תקה דין החולב בהמה ביום טוב

תקה דין החולב בהמה ביום טוב

ובו ח' סעיפים

א כבר נתבאר בסימן תצ"ה ¹⁶⁵⁵ שאסור לחלוב בהמה

ביום טוב, אפילו רוצה לאכול החלב בו ביום.

במה דברים אמורים, כשחולב לתוך כלי ריקן,

או לתוך כלי שיש בו משקין ¹⁶⁵⁶ ,

אבל מותר לחלוב לתוך כלי שיש בו מאכל ¹⁶⁵⁷ ,

לפי שמשקה הבא לאוכל הרי הוא כאוכל ¹⁶⁵⁸

ונמצא שאין על החלב תורת משקה אלא תורת אוכל, והרי זה כמפריד אוכל מאוכל בחליבתו.

ואין זה מפרק, כיון שאינו עושה כדרך פריקתו, שהוא הפרדת החלב שהוא משקה מגוף הבהמה

שהוא אוכל ¹⁶⁵⁹ :

ב במה דברים אמורים, כשחולב לתוך המאכל

כדי לתקנו על ידי חלב זה ¹⁶⁶⁰ ,

או שיש בכלי פירורין והחלב נבלע בהם ומתערב עמהם יפה ¹⁶⁶¹ ,

שאז הוא בטל לגבי האוכל ותורת אוכל עליו. אבל החולב חלב הרבה לתוך כלי שיש בו מעט

לחם, אע"פ שמעט חלב נבלע בלחם, כיון שהרבה חלב נשאר לבדו בכלי שאינו מעורב עם

האוכל, הרי תורת משקה עליו ¹⁶⁶² ,

ואסור משום מפרק ¹⁶⁶³ :

ג ואפילו חולב לתוך המאכל לתקנו, אין

היתר אלא בבהמה העומדת לאכילה, דהיינו שלא הקצוה לחלבה אלא דעתו לשחטה, ואם היה

רוצה היה שוחטה ואוכלה ביום טוב עם החלב שבתוכה ¹⁶⁶⁴ ,

ונמצא שאין על החלב תורת נולד, כיון שאף כשהיה בגוף הבהמה היה יכול לאכלו ביום טוב,

ואינו אלא כמפריד אוכל מאוכל המחובר לו, שאין על שום אחד משניהם תורת נולד ¹⁶⁶⁵ .

אבל בהמה שהקצוה לחלבה, כיון שאין דעתו

לשחטה, אין עליה תורת אוכל כלל ¹⁶⁶⁶ ,

אפילו להמתירין מוקצה ביום טוב ¹⁶⁶⁷ ,

שהרי אין דעתו לאכלה, ונמצא שהחלב המופרד ממנה יש עליו תורת נולד, שהרי כשהיה בגוף

הבהמה לא היה אוכלו ביום טוב, ולפיכך אע"פ שחולבו לתוך המאכל ויש תורת אוכל

עליו, מכל מקום אסור (א) לאכלו ביום טוב משום נולד, למנהגינו שאנו מחמירים בנולד

ביום טוב ¹⁶⁶⁸ .

ואסור לחלוב שלא לצורך יום טוב ¹⁶⁶⁹ :

ד במה דברים אמורים בבהמת ישראל. אבל

מותר לחלוב בהמת הנכרי לתוך המאכל, אף על פי שהיא מוקצית לחלבה, דאין מוקצה שייך

בשל נכרי ¹⁶⁷⁰ ,

כמו שנתבאר בסימן תצ"ח ¹⁶⁷¹ ,

והרי זו כאילו היתה עומדת לאכילה, שמותר לחלוב ממנה לתוך המאכל ¹⁶⁷² :

ה

וכל ¹⁶⁷³

זה ¹⁶⁷⁴

לכתחלה, אבל בדיעבד שכבר נחלב לתוך כלי ריקן, והיא ¹⁶⁷⁵

עומדת לאכילה, הרי חלב זה מותר באכילה בו ביום, אפילו להחולב עצמו ¹⁶⁷⁶ .

ואין צריך לומר שאם חלבה הנכרי אפילו מדעת הישראל ¹⁶⁷⁷

שהוא מותר, לפי שאין תורת נולד על חלב זה, כיון שהבהמה עומדת לאכילה, ואילו היה

הישראל רוצה היה חולבה בעצמו בהיתר דהיינו לתוך המאכל, ונמצא שחלב זה הוא מוכן

מערב יום טוב, שהרי בידו הוא לחלוב את בהמתו בכל עת שירצה ¹⁶⁷⁸ .

ויש חולקין על זה ¹⁶⁷⁹ ואומרים דאפילו היא

בהמת הנכרי, ואפילו חלבה הנכרי לצרכו וישראל ראהו (דאם לא כן בלאו הכי אסור משום

חלב הנכרי כמ"ש ביו"ד סי' קט"ו ¹⁶⁸⁰ ),

הרי חלב זה אסור בו ביום, לפי שכשהיה חלב זה בגוף הבהמה היה עליו תורת אוכל מפני

שהוא טפל לגבי הבהמה ונחשב אוכל כמותה, ועכשיו שנחלב לתוך כלי ריקן הרי תורת משקה

עליו ¹⁶⁸¹ ,

והרי זה דומה למשקין שזבו מהאוכלין שאסורין בו ביום משום גזרה שמא יסחוט כמו

שנתבאר בסי' ש"כ ¹⁶⁸²

עיין שם.

ולענין הלכה כבר נהגו כסברא האחרונה

ואין לשנות ¹⁶⁸³ :

ו וכל זה ¹⁶⁸⁴

בבהמה העומדת לאכילה, או שהיא של נכרי ¹⁶⁸⁵ .

