תצה איזה מלאכות אסורים ביום טוב

הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט)

תצה איזה מלאכות אסורים ביום טוב

ובו ט"ו סעיפים

עשה

ולא תעשה במלאכת יום טוב

א

ששת ¹ ימים אלו, שהן ראשון

ושביעי של פסח וחג השבועות וראש השנה וראשון ושמיני של חג הסוכות, הן הנקראים ימים

טובים ² .

וכל העושה מלאכת עבודה באחד מהן הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר ³

כל מלאכת עבודה לא תעשו. וכל השובת בהן ממלאכת עבודה, הרי זה קיים מצות עשה ⁴ ,

שהרי נאמר בהן שבתון ⁵ ,

כלומר שבוֹת ⁶ :

מלאכת

אוכל נפש

ב

ומהו מלאכת עבודה, כל מלאכה שאינה נעשית באוכל או משקה ⁷ ,

ואין במלאכה זו צורך לאכילה ושתיה ⁸ ,

כגון שכבה את הנר ⁹

או שבנה ¹⁰

או שחפר ¹¹

וכל כיוצא באלו.

אבל כל מלאכה הנעשית באוכל או במשקה,

כגון הקצירה והדישה והעימור והזרייה והברירה והטחינה וההרקדה ¹²

והלישה והאפייה והשחיטה והבישול ¹³

והבצירה והסחיטה והצידה ¹⁴

וההוצאה מרשות לרשות ¹⁵ ,

כל אלו כיון שהן נעשין בגוף האוכל ומשקה, וכשאדם נהנה מהאוכל ומשקה הרי נהנה מגוף

המלאכה עצמה ¹⁶

(הנעשית לצורך אכילה, או לשאר צורך יום טוב כמו שיתבאר ¹⁷ ),

לפיכך נקראין כל מלאכות אלו וכיוצא בהן מלאכת אוכל נפש שהתורה התירה ¹⁸

לעשותה לצורך אכילת יום טוב ¹⁹ ,

שנאמר ²⁰ אך אשר יאכל לכל נפש

הוא לבדו יעשה לכם.

וכן ההבערה, אף על פי שאינה נעשית בגוף

האוכל, אף אם היא לצורך אכילה, שהרי הוא מבעיר אש בעצים ומבשל עליהם ²¹ .

מכל מקום כיון שהיא (א) מתקנת את האוכל, שהרי ענין ההבערה הוא הוצאת האש ²² ,

או (ב) שמרבה האש ²³ ,

וגוף האש זו שהוציא או שהרבה היא המתקנת ומבשלת את האוכל, הרי גם היא בכלל מלאכת

אוכל נפש ²⁴ :

מתוך

שהותרה לצורך כו'

ג וקבלו חכמים, שכל מלאכות אוכל נפש,

מתוך שהתירה התורה לעשותן לצורך אכילת יום טוב, הותרו לגמרי אפילו שלא לצורך אכילת

יום טוב ²⁵ .

ובלבד שיהא בהן קצת צורך יום טוב, אף על

פי שאינו צורך אכילה ²⁶ ,

אלא צורך הנאת הגוף ²⁷ ,

או צורך (ג) מצוה ²⁸

עוברת שזמנה בו ביום ²⁹ , שהיא גם כן כהנאת

הגוף לענין זה ³⁰ .

והוא שתהא הנאת הגוף זו שוה לכל נפש אדם ³¹

מישראל ³² ,

כמו שיתבאר בסי' תקי"א ³³

ותקי"ב ³⁴ :

מכשירי

אוכל נפש

ד

במה ³⁵

דברים אמורים כשגופו נהנה מגוף המלאכה עצמה הנעשית לצורך יום טוב, כגון שמוציא

חפציו מרשות היחיד לרשות הרבים, שהוא צריך להשתמש בהן ברשות הרבים, וכן המדליק את

הנר כדי להשתמש לאורו תשמישים הצריכים לו בו ביום, אף על פי שאין בהם צורך אכילה,

וכל כיוצא בזה.

אבל אם אין גופו נהנה ביום טוב מגוף

המלאכה עצמה, אלא מדבר שנתקן ונתכשר להנאת האדם על ידי עשיית המלאכה, כגון שמתקן

שפוד לצלות בו, שאין גופו נהנה מגוף השפוד אלא מהצלי שנצלה בו ³⁶ ,

או שמבקע קורה לעצים דקים מאד להצית בהם האור תחת קדירתו, שאין גופו נהנה מגוף

העצים שנעשה בהם מלאכה אלא מהתבשיל שנתבשל על ידי מלאכה זו ³⁷ ,

כל אלו וכיוצא בהן, אף על פי שעושה אותן לצורך אכילת יום טוב, מכל מקום כיון שאין

המלאכה נעשית בגוף האוכל נפש אלא בדבר המכשירו לאכילה, הרי הן נקראין מכשירי אוכל

נפש, שאסור לעשותן ביום טוב מן התורה, אפילו אם הוא בענין שאם לא כן (ד) יפסיד

אכילתו לגמרי ויתענה ביום טוב ³⁸ ,

שנאמר ³⁹

הוא לבדו יעשה לכם, הוא ולא מכשיריו.

במה דברים אמורים במכשירים שאפשר לעשותן

מערב יום טוב ⁴⁰ ,

כגון לעשות שפוד חדש, שהרי אפשר לו לעשות מערב יום טוב (ואפילו (ה) היה אנוס בערב

יום טוב ולא היה לו פנאי לעשות השפוד ⁴¹ ,

מכל מקום היה אפשר לו לעשותו כמה ימים קודם יום טוב ⁴² )

וכן כל כיוצא בזה. אבל מכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב, כגון לתקן השפוד

שנשבר ביום טוב ⁴³ ,

או אפילו שנשבר בערב יום טוב אלא שלא היה אפשר לו לתקנו בו ביום מחמת איזה אונס

גדול ⁴⁴ ,

מותר לתקנו ביום טוב ⁴⁵ ,

שנאמר יעשה לכם, ודרשו חכמים לכם לכל צרכיכם, לרבות מכשירין שאי אפשר לעשותן מערב

יום טוב ⁴⁶ :

אפשר

לעשותן מערב יום טוב

ה

וכל זה במכשירין, אבל מלאכות אוכל נפש עצמן, אע"פ שהיה אפשר לו לעשותן מערב

יום טוב, מותר לעשותן ביום טוב מן התורה ⁴⁷ .

אבל מדברי סופרים כל מלאכה שהיה אפשר לו

לעשותה מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון טעם אם היתה נעשית מבעוד יום ⁴⁸ , אפילו שכח ולא עשאה ⁴⁹ , או שהיה טרוד ולא

היה לו פנאי לעשותה ⁵⁰ ,

מכל מקום כיון שלא היה אנוס בדבר ⁵¹ ,

אסור לעשותה ביום טוב ⁵² .

אלא אם כן משנה קצת בעשייתה מדרך החול ⁵³ .

אבל מותר ללוש ולאפות ולשחוט ולבשל

כדרכו בחול, לפי שאם עשה אחד מאלו מערב יום טוב יש בכך הפסד או חסרון טעם, שאין

לחם שנילוש ונאפה היום כלחם שנילוש ונאפה מאתמול, ולא תבשיל שנתבשל היום כתבשיל

שנתבשל מאתמול, ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאתמול ⁵⁴ .

וכן מותר להבעיר ⁵⁵

אש, אם רוצה להשתמש באש דבר שלא היה אפשר לו לעשותו מערב יום טוב בלא הפסד וחסרון,

או כדי להאיר, או בשאר עניינים שיתבארו בסי' תקי"א ⁵⁶

ותקי"ד ⁵⁷ :

ו אבל אסור לבשל ביום טוב דברים שאין בהם

הפסד ולא חסרון טעם אם היה מבשלן מערב יום טוב, כגון פירות היבשים שהם טובים יותר

כשנתבשלו מאתמול ⁵⁸ ,

וכן אסור ללוש ביום טוב דבר שאין בו שום קלקול טעם אם היה נילוש מערב יום טוב, כגון

מה שקורין בלשון אשכנז וורי"מזלי"ן, ובארצינו לאקשי"ן, שהישנים

יותר טובים ⁵⁹ , וכן כל כיוצא בזה:

ז ולמה אסרו דבר זה, גזרה שמא ימנע אדם

מלעשות כל מלאכות אוכל נפש שאפשר לו לעשותן מערב יום טוב ויניחן לעשות אותן ביום

טוב שהוא יום בטל, ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות, ויתבטל משמחת יום

טוב ⁶⁰ :

ח ומזה הטעם לא אסרו ההוצאה, אף שהיה

אפשר לו לעשותה מערב יום טוב, ולמה לא אסרוה, כדי להרבות בשמחת יום טוב ויוליך

ויביא כל מה שירצה וישלים חפציו ולא יהיה כמו שידיו אסורות ⁶¹ :

מלאכות

שאסרו חכמים

ט

וכן מזה הטעם שלא יתבטל משמחת יום טוב ⁶² , אסרו חכמים הקצירה

והדישה ⁶³

והעימור ⁶⁴

והזרייה, וברירת מיני תבואה שדרך לבור אותם הרבה ביחד ⁶⁵ , והטחינה של כל

מינים הנטחנים ברחיים ⁶⁶

שדרך לטחון אותם הרבה ביחד, וההרקדה ⁶⁷ ,

והתלישה מהמחובר ⁶⁸ שהיא תולדת הקצירה ⁶⁹ ,

וסחיטת פירות ⁷⁰

שהיא תולדת דישה, שמפרק דבר מגידולו ⁷¹ ,

כל מלאכות אלו ותולדותיהם, וכל דבר הנאסר בשבילם בשבת מדברי סופרים ⁷²

שמא יבא לעשות המלאכה עצמה ⁷³ ,

אסור גם ביום טוב, אפילו על ידי שינוי ⁷⁴ , ואפילו לא היה אפשר

לעשותם מערב יום טוב ⁷⁵ ,

לפי שכל מלאכות הללו דרכן להעשות הרבה ביחד ביום אחד לצורך אכילת ימים הרבה, שהרי

דרך האדם לקצור כל שדהו ביחד ולבצור כל ענביו ביחד ולעמר ולדוש ולברור ולטחון הרבה

תבואות ביחד ולרקד קמח הרבה ולדרוך ענבים וזתים הרבה ביחד ⁷⁶ ,

חשו חכמים, אם מלאכות אלו יהיו מותרין לו יטרח ביום טוב גם לצורך החול ⁷⁷ , כיון שדרך לעשותן

לצורך ימים רבים, ולא יהיה לו פנאי להתעסק בשמחת יום טוב ⁷⁸ .

וכן אסרו הצידה ⁷⁹ , לפי שעל הרוב אין

דרך לעשותה לצורך היום אלא לצורך מחר, לפי שאין האדם סומך על הספק שלא לתקן מאכלו

עד שיצוד, שהרי אינו יודע שמא תעלה מצודתו ריקנית, אלא עיקרה מיום לחבירו הוא ⁸⁰ .

וכן אסרו חליבת הבהמה ⁸¹

לפי שגם היא נעשית לצורך אכילת ימים רבים, שהרי אדם (ו) חולב כל צאנו ביחד ⁸² .

אבל התירו שחיקת המלח ותבלין ⁸³

וברירת מיני קטניות ⁸⁴ ,

לפי שאין דרך לעשותן הרבה ביחד לצורך ימים רבים אלא מה שהוא צריך מהם לבו ביום

בלבד ⁸⁵ . אלא שכל שאפשר

לעשותו מערב יום טוב אסור לעשותו ביום טוב כי אם על ידי שינוי, כמו שיתבאר בסי'

תק"ד ⁸⁶

ותק"י ⁸⁷ :

י כל שאסור לעשותו ביום טוב אסור לומר

לנכרי לעשותו, שהאמירה לנכרי היא שבות ביום טוב כמו בשבת ⁸⁸ :

יא אין מוציאין משא על הבהמה ביום טוב ⁸⁹ .

ואין הטעם משום שביתת בהמתו שמוציאה המשא מרשות לרשות, שהרי אף האדם בעצמו מותר

להוציא ביום טוב מרשות לרשות ⁹⁰ .

אלא שחכמים אסרו להוציא משא על הבהמה ביום טוב משום זלזול יום טוב, שלא יעשה בו

כדרך שהוא עושה בחול ⁹¹ . ועוד שאין משתמשין

בבעלי חיים כל עיקר ⁹²

כמו שיתבאר ⁹³ :

יב כשם שאסור להשתמש בבעלי חיים ובמחובר

לקרקע בשבת, כמו שנתבאר בסימן ש"ה ⁹⁴

ושל"ו ⁹⁵ ,

כך אסור ביום טוב ⁹⁶ :

מוקצה

ונולד ביום טוב

יג

כבר ⁹⁷

ביארנו בהלכות שבת, דאין איסור מוקצה בשבת אלא מוקצה מחמת חסרון כיס, שנתבאר בסי'

(ש"[ח] ⁹⁸ ,

או מוקצה מחמת איסור שנדחה בידי אדם בין השמשות, כגון נר שהדליקו בו בשבת ⁹⁹ , או מוקצה כעין

גרוגרות וצמוקין שמעלין אותן לגג ליבשן ואדם מסיח דעתו מהם מפני שאין ראויים

לאכילה עד לאחר זמן מרובה ¹⁰⁰ .

אבל שאר כל דבר שראוי להשתמש ממנו איזה תשמיש, מותר לטלטלו בשבת, אפילו מוקצה מחמת

מיאוס או מחמת שעומד לסחורה וכיוצא בזה, מותר לטלטלו בשבת כמו שנתבאר בסי'

ש"י ¹⁰¹ עיי"ש.

אבל ביום טוב נחלקו הפוסקים, יש אומרים ¹⁰² דכל שמותר לטלטלו או

לאכלו בשבת מותר לטלטלו וכן לאכלו ביום טוב, וכל שאסור לטלטלו או לאכלו בשבת אסור

לאכלו ולטלטלו ביום טוב. אלא אם כן מטלטלו לצורך אכילת דבר היתר, דאז מותר לטלטלו

כמו שהותרו כל המלאכות לצורך אכילה ¹⁰³ . עיין סי' תק"[ט] ¹⁰⁴ .

ויש אומרים ¹⁰⁵

שבין מוקצה מחמת איסור ¹⁰⁶

שלא נדחה בידי אדם ¹⁰⁷

בין השמשות, בין מוקצה מחמת מיאוס ¹⁰⁸

או מחמת שעומד לסחורה ¹⁰⁹

שנתבאר בסי' ש"י ¹¹⁰ ,

או דבר שהכניסו לאוצר ואין דעתו להסתפק ממנו עד לאחר זמן מרובה ¹¹¹ ,

אסור לטלטלם ביום טוב, אלא אם כן מטלטלם לצורך אכילת דבר היתר ¹¹² .

מפני שיום טוב קל משבת, לפיכך אסרו בו המוקצה כדי שלא יבואו לזלזל בו ¹¹³ .

ולפי דבריהם בהמה העומדת לחלבה ותרנגולת העומדת לגדל ביצים ושור העומד לחרישה,

אסור לשוחטן ביום טוב עד שיכין אותן מערב יום טוב ¹¹⁴ ,

דהיינו שיחשוב עליהן לאכילה ¹¹⁵ ,

כמו שיתבאר ¹¹⁶ .

וכן כל כיוצא באלו.

ויש אומרים ¹¹⁷

דכל מוקצה שמותר בשבת מותר ביום טוב, אבל כל נולד אסור בין בשבת בין ביום טוב. ומהו

נולד, דבר שאינו ראוי היום למה שהיה ראוי בבין השמשות, כגון כלי שנשבר בשבת או

ביום טוב ואינו יכול להשתמש בשבר הכלי מה שהיה יכול להשתמש כשהכלי היה שלם אלא

תשמיש אחר ¹¹⁸ . כגון כלי משקין

שנשברו או נקבו ביום טוב או בשבת, ואינו יכול להשתמש בשבריהם משקין כמקודם, אלא

אוכלין או דברים אחרים, אסור לטלטל השברים בשבת או ביום טוב שנשברו בו, מפני

שתשמיש זה נולד בשבת או ביום טוב ואתמול לא היה הכלי עומד ומוכן לתשמיש זה ¹¹⁹ .

וכן עצמות שנתפרקו מן הבשר בשבת או ביום טוב ¹²⁰ ,

אע"פ שהן ראויין לכלב, אסור לטלטלם בו ביום שנתפרקו, שהרי אתמול היו מחוברין

לבשר ונחשבין כבשר עצמו שעומד לאכילת אדם, והיום שנתפרקו מהבשר עומדין לכלבים והרי

זה נולד ¹²¹ ,

וכן כל כיוצא בזה ¹²² .

ולענין הלכה יש להחמיר בנולד ביום טוב,

כיון שיש אומרים שאפילו מוקצה אסור בו ¹²³ , אבל בשבת יש להתיר

אפילו נולד ¹²⁴ ,

כי כן עיקר ¹²⁵ .

(ז) אבל במוקצה נוהגין להקל במדינות אלו אף ביום טוב ¹²⁶ .

והמחמיר ביום טוב תבוא עליו ברכה ¹²⁷ :

יד

כל ¹²⁸

מוקצה שהקצאתו אינה אלא מחמת מחשבתו של האדם שהסיח דעתו מלאכלו ומלהשתמש בו, כגון

בהמה העומדת לחלבה, שהקצאתה ביום טוב אינה אלא מחמת שאין דעתו עליה לאכילה (ועיין

בסי' תק"ה ¹²⁹

יתבאר לך דיש נפקותא מהלכה זו אפילו לדידן דמקילינן במוקצה אפילו ביום טוב), לפיכך

אם חישב עליה מערב יום טוב לאכילה, אע"פ שלא (ח) הוציא בשפתיו, הרי היא מוכנת

לאכילה על ידי מחשבה זו ¹³⁰ ,

ומותר לשחטה ביום טוב אף להאוסרין מוקצה ביום טוב, לפי שמחשבה זו מוציאה מיד מחשבה

הראשונה ¹³¹ .

וכן כל כיוצא בזה.

אבל כל מוקצה שהקצאתו באה לו על ידי

מעשה בני אדם, כגון תאנים וענבים שהעלן לגג ליבשן שיעשו גרוגרות וצמוקים, אם הם

בענין שמועלת להם הכנה מבעוד יום, כגון שכבר הן ראויים לאכילה למקצת בני אדם שדעתם

יפה, אלא שלמקצת בני אדם אינן ראוים לאכילה, ולכך צריך להזמינם מבעוד יום כמו

שנתבאר בסי' ש"י ¹³² ,

וכן שאר מיני (ט) פירות שהעלן לגג ליבשן ¹³³ ,

וצריך להזמינם מבעוד יום להאוסרים מוקצה ביום טוב, הזמנה והכנה זו אינה במחשבה

בלבד שיחשוב עליהם לאכילה, אלא צריך לעשות בהם הכנה גמורה על ידי מעשה (דהיינו (י)

שישער בדעתו מערב יום טוב כמה יצטרך ליטול מהם ביום טוב ¹³⁴ ),

ומיחד לו מקום אחד בתוך הפירות, שמאותו מקום בלבד יטול פירות ביום טוב, וירשום

(פירוש שיעשה סימן ¹³⁵ )

אותו המקום בתחלתו ובסופו ויאמר מכאן ועד כאן אני אוכל ביום טוב. אבל אם אינו רושם

מערב יום טוב, אף על פי שאמר מכאן אני אוכל למחר, אין אמירה זו מוציאה אותם מידי

הקצאתן ¹³⁶

שהיתה על ידי מעשה, דהיינו שהעלן בידיו ליבשן ועל ידי העלאה זו הוקצו מאכילה ¹³⁷ :

טו

והכנה ¹³⁸

גמורה זו שיש בה מעשה, אסור לעשות ביום טוב ראשון כדי לאכול מהפירות ביום טוב שני

של גליות. אף על פי שאם עבר ועשאה הועילו מעשיו ומותר לאכול מהפירות ביום טוב שני,

שהרי לא הנהיגו חכמים את בני הגולה לעשות יום טוב שני אלא מחמת הספק שמא יום ראשון

היה חול, ונמצא שפירות הללו הוכנו מחול ליום טוב ¹³⁹ ,

מכל מקום לכתחלה אי אפשר לעשות בהם הכנה גמורה ביום טוב ראשון, שהרי אי אפשר לרשום

פירות המוקצין שהם אסורים בטלטול ביום טוב ¹⁴⁰ , ואפילו ליגע בהן

אסור ¹⁴¹ , אלא אם כן נוגע בהן

לצורך דבר המותר כמו שנתבאר בסי' ש"ח ¹⁴² .

אבל כל מוקצה שאין צריך מעשה בהכנתו,

כגון בהמה העומדת לחלבה ופירות העומדין לסחורה (שנתבאר בסי' ש"י ¹⁴³ ),

להאוסרין מוקצה ביום טוב, מותר להכין אותם ביום ראשון של שני ימים טובים של גליות (יא)

כדי לאכול מהם למחר ביום טוב שני ¹⁴⁴ .

ולא אסרו לעשות שום הכנה מיום טוב

לחבירו (כמו שיתבאר בסי' תק[ג] ¹⁴⁵ ),

אלא בדבר שמתקנו ומקרבו להנאת האדם על ידי הכנה זו, כגון להכניס יין מן המרתף לבית

ביום טוב ראשון כדי לקדש עליו בליל יום טוב שני, שאם יום שני הוא חול נמצא מכין

ביום טוב הנאת החול. אבל הכנת המוקצה מותרת ביום טוב ראשון בממה נפשך ¹⁴⁶ ,

אם יום שני הוא קדש והמוקצה אסור בו, הרי יום ראשון הוא חול ומכין מחול ליום טוב,

ואם יום ראשון הוא קדש, הרי יום שני הוא חול ומוקצה מותר בו ואין צריך להכין כלל,

ונמצא שהכנה זו שמכין ביום טוב אינה מתקנת כלום, ואינה נקראת הכנה כיון שאינה

מכשרת ואינה מקרבת שום דבר להנאת האדם, הא למה זה דומה לנוטל מין מאכל של היתר

בידו בשבת או ביום טוב ואומר מאכל זה אני אוכל למחר, שאין בכאן איסור הכנה משבת ויום

טוב לחול ¹⁴⁷ :

קונטרס

אחרון

(א) שהיא מתקנת כו' .

כן ¹⁴⁸

מוכרח לומר על פי מה שכתב המגן אברהם בסימן תקי"ח ¹⁴⁹

בשם המגיד משנה ¹⁵⁰

עיין שם. ועל זה קשה מהבערה, כמו שכתב המגן אברהם שם ¹⁵¹ .

ואין לומר כמו שכתב הר"ן ¹⁵² ,

דלהר"ן דמדורה היא אוכל נפש, אם כן בקיעת עצים אינה נקראת מכשירין, כמו שכתב

המגן אברהם בסימן תק"א סוף ס"ק ג' עיין שם ¹⁵³

(ולשיטה זו יש להתיר לבקע מקורה אפילו עצים דקים ¹⁵⁴ .

שהרי האוסרים פירשו הטעם משום דהוי מכשירין ¹⁵⁵ .

וכן משמע בר"ן ¹⁵⁶

דאין איסור אלא בבוקע מעצים דקין משום מלאכה שאינה צריכה. עיין מ"ש שם ¹⁵⁷ ).

ואנן קיימא לן שם כדעת ראבי"ה ¹⁵⁸

ומרדכי ¹⁵⁹

ורא"ש ¹⁶⁰

וראב"ד ¹⁶¹ (עיין מגן אברהם שם ¹⁶² )

והסכמת האחרונים ¹⁶³ ,

דבבוקע קורה לעצים דקים ביום טוב חיובא איכא, ועל כרחך משום דהוי מכשירין, דלא

כר"ן. וכן היא דעת רש"י במתניתין דמדורה ¹⁶⁴ .

ואם כן על כרחך צריך לומר דהטעם דהבערה

אינה נקראת מכשירין, ואמרינן בה מתוך, משום שהיא מתקנת, וכמו שנתבאר בפנים:

(ב) שמרבה האש כו' .

הנה ¹⁶⁵

אף על פי שהמבעיר אינו חייב אלא אם כן צריך לאפר ¹⁶⁶ .

אף על פי כן עיקר החיוב אינו משום שריפת וכליון העצים אלא משום ריבוי האש ¹⁶⁷ .

כדמשמע בהדיא ברמב"ם פרק י"ב

מהלכות שבת ¹⁶⁸

גבי חימום ברזל באוּר, עיין שם במגיד משנה שכל דבר שהוא עצמו נעשה אוּר כו' ¹⁶⁹ .

וכן משמע בגמרא דכריתות ¹⁷⁰

שהביא הרמב"ם שם ¹⁷¹

דהמדליק הנר אף על פי שאין צריך לאפר, חייב.

וכן משמע בתוס' סוף פרק האורג ¹⁷²

ד"ה בחובל, עיין שם שהקשו, צריך לאפרו היכי חשיב צריכה לגופה. וזה פשוט ואין

צריך לפנים:

(ג) מצוה עוברת שזמנה בו ביום.

כן ¹⁷³

הוא בגמ' דשבת דף כ"ד ע"ב גבי מילה שלא בזמנה ¹⁷⁴ ,

דלא אמרינן מתוך שהותרה חבורה לצורך אוכל נפש כו', כדאמרינן בפרק קמא דכתובות ¹⁷⁵

עיין שם, וסתמא קתני ¹⁷⁶

אפילו לא היה אפשר למולו קודם יום טוב מחמת חלישותו, אלא על כרחך צריך לומר משום

דאפשר למולו אחר יום טוב, כדפירש רש"י שם ¹⁷⁷ .

ואע"ג דקיימא לן בסימן תקכ"ו ¹⁷⁸

דמותר להוציא המת לקבורה ולהחם לו חמין במתוך שהותרה הוצאה והבערה לצורך אוכל נפש

כו'. לא קשיא מידי, דהתם הוי מצוה עוברת, דמצוה לקברו קודם שקיעת החמה, כדכתיב ¹⁷⁹

כי קבור תקברנו ביום ההוא (והלילה הוא מיום שלאחריו), ומפסוק זה ילפינן קבורה לכל

המתים בסנהדרין ¹⁸⁰ .

וכן משמע בגמרא שם דמשהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה, עיין שם ברש"י ¹⁸¹ ,

משמע דסמוך לשקיעת החמה ליכא למיחש לפשיעותא, דמצוה לקברו בו ביום. אלא שאין עובר

עליו בלא תעשה עד שילינו ¹⁸² :

(ד) יפסיד אכילתו כו' .

הנה ¹⁸³

ההפרש שבין מכשירין לאוכל נפש עצמו, יש בו מחלוקת בין הפוסקים ¹⁸⁴ .

וזה לשון התוספות פרק קמא דכתובות ¹⁸⁵ ,

והרא"ש סוף פרק ב' דביצה ¹⁸⁶ ,

אמאי אסור לכבות הנר מפני דבר אחר ¹⁸⁷ ,

ולא שרי במתוך שהותר כיבוי לצורך אוכל נפש, כגון גריפת התנור ¹⁸⁸ או שלא תישרף הקדירה ¹⁸⁹ ,

דמהאי טעמא שרינן בעילת מצוה אע"ג דעושה חבורה ¹⁹⁰ .

ויש לומר בעילת מצוה שאני ¹⁹¹ .

ועוד יש לומר, כיבוי הנר מפני דבר אחר הוה כמו מכשירין, דאפילו באוכל נפש אסור

לרבנן דרבי יהודה ¹⁹² .

עד כאן צירוף לשון תוספות ורא"ש.

והנה לפי תירוץ השני דהא דלא אמרינן

מתוך גבי כיבוי הנר מפני דבר אחר, היינו משום דהוי מכשירין ¹⁹³ ,

דאפילו באוכל נפש ממש אסור בכהאי גוונא ¹⁹⁴ ,

על כרחך צריך לומר דמכשירין נקרא כל שאין המלאכה נעשה בגוף הדבר שנהנה בו, כגון

גריפת התנור ¹⁹⁵

ותיקון השפוד ¹⁹⁶ ,

ולכך לא אמרינן מתוך שהותר כיבוי לגרוף התנור בשביל אפיית הפת, שהרי אי אפשר בענין

אחר, הותרה כיבוי הנר, משום דאף גריפת התנור אסורה לרבנן, משום דהוי מכשירין ¹⁹⁷ . אע"ג דאי אפשר

לאפות בענין אחר בתנורים שלנו ¹⁹⁸ ,

מכל מקום אפשר לאפות בתנורים העשויים כקדרה ¹⁹⁹

(עיין ברא"ש ²⁰⁰

וטור ושו"ע סי' תק"ז ²⁰¹ ).

וההיא דאופין בפורני ²⁰² ,

כבר פירש המרדכי ²⁰³

דאתיא כרבי יהודה עיין שם.

וכן הוא דעת רש"י ²⁰⁴ ,

דלרבנן אע"ג דאי אפשר לאפות בענין אחר אסור לגרוף, שהרי פירש על הא דתניא ואם

אי אפשר לאפות בו כו' דאתיא כר' יהודה ²⁰⁵

(עיין בט"ז סי' תק"ז ²⁰⁶

ותקי"ד ²⁰⁷ .

ומה שכתב ²⁰⁸ דבתיקון מנא לא שייך

היתר אוכל נפש, היינו לשיטת הרז"ה ²⁰⁹ ור"ן ²¹⁰ , אבל אנן לא קיימא

לן הכי, כמו שכתב הרמ"א ריש סי' תק"ט ²¹¹ ,

ועיין מ"ש שם ²¹² באורך מזה). וכן

משמע קצת ברמב"ן במלחמות בפרק שני ²¹³ ,

דגריפת התנור אע"פ שאי אפשר לאפות בענין אחר מיקרי מכשירין. וכן כתב המגיד

משנה ²¹⁴ בשם הרשב"א,

והביאו הב"י בסי' תקי"ד ²¹⁵ ,

דאף שלא תתעשן הקדרה ואין לו מקום לפנותה נקרא מכשירין. דלא כמו שכתב הרא"ש

שם ²¹⁶ .

וצריך לומר ²¹⁷

דהרא"ש תופס עיקר תירוץ הראשון, דגבי בעילה שאינו של מצוה לא אמרינן בה מתוך,

ואם כן יש לומר דגריפת תנור שאי אפשר לאפות בענין אחר, או שלא תישרף הקדרה, הוה

אוכל נפש ממש, ושרי אף לרבנן, כמו שכתב הרא"ש בפרק ב' ופרק ד' ²¹⁸ .

ואפילו הכי לא שריה כיבוי הנר מפני דבר אחר מחמת מתוך ²¹⁹ .

ולפי זה צריך לומר דמכשירין נקרא כל שאפשר לאכול אוכל זה בלא מלאכה זו. ותיקון

השפוד ²²⁰

נמי אפשר לבשל בקדרה ²²¹ .

ואפילו הכי שרי לרבי יהודה משום דדריש לכם לכל צרכיכם ²²² .

והוא הדין לכיבוי הנר מפני דבר אחר ²²³ ,

ולכחול העין ²²⁴ ,

שהן בכלל צרכי האדם, ואין צריך כאן למתוך ²²⁵ .

אבל ²²⁶

בשיטה מקובצת ²²⁷

בשם הרא"ה כתב, דלכחול העין אינו נהנה מהמלאכה עצמה, ומשום הכי דמי למכשירין,

כמו כיבוי הנר שאינו נהנה מהכיבוי עצמה עיין שם באורך. וזהו כתירוץ השני הנ"ל.

וכן כתב הרמב"ן שם ²²⁸

דאין חילוק בין בעילת מצוה לשאר בעילות, דלא כתירוץ הראשון של התוס', וסבירא ליה

כתירוץ השני דכל שאינו נהנה מהמלאכה עצמה נקרא מכשירין, ואף באוכל נפש ממש כגון

שלא תתעשן הקדרה אסור לרבנן, ולכך לא אמרינן מתוך גבי כיבוי הנר. ואף אנן דקיימא

לן כרבי יהודה ²²⁹ ,

מחמרינן בהאי כרבנן, מטעם שכתבו שם הרמב"ן ור"ן ²³⁰

עיין שם. וכן הוא דעת המגיד משנה והרשב"א כמ"ש לעיל ²³¹ ,

שאף המגיד משנה לא פליג על הרשב"א בהא דנקרא מכשירין.

וכיון ²³²

שרש"י ורמב"ן ורשב"א ורא"ה ומגיד משנה מסכימים דכל שאין גופו

נהנה מהמלאכה עצמה נקרא מכשירין, ואם היה אפשר לעשות מערב יום טוב אסור לעשות מן

התורה ביום טוב אע"פ שאי אפשר בענין אחר, הכי נקטינן, דלא כרא"ש, דבשל

תורה הלך אחר המחמיר ²³³ ,

ובפרט שהן רבים. וכן משמע במגן אברהם ריש סי' תקי"ח ²³⁴

בשם המגיד משנה ²³⁵ .

וכן הוא דעת הרמב"ם כמו שיתבאר לקמן ²³⁶ .

ואעפ"כ דינו של ה[ר]מ"א ז"ל ריש סי' תקי"ד ²³⁷

קיים, שהרי שם אי אפשר מערב יום טוב ²³⁸ .

ועיין בט"ז שם ²³⁹ .

ועיין במ"ש בסי' תק"ט ²⁴⁰

יתבאר לך שמדעת רמ"א שם ²⁴¹

מוכח בהדיא דסבירא ליה כרמב"ן ²⁴²

וסיעתו, עיין שם היטב.

*

והנה ²⁴³

בתירוץ ב' של תוס' ²⁴⁴

ורא"ש ²⁴⁵

הנ"ל מבואר בהדיא, דלא אמרינן מתוך אלא ממלאכת אוכל נפש למלאכת הנאת הגוף

ממש, דהיינו שהגוף נהנה מהמלאכה עצמה (אליבא דרבי יהודה אמרינן נמי מתוך ממכשירי

אוכל נפש ממש למכשירי הנאת הגוף ²⁴⁶ . אבל אנן לא קיימא

לן הכי ²⁴⁷ ,

אלא כמו שכתבו האחרונים בסי' תק"ז ²⁴⁸

דבכיבוי לא אמרינן מתוך. והוא הדין לשאר מכשירין ²⁴⁹ ,

לפי מה שכתב המג"א ריש סי' תקי"ח ²⁵⁰

דלא אמרינן מתוך אלא במלאכה הנעשית בגוף האוכל), אבל לא אמרינן מתוך שהותרה מלאכת

אוכל נפש הנעשית בגוף האוכל שגופו נהנה מן המלאכה עצמה, הותרה במכשירי הנאת הגוף

שאין הגוף נהנה מהמלאכה עצמה ²⁵¹ ,

כגון כיבוי הנר והבקעת והבית השורף, דדמיין להדדי ²⁵²

וכולהו אסירי ²⁵³ ,

אף אי הוה משכחת לה כיבוי שיש בו בעצמו הנאת הגוף ²⁵⁴ .

