תצז דין הכנה ביום טוב

תצז דין הכנה ביום טוב

ובו ל"ב סעיפים

צידת

דגים

א

(אין ⁴⁶¹

צדין דגים מן הביברין ביום טוב ⁴⁶² ,

שהרי אפשר לצודן מערב יום טוב ⁴⁶³ ).

דגים המכונסים בביברים מערב יום טוב, אסור

ליטול מהם ביום טוב, אפילו הוא ביבר קטן מאד ⁴⁶⁴ , בענין שאין צריך

לבקש תחבולות כדי לצודן ⁴⁶⁵

על ידי פריסת מאכל ⁴⁶⁶

או על ידי מצודה ⁴⁶⁷ ,

אלא יכול לתפסן בידו בקל. ואע"פ שהצד בשבת מביבר קטן כזה פטור ⁴⁶⁸ ,

לפי שאינה נקראת צידה. מכל מקום מדברי סופרים אסור ליטול מהם אפילו לצורך אכילת

יום טוב, מפני שהם מוקצין ⁴⁶⁹ ,

(א) כיון שהם מכוסין מן העין ואין דעתו עליהם מן הסתם ⁴⁷⁰ .

אלא אם כן הכין אותם מערב יום טוב, כגון

שהכניסם לארגז מלא מים ⁴⁷¹ ,

או שסכר אמת המים בכניסה וביציאה מערב יום טוב ⁴⁷² ,

דכיון שעשה בהם מעשה מערב יום טוב כדי להזמינם, אין זה מוקצה ⁴⁷³ , ומותר לצודן ביום

טוב, אם הוא בענין שאינו צריך מצודה אלא יכול לתופסן בידו ⁴⁷⁴ . ואפילו אינו יכול

לתופסן בשחיה אחת אלא צריך לטרוח כמה פעמים עד שיתפוס ⁴⁷⁵ :

ב (ואפילו אם הוא בענין שיכול לתופסן בקל

בידו, טוב ליזהר שלא לצודן במצודה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ⁴⁷⁶ ):

ג ואם הם בבור עמוק, אינו צריך לירד למטה

כדי לתופסן בידו, אלא עומד למעלה ותופסן על ידי כלי ⁴⁷⁷ :

ד

אם בשעה שהכניס הדגים לארגז, או בשעה שסכר אמת המים, היה בדעתו שאפשר שיצטרך ביום

טוב לכל הדגים שבארגז או שבאמת המים, אם כן הרי הוכנו כל הדגים, ולכן מותר לברור

מהם ביום טוב מה שצריך ולהחזיר השאר למים. ואין זה מטלטל מה שאינו ראוי לו, כיון

שכבר הוכנו כולם קודם יום טוב לצורך יום טוב ⁴⁷⁸ .

אבל אם בשעה שהכניס הדגים לארגז או לאמת

המים היה יודע שבודאי לא יצטרך ביום טוב לכל הדגים אלא למקצתן, אם כן הרי לא הוכנו

אלא אותם שיצטרך להם ביום טוב, (ב) ולכן אסור לברור מהם ביום טוב מה שצריך לו

ולהחזיר למים המותר, שהרי הוא מטלטל מוקצה ⁴⁷⁹ , אלא צריך ליקח

ולאכול כל שיעלה בידו בין טוב ובין רע ⁴⁸⁰ :

בעלי

חיים המוקצים

ה כל שאסור (ג) לאכלו ביום טוב מפני שהוא

מוקצה, בין בהמה בין חיה ועוף בין דגים, אין משקין אותן ביום טוב ואין נותנים

לפניהם מזונות, שמא ישכח ויקחם לאכול ⁴⁸¹ .

במה דברים אמורים לפניהם ממש, אבל ברחוק

מהם קצת, מותר ליתן מזונות או מים והן באים ואוכלים ושותים ⁴⁸² ,

דכיון שהצריכוהו להרחיק מהם קצת יש לו היכר ולא ישכח ולא יבא ליקח אותן:

ו כל דבר שאין ראוי לאכילה כגון בהמות

טמאים ועופות טמאים, כיון שאין לחוש שמא ישכח ויקחם לאכול, לכן מותר ליתן מזונות

לפניהם ממש ולהשקותן ⁴⁸³ ,

אם מזונותן עליו, כמו שנתבאר בסי' שכ"ד ⁴⁸⁴

עיין שם:

ז כל דבר שאסור לאכלו ביום טוב או להשתמש

בו מפני שהוא מוקצה, אסור לטלטלו ⁴⁸⁵ :

ח כל ⁴⁸⁶

דבר שהוא ספק אם הוא מוקצה או אינו מוקצה, כגון מצודות חיה עופות ודגים שהיו

פרושות מערב יום טוב ולמחר מוצא בהם ואינו יודע אם נצוד היום או אתמול, אסורים ⁴⁸⁷

בין באכילה בין בטלטול ⁴⁸⁸

עד הערב ⁴⁸⁹ ,

בין שהיום הוא יום טוב ראשון בין שהוא יום טוב שני של גליות ⁴⁹⁰ , לפי שהמוקצה הוא

דבר שיש לו מתירין לפיכך הולכין בספיקו להחמיר ⁴⁹¹

(עיין סי' תקט"ו ⁴⁹² ).

ואם מצא המצודה מקולקלת מערב יום טוב, בידוע

שניצוד בה מערב יום טוב, ולפיכך נתקלקלה המצודה מחמת שהדבר שנצוד מת[פר]ק ומתנתק

לצאת ⁴⁹³ :

ט ואפילו אם ידוע שניצוד ביום טוב, אינו

אסור אלא ביום טוב עצמו, אבל למוצאי יום טוב מותר מיד, ואין צריך להמתין בכדי

שיעשו, כיון שלא נעשה מלאכת איסור ביום טוב, שהרי מאליו ניצוד על ידי מצודות

הפרושות מערב יום טוב ⁴⁹⁴ .

אבל אם חל שבת במוצאי יום טוב, אסור

באכילה ובטלטול עד מוצאי שבת כמ"ש בסי' תקט"ו ⁴⁹⁵ .

ואפילו ⁴⁹⁶

בגליות שעושין שני ימים טובים, אם ניצוד בראשון מותר בשני מיד ⁴⁹⁷ .

חוץ משני ימים טובים של ראש השנה שהן קדושה אחת והן כיום אחד ארוך מטעם שיתבאר

בסי' ת"ר ⁴⁹⁸ . עיין סי'

תקט"ו ⁴⁹⁹ :

בעלי

חיים שבבית

י אווזים ותרנגולים ויונים שבבית ⁵⁰⁰ ,

וכן שאר עופות שהן בבית ⁵⁰¹ ,

כיון שהן באין לכלובן לערב הרי אינם מחוסרין צידה, והצד אותן בשבת אפילו חוץ

לכלובן פטור ⁵⁰² .

ולפיכך מותר לצודן לכתחלה ביום טוב לצורך אכילה ⁵⁰³ ,

אפילו אי אפשר לתופסן אלא על ידי מצודה ⁵⁰⁴ .

אבל כשאינו צריך לאכלן, אסור לצודן ביום טוב כמו בשבת ⁵⁰⁵ , כמו שנתבאר בסי'

שי"ו ⁵⁰⁶ :

יא

אבל אווזין ותרנגולים ויונים שקנה מחדש ועדיין לא הורגלו בביתו ואינן באין לכלובן

לערב, דינן כשאר כל חיה ועוף שאינן בני תרבות, ואם הן מחוסרין צידה בענין שהצד

אותם בשבת חייב על דרך שנתבאר בסי' שי"ו ⁵⁰⁷ ,

אסור לצודן ביום טוב אפילו לצורך אכילה ⁵⁰⁸ .

ואם אינן מחוסרין צידה, כגון חיה שנכנסה

מערב יום טוב לביבר קטן ⁵⁰⁹

כל כך בענין שיכולין לצוד אותה בשחיה אחת ⁵¹⁰ ,

וכן עוף שנכנס מערב יום טוב לבית קטן או ביבר קטן מקורה בענין שיכול לתפסו בשחיה

אחת ⁵¹¹ ,

וכן צפור דרור שנכנס מערב יום טוב למגדל ⁵¹² ,

שכל אלו כבר ניצודין ועומדין הן. אע"פ שבשבת אסור לצודן מדברי סופרים ⁵¹³ ,

מכל מקום ביום טוב משום שמחת יום טוב התירו לצודן לצורך אכילה ⁵¹⁴ ,

אפילו לא ידע בהן מערב יום טוב, ואין בהם משום מוקצה ⁵¹⁵ :

יב איל או צבי שקננו בפרדס הסמוך לעיר ⁵¹⁶

בתוך שבעים אמה וד' טפחים ⁵¹⁷ ,

וילדו בו עפרים, ועדיין הן קטנים שאינם צריכים צידה, מותר ליקח אותם ביום טוב, אע"פ

שלא זימן אותם מערב יום טוב, ואין בהן משום מוקצה, כיון שרואה אותם בכל יום ודעתו

עליהם הרי הוא כאילו זימן אותם. אבל אם הפרדס הוא חוץ משבעים אמה וד' טפחים, ודאי

אין דעתו עליהם לצורך יום טוב, ואסור ליקח מהן ביום טוב ⁵¹⁸ ,

אלא אם כן זימן אותם מערב יום טוב ⁵¹⁹ :

יג כל שמחוסר צידה בענין שהצד אותו בשבת

חייב, אפילו זימן אותו מערב יום טוב ודעתו עליו אין מועיל כלום, ואסור ליקח אותו

ביום טוב ⁵²⁰ אפילו ניצוד מאליו

ביום טוב, כיון שבין השמשות היה מחוסר צידה הרי זה מוקצה ⁵²¹ :

יד כל שאינו מחוסר צידה, כגון חיה ועוף

שהן בני תרבות וגדלין בביתו של אדם ⁵²² ,

או שכבר נצודו מערב יום טוב למקום שאין צריך לצודן משם על ידי מצודה או תחבולות

אחרות ⁵²³ ,

מותר ליקח אותן ביום טוב אפילו לא זימן אותם מערב יום טוב, לפי שמן הסתם הן עומדין

לאכילה.

אלא אם כן היה דעתו בבירור עליהם לגדל

ולדות או לגדל ביצים, שאז הן צריכים זימון מערב יום טוב לצורך יום טוב, לדברי

האוסרין מוקצה ביום טוב ⁵²⁴

כמו שנתבאר בסי' תצ"ה ⁵²⁵ :

טו כל אלו שאין צריך לזמן אותם מערב יום

טוב, מותר לברור מהם ביום טוב ליטול מה שצריך לו והוטב בעיניו ומה שלא הוטב בעיניו

יחזיר למקומו, ואע"פ שהוא מטלטל מה שאין צריך לאכלו ביום טוב, אין בכך כלום,

כיון שאינו מוקצה כלל ⁵²⁶ .

ומכל מקום כל ירא שמים יברור מערב יום טוב כל מה שיצטרך ליום טוב, כדי שלא יצטרך

לטרוח ביום טוב ⁵²⁷ :

הזמנת

יונים

טז יוני שובך ויוני עליה, דהיינו יוני

הפקר שבאים ומקננים בשובך ובעליה, וכן צפרים שקננו בטפיחים (פירוש, כלי חרס

הבנויים בכותל לקנן בהם העופות), אע"פ שהן באין לכלובן לערב ⁵²⁸ ,

מכל מקום כיון שעשויין להשמט ולברוח מפני בני אדם ובורחין עד קינן וצריך לעלות

אחריהן וגם שם נשמטין ממנו ויורדין ואין נוח לתפסן אפילו בכלובן ⁵²⁹ ,

לפיכך הצד אותם בשבת אפילו מכלובן חייב ⁵³⁰ .

ולכן אסור לצודן ביום טוב אפילו לצורך אכילה ⁵³¹ .

ואפילו זימן אותם מערב יום טוב אין מועיל כלום ⁵³² .

ואפילו אם נוח לתפסן אסור, כיון שאין מזונותם עליך לא חשיבי כמזומן ⁵³³ :

יז במה דברים אמורים בגדולים שיכולין

לפרוח היטב ⁵³⁴ , אף על פי שאין

יכולין לפרוח חוץ לתחום ⁵³⁵ ,

מכל מקום כיון שהם יכולין לברוח מפני בני אדם הרי הן מחוסרין צידה, ולפיכך אסור

לצודן ביום טוב. אבל קטנים שאין מפריחין אלא מעט ⁵³⁶

ואין יכולים לברוח מפני בני אדם, אין בהם איסור צידה, שכבר הן ניצודים ועומדים.

אבל יש בהן משום מוקצה, שהרי אינן ברשותו של אדם ואינן מוכנין לו ⁵³⁷ ,

ולפיכך צריך לזמן אותם מערב יום טוב:

יח וכיצד הוא הזימון, עומד מערב יום טוב ובורר

מהן מה שיצטרך לו ביום טוב, או אומד בדעתו כמה יצטרך ביום טוב ועושה בהן סימן או

טביעת עין שיכירם למחר, ויאמר אלו אני נוטל למחר ⁵³⁸ .

אבל אם לא ברר מערב יום טוב, ואמר סתם

מכאן אני נוטל למחר, אין הזמנה זו מועלת כלום ואסור ליטול מהם ביום טוב. ואפילו אם

לא ירצה לברור כלום, אלא רוצה ליטול מן הבא לידו הן כחושה הן שמינה אסור, גזרה שמא

יברור השמנות מן הכחושות ויטול את השמנות ויניח את הכחושות, ונמצא טלטל את הכחושות

שהן מוקצה, שהרי לא היה בדעתו להזמין אלא מה שיאכל ביום טוב ⁵³⁹ :

יט ואפילו אם זימן את כל היונים שבשובך

ואמר את כולם אני נוטל למחר, ויודע שבודאי לא יאכל את כולם ביום טוב ⁵⁴⁰ ,

וכן אם אמר אלו שני זוגים אני נוטל למחר ויודע שבודאי לא יאכל ביום טוב אלא זוג

אחד ⁵⁴¹ ,

אין הזמנתו מועלת כלום לאותם שלא יאכל מהם ביום טוב, והרי הם נשארים מוקצה, ולפיכך

אסור ליקח אפילו פרידה אחת מן היונים שזימן בהזמנה זו, ואפילו רוצה ליטול מן הבא

לידו אסור, גזרה שמא יברור ⁵⁴² .

אבל אם אינו יודע שבודאי לא יאכל מן כל

היונים שזימן, אע"פ שאין ברור לו שבודאי יאכל מכל מה שזימן, מכל מקום כיון

שאפשר שיאכל מכולם, מועלת הזמנתו לכל מה שזימן. ולפיכך מותר לברור מהם ביום טוב מה

שצריך לו ולהניח השאר. ואף על פי שמטלטל השאר בידו, אין בכך כלום שהרי אינם מוקצה

כלל ⁵⁴³ :

כ זימן שני יונים ומצא שלשה, ואינו מכיר

אותם שזימן, כולם אסורים ⁵⁴⁴ ,

מפני אחד שאינו מזומן שנתערב בהם ⁵⁴⁵ ,

ואינו מתבטל ברוב מפני שהוא דבר שיש לו מתירין ⁵⁴⁶ .

ואם נאכל אחד מהן או נאבד או נפל לים, הרי השנים הנשארים מותרים ⁵⁴⁷ ,

ועל דרך שנתבאר ביו"ד סי' ק"י ⁵⁴⁸

עיי"ש:

כא זימן יונים שחורים בקן אחד ולבנים בקן

שאצלו, ולמחר מצא לבנים במקום שחורים ושחורים במקום לבנים ⁵⁴⁹ ,

אם הן יכולין לפרוח מעט ⁵⁵⁰ , כולם אסורים, שאנו

חוששים שמא אותם שזימן פרחו והלכו להם ואלו אחרים הן שבאו ממקום אחר לכאן. אבל אם

זימן בקן אחד שחורים בצד זה ולבנים בצד זה, ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום

שחורים, הרי הם מותרים, שאנו תולין לומר שהן הן הראשונים אלא שהחליפו מקומן ⁵⁵¹ :

כב

אם בשעה שזימן את היונים היו בתוך הקן ולמחר מצא אותם על פתח הקן, מותרים ⁵⁵² ,

אף על פי שאינו מוצאן במקומן, הרי הזמין מה שיהיו בכל הקן. אבל אם מצאן לפני הקן ⁵⁵³ ,

אם הן יכולין לפרוח ⁵⁵⁴

מעט ⁵⁵⁵ ,

אסורים, שאנו חוששין שמא אלו שהזמין פרחו והלכו להם ואלו הן אחרים שבאו ממקום אחר

לכאן.

אבל אם אין היונים שהזמין יכולים לפרוח

אפילו מעט, אלא יכולין לדדות מעט מעט ⁵⁵⁶ ,

אם לא היה אתמול ⁵⁵⁷

קינים אחרים של יונים תוך חמשים אמה ⁵⁵⁸

סביבות זה הקן שהזמין היונים שבו, הרי אלו היונים שמצאן לפני הקן מותרים, כיון

שאינן יכולין אלא לדדות, וכל המדדה אינו מדדה יותר מן חמשים אמה, ואם כן אלו

היונים בודאי לא באו ממקום אחר אלא הן הן היונים שהזמין ⁵⁵⁹ .

ואפילו יש קינים אחרים של יונים סביבות

זה הקן, אלא שהן בקרן זוית, בענין שאי אפשר לראותם ממקום שלפני זה הקן שמצא בו

היונים שזימן, הרי אלו מותרים, לפי שכל המדדה אינו מדדה אלא עד מקום שיכול לראות

משם את קנו שיצא ממנו ⁵⁶⁰ .

אבל אם אתמול בשעה שזימן אותם היו קינים

אחרים של יונים מוקצים תוך חמשים אמה סביבות זה הקן, וביום טוב בשעה שמצא את

היונים שזימן לפני הקן (ד) לא מצא מנין יונים של מוקצה שבקינים אחרים כמו שהיה

מנינם אתמול, יש לחוש שמא היונים שזימן הלכו להם ואלו שלפני הקן הן יונים מוקצים,

שהיו מדדין והולכין עד שהגיעו עד לפני זה הקן ולפיכך הם אסורים ⁵⁶¹ :

כג וכן הדין אם זימן לבנים בקן אחד

ושחורים בקן שאצלו, ולמחר מצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים, אם אין

יכולים לפרוח אלא לדדות, ותוך חמשים אמה סביבות אלו הקינים אין שם קינים אחרים של

יונים שיהיה אפשר לראותם מתוך הקינים שזימן, הרי אלו היונים שזימן מותרים ⁵⁶²

מטעם שנתבאר:

כד

אם זימן שלשה יונים בקן אחד ולמחר לא מצא באותו הקן רק שנים ⁵⁶³ ,

אפילו יש סביבות זה הקן קינים של יונים אחרים, ויש לחוש שמא הראשונים הלכו להם

ואלו השנים הן של קינים המוקצים, אעפ"כ הן מותרים ⁵⁶⁴ ,

לפי שאנו תולין שהשלישי הלך לו והנשארים הן אותם שזימן ⁵⁶⁵ .

ואפילו אם בשעה שזימן אותם (ה) קשר את

שלשתן זה בזה ⁵⁶⁶

ולמחר לא מצא רק שנים קשורים זה בזה ⁵⁶⁷

או מותרין זה מזה, הרי אלו מותרין, לפי שדרך הבעלי חיים להתפרק ולהנתק מקשירתם.

ואפילו לא זימן אלא שנים בקן אחד וקשרן

זה בזה, ולמחר מצא שלשה קשורין זה בזה, הרי כולם מותרים, שבודאי אדם קשרן זה בזה,

ומן הסתם לא קשרן ביום טוב אלא בערב יום טוב, ואם כן הרי כל השלשה מוכנין מערב יום

טוב על ידי קשירה זו ⁵⁶⁸ .

אבל אם למחר מצא שלשה מפורדין זה מזה,

הרי כולן אסורין, שהרי יש כאן אחד שלא זימן אותו מערב יום טוב, וכיון שאינו מכירו

כולם אסורים ⁵⁶⁹ .

ואם מצא שנים קשורין זה בזה והשלישי

אינו קשור, השנים הקשורין מותרים, שאנו אומרים שהן הן אותן שזימן, והשלישי שלא

זימנו מערב יום טוב אסור ⁵⁷⁰ :

כה כל דבר שהוא מוקצה, אינו אסור אלא אם

כן בעליו הקצו אותו והסיחו דעתם ממנו, אבל אם בעליו לא הסיחו דעתם ממנו אינו נקרא

מוקצה כלל, ולכן נכרי שהביא דורון לישראל בני יונה קטנים שאינם צריכים צידה

משובכות שיש לו בתוך התחום ⁵⁷¹ ,

מותרים, לפי שאין הנכרי מקצה מדעתו כלום ⁵⁷² כמו שנתבאר בסי'

ש"י ⁵⁷³ .

אבל אם הם גדולים כל כך עד שצריכים צידה,

אסורים, אע"פ שלא צדן בשביל ישראל ⁵⁷⁴ ,

כיון שצריך לבקש תחבולות כדי לתפסן, אין מועיל כלום מה שאין הנכרי מקצה דעתו מהן,

לפי שאין זה הדבר תלוי בדעתו שמא לא יוכל לתפסן ⁵⁷⁵ :

טלטול

בהמה שנטרפה

כו הבודק בהמה ביום טוב, יבדקנה במקום

שיהא באפשר להניחה שם אם תהיה טריפה, לפי שאסור לטלטלה כשתמצא טריפה ממקום זה למקום

אחר ⁵⁷⁶ .

וכן חכם המורה הוראה בדבר שיהא אסור לטלטלו אם יאסר ⁵⁷⁷ ,

לא יורה עד שיניחוהו מקודם במקום המיוחד לו, כי אחר שיאסור יהא אסור לטלטלו ⁵⁷⁸ :

כז

השוחט בהמה ביום טוב, מותר להפשיטה קודם הבדיקה, ואין חוששין שמא תמצא טריפה, לפי

שמעמידין אותה בחזקת היתר ⁵⁷⁹ ,

שרוב בהמות הן כשרות ⁵⁸⁰ .

וטוב לו שיפשיטנה קודם בדיקה, שאם יבדוק

ותמצא טריפה לא יהא רשאי להפשיטה ⁵⁸¹ ,

שהרי הוא עושה מלאכה גמורה שלא לצורך אכילה ⁵⁸² :

כח אם נמצאת טריפה אסור לטלטלה ⁵⁸³

אפילו מחמה לצל ⁵⁸⁴ ,

(ו) לדברי האוסרים נולד ביום טוב, שהרי אתמול היתה עומדת ומוכנת לאכילת אדם ועכשיו

שנטרפה עומדת לכלבים והרי זה נולד ⁵⁸⁵ ,

וכבר נתבאר בסי' תצ"ה ⁵⁸⁶

שיש להחמיר ולאסור נולד ביום טוב:

כט במה דברים אמורים בדורות הראשונים שלא

היו טרפות מצויין, אבל בזמן הזה שאנו מחמירין הרבה חומרות בטרפות ולפיכך הטרפות

מצויין מאד, ואם נאסור לטלטל הטריפה מחמה לצל כדי שלא תסרח, ימנע ולא ישחוט כלל,

ונמצא ממעט בשמחת יום טוב, לפיכך התירו לו לטלטלה מחמה לצל ⁵⁸⁷ :

ל וכן מטעם זה התירו לו למכרה לנכרי ⁵⁸⁸ ,

על דרך שיתבאר ⁵⁸⁹

במכירה לישראל, דהיינו שלא יטול דמים ולא ישקול ולא יזכור לו סכום דמים, ואם אינו

מאמינו יקח ממנו משכון ⁵⁹⁰ :

לא

וכן מטעם זה התירו למכור לנכרי חלק האחורים אפילו מבהמה כשרה במקום שאין מנקר מצוי ⁵⁹¹ .

ואם אפשר להצניע עד לאחר יום טוב בענין שלא יסריח, אסור למכור לנכרי טרפה או

אחוריים. ואם שחטה ערב יום טוב והיה לו שהות למכור לנכרי קודם יום טוב, אסור למכור

ביום טוב אפילו אי אפשר לשמור שלא יסריח, שלא התירו למכור אלא כדי שלא ימנע מלשחוט

אם נאסור לו למכור, אבל כשנשחטה בערב יום טוב והיה לו שהות למכור קודם יום טוב, אף

אם נאסור לו למכור ביום טוב לא ימנע מלשחוט בשביל זה, שהרי אפשר לו למכור קודם יום

טוב ⁵⁹² :

לב

דבר שאין הטרפות מצוי בו, כגון אווזין ותרנגולים, אסור לטלטלו מחמה לצל אם נטרף,

ואפילו יסריח בוודאי, וכן אסור למוכרו לנכרי, כיון שאין הטרפות מצוי בו לא ימנע

מלשחוט בשביל כך ⁵⁹³ :

קונטרס

אחרון

(א) כיון שהם מכוסים כו' .

הנה ⁵⁹⁴

המגן אברהם ⁵⁹⁵

מיקל אם המים צלולים, דלא כמשמע מסתימת כל האחרונים, שהרי סתם מים הן צלולים

ואפילו הכי אסרו. ובפרט לפי סברת הט"ז ⁵⁹⁶

שהטעם הוא משום מוקצה, ודאי אין טעם כלל לחלק בין צלולים לעכורים ⁵⁹⁷ .

והמגן אברהם לא כתב כן אלא לפי שיטתו שהאיסור הוא משום צידה ⁵⁹⁸ ,

ולכן אוסר בארגז רחב מששה טפחים ⁵⁹⁹ ,

אבל לפי דעת הט"ז אין לחלק כלל אלו החלוקים ⁶⁰⁰ .