אבל אם היא עומדת לחלבה והיא של ישראל ¹⁶⁸⁶ ,

אפילו חלבה נכרי לתוך המאכל לצרכו שלא מדעת הישראל, וראהו ישראל אחר ¹⁶⁸⁷ ,

הרי זה אסור משום נולד ¹⁶⁸⁸

אף לסברא הראשונה, שהרי אף אם הישראל היה רוצה לא היה מותר לו לחלבה אפילו לתוך

המאכל, כיון שהיא עומדת לחלב:

ז

וכל זה ¹⁶⁸⁹

בחלב שנחלב ביום טוב עצמו. אבל אם נחלב בשבת שלפניו, אפילו היתה הבהמה עומדת

לאכילה, הרי זו כאילו היתה עומדת לחלבה, כיון שאינו יכול לשחטה בו ביום, ולפיכך

אפילו חלבה נכרי לצרכו שלא מדעת הישראל וראהו ישראל אחר, הרי חלב זה אסור בשבת

(משום נולד, אפילו חלבה לתוך המאכל) כמו שנתבאר בסי' ש"ה ¹⁶⁹⁰

עיין שם. ואפילו ביום טוב שלאחריו אסור משום הכנה, שאין שבת מכינה ליום טוב ¹⁶⁹¹ ,

כמו שיתבאר בסימן תקי"ג ¹⁶⁹²

עיין שם הטעם.

אבל מותר לאכול חלב זה ביום טוב שני של

גליות שחל להיות בשני בשבת ¹⁶⁹³ .

ואפילו נחלב ביום טוב ראשון, מותר לאכלו בליל יום טוב שני מיד, ואין צריך להמתין

בכדי שיעשו, אפילו אם חלבו נכרי מדעת ישראל לתוך כלי ריקן והיא עומדת לחלב, שהרי

ממה נפשך, אם יום ראשון הוא קודש יום שני הוא חול ואין איסור נולד נוהג בו ¹⁶⁹⁴ .

ואין שייך לגזור כאן שמא יאמר להנכרי לחלוב ביום טוב לצורך הלילה, כדי למהר אכילתו

בליל שני אם נתיר לו לאכול החלב בליל שני מיד. שהרי אפילו לכתחלה מותר לומר לנכרי

חלוב פרתי אפילו בשבת משום צער בעלי חיים ¹⁶⁹⁵ ,

כמו שנתבאר בסי' ש"ה ¹⁶⁹⁶ :

ח מי שהוא מצטער מחמת רעבון, מותר לינק

מהבהמה ביום טוב, אע"פ שאסור בשבת, לפי שמפרק כלאחר יד הוא ובמקום צער לא

גזרו ביום טוב ¹⁶⁹⁷ ,

שאיסור מפרק בו אינו אלא מדברי סופרים ¹⁶⁹⁸ .

ואם יש לו מאכל, אסור לינק בפיו אלא

יחלוב לתוך המאכל, וכן אם יש נכרי יחלוב לו הנכרי ¹⁶⁹⁹ :

קונטרס

אחרון

(א) לאכלו ביום טוב משום נולד כו' .

כן ¹⁷⁰⁰

כתב בהדיא בהגהות אשר"י ¹⁷⁰¹

ור"ן ¹⁷⁰²

ובים של שלמה סי' א' ¹⁷⁰³ .

וכן משמע בגמרא ¹⁷⁰⁴

קא סלקא דעתין כו' דשרי במוקצה בנולד אסור כו', ולא אמרינן אוכלא דאפרת הוא. וכן

כתב שם מהרש"א ¹⁷⁰⁵

עיי"ש. והטעם הוא כמו שכתב הר"ן כיון שאין דעתו לאכלה אין עליה תורת

אוכל כלל, הילכך לא שייך לומר אוכלא דאפרת הוא והרי זה נולד גמור:

[1655]

סוף ס"ט ( וכן

אסרו חליבת הבהמה, לפי שגם היא נעשית לצורך אכילת ימים רבים, שהרי אדם חולב כל

צאנו ביחד) .

[1656] שכן הדין גם לענין סחיטת

פירות בשבת, כדלעיל סי' שכ ס"י (שלא אמרו אלא משקה הבא לאוכל הוא כאוכל, ולא

הבא למשקה).

[1657]

גמרא שבת קמד, ב (אמר רב חסדא מדברי רבינו נלמד, חולב אדם עז לתוך הקדרה,

אבל לא לתוך הקערה). רי"ף שם סא, א (הלכה נמי כרב חסדא דקא יליף מיניה, דחולב

אדם עז ביום טוב לתוך הקדרה, אבל לא לתוך הקערה). טור ושו"ע (אם לקדירה שאין

בה אוכלין, אסור. ואם יש בה אוכלין, מותר).

ומבאר כאן דלא שנא אם היא קדרה או קערה,

ועיקר החילוק הוא אם יש בו מאכל או לאו. וראה שבת כהלכה פט"ו הערה נד, וביאורים

אות יד*.

וכן הדין לענין מן התורה בשבת, כדלעיל

סי' שה סכ"ח (אם חולב לתוך כלי שיש בו אוכלין פטור, מפני שמשקה הבא לאוכל הרי

הוא כאוכל, ונמצא שאין שם משקה על חלב זה אלא שם אוכל, ודדי הבהמה הם גם כן אוכל,

והרי זה כמפריד אוכל מאוכל ואין בזה משום מפרק ... ומכל מקום מדברי סופרים אסור

לחלוב אפילו לתוך האוכלים, לפי שכיון שהבהמה אינה ראויה לאכילה בשבת מחמת איסור

שחיטה, אין שם אוכל עליה והרי היא כפסולת, והמפרק מתוכה החלב שהיא אוכל הרי זה

דומה לדש שמפרק אוכל מתוך הפסולת. אבל ביום טוב שהיא ראויה לאכילה, מותר לחלוב

לתוך האוכלין, ע"ד שיתבאר בסי' תק"ה).