שהרי כתבו ²⁵⁵

דאף באוכל נפש אסור מכשירין, משמע דמאוכל נפש ממש למכשירי הנאת הגוף לא אמרינן

מתוך ²⁵⁶ .

וזהו דלא כמו שכתבו התוס' סוף פרק

המצניע ²⁵⁷ ,

דהבונה בית ביום טוב לצורך יום טוב אינו חייב מן התורה, מתוך שהותר לגבן דהיינו

בונה ²⁵⁸

כו' עיין שם. דהא בנין הבית דמי לכיבוי בית השורף, דהוי מכשירי הנאת הגוף ²⁵⁹ , דלא אמרינן בהו

מתוך לרבנן. ואף לרבי יהודה לא אמרינן מתוך אלא ממכשירין למכשירין ²⁶⁰ ,

אבל לא מאוכל נפש למכשירין, כמ"ש לעיל ²⁶¹

לפי תירוץ הב' של התוס' דכתובות. וצריך לומר דהתוס' דשבת סבירא להו כתירוץ הא' ²⁶² .

ולפי זה מכשירין דאסירי לא משכחת לה (בין לרבנן ²⁶³ ,

בין לרבי יהודה היכא דאפשר מערב יום טוב ²⁶⁴ )

אלא במלאכה שלעולם אינו נעשית באוכל נפש עצמו. ולהכי מוקמינן פלוגתא דרבי יהודה

ורבנן ²⁶⁵

בסכין ושפוד וגריפת תנור דאיסורייהו משום תיקון כלי, שאין זה שייך באוכל נפש ²⁶⁶ .

ומתורץ בזה קושיית הר"ן ²⁶⁷ ,

דלא קיימא לן כתירוצו ²⁶⁸

כמ"ש בסימן תק"ט ²⁶⁹

עיין שם.

אבל הרמב"ם כתב ²⁷⁰

דהבונה חייב, ומשמע אפילו לצורך אכילת יום טוב, כמו שכתב המגיד משנה ²⁷¹

והביאו הבית יוסף ²⁷²

לפסק הלכה ²⁷³ .

וכן משמע במג"א סי' תקי"ח ²⁷⁴

דלא אמרינן מתוך אלא בהוצאה והבערה ושחיטה ואפייה ובישול ²⁷⁵

שהן מוזכרים בגמרא בפירוש, והוא הדין לשאר מלאכות כיוצא בהן שהן נעשים בגוף דבר

שיש בו צורך היום קצת ²⁷⁶ .

ולכך לא כתבו הרמב"ם וטור ושו"ע ²⁷⁷

חוץ משחיטה ואפיה ובישול. דכיון שצריך שיהא צורך יום טוב קצת, ובמלאכות אלו וכיוצא

בהם לא משכחת לה צורך יום טוב השוה לכל נפש ²⁷⁸ ,

אלא באכילה ממש ²⁷⁹ :

(ה) היה אנוס כו'.

הנה ²⁸⁰

דעת הר"ן ²⁸¹

בשם התוספות, וכן כתב בשיטה מקובצת ²⁸² ,

דאפילו לא ידע כלל בערב יום טוב שנשבר השפוד אפילו הכי אסור לתקנו ביום טוב, דלא

כרש"י ²⁸³

ואור זרוע ²⁸⁴ .

ולכאורה היה נראה להחמיר בשל תורה כתוס' ור"ן, אבל כבר פסקו רש"ל ²⁸⁵

ומגן אברהם ²⁸⁶

כרש"י ואור זרוע, ואין לנו לזוז מדבריהם ²⁸⁷ .

מכל מקום הבו דלא לוסיף על דבריהם ²⁸⁸ ,

שהרי המג"א עצמו בסי' תק"י סק"ו ²⁸⁹

אוסר אם היה טרוד מערב יום טוב. אף שרש"י ²⁹⁰

ואור זרוע ²⁹¹

התירו זה בפירוש, מכל מקום חשש ²⁹²

לתוס' ור"ן. ואם כן גם באונס ממש, שדעת רמ"א ²⁹³

והמג"א להתיר, כדמוכח במגן אברהם סי' תק"ט סק"ד ²⁹⁴

וסקי"א ²⁹⁵

וסקי"ג ²⁹⁶

וסקי"ד ²⁹⁷

וסי' תק"י סק"ה ²⁹⁸ ,

מכל מקום יש לומר דהיינו כשלא היה אפשר לו כלל לעשות קודם יום טוב, לא בערב יום

טוב ולא קודם לכן, משעה שנודע לו שהוא צריך לעשיית מלאכה זו. דבכל מקומות אלו

שרשמתי מיירי מתיקון דברים ישנים, שכל זמן שהישן לא היה צריך תיקון לא היה צריך

כלל למלאכה זו, ומשעה שנודע לו שצריך תיקון אפשר למצוא שהיה אנוס משעה זו ואילך,

או שחסרו לו הדברים הצריכים לו למלאכה זו. אבל תיקון דבר חדש אי אפשר למצוא שלא

היה אפשר לו לעשותה קודם יום טוב. אף על פי שבערב יום טוב ממש אי אפשר לעשותה, מכל

מקום בקרא דממעטינן מיניה מכשירין לא כתיב ערב יום טוב ממש, ומצינו בסוף פרק ה'

דחולין ²⁹⁹

דכל קודם יום טוב נקרא ערב יום טוב, עיין שם ברא"ש ³⁰⁰ .

ואף על פי שיש לומר שקודם ערב יום טוב

היה סבור שיתקן בערב יום טוב ובערב יום טוב נאנס ³⁰¹ ,

מכל מקום לא משמע הכי במתניתין ³⁰²

דאין שוברים את החרס כו', ולא משתמיט שום פוסק למימר דאם לא היה אפשר מערב יום טוב

שרי. וכן מתניתין ³⁰³

דאין מלבנין כו'. וההפך מזה מבואר ברז"ה ³⁰⁴

ור"ן, עיין בר"ן פרק אין צדין ³⁰⁵ ,

אלא דלא קיימא לן הכי כמ"ש בסי' תק"ט ³⁰⁶ ,

עיין מ"ש שם ותבין מ"ש כאן ³⁰⁷ .

וגם המגן אברהם עצמו בסי' תק"ט ³⁰⁸

על כל איסור הנזכר בשו"ע, כתב בפירוש דאם לא היה אפשר מערב יום טוב שרי,

ובסי' תק"ח הסמוך לו ³⁰⁹

לא כתב כלום. ועל כרחך צריך לומר שדעתו לחלק בין תיקון דברים ישנים לתיקון דבר חדש,

דלא משכחת ביה אי אפשר לעשותן בערב יום טוב אלא אם כן היה לו אחר ונאבד, ומשעה

שנאבד לא היה לו פנאי. וגם בזה צריך עיון, כיון שמלאכה זו בעצמה היה אפשר לו

לעשותה קודם יום טוב כשלא היה אנוס עדיין, משא"כ בתיקון דברים ישנים, שקודם

שנצטרך לתיקון זה לא היה עושה מלאכה זו עצמה שעושה ביום טוב, אלא מלאכה אחרת כיוצא

בה. וכן משמע ברמ"א ³¹⁰

וטור ³¹¹ ,

שלא התיר לעשות שפוד חדש, אלא לתקן שפוד שנשבר.

ואף

אם תרצה לדחות כל זה ³¹² ,

הרי לפניך תוס' ור"ן המחמירים בשל תורה ³¹³ ,

ואין להקל כנגדם בדבר שלא נמצא היתר מפורש בדברי האחרונים ז"ל ³¹⁴ .

ובפרט בתיקון כלי, שהט"ז בסי' תק"ז ³¹⁵ ותק"ט ³¹⁶ נראה כמסכים לדעת

רז"ה ור"ן ³¹⁷

דרבי יהודה מודה בזה לרבנן. אף דלא קיימא לן הכי ³¹⁸

מפני שהרא"ש ³¹⁹

וטור ורמ"א ³²⁰

ומג"א סי' תק"ט ³²¹

חולקין על זה והתירו לתקן שפוד שנשבר. מכל מקום לעשות שפוד חדש שלא נזכר בדבריהם,

פשיטא דאין להקל כנגד התוס' ור"ן ורז"ה:

(ו) חולב כל צאנו כו'.

הנה ³²²

הרמב"ן בספר המלחמות פרק כ"ב דשבת ³²³

כתב בשם הרי"ף בתשובה, דלא אסרו החליבה ביום טוב לתוך הקערה משום סרך מלאכה,

אלא משום שאסור לאכול ביום טוב את החלב שהוא נולד, עיין שם ³²⁴ .

וזהו דעת הגהות אשר"י ריש פרק קמא דביצה ³²⁵

שיתבאר בסימן תק"ה ³²⁶ ,

שבהמה העומדת לאכילה שחלבה לתוך הקערה, יש על החלב תורת נולד ³²⁷ .

אבל לפי מה שכתב הרשב"א ³²⁸

בבית יוסף שם ³²⁹

שאין על החלב שנחלב מעצמו, או על ידי נכרי, תורת נולד, אם הבהמה עומדת לאכילה,

והביאוהו רמ"א ומג"א ³³⁰

שם. אם כן על כרחך צריך לומר, הא דאסור לישראל לחלוב בעצמו את הבהמה העומדת לאכילה

היינו מטעם שכתבתי בפנים ³³¹ :

(ז) אבל במוקצה כו'.

כן ³³²

כתב הים של שלמה. אלא שבמוקצה מחמת איסור אף שלא נדחה בידי אדם, דעתו לאסור ³³³ .

ולשיטתיה אזיל, דסבירא ליה ³³⁴

מתניתין שמחתכין את הנבלה הוה מוקצה, ולא נולד, ואם כן משכחת לה מוקצה מחמת איסור

בלא נולד, כגון בהמה טמאה שמתה. אבל לפי מה שיתבאר בסי' תצ"ז ³³⁵

דמתניתין דמחתכין הוה נולד, תו לא משכחת מוקצה מחמת איסור בלא נולד (דטבל מוכן

הוא, כדאיתא בדף ל"ד, דו"ק ותשכח ³³⁶ ).

(ח) הוציא בשפתיו כו'.

כן ³³⁷

הוא ברמב"ם סוף פרק א' ³³⁸

גבי שור העומד לחרישה (ומה שכתב שם יוני שובך הוא שלא בדקדוק, כי סמך על מה שכתב

בפרק ב' ³³⁹

דצריך לומר אלו ואלו כו'. אי נמי מיירי ³⁴⁰

כשאין שם רק ב' יונים דליכא למימר מטלטל ושביק ³⁴¹ ).

וכן ³⁴²

הוא בשבת דף נ' ³⁴³ ,

עיין במ"א סי' ש"ח סק"[מ] ³⁴⁴

שכתב כן בהדיא בשם המגיד משנה ³⁴⁵ .

וכן משמע שם בהדיא בתוס' ³⁴⁶

ורא"ש ³⁴⁷ ,

דאי סלקא דעתך דצריך להוציא בשפתיו לא קשיא מידי ³⁴⁸ .

וכן משמע בגמרא ³⁴⁹ ,

וטור ושו"ע סי' ש"ח סעיף כ"ו ³⁵⁰ ,

וסעיף כ"ה בהג"ה ³⁵¹ ,

וסי' שי"א סעיף ח' בהג"ה ³⁵² ,

ובמג"א סי' ש"ח ס"ק י"ח בשם הרשב"[ש] ³⁵³ .

ואף דלא קיימא לן הכי ³⁵⁴

לפי דעת השו"ע סעיף כ"א ³⁵⁵ .

היינו משום דבלא מחשבתו של אדם הן מוקצה, שהרי השעוה והאבנים אינם ראויים לכלום

בשבת ³⁵⁶ ,

וכיון שהן מוקצים מאליהן, אין מחשבתו של אדם מוציאתן מידי מוקצה אלא על ידי מעשה

לדעת השו"ע. אבל לדעת הרמ"א שם סעיף כ"א בהג"ה ³⁵⁷ ,

כיון שלא נדחו בידי אדם, מועלת להן מחשבה להוציאן מידי מוקצה. וכמ"ש בפנים ³⁵⁸ :

(ט) פירות שהעלן כו'.

הנה ³⁵⁹

במגן אברהם ³⁶⁰

משמע דאף אוצר נקרא אקצייה בידים. והפך מזה מבואר בגמ' דשבת דף מ"ה סוף

ע"א ³⁶¹ ,

עיין שם ברש"י ³⁶²

ותוס' ³⁶³ ,

ועיין במ"ש בסי' תקי"ח ³⁶⁴ .

ואין לחלק בין אקצייה בידים לדחייה

בידים ³⁶⁵ ,

דהרי שם מיירי בשאר פירות הראויין לאכילה ³⁶⁶ .

דאם אינן ראויין לאכילה גם רבי שמעון מודה בהו, עיין שם גבי גרוגרות וצמוקין ³⁶⁷ .

ולפי זה יש לומר דגם רמ"א ³⁶⁸

סבירא ליה כשיטת התוס' דביצה ³⁶⁹ ,

וכפסק הרמב"ם ³⁷⁰ ,

דאינהו לא מיירי רק במוקצה, דהיינו פירות שהעלן ליבשן, כמו שפירש רש"י ³⁷¹ .

ועיין בלחם משנה ³⁷²

ודו"ק:

(י) שישער בדעתו כו'.

עיין ³⁷³

בשיטה מקובצת ³⁷⁴

שמגיה בירושלמי שצריך לגרוס לית לן חומר בדבר שיש בו רוח חיים ³⁷⁵ .

וכן היא גירסת התוס' ³⁷⁶ ,

ורוצה לומר דאקצייה בידים חמיר טפי. וכן פסק הרמב"ם ³⁷⁷

וים של שלמה ³⁷⁸

ומג"א ³⁷⁹ .

אבל הפרי חדש ³⁸⁰

מקיים נוסחא הישנה דהתם חמיר טפי ³⁸¹ ,

דצריך לומר זה וזה אני נוטל, ואם הזמין יותר ממה שצריך לו ביום טוב הרי זה לא יטול

כלום, אבל הכא אין צריך לדקדק בזה ³⁸² ,

אלא מותר להזמין יותר ממה שיצטרך לו ביום טוב. והנה לפי דבריו אין הרשימה מעכבת

כלל, אלא האמירה מכאן כו' (אלא אם כן הוא גרוגרות וצמוקין עיי"ש ³⁸³ ),

שהרי ביוני שובך דחמירי, לפי שיטתו ואעפ"כ אינו צריך לרשום.

אבל לפי שיטת התוס' וסיעתם דאקצייה

בידים חמיר מבעלי חיים, ובבעלי חיים אם זימן יותר ממה שצריך לו לא הועיל כלום כמו

שיתבאר בסי' תצ"ז ³⁸⁴ ,

כל שכן במוקצה דאקצייה בידים.

אף שיש לדחות, דהתם ³⁸⁵

אין הזמנתו מועלת להיְתֵירים שאין צריך לו ביום טוב, ואם כן יש לחוש דילמא מטלטל

ושביק, לכך אין הזמנתו מועלת כלל, אבל הכא ³⁸⁶

נהי דאין הזמנתו מועלת להיְתֵירים, מכל מקום למה שצריך לו אפשר דמועלת ³⁸⁷ .

מכל מקום מלשון התוס' משמע דאקצייה בידים חמיר לגמרי מבעלי חיים. וכן משמע בהדיא

בשיטה מקובצת שכתב למה ירשום, במכאן ועד כאן סגי ³⁸⁸

וכו', וכיון שאינו רושם, בודאי הא דלא סגי במכאן אני נוטל לחוד ³⁸⁹ ,

היינו משום דאין הזמנתו מועלת כלל אם זימן יותר ממה שצריך לו (ואפשר דאף בתוס' צריך

לומר מכאן ועד כאן ³⁹⁰ ,

כמו שהגירסה היא בשיטה מקובצת).

וכן ³⁹¹

משמע בהדיא במג"א ³⁹² ,

דאקצייה בידים הזמנתו צריכה להיות דומה בשוה להזמנה דאחזי ולא אחזי, דאיכא למיחש

דלמא מטלטל ושביק, דהתם צריך שלא יזמין רק מה שצריך לו כמ"ש בסי' תצ"ז ³⁹³ ,

דאם אין הזמנתם דומה בשוה, לא שייך לומר לשון לכולי עלמא צריך כו', שכתב

המג"א ³⁹⁴ ,

כיון דאין הכל שוין בדין הזמנה זו, כמו שפירש רש"י בפרק קמא דביצה דף

י"ד ³⁹⁵

ד"ה לכל דבר. ועדיין צ"ע ³⁹⁶ :

(יא) כדי לאכול מהם כו'.

הנה ³⁹⁷

היתר הכנה ביום טוב הוא פשוט, בגמרא פרק ב' דביצה ³⁹⁸

אמרינן שמותר לערב עירובי חצרות ועירובי תחומין. ולא אסרו עירובי תחומין אלא מפני

שקונה שביתה, דהיינו קניית רשות ³⁹⁹ ,

אבל בלאו הכי מותר ממה נפשך, אם היום חול אין איסור, ואם היום קדש אינו עושה כלום,

כמו שכתבו הכל בו ⁴⁰⁰

ועולת שבת ⁴⁰¹

ופרי חדש ⁴⁰² ,

וכן משמעות הגמרא והפוסקים ⁴⁰³ ,

וזה הטעם שייך בכל הכנה שאין בה קניית רשות ⁴⁰⁴ .

ומה שכתב הט"ז ⁴⁰⁵

בכל מוקצה שאינו בבעלי חיים, כוונתו דבמוקצה דבעלי חיים צריך לברור מערב יום טוב

מה שיצטרך למחר, וזה אסור ביום טוב, שהרי הן עדיין מוקצה. ותדע ⁴⁰⁶ ,

שהרי בכל בו לא נשאלה השאלה לענין היתר הכנה ביום טוב ⁴⁰⁷

אלא לענין אם מועלת להתיר, ועל זה השיב דמועלת בכל מוקצה, לבד בעלי חיים דלמא

מטלטל ושביק, עיין שם היטב ותמצא כדברי, שהרי הביא ראיה מיוני שובך ⁴⁰⁸ ,

ושם לא נזכר כלל מהיתר הכנה ⁴⁰⁹ ,

אלא דאין מועיל הכנה ⁴¹⁰ .

ועיין ט"ז סוף סי' תקט"ו

שסותר לזה ⁴¹¹ ,

ודבריו שבכאן עיקר, שכן פסקו רמ"א ⁴¹²

ומג"א ⁴¹³

ופרי חדש ועולת שבת ושאר אחרונים, וכן משמע ברמב"ם פרק ב' ⁴¹⁴ :

[1] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

עשה ולא תעשה במלאכת יום טוב (ס"א).

(ב)

מלאכת אוכל נפש (ס"ב).

(ג)

מתוך שהותרה לצורך כו' (ס"ג).

(ד)

מכשירי אוכל נפש (ס"ד).

(ה)

אפשר לעשותן מערב יום טוב (ס"ה-ח).

(ו)

מלאכות שאסרו חכמים (ס"ט-יב).

(ז)

מוקצה ונולד ביום טוב (סי"ג-טו).

[2]

רמב"ם הל' יום טוב פ"א ה" א (ששת ימים האלו שאסרן הכתוב בעשיית מלאכה, שהן ראשון ושביעי

של פסח וראשון ושמיני של חג הסוכות וביום חג השבועות ובאחד לחדש השביעי, הן

הנקראין ימים טובים).

[3]

אמור כג, ז-ח (ראשון ושביעי של פסח). כג, כא (שבועות). כג, כה (ראש השנה). כג, לה-ו

(ראשון ושמיני של סוכות). פנחס כח, יח. כח, כה-ו. כט, א. כט, יב. כט, לה. רמב"ם

שם ה" ב

(ועבר על לא תעשה, שנאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו).

[4] רמב"ם שם (כל השובת

ממלאכת עבודה באחד מהן, הרי קיים מצות עשה).

[5]

אמור כג, כד (ראש השנה). כג, לט (ראשון ושמיני של סוכות).

[6] רב אשי שבת כד, סוע"ב (שבתון, עשה). רש"י שם

כה, רע"א (דמשמע שבוֹת בו). רמב "ם שם (שהרי נאמר בהן שבתון כלומר שבוֹת) .

וכן

הוא לקמן סי' תצח סל"ד (שהרי נאמר בה שבתון, כלומר שבוֹת ממלאכה, וזוהי מצות

עשה).

*

ואף

שרק בראש השנה וסוכות נאמר "שבתון" (כדלעיל הערה הקודמת).

מכל

מקום יש לימוד נוסף לחובת השביתה ביום טוב, כדלעיל סי' רמב ס"א (ויש אומרים

שמקרא קדש הוא לקדשו באיסור עשיית מלאכה). ובקונטרס אחרון שם ס"ק

א ( שהרי במנין המצות מנה

שש מצות לשבות ממלאכה בששת ימים טובים, מדכתיב מקרא קודש בכל חד וחד עיי"ש,

וזהו כמ"ש הב"י סי' תפ"ז ).

והוא

כמבואר בספר

המצות להרמב"ם מ"ע קנט-קסז (שצונו לשבות ממלאכה ... והוא אמרו ית' ... מקרא קדש. ודע זו

ההקדמה, והיא כל מה שנאמר בו מקרא קודש, בא בפירושו קדשהו. וענין קדשהו שלא תעשה

בו מלאכה). וכן הוא בספר החינוך מצוה רצז (וכל מה שנאמר בתורה מקרא

קודש, פירשו ז"ל קדשהו, וענין קדושתו הוא שלא נעשה בו מלאכה). הובא בב"י סי' תפז ד"ה סדר

היום (דבכלל מקרא קודש הוא, דכיון שהוא קדוש, ממילא משמע שהוא אסור בעשיית מלאכה).

ואף

דלא סגי בפסוק "מקרא קודש", שהרי יש בו גם הפירוש הראשון דלעיל סי' רמב

ס"א (ומקרא קדש פירשו חכמים לקדשו ולכבדו בכסות נקיה ולענגו בענג אכילה ושתיה).

מכל

מקום ממה שנאמר "שבתון" בראש השנה וסוכות למדנו, שגם מה שנאמר בהם

(ובשאר הימים טובים) "מקרא קודש", פירושו שלא יעשה מלאכה. וכן נראה

מדברי ספר המצות להרמב"ם שם, מ"ע קנט (כל מה שנאמר בו מקרא קודש ... שלא

תעשה בו מלאכה ... כי כל יום שאמר האל בו שבתון כאילו אמר שבוֹת או תשבות).

וראה

יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי' א.

*

והנפקא

מינה למעשה ממה שיש בהם גם עשה (ולא רק לא תעשה), נתבאר לקמן סי' תצח סל"ד (שאין

מצות עשה של כיסוי הדם דוחה את לא תעשה של יום טוב, שיש בה עשה ולא תעשה, שהרי

נאמר בה שבתון, כלומר שבוֹת ממלאכה, וזוהי מצות עשה), ושם נסמן (הערה 162 ).

[7] רמב"ן אמור כג, ז (פירוש

"מלאכת עבודה", כל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש ... ומלאכה שהיא באוכל

נפש היא מלאכת הנאה, לא מלאכת עבודה). ונתבאר בלקוטי שיחות חי"א ע' 34 ואילך.

וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי' א-ב.

[8] אבל אם יש בה צורך אכילה ושתיה,

ואינה נעשית באוכל או משקה, נקראת מכשירי אוכל נפש, ויתבארו דיניו לקמן ס"ד (אף

על פי שעושה אותן לצורך אכילת יום טוב, מכל מקום כיון שאין המלאכה נעשית בגוף

האוכל נפש, אלא בדבר המכשירו לאכילה, הרי הן נקראין מכשירי אוכל נפש).

[9]

ואם יש צורך אכילה בכביה זו, הרי היא נחשבת מכשירי אוכל נפש, כדלקמן סי' תקז

סט"ו (שכבייה זו אינה אלא מכשירי אוכל נפש, שהרי אין גופו נהנה מכבייה זו

עצמה), וסי' תקיד ס"ב (אם יש צורך אכילה בכביה זו ... כיבוי זה הוא כמכשירי

אוכל נפש).

[10]

רמב"ם פ"א ה"ב (כגון שבנה או הרס או ארג וכיוצא באלו), וה"ד (כגון

כתיבה ואריגה ובנין וכיוצא בהן).

ונתבאר בקונטרס אחרון סוף ס"ק ד (הרמב"ם

כתב דהבונה חייב, ומשמע אפילו לצורך אכילת יום טוב).

[11]

משנה מכות כא, ב (וחייב עליו ... החורש ... יום טוב).

[12]

שכל אלו מותרים מן התורה ואסורים מדברי סופרים, כדלקמן ס"ט ( אסרו חכמים הקצירה והדישה והעימור

והזרייה).

[13]

שכל אלו מותרים אף לכתחלה, כדלקמן ס"ה ( מותר ללוש ולאפות ולשחוט ולבשל כדרכו

בחול) .

[14]

שגם אלו מותרים מן התורה ואסורים מדברי סופרים, כדלקמן ס"ט ( והתלישה מהמחובר שהיא תולדת הקצירה,

וסחיטת פירות שהיא תולדת דישה שמפרק דבר מגידולו ... וכן אסרו הצידה ).

[15]

שאם הוא לצורך יום טוב, מותר אף לכתחלה, ואם אין בו צורך יום טוב כלל אסור, כדלקמן

סי' תקיח ס"א (שאסור להוציא לרשות הרבים או לכרמלית דבר שאין בו צורך יום טוב

כלל).

[16]

משא"כ אם גם כשנהנה מהאוכל ומשקה אינו נהנה מגוף המלאכה עצמה, הרי אלו נקראים

מכשירים, כדלקמן קונטרס אחרון ס"ק ד ( שרש"י ורמב"ן ורשב"א ורא"ה ומגיד משנה

מסכימים, דכל שאין גופו נהנה מהמלאכה עצמה נקרא מכשירין) .

[17]

סעיף ג ( ובלבד שיהא בהן קצת

צורך יום טוב, אף על פי שאינו צורך אכילה, אלא צורך הנאת הגוף) .

[18] כדלקמן סי' תקי קונטרס אחרון סוף סק"ב

(הותרה לגמרי ביום טוב ... ואין אומרים יום טוב דחויה אצל מלאכת אוכל נפש). וראה לקוטי

שיחות חי"א ע' 34 ואילך. שלחן המלך ח"ב ע' קסה ואילך.

[19]

משא"כ לצורך חול, כדלקמן סי' תקג ס"א (כל מלאכת אוכל נפש לא הותרה ביום

טוב, אלא אם כן עושה אותה כדי ליהנות בה ביום טוב, אבל אסור לאפות ולשחוט ולבשל

ביום טוב מה שיאכל בחול, ואם אפה ושחט ובישל או עשה שאר מלאכות אוכל נפש ביום טוב

לצורך מחר ... הרי זה לוקה מן התורה).

[20]

בא יב, טז.

רמב"ם פ"א ה"א (חוץ ממלאכה שהיא לצורך אכילה, שנאמר אך אשר יאכל

לכל נפש וגו').

[21]

כקושיית המ"מ פ"ה ה"ד (והבערה, אע"פ שאינה באוכלין ומשקין), הובא

במ"א ריש סי' תקיח.

ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א, דלא

קיי"ל כתירוצים שכתבו, וצריך לתרץ כמבואר כאן.

וראה

אבני נזר או"ח סי' תח ס"ק ד. חקרי הלכות ח"א כז, א. פעמי יעקב מ ע'

פא.

[22] ולא משום כליון העצים.

ההוכחות לזה יתבארו בקונטרס אחרון ס"ק ב.

[23] אף אם בוער כבר, כדלעיל סי'

רסד ס"א (שמא יטה הנר כדי שיתקרב מאוד השמן שבתוכו אל הפתילה וידלק יפה,

ונמצא מבעיר בשבת), וסי' רסה ס"ו (ויתקרב השמן אל הפתילה ויתחייב משום מבעיר),

וסי' ערה ס"א (שמא ישכח ויטה הנר לקרב השמן אל הפתילה כדי שתדלוק יותר יפה,

ויתחייב משום מבעיר).

ולענין

יום טוב, יש חילוק בין הוצאת האש, שעכ"פ אסורה מדברי סופרים, כדלקמן סי' תקב

ס"א (אסור לעשות ביום טוב מפני שהוא מוליד דבר חדש), לבין מרבה האש, שמותר אף

לכתחלה.

[24] והיינו שאף שכילוי העצים נעשה

בעצים (ולא באוכל), מכל מקום בריבוי האש הרי האש נכנס בהאוכל עצמו.

[25]

משנה יב, א (בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה

לרשות הרבים, ובית הלל מתירין). ובגמרא שם (מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא

לצורך).

ובדיוקי הלשונות, ראה יסודי השולחן

וזיקוקי אורותיו סי' ז.

[26] אף דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי

שלא לצורך, תניא יז, א (אינו אופה אלא מה שצריך לו). ובפסחים מו, ב (האופה מיום

טוב לחול (לאחר שאכל וגמר סעודתו דפשיטא לן דלא חזיא ליה מידי האידנא עד אורתא

שהוא חול, רש"י) רב חסדא אמר לוקה).

ומתרצים התוס' ביצה יב, א ד"ה

ה"ג (דוקא בהוצאה שיש בה צורך יום טוב קצת אמרינן מתוך שהותרה לצורך יום טוב,

דכל אוכל נפש מותר, הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש, הואיל ואיכא צורך מקצת, שיש

צורך יום טוב, אבל שלא לצורך יום טוב כלל, ודאי דאסור מן התורה, כגון אופה מיום

טוב לחול, ומוציא אבנים, דליכא לא צורך נפש ולא שמחת יום טוב, חייב מדאורייתא).

וכן כתבו בכתובות ז, א ד"ה מתוך (ובלבד שיהא צורך הנאת היום, או צורך קיום

מצוה ביום טוב). רא"ש פ"א סי' יח (ולא שרי במתוך אלא דבר שהוא קצת לצורך,

כגון הנך שהן לצורך מצוה). מ"מ פ"א ה"ד (שלא הותרו אלו שלא לצורך

כלל, אלא אם כן יש בו צורך היום קצת, כקטן ולולב או צורך מצוה, אבל כשאין בו צורך

מצוה ולא צורך הדיוט ביומו כלל, כהוצאת אבנים, לוקה עליה, ואפילו לבית הלל).

וכן נפסק בטור כאן (ובלבד שיהא בהן צורך

קצת), ובטור ושו"ע סי' תקיח ס"א (מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה, הותרה

שלא לצורך, כגון קטן ולולב וספר תורה וכלים). רמ"א שם (הצריכים לו קצת).

וכן הוא לעיל סי' תמו ס"ה (כיון

שמלאכת ההבערה ... הותרה ביום טוב מן התורה לצורך אכילה, הותרה לגמרי אפילו שלא

לצורך אכילה. ובלבד שיהיה בהן צורך יום טוב, כגון לצורך מצוה עוברת שזמנה בו ביום,

כמו שיתבאר בסי' תצ"ה). לקמן סי'

תקג ס"א (ואם אפה ושחט ובישל או עשה שאר מלאכות אוכל נפש ביום טוב לצורך מחר ...

הרי זה לוקה מן התורה) . סי' תקיא ס"א (כבר נתבאר בסימן

תצ"ה דמתוך שהותרה הבערה לצורך אכילה הותרה אפילו שלא לצורך אכילה, ובלבד

שיהא בה צורך יום טוב). סי' תקיד סי"ג (שלא הותרה הבערה אפילו שלא לצורך אוכל

נפש, אלא אם כן יש בה צורך היום קצת). סי' תקיח ס"א (כבר ביארנו בסי' תצ"ה, דמתוך שהותרה

הוצאה לצורך אוכל נפש הותרה אפילו שלא לצורך אוכל נפש, ובלבד שיהא בה צורך יום טוב

קצת, אפילו אינה לצורך הנאת הגוף אלא לצורך מצוה, כגון קטן למולו וספר תורה לקרות

בו). סי'

תקכו ס"ג (דמתוך שהותרה הבערה והוצאה לצורך אכילה מותר אפילו שלא לצורך אכילה,

אם יש בהם צורך היום).

[27]

משנה כא, ב (בית שמאי אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אלא אם כן ראויין לשתיה, ובית

הלל מתירין. עושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה), לפירוש הרשב"א שם (בית שמאי

אומרים לא יעשה אדם מדורה להתחמם כנגדה, ובית הלל מתירין. ומהא שמעינן דבית שמאי

ובית הלל במתוך שהותרה הבערה לצורך פליגי), ור"ן יא, א (ובית הלל מתירין,

דאית להו מתוך. ועושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה, דכיון דמתהני בה שרי משום מתוך).

מ"א סי' תקיא ס"ק א (לעשות מדורה, דמתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש,

הותרה נמי שלא לצורך). ט"ז שם ס"ק א (כתב הר"ן טעמא משום דמתוך

שהותרה הבערה לצורך כו').

וכן הוא לקמן שם ס"א (כבר נתבאר

בסימן תצ"ה דמתוך שהותרה הבערה לצורך אכילה הותרה אפילו שלא לצורך אכילה,

ובלבד שיהא בה צורך יום טוב. לפיכך מותר לעשות מדורה להתחמם כנגדה ביום טוב, וכן

מותר להחם מעט מים לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו ביום טוב).

[28] שאף שמעיקר הדין אין עשה דוחה

יום טוב, שיש בה עשה ולא תעשה, וכדלקמן סי' תצח סל"ד (שאין מצות עשה של כיסוי

הדם דוחה את לא תעשה של יום טוב, שיש בה עשה ולא תעשה, שהרי נאמר בה שבתון, כלומר

שבות ממלאכה, וזוהי מצות עשה), ושם נסמן (הערה 162 ).

היינו

דוקא במלאכה שאינה רגילה באוכל נפש, אבל במלאכה הרגילה באוכל נפש, הותרה אף לצורך

מצוה, כדלקמן סי' תקכו ס"א-ג (מת המוטל לקברו, אם הוא יום טוב ראשון לא יתעסק

בו ישראל ... במלאכות גמורות האסורות מן התורה, כגון לתקן לו קבר וארון ותכריכין,

וכן לכסותו בעפר לאחר ששמוהו בתוך הקבר, שהסותם גומא בעפר חייב משום בונה ... אבל

... מותר להחם לו מים על ידי ישראל כדי לטהרו, וכן מותר להוציאו על ידי ישראל

אפילו דרך רשות הרבים, דמתוך שהותרה הבערה והוצאה לצורך אכילה, מותר אפילו שלא

לצורך אכילה, אם יש בהם צורך היום, כגון לצורך קבורת המת שהיא מצוה שזמנה בו ביום).

