תקיח דיני הוצאה מרשות לרשות ביום טוב

תקיח דיני הוצאה מרשות לרשות ביום טוב

ובו כ"ב סעיפים

הוצאה

לצורך ושלא לצורך

א כבר ³³⁹⁰

ביארנו בסי' תצ"ה ³³⁹¹

דמתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש הותרה אפילו שלא לצורך אוכל נפש ³³⁹² ,

ובלבד שיהא בה צורך יום טוב קצת, אפילו אינה לצורך הנאת הגוף אלא לצורך מצוה, כגון

קטן למולו, וספר תורה לקרות בו ³³⁹³ ,

וכן אם הוא צריך לילך לבית הכנסת או לטייל לשמחת יום טוב ואינו יכול להניח את הקטן

בבית יחידי ³³⁹⁴ ,

או שהוא רוצה להוליכו עמו לבית הכנסת או כדי לטייל עמו ³³⁹⁵ ,

מותר לו להוליכו, שגם הטיול הוא צורך שמחת יום טוב ³³⁹⁶ .

וכן מותר להוליך סידורים ומחזורים לבית

הכנסת כשצריך לקרות בהם בו ביום. וכשם שמותר להוליכן כך מותר להחזירן לביתו ³³⁹⁷ ,

אף על פי שבחזרה זו אין בה צורך יום טוב כלל, שהרי אינו מחזירן אלא כדי שלא יגנבו

ויאבדו, ואין זה צורך היום אלא צורך ממונו ³³⁹⁸ ,

אעפ"כ התירו לו חכמים להחזירן כדי שלא ימנע מלהוליכם מחמת שיתיירא שלא יוכל

להחזירן ³³⁹⁹ .

במה דברים אמורים כשהוליכן לשם ביום טוב.

אבל אם הוליכן לשם קודם יום טוב, אסור להחזירן לביתו ביום טוב, שבשביל זה לא ימנע

מלהוליכן לשם קודם יום טוב ³⁴⁰⁰ ,

שהרי אפשר לו להחזירן קודם יום טוב ³⁴⁰¹ .

ואין צריך לומר שאסור להוציא לרשות

הרבים או לכרמלית ³⁴⁰²

דבר שאין בו צורך יום טוב כלל ³⁴⁰³ ,

כגון מפתח של תיבתו שמעותיו מונחין בתוכה, או שמונחים בתוכה שאר דברים שאינו צריך

לו בו ביום, אבל אם מונחים בתוכה אוכלין ומשקין הצריכים לו בו ביום ³⁴⁰⁴ ,

או בגדים ותכשיטין הצריכים לו בו ביום ³⁴⁰⁵ ,

מותר להוליך עמו המפתח, אם אי אפשר לו להניחו בביתו שאין שם אדם נאמן לו ³⁴⁰⁶ .

וכן מותר להוליך עמו סכין כל היום אף

לאחר שכבר גמר סעודתו, לפי שהוא צריך לו כל היום, שאם יזדמן לו איזה פרי יחתוך בו.

אבל אם ידוע לו שלא יצטרך לסכין בהליכה זו, כגון שהולך לבית הכנסת, אסור להוליכו

עמו ³⁴⁰⁷ :

הוצאה

בעיר שאינה מעורבת

ב וכל זה בעיר שאינה מעורבת ³⁴⁰⁸

שאסור לטלטל בה בשבת, אבל אם היא מעורבת בענין שמותר לטלטל בה בשבת, מותר להוציא

ולהכניס אפילו דבר שאין בו צורך היום כלל ³⁴⁰⁹ ,

ואין צריך לומר שמותר להוציא ולהכניס לצורך בהמה או לצורך נכרי עיין סי'

תקי"ב ³⁴¹⁰ :

ג במה דברים אמורים ³⁴¹¹ ,

להוציא ולהכניס דרך רחוב העיר או דרך מבואותיה, אבל להוציא מחצר לחצר דרך פתחים

וחלונות שביניהם, אין צריך עירוב כלל ³⁴¹² ,

ומותר להוציא כל דבר אפילו שאין בו צורך יום טוב כלל מחצר לחצר, אע"פ שלא

עירבו יחד. ואין צריך לומר שמותר לטלטל בחצר שיש בה בתים הרבה שלא עירבו יחד,

אפילו דבר שאין בו צורך יום טוב כלל ³⁴¹³ .

רק שיהא מותר לטלטלו ביום טוב, שאין עליו תורת מוקצה ³⁴¹⁴ :

ד ואפילו

דרך רחוב העיר ומבואותיה מותר אם הם מתוקנין בלחי או קורה או צורת הפתח (על דרך

שנתבאר בסי' שס"ג), אע"פ שלא עשו שיתוף מבואות. שלא הצריכו ערובי חצרות

ושיתופי מבואות אלא בשבת שההוצאה אסורה בו לגמרי, אבל ביום טוב, כיון שרוב ההוצאות

הן לצורך יום טוב, והן מותרות אפילו ברשות הרבים, לא הצריכו לערב ולשתף משום מיעוט

ההוצאות שהן שלא לצורך היום כלל ³⁴¹⁵ .

ומכל מקום במדינות אלו שנוהגין לעשות

שיתוף אחד בערב פסח לכל שבתות השנה ³⁴¹⁶ ,

נכון הדבר לכלול בו גם יום טוב, ולומר בדין יהא שרי לנא כו' לכל שבתות וימים טובים

של שנה זו. וכן יעשה מי שנוהג לערב ערובי חצרות לכל שבתות השנה. ומי שנוהג לערב

ולשתף לכל שבת ושבת בפני עצמה, יאמר בשבת שלפני יום טוב, לשבת זו וליום טוב הבאה

עלינו. ואין זה נקרא משנה את המנהג כיון שאינו עושה מעשה חדש ³⁴¹⁷ :

מוקצה

בשפוד שצלו בו

ה שפוד שצלו בו בשר, אם הוא אינו מיוחד

לשפוד, אלא שלקח עץ חד כעין שפוד וצלה בו באקראי בעלמא, אחר גמר הצלייה שומטו ³⁴¹⁸ מלפניו בגרירה

ובטלטול מן הצד, עד שמעבירו מלפניו לקרן זוית כדי שלא יוזקו בו ³⁴¹⁹ .

אבל אסור לטלטלו בטלטול גמור לאחר שניטל ממנו הצלי, לפי שנמאס ומוקצה.

ואף המתירים מוקצה מחמת מיאוס ביום טוב ³⁴²⁰ ,

לא התירו אלא בדבר שיש תורת כלי עליו, אבל שפוד זה לאחר שגמרו בו מלאכתו אין עליו

תורת כלי כלל ³⁴²¹ ,

כיון שאינו מיוחד לשפוד, ולפיכך אפילו לצורך גופו או מקומו אסור לטלטלו ³⁴²² .

אבל מותר לחזור ולצלות בו ³⁴²³ ,

דלענין צלייה יש עליו תורת כלי ³⁴²⁴ ,

כיון שהוא חד כעין שפוד וראוי לצלייה. וכן אם צריך למקומו להעמיד שם קדירה או שאר

אוכל נפש מותר לסלקו ³⁴²⁵ .

וכן הדין בכל דבר שהוא מוקצה, כמו שנתבאר בסוף סי' תק"ט ³⁴²⁶

עיי"ש:

טלטול

סולם

ו סולם של עלייה, דהיינו סולם גדול שעשוי

לעלות בו על גג הבית, אסור לטלטלו ביום טוב ³⁴²⁷ ,

כמו שאסור לטלטלו בשבת, מטעם שנתבאר בסי' ש"ח ³⁴²⁸ .

ואפילו אין מטלטל את כולו אלא מקצתו כגון שרוצה לנטותו מעט ממקום למקום ³⁴²⁹ ,

הרי זה אסור בין בשבת בין ביום טוב ³⁴³⁰ ,

כדין כל מוקצה שאסור לטלטל אפילו מקצתו כמו שנתבאר בסי' שי"א ³⁴³¹

וש"ח ³⁴³²

עיי"ש:

ז אבל מותר לעלות ולירד עליו ואין חוששין

שמא יזיזנו מעט, דאף אם יזיזנו הוא דבר שאין מתכוין ומותר ³⁴³³ :

ח סולם של בית, דהיינו סולם קטן שאינו

ראוי לעלות בו על גג הבית ואין משתמשין בו אלא בתוך הבית ³⁴³⁴ ,

מותר לטלטל מזוית לזוית בתוך הבית. אבל אסור להוציאו לרשות הרבים ³⁴³⁵ ,

אפילו בעיר המעורבת שאין בה משום איסור הוצאה, ואפילו הוא מוציאו לצורך שמחת יום

טוב, כגון להוליכו לשובכו להוריד ממנו גוזלות ³⁴³⁶ ,

הרי זה אסור מפני מראית העין, שיאמרו עליו שהוא מוציאו לחוץ כדי לעלות בו על הגג

לטוח בטיט ³⁴³⁷

(כך היו נוהגים בימיהם שגגותיהם היו חלקים וטוחים בטיט מפני הגשמים ³⁴³⁸ ),

והרי הוא עושה מלאכה ביום טוב ³⁴³⁹ .

אע"פ שסולם זה הוא קטן ואינו ראוי לעלות בו על הגג, מכל מקום אפשר שיסמכנו

לזיזים היוצאים מהכתלים ויעלה עליהם להגג ³⁴⁴⁰ .

ואפילו עכשיו בזמן הזה שאין לנו גגים טוחים בטיט, מכל מקום גזרת חכמים לא בטלה ³⁴⁴¹ :

ט אבל סולם של שובך, דהיינו שהוא מיוחד

לעלות בו לשובך, מותר להוליכו משובך זה לשובך אחר ³⁴⁴²

אפילו דרך רשות הרבים ³⁴⁴³ .

ואין חוששין למראית העין, לפי שצורתו מוכחת עליו והוא ניכר שהוא מיוחד לשובך,

ויודעים הכל שהוא מוציאו כדי להוליכו לשובך, ולא יחשדו אותו שרוצה לעשות מלאכה

ביום טוב ³⁴⁴⁴ :

י להוציא גרף של רעי ולהחזירו, כדינו בשבת

כך דינו ביום טוב ³⁴⁴⁵

כמו שנתבאר בסי' ש"ח ³⁴⁴⁶ :

בהמה

שמתה ביום טוב

יא בהמה שמתה ביום טוב, אם היתה מסוכנת

מערב יום טוב מותר לטלטלה ולחתכה לפני הכלבים ביום טוב, לפי שמאתמול היא עומדת

ומוכנת לכלבים, שהוא יודע שתמות ביום טוב ³⁴⁴⁷ .

אבל אם לא היתה מסוכנת מערב יום טוב, אע"פ שהיתה חולה, אסור לטלטלה ביום טוב,

לדברי האוסרים נולד ביום טוב (כמו שנתבאר בסי' תצ"ה), שהרי אתמול כשהיתה

עדיין חיה אינה מוכנת לכלבים, שלא היה יודע שתמות ביום טוב, והיום שמתה הוכנה

לכלבים (א), והרי זה נולד ביום טוב ³⁴⁴⁸ :

עצים

ותבן שהכניס לאוצר

יב עצים

שהכניסן לאוצר להצניען לימות החורף, אם לא הכין אותם מבעוד יום (דהיינו (ב) שיחשוב

עליהם להסקה כמו שנתבאר בסי' תצ"ה ³⁴⁴⁹ ),

אסור להסיקן ביום טוב, לדברי האוסרים מוקצה ביום טוב ³⁴⁵⁰ .

וכן ערימת התבן שלא היה בדעתו להסתפק ממנה למאכל בהמה עד לאחר זמן מרובה, אסור

להסיק ממנה ביום טוב, אלא אם כן הכין אותה מבעוד יום, להאוסרים מוקצה ביום טוב ³⁴⁵¹ .

ואם אין התבן ראוי אלא להסקה, כגון שהוא

נרקב וסרוח שאינו ראוי לבהמה, וגם יש בו קוצים, שאינו ראוי לגבל בו טיט ללבון

לבנים מחמת הקוצים שבו שמסרטים ידיו ורגליו, אין צריך להכין אותו מבעוד יום, שהרי

הוא מוכן ועומד להסקה משעה שנרקב ונתערבו בו הקוצים ³⁴⁵² .

ואפילו אם קודם לכן הכניסו לאוצר שלא

להסתפק ממנו עד לאחר זמן מרובה, מכל מקום כיון שבשעה שהכניסו לאוצר היה עדיין ראוי

לבהמה או לטיט, אם כן בשעה שהכניסו לאוצר לא הקצה אותו אלא ממאכל בהמה ומגיבול טיט,

אבל מהסקה לא הקצה אותו כלל ³⁴⁵³ ,

שבעת ההיא לא היה יודע שירקב ויתערבו בו קוצים ולא יהא ראוי אלא להסקה, ואילו היה

יודע לא היה מקצה אותו כלל ³⁴⁵⁴ :

יג במה דברים אמורים כשנרקב ונתערבו בו

הקוצים קודם יום טוב, אע"פ שלא היה יודע מזה עד כניסת יום טוב אין בכך כלום כמו

שנתבאר בסי' ש"י ³⁴⁵⁵ .

אבל אם נרקב או נתערבו בו קוצים ביום טוב, אין לך מוקצה גדול מזה ³⁴⁵⁶ :

יד וכל זה כשהתבן הוא יבש. אבל אם הוא לח,

בענין שאינו ראוי להסיקו אלא בהיסק גדול של עצים או של תבן אחר, אסור להסיקו ביום

טוב, לפי שהיסק גדול הוא דבר שאינו מצוי, ומן הסתם אינו עומד להיסק אלא אם כן הכין

מערב יום טוב ³⁴⁵⁷ :

טו וכל זה להאוסרין מוקצה ביום טוב. אבל

להמתירין מוקצה ביום טוב, מותר להסיק אפילו מעצים שהכניסן לאוצר ³⁴⁵⁸ .

וכן הדין באוצר של תבן אפילו לח, אע"פ שלא נרקב ואין בו קוצים. וכבר נתבאר ³⁴⁵⁹

דבמדינות אלו נהגו להקל במוקצה ביום טוב:

נטילת

עצים מהסוכה

טז אין

נוטלים עצים מן הסוכה ביום טוב ³⁴⁶⁰ ,

בין מן הדפנות בין מן הסכך ³⁴⁶¹ ,

אע"פ שאינה סוכה של מצוה ³⁴⁶² ,

מפני שהוא כסותר בנין ³⁴⁶³ .

ואפילו אם (ג) לאחר שגמר את כל הדפנות

העמיד עוד חבילות של קנים אצל אחת מהדפנות כדי להעבותו ולחזקו על ידי הוספת קנים

אלו, אסור ליטול מקנים אלו ביום טוב ³⁴⁶⁴ ,

לפי שהן בטלין ³⁴⁶⁵

לגבי הכותל ונחשבין כמותו, כיון שהעמידן שם כדי להוסיף בעובי הדופן הרי הן נחשבין

מכלל הדופן, אע"פ שלא ארגן עמו ³⁴⁶⁶ ,

והנוטל מהן הוא כסותר בנין:

יז אבל אם לא נתכוין בהן להוסיף בעובי

הדופן ³⁴⁶⁷ ,

אלא (ד) כדי לחזקו ולסמכו בלבד ³⁴⁶⁸ ,

אע"פ שהעמידן שם קודם גמר אריגת הדופן ³⁴⁶⁹ ,

כיון שלא ארגן עם הדופן, אינן בטלין לגבי הדופן ³⁴⁷⁰

ואינן נחשבין כמותו, והנוטל מהם אינו כסותר בנין, אלא הרי הן כשאר כל עצים, ומותר

ליטול ביום טוב מקנים אלו, בין שהם אגודים ביחד ועשויין כחבילה בין שהן נפרדין ³⁴⁷¹ ,

דכיון שלא נתכוין בהן כדי להוסיף בעובי הדופן וגם לא חיברן עמו ³⁴⁷² ,

בודאי אין דעתו שיהיו עומדים כאן לעולם, אלא כשיצטרך להם יטלם מכאן ויסמוך את

הדופן בדבר אחר, לפיכך אינן בטלים לגבי הדופן:

יח במה דברים אמורים בקנים העומדים אצל

הדפנות. אבל קנים המונחים על גבי הסכך, אע"פ שלא נתכוין בהן כדי להוסיף בעובי

הסכך, אלא כדי להצניען או כדי לייבשן, אסור ליטול מהן ביום טוב. דכיון שקני הסכך

בעצמ[ן] אינן ארוגין ביחד ואינן מחוברים זה עם זה, אם כן אין שום הפרש בין קני

הסכך לקנים הללו שהניח על גביהן, והכל נחשב כדבר אחד, והנוטל מאחד מהן ביום טוב

הרי זה כסותר אהל ³⁴⁷³ :

יט אבל אם קנים הללו שהניח על גבי הסכך הן

אגודין ביחד ועשויין כחבילה, מותר ליטול מאגודה זו ביום טוב, דכיון שלא התיר אגדן

כשהניחן על גבי הסכך, כדרך כל המסככין בקנים שמתירין אגדן, הרי ניכר הדבר שקנים

הללו אינן מכלל הסכך ואינן בטלים אצלו, והרי הן כשאר כל עצים, כיון שלא הניחן שם

כדי להוסיף בעובי הכותל אלא כדי להצניען ³⁴⁷⁴

או כדי ליבשן ³⁴⁷⁵ .

