תצט דין הפשט ומליגה ומליחה ביום טוב

תצט דין הפשט ומליגה ומליחה ביום טוב

ובו י"ג סעיפים

הפשט

ומליגה

א אין ¹⁰⁷²

מרגילין ביום טוב ¹⁰⁷³ .

כיצד הוא המרגיל, זה המפשיט את העור מרגליה ¹⁰⁷⁴

כלפי ראשה ¹⁰⁷⁵

ומוציא כל העור של הגוף שלם כדי לעשות ממנו נאד, שנמצא שטורח ביום טוב שלא לצורך

היום ¹⁰⁷⁶ .

ויש אומרים ¹⁰⁷⁷

דאינו אסור אלא להוציא כל הבשר מרגל אחד, כדי שיוציא כל העור שלם בלי שום קרע,

שטורח בהפשט זו טורח גדול שלא לצורך יום טוב.

ויש להחמיר כסברא הראשונה ¹⁰⁷⁸ :

ב אסור למלוג כל הבהמה כדי להפשיטה על

ידי כך, מפני שקל יותר להפשיט מלמלוג ¹⁰⁷⁹ .

ואפילו למלוג הגדי כדי לאכלו בעורו אסור ¹⁰⁸⁰ ,

מפני שנראה יותר כמעשה חול במליגה מבהפשט ¹⁰⁸¹ .

אבל עוף שאי אפשר להפשיטו מותר למולגו

ולהבהב כל גופו ¹⁰⁸² .

וכן מותר למלוג הראש ורגלים אפילו של בהמה ¹⁰⁸³ ,

כמו שיתבאר בסי' ת"ק ¹⁰⁸⁴ :

טלטול

ומליחת העור

ג בהמה ¹⁰⁸⁵

שנשחטה ביום טוב, מותר לטלטל עורה מחמה לצל, אף על פי שאין עליה בשר, ומותר ליתנה

במקום דריסת הרגלים, שלא יפסד העור ¹⁰⁸⁶ ,

שאם לא נתיר לו ימנע מלשחוט ונמצא ממעט בשמחת יום טוב ¹⁰⁸⁷ .

אבל אסור להגביה העור לשוטחה על גבי

יתדות, מפני שניכר הדבר שאינו עושה אלא לצורך העור, ואם נתיר לו זה, יתיר לעצמו

לעשות גם כן שאר צרכי העור, דהיינו מליחה ועיבוד. ולא התירו אלא ליתנה במקום דריסת

הרגלים, שאין ניכר שהתירו לו משום צורך העור בלבד, אלא מפני שראוי לישב עליה ¹⁰⁸⁸ :

ד ואין מולחין על גבי העור בשר לקדרה ¹⁰⁸⁹ ,

אפילו אם הוא מונח בשיפוע, שאין בו איסור משום מולח על גבי כלי שאינו מנוקב ¹⁰⁹⁰ ,

אעפ"כ אסור, מפני שצריך למלחו היטב, ונמצא מעבד את העור ¹⁰⁹¹ ,

אבל מותר למלוח עליו בשר מליחה קלה כדרך שמולחין לצלי ¹⁰⁹² ,

שיתן המלח טעם בו, דהצלי אין צריך מליחה ¹⁰⁹³

כמ"ש ביו"ד סי' ע"ו ¹⁰⁹⁴ .

ומותר להערים ולמלוח כאן בשר מעט וכאן בשר מעט עד שימלח את כולה ¹⁰⁹⁵ :

ה במה דברים אמורים כשנשחטה ביום טוב, שאם

לא יתירו לו לעשות כן ימנע מלשחוט. אבל אם נשחטה בערב יום טוב ¹⁰⁹⁶ ,

אפילו הופשטה ביום טוב ¹⁰⁹⁷ ,

אסור לטלטל את העור וליתנו במקום דריסת הרגלים, וכן אסור למלוח עליו בשר אפילו

מליחה קלה ¹⁰⁹⁸ ,

דאף אם נאסור לו לא ימנע מלשחוט בערב יום טוב, דהרי יכול להפשיטה ולעשות כל צרכי

העור בערב יום טוב. אבל אם נשחטה סמוך לחשכה, שלא היה שהות להפשיטה קודם יום טוב, מותר ¹⁰⁹⁹

לטלטל העור מחמה לצל, וליתנו במקום דריסת הרגלים, ולמלוח עליו מליחה קלה, כדי שלא

יפסד העור.

אבל אם יודע בודאי שלא יפסד העור, אסור

אפילו לטלטלו מחמה לצל, ואפילו נשחטה ביום טוב ¹¹⁰⁰ :

ו בגליות שעושים שני ימים טובים מספק,

הרי יום טוב ראשון נחשב לחול לגבי יום טוב שני, לפיכך אם נשחטה ביום טוב ראשון

דינה כאלו נשחטה בערב יום טוב לענין טלטול העור ומליחתו ¹¹⁰¹ :

ז נוצות של עוף הן מוקצים, שהרי אינן

ראויים לכלום, ולפיכך אין לטלטלם ביום טוב, אלא אם כן נשחט העוף ביום טוב, דאז

התירו לטלטלן להצניען כדי שלא ימנע מלשחוט ¹¹⁰² :

ח עור שהופשט מערב יום טוב, דינו כמו

בשבת, שאם הוא לח אסור לטלטלו לפי שאינו ראוי לישיבה ואם הוא יבש מותר לטלטלו ¹¹⁰³ ,

כמו שנתבאר בסי' ש["ח] ¹¹⁰⁴ .

אבל אם הופשט ביום טוב, אם הוא לח מותר לטלטלו מחמה לצל כדי שלא יסריח כמו שנתבאר ¹¹⁰⁵ ,

ואם הוא יבש, לדברי האוסרים נולד ביום טוב אסור לטלטלו ¹¹⁰⁶ , דאתמול היה טפל

לבהמה ונחשב כבהמה עצמה ועכשיו הוא כלי בפני עצמו ¹¹⁰⁷ , והרי זה נולד, וכבר

נתבאר בסי' תצ"ה ¹¹⁰⁸

דיש להחמיר בנולד עצמו ¹¹⁰⁹ :

טלטול

ומליחת החלבים

ט אע"פ שאין עיבוד באוכלין כמו

שנתבאר בסי' שכ"א ¹¹¹⁰ ,

מכל מקום דבר שאינו אוכל גמור, כגון חלבים ¹¹¹¹ ,

המולחן חייב משום מעבד ¹¹¹² .

לפיכך אין מולחין את החלבים ביום טוב, אפילו נשחטה הבהמה ביום טוב ¹¹¹³ ,

שהרי הם אסורים באכילה, ונמצא עושה מלאכה שלא לצורך יום טוב ¹¹¹⁴ .

ואסור למלוח עליהם בשר באויר בענין

שאינו נוגע בהם כדי שיפול המלח גם עליהם, ואפילו מליחה קלה אסור למלוח עליהם, משום

דחלבים די להם במליחה מועטת, ונמצא דהרי הוא כמעבד ¹¹¹⁵ :

י וכן אין מהפכין את החלבים ¹¹¹⁶ ,

ואין שוטחין אותן באויר על גבי יתדות ¹¹¹⁷ ,

כדי שלא יסריחו ¹¹¹⁸ ,

אפילו נשחטה הבהמה ביום טוב ¹¹¹⁹ .

ואין מתירין לו כדי שלא ימנע מלשחוט, לפי שהדבר ניכר שעושה כן לצורך החלבים, ואם

נתיר לו לעשות כן אף הוא יתיר לעצמו לעשות שאר צרכי החלבים, דהיינו למולחן ¹¹²⁰ .

אבל מותר לטלטלן מחמה לצל כדי שלא

יסריחו ¹¹²¹ ,

או להצניען בשביל שלא יאבדו ¹¹²² , שאם לא נתיר לו

ימנע ולא ישחוט כלל ¹¹²³ ,

וכיון שאין מתירים לו (א) אלא טלטול בעלמא ואין מתירין לו לשטחן באויר, אין חוששים

שמא יתיר לעצמו אף מליחתן ¹¹²⁴ .

אבל אם הן מונחים בצל במקום המשתמר, אסור לטלטלן ¹¹²⁵ ,

לדברי האוסרים נולד ביום טוב, שהרי אתמול היו מחוברים וטפלים לגבי הבהמה ונחשבים

כבהמה עצמה ועכשיו אינן ראויים ועומדים אלא להדלקה והרי זה נולד ¹¹²⁶ :

יא במה דברים אמורים כשנשחטה ביום טוב, אבל

אם נשחטה מערב יום טוב מותר לטלטל החלבים ביום טוב, (ב) אם לא הקצה אותם לסחורה ¹¹²⁷ ,

שהרי מאתמול הן עומדים להדלקה ואין כאן נולד כלל. וכן חתיכת שעוה שיוכל להניח

פתילה על גבה, מותר לטלטלה ביום טוב ¹¹²⁸ ,

אלא אם כן הקצה אותה לסחורה, שהרי היא ראויה להדלקה (ג).

ומכל מקום נכון ליזהר שלא לטלטלן כי אם

לצורך הרבה, כגון שמתיירא שלא יגנבו וכיוצא בזה כמו שיתבאר בסי' תק"ב ¹¹²⁹

גבי טלטול עצים יבשים עיי"ש:

טלטול

העלי

יב עלי, שהוא דף עב וכבד, וכלי הוא, אלא

שמלאכתו לאיסור, לכתוש בו הריפות ¹¹³⁰ ,

מותר לטלטלו לצורך מקומו או לצורך גופו, כגון לקצב עליו בשר ¹¹³¹ .

ולאחר שקצב עליו בשר אסור לטלטלו שלא לצורך גופו או מקומו ¹¹³² ,

כדין כלי שמלאכתו לאיסור, כמו שנתבאר בסי' ש"ח ¹¹³³ :

יג

אע"פ שבשבת אסור לטלטל כל כלי שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס שמקפיד עליו מלהשתמש

בו תשמיש אחר ¹¹³⁴ ,

מכל מקום ביום טוב מותר לטלטלו לצורך שמחת יום טוב, כגון לקצב עליו בשר ¹¹³⁵

וכיוצא בזה.

עיין סי' תק"ט ¹¹³⁶ :

קונטרס

אחרון

(א) אלא טלטול בעלמא כו' .

כן ¹¹³⁷

מוכרח לדעת המג"א ¹¹³⁸

שמתיר לטלטלן סופן משום תחילתן, ובגמרא ¹¹³⁹

אמרינן דלא מהני סברא זו אלא גבי עור דחזי למיזגא עלייהו ולא מוכחא מילתא,

וכמ"ש המג"א בס"ק ג' ¹¹⁴⁰ .