[29] שבת כד, ב (שאין שורפין קדשים

ביום טוב. מנהני מילי ... רבא אמר, אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם ... לבדו ולא מילה

שלא בזמנה), ופרש"י (למעוטי מילה שלא בזמנה דלא דחיא ... דמצוה שאין זמנה

קבוע ויכול לעשותה למחר אינה דוחה יום טוב. והוא הדין לשריפת קדשים טמאים). הרי

למדנו מהפסוק "הוא לבדו", שגם במצוה אין אומרים מתוך שהותרה לצורך אוכל

נפש הותרה נמי לצורך מצוה – אלא במצוה עוברת שזמנה בו ביום. ונתבאר בקונטרס אחרון

ס"ק ג.

ויתירה

מזו אמרינן בפסחים ו, א (המוצא חמץ בביתו ביום טוב כופה עליו את הכלי), אף שהיא

מצוה עוברת, כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא. והטעם לאיסור זה מחדש ומבאר

לעיל סי' תמו ס"ה (אין אומרים שמתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה לצורך מצוה,

כיון שמן התורה אפשר לקיים המצוה בלא חילול יום טוב, דהיינו שישליכנו לנהר או לבית

הכסא ... וכן יכול מן התורה לפרר ולזרות לרוח ... ולפיכך אסור לשרוף החמץ ביום טוב

מן התורה).

ובקונטרס

אחרון שם ס"ק ג (שריפת קדשים ביום טוב היינו טעמא דלא דחי, משום דאפשר לשורפן

במוצאי יום טוב, כדפירש"י בשבת דף כ"ד, והוא הדין למילה שלא בזמנה ...

לא דחי, משום דאפשר לקיים המצוה למחר כדפירש"י שם. ואם כן כל שכן וקל וחומר

היכא דאפשר לקיים המצוה בו ביום בלא חילול יום טוב, כגון להשליך החמץ לנהר, דלא

דחינן יום טוב).

*

ומה

שהתירו לקמן סי' תקיח ס"א (ובלבד שיהא בה צורך יום טוב קצת, אפילו אינה לצורך

הנאת הגוף אלא לצורך מצוה, כגון קטן למולו וספר תורה לקרות בו ... וכן מותר להוליך

סידורים ומחזורים לבית הכנסת כשצריך לקרות בהם בו ביום), מיירי במצוה עוברת שזמנה

בו ביום, שהרי מילה בזמנה וקריאת התורה ותפלה הן מצוות עוברות, שאי אפשר לדחותן

למחר.

ויתירה

מזו התירו לקמן שם (וכשם שמותר להוליכן כך מותר להחזירן לביתו, אף על פי שבחזרה זו

אין בה צורך יום טוב כלל, שהרי אינו מחזירן אלא כדי שלא יגנבו ויאבדו ואין זה צורך

היום אלא צורך ממונו. אעפ"כ התירו לו חכמים להחזירן, כדי שלא ימנע מלהוליכם

מחמת שיתיירא שלא יוכל להחזירן).

[30] אף שלשאר דברים אמרינן מצות

לאו ליהנות ניתנו, כדלעיל סי' תמה ס"ח (מותר לכסות דם חיה ועוף באפר שריפת

החמץ, שמצות לאו ליהנות ניתנו), ושם נסמן (הערה עג).

[31]

כתובות ז, א (עליך אמר קרא אך אשר יאכל לכל נפש, דבר השוה לכל נפש).

[32] ברייתא כא, ב (לכם ולא לכלבים

... לכם ולא לעובדי כוכבים).

[33]

ס"א (שרחיצת כל הגוף אינה צורך כל נפש, אלא למעונגים ומפונקים בלבד, ולא

התירה התורה אפילו המלאכה שלצורך אכילה, אלא אם כן יש בה צורך כל נפש, אבל אם אין

בה צורך אלא למעונגים אסור לעשותה ביום טוב), וס"ה (אסור להבעיר עצים כדי

לפזר מיני בשמים תחת הפירות על גבי גחלתן, לפי שהנאה זו של טעם הבשמים אינה צריכה

לכל נפש אלא להמעונגים ומפונקים בלבד, ולא התירה התורה לעשות שום מלאכה ממלאכות

אוכל נפש אלא לדבר שהוא צריך לכל נפש, שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש וגו').

וראה לקמן שם (הערה 43 ).

[34]

ס"א (כל מלאכות אוכל נפש לא הותרו אלא לצורך אכילת ישראל, אבל לא לצורך אכילת

נכרי, ולא לצורך אכילת בהמה, שנאמר הוא לבדו יעשה לכם, לכם ולא לנכרים לכם ולא

לבהמה ... אסור להוציא מרשות לרשות בשביל נכרי), וס"ז (שיזהר שלא יעשה שום

מלאכה בשבילה [בשביל הבהמה] אפילו שבות של דבריהם, כגון להוציא מרשות היחיד

לכרמלית וכיוצא בזה).

[35] המשך הדברים בסעיף זה:

מה

שנתבאר בסעיף הקודם דאמרינן מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש הותרה אף לצורך הנאת הגוף,

היינו דוקא כשגופו נהנה מגוף המלאכה, אבל אם גופו נהנה מדבר שנתקן על ידי המלאכה,

אין אומרים בו מתוך שהותרה לצורך.

ואפילו

באוכל נפש ממש, לא התירה תורה מכשירים, כגון שמתקן שפוד לצלות בו וכיו"ב.

ומכל

מקום יש הפרש בינם, שהרי התורה התירה מכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותם מערב יום

טוב. משא"כ מכשירי הנאת הגוף, אסורים בכל אופן, ולא התירו אותם מתוך שהותרה

לצורך אוכל נפש.

וכהא דלקמן סי' תקיד ס"ה (אסור לכבות

את הנר אפילו צריך לכבותו בשביל הנאת הגוף), אף שלא הי' אפשר לכבותו מערב יום טוב.

ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ד ( דלא

אמרינן מתוך, אלא ממלאכת אוכל נפש למלאכת הנאת הגוף ממש, דהיינו שהגוף נהנה

מהמלאכה עצמה ... אבל לא אמרינן מתוך שהותרה מלאכת אוכל נפש הנעשית בגוף האוכל

שגופו נהנה מן המלאכה עצמה, הותרה במכשירי הנאת הגוף שאין הגוף נהנה מהמלאכה עצמה

... דמאוכל נפש ממש למכשירי הנאת הגוף לא אמרינן מתוך).

[36]

רב יהודה אמר שמואל כח, ב (שפוד שנרצף אסור לתקנו ביום טוב). לפירוש הר"ן יז,

ב ד"ה ומקשו (שאין אדם נהנה מן המכשירין עצמן, כסכין ושפוד ותנור, אלא ממה

שהוכשר על ידיהם). הובא במ"א סי' תקא סוף סק"ג.

וכן הוא לקמן סי' תקט ס"א (שפוד

שנעקם ונכפף ... כדין כל מכשירי אוכל נפש). וקונטרס אחרון כאן ס"ק ד ( דמכשירין נקרא כל שאין המלאכה נעשה בגוף

הדבר שנהנה בו, כגון גריפת התנור ותיקון השפוד).

ובזה אין מתירים אף משום מתוך שהותרה

לצורך אוכל נפש, כדלקמן סי' תקז סי"ב (ואין אומרים מתוך שהותרה מלאכה זו

לצורך אוכל נפש הותרה אפילו שלא לצורך אוכל נפש, כיון שאין המלאכה נעשית בגוף

האוכל נפש עצמו כמ"ש בסי' תצ"ה).

[37]

ראב"ד פ"ד ה"י (אין מבקעין ... דמכשירין).

וכן הוא לקמן סי' תקא ס"ב (אסור

לבקעות ממנה חתיכות קטנות מאד, כדרך שמבקעים עצים דקים מאד כדי להצית בהן האור ...

לפי שזהו כמכשירין). ונתבאר בקונטרס אחרון כאן ס"ק א ( והסכמת האחרונים דבבוקע קורה לעצים דקים

ביום טוב חיובא איכא, ועל כרחך משום דהוי מכשירין ).

[38] ההוכחות לזה נתבארו בקונטרס

אחרון ס"ק ד.

דאף שכתב הרא"ש פ"ב סוס"י

יט (ואם אין לו אש וצריך לבשל קדירתו באש זה, ואם לא יכבה תתעשן הקדירה, מותר

לכבות לצורך אוכל נפש, כמו שמותר לבשל ולאפות). ובפ"ד סי' ח (בתנורין שלנו אי

אפשר לאפות כלל בלא גריפה, הלכך מותר, ואפילו לרבנן, דכיבוי לצורך אוכל נפש מותר

אף לרבנן). והיינו שבמקום שאי אפשר בענין אחר אינם נקראים מכשירין, אלא אוכל נפש.

וכן נראה לכאורה מפשטות הדברים לקמן סי'

תקז סי"ב (כיון שאי אפשר לאפות בלא כיבוי, הרי כיבוי זה צורך אוכל נפש, ומותר,

כמו שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש), וסי' תקיד ס"ד (ואם הוא צריך לבקעת זו

שמקצתה דולק יפה ומבשל בו קדרתו, ואין לו אש אחרת לבשל בה רק של זו הבקעת, ואי

אפשר לו להציל הקדרה מעישון רק על ידי שיכבה מקצת הבקעת שהוא מתעשן, מותר לכבות,

שהרי כיבוי זה לצורך אוכל נפש הוא ממש).

מכל מקום מביא בקונטרס אחרון דעת החולקים על

הרא"ש, ומסיק (וכיון שרש"י ורמב"ן ורשב"א ורא"ה ומגיד

משנה מסכימים דכל שאין גופו נהנה מהמלאכה עצמה נקרא מכשירין, ואם היה אפשר לעשות

מערב יום טוב אסור לעשות מן התורה ביום טוב, אע"פ שאי אפשר בענין אחר, הכי

נקטינן, דלא כרא"ש).

[39]

בא יב, טז. גמרא כח, ב (אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם, הוא ולא מכשיריו).

[40] וכן הדין אם הי' אפשר לעשותו ביום טוב

ראשון אסור לעשותו ביום טוב שני, כדלקמן סי' תקט ס"א-ב ( כיון שאנו עושין שני ימים מחמת הספק שמא

הראשון הוא חול, הרי זה כאילו היה אפשר לעשותו ולתקנו ביום ראשון ... וכן הדין בכל

מכשירי אוכל נפש, שאם היה אפשר לעשותן ביום טוב ראשון אם היה חול, אסור לעשותן

ביום טוב שני של גליות) .

וכן

הדין אם אפשר לו לבשל בלי תיקון זה, כדלקמן סי' תקט ס"א (אפשר למצוא שפוד אחר,

אפילו אצל אדם אחר שאפשר לו לשאול ממנו), ושם נסמן (הערה 4 ).

וכן

הדין אם אפשר לו לקיים המצוה בו ביום בלא חילול יום טוב, כדלעיל סי' תמו ס"ה

(אין אומרים שמתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה לצורך מצוה, כיון שמן התורה אפשר

לקיים המצוה בלא חילול יום טוב). ובקונטרס אחרון שם ס"ק ג (היכא דאפשר לקיים

המצוה בו ביום בלא חילול יום טוב, כגון להשליך החמץ לנהר, דלא דחינן יום טוב).

[41] מקור הכרעה זו נתבאר בקונטרס אחרון

ס"ק ה, ממה שהתיר המ"א "אם נשבר בערב יום טוב ולא ידע בו, או שלא

היה לו שהות לתקנו", דמיירי בשפוד שנשבר. וממה שאסר " אם היה טרוד בערב יום טוב ולא היה יכול

לעשותו ",

שזה מיירי בשפוד חדש. וכן משמע במשנה ובפוסקים שאסור לתקן כלי חדש בכל אופן.

וגם בלי הוכחה הנ"ל מהמ"א,

נראה להחמיר בכלי חדש, ולחוש לדעת התוס' וסיעתו שאסרו בכל אופן כשנשבר קודם יום

טוב (אף דלא קיי"ל כוותייהו), ולחוש לדעת הרז"ה והר"ן, שאסרו תיקון

כלי בכל אופן (אף דלא קיי"ל כוותייהו).

[42] טעם זה נתבאר בקונטרס אחרון

שם ד"ה ומכל מקום (אבל תיקון דבר חדש אי אפשר למצוא שלא היה אפשר לו לעשותה

קודם יום טוב. אף על פי שבערב יום טוב ממש אי אפשר לעשותה, מכל מקום בקרא דממעטינן

מיניה מכשירין לא כתיב ערב יום טוב ממש, ומצינו בסוף פרק ה' דחולין דכל קודם יום

טוב נקרא ערב יום טוב, עיין שם ברא"ש).

[43]

טור ורמ"א סי' תקט ס"א (אם אינו יכול לצלות בו כך ונשבר ביום טוב, מותר לתקנו).

וכן הוא לקמן שם ס"א (לא היה אפשר

לו לתקנו מערב יום טוב, כגון שנכפף ביום טוב).

ויתבאר לקמן שם (שהיא הלכה ואין מורין

כן; ודוקא בשפוד ולא בסכין).

[44]

מ"א שם סק"ב (והוא הדין אם נשבר בערב יום טוב ולא ידע בו, או שלא היה לו

שהות לתקנו).

וכן הוא לקמן סי' תקט ס"א (או

אפילו נכפף מערב יום טוב ולא ידע ממנו עד שקידש היום, או אפילו ידע ממנו סמוך

לחשכה ולא היה שהות לתקנו קודם יום טוב, מותר לתקנו ביום טוב).

אבל אם היה שהות לתקנו ושכח, נתבאר לקמן

סעיף הבא ( אפילו

שכח ולא עשאה), ושם נסמן (הערה 49 ).

[45] אלא ש"אין היתר לעשותם

אלא בינו לבין עצמו", כדלקמן סי' תקט ס"א-ב (ובלבד שלא יעשה כן בפני אדם

אחר שאינו יודע היתר זה ... וכן הדין בכל מכשירי אוכל נפש ... אין היתר לעשותם אלא

בינו לבין עצמו).

[46]

בא יב, טז. גמרא

שם (רבי יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש ... אמר קרא לכם, לכם לכל צרכיכם ... כתיב

הוא וכתיב לכם, ולא קשיא, כאן במכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב כאן במכשירין

שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב), וקיי"ל כרבי יהודה, כמבואר ברש"י כח, ב

ד"ה הלכה (כרבי יהודה ... כגון שנתקלקלו ביום טוב ... כדאמרינן לקמן דלא התיר

רבי יהודה אלא במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב). לג, א ד"ה והלכתא (וכרבי

יהודה במכשירי אוכל נפש). טור ושו"ע ס"א (וכן מכשירי אוכל נפש שלא היה

אפשר לעשותה מאתמול).

ויש

עוד לימוד מהכתוב "לכם", כדלקמן סי' תקיב ס"א (לכם ולא ולנכרים,

לכם ולא לבהמה).

[47]

רא"ש פ"ג ס"א (דמפליג רבי יהודה במכשירין בין אפשר לעשותם מאתמול

ובין אי אפשר לעשותם מאתמול, מכלל דבאוכל נפש לא מפליג, ומדרבי י[הודה] נשמע להו

לרבנן, דבאוכל נפש לא פליגי). ר"ן יב, ב (מדאורייתא לא מפלגינן באוכל נפש

עצמו בין אפשר מאתמול ללא אפשר, אלא במכשירין בלחוד, משום דכתיב הוא וכתיב לכם,

כדלקמן (כח, ב), אבל באוכל נפש עצמו לא).

[48]

שבת קלד, א ( מהו

לגבן. אמר ליה אסור. מאי שנא מלישה. אמר ליה התם לא אפשר (דפת חמה מעליא טפי,

רש"י), הכא אפשר (מאתמול, רש"י)). עוד בברייתא שם (אין

מסננין את החרדל במסננת שלו), ובתוס' קלז, ב ד"ה תולין (אם היה עושהו מאתמול

לא היה מתקלקל). שאילתות בשלח שאילתא נ (טחינה והרקדה דאפשר לעשותן מערב יום טוב

אסור למיעבד ביום טוב, דמעיט רחמנא, הוא לבדו יעשה לכם). בה"ג סי' טז הל' יום

טוב (ומידי דלצורך אכילה דקאמרינן דשרי למיעבד, הני מילי דברים שאי איפשר לעשותן

מערב יום טוב, כגון שחיטה ואפייה ובישול, אבל דברים שאיפשר לעשותן מלפני יום טוב,

כגון טחינה והרקדה, אסורין ביום טוב).

ואף שלדידן אסורה טחינה והרקדה מטעם

נוסף, כדלקמן ס"ט ( והטחינה

של כל מינים הנטחנים ברחיים שדרך לטחון אותם הרבה ביחד, וההרקדה ... אסור גם ביום

טוב, אפילו על ידי שינוי). מכל מקום למדנו מכאן האיסור של כל

מלאכה שאפשר לעשותה בערב יום טוב – אלא אם כן משנה קצת בעשייתה מדרך החול.

רמב"ם פ"א ה"ה (כל מלאכה

שאפשר להעשות מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב, אסרו חכמים

לעשות אותה ביום טוב אף על פי שהיא לצורך אכילה), וה"ח (אבל לשין ואופין

ושוחטין ומבשלין ביום טוב, שאם עשה אלו מבערב יש בכך הפסד או חסרון טעם). אור זרוע

הל' יום טוב סוס"י רמח (שמוכיח כדעת בה"ג ורמב"ם שם). הלכות ומנהגי

מהר"ש סי' ל אות ד (וכל דבר שיכול לעשות מערב יום טוב שאינו מפיג טעמו, אסור

לעשות ביום טוב, ומדרבנן). מהרי"ל הל' יום טוב ע' קסט (וכל דבר אוכל נפש נמי

שאינו מפיג טעמו, אסור לעשות ביום טוב, דאפשר לעשותו מערב יום טוב ... אבל דבר

המפיג טעמו, מותר לכתחלה ביום טוב, ושאינו מפיג טעמו, קיימא לן אם לא עשאו בערב

יום טוב אסור לעשותו ביום טוב). רמ"א ס"א (ויש מחמירין אפילו באוכל נפש

עצמו כל שאינו מפיג טעם כלל אם עשאו מערב יום טוב).

והיינו

שאף שבגמרא נאמרה הלכה זו רק לענין כתישת מלח וכרכום ולענין גבינה, ולא לענין שאר

המלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב.

מכל

מקום קיי"ל שכן הוא גם בכל מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב, כולל מלאכת

הברירה, כדלקמן סי' תקי בקונטרס אחרון ס"ק ב ( שהרי בסי' תצ"ה סתם רמ"א וכתב

כלל לכל הלכות יום טוב דיש אומרים שכל מלאכת אוכל נפש שהיה אפשר לעשותה מערב יום

טוב אסור לעשותה ביום טוב. ומשום הכי לא הוצרך לחשוב כרוכלא בכל (המקומות) היתר

שנזכר בשו"ע דיש אומרים דהיינו כשאי אפשר לעשותה בערב יום טוב).

וכן הוא לקמן שם ס"ה ( שכל מלאכת אוכל נפש שהיה אפשר לו לעשותה

מערב יום טוב ולא יהיה בכך הפסד ולא חסרון טעם, אסור לעשותה ביום טוב, מטעם שנתבאר

בסימן תצ"ה) .

וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'

כא-ד.

[49] מ"א סי' תקט ס"ק ב (אבל אם שכח

לתקנו מערב יום טוב אסור), לגבי מכשירים, וכן הוא לענין מלאכת אוכל נפש שהי' אפשר

לעשותן מערב יום טוב.

[50]

מ"א סי' תקי סק"ו (וכתב הב"ח אם היה טרוד בערב יום טוב ולא היה

יכול לעשותו, מותר לעשותו ביום טוב. מיהו בסי' תק"ד ס"א משמע דאסור).

[51] כמו במכשירין, כמובא בסעיף

הקודם (שלא היה אפשר לו לתקנו בו ביום מחמת איזה אונס גדול, מותר לתקנו ביום טוב).

[52] מהטעם שיתבאר לקמן ס"ז.

[53]

סמ"ג ל"ת עה כד, ד (שכל מלאכת אוכל נפש מותרת על ידי שינוי, אפילו בדבר שאינו

מפיג טעמו ואיפשר לעשות מערב יום טוב). רמ"א ס"א (מיהו אם לא עשאו מערב

יום טוב ויש בו צורך יום טוב, מותר לעשותו על ידי שינוי).

וכן הוא לקמן סי' תקא ס"ג (דכיון

שהיה אפשר לבקעות מערב יום טוב, הצריכוהו חכמים לשנות). סי' תקד ס"א (אסור

לדוך ביום טוב דבר שאינו מפיג טעם אם היה נידוך מערב יום טוב, כגון מלח וכרכום,

אלא אם כן הטה המכתשת על צדה בשעת דיכה, או שידוך בקערה, כדי שישנה מדרך הדיכה

בחול), וס"ה (ומכל מקום צריך לשנות קצת מדרך החול, כיון שהיה אפשר לגרור אותה

מערב יום ולא היה טעמה מפיג). סי' תקו ס"ג (כיון שהיה אפשר לו לטרוח טרחא זו

קודם יום טוב ... צריך לשנות קצת), וסי"ד (אסור לעשות שאור לעיסה ביום טוב,

אלא על ידי שינוי, מפני שהיה אפשר לעשותו מערב יום טוב).

והטעם שמותר בשינוי, יתבאר לקמן סי' תקד

ס"א (כדי שישנה מדרך הדיכה בחול ויהיה ניכר שהיום הוא יום טוב, ולא יבאו

לזלזל בו בשאר מלאכות).

*

וכל זה במלאכות המותרות ביום טוב, שלא

אסרו אלא משום שהי' אפשר לעשותן מערב יום טוב.

אבל המלאכות שאסרו חכמים משום שדרך

לעשותם הרבה ביחד, נתבאר לקמן ס"ט ( אסור גם ביום טוב, אפילו על ידי שינוי, ואפילו לא היה אפשר

לעשותם מערב יום טוב), מטעם שיובא לקמן שם (הערות 62 . 74 . 77 ).

[54] שבת קלד, א (מאי שנא מבישרא

אגומרי, אמר ליה התם לא אפשר (לצלות מאתמול דביומא שביחא טפי, רש"י) הכא אפשר

... מאי שנא מלישה, אמר ליה התם לא אפשר (דפת חמה מעליא טפי, רש"י), הכא אפשר).

רמב"ם פ"א ה"ח (אבל לשין ואופין ושוחטין ומבשלין ביום טוב. שאם עשה

אלו מבערב, יש בכך הפסד או חסרון טעם, שאין לחם חם או תבשיל שבשל היום כלחם שנאפה

מאמש וכתבשיל שנתבשל מאמש, ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאמש, וכן כל כיוצא באלו).

[55] כדלעיל ס"ב (וכן ההבערה

... גם היא בכלל מלאכת אוכל נפש). והכוונה להבעיר אש מאש אחרת, אבל להוציא אש חדשה

מן העצים וכיו"ב – אסור, כדלקמן סי' תקב ס"א (אין מוציאין האש ... ביום

טוב, מפני שהוא מוליד דבר חדש ודומה קצת למלאכה).

[56]

סעיף א (מותר לעשות מדורה להתחמם כנגדה ביום טוב, וכן מותר להחם מעט מים לרחוץ בהם

פניו ידיו ורגליו ביום טוב).

[57]

סי"ד (כל נר של מצוה, כגון נרות של בית הכנסת, אין זה נר של בטלה, ומותר

להדליקן אפילו ביום טוב).

[58]

של"ה מסכת סוכה רמו, א (פירות יבשים אסור לבשל ביום טוב, רק יבשלם מערב יום

טוב, מאחר שלא יש בהם שום מפיג טעם, אם כן אפשר מאתמול). מ"א סק"ב

(ומהאי טעמא יש לבשל פירות היבשים קודם יום טוב, שהם טובים יותר כשנתבשלו מאתמול

(של"ה)).

[59]

מהרי"ל שם בשם סמ"ק (ואמר מהר"י סג"ל שכן כתוב בספר סמ"ק,

שיש ללוש עיסת ורימזילש מערב יום טוב לצורך יום טוב, דאפשר, ואדרבה הישנים טובים

יותר מהחדשים). מ"א סק"ג (כתב מהרי"ל ללוש הוורימזיל"ש מערב

יום טוב, דהישנים יותר טובים).

וכיון שכאן הישנים יותר טובים, אפשר

שבזה יש לאסור אף אם רוצה לשנות קצת מדרך החול, כמבואר במחצית השקל ס"ק ב (אולם

נסתפקתי בדבר שטוב יותר אם נעשה מערב יום טוב אם מותר ביום טוב על ידי שינוי).

ולכן חלקו כאן לשני סעיפים: ס"ה

(שאין בהם הפסד אם יעשם מערב יום טוב, ולכן צריך לשנות מעט), וס"ו (שהישנים

יותר טובים, ולכן אסור).

וכן מובן מהאמור בשבת קלד, א ( מהו לגבן. אמר ליה אסור ... אפשר

(מאתמול, רש"י)). ונתפרש הטעם לקמן סי' תקי סי"א ( לפי שאפשר לעשותה מערב יום טוב, שהגבינה

ישנה טובה מהחדשה).

וראה מה שדן בזה בקובץ הערות וביאורים

תשפד ע' 82.

[60]

רמב"ם פ"א ה"ה (ולמה אסרו דבר זה, גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר

לעשותן מערב יום טוב ליום טוב, ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות, וימנע

משמחת יום טוב).

וכן הוא לקמן סי' תקי קונטרס אחרון סוף

סק"ב (דאם אפשר לעשותה מערב יום טוב, אסור מדברי סופרים, כדי שלא יניח כל

המלאכות ליום טוב שהוא יום בטל, ונמצא כל היום עוסק במלאכתו ובטל משמחת יום טוב,

וכמו שכתב הרמב"ם בריש פרק קמא).

[61]

רמב"ם שם ה"ו (ומזה הטעם עצמו לא אסרו ההוצאה ביום טוב, ואע"פ שכל

ההוצאה היא מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב, ולמה לא אסרוה, כדי להרבות בשמחת יום

טוב ויוליך ויביא כל מה שירצה וישלים חפציו, ולא יהיה כמי שידיו אסורות).

וכן הוא לקמן סי' תצח ס"ד ( ואע"פ שהיה אפשר להוליכו מאתמול,

לפי שלא גזרו על ההוצאה שהיה אפשר לעשותה מערב יום טוב, מטעם שנתבאר בסי'

תצ"ה), ו סי' תקד ס"ג ( אף על פי שהיה אפשר להוליכם מערב יום טוב, לפי שלא גזרו על

הוצאה שהיה אפשר לעשותה מערב יום טוב, מטעם שנתבאר בסימן תצ"ה).

[62]

מ"מ פ"א ה"ה (דעת רבינו שכל מלאכות שהן באוכלין ומשקין מותרות

גמורות דבר תורה, כגון הקצירה והטחינה וכיוצא בהן, אלא שחכמים אסרו אותן מפני הטעם

שהזכירו, כדי שלא ימנע משמחת יום טוב). טור בשם ר"י (וחשו חכמים שאם היו

מתירין ביום טוב היה קוצר כל שדהו ובוצר כל כרמו ודורך כל ענביו, וימנע משמחת יום

טוב).

ויש בזה חשש נוסף, כדלקמן בסמוך ( חשו חכמים, אם מלאכות אלו יהיו מותרין

לו, יטרח ביום טוב גם לצורך החול), ולכן החמירו יותר, כדלקמן בסמוך ( כל מלאכות אלו ... אסור גם ביום טוב,

אפילו על ידי שינוי).

ובשיטת

הרמב"ם יתבאר לקמן סי' תקו בקונטרס אחרון ס"ק א, שנראה בכמה

מקומות שסובר טעם האיסור כיון שדרך לעשותם הרבה ביחד. ואף שכתב פ"א ה"ז

(ולא בוררין ולא טוחנין את החטים ולא מרקדין ביום טוב, שכל אלו וכיוצא בהם אפשר

לעשותן מערב יום טוב ואין בכך הפסד ולא חסרון), מכל מקום ( אפשר דגם הרמב"ם סבירא ליה לאסור

דבר שדרך לעשותו לימים הרבה ... אלא דסבירא ליה דיש קצת מלאכות שאין דרך לעשותן

לימים הרבה ואעפ"כ אסרוהו חכמים, לפי שעל הרוב אפשר לעשותם מערב יום טוב) .

ועוד מצרף לזה לקמן שם את שיטת התוס'

והר"ן ( וכן

כתב הר"ן שם בשם הירושלמי, והביאו התוס' מקצת לשונו מלישה ואילך כו' עיי"ש),

וכאמור בירושלמי פ"א ה"י (מניין שאין בוררין ולא טוחנין ולא מרקידין, ר'

אחא בשם רשב"ל כל מלאכה לא יעשה בהם, עד ושמרתם את המצות), והוא האמור בפרשת

בא יב טז-יז (כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש, ושמרתם את המצות), ופירשו

התוס' ג, א סוד"ה גזרה (פירש רבינו נתנאל מקינו"ן דבירושלמי יש אך אשר

יאכל לכל נפש, וסמיך ליה ושמרתם את המצות, אותם מלאכות שמשימור ואילך הם מותרות,

דהיינו מלישה ואילך, אבל שאר מלאכות דמקודם לכן אסורין). ובר"ן יב, ב

ד"ה אין צדין ב (ובירושלמי ... מניין שאין טוחנין ולא מרקדין, רבי יוסי בשם

ר"ל אומר, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, מן ושמרתם את המצות, כלומר

מלישה ואילך, למעט טחינה והרקדה וכל שכן קצירה ודישה).

אלא שלפי דעה זו אסורים מלאכות אלו מן

התורה, ואנן קיי"ל שאינם אסורים אלא מדברי סופרים, מהטעמים האמורים לעיל.

[63] ומכל מקום נתבאר לקמן סי' תקי

ס"א, שהתירו למלול שבלים בידיו כדי שיפול הזרע, כי דישה זו כלאחר יד מותרת

מהתורה אף בשבת, וביום טוב התירוה לגמרי. ויש אומרים שאף ביום טוב לא התירו אלא

למלול בשינוי בראשי אצבעותיו של ידו אחת. וראה גם לקמן סי' תקד ס"ז (והערה 37 ).

[64] העימור נזכר גם לקמן סי' תקא ס"ז (וכבר

נתבאר בסי' תצ"ה שהעימור הוא ממלאכות שלא הותרו לצורך אוכל נפש), ושם נסמן

(הערה 38 ).

[65]

רא"ש פ"ג ס"א (רבנן הוא דגזור על קצירה ובצירה וטחינה, לפי שאדם

רגיל לבצור כרמו כאחד ולקצור שדהו כאחד ולטחון הרבה ביחד ולדרוך ענביו כאחד).

ר"ן יב, ב (שחכמים אסרו המלאכות הנעשות לימים הרבה כקצירה וטחינה וכיוצא בהן).

שיטה מקובצת רפ"ג (הרמב"ן פירש, שלא התירה תורה אלא מלאכות שדרכן לעשותן

לפי שעה, ולא לזמן מרובה ... וכן הטעם לצידה, וכן ברירת חטים שהן לזמן מרובה אסור).

טור בשם ר"י (ופירש ר"י הטעם לפי שאדם רגיל לקצור שדהו ולבצור כרמו כאחד

ולדרוך כל ענביו ולטחון הרבה ביחד). הובא בט"ז ס"ק ב. מ"א ס"ק

ד (מפני שדרך לעשות אותם ביום אחד לימים הרבה).

וכן הוא לקמן סי' תקו ס"ד (ומלאכת

הברירה היא ממלאכות האסורות ביום טוב אפילו לצורך אכילה כמ"ש בסי' תצ"ה),

ושם נסמן (הערה 28 ).

אבל ברירת קטניות מותרת ביום טוב,

כדלקמן בסוף הסעיף ( אבל

התירו ... ברירת מיני קטניות, לפי שאין דרך לעשותן הרבה ביחד לצורך ימים רבים אלא

מה שהוא צריך מהם לבו ביום בלבד ).

[66] אבל " שחיקת המלח ותבלין" התירו, מהטעם

שיתבאר לקמן בסוף הסעיף.

[67] רמב"ם פ"א ה"ז (אין קוצרין

ולא דשין ולא זורין ולא בוררין ולא טוחנין את החטים ולא מרקדין ביום טוב). טור

ושו"ע ס"ב (קצירה וטחינה ובצירה וסחיטה וצידה, אף על פי שהם מלאכת אוכל

נפש אסרום חכמים).

וכן הוא לקמן סי' תקו ס"ג (ההרקדה

היא ממלאכות האסורות ביום טוב), ושם נסמן (הערה 10 ).

ואף שכבר הזכיר קודם שמלאכת הברירה אסרו

חכמים ביום טוב, מוסיף כאן שכשם שהברירה (פסולת מתוך אוכל ביד) אסורה ביום טוב, כן

גם ההרקדה (אוכל מתוך פסולת על ידי נפה וכברה) אסורה ביום טוב.

[68]

ביצה ג, רע"א (שמא יעלה ויתלוש).

[69]

רמב"ם הל' שבת פ"ח ה"ג (ותולש תולדת קוצר הוא).

וכן הוא לקמן סי' תקי בקונטרס אחרון

סק"א (שהתולש ביד הוא תולדת הקוצר בכלי, כמבואר ברמב"ם).

[70] ביצה שם (שמא יסחוט).

[71]

רש"י שם (וסחיטת פירות תולדה דדש היא, שמפרקן מתוך זג שלהן כמפרק תבואה מקש

שלה).

וכן הוא לעיל רס"י שכ (הסוחט זתים

להוציא מהם שמן או ענבים להוציא מהן יין, חייב, מפני שמפרק המשקה מהפרי, וכבר

נתבאר בסי' ש"ה שכל המפרק אוכל או משקה ממקום שנתכסה בו הרי זה תולדת הדש).

[72] אף שלפעמים התירו בזה, כדלקמן

סי' תקי ס"א (כיון שאיסור הדישה לצורך אכילה אינו אלא מדברי סופרים, לא גזרו

אלא על דישה גמורה שכיוצא בה בשבת חייב חטאת).

