שח דברים המותרים והאסורים לטלטל בשבת

שח דברים המותרים והאסורים

לטלטל בשבת

ובו פ"ט ¹ סעיפים:

טעמי

איסור מוקצה

א אסרו ² חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא

עושה בחול. ומפני מה נגעו באיסור זה ³ .

אמרו ⁴ , מה אם הזהירו

נביאים וצוו שלא יהא הלוכך בשבת כהלוכך בחול ⁵ , ולא שיחת השבת

כשיחת החול, שנאמר ⁶ ודבר דבר, קל וחומר

שלא יהא הטלטול בשבת כטלטול בחול, כדי שלא יהא כיום חול בעיניו, ויבא להגביה ולתקן

כלים ⁷ מפינה לפינה או מבית

לבית או להצניע להסיע ⁸ אבנים וכיוצא בהן,

שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו, ונמצא שלא שבת, ובטל הטעם שנאמר

בתורה ⁹ למען ינוח.

ועוד מפני גדר הוצאה

נגעו בה ¹⁰ , שמא ישכח ויוציא הדבר שמטלטל בידו לרשות הרבים ¹¹ . והיה מן הראוי לפי

זה לאסור אפילו טלטול כלים שצריך להם, אלא שאין גוזרים על הצבור יותר מדאי ¹² .

ועוד מפני שמקצת העם

אינם בעלי אומנות אלא בטלים כל ימיהם, כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהם הם

שובתים ממלאכה, ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים ¹³ , נמצא שלא שבת שביתה

הניכרת, לפיכך שביתה מדברים אלו היא שביתה השוה בכל אדם, ומפני זה נגעו באיסור

הטלטול, ואסרו שלא יטלטל אדם בשבת אלא כלים שצריך להם, כמו שיתבאר ¹⁴ :

סוגי

מוקצה

ב כל ¹⁵ דבר שיש תורת כלי עליו מותר לטלטלו בשבת, ע"ד שיתבאר ¹⁶ , אפילו כלי שמלאכתו

לאיסור ¹⁷ , דהיינו שהכלי הוא מיוחד להשתמש בו תשמיש האסור בשבת ¹⁸ , כגון קורדום ¹⁹ שמבקעים בו עצים, או קורנוס של נפחים ²⁰ או של זהבים ²¹ וכיוצא בהם.

ואפילו כלי שמלאכתו

לאיסור שהוא מוקצה מחמת מיאוסו, דהיינו שאדם מסיח ומקצה דעתו ממנו מחמת מיאוסו

מלהשתמש בו במלאכה אחרת של היתר, כגון נר ישן של חרס שלא הדליקו בו באותה שבת, אין

לו דין מוקצה בשביל כך ²² .

ואפילו אם אינו ראוי

כלל להשתמש בו במלאכה אחרת של היתר מחמת מיאוסו וסרחונו ²³ , כגון נר אפילו של

מתכת שהדליקו בו נפט ²⁴ , אעפ"כ אין לו

דין מוקצה להאסר בטלטול ²⁵ , אלא מותר לטלטלו

כשאר כלי שמלאכתו לאיסור ²⁶ , מפני ²⁷ שמכל מקום ראוי הוא לכסות בו כלים ²⁸ :

ג ואפילו כלי שהקצה

אותו מלהשתמש בו שום תשמיש, כגון כלים המוכנים ועומדים לסחורה ²⁹ שאין רגילים להשתמש בהם שום תשמיש, מכל מקום אם אינו מקפיד

עליהם מלהשתמש בהם ³⁰ , לא הסיח דעתו עדיין

מהם לגמרי ³¹ מלהשתמש בהם, ולפיכך

אין להם דין מוקצה להאסר בטלטול.

במה דברים אמורים

בדבר שהוא כלי ממש. אבל דבר שאינו כלי ממש, אלא שיש עליו תורת כלי מחמת שראוי

להשתמש בו איזה תשמיש בשבת, כגון גיזין של צמר שראויין להסמך ולשבת עליהם ³² , וכן כל כיוצא בהם, אם הכניסן לאוצר לסחורה ביטל תורת כלי

שהיה עליהם, ואסור לטלטלם ³³ , אע"פ שאינו מקפיד כלל עליהם מלהשתמש בהם ³⁴ . אלא אם כן חזר ויחדו לתשמיש לעולם ³⁵ :

ד וכל הכלים שהם

עומדים לסחורה והוא מקפיד עליהם שלא להשתמש בהם שום תשמיש ³⁶ , אע"פ שאינם

כלים היקרים ביותר ³⁷ , ואין צריך לומר

כלים היקרים ביותר, אע"פ שאינן לסחורה, אלא שמלאכתם לאיסור, ומקפיד עליהם

מלהשתמש בהם תשמיש אחר שלא יפחתו דמיהם, אסור לטלטלו בשבת ³⁸ אפילו לצורך מקומו ³⁹ , דהיינו שצריך להשתמש איזה תשמיש במקום שכלי זה מונח שם ⁴⁰ , או לצורך גופו,

דהיינו שנמלך להשתמש איזה תשמיש בגוף כלי זה ⁴¹ (והוא שנמלך כן משחשכה ⁴² . אבל אם נמלך כן

מבעוד יום, מותר לטלטלו, שמחשבה מועלת למוקצה, כמו שיתבאר ⁴³ ). וזהו הנקרא מוקצה

מחמת חסרון כיס ⁴⁴ :

ה וכן סכין של שחיטה ⁴⁵ , ושל מילה ⁴⁶ , ואיזמל של ספרים,

וסכין של סופרים שמתקנין בו הקולמוסים, כיון שמקפידים שלא להשתמש בהם תשמיש אחר

המותר בשבת, אסור לטלטלם ⁴⁷ אפילו לצורך גופם

ומקומם ⁴⁸ .

ואפילו אם הסכין הזה

תחוב בנדן עם סכינים אחרים ⁴⁹ , אין אומרים שמן

הסתם אין מקפיד עליו כלל הואיל ותחבו בנדן עם שאר סכינים. ומכל מקום אין איסור אלא

להוציא סכין זה מהנדן, או לטלטל הנדן עם סכין זה לאחר שהוציא מתוכו שאר הסכינים.

אבל בעוד ששאר הסכינים בתוכו, מותר לטלטלו אע"פ שסכין זה גם כן בתוכו ⁵⁰ .

והוא שאי אפשר לנער

סכין זה מהנדן, או שיש חשש הפסד אם ינערנו, או שצריך למקום הנדן, כמו שיתבאר בסי'

ש"ט ⁵¹ וש"י ⁵² בשאר כלי שהוא בסיס

לאיסור ולהיתר, עיין שם הטעם לכל זה:

ו וכן קורנס שדכין בו

בשמים, במקומות שמקפידים עליו שלא להשתמש בו תשמיש אחר שלא יתלכלך ⁵³ , הרי זה מוקצה מחמת

חסרון כיס ⁵⁴ . אבל במקומות שאין

מקפידים עליו, מותר לטלטלו ⁵⁵ לצורך גופו או מקומו,

כשאר כלי שמלאכתו לאיסור ⁵⁶ , כמו שיתבאר ⁵⁷ .

וכן נייר חלק העומד

לכתיבה הוא מוקצה ⁵⁸ מחמת חסרון כיס,

שמקפיד עליו שלא להשתמש עליו שום תשמיש שלא יתלכלך ⁵⁹ . ועוד שכיון שמקפיד

עליו שלא להשתמש בו, אין עליו תורת כלי כלל ⁶⁰ כמו שיתבאר ⁶¹ :

ז נמצאת למד ששלשה

מיני מוקצה הם בכלים ⁶² , שנים מותרים בטלטול והשלישי אסור, מוקצה מחמת מיאוס, ומוקצה

מחמת שהקצה אותו מלהשתמש ⁶³ , מותרים, ומוקצה

מחמת חסרון כיס אסור ⁶⁴ .

ויש עוד מין מוקצה

רביעי, והוא דבר שהיה מוקצה מחמת איסור בבין השמשות, והלך לו האיסור בשבת ⁶⁵ , ויש בדבר זה להקל ולהחמיר, ויתבאר זה בסי' ש"י ⁶⁶ :

ח וכל זה בדבר שיש

תורת כלי עליו. אבל כל דבר שאין תורת כלי עליו, ואינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה ⁶⁷ , כגון אבנים ⁶⁸ ומעות ⁶⁹ ועצים ⁷⁰ וקנים וקורות ⁷¹ ועפר וחול ⁷² וקמח ועיסה (של

ישראל, אבל של נכרי יש מתירים ⁷³ כמו שיתבאר בסי'

ש"י ⁷⁴ ) והמת ⁷⁵ ובעלי חיים ⁷⁶ וכל כיוצא בדברים

אלו ⁷⁷ .