וכן צריך לומר לדעת המרדכי ¹¹⁴¹

ורמ"א ¹¹⁴²

שמתירין לטלטל נוצות להצניען אף על גב דלא חזי למיזגא עלייהו. ועל כרחך צריך לומר

דלא מצריכים דבר זה ¹¹⁴³

אלא כשמתירין לו שום עסק, כגון לשוטחן באויר או להפכן, וכן ליתן העור לפני הדורסן,

אבל בטלטול בעלמא דשרינן ליה, לא אתי למשרי שום עסק גמור דהיינו מליחה. ובזה

נסתלקה תמיהת הפרי חדש ¹¹⁴⁴

על המרדכי ורמ"א ז"ל.

ולפי זה לטלטלן מחמה לצל נמי שרי, כמו

שכתב המג"א בס"ק ג' בשם רש"ל ¹¹⁴⁵ .

ובסי' ש"ח ¹¹⁴⁶

נתבאר דשלא יאבדו דמי למחמה לצל עיין שם:

(ב) אם לא הקצה כו'.

כן ¹¹⁴⁷

כתב הט"ז ¹¹⁴⁸

לפי שיטתו כשנשחטה ביום טוב ¹¹⁴⁹ ,

אבל לשיטת המג"א ¹¹⁵⁰

דלא שרי לטלטל אלא להצניע, אם כן אפשר דאפילו הקצה לסחורה שרי להצניע, דאם לא כן,

מימנע ולא שחיט, אם אינו צריך לו להדלקה אלא לסחורה, דהא אפילו להפסד מועט חששו,

כגון נוצות של תרנגולים דשרי לטלטלן כדי שלא ימנע מלשחוט ¹¹⁵¹ .

ולכן לא העתקתי דבריו ¹¹⁵² ,

אלא בשנשחטה מערב יום טוב, דאז אסור לטלטלם אם הקצם לסחורה, אפילו להמתירין מוקצה

ביום טוב, כיון ¹¹⁵³

שאין עליהם תורת כלי כלל, וגם מקפיד מלהדליקם ביום טוב ¹¹⁵⁴ ,

אם כן הרי הם כאבנים ולבינים הסדורים לבנין, דאסור לטלטלן אפילו בשבת דמוקצה מותר

בו לדברי הכל ¹¹⁵⁵ ,

וכמ"ש המ"א בסי' ש"ח ס"ק ל"ו ¹¹⁵⁶

עיין שם:

(ג) ומכל מקום נכון ליזהר כו' .

זהו ¹¹⁵⁷

פשוט, דלדברי האומרים ¹¹⁵⁸

לא ניתנו עצים אלא להסקה, וכן פסק בשו"ע סי' תק"ב ¹¹⁵⁹ , ופירש הר"ן ¹¹⁶⁰

ומג"א שם ¹¹⁶¹

הטעם משום דאין תורת כלי עליהם. אם כן הוא הדין והוא הטעם לחלב ושעוה שאין עליהם

תורת כלי ¹¹⁶²

ואינם עומדים אלא להסקה, דהרי הם כעצים יבשים העומדים להסקה.

ומה שסתם המג"א כאן ¹¹⁶³

דמותר לטלטלן, היינו משום דאיירי כאן אליבא דהגהות אשר"י ¹¹⁶⁴

ורש"ל ¹¹⁶⁵ ,

דהם סוברים דמותר לטלטל עצים לכל דבר, כמ"ש בסי' תק"ב במג"א ¹¹⁶⁶

וט"ז ¹¹⁶⁷

עיין שם. אבל לענין הלכה ודאי יש לחוש לכתחלה לדעת הרי"ף ¹¹⁶⁸

ורמב"ם ¹¹⁶⁹

ור"ן ¹¹⁷⁰

ומגיד משנה ¹¹⁷¹ ,

שבשו"ע ¹¹⁷²

פסק כמותם בלי שום חולק ¹¹⁷³ :

*

הנה ¹¹⁷⁴

המג"א ¹¹⁷⁵

מסתפק דבזמן הזה שאין דרך למלוח על גבי העור, אפשר דאסור למלוח על גביו ביום טוב

כמו על החלבים, לטעמו של הר"ן ז"ל ¹¹⁷⁶ .

ולא העתקתיו, משום דלדעת הטור ¹¹⁷⁷

פשיטא דאין לחלק בהכי, דאם לא כן למה לו ליתן טעם משום דבמליחה מועטת די להו,

תיפוק ליה כיון דאין דרך למלוח על גבי חלבים מוכחא מילתא. וכיון דלהטור פשיטא ליה,

אין ספיקו של הר"ן מוציא מידי ודאי של הטור ¹¹⁷⁸ .

ועוד שגם להר"ן יש לומר דלא חלקו חכמים בין זמן לזמן ולגמרי התירו מליחה על

גבי העור ביום טוב. וכהאי גוונא ממש כתב הבית יוסף בסי' י"ג ¹¹⁷⁹ ,

והביאו לפסק הלכה המג"א שם בס"ק ז' עיין שם ¹¹⁸⁰ :

*

הנה ¹¹⁸¹ מהר"צ שפיץ ¹¹⁸²

השיג בכאן על המג"א ¹¹⁸³ ,

וכל דבריו אינן אלא להראות בקיאות, שידע מה שכתבו התוס' פרק נוטל ¹¹⁸⁴ ,

כאילו נעלמו דבריהם מהמג"א. ונהפוך הוא, כי הוא לא עיין מה שכתבו ¹¹⁸⁵

הרי"ף ¹¹⁸⁶

ורמב"ם ¹¹⁸⁷ ורז"ה ¹¹⁸⁸

והרמב"ן ¹¹⁸⁹

והרשב"א ¹¹⁹⁰

ומגיד משנה ¹¹⁹¹

שהם חולקים על התוס' ¹¹⁹²

ומחלקין בין שבת ליום טוב, כמבואר

בב"י סי' תצ"ה, וכן פסק שם בשו"ע ¹¹⁹³ . ואף רמ"א ¹¹⁹⁴

לא חלק עליו שם אלא במוקצה, אבל בנולד מודה דיש חילוק בין שבת ליום טוב כמ"ש

המג"א שם ¹¹⁹⁵ , עיין שם הטעם. וכן

מוכח בהדיא בסי' תצ"ח ס"[ו] ¹¹⁹⁶

ובסי' תק"א ס"א ¹¹⁹⁷ ,

שהשו"ע פסק להחמיר בנולד ביום טוב ולא חלק עליו רמ"א. ואין לומר שסמך על

מה שכתב בסי' תצ"ה ¹¹⁹⁸ ,

שהרי בסי' תצ"ה לא התיר אלא מוקצה, אבל נולד משמע מדבריו שם דיש להחמיר ביום

טוב כמו שכתב המג"א שם ¹¹⁹⁹ .

ומה שכתב

מהר"ץ שפיץ שם ¹²⁰⁰

דרמ"א מיירי בנולד שאינו ראוי למאכל בהמה, אין בדבריו כדאי להשיב עליהם,

ופירוש משובש הוא מחמת כמה תמיהות ¹²⁰¹ .

ואחת מהן, מאי קאמר רמ"א לדבריהם ¹²⁰² ,

הלא אף השו"ע מודה בזה לאסור, כמ"ש בסי' ש"ח סעיף כ"ז ¹²⁰³

עיין שם בב"י ¹²⁰⁴ .

וכן משמע בהדיא בסי' תק"א ס"ו ¹²⁰⁵

בהג"ה עיין שם.

וגם מה שכתב ¹²⁰⁶

ולפי זה מתורץ הרמב"ם וטור ושו"ע כו'. מלבד שאין צריך תירוץ כלל, שדין

גרעין כבר הוזכר בסי' ש"ח סעיף ל' ¹²⁰⁷ .

אלא שתירוצו מוכיח שלא ידע שדעת הרמב"ם ושו"ע לחלק באיסור מוקצה ונולד

בין שבת ליום טוב כמבואר בסי' תצ"ה ¹²⁰⁸ :

[1072] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

הפשט ומליגה (ס"א-ב).

(ב)

טלטול ומליחת העור (ס"ג-ח).

(ג)

טלטול ומליחת החלבים (ס"ט-יא).

(ד)

טלטול העלי (סי"ב-ג).

[1073]

גמרא [ברייתא] בכורות לג, א (אין מרגילין ביום טוב). טור ושו"ע

ס"א (אין מרגילין ביום טוב).

[1074]

רש"י שם ד"ה אין מרגילין (להפשיטו דרך הרגלים כל העור שלם, לעשות

ממנו מפוח לנפחים, או למוכרי דבש ושמן שנותנין אותו בעורות כבשים המפשיטין שלימים).

לבוש ס"א (וכיצד נקרא מרגילין, כשמפשיטין הבהמה מוציאין כל הבשר מרגליה, כדי

שיוציא כל העור שלם ולא יקרע, כדי לעשות ממנה נוד או מפוח וכיוצא בו).

[1075]

רש"י חולין קכג, א ד"ה המרגיל (מרגליה כלפי ראשה ... לחמת). ב"י

ד"ה אין.

[1076]

ט"ז ס"ק א (והטעם דהיא טירחא יתירא).

[1077]

רמב"ם פ"ג ה"ו (כיצד הוא המרגיל, זה המוציא כל בשר מרגל אחת,

כדי שיוציא כל העור שלם ולא יקרע, מפני שטורח בהפשט זה טורח גדול, ואין בו צורך

למועד). שו"ע ס"א.

[1078]

ב"ח ריש הסימן (ורבינו [הטור] סתם וכתב, פירוש, שמפשיט העור שלם וכו',

נראה שסובר דלענין יום טוב אין חילוק, דכל שמפשיט העור שלם, דקטרח טירחא דלא חזיא

ליה ביום טוב, אסור ... ולענין מעשה ראוי להחמיר בכל ענין במפשיט העור שלם כדברי

רבינו, נראה לי). מ"א סק"א (והב"ח כתב דיש ליזהר שלא להפשיט העור

שלם כפירש"י). ט"ז שם (ותימא על רמ"א שלא הביא דעת הטור).

[1079]

בה"ג הלכות יום טוב לז, ב (אמר גאון, מדקא אמרינן מולגין את הראש,

דווקא ראש ורגלים, אבל גדיא כוליה לא עבדינן מלוג ביום טוב, דאיפשר לאשלוחיה

למשכיה). תוס' לד, א ד"ה מולגין (אבל כל גופו של גדי אסור, הואיל ויכול בהפשט

הקלה לעשות טפי). רא"ש פ"ד סי' טז (בעל ה"ג אוסר למלוג את

כל הגדי כדי לאכול העור, משום דקל יותר להפשיט ואיכא טירחא יתירא). טור ושו"ע

ס"ב (אסור למלוג גדי). לבוש ס"ב (אסור למלוג גדי כדי להפשיטו על ידי כך).