ויש לסמוך על הט"ז. דבלאו הכי

הרמב"ם מיקל ⁶⁰¹ ,

וכן פסקו הרב בית יוסף ⁶⁰²

ופרי חדש ⁶⁰³ .

ועוד, דבגמרא ⁶⁰⁴

וכל הפוסקים משמע בהדיא כהט"ז ⁶⁰⁵ ,

שהרי אמרו הסוכר אמת המים כו'. וכתב הבית יוסף ⁶⁰⁶

דמשמע בגמרא דאשמעינן דאין צריך זימון, דסכירת אמת המים חשיב זימון עכ"ל,

עיין בגמרא התם קעביד כו' ⁶⁰⁷ .

ועוד, דאם לא כן למה הזכירו כלל הסוכר, כיון שהאמה אין בה צידה ואפילו היא ארוכה

הרבה מאד, כמו שכתבו המגיד משנה ⁶⁰⁸

והמגן אברהם ⁶⁰⁹ ,

אם כן סכירה זו אינה מועלת כלום לענין צידה, דבלאו הכי נמי שרי מפני שהאמה היא צרה.

אלא על כרחך צריך לומר דאם לא סכר אסור משום מוקצה, כמו יוני שובך להאומרים ⁶¹⁰

שאין בהם משום צידה או קטנים לדברי הכל ⁶¹¹ ,

וכן חיה שילדה בפרדס רחוק מן העיר ⁶¹² ,

שאף על פי שאין בהם משום צידה, אעפ"כ צריכים זימון, משום דאין דעתו עליהם

כיון שאינן ברשותו ממש כמ"ש בגמרא ⁶¹³ .

אבל שאר חיה ועוף שאין מחוסרים צידה אינם צריכים זימון ⁶¹⁴ ,

לפי שהן דומין לאווזין ותרנגולין שאינם צריכים זימון, מפני שהן ברשותו, כמו שכתבו

הרי"ף ⁶¹⁵

ורא"ש פרק קמא ⁶¹⁶ .

ובדגים נחלקו הרמב"ם וראב"ד ⁶¹⁷ ,

מר ⁶¹⁸

מדמי לה לחיה ועוף שאינן מחוסרים צידה, ומר ⁶¹⁹

סבר כיון שמכוסים מן העין חשובים כאינן ברשותו, ודומין ליוני שובך שצריכים זימון.

וזה ברור ופשוט ומוכרח כסברת הט"ז, דדגים שאינם צריכים צידה יש בהם משום

מוקצה להראב"ד, דלא כמג"א שמתיר במים צלולין.

וכיון שהעיקר כהט"ז ⁶²⁰ ,

אם כן אין צריך לדחוק ולומר דאמת המים מפני שאינה רחבה מששה טפחים אין בה משום

צידה, משא"כ בביבר קטן ⁶²¹ ,

דזהו דבר שאין הדעת סובלתו, דאמה ארוכה כמה מילין ואינה רחבה אלא ו' טפחים אין בה

צידה, וביבר קטן ארכו ו' טפחים ומשהו ורחבו ו' טפחים ומשהו יש בו צידה. ואין

אומרים כל שיעורי חכמים כך הוא כו' ⁶²² ,

אלא במקום שנזכר בגמרא בפירוש ⁶²³ ,

אבל זה לא נזכר בגמרא בהדיא. דלשון אמת המים מצינו בגמרא גם כן על יותר מו' טפחים

במשנה דפאה פ"ב ⁶²⁴ ,

וכמו שהאריך בזה הפרי חדש ⁶²⁵ .

עיין שם שמסכים להט"ז. וכיון שלהט"ז לא קשה מידי על הראב"ד מאמת

המים, אין לנו להמציא חילוקים מלבנו, ויש להתיר אפילו בארגז רחב מו' טפחים. ובפרט

ביום טוב שאין איסור צידה בו אלא מדברי סופרים ⁶²⁶ ,

יש לסמוך על המיקל.

ויש לצרף דעת רש"ל ⁶²⁷

שפסק דבארגז ובאמת המים שסכר אין איסור צידה מן התורה אפילו בשבת, וכן פסק הפרי

חדש ⁶²⁸

בשם הירושלמי דביצה ⁶²⁹ .

ומה שהקשה המג"א ⁶³⁰

על רש"ל, דהירושלמי דשבת מיירי בארגז ואפילו הכי חייב וכן הוא בגמרא דילן ⁶³¹

כו' עיי"ש. לא דק, דאדרבה בגמרא מוכח כרש"ל, שהרי אמרו השולה דג מן הים

חייב משום נטילת נשמה, ולא אמרו משום צד. אלא דרש"י ⁶³²

ורמב"ם ⁶³³

פירשו דמיירי בדג הניצוד כבר ⁶³⁴ ,

והירושלמי לא סבירא ליה הכי ⁶³⁵ .

ועוד כתב הט"ז ⁶³⁶

טעמים אחרים להקל בארגז לצוד אפילו על ידי מצודה קטנה. ואע"ג דלא קיימא לן

כוותיה בזה ⁶³⁷ ,

שהרי מהרי"ל ⁶³⁸

ומג"א ⁶³⁹

חולקין על זה, מכל מקום יש לסמוך עליו לתפוס בידו הרבה פעמים עד שיצוד, כמו שכתבתי

בפנים ⁶⁴⁰ ,

וכמו שכתב הט"ז לענין מצודה קטנה ⁶⁴¹ .

ואין ⁶⁴²

להקשות להרמב"ם ⁶⁴³

דסבירא ליה דבדגים שאין מחוסרין צידה אינם צריכים זימון, למה הוזכר ⁶⁴⁴

הסוכר אמת כו'. לא קשה מידי, דלהרמב"ם על ידי הסכירה הן ניצודין ⁶⁴⁵ ,

כמו שכתב רש"ל ⁶⁴⁶

עיין שם. וכן משמע לשון הרמב"ם ⁶⁴⁷

עיין שם.

ומה שמשמע בגמרא דהסכירה היא משום זימון ⁶⁴⁸ ,

לא קשה מידי, דלהרמב"ם דא ודא אחת, דאין איסור צידה ביום טוב אלא משום מוקצה,

כמו שכתב בהדיא הרמב"ם בפ"ב ⁶⁴⁹

וז"ל אווזין ותרנגולים הרי הן מוכנים ואינם צריכים זימון, דגים וחיה ועוף

שבביברין גדולים, כל שהן שמחוסרים צידה הרי זה מוקצה ואין צדין אותן ביום טוב, וכל

שאין צריך מצודה הרי זה מוכן וצדין אותן ביום טוב עכ"ל, משמע בהדיא דאיסור

צידה הוא משום מוקצה. וכן בפרק א' ⁶⁵⁰

כשהזכיר מלאכות האסורות ביום טוב לא הזכיר הצידה עמהם. וכן כתב בהדיא בפירוש המשנה

בפרק ג' ⁶⁵¹ .

וכן הראב"ד שם ⁶⁵²

שנתן טעם לאסור כל מלאכות שבמחובר, אין טעם נכון לאסור הצידה שהיא בתלוש ⁶⁵³ .

ואע"פ שאפשר לעשותה מערב יום טוב ⁶⁵⁴ .

נראה לי דסבירא ליה להרמב"ם דלא נקרא אפשר כו' אלא דבר שהוא בידו של אדם כמו

הקצירה והסחיטה ודומיהן ⁶⁵⁵ ,

אבל הצידה אינה בידו שהרי אפשר (אי נמי מטעם שכתב הרמב"ן במלחמות פרק ג' ⁶⁵⁶

עיין שם) שלא ישיג את הניצוד ⁶⁵⁷ .

וכל דבר שבודאי ישיגנו ואי אפשר להשמט ממנו, זה נקרא אין מחוסר צידה ואין בה איסור

כלל ⁶⁵⁸ .

ואין להקשות אם כן למה הצריכו להמתין

בכדי שיעשו ⁶⁵⁹ ,

כיון שאין כאן איסור אלא משום מוקצה ⁶⁶⁰ .

לא היא, דכיון שאסור באכילה בו ביום משום מוקצה, אם כן יש כאן מלאכה גמורה צידה

שלא לצורך יום טוב ⁶⁶¹ .

והרי זה כיש במינו במחובר, שהתלישה גם כן אינה אסורה אלא מדברי סופרים לרוב

הפוסקים ⁶⁶² .

ויצא לו להרמב"ם דין זה מהא דמשמע

בגמרא דאין איסור ביוני שובך ועליה אלא משום מוקצה, כמ"ש בפרק אין צדין ⁶⁶³

במה דברים אמורים ביוני שובך כו' אבל אווזין כו' אינם צריכים זימון כו' עיין שם,

משמע דביוני שובך מהני זימון, ואע"פ שהצדן בשבת חייב ⁶⁶⁴

לפי שהם מחוסרין צידה. ומה שתירצו תוס' ⁶⁶⁵

והרא"ש ⁶⁶⁶

דמיירי בקטנים שלא פרחו. זהו דוחק גדול ⁶⁶⁷ ,

דאם כן מה שהקשו בגמרא דף י"א ⁶⁶⁸

היכי דמי, אי במפורחין כו', צריך לומר דהיינו מפריחין מעט כמו שכתבו הפוסקים ⁶⁶⁹ ,

וזה לא נזכר כלל בגמרא ⁶⁷⁰ .

משום הכי משמע ליה להרמב"ם דאין איסור צידה ביום טוב אלא משום מוקצה. ולכן

מועיל זימון ליוני שובך ועליה, כיון שהן באין לכלובן לערב ⁶⁷¹ , ונוח לתופסן יותר

מדגים חיה ועוף שבביברין גדולים, שאפילו זימון אינו מועיל להם ⁶⁷² ,

כיון שאין זה תלוי בדעתו שיתפסו, שהרי אפשר שלא ישיגם כלל ⁶⁷³ ,

לכן אינו מועיל כלום מה שמזמן אותם ואומר זה וזה אני נוטל. וזה ברור ומוכרח בלשון

הרמב"ם ⁶⁷⁴ .

וכן מוכח דעת הראב"ד, כמו שנתבאר

לעיל ⁶⁷⁵ .

ועוד, מדלא הגיה עליו כלום, אלא כתב על לשון הרמב"ם דגים שבביברין גדולים הרי

זה מוקצה כו', אמר אברהם זה אינו כו', כיון שמכוסים מן העין עכ"ל, משמע בהדיא

דהראב"ד סבירא ליה כהרמב"ם דאסור משום מוקצה. וכמו שכתב הט"ז ⁶⁷⁶ .

וכן עיקר ⁶⁷⁷ .

דהא אנן קיימא לן ⁶⁷⁸

דצידה היא ממלאכות האסורות ביום טוב כקצירה וסחיטה ודומיהן, אי משום טעמיה

דרש"י ז"ל ⁶⁷⁹

אי מטעם התוס' ⁶⁸⁰ .

ואם כן על כרחך ⁶⁸¹

הני תרי מילתא, דהיינו, מה שחילק המג"א ⁶⁸²

בין מים צלולים לאינן צלולין, ומה שחילק ⁶⁸³

בין רוחב ו' טפחים ליותר מו' טפחים, הם סותרין זה את זה, דאם נאמר דהכל תלוי ברוחב

ו' טפחים ואפילו ארוכה הרבה שרי, כמו שכתבו המגיד משנה ⁶⁸⁴

ומג"א ⁶⁸⁵ ,

אם כן למה הוזכר ⁶⁸⁶

סכירה באמת המים, ועל כרחך צריך לומר כדי לאפוקי מאיסור מוקצה, ואם כן, תו לא מהני

מה שהמים צלולין.

סוף דבר יש לפסוק כהט"ז ⁶⁸⁷

בהני תרי מילי, משום דבדין הראשון יש לומר דלא פליג מג"א על הט"ז

דלשניהם הדבר תלוי אם צריך מצודה או אין צריך ⁶⁸⁸ .

ומטעם זה יש לומר דגם בדין הב' לא פליגי אהדדי, דהרי על כרחך עיקר הטעם של האוסרין

ברחב מו' טפחים אינו אלא משום דהדגים נשמטים, כמו שכתב רמ"א ⁶⁸⁹ ,

וצריך מצודה, דאם אינו צריך מצודה בודאי מותר, דמה טעם לחלק בין דגים המכוסים שאין

צריכים מצודה לחיה ועוף שאין צריכים מצודה, ובצריך מצודה גם הט"ז מודה דהוא

פשוט במשנה לאיסור ⁶⁹⁰ .

ועוד, דהא כתב המג"א ⁶⁹¹

דהעולם נוהגין כהט"ז, ואף הוא ז"ל התיר על ידי נכרי, מכלל דלא סבירא ליה

בזה איסור ברור, וכן משמע מלשונו שכתב ויש להחמיר לעשות על ידי נכרי, משמע דאינו

אלא חומרא בעלמא ולכן מותר לעשות על ידי נכרי. וכיון שהט"ז מיקל בהדיא, יש

לסמוך עליו באיסור דרבנן שהולכין בו להקל ⁶⁹² :

(ב) ולכן אסור לברור כו'.

כן ⁶⁹³

כתב רש"ל ⁶⁹⁴

ועולת שבת ⁶⁹⁵

ואליה זוטא ⁶⁹⁶

ופרי חדש ⁶⁹⁷ .

ואף המג"א ⁶⁹⁸

לא חלק עליו בבירור. ואף שהט"ז בס"ק א' חלק עליו ⁶⁹⁹ .

מכל מקום הרי בס"ק ז' חזר בו וכתב בעצמו דאסור לברור ⁷⁰⁰ ,

אלא דלא חיישינן דלמא מטלטל ושביק, ולכן מותר ליקח כל הבא לידו בלא ברירה ולא

יחזיר המותר למים. ומה שכתב הט"ז אחר כך ⁷⁰¹

ויחזיר מה שלא ייטב בעיניו, אינו אלא פירוש לדברי רש"ל, אבל אין דעתו מסכמת

לזה, אלא כמו שכתב הט"ז תחילה, וז"ל דגבי דגים אין חשש זה, דודאי אם לא

ייטב בעיניו לא ישליכנו למים עכ"ל. משמע בהדיא שאסור להחזירו למים דהרי טלטול

מוקצה, דאין הזמנתו מועלת אלא למה שיצטרך ביום טוב, כמו שכתוב בשו"ע סעיף

י"א ⁷⁰² :

(ג) כל שאסור לאכלו מפני שהוא מוקצה

כו'. כן ⁷⁰³

כתב המגיד משנה ⁷⁰⁴ .

וכן כתב רש"י ⁷⁰⁵ .

וכן הוא בירושלמי ⁷⁰⁶

עיין במגיד משנה. וכן כתב באליה זוטא ⁷⁰⁷ .

וכן משמע בלבוש סעיף ז'. וכן משמע דעת המג"א ⁷⁰⁸

שכתב אבל במגיד משנה כו', משמע דסבירא ליה כוותיה ⁷⁰⁹ .

ובפרט לפי מ"ש לעיל ⁷¹⁰

דלהרמב"ם אין איסור בצידה אלא משום מוקצה, אם כן אי אפשר לומר בענין אחר.

עיין מג"א. ועיין מה שכתבתי בסי' תצ"ח ⁷¹¹ :

(ד) לא מצא מנין יונים כו'.

כן ⁷¹²

כתב הפרי חדש ⁷¹³ .

וכן משמע מפירוש רש"י ⁷¹⁴

שפירש אם לא היה אתמול כו', משמע דביום טוב גם ברישא מיירי דאין שם יונים אחרים ⁷¹⁵ ,

ולכן אסורים אלו, שמא הן הן המוקצים שלא נמצאו בקניהם, ואם כן האיך קאמר בסיפא ואם

אין שם אלא הם ⁷¹⁶ .

ומשמע ⁷¹⁷

דאיונים קאי ולא אקן מדקתני לשון רבים. ולכך פירש אם לא היה אתמול. ודו"ק:

(ה) קשר את שלשתן כו'.

כן ⁷¹⁸

כתב רמ"א ⁷¹⁹

ולבוש ⁷²⁰

ופרי חדש ⁷²¹ .

וכן דעת הש"ך ביו"ד סימן ס"ג ⁷²² ,

שהרי כתב שם להתיר אם הניח עשר ומצא ט', אם כן מוכח דסבירא ליה כמאן דאמר ⁷²³

בכיס אחד מחלוקת, כדעת הטור סי' תל"ט ⁷²⁴ .

ואין לומר כסברת הט"ז ⁷²⁵

דמספקא ליה ⁷²⁶ ,

ובבדיקת חמץ מקילינן ⁷²⁷

כמו שכתב הט"ז. דהא שם ⁷²⁸

יש ספיקא דאורייתא שמא נתחלף בבשר נבילה. ועל כרחך צריך לומר כן, שהרי בבדיקת חמץ

משום דהיא דרבנן מיקל הטור סי' תל"ט אם הניח במקום זה ומצא במקום אחר באותו

הבית ⁷²⁹ ,

וביו"ד סי' ס"ג ⁷³⁰

קיימא לן דאם מצא הבשר שלא במקום שהניח אסור, ומשמע שם מלשון כל הפוסקים אפילו

באותו בית, ועל כרחך צריך לומר משום דהוא ספיקא דאורייתא. וכן כתב החק יעקב סוף

סי' תל"ט ⁷³¹ .

ובלאו הכי ⁷³²

לא מסתבר כלל להחמיר במוקצה דרבנן בספיקא ⁷³³

דפלוגתא, אלא בספק מעשה ⁷³⁴ ,

דהא פסקו הרא"ש וסיעתו בפרק ג' דביצה ⁷³⁵

דאין מוקצה לחצי שבת, משום דזהו פלוגתא דאמוראי ⁷³⁶

ובמוקצה דרבנן הלך אחר המיקל. וכן כתב בסוף פרק ה' ⁷³⁷

גבי מדבריות ⁷³⁸

עיין שם ⁷³⁹ .

ובפרט בנידון דידן דאף האוסר אינו אוסר אלא מחמת ספק ⁷⁴⁰ ,

פשיטא דסמכינן על המיקל בספק דברי סופרים.

ומה שכתב הט"ז ⁷⁴¹

דכן משמע מרמב"ם ⁷⁴²

וטור שלא כתבו אפילו מקושרים. לא משמע מידי. דהא במתניתין ⁷⁴³

נמי סתמא קתני כלשון הרמב"ם וטור, ואפילו הכי מקשה לימא מתניתין רבי היא ⁷⁴⁴ .

ועל כרחך צריך לומר משום דסתמא משמע כמו כן אפילו מקושרים, עד שיש להקשות לימא רבי

היא, ואם כן לא הוצרכו הרמב"ם וטור גם כן לפרש יותר. ולא אמרינן דרך הפוסקים

לפרש ⁷⁴⁵ ,

אלא במקום שיש להסתפק, אבל כאן אילו היה מקום להסתפק לא היה הגמרא מקשה מידי.

ועוד כיון שהר"ן ⁷⁴⁶

התיר בהדיא במקושרים, ולא מצינו לאחד מן הראשונים שיחלוק עליו בהדיא, אם כן פשיטא

דנקטינן כוותיה. וכן מסתימת המג"א, שלא חלק על רמ"א ⁷⁴⁷ ,

משמע דסבירא ליה כוותיה ⁷⁴⁸ .

וכן כתבו החק יעקב ⁷⁴⁹

ופרי חדש ⁷⁵⁰

סי' תל"ט:

(ו) לדברי האוסרים נולד כו'.

הנה ⁷⁵¹

דעת הרמב"ם ⁷⁵²

וסמ"ג ⁷⁵³ ורש"ל ⁷⁵⁴ , דכל דבר שלא נשתנה

גופו ביום טוב, אף על פי שאינו מוכן עכשיו למה שהיה מוכן מערב יום טוב, אין זה

נולד, אלא מוקצה, עיין שם גבי בהמה שמתה.

אבל המגן אברהם כתב בסי' תצ"ט

ס"ק ט' דבהמה שמתה הוי נולד ⁷⁵⁵ .

וכן משמע בגמרא ובתוס' שבת דף כ"ט ⁷⁵⁶

דקליפין הוי נולד אף על גב דמעיקרא מיגלי והשתא מיגלי, עיין שם בד"ה והא כו',

דאם לא כן, טעמא רבה איכא לחלק בינייהו, דזה מוקצה וזה נולד ⁷⁵⁷ .

וכן משמע בהדיא בתוספות שם דף קמ"ג בד"ה שמואל ⁷⁵⁸ ,

וכן כתב במהרש"א שם ⁷⁵⁹ .

וכן משמע בהדיא ברש"י בחולין דף י"ד ע"ב ד"ה שפיר דמי דלאו

נולד כו' ⁷⁶⁰ ,

משמע דסלקא דעתך דהוי נולד, וכן הוא במסקנא היכא דלא הוה אוכלא דאפרת, כגון שמתה

או שנמצאת טרפה. וכן החלבים [ו]העור, וכמו שכתב המג"א בסי' תצ"ט

ס"ק ט' ⁷⁶¹ .

וכן משמע בהדיא בגמרא דחולין שם ⁷⁶² ,

דאם לא כן לימא שאני התם דהוי נולד משום דנשתנה גופו, אלא על כרחך דהכל הולך אחר

ההכנה, ואם נשתנית הכנתו ביום טוב הרי זה נולד. וכן משמע בהדיא ברשב"א שם בשם

הר"ר יונה ⁷⁶³ ,

עיין שם. וכן משמע בהדיא במג"א סי' תמ"ו ס"ק ג' ⁷⁶⁴ :

[461] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

צידת דגים (ס"א-ד).

(ב)

בעלי חיים המוקצים (ס"ה-ט).

(ג)

בעלי חיים שבבית (ס"י-טו).

(ד)

הזמנת יונים (סט"ז-כה).

(ה)

טלטול בהמה שנטרפה (סכ"ו-לב).

[462]

משנה ביצה כג, ב (אין צדין דגים מן הביברים ביום טוב), טור ושו"ע ס"א (אין

צדין דגים מן הביברים).

אלא שבתחלה מיירי בביברים גדולים שאי

אפשר לצודן אלא על ידי מצודה, שבזה יש איסור צידה לכל הדעות, וכנסמן לקמן (הערה 14 ).

ואחר כך יבאר דין הביבר הקטן שאפשר לצוד בהם בידים בלי מצודה.

[463]

רש"י במשנה שם (אף על גב דשחיטה ואפייה ובשול מאבות מלאכות הן והותרו לצורך

יום טוב, טעמא משום דאי אפשר מערב יום טוב, דשחיטה חייש למכמר בשרא פן יתחמם

ויסריח, אבל צידה אפשר לצודו מבעוד יום ויניחנו במצודתו במים ולא ימות ולמחר יטלהו).

והוא

כדלעיל סי' תצה ס"ה (מדברי סופרים כל מלאכה שהיה אפשר לו לעשותה מערב יום טוב,

ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון טעם אם היתה נעשית מבעוד יום ... אסור לעשותה ביום טוב. אלא אם כן משנה

קצת בעשייתה מדרך החול ).

וכאן בצידת דגים אסרו לגמרי, אפילו

בשינוי. וגזרו אפילו שלא ליתן להם מזונות, כדלקמן ס"ה ( דגים, אין ... נותנים לפניהם מזונות,

שמא ישכח ויקחם לאכול ).

*

טעם איסור צידה ביום טוב כבר נתבאר לעיל

סי' תצה ס"ט (אסרו הצידה, לפי שעל הרוב אין דרך לעשותה לצורך היום אלא לצורך

מחר, לפי שאין האדם סומך על הספק שלא לתקן מאכלו עד שיצוד, שהרי אינו יודע שמא

תעלה מצודתו ריקנית, אלא עיקרה מיום לחבירו) .

אמנם

כאן מיירי בדגים שבביברין, שיודעים שנמצאים שם דגים, ויודע מה שתעלה מצודתו. ולכן

הוצרך רש"י לטעם האמור כאן "שהרי אפשר לצודן מעבר יום טוב". וכעין

זה דעת הרמב"ם גם בשאר המלאכות, כמובא לעיל שם (הערה 62 ).

[464]

משנה כג, ב (אין צדין דגים מן הביברים ביום טוב ... אבל צדין חיה ועוף מן הביברין).

כפירוש הראב"ד בהשגות פ"ב ה"ז (חיה ועוף שהתירו, אינו אלא ביברים

קטנים, ואפילו הכי דגים אין צדים). מ"מ

שם (הר"א סבור ... דגים בכל ביבר אסורין). רמ"א ס"א (אפילו במקום

שאינם מחוסרים צידה).

[465]

רש"י כד, א ד"ה הבא מצודה (כלומר שצריך לבקש תחבולות לתפשו,

והיינו שיעורא דביבר גדול דלעיל, ואידך ביבר קטן).

[466]

ט"ז סוף סק"א (פירש"י שיצטרך לתחבולות לצוד אותו, דהיינו

שיפרוס שם מאכל).

[467] גמרא שם (כל שאומר הבא מצודה

ונצודנו).

[468]

כדלעיל סי' שטז סי"ג (וכל זה בנוטל הדג ממקום שהיה ניצוד ועומד שם ואינו

מחוסר צידה כלל, כגון ספל וחבית (עיין סי' תצ"ז), אבל אם נטלו ממקום שהיה

מחוסר צידה שם ... חייב משום צידה).

[469] יתבאר לקמן סי' תקט סט"ז

(אוכלין המוקצין אסור לאכלם ביום טוב, לפי שאכילת יום טוב אף על פי שהיא מצוה אינה

דוחה אפילו איסור של דבריהם. ואף על פי שכל מלאכות הותרו לצורך אכילת יום טוב, אבל

מאכלות אסורות לא הותרו), ושם נסמן (הערה 79 ).

[470] ראב"ד שם (הטעם מפני שהם

מכוסין מן העין). ט"ז ס"ק א (וזהו הטעם שכתב הראב"ד מפני שהם מכוסים

מן העין, דקשה לכאורה וכי שימת עין הוא זו שמתרת איסור צידה, והלא כבר אין שם צידה

כיון דאין צריך למצודה, אלא ודאי דמטעם מוקצה קאמר).

*

ואף שהמ"א מפרש בהראב"ד

שהאיסור בביברים הוא משום צידה, שכשאין המים צלולים הדגים נשמטים ומחוסרים צידה,

וההיתר באמת המים שסכר, כיון שאינה רחבה אלא אמה אחת, ולכן גם כשהכניסו לארגז מים,

אם רחבו יותר מו' טפחים אסור לצודם.

מוכיח בקונטרס אחרון ס"ק א כדברי

הט"ז, ואם כן אין הפרש אם המים צלולים או לאו, ואם המקום פחות או יותר מששה

טפחים, כי כל זמן שאין צריך מצודה אין בה משום צידה.

[471]

ט"ז שם (ולפי דעתי יש היתר גמור בדגים שמכינים מערב יום טוב ונותנים אותן

לתוך תיבה גדולה נקובה במים, כיון שכולם אין מחוסר צידה ואין בהם מוקצים, הוי ממש

כסוכר אמת המים שזכרנו).

[472]

גמרא שם כה, רע"א (הסוכר אמת המים מערב יום טוב (סותמה שלא יכנסו בה

דגים מבחוץ משתחשך, ואת אלה הכין והזמין על ידי מעשה זה, רש"י) ולמחר השכים

ומצא בה דגים מותרין ... הכא קא עביד מעשה (דזמון גדול הוא זה שעושה מעשה לשם

הזמנה, רש"י)). טור ושו"ע ס"ה (אם סכר אמת המים בכניסה וביציאה

מערב יום טוב, מותר ליקח ממנה דגים ביום טוב).

[473] ט"ז שם (דעיקר טעם מוקצה כיון

דמאתמול אקצי דעתי' ממנו ולא הכין אותו, וזה שסכר מאתמול אמת המים, ודאי אין כאן

מוקצה. וזה מבואר מלשון רש"י שזכרנו שכתב ואלה הכין ומבחוץ לא יכנסו).

*

ובאמת

סגי כאן הכנה בדיבור בלא מעשה, כמו ביונים דלקמן סי"ח (וכיצד הוא הזימון עומד

מערב יום טוב ובורר מהן מה שיצטרך לו ביום טוב, או אומד בדעתו כמה יצטרך ביום טוב

ועושה בהן סימן או טביעת עין שיכירם למחר ויאמר אלו אני נוטל למחר).

ויתירה

מזו הכא בדגים סגי אף כשיחשוב בערב יום טוב שיטול אותם מביבר זה ביום טוב, וכדלעיל

סי' תצה סי"ד (אם חישב עליה מערב יום טוב לאכילה, אף על פי שלא הוציא בשפתיו,

הרי היא מוכנת לאכילה על ידי מחשבה זו ... אבל כל מוקצה שהקצאתו באה לו על ידי

מעשה בני אדם ... הזמנה והכנה זו אינה במחשבה בלבד שיחשוב עליהם לאכילה, אלא צריך

לעשות בהם הכנה גמורה על ידי מעשה).

ומה

שהצריכו ביוני שובך שיזמינם בדיבור דוקא, היינו מטעם האמור לקמן סי"ח (אם לא

ברר מערב יום טוב ואמר סתם מכאן אני נוטל למחר, אין הזמנה זו מועלת כלום ואסור

ליטול מהם ביום טוב ... גזרה שמא יברור השמנות מן הכחושות

ויטול את השמנות ויניח את הכחושות, ונמצא טלטל את הכחושות שהן מוקצה, שהרי לא היה

בדעתו להזמין אלא מה שיאכל ביום טוב).

משא"כ

במקום שאין חשש זה, סגי בהזמנה במחשבה אף ביוני שובך, כמבואר ברמב"ם פ"ה

הי"ח (יוני שובך ... מוקצה הן ואסור לאכול מהן ביום טוב עד שיכין אותם מבערב

ויחשוב עליהם לאכילה). ונתבאר לעיל סי' תצה בקונטרס אחרון ס"ק ח (מיירי כשאין

שם רק ב' יונים, דליכא למימר מטלטל ושביק).

וכן

כאן בדגים שאין חשש שמא יברור השמנות כו', כדלקמן סוף ס"ד (אסור לברור מהם

ביום טוב מה שצריך לו ולהחזיר למים המותר, שהרי הוא מטלטל מוקצה, אלא צריך ליקח

ולאכול כל שיעלה בידו בין טוב ובין רע), מובן אם כן שגם בזה סגי במה שיחשוב עליהם

לאכילה (ראה לקמן הערה 19 ).

ומה

שהביא כאן הדוגמאות של הכניסם לארגז או שסכר אמת המים בכניסה וביציאה, היינו לומר

שבזה "מותר לצודן ביום טוב, אם הובא בענין שאינו צריך מצודה", ודלא

כמ"א. וכפי שהאריך בזה בקונטרס אחרון ס"ק א.

[474]

הלכות ומנהגי מהר"ש סי' ק (ולכך אסור ליתן לחם לדגים שבבאר בחצר ביום טוב,

מאחר דאסור לצודן). מהרי"ל הל' יום טוב ע' קפא (והני דגים שמחזיקים בבית

ליטול מהן מתי שירצה, אם ... אינו יכול לצודם ביד רק על ידי כלי, אסור ליטול מהן

ביום טוב, וגם אסור להאכילם מזון). מ"א סק"ו (ומהרי"ל כתב אם יכול

לתפסן בידים אין בהם צידה, ואם אינו יכול לצודן רק על ידי כלי אסור ליטול מהן ביום

טוב). וכדלעיל בתחלת הסעיף, שבמקום שצריך מצודה אסור אף משום צידה.

[475]

ט"ז סוף סק"א (אפילו מושיט איזה פעמים עד שיוציאנו משם, אין

קפידא בזה, כנלע"ד); אלא שהוא התיר אף כשצריך בזה מצודה קטנה, ובזה לא

קיי"ל כוותיה, כמבואר בקונטרס אחרון סק"א ד"ה ועוד כתב הט"ז ( ואע"ג דלא קיימא לן כוותיה בזה,

שהרי מהרי"ל ומג"א חולקין על זה, מכל מקום יש לסמוך עליו לתפוס בידו

הרבה פעמים עד שיצוד, כמו שכתבתי בפנים) .

ואף שלענין צידת חיה ועוף בביבר יתבאר

לקמן סי"א (בענין שיכולין לצוד אותה בשחיה אחת). מכל מקום לענין צידת דגים

בביבר, סגי "אפילו אינו יכול לתופסן בשחיה אחת".

[476]

פר"ח סוף ס"ה (אינו נראה כלל להתיר על ידי מצודה קטנה או חכה

וכיוצא, משום דמחזי כעובדין דחול, אלא דוקא ביד).

[477]

מ"א שם (אם יכול לתופסה בידו, רק שאינו רוצה לירד לתוך המים ונוטלן

בכלי, שפיר דמי).

[478]

רמ"א סי"א (ואם הוא אפשר שיצטרך כל השובך, יכול להזמין כל השובך

ולמחר נוטל מה שצריך).

וכמו ביונים דלקמן סי"ט ( כיון שאפשר שיאכל מכולם, מועלת הזמנתו

לכל מה שזימן, ולפיכך מותר לברור מהם ביום טוב מה שצריך לו ולהניח השאר, ואף על פי

שמטלטל השאר בידו אין בכך כלום, שהרי אינם מוקצה כלל).

[479]

רש"ל ביש"ש ביצה פ"ג סי' יא (ונראה בעיני, הא דשרינן הדגים

בסוכר אמת המים, היינו ליקח כל הדגים, אבל לברור מהן כפי הצורך אסור, דשמא שביק

האי מין כו', שהרי לא ידע מבעוד יום איזה מיני דגים שיש בו. ואין לומר, מאחר שסכר

אמת המים הוי כאלו זימן כולם, אם כן לעיל (י' ע"א) גבי גוזלות נמי יזמין כולם

מבעוד יום, ולעיל משמע שצריך לזמן להדיא לומר אלו אני נוטל, ולא יכול לזמן יותר

מכדי צרכו). הובא ב מ"א סק"ה (דוקא ליקח כולן מותר. אבל אסור

לברור כמ"ש ס"י גבי יונים (יש"ש)).

אבל

עכ"פ אותם שיצטרך להם ביום טוב מועלת להם הכנה, אף שלא בירר אותם ביחוד לפני

יום טוב, כמבואר ברמ"א סי' תצה ס"ד (וכל מוקצה שאינו בעלי חיים, כגון

אוצר של פירות ועצים, סגי כשיאמר מכאן אני נוטל). מ"א שם ס"ק י (וכתב

בד"מ שם [סי' תקיח ס"ק ג] ... דקיי"ל בדרבנן יש ברירה עכ"ל,

ולכן פסק כאן אין צריך שירשום). וכדלעיל סי' שצז ס"י (שבשל דבריהם יש ברירה,

דהיינו שאנו אומרים שהוברר הדבר למפרע שזה היה חלקו המגיע לו מערב יום טוב), ושם

נסמן (הערה יז).

ואף

דלא קיי"ל בזה כרמ"א, כדלעיל סי' תצה סי"ד (צריך להזמינם מבעוד יום

... ויאמר מכאן ועד כאן אני אוכל ביום טוב ... אף על פי שאמר מכאן אני אוכל למחר

אין אמירה זו מוציאה אותם מידי הקצאתן).

היינו

דוקא בפירות שהוקצו על ידי מעשה, כדלעיל שם (כל מוקצה שהקצאתו באה לו על ידי מעשה

בני אדם ... הזמנה והכנה זו אינה במחשבה בלבד שיחשוב עליהם לאכילה, אלא צריך לעשות

בהם הכנה גמורה על ידי מעשה (דהיינו שישער בדעתו מערב יום טוב כמה יצטרך ליטול מהם

ביום טוב) ומיחד לו מקום אחד בתוך הפירות שמאותו מקום בלבד יטול פירות ביום טוב

וירשום (פירוש שיעשה סימן) אותו המקום בתחלתו ובסופו ויאמר מכאן ועד כאן אני אוכל

ביום טוב, אבל אם אינו רושם מערב יום טוב, אף על פי שאמר מכאן אני אוכל למחר, אין

אמירה זו מוציאה אותם מידי הקצאתן שהיתה על ידי מעשה).

משא"כ

כאן בדגים שלא הוקצו על ידי מעשה בני אדם, סגי במה שאומר "מכאן אני נוטל

למחר", שתועיל הכנה זו לאותם שיצטרך להם למחר.

וראה לעיל (הערה 13 ),

אי סגי אף במחשבה.

[480]

ואף שלגבי יונים יתבאר לקמן סי"ח ( ואפילו אם לא ירצה לברור כלום, אלא רוצה ליטול מן הבא לידו הן

כחושה הן שמינה, אסור, גזרה שמא יברור השמנות מן הכחושות ויטול את השמנות ויניח את

הכחושות, ונמצא טלטל את הכחושות שהן מוקצה, שהרי לא היה בדעתו להזמין אלא מה שיאכל

ביום טוב).

הכא

אין חוששים לזה, כמו שביאר ט"ז סק"ז

(דגבי דגים אין חשש זה, בודאי אף אם לא ייטב בעיניו הדג, לא יחזיר וישליכנו במים,

אלא יחזור לצוד עוד אחר ויאכל כולם כדרך כל הארץ).

[481]

משנה כג, ב (ואין נותנין לפניהם מזונות). ירושלמי

שבת פי"ג ה"ז (שאין עושין תקנה לדבר שאינו מן המוכן). רש"י

שבת קו, ב ד"ה ואין (ואין נותנין לפניהן מזונות, כיון דהן מוקצה). רמב"ם

פ"ב הי"ז (דגים ועופות וחיה שהן מוקצה, אין משקין אותן ביום טוב

ואין נותנין לפניהם מזונות, שמא יבא ליקח מהן). מ"מ (שאסור באלו

שבמינן ראויין לאכילה). שו"ע ס"ב (כלשון הרמב"ם).

ולכן אסור אף בבהמה שראויה לאכילה ואין

בה צידה, כמבואר במ"א ס"ק ב (כתב הב"י סי' תצ"ח דסבירא ליה

[להרמב"ם], דוקא דגים וחיה ועופות אסור להשקותן, דחיישינן שמא יצוד אותן, אבל

בבהמה דלא שייך צידה, אפילו הוא מוקצה מותר להשקות. אבל במ"מ משמע דמה שראוי

לאכילה אסור להאכילן, דגזרינן שמא יבא לאוכלן).

ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג.

[482]

מ"א שם (ומכל מקום נראה לי דלכו"ע דוקא לפניהם ממש אסור ליתן,

אבל ברחוק מהם קצת מותר ליתן. ועסי' שכ"ד סי"ג).

והוא כדלעיל סי' שכד ס"י במאכיל

בהמה עשבים מוקצים (לא יעמידנה על גבי דבר האסור בטלטול מדברי סופרים, מפני

שאיסורו קל בעיני הבריות וחוששים שמא יטול ממנו בידיו להאכילה. ולא אסרו אלא

להעמידה על גבה ממש, אבל מותר לעמוד בפניה בענין שלא תוכל להטות אלא דרך שם ותאכל

מעצמה, שכיון שאינו עומד סמוך לעשבים אין לחוש). וכדאמרינן שבת קכב, א (דקאים לה

באפה ואזלא היא ואכלה), ופרש"י (אבל הוא אינו עומד על העשבים קרוב להם דניחוש

לשמא יטול ויאכיל).

וכשם שמחלקים שם במאכיל בהמה עשבים

מוקצים, כן יש לחלק כאן בנותן מזונות לבהמה מוקצה.

[483]

מ"מ פ"ב הי"ז (דע שאע"פ שאסור באלו שבמינן ראויין לאכילה אלא

שהן מוקצין, אינו אוסר בבהמה טמאה ועופות טמאין). מ"א שם (ולא שרי אלא

בבהמה טמאה ועופות עיי"ש. וכ"כ הב"ח לדעת הרמב"ם). ב"ח

סי' תצח ד"ה ומ"ש אבל (אכן בדברי הרמב"ם (פ"ב הי"ז) יש

לדון דסבירא ליה להחמיר, ושאני עורבים וכלבים, שאינן מוקצה דדעתיה עילוייהו להשתמש

בהם לכל צרכיו, אף על פי שאינן ראויים לאכילה).

[484]

סעיף ז (אין נותנין מים ולא מזונות לדבורים ולא ליוני שובך ויוני עלייה, ואפילו

להשליך לפניהם אסור, מפני שאין מזונותן עליך שיוצאים ואוכלים בשדה).

והיינו שיש שני טעמים לאסור נתינת

מזונות לבעלי חיים:

(א) בעלי חיים טהורים ומוקצים, שמא יקחם

לאכול.

(ב) בעלי חיים שאין מזונותן עליו, אף אם

הם טמאים.

[485]

רמב"ם שם (כל שאסור לאכלו או להשתמש בו ביום טוב, מפני שהוא מוקצה,

אסור לטלטלו). שו"ע שם.

וכן הוא לקמן סי' תקטו ס"א ( וכל שאינו ראוי לאכילה, אסור לטלטלו

ביום טוב ),

וס"ד ( וכיון

שאסור לאכלו ולהשתמש בו, אסור גם כן לטלטלו, שהרי אינו ראוי לכלום בו ביום), ושם

נסמן (הערה 18 ).

[486] סיכום פרטי ההלכה של ספק מוקצה וספק תחומין, ביום טוב ראשון ושני:

(א)

ספק מוקצה ביום טוב ראשון אסור, מטעם דבר שיש לו מתירין (תצז, ח. תקיג, ד).

(ב)

ואסור אף ביום טוב שני, כי לענין זה יש לו דין ודאי של דבריהם (תקטו, ד).

(ג)

ספק תחומין ביום טוב ראשון אסור, מטעם דבר שיש לו מתירין (שכה, יד. תקטו, טז).

(ד)

אבל ביום טוב שני מותר (תצח, ז), מטעם ספק ספיקא, שיום טוב שני הוי ספק (תקטו,

טז).

[487]

משנה ביצה כד, א (מצודות חיה ועוף ודגים שעשאן מערב יום טוב לא יטול מהן

ביום טוב, אלא אם כן יודע שנצודו מערב יום טוב). גמרא שם ע"א (ספק מוכן, רבן

גמליאל מתיר ורבי יהושע אוסר. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהושע), וע"ב

(רבי שמעון בן אלעזר אומר בא ומצאן מקולקלין מערב יום טוב, בידוע שמערב יום טוב

נצודו ומותרין ... הא ספיקא נעשה כמי שנצודו ביום טוב ואסורין. אמר רב יהודה אמר

שמואל הלכה כרבי שמעון בן אלעזר). ספר התרומה סי' רמט (ואם ספק אם נלקטו

היום או נצודו הדגים והעופות בשבת או ביום טוב, על זה שנינו ספק מוכן אסור),

וסמ"ג ל"ת סה כ, ב (ואם ספק אם נלקטו ביום טוב אם לאו, הא תנן ספק מוכן

אסור), וסמ"ק סי' רפא (וספק אם נלקטו בשבת או לא, אותו היום אסור). טור

ושו"ע ס"ג (אפילו ספק צידה אסור, כגון מצודות חיה דגים ועופות שהיו

פרושות מערב יום טוב ולמחר מוציא בהם, אסורים, אלא אם כן ידוע שניצודו מבעוד יום).

וכן הוא לקמן סי' תקטו ס"ד ( ואפילו בספק החמירו חכמים ),

ושם נסמן (הערה 62 ).

[488]

גמרא כד, ב (מותרין למאי, רב אמר מותרין לקבל), ופרש"י (בטלטול, דכולי

האי לא אחמור בספק מוכן דלתסרו בטלטול, אבל באכילה לא שרינהו רבן גמליאל). וקאי על

רבן גמליאל במשנה שם כד, א שהתיר ספק מוקצה. נמצא שלדידן דקיי"ל לאסור בספק

מוקצה, אסרינן אף בטלטול. ר"ן יג, א ד"ה (אמר שמואל הלכה כרבי יהושע, דספק

מוכן אסור אפילו בטלטול).

וכן הוא בתערובת מוקצה, כדלקמן סי' תקיג

ס"ד ( ואם

נתערבה בביצים אחרות כולן אסורות באכילה ובטלטול) .

[489]

מ"א סק"ג (אבל לערב מותרין, אפילו ודאי ניצודו היום ממילא). וכדלקמן

סעיף הבא (למוצאי יום טוב מותר מיד, ואין צריך להמתין בכדי שיעשו).

[490]

יש"ש פ"ג סי' ז (ספק מוכן אין חילוק בין יום טוב א' ליום טוב ב', וכל מה

שאסור בראשון, אם בא ביום ב' גם כן נאסר, כי לא מצינו שיש חילוק ביניהם). מ"א

סוף סק"ד (וביש"ש סי' [ז]' פסק להחמיר ביום טוב שני אפילו בספק, וכן

עיקר).

וכן הוא לקמן סי' תצח ס"ז ( שספק מוקצה אסור ביום טוב שני של גליות,

כמ"ש בסי' תצ"ז). סי' תקטו ס"ד (ואפילו בספק החמירו

חכמים אף ביום טוב שני של גלויות).

[491]

רב אשי ד, א (ספק יום טוב ספק חול, הוי דבר שיש לו מתירין, וכל דבר שיש לו מתירין

אפילו בדרבנן לא בטיל). ט"ז סק"ג (אפילו למאן דסבירא ליה איסור צידה

דרבנן, מכל מקום הולכין בספיקן להחמיר, דהוי ליה דבר שיש לו מתירין). מ"א

ס"ק ג (אף על גב דקי"ל ספיקא דרבנן לקולא, הכא אסור משום דבר שיש לו

מתירין).

וכן הוא לקמן סי' תקטו ס"ג ( לפי שהוא דבר שיש לו מתירין ... לפיכך אין אומרים כאן ספק דברי סופרים

להקל ),

וסט"ז ( יש

להחמיר אף בספק, כיון שהוא דבר שיש לו מתירין ).

[492]

ס"ד ( ואע"פ

שיום טוב שני של גליות אינו אלא מחמת ספק, ונמצא שיש כאן ב' ספיקות להקל. מכל מקום

כיון שכבר הנהיגו חכמים את כל בני הגולה לעשות שני ימים, הרי הוא כודאי של דבריהם

לענין זה שלא להתיר בו ספק מוקצה. שעיקר איסור המוקצה בשבת הוא סייג לאיסורי תורה,

שלא יעלה ויתלוש כמ"ש בסימן שכ"ב, או משום גדר להוצאה כמ"ש בסימן

ש"ח, לפיכך החמירו בספיקו אף ביום טוב שני, כדי שלא לחלק בינו לראשון. אבל

לענין שאר דברים אין דינו כודאי של דבריהם, אלא כספק ). וראה קונטרס אחרון

שם סק"ג.

[493]

גמרא שם (בא ומצאן מקולקלין מערב יום טוב, בידוע שמערב יום טוב נצודו

ומותרין (מתוך שמתפרקת ומתנתקת לצאת, המצודות מתקלקלות כולן, רש"י) ... הא

ספיקא נעשה כמי שנצודו ביום טוב ואסורין). שו"ע שם (ואם מצא המצודות מקולקלות

מבערב יום טוב, בידוע שמערב יום טוב ניצודו).

[494]

תוס' עירובין לט, ב

ד"ה אי (בפירות הנושרין, או שעשה הנכרי בשביל עצמו, אין צריך בכדי שיעשו).

רא"ש פ"ג סי' ב (והאי טעמא לא שייך אלא בנכרי שעושה בשביל ישראל, אבל אם

עשה בשביל עצמו, מותר לערב מיד). טור ושו"ע סי' תקטו ס"ב (תלשן הגוי או

צדן לעצמו, או נפל מן האילן מעצמו, או ניצוד מעצמו ... לערב מותרין מיד במוצאי יום

טוב). מ"א כאן סק"ג (אבל לערב מותרין, אפילו

ודאי ניצודו היום ממילא).

וכן הוא לעיל סי' שכה סי"ז (אבל

למוצאי שבת אין צריך להמתין בכדי שיעשו, כיון שהנכרי ליקט לצורך עצמו). לקמן סי'

תקה ס"ז (ואפילו נחלב ביום טוב ראשון, מותר לאכלו בליל יום טוב שני מיד, ואין

צריך להמתין בכדי שיעשו). סי'

תקיג ס"ח (נולדה ביום טוב ראשון מותרת בליל יום טוב שני של גליות מיד).

[495]

סעיף ז (אסור באכילה ובטלטול גם בשבת שלאחריו, לפי שעל ידי תלישה זו או צידה זו הן

מוכנין לאכילה, ואין יום טוב מכין לשבת), ושם נסמן (הערות 85 - 86 ).

[496] מוסב על תחילת הסעיף, שלא רק

בארץ ישראל מותר מיד במוצאי יום טוב, אלא אף במוצאי יום טוב ראשון של גלויות.

[497] שיש בזה שני פרטים:

(א) שביום שני של גלויות מותר, מטעם

דממה נפשך אחד מהם חול, ואין לאסור מטעם הכנה מיום טוב ראשון לשני.

(ב) שבליל יום טוב שני מותר מיד, ואין צריך

להמתין בכדי שיעשו, שהרי מאליו ניצוד.

[498]

סעיף ד (דאף הבית דין עצמן שהיו מקדשין על פי הראייה היו עושין לפעמים שני ימים

... ונמצא ששני הימים הן

קודש, וכיום אחד הן חשובים).

שיש בזה שני פרטים:

(א)

"שני הימים הן קודש" (לא כמו שאר ימים טובים, ששני הימים נחשבים ספק),

וכדלקמן סי' תקיג ס"ח (מפני ששני הימים הן קודש), ובסי' תקטו ס"א (וכן

הדין בשני ימים טובים של ראש השנה, ששני הימים הן קדושים בודאי כמ"ש בסי'

ת"ר).

ומטעם זה יתבאר לקמן סי' תקכז סכ"ב

לענין עירובין ( בשני

ימים טובים של ראש השנה, אע"פ שנזכר ביום ראשון, אי אפשר לו לערב בתנאי, לפי

שאין כאן ספק חול, ששני הימים הן קדושים בודאי, והן כיום אחד ארוך) ,

ו לעיל

סי' שצג ס"א ( בב'

ימים טובים של ראש השנה אינו יכול לערב על תנאי, מפני שהם כיום אחד ארוך). שבשתי

הלכות אלו "אינו יכול לערב על תנאי", אף בלא טעם "כיום אחד

ארוך", אלא כיון "ששני הימים הן קדושים בודאי".

(ב) "כיום אחד הן חשובים".

ומטעם

זה נפסק בשו"ע סי' תטז ס"א לענין עירובי תחומין (יום טוב שחל להיות סמוך

לשבת בין מלפניה בין מלאחריה, או שני ימים טובים של גליות, יש לו לערב שני עירובין

לשתי רוחות ... אבל בשני ימים טובים של ראש השנה הרי הן

כיום אחד, ואינו מערב לשני ימים אלא לרוח אחת). ושם ס"ב (המערב לשני ימים

טובים של גליות, או לשבת ויום טוב, אף על פי שהוא עירוב אחד לרוח אחת לשני הימים,

צריך שיהיה העירוב במקומו מצוי בליל הראשון ובליל ב' כל בין השמשות), ובמ"א

שם ס"ק א (אבל בראש השנה, אפילו נאכל בראשון יצא בשני, דקדושה אחת הן אפילו

לקולא).

וכאן לענין ניצוד בראשון אסור בשני,

דינו לפום ריהטא כמו חל שבת במוצאי יום טוב, שהובא לעיל (הערה 35 ),

שאסור באכילה ובטלטול בשבת מטעם ש"אין יום טוב מכין לשבת", וכדלקמן סי'

תקטו ס"ז (נתלש וניצוד ביום טוב ... אסור באכילה ובטלטול גם בשבת שלאחריו,

לפי שעל ידי תלישה זו או צידה זו הן מוכנין לאכילה, ואין יום טוב מכין לשבת),

וס"ח (נמצא שעל ידי הציד שבשבת הותר לאכילה ביום טוב, והרי זה דומה כאילו שבת

הכינה ליום טוב), וסי' תקיג ס"ט (שבת ויום טוב הסמוכים זה לזה, ביצה שנולדה

בראשון אסורה אף בשני עד הערב, לפי שעל ידי לידה זו היא מוכנת לאכילה ... וכבר

נתבאר שאין יום טוב מכין לשבת ולא שבת ליום טוב). וכך גם בראש השנה "ששני

הימים הן קודש", ואם כן אסורה הכנה מיום ראשון לשני, כדלעיל סי' תקג ס"ג

( להדיח כלים וכיוצא

בזה אסור ... לצורך יום טוב שני של ראש השנה).

אמנם

אנן קיי"ל, שאין לאסור בכל אלה מטעם הכנה, אלא מטעם שחשובים כיום אחד ארוך,

כדלקמן סי' תקא סי"ח (יום טוב שחל להיות אחר שבת אסור להדליק ביום טוב

שיורי הלפידים והפתילות שנדלקו וכבו בשבת ... שהכבייה שנכבו בשבת היא מכשרת ומכינה

אותם להדלקה ביום טוב, ואין שבת מכינה ליום טוב ... אבל יום טוב שני שחל בשני בשבת

וממנו ואילך מותר ... ואפילו ביום טוב שני של ראש השנה מותר להדליק ממה נפשך ... אם

שניהם קדושים, אם כן הרי הן קדושה אחת, שהרי כיום אחד ארוך הן חשובים, ואין שייך

כאן איסור הכנה מיום טוב לחבירו כיון שהן יום אחד). והיינו שכיון שהם יום אחד, אין

לאסור משום הכנה, שהרי זה כאילו יום הראשון לעצמו הכין.

אבל

דעת הטור וסיעתו נתבארה בקונטרס אחרון שם (הנה הטור אוסר גם בזה ... דקדושה אחת הן

להחמיר, אבל לא להקל), כמבואר ב יש"ש פ"א סי' ג (דלהחמיר

אמרינן [קדושה אחת] הן, ולא להקל, אלא אמרינן שתי קדושות הן, כמו שבת ויום טוב.

ולא דמי לשני ימים טובים של גליות, דאחד קודש ואחד חול ושרי ממה נפשך בשני, אבל

הכא כולן קדושים הם. ולעניין הכנה אמרינן שתי קדושות).

ואנן

לא קיי"ל כדעת הטור, כדמסיים בקונטרס אחרון שם (והנה אנן לא קיי"ל כסברא

זו, שהרי בסי' תי"ו פסק השו"ע וכל האחרונים כהרמב"ם והרשב"א

ומגיד משנה דאפילו להקל הן קדושה אחת ).

נמצא שלדעת הטור וסיעתו, מה שנולד או

נתלש או ניצוד בראשון של ראש השנה אסור בשני הוא מטעם הכנה כנ"ל (דקדושה אחת

הן להחמיר אבל לא להקל). אבל לדידן לא נאסר בכל אלה הכנה. והטעם שאסור הוא כיון

שחשובים כיום אחד ארוך, וכיון שהוקצה לבין השמשות של יום הראשון, נאסר לשני הימים

של ראש השנה, כדלקמן סי' תר ס"ג (ישראל וביצה שנולדה בראשון או דבר שנתלש מן

המחובר בראשון או דבר שניצד בראשון, כשם שאסור בו ביום משום מוקצה ונולד, כך אסור

ביום שני, שהם כיום אחד ארוך).

וכל זה הוא בניצוד בראשון, או פירות

שנשרו בראשון, או ביצה שנולדה בראשון, שכיון שהוקצו לראשון הוקצו גם לשני. אבל

בשיורי הלפידים והפתילות, שאינן מוקצה ביום טוב ראשון, אין איסור להדליקן ביום טוב

שני של ראש השנה.

*

וכיון שהן קדושה אחת, לכן נחלקו הפוסקים

אם צריך לומר שהחיינו ביום טוב שני של ראש השנה, כדלקמן שם ס"ה (בליל שני של

ראש השנה, יש אומרים שאין אומרים זמן, כיון ששני הימים הן קדושה אחת וכיום אחד הן

חשובין, אם כן נפטר בזמן של אתמול שהוא תחילת קדושת היום, ולמה יחזור לומר זמן

באמצע. וכן ביום שני על השופר אין לומר זמן, שכבר נפטר בזמן שאמר אתמול על השופר. אבל

יש אומרים שצריך לומר זמן בין בקידוש ליל שני בין על השופר, משום שמה שהן נחשבין

כיום אחד ארוך אינו אלא מחמת מנהג אבותינו ... ששני הימים הן יום טוב אחד וקדושה

אחת עליהם, וכיון שאבותינו היו מברכין זמן ביום שני אף שהיו עושין אותן קדושה אחת

וכיום אחד ... לפיכך גם לנו יש לברך זמן בליל שני (אף בארץ ישראל), כמו שמברכין

בכל יום טוב שני של גליות כדי שלא לשנות ממנהג אבותינו).

[499]

סעיף א ( וכן הדין בשני ימים

טובים של ראש השנה, ששני הימים הן קדושים בודאי כמ"ש בסי' ת"ר),

וס" ו

( אם ידוע שלא ליקט וצד

בשביל ישראל, מותרין לערב, אפילו הוא יום טוב שני של גליות, שהרי ממה נפשך אחד מהן

הוא חול. אבל אם הוא יום טוב שני של ראש השנה, אפילו אם הואה ספק אם נתלש וניצוד

ביום טוב ראשון, אסור באכילה ובטלטול גם בשני עד הערב, לפי ששני הימים הן קדושה

אחת וכיום אחד ארוך הן), ושם נסמן (הערה 82 ) .

[500]

ברייתא כד, א (הצד אווזין ותרנגולין ויוני הרדיסאות, פטור).

[501]

משאת בנימין סי' ח (נראה דלאו דוקא אווזין ותרנגולין, אלא הוא הדין כל חיה ועוף

שברשותו ונעשין בני תרבות ובאין לכלובן לערב, הנך נמי הוי כאווזין ותרנגולין).

מ"א סק"ז (והוא הדין שאר עופות שהן בני תרבות ובאין לכלובן לערב).

[502]

גמרא שם (הללו באין לכלובן לערב), ופרש"י (ונוח לתפשן שם, הלכך הרי הן

כנצודין ועומדים, ומותר לצודן אפילו חוץ לכלובן). מ"א שם (ובאין לכלובן לערב

... הוה להו כניצודין ושרי לתופסן אפילו חוץ לכלובן (רש"י)).

וכן הוא לעיל סי' שטז סכ"ד (עופות

הגדילים בבית, שכשהן באין לכלובן בערב נוח לתופסן שם, מפני שאז אינן עשויין להשמט

ולברוח, ולפיכך אף כשהן חוץ לכלובן אינן נקראים מחוסרים צידה, כיון שלערב יבואו

לכלובן מאליהן).

[503] טור ושו"ע ס"ז (אווזים

ותרנגולים ויונים שבבית או שבחצר ... מותר לצודן). הגהות מיימוניות הל' שבת

פ"י אות ר (חיה ועוף שברשותו הצדן פטור, וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור ... ביום

טוב שצדן לכתחלה, כדי לשוחטן ולאכלן, אבל הכא בשבת לא). רמ"א סי' שטז

סי"ב (ויש אומרים דאסור לצוד חיה ועוף שברשותו, ואם צדן פטור). מ"א שם

ס"ק כו (והנה ההג"מ סבירא ליה כמ"ש סי' תצ"ז ס"ז דאווזים

ותרנגולים מותר לתופסם ביום טוב, ולכן כתב דדוקא ביום טוב כדי לאוכלן, אבל בשבת

אסור).

ואף

שהובא בשו"ע שם דעת המתירים גם בשבת, כתב המ"א כאן ס"ק ח (ועמ"ש

שם, דהעיקר כמ"ש רמ"א שם).

[504]

רבנו ירוחם נ"ד ח"א ל, ב (ואווזין ותרנגולין ויוני הדורסיאות שמגדלין

בבית, אע"פ שצריך לומר הבא מצודה וכו', מותר לצודן ביום טוב). מ"א

סק"ז (ואפילו צריך לומר הבא מצודה ונצודנו מותר (רי"ו)).

[505]

משאת בנימין שם (ונראה דכל מה שהקילו חכמים בצידת יום טוב היינו דוקא באווזין

ותרנגולין העומדים לאכילה, ומשום שמחת יום טוב). מ"א סק"ח (משום שמחת יום

טוב, אבל כשאין צריך לאכלן אסור לצודן).

[506]

סעיף כד (עופות הגדילים בבית, שכשהן באין לכלובן בערב נוח לתופסן שם מפני שאז אינן

עשויין להשמט ולברוח, ולפיכך אף כשהן חוץ לכלובן אינן נקראים מחוסרים צידה כיון

שלערב יבואו לכלובן מאליהן. ומכל מקום מדברי סופרים אסור לצודן דהיינו לרדוף

אחריהן עד שיכנסו למקום שנוח לתופסן שם).

וכיון שגם בשבת אין צידתן אסורה אלא

מדברי סופרים, לכן מותר לצודן ביום טוב לצורך אכילה.

ויתבאר בסעיף הבא, שכן הדין בבעלי חיים

שאינן בני תרבות אלא שנכנסו למקום שאינן מחוסרין צידה, שבשבת אסור לצודן מדברי

סופרים, וביום טוב מותר לצורך אכילה.

[507]

שם ס"א וסכ"ד נתבארו כמה אופנים שהצד אותם בשבת חייב.

[508]

משאת בנימין שם (אבל אווזין ותרנגולין המורדין, כגון שלפעמים קונה אדם מן השוק

אווזין ותרנגולין ועדיין לא הורגלו בבית, וכשבורחין מן הבית הן מורדין ואינן נוחין

לתפוס אותן, גם לא באין לכלובן לערב, הני ודאי אסורין לדחותן, והצדן חייב חטאת). מ"א

סק"ז (אבל אותן שקנה מחדש ועדיין לא הורגלו בביתו ואין באין לכלובן לערב,

דינן כשאר חיה ועוף, שכל מה שאסור דאורייתא אין חילוק בין שבת ליום טוב, וכן כתב

המשאת בנימין).

דין המורדים נתבאר לעיל סי' שטז

סכ"ה (וכל זה בשלא מרדו, אבל אם מרדו, אפילו פרה שמרדה, ואין צריך לומר חיה

ועוף שמרדו, הצדן בשבת חייב). וכדאמרינן בירושלמי שבת פי"ד סוף ה"א (שור

שמרד, הצדו בשבת חייב).

וכאן מפרש המשאת בנימין, שכן הוא גם

באווזין ותרנגולין שעדיין לא הורגלו בבית, וכשבורחין מן הבית הן מורדין.

[509]

משנה כג, סוע"ב (אבל צדין חיה ועוף מן הביברין), ופרש"י (המכונסים

מאתמול ... דמוקפים גדר הוו להו כנצודין ועומדין). טור ושו"ע ס"ז (וכל

שאין מחוסרים צידה, מותר לצודם).

[510]

רב אשי כד, א (כל היכא דרהיט אבתרה ומטי לה בחד שחיא, ביבר קטן).

ואף שבצידת דגים בביבר, נתבאר לעיל

ס"א (אפילו אינו יכול לתופסן בשחיה אחת), מכל מקום בצידת חיה ועוף בביבר,

צריך שיהא "בענין שיכולין לצוד אותה בשחיה אחת".

[511]

גמרא שם (בביבר מקורה). מ"א ס"ק ט (עופות חשובין כניצודים מפני שבית הוא

קטן).

[512]

ברייתא וגמרא שם (צפור, למגדל אין, לבית לא ... בצפור דרור עסקינן שאינה מקבלת

מרות).

וכן הוא לעיל סי' שטז ס"א (אם

הפריח את העוף עד שהכניסו לבית שחלונותיו סתומין או לביבר מקורה וסתום מכל צד ונעל

הדלת בפניו, או שרדף אחר חיה עד שהכניסה לבית או לביבר ... ובלבד שלא יהא הבית או

הביבר גדול כל כך בענין שצריך לבקש תחבולות לתפוס שם העוף או החיה, וכל שהבית או

הביבר גדול כל כך שאינו יכול להגיע ולתפוס החיה או העוף במרוצה אחת מפני שנשמטין

ממנו וצריך לרוץ אחריהם שנית הרי הן מחוסרין צידה עדיין ופטור. והצד צפור דרור

דהיינו מין צפור שדרכה לדור בבית כמו בשדה שיודעת להשמט בזוית הבית לכל צד (ולכך

נקרא דרור, על שם דירה, שדרה בכל מקום) אינו חייב עד שיפריחנה למגדל שהיא ניצודה

בו, דהיינו למגדל שאינו גדול מאד, אלא הוא בענין שיוכל לתפסו שם בלי תחבולות).

[513]

תוס' שבת קו, ב ד"ה ואין (דמדרבנן אסור לצודן, כדתנן בפרק שמונה שרצים (קז, א),

חיה ועוף שברשותו, הצדן פטור, משמע אבל אסור). רמ"א סי' שטז סי"ב (ויש

אומרים דאסור לצוד חיה ועוף שברשותו, ואם צדן פטור).

וכן הוא לעיל שם סוף ס"א (והצד

ממקום ... שאינו מחוסר צידה, מותר לצוד לכתחלה ביום טוב, אבל לא בשבת, משום איסור

טלטול, ויש אוסרים גם משום איסור צידה מדברי סופרים), ושם נסמן (הערה טז).

[514]

כנסמן לעיל (הערה 45 ).

[515]

כדלקמן סי"ד ( אפילו

לא זימן אותם מערב יום טוב, לפי שמן הסתם הן עומדין לאכילה) . סי' תקיח סי"ג

( אע"פ שלא היה

יודע מזה עד כניסת יום טוב אין בכך כלום) . לעיל סי' שי ס"ח (אף על פי שלא

ידעו הבעלים כלל באותה שעה שנתייבשו ואחר כך נודע להם שבבין השמשות כבר היו יבשים,

מותרין באכילה, שמתחלה כשהקצו אותן והסיחו דעתם מהם לא הוקצו אלא עד שיתייבשו,

והרי נתייבשו והוכנו מבעוד יום).

*

בשני סעיפים אלו נתבארו הלכות צידה

בבעלי חיים.

הלכות מוקצה בבעלי חיים (שיש בהם צידה,

או שאין בהם צידה), יתבארו בסעיפים הבאים.

[516] גמרא כה, א (חיה שקננה בפרדס (מקום המשתמר ואין הולד יוצא, שאינו יכול לברוח,

וקל לצודו, ואינו צריך זמון, רש"י) אינה צריכה זמון ... והתניא חיה שקננה

בפרדס צריכה לזמן ... אמר רב נחמן בר יצחק, אידי ואידי בדידה (בולד, רש"י),

הא בגנה הסמוכה לעיר (דחזי ליה כל יומא ודעתיה עילויה וכמו שזימנו דמי, ר"ן),

הא בגנה שאינה סמוכה (דאסוחי אסח דעתיה מיניה, ר"ן)). טור ושו"ע

ס"ח (איל וצבי שקננו בפרדס וילדו בו עפרים, ועדיין הם קטנים שאין צריכים

צידה, מותרים בלא זימון. ודוקא בפרדס הסמוך לעיר ... דדעתיה עלויה). מ"א

ס"ק י (וכיון דחזי ליה כל יומא, כמי שזימנן דמי, אבל כשאינה סמוכה, אסח דעתיה

מיניה (ר"ן)).

[517]

טור ושו"ע שם ( בתוך

שבעים אמה). פר"ח ס"ח (ועוד ד' טפחים, דהיינו ע' אמה ושירים

האמורים בכל מקום).

וכדלעיל סי' שצח ס"ו (ע' אמה

ושירים, שהם ב' שלישי אמה ועוד משהו, שזהו שיעור צלע אחד מצלעות בית סאתים

המרובעות ממש), ושם נסמן (הערה מב).

וכן הוא לקמן סי' תקא ס"ח (שהוא

עומד בתוך שבעים אמה וד' טפחים לעיר).

ואף שבבהמות היוצאות ולנות חוץ לעיר,

יתבאר לקמן סי' תצח ס"ה (בהמות שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות תוך

התחום, הרי אלו מוכנות, ולוקחין מהן ושוחטין אותן ביום טוב. אבל בהמות הרועות

ולנות חוץ לתחום כל ימי הקיץ, אף שנכנסים לבית בתחילת ימות הגשמים, מכל מקום כל

ימי הקיץ אין דעת אנשי העיר עליהם והרי הן מוקצין). מכל מקום בעפרים שנולדו חוץ

לעיר, אין דעתו עליהם אלא כשהם תוך שבעים אמה ושיריים סמוך לעיר.

[518] יתבאר לקמן סי' תקט סט"ז

(אוכלין המוקצין אסור לאכלם ביום טוב, לפי שאכילת יום טוב אף על פי שהיא מצוה אינה

דוחה אפילו איסור של דבריהם. ואף על פי שכל מלאכות הותרו לצורך אכילת יום טוב, אבל

מאכלות אסורות לא הותרו), ושם נסמן (הערה 79 ).

[519]

ואף שלענין ביבר נתבאר בסעיף הקודם ( חיה שנכנסה מערב יום טוב לביבר קטן ... אפילו לא ידע בהן מערב

יום טוב, ואין בהם משום מוקצה).

הכא שאני שאינם ברשותו ממש, כמבואר בקונטרס

אחרון סק"א ד"ה ויש לסמוך ( וכן חיה שילדה בפרדס רחוק מן העיר, שאף על פי שאין בהם משום

צידה אעפ"כ צריכים זימון, משום דאין דעתו עליהם, כיון שאינן ברשותו ממש

כמ"ש בגמרא. אבל שאר חיה ועוף שאין מחוסרים צידה, אינם צריכים זימון, לפי שהן

דומין לאווזין ותרנגולין שאינם צריכים זימון, מפני שהן ברשותו) .

*

נמצא יש כאן ג' אופנים:

(א) מחוסר צידה, אין הזמנה מועלת

(סי"ג).

(ב) אינו מחוסר צידה והוא בתוך רשותו, אין

צריך הזמנה (סי"ד).

(ג) אינו מחוסר צידה והוא מחוץ לעיר, צריך

הזמנה ומועלת (סי"ב).

[520]

גמרא שם (אמה בזמון סגי לה, צידה מעליותא בעיא). טור ושו"ע ס"ח (והאם,

אפילו זימון אין מועיל לה, כיון שמחוסרת צידה).

כי דוקא בדבר שאינו מחוסר צידה מועלת

הזמנה, כמו דגים שאינם מחוסרים צידה, שנתבאר לעיל ס"א "שהם מוקצין כיון

שהם מכוסין מן העין", ומועלת בהם הזמנה.

וכן "איל או צבי שקננו בפרדס ... וילדו בו עפרים ועדיין הן קטנים שאינם

צריכים צידה ... חוץ משבעים אמה וד' טפחים", שנתבאר בסעיף הקודם שהם

מוקצה, ומועלת בהם הזמנה.

משא"כ המחוסר צידה, "אפילו

זימן אותו מערב יום טוב ... הרי זה מוקצה", ואין מועלת בהם הזמנה. והטעם

נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א ד"ה ויצא לו ( דגים חיה ועוף שבביברין גדולים, שאפילו

זימון אינו מועיל להם, כיון שאין זה תלוי בדעתו שיתפסו, שהרי אפשר שלא ישיגם כלל,

לכן אינו מועיל כלום מה שמזמן אותם ואומר זה וזה אני נוטל).

וכן הוא לקמן סט"ז ( ואפילו זימן אותם מערב יום טוב אין

מועיל כלום ), וסכ"ה (כיון שצריך לבקש תחבולות כדי לתפסן, אין מועיל

כלום ... לפי שאין זה הדבר תלוי בדעתו, שמא לא יוכל לתפסן). לעיל סי' שי סוף

ס"ג (ודבר שהיה מחוסר צידה מבעוד יום וצד אותו הנכרי בשבת, אף אם היה בדעתו

לצוד בשבת אין דעתו מועלת כלום, שאין הדבר תלוי בו, והרי הוא אסור בשבת משום מוקצה,

שכיון שלא היה ברשותו של אדם כלל אין זה מן המוכן), ושם נסמן (הערה כה).

[521]

שאף שעתה אין בו משום צידה, מכל מקום נשאר עליו איסור מוקצה מבין השמשות שהי' בו

משום צידה, כדתנן כד, א (מצודות חיה ועוף ודגים שעשאן מערב יום טוב לא יטול מהן

ביום טוב, אלא אם כן יודע שנצודו מערב יום טוב), וכדלעיל ס"ח ( מצודות חיה עופות ודגים שהיו פרושות

מערב יום טוב ולמחר מוצא בהם ואינו יודע אם נצוד היום או אתמול, אסורים).

וכן הוא לעיל ס"ט. סי' שי סוף

ס"ג. סי' שכה סוף ס"ח.

[522]

גמרא כה, א (אווזים ותרנגולים ויוני הרדסיאות וחיה שקננה בפרדס, מותרין,

ואין צריכין זמון). טור ושו"ע ס"ו (אווזים ותרנגולים ויונים שבבית או

שבחצר, העומדים לאכילה, מותר לצודן ואין צריכים זימון).

ונתבאר לעיל ס"י שאין בהם משום צידה,

וכאן מבואר שאין צריכים זימון.

[523]

משנה כג, ב (אבל צדין חיה ועוף מן הביברין). כד, א (מצודות חיה ועוף ודגים שעשאן

מערב יום טוב, לא יטול מהן ביום טוב, אלא אם כן יודע שנצודו מערב יום טוב). טור

ושו"ע ס"ז (וכל שאין מחוסרים צידה, מותר לצודם).

הרי שאין חוששים בהם למוקצה.

[524]

אור זרוע ח"ב סי' שלד (וכן מי שיש לו תרנגולות בביתו שהקצה אותן לגדל בצים,

צריך להזמין אותן מערב יום טוב, אם עלה על דעתו לאכול מהן ביום טוב). הגהות אשרי

פ"א סי' יד. הובא ב"י ד"ה כתב. לבוש ס"ו (אם יש בהם שעומדים

לגדל ביצים, צריכין זימון מערב יום טוב, שהרי הם מוקצים מאכילה). פר"ח שם (דתרנגולת

העומדת לגדל בצים היא מוקצה, וצריך שיזמין אותה מבעוד יום).

[525]

סעיף יג.

[526]

אור זרוע והגהות אשרי שם (תרנגולת העומדת לאכילה, אין לחוש אי מטלטל ושביק, ויכול

לברור איזה שירצה, דכולן חזו לאכילה ומותרין כולן לטלטל). הובא בב"י שם.

ב"ח ד"ה אווזין. ט"ז ס"ק ה (אין להקשות, שמא יבואו כחושין

לידם ויטלטלם בחנם, כיון שאין כאן מוקצה אין חשש בזה). אחרונים .

ואם צריך לזמן אותם (כגון אלו דלעיל

סי"ב), אזי תלוי אם בשעה שהזמינם היה בדעתו שאפשר שיצטרך לכולם ביום טוב, שאז

הוכנו כולם ומותר לברור מהם ביום טוב, או שיצטרך רק למקצתן, שאז לא הוכנו אלא אותם שיצטרך להם ביום טוב,

ולכן אסור לברור מהם ביום טוב, כדלעיל ס"ד (לענין דגים).

[527]

ראבי"ה סי' תשלב (ומיהו ירא שמים יתן עיניו מתחלה ליטול ולישחוט ולא יברור

ויניח, דאף על גב שאינו מוקצה, הלא חשו חכמים לטרחא). הובא בהגהות מיימוניות

פ"ב אות ו. רש"ל ביש"ש פ"ג סי' ב. מ"א סק"ח

(ורש"ל כתב, ירא שמים יברור מערב יום טוב ויאמר זה וזה אני נוטל).

[528]

גמרא ביצה כד, א (יוני שובך ויוני עלייה (יוני הבר הן ושטין ואוכלין בחוץ,

רש"י) דבאין לכלובן לערב, ותניא הצד יוני שובך ויוני עלייה וצפרים שקננו

בטפיחין בבירות (כמין פכין נותנין בחומות הבירות והמגדלים לקנן שם עופות הבר,

רש"י) חייב). טור ושו"ע ס"ט (יוני שובך ויוני עלייה וצפרים שקננו

בטפיחים, אסור לצודן).

וראה לקמן הל' הפקר ס"ו (יוני שובך

ויוני עליה שהם של הפקר, והשובך והעליה לא קנו אותן לבעליהם מתורת חצר הואיל ואינן

משתמרים בהם).

[529]

רב מרי שם (הני עבידי לרבויי (יוני שובך עשויין להשמט ולברוח מפני בני אדם,

רש"י) ... לכלובן (פורחין עד קינן וצריך לעלות אחריהן, וגם שם נשמטין ממנו

ויורדין, רש"י )). מ"א ס"ק יא (משום שעבידין להשמט ולברוח

מפני בני אדם ואין נוח לתפסן (גמרא)).

[530]

ברייתא שם (חייב). מ"א שם (וחייב חטאת).