[73] היינו אף שאין דרך לתלוש ביד הרבה ביחד,

וגם אם יעשה אחד מאלו

מערב יום טוב יש בכך חסרון טעם , נתבאר במ"מ פ"א ה"ה (לא

רצו להתיר התלישה, שהיא תולדת קצירה, לחצאין).

הובא לקמן סי' תקי בקונטרס אחרון

ס"ק ב ד"ה הא' ( לכן

אסרו מלאכה זו לגמרי .... וכהאי גוונא כתב המגיד משנה ריש פ"א לשיטת

הרמב"ם עיי"ש).

[74]

עולת שבת סק"ב (אפילו על ידי שינוי אסור). אליה רבה סק"ט (מלאכות אלו

דאסור אף על ידי שינוי).

ואף שנתבאר לעיל ס"ה ( כל מלאכה שהיה אפשר לו לעשותה מערב יום

טוב ... אסור לעשותה ביום טוב, אלא אם כן משנה קצת בעשייתה מדרך החול).

הכא חמור טפי, מטעם האמור לקמן בסמוך ( חשו חכמים, אם מלאכות אלו יהיו מותרין

לו יטרח ביום טוב גם לצורך החול), וכדלעיל (הערה 62 ).

[75] שאילו היה אפשר לעשותם מערב

יום טוב, היה אסור גם בשאר המלאכות, כדלעיל ס"ה-ו.

[76]

כנסמן לעיל (הערה 65 ).

[77]

ירושלמי סוף פ"א (מהו להעמיד חלב ביום טוב. אם אומר את כן, אף הוא חולב

ומעמיד מיום טוב לחול).

וכן הוא לקמן סי' תקי סי"ב (כיון

שדרך להעמיד הרבה חלב בבת אחת, חששו חכמים אם נתיר לו להעמיד ביום טוב שמא יעמיד

הרבה לצורך החול).

ומטעם זה מלאכות אלו חמורות יותר

ממלאכות שאפשר לעשות מערב יום טוב, כדלעיל ( הערה 62 , והערה 74 ).

[78]

כנסמן לעיל (הערה 62 ).

והא דלא סגי בטעם הנ"ל "יטרח

ביום טוב גם לצורך החול", ראה חקרי הלכות ח"א כז, ב. רשימות י"ד

הערה יח.

[79]

משנה כג, ב (אין צדין דגים מן הביברים ביום טוב). טור ושו"ע ס"ב (וצידה,

אף על פי שהם מלאכת אוכל נפש, אסרום חכמים). והיינו הן צידת דגים והן צידת בעלי

חיים כגון צביים ואילים וכיוצא בזה.

[80]

ר"ן יב, ב (ואף צידת דגים נמי אסרו, לפי שאין דרך לצוד אותם יום יום, לפי

שאינו סומך על הספק שלא לתקן מאכלו, שהרי אינו יודע אם תעלה מצודתו ריקנית, אלא

עיקרה מיום לחבירו הוא, ולפיכך אסרוהו מדבריהם).

ואסרו אף צידת דגים שבביברין (כמבואר במשנה שם),

ואף אם הכניסם לארגז גדול, כדלקמן סי' תצז ס"א (שהכניסם לארגז מלא מים ...

אין זה מוקצה, ומותר לצודן ביום טוב, אם הוא בענין שאינו צריך מצודה אלא יכול

לתופסן בידו), הרי שאם צריך מצודה אסור לצודו, אף שיודע שנמצאים שם דגים ומה שתעלה

מצודתו. וטעם האיסור נתבאר לקמן שם בתחלת הסעיף במוסגר (שהרי אפשר לצודן מערב יום

טוב), ושם נסמן (הערה 3 ).

[81]

נתבארו דיניו לקמן רס"י תקה, ושם ( כבר נתבאר בסימן תצ"ה, שאסור לחלוב בהמה ביום טוב, אפילו

רוצה לאכול החלב בו ביום).

[82] נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק

ו, ומסיים (אם כן על כרחך צריך לומר, הא דאסור לישראל לחלוב בעצמו את הבהמה העומדת

לאכילה, היינו מטעם שכתבתי בפנים).

[83] משנה יד, א (בית הלל אומרים

תבלין נדוכין כדרכן במדוך של אבן והמלח במדוך של עץ).

וכן

הוא לקמן סי' תקד ס"א (דכין את התבלין במכתשת כדרכן ... שום ושחליים ופלפלין).

וראה

יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי' סז.

[84] משנה יד, ב (הבורר קטניות

ביום טוב ... בית הלל אומרים בורר כדרכו).

וכן

הוא לקמן סי' תקי ס"ג (הבורר קטניות המעורבים עם עפרורית או אם מוץ שלהם,

בורר כדרכו).

אבל

ברירת זרעונים מהמוץ, לא התירו (לקמן שם ס"ב), אלא בניעור מיד ליד וניפוח, או

בקנון (שגם בשבת אינן אסורין אלא מדברי סופרים), ונתבאר שם (הערה 16 ).

[85] שיטה מקובצת רפ"ג, בשם

הרמב"ן (וכן ברירת חטים שהן לזמן מרובה אסור, לאפוקי ברירת קטניות).

וכן

הוא לקמן סי' תקי ס"ג (ולא אמרו דהברירה היא ממלאכות האסורות ביום טוב אף

לצורך אכילה, אלא בברירת תבואה שדרך לבור אותה הרבה ביחד, וכמ"ש בסי'

תצ"ה, עיין שם הטעם. אבל מיני קטניות שאין דרך לבור אותן אלא מה שצריך לו מהם

בו ביום, מותר לברור כדרכו).

וכן

לענין שחיקת המלח ותבלין, נתבאר בר"ן יב, ב (לפי שאין אותה שחיקה שהיא ליומה

נעשית באותה ענין שהיא נעשית לימים הרבה, שזו במדוך וזו ברחים).

ומכל

מקום נאסרה לעיל תלישת פירות ביד, כיון "שהיא תולדת הקצירה", מטעם

המבואר במ"מ פ"א ה"ה (לא רצו להתיר התלישה, שהיא תולדת קצירה,

לחצאין).

וכן

נאסרה לעיל סחיטת הפירות, כיון שדרך "לדרוך ענבים וזיתים הרבה ביחד"; אף

שסחיטת הפירות, שאינה בבית הבד וגת, אינו רגיל כל כך לסחוט הרבה ביחד.

מכל

מקום התירה המשנה שחיקת תבלין וברירת מיני קטניות, אף שנאסרה מלאכת הטחינה והברירה

ביום טוב. ומסיק על זה לקמן סי' תקו בקונטרס אחרון סוף ס"ק א (כיון שדעת

הרמב"ם והראב"ד והרמב"ן ומהרי"ל ומג"א לחלק בין ברירת

קטניות לשאר ברירות, מאיזה טעם שיהיה, הכי נקטינן).

וראה

רשימות י"ד הערה יט.

[86]

ס"א ( אסור

לדוך ביום טוב דבר שאינו מפיג טעם אם היה נידוך מערב יום טוב, כגון מלח וכרכום,

אלא אם כן הטה המכתשת על צדה בשעת דיכה, או שידוך בקערה, כדי שישנה מדרך הדיכה

בחול) .

[87]

ס"ה ( אם

היה אפשר לו לברור מערב יום טוב אסור ... לפי שכל מלאכת אוכל נפש שהיה אפשר לו

לעשותה מערב יום טוב ולא יהיה בכך הפסד ולא חסרון טעם, אסור לעשותה ביום טוב, מטעם

שנתבאר בסימן תצ"ה) .

[88]

מכילתא בא פ"ט (כל מלאכה לא יֵעָשה בהם (בא יב, טז), לא תעשה אתה, ולא יעשה

חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך. אין לי אלא יום טוב שאתה מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך,

שבת מנין. קל וחומר, ומה אם יום טוב הקל אתה מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך, שבת

חמורה, דין הוא שתהא מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך). יראים השלם סי' דש. סמ"ג

ל"ת עה כד, רע"ד (ותניא במכילתיה, כל מלאכה לא יֵעָשה בהן, לא תעשה אתה

ולא יעשה חברך ולא יעשה הגוי מלאכתך, משמע מכאן שאסור לישראל להניח לגוי לעשות

מלאכתו בין ביום טוב בין בשבת). ב"י בריש הסימן (שמעינן שכל מה שאסור לישראל

לעשותו, אסור לומר לגוי לעשותו, כמו בשבת). מ"א בריש הסימן (כל שאסור לעשותו

אסור לומר לעכו"ם לעשותו (ב"י)).

והלימוד הנ"ל היא אסמכתא, כדלעיל

סי' רמג ס"א (ויש רמז לאיסור זה בשבת ויום טוב מן התורה, שנאמר ביום טוב כל

מלאכה לא יֵעָשה בהם, משמע אפילו על ידי אחרים שאין מצווים על השביתה ביום טוב,

וקל וחומר לשבת. ומכל מקום אין זו אלא אסמכתא בעלמא).

וכן הוא לקמן סי' תקי סי"ב ( על ידי נכרי אסור לעשות, כדין שאר

איסורי יום טוב שאסור אפילו על ידי נכרי).

[89]

רמב"ם פ"ה סוף ה"ב (על גבי בהמה לא יביא כלל). טור

ושו"ע ס"ג (אין מוציאין משא על הבהמה ביום טוב).

[90]

מ"א סק"ה (אין לפרש משום שביתת בהמתו, שהרי אדם עצמו מותר להוציא ביום

טוב).

טעם נוסף כתב הט"ז בס"ק ג (אבל

לא משום שביתת בהמה, דהא פסק סי' רמ"ו דאין מצות שביתת בהמה ביום טוב). אבל

במ"א שם (וע' סימן רמ"ו סוף ס"ג, ומה שכתבתי דיש לאסור שביתת בהמתו

ביום טוב, דלא כרמ"א). ולעיל שם סי"ט הובאו ב' הדעות (כשם שאדם מצווה על

שביתת בהמתו בשבת כך הוא מצווה על שביתתה ביום טוב ... ויש אומרים שביום טוב אין

אדם מצווה מן התורה על שביתת בהמתו ... ולענין הלכה יש להחמיר בשל תורה כסברא

הראשונה (עיין סי' תצ"ה)).

ולכן כתב כאן שמותר מטעם נוסף " שהרי אף האדם בעצמו מותר להוציא ביום

טוב מרשות לרשות ".

וראה יגדיל תורה (נ.י.) א ע' מו.

[91]

רמב"ם שם (שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול). ט"ז סק"ג (משום עובדין

דחול). מ"א שם (כמו שמפרש הרמב"ם שאסור שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול).

ואף שאיסור זלזול יום טוב הוא דוקא

כשמוציאה חוץ לחצר (מקום שרבים מצויין שם), כדלקמן סי' תקטז ס"ו (אם רבים

מצויין שם אסור משם זלזול יום טוב), וסי' תקכב ס"א (אין יוצאים במקל לא לרשות

הרבים ולא לכרמלית, מפני שהוא דרך חול וזלזול ליום טוב). ונתבארו גדרי הלכה זו

לעיל סי' שא בקונטרס אחרון ס"ק ו. וראה רשימות י"ד הערה כ.

מכל מקום אסור כאן גם בחצר, מהטעם השני

שנתבאר כאן ( שאין

משתמשין בבעלי חיים כל עיקר).

*

כל עובדין דחול הוא משום זלזול יום טוב,

כדלקמן תצח סט"ו ( כדרך

שהוא עושה בחול, משום זלזול יום טוב). סי' תקד ס"ד (הרי זה דומה לעובדין

דחול, והוא זלזול ליום טוב), וס"ז ( שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, משום זלזול יום טוב) .

סי' תקי ס"ט (שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, משום זלזול יום טוב). סי' תקטז

ס"ו ( שלא

יעשה כדרך שהוא עושה בחול, משום זלזול יום טוב). סי' תקכב ס"א

(מפני שהוא דרך חול וזלזול ליום טוב), וס"ג ( מפני שהוא דרך חול וזלזול ליום טוב) .

וכן בשבת, כדלעיל סי' שיד סט"ז

(משום שהוא מעשה חול וזלזול שבת), ושם נסמן (הערה צז).

[92]

מגיד משנה שם (ויש מי שכתב שהוא לפי שאין משתמשין בבעלי חיים כל עיקר ביום

טוב ובשבת. והרשב"א ז"ל כתב שני הטעמים), בשם ה רשב"א בעבודת

הקדש ש"ג ס"ז (ועל גבי בהמה לא יביא, שאין משתמשין בבעלי חיים ביום טוב

כבשבת. ועוד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול). לבוש שם (וכן אין מוציאין משא על גבי

בהמה ביום טוב משום עובדא דחול, ועוד שאין משתמשין בבעל חיים כל עיקר).

[93]

בסעיף הבא.

[94]

סכ"ג (אין רוכבים על גבי בהמה ולא נתלים עליה ולא נשענים עליה, שאין משתמשין

בבעלי חיים כל עיקר).

[95]

ס"א (אין עולין באילן בין לח בין יבש ואין נתלין בו (ואין נשענים עליו), ואין

משתמשין בו שום תשמיש).

[96]

מ"א סי' רמו סוף סקי"ב (ולהשתמש בבעלי חיים פשיטא דאסור מדרבנן,

כמו בשבת). ט"ז סי' תרכח סק"ג (שאסור להשתמש ביום טוב בבעלי חיים

ובמחובר).

וכדתנן סוכה כב, ב (העושה סוכתו ... על

גבי גמל, כשרה, ואין עולין לה ביום טוב).

וכן הוא לקמן סי' תרכח ס"ה (העושה

סוכתו בראש הגמל או בראש האילן ... כשרה ואין עולין לה בשבת ויום טוב, שאסור

להשתמש בבעלי חיים ובמחובר לקרקע בשבת ויום טוב, כמ"ש בסימן של"ו).

[97] תוכן האמור בסעיף שלפנינו, בשלושת סוגי המוקצה:

(א)

מוקצה מחמת חסרון כיס, מחמת איסור שנדחה בידי אדם, או גרוגרת וצמוקים וכיו"ב,

אסורים בשבת וביום טוב לכל הדעות.

ומכל

מקום מותר לטלטלם ביום טוב לצורך אוכל נפש.

(ב)

מוקצה מחמת מיאוס או מחמת שעומד לסחורה וכיו"ב, מותרים בשבת לכל הדעות, וביום

טוב יש מתירים ויש אוסרים.

(ג)

נולד, יש אוסרים בשבת וביום טוב ויש מתירים בשבת וביום טוב. ויש מתירים בשבת

ואוסרים ביום טוב.

והמנהג

להקל במוקצה ביום טוב כדעת המתירים, ולהקל בנולד בשבת כדעת המתירים, אבל נולד ביום

טוב יש להחמיר, כי בזה אוסרים כמה מהדעות הנ"ל. והמחמיר ביום טוב גם במוקצה,

תבוא עליו ברכה.

[98]

ס"ד (וכל הכלים שהם עומדים לסחורה והוא מקפיד עליהם שלא להשתמש בהם שום תשמיש

... אסור לטלטלו בשבת ... וזהו הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס).

[99]

כדלעיל סי' שי ס"ד (כל דבר שהיה אסור בטלטול בבין השמשות ... כשדחאו האדם

בידים, דהיינו שהאדם גרם לו האיסור בידים, כגון נר שהדליקו מבעוד יום וכבה אחר בין

השמשות ונשתייר בו שמן ... אסור להסתפק ממנו אף לאחר שכבה הנר ונסתלק האיסור,

שכיון שבבין השמשות שהוא תחלת כניסת השבת היה מוקצה מדעת האדם שהקצה אותו מדעתו

כשגרם לו האיסור, הוקצה לכל השבת כולה).

[100]

כדלעיל סי' שי ס"ב (גרוגרות וצימוקים, שאסור לאכול מהם או לטלטלן משהניחם

במוקצה עד לאחר שנתייבשו לגמרי, לפי שהן מסריחות בנתיים ואינן ראוין לאכילה

משנשתהו שם מעט עד שיתייבשו לגמרי ... שכיון שדחה אותן בידים אינן עולין מידי

דחייתן עד שיהיו ראויין לגמרי).

[101]

ס"א (כבר נתבאר בסי' ש"ח שמוקצה מחמת מיאוס מותר, לפיכך עץ שתולין בו

דגים לייבשם אף על פי שהוא מאוס מותר לטלטלו), וס"ב (כל דבר הראוי לאכילה

בשבת אין בו דין מוקצה אפילו אם הוא עומד לסחורה, כגון תמרים ושקדים ושאר פירות

העומדים להוליכם לסחורה למקום אחר מותר לאכול מהם בשבת).

[102]

רא"ש סוף ביצה בשם ר"י ו רש"י (רש"י כתב

לעיל (לג, א ד"ה והלכתא) אמתניתין דאין סומכין את הקדירה, דקי"ל כרבי

שמעון אף ביום טוב. וכן ר"ת ור"י ז"ל). ר"ח מ, ב (קיימא

לן הלכתא כרבי שמעון, ואף על פי דביום טוב קיימא לן כרבי יהודה, הני מילי כגון

נולד ומוקצה מחמת איסורו וכיוצא באלו, אבל הני כולו שרי ביום טוב). רמ"א

ס"ד (ויש מתירין מוקצה אפילו ביום טוב. אבל נולד אסור לדבריהם, אפילו בשבת).

[103]

רמב"ם פ"א הי"ז (וכל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביום

טוב, אלא לצורך אכילה). תוס' ח, א ד"ה אמר (ואומר הר"ר יצחק, דמוקצה

אינו אסור לטלטל ביום טוב בשביל אוכל נפש ושמחת יום טוב), ודף כח, ב ד"ה

גריפת (אומר ריצב"א דטלטול מוקצה התירו משום אוכל נפש), ודף לא, ב ד"ה

אמר (דהתירו מוקצה משום אוכל נפש, אבל לא בשבת, מכאן יש ראייה לריצב"א שפירש

לעיל דטלטול מוקצה התירו ביום טוב משום אוכל נפש). מרדכי עירובין רמז תפט (מוקצה

שהוא לצורך אוכל נפש, מותר לטלטלו כדי לקחת האוכל). רמ"א סי' תקט ס"ז (ומותר

לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש ושמחת יום טוב). ופירש מ"א שם ס"ק טו (נראה

לי שמותר לטלטל המוקצה בשביל אוכל נפש, אבל אסור לאכלו ולהשתמש בו).

[104]

סעיף טז (מותר לטלטל מוקצה לצורך אכילה, כגון אבנים המונחים על גבי פירות מותר

לטלטל האבנים כדי לאכול הפירות ביום טוב, לא יהא טלטול המוקצה חמור מעשיית מלאכה

גמורה שהותרה לצורך אכילה. אבל אוכלין המוקצין, אסור לאכלם ביום טוב), ושם נסמן

(הערות ( 78 - 81 ).

[105]

רי"ף כב, א (דקי"ל דבשבת סבירא לן כרבי שמעון דלית ליה מוקצה,

וביום טוב כרבי יהודה, ממילא שמעינן דהני מילי דאינון עז לחלבה ורחל לגיזתה וכו' דכולהו

ביום טוב אסירי). רמב"ם שם (ויש ביום טוב מה שאין בשבת, איסור מוקצה,

שהמוקצה אסור ביום טוב ומותר בשבת, מפני שיום טוב קל משבת אסרו בו המוקצה שמא יבוא

לזלזל בו). רמב"ן במלחמות א, ב (נמצינו למדין שכל מוקצה, בין מחמת

מיאוס בין מחמת דבר אחר, אף על פי שמותר בשבת אסור ביום טוב), ודף יח, ב (אין לך

מכל הסברות והדעות בזה אלא דברי רבינו אלפסי ז"ל, שחדש לסמוך על דברי ר' נחמן

במוקצה, יום טוב אסור ובשבת מותר). רשב"א ב, ב ד"ה ונפלגי (מיהו

מסתברא כותיה בדינא, דבשבת קי"ל כרבי שמעון וביום טוב כרבי יהודה ... וכן פסק

הרי"ף ז"ל), ובעבודת הקדש ש"ב ס"ט (אסור משום מוקצה ויש מוקצה

ביום טוב ... אבל בשבת כל שהן ראויין למאכל בהמה מסלקין מעל השולחן וזורקן, לפי

שאין מוקצה ונולד בשבת ... שמוקצה מחמת מיאוס הוא ויש מוקצה ביום טוב). וראה ה ראב"ד

על הרמב"ם שם (לא הכל שוין בזה). רז"ה ב, א (ממילא שמעינן דהני

מילי דאינון עז לחלבה וכו' דכולהו ביום טוב אסירי, ומאי דחזי מיניהון למיכל מיניה

בשבת, כגון תמרי דעיסקא, שרי למיכל מיניה בשבת, אלמא בשבת שרי למיכל תמרי דעיסקא

ולא ביום טוב), ודף יח, ב (ומכל זה נראה לנו שהלכה כרב נחמן, דאית ליה מוקצה ביום

טוב ולית ליה מוקצה בשבת), אלא שמחלק בזה באיזה פרטים (עכ"פ בדברים שאסורים

בשבת מטעם מלאכה). מ"מ שם (כבר הכריע בעל המאור והרמב"ן

והרשב"א ז"ל כדברי ההלכות ורבינו, והביאו ראיות לזה ועיקר). ר"ן

כב, א (זו היא שיטת הריא"ף ז"ל דסבירא ליה דמוקצה בשבת שרי וביום טוב

אסור, ואמרינן טעמא בגמרא, משום דשבת חמיר ולא אתי לזלזולי ביה אבל יום טוב דקיל

אתי לזלזולי ביה ... ולפיכך כל מוקצה אף על פי שהוא מותר בשבת אסור ביום טוב). דעה

הא' בטור. שו"ע ס"ד (מוקצה, אעפ"י שמותר בשבת, החמירו בו ביום טוב ואסרוהו).

ט"ז ס"ק ד (כיון דביום טוב קיל, חשו רבנן דלא לזלזולי ביה, על כן החמירו

בו לפסוק כרבי יהודה דמוקצה אסור, אבל בשבת דחמיר, פסקו כרבי שמעון דמותר).

דעה זו מובאת גם לקמן סי"ד-טו. סי'

תצז סי"ד. סי' תצח ס"ח. סי' תקיח סי"ב. וראה לקמן סי' תצט קונטרס

אחרון סוף ס"ק ג, שלדעה זו גם נולד נאסר ביום טוב ולא בשבת.

[106]

בזה מודה גם רבינו חננאל, שאף שמוקצה מותר ביום טוב, מכל מקום המוקצה מחמת איסור

אסור ביום טוב (כדלעיל הערה 102

ולקמן הערה 123 ).

[107]

כי נדחה בידי אדם, אסור לדברי הכל גם בשבת (כדלעיל הערה 99 ).

[108]

פר"ח ס"ד (ואף מוקצה מחמת מיאוס אסור ביום טוב, וכן מתבאר מדברי

הרמב"ן בספר הזכות ומדברי הר"ן בפרק אין צדין, וברור הוא), והוא במלחמות

להרמב"ן א, ב (נמצינו למדין שכל מוקצה, בין מחמת מיאוס בין מחמת דבר אחר, אף

על פי שמותר בשבת אסור ביום טוב), ובר"ן טו, ב ד"ה ומכאן (הא למדת

דמוקצה מחמת מיאוס לרבינא בשבת שרי וביום טוב אסור).

[109]

רי"ף שם (תמרי דעיסקא).

[110] כנסמן לעיל (הערה 101 ).

[111]

שמותר בשבת כדלעיל סי' שי ס"ב (ואפילו אם דחה אותם בידים מלאכלו בשבת, כגון

חטים שזרען בקרקע, מותר לאכול מהן בשבת אם עדיין לא השרישו. וכן ביצים שנתנן תחת

התרנגולת לגדל אפרוחים, מותר לטלטלן. וכן תמרים הנלקטים קודם בישולם וכונסים אותם

בסלים והם מתבשלים שם מאליהם, מותר לאכול מהם קודם גמר בישולם. וכן כל מיני פירות

שמניחים אותם במוקצה לייבשם, מותר לאכול מהם קודם שיתייבשו). וראה קונטרס אחרון

סק"ט.

[112]

רמב"ם פ"א הי"ז (וכנסמן לעיל הערה 103 ).

[113]

ביצה ב, ב (שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי בה סתם לן כרבי שמעון דמיקל, יום טוב דקיל

ואתי לזלזולי ביה סתם לן כרבי יהודה דמחמיר). רמב"ם שם (מפני שיום טוב קל

משבת אסרו בו המוקצה שמא יבוא לזלזל בו). ר"ן כב, א (ואמרינן טעמא בגמרא משום

דשבת חמיר ולא אתי לזלזולי ביה, אבל יום טוב דקיל אתי לזלזולי ביה). לבוש ס"ד

(שהואיל ועושין הרבה מלאכות ביום טוב מה שאין עושין בשבת, חשו חז"ל שמא יבא

לזלזל ביום טוב, והחמירו בו בהרבה עניינים כדי שלא לזלזל בו).

[114]

שבת יט, ב (אמר ר' נחמן, עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ותורי דרידיא ...

בפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון), ופרש"י (דלרבי יהודה דאית ליה מוקצה בפרק

אחרון, אסור לשוחטן ביום טוב, אלא אם כן הזמינן מבעוד יום, ולרבי שמעון שרו). רי"ף

סוף ביצה (ממילא שמעינן דהני מילי דאינון עז לחלבה ורחל לגיזתה וכו' דכולהו ביום

טוב אסירי). רמב"ם פ"א הי"ח. וראה גם לקמן סי' תצז סי"ד.

[115]

רמב"ם פ"א הי"ח (כיצד, תרנגולת העומדת לגדל ביצים ושור

העומד לחרישה ויוני שובך ופירות העומדין לסחורה, כל אלו וכיוצא בהן מוקצה הן,

ואסור לאכול מהן ביום טוב עד שיכין אותם מבערב, ויחשוב עליהם לאכילה).

[116]

סעיף הבא ( בהמה

העומדת לחלבה ... אם חישב עליה מערב יום טוב לאכילה, אע"פ שלא הוציא בשפתיו,

הרי היא מוכנת לאכילה על ידי מחשבה זו ).

[117]

רא"ש שם בשם ר"ת (דקדק ר"ת דנולד אסור). רמ"א ס"ד

(אבל נולד אסור לדבריהם).

[118]

משנה

שבת קכד, ב (כל הכלים הניטלין בשבת, שבריהן ניטלין עמהן, ובלבד שיהו עושין מעין

מלאכה (שום מלאכה ואפילו אינה מעין הראשונה, רש"י), שברי עריבה לכסות בהן את

פי החבית, שברי זכוכית לכסות בהן את פי הפך. רבי יהודה אומר בלבד שיהו עושין מעין

מלאכתן). ובמסקנת הגמרא שם (מחלוקת שנשברו בשבת, דמר סבר מוכן הוא (כיון דראוי

לשום מלאכה, רש"י) ומר סבר נולד הוא (דמאתמול לאו להאי מלאכה הוה) ... הא רבי

יהודה (דאית ליה מוקצה ונולד, רש"י) הא רבי שמעון (דלית ליה מוקצה ולית ליה

נולד, רש"י)).

וכן הוא לקמן סי' תקא סי"א (כבר

נתבאר שיש להחמיר בנולד ביום טוב, לפיכך כלים שנשברו ביום טוב ואין עושין מעין

מלאכתן הראשונה, כמ"ש בסי' תצ"ה, אין מסיקין בהן מפני שהן נולד ואסורין

בטלטול). לעיל סי' שח סכ"ד-ה (כל הכלים המותרים בטלטול שנשברו בשבת, ואין

השברים ראויים להשתמש בהם מעין מלאכתם הראשונה, אלא מעין מלאכה אחרת לגמרי ... הרי

זה נולד, שנעשה כלי חדש, ומותר בשבת ולא ביום טוב ... אבל אם השברים ראויים להשתמש

בהם מעין מלאכתם הראשונה ... אין זה נולד, ומותר לטלטלם אף אם נשברו ביום טוב).

[119] אופנים נוספים בנולד, נתבאר

לעיל סי' שח סכ"ג (כגון נכרי שעשה כלי חדש בשבת מעצמו), וסכ"ד (וכן כל

הכלים המותרים בטלטול שנשברו בשבת, ואין השברים ראויים להשתמש בהם מעין מלאכתם

הראשונה, אלא מעין מלאכה אחרת לגמרי, כגון שברי עריבה לכסות בהם פי חבית, ושברי

כלי זכוכית לכסות בהם פי הפך, וכן כל כיוצא בזה, הרי זה נולד שנעשה כלי חדש).

[120]

מ"א סק"ז (אין לנהוג היתר בנולד, אם כן אין לטלטל עצמות שנתפרקו

ביום טוב).

[121]

תוס' שבת דף כט , א ד"ה אכלן (הגרעינין צריכין לאוכל וחשיבי כאוכל עצמו

עד שיאכל התמרים, לכך חשיב להו נולד). הובא במ"א סי' תצט סק"ט.

הוכחות לדברי המ"א, ותשובה למשיג

על דברי המ"א, יתבארו לקמן סי' תצט בקונטרס אחרון ס"ק ג ד"ה הנה

מהר"צ. סיכום פרטי הלכה זו – לקמן שם (הערה 110 ).

[122]

ראה לקמן סי' תצז קונטרס אחרון סק"ו. סי' תקיח קונטרס אחרון סק"ה.

וכל זה הוא בנולד סתם, אבל אם הוא נולד גדול, אסור לכל הדעות

אף בשבת, כדלקמן סי' תצח סכ"ד (אפר כירה שהוסק ... ביום טוב, אסור לטלטלו.

ואף המתירים בנולד, מודים בנולד גדול כזה, דמעשה חדש הוא, שאתמול היה עצים ועכשיו

אפר), ושם נסמן.

[123]

רמ"א ס"ד (ויש מתירין מוקצה אפילו ביום טוב, אבל נולד אסור

לדבריהם, אפילו בשבת), כפירוש ה מ"א סק"ז (שרמ"א סבירא ליה,

שעכ"פ הנוהגין היתר במוקצה אין לנהוג היתר בנולד), ונתבאר לקמן סי' תצט

קונטרס אחרון סוף ס"ק ג (ואף רמ"א לא חלק עליו שם אלא במוקצה, אבל בנולד

מודה דיש חילוק בין שבת ליום טוב, כמ"ש המג"א שם, עיין שם הטעם. וכן

מוכח בהדיא בסי' תצ"ח ס"[ו] ובסי' תק"א ס"א, שהשו"ע פסק

להחמיר בנולד ביום טוב ולא חלק עליו רמ"א).

רש"ל ביש"ש פ"ה [סי"ט ]

(כתב הרא"ש ... ור"ח כתב ... ואף על גב דביום טוב קיימא לן כרבי יהודה,

הני מילי כגון נולד ... ולענין פסק הלכה, צ"ע אי סבירא ליה להרא"ש כדברי

ר"ח, שהרי הביאו באחרונה, וביום טוב קיימא לן בנולד אסור, כרבי יהודה דאסר ...

ואני אומר, דדברי ה"ג וסיעתו, שמחלקין בין נולד למוקצה, הוא עיקר), שפסק כ ר"ח

מ, ב (ואף על פי דביום טוב קיימא לן כרבי יהודה, הני מילי כגון נולד ומוקצה מחמת

איסורו וכיוצא באלו, אבל הני כולו שרי ביום טוב).

והיינו שיש שני טעמים למנהגנו להחמיר

בנולד ביום טוב:

(א) כי יש דעה האוסרת בנולד גם בשבת,

ויש דעה האוסרת גם מוקצה ביום טוב.

(ב) כי כן פסקו הר"ח ורש"ל.

[ואף שהר"ח החמיר ביום טוב גם

מוקצה מחמת איסור שלא נדחה בידים, וכך מסיק היש"ש שם (אין [ל]סור גם כן מדברי

ר"ח, דמוקצה מחמת איסור אסור ביום טוב אפילו היכא דלא דחיה בידים, כי דברי

ר"ח ברוב דברי קבלה הן). מכל מקום לא הזכיר כאן חומרה זו, מהטעם שנתבאר

בקונטרס אחרון ס"ק ז].

וכן הוא לעיל סי' רנב סי"ב (שיש

להחמיר בנולד ביום טוב, כמו שיתבאר בסי' תצ"ה). סי' שח סכ"ג (הנולד מותר

בשבת ... אבל ביום טוב יש להחמיר בנולד, כמו שיתבאר בסי' תצ"ה), וס"ס (שהנולד

מותר בשבת, אבל ביום טוב יש להחמיר בנולד). לקמן סי' תצז סכ"ח (וכבר נתבאר

בסי' תצ"ה שיש להחמיר ולאסור נולד ביום טוב). סי' תצט ס"ח (וכבר נתבאר

בסי' תצ"ה דיש להחמיר בנולד עצמו), וס"י (לדברי האוסרים נולד ביום טוב).

סי' תקא ס"א (והרי זה נולד ביום טוב, וכבר נתבאר דיש להחמיר בנולד ביום טוב),

וסי"א (כבר נתבאר שיש להחמיר בנולד ביום טוב). סי' תקה ס"ג (אסור לאכלו

ביום טוב משום נולד, למנהגינו שאנו מחמירים בנולד ביום טוב). סי' תקפו סכ"ה

(זה השופר הוא נולד ביום טוב ואסור הישראל לטלטלו כדי לתקוע בו, שאין דוחין שבות

מפני תקיעת שופר. ומכל מקום אם אין שם שופר אחר אלא הוא, מותר לתקוע בו, ויש לסמוך

על המתירין נולד ביום טוב, כדי שלא לבטל מצות עשה של תורה).

[124]

ר"ח מ, ב (דביום טוב קיימא לן כרבי יהודה, הני מילי כגון נולד). הובא

בטור (ר"ח ... נולד פסק כרבי יהודה ביום טוב). רמ"א ס"ד (ויש

מתירין מוקצה אפילו ביום טוב, אבל נולד אסור לדבריהם, אפילו בשבת), וכפי שנתפרש

לעיל הערה הקודמת. שו"ע סי' שח ס"ו (כל הכלים שנשברו, אפילו

בשבת, מותר לטלטל שבריהם, ובלבד שיהיו ראוים לשום מלאכה), ומ"א שם סקט"ו

(ולמאן דאמר נולד אסור, בעינן שיהא ראוי למלאכתו ראשונה).

וכן הוא לעיל שם סכ"ג (הנולד מותר

בשבת), וסכ"ד (וכן כל הכלים המותרים בטלטול שנשברו בשבת, ואין השברים ראויים

להשתמש בהם מעין מלאכתם הראשונה אלא מעין מלאכה אחרת לגמרי ... הרי זה נולד שנעשה

כלי חדש, ומותר בשבת).