ואפילו דבר שהוא ראוי

להשתמש בו איזה תשמיש המותר בשבת, כגון אבנים שראויין לפצוע בהן אגוזים ⁷⁸ , וצרורות ⁷⁹ שראויות לכסות בהן

כלים ⁸⁰ , וכל כיוצא בהם,

כיון שאין תורת כלי עליהם ⁸¹ , אסור לטלטלם אפילו לצורך גופם ומקומם ⁸² , אלא על פי הדרכים שיתבארו ⁸³ . וזהו הנקרא מוקצה

מחמת גופו ⁸⁴ :

ט ובכלל מוקצה זה הוא ⁸⁵ כל מאכלות האסורות

בהנאה שאינו יכול להאכילן אפילו לכלבים, ואפילו אין איסורן אלא מדברי סופרים ⁸⁶ , כגון סתם יינם ⁸⁷ וכיוצא בו. ואפילו

אין איסורן אלא בו ביום בלבד, כגון טבל ⁸⁸ שיכול לתקנו במוצאי

שבת ולאכלו, אלא שבשבת אסור לתקנו מדברי סופרים כמו שיתבאר בסי' של"ט ⁸⁹ , וכן כל כיוצא בזה,

הוא מוקצה מחמת גופו ⁹⁰ , ואסור לטלטלו אפילו

לצורך גופו ומקומו ⁹¹ .

אבל מאכלות האסורות

באכילה ומותרות בהנאה, שיכול להאכילן לכלבים, אם הן מוכנין ועומדים להאכילן לכלבים ⁹² , כגון נבלות וטרפות

וכיוצא בהן, מותר לטלטלן כשאר מאכלי בהמה.

ואם אינן עומדים

לכלבים מחמת איסורן, מפני שאין איסורן אלא בשבת, כגון משקין שזבו מן הפירות מאליהן

בשבת שאסורים בשתיה בו ביום בלבד ⁹³ , וכן ביצה שנולדה

בשבת שאסורה באכילה בו ביום בלבד ⁹⁴ , וכן חלב שנחלב בשבת

שאסור בו ביום בלבד ⁹⁵ , וכן כל כיוצא בהם ⁹⁶ , אע"פ שיכול

להאכילם לכלבים, מכל מקום כיון שאינן עומדים לכך אלא לאכילת אדם במוצאי שבת ⁹⁷ , אסור לטלטלן ⁹⁸ אפילו לצורך גופן

ומקומן ⁹⁹ .

אבל דבר שאיסור

אכילתו הוא גם בחול, אע"פ שיש לו היתר לאחר זמן כגון החדש, מותר לטלטלו ¹⁰⁰ אפילו בארץ ישראל ¹⁰¹ , שכיון שנמשך זמן

איסורו הרבה, הרי הוא עומד גם בתוך הזמן ¹⁰² להאכילו לבהמות

ולמכרו לנכרים ¹⁰³ :

י ויש עוד מין מוקצה

באוכלים ומשקים בשבת ויום טוב, והוא מוקצה מחמת מצוה ¹⁰⁴ , שיתבאר בסי' תרל"ח ¹⁰⁵ ותקי"ד ¹⁰⁶ .

נמצאו כל מיני המוקצה

האסורים חמשה ¹⁰⁷ , מוקצה מחמת חסרון כיס ¹⁰⁸ , ומוקצה מחמת גופו ¹⁰⁹ , ומוקצה מחמת איסור

הנאה או אכילה ¹¹⁰ , ומוקצה מחמת מצוה,

ומוקצה מחמת שהיה אסור בבין השמשות שיתבאר בסי' ש"י ¹¹¹ :

יא כל דבר שיש עליו

תורת כלי, אפילו אם הוא גדול וכבד הרבה, לא נתבטל שם כלי ממנו, לא מחמת גדלו ולא

מחמת כבדו ¹¹² . והוא הדין לאבן

גדולה ¹¹³ או קורה גדולה ¹¹⁴ , אפילו מיטלטלת

בעשרה בני אדם, אם יש תורת כלי עליה, כגון שיחדה לטלטלה לאיזה תשמיש ¹¹⁵ ועל דרך שיתבאר,

מותר לטלטלה בשבת:

כלי

שמלאכתו לאיסור ולהיתר

יב כלי שמלאכתו לאיסור ¹¹⁶ , מותר לטלטלו בין

לצורך גופו ¹¹⁷ , כגון קורדום לחתוך

בו דבילה וקורנס לפצוע בו אגוזים ¹¹⁸ , או אפילו לסמוך בו

כלים ¹¹⁹ וכיוצא בזה ¹²⁰ , בין לצורך מקומו ¹²¹ .

אבל לצורך הכלי עצמו,

כגון שהכלי מונח במקום שירא שלא יגנב משם, או שלא יפול וישבר ¹²² , או שמונח בחמה וירא

שלא יתבקע שם, ורוצה לטלטלו משם למקום הצל ¹²³ וכל כיוצא בזה, אסור.

ואם מחשב עליו להשתמש

בו תשמיש במקום אחר, או שמחשב להשתמש איזה תשמיש במקום זה שהכלי מונח שם, מותר לו

לטלטלו ממקום זה, אע"פ שעיקר כוונתו בטלטולו הוא כדי שלא יגנב או ישבר במקום

זה ¹²⁴ :

יג כשמטלטלו לצורך

מקומו, אינו צריך להשליכו מידו מיד שפינוהו ממקום זה הצריך לו, אלא מותר להניחו

באיזה מקום שירצה להצניעו שם. שכיון שכבר הוא בידו, רשאי לטלטלו יותר ממה שצריך לו ¹²⁵ .

ואפילו אם שכח ונטל

בידו ¹²⁶ מוקצה גמור ¹²⁷ , רשאי לטלטלו לכל

מקום שירצה, כיון שכבר הוא בידו.

ויש מי שאוסר במוקצה

גמור ¹²⁸ . וראוי לחוש לדבריו ¹²⁹ , אלא אם כן במקום

הפסד, כמו שנתבאר בסי' רס"ו ¹³⁰ :

יד כל מוקצה אינו אסור

אלא בטלטול, אבל מותר ליגע בו בידיו ¹³¹ . ובלבד שלא ינענע אפילו מקצתו ¹³² , וכמו שנתבאר בסי'

רס"ה ¹³³ . ולכן מותר ליגע

במנורה שהנרות דולקות עליה, אם אינה תלויה באויר כמו שנתבאר שם, או בתנור בית

החורף שהאש דולקת בתוכו, וכן מותר ליקח דבר היתר המונח על דבר מוקצה ¹³⁴ כמו שנתבאר שם ¹³⁵ , וכן להניחו על גביו ¹³⁶ .

וכן מותר לישב עליו ¹³⁷ , אף אם הוא מתנענע

תחתיו ¹³⁸ , שטלטול כלאחר יד

הוא, ובלבד שלא יגע בו בידיו ¹³⁹ , כמו שיתבאר ¹⁴⁰ .

מפני שכל מוקצה אינו

אסור בהנאה להשתמש בו בלא טלטול ¹⁴¹ .

ובלבד שלא יעשה מעשה

בגוף המוקצה על ידי תשמיש זה, כגון להצית אש ביום טוב תחת עצי מוקצה אע"פ

שאינו מזיזם כלל, כמו שיתבאר בסי' תק"א ¹⁴² :

טו כל מוקצה אינו אסור

אלא לטלטלו כדרכו בחול ¹⁴³ , דהיינו בידיו, אבל

מותר לטלטלו בגופו ¹⁴⁴ , כמו שיתבאר בסי'

שי"א ¹⁴⁵ . וזהו נקרא טלטול

כלאחר יד, שהוא בשינוי מדרך החול ¹⁴⁶ . ולכן מותר לטלטל מוקצה ברגליו לפנותו לכאן ולכאן דרך הילוכו ¹⁴⁷ , לצורך מקומו, או

אפילו לצורך המוקצה עצמו, כדי להצניעו (עיין סי' שי"א ¹⁴⁸ ). ואין צריך לומר

שמותר לטלטל מוקצה על ידי נפוח ¹⁴⁹ , שאין לך טלטול

כלאחר יד גדול מזה ¹⁵⁰ :

טז כלי שמלאכתו להיתר,

דהיינו שהוא מיוחד לתשמיש המותר בשבת ¹⁵¹ , כגון כוס וקערה

וכיוצא בהן ¹⁵² , מותר לטלטלו אפילו

שלא לצורך גופו ומקומו, אלא לצורך הכלי עצמו, שחושש עליו שלא ישבר או שלא יגנב משם

ומטלטלו משם להצניעו, או שמטלטלו מחמה לצל ¹⁵³ שחושש שלא יתבקע

בחמה ¹⁵⁴ . אבל שלא לצורך כלל,

אסור לטלטל שום כלי, אע"פ שמלאכתו להיתר ¹⁵⁵ .

