מהדורא בתרא לסימן רנט

מהדורא

בתרא לסימן רנט ²⁵²⁷

[א] דעת הפוסקים שהטמנה במקצת שמה הטמנה

עיין רשב"א ²⁵²⁸ פ"ד ²⁵²⁹

בשם הגאונים, דסבירא להו דהטמנה במקצת הטמנה היא, והם רבינו האי ורבינו חננאל ²⁵³⁰

שהביא ריש פ"ג ²⁵³¹ ,

ודברי ר"ח הובאו גם כן ברא"ש ²⁵³² , מכלל דסבירא ליה נמי הכי ²⁵³³ .

ומה שכתב ר"ח אבל הטמנה על גבי גחלים כו' ²⁵³⁴ ,

לפי מה שכתב הרשב"א ²⁵³⁵

בשמו, רוצה לומר שכל על גבי גחלים, הטמנה היא במקצת על כל פנים, שהרי הרשב"א

ריש פ"ג ²⁵³⁶

העתיק גם כן כלשון זה ממש בדברי ר"ח. ולא קשה מידי מה שהקשה הב"ח שם ²⁵³⁷

וסוף סי' רנ"ז ²⁵³⁸

על הב"י (ולפירוש הב"ח ²⁵³⁹ למה ליה למנקט כסא של ברזל כו', לוקמה ²⁵⁴⁰

בלי הטמנה בבגדים). וכן דעת הר"ן ²⁵⁴¹

שלא העתיק כלל לשון הטמנה מדברי ר"ח, עיין שם במשנה ²⁵⁴² ,

דלא כב"ח. וכן הוא בהדיא בר"ן ריש פ"ד ²⁵⁴³ , והכי נמי שולי הקדרה מוטמנים בכהאי

גוונא כו'. וסבירא להו לגאונים, דהא דאמר ר' זירא ²⁵⁴⁴

קופה שטמן בה הוא לרבותא, לאשמועינן שאין הקופה מפסקת כמו אוירא, עיין שם

בר"ן ²⁵⁴⁵ .

ומה ²⁵⁴⁶

שכתב הטור בסי' רנ"ז בשם הרא"ש ²⁵⁴⁷

לחלק בין דרך הטמנה כו'. היינו דוקא כמו שכתב שם הטור שלא היתה נוגעת בשום דבר

כו', רוצה לומר לא בבגדים ולא בגחלים, וקרקע הכירה אינו ראוי להטמנה ואין לגזור בו,

כמו שכתב הרא"ש, וכן הוא בתוס' ²⁵⁴⁸

טעם זה לבדו. אלא שהרא"ש לא רצה לסמוך על זה הטעם לבדו אלא בצירוף עוד טעם,

דשאני התם שנתן הקדרה בקופה לשם הטמנה כו' ²⁵⁴⁹ .

ומשום הכי נמי לא הביא הטור דברי הרא"ש אלו ²⁵⁵⁰ ,

שלא ללמוד מהם להקל בטעם זה לבדו שאין ראוי להטמין בתוכו, וסגי ליה להטור במה שכתב

היתר חפירה גדולה כו' וגורפין כו' ²⁵⁵¹ ,

דהכא נמי איכא ב' טעמים יחד להתירא ²⁵⁵² ,

שמאחר שיש אויר הרבה לא דמי להטמנה, וגם אינו ראוי להטמין בתוך הקרקע. ומשום הכי

כתב וגורפין כו', כדי שלא להעמיד על גבי גחלים שראוי להטמין בהם.

ומה שכתב אחר כך ²⁵⁵³

שיש תחת הקדרה אש כו'. היינו מלמטה ויש אויר ביניהם, כי הקדרה נתונה על גבי הכירה

מלמעלה עיין שם ²⁵⁵⁴ .

ולא הוצרך לפרש כן, מאחר שכבר פירש כן בסי' רנ"ג לאסור בנוגעת בגחלים. וגם

לפירוש הב"ח דבהטמנה דוקא ²⁵⁵⁵ ,

הא הכא נמי בהטמנה מיירי ²⁵⁵⁶ .

[ב] דעת הפוסקים שהטמנה במקצת אינה הטמנה

ומיהו ²⁵⁵⁷

בספר התרומה ²⁵⁵⁸ ,

ובפרט סוף סי' רל"א ²⁵⁵⁹ ,

לא אסרי רבנן כו' על כירה שיש מלח וסיד שרו כו', משמע בהדיא כמו שכתב הב"ח

דדוקא בהטמנה אסרו על גבי גחלים. דדוחק לומר דמיירי במפסיק אוירא ²⁵⁶⁰ ,

דאם כן הוי ליה להביא ראיה לאסור בהטמנה, דהא בגמרא אמר ר' זירא אסור להניחה על

גבי גפת ²⁵⁶¹ .

ואי לא סבירא ליה לחלק כלל בין מיפסק אוירא, הוה ליה לאסור גם בלא הטמנה ²⁵⁶² .

ובלאו הכי נמי משמעות הלשון הוא כמו שכתב הב"ח ²⁵⁶³ .

(ומיהו האור זרוע ²⁵⁶⁴

במרדכי ²⁵⁶⁵

קאי ודאי בשיטת רבו ²⁵⁶⁶

ראבי"ה ²⁵⁶⁷ ,

דהא אפילו בטמונה כולה בגחלים שרי לדידיה כמ"ש בהגהות מרדכי פ"ד ²⁵⁶⁸ ,

עיין שם בשארית יוסף ²⁵⁶⁹ .

ובכהאי גוונא גם הספר התרומה מודה כמו שיתבאר לקמן ²⁵⁷⁰ ,

וכדמוכח ממתניתין ²⁵⁷¹ דנוער את הכיסוי כו').

וכן משמע מלשון הרב רבינו יונה בר"ן ריש פ"ד ²⁵⁷² ,

דלא סבירא ליה כמו שכתב הרשב"א ²⁵⁷³

להוכיח מזה דר' זירא מיירי דוקא במפסיק אוירא, מדכתב ²⁵⁷⁴ דאפילו מפסיק אוירא כו'. וכן משמע

מלשון הרשב"א שתלה בדעת עצמו וכתב נראה לי כו' ²⁵⁷⁵ ,

ולא תלה ברבו, מכלל דרבו סבירא ליה דאפילו לא מפסיק אוירא לא אסר אלא בהטמנה ²⁵⁷⁶ .

[ג] מעשה דרבי, ודין מיחם על גבי מיחם, שלא גזרו משום הטמנה

וכן משמע בהדיא ²⁵⁷⁷

ממה שכתב הרב רבינו יונה ²⁵⁷⁸

גבי כוזא אפומא דקומקמא, דאפילו צונן אסור, אפילו להפשיר בדרך הטמנה ²⁵⁷⁹ , והיינו אפילו להפיג צינתם כמו שכתב שם

הרשב"א בשמו ²⁵⁸⁰ ,

וכן כתב הרשב"א פ"ג ²⁵⁸¹

דאין חילוק כלל בין הפשר להפיג צינתם. ואם כן אמאי מותר להפשיר פך של שמן בכלי שני ²⁵⁸² ,

אפילו לגירסת הגאונים ²⁵⁸³

דהפשרו לא זהו בישולו.

ועל כרחך דלא מיקרי דרך הטמנה אלא כשכולו טמון. ואם כן נתנו

דבריהם לשיעורין. דלא כרשב"א ²⁵⁸⁴ .

(ואין לומר דרשב"א מודה בדבר שאינו מוסיף הבל דבעינן כולו

דוקא ²⁵⁸⁵ ,

ואפומא דקומקמא עיקר האיסור הוא משום ההטמנה בבגדים ²⁵⁸⁶ .

דהא למד כן ממשמעות המשנה ²⁵⁸⁷ ,

ומשם יש ללמוד גם כן לאינו מוסיף, שלא התירו אלא מבעוד יום ²⁵⁸⁸ .

ובלאו הכי נמי דוחק לחלק ביניהם נגד משמעות לשון הגמרא סוף פרק במה מדליקין ²⁵⁸⁹

מפני מה אמרו כו'. וגם אם כן על כרחך נתנו שיעור ²⁵⁹⁰ .

ובר מן כל דין, מבואר כן בהדיא מלשון הרשב"א ור"ן פ"ג, הובא בשו"ע

סי' רנ"ז, דדוקא שלא יתטנף כו' ²⁵⁹¹ ).

ואתי ²⁵⁹² שפיר נמי הא דלא אסור להפשיר בכהאי

גוונא אלא בשבת ²⁵⁹³ ,

כמו שכתב הטור סי' רנ"ח ²⁵⁹⁴ ,

וכדמשמע מלשון הסוגיא מאי שנא ממיחם כו' ²⁵⁹⁵ ,

דמיירי בשבת, והוי ליה למימר ליה דהכא אפילו מבעוד יום אסור. והיינו טעמא ²⁵⁹⁶ ,

משום דלא הוי מטמין ממש בדבר המוסיף, אלא כמטמין ²⁵⁹⁷

כו', משום דבמקצת לאו הטמנה היא ²⁵⁹⁸ ,

אלא דבדבר שאינו מוסיף לא התירו להטמין את הצונן בכהאי גוונא שחום ההפשר נולד בו

מדבר המוסיף שהוא המיחם.

ואם כן ²⁵⁹⁹

הוא הדין לכלי שני ²⁶⁰⁰ ,

דלענין הפשר אין לחלק כלל ביניהם, כמו שכתב הרשב"א ²⁶⁰¹

להקשות על גירסת רש"י דהפשרו זהו בישולו. וגם לפי מ"ש שם לפי דעת

רש"י ²⁶⁰²

לא אתי שפיר הכא ²⁶⁰³ ,

חדא דהכא מיירי במים ולא בשמן כדמוכח בגמרא ²⁶⁰⁴ ,

ועוד דעל גבי מיחם מלמעלה ודאי דלא מיקרי כלי ראשון, דלא עדיף מאילו עירה ממיחם

לכוזא ²⁶⁰⁵ ,

ועוד דהרב רבינו יונה לא פליג אר"י הזקן ²⁶⁰⁶

לאסור להניח במקום שיוכל לבא לידי בישול, שהרי גם הגאונים סבירא להו הכי ²⁶⁰⁷ ,

וכן הוא בירושלמי ²⁶⁰⁸ ,

כמו שכתב הרשב"א פ"ג ²⁶⁰⁹ .

ומיהו בלא פירוש הרב רבינו יונה ²⁶¹⁰ , לא קשה מידי להרשב"א, מהא

דמניחים מיחם על גבי מיחם ²⁶¹¹ ,

ולא דמי לעל גבי גחלים וגפת שאסור משום הטמנה במקצת. דיש לומר דסבירא ליה דמיחם לא

מיחלף כלל ברמץ ²⁶¹² , כמו שכתבו התוספות דף ל"ט ²⁶¹³

גבי סודרין, וכהאי גוונא כתבו ריש פ"ד ²⁶¹⁴

לענין קרקע הכירה.

ולא סבירא ליה שם, כמו שכתב בספר התרומה שם ²⁶¹⁵ , משום דחום על ידי דבר אחר לא דמי לגפת.

דספר התרומה אזיל לשיטתיה דפירש שם דהא דאסר רבה ²⁶¹⁶

בביצה משום גזירת הטמנה ברמץ, היינו בשבת דוקא, ולא מבעוד יום, מהאי טעמא גופיה,

עיין שם ²⁶¹⁷ .

אבל הרשב"א שם ²⁶¹⁸

סבירא ליה כהרב רבינו יונה שפירש דהיינו טעמא דרב יוסף, ורבה פליג עליה ופסק כרבה ²⁶¹⁹ . ומשום הכי אסר שם בסוף הסוגיא ²⁶²⁰ להטמין קיתון של צונן בתוך אמבטי של

חמי טבריא אפילו מבעוד יום אע"ג דתולדות חמה כו', ורוצה לומר דכל שכן בתולדות

האור, כמו שכתב הרשב"א שם בד"ה א"ר חסדא כו' דמאי אמרת גזרה שמה

יעשה כן מערב שבת בתולדות האור ²⁶²¹

כו', מכלל דפשיטא ליה לאיסורא ²⁶²² .

והא ²⁶²³

דהתיר רבי להניח הפך בכלי שני, אע"ג דהטמנה במקצת שמה הטמנה לדעת

הרשב"א. ואין לומר דכלי שני לא מיקרי דבר המוסיף ²⁶²⁴ ,

חדא דלא גרע מאבק דרכים ²⁶²⁵ ,

שאסרו בסתם, אף שלפעמים אינו חם אפילו כחום כלי שני ²⁶²⁶ ,

ועוד ²⁶²⁷

דאם כן מנא ליה למימר שמע מינה דשמן יש בו משום בישול, דלמא אסר בכלי ראשון משום

הטמנה ²⁶²⁸ ,

שנוהג אף בתבשיל שנתבשל כל צרכו בענין שאין בו משום בישול ²⁶²⁹ ,

כמו שכתב שם הרשב"א ²⁶³⁰

גבי פנאד"ש.

אלא היינו טעמא ²⁶³¹ ,

דסבירא ליה לרשב"א בפשיטות ²⁶³² ,

דאיסור מוסיף הבל לא גזרו כלל בלהפשיר לבד, כעובדא דרבי, כי אם בקדרה חמה ²⁶³³ . ואפילו בצונן ²⁶³⁴

לחמום חום שהיד סולדת בו, דומיא דביצה בחול ובאבק דרכים כדי שתצלה דוקא ²⁶³⁵ .

ולרב יוסף ²⁶³⁶

נקט שתצלה, משום דבצלויה בלאו הכי אסור משום הטמנה בשבת, אפילו בשאינו מוסיף,

וכמ"ש בפני יהושע שם ²⁶³⁷ .

וכן מעשה דאנשי טבריא ²⁶³⁸ ,

נמי מיירי בכהאי גוונא, מדאסרו להם בשתיה כהוחמו בשבת, ולהפשיר מותר לכתחילה ²⁶³⁹ .

וגם לשון מוסיף הבל ²⁶⁴⁰

משמע הכי, דעיקר הגזרה בדבר שיש בו הבל חם, ומטמין בדבר המוסיף. אלא שיש בכלל

מאתים מנה ²⁶⁴¹ ,

וכל שכן להחם הצונן על ידי הטמנה, אבל מכל מקום דוקא דומיא דתוספת הבל בחמין,

שתוספת זו גם כן היד סולדת בו ²⁶⁴² ,

ודמי לרמץ.

(ועוד שעיקר הגזרה היתה על מבעוד יום, וממילא נאסר גם בשבת

במכל שכן ²⁶⁴³ .

ולרב יוסף לפי דעת התוס' לא גזרו כלל בשבת, עיין שם דף ל"ט ²⁶⁴⁴ .

ומבעוד יום ודאי דאין לאסור להפיג צינה בלבד, כדמשמע מחררה שטמנה בגחלים ²⁶⁴⁵ , דהיינו שכבו מבעוד יום, בכהאי גוונא

דלא דמי לרמץ, רק שנשארה טמונה בהם שלא תתקרר. והא דפירש רש"י בעירובין ²⁶⁴⁶

שכבו בשבת, היינו משום דאזיל לשיטתיה ²⁶⁴⁷ דשהייה והטמנה דינם שוה להתיר בכמאכל

בן דרוסאי לחנניה ²⁶⁴⁸ ,

דהיינו שיקרמו פניה מבעוד יום ²⁶⁴⁹ ,

אבל לדידן ²⁶⁵⁰

צריך לומר שכבו מבעוד יום בענין שאין מוסיף הבל).

ואין צריך לומר לגירסת הגאונים ורי"ף ²⁶⁵¹

דגזרה שמא ירתיח מחמת רבוי ההבל, והא ודאי לא שייך אלא בקדרה חמה ולא בצונן להפשיר

לבד. ומשמעות הרשב"א ושאר פוסקים דלדינא לא פליגי, וליכא נפקא מינה ²⁶⁵² .

ואיסור ²⁶⁵³

שאינו מוסיף הבל, לא שייך גם כן בעובדא דרבי, שהרי סתם במשנה ²⁶⁵⁴

ממלא אדם קיתון כו'. ופלוגתא דלהטמין צונן ²⁶⁵⁵ היא בדבר שדרכו להטמין שהוא תבשיל דוקא,

כדפירש רש"י שם, ובהא דוקא אמרינן התם דאדם חשוב שאני ²⁶⁵⁶ .

[ד] שיטת הרשב"א בהטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל

והא ²⁶⁵⁷

דהסכים הרשב"א פ"ג ²⁶⁵⁸ גבי פנאד"ש, לפירוש הרב רבינו

יונה ריש פ"ד, וכתב שנראין דבריו. אי הוה טעם האיסור ²⁶⁵⁹

משום דבכהאי גוונא לא התירו להטמין הצונן ²⁶⁶⁰ ,

באמת הוה אסור אפילו במקצת, כמו שאסרו בקדרה חמה ²⁶⁶¹ .

אלא טעם האיסור הוא משום הטמנה בדבר המוסיף. ולא שמטמין ממש בדבר המוסיף ²⁶⁶² ,

שאז היה גם כן אסור אפילו בהטמנה במקצת, דהיינו אפילו להניח על גבי מיחם לבד בלא

הטמנה, וגם היה אסור אפילו מיחם על גבי מיחם. אלא שבאמת לא שייך כלל במיחם הטמנה

אפילו במקצת, מאחר דלא דמי כלל לרמץ ²⁶⁶³ .

ומשום הכי סלקא דעתא דרבי זירא להתיר לגמרי, משום שההטמנה בבגדים שלמעלה היא דבר

שאינו מוסיף ולא גזרו בצונן, והמיחם שמלמטה, שהוא דבר המוסיף, לא דמי לרמץ, ולא

שייך בו הטמנה אפילו במקצת, מדמניחין מיחם על גבי מיחם ²⁶⁶⁴ .

ואמר ליה רבה דאפילו הכי יש לאסור משום הוספת הבל מדבר המוסיף בהטמנה, אף שהיא דבר

שאינו מוסיף ²⁶⁶⁵ .

והלכך אין לאסור בזה בהטמנה במקצת, דלא אמרינן הטמנה במקצת

הטמנה היא אלא בעיקר גזרת חכמים, בין בדבר המוסיף ומבעוד יום, ובין בדבר שאינו

מוסיף ובשבת, שלא רצו להתיר בטמונה כולה ומקצת פיה מגולה משום שמא יחתה ושמא ירתיח ²⁶⁶⁶ ,

ולא נתנו דבריהם לשיעורים כמו שכתב הרשב"א ²⁶⁶⁷ .

משא"כ איסור זה אינו מעיקר גזרת חכמים ממש, מאחר דמיחם לא דמי לרמץ ולא לגפת

וכיוצא בו מדברים שגזרו עליהם חכמים במנין, אלא שהוא איסור יוצא מכלל גזרתם מסברא,

ולא שייך לומר בו לא נתנו דבריהם לשיעורין ²⁶⁶⁸ .

אלא שזה דוחק, דאם כן הכא נמי הוי להו לאסור במקצת פיה מכוסה

עכ"פ, ולהתיר בכל פיה מגולה ²⁶⁶⁹ .

וכל כהאי גוונא הוי ליה לרשב"א לפרש. ובלאו הכי נמי כל כהאי גוונא הוי ליה

לפרש, כי היכי דלא תקשי מעובדא דרבי.

והנכון ²⁶⁷⁰ בדעת הרשב"א, דסבירא ליה בפשיטות

דאין להוסיף על דברי חכמים, ואין לך אלא מה ששנו חכמים בלשון המשנה באיסור ההטמנה,

דגבי איסור באינו מוסיף שנו במשנה ²⁶⁷¹

לשון כיסוי דוקא, לא יכסנו משתחשך כו', וגבי איסור בדבר מוסיף שנו לשון הטמנה סתם ²⁶⁷² ,

אין טומנין כו', ובמקצת נמי הטמנה היא בלשון המשנה, וכדהוכיח הרשב"א ²⁶⁷³ .

ואף שבגמרא סוף פ"ב ²⁶⁷⁴

נזכרו שתיהן לאיסור בלשון הטמנה, לא נחית התם רבה לפרש חילוקי דיני איסורן, אלא

טעמיהן לבד. בשגם דבשתיהן הטמנה במקצת הטמנה היא, אלא דמכל מקום הך כי אורחה והך

כי אורחה.

דבדבר המוסיף עיקר פעולת ההטמנה היא ודאי מלמטה תחת הקדרה, וגם

סביבותיה ²⁶⁷⁵ ,

ולא על גבה מלמעלה. כנודע ²⁶⁷⁶

שטבע ההבל לעלות למעלה, ואף שמתפשט גם כן לצדדים עד ג' טפחים, כדתנן ריש פ"ב

דבבא בתרא ²⁶⁷⁷ ,

מכל מקום עיקרו עולה למעלה ²⁶⁷⁸ .

ואפילו דשומשמין דאמרינן ²⁶⁷⁹

דלא מסקי הבלא, היינו משום שהקופה מפסקת ²⁶⁸⁰ .

ותדע דבריש פ"ב דבבא בתרא לא מפלגינן בין גפת לגפת, ומשום הכי גזרו ²⁶⁸¹

אף שלא נתן דבר המוסיף על גבי הקדרה מלמעלה.

משא"כ בדבר שאינו מוסיף, רק שמעמיד ההבל החם שבה שלא יצא

החוצה, העיקר הוא על פיה מלמעלה, שאם תהא פתוחה למעלה לא יועילו כלום המוכין

וגיזין שתחתיה וסביבותיה. וגם אם מועילים קצת, אין דרך בני אדם לעשות כן כלל,

והעושה בטלה דעתו, ולא גזרו כלל על דבר שאינו מצוי כלל, כמו שכתבו התוס' פ"ב

דבבא בתרא ²⁶⁸² .

ואם כיסה למעלה ולא למטה וסביבותיה, אמרינן נמי הטמנה במקצת שמה הטמנה, וכדתנן

סתמא לא יכסנו משתחשך

(וגבי ²⁶⁸³

כוזא אפומא דקומקומא, עיקר האיסור הוא משום הולדת חום בדרך הטמנה דוקא, כמו שכתב

הרשב"א פ"ג ²⁶⁸⁴

גבי פנאד"ש, ורוצה לומר דהטמנה בדבר שאינו מוסיף לא התירו בצונן בכהאי גוונא

דמוליד חום, אלא במשמר החום במיחם על גבי מיחם ²⁶⁸⁵ , או להפג צינה בצונן שאינו מוליד חום

כלל, אבל לא במוליד חום, אף דלא מקרי מוסיף הבל ממש, מאחר שאינו רק להפשיר כדלעיל ²⁶⁸⁶ ,

וכמו שיתבאר לקמן ²⁶⁸⁷ .

והלכך אין לאסור אלא באיסור הטמנה באינו מוסיף, דבכיסוי תליא מלתא, משא"כ

בעובדא דרבי ²⁶⁸⁸ .

והא דאסר הרב רבינו יונה ליתן קיתון תוך אמבטי ואפילו מבעוד יום ²⁶⁸⁹ ,

היינו להחם ממש עיין שם).

ותנן נמי ²⁶⁹⁰

ממלא אדם קיתון ונותן תחת הכר כו' תחת הכר סתם, משמע אפילו מגולה מעט סביבותיה

למטה, ואפילו הכי צונן דוקא שרי. ועוד דעל כרחך ודאי לא בעי כולו טמון, שהרי אין

הכר תחת הקיתון לפי משמעות לשון המשנה ²⁶⁹¹ .

ואם כן לפי הוכחת הרשב"א ²⁶⁹²

שלא נתנו דבריהם לשיעורים באין פיה מכוסה בדבר המוסיף, אם כן ממילא מוכח דבאינו

מוסיף אסור בפיה לבדה מכוסה, דומיא דתחתיה במוסיף, ודו"ק.

[ה] שיטת בעל התרומה בהטמנה בדבר המוסיף ושאינו מוסיף

וגם ²⁶⁹³

ספר התרומה וסיעתו, יש לומר דמודים באינו מוסיף ²⁶⁹⁴ ,

כמשמעות לשון המשנה ²⁶⁹⁵

תחת הכר כו', דבכיסוי לחודיה אסור. וכדמשמע גם כן מלשון ספר התרומה ²⁶⁹⁶

וסיעתו גבי כסהו ונתגלה.

ואע"ג דבדבר המוסיף סבירא להו שנתנו חכמים דבריהם

לשיעורים, דלא כרשב"א ²⁶⁹⁷ ,

דהיינו דסבירא להו דאיסור דבר המוסיף הוא כשעיקר ההטמנה הוא בדבר המוסיף ²⁶⁹⁸ ,

לאפוקי גחלים מועטים סביב הקדרה ותחתיה לא מיקרי עיקר, עיין שם סי' רל"א ²⁶⁹⁹

(והא דנקט התם נמי שוגג דוקא ²⁷⁰⁰ ,

היינו משום איסור להניח קופה שטמן על גבי גפת משום אסוקי הבלא ²⁷⁰¹

עיין שם). ולפי זה תלי בריבוי הגחלים ומיעוטן (וכן הוא בירושלמי ²⁷⁰²

רבת רקביבותן כו' עיין שם). ואפשר דתלי בהטמנת רוב הקדרה. ועכ"פ אין פיה מגולה

מדבר המוסיף מועיל כלום, מדלא משני התם בספר התרומה ²⁷⁰³ בפשיטות דלא דמי למעשה טבריא שכולו

טמון בדבר המוסיף. והלכך לא קשה מידי דמ"ש ²⁷⁰⁴

הרשב"א ריש פ"ד ²⁷⁰⁵

ממתניתין ²⁷⁰⁶

נוער את הכיסוי כו'. ואפילו אם אין גם כן גחלים תחתיה רק כל סביבה, לא מהני,

כדמשמע מלשונו סוף סי' רל"א ²⁷⁰⁷

מסביב מכל צד כו'. והטעם שכיון שכל צדדיה או רובן ככולן טמונים בדבר המוסיף, מיקרי

עיקר ההטמנה בדבר המוסיף, גם אם פיה מכוסה בדבר שאינו אפילו מעמיד, אלא ככל כיסוי

קדרות ²⁷⁰⁸ ,

וכן הקרקע מלמטה ²⁷⁰⁹ ,

משום שהצדדים הם הרוב ועיקר ²⁷¹⁰ .

משא"כ באינו מוסיף, רק שמעמיד שלא יצא ההבל החוצה, העיקר

תלוי בפיה, שכשפיה מגולה יוצא ממנו הבל יותר בכפלי כפלים מיציאתו מדופניה המגולים,

משום הכי כיסוי פיה מיקרי עיקר ההטמנה, גם לספר התרומה ²⁷¹¹ .

וזהו דעת רמ"א שלא הגיה כלום בשו"ע ²⁷¹²

סי' רנ"ז ²⁷¹³ אמאי דמבואר מלשונו דכיסוי פיה לחוד

כדי להחם, ולא כדי שלא יתטנף, אסור ²⁷¹⁴

(אלא דרמ"א אפשר דסבירא ליה דגם בדבר המוסיף תלוי בהטמנת פיה דוקא ²⁷¹⁵ .

ומכל מקום זה אינו מוכרח בלשונו ²⁷¹⁶ ).

[ו] ביאור דיני בשר וחררה על גבי גחלים, שלא גזרו משום הטמנה

והנה ²⁷¹⁷

להרשב"א דהטמנה במקצת הטמנה היא, ואפילו בשולי הקדרה לבדן על גבי גחלים, צריך

לומר דהא דתנן ²⁷¹⁸

ולא חררה על גבי גחלים כו', וכן בשר בצל וביצה מוקמינן ²⁷¹⁹

בבישרא אגומרי, אע"ג דהוי ליה הטמנה, ובהטמנה אפילו נתבשל כל צרכו אסור ²⁷²⁰ ,

היינו דוקא בקדרה, אבל על גבי גחלים ודאי לא יחתה שלא יתחרך ויפסיד, כמו שכתב

הרשב"א סוף פרק קמא ²⁷²¹

בפשיטות. ואע"ג דמצטמק ורע לו נמי אסור בהטמנה ²⁷²² ,

פשיטא ליה להרשב"א דלא דמי כלל מצטמק ורע לו למתחרך שנפסד לגמרי (ומה שכתב

הרמב"ם ²⁷²³

שהן כמצטמק כו', היינו משום דמצטמק נמי שרי התם בשהייה ²⁷²⁴ ).

ובפרט ²⁷²⁵

לפי מקור דברי ר"ת (שהביא הרשב"א ריש פ"ד ²⁷²⁶ )

בספר התרומה ²⁷²⁷ ,

דהיינו טעמא דהטמנה אסור בכמאכל בן דרוסאי לחנניה, מפני שמקפיד על חומה, ורוצה

לומר דגלי דעתיה שמקפיד מאחר שמכסה מכל צד, כמו שכתב הר"ן ריש פ"ד ²⁷²⁸ בשם הרב רבינו יונה, ומשום הכי חיישינן

לחיתוי אפילו במצטמק ורע לו, כי החום נוח לו יותר, שאם יתקרר לא יאכל כלל.

משא"כ בצולה על גבי גחלים, אין כאן גילוי דעת כלל שמקפיד על החום כל כך לחוש

שיחתה ויפסידו בשביל כך. ומשום הכי שרי אפילו במטמין כולו בגחלים לצלותו, כדמשמע

בהדיא מחררה שטמנה בגחלים בברייתא ריש פי"ז ²⁷²⁹ .

ועיין ²⁷³⁰

רש"י עירובין רפ"ז ²⁷³¹

דמוקי לה בכבו בשבת. אבל לאוקמה שכבו מבעוד יום ²⁷³² ,

זה אינו במשמע לשון גחלים סתם, עיין תוס' פסחים דף ע"ה ²⁷³³

(ואפילו עוממות וקטומות מוסיפים הבל לתוס' וסיעתם, החולקים על פירוש רש"י ריש

פ"ג ²⁷³⁴ ,

וכבויות לגמרי מיקרו פחמין).

ומשום ²⁷³⁵

הכי לא הוצרך הרשב"א לפרש דלא קשה מידי מחררה על גבי גחלים דבמתניתין דלא

אסרו משום הטמנה במקצת, מאחר דאפילו בכולה שרי התם. ואין צריך לחלק כלל בין מתחרך

למצטמק ורע לו. ואתי שפיר נמי ²⁷³⁶

גם להרא"ש ריש פ"ג בשם הרב רבינו יונה, דלא סבירא ליה לחלק בין צלי על

האש לקדרה (וכהרז"ה שם שהשיג על הרי"ף ²⁷³⁷ ), דהא דלא אסרו הטמנה בחררה היינו טעמא

משום דמיירי לחנניה כדאיתא ליה ולרבנן כדאיתא להו, בגוונא דשרי לאפות מבעוד יום

דלא חיישינן לחיתוי משום דלאו מצטמק ויפה לו הוא. ולא אסרו ²⁷³⁸

הטמנה במבושל כל צרכו אלא משום גילוי דעת שמקפיד על החום, וכאן אין גילוי דעת

שהטמינה מתחלה כדי לאפותה, ואחר כך שב ואל תעשה הוא ²⁷³⁹ .

ומיהו זה אינו ²⁷⁴⁰ ,

כמו שהוכיח הרמב"ן ²⁷⁴¹ ,

הובא ברשב"א סוף פ"ד ²⁷⁴² ,

ובר"ן פ"ג ²⁷⁴³ ,

ממעשה טבריא דאפילו צונן חי אסור להטמין מבעוד יום, וכן כתבו התוס' ²⁷⁴⁴ בשם הרב רבינו יונה. וחמין מצטמק ורע

להן נינהו ²⁷⁴⁵ .

וכן כתב הרשב"א שם פ"ג ²⁷⁴⁶ במסקנא בשם הרב רבינו יונה, לאסור

להטמין קיתון של צונן באמבטי של חמי טבריה אפילו מבעוד יום.

וצריך לומר ²⁷⁴⁷

דחררה שטמנה בגחלים מיירי בכבו מבעוד יום (ורש"י אזיל לשיטתיה שאין חילוק בין

שהייה להטמנה ²⁷⁴⁸ )

ולא דמי לרמץ ²⁷⁴⁹ .

ונקט גחלים משום דהם אסורים בטלטול ²⁷⁵⁰ ,

משא"כ האפר, כמו שכתב ב"י סי' ש"י ²⁷⁵¹ ,

ובשעה שהטמין מבעוד יום גדול היתה אש בהן ולכן נקט גחלים, אלא דמסתמא הטמין בהיתר,

דהיינו שידע שיכבו מבעוד יום (אי נמי סבירא ליה כמ"ש בירושלמי ²⁷⁵²

לחלק בין תבשיל לפת שאין דרכה ליאכל רותחת כתבשיל, דפת חמה חמתה בצדה וכו').