[125]

משנה

שבת קכד, ב (כל הכלים הניטלין בשבת, שבריהן ניטלין עמהן, ובלבד שיהו עושין מעין

מלאכה ... רבי יהודה אומר בלבד שיהו עושין מעין מלאכתן).

רי"ף שבת מח, ב (הלכתא

כסתם). רמב"ם הל' שבת פכ"ה הי"ב (כל הכלים הניטלין בשבת

שנשברו, בין קודם השבת בין בשבת, שבריהן נטלין. והוא שיהיו שבריהן עושין מעין

מלאכתן כיצד, שברי עריבה לכסות בהן את פי החבית, שברי זכוכית לכסות בהן את פי הפך,

וכן כל כיוצא בזה). מ"מ שם (ופסקו בהלכות כתנא קמא, וכן דעת רבינו, וכן עיקר).

רא"ש שבת פי"ז ס"ה (והלכתא כרבנן). טור ושו"ע סי'

שח ס"ו (כל הכלים שנשברו, אפילו בשבת, מותר לטלטל שבריהם. ובלבד שיהיו ראוים

לשום מלאכה).

[126]

רמ"א ס"ד, על מ"ש בשו"ע שם (מוקצה, אעפ"י שמותר בשבת,

החמירו בו ביום טוב ואסרוהו), כתב הרמ"א (ויש מתירין מוקצה אפילו ביום טוב).

מ"א ס"ק ו (וכן פסק ביש"ש פ"ד סי' ג' ופ"ה סי"ז).

והוא ביש"ש פ"ד סי' ג (דקי"ל כרבי שמעון במוקצה, אף ביום טוב),

ופ"ה סי"ז (דקיימא לן כרבי שמעון במוקצה, בין בשבת בין ביום טוב).

וכן הוא לקמן סי' תקיח סט"ו (וכל

זה להאוסרין מוקצה ביום טוב, אבל להמתירין מוקצה ביום טוב מותר ... וכבר נתבאר

דבמדינות אלו נהגו להקל במוקצה ביום טוב).

[127] ולכן לקמן, בהמשך הלכות יום

טוב, נתבארה כמה פעמים ההלכה לדעת האוסרים מוקצה ביום טוב.

[128] סיכום ההלכה שנתבארה כאן:

(א)

הקצה בידים, בגרוגרות וצמוקין שהעלה לגג לייבשן, צריך הזמנה במעשה.

(ב)

כן שאר פירות שהעלה לגג לייבשן, להאוסרים מוקצה ביום טוב, צריך הזמנה במעשה.

(ג)

כן אבנים שמוקצין מאליהן, צריך הזמנה במעשה (קונטרס אחרון ס"ק ח, וסי' שח

סנ"ב-ג).

(ד)

אבל הקצה במחשבה, בהמה לחלבה, סגי בהזמנה במחשבה.

(ה)

כן אם הכניסן לאוצר, להאוסרים מוקצה ביום טוב, סגי בהזמנה במחשבה (קונטרס אחרון

ס"ק ט).

(ו)

כן חריות של דקל שקצצם לשריפה, נחשב מוקצה במחשבה, וסגי בהזמנה במחשבה (קונטרס

אחרון ס"ק ח, וסי' שח ס"נ).

(ז)

וכן נסרים של אומן שמקפיד עליהם, נחשב מוקצה במחשבה, וסגי בהזמנה במחשבה (קונטרס

אחרון ס"ק ח, וסי' שח סנ"ט, וסי' רנט בקונטרס אחרון ס"ק א).

(ח)

אבל יוני שובך ועליה, צריך הזמנה בדיבור (קונטרס אחרון ס"ק ח, וסי' תצז

סי"ח).

וראה

יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי' כט.

[129]

סעיף ג (בהמה שהקצוה לחלבה, כיון שאין דעתו לשחטה, אין עליה תורת אוכל כלל, אפילו

להמתירין מוקצה ביום טוב ,שהרי אין דעתו לאכלה, ונמצא שהחלב המופרד ממנה יש עליו

תורת נולד).

[130] רמב"ם פ"א

הי"ח (כיצד, תרנגולת העומדת לגדל ביצים ושור העומד לחרישה ויוני שובך ופירות

העומדין לסחורה, כל אלו וכיוצא בהן מוקצה הן, ואסור לאכול מהן ביום טוב עד שיכין

אותם מבערב, ויחשוב עליהם לאכילה).

וכן

הוא לעיל סעיף הקודם (עד שיכין אותן מערב יום טוב, דהיינו שיחשוב עליהן לאכילה).

ונתבאר

בקונטרס אחרון ס"ק ח.

*

וכל

זה ב"מוקצה שהקצאתו אינה אלא מחמת מחשבתו של האדם". אבל ביוני שובך

ועליה, יתבאר לקמן סי' תצז סי"ח (וכיצד הוא הזימון, עומד מערב יום טוב ובורר

מהן מה שיצטרך לו ביום טוב ... ויאמר אלו אני נוטל למחר), ולא סגי בהזמנה במחשבה.

[131] כדלעיל סי' שח ס"נ (הרי

מחשבה זו מוציאם מידי מחשבה הראשונה, אם נמלך כן קודם השבת). סי' רנט בקונטרס

אחרון ס"ק א (ונמצאת קפידתו באה על ידי מחשבתו שחשב עליה למוכרה, לכך היא

נפקעת גם כן על ידי מחשבה בעלמא).

[132]

סעיף ט (גרוגרות וצמוקים שיבשו קצת בענין שהם ראויים ואינן ראויין, שיש אנשים

שאוכלין אותן ויש שאינן אוכלין, אם הזמינם לאכילה מבעוד יום מותר לאכול מהן בשבת,

שכיון שגילה דעתו שהן ראויין לו, יצאו מתורת מוקצה, ואם לאו, אסור, שכיון שלא גילה

דעתו הרי הן עומדין בהקצאתן שהיו מוקצין מתחלה כשלא היו ראויין לשום אדם).

[133]

שראוין לאכילה ומותרין בשבת, כדלעיל שם ס"ב (כל מיני פירות שמניחים אותם

במוקצה לייבשם, מותר לאכול מהם קודם שיתייבשו, חוץ מגרוגרות וצימוקים).

[134] ולא סגי במזמין יותר ממה

שצריך, כדלקמן סי' תצז סי"ח (אבל אם לא ברר מערב יום טוב, ואמר סתם מכאן אני

נוטל למחר, אין הזמנה זו מועלת כלום, ואסור ליטול מהם ביום טוב). ויתבאר בקונטרס

אחרון ס"ק י.

ומכל

מקום מסיים בקונטרס אחרון שם "ועדיין צ"ע". וגם כאן הכניס בין חצאי

עיגול תיבות אלו "שישער בדעתו מערב יום טוב כמה יצטרך ליטול מהם ביום טוב",

וכהכלל

המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות, דכל ספק העמיד

בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו) .

[135] ויתבאר לקמן (הערה 141 ) אי סגי בנגיעה בלבד אף שאינו מזיזם.

[136]

משנה לד, סע"א (ועוד אמר רבי אליעזר, עומד אדם על המוקצה (הצריך הזמנה והזמנה

מועלת לו, רש"י) ... ואומר מכאן אני אוכל למחר. וחכמים אומרים עד שירשום (בסימן,

רש"י) ויאמר מכאן ועד כאן).

ומיירי שהעלהו לגג לייבשן, כמבואר

ברש"י שם (עומד אדם על המוקצה ... כגון אחזי ולא אחזי), ורע"ב (דגרוגרות

וצמוקין הן סתם מוקצה), ובזה קיי"ל שצריך לרשום

וכן נפסק ברמב"ם פ"ב ה"ט

(צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל. ואם לא רשם לא יטול). וביש"ש

פ"ד סכ"ג (והכא קאמר חכמים, דהלכה כוותייהו, בעינן שירשום).

אבל אם לא העלה אותן לגג לייבשם, רק

הכניסם לאוצר, סגי בהזמנה במחשבה, כמבואר ברמ"א ס"ד (וכל מוקצה שאינו בעלי חיים, כגון אוצר של פירות ועצים, סגי

כשיאמר מכאן אני נוטל, ואין צריך שירשום).

ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ט, וסי'

תקיח ס"ק ב, ההוכחות והטעם לכך, שהכנסה בידים לאוצר, לא חשיב כהקצאה במעשה,

אלא במחשבה, ולכן אין צריך הזמנה במעשה.

[137] תוס' שם ד"ה ואומר (דשאני

הכא דאקצייה בידים). הובא ביש"ש שם, ומ"א שם ( כמ"ש

התוס' כיון דאקציה בידים חמיר טפי ובעי הכנה).

[138] תוכן הדברים בסעיף שלפנינו:

ייחוד

הפירות ביום טוב לאכול מהם למחר ביום טוב שני של גלויות, כדי שלא יהיו מוקצה, אין

בו דין הכנה מיום טוב לחול, כי ממה נפשך לא הכין מיום טוב לחול.

אמנם

במקום שצריכים הכנה גמורה במעשה, אי אפשר לעשותה ביום טוב מטעם איסור טלטול ונגיעה

במוקצה.

אבל

במקום דסגי בהכנה בדיבור, מותר, שהרי אין כאן לא איסור הכנה ולא איסור מוקצה.

וראה

יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי' לא.

[139]

כדלקמן סי' תר ס"ב (לא היו עושין שני ימים אלא מחמת הספק, שלא היו יודעים יום

שהוקבע בו החודש בארץ ישראל, וביצה שנולדה ביום ראשון מותרת ביום שני, שאם היום

קודש – למחר הוא חול ואין בו איסור מוקצה ונולד, ואם למחר קדש היום חול וכבר הוכנה

הביצה מערב יום טוב).

וכן יתבאר לקמן סי' תקיג ס"ח ( נולדה ביום טוב ראשון, מותרת בליל יום

טוב שני של גליות מיד, שהרי ממה נפשך אחד מהן הוא חול), ושם נסמן (הערה 50 ).

[140] ט"ז ס"ק ה (הכא

שאני כיון שאין צריך אלא אמירה לחוד, במידי שאינו בעלי חיים), ונתבאר בקונטרס

אחרון ס"ק יא (ומה שכתב הט"ז בכל מוקצה שאינו בבעלי חיים, כוונתו

דבמוקצה דבעלי חיים צריך לברור מערב יום טוב מה שיצטרך למחר, וזה אסור ביום טוב

שהרי הן עדיין מוקצה).

[141] אפילו אם אין צריך לטלטל

המוקצה, ומה שאמרו שצריך שירשום, נתבאר בסעיף הקודם (וירשום (פירוש שיעשה סימן)

אותו המקום בתחלתו ובסופו ויאמר מכאן ועד כאן אני אוכל ביום טוב).

הרי

מכל מקום צריך ליגע בהם לעשות הסימן. וגם נגיעה במוקצה לצורך המוקצה אסורה.

[142]

סי"ד (כל מוקצה אינו אסור אלא בטלטול, אבל מותר ליגע בו בידיו, ובלבד שלא

ינענע אפילו מקצתו), וסי' שי ס"י (שאף שמוקצה מותר בנגיעה בעלמא אפילו בידיו,

כל שאינו מנענע, כמו שנתבאר בסי' ש"ח, מכל מקום כאן שהנחת הכלי על המוקצה

לצורך המוקצה, אסור אפילו נגיעה על ידי הכלי. ויש חולקין על זה).

[143]

סעיף ב (כל דבר הראוי לאכילה בשבת, אין בו דין מוקצה אפילו אם הוא עומד לסחורה),

ונתבאר לעיל סי"ג ( ויש

אומרים שבין מוקצה ... מחמת שעומד לסחורה ... אסור לטלטלם ביום טוב). ואם כן צריכים

הכנה מקודם יום טוב.

מכל מקום אין זקוקים בזה להכנה במעשה,

וסגי בהכנה במחשבה, כמבואר בסעיף הקודם ( אם חישב עליה מערב יום טוב לאכילה, אע"פ שלא הוציא בשפתיו,

הרי היא מוכנת לאכילה על ידי מחשבה זו), ולכן מותר להכינם ביום טוב ראשון לאכול

מהם ביום טוב שני.

[144]

כל בו סי' נח יט, א (דבמוקצה דאיכא למגזר ביה דלמא מטלטל ושביק, כגון תרנגולת

העומדת לגדל ביצים, בהא מחזי ודאי דאסור, כדחזית ביוני שובך דלא סגי להו במכאן אני

נוטל למחר עד דאמר זה וזה אני נוטל. אבל במוקצה אחר דליכא למגזר האי גזרה, כגון עצים

ופירות של אוצר, ודאי מחזי דמהני בהו הכנה). הובא ב"י סי' תקיח בסופו.

רמ"א ס"ד (וכל מוקצה שאינו בעלי חיים, כגון אוצר של פירות ועצים, סגי

כשיאמר מכאן אני נוטל, ואין צריך שירשום, ומותר להכין מיום טוב ראשון לשני בב' ימים

טובים של גליות). הרי שבמוקצה שאין צריך מעשה בהכנתו, מותר להכין מיום טוב ראשון

לשני.

וכן הדין גם במוקצה מחמת חסרון כיס, שאסור

לדברי הכל גם בשבת, ומועלת בו הכנה במחשבה, כדלעיל סי' שח ס"ד (אם נמלך כן

מבעוד יום מותר לטלטלו, שמחשבה מועלת למוקצה ... מחמת חסרון כיס), וסנ"ט (נסרים

של ... אומן אסור מפני שהוא מקפיד עליהם מלהשתמש בהם שום תשמיש שלא יתקלקלו, והרי

הם מוקצה מחמת חסרון כיס. ואם חשב עליהם מבעוד יום ליתן עליהם פת לאורחים בשבת, או

שום תשמיש אחר, מותר לטלטלם).

[145]

סעיף ג (ואפילו דבר שאין בו מלאכה כלל, כגון להדיח כלים וכיוצא בזה, אסור לעשות

ולהכין ביום טוב לצורך חול ... וכן לצורך יום טוב שני בגולה ... ולכן יש ליזהר שלא

להביא יין ביום טוב ראשון לצורך קידוש של ליל יום טוב שני, וכן לא יחפש בספר תורה

ביום טוב ראשון מה שצריך לקרות ביום טוב שני).

[146] כלבו שם (ונשאלה שאלה על מוקצה של אוצר

וכיוצא בו, אם נמלך עליו ביום טוב ראשון ואמר הריני מכינו למחרת, אי שרינן ליה ממה

נפשך, כיון דשתי קדושות הן ... ודאי מחזי דמהני בהו הכנה, דאמרינן מה נפשך). פר"ח

סוף הסי' (ומותר להכין כו', בממה נפשך, אי יום ראשון הוי יום טוב, יום שני הוי חול

ואין צריך הכנה, ואי יום שני הוי יום טוב, שפיר קמכין מחול ליום טוב).

ואף

שלענין מוקצה יש דין ודאי ליום טוב שני של גלויות, כדלקמן סי' תקטו ס"ד (כיון

שכבר הנהיגו חכמים את כל בני הגולה לעשות שני ימים, הרי הוא כודאי של דבריהם לענין

זה, שלא להתיר בו ספק מוקצה) .

מכל

מקום עיקר האיסור כאן אינו משום "ספק מוקצה", אלא משום הכנת המוקצה מיום

ראשון לשני, ולענין זה אמרינן שמותר ממה נפשך .

[147] ולכן במקום דסגי בהכנה

בדיבור, מותר, שהרי אין כאן לא איסור הכנה ולא איסור מוקצה.

ואף

שנתבאר לעיל רס"י שז (שלא יאמר דבר פלוני אעשה למחר ... ואע"פ שאין

דיבור זה שבשבת מועיל לו כלום לעשייה שיעשה למחר ... ודבר דבר), ולכאורה כן הוא גם

במוקצה, שאסור לומר ביום טוב "מאכל זה (של מוקצה) אני אוכל למחר".

אפשר

שאיסור זה (ודבר דבר) הוא רק בדיבור של מלאכה, משא"כ כאן שגם ביום טוב אין זו

מלאכה, אלא אכילת מוקצה.

משא"כ

אם דיבור זה הי' מקרבו להנאת האדם למחר, הי' אסור מטעם הכנה מיום טוב לחול.

ואף

שנתבאר לעיל סי' שז סט"ו (אומר אדם לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר, לך עמי

.. אבל לא יאמר בלשון שמשמעו הליכה בקרון), הרי שאין חוששים לאיסור הכנה על ידי

דיבור, אלא כשהדיבור הוא בדבר האסור לעשותו בשבת, שאסור משום "ממצוא

חפצך".

אפשר

שגם דיבור זה של אכילת מוקצה בשבת, יש בו משום איסור ממצוא חפצך.

[148] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"ב נתבאר הטעם שהבערה נחשבת

אוכל נפש (ולא מכשירים), כיון שהאש מתקנת את האוכל.

ואף שהמ"א הביא שיטת הר"ן, שגם

בקיעת העצים למדורה נקראת אוכל נפש, כיון שנהנה מהעצים עצמם.

לא קיי"ל כן, אלא כדעת הפוסקים דהבוקע

קורה לעצים דקים ביום טוב חייב, דלא הוי אלא מכשירים.

ועל כרחך צריך לומר, שההבערה נקראת אוכל

נפש כיון שהאש מתקנת את האוכל.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה הערות

וביאורים ח"ט ע' טו ואילך. מדרכי הקונטרס. נימוקי יום טוב. שו"ע אדמו"ר

הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי' ד.

[149]

בתחילתו (כתב ב"י סי' תצ"ה בשם המ"מ, כיון שההוצאה היא באוכל נפש עצמו,

שמוציאין האוכל מרשות לרשות).

[150]

פ"א ה"ד (ופירוש מלאכה שהיא שלא לצורך אכילה, נתבאר בדברי רבינו, שכולל

כל מלאכה שאינה נעשית באכילה ושתייה).

[151]

"והבערה, אף על פי שגם היא נעשית במכשירין, שהרי אין הבערה באוכל עצמו אלא

בעצים", והיינו כקושיית המ"מ שם (והבערה, אע"פ שאינה באוכלין

ומשקין).

ומה שתירץ במ"מ שם, הקשה עליו

המ"א שם (ראה פעמי יעקב מ ע' פב), ואם כן עדיין קשה מהבערה.

ועל כרחך צריך לומר, כמו שנתבאר בפנים,

שהבערה נקראת אוכל נפש כיון שהאש מתקנת את האוכל.

[152]

יז, ב ד"ה ומקשו (ולי נראה כל שהוא נהנה מגופו של דבר, כאוכל נפש עצמו הוא,

ולא דמי למכשירין, שאין אדם נהנה מן המכשירין עצמן כסכין ושפוד ותנור אלא ממה

שהוכשר על ידיהם, משא"כ בעצים שנהנה מהן בעצמן, שעושה מהן מדורה ומתחמם כנגדה.

וכיון שבקען לעשות מדורה שרי אף על גב דאפשר מאתמול, אף לבשל בהן שרי, משום מתוך).

והיינו שמלאכת ההבערה היא שריפת וכליון

העצים, ולכן העצים הם כמו אוכל, שנהנה גופו משריפת וכליון העצים. ולכן מותר לבקע

העצים, כמו שמותר לתקן האוכל עצמו. ומה שהתירו להבעיר עצים כדי לבשל בהם, הוא משום

מתוך שהותר לבערם במדורה, הותר לבערם אף כדי לבשל בהם.

דברי

הר"ן הובאו במ"א שם (ועמ"ש סי' תק"א בשם הר"ן, דמשמע

דהבערה הוי כמו אוכל נפש עצמו). והוא מ"ש המ"א בסי' תקא ס"ק ג (והר"ן

כתב דהוי כאוכל נפש עצמו, דהא ראוי להתחמם בהם, ומתוך דשרי לבקען לצורך להתחמם בהם

שרי נמי לבקען לבשל בהם).

ונמצא

לשיטת הר"ן, ד' דינים:

(א)

הבערה לצורך בישול נקרא אוכל נפש ממש (ולא מכשירים) , כי שריפת וכליון

העצים עושה את השבח בפת, וכדאמרינן בפסחים כו, ב (משום דיש שבח עצים בפת) .

(ב)

גם הבערה לצורך מדורה, " לא דמי למכשירין ... עצים שנהנה מהן

בעצמן, שעושה מהן מדורה ומתחמם כנגדה" , שהיא הנאת הגוף משריפת וכליון העצים.

(ג)

ביקוע עצים לצורך מדורה אינו נקרא מכשירין, שהרי זה כביקוע האוכל עצמו.

(ד) ביקוע עצים לצורך הבערה לבישול, הוי

מכשירין, ומותר מטעם מתוך שהותר ביקוע לצורך מדורה הותר נמי לצורך בישול.

[שיטת הר"ן ומ"א, נתבארה

בדובר שלום ע' רכא ואילך].

אמנם

לא קיי"ל כדעת הר"ן בזה, אלא כדעת הפוסקים שהבוקע קורה לעצים דקים חייב,

משום דהוי מכשירין.

כי

מלאכת הבערה היא ריבוי האש, ולא שריפת וכליון העצים (כדלקמן בקונטרס אחרון הבא),

והבוקע קורה לעצים דקים נחשב מכשירין.

ומה שהבערה לצורך בישול נחשבת אוכל נפש

(ולא מכשירים), על כרחך צריך לומר כמו שנתבאר בפנים, כיון שהאש מתקנת את האוכל.

[153] "כיון שמדורה מותרת,

מותר לבקע עצים למדורה, כיון שנהנה מהעצים עצמן".

[154]

אף שאיסורו מן התורה, כדאמרינן שבת עד, ב (האי מאן דסלית סילתי (עצים דקים להבעיר

אש, רש"י) חייב משום טוחן). מכל מקום מתיר הר"ן שם ביום טוב (בעצים

שנהנה מהן בעצמן, שעושה מהן מדורה ומתחמם כנגדה, וכיון שבקען לעשות מדורה, שרי).

[155] כדלקמן (הערה 161 ).

[156] "שלא התירו לבקע אלא מן

הקורות הגדולות, אבל עצים דקים שנוחין להדליק בלא בקוע, אסור, דמלאכה שאינה צריכה

היא".

[157]

קונטרס אחרון ס"ק א (אסור משום טרחא שאינה צריכה, היינו בבוקע מעצים הראוים

להסקה בלא ביקוע).

[158]

סי' תשעד (וביקוע דאמרי דשרי, הני מילי לחתיכות גסות. ואף על פי שאפשר לעשותן מערב

יום טוב, לאו מלאכה היא אלא עובדין דחול, אבל דק דק לא, דאיפשר לבקע מערב יום טוב

ואמרינן בפרק כלל גדול האי מאן דסלית סילתא מחייב משום טוחן).

[159]

רמז תרצא (שהביא דברי הראבי"ה הנ"ל).

[160]

פ"ד סי' ד (ואב מלאכה, כדאמר בפ' כלל גדול (עד, ב) האי מאן דסלית סילתא חייב

משום טוחן).

[161]

פ"ד ה"י (אין מבקעין ... קי"ל כרבי יהודה דמכשירין ... אפשר לעשותן

מערב יום טוב).

[162] במ"א שם (דהוי מכשירין

שאפשר לעשותן מערב יום טוב ... דקות אסור, דחייב משום טוחן, כדאמרינן פ"ז

דשבת (מרדכי, וכ"מ ברא"ש)).

[163]

שו"ע שם ס"א (מבקעין ממנה חתיכות גדולות). מ"א שם (אבל דקות אסור,

דחייב משום טוחן).

[164]

כא, ב (ההוכחה מרש"י שם אינה ברורה די הצורך. וראה פעמי יעקב מ ע' פו ואילך,

בכמה אופנים. הערות וביאורים שם ע' ע' כא. נימוקי יום טוב ע' ה).

[165] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"ב נתבאר שענין הבערה הוא

הוצאת אש או ריבוי אש, ולא כליון העצים (ולכן נחשבת אוכל נפש, כיון שהאש מתקנת את

האוכל, משא"כ העצים נחשבים מכשירים).

וכאן מוכיח שהחיוב הוא משום ריבוי אש, מהא

דחייב גם על חימום ברזל באוּר, ומהא דגם המדליק נר ואין צריך לאפרו חשיב צריכה

לגופה.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה אבני נזר

או"ח סי' רלח. מאורי אש ע' 200. ברכת שמעון שיעורים למסכת שבת סי' כו. לקוטי

שיחות חל"ו ע' 187. שלחן המלך ח"ב ע' קעג. הערות וביאורים ח"ט ע'

כב ואילך. מדרכי הקונטרס. נימוקי יום טוב. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר. חקרי

הלכות ח"א כז, ב. הפוסק סי' תתקמא. קונ' גרם המעלות (סו"ס יבין דעת)

סק"כ-קכב. החשמל לאור ההלכה סי' א פ"ד. עלי דשא ע' כח. קובץ יגדיל תורה (נ.

י.) כד ע' תשלט. כט ע' ריז. מי טל מבעיר סי' ט. קובץ הערות וביאורים תשג ע' 16.

תשצג ע' 52. דובר שלום ע' רכט. ולקמן סי' תקי ס"ח (והערה 46 ).

יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי' ה-ו.

[166]

שבת קו, א (כל המקלקלין פטורין, חוץ מחובל ומבעיר ... מבעיר, בצריך לאפרו).

רמב"ם הל' שבת פי"ב ה"א (המבעיר כל שהוא חייב. והוא שיהא צריך לאפר,

אבל אם הבעיר דרך השחתה פטור מפני שהוא מקלקל).

[167] ומה שהצריכו שיהא צריך לאפר,

הוא כשמבעיר העצים כדי לכלותם, ולא כדי להרבות האש.

[168]

הלכה א (המחמם את הברזל כדי לצרפו במים, הרי זה תולדת מבעיר).

[169] "כל דבר שהוא עצמו נעשה אוּר ושורף,

אין ראוי לומר המבשל, אלא מבעיר".

והיינו אף שבהשגות הראב"ד הקשה על

הרמב"ם (ולמה לא משום מבשל, כמו סיכתא לאתונא דמרפא רפי והדר קמיט), והוא

כדאמרינן עד, ב (האי מאן דשדא סיכתא לאתונא (שהשליך יתד לח לתנור חם ליבשו שיתקשה,

רש"י), חייב משום מבשל). ועל פי זה פסק הרמב"ם בהלכות שבת פ"ט

ה"ו (המחמם את המתכות עד שתעשה גחלת הרי זה תולדת מבשל). וכן הוא לעיל סי'

שיח ס"ז ( המחמם את המתכת עד שנעשה גחלת ...

חייב משום מבשל).

מכל מקום היינו דוקא לפני שנעשה הברזל

עצמו אש, משא"כ כשנעשה הוא עצמו אש ושורף, חייב משום מבעיר, וכמבואר בלחם

משנה הלכות שבת פי"ב ה"א (דבדין הוא לחייבו משום מבעיר לבסוף שנעשה אש,

שכל מבשל משום הפועל הראשון דמרפא רפי חייב. ודלא כהראב"ד ז"ל דסבור

דלעולם אינו חייב אלא משום מבשל בלבד).

*

ואף שנתבאר לקמן סי' תקי ס"ח ( שאין שייך

כיבוי במתכת שאף אם לא יכבנו לא ישרף). וכן הוא לעיל סי' שלד סכ"ט (גחלת של

מתכת לא שייך בה כיבוי מן התורה הואיל ואינה בוערת). ומקורו ברמב"ם הלכות שבת

פי"ב ה"ב (המכבה גחלת של מתכת פטור).

אולי

טעם החילוק בין הבערה לבין כיבוי, שהרי למדים שתי המלאכות מעשיית המשכן, כאמור

ברש"י שבת עג, א (מכבה ומבעיר, באש שתחת הדוד של סממנים).

והרי

אנו רואים שטעם הבערת האש תחת הדוד היתה כדי להרבות האש, לבשל בהם הסממנים, ואילו

טעם כיבוי האש לאחר סיום הבישול היתה כדי לשמור על העצים שלא ישרפו. ולכן כשמחמם

את הברזל עד שנעשה אש, חייב על ריבוי האש, משא"כ כשמכבה את האש שבברזל, אינו

חייב, כיון שאינו שומר בזה על הברזל שלא ישרף.

[170]

כ, א (היו לפניו שתי

נרות ... וכיבה והדליק ... חייב).

[171] "המדליק את הנר או את

העצים בין להתחמם בין להאיר, הרי זה חייב".

[172]

שבת קו, א (ואם תאמר צריך

לכלבו ולאפרו היכי חשיב צריכה לגופה). אלא ודאי עיקר החיוב משום ריבוי האש.

[173] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"ג נתבאר, שמה שאמרו מתוך

שהותרה לצורך אוכל נפש הותרה לצורך מצוה, היינו דוקא במצוה עוברת שזמנה בו ביום.

וכאן מוכיח זאת ממה שלא התירו במילה שלא

בזמנה, משום שאפשר למולו אחר יום טוב.

ומה שהתירו לצורך קבורת המת, היינו כיון

דמצוה לקברו קודם שקיעת החמה.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הערות

וביאורים ח"ט ע' ל ואילך. מדרכי הקונטרס. נימוקי יום טוב. שו"ע אדמו"ר

הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי' ח.

[174]

"רבא אמר, אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם ... ולא מילה שלא בזמנה".

[175]

ז, א (רב יהודה שרא למיבעל בתחלה ביום טוב ... מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי

שלא לצורך), וביארו התוס' שם ד"ה אמר, בתירוץ הא' (דוקא בבעילה ראשונה דמצוה

היא, דהוי צורך מצות היום, אבל שאר בעילות אין כל כך צורך היום).

[176]

בדברי רבא שם. ובברייתא שם קלב, ב (מילה ... יום טוב אינה דוחה אלא בזמנה בלבד).

וברש"י שם ד"ה בין שלא בזמנה (כגון קטן חולה, והמתינו לו עד שיבריא).

[177]

סוד"ה לבדו (למעוטי מילה שלא בזמנה דלא דחיא שבת ויום טוב ... דמצוה שאין

זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינה דוחה יום טוב. והוא הדין לשריפת קדשים טמאים).

וכן

הוא לעיל סי' שלא ס"ד (מילה שלא בזמנה, אפילו לא היה אפשר למולו קודם לכן,

כגון שהיה חולה, אינה דוחה את השבת, שאפשר למולו אחר השבת ולא יהיה שום חיסור מצוה

בזה, שהרי בלא זה אינה בזמנה). סי' תמו בקונטרס אחרון ס"ק ג (שריפת קדשים ביום

טוב היינו טעמא דלא דחי, משום דאפשר לשורפן במוצאי יום טוב, כדפירש"י בשבת דף

כ"ד, והוא הדין למילה שלא בזמנה, דאע"ג דאיכא למימר בה מתוך שהותרה

חבורה לצורך אכילה, דהיינו שחיטה, הותרה נמי לצורך מצוה, כדאמרינן בפרק קמא

דכתובות גבי בעילת מצוה, אפילו הכי לא דחי, משום דאפשר לקיים המצוה למחר,

כדפירש"י שם).

אבל לעיל סי' רמח קונטרס אחרון סוף סק"א

(ומיהו צריך עיון ממ"ש בסי' רמ"ט ותקס"ח), והוא האמור לעיל סי' רמט

ס"ו (וכן המילה, אף אם אינה בשמיני ללידתו אי אפשר לדחותה ליום אחר, שאסור

להניחו ערל אפילו יום אחד), ממ"א שם ס"ק ה (ומילה, אף על פי שעבר זמנה,

כגון שהיה חולה בשמיני, מקרי זמנה קבוע, דכל שעתא ושעתא זמניה היא, דאסור להניחו

ערל), ומ"א סי' תקסח ס"ק י (מילה, אף על פי שעבר זמנה, כל שעתא ושעתה

זמנה הוא, דאסור לעמוד ערל).

[178]

סעיף ג (מותר להחם לו מים על ידי ישראל כדי לטהרו, וכן מותר להוציאו על ידי ישראל

אפילו דרך רשות הרבים, דמתוך שהותרה הבערה והוצאה לצורך אכילה, מותר אפילו שלא

לצורך אכילה, אם יש בהם צורך היום, כגון לצורך קבורת המת שהיא מצוה שזמנה בו ביום).

[179]

תצא כא, כג.

וכן הוא לעיל סי' עב ס"ב (ואף אם

יוכל בלילה לקברו, יעבור על מצות עשה כי קבור תקברנו ביום ההוא, אם לא יקברנו קודם

שקיעת החמה).

וראה לקוטי שיחות ח"ז ע' 328. אבני

נזר או"ח סי' תו ס"ק א.

[180]

מו, ב (א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מנין למלין את מתו שעובר עליו בלא

תעשה, תלמוד לומר כי קבר תקברנו, מכאן למלין את מתו שעובר בלא תעשה), ופרש"י

(מרבויא דריש כל המתים). והיינו שאף שפסוק זה מיירי בחייבי מיתות, מכל מקום ילפינן

מכאן לכל המתים.

[181]

ד"ה משהין אותו (את גמר דינו, ואין תולין אותו שחרית, שמא יתרשלו בקבורתו

ויבא לידי שכחה, אלא סמוך לשקיעת החמה כדי שיקברוהו מיד).

[182] שנאמר בתחלת הפסוק לא תלין נבלתו,

וברמב"ם הל' סנהדרין פט"ו ה"ז (תולהו סמוך לשקיעת החמה, ומתירין

אותו מיד. ואם לן, עוברין עליו בלא תעשה, שנאמר לא תלין נבלתו על העץ). ונתבאר

בשו"ת רדב"ז ח"א סי' שיא (דע כי כל לינה האמורה בתורה אינה אלא כל

הלילה, דכתיב לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר ... וכתיב נמי ולא ילין חלב חגי עד

בקר, משמע דלא הוי לינה עד שיעלה עמוד השחר ... ומכל מקום מצות עשה לקבור כל הרוגי

בית דין ביום ההריגה, דכתיב כי קבור תקברנו ביום ההוא).

[183] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"ד נתבאר, שמכשירי אוכל נפש

שאפשר לעשותם מערב יום טוב, אסור לעשותם ביום טוב אפילו בענין שיפסיד אכילתו

לגמרי.

ומבאר שזה תלוי במחלוקת הפוסקים מהו גדר

מכשירי אוכל נפש:

(א) כל שאין המלאכה נעשית בגוף הדבר שנהנה

בו, אף אם אי אפשר ליהנות ממנו בענין אחר (בלא המלאכה), נקרא מכשירים. ולכן גם בזה

ישנה המחלוקת בין רבי יהודה לרבנן אם מותרים ביום טוב. וגם בזה אסור אם הי' אפשר

לעשותן בערב יום טוב.