וכן הדין בסחיטת פירות בשבת, כדלעיל סי'

שכ ס"ו (מותר לסחוט אשכול של ענבים לתוך הקדרה שיש בה תבשיל כדי לתקן (עיין

סי' תק"ה) האוכל, שכל משקה הבא לאוכל כאוכל הוא חשוב ואין עליו שם משקה כלל,

והרי זה כמפריד אוכל מאוכל).

[1658]

גמרא שם (אלמא קסבר משקה הבא לאוכל אוכל הוא). מ"א סק"ב (ואם יש בה

אוכלים, הוה ליה משקה הבא לאוכל, וכאוכל דמי).

[1659]

רש"י שם ד"ה לתוך (דמוכחא מילתא דלאו למשקה בעי ליה אלא לאוכל,

ואין זה דרך פריקתו, והוי כמפריד אוכל מאוכל).

[1660]

רש"י שם (לתוך הקדרה של תבשיל, לתקנו). ריב"ש סי' קכא (לתוך

הקדרה שהוא מותר כשיש בה אוכל, משום דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי, זהו כשבא לתוך

האוכל לתקנו, שאז נראה דלא בעי ליה למשקה ... ולשון רש"י ז"ל: לתוך

הקדרה, לתבשיל, לתקנו). שו"ע (וכגון שבא החלב לתקנו).

וכן הדין בסחיטת פירות בשבת, כמובא לעיל

(כדי לתקן האוכל).

[1661]

סמ"ג ל"ת סה יב, ד (ואם יש בקערה פירורין שפיר דמי). הגהות סמ"ק

סי' רפב ע' רפב (ויש נוהגין בחלב לתת בקערה או במחבת לחם וחולבים עליו ביום טוב,

ושבוש הוא בידם, דכיון דהחלב אינו מתערב עם הפת בתוכו אין זה כמו משקה הבא לאוכל,

דדוקא ביש פירורין של פת או של גבינה שהחלב נכנס לתוכו ונעשה אוכל, זהו משקה הבא

לאוכל). הגהות מיימוניות (קושטא) הל' שבת פ"ח ה"י. שו"ע (או

שיש בה פירורין והחלב נבלע בהן).

[1662]

ריב"ש שם (הנה כבר נראה מבואר, שאפילו מעט המשקה הבא לאוכל לאו אוכל

הוא, אלא אם כן מתערב באוכל או נותן בו טעם או שהיה הפת צריך לו ליפותו ולהחליקו.

ואם כן בזאת החליבה שעושין אלו בנתינת מעט פת בכלי, אין הפת צריך לכל זה החלב,

ואין כל החלב מתערב באותו פת, ולא נשאר בו). שו"ע (אבל החולב כל צאנו, לא

הותר מפני פרוסה שנותן בכלי). ט"ז ס"ק ב (ושלא כדין נוהגין הרבה מהמון

עם, שנותנין מעט לחם בכלי וחולבין עליו הרבה חלב, אלא צריך שיהיה הרבה חלב נבלע

באוכל).

וראה משב"ז ס"ק ב. שו"ת

צמח צדק או"ח סי' כה ד"ה ובש"ע. שבת כהלכה פט"ו הערה עג.

[1663]

שאסור ביום טוב מטעם האמור לעיל סי' תצה ס"ט, וקונטרס אחרון שם ס"ק ו. וראה

מראי מקומות וציונים.

[1664]

תוס' ב, א ד"ה אוכלא (אוכל הנפרד מן האוכל הוא, דהביצה שנולדה נפרדה היא מן

התרנגולת, ואי בעי שחיט לה ואכיל כל שבגוה).

[1665]

ר"ן א, א ד"ה ואיכא (דכיון דתרנגולת עומדת לגדל ביצים יצתה מתורת

אוכל לגמרי, וביצה שלה אף על פי שהוא אוכל גמור ... על כרחך נולד הוא ומיתסר

[דהשתא הוא דמשוי אוכל] ... והיינו נמי ההיא דחולב אדם עז לתוך הקדרה, דבעז העומדת

לאכילה עסקינן). הגהות אשרי פ"א סי' א (וההיא דחולב אדם עז לתוך

הקדירה אבל לא לתוך הקערה, מיירי בבהמה שלא הקצוה לחליבה ועומדת לאכילה, דאי בעי

שחיט לה ולא חשיב נולד. ואפילו הכי לתוך הקערה אסור משום נולד, דמעיקרא אוכל והשתא

משקה, אבל לתוך הקדירה, מעיקרא אוכל והשתא אוכל, וליכא נולד ושרי ... מאו"ז).

והוא באור זרוע הל' יום טוב סי' שכט. יש"ש פ"א ס"א, והוא

משו"ת מהרש"ל סי' עה (יש מן המפרשים שכתבו, דלא שרינן האי חלבא אלא בעז

העומדת לאכילה, אבל עז העומדת לחלבה אסורה ... ואומר אני, לא מבעיא לאותן דסבירא

להו ... ביום טוב קיי"ל כרבי יהודה [=שהמוקצה אסור], אם כן אסורה החלב אגב

אמה משום מוקצה ... אלא אפילו לפי דעת ר"ת דפסק כרבי שמעון אף ביום טוב

[=שהמוקצה מותר והנולד אסור], מכל מקום חלבה אסורה משום נולד, אם לא היתה הבהמה

עומדת לאכילה). שו"ע (בהמה שהיא עומדת לאכילה ורוצה לחלוב אותה לאכול

החלב, אם לקדירה שאין בה אוכלין, אסור. ואם יש בה אוכלין, מותר). ונתבאר בקונטרס

אחרון ס"ק א.