ומתניתין דסוף פרק קמא ²⁷⁵³ , דשרי בקרמו פניה מבעוד יום, היינו

טעמא משום דבמקצת לאו הטמנה היא להרב רבינו יונה כמו שנתבאר לעיל ²⁷⁵⁴

(ולהרא"ש יתבאר לקמן ²⁷⁵⁵ ).

והיינו טעמא ²⁷⁵⁶

דליכא גילוי דעת שמקפיד על חומה, דהיינו טעמא דחיישינן לחיתוי טפי בהטמנה מבשהייה,

להרב רבינו יונה שבר"ן [ריש] פ"ד ²⁷⁵⁷ .

[ז] ביאור דיני שורין אותו בשבת, ושדא ביה גרמא חייא

אבל ²⁷⁵⁸

אין לומר דסבירא ליה להרב רבינו יונה ורא"ש ²⁷⁵⁹ ,

דלא שייך ולא גזרו איסור הטמנה במטמין גוף האוכל לצלותו או אפילו לחממו מבעוד יום,

או אפילו בשבת, כי אם בקדרה או כלי אחר, מדתנן ²⁷⁶⁰

כל שבא בחמין מלפני השבת שורין כו', וכן מדאמרינן סוף פרק קמא ²⁷⁶¹

ואי שדא ביה גרמא חייא שפיר דמי, אע"ג דנטמן ומתכסה תוך הרותחין. דאם כן ²⁷⁶²

אמאי גזרו ²⁷⁶³

בביצה משום הטמנה, ולהרב רבינו יונה ברשב"א שם ²⁷⁶⁴

אפילו מבעוד יום. ודוחק לומר משום שהיא בקליפתה כמו בתוך כלי, דכל כהאי גוונא הוי

ליה לפרש (ועוד שגם לפי זה צריך לומר דבצל סתם שבמשנה סוף פרק קמא ²⁷⁶⁵

דמיירי בסתמא אפילו בקליפתו, היינו על גבי גחלים דוקא, לרב אשי ²⁷⁶⁶

דמוקי לה בבישרא אגומרי, ומשום דבמקצת לאו הטמנה היא).

והא דתנן שורין כו', בלאו הכי צריך להבין לפי דעת רש"י ²⁷⁶⁷ דבמים במים שייך הטמנה (רוצה לומר צונן

בחמין דכלי ראשון דחמי טבריא, דבכלי שני שרי בהדיא בברייתא דף מ"ב ²⁷⁶⁸ ),

וגם התוס' ²⁷⁶⁹ לא פליגי אלא משום שהצונן מתערב בחמין ²⁷⁷⁰ .

על כן צריך לומר דהא דתנן שורין כו', משום דהתם לא מיקרי הטמנה

כלל, כי המליח נראה תוך החמין. וגם אם אינן צלולין כל כך, מכל מקום לא דמי לרמץ

שמכוסה וטמון לגמרי (אלא אם כן נותן כלי תוך החמין כסילון דטבריא, שהמים שבסילון

מכוסים וטמונים לגמרי ²⁷⁷¹ ,

ואף שהסילון נראה, הרי גזירת ההטמנה היא על אוכלין ומשקין, ולא על כלים לגמרי).

והיינו טעמא נמי דגרמא חייא שפיר דמי ליתן ברוטב רותח.

משא"כ מים במים שנעלמים מן העין ונטמנים ומתכסים הצוננים בחמין, ומשום הכי

נכללים בגזירת איסור הטמנה לפירוש רש"י ²⁷⁷² ,

וגם הר"ן ²⁷⁷³

חושש לדבריו עיין שם. ור"י בתוס' ²⁷⁷⁴

סבירא ליה דאף שנטמן ונכסה מן העין יפה כברמץ ממש, אפילו הכי לא דמי לרמץ, שברמץ

אין הנטמן בו מעורב בו כלל, משא"כ במים שמתערבים במים, אלא אם כן הם בתוך כלי,

כסילון דטבריה שאינם מעורבים, וגם הם טמונים ומכוסים מן העין, ואף שהסילון נראה,

הרי גזרת הטמנה היא על אוכלים ומשקין ולא על כלים.

[ח] קופה שטמן בה על גפת, לשיטת הרא"ש, הטור והגאונים

והשתא ²⁷⁷⁵

אתי שפיר להרא"ש ²⁷⁷⁶ ,

דבשר וחררה על גבי גחלים לא דמי לקדירה על גבי גחלים, משום דכשגוף האוכל או המשקה

מגולה לא שייך כלל הטמנה אפילו במקצת, אלא כשהוא בקדרה דוקא. ואף אם פי הקדרה

מגולה, הרי גם בסילון היה פיו מגולה, עכ"פ קצהו הראשון שבו נמשכין המים לתוכו ²⁷⁷⁷ .

אלא דהתם כולו טמון בדבר המוסיף, והכא בקדרה דהדבר המוסיף אינו אלא תחתיה ²⁷⁷⁸ .

ואפילו הכי הטמנה בדבר המוסיף מיקרייא, מדאמר ר' זירא ²⁷⁷⁹

קופה שטמן בה אסור כו' משום דמסקי הבלא ומרתיח הקדרה. ואם כן הוא הדין בקדרה לבדה

בלי קופה ²⁷⁸⁰ ,

מאחר שהאוכל טמון בה והגחלים מוסיפים בם הבל ומרתיחים אותם. ואתי שפיר לשון

הרא"ש ²⁷⁸¹

בשם ר"ח אבל הטמנה על גבי גחלים כו', דכהאי גוונא מקרי נמי הטמנה, והיינו

משום דהתבשיל כולו טמון בקדרה, והקדרה טמונה במקצת בדבר המוסיף, ולא נתנו דבריהם

לשיעורים ²⁷⁸² .

והיינו ²⁷⁸³ נמי מה שכתב הרא"ש ריש פ"ד

שמא יטמין בתוכה ²⁷⁸⁴ ,

דחד טעמא הוא, דמהאי טעמא לא נתנו דבריהם לשיעורים ²⁷⁸⁵ .

וכשאינו ראוי להטמין בתוכו, כגון קרקע הכירה, הוא דאיכא לפלוגי בין דרך הטמנה ממש

בבגדים וכהאי גוונא, דאסור בכל ענין ²⁷⁸⁶ ,

מאחר שבגמרא לא פירש האי טעמא משום גזרה ²⁷⁸⁷ ,

אלא אסרו סתם אסוקי הבלא.

ומשום הכי ²⁷⁸⁸

כתב הטור ²⁷⁸⁹

שגם על ההטמנה של אדוני אבי יש לפקפק מההיא דאמר ר' זירא כו' אלא שהיה מחלק כו',

משמע שזהו חידוש שחידש הרא"ש לחלק כן. אבל בדברי ר"ח ²⁷⁹⁰

אין הכרע כל כך, דאדרבה מדנקט סתם כסא של ברזל כו' יש לומר דאגרופה נמי קאי ²⁷⁹¹ .

אלא דמילתא דפסיקא נקט על גבי גחלים שמוסיפים הבל בודאי, אבל קרקע הכירה, אם בישלו

עליה מעט מזעיר, לאו מילתא דפסיקא היא שמוספת הבל, כדמשמע מלשון הרא"ש ריש

פ"ד ²⁷⁹² .

אלא דהרא"ש סבירא ליה הכי, שאין להוסיף על דברי חכמים שאמרו קופה שטמן בה

כו', אבל בלי הטמנה ממש, אין לאסור משום אסוקי הבלא בקדרה, אלא אם כן נוגעת בגחלים

(שלא לחל[ו]ק על דברי ר"ח ורב האי ²⁷⁹³ .

ומשום הכי ²⁷⁹⁴

נמי לא העתיק הטור דברי רבי זירא להלכה ערוכה בפני עצמה, רק הביאם דרך גררא ופלפול ²⁷⁹⁵ ,

משום דרבי זירא נקט קופה כו', ובאמת לפי דעת הגאונים אף בלי קופה אסור, ולכן הביא

דברי ר"ח לבד במקומם בסי' רנ"ג ²⁷⁹⁶ ),

והטעם ²⁷⁹⁷

כמו שכתב הרא"ש גזרה שמא יטמין בתוכה, והלכך אף בלי קופה אסור משום גזרה זו.

ולא ²⁷⁹⁸

דמי לבשר ובצל שהם מגולים, ואין לגזור במגולה אטו מכוסה וטמון, משא"כ בטמון

בקדרה, דמקרי נמי הטמנה, אף שהיא דבר קשה, דלא גרעה מכיסוי קדרה שהוא גם כן דבר

קשה, ויש בו משום הטמנה אילו היה נותנו כדי להחם. דהא מדמסיק הרשב"א

והר"ן ²⁷⁹⁹

וכל שכן כו' רחב שלא יגע כו', מכלל דמיירי בדבר קשה, ולא בכר וכסת וכהאי גוונא.

וטעמא כדמפרש בירושלמי סוף פ"ד כל הדברים מועילים כו' ²⁸⁰⁰ .

והא דלא שרי ליתן כר על הכיסוי ²⁸⁰¹ ,

היינו משום דאינו עשוי אלא לשמור, כמשמעות לשון הרשב"א כשומר ונותן כיסוי כו' ²⁸⁰² ,

וכן צריך לומר בר"ן ²⁸⁰³ .

וגם אם מתכוין להחם ²⁸⁰⁴ ,

יש לומר דליכא הכירא במילתא, מאחר דאורחיה גם כן לשמור. ומהאי טעמא נמי לא מהני

הקדרה גופה ²⁸⁰⁵ ,

גם אם תמצי לומר דדבר שאינו מוסיף דמי לדבר המוסיף, דלאו בכיסוי לחוד תליא מילתא ²⁸⁰⁶ ,

משום דליכא הכירא דהטמנה כלל לשמור החום, שזהו דרך בישול לחוד לבשל בקדרה וזו היא

עצמה שבישל בה. דהא פינן ממיחם למיחם מותר ²⁸⁰⁷ ,

ונמצא שלא עשה שום מעשה מבעוד יום להטמנה לשמור החום. ומשום הכי לא מיקרי הוספה ²⁸⁰⁸

רק הטמנה מחדש. ומהאי טעמא נמי לא מקרי הטמנה ממש לענין איסור אסוקי הבלא מקרקע

הכירה ²⁸⁰⁹ ,

כמו שאסרו בקופה שטמן בה ²⁸¹⁰ .

ובנוגעת בגחלים היינו טעמא דאסור ²⁸¹¹ ,

משום גזרה, דהיינו שלא נתנו דבריהם לשיעורין ²⁸¹² .

והשתא ²⁸¹³ אתי שפיר נמי מה שכתב הטור סימן

רנ"ח ואין זה כטומן בדבר כו', דלכאורה משנה שאינה צריכה היא, דמהיכי תיתי למיקריא

הטמנה, דהא הטור לא הזכיר כלל שנותן תחת הבגדים, כפירוש הרב רבינו יונה ²⁸¹⁴ , אלא על קדרה חמה בלבד. וגם ברישא ²⁸¹⁵

רוצה לומר על ההטמנה מלמעלה, כגון שמקצת מגולה ²⁸¹⁶ .

שהרי גם הרא"ש ²⁸¹⁷

לא הזכיר רק פירוש ר"י ²⁸¹⁸

בההיא דכוזא כו', וגם הטור נמשך אחריו בסי' שי"ח ²⁸¹⁹

ובנוסחאות אחרות גם בסי' זה כמו שכתב ב"י ²⁸²⁰ .

וכל שכן בהרמב"ם ²⁸²¹ ,

שממנו לקוחים דברי הטור, אי אפשר לפרש כלל כפירוש הרב רבינו יונה, אלא כפירוש

ר"י, כמו שכתב המגיד משנה שם. ולפי מה שנתבאר אתי שפיר, דסלקא דעתך אמינא

מאחר שהקדרה מוספת הבל כקרקע הכירה גרופה, ולשום תבשיל בתוך כלי מקרי גם כן הטמנה

לענין נוגע בגחלים, משא"כ בבישרא אגומרא ²⁸²² ,

קמ"ל דלא מיקרי דרך הטמנה ממש בכהאי גוונא.

ועובדא דרבי ²⁸²³ להרא"ש אתי שפיר כמו שנתבאר לעיל ²⁸²⁴

להרשב"א, משום דלהפשיר לא גרע מכלי שני דלא מיקרי מוסיף הבל, כמו שנתבאר לעיל

בשם רש"י ²⁸²⁵ .

אלא דלפי זה לא אתי שפיר כל כך לשון הטור סי' רנ"ח ואין זה כטומן כו', כיון

דמיירי להפשיר ²⁸²⁶ .

[ט] גם בהפשרה אסרו משום הטמנה, ושוב יוקשה מעשה דרבי

והנה ²⁸²⁷

ברמב"ן במלחמות ²⁸²⁸

גבי אנשי טבריא מבואר בהדיא, דלהפשיר נמי אסור אפילו מבעוד יום בדבר המוסיף. אלא

דיש לומר דהרמב"ן לשיטתיה אזיל דפירש שם שהסילון היה פתוח ²⁸²⁹ ,

ואם כן אי אפשר שיתחממו שהיד סולדת בו מדי עברם לבד. אבל להרשב"א שם ²⁸³⁰

דפירש שהיה סתום, יש לומר דהוחמו ממש, כפשט לשון המשנה ²⁸³¹

כחמין שהוחמו בשבת כו', שהן חמין ממש, גם לרמב"ן ²⁸³²

(דאם לא כן, אמאי אסורים בשתיה, הא אפילו לכתחלה מותר להפשיר לשתיה ²⁸³³ ,

אלא שעשאו הפושרין שנפשרו באיסור הטמנה כאלו הוחמו ממש בשבת ²⁸³⁴ .

ואתי שפיר נמי דלא קשה מידי מאי פריך בגמרא ²⁸³⁵

אילימא רחיצת כל גופו כו', לפי דעת רמב"ן דמיירי מפושרין, ופושרין של ערב שבת

ודאי שרו, דהא אפילו מי הנהר בקיץ מיקרי פושרין, או בחורף שעמדו מעט בבית ²⁸³⁶ .

ועיין שם ברשב"א ²⁸³⁷

שאין חילוק בין להפג צינתם ובין פושרין בכל הסוגיא (דלא כספר התרומה ²⁸³⁸ ).

וכן כתב הר"ן ²⁸³⁹

בהדיא, דדוקא משום שהופשרו בשבת אסור להתחמם כנגד המדורה. אלא דאכחמין שהוחמו כו' ²⁸⁴⁰

פריך, שהן חמין ממש, מדאסורין בשתיה). וכן כתבו התוס' ²⁸⁴¹

שהיה מוקף מכל צד כו', ורוצים לומר מכל צד גם מפיו.

ונמצא ²⁸⁴²

שהמים שבסילון נכנסו בתוכו מבעוד יום, אלא שלא הוחמו כל צרכן לרחיצה מבעוד יום,

דאז ²⁸⁴³

אין לאסור בדיעבד אפילו בהטמנה, כמו שכתבו רשב"א ²⁸⁴⁴

ור"ן ²⁸⁴⁵

בשם רמב"ן ²⁸⁴⁶ ,

אלא גמר חימומן היה בשבת ²⁸⁴⁷ .

ולולי איסור הטמנה אין לאסור כלל מה שהוחמו בשבת, מאחר שהובאו בתוכו בהיתר. ולא

דמי למה שכתבו התוס' ²⁸⁴⁸

לפירוש רש"י וליכא למילף כו'. דהתם לפירוש רש"י מים אלו נכנסו בשבת

והוחמו מאליהן, ואסורים ברחיצה ושתיה ככל מלאכה הנעשית מאליה בשבת, כמו פירות

הנושרין ומשקין שזבו, דאסרו ליהנות שמא יעשה המלאכה בעצמו ²⁸⁴⁹ ,

וכנכרי שליקט ²⁸⁵⁰

בשביל ישראל ²⁸⁵¹ .

משא"כ לפירוש התוס', דהמים הובאו מבעוד יום, אין לאסור כלל כשהובאו בהיתר ²⁸⁵² ,

כמו שהתירו קדרה שנתבשלה כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום ²⁸⁵³ ,

ואפילו קידרא חייתא ²⁸⁵⁴

שמתבשלת כולה בשבת והתירוה באכילה, ולא חיישינן שמא יבשל בשבת לבית הלל ²⁸⁵⁵ ,

או אפילו לבית שמאי ²⁸⁵⁶ ,

והיינו משום ששופת קדרה זו בידים מבעוד יום והבישול יהיה ממילא. משא"כ במים

שנכנסו בסילון ובאמה לפירש"י, לא נעשה בהם שום מעשה מבעוד יום, דקמאי אזלי

כו' ²⁸⁵⁷

(וחילוק זה ²⁸⁵⁸

מצינו בהדיא בסנהדרין דף ע"ז ²⁸⁵⁹

דכפתו בחמה חייב, דסוף ²⁸⁶⁰

חמה לבא ובבידקא דמיא בכח שני גרמא בעלמא הוא, עיין שם ²⁸⁶¹ ).

ואתי שפיר דלא קשה מידי מ"ש בפני יהושע על התוס' ²⁸⁶² מראש ועד סוף, עיין שם.

[י] ביאור נוסף במעשה דרבי, לדעת כל הפוסקים הנ"ל

והנה ²⁸⁶³

לרמב"ן לכאורה יש לומר, דהיינו טעמא דבעובדא דרבי ליכא משום הטמנה במקצת,

משום דסבירא ליה דאפילו כלי ראשון לא מיקרי מוסיף הבל, דמוסיף הבל היינו להרתיח

כלי ראשון כעין האש, כמו שכתב הרמב"ם ²⁸⁶⁴ ,

ואמה דטבריה היינו טעמא משום דהוה ככלי ראשון שעל גבי האוּר, מאחר שאינה מצטננת

לעולם משום שמחוברת למקורה ²⁸⁶⁵ .

אלא דבר"ן לא אתי שפיר כלל, דסבירא ליה כפירוש רמב"ן

שהסילון פתוח ²⁸⁶⁶ ,

וסבירא ליה לחוש לפירוש רש"י לאסור משום הטמנה בכלי ראשון משום חמי האוּר ²⁸⁶⁷ .

וגם זה דוחק מה שהעתיק הרשב"א סוף פ"ד ²⁸⁶⁸

לשון הרמב"ן בסתם לאסור להטמין צונן בכל דבר המוסיף בסתם, דמשמע אפילו מלח

וסיד וגפת שאינן מחממין ממש שהיד סולדת בו ²⁸⁶⁹ ,

אלא מפשירין, והודה לו הרשב"א.

הילכך מחוורתא דסבירא להו להרמב"ן והרשב"א

ורא"ש (עיין שם בדפוס אמשטרדם ²⁸⁷⁰ שהוגה כגירסת הגאונים הפשרו לא זהו

בישולו), דבעובדא דרבי שייך נמי הטמנה במקצת ²⁸⁷¹

(אף על גב דהוה להפשיר. דכיון שחום כלי ראשון מבשל, מקרי מוסיף הבל. מה שאין כן

כלי שני אין חומו מוסיף הבל ²⁸⁷² , בסתם קדרות הטמונות שהן כלי ראשון ²⁸⁷³ .

ומשום הכי קתני ²⁸⁷⁴

כדי שתצלה, לאשמועינן דבעינן חום הראוי לבישול דוקא).

אלא ²⁸⁷⁵

דהיינו דוקא אי שמן יש בו משום בישול, ובכלי ראשון דוקא, אבל אי אין בו משום בישול,

אין לאסור משום הטמנה, מאחר ששנינו כחמין שהוחמו כו' ²⁸⁷⁶ ,

אם כן אין להחמיר יותר מאילו עשה כן בשבת.

ובהא אתי שפיר דלא קשה מידי מ"ש מהר"ם מלובלין על

התוספות ²⁸⁷⁷

ד"ה אלא למאן דאמר כו'. דלרב יוסף אין לאסור כלל מבעוד יום ²⁸⁷⁸ ,

בדיעבד על כל פנים ²⁸⁷⁹ ,

או אפילו לכתחלה ²⁸⁸⁰ ,

להטמין הצונן בתולדות חמה, מאחר דשרי בשבת ²⁸⁸¹ ,

וכן בגפת ומלח ²⁸⁸² ,

אלא בקדרה רותחת ²⁸⁸³

דאסור בשבת להטמין אפילו באינו מוסיף, אסרו מבעוד יום במוסיף על כל פנים.

ואף להחולקין על זה בחידושי הרשב"א שם ²⁸⁸⁴ .

היינו דוקא בדבר שיש בו משום בישול, אלא שהוא בתולדות חמה ²⁸⁸⁵ .

ואף גם זאת ²⁸⁸⁶

משום דלא סבירא להו כמו שכתבו התוס' לרב יוסף דבשבת לא גזרו איסור הטמנה ²⁸⁸⁷ ,

אלא סבירא להו דבשבת נמי גזרו, אלא דחול ואבק לא הוו דבר המוסיף, עיין שם

ברשב"א ²⁸⁸⁸ .

אבל בשמן, אי אין בו משום בישול כלל, לכולי עלמא ²⁸⁸⁹

אין לאסור משום הטמנה, אפילו בשבת. כמו שאין לאסור בו חזרה על גבי כירה בהניחו על גבי

קרקע, או אפילו ליתנו לכתחלה, שאין לאסור משום שנראה כמבשל, מאחר דשרי לבשלו ²⁸⁹⁰ .

רק שלא יהיה חשש חיתוי ²⁸⁹¹ .

וחזרה והטמנה דמו להדדי, כי הא דתניא ²⁸⁹²

אין מחזירין מטמונה לכירה ומכירה לטמונה כו'.

והילכך ²⁸⁹³

לא דמי לאינפנד"ה ²⁸⁹⁴

שהיא דבר יבש שאין בה משום בישול ²⁸⁹⁵ ,

ואפילו הכי אסור להטמינה אפילו באינו מוסיף אם היא חמה, או תחת הבגדים בצוננת עיין

שם ברשב"א ²⁸⁹⁶ .

משום דאינפאנד"ה אסור ליתנה על גבי כירה משום שנראה כמבשל עיין שם, והיינו

טעמא דמחזי כמבשל במבושל כל צרכו שאין בו גם כן משום בישול, על כרחך צריך לומר

דמחזי כמבשל מתחלה, ולא נתבשל עדיין כל צרכו, ואם כן הוא הדין לאינפאנד"ה ²⁸⁹⁷ .

משא"כ בשמן ²⁸⁹⁸ .

וכמו דלא הוה בכלל גזרת חכמים בכירה ²⁸⁹⁹ ,

הוא הדין דלא הוה בכלל גזרתם בהטמנה אפילו בדבר המוסיף, כי לא רצו לגזור אלא שיהיה

המטמין כאילו הוא מחמם ממש חום שהיד סולדת בו בשבת, אבל שיהיה מותר לחמם ממש ולא

להטמין, יהיה כי חוכא בעיני העם, ובוודאי לא גזרו על זה. וכדקתני ²⁹⁰⁰

בהדיא כאילו הוחמו בשבת כו'.

[יא] סברת הט"ז לחלק בין שעה מועטת לשעה מרובה

(ומה ²⁹⁰¹

שכתב הט"ז סי' רנ"ח לחלק בין לשעות הרבה כו' ²⁹⁰² ,

היא סברא הפוכה ממש מהירושלמי סוף פ"ד ²⁹⁰³

דלשעה מועטת קיל טפי מלשהות. וגם הדבר תמוה מצד עצמו, דאיך יהיה האיסור לשעה מועטת

נהפך להיתר כשמשהה עוד, והרי מתחלה נאסר לו להטמין שם כלל אפילו לפי שעה קלה ורגע

אחד. ומיהו לדינא לא קיי"ל כהירושלמי, מדלא הביאוהו הפוסקים ²⁹⁰⁴ .

והיינו משום דגמרא דילן ²⁹⁰⁵

מתרץ בענין אחר על קושיית הירושלמי עיין שם):

[2527] במהדורא בתרא שלפנינו מברר את שיטות הפוסקים בדיני הטמנה

במקצת, שהובאו ונתבארו לעיל סי' רנג ס"י, וסי' רנז ס"י, ובקונטרס אחרון

שם ס"ק ב-ג, וסי' רנח ס"ק א.

ולפי שיטותיהם מברר ומבאר כמה סוגיות

שהתירו בהם את מה שנראה לכאורה שהיא הטמנה, כמו דין מיחם על גבי מיחם (דלקמן סי'

שיח סי"ד); מעשה דרבי בחימום פך שמן בכלי שני (דלקמן סי' שיח סכ"ג); בשר

וחררה על גבי גחלים (דלעיל סי' רנד ס"ב וס"ו); שריית תבשיל בחמין (דלקמן

סי' שיח סי"א); שדי ביה גרמא חייא (דלעיל סי' רנג ס"ח).

והכותרת

"מהדורא בתרא לסימן רנט", פירושה, שמקומה של מהדורא בתרא זו היא אחרי

סימן רנט, שהוא סיום הלכות הטמנה.

ולפי הנראה, עיקר מהדורא בתרא זו, אינו

כדי לפסוק הלכות למעשה, כי אם לברר את שיטת הפוסקים בנושא. ובדך אגב נתחדשו כמה

פרטים בהלכות הטמנה.

*

להקל

על המעיין נחלקה כאן המהדורא בתרא לי"א סעיפים:

(א)

דעת הפוסקים שהטמנה במקצת שמה הטמנה.

ביאור

שיטת הגאונים, רשב"א ורא"ש ור"ן וטור.

(ב)

דעת הפוסקים שהטמנה במקצת אינה הטמנה.

ביאור

שיטת ספר התרומה, אור זרוע וראבי"ה ורבינו יונה.

(ג)

מעשה דרבי ודין מיחם על גבי מיחם, שלא גזרו משום הטמנה.

הטעם

שאין חוששים להטמנה במקצת בדבר המוסיף הבל במעשה דרבי, לרבינו יונה – הטמנה במקצת

אינה הטמנה, ולרשב"א – לא גזרו בלהפשיר לבד. ובמיחם על גבי מיחם – לא מיחלף

ברמץ.

(ד)

שיטת הרשב"א בהטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל.

ואף

שהרשב"א סובר כרבינו יונה שאסור להפשיר צונן בשבת בדבר חם, מכל מקום לא חששו

לזה במעשה דרבי, כי הטמנה בשבת אסורה רק בדרך כיסוי פיה מלמעלה, משא"כ בפך

שמן שבמעשה דרבי

(ה)

שיטת בעל התרומה בהטמנה בדבר המוסיף ושאינו מוסיף.

גם

בעל התרומה סובר חילוק זה, שבדבר המוסיף הבל – עיקר ההטמנה היא בצדדים, ובדבר

שאינו מוסיף הבל – בכיסוי פיה שלמעלה.

(ו)

ביאור דיני בשר וחררה על גבי גחלים, שלא גזרו משום הטמנה.

הטעמים

שאין חוששים בהם להטמנה במקצת, והקשיים בביאורים אלה.

(ז)

ביאור דיני שורין אותו בשבת, ושדא ביה גרמא חייא.

עיקר

טעם ההיתר, כי הטמנת אוכל באוכל נחשב מגולה, ואין שמה הטמנה, אלא אם כן טמונה

בקדרה.

( ח)

קופה שטמן בה על גפת, לשיטת הרא"ש, הטור והגאונים.

מכל

מקום לא אסר הרא"ש הטמנה בקדרה, אלא כשעומדת על גחלים, או שהקדרה טמונה

בבגדים; אף שמשמעות הגאונים לאסור גם כשעומדת בקרקע הכירה ואינה טמונה בבגדים.

(ט)

גם להפשיר אסרו משום הטמנה, ושוב יוקשה מעשה דרבי.

תלוי

במעשה דסילון בחמי טבריה, אם הסילון הי' פתוח או סתום.

(י)

ביאור נוסף במעשה דרבי, לדעת כל הפוסקים הנ"ל.

הלכך

מחוורתא, שהתירו להפשיר בהטמנה בכלי שני ואסרו בכלי ראשון, ולכן התיר רבי להפשיר

השמן בכלי שני.

(יא)

סברת הט"ז לחלק בין שעה מועטת לשעה מרובה.

היפך

סברת הירושלמי, ולא קיי"ל לחלק בין שעה מועטת למרובה.

לכללות מהדורא בתרא זו ראה קובץ הערות

וביאורים (ירושלים) חי"ב ע' צא ואילך (ונחלק שם לכ"ב פרקים). נימוקי שבת

ע' תקה ואילך (ונחלק שם לעשרה פרקים). ביאורי השלחן ע' שיז ואילך. כמה קטעים ממנה

נתבארו בשבת כהלכה פי"א, בביאורים שם. הפרק הראשון נתבאר גם בקובץ פעמי יעקב לו

ע' נט.

[2528] ראה שבת כהלכה פי"א הערה עא, ובקובץ

הערות וביאורים שם, ובנימוקי שבת שם, שכנראה בעת כתיבת השו"ע והקונטרס אחרון

לא הי' לפני רבינו ספר הרשב"א על מסכת שבת (נדפס לראשונה בקושטא בשנת

ת"פ, ובברלין בשנת תקט"ז), אלא מה שהובא מדבריו בר"ן ובב"י. ואחר

שהגיע לידו, בירר וביאר דעתו במהדורא בתרא זו, המתחלת "עיין רשב"א

פ"ד" (וכן במהדורא בתרא לסי' רמג, המתחלת "עיין רשב"א (סוף

פרק י"ו)". וכן בהגהות ממהדורא בתרא שבקונטרס אחרון לסי' רנז ס"ק

א, המתחלת "עיין שם במקור הדין ברשב"א", וס"ק ב המתחלת

"אבל ברשב"א", והמתחלת "עיין רשב"א, דזה אינו".

וכעין זה בקונטרס אחרון לסי' שא ס"ק י "לא נתפשטו עדיין ספרי

הרשב"א".

וראה נימוקי שבת (הערה סא), וכנישתא דבי

רב (לקונטרס אחרון סי' רנז ס"ב עיונים ס"ק יד), שאפשר גם ספר התרומה לא

הי' לפניו במקורו עד אז (נדפס עד אז רק פעם אחת בויניציאה בשנת רפ"ג), ואשר

לכן מאריך לבאר דבריו במהדורא בתרא שלפנינו, ובמהדורא בתרא לסי' רמג, ובמהדורא

בתרא לסי' שא.

ויתירה מזו נראה, שהגיע לידו אז גם ספר

התרומה כתב יד, כנזכר במהדורא בתרא לסי' רמג ס"ז (וכן מצאתי בהדיא בספר

התרומה כתב יד ישן נושן), ולעיל בקונטרס אחרון לסי' לב ס"ק ג (וכן צריך לומר

בספר התרומה ... וכן מצאתי כתוב הוגה שם).

[2529] מז, ב ד"ה קופה (כל זמן שפני הקדירה

דבוקין על פני דבר המוסיף הבל זו היא הטמנה, וכמו שכתבנו בריש פרק כירה משמן של רבינו

האיי ורבינו חננאל ז"ל, שהטמנה במקצת הטמנה היא, ואין הדבר תלוי בהטמנת כל

הקדרה).

[2530] לז, סוע"א ( ושיהוי זה אינה הטמנה,

אלא כגון כסא של ברזל והקדירה יושבת עליה, והיא תלויה (או) באבנים [או] כיוצא בה, אבל

הטמנה על גבי גחלים, דברי הכל אסור ).

[2531]

רשב"א לו, ב (כמו שפירש רבינו האיי גאון ור"ח ז"ל,

וזה לשון רבינו האיי גאון ז"ל, אין טומנין את הקדירה בדבר שמוסיף בחומה ואפילו

מבעוד יום, אבל שיהוי על גבי כירה אינה הטמנה, שלא התירו להניח את הקדירה עצמה בתוך

אש שאין קטום, אלא לתלותה עליו ויש ביניהם ריוח, או להניח כסא בתוך אש והקדירה עליו,

וכך אנו עושין, עד כאן ).

[2532] פ"ג סוס"י א (כמו שכתב רבינו

חננאל ושיהוי זה אינה הטמנה, אלא כגון כסא של ברזל והקדירה יושבת, והיא תלויה באבנים

או כיוצא בהן. אבל בהטמנה על גבי גחלים דברי הכל אסור, דקי"ל הטמנה בדבר

המוסיף הבל אפילו מבעוד יום אסור).

[2533] ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל ט.

[2534] שפירש הב"ח

סוס"י רנז ד"ה הנה שאסרו (דרוצה לומר כשמטמין הקדרה ומכסה אותה מסביב

ועל פיה בדבר שאינו מוסיף הבל, ואחר כך מעמידה על גבי כירה ולמטה בתוכה מלאה גחלים).

[2535] מז, ב ( שהטמנה במקצת הטמנה היא, ואין הדבר תלוי

בהטמנת כל הקדרה).

[2536] לו, ב ( ור"ח

ז"ל כתב כן, שענין משנתינו אינה הטמנה, אלא כגון כסא של ברזל והקדירה יושבת [עליו]

והיא תלויה באבנים או בכיוצא בזה, אבל הטמנה על גבי גחלים דברי הכל אסור) .