(ב) דוקא כשאפשר לאכול מאכל זה בלא מלאכה

זו נקרא מכשירים. משא"כ אם אי אפשר בענין אחר, אינו נקרא מכשירין, אלא צורך

אוכל נפש, ומותר אף אם הי' אפשר לעשותו מערב יום טוב, ואף לדעת רבנן.

ומבאר שזה תלוי בשני התירוצים שבתוס'

ורא"ש, מהו טעם איסור כיבוי הנר כדי לשמש מטתו ביום טוב, ואין מתירים מתוך

שהותר כיבוי בגריפת התנור:

(א) כיבוי בגריפת התנור נקרא מכשירין,

שאסור לרבנן אף שאי אפשר בענין אחר, ואין אומרים בו מתוך.

(ב) כיבוי בגריפת התנור (אינו נקרא

מכשירין, כיון שאי אפשר בענין אחר, אבל) לא התירו מתוך, אלא בבעילה ראשונה של

מצוה.

ומסיק שאף שמדברי הרא"ש נראה דסבירא

ליה כדעה השנית הנ"ל, מכל מקום נקטינן כדעת רוב הפוסקים הסוברים כדעה הראשונה

הנ"ל.

ולכן נפסק בפנים, שמכשירי אוכל נפש שאפשר

לעשותם מערב יום טוב, אסור לעשותם ביום טוב אפילו בענין שיפסיד אכילתו לגמרי.

*

בחלקו השני של הקונטרס אחרון מביא ב' דעות

אם אומרים מתוך שהותרה המלאכה לצורך אוכל נפש, הותרה אף למכשירים. ונפקא מינה

לענין בנין בית לצורך אכילה בו, אם מותר מן התורה, מתוך שהותרה מלאכת בנין בגיבון.

וקיי"ל כדעה האוסרת, שאין אומרים בזה

מתוך.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה הערות

וביאורים ח"ט ע' לג ואילך. מדרכי הקונטרס. נימוקי יום טוב. שו"ע אדמו"ר

הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי' יב-טו.

[184] אם הוא כיון שאינו נהנה

מהשפוד והסכין והתנור, כי אם מהאוכל שמתוקן על ידם, או כיון שאפשר לאכול בלעדם.

[185]

דאמרינן התם ז, א (רב יהודה שרא למיבעל בתחלה ביום טוב ... מתוך שהותרה חבורה

לצורך הותרה נמי שלא לצורך).. ובתוס' שם ד"ה אמר (וקשה לר"י דאמר בסוף

פ"ב דביצה (כב, א) מהו לכבות הנר מפני דבר אחר, ומסיק דאסור, הא הכא שרי ...

ויש לומר דהכא דוקא בבעילה ראשונה דמצוה היא דהוי צורך מצות היום, אבל שאר בעילות

אין כל כך צורך היום. ועוד יש לומר דכיבוי הנר מפני דבר אחר הוי כמו מכשירין,

דאפילו באוכל נפש אסור).

[186]

סי' יט (אף על פי שהתירו בעילת מצוה על ידי מתוך, והכא נמי יתירו כיבוי לצורך

בעילה על ידי מתוך שהותר כיבוי לצורך אוכל נפש, כגון גריפת תנור או שלא תשרף

הקדירה. יש לומר בעילת מצוה שאני. אי נמי כיבוי זה חשיב כמכשירי אוכל נפש).

[187]

כדאמרינן כב, א (בעא מיניה אבא בר מרתא מאביי מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר (לשמש

מטתו, רש"י) ... אמר ליה אסור).

[188]

כדתניא לב, ב (ואם אי אפשר לאפות אלא אם כן גורפו מותר). וברא"ש פ"ד סי'

ח (בתנורין שלנו אי אפשר לאפות כלל בלא גריפה, הלכך מותר).

וכן נפסק לקמן סי' תקז סי"ב (תנורים

שלנו שאי אפשר לאפות בהם בלא גריפה, מותר לגרפו מהאפר והגחלים, אפילו במכבדת

שטיבלה במים, ואף על פי שהוא מכבה, מכל מקום כיון שאי אפשר לאפות בלא כיבוי, הרי

כיבוי זה צורך אוכל נפש ומותר).

[189] כמבואר ברא"ש פ"ב

סי"ט (ואם אין לו אש וצריך לבשל קדירתו באש זה ואם לא יכבה תתעשן הקדירה,

מותר לכבות לצורך אוכל נפש).

וכן

נפסק לקמן סי' תקיד ס"ד (ואם הוא צריך לבקעת זו שמקצתה דולק יפה ומבשל בו

קדרתו, ואין לו אש אחרת לבשל בה רק של זו הבקעת, ואי אפשר לו להציל הקדרה מעישון

רק על ידי שיכבה מקצת הבקעת שהוא מתעשן, מותר לכבות).

[190]

כתובות שם, אף לדעת האוסרים בשבת.

אבל אנן קיי"ל, מכמה טעמים, שגם

בשבת מותר, כדלעיל סי' רפ ס"ג.

[191] והיינו שלא התירו מתוך שהותרה

לצורך, אלא בצורך מצוה, כמובא בפנים ס"ג (מתוך שהתירה התורה לעשותן לצורך

אכילת יום טוב, הותרו לגמרי ...צורך מצוה עוברת).

[192]

שזאת היא כוונת התוס' שכתבו "דאפילו באוכל נפש אסור", כי גם כיבוי

בגריפת התנור ושלא תישרף הקדירה הוי מכשירין, שאסור לרבנן דרבי יהודה, וכדלקמן בסמוך "משום דאף גריפת התנור אסורה

לרבנן, משום דהוי מכשירין", ויתבאר שם (הערה 197 ).

[193] כמבואר בתוס' שם ( דכיבוי

הנר מפני דבר אחר הוי כמו מכשירין),

וברא"ש שם ( כיבוי זה חשיב כמכשירי אוכל נפש). אף שאי אפשר בענין אחר, כנפסק בסי' רמ

סי"א (אסור לשמש לאור הנר).

[194] כמבואר בתוס' שם ( דאפילו

באוכל נפש אסור ),

וכפירוש הרא"ש שם ( כיבוי לצורך אוכל נפש, כגון גריפת תנור

או שלא תשרף הקדירה) ,

והיינו שגם זה נקרא מכשירי אוכל נפש, שאסור לרבנן דרבי יהודה אף שאי אפשר בענין

אחר.

[195] כנסמן לעיל (הערה 188 ).

[196]

בגמרא כח, ב (אחד

סכין שנפגמה ואחד שפוד שנרצם ואחד גריפת תנור וכירים ביום טוב, באנו למחלוקת ר'

יהודה ורבנן, דתניא אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, ר' יהודה מתיר אף

מכשירי אוכל נפש).

דיני תיקון השפוד והסכין יתבארו לקמן

סי' תקט ס"א ואילך.

[197] שזאת היא כוונת התוס' שכתבו "דאפילו

באוכל נפש אסור" ,

כדלעיל בסמוך (כמו מכשירין, דאפילו באוכל נפש אסור לרבנן דרבי יהודה), ולקמן

ד"ה אבל בשיטה (ואף באוכל נפש ממש, כגון שלא תתעשן הקדרה אסור לרבנן, ולכך לא

אמרינן מתוך גבי כיבוי הנר).

והיינו

שלענין כיבוי הנר כדי לשמש מטתו (שהוא הנאת הגוף, ולא אוכל נפש) קיי"ל כרבנן

שאוסרים מכשירים, כדאמרינן בגמרא כב, ב (לכבות את הנר מפני דבר אחר ... אסור.

איתיביה אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה, ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה מותר.

אמר ליה, ההיא רבי יהודה היא, כי קאמינא אנא לרבנן), ופרש"י (ואנא דאסרנא

כרבנן), וכמבואר בתירוץ השני שבתוס' שם ד"ה ההיא (ואם תאמר והא אנן פסקינן

לקמן הלכה כרבי יהודה ... יש לומר דהא דשרינן מדרשה דלכם, היינו דוקא בדבר שהוא

אוכל נפש, אבל בדבר שאינו אלא לתשמיש בעלמא ... אסור). וברא"ש פ"ב

סי"ט (פסקינן כרבי יהודה דמכשירין ... במידי דלאו אוכל נפש ממש החמירו טפי).

וכן

הוא לקמן ד"ה אבל בשיטה (ואף אנן דקיימא לן כרבי יהודה, מחמרינן בהאי כרבנן),

וד"ה והנה בתירוץ (במוסגר), שאף ש"אליבא דרבי יהודה אמרינן נמי מתוך

ממכשירי אוכל נפש ממש למכשירי הנאת הגוף. אבל אנן לא קיימא לן הכי, אלא כמו שכתבו

האחרונים בסי' תק"ז דבכיבוי לא אמרינן מתוך".

ושוב

אין להתיר על ידי מתוך שהותר כיבוי לצורך אוכל נפש הותר נמי הכיבוי כדי לשמש מטתו,

שהרי לרבנן דרבי יהודה גם הכיבוי לצורך אוכל נפש אסור, שהן מכשירין.

מכל

זה למדנו לתירוץ השני שבתוס' וברא"ש, שגם אם אי אפשר בענין אחר נחשב מכשירים.

וראה

אבני נזר או"ח סי' תט אות ז. שפת אמת מגילה ז, ב ד"ה בתוד"ה

ד"ה כאן. קובץ הערות וביאורים שם ע' לד. נימוקי יום טוב.

[198]

כמבואר ברא"ש פ"ד ס"ח (אבל בתנורין שלנו אי אפשר לאפות כלל בלא

גריפה).

וכן הוא לקמן סי' תקז סי"ב (אבל

תנורים שלנו שאי אפשר לאפות בהם בלא גריפה).

[199]

ואין להקשות לרבנן דרבי יהודה, שאסרו גריפה מטעם מכשירין, האיך התירו האפיה ביום

טוב.

שכן לפי רבנן לא התירו האפיה ביום טוב

אלא בתנורים שבימיהם, שלא היו זקוקים לגריפה.

[200]

שם (גריפה שלנו שמכבין את הגחלים, אפשר שלא היו מתירין הני אמוראין בשביל פת).

[201]

ס"ד (ודוקא בתנורים שלהם שהיו מדבקים הפת סביבם ואין צריכים לגרפם).

וכן הוא לקמן סי' תקז ס"ט (תנורים

שבימיהם היו עשוים כקדרה ופיהן למעלה, והיו מדבקין הפת בתוך התנור סביבות דפנותיו,

והעצים והאש על שולי התנור, ולא היו צריכים כלל לגרוף את התנור).

[202]

ברייתא לד, א (ואופין בפורני), ופרש"י (הן תנורים שלנו הגדולים ופיהם בצדם).

וכן הוא לקמן שם ס"א (אופין

בפורנ"י, דהיינו תנורים שלנו הגדולים ופיהם בצדם), הרי שהתירו לאפות אף בתנורים

שלנו שאי אפשר לאפות בלא גריפה.

[203]

על הברייתא הקודמת שם (ואם בשביל לאפות הרי זה מותר), כתב המרדכי רמז תרצד (כתב

רבינו אבי העזרי דהך ברייתא [רבי יהודה] היא, דשרי מכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשות

מערב יום טוב, והכי הלכתא). והוא בראבי"ה סי' תשפו.

ומזה מובן שכוונתו לפרש כן גם הברייתא

הבאה (ואופין בפורני), דקאי אליבא דרבי יהודה שמתיר מכשירי אוכל נפש שאי אפשר

לעשותן מערב יום טוב.

[204] דמכשירין נקרא כל שאין המלאכה

נעשה בגוף הדבר שנהנה בו.

[205] במשנה לב, ב (ואין גורפין תנור וכירים),

ופרש"י (אם נפל לתוכו מן הטפל והטיח, אין גורפין אותו, דמתקן מנא הוא, ואתיא

כרבנן דאמרי מכשירי אוכל נפש אסירי). ובברייתא שם (ואם אי אפשר לאפות אלא אם כן גורפו

מותר), ופרש"י (כרבי יהודה). הרי שגם אם אי אפשר בלאו הכי, נקראין מכשירין,

ותלוי במחלוקת רבי יהודה ורבנן.

[206]

סק"ה (איסור הגריפה ... משום טלטול שלא לצורך).

[207]

סק"א (דודאי גבי גריפת התנור מותר לרבי יהודה מדאורייתא בכל גווני, אפילו

באפשר לאפות בלא גריפה, אלא משום טלטול הטיט אסרו שם).

[208] הט"ז סי' תקז ס"ק ה

( משום

תיקון מנא דלא שייך בו היתר אוכל נפש). ובסי' תקט סק"ב (ואפילו לרבי יהודה, דכאן

עשאה כלי גמור).

וכן הוא לקמן סוף ס"ק ה ( שהט"ז בסי' תק"ז ותק"ט

נראה כמסכים לדעת רז"ה ור"ן), ושם נסמן (הערות 315 - 316 ).

[209]

טו, א (שויי מנא הוא, ואסור אפילו לרבי יהודה).

[210]

טו, א (הני מילי לתקן, אבל לעשות כלי לא, דמודה רבי יהודה ... כי מחדד לה משוי לה

מנא, ואסור). טו, ב (דרבי יהודה מודה בעשיית כלי דאסור).

[211] "אם אינו יכול לצלות בו

כך ונשבר ביום טוב, מותר לתקנו".

[212]

קונטרס אחרון סק"ב (ועל כרחך צריך לומר שדעת רמ"א לפסוק כשיטת רש"י

ותוס' ורא"ש וטור, דאינהו בתראי. ולא חשש לסברת הר"ן דבתיקון כלי אף רבי

יהודה מודה, שהרי כל הפוסקים חולקים על זה).

וכן הוא לקמן ד"ה וזהו דלא ( דלא קיימא לן כתירוצו, כמ"ש בסימן

תק"ט עיין שם). וס"ק ה ד"ה ואף על פי ( דלא קיימא לן הכי, כמ"ש בסי'

תק"ט), וד"ה ואף אם ( ובפרט בתיקון כלי, שהט"ז בסי'

תק"ז ותק"ט נראה כמסכים לדעת רז"ה ור"ן, דרבי יהודה מודה בזה

לרבנן, אף דלא קיימא לן הכי).

ר"ן זה הובא גם לקמן סי' תקי

בקונטרס אחרון ס"ק ד ( וגדולה

מזו כתב הר"ן גבי השחזת סכין עיי"ש), ושם נסמן (הערה 204 ).

[213]

יא, א ד"ה ועוד (שבאותן הדברים שהם עיקר מכשירי גוף האוכל, כגון גריפת התנור,

התירו לגמרי במקום דלא אפשר שלא יחרוך ... לדברי רבי יהודה כל שהוא דבר הדוחה יום

טוב, אף מכשירין מותרין הן). משמע קצת, שמה שהתיר גריפת התנור במקום דלא אפשר, הוא

רק לרבי יהודה המתיר מכשירין.

וראה גם חידושיו שבת קכד, ב (בדבר שאינו

נהנה בגופה של מלאכה, אלא שהוא נעשה מכשירין לדבר הצריך).

[214]

פ"ד ה"ד (שהלכה בהן כרבי יהודה ... בשביל שלא תתעשן הקדרה ותבשילו, שהוא

מכשיר אוכל נפש ממש, מותר, והוא שאין לו מקום לפנותה. וזהו דעת הרשב"א

ז"ל).

[215]

ד"ה והרב המגיד.

[216]

פ"ב סוס"י יט (ואם אין לו אש וצריך לבשל קדירתו באש זה, ואם לא יכבה

תתעשן הקדירה, מותר לכבות לצורך אוכל נפש, כמו שמותר לבשל ולאפות). ובפ"ד סי'

ח (בתנורין שלנו אי אפשר לאפות כלל בלא גריפה, הלכך מותר, ואפילו לרבנן, דכיבוי

לצורך אוכל נפש מותר אף לרבנן).

ואף שטעם זה הובא גם לקמן סי' תקז

סי"ב (כיון שאי אפשר לאפות בלא כיבוי, הרי כיבוי זה צורך אוכל נפש, ומותר, כמו

שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש), וסי' תקיד ס"ד (ואם הוא צריך לבקעת זו שמקצתה

דולק יפה ומבשל בו קדרתו, ואין לו אש אחרת לבשל בה רק של זו הבקעת, ואי אפשר לו

להציל הקדרה מעישון רק על ידי שיכבה מקצת הבקעת שהוא מתעשן, מותר לכבות, שהרי כיבוי

זה לצורך אוכל נפש הוא ממש).

הנה לפי המסקנא שנתבארה כאן, אין הטעם

משום שאז נקראים צורך אוכל נפש, ולא מכשירין. אלא שבזה קיי"ל כרבי יהודה

להתיר במכשירין.

[217] בקטע שלפנינו מבאר את שיטת הרא"ש, שמסקנתו היא כתירוץ הראשון שבתוס'

ורא"ש, והוא:

(א)

כל מקום שאי אפשר בענין אחר, אינו נקרא מכשירין, ולכן מותר לכבות כדי שלא תתעשן

הקדירה ולגרוף התנור גם לרבנן.

(ב)

"מתוך" אמרינן רק לצורך מצוה, ולא ב"כיבוי הנר מפני דבר אחר,

ולכחול העין", שאינם מצוה.

(ג)

רבי יהודה מתיר "כיבוי הנר מפני דבר אחר, ולכחול העין", מדרשת

"לכם, לכל צרכיכם", כי "הן בכלל צרכי האדם", וכמו שמתיר מדרשה

זו "מכשירין", שהן בכלל צרכי האדם. ולכן מבארת הגמרא, שדיניהם תלויים זה

בזה.

[218] כמועתק לעיל (הערה 216 ).

[219]

שהרא"ש מסיק שכיבוי כדי שלא תתעשן הקדירה, וגריפת תנור, אינם נקראים מכשירין,

אלא לצורך אוכל נפש, שאי אפשר בלאו הכי, ולכן מותר אף לרבנן.

ואם כן נשארת קושייתו הראשונה, מדוע לא

נאמר מתוך שהותר כיבוי לצורך בישול ואפיה, הותר הכיבוי אף כדי לשמש מטתו.

[ואף שמבאר לקמן בחלק השני של הקונטרס

אחרון, שאין אומרים מתוך שהותר לצורך אוכל נפש הותר אף לצורך מכשירים.

מכל מקום מביא שם דעת התוס' בשבת

שאומרים מתוך שהותר לצורך אוכל נפש הותר אף לצורך מכשירים].

ולפי זה צריך לומר דמה שלא התירו כיבוי

הנר כדי לשמש מטתו, מתוך שהותר כיבוי לצורך בישול ואפיה, הוא משום שהרא"ש

סומך בעיקר על תירוצו הראשון ד"בעילת מצוה שאני", וכמבואר בתוס' שם

"ויש לומר דהכא דוקא בבעילה ראשונה דמצוה היא דהוי צורך מצות היום, אבל שאר

בעילות אין כל כך צורך היום", ו"לא אמרינן בה מתוך".

[220] שאי אפשר לצלות בלי שפוד , מדוע אמרינן כח, ב (שפוד שנרצם ...באנו

למחלוקת רבי יהודה ורבנן ... מכשירי אוכל נפש).

[221]

מה שנקראים מכשירין, כי מכל מקום אפשר לבשל בקדירה, שאין צריך לזה שפוד.

*

ואף שלענין גריפת תנור הובא לעיל

מהרא"ש פ"ד סי' ח (בתנורין שלנו אי אפשר לאפות כלל בלא גריפה, הלכך מותר,

ואפילו לרבנן, דכיבוי לצורך אוכל נפש מותר אף לרבנן). ואין אומרים שנחשב מכשירים

מטעם ד" אפשר

לאפות בתנורים העשויים כקדרה".

מכל מקום תיקון השפוד נחשב מכשירין מטעם

ד"אפשר לבשל בקדירה".

[222]

כדאמרינן התם (ורבי יהודה אמר קרא לכם, לכם לכל צרכיכם).

[223] גם כיבוי הנר כדי לשמש מטתו מתיר רבי יהודה

מטעם זה, כדאמרינן כב, א (מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר ... אמר ליה אסור.

איתיביה אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה, ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה

מותר. אמר ליה ההיא רבי יהודה היא, כי קאמינא אנא לרבנן). הרי שלרבי יהודה מותר

לכבות הנר כדי לשמש מטתו, כמו שמתיר מכשירין.

[224]

כדאמרינן התם (מהו לכחול את העין ביום טוב ... אמר ליה אסור. איתיביה אין מכבין את

הבקעת, ושני ליה כדשנין), ופרש"י (רבי יהודה היא דאמר לכל צרכיכם).

[225] אף ש"כיבוי הנר מפני דבר

אחר, ולכחול העין", אינם אוכל נפש אלא הנאת הגוף, ונתבאר בפנים ס"ג שכל

הנאת הגוף מתירים מטעם מתוך.

הנה

הרא"ש סובר, ש"מתוך" מועיל רק לצורך מצוה, ולא כדי לשמש מטתו או

לכחול העין. ומה שרבי יהודה מתיר בהם, היינו כיון "שהן בכלל צרכי האדם",

ו"דריש לכם לכל צרכיכם", כמו שמתירים מטעם זה "מכשירין".

[226] כאן חוזר לתירוץ השני הנ"ל, דמכשירין נקרא כל שאין המלאכה נעשה בגוף

הדבר שנהנה בו, ולכן גם כיבוי הנר מפני דבר אחר נקרא מכשירין.

אמנם

עדיין לא נתפרש מדוע כוחל עיניו נקרא מכשירין.

על

זה מביא ביאור השיטה מקובצת בשם הרא"ה, שגם הוא סובר כתירוץ השני הנ"ל.

[227]

ביצה שם (ואם תאמר ומה ענין זה אצל זה, דהתם שאני לפי שאינו נהנה בגופו של כבוי,

אבל כאן נהנה גופו בכוחל ועיניו מאירים, והרי זה כרוחץ רגליו בחמין, ודבר השוה הוא

לכל נפש. תירץ הרא"ה, דכאן נמי אין ההנאה לו בגופו של כחילה, וגורם הוא להביא

לו הנאה, ומסלק ממנו המונע, ודומה לכבוי שמסלק עשן הבית. ותדע שהרי פצוחי עינא כבר

נתרפא עיקר החולי, ומה שנשאר מאליו היה מתרפא, אלא שעושה כן להגיה אורו, כדי שיראה

ויתאוה לאכול, וכעין הכשר הוא לאוכל נפש).

[228]

מלחמות יא, א ד"ה ועוד (לכבות את הנר מפני דבר אחר, אף על פי שהתשמיש צורך כל

נפש, וראוי להתיר בו מלאכה כדאיתא בכתובות. מכשירין אסורין ... וכן הכוחל את העין

מכשירין של הנאת הגוף המותרת ביום טוב ראשון הוא).

הרי שהקשה קושיית התוס', למה אין מתירים

לכבות את הנר מפני דבר אחר, כמו שהתירו בכתובות ז, א (רב יהודה שרא למיבעל בתחלה

ביום טוב ... מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך). ואינו מתרץ כתירוץ

הראשון שבתוס' לחלק בין בעילת מצוה לשאר בעילות, אלא כתירוץ השני של התוס',

ש"מכשירין אסורין".

[229]

דמכשירין של אוכל נפש מותרים, כבפנים סוס"ד (לתקן השפוד שנשבר ביום טוב ...

מותר לתקנו ביום טוב, שנאמר יעשה לכם ודרשו חכמים לכם, לכל צרכיכם, לרבות מכשירין

שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב).

[230]

כמבואר ברמב"ן שם (ודברים שאינן עיקר אוכל נפש, אלא שהם צריכין, כגון כבוי

הבקעת שלא יתעשן הבית במקום שצריך לאכול שם, או כבוי הדליקה משום אבוד כלי תשמישו

שאוכל בהם, אסורין לגמרי), ובר"ן יא, ב ד"ה כי (והרמב"ן ... כתב

ז"ל דנהי דקי"ל כרבי יהודה במכשירין, היינו לומר שהן מותרין מן התורה

ולא דרשינן הוא ולא מכשיריו, ומיהו מדבריהם לא רצו להתירם אלא כפי מה שהן קרובים

לאוכל נפש, דגריפת התנור התירו לגמרי, מפני שהוא מיוחד לאוכל נפש).

וראה גם המובא לעיל (הערה 197 )

מהתוס' והרא"ש, הטעם שלענין זה לא קיי"ל כרבי יהודה.

והאריך בזה בהערות וביאורים שם ע'

מז-נב.

[231] הערה 214 .

[232] אחרי שסיים לבאר את שתי דעות הפוסקים מהו גדרן של מכשירין, מסיק כאן

דקיי"ל כדעת רוב הפוסקים, דכל שאין גופו נהנה מהמלאכה עצמה נקרא מכשירין,

אע"פ שאי אפשר בענין אחר. וכן נראית דעת המ"א והרמ"א.

וכן

נפסק כאן בפנים (כיון שאין המלאכה נעשית בגוף האוכל נפש, אלא בדבר המכשירו לאכילה,

הרי הן נקראין מכשירי אוכל נפש, שאסור לעשותן ביום טוב מן התורה, אפילו אם הוא

בענין שאם לא כן יפסיד אכילתו לגמרי ויתענה ביום טוב ... במכשירים שאפשר לעשותן

מערב יום טוב).

[233]

ע"ז ז, א.

[234] "כתב ב"י סי' תצ"ה בשם

המ"מ, כיון שההוצאה היא באוכל נפש עצמו, שמוציאין האוכל מרשות לרשות".

[235]

פ"א ה"ד (ופירוש מלאכה שהיא שלא לצורך אכילה, נתבאר בדברי רבינו, שכולל

כל מלאכה שאינה נעשית באכילה ושתייה). הובא לעיל קונטרס אחרון ס"ק א.

[236]

ד"ה אבל הרמב"ם (דהבונה חייב אפילו לצורך אכילת יום טוב, ומשמע בכל

אופן, שאפילו אין לו מקום לאכול, נקרא מכשירין וחייב לרבנן). וראה גם מ"מ

פ"א ה"ד (שבהערה הקודמת), שפירש כן בדעת הרמב"ם.

[237]

ס"א (ויש אומרים דוקא אם אפשר להציל הקדירה בלא כיבוי, אבל אם אי אפשר להציל

או לבשל הקדירה בענין אחר, רק שיכבה, מותר לכבות, וכן נראה לי עיקר. וכן בבית, אם

ישרף הבית לא יהיה לו מקום לאכול שם ויפסיד סעודתו, מותר לכבות).

[238] שאף דקיי"ל שגם זה נקרא

מכשירין. מכל מקום הרי רבי יהודה מתיר אף במכשירין, אם אי אפשר מערב יום טוב,

וקיי"ל בזה כרבי יהודה.

[239]

סק"א (היש מתירין שמביא רמ"א, דהיינו הרא"ש, שכתב ... ואם אין לו

אש וצריך לבשל באש זה, ואם לא יכבה תתעשן הקדרה, מותר לכבות לצורך אוכל נפש כמו

שמותר לאפות ולבשל ... מותר לרבי יהודה אפילו באפשר להצילה ... אלא דלרבנן אסור אלא

אם כן הוה אי אפשר להצילה).

והיינו שמזה שלא התיר הרמ"א אלא

"אם אי אפשר להציל או לבשל הקדירה בענין אחר", מוכיח הט"ז שדעת

הרמ"א כהרא"ש, שדוקא כשאי אפשר בענין אחר מותר, כי אז אינו נקרא

מכשירין, אלא אוכל נפש. משא"כ לרבי יהודה שמתיר מכשירין, מותר אפילו באפשר

להצילה.

אמנם כותב רבינו שנראה לפרש דברי

הרמ"א דלא כהרא"ש, ומה שלא התיר אלא כשאי אפשר בענין אחר, היינו כדעת

הרמב"ן, במלחמות יא, א ( שאע"פ

שנפסקה הלכה כרבי יהודה, לא סמכו עליה לגמרי, אלא שבאותן הדברים שהם עיקר מכשירי

גוף האוכל, כגון גריפת התנור, התירו לגמרי במקום דלא אפשר שלא יחרוך ... ודברים

שאינן עיקר אוכל נפש, אלא שהם צריכין, כגון כבוי הבקעת שלא יתעשן הבית במקום שצריך

לאכול שם, או כבוי הדליקה משום אבוד כלי תשמישו שאוכל בהם, אסורין לגמרי).

*

וכן נפסק לקמן שם ס"ב (אבל אם יש

צורך אכילה בכבייה זו, כגון שעדיין לא גמר סעודת יום טוב, ואם ישרף ביתו לא יהיה

לו מקום לאכול שם ויפסיד סעודתו, מותר לכבות, שהרי כיבוי זה הוא כמכשירי אוכל נפש

שמותר לעשותן ביום טוב ... ואם כשלא יכבה ישרפו כלי אכילה ואין לו כלים אחרים

לאכול בהן ביום טוב, וגם אי אפשר לשאול כלים מאחרים לצורך אכילת יום טוב, ונמצא

שיפסיד סעודתו אם לא יכבה, מותר לכבות כדי להצילם).

ושם ס"ד (וכן אסור לכבות הבקעת

בשביל שלא תתעשן הקדרה ויפסד התבשיל, שהרי אפשר להציל הקדרה מעישון בלי כיבוי על

ידי שישליך הבקעת לחוץ. ואם ... אי אפשר לו להציל הקדרה מעישון רק על ידי שיכבה

מקצת הבקעת שהוא מתעשן, מותר לכבות, שהרי כיבוי זה לצורך אוכל נפש הוא ממש).

שגם בזה אין הכוונה כדעת הרא"ש,

שאם אי אפשר בענין אחר אינו נקרא מכשירין, ומותר אף לרבנן; אלא כחילוק שהביא לעיל

מהרמב"ן במלחמות, ש"דברים שאינן עיקר אוכל נפש, אלא שהם צריכין, כגון

כבוי הבקעת שלא יתעשן הבית במקום שצריך לאכול שם, או כבוי הדליקה משום אבוד כלי

תשמישו שאוכל בהם, אסורין לגמרי".

וראה נימוקי יום טוב הערה ט.

[240]

בקונטרס אחרון שם סק"ב (ועל כרחך צריך לומר שדעת רמ"א לפסוק ... כרבי

יהודה גבי נרצם, עיין שם היטב. אלא שגבי השחזת הסכין ... פירש הרמב"ן בפרק ב'

גבי כיבוי (וכן כתב הר"ן שם) שדעת הרי"ף ור"ח לחלק בין המכשירין,

בין השחזת סכין דאפשר בשאלה לשאר מכשירין).

הרי שגם מדעת רמ"א בסי' תקט, לענין

שפוד וסכין, " מוכח

בהדיא דסבירא ליה כרמב"ן וסיעתו".

[241]

סי' תקט ס"א ([שפוד] אם אינו יכול לצלות בו כך ונשבר ביום טוב, מותר לתקנו,

ואין מורים כן לרבים, שלא יבואו לתקן גם כן בנשבר מערב יום טוב. והוא הדין לכל

מכשירין שאי אפשר לעשותו מערב יום טוב).

[242] יא, א (שאע"פ שנפסקה

הלכה כרבי יהודה, לא סמכו עליה לגמרי, אלא שבאותן הדברים שהם עיקר מכשירי גוף

האוכל, כגון גריפת התנור, התירו לגמרי במקום דלא אפשר שלא יחרוך ... ודברים שהם

מכשירי אוכל נפש אלא שאין צריכין כל כך, כגון סכין שעמדה, שאפשר בשאלה, שהרי

מצויין לכל).

שמטעם

זה התיר הרמ"א שם לתקן שפוד שנשבר ביום טוב, ולא התיר לתקן הסכין. וכן הוא לקמן

שם, שהתיר בשפוד (ס"א) ואסר בסכין (ס"ד), מטעם הרמב"ן (שסכין אפשר

בשאלה).

[243] תוכן חלק השני של הקונטרס אחרון:

עד

כאן נתבאר הטעם שאין מתירים כיבוי הנר מתוך שהותר כיבוי בגריפת התנור או שלא תשרף הקדירה, כי

גם כיבוי בגריפת התנור ושלא תישרף הקדרה הוו מכשירין, האסורין לרבנן דרבי יהודה.

ולענין כיבוי הנר קיי"ל כרבנן דרבי יהודה.

כאן

מוסיף להוכיח מדברי התוס' והרא"ש, שגם אילו הי' כיבוי המותר לצורך אוכל נפש,

לא היו אומרים מתוך שהותר כיבוי לצורך אוכל נפש, הותר אף כיבוי הנר במכשירים בהנאת

הגוף.

דלא

כדברי התוס' בשבת, " נפל

ביתו ביום טוב ... מתוך שהותר בנין לצורך, דמגבן הוי משום בונה ... הותר נמי שלא

לצורך", אף שבנין בית הוי מכשירין בהנאת הגוף.

ולפי

שיטה זו, מה שלא התירו כיבוי הנר על ידי מתוך, היינו כתירוץ הראשון של תוס'

ורא"ש, של התירו מתוך אלא בבעילה ראשונה שהיא מצוה.

ומה

שאמרו שדין שפוד וסכין וגריפת התנור תלוי במחלוקת דמכשירין, ואין מתירים על ידי

מתוך, היינו כי שפוד וסכין ותנור "לעולם אינו נעשית באוכל נפש עצמו".

"אבל

הרמב"ם כתב דהבונה חייב, ומשמע אפילו לצורך אכילת יום טוב". וכן משמע

במ"א.

[244] " דכיבוי

הנר מפני דבר אחר הוי כמו מכשירין", ולכן אין מתירים בו מתוך.

[245] " כיבוי

זה חשיב כמכשירי אוכל נפש", ולכן אין מתירים בו מתוך.

[246] כדאמרינן כב, א (מהו לכבות את

הנר מפני דבר אחר ... אמר ליה אסור ... מהו לכבות את הדלקה ביום טוב ... אמר ליה

אסור. איתיביה אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה, ואם בשביל שלא יתעשן הבית או

הקדרה מותר. ההיא רבי יהודה היא כי קאמינא אנא לרבנן).

הרי

שלרבי יהודה אמרינן מתוך מכשירי אוכל נפש (שלא יתעשן הקדרה) למכשירי הנאת הגוף

(מפני דבר אחר).

וכן

הוא לקמן ד"ה הבא (ואף לרבי יהודה לא אמרינן מתוך אלא ממכשירין למכשירין, אבל

לא מאוכל נפש למכשירין), ושם נסמן (הערה 259 ).