(וכל זה בסוכה שאינה של מצוה אבל בסוכה

של מצוה יתבאר בסי' תרל"ח ³⁴⁷⁶

עיי"ש):

כ כל ³⁴⁷⁷

עצים שאסור ליטלן מן הסוכה, בין עצי הסכך והדפנות עצמן, בין עצים שהוסיף עליהם

בענין שאסור ליטלן מהסוכה ביום טוב ועל דרך שנתבאר ³⁴⁷⁸ ,

אפילו אם נפלה הסוכה ביום טוב אסור לטלטלן ³⁴⁷⁹ ,

ואפילו לשרפן במקומן אסור ביום טוב ³⁴⁸⁰ ,

ואפילו אם הסוכה היתה רעועה מערב יום טוב ועומדת ליפול. מכל מקום כיון שבתחלת

כניסת יום טוב, דהיינו בבין השמשות, היה אסור לטלטלן מחמת איסור סתירת בנין, ומתוך

שנאסרו בבין השמשות נאסרו לכל היום כולו. ואף המתירים נולד ביום טוב, מודים במוקצה

מחמת איסור שנדחה בידי אדם בבין השמשות ³⁴⁸¹ ,

שאף בשבת הוא אסור כמו שנתבאר בסי' תצ"ה ³⁴⁸² ,

וסוכה זו נדחית בבין השמשות בידי אדם שבנו אותה ³⁴⁸³ .

ואפילו אם התנה עליה מערב יום טוב שיהיה

מותר לטלטלה לכשתפול ביום טוב, אין תנאי זה מועיל כלום, דאף שהיה דעתו עליה מערב

יום טוב ואין בה משום מוקצה, מכל מקום יש בה (ה) משום נולד, שהרי אתמול היה עליה

שם סוכה והיום נקראת שברי עצים, ולפיכך אסור לטלטלה להאוסרים נולד ביום טוב ³⁴⁸⁴ :

בית

סתום מלא פירות

כא בית סתום שהוא מלא פירות מוכנין, שלא

הכניסן שם לאצור אותם עד לאחר זמן מרובה ³⁴⁸⁵ ,

אלא הן עומדין לאכילה לכשיפחת פחת בבית, אם נפחת הבית מאליו ביום טוב, או שפחתו

נכרי לצרכו שלא לצורך ישראל ³⁴⁸⁶ ,

מותר לישראל ליטול פירות ממקום הפחת ולאכלן ביום טוב ³⁴⁸⁷ .

אף על פי שבתחלת כניסת יום טוב, דהיינו בין השמשות, לא היה דעתו כלל על אלו הפירות,

שהרי לא היה אפשר לו ליטול מהם ³⁴⁸⁸

מחמת איסור סתירת בנין קבוע שהוא חייב מן התורה ³⁴⁸⁹ ,

אין אומרים מתוך שהוקצו בבין השמשות הוקצו לכל היום ³⁴⁹⁰ .

כיון שאף בבין השמשות לא היו מוקצים מחמת איסור עצמן, וגם לא היו בסיס לדבר האסור

מחמת עצמו ³⁴⁹¹ ,

רק שהיו במקום שלא היו יכולין לילך לשם ³⁴⁹² .

הא למה זה דומה, לפירות שהובאו מחוץ לתחום, שהן מותרים למי שלא הובאו בשבילו,

ואינן אסורין משום מוקצה ³⁴⁹³

מטעם שנתבאר:

כב אבל אם פחתו נכרי לצורך ישראל, הרי

הפירות אסורים באכילה ובטלטול עד הערב, וגם לערב צריך להמתין בכדי שיעשו ³⁴⁹⁴ ,

כדין נכרי שעשה מלאכה גמורה לצורך ישראל שנתבאר בסי' תקט"ו ³⁴⁹⁵ .

והוא הדין מי שיש לו לפתות טמונים בבור סתום ופתח נכרי את הבור ביום טוב לצורך

ישראל (וצריך ליזהר בזה בימי הפסח כשנכרי מביא לפתות למכור, אם יודע שהנכרי פתח

היום את הבור אסור ליקח ממנו ³⁴⁹⁶ ):

קונטרס

אחרון

(א) והרי זה נולד כו' .

עיין במ"ש לעיל בסוף סי' תצ"ז ³⁴⁹⁷ :

(ב) דהיינו שיחשוב כו' .

עיין ³⁴⁹⁸

במ"ש בסי' תצ"ה ³⁴⁹⁹

דאוצר לא נקרא דחייה בידים. והטעם משום דאף פירות שמסתפקין מהם ועצים שמסתפקין מהם

דרך להכניסן לאוצר להצניע, כמ"ש בפרק קמא דפסחים ³⁵⁰⁰

בי תמרי בי ציבי אוצרות יין ושמן כו' עיין שם ברש"י. אם כן עיקר הקצאתן אינה

אלא מחמת מחשבתו, שאין דעתו להסתפק מהן עד לאחר זמן מרובה:

(ג) לאחר שגמר כו' .

כן ³⁵⁰¹

כתב הט"ז ³⁵⁰² .

וכן משמע באור זרוע ³⁵⁰³ והגהות אשר"י ³⁵⁰⁴ שכתבו סתם דאם

נתכוין להעבותו אסור, ולא חלקו בין גמר ללא גמר. אלא שרש"ל ³⁵⁰⁵

חילק בזה מדנפשיה, ואין שומעין לו להקל נגד הט"ז דבתראה הוא. ואף המג"א ³⁵⁰⁶

לא ראה כל דברי הט"ז רק מקצת כתבו הגיע לידו כנודע למדקדק היטב בב' חיבורים אלו ³⁵⁰⁷ .

ועוד שעיקר יסודו של רש"ל הוא על לשון הטור ³⁵⁰⁸ ,

וכבר ישבו הט"ז בענין אחר ³⁵⁰⁹ ,

אם כן שוב אין לנו להמציא קולא חדשה שאינה נמצאת בדברי הפוסקים ³⁵¹⁰ ,

מאחר דבירושלמי ³⁵¹¹

מפורש בהדיא דאם נתכוין להעבותה אסור, בסתם, בלי שום חילוק. והפוסקים לא הוצרכו

ירושלמי זה ³⁵¹²

כיון שכתבו ³⁵¹³

אלא מן הסמוך לדופן, ואם נתכוין להעבות הדופן אין זה נקרא סמוך לדופן, אלא הוא

מכלל הדופן עצמו:

(ד) כדי לחזקו כו' .

כן ³⁵¹⁴

כתב הט"ז ³⁵¹⁵ .

וכן משמע באור זרוע והגהות אשר"י ³⁵¹⁶ ,

דאין איסור אלא אם כן נתכוין להעבותו, דאם לא כן לאשמועינן רבותא טפי, דאפילו

לחזקו אסור. וכן משמע בטור ³⁵¹⁷ ,

שאי אפשר ליישב דבריו אלא כמו שכתב הט"ז ³⁵¹⁸ :

(ה) משום נולד כו' .

הנה ³⁵¹⁹

במגן אברהם לא מצא טעם ברור להרמב"ם ובית יוסף ³⁵²⁰ . אבל מה שכתבתי ³⁵²¹

הוא ברור בגמרא דשבת דף כ"ט ע"א ³⁵²²

דגרעינים וקליפים מיקרו נולד, אף על גב דדעתיה עליהם מערב יום טוב, כמו שכתבו

התוס' שם ³⁵²³ .

וכן פסק בשו"ע סי' תק"א ³⁵²⁴ .

וכן מבואר במג"א סי' ש"ח ס"ק נ"ה ³⁵²⁵ .

וכן משמע בכל הפוסקים דגרעינים נקרא נולד אע"פ שדעתו עליהם מערב יום טוב.

ועיקר ³⁵²⁶

מעלת התנאי במקום שמועיל אינו אלא משום דדעתיה עליה, כמבואר בבית יוסף ³⁵²⁷ ,

ובתוס' שבת דף מ"ד ע"א ד"ה שבנר כו' ³⁵²⁸ .

ואף דתנאי עדיף משום דמגלי דעתיה בהדיא, מכל מקום יש לומר דסבירא ליה להרמב"ם

כמו דדעתיה לא מהני כך גילוי דעתיה לא מהני בנולד. ועיין במג"א סי' תק"א

סק"ב ³⁵²⁹

דאפילו רעועה שנפלה מיקרי נולד.

והנה במג"א שנדחק בזה ³⁵³⁰ ,

הולך לשיטתו, שכתב בסי' תצ"ט סק"ט ³⁵³¹ דבהמה שמתה (מאליה ³⁵³² )

נקרא נולד, וכן מעי דבר אווזא שנשחטה אפילו בערב יום טוב ונסרחו ביום טוב מדמי

לבהמה שמתה, ובשניהם מועיל אם היה דעתו עליהם מערב יום טוב כמבואר בגמרא ³⁵³³ ,

וכן פסק בשו"ע סי' תקי"ח ס"ו ³⁵³⁴ אף על פי שהן נולד.

ועל כרחך צריך לומר דשאני גרעין שהוא צריך לפרי וטפל אליו, לכך אין מועיל מה שדעתו

עליו להסקה, כיון שהפרי עצמו אינו עומד להסקה, כמ"ש התוס' ³⁵³⁵ שהביא המג"א,

מה שאין כן במעיים ובבהמה שמתה, דאף על פי שהן נולד מועיל מה שדעתו עליהם כיון

שאינן טפלים לדבר אחר, והוא הדין גבי סוכה שנפלה, זו היא שיטת המג"א.

אבל על הרמב"ם ודאי לא קשה מידי,

שהולך לפי שיטתו ³⁵³⁶ דסבירא ליה דבהמה

שמתה נקראת מוקצה, וכן מעי דבר אווזא. והא דפריך בביצה פ"ד ³⁵³⁷

מדרבא דסבירא ליה אין מסיקין בשברי כלים אדרבא דבר אווזא, אף על גב שזה נולד ³⁵³⁸

וזה מוקצה ³⁵³⁹ ,

היינו משום דסבירא ליה לגמרא אליבא דרמב"ם דהלכה כרב נחמן ³⁵⁴⁰

דמאן דאית ליה מוקצה כו'. וכהאי גוונא פריך סתמא דגמרא בשבת דף מ"ה ³⁵⁴¹

מרב נחמן משום דהלכתא כוותיה, עיין ברא"ש סוף ביצה ³⁵⁴² .

ולהכי ³⁵⁴³

מהני מה שדעתו עליהם, אבל בנולד שנשתנה גופו לא מהני, כפשטא דסוגיא ³⁵⁴⁴ גבי גרעינין דקרו

להו נולד. ומטעם ³⁵⁴⁵

שכתבו התוס' ³⁵⁴⁶

שהן צריכים כו' משא"כ במעי דאין צריך לאווזא כו'. ולחלק בין נולד לנולד ³⁵⁴⁷

לא סבירא ליה לרמב"ם, דכל שכן אם יש עליו נולד ³⁵⁴⁸

גמור שנשתנה גופו לא מהני דעתיה עלויה, כגון סוכה שנפלה אפילו היתה רעועה ³⁵⁴⁹ .

(ואף ³⁵⁵⁰

שבתוס' דשבת סוף פרק קמא ³⁵⁵¹

לא כתבו כן, וראייתם מצואה דאמרינן בפרק ט"ז דשבת ³⁵⁵²

דמהני דעתיה עלויה, אף על גב דמעיקרא מיגלי והשתא מיכסי ³⁵⁵³ ,

ועל כרחך צריך לומר משום דאין צריך לגוף האדם ³⁵⁵⁴

כדאמרינן בעלמא ³⁵⁵⁵

דפירשא בעלמא הוא. זה אינו, דלהרמב"ם בלאו הכי ניחא דנקרא מוקצה ³⁵⁵⁶ ,

ודמי למעי דבר אווזא דמהני דעתיה עלויה. ובלאו הכי הרי הרי"ף ³⁵⁵⁷

ורמב"ם ³⁵⁵⁸

ורא"ש ³⁵⁵⁹

לא גרסי בגמרא כלל דצואה מהני דעתיה עלויה, כמבואר בטור ושו"ע ³⁵⁶⁰

ובית יוסף ³⁵⁶¹

סימן ש"ח).

וכן משמע בהדיא ברמב"ן בפרק

כ"ב דשבת ³⁵⁶² ,

שכתב שם בשם הרי"ף בתשובה שלא אסרו לחלוב הבהמה ביום טוב אלא משום שהחלב הוא

נולד עיי"ש, הרי לפניך דאף שדעתו מערב יום טוב לחלוב הבהמה ביום טוב אסור לו

לחלוב משום נולד. וכן הוא בהדיא בר"ן ריש פ"ק דביצה ³⁵⁶³

גבי ביצה עיי"ש. וכן משמע בהדיא ברמ"א ושאר אחרונים בסי' תק"ה ³⁵⁶⁴

שהחלב הוא נולד, אף שדעתו מערב יום טוב לחולבה למחר על ידי נכרי, כנהוג אפילו בשבת ³⁵⁶⁵ ,

עיין שם במגן אברהם ³⁵⁶⁶ .

ואף הרשב"א ³⁵⁶⁷ לא התיר שם אלא משום

שבידו לחולבה לתוך המאכל ³⁵⁶⁸ ,

אבל הסוכה שאין בידו לסותרה אף הרשב"א מודה ³⁵⁶⁹ .

ואף ³⁵⁷⁰

שיש לדחות כל זה, דהחלב צריך לבהמה לא מהני דעתיה, כמו גבי גרעינים, אבל בלאו הכי

מהני דעתיה, כמו שמועיל דעתו גבי מסוכנת מערב יום טוב, אפילו לדידן דקיי"ל

כהמג"א ³⁵⁷¹

דבהמה שמתה נקרא נולד כמו שנתבאר בסי' תצ"ז ³⁵⁷² .

מכל מקום ³⁵⁷³

לענין הלכה יש לנו להחמיר ולחלק בין נולד שלא נשתנה גופו, כגון בהמה שמתה,

דלהרמב"ם וסמ"ג וסיעתם נקרא מוקצה ³⁵⁷⁴ ,

לכן מהני דעתיה אף לדידן דקיי"ל דהוי נולד, ובין נולד שנשתנה גופו, כגון סוכה

שנפלה, דלכולי עלמא נקרא נולד, כמו שברי כלים ³⁵⁷⁵ ,

דלא מהני דעתיה. כדמשמע בהדיא בשבת דף כ"ח ע"ב ³⁵⁷⁶ דהמדליק פתילה נקרא

נולד, אף על פי שבידו להדליקה בכל עת שירצה, דמטעם זה התיר הרשב"א החלב שנחלב

ביום טוב ³⁵⁷⁷ ,

אלא ודאי ³⁵⁷⁸

דלא מהני אלא בחלב, שאינו נולד אלא משום דמעיקרא מיכסי כו', כדאמרינן גבי גרעינין ³⁵⁷⁹ ,

אבל לא נשתנה גופו ממה שהיה במעי הבהמה. אף על פי שאז היה עליו תורת אוכל לפי שהיה

צריך לבהמה, ועכשיו ירד עליו תורת משקה, אין זה חשוב שינוי בגופו, כמו שהגרעין היה

צריך לפרי וטפל אליו ועכשיו הוא עומד להסקה, ואף על פי כן לא נקרא נולד, אלא ³⁵⁸⁰

דמעיקרא מיכסי כו' כדאיתא בגמרא. ואף שיש לחלק ³⁵⁸¹ ,

מכל מקום על כרחך צריך לומר כן לדעת הרשב"א, שכמה מהאחרונים הסכימו עמו, וכן

משמע בהדיא ברמ"א סי' תק"ה ³⁵⁸²

שכתב יש להקל (כהרשב"א) אך נהגו כו', משמע שאינו אלא מנהג, ומדינא שרי, הואיל

ובידו לחלוב מוכן הוא מערב יום טוב שדעתו לחלבה למחר כשירצה, כמו שכתב הפרי חדש שם ³⁵⁸³

לדעת הרשב"א. ועל כרחך צריך לומר דבשברי כלים לא מהני דעתיה ³⁵⁸⁴ .

ואין לומר דדעתיה מהני, והתם מיירי שבערב יום טוב לא היה דעתו להדליק פתילה זו.

שהרי הדלקת הנר בשבת היא חובה ³⁵⁸⁵ .

ודוחק לומר שיש לו פתילות אחרות, דאם כן היאך העתיק כן המג"א בסתם בסוף סי'

רס"ד ³⁵⁸⁶ ,

דסתם מדליק בבגד אין לו פתילה אחרת. ובלאו הכי נמי, כיון דבידו הוא, למה לי דעתו ³⁵⁸⁷

אם איתא דדעתו מועיל.

ועוד דבסי' תק"א פסק רמ"א ³⁵⁸⁸

ושאר כל האחרונים, והוא מהגמרא דשבת ³⁵⁸⁹ ,

דהא דמסיקין בכלים היינו על ידי ריבוי עצי היתר ³⁵⁹⁰ ,

ולא פירשו דאם היה דעתו מאתמול להסיק בכלים אין צריך ריבוי עצים. ואף הרשב"א ³⁵⁹¹

עצמו העתיק גמרא זו, כמו שכתב בשמו המגיד משנה בפ"ב ³⁵⁹² ,

אע"פ שבידו להסיקם ³⁵⁹³ .

וגם המגיד משנה ³⁵⁹⁴

תמה על הרי"ף ורמב"ם שלא הזכירו ריבוי עצים, ומאי קושיא, דילמא מיירי

כשהיה דעתו עליהם מאתמול. שהרי על כרחך צריך לומר דאין לו עצים כל צרכו, דאם לא כן

עובר על בל תשחית, כמו שכתב המג"א שם ³⁵⁹⁵ .

ומן הסתם, כל מי שאין לו עצים ביום טוב, גם בבין השמשות לא היה לו, והיה דעתו על

כלים הללו שמסיק בהן. אלא ודאי האמת יורה דרכו, דבנולד גמור ככלים שנשברו ביום טוב

לא מהני דעתו.

ומה שפירש רש"י בפרק קמא דביצה ³⁵⁹⁶ .

היינו שרוצה לתת טעם למאי דסלקא דעתיה דמקשה בפשיטות דאף רבי שמעון מודה בנולד

אע"ג דשרי בכלים שנשברו, כמו שכתבו התוס' שם ³⁵⁹⁷ .

אבל לרבי יהודה ³⁵⁹⁸

בנולד לא מהני דעתו, שהרי הוא אוסר בקורה שנשברה ³⁵⁹⁹ ,

אע"פ שמסתמא היתה רעועה מערב יום טוב, כמו שכתבו התוס' ריש ביצה ³⁶⁰⁰

דיושב ומצפה, דומיא דמסוכנת דשרי אפילו לרבי יהודה ³⁶⁰¹

משום דדעתיה עליה, כמו שכתבו הרמב"ם ³⁶⁰²

ושו"ע ³⁶⁰³ ,

אבל בנולד שנשתנה גופו לא מהני דעתו, ולכך אוסר בסוכה רעועה אע"ג דיושב ומצפה,

כדאיתא בגמרא ³⁶⁰⁴ .

ואף רש"י ³⁶⁰⁵

ור"ן ³⁶⁰⁶

ושאר פוסקים לא פירשו דלרבי יהודה מהני דעתיה, אלא תנאה, דתנאה עדיפא. אבל

הרמב"ם והרב בית יוסף בשו"ע ³⁶⁰⁷

סבירא להו, כיון דמעלת התנאי אינו אלא משום דגלי דעתיה דדעתיה עליה, וכיון שלרבי

יהודה לא מהני דעתיה, אף גילוי דעתיה לא מהני. וסבירא להו דבסוכה שנפלה דאמרינן

בגמרא דמהני תנאה, היינו אליבא דרבי שמעון בסוכה בריאה, כמו שכתב הב"י ³⁶⁰⁸ .

וכן דעת המג"א להלכה, אלא שנתן טעם אחר ³⁶⁰⁹ :

[3390] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

הוצאה לצורך ושלא לצורך (ס"א)

(ב)

הוצאה בעיר שאינה מעורבת (ס"ב-ד).

(ג)

מוקצה בשפוד שצלו בו (ס"ה).

(ד)

טלטול סולם (ס"ו-י).

(ה)

בהמה שמתה ביום טוב (סי"א).

(ו)

עצים ותבן שהכניס לאוצר (סי"ב-טו).

(ז)

נטילת עצים מהסוכה (סט"ז-כ).

(ח)

בית סתום מלא פירות (סכ"א-ב).

*

כותרת

הסימן (כאן ובשו"ע הב"י) היא "דיני הוצאה מרשות לרשות ביום

טוב".

אמנם

הלכה זו נתבארה רק בארבעת הסעיפים הראשונים. אחר כך (סעיפים ה-כב) נתבארו כמה

הלכות מוקצה ונולד.

[3391]

סעיף ג.

[3392] משנה יב, א (בית שמאי אומרים אין

מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים, ובית הלל מתירין). ובגמרא

שם (מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך), וכבית הלל.

[3393]

כפירוש ר"ח שם (נקטינן לולב למצותו וקטן למולו וספר תורה לקרות בו). הובא בתוס'

שם ד"ה ה"ג (כגון קטן למולו, דהמצוה נקראת צורך יום טוב ... וכן פירש

רבינו חננאל). רא"ש פ"א סי' יח (פירש רבינו חננאל, קטן למולו). טור

ולבוש ס"א (כגון קטן למולו).

[3394]

רא"ש שם (ור"ת פירש דלאו דוקא למולו, אלא הוא הדין נמי אם צריך לילך

לבית הכנסת או לטייל בשמחת יום טוב ואי אפשר לו להניח את הקטן יחיד בבית, יכול הוא

להוציאו עמו). טור ולבוש שם (וכן אם צריך לילך לבית הכנסת או לטייל לשמחת יום טוב,

ואינו יכול להניח הקטן לבדו בביתו יחידי, יכול להוציאו עמו).

[3395]

והיינו אפילו יכול להניחו בביתו, אלא שרוצה לקחת אותו לטיול. תוס' שם (דלאו דוקא

קטן למולו, דהוא הדין שלא למולו, דשרי גם טיול). יש"ש פ"א סי' לד (וקטן

שאמרו, מותר להוציא אפילו לטייל). מ"א סק"א (קטן, אפילו לטייל).

[3396]

מרדכי רמז תרנח (קטן למולו ולטייל התינוק, שיש שם שמחת יום טוב). הובא ביש"ש

שם.

[3397]

רא"ש שם (וכן להוליך ספרים עמהם לבית הכנסת. ואף להחזירן). מרדכי שם (והוא

הדין שמותר לישא המחזורים לבית הכנסת. ונראה דהוא הדין להחזירן לבית). יש"ש

שם (והחזרת מחזורים וספרים מבית הכנסת לבית, אם מתיירא שלא יגנבו, מותר להחזירן).

[3398] יש"ש שם (משום חשש גניבה אסור

להוציא). ט"ז סוף ס"ק א (אבל משום חשש גניבה לא).

וכן הוא לקמן בסמוך, שלא התירו להוציא

מפתח תיבתו שמונחים בתוכה דברים שאינו צריך לו בו ביום, אף דאיכא חשש גניבה.

[3399]

רא"ש שם (דהתירו סופן משום תחלתן). יש"ש שם (דבודאי היכא שהוא מתירא

להניחם שם, שלא יגנבו הספרים, או המחזורים, איכא למימר דהתירו סופן משום תחילתן,

שאם לא נתיר לו להחזירן, לא יביא עמו ספר או מחזור לבית הכנסת, ונמצא מכשילן לעתיד

לבא). ט"ז שם (דהתירו סופן משום תחילתן, דאם לא כן לא יוליכם עמו). מ"א ס"ק

ב (ומחזורים אסור להחזירם לביתו אלא אם כן חושש שמא יגנובו, דאז התירו סופן משום

תחלתן).

וכן הדין בכמה הלכות, כדלעיל סי' תצז

סכ"ט (אם נאסור לטלטל הטריפה מחמה לצל כדי שלא תסרח, ימנע ולא ישחוט כלל,

ונמצא ממעט בשמחת יום טוב, לפיכך התירו לו לטלטלה מחמה לצל), ושם נסמן (הערה 127 ).

[3400]

יש"ש שם (אפילו היכא דאיכא חשש גניבה ומסתפי להניחן שם, אפילו הכי אסור

להחזירן. וכגון שהיו שם מונחים מכמה שנים, שלא שייך למימר התירו סופן משום תחילתן,

אסור). ט"ז שם (משמע דאם היו כבר שם קודם יום טוב, אסור להוציאן מבית הכנסת).

מ"א שם (אבל אם היו מונחים שם מימים רבים אסור להחזירם לביתו ביום טוב).

ההיתר שהתירו סופן משום תחלתן, מצינו גם

לעיל סי' תצז סכ"ט-לא (אם נאסור לטלטל הטריפה מחמה לצל כדי שלא תסרח, ימנע

ולא ישחוט כלל, ונמצא ממעט בשמחת יום טוב, לפיכך התירו לו לטלטלה מחמה לצל. וכן

מטעם זה התירו לו למכרה לנכרי ... וכן מטעם זה התירו למכור לנכרי חלק האחורים

אפילו מבהמה כשרה במקום שאין מנקר מצוי ... ואם שחטה ערב יום טוב והיה לו שהות

למכור לנכרי קודם יום טוב, אסור למכור ביום טוב אפילו אי אפשר לשמור שלא יסריח,

שלא התירו למכור אלא כדי שלא ימנע מלשחוט אם נאסור לו למכור, אבל כשנשחטה בערב יום

טוב והיה לו שהות למכור קודם יום טוב, אף אם נאסור לו למכור ביום טוב לא ימנע

מלשחוט בשביל זה, שהרי אפשר לו למכור קודם יום טוב), וסי' תצט ס"ג-ה (בהמה

שנשחטה ביום טוב מותר לטלטל עורה מחמה לצל אף על פי שאין עליה בשר, ומותר ליתנה

במקום דריסת הרגלים שלא יפסד העור, שאם לא נתיר לו ימנע מלשחוט ונמצא ממעט בשמחת

יום טוב ... במה דברים אמורים כשנשחטה ביום טוב, שאם לא יתירו לו לעשות כן ימנע

מלשחוט, אבל אם נשחטה בערב יום טוב, אפילו הופשטה ביום טוב, אסור לטלטל את העור

וליתנו במקום דריסת הרגלים, וכן אסור למלוח עליו בשר אפילו מליחה קלה, דאף אם

נאסור לו לא ימנע מלשחוט בערב יום טוב, דהרי יכול להפשיטה ולעשות כל צרכי העור

בערב יום טוב).

[3401] והיינו כשהביאן כדי לקרוא בהם

קודם יום טוב. משא"כ אם הביאם קודם יום טוב כדי להתפלל בהם ביום טוב, הרי אי

אפשר לו להחזירן קודם יום טוב.

ויש

לעיין בזה, שהרי אם הביאן כדי לקרוא בהם קודם יום טוב, בכל אופן אין זה צורך יום

טוב, אפילו אם לא הי' יכול להחזירן קודם יום טוב.

[3402]

ט"ז סוף ס"ק ב (יש ליזהר טפי בכרמלית במידי דאין בו צורך אוכל נפש, ואנן

כל מבואות שלנו הם כרמלית).

[3403]

ואף אם הוא לצורך נכרי או בהמה, וכדלעיל סי' תקיב ס"א (דאסור להוציא מרשות

לרשות בשביל נכרי) וס"ז (שיזהר שלא יעשה שום מלאכה בשבילה, אפילו שבות של

דבריהם, כגון להוציא מרשות היחיד לכרמלית).

[3404]

ירושלמי פ"א ה"ז (תאני ולא את המפתח, בית הלל מתירין. ואמר רב הושעיה בר

רב יצחק הדא דאת אמר במפתח של אוכלין, אבל במפתח של כלים לא בדא. והא ר' אבהו יתיב

ומתני ומפתחא דפלמנטרין בידיה. פלפלין הוה ליה בגווה). הובא ברא"ש שם. ר"ן

ו, א (ומשמע דלאו דוקא אוכלין, אלא הוא הדין לכלים שיש בהן צורך ליום, ומפתח של

כלים דקאמר דלא, היינו כלים שאין ליום צורך בהן). יש"ש שם. ט"ז

סק"א.

[3405]

רא"ש שם בשם הגאונים שם (בתשובת הגאונים כתוב, כל הוצאה גבי צורך יום טוב

שמותרת משום אכילה, דכוותיה מותרת גבי תכשיט, משום כבוד יום טוב. אבל הוצאה שלא

לצורך אכילה ושלא לצורך תכשיט, כגון אותן שיוצאין עם המפתחות קשורות באזוריהן, שלא

כדין הן עושין ואסור לעשות כן. וכן פסקו הלכה בשתי ישיבות). יש"ש שם.

מ"א שם (אלא אם כן הוא לצורך אכילה או לצורך קישוט).

[3406]

ט"ז סוף סק"א (בפרט במקום שיוכל לתת המפתח למי שהוא נאמן לו בביתו).

[3407]

יש"ש שם (ולענין הוצאת סכינים, בימי חורפי ראיתי שנזהרין כשהיו הולכין לטייל

חוץ לעיר ביום טוב שלא היו נושאין הסכינים כלל עמהן, מטעם שהסכינים אחר האכילה אין

בהם צורך היום, כי אין דרך לאכול בהם עוד היום). ט"ז סק"ב (מ"ש

רש"ל להחמיר בסכינים, לא נראה לענ"ד כן, דודאי סכינים כל היום מקרי צורך

אוכל נפש, דאי מזדמן לו איזה פרי יאכל עמהם). מ"א שם (שהביא דברי

היש"ש).

ומ"ש שבבית הכנסת לא יצטרך לסכין,

ראה ט"ז סי' שח ס"ק ב (היאך נושאים סכינים בנדן שלהם תלויה בחגורה בשבת,

והולכין עמהם לבית הכנסת שאין שם צורך בהם). לעיל שם (לישא הסכין אצלו אף כשהולך

לבית הכנסת במקום שיש שם עירוב, אף על פי שאינו צריך שם לסכין).

[3408] היינו שאינה מתוקנת בלחי או

קורה או צורת הפתח, כדלקמן ס"ד.

[3409]

ר"ן ט, א סוד"ה ת"ר (ומיהו ליכא ספיקא שאם עירב מהני ליה עירוב

להוציא מחצר לחצר אף דבר שאין בו צורך יום כלל). רמ"א ס"א (ואם הניח

עירוב, מותר לטלטל ולהוציא ... אף על פי שאינו לצורך היום כלל).

[3410]

סעיף א.

[3411] מה שאסרו בעיר שאינה מתוקנת בלחי או

קורה או צורת הפתח.

[3412] שבשבת צריך לערב בפת, כדלעיל

סי' שסו ס"א (ואפילו מבית לבית שלא בדרך החצר אסור לטלטל בלי עירוב ... והוא

הדין והוא הטעם בטלטול מחצר לחצר שאצלה), וביום טוב אין צריך לערב בפת.

[3413]

רי"ף ו, א (וקי"ל דיום טוב ... אין צריך עירובי חצרות ושתופי מבואות).

רא"ש פ"א סי' יט (וקי"ל דיום טוב ... אין צריך עירובי חצירות). טור

ושו"ע סי' תקכח ס"א (יום טוב אין צריך עירובי חצירות ושיתופי מבואות).

[3414]

ר"ן שם (ובלבד שיהא תורת כלי עליו, וכמו שהוא דינו בטלטול). רמ"א שם (כל

שיש לו תורת כלי).

[3415]

ר"ן ו, א (וקרוב היה לחלק ולומר, שכיון שרוב ההוצאות אין צריכות עירוב, אף

במיעוטן לא הזקיקו לערב, ושריין בלא עירוב), ודף ט, א (אפשר שכיון שרוב ההוצאות

ביום טוב אינן צריכות עירוב, אף מפני מעוטן לא הצריכוהו, וכבר כתבתי זה למעלה).

[3416]

כדלעיל סי' שסח ס"ד (נהגו במדינות אלו לעשות העירוב בערב פסח מחלת מצה שאינה

ממהרת להתעפש, ועוד שיכולין לשומרה בימי הפסח ויכולין לשמור העירוב כל השנה).

[3417]

יש"ש פ"א סי' לד בסופו (לפי מה שנהגו רוב העולם להניח עירוב [חצירות] בערב

פסח על כל ימות השנה, אם כן יכלול בו גם כן יום טוב, ויאמר לכל שבתות וימים טובים

של שנה זו. ומי שיכול להניח בכל ערב שבת, יאמר, בשבת הזה ויום טוב הבע"ל,

להוציא נפשו מפלוגתא במידי דלית ביה חסרון כיס. ולא נקרא שינוי מנהג, מאחר שאינו

עושה מעשה חדש). הובא בט"ז סק"ב, ובמ"א סי' שסו סוף סק"כ.

אבל

בפסקי הסדור (עירובי חצרות), לא נזכר יום טוב.

[3418]

גמרא כח, ב (אמר רב יהודה אמר שמואל שפוד שצלו בו בשר (ביום טוב, רש"י) אסור

לטלטלו ביום טוב (מיד לאחר שנצלה הצלי, לפי שנמאס ומוקצה, רש"י). ותוס' שם

סד"ה רבינא (דלאחר מלאכתו אין כאן תורת כלי עליו). טור ושו"ע ס"ג (לקח

עץ שאינו מיוחד לשפוד וצלה בו בשר, אסור לטלטלו אחר כך, שאינו כלי). יש"ש פ"ג סי' כד (שפוד שצלו

בו ביום טוב, ואינו מיוחד לשפוד, אלא לקח עץ וצלה בו בשר). לבוש ס"ג (ולאחר

שצלו בו נמאס ונעשה מוקצה, ואסור לטלטלו להדיא).

ואף

שבטור ושו"ע כתבו סתם (שאינו כלי), כדברי התוס' ( דלאחר מלאכתו אין כאן

תורת כלי עליו) .

פירש כאן כדברי רש"י (לפי שנמאס ומוקצה) ולבוש (נמאס ונעשה מוקצה).

ונראה

לכאורה שהוא תלוי בשתי הדעות דלעיל סי' תקב ס"ח (לא התירו לטלטל עצים אלא

להסקה בלבד ... שאין עליהם תורת כלי ... ענף עץ שהוא חד בראשו כקוץ וראוי לתקעו

בצלי כמין שפוד ולצלות בו, מותר לטלטלו כדי לצלות בו, מפני שתשמיש זה דומה להסקה ...

ויש אומרים דעצים יבשים ... מותר לטלטלן אפילו שלא לצורך הסקה ושלא לצורך צלייה).

והיינו

שלפי הדעה הראשונה מובן שאחר גמר צלייה אינו כלי ואסור לטלטלו שלא לצורך כלי, כשאר

עצים. ולפי הדעה השנית ששאר עצים אינם מוקצה, מכל מקום אסור לטלטלו, לפי שנמאס

ומוקצה.

[3419] גמרא שם (רב אדא בר אהבה אמר רב מלכיו

שומטו ומניחו בקרן זוית (שומטו מלפניו מהר בגרירא וטלטול מן הצד, עד שיעבירו

מלפניו לקרן זוית, אבל לא טלטול גמור, רש"י). רבינא אמר אף על פי שאין עליו

בשר מותר לטלטלו (שלא יזוקו בו אנשי ביתו, רש"י), מידי דהוה אקוץ ברשות הרבים).

טור ושו"ע שם (שומטו ומניחו בקרן זוית כדי שלא יזוקו בו, אפילו אין עליו בשר

כלל).

ואף שנפסק לעיל סי' שח סמ"ט (קוץ

המונח ברשות הרבים מותר לטלטלו ... טלטול מוקצה). נתבאר בט"ז סק"ג (אלא

דקשה למה פסקו טור ושו"ע דבעינן שומטו, דהיינו טלטול מן הצד, דהא בקוץ

קי"ל אפילו בטלטול גמור ... רבינא מדמיהו לקוץ ברשות הרבים, וקיי"ל בסי'

ש"ח דאפילו טלטול גמור מותר. וצריך לומר דכאן שמטלטלו טלטול גמור בשעה שרוצה

לצלות בו, ואתי למטעי לטלטלו גם אחר כך אפילו שלא לצורך, על כן עשו היכרא, שדוקא

דרך השמטה יניחנו בקרן זוית. כן נראה לי).

[3420]

כדלעיל סי' תצה סי"ג (שבין מוקצה מחמת איסור שלא נדחה בידי אדם בין השמשות,

בין מוקצה מחמת מיאוס ... אסור לטלטלם ביום טוב ... ויש אומרים דכל מוקצה שמותר

בשבת מותר ביום טוב ... ולענין הלכה ... נוהגין להקל במדינות אלו אף ביום טוב).

[3421]

כנסמן לעיל (הערה 29 ).

[3422]

יש"ש שם (ואפילו לאותו דעה דסבירא ליה דשרי מוקצה גמור לטלטלו לצורך גופו או

מקומו, היינו דוקא כלי, אבל מה שבטיל ממנו תורת כלי, לא שייך לומר דשרי לצורך גופו

או מקומו).

[3423]

יש"ש שם (אסור לטלטלו אחר כך, אלא אם כן לצורך גופו, דהיינו דוקא לצלות בו). ט"ז

סוף סק"ג (ופשוט הוא שאם רוצה לצלות בו שנית בשר דמותר).

[3424]

ראה יש"ש שם (מאחר שחוזר לצלות בו למפרע חזינן דלא בטיל תורת כלי מעליו).

[3425]

רמ"א ס"ג (ולצורך אוכל נפש מותר לטלטל הכל, אפילו מוקצה). מ"א

סק"ו (פירוש כשצריך למקום השפוד להעמיד שם קדרה, מותר לסלקו).

[3426]

ריש סעיף טז (מותר לטלטל מוקצה לצורך אכילה, כגון אבנים המונחים על גבי פירות,

מותר לטלטל האבנים כדי לאכול הפירות ביום טוב, לא יהא טלטול המוקצה חמור מעשיית

מלאכה גמורה שהותרה לצורך אכילה).

אבל אסור לצלות בשפוד שהוא מוקצה ממש,

כדלעיל שם (וכשם שאסור לאכול את המוקצה, כך אסור להשתמש בו אפילו לצורך אכילה,

כגון לסמוך את הקדרה באבנים או בעצים המוקצים, שההנאה שהוא נהנה במה שמשתמש במוקצה

היא אסורה כאכילה, לפי שתשמישן של עצים ואבנים זו היא אכילתם).

[3427]

ברייתא ט, ב (אמר רבי יהודה ... בסולם של עליה דברי הכל אסור), ופרש"י (דההוא

ודאי אמרי להטיח גגו הוא צריך). תוס' שם (הכא מיירי בגדולים ... דמחזי דלהטיח גגו

הוא צריך), ועירובין עז, ב ד"ה אי הכי (ואור"ת ... סולמות של עלייה שהם

גדולים וחזו להטיח בהן גגו). טור ושו"ע ס"ד (סולם של עליה, אסור בטלטול).

לבוש ס"ד (סולם גדול כגון של עלייה אסור לטלטלו, משום שהרואה יאמר לתקן הוא

מוליך). ואסרו לטלטלו כמוקצה, כדלקמן בסמוך.

[3428] הסעיף הדן בטלטול הסולם, חסר

בשוע"ר לעיל שם. ובשו"ע סי"ט (סולם של עלייה, שהוא גדול ועשוי

להטיח בו גגו, אסור לטלטלו).

[3429] ר' חייא שם (בני רבי חייא

נפוק לקרייתא, כי אתו אמר להו אבוהון כלום מעשה בא לידכם ... אמרו לו הטוי סולם של

עליה בא לידינו והתרנוהו, אמר להם צאו ואסרו מה שהתרתם). מ"מ פ"ה סוף

ה"ד (שסולם של עלייה אסור אפילו להטותו

מחלון לחלון, וכן נזכר בגמרא).

[3430]

רמב"ם הל' שבת פכ"ו ה"ז (סולם של עליה אסור לטלטלו), ובמ"מ שם

(זה למד רבינו מיום טוב שאסרו בו סולם של עליה אפילו בהטיה, כדאיתא פ"ק דיום

טוב, וכל שכן בשבת).

[3431]

סעיף יב (שכל מוקצה, כשם שאסור לטלטל כולו כך אסור לטלטל מקצתו).

[3432]

סעיף יד (ובלבד שלא ינענע אפילו מקצתו), וסע"ט (שכל מוקצה, כשם שאסור לטלטל

כולו כך אסור לטלטל מקצתו).

[3433]

מה שהוא מזיז את הסולם המוקצה ברגליו בעלייתו, מותר אף לכתחלה, כדלעיל סי' שח

סי"ד (מותר לישב עליו, אף אם הוא מתנענע תחתיו, שטלטול כלאחר יד הוא).

ומה שנוגע בידיו בסולם בשעת עלייתו,

מותר אף לכתחלה, כדלעיל שם (כל מוקצה אינו אסור אלא בטלטול, אבל מותר ליגע בו בידיו).

אמנם עיקר החשש כאן שמא ינענע את הסולם

בידיו בעלייתו, שזה אסור, כדלעיל שם (ובלבד שלא ינענע אפילו מקצתו).

ועל זה מבאר שאין חוששים לזה, כיון

שאינו מתכוין לנענעו בידיו, ואינו פסיק רישיה. אבל אם הוא קרוב שיתנדנד מנגיעתו,

נתבאר לעיל סי' תקיג ס"ג (ואפילו ליגע בה [בביצה שנולדה בשבת] אסור, אף על פי

שמותר ליגע בכל דבר שהוא מוקצה, ואינו אסור אלא בטלטול, מכל מקום כיון שהביצה היא

עגולה אם יגע בה קרוב הדבר שיזיזנה מעט).

[3434]

ר"ת בתוס' עירובין עז, ב ד"ה אי הכי (משמע הכא דכל סולמות ניטלין בשבת ...

ואור"ת דהכא בסולמות של בית שדרך לטלטל מזוית לזוית, ולא דמי לסולמות של

עלייה שהם גדולים וחזו להטיח בהן גגו). ב"ח ד"ה מותר (סולמות שלנו שהן

קטנים ולא חזו להטיח בהן גגו). ט"ז סק"ד (סולמות שלנו שהם תמיד בתוך

הבית).

[3435]

רבי אברהם מבורגיל בתוס' שם (וה"ר אברהם מפרש דהתם ביום טוב שמוליך הסולם ברשות

הרבים, ורואין אותו ואומר להטיח גגו הוא צריך, וכיון דאסור ברשות הרבים אסור בחדרי

חדרים), וביצה ט, ב ד"ה מאי (והר"ר אברהם מבורגו"ל פירש ... הכא

מיירי ביום טוב דמותר להוציאו לחוץ, ואם כן איכא הך חששא. ולפי זה אסור לטלטל

הסולם שלנו ביום טוב ואפילו בביתו). יש"ש פ"א סי' כו (ונראה לי להכריע

כדברי הרב ר"א מבור"גייל, לחלק בין שבת ליום טוב, דלא מצאנו איסור

בהולכת סולם של עלייה כי אם ביום טוב, ומשום [שלא יאמרו] להטיח גגו כו'. ובשבת דלא

שייך האי חששא, שרי ... ולפיכך אסור לטלטל סולמות שלנו אפילו של בית, וכן עיקר). מ"א

סק"ז (שאר סולמות של בית אסור. וכ"כ ביש"ש. והוסיף דאפילו בבית אסור

לטלטלן. והמיקל בבית לא הפסיד). וקיי"ל כהכרעת המ"א, שלענין בתוך הבית

קיי"ל כר"ת להתיר בסולם של בית, ולענין להוציאו לחוץ קיי"ל כרבי

אברהם מבורגי"ל, לאסור אף בסולם של בית.

[3436] רש"י ט, א ד"ה אין

מוליכין (ואע"פ שהוא בא ליטול גוזלות לשמחת יום טוב).

והיינו

בגוזלות שאין מפריחין ושזימן אותן, באופנים שנתבארו לעיל סי' תצז סי"ז.

[3437]

רמב"ם פ"ה ה"ד, לענין סולם של שובך דלקמן ס"ט (אין מוליכין את

הסולם של שובך משובך לשובך ברשות הרבים, שמא יאמרו לתקן גגו הוא מוליכו. אבל ברשות

היחיד מוליכו). וקיי"ל כן לענין סולם של בית.

[3438]

רש"י ט, א ד"ה להטיח (שהיו טחין גגותיהן בטיט, לפי שלא היו משופעין, אלא

עשויין כמין תקרת עליה, ומשתמשין בהן, לפיכך טחין אותן ומשפעין הטיח לצד הכתלים

שיזובו מימיו). ט"ז ס"ק ד (דבימי התלמוד שהיו גגותיהם שוות והיו מטיחין

שם טיט, כמו שפירש"י בגמרא, על כן היו מחזיקים סולמות מיוחדות בחוץ לצורך

הטיחה).

נזכר גם לעיל סי' תלג ס"ג (שגגותיהן

היו שוין, ולא היה עליהם עוד גג אחר משופע מלמעלה), ושם נסמן (הערה יג).

[3439]

רש"י שם ד"ה הרואה (להטיח גגו הוא צריך, והרי הוא עושה מלאכה ביום טוב).

[3440] כדלעיל סי' שעב סט"ו (זיז

היוצא מן הכותל בפחות מי' טפחים מראשו, ויש בו ד' על ד', וסמך לו סולם ... שנוח לו

לעלות בסולם ולעמוד על הזיז ולהשתמש על הכותל).

[3441]

ט"ז סוף סק"ד (ואף על גב דעכשיו אין צריך להטיח גגים שלנו, משום שהם

משופים, מכל מקום גזירת חכמים לא בטלה).

וכן הוא לעיל סי' קכד ס"ד (כל דבר

הניתקן בשביל דבר אחר, אין ענינו שלא נעשית התקנה ההיא עד שיהיה שם אותו הדבר

שנתקנה בשבילו, רק ענינו שנעשית התקנה ההיא עכ"פ, גזירה שמא יהיה שם אותו

הדבר שנתקנה בשבילו (ואפילו אם בטלה הגזירה לגמרי לא בטלה התקנה שנתקנה במנין

חכמים, עד שימנו מנין אחר להתירה, אף על פי שבטל הטעם שבגללו תיקנו, כמו שיתבאר

בסי' ת"ר)). ולקמן סי' תר סוף ס"ד (אף שאין טעם זה שייך לזמן שקובעין

חדשים על פי החשבון, ולעולם יום ראשון הוא עיקר והוא יום טוב של תורה, מכל מקום

אין לזלזל ביום שני ולהקל בו מה שלא היו מקילין בו אבותינו).

[3442]

משנה ט, א (בית שמאי אומרים אין מוליכין את הסולם (סולם המיוחד לכך וניכר שהוא של

שובך, רש"י) משובך לשובך, אבל מטהו מחלון לחלון. ובית הלל מתירין), וכבית

הלל. טור ושו"ע ס"ד (מותר לטלטל סולם של שובך משובך לשובך).

[3443]

כלישנא קמא בגמרא שם (מחלוקת ברשות הרבים, דבית שמאי סברי הרואה אומר להטיח גגו

הוא צריך, ובית הלל סברי שובכו מוכיח עליו). רא"ש פ"א סי' יד בשם

הגאונים (ופסקו הגאונים ז"ל דבדרבנן עבדינן לקולא, ולכך לא הביא רב אלפס אלא

המשנה כצורתה, משום דסבירא ליה דבית הלל מתירין בכל מקום). טור ושו"ע שם (אפילו

ברשות הרבים).

[3444]

גמרא שם (ובית הלל סברי שובכו מוכיח עליו), ופרש"י (שובכו של סולם מוכיח,

שהוא ניכר שהוא של שובך).

[3445]

שו"ע ס"ה (להוציא גרף של רעי ולהחזירו, כדינו בשבת כך דינו ביום טוב).

[3446]

סעיפים עג-ד.

[3447]

גמרא כז, ב (בהמה שמתה ... דחולין שריא (לכלבים, ולא מתסרא משום מוקצה, רש"י)

... הכא במאי עסקינן במסוכנת ודברי הכל). רי"ף יד, ב (הא דחולין שרי לטלטלה,

דכיון דמסוכנת היא מערב יום טוב, דעתיה עילוי' מאיתמול להאכיל לכלבים, ולפיכך שרי

לטלטלה). טור ושו"ע ס"ו (בהמה שמתה ביום טוב, אם היתה מסוכנת מערב יום

טוב הרי זה מחתכה לכלבים). לבוש ס"ו (שכיון שהיתה מסוכנת מערב יום טוב, היתה

דעתו עילויה מערב יום טוב להאכילה לכלבים ואינה מוקצה).

ואף שנתבאר לעיל סי' תצז סכ"ח (אם נמצאת טריפה,

אסור לטלטלה אפילו מחמה לצל לדברי האוסרים נולד ביום טוב), ולא חילק בין בריאה

למסוכנת, כי גם במסוכנת אין דעתו מועלת, כגון הא דלעיל סי' תצח סי"א (בהמה

שהיא מסוכנת והוא ירא שמא תמות ... שיש שהות ביום כדי לאכול ממנה כזית).

היינו

שאין דעתו מועלת אלא במתה מאליה, והי' דעתו שאם תימצא טריפה יתננה לכלבים,

משא"כ בשחט אותה ונמצאת טריפה, אין דעתו מועלת, כיון שעל ידי שחיטה נשתנה

גופה.

ויתבאר בארוכה בקונטרס אחרון ס"ק ה.

[3448]

רמב"ם פ"ב הט"ז (בהמה שמתה ביום טוב, אם היתה מסוכנת מערב יום טוב,

הרי זה מחתכה לכלבים. ואם לאו, הואיל ולא היתה דעתו עליה הרי זה מוקצה ולא יזיזנה

ממקומה). מ"מ שם (משנה פרק אין צדין וגמרא, ומסקנא שם ובהלכות, דבמסוכנת

בבהמת חולין מותר לדברי הכל, ודוקא מסוכנת, אבל חולה לא, כיון שיש לנו מוקצה ביום

טוב). טור ושו"ע שם (ואם לא היתה מסוכנת, אף על פי שהיתה חולה, הרי זה מוקצה ולא

יזיזנה ממקומה).

והיינו כדעה הב' דלעיל סי' תצה

סי"ג (ויש אומרים ...מפני שיום טוב קל משבת לפיכך אסרו בו המוקצה). והטעם

שמחשבין אותו מוקצה ולא נולד, כדלעיל סי' תצז ס"ק ו (הנה דעת הרמב"ם

וסמ"ג ורש"ל, דכל דבר שלא נשתנה גופו ביום טוב, אף על פי שאינו מוכן

עכשיו למה שהיה מוכן מערב יום טוב, אין זה נולד אלא מוקצה, עיין שם גבי בהמה שמתה).

אבל לדידן שמוקצה מותר ביום טוב, כדלעיל

סי' תצה סי"ג (יש להחמיר בנולד ביום טוב ... אבל במוקצה נוהגין להקל במדינות

אלו אף ביום טוב). לפי זה קיי"ל שבהמה שמתה היא נולד, כדלעיל שם בקונטרס

אחרון ס"ק ז (דמתניתין דמחתכין הוה נולד), וסי' תצז ס"ק ו (דבהמה שמתה

הוי נולד), ולקמן ס"ק ה (דבהמה שמתה (מאליה) נקרא נולד).

ונתבאר לעיל סי' תצז סכ"ח (אם

נמצאת [בהמה ששחט ביום טוב] טריפה, אסור לטלטלה אפילו מחמה לצל, לדברי האוסרים

נולד ביום טוב, שהרי אתמול היתה עומדת ומוכנת לאכילת אדם ועכשיו שנטרפה עומדת

לכלבים, והרי זה נולד).

ולענין שבת, שגם הנולד מותר בה, נתבאר

לעיל סי' שכד ס"ה (מחתכין נבילה לפני הכלבים, אפילו נתנבלה היום, ואין בה

משום מוקצה, אפילו לא היתה חולה כלל מבעוד יום, שלא היה דעתו עליה כלל לכלבים

מבעוד יום).

[3449]

סעיף יד (כל מוקצה שהקצאתו אינה אלא מחמת מחשבתו של האדם ... אם חישב עליה מערב

יום טוב לאכילה ... מחשבה זו מוציאה מיד מחשבה הראשונה ... אבל כל מוקצה שהקצאתו

באה לו על ידי מעשה בני אדם ... צריך להזמינם מבעוד יום להאוסרים מוקצה ביום טוב,

הזמנה והכנה זו אינה במחשבה בלבד שיחשוב עליהם לאכילה, אלא צריך לעשות בהם הכנה

גמורה על ידי מעשה).

וכאן נחשבת הקצאתו מחמת מחשבה, אף

שהכניסן לאוצר להצניען לימות החורף. ונתבאר הטעם בקונטרס אחרון ס"ק ב.

[3450]

משנה וגמרא ל, א (אבל לא בעצים שבמוקצה ... זאת אומרת אין מתחילין באוצר תחלה, מני

רבי יהודה היא דאית ליה מוקצה). טור ומ"א סק"י (עצים המונחים בחדר באוצר

לימות החורף, אין מתחילין בהן ביום טוב לרבי יהודה, דהרי אקציה מהסקה).

[3451]

משנה וגמרא שם (מתחילין בערמת התבן ... זאת אומרת מתחילין באוצר תחלה,

מני רבי שמעון היא, דלית ליה מוקצה). טור ולבוש ס"ז (ערימת התבן ... דרך

לאוצרו לבהמה או לגבל בטיט לבנין, והוי ליה מוקצה ואסור לטלטלו).

[3452] גמרא שם (התם בתבנא סריא (נרקב

ומסריח שאין ראוי למאכל בהמה, וסתמיה לעצים ולא לאכילה, רש"י). תבנא סריא הא

חזי לטינא (לטיט ללבון לבנים, רש"י). דאית ביה קוצים (ואין יכול לגבלו בידיו

וברגליו, רש"י)). טור ושו"ע ס"ז (מתחילין בערימות התבן, אם

היא תיבנא סריא ואית ביה קוצים, שעומד להסקה). לבוש ס"ז (מתחילין בערימת

התבן, אם הוא תיבנא סריא ואית בה קוצים, שאין יכולין לשכב עליו ולא לגבלו לבנין

לתוך הטיט בידו או ברגליו, ומסתמא להסקה עומד). מ"א ס"ק י (תבנא סריא, דשוב

אינו ראוי למאכל בהמה, ואית ביה קוצים, דאינו ראוי לגבל בהן טיט).

[3453]

תוס' שם ד"ה התם

(גבי אוצר של תבן לא הקצה דעתו למה שראוי עתה, דלא הקצה דעתו כי אם ממאכל בהמה,

ועתה הוא ראוי להסקה, ומזה לא הקצה דעתו). מ"א סק"י (ואז אפילו מונח

באוצר שרי, אפילו לרבי יהודה, דלא אקצי' אלא ממאכל בהמה, אבל מהסקה לא אקצי').

[3454]

ט"ז סוף סק"ה (דהא עכ"פ לא נפלו שם הקוצים ביום טוב, אלא כבר בא שם

בעת האסף התבן, אלא שהוא לא ידע מזה עד היום ביום טוב, מותר, דאין כאן מוקצה אלא חסרון

ידיעה, ובאמת הוא מוכן לכך בין השמשות, כן נראה לענ"ד).

[3455]

סעיף ח (אף על פי שלא ידעו הבעלים כלל באותה שעה שנתייבשו, ואחר כך נודע להם שבבין

השמשות כבר היו יבשים, מותרין באכילה, שמתחלה כשהקצו אותן והסיחו דעתם מהם, לא

הוקצו אלא עד שיתייבשו, והרי נתייבשו והוכנו מבעוד יום).

וכן הוא לעיל סי' תצז סי"א (אפילו

לא ידע בהן מערב יום טוב, ואין בהם משום מוקצה).

[3456]

ט"ז שם (דהא עכ"פ לא נפלו שם הקוצים ביום טוב).

[3457]

מ"א שם (ונראה לי דתבנא סריא שהוא לח, אף על גב דחזי להיסק גדול, אסור לטלטלו,

דלא שכיח היסק גדול, כדאיתא בב"ב דף י"ט ע"ב). ובב"ב שם (תבן

חזי לבהמתו, בסריא. חזי לטינא, דאית ביה קוצי. חזי להסקה, במתונא. חזי להסק גדול,

הסק גדול לא שכיח).

[3458]

גמרא ל, סוע"א (אין מתחילין באוצר תחלה, מני רבי יהודה היא דאית ליה מוקצה). וכדלעיל

סי"ב ( אסור

להסיקן ביום טוב, לדברי האוסרים מוקצה ביום טוב) .

[3459]

סי' תצה סוף סי"ג (במוקצה נוהגין להקל במדינות אלו אף ביום טוב).

[3460]

משנה ל, ב (אין נוטלין עצים מן הסוכה, אלא מן הסמוך לה).

[3461]

גמרא שם (מאי שנא מן הסוכה דלא, דקא סתר אהלא, מן הסמוך לה נמי קא סתר אהלא (דכיון

דבטליה לגבי סכך כל פורתא דשקיל מניה סתירה הוא, רש"י), אמר רב יהודה אמר

שמואל מאי סמוך סמוך לדפנות (קנים הנזקפים סביבות לדפנות כיון שלא נארגו עם הדופן

לא בטלי לגבי דופן, ואינו דומה לסמוך לסכך, שהסכך אינו ארוג, לפיכך הכל שוה,

העליון כתחתון סכך הוא, רש"י)). והיינו שהחילוק הוא בין סכך לדפנות הוא רק

לענין "סמוך לה" (כדלקמן בסמוך), אבל הנוטל מן הדפנות והסכך עצמו, הוא

סותר אהלא בכל אופן.

[3462]

ברייתא שם (אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה ... ושוין בסוכת החג בחג

שאסורה). והיינו שבסוכה של מצוה, נוסף שהסכך והדפנות הוקצו למצות סוכה, ואסורים כל

שבעה (ודיניהם יתבארו לקמן סי' תרלח), אבל כאן במשנה לא מיירי בסוכת החג, וכדמפרש רש"י

(כגון בפסח או בעצרת ויושב בסוכה בגנה או בפרדס). טור ולבוש ס"ח (סוכה העשויה

שלא למצות סוכה, אלא לצל, ובשאר ימים טובים ... מן הסכך עצמו ... וכן מן הקנים

הנאגדים עם הדפנות, אסור ליטול מהם ... משום סתירת אוהל).

[3463]

גמרא שם (דקא סתר אהלא). וכן הוא לקמן סוף סי"ח (הרי זה כסותר אהל), ובסי'

תרלח סי"ב-ג (משום סתירת אהל). וכאן הזכיר "שהוא כסותר בנין",

וכדלעיל סי' שטו סוף ס"א (אהל קבע שהוא תולדת בונה).

וראה מראי מקומות וציונים.

[3464]

ירושלמי פ"ד ה"ב (שמואל אמר בשלא נתכוון לעבותה, אבל אם נתכוון לעבותה

אסור). אור זרוע הל' יום טוב סי' שס (ואפילו סמוך לדפנות, אם נתכוין לעבותה שיהא

הכותל עב, אסור, כדאמרינן בירושלמי שמואל אמר בשלא נתכוין לעבותה [אבל אם נתכוין

לעבותה] אסור). הגהות אשרי פ"ד סי' ג (ובשלא נתכוין לעשות שיהא הכותל עב, דאם

נתכוין לעבותה אסור). הובא בב"י ד"ה וכתוב בהגהות אשרי. ט"ז

סק"ו. מ"א סקי"א.

ומיירי אף אם העמיד החבילות אחר שגמר

הדפנות, כמבואר בט"ז שם (דכיון שהוא מתכוין להעבות, מה מועיל הגמר שהי' כבר,

כיון שהוא מתכוין להעבות הכותל וישאר שם, ממילא בטיל לגבי הדופן, ודאי אסור ליטלו

משם). ויתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג.

ומה שהזכיר "חבילות", נתבאר

בט"ז שם (כי מי שרוצה לחזק הדופן מניח שם חבילה מקושרת, שתהיה מחזקת הדופן

מחמת כבידה). וראה מראי מקומות וציונים.

[3465] רש"י במשנה (דבטליה לגבי

סכך), ובגמרא ד"ה סמוך (לא בטלי לגבי דופן).

[3466] שכל הסוגיא מיירי שלא ארגן

עמו, כמבואר ברש"י שם (קנים הנזקפים סמוך לדופן, ולא נארגו עמהם).

[3467] ירושלמי ופוסקים שם ( בשלא

נתכוון לעבותה).

[3468]

ט"ז שם (דאפילו בחבילות שהם מחזקים הדופן, מותר, כיון שאינם מחוברים עמהם). ויתבאר

בקונטרס אחרון סק"ד.

וכן הוא לקמן סי' תרלח סי"ג (הוסיף

בעביו קנים זקופים סמוכים לדופן כדי לחזקו ... אין בזה משום סתירת אהל).

[3469]

לקמן סי' תרלח סי"ג (אבל אם לאחר שגמר עשיית הדופן הוסיף בעביו קנים זקופים

סמוכים לדופן כדי לחזקו, ואינן מחוברין עם הדופן בענין שמותר ליטול קנים אלו

מהדופן ביו"ט ואין בזה משום סתירת אהל כיון שאינן מחוברין להדופן וכמו שנתבאר

בסי' תקי"ח).

וכן נראה לכאורה מדברי הטור כאן (ואם

לאחר שתקנה בדפנותיה ובסככה סמך לה עוד חבילות ולא חברם שמה ... מותר ליטלו),

לפירוש הט"ז דמיירי (כשאינו להעבותו, אלא) כשהוא לחזקו.

וכאן נפסק שגם בעשוי לחזקו אין הפרש בין

העמידן קודם גמר אריגת הדופן או אחריה.

וראה מראי מקומות וציונים.

[3470]

רש"י שם ד"ה סמוך (כיון שלא נארגו עם הדופן, לא בטלי לגבי דופן).

[3471]

טור (סמך לה עוד חבילות ולא חברם עמה ... מותר ליטלו). ופירש הט"ז שם (נקט

הטור חבילות, דהיינו מקושרים, ברישא גבי דפנות, לרבותא, דאפילו בחבילות שהם מחזקים

הדופן מותר, כיון שאינם מחוברים עמהם, וכל שכן באינם חבילות, דמותר בדפנות, כיון

שאינם חיזוק לדופן כלל).

[3472]

טור (ולא חברם עמה).

[3473]

רש"י שם ד"ה סמוך (ואינו דומה לסמוך לסכך, שהסכך אינו ארוג, לפיכך הכל

שוה, העליון כתחתון סכך הוא). מ"א סקי"ב (אבל עצים המונחים על הסכך,

בטלות לגבי הסכך, ואסור ליטלן דהוי כסותר).

[3474]

רב מנשיא שם (כי תניא ההיא באסורייתא), ופרש"י (חבילות של קנים שנתנן על הסכך,

מדלא התיר אגדן לא בטלינהו לגבי סכך, אלא להצניעם שם). טור ורמ"א ס"ח (והוא

הדין אם זרק חבילות על הסכך, דאינן בטילות לגבי הסכך אם דעתו להסיקן, מותר ליטלן

משם).

[3475]

שאינו בטל לסוכה, כדלקמן סי' תרכט סכ"ב (חבילי קש וחבילי עצים אין מסככין בהן

כשהן אגודין, מפני שפעמים שאדם בא מן השדה בערב בכל ימות החמה וחבילתו על כתיפו

ומניחה על גבי סוכתו שיש לו כל ימות החמה למקנהו, כדי ליבשה, ולא לשם ... אפילו

לצל, אלא כדי ליבשה, אין שם סכך עליה).

[3476]

לענין הניח על הסכך, דינם שוה כמו בסוכה שאינה של מצוה, כדלקמן שם ס"ג (הוסיף

עליו עוד קנים בעובי הסכך, הרי קנים אלו שהוסיף הן בטלים לגבי הסכך וחל עליהן

קדושת הסוכה, אבל אם הניח על הסכך חבילות של קנים מקושרים, כיון שלא התיר אגדן

ניכר הדבר שאינו מתכוין עליהם לסיכוך, שהרי דרך העולם שכל המסכך בקנים הוא מתיר

אגדן, וזה שלא התיר ניכר הדבר שאינו מתכוין בהן להוסיף בעובי הסכך, ולפיכך אינן

בטלים לגבי הסכך ולא חלה עליהם קדושת הסוכה).

ועיקר החילוק בינם הוא לענין הוסיף קנים

על הדפנות, כדלקמן שם ס"ד (אם

הוסיף קנים בעובי הדפנות, דהיינו שזקף קנים אצל הדופן סמוך לדופן, בין שהקנים הן

אגודים יחד כעין חבילה בין שהן מפורדין זה מזה, אם נתכוין בסמיכת הקנים לדופן כדי

לחזק את הדופן או כדי להוסיף בעביו, הרי הן בטלים לגבי הדופן, אף על פי שאינן

מחוברין לדופן, וחל עליהם קדושת הסוכה כמו על הדופן עצמו), וכאמור בברייתא (ושוין

בסוכת החג בחג שאסורה), שאף הסמוך לדפנות אסור.

[3477] תוכן הסעיף שלפנינו:

בסעיפים

הקודמים נתבאר שאין נוטלין עצי דפנות וסכך הסוכה משום סותר בנין.

אבל

אם נפלה הסוכה ביום טוב, אין בה משום סתירת בנין, אלא משום מוקצה, ומב' טעמים:

(א)

כיון שהוקצה בין השמשות מחמת איסור סתירה, הוקצה לכל היום.

(ב)

שאתמול היתה סוכה והיום שברי עצים, ואסור לדעת האוסרים נולד ביום טוב.

ואף

אם היתה הסוכה רעועה מערב יום טוב, ואפילו התנה עליה מערב יום טוב, שיש אומרים

שמועיל במוקצה מחמת איסור בבין השמשות. מכל מקום אינו מועיל בנולד, ואסור

עכ"פ לדעת האוסרים נולד ביום טוב.

[3478]

סט"ז וסי"ח.

[3479]

גמרא ל, ב (ורבי שמעון מתיר. והא קא סתר אהלא, אמר רב נחמן בר יצחק הכא בסוכה

נופלת עסקינן (שנפלה ביום טוב דליכא סתירת אהל. וטעמא דת"ק משום מוקצה, דהא

בין השמשות היתה קיימת, ומוקצה היא מחמת איסור סתירה, רש"י), ורבי שמעון

לטעמיה דלית ליה מוקצה, דתניא מותר השמן שבנר ושבקערה אסור (שמן הניתן להדלקת הנר

של שבת וכבה, המותר יש בה משום מוקצה ואסור, רש"י), ורבי שמעון מתיר. מי דמי,

התם אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו (שיודע שסופה לכבות הלכך בין השמשות דעתיה על

המותר, רש"י), הכא אדם יושב ומצפה אימתי תפול סוכתו (בתמיה, וכי נביא הוא

ויודע שעתידה ליפול למחר, רש"י)).

וכעין זה הוא לעיל סי' תקא ס"א (אין

מבקעין עצים ... מקורה שנשברה ביום טוב, משום דאתמול לא היה יודע שתשבר ולא היה

דעתו עליה להיסק. ואפילו להמתירין מוקצה ונולד ביום טוב, מודים במוקצה גדול כזה,

דקורה בריאה וחזקה אינה עשויה כלל להשבר).

[3480]

כדלעיל סי' שח סוף סי"ד (ובלבד שלא יעשה מעשה בגוף המוקצה על ידי תשמיש זה,

כגון להצית אש ביום טוב תחת עצי מוקצה, אע"פ שאינו מזיזם כלל, כמו שיתבאר

בסי' תק"א), ובסי' תקא סי"א (ואפילו לשורפן במקומן אסור, אף על פי שאינו

מטלטלן, לפי שהמוקצה אסור להשתמש בו וליהנות ממנו, כמו שיתבאר בסימן תק"ט),

ובסי' תקט סט"ז (שמסיק בעצים המוקצים, אף על פי שאינו מזיזם ממקומם, מכל מקום

כיון שנותן תחתיהם אש ומבעיר אותם, הרי עושה מעשה בגוף המוקצה).

[3481] משא"כ אם הוקצה בבין

השמשות מחמת הבא מאליו, כדלעיל סי' שי ס"ו (אבל דבר שהיה מוקצה בבין השמשות

בעל כרחו של אדם, לא הוקצה לכל השבת כולה,כגון דבר שהיה מוקצה מחמת איסור הבא

מאליו ולא על ידי גרמת האדם, ומשחשכה נסתלק האיסור, שוב אין בו משום מוקצה).

[3482]

סעיף יג (כבר ביארנו בהלכות שבת, דאין איסור מוקצה בשבת אלא ... או מוקצה מחמת

איסור שנדחה בידי אדם בין השמשות, כגון נר שהדליקו בו בשבת).

[3483]

גמרא שם (אמר רב נחמן בר יצחק הכא בסוכה רעועה עסקינן, דמאתמול דעתיה עלויה),

ופרש"י (דמסיק אדעתיה דנפלה ולמחר נפלה, הלכך לרבי שמעון מוקצה ליכא, דאמרינן

דעתיה מאתמול עלויה, ולת"ק לא אמרינן דעתיה עלויה בשום מידי דלא חזי בין

השמשות). והיינו שדינו כמו מותר השמן שבנר דלעיל, שאדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו,

שרבי שמעון מתיר, ואנן קיי"ל בזה כרבי יהודה שאוסר, כדלעיל סי' רעט ס"א

(נר שהדליקו בו מבעוד יום ודלק עד לאחר שחשכה, אף על פי שכבה אחר כך, אסור לטלטלו

כל השבת כולה ... לפי שבבין השמשות כשהיה הנר דולק היה אסור בטלטול ... ומתוך

שבבין השמשות שהוא תחלת כניסת השבת היה מוקצה מדעת האדם שהקצהו מדעתו כשהדליק בו ...

הוקצה לכל השבת כולה), ושם נסמן (הערה ב).

טור (אסור ליטול ממנה עצים ביום טוב,

ואפילו היתה רעועה ונפלה. ורבי שמעון מתיר ברעועה ונפלה). מ"א סקי"ג (צ"ע

למאי הלכתא כתב הטור סוכה רעועה שנפלה שרי לרבי שמעון, וכ"כ היש"ש, דהא

אפילו בשבת לא קי"ל כרבי שמעון במוקצה מחמת איסור, קל וחומר ביום טוב ... לכן

נראה לי דאפילו להמתיר מוקצה, מכל מקום מודה בזה דאסור).

[3484]

ברייתא שם (ואם התנה עליה הכל לפי תנאו). גמרא שם (סיפא אתאן לסוכה דעלמא),

ופרש"י (סיפא דקתני ואם התנה עליה, אסוכה דעלמא קאי, וארישא דברייתא קא מהדר ...

ואוקימנא בשנפלה ומשום מוקצה, וקאמר אם התנה עליה מבעוד יום שאם תפול מחר יסיקנה,

הכל לפי תנאו).

אמנם ברמב"ם ושו"ע לא נפסק

שמועיל כאן תנאי, והקשה ב"י ד"ה ומכל מקום (יש לתמוה למה השמיט

הרמב"ם הא דתניא ואם התנה עליה הכל לפי תנאו ... ואפשר לומר שהוא מפרש דלרבי

שמעון איצטריך נמי התנה, להיכא שהיתה בריאה מערב יום טוב, דבלא התנה לא שרי אלא

כשהיתה רעועה, להיכא שהיתה בריאה מערב יום טוב, דבלא התנה לא שרי אלא כשהיתה רעועה

מבעוד יום דוקא. אבל לרבי יהודה אפילו התנה נמי לא, דסבר הרמב"ם דבמוקצה לא

מהני תנאה).

והקשה במ"א ס"ק יג (וצ"ע

דהא במוקצה מחמת איסור אף בשבת קיי"ל כרבי יהודה, ואפילו הכי פסק בסי'

רע"ט ס"ד דמהני תנאי בנר שכבה), שהיא הדעה הראשונה דלעיל סי' רעט

ס"ה (אם התנה מבעוד יום על נר זה שיטלטלנו בשבת לכשיכבה, מותר לטלטלו אחר

שכבה, ואין אומרים מתוך שהוקצה בבין השמשות הוקצה לכל השבת, הואיל ואף בבין השמשות

לא הוקצה מדעתו לכל השבת, שהרי היה דעתו עליו לטלטלו לכשיכבה, והרי בודאי יכבה

בשבת כשיכלה השמן. ויש אומרים שאין התנאי מועיל כלום, שהואיל והקצהו מדעתו לבין

השמשות, דהיינו שכשהדליק בו היה בדעתו שיהא השמן דולק בו בבין השמשות ... הוקצה

לכל השבת כולה. וכן נוהגים במדינות אלו).

ועל זה מתרץ כאן, שאף לדעת הסוברים

שבמוקצה מחמת איסור מועיל תנאי, מכל מקום מודים שבנולד כזה (סוכה שנפלה) אין התנאי

מועיל. וביאר בקונטרס אחרון ס"ק ה ( במגן אברהם לא מצא טעם ברור להרמב"ם ובית יוסף. אבל מה

שכתבתי הוא ברור בגמרא דשבת), והיינו שאף שתנאי מועיל במוקצה, מכל מקום אין התנאי

מועיל בנולד כזה. ומסיק בסוף (לרבי יהודה בנולד לא מהני דעתו ... בנולד שנשתנה

גופו לא מהני דעתו ... הרמב"ם והרב בית יוסף בשו"ע סבירא להו, כיון

דמעלת התנאי אינו אלא משום דגלי דעתיה דדעתיה עליה, וכיון שלרבי יהודה לא מהני

דעתיה, אף גילוי דעתיה לא מהני, וסבירא להו דבסוכה שנפלה דאמרינן בגמרא דמהני תנאה,

היינו אליבא דרבי שמעון בסוכה בריאה, כמו שכתב הב"י).

ואף שכאן המוקצה חמור יותר מהנולד, דהא

קיי"ל שהמוקצה שנאסר בבין השמשות מחמת איסור אסור אף בשבת, ואילו הנולד אינו

אסור אלא ביום טוב. מכל מקום התנאי אינו מועיל אלא במוקצה, ולא בנולד כזה.

[3485] ואם הכניסן לאוצר, נתבאר דינם

לעיל סי"ב-טו.

[3486]

ואם פחתו לצורך ישראל, יתבאר דינם לקמן סכ"ב.

[3487]

משנה לא, ב (בית שהוא מלא פירות ונפחת, נוטל ממקום הפחת). רמב"ם פ"ב

ה"ט (בית שהוא מלא פירות מוכנין, ונפחת, נוטל ממקום הפחת). שו"ע

ס"ט (כלשון הרמב"ם).

[3488] רש"י במשנה שם (ולא אמרינן מוקצין

מחמת איסור הן, דאין יכול לפחתו ביום טוב) .

[3489]

מ"א סקי"ד (דמלאכה דאורייתא היא).

וכדלעיל סי' שיג סי"ז (שכל דבר

המחובר בקרקע יש בו בנין וסתירה ... יש חיוב חטאת לישראל, שהוא סותר על מנת לבנות).

וגם כאן הוא פותח על מנת לתקן אחר כך.

[3490] כדלעיל סי' שי ס"ד (כל

דבר שהיה אסור בטלטול בבין השמשות ובשבת הלך לו הדבר הגורם לו האיסור, כגון דבר

שהיה מוקצה בבין השמשות מחמת איסור, דהיינו שמחמת איזה איסור שהיה אסור באכילה ולא

היה ראוי לכלום בבין השמשות, היה מוקצה ואסור בטלטול ובשבת נסתלק ממנו האיסור

ונעשה ראוי, אעפ"כ אסור לטלטלו כל השבת כולה).

[3491] שאילו היו בסיס לדבר האסור

בין השמשות, אומרים בו מתוך שהוקצו כו', כדלעיל סי' רעט ס"א (נר שהדליקו בו

מבעוד יום ודלק עד לאחר שחשכה, אף על פי שכבה אחר כך אסור לטלטלו כל השבת כולה ...

לפי שבבין השמשות כשהיה הנר דולק היה אסור בטלטול ... מפני שהיה בסיס לשלהבת

הדולקת בו ... ומתוך שבבין השמשות שהוא תחלת כניסת השבת היה מוקצה מדעת האדם,

שהקצהו מדעתו כשהדליק בו ועשאו בסיס לדבר (האסור) המוקצה, הוקצה לכל השבת כולה).

[3492] הרמב"ן במלחמות יט,

סע"ב (שאף הפירות אין נעשין מוקצין מחמת הבית,

כיון שאין בעצמן איסור. לא אמרו בנר, אלא מפני שנעשה בסיס לדבר האסור, ואין הפירות

הסגורין בבית בסיס לבית, והוא לא הקצה דעתו מן הפירות בשביל פירות עצמן, אלא דעתו

עליהן לאכילה כל זמן שיוכל ליקח אותן ). ר"ן יז, ב (שאע"פ שאסור לפחות, אעפ"כ אין

הפירות מוקצין מחמת איסור הסתירה, דלא אמרינן מוקצה מחמת איסור אלא בשהאיסור בגופן,

או שנעשה בסיס לדבר האסור, דומיא דנר, אבל הכא הפירות ראויין ולא נעשו בסיס לבית,

אלא שדבר אחר גורם שאינו יכול להנות מהן). מ"מ פ"ב ה"ט (הרמב"ן

ז"ל כתב שאפילו בריא ונפחת ביום טוב מותר, לפי שאין הפירות מוקצין מחמת עצמן

ואינן בסיס לדבר האסור, וכן עיקר, וזה דעת ההלכות ורבינו) . הובא בט"ז ס"ק ז, ומ"א

ס"ק יד.

[3493] ר"ן שם (ואינו אלא כאילו

היו פירותיו במקום שאינו יכול להלך שם). ט"ז שם (ולפי זה נראה לי, דמי שיש לו

פירות מחוץ לתחום והביאם עכו"ם בשבת או ביום טוב, דמותר, דאין כאן מוקצה, דהא

הפירות היום אינם מוקצים הם אלא שאינו יכול ליקחם מחמת איסור חוץ לתחום).

ואף

שכתב הרמ"א סי' תקטו ס"ט (אף על גב דלית ביה איסור תחומין, אסור משום

מוקצה, דכל של ישראל צריך הכנה מבעוד יום, ואפילו למי שלא הובא בשבילו אסור). חלק

עליו הט"ז שם (נראה לענ"ד דלא קי"ל כההיא תשובת הרשב"א, שזכר

רמ"א סוס"י תקט"ו).

וכן

הוא לעיל סי' תקטו סי"א (נכרי שהביא לעיר דבר ... מחוץ לתחום ... אסורין

באכילה בו ביום למי שהובאו בשבילו), וסי"ד (לשאר כל אדם מותר באכילה, אפילו

בו ביום שהביא מחוץ לתחום), וסט"ו (וכיון שהוא ראוי לאכילה בו ביום למי שלא

הובא בשבילו, לפיכך אף מי שהובא בשבילו מותר לטלטלו ביום טוב, ואין לו דין מוקצה

כלל).

ואף

שנתבאר לעיל סי' תצח ס"ה (בהמות הרועות ולנות חוץ לתחום כל ימי הקיץ, אף

שנכנסים לבית בתחילת ימות הגשמים, מכל מקום כל ימי הקיץ אין דעת אנשי העיר עליהם

והרי הן מוקצין). היינו דוקא כשלנות חוץ לתחום תקופה ארוכה, שאין דעת אנשי העיר

עליהם.

ואף

שנתבאר לעיל שם ס"ו (בהמות של נכרי אין בהם דין מוקצה ... אפילו אם ידוע שלנו

חוץ לתחום. שהרי איסור מוקצה אין בהם, כיון שהן של נכרי). כאן הכוונה היא, שאף אם

הנכרי הביא מחוץ לתחום פירות של ישראל, מכל מקום אינם נעשים מוקצה מחמת שהיו חוץ

לתחום.

[3494]

מ"א ס"ק יד ( דמי

שיש לו לפתות טמונים בבור ופתחן עכו"ם בשבת או ביום טוב, דאין בהן משום מוקצה.

ומכל מקום אם עשה העכו"ם לצורך ישראל, אסור בכדי שיעשו, דמלאכה דאורייתא היא) .

והיינו שאם הביא הנכרי מחוץ לתחום לצורך ישראל, לא הי' נאסר אלא למי שהובא בשבילו,

אבל כיון שהיא מלאכה דאורייתא, אסור לכולם.

[3495]

סעיף א (נכרי שהביא דורון לישראל ... ואפילו לערב אינן מותרין אלא לאחר שהמתין

בכדי שיעשו ... שעשה הנכרי מלאכה גמורה ביום טוב לצורך הישראל).

[3496] מ"א שם (ובימי הפסח צריך

ליזהר בזה, אם יודע בודאי שפתח הבור היום). ומפרש כאן דמיירי שהביאן "למכור".

ואף

שאם כן לא הביא אותם לצורך ישראל, אלא למכור להם; הנה גם כשמביא למכור חשוב לצורך

ישראל, כדלעיל סי' רנב סי"ב (אבל נכרי העושה על המקח למכור לכל מי שיזדמן לו,

אם היא עיר שרובה נכרים מותר ליקח ממנו), משא"כ בעיר שרובה ישראל. והטעם

שאסור נתבאר שם (הערה קב). וכן הוא לעיל סי' תקטו סי"ח.

[3497]

סכ"ח וקונטרס אחרון סק"ו, שהאיסור בזה הוא משום נולד (ולא משום מוקצה),

וכנסמן לעיל (הערה 59 ).

ועוד יתבאר בזה לקמן בקונטרס אחרון

ס"ק ה.

[3498]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים סי"ב נתבאר, שאף עצים

שהכניסן לאוצר להצניען, סגי במה שמזמינם במחשבה להסקה.

ומבאר

דאף שנתבאר לעיל סי' תצה סעיף יד, שכל

מוקצה שהקצאתו מחמת מחשבתו, מחשבה מוציאה מיד מחשבה הראשונה, וכל מוקצה שהקצאתו

באה לו על ידי מעשה, צריך להזמינם על ידי מעשה.

מכל מקום נחשבת כאן הקצאתו על ידי מחשבה,

אף שהכניסן בידים לאוצר. ומבאר המקור והטעם.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[3499]

קונטרס אחרון סק"ט ( הנה

במגן אברהם משמע דאף אוצר נקרא אקצייה בידים. והפך מזה מבואר בגמ' דשבת דף

מ"ה סוף ע"א) .

[3500]

ח, א (אוצרות יין (שמסתפק הימנו יין לשולחנו, רש"י) צריך בדיקה, אוצרות שמן

אין צריך בדיקה. הכא במאי עסקינן במסתפק (אוצר שמסתפק הימנו יין לשולחנו, צריך

בדיקה, פעמים שהשמש נכנס להביא יין כשהוא כלה על השולחן ופתו בידו, רש"י). אי

הכי שמן נמי. שמן יש קבע לאכילה (יודע הוא כמה שמן צריך לכך וכך בני אדם, ומביאו

קודם סעודה, רש"י) יין אין קבע לשתיה ... בי ציבי ובי תמרי צריך בדיקה).

וכן הוא לעיל סי' תלג סט"ו (אוצרות יין

ושכר שמסתפק מהן, צריכין בדיקה, שלפעמים באמצע הסעודה הם כלים על השלחן והולך השמש

להביא מהן ופתו בידו).

וראה דברי נחמי' סי' כ אות י.

[3501]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים סט"ז נתבאר, שאם הוסיף קנים

לעבות את הדופן, הרי הם בטלים להדופן ואסורים, אף אם העמידן אחר שגמר כל הדפנות,

כדברי הט"ז.

ומוכיח כדבריו, דלא כדעת הרש"ל

ומ"א שהתירו בזה.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[3502]

ס"ק ו שם (דכיון שהוא מתכוין להעבות, מה מועיל הגמר שהי' כבר, כיון שהוא

מתכוין להעבות הכותל וישאר שם, ממילא בטיל לגבי הדופן, ודאי אסור ליטלו משם).

[3503]

הל' יום טוב סי' שס (ואפילו סמוך לדפנות, אם נתכוין לעבותה שיהא הכותל עב, אסור,

כדאמרינן בירושלמי שמואל אמר בשלא נתכוין לעבותה [אבל אם נתכוין לעבותה] אסור).

[3504]

פ"ד סי' ג (ובשלא נתכוין לעשות שיהא הכותל עב, דאם נתכוין לעבותה אסור).

[3505]

יש"ש פ"ד סי' ג (אם נתכוין בתחילת עשיית דופן כדי לעבותה, או לחזקה,

אפילו לא נארגו עם הכותל אסור, אבל לאחר שנגמר כבר הדופן עם סככה, וסמך עליה קנים

לעבותה, ולא נארגו עמה, אין בהם איסור).

[3506]

סקי"א (ודוקא שסמכם אחר שנגמר הדופן עם סככה, אע"פ שסמכן לעבותה. אבל אם

סמכן בתחילת עשייתה כדי לעבותה או לחזקה, אסור ליטלן (או"ז הג"א

יש"ש ב"י)).

[3507]

ט"ז ומ"א. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל שלג, שכנראה הי' לפניו כתב יד

חיבור הט"ז במהדורה קמא.

[3508] שכתב " ואם

לאחר שתקנה בדפנותיה ובסככה סמך לה עוד חבילות ולא חברם שמה ... מותר ליטלו" .

[3509] ס"ק ו (דכונת הטור,

דדוקא באינו מתכוין להעבות כלל, דהיינו שכבר נגמר כל הצורך ואין צריך להעבות, אז

דוקא מותר, ועל כן נקט לאחר שתקנה בדפנותיה, כלומר שאין צריך לשום תיקון לסכך או

לכותל. זה נראה לי פשוט וברור).

[3510]

ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל סט.

[3511]

פ"ד ה"ב (שמואל אמר בשלא נתכוון לעבותה, אבל אם נתכוון לעבותה אסור).

[3512]

מה שלא העתיקו ירושלמי זה, משום שלא הוצרכו לכך.

[3513] כדתנן ל, ב (אין נוטלין עצים

מן הסוכה, אלא מן הסמוך לה).

[3514]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים סי"ז נתבאר, שמה שהתירו ליטול

העצים שאינם כדי להוסיף בעובי הדופן, היינו אף אם העמידם כדי לחזקו ולסמכו, שכן

הוא בט"ז.

ואף שיש פוסקים שהשוו דין העמידם לחזקו

לדין העמידם לעבותו. מכל מקום נראה מדברי הראשונים כהט"ז.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[3515]

ס"ק ו (דאפילו בחבילות שהם מחזקים הדופן, מותר, כיון שאינם מחוברים עמהם).

דלא

כיש"ש פ"ד ס"ג (אם נתכוין ... כדי לעבותה, או לחזקה ... אסור),

ומ"א ס"ק יא (אם סמכן ... כדי לעבותה, או לחזקה, אסור ליטלן).

[3516]

כנסמן לעיל (הערה 114 - 115 ).

[3517] "סמך לה עוד חבילות ולא

חברם שמה ... מותר ליטלו".

[3518] שם (נקט הטור חבילות, דהיינו

מקושרים, ברישא גבי דפנות, לרבותא, דאפילו בחבילות שהם מחזקים הדופן מותר, כיון

שאינם מחוברים עמהם).

[3519]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"כ נתבאר שסוכה רעועה שנפלה

ביום טוב אסור לטלטלה, שמתוך שנאסרה בין השמשות נאסרה לכל היום, ואפילו אם התנה

עליה מערב יום טוב לטלטלה כשיפול, אין תנאי זה מועיל, שהתנאי מועיל רק במוקצה, ולא

בסוכה הנופלת שיש לה דין נולד.

ומבאר דאף שבבהמה שמתה מועלת דעתו, ואם כן

לכאורה גם בסוכה שנפלה תועיל דעתו, מכל מקום מוכח מהפוסקים שגם בשברי כלים וסוכה

שנפלה אין דעתו מועלת, וגם לא מה שהתנה שיטלטלנה כשתיפול.

ומאריך

לבאר בזה ג' שיטות:

(א)

שיטת המ"א, שבהמה שמתה נקרא נולד, ומכל מקום מועלת בה דעתו, כי בכל נולד

מועלת דעתו, גם בסוכה שנפלה, מלבד גרעינים וכיו"ב, שהם צריכים לפרי ובטלים

אליו.

(ב)

שיטת הרמב"ם וסיעתו, שבנולד לא מהני דעתו, ובבהמה שמתה מהני דעתו כיון שאינה

נולד אלא מוקצה.

(ג)

המסקנא לפי דעת רוב הפוסקים, שבכל נולד לא מהני דעתו, אף בשברי כלים וסוכה שנפלה,

מלבד בהמה שמתה וכיו"ב, שלא נשתנה גופה. וגם אינו מועיל מה שהתנה שיטלטלנה כשתיפול.

ומה שאמרו בברייתא שתנאי מועיל בסוכה

שנפלה, היינו רק לדעת רבי שמעון, דכמו שמועלת דעתו בסוכה רעועה העומדת ליפול, כן

מועיל תנאי בסוכה בריאה, " וכיון שלרבי יהודה לא מהני דעתיה, אף גילוי

דעתיה לא מהני", ואנן קיי"ל כרבי יהודה בנולד ביום טוב.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[3520]

דאמרינן בברייתא שם (ואם התנה עליה הכל לפי תנאו), ובגמרא שם (סיפא אתאן לסוכה

דעלמא), ופרש"י (סיפא דקתני ואם התנה עליה, אסוכה דעלמא קאי, וארישא דברייתא

קא מהדר ... ואוקימנא בשנפלה ומשום מוקצה, וקאמר אם התנה עליה מבעוד יום שאם תפול

מחר יסיקנה, הכל לפי תנאו).

וכתב על זה הב"י ד"ה ומכל

מקום (יש לתמוה למה השמיט הרמב"ם הא דתניא ואם התנה עליה הכל לפי תנאו ...

ואפשר לומר שהוא מפרש דלרבי שמעון איצטריך נמי התנה, להיכא שהיתה בריאה מערב יום

טוב, דבלא התנה לא שרי אלא כשהיתה רעועה, להיכא שהיתה בריאה מערב יום טוב, דבלא

התנה לא שרי אלא כשהיתה רעועה מבעוד יום דוקא. אבל לרבי יהודה אפילו התנה נמי לא,

דסבר הרמב"ם דבמוקצה לא מהני תנאה).

ועל זה הקשה המ"א ס"ק יג (וצ"ע

דהא במוקצה מחמת איסור אף בשבת קיי"ל כרבי יהודה, ואפילו הכי פסק בסי'

רע"ט ס"ד דמהני תנאי בנר שכבה), שהיא הדעה הראשונה דלעיל סי' רעט

ס"ה (אם התנה מבעוד יום על נר זה שיטלטלנו בשבת לכשיכבה, מותר לטלטלו אחר

שכבה, ואין אומרים מתוך שהוקצה בבין השמשות הוקצה לכל השבת, הואיל ואף בבין השמשות

לא הוקצה מדעתו לכל השבת, שהרי היה דעתו עליו לטלטלו לכשיכבה, והרי בודאי יכבה

בשבת כשיכלה השמן. ויש אומרים שאין התנאי מועיל כלום, שהואיל והקצהו מדעתו לבין

השמשות, דהיינו שכשהדליק בו היה בדעתו שיהא השמן דולק בו בבין השמשות ... הוקצה

לכל השבת כולה. וכן נוהגים במדינות אלו).

[3521]

בפנים סוס"כ ( ואפילו

אם התנה עליה מערב יום טוב שיהיה מותר לטלטלה לכשתפול ביום טוב, אין תנאי זה מועיל

כלום, דאף שהיה דעתו עליה מערב יום טוב ואין בה משום מוקצה, מכל מקום יש בה משום

נולד, שהרי אתמול היה עליה שם סוכה והיום נקראת שברי עצים, ולפיכך אסור לטלטלה

להאוסרים נולד ביום טוב ).

[3522] "מסיקין בתמרין, אכלן

(ביום טוב, רש"י) אין מסיקין בגרעיניהן (ביום טוב, דהוה להו נולד, רש"י)

דברי רבי יהודה. ורבי שמעון מתיר. מסיקין באגוזים, אכלן אין מסיקין בקליפותיהן

דברי רבי יהודה. ורבי שמעון מתיר".

[3523]

סד"ה אכלן (חשיב להו נולד, ולא מהני מה שדעתו עליהם מאתמול).

[3524]

ס"ז (שקדים ואגוזים שאכלו מערב יום טוב, מסיקין בקליפיהם ביום טוב. ואם אכלם

ביום טוב, אין מסיקין בקליפיהם), ובמ"א שם ס"ק יד (ואפילו ראוים למאכל

בהמה, מכל מקום הוה ליה נולד, דאתמול היו עומדים לאדם).

וכן הוא לעיל שם סט"ז (מסיקין

באגוזים ושקדים. ואם אכלן ביום טוב אין מסיקין בקליפיהן, אפילו הן ראויים למאכל

בהמה, מפני שאתמול היו מחוברים וטפלים להאוכל ונחשבין כאוכל עצמו, ועכשיו אין

נחשבין כאוכל כלל, והרי זה נולד).

[3525]

על מה שנפסק בשו"ע שם ס"ל (גרעיני תמרים, במקום שמאכילים אותם לבהמה

מותר לטלטלן, ואדם חשוב צריך להחמיר על עצמו), כתב המ"א בס"ק נה (מדלא

כתבו הטור והמחבר בשאר נולד שצריך להחמיר, נראה לי דוקא גרעינים, משום דיש מקומות

שאין מאכילין אותן לבהמה). הרי שגרעינים יש להם דין נולד, ומותרים בשבת כי הנולד

מותר בשבת, כמבואר בשו"ע שם סכ"ז (עצמות שראויים לכלבים, וקליפים שראוים

למאכל בהמה ... מותר להעבירם מעל השלחן), וכתב המ"א שם ס"ק מט (היינו למאן

דאמר נולד שרי).

וכן הוא לעיל שם ס"ס (וקליפי פירות

שראויות לבהמה ... מותרים בטלטול כשאר מאכלי בהמה. ואף על פי שנתפרקו העצמות מהבשר

והקליפות מהפירות בשבת עצמה, והרי הן נולד כמו שיתבאר בסי' תק"א, אין בכך

כלום, שהנולד מותר בשבת. אבל ביום טוב יש להחמיר בנולד).

[3526] וכיון שדעתיה עליהם לא מועיל

בנולד, לכן גם תנאי לא מועיל בהם, שהרי עיקר מעלת התנאי כו'.

[3527]

ד"ה ומ"ש ואם התנה (דכיון שהתנה עליה לא אקצי דעתיה מינה).

[3528] "ואם התנה עליה הכל לפי תנאו ...

בסוכה דעלמא ורעועה דאתמול דעתיה עילויה שתפול ... סוכה דעלמא היתה עשויה מזמן

גדול ועתה בין השמשות אינו בודל ממנה ויושב ומצפה מתי תפול". הרי שהתנאי

מועיל כיון דדעתיה עלויה שתפול.

[3529]

"ונראה לי דאפילו היתה רעועה מקרי נולד, דמעיקרא כלי והשתא שבר כלי".

וכן הוא לעיל שם סוס"א (אם היתה

רעועה מערב יום טוב וקרובה להשבר, כיון שהיה יודע שתשבר ודעתו עליה להסקה לכן מותר

לבקעות ממנה, להמתירים נולד ביום טוב. אבל להאוסרים נולד ביום טוב, אסור לבקעות

ממנה, דאתמול היה כלי שלם ראוי למלאכתו, דהיינו בנין, והיום היא שבר כלי, והרי זה

נולד ביום טוב).

[3530] ולא רצה לתרץ שהטעם שאינו

מועיל תנאי לדידן, כי לדידן הנולד אסור ביום טוב, ובנולד אין התנאי מועיל.

[3531] "מותר להשליך הבני מעיים שהסריחו

לכלבים, אף על גב דנולד הוא, כמו נבילה שנתנבלה בשבת, ואפילו הכי שרי כיון שדעתו היה

מאתמול ליתנו לכלבים כשיסריח ... הבר אווזא נשחטה מערב יום טוב" .

והכי

קיי"ל, כמבואר בפנים סי"א (בהמה שמתה ביום טוב ... אסור לטלטלה ביום טוב

לדברי האוסרים נולד ביום טוב (כמ"ש בסי' תצ"ה) ... והרי זה נולד ביום

טוב).

[3532] שבזה מיירי כל המשך הקונטרס

אחרון, שמתה מאליה, ולא נשתנה גופה, ולשיטת הרמב"ם נקראת מוקצה (ולא נולד),

וקיי"ל דאף שנקראת נולד, מכל מקום כיון שלא נשתנה גופה מועלת בה דעתו, כמבואר

בפנים סי"א (בהמה שמתה ביום טוב, אם היתה מסוכנת ... מוכנת לכלבים ... אבל אם

לא היתה מסוכנת ... הרי זה נולד).

אבל

אם נשחטה ונמצאת טריפה, שלא מתה מאליה, נתבאר לעיל סי' תצז סכ"ח (אם נמצאת

טריפה, אסור לטלטלה אפילו מחמה לצל לדברי האוסרים נולד ביום טוב), ולא חילק בין

בריאה למסוכנת, כי גם במסוכנת אין דעתו מועלת, כגון הא דלעיל סי' תצח סי"א

(בהמה שהיא מסוכנת והוא ירא שמא תמות ... שיש שהות ביום כדי לאכול ממנה כזית), אם

היתה דעתו שאם תימצא טריפה יתננה לכלבים, אין דעתו מועלת, כיון שעל ידי שחיטה

נשתנה גופה.

[3533]

לענין בני מעים – בדף לג, א (אמר ליה רבא לשמעיה, טוי לי בר אווזא ושדי מעיה

לשונרא (השלך בני מעים לחתול, רש"י). התם כיון דמסרחי, מאתמול דעתיה עלויה (מאתמול

דעתיה עלוייהו להשליכם לחתול, רש"י)).

ולענין נבלה – בדף כז, ב (רבי שמעון

אומר מחתכין את ... הנבלה לפני הכלבים ... מודה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו שאסורין ...

הכא במאי עסקינן במסוכנת (בין השמשות, דדעתיה עלויה להאכילה לכלבים, רש"י)).

[3534] "בהמה שמתה ביום טוב, אם

היתה מסוכנת מערב יום טוב הרי זה מחתכה לכלבים".

וכן הוא בפנים סי"א ( בהמה שמתה ביום טוב, אם היתה מסוכנת

מערב יום טוב מותר לטלטלה ולחתכה לפני הכלבים ביום טוב, לפי שמאתמול היא עומדת

ומוכנת לכלבים, שהוא יודע שתמות ביום טוב) .

[3535]

שבת כט, א ד"ה אכלן (דהתם בר אווזא נשחט מערב יום טוב, ואין המעיים צריכים

לאווז, וכיון דמבעוד יום דעתיה למיתביה לשונרא אם יסריחו, חשיבה הכנה מעלייתא. אבל

הכא הגרעינין צריכין לאוכל, וחשיבי כאוכל עצמו עד שיאכל התמרים, לכך חשיב להו נולד,

ולא מהני מה שדעתו עליהם מאתמול).

[3536]

פ"ב הט"ז (בהמה שמתה ביום טוב אם היתה מסוכנת מערב יום טוב הרי זה מחתכה

לכלבים. ואם לאו, הואיל ולא היתה דעתו עליה הרי זה מוקצה ולא יזיזנה ממקומה).

וכן הוא דעת הסמ"ג ורש"ל,

כדלעיל סי' תצז קונטרס אחרון ס"ק ו (הנה דעת הרמב"ם וסמ"ג

ורש"ל דכל דבר שלא נשתנה גופו ביום טוב אף על פי שאינו מוכן עכשיו למה שהיה

מוכן מערב יום טוב אין זה נולד אלא מוקצה, עיין שם גבי בהמה שמתה), ושם נסמן

(הערות 293 - 294 ).

[3537]

לג, א (דרש רבא ... ואוּד שנשבר אסור להסיקו ביום טוב, לפי שמסיקין בכלים ואין

מסיקין בשברי כלים ... והא אמר ליה רבא לשמעיה טוי לי בר אווזא ושדי מעיה לשונרא.

התם כיון דמסרחי מאתמול דעתיה עלויה).

[3538]

שברי כלים.

[3539]

בר אווזא.

[3540]

ב, א (דאית ליה מוקצה אית ליה נולד, ודלית ליה מוקצה לית ליה נולד).

[3541] ע"ב (והאמר רב נחמן מאן

דאית ליה מוקצה אית ליה נולד, דלית ליה מוקצה לית ליה נולד).

[3542] פ"ה סי"ד (והא

דפריך בסוף כירה (מה, ב) אמילתא דרבי יוחנן מדרב נחמן דמאן דלית ליה מוקצה לית ליה

נולד. לא קי"ל הכי, והוי מצינן לשנויי התם דלא קי"ל הכי, ולא חשש).

[3543] כיון שלדעת הרמב"ם בהמה

שמתה ומעים דבר אווזא נקרא מוקצה, ולא נולד.

[3544]

שבת כט, א (מסיקין בכלים, ואין מסיקין בשברי כלים דברי רבי יהודה, ורבי שמעון מתיר.

מסיקין בתמרין, אכלן אין מסיקין בגרעיניהן (דהוה להו נולד, רש"י) דברי רבי

יהודה, ורבי שמעון מתיר. מסיקין באגוזים, אכלן אין מסיקין בקליפותיהן דברי רבי

יהודה, ורבי שמעון מתיר. וצריכא דאי אשמעינן קמייתא, בההיא קאמר רבי יהודה משום

דמעיקרא כלי והשתא שבר כלי והוה ליה נולד ואסור, אבל תמרים דמעיקרא גרעינין והשתא

גרעינין אימא שפיר דמי. ואי אשמעינן גרעינין, הוה אמינא דמעיקרא מכסיין והשתא

מיגליין (הלכך נולד הוה, רש"י), אבל קליפי אגוזין דמעיקרא מיגלו והשתא מיגלו

אימא שפיר דמי, צריכא).

[3545] והטעם שלדעת הרמב"ם

גרעינים נקראים נולד ובני מעיים נקראים מוקצה, הוא כטעם שכתבו התוס' לחלק בין נולד

של גרעינים שאין מועיל בהם דעתו לבין נולד של בני

מעיים שמועיל בהם דעתו.

[3546]

כנסמן לעיל (הערה 146 ).

[3547] שלהרמב"ם יש ב' סוגי

נולד: א' מה שהוא צריך לפרי (כמו גרעינים), ב' מה שנשתנה גופו (כמו סוכה רעועה).

ואם כן נוכל לומר לכאורה שרק בסוג הראשון לא מהני דעתו עליהם משא"כ בסוג

השני.

[3548]

אוצ"ל: שם נולד.

[3549] שמטעם זה לא הביא הרמב"ם

ההלכה שמועיל בו תנאי, שכיון שהוא נולד אין התנאי מועיל בו. והא דאמרינן בגמרא (ל,

ב) "ואם התנה עליה הכל לפי תנאו", היינו רק לרבי שמעון שגם בנולד מועיל

דעתיה עלויה ותנאי, משא"כ לדידן (כדלקמן בסוף הקונטרס אחרון).

[3550] ואף שלפי גירסת ופירוש התוס'

מועלת דעתו גם בנולד לפעמים, מכל מקום לא קיי"ל כגירסא זו, אלא שבנולד אין

דעתו מועלת. ולכן לא הביא הרמב"ם ההלכה שמועיל בו תנאי.

[3551]

יט, ב ד"ה שמן (אם טען בית הבד מבעוד יום והשמן זב והולכת כל השבת, רב אסר

אותו שמן משום מוקצה, דהוי נולד גמור, דמחמת קורות והעיגול שעליו לא היה ראוי בין

השמשות לאכילה, אע"ג דעל מנת כן הניחו וסמך על זה שיזוב כל השבת, כיון דאין

משקין בעולם, האי סמיכה לאו מידי הוא, והוי נולד גמור ... צואת קטן שהיה כבר במעיו

מהני בהן סמיכה ... אבל הכא שמן הבלוע בזיתים, כל זמן שלא יצא הוי נולד גמור ולא

הוי משקה)

וראה גם לעיל סי' שה קונטרס אחרון סוף

סק"ב (כדמוכח בתוספות בשבת שם גבי צואה, דאי לא הוי מאתמול במעיו לא מהני

דעתיה עילויה).

[3552]

קכא, ב (צואה של קטן ... היא עצמה מוכנת לכלבים, וכי תימא דלא חזיא ליה מאתמול

(שהיום נולדה, רש"י), והתניא נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל

אדם (ואע"ג דמאתמול לא הוי הני קמן, כיון דאורחייהו בהכי דעתיה עלייהו, הכא

נמי כיון דאורחיה דקטן בהכי דעתיה עליה דלכי תיתי יאכילנה לכלבים).

[3553]

אולי צ"ל: דמעיקרא מיכסי והשתא מיגלי.

[3554]

כמו דמהני דעתו בבני מעיים שאינם צריכים לאווז.

[3555]

ראה רש"י תענית כב, ב ד"ה וטהרו (וכגון ששהו ימי עיכול, ופירשא בעלמא

הוא). וכדלעיל סי' תסז ס"ג (אם שהו במעיו כשיעור עיכול, דהיינו מעת לעת, הרי

הם כמעוכלים לגמרי ונפקע מהם איסור חמץ).

[3556] שגם הצואה נקראת מוקצה ולא

נולד, ולכן אפשר דמהני ביה דעתיה עלויה.

[3557]

שבת מה, ב (צואה של תרנגולין ושל בני אדם ובאותה חצר, מותר לכבדה ולהוציאה לבית

הכסא, דגרף של רעי מטלטלינן ליה ומפקינן ליה). הרי שלפי גרסתו בגמרא, הצואה היא

מוקצה, ואין דעתו מועלת בו.

[3558]

הל' שבת פכ"ו הי"ג (צואה וכיוצא בהן, אם היו בחצר שיושבין בה, מותר

להוציאן לאשפה או לבית הכסא, וזה הוא הנקרא גרף של רעי). מ"מ שם (סוף פרק כל

כתבי (קכא, ב) מבואר זה גבי צואה של קטן, וכפי גרסת ההלכות שם עיקר).

[3559]

שם פט"ז סי' יא (כגירסת הרי"ף).

[3560]

סל"ד (צואה, בין של אדם בין של תרנגולים וכיוצא בהם, אם היו בחצר שיושבים בה,

מותר להוציאם לאשפה).

וכן הוא לעיל שם סע"ב (צואה, בין

של אדם בין של תרנגולים וכיוצא בהם, אם היו בחצר שהוא דר בה ... מותר להוציאם

לאשפה ... וזה הוא הנקרא בכל מקום גרף של רעי). הרי קיי"ל שצואה היא מוקצה,

ואין דעתו מועלת בה, שהיא נולד.

[3561]

ד"ה צואה (ולפי דבריהם אין חילוק בין צואת קטן לצואת תרנגולים. אבל לפי גירסא

שלנו בגמרא, צואה של קטן אפילו היא בחצר אחרת מותר לטלטלה ולפנותה, מפני שראויה

להאכילה לכלבים).

[3562]

במלחמות רמב"ן שבת פכ"ב ס, ב (ובתוך הקערה אסור, דמעיקרא לאו משקה והשתא

משקה, והוה ליה כזיתים וענבים שיצאו מהם משקין שאסורין משום נולד ... ובתשובה

לרבינו הגדול ז"ל כלשון הזה מצינו בה ... וחולב בתוך הקערה, דמלאכת משקין היא,

לא הותרה ביום טוב, אלו דברי רבינו הגדול ז"ל שכתב בתשובתו). וכן הוא בחדושי

הרמב"ן לשבת קמד, ב.

והוא ב שו"ת הרי"ף סי' שיב (וחולב

לתוך הקערה, והיא מלאכת משקין, לא הותרה ביום טוב ... היינו טעמא דהיוצא מהן אסור ...

נפקי להו מתורת אוכל לתורת משקין, והוו להו נולד ואסירי ).

הובאו גם לעיל סי' תצה קונטרס אחרון

ס"ק ו. סי' תקה סוף ס"ג (ושם הערה 15 ).

[3563]

א, א ד"ה ואיכא (והכא נולד גמור חשבינן ליה, דכיון דתרנגולת עומדת לגדל ביצים

יצתה מתורת אוכל לגמרי, וביצה שלה אף על פי שהוא אוכל גמור, ואפילו חשב לאכלה מערב

שבת, על כרחך נולד הוא ומיתסר), והיינו גם לולי הטעם דלעיל סי' תקיג ס"ב.

הרי בהדיא בדבריו שאפילו חשב לאכלה מערב

שבת אינו מועיל בנולד.

[3564]

ס"א (וגוי החולב בהמה ביום טוב וישראל רואהו, יש להקל, אך נהגו בו איסור, ואין

לשנות). והוא כשיטת הרי"ף וסיעתו הנזכרים לעיל.

[3565]

כדלעיל סי' שה סכ"ט (מותר לומר לנכרי לחלוב הבהמה בשבת מפני שהיא מצטערת מרוב

החלב ולא גזרו על אמירה לנכרי במקום צער בעלי חיים שהוא מן התורה), וסל"ב (וכל

זה לאכול החלב למוצאי שבת, אבל בשבת עצמה אסור אפילו לטלטלו, אפילו חלבה הנכרי

מעצמו).

[3566]

סק"ג (מהרי"ל כתב שהורה היתר בנחלבה ביום טוב ראשון או בשבת שלפניו

לאכלה בשני בשבת, שהוא יום טוב שני ... משום דלא אסח דעתיה מיניה לגמרי ... כיון

דיש היתר לחלוב על ידי אמירה לעכו"ם משום צער בעלי חיים עכ"ל, משמע דבו

ביום אסור לאכלו). הרי שאסור משום נולד, אף דלא אסח דעתיה מיניה.

[3567]

בתשובה ח"ה סי' רכו (נכרי החולב ביום טוב שחל להיות אחר השבת, ובפני ישראל

... החלב אינו מוקצה, שהרי מוכן הוא ... דאפילו ישראל איפשר דמותר הוא לחלוב תוך

הקדרה, שיש בה אוכל).

והיא דעה הא' דלעיל שם ס"ה ( נחלב לתוך כלי ריקן, והיא עומדת לאכילה,

הרי חלב זה מותר באכילה בו ביום ... לפי שאין תורת נולד על חלב זה, כיון שהבהמה

עומדת לאכילה, ואילו היה הישראל רוצה היה חולבה בעצמו בהיתר דהיינו לתוך המאכל,

ונמצא שחלב זה הוא מוכן מערב יום טוב, שהרי בידו הוא לחלוב את בהמתו בכל עת שירצה) .

[3568] ולא משום דעתו לחולבה לקערה

על ידי נכרי.

[3569] דלא מהני בה דעתיה עילויה.

[3570] בקטע שלפנינו יתבאר:

עד

כאן נתבארה שיטת הרמב"ם וסיעתו, שבנולד לא מהני דעתיה, ובבהמה שמתה מהני

דעתיה, כיון שאינה נולד אלא מוקצה.

אמנם

אנן קיי"ל כהמ"א שבהמה שמתה נקרא נולד, ומכל מקום מהני בה דעתיה. שלפי

זה נתבארה לעיל שיטת המ"א, שבכל נולד מהני דעתיה, גם בסוכה שנפלה, מלבד

גרעינים וכיו"ב שהם צריכים לפרי ובטלים אליו.

על

זה מוכיח כאן מכמה סוגיות, שבכל נולד לא מהני דעתיה, אף בשברי כלים וסוכה שנפלה,

מלבד בהמה שמתה וכיו"ב, שלא נשתנה גופם, מהני.

[3571]

כנסמן לעיל (הערה 142 ).

[3572]

קונטרס אחרון סק"ו (המגן אברהם כתב בסי' תצ"ט ס"ק ט' דבהמה שמתה

הוי נולד).

[3573] אף שלפי זה יש לכאורה מקום

לומר שגם בסוכה שנפלה מועיל מה שהתנה שיטלטלנה כשיפול.

מכל מקום יש להוכיח שבנולד אין מועלת

דעתו אלא בדבר שלא נשתנה גופו, כמו בהמה שמתה, ולא בדבר שנשתנה גופו, כמו שברי

כלים וסוכה שנפלה.

[3574] כנסמן לעיל (הערה 147 ).

[3575] כדלעיל סי' תקא סי"א (כלים

שנשברו ביום טוב ואין עושין מעין מלאכתן הראשונה ... אין מסיקין בהן, מפני שהן

נולד).

[3576]

"דאדליק ביה פורתא הויא ליה שבר כלי, וכי קא מדליק בשבר כלי קמדליק".

וכן הוא לעיל סי' רסד סט"ו ( אסור להדליק בחתיכת בגד שהיא ג' אצבעות

מצומצמות לא פחות ולא יותר ... נעשית שבר כלי ביום טוב. וזהו הנקרא נולד, שנולד

ביום טוב, וכל נולד אסור להשתמש בו ביום טוב, אם כן מה שהוא מתעסק להדליק רוב

היוצא ממנה חוץ לנר אחר שהתחיל להדליקה, הוא עושה איסור בזה שמשתמש בנולד ביום טוב) .

[3577] כיון שבידו לחלוב בהיתר לתוך

המאכל, כנסמן לעיל (הערה 178 ).

[3578] בהכרח לחלק בין חלב, שמועלת

דעתו כיון שלא נשתנה גופו, לבין שבר כלי שאין מועלת דעתו, כיון שנשתנה גופו.

[3579]

כנסמן לעיל (הערה 155 ).

[3580] מטעם דמעיקרא מיכסי כו'.

[3581]

בין גרעין שלא נשתנה גופו כלל, לבין חלב שנשתנה גופו קצת.

ולאידך בהכרח לחלק לענין אם מועלת דעתו,

שבגרעינים אין דעתו מועלת, כיון שהם צריכין לאוכל, כמובא לעיל (ונסמן בהערה 146 ),

ובחלב מועלת דעתו לשיטת הרשב"א וסיעתו.

[3582]

"גוי החולב בהמה ביום טוב, וישראל רואהו, יש להקל. אך נהגו בו איסור, ואין

לשנות".

וכן הוא לעיל שם סוף ס"ה (ולענין

הלכה כבר נהגו כסברא האחרונה ואין לשנות).

[3583]

סעיף א (דנולד דביצה ליתיה בידו, מה שאין כן בהך נולד דסמיה בידו, ולפיכך שרי

לגמרי. ואין ספק שמאלו הסברות שהזכרתי עד עכשיו דברי הרשב"א הם עיקר).

[3584]

מה שבידו להדליק בכל

עת שירצה

ומה שהיה דעתו להדליקו לא מהני (כנסמן לעיל הערה 187 ),

כי מכל מקום נחשבת הפתילה שבר כלים שאין דעתו מועלת בהם.

[3585]

שבת כה, ב (הדלקת נר בשבת חובה). ובהלכה הנ"ל מיירי ביום טוב שחל בערב שבת,

כדלעיל סי' רסד סט"ו (ואם חל יום טוב בערב שבת ... והרי נעשית שבר כלי ביום

טוב וזהו הנקרא נולד).

[3586]

סקי"ד (יום טוב שחל להיות ערב שבת אין מדליקין בחתיכות בגד שהיא ג' אצבעות על

ג' אצבעות מצומצמים, דכיון דאדליק בה פורתא הוה ליה שבר כלי ואסור להדליק בה).

[3587]

לדעת הרשב"א ש"בידו" מועיל בחלב. וכיון

ש"בידו" לא מועיל כאן, בודאי גם דעתו לא מועלת כאן.

[3588]

ס"ו (ואם הסיק בכלים, אסור להפוך באש לאחר שהודלקו במקצת, דאז הוי שבר כלי,

אלא אם כן ריבה עליהם עצים מוכנים).

וכן הוא לעיל שם סי"ג אבל אסור

להפוך באש לאחר שהודלק מקצתו, דאז נעשה שבר כלי. וכיצד הוא עושה, מרבה עליהם עצים

מוכנים ומסיקן, דאז יכול להפוך באש אף לאחר שהודלקו מקצת מן הכלים, לפי שהן בטלים

ברוב עצים המוכנים).

[3589]

כט, א (מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים. כיון דאדליק בהו פורתא הוה ליה שברי

כלים, וכי קא מהפך, באיסורא קא מהפך. דעבד כדרב מתנה, דאמר רב מתנה אמר רב עצים

שנשרו מן הדקל לתנור ביום טוב, מרבה (עליהם) עצים מוכנין (ומבטלן ברוב, רש"י)

ומסיקן).

ונתבארה הלכה זו לעיל סי' תקז ס"ג.

[3590] שמיד אחר שהודלק מקצתו נעשה

שבר והוי נולד, ולא הותר להפוך באש אלא על ידי ריבוי עצי היתר.

[3591]

בעבודת הקדש שער ה סי' ב (כשאמרו מסיקין בכלים, ובלבד שלא יהא מהפך בהן לאחר שאחזה

בהן האור ואכלה מקצתן, לפי שנעשו שברי כלים והרי הן כנולד, וכשהוא מהפך באיסור הוא

מהפך. ואם רבה עליהן עצים מוכנים, מותר להפך בהן, שבהיתר הוא מהפך).

[3592]

הלכה יב (ומתוך זה כתב הרשב"א ז"ל, כשאמרו מסיקין בכלים ובלבד שלא יהא

מהפך בהן לאחר שאחזה בהן האור ואכלה בהן קצתם, לפי שנעשה שברי כלים והרי הן כנולד,

וכשהוא מהפך באיסור הוא מהפך. ואם רבה עליהם עצים מוכנין, מותר להפך בה, שבהיתר

הוא מהפך עכ"ל).

[3593] אע"פ שלדעתו סגי במה

שבידו לעשות בהיתר (כדלעיל בחלב), ואף כאן בידו להסיקם בלא להפוך באש אחר שהודלק

מקצתו, או על ידי ריבוי עצים.

[3594]

שם (ולא נזכר זה בהלכות ולא בדברי רבינו).

[3595]

סוף סקי"ג (ועל כל פנים צריך לומר שאין לו עצים, דאם לא כן, עבר על בל תשחית).

וכן הוא לעיל שם סי"ד (במה דברים

אמורים כשאין לו עצים מוכנים כדי כל צרכו, אבל אם יש לו כדי כל צרכו, אסור להסיק

בכלים שלמים אפילו בחול, מפני שהוא עובר על בל תשחית).

[3596]

אהא דאמרינן ב, א (קא סלקא דעתין אפילו מאן דשרי במוקצה בנולד אסר), פרש"י (דאילו

במוקצה סבירא ליה לא מקצי איניש מדעתיה מידי דחזי ליה, אבל נולד לא הוה ידע, דנהוי

דעתיה עלויה).

נראה מדבריו לכאורה, דאילו הוה ידע והי'

דעתיה עלויה, היתה דעתו מועילה אף בנולד.

[3597]

ד"ה קא סלקא דעתין (ותימה דהא רבי שמעון דשרי במוקצה שרי בנולד, כדאמרינן

בשבת (כט, א) רבי יהודה אומר אין מסיקין בשברי כלים ורבי שמעון מתיר, אע"ג

דהוי נולד. ויש לומר דלא דמי, דהאי נולד דהכא הוי נולד טפי, שמתחילה לא היה בעולם,

אבל התם הכלי היה בעולם רק שנשבר).

וטעם החילוק בינם מבאר רש"י,

שבנולד ממש "לא הוה ידע דנהוי דעתיה עלויה".

[3598] שאוסר אף בשברי כלים, בזה

בודאי לא מהני דעתו.

[3599]

ביצה ב, רע"ב (גבי יום טוב דסתם לן תנא כרבי יהודה, דתנן אין מבקעין עצים מן

הקורות, ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב).

[3600]

שם ד"ה אין (הואיל ונשתברה בשבת, מסתמא היתה רעועה מאתמול, והוי כיושב ומצפה

מתי תשבר קורתו ותהיה ראויה להסקה). ומכל מקום אסר רבי יהודה.

וכן הוא לעיל סי' תקא ס"א (אם היתה

רעועה מערב יום טוב וקרובה להשבר, כיון שהיה יודע שתשבר ודעתו עליה להסקה לכן מותר

לבקעות ממנה להמתירים נולד ביום טוב, אבל להאוסרים נולד ביום טוב אסור לבקעות ממנה,

דאתמול היה כלי שלם ראוי למלאכתו דהיינו בנין והיום היא שבר כלי והרי זה נולד ביום

טוב).

[3601]

ביצה כז, ב (הכא במאי עסקינן במסוכנת ודברי הכל).

[3602]

פ"ב הט"ז (בהמה שמתה ביום טוב, אם היתה מסוכנת מערב יום טוב הרי זה

מחתכה לכלבים). מ"מ שם (ומסקנא שם, ובהלכות, דבמסוכנת בבהמת חולין מותר לדברי

הכל).

[3603]

כנסמן לעיל (הערה 145 ).

[3604]

ל, ב (ורבי שמעון מתיר ... בסוכה נופלת עסקינן, ור' שמעון לטעמיה דלית ליה מוקצה ...

ביושב ומצפה ... בסוכה רעועה עסקינן דמאתמול דעתיה עלויה), ופרש"י (ולת"ק

לא אמרינן דעתיה עלויה בשום מידי דלא חזי בין השמשות). הרי שיושב ומצפה מועיל רק

לרבי שמעון, ולא לרבי יהודה.

[3605]

שם ד"ה סיפא (דקתני ואם התנה עליה, אסוכה דעלמא קאי, וארישא דברייתא קא מהדר,

דאיפלגו בה ת"ק ורבי שמעון, דקתני אין נוטלין עצים מן הסוכה, ואוקימנא בשנפלה

ומשום מוקצה, וקאמר אם התנה עליה מבעוד יום שאם תפול מחר יסיקנה, הכל לפי תנאו),

הרי שהתנאי מועיל אף לרבי יהודה.

[3606]

טז, סוע"ב ד"ה ושוין (ואם התנה עליה, הכל לפי תנאו, ואפילו לר' יהודה,

דתנאי מהני לכל מוקצה מחמת איסור לאחר שיעבור זמן איסורו).

[3607]

כנסמן לעיל (הערה 131 ).

[3608]

כנסמן לעיל שם.

[3609]

שאף שהקשה שם (ס"ק יג) על הרמב"ם ושו"ע שלא כתבו דמהני תנאי, כמו

בנר שכבה. מכל מקום מסיק (ואפשר דסבירא להו דעשוי לכבות יותר מסוכה רעועה), ולכן

אין התנאי מועיל בסוכה רעועה, אלא בנר שכבה.