הרי שגם בלא הטמנת הקדרה בבגדים, לא התיר אלא על גבי כסא של ברזל, ומכל מקום סיים

כלשון הנ"ל "אבל הטמנה על גבי גחלים דברי הכל אסור".

[2537] סי' רנג ס"י (כתב ב"י, כיון דשולי

הקדרה נוגעים בגחלים הוי הטמנה עכ"ל. ותימה, שהרי בגמרא משמע דלא הוי הטמנה אלא

כשהקדירה מכוסה. ולכן נראה דהכא נמי רוצה לומר שהטמינו הקדירה מסביב במוכין ובבלאות

בגדים והושיבו אותה מלמעלה והיא תלויה באבנים, והגחלים למטה, וזהו הטמנה על גבי גחלים).

[2538] סוף ס"ז (דרוצה לומר

כשמטמין הקדרה ומכסה אותה מסביב ועל פיה בדבר שאינו מוסיף הבל ואחר כך מעמידה על

גבי כירה ולמטה בתוכה מלאה גחלים, אי נמי שקוטם את הגחלים באפר צונן הרבה ומעמיד

הקדרה הטמונה ומכוסה על גבי אותן גחלים, כל זה אסור, דהוי ליה הטמנה בדבר המוסיף

הבל, אבל קדרה מגולה אפילו על גבי גחלים ממש אין בזו הטמנה ... דלא כמו שכתב

ב"י לעיל סימן רנ"ג).

[2539] שר"ח ורב האי גאון מיירו שהקדרה מכוסה,

שאז לא התירו אלא כשהקדרה תלויה או על גבי כסא, ולא כשנוגעת בגחלים.

[2540] שיפרשו המשנה, שלא אסרה משום

הטמנה (אלא משום שיהוי), בלא כסא של ברזל ובלא הטמנה בבגדים.

[2541] טו, ב ד"ה או עד

שיתן (עיקרן של דברים כדברי רבינו האי גאון ורבינו אפרים גאון ז"ל, שפירשו דהכא

לא איירי בהטמנה כלל, אלא כגון שהקדרה יושבת על כסא של ברזל וכיוצא בו, או שהיא תלויה

באבנים, שאין שולי הקדרה נוגעין בגחלים).

[2542] בר"ן על המשנה ריש

פרק כירה, כמועתק לעיל.

[2543] כב, א ד"ה ויש כאן מחלוקת (שיש מי

שאומר דכי אמרינן דאסור להניחה על גבי גפת של זיתים, דוקא היכא דלא מפסיק אוירא בין

קדרה לגפת ... והכי נמי שולי הקדרה מוטמנין הן בכי האי גוונא, והויא לה הטמנה בדבר

המוסיף ... וכי אסרינן הכא, דוקא בדלא מפסיק אוירא בין גפת לקדרה ונמצאת כולה מוטמנת

וכדכתיבנא. וזו היא שיטת הרמב"ן ז"ל).

והוא ברמב"ן מז, סע"ב (כיון שהן נוגעין בגפת עצמו

נקראת הטמנה ... שהוי הוא על גבי כסא של ברזל, כמו שפר"ח ז"ל, ואינה

נוגעת כלל בגחלים).

[2544] מז, סוע"ב (קופה שטמן בה (שנותן בה

מוכין וטומן בה קדירה, רש"י), אסור להניחה על גפת של זיתים), שלכאורה נראה

מדבריו כפירוש הב"ח, דלא אסר כשהניח הקדרה על הגפת, רק כשטמן הקדרה בקופה והניח

הקופה על הגפת).

[2545] שם (שאע"פ ששולי הקופה מפסיקין אכתי הטמנה מיקריא ... אבל

היכא דמפסיקא אוירא, שיהוי מקרי ולא הטמנה כמו שפירשנו בפרק כירה, ואף על פי שהקדרה

למעלה טמונה בקופה שרי).

וכן הובא פירוש זה ברשב"א מז, ב סד"ה

קופה (לדבריהם הא דר' זירא אתא לאשמועינן, דאפילו טמן בקופה שדפניה מבדילין בין

הקדירה והגפת, אסור).

וכן הוא לעיל בקונטרס אחרון לסי' רנז

ס"ק ב ד"ה ובר"ן (והקופה אינה מפסקת, מפני ששולי הקדרה טמונים בתוך

הגפת, אם כן הוא הדין בקדרה שעל גבי הגחלים).

[2546] עתה מבאר שיטת הרא"ש

והטור, שגם הם סוברים כדעת הגאונים שהטמנה במקצת שמה הטמנה, ומכל מקום התירו

להעמיד הקדרה על קרקע כירה גרופה. ומבאר הטעם כיון שקרקע הכירה הגרופה אינו ראוי

להטמין בו, ואין גוזרים בו משום שמא יטמין ברמץ ויחתה.

ובאמת

לא נזכר טעם זה בטור, רק בתוס' וברא"ש, ומבאר הטעם שהטור לא פירש טעם זה,

והמשך דברי הטור.

*

שוב

יחזור לנושא זה לקמן ס"ח, שם יתבאר שאם הקדרה נוגעת בגחלים, גם הקדרה עצמה

נחשבת הטמנה לאוכל שבתוכה. ומכל מקום התירו להעמיד הקדרה על קרקע הכירה, שלענין זה

אין הקדרה נחשבת הטמנה.

*

וכל

זה הוא כדי לבאר היתר העמדת הקדרה על קרקע הכירה לפי שיטת הרא"ש והטור. אמנם

לעיל סי' רנז בקונטרס אחרון ס"ק ב, נתבארו ההוכחות דלא קיי"ל כסברא זו.

ומה

שנוהגים להעמיד הקדרה על קרקע הכירה, לדידן הוא מטעם אחרים:

(א)

כבר נפסק לעיל סי' רנז ס"י (כיון שאין חום הכירה מחמת עצמה אלא מחמת האש, וכל

שעה היא מתקררת והולכת, אינה נקראת דבר המוסיף הבל), ושם נסמן (הערה 747 ).

(ב)

כבר נפסק לעיל שם (אם היא יושבת על גבי גחלים אף אם היא מגולה לגמרי, יש אוסרים,

לפי שזהו כמטמין ... ויש אומרים שכל שהקדרה מגולה למעלה, אין זו הטמנה ... וכן

המנהג). הרי לא קיי"ל כדעת הגאונים שהטמנה במקצת שמה הטמנה, ומכל שכן שהעמדה

על קרקע הכירה אין שמה הטמנה.

[2547] פ"ד סי' ב (יש מקומות שבמקום

שמסיקין האוּר ובשלו הקדרות כל היום, לעת ערב מסלקין את האש וגורפין הרמץ ונותנין

הקדירה לצורך מחר ומכסין אותה באפר צונן ... ויש לתת טעם למנהגם, דשאני התם שנתנו

הקדירה לקופה לשם הטמנה, וגם ראוי להטמין בתוך גפת של זיתים, הלכך איכא למיחש

דילמא אתי למימר מה לי ליתן גפת תחת הקדרה מה לי להטמין בתוכו. אבל במקום שבשלו שם

הקדירה כל היום, תחלת נתינת הקדירה שם לא היתה לשם הטמנה, וגם אין ראוי להטמין

בתוך הקרקע, הלכך ליכא למיחש ... ויש מקומות הרבה שנהגו לעשות חפירה גדולה אצל

מקום האש מרוצפת בלבנים סביב, ומחממין אותה וגורפין אותה ומטמינין בה ... יש לחלק,

דהא דאסרי הטמנה בדבר המוסיף הבל, היינו משום גזירה שמא יטמין ברמץ, והיינו דווקא

כעין הטמנה ברמץ, שהרמץ מגיע לקדירה סביב. אבל בתנור וכן בחפירה זו, שיש אויר הרבה

בין הדפנות לקדירה, לא דמיא להטמנה) .

הרי ביאר כאן שתי הלכות: (א) יש מקומות נהגו להעמיד הקדרה

בקרקע הכירה ולכסות אותה באפר צונן, שבזה כתב הרא"ש הטעם ליישב מנהג זה. (ב)

יש מקומות נהגו להניח הקדרה בקרקע הכירה ונשאר אויר בין דפנות לקדרה, שבזה התיר

הרא"ש (והטור כתב שגם הוא עצמו נהג כן).

ואילו בטור (כתב א"א ז"ל יש נוהגין לעשות חפירה אצל מקום

האש מרוצפת בלבנים סביב, ומסיקין אותה וגורפין אותה ומטמינים בה הקדרה ומכסין אותה

... שהוא הטמנה ובדבר המוסיף הבל ... ודוקא כעין הטמנה ברמץ שהרמץ נוגע בקדרה סביב, אבל בתנור וכן

בחפירה זו שיש אויר הרבה בין הדפנות לקדירה לא דמי להטמנה, ואין להחמיר בה יותר מבשהייה

על גבי כירה. ובענין זה היה הוא מטמין, היה לו כירה שדפנותיה גבוהין יותר מפי הקדרה

ואויר בין דופני הכירה לקדרה ונותן הקדרה לתוכה ומכסה פי הכירה בלוח או בדבר אחר. והיה

נותן בגדים על הכיסוי והיה אומר שאין זה דרך הטמנה כיון שאין הקדרה נוגעת בשום דבר

אלא עומדת על הכירה ואויר בינה לדפנות. אבל הטמנה שמטמינין רוב העולם, שמניחין הקדרה

על הכירה ומכסין אותה וסביבותיה בבגדים איני יודע טעם להתיר).

הרי שעל מנהג המקומות להעמיד הקדרה בקרקע הכירה ולכסות אותה

באפר צונן, כתב "איני יודע טעם להתיר", ונתבאר לעיל סי' רנז בקונטרס

אחרון ס"ק ב ד"ה ובר מן כל דין (אלא ודאי דסבירא ליה

שהתוס' ורא"ש לא כתבו כן אלא ליישב מנהג יש מקומות, אבל הטור לא סבירא ליה

הכי (ומשום הכי לא העתיק זה) דהטעם משום גזרה ).

ואילו על המנהג השני להניח בקרקע הכירה ונשאר אויר בין דפנות

לקדרה, כתב שגם הרא"ש נהג כן, ומועיל מה שנשאר אויר בין דפנות לקדרה.

אמנם לא ביאר הטור, הטעם שאין אוסרים גם בזה משום נגיעת הקדרה

בקרקע הכירה, דהא הטמנה במקצת האסורה לדעת הטור.

ועל זה מבאר כאן, שגם בזה עיקר הטעם "כיון שקרקע הכירה

אינה ראוי להטמנה ואין לגזור בו, כמו שכתב הרא"ש", היינו מה שיישב בזה

הרא"ש את המנהג הראשון. ואף שהטור אינו מסכים לטעם היתר במנהג הראשון, מכל

מקום מסכים לטעם היתר זה במנהג השני.

[2548] מח, א ד"ה דזיתים (ואומר ר"י

שיש ליתן טעם לקיים המנהג, דגבי גפת איכא למיחש שמא יטמין כולה בתוכה, אבל בכירות שלנו

לא שייך למיחש הכי).

[2549] "דשאני התם

שנתנו הקדירה לקופה לשם הטמנה, וגם ראוי להטמין בתוך גפת של זיתים ... אבל במקום

שבשלו שם הקדירה כל היום, תחלת נתינת הקדירה שם לא היתה לשם הטמנה, וגם אין ראוי

להטמין בתוך הקרקע, הלכך ליכא למיחש ".

וראה קובץ פעמי יעקב גליון לו עמ' סו בשוה"ג . שבת כהלכה פי"א בביאורים אותיות ט-י.

[2550] שלא הביא את ההיתר הראשון

שברא"ש, כי אם את ההיתר השני, כנ"ל.

[2551] אף שהטור לא הזכיר לגמרי

כלל זה שבתוס' ורא"ש (וקרקע הכירה אינה ראוי להטמנה ואין לגזור בו), מכל מקום

רמז לו, במה שכתב "וגורפין".

[2552] הטעם שאינה הטמנה במקצת

בקרקע הכירה – כיון שגורפין כו'. והטעם שאינה הטמנה בדפנות הכירה – כיון שיש אויר

בינם.

[2553] אחרי כל האמור לעיל הוסיף

הטור (אבל הטמנה שמטמינין רוב העולם, שמניחין הקדרה על הכירה, ומכסין אותה

וסביבותיה בבגדים, איני יודע טעם להתיר, דאע"פ שמותר להטמין בכסות, כיון שיש

תחת הקדרה אש שמוסיף הבל, אסור).

ולכאורה נראה מכאן כפירוש הב"ח

הנ"ל, שלא אסר הטמנה בבגדים אלא כשהקדרה היא על האש.

[2554] שכתב "שמניחין הקדרה

על הכירה" (ולא כמו בתחלת דבריו שם: "ונותן הקדרה לתוכה ומכסה פי הכירה").

ולכן לא אסר בזה הטור אלא מחמת שהקדרה מכוסה בבגדים.

[2555] שהגאונים לא אסרו הטמנה

במקצת אלא כשהקדרה טמונה בבגדים, וכנסמן לעיל (הערה 2539 ).

[2556] גם לדברי הב"ח,

מיירי כאן הטור כשיש אויר בין הקדרה לבין האש, וטעם האיסור הוא כיון שהקדרה מכוסה

בבגדים, כמבואר בטור ( הטמנה שמטמינין רוב העולם, שמניחין הקדרה על הכירה, ומכסין אותה

וסביבותיה בבגדים, איני יודע טעם להתיר), והיינו שהם נהגו להתיר כיון שיש אויר

בינהם, והטור אוסר כיון שהקדרה מכוסה בבגדים למעלה.

[2557] עתה מבאר את דעת ספר

התרומה ואור זרוע וראבי"ה ורבינו יונה, שגם אם הקדרה נוגעת בגחלים אין שמה

הטמנה, אלא אם כן היא מוטמנת בבגדים.

דעת

פוסקים אלו וכבר הוזכרה בקצרה לעיל סי' רנז בקונטרס אחרון ס"ק ב בהגהה

ד"ה אבל בספר התרומה, ובד"ה אבל להרב רבינו יונה. וכאן מברר ומבאר דעתם.

[2558] בסימנים סי' רלא (ואסור

לתת גחלים בוערות תחת הקדרה שמטמין).

ונתבאר לעיל סי' רנז בקונטרס אחרון

ס"ק ב בהגהה (אבל בספר התרומה ... יש לומר דמיירי בנוגעת), והיינו שאף

כשהקדרה נוגעת בגחלים הבוערות לא אסרו אלא "תחת הקדרה שמטמין" למעלה

בבגדים.

אמנם כאן מוכיח, שלא רק "יש לומר

דמיירי בנוגעת", אלא שבסוף סי' רלא "משמע בהדיא" כן.

[2559] בפסק שבסוף פ' כירה (לא אסרי

רבנן [בשהיה] אלא כשיש גחלים בוערות שאין קטומין במקום תחתיה, אבל על כירה שיש מלח

וסיד שרו להשהות, אע"פ שמוסיפין הבל ... כיון שאין מכסה הקדירה מסביב מכל צד ...

ליכא למיחש שמא יחתה). והיינו שבגחלים בוערות ואינן קטומות אסרו משום שהייה, אבל

בקטומות או במלח וסיד, לא אסרו בשהייה, אלא משום הטמנה כשמכסה הקדרה מסביב מכל צד.

[2560] שאויר מפסיק בין הקדרה

למלח וסיד, ולכן אינה נאסרת משום הטמנה.

[2561] אם נפרש דמיירי בהפסק

אויר בין מלח וסיד לבין הקדרה, ולכן מותר להשהות עליהם הקדרה, ואסור להטמין הקדרה

בבגדים; אם כן הוה ליה לבעל התרומה להוכיח שאסור להטמין הקדרה בבגדים אפילו במפסיק

אוירא.

ואף דקיי"ל כן לעיל סי' רנז

ס"י (אסור להטמין בה הקדרה בבגדים או בשאר דבר שאין מוסיף הבל, אפילו אם אינה

נוגעת בגחלים כלל, כגון שיושבת על גבי כסא של ברזל, או שתלויה על גבי אבנים).

מכל מקום כאן שבא בעל התרומה להוכיח

שבזה שהייה מותרת והטמנה בבגדים אסורה (שלא כדעת הפוסקים לאסור שהייה במוסיף הבל),

הי' צריך להביא הוכחה לזה. ובפרט שמפשטות לשון ר' זירא נראה שלא אסרו אלא כשהקופה

נוגעת בגפת.

[2562] ואם נרצה לומר שלדעת בעל

התרומה פשוט שאין הפרש בין מיפסק אוירא או לאו, עד שלא הוצרך להוכיח דבר זה. וגם

נאמר שהוא סובר כדעת הגאונים שבנוגעת בגחלים שמה הטמנה.

אם כן הוה לי לאסור להניח הקדרה על המלח

וסיד אף בהפסק אוירא והקדרה מגולה.

אלא ודאי סבירא ליה לבעל התרומה שיש

חילוק גדול בין מיפסק אוירא או לאו. וכאן מיירי בלא מיפסק אוירא, שאם הקדרה מגולה

מותר ואם הקדרה מכוסה אסור, דלא כהגאונים.

*

וכל זה בנוגע בגחלים או מלח וסיד, שאין

זו הטמנה לדעתו. אבל אם "מכסה הקדרה מסביב מכל צד" נתבאר בדבריו דהוי

הטמנה. ויתבאר לקמן ס"ה (ואפשר דתלי בהטמנת רוב הקדרה. ועכ"פ אין פיה מגולה

מדבר המוסיף מועיל כלום), ושם נסמן (הערה 2703 ).

[2563] שמה שכתב "ואסור לתת

גחלים בוערות תחת הקדרה שמטמין", משמעות הלשון היא שנוגעת הקדרה בגחלים, כמו

שכתב הב"ח.

[2564] ח"ב סי' ח (שמותר להשהות קדירה על

גבי גחלים ממש, כמו שאנו עושין בערב שבת שאנו משהים קדירה על גבי גחלים עד שבאים

מבית הכנסת).

הובא לעיל סי' רנג ס"י ( ויש חולקין על זה

ואומרים, שלא אסרו להטמין על גבי דבר המוסיף הבל, אלא כשמדביק דבר המיטלטל סביב

הקדרה, שהקדרה כולה טמונה באותה דבר), ונסמן שם (הערה 68 )

"אור זרוע".

ואף שלכאורה נראה מדבריו שלא התיר אלא

כשהקדרה " עומדת על גבי גחלים " שלמטה, אבל אם " מדביק

דבר המיטלטל סביב הקדרה" אסור משום הטמנה.

מכל מקום מפרש כאן בדבריו, כדעת

הראבי"ה רבו, " אפילו בטמונה כולה בגחלים, שרי לדידיה ",

"כיון שהוא מגולה למעלה". ונתבאר לעיל שם (הערה 68 ).

[2565] רמז רצט (כתוב בספר אור זרוע מותר

להשהות הקדרה על גבי גחלים ממש, כמו שאנו עושים בערב שבת שאנו משהים קדרה על גבי

גחלים).

[2566] כמבואר באור זרוע צדקה סכ"ז (וכתב מורי רבינו אלעזר בן

רבינו יואל הלוי). וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קעה.

[2567] סי' קצז (היכא שיש למחרת ביום השבת עדיין

גחלים לוחשות סביבות הקדירה, אסור לסלקה, מפני שמחתה ומבעיר את העליונות ומכבה את התחתונות,

כדאיתא בכריתות, וראוי להיזהר שלא יאמר לגוי לסלקה).

[2568] רמז שכג. במרדכי שם (כתב ראבי"ה,

אבל היכא דאיכא גחלים לוחשות סביב הקדרה, אין לישראל ליטול ולסלק הקדרה, מפני שמחתה

ומבעיר את העליונות ומכבה את התחתונות). ובהגהת מרדכי שם (וראוי ליזהר [שלא] לומר לנכרי

לסלק).

[2569] הובא בחידושי אנשי שם במרדכי רמז רצט אות

ז (והג"ה מדבר שיש סביב הדפנות כל כך שאי אפשר להזיז הכירה שלא יזיז הגחלים).

ועל פי זה נפסק לעיל סי' רנג ס"י ( ואפילו אם גחלים

בוערות מקיפות ודבוקות סביב דופני הקדרה, אין זה הטמנה, כיון שהוא מגולה למעלה ), וסי' רנז ס"י ( ויש

אומרים שכל שהקדרה מגולה למעלה, אין זו הטמנה ), ונסמן שם ושם לאור זרוע הנ"ל.

[2570] ס"ה ( ועכ"פ אין פיה מגולה

מדבר המוסיף מועיל כלום ... בספר התרומה... ממתניתין נוער את הכיסוי כו' ).

[2571] מט, א (טומנין ... בגיזי צמר, ואין מטלטלין

אותן, כיצד הוא עושה נוטל את הכסוי והן נופלות), וכגירסת התוס' נא, א ד"ה או

(תנן נוער את הכיסוי והן נופלות).

והיינו שאף שהקדרה מכוסה בצדדים, ומגולה למעלה, מותר להטמין

בדבר שאינו מוסיף הבל, ואסור להטמין בדבר המוסיף הבל.

[2572] כב, א (אבל הרב רבינו יונה ז"ל כתב

דאפילו מפסיק אוירא בין קדרה לגפת אסור, דכי שרי שהוי על גבי כירה קטומה אף על פי שהיא

מוספת הבל דוקא כשאינה מוטמנת מלמעלה). הרי שלא חילק בין נוגעת הקדרה בגפת או

מפסיק אוירא, ובכל אופן לא נאסרה אלא כשהיא מוטמנת למעלה.

[2573] מז, ב ד"ה גמרא קופה (נראה לי דעל

כרחך הכא בכל ענין מיירי, ואפילו בשאינה נוגעת על גבי הגפת ממש, שאילו בנוגעת ממש למה

לי משום שטמן בקופה, אפילו לא טמן כלל יהא אסור, שהרי כל זמן שפני הקדרה דבוקין על

פני דבר המוסיף הבל, זו היא הטמנה). הרי חילק בינם, שבנוגעת אסורה בכל אופן,

שהטמנה במקצת שמה הטמנה, ואילו באינה נוגעת אסורה רק בטמונה למעלה.

[2574] הר"ן בשם רבינו יונה

( דאפילו

מפסיק אוירא בין קדרה לגפת אסור) . היינו שאין חילוק בין נוגעת לבין אינה

נוגעת.

[2575] " נראה לי ... כל זמן שפני הקדרה דבוקין על

פני דבר המוסיף הבל, זו היא הטמנה".

[2576] והיינו שרבינו יונה מפרש דברי ר' זירא,

שבין אם הקדרה נוגעת בגחלים ובין במפסיק אוירא, לא נאסר אלא כשמוטמנת מלמעלה. ולדעת

הרשב"א בעצמו, נאסרו שניהם (נוגעת בגחלים ומגולה למעלה, או מפסיק אוירא

ומוטמנת למעלה).

[2577] בקטע שלפנינו מתחיל לבאר

את מעשה דרבי, שהתיר להפשיר פך שמן בכלי שני ולא חשש להטמנה, שבזה ידון בכל המשך

המהדורא בתרא שלפנינו. וסיכום המשך הדברים:

(א)

לפי שיטת רבינו יונה מובן הטעם, כיון שפך השמן הי' מגולה למעלה, והטמנה במקצת אין

שמה הטמנה. משא"כ לפי הרשב"א הסובר שהטמנה במקצת שמה הטמנה.

(ב)

לולי סבר הרשב"א סובר כרבינו יונה לענין כוזא אפומא דקומקומא, הי' אפשר לתרץ

שהפשרת פך השמן אינה נחשבת הטמנה בדבר המוסיף הבל, והטמנת צונן בשבת בדבר שאינו

מוסיף הבל מותרת (לקמן ד"ה אלא היינו).

(ג)

אמנם הרשב"א סובר כרבינו יונה שאסור להפשיר צונן בשבת בדבר חם (לקמן ס"ד

ד"ה והא דהסכים הרשב"א), ושוב יוקשה על מעשה דרבי.

(ד)

והנכון בדעת הרשב"א שהטמנה בשבת אסורה רק בדרך כיסוי פיה מלמעלה, משא"כ

בפך שמן שבמעשה דרבי (כדלקמן ס"ד ד"ה והנכון).

(ה)

אחר שמסיים לבאר מעשה דרבי, ממשיך לבאר כמה סוגיות בש"ס שאין חוששים בהם

להטמנה (ס"ו-ח). ואחר כך חוזר למעשה דרבי, ומקשה ממה שנתבאר ברמב"ן,

שהטמנה בדבר המוסיף הבל אסרו אף בלהפשיר, ומדוע אם כן התיר רבי להפשיר פך השמן בכלי

שני (לקמן ס"ט).

(ו)

על כן מיישב, שהתירו להפשיר בהטמנה בכלי שני ואסרו להפשיר בהטמנה בכלי ראשון (לקמן

ס"י ד"ה הילכך מחוורתא).

ובהמשך

לזה מבאר עוד כמה פרטים, שלפום ריהטא קשים לפי דעת הרשב"א, כדלקמן (הערה 2584 ).

[2578] על הא דאמרינן מח, א (רבה ורבי זירא איקלעו

לבי ריש גלותא, חזיוה לההוא עבדא דאנח כוזא דמיא אפומא דקומקומא (מיחם של חמין, והכוזא

היתה מלאה צונן, רש"י), נזהיה (גער בו, רש"י) רבה ... אולודי קא מוליד),

כתב הר"ן רפ"ד כב, א (וה"ר יונה ... פירש ז"ל, דהנחת כוזא אפומא

דקומקומא כדי להטמין שניהם, בדבר שאינו מוסיף הוה, וכגון שכסה הקומקום מבעוד יום, ומותר

לגלותו ולכסותו בשבת כדאיתא לקמן, והיה רוצה להטמין הכוזא בשבת אפומא דקומקומא דקי"ל

מותר להטמין את הצונן, והוה סלקא דעתא דר' זירא דאפילו על גבי מיחם שרי. ורבה אסר,

דלא התירו אלא במטמין בדבר שאינו מוסיף, אבל על גבי מיחם אסור, מפני שתוספת חום המיחם

ניכר בכסוי, ואף על פי שהוא מצד עצמו אינו מוסיף, הוה ליה כמטמין בדבר המוסיף).

[2579] כי אף שאין בזה משום

הטמנה בדבר המוסיף הבל, כדלקמן ד"ה אלא היינו טעמא (דסבירא ליה לרשב"א בפשיטות,

דאיסור מוסיף הבל לא גזרו כלל בלהפשיר לבד, כעובדא דרבי).

מכל מקום עדיין יוקשה על מה שאסר רבינו

יונה להפיג צינתם בשבת בדבר חם בדרך הטמנה, שאם כן מדוע התיר רבי להפשיר פך השמן

בכלי שני.

[2580] מח, א (מורי הרב רבינו

יונה ז"ל ... פירש ... היה רוצה להטמין הכוזא אפומא דקומקמא, דקיימא לן מותר

להטמין את הצונן, ואפילו להפיג צינתן).

[2581] מ, ב (והפגת צינתן היינו הפשר ... דכל מקום

שאמרו כדי שתפיג צינתן היינו הפשר).

הובא גם לקמן ס"ט (ועיין שם ברשב"א

שאין חילוק בין להפג צינתם ובין פושרין).

[2582] מ, ב (א"ר יצחק בר אבדימי פעם אחת

נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי אומר לי טול בכלי שני

ותן, שמע מינה ... הפשרו). ופרש"י (להפשיר בעלמא הוא דקבעי).

וכיון שלדעת רבינו יונה אסור אפילו להפיג צינתן בקומקום, איך

התיר רבי להפשיר הצונן בתוך כלי שני.

[2583] על מעשה רבי, אמרינן בגמרא שם (שמע מינה

תלת שמע מינה ... הפשרו זהו בשולו), זו היא גירסת רש"י שם, ובר"ח שם (ושמע

מינה הפשרו לא זהו בישולו). וביאר ברשב"א שם (אלמא אף על פי שהפשרו לא זהו בישולו,

להפשירו בכלי ראשון לא, מפני שלא התירו להפשיר במקום הראוי לבשל גזירה שמא יבשל, אבל

רש"י ורבותינו בעלי התוספות ז"ל גורסים שמע מינה הפשרו זהו בישולו ... אין

גירסתם עולה יפה דאם איתא מה לי ראשון מה לי שני, כל מקום שהוא מתבשל אסור). וראה

גם לקמן ס"י ד"ה הילכך ( עיין שם בדפוס אמשטרדם, שהוגה כגירסת הגאונים

הפשרו לא זהו בישולו ),

ושם נסמן (הערה 2870 ).

ועל זה מבאר כאן, שאפילו לגירסת הגאונים, שאין שום חשש בישול

בהפשרה זו בכלי שני, עדיין יוקשה אמאי לא תיאסר הפשרה זו משום הטמנה לפי דעת רבינו

יונה. אלא על כרחך דלא מיקרי דרך הטמנה אלא כשכולו טמון, שבאופן זה רצה להטמין

הכוזא אפומא דקומקומא, משא"כ במעשה דרבי שפי הכוס נשאר פתוח למעלה.

[2584] מז, ב (שהטמנה במקצת הטמנה היא, ואין הדבר

תלוי בהטמנת כל הקדרה ... ואם תאמר דוקא בשכולה טמונה חוץ מפיה, אם כן נתת דבריך

לשיעורין).

והיינו שאם נאמר שמה שהדפנות מכוסות נקראת הטמנה, אף שפיה

למעלה מגולה, ואילו מה שהקדרה נוגעת בגחלים אינה הטמנה, אם כן נתת דבריך לשיעורין.

וכיון שלדעת הרשב"א הטמנה במקצת שמה הטמנה, אם כן עדיין

נשאר קשה לדעת הרשב"א מעשה דרבי, מדוע התיר להפשיר פך השמן בכלי שני.

*

בס"ג-ד שלפנינו מקשה ד' קושיות על שיטת

הרשב"א, ומתרצם:

(א) לקמן ד"ה והא דהתיר מקשה ( והא

דהתיר רבי להניח הפך בכלי שני, אע"ג דהטמנה במקצת שמה הטמנה לדעת הרשב"א). ומיישב לקמן ד"ה אלא היינו טעמא ( דסבירא

ליה לרשב"א בפשיטות דאיסור מוסיף הבל לא גזרו כלל בלהפשיר לבד, כעובדא דרבי) . ועוד יישוב לקמן ס"י ( הילכך

מחוורתא דסבירא להו … אף על גב דהוה להפשיר, דכיון שחום כלי ראשון מבשל, מקרי מוסיף

הבל. מה שאין כן כלי שני אין חומו מוסיף הבל ).

(ב) אף אם נאמר שהפשרה בכלי שני אינו הטמנה.

מכל מקום יוקשה כאמור כאן ( ממה שכתב הרב רבינו יונה גבי כוזא אפומא

דקומקמא, דאפילו צונן אסור, אפילו להפשיר בדרך הטמנה … ועל כרחך דלא מיקרי דרך הטמנה

אלא כשכולו טמון … דלא כרשב"א) . ומיישב לדעת הרשב"א לקמן ס"ד ד"ה והנכון ( דגבי

איסור באינו מוסיף שנו במשנה לשון כיסוי דוקא … אין לאסור אלא באיסור הטמנה באינו מוסיף,

דבכיסוי תליא מלתא, משא"כ בעובדא דרבי ).

(ג) לקמן ד"ה ומיהו מקשה ומתרץ ( לא

קשה מידי להרשב"א מהא דמניחים מיחם על גבי מיחם, ולא דמי לעל גבי גחלים וגפת שאסור

משום הטמנה במקצת. דיש לומר דסבירא ליה דמיחם לא מיחלף כלל ברמץ) .

(ד) לקמן ד"ה ואתי שפיר, מקשה אשר

דוקא לפי שיטת רבינו יונה אתי שפיר ( הא דלא אסור להפשיר בכהאי גוונא אלא בשבת

… והוי ליה למימר ליה דהכא אפלו מבעוד יום אסור … משום דבמקצת לאו הטמנה היא ), משא"כ לשיטת הרשב"א שסובר כרבינו

יונה גבי כוזא אפומא דקומקומא, וגם סובר שהטמנה במקצת שמה הטמנה. ומיישב לקמן ס"ד

ד"ה אלא שבאמת ( לא שייך כלל במיחם הטמנה אפילו במקצת, מאחר דלא דמי כלל לרמץ ).

*

וסדר הקושיות והתירוצים יתבאר לקמן ד"ה

ומיהו ( בלא פירוש הרב רבינו יונה, לא קשה מידי להרשב"א).

והיינו שבתחלה הקשה שתי הקושיות על זה שהרשב"א

סובר כרבינו יונה גבי כוזא, וגם סובר שהטמנה במקצת שמה הטמנה (הן קושיות ב; ד הנ"ל).

אחר כך מודיע שלפני שיכתוב התירוצים לשתי

קושיות אלה, יקדים עוד שתי קושיות ותירוצים על הרשב"א עצמו, שאינם קשורים לזה

שהרשב"א סובר כרבינו יונה בההיא דכוזא (הן קושיות א; ג הנ"ל).

ואחרי סיום שני תירוצים אלה, חוזר

ומיישב גם את שתי הקושיות הראשונות, על מה שהרשב"א סובר כרבינו יונה גבי

כוזא, כדלקמן ס"ד ( והא דהסכים הרשב"א פ"ג גבי פנאד"ש, לפירוש הרב רבינו

יונה ריש פ"ד, וכתב שנראין דבריו).

[2585] שאם נאמר כן, תיושב

הקושיא דלעיל לדעת הרשב"א, כשם שנתבאר לפי דעת רבינו יונה, שהרי כשהתיר רבי

להפשיר את פך השמן בכלי שני, היה פיה פתוח למעלה.

וגם הפשרת פך השמן בכלי שני יש לו דין

הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל, כדלעיל (הערה 2579 ).

[2586] היינו שהטמין בשבת את

הכוזא כולו בבגדים שהטמין בו את הקומקום בערב שבת.

[2587] ברשב"א מז, ב

ד"ה קופה (מדקתני במתניתין כיצד הוא עושה נוטל את הכסוי והן נופלות, אלמא

כסוי הקדירה היה מגולה ואף על פי כן לא התירו אלא בדבר שאינו מוסיף, אבל בדבר

המוסיף אסור, ואם תאמר דוקא בשכולה טמונה חוץ מפיה אם כן נתת דבריך לשיעורין).

והיינו שבדבר שאינו מוסיף הבל התירו להטמין בערב שבת, ולא בשבת, אף שכיסוי הקדרה

מגולה, כי הטמנה במקצת שמה הטמנה אף בדבר שאינו מוסיף הבל.

[2588] כאן חוזר רבינו ממה שכתב

לעיל סי' רנז בקונטרס אחרון ס"ק ב ד"ה אבל בשבת (בדבר שאינו מוסיף,

לכולי עלמא לא מיתסר אלא כשמטמין כולו).

אמנם אחר שהגיע לידו חידושי הרשב"א

למסכת שבת (ראה לעיל הערה 2528 ),

וראה שהרשב"א אינו מחלק בינם, הוסיף כאן במוסגר להוכיח שאין לחלק בינם. וכן

מבואר לדעת הרשב"א לקמן ס"ד (אמרינן הטמנה במקצת הטמנה היא ... בין בדבר

המוסיף ומבעוד יום, ובין בדבר שאינו מוסיף ובשבת). וכן העיר בהגהה ממהדורא בתרא

בקונטרס אחרון לעיל שם (עיין רשב"א, דזה אינו), ושם נסמן

(הערה 854 ).

[2589] לד, סוע"א (מפני מה אמרו אין טומנין

בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה כו', מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפילו

מבעוד יום), הרי שהשוו את אופן ההטמנה ביניהם.

[2590] שכבר הובאה לעיל הוכחת הרשב"א

שהטמנה במקצת שמה הטמנה, דאי לאו הכי נתת דבריך לשיעורין. והרי הוכחת הרשב"א

היא גם באינו מוסיף הבל.

[2591] שהרי נפסק ברשב"א (מ, ב)

ובר"ן (יט, א) ובשו"ע (סי' רנז ס"ב), ולעיל שם ס"ד ( אבל

מותר לכפות כלי על התבשיל, כדי לשמרו מן העכברים, או כדי שלא יתטנף בעפרורית, לפי

שאין זה כמטמין להחם, אלא כשומר ונותן כיסוי על הקדרה), ושם נסמן (הערה 705 ).

רואים מכך ש אסור לתת כיסוי על הקדרה להחם, אף בדבר

שאינו מוסיף הבל, ואף שהיא הטמנה במקצת.

[2592] חוזר לבאר שיטת רבינו

יונה שברשב"א, שהטמנת הכוזא אפומא דקומקומא אינה הטמנה בדבר המוסיף הבל

(שאסור אף בערב שבת). כי ההטמנה אפומא דקומקומא היא הטמנה במקצת שאינה הטמנה,

והבגדים שעל הקומקום אינם מוסיפים הבל. וכל האיסור הוא רק מה שעל ידי שנותן את

הכוזא הצונן אפומא דקומקומא לחממו, נעשה הכוזא כדבר חם שאסור להטמינו בשבת בדבר

שאינו מוסיף הבל.

ולפי

זה "אתי שפיר" מה שאיסור הטמנת הכוזא בפומא דקומקומא הוא רק בשבת, אבל

בערב שבת לא אסרינן משום הטמנה בדבר המוסיף הבל.

משא"כ

לדעת הרשב"א שהטמנה במצת שמה הטמנה, עדיין יוקשה למה לא נאסר מבעוד יום.

ומיישב לקמן ס"ד ( והא

דהסכים הרשב"א פ"ג גבי פנאד"ש, לפירוש הרב רבינו יונה ... באמת לא שייך

כלל במיחם הטמנה אפילו במקצת, מאחר דלא דמי כלל לרמץ ... ואמר ליה רבה דאפילו הכי יש לאסור ), ושם (הערה 2665 ).

[2593] כאן חוזר ממה שכתב לעיל

סי' רנז בקונטרס אחרון ס"ק ב ד"ה אבל להרב רבינו יונה (פירש הרב רבינו

יונה דהקומקום נקרא דבר המוסיף הבל), וסי' רנח (להטמין מבעוד יום, בין תבשיל חם

בין תבשיל קר, על גבי קדרה רותחת), ובקונטרס אחרון שם (ולאפוקי מדברי הרב רבינו

יונה שהביא הר"ן שפירש ההיא דכוזא כו' בכהאי גוונא ולאיסור). והיינו שלרבי

יונה נקרא דבר המוסיף הבל ואסור להטמין בו אף מבעוד יום.

אמנם אחר כך הגיעו לידי רבינו חדושי

הרשב"א לשבת, שם העתיק הרשב"א את דברי רבינו יונה הנ"ל, והוסיף

וביאר דבריו (וכמו שפירש שם מורי הרב רבינו יונה ז"ל, ונראין דבריו, דכל שהוא

מוליד חום בדרך הטמנה על גבי דבר חם, כמטמין את הצונן על גבי מיחם, אסור ). והיינו שאין לו דין "מוסיף

הבל" לאסור אף קודם השבת, אלא שאם מטמין עליו בשבת דבר צונן, דינו כמטמין

בשבת דבר חם בדבר שאינו מוסיף הבל.

[2594] "אבל אין מניחים כלי

שיש בו דבר קר על גבי קדרה חמה בשבת, שהרי מוליד בו חום בשבת, ואם הניחו בערב שבת

מותר, שאין זה כטומן בדבר המוסיף הבל".

ואף שהטעם האמור כאן (משום דבמקצת לאו

הטמנה היא), אינו לפי דעת הטור שסובר שהטמנה במקצת שמה הטמנה, כדלעיל ס"א (מאחר

שכבר פירש כן בסי' רנ"ג לאסור בנוגעת בגחלים).

מכל מקום מבאר הטור הלכה זו כמו

הרשב"א, כיון שאין הקומקום דומה לרמץ (כדלעיל הערה 2592 ).

ועכ"פ למדנו מכאן שאיסור זה הוא רק

בשבת, ולא מבעוד יום. וראה נימוקי שבת הערה מג.

[2595] על זה שאסר רבה כוזא על גבי קומקום

(מח, רע"א), הקשה ר' זירא "מאי שנא ממיחם על גבי מיחם", והיינו הא דתניא

נא, ב (מניחין מיחם על גבי מיחם).

[2596] שאינו אסור מבעוד יום.

[2597] כלשון רבינו יונה

שברשב"א ור"ן שם ( הוה ליה כמטמין בדבר המוסיף ).

[2598] הרי הקומקום הוא דבר

המוסיף הבל, ואין הכוזא טמונה בו, אלא נוגעת בו במקצת.

ואף שמכסה את הכוזא בבגדים על הקומקום.

מכל מקום בזה אין אומרים שהבל הקומקום עולה לבגדים, שמחממים את הכוזא, כמו שאין

אומרים כן בפסולת שומשמין, כדלעיל סי' רנז ס"י (קופה שטמן בתוכה הקדרה במוכין,

או בשאר דבר שאינו מוסיף הבל, אסור להעמידה מבעוד יום על גבי פסולת של זיתים, לפי

שהם מעלים הבל למעלה בהמוכין, והמוכין מוסיפין הבל בקדרה הטמונה בהם, והרי היא

כטמונה בדבר המוסיף הבל. אבל מותר להעמידה על גבי פסולת של שומשמין, שהם אינם

מעלים ההבל למעלה).

ואם כן הוי הטמנה במקצת בדבר המוסיף

הבל, דלאו הטמנה היא לרבינו יונה.

[2599] עתה חוזר להאמור לעיל,

לחלק בין מעשה דכוזא, שאסרו רבינו יונה ורשב"א מטעם הטמנה, לבין מעשה דרבי,

שהתיר הטמנה בכלי שני במקצתו.

ולכאורה

הי' מקום ליישב ולומר שלא אסרו במעשה דכוזא אלא משום שהקומקום הי' כלי ראשון,

משא"כ במעשה דרבי, שהתיר הטמנה בכלי שני.

ותירוץ

זה הי' מועיל אף לדעת הרשב"א שהטמנה במקצת שמה הטמנה, שמכל מקום לא אסרו בכלי

שני.

אמנם

אין מקום לחלק בין כלי ראשון לבין כלי שני לענין זה, שכשם שאסרו להפשיר ולהפיג

צינתו בדרך הטמנה, כן הוא בכלי שני.

ואם

כן, טעם ההיתר במעשה דרבי שוב יובן רק לרבינו יונה שהטמנה במקצת אינה הטמנה;

משא"כ לרשב"א שהטמנה במקצת שמה הטמנה.

[2600] שאסור להטמין את הצונן בבגדים

להפשיר על גבי כלי שני. שכשם שאסרו להפשיר ולהפיג צינתו בדרך הטמנה, כן הוא בכלי

שני.

[2601] מ, ב ד"ה מביא (רש"י ורבותינו

בעלי התוספות ז"ל גורסים שמע מינה הפשרו זהו בישולו ... אין גירסתם עולה יפה,

דאם איתא, מה לי ראשון מה לי שני, כל מקום שהוא מתבשל אסור). הרי שבמקום שאסרו

הפשר, אין לחלק בין כלי ראשון לכלי שני.

[2602] ברשב"א שם (ושמא נאמר דכיון דההיא

דרבי בחמי טבריא הוה ... לא אסרו אלא בכלי ראשון דבעלמא מבשל, אבל כלי שני כיון דבעלמא

אינו מבשל ואף כאן ליכא אלא הפשר דבעלמא אינו בישול, אף על גב דלגבי שמן הפשרו זה הוא

בישולו, לא גזרו עליו בכלי שני). הרי שגם בהפשר של שמן יש מקום לחלק בין כלי ראשון

לכלי שני.

[2603] לומר שרבי התיר להפשיר פך השמן בכלי

שני, אף שאסר להפשיר בכוזא.

[2604] מח, רע"א (דאנח כוזא

דמיא אפומא דקומקומא). וכיון שלענין מים לא מצינו חילוק בין הפשר בכלי ראשון לכלי

שני, אם כן הי' צריך לאסור גם הפשרת פך השמן בכלי שני.

[2605] ואילו הי' מערה מים

מהמיחם לכוזא מלאה מים צוננים, לא היה לו דין בישול בכלי ראשון, כדלקמן סי' שיח

ס"כ (ואפילו מכלי ראשון מותר לערות לתוך מים צוננים, שלא אמרו שעירוי מכלי

ראשון מבשל, אלא במערה חמין על גבי תבלין וכיוצא בהן, שאין החמין מתערבין ממש

בתוכן אלא מכין עליהם בקילוחן ומבשלין, אבל מים במים שמתערבים ממש אין כח בקלוח

לבשל מים התחתונים, אלא התחתונים גוברים ומצננים את העליונים).

כך גם הכוזא שעל גבי הקומקום אין לו דין

כלי ראשון, אלא כלי שני.

וכיון שאסר הנחת הכוזא על פי הקומקום,

אף שהוא ככלי שני, בודאי יאסור כן גם להפשיר השמן בכלי שני.

[2606] ברשב"א מח, א (דגזרינן

שמא ישהה ויבוא לידי בישול ... כן תירץ ר"י הזקן הידוע בעל התוספות ז"ל).

ובתוס' מח, א ד"ה מאי שנא ממיחם

הוא בשם רשב"א.

[2607] כמו שהוכיח הרשב"א שם

לגירסתם "שמע מינה הפשרו לא זהו בישולו" (אלמא אף על פי שהפשרו לא זהו

בישולו, להפשירו בכלי ראשון לא, מפני שלא התירו להפשיר במקום הראוי לבשל גזירה שמא

יבשל).

[2608] פ"ג ה"ד (מותר להפשיר במקום שהיד

שולטת ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת).

[2609] מ, ב (דמתניתין וברייתא לא שרו אלא בהפשר

דלא אפשר למיתי לידי בישול ... אבל בירושלמי פירשוה לההיא בהפשר שבמקום שהיד סולדת

בו).

ומכל זה מובן שכאן בהנחת הכוזא מיירי שאינו יכול לבוא לידי

בישול, ומכל מקום אסר משום הטמנה, ואם כן בודאי יאסור משום הטמנה אף בכלי שני.

וממה שהתירו להפשיר פך השמן בכלי שני, מוכח דעת רבינו יונה שהטמנה

במקצת אינה הטמנה. משא"כ לדעת הרשב"א עדיין יוקשה.

[2610] והיינו שבתחלה הקשה שתי קושיות על זה שהרשב"א סובר כרבינו

יונה גבי כוזא, וגם סובר שהטמנה במקצת שמה הטמנה (הן קושיות ב; ד דלעיל הערה

2584 ).

ולפני שכותב התירוצים לשתי קושיות אלה,

מקדים עוד שתי קושיות ותירוצים על הרשב"א עצמו, שאינם קשורים לזה שהרשב"א

סובר כרבינו יונה בההיא דכוזא (הן קושיות א; ג דלעיל שם).

ואחרי סיום שני תירוצים אלה, יחזור

ויתרץ גם את שתי הקושיות הראשונות – על מה שהרשב"א סובר כרבינו יונה גבי

כוזא, כדלקמן ס"ד ( והא דהסכים הרשב"א פ"ג גבי פנאד"ש, לפירוש הרב רבינו

יונה ריש פ"ד, וכתב שנראין דבריו).

[2611] בברייתא נא, ב (מניחין מיחם על גבי מיחם וקדרה על

גבי קדרה), ואין חוששים בזה לאיסור הטמנה במקצת. וכן נפסק לקמן סי'

שיח סי"ד (כלי שיש בו דבר חם שהיד סולדת בו, מותר להניחו בשבת על גבי קדרה

הטמונה בבגדים, כדי שישמור חומו ולא יצטנן ).

וכבר נתבארה הקושיא הג' דלעיל (הערה 2584 ),

שלדעת הרשב"א (ושאר הפוסקים הסוברים) שהטמנה במקצת שמה הטמנה, מדוע לא חששו להטמנה במקצת במיחם על גבי מיחם.

[2612] שמטעם זה לא נאסר להניח

מיחם על גבי מיחם משום הטמנה בדבר המוסיף הבל. וכן הוא לקמן ריש ס"ד (ולא שמטמין

ממש בדבר המוסיף, שאז ... אסור אפילו מיחם על גבי מיחם ... המיחם שמלמטה, שהוא דבר

המוסיף, לא דמי לרמץ, ולא שייך בו הטמנה אפילו במקצת, מדמניחין מיחם על גבי מיחם).

והטעם שלא נאסר משום הטמנה במקצת בשבת

בדבר שאינו מוסיף הבל, יתבאר לקמן ס"ד (דהטמנה בדבר שאינו מוסיף, לא התירו בצונן

בכהאי גוונא דמוליד חום, אלא במשמר החום במיחם על גבי מיחם), ושם (הערה 2685 ).

[2613] ע"א ד"ה שמא (הפקעת סודרין לא

גזרו אטו שמא יטמין ברמץ, דסודרין לא דמו לרמץ).

*

ואף שעיקר איסור ההטמנה בשבת היא אף בדברים שאינם דומים לרמץ,

כדלעיל סי' רנז ס"ב ( בשבת עצמה אסור להטמין החמין אפילו בדבר

שאינו מוסיף הבל, אף על פי שאינו דומה לרמץ כלל. ולמה אסרו, גזירה שמא ימצא קדרה

צוננת כשיבא לסלקה מהכירה ולהטמינה בדבר שאינו מוסיף הבל, וישכח שהוא שבת,

וירתיחנה על גבי האור ).

מכל מקום כאן מיירי בהפקעת הביצה בסודרין שהוחמו בחמה, שלדעת

רבי יוסי לא גזרו לאסור בישול בתולדות חמה. ומכל מקום אסור להטמין בחול ובאבק

דרכים שהוחמו בחמה, משום גזירה שמא יטמין בשבת ברמץ. משא"כ בסודרין דלא דמו

לרמץ לא גזרו לדעת רבי יוסי.

וראה קובץ הערות וביאורים. נימוקי שבת.

[2614] מח, א ד"ה דזיתים (דגבי גפת איכא למיחש

שמא יטמין כולה בתוכה, אבל בכירות שלנו לא שייך למיחש הכי).

ואף דלא קיי"ל כסברה זו, כפי שהאריך רבינו להוכיח לעיל

סי' רנז בקונטרס אחרון ס"ק ב.

מכל מקום הרשב"א על כרחך סובר כן.

ונתבאר לעיל ס"א ד"ה ומה שכתב הטור, אם גם

הרא"ש והטור סוברים סברה זו.

[2615] סי' רלא פסק דיני הטמנה

(לא גזרו אלא דבר שהוא מוסיף הבל מחמת עצמו, כגון מלח וסיד, אבל דבר שהוא חם מחמת דבר

אחר לא גזרו, לפי שהולך ומתקרר). הובא בתוס' שם (ורבינו ברוך פירש שיש לחלק בין תוספת

הבל דגפת לתוספת הבל דכירה שלנו, לפי שהכירה אין חומה אלא מחמת האש, ולעולם מתקרר והולך,

אבל הגפת מוסיף הבל מעצמו).

ואילו הי' הרשב"א סובר טעם זה להיתר, היו מיושבים קושיות

א, ד דלעיל (הערה 2584 ), שאין חוששים בשתי הלכות אלו לאיסור

הטמנה בדבר המוסיף הבל, שהרי בשתיהם מיירי שהתחממו מחמת דבר אחר.

*

ולמעשה נפסק כדעת ס' התרומה, לעיל סי' רנז ס"י (והערה 747 ), וסי' רנח (והערה 927 ), ולקמן סי' שיח ס"ג (והערה קצט).

והיינו שנפסק כסברתו בכללות, אבל לא בכל הפרטים (כדלקמן הערה 2619 ).

וכל האמור בהמשך המהדורא בתרא (ס"ג-ד, וס"ט-י), לברר

הטעם שאין חוששים להטמנה בשתי הלכות אלו, הוא לדעת הרשב"א וסיעתו, שאינם

סוברים כבעל התרומה, וכאמור לקמן ס"י (הלכך מחוורתא דסבירא להו להרמב"ן

והרשב"א ורא"ש ... דבעובדא דרבי).

[2616] אהא דתנן לח, ב (ולא יטמיננה בחול ובאבק

דרכים בשביל שתצלה), אמר רבה לט, א (גזרה שמא יטמין ברמץ).

[2617] "ועל מה דפרישית

לעיל כל דבר שאינו מוסיף הבל כי אם מחמת דבר אחר מותר להטמין שם, לא תקשי מדאמרינן

פרק כירה לא יטמיננה ביצה בחול ובאבק דרכים, פירוש והן חמין מפני החמה. לא היא,

התם מיירי בשבת עצמה, וגזרינן תולדות חמה אטו תולדות האור". והיינו שבשבת

עצמה אסרו להטמין אף בדבר שאינו מוסיף הבל מחמת עצמו.

[2618] לט, א (ורב יוסף מאי טעמא

לא אמר כרבה, אטו לית ליה גזירת הטמנה בדבר המוסיף, כתב מורי הרב ז"ל דקסבר

שלא גזרו אלא בדבר המוסיף מצד עצמו כגון גפת ומלח וכיוצא בהן, אבל הכא שאין חומן

מצד עצמם אלא מחום השמש וכשתסלקם ממקומן יתקררו, הלכך אפילו במקומן לא גזרו).

[2619] שאסר מטעם זה להטמין על

גבי חול שהוחם מכח חמה.

*

ואף שגם לדעת הרשב"א שם מתיר רבה

להטמין הביצה בחול מבעוד יום, מטעם אחר (ולרבה דאמר גזירה שמא יטמין ברמץ, בדין

הוא דאפילו מבעוד יום נמי ליתסר ... אלא היינו טעמא דלא מיתסר מבעוד יום לרבה,

משום דכל שהוחם בערב שבת מן החמה מצטנן הוא לגמרי בליל שבת והוה ליה בשבת דבר

שאינו מוסיף הבל).

משא"כ באמבטי אסור להטמין אפילו

מבעוד יום, דלא סבירא ליה האי טעמא של ס' התרומה.

ולמעשה לא קיי"ל לא כהאי טעמא ולא

כהאי טעמא, אלא כדעת הרא"ש פ"ג ס"ה (לרבה דאסיר משום גזירה שמא

יטמין ברמץ, אסור אפילו מבעוד יום לצורך שבת), וכד לקמן סי' שיח ס"ז ( אסור

לגלגלה על גבי חול ואבק דרכים שהוחמו מכח חמה. ואסור להטמינה בהם אפילו מבעוד יום,

גזרה שמא יטמין ברמץ).

ואף שנתבאר לעיל (הערה 2615 ) דקיי"ל כסברת

ספר התרומה "כיון שאין חום הכירה מחמת עצמה אלא מחמת האש, וכל שעה היא מתקררת

והולכת, אינה נקראת דבר המוסיף הבל".

היינו דוקא בשעה שהחמה והאש אינן מחממות

את התנור ואת הקדרה. משא"כ כשעומדת על האש, וכן החול בשעה שמתחמם מהחמה, הוא

דבר המוסיף הבל, דלא כספר התרומה.

ומה שנתבאר לעיל סי' רנג סכ"ו ( מותר

ליתן תבשיל בשבת על פי קדרת חמין הטמונה על גבי האש (שבכירה) ), ולא חששו בו

להטמנה בדבר המוסיף הבל.

הנה לדידן טעם ההיתר הוא כיון

דקיי"ל שהטמנה במקצת אין הטמנה, ולדעת בעל התרומה – כיון שחום הקדרה אינה

מחמת עצמה אינו חשוב מוסיף הבל. ולדעת הרשב"א וסיעתו (שהטמנה במקצת שמה

הטמנה, וגם כשאינו מתחמת מעצמו נחשב מוסיף הבל), טעם ההיתר הוא כאמור כאן "דמיחם

לא מיחלף כלל ברמץ".

וראה לעיל סי' רנח בקונטרס אחרון (והערה

944 ).

[2620] שם ע"ב ד"ה אמר

ליה רב נחמן ( ההוא

טעמא דהטמנה ליתיה אלא לרבה בלבד ... אליבא דרב יוסף ליתיה, אלא משום תולדות האור ... וכתב עוד מורי הרב ז"ל ... וקיימא

לן כרבה דאמר גזירה שמא יטמין ברמץ, הלכך אסור להטמין קיתון של צונן באמבטי של חמי

טבריא מערב שבת אף על גב דתולדת חמה נינהו, אבל להניח על גביו בלא הטמנה מערב שבת מותר

ובשבת אסור, עד כאן).

[2621] "אפילו עביד הכי,

ליכא איסורא דאורייתא".

[2622] שאסור להטמין בתולדות

האור. ואינו סובר טעם ההיתר הנ"ל שבספר התרומה (שאין גוזרים בתולדות האור,

כיון "דחום על ידי דבר אחר לא דמי לגפת").

[2623] עתה מיישב הקושיא הראשונה דלעיל (הערה 2584 ),

מדוע התיר רבי לחמם הכוס בכלי שני, ולא חשש להטמנה במקצת לדעת הרשב"א.

ומבאר

שכל איסור הטמנה בדבר המוסיף הבל, הוא רק כשמחמם שתהי' היד סולדת בו, משא"כ

במעשה דרבי, שלא רצה אלא להפשיר את השמן שיוכל לסוך בו, לא גזרינן משום רמץ.

ואף

שבשבת עצמה אסורה הטמנה אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל. הכא מיירי בהפשרת צונן, שלא

נאסר בשבת אלא בדבר המוסיף הבל, כדלקמן ד"ה ואיסור שאינו מוסיף.

אלא

שעדיין קשה לפי מה שפסק הרשב"א שגם צונן אסור להפשיר בשבת על ידי הטמנה בדבר

חם. ועל זה יבאר לקמן ס"ד ד"ה והנכון, שאיסור זה הוא רק באופן של כיסוי.

ועדיין

קשה לפי מה שמוכח ברמב"ן שאיסור הטמנה בדבר המוסיף הבל הוא אף בהפשרה. ועל זה

יבאר לקמן ס"י ד"ה הילכך מחוורתא, שאיסור זה רק בכלי ראשון שאפשר להתבשל

בו.

[2624] וכבר נתבאר לעיל ד"ה

ואם כן, שמה שאסרו רבינו יונה והרשב"א לחמם הצונן בדבר שמוליד בו חום, היינו

אף בהפשרה בכלי שני.

ועתה מוסיף להוכיח, שאף איסור הטמנה

במוסיף הבל מבעוד יום, הוא אף בכלי שני.

ולכן מיישב כאן לדעת הרשב"א,

שאיסור הטמנה במוסיף הבל מבעוד יום הוא רק בחימום שהיד סולדת בו, ולא בלהפשיר לבד.

[2625] משנה שם לח, ב (לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים),

ובגמרא שם לט, א (גזרה שמא יטמין ברמץ).

[2626] ולפי מה שיתרץ בסוף

בס"י, שאיסור הטמנה בדבר המוסיף הבל הוא רק בכלי ראשון; אפשר שלא אסור להטמין

באבק דרכים אלא כשמתחמם ביותר. וכדלקמן בסמוך (דומיא דביצה בחול ובאבק דרכים כדי שתצלה

דוקא).

[2627] שבמעשה דרבי מוכח שאפילו

בכלי ראשון אין חוששים להטמנה בדבר המוסיף הבל, ולא אסר אלא משום איסור בישול

בשמן.

[2628] דאמרינן התם (שמע מינה תלת, שמע מינה שמן

יש בו משום בשול). ואם טעם האיסור בכלי ראשון הוא משום הטמנה, אם כן איך למד מכאן

ששמן יש בו משום בישול.

וכן הוכיח לעיל סי' רנז בקונטרס אחרון

ס"ק ב ד"ה ואבל להרב רבינו יונה (ואפילו בכלי ראשון אין איסור משום

הטמנה, עיין שם).

*

אמנם מסקנת רבינו לדעת הרשב"א

וסיעתו (לקמן ס"י ד"ה הילכך מחוורתא), דכלי ראשון נקרא מוסיף הבל, וכלי

שני אינו נקרא מוסיף הבל. ועל מה שהקשה כאן "דאם כן מנא ליה למימר שמע מינה דשמן

יש בו משום בישול", מבאר לקמן שם (דבעובדא דרבי שייך נמי הטמנה במקצת ... אלא דהיינו דוקא אי שמן יש בו משום בישול, ובכלי ראשון דוקא,

אבל אי אין בו משום בישול, אין לאסור משום הטמנה ... אלא דהיינו דוקא אי שמן

יש בו משום בישול, ובכלי ראשון דוקא, אבל אי אין בו משום בישול, אין לאסור משום הטמנה ), ושם (הערה 2872 ).

[2629] ואין לומר שאם הפשר אין

בו משום בישול, הכי נמי אין בו משום הטמנה; שהרי איסור הטמנה הוא אף בדבר שכבר

נתבשל כל צרכו, כדלעיל סי' רנז ס"א (אסור לו להטמינה בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד

יום ... אפילו הוא מצטמק ורע לו ) , והיינו אף שאין בו משום בישול, כדלקמן סי' שיח סי"א

(אין בו בישול אחר בישול, אם נתבשל כבר כל צרכו). יוצא אם כן שאף אם

שמן אין בו בישול, מכל מקום אסור משום הטמנה.

*

ומסקנת רבינו לקמן ס"י, שאיסור

הטמנה בדבר המוסיף הבל הוא רק בכלי ראשון שיש בו בישול, משא"כ שמן שאין בו

בישול אין בו איסור הטמנה. ולפי זה מה שאסרו בדבר שכבר נתבשל ואין בישול אחר

בישול, היינו משום "דמחזי כמבשל מתחלה, ולא נתבשל עדיין כל צרכו ... משא"כ

בשמן".

[2630]

מ, ב ד"ה ומכלל (מותר לתת על גבי קדירה בשבת תבשיל שנתבשל מערב שבת כל צרכו כגון

פאנדיש ... אבל להטמין תחת הבגדים הנתונים על גבי מיחם ודאי מסתברא דאסור, דהא נראין

הדברים שאסור להטמין משחשיכה אפילו תבשיל שנתבשל כל צרכו ואפילו בדבר שאינו מוסיף,

דפרקין דבמה טומנין ובמה אין טומנין בסתם תבשילין שנוי, לא שנא הגיע למאכל בן דרוסאי

ולא שנא קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי, ולא שנא נתבשל כל צרכו, ובין מצטמק ויפה לו

ובין מצטמק ורע לו). ודף מז, ב ד"ה במה טומנין (דאילו יש חילוק

בהטמנה כמו בשהייה, היה להם לבעלי הגמרא לפרש הענין כך, כמו שפירשו בפרק כירה, והיה

להם לחלק כאן כמו שחלקו שם בנתבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו, ובלא נתבשל כל צרכו ומצטמק

ויפה לו, אלא שאין בהטמנה חלוק כלל).

[2631] עתה מבאר שאיסור הטמנה

במוסיף הבל, אינו אלא כשמחמם חום שהיד סולדת בו, ולא כשבא להפשיר כמעשה דרבי.

ומביא

על זה כמה הוכחות:

(א)

מהמשנה שאסרו להטמין בחול ובאבק דרכים "בשביל שתצלה", למעוטי "כדי

להפשיר".

(ב)

ממעשה דטבריה דאסרינן במשנה בדיעבד "כחמין שהוחמו בשבת", ולא רק להפשיר,

שמותר בשבת.

(ג)

מהגמרא ש" אין

טומנין בדבר המוסיף הבל" , משא"כ כשהוא רק להפשיר.

(ד)

מחררה שהתירו להטמין בגחלים, כיון שכבו מבעוד יום, ונשארה בגחלים שלא תתקרר.

(ה)

מגירסת הגאונים באיסור הטמנה בדבר המוסיף הבל "שמא ירתיח", משא"כ

"כדי להפשיר".

וככל

הדברים האלו הוא גם בהטמנת צונן בשבת עצמה, שלמדים מאיסור הטמנה מבעוד יום, שהוא

דוקא כשמחממו עד שהיד סולדת בו, משא"כ להפשיר, ולכן התיר רבי להפשיר בשבת ולא

חשש להטמנה.

[2632] עד שלא הוצרך לפרש.

[2633] שהאיסור להטמין בערב שבת

קדרה חמה בדבר המוסיף הבל, בודאי לא מיירי שמטמין כדי להפשיר, אלא להוסיף בה הבל

שהיד סולדת בו.

[2634] לא אסרו להטמין בדבר

המוסיף הבל, אלא כשמטמינו לחממו חום שהיד סולדת בו.

[2635] במשנה לח, ב (ולא יטמיננה

בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה). ופירש רבה לט, א (גזרה שמא יטמין ברמץ), והיינו, אף

שלדעת רבי יוסי לא אסרו לבשל בתולדות חמה, מכל מקום אסרו להטמין בחול, משום איסור הטמנה,

שמא יטמין ברמץ. למדנו מכאן שאיסור הטמנה הוא רק כשהוא "בשביל שתצלה", למעוטי

"כדי להפשיר" שאינו אסור מטעם הטמנה.

[2636] שהוא ביאר שם טעם איסור זה "מפני שמזיז

עפר ממקומו", אם כן מדוע נקטה המשנה "כדי שתצלה".

[2637] ד"ה רב יוסף (נראה דלרב יוסף, הא דקתני

כדי שתצלה, אף על גב דלהאי טעמא מפני שמזיז, אפילו אם כבר נצלה מבעוד יום אסור להטמינה

בשבת כדי שתחזור ותתחמם, מהאי טעמא גופא מפני שמזיז עפר ממקומו. אלא משום דבכה"ג

בלאו האי טעמא דמזיז, נמי אסור, משום דהוה ליה הטמנה גמורה, דאסור בשבת אפילו בדבר

שאינו מוסיף הבל).

[2638] במשנה שם (מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו

סילון של צונן לתוך אמה של חמין, אמרו להם חכמים, אם בשבת, כחמין שהוחמו בשבת ואסורין

ברחיצה ובשתיה).

[2639] כדתניא מ, ב (מביא אדם קיתון

מים ומניחו כנגד המדורה, לא בשביל שיחמו אלא בשביל שתפיג צינתן ... בשביל שיפשר).

וכן נפסק לקמן סי' שיח סכ"ד (מותר ליתן קיתון של מים או שאר משקין כנגד

המדורה להפיג צינתן).

אלא ודאי מיירי מעשה דאנשי טבריא,

שהוחמו

עד שהיד סולדת בו.

*

וכן הוכיח לקמן ס"ט, לדעת

הרשב"א (כפשט לשון המשנה כחמין שהוחמו בשבת כו', שהן חמין ממש ... דאם לא כן,

אמאי אסורים בשתיה, הא אפילו לכתחלה מותר להפשיר לשתיה).

אמנם לקמן שם הובאה דעת הרמב"ן

"דלהפשיר נמי אסור אפילו מבעוד יום בדבר המוסיף".

ולפי דעתו מבאר את האמור במשנה "שעשאו

הפושרין שנפשרו באיסור הטמנה כאלו הוחמו ממש בשבת".

[2640] בגמרא שם לד, רע"ב (אין טומנין בדבר

המוסיף הבל). והרי "מוסיף הבל" פירושו שהקדרה חמה כבר (כדלעיל הערה 2633 ), וההטמנה מוסיפה בה עוד הבל.

[2641] ב"ק עד, א. והיינו, אף שעיקר

איסור הטמנה במוסיף הבל מיירי, שהקדרה היא כבר חמה, ומוסיף בה הבל, למדנו מכך

שאסור אף " להחם הצונן על ידי הטמנה" , באותו אופן שמוסיף בו חום שהיד סולדת

בו.

[2642] והיינו הן במטמין צונן

מבעוד יום בדבר המוסיף הבל, והן במטמין צונן בשבת בדבר המוסיף הבל, לא אסרו אלא

במוסיף הבל עד שהיד סולדת בו.

[2643] וכשם שהאיסור להטמין

מבעוד יום, הוא דוקא בדבר המוסיף הבל כשהיד סולדת בו, כך גם האיסור להטמין צונן

בשבת בחמין, הוא דוקא כשהיד סולדת בו.

[2644] ע"א ד"ה אלא (ואם תאמר לרב יוסף

אטו מי לית ליה גזירה שמא יטמין ברמץ, והא מהאי טעמא אסרינן להטמין בדבר המוסיף הבל.

ויש לומר דמבעוד יום איכא למיגזר שמא יטמין ברמץ ושמא יחתה, אבל הכא לא שייך למיגזר,

דאטו אי שרינן לבשל בחמי חמה ניחוש דילמא אתי לבשל בחמי אור).

[2645] ברייתא שם קכג, א (חררה שטמנה בגחלים אם מגולה מקצתה מותר לטלטלה),

הרי שאינו אסור משום הטמנה, מאותו טעם, כיון דמיירי שכבו הגחלים, ואינו מחמם יותר

את החררה בחום שהיד סולדת בו, אלא כדי שלא תתקרר.

הדיון בהלכה זו, והטעם שאין חוששים בה

לאיסור הטמנה בדבר המוסיף הבל, יתבאר לקמן ס"ו, ומסיק שם ד"ה וצריך לומר

(דחררה שטמנה בגחלים מיירי בכבו מבעוד יום).

אלא שגם גחלים שכבו עדיין מוסיפים קצת

חום, ומדוע לא אסרוהו משום הטמנה בדבר שמוסיף הבל. ולפי האמור כאן ש"מבעוד יום

ודאי דאין לאסור להפיג צינה בלבד" מובן הטעם שאינו נחשב כהטמנה בדבר המוסיף

הבל.

[2646] עז, א ד"ה וחררה שהטמינה (אתמול בגחלים,

ועכשיו כבו). ואם כן למה לא יאסר מטעם הטמנה מבעוד יום בדבר המוסיף הבל.

[2647] ר"פ כירה לו, ב ד"ה עד שיגרוף

(הגחלים, משום דמוסיף הבל). ופירש דבריו ברשב"א שם ד"ה עד שיגרוף (שהוא מפרש

ענין הפרק הזה אף בהטמנה, והוא סבור שכל גרוף וקטום וכן קש וגבבה אין מוסיפין הבל).

וכן הוא בר"ן טו, ב (לפי שהוא מפרש זה הפרק (אף) בהטמנה, דכל שגרוף וקטום סבירא

ליה שאינו מוסיף הבל).

הובאה דעה זו גם לעיל סי' רנז ס"א ( ויש חולקין על זה

ואומרים, שאף להטמין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום מותר כל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי,

או שהוא חי לגמרי סמוך לחשכה ממש).

וכיון שהחררה קרמו פניה מבעוד יום, דהוי

כמאכל בן דרוסאי, מותר אף להטמינה, אף אם לא כבו מבעוד יום.

[2648] כדלעיל סי' רנג ס"א

( אסור ליתן עליה תבשיל מבעוד יום להשהותו עליה ... אם כשמגיע הלילה אין התבשיל מבושל עדיין כמאכל בן דרוסאי ),

ושם נסמן (הערה 7 ).

[2649] משנה יט, ב (אין נותנין פת לתנור עם חשכה

ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה מבעוד יום). וברש"י לז, ב ד"ה

ורב ששת (אדחנניה סמכינן, הואיל ותנן סתם מתניתין כוותיה, כדאמר הא קרמו שרי).

[2650] שאוסרים להטמין גם במבושל כל צרכו כדלעיל

סי' רנז ס"א ( אסור לו להטמינה ... אפילו הוא מצטמק ורע לו).

[2651] כל האמור כאן, שכל איסור

הטמנה במוסיף הבל הוא רק ביד סולדת בו, ולא בהפשרה. כן הוא לגירסת הגאונים

ורי"ף יד, ב (מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום, גזירה

שמא ירתיח). וכן הוא בר"ח לד, סע"א. רמב"ם פ"ד ה"ב (אסרו

חכמים להטמין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום, גזירה שמא תרתיח הקדרה בשבת). מ"מ

שם (גרסת הגאונים ז"ל אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפילו

מבעוד יום, גזירה שמא ירתיח).

הרי שכל איסור ההטמנה במוסיף הבל הוא

כשיכול להרתיח על ידי הטמנה זו, ולא כשמטמין להפשיר בלבד.

[2652] שם ד"ה אמר רבא. וראה שם (וכן בר"ן

שם ד"ה אמר רבא) הנפקא מינה בינם לענין הטמנה בבין השמשות בדבר המוסיף הבל.

אבל בעצם הדין, שלא נאסרה הטמנה בדבר המוסיף הבל, אלא כשיכול

להרתיח על ידי הטמנה זו, "לדינא לא פליגי וליכא נפקא מינה" בין דעות

אלו.

[2653] אחר שביאר הטעם שהמפשיר

כוס מים אין בו משום הטמנה בדבר המוסיף הבל מבעוד יום, מבאר הטעם שאין בו משום

מטמין בשבת, שאסור אפילו אינו מוסיף הבל.

[2654] נא, א (ממלא את הקיתון ונותן לתחת הכר או

תחת הכסת). והיינו שמותר להטמין הצונן בשבת, וכל האיסור הוא רק ההטמנה בדבר המוסיף

הבל.

[2655] בברייתא ובגמרא שם (אמר רב יהודה אמר שמואל

מותר להטמין את הצונן ... דאי ממתניתין הוה אמינא הני מילי דבר שאין דרכו להטמין (כגון

מים צוננין שאין דרכן להטמין תחת כר וכסת לחממן, שאין מתחממין בכך, הלכך ליכא למיגזר,

רש"י), אבל דבר שדרכו להטמין (לחמם, כגון תבשיל, אימא לא יטמיננו, רש"י)

לא, קמ"ל ... כי הא דיתיב רבי ואמר אסור להטמין את הצונן, אמר לפניו רבי ישמעאל

ברבי יוסי אבא התיר להטמין את הצונן, אמר כבר הורה זקן). הרי קיי"ל שמותר

להטמין את הצונן אפילו בדבר שדרכו להטמין.

וכן נפסק לעיל סי' רנז ס"ט ( ואם נתקרר קצת עד

שאין היד סולדת בו, אפילו בעודו בכלי ראשון, מותר להטמינו. וכל שכן שמותר להטמין

צונן גמור, כדי שלא יצטנן ביותר, או כדי שתפיג צנתו ).

[2656] בגמרא שם (אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה אטמין

לי צונן ... שמע רבי אמי ואיקפד ... סבר אדם חשוב שאני).

יוצא מכך, דליכא פלוגתא, ולא החמירו באדם חשוב, אלא במטמין

תבשיל שדרכו להטמין. משא"כ בהטמנת מים צוננים, סתם במשנה שמותר. וכן מה שהתיר

רבי להטמין פך השמן הצונן כדי להפשירו, מותר הוא לכל הדעות אף באדם חשוב.

[2657] עתה מקשה על היישוב

הנ"ל בשיטת הרשב"א, שהפשרת

כוס שמן בכלי שני אין בו משום הטמנה; שהרי הרשב"א הסכים לדעת רבינו יונה,

לאסור הפשרת הכוזא הצונן על גבי הקומקום החם, ומדוע לא יאסור מטעם זה להניח בשבת

מיחם על גבי מיחם, ופך שמן בתוך כלי שני (קושיות ב-ג דלעיל הערה 2584 ).

ובתחלה

רוצה ליישב, שאיסור הפשרת הכוזא אינו מעיקר הגזירה, אלא "איסור יוצא מכלל גזרתם

מסברא", ובזה מודה הרשב"א שהטמנה במקצת אין שמה הטמנה. אך מסיים שזה

דוחק.

ועל

כן מיישב את ההלכה הנ"ל לשיטת הרשב"א באופן אחר, שהטמנה בדבר שאינו

מוסיף הבל היא דוקא כשמכסה על גבי פיה למעלה, ששומרת על החום שלא יצא, וכדלקמן

בהמשך.

[2658] ברשב"א מ, ב ד"ה ומכלל דברים

אלה (פאנדיש וכיוצא בהן ... להטמין תחת הבגדים הנתונים על גבי מיחם ודאי מסתברא דאסור

... ואף על גב דקיימא לן דמותר להטמין את הצונן ... אפילו הכי על גבי מיחם אסור

... והיינו כרבה דנזהיה לההוא גברא דמנח כוזא דמיא אפומא דקומקמא, כדאיתא בריש פרק

במה טומנין, וכמו שפירש שם מורי הרב רבינו יונה ז"ל, ונראין דבריו, דכל שהוא מוליד

חום בדרך הטמנה על גבי דבר חם כמטמין את הצונן על גבי מיחם, אסור). וכמובא ברשב"א

מח, א (מורי הרב רבינו יונה ... פירש הוא ז"ל, דהכא בהנחת כוזא אפומא דקומקמא

כדי להטמין שניהם בדבר שאינו מוסיף הבל היה מעשה, ובשבת היה ... והיה רוצה להטמין הכוזא

אפומא דקומקמא, דקיימא לן מותר להטמין את הצונן ואפילו להפיג צינתן כדבעינן למיכתב

לקמן, ומשום הכי הוה סלקא דעתיה דרבי זירא שאפילו על גבי מיחם נמי שרי, ורבה אסר דלא

התירו להטמין את הצונן אלא בדבר שאינו מוסיף הבל, אבל על גבי מיחם אסור מפני שתוספת

חם המיחם ניכר בו, והוה ליה כמטמין על גבי דבר המוסיף הבל, שלא התירו במיחם על גבי

מיחם אלא מיחם דוקא, שאין חומו של תחתון ניכר בעליון, שאינו אלא משמר חומו).

[2659] עתה בא לדון בגדר איסור

זה לדעת רבינו יונה והרשב"א, שאסרו להפשיר הכוזא (והפאנדיש) הצונן, על גבי

מיחם, בדרך הטמנה, שיש לבארו בג' אופנים (שבזה דן בכמה מקומות בהמשך המהדורא בתרא,

ובקונטרס אחרון לעיל סי' רנז-ח):

(א)

דינו כמטמין בדבר המוסיף הבל, כדלעיל סי' רנז בקונטרס אחרון ס"ק ב ד"ה

אבל (גבי כוזא אפומא דקומקומא, פירש הרב רבינו יונה דהקומקום נקרא דבר המוסיף הבל).

אמנם לפי זה הי' צריך לאסור אף מבעוד יום, וכדלעיל ס"ג ד"ה ואתי שפיר (הא

דלא אסור להפשיר בכהאי גוונא אלא בשבת ... כדמשמע מלשון הסוגיא מאי שנא ממיחם כו',

דמיירי בשבת, והוי ליה למימר ליה דהכא אפילו מבעוד יום אסור). ולכן נראה יותר

כאופן השני.

(ב)

דינו כמטמין בדבר שאינו מוסיף הבל, כמבואר כאן (טעם האיסור משום דבכהאי גוונא לא התירו

להטמין הצונן), וכדלקמן במוסגר (דהטמנה בדבר שאינו מוסיף לא התירו בצונן בכהאי גוונא

דמוליד חום ... אף דלא מקרי מוסיף הבל ממש). והטעם שאינו נחשב לרבינו יונה מטמין

בדבר המוסיף הבל, נתבאר לעיל ס"ג ד"ה ואתי שפיר (משום דבמקצת לאו הטמנה היא,

אלא דבדבר שאינו מוסיף לא התירו להטמין את הצונן, בכהאי גוונא שחום ההפשר נולד בו מדבר

המוסיף שהוא המיחם). ולרשב"א הסובר שהטמנה במקצת שמה הטמנה, הטעם שכאן אינו

נחשב מטמין בדבר המוסיף הבל, נתבאר כאן (משום שההטמנה בבגדים שלמעלה היא דבר שאינו

מוסיף ולא גזרו בצונן, והמיחם שמלמטה, שהוא דבר המוסיף, לא דמי לרמץ, ולא שייך בו הטמנה

אפילו במקצת). ועוד טעם יתבאר לקמן במוסגר (וגבי כוזא אפומא דקומקומא, עיקר האיסור

הוא משום הולדת חום בדרך הטמנה דוקא ... אף דלא מקרי מוסיף הבל ממש, מאחר שאינו רק

להפשיר ... והלכך אין לאסור אלא באיסור הטמנה באינו מוסיף).

(ג)

כאמור כאן "איסור זה אינו מעיקר גזרת חכמים ממש, מאחר דמיחם לא דמי לרמץ ולא לגפת

וכיוצא בו מדברים שגזרו עליהם חכמים במנין, אלא שהוא איסור יוצא מכלל גזרתם מסברא

... אלא שזה דוחק). ולכן מסיק כאופן האמצעי.

כל

זה הוא בביאור דעת רבינו יונה והרשב"א בהלכה זו של כוזא אפומא דקומקומא. אבל

למעשה לא קיי"ל כדעתם, כדלעיל סי' רנח בקונטרס אחרון (ושם הערה 936 ).

[2660] שאילו היינו אומרים שטעם

איסור הטמנת צונן בחם, דהוי כמטמין קדרה חמה, שאסור בשבת.

[2661] שנתבאר לעיל ס"ב

(במוסגר), שגם הטמנה במקצת בדבר שאינו מוסיף הבל שמה הטמנה.

ואם כן היו נשארות השאלות הנ"ל, מדוע

לא אסר רבי להפשיר פך השמן בכלי שני, ומדוע התירו להניח מיחם על גבי מיחם.

[2662] שאילו היינו אומרים שטעם

איסור הטמנת צונן בחם, דהוי כמטמין בדבר המוסיף הבל, והיינו אומרים שאסור אף על

גבי קדרה שאינה דומה לרמץ, ואסור אף במפשיר,

[2663] כדלעיל ס"ג ד"ה

ומיהו (לא קשה מידי להרשב"א, מהא דמניחים מיחם על גבי מיחם, ולא דמי לעל גבי גחלים

וגפת שאסור משום הטמנה במקצת. דיש לומר דסבירא ליה דמיחם לא מיחלף כלל ברמץ).

[2664] והיינו שטעם היתר מיחם על

גבי מיחם הוא משום "שבאמת לא שייך כלל במיחם הטמנה ... דלא דמי כלל

לרמץ", משא"כ בכוזא אפומא דקומקומא הוא מכוסה בבגדים דדמי לרמץ.

ומה שאמרו בגמרא מח, א (מאי שנא ממיחם על

גבי מיחם, אמר ליה התם אוקומי קא מוקים הכא אולודי קא מוליד), יתבאר לקמן ד"ה

והנכון (דהטמנה בדבר שאינו מוסיף, לא התירו בצונן בכהאי גוונא דמוליד חום, אלא במשמר

החום במיחם על גבי מיחם), ושם (הערה 2685 ).

[2665] אף שהמיחם לא דמי לרמץ,

והבגדים אינם מוסיפים הבל, מכל מקום אסרו להטמינו כך בשבת.

ובזה נתיישבה הקושיא האמורה לעיל

ס"ד ד"ה ואתי שפיר (ואתי שפיר נמי הא דלא אסור להפשיר בכהאי גוונא אלא בשבת

... והוי ליה למימר ליה דהכא אפלו מבעוד יום אסור. והיינו טעמא ... משום דבמקצת לאו

הטמנה היא). והיינו לרבינו יונה; משא"כ לדעת הרשב"א דהטמנה במקצת שמה

הטמנה, הטעם הוא כאמור כאן משום דלא דמי לרמץ ולא גזרו בו. ואיסור "הוספת הבל

מדבר המוסיף בהטמנה", הוא רק בשבת.

וכל זה הוא לדעת הרשב"א. אבל לדעת

רבינו יונה נשאר הטעם כיון שהטמנה במקצת אינה הטמנה. וראה קובץ הערות וביאורים

הערה 129.

[2666] שמא יחתה בדבר המוסיף הבל, ושמא ירתיח

במטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל, כדלעיל סי' רנז ס"ב ( בשבת

עצמה אסור להטמין החמין אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל, אף על פי שאינו דומה לרמץ כלל.

ולמה אסרו, גזירה שמא ימצא קדרה צוננת כשיבא לסלקה מהכירה ולהטמינה בדבר שאינו

מוסיף הבל, וישכח שהוא שבת, וירתיחנה על גבי האור) .

[2667] מז, ב (שהטמנה במקצת הטמנה היא, ואין הדבר

תלוי בהטמנת כל הקדרה ... ואם תאמר דוקא בשכולה טמונה חוץ מפיה, אם כן נתת דבריך

לשיעורין). ונתבאר לעיל ס"ב (והערה 2584 ).

[2668] ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל צא.

[2669] היינו שכל פיה מגולה

מותר, מטעם שלענין זה הטמנה במקצה אין שמה הטמנה, ומקצת פיה מכוסה עכ"פ יהי'

אסור, מטעם הטמנה בכולה. ולא נתפרש טעם החילוק. וראה קובץ הערות וביאורים. נימוקי

שבת.

[2670] אחר שדחה ביאור הנ"ל

בשיטת הרשב"א, מיישב הלכה זו לפי שיטת הרשב"א באופן אחר:

אף

שהטמנה במקצת שמה הטמנה, מכל מקום הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל היא דוקא כשמכסה על

גבי פיה למעלה, ששומרת על החום שלא יצא. ואילו הטמנה בדבר המוסיף הבל, היא דוקא

כשהיא למטה תחת הקדרה, שטבע ההבל לעלות למעלה, ולכן:

(א)

במעשה דכוזא, מה שהקומקום מחמם את הכוזא, אינו נחשב כדבר המוסיף הבל, כדלעיל

ס"ג. אבל נחשב הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל, ואסור כיון שהכוזא מכוסה למעלה.

(ב)

במעשה דרבי, מה שהכלי שני מחמם את הכוס, אינו נחשב כדבר המוסיף הבל, כדלעיל

ס"ג. ולא נאסר משום הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל, כיון שהכוס אינו מכוסה

למעלה.

(ג)

במיחם על גבי מיחם, לא נאסר משום הטמנה בדבר המוסיף הבל, כי אינו דומה לרמץ. ולא

נאסר משום הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל, כיון שהמיחם העליון אינו מכוסה למעלה.

[2671] נא, א (לא כסהו מבעוד יום, לא יכסנו משתחשך).

[2672] מז, ב (במה טומנין ובמה אין טומנין).

[2673] כדלעיל ס"א

וס"ג.

[2674] לד, סוע"א (אמר רבא [וגירסת

הרא"ש פ"ב סכ"ג: אמר רבה] מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף

הבל).

[2675] והיינו שלדעת הרשב"א

מקרי הטמנה לא רק כשהקדרה נוגעת בגחלים שתחתיה אלא גם אם היא נוגעת בגחלים

שסביבותיה.

[2676] ראה בחיי וארא פ"ט

פי"ד (ודרך האש לעלות למעלה).

[2677] יז, א (מרחיקים את הגפת ואת הזבל ואת המלח

ואת הסיד ואת הסלעים מכותלו של חבירו שלשה טפחים).

[2678] ומזה למדים שהטמנה במקצת

שמה הטמנה, בין אם נוגעת בגחלים שתחתיה ובין בגחלים שסביבותיה.

[2679] שבת מח, רע"א (דשומשמין לא מסקי הבלא).

[2680] כדאמרינן שם ע"א (קופה

שטמן בה אסור להניחה על גפת של זיתים ... לענין הטמנה דשומשמין נמי אסור, לענין אסוקי

הבלא, דזיתים מסקי הבלא דשומשמין לא מסקי הבלא).

וכן נפסק לעיל סי' רנז ס"ה (אלו הם

דברים המוסיפים הבל, פסולת של זיתים ושל שומשמין), וס"י (קופה שטמן בתוכה

הקדרה במוכין ... מותר להעמידה על גבי פסולת של שומשמין, שהם אינם מעלים ההבל

למעלה).

[2681] בהטמנה בדבר המוסיף הבל, אפילו בהטמנה

במקצת, שהקדרה נוגעת בגחלים שלמטה.

[2682] יט, א ד"ה משום (דכיון

דלא שכיחא היא כלל, שרי להטמין בהן, דבמילתא דלא שכיחא לא גזרו בהו רבנן).

וכן הוא לעיל סי' רנז ס"ז ( מותר להטמין בסלעים

מבעוד יום, אע"פ שמוסיפים הבל, לפי שהוא דבר שאינו מצוי כלל שיטמין בסלעים ... וכל דבר שאינו מצוי כלל לא גזרו בו חכמים) .

[2683] עתה מבאר החילוק בין מעשה

דכוזא שאסרו, לבין מעשה דרבי שהתיר.

כי

אף שהאיסור בכוזא הוא "משום הולדת חום", שהקומקום מוליד חום בהכוזא. מכל

מקום הולדת החום גורמת לו רק דין "הטמנה באינו מוסיף, דבכיסוי תליא מלתא".

משא"כ

במעשה דרבי הי' פך השמן מגולה מלמעלה.

[2684] מ, ב ד"ה ומכלל (דכל שהוא מוליד חום

בדרך הטמנה על גבי דבר חם, כמטמין את הצונן על גבי מיחם, אסור).

[2685] כדאמרינן מח, א (מאי שנא ממיחם

על גבי מיחם, אמר ליה התם אוקומי קא מוקים הכא אולודי קא מוליד), כפירוש רבינו

יונה שברשב"א שם ( מורי הרב רבינו יונה ... הא דתניא דמניחין מיחם על גבי מיחם דמייתינן

עלה, בהטמנה היא ... שלא התירו במיחם על גבי מיחם, אלא מיחם דוקא שאין חומו של תחתון

ניכר בעליון, שאינו אלא משמר חומו, והביא ראיה מן התוספתא (פ"ד הי"ד) דקתני

בה בהדיא טומנין מיחם על גבי מיחם וקדירה על גבי קדירה כו'). והיינו דמיירי שהן

הכוזא והן המיחם העליון טמונים בבגדים, והחילוק בינם הוא, שהכוזא מתחמם מהקומקום,

משא"כ המיחם העליון אינו מתחמם מהמיחם התחתון, וכדתניא נא, ב ( מניחים

מיחם על גבי מיחם ... ולא בשביל שיחמו (שיהא העליון צונן, ונתנו כדי שיחום מחומו של

תחתון, רש"י), אלא בשביל שיהיו משומרים (שהיו שניהן חמין, ונתנו על גביו של זה,

כדי שיהא חומו משתמר בהן, רש"י)) .

וגם אין לאסור משום הטמנה במקצת בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל,

דהא מיירי שהמיחם העליון הי' כבר טמון מערב שבת, ומניחים אותו אצל מיחם חם יותר

כדי לשמור את חומו. ולכן דינו כמטמין את הצונן, ו"התירו בצונן ... במשמר החום

במיחם על גבי מיחם". וראה נימוקי שבת הערה כד.

וראה לעיל ס"ג (והערה 2612 ). שבת כהלכה פי"א הערה עג.

[2686] ס"ג ( דאיסור מוסיף הבל לא גזרו

כלל בלהפשיר לבד) .

אמנם בטעם שכוזא אפומא דקומקומא אינו נחשב הטמנה במוסיף הבל,

נתבאר לעיל ( לא שייך כלל במיחם הטמנה אפילו במקצת, מאחר דלא דמי כלל לרמץ).

וכאן מוסיף טעם נוסף (מאחר שאינו רק להפשיר ).

[2687] סוף ס"ח ( דלהפשיר לא גרע מכלי שני

דלא מיקרי מוסיף הבל) .

ואפילו לפי מה שהוכיח לקמן ס"ט, שגם בלהפשיר אסרינן הטמנה במוסיף הבל, מכל

מקום נתבאר לקמן ס"י, שעכ"פ בכלי שני לא אסרינן בלהפשיר משום הטמנה

במוסיף הבל.

[2688] שהתיר להפשיר פך של שמן בכלי

שני, שלא היה מכוסה.

[2689] כמובא ברשב"א לט, ב ד"ה אמר ליה

(וכתב עוד מורי הרב ז"ל ... הלכך אסור להטמין קיתון של צונן באמבטי של חמי טבריא

מערב שבת). הובא לעיל ס"ג (והערה 2620 ).

וכיון שאסרו אף מבעוד יום, רואים שיש לו דין מוסיף הבל ממש.

[2690] נא, א (ממלא את הקיתון ונותן לתחת הכר או

תחת הכסת), ע"פ גירסת הרי"ף שם כב, ב. דלא כגירסת רש"י שם (ונותן

לתוך הכר).

[2691] שאפילו אם נפרש שאינו

"מגולה מעט סביבותיה למטה", הרי עכ"פ הכר הוא רק על הקיתון, ולא

תחתיו.

[2692] שם מז, ב ד"ה קופה (שהטמנה במקצת הטמנה

היא, ואין הדבר תלוי בהטמנת כל הקדרה ... ואם תאמר דוקא בשכולה טמונה חוץ מפיה, אם

כן נתת דבריך לשיעורין).

[2693] אחר

שביאר שיטת הרשב"א, שהטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל היא

דוקא כשמכסה על גבי פיה מלמעלה, ואילו הטמנה בדבר המוסיף הבל, היא דוקא מלמטה תחת

הקדרה.

מבאר

שיש לומר, שגם בעל התרומה וסיעתו, שלענין הטמנה

בדבר המוסיף הבל, חולקים על הרשב"א וסוברים שהטמנה במקצת אינה הטמנה .

מכל מקום, לענין הטמנה באינו מוסיף הבל

מודים הם דבכיסוי לחודיה אסור.

[2694] דסגי בכיסוי פיה למעלה

בלבד.

ובזה חוזר רבינו ממה שכתב לעיל סי' רנז

בקונטרס אחרון ס"ק ב ד"ה אבל בשבת ( בדבר

שאינו מוסיף, לכולי עלמא לא מיתסר אלא כשמטמין כולו). וכן הוא לעיל

סי' רנג סוף סי"ד. סי' רנז ס"ד. סוס"י רנט.

ואף שעיקר מטרתה של מהדורא בתרא זו, אינה

כדי לפסוק הלכות למעשה, כי אם לברר את שיטת הפוסקים בנושא הטמנה במקצת בדבר המוסיף

הבל, ובביאור כמה סוגיות בגמרא לפי כל אחת משיטות אלו.

מכל מקום שונה הדבר כאן, שכותב שיש לומר שכל הפוסקים מסכימים

לזה, ומוכיח כן מלשונות המשנה והגמרא והפוסקים.

ונפקא מינה מכל זה, כשמורידים את קדרת

התבשיל מהאש, אסור להניח מגבת על מכסה הקדרה כדי לשמור חומה.

[2695] נא, א (ממלא את הקיתון ונותן לתחת הכר או תחת הכסת).

[2696] סי' רלא בפסק דיני הטמנה

(לחזור ולכסותו, וגם להוסיף כסוי עליו).

[2697] כדלעיל ס"ב (ואם כן נתנו

דבריהם לשיעורין, דלא כרשב"א), ושם נסמן (הערה 2584 ).

מכל מקום לענין הטמנה באינו מוסיף הבל

מודים לרשב"א שהעיקר תלוי בכיסוי פיה למעלה.

[2698] כיון שהזכיר את שיטת בעל

התרומה שהטמנה במקצת אין שמה הטמנה, מבאר עתה שאין דעותיהם שוות בזה, כי לדעת כמה

פוסקים נתבאר לעיל ס"ב, וסי' רנג ס"י ( ואפילו אם גחלים

בוערות מקיפות ודבוקות סביב דופני הקדרה, אין זה הטמנה, כיון שהוא מגולה למעלה),

ואילו לדעת בעל התרומה, סגי במה שהגחלים הם סביב רוב הקדרה.

[2699] "אבל בשוגג גחלים מועטין סביב לקדרה

או תחתיה, ועיקר הטמנתה היה בדשן או בכר וכסת או דבר אחר של היתר, התם מותר לאכול

התבשיל".

וכן הוא לעיל סי' רנז ס"ו ( ואם הטמין בו קדרה

מבעוד יום, ובשבת מצא בו מעט גחלים בוערות סביב לה או תחתיה, אין לאסור התבשיל

בדיעבד, מאחר שעיקר ההטמנה היתה בדבר המותר).

[2700] משמע שבמזיד אסור אפילו קצת גחלים בוערות

סביב הקדרה.

[2701] שאסר ר' זירא מז, ב (קופה

שטמן בה, אסור להניחה על גפת של זיתים).

והיינו שכיון שיש גחלים מועטים סביב

הקדרה, ועיקר הטמנתה הוא בדבר שאינו מוסיף הבל, דינה כקופה שטמן בה על גבי הגחלים,

שנתבאר לעיל סי' רנז ס"י (קופה שטמן בתוכה הקדרה במוכין, או בשאר דבר שאינו

מוסיף הבל, אסור להעמידה מבעוד יום על גבי פסולת של זיתים, לפי שהם מעלים הבל

למעלה בהמוכין, והמוכין מוסיפין הבל בקדרה הטמונה בהם, והרי היא כטמונה בדבר

המוסיף הבל).

[2702] שבת פ"ד ה"א (הדא דתימר בשלא

רבת רקבוביתן, אבל אם רבת רקבוביתן, אסור לטמון בהן).

[2703] שם (והא דאמר רב חסדא (לט,

ב) ממעשה שעשו אנשי טבריא אסור להטמין במוסיף הבל, והתם אסרו לשתות מה שהוחמו בשבת.

התם כל עיקר הטמנה היה בדבר המוסיף כחמי טבריא, אבל בשוגג גחלים מועטין סביב לקדרה

או תחתיה, ועיקר הטמנתה היה בדשן או בכר וכסת או דבר אחר של היתר, התם מותר לאכול

התבשיל).

[2704] אוצ"ל: מ"ש.

[2705] מז, ב (שהטמנה במקצת הטמנה היא, ואין הדבר

תלוי בהטמנת כל הקדרה, ותדע לך מדקתני במתניתין כיצד הוא עושה נוטל את הכסוי והן נופלות,

אלמא כסוי הקדירה היה מגולה, ואף על פי כן לא התירו אלא בדבר שאינו מוסיף, אבל בדבר

המוסיף אסור).

[2706] מט, סוע"א (טומנין ... בגיזי צמר ואין

מטלטלין אותן, כיצד הוא עושה נוטל את הכסוי והן נופלות).

וכן נתבאר לעיל ס"ב במוסגר ( ובכהאי גוונא גם הספר

התרומה מודה כמו שיתבאר לקמן, וכדמוכח ממתניתין דנוער את הכיסוי כו').

[2707] "כיון שאין מכסה הקדירה מסביב מכל

צד".

[2708] כדלעיל סי' רנז ס"ד

(מותר לכפות כלי על התבשיל, כדי לשמרו מן העכברים, או כדי שלא יתטנף בעפרורית, לפי

שאין זה כמטמין להחם, אלא כשומר ונותן כיסוי על הקדרה).

[2709] שאינה טמונה מלמטה, אלא

הקדרה עומדת על הקרקע.

[2710] כל האמור כאן הוא ביאור

דעת ס' התרומה וסיעתו, שהובאה לעיל סי' רנג ס"י ( ויש

חולקין על זה ואומרים, שלא אסרו להטמין על גבי דבר המוסיף הבל, אלא כשמדביק דבר

המיטלטל סביב הקדרה, שהקדרה כולה טמונה באותה דבר).

אמנם אחר זה הובאה שם דעת הראבי"ה

ואור זרוע שבהגהות מרדכי ורמ"א ( ואפילו אם גחלים בוערות מקיפות ודבוקות

סביב דופני הקדרה, אין זה הטמנה, כיון שהוא מגולה למעלה). וכן הוא לעיל סי'

רנז ס"י (ויש אומרים שכל שהקדרה מגולה למעלה, אין זו הטמנה). וכן הוא בקונטרס

אחרון שם ס"ק ג (לפי מה שכתב רמ"א בסי' רנ"ג דבמגולה למעלה לא שייך

הטמנה, והיינו אפילו כל דופנותיה טמונים, כמבואר במרדכי ריש פ"ד, שהביא

המג"א שם, עם פירוש השארית יוסף). וכן הובאה דעה זו לעיל ס"ב במוסגר (ומיהו

האור זרוע במרדכי קאי ודאי בשיטת רבו ראבי"ה, דהא אפילו בטמונה כולה בגחלים שרי

לדידיה כמ"ש בהגהות מרדכי פ"ד, עיין שם בשארית יוסף).

ועל זה מסיק לעיל שם, וברמ"א סי'

רנג סוף ס"א "וכן המנהג". וכאן במהדורא בתרא לא בא אלא לבאר שיטת

הרשב"א וס' התרומה וסייעתם.

וראה קובץ הערות וביאורים הערה 169. שבת

כהלכה פי"א ביאורים ה.

[2711] כמו לדעת הרשב"א

דלעיל ס"ד.

[2712] וכן הוא לקמן סי' תלז קונטרס אחרון סק"א

(וגם רמ"א לא הגיה עליו כלום, משמע דהכי סבירא ליה). יו"ד סי' קפז ריש

ס"ק לג (והרמ"א שלא הגיה עליו כלום). וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רצו.

[2713] סעיף ב (אסור להטמין בשבת אפילו בדבר שאינו

מוסיף הבל. ומכל מקום לשום כלים על התבשיל כדי לשמרו מן העכברים, או כדי שלא יתטנף

בעפרורית, שרי, שאין זה כמטמין להחם אלא כשומר ונותן כיסוי על הקדירה).

הרי שאם כיסה על פיה בדבר המעמיד החום, אסור משום הטמנה בדבר

שאינו מוסיף הבל, אף אם נשארה מגולה מהצדדים.

[2714] אף שלענין מוסיף הבל הגיה (סי' רנג ס"א)

דהטמנה במקצת אינה הטמנה.

[2715] והיינו שמ"ש הרמ"א סי' רנג סוף

ס"א (ויש אומרים דאפילו אם הקדירה עומדת על גבי האש ממש, כל זמן שהיא מגולה למעלה

לא מקרי הטמנה, ושרי, וכן המנהג), הפירוש הוא שתלוי רק בהטמנת פיה, כמבואר לעיל

לענין הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל ( דבכיסוי לחודיה אסור ... העיקר תלוי בפיה ).

ולפי זה אסור להניח מגבת על כיסוי הקדרה שמשהים בשבת על הבלעך,

שכיסוי זה לבדו הוא הטמנה.

[2716] שאפשר פירוש דבריו, שכדי

לאסור הטמנה בדבר המוסיף הבל, צריכה להיות ההטמנה מסביב לקדרה וגם על פיה למעלה.

ולפי זה מותר להניח מגבת על כיסוי הקדרה שמשהים בשבת על הבלעך,

שכיסוי זה לבדו אינו הטמנה.

וראה הערות וביאורים. נימוקי שבת. שבת

כהלכה פי"א ס"י, הערה כה וביאורים ה.

[2717] אחר שביאר לשיטת

הרשב"א הההלכה דמניח מיחם על גבי מיחם, ומעשה דרבי בהפשרת כוס שמן בכלי שני,

ומעשה דהנחת כוזא על גבי קומקום לחממו, מבאר את הטעם שלא אסרו משום הטמנה בהלכות

אלו:

(א)

חררה על גבי גחלים.

(ב)

צולין בשר בצל וביצה.

(ג)

חררה שטמנה בגחלים.

(ד)

שורין אותה בשבת.

(ה)

שדא ביה גרמא חייא.

ומבאר

כמה טעמים שאפשר לומר בזה:

(א)

אין חוששים לחיתוי במקום שיכול להתחרך; אלא שהרא"ש אינו סובר חילוק זה.

(ב)

אין חוששים כשלא הניח שם לשם הטמנה, אלא לשם צליה

ואפיה ; אלא שבסוף חוזר בו מביאור זה.

(ג)

מיירי שכבו מבעוד יום; בתחלה כותב שלא משמע כן, ובסוף מקיים ביאור זה.

(ד)

הוי הטמנה במקצת שאינה הטמנה; לדעת הפוסקים הסוברים כן.

(ה)

לקמן ס"ז: כי הטמנת גוף האוכל אינה הטמנה; אבל אין לומר כן.

(ו)

לקמן שם: כי הטמנת אוכל באוכל נחשב מגולה, ואין שמה הטמנה.

[2718] יט, סוע"ב (אין צולין בשר בצל וביצה

אלא כדי שיצולו מבעוד יום ... ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה מבעוד יום).

[2719] בגמרא יח, ב (התם בבשרא אגומרי),

ופרש"י (שאינו בתנור). הרי שגם זה מיירי שהם על גבי גחלים, ומכל מקום לא

נאסרו משום הטמנה.

[2720] כפי שכתב הרשב"א עצמו מ,

ב ד"ה ומכלל (נראין

הדברים שאסור להטמין משחשיכה אפילו תבשיל שנתבשל כל צרכו ... ובין מצטמק ויפה לו

ובין מצטמק ורע לו ). וכן

הוא סי' רנג ס"י ( ואסור להטמין על גבי דבר המוסיף הבל אפילו מצטמק ורע לו), וסי'

רנז ס" א (אסור לו להטמינה בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום ... אפילו

הוא מצטמק ורע לו ) .

[2721]

יח, ב ד"ה האי (התם דוקא בשהם עצמן מונחין על גוף האש, וכן החררה פניה כנגד פני

האש, דכיון שהגיעו למאכל בן דרוסאי, אם יחתה בגחלים יחרך אותן).

ונתבאר לעיל סי' רנד ס"ב (ואף

להאוסרים להשהות קדרה בכירה שאינה גרופה וקטומה כל זמן שמצטמק ויפה לו, מכל מקום

בצלי שמונח על גבי הגחלים ממש, מודים הם שמותר כשנצלה כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום,

דכיון שהגיע למאכל בן דרוסאי אם יחתה בגחלים יחרוך הבשר. אבל בצלי שאינו על גבי

הגחלים ממש, אסור להשהותו שם, אלא אם כן נצלה כל כך מבעוד יום עד שהוא מצטמק ורע

לו, להאוסרים שם להשהות קדרה על גבי כירה כל זמן שמצטמק ויפה לו).

וכשם שמטעם אין חוששין לשמא יחתה, לדעת

האוסרים כל זמן שאינו מצטמק ורע לו, כמו כן אין חוששין מטעם זה לשמא יחתה לדעת

האוסרים הטמנה במקצת.

[2722] שהרי בכל זה נתבאר רק

שמתחרך ונפסד דינו כמצטמק ורע לו, שמותר לכל הדעות בשהייה.

משא"כ בהטמנה, שמצטמק ורע לו אסור,

אפשר שגם מתחרך ונפסד אסור.

מכל מקום פשיטא ליה להרשב"א,

שמתחרך ונפסד לגמרי מותר אף בהטמנה.

[2723] פ"ג הט"ז (שהם כמצטמק ורע לו,

שאם יחתה יחרוך אותן, שעל גוף האש הם).

הרי שהשווה בין מתחרך למצטמק ורע לו.

[2724] משא"כ בהטמנה שמצטמק

ורע לו אסור, ומכל מקום מותר במתחרך ונפסד.

[2725] טעם

שני להתיר בשר וחררה על גבי גחלים, כיון שלא גילה דעתו שהוא לשם הטמנה, אלא לשם צליה

ואפיה.

אמנם

אחר כך (ד"ה ומיהו זה אינו), חוזר בו מביאור זה, ומוכיח שהטמנה אסורה אף בלא

גילוי דעת זה.

[2726] מז, ב ד"ה קופה (דכיון שטמן, כבר גילה

בדעתו שהוא רוצה להניחה למחר, ומקפיד עליה שישתמר חומה, ואתי לחתויי).

[2727] סי' רלא סוד"ה פסק דין ליתן (ופירש

רבינו יעקב, דגבי להטמין ... הוא מקפיד פן יתקרר. לכך אפילו בשיל אפילו כל צרכו אסור

להטמין בדבר המוסיף הבל, דאיכא למגזר שמא יחתה).

וכן הוא לעיל סי' רנז ס"א ( ואינו דומה להשהייה,

שמותר להשהות על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה כל שהתבשיל נתבשל כמאכל בן דרוסאי

מבעוד יום, לפי שסתם הטמנה היא לצורך מחר שמטמינה ומכסה שלא תתקרר עד למחר, ולפיכך

צריכה יותר לחיתוי כדי שלא יתקרר התבשיל בכל הלילה).

[והוא דלא כמ"ש הטעם בשמו בתוס' מז, ב ד"ה במה ( נראה

לר"ת ... שיש לחלק בין השהאה להטמנה, דודאי להשהות מותר כשהוא מאכל בן דרוסאי,

שאין חיתוי מעט מועיל לו, שהרי מגולה הוא ושליט ביה אוירא, אבל הטמנה שעושין לצורך

מחר והוא מוטמן יש לחוש שמא יחתה, שמעט חיתוי מועיל לו ליתפס חומו ), שלא הזכיר החילוק בין גילה דעתו

שמקפיד להטמין].

[2728] כב, א (אבל הרב רבינו יונה ז"ל כתב

... כל שהיא מוטמנת, גלי דעתיה שהוא מקפיד בחמומה).

[2729] קכג, א (חררה שטמנה בגחלים אם מגולה מקצתה

מותר לטלטלה ואם לאו אסור לטלטלה), הרי שכשמטמין כולו בגחלים דנים שם רק אם מותר

לטלטלה, אבל בכל אופן אין איסור להטמינה.

[2730] עתה מתחיל לבאר טעם שלישי

להתיר בחררה שטמנה בגחלים, דמיירי שכבו הגחלים

מבעוד יום, ואין לאסור משום הטמנה בדבר המוסיף הבל.

אלא שבתחלה מבאר שלא משמע כן. ובסוף (לקמן ד"ה וצריך

לומר) מסיק לקיים ביאור זה.

[2731]

עז, א ד"ה וחררה שהטמינה (אתמול בגחלים, ועכשיו כבו ... אבל לא כבו לא, דמתוך

שנהפכים מכבה את התחתונות ומבעיר את העליונות), וכדלעיל סי' רנג ס"י ( אם

גחלים בוערות מקיפות ודבוקות סביב דופני הקדרה ... אסור לישראל ליטול הקדרה משם

בשבת, לפי שעל ידי נטילת הקדרה הוא מחתה את הגחלים העליונות ונופלות על התחתונות

ומכבות אותן, והעליונות הן נבערות מאליהן על ידי חיתוי זה ), ושם נסמן (הערה 78 ).

אלא שהי' אפשר לפרש דמיירי שכבו מבעוד יום, ולכן לא נאסר אף

משום הטמנה, ואילו רש"י מפרש דמיירי שכבו בשבת. ואם כן למה לא יאסר מטעם הטמנה

מבעוד יום בדבר המוסיף הבל.

[2732] כפי שנתבאר לעיל ס"ג

במוסגר (כדמשמע מחררה שטמנה בגחלים, דהיינו שכבו מבעוד יום).

[2733] ע"א סוד"ה הא (נהי דגחלת דקרא

היינו עוממות סתם, גחלת דמשנה ודברייתא הוי לוחשות).

אמנם לקמן ד"ה ומיהו זה, יבאר יישוב לזה.

[2734] שבת לו, ב תוד"ה לא יתן (פירש בקונטרס

משום תוספת הבל, ואין נראה לר"י, דאפילו גרופה וקטומה היא מוספת הבל יותר מכמה

דברים השנויין בבמה טומנין).

והיינו שלדעת רש"י אינו נקרא מוסיף הבל אלא בגחלים שאינן

גרופות ואינן קטומות, ולתוס' גם גרופה וקטומה נקראת מוספת הבל, ואסורה בהטמנה.

[2735] חוזר לקטע הקודם, לבאר,

שאם אינו מגלה דעתו שמקפיד על ההטמנה, אין חוששים לשמא יחתה.

[2736] לפי טעם הב' שנתבאר לעיל,

שבצלי אין גילוי דעת שיחשב כמו הטמנה רק נחשב כמו שהייה (ודלא כטעם הא', שבצלי מתחרך

ואין חוששים כלל שיחתה), לפי זה אתי שפיר גם להרא"ש שאינו סובר לחלק בין

בישול לבין צלי על גחלים, מטעם שיש לחוש שיתחרך.

[2737] שפסק הרי"ף ח, א (אין צולין בשר בצל

וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום ... וכמה כדי שיצולו אמר ר' זריקא אמר רבי אלעאי

אמר רב כמאכל בן דרוסאי).

ובפ"ג טז, א ( ומסקנא

דלא יתן, לא ישהה הוא, ואפילו לשהות, אי גרוף וקטום אין ואי לא לא ... ור' אושעיא

נמי הכי סבירא ליה).

והוא דתנן לו, ב (כירה שהסיקוה בקש ובגבבא,

נותנים עליה תבשיל, בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר), ובגמרא שם

(איבעיא להו האי לא יתן, לא יחזיר הוא, אבל לשהות משהין אף על פי שאינו גרוף ואינו

קטום, ומני חנניה היא, דתניא חנניה אומר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי

כירה, אע"פ שאינו גרוף ואינו קטום. או דילמא לשהות תנן ואי גרוף וקטום אין אי

לא לא).

ופסק הרי"ף כאוקימתא בתרא, שאפילו

כמאכל בן דרוסאי אסור להשהות, דהכי סבירא ליה ר' אושעיא לז, סע"א (קטמה והובערה

משהין עליה חמין שהוחמו כל צורכן ותבשיל שבישל כל צורכו. שמע מינה מצטמק ויפה לו מותר.

שאני הכא דקטמה), וכפירוש התוס' שם רע"ב (והא דנקט בישל כל צרכו, לאשמעינן, דאי

לאו קטומה אפילו בישל כל צרכו אסור, משום דמצטמק ויפה לו הוא).

וחלק עליו בעל המאור שם (והתימה הגדול

שבדברי הרי"ף ז"ל, שכתב בפרק ראשון וכמה כדי שיצולו א"ר זירא

א"ר אלעאי אמר רב כמאכל בן דרוסאי, וההיא כחנניא אזלא, ועלה מייתינן לה לברייתא

כחנניא, ובפרק זה דחה דברי חנניא, ולא זכר לאותה משנה, ולא למה שכתב עליה, ואם היה

לו טעם בזה היה לו לכתוב לנו).

וכתב הרא"ש ר"פ כירה (כתב

ה"ר יונה ז"ל שאין בזה תמהון, דאיצטריך ההוא פירושא אפילו לרבנן ואפילו לרב

דאסר מצטמק ויפה לו, דאשמעינן כיון שנצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי משהינן אותו על

גבי גרופה וקטומה ... סיפא ודאי אתיא כחנניא, כיון דקתני ולא חררה על גבי גחלים אלא

כדי שיקרמו פניה מבעוד יום, משמע הא קרמו פניה שפיר דמי לשהותה על גבי גחלים בלא גרוף

ובלא קטום, אבל האי דקתני רישא אין צולין בשר ובצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום,

אתיא בין לחנניא בין לרבנן, לחנניא אף על פי שלא יגרוף ולא יקטום ולרבנן והוא

שיגרוף ויקטום עם חשיכה).

והיינו שמה שפסק הרי"ף (אין צולין בשר

בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום ... וכמה כדי שיצולו אמר ר' זריקא אמר רבי אלעאי

אמר רב כמאכל בן דרוסאי), היינו דוקא בבשר בצל וביצה שמשהה על גבי גרופה וקטומה,

והא דתנן יט, ב (ולא חררה על גבי גחלים, אלא כדי שיקרמו פניה מבעוד יום), דמיירי

בלי גרופה וקטומה (על גבי גחלים), דינו כמו תבשיל, שתלוי בב' דעות הנ"ל.

דעה זו נזכרת גם לעיל סי' רנד ס"ב

(הערה 452 ).

[2738] דעכ"פ יש לבאר לדעתו

כביאור השני הנ"ל, דלא אסרו כו'.

[2739] ולכן אינו צריך ליטלו מן

הגחלים שנאפו עליו.

[2740] ביאור זה השני (שבמקום

שאין גילוי דעת להטמנה, לא חששו לחיתוי) אינו. שהרי מצינו בכמה פוסקים שגם בלא

גילוי דעת אסרו הטמנה.

[2741] נא, א סוד"ה אמר (להטמין בדבר המוסיף

אפילו מבעוד יום אף הצונן אסור).

[2742] שם ד"ה אמר (וכתב הרמב"ן ז"ל

דדוקא בדבר שאינו מוסיף, אבל בדבר המוסיף אסור, ואפילו מבעוד יום ואף על פי שהוא צונן

גמור ... והביא הוא ז"ל ראיה מדרב חסדא ממעשה שעשו אנשי טבריא, ודבר ברור הוא).

[2743] יח, א ד"ה ומדאמר (דאסור להטמין קיתון

של צונן באמבטי של חמי טבריא מערב שבת ... וכן כתב ה"ר יונה ז"ל). ובפ"ד

כג, ב ד"ה הלכך (אבל [בדבר] המוסיף [הבל], אפילו להטמין צונן גמור, ואפילו מבעוד

יום, נמי אסור, וראיה לדבר ממעשה שעשו אנשי טבריה ואסרו להן חכמים, והתם צונן

ומבעוד יום הוה).

[2744] לט, ב ד"ה ממעשה עשו אנשי טבריא ואסרו

להם בטלה הטמנה מבעוד יום בדבר המוסיף הבל (וה"ר יונה מפרש בטלה אפילו בקדירה

חייתא), והיינו שאפילו צולים בשר על גחלים אסור משום הטמנה.

[2745] רבי יהודה בברייתא שם לח, א (חמין

שהוחמו כל צורכן מותרין, מפני שמצטמק ורע לו). תוס' יום טוב פ"ג מ"ד

ד"ה אנטיכי (דחמים כל שנתחממו כל צרכן החימום רע להן).

וכן הוא לעיל סי' רנד סי"ד ( והמים חמין גם כן

מצטמקין ורע להן) .

[2746] לט, ב סוד"ה אמר (וכתב עוד מורי הרב

ז"ל ... אסור להטמין קיתון של צונן באמבטי של חמי טבריא מערב שבת).

[2747] כיון שנתבטל תירוץ השני, על

כרחך צריך לומר כתירוץ הראשון שהובא לעיל ס"ג במוסגר (כדמשמע מחררה שטמנה בגחלים,

דהיינו שכבו מבעוד יום, בכהאי גוונא דלא דמי לרמץ, רק שנשארה טמונה בהם שלא תתקרר),

ושם נסמן (הערה 2645 ).

ואף

שנתבאר לעיל ד"ה ועיין רש"י (אבל לאוקמה שכבו מבעוד יום, זה אינו במשמע לשון

גחלים סתם).

מכל

מקום מיישב כאן (ובשעה שהטמין מבעוד יום גדול היתה אש בהן, ולכן נקט גחלים).

[2748] כדלעיל ס"ג במוסגר ( והא

דפירש רש"י בעירובין שכבו בשבת, היינו משום דאזיל לשיטתיה דשהייה והטמנה דינם

שוה להתיר בכמאכל בן דרוסאי לחנניה, דהיינו שיקרמו פניה מבעוד יום) , ושם נסמן (הערה 2647 ).

[2749] כיון שאינם מעלים הבל.

וכן היא מסקנת רבינו לעיל שם (והערה 2645 ).

[2750] כדלעיל סי' רנג סי"א (הגחלים ... שהן

מוקצות ואסור לטלטל המוקצה) .

[2751] ד"ה ואם יש עליו (קיטמיה, שהיו צריכין

לאפרו לכסות בו רוק או צואה, ודעתייהו עלה מאתמול).

וכן הוא לקמן שם סי"ז ( אפר, שמותר לטלטלו

מפני שראוי לכסות בו רוק או צואה), וסי"ט ( אין האפר מותר בטלטול אלא כשהוסק מבעוד

יום) .

[2752] פ"א ה"י (תמן אמרין פת חמה

חמתה בצדה), ופירש קרבן העדה (חולי המחמם הגוף בצידה שוכן אצלו, כלומר מיד כשאוכל פת

חמה יבוא עליו החולי ההוא, והוא מין קדחת). ולכן אין חוששים בו שיחתה.

[2753] אחרי שביאר ג' הטעמים

שאין חוששים לאיסור הטמנה כשמטמין חררה בגחלים

מבאר

עתה, לשיטת רבינו יונה והרא"ש ,

את האמור במשנה יט, ב (אין

צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום ... ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו

פניה מבעוד יום), שלשיטתם אין ג' טעמים אלו מספיקים:

(א)

הטעם שאין חוששים לחיתוי במקום שיכול להתחרך, רבינו יונה והרא"ש אינם סוברים

חילוק זה, כדלעיל (הערה 2737 ).

(ב)

הטעם שלא הניח שם לשם הטמנה, אלא לשם צליה ואפיה,

רבינו יונה אינו סוב ר טעם זה, כדלעיל (הערות 2744 ;

2746 ).

(ג)

הטעם דמיירי שכבו מבעוד יום, אי אפשר לפרש במשנה זו, שקרמו פניה מבעוד יום וממשיך

לאפות אל תוך הלילה.

ועל כן יש לבאר ביאור

נוסף למשנה זו לדעת רבינו

יונה (כאן), ולדעת הרא"ש (לקמן ס"ח).

[2754] ס"ב ד"ה וכן משמע ממה

שכתב הרב רבינו יונה .

[2755] הסובר שהטמנה במקצת שמה הטמנה, כדלעיל

ס"א ( ודברי ר"ח הובאו גם כן ברא"ש, מכלל דסבירא ליה נמי הכי ).

על כרחך יבאר משנה זו כדלקמן ריש ס"ח ( והשתא

אתי שפיר להרא"ש דבשר וחררה על גבי גחלים לא דמי לקדירה על גבי גחלים, משום דכשגוף

האוכל או המשקה מגולה לא שייך כלל הטמנה אפילו במקצת, אלא כשהוא בקדרה דוקא) .

[2756] הטעם שהטמנה במקצת אינה

הטמנה, כי בזה ליכא גילוי דעת שמקפיד על חומה.

ואף שנתבאר לעיל, שלענין שהייה בכמאכל

בן דרוסאי אין רבינו יונה סובר חילוק זה. מכל מקום סובר טעם זה להתיר הטמנה במקצת.

[2757] כב, א (אבל הרב רבינו יונה ז"ל כתב

... כל שהיא מוטמנת, גלי דעתיה שהוא מקפיד בחמומה). הובא גם לעיל ד"ה ובפרט

(והערה 2728 ).

[2758] עתה מבאר טעם היתר שריית

תבשיל בחמין בשבת, וכן היתר שדא ביה גרמא חייא, אף שבשניהם נטמן ומתכסה תוך

הרותחין, ואינה הטמנה במקצת, ומדוע לא חששו בהם להטמנה בדבר המוסיף הבל.

ובתחלה

רוצה לבאר לדעתם "דלא שייך ולא גזרו איסור הטמנה במטמין גוף האוכל".

אלא

שדוחק לחלק בינם לדין ביצה שאסורה משום הטמנה.

על

כן מבאר הטעם, כי הטמנת אוכל באוכל נחשבת מגולה ואינה הטמנה.

וטעם

זה יספיק הן לרבינו יונה והן לרא"ש, הן בדין שריית תבשיל בחמין ושדא ביה גרמא

חייא דלקמן, והן בדין חררה ובשר על גבי גחלים דלעיל, כדלקמן ס"ז-ח.

[2759] שנתבאר לעיל (והערה 2753 ),

שלשיטתם ג' טעמים האמורים לעיל אינם מספיקים.

[2760] שבת קמה, ב. וכן נפסק לקמן סי' שיח סי"א

( תבשיל יבש שאין בו רוטב כלל, אין בו בישול אחר בישול, אם נתבשל

כבר כל צרכו. ואפילו נצטנן לגמרי, ומותר אפילו לשרותו בכלי ראשון רותח) .

ואין חוששים בזה להטמנת התבשיל בכלי ראשון.

[2761] יח, ב (ואי שדא ביה גרמא חייא שפיר דמי).

וכן נפסק לעיל סי' רנג ס"ח ( ואפילו אם לא נתן אלא חתיכה אחת חיה

בקדרה שהתחילה כבר להתבשל, מותר), ואין חוששים בזה להטמנת התבשיל בכלי ראשון.

[2762] אם נאמר שאין איסור הטמנה

במטמין גוף האוכל.

[2763] במשנה שם לח, סוע"ב (אין נותנין ביצה

... ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה). ובגמרא שם לט, א (רבה אמר גזרה שמא

יטמין ברמץ).

וכן נפסק לקמן סי' שיח ס"ז (ביצה ... חול

ואבק דרכים שהוחמו מכח חמה, ואסור להטמינה בהם אפילו מבעוד יום, גזרה שמא יטמין

ברמץ).

הרי שאסור משום הטמנה

[2764] לט, א (כתב מורי הרב ז"ל ... ולכולי

עלמא ליתסר משום הטמנה ואפילו מבעוד יום ... בדין הוא דאפילו מבעוד יום נמי ליתסר וכדאסרינן

נמי בכל דבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום). וכן הוא ב רא"ש פ"ג

סי' ה (לרבה דאסיר משום גזירה שמא יטמין ברמץ, אסור אפילו מבעוד יום לצורך שבת).

[2765] יט, סוע"ב (אין צולין בשר בצל וביצה

אלא כדי שיצולו מבעוד יום). ואין חוששים בהם להטמנה, אף שהבצל והביצה הם בקליפתם.

אם כן נצטרך לבאר הטעם, כאמור לעיל סוף ס"ו ( משום

דבמקצת לאו הטמנה היא להרב רבינו יונה).

[2766] יח, ב (ולרב אשי דשרי (והתניא) אין צולין

בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום, התם בבשרא אגומרי).

[2767] לח, סוע"ב (והביאו סילון מבעוד יום,

של צונן, כדי לחממן, דהמים נמשכין ובאין כל השבת לתוך אמה של חמי טבריא).

[2768] ע"א (מערה אדם קיתון של מים לתוך ספל

של מים ... במה דברים אמורים בכוס), ופרש"י ( דכלי שני הוא).

וכן נפסק לקמן סי' שיח סכ"ב ( מותר לערות מים

צוננים, אפילו מועטים, לתוך מים חמין שהיד סולדת בו שבכלי שני, אבל לא לתוך חמין

שבכלי ראשון).

[2769] שם לט, רע"א (ולר"י נראה דמה

שהיו מתערבין צונן בחמין לא הוה דמי להטמנה ... ונראה לו דסילון לא היה מתערב בחמין

... והיו מתחממין המים צוננים שבסילון מחמת חמי טבריא ... והשתא דמיא להטמנה).

וכן נפסק לקמן סי' שכו ס"ג ( וכל זה כשגוף הסילון

מוקף מכל צד ופיו יוצא חוץ לאמה אבל אם הוא שופך הצונן לתוך האמה אין זה נקרא

הטמנה כלל שהצונן מתערב הוא בחמין ולא נטמן בו).

[2770] נמצא שגזרו איסור הטמנה גם

במטמין גוף האוכל.

[2771] לפירוש התוס' שם.

[2772] מה שהובא לעיל (הערה 2767 )

מרש"י, שגם מים במים שמה הטמנה.

[2773] שם (יח, א) ד"ה גרסינן (ומדברי רש"י

ז"ל נראה שסילון זה של צונן היה נשפך כל השבת כולה לתוך האמה של חמין, ואם איתא

דהכי הוא, מה שאנו נוהגין ליתן בשבת מים מבושלים לתוך החמין, נראה לי דאסור, דכה"ג

הטמנה קרינן ליה בשמעתין).

[2774] כנסמן לעיל (הערה 2769 ).

[2775] אחר שנתבאר שאוכל באוכל

אינו נחשב הטמנה, אלא אם כן האוכל טמון בקדרה.

בא

לבאר שכן הוא גם לדעת הרא"ש, לאסור דוקא כשהאוכל טמון בקדרה, אף שפיה מגולה.

אלא

שמכל מקום לא אסר הרא"ש הטמנה בקדרה, אלא כשעומדת על גחלים, או שהקדרה טמונה

בבגדים; אף שמשמעות הגאונים לאסור גם כשעומדת בקרקע הכירה ואינה טמונה בבגדים. שכל

זה תלוי בשני הפירושים בהא דאמר ר' זירא "קופה שטמן בה, אסור להניחה על גפת של

זיתים".

[2776] שאף שלדעת רבינו יונה

נתבאר לעיל סוף ס"ו (היינו טעמא משום דבמקצת לאו הטמנה היא להרב רבינו יונה).

ואין לבאר כן לדעת הרא"ש הסובר שהטמנה

במקצת הטמנה היא, כדלעיל בתחלת המהדורא בתרא (והערה 2532 ).

מכל מקום יועיל הטעם האמור לעיל, שאוכל

באוכל אינו נחשב הטמנה, אלא אם כן האוכל טמון בקדרה.

[2777] שאוכל בקדרה הרי הוא

הטמנה אף אם פי הקדרה מגולה, והדבר המוסיף הבל אינו אלא תחתיה. שהרי גם בסילון הי'

פיו מגולה, ומכל מקום נאסר משום הטמנה, כדתנן לח, ב (מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון

של צונן לתוך אמה של חמין, אמרו להם חכמים אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה

ובשתיה).

ויתבאר לקמן ס"ט, שיש מפרשים שהסילון

עובר מתחלת האמה לסופה ויוצא לחוץ. ויש מפרשים שהסילון סתום בתוך האמה. וגם לפירוש

השני הרי עכ"פ קצהו הראשון פיו מגולה.

[2778] ואף שמכל מקום יש הפרש

בין הסילון, שכולו טמון באמה של חמין ורק קצהו הראשון מגולה, לבין הקדרה שפיה

מגולה למעלה.

מכל מקום למדים מדין קופה דר' זירא שגם

זו שמה הטמנה.

*

וכל זה לדעת הרא"ש שהקדרה הנוגעת

בגחלים הוי הטמנה אף אם פי הקדרה מגולה.

משא"כ לדידן הקדרה שפיה מגולה אין

שמה הטמנה, כדלעיל סי' רנז ס"י (ויש אומרים שכל שהקדרה מגולה למעלה, אין זו

הטמנה ... וכן המנהג).

לא אסרו בסילון אלא מטעם האמור כאן (גם בסילון

היה פיו מגולה, עכ"פ קצהו הראשון שבו נמשכין המים לתוכו. אלא דהתם כולו טמון בדבר

המוסיף, והכא בקדרה דהדבר המוסיף אינו אלא תחתיה).

[2779] מז, סוע"ב (קופה

שטמן בה (שנותן בה מוכין וטומן בה קדירה, רש"י) אסור להניחה על גפת של זיתים) . ובגמרא שם מח, א

(דזיתים מסקי הבלא), ופרש"י (שהגפת מעלה הבל למעלה ומרתיח קדרה שבקופה) .

הרי דסגי שהדבר המוסיף הבל הוא תחת הקדרה, דמסקי הבלא ומרתיח

הקדרה.

[2780] ומה שהזכיר ר' זירא

"קופה", נתבאר לעיל ס"א (וסבירא להו לגאונים, דהא דאמר ר' זירא קופה

שטמן בה הוא לרבותא, לאשמועינן שאין הקופה מפסקת כמו אוירא), ושם נסמן (הערה 2545 ).

[2781] פ"ג סוף סי' א (כמו שכתב רבינו חננאל

... אבל בהטמנה על גבי גחלים דברי הכל אסור).

וכבר נתבאר לעיל בתחלת המהדורא בתרא ( ומה שכתב ר"ח אבל

הטמנה על גבי גחלים כו' ...

רוצה לומר, שכל על גבי גחלים, הטמנה היא במקצת על כל פנים).

אמנם לפי האמור כאן שהטמנה אינה אסורה

אלא כשהיא טמונה בקדרה, אתי שפיר לשון הרא"ש בשם ר"ח, כי כדי לאסור

הטמנה זו צריך ב' תנאים:

(א) התבשיל טמון בקדרה.

(ב) הקדרה טמונה במקצת, שנוגעת בגחלים.

[2782] כמובא לעיל מהרשב"א מז, ב (ואם תאמר דוקא בשכולה טמונה חוץ

מפיה, אם כן נתת דבריך לשיעורין).

[2783] עתה מבאר הטעם שאין

הרא"ש מסתפק בתנאי הראשון (שהתבשיל טמון בקדרה), והי' לו לאסור אף כשהקדרה על

קרקע הכירה.

ומה

שלא אסר אלא כשהקדרה נוגעת בגחלים, כי לדעת הרא"ש לא אסרו הטמנה על דבר

המוסיף הבל, אלא במקום שיש לומר שמא יטמין בתוכו.

[2784] סי' ב (יש מקומות שבמקום

שמסיקין האוּר ובשלו הקדרות כל היום, לעת ערב מסלקין את האש וגורפין הרמץ ונותנין

הקדירה לצורך מחר ... ויש לתת טעם למנהגם ... אין ראוי להטמין בתוך הקרקע, הלכך

ליכא למיחש).

והיינו שאף שהמאכל טמון בכלי (כמבואר

לעיל), ועומד על קרקע הכירה שמוסיפה הבל, מכל מקום כיון שאינו ראוי להטמין בתוך

קרקע הכירה, לא אסרוהו משום שמא יטמין ברמץ ויחתה.

*

וכבר נתבאר לעיל ס"א (וקרקע הכירה אינה

ראוי להטמנה ואין לגזור בו, כמו שכתב הרא"ש, וכן הוא בתוס' טעם זה לבדו. אלא שהרא"ש

לא רצה לסמוך על זה הטעם לבדו אלא בצירוף עוד טעם).

והיינו שהתוס' כתבו טעם זה אף כשהקדרה

עומדת על קרקע הכירה, ומכוסה באפר צונן או בבגדים, ואילו הרא"ש לא הסכים לטעם

זה, אלא בצירוף עוד טעם, כמו כאן, שהקדרה עומדת על קרקע הכירה ואינה מכוסה בבגדים.

ויתבאר כאן, שמדברי הטור נראה, שלמד

בדברי הגאונים, שיש לאסור גם אם הקדרה עומדת על קרקע הכירה ואינה מכוסה בבגדים.

אלא שהוא הסכים לחידושו של אביו הרא"ש.

זאת היא דעת הגאונים, התוס', הרא"ש

והטור. אמנם האריך להוכיח לעיל סי' רנז בקונטרס אחרון ס"ק ב, דלא קיי"ל

כסברה זו של גזרה שמא יטמין בתוכה, ומסיים (ומכל הלין טעמי לא כתבתי בפנים הטעם

משום גזרה).

ומה שהתירו להניח על קרקע הכירה, אף

שהיא מכוסה בבגדים, נתבאר לעיל שם ס"י (כיון שאין חום הכירה מחמת עצמה אלא

מחמת האש, וכל שעה היא מתקררת והולכת, אינה נקראת דבר המוסיף הבל).

[2785] כשהקדרה נוגעת בגחלים,

גזרינן שמא יטמין ברמץ, ולכן אסרו גם הטמנה במקצה, ולא נתנו דבריהם לשיעורים.

[2786] אף שנתבארה שיטת

הרא"ש, שאם הקדרה עומדת על קרקע הכירה שמוספת הבל בקדרה, אין זה הטמנה, שאין

בה גזרת שמא יטמין בתוכה. מכל מקום אוסר הרא"ש גם בזה, אם הקדרה טמונה

בבגדים.

ומבאר שזאת למד הרא"ש מפירוש השני

שבדברי ר' זירא, שיש בהם ב' פירושים:

(א) מובא בר"ן כב, א ד"ה ויש

כאן מחלוקת (שיש

מי שאומר דכי אמרינן דאסור להניחה על גבי גפת של זיתים, דוקא היכא דלא מפסיק אוירא

בין קדרה לגפת, שאע"פ ששולי הקופה מפסיקין אכתי הטמנה מיקריא ... אבל היכא דמפסיקא

אוירא, שהוי מקרי ולא הטמנה, כמו שפירשנו בפרק כירה, ואף על פי שהקדרה למעלה טמונה

בקופה שרי ... וזו היא שיטת הרמב"ן ז"ל). והיא שיטת הפוסקים שהטמנה

במקצת שמה הטמנה, וזהו חידושו של ר' זירא שאסור להניח הקדרה על גבי גפת או גחלים.

(ב) מובא בר"ן שם ( הרב רבינו יונה כתב דאפילו מפסיק אוירא

בין קדרה לגפת אסור, דכי שרי שיהוי על גבי כירה קטומה אף על פי שהיא מוספת הבל, דוקא

כשאינה מוטמנת מלמעלה ... ולא התירו להשהותה אלא כשמניחה מגולה).

וכן הוא לעיל סי' רנז ריש ס"י ( קופה שטמן בתוכה הקדרה במוכין, או בשאר

דבר שאינו מוסיף הבל, אסור להעמידה מבעוד יום על גבי פסולת של זיתים, לפי שהם

מעלים הבל למעלה בהמוכין, והמוכין מוסיפין הבל בקדרה הטמונה בהם, והרי היא כטמונה

בדבר המוסיף הבל). והוא שיטת הפוסקים שהטמנה במקצת אינה הטמנה, וזהו חידושו של ר'

זירא, שאסור להטמין הקדרה בקופה אם תחת הקופה יש גפת שמעלה הבל.

אמנם הרא"ש והטור אוסרים בשניהם.

שבזה דן לעיל סי' רנז בקונטרס ס"ק ב (כשדבר המוסיף נוגע בה, בין מלמעלה כגון

הבגדים שמוסיפים הבל מחמת האש שתחתיהם, בין מלמטה שנוגעת בגחלים שהגחלים מעלים הבל

למעלה, דמי לרמץ). והיינו שמדברי ר' זירא למדים את שתי ההלכות, שבשתיהן הקדרה

נוגעת בדבר המוסיף הבל.

ואילו כאן מפרש, שהרא"ש מפרש מילתא

דר' זירא כפירוש השני הנ"ל (דרך הטמנה ממש בבגדים וכהאי גוונא, דאסור בכל ענין.

מאחר שבגמרא לא פירש האי טעמא משום גזרה, אלא אסרו סתם אסוקי הבלא).

ומכל מקום חושש לדברי הגאונים כשהקדרה

נוגעת בגחלים (שלא לחל[ו]ק על דברי ר"ח ורב האי).

[2787] הטעם שהרא"ש מעדיף

את הפירוש השני בדברי ר' זירא, על הפירוש הראשון, כי בגמרא לא נזכרה הגזרה שמא

יטמין.

[2788] כבר נזכר לעיל, שכיון שגם

הקדרה נחשבת הטמנה הי' מקום לאסור אף כשהקדרה בקרקע הכירה; אלא שמכל מקום חידש

הרא"ש, שלא לאסור אלא כשהקדרה על גבי גחלים, שיש לגזור שמא יטמין ברמץ.

ומשום הכי כתב הטור שיש לפקפק בהיתר

שחידש הרא"ש.

[2789] סוף סי' רנז (ובענין זה היה הוא מטמין,

היה לו כירה שדפנותיה גבוהין יותר מפי הקדרה ואויר בין דופני הכירה לקדרה ונותן הקדרה

לתוכה ומכסה פי הכירה בלוח או בדבר אחר והיה נותן בגדים על הכיסוי, והיה אומר שאין

זה דרך הטמנה כיון שאין הקדרה נוגעת בשום דבר אלא עומדת על הכירה ... וגם על הטמנה

של א"א ז"ל יש לפקפק מההוא דקופה שטמן וכו', אלא שהוא היה מחלק להתיר, כיון

שאינו דרך הטמנה כמו בקופה שהוא דרך הטמנה).

והיינו שמפשטות ההלכה של קופה, שאסור מפני דמסקי הבלא, הי'

נראה לאסור אף במעמיד על קרקע הכירה, ואינו מכוסה בבגדים. וכן פירש בדברי הגאונים,

כדלקמן בסמוך.

אמנם הרא"ש חידש שלא נאסרה העמדה על קרקע הכירה, אלא

כשעומדת על גחלים.

[2790] לז, סוע"א ( ושיהוי זה אינה הטמנה, אלא כגון כסא של ברזל

והקדירה יושבת עליה ... אבל הטמנה על גבי גחלים, דברי הכל אסור ).

[2791] שמה שכתב ר"ח "ושיהוי זה

אינה הטמנה", קאי על שיהוי שהתירו במשנה לח, ב (לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את

האפר). ואם כן יש לומר שגם בגרופה, שמעמיד הקדרה על קרקע הכירה, לא התירו אלא כשיש

"כסא של ברזל והקדירה יושבת עליה".

ומה שסיים ר"ח "אבל בהטמנה על גבי גחלים דברי הכל

אסור" מילתא דפסיקא כו'.

[2792] סי' ב (יש מקומות שבמקום

שמסיקין האור ובשלו הקדרות כל היום, לעת ערב מסלקין את האש וגורפין הרמץ ונותנין

הקדירה לצורך מחר ... ואין לך מוסיף הבל יותר מן המקום שבשלו שם כל היום). הרי שאם

לא "בשלו שם כל היום", אלא "בישלו עליה מעט מזעיר, לאו מילתא דפסיקא

היא שמוספת הבל".

[2793] שאף שאפשר שהגאונים

מפרשים דברי ר' זירא לאסור אף כשהקדרה מגולה והיא בקרקע הכירה, כמשמעות דברי הטור

הנ"ל. מכל מקום מפרש הרא"ש בדבריהם לאסור רק כשהקדרה נוגעת בגחלים, ובזה

אינו רוצה לחלוק עליהם.

[2794] כיון שהטור נוטה לפרש

בדברי הגאונים לאסור אף כשהקדרה מגולה ועומדת על קרקע הכירה.

[2795] להקשות על מנהג רוב העולם שמניחים הקדרה

על הכירה ומכסים אותה וסביבותיה בבגדים. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רמג.

[2796] "ושיהוי זה אינו

הטמנה, אלא כעין כסא של ברזל והקדרה יושבת עליו והיא תלויה באבנים וכיוצא בהם, אבל

הטמנה על גבי גחלים דברי הכל אסור".

וכדלעיל סי' רנג ס"י (הערה 61 ),

שהגאונים למדו הלכה זו מר' זירא, אף בלי קופה, וכדלעיל ס"א ( דהא

דאמר ר' זירא קופה שטמן בה הוא לרבותא, לאשמועינן שאין הקופה מפסקת כמו אוירא).

[2797] שהרא"ש אוסר כשנוגעת

בגחלים (ולא כשעומדת בקרקע הכירה – אף שנתבאר לעיל לדעתו שעיקר ההטמנה היא בקדרה

עצמה, ואף שנתבאר שכן נראית דעת הגאונים לאסור אף בזה), כי דוקא כשהיא על גבי

גחלים ישנה הגזרה שמא יטמין בתוכה.

[2798] עתה מבאר האמור לעיל,

שהקדרה נחשבת כיסוי לענין נוגעת בגחלים, ולא דמי לבשר ובצל המגולים שעל גבי

הגחלים.

ואף

שהקדרה היא דבר קשה. מכל מקום גם כלי שנותנים על הקדרה לשמור חומה הוא קשה, ונחשב

כיסוי.

ומה

שהקדרה והכיסוי אינם נחשבים כיסוי לענין היתר כיסוי על גבי כיסוי, היינו כיון

שאינם ניתנים כדי להחם, אלא כדי לשמור. או אף אם מתכוין להחם, ליכא הכירא, כיון

דאורחם גם לשמור.

ולכן

אינם נחשבים כיסוי אף לענין העמידה על קרקע הכירה כמבואר לעיל. אבל נחשבים כיסוי

לענין נוגעת בגחלים, שיש בזה גם גזרה שמא יטמין בתוכם.

[2799] רשב"א מ, ב (וכל שכן אם הכלי שמוטל

עליה רחב שלא יגע בה, שאין זו הטמנה, כן נראה לי). הובא בר"ן יט, א

סוד"ה תנו רבנן מביא (וכל שכן אם הכלי שהוא מניח עליו רחב שלא יגיע בו שאין זו

הטמנה, כך כתב הרשב"א ז"ל). וכן הוא בשו"ע סי' רנז ס"ח (ואם נתן

על הקדירה כלי רחב שאינו נוגע בצדי הקדירה ... אין כאן הטמנה).

וכן הוא לעיל שם ס"ד ( אסור לכפות כלי על

קדרה רותחת לשמור חומה ... אלא אם כן הכלי הוא רחב שאין דפנותיו נוגעים בצדי הקדרה,

שאז אין כאן הטמנה כלל).

[2800] להטמנה, אף אם הוא דבר קשה.

[2801] כמבואר בירושלמי שם, שלא

התירו אלא להוסיף כיסוי על גבי כיסוי של מפה, או על גבי שאר כיסוים שמועילים

להטמנה, אבל אסור להוסיף כר על כיסוי הכלי. הרי שהקדרה עצמה והכיסוי שלה אינם

נחשבים הטמנה.

[2802] שכל האמור לעיל, לאסור

כשנותן עליו כלי, היינו כשנותנו כדי להחם, משא"כ כשנותן כדי לשמור, נתבאר

ברשב"א שם (ומכל מקום להטיל עליה כלי לשמרה מן העכברים או שלא תתלכלך בעפרורית,

שרי, שאין זה כמטמין להחם, אלא כשומר וכנותן כיסוי על גבי קדירה). הובא בר"ן

שם (לשום כלי על התבשיל כדי לשמרו מן העכברים או כדי שלא יתטנף בעפרורית, שרי, שאין

זה כמטמין להחם אלא כשומר וכנותן כסוי על גבי קדרה). וכן הוא בשו"ע

שם ולעיל שם.

והיינו שמה שכיסוי הכלי אינו נחשב

הטמנה, הוא כיון שהכיסוי הוא "כשומר", ואינו ניתן "להחם".

[2803] שהעתיק את לשון הרשב"א.

[2804] גם כשנותן את כיסוי הכלי

כדי להחם, יש לומר שאינו נחשב הטמנה, כיון דליכא הכירא שהוא "להחם".

[2805] שהקדרה עצמה אינה נחשבת

כיסוי, ולכן אסור להוסיף עליה כיסוי.

[2806] גם אם נאמר שאיסור הטמנה

בדבר שאינו מוסיף הבל, הוא לא רק על פיה למעלה, אלא גם מסביב, כמו באיסור הטמנה

בדבר המוסיף הבל ( דלא כמבואר לעיל סוף ס"ד וס"ה ), מדוע לא תיחשב הקדרה

הטמנה, שיהי' מותר להוסיף עליה עוד כיסוי.

אלא ודאי הטעם, כיון שבקדרה עצמה ליכא

הכירא, ואינה נחשבת הטמנה לענין זה.

[2807] כדלעיל סי' רנז ס"ט ( לא

אסרו להטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל, אלא כשמטמין באותה קדרה עצמה שנתבשל בה

התבשיל, שאז יש לגזור שמא ירתיחנה, אבל אם פינהו לקדרה אחרת, מותר להטמינו), ושם

נסמן (הערה 735 ).

הרי שבכל אופן שההטמנה אסורה בשבת, מיירי בקדרה שבישל בה, ולא

עשה בה שום מעשה להטמנה.

[2808] מה שמניחים כיסוי על

הקדרה, "לא מיקרי הוספה" על הטמנה (שמותרת כנ"ל), "רק הטמנה

מחדש" (שאסורה).

[2809] כדלעיל ד"ה והיינו

בדעת הרא"ש (וכשאינו ראוי להטמין בתוכו, כגון קרקע הכירה, הוא דאיכא לפלוגי

בין דרך הטמנה ממש בבגדים), והקדרה עצמה לא מקרי הטמנה ממש.

[2810] שאסרו לדעתו רק כשהקופה

שומרת החום שבקדרה.

[2811] אף בלא כיסוי מסביב

לקדרה, אלא הקדרה עצמה נחשבת הטמנה.

[2812] כדלעיל ד"ה והשתא אתי

שפיר לדעת הרא"ש (והיינו משום דהתבשיל כולו טמון בקדרה, והקדרה טמונה במקצת בדבר

המוסיף, ולא נתנו דבריהם לשיעורים).

[2813] לפי מה שנתבאר לעיל

ד"ה ומשום הכי כתב הטור, שדעת הטור נוטה לפרש בדברי הגאונים, שאף המעמיד קדרה

על קרקע הכירה מיקרי הטמנה בדבר המוסיף הבל, ולפי מה שנתבאר לעיל שגם הטמנה בקדרה

היא הטמנה, לפי זה יש מקום לומר שכן הוא גם במיחם על גבי מיחם, "דסלקא דעתך אמינא,

מאחר שהקדרה מוספת הבל כקרקע הכירה גרופה, ולשום תבשיל בתוך כלי מקרי גם כן הטמנה לענין

נוגע בגחלים ... קמ"ל דלא מיקרי דרך הטמנה ממש בכהאי גוונא", ולכן כתב

הטור "ואם הניחו בערב שבת מותר, שאין זה כטומן בדבר המוסיף הבל",

*

והנה לעיל שם נתבאר טעם הלכה זו שבטור,

כפירוש הב"י שם (ואין זה כמטמין על גבי דבר המוסיף הבל שאסור אפילו מבעוד יום,

לפי שאין הקדרה הרותחת נקרא מוסיף הבל, שהרי חומה הולך ומתמעט).

ועל זה הקשה לעיל שם בקונטרס אחרון סוף

ס"ק ב (ובאמת שלדעת הטור הוא דוחק גדול לחלק בין קדרה חמה שבסימן רנ"ח,

לכירה או חפירה שהוחמה גם כן מחמת האש והולכת ומתקררת), ושם (הערה 876 ).

ולכן מפרש כאן כלפנינו.

[2814] שנתבאר לעיל ס"ד ד"ה וגבי

כוזא (והערה 2685 ), שמפרש שהן מעשה דכוזא והן ההלכה דמיחם על גבי מיחם

מיירי שנותן העליון תחת הבגדים שנטמן בו התחתון, וטעם ההיתר במיחם על גבי מיחם,

כאמור בגמרא מח, רע"א (התם אוקומי קא מוקים, הכא אולודי קא מוליד).

[2815] שכתב הטור "להניחו על הקדרה טמונה",

אין הכוונה דמיירי הכא שגם הכלי העליון טמון בבגדים, כי אם רוצה לומר שהניח את

המיחם העליון על ההטמנה של המיחם התחתון.

[2816] ובאותו מקצת מגולה של

המיחם התחתון, מניח את המיחם העליון.

[2817] פ"ד סי' ג (ורבי זירא

הוה בעי למישרי משום שלא נתנו שם אלא להפשיר ... הכא שהיו ראוין להתבשל, אפילו לפשר

אסור).

[2818] שברשב"א מח, א בשם ר"י הזקן

(דהכא בשהניחו כדי להפשיר, אלא שהיה הקומקום כל כך חם שאילו היה מניחו שם זמן רב היה

מתחמם בו, ומפני זה אסרו רבה ... כן תירץ ר"י הזקן הידוע בעל התוספות ז"ל).

ובתוס' מח, א ד"ה מאי (הא') בשם הרשב"א (נראה לרשב"א דהא דשרינן לתת

קיתון של מים כנגד המדורה היינו ברחוק מן המדורה שלעולם לא יוכל לבא לידי בשול אבל

בקרוב אסור אפילו להפשיר דילמא משתלי ואתי להניחן שם עד שיתבשל).

[2819] "כלי שיש בו תבשיל קר, אסור ליתנו

על גבי קדרה הטמונה כדי להתחמם, אם הקדרה חמה בענין שהעליון יכול להתבשל".

וכן הוא לקמן שם סכ"ג ( בכלי ראשון אסור

להעמידו, אפילו להפיג צנתו בלבד, גזרה שמא ישכח וישתהה שם עד שתהא היד סולדת בו),

ו סכ"ד ( אסור

ליתנם סמוך לאש במקום שיכולין להתחמם שם עד שתהא היד סולדת בו, ואפילו להניחן שם

שעה מועטת שתפיג צינתן בלבד אסור, גזרה שמא ישכחם וישהו שם עד שתהא היד סולדת בו ).

וכן הוא לעיל סי' רנז בקונטרס

אחרון ס"ק ב ד"ה אבל להרב רבינו יונה שבר"ן (גבי כוזא

אפומא דקומקומא פירש הרב רבינו יונה דהקומקום נקרא דבר המוסיף הבל ... אבל

הרא"ש וטור לא סבירא להו כהרב רבינו יונה בהא ) .

ומטעם זה לא קיי"ל כרבינו יונה

בזה, כדלעיל סי' רנח בקונטרס אחרון (ולאפוקי מדברי הרב רבינו יונה שהביא הר"ן

שפירש ההיא דכוזא כו' בכהאי גוונא ולאיסור. אלא סבירא לן בההיא כפירוש התוס'

ורא"ש וטור ושו"ע בסי' שי"ח), ושם (הערה 936 ).

[2820] ד"ה וכתב רבינו בסי' שיח (ובקצת

נוסחאות כתוב כן גם בסימן זה).

[2821] פ"ד ה"ו (אין

מניחין כלי שיש בו דבר צונן על גבי כלי חם בשבת, שהרי מוליך בו חום בשבת, ואם הניחו

מבערב מותר, ואינו כטומן בדבר המוסיף), ובמ"מ שם (ופירשו ז"ל שהקומקום היה

חם כל כך, שהיה בו כדי לחמם הכוזא שהיה בו צונן, ולא שיעור להפשיר בלבד) .

[2822] כדלעיל (ולא דמי לבשר ובצל

שהם מגולים, ואין לגזור במגולה אטו מכוסה וטמון, משא"כ בטמון בקדרה, דמקרי נמי

הטמנה).

[2823] עתה מקשה על מה שנתבאר כאן הסלקא דעתא

של הטור שמיחם על גבי מיחם יש בו איסור הטמנה.

והרי כבר נתבאר שמעובדא דרבי מ, ב למדנו

שהפשרה לא נאסרה מטעם הטמנה, והרי גם כאן מיירי הטור במיחם על גבי מיחם שאין בו

אלא הפשרה, וכיון דמיירי להפשיר אם כן מהי הסלקא דעתא שיהי' בזה איסור הטמנה?

אלא

ודאי סובר הטור, שגם בהפשרה אסרו משום הטמנה. ו אם כן נפל התירוץ דלעיל (ס"ד

ד"ה והיינו טעמא), שבפך שמן להפשיר לא אסר רבי מטעם הטמנה.

ומטעם זה יתבאר באופן אחר, לקמן

ס"י.

[2824] ס"ג (אלא היינו טעמא ,

דסבירא ליה לרשב"א בפשיטות דאיסור מוסיף הבל לא גזרו כלל בלהפשיר לבד, כעובדא

דרבי ).

[2825] בתחלה נתבאר לעיל ס"ג ד"ה

והא דהתיר ( ואין לומר דכלי שני לא מיקרי דבר המוסיף, חדא דלא גרע מאבק דרכים,

שאסרו בסתם, אף שלפעמים אינו חם אפילו כחום כלי שני) , ורק להפשיר לא מיקרי מוסיף הבל.

אמנם לעיל ס"ז ( לפי דעת רש"י דבמים במים שייך הטמנה

(רוצה לומר צונן בחמין דכלי ראשון דחמי טבריא, דבכלי שני שרי בהדיא בברייתא דף מ"ב)). הרי שלדעת רש"י, גם כלי שני לא

מיקרי מוסיף הבל, ומכל שכן להפשיר.

[2826] כמובן מהמשך דברי הטור (אין

מניחים כלי שיש בו דבר קר על גבי קדרה חמה בשבת, שהרי מוליד בו חום בשבת, ואם

הניחו בערב שבת מותר, שאין זה כטומן בדבר המוסיף הבל. ודוקא שהוא בענין שהוא יכול

להתבשל מחום התחתון). והיינו שבשבת אסור אף להפשיר, אם הוא יכול להתבשל, ובערב שבת

מותר, אף שהוא מפשיר.

[2827] אחרי שהוכיח לדעת הטור,

שגם בהפשרה אסרו משום הטמנה. מוכיח שכן הוא אף לדעת הרמב"ן.

ו אם כן נפל התירוץ דלעיל (ס"ד

ד"ה והיינו טעמא), שבפך שמן להפשיר לא אסר רבי מטעם הטמנה.

ומטעם זה יתבאר באופן אחר, לקמן

ס"י.

[2828] יח, א (ודאי להחם הצונן נתכוונו, שלא היו

ראוים להם צוננים לגמרי עד שיחמו קצת). הרי שלא באו אלא להפשיר, ומכל מקום אסרו

עליהם משום הטמנה.

[2829] "סילון של מתכת נתנו

בתוך אמת החמין, ועובר הסילון מתח[ל]ת האמה לסופה, ויוצא ממנה ומקלח הסלון לחוץ".

[2830] לט, ב ד"ה אמר רב חסדא (סילון הסתום

שבאו מימיו בתוכו מערב שבת ... אותן שנשתהו שם מבעוד יום אסרו).

[2831] לח, סוע"ב (אמרו להם חכמים, אם בשבת

כחמין שהוחמו בשבת, ואסורין ברחיצה ובשתיה).

וכן הוכיח לעיל ס"ג ד"ה אלא היינו טעמא ( וכן

מעשה דאנשי טבריא, נמי מיירי בכהאי גוונא, מדאסרו להם בשתיה כהוחמו בשבת, ולהפשיר מותר

לכתחילה).

[2832] גם לרמב"ן, שנתבאר

לעיל דמיירי שרק הפשירו אותם, צריך לפרש כן (שעשאו הפושרין שנפשרו באיסור הטמנה, כאלו

הוחמו ממש בשבת).

[2833] כדתנן מא, א (המיחם שפינהו

לא יתן לתוכו צונן בשביל שיחמו, אבל נותן הוא לתוכו, או לתוך הכוס, כדי להפשירן).

וכן נפסק לקמן סי' שיח סכ"א ( מיחם

שפינה ממנו מים חמין, אסור ליתן לתוכו מים צוננין מועטין, שיכולין להתחמם שם עד

שתהא היד סולדת בו. אבל מותר ליתן לתוכו מים צוננים מרובים כדי להפשירן ).

[2834] שיתבאר לקמן סי' שיח

ס"א (המבשל בשבת או שעשה אחת משאר מלאכות במזיד, אסור לו לעולם ליהנות מאותה

מלאכה ... אם היה שוגג, אסור בו ביום).

[2835] לט , ב (מאי רחיצה, אילימא

רחיצת כל גופו, אלא חמין שהוחמו בשבת הוא דאסורין, הא חמין שהוחמו מערב שבת מותרין,

והתניא חמין שהוחמו מערב שבת למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו).

[2836] ראה תהלה לדוד סי' שכו ס"ק

ג (וראיית הרב ז"ל נראה, דאם כן רחיצה בצונן בשבת ליכא ... ולפי זה מים

שנשאבו בשבת בחורף ועמדו קצת בבית הוי כנפשרו בשבת ואסור לרחוץ בהן).

[2837] מ, ב (והפגת צינתן היינו הפשר ... דכל מקום

שאמרו כדי שתפיג צינתן היינו הפשר).

הובא גם לעיל ס"ד ד"ה וכן משמע בהדיא ( להפשיר

בדרך הטמנה, והיינו אפילו להפיג צינתם כמו שכתב שם הרשב"א ... פ"ג, דאין

חילוק כלל בין הפשר להפיג צינתם).

[2838] סי' רלב (והשתא אתי שפיר הא דקתני גבי מים

כדי שתפיג צנתן, ולא קתני כדי שיפשרו, משום דכנגד המדורה או בכלי ראשון אסור להפשיר,

אלא אם כן מרחוק שאינו יכול לבוא לידי בשול, דהיינו יד סולדת, אבל כדי שתפיג צנתן,

מותר אפילו בקרוב אל המדורה, כיון שאין דעתו להשהותו שם הכלי כי אם זמן מועט להעביר

הצנה).

[2839] יט, רע"א (מפני שמפשיר מים שעליו,

ונראה כרוחץ בחמין שהוחמו בשבת).

[2840] על מ"ש במשנה (כחמין שהוחמו בשבת ואסורין

ברחיצה ובשתיה), פריך בגמרא שם (מאי רחיצה, אילימא רחיצת כל גופו, אלא חמין

שהוחמו בשבת הוא דאסורין, הא חמין שהוחמו מערב שבת מותרין, והתניא חמין שהוחמו מערב

שבת למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו) .

[2841] לט, רע"א (דסילון לא היה מתערב בחמין,

כי היה מוקף מחיצות מכל צד, והיו מתחממין המים צוננים שבסילון מחמת חמי טבריא).

שהוא כפירוש הרשב"א הנ"ל (סילון הסתום שבאו מימיו בתוכו מערב שבת).

[2842] עתה מבאר לשיטת התוס'

וסיעתו, מה שאמרו במשנה שאם נתחמם ממש על ידי הטמנה, אוסרים בדיעבד להשתמש בו

בשבת; ולכאורה ממה נפשך, אם התחממו מבעוד יום, אין לאסור בדיעבד. ואם נכנסו מבעוד

יום וגמר חימומן היה בשבת, יש לאסור אף בלא איסור הטמנה, כמבואר בתוס' לפירוש רש"י.

ועל

זה מבאר, שאם נכנסו מעצמן בשבת יש לאסור אף בלא איסור הטמנה, ואם נכנסו מבעוד יום

וגמר חימומן היה בשבת, אין לאסור אלא משום איסור הטמנה.

[2843] אילו הוחמו המים כל צרכן.

[2844] לט, ב ד"ה אמר רב חסדא (וכתב הרמב"ן

ז"ל ודוקא בצונן שנתחמם או נצטמק ויפה לו, אבל בעומד בחמימותו כשעה ראשונה

אין לנו).

[2845] יח, א ד"ה גרסינן.

[2846] לט, ב ד"ה ממעשה (ומיהו דוקא בצונן

שנתחמם, או נצטמק ויפה לו, אבל בעומד בחמימותו כשעה ראשונה אין לנו).

וכן הוא לעיל סי' רנז ס"א ( ואם עבר והטמין ... אסור ... אם הוא מצטמק ויפה לו, או שהיה צונן

ונתחמם על ידי הטמנה זו. אבל אם הוא עומד בחמימותו כשעה הראשונה, והוא דבר שמצטמק

ורע לו, מותר, שהרי אינו נהנה כלל מן האיסור) .

[2847] ולכן אסרום בדיעבד במשנה

שם.

[2848] לט, רע"א (ולר"י נראה דמה שהיו

מתערבין צונן בחמין לא הוה דמי להטמנה, וליכא למילף מינה. דאיכא למימר דאסרי להו מפני

שמבשל המים צוננין).

והיינו שלפירוש רש"י דמיירי שהיו מתערבין צונן בחמין, יש

לאסור משום איסור בישול, אף בלא איסור הטמנה. משא"כ לפירוש התוס', שהכניס לפני

השבת סילון המוקף מכל צד, אין לאסרו מטעם שנתבשל בשבת.

ומבאר טעם החילוק בינם, ובזה מיישב קושיית הפני יהושע על התוס',

כדלקמן.

[2849] ביצה ב, סע"ב (פירות הנושרין טעמא

מאי גזרה שמא יעלה ויתלוש ... משקין שזבו טעמא מאי גזרה שמא יסחוט).

וכן הוא לקמן סי' שכ ס" ג (משקין שזבו

בשבת מאליהם מזיתים וענבים, אסורים עד לערב, גזרה שמא יסחוט בידים כדי לשתותן היום,

אם יהיו מותרים), ושו"ע סי' שכב ס"ג (פירות שנשרו מן האילן בשבת, אסורים

בו ביום), ובט"ז ס"ק ב ומ"א ס"ק ג (משום שמא יעלה ויתלוש).

ואם כן הי' מקום לאסור גם המים שנתבשלו מעצמם, שמא יעשה המלאכה

בעצמו.