[247] כרבי יהודה, כדלקמן סי' תקיד

ס"א (אסור לכבות דליקה ביום טוב, אפילו רואה ביתו שנשרף), וס"ה (אסור

לכבות את הנר, אפילו צריך לכבותו בשביל הנאת הגוף, כגון שרוצה לשמש מטתו).

[248]

ב"ח ס"ח ד"ה ומ"ש ודוקא (הכיבוי אינו מתקן האוכל נפש ... לא

אמרינן גביה מתוך). מ"א סק"ח (ובכיבוי לא אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה

שלא לצורך (ב"ח)), דלא קיי"ל בזה כרבי יהודה. ובזה מיושבת קושיית הגהות

רעק"א שם (תמוה לי, הוא מבואר מסוגיא דביצה דכ"ב, דלרבי יהודה מותר

לכבות).

[249] שאין מתירין על ידי מתוך.

[250] "לא הותרו באוכל נפש

עצמו, אלא במכשירין, לכן לא אמרינן מתוך".

[251]

ראה אבני

נזר או"ח סי' תט-י. ארץ צבי ח"ב ע' סה.

[252]

כמבואר בביצה כב, א (מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר ... אמר ליה אסור. איתיביה אין

מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה, ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה מותר. אמר ליה

ההיא רבי יהודה היא, כי קאמינא אנא לרבנן). הרי שדין שלשתם שוה, ובכולם אין מתירים

על ידי מתוך.

[253]

כרבנן דרבי יהודה.

[254] שעכ"פ כן הוא לפי המובא

לעיל ד"ה וצריך לומר, דעת הרא"ש שגם כיבוי האש בגריפת התנור, שאי אפשר

בלאו הכי, נקרא צורך אוכל נפש.

וראה

לקמן סי' תקי ס"ח (בחרדל), וסי' תקיא ס"ד-ו (בעישון בשמים).

[255]

התוס' כתובות שם (דכיבוי הנר מפני דבר אחר הוי כמו מכשירין, דאפילו באוכל נפש אסור).

ומכך יש להוכיח שאין אומרים מתוך שהותרה באוכל נפש הותרה אף במכשירי הנאת הגוף.

ראה מה שהאריכו בזה בקובץ הערות

וביאורים, ובנימוקי יום טוב.

[256] וכן הוא לקמן שם סוף סי"ב (ואין

אומרים מתוך שהותרה מלאכה זו לצורך אוכל נפש הותרה אפילו שלא לצורך אוכל נפש, כיון

שאין המלאכה נעשית בגוף האוכל נפש עצמו כמ"ש בסי' תצ"ה).

[257]

שבת צה, א סוד"ה והרודה (תימה לר"י, כיון דמותר לגבן ביום טוב מן התורה ...

אם כן נפל ביתו ביום טוב, יהא מותר לבנותו ביום טוב, דמתוך שהותר בנין לצורך,

דמגבן הוי משום בונה כדאמר בסמוך, הותר נמי שלא לצורך, ובלבד שיהא צורך היום לאכול

בתוכו שלא יכנו שרב ושמש. ויש לומר דאסור מדרבנן).

[258] כדלעיל סי' שיט סכ"ו (ואם גבנו

ועשאו גבינה, חייב משום בונה, שכל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכל עד שיעשה גוף אחד הרי

זה תולדת בונה), ושם נסמן (הערה קנד).

ולמעשה

קיי"ל לאסור גם ביום טוב, כדלקמן סי' תקי סי"א (אין עושין גבינה ביום

טוב לפי שאפשר לעשותה מערב יום טוב שהגבינה ישנה טובה מהחדשה).

[259]

כדאמרינן ביצה כב, א (בעא מיניה אביי מרבה מהו לכבות את הדלקה ביום

טוב ... אמר ליה אסור ... משום אבוד ממון מאי. אמר ליה אסור. איתיביה אין מכבין את

הבקעת כדי לחוס עליה, ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה מותר (ואין לך עשון בית

גדול מן הדלקה, וצורך יום טוב הוא לכבותה שלא יצטרך לישב בשרב ובגשמים, רש"י).

ההיא רבי יהודה היא, כי קאמינא אנא לרבנן).

הרי שכיבוי בית השורף, דהוי מכשירי הנאת

הגוף, לא אמרינן בהו מתוך אלא לרבי יהודה, ולא לרבנן.

וראה אבני נזר או"ח סי' תט

ס"ק ח ואילך. מי טל מכבה אות סו ואילך.

[260] כדאמרינן התם, שלרבי יהודה

מותר לכבות בשביל לשמש מטתו או שלא יתעשן הבית (מכשירי הנאת הגוף), מתוך שהותרו

במכשירי אוכל נפש (שלא יתעשן הקדרה).

[261] ד"ה הקודם (אליבא דרבי

יהודה אמרינן נמי מתוך ממכשירי אוכל נפש ממש למכשירי הנאת הגוף), ושם נסמן (הערה 246 ).

[262] שלפי דעת התוס' בשבת, שמתוך

שהותרה באוכל נפש הותרה אף במכשירי הנאת הגוף, מדוע לא התירו כיבוי הנר כדי לשמש

מטתו.

[ואף

שנתבאר לעיל בארוכה, שגם כיבוי בגריפת התנור שאי אפשר בלאו הכי, נחשב מכשירים, ולא

צורך אוכל נפש.

מכל

מקום הובאה לעיל דעת הרא"ש, שכיון שאי אפשר בלאו הכי נחשב צורך אוכל נפש].

ומה

שלא התירו כיבוי הנר כדי לשמש מטתו, יהי' צריך לומר דהיינו כתירוץ הראשון שבתוס'

וברא"ש, שאין מתירים על ידי מתוך אלא בבעילה ראשונה של מצוה, ולא בשאר

בעילות.

[263] שהי' מקום להתיר מכשירין על

ידי מתוך שהותרה מלאכה באוכל נפש ממש כו'.

[264] שהי' מקום להתיר מכשירין על

ידי מתוך כו', אפילו אפשר מערב יום טוב.

[265]

בגמרא כח, ב (אחד סכין שנפגמה, ואחד שפוד שנרצם, ואחד גריפת תנור וכירים ביום טוב,

באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן).

[266]

כדלעיל סי' שיח סוף סי"א (שכל דבר שאינו אוכל מותר לעשותו אוכל בשבת כמו

שיתבאר בסי' שכ"ד), וסי' שכא ס"ב (שאין עיבוד באוכלין מן התורה), וסי'

שכד ס"ד (דבר שאינו אוכל דהיינו שאינו ראוי לאכילה בלא איזה תיקון שאין בו סרך

מלאכה מותר לתקנו ולעשותו אוכל).

[267]

טו, ב ד"ה דרש (ומבעיא מאי קמ"ל, ומאי שנא הני). וע"פ המבואר כאן מובן

הטעם שרק באלו פליגי.

[268]

שתירץ שם הר"ן (ונראה לי דקמ"ל, דאע"ג דרבי יהודה מודה בעשיית כלי

דאסור, בכל הני שרי, דליכא עשיית כלי בחד מינייהו).

והוא על פי שיטתו, כמועתק לעיל (הערה 210 ).

[269]

בקונטרס אחרון סק"ב (ולפי טעמו של הר"ן, נרצף היינו שנשבר לגמרי, ולפיכך

אסור אפילו לרבי יהודה ... אבל שיטת רש"י ותוס' ורא"ש דאף בתיקון כלי

פליג רבי יהודה, כדמוכח גבי שפוד שנרצם, דהיינו שנשבר לגמרי, וקשרי רבי יהודה).

וכן הוא לעיל ד"ה וכן הוא ( אבל אנן לא קיימא לן הכי), ושם נסמן

(הערה 212 ) .

[270]

פ"א ה"ד (כל מלאכה כו' לוקה כו' כגון כתיבה ואריגה ובנין וכיוצא בהן),

הרי שלדעתו אין אומרים מתוך כו' מאוכל נפש למכשירין (וראה לעיל ד"ה וכיון,

שמכאן מוכח גם שהרמב"ם סובר כתירוץ הב' של תוס').

[271] שם (והבנין, אפילו עשאן

לאכילה לוקה).

[272]

סי' תצה ד"ה ומ"ש רבנו וחוץ.

[273] שחייב על הבנין, ואין להתירו

משום מכשירין, שהרי אפשר לעשותו מערב יום טוב. ואין להתירו מתוך, שאין אומרים מתוך

שהותר באוכל נפש (מגבן) הותר גם במכשירין (בנין).

[274]

בריש הסימן (שההוצאה ... והבערה ... ואיתא בגמרא דבבישול נמי אמרינן מתוך).

[275] ברייתא וגמרא יב, א-ב (מתוך

שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ... המבשל גיד הנשה ... ביום טוב ... לוקה

משום מבשל ... ולוקה משום הבערה. אמר ליה פוק תני לברא, הבערה ובשול אינה משנה ...

מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך).

[276] כמבואר בפנים ס"ג (מתוך

שהתירה התורה לעשותן לצורך אכילת יום טוב, הותרו לגמרי אפילו שלא לצורך אכילת יום

טוב, ובלבד שיהא בהן קצת צורך יום טוב, אף על פי שאינו צורך אכילה אלא צורך הנאת

הגוף או צורך מצוה עוברת).

משא"כ

במכשירים לצורך הנאת הגוף (כמו בנין), אין מתירים משום מתוך (שהותר במגבן).

[277]

סי' תצה ס"א (חוץ מהוצאה והבערה). ולא הזכירו שחיטה אפיה ובישול שנזכרו

בגמרא, כנ"ל.

[278]

כדעה הב' דלקמן סי' תקיא ס"א (דמן התורה אסור להחם מים רבים בשביל רחיצת כל

הגוף ... לפי שרחיצת כל הגוף אינה צורך כל נפש אלא למעונגים ומפונקים בלבד, ולא

התירה התורה אפילו המלאכה שלצורך אכילה אלא אם כן יש בה צורך כל נפש, אבל אם אין

בה צורך אלא למעונגים אסור לעשותה ביום טוב).

[279]

ובזה אין זקוקים למתוך.

וראה לקמן סי' תקיא ס"א (להחם מים

לרחוץ בהם). סי' תקכו ס"ג (להחם מים לטהרת מת).

[280] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"ד נתבאר ששפוד שנשבר בערב יום

טוב, ולא היה אפשר לו לתקנו בו ביום מחמת איזה אונס גדול מותר לתקנו. אבל שפוד חדש

אסור לעשות, אפילו אם היה אנוס בערב יום טוב ולא היה לו פנאי לעשות השפוד.

ומבאר כאן מקור הכרעה זו, ממה שהתיר

המ"א "אם נשבר בערב יום טוב ולא ידע בו, או שלא היה לו שהות לתקנו",

דמיירי בשפוד שנשבר. וממה שאסר " אם היה טרוד בערב יום

טוב ולא היה יכול לעשותו ",

שזה מיירי בשפוד חדש. וכן משמע במשנה ובפוסקים שאסור לתקן כלי חדש בכל אופן.

וטעם החילוק בינם, כי שפוד חדש הי' יכול

לעשותו לפני ערב יום טוב, משא"כ שפוד שנשבר לפני יום טוב.

וגם בלי הוכחה הנ"ל מהמ"א, נראה

להחמיר בכלי חדש, ולחוש לדעת התוס' וסיעתו שאסרו בכל אופן כשנשבר קודם יום טוב (אף

דלא קיי"ל כוותייהו), ולחוש לדעת הרז"ה והר"ן שאסרו תיקון כלי בכל

אופן (אף דלא קיי"ל כוותייהו).

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הערות

וביאורים ח"ט ע' פד ואילך. מדרכי הקונטרס. נימוקי יום טוב. שו"ע אדמו"ר

הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי' יט-כ.

[281]

טו, ב (ואחד גריפת תנור, שנפל לתוכו מהטיח שלו ולא היה יודע מבעוד יום, כך כתב

רש"י ז"ל. אבל הרב בעל התוספות ז"ל אינו [מתיר] אלא בשנפל ביום טוב).

[282]

כח, ב (ואחד גריפת תנור ביום טוב. פירש רש"י שנפל לתוכו מן הטיח שלו ולא היה

יודע מבעוד יום עד כאן. פירוש לפירושו שנפל הטיח ביום טוב, והיה בענין שלא היה

יודע מבעוד יום שראוי ליפול, שאילו כן, היה לו לתקן מערב יום טוב, ואפילו לרבי

יהודה אסור).

[283]

שם ד"ה ואחד גריפת תנור (שנפל לתוכו מן הטיח שלו ולא היה יודע מבעוד יום).

[284]

הל' יום טוב סי' שנז (כלשון רש"י הנ"ל).

[285]

יש"ש ביצה פ"ד סי' יג (ולענין גריפת התנור. יש מפרשים דוקא שנפל ביום

טוב ... ורבינו לא חילק בין נפל ביום טוב לנפל מבעוד יום ... וכן נראה עיקר, אם לא

שנפל בערב יום טוב, וידע, והיה שהות לתקנו). הובא גם לקמן סי' תקי בקונטרס אחרון

ס"ק ב (וכן כתב רש"ל בפ"ד סוף סי' י"ג, וכתב שם שכן דעת

הרי"ף ורמב"ם ורא"ש וטור ומגיד משנה).

[286]

סי' תקז ס"ק ז (מותר לגורפו אפילו נפל לתוכו מערב יום טוב ולא ידע מזה, או

שלא היה לו שהות לתקנו (ב"י יש"ש)). סי' תקט סק"ב (והוא הדין אם

נשבר בערב יום טוב ולא ידע בו, או שלא היה לו שהות לתקנו, וכמ"ש סי'

תק"ז ס"ד, וב"י בשם רש"י).

[287] וכן נפסק לקמן סי' תקז ס"י (אם נפל

מערב יום טוב וידע בו והיה לו שהות לתקנו או לגרפו), וסי' תקט ס"א (אפילו

נכפף מערב יום טוב ולא ידע ממנו עד שקידש היום). ובסי' תקי קונטרס אחרון ס"ק

ב (אין לזוז מדברי רוב האחרונים ז"ל, שהסכימו לפסוק כרש"י ואור זרוע

וטור).

[288] להתיר עשיית שפוד חדש, כשהיה

אנוס בערב יום טוב.

[289] "וכתב הב"ח אם היה

טרוד בערב יום טוב ולא היה יכול לעשותו, מותר לעשותו ביום טוב. מיהו בסי'

תק"ד ס"א משמע דאסור". הרי שהמ"א אסר

גם כשהי' טרוד בערב יום טוב.

[290]

שם ד"ה הלכה (דכל הני דשרינן, כגון שנתקלקלו ביום טוב או שהיה אתמול טרוד).

[291]

שם (כלשון רש"י הנ"ל).

[292]

לאסור אף אם הי' טרוד בערב יום טוב.

[293]

סי' תקט ס"א (והוא הדין בכל מכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב).

[294]

"דמיירי שאפשר לעשותו מאתמול".

וכן הוא לקמן שם ס"ג (ואם לא היה

אפשר לקצרו מערב יום טוב ... מותר).

שמכל המקומות האלו נראה שאם הי' אנוס

ולא הי' יכול לעשותו מערב יום, מותר לעשותו ביום טוב, דהוי כמו לא ידע בערב יום

טוב.

ומה שהובא לעיל שאסר כשהי' טרוד בערב

יום טוב, מיירי בתיקון דבר חדש שהי' יכול לעשותו קודם ערב יום טוב.

[295]

"ואם לא היה אפשר לעשותו מערב יום טוב שרי"

וכן הוא לקמן שם ס"י (ואם לא היה

אפשר להכשירו מערב יום טוב מותר).

[296]

"ואם אי אפשר לעשותו מערב יום טוב שרי".

וכן הוא לקמן שם סי"ד (ואם לא היה

אפשר לנקבה מערב יום טוב מותר).

[297]

"ואם אי אפשר להטבילו מערב יום טוב שרי".

וכן הוא לקמן שם סט"ו (ואם לא היה

אפשר להטבילו מערב יום טוב מותר).

[298]

"ודוקא כשהיה אפשר לעשותו מאתמול".

וכן הוא לקמן שם ס"ז (אבל אם לא היה

אפשר לסננו מערב יום טוב מותר).

[299]

משנה פג, א (ארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו, אמה מכרתי לשחוט,

בתה מכרתי לשחוט, ואלו הן, ערב יום טוב האחרון של חג וערב יום טוב הראשון של פסח

וערב עצרת וערב ראש השנה), ופרש"י (דרך ישראל לעשות סעודות, וסתם הלוקח בהמה

אינו לוקח אלא לשוחטה מיד, לפיכך המוכר בהמה לחבירו ומכר תחלה אמה או בתה בו ביום,

צריך שיאמר לשני, דע לך שהיום מכרתי אמה לשחוט או בתה מכרתי לשחוט).

[300]

סי' ו (ואף אם קנה יום או יומים קודם יום טוב, דעתו להשהותה עד יום טוב, שלא יסריח

עד היום טוב).

[301]

אם כן הי' לנו להתיר בכגון זה גם בעשיית כלי חדש.

[302]

ביצה לב, ב (אין שוברין את החרס ואין חותכין הנייר, לצלות בו מליח), דהיינו כיון

שהי' יכול לעשותו מערב יום טוב, ומשמע שאסרו בכל אופן, אפילו הי' טרוד בערב יום

טוב.

[303]

שם לג, א (ואין מלבנין את הרעפים לצלות בהן).

[304]

כנסמן לעיל (הערה 209 ).

[305]

כנסמן לעיל (הערה 210 ).

[306]

קונטרס אחרון סק"ב (ולא חשש לסברת הר"ן דבתיקון כלי אף רבי יהודה מודה, שהרי

כל הפוסקים חולקים על זה), וכנסמן לעיל (הערה 212 ).

[307] שמכל מקום יש ללמוד מזה שלא להקל בכלים

חדשים ממש.

וכן

מסיק לקמן בסמוך (בתיקון כלי, שהט"ז בסי' תק"ז ותק"ט נראה כמסכים

לדעת רז"ה ור"ן דרבי יהודה מודה בזה לרבנן. אף דלא קיימא לן הכי ... מכל מקום לעשות שפוד חדש שלא נזכר

בדבריהם, פשיטא דאין להקל).

[308]

שהתיר לתקן השפוד כשלא הי' יכול לתקנו בערב יום טוב, כמצויין לעיל.

[309]

על מה שנפסק בשו"ע שם ס"א (ואין שוברין את החרס ואין

חותכין את הנייר לצלות עליהם, ואין פוצעין את הקנה לעשותו כמו שפוד לצלות בו).

[310] סי' תקט ס"א (אם

אינו יכול לצלות בו כך, ונשבר ביום טוב, מותר לתקנו).

[311]

רס"י תקט (ושפוד שנשבר חודו ביום טוב, בענין שאין ראוי לצלות בו, מותר לתקנו).

[312] ולומר שגם בכלי חדש מותר

כשהי' אנוס בערב יום טוב.

[313] ואוסרים אפילו בתיקון כלי,

כשלא ידע, וכמצויין לעיל.

[314]

ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל נה.

[315]

סק"ה (משום תיקון מנא דלא שייך בו היתר אוכל נפש).

[316]

סק"ב (ואפילו לרבי יהודה, דכאן עשאה כלי גמור).

וכן הוא לעיל ס"ק ד ד"ה וכן

הוא ( ומה שכתב דבתיקון מנא

לא שייך היתר אוכל נפש, היינו לשיטת הרז"ה ור"ן), ושם נסמן (הערה 208 ).

[317] כנסמן לעיל (הערות 209 .

210 ).

[318] כנסמן לעיל (הערה 212 ).

[319]

פ"ג סי' י (הלכה כרבי יהודה דאף במשחזת של אבן מותר).

[320] ס"א (שפוד ... אם אינו

יכול לצלות בו כך ונשבר ביום טוב, מותר לתקנו).

[321]

סק"ב (והוא הדין אם נשבר בערב יום טוב ולא ידע בו, או שלא היה לו שהות לתקנו).

הרי דעת כל הפוסקים האלה, שרבי יהודה

התיר אף בתיקון כלי, אם אי אפשר בערב יום טוב.

[322] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"ט נתבאר טעם איסור חליבה ביום

טוב, לפי שנעשית לצורך אכילת ימים רבים.

ואף שנתבאר בכמה פוסקים שטעם האיסור הוא

כיון שחלב שנחלב ביום טוב אסור מטעם נולד, ואסור לחלוב שלא לצורך יום טוב.

הנה הרשב"א סובר שאין על החלב תורת

נולד (אם הבהמה עומדת לאכילה).

ולכן נתבאר בפנים שטעם האיסור הוא לפי

שנעשית לצורך אכילת ימים רבים.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הערות

וביאורים ח"ט ע' צח ואילך. מדרכי הקונטרס. נימוקי יום טוב. שו"ע אדמו"ר

הזקן המבואר.

[323]

שבת ס, ב (ובתוך הקערה אסור, דמעיקרא לאו משקה והשתא משקה, והוה ליה כזיתים וענבים

שיצאו מהם משקין שאסורין משום נולד ... וגזירה נמי שמא יסחוט כדאיתמר בפרק ביצה

שנולדה, ובתשובה לרבינו הגדול ז"ל כלשון הזה מצינו בה ... וחולב בתוך הקערה,

דמלאכת משקין היא, לא הותרה ביום טוב, אלו דברי רבינו הגדול ז"ל שכתב בתשובתו).

וכן הוא בחדושי הרמב"ן לשבת קמד, ב.

והוא ב שו"ת הרי"ף סי' שיב (וחולב

לתוך הקערה, והיא מלאכת משקין, לא הותרה ביום טוב)

והובא גם לקמן סי' תקיח בקונטרס אחרון

ס"ק ה (וכן משמע בהדיא ברמב"ן בפרק כ"ב דשבת, שכתב שם בשם

הרי"ף בתשובה, שלא אסרו לחלוב הבהמה ביום טוב אלא משום שהחלב הוא נולד עיי"ש).

[324] מה שהוסיף הרי"ף שם ( וטעמא דנולד דאסור משום ... משקין שזבו

גזירה שמא יסחוט). וכן כתב הרמב"ן במלחמות שם בשמו ( וגזירה נמי שמא יסחוט).

וכן הוא בחדושי הרמב"ן שם (דהוה ליה נולד ומעיקרא לאו משקה והשתא משקה, אי

נמי, כל למשקין גזירה משום משקין שזבו, דהוא משום שמא יסחוט, ובהן עצמן יש לומר

שמא יחלוב לגבן דהוי דישה אסורה).

וראה

מה שדנו בזה בהערות וביאורים שם ונימוקי יום טוב, ובמראי מקומות וציונים לסי' תקה

ס"ה.

[325] בשם אור זרוע הל' יום טוב סי'

שכט (ההיא דחולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה, מיירי בבהמה שלא הקצוה

לחליבה ועומדת לאכילה, דאי בעי שחיט לה, ואפילו הכי לתוך הקערה אסור משום נולד,

דמעיקרא אוכל והשתא משקה, אבל לתוך הקדירה, מעיקרא אוכל והשתא אוכל, וליכא נולד

כלל ושרי).

[326]

דעה הב' דלקמן שם ס"ה (חלב זה אסור בו ביום, לפי שכשהיה חלב זה בגוף הבהמה

היה עליו תורת אוכל, מפני שהוא טפל לגבי הבהמה ונחשב אוכל כמותה, ועכשיו שנחלב לתוך

כלי ריקן הרי תורת משקה עליו, והרי זה דומה למשקים שזבו מהאוכלין שאסורין בו ביום

משום גזרה שמא יסחוט).

*

ויש חילוק בין טעם האיסור שכתבו

הרי"ף והרמב"ן (ולקמן שם), דדומה למשקין שזבו שאסורין משום שמא יסחוט

ולכן הוי נולד, לבין טעם האיסור שכתבו האור זרוע והגהות אשרי, דהוי נולד, דמעיקרא

אוכל והשתא משקה.

וכאן לא נכנס לכל זה, וכתב בדעה זו בסתם

"שאסור לאכול ביום טוב את החלב שהוא נולד".

[327] ולפי דעה זו איננו זקוקים

לטעם איסור חליבה האמור כאן בפנים (לפי שגם היא נעשית לצורך אכילת ימים רבים).

[328]

ח"ה סי' רכו (שאלת, בנכרי החולב ביום טוב שחל להיות אחר השבת, ובפני ישראל,

שהוא מותר באכילה. תשובה, כדין אמרת, שהחלב אינו מוקצה, שהרי מוכן הוא, דאפילו

ישראל איפשר דמותר הוא לחלוב תוך הקדרה שיש בה אוכל. אבל לתוך הקערה שאין בה אוכל,

לא).

[329] סי' תקה ד"ה כתוב

בהגהות.

[330]

רמ"א סי' תקה ס"א (וגוי החולב בהמה ביום טוב, וישראל רואהו, יש להקל),

ומ"א שם סק"ג (דעל כרחך הרשב"א מיירי בעומדת לאכילה, דאי אינה עומדת

לאכילה, אפילו לחלוב לאוכלין אסור).

והיא דעה הא' דלקמן סי' תקה ס"ה (נחלב

לתוך כלי ריקן והיא עומדת לאכילה, הרי חלב זה מותר באכילה בו ביום, אפילו להחולב

עצמו, ואין צריך לומר שאם חלבה הנכרי אפילו מדעת הישראל שהוא מותר, לפי שאין תורת

נולד על חלב זה, כיון שהבהמה עומדת לאכילה, ואילו היה הישראל רוצה היה חולבה בעצמו

בהיתר, דהיינו לתוך המאכל).

והוסיף שם, שלפי דעה זו מותר החלב

"אפילו להחולב עצמו"; ולא רק כאמור כאן ( החלב שנחלב מעצמו או על ידי נכרי ).

ואף שגזרו על משקין שזבו ביום טוב שמא

יסחוט, כדאמרינן בגמרא ג, רע"א. מכל מקום לא גזרו על חלב שנחלב ביום טוב.

[331] הן לענין סחיטת פירות (דרכן

לעשות הרבה ביחד ביום אחד), והן לענין חליבה (שגם היא נעשית לצורך אכילת ימים

רבים).

[332] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים סי"ג נתבאר שכל מוקצה המותר

בשבת נוהגים להקל אף ביום טוב, ולא מחמירים ביום טוב אלא בנולד. והמקור לזה הוא

בים של שלמה, שפסק בזה כהר"ח.

ואף שהר"ח והרש"ל כתבו שגם מוקצה

מחמת איסור שלא נדחה בידי אדם, מותר בשבת ואסור ביום טוב.

היינו לפי שיטתם בדין נתנבלה בשבת וביום

טוב, דהוי מוקצה המותר בשבת ואסור ביום טוב. אבל לדידן, גם זה נחשב נולד המותר

בשבת ואסור ביום טוב, ואם כן לא החמירו ביום טוב אלא בנולד בלבד.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הערות

וביאורים ח"ט ע' קב. מדרכי הקונטרס. נימוקי יום טוב. שו"ע אדמו"ר

הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי' כח.

[333] על מה שכתב ר"ח סוף ביצה מ, ב (ואף

על פי דביום טוב קיימא לן כרבי יהודה, הני מילי כגון נולד, ומוקצה מחמת איסורו,

וכיוצא באלו, אבל הני כולו שרי ביום טוב), והובא ברא"ש פ"ה סוף

סי"ד.

כתב ביש"ש פ"ה סי' יט (ואני

אומר, דדברי ה"ג וסיעתו, שמחלקין בין נולד למוקצה, הוא עיקר ... אין [ל]סור גם

כן מדברי ר"ח, דמוקצה מחמת איסור אסור ביום טוב, אפילו היכא דלא דחיה בידים,

כי דברי ר"ח ברוב, דברי קבלה הן).

*

ותוכן

הדברים הוא:

בהמה בחייה היא מוקצה מחמת גופו, כדלעיל

סי' שח ס"ח (ובעלי חיים ... מוקצה מחמת גופו), וסע"ח (אסור לטלטל בהמה

או חיה או עוף, מפני שאינן ראויים בשבת כשהם חיים). אבל אחרי שמתה היא ראויה

לכלבים, ואינה מוקצה מחמת עצמו.

ואף שהי' לנו לאוסרה מטעם מתוך שהוקצה

לבית השמשות הוקצה לכל השבת. מכל מקום נתבאר לעיל סי' שי ס"ו (דבר שהיה מוקצה

בבין השמשות בעל כרחו של אדם, לא הוקצה לכל השבת כולה ... כגון בעלי חיים שהם

מוקצים בשבת מחמת איסור שחיטה ושחטם בשבת לצורך חולה שחלה היום, מותר לבריא לאכול

מהם חי, אף שהסיח דעתו מהם כשהגיעו בין השמשות משום איסור שחיטה, כיון שהוא איסור

הבא מאליו ולא על ידי גרמת האדם).

וכן

הוא בבהמה שמתה, כדתנן שבת קנו, ב (מחתכין את ... הנבלה (שנתנבלה היום,

ובין השמשות היתה עומדת לאדם, ואפילו הכי מחתכין, רש"י) לפני הכלבים. רבי

יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן). וכן נפסק לעיל

סי' שכד ס"ה (מחתכין נבילה לפני הכלבים, אפילו נתנבלה היום, ואין בזה משום

מוקצה).

משא"כ לענין יום טוב תנן ביצה כז,

ב (בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה), וכן נפסק לקמן סי' תקיח סי"א (בהמה שמת ביום

טוב ... אסור לטלטלה ביום טוב).

ואף

שביום

טוב אינה מוקצה אפילו בחייה, שהרי מותר לשחטה ביום טוב. מבאר כאן דמיירי

ב"בהמה טמאה שמתה", שבחייה היתה אסורה אף ביום טוב שאינה ראויה לכלום,

ואחר שמתה ראויה לכלבים, ואינה מוקצה מחמת עצמה, רק מטעם שהוקצה בין השמשות

"מחמס איסור, אף שלא נדחה בידי אדם". ואף שבשבת התירו מוקצה שהי' אסור

בין השמשות בעל כרחו של אדם, מכל מקום אסרוהו ביום טוב.

ולפי

זה יש לבאר מה שנתבאר כאן בפנים, שכל מוקצה המותר בשבת נוהגים להקל אף

ביום טוב, ולא החמירו ביום טוב אלא בנולד.

[334]

שם פ"ג סי' יז (בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה ... מחתכין ... הנבילה לפני

הכלבים ... בודאי סבירא ליה בשבת דקיי"ל כרבי שמעון במוקצה, אם כן אפילו בעלי

חיים שמתו נמי שרי ... אבל ביום טוב דסבירא ליה להרי"ף דקיי"ל כרבי

יהודה, דמוקצה אסור). וכן כתב הרש"ל בחכמת שלמה שבת קמג, א ד"ה תוס' (ונבילה

אין בה אלא איסור מוקצה).

[335]

קונטרס אחרון סק"ו (הנה דעת ... רש"ל דכל דבר שלא נשתנה גופו ביום טוב,

אף על פי שאינו מוכן עכשיו למה שהיה מוכן מערב יום טוב, אין זה נולד, אלא מוקצה,

עיין שם גבי בהמה שמתה. אבל המגן אברהם כתב בסי' תצ"ט ס"ק ט' דבהמה שמתה

הוי נולד). והוא במ"א סימן תצט ס"ק ט (דנולד הוא, כמו נבילה שנתנבלה

בשבת).

והביא לקמן שם כמה הוכחות מגמרא

ורש"י ותוס', כדעת המ"א, דבהמה שמתה הוי נולד.

ובהמה שמתה יום טוב אסור מטעם נולד

(אפילו בהמה טהורה), כי בתחלת השבת היתה ראויה לאדם, ועתה שמתה אינה ראויה לאדם

אלא לכלבים. וכן הוא לקמן סי' תקיח סי"א (בהמה שמתה ביום טוב ... אסור לטלטלה

ביום טוב, לדברי האוסרים נולד ביום טוב).

[336] והיינו שאף שעדיין מצינו סוג

אחד של מוקצה מחמת איסור, שלא נדחה בידי אדם, ואינו נולד, שמתירים בשבת, ואם כן

הי' לנו לכאורה לאסרו ביום טוב.

והוא

טבל האסור בשבת, כדלעיל סי' שח ס"ט (ובכלל מוקצה זה הוא כל מאכלות האסורות

בהנאה שאינו יכול להאכילן אפילו לכלבים ... כגון טבל שיכול לתקנו במוצאי שבת ולאכלו,

אלא שבשבת אסור לתקנו מדברי סופרים ... הוא מוקצה מחמת גופו).

ומכל

מקום אם הפרישם בשבת מה שעשה עשוי, ואינו מוקצה, כדלעיל סי' שלט ס"ז (ואין

מפרישין תרומות ומעשרות מפני שהוא כמתקן דבר שלא היה מתוקן. וכולן שנעשו בשבת, בין

שוגגין בין מזידין בין מוטעין, מה שעשו עשוי, אלא שאם הפריש תרומות ומעשרות במזיד

לא יאכל מזה בו ביום), משא"כ אם הפרישם בשוגג, מותרים בשבת ואינם מוקצה.

ולכאורה

לפי הכלל הנ"ל הי' עלינו לאסרו ביום טוב, שהרי היה מוקצה בבין

השמשות בעל כרחו של אדם, ומותר בשבת, כיון שהוא איסור הבא מאליו ולא על ידי גרמת

האדם .

על

זה מבאר, דשאני טבל שאינו מוקצה כלל, מטעם האמור בגמרא לד, סע"ב (דטבל

מוכן הוא אצל שבת, שאם עבר ותיקנו מתוקן) . ואם כן מובן שהוא מותר גם ביום טוב.

*

ואף

שבשבת "משכחת מוקצה מחמת איסור, בלא נולד", " כגון בעלי חיים שהם

מוקצים בשבת מחמת איסור שחיטה, ושחטם בשבת לצורך חולה", שאינם נולד, שהרי

בתחלה היו ראויים לאדם (ולא לכלבים), וגם עתה ש"שחטם בשבת לצורך חולה" ראוים לאדם. ולכאורה מוקצה כזה מותר

בשבת ואסור ביום טוב.

מכל

מקום הלכה זו לא שייכת ביום טוב, שהרי ביום טוב מותרים בשחיטה, ואינם מוקצה.

ואם

מתו מעצמם ביום טוב, אזי יש בהם משום נולד, ואם כן "תו לא משכחת מוקצה מחמת

איסור, בלא נולד".

[337] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים סי"ד נתבאר,

ש"כל מוקצה שהקצאתו אינה אלא מחמת מחשבתו של האדם שהסיח דעתו מלאכלו ומלהשתמש

בו ... אם חישב עליה מערב יום טוב לאכילה, אע"פ שלא הוציא בשפתיו, הרי היא

מוכנת לאכילה על ידי מחשבה זו ... אבל כל מוקצה שהקצאתו באה לו על ידי מעשה בני

אדם ... הזמנה והכנה זו אינה במחשבה בלבד שיחשוב עליהם לאכילה, אלא צריך לעשות בהם

הכנה גמורה על ידי מעשה". וכאן

מוכיח כן מכמה פוסקים.

וכן

דברים שאינם כלי, שבלא מחשבתו של אדם הם מוקצה, קיי"ל ש"אין מחשבתו של

אדם מוציאתן מידי מוקצה, אלא על ידי מעשה". אף שלדעת הרמ"א מועלת בהם מחשבה.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הערות

וביאורים ח"ט ע' קד ואילך. מדרכי הקונטרס. נימוקי יום טוב. שו"ע אדמו"ר

הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי' כט.

[338]

הלכה יח (כיצד תרנגולת העומדת לגדל ביצים ושור

העומד לחרישה ויוני שובך ... מוקצה הן, ואסור לאכול מהן ביום טוב עד שיכין אותם

מבערב, ויחשוב עליהם לאכילה).

[339]

הלכה ה (יוני שובך ... וצריך לזמן מבערב ולומר אלו ואלו אני נוטל).

וכן הוא לקמן סי' תצז סי"ח (ויאמר

אלו אני נוטל למחר).

והיינו שסומך הרמב"ם בפ"א, על

מה שיכתוב אחר כך במקומו בפ"ב. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רג.

והטעם שיוני שובך חמור יותר (שצריך

להזמינו באמירה) מדברים שהקצה במחשבה (דסגי הזמנה במחשבה) – ראה תוס' לד,

רע"ב (דמוקצה דבעלי חיים עדיף, ומחמירין טפי).

[340]

מה שכתב בפ"א הי"ח שגם ביוני שובך סגי במה שמכין אותם במחשבה.

[341]

הטעם דלא סגי מחשבה בהזמנת יוני שובך, כי גם בדיבור צריך לומר "אלו אני נוטל

למחר", ולא סגי שיאמר "מכאן אני נוטל", כדלקמן שם (אם לא בירר מערב

יום טוב ואמר סתם מכאן אני נוטל למחר, אין הזמנה זו מועלת כלום ... גזרה שמא יברור

השמנות מן הכחושות, ויטול את השמנות ויניח את הכחושות, ונמצא טלטל את הכחושות שהן

מוקצה, שהרי לא היה בדעתו להזמין אלא מה שיאכל ביום טוב). ולכן הצריכו (א) שיאמר,

(ב) אלו אני נוטל.

אבל כשאין שם אלא ב' יונים, ליכא חשש זה

כל כך, וסגי במחשבה.

ואפשר הכוונה שכיון שיש רק ב' יונים, אם

כן חושב שאולי יטול למחר את שתיהן, שאז אין חשש שמא יברור השמנות, כדלקמן שם

סי"ט (אם אינו יודע שבודאי לא יאכל מן כל היונים שזימן ... מועלת הזמנתו לכל

מה שזימן". ולכן סגי אז במחשבה.

[342] חוזר להוכיח שמחשבה מועלת אף

אם לא הוציא בשפתיו.

[343]

ע"א ( תנא רבה בר בר חנה קמיה דרב, חריות של דקל שגדרן לעצים, ונמלך

עליהן לישיבה ... איתמר, רב אמר קושר, ושמואל אמר חושב).

וקיי"ל כשמואל, כדלעיל סי' שח

ס"נ ( חריות של דקל ... אם נמלך עליהם אחר כך שיהיו עומדים ומיוחדים

לישיבה עד עת שיצטרך לפנותם, הרי מחשבה זו מוציאם מידי מחשבה הראשונה ).

[344] "חריות איכא דקיימו

לישיבה ואיכא דקיימו לעצים, וכאן לא נאסרו אלא מפני מחשבתו שקצצן לשריפה, ומפני כך

מחשבת ישיבה מוציאה מידי מחשבת שריפה. אבל נדבך של אבנים ליכא דקאי לישיבה, לפיכך

צריך מעשה להוכיח שהן לישיבה (מ"מ פכ"ה)".

[345]

הל' שבת פכ"ה הכ"א (מכאן למדנו שמחשבה בלחוד סגי ... ונראה

לי שדעת רבינו, דשאני חריות דאיכא דקיימי לישיבה ואיכא דקיימי לעצים, וכאן לא

נאסרו אלא מפני מחשבתו שגדרן לעצים, וזהו שהזכיר כן בדוקא ומפני כך מחשבת ישיבה

מוציאה מידי מחשבה דלעצים).

וכן נתבאר לעיל סי' רנט בקונטרס אחרון

סק"א (קפידתו באה על ידי מחשבתו ... לכך היא נפקעת גם כן על ידי מחשבה בעלמא,

כמ"ש המגיד משנה והשלטי גיבורים ... כמו בחריות).

[346]

שם ד"ה ואם

(קשה לר"י, רישא דקתני יוצאין בהן בזמן שצבען, מאי אריא צבען, אפילו חישב נמי).

[347]

פ"ד סי' ח (וקשה לר"י דנקט ברישא בזמן שצבען בשמן, מאי איריא צבען אפילו

חשב נמי).

[348] שהרי אפשר לומר דרישא מיירי

שלא הוציא בשפתיו, וכיון שמחשבה אינה מועלת, לכן צריך דוקא שצבען. אלא ודאי מחשבה

מועלת, וכיון שצובע הרי בודאי חשב על כך קודם, ומה אם כן מועלת הצביעה אחרי

שהמחשבה שלפניה כבר הועילה.

[349]

ברייתא שם מט, רע"ב (נסרין של ... אומן אין מטלטלין אותן, ואם חישב לתת עליהן

פת לאורחין, בין כך ובין כך מטלטלין).

וכן נפסק לעיל סי' שח סנ"ט (נסרים

של ... אומן אסור, מפני שהוא מקפיד עליהם מלהשתמש בהם שום תשמיש שלא יתקלקלו, והרי

הם מוקצה מחמת חסרון כיס, ואם חשב עליהם מבעוד יום ליתן עליהם פת לאורחים בשבת או

שום תשמיש אחר, מותר לטלטלם).

וכן הוכיח לעיל סי' רנט בקונטרס אחרון

ס"ק א (ולא דמי לנסרים של אומן, משום דלא אתעביד בהו מעשה של הקצאה. אי נמי

משום דאיהו הוא דקפיד, אבל בעל הבית דאינהו רובא דאינשי לא קפדי, ונמצאת קפידתו

באה על ידי מחשבתו שחשב עליה למוכרה, לכך היא נפקעת גם כן על ידי מחשבה בעלמא).

[350] "נסרים של ... אומן,

אסור, אלא אם כן חשב עליהם מבעוד יום ליתן עליהם פת לאורחים או תשמיש אחר".

[351] "עורות ... מבהמה דקה, אסור,

אלא אם כן חשב לישב עליהם מבעוד יום".

[352] "קש ... דסתמו מוקצה

להסקה ... אם חשב לשכב עליו".

[353]

"וכתב ב"י כתב בנו של הרשב"ץ על מקום שנוהגין שפעם ראשונה שמכניס

אדם בנו לבית הכנסת מביא נר שעוה בידו אפילו בשבת אין בו איסור טלטול, כיון שמערב

שבת חשבו להביאו, דמחשבה מתרת לטלטל המוקצה".

והיא תשובת רבי שמעון בן הרשב"ש, בשו"ת

יכין ובועז ח"ב סי' ו (שהמכניס בנו הפעם הראשונה לבית הכנסת, יבא הנער עם נר

שעוה, אחד שבת ואחד יום טוב ... אין איסור בדבר ... כי כל דבר שאסור לטלטלו בשבת,

אם הכינן מערב שבת או אם חשב עליו מותר בשבת ... כי בודאי מערב שבת חשבו להביא).

[354]

שבמקום שאינו כלי מאליהן, אין המחשבה מועלת להחשיבו כלי.

ושאני נר שהוא כלי שמלאכתו לאיסור,

כדלעיל סי' שח סל"ג ( נר שלם של שעוה או של חלב, ואפילו נדלק

כבר בחול או בשבת שעברה, נקרא כלי שמלאכתו לאיסור).

[355]

"נדבך של אבנים, אף על פי שחשב עליו מבעוד יום אסור".

וכן הוא לעיל שם סנ"ב (אבל שאר

עצים, וכן נדבך של אבנים, אף על פי שישב עליהם פעמים רבות בחול, וגם חשב עליהם

שיהיו עומדים לישיבה גם בשבתות, עד עת שיצטרך לפנותם מכאן, לא ירד עליהם תורת כלי

על ידי כך, לפי שאין דרכם של שאר עצים ואבנים לייחדם לישיבה), וסנ"ג (אסור

לטלטל בקעת עץ או אבן ... אף אם כבר נשתמש בהם תשמיש זה פעמים רבות בחול, וגם חשב

עליהם מבעוד יום להשתמש בהם תשמיש זה בשבת, אין זה מועיל כלום).

[356]

כדלקמן לקמן סי' תצט בקונטרס אחרון סק"ג ( פשוט דלדברי האומרים לא ניתנו עצים אלא

להסקה ... דאין תורת כלי עליהם, אם כן הוא הדין והוא הטעם לחלב ושעוה, שאין עליהם

תורת כלי ואינם עומדים אלא להסקה, דהרי הם כעצים יבשים העומדים להסקה ).

והאמור לעיל סי' שיד סכ"א (אם אין

בשעוה זו משום איסור טלטול, כגון שהכינה לתשמיש מבעוד יום), מיירי שהכינה במעשה,

ולא רק במחשבה.

וראה הערות וביאורים ח"ט ע' קיא

הערה 8. נימוקי יום טוב בתוספת ביאור.

[357] "ויש אומרים דדין אבנים

כדין חריות, וכן עיקר", והיינו שגם באבנים סגי במחשבה כחריות.

וכבר

הובא לעיל דלא קיי"ל כן, לעיל שם סנ"ב-ג.

[358]

כאן סי"ד ( כל

מוקצה שהקצאתו אינה אלא מחמת מחשבתו של האדם שהסיח דעתו מלאכלו ומלהשתמש בו ... אם

חישב עליה מערב יום טוב לאכילה, אע"פ שלא הוציא בשפתיו, הרי היא מוכנת לאכילה

על ידי מחשבה זו ).

[359] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים סי"ד נתבאר, שכל שהעלו פירות

לגג לייבשם, הוקצה על ידי מעשה, וצריך להזמינם במעשה. והיינו הן גרוגרות וצימוקים

שנאסרו לדברי הכל, והן שאר פירות להאוסרים מוקצה ביום טוב. אבל אם הניחם באוצר, לא

נחשב הוקצה על ידי מעשה, אפילו לדעת האוסרים מוקצה ביום טוב, וסגי בהזמנה במחשבה.

ומבאר שהוא כדעת הרמ"א, ודלא כדעת

המ"א שגם הכניסם לאוצר נקרא אקצייה בידים.

שכדעת הרמ"א מוכח בגמרא ורש"י

ותוס', שהכניסם לאוצר לא חשיב דחייה בידים. וגם לא חשיב אקצייה בידים. והטעם הוא

משום דאף פירות שמסתפקין מהם, דרך להכניסן לאוצר להצניע.

ויתבאר לקמן סי' תקיח בקונטרס אחרון

ס"ק ב.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הערות

וביאורים ח"ט ע' קיד ואילך. מדרכי הקונטרס. נימוקי יום טוב. שו"ע אדמו"ר

הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי' ל.

[360]

על מה שכתב הרמ"א ס"ד (וכל מוקצה שאינו בעלי חיים, כגון אוצר של פירות

ועצים, סגי כשיאמר מכאן אני נוטל, ואין צריך שירשום), כתב המ"א בסק"י (עבב"י

סימן תקי"ח שהרמב"ם חולק ופוסק כחכמים שצריך שירשום ... כיון דאקציה

בידים חמיר טפי ובעי הכנה גמורה).

[361] "תניא, היה אוכל בתאנים והותיר

והעלן לגג לעשות מהן גרוגרות, בענבים והותיר והעלן לגג לעשות מהן צימוקין, לא יאכל

עד שיזמין, וכן אתה אומר באפרסקין וחבושין ובשאר כל מיני פירות. מני, אילימא רבי

יהודה, ומה היכא דלא דחייה בידים אית ליה מוקצה, היכא דדחייה בידים לא כל שכן".

[362]

ד"ה אי נימא (אי נימא רבי יהודה, למה לי הנך דנקט דדחינהו בידים, אפילו

הכניסן נמי לאוצר בעו הזמנה).

[363]

ד"ה היכא (היכא דלא דחייה בידים אית ליה מוקצה, כגון הא דתנן בפרק מפנין ולא

את האוצר).

והוא כדתנן קכו, ב (מפנין ... אבל לא את

האוצר), ובגמרא שם (ומאי אבל לא את האוצר, שלא יתחיל באוצר תחלה, ומני רבי יהודה

היא דאית ליה מוקצה).

הרי שאם הכניס הפירות לאוצר, הוו מוקצה

לרבי יהודה, ומכל מקום לא חשיב דחייה בידים, ודוקא כשהעלן לגג לייבשן חשיב דחייה

בידים.

[364]

קונטרס אחרון סק"ב (עיין במ"ש בסי' תצ"ה דאוצר לא נקרא דחייה

בידים, והטעם משום דאף פירות שמסתפקין מהם ועצים שמסתפקין מהם, דרך להכניסן לאוצר

להצניע ... אם כן עיקר הקצאתן אינה אלא מחמת מחשבתו, שאין דעתו להסתפק מהן עד לאחר

זמן מרובה).

[365] שאף דאמרינן בגמרא שם שאוצר

לא חשיב דחייה בידים, מכל מקום כתב המ"א שם דחשיב אקצייה בידים (ולכן הצריך

הזמנה על ידי מעשה).

[366] שבהכנסתן לאוצר אין כאן הקצאה

בידים.

וראה דברי נחמי' כד, ב. כו, ג.

[367] שרבי שמעון מודה בהן כשהעלן

לגג לייבשן.

[368]

ס"ד (דבאוצר אין צריך לרשום).

[369]

אהא דתנן שם לד, סע"א (ועוד אמר רבי אליעזר עומד אדם על המוקצה ... ואומר

מכאן אני אוכל למחר, וחכמים אומרים עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן), כתבו התוס' ד"ה

ואומר (מקשה ... דהא רבי אליעזר שמותי הוא ... דמחלפא שטתייהו, דבית הלל דלעיל

קאמר דבאומר מכאן אני נוטל למחר סגי, והכא קאמר דבעי שירשום. ויש לומר דשאני הכא

דאקצייה בידים).

והיינו הא דתנן י, א (בית שמאי אומרים

לא יטול [יוני שובך] אלא אם כן נענע מבעוד יום, ובית הלל אומרים עומד ואומר זה וזה

אני נוטל). וכיון דרבי אליעזר שמותי (מבית שמאי), נמצא שגם כאן המחלוקת בין רבי

אליעזר לחכמים היא המחלוקת שבין בית שמאי ובית הלל. ואם כן יוקשה מדוע סוברים בית

הלל שביוני שובך סגי באמירת זה וזה אני נוטל, ואילו במוקצה מצריכים שירשום.

ומתרצים דשאני מוקצה דאקצייה בידים.

ואפשר זאת היא כוונת המ"א שם (וכן

כתבו התוס' סוף הפרק, דאין הלכה כרבי אליעזר דשמותי הוא). והיינו שמדברי תוס' אלו

מוכיח המ"א, שגם במוקצה, דהיינו שהניח באוצר, הלכה כחכמים וכבית הלל, שצריך

שירשום (הזמנה במעשה), כיון דאקצייה בידים.

ועל זה מבאר כאן, דהא דתנן "עומד

אדם על המוקצה ... עד שירשום", "לא מיירי [בהכניסם לאוצר] רק במוקצה,

דהיינו פירות שהעלן ליבשן".

וראה אסוקי שמעתתא ביצה לד, ב.

[370]

פ"ב ה"ט (העומד על המוקצה מערב יום טוב ... צריך שירשום ויאמר מכאן ועד

כאן אני נוטל, ואם לא רשם לא יטול).

[371]

ביצה לד, סע"א (עומד אדם על המוקצה ... כגון אחזי ולא אחזי), ורע"ב

(דגרוגרות וצמוקין הן סתם מוקצה), ובזה קיי"ל שצריך לרשום.

[372]

על הרמב"ם שם (כתב ה"ה ז"ל ורבינו כתב דין זה ביום טוב בדוקא, ולא

בשבת וכו'. וקשה דהא בגרוגרות וצימוקים מודה רבי שמעון, ואם כן ... אמאי לא תני

דין זה אפילו בשבת בגרוגרות וצמוקים, דהשתא בגרוגרות וצמוקים איירי, כדמשמע (לד, ב)

מדברי רש"י ז"ל שכתב סתם מוקצה הוי גרוגרות וצמוקים. ויש לומר דלא רצה

רבינו ז"ל להודיענו אלא הדין שיהא כולל בכל מוקצה שבעולם, ובשבת לא היה יכול

להשמיענו אלא בגרוגרות וצמוקים דוקא).

הרי שכל מה שהצריכו הזמנה בידים בעומד

על המוקצה, היינו דוקא בהעלן לגג לייבשם – בגרוגרות וצמוקין (לרש"י), או בשאר

פירות (לרמב"ם), ולא בהכניסם לאוצר.

[373] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים סי"ד נתבאר, שאם רוצים להזמין

מערב יום טוב גרוגרות וצמוקים על ידי מעשה, צריך לשער כמה יצטרך ליטול מהם ביום

טוב ולומר "מכאן ועד כאן אני אוכל", ולא סגי במה שיאמר "מכאן אני

אוכל"; וכמו בהזמנת יוני שובך, דלקמן סי' תצז סי"ח "ויאמר אלו אני

נוטל למחר" ולא סגי במה שאומר "מכאן אני נוטל למחר".

ואף שהטעם להלכה האמורה לקמן שם היא "גזרה

שמא יברור השמנות מן הכחושות ויטול את השמנות ויניח את הכחושות ונמצא טלטל את

הכחושות שהן מוקצה", וכאן בפירות אין טעם זה שייך כל כך.

מכל מקום מובן לפי גירסת ופירוש התוס'

ושטמ"ק והרמב"ם ויש"ש ומ"א, שהזמנת גרוגרות וצמוקים חמורה

מיוני שובך, ואם כן גם כאן צריך לומר גם כאן "מכאן ועד כאן אני אוכל.

ואף שמסברא יש מקום לדחות ולחלק בינם ולומר

שבגרוגרות וצמוקים סגי באמירת מכאן אני אוכל.

מכל מקום נראה מהתוס' ושיטה מקובצת

ומ"א, שגם בגרוגרות וצמוקים אין הזמנתו מועלת כלל אם זימן יותר ממה

שצריך לו .

ויתירה מזו נראה מדברי המ"א, שגם שאר

פירות שהעלן במעשה לגג לייבשן, להאוסרים מוקצה ביום טוב, גם בזה לא סגי

ב"מכאן אני נוטל", אלא צריך שיאמר "מכאן ועד כאן".

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הערות וביאורים

ח"ט ע' קיח ואילך. מדרכי הקונטרס. נימוקי יום טוב. שו"ע אדמו"ר

הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי' ל.

[374]

דתנן י, א (בית שמאי אומרים לא יטול אלא אם כן נענע מבעוד יום, ובית הלל אומרים

עומד ואומר זה וזה אני נוטל). ותנן לד, א (עוד אמר רבי אליעזר עומד אדם על המוקצה

ערב שבת בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר. וחכמים אומרים, עד שירשום ויאמר מכאן

ועד כאן). וכיון דרבי אליעזר שמותי הוא (מבית שמאי), אם כן מסתברא שזוהי מחלוקת

בית שמאי (דסגי מה שאומר מכאן אני אוכל למחר) ובית הלל (שצריך (שצריך לרשום ולומר

מכאן ועד כאן).

ומקשה בירושלמי פ"ד ה"ז (ועוד

אמר רבי אליעזר עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר מיכן אני אוכל למחר.

מחלפה שיטתיה דרבי ליעזר, דתנינן תמן בית שמאי אומר לא יטול אלא אם כן נענע מבעוד

יום, ור' ליעזר לאו שמתי הוא. חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים. וחכמים אומרים עד

שירשום ויאמר מיכן ועד כאן, מחלפה שיטתון דרבנן דתנינן תמן בית הלל אומרים עומד

ואומר זה וזה אני נוטל, והכא אינון אומרין הכין, עוד אינון אית להון חומר בדבר שיש

בו רוח חיים).

ובשטמ"ק ביצה לד, א ד"ה מתני

(ונראה שיש שבוש בגרסה ... אלא הכי גרסינן התם, לית לן חומר בבעלי חיים, כלומר

דהתם שאני דכל אחד ואחד גוף חלוק לעצמו, אבל הכא שהפירות הם גוף אחד ובא להכין

מקצתו צריך שירשים).

[375]

כי דין מוקצה חמור יותר מבעלי חיים (ובזה צריך לרשום).

[376]

ביצה לד, ב ד"ה ואומר (מקשה בירושלמי מחלפא שטתייהו ... דבית הלל דלעיל קאמר

דבאומר מכאן אני נוטל למחר סגי, והכא קאמר דבעי שירשום, ויש לומר דשאני הכא

דאקצייה בידים).

[377]

פ"ב ה"ה (יוני שובך ויוני עליה וצפרים שקיננו בטפיחין או בכירה ובפרדס

הרי אלו מוקצה, וצריך לזמן מבערב ולומר אלו ואלו אני נוטל, ואינו צריך לנענע),

וה"ט (העומד על המוקצה ... צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל, ואם לא

רשם לא יטול).

[378]

פ"ד סי' כג (וכתבו התוספות (ל"ד ע"ב, ד"ה ואומר) וז"ל,

בירושלמי (ה"ז) מקשה, מיחלפא שיטתייהו ... דבית הלל, דלעיל קאמר, דאומר מכאן

אני נוטל למחר סגי, והכא קאמר חכמים, דהלכה כוותייהו, בעינן שירשום, ויש לומר,

דשאני הכא, דאקצייהו בידים).

[379]

סק"י (עבב"י סימן תקי"ח שהרמב"ם חולק ופוסק כחכמים שצריך

שירשום).

וכיון שלכל הדעות האלו קיי"ל כבית

הלל וחכמים, דגרוגרות וצמוקים דאקצייהו בידים חמור יותר מיוני שובך, וכיון שביוני

שובך אומרים בית הלל שצריך לומר "זה וזה אני נוטל" (ולא סגי ב"מכאן

אני נוטל"). אם כן מובן שמכל שכן בגרוגרות וצמוקים, לא סגי ב"מכאן אני

נוטל", עד שיאמר "מכאן ועד כאן".

ולא רק בגרוגרות וצמוקים, אלא אף

ב" שאר מיני פירות שהעלן

לגג ליבשן, וצריך להזמינם מבעוד יום להאוסרים מוקצה ביום טוב" ,

כדלקמן בהמשך הדברים.

ואף שבירושלמי אמרינן הכי לענין

שבגרוגרות וצמוקים צריך "שירשום", וכאמור כאן בפנים סי"ד ( הזמנה והכנה זו אינה במחשבה בלבד שיחשוב

עליהם לאכילה, אלא צריך לעשות בהם הכנה גמורה על ידי מעשה).

מכל

מקום למדים כן אף לענין נידון דידן, שכל מה שהעלה לגג במעשה, כדי לייבשן, חמורים

יותר מיוני שובך אף לענין שצריך שיאמר "מכאן ועד כאן" ( ולא

סגי ב"מכאן אני נוטל") .

[380]

סוף הסימן (אבל בנוסחי דידן בגמרא ירושלמי בפרק קמא דביצה [הלכה ד] ובפרק המביא

[פ"ד שם] איתא הכי, וחכמים אומרים עד שירשום כו' מיחלפא שיטתהון דרבנן, דתני[נן]

תמן, בית הלל אומרים עומד ואומר זה וזה אני נוטל, כלומר דהתם ביונים צריך להזמין

ממש מה שרוצה לאכול, אבל בפירות אף על פי שמייחד זוית אחת ואומר מכאן ועד כאן,

מסתמא אין קצבה לאכילת פירות ומזמין מעט יותר ממה שיצטרך, ואף על פי כן הויא

הזמנה. ומשני עוד, אינון אית להן חומר בדבר שיש בו רוח חיים ... ולפיכך הצריכו

לומר זה וזה אני נוטל, וזה הפך ממה שתרצו בתוספות ז"ל).

[381]

דיוני שובך חמיר טפי.

[382]

דפירות מוקצה קיל טפי.

[383] שבזה לא סגי באמירה (אפילו

מכאן ועד כאן), אלא צריך הזמנה במעשה, כמבואר כאן בפנים סי"ד.

ומה

שאמרו בירושלמי שבעלי חיים חמיר טפי, קאי בעיקר על מוקצה של שאר פירות.

וראה

הערות וביאורים שם. נימוקי יום טוב.

[384]

סעיף יח (ויאמר אלו אני נוטל למחר. אבל אם לא ברר מערב יום טוב, ואמר סתם מכאן אני

נוטל למחר, אין הזמנה זו מועלת כלום, ואסור ליטול מהם ביום טוב).

[385]

ביוני שובך.

[386]

בפירות מוקצה.

[387] ואין לחוש כל כך דילמא מטלטל

ושביק.

[388] הרי דלא סגי ב"מכאן אני

נוטל".

[389]

שטעם האיסור אינו משום "דילמא מטלטל ושביק", אלא "משום דאין הזמנתו

מועלת כלל אם זימן יותר ממה שצריך לו".

[390] ולא כנדפס אצלנו "מכאן

אני נוטל".

[391] עד כאן הוכיח בעיקר לענין גרוגרות וצמוקים שצריך שיאמר "מכאן ועד

כאן". עתה מוכיח שגם שאר פירות, אם העלם לגג לייבשם (להסוברים שמוקצה אסורה

ביום טוב), לא סגי ב"מכאן אני נוטל", אלא צריך שיאמר "מכאן ועד

כאן".

[392] ס"ק י (הטעם ...

כמ"ש התוס', כיון דאקציה בידים חמיר טפי ובעי הכנה גמורה ... ועוד נראה לי,

דפירות דחזו ולא חזו לכו"ע צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן נוטל למחר, דאיכא

למיחש דלמא שביק הרעים ונוטל היפים ומטלטל מידי דלא חזי).

הרי

שבתחלה כתב שכל אקציה בידים (גם שאר פירות) "חמיר טפי ובעי הכנה גמורה".

ואחר כך הוסיף "דפירות דחזו ולא חזו (גרוגרות וצמוקים) לכו"ע צריך שירשום

ויאמר מכאן ועד כאן נוטל למחר", נראה מדבריו שדין גרוגרות וצמוקים ודין שאר

פירות שוים, שבשניהם צריך לומר "מכאן ועד כאן".

[393]

סי"ח ביוני שובך.

[394]

דבחזי ולא חזי לכולי עלמא צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן (הרי שלפי האמת דין כל

אקציה בידים דומה לחזי ולא חזי).

נמצא שהובאו כאן ג' טעמים להצריך שיאמר

"מכאן ועד כאן" בפירות שהעלה לייבשן בגג:

(א) הטעם שהובא לעיל מהשטמ"ק (הכא

שהפירות הם גוף אחד ובא להכין מקצתו צריך שירשים).

(ב) הטעם שהובא לעיל מהמ"א ( דפירות דחזו ולא חזו ... דאיכא למיחש

דלמא שביק הרעים ונוטל היפים ומטלטל מידי דלא חזי). והיינו שחוששים שאחר

שיקח פרי ויראה שעדיין לא חזי, "דלמא שביק הרעים ונוטל היפים".

(ג) " דאין הזמנתו מועלת כלל אם זימן יותר ממה

שצריך לו", והיינו שאפילו שאר פירות שהעלן לגג (שאינם מתקלקלים, וכולהו חזו),

אין הזמנתו מועלת אלא כשאמר "מכאן ועד כאן".

[395]

ע"א ד"ה לכל דבר (שיטת הש"ס דעל מה נחלקו דומיא דלא נחלקו קאמר).

וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קלז*.

[396] וגם בפנים סי"ד הכניס

תיבות אלו "שישער בדעתו מערב יום טוב כמה יצטרך ליטול מהם ביום טוב",

בין חצאי עיגול, וכהכלל המובא בשארית יהודה או"ח

סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות, דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה

לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו) .

[397] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים סט"ו נתבאר שאין

שום איסור בהזמנת המוקצה מיום טוב א' לב', מטעם ממה נפשך, אם יום ב' הוא קדש

והמוקצה אסור בו, הרי יום א' הוא חול והוא מכין מחול ליום טוב, ואם יום א' הוא

קדש, הרי יום ב' הוא חול ואין צריך להכין כלל. ואפילו אם הי' צורך להזמינם במעשה,

הרי "זה דומה לנוטל מין מאכל של היתר בידו בשבת או ביום טוב ואומר מאכל זה

אני אוכל למחר, שאין כאן איסור הכנה".

ומה

שאסור להכינו במעשה הוא מטעם איסור נגיעה במוקצה ביום טוב. וכן מה שאסרו בגמרא

הכנה בעירובי תחומין, הוא מפני שבזה קונה שביתה ביום א', ואסור לקנות שביתה ביום

טוב.

ומה

שאסרו הכל בו והט"ז הכנה בבעלי חיים, אין זה מטעם איסור הכנה, אלא משום איסור

נגיעה במוקצה.

ואיך

שיהי' הפירוש בדבריהם, מה שאסרו ההכנה בבעלי חיים משום איסור מוקצה, הרי עכ"פ

מוכח מדבריהם, שלא חששו לאיסור הכנה מיום טוב א' לב', מטעם ממה נפשך הנ"ל.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הערות

וביאורים ח"ט ע' קלב ואילך. מדרכי הקונטרס. נימוקי יום טוב. שו"ע אדמו"ר

הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי' לב.

[398]

יז, א (אמר רב חייא בר אשי אמר רב מניח אדם עירובי תחומין מיום טוב לחברו ומתנה.

אמר רבא מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב לחברו ומתנה).

ולמדו משם הרי"ף ורמב"ם

ורא"ש, שעירובי חצרות דינו כעירובי תבשילין, כדלעיל רס"י שצג בשולי

הגליון (רבא שם יז, א גבי עירובי תבשילין, ולמדו משם הרי"ף ורמב"ם ורא"ש

לעירובי חצרות), ושם נסמן.

[399]

כדאמרינן התם (מאן דאמר כו' עירובי תבשילין, אבל עירובי תחומין לא, מאי טעמא,

דלמקני שביתה בשבתא לא). טור ושו"ע סי' תקכח ס"ב (אם נזכר ביום הראשון

בשני ימים טובים של גליות, יכול לערב עירובי חצירות בתנאי. אבל עירוב תחומין אין

מניחין אותו ביום טוב בתנאי). ט"ז שם סק"א (הטעם, דלמיקנא ביתא ביום טוב

לא).

[הא דלמיקנא ביתא בעירובי תחומין חמור

יותר, נתבאר גם לעיל סי' רסא סוס"ב (לערב עירובי תחומין ... שעל ידי העירוב

קונה שם שביתה, והרי זה כקונה קנין בידים בשבת, ולא התירו לקנות קנין), ובקונטרס

אחרון סק"ב].

וראה נמוקי יום טוב.

[400]

סי' נח יט, א (ונשאלה שאלה על מוקצה של אוצר וכיוצא בו, אם נמלך עליו ביום טוב

ראשון ואמר הריני מכינו למחרת, אי שרינן ליה ממה נפשך, כיון דשתי קדושות הן ...

ודאי מחזי דמהני בהו הכנה, דאמרינן מה נפשך). הובא בב"י סי' תקיח ד"ה

כתב הכל בו.

[401]

סק"ד (הטעם מבואר דממה נפשך מותר, אם היום קודש ואתמול חול, הרי החול מכין

ליום טוב, ואם היום חול ואתמול היה קודש, ימי החול אינן צריכים הכנה).

[402]

סוס"ד (ממה נפשך, אי יום ראשון הוי יום טוב, יום שני הוי חול ואין צריך הכנה,

ואי יום שני הוי יום טוב, שפיר קמכין מחול ליום טוב).

[403]

שלא אסרו בעירוב משום הכנה.

[404]

ראה תוס' שם סוד"ה מאי (דאי לאו ההיא טעמא דמקני שביתה בשבתא, משום טעמא

דקאמר משום הכנה לא אסרינן, הואיל ויש שם ספק דשמא חול הוא לגמרי).

[405]

סק"ה (אף על גב דלקמן סי' תק"ג פסק דאסור להכין מיום טוב לחבירו, הכא

שאני, כיון שאין צריך אלא אמירה לחוד, במידי שאינו בעל חי).

והיינו כדעת המצריכים הזמנה במעשה בבעלי

חיים. אבל קיי"ל לקמן

סי' תצז סי"ח, שבבעלי חיים אין צריך מעשה . וכן הוא לעיל בתחלת

ס"ק הקודם.

אמנם גם לדעת הט"ז לא אסרינן משום

איסור הכנה אלא מטעם מוקצה.

וראה נמוקי יום טוב.

[406]

שכוונת הט"ז מטעם מוקצה ולא מטעם הכנה במעשה.

[407]

שזה פשוט שמותר אפילו על ידי מעשה.

[408]

ביצה י, א.

[409]

שהרי לא מיירי בהכנה של שני ימים טובים.

[410] כיון שיש בו איסור מוקצה.

[411]

סוף ס"ק טו (נראה לי דזה לא מיירי אלא לענין איסור מוקצה, דאי הכין ביום א'

מהני למחר, אבל מכל מקום איסורא עביד במה שמתנה, דהוי כעובדא דחול, כן נראה לענ"ד).

[412]

סעיף ד (ומותר להכין מיום טוב ראשון לשני, בב' ימים טובים של גליות).

[413]

ס"ק י (כיון דאקציה בידים חמיר טפי ובעי הכנה גמורה ... צריך שירשום), הרי

דלא אסר אלא כשצריך מעשה, משום איסור מוקצה. וראה הערות וביאורים.

[414]

אוצ"ל פ"א הכ"ד (דבר שהיה מוקצה ביום טוב ראשון, או שנולד בראשון,

אם הכין אותו לשני, הרי זה מותר). וראה הערות וביאורים.