[1080]

רא"ש שם (כדי לאכול העור). טור (אם רצה למלגו כדי לאכול עורו), לגירסת ה רש"ל

ביש"ש פ"ד סי' כא (נראה שט"ס הוא, אלא [הכי] ראוי להיות, אפילו אם

רצה למולגו כדי לאכול עורה, מפני שיש בו טורח יותר מבהפשטה. והיינו כדברי

הרא"ש, וכן עיקר). ב"ח ס"ב (נראה לי גירסת ספרים אחרים בספרי רבינו

עיקר, שכך כתוב שם, כתב בה"ג אסור למלוג גדי כדי לאכול עורו, מפני שיש בו

טורח יותר מבהפשט עכ"ל, שזה מסכים למ"ש הרא"ש ושאר מחברים בשם

בה"ג). הובאו בט"ז ס"ק ב, ובמ"א סק"ב (הגירסא הנכונה,

שאפילו רוצה לאכול העור אסור למלוג. כן כתבו הב"ח ויש"ש). אחרונים .

[1081]

הרשב"א בעבודת הקדש ש"ב סי' ג (שנראין יותר כמעשה החול). הובא במ"מ

פ"ג ה"ז.

[1082]

הגהת סמ"ק סי' קצד ע' קסח (אבל בעוף דלא שייך הפשט, מותר למלוג ולהבהב כל

הגוף). הובא בב"ח שם. ט"ז שם. מ"א שם.

[1083] ברייתא לד, א (מולגין

(ברותחין, רש"י) את הראש ואת הרגלים).

[1084]

סעיף יב ( מולגין את הראש ואת

הרגלים ברותחין כדי להסיר השיער, ומהבהבין אותן באוּר) .

[1085] סיכום פרטי ההלכות שיתבארו בסעיפים שלפנינו:

כששוחטים

בהמה ביום טוב, מפשיטים את עורה (סי' תצח סי"ב), ומוציאים את חלבה, ומולחים

את הבשר (סי' תק סי"ג), ומבשלים אותו לאכילה, והעור והחלב נשארים מוקצה או

נולד.

אלא

שאם ישאיר את העור והחלבים מבלי לטפל בהם, הם יתקלקלו, וימנע מלשחוט, ונמצא ממעט

בשמחת יום טוב. ולכן התירו חכמים כמה אופני טיפול בעור ובחלבים:

(א)

התירו טלטול העור והחלבים מחמה לצל, אף שהם מוקצה או נולד (ס"ג וס"ח

וס"י). ואם העור יבש ולא יתקלקל (ס"ח), או שהם מונחים בצל במקום שמור

(ס"י), אסור לטלטלם.

(ב)

התירו ליתן העור במקום דריסת הרגלים, שאינו ניכר שנותנו שם לתקנו, אלא לישב עליו

(ס"ג), ובחלב לא שייך תיקון זה.

(ג)

התירו הערמה למלוח בשר לצלי על גבי העור, אבל לא מליחה מרובה לצורך בישול

(ס"ד), ובחֵלב אסרו אף מליחה מועטת, שגם היא מתקנת אותו (ס"ט).

(ד)

ובשניהם לא התירו לשוטחם באויר, כי ניכר שהוא לתיקון, ויבוא לעבדן ולמלחן

(ס"ג וס"י).

ואם

נשחטה מערב יום טוב, והי' יכול לתקנם בערב יום טוב, אין להתיר מטעמים הנ"ל,

ולכן:

(א)

העור הלח הוא מוקצה, שאינו ראוי לכלום. והעור היבש מותר בטלטול (ס"ח).

(ב)

החֵלב עומד להדלקה, ודינו כעצים שמותר להבעירם, ולצורך אחר יש מחלוקת אם מותר

לטלטלם (סי"א).

[1086]

משנה יא, א (בית שמאי אומרים אין נותנין את העור לפני הדורסן, ולא יגביהנו,

אלא אם כן יש עמו כזית בשר, ובית הלל מתירין), וכבית הלל. טור ושו"ע ס"ג

(בהמה שנשחטה ביום טוב, מותר להגביה עורה, וליתנה במקום דריסת הרגלים, אף על פי

שאין עליו בשר כלל).

והתירו אף להצניעו שלא יגנב, כדלקמן

ס"י ( מותר

לטלטלן מחמה לצל כדי שלא יסריחו, או להצניען בשביל שלא יאבדו) ,

ושם נסמן (הערה 51 ).

והתירו אף אם הוא לח ואינו ראוי לישיבה

שהוא מוקצה, כדלקמן ס"ח ( שאם

הוא לח, אסור לטלטלו, לפי שאינו ראוי לישיבה).

והתירו

אף שאין

עליו בשר, שאם יש

עליו אבר אחד, נתבאר לעיל סי' תצח סי"ג (שייר בו אבר אחד, שאז העור בטל לגבי

האבר ומותר לטלטלו עמו).

[1087]

עולא שם יא, ב (התירו סופן (שאינו צורך יום טוב, רש"י), משום תחלתן (שהוא

צורך יום טוב, ואי לא שרית סופן לא עביד תחלתן, רש"י)). יש"ש שם (משום

שמחת יום טוב, דהיינו שהתירו סופן משום תחילתן). לבוש ס"ג (התירו חכמים סופן

משום תחלתן, שאם לא נתיר להם טלטול העור והנוצות שלא יתקלקלו, לא ישחטו ביום טוב,

ויבואו למנוע משמחת יום טוב). מ"א שם (דאי לא שרית ליה לא ישחוט, ואתי

לאמנועי משמחת יום טוב).

וכן הדין בכמה הלכות, כדלעיל סי' תצז

סכ"ט (אם נאסור לטלטל הטריפה מחמה לצל כדי שלא תסרח, ימנע ולא ישחוט כלל,

ונמצא ממעט בשמחת יום טוב, לפיכך התירו לו לטלטלה מחמה לצל), ושם נסמן (הערה 127 ).

וראה מראי מקומות וציונים.

[1088]

ברייתא וגמרא יא, סע"א (אין מולחין את החלבים ואין מהפכין בהן, משום רבי

יהושע אמרו שוטחן ברוח על גבי יתדות ... אמר רב מתנה אין הלכה כרבי יהושע ... מהו

דתימא מסתבר טעמיה דרבי יהושע, דאי לא שרית ליה ממנע ולא שחיט, קא משמע לן. ומאי

שנא מעור לפני הדורסן (דשרו בית הלל משום דאי לא שרית ליה ממנע ולא שחיט,

רש"י). התם לא מוכחא מלתא (שתהא שטיחתו לצורך עבוד, רש"י), משום דחזי

למזגא עליה (דמימר אמר האי דשרו ליה רבנן לתתו לפני הדריסה מפני צורך יום טוב

התירו, שאף שטיחתו צורך יום טוב דחזי למזגא עליה, רש"י), הכא אתי למימר מאי

טעמא שרו לי רבנן, כי היכי דלא לסרח, מה לי למשטחינהו מה לי לממלחינהו (גבי חלבים

כי שרית לשוטחן, מוכחא מלתא שלתקון החלבים התרתו, ואתי נמי לממלחינהו, ומליחה

מאבות מלאכות היא בדבר שיש בו עבוד, דתנן (שבת עג, א) והמולחו והמעבדו, רש"י)).

מ"א ס"ק ג (על כרחך אסור להגביה העור על גבי יתידות).

וכן הוא לקמן ס"י ( אין מהפכין את החלבים, ואין שוטחין אותן

באויר על גבי יתדות, כדי שלא יסריחו, אפילו נשחטה הבהמה ביום טוב. ואין מתירין לו

כדי שלא ימנע מלשחוט, לפי שהדבר ניכר שעושה כן לצורך החלבים, ואם נתיר לו לעשות כן

אף הוא יתיר לעצמו לעשות שאר צרכי החלבים דהיינו למולחן).

[1089]

גמרא יא, א (אמר אביי לא שנו אלא לצלי, אבל לקדרה לא), והיינו שלא ימלח

עליו בשר כדי להכשירו לבישול בקדרה.

[1090]

מ"א סק"ד (וצריך לומר שמונח העור בשיפוע, דאם לא כן, הוה ליה כלי

שאינו מנוקב), וכמבואר בשו"ע יו"ד סי' סט סט"ז (אין מולחין אלא

בכלי מנוקב ... או במקום מדרון, בענין שאם ישפך שם מים יצאו מיד).

[1091] מ"א שם (דבעי מליחה טפי, ומעבד

העור), והיינו שצריך למלוח את הבשר היטב, ובמילא ימלח גם את העור היטב, שאיסורו

נתבאר לעיל סי' שכא ס"ב (המעבד את העור הוא מאבות מלאכות, שכן במשכן היו

מעבדין עורות תחשים ואילים. והמולח את העור, חייב משום מעבד, שהמליחה היא מצרכי

העיבוד).

[1092]

ברייתא שם (ושוין שמולחין עליו בשר (אע"פ שהמלח מועיל לעבוד), לצלי (דאין

מולחין אותו יפה, רש"י)). טור ושו"ע ס"ג (ומותר למלוח עליו מליחה

קלה כדרך שמולחים לצלי). והיינו שכיון שאינו מולח אלא מליחה מועטת, דלא סגי לעיבוד

העור, התירו בו הערמה זו.

וראה קונטרס אחרון ס"ק ג (ד"ה

הנה המג"א), שסומכים על זה גם בזמנינו.

[1093]

תוס' שם ד"ה ושוין (לאו משום דצריך מליחה לצלי, כדמפרש בחולין (קיא, א), אלא

משום שנהגו למלחו כדי ליתן טעם). מ"א שם (שיתן המלח טעם בו, דהא צלי אין צריך

מליחה (תוס'). עיין ביו"ד סי' ע"ו).

[1094]

ס"א (הצלי אין צריך מליחה), ורמ"א ס"ב (והמנהג להדיח תחלה, וגם

למלחו קצת).

וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' עו

ס"א.

[1095]

ירושלמי פ"א ה"ו (ר' אחא בשם רב, מולח ומערים מולח ומערים, מלח הכא ומלח

הכא, עד דו מלח כוליה). הובא ברי"ף ה, ב. רמב"ם פ"ג

ה"ד (ומערימים בדבר זה. כיצד מולח מעט בשר מכאן ומעט מכאן, עד שימלח העור

כולו). טור ושו"ע שם (ומותר להערים למלוח כאן מעט וכאן מעט, עד שימלא את כולו).

[1096]

גמרא יא, ב (עור לפני הדורסן ... התירו סופן משום תחלתן, דיום טוב אין,

דערב יום טוב לא), ופרש"י (דאי נמי לא שרית ליה, אינו נמנע מלשחוט מערב יום

טוב). טור ושו"ע ס"ג (אבל אם נשחטה מערב יום טוב, אסור).

[1097]

רא"ש פ"א סי' יז (הלכך לא שרינן נתינת עור לפני הדורסן אלא

כשנשחט ביום טוב, אבל כשנשחט מערב יום טוב לא, דלא מימנעי). טור (אבל אם

נשחטה מערב יום טוב, אסור). כפירוש הב"י ד"ה ונראה (ונראה שמפרש רבינו,

דכי אמרינן דערב יום טוב לא, היינו לומר דכל שנשחטה מערב יום טוב, אף על פי

שהופשטה ביום טוב, לא התירו. וכן נראה מדברי הרא"ש ז"ל). עבודת הקדש ש"א

סי' יא (אבל שחט מערב יום טוב, אפילו לא הופשט עד למחר, אסור, שהרי אפשר היה לו למולחו

וליתנו לפני הדורסן מערב יום טוב). מ"מ פ"ג ה"ד (ויש אומרים שאפילו

נשחט מערב יום טוב והופשט ביום טוב, אסור. וזה דעת הרשב"א ז"ל). יש"ש

פ"א סל"א (מאחר דנשחטה מבעוד יום, היה לו להפשיט מבעוד יום, ולא שייך

להתיר סופן משום תחילתן. וכ"כ הרא"ש (סימן י"ז) להדיא, דלא התירו

סופן משום תחילתן אלא אם נשחטה ביום טוב, אבל אם נשחטה בערב יום טוב, לא.

וכ"כ המ"מ (שם) בשם הרשב"א, ועיקר). ב"ח ס"ג (אבל בערב

יום טוב, לא, דאי נמי לא שרית ליה אינו נמנע מלשחוט מערב יום טוב, דהא יכול לשטחו

מבעוד יום ... דעת הרא"ש והרשב"א להחמיר, כיון שנשחטה מערב יום טוב, וכך

כתב רבינו, והכי נקטינן). מ"א סק"ה (אפילו הופשטה ביום טוב אסור, דמשום

זה לא ימנע מלשחוט, דהא יכול להפשיטו מערב יום טוב (הרא"ש טור ב"ח

יש"ש מ"מ)).

[1098] שאין להתיר באף אחד משלושת

ההיתרים הנ"ל:

(א)

אסור לטלטל.

(ב)

אסור ליתנו במקום דריסת הרגלים.

(ג)

אסור למלוח עליו בשר.

[1099]

מ"א סי' תצז סקי"ט (אלא אם כן נשחטה סמוך ליום טוב, שלא היה אפשר

למכור קודם יום טוב), וכאן סק"ה מסתפק (ואפשר אם שחטה סמוך לחשיכה, שלא הי'

שהות להפשיטה מערב יום טוב, מותר, וצ"ע).

וכן הוא לעיל סי' תצז סל"א (ואם

שחטה ערב יום טוב, והיה לו שהות למכור לנכרי קודם יום טוב, אסור למכור ביום טוב ...

אף אם נאסור לו למכור ביום טוב, לא ימנע מלשחוט בשביל זה, שהרי אפשר לו למכור קודם

יום טוב), משא"כ אם לא היה לו שהות.

[1100]

מ"א סוף סק"ג (אבל אם יודע שלא יפסיד העור, אסור לטלטלו), וסי' תצז

ס"ק יט (ונראה לי דאם יש לשמרו עד אחר יום טוב שלא יסריח, אסור).

וכן הוא לעיל שם (ואם אפשר להצניע עד

לאחר יום טוב בענין שלא יסריח, אסור). לקמן ס"ח ( ואם הוא יבש, לדברי האוסרים נולד ביום

טוב אסור לטלטלו ), וסי"א ( אבל אם הן מונחים בצל במקום המשתמר,

אסור לטלטלן).

[1101]

הלכות ומנהגי מהר"ש סי' שצג (הפשטה נראה לו לעשות ביום טוב ראשון אחר השחיטה,

דאם לא כן, היה נקרא איפשר לעשותו בערב יום טוב לגבי יום טוב שני). מהרי"ל

הל' יום טוב ע' קעט (הפשטת העור נראה לעשות באותו יום לאלתר אחר שחיטתו, דהוי אפשר

לעשות קודם יום טוב שני). מ"א שם (ואם נשחטה ביום טוב ראשון, צ"ע

אם חשיב אפשר, דיומא קמא לגבי תנינא הוי חול), ובמ"א סי' תקט סק"ב

(והוא הדין אם היה אפשר לתקנו בראשון אסור לתקנו ביום טוב שני, דיום טוב ראשון

חשיב חול לגבי שני לענין זה, אף על גב דאנן בקיאין בקביעא דירחא (מהרי"ל).

ועמ"ש סי' תצ"ט ס"ג).

וכן הוא לקמן שם סוף ס"א ( ואם נכפף ביום טוב ראשון, אסור לתקנו

ביום טוב שני של גליות, אם יש שהות ביום טוב ראשון כדי לתקנו. ואע"פ שהוא יום

טוב ואסור לתקנו, מכל מקום כיון שאנו עושין שני ימים מחמת הספק שמא הראשון הוא חול,

הרי זה כאילו היה אפשר לעשותו ולתקנו ביום ראשון), וס"ב (וכן הדין בכל מכשירי

אוכל נפש, שאם היה אפשר לעשותן ביום טוב ראשון אם היה חול, אסור לעשותן ביום טוב שני

של גליות) .

[1102]

מרדכי רמז תרנז בהגהה (מה שהתירו לטלטל [נוצה] של עופות לאחר שהסירו אותן

מעוף, מידי דהוה אעור לפני הדורסן, דהתירו סופן משום תחלתן). [ר] מ"א

ס"ג (ונוצות של עוף דינן כמו בעור, דמותר לטלטלן כדי להצניען, כמו בעור). מ"א

סק"ו (אבל בלאו הכי אסור לטלטלן, דלא חזי למידי).

והיינו שאין ראויים לכלום, עד שיעשו בהם

תיקון, כדלעיל סי' שב ס"ג (נוצות שלימות, שאינן ראויות לכר וכסת עד שימרוט

אותן מקנים שלהן שהם קשים, ואינם ראוים לשכב עליהן, אסור לטלטלן בשבת, כמ"ש

בסי' תצ"ט לענין יום טוב).

ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א, הטעם

שהתירו לטלטלן להצניען אף דלא חזי למזגא עלייהו.

[1103]

תוס'

שבת מט, א סד"ה טומנין (ור"ת מפרש דהכא מיירי ביבשין דחזי למזגא עלייהו,

והתם בלחין), וזבחים צד, א – לגירסת השטמ"ק שם (ר " ת

דמפרש בבמה טומנין גבי טומנין בשלחין ומטלטלין אותן, דמיירי ביבשין, אבל לחין לא ...

כיון דלא שכיח שייחדו לישיבה בעוד שהוא לח, אסור לטלטל). ר"ן ביצה ה, א (ותירץ

ר"ת ז"ל, דהתם ביבשין דחזו שפיר למיזגא עלייהו, והכא בלחין שאינן ראוין

להשתמש בהן אלא מדוחק). ב"י ד"ה והקשה בשם

הרא"ש. מ"א סוף סק"ט (ועור שהופשט מערב יום טוב, אם הוא לח

אסור לטלטלו, ואם הוא יבש מותר לטלטלו, כמ"ש סי' ש"ח סכ"ה).

[1104]

שהעיקר כדעה הא' שבסעיף נח שם (במה דברים אמורים שמותר לטלטל עורות שאינן עבודין,

כשנתייבשו כבר, אבל כשהם לחים אינם ראויים להסמך ולשבת עליהם אלא מדוחק, ואין דרכם

בכך, ולכן אין עליהם תורת כלי בשביל כך, ואסור לטלטלם. ויש מי שמתיר אף בלחין של

בהמה גסה, ואוסר של בהמה דקה אף ביבשין, מפני שאינן ראויין להסמך ולשבת עליהם מחמת

קטנן. והעיקר כסברא הראשונה, כמו שיתבאר בסימן של"ד וסימן תצ"ט).

[1105]

סעיף ג.

[1106]

מ"א שם (אבל כשנשחט ביום טוב הוה ליה נולד, ואם הוא לח מותר לטלטלו שלא יסריח,

אבל אם הוא יבש אסור לטלטלו, דהוה ליה נולד. כן נראה לי עיקר הדברים דוק ותשכח),

וכדלעיל ס"ה ( אם

יודע בודאי שלא יפסד העור, אסור אפילו לטלטלו מחמה לצל, ואפילו נשחטה ביום טוב),

ושם נסמן (הערה 29 ).

[1107]

כמו בקליפות, שיתבאר לקמן סי' תקא סט"ז ( אגוזים ושקדים, ואם אכלן ביום טוב אין

מסיקין בקליפיהן, אפילו הן ראויים למאכל בהמה, מפני שאתמול היו מחוברים וטפלים

להאוכל ונחשבין כאוכל עצמו, ועכשיו אין נחשבין כאוכל כלל, והרי זה נולד ).

וראה מראי מקומות וציונים.

[1108]

סוף סי"ג.

[1109] היינו אחר שהעור אינו

"טפל לבהמה", אלא "הוא כלי בפני עצמו".

[1110]

סעיף ב (המולח בשר חי, אפילו מולחו הרבה כדי שיתקיים זמן מרובה ולא יסריח, פטור,

שאין עיבוד באוכלין מן התורה).

ולכן מותר למלוח בשר ביום טוב, כדלקמן

סי' תק סי"ג (מותר למלוח הבשר ביום טוב כדי להוציא את דמו ... שאיסור מליחת

בשר בשבת ויום טוב אינו אלא מדברי סופרים, דמן התורה אין עיבוד באוכלין, כמ"ש

בסי' שכ"א, לפיכך הקילו בו).

[1111] שאסורים באכילה, כמבואר

ביו"ד סי' סד ס"א (חלב שור וכבש ועז, אסור).

[1112]

ר"ן ה, ב (חלבים דלאו אוכלין גמורין הן, יש בו משום מעבד). מ"א

סק"ז (דמולח דבר שאינו אוכל גמור, דשייך בו עבוד, יש בו משום מעבד (ר"ן)).

וכן מוכח בגמרא מנחות כא , סוע"א (תקריב ואפילו בשבת, תקריב ואפילו

בטומאה), ופרש"י (דמליחתן עבודה היא, ודחי שבת וטומאה כשאר עבודות), והקשה הרשב"א

שם (יש להקשות, אי זה מלאכה יש כאן דלצטריך קרא לומר דדחיא שבת, והלא מולח אינו אלא

משום מעבד, ואין עיבוד באוכלין). ועל זה מבאר כאן, שעיקר הכוונה למליחת החלבים,

שאינם אוכל גמור.

וראה מראי מקומות וציונים.

[1113]

גמרא [ברייתא] יא, א (אין מולחין את החלבים), ופרש"י (ביום טוב כדי

שלא יסריחו, ואפילו נשחטה הבהמה ביום טוב). טור ושו"ע ס"ד (אין מולחין

את החלבים ... אף על פי שנשחטה ביום טוב).

[1114]

רמב"ם פ"ג ה"ה (מפני שאינן ראויין לאכילה).

והיינו שיש שני חילוקים בין מליחת הבשר

שמותרת, כדלקמן סי' תק סי"ג, לבין מליחת החלבים שאסורה, כמבואר כאן:

(א) מליחת הבשר שרוצה לאכלו ביום טוב

היא מלאכת אוכל נפש המותרת, משא"כ החלבים ש"אסורים באכילה".

(ב) מליחת הבשר שאינו רוצה לאכלו בשבת

אינה אסורה אלא מדברי סופרים, דאין עיבוד באוכלין, "לפיכך הקילו בו",

משא"כ מליחת החלב "שאינו אוכל גמור ... חייב משום מעבד".

וראה מראי מקומות וציונים.

[1115]

טור (דעל גבי החלבים אסור בכל ענין, משום דבמליחה מועטת סגי להו, ואפילו

במליחה לצלי הוי בהו כעיבוד), ושו"ע שם (וכן אסור למלוח בשר עליהם באויר).

ט"ז ס"ק ה (דאי אפשר להניח בשר על חלב, וטעם האיסור בחלבים, משום

דבמליחה מועטת סגי להו, ואפילו במליחה לצלי הוה כעיבוד).

והיינו שיש שני חילוקים בין מליחת בשר

על גבי העור, דלעיל ס"ד, לבין מליחת הבשר על גבי החלבים, שאסורה בכל אופן,

כמבואר כאן:

(א) מליחה קלה לצלי אינה מועלת לעור אלא

מעט, ולכן התירו להערים ולמלוח מליחה קלה של בשר על גבי העור. משא"כ חלבים די

להם במליחה מועטת, ולא התירו להערים בזה.

(ב) מותר למלוח הבשר על העור, אף

שנוגעים זה בזה. משא"כ חלבים האסורים באכילה, שאפילו בחול אסור שיגעו בבשר

בעת המליחה.

[1116]

גמרא [ברייתא] יא, א (ואין מהפכין בהן). טור ושו"ע ס"ד (ולא

מהפכים בהם).

[1117]

ברייתא שם (משום רבי יהושע אמרו שוטחן ברוח על גבי יתדות ... איכא דאמרי אמר רב

מתנה אין הלכה כרבי יהושע), וכת"ק. טור ושו"ע שם (אפילו לשטחן על גבי

יתדות).

[1118]

גמרא שם רע"ב (כי היכי דלא לסרח).

[1119]

רש"י שם (ואפילו נשחטה הבהמה ביום טוב). טור ושו"ע שם (אף על פי שנשחטה

ביום טוב).

[1120]

גמרא שם (ומאי שנא מעור לפני הדורסן (דשרו בית הלל משום דאי לא שרית ליה ממנע ולא

שחיט, רש"י) התם לא מוכחא מלתא, משום דחזי למזגא עליה, הכא אתי למימר מאי

טעמא שרו לי רבנן כי היכי דלא לסרח, מה לי למשטחינהו מה לי לממלחינהו). ט"ז

סק"ד (דכיון דלא חזו לאכילה, מוכח מלתא שלתיקון החלבים הוא מכוין, אי שרית

ליה לשטוח כדי שלא יסריחו, אתי למישרי גם מליחה, ובמליחה יש משום עיבוד. אבל גבי

עור, אף על גב דשרינן ליה ליתן במקום דורסן, מימר אמר דחזי למיזגא עלייהו). מ"א

ס"ק ח (דמוכח מלתא שעושה כדי שלא יסריח, ואתא גם כן למימלחינהו (גמרא),

משא"כ בעור כמ"ש ס"ג).

וכיון שלענין לשוטחה על גבי יתדות אין

הפרש בין חלבים לעור, לכן אסרו זה גם בעור, כדלעיל ס"ג ( אסור להגביה העור לשוטחה על גבי יתדות,

מפני שניכר הדבר שאינו עושה אלא לצורך העור, ואם נתיר לו זה, יתיר לעצמו לעשות גם

כן שאר צרכי העור, דהיינו מליחה ועיבוד. ולא התירו אלא ליתנה במקום דריסת הרגלים,

שאין ניכר שהתירו לו משום צורך העור בלבד, אלא מפני שראוי לישב עליה).

[1121] כמו גבי עור דלעיל ס"ג

(מותר לטלטל עורה מחמה לצל).

ונתבארו

ההוכחות לזה בקונטרס אחרון ס"ק א.

[1122] יש"ש פ"א סל"א (ולטלטל,

אפילו כעין מחמה לצל, דהיינו שלא יגנובו) . מ"א ס"ק ג (וכתב היש"ש

דאפילו מחמה לצל שרי לטלטלו). הובאו

בקונטרס אחרון סוף ס"ק א (דשלא יאבדו, דמי למחמה לצל).

[1123]

מ"א סק"ט (החלבים ... לטלטלן ... להצניען מותר, דשריא סופן משום

תחילתן).

[1124] אף "שהדבר ניכר שעושה כן

לצורך החלבים". מכל מקום לא הוצרכו לטעם חזי למזגא אלא להתיר שום עסק, אבל

טלטול שרי בכל אופן. וההוכחות לזה נתבארו בקונטרס אחרון ס"ק א.

[1125] שכיון שאין בהם חשש שיסריחו,

ואין בהם חשש שיגנבו, לא התירו לטלטלן, וכדלעיל ס"ה ( אם יודע בודאי שלא יפסד העור, אסור

אפילו לטלטלו מחמה לצל, ואפילו נשחטה ביום טוב), ושם נסמן (הערה 29 ).

[1126]

מ"א שם (כשנשחט ביום טוב הוה ליה נולד), וכדלעיל ס"ח ( דאתמול היה טפל לבהמה ונחשב כבהמה עצמה

ועכשיו הוא כלי בפני עצמו, והרי זה נולד), ושם נסמן (הערה 36 ) .

[1127]

ט"ז סוף סק"ה (ונראה דאם הקצה אותם לסחורה אסורים בטלטול).

ואף שנתבאר לעיל סי' שח ס"ג ( כלי שהקצה אותו מלהשתמש

בו שום תשמיש, כגון כלים המוכנים ועומדים לסחורה שאין רגילים להשתמש בהם שום תשמיש,

מכל מקום אם אינו מקפיד עליהם מלהשתמש בהם, לא הסיח דעתו עדיין מהם לגמרי מלהשתמש

בהם, ולפיכך אין להם דין מוקצה להאסר בטלטול).

היינו

דוקא בכלי ממש, או אוכל ממש, משא"כ בחלבים שאין עליהם אלא תורת כלי, וכדלעיל

שם (במה דברים אמורים בדבר שהוא כלי ממש, אבל דבר שאינו כלי ממש אלא שיש עליו תורת

כלי מחמת שראוי להשתמש בו איזה תשמיש בשבת, כגון גיזין של צמר שראויין להסמך ולשבת

עליהם וכן כל כיוצא בהם, אם הכניסן לאוצר לסחורה, ביטל תורת כלי שהיה עליהם, ואסור

לטלטלם אף על פי שאינו מקפיד כלל עליהם מלהשתמש בהם). ונתבאר בקונטרס אחרון

ס"ק ב.

[1128]

מ"א שם (כשנשחטה מערב יום טוב מותר לטלטל חלבים, דחזי להדלקה. והוא

הדין חתיכת שעוה, דיכול להניח פתילה על גבה דחזו להדלקה).

[1129]

ס"ח (לא התירו לטלטל עצים אלא להסקה בלבד, לפי שהן עומדין ומיוחדין לכך ... ויש

אומרים דעצים יבשים ... מותר לטלטלן אפילו שלא לצורך הסקה ... ולענין הלכה לכתחלה

יש לחוש לסברא הראשונה, אבל אם הוא שעת הדחק, כגון שנצרך לו מאד להשתמש בעץ יבש,

יש לסמוך על סברא האחרונה).

[1130] איסור כתישת הריפות נתבאר לקמן סי' תקד

ס"ז (אין כותשין הריפות (פירוש, שכותשין חטים ושעורים להסיר קליפתן) במכתשת

גדולה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול משום זלזול יום טוב ... מקומות שאין רגילין

בריפות ודי להם כל השנה במכתשת קטנה, ואין להם שינוי בקטנה, לכך אסור להם לכתוש

ביום טוב אף במכתשת קטנה).

[1131]

משנה יא, א (בית שמאי אומרים אין נוטלים את העלי לקצב עליו בשר, ובית הלל

מתירין), ופרש"י (עלי מלאכתו לאיסור, לכתוש במכתשת, משום הכי אסרי ליה בית

שמאי). טור (מותר לטלטלו לצורך גופו לקצב עליו בשר), ושו"ע ס"ה (עלי,

שהוא דף עב וכבד וכלי הוא, אלא שמלאכתו לאיסור, לכתוש בו הריפות, מותר לטלטלו לקצב

עליו בשר).

[1132]

ברייתא שם (ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו), וכאוקמיתא דגמרא שבת קכד, א (אמר

רבא ... דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו אין, מחמה לצל לא ... איתיביה

ושוין שאם קיצב עליו בשר שאסור לטלטלו ... מחמה לצל). רי"ף ה, ב (והני מילי

מחמה לצל, אבל לצורך גופו ולצורך מקומו מותר). דעה הא' בטור, ושו"ע שם (ולאחר

שקצב עליו אסור לטלטלו מחמה לצל), ורמ"א שם (אבל לצורך גופו ומקומו שרי).

[1133]

סעיף יב (כלי שמלאכתו לאיסור, מותר לטלטלו בין לצורך גופו ... בין לצורך מקומו,

אבל לצורך הכלי עצמו ... אסור).

וראה יגדיל תורה (נ.י.) א' ע' מח.

[1134]

ברייתא שם (ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו), וכאוקימתא דגמרא שבת קכג, א

(אמר רבא ... דבר שמלאכתו לאיסור, לצורך גופו מותר. איתיביה ... ושוין שאם קצב

עליו בשר שאסור לטלטלו ... כיון דקפיד עלייהו מייחד להו מקום), וכן רא"ש ביצה

פ"א סי' טו (ור"י פירש דאפילו לצורך גופו ולצורך מקומו אסור). דעה הב'

בטור (ולר"י אפילו לצורך גופו ולצורך מקומו נמי אסור, ולזה הסכים א"א

הרא"ש ז"ל).

וכדלעיל סי' שח ס"ד (כל הכלים ...

שמלאכתם לאיסור ומקפיד עליהם מלהשתמש בהם תשמיש אחר שלא יפחתו דמיהם, אסור לטלטלו

בשבת אפילו לצורך מקומו ... או לצורך גופו).

[1135]

משנה שם (בית שמאי אומרים אין נוטלים את העלי לקצב עליו בשר, ובית הלל מתירין), לאוקימתא

הנ"ל דמיירי שמקפיד עליו והוי מוקצה מחמת חסרון כיס, וכפירוש התוס' שם

ד"ה הא (מכל מקום משום שמחת יום טוב מותר לטלטלו לקצב עליו בשר). מ"א

סקי"א (נראה לי דאפילו כלי המוקצה מחמת חסרון כיס מותר לטלטלו לקצב עליו,

משום שמחת יום טוב, כמ"ש התוס' פי"ז דשבת ... אף הרי"ף לא נחלק

עליו לדינא).

[1136]

סט"ז (מותר לטלטל מוקצה לצורך אכילה, כגון אבנים המונחים על גבי פירות, מותר

לטלטל האבנים כדי לאכול הפירות ביום טוב, לא יהא טלטול המוקצה חמור מעשיית מלאכה

גמורה שהותרה לצורך אכילה. אבל אוכלין המוקצין אסור לאכלם ביום טוב).

ואף שסיים לקמן שם (וכשם שאסור לאכול את

המוקצה כך אסור להשתמש בו אפילו לצורך אכילה, כגון לסמוך את הקדרה באבנים או בעצים

המוקצים, שההנאה שהוא נהנה במה שמשתמש במוקצה, היא אסורה כאכילה, לפי שתשמישן של

עצים ואבנים זו היא אכילתם).

ביאר במנחת פתים ( ונראה דדוקא לקצב עליו שרי במוקצה מחמת חסרון

כיס משוס שמחת יום טוב, כיון דאינו משתמש במוקצה גופא, אבל לקצב בו בשר אסור. וכן

נראה מלשון הר״ב כאן, שציין על דין דמג״א לסי׳ תק״ט, ושם איתא חילוק הנ"ל).

ועדיין יש לעיין מהו ההפרש בין לסמוך הקדרה על המוקצה, שאסור, לבין לקצב על המוקצה

דשרי.

וראה לעיל סי' תצח קונטרס אחרון סוף סק"ה

( דלא שרינן משום שמחת יום

טוב להשתמש במוקצה או לאכלו (עיין מה שכתב המג"א בסי' תצ"ט ס"ק

י"א, ותק"ט ס"ק ט"ו, ועיין במהרש"א דף ח' ודו"ק)) . ואפשר זאת הכוונה כאן ולעיל שם, שיש

לעיין מהו ההפרש בין שני דינים אלה.

[1137]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"ג נתבאר שהתירו לטלטל העור

מחמה לצל, וליתנה במקום דריסת הרגלים. ובפנים ס"י נתבאר שגם בחלבים התירו

לטלטלם מחמה לצל.

ומבאר דאף שלענין ליתנה במקום דריסת הרגלים

אמרו בגמרא טעם ההיתר כי אינו ניכר שהוא לצורך העור, אלא לישב עליה.

היינו דוקא להתיר שום עסק, משא"כ

בטלטול מחמה לצל שרי אף בלא טעם זה, כי אין חוששים שיבוא להתיר גם מליחתם.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[1138]

סק"ט (החלבים ... לטלטלן ... להצניען מותר, דשריא סופן משום תחילתן). אף

שבחלבים לא שייך הטעם של "חזי למיזגא". ומזה מוכרח שבטלטול בעלמא אין חוששים שמא יתיר גם

המליחה.

[1139]

יא, ב (עור לפני הדורסן (דשרו בית הלל משום דאי לא שרית ליה ממנע ולא שחיט,

רש"י). התם לא מוכחא מלתא (שתהא שטיחתו לצורך עבוד, רש"י), משום דחזי

למזגא עליה (דמימר אמר, האי דשרו ליה רבנן לתתו לפני הדריסה מפני צורך יום טוב

התירו, שאף שטיחתו צורך יום טוב, דחזי למזגא עליה, רש"י)).

[1140] "דאמרינן דאסור לשטוח

חלבים על גבי יתידות, ופריך מאי שנא מעור לפני הדורסן, ומשני התם לא מוכחא מלתא".

[1141]

רמז תרנז בהגהה (מה שהתירו לטלטל [נוצה] של עופות לאחר שהסירו אותן מעוף, מידי

דהוה אעור לפני הדורסן דהתירו סופן משום תחלתן).

[1142]

ס"ג (ונוצות של עוף דינן כמו בעור, דמותר לטלטלן כדי להצניען, כמו בעור).

וכן הוא בפנים ס"ז ( נוצות של עוף הן מוקצים, שהרי אינן

ראויים לכלום, ולפיכך אין לטלטלם ביום טוב, אלא אם כן נשחט העוף ביום טוב, דאז

התירו לטלטלן להצניען כדי שלא ימנע מלשחוט).

[1143]

שיהיה ראוי למיזגא עלייהו.

[1144]

ס"ג ד"ה ומ"ש ונוצות (ומה שכתב ונוצות של עוף כו', אף על פי שכתב

כן המרדכי בפרק קמא דביצה, אינו מחוור בעיני, דשאני עור דחזי למזגא עליה על ידי

הדחק, ולפיכך התירו סופן משום תחילתן).

[1145] כי אף שכתב המ"א

בס"ק ט (לפמ"ש סי' תצ"ה דנולד אסור, גם החלבים אסור לטלטלן כשנשחטה

ביום טוב, אלא להצניען מותר, דשרינן סופן משום תחילתן). הרי שהתיר רק

"להצניען" שלא יגנבו. מכל מקום כתב בס"ק ג (וכתב

היש"ש דאפילו מחמה לצל שרי לטלטלו). והוא ב יש"ש פ"א סל"א (ולטלטל,

אפילו כעין מחמה לצל, דהיינו שלא יגנובו) .

ולכן

התיר שניהם בפנים ס"י (אבל מותר לטלטלן מחמה לצל כדי שלא יסריחו, או להצניען

בשביל שלא יאבדו).

[1146]

סי"ב (לצורך הכלי עצמו כגון שהכלי מונח במקום שירא שלא יגנב משם או שלא יפול

וישבר או שמונח בחמה וירא שלא יתבקע שם ורוצה לטלטלו משם למקום הצל), וסט"ז (שחושש

עליו שלא ישבר, או שלא יגנב משם, ומטלטלו משם להצניעו, או שמטלטלו מחמה לצל שחושש

שלא יתבקע בחמה).

[1147]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"י נתבאר שחלבים מבהמה שנשחטה

ביום טוב אסורים משום נולד, ומותר לטלטלם מחמה לצל כדי שלא ימנע מלשחוט. ולא חילק

בין הקצה אותם לסחורה או לאו.

ובסי"א נתבאר, שאם נשחטה בערב יום

טוב, מותרים בטלטול, אלא אם כן הקצה אותם לסחורה.

ומבאר, אשר כל זה הוא כדעת המ"א,

שהוכיח כן מהתוס'. ודלא כהט"ז, שהתיר את החלבים בטלטול אף בנשחטה בשבת, ואסר

כשהקצה אותם לסחורה.

ההוכחות לדברי המ"א שיש להם דין נולד,

נתבארו לקמן ס"ק ג ד"ה הנה מהר"צ, וסי' תקיח בקונטרס אחרון

ס"ק ה, ולעיל סי' תצז בקונטרס אחרון ס"ק ו.

וההוכחות שנשחטה ביום טוב התירו טלטול

מוקצה בכל אופן, נתבארו לעיל ס"ק א.

ומבאר הטעם שאוסרים בהקצה אותם לסחורה, אף

שמוקצה מותרת בשבת וביום טוב. כי כשמקצה החלבים לסחורה מתבטל מהם תורת כלי.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[1148]

סק"ה ( ונראה

דאם הקצה אותם לסחורה אסורים בטלטול) .

[1149] שבתחלת דבריו שם כתב (פסק בהגהות

אשרי דמותר לטלטל החלבים, דלאו מוקצה הוא). והוא מ"ש בהגהות אשרי פ"א

סט"ז (נשחטה הבהמה ביום טוב ... לטלטלן מותר, דלא מוקצה הוא). ועל זה כתב

הט"ז "דאם הקצה אותם לסחורה אסורים בטלטול".

[1150]

שדחה את דברי הגהות אשרי הנ"ל, בסק"ט (הא כתבו התוס' בשבת דף כ"ט ...

הגרעינין צריכי לאוכל וחשיבי כאוכל עצמו עד שיאכל התמרים, לכך חשיב להו נולד, ולא

מהני מה שדעתו עליו מאתמול עכ"ל, אם כן ... חלבים נמי אסור לטלטלן, כמו

גרעיני תמרה ... אלא להצניען מותר, דשרינן סופן משום תחילתן).

[1151]

כמובא בפנים ס"ז ( נוצות

של עוף הן מוקצים ... אלא אם כן נשחט העוף ביום טוב, דאז התירו לטלטלן להצניען כדי

שלא ימנע מלשחוט) .

[1152]

של הט"ז (שחלבים שהקצה לסחורה הוו מוקצה).

[1153]

ואף שנתבאר לעיל סי' שח ס"ג ( כלי

שהקצה

אותו מלהשתמש בו שום תשמיש, כגון כלים המוכנים ועומדים לסחורה שאין רגילים להשתמש

בהם שום תשמיש, מכל מקום אם אינו מקפיד עליהם מלהשתמש בהם, לא הסיח דעתו עדיין מהם

לגמרי מלהשתמש בהם, ולפיכך אין להם דין מוקצה להאסר בטלטול).

היינו

דוקא בכלי ממש, משא"כ החלבים שאין עליהם אלא תורת כלי, וכדלעיל שם (במה דברים

אמורים בדבר שהוא כלי ממש, אבל דבר שאינו כלי ממש אלא שיש עליו תורת כלי מחמת

שראוי להשתמש בו איזה תשמיש בשבת, כגון גיזין של צמר שראויין להסמך ולשבת עליהם

וכן כל כיוצא בהם, אם הכניסן לאוצר לסחורה, ביטל תורת כלי שהיה עליהם, ואסור

לטלטלם אף על פי שאינו מקפיד כלל עליהם מלהשתמש בהם).

[1154]

שאם הקצה את החלבים לסחורה, בודאי מקפיד מלהדליקם ביום טוב.

ולכן אסורים בטלטול אף אם היינו אומרים

שחלבים העומדים להדלקה יש עליהם תורת כלי, וכדלעיל שם ס"ד (וכל הכלים שהם

עומדים לסחורה והוא מקפיד עליהם שלא להשתמש בהם שום תשמיש ... אסור לטלטלו בשבת ...

וזהו הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס).

וראה מה שהאריך בזה בנמוקי יום טוב.

[1155]

כדלעיל סי' תצה ריש סי"ג ( כבר

ביארנו בהלכות שבת, דאין איסור מוקצה בשבת) .

[1156]

על מ"ש בשו"ע שם סי"ז (לבנים שנשארו מהבנין ... אם סידרן זה על זה,

גלי אדעתיה שהקצן לבנין ואסור לטלטלם), כתב המ"א שם (ואסור לטלטלם, דליכא

תורת כלי עליה). והיינו שאינו משום שהקצה אותם מלהשתמש בם, כי אם משום שמעתה אין

עליהם תורת כלי.

וכן הוא לעיל סי' שח סמ"ח (לבנים

שנשארו מהבנין ... אם סידרם זה על זה, גילה דעתו שהקצם לבנין ואסור לטלטלם, שאין

תורת כלי עליהם).

ונתבאר לעיל סי' רנט קונטרס אחרון

סק"א (מידי דהוה אליבני דשרגינהו, שאין האיסור בהם אלא משום דביטלם מתורת כלי

בסידורם ... דבהדיא פירש המג"א עצמו שם בס"ק ל"ו משום דליכא תורת

כלי עלייהו).

[1157]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים סי"א נתבאר שחלבים מבהמה שנשחטה

בערב יום טוב, וכן שעוה, מותרים בטלטול רק אם הוא מתיירא שלא יגנבו, ודינם כמו

עצים יבשים, שיש דעה האוסרת לטלטלם, וההכרעה היא להתיר לטלטלם לצורך הרבה.

ומבאר הטעם לזה, כי יש לחוש לכתחלה לדעת

הפוסקים שעצים יבשים, וכן חלבים ושעוה, העומדים להסקה, אין תורת כלי עליהם.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[1158]

משנה לב, ב (ואין סומכין את הקדרה בבקעת ... ורבי אלעזר ברבי שמעון מתיר),

וכת"ק. ובברייתא לג, א (לפי שלא נתנו עצים אלא להסקה).

[1159]

ס"ג (אין סומכין את הקדרה ולא את הדלת, בבקעת).

והיא דעה הא' דלקמן שם ס"ח (אין

סומכין את הקדרה ולא שום דבר אחר בבקעת של עץ, ולא התירו לטלטל עצים אלא להסקה

בלבד, לפי שהן עומדין ומיוחדין לכך, אבל שלא לצורך הסקה אסור לטלטלן).

[1160]

יח, רע"ב (לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה. פירוש, שכיון שאין מיוחדין אלא

להסקה בלבד אין תורת כלי עליהם).

[1161]

סקי"א (אפילו למאן דשרי מוקצה כמ"ש סי' ש"ח ס"ז, דבעצים

ואבנים לכו"ע אסור ... ולא שרי להשתמש בהם אלא לצורך הסקה).

וכן הוא לקמן שם (מפני שאין עליהם תורת

כלי כלל, והרי הן כאבנים שאסור לטלטלן).

[1162]

ראה גם לעיל סי' שיד סכ"א (אם אין בשעוה זו משום איסור טלטול,

כגון שהכינה לתשמיש מבעוד יום), וסי' תצה קונטרס אחרון סק"ח (שהרי השעוה

והאבנים אינם ראויים לכלום בשבת). ואם כן יש להם ביום טוב דין עצים העומדים להסקה.

אבל בנר שלם של שעוה, נתבאר לעיל סי' שח

סל"ג (נר שלם של שעוה או של חלב ... נקרא כלי שמלאכתו לאיסור). ואם כן יש לו

ביום טוב דין כלי שמלאכתו להיתר.

וכן הוא דין הפתילה, כדלעיל שם (פתילה

שלימה ... היא נקראת כלי, ודינה ככלי שמלאכתו לאיסור). ואם כן יש לה ביום טוב דין

כלי שמלאכתו להיתר.

[1163]

סק"ט (כשנשחטה מערב יום טוב מותר לטלטל חלבים, דחזי להדלקה. והוא הדין חתיכת

שעוה, דיכול להניח פתילה על גבה דחזו להדלקה).

[1164]

פ"א סי' טז (לטלטלן מותר, דלאו מוקצה הוא, דחזו להדלקה). פ"ד סי' יב (ולית

הלכתא כוותיה אלא כרבי שמעון קי"ל דמותר).

[1165]

ביש"ש פ"א סי' לב (וכתב האור זרוע ... אבל לטלטלן מותר, דלאו מוקצה הוא,

דחזו להדלקה), ופ"ד סי' טז (היכא דחזי להסקה שרו בית הלל לכל דבר).

[1166]

סקי"ג (והיש"ש פסק כהטור, דמותר להשתמש ביבשים בכל תשמיש).

[1167]

סק"ד (יבשה שראוי' להסקה, מותרת לכל דבר. כן כתב הטור, וכן כתב רש"ל).

שהיא דעה הב' דלקמן שם ס"ח (ויש

אומרים דעצים יבשים, כיון שהן ראויים להסקה, הרי הן מוכנים ליום טוב, ואין עליהם

דין מוקצה, ומותר לטלטלן אפילו שלא לצורך הסקה ושלא לצורך צלייה).

שתי הדעות הובאו גם לעיל סי' תמו

בקונטרס אחרון ס"ק ג (הנה המגן אברהם כתב ... בשם מהר"ם לובלין, משום

דעצים אין תורת כלי עליהם אפילו ביום טוב, והיינו כדעת הר"ן בפרק ד' דביצה

שהביא הבית יוסף סימן תק"ב. אבל התוספות והרא"ש חולקין על זה, וכן פסק

הטור ורש"ל וט"ז, דיש תורת כלי על עצים ביום טוב ומותר לטלטלן).

[1168]

יח, רע"ב (תניא נמי הכי, אין סומכין את הקדירה בבקעת, וכן הדלת, לפי שלא

ניתנו עצים אלא להסקה).

[1169]

פ"ד הי"א (ואין סומכין את הקדרה ולא את הדלת בבקעת של קורה, שלא התירו

לטלטל עצים ביום טוב אלא להסקה בלבד).

[1170]

יח, רע"ב (לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה, פירוש, שכיון שאין מיוחדין אלא

להסקה בלבד, אין תורת כלי עליהם, יש להם דין מוקצה).

[1171]

שם (ואין סומכין את הקדרה בבקעת וכו', שם אין סומכין את הקדרה בבקעת, וכן הדלת,

ובגמרא טעמא לפי שלא נתנו עצים אלא להסקה).

[1172]

כנסמן לעיל (הערה 88 ).

[1173]

וכן נפסק לקמן סי' תקב סוס"ח ( ולענין

הלכה לכתחלה יש לחוש לסברא הראשונה, אבל אם הוא שעת הדחק, כגון שנצרך לו מאד

להשתמש בעץ יבש, יש לסמוך על סברא האחרונה) .

[1174]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"ד נתבאר שמותר למלוח בשר

מליחה קלה לצלי, על גבי העור. ובס"ט נתבאר שאסור למלוח עליהם בשר באויר אפילו

מליחה קלה, משום שהחלבים די להם במליחה מועטת, משא"כ בעור.

ומבאר, דאף שהמ"א מביא את טעם

הר"ן לחלק בינם, דאין דרך למלוח על גבי החלבים, ומוכחא מילתא דלעבדן קעביד.

ולפי זה מסתפק המ"א, שאפשר בזמן הזה שאין דרך למלוח על גבי העור, יהי' אסור

גם בעור כמו בחלבים.

לא העתיק בפנים סברא זו, כי:

(א) הטור אינו סובר טעם הר"ן, ולדידיה

אין לחלק בין זמן לזמן.

(ב) גם להר"ן יש לומר דלא חילקו חכמים

בין זמן לזמן.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[1175]

סק"י (והר"ן כתב, כיון דאין דרך למלוח עלייהו מחמת איסור, מוכחא מלתא

דלעבדן קעביד, עד כאן. ואפשר דבזמן הזה דאין דרך למלוח על גבי עור, אסור למלוח על

גביו ביום טוב, וגם בחול אין דרך למלוח העור).

[1176]

ה, ב ד"ה אין מולחין (שמתוך שאין דרך למלוח על החלבים מחמת איסורן, מוכחא

מילתא דלעבדן קא עביד). והכוונה לאיסור נתינת טעם החלבים בבשר שמולחין על גביו.

[1177] " דעל

גבי החלבים אסור בכל ענין, משום דבמליחה מועטת סגי להו, ואפילו במליחה לצלי הוי

בהו כעיבוד".

וכן

הוא בפנים ס"ט (ואפילו מליחה קלה אסור למלוח עליהם, משום דחלבים די להם

במליחה מועטת, ונמצא דהרי הוא כמעבד).

[1178]

ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל לב.

[1179]

ד"ה גרסינן (רבינא הוה קא אזיל בתריה דמר בר רב אשי בשבתא דריגלא, איפסק קרנא

דחוטיה ולא אמר ליה ולא מידי ... גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה ... ואפשר

לומר דהא דאמרינן בגמרא דלא צריך למשדייה היינו דוקא בטליתות דידהו, שהיו נושאים

אותם במקום גלימא, ואם היו פושטים אותם בשוק איכא משום כבוד הבריות, אבל טלית דידן

שאין לובשים אותו משום מלבוש, אפילו אם יפשטנו אין בו משום כבוד הבריות, והילכך

אפילו בכרמלית דרבנן פושטו אם נפסל. ואפשר ... דמשום דבטליתות דידהו היה זלזול

בפשיטתן, ולא גזור רבנן בכרמלית לגבי טלית, בשום טלית לא גזרו, דלא פלוג רבנן בין

טלית לטלית).

[1180]

וכן הוא לעיל שם ס"ח (אם נודע לו בשבת כשהוא בכרמלית, שאין איסורו אלא מדרבנן,

שהטלית שעליו פסול, אין צריך לפשטו, דלא העמידו דבריהם במקום כבוד הבריות. ואפילו

בטליתות שלנו שאינם אלא לשם מצוה ואינם גנאי בהפשטתן, מכל מקום כיון ... שלא גזרו

להפשיט את הטלית בכרמלית, לא רצו לחלק בין טלית לטלית, ואינו צריך לפשוט מעליו שום

בגד בכרמלית).

[1181]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"ח נתבאר, שעור שהופשט מבהמה שנשחטה

ביום טוב נחשב נולד, שאתמול נחשב אוכל ועכשיו הוא כלי.

וכן נתבאר בס"י, שהחלבים מבהמה שנשחטה

ביום טוב נחשבים נולד, שאתמול נחשבו אוכל ועכשיו עומדים להדלקה.

וכן לקמן סי' תקא סט"ז, שקליפי אגוזים

שאכלן ביום טוב, וראוים עתה לבהמה, נחשבים נולד מטעם זה.

ולעיל סי' תצז סכ"ח, שבהמה שנשחטה

ביום טוב ונמצאת טריפה נחשבת נולד מטעם זה.

וסי' תצה סי"ג, שעצמות שנתפרקו מן

הבשר, וראויים עתה לכלב, נחשבים נולד מטעם זה.

וסי' שח ס"ס, שעצמות שנתפרקו מהבשר

וקליפות מהפירות, נחשבים נולד מטעם זה.

ומבאר דאף שדעת הרמב"ם וסיעתו שאינם

נחשבים נולד אלא מוקצה. נתבאר לעיל סי' תצז בקונטרס אחרון ס"ק ו, ולקמן סי'

תקיח ס"ק ה, דקיי"ל בכל אלו כדעת המ"א, שלמד כן מהתוס', ושכן מוכח

בכמה מקומות.

ואף שמהר"צ שפיץ השיג על יסוד זה של

המ"א, והוכיח ממה שהתירו בשבת אם הוא עדיין ראוי למאכל בהמה. משיב להשגותיו

בקונטרס אחרון שלפנינו, בסגנון חריף, שלא התירו נולד אלא בשבת, ולא ביום טוב.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[1182] הגהותיו של מהר"צ שפיץ

נדפסו על גליון שלחן ערוך (מהדורת דיהרנפורט תס"ב ואילך), בין הגהות עטרת זקנים.

ואחר כך הדפיס אותן בספרו מלא רצון (פפד"מ ת"ע), בהגהתו למסכת שבת קמג,

א.