אבל לא קיי"ל הכי, כדלקמן סי' שכו ס"ג ( מותר

להמשיך הצונן מבעוד יום לשם והוא נמשך לשם והולך כל השבת כולה, ואין בו משום בישול,

כיון שהתחיל מבעוד יום והוא נגמר מאליו בשבת ... ומותר גם כן לרחוץ אפילו כל גופו

ביחד באמה זו, כמו בשאר חמי טבריא) . וראה שבת כהלכה פ"ב בתוספת ביאור. נימוקי שבת.

[2850] כדלקמן סי' שכה ס"ח ( שאם

סחטן נכרי אפילו לעצמו, אסורים המשקים לישראל עד לערב, אם הוא בענין שהיו אסורים

אם היו זבים מאליהן כמו שנתבאר בסי' ש"כ. לפי שגם אלו המשקין הבאים לישראל על

ידי סחיטת נכרי, הם בכלל הגזרה שגזרו על משקין שזבו מאליהן, מפני שגם אלו באים

להישראל ממילא כמו הזבין מאליהן. וכן נכרי שליקט פירות מהמחובר לעצמו ... אסורים לישראל עד לערב, לפי שהם בכלל הגזרה שגזרו על פירות

הנושרים מאליהן ... שגם פירות אלו באים להישראל ממילא כמו הנושרים מאליהם), ושם

נסמן.

והיינו שאף שכאן לא נעשה מעצמו ממש, כי אם על ידי שהביא את

הסילון בערב שבת, שעל ידי זה נכנסים המים לאמה בשבת ומתבשלים מעצמם. גם זה נחשב

נתבשל מעצמו, כמו הנכרי שסחט או ליקט הפירות, שגם זה נחשב ש" פירות

אלו באים להישראל ממילא כמו הנושרים מאליהם ". וגזרו גם בזה "שמא יעשה המלאכה בעצמו".

[2851] אוצ"ל: בשביל עצמו.

[2852] שאין זה נחשב נתבשל מעצמו

שגזרו בו "שמא יעשה המלאכה בעצמו", כי אם נחשב שהישראל בישלו לפני השבת,

"ששופת קדרה זו בידים מבעוד יום", שלא גזרו בזה.

[2853] כדלעיל סי' רנג ס"א ( אסור

ליתן עליה תבשיל מבעוד יום להשהותו עליה ...

אם כשמגיע הלילה אין התבשיל מבושל עדיין כמאכל בן דרוסאי), ושם נסמן (הערה 7 ).

[2854] כדלעיל שם ס"ח ( אם

הוא חי לגמרי, מותר ליתנו ), ושם נסמן (הערה 44 ).

[2855] במשנה יז, ב (ובכולן בית הלל מתירין עם

השמש), ובגמרא יח, ב (תנו רבנן לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין ותניח לתוך התנור

ערב שבת עם חשכה ... לימא בית שמאי היא ולא בית הלל).

הרי שלבית הלל שהתירו בכולן עם השמש, ולא חיישינן שמא יבשל

בשבת. ולא אסור אלא באופן שיש לחשוש שמא יחתה בגחלים, בשהייה או בהטמנה.

[2856] שאסרו במשנה שם להתחיל המלאכה מערב

שבת, "אלא כדי שיעשו מבעוד יום". ונתפרש בתוס' יח, א ד"ה ולימא (דרבה

סבר דטעמא דבית שמאי ... דגזרינן דילמא אתי למעבד בשבת).

מכל מקום היינו דוקא לרבה, משא"כ ר' יוסף מפרש דבריהם

(יח, א) "משום שביתת כלים". הרי שגם הם יודו, שאם התחיל המלאכה בערב

שבת, "לא חיישינן שמא יבשל בשבת". וראה נימוקי שבת.

[2857] כמבואר בפסחים ז, א (אמרינן קמאי קמאי אזלי

ליה והני אחריני נינהו). ע"ז מז, א (קמאי קמאי), ופרש"י (כלומר מעין המקלח

כל זמן שהמים באים ראשון ראשון והולכין להם והבאים אחריהן מותרים).

וכיון שהמים הבאים אחר כך מעצמן, הן מתבשלות ממילא, יש מקום

לגזור עליהם שמא יבשל בשבת.

[2858] בין המים שנכנסו לסילון

בערב שבת, על ידי שהכניס הסילון לאמה, שנחשב כאילו הוא עצמן בישלן בשבת, ומותר.

לבין המים שנכנסים אחר כך בשבת, שנחשב כאילו נכנסו ונתבשלו מעצמן, שיש מקום לאסרן

שמע יבשל בשבת.

[2859] ע"א (כפתו בחמה ומת בצינה ומת

חייב. סוף חמה לבא סוף צינה לבא פטור).

[2860] אוצ"ל: ובסוף.

[2861] שם סוע"ב (אמר רב פפא האי מאן דכפתיה

לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא, גירה דידיה הוא ומיחייב. הני מילי בכח ראשון, אבל בכח

שני, גרמא בעלמא הוא), שכח שני דומה להא דאמרינן שם ע"א (הני אזלי והני אתו).

וכן הוא בסילון, מה שנכנס מיד בערב שבת,

בעת שהכניס את הסילון בכח ראשון, נחשב כחו וגירא דיליה, שאין מקום לגזור בו שמא

יבשל בשבת. אבל מה שנכנס בכח שבת בכניסת השבת בכח שני, נחשב רק גרמא בעלמא, ומתבשל

ממילא, שבזה גזרו חכמים שמא יבשל בשבת.

וכן הובא חילוק כעין זה

לקמן סי' שנז ס"א (חצר ... אין שופכין לתוכה מים בשבת ... כאלו שופכן לרשות הרבים. ואף

על פי שאין בשפיכה זו שמחצר לרשות הרבים איסור של תורה (אם אינו שופכן סמוך לרשות

הרבים ממש, אלא ברחוק מעט, בענין שיציאתן לרשות הרבים היא מאליהן, ואיננה כח

שפיכתו ממש, אלא כחו הוא גורם בלבד), וס"ב (רק שיזהר שלא ישפכם סמוך לרשות

הרבים ממש ... בענין שיציאתן לרשות הרבים היא כח שפיכתו ממש שיש בזה איסור של

תורה), ושם נסמן (הערה ח). והיינו שמה ששופך סמוך לרשות הרבים, ומעצמן יוצאין לחוץ, נחשב

כחו. משא"כ כששופך רחוק מעט, ואחר כך יוצאין לחוץ מעצמן, אינו נחשב כחו.

סי' שטז ס"ו (הפורש מצודה ובשעת פרישתו נכנסה חיה לתוכה, חייב,

אבל אם נכנסה אחר כך לתוכה פטור).

לעיל סי' קנט סי"ד (צינור שדולין מים מן היאור ושופכין בו

ונמשכין ממנו המים להשקות השדה, אינו יכול ליתן ידיו לתוכו או תחתיו כדי שיקלחו המים

עליהן כשיגיעו להן, מפני שאינן באים על ידו מכח אדם, שכבר פסק כח השופך. ואם משים ידו

קרוב למקום השפיכה, אף על פי שאינו משים תחת השפיכה ממש, עלתה לו נטילה, שכל זמן שהמים

קרובים למקום השפיכה עדיין מכח אדם הם באים).

[2862] שם (וקשיא לי טובא על

פירוש ר"י, דהיכי דמי, אם הביאו אנשי טבריא הסילון מבעוד יום בענין שלא היו

יכולין להתחמם כל צרכן קודם שבת ... אם כן הדרא קושיית ר"י לדוכתא, דמנא ליה

לרב חסדא בסמוך במסקנא דמשום הטמנה אסרו חכמים, דילמא משום דנתבשלו המים צוננין

בחמין בשבת אסרו חכמים, משא"כ בסתם הטמנה מבעוד יום, דאיירי בקדירות שנתבשלו

כל צרכן מבעוד יום, דבהכי איירי ר"פ במה טומנין, מנ"ל לאסור בדיעבד).

ולפי המבואר כאן, שהתוס' מפרשים שכל

המים נכנסו לסילון שבאמה בערב שבת, ובשבת לא נכנסו לשם מים חדשים, לפי זה יש ליישב

מה שהקשה הפני יהושע על התוס', שלא הקשה התוס' כן אלא לשיטת רש"י שהמים באו

מאליהם לאמה בשבת, ושם נתבשלו מאליהם, שאז יש מקום לאסור מטעם שמא יבשל בשבת, כמו

במשקין שזב ופירות הנושרים. משא"כ לשיטת ר"י, "שהמים הובאו מבעוד

יום, אין לאסור כלל כשהובאו בהיתר, כמו שהתירו קדרה ... שמתבשלת כולה בשבת".

*

וכל זה הוא לשיטת תוס' ורשב"א,

שהסילון "היה מוקף מכל צד ... גם מפיו, ונמצא שהמים שבסילון נכנסו בתוכו מבעוד

יום".

משא"כ לרמב"ן, "שהסילון היה

פתוח", ונמצא שהמים שבסילון נכנסו בשבת, הי' מקום לאסור אף מטעם שמא יבא

לבשל, אילו היו מתחממים בו המים עד שתהא היד סולדת בו (כפי שכתבו התוס' לפי שיטת

רש"י).

אמנם כיון דמיירי "שהסילון היה

פתוח", ו"אי אפשר שיתחממו שהיד סולדת בו מדי עברם לבד", שוב אין

מקום לאסרו משום בישול, אלא משום הטמנה.

[2863] אחר שנתבארה שיטת

הרמב"ן, שגם הטמנה להפשיר אסורה, וכן נתבאר לעיל לשיטת הטור (והערה 2823 ),

וכן יתבאר בסמוך לשיטת הרשב"א, אם כן נפל התירוץ דלעיל (ס"ד ד"ה והיינו טעמא), שבפך

שמן להפשיר לא אסר רבי מטעם הטמנה.

וגם אין לומר דהיינו משום שהיא הטמנה

במקצת, שהרי דעת הרמב"ן שהטמנה במקצת שמה הטמנה, כדלעיל

ס"א (והערה 2543 ).

וגם אין לומר דהיינו משום שהיא הטמנה

בכלי שני, כדלעיל ס"ג ד"ה והא דהתיר ( ואין לומר דכלי שני לא

מיקרי דבר המוסיף ...

דאם כן מנא ליה למימר שמע מינה דשמן יש בו משום בישול, דלמא אסר בכלי ראשון משום הטמנה),

הרי שגם בכלי ראשון לא אסר רבי להפשיר משום הטמנה.

ולכאורה יש לתרץ לדעתם, שגם בכלי ראשון

לא אסרו להפשיר על ידי הטמנה, אלא בחום שיכול להרתיח כלי ראשון חם (כמו גחלים, או

מלח וסיד וגפת, שיכולים להוסיף חום בכלי ראשון). משא"כ במעשה דרבי, שהכלי

ראשון לא יכל אלא להרתיח צונן, ולא להרתיח כלי ראשון חם, ולכן לא נאסרה בו הטמנה.

אבל לא נראה כן בר"ן וברשב"א.

"הילכך

מחוורתא", שגם בכלי ראשון לא אסרו להפשיר על ידי הטמנה, אלא "דוקא אי שמן

יש בו משום בישול, ובכלי ראשון דוקא, אבל אי אין בו משום בישול, אין לאסור משום הטמנה".

ומזה שאסר להפשיר את פך השמן בכלי ראשון, עכ"פ משום הטמנה, מוכח ששמן יש בו

משום בישול בכלי ראשון.

*

וכל

זה הוא כדי לבאר את מעשה דרבי לפי שיטת פוסקים אלו. אמנם לדידן, מה שהתיר רבי

להפשיר הפך שמן, ולא חשש לאיסור הטמנה לא קשה כלל, מב' טעמים:

(א)

כבר נפסק לעיל סי' רנז ס"י (כיון שאין חום הכירה מחמת עצמה אלא מחמת האש, וכל

שעה היא מתקררת והולכת, אינה נקראת דבר המוסיף הבל), ושם נסמן (הערה 747 ).

ולפי זה לא אסרו משום הטמנה במוסיף הבל, אף בחום כלי ראשון. וכדלעיל ס"ב, שכל

הקושיא ממעשה דרבי היא רק לדעת הרשב"א וסיעתו (לא סבירא ליה שם, כמו שכתב בספר

התרומה שם, משום דחום על ידי דבר אחר לא דמי לגפת), ושם נסמן (הערה 2615 ).

(ב)

כבר נפסק לעיל שם (ויש אומרים שכל שהקדרה מגולה למעלה, אין זו הטמנה ... וכן

המנהג). וגם במעשה דרבי הפך שהפשיר הי' מגולה למעלה, כדלעיל סי' רנז בקונטרס אחרון

ס"ב ד"ה אבל להרב רבינו יונה (ועל כרחך צריך לומר משום שהפך היה מגולה

למעלה מן המים, אף ששוליו טמונים אין בכך כלום). וכן נתבאר לעיל ס"ב (מותר להפשיר

פך של שמן בכלי שני ...

דלא מיקרי דרך הטמנה אלא כשכולו טמון).

[2864] פ"ד ה"א (יש דברים שאם טמן בהן

התבשיל הוא מתחמם ומוסיפין בבישולו כעין האש).

[2865] למקור החום של חמי טבריא, כדאמרינן לט,

סע"א (תולדות חמה הוא ... תולדות אור הוא דחלפי אפיתחא דגיהנם).

וכעין זה לעיל סי' רנז בקונטרס אחרון סוף ס"ק ג ( ואמת

החמין של טבריא שנקראת דבר המוסיף, כדמוכח במשנה וגמרא, היינו כשהיא במקום הילוכה,

שאינה מתקררת לעולם) .

[2866] יח, סע"א (סילון זה היה עובר בתוך

האמה ופיו לחוץ, והיו מימיו נשפכין לעוקה שבקרקע).

[2867] שם (ומדברי רש"י

ז"ל נראה שסילון זה של צונן היה נשפך כל השבת כולה לתוך האמה של חמין, ואם

איתא דהכי הוא, מה שאנו נוהגין ליתן בשבת מים מבושלים לתוך החמין, נראה לי דאסור,

דכה"ג הטמנה קרינן ליה בשמעתין).

הרי שלדעת הר"ן יש בה משום הטמנה

אפילו מטמין הצונן להפשירם בחמין שעל האש, ואינן חמי טבריא שמחוברים למקורם. ושוב

יוקשה הטעם שמעשה דרבי לא חששו לאיסור הטמנה.

[2868] נא, א ד"ה אמר (וכתב הרמב"ן ז"ל

דדוקא בדבר שאינו מוסיף, אבל בדבר המוסיף אסור, ואפילו מבעוד יום ואף על פי שהוא

צונן גמור ... ודבר ברור הוא).

[2869] שאינן יכולים להרתיח

צונן, רק להוסיף חום בקדרת תבשיל חם.

[2870] ברא"ש פ"ג סוף סי' יא, בדפוס אמשטרדם (ת"ה):

"הפשרו לא זהו בישולו" (ראה אגרות קודש של רבינו אגרת סו: " והש"ס

ידפס מדפוס אמשטרדם, שהם מוגהים היטב").

והיינו שאף שבכמה דפוסים ברא"ש שם: "ושמע מינה הפשרו

זהו בישולו". וכן הוא בתפארת שמואל שם: "הפשרו זהו בישולו,

כצ"ל".

מכל מקום העיקר הוא כבדפוס אמשטרדם, שהוא כגירסת הגאונים (ראה

גם לעיל ס"ב ד"ה וכן משמע: " לגירסת הגאונים דהפשרו

לא זהו בישולו"). וכן הוא בקרבן נתנאל שם: "ושמע מינה הפשרו לא זהו בישולו. כן היא

גירסת הרי"ף. דאי הפשרו זהו בישולו, אם כן בכלי שני נמי אסור להפשיר".

ודוקא לפי גירסא זו אפשר לבאר הלכה זו,

כדלקמן.

[2871] שמה שאסר רבי להפשיר הפך

שמן בכלי ראשון, הוא לא רק משום איסור בישול, אלא אף משום איסור הטמנה במקצת, ששמה

הטמנה לדעת פוסקים אלו.

[2872] והיינו שכלי ראשון שיש בו

בישול, אסור משום הטמנה אף בלהפשיר בלבד. ואילו כלי שני שאין בו בישול, אינו אסור

משום הטמנה.

[2873] והיינו שיש ב' טעמים שכלי

שני אין חומו נחשב מוסיף הבל:

(א) כיון שכלי שני אינו מבשל, אינו נקרא

מוסיף הבל.

(ב) כיון שאין בכחו להוסיף הבל בסתם

קדרות הטמונות שהן כלי ראשון.

הסברה השנית נזכרה כבר לעיל בתירוץ

הראשון (דמוסיף הבל היינו להרתיח כלי ראשון). וראה נימוקי שבת.

[2874] לח, סוע"ב (לא יטמיננה בחול ובאבק

דרכים בשביל שתצלה).

ונתבאר לעיל ס"ג ד"ה אלא היינו טעמא ( דאיסור

מוסיף הבל לא גזרו כלל בלהפשיר לבד ... דומיא דביצה בחול ובאבק דרכים, כדי שתצלה דוקא).

ואילו כאן מבאר, שאף שאסרו גם להפשיר היינו דוקא בחום הראוי

"שתצלה" בו.

[2875] עתה משיב על מה שהקשה

לעיל ס"ג ד"ה והא דהתיר (ואין לומר דכלי שני לא מיקרי דבר המוסיף ... דאם כן מנא ליה למימר שמע מינה דשמן יש בו משום בישול, דלמא

אסר בכלי ראשון משום הטמנה).

ועל

זה מבאר כאן, שאף שכלי ראשון הוא דבר המוסיף הבל, מכל מקום לא רצו לגזור על ההטמנה

בערב שבת אלא במקום שבשבת עצמה יש בה משום בישול, כדלקמן בסמוך (אבל שיהיה מותר לחמם

ממש ולא להטמין, יהיה כי חוכא בעיני העם, ובוודאי לא גזרו על זה).

וממה

שאסר רבי להפשיר פך השמן בכלי ראשון, "שמע מינה שמן יש בו משום בשול",

ולכן אסור אף משום הטמנה. משא"כ אילו לא הי' בו בישול, לא היו אוסרים אף משום

הטמנה.

[2876] שכבר נתבאר לעיל ריש ס"ט ( כפשט

לשון המשנה כחמין שהוחמו בשבת כו', שהן חמין ממש ... דאם לא כן, אמאי אסורים בשתיה,

הא אפילו לכתחלה מותר להפשיר לשתיה).

ואילו כאן מבאר דהיינו דוקא בדבר שיש בו בישול, משא"כ

למאן דאמר שמן אינו בו בישול; שכיון שמותר לחממו בשבת, אין לאסרו בהטמנה בערב שבת.

[2877] במשנה לח, סע"ב (מעשה שעשו אנשי טבריא

והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין, אמרו להם חכמים, אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת

ואסורין).

ופירשו בגמרא לט, סע"א (והכי קאמרי ליה רבנן לר' יוסי, הא

מעשה דאנשי טבריא דתולדות חמה הוא, ואסרי להו רבנן. אמר להו ההוא תולדות אור הוא, דחלפי

אפיתחא דגיהנם).

והיינו שלדעת רבי יוסי הסובר במשנה שם שתולדת חמה מותרת, לפי

פירוש רב יוסף שגם איסור הטמנה לא גזרו בתולדת חמה, האמור במשנה שם (ולא יטמיננה בחול

ובאבק דרכים), שהוחמו מכח חמה.

וכתבו התוס' שם ד"ה אלא (ואם תאמר לרב יוסף אטו מי לית ליה

גזירה שמא יטמין ברמץ, והא מהאי טעמא אסרינן להטמין בדבר המוסיף הבל. ויש לומר דמבעוד

יום איכא למיגזר שמא יטמין ברמץ ושמא יחתה. אבל הכא [בשבת] לא שייך למיגזר, דאטו אי

שרינן לבשל בחמי חמה ניחוש דילמא אתי לבשל בחמי אור בשבת).

והקשה מהר"ם שם (ומעשה דטבריא מבעוד יום היה, כדמשמע בגמרא

לקמן בסמוך, ומתניתין דלא יטמיננה בחול ובאבק וכו' מיירי בשבת, ואם כן יש להקשות מאי

מייתי ממעשה טבריא דהיה מבעוד יום, הא מבעוד יום כו"ע מודו).

אמנם על פי האמור לעיל, שכל מקום שאי אפשר להגיע בו לידי

בישול, לא אסרו משום הטמנה, אם כן מובן הא ד"מייתי ממעשה טבריא" להוכיח

שאסרו הבישול בתולדת חמה, שאם הי' מותר בתולדת חמה בשבת, לא היו אוסרים הטמנה בו

בערב שבת.

[2878] משא"כ לרבה, שאף

לרבי יוסי אסור להטמין בשבת בחול ואבק דרכים, גזירה שמא יטמין ברמץ ויחתה, אף שחול

ואבק דרכים הן תולדת חמה ואין בהם בישול.

אם כן יש לאסור להטמין אף בסילון בחמי

טבריה, שהוא תולדת חמה, שאין בהם בישול לרבי יוסי – הן בשבת והן מבעוד יום.

*

וכל זה בתולדת חמה, שאין בה בישול לרבי

יוסי. וסובר רבה שאסרו להטמין בו גזירה שמא יטמין ברמץ ויחתה.

אבל מה שנתבאר לעיל לענין כלי שני שאין

בו בישול, ולענין שמן למאן דאמר שאין בו בישול, לא אסרו הטמנה לדברי הכל, הן לרב

יוסף והן לרבה, הן לרבי יוסי והן לחכמים, כדלקמן בסמוך (אבל בשמן, אי אין בו משום בישול

כלל, לכולי עלמא אין לאסור משום הטמנה, אפילו בשבת).

[2879] כמשמעות הגמרא שהמטמין

בתולדת חמה בשבת, מותר בדיעבד לרבי יוסי, לפירוש רב יוסף. ולא אסרו בדיעבד במטמין

בחמי טבריא, אלא מהטעם דאמרינן לט, סע"א (ההוא תולדות אור הוא דחלפי אפיתחא דגיהנם).

[2880] כמשמעות מעשה דרבי, שאילו

שמן לא הי' בו משום בישול, הי' מותר להטמין בכלי ראשון אף לכתחלה.

[2881] לרבי יוסי שרי בשבת לבשל

בתולדת חמה, ולרב יוסף שרי אף להטמין בהם בשבת.

[2882] שכיון שלרב יוסף מותר

להטמין בו שבת, שהרי אין בו משום בישול, ואין גוזרין בו שמא יטמין ברמץ בשבת. אם

כן מותר להטמין בו אף בערב שבת.

[2883] שכיון שאסור להטמינה בשבת

אף בדבר שאינו מוסיף הבל, ומכל שכן בדבר שמוסיף, לכן אסרו מבעוד יום להטמינה בדבר המוסיף

הבל.

[2884] ברשב"א שם הביא מהפוסקים כמה

פירושים בגמרא, אם רב יוסף אליבא דרבי יוסי אוסר הטמנה בחמי טבריה אע"פ שאין

בו בישול לדעתו. וראה קובץ הערות וביאורים. נימוקי שבת.

[2885] שאף למאן דאמר דאין בישול

בתולדת חמה; עדיין אפשר שיטמין ברמץ ויבוא לידי בישול, ולכן גזרו בו הטמנה שמא

יטמין ברמץ.

מכל מקום גם הם יודו, שלמאן דאמר שמן

אין בו משום בישול לא גזרו בו הטמנה, שהרי גם אם יטמין ברמץ לא יבוא לבישול השמן.

[2886] גם זה גופא שסובר שיש

איסור הטמנה בתולדת חמה אף לרבי יוסי שאין בו בישול, אינו סותר למה שנתבאר לעיל

שכל דבר שמותר בשבת עצמה, לא אסרו משום הטמנה קודם השבת.

שהרי כאן בתולדת חמה נאסרה הטמנה הן

בשבת והן בערב שבת.

[2887] שהרשב"א אינו סובר

הסברה שהובאה לעיל מהתוס' ( לרב יוסף אטו מי לית ליה גזירה שמא יטמין ברמץ, והא מהאי טעמא אסרינן

להטמין בדבר המוסיף הבל. ויש לומר דמבעוד יום איכא למיגזר שמא יטמין ברמץ ושמא יחתה.

אבל הכא [בשבת] לא שייך למיגזר, דאטו אי שרינן לבשל בחמי חמה ניחוש דילמא אתי לבשל

בחמי אור בשבת). יוצא אם כן שהטמנה בחמי טבריה אסורה גם בשבת, גם לרב יוסף.

[2888] לט, א (ורב יוסף מאי טעמא

לא אמר כרבה אטו לית ליה גזירת הטמנה בדבר המוסיף, כתב מורי הרב ז"ל דקסבר

שלא גזרו אלא בדבר המוסיף מצד עצמו כגון גפת ומלח וכיוצא בהן, אבל הכא שאין חומן

מצד עצמם אלא מחום השמש וכשתסלקם ממקומן יתקררו הלכך אפילו במקומן לא גזרו).

משא"כ בדבר המוסיף הבל, כמו חמי

טבריא וכיו"ב, גזרו בו שמא יטמין ברמץ, הן בשבת והן בערב שבת.

*

סברה זו, שכל שאין חומו מצד עצמו אינו

נחשב מוסיף הבל, היא דעת ס' התרומה, דלעיל סי' רנז ס"י (כיון שאין חום הכירה

מחמת עצמה אלא מחמת האש, וכל שעה היא מתקררת והולכת, אינה נקראת דבר המוסיף הבל),

ושם נסמן (הערה 747 ).

אלא שרבינו יונה שברשב"א אינו סובר

כסברה זו, אלא בדעת רב יוסף, כדלעיל ס"ב (הרשב"א שם סבירא ליה כהרב רבינו

יונה שפירש דהיינו טעמא דרב יוסף, ורבה פליג עליה ופסק כרבה).

[2889] היינו הן לרב יוסף והן

לרבה, הן לדעת התוס' והן לדעת החולקים שברשב"א.

[2890] שהרי כל איסור חזרה

בהניחו על גבי קרקע הוא משום שנראה כמבשל, כדלעיל סי' רנג סי"ד (אם הסירה

מידו פעם אחת ... הרי זה כמושיבה בשבת בתחלה ... הרי זה נראה כמבשל

לכתחלה בשבת ).

ואילו בשמן, למאן דאמר ששמן אין בו משום

בישול, ו"שרי לבשלן", אין לאסור משום דנראה כמבשל.

[2891] כדלעיל סי' רנז

סי"ד, שבחזרה בשבת יש שני איסורים:

(א) שמא יחתה (כשאינו גרוף וקטום), שזה

אסור אף בשמן (למ"ד שמן אין בו משום בישול).

(ב) נראה כמבשל בתחלה (כשהניחו על גבי

קרקע), שזה מותר בשמן (למ"ד שמן אין בו משום בישול).

[2892] ירושלמי סוף פ"ד (מכירה לטמינה אסור.

מטמינה לכירה אסור). רמב"ם פ"ג הי"א (אבל לא מכירה לטמינה, ולא מטמינה

לכירה). מ"א סי' רנג ס"ק כג (אבל אם היתה בתחילה טמונה, ובשבת בא להושיבו

לכירה, או מכירה לטמונה אסור (רמב"ם שם)).

וכן הוא לעיל סי' רנג סוף סי"ד ( אבל אם בתחלה היתה

טמונה, בדרך שיתבאר בסי' רנ"ז, ובשבת בא לעוקרה מהטמנה זו ולהושיבה לכירה,

אסור, שהרי זה כמושיב בתחלה. וכן אם היתה בכירה ובשבת בא ליטלה מהכירה ולהטמינה.

אפילו בכרים וכסתות או בשאר בגדים שאין מוסיפים הבל אלא מעמידין ההבל, אסור, שהרי

זה כמטמין בתחלה בשבת שאסור אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל).

[2893] עתה מיישב מה שהקשה לעיל

ס"ג ד"ה והא דהתיר (דאם כן מנא ליה למימר שמע מינה דשמן יש בו משום בישול,

דלמא אסר בכלי ראשון משום הטמנה, שנוהג אף בתבשיל שנתבשל כל צרכו בענין שאין בו משום

בישול).

ומתרץ

כאן החילוק בינם, שבתבשיל שנתבשל כל צרכו עכ"פ "מחזי כמבשל מתחלה, ולא נתבשל

עדיין כל צרכו ... משא"כ בשמן).

[2894] דלקמן סי' שיח סכ"ה ( פת

כפולה שיש בתוכה חתיכות שומן שנקרש (שקורין אינפאנד"ה)).

[2895]

כדלקמן שם סכ"ז ( יש חולקים ...

מותר להחם פת זו הממולאת בשומן, אפילו במקום שהיד סולדת בו, שהרי אין כאן משום

בישול ).

[2896] מ, ב סוד"ה מביא (ומכלל דברים אלו

מותר לתת על גבי קדירה בשבת תבשיל שנתבשל מערב שבת כל צרכו, כגון פאנדיש וכיוצא בהן,

כדי לחממן, ואפילו תהא היד סולדת בו, ואף על פי שהקדירה נתונה על גבי האש, לפי שאין

דרך בישול בכך, ואינו אלא כנותן בצד המיחם או כנגד המדורה, והרי אין כאן משום חשש בישול.

אבל להטמין תחת הבגדים הנתונים על גבי מיחם, ודאי מסתברא דאסור, דהא נראין הדברים שאסור

להטמין משחשיכה אפילו תבשיל שנתבשל כל צרכו ואפילו בדבר שאינו מוסיף).

[2897] שאף שאין בו משום בישול אחר בישול, מכל

מקום נראה כמבשלו קודם שנתבשל כל צרכו.

וכעין זה לעיל סי' רנג סי"ד ( אע"פ

שהיא בענין שאין בה משום איסור בישול, כגון שהיא מבושלת כבר כל צרכה, שאין בישול

אחר בישול ... מכל מקום כשמעמידה על הכירה שהוא מקום שדרך לבשל שם, הרי זה נראה

כמבשל לכתחלה בשבת)

[2898] למאן דאמר שאין בו משום

בישול אפילו לא נתבשל עדיין.

[2899] שלמאן דאמר שמן אין בו

משום בישול, אין לאסור להחזיר שמן מהטעם של נראה כמבשל לכתחלה בשבת, כיון שאין בו

בישול אפילו לא נתבשל עדיין.

[2900] לח, סוע"ב (כחמין שהוחמו בשבת).

והיינו שדין הטמנה מבעוד יום הוא כמו בישול בשבת, ובמקום שמותר בישול בשבת, מותרת

גם הטמנה בערב שבת.

[2901] אחר שנתבאר שלדעת פוסקים

אלה, אסור להטמין בכלי ראשון אפילו להפשיר, מבאר, שאין לחלק בזה בין הטמנה לשעה

מועטת לבין הטמנה לשעה מרובה, ודלא כסברת הט"ז.

[2902] על מה שנפסק בשו"ע סי' רנח (מותר להניח

מבעוד יום כלי שיש בו דבר קר על גבי קדירה חמה, שאין זה כטומן בדבר המוסיף הבל), כתב

הט"ז (ונראה לי שאין בכלל זה אלא מה שרוצה להטמין לשעות הרבה, שאפשר שתתקרר הקדירה

קודם כלות הזמן ההוא, אבל אם רוצה להטמין לשעה מועטת וליקחו משם בעוד הקדירה חמה,

אסור, דהוי דבר המוסיף הבל).

וכאן שולל את סברת הט"ז. וכן שלל אותה לעיל סי' רנז

בקונטרס אחרון ס"ק ג ( דבריו תמוהים שם, דבטור ושו"ע סימן

שי"ח משמע בהדיא, דאף שנותנו בשבת כדי להתחמם בלבד, ולא לשעות הרבה ... אין

זה מוסיף הבל).

[2903] "כשם שאין טומנין

חמין משחשיכה, כך אין טומנין לא שלג ולא צונין. ורבי מתיר. התיב שמואל בר אבא על

הדא קדמייתא, והא תני ממלא הוא אדם את הקיתון של מים ונותן תחת הכר או תחת הכסת,

אלא כרבי, דרבי מתיר. כאן לשעה כאן לשהות".

[2904] ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל ל.

[2905] נא, א (אמר רב הונא אמר רב[י] אסור להטמין

את הצונן. והתניא רבי התיר להטמין את הצונן. לא קשיא הא מקמיה דלישמעיה מר' ישמעאל

ברבי יוסי, הא לבתר דלישמעיה. כי הא דיתיב רבי ואמר אסור להטמין את הצונן, אמר לפניו

רבי ישמעאל ברבי יוסי אבא התיר להטמין את הצונן, אמר כבר הורה זקן). והיינו שהגמרא

דילן מתרצת הסתירה בענין אחר, שהאוסר אסר קודם ששמע רבי מרבי ישמעאל ברבי יוסי,

והמתיר התיר אחר ששמע מרבי ישמעאל ברבי יוסי להתיר אצל הצונן. נמצא שלמסקנא מותר

להטמין את הצונן בכל אופן, בין "לשעה" ובין "לשהות".