וכן הוא לעיל סי' שטז סכ"ד (הצד יוני

שובך ויוני עלייה חייב, שמחוסרין צידה הן, שכשאדם בא ליטלן מקיניהן הן עשוין להשמט

ולברוח מקיניהן).

[531]

טור ושו"ע שם (אסור לצודן). שמה שאמרו בברייתא "חייב", היינו בשבת,

ומה שכתבו בטור ושו"ע "אסור לצודן" היינו ביום טוב. וכדלעיל

סי"א ( ואם

הן מחוסרין צידה בענין שהצד אותם בשבת חייב, על דרך שנתבאר בסי' שי"ו, אסור

לצודן ביום טוב אפילו לצורך אכילה ... אעפ"י שבשבת אסור לצודן מדברי סופרים,

מכל מקום ביום טוב משום שמחת יום טוב התירו לצודן לצורך אכילה).

[532]

טור ושו"ע שם (לפיכך אין זימון מועיל להם). וכדלעיל סי"ג ( כל שמחוסר צידה בענין שהצד אותו בשבת

חייב, אפילו זימן אותו מערב יום טוב ודעתו עליו אין מועיל כלום), ושם נסמן (הערה 60 ).

[533]

אף שלדעת רב מרי הנ"ל אין בהם משום צידה אלא כשעשויין להשמט ולברוח ואין נוח

לתופסן, חוששים גם לדעת שמואל בגמרא שם (הללו באין לכלובן לערב ומזונותן עליך

והללו באין לכלובן לערב ואין מזונותן עליך). והיינו דהא דתניא התם (הצד אווזין

ותרנגולין ויוני הרדיסאות פטור), וכדלעיל ס"י (אווזים ותרנגולים ויונים שבבית,

וכן שאר עופות שהן בבית, כיון שהן באין לכלובן לערב הרי אינם מחוסרין צידה), היינו

כיון שבאים לכלובן לערב ומזונותן עליך. משא"כ יוני שובך, אף אם באין לכלובן

לערב ונוח לתפסן שם, מכל מקום אין מזונותן עליך, בזה תניא שם (הצד יוני שובך ויוני

עלייה וצפרים שקננו בטפיחין בבירות חייב).

מ"א שם (וטעמא אף על פי

שבאין לכלובן לערב, מכל מקום אין מזונותן עליך ולא חשיבי כמזומן. אי נמי משום

שעבידין להשמט ולברוח מפני בני אדם ואין נוח לתפסן (גמרא). וברא"ש גבי אווזין

משמע כטעם הראשון, ובר"ן משמע כטעם השני, ויש לחוש לשני הטעמים).

וכן הוא לעיל סי' שכד ס"ז (יוני

שובך ויוני עליה ... שאין מזונותן עליך, שיוצאים ואוכלים בשדה), ושם נסמן (הערה

מו).

*

ואף שבדברי שמואל נראה שכיון שאין

מזונותיו עליך חייב משום צידה. ולכאורה כוונת הדברים, שאם מזונותיו עליך ובאים

אליך לקבל מזונותיהן, הרי אינן מחוסרין צידה. משא"כ כשאין מזונותיו עליך.

מכל מקום מבאר כאן שחוששים לדברי שמואל

רק לענין "לא חשיב כמזומן". ומקורו במ"א שם "אין מזונותן

עליך, ולא חשיבי כמזומן".

[534]

משנה ט, א (בית שמאי אומרים אין מוליכין את הסולם משובך לשובך, אבל מטהו מחלון

לחלון. ובית הלל מתירין). תוס'

שם (תימה, אפילו הכין אותם מאתמול, מכל מקום אית בהו משום צידה, כדאמרינן לקמן (כד,

א) הצד יוני שובך [ויוני עליה] חייב. ויש לומר דמיירי בקטנים שלא פרחו). רא"ש

פ"א סי' טו (דהתם מיירי בגדולים והכא מיירי בקטנים). ר"ן ה, א

ד"ה בש"א (כי אמר דמהני זימון דוקא במדדין, אבל במפריחין לא, דהא אמר

בפרק אין צדין (כד, א) הצד יוני שובך ויוני עלייה וצפרים שקננו בטפיחין ובבירות

חייב). טור ושו"ע שם (והני מילי בגדולים, אבל בקטנים שאינם מפריחים מותר

לצודן, אבל זימון צריכים). לבוש ס"ט (והני מילי בגדולים שיכולין לפרוח, אבל

הקטנים שאינם מפריחין מותר לצודן, אבל זימון צריכין).

וראה קונטרס אחרון ס"ק א ד"ה

ויצא, ביאור דעת הרמב"ם, שגם במפריחים מועלת הכנה בערב יום טוב.

[535]

מ"א סקי"ב (דוקא במדדין שרי, דאינו מדדה יותר מנ' אמה, או מפריחין מעט.

וגם בטור סי' תקי"ז והרא"ש בפסקיו לא כתב תיבת חוץ לתחום ... אם מפריחים

שצריך מצודה לצודן אסור).

[536]

ר"ן שם ד"ה זימן (פריחה מועטת). מ"א שם (מפריחין מעט).

וכן הוא לקמן סכ"ב (אם הן יכולין

לפרוח מעט).

[537] ואינן ניתרים משום שמחת יום

טוב, כדלקמן סי' תקט סט"ז (אוכלין המוקצין אסור לאכלם ביום טוב, לפי שאכילת

יום טוב אף על פי שהיא מצוה אינה דוחה אפילו איסור של דבריהם. ואף על פי שכל מלאכות

הותרו לצורך אכילת יום טוב, אבל מאכלות אסורות לא הותרו), ושם נסמן (הערה 79 ).

[538]

משנה י, א (עומד ואומר זה וזה אני נוטל). רש"י שם ד"ה הני מילי (כלומר

היכא דידע מערב יום טוב דהני הוא דאזמינן). טור ושו"ע ס"י (כיצד הוא

הזימון, אומר זה וזה אני נוטל למחר, ואין צריך לנענעם).

והיינו שאין צורך לעשות בהם הכנה במעשה

(כדלעיל סי' תצה סי"ד), אלא אומד בדעתו שיקח למחר אלו שיש בהם סימן או טביעות

עין.

ואינו מסתפק במחשבתו זו, אלא צריך לומר

בפיו "אלו אני נוטל למחר", מטעם שהובא לעיל סי' תצה בקונטרס אחרון

ס"ק ח (הערה 341 ).

[539]

גמרא שם (ובית הלל למה ליה למימר זה וזה אני נוטל, לימא מכאן אני נוטל למחר.

וכי תימא בית הלל לית להו ברירה, והתנן ... הכא היינו טעמא, דלמא מטלטל ושביק

מטלטל ושביק וקא מטלטל מידי דלא חזי ליה), ופרש"י (בית הלל דאית להו ברירה,

והכא במתניתין היינו טעמא דצריך לברר ולומר אלו אני נוטל, דלמא למחר מטלטל ובודק

השמנים ושביק הא ושקיל אידך, נמצא מטלטל מה שלא הזמין, שהרי לא היה דעתו אלא בכדי

צרכו, הלכך אומר זה וזה אני נוטל, ולמחר על כרחיה הני מילי דשקיל). ר"ן ה, א

(אמר בגמרא דדוקא באומר זה וזה אני נוטל, אבל באומר מכאן אני נוטל למחר, לא סגי,

דאע"ג דהוה לן למשרייהו כי האי גוונא משום ברירה, אפילו הכי חיישינן דזימנין

דמנח כחושים ושקיל שמנים, ונמצא שטלטל אותם שלא הזמין ... ולפיכך צריך שיאמר מערב

יום טוב זה וזה אני נוטל, שמאחר שאינו מקפיד למשמש בהן, כבר נמלך עליהן בדעתו בין

שיהו שמנים בין שיהיו כחושים, ולא אתי לטלטל ולמשבק). שו"ע שם (אבל באומר

מכאן אני נוטל למחר, לא סגי). ט"ז ס"ק ו (דחיישינן שמא יבואו לידו

כחושין ויניחם ונמצא מטלטל בחנם). מ"א ס"ק יג (ואף על גב דבדרבנן יש

ברירה. הכא חיישינן דלמא שבק כחושים ונטל שמנים ומטלטל מידי דלא חזי ... אבל כשאמר

מערב יום טוב זה וזה אני נוטל, שוב לא יטול אחרים).

וכל זה ביונים, משא"כ בדגים אין

חוששים לזה, כדלעיל ס"ד ( אסור

לברור מהם ביום טוב מה שצריך לו ולהחזיר למים המותר, שהרי הוא מטלטל מוקצה, אלא

צריך ליקח ולאכול כל שיעלה בידו בין טוב ובין רע) , והטעם נתבאר

בט"ז סק"ז (דגבי דגים אין חשש זה, בודאי אף אם לא ייטב בעיניו הדג, לא

יחזיר וישליכנו במים, אלא יחזור לצוד עוד אחר ויאכל כולם כדרך כל הארץ).

[540]

רבנו ירוחם נ"ד ח"ד לד, ב (ואם זמן כל השובך ואינו צריך אלא לזוג, אינו

מועיל, עד שיאמר זה וזה אני נוטל)). שו"ע סי"א (אם זימן כל השובך

ואינו צריך אלא לזוג, אינו מועיל).

[541]

פר"ח סי"א (הוא הדין אם זימן שני זוגים ואין צריך אלא לזוג אחד, שאינו

מועיל).

[542] אבל עכ"פ אותן שיאכל

מועלת להן הזמנתו (מטעם דאמרינן ברירה), ונשאר דינו כמו באומר מכאן אני נוטל,

שחיישינן "שמא יברור", "ולפיכך אסור ליקח אפילו פרידה אחת מן

היונים שזימן בהזמנה זו".

[543]

רבנו ירוחם שם (ואם אפשר שיצטרך לכלן, מזמין כל השובך, ולמחר נוטל כל מה שצריך),

בשם תוס' (רבנו פרץ) שם. ב"י ד"ה וכתב עוד. רמ"א סי"א

(ואם הוא אפשר שיצטרך כל השובך, יכול להזמין כל השובך ולמחר נוטל מה שצריך).

וכמו לענין דגים, שנתבאר לעיל ס"ד

( אם בשעה שהכניס הדגים

לארגז, או בשעה שסכר אמת המים, היה בדעתו שאפשר שיצטרך ביום טוב לכל הדגים שבארגז

או שבאמת המים, אם כן הרי הוכנו כל הדגים, ולכן מותר לברור מהם ביום טוב מה שצריך

ולהחזיר השאר למים, ואין זה מטלטל מה שאינו ראוי לו, כיון שכבר הוכנו כולם קודם

יום טוב לצורך יום טוב ).

וכמו שאר בני תרבות, שנתבאר לעיל

סט"ו ( כל

אלו שאין צריך לזמן אותם מערב יום טוב, מותר לברור מהם ביום טוב, ליטול מה שצריך

לו והוטב בעיניו ומה שלא הוטב בעיניו יחזיר למקומו, ואע"פ שהוא מטלטל מה שאין

צריך לאכלו ביום טוב, אין בכך כלום, כיון שאינו מוקצה כלל).

[544]

משנה י, ב (זימן ... שנים ומצא שלשה (ואינו מכיר את המוכנים, רש"י),

אסורים). טור ושו"ע סי"ב (זימן שנים ומצא שלשה ... אסורין, אלא אם כן

מכירן).

[545]

גמרא שם (מה נפשך, אי אחריני נינהו, הא אחריני נינהו, ואי לא אחריני נינהו, הא

איכא חד דמערב בהו). מ"א סקי"ד (ואם כן איכא חד שאינו מוכן דמיערב בהו).

[546]

תוס' שם ד"ה איכא (ואם תאמר ולבטיל ברובא. ויש לומר ... הוה ליה דבר שיש לו

מתירין לאחר יום טוב, וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל). ר"ן ה, א (וליכא

למשרינהו משום דחד בתרי בטיל ... דכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל).

מ"א שם (וליכא למימר חד בתרי בטיל, דדבר שיש לו מתירין הוא (ר"ן)).

ועוד טעם לאיסור כתבו שם ושם (דבעלי

חיים לא בטלי דחשיבי). וכאן הסתפק בטעם של דבר שיש לו מתירין. ובפרמ"ג

א"א שם (דנפקא מינה אם נשחטו בשוגג ובנוצתן, עיין יו"ד ק"ב, אפילו

הכי אסירי דבר שיש לו מתירין).

[547]

מ"א שם (ולפי זה אם נאכל אחד מהן או נפל לים כולן מותרים, כמ"ש

ביו"ד סי' ק"י ס"ז ח' עיי"ש).

[548]

בשו"ע שם סעיף ז (דבר שיש לו מתירין, שנתערב באחרים ונאכל אחד מהם בשוגג,

(בין שאכלו עצמו בשוגג בין שאכלוהו אחרים בשוגג), או נפל מעצמו לים בענין שנאבד מן

העולם, הותרו כל האחרים, שאנו תולין לומר האיסור הלך לו).

אלא שבזה לא הותר אלא "על דרך

שנתבאר" שם, והיינו כאמור שם (ודוקא כשאוכל הנשארות שתים שתים ביחד, דממה

נפשך איכא חדא דהיתרא, אבל לאוכלם אחת אחת, אסור). ועוד תנאים נתבארו ברמ"א

שם.

וכן הוא לעיל סי' תמז סי"ד (חמץ

בפסח שנתערב יבש ביבש, כגון חתיכת חמץ באלף חתיכות מצה, ונאבדה אחת מהחתיכות מן

העולם לגמרי, כגון שנאכלה בשוגג או שנשרפה, הרי כל התערובת מותר אפילו באכילה,

שאנו תולין לומר אותה החתיכה של חמץ היא שנאבדה מן העולם, כיון שמה שחמץ בפסח אינו

מתבטל ברוב אינו אלא מדברי סופרים וספק דבריהם להקל, ועל דרך שנתבאר ביו"ד

סי' ק"י, עיי"ש הטעם עם כל פרטי דין זה), ושם נסמן (הערה קכה).

[549]

משנה שם (זימן שחורים ומצא לבנים, לבנים ומצא שחורים ... אסורים), וגמרא שם (כגון

שזמן שחורים ולבנים והשכים ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים, מהו

דתימא הני אינהו נינהו ואתהפוכי אתהפוך, קמ"ל הנך אזדו לעלמא והני אחריני

נינהו). שו"ע סי"ב (זימן שחורים ולבנים בקינים המובדלים במחיצה), ומצא

שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים, אסורין). לבוש סי"ב (דכיון ששינו

מקומן, חיישינן שמא הראשונים שהזמין כולן הלכו להם והני אחריני נינהו).

[550] גמרא שם יא, א (במפורחין איכא

למימר הנך אזלו לעלמא והני אחריני נינהו).

וכן

הוא לקמן סכ"ב (אם הן יכולין לפרוח מעט, אסורים).

משא"כ

אם יכולים לפרוח היטב, אסורים בכל אופן משום צידה, כדלעיל סי"ז (כיון שהם

יכולין לברוח מפני בני אדם הרי הן מחוסרין צידה, ולפיכך אסור לצודן ביום טוב. אבל

קטנים שאין מפריחין אלא מעט ואין יכולים לברוח מפני בני אדם, אין בהם איסור צידה,

שכבר הן ניצודים ועומדים. אבל יש בהן משום מוקצה, שהרי אינן ברשותו של אדם ואינן

מוכנין לו, ולפיכך צריך לזמן אותם מערב יום טוב), ושם נסמן (הערה 74 ).

ואם

אינם יכולים לפרוח אפילו מעט, רק לדדות, יתבאר דינם לקמן סכ"ב.

[551]

רש"י שם (בשני קנין, וכל הקנין מובדלין במחיצות ועליות, כדרך כל שובכין

עשויין עליות הרבה וכל עליה יש בה מחיצות הרבה). אור זרוע סי' שלד (אבל אם זימן

שחורים ולבנים בקן אחד, ומצא לבנים במקום שחורים ושחורים במקום לבנים, מותרין,

דהני ודאי איתהפוכי איתהפוך). הגהות אשרי פ"א סט"ו (אבל בקן אחד ודאי

איתהפיכו ומותרין, מאו"ז). טור ושו"ע שם (בקינים המובדלים במחיצה), מ"א

סקט"ו (כדרך קינין שבשובכין. אבל בקן אחד, אמרינן ודאי אינהו נינהו ואתהפוכי

אתהפיך (הג"א רש"י)).

[552]

תוספתא פ"א ה"ז (זימן בתוך הקן ומצא לפניה – אסורין. על פתחה – מותרין).

אור זרוע הל' יום טוב סי' שלד (אבל מצא על פתחה של הקן מותרין, כדתניא

בתוספתא). רמ"א סי"ד (ואם הזמין תוך הקן ומצא על פתח הקן, מותרים).

רשב"א (אולי שייך לסכ"ה, ששם חסר הציון לרשב"א).

[553]

משנה י, ב (זימן ... בתוך הקן ומצא לפני הקן, אסורין). טור ושו"ע סי"ד (זימן

בתוך הקן ומצא לפני הקן, אסורים).

[554]

גמרא יא, א (במפורחין,

איכא למימר הנך אזלו לעלמא והני אחריני נינהו) . טור ושו"ע שם

(אם הם מפריחים).

וכן הוא לעיל סכ"א ( אם הן יכולין לפרוח מעט), ושם נסמן

(הערה 90 ).

[555]

ר"ן ה, א (פריחה מועטת). מ"א ס"ק יב (מפריחין מעט). משא"כ אם

מפריחים היטב, אסור משום צידה, כדלעיל סי"ז.

[556]

גמרא שם (אלא במדדין). טור (וכגון שאינו פורח, דליכא למיתלי דאתו מעלמא,

אלא מדדה מעט מעט), ושו"ע שם (והני מילי במדדין). לבוש סי"ד (אם אינם

יכולין לפרוח אלא מדדין מעט מעט).

[557]

רש"י שם ד"ה ואם (אם אין סביבותיהם אתמול אלא הן). ויתבאר לקמן

בהמשך הסעיף (והערה 101 ),

ובקונטרס אחרון ס"ק ד.

[558]

גמרא שם (אי דליכא קן בתוך חמשים אמה, פשיטא דמותרין, דאמר מר עוקבא בר חמא

כל המדדה אין מדדה יותר מחמשים אמה). טור ושו"ע שם (ואם אין סביבותיהם קן

אחר, הרי אלו מותרים). מ"א סקט"ז (ואם אין סביבותיהם, פירוש בתוך נ' אמה).

[559]

רש"י במשנה שם ד"ה הרי אלו מותרים (דודאי אלו הן שהזמין בתוך הקן ובאו

לפניה).

[560]

גמרא שם (לעולם דאיכא קן בתוך חמשים אמה, וכגון דקיימא בקרן זוית, מהו

דתימא אדדויי אדדו, קמ"ל כל היכא דמדדה והדר חזי לקניה מדדה ואי לא לא מדדה).

טור ושו"ע שם (ואפילו יש קן אחר בתוך נ' אמה, אם הוא בקרן זוית שאינו יכול

לראותו מקן זה, כיון שאינם מפריחין אלא מדדין, משום דכל היכא דמדדה ולא הדר חזיה

לקניה לא מדדה).

[561]

פר"ח סי"ד (כל שזימן בתוך הקן ומצא לפני הקן מותרין, ומתניתין

דקתני אסורין, מתוקמא בב' קינין ... דהשתא איכא תרתי לריעותא, חדא שלא מצאן במקומן,

ועוד דאינך דהוו מוקצין לא מצאן כלל, מעתה כיון דהנך יוני כולהו נעקרו ממקומן

ומקצתן אזדי להו, אף על פי שהניחן בתוך הקן ומצא לפני הקן, לא אזלינן בהא בתר

קורבא ואסורים ... אף למסקנא). רש"י שם ד"ה ואם אין שם אלא הן (אם

אין סביבותיהם אתמול אלא הן); אבל אם היו שם אתמול יונים בקן שני, וביום טוב לא

מצא מנין יונים של מוקצה שבקינים אחרים, והיונים שמצא היו לפני הקן, אם כן איכא תרתי

לריעותא ואסור. ויתבאר בקונטרס אחרון סק"ד.

[562]

פר"ח שם (ומ"ש ואם אין סביבותיהם כו', זה הדין עצמו ישנו בדין

זימן שחורים ולבנים דלעיל סעי' י"ב, דכל שאינם אלא מדדין ואין סביבותיהם קן

אחר, על כרחך נתחלפו והלכו השחורים למקום הלבנים והלבנים במקום השחורים, ומותרים).

[563]

משנה י, ב (שלשה ומצא שנים, מותרים), ופרש"י (האחד הלך והשנים נשארו.

ולא אמרינן הואיל והאחד הלך, כן הלכו כולם, ואלו אחרים הם). טור ושו"ע

סי"ג (זימן שלשה ומצא שנים, מותרים).

[564] דבלאו הכי מותרים בכל אופן,

כדתנן בסיפא "ואם אין שם אלא הם הרי אלו מותרים".

[565]

גמרא י, ב (מאי טעמא, הני אינהו נינהו וחד מנייהו אזל לעלמא). לבוש סי"ג (דאמרינן

הני אינהו דאזמין וחדא לעלמא אזל).

[566]

רב אשי שם (הכא בגוזלות מקושרים וכיסים מקושרים עסקינן, גוזלות מנתחי אהדדי, כיסין

לא מנתחי אהדדי). ר"ן ה, א ד"ה זימן (ולא מיבעי בשאינם מקושרין, דמבעי

לן למימר הכי, אלא אפילו בגוזלות שהניחם מקושרים ובא ומצאן שאינן מקושרין, הואיל

ומנתחי אהדדי ואורחייהו בהכי, אמרינן דהני אינהו נינהו וחד מנייהו אזל לעלמא,

וכדמתרץ לה רב אשי בגמרא). רמ"א סי"ג (ואפילו היו מקושרים ביחד, מנתחי

מהדדי). פר"ח סי"ג (ויראה לי ... אף לדעת הרמב"ם שפוסק בפ'

ו' מהלכות מעשר שני כמאן דאמר בשני כיסין מחלוקת ... אעפ"כ הדין דין אמת

דגוזלות מנתחי אהדדי, וטפי אית לן למתלי בהכי מלומר שהשלשה שהיו מקושרים לקחום

והניחו שם שנים אחרים מקושרים ... והכי נקטינן).

ויתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ה.

[567]

ט"ז סוף סק"ט (ונראה דמיירי כאן דעכשיו אינם קשורים הם, אלא בשעת

הזימון היו קשורים). פר"ח סוף סי"ג (אף על פי שיש רעותא שהניחם מקושרים

והשתא מצאן מותרים – אין בכך כלום).

[568]

ט"ז שם (ואם הם עדיין קשורים לפנינו, אותן הנשארים פשיטא דמותרין,

דכאן ליכא חשש אלא שמא הני אזלי לעלמא והני אחרינא נינהו, דמי קשר אותם אחר ביאתם

לכאן. ואפילו תרצה לומר שאדם אחר קשרן, בודאי ביום טוב לא קשרן, אלא בערב יום טוב,

ונמצא מוכנים הם).

[569]

ט"ז שם (בזימן ב' קשורים ומצא ג' שאינן קשורים, אסורים מחמת תערובת). וכדלעיל

ס"כ ( זימן

שני יונים ומצא שלשה, ואינו מכיר אותם שזימן, כולם אסורים, מפני אחד שאינו מזומן

שנתערב בהם) .

[570]

ט"ז שם (בזימן ב' ומצא ג' והשנים קשורים והא' הנוסף אינו קשור ... לישתרי אלו

השנים הקשורים). פר"ח שם (בזימן ב' מקושרין ומצא ג' עמהם, מותר, בהא

לא מיירי מתניתין, והדבר ברור שמותרות).

[571] שאם הם משובכות של ישראל

צריכים זימון, כדלעיל סי"ז (קטנים שאין מפריחין אלא מעט ואין יכולים לברוח

מפני בני אדם, אין בהם איסור צידה, שכבר הן ניצודים ועומדים. אבל יש בהן משום

מוקצה, שהרי אינן ברשותו של אדם ואינן מוכנין לו, ולפיכך צריך לזמן אותם מערב יום

טוב).

אבל

אם הם משובכות של נכרי, אין צריכים זימון.

[572]

ירושלמי פ"ג ה"ב (אין העכו"ם צריך הכן). רמב"ן שבת קכב, א

ד"ה מתני' (שאין הגוי מקצה כלום ודעתו על הכל ואין צריך הכן, כמו שאמרו

בירושלמי). שו"ת רשב"א ח"ד סי' מז (כותי שהביא דורון לישראל ביום

טוב בני יונה קטנים משובכו שיש לו בתוך העיר ... נראה דמותרים הם, כיון שאינם

צריכים צידה, דהוה להו כפירות שאין במינם במחובר, דאפילו הביאם מחוץ לתחום, מותרים

למי שלא באו בשבילן). שו"ע סט"ו (גוי שהביא דורון לישראל ביום טוב בני

יונה קטנים משובכות שיש לו בעיר, כיון שאין צריכים צידה, מותרים). מ"א

ס"ק יז (דשל עכו"ם אין צריך הכן, ואם כן אפילו מי שהובאו בשבילו מותר),

וסי' תקטו סקכ"ז (כיון דהיו בין השמשות תוך התחום של בעליו, לא אתקצאי,

ומותרים כל ישראל לאכול עמו, דפשיטא דאם אדם אחד הביא דבר עמו חוץ לתחום מותר

חבירו לאכול עמו, וכ"כ הראב"ן. והיינו טעמא דשל עכו"ם אין צריך הכן,

דהעכו"ם אין מקצה כלום מדעתו, וכיון דמוכן לבעל הבית מוכן לכל).

וראה מראי מקומות וציונים.

[573]

סעיף ג (שאין דין מוקצה בשל נכרי, לפי שהכל מוכן אצלו, שהנכרי אינו מקצה כלום

ודעתו על הכל, וכיון שהוא מוכן לאיש אחד מוכן לכל), ושם נסמן (הערה יט).

וכן הוא גם לקמן סי' תצח ס"ו. סי'

תקה ס"ד.

[574]

שו"ת הרא"ש כלל כג סי' ו (ואף על גב דנלקטו לשם כותים, ואם נלקטו

היום הוו אסורין משום מוקצה. הילכך, אם היונים גדולים שיכולין לפרוח חוץ לתחום,

אסורים משום מוקצה). טור ושו"ע סי' תקיז ס"ב (ישראל שאמר לגוי מבעוד יום,

תקנה לי יונים למחר, לא יפה עושה, אבל אם עשה כבר, מותר לאכול מהם ביום טוב, והוא

שלא יהיו מפריחין). ט"ז שם ס"ק ד (דאם כן הוה ליה מוקצה).

וכן הוא לעיל סי' שי ס"ג ( ודבר

שהיה מחוסר צידה מבעוד יום, וצד אותו הנכרי בשבת, אף אם היה בדעתו לצוד בשבת, אין דעתו

מועלת כלום, שאין הדבר תלוי בו, והרי הוא אסור בשבת משום מוקצה, שכיון שלא היה

ברשותו של אדם כלל אין זה מן המוכן ), ושם נסמן (הערה כה).

[575] כדלעיל סי"ג (כל שמחוסר

צידה בענין שהצד אותו בשבת חייב, אפילו זימן אותו מערב יום טוב ודעתו עליו אין

מועיל כלום, ואסור ליקח אותו ביום טוב אפילו ניצוד מאליו ביום טוב, כיון שבין

השמשות היה מחוסר צידה הרי זה מוקצה), ושם נסמן (הערה 60 ).

[576] משום

נולד, כדלקמן סכ"ח ( אם

נמצאת טריפה אסור לטלטלה אפילו מחמה לצל, לדברי האוסרים נולד ביום טוב) .

[577] שזה מותר בשבת ויום טוב,

כדלעיל סי' שכג ס"י (מותר ... להורות כל הוראה להיתר, ואינו חשוב כמתקן, שהרי

דבר זה היה מתוקן מאליו, אלא שלא היה ידוע להשואל עד שבא המורה והורה לו).

אבל

אסור להורות ביום טוב להתיר בכור, כדלקמן

סי' תצח סי"ז (בכור בזמן הזה שאין יכול לשחטו בלא מום, אין חכם ולא שלשה

הדיוטות יכולין לראותו אם יש בו מום כדי להתירו לשחטו, כיון שאפילו אם יש בו מום

ולא הראהו לחכם או לשלשה הדיוטות ושחטו הרי זה אסור, ואם כן ראיית החכם או שלשה

הדיוטות היא המתרת את הבכור והרי זה דומה למתקן).

[578]

שבת דף קנו , סוע"ב (לוי כי הוו מייתי טריפתא לקמיה ביומא טבא (בהמה

שנולד בה ספק טרפות וצריכה להוראת חכם, רש"י), לא הוה חזי לה אלא כי יתיב

אקילקליתא (על האשפה, שאם יראנה טריפה יניחה שם, רש"י), דאמר דילמא לא מתכשרא,

ואפילו לכלבים לא חזיא).

[579] רבנו ירוחם נתיב ד ח"ב

לא, ב (שוחטין אותה ביום טוב, ולא חיישינן שיבדקוה אחר השחיטה ותמצא טריפה ונמצא

שטרח בה ושחטה שלא לצורך). כל בו סי' נח (ואם ירצה להפשיט הבהמה

אחר השחיטה קודם הבדיקה, הרשות בידו, לפי שמשנשחטה בחזקת התר עומדת). הובא בב"י ד"ה השוחט.

[580]

חולין יא, ב (דאמר רחמנא שחוט ואכול, וליחוש שמא במקום נקב קא שחיט, אלא לאו משום

דאמרינן זיל בתר רובא). ביצה כה, א (נשחטה, בחזקת היתר עומדת, עד שיודע לך במה

נטרפה), ופרש"י (ומשנשחטה כראוי הרי היא בחזקת היתר, דסתם בהמות אינן טרפות).

וכן הוא לקמן סי' תצח סט"ז (מותר

לשחוט בהמות ביום טוב ... לפי שאנו הולכים אחר רוב בהמות שבעולם שהן כשרות).

חיו"ד סי' כד ס"ק מא (היא בחזקת היתר לענין שמוטה, דרוב בהמות אינן

שמוטות). סי' כה ס"ק י (דנשחטה בחזקת היתר עומדת מכח הרוב, דרוב בהמות כשירות

הן).

[581] רבנו ירוחם שם (וכתבו המפרשים ולא

יבדקנה עד שיפשיט עורה, שמא תטרף ויאסר לטלטלה ולא יוכל להפשיטה). טור

ושו"ע סט"ז (השוחט בהמה ביום טוב, טוב לו שלא יבדוק עד שיפשיט, שאם

תמצא טריפה לא יהא רשאי להפשיטה).

[582]

ב"ח ד"ה השוחט (ומה שאסור ההפשט כשנמצאת טרפה ולא שרינן סופו משום תחלתו,

היינו טעמא, דהפשט הוא אב מלאכה, ושלשה דברים דהתירו סופן משום תחלתן (ביצה יא, ב)

אינן אלא באיסורא דרבנן). מ"א סקי"ח (דלא שרי סופן משום תחלתן אלא

במלאכה דרבנן, אבל הפשט הוא דאורייתא (ב"ח)). שהרי המפשיט הוא אחד מל"ט

מלאכות, כדתנן שבת עג, א (השוחטו והמפשיטו). ולענין יום טוב, ראה לקמן סי' תצט.

ואם הבהמה כשרה, ההפשטה היא לצורך

אכילה, משא"כ כשהבהמה טרפה.

[583]

שבת שם (דילמא לא מתכשרא ואפילו לכלבים לא חזיא). טור ושו"ע סי"ז

(אם נמצאת טריפה, אסור לטלטלה).

ואינו מחלק כאן אם היתה בריאה בשעת

שחיטה או מסוכנת, כהא

דלקמן סי' תצח סי"א (בהמה שהיא מסוכנת והוא ירא שמא תמות ... שיש שהות ביום

כדי לאכול ממנה כזית), שאם נמצאת טרפה אסורה בטלטול.

ואף

שיתבאר לקמן סי' תקיח סי"א (בהמה שמתה ביום טוב, אם היתה מסוכנת מערב יום טוב

מותר לטלטלה ולחתכה לפני הכלבים ביום טוב, לפי שמאתמול היא עומדת ומוכנת לכלבים,

שהוא יודע שתמות ביום טוב ).

היינו דוקא במתה מאליה, אבל בנשחטה, אין

דעתו מועלת בנולד. ויתבאר בארוכה לקמן שם בקונטרס אחרון ס"ק ה.

[584]

מ"א סקי"ט (דלא שריא מחמה לצל).

[585]

גמרא שבת כט, א (מסיקין בכלים, ואין מסיקין בשברי כלים דברי רבי יהודה, ורבי

שמעון מתיר. מסיקין בתמרין, אכלן אין מסיקין בגרעיניהן, דברי רבי יהודה, ורבי

שמעון מתיר. מסיקין באגוזים, אכלן אין מסיקין בקליפותיהן, דברי רבי יהודה ורבי

שמעון מתיר. וצריכא, דאי אשמעינן קמייתא, בההיא קאמר רבי יהודה משום דמעיקרא כלי

והשתא שבר כלי, והוה ליה נולד ואסור, אבל תמרים דמעיקרא גרעינין והשתא גרעינין

אימא שפיר דמי. ואי אשמעינן גרעינין הוה אמינא דמעיקרא מכסיין והשתא מיגליין, אבל

קליפי אגוזין דמעיקרא מיגלו והשתא מיגלו אימא שפיר דמי, צריכא). תוס' שם

ד"ה והא (ובאגוזים דמעיקרא מגלו והשתא מגלו ... אע"ג דמטעם זה עושה

צריכותא, מכל מקום מטעם זה לפי האמת אין נראה לו לחלק ביניהם). הרי שגם בקליפות

הוו נולד (ולא מוקצה), וכן בבהמה שנמצאת טריפה. מ"א סי' תצט סק"ט (משמע

דכשנשחטה ביום טוב אסור לטלטל המעיים שהסריחו, דנולד היא, דאתמול היה עומד לאדם

ועכשיו עומד לכלבים. אם כן חלבים נמי אסור לטלטלן כמו גרעיני תמרה ... לפמ"ש

סי' תצ"ה דנולד אסור, גם החלבים אסור לטלטלן כשנשחטה ביום טוב) , עיי"ש .

ונתבאר בקונטרס אחרון סק"ו.

ההוכחות לדברי המ"א, ותשובה למי

שהשיג על דברי המ"א בזה, יתבארו לקמן סי' תצט בקונטרס אחרון ס"ק ג

ד"ה הנה מהר"צ.

סיכום פרטי הלכה זו – לקמן שם (הערה 110 ).

[586]

סוף סי"ג (ולענין הלכה יש להחמיר בנולד ביום טוב).

[587]

רש"ל ביש"ש פ"ג סי' יז (מאחר שהתירו כמה דברים סופן משום

תחילתן ... הכי נמי נימא במוקצה דרבנן, אם לא התירו לו לטלטל ממקומן אם כן יתקלקל

... מימנע ולא שחיט מהאי חששא, דהא חששא דטריפות האידנא שכיחי). מ"א

סקי"ט (ורש"ל כתב ... האידנא דשכיח טריפות, שרי להצניע, דאם לא כן מימנע

ולא שחיט).

וכמו טלטול עור הבהמה שנשחטה, כדלקמן

סי' תצט ס"ג ( בהמה

שנשחטה ביום טוב, מותר לטלטל עורה מחמה לצל אף על פי שאין עליה בשר, ומותר ליתנה

במקום דריסת הרגלים שלא יפסד העור, שאם לא נתיר לו, ימנע מלשחוט, ונמצא ממעט בשמחת

יום טוב).

וטעם היתר זה הוא כדלקמן סי' תקז

ס"ט (לצורך תיקון אוכל נפש התירו לטלטל מוקצה), וסי' תקט ס"ז (מותר

לטלטל מוקצה לצורך אכילה, כגון אבנים המונחים על גבי פירות מותר לטלטל האבנים כדי

לאכול הפירות ביום טוב, לא יהא טלטול המוקצה חמור מעשיית מלאכה גמורה שהותרה לצורך

אכילה).

ואף שכאן כבר שחט, מכל מקום נחשב גם זה

לצורך אוכל נפש, כדלקמן סי' תקיח ס"א (מותר להוליך סידורים ומחזורים לבית

הכנסת כשצריך לקרות בהם בו ביום. וכשם שמותר להוליכן כך מותר להחזירן לביתו, אף על

פי שבחזרה זו אין בה צורך יום טוב כלל, שהרי אינו מחזירן אלא כדי שלא יגנבו ויאבדו,

ואין זה צורך היום אלא צורך ממונו, אעפ"כ התירו לו חכמים להחזירן, כדי שלא

ימנע מלהוליכם מחמת שיתיירא שלא יוכל להחזירן).

וכן הדין בהחזרת דלת החנות, כדלקמן סי'

תקיט ס"א (שאם לא נתיר לו להחזיר לא ירצה לפתחו, שיחוש שמא יגנבו, וימנע

משמחת יום טוב).

וכן בקבורת המת ביום טוב, כדלקמן סי' תקכו סט"ו (מותר ללוות את המת

ביום טוב ... שני אפילו חוץ לתחום ... אפילו ליווהו כמה מילין מותרין לחזור

למקומן בו ביום. אע"פ שבחזרה זו אין בה כבוד המת, מכל מקום אם לא יהיו מותרין

לחזור למקומן לא ילווהו כל כך וימעטו בכבודו. ומטעם זה מותרים הקברנים להחזיר עמהם

לבתיהם את כל כלי הקבורה שהוליכו עמהם חוץ לתחום ).

[588]

והיינו שגם היתר המכירה בלא הזכרת דמים וכו', הוא כדי שלא ימנע ולא ישחוט כלל ונמצא ממעט

בשמחת יום טוב.

טור (ובענין מכירה

לעו"ג נראה שמותר, כדרך שהתירו מכירה לישראל שלא ישקול ולא יזכיר סכום דמים,

ואם אינו מאמינו יקח ממנו משכון, שאם לא כן לא ישחטו ואתי לאמנועי משמחת יום טוב),

ושו"ע סי"ז (אם נמצאת טריפה ... מותר למכרה לגוי כדרך שהתירו

מכירה לישראל, שלא ישקול ולא יזכיר סכום דמים. ואם אינו מאמינו, יקח ממנו משכון).

דברי הטור הביא רש"ל שם. מ"א שם.

הלכה זו שלא ליתן במתנה ביום טוב אלא

כשהוא לצורך שמחת יום טוב, נתבארה לעיל סי' שו סט"ו (שאסור ליתן שום דבר

במתנה לחבירו בשבת וים טוב אלא מיני מאכל ומשקה שלצורך היום), ושם נסמן (הערה קי).

אבל בהיתר זה של קניית מאכלים בשבת ויום

טוב בלא הזכרת דמים וכו', נתבאר לקמן סי' תקיז ס"א (מותר ליקח מן החנוני מיני

מאכל ומשקה ביום טוב, ובלבד שלא יזכיר לו סכום מנין ולא שם מדה ולא שם דמים כדי

שלא יהא נראה כמקח וממכר, אלא כשאלה, כמ"ש בסי' שכ"ג לענין שבת, והוא

הדין ליום טוב), ותוכן היתר זה נתבאר לעיל שם (סי' שכג הערה ג).

וכאן מבואר, שגם היתר קניית מאכלים בלי

הזכרת דמים כו', הוא דוקא כשקונה המאכלים לצורך שבת ויום טוב, והיתר מכירה לנכרי

הוא דוקא כדי שלא יבוא למעט בשמחת יום טוב.

ויש לעיין לפי זה טעם היתר מכירת מאכלים

לנכרי בשבת, בשו"ת רבינו סי' ב.

[589]

סי' תק, וסי' תקיז. ולעיל סי' שכג.

[590] שאף לקיחת משכון בשבת ויום

טוב לא הותרה אלא לצורך השבת ויום טוב, כדלעיל סי' שז ס"כ (השואל מחבירו בשבת

ואין הלה מאמינו, יכול להניח משכון אצלו, ויניחנו בסתם ולא יאמר לו הילך משכון,

שזהו כמעשה חול. במה דברים אמורים בשואל מיני מאכל ומשקה שהם צורך השבת, לכן התירו

להניח משכון כשאין הלה מאמינו, אבל שלא לצורך השבת, אסור להניח משכון כלל).

[591]

לבוש סי' תק ס"א (במקומות שאין שם מנקרי ישראלים לנקר האחוריים,

יכולין ליתן בכהאי גוונא האחוריים לגוים בלא פיסוק דמים, מטעמא דלעיל שהתירו סופן

משום תחלתן, שלא יבואו לממנע משמחת יום טוב ולא ירצו לשחוט בהמות ליום טוב). מ"א

סקי"ט (וכתב הלבוש סי' ת"ק דבמקום שאין מנקר מותר למכור האחוריים

לעכו"ם כדרך זה, דאם לא כן לא ישחטו בהמות ליום טוב).

[592]

מ"א (ונראה לי דאם יש לשמרו עד אחר יום טוב שלא יסריח, אסור למכור

לעכו"ם טריפה או אחוריים. ואם נשחטה מערב יום טוב בכל ענין אסור כמ"ש

סי' תצ"ט, אלא אם כן נשחטה סמוך ליום טוב שלא היה אפשר למכור קודם יום טוב).

והוא כדלקמן סי' תצט ס"ה (אבל אם

נשחטה בערב יום טוב, אפילו הופשטה ביום טוב, אסור ... דאף אם נאסור לו לא ימנע

מלשחוט בערב יום טוב, דהרי יכול להפשיטה ולעשות כל צרכי העור בערב יום טוב. אבל אם

נשחטה סמוך לחשכה, שלא היה שהות להפשיטה קודם יום טוב, מותר ... אבל אם יודע בודאי

שלא יפסד העור, אסור).

[593]

רש"ל שם (ומן הגמרא אינו ראיה, דלוי חזי טריפות אקילקלתא כו', אפשר

דבעירו לא היו טריפות שכיחי כולי האי. אי נמי טריפות דתרנגולת ואווזות חזא, וכל

כה"ג דלא שכיחי בהו טריפות). מ"א שם (באווזים ותרנוגלים אסור

להצניען, דלא שכיח בהו טריפות ... ואם כן למכרו לעכו"ם נמי אסור).

[594]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"א נתבאר שדגים המכונסים

בביברים, ויכול לתפסן בידו בלי מצודה, אין בה משום צידה, ואסורים משום מוקצה, כיון

שהדגים מכוסין מן העין ואין דעתו עליהם מן הסתם. אלא

אם כן הכניסם לארגז מלא מים, או שסכר אמת המים בכניסה וביציאה מערב יום טוב כדי

להזמינם, שאז אינם מוקצה ומותר לצודן ביום טוב

ומבאר דהוא כדעת הראב"ד שאיסור הדגים

שבביברים הוא "מפני שהם מכוסין מן העין", וכפירוש הט"ז " דמטעם

מוקצה קאמר".

ואף שהמ"א מפרש בהראב"ד שהאיסור

בביברים הוא משום צידה, שכשאין המים צלולים הדגים נשמטים ומחוסרים צידה, וההיתר

באמת המים שסכר הוא כיון שאינה רחבה אלא אמה אחת ויכול לתפסן ביד. ולכן גם

כשהכניסן לארגז מים, אם רחבו יותר מו' טפחים אסור לצודם.

יש להוכיח כדברי הט"ז שאיסורו אינו

אלא משום מוקצה. ולענין צידה, אין הפרש בין אם המים צלולים או לאו, ובין אם המקום

פחות או יותר מששה טפחים, כי כל זמן שאין צריך מצודה אין בה משום צידה.

ומצרף להיתר את דעת הרמב"ם, שכל שאין

צריך להביא מצודה אין בה משום צידה, ודעת הרש"ל, שאין בדגים איסור צידה, אלא

איסור עוקר דבר מגידולו, כשהם במקום גידולם בים ונהר, ולא כשהם באמת המים שסכר או

בארגז.

ומסיק בסוף הקונטרס אחרון, שאף

המ"א אינו אוסר בזה בבירור, אלא מחומרא, וכיון שהט"ז מיקל בהדיא יש

לסמוך עליו.

*

בחלקו השני של הקונטרס אחרון מבאר

את שיטת

הרמב"ם, שכל איסור צידה ביום טוב אינו אלא משום מוקצה, ואם הכינו אין בו משום

צידה.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר

הזקן המבואר.

[595]

סק"א (אם כן אם המים צלולים שרואין הדגים, מותר אם אין מחוסרים צידה).

[596]

סק"א (וזהו

הטעם שכתב הראב"ד מפני שהם מכוסים מן העין ... ודאי דמטעם מוקצה קאמר).

[597] וכעין האמור לעיל סי' שנה

ס"י (הואיל ואין בקיעת הדגים נראית), דהיינו אף אם המים צלולים.

[598]

ס"ק א (והדגים נשמטים, לפי שהם מכוסים מן העין).

[599]

על מ"ש המ"מ פ"ב ה"ז (אמת המים אפילו ארוכה כמה, כיון שאינה

רחבה כל כך, דגים שבתוכה כנצודין הן, וכן הדין בביברים קטנים), כתב המ"א סק"ו

(וכל ארגז שהוא רחב יותר מששה טפחים אסור ליקח ממנו ביום טוב). והיינו שכשם שבדגים

יש צידה אף כשאין צריך מצודה, אם המים אינם צלולים, כן יש צידה בדגים באמת המים

שהיא רחבה יותר מו' טפחים.

[600] שכל זמן שאין צריך מצודה אין

בהם משום צידה, והאיסור הוא רק משום מוקצה כיון שהם מכוסים.

[601]

פ"ב ה"ז (דגים שבביברין ... כל שאינו צריך מצודה, הרי זה מוכן וצדין

אותו ביום טוב), הרי שכל שאינו צריך מצודה, בכל אופן אין בו משום צידה (ותתבאר

שיטת הרמב"ם לקמן בחצי השני של הקונטרס אחרון, שאיסור צידה ביום טוב כשאינו

מן המוכן הוא משום מוקצה, כשאינו מן המוכן).

[602]

על מ"ש הטור (אין צדין דגים מן הביברים ביום טוב ... ואם סתם אמת המים בכניסה

וביציאה מערב יום טוב מותר ליקח ממנה דגים ביום טוב, דהוי להו ניצודין ועומדין),

כתב הב"י (ואפשר לפרש דברי רבינו ... דכהרמב"ם סבירא ליה, דדגים שוים

לחיה ועוף ... דביברים דידהו שאינם מחוסרין צידה מותר ליקח מהן). הרי שכל זמן שאין

צריך מצודה אין בהם משום צידה.

[603]

סעיף ה (ולכן עיקר כדעת הרמב"ם דכל ביבר שאינו מחוסר צידה מותר ליקח ממנו).

[604]

ביצה כה , א (הסוכר אמת המים

מערב יום טוב ולמחר השכים ומצא בה דגים, מותרין ... קא עביד מעשה).

[605] שטעם חומרת הדגים היא משום

מוקצה (ולא משום צידה).

[606]

ד"ה ואם סתם (ומשמע בגמרא דאשמועינן שאינן צריכין זימון, דסכירת אמת המים

חשיב זימון).

[607]

בגמרא שם (הכא קעביד מעשה), ופרש"י (ואת אלה הכין והזמין על ידי מעשה זה).

[608]

שם (ואמת המים אפילו ארוכה כמה, כיון שאינה רחבה כל כך, דגים שבתוכה כנצודין הן).

[609]

סק"ו (ואפילו היא ארוכה הרבה שרי (מ"מ)).

[610]

כדלקמן בהמשך הקונטרס אחרון ד"ה ויצא לו (והערה 211 ).

[611]

כנפסק בפנים סי"ז ( אבל

קטנים שאין מפריחין אלא מעט ואין יכולים לברוח מפני בני אדם, אין בהם איסור צידה,

שכבר הן ניצודים ועומדים, אבל יש בהן משום מוקצה, שהרי אינן ברשותו של אדם ואינן

מוכנין לו, ולפיכך צריך לזמן אותם מערב יום טוב).

[612]

כנפסק בפנים סי"ב ( איל

או צבי שקננו בפרדס ... וילדו בו עפרים, ועדיין הן קטנים שאינם צריכים צידה ... אם

הפרדס הוא חוץ משבעים אמה וד' טפחים, ודאי אין דעתו עליהם לצורך יום טוב, ואסור

ליקח מהן ביום טוב אלא אם כן זימן אותם מערב יום טוב) .

[613]

כה, א (חיה שקננה בפרדס

אינה צריכה זמון ... התם לא קא עביד מעשה).

[614]

כנפסק בפנים סי"א ( חיה

שנכנסה מערב יום טוב לביבר קטן כל כך בענין שיכולין לצוד אותה בשחיה אחת ... שכל

אלו כבר ניצודין ועומדין הן ... התירו לצודן לצורך אכילה אפילו לא ידע בהן מערב

יום טוב, ואין בהם משום מוקצה) .

[615]

ה, א (אווזין ותרנגולין ויוני הרדיסיאות אינן צריכין זימון מפני שהן ברשות אדם).

[616]

סי' טו (כלשון הרי"ף).

[617]

פ"ב ה"ז.

[618]

הרמב"ם.

[619]

הראב"ד.

[620] שגם בדגים, כל שאין צריך

להביא מצודה אין בהם משום צידה.

[621] כפירוש הב"ח ד"ה

ואם סתם (ולא דמי לאמת המים דשרי, דגבול יש לה דאינה רחבה אלא אמה, שעל כן נקראת אמת

המים, וכל שרחב יותר מאמה בת ו' טפחים אסורים הדגים), והמ"א ס"ק ו (וכל

ארגז שהוא רחב יותר מששה טפחים אסור ליקח ממנו ביום טוב).

והיינו

שמה שאסרו במשנה בביבר קטן, היינו דוקא ברחב יותר מו' טפחים, ומה שהתירו בגמרא

באמת המים, היינו דוקא באמה שאינה רחבה יותר מו' טפחים.

[622]

כדאמרינן ר"ה יג, א (כל מדות חכמים כן הוא (מצומצת, רש"י), בארבעים סאה הוא טובל, בארבעים סאה חסר קורטוב

אינו יכול לטבול בהן, כביצה מטמא טומאת אוכלין, כביצה חסר שומשום אינו מטמא טומאת

אוכלין, שלשה על שלשה מטמא מדרס, שלשה על שלשה חסר נימא אחת אינו מטמא מדרס).

הובא לקמן חיו"ד סי' קצ ס"ק

נה (שכיון שנתנו חכמים שיעור כתורמוס לפשפש וגריס למאכולת, לא פלוג רבנן בשיעורן

בין רב למעט ... שמדת חכמים כך הוא ליתן קצבה לדבריהם ושיעור אחד שעליו אין להוסיף

וממנו אין לגרוע לעולם).

[623]

ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל נו.

[624]

משנה ב (אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת, רבי יהודה אומר מפסקת).

[625]

סעיף ה (אינו מוכרח דבכל מקום דקתני אמת המים דלהוי האי שעורא, דלפעמים קתני אמת

המים ואינה בת ששה טפחים, כדתנן בפרק ב' דפיאה, אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת רבי

יהודה אומר מפסקת, הרי דקתני אמת המים ואינו תלוי בטפחים אלא אם יכול להקצר או לא.

ובפרק המוכר פירות גרסינן, אמה בית השלחין אני מוכר לך, נותן לו ב' אמות לתוכה,

וכתבו בתוס' דהיינו להרחיב אמת המים שתהא רחבה ב' אמות).

[626]

כדלעיל סי' תצה ס"ט (אסרו חכמים הקצירה והדישה והעימור והזרייה וברירת מיני

תבואה ... וכן אסרו הצידה). לקמן סי' תצח בקונטרס אחרון ס"ק ה ( צידה דאין בה אלא איסור דרבנן לרוב

הפוסקים).

[627]

ביש"ש פ"ג סי' ב (ומכל מקום נראה לי, דוקא בביבר, שהדגים שטים במים כמו

בבריכה ואוכלין מעפר הארץ ועשבים, אם כן הצד אותם הוי כעוקר אותם ממקום גידולם,

ומשום הכי אמרינן נמי בירושלמי פרק כלל גדול (שבת פ"ז ה"ב) רבנן דקסריא

אמרי, ההוא דצייד כוורא וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו, חייב משום קוצר ... לא קאמר

דמחייב משום צד, האב מלאכה דצד דהוה במשכן דהיינו חיות ועופות, כולן מחוסרין צידה

הן ואם אין מחוסרין צידה לא. אבל גבי דגים, שהן מכוסין מן העין וגדלין במים, כל מה

שאתה צד מהם הוי כקצירה שלהם, ומשום הכי חייב אפילו ביום טוב. ומכל מקום דוקא

בביברין שהן על הארץ, אבל מה שיש ארגז מנוקב בתוך המים לא שייך בהו צידה כלל, אפילו

אם צריך מצודה קטנה להושיט מן הארגז אין שם צידה עליהן ושרי ביום טוב לצוד מהן),

וסי"א (ולי נראה דלא דמי לביבר קטן, אפילו הם נצודין כבר, מכל מקום חיותו

וגדולו כבר [כאן] הוא, וכשאתה צדיהו משם היא צידה שלו שהרי אתה מבדילו ממקום חיותו

מיד, וכדפרישית לעיל בסי' ב'. אבל אמת המים, [שגידולו] של דג בכל האמה דרך הילוכו

לארכו היה שלו, ועכשיו שאתה סוכר אמת המים אם כן דומה לצידה, שהרי כבר הוא נצוד

ממקום גידולו כשסוכר אמת המים, שאינו יכול לשוט עוד במקום גידולו כבראשונה).

הובא בט"ז ס"ק א ובמ"א

סק"ו.

[628]

סוף ס"ה (מיהו אף על פי שהיא גדולה שבקושי יכול לצוד דגים ביד, ודכותה בביבר

צריך לומר הבא מצודה, שפיר דמי, וכדגרסינן בירושלמי שמואל אמר צד הוא בפיטם, פירוש

חבית גדולה, וכדגרסינן בראש השנה התוקע לתוך הבור או לתוך הפיטם, ואי דאין צריך

לומר הבא מצודה, מאי איריא פיטם אפילו ביבר נמי, אלא משמע דהא קמ"ל,

דאע"פ שבחול צריך לומר הבא מצודה, מותר לצוד ממנו ביד ביום טוב, דלא שייך

צידה בפיטם).

[629]

פ"ג ה"א (שמואל אמר צד הוא בפיטם).

[630] ס"ק ו (דהא דאיתא

בירושלמי, כל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר, מיירי בדג שהוא ניצוד ועומד

בספל של מים והעלהו מן הספל בשבת חייב, שגורם לדג שימות. וכן הוא בגמרא דילן סוף

דף ק"ז ברש"י ותוספת).

[631]

שבת קז, סוע"ב (השולה דג מן הים, כיון שיבש בו כסלע חייב).

[632]

שם ד"ה השולה (שהיה ניצוד ועומד מבעוד יום).

[633]

הל' שבת פי"א ה"א (אם העלה דג מספל של מים והניחו עד שמת חייב משום חונק).

[634]

וכן הוא לעיל סי' שטז סי"ג (אם נטל דג מן ספל של מים והניחו עד שמת חייב משום

חונק ... וכל זה בנוטל הדג ממקום שהיה ניצוד ועומד שם ואינו מחוסר צידה כלל, כגון

ספל וחבית (עיין סי' תצ"ז), אבל אם נטלו ממקום שהיה מחוסר צידה שם, כגון נהר

או בריכה, אפילו החזירו מיד למים שבכלי, חייב משום צידה).

[635] אלא דאף בשולה דג מן הים אינו

חייב (משום צידה) אלא משום עוקר דבר מגידולו.

[636] סוף ס"ק א (בתיבה שהיא

מרובעת ואף אם ישמט קצת מידו אין לו מקום לברוח ... במושיט על ידי מצודה להתיבה

ללוקחו, אפילו מושיט איזה פעמים עד שיוציאנו משם, אין קפידא בזה).

[637] להתיר לצוד בארגז על ידי

מצודה.

[638]

הל' יום טוב ע' קפא (והני דגים שמחזיקים בבית ליטול מהן מתי שירצה, אם ... אינו

יכול לצודם ביד רק על ידי כלי, אסור ליטול מהן ביום טוב).

[639]

סק"ו (ומהרי"ל כתב, אם יכול לתפסן בידים אין בהם צידה, ואם אינו יכול

לצודן רק על ידי כלי אסור ליטול מהן ביום טוב).

[640]

סוף ס"א ( ומותר

לצודן ביום טוב אם הוא בענין שאינו צריך מצודה אלא יכול לתופסן בידו. ואפילו אינו

יכול לתופסן בשחיה אחת אלא צריך לטרוח כמה פעמים עד שיתפוס) .

[641] שהתיר גם במצודה, ואנן

קיי"ל להתיר מטעם זה רק בידים.

[642] בחלקו השני של הקונטרס אחרון מבאר את שיטת הרמב"ם, שכל איסור צידה ביום טוב הוא

משום מוקצה, ואם הכינו, אין בו משום צידה.

ובסופו

חוזר לנידון הראשון, להוכיח כדעת הט"ז, שכל זמן שאינו צריך מצודה אין בו משום

צידה, אף אם המים אינם צלולים, ואף אם הארגז רחב יותר מששה טפחים. ואף המ"א

אינו אוסר בזה בבירור, אלא מחומרא.

[643]

פ"ב ה"ז (דגים שבביברין גדולים ... כל שהוא מחוסר צידה עד שאומרים הבא

מצודה ונצודנו, הרי זה מוקצה ואין צדין אותן ביום טוב ... וכל שאינו צריך מצודה,

הרי זה מוכן וצדין אותו ביום טוב).

[644]

בגמרא כה, א (הסוכר

אמת המים מערב יום טוב, ולמחר השכים ומצא בה דגים, מותרין ... קא עביד מעשה) .

ונתבארה לעיל הלכה זו לפי שיטת

הראב"ד ( דאם

לא סכר, אסור משום מוקצה) . אמנם לפי שיטת הרמב"ם (וכל שאינו

צריך מצודה, הרי זה מוכן וצדין אותו ביום טוב), אם כן "למה הוזכר הסוכר אמת

המים".

[645] שאם לא סכר את האמה, והדגים

יכולים לברוח משם לנהר, יש בהם משום צידה.

[646]

פ"ג סי' יא (ועכשיו שאתה סוכר אמת המים אם כן דומה לצידה, שהרי כבר הוא נצוד

ממקום גידולו כשסוכר אמת המים, שאינו יכול לשוט עוד במקום גידולו כבראשונה).

[647]

פ"ב ה"ח (הסוכר אמת המים מערב יום טוב ולמחר השכים ומצא בה דגים, הרי

אלו מותרין, שכבר ניצודו מערב יום טוב והרי הן מוכנין).

[648]

דקאמרינן דטעם ההיתר הוא ד" קא

עביד מעשה" .

[649]

ה"ה וה"ז.

[650]

ראה שם הלכות ג; ד; ז.

[651]

משנה א (ומחוסר צידה הוא כל שאומרין הבא מצודה ונצודנו, שכל שהוא כך הרי הוא מוקצה).

[652]

פ"א ה"ח (בכל אלה אין טעם למ"ד אין תולשין ירק ואין מלקטין פירות

ביום טוב מן האילן ... והירושלמי סומך אותו על אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה

לכם וסמיך ליה ושמרתם את המצות שהיא מלאכה בתלוש).

[653]

אלא נראה שגם להראב"ד איסור צידה הוא משום מוקצה.

[654]

שבזה אסר הרמב"ם פ"א ה"ה (כל מלאכה שאפשר להעשות מערב יום טוב ולא

יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב, אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב אף על פי

שהיא לצורך אכילה).

ואם כן מדוע הוצרך הרמב"ם לאסור

הצידה משום מוקצה.

[655]

כמבואר ברמב"ם פ"א ה"ז (כיצד, אין קוצרין ולא דשין ולא זורין ולא

בוררין ולא טוחנין את החטים ולא מרקדין ביום טוב, שכל אלו וכיוצא בהם אפשר לעשותן

מערב יום טוב ואין בכך הפסד ולא חסרון).

[656]

יג, ב (והצידה עצמה אי אפשר לעשותה מבערב [יום טוב], ואם צד דגים מן הים בערב יום

טוב וחזר וצד ביום טוב, זו צידה אחרת היא אי אפשר לו לעשותה מבערב, ומה יאמר רבינו

ז"ל למי שעלתה מצודתו ריקם בערב יום טוב ונזדמנו לו ביום טוב).

[657]

כדלעיל סי' תצה ס"ט. ובפנים כאן סכ"ה.

[658] ואם כן בכל אופן אין לאסור

משום איסור צידה; אלא במקום שאינו מוכן ומשום מוקצה.

[659]

כנפסק ברמב"ם פ"ב ה"י (כותי שהביא תשורה לישראל ביום טוב ... דגים

שאפשר לצודן בו ביום, הרי אלו אסורין עד לערב, וימתין בכדי שיעשו).

וכן הוא לקמן סי' תקטו ס"א (נכרי

שהביא דורון לישראל ... מיני בעלי חיים שיש מאותו המין מחוסר צידה, שיש לומר שאלו

שהביא היו מחוסרין צידה בתחלת כניסת יום טוב, הרי אלו אסורין באכילה ובטלטול עד

הערב ... ואפילו לערב אינן מותרין אלא לאחר שהמתין בכדי שיעשו).

[660] ולענין מוקצה נתבאר בפנים

ס"ט (ואפילו אם ידוע שניצוד ביום טוב אינו אסור אלא ביום טוב עצמו, אבל

למוצאי יום טוב מותר מיד ואין צריך להמתין בכדי שיעשו, כיון שלא נעשה מלאכת איסור

ביום טוב שהרי מאליו ניצוד על ידי מצודות הפרושות מערב יום טוב), ושם נסמן (הערה 34 ).

[661] וכיון שצד (ועובר על איסור

מוקצה) לצורך ישראל, אסור בכדי שיעשו.

[662]

שצידה ביום טוב (שאיסורו משום מוקצה), ותלישת מחובר ביום טוב, איסור

שניהם אינו אלא מדברי סופרים, וכשעושים אותם לצורך ישראל, אסור בכדי שיעשו.

[663]

כה, א (צריכה לזמן ... במה דברים אמורים ביוני שובך ויוני עליה וצפרים שקננו

בטפיחין ובבירה).

[664]

ברייתא כד, א

(הצד יוני שובך ויוני עלייה וצפרים שקננו בטפיחין בבירות, חייב). וכן

הוא בפנים סט"ז ( יוני

שובך ויוני עליה ... הצד אותם בשבת אפילו מכלובן חייב. ולכן אסור לצודן ביום טוב).

[665]

ט, א ד"ה אין (דמיירי בקטנים שלא פרחו).

[666]

פ"א סי' טו (ויש לומר דהתם מיירי בגדולים והכא מיירי בקטנים).

וכן הוא בפנים סי"ז ( אבל קטנים שאין מפריחין אלא מעט ואין

יכולים לברוח מפני בני אדם, אין בהם איסור צידה, שכבר הן ניצודים ועומדים, אבל יש

בהן משום מוקצה, שהרי אינן ברשותו של אדם ואינן מוכנין לו).

[667] ולכן פסק הרמב"ם

פ"ב ה"ה (יוני שובך ויוני עליה וצפרים שקיננו בטפיחין או בכירה ובפרדס,

הרי אלו מוקצה, וצריך לזמן). ובמ"מ שם (ודע שדעת קצת מפרשים שמשנתנו וכל

הדינין שיתבארו בדין הזימון, הם ביוני שובך שאינן יכולין לפרוח, אלא שהם מדדין או

מפריחין מעט, ואינם מחוסרים צידה, ומותר ללקחן, אלא שצריכין זימון, אבל מפריחין מחוסרין

צידה ואסור לצודן, ואין זימון מועיל להן ... ויש מתירין בזימון בכל גונא, לפי שאין

יוני שובך צריכין צידה מעליא, וכן דעת העטור).

והוא

בעטור הל' יום טוב מחלוקת ה (יוני שובך ויוני עלי', אף על גב דצדן חייב, מהני בהן

זימן ונוטלין הן בלא צידה). והיינו שאף שבשבת הצדן חייב, מכל מקום ביום טוב מהני

בהן זימן.

[668] ע"א (היכי דמי, אילימא

במפורחין ... אלא במדדין).

[669]

ר"ן ה, א (ומוקמינן לה בגמרא במדדין דליכא למיחש דאתו מעלמא, אבל במפריחין

אפילו פריחה מועטת כל היכא דאיכא למיחש דילמא אתו מעלמא אסורין).

וכן הוא בפנים סי"ז (קטנים שאין

מפריחין אלא מעט), וסכ"א-ב (אם הן יכולין לפרוח מעט ... אין היונים שהזמין

יכולים לפרוח אפילו מעט אלא יכולין לדדות מעט מעט).

[670]

וראה גם רש"י שם ד"ה מפורחים (גדולים ופורחים למרחוק). ואם כן למה לא

יהא אסור משום צידה.

[671]

כדאמרינן כד, א (יוני שובך ויוני עלייה דבאין לכלובן לערב).

[672] כמבואר בפנים סי"ג (כל

שמחוסר צידה בענין שהצד אותו בשבת חייב, אפילו זימן אותו מערב יום טוב ודעתו עליו,

אין מועיל כלום, ואסור ליקח אותו ביום טוב).

[673] כמבואר בפנים סכ"ה (אם

הם גדולים כל כך עד שצריכים צידה, אסורים אע"פ שלא צדן בשביל ישראל, כיון

שצריך לבקש תחבולות כדי לתפסן, אין מועיל כלום מה שאין הנכרי מקצה דעתו מהן, לפי

שאין זה הדבר תלוי בדעתו שמא לא יוכל לתפסן).

[674]

פ"ב ה"ה-ח (שרק ביוני שובך מועיל זימון, וכן בסוכר אמת המים שעל ידי

צידתן הן כמוכנין, משא"כ בדגים וחיה ועוף שבביברין).

[675] ד"ה ומה שמשמע (וכן

הראב"ד שם שנתן טעם לאסור כל מלאכות שבמחובר, אין טעם נכון לאסור הצידה שהיא

בתלוש), אלא משום מוקצה.

[676] ס"ק א (וזהו הטעם שכתב

הראב"ד מפני שהם מכוסים מן העין ... ודאי דמטעם מוקצה קאמר).

[677] כדעת הראב"ד לפי פירוש

הט"ז; ודלא כמ"א שכתב שהטעם הוא משום צידה.

[678]

כנפסק בטור ושו"ע ס"א (אין צדין דגים מן הביברים). וכן הוא בפנים

ס"א ).

[679]

רש"י במשנה כג, ב (אף על גב דשחיטה ואפייה ובשול מאבות מלאכות הן והותרו

לצורך יום טוב, טעמא משום דאי אפשר מערב יום טוב, דשחיטה חייש למכמר בשרא פן יתחמם

ויסריח, אבל צידה אפשר לצודו מבעוד יום ויניחנו במצודתו במים ולא ימות ולמחר יטלהו).

וכן הוא בפנים ריש ס"א ( שהרי אפשר לצודן מערב יום טוב ).

[680]

ג, א ד"ה גזרה (תנן אין צדין דגים מן הביברין ביום טוב, ואמאי הא אוכל נפש

הוא ... דבירושלמי יש אך אשר יאכל לכל נפש וסמיך ליה ושמרתם את המצות, אותם מלאכות

שמשימור ואילך הם מותרות, דהיינו מלישה ואילך, אבל שאר מלאכות דמקודם לכן אסורין).

וראה לעיל סי' תצה ס"ט ( וכן אסרו הצידה, לפי שעל הרוב אין דרך

לעשותה לצורך היום אלא לצורך מחר, לפי שאין האדם סומך על הספק שלא לתקן מאכלו עד

שיצוד, שהרי אינו יודע שמא תעלה מצודתו ריקנית, אלא עיקרה מיום לחבירו הוא), שהוא

הטעם שכתב הר"ן יב, ב (ואף צידת דגים נמי אסרו, לפי

שאין דרך לצוד אותם יום יום, לפי שאינו סומך על הספק שלא לתקן מאכלו, שהרי אינו

יודע אם תעלה מצודתו ריקנית, אלא עיקרה מיום לחבירו הוא, ולפיכך אסרוהו מדבריהם).

[681] כיון דקיי"ל שהצידה

אסורה, ואמת המים מיירי שאין בה צידה, והצריכו בה סכירה שלא יהי' בזה מוקצה. אם כן

אין מקום לחלק בזה בין רחב יותר מו' טפחים או לאו, ובין מים צלולין לעכורין, כי

בכל אופן אין בה משום צידה ויש בה משום מוקצה.

[682]

סק"א ( שאם

המים אינם צלולין, הדגים נשמטים ואסורים משום צידה) .

[683]

סק"ו ( שאם

הארגז רחב יותר מששה טפחים יש בו משום צידה) .

[684]

פ"ב ה"ז (ואמת המים אפילו ארוכה כמה כיון שאינה רחבה כל כך דגים שבתוכה

כנצודין הן).

[685] ריש ס"ק ו (שהביא את

דברי המ"מ).

[686]

בגמרא כה, א (הסוכר אמת המים מערב יום טוב ולמחר השכים ומצא בה דגים, מותרין).

[687] שכל זמן שאין צריך מצודה אין

בו משום צידה.

[688] ואין הכי נמי, אם המים עכורין

עד שצריך מצודה, גם הט"ז יודה שאסור משום צידה.

[689]

ס"א (שהביבר רחב הרבה והדגים נשמטים אילך ואילך).

[690]

במשנה (כל המחוסר צידה אסור), ובגמרא (כל שאומר הבא מצודה ונצודנו).

[691]

אף אם נאמר שהמ"א חולק על הט"ז, ואוסר בכל אופן כשארגז רחב יותר מששה

טפחים, הרי כתב המ"א סק"ו (כל שהארגז רחב אסור, והעולם נוהגין להקל. ויש

להחמיר עכ"פ לעשותו על ידי עכו"ם כשהארגז רחב).

[692] כדלעיל ד"ה וכיון שהעיקר

כהט"ז (ובפרט ביום טוב שאין איסור צידה בו אלא מדברי סופרים, יש לסמוך על

המיקל).

[693]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"ד נפסק כדעת הרש"ל

וסיעתו, שאם בשעה שהכניס הדגים לארגז או לאמת המים היה יודע

שיצטרך רק מקצת מהדגים, אזי לא הוכנו אלא אותם שיצטרך להם ביום טוב, ולכן אסור

לברור מהם ביום טוב מה שצריך לו ולהחזיר למים המותר, שהרי הוא מטלטל מוקצה , אלא יקח מה שעולה בידו הן רע הן טוב.

ומבאר דאף שהמ"א והט"ז נוטים להתיר

בכל אופן. מכל מקום נראה שאינם חולקים על הרש"ל בבירור.

אלא שהרש"ל אסר ליטול מהארגז דגים,

מחשש שמא שביק האי ויקח אחר ויטלטל מוקצה, ואילו הט"ז סבירא ליה דגבי דגים

אין חשש זה. וקיי"ל כהט"ז, שיקח מה שעולה בידו הן רע הן טוב.

לכללות קונטרס אחרון זה – ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[694]

פ"ג ס"ב (כשיש שם דגים מרובים, וביום טוב רוצה ליקח מהן אחד או שתים,

אסור אם לא יקשרו מבערב יום טוב בחוט), וסי"א (ונראה בעיני, הא דשרינן הדגים

בסוכר אמת המים, היינו ליקח כל הדגים. אבל לברור מהן כפי הצורך אסור. דשמא שביק

האי מין כו', שהרי לא ידע מבעוד יום איזה מיני דגים שיש בו).

[695]

סק"א (ואם אינו רוצה ליקח כל הדגים, יקשור חוט על הדג שרוצה ליקח ביום טוב).

[696]

סק"א (ודוקא אם רוצה ליקח כולן ולבשלן, או שאין שם דגים הרבה, אבל כשיש שם

דגים מרובים וביום טוב רוצה ליקח מהן אחד או שתים, ירא שמים יזהר בדבר לכתחלה

ויקשרם בחוט אותו שצריך לו, ים של שלמה ריש פרק אין צדין).

[697]

ס"ה (אלא אם כן יברר הדגים שירצה מערב יום טוב, ויקשור לכל דג חוט אחד ארוך

שיוצא מן הביבר, ולמחר ימשוך הדגים הקשורין בחוטין).

[698]

סק"ה (דוקא ליקח כולן מותר, אבל אסור לברור, כמ"ש ס"י גבי יונים

(יש"ש). ואפשר דדמי לאווזים ותרנגולים שבבית שאין צריך זימון).

[699] שכתב (דוקא ביונים יש איסור

מוקצה, ועיקר ההיתר על ידי הזימון, על כן צריך שיזמן כראוי כמ"ש בסימן זה, מה

שאין כן באלו שאינם צריכים זימון, ואין כאן מוקצה כיון שהם בביברים קטנים. וכן

בדגים, אם הוא סוכר אמת המים מאתמול, הוה כאלו נוטל כל דג בפני עצמו והניחו לשם,

וקשירת חוט אין צריך כפי ענ"ד). הרי שכל הדגים מוכנים, ומותר לברור מהם.

[700] שכתב (דגבי דגים אין חשש זה

בודאי, אף אם לא ייטב בעיניו הדג, לא יחזיר וישליכנו במים, אלא יחזור לצוד עוד אחר

ויאכל כולם כדרך כל הארץ). הרי שאסר לברור, אלא שמותר ליקח הדגים שרוצה, ואין חשש

שיברור ומה שלא ייטב בעינינו ישליך למים.

[701]

סוף סק"ז ( ואפשר

שכונתו על דרך שכתבתי שיקח הכל בלא ברירה ויחזיר למים מה שלא ייטב לו) .

ודברים אלו מחוסרי הבנה, וכתב על זה

בפרי מגדים (ומה שכתב בסוף "ויחזיר למים" נראה לי להגיה 'ולא' יחזיר

למים מה שלא הוטב). וגם לפי גרסתינו יש מפרשים "בלא ברירה ויחזיר למים",

דהיינו שלא יברר ויחזיר למים כו'.

אמנם פירוש זה בדברי הט"ז אינו

מובן, שאיך אפשר לפרש בדברי הרש"ל, שמותר ליקח הכל בלא ברירה, הרי מפורש

ברש"ל שגם בלא ברירה אסור, דחוששין "שמא שביק האי מין כו'".

על כן מפרש רבינו פירוש הט"ז שהוא

"פירוש לדברי רש"ל", שלא הותר אלא באופן שנתבאר בפנים ס"ד ( אם בשעה שהכניס הדגים לארגז או בשעה

שסכר אמת המים היה בדעתו שאפשר שיצטרך ביום טוב לכל הדגים שבארגז או שבאמת המים, אם

כן הרי הוכנו כל הדגים, ולכן מותר לברור מהם ביום טוב מה שצריך ולהחזיר השאר למים).

שזהו פירוש הט"ז בדברי הרש"ל (שיקח הכל בלא ברירה [שיהי' דעתו בתחלה

שיקח הכל, ואז יהיו כולם מזומנים] ויחזיר למים מה שלא ייטב לו).

משא"כ

אם לא הי' דעתו כן, אסור ליקח מהם בכל אופן, ודינם כמו יוני שובך שנתבאר בפנים

סי"ט ( אסור

ליקח אפילו פרידה אחת מן היונים שזימן בהזמנה זו, ואפילו רוצה ליטול מן הבא לידו

אסור, גזרה שמא יברור).

ועל

זה מסיים כאן "אבל אין דעתו [של הט"ז] מסכמת לזה ... דגבי דגים אין חשש

זה".

וכן (כדעת הט"ז) נפסק בפנים

ס"ד ( אם

בשעה שהכניס הדגים לארגז או לאמת המים היה יודע שבודאי לא יצטרך ביום טוב לכל

הדגים אלא למקצתן ... צריך ליקח ולאכול כל שיעלה בידו בין טוב ובין רע ).

כן נראה לענ"ד פירוש הדברים כאן.

[702] "אם זימן כל השובך,

ואינו צריך אלא לזוג, אינו מועיל".

[703]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"ה נתבאר שאסור

להשקות או לתת מזונות לפני בעלי חיים מוקצים, שמא ישכח ויקחם לאכול. ודלא כשיטת

הפוסקים שהוא משום חשש שיבוא לצוד אותם.

ומוכיח

כאן שכן דעת כמעט כל הפוסקים.

לכללות קונטרס אחרון זה – ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[704]

פ"ב הי"ז (וכן פירש"י ז"ל שטעם איסור המזונות מפני שהן מוקצין).

[705]

שבת קו, ב ד"ה ואין (ואין נותנין לפניהן מזונות, כיון דהן מוקצה).

[706]

שבת פי"ג ה"ז (אין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך, שאין

עושין תקנה לדבר שאינו מן המוכן).

[707]

סק"ב (דלכך דקדק הלבוש וכתב לצוד וליקח מהם, רוצה לומר כיון דאסור לצוד אם כן

הוי מוקצה, ולכך אסור ליתן לפניו מזונות).

[708]

סק"ב (אבל במ"מ משמע דמה שראוי לאכילה אסור להאכילן,

דגזרינן שמא יבא לאוכלן).

[709]

וכן הוא לקמן סי' תקג קונטרס אחרון סק"א ( וכתב על זה, אבל בהגהות מיימוניות חולק,

וכן פסק ב"י עכ"ל, משמע שכן עיקר) .

וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קמא.

[710]

קונטרס אחרון סק"א (ד"ה ואין להקשות).

[711]

קונטרס אחרון סק"א ( וכוונתו

לתרץ שלא יקשה, שהרי אסור ליתן מזונות לפני כל דבר שהוא מוקצה, אף שאינו מחוסר

צידה כמ"ש בסי' תצ"ז. ועל זה תירץ, כדי שלא ימות התירו לו מפני צער בעלי

חיים) .

[712]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים סכ"ב נתבאר, שמה שאסרו מדדין

כשמצאן לפני הקן ויש עוד קן בתוך חמשים אמה, היינו דוקא כשהיו יונים מוקצים באותו

קן בערב יום טוב וביום טוב לא מצאן שם, שיש ב' ריעותות, שהיונים שהזמין הלכו להם,

ואלו שלפני הקן הן המוקצים.

ומוסיף שכן נתבאר בפרי חדש, ומוכיח כן גם

מדברי רש"י.

לכללות קונטרס אחרון זה – ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[713]

סעיף יד (כל שזימן בתוך הקן ומצא לפני הקן מותרין, ומתניתין דקתני אסורין, מתוקמא

בב' קינין ... דהשתא איכא תרתי לריעותא, חדא שלא מצאן במקומן, ועוד דאינך דהוו

מוקצין לא מצאן כלל, מעתה כיון דהנך יוני כולהו נעקרו ממקומן ומקצתן אזדי להו, אף

על פי שהניחן בתוך הקן ומצא לפני הקן, לא אזלינן בהא בתר קורבא ואסורים ... אף

למסקנא).

[714]

יא, א ד"ה ואם אין שם אלא הן (אם אין סביבותיהם אתמול אלא הן).

[715]

ברישא של המשנה י, ב (בתוך הקן ומצא לפני הקן, אסורין), מיירי שהיו שם אתמול עוד

יונים בקן שני, וביום טוב לא מצא מנין יונים של מוקצה שבקינים אחרים, והיונים שמצא

היו לפני הקן, אם כן איכא תרתי לריעותא ואסור.

[716]

אלא ודאי מיירי סיפא, שגם אתמול לא היו סביבותיהם אלא הן, ולכן מותרים (דליכא אלא

חדא ריעותא).

[717] והוכחת רש"י לפרש כן

במשנה, כי אם נפרש שהאמור במשנה "ואם אין שם אלא הם, הרי אלו מותרין", קאי

על הקן (משא"כ אם יש שם עוד קנים אסורים בכל אופן, אפילו בלא ב' ריעותות), אם

כן מהו שאמרו במשנה "אין שם אלא הם", הי' צריך לומר "אין שם אלא

הוא" – הקן הזה. אלא ודאי משמע דאיונים קאי, ולכן פירש שברישא מיירי שאתמול

היו שם יונים והיום אינם (שיש ב' ריעותות), ולכן אסורים, ובסיפא מיירי דליכא היום

ואתמול, ולכן מותרים.

[718]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים סכ"ד נתבאר, שאם זימן שלשה

יונים וקשר אותן, ולמחר מצא רק שנים, מותרין, לפי שדרך בעלי חיים להתפרק ולהנתק

מקשירתן, כמבואר בפוסקים.

ומוסיף דאף שהט"ז כותב שהטור מסתפק

בדין זה, ומחמיר בספק מוקצה, כמבואר בפנים ס"ח שבמוקצה אזלינן בספיקו להחמיר.

יש להוכיח מדברי הפוסקים דקיי"ל להתיר

ביונים אף במקושרים. ואף אם יש בזה ספק, יש להקל בספיקא דדינא של מוקצה.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[719]

סעיף יג (ואפילו היו מקושרים ביחד, מנתחי מהדדי).

[720]

סעיף יג (כלשון הרמ"א).

[721]

סעיף יג (ויראה לי ... אף לדעת הרמב"ם שפוסק בפרק ו' מהל' מעשר שני כמאן דאמר

בשני כיסין מחלוקת ... אעפ"כ הדין דין אמת דגוזלות מנתחי אהדדי, וטפי אית לן

למתלי בהכי מלומר שהשלשה שהיו מקושרים לקחום והניחו שם שנים אחרים מקושרים ...

והכי נקטינן).

והיינו שמה שחילקו בין מעות (אם הניח

מאתים ומצא מנה) וחמץ (אם הניח עשרה ככרות מצה ומצא ט'), דאמרינן שאחד נטל הכל

ואחד הניח כאן מנה אחת או ט' ככרות של חמץ, לבין גוזלות (אם זימן שלשה ומצא שנים),

דאמרינן תולין שהשלישי הלך לו והנשארים הן אותם שזימן. יש בזה ב' דעות בגמרא, אי

מיירי בכיסין וגוזלות מקושרות או באינן מקושרות. ועל זה כתב בפר"ח, דלא מיבעי

למאי דקיי"ל שהחילוק ביניהם הוא במקושרות, כדלעיל סי' תלט ס"ז (אם הניח

עשרה ככרות חמץ קשורים ומצא ט', ואינו מכיר אם הן הן הככרות שהניח, צריך לבדוק כל

הבית או עד שימצא עשרה ככרות, לפי שאנו אומרים מה שהניח נטלו קטנים או עכברים, שאי

אפשר להם להתיר ... אבל אם לא היו קשורים יחד אין צריך לבדוק, אלא עד שימצא ככר

אחד). אם כן פשוט שבגוזלות מותר אפילו במקושרות. אלא אף לדעת הפוסקים שהחילוק

ביניהם הוא באינן מקושרות, מכל מקום מודים שבגוזלות מותר אף במקושרות.

[722]

סק"ח, לענין בשר שנתעלם מן העין (כתב הטור בשם הרשב"א דאפילו הניח עשר

ומצא תשעה אסורים, דחיישינן שמא ניטלו ואלו אחרים הן ... וכתב הר"ב בתורת

חטאת סוף כלל ל"ב, דאין המנהג כהרשב"א בהניח י' ומצא ט' אלא מתירין בכל

ענין ... מיהו יש לומר דהרב בתורת חטאת לא קאמר דנוהגין להקל אלא באינן קשורים,

דכן הוא המנהג להניח כמה חתיכות ביחד בלתי מקושרים, ובכה"ג אפשר דסבירא ליה

כסברת התוספות והטור באו"ח סוס"י תל"ט, דאף גבי חמץ לא אסור אלא

בקשורים, והביאו המחבר באו"ח שם, אבל בקשורים אין להקל, כיון דבכהאי גוונא

גבי חמץ לכו"ע אסור ... וכ"כ מהרש"ל פג"ה סי' כ"ב

דבקשורים פשיטא דאסור, אבל באינן קשורים נראה להתיר, כיון דהר"ב אסהיד שכן

המנהג, וגם האיסור והיתר הארוך מתיר לגמרי).

[723]

ביצה י, ב – לענין כספי מעשר שני, שהניח מאתיים ומצא מנה (למ"ד בכיס אחד

מחלוקת, אבל בשני כיסין דברי הכל מנה מונח ומנה מוטל).

[724] "והא דאמרינן בהניח י'

ומצא ט' שצריך לבדוק אחר כל העשרה, דוקא כשקשורין ביחד, אבל אם אינן קשורין ביחד אין

צריך לבדוק אלא אחר האחד".

וכיון דקיי"ל להתיר במעות וחמץ

שאינם מקושרים, אם כן מוכח שמתירים ביונים אפילו במקושרות, כדאמר רב אשי י,

סע"ב (הכא בגוזלות מקושרים וכיסים מקושרים עסקינן, גוזלות מנתחי אהדדי כיסין

לא מנתחי אהדדי).

[725]

ס"ק ט (ונראה לי דלא קשה מידי, דאין להטור שום הכרעה כדברי מי בפלוגתא דכיס

א' או ב' כיסים, ומשום הכי כאן בספק מוכן דקי"ל דאזלינן לחומרא כמש"ל

ס"ג, על כרחך יש לנו לומר דלמא הלכה כמ"ד בב' כיסין מחלוקת, וכאן בזימון

מותר אפילו לרבנן משום עשוי' לדדות, אבל במקושרים מודים דלא תועיל סברא דעשוי

לדדות, ואסורים, דודאי נטלו כולם והני אחרינא הם, על כן לא כתב כאן להתיר במקושרים.

ולאיסור נמי לא רצה לכתוב, דדלמא מהני סברא דלדדות אפילו במקושרים. וכל שכן למאן

דאמר בכיס אחד מחלוקת, דמוכח בבירור דאפילו במקושרים מותרים מכח סברא דלדדות. אבל

לעיל סי' תל"ט גבי חמץ יש ספק אם צריך לבדוק אחר כל העשר, הוי ספק דרבנן

דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, סמכינן בספיקא לקולא כמאן דאמר בכיס א' מחלוקת,

והיינו ב' מקושרים, משום הכי אסור במקושרים כרבנן דרבי, ובאינן מקושרים אזלינן לקולא

אפילו לרבנן, דמודים בשני כיסין שאינן קשורים. כן נראה לי דעת הטור על נכון, ואין

להתיר כאן במקושרים מטעמא דכתיבנא, וכן ראוי להלכה)..

[726]

להטור, כמאן הלכתא.

[727]

אבל בספק מוקצה מחמירים.

[728] בבשר שנתעלם מהעין, שהתיר

הש"ך.

[729] שם סוף הסימן (הניח בזוית זו

ומצא בזוית אחרת, אם ביטל אין צריך לבדוק). וכן הוא לעיל שם ס"ט (אם יודע

מנין הככרות ומצא בזוית אחרת כמנין שהניח, אין צריך לבדוק אם ביטל או שיכול עדיין

לבטל, כיון שהבדיקה אינה אלא מדברי סופרים, אנו תולין להקל, שמן הסתם הן הן הככרות

שהניח כיון שהן שוין במנינם).

[730]

בטור שם (וכן אם אבד ומצאו, אסור הכל אם אין בו סימן או טביעות עין, אבל אם מצאו

במקום שהניחו מותר), ובשו"ע שם סעיף ב (תלה כלי מלא חתיכות בשר, ונשבר הכלי ונפלו

החתיכות לארץ, ובא ומצא חתיכות ואין לו בהם לא סימן ולא טביעות עין, הרי זה אסור,

שיש לומר אותו בשר שהיה בכלי גררתו חיה או שרץ, וזה בשר אחר הוא).

[731]

ס"ק יא (ומזה הטעם פסק הרשב"א וסיעתו לענין בשר שנתעלם מן

העין, דיש חששא דאורייתא דבשר נבלה וטרפה, אם לא מצאו במקום שהניח, אפילו בבית,

הוא אסור מספיקא והוא ברור).

[732] אחר שהוכיח דקיי"ל להתיר בב' כיסין, בהניח ב' ומצא א' (ואם כן מתירים

ביונים אף במקושרות).

מוסיף

ומבאר, שאף אם לא היינו מתירים בב' כיסין אלא מספיקא דרבנן, יש להתיר בספיקא דדינא

של מוקצה (ביונים מקושרות).

[733]

כדלעיל ס"ח ( שהמוקצה הוא דבר שיש לו מתירין לפיכך הולכין בספיקו להחמיר).

[734] ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל

קח.

[735]

סי' ז (בעי מיניה הלל מרבא, יש מוקצה לחצי שבת או אין מוקצה לחצי שבת ... ואיכא

תרי לישני. בלישנא קמא אמר ליה יש מוקצה לחצי שבת ובלישנא בתרא אמר ליה אין מוקצה

לחצי שבת, ומיסתבר כלישנא בתרא, דבשל סופרים הלך אחר המיקל).

וכן נפסק לעיל סי' שי ס"ז (ואין

אומרים מתוך שהוקצה ונאסר כבר במקצת השבת הוקצה לשארית השבת כולה).

[736]

ביצה כו, ב (בעי מיניה הלל מרבא, יש מוקצה לחצי שבת או אין מוקצה

לחצי שבת ... אמר ליה יש מוקצה ... איכא דאמרי אמר ליה אין מוקצה לחצי שבת).

[737]

סי' יד (ובעל ה"ג כתב מוקצה דרבנן, וכיון דאיכא תרי לישני, חד

דאית ליה מוקצה לרבי שמעון במדבריות וחד דלית ליה, עבדינן לקולא, ושוחטין את

המדבריות).

[738]

בגמרא מ, ב (איבעית אימא הני נמי כגרוגרות וצמוקין דמי (מדבריות שאין נכנסות לישוב

כלל, כגרוגרות וצמוקין דמיין שמקצה אותן מאצלו בידים) ... ואיבעית אימא לדבריהם

דרבנן (דאית להו מוקצה, רש"י) קאמר להו, לדידי אין מוקצה, אלא לדידכו אודו לי

מיהת היכא דיוצאות ורועות בפסח ונכנסות ברביעה ראשונה דבייתות הן), והיינו דאיכא

תרי לישנא אם מדבריות דינו כסתם מוקצה (דקיי"ל לעיל סי' תצה סי"ג שמותר

ביום טוב) או כגרוגרות וצימוקים (דקיי"ל לעיל סי' שי ס"ב שאסור אף

בשבת), וכתב הרא"ש שם בשם בה"ג (הלכות יום טוב לז, ד) דאזלינן לקולא (כיון

שמוקצה מדרבנן).

[739] דקיי"ל לאיסור לקמן שם

ס"ה (בהמות הרועות ולנות חוץ לתחום כל ימי הקיץ, אף שנכנסים לבית בתחילת ימות

הגשמים, מכל מקום כל ימי הקיץ אין דעת אנשי העיר עליהם והרי הן מוקצין).

[740]

שמא אחריני נינהו.

[741] שם (בטור לא כתוב האי אפילו

מקושרין).

[742]

פ"ב ה"ו (זימן ... שלשה ומצא שנים מותרין).

[743] י, ב (שלשה ומצא שנים מותרים).

[744] בגמרא י, ב (לימא מתניתין רבי

היא ולא רבנן), ואם פשטות לשון המשנה מיירי כשאינן קשורים, שדומה לב' כיסים, שאפשר

בזה מודים חכמים לרבי, אם כן מהי הקושיה.

[745] ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל

כו.

[746]

ה, א ד"ה זימן (ולא מיבעי בשאינם מקושרין, דמבעי לן למימר הכי, אלא אפילו

בגוזלות שהניחם מקושרים ובא ומצאן שאינן מקושרין, הואיל ומנתחי אהדדי ואורחייהו

בהכי, אמרינן דהני אינהו נינהו וחד מנייהו אזל לעלמא, וכדמתרץ לה רב אשי בגמרא).

[747] סי"ג (ואפילו היו מקושרים ביחד, מנתחי

מהדדי).

[748]

ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל שיא.

[749]

על מ"ש בשו"ע סי' תלט ס"ג (ויש אומרים דהני מילי בקשורים יחד, אבל

אם אינם קשורים יחד אין צריך לבדוק אלא אחר האחד), כתב הח"י ס"ק י

(מדברי הרב לקמן סי' תצ"ז מבואר שדעה זו עיקר להלכה, וכן דעת הלבוש,

וכ"כ האחרונים, וכן פסק בפרי חדש ביו"ד סי' ס"ג ע"ש).

[750]

סי' תלט ס"ג (ומה שכתב ויש אומרים דהני מילי בקשורין יחד כו'. כן דעת התוספות

[שם י, א ד"ה הניח] והטור והרבה מהמפרשים ... וכן נראה עיקר).

[751]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים סכ"ח נתבאר, שאם בדקו הבהמה

ביום טוב ונטרפה, אסורה משום נולד, אף שלא נשתנה גופה ביום טוב, " שהרי

אתמול היתה עומדת ומוכנת לאכילת אדם ועכשיו שנטרפה עומדת לכלבים".

ומוסיף

שאף שדעת הרמב"ם וסיעתו היא שאינו נחשב נולד אלא אם כן נשתנה גופו ביום טוב. והרי קיי"ל להתיר מוקצה גם ביום טוב.

מכל מקום יש להוכיח מהפוסקים דקיי"ל

שגם זה נחשב נולד. והרי מנהגינו לאסור נולד ביום טוב.

לכללות קונטרס אחרון זה – ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[752]

פ"ב הט"ז (בהמה שמתה ביום טוב, אם היתה מסוכנת מערב יום טוב, הרי זה

מחתכה לכלבים, ואם לאו, הואיל ולא היתה דעתו עליה הרי זה מוקצה, ולא יזיזנה ממקומה).

[753] ראה ל"ת עה כה, ד (אגוזים

ותמרים ביום טוב אין מסיקין בקליפיהן, מפני שהן נולד), ולא הזכיר בהמה שמתה.

[754]

ביש"ש פ"ג סי"ז (לשיטת ר"ח ור"י והסמ"ג (לאוין

ע"ה) דסבירא להו, דלא מחלקין כלל בין שבת ליום טוב בשום איסור מוקצה ולכל

מילי שוין הן, אם כן בהמה שמתה, לכאורה שרי בכל ענין... אפילו בריאה), ובחכמת שלמה

שבת קמג, א ד"ה תוס' (ונבילה אין בה אלא איסור מוקצה).

וכן הוא לעיל סי' תצה קונטרס אחרון

סק"ז (הים של שלמה ... לשיטתיה אזיל, דסבירא ליה מתניתין שמחתכין את הנבלה

הוה מוקצה ולא נולד).

[755]

"מותר להשליך הבני מעיים שהסריחו לכלבים, אף על גב דנולד הוא,

כמו נבילה שנתנבלה בשבת, ואפילו הכי שרי, כיון שדעתו היה מאתמול ליתנו לכלבים

כשיסריח".

וכן הוא לקמן סי' תקיח סי"א (בהמה שמתה

ביום טוב ... אסור לטלטלה ביום טוב, לדברי האוסרים נולד ביום טוב), ובקונטרס אחרון

סק"ה (והנה במג"א ... הולך לשיטתו שכתב בסי' תצ"ט סק"ט דבהמה

שמתה (מאליה) נקרא נולד).

ההוכחות לדברי המ"א, ותשובה למי

שהשיג על דברי המ"א בזה, יתבארו לקמן סי' תצט בקונטרס אחרון ס"ק ג

ד"ה הנה מהר"צ.

סיכום פרטי הלכה זו – לקמן שם (הערה 110 ).

[756]

ע"א (מסיקין בכלים, ואין מסיקין בשברי כלים דברי רבי יהודה, ורבי שמעון מתיר.

מסיקין בתמרין, אכלן אין מסיקין בגרעיניהן, דברי רבי יהודה, ורבי שמעון מתיר.

מסיקין באגוזים, אכלן אין מסיקין בקליפותיהן, דברי רבי יהודה ורבי שמעון מתיר. וצריכא

דאי אשמעינן ... גרעינין הוה אמינא דמעיקרא מכסיין והשתא מיגליין, אבל קליפי

אגוזין דמעיקרא מיגלו והשתא מיגלו אימא שפיר דמי, צריכא). ובתוס' שם ד"ה והא

(ובאגוזים דמעיקרא מגלו והשתא מגלו ... אע"ג דמטעם זה עושה צריכותא, מכל

מקום, מטעם זה לפי האמת אין נראה לו לחלק ביניהם). הרי שגם בקליפות הוו נולד (ולא

מוקצה), וכן בבהמה שנמצאה טריפה.

וכן הוא לקמן סי' תקא סט"ז (ואם

אכלן ביום טוב אין מסיקין בקליפיהן, אפילו הן ראויים למאכל בהמה, מפני שאתמול היו

מחוברים וטפלים להאוכל ונחשבין כאוכל עצמו, ועכשיו אין נחשבין כאוכל כלל, והרי זה

נולד).

[757]

שהגרעינים נולד, והקליפות מוקצה.

[758] דאמרינן בגמרא קמב, סע"ב

– קמג, רע"א (אמר רבא לשמעיה טווי לי בר אווזא ושדי מיעיה לשונרא (ואע"ג

דהאידנא לא חזי לאדם, דלאו אורח ארעא למיכלא ביום טוב, ומיהו מאתמול לאדם הוו

קיימי, רש"י), התם כיון דמסרח, דעתיה עילויה מאתמול ... שמסיקין בכלים ואין

מסיקין בשברי כלים (שנשברו היום דהוו להו נולד, רש"י)). ובתוס' שם ד"ה

התם (אע"ג דבשער של אפונין ושל עדשים אסרינן לרבי יהודה, אע"ג דחזו

למאכל בהמה, וכן גרעינין דלעיל בפרק במה מדליקין (כט, א) דאמרינן לרבי יהודה אכלן

אין מסיקין בגרעינן. מכל מקום הכא שרי). הרי מדמין בני מיעיים לשברי כלים שאסורים

משום נולד.

עוד

אמרינן בגמרא שם (הני גרעינין דתמרי ... דפרסייתא אסור), ובתוס' שם (נבלה שנתנבלה).

הרי שמדמה גרעיני תמרה לנבלה שנתנבלה, ששניהם אסורים משום נולד.

[759] בד"ה התם (אף על גב

דגרעינין הוי כנולד, מדמו להו הנך מיעיה נמי דהוי כנולד, כיון דמבעוד יום עדיין

אין מסריחין, אלא דמהנו בהו טפי הא דדעתייהו עלייהו מבעוד יום כמ"ש התוס' התם.

ובהכי ניחא נמי דמייתי הכא אבני מיעיה מהא דאוד דנשבר כו', דהוה ליה נולד

כפירש"י, דהכי נמי הכא בבני מיעיה הוה ליה כנולד ואסור, אי לאו דדעתו עלייהו

מאתמול. וניחא נמי מה שהביאו התוס' לקמן אהך דגרעינין מהך דנבילה שנתנבלה בשבת,

דדמי נמי לנולד, כיון שמתה בשבת ולא היה דעתיה עלה מאתמול).

[760]

בגמרא שם (מי דמי התם מעיקרא כלי והשתא שבר כלי, והוה ליה נולד ואסור, הכא מעיקרא

אוכלא ולבסוף אוכל, אוכלא דאיפרת הוא, ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר אוכלא דאיפרת

שפיר דמי), ופרש"י (שפיר דמי, דלאו נולד חשבינן ליה), הרי שבלאו טעמא של אוכלא

דאיפרת נחשב נולד.

[761] " לפמ"ש

סי' תצ"ה דנולד אסור, גם החלבים אסור לטלטלן כשנשחטה ביום טוב".

וכן

הוא לקמן סי' תצט ס"ח (עור שהופשט ... ביום טוב ... לדברי האוסרים נולד ביום

טוב אסור לטלטלו, דאתמול היה טפל לבהמה ונחשב כבהמה עצמה, ועכשיו הוא כלי בפני

עצמו, והרי זה נולד), וס"י (חלבים ... אסור לטלטלן, לדברי האוסרים נולד ביום

טוב, שהרי אתמול היו מחוברים וטפלים לגבי הבהמה ונחשבים כבהמה עצמה, ועכשיו אינן

ראויים ועומדים אלא להדלקה, והרי זה נולד).

[762]

שמדמין דין נשחטה בשבת לדין כלים שנשברו. וראה חדושי שאול בן הלוי

סי' מג-ד. אסוקי שמעתתא ביצה יא, ב.

[763] "הכא מעיקרא אוכלא והשתא

אוכלא, דמעיקרא ועד סוף לאכילה היתה עומדת, ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר אוכלא

דאפרת שפיר דמי. ואם תאמר למה הוצרך עוד להאריך ולומר אוכלא דאפרת הוא ושמעינן ליה

לר' יהודה וכו', והלא כבר חלק והפריש ביניהם בטעם נכון. יש לומר כדי שלא יקשה עליך,

דמכל מקום גם כאן בא ענין מחודש בשבת, דהיינו השחיטה, ועל ידי אותו חדוש נתקנה

לאכילה, דמעיקרא לא היתה נראית לאכילה ועכשיו נתקנה ונראית לאכילה, ואלו בכלי

מעיקרא היה ראוי להשתמש בו אדם ועכשיו ראוי לתשמיש אדם, לפיכך הוצרך לפרש דבאוכלין

לא שייך ביה נולד כלל, ואפילו נשתנו לכמה שינויין, בין מאכילה לאכילה, ואפילו

מאכילה לשתייה, דשמעינן ליה לרבי יהודה דאמר אוכלא דאפרת שפיר דמי, כך פי' רבינו".

הרי שלולי הטעם של אוכלא דאפרת הי' אסור משום נולד, מטעם "דמעיקרא לא היתה

נראית לאכילה ועכשיו נתקנה ונראית לאכילה".

[764] "ונראה לי דאפילו למאן

דאמר נולד אסור בשבת, מכל מקום הכא שרי, דמאתמול היה דעתו להשליכה לכלבים בשעה ה'

כדאמרי' בשבת דף קמ"ג", הרי שלולי הטעם ד"מאתמול היה דעתו להשליכה

לכלבים" הי' אסור משום נולד, אף שלא נשתנה גופו בשבת

ולדידן

דקיי"ל שנולד מותר בשבת, ראה לעיל סי' תמד סי"ג.