[1666]

אור זרוע שם והגהות אשרי שם (וההיא דחולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה,

מיירי בבהמה שלא הקצוה לחליבה ועומדת לאכילה, דאי בעי שחיט לה ולא חשיב נולד). ר"ן

שם (יצתה מתורת אוכל לגמרי). ובקונטרס אחרון שם ( והטעם הוא כמו שכתב הר"ן, כיון

שאין דעתו לאכלה אין עליה תורת אוכל כלל, הילכך לא שייך לומר אוכלא דאפרת הוא,

והרי זה נולד גמור ).

והיינו דוקא בחלב מבהמה שהקצוה לחלבה,

אבל בעגל שנולד ביום טוב, נתבאר לעיל סי' תצח ס"ט ( יש להתיר עגל שנולד ביום טוב אפילו אם

אמו עומדת לגדל ולדות, ואין לאסרו משום נולד, כיון שהלידה לא עשתה שינוי בגופו כלל,

שהרי אף קודם לידתו היה ראוי לאכילה כמו אחר שנולד).

[1667]

מהרש"א ב, א בתוס' ד"ה אוכלא (בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, אף על גב דהכי

נמי אי בעי שחיט לה ואכיל כל שבגוה, דהא שרי מוקצה, מכל מקום כיון דנולדה הביצה מדבר

המוקצה לא שרינן לה מהאי טעמא).

[1668]

כדלעיל סי' תצה סוף סי"ג.

[1669]

שהרי מטעם זה כתבו כמה פוסקים, שאסרו לחלוב הבהמה ביום טוב משום שהחלב הוא נולד,

ואסור לחלוב שלא לצורך.

רמב"ן שבת פכ"ב ס, ב (ובתוך

הקערה אסור, דמעיקרא לאו משקה והשתא משקה, והוה ליה כזיתים וענבים שיצאו מהם משקין

שאסורין משום נולד ... ובתשובה לרבינו הגדול ז"ל כלשון הזה מצינו בה ...

וחולב בתוך הקערה, דמלאכת משקין היא, לא הותרה ביום טוב, אלו דברי רבינו הגדול

ז"ל שכתב בתשובתו). וכן הוא בחדושי הרמב"ן לשבת קמד, ב.

והוא ב שו"ת הרי"ף סי' שיב (וחולב

לתוך הקערה, והיא מלאכת משקין, לא הותרה ביום טוב ... היינו טעמא דהיוצא מהן אסור ...

נפקי להו מתורת אוכל לתורת משקין, והוו להו נולד ואסירי ).

אור

זרוע הל' יום טוב סי' שכט (ההיא דחולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה,

מיירי בבהמה שלא הקצוה לחליבה ועומדת לאכילה, דאי בעי שחיט לה, ואפילו הכי לתוך

הקערה אסור משום נולד, דמעיקרא אוכל והשתא משקה), וסוס"י שמא.

הובא בהגהות אשרי פ"א סי' א.

והובא גם לעיל סי' תצה בקונטרס אחרון

ס"ק ו ( הנה

הרמב"ן בספר המלחמות פרק כ"ב דשבת כתב בשם הרי"ף בתשובה, דלא אסרו

החליבה ביום טוב לתוך הקערה משום סרך מלאכה, אלא משום שאסור לאכול ביום טוב את

החלב שהוא נולד, עיין שם. וזהו דעת הגהות אשר"י ריש פרק קמא דביצה שיתבאר

בסימן תק"ה, שבהמה העומדת לאכילה שחלבה לתוך הקערה, יש על החלב תורת נולד), ו לקמן

סי' תקיח בקונטרס אחרון ס"ק ה (וכן משמע בהדיא ברמב"ן בפרק כ"ב

דשבת, שכתב שם בשם הרי"ף בתשובה, שלא אסרו לחלוב הבהמה ביום טוב אלא משום

שהחלב הוא נולד עיי"ש).

ואף שיתבאר לקמן (הערה 25 )

שמה שהרי"ף והרמב"ן מחשיבין זאת לנולד, הוא מטעם גזירת משקין שזבו;

וקיי"ל שהעיקר הוא כדעה הראשונה דלקמן, שהחולב לכלי ריקן אינו נחשב נולד

(כדלקמן הערה 29 ),

והאיסור לחלוב בכלי ריקן הוא מטעם אחר (כמובא לעיל הערה 1 ).

מכל מקום למדים מדבריהם, שבמקום שהוא

אסור משום נולד, "אסור לחלוב שלא לצורך יום טוב".

וראה מראי מקומות וציונים.

*

ואף שלפי זה הי' לכאורה מקום לאסור גם

משום איסור מפרק אוכל (החלב שחולב לתוך האוכל) מתוך פסולת (הבהמה שאין עליה תורת

אוכל), וכמו בשבת שנתבאר לעיל סי' שה סכ"ח (מדברי סופרים אסור לחלוב אפילו

לתוך האוכלים, לפי שכיון שהבהמה אינה ראויה לאכילה בשבת מחמת איסור שחיטה, אין שם

אוכל עליה והרי היא כפסולת, והמפרק מתוכה החלב שהיא אוכל הרי זה דומה לדש, שמפרק

אוכל מתוך הפסולת).

מכל מקום לא אסרו החליבה ביום טוב אלא

מטעם האמור לעיל סי' תצה ס"ט (אסרו חליבת הבהמה, לפי שגם היא נעשית לצורך

אכילת ימים רבים, שהרי אדם חולב כל צאנו ביחד). משא"כ בחולב לתוך האוכל אינו

נעשה לצורך ימים רבים. ודינו כמבואר בהמשך דבריו לעיל שם (אבל התירו שחיקת המלח

ותבלין וברירת מיני קטניות לפי שאין דרך לעשותן הרבה ביחד לצורך ימים רבים אלא מה

שהוא צריך מהם לבו ביום בלבד), ושם נסמן (הערה 85 ).

וראה נימוקי יום טוב.

[1670]

שו"ת הרשב"א ח"ה סי' רכו (נכרי החולב ביום טוב שחל להיות אחר השבת,

ובפני ישראל ... החלב אינו מוקצה, שהרי מוכן הוא). מ"א סק"ג (הרשב"א

מיירי ... בבהמת עכו"ם דלא שייך בה מוקצה).

[1671]

סעיף ו (בהמות של נכרי אין בהם דין מוקצה כמ"ש בסי' ש"י). ובסי' שי

ס"ג (שאין דין מוקצה בשל נכרי לפי שהכל מוכן אצלו, שהנכרי אינו מקצה כלום

ודעתו על הכל). וכן הוא לעיל סי' תצז סכ"ה (שאין הנכרי מקצה מדעתו כלום

כמ"ש בסי' ש"י).

[1672]

כדלעיל רס"ג ( בבהמה

העומדת לאכילה ... שאין על החלב תורת נולד ).

וראה מראי מקומות וציונים.

[1673] תוכן ההלכה בסעיף זה ושלאחריו:

(א)

בהמה העומדת לאכילה אסור לחלבה לכלי ריקן משום מפרק, כדלעיל ס"א.

(ב)

מכל מקום החלב אינו נאסר בדיעבד משום קנס, אף שעבר על מפרק.

(ג)

גם לא נאסר משום נולד, אף שהחלב הופרד מאוכל, כיון שבידו לחלוב לתוך המאכל.

(ד)

אבל יש אוסרים החלב בדיעבד, משום שנכלל בגזירת משקין שזבו.

(ה)

בהמה העומדת לחלבה, החלב אסור משום נולד, כי הופרד מהבהמה שאינה חשובה אוכל.

[1674] קאי על תחלת ס"א (שאסור

לחלוב בהמה ביום טוב ... כשחולב לתוך כלי ריקן).

[1675] הבהמה.

[1676]

ואף שאסרו חכמים לחלוב לכלי ריקן, כדלעיל ס"א (שאסור לחלוב בהמה ביום טוב).

מכל מקום נתבאר לעיל סי' תקג סי"ג (המבשל במזיד ביום טוב לצורך החול, הרי

תבשיל זה מותר במוצאי יום טוב מיד, אפילו להמבשל עצמו ... לא קנסוהו חכמים ... לא

ראו חכמים לקונסו על איסורי יום טוב הקלים).

[1677] שלא נעשית בזה שום מלאכה

האסורה.

[1678] רשב"א שם (נכרי החולב ביום

טוב ... דאפילו ישראל איפשר דמותר הוא לחלוב תוך הקדרה, שיש בה אוכל). רמ"א

(וגוי החולב בהמה ביום טוב, וישראל רואהו, יש להקל). מ"א שם (שהרי מוכן הוא,

שאפילו ישראל מותר לחלוב אותו לאכלן (רשב"א) ... לכן כתב הרשב"א אף על

פי שהעכו"ם חלבו לקדירה שאין בה אוכלין, שרי, שלא מקרי נולד, שהישראל עצמו

היה מותר לחלוב אותה לקדירה שיש בה אוכלין).

*

ואף

שהטעם שבבהמה העומדת לאכילה החולב לאוכל אינו נולד, נתבאר לעיל ס"ג כיון

שהוא אוכלא דאיפרת, משא"כ החולב לכלי ריקן אינו אוכלא דאיפרת, ואם כן מה

יועיל שבידו לחלוב לתוך המאכל, הרי ישאר אוכלא דאיפרת.

אפשר

שזהו כעין ההלכה של שברי כלים דלעיל סי' תצה סי"ג (ומהו נולד, דבר שאינו ראוי

היום למה שהיה ראוי בבין השמשות, כגון כלי שנשבר בשבת או ביום טוב ואינו יכול

להשתמש בשבר הכלי מה שהיה יכול להשתמש כשהכלי היה שלם אלא תשמיש אחר. כגון כלי

משקין שנשברו או נקבו ביום טוב או בשבת, ואינו יכול להשתמש בשבריהם משקין כמקודם).

משא"כ כאן שעדיין החלב ראוי לאכלו תוך המאכל ואינו נולד.

[1679]

כבר הובאה לעיל (הערה 15 )

שיטת הרי"ף והרמב"ן ואור זרוע ו הגהות אשרי , לאסור החלב שנחלב

לכלי ריקן מטעם נולד.

אמנם הוסיף הרי"ף שם ( וטעמא דנולד דאסור משום ... משקין שזבו

גזירה שמא יסחוט). וכן כתב הרמב"ן במלחמות שם בשמו ( וגזירה נמי שמא יסחוט).

וכן הוא בחדושי הרמב"ן שם (דהוה ליה נולד ומעיקרא לאו משקה והשתא משקה, אי

נמי כל למשקין גזירה משום משקין שזבו, דהוא משום שמא יסחוט, ובהן עצמן יש לומר שמא

יחלוב לגבן דהוי דישה אסורה).

ומה שלא הסתפקו בטעם "נולד"

לחוד. אפשר שהוא מטעם הרשב"א הנ"ל, שאינו אסור כאן משום נולד, ומכל מקום

אסרו משום משקין שזבו.

וראה מראי מקומות וציונים כאן, והערות

וביאורים ח"ט ע' ק, ובנימוקי יום טוב לסי' תצה בקונטרס אחרון ס"ק ו.

[1680]

בשו"ע שם ס"א (חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו, אסור).

[1681] משא"כ אם נחלב לתוך

המאכל, כדלעיל סי' שה סל"ב (אם חלבה לתוך האוכלין, שאין על החלב תורת משקה,

ואינו בכלל גזרת משקין), ובקונטרס אחרון שם ס"ק ב (ומשום משקין שזבו אין

לאסור בלתוך האוכלין).

[1682]

ס"ג (משקין שזבו בשבת מאליהם מזיתים וענבים, אסורים עד לערב, גזרה שמא יסחוט

בידים).

ואף שכאן אינם משקין שזבו מעצמן, אלא על

ידי נכרי. מכל מקום גזרו גם בזה כמו בזבו מאליהן, כדלעיל סי' שכה ס"ח (שאם

סחטן נכרי אפילו לעצמו, אסורים המשקים לישראל עד לערב, אם הוא בענין שהיו אסורים

אם היו זבים מאליהן כמו שנתבאר בסי' ש"כ, לפי שגם אלו המשקין הבאים לישראל על

ידי סחיטת נכרי, הם בכלל הגזרה שגזרו על משקין שזבו מאליהן, מפני שגם אלו באים

להישראל ממילא כמו הזבין מאליהן), ושם נסמן (הערה עד).

[1683]

רמ"א (וגוי החולב בהמה ביום טוב וישראל רואהו, יש להקל, אך נהגו בו

איסור, ואין לשנות).

ונתבאר לקמן סי' תקיח בקונטרס אחרון

סק"ה (דעת הרשב"א, שכמה מהאחרונים הסכימו עמו, וכן משמע בהדיא

ברמ"א סי' תק"ה, שכתב יש להקל (כהרשב"א) אך נהגו כו', משמע שאינו

אלא מנהג, ומדינא שרי).

[1684] דעה הראשונה דלעיל סעיף

הקודם, שאין תורת נולד על החלב.

[1685] שדינה כעומדת לאכילה, כדלעיל

ס"ד (דאין מוקצה שייך בשל נכרי ... והרי זו כאילו היתה עומדת לאכילה).

[1686] נתבאר לעיל ס"ג שאסורה

מטעם נולד אף אם חולבה לתוך המאכל.

[1687] כדי שיהיה על החלב דין חלב

ישראל, כדלעיל. משא"כ אם הי' רואהו הישראל בעל הבהמה, הרי זה נחשב "מדעת

ישראל" שאפשר הי' צריך למחות בו.

[1688]

מ"א שם (ואם אינה עומדת לאכילה וחולב לתוך אוכלין, תליא בפלוגתא שכתב

סי' תצ"ה). והיינו שתלוי בב' הדעות דלעיל שם סי"ג, אם נולד אסור ביום

טוב.

[1689] גם בזה קאי אלעיל ס"ה,

שכל מה שהתירה הדעה הראשונה, שאם כבר נחלב לתוך כלי ריקן מותר בדיעבד, היינו דוקא

כשנחלב ביום טוב עצמו, משא"כ אם נחלב בשבת שלפניו, אסור בכל אופן לדברי הכל

אף בדיעבד.

[1690]

סוף סכ"ח (מדברי סופרים אסור לחלוב אפילו לתוך האוכלים, לפי שכיון שהבהמה

אינה ראויה לאכילה בשבת מחמת איסור שחיטה, אין שם אוכל עליה, והרי היא כפסולת,

והמפרק מתוכה החלב שהיא אוכל, הרי זה דומה לדש, שמפרק אוכל מתוך הפסולת. אבל ביום

טוב שהיא ראויה לאכילה מותר לחלוב לתוך האוכלין, ע"ד שיתבאר בסי' תק"ה),

וסוף סל"ב (מה שהתירו ביום טוב לחלוב לתוך האוכלין, הוא מפני שכיון שהבהמה

ראויה לאכילה ביום טוב עם החלב שבה, שאם היה רוצה היה שוחטה ואוכל גם החלב ...

משא"כ בשבת שאין הבהמה ראויה לאכילה, הרי החלב שנחלב ממנה נקרא נולד גמור,

שנולד בעולם בשבת).

[1691]

מ"א שם (שהחלב אסור בו ביום ... וגם ביום ראשון אסור, דאין שבת מכין

ליום טוב).

[1692]

סעיף ט (שבת ויום טוב הסמוכים זה לזה, ביצה שנולדה בראשון אסורה אף בשני עד הערב ...

כיון שמדברי סופרים אסור לאכלה ביום שנולדה, כמו שנתבאר, נמצא שיום זה שנולדה בו

הכין את הביצה לאכלה ביום שלאחריו, וכיון שאין יום טוב מכין לשבת ולא שבת ליום

טוב, לפיכך אסור לאכלה גם ביום שלאחריו מדברי סופרים). וכך גם כאן, כיון שאסור

לאכול החלב בשבת, אסור לאכלו גם ביום טוב שלאחריו מדברי סופרים.

[1693]

ואין בזה משום הכנה משבת ליום טוב שני, מטעם האמור לקמן סי' תקיג ס"י (ואם

שני ימים טובים של גליות חלו להיות אחר השבת, ביצה שנולדה בשבת מותרת באכילה ביום

טוב שני, שהרי אם יום שני הוא קדש יום הראשון הוא חול, ונמצא שיום חול מפסיק בין

לידת הביצה לאכילתה).

[1694]

אור זרוע הל' יום טוב סי' שמא (ואם חלבו עכו"ם וישראל רואהו, והביאו דורון

לישראל ביום טוב ראשון, בב' ימים טובים של גליות, מותר בערב, כדגים ופירות וביצה

וירקות). הגהות אשרי פ"א סכ"ה (ואם חלבו נכרי וישראל רואהו, והביאו

דורון לישראל ביום טוב ראשון, בשני ימים טובים של גליות, מותר לערב כביצה. מאו"ז).

רמ"א (מיהו ביום טוב של גליות מותר ביום טוב שני). ט"ז ס"ק

ד (כל שכן אם נחלב בשבת שלפני יום טוב, דמותר ביום שני של גליות, דאפילו ביצה

מותרת בזה, כמ"ש סי' תקי"ג). מ"א שם (דאין שבת מכין ליום טוב, אבל

ביום שני שרי).

ושני פרטים בזה:

(א) ביום שני של גלויות, מותר מטעם ממה

נפשך, כדלקמן סי' תקיג ס"ח (נולדה ביום טוב ראשון, מותר בליל יום טוב שני של

גליות מיד, שהרי ממה נפשך אחד מהן הוא חול), ושם נסמן (הערה 50 ).

(ב) בליל יום טוב שני מותר מיד, ואין צריך

להמתין בכדי שיעשו, כדלעיל סי' תצז ס"ט (ואין צריך להמתין בכדי שיעשו, כיון

שלא נעשה מלאכת איסור ביום טוב), ושם נסמן (הערה 34 ).

[1695]

מהרי"ל הלכות שבועות (מהר"י סג"ל היה מורה היתר לאכול החלב שנתחלבה

ביום ראשון של שבועות, או בשבת שלפניו ה' סיון, על ידי גוי, לאוכלה ביום שני של

שבועות. ואמר דהכי איתא בהג"ה באשר"י מספר או"ז ... והטעם משום דיש

היתר גבי חלב אמירת גוי משום צער בעל חיים, דבהמה לא אסח דעתיה מיניה), כפירוש מ"א

שם (ולי נראה דברי מהרי"ל כפשטן, משום דקי"ל דעכו"ם שצד דגים או

ליקט פירות בשבת יש אוסרין אפילו ביום שני בשבת, משום גזירה שמא יאמר לעכו"ם,

כמ"ש סי' תקט"ו, ולכן כתב דגבי חלב שרי, ואמר הטעם, דאיתא בהג"א מאו"ז

... כיון שיש היתר כו', ואם כן מותר בשני בשבת, דלא שייך ל[ג]זור שמא יאמר

לעכו"ם לחלוב, דהא מותר לומר לעכו"ם לחלוב, אלא שהחלב אסור בו ביום ...

וגם ביום ראשון אסור, דאין שבת מכין ליום טוב, אבל ביום שני שרי, כן נראה לי ברור

בפירוש דברי מהרי"ל).

והיינו שאף שיתבאר לקמן סי' תקטו

ס"א (נכרי שהביא דורון לישראל מיני פירות שיש מאותו המין במחובר לקרקע, שיש

לומר שאלו שהביא היו מחוברין לקרקע בתחילת כניסת יום טוב, וכן אם הביא מיני בעלי

חיים שיש מאותו המין מחוסר צידה, שיש לומר שאלו שהביא היו מחוסרין צידה בתחלת

כניסת יום טוב, הרי אלו אסורין באכילה ובטלטול עד הערב ... ואפילו לערב אינן

מותרין אלא לאחר שהמתין בכדי שיעשו ... ויש אומרים שמה שהצריכו חכמים להמתין בכדי

שיעשו ... שחששו חכמים אם נתיר לו ליהנות במוצאי יום טוב מיד מן המלאכה שנעשית

בשבילו ביום טוב, שמא יאמר להנכרי שיביא לו ביום טוב כדי למהר אכילתו בליל מוצאי

יום טוב ... אם הביא לו ביום טוב ראשון צריכים הוא ואנשי ביתו להמתין במוצאי יום

טוב שני בכדי שיעשו אף אם הוא יום טוב שני של גליות. ואף על פי שממה נפשך אחד מהם

הוא חול, מכל מקום כיון שעכשיו אסרו לנו חכמים לעשות מלאכה בשני הימים, אם נתיר לו

ביום טוב שני במה שהובא בשבילו ביום טוב ראשון, יש לחוש שמא יאמר להנכרי שיביא לו

ביום טוב ראשון כדי שימהר אכילתו בליל מוצאי יום טוב שני). הרי שאסרו מטעם זה: (א)

ביום טוב שני. (ב) בכדי שיעשו במוצאי יום טוב שני.

מכל מקום כאן בחלב לא חששו לזה, " שהרי אפילו לכתחלה מותר לומר לנכרי חלוב

פרתי אפילו בשבת, משום צער בעלי חיים", ולכן: (א) מותר ביום טוב שני. (ב) גם

בליל יום טוב שני אין צריך להמתין בכדי שיעשו.

[1696]

סעיף כט (מותר לומר לנכרי

לחלוב הבהמה בשבת מפני שהיא מצטערת מרוב החלב, ולא גזרו על אמירה לנכרי במקום צער

בעלי חיים).

[1697]

ברייתא כתובות ס, א (גונח יונק חלב בשבת, מאי טעמא יונק מפרק כלאחר יד ובמקום צערא

לא גזרו רבנן). יבמות קיד, א (אבא שאול אומר נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה

ביום טוב ... דאיכא צערא, וקסבר מפרק כלאחר יד הוא, שבת דאיסור סקילה, גזרו רבנן,

יום טוב דאיסור לאו, לא גזרו ביה רבנן). ר"ת בתוס' שם ד"ה שבת (בפרק

אע"פ (כתובות ס, א) גונח יונק חלב בשבת, קסבר מפרק כלאחר יד הוא ומשום צערא

לא גזור רבנן, והכא אסר ליה בשבת ... ואמר ר"ת דהתם מחמת חולי, והכא מחמת רעב

קרי שפיר צער), וכתובות שם ד"ה גונח (דהתם מיירי בצער של רעב, והכא בצער של

חולי, שהוא קרוב לסכנה, ובשבת לא גזרו). רא"ש שבת פכ"ב סי' ד (ויש

מפרשים דההיא דאבא שאול בצער של רעב הוא). מ"א סוף סק"ג (מצטער מחמת

רעבון מותר לינק מן הבהמה בפיו ביום טוב, דמפרק כלאחר יד הוא ובמקום צער לא גזרו).

טור ושו"ע סי' שכח סל"ג (גונח, מותר לינק חלב מהבהמה, דבמקום צערא לא

גזרו רבנן. ויש אומרים שאם אין לו אלא צער של רעב, אסור לינק מהבהמה בשבת).

מ"א שם ס"ק מ (אבל ביום טוב מותר).

וכן הוא לעיל שם ס"מ (הגונח מכאב

לב, שרפואתו לינק בפיו מן הבהמה, מותר לינק בשבת, מפני שמפרק כלאחר יד הוא, שאין

דרך לינק בפיו אלא לחלוב לתוך כלי ולשתות ממנו, לפיכך אין ביניקה איסור מן התורה

אלא מדברי סופרים ומשום צערו לא גזרו. במה דברים אמורים בצער של הגונח, אבל אם אין

לו אלא צער של רעב, אסור לינק מהבהמה בשבת, אבל ביום טוב מותר לינק).

[1698]

כדלעיל סי' תצה ס"ט (אסרו חכמים הקצירה והדישה ... וסחיטת פירות שהיא תולדת

דישה). וראה גמרא שם (יום טוב דאיסור לאו, לא גזרו ביה רבנן).

[1699] תוס' יבמות שם (קשה לר"י, דלמה היו

יונקים, והלא היו יכולין לחלוב לתוך הקדירה. ומיהו לפירוש ר"ת לא קשה, דמסתמא

כיון שהיו רעבים לא היה להם שום מאכל בקדירה). מ"א סי' שכח סק"מ (מיהו

אם יש לו מאכל לחלוב בו, אסור לינק בפיו ביום טוב, אלא יחלוב לתוך המאכל כמ"ש

סי' תק"ה (תוס' יבמות דף קי"ד)).

וכן הוא לעיל סי' שכח ס"מ במוסגר (אם

אי אפשר לו לחלוב על ידי נכרי, וגם אין לו מאכל לחלוב לתוכו).

והיינו אף שכשהנכרי חולב יש על החלב דין

נולד, כדלעיל ס"ו ( אפילו

חלבה נכרי לתוך המאכל ... הרי זה אסור משום נולד). וראה בדי השלחן סי'

קלד אות ז ד"ה ויל"ע במש"כ אדמו"ר.

[1700]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"ג נתבאר שבהמה שהקצוה לחלבה,

אפילו אם חלבוה לאוכלים, יש על החלב שלה דין נולד.

ומבאר דאף דקיי"ל שמוקצה מותר ביום

טוב, ואם כן יכול לשחטה ביום טוב ולאכלה עם החלב שבה. מכל מקום, כיון שאין דעתו

לשחטה אין עליה תורת אוכל, ומה שחלב לתוך האוכלין לא הוי אוכלא דאיפרת, אלא נולד.

ומוכיח כן מהפוסקים.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[1701]

פ"א סי' א (וההיא דחולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה, מיירי בבהמה

שלא הקצוה לחליבה, ועומדת לאכילה, דאי בעי שחיט לה ולא חשיב נולד ... מאו"ז).

והוא באור זרוע הל' יום טוב סי' שכט.

[1702]

א, א ד"ה ואיכא (דכיון דתרנגולת עומדת לגדל ביצים, יצתה מתורת אוכל לגמרי,

וביצה שלה אף על פי שהוא אוכל גמור ... על כרחך נולד הוא ומיתסר [דהשתא הוא דמשוי

אוכל] ... והיינו נמי ההיא דחולב אדם עז לתוך הקדרה, דבעז העומדת לאכילה עסקינן).

[1703]

פ"א. והוא משו"ת מהרש"ל סי' עה (יש מן המפרשים שכתבו, דלא שרינן

האי חלבא אלא בעז העומדת לאכילה, אבל עז העומדת לחלבה אסורה ... ואומר אני, לא

מבעיא לאותן דסבירא להו ... ביום טוב קיי"ל כרבי יהודה [=שהמוקצה אסור], אם

כן אסורה חלב אגב אמה משום מוקצה ... אלא אפילו לפי דעת ר"ת דפסק כרבי שמעון

אף ביום טוב [=שהמוקצה מותר והנולד אסור], מכל מקום חלבה אסורה משום נולד, אם לא

היתה הבהמה עומדת לאכילה).

[1704]

ב, א (בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ... קא סלקא דעתין אפילו מאן דשרי במוקצה בנולד

אסר).

[1705]

בתוס' ד"ה אוכלא (בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, אף על גב דהכי נמי אי בעי שחיט

לה ואכיל כל שבגוה, דהא שרי מוקצה, מכל מקום כיון דנולדה הביצה מדבר המוקצה, לא

שרינן לה מהאי טעמא).

דלא כמ"א ס"ק א (ולמאן דשרי

מוקצה, הכל שרי, דאי בעי שחיט לה ואוכל הכל), וס"ג (דאי אינה עומדת לאכילה,

אפילו לחלוב לאוכלין אסור, להאוסרין מוקצה).