שמו

המלא מוהר"ר אברהם נפתלי צבי הירש הלוי שפיץ רעבין, אב"ד ווירמיישא

והגליל.

[1183]

על מ"ש המ"א ס"ק ט (כתבו התוס' בשבת דף כ"ט ... הגרעינין

צריכי לאוכל וחשיבי כאוכל עצמו עד שיאכל התמרים, לכך חשיב להו נולד, ולא מהני מה

שדעתו עליו מאתמול עכ"ל, אם כן ... חלבים נמי אסור לטלטלן, כמו גרעיני תמרה).

כתב על זה מוה"ר צבי שפיץ (נראה לי דכל דבריו בסעיף זה הם שלא בעיון בפוסקים

היטב ... וכבר השגתי עליו גם כן בסימן תצ"ה, שדבריו אינו נכון בו,

ודו"ק).

והוא מ"ש המ"א בסי' תצה

ס"ק ז (שרמ"א סבירא ליה שעל כל פנים הנוהגין היתר במוקצה, [אין] לנהוג

היתר בנולד, אם כן אין לטלטל עצמות שנתפרקו ביום טוב), ובהגהת מהר"צ שפיץ

(הפירוש מה שכתב מוהרמ"א אבל נולד אסור, היינו נולד שאינו ראוי למאכל בהמה

... ועיין לקמן סימן תצ"ט וסימן ת[ק]"א מה שהשגתי שם, וק"ל).

והוא מ"ש המ"א בסי' תקא

ס"ק יד (אין מסיקין בקליפיהם, ואפילו ראוים למאכל בהמה, מכל מקום הוה ליה

נולד, דאתמול היו עומדים לאדם). ובהגהת מהר"צ שפיץ (נראה לי דלא דק ... מה

שכתב השו"ע דאם אכלם ביום טוב אין מסיקין בקליפיהן, היינו אאגוזים ושקדים

קאי, דאין קליפיהן ראוים למאכל בהמה, אבל היכא דראויים למאכל בהמה, הוא פשוט

להתירא, ודלא כבעל מ"א, ודוק).

[1184]

קמג, א ד"ה עצמות וקליפין (ורבי שמעון בעי לכל הפחות ראויות למאכל בהמה,

דקתני מעבירין מעל השלחן פירורין כו' מפני שהוא מאכל בהמה), וד"ה אנו אין לנו

אלא בית שמאי כרבי יהודה כו' (במסכת עדיות לא מיתניא בהדי קולי בית שמאי וחומרי בית

הלל, והיינו כרב נחמן). והיינו דקיי"ל כבית הלל, שסובר כרבי שמעון, שמוקצה

מותרת, וכן עצמות וקליפין שראוים למאכל בהמה.

ומזה מוכיח מהר"צ שפיץ שם דלא

כמ"א (ואם כן לפי זה ודאי החלבים מן הבהמה שנשחטה ביום טוב מותר לטלטל, דהא

הם ראויים לכלבא ולשונרא).

[1185] שמה שהתירו הפוסקים בעצמות

וקליפין כרבי שמעון, הוא דוקא בשבת, משא"כ ביום טוב יש פוסקים האוסרים אף

מוקצה, ומכל שכן נולד, וההכרעה היא לאסור נולד ביום טוב, כדלעיל סי' תצה

סי"ג, ושם נסמן.

[1186]

ב, א (דקי"ל דבשבת סבירא לן כרבי שמעון דלית ליה מוקצה, וביום טוב כרבי יהודה,

ממילא שמעינן דהני מילי דאינון עז לחלבה ורחל לגיזתה וכו' דכולהו ביום טוב אסירי).

[1187]

פ"א הי"ז (ויש ביום טוב מה שאין בשבת, איסור מוקצה, שהמוקצה אסור ביום

טוב ומותר בשבת, מפני שיום טוב קל משבת אסרו בו המוקצה שמא יבוא לזלזל בו).

[1188]

ב, א (ממילא שמעינן דהני מילי דאינון עז לחלבה וכו' דכולהו ביום טוב אסירי, ומאי

דחזי מיניהון למיכל מיניה בשבת, כגון תמרי דעיסקא, שרי למיכל מיניה בשבת, אלמא

בשבת שרי למיכל תמרי דעיסקא, ולא ביום טוב), ודף יח, ב (ומכל זה נראה לנו שהלכה

כרב נחמן, דאית ליה מוקצה ביום טוב ולית ליה מוקצה בשבת).

[1189]

במלחמות א, ב (נמצינו למדין שכל מוקצה, בין מחמת מיאוס בין מחמת דבר אחר, אף על פי

שמותר בשבת אסור ביום טוב), ודף יח, ב (אין לך מכל הסברות והדעות בזה אלא דברי

רבינו אלפסי ז"ל, שחדש לסמוך על דברי ר' נחמן במוקצה, יום טוב אסור ובשבת

מותר).

[1190]

ב, ב ד"ה ונפלגי (מיהו מסתברא כותיה בדינא, דבשבת קי"ל כרבי שמעון וביום

טוב כרבי יהודה ... וכן פסק הרי"ף ז"ל), ובעבודת הקדש ש"ב ס"ט

(אסור משום מוקצה ויש מוקצה ביום טוב ... אבל בשבת כל שהן ראויין למאכל בהמה,

מסלקין מעל השולחן וזורקן, לפי שאין מוקצה ונולד בשבת ... שמוקצה מחמת מיאוס הוא,

ויש מוקצה ביום טוב)..

[1191]

שם (כבר הכריע בעל המאור והרמב"ן והרשב"א ז"ל כדברי ההלכות ורבינו,

והביאו ראיות לזה ועיקר).

[1192] כמובא ברא"ש סוף ביצה (רש"י

כתב לעיל (לג, א ד"ה והלכתא) אמתניתין דאין סומכין את הקדירה, דקי"ל

כרבי שמעון אף ביום טוב. וכן ר"ת ור"י ז"ל).

[1193]

סעיף ד (מוקצה, אעפ"י שמותר בשבת, החמירו בו ביום טוב ואסרוהו).

[1194] שם (יש מתירין מוקצה אפילו ביום

טוב, אבל נולד אסור).

[1195]

סק"ז (שרמ"א סבירא ליה, שעכ"פ הנוהגין היתר במוקצה אין לנהוג היתר

בנולד).

[1196] בשו"ע שם (שחטה, אינו

נוטל עורה).

וכן

הוא לעיל שם סי"ג (ומכל מקום העור הוא נולד, כמו שיתבאר בסי' תצ"ט,

ואסור לטלטלו ביום טוב).

[1197] בשו"ע שם (אין מבקעין

עצים ... מקורה שנשברה ביום טוב).

וכן

הוא לקמן שם ס"א (אין מבקעין עצים ... מקורה שנשברה ביום טוב ... אם היתה

רעועה מערב יום טוב וקרובה להשבר ... להאוסרים נולד ביום טוב אסור לבקעות ממנה,

דאתמול היה כלי שלם ראוי למלאכתו דהיינו בנין, והיום היא שבר כלי, והרי זה נולד

ביום טוב. וכבר נתבאר דיש להחמיר בנולד ביום טוב).

וראה

דובר שלום ע' רכה ואילך.

[1198] רמ"א שם ס"ד (ויש

מתירין מוקצה אפילו ביום טוב, אבל נולד אסור לדבריהם אפילו בשבת).

[1199] כנסמן לעיל (הערה 124 ).

[1200]

בסי' תצה ס"ד כתב הרמ"א (ויש מתירין מוקצה אפילו ביום

טוב, אבל נולד אסור לדבריהם, אפילו בשבת). וכתב על זה המ"א שם ס"ק ז (רמ"א

סבירא ליה שעכ"פ הנוהגין היתר במוקצה אין לנהוג היתר בנולד. אם כן אין לטלטל

עצמות שנתפרקו ביום טוב). והשיג עליו מוהר"צ שפיץ (מה שכתב מוהרמ"א אבל

נולד אסור, היינו נולד שאינו ראוי למאכל בהמה).

[1201] וכן השיב עליו בעל החוות דעת

בספרו קהלת יעקב סי' תצה ס"ד (ומ"ש בהג"ה הנדפס במגינים דפוס

אמשטרדם בצידו כאן, ובסי' תצ"ט, ובסי' תק"א, דנולד שכתב הרב בהג"ה,

היינו עצמות שאינן ראויין כלל אפילו למאכל בהמה עיי"ש, והוא תמוה מאד, דבאינן

ראויין כלל אסורין לכו"ע אפילו נתפרקו מערב שבת, כמו אבנים וצרורות ומעות,

כיון דליכא תורת כלי עליה. אלא על כרחך מיירי בראויין למאכל בהמה, וחשובין נולד,

דאתמול כשהי' דבוקין בבשר נתבטלו למאכל אדם והיו חשובין כמאכל אדם לאדם, וכשנתפרקו

בשבת עומדין ומוכנין לבהמה ... והוי נולד).

[1202] " נולד

אסור לדבריהם".

[1203] "אם אין הקליפים ראוים

למאכל בהמה, אסור לטלטלם".

וכן

הוא לעיל שם ס"ס (ואם אין הקליפות ראויות לבהמה, כגון קליפי אגוזים [ו]שקדים

וכיוצא בהן, שהן אסורות בטלטול כעצים ואבנים, אסור להעבירן מעל השלחן).

[1204]

ד"ה עצמות (ורבי שמעון בעי לכל הפחות ראויין למאכל בהמה), וד"ה

ומ"ש פירורין (כשאין בשולחן אלא קליפי אגוזים ועצמות שאינן ראויין למאכל בהמה

... אסור להגביהה ולטלטלה כמות שהיא).

[1205] "ואם הסיק בכלים, אסור

להפוך באש לאחר שהודלקו במקצת, דאז הוי שבר כלי".

וכן

הוא לקמן שם סי"א (כבר נתבאר שיש להחמיר בנולד ביום טוב, לפיכך כלים שנשברו

ביום טוב ואין עושין מעין מלאכתן הראשונה כמ"ש בסי' תצ"ה, אין מסיקין

בהן, מפני שהן נולד ואסורין בטלטול), וסי"ג (מסיקין בכלים שלמים ... אבל אסור

להפוך באש לאחר שהודלק מקצתו, דאז נעשה שבר כלי).

[1206]

בגליון השו"ע לסי' תצט שם (ולפי זה מתורץ הרמב"ם ז"ל

והטור והשו"ע בסימן תק"א, שהביאו דאין מסיקין בכלים שנשברו ביום טוב,

וגם הביאו דאין מסיקין בקליפת ש[קד]ים ואגוזים, ולא הביאו דין דגרעיני תמרה.

והיינו משום דגבי גרעיני תמרה יש ... מהן ראוים למאכל בהמה).

[1207] "גרעיני תמרים, במקום

שמאכילים אותם לבהמה מותר לטלטלן".

וכן

הוא לעיל שם סס"ו (גרעיני תמרים, במקומות שדרכם להאכילן לבהמות, מותר לטלטלן).

[1208]

סעיף יג, וכנסמן לעיל (הערות 116 ;

122 ).