לפי שבימי נחמיה בן

חכליה שהיו העם מזלזלים באיסורי שבת, כמ"ש בימים ההם ראיתי ביהודה דורכי[ם]

גתות בשבת ומביאים הערימות וגו' ¹⁵⁶ , עשו חכמים סיג וגדר לאיסור הוצאה ¹⁵⁷ , וגזרו על כל הכלים

אע"פ שמלאכתם להיתר שלא לטלטלם כלל אפילו לצורך תשמישן המיוחד להם, חוץ מן

כוסות וקערות וסכין וכיוצא בהם, מהכלים הצריכים ביותר לסעודת השבת. ואחר כך כשראו

חכמים שחזרו העם להזהר קצת באיסורי שבת, חזרו והתירו לטלטל כל כלי שמלאכתו להיתר

לצורך גופו או לצורך מקומו. ואחר כך כשראו שחזרו העם להזהר יותר, חזרו והתירו לטלטל

כל כלי שמלאכתו להיתר אפילו לצורך הכלי עצמו ¹⁵⁸ .

אבל לטלטל שלא לצורך

כלל, עדיין לא נמנו עליו חכמים להתירו, ונשאר עומד באיסורו, שנאסר בגזרת חכמים

שבימי נחמיה בן חכליה ¹⁵⁹ :

יז אבל כל מיני אוכלים

ומשקים המותרים בשבת, וכל מיני ספרים שמותר לקרות בהם ¹⁶⁰ , מותר לטלטלם אפילו שלא לצורך כלל. לפי שלא גזרו בימי נחמיה

אלא על כלים, ולא על אוכלים וספרים ¹⁶¹ , והרי הם עכשיו כמו

קודם הגזרה שבימי נחמיה, שהיה מותר לטלטל כל דבר הראוי בשבת אפילו שלא לצורך כלל.

אבל דבר שאינו ראוי

בשבת היה אסור לטלטל אף בימי דוד ושלמה ¹⁶² , או קודם לכן.

משא"כ כלים,

אפילו כוסות וקערות וסכין וכיוצא בהן, כולן היו בכלל הגזרה, שגזרו גם עליהן שלא

לטלטלן כי אם לצורך תשמישן, ולא לצורך מקומן ולא לצורך גופן כשאינו תשמיש המיוחד

להן, שהרי לא הוציאו אותן מכלל שאר כלים אלא מפני הצורך שיש בתשמישן יותר מבתשמיש

שאר כל הכלים, אם כן אין להתירן אלא לצורך תשמישן בלבד. ואחר כך כשהתירו וחזרו

והתירו לטלטל כל כלי שמלאכתו להיתר אפילו לצורך הכלי עצמו, גם כוסות וקערות וסכין

וכיוצא בהן היו בכלל זה. ולא הותרו אלא לטלטלן לצורך הכלי עצמו, אבל לא שלא לצורך

כלל ¹⁶³ :

יח ומכל מקום מותר לאדם

לישא הסכין אצלו אף כשהולך לבית הכנסת, במקום שיש שם עירוב, אע"פ שאינו צריך

שם לסכין, כיון שיצטרך לו אחר כך בו ביום. ולא אסרו טלטול שלא לצורך אלא כשאינו

צריך לו כלל כל היום. אבל אם ישתמש בו היום, והוא נושאו אצלו כדי שיהיה מוכן לו

בשעתו, מותר, כיון שהוא חפץ בכך שיהיה מוכן לו, הרי זה טלטול לצורך ¹⁶⁴ :

יט התפילין אין דינן

כספרי הקודש ¹⁶⁵ , ולא אפילו ככלי

שמלאכתו להיתר ¹⁶⁶ . שהרי אסור לצאת בהן

לרשות הרבים ¹⁶⁷ , וכל דבר שאסור לצאת

בו, אסור ללבשו כלל בשבת אפילו בתוך הבית, שמא ישכח ויצא בו ¹⁶⁸ , כמו שנתבאר בסי'

ש"ג ¹⁶⁹ .

ואף להמתירין שם

ללבוש בבית ¹⁷⁰ , אין התפילין כלי

שמלאכתו להיתר, הואיל והן מיוחדים ללובשן לשם מצוה ¹⁷¹ , ובשבת אסור ללבשן

לשם מצוה כמו שנתבאר בסי' ל"א ¹⁷² .

לפיכך אסור לטלטלן

אפילו לצורך עצמן, כגון להצניען שלא יגנבו, אם הוא מקום שרוב הגנבים המצויים שם הם

ישראלים, שלא יבאו התפילין לידי בזיון בידם ¹⁷³ .

אבל לצורך גופן, כגון

בשביל שישמרוהו מן המזיקין ¹⁷⁴ , או לצורך מקומן,

מותר לטלטלן, כדין כלי שמלאכתו לאיסור, שמכל מקום יש עליהן תורת כלי ומלבוש, שהרי

היוצא בהן לרשות הרבים פטור הואיל והן דרך מלבוש ¹⁷⁵ ותכשיט ¹⁷⁶ , כמ"ש בסי'

ש"א ¹⁷⁷ :

כ וכן השופר ¹⁷⁸ או חצוצרות ¹⁷⁹ ושאר כלי שיר אסור

לטלטלם כי אם לצורך גופם או מקומם, כדין כלי שמלאכתו לאיסור ¹⁸⁰ , שאסור לתקוע או

לזמר בכלי שיר בשבת, כמו שיתבאר בסי' תקפ"ח ¹⁸¹ ושל"ט ¹⁸² :

כא כלי שמלאכתו לאיסור

ולהיתר, מותר לטלטלו אף לצורך הכלי עצמו, כדין כלי שמלאכתו להיתר, הואיל והוא

מיוחד גם כן למלאכת היתר ¹⁸³ :

כב מדוכה, אם יש בה שום

וכיוצא בו מדברים הנידוכים בה, מותר לטלטלה ¹⁸⁴ אף לצורך עצמה ¹⁸⁵ , אע"פ שהוא כלי

שמלאכתו לאיסור ¹⁸⁶ . לפי שהמדוכה היא

טפלה ובטלה להשום שבתוכה, כמו שהקדרה טפלה להתבשיל שבתוכה ¹⁸⁷ , והרי זה כאלו מטלטל את השום בלבדו, שמותר לטלטלו אף שלא

לצורך כלל ¹⁸⁸ .

אבל אם נתן במדוכה

ככר או תינוק או שאר דברים המותרים בטלטול, שאין המדוכה טפלה להם, אסור לטלטלה על

ידי כן לצורך עצמה ¹⁸⁹ , שבמת בלבד הוא

שהתירו לטלטל מחמה לצל על ידי ככר או תינוק וכיוצא בהם, כמ"ש בסי' שי"א ¹⁹⁰ .

ויש חולקים ואומרים ¹⁹¹ שהמדוכה או שאר כל

כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך הכלי עצמו על ידי ככר או תינוק, או שאר דבר

המותר בטלטול ¹⁹² . ולא אמרו שלא התירו

בטלטול על ידי ככר או תינוק לבד מן המת ¹⁹³ , אלא בטלטול מוקצה

גמור האסור לטלטלו אף לצורך גופו ומקומו, אבל כלי שמלאכתו לאיסור שאינו מוקצה גמור,

והקילו בו לטלטלו לצורך גופו או מקומו, הקילו בו גם כן לטלטלו על ידי ככר או תינוק

אף לצורך הכלי עצמו ¹⁹⁴ .

והעיקר כסברא הראשונה ¹⁹⁵ . ומכל מקום במקום

הפסד מרובה יש לסמוך על סברא האחרונה ¹⁹⁶ :

נולד

ושברי כלים

כג הנולד מותר בשבת ¹⁹⁷ , כגון נכרי שעשה כלי חדש בשבת מעצמו, מותר לטלטלו ¹⁹⁸ ולהשתמש בו, על דרך שנתבאר בסי' רנ"ב ¹⁹⁹ וסי' ש"י ²⁰⁰ , אע"פ שלא היה

דעתו עליו מאתמול לטלטלו למחר.

אבל ביום טוב יש

להחמיר בנולד כמו שיתבאר בסי' תצ"ה ²⁰¹ :

כד וכן כל הכלים

המותרים בטלטול שנשברו בשבת, ואין השברים ראויים להשתמש בהם מעין מלאכתם הראשונה,

אלא מעין מלאכה אחרת לגמרי, כגון שברי עריבה לכסות בהם פי חבית, ושברי כלי זכוכית

לכסות בהם פי הפך, וכן כל כיוצא בזה, הרי זה נולד שנעשה כלי חדש ²⁰² , ומותר בשבת ²⁰³ , ולא ביום טוב ²⁰⁴ .

אלא אם כן נשברו מערב

יום טוב, שאז הוכנו למלאכה אחרת מבעוד יום, ואין זה נולד ²⁰⁵ :

כה אבל אם השברים

ראויים להשתמש בהם מעין מלאכתם הראשונה, כגון שברי עריבה לצוק לתוכן מקפה עבה,

שהיא דומה לעיסה המעורבת במים שמשתמשים בעריבה, ושברי כלי זכוכית לצוק לתוכם שמן,

אין זה נולד, ומותר לטלטלם אף אם נשברו ביום טוב ²⁰⁶ :

כו ואם אין השברים

ראויים לשום מלאכה, הרי הם מוקצה גמור ²⁰⁷ , לפי שאין תורת כלי

עליהם כלל ²⁰⁸ ואסור לטלטלם בשבת ²⁰⁹ , בין שנשברו בשבת

בין שנשברו בחול ²¹⁰ .

אבל ביום טוב, אם

נשברו מבעוד יום מותר לטלטלם להסקה ²¹¹ , אם הם ראויים לכך ²¹² , כמו שמותר לטלטל ביום

טוב שאר עצים העומדים להיסק, אף שאין תורת כלי עליהם ²¹³ :

כז וכל זה בכלים

המותרים בטלטול שנשברו ²¹⁴ . אבל כלים המוקצים

מחמת חסרון כיס שנשברו ²¹⁵ , אע"פ שהשברים

אינם מוקצים מחמת חסרון כיס, אם נשברו בשבת או ביום טוב אסור לטלטלם בו ביום ²¹⁶ , שמתוך שהוקצו מדעת

האדם בבין השמשות, כשהיה הכלי המוקצה שלם עדיין, הוקצו לכל היום כולו, כמו שיתבאר

בסי' ש"י ²¹⁷ :

כח כל השברים האסורים

בטלטול, אפילו אותן שאינם ראויים לשום מלאכה, אם הם מונחים במקום שיכולים להזיק,

כגון כלי זכוכית שנשברו על השלחן או במקום שהולכין, מותר לטלטל השברים כדי לפנותם

שלא יזוקו בהם ²¹⁸ רבים, שבמקום היזק הגוף של רבים ²¹⁹ לא גזרו על איסור מוקצה, ואפילו על איסור טלטול בכרמלית ²²⁰ כמו שיתבאר ²²¹ .

אבל שברי כלי חרס

האסורים בטלטול, אסור לפנותם ²²² . ואף שדורסים עליהם

ונשברים, אין בכך כלום, שאין איסור בשבירת חרס ²²³ , אלא אם כן שוברו

במתכוין בשביל שיהא ראוי על ידי כך לאיזה תשמיש, שאז אסור משום תיקון כלי ²²⁴ כמ"ש בסי' ש"[מ] ²²⁵ :

כט חתיכת חרס שנשברה

מכלי ²²⁶ , בין בחול בין בשבת ²²⁷ , והיא ראויה לכסות

בה כלי ²²⁸ , מותר לטלטלה.

ואפילו במקום שאין כלים מצויים שם לכסותם בה, כגון שמונחת ברשות הרבים, מותר

לטלטלה שם פחות מד' אמות ²²⁹ , הואיל ויש תורת כלי

עליה בחצר שיש שם כלים ²³⁰ .

וכן הדין בשברי שאר

כלים. אלא ששאר כלים יש מהן שאין שבריהם מותרים בטלטול אלא אם כן הם גדולים קצת,

כגון שברי עריבה לכסות בהם פי חבית, אבל אם אינם ראויים לכיסוי פי חבית, אע"פ

שראויים לכיסוי פי כלי קטן מחבית, אין תורת כלי עליהם כלל, לפי ששברים הקטנים של

העריבה דרך לזרקם לאשפה ²³¹ , ואין דרך כלל

לייחדם ²³² לכיסוי פי כלי קטן מחבית. אבל חתיכת חרס, אפילו היא קטנה ²³³ , דרך הוא לפעמים

לייחדה לכיסוי פי כלי קטן, לפיכך יש תורת כלי עליה אע"פ שלא ייחדה עדיין ²³⁴ :

ל ואם נשברה מהכלי

בחול, וזרקה לאשפה מבעוד יום, אסור לטלטלה בשבת, כיון שהקצה אותה מלכסות בה כלים

וביטלה מהיות עוד תורת כלי עליה ²³⁵ .

ואפילו אם היא ראוייה

לעניים לכיסוי כלים, אלא שבעליה הוא עשיר וז[ו]רקה לאשפה ²³⁶ , אעפ"כ אסורה

בטלטול לכל העניים שבעולם, שהכל הולך אחר הבעלים ²³⁷ , כמו שיתבאר ²³⁸ :

לא אבל אם זרקה לאשפה

בשבת, מותר לטלטלה ²³⁹ , הואיל והיה עליה

תורת כלי בבין השמשות ²⁴⁰ , שהוא תחלת כניסת

השבת ²⁴¹ :

לב לא בכל דבר אמרו שאם

ראוי לכסות בו כלי יש תורת כלי עליו, אלא בשברי כלים בלבד, הואיל והיה כבר עליהם

תורת כלי גמור כשהיו שלימים, לכן לא נפקע מהם אף כשנשברו אם ראויין עדיין לכיסוי ²⁴² . אבל כל דבר שאין בו שייכות כלי גמור, כגון צרורות או אבנים

וכיוצא בהם, אף על פי שראויים לכסות בהם כלים, לא ירד עליהם תורת כלי בשביל כך,

ואסור לטלטלם ²⁴³ אפילו לצורך גופם ומקומם ²⁴⁴ כמו שנתבאר למעלה ²⁴⁵ .

ולכן צריך להזהיר

לרבים שנכשלים ונוטלים חתיכת עץ שאינה כלי לסמוך בה איזה דף לשכוב עליו וכיוצא

בענין זה. אבל על ידי נכרי מותר כל טלטול מוקצה ²⁴⁶ , כשאינו לצורך

המוקצה עצמו, כמו שנתבאר בסי' רע"ו ²⁴⁷ :

לג שברי פתילה שאינן

עומדים עוד להדלקה בנר, הרי הן כצרורות ואבנים שאסור לטלטלן ²⁴⁸ , אפילו לצורך גופן ומקומן ²⁴⁹ . אבל פתילה שלימה,

אפילו נדלקה כבר בחול או בשבת שעברה ²⁵⁰ , היא נקראת כלי ²⁵¹ , ודינה ככלי שמלאכתו לאיסור שמותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו ²⁵² .

אבל אם דלקה בבין

השמשות של שבת זו, הוקצית לכל היום כולו, כמו שנתבאר בסי' רע"ט ²⁵³ .

וכן נר שלם של שעוה

או של חלב, ואפילו נדלק כבר בחול או בשבת שעברה, נקרא כלי שמלאכתו לאיסור ²⁵⁴ .

ומכאן יצא טעות ההמון

שמטלטלים נר שלם, לצורך הדלקת מוצאי שבת ²⁵⁵ , או לצורך נכרי

שידליקנה לעצמו ²⁵⁶ . וטועים הם, שאינו

מותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אלא כשצריך ישראל להשתמש בו בשבת עצמה איזה תשמיש

המותר בשבת ²⁵⁷ , כגון קורנס לפצוע

בו אגוזים כמו שנתבאר למעלה ²⁵⁸ :

לד כל הכלים שיש להם

דלתות קבועות בהם ²⁵⁹ , בין שהדלת הוא מן

הצד בין שהוא כיסוי על גבי הכלי ²⁶⁰ , ונתפרקו הדלתות מהם,

בין שנתפרקו בשבת בין שנתפרקו קודם השבת ²⁶¹ , מותר לטלטל אותן

הדלתות. מפני שכשהיו הדלתות מחוברות בכלים היה גם עליהן שם כלי אגב אביהן ²⁶² , ואף שנתפרקו אחר כך

מהכלים, לא נפקע מהם שם כלי שהיה עליהן, הואיל וראויות להחזירן ולחברן אל הכלים ²⁶³ :

לה אבל דלתות הבית

שנתפרקו מן הבית ²⁶⁴ , בין שנתפרקו בשבת

בין שנתפרקו קודם השבת ²⁶⁵ , אסור לטלטלן, מפני

שלא היה שם כלי עליהן מעולם ²⁶⁶ . ואע"פ שעכשיו

כשנתפרקו הן ראויות להשתמש בהן כמו בשאר נסרים ²⁶⁷ , אעפ"כ אינן

מותרות בטלטול, לפי שהן ראויות להחזירן לבית ולכך הן עומדות, ולא להשתמש עליהן

כשאר נסרים ²⁶⁸ .

דלת שידה תיבה ומגדל,

אם מותר ליטלה מהם או להחזירה להם, יתבאר בסי' שי"ג ²⁶⁹ ושי"ד ²⁷⁰ :

לו דבר שאין תורת כלי

עליו שעשאו כיסוי לכלי, נעשה עליו תורת כלי על ידי כך, ומותר לטלטלו ²⁷¹ כשאר כלים. והוא

שתיקנו ועשה בו מעשה והכינו לכך ²⁷² , בענין שתיקונו

מוכיח עליו ²⁷³ שהוא עומד לכך ²⁷⁴ . ואע"פ שעדיין לא נשתמש בו לכיסוי לעולם.

ואם נשתמש בו לכיסוי

מבעוד יום אפילו פעם אחת, זהו תורת כלי שלו, ומותר לטלטלו בשבת, אע"פ שלא עשה

שום מעשה של תיקון ²⁷⁵ .

במה דברים אמורים

בדבר שדרכו לעשותו לכיסוי, כגון חתיכות נסרים וכיוצא בהן, אבל דבר שאין דרכו

לעשותו כיסוי, אע"פ שנשתמש בדבר זה לכיסוי פעמים רבות בחול, כגון אבן שכיסה

בה את פי החבית פעמים רבות, אסור לטלטלה בשבת ²⁷⁶ , כמו שיתבאר ²⁷⁷ :

לז וכל זה בכיסוי כלים,

אבל כיסויי הקרקעות ²⁷⁸ , כגון כיסוי בור או

דות ²⁷⁹ , אע"פ שתיקנו ועשה בו מעשה וגם נשתמש בו פעמים רבות בחול,

אסור לטלטלו ²⁸⁰ , אלא אם כן יש לו

בית אחיזה שאוחזין בו כשמסירים אותו מהבור, שזה מוכיח עליו שהוא עשוי להטלטל ויש

עליו שם כלי ²⁸¹ .

וכסויי כלים הקבורים

בקרקע לגמרי, דינם ככסויי הקרקעות ²⁸² , שגזרו על אלו מפני

אלו ²⁸³ .

אבל כלי שאינו קבור

בקרקע לגמרי, אע"פ שהוא מחובר לקרקע, כגון תנורים שבימיהם, שהיו כקדרה ²⁸⁴ ומחוברים למטה בטיט,

אין כיסויים צריך בית אחיזה ²⁸⁵ .

אבל תנורים שלנו

הבנויים על גבי קרקע, דין כיסויים ככיסוי הדות שצריך בית אחיזה ²⁸⁶ :

לח מחט שלימה, מותר

לטלטלה ליטול בה את הקוץ ²⁸⁷ , כדין כלי שמלאכתו

לאיסור, שמותר לטלטלו לצורך גופו ²⁸⁸ .

ובלבד שיזהר בנטילת

הקוץ שיטלנו שלא יוציא דם ²⁸⁹ בודאי על ידי נטילתו,

שיש בזה משום חובל אע"פ שאינו מתכוין לכך, כיון שנוטלו בענין שהוא פסיק רישיה

ולא ימות ²⁹⁰ , כגון אם נתהפך הקוץ

בנטילתו ואי אפשר להוציאו משם מבלי הוצאת דם, אסור להוציאו ²⁹¹ :

לט אבל מחט שניטל חודה,

או חור שלה, אסור לטלטלה, מפני שבטל תורת כלי ממנה ²⁹² .

ואינה דומה לשברי שאר

כלים שמותרים בטלטול הואיל וראוים לתשמיש אחר, ומחט זו שניטל חודה או חורה ראויה גם

כן לתשמיש אחר כגון ליטול בה את הקוץ ²⁹³ . מכל מקום אין

רגילות כלל לייחד אותה לתשמיש, אלא דרכו של אדם לזורקה בין גרוטאות (פירוש שברי

מתכות), משא"כ בשברי שאר כלים שרגילים לייחדם לתשמיש אחר, לכן לא נפקע שם כלי

מהם ²⁹⁴ .

ומכל מקום אם ייחד

מחט זו לאיזה תשמיש, נעשה עליה תורת כלי ²⁹⁵ , ומותר לטלטלה כדין

כלי שמלאכתו להיתר ²⁹⁶ , אם ייחדה לתשמיש המותר

בשבת.

ומחט חדשה שלא ניקבה

עדיין, מותר לטלטלה לצורך גופה ²⁹⁷ , לפי שלפעמים אדם

נמלך עליה ומניחה כך בלא נקב ומייחדה לנטילת קוץ, לכן יש תורת כלי עליה אף שעדיין

לא יחדה ²⁹⁸ . משא"כ כשניטל חודה אדם זורקה לבין הגרוטאות ²⁹⁹ :

מ שירי מחצלאות שבלו,

אע"פ שאינן ראויות לישב עליהן, מותר לטלטלן ³⁰⁰ , שלא נפקע מהם שם

כלי שהיה עליהן ³⁰¹ , הואיל והן ראויות

עדיין לכסות בהן איזה טינוף ³⁰² .

ואם זרקן לאשפה מבעוד

יום, אסור לטלטלן ³⁰³ , כמו שנתבאר למעלה ³⁰⁴ בשברי שאר כלים:

מא אבל מטלניות ³⁰⁵ , שהן שירי בגדים

שבלו, אם אין בכל אחת מהן ג' על ג' אצבעות, אסור לטלטלן, מפני שאינן ראויות לא

לעניים ולא לעשירים ³⁰⁶ .

ואם יש בהן ג' על ג'

והן של עני, מותרים כל העניים שבעולם לטלטלן ³⁰⁷ , שהן ראויות להם

לטלאי בבגדיהם ³⁰⁸ . אלא אם כן זרקום

הבעלים לאשפה מבעוד יום ³⁰⁹ .

אבל עשירים אסורים

לטלטלן, אע"פ שהן של עני ³¹⁰ . אלא אם כן יש בהן

ג' טפחים על ג' טפחים, שאז הן ראויות גם לעשירים. ועשיר שהוא דר בביתו של עני זה

שהמטלניות שלו, הרי הוא נגרר אחר בעל הבית ומותר לטלטלן, אע"פ שאינם ראויות

לו, הואיל והן ראויות בבית זה שהוא דר בו ³¹¹ .

אבל מטלניות של

עשירים שהן פחות מג' טפחים על ג' טפחים, אסורות אף לכל העניים שבעולם, שכיון

שהוקצו לבעליהן העשירים מפני שאינן ראויות להם, הוקצו לכל העולם ³¹² , מפני שנעשו כאילו זרקו אותן בעליהן לאשפה ³¹³ . וכן הדין בכל כיוצא

בזה כמו שיתבאר ³¹⁴ .

ויש אומרים ³¹⁵ שמטלניות שהן שירי

סתם בגדים, אע"פ שאין בהם ג' על ג' אצבעות מותרות בטלטול לכל אדם, הואיל והן

ראויות לקנח בהם איזה טינוף, ולא חלקו בין ג' על ג' אצבעות לפחות מכן, אלא

במטלניות שהן שירי טליתות של מצוה, שאדם בודל עצמו מלקנח בהן ומלהשתמש בהן תשמיש

מגונה ³¹⁶ .

והעיקר כסברא הראשונה ³¹⁷ . שאף שהן ראויות

לקינוח, אין תורת כלי עליהן בשביל כך, אלא אם כן ייחדן לכך ³¹⁸ . שאף שברי שאר כל

הכלים אין תורת כלי עליהם, אף אם הם ראויים לקינוח אם לא ייחדם לכך, או שראויים

לסמוך בהם איזה כלי ולא ייחדם לכך, אלא אם כן ראויים לכיסוי כלי, כמו שנתבאר למעלה ³¹⁹ :

מב מנעל, בין חדש בין

ישן, שהוא מהודק על הדפוס, מותר לשומטו ממנו ³²⁰ , בין לשמוט את הדפוס מתוך המנעל בין לשמוט המנעל מעל הדפוס ³²¹ . ואין כאן איסור בטלטול הדפוס, מפני שהדפוס יש עליו שם כלי,

אלא שמלאכתו לאיסור, ומותר לטלטלו לצורך מקומו, דהיינו חללו של המנעל שהדפוס

בתוכו:

מג סנדלים שבימיהם היו

להם שתי רצועות קבועות בשני צדדיהם, אחת בצד פנימי לבין שני רגלים, ואחת לצד חוץ,

וכורכים שתי הרצועות על הרגל למעלה, להחזיק שני צידי הסנדל על רגלו. מפני שלא היה

עור בסנדליהם אלא בצדדי הסנדל בלבד, אבל מלמעלה היה פתוח לגמרי, לפיכך היו צריכים

שתי רצועות להחזיק שני צדי הסנדל על רגלו, ואם נפסקה אחת מהן אי אפשר לילך בו עד

שיתקננו ³²² . ואעפ"כ מותר לטלטלו, אף אם נפסקה עם מקום קביעותה, מפני

שעדיין יש תורת כלי עליו, הואיל והוא ראוי לחזור ולתקנו ³²³ .

במה דברים אמורים

כשנפסקה הפנימית של בין הרגלים, שאם יתקנוה אין תיקונה נראה. אבל אם נפסקה החיצונה

אין דרכה לתקנה, מפני שתיקונה נראה לכל וגנאי הוא. ולפיכך בטל הסנדל מתורת כלי,

ואסור לטלטלו ³²⁴ .

ואינו דומה לשברי שאר

כלים שמותרים בטלטול, הואיל והם ראויים לכיסוי כלים ³²⁵ . אבל הסנדל אין דרכו

לכסות בו כלים מפני מאיסותו ³²⁶ :

מד ואם נפסקה כשהוא

מהלך בכרמלית, התירו לו ליטול גמי לח, שהוא מאכל בהמה ומותר בטלטול, ולכרוך אותו

על הסנדל ולקשור לתקנו שלא יפול מרגלו ³²⁷ . אבל אסור לקשור

עליו חוט או משיחה ³²⁸ , שמא יבטלם להיות

קבועים שם לעולם, ונמצא עשה קשר של קיימא ³²⁹ .

ואף בגמי לח לא התירו

כן אלא בכרמלית, שאם לא יעשה כן ויעזוב הסנדל שם, יגנב משם, אבל בחצר שהוא נשמר שם,

אסור לקשור בגמי ³³⁰ , שמא ימלך ויבטלנו ³³¹ , בין שנפסקה רצועה

הפנימית בין החיצונה. אלא שאם נפסקה פנימית רשאי לטלטלו להצניעו במקום מוצנע באותו

חצר, ואם נפסקה חיצונה אסור, כמו שנתבאר ³³² :

מה וכל זה בסנדלים שלהם,

שמשנפסקה הרצועה אי אפשר לנועלו כלל. אבל סנדלים שלנו, אף אם נפסקה הרצועה ראוי

לנועלו, ותורת כלי עליו, ומותר לטלטלו בכל ענין ³³³ :

מו חלוק שכבסו אותו

ותחבו בו קנה ³³⁴ מערב שבת ³³⁵ לתלותו בו לייבשו,

יכול לשומטו מן הקנה ³³⁶ . אבל ליטול הקנה

מתוכו אסור, לפי שאינו כלי. אלא אם כן ייחד הקנה לכך ³³⁷ , שאז נעשה עליו תורת

כלי על ידי ייחוד זה כמו שיתבאר ³³⁸ .

ואם תחבו בו כלי מותר

ליטלו מתוכו ³³⁹ אפילו הוא כלי

שמלאכתו לאיסור, כיון שטלטול זה הוא לצורך מקומו ³⁴⁰ , דהיינו חלל החלוק

שהקנה בתוכו ³⁴¹ :

מז כירה שנשמטה אחת

מירכותיה, דהיינו פטפוטין שלה כעין רגלים, אסור לטלטלה ³⁴² לצורך גופה ³⁴³ , גזרה שמא יחזיר לה

הרגל ויתקענה שם בחוזק, ויתחייב משום בונה ³⁴⁴ .

וכן ספסל ארוך שנשמטה

אחת מרגליו, כל שכן שתים, אסור לטלטלו ולהניחו על ספסל אחר ולישב עליו ³⁴⁵ , אפילו נשמטה הרגל

מבעוד יום. אלא אם כן ישב עליו כך פעם אחת קודם השבת בלי החזרת הרגל ³⁴⁶ , שאז אין לחוש שמא

ימלך להחזירה ולתוקעה בשבת ³⁴⁷ . אבל אסור להחזירה

לשם בשבת אפילו ברפיון, גזרה שמא יתקענה בחוזק ³⁴⁸ . אלא אם כן דרכה

לעולם להיות שם רפויה ³⁴⁹ , כמו שיתבאר בסי'

שי"ג ³⁵⁰ .

וכל זה כשנשמטה הרגל,

אבל אם נשברה, מותר לטלטל הספסל ולהניחו על ספסל אחר ולישב עליו, אפילו לא ישב

עליו כך קודם השבת, שכאן אין לחוש שמא יחזירנה ויתקענה ³⁵¹ , כיון שראשה נשאר

בספסל ³⁵² :

דברים

שאינם כלים שייחד לישיבה

מח לבנים ³⁵³ שנשארו מהבנין, מותר לטלטלם, לפי שמעתה אינן עומדין לבנין אלא

להסמך ולשבת עליהם, ולכן תורת כלי עליהם ³⁵⁴ .

ואם סידרם זה על זה,

גילה דעתו שהקצם לבנין ואסור לטלטלם, שאין תורת כלי עליהם ³⁵⁵ :

מט קוץ המונח ברשות

הרבים, מותר לטלטלו פחות פחות מד' אמות, עד שיסלקנו לצדי רשות הרבים. ובכרמלית

מטלטלו כדרכו אפילו הרבה בעקירה אחת, מפני שיש לחוש שמא יזוקו בה רבים, ובמקום

היזק רבים לא גזרו על שבות טלטול ד' אמות בכרמלית, או פחות פחות מד' אמות ברשות

הרבים ³⁵⁶ , וטלטול מוקצה ³⁵⁷ :

נ חריות של דקל ³⁵⁸ , יש מהם שמייחדים

אותם לישיבה, ויש מהם שעומדים לשריפה כשאר עצים ³⁵⁹ , ואם קצצם מן הדקל

לשריפה הרי הם מוקצה כשאר עצים, ואסור לטלטלם, שאין תורת כלי עליהם, הואיל ועומדים

לשריפה ³⁶⁰ .

אבל אם נמלך עליהם אחר

כך שיהיו עומדים ומיוחדים לישיבה ³⁶¹ עד עת שיצטרך לפנותם ³⁶² , הרי מחשבה זו

מוציאם מידי מחשבה הראשונה ³⁶³ , אם נמלך כן קודם השבת, ונעשה עליהם תורת כלי, ומותר לטלטלם

בשבת לסדרם לישב עליהם ³⁶⁴ , אע"פ שבשעה שנמלך עליהם בחול לישיבה לא היה בדעתו

בפירוש גם בשבת, אלא נמלך כן על ישיבת החול.

ואפילו אם לא נמלך

עליהם שיהיו עומדים ומיוחדים לישיבה, אלא שחשב עליהם מבעוד יום לישב עליהם למחר

בשבת בלבד, ולמוצאי שבת ישתמש בהם לשריפה, מותר לטלטלם ולסדרם לישב עליהם בשבת זו ³⁶⁵ :

נא ואפילו אם לא חשב

עליהם כלל לישיבה, אלא שאירע מקרה שישב עליהם מעט קודם השבת, מותר לטלטלם בשבת

לסדרם ולישב עליהם ³⁶⁶ .

והוא הדין לצורך מקומם

או לצורך עצמם, כדין כלי שמלאכתו להיתר. לפי שכיון שדרכם של חריות לייחדם גם כן לישיבה,

לפיכך כיון שישב עליהם הוכנו לישיבה על ידי כן ונעשה עליהם תורת כלי ³⁶⁷ :

נב אבל שאר עצים, וכן

נדבך של אבנים, אע"פ שישב עליהם פעמים רבות בחול, וגם חשב עליהם שיהיו עומדים

לישיבה גם בשבתות עד עת שיצטרך לפנותם מכאן, לא ירד עליהם תורת כלי על ידי כך, לפי

שאין דרכם של שאר עצים ואבנים לייחדם לישיבה ³⁶⁸ , מפני שאין נוח לישב עליהם ³⁶⁹ כמו על החריות,

לפיכך לא הוכנו לכך על ידי ישיבה או על ידי מחשבה בלבד ³⁷⁰ , כל שלא ייחדם לכך

לעולם ³⁷¹ .

אלא אם כן עשה בהם

מעשה רב להכינם לישיבה, דהיינו שסדרם מבעוד יום כדי שיהיו מוכנים לישב עליהם למחר,

שמעשה גדול כזה מועיל להוריד עליהם תורת כלי, אע"פ שאין דרכם לייחד לכך. אבל

אם שפשפם מבעוד יום כדי לישב עליהם למחר, הרי זה מעשה כל שהוא ואינו מועיל כלום ³⁷² .

וכל זה אינו אלא

להתיר לטלטלם בשבת לסדרם לישב עליהם, אבל לישב עליהם כך בלי שיגע בהם לסדרם, מותר

בכל ענין ³⁷³ , אע"פ שלא ישב

עליהם מעולם, ולא חשב עליהם שום מחשבה, ולא עשה בהם שום מעשה מבעוד יום, שכל מוקצה

אינו אסור אלא בטלטול בלבד. ואף אם הם מתנענעים תחתיו בישיבתו, אין זה נקרא טלטול

שטלטול כלאחר יד הוא ³⁷⁴ .

ולטלטלם שלא לצורך

ישיבה, אלא לצורך מקומם או לצורך אחר, אסור בכל ענין, שאין מעשה הסידור מועיל אלא

לטלטול שלצורך ישיבה, שבשביל כך סידרום ³⁷⁵ :

נג אסור לטלטל בקעת עץ

או אבן לכסות בהם פי החבית, או לסגור בהם את הדלת, או להכות בהם בברזא לסתום הנקב

שבחבית, אף אם כבר נשתמש בהם תשמיש זה פעמים רבות בחול, וגם חשב עליהם מבעוד יום

להשתמש בהם תשמיש זה בשבת, אין זה מועיל כלום, אלא אם כן ייחדם לכך לעולם ³⁷⁶ , שאז ירד עליהם תורת

כלי על ידי שנתייחדו לתשמיש זה לעולם, אבל מה שייחדם לתשמיש זה לשבת זו בלבד אין

זה מוריד עליהם תורת כלי, אלא אם כן עשה בהם שום מעשה של תיקון המוכיח שהם מוכנים

ועומדים לכך ³⁷⁷ , שאז מותר לטלטלם

לצורך אותו דבר שהוכנו לו, אבל לא לצורך אחר ³⁷⁸ .

במה דברים אמורים

בכיסוי פי החבית וסגירת הדלת והכאה בברזא, וכיוצא בדברים אלו שאין דרכם של עץ ואבן

לייחד אותם לכך ³⁷⁹ . אבל אם חשב עליהם

להשתמש בהם למחר תשמיש שדרכם לייחד אותם לתשמיש זה, כגון שחשב על האבן לפצוע בה

אגוזים למחר, אע"פ שלא ייחדה לכך אלא לשבת זו בלבד, מותר לטלטלה ³⁸⁰ גם לכל צרכיו ³⁸¹ , לפי שכיון שהיא

ראויה להתייחד לכך לעולם ודרכה בכך, לפיכך די לה בהכנה קלה להכינה לכך, דהיינו

במחשבה לשבת זו בלבד, או אם נשתמש בה כבר תשמיש זה מבעוד יום אפילו פעם אחת בלבד,

הוכנה לכך, אע"פ שלא חשב עליה לשבת זו ³⁸² :

נד זמורה ³⁸³ שיש בראשה עקמומיות

כעין מזלג שראוי לתלות בה דלי ולמלאות בה, אע"פ שחשב עליה מערב שבת למלאות בה

בשבת ³⁸⁴ , אסור למלאות בה,

אלא אם כן היתה קשורה בדלי מערב שבת, גזרה שמא תהיה ארוכה לו ויקטמנה, מתוך שהיא

רכה ונוחה ליקטם, ונמצא מתקן כלי בשבת ³⁸⁵ :

נה ענף שנחתך מן האילן

מבעוד יום להניף בו על השלחן להבריח בו הזבובים, מותר להניף בו בשבת ולטלטלו כשאר

כל הכלים, שכיון שייחדו לכך עשאו כלי גמור ³⁸⁶ . והוא הדין אם ייחדו לאיים על התינוקות שיכם בו. והוא שייחדו

לכך מבעוד יום ³⁸⁷ .

אבל אסור לתלוש ענף

מן המכבדת שמכבדים בה הבית, מפני שעל ידי תלישה זו מתקנו להשתמש בה מה שהוא חפץ

להשתמש בו, דהיינו הכאת התינוקות, וכל דבר שמתקנו להשתמש איזה תשמיש יש בו איסור

משום תיקון כלי ³⁸⁸ , כמו שיתבאר בסי'

ש"מ ³⁸⁹ .

ואפילו על ידי נכרי

אסור לתולשו, דהיינו לנתקו ולהוציאו מתחת הכרך שעל המכבדת ³⁹⁰ .

ואין צריך לומר שאסור

לשבור ענף מן המכבדת, שיש בשבירה זו עוד איסור אחר משום שבירת כלי, כמו שיתבאר

בסי' של"ז ³⁹¹ .

אבל כשמוציא ענף שלם ³⁹² , אין בזה משום סתירת

כלי, שהרי זה דומה לכלי של פרקים, שאין בפריקתן משום סותר אלא אם כן תקועים בחיזוק

ואומנות, כמו שיתבאר בסימן שי"ג ³⁹³ :

נו פשתן סרוק וצמר

מנופץ ³⁹⁴ שנותנים על המכה,

אע"פ שלא חשב עליהם שיהיו מיוחדים למכתו, אלא הניחם על מכתו דרך מקרה קודם

השבת והסירם ממנה לאלתר, מותר לטלטלם בשבת ליתנם על מכתו ³⁹⁵ , או לצורך אחר ³⁹⁶ , לפי שדברים אלו

דרכם לייחדם למכה, לכן הוכנו לכך בהנחה בעלמא וירד עליהם תורת כלי ³⁹⁷ .

ואין צריך לומר אם

חשב עליהם מבעוד יום שיהיו מיוחדים לתתם על המכה, אע"פ שלא נתנם עדיין מעולם

על המכה ³⁹⁸ . או אפילו לא חשב

עליהם שיהיו מיוחדים ועומדים למכתו, אלא חשב עליהם מבעוד יום להניחם עליה למחר

בשבת בלבד ולמוצאי שבת ישליכם ³⁹⁹ . ואין צריך לומר אם

עשה בהם מעשה מבעוד יום להכינם לכך, כגון שצבעם בשמן וכרכן במשיחה ⁴⁰⁰ .

ואין איסור בהנחתם על

גבי המכה בשבת משום רפואה, שגזרו עליה משום שחיקת סממנים כמו שיתבאר בסי'

שכ"ח ⁴⁰¹ , לפי שהם אינם

מרפאים, ואין מניחים אותם אלא כדי שלא יסרטו הבגדים את המכה ⁴⁰² :

נז וכן פשתן סרוק וצמר

מנופץ שמניחים בעלי הקרחה בראשיהם כדי שיהיו נראים כבעלי שער ⁴⁰³ , אע"פ שלא חשב

עליהם שיהיו מיוחדים לכך, אלא הניחם על ראשו דרך מקרה פעם אחת בחול, מותר לטלטלם

בשבת, להניחם בראשו, או לצורך אחר. ואין צריך לומר אם חשב עליהם מבעוד יום שיהיו

מיוחדים לכך, אע"פ שלא הניחם בראשו מעולם. או אפילו לא חשב עליהם שיהיו

מיוחדים ועומדים לכך, אלא חשב עליהם מבעוד יום להניחם בראשו למחר בשבת בלבד

ולמוצאי שבת יסירם ממנו ויעשה לו אחרים, ואין צריך לומר אם עשה בהם מעשה מבעוד יום

להכינם לכך, כגון שצבען לנוי וכרכן במשיחה.

וכל זה להניחם בראשו

בביתו, אבל לצאת בהם לרשות הרבים, יש אוסרין ⁴⁰⁴ , אלא אם כן עשה בהם מעשה שצבען או שכרכן, ואם לאו לא יצא בהם

אלא אם כן הניחם בראשו פעם אחת מבעוד יום, אבל מחשבה וייחוד אין מועילים אלא לענין

טלטול, ולא לענין הוצאה. לפי שכיון שלא הניחם בראשו מבעוד יום וגם אין בהם מעשה

המוכיח שהם מתוקנים לכך, הרי זה נראה כמערים להוציאם בראשו ⁴⁰⁵ .

משא"כ בפשתן

וצמר שעל גבי המכה, הרי מכתו מוכחת עליו שהוא צריך להם, ואינו נראה כמערים

אע"פ שלא הניחם עליה מבעוד יום ⁴⁰⁶ :

נח עורות בין עבודין

בין שאינן עבודין, מותר לטלטלן ⁴⁰⁷ , מפני שראויין להסמך

ולשבת עליהם ⁴⁰⁸ , ויש תורת כלי עליהם ⁴⁰⁹ בין שהם של בעל הבית

בין של אומן המעבדן ומוכרן ⁴¹⁰ , שאף הוא אינו מקפיד

עליהם להסמך ולשבת עליהם ⁴¹¹ , ואינו חושש שמא

יפחתו דמיהם על ידי כך.

במה דברים אמורים

שמותר לטלטל עורות שאינן עבודין, כשנתייבשו כבר, אבל כשהם לחים, אינם ראויים להסמך

ולשבת עליהם אלא מדוחק, ואין דרכם בכך, ולכן אין עליהם תורת כלי בשביל כך ואסור לטלטלם ⁴¹² .

ויש מי שמתיר ⁴¹³ אף בלחין של בהמה

גסה, ואוסר של בהמה דקה אף ביבשין, מפני שאינן ראויין להסמך ולשבת עליהם מחמת קטנן.

והעיקר כסברא הראשונה, כמו שיתבאר בסימן של"ד ⁴¹⁴ וסימן תצ"ט ⁴¹⁵ :

נט נסרים של בעל הבית,

מותר לטלטלם, ושל אומן אסור ⁴¹⁶ , מפני שהוא מקפיד

עליהם מלהשתמש בהם שום תשמיש, שלא יתקלקלו ⁴¹⁷ , והרי הם מוקצה מחמת

חסרון כיס ⁴¹⁸ . ואם חשב עליהם

מבעוד יום ליתן עליהם פת לאורחים בשבת, או שום תשמיש אחר, מותר לטלטלם ⁴¹⁹ :

קליפות

וגרעינים

ס מותר להעביר מעל

השלחן פרורין פחותים מכזית ⁴²⁰ , אף שאינן עומדים

לאכילת אדם אלא לבהמה או לעופות ⁴²¹ . וכן עצמות שראויים

לכלבים, וקליפי פירות שראויות לבהמה ⁴²² , כגון שרביטים של

קיטנית שהקיטנית גדל בתוכם ⁴²³ , וכל כיוצא בהם,

מותר להעבירן מעל השלחן, מפני שמותרים בטלטול כשאר מאכלי בהמה.

ואף על פי שנתפרקו

העצמות מהבשר, והקליפות מהפירות, בשבת עצמה, והרי הן נולד ⁴²⁴ כמו שיתבאר בסי'

תק"א ⁴²⁵ . אין בכך כלום,

שהנולד מותר בשבת ⁴²⁶ . אבל ביום טוב יש

להחמיר בנולד ⁴²⁷ , ולהזהר שלא להעבירן

מעל השלחן ⁴²⁸ , אלא כמו שיתבאר ⁴²⁹ .

ואם אין הקליפות

ראויות לבהמה ⁴³⁰ , כגון קליפי אגוזים [ו]שקדים

וכיוצא בהן, שהן אסורות בטלטול ⁴³¹ כעצים ואבנים ⁴³² , אסור להעבירן מעל

השלחן ⁴³³ , בין בידיו ⁴³⁴ בין בדבר אחר שבידיו,

כגון לגררן בסכין וכיוצא בו.

ולא התירו טלטול על

ידי דבר אחר, אלא כשדבר האסור כבר הוא מונח על דבר המותר, והוא מטלטל בידיו הדבר

המותר, והדבר האסור מיטלטל עמו מאליו ⁴³⁵ , כגון שמנער בידיו

את הטבלא ⁴³⁶ או את המפה ⁴³⁷ שהקליפות מונחות עליה

כבר, והן ננערות גם כן ונופלות מעליה מאליהן. שהטבלא לא נעשית בסיס לדבר האסור,

הואיל ולא היו הקליפות מונחות עליו בבין השמשות ⁴³⁸ שהוא תחלת כניסת השבת ⁴³⁹ . משא"כ כשמגררן

בסכין, אינן מיטלטלין מאליהן, אלא הוא מטלטלן על ידי הסכין, שנעשה לו כיד ארוכה ⁴⁴⁰ :

סא ואסור להגביה הטבלא

או המפה עם הקליפות שעליה ולטלטלה למקום אחר, אלא צריך לנערן ממנה מיד ⁴⁴¹ . ואע"פ שדבר המותר הוא שמטלטל ונושא בידיו למקום אחר

ודבר האסור מיטלטל עליו מאליו. מכל מקום לא התירו לטלטל מוקצה על ידי דבר אחר

טלטול גמור ⁴⁴² , כל שאפשר לנערו

ממנו מיד ⁴⁴³ , שהניעור אינו טלטול

גמור על ידי דבר אחר, שכלאחר יד הוא ⁴⁴⁴ .

ואם יש פת על הטבלא

או על המפה שהקליפות עליה, מותר להגביה עם הכל ולטלטלה לכל מקום שירצה ⁴⁴⁵ , מפני שהקליפות האלו

הן בטלות לגבי הפת ⁴⁴⁶ :

סב ואף אם אין על השלחן

אלא קליפות אלו, או שאר דברים שאינם מאכל לבהמה, מכל מקום אם הוא בענין שאין

הניעור בלבד מועיל לו, כגון שהוא צריך להשתמש במקום השלחן, בענין שאם ינערן ממנו

כאן ויפלו לארץ כאן לא יוכל להשתמש שם בארץ מה שצריך לו, מותר לסלק השלחן למקום

אחר אע"פ שהדברים המוקצים מונחים עליו ⁴⁴⁷ , שכיון שהוא לא נעשה

בסיס להם ⁴⁴⁸ , הרי הוא מטלטל דבר

המותר ודבר האסור מיטלטל עמו מאליו ⁴⁴⁹ :

סג חבילי קש וחבילי

עצים רכים, אם הזמינם למאכל בהמה מותר לטלטלם ⁴⁵⁰ , אפילו הם גדולים

הרבה ⁴⁵¹ , אבל סתמן להסקה הן

עומדין ואסור לטלטלם ⁴⁵² . ובמקומות שסתם קש אינו עומד להסקה אלא למאכל בהמה, או לשכב

עליו, מותר לטלטלו ⁴⁵³ :

סד כל דבר שהוא ראוי

למאכל מין חיה ועוף המצויים, מותר לטלטלו, ואפילו אינו ראוי לרוב מיני חיה ועוף,

כגון החצב שאינו ראוי אלא לצביים, והחרדל שאינו ראוי אלא ליונים, מותר לטלטלם,

במקום שהצביים והיונים מצויים ⁴⁵⁴ , דהיינו במקום שדרך

סתם בני אדם לגדלם ורגילים בכך ⁴⁵⁵ , ולא די במה שמצויים

אצל השרים בלבד ⁴⁵⁶ :

סה ודבר שאינו ראוי אלא

לחיה ועוף שאינם מצויים באותה העיר, אם יש לו מאותו מין חיה או עוף, מותר לטלטל

המאכל הראוי להם, ואם לאו אסור ⁴⁵⁷ . ולכן אסור לטלטל

העצמות במקום שאין כלבים מצויים, כגון אם שובת בשדה או במלון שאין שם כלב ⁴⁵⁸ , בין שנתפרקו מן הבשר

בשבת בין שנתפרקו מערב שבת ⁴⁵⁹ .

ועצמות קשים כל כך

שאף לכלב אינן ראויין, אסור לטלטלן ⁴⁶⁰ בכל מקום, כעצים

ואבנים:

סו גרעיני תמרים,

במקומות שדרכם להאכילן לבהמות, מותר לטלטלן ⁴⁶¹ . ומכל מקום אדם חשוב

צריך להחמיר על עצמו שלא לטלטלם אלא על דרך שינוי, כגון שיניח אצלם חתיכת פת או

שאר דבר המותר בטלטול ויטלטלם יחד ⁴⁶² , לפי שבמקומות הרבה

אין מאכילים אותם כלל לבהמות, לכן יש לו להחמיר בהם אף במקום שמאכילין ⁴⁶³ :

סז כל הקליפין

והגרעינין שאינן ראויין לבהמה, אוכל את האוכל וזורקן בלשונו לאחוריו ⁴⁶⁴ , ולא יזרקם בידיו ⁴⁶⁵ .

וגם לא יזרקם בלשונו

לפניו, ויסמוך בדעתו שכשיהיו הרבה מהם לפניו וימאסו בעיניו יהיה מותר להוציאן משם

כדין גרף של רעי שיתבאר ⁴⁶⁶ , לפי שאין עושין גרף

של רעי לכתחלה ⁴⁶⁷ כמו שיתבאר ⁴⁶⁸ :

סח בשר חי, אפילו תפל

שאינו מלוח כלל, מותר לטלטלו, מפני שראוי לאכילת אדם ⁴⁶⁹ , שיש בני אדם שדעתם

יפה וכוססין בשר חי ⁴⁷⁰ (שאין איסור באכילתו

משום דם ⁴⁷¹ כמ"ש

ביו"ד סי' ס"ז ⁴⁷² ).

אבל בשר קשה שאינו

ראוי לכוס אותו, אסור לטלטלו ⁴⁷³ . והוא הדין שאר

דברים כיוצא בו, כגון שומן חי צונן ⁴⁷⁴ , שאף שראויין לכלבים,

הרי אינן עומדים לכלבים אלא לאכילת אדם למוצאי שבת, ובשבת אינן ראוין לו לכלום ⁴⁷⁵ .

אבל בשר תפוח (פירוש

שמסריח), מותר לטלטלו, מפני שראוי לכלבים ועומד לכלבים ⁴⁷⁶ :

סט דג מלוח מותר לטלטלו,

ושאינו מלוח אסור, מפני שאינו ראוי לשום אדם, ואינו עומד להשליכן לכלבים ⁴⁷⁷ :

ע בשר של נכרי שנשחט

היום מותר בטלטול, כמו בשר נבלה שמתה בשבת ⁴⁷⁸ , שיתבאר בסי'

שכ"ד ⁴⁷⁹ :

עא קמיע שאינו מומחה,

אע"פ שאין יוצאין בו ⁴⁸⁰ מחשש שמא אין מועיל

כלום, ואין תורת תכשיט עליו ⁴⁸¹ , ואם כן אין עליו

תורת כלי כלל, שהרי אינו ראוי לכלום אף בחול, בין שהוא של כתב בין שהוא של עיקרין.

אעפ"כ מותר לטלטלו ⁴⁸² , מפני שלא חששו לכך

אלא לענין איסור הוצאה, אבל לא לענין איסור טלטול.

ואם מותר לתלותו עליו

בבית ובחצר נתבאר בסי' ש"ג ⁴⁸³ :

גרף

של רעי

עב כל דבר מטונף, כגון

רעי וקיא וצואה, בין של אדם בין של תרנגולים וכיוצא בהם, אם היו בחצר שהוא דר בה,

דהיינו חצר לפני הבית ⁴⁸⁴ , או שאצל הבית ⁴⁸⁵ , שהוא יוצא ונכנס

לתוכה תדיר, שזהו מקום שמקפידין עליו שלא יהא בו טינוף, מותר להוציאם לאשפה או

לבית הכסא, אפילו בידיו ממש בלא כלי ⁴⁸⁶ . וזה הוא הנקרא בכל

מקום גרף של רעי ⁴⁸⁷ . וכן אם הם במבוי

במקום דריסת הרגל מותר לסלקם לצדדין ⁴⁸⁸ .

אבל אם הם מונחים

בחצר אחרת שאינו דר שם ