שיט דין הבורר בשבת

שיט דין הבורר בשבת

ובו כ"ט סעיפים:

בורר אוכל

מפסולת, בכלי, ביד ולאלתר

א הבורר ¹⁸³¹ הוא מאבות מלאכות ¹⁸³² , שכן במשכן היו

בוררים הפסולת מתוך הסממנים ¹⁸³³ . לפיכך כל הבורר

פסולת מתוך האוכל, אפילו בידו אחת ¹⁸³⁴ , ואפילו כדי לאכול לאלתר ¹⁸³⁵ , חייב.

אבל הבורר אוכל מתוך

הפסולת כדי לאכול לאלתר ¹⁸³⁶ , אינו חייב אלא אם

כן בורר בנפה ¹⁸³⁷ או כברה ¹⁸³⁸ , שזהו דרך ברירתו ¹⁸³⁹ . אבל אם בירר בקנון

או תמחוי ¹⁸⁴⁰ , פטור מן התורה, אבל

אסור מדברי סופרים ¹⁸⁴¹ , גזרה משום נפה

וכברה ¹⁸⁴² . ואם בורר האוכל

בידו כדי לאכול לאלתר מותר ¹⁸⁴³ , מפני שנטילת האוכל

מתוך הפסולת כדי לאכלו מיד אין זה מעין מלאכה כלל, שדרך אכילה כך הוא ¹⁸⁴⁴ , שהרי אי אפשר לאכול

הכל האוכל עם הפסולת. ולא אסרתו תורה אלא לעשותו בכלי המיוחד לכך, דהיינו נפה

וכברה.

אבל נטילת הפסולת אין

זו דרך אכילה, אלא דרך תיקון האוכל שיהא ראוי לאכילה ¹⁸⁴⁵ , הרי זו מלאכה גמורה.

ולפיכך אפילו אם האוכל מרובה על הפסולת, ויש טורח יותר בברירת האוכל, אעפ"כ

לא יברור הפסולת אפילו כדי לאכול לאלתר ¹⁸⁴⁶ :

ב וכן הבורר אוכל מתוך

הפסולת שלא לאכול לאלתר, אלא להניחו לאכלו לאחר זמן, אפילו בו ביום, נעשה כבורר

לאוצר וחייב ¹⁸⁴⁷ , לפי שלא שייך כאן

לומר דרך אכילה כך הוא, כיון שאינו אוכל לאלתר:

ג ואינו קרוי לאלתר

אלא סמוך לסעודה ממש, אבל אם לא יאכל עד לאחר שעה אסור ¹⁸⁴⁸ .

אך כל שהוא סמוך

לסעודה, מותר לברור לצורך כל אותה סעודה, אף על פי שתימשך איזה זמן ¹⁸⁴⁹ . ואפילו אחרים מסובין עמו מותר לברור לצורך כולם ¹⁸⁵⁰ .

ואם נשתייר מברירתו

עד לאחר הסעודה, אין בכך כלום, כיון שבירר בהיתר ¹⁸⁵¹ . ובלבד שלא יערים ¹⁸⁵² :

בורר

אוכל מאוכל, וכלי מכלי

ד אין איסור משום בורר

אלא בבורר פסולת מאוכל, או להיפך, אבל אם בורר אוכל מאוכל, אפילו אינו חפץ לאכול

כלל אלא אחד מהם והשני נוטלו וזורקו, אינו נקרא פסולת בשביל כך, הואיל והוא ראוי

לאכילה. ולפיכך מותר לברור אותו מתוך האוכל שחפץ לאכול, ואין בזה משום בורר פסולת

מתוך אוכל ¹⁸⁵³ .

ואם אינו ראוי לאכילה

אלא מתוך הדחק, אף על פי שאינו נקרא פסולת גמור, ואין איסור בברירתו מן התורה, מכל

מקום אסור מדברי סופרים כמו בפסולת גמור ¹⁸⁵⁴ . ולכן אסור להסיר

העלין המעופשים מן הירק (שקורין שלאטי"ן), אפילו אם הן ראויין לאכילה על ידי הדחק,

אלא יברור הירק מן העלין, דהיינו האוכל מתוך הפסולת ¹⁸⁵⁵ .

וצריך ליזהר שלא

לברור עד לאחר יציאת בית הכנסת, שיהא סמוך לסעודה ממש, ואז מותר לברור כל מה שצריך

לאכול ממנו באותה סעודה ¹⁸⁵⁶ :

ה במה דברים אמורים

שמותר לברור אוכל מאוכל, כשהכל מין אחד ¹⁸⁵⁷ . אבל אם היו לפניו

שני מיני אוכלים מעורבים, ורוצה לברור לאכול אחד מהם לאלתר ולהניח השני לאכלו לאחר

זמן, הרי אותו המין שרוצה לאכלו לאלתר נקרא אוכל והשני חשוב כפסולת ¹⁸⁵⁸ .

ולכן צריך לברור בידו

אותו שרוצה לאכלו לאלתר מתוך השני, דהיינו אוכל מתוך הפסולת, ולא להיפך ¹⁸⁵⁹ . ואם בוררו ומניחו

לאכלו לאחר זמן, אפילו לבו ביום, חייב ¹⁸⁶⁰ :

ו שני מיני דגים

נקראים ב' מיני אוכלים, ואסור לברור בידו אלא אותו המין שרוצה לאכלו לאלתר ¹⁸⁶¹ , ולא מסעודה לסעודה ¹⁸⁶² .

ואע"פ שהמין של

מין אחד הן גדולות וניכרות כל אחת בפני עצמה, ואפשר שלא שייך כאן ברירה כלל,

אעפ"כ אין להקל, כי ספק חיוב חטאת הוא ¹⁸⁶³ .

אבל כל שהוא מין אחד,

אע"פ שבורר חתיכות גדולות מתוך קטנות, אינה נקראת ברירה כלל, הואיל והכל ראוי

לאכילה, ואין כאן פסולת, ומותר לברור בכל ענין שירצה, אפילו כדי לאכול לאחר זמן בו

ביום ¹⁸⁶⁴ .

ואפילו היו שני מינים,

ובורר משניהם יחד הגדולות מתוך הקטנות, מותר, הואיל ואיננו בורר מין אחד מחבירו ¹⁸⁶⁵ :

ז הבורר תורמסין מתוך

פסולת שלהם, חייב ¹⁸⁶⁶ , מפני שהפסולת שלהם

ממתקת אותם כשישלקו אותם עמהם, ומבלעדי כן הם מרים מאד, לפיכך הם חשובים פסולת,

ופסולת שלהם הממתקת אותם חשובה אוכל, ונמצא כבורר פסולת מתוך אוכל, וחייב ¹⁸⁶⁷ אפילו בורר בידו כדי

לאכול לאלתר ¹⁸⁶⁸ :

ח כשם שיש איסור ברירה

באוכלין, כך ישנו בשאר דברים המעורבים עם הפסולת שלהם, או שהם ב' מינים מעורבים,

כגון אם היו לפניו ב' מיני כלים מעורבים, ורוצה לברור מין אחד מחבירו כדי להשתמש

בו, הרי מין זה חשוב כאוכל והשני חשוב כפסולת ¹⁸⁶⁹ . וצריך לברור האוכל

מתוך הפסולת ולא להפך, אעפ"י שאחד מהם גדול מחבירו וניכר בפני עצמו. וגם צריך

שיברור כדי להשתמש בו לאלתר ¹⁸⁷⁰ , כמו שנתבאר בשני

מיני אוכלין ¹⁸⁷¹ :

מלאכת

דש במלילות אגוזים וקטניות

ט אין ¹⁸⁷² מוללין מלילות ¹⁸⁷³ כדרכן בחול, דהיינו

לשפשף שבלים בכפות ידיו כדי שיפול הזרע מהן ¹⁸⁷⁴ , אלא מולל בשינוי

מעט בראשי אצבעותיו ¹⁸⁷⁵ .

ואע"פ שמפרק

האוכל מתוך השבלים ¹⁸⁷⁶ בידים, והמפרק ביד

הוא תולדת הדש בכלי כמ"ש בסי' ש"ה ¹⁸⁷⁷ . מכל מקום כיון שאינו

מפרק אלא כלאחר יד כדי לאכול (לאלתר ¹⁸⁷⁸ ), מותר. ולא גזרו

משום שמא ימלול כדרכו. מפני שאף המולל כדרכו אינו אלא מפרק כלאחר יד, כיון שאינו

נוטל האוכל ומפרקו בידו ממש ¹⁸⁷⁹ , אלא שמולל השבולת

והדגן נופל, ואין דרך לעשות כן אלא בכלי המיוחד לדישה ¹⁸⁸⁰ . אלא שאעפ"כ

אסור מדברי סופרים, ועל ידי שינוי לא גזרו.

ויש מחמירין ¹⁸⁸¹

שלא למלול כלל שבלים של תבואה, וכן שרביטין של קטניות ¹⁸⁸² ,

אפילו בראשי אצבעותיו. ולכן אסור לפרק אגוזים לוזים או אגוזים גדולים מתוך קליפתן

העליונה הירוקה ¹⁸⁸³ ,

שעל גבי קליפה הקשה והעבה, אפילו בראשי אצבעותיו ¹⁸⁸⁴ .

וטוב להחמיר, מאחר שיכול לשברן ולאכלן כך בלא פירוק ¹⁸⁸⁵ . אבל מותר לשבר, ולקלוף מהן קליפה הדקה

שעל גבי הפרי, תחת הקליפה הקשה הנשברת. שאין איסור מפרק שייך אלא בקליפה העליונה ¹⁸⁸⁶ .

וכן מותר לקלוף תבואה ומיני קטניות

שנמללו מהשבלים והשרביטין מערב שבת ¹⁸⁸⁷ . רק שיזהר שלא יקלוף אלא מה שצריך

לאכול לאלתר, ולא כדי לאכול לאחר שעה ¹⁸⁸⁸ , כמו שיתבאר בסי' שכ"א ¹⁸⁸⁹ .

אבל (לדברי הכל) אסור לפרק השרביטין

בשבת ולהוציא הקטניות מתוכן ¹⁸⁹⁰

(בידים כי זהו מפרק גמור ¹⁸⁹¹ ). והעולם נהגו היתר בדבר. ויש שלמדו

עליהם זכות ¹⁸⁹² כיון שעודן לחין ואף השרביטין ראויין

לאכילה, אינו אלא כמפריד אוכל מאוכל, ואין בזה משום מפרק כמו שנתבאר בסי' ש"ה ¹⁸⁹³ .

אבל מיני קטניות שאין השרביטין ראויין

לאכילה, אין היתר כלל להוציא הקטניות מתוכם בשבת, אלא אם כן אין הקטניות מחוברות

כלל בשרביטין, שכבר ניתקה מהם מערב שבת, אלא שהיא מונחת כך בתוכם, אזי מותר

להוציאה מהם כל מה שרוצה לאכול ממנה לאלתר, אבל לא כדי לאכול לאחר שעה, משום איסור

ברירה ¹⁸⁹⁴ :

י היו לו חטים שנמללו

מערב שבת מהשבלים, ועדיין הם מעורבים במוץ, לא ינפה בקנון או תמחוי ¹⁸⁹⁵ , גזרה שמא ינפה בנפה

וכברה שהוא חייב ¹⁸⁹⁶ . ולא אפילו בשתי

ידיו, דהיינו לנערן מיד לחבירתה כדי להפרידן מן המוץ, אלא מנפה בידו אחת בכל כחו ¹⁸⁹⁷ , כדי שישנה מדרך החול ¹⁸⁹⁸ (ולא יבא לנפות בנפה ¹⁸⁹⁹ ):

יא אוכל ופסולת

המעורבין, אסור ליתנם במים כדי שיפול הפסולת למטה, כגון שהפסולת הוא עפר, או כדי

שיצוף למעלה, כגון שהוא תבן ¹⁹⁰⁰ . וכן הכרשינים אין

שורין אותם ¹⁹⁰¹ במים, כדי להציף

הפסולת שלהם למעלה ¹⁹⁰² .

ולא שפין אותם ביד להסיר

הפסולת, מפני שהוא כבורר ¹⁹⁰³ .

אבל נותנן בכברה,

אע"פ שהפסולת נופל דרך נקבי הכברה ונמצא מתברר מאליו ¹⁹⁰⁴ :

בורר ביין

ושמרים, בצלולים ובתוסס

יב המשמר שמרים, דהיינו

המסנן במשמרת ¹⁹⁰⁵ , הרי זו תולדת בורר

אוכל מתוך הפסולת על ידי נפה וכברה ¹⁹⁰⁶ , או תולדת מרקד ¹⁹⁰⁷ , וחייב.

אבל אם נתן במשמרת

שמרים מערב שבת, מותר ליתן עליהם מים בשבת, כדי שיחזרו צלולין לזוב ¹⁹⁰⁸ :

יג יין ¹⁹⁰⁹ או מים שהם צלולים,

מותר לסננן במשמרת כדי שיהיו צלולין יותר ¹⁹¹⁰ , או אפילו מפני

הקמחין ¹⁹¹¹ שעל פני היין, או

שנפלו בו קסמין דקין ¹⁹¹² , ואינו חשוב כבורר,

הואיל וראוי לשתיה לרוב בני אדם בלא ברירה זו ¹⁹¹³ .

אבל בסודרין אסור

לסנן את המים ¹⁹¹⁴ או יין לבן ¹⁹¹⁵ וכיוצא בהם, משום

איסור ליבון, ששריית הבגד זהו כיבוסו ¹⁹¹⁶ . משא"כ משמרת שהיא עשויה לכך, ואינו חושש לסחטה, וגם

אינו חושש לליבונה כלל, ולפיכך אין ליבונה חשוב כלום לאסור שרייתה בשביל כך, אף

להאומרים ששריית הבגד זהו כיבוסו ¹⁹¹⁷ .

אבל יין אדום ¹⁹¹⁸ או שכר ¹⁹¹⁹ או שאר משקין ¹⁹²⁰ שאין מלבנין, שאין

חוששין בהם לסחיטה מטעם שנתבאר שם ¹⁹²¹ , מותר לסננן בסודרין ¹⁹²² , אפילו הם עכורים קצת שרוב בני אדם אין שותין אותם בלא סינון,

אעפ"כ כיון שאפשר לשתותם כך על ידי הדחק, אין זו ברירה גמורה, והתירוהו על

ידי שינוי, דהיינו בסודרין ¹⁹²³ .

ויש אוסרים בזה ¹⁹²⁴ . וטוב לחוש לדבריהם.

אבל אם הם עכורים

לגמרי שאי אפשר לשתותם כך ¹⁹²⁵ , או שיש בהם שמרים ¹⁹²⁶ , אסור אפילו בסודר

לדברי הכל:

יד ויין מגיתו, כל זמן

שהוא תוסס, טורף חבית בשמריה ונותן אפילו לתוך המשמרת ¹⁹²⁷ . מפני שכל זמן שהוא תוסס עדיין לא נפרשו היין מן השמרים יפה

יפה, וכל היין כגוף אחד הוא ¹⁹²⁸ , ואין כאן בורר אוכל

מתוך פסולת ¹⁹²⁹ . וגם הוא ראוי לשתיה

בלא סינון, ודרכו בכך בשעת הגיתות שכל היינות עכורים, ורוב בני אדם שותין אותו כך

בלא סינון ¹⁹³⁰ .

וכן חומץ, שגם כן

דרכו להשתמש ממנו אף כשהוא עב קצת, מותר לסננו. אבל אם הוא עב הרבה, שאינו ראוי

כלל בלא סינון, אסור לסננו אפילו בסודר ¹⁹³¹ .

וכן משקה שקדים

כתושים מערב שבת, מותר לסננו, כיון שיכולין לשתותן בלא סינון ¹⁹³² :

טו כשמסננין בסודר משקה

עכור קצת, צריך ליזהר שלא יעשה גומא בסודר לקבל המשקה, אלא ישפוך עליו והוא ישקע

מעצמו, כדי לשנות מדרך החול ¹⁹³³ :

טז כל משקה שמותר לסננו

בסודר, מותר לסננו בכפיפה מצרית ¹⁹³⁴ . ובלבד שלא יגביה

הכפיפה משולי כלי התחתון טפח, כדי לשנות מדרך החול ¹⁹³⁵ .

אבל אותו כלי העשוי

כנפה ומסננין בו, הואיל והוא מיוחד לכך, דינו כמשמרת ¹⁹³⁶ , שאין מסננין בה אלא

משקה צלול שאין בו שמרים כמו שנתבאר ¹⁹³⁷ :

יז כלי שמריקין לתוכו

יין מהחבית, לא יהדק בפיו קשין וקסמין בחוזק, מפני שדומה למשמרת ¹⁹³⁸ . אע"פ שאינה

משמרת ממש, שהרי עוברים בה שמרים, מכל מקום הואיל ויש קסמין וטנופת שאין עוברים בה

הרי זו דומה למשמרת ¹⁹³⁹ .

אבל אם הוא יין צלול ¹⁹⁴⁰ שאין בו טנופת אלא

קסמין דקין, מותר לסננו אפילו במשמרת גמורה, כמו שנתבאר למעלה ¹⁹⁴¹ :

יח מותר לערות בנחת

מכלי לחבירו, כדי שהפסולת והשמרים ישארו בשולי הכלי. ובלבד שיזהר שכשיפסיק הקילוח

ומתחילין לירד ניצוצות קטנות הנישופות באחרונה מתוך הפסולת, אזי יפסיק ויניחם עם

השמרים, שאם לא יעשה כן הרי ניצוצות אלו מוכיחים שהוא בורר, אבל בתחלת העירוי

כשאין הפסולת ניכר, לאו בורר הוא ¹⁹⁴² .

ולכן מותר לקלוט שומן

הצף על פי החלב שקורין (שמעטנע ¹⁹⁴³ ) מלמעלה, וכשיגיע

סמוך לחלב יניח קצת ממנה עם החלב ¹⁹⁴⁴ .

והוא ששומן זה צריך

לאכלו בו ביום, אבל אם אינו צריך לה אסור לטרוח משבת לחול. ואם חושש שיפסיד או

יתקלקל מותר לעשותו על ידי נכרי, מפני שאיסור הטורח וההכנה משבת לחול הוא שבות

מדברי סופרים, ובמקום הפסד יש להתיר אמירה לנכרי בכל שבות מדברי סופרים ¹⁹⁴⁵ , כמו שנתבאר בסי'

ש"ז ¹⁹⁴⁶ .

ואם רוצה לאכלו לאלתר,

אינו צריך להניח ממנה כלום עם החלב. וכן המערה משקה מכלי לחבירו אינו צריך להפסיק

כשיורדין הניצוצות, שהרי מותר לברור אוכל או משקה מתוך הפסולת ¹⁹⁴⁷ כשרוצה לאכלו או

לשתותו לאלתר, כל שאינו בורר על ידי כלי אלא בידו ¹⁹⁴⁸ כמו שנתבאר ¹⁹⁴⁹ . וכאן אף שמערה מכלי

לכלי, מכל מקום עיקר הברירה נעשה על ידי ידיו, ואינו חשוב בורר בכלי ¹⁹⁵⁰ אלא כשמסננן בסודר

או כפיפה וכיוצא בהן ¹⁹⁵¹ :

יט אבל שומן הצף על גבי

התבשיל, אסור לערותו כולו אפילו כדי לאכול התבשיל לאלתר, מפני שהן שני מיני אוכלין,

ואותו המין שאוכל לאלתר נקרא אוכל והשני נקרא פסולת, וכשמערה השומן שאינו רוצה

לאכלו הרי זה בורר פסולת מתוך אוכל ¹⁹⁵² :

כ מותר להגביה החבית

על איזה דבר כדי שיקלח ממנה היין היטב ¹⁹⁵³ , ואף שעל ידי זה

יורד יין גם מתוך השמרים, אינו חשוב כבורר, כל זמן שאין הניצוצות מתחילין לירד

מהשמרים כמו שנתבאר ¹⁹⁵⁴ .

וכן מותר ליתן מים על

גבי שמרים שבחבית שיקלטו טעם היין, ואין בזה משום בורר ¹⁹⁵⁵ , ובלבד שישתה מהם בו ביום ¹⁹⁵⁶ :

בחרדל

וביצה

כא אין מסננין את החרדל

מהסובין שלו ¹⁹⁵⁷ . אע"פ שגם הם ראויים לאכילה, ואין הסובין פסולת כלל,

ואין בו משום בורר מן התורה, אף על פי כן אסור מדברי סופרים מפני שנראה כבורר אוכל

מתוך הפסולת ¹⁹⁵⁸ , הואיל ומסנן כדי לאכול החרדל ולהשליך הסובין ¹⁹⁵⁹ .

אבל אם נתן החרדל

במסננת מערב שבת ¹⁹⁶⁰ , מותר ליתן בה ביצה

לתקן מראה החרדל המסתנן בתוכה ¹⁹⁶¹ . אע"פ שהחלמון

יורד למטה עם החרדל, והחלבון שהוא קשור נשאר למעלה עם הפסולת, אינו נראה כבורר ¹⁹⁶² אוכל מתוך הפסולת ¹⁹⁶³ , מפני שהחלמון

והחלבון שניהם אוכלין הם, ואינו מסנן החלמון מן החלבון מחמת שהוא חפץ לאכול את

החלמון ולא את החלבון, אלא מחמת שהחלמון מועיל לתקן מראה החרדל ולא החלבון ¹⁹⁶⁴ . ואף שמשליך החלבון

עם הפסולת, ואוכל החלמון עם החרדל, מכל מקום כיון שהסינון אינו בשביל האכילה, אלא

בשביל תיקון המראה, אינו נראה כבורר אוכל מפסולת, כיון שבאמת שניהם מין אוכל אחד

הם ¹⁹⁶⁵ :

כב ואף אם היה הסינון

בשביל האכילה, לא היה אסור אלא כאן, שהחלבון אף ששם אוכל עליו, מכל מקום אינו ראוי

לאכלו כך כמות שהוא, וגם רגילין להשליכו עם הפסולת, לכן הוא נראה כפסולת לגבי

החלמון הנאכל כמו שהוא עם החרדל, ואסור מדברי סופרים ¹⁹⁶⁶ .

אבל בענין אחר אין

איסור כלל אפילו מדברי סופרים בברירת מין אוכל אחד, דהיינו אפילו בורר חתיכות

קטנות מתוך חתיכות גדולות קצת, אע"פ שמשליך הקטנות ארצה, אינן נראין כפסולת

בשביל כך, הואיל והן ראויין לאכילה, ורגילות הוא לאכלן ¹⁹⁶⁷ :

תולעים

וזבוב שבמשקה

כג מים שיש בהם תולעים

האסורים, ע"ד שנתבאר ביו"ד סי' פ"ד ¹⁹⁶⁸ , אסור לסננן אפילו

בסודר ¹⁹⁶⁹ , שהרי אי אפשר כלל

לשתותן בלא סינון, שמא יבלע אחד מהם ¹⁹⁷⁰ .

אבל מותר לשתותן על

ידי מפה, מפני שאין איסור בורר ומשמר אלא במתקן הענין קודם אכילה או שתיה שיהיה

ראוי לאכילה או לשתיה, שזהו דרך מלאכה, אבל אם בשעת שתיה מעכב את הפסולת שלא יכנוס

לתוך פיו, אין זה מעין מלאכה, ומותר ¹⁹⁷¹ .

ואין לאסור משום

שריית בגד זהו כיבוסו, ולא משום גזרה שמא יסחוט, כיון שדבר מועט הוא הנשרה במים

כדי להנחת ¹⁹⁷² פיו, ובדבר מועט אין

לחוש ¹⁹⁷³ , כמו שנתבאר בסי'

ש"ב ¹⁹⁷⁴ . ולהאוסרין שם אפילו בדבר מועט משום שריית בגד זהו כיבוסו, אף

כאן אסור. וכבר נתבאר שם שכל בעל נפש יחמיר לעצמו במקום שאפשר ¹⁹⁷⁵ :

כד אם נפלו זבובים לכוס,

לא יוציא הזבובים לבדן מן הכוס, שהרי זה כבורר פסולת מתוך האוכל, שאסור אפילו כדי

לאכול מיד ¹⁹⁷⁶ . אלא יקח גם מן המשקה קצת עמהם, שאז אינו נראה כבורר כלל, כמו

שנתבאר למעלה ¹⁹⁷⁷ :

מחבץ

ועושה גבינה

כה המחבץ ¹⁹⁷⁸ , דהיינו שלוקח חלב

ונותן בו קיבה כדי לחבצו ¹⁹⁷⁹ , חייב משום בורר,

שהרי הפריש הקום מן החלב. וכן אם נתן הקום בתוך כלי גמי, ומי החלב נוטפים מתוכו ¹⁹⁸⁰ , הרי זה תולדת בורר

אוכל מתוך הפסולת ¹⁹⁸¹ על ידי נפה וכברה ¹⁹⁸² , וחייב.

ואע"פ שהקום

והחלב שניהם מין אוכל אחד, ואין כאן פסולת כלל, אף על פי כן הואיל והם דברים לחים

שהם מתערבים יפה, והוא מפרידן, יש בזה משום בורר ¹⁹⁸³ , כמו במפריד אוכל מפסולת:

כו ואם גבנו ועשאו

גבינה חייב משום בונה, שכל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכל עד שיעשה גוף אחד, הרי זה

תולדת בונה ¹⁹⁸⁴ :

כז נותנין שומשמין

ואגוזים לדבש, ובלבד שלא יחבצם בידיו ¹⁹⁸⁵ :

כח אסור ליתן שמרים

במשקה כדי להעמידו, אע"פ שראוי לשתותו בשבת, מפני שעל ידי כן יורדין גם שמרי

המשקה עצמו לשולי הכלי, והרי זה תולדת בורר כמו המחבץ ¹⁹⁸⁶ :

רוקק

וזורה ברוח

כט הרוקק ברוח והרוח

מפזר הרוק חייב משום זורה ¹⁹⁸⁷ . ולהאומרים שכל

מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ¹⁹⁸⁸ , אף כאן פטור, אבל

אסור מדברי סופרים, אפילו אינו מתכוין לכך, אלא שהוא פסיק רישיה ולא ימות ¹⁹⁸⁹ :

[1831] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן

זה:

(א)

בורר אוכל מפסולת, בכלי, ביד ולאלתר (ס"א-ג).

(ב)

בורר אוכל מאוכל, וכלי מכלי (ס"ד-ח).

(ג)

מלאכת דש במלילות אגוזים וקטניות (ס"ט-יא).

(ד)

בורר ביין ושמרים, בצלולים ובתוסס (סי"ב-כ).

(ה)

בחרדל וביצה (סכ"א-ב).

(ו)

תולעים וזבוב שבמשקה (סכ"ג-ד).

(ז)

מחבץ ועושה גבינה (סכ"ה-ח).

(ח)

רוקק וזורה ברוח (סכ"ט).

לכללות סימן זה ראה כנישתא דבי רב.

שבת כהלכה פרקים יב-ד.

[1832]

משנה עג, א (אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ... הבורר).

[1833]

רש"י שם ד"ה האופה (כולהו קמייתא הואי בסממנין של צבע תכלת וארגמן

ותולעת שני).

ונתבאר לעיל סי' שא ס"א,

ובהערות שם.

[1834]

רב המנונא עד, א (פסולת מתוך אוכל לא יברור, ואם בירר חייב חטאת). רמב"ם

פ"ח הי"ג (הבורר פסולת מתוך האוכל, ואפילו בידו אחת, חייב). שו"ע

ס"ד.

והיינו שדוקא לענין מוללין מלילות

נתבאר לקמן ס"י (מנפה בידו אחת בכל כחו, כדי שישנה מדרך החול). משא"כ

כאן בבורר כדרכו, אסור אפילו בידו אחת. וראה משנ"ב ס"ק יז.

וכן הוא לקמן סי' תקו ס"ד (הבורר

פסולת מתוך האוכל, אפילו בידו, חייב משום בורר, כמ"ש בסי' שי"ט).

[1835]

סמ"ג ל"ת סה יג, ב (פסק רבינו חננאל ... והבורר פסולת מתוך האוכל, אפילו

בידו ולאלתר, חייב). ר"ן שם לב, א ד"ה ונמצא פסקן של דברים (כתבו בשם

רבינו חננאל ז"ל ... דכי שרינן לאלתר, היינו דוקא בבורר אוכל מתוך פסולת, אבל

פסולת מתוך אוכל, אפילו לאלתר חייב חטאת). תרומת הדשן סי' נז (כתוב בסמ"ג,

דהבורר פסולת מתוך האוכל, ואפילו בורר לאלתר חייב חטאת). מ"א ס"ק ב (לאלתר

מותר, ודוקא אוכל מתוך הפסולת).

ונתבאר בפסקי דינים להצמח צדק יג, ד

(שיטת רבינו חננאל והרמב"ם והרב המגיד בשם הרמב"ן והרי"ף, וכן כתב

הר"ן, וכן כתב הראב"ן, דלדבריהם צריך לומר דרב יוסף ורב המנונא ואביי לא

פליגי כלל לדינא ... כי רב המנונא מיירי בבורר לאלתר ... ומשמיענו דפסולת מתוך

האוכל חייב, וכן דעת אביי גם כן, ושניהם מיירי בבורר ביד, אבל בבורר בכלי השמיענו

רב יוסף דחייב).

ולענין להסיר עצמות קטנים מהדג בעת

אכילתו, ראה פסקי דינים שם יד, ב-ד.

[1836] רב

יוסף שם (בורר ואוכל ביד, בורר ומניח (פירוש לצורך אחרים, תוס') ביד. בקנון

ובתמחוי לא יברור, ואם בירר פטור אבל אסור. ובנפה ובכברה לא יברור, ואם בירר חייב

חטאת ... היו לפניו שני מיני אוכלין ובירר ואכל ובירר והניח ... רב אשי מתני פטור.

והא תני חייב, לא קשיא, הא בקנון ותמחוי הא בנפה וכברה). רמב"ם פ"ח

הי"ב (הבורר אוכל מתוך פסולת, או שהיו לפניו שני מיני אוכלין ובירר מין ממין

אחר, בנפה ובכברה חייב, בקנון או בתמחוי, פטור, ואם בירר בידו לאכול לאלתר, מותר).

שו"ע שם (הבורר אוכל מתוך פסולת, או שהיו לפניו שני מיני אוכלים ובורר מין

ממין אחר, בנפה ובכברה חייב, בקנון ובתמחוי, פטור אבל אסור. ואם ביררם בידו כדי

לאכול לאלתר, מותר).

[1837] הנפה היא הכלי שמרקדין בו את

הקמח, והיו כמה סוגי נפה, כדתנן מנחות עו, ב (שלש עשרה נפות היו במקדש, זו למעלה

מזו וזו למעלה מזו, עליונה קולטת סובין, תחתונה קולטת סולת). אבות פ"ה

מט"ו (נפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת).

והיינו שבתחלה מרקדים בנפה שנקביה

גדולים קצת, כדי שיעבור בה הקמח והסובין ישארו למעלה, ואחר כך מרקדים שוב את הקמח

בנפה שנקביה קטנים יותר, כדי שיעבור בה הקמח והסולת תישאר למעלה.

ולפום ריהטא הי' נראה שבורר בנפה

היא מלאכת מרקד, כמבואר ברש"י (הבורר – פסולת בידיו. המרקד – בנפה).

אמנם נתפרש לקמן סי"ב (המסנן

במשמרת, הרי זו תולדת בורר אוכל מתוך הפסולת על ידי נפה וכברה, או תולדת מרקד).

הרי שהבורר על ידי נפה וכברה (אינה מלאכת מרקד, אלא) מלאכת בורר.

ועיקר החילוק בין בורר למרקד נתבאר

ברש"י עה, ב ד"ה הרי הוא אורג (זורה ובורר ומרקד, דזה בקשין, וזה

בצרורות, וזה בקמח). והיינו שבתחלה באה מלאכת זורה (אחר דישה), לברר את גרעיני

הדגן מהקשין, ואחר כך באה מלאכת בורר, לברר את גרעיני הדגן מהצרורות, ואחר כך

(אחרי הטחינה) באה מלאכת מרקד, לברר את הקמח מהמורסן.

ואף שהובא לעיל מרש"י, שעיקר

תשמיש הנפה הוא לרקד בו את הקמח (אחרי הטחינה). מכל מקום כאן מיירי כשמרקדים בנפה

(שנקביה גדולים יותר), כדי לברר את גרעיני הדגן מהצרורות המעורבים בהם (לפני

הטחינה). ועל זה מבאר כאן, שאף שבורר בנפה אוכל מתוך הפסולת, מכל מקום חייב, כיון

שהוא בכלי.

ועל כרחך צריך לפרש כן גם במה

שנתבאר לקמן סי' תקו ס"ג (שאין איסור במרקד אלא משום שהוא בורר אוכל מתוך

הפסולת, על ידי נפה או כברה); אף שלפום ריהטא נראה משיגרא דלישנא, שהבורר אוכל

מתוך פסולת על ידי נפה וכברה היא מלאכת מרקד.

[1838] הכברה היא כלי שכוברין בו את

התבן, כדאמרינן קמ, א (אין כוברין את התבן בכברה), ופרש"י (מוץ הוא מזקן

השבולת העליון, ואינו ראוי למאכל, וכוברין אותו בכברה כדי שיפול המוץ). וכן הוא

לקמן סי' שכד ס"א (אין כוברין את התבן בכברה שיפול המוץ לארץ).

ואף שיש חילוק גדול בין נפה לכברה,

שהרי בנפה נשאר הפסולת (הצרורות) למעלה, והאוכל (גרעיני הדגן) יורד למטה, ואילו

בכברה נשאר האוכל (התבן) למעלה, והפסולת (המוץ) יורד למטה.

מכל מקום נחשבים שניהם כבורר אוכל

מתוך פסולת על ידי כלי, כדאמרינן קלח, א (משום מאי מתרינן ביה

(למשמר, רש"י), רבה אמר משום בורר, רבי זירא אמר משום מרקד, אמר רבה כוותי

דידי מסתברא, מה דרכו של בורר נוטל אוכל ומניח הפסולת, אף הכא נמי נוטל את האוכל

ומניח את הפסולת. אמר ר' זירא כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של מרקד פסולת מלמעלה

ואוכל מלמטה, אף הכא נמי פסולת מלמעלה ואוכל מלמטה). והיינו שהן המשמר והן הבורר

נחשבים "נוטל אוכל ומניח הפסולת".

ונתבאר יותר לקמן סי"ב (המשמר

שמרים, דהיינו המסנן במשמרת, הרי זה תולדת בורר אוכל מתוך הפסולת על ידי נפה וכברה,

או תולדת מרקד). והיינו שהן המשמר, והן הבורר על ידי נפה, והן הבורר על ידי כברה,

והן המרקד, כולם נחשבים "בורר אוכל מתוך הפסולת".

וכל זה אף שהמשמרת היא, כאמור באבות

פ"ה מט"ו (משמרת שמוציאה את היין וקולטת את השמרים). וכן הנפה היא כאמור

לעיל, מוציאה את האוכל (גרעיני הדגן) שיורד למטה, וקולטת את הפסולת (הצרורות)

שנשאר למעלה. ואילו הכברה קולטת את האוכל (התבן) שנשאר למעלה, ומוציאה את הפסולת

(המוץ) שיורד למטה. ובכולם חייב משום שבורר אוכל מתוך פסולת על ידי נפה וכברה

ומשמרת.

וכן נתפרש לקמן סכ"א (אין

מסננין את החרדל מהסובין שלו ... שנראה כבורר אוכל מתוך הפסולת הואיל ומסנן כדי

לאכול החרדל ולהשליך הסובין), וסכ"ה (אם נתן הקום בתוך כלי גמי, ומי החלב

נוטפים מתוכו, הרי זה תולדת בורר אוכל מתוך הפסולת, על ידי נפה וכברה).

והיינו אף שבחרדל יורד האוכל

(החרדל) למטה והפסולת (הסובין) נשאר למעלה, ובמי חלב יורד הפסולת (מי החלב) למטה

והאוכל (הקום) נשאר למעלה, מכל מקום נחשבים שניהם בורר אוכל מתוך פסולת.

וכן הוא במלאכת המרקד, כמובא לעיל

(הערה הקודמת), שבתחלה מרקדים בנפה שנקביה גדולים קצת, כדי שיעבור בה

האוכל (הקמח), והפסולת (הסובין) נשאר למעלה, ואחר כך מרקדים שוב את הקמח בנפה

שנקביה קטנים יותר, כדי שיעבור בה הפסולת (הקמח), והאוכל (הסולת) נשאר למעלה.

ושניהם נחשבים בורר אוכל מתוך פסולת, כדלקמן סי' תקו ס"ג (שאין

איסור במרקד אלא משום שהוא בורר אוכל מתוך הפסולת על ידי נפה או כברה).

וטעמה של הלכה זאת (שהן כשהאוכל

יורד למטה והפסולת נשאר למעלה, והן כשפסולת יורד למטה והאוכל נשאר למעלה, שניהם

נחשבים בורר אוכל מתוך פסולת), כי האוחז בידו את הכלי עם האוכל והפסולת, ושופך

ממנו את הפסולת לחוץ, הרי הוא מברר את האוכל שנשאר בידו, מתוך הפסולת ששופך לחוץ.

ואילו האוחז בידו את הכלי עם האוכל והפסולת, ושופך ממנו את האוכל לכלי אחר, הרי

הוא מברר את האוכל ששופך אותו לתוך הכלי השני, מתוך מה שנשאר בכלי שבידו.

*

ונפקא מינה מכל זה למעשה, כאשר בורר

בידיו (שלא על ידי נפה וכברה), שאז שני אופנים אלו מותרים, כיון ששניהם נחשבים

בורר אוכל מתוך פסולת בידיו, וכדלקמן סי"ח (המערה משקה מכלי לחבירו, אינו

צריך להפסיק כשיורדין הניצוצות, שהרי מותר לברור אוכל או משקה מתוך הפסולת, כשרוצה

לאכלו או לשתותו לאלתר), הרי שכששופך האוכל לתוך כלי, נחשב כבורר אוכל מתוך פסולת.

ובהלכתא רבתא לשבתא (נפל זבוב או

שאר פסולת לכוס או לקערה ... יטהו וישפוך ממנו עד שיפול הפסולת מתוכו. שכיון

שנפילת הפסולת לחוץ הוא על ידי שאוחז בידו הכוס עם המשקה שבתוכו ומטהו בידו, הרי

זה נקרא בורר אוכל מתוך פסולת, ומותר כדי לשתות מיד). הרי שגם כששופך את הפסולת

מהכלי שבידו (לחוץ או לאשפה), נחשב כבורר אוכל מתוך פסולת.

*

ומכל זה מובן, שלא נחשב בורר פסולת

מתוך אוכל, אלא באחד משני אופנים:

(א) כשנוטל בידו את הפסולת מתוך

האוכל.

(ב) כדלקמן סי"ט (אבל שומן הצף

על גבי התבשיל, אסור לערותו כולו, אפילו כדי לאכול התבשיל לאלתר, מפני שהן שני

מיני אוכלין, ואותו המין שאוכל לאלתר נקרא אוכל, והשני נקרא פסולת, וכשמערה השומן

שאינו רוצה לאכלו, הרי זה בורר פסולת מתוך אוכל). והיינו כיון שאינו עושה שום

פעולה באוכל, רק שופך את הפסולת (שהוא האוכל, שנחשב פסולת רק מטעם שדעתו לאכלו אחר

כך, ולא לאלתר) לתוך כלי אחר, לכן נחשב באופן זה בורר פסולת מתוך אוכל.

ולפעמים יש מקום להסתפק אם הוא נחשב

כבורר האוכל או כבורר הפסולת, כדלקמן סי' תמו סוף ס"ה (זורה תבואה כדי להפריש

ממנה את המוץ, שהוא בורר אוכל מתוך הפסולת (פסולת מתוך האוכל)). והיינו כשזורק את

האוכל והפסולת ברוח כדי שהרוח תעביר את המוץ להלאה, וגרעיני הדגן יפלו במקומם.

וראה מה שדנו בזה בדעת רבינו, בדברי

נחמיה רס"י כא. אגלי טל מלאכת בורר ס"ג וסק"ה אות ב. תהלה לדוד סוף

ס"ק כא. בדי השלחן סי' קכה ס"ק כה. פסקי הסדור אות קמז. מראי מקומות

וציונים לסכ"ה. משולחן הארי ע' 127. ברכת השבת סי' שיט (הוצאת זבוב שנפל

לכוס, ע' רלא). נעם אליעזר ע' קסו. שבת כהלכה פי"ב ביאורים ה, ותוספת ביאור

אות ה.

[1839]

רש"י שם ד"ה פטור (דעיקר ברירה בנפה וכברה). מ"א ס"ק א (בנפה

חייב, שזהו דרך ברירתו).

[1840] נתפרש

ברש"י ביצה יב, ב (קנון, כלי הוא, ראשו אחד רחב והשני עשוי כעין מרזב קצר,

ונותן הקטניות בתוך הרחב ומנענע, והאוכל מתגלגל דרך המרזב, והפסולת נשאר בכלי. תמחוי,

קערה גדולה). והיינו שעל ידי שמנענעים את התמחוי, נפרדים הקטניות מהפסולת.

וכן הוא לקמן סי' תקי ס"ב (כלי

שראשו אחד רחב וראשו הב' עשוי כמין מרזב קצר ... והאוכל מתגלגל דרך המרזב והפסולת

נשאר בכלי).

[1841]

רב יוסף שם (בקנון ובתמחוי לא יברור, ואם בירר פטור אבל אסור). רמב"ם שם (בקנון

או בתמחוי, פטור). שו"ע שם (בקנון ובתמחוי, פטור אבל אסור).

[1842]

רמב"ם פכ"א הי"ז (אבל לא בקנון ולא בתמחוי, גזרה שמא ינפה בנפה

ובכברה שהוא חייב).

וכן הוא לקמן ס"י (לא ינפה

בקנון או תמחוי, גזרה שמא ינפה בנפה וכברה שהוא חייב).

[1843] אביי

שם (בורר ואוכל לאלתר ובורר ומניח לאלתר ... אמרוה רבנן קמיה דרבא, אמר להו שפיר

אמר נחמני (אביי, רש"י)). רמב"ם פ"ח הי"ב (ואם בירר בידו

לאכול לאלתר מותר). שו"ע שם.

וכן הוא לקמן סוף סי"ח ( מותר

לברור אוכל או משקה מתוך הפסולת, כשרוצה לאכלו או לשתותו לאלתר, כל שאינו בורר על

ידי כלי אלא בידו, כמו שנתבאר).

[1844]

מ"א סי' שכ סק"ז (הטעם בבורר בידו לאכול לאלתר לא מקרי ברירה, דהוי דרך

אכילה). וראה גם שו"ת הרשב"א ח"ד סי' עה (כל שאוכל לאלתר, כדרך

שדרכן של בני אדם לאכול). מרדכי רמז שסא (פסולת שנתערב עם אוכל, שלא יברור, אלא

דרך אכילתו יקחם ויאכלם). וראה מחנה יוסף שבת סי' לא.

וכן הוא לקמן סי' שכ סוף ס"ב

(כל שהוא דרך אכילה אינו מעין מלאכה כלל, ואף חכמים לא גזרו בו, כמ"ש בסי'

שי"ט בבורר אוכל מתוך הפסולת), וס"ח (שלא התירו לברור אוכל מפסולת בידו

כדי לאכול לאלתר, אלא מפני שדרך אכילה כך הוא, ליטול האוכל בידו מן הפסולת ולאכול,

ואינו מעין מלאכה). סי' שכא ס"י (וכל שהוא דרך אכילה אין בו משום מלאכה,

כמ"ש בסי' שי"ט לענין בורר אוכל מתוך הפסולת כדי לאכלו לאלתר, שאין בו

משום מלאכה הואיל ודרך אכילה כך הוא, ומותר אפילו לכתחלה).

[1845] כדלקמן

סכ"ג (שאין איסור בורר ומשמר אלא במתקן הענין קודם אכילה או שתיה שיהיה ראוי

לאכילה או לשתיה, שזהו דרך מלאכה).

[1846] מ"מ

פ"ח הי"ב (נראה מן ההלכות שפסולת מתוך אוכל לעולם חייב). ב"י ד"ה

ומ"ש ומכל מקום (אבל בשבת דוקא לברור אוכל מתוך פסולת, אבל פסולת מתוך אוכל

בכל גוונא חייב חטאת). רמ"א ס"ד (ואפילו האוכל מרובה ויש יותר טורח

בברירת האוכל, אפילו הכי לא יברר הפסולת, אפילו כדי לאכול לאלתר).

ורק לענין יום טוב, אם האוכל מרובה

על הפסולת הצריכו לברר הפסולת, כדלקמן סי' תקי ס"ד (כשהאוכל מרובה על הפסולת,

שיש יותר טורח בברירת האוכל מתוך הפסולת מבברירת הפסולת מתוך האוכל, לפיכך הצריכו

אותו לברור הפסולת, כדי למעט בטורח ביום טוב).

[1847] אביי

שם (ולבו ביום לא יברור, ואם בירר, נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת. אמרוה רבנן קמיה

דרבא, אמר להו שפיר אמר נחמני (אביי)). שו"ע ס"ב (הבורר אוכל מתוך פסולת

בידו להניחו, אפילו לבו ביום, נעשה כבורר לאוצר וחייב).

[1848]

הגהות מרדכי ר"פ כלל גדול (להתחיל ולגמור אחר ברירתו, אבל לאכול אחר שעה,

נעשה כבורר לאוצר). הובא בב"י ריש הסי'. רמ"א ס"א (לצורך אותה

סעודה שמיסב בה מיד, מקרי לאלתר). מ"א סי' שכא ס"ק טו (ועכ"פ אסור

לעשות עד יציאת בית הכנסת, דבעינן סמוך לסעודה ממש).

ומכל מקום יש הפרש בין "לאכלו

לאחר זמן, אפילו בו ביום ... חייב" (דלעיל סעיף הקודם), לבין "אם לא

יאכל עד לאחר שעה אסור" (האמור כאן).

וכן הוא לקמן ס"ד (וצריך ליזהר

שלא לברור עד לאחר יציאת בית הכנסת, שיהא סמוך לסעודה ממש), וס"ו (לאכלו

לאלתר, ולא מסעודה לסעודה), וס"ט (לאכול ממנה לאלתר, אבל לא כדי לאכול לאחר

שעה, משום איסור ברירה). סי' שכא ס"י (ליזהר שלא יתחילו עד אחר יציאה מבית

הכנסת, שצריך שהיא סמוך לסעודה ממש, כמו שנתבאר בסי' שיט לענין בורר). סי' תקי

ס"ג (בורר בשחרית לאכול בין הערבים ... בשבת חייב חטאת, אפילו בורר אוכל מתוך

הפסולת). וראה מראי מקומות וציונים. שבת כהלכה פי"ב ביאורים יג.

[1849]

ר"ח עד, ב (ומסקינן לשמעתיה שיעור מה שמיסב על השולחן באותה סעודה בלבד).

רא"ש פ"ז סי' ד (ושיעור לאלתר פירש ר"ח ז"ל, שיעור מה שמיסב

על השולחן לאותה סעודה). ר"ן שם (לב, א) ד"ה ונמצא (ושיעורא דלאלתר כתבו

בשם רבינו חננאל ז"ל, דהיינו שיעור מה שמיסב על השולחן באותה סעודה בלבד).

רמ"א ס"א (כל מה שצריך לאכול באותה סעודה).

וכן הוא לקמן סעיף הבא (ואז

מותר לברור כל מה שצריך לאכול ממנו באותה סעודה).

[1850]

תוס' עד, א ד"ה בורר ומניח (פירוש לצורך אחרים). רמ"א שם (ואפילו אחרים

אוכלים עמו, שרי). וראה שבת כהלכה פי"ב הערה ט.

[1851]

מלבושי יום טוב על הלבוש ס"ב (כיון שבהיתר ובדינא עשה, לא יתחייב למפרע).

הובא באליה זוטא סק"ב.

[1852]

ראה תהלה לדוד ס"ק ב. שו"ת רב פעלים חלק א סוס"י יב. שבת

כהלכה פי"ב ביאורים טו ד"ה ובנוגע.

[1853]

מ"מ הל' שביתת עשור פ"א ה"ג (לא מקרי בורר אלא מתוך פסולת גמור, או

מין אוכל ממין אוכל אחר ... אבל זה הכל מין אוכל אחד, ואין העלין האלו פסולת גמור,

ולא ראויין להקרא פסולת). תרומת הדשן סי' נז (לא חשיב ברירה אלא דווקא בשני מינים,

ולא במין אחד כלל, דודאי דוקא נקט התנא, וכן כל המחברים, שני מיני אוכלין). רמ"א

ס"ג (אבל כל שהוא מין אחד, אף על פי שבורר חתיכות גדולות מתוך קטנות, לא

מיקרי ברירה ... הואיל ואינו בורר מין אחד מתוך חבירו). מ"א סי' תק ס"ק

ס"ק יב (היינו בדבר שהוא פסולת גמור, או בב' מיני אוכלין, אבל הכא הוא מין אחד

ואינו פסולת).

וכן הוא לקמן ס"ו (כל שהוא מין

אחד, אף על פי שבורר חתיכות גדולות מתוך קטנות, אינה נקראת ברירה כלל, הואיל והכל

ראוי לאכילה ואין כאן פסולת, ומותר לברור בכל ענין שירצה), וסכ"ב ( אין

איסור כלל אפילו מדברי סופרים בברירת מין אוכל אחד, דהיינו אפילו בורר חתיכות

קטנות מתוך חתיכות גדולות קצת, אע"פ שמשליך הקטנות ארצה, אינן נראין כפסולת

בשביל כך, הואיל והן ראויין לאכילה, ורגילות הוא לאכלן ), וסי' תק

סי"ח (אין איסור בורר שייך אלא בבורר ומפריד שני מינים זה מזה, או פסולת מתוך

האוכל, שהן כעין שני מינים).

[1854]

מ"מ שם (ואפשר שראויין לאכילה על ידי הדחק, וכיון שכן, אין בזה אלא משום שבות

בשבת). מ"א סק"ה (אלא אם כן קצת אין ראוי לאכול, אלא על ידי הדחק ...

דאז פטור אבל אסור ... מ"מ הל' שביתת עשור).

וכעין זה לקמן סכ"א-ב ( אין

מסננין את החרדל מהסובין שלו. אע"פ שגם הם ראויים לאכילה, ואין הסובין פסולת

כלל, ואין בו משום בורר מן התורה, אף על פי כן אסור מדברי סופרים מפני שנראה כבורר

אוכל מתוך הפסולת, הואיל ומסנן כדי לאכול החרדל ולהשליך הסובין

... שהחלבון אף ששם אוכל עליו, מכל מקום אינו ראוי לאכלו כך כמות

שהוא, וגם רגילין להשליכו עם הפסולת, לכן הוא נראה כפסולת לגבי החלמון הנאכל כמו

שהוא עם החרדל, ואסור מדברי סופרים ), ושם נסמן (הערות 1957 . 1966 ).

[1855]

מ"א ס"ק ג (ועיין מה שכתבתי סוס"י תרי"א, דאפילו אין העלין

הללו פסולת גמור, שראוי לאכילה על ידי הדחק, אסור לברור הפסולת עיי"ש). והוא

מה שכתב בסי' תריא ס"ק ב (כיון שאין העלין הללו פסולת גמור, ולא ראוי להקרא

פסולת, ואפשר שראוים לאכילה על ידי הדחק, אין בזה בשבת אלא שבות).

וראה לקמן סי' תריא ס"ה (שהתירו

לקנב ירק, דהיינו לנתק העלים מן הקלחים כדי להשוותם, שיהיו מוכנים לחתכם, וכן

להדיח אותו, שיהיה מוכן לבשלו בערב מיד ... אף על פי שאסורים בשבת, שהרי הוא טורח

ומכין משבת לחול, כיון שאין צריכים היום עד לערב). אבל אם רוצה להסיר העלין

המעופשים מן הירק, אסור מדברי סופרים אף מטעם בורר, שלא התירוהו אף ביום הכיפורים.

[1856]

רמ"א ס"א (כל מה שצריך לאכול באותה סעודה).

וכן הוא לעיל סעיף הקודם ( ואינו

קרוי לאלתר אלא סמוך לסעודה ממש, אבל אם לא יאכל עד לאחר שעה אסור. אך

כל שהוא סמוך לסעודה, מותר לברור לצורך כל אותה סעודה, אף על פי שתימשך איזה זמן ),

ושם נסמן (הערות 1848 - 1849 ).

וראה אהלי שם ח"ח ע' רו-ח.

קובץ הערות וביאורים תשדמ ע' 56.

[1857] כנסמן

לעיל (הערה 1853 ).

[1858]

ברייתא עד, א (היו לפניו מיני אוכלין ... ואם בירר חייב חטאת), לגירסת הר"ח

ותוס' שם ד"ה היו (היו לפניו שני מיני אוכלין גרסינן, וכן פירש ר"ח,

דבאוכל מתוך אוכל שייכא ברירה, שבורר אותו שאינו חפץ לאכול מתוך אותו שרוצה לאכול,

דאותו שאינו חפץ בו חשיב פסולת לגבי אותו שחפץ לאכול). רא"ש פ"ז סי' ד

(והבורר שני מיני אוכלין, אותו שרוצה לאוכלו עתה מיקרי אוכל, ואידך מקרי פסולת). רמב"ם

פ"ח הי"ג (היו לפניו שני מיני אוכלין מעורבין). מרדכי רמז שסא (יזהר אדם

משני מיני פירות שנתערבו). טור ושו"ע ס"א (או שהיו לפניו שני מיני

אוכלים), וס"ג (היו לפניו שני מיני אוכלים מעורבים). מ"א סוף ס"ק

טו (ואפשר דלא שייך ברירה אלא בדברים המעורבים).

ואף פירורים גדולים לגבי פירורים דקים כקמח

חשובים כשני מינים, כדלקמן סי' תקד ס"ו (אבל מכל מקום צריך ליזהר שלא לברור

פירורין הגדולים קצת מתוך פירורים הנטחנים ודקים כקמח לפי שהן חשובים כשני מינים

שונים שאסור לברור מין אחד מתוך חבירו). וראה שבת כהלכה פי"ב

ביאורים יח.

ולענין חלמון וחלבון של ביצה – ראה

לקמן סכ"א (שבאמת שניהם מין אוכל אחד הם), ושם נסמן (הערה 1965 ).

ואף בקליפות לא שייך ברירה אלא

כשמעורבים, כמבואר בהלכתא רבתא לשבתא ( אם מונחת איזה חתיכת קליפה

בין חתיכות פרי ... אם הקליפות מונחות לבדן בלי שום פרי ביניהן), ושם נסמן (הערה 2393 ).

[1859] שו"ע

ורמ"א ס"ג (היו לפניו שני מיני אוכלים מעורבים, בורר אחד מאחד, ומניח

(השני כדי) לאכול מיד). מ"א סק"ד (כונת רמ"א למ"ש הטור, דאותו

שרוצה לאכול עתה חשוב כאוכל, והשני חשוב פסולת, ואם כן צריך לברור זה שרוצה לאכול,

ולהניח השני, אבל איפכא לא, דהוי פסולת מתוך אוכל).

[1860]

רמב"ם ושו"ע שם (ואם בירר והניח לאחר זמן, אפילו לבו ביום, כגון שבירר

שחרית לאכול בין הערבים, חייב). וראה לקמן הערה הבאה.

והיינו בין אם ברר את מה שרוצה

לאכול לאחר זמן, מתוך מה שרוצה לאכול עתה, שחייב משום בורר פסולת מתוך אוכל.

ובין אם בורר את מה שרוצה לאכול

לאחר זמן, מתוך מה שאינו רוצה לאכול בו ביום, שחייב משום בורר אוכל מתוך פסולת כדי

לאכלו לאחר זמן.

[1861]

תרומת הדשן סי' נז (שני מיני דגים, לאו מין אחד מיקרי). רמ"א ס"ג (ושני

מיני דגים מיקרי שני מיני אוכלים, ואסור לברור אחד מחבירו, אלא בידו, כדי לאכלן

מיד).

[1862]

תרומת הדשן שם (לשייר מקצתן לסעודה אחרת ... להשהותן לסעודה אחרת). מ"א

ס"ק ו (היינו מסעודה לסעודה).

אלא שבתרומת הדשן מיירי בשני מיני

דגים, ואילו במ"א כתב כן אף לענין שני מיני אוכלים (שבשו"ע ס"ג).

וכאן מחלק בינם, שלענין שני מיני אוכלים, כתב לעיל ס"ד "מה שצריך לאכול

ממנו באותה סעודה", ולענין דגים כתב כאן "מסעודה לסעודה". וטעם

החילוק נתבאר בתהלה לדוד ס"ק ח (והיינו כיון דב' מיני דגים לא ברירה לתרומת

הדשן כל כך דשייך בהו ברירה, לכן הקיל דוקא מסעודה לסעודה). וראה שבת כהלכה

פי"ב ביאורים יז.

[1863]

תרומת הדשן שם (נראה דמאד היה כנגד סברת הלב, דשני מינים שניכרים בהפרדתם חתיכות

גדולות שמונחים יחד, דיהא ברירה שייכא בהו ... אפס הואיל וכתב בסמ"ג [כנסמן

לעיל הערה 1835 ], דהבורר פסולת מתוך האוכל, ואפילו בורר לאלתר חייב

חטאת, אין לחלק ולהקל בלא ראיה ברורה). רמ"א שם (אף על פי שהחתיכות גדולות,

וכל אחת נכרת בפני עצמה).

ואם שני המינים גדולות, ראה איל משולש.

קובץ הערות וביאורים תשדמ ע' 56.

[1864] כדלעיל ס"ד (אם בורר

אוכל מאוכל, אפילו אינו חפץ לאכול כלל אלא אחד מהם, והשני נוטלו וזורקו, אינו נקרא

פסולת בשביל כך, הואיל והוא ראוי לאכילה, ולפיכך מותר לברור אותו מתוך האוכל שחפץ

לאכול, ואין בזה משום בורר פסולת מתוך אוכל), ושם נסמן (הערה 1853 ).

ו היינו בין

לברר את מה שרוצה לאכול בו ביום מתוך מה שרוצה לאכול עתה, ובין לברר את מה שרוצה

לאכול בו ביום מתוך מה שרוצה לאכול למחר.

[1865]

תרומת הדשן שם (שיקח משני המינים להשהותן לסעודה אחרת, אם לא ירצה לברור אותן

שיאכל עתה. ונראה דבכה"ג לא חשיב בורר, הואיל ובורר משני המינים, הוה כאלו

בורר ממין אחד). רמ"א שם (ואפילו היו שני מינים ובורר משניהם ביחד הגדולות

מתוך הקטנות, או להיפך, שרי, הואיל ואינו בורר מין אחד מתוך חבירו).

[1866] חזקיה

שם עד, סוע"א (חזקיה אמר הבורר תורמוסים מתוך פסולת שלהן חייב).

שו"ע ס"ה (הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהם, חייב).

[1867] גמרא

שם (דשלקי ליה שבעא זימני, ואי לא שקלי ליה מסרח, וכפסולת מתוך אוכל דמי), וכגירסת

הב"ח שם (ואי לא שלקי). רמב"ם פ"ח הי"ג, ושו"ע שם

(מפני שהפסולת שלהם ממתקת אותם כשישלקו אותו עמהם, ונמצא כבורר פסולת מתוך אוכל,

וחייב).

[1868] כנסמן

לעיל (הערה 1835 ). ולכאורה כוונת הדברים, שאסור לחתוך חלק מהתורמוסין

כדי לאכלם לאלתר. וראה מה שהאריך בזה בשבת כהלכה פי"ב ביאורים ו.

[1869] גמרא

עד, ב (האי מאן דעבד חביתא (של חרס, רש"י), חייב משום שבע חטאות),

ופרש"י (טוחן הרגבים ... ובורר הצרורות הגסות מתוכן). ט"ז סוף

סקי"ב (כתבו התוס' היו לפניו ב' מיני אוכלים גרסינן כו' עכ"ל. ונראה

לכאורה דרצו לומר דאין שייך ברירה אלא במידי דאוכל, אבל בשאר דברים, כגון לברור

כלי מתוך כלים, אין שייך בזה איסור ברירה ... אלא דאיתא בגמרא אחר כך שם אמר רבא

האי מאן דעביד חביתא חייב משום ז' חטאות, וחשיב רש"י בורר ביניהם, דהיינו

בורר הצרורות הגסות מתוכן כו'. ואם כן צריך לומר הא דכתבו התוס' מיני אוכלין גרסינן,

לרבותא, דאפילו באוכל מתוך אוכל אמרינן דהנשאר הוה פסולת).

ו ראה קובץ

הערות וביאורים תשמג ע' 58. תשצב ע' 64. אהלי שם ח"ח ע' רה.

[1870] שזה מותר, כל זמן שאינו לאור

הנר, כדלעיל סי' ערה סי"א-ב.

[1871] לעיל ס"ה-ו.

. [1872] בסעיף שלפנינו יתבארו כמה

סוגי מלאכת דש:

(א)

במלילות: המפרק בידו תולדת דש. המשפשף בכפי ידיו אסור מדברי סופרים. המולל בראשי

אצבעותיו, יש מתירין על מנת לאכלן לאלתר, ויש אוסרים. נמללו מערב שבת, מותר לקלוף,

כדי לאכלן לאלתר.

(ב)

באגוזים ולוזים: אסור לפרקם מקליפה העליונה הירוקה. המוללם בראשי אצבעותיו – יש

אוסרים, וטוב להחמיר. לשבור את העליונה הירוקה יחד עם הקליפה הקשה – מותר. לקלף

הקליפה הפנימית הדקה – מותר.

(ג)

בקטניות: המולל בראשי אצבעותיו, יש מתירים ויש אוסרים. לפרק בידים – מפרק גמור.

כשהשרביטין רכים וראוים לאכילה – יש מתירים, ובפסקי הסדור כתב – שבעל נפש יחמיר גם

בזה. אם נותקו מהשרביטין לפני שבת, מותר להוציאם מהנרתיקים בשבת. ובפסקי הסדור

אוסר גם בזה.

[1873] ביצה

[י]ב, ב (המולל מלילות מערב שבת), ובתוס' שם יג, ב ד"ה ואם (דמולל מלילות

מערב שבת וכו', משמע הא בשבת אסור ( . טור

ושו"ע ס"ו (אין מוללין מלילות).

[1874] רש"י שבת קכח, א

ד"ה שלא (ומהו מולל, כגון אם בא לאכול הזרע, מולל השרביטין שהזרע בתוכם).

פירוש המשניות להרמב"ם מעשרות פ"ד ה"ה (המלילה בלשונם היא המעיכה

והעשוי בין האצבעות וכפות הידים).

וכן הוא לקמן סי' תקי ס"א

(למלול שבלים של תבואה בידיו, כדי שיפול הזרע מן השבולת).

[1875] שבת

קכח , א (וחכמים אומרים מולל בראשי אצבעותיו ואוכל, ובלבד שלא ימלול בידו הרבה

כדרך שהוא עושה בחול). ביצה יג, ב (כיצד מולל ... רבא אמר כיון דמשני, אפילו חדא

אכולהו נמי), דהיינו שמותר אפילו חדא [גודל] אכולהו [על גבי שאר כל אצבעותיו],

וכדעת הפוסקים דמיירי בשבת.

רי"ף שבת נא, א (ומסקנא אם בא

למלול בשבת היכי מולל ... רבא אמר כיון דקא משני, אפילו טובא נמי ... והלכתא כרבא,

דקיימי רבנן כותיה, דאמרי בראשי אצבעותיו). מלחמות שם (ודאי בשבת הדברים אמורים,

והא דאמר רבא לאושפזיכניה מוללין מלילות ומפרכין קטניות ביום טוב, למימרא דביום

טוב מותר כדרכו, ובשבת אסור אלא על ידי שינוי). רמב"ם הל' שבת פכ"א

הי"ד (המולל מלילות מולל בשנוי, כדי שלא יראה כדש), ומ"מ (דעת רבינו

כדעת ההלכות, שבשבת מותר בשנוי, וביום טוב מותר אפילו כדרכו, כמ"ש פ"ג

מהלכות יום טוב. וכן נראה מן התוספתא כדבריהם, ועיקר), והל' יום טוב פ"ג

הט"ו (מוללין מלילות ומפרכין קטנית ביום טוב) ומ"מ (וסובר רבינו שביום

טוב מוללו כדרכו בלא שינוי, וכן דעת ההלכות. ומה שאמרו שם כיצד מולל והצריכו שינוי,

הוא בשבת בדוקא, כנזכר פרק כ"א מהלכות שבת, וכמו שכתבתי שם. ואע"פ שיש

חולקין, כן עיקר). רשב"א שבת קכח, א (כדברי הרב אלפסי ז"ל שפסק שמותר

למלול בשבת כביום טוב, אלא שבשבת על ידי שינוי בראשי אצבעותיו, וביום טוב אפילו

כדרכו). רא"ש שבת פי"ח סוס"י ב (כלשון הרי"ף שהועתק לעיל).

טור כאן (אין מוללין מלילות בשבת, אלא מולל בשינוי מעט בראשי אצבעותיו), ובסי' תקי

(מוללין מלילות ... ביום טוב). והיינו שבשבת התיר בשינוי, וביום טוב לא הצריך

שינוי. ר"ן ביצה ו, ב (דבשבת מותר למלול על ידי שינוי, כדמוכח ההיא דמפנין,

וביום טוב מותר למלול בלא שנוי כלל). שו"ע כאן ס"ו (אלא מולל בשינוי מעט,

בראשי אצבעותיו), ובסי' תקי ס"א (מוללין מלילות ... כדרכן, ביום טוב). ים של

שלמה ביצה פ"א סי' לח (הרי"ף והרמב"ם והרא"ש בפרק מפנין

סוברין, דהאי כיצד מולל כו' בשבת איירי, ושם הוא דבעי שינוי, אבל ביום טוב מותר

למלול כדרכו, בלא שום שינוי. וכן הסכים המ"מ, וכן יראה מדעת הר"ן והטור,

ועיקר).

ונתבאר לקמן סי' תקי בקונטרס אחרון

ס"ק א (העיקר כסברא הראשונה ... שהיא דעת הרי"ף ורמב"ם ורמב"ן

ורשב"א ורא"ש וטור ור"ן ומגיד משנה ושו"ע ורש"ל).

*

ומה דקיי"ל כרבא "כיון

דמשני, אפילו חדא אכולהו נמי". אזיל לשיטתו, כדלקמן סי' שכא ס"ז ( מותר

לכתוש אותו בשינוי גדול מדרך החול, כגון ביד של סכין וכיוצא בו, אפילו הרבה ביחד),

ונתבאר לקמן שם (הערה 2283 ).

[1876]

רמ"א ס"ו (ואף על פי שמפרק האוכל מתוך השבלים, הואיל ואינו מפרק רק

כלאחר יד, כדי לאכול, שרי).

ובא לבאר כאן את דברי הרמ"א:

(א) מרש"י ור"ן נראה

שמפרק דגן מהשבולת היא תולדת דש, אבל המולל והדגן נופל מאליו, אינו אסור אלא

מדרבנן.

(ב) הטעם הוא כעין האמור ברש"י

לענין פריקה על ידי זריקה, שהוא מפרק כלאחר יד, כך גם המולל והדגן נופל מאליו.

(ג) אף שעיקר דישה על ידי כלי,

והדגן נופל מאליו, מכל מקום ביד אין דרך לעשות כן, אלא לפרק ביד.

(ד) כשמוסיף שינוי, למולל בראשי

אצבעותיו, יש מתירין לגמרי.

[1877] סכ"ח (וכל המפרק אוכל

או משקה ממקום שנתכסה בו ... הרי זה תולדת הדש). והיינו אפילו ביד, כדלקמן (הערה 1891 ).

[1878] שבת שם (מולל בראשי אצבעותיו

ואוכל, ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול), ואפשר הכוונה דהיינו

שמולל רק מעט כדי לאכלו לאלתר דוקא, ואולי זוהי גם כוונת הרמ"א (ואינו מפרק

רק כלאחר יד כדי לאכול, שרי).

ואפשר הכוונה, שאף שבשינוי מותר

משום דש, מכל מקום היינו דוקא כדי לאכול לאלתר, משום איסור ברירה, כדלקמן בסמוך (שיזהר

שלא יקלוף אלא מה שצריך לאכול לאלתר, ולא כדי לאכול לאחר שעה ... מותר להוציאה מהם

כל מה שרוצה לאכול ממנה לאלתר, אבל לא כדי לאכול לאחר שעה, משום איסור ברירה), ושם

נסמן (הערה 1888 ) .

[1879] ב"י

ריש סי' תקי (וכתב הר"ן מוללין מלילות, דדש כלאחר יד הוא, ואפילו בשבת

לאו איסורא מדאורייתא הוא, אלא מדרבנן), בשם הר"ן ביצה ו, א ד"ה

אושפיזכניה (מוללין מלילות, דדש כלאחר יד הוא, ואפילו בשבת לאו איסורא מדאורייתא

הוא, אלא מדרבנן).

וכן הוא ברש"י ביצה יב, ב.

דאמרינן בגמרא שם (אושפזיכניה דרבא בר רב חנן הוה ליה אסורייתא דחרדלא, אמר ליה

מהו לפרוכי (השרביטין ולהוציא הזרע ביום טוב ... דתולדת דישה הוא, רש"י) ומיכל

מנייהו ביום טוב. לא הוה בידיה. אתא לקמיה דרבא אמר ליה מוללין מלילות (דדש כלאחר

יד הוא, ואפילו בשבת לאו דאורייתא הוא, אלא מדרבנן, רש"י) ומפרכין קטניות ביום

טוב).

הרי התחיל במפרך השרביטין כדי

"להוציא הזרע" בידיו, וכתב שהיא תולדת דישה, ומסיים במולל כדי שיפול

הזרע מאליו, וכתב שהוא "דש כלאחר יד".

ונתפרש בקונטרס אחרון שם (וכוונתו

שהוא שאל ממנו אם מותר להוציא הזרע ביד, והשיב לו ממוללין מלילות ... והזרע נופל

מאליו).

והיינו שאינו אסור מהתורה אלא דש

בכלי או מפרק ביד, משא"כ כשמולל בידיו הוי דש כלאחר יד ואסור רק מדברי

סופרים, וכדלקמן סי' תקי ס"א (ואף על פי שהוא מפרק דבר מגידולו, ואילו היה

עושה כן בשבת על ידי כלי המיוחד לכך, או שהיה מפרק הזרעונים בידיו ממקום חיבורם,

היה חייב משום דש).

ונתבאר בחידושי צמח צדק עג,

סוע"ג (ורוצה לומר, דדש היינו שדש השבולת והדגן נופל, ומפרק הוא להפך, שנוטל

האוכל מן השבולת. והנה דישה אין דרך רק בכלי, ולא ביד, ולכן מולל דהוא דומיא דדש

שמולל השבולת והדגן נופל, כיון שמולל ביד הוה ליה דש כלאחר יד, דדישה אורחא בכלי.

משא"כ מפרק הוא ביד גם כן. ואעפ"כ הוא תולדת הדש בכלי, וחייב עליו ממש,

ולכן המקלף שעורים ביד, כיון דהוא מפרק, חייב).

[1880] רש"י

עג ע"ב . על הא דאמרינן התם (אמר רב פפא האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר

תמרי חייב ... משום מפרק, רב אשי אמר אין דרך ... פריקה בכך), פרש"י (אין דרך

... פריקה בכך על ידי זריקה, אלא או ביד או בכלי).

והיינו שמה שהובא כאן שאיסור מלילה

היא מדרבנן, הטעם בזה כיון שהדגן נופל מאליו על ידי המלילה, כמו הזורק על הדקל

ונתפרקו התמרים מאליהם.

עיין במ"ש בסי' תקי בקונטרס אחרון

סק"א (כמועתק בהערה הקודמת).

[1881] רז"ה

(נא, א) ד"ה ואנן (והוי יודע שאסור למלול מלילות של תבואה ושל קטנית בשבת,

וההיא דאמרינן התם כיצד מולל, ביום טוב מפרשינן לה ... וזה שהתירו חכמים למלול

בשבת, לא התירו אלא בחבילי תלתן כגון סיאה איזוב וקורנית ואמינתא ופיגם, אבל

בחבילי תבואה וקטנית לא התירו כלל). הובא בר"ן ביצה ו, ב. ובב"י

ד"ה אין מוללין.

והיינו הא דתניא שבת קכח, א (חבילי

סיאה אזוב וקורנית ... חכמים אומרים מולל בראשי אצבעותיו ואוכל, ובלבד שלא ימלול

בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול, וכן באמיתא וכן בפיגם).

עיין לקמן ריש

סי' שכא (חבילי פיאה איזוב וקורנית ... מולל השרביטין בראשי אצבעותיו לאכול

הזרע שבתוכן, אבל לא בכל היד כדרך שהוא עושה בחול).

ובטעם החילוק בינם, ראה בהנסמן לקמן

שם (הערה 2200 ).

וכן היא דעת רש"י ביצה יג, ב

ד"ה כיצד מולל (ביום טוב, דאמרן לעיל מוללין מלילות), ותוס' שם (פירוש ביום

טוב, ובשבת אסור למלול). מרדכי ביצה רמז תרסא (בשבת אסור למוללו). הובא ברמ"א

שם (ויש מחמירין).

*

והיינו שלפי דעה האוסרת כאן, התירו

למלול בראשי אצבעותיו ביום טוב, ולפי דעה המתרת כאן בראשי אצבעותיו, ואוסרת בכפות

ידיו, התירו ביום טוב אף בכפות ידיו, כדלקמן סי' תקי ס"א (מותר למלול שבלים

של תבואה בידיו כדי שיפול הזרע מן השבולת ... כיון שאיסור הדישה לצורך אכילה אינו

אלא מדברי סופרים, לא גזרו אלא על דישה גמורה שכיוצא בה בשבת חייב חטאת. ויש

חולקין על זה ואומרים דאף ביום טוב לא התירו למלול ולפרך אלא על ידי שינוי, דהיינו

שימלול ויפרך בראשי אצבעותיו של ידו אחת בלבד).

ובקונטרס אחרון שם ס"ק א (והא

בהא תליא, כמבואר בראשונים). והיינו ששתי הדעות לענין יום טוב תלויות בשתי הדעות

לענין שבת. ויתבאר לקמן שם.

[1882] ככל האמור לעיל לענין

מלילות, כן הוא גם לענין שרביטין של קטניות (שבתמונה השמאלית), שבכל שרביט יש כמה

קטניות:

(א)

אם מפרק ביד, היא תולדת דש, כדלקמן בסמוך (אסור לפרק השרביטין בשבת ולהוציא

הקטניות מתוכן (בידים, כי זהו מפרק גמור)).

(ב)

אם מוללן בידיו, והקטניות נופלות, אסור מדברי סופרים.

(ג)

אם מוללן בראשי אצבעותיו, תלוי בשתי הדעות לענין מלילות, כאמור כאן.

ועוד

שני נושאים יש בקטניות, שבהם ידון לקמן בסמוך:

(ד)

אם השרביטין רכים הראוין לאכילה, הוי כמפריד אוכל מתוך אוכל.

(ה) אם הקטניות נותקו מהשרביטין לפני שבת, ונשארו

מונחות בתוכן, אינו דומה לדש.

[1883] והיינו שיש שלושה קליפות

באגוזים (הן האגוזים הגדולים, והן האגוזים הקטנים הנקראים לוזים):

(א)

הקליפה הקשה, שבה הם מגיעים לחנויות (כפי שרואים בתמונה הימנית).

(ב)

בשעה שקוטפים אותן מהעץ, יש קליפה ירוקה נוספת על גבי הקליפה הקשה (כפי שרואים בשתי

התמונות האמצעיות, לוזים ואגוזים).

(ג)

לפעמים יש קליפה נוספת, פנימית, דקה, על גבי הפרי תחת הקליפה הקשה (כפי שרואים

בבוטנים וכיו"ב).

ועל

זה מבאר כאן:

(א)

אסור לפרק את האגוזים והלוזים מהקליפה הירוקה משום תולדת דש.

(ב)

אם מוללן בראשי אצבעותיו, תלוי בשתי הדעות הנ"ל (במלילות וקטניות).

(ג)

מותר לשברן יחד עם הקליפה הקשה (בלא פירוק הקליפה הקשה מהירוקה).

(ד)

מותר לקלוף מהן את הקליפה הדקה שתחת הקליפה הנשברת.

[1884] מהרי"ל

מנהגים הל' שבת סי"ב (לוזים שקורין הזילנוס, ודאי אסור ליטלם בשבת מתוך השומר

חיצונה שלהן, שקורין לייפון, דודאי מפרק הוא). רמ"א שם (ולכן אסור לפרק

האגוזים לוזים או אגוזים גדולים מתוך קליפתן הירוקה). לבוש ס"ו (ולפי דעת

המחמירין, אסור לפרק הלוזים או האגוזים הגדולים מתוך קליפתן העליונה הירוקה).

ואף שהרמ"א לא הזכיר דהיינו

אפילו בשינוי, מכל מקום מפרש כאן דהיינו "בראשי אצבעותיו". ונתבאר

בקונטרס אחרון שם ( ומה שכתב רמ"א שם ולכן אסור לפרך כו', היינו אפילו על ידי

שינוי, אבל בלא שינוי לכולי עלמא אסור בשבת, כמבואר בראשונים), וכיון שהרמ"א

כותב כאן "ולכן אסור", דהיינו שאסור רק לפי דעה האוסרת למלול בראשי

אצבעותיו, אם כן מובן שמה שכתב "אסור לפרך", הכוונה היא "אפילו על

ידי שינוי".

[1885] רמ"א

שם (וטוב להחמיר, מאחר דיכול לאכלן כך בלא פירוק).

ונתבאר בקונטרס אחרון שם ( משמע

דאם אי אפשר לאכלן כך אין צריך להחמיר, לפי שהעיקר כסברא הראשונה) ,

וכדלעיל (הערה 1875 ).

*

והיינו שבשבירת הקליפה הקשה אין

שייך איסור מפרק, הן כששוברים אותה לבדה והן כששוברים אותה יחד עם הקליפה העליונה

הירוקה.

וכן הוא לעיל סי' שיד סי"ח (כשסותרו

אינו אלא כמי ששובר אגוזים ושקדים בשביל האוכל שבהם).

וטעם הדבר נתפרש לעיל סי' רנב

בקונטרס אחרון ס"ק יב (דיכול להוציא הפרי מהאגוז בעודו בקליפתו הירוקה ולא

חשיב מפרק ... דמיפקד פקיד הפרי בקליפה).

ונתבאר בחדושי צמח צדק מו, ד (נראה

מדברי רבינו סי' שי"ט ס"ט שבשבירת קליפ[ה] הקשה של האגוזים אין שייך

איסור מפרק ... ולכאורה יש לומר הטעם, מפרק לא שייך רק כשהאוכל מחובר לקליפה ...

משא"כ פרי האגוז אינו מיפקד פקיד רק על דרך אוכל הנתון בתיבה, שיש חלל ביניהם

על פי רוב ... וכן כתב אאזמו"ר ז"ל סי' ש"ה סעיף כ"ח ומדובקים

זה בזה ויפרק אחד מחבירו כו', משא"כ האגוז תוך קליפתו הקשה אינו מדובק כלל).

והיינו האמור לעיל שם (דש, שמפרק התבואה שהיא

אוכל מהשבולת שהיא פסולת ... שהם שני דברים חלוקים זה מזה ומדובקין זה בזה ויפרק

אחד מתוך חבירו המכסה עליו). משא"כ כשאינן מדובקים זה בזה, אין זה נחשב דש.

והוא כעין האמור לקמן בסמוך לענין

קטניות (אין היתר כלל להוציא הקטניות מתוכם בשבת, אלא אם כן אין הקטניות מחוברות

כלל בשרביטין, שכבר ניתקה מהם מערב שבת, אלא שהיא מונחת כך בתוכם, אזי מותר

להוציאה מהם).

אמנם מסקנת רבינו בסדורו, הלכתא

רבתא לשבתא (יש בהם משום מפרק ... אעפ"י שכבר ניתקו הפולין מהשרביט על ידי

הבישול ואינן מחוברים בו).

ואין לומר שלפי זה יהי' אסור גם

לשבור האגוזים. שהרי מיד אחר זה מבאר בסדורו שם (טוב למנוע מלאכול אגוזים ולוזים

בשבת, אלא אם כן הוציאם מקליפתם מערב שבת ... משום בורר פסולת מתוך אוכל ... יש

איסור גדול בטלטולן משום מוקצה כנודע. וקשה להזהר בכל זה). ולא הזכיר כלל שיהי'

בזה גם איסור דש.

כותב על זה בחדושי צמח צדק שם (אף

שבסידור גבי פולין כתב אע"פ שכבר נתקו הפולין מהשרביט על ידי בישול כו' ...

מכל מקום יש לחלק).

וטעם החילוק בין פולין שכבר נתקו,

לבין האגוזים שאינם מדובקים, נתבאר בקצות השלחן, בדי השלחן סי' קכו ס"ק ז

(ונראה שרוצה לומר, דבקטניות כיון שמתחלה הי' מחובר, יש בו דישה גם אחר שניתקו,

משא"כ באגוז שמעיקרא הוא נפרד).

או אפשר טעם החילוק כיון שקליפת

האגוזים הקשה, צריך לשברה, ואינה דומה לשרביטי קטניות שצריך לפרקם, כמו במלאכת דש.

ובכל אופן יש לעיין בגרעיני חמניות,

שהן קצת דבוקות לקליפה שלהם.

[1886] עולת

שבת סקי"ד (אבל לשבר האגוזים ולקלף מהאגוזים העור הדק שעליהם, ודאי דמותר

לכולי עלמא). אליה זוטא סק"ה (וכתב עולת תמיד דלשבר אגוזים, ולקלף מאגוזים

העור הדק, מותר לכולי עלמא בלי פקפוק, ודוקא לתלוש מן השיבלים אסור).

[1887] ביצה

יג , ב (רב מקלפא ליה דביתהו כסי כסי, ור' חייא מקלפא ליה דביתהו כסי כסי),

לפירוש התוס' שם ד"ה ואם קלף (מיירי בשכבר נתלשו מערב שבת מן השבלין, אבל עוד

הן בקליפתן החיצונה, ולכך שרי). הובא בב"י סד"ה אין מוללין. מ"א סק"ח

(אבל כשנתפרקו הדגן מן השבלים מערב שבת, מותר לקלפו לכו"ע, כדאיתא בגמרא

וב"י בשם התוס').

וכך הוא גם ב"מיני קטניות

שנמללו ... השרביטין מערב שבת", שבזה נסתיימה הדישה, ומותר לקלף. וכדלקמן

בסמוך (שכבר ניתקה מהם מערב שבת, אלא שהיא מונחת כך בתוכם, אזי מותר להוציאה מהם

כל מה שרוצה לאכול ממנה לאלתר).

ואף שמסקנת רבינו בסדורו, הלכתא

רבתא לשבתא (יש בהם משום מפרק ... אעפ"י שכבר ניתקו הפולין מהשרביט על ידי

הבישול ואינן מחוברים בו), שלפי זה יהי' אסור לכאורה גם לקלוף התבואה שנמללו

מהשבלים בערב שבת.

מכל מקום כבר הובא לעיל מהתוס'

ומ"א בפשיטות להיתר.

וטעם החילוק בינם נתבאר בבדי השלחן

סי' קכו ס"ק ה (מיהו מה שמסתבר בזה הוא, דאינו דומה דישה של קטניות לדישה של

חטים ושעורים, דחטים ושעורים אם מלל את השבלים ונפרדו החטים מהשבלים, נגמר מלאכת

הדישה, שאין השבלים מכסים על החטים, וצריך רק להפריד החטים מהפסולת ... אבל

קטניות, הדישה שלהם הוא לנתקן מהשרביטין ולשבר ולפתוח את השרביטין, שלא יעכבו את

הקטניות מלצאת ... אע"פ שכבר ניתקו הקטניות בפנים מהשרביטין, עוד לא נגמרה

הדישה שלהן, וכשפותח את השרביטים אחר כך ומוציא הקטניות, חייב משום מפרק, דזהו גמר

מלאכת הדישה).

[1888] מ"א

סוף סי' שכא . על מ"ש הרמ"א שם סי"ט (אסור לקלוף שומים ובצלים

כשקולף להניח, אבל לאכול לאלתר, שרי), כתב המ"א שם ס"ק ל (אסור לקלוף,

משום בורר).

והיינו שאף באופן שאין בקליפה זו

משום דש, עדיין יש בה משום בורר אוכל מתוך פסולת, שמותר רק כדי לאכלו לאלתר,

כדלעיל ס"א (ואם בורר האוכל בידו כדי לאכול לאלתר מותר, מפני שנטילת האוכל

מתוך הפסולת כדי לאכלו מיד אין זה מעין מלאכה כלל, שדרך אכילה כך הוא).

וכן הוא לקמן בסמוך (אזי מותר

להוציאה מהם כל מה שרוצה לאכול ממנה לאלתר, אבל לא כדי לאכול לאחר שעה, משום איסור

ברירה).

ולכאורה נראה שכן היא הכוונה גם

בפסקי הסדור, הלכתא רבתא לשבתא (בעוד שהפרי מונח בקליפתו, כולו או מקצתו, מותר

להסיר קליפתו בידו, ואין בו משום בורר פסולת מאוכל). והיינו שבהסרת הקליפה מן

הפרי, "אין בו משום בורר פסולת מאוכל"; אלא "משום בורר אוכל מתוך

פסולת", כיון שהוא כדרך אכילתו, ולכן: (א) מותר להסיר קליפתו

"בידו" דוקא, ולא בכלי, (ב) מותר לאלתר דוקא, ולא כדי לאכול לאחר שעה.

ונתבאר לקמן שם (הערה 2392 ).

[1889] עיין במה

שכתבתי שם (סוף הסימן בשוע"ר שם, לא הגיע לידינו).

[1890] ט"ז

סק"ד (והוא הדין בקטניות שעדיין הם מחוברים בשרביטים שגדלו עמהם). מ"א

סק"ח (ושרביטין של קטניות משמע דאסור לפרכן ולהוציא הקטניות).

[1891] עיין

במש"ש בסי' תקי ס"א (לפרך השרביטים של קטניות בידיו ... בשבת, על

ידי כלי המיוחד לכך, או שהיה מפרק הזרעונים בידיו ממקום חיבורם ... חייב משום דש),

וכמבואר ברמב"ם פ"ח ה"ז (והמפרק הרי היא תולדת הדש וחייב, וכן כל

כיוצא בזה, החולב את הבהמה חייב משום מפרק). ונתפרש לקמן שם בקונטרס אחרון

סק"א (משמע ברמב"ם פ"ח שכתב סתם המפרק הוא תולדת הדש, והחולב חייב

משום מפרק עכ"ל, משמע דמפרק ביד חייב משום שהוא תולדת הדש בכלי ... וכן משמע

עוד ממה שכתב הרמב"ם שם הסוחט חייב משום מפרק, וסוחט היינו ביד, ובגמרא אינו

חייב אלא על דריכת כו', ודריכת היינו בכלי, אלא על כרחך אין חילוק בין יד לכלי,

אלא שהדש בכלי הוא אב, והמפרק ביד הוא תולדה). והיינו שהדש בכלי הוא אב, והמפרק

ביד, והסוחט בכלי או ביד, שניהם תולדה. וכן הוא בפסקי הסדור, הלכתא רבתא לשבתא (יש

בהם משום מפרק לדברי הכל, שהוא תולדת הדש, וחייב חטאת וסקילה ח"ו).

*

וכל זה הוא במלילות ואגוזים

וקטניות, משא"כ בקליפת שאר פירות, לא מצאנו מי שאוסר בהם, אף אם הקליפות

מדובקות בפרי, ואף אם אינן ראויות לאכילה (כמו בננות וכיו"ב).

והביא על זה בבדי השלחן סי' קכו

ס"ק ח (בשביתת השבת כללי מלאכת דש אות ה, דדישה לא הוי רק בדבר העשוי להצניע,

אך דבר שדרכו רק סמוך לאכילה מותר, והיינו דישת חטים משבלים וקטניות משרביטין

ואגוזים מקליפה הירוקה, שכל אלו הדרך להסירם על ידי דישה קודם שמכניסין הפירות

לאוצר, ואפילו אם דש אותם סמוך לאכילה אסור. אבל הקליפות שדרך להסירם רק סמוך

לאכילה לצורך אכילה, אין בהם ענין דישה כלל. והביא ביאור זה מהאגלי טל). וכן הביא

חילוק זה בשבת כהלכה פי"ג באורים ס"ק ד, מכמה פוסקים.

ויש לעיין אם אמנם רגילים לדוש בשדה

את הקטניות מהשרביטים, ואין רגילים להביאם למכירה בשרביטים כדי לפרקם קודם האכילה.

ובפרט שרביטים אלו שראויין לאכילה (ובפסקי הסדור נתבאר שגם בזה יש לחוש למפרק,

כדלקמן הערה הבאה), שרגילים להביאם למכירה בשרביטים.

עוד הביא שם מדברי המגן אבות

(להג"ר מרדכי בנעט, בעל הביאור מרדכי), במלאכת הדש ביום טוב (ונראה לי

דהחילוק בין מקלף הקליפה מהגרעין או בהיפוך). והיינו שהן בדגן והן בקטניות והן

באגוזים מנפצים את הקליפה ומוציאין מהם הגרעינים, משא"כ בקליפת הפירות, הרי

קולפים את הקליפה והפרי נשאר במקומו, ואם כן אינו דומה לדש.

ויש לעיין לפי זה ברמונים, שאין

מקלפים אותם (כמו בננות וכיו"ב), אלא רגילים לפרך מהם את הגרעינים שלהם.

[1892] מלבושי

יום טוב בלבוש ס"ו (ומהר"ש תמה למה אוכלין פולין או קטניות מתוך

שרביטהון, והא הוי מפרק ... ולי נראה הואיל ושרביטן עצמן מאכל). מ"א

שם (וצ"ע דכל העולם נוהגין היתר. וצריך לומר כיון שעודן לחין, ואף השרביט

אוכלין אותו, לא הוי מפרק רק כמפריד אוכל מאוכל). אליה זוטא סק"ה (והא

דאוכלין פולין או קטנית מתוך שרביטין, כתב מלבושי יום טוב, הואיל ושרביטין עצמן

מאכל).

אמנם בפסקי הסדור, הלכתא רבתא לשבתא

(ובעל נפש יחמיר לעצמו גם במין קטניות (שקורין ארבעס) בעודן בשרביטן, אף שהשרביטין

ראויים לאכילה, כי אין זה היתר ברור).

וראה חדושי צמח צדק עד, רע"א.

אגלי טל ערך דש ס"ק טו אות יד (בעירובין כ"ח, קור אינו מטמא טומאת אוכלין

הואיל וסופו להקשות, עיי"ש בתוס' ד"ה קור, ואם כן הוא הדין שרביטי

קטניות הואיל וסופן להקשות לאו אוכל חשיבי. וכן כתב הב"י יו"ד סי' פד

דשרביטי קטניות הואיל וסופן להקשות חשיבי כאילן ... ואם כן הוה ליה מפרק אוכל

מפסולת). ובתוס' עירובין שם (קור לא מיקרי אוכל כיון דסופו להקשות, ולא נטעי דיקלא

אדעתא דקורא).

[1893]

סעיף כח (והרי זה כמפריד אוכל מאוכל ואין בזה משום מפרק).

[1894] ט"ז

ס"ק ד (ואפילו אם כבר נתקו מערב שבת, אין ליקח הקטניות מן הקליפות, אלא מה

שרוצה לאכול מיד. כן נראה לענ"ד), לפירוש התוספת שבת ס"ק יג (והיינו

משום ברירה, אבל משום מפרק ליכא בהא). וכדלעיל בקליפת תבואה ומיני קטניות (והערה 1888 ).

ומדייק לכתוב דהיינו דוקא

ב"מיני קטניות שאין השרביטין ראויין לאכילה", משא"כ אם ראויין

לאכילה "אינו אלא כמפריד אוכל מאוכל", ומותר אף "כדי לאכול לאחר

שעה". וראה בדי השלחן סי' קכ"ו

ס"ק ג. שבת כהלכה פי"ג ביאורים ו.

*

בכל אופן למדנו מדברי הט"ז,

ש"אם כבר נתקו מערב שבת", אין בזה איסור מפרק.

אמנם בסידור בהלכתא רבתא לשבתא כתב

רבינו (ליזהר מאד שלא לאכול בשבת פולין בין חיין בין מבושלין בעודם בשרביטין שלהם,

כי מאחר שאין השרביט ראוי לאכילה יש בהם משום מפרק לדברי הכל ... ואע"פ שכבר

ניתקו הפולין מהשרביט על ידי הבישול ואינן מחוברין בו).

וכן היא דעת הפרי מגדים במשב"ז

על הט"ז שם (אפילו כבר נתקן (מענין ניתוק) ממקום גדילתן, ועדיין מונחים

בשרביטין סתומים). ובבדי השלחן סי' קכו ס"ק ה (אע"פ שכבר ניתקו הקטניות

בפנים מהשרביטין, עוד לא נגמרה הדישה שלהן, וכשפותח את השרביטים אחר כך ומוציא

הקטניות, חייב משום מפרק, דזהו גמר מלאכת הדישה). ונתבאר לעיל (הערות 1885 . 1887 ).

וכן היא מסקנת רבינו, כמבואר בחידושי

צמח צדק מו, ד (שבסידור גבי פולין כתב אע"פ שכבר ניתקו הפולין מהשרביט על ידי

בישול כו' ... הסידור כתב זמן רב אחר השו"ע).

וראה קובץ הערות וביאורים תשמה ע'

68.

[1895]

ברייתא ביצה יב , ב (מולל מלילות מערב שבת, למחר מנפח מיד ליד (שלא כדרך חול,

רש"י) ואוכל, אבל לא בקנון (כלי הוא, ראשו אחד רחב והשני עשוי כעין מרזב קצר,

ונותן הקטניות בתוך הרחב ומנענע, והאוכל מתגלגל דרך המרזב, והפסולת נשאר בכלי,

רש"י) ולא בתמחוי (קערה גדולה, רש"י)). טור ושו"ע ס"ז (היו לו

מלילות מערב שבת, לא ינפה בקנון ותמחוי).

[1896] רמב"ם

פכ"א הי"ז (אבל לא בקנון ולא בתמחוי, גזרה שמא ינפה בנפה ובכברה שהוא

חייב). לבוש ס"ז (גזירה משום נפה וכברה).

וכן הוא לעיל ס"א ( אם

בירר בקנון או תמחוי, פטור מן התורה, אבל אסור מדברי סופרים, גזרה משום נפה

וכברה).

[1897]

גמרא שם יד, רע"א (מנפח בידו אחת ובכל כחו). רמב"ם שם (כשהוא

מנפח, מנפח בידו אחת בכל כחו), ומ"מ שם (וכתבו המפרשים ז"ל, דלאו דוקא

קנון ותמחוי אסור, אלא אפילו בשתי ידיו אסור, כמ"ש (שם י"ד) כיצד מנפח,

ואסיקנא בידו אחת ובכל כחו. וז"ש רבינו ביד אחת דוקא).

ולפי גירסה זו, אינו עובר על מלאכת

זורה כשמברר על ידי ניפוח פיו. ולא נאסר לקמן סכ"ט, אלא כשהרוח מפזר את הרוק,

משא"כ כאן שמבררם על ידי ניפוח ברוח פיו.

אמנם כאן בפנים (מנפה בידו אחת בכל

כחו). וכן הוא בשו"ע ס"ז (מנפה בידו אחת בכל כחו). והיינו שאינם גורסים בגמרא

"מנפח" (שזה אסור משום זורה), אלא "מנפה" (מלשון

"נפה", דהיינו שעושה ידו כמו "נפה", "לנערן ... כדי

להפרידן מן המוץ ... מנפה בידו אחת"), וכמבואר בפירוש הרמב"ם למעשרות

פ"ד מ"ה (מנער מיד ליד, כמו מחליף מיד ליד אותן החטים, כדי שיסור מהם

הפסולת).

והוא כדעת הערוך ערך זר (ואילו נטל

בידיו אוכל שיש בו פסולת או עפר, ונפחו בפיו, זה הוא זורה), ורבינו חננאל עד, א (וכן

אם נטל בידו אדם תבואה בתיבנא ובפסולת שיש בה, וניפח בה ברוח פיו ובירר, חשוב הוא

כזורה). וספר העתים סי' רכה (ואילו נטל אדם בידו אוכל שיש בו פסולת או עפר, ונפחו

בפיו, זה זורה).

וכן נפסק בהלכתא רבתא לשבתא (באם

נפל זבוב או שאר פסולת לכוס או לקערה ... לא ינפח עליו ברוח פיו עד שיצא).

שתי הגרסאות והפירושים בגמרא, הובאו

בערוך ערך נף (מנפה מיד ליד ואוכל, פירוש מנענע מיד ליד שילך הקליפה, מלשון נפה.

ויש אומרים מנפח בפיו שילך הקליפה, מלשון ויפח באפיו). וקיי"ל כגירסא וכדעה

הראשונה, שאם "נפחו בפיו, זה הוא זורה".

*

וכל זה לענין שבת, משא"כ לענין

יום טוב מקילים כדעת המתירים לברר אף על ידי ניפוח ברוח פיו, וכדלקמן סי' תקי

ס"ב ( הזרעונים אחר שנתפרכו מהשבלים ועדיין הם מעורבים עם המוץ, מותר

לנערן מידו האחת לידו השנית, ולנפח מהן המוץ, ולא ינפח הרבה ביחד, מפני שנראה

כמנפח לצורך החול, אלא מנפח מעט מעט ואוכל מיד ... אבל לא ינפה אותם בנפה וכברה).

ואין לומר ששם היא טעות הדפוס, וצריך

להיות "לא ינפה הרבה ביחד", שהרי נתפרשו הדברים שם "לנערן מידו

האחת לידו השנית, ולנפח מהן המוץ", הרי שעושה שני פעולות נפרדות: (א) מנערן.

(ב) מנפח.

וראה שבת כהלכה פי"ב הערה יב.

[1898]

רש"י יב, ב ד"ה מיד ליד (שלא כדרך חול).

[1899] כדלעיל,

שרק כשמנפה בלי שינוי אמרינן " גזרה שמא ינפה בנפה וכברה שהוא חייב ".

[1900] מ"א

סק"ט (אם יש פסולת ואוכל מעורבין, אסור ליתנם במים כדי שיפול הפסולת למטה,

כגון עפר, או שיציף למעלה, כגון תבן. ועיין סי' תק"י). והיינו כמ"ש מ"א

בסי' תקי סוף סק"ד (כתב יש"ש דאסור להניח קטניות או שאר זרעונים במים,

שיציף הפסולת למעלה או שיפול העפר למטה. וכן משמע דעת הרב"י, מדהשמיטו בשו"ע).

והוא דתנן ביצה יד, ב (הבורר קטניות

ביום טוב ... רבן גמליאל אומר אף מדיח ושולה), ובגמרא שם (תניא אמר רבי אלעזר ב"ר

צדוק כך היה מנהגן של בית רבן גמליאל, שהיו מביאין דלי מלא עדשים ומציפין עליו מים,

ונמצא אוכל למטה ופסולת למעלה. והתניא איפכא (אוכל למעלה ופסולת למטה, רש"י).

לא קשיא, הא בעפרא (למטה מן האוכל, רש"י) הא בגילי (קש למעלה מן האוכל)).

ובב"י סי' תקי (וכתב

הרמב"ם בפירוש המשנה דאין הלכה כרבן גמליאל. וכן נראה שהוא דעת הפוסקים, שלא

הזכירו זה. וטעמא משום דמשמע דפליג אתנא קמא, והלכה כתנא קמא). ובים של שלמה שם

פ"א סמ"ב (אבל הכא, דברירא לן כבר הילכתא כת"ק בכל דוכתא). ועל פי

זה נפסק כאן שאסור.

[1901] משנה

קמ , א (אין שולין את הכרשינין), וכגירסת הרי"ף והר"ן שם נח, א (אין

שורין את הכרשינין), ופרש"י והר"ן שם (מציף עליהם מים בכלי לברור פסולתן).

טור ושו"ע ס"ח (אין שורין את הכרשינין, דהיינו שמציף מים עליהם בכלי כדי

להסיר הפסולת).

[1902] רע"ב

במשנה פ"כ מ"ג (שהפסולת צף למעלה). וראה שבת כהלכה פי"ב הערה

סה.

[1903]

משנה שם (ולא שפין אותן), ופרש"י (ביד להסיר פסולת, דהוה ליה בורר). טור

ושו"ע שם (ולא שפין אותן ביד כדי להסיר הפסולת דהוה ליה כבורר).

ובכמה דפוסים "להציף". ו ראה

שבת כהלכה פי"ב הערה סה.

עוד נתבאר שם פי"ב סל"ז,

שמותר לשטוף פסולת הדבוקה לאוכל, כמו שמותר לקלף את הפרי. וכאן מיירי בפסולת

המעורבת בכרשינים, ורוצה לסלקה על ידי שריה או על ידי שיפה.

[1904]

משנה שם (אבל נותן לתוך הכברה), ופרש"י (ואע"פ דפעמים שהפסולת נופל דרך

נקבי הכברה, ונמצא נתברר מאליו). טור ושו"ע שם (אבל נותנן בכברה, אף על פי

שנופל הפסולת דרך נקבי הכברה).

ואף שכאן נכתב סתם (ולא הוזכרה תיבת

"פעמים" שברש"י). מכל מקום נתבאר יותר לקמן סי' שכד ס"א (נוטלו

בכברה ונותנו לתוך האבוס, ואף על פי שהמוץ נופל לפעמים מאליו דרך נקבי הכברה, כיון

שאינו מכוין לכך, ולא פסיק רישיה הוא מותר), ושם נסמן.

ונפקא מינה לענין נטילת ירקות

מקדירת מרק במצקת מחוררת, כשאינו מתכוין להפרידם.

וראה בדי השלחן סי' קלא סקי"ז.

כינוס תורה חי"ח ע' מח. תבואות שמש ע' קז. קובץ הערות וביאורים תשמו ע' 89.

שבת כהלכה פי"ד ביאורים ד.

[1905] חכמים

במשנה קלז, ב (וחכמים אומרים ... אין נותנין לתלויה בשבת), כפירוש רב כהנא קלח, א (שימר

(נתן שמרים לתלויה וסינן, רש"י) חייב חטאת). רמב"ם פ"ח הי"ד (המשמר

יין או שמן או מים וכן שאר המשקין, במשמרת שלהן, חייב).

[1906] הטעם והמקור לומר, שהן המסנן במשמרת,

והן הבורר על ידי נפה, והן הבורר על ידי כברה, נחשבים כולם בורר אוכל מתוך פסולת

(ולא פסולת מתוך אוכל), נתבאר לעיל ס"א (הערה 1838 ).

[1907] גמרא

קלח, א (משום מאי מתרינן ביה (למשמר, רש"י), רבה אמר משום בורר, רבי זירא אמר

משום מרקד), ופירש"י (ולרב[ה] הוא הדין נמי דאי אתרו ביה משום מרקד הויא

התראה, אבל לרבי זירא אי אתרו ביה משום בורר, לאו התראה היא). ופירש הר"ן לב,

א ד"ה ונמצא (הכי קאמרינן, דכיון דאף בורר אוכל מתוך פסולת משכחת ביה חיובא,

דהיינו בנפה וכברה, משום הכי קאמרינן שאף אם התרו בו משום בורר התראתו התראה,

דאיכא בורר דמיחייב דדמי ליה).

רמב"ם שם הי"א (הבורר

שמרים מתוך המשקין הרי זה תולדת בורר, או תולדת מרקד וחייב). ופירש ב"י (ונראה

שהוא פוסק כרבה, והוא מפרש כדברי רש"י, דלרבה באיזה מהם שהתרו בו הויא התראה).

*

ובטעם הפלוגתא אם המשמר הוא תולדת

הבורר או המרקד, אמרינן בגמרא שם (רבה אמר משום בורר, רבי זירא

אמר משום מרקד. אמר רבה כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של בורר נוטל אוכל ומניח

הפסולת, אף הכא נמי נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. אמר ר' זירא כוותי דידי

מסתברא, מה דרכו של מרקד פסולת מלמעלה ואוכל מלמטה, אף הכא נמי פסולת מלמעלה ואוכל

מלמטה).

וכבר נתבאר לעיל ס"א (הערה 1837 ), שעיקר החילוק בין בורר למרקד הוא,

שבורר היינו מה שבורר את גרעיני הדגן מהצרורות (לפני הטחינה), ומרקד היינו מה

שמרקד ובורר את הקמח (אחרי הטחינה) מהמורסן שבו.

שזוהי הפלוגתא שבגמרא, שהרי המשמר,

שהאוכל (היין) יורד למטה, והפסולת (השמרים) נשאר למעלה, הוא דומה ממש למרקד,

שהאוכל (הקמח) יורד למטה, והפסולת (המורסן) נשאר למעלה.

משא"כ מלאכת בורר, שנוטל את

האוכל מהפסולת על ידי הכלי, לא משנה אם האוכל נשאר למעלה (כמו בכברה שהמוץ יורד

למטה והתבן נשאר למעלה), או אם הפסולת נשאר למעלה (כמו בנפה שגרעיני הדגן יורדים

למטה והצרורות נשארים למעלה), הרי שמלאכה זו דומה רק קצת למשמר.

וקיי"ל שהמשמר הוא גם תולדת

מרקד וגם תולדת בורר בכלי.

[1908]

משנה קלט, ב (נותנין מים על גבי השמרים (הנתונים במשמרת מבעוד יום, רש"י),

בשביל שיצולו (שיהו צלולין, רש"י)), ופרש"י על הרי"ף נז, ב (שיהו

השמרים צלולים, ויזובו המים מהם). ורע"ב (שיהיו השמרים צלולים, ויזוב כל יינם).

טור ושו"ע ס"ט (אם נתן בה שמרים מערב שבת, מותר ליתן עליהם מים כדי

שיחזרו צלולים לזוב). לבוש שם ( כדי שיחזרו צלולין מן הקמחים, ויזוב

היין שבהם). ובב"ח פירש (ויש לפרשו מלשון צללו כעופרת, פירוש

שירדו ויזובו למטה).

ומה שניקוי השמרים אינו נחשב בורר,

ביאר במשב"ז ס"ק י (וכהאי גוונא לאו בורר הוא פסולת מפסולת).

ויש לעיין בזה אם מיירי שמנקה את

השמרים מהיין שבו לצורך השתמשות בשמרים בו ביום.

פירוש נוסף במשנה זו, דלא מיירי

במשמרת אלא בחבית, והיא ההלכה לקמן ס"כ (ליתן מים

על גבי שמרים שבחבית שיקלטו טעם היין), והוא כפירוש שהובא

בחדושי הר"ן שם (פירוש שכן דרכן ליתן מים בחבית שנשארו בו השמרים לבדו, ולא

נשאר בחבית אלא קצת יין עכור, והמים קולטין ריח היין, וגם שנתערבו בהן אותו מעט

יין שנשאר בו, וחזרו המים להיותן טעמן כיין, ומוציאין אותן ושותין מהן, וקמ"ל

דלאו דרך בורר הוא כלל. כן פירש ה"ר יהונתן ז"ל. ולא כמו שפרש"י

ז"ל דמיירי במשמרת). וראה לקמן (הערה 1955 ).

*

אמנם פירש במשנ"ב ס"ק לג

(רוצה לומר שיהיו השמרים צלולים, והמים יזובו מהם עם מקצת מן היין שנשאר בלוע בו).

והיינו שצירף את ההלכה שנתבארה כאן עם ההלכה דלקמן ס"כ, וכתב שהתירו גם לתת

את המים ב"משמרת" עם השמרים כדי שיקלטו המים את "טעם היין"

שבשמרים.

ועל פי זה כתב בשו"ת מנחת יצחק

ח"ד סי' צט אות ב (ליתן שק קטן עם עלי טעה לתוך מים חמין בשבת ... אין כאן

משום סינון, והוא עפ"י המבואר בשו"ע (סי' שי"ט ס"ט), במשמרת

שיש שמרים מערב שבת, מותר ליתן עליהם מים, כדי שיהא צלולים לזוב, ופירש המשנה

ברורה שם (ס"ק לג) עפ"י דברי הלבוש והרע"ב, שיהיו השמרים צלולים,

והמים יזיבו משם עם מקצת מן היין שנשאר בלוע בו, והטעם שאין בנתינת המים משום

בורר, שהמים שנותן צלולים, אף שאחר כך מתערבין עם השמרים, וחוזרין ומסתננין, כיון

דנתן צלולים לית לן בה, ואף שנתן שם המים כדי לקבל עמו מקצת מן היין כנ"ל. ואם

כן הוא הדין בטעה).

הובאו דבריו בכמה ספרי הלכה הדנים

בנושא שקיות תה בשבת (ראה שבת כהלכה פי"ד הערה עד). ורבים תמהו על היתר זה

(ראה מה שליקט בזה בקובץ אור ישראל גליון סח ע' פא ואילך), והרי כאן נתבאר שהן שתי

הלכות נפרדות:

(א) מותר ליתן מים על השמרים

שבמשמרת " שיהיו השמרים צלולים, ויזוב כל יינם", וזה מותר גם

במשמרת .

(ב) " מותר ליתן

מים על גבי שמרים שבחבית, שיקלטו טעם היין", וזה מותר רק בחבית ולא במשמרת.

והיינו שלשני הפירושים הנ"ל,

לא התירו לתת את המים ב"משמרת" עם השמרים, כדי שיקלטו המים את "טעם

היין" שבשמרים. ואם נאמר ששקיות אלו דומות למשמרת, הרי עדיין לא מצינו כאן את

המקור להתירו.

ואולי יש מקום להתירו מטעם אחר,

כיון שכאן אין המים עם טעם התה יוצא מכלי זה לכלי אחר, אלא נשאר באותו כוס. אמנם

נתבאר בסעיף הקודם ( אוכל ופסולת המעורבין, אסור ליתנם במים כדי שיפול

הפסולת למטה, כגון שהפסולת הוא עפר, או כדי שיצוף למעלה, כגון שהוא תבן. וכן

הכרשינים אין שורין אותם במים כדי להציף הפסולת שלהם למעלה). הרי שגם

כשנשארים שני המינים באותו כלי נחשב בורר.

ואולי יש מקום להתירו מטעם שכאן

נחשבים העלים עם הטעם שבהם כגוף אחד, שאין בהם בורר, וכדלקמן סי"ד ( יין

מגיתו, כל זמן שהוא תוסס ... לא נפרשו היין מן השמרים יפה יפה, וכל היין כגוף

אחד הוא, ואין כאן בורר). והיינו שאף שלא התירו לשפוך מים למשמרת כדי להוציא את

טעם היין מתוך השמרים, כיון שהשמרים והיין הבלוע בו נחשבים שני גופים. מכל מקום

העלים של התה, הם גוף אחד עם הטעם שבהם, ואין כאן בורר, אף שמוציא את הטעם מתוך

העלים על ידי המים והשקית.

וכעין סברה זו מצינו לקמן בהלכתא

רבתא לשבת, שיש אומרים שכיון שהפרי והקליפה הם פרי אחד, אין בזה דין בורר, כמבואר

ביש"ש ביצה פ"א סוס"י מב (הכא מין אחד הוא ואין שם פסולת עליו,

ובאיזה ענין שמתקן האוכל מתוך השומר תיקון אוכל בעלמא הוא, ואין שם מלאכה עליו).

אמנם נתבאר לקמן שם (הערה 2392 ), שכנראה לא קיי"ל כדעה זו.

ואולי יש מקום להתירו מטעם שהוא דרך

אכילה, כדלקמן סכ"ג ( מים שיש בהם תולעים האסורים ...

מותר לשתותן על ידי מפה, מפני שאין איסור בורר ומשמר אלא במתקן הענין קודם אכילה

או שתיה שיהיה ראוי לאכילה או לשתיה, שזהו דרך מלאכה, אבל אם בשעת שתיה מעכב את

הפסולת שלא יכנוס לתוך פיו, אין זה מעין מלאכה, ומותר). וכן גם

כאן בכוס תה, שבוררים מתוכם את הטעם שנכנס למים בשעת הכנת הכוס לשתיה.

אמנם אין ללמוד מהלכה זו אלא כשבורר

בשעת השתיה ממש, ולא כשבורר לתוך הכלי שממנו רוצה לשתות.

מכל מקום נתקבל בתפוצות ישראל

להתיר, בצירוף כל הטעמים הנזכרים.

*

אמנם חשש שני יש בכוס תה, כמבואר במנחת

יצחק שם (וצ"ע בנוגע להסרת השקית בעצמו, אם לדמות לזבוב, או לבשר המונח ברוטב

וכיו"ב). וכוונתו למה שנתבאר בבדי השלחן סי' קכה ס"ק יד (דברים גדולים

המונחים במים ... לא שייך ברירה דלחודייהו קיימי, והאיסור הוא רק באוכלים מעורבים,

ויתושין וקסמין שיש שמשתקעים בתוך התבשיל או המשקה, ויש קצת טורח בהסרתם, ומעשים

בכל יום שלוקחים מה[רוט]ב בשר להצניע למחר ואין בזה פקפוק).

ויש לעיין אם הלכה זו נכללת בהאמור לעיל

ס"ה ( ואע"פ שהמין של מין אחד הן גדולות וניכרות כל אחת בפני

עצמה, ואפשר שלא שייך כאן ברירה כלל, אעפ"כ אין להקל, כי ספק חיוב חטאת הוא) .

*

חשש שלישי יש בכוס תה, כמבואר

בשמירת שבת כהלכתה פ"ג סנ"ח (מותר להכין כוס תה בעזרת שקית המכילה עלי

תה ... ונכון להוציא את השקית ... בעזרת כף ... ולא יוציאה ביד, מפני שאם ישהה את

השקית אחרי שהוציאה על גבי המים שבכוס הרי תטפנה טיפות מן התמצית שנוצרה חזרה לתוך

הכוס, ויש בזה חשש איסור של ברירה). והיינו כדלקמן סי"ח ( מותר

לערות בנחת מכלי לחבירו כדי שהפסולת והשמרים ישארו בשולי הכלי. ובלבד שיזהר שכשיפסיק

הקילוח ומתחילין לירד ניצוצות קטנות הנישופות באחרונה מתוך הפסולת, אזי יפסיק

ויניחם עם השמרים, שאם לא יעשה כן הרי ניצוצות אלו מוכיחים שהוא בורר).

ואף שכאן בורר אוכל מתוך הפסולת כדי

לשתותו לאלתר, שבזה נתבאר לקמן סי"ט (ואם רוצה לאכלו לאלתר ... המערה משקה

מכלי לחבירו אינו צריך להפסיק כשיורדין הניצוצות, שהרי מותר לברור אוכל או משקה

מתוך הפסולת, כשרוצה לאכלו או לשתותו לאלתר).

מכל מקום מסיים שם (כל שאינו בורר

על ידי כלי, אלא בידו ... וכאן אף שמערה מכלי אל כלי, מכל מקום עיקר הברירה נעשה

על ידי ידיו, ואינו חשוב בורר בכלי אלא כשמסננן בסודר או כפיפה וכיוצא בהן). משא"כ

בשקית תה, שהמים עם טעם התה מסתננים על ידי שקית זו עצמה, ולכן מסיק שם "ונכון

להוציא את השקית ... בעזרת כף ... ולא יוציאה ביד", כדי שלא תטופנה טיפות תה

לתוך הכוס, כמובא לעיל.

ולפום ריהטא הי' נראה, שאם מוציאים

את השקית מהכוס על ידי כף, נתבטל בזה גם החשש השני הנ"ל, שהרי אז מוציא את

השקית יחד עם מעט תה שנשאר בתוך הכפית, וכדלקמן סכ"ד ( אם נפלו

זבובים לכוס, לא יוציא הזבובים לבדן מן הכוס, שהרי זה כבורר פסולת מתוך האוכל,

שאסור אפילו כדי לאכול מיד. אלא יקח גם מן המשקה קצת עמהם, שאז אינו נראה כבורר

כלל).

אמנם כבר חזר בו רבינו מהיתר זה,

בהלכתא רבתא לשבתא (שלא לסמוך על היתר הנהוג, באם נפל זבוב או שאר פסולת לכוס או

לקערה, להוציאו על ידי כף ולשאוב קצת משקה עמו כו', כי יש בזה חשש חיוב חטאת

ואיסור סקילה ח"ו).

ומכל מה שנתבאר כאן נראה לכאורה, שהדרך

הכי טובה היא, שלא להוציא את השקית תה מהכוס שבו התה, אלא שאחר שנכנס טעם התה

למים, ישפוך את התה שבו לכוס שני, וישאיר את השקית בכוס הראשון, וכדלקמן סי"ח

( מותר לערות בנחת מכלי לחבירו, כדי שהפסולת והשמרים ישארו בשולי

הכלי. ובלבד שיזהר שכשיפסיק הקילוח ומתחילין לירד ניצוצות קטנות הנישופות באחרונה

מתוך הפסולת, אזי יפסיק ויניחם עם השמרים ... ואם רוצה לאכלו לאלתר ... אינו צריך

להפסיק כשיורדין הניצוצות, שהרי מותר לברור אוכל או משקה מתוך הפסולת, כשרוצה

לאכלו או לשתותו לאלתר, כל שאינו בורר על ידי כלי, אלא בידו ).

וכך גם כאן, ששופך את התה מכוס

הראשון לכוס השני על מנת לשתותו מיד.

[1909] תוכן המשך הדברים בסעיף זה:

בתחלה

מביא הא דאמר זעירי קלט, ב (נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת בשבת ואינו

חושש). וכן נפסק בטור ושו"ע ס"י (יין או מים שהם צלולים, מותר לסננן

במשמרת).

אחר

כך מביא הא דתנן שם (מסננין את היין בסודרין), ונתבאר בפוסקים, שהסינון על ידי

סודר הוא שינוי, ולכן התירו בו אף אם הם עכורים קצת.

אלא

שבסינון שעל ידי סודרין יש איסור שריה וסחיטה, שאסור משום מלבן (כשאינו בגד העשוי

לסנן בו).

לכן

מבאר תחלה, שאיסור ליבון הוא רק במים או יין לבן, אבל לא ביין אדום או שכר. וכן

אין לחוש ביין משום שמא יסחוט ויתחייב משום מפרק.

וכיון

שיין אדום אינו אסור משום ליבון, ולא משום מפרק, שוב התירו בו אף משום סינון, ואף

במשקים העכורים קצת.

אחר

כן מביא דעה ב', שאף בסודרין שבמשנה לא התירו, אלא ביין צלול.

[1910]

ר"ן שם (נז, ב) ד"ה ונמצא (מותר לתת אותו אפילו לתוך המשמרת, כדי שיהיה

צלול ביותר). ב"ח (ואינו מסננו במשמרת אלא מפני קצת קסמין וקשין שבתוכו, אי

נמי כדי שיהא צלול יותר).

ואין חוששים בזה לעשיית אהל על ידי

תליית המשמרת, כדלעיל סי' שטו סי"ד ( משמרת שתולין אותה לתת בה שמרים לסננן

ומותחים פיה לכל צד, חשוב עשיית אהל ... אבל מותר לתלותה ולמותחה ... כדי לסנן בה

יין ומים צלולים, שמותר לסננם בשבת), ושם נסמן (הערה 1295 - 1296 )..

[1911]

רש"י במשנה שם ד"ה כדי (את היין, מפני הקמחים, שקורין יינ"ש). תניא

רבתי סי"א ד"ה וקשרי (אם יש יין שבו קמחים ... מותר לסננם במפה, או בכל

דבר המסנן). מ"א סק"י (ואם יש בו קמחים מותר לסננו (תניא. וכן כתב

רש"י)).

ואף שכתב בתוספת שבת ס"ק יט

(והמג"א שהביא הך דינא דקמחין אמשמרת, ולא דק, או שיש ט"ס בדפוס, וצריך

לציין הך דינא אסודר). וכן מסיק בפרי מגדים על דברי מ"א אלה (היינו בסודרים,

כפירוש רש"י שבת קל"ט ב' במשנה, מסננים יין בסודרים, מפני הקמחים).

מכל מקום הובא לעיל מהתניא רבתי

(מותר לסננם במפה או בכל דבר המסנן). ובחדושי הר"ן שם (ומסננין את היין

בסודרין, פירש"י ז"ל מפני הקמחין, שהן אותו קכ"ש בלעז, והן לבנות

שנעשות מעיפוש היין. מדבריו נראה לי דמיירי ביין צלול, וכדאמר זעירי בגמרא. והא

דקתני בסודרין, הוא הדין במשמרת).

וכן הוכיחו בביאור הלכה כאן, ובתהלה

לדוד ס"ק יד (ובאמת לדעתם הדבר אינו מובן כל כך, דמה בין קמחים לקסמים דקים).

וטעם ההיתר בזה (כמו בקסמין דלקמן),

דמיירי במעט קמחים, שראוי לשתיה לרוב בני אדם בלא ברירה זו.

[1912]

רש"י על הרי"ף שם (מסננים את היין, מפני הקיסמים). ובהגהות הב"ח שם

(ס"א הקמחים שקורין קנ"ש). סמ"ג ל"ת סה יב, ד (גרסינן בפרק

תולין אמר זעירי נותן אדם יין צלול או מים צלולים לתוך המשמרת ואינו חושש משום

בורר, אם יש בהן קיסמין קצת, כיון שיכולין לשתותו כן מקודם). רמ"א ס"י (ואף

על פי שיש בו קסמין דקין, הואיל וראוין לשתות בלאו הכי).

וכן הוא לקמן סי"ז (אם הוא יין

צלול, שאין בו טנופת אלא קסמין דקין, מותר לסננו אפילו במשמרת גמורה).

[1913]

ר"ן על הרי"ף שם (דיין שהוא צלול דרובייהו דאינשי לא קפדי ביה כלל). ט"ז

ס"ק ו (פירש הר"ן דהיינו דרוב אינשי לא קפדי בהכי).

[1914]

טור ושו"ע שם (אבל בסודר, מים אסור משום ליבון).

[1915]

ט"ז סי' שכ סקי"ב (ונראה לי לחלק, דביין לבן מכבס כמו מים, אבל יין אדום

אינו מכבס, אדרבא מאדים הבגד).

וכן הוא לקמן סי' שכ סכ"א ( שאין

מלבן אלא מים ויין לבן וכיוצא בהם) ושם נסמן (הערה 2143 ).

[1916] בכלל

של שרייתו זהו כיבוסו, הובאו לעיל סי' שב סכ"א, חמש שיטות:

(א)

דעת התוס' וסייעתם, שבגד שאין עליו לכלוך אין אומרים בו כלל זה (ובמים מרובים

חוששים שיבוא לסחטו).

(ב)

דעה הב' שברמ"א, שגם בבגד שאין עליו לכלוך, ואף במים מועטים, אומרים כלל זה.

(ג)

דעת הטור ושו"ע, שבבגד שאין עליו לכלוך לא התירו אלא במים מועטים.

(ד)

דעת ר"ת וסייעתו, שגם בבגד שאין עליו לכלוך אסור בכל אופן, ולא התירו אלא

כשהוא דרך לכלוך.

(ה)

דעת הרא"ם וסייעתו, שגם בניגוב ידים לא התירו אלא במים מועטים.

וכיון

שכאן מיירי במים מרובים (שמסנן בו), אסור לדברי הכל: לדעה ב' וג' אסור מטעם שרייתו

זהו כיבוסו, ולדעה הא' – משום גזירה שמא יבוא לסחטו, כמבואר במ"א ס"ק יא

(ונראה לי שלזה כוון הטור, דסבירא ליה כמ"ש הב"י סי' ש"ב בשם התוס'

והרא"ש דכשאין עליו לכלוך לא הוי כיבוס ... אלא דאסור שמא יסחוט). הובא לעיל

שם בקונטרס אחרון ס"ק א (פירש המג"א סי' שי"ט ס"ק י"א,

גם דעת הטור כהמתירין).

ואילו

לקמן סכ"ג מיירי במים מועטים (שותה על ידי מפה), שאין לגזור בו שמא יבוא

לסחוט, לכן מותר לדעה א' וג', ולדעה הב' אסור משום שרייתו זהו כיבוסו (ונתבאר שם

הערה 1974 ).

ולפעמים

לא אסרו אף במים מרובים משום שרייתו זהו כיבוסו, אלא משום שמא יסחוט, כדלקמן סי'

שכ סכ"א (והערה 2138 ).

[1917] זבחים צד, ב (בגד שרייתו זהו כיבוסו).

ומה שכתב כאן ( להאומרים ששריית הבגד

זהו כיבוסו), היינו לשיטה הב' והג' הנ"ל, שגם בבגד שאין עליו לכלוך

אמרינן שרייתו זהו כיבוסו. ולכן לא התירו אלא במשמרת ולא בסודרין.

וכמבואר בספר התרומה סי' רמד (והא

דאמרינן פרק שמנה שרצים (קט, א) נותן יין צלול או מים צלולין לתוך המשמרת ... אלמא

במים נמי שרי ליתנם בבגד, ולא גזרינן שמא יסחוט. יש לומר התם דוקא במשמרת שעשויה

לכך ולא קפיד בה). סמ"ג שם (נותן אדם יין צלול או מים צלולים לתוך המשמרת ...

ומשום סחיטה ליכא למיגזר אף על פי שהן מים, שהרי המשמרת עשוייה לכך ולא קפיד

בליבונה). טור (ומשום ליבון נמי ליכא, דמשמרת עשויה לכך, ואינו חושש לליבונו). הובאו

במ"א ס"ק י.

וכדאמרינן מח, א (אמר ליה מאי שנא

מפרונקא (בגד העשוי לפרוס על הגיגית שפורסין אותו בשבת, רש"י). אמר ליה התם

לא קפיד עילויה (אם שרוי במים, שהרי לכך עשוי, ולא אתי לידי סחיטה, רש"י)). ר"ן

ביצה טז, ב (והא דלא חיישינן הכא בסודרא דילמא אתי לידי סחיטה ... היינו דתנן [שבת

קלט, ב] מסננין את היין בסודרין, היינו בסודרין שעומדין לכך, דבהנהו לא אתו למסחט).

הובא לעיל

סי' שב בקונטרס אחרון סוף ס"ק א (והא דלא חיישינן שמא יסחוט ... כבר תירץ [הר"ן]

בריש פרק המביא דמיירי בסודרין המיוחדין לכך).

ועל זה נתבאר כאן (אינו חושש לסחטה, וגם אינו חושש לליבונה כלל),

דהיינו שיש בזה ב' פרטים:

(א) שמטעם זה אין חוששים שיסחוט ממש, כדלקמן שם סכ"א (בגד

העשוי לפרוס עליה, מותר, מפני שאינו חושש עליו לסחטו אם מתלכלך, כיון שהוא מיוחד

לכך), ושם נסמן (הערה 2140 ). וראה גם סי' שא סנ"ט (אלא אם כן הוא בגד שאינו

מקפיד על מימיו, ואף בחול לא היה סוחטו).

(ב) שמטעם זה אין אומרים שרייתו ככיבוסו, כדלקמן סי' שכ סוף

סכ"ד (ברזא שמכניסין בנקב שבדופן החבית ... משום איסור ליבון אין לחוש בנעורת

ובחתיכת בגד שסביב הברזא ... מפני שהן עשויין לכך ואינו חושש לליבון כלל, כמו

שנתבאר בסי' שי"ט), ושם נסמן (הערה 2174 ). ולעיל סי' שב בקונטרס אחרון ד"ה ולפי זה מתורץ ( דיש

לומר דמשמרת נמי כיון דלא איכפת כלל בליבונה לשום אדם, אין ליבונה חשוב כלום). וראה כנישתא דבי רב.

[1918] משנה

שבת קלט, ב (מסננין את היין בסודרין). תוס' כתובות ו, א ד"ה האי (פרק תולין תנן מסננין

את היין בסודרין, אלמא לגבי יין לא גזרינן משום סחיטה). סמ"ג ל"ת סה,

יב, ד (ולכך מסננין יין בסודרין, כדתנן בפרק תולין). שו"ע ס"י (ויין

ושאר משקין מותר). לפירוש הט"ז סי' שכ ס"ק יב (ונראה לי לחלק, דביין לבן

מכבס כמו מים, אבל יין אדום אינו מכבס, אדרבא מאדים הבגד).

וכן הוא לעיל סי' שא סנ"ט (ואם

נשרו בשכר או ביין אדום או בשאר משקין שאינם מלבנים). סי' שב בקונטרס אחרון סוף

סק"א (דמיירי בחמר חווריין (כמ"ש הט"ז סוף סי' ש"כ עיי"ש)).

לקמן סי' שכ סכ"א (מותר לפרוס סודר על פי חבית של יין אדום או של שמן או שכר

ושאר משקים כיוצא בהם ... מפני שאין מלבן אלא מים ויין לבן וכיוצא בהם), וסכ"ד

(יין אדום או שאר משקין שאין מלבנים). סי' תקי סי"ט (ביין אדום או שאר משקין

שאין מלבנים).

[1919]

תוס' כתובות ו, א רד"ה האי (דכל דבר המלכלך את בולעו, כגון יין ושכר ושמן, לא

שייך ליבון בסחיטתו).

וכן הוא לעיל סי' שא סנ"ט (ואם

נשרו בשכר ... שאינם מלבנים).

[1920] תוס'

שם (דהא סחיטה משום ליבון, ולא שייכא בשאר משקים). טור ושו"ע שם (ויין ושאר

משקין).

וכן הוא לעיל סי' שא סנ"ט

(בשאר משקין שאינם מלבנים). לקמן סי' שכ סכ"ד (שאר משקים שאין מלבנים). סי'

תקי סי"ט (שאר משקים שאין מלבנים).

ולענין חומץ, ראה לעיל סי' שיא סוף

סי"ב (שהחומץ אינו מלבן).

[1921]

לקמן סי' שכ סכ"א (ולכן לא גזרו שלא לשרות בגד במשקין שאין מלבנים משום גזרה

שמא יסחוט, ויתחייב משום מפרק, כיון שאינו חייב אלא אם כן צריך למשקין הנסחטין.

וזה אין לחוש כלל שיסחוט הבגד לצורך המשקין שיסחטו ממנו, מפני שאינן חשובים כלום,

ואין דרך כלל לעשות כן).

והיינו שמטעם זה, כשם שאין לחוש ביין

לאיסור מלבן, כך אין לחוש ביין לשמא יסחוט ויתחייב משום מפרק.

*

ואולי נשמט כאן הציון לסי' שכ, שעל

זה קאי "מטעם שנתבאר שם".

[1922] משנה קלט, ב (מסננין

את היין בסודרין). שו"ע שם (ויין ושאר משקין מותר).

ואף שנתבאר לקמן סי' שכ סכ"ז ( האוכל

תותים או שאר פירות הצבועים, צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה,

משום איסור צביעה. ואע"פ שמקלקל הוא, וכל המקלקלין פטורים, מכל מקום אסור

מדברי סופרים. ויש מקילין, משום שאינו אלא דרך לכלוך, ואין בו משום צובע כלל. ויש

להחמיר). מכל מקום אין חוששים לזה כאן ביין אדום. ונסמן לקמן שם (הערה 2180 ).

[1923] רשב"א

קלט, ב (פירוש ביין עכור ... אי אפשר לומר יין צלול, דאם כן אפילו במשמרת שרי

כזעירי, אלא על כרחין ביין עכור, דכיון דאפשר למשתייה הכין, אין כאן משום בורר,

וכיון דמשני קצת ומסננן בסודרין, שרי). מ"מ פ"ח הי"ד (ופירש

הרשב"א ז"ל מסננין את היין, יין עכור שאינו צלול, שאם היה צלול, אף

במשמרת היה מותר כמו שיתבאר, וגם אין בו שמרים כלל). ר"ן נז, ב (כיון

דרובייהו דאינשי קפדי בהו, דוקא על ידי שינוי, דהיינו בסודרין וכפיפה מצרית הוא

דשרי, כדתנן במתניתין, אבל לתוך המשמרת אסור). ט"ז סק"ח (ואין היתר

בסודר, רק עכור קצת ואפשר דמשתתי הכי, ומיהו רוב אינשי לא שתי ליה הכי. כן כתב

ב"י בשם הר"ן). מ"א סקי"ב (ונראה לי דלדיעה הראשונה עכורין

קצת מותרים בסודר, כיון דאפשר לשתותו בלאו הכי, אף על פי שרוב בני אדם אין שותין אותן).

וראה שו"ת צמח צדק יו"ד

סי' מה וסי' רסו אות ה. קובץ הערות וביאורים תשמג ע' 58. תשמז ע' 82. שבת כהלכה

פי"ד הערה טו.

[1924]

רמב"ם פ"ח הי"ד (מסננין יין שאין בו שמרים או מים צלולין, בסודרין

ובכפיפה מצרית, כדי שיהא צלול ביותר). והיינו שהרמב"ם חולק בשתים: (א) לאסור

צלולין במשמרת. (ב) לאסור עכורים קצת בסודרין. הובא בשו"ע שם (ולהרמב"ם,

במשמרת אסור ואפילו מים ויין צלולים, ואפילו בסודרים לא התירו אלא בצלולין).

אמנם כאן לא הביא רק מה שחולק

בסודרין (ולא מה שחולק במשמרת). ורק בזה כתב שטוב לחוש לדבריהם.

ונתבאר ב תהלה לדוד

ס"ק יד (דלענין צלולין במשמרת, פשיטא דלשנא דזעירא דנותן לתוך המשמרת משמע

דלא כהרמב"ם ז"ל. אבל לענין עכורין קצת להתיר בסודרין, אין הכרח, דאפשר

לומר דגם מתניתין בצלולין). וראה גם לקמן (הערה 1927 ).

[1925] זעירי

שם (אבל עכורין לא). ב"י ד"ה ויין (ואי ביין עכור דלא משתתי הכי, אפילו

בסודרין וכפיפה מצרית אסור). שו"ע שם (ואפילו בסודרים לא התירו אלא בצלולין,

אבל לא בעכורים). ט"ז שם (פירוש עכורין לגמרי, דלא משתתי הכי כלל, אסור אפילו

בסודר).

[1926] מ"מ

שם בשם הרשב"א (וגם אין בו שמרים כלל). ב"י שם (כלומר דאם יש בו שמרים,

אפילו בסודרין וכפיפה היה אסור).

[1927]

זעירי קלט, ב (מיתיבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר, טורד אדם חבית של יין יינה

ושמריה ונותן לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש. תרגמה זעירי בין הגיתות שנו).

רי"ף נז, ב (ואם היה בין הגתות שעדיין היין תוסס, ואינו צלול וגם הוא עכור,

טורד חבית יינה ושמריה ונותן לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש). רמב"ם פ"ח

הי"ד (יין מגתו, כל זמן שהוא תוסס, טורף חבית בשמריה ונותן לתוך הסודרין).

טור ושו"ע ס"י (ויין מגתו, כל זמן שהוא תוסס, טורף חבית בשמריה ונותן

לתוך הסודר).

ואף שברמב"ם לא התיר ביין מגתו

אלא בסודרין, נתבאר בהגהת לבוש ס"י (ואפשר שטעמו ז"ל דלא עדיף יין מגתו

שהוא תוסס, ממים ויין שהם צלולין, דאע"ג שצלולים הם ולא שייך בהו משום בורר,

אפילו הכי אסורים במשמרת לדעתו ... הכא נמי לא שנא, אבל לסברא ראשונה דסבירא להו

דיין או מים שהם צלולין מותר לסננן אפילו במשמרת, משום דאין בהן משום בורר כיון

שהן צלולין, יין מגתו שהוא תוססת, נמי שריא אפילו במשמרת, דשויין הן יין מגתו ויין

שהוא צלול).

והיינו שהרמב"ם אזיל לשיטתו,

שגם יין צלול לא התירו לסנן אלא בסודרין, ולא קיי"ל כוותיה בשניהם (כדלעיל

הערה 1924 ).

[1928]

רמב"ם שם (שעדיין לא נפרשו השמרים מן היין יפה יפה, וכל היין כגוף אחד הוא). טעם

הב' בר"ן שם (היינו טעמא דשרי בין הגתות, לפי שעדיין לא נפרשו השמרים מן היין,

וכל היין כגוף אחד הוא, ואין כאן משום בורר. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ח'

מהלכות שבת. וכן מטין דברי הרב אלפסי ז"ל). לבוש סוף ס"י (מפני שכל זמן

שהוא תוסס עדיין לא נפרשו השמרים מן היין יפה יפה, וכל היין כגוף אחד הוא, ואינו

נקרא בורר).

וראה גם לקמן סכ"ה (והערה 1983 ), לעיל סי"ב (והערה 1908 ).

[1929] שכל

האיסור בסינון הוא משום בורר אוכל מתוך פסולת, כדלעיל סי"ב (המסנן במשמרת,

הרי זו תולדת בורר אוכל מתוך הפסולת), משא"כ כאן שהוא כגוף אחד, אין כאן בורר

אוכל מתוך פסולת.

[1930]

רש"י שם ד"ה בין הגתות (שכל היינות עכורין ושותין אותן בשמריהם, הלכך

אין כאן תיקון, דבלאו הכי משתתי). טעם הא' בר"ן שם (משום דרובייהו דאינשי שתו

ליה הכי).

[1931]

ט"ז סק"י (נראה לי דבחומץ דגם כן דרכו להשתמש ממנו אפילו אם הוא עב, אין

לאסור בסודר. אלא אם כן הוא עב הרבה שאין ראוי כלל להשתמש בלא סינון).

[1932] סמ"ק

סי' רפב ע' רפג (ומכאן הורה ריב"ש הלכה למעשה על משקה שקדים שכתשן מערב שבת,

מותר לסננן דרך סדין או דרך מטפחת בשבת, ומשום בורר ליכא, כיון דיכולין לשתותן

מקמי הכי בלא סינון). הובא בהגהות מיימוניות שם אות י. מ"א סוף סקי"ב (משקה

שקדים כתושים מערב שבת מותר לסננן, כיון שיכולין לשתות בלא סינון (הגהות

מיימוניות. סמ"ק)).

[1933] גמרא

קלט, ב (מסננין את היין בסודרין, אמר רב שימי בר חייא ובלבד שלא יעשה גומא),

ופרש"י (מן הסודר בפי הכלי, כי עובדא דחול). רמב"ם פכ"א הי"ז

(לא יעשה גומא בסודר, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבא לשמר במשמרת). ר"ן

(נז, ב) ד"ה ונמצא (בסודרין ובכפיפה מצרית שרי דאיכא שינוי, ובלבד שלא יעשה

גומא ... מן הסודר בפי הכלי, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול). טור (שלא יעשה בו

גומא לקבל היין, אלא ישפוך עליו והוא ישקע מעצמו), ושו"ע סי"א (כשמסננין

היין בסודר, צריך ליזהר שלא יעשה גומא (בסודר) לקבל היין, משום שינוי).

והיינו שיש בזה שינוי בשני פרטים:

(א) שהוא סודר ואינו מסננת. (ב) שאין בו גומא לקבל המשקה.

וראה לקמן סי' תקי בקונטרס אחרון

ס"ק ד (שאסור לסנן בסודר אלא על ידי שינוי, שלא יעשה גומא, וכן בכפיפה מצרית.

וביום טוב פשיטא שאין צריך לשנות כלל).

[1934]

משנה קלט, ב (מסננין את היין בסודרין ובכפיפה מצרית). טור ושו"ע סי"ב (כל

מקום שמותר לסנן יין בסודר, מותר לסננו בכפיפה מצרית).

והא סל, כמבואר ברש"י עח, ב (סל

העשוי מצורי דקל), ובסוטה יד, א (סל של נצרי דקל זרדים שגדילין סביב הדקל).

ובמנחות סט, א (קופה מצרית מצורי דקל).

[1935] גמרא

שם (בכפיפה מצרית, אמר רב חייא בר אשי אמר רב ובלבד שלא יגביה מקרקעיתו של כלי טפח).

ר"ן שם (והר"י ז"ל כתב דמשום שינוי והיכר קאמר). מ"מ

פכ"ב הלכה לג (יש מי שפירש דמשום שנוי קאמר, ולא משום אהל, וזה דעת ה"ר

יונה ז"ל). טור ושו"ע שם (ויזהר שלא יגביה הכפיפה משולי הכלי טפח, משום

שינוי).

והיינו שיש בזה שינוי בשני פרטים:

(א) שהוא סל ואינו מסננת. (ב) שאינו מוגבה טפח.

והטעם שלא נאסר מטעם אהל נתבאר לעיל

סי' שטו סי"ט (בגד ששוטחין על פי החבית לכסותה, לא ישטחנו על פני כולה, משום

אהל, אלא יניח מקצת פיה מגולה. והוא שהחבית אינה מלאה לגמרי אלא היא חסירה טפח),

וס"כ (ויש אומרים שלא אסרו כן בחבית וכיוצא בה, אלא בגיגית וכיוצא בה שהיא

רחבה יותר מדאי ... שיש אומרים שאין בכיסוי כלים משום אהל כלל, אף בכלים הרחבים

יותר מדאי).

[1936]

מ"א סקי"ג (נראה לי דאותו כלי העשוי כנפה שמסננין בו, דינו כמשמרת,

הואיל ומיוחד לכך).

[1937]

סעיף יג.

[1938]

רב פפא קלט, ב (לא ניהדק איניש צינייתא בפומיה דכוזני דחביתא (כלי חרס קטן שמערין

בו יין מחבית, לא יתן בפיו קשין וקסמים בחזקה, רש"י), משום דמיחזי כמשמרת).

שו"ע סי"ג (כלי שמערין בו יין מהחבית, לא יתן בפיו קשין וקסמין בחזקה). וראה

שבת כהלכה פי"ד הערה י.

[1939]

ר"ן (נז, ב) ד"ה לא (ודאמרינן דמחזי כמשמרת, משום דאף על גב דלאו משמרת

ממש הוא, שהרי עוברין בה השמרים, כיון דאיכא קסמין וטנופת דמעכב בהו ולא עברי, דמי

למשמרת). הובא במ"א סקי"ד.

[1940]

שלטי הגבורים שם אות ד (והמריק יין צלול או שכר צלול מכלי אל כלי בנחת בדרך סינון,

מותר). מ"א שם (ובצלול שרי).

[1941]

סעיף יג ( יין או מים שהם צלולים, מותר לסננן במשמרת כדי שיהיו צלולין

יותר) .

[1942] גמרא

קלט, סוע"ב (דבי רב פפא שאפו שיכרא ממנא למנא (לשון שפוי בנחת הוא, והפסולת

נשאר בשולי הכלי, רש"י). אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא האיכא ניצוצות (קטנות

הנישופות באחרונה מתוך הפסולת שקורין בריי"ש, והנהו מוכחן דבורר הוא,

רש"י). ניצוצות לבי רב פפא לא חשיבי (אינו מקפיד לניצוצות כל כך, וכשמגיע

לניצוצות משליך הן ופסולתן לחוץ. ותחילת שפייתן, [שאין] הפסולת ניכר, [לאו] בורר

הוא, רש"י). ר"ן נח, רע"א (ותחלת שפייתן, כשאין הפסולת ניכר, לאו

בורר הוא). טור ושו"ע סי"ד (מותר לערות בנחת מכלי לחבירו, ובלבד שיזהר

שכשיפסוק הקילוח ומתחילים לירד נצוצות קטנות הנישופות באחרונה מתוך הפסולת, יפסיק

ויניחם עם השמרים, שאם לא יעשה כן, הני ניצוצות מוכחי שהוא בורר). מ"א

ס"ק טו (ותחלת שפייתן, כשאין הפסולת ניכר, לאו בורר הוא (ר"ן)).

ובטעם הדבר דלאו בורר הוא, נתבאר

בפסקי דינים צמח צדק יג, ב (כיון ששופך המשקה, ונשאר משקה טוב עם הפסולת, הרי זה

בורר אוכל מאוכל).

והיינו שאף דהכא מיירי שאינו רוצה

לשתותו לאלתר (כדלקמן בסמוך), ובזה אסור אפילו אוכל מתוך הפסולת. מכל מקום נחשב

כאן בורר אוכל מאוכל, שזה מותר אפילו אינו רוצה לשתותו לאלתר, וכדלעיל ס"ד-ה

(אם בורר אוכל מאוכל, אפילו אינו חפץ לאכול כלל אלא אחד מהם ... מותר לברור אוכל

מאוכל כשהכל מין אחד).

[1943] שמנת.

[1944]

מ"א סי' תקי סקי"ג (ונראה לי דמותר לקלוט שומן הצף על פני החלב שקורין

סמעטנ"י, אפילו בשבת, וכשיגיע סמוך לחלב יניח קצת עם החלב וכמ"ש סי'

שי"ט סי"ד).

[1945]

מ"א שם (ודוקא שצריך לאוכלו בו ביום, ואם אינו צריך לו רק שחושש שיפסיד

ויתקלקל, מותר לעשותו על ידי עכו"ם, וכמ"ש סימן ש"ז ס"ה).

והיינו כמבואר בשו"ע שם (דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום

שבות, מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת. והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך

לדבר צורך הרבה). הרי שבמקום הפסד מותר. תוספת שבת סקכ"ח (דהוי שבות דשבות,

והיינו שבות דמכין משבת לחול).

וכן הוא לקמן ס"כ ( ובלבד

שישתה מהם בו ביום) . לעיל סי' שב ס"י (הרי הוא מכין משבת לחול ואסור

מדברי סופרים), ושם נסמן.

[1946]

סי"ב (ויש אומרים שהוא הדין במקום הפסד לא גזרו על שבות, כגון לטלטל על ידי

נכרי סחורה מוקצה הנפסדת על ידי גשמים (ואפילו להביאה לבית דרך כרמלית אם אי אפשר

בענין אחר). ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד גדול). ומקורו במ"א שכתב בסי' שז

סוף סק"ז (לכן נראה לי דבמקום הפסד גדול יש להתיר שבות על ידי עכו"ם ...

אבל בלאו הכי אין להקל).

ועל פי זה כתב בתוספת שבת שם (מיהו

בסי' ש"ז לא התיר שם המג"א, רק במקום הפסד גדול עיי"ש).

ואפשר שהקיל כאן כיון שאינו שבות

ממש, אלא טורח כדי שלא יתקלקל השומן, והוא קל יותר מטירחא משבת לחול, כדלעיל סי'

שח סט"ז (כלי שמלאכתו להיתר ... מותר לטלטלו אפילו שלא לצורך גופו ומקומו,

אלא לצורך הכלי עצמו, שחושש עליו שלא ישבר או שלא יגנב משם, ומטלטלו משם להצניעו,

או שמטלטלו מחמה לצל שחושש שלא יתבקע בחמה).

והיינו שזו אינה "הכנה משבת

לחול" כפשוטה, שהרי מטרת הבאתו לבית להצניעו אינה כדי להשתמש בו בחול, כי אם

"לצורך הכלי עצמו", לשמור על החפץ שלא יגנב ולא יתבקע בחמה. וכן מחזירים

למקרר מאכלים שנשארו אחרי סעודת שבת, ואין זו "הכנה משבת לחול" כי אם

"טלטול מאכלים לצורך עצמם".

ומה שאסרו כאן לעשות כן בעצמו, ביאר

הגרש"ז אויערבך, בשמירת שבת כהלכתה פכ"ח הערה רג. שבת

כהלכה פי"ב הערה ד* (דהפרדת השומן מן החלב שאני, שהוא כעין תיקון בגוף הדבר

לצוך חול).

וכן הוא בכל מקום שטורח להכינו,

שאסרו אף אם הוא כדי שלא יתקלקל המאכל, כפי שיתבאר לקמן סי' שכא ס"ו (והערה 2276 ).

[1947] כי

מה ששופך את האוכל (מתוך הפסולת) לכלי אחר, נחשב בורר אוכל מתוך פסולת. הטעם

והמקור לזה נתבארו לעיל ס"א (והערה 1838 ).

[1948]

מ"א סקט"ו (כשמערה כך שרי כדי לשתות לאלתר. וצריך לומר דאף הטור והשו"ע

מודים לזה, אלא שהם איירי ברוצה לשתות לאחר זמן, דאז אפילו בלא כלי אסור, אבל

לאלתר שרי).

והיינו שמה שנפסק בשו"ע

סי"ד (ובלבד שיזהר שכשיפסוק הקילוח ומתחילים לירד נצוצות קטנות הנישופות

באחרונה מתוך הפסולת, יפסיק ויניחם עם השמרים, שאם לא יעשה כן, הני ניצוצות מוכחי

שהוא בורר), "איירי ברוצה לשתות לאחר זמן, דאז אפילו בלא כלי אסור, אבל לאלתר

שרי".

[1949]

סעיף א.

[1950]

מ"א שם (דאין איסור בשכר אלא כשנותן קסמים בפי הכלי, דאז הוי כבורר דרך כלי,

אבל כשמערה כך שרי כדי לשתות לאלתר).

והיינו מה שנתבאר לעיל סי"ז (כלי

שמריקין לתוכו יין מהחבית, לא יהדק בפיו קשין וקסמין בחוזק, מפני שדומה למשמרת.

אע"פ שאינה משמרת ממש, שהרי עוברים בה שמרים, מכל מקום הואיל ויש קסמין

וטנופת שאין עוברים בה הרי זו דומה למשמרת). הרי שאם הסינון אינו נעשה על ידי

הכלי, נחשב כבורר אוכל מתוך פסולת בידיו.

[1951]

כדלעיל סעיפים יג, טז, יז.

[1952]

מ"א סקט"ו (אבל בשומן הוה ליה בורר פסולת מתוך אוכל ואסור).

והטעם שנחשב בורר פסולת מתוך אוכל

נתבאר לעיל ס"א (והערה 1838 ).

וראה הלכתא רבתא לשבתא (ואפילו שומן

הצף על פני הרוטב, לא יזרקנו על ידי כף עם רוטב, שהרי זה כבורר פסולת מאוכל וחייב),

ושם נסמן (הערה 2384 ).

[1953]

רוקח הל' יום טוב סי' רחצ (ולהגביה חבית של יין על שום דבר, להוציא היין היטב מותר).

רמ"א סי"ד (מותר להגביה החבית על איזה דבר כדי שיקלח ממנו היין היטב).

והיינו שבדרך כלל כשמרוקנים חבית

יין נשארת תחתית החבית על הרצפה, ואין החבית מתרוקנת לגמרי, שנשאר בה קצת יין עם

השמרים. משא"כ כשמגביהים את תחתית החבית על איזה דבר, אפשר לרוקנה לגמרי, גם

את הניצוצות שבשמרים, וישארו בחבית רק השמרים עצמם.

ומבאר את טעם ההיתר, כיון שבדעתו

להפסיק את הקילוח כשיתחילו הניצוצות לירד מהשמרים.

[1954]

סעיף יח (שכשיפסיק הקילוח ... יפסיק ויניחם עם השמרים ... כשאין הפסולת ניכר, לאו

בורר הוא).

[1955]

משנה קלט, ב (נותנין מים על גבי השמרים, בשביל שיצולו), כפירוש רבינו יהונתן על

הרי"ף נז, ב (כשנשארו השמרים לבדן בחבית של יין, דרך העולם לתת לתוכן מים

שנים ושלשה, כפי אומד שאומדין השמרים שבתוכה, ולאחר שלש שעות או ארבע קלטו המים

ריח היין, גם נתערב בהן מעט יין מן הנשאר בחבית, ומוציאין אותו, וקמ"ל דלא

בורר הוא כלל. ולא מיירי במשמרת כלל), הובא בחדושי הר"ן שם (פירוש שכן דרכן

ליתן מים בחבית שנשארו בו השמרים לבדו, ולא נשאר בחבית אלא קצת יין עכור, והמים

קולטין ריח היין, וגם שנתערבו בהן אותן מעט יין שנשאר בו, וחזרו המים להיותן טעמן

כיין, ומוציאין אותן ושותין מהן, וקמ"ל דלאו דרך בורר הוא כלל. כן פירש ה"ר

יהונתן ז"ל. ולא כמו שפרש"י ז"ל דמיירי במשמרת).

והיינו שהוא דלא כפירוש רש"י

במשנה זו, שהיא ההלכה דלעיל סי"ב.

אלא כפירוש השני שברע"ב

פ"כ מ"ב (פירוש אחר, על גבי שמרים שנשארו בחבית, וקולטין המים טעם היין

ומוציאין אותן בשבת, ושותים אותן, ואין בזה משום בורר). אליה רבה סוף סקכ"ב (וברטנורה

שם כתב דמותר ליתן בשבת מים על גבי שמרים שנשארו בחביות, וקולטין המים טעם יין

ומוציאין אותן בשבת ושותין אותו).

*

ממה שכתב כאן "וכן מותר",

נראה שגם כאן טעם ההיתר הוא כנ"ל, כי אין דעתו לרוקן את כל המים עם טעם היין

שבו, אלא דעתו להפסיק את הקילוח כשיתחילו הניצוצות לירד מהשמרים.

ולכן לא התירו כאן אלא כשנותן את

המים על גבי השמרים שבחבית, ולא כשנותן את המים על גבי השמרים שבמשמרת כדי שיצאו

משם המים אחרי שקולטים את טעם היין.

ומה שהתירו לעיל סי"ב ליתן מים

על השמרים שבמשמרת, נתבאר לעיל שם (הערה 1908 ).

[1956]

דאם לא כן הוי מכין משבת לחול, כדלעיל סי"ח.

[1957]

ברייתא קלד, א (אין מסננין (ביום טוב, רש"י) את החרדל במסננת שלו),

ופרש"י (שמשליך הסובין שלו). טור ושו"ע סי' תקי ס"ג (אין מסננים

החרדל במסננת שלו). מ"א שם ס"ק ה (שמשליך הסובין שלו).

וכן הוא לקמן שם ס"ז (אין מסננין

את החרדל במסננת שלו, מפני שנראה כבורר שמשליך הסובין שלו).

ונתבאר בתהלה לדוד סקכ"ד (משמע

להדיא דבסודר מותר ... דמי לעכורין ... והרב ז"ל בסי' תק"י ס"ז כתב

כלשון הפוסקים. אבל בכאן סכ"א סתם הדברים וכתב אין מסננין את החרדל,

וצ"ע). והיינו שדין החרדל דומה להא דלעיל סי"ג (מותר לסננן בסודרין,

אפילו הם עכורים קצת שרוב בני אדם אין שותין אותם בלא סינון, אעפ"כ כיון

שאפשר לשתותם כך על ידי הדחק, אין זו ברירה גמורה, והתירוהו על ידי שינוי, דהיינו

בסודרין).

ובאמת יש הפרש בין עכורים קצת,

שאפשר לשתות את היין כך (בלא סינון מהקסמין דקין) על ידי הדחק, לבין החרדל, שגם

הסובין שלו ראויים לאכילה. ודמי יותר לבורר אוכל מאוכל דלעיל ס"ד (בורר אוכל

מאוכל ... אם אינו ראוי לאכילה אלא מתוך הדחק, אף על פי שאינו נקרא פסולת גמור,

ואין איסור בברירתו מן התורה, מכל מקום אסור מדברי סופרים כמו בפסולת גמור), שלא

נתפרש בו ההיתר של סודרין.

וכך גם בדין הביצה, דלקמן בהמשך

הסעיף ( שהחלבון, אף ששם אוכל עליו, מכל מקום אינו ראוי לאכלו כך כמות

שהוא, וגם רגילין להשליכו עם הפסולת, לכן הוא נראה כפסולת לגבי החלמון הנאכל כמו

שהוא עם החרדל, ואסור מדברי סופרים).

[1958] וכן

לענין הביצה, דלקמן בהמשך הסעיף (אוכל מתוך פסולת), כמבואר בטור סוף הסימן (אוכל

מתוך הפסולת).

הטעם והמקור למה שנחשב אוכל מתוך

פסולת, נתבארו לעיל ס"א (והערה 1838 ).

[1959] גמרא

שם (מחזי כבורר). רש"י שם (דמחזי כבורר, שמשליך הסובין שלו). תוס' שם

ד"ה הכא מחזי כבורר (מיהו בורר לא הוי, שגם הפסולת ראוי לאכילה). מ"א שם

(דמיחזי כבורר שמשליך הסובין שלו. ובורר ממש לא הוי, דגם הפסולת ראוי לאכילה (תוס')).

וכן הוא לקמן שם (אף על פי שאין זה

בורר ממש, שהרי גם הסובין ראויים לאכילה ואינן נקראים פסולת, מכל מקום כיון שנראה

כבורר אסרוהו חכמים).

[1960] ב"ח סוף הסימן (וצריך

לומר שהחרדל נתון במסננת מערב שבת, וקאמר דמותר ליתן בה ביצה בשבת), שהרי אסור

לסנן החרדל בשבת, כדלעיל בתחלת הסעיף.

[1961]

משנה קלט, ב (נותנין ביצה במסננת של חרדל), ופרש"י בפירוש הא' (שהחרדל נתון

בה להסתנן, וקולטת את הפסולת, ואף הביצה החלמון שלה נוטף ומסתנן עמו, והוה ליה

לחרדל למראה, והחלבון שהוא קשור נשאר למעלה). טור ושו"ע סט"ו (מסננת

שנתן בה חרדל לסננו, מותר ליתן בה ביצה, אף על פי שהחלמון יורד למטה עם החרדל

והחלבון נשאר למעלה). וראה שבת כהלכה פי"ב ביאורים כ.

וגם אין חוששים בו למלאת צובע,

כדלקמן סי' שכ סכ"ז ( מותר ליתן כרכום בתבשיל, ואין לחוש משום

צובע, שאין צביעה באוכלים ), ונתבאר שם (הערה 2179 ).

[1962]

גמרא קלד, א (נותנים ביצה במסננת של חרדל ... לא מיחזי כבורר).

[1963] כנסמן

לעיל (הערה 1958 ).

[1964] גמרא

קמ, רע"א (לפי שאין עושין אותה אלא לגוון), ופרש"י (מראה, שהחלמון יפה

לגוון ולא החלבון, הלכך אידי ואידי אוכל הוא, ואין כאן ברירת פסולת מאוכל). טור (אף

על פי שהחלמון יורד למטה עם החרדל והחלבון נשאר למעלה עם הפסולת, לא חשיב כבורר,

שהחלבון והחלמון שניהם אוכלין הם, ואין נותנין אותה לתוכו אלא לתקן מראה החרדל,

הלכך לא חשיב כבורר אוכל מתוך הפסולת). מ"א ס"ק טז (ולא חשיב כבורר, לפי

ששניהם אוכלין הם, ואין נותנין אותן לתוכן אלא לתקן מראה החרדל (טור)).

[1965]

מ"א שם (משמע דזה מקרי מין אחד). ט"ז סקי"ב (ועל כרחך הם מין אחד,

דאם לא כן היה לנו לאסור מטעם ב' מינים, אף על פי ששניהם אוכל).

והיינו שמעיקר הדין אין בו ברירה

כיון שהם מין אחד, ואין לנו לאסרו אלא מטעם "מיחזי כבורר". אבל

"לפי שאין עושין אותה אלא לגוון", "לא מיחזי כבורר", ושרי

אפילו לכתחלה.

[1966]

מ"א ס"ק טז (אבל אם הם עושים אותו כדי לאכול החלמון אסור, דמה שאינו

רוצה לאכול מקרי פסולת והוה ליה בורר (ב"ח ולבוש). עיין ס"ג דכתב דבמין

אחד לא שייך ברירה ... לכן נראה לי דהכי פירושו, שהוה אמינא דהחלבון נקרא פסולת

כיון שאינו ראוי לאכלו כך, קמ"ל).

והיינו שכבר נתבאר לעיל (בסוף הסעיף

הקודם, והערה הקודמת), שעיקר טעם ההיתר הוא "כיון שבאמת

שניהם מין אוכל אחד הם ", וכן הוא מעיקר הדין אף אם הסינון הוא בשביל

האכילה. ולא אסרו בזה אלא מדברי סופרים, כיון שאין רגילים לאכול את החלבון כך כמות

שהוא, ו כמבואר לעיל ס"ד (ואם אינו ראוי לאכילה אלא מתוך

הדחק, אף על פי שאינו נקרא פסולת גמור, ואין איסור בברירתו מן התורה, מכל מקום

אסור מדברי סופרים כמו בפסולת גמור).

וכן הוא גם בחרדל עצמו, כדלעיל

בתחלת הסעיף (והערה 1957 ).

וראה תבואות שמש ח"ב ע' מב. שבת

כהלכה פי"ב הערה קלו.

[1967] כדלעיל

ס"ד (אם בורר אוכל מאוכל, אפילו אינו חפץ לאכול כלל אלא אחד מהם, והשני נוטלו

וזורקו, אינו נקרא פסולת בשביל כך, הואיל והוא ראוי לאכילה, ולפיכך מותר לברור

אותו מתוך האוכל שחפץ לאכול, ואין בזה משום בורר פסולת מתוך אוכל), ושם נסמן (הערה

1853 ).

[1968] בשו"ע

שם סעי' א-ג (שרצים הגדלים במים שבכלים ושבבורות שיחין ומערות שאינם נובעים,

מותרים ... ואם פירשו ממקום רביתן ... אף על פי שחזרו, אסורים ... המסנן מים או

שאר משקים, והיו בו תולעים או יבחושין או יתושים, אף על פי שחזרו לתוכו, אסורים,

שכבר פירשו).

[1969] אף שהתירו לעיל סי"ג ( מותר

לסננן בסודרין, אפילו הם עכורים קצת שרוב בני אדם אין שותין אותם בלא סינון,

אעפ"כ כיון שאפשר לשתותם כך על ידי הדחק, אין זו ברירה גמורה, והתירוהו על

ידי שינוי, דהיינו בסודרין). מכל מקום כאן הוי ברירה גמורה,

ולכן אסור אפילו בשינוי.

[1970] שו"ת

הרא"ש כלל כ"ב סי' ט (מים שיש בהם תולעים ... בורר ומשמר ... במתקן

הענין קודם אכילה או שתייה, שיהא ראוי לאכילה או לשתייה, זהו דרך מלאכה). שו"ע

סט"ז (מים שיש בהם תולעים ... בורר ומשמר ... במתקן הענין קודם אכילה או שתיה).

לבוש סט"ז (מים שיש בהן תולעים שאינו יכול לשתותן בלא סינון, שאסור לשתותן

ולסננן דרך שינוי, שמא יבלע אחד מהם שאסור משום שרץ, אסור לסננם במסננת).

ומכל מקום

מקפידים רבים שלא לשתות מים מהברז בלא סינון, שאפשר נמצאים שם תולעים קטנים שאינם

נראים לעין. ומעבירים המים מהברז במסננת גם בשבת, ואין חוששים לאיסור בורר ומשמר.

וסומכים להתיר הסינון, כיון שרוב בני ישראל אינם מקפידים לשתות כך בלא סינון,

כמבואר בשו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' קלד (חלילה לומר על מי שאינו מסנן

שהוא עבריין ... ואם כן הי' נראה דאפילו מי שנזהר רשאי לסנן, והרא"ש בתשובה

המובא בשו"ע סי' שי"ט סט"ז דאינו מתיר אלא לשתות על ידי מפה, מיירי

באיכא ודאי תולעים).

וכן בפסח רגילים להניח בגד על ברז

המים, מפני חשש חמץ במים, ולא חששו מבורר, כיון שרבים אינם מקפידים לשתות המים אף

בלי סינון.

[1971] שו"ת

הרא"ש שם (אבל אם בשעת שתייה מעכב הפסולת שלא יכנס לתוך פיו, אין זה מעין

מלאכה ומותר). שו"ע סט"ז (כלשון הרא"ש).

וראה שבת כהלכה פי"ב ביאורים

סוף אות א, ופי"ג ביאורים ח, ופי"ד ביאורים ה. לקמן סי' שכ ס"ח

(והערה 2065 ).

[1972]

אוצ"ל: הנחת. וכן הוא לעיל סי' שב סכ"א ובב"י.

[1973] ב"י ד"ה כתב

הרא"ש (ושמא יש לומר, דכיון שאינו נשרה במים אלא דבר מועט מהבגד ... לא אתי

לידי סחיטה). רמ"א סי' שב ס"ט (מותר לתת עליו מים מעוטים, ולא מרובים,

שמא יסחוט).

[1974] סכ"א

( ולכן מותר לשתות המים על ידי מפה, הואיל ולא נשרה אלא דבר מועט

ואינו מתכוין לליבון כלל. ואין למחות ביד המקילין, כיון שלסברא הראשונה מותר בכל

ענין).

והיינו דשם סכ"א הובאו ג' דעות

בענין ליבון בבגד שאין עליו לכלוך:

(א) אין אומרים בו שרייתו זהו

כיבוסו, אבל במים מרובים גזרו שמא יבוא לסחטו.

(ב) אף במים מועטים אומרים שרייתו

זהו כיבוסו.

(ג) במים מועטים אין אומרים שרייתו

זהו כיבוסו, אלא במים מרובים.

וכאן מיירי במים מועטים (שותה על

ידי מפה), אם כן אין לגזור בו שמא יבוא לסחוט, ולדעה הא' והג' אין לאסור אף משום

שרייתו זהו כיבוסו, ורק לדעה הב' אסור משום שרייתו זהו כיבוסו.

וכיון שהעיקר כדעה הא' והג', לכן

נתבאר כאן בתחלה, שאין לאסור לא משום שרייתו זהו כיבוסו, ולא משום גזרה שמא יסחוט.

ואחר כך נתבאר שבעל נפש יחמיר לחוש לדעה הב' הנ"ל.

ואילו לעיל סי"ג מיירי במים

מרובים (שמסנן בו), ולכן אסור לדברי הכל: לדעה ב' וג' – משום שרייתו זהו כיבוסו,

ולדעה הא' – משום גזירה שמא יבוא לסחטו, כדעיל שם (הערה 1916 ).

וראה חידושי צמח צדק נח, א (ובא"ז

וא"ר סי' שי"ט סי"ו צידד להקל, משום שאין נשרה אלא דבר מועט מהמפה.

ורבינו ז"ל בקו"א האריך בזה לצדד, משום שכשאין מתכוין ללבן לא כלום הוא

כשנשרה מעט מהבגד כו' עיי"ש. ולפענ"ד טוב לשתות במפה לבנה היטב , שאז ודאי יש לומר שעל ידי ששותה בה אינו מתלבן יותר כלל – ואדרבה,

כהה לבנוניתה על ידי זה אף אחר שיתייבש, כנראה בחוש).

[1975] כדלעיל שם, לאחר שהביא

דעה האוסרת (ולפי זה מים שיש בהם תולעים אסור לשתותם על ידי מפה בשבת. אף על פי

שאינו נשרה במים אלא דבר מועט מהמפה כדי הנחת פיו ... כל ירא שמים יחמיר לעצמו שלא

לכנוס לספק איסור של תורה).

[1976]

ט"ז סקי"ג (ועמ"ש בסי' תק"ו, דלהראב"ד יש איסור כשנופלים

זבובים לכוס, שלא יוציא הזבובים לבדן מן הכוס דהוה ליה כבורר פסולת, אלא יקח מן

המשקה קצת עמהם ועיי"ש). ובסי' תקו סוף סק"ג (כשנופלים זבובים לתוך הכוס

בשבת, אסור להסיר הזבובים לחוד משם, להראב"ד דהוי ליה כבורר, אלא צריך שיקח

מן המשקה גם כן עמהם. וזהו דעת המחמירין שזכר רמ"א בס"ב).

והוא האמור בשו"ע שם ס"ב

(אבל אם רקדו מאתמול ונפל בו צרור או קיסם ורוצה לרקדו פעם שנית, מותר אף בלא

שינוי), וברמ"א שם (יש מחמירין ואוסרין).

וכן נפסק לקמן שם ס"ד (קמח

שנרקד מערב יום טוב ונפל לתוכו צרור או קיסם ביום טוב, אסור ליטלו משם בידיו, שהרי

הוא בורר פסולת מתוך האוכל). והיא דעת הראב"ד הל' יום טוב פ"ג הי"ד

(ואם נפל בו צרור או קיסם אסור).

[1977] נתבאר

בפסקי דינים צמח צדק יג, ב (בשו"ע סי' שי"ט סי"ד. ואפשר שלזה

נתכוין אאזמו"ר שם במ"ש סכ"ד כמו שנתבאר למעלה).

והיינו שהכוונה היא כאן למה שנתבאר

לעיל סי"ח (מותר לערות בנחת מכלי לחבירו כדי שהפסולת והשמרים ישארו בשולי

הכלי, ובלבד שיזהר שכשיפסיק הקילוח ומתחילין לירד ניצוצות קטנות הנישופות באחרונה

מתוך הפסולת אזי יפסיק ויניחם עם השמרים, שאם לא יעשה כן הרי ניצוצות אלו מוכיחים

שהוא בורר, אבל בתחלת העירוי כשאין הפסולת ניכר לאו בורר הוא). וטעם הדבר נתבאר

בפסקי דינים שם (כיון ששופך המשקה, ונשאר משקה טוב עם הפסולת, הרי זה בורר אוכל

מאוכל). וכן גם כאן כשנשאר קצת משקה עם הזבוב.

אמנם חזר בו רבינו מזה בסדור, בהלכתא

רבתא לשבתא (שלא לסמוך על היתר הנהוג באם נפל זבוב או שאר פסולת לכוס או לקערה,

להוציאו על ידי כף ולשאוב קצת משקה עמו כו', כי יש בזה חשש חיוב חטאת ואיסור סקילה

ח"ו). ונתבאר בפסקי דינים שם (לפי מה שכתב בסידור, צריך לומר שאין הנדון

דומה, דהתם כיון ששופך המשקה, ונשאר משקה טוב עם הפסולת, הרי זה בורר אוכל מאוכל.

משא"כ הכא שנשפך הזבוב עם המשקה, ניכר שבורר הפסולת).

וראה שבת כהלכה פי"ב הערה רפח.

[1978]

ברייתא צה, א (מחבץ חייב משום בורר). שו"ע סי"ז (המחבץ תולדת בורר הוא).

ויש ברש"י שם ב' פירושים מהו

מחבץ, שהן שתי ההלכות הראשונות שלפנינו, וביחד עם ההלכה השלישית שלפנינו הם שלושה

שלבים בייצור גבינה בעת העתיקה:

(א) נתינת קיבה לחלב, שמפרשת בין

הקום שבו לבין מי החלב שבו, חייב משום בורר.

(ב) נתינת תערובת זו למסננת, כדי

שמי החלב שבה יהיו נוטפים מתוכו, והקום שבה ישאר למעלה, חייב משום בורר אוכל

מפסולת על ידי כלי.

(ג) קיבוץ והדבקת חלקי הקום, שהופכת

אותו לגבינה קשה, חייב משום בונה.

[1979]

רש"י בפירוש הראשון שם (המחבץ, המעמיד החלב בקיבה). רמב"ם פ"ז

ה"ו (הלוקח חלב ונתן בו קיבה כדי לחבצו, הרי זה חייב משום תולדת בורר, שהרי

הפריש הקום מן החלב). מ"א סקי"ח (שלוקח חלב ונותן בו קיבה כדי לחבצו,

חייב, שהרי הפריש הקום מן החלב).

[דיני בשר בחלב שבהעמדת הקיבה בחלב,

נתבארו בטור ושו"ע יו"ד סי' פז סי"א, ונו"כ שם. כיום פועלים

הפרדה זו על ידי כמה סוגי רנט, כולל מצמחים שכוללים תכונה זו].

ואף שבשלב זה, נמצאים הקום ומי החלב

בתוך הכלי, מכל מקום חייב משום בורר, וכדלעיל סי"א ( אוכל

ופסולת המעורבין, אסור ליתנם במים כדי שיפול הפסולת למטה, כגון שהפסולת הוא עפר,

או כדי שיצוף למעלה, כגון שהוא תבן. וכן הכרשינים אין שורין אותם במים כדי להציף

הפסולת שלהם למעלה).

*

וכן הוא לקמן סי' תקי סי"ב (אין

מעמידין חלב ביום טוב, דהיינו שנותנין לתוכה קיבה להעמידו, ואסור משום בורר,

שמפריד הקום מן החלב ... ומטעם זה אסור לעשות חמאה מן שומן שצף על פני החלב, שהרי

הוא בורר, שמפריד החלב מן החמאה שבו).

ההלכה

הראשונה היא זו שלפנינו, וההלכה השנית היא פירוש הערוך ערך חבץ (פירוש מחבץ, מפיק

חמאה מחלב).

והם שלושת מוצרי החלב, שנתבארו כאן

ולקמן שם:

(א) העמדת חלב לעשות ממנו גבינה,

שנתבארה כאן.

(ב) השמנת עולה מהחלב באופן טבעי,

ואחר כך נוטלים את השומן מהחלב, כדלעיל סי"ח (מותר לקלוט שומן הצף על פי החלב

שקורין (שמעטנע) מלמעלה, וכשיגיע סמוך לחלב יניח קצת ממנה עם החלב).

(ג) ייצור חמאה מהשמנת הזאת, על ידי

הפרדת החלב שבו מן החמאה שבו, שאיסורו נתבאר לקמן שם (שהרי הוא בורר, שמפריד החלב

מן החמאה שבו).

[1980]

רש"י שם בפירוש השני (ולי נראה מחבץ עושה כמין כלי גמי, ונותן הקפוי בתוכו,

ומי החלב, שהן נסיובי, נוטפין). הובא במ"מ פ"ח הי"א, ובמ"א

שם.

[1981]

רש"י שם (חייב משום בורר, אוכל מתוך פסולת).

[1982] כדלעיל ס"א (הבורר אוכל

מתוך הפסולת כדי לאכול לאלתר, אינו חייב אלא אם כן בורר בנפה או כברה), וסי"ב

(המשמר שמרים דהיינו המסנן במשמרת, הרי זה תולדת בורר אוכל מתוך הפסולת על ידי נפה

וכברה).

ואף שבמשמרת נשאר הפסולת למעלה

(השמרים) והאוכל למטה (היין), וכאן נשאר האוכל למעלה (הקום) והפסולת למטה (מי

החלב), מכל מקום נחשבים שניהם בורר אוכל מתוך פסולת; וכמו בנפה וכברה, שאף שבנפה

נשאר הפסולת למעלה (המורסן או הצרורות) והאוכל למטה (קמח), ובכברה נשאר האוכל

למעלה (התבן) והפסולת למטה (המוץ), מכל מקום נחשבים שניהם בורר אוכל מתוך פסולת. ונתבאר

לעיל ס"א (והערה 1838 ).

[1983]

מ"מ הל' שביתת העשור פ"א ה"ג (דלא מקרי בורר אלא מתוך פסולת גמור,

או מין אוכל ממין אוכל אחר כנזכר פ"ח מהלכות שבת, אבל זה הכל מין אוכל אחד ...

ואע"פ שאמרו מחבץ חייב משום בורר, וכן משמר, התם בדברים לחים). מ"א

סק"ה (ואף על פי שמחבץ ומשמר חייב משום בורר, התם בדברים לחים).

והיינו שאף שנתבאר ברמב"ם

פ"ח הי"ד (יין מגתו כל זמן שהוא תוסס טורף חבית בשמריה ונותן לתוך

הסודרין. שעדיין לא נפרשו השמרים מן היין יפה יפה וכל היין כגוף אחד הוא). וכן הוא

לעיל סי"ד (ויין מגיתו, כל זמן שהוא תוסס, טורף חבית בשמריה ונותן אפילו לתוך

המשמרת. מפני שכל זמן שהוא תוסס עדיין לא נפרשו היין מן השמרים יפה יפה, וכל היין

כגוף אחד הוא). ואם כן מדוע לא נאמר כן גם בחלב, שהקום ומי החלב שבחלב הן מין אחד,

ולא שייך בהם בורר.

מכל מקום יש לומר שהכא בקום ומי

חלב, כיון ששניהם דברים לחים, אינם נחשבים כמין אחד, אלא כשני מינים מעורבים זה

בזה. משא"כ כשאחד מהם יבש ואחד לח, נחשבים מין אחד, עד שיפרדו. ולכן השמרים

כל זמן שהיין תוסס נחשבים מין אחד, שאין בו בורר. ואחר שנגמרה תסיסתו, נחשבים ב'

מינים, והמשמר חייב משום בורר.

ונתבאר בשבת כהלכה פט"ו

ביאורים א. וראה גם לעיל סי"ב (והערה 1908 ).

*

ונראה שכל השאלה והמענה כאן, קאי על

הפירוש הראשון של מחבץ, שנותן קיבה לחלב להפריש את הקום שבחלב ממי החלב, ששניהם

מעורבים בחלב כמין אחד.

משא"כ לפי הפירוש השני, שאחר

שנפרדו הקום בתוך החלב מפרידים בינם על ידי כלי גמי, בזה ודאי לא נחשבו כמין אחד,

אלא הרי הם כשמרים שביין אחר שנגמרה תסיסתו, שנחשבים ב' מינים, והמשמר חייב משום

בורר.

[1984]

גמרא צה, א (מגבן חייב משום בונה). רמב"ם פ"ז ה"ו (ואם גבנו ועשהו

גבינה, חייב משום בונה. שכל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכל עד שיעשו גוף אחד הרי זה

דומה לבנין). מ"א סקי"ח (ואם גבנו ועשאו גבינה, חייב משום בונה, שכל

המקבץ חלק אל חלק ודיבק הכל עד שיעשה גוף אחד דומה לבנין).

ואע"פ שאין בנין וסתירה בכלים,

נתבאר לעיל סי' שיג סי"ט (לא אמרו שאין בנין וסתירה בכלים אלא בבנין גרוע

וסתירת בנין גרוע ... אבל העושה כלי מתחלתו הרי זה בנין גמור וחייב משום בונה).

[1985]

רמב"ם פכ"א הי"ז (לפיכך אע"פ שנותנין שומשמין ואגוזים לדבש,

לא יחבצם בידו). שו"ע סי"ז (כנ"ל מהרמב"ם). ופירש משנ"ב

ס"ק סו (רוצה לומר לא יקבצם בידו להפריד אותם מן הדבש). שו"ע סי' שמ

סי"א (כנ"ל מהרמב"ם). ופירש משנ"ב ס"ק לט (רוצה לומר

שמהדק בידו האגוזים, ועל ידי זה מפריד הדבש מבחוץ דהוי בורר).

[1986]

מ"א סקי"ד (נהגו שלא ליתן שמרים במשקה בשבת כדי להעמידן, אף על פי שראוי

לשתותו בשבת. ונראה לי דהוי תולדת בורר, דעכ"פ יורדין שמרים מהמשקה בשולי

הכלי, דומיא דמחבץ).

[1987]

ירושלמי פ"ז ה"ב מט, סוע"א (רקק והפריחתו הרוח, חייב משום זורה,

וכל דבר שהוא מחוסר לרוח, חייב משום זורה). הובא באור זרוע סי' נט, ובמהרי"ל

הל' שבת כט, ב. רמ"א סי"ז (הרוקק ברוח בשבת והרוח מפזר הרוק, חייב משום

זורה).

וכך גם לענין ביעור חמץ, דסגי

במפררו וזורה לרוח, אסור לעשות כן ביום טוב, לפי דעה זו, כדלקמן סי' תמו ס"ו

(לא יאמר לנכרי לפרר ולזרות לרוח אפילו ביום טוב, כיון שיש אומרים שיש בזרייה זו

מלאכה גמורה מן התורה, כמו שנתבאר בסימן שי"ט עיין שם).

אמנם יש חולקים וסוברים שלתלמוד

דידן אין בו משום זורה, כדלקמן שם סוף ס"ה (ולא אמרו שהזורה הוא מאבות מלאכות,

אלא בזורה תבואה כדי להפריש ממנה את המוץ, שהוא בורר אוכל מתוך הפסולת (פסולת מתוך

האוכל), אבל כשזורה כל האוכל לרוח, אין כאן איסור מן התורה).

והיא דעת בעל המאור פסחים טו, ב (מפרר

וזורה לרוח ומטיל לים, ואין בזה אב מלאכה שידחה שבת).

ונתבאר בקונטרס אחרון שם סוף סק"ג

(עיין במה שכתב[תי] בסי' שי"ט, דמפרר וזורה לרוח אינו חייב מן התורה, לפום

גמרא דילן בשבת (דף ע"ג) היינו זורה היינו בורר כו'). שהרי הרוקק והפריחתו

הרוח, אינו בורר בזה כלום (ואפשר שדעה זו נתבררה בקונטרס אחרון שבסימן שלפנינו,

ולא הגיעה לידינו. וראה בדי השלחן סי' קמו ס"ק יג).

וחוששים גם לדעה זו, כדלקמן שם

ס"ה (ואפילו לשרפה במקומה אסור ... כיון שמן התורה אפשר לקיים המצוה בלא

חילול יום טוב ... לפרר ולזרות לרוח).

מכל מקום העיקר הוא כדעה המבוארת

כאן, שתלמוד דידן אינו חולק בזה על הירושלמי, כי אף שעיקר מלאכת זורה היא כדי

להפריש ממנה את המוץ, מכל מקום נכלל במלאכה זו גם כשזורה כל האוכל לרוח.

וראה קובץ דברי תורה ח"ז ע'

נט.

*

ונפקא מינה מכל זה למעשה, במשחק

הילדים לעשות בלוני אויר במי סבון, כדי שהרוח יפזר את בלוני המים, שאסור מטעם זורה

(אף בחצר מעורבת).

ואף שיש בזה טעם להקל, כמבואר

בתשובות רבי עקיבא איגר סי' כ (עובדא הוי דרך הלוכי בשבת בחצר בית הכנסת פה

ק"ק ליסא, ראיתי לאיש שופך מים מועטים מצלוחית דרך החלון ולחוץ לחצר המעורבת,

ומדי השקפתי עלה על לבי שיש חשש איסור בזה, כיון דהרוח מפזר הטיפות אחת פונה לכאן

ואחת פונה לכאן, ודמי להא דאיתא בירושלמי ... [ואפשר] דהא דהעתיק הרמ"א

להירושלמי היינו רק ברוקק, דיש בזה חשש דאורייתא להרמב"ם, דאדם הוי גדולי

קרקע).

אמנם לכאורה אין לסמוך על סברא זו:

(א) שהרי קיי"ל שרוק וכל הבא

מאדם ובעל חי לא חשיב גידולי קרקע, כדלקמן סי' שכא ס"ח (כל דבר ... אינו

גדולי קרקע ... כגון בשר ... גבינה וכיוצא בה). ולפי זה אין הפרש בין רוק למים.

(ב) שהרי מסיק בירושלמי שם (וכל דבר

שהוא מחוסר לרוח חייב משום זורה), ולא רק הרוקק, כמבואר בתשובת רבי עקיבא איגר שם

(לשון הירושלמי וכל דבר שהוא מחוסר לרוח חייב משום זורה, והיינו דבלשון זה נכלל כל

דבר, אף מה שאינו גדולי קרקע). ולפי זה אין הפרש בין רוק למים.

ובאמת יש בזה גם חשש נוסף של "מוליד",

כמבואר בשמירת שבת כהלכתה (פט"ז ס"ל והערה פא); אלא שאנו דנים כאן בדין

זורה בלבד.

מחלוקת נוספת יש בין הפוסקים, לענין

בורר על ידי רוח פיו, ונתבאר לעיל ס"י (והערה 1897 ).

[1988] כדלעיל סי' רעח ס"א

(שאין איסור מן התורה אלא במלאכה הצריכה לגופה), וס"ג (להאומרים שמלאכה שאינה

צריכה לגופה פטור עליה ואינה אסורה אלא מדברי סופרים), ושם נסמן (הערה ט).

[1989] כדלעיל שם ס"ד (והכל

מודים בפסיק רישיה ולא ימות שחייב עליו מן התורה), ושם נסמן (הערה כט).

ומכאן למדנו שפסיק רישיה אסור אף

באיסור דרבנן, ואף במלאכה שאינה צריכה לגופה, דלא ניחא ליה. וראה ב' הדעות בזה

ובזה, לעיל סי' שיד ס"ג (והערה 1093 ), ולקמן סי' שכ סכ"ד (והערה 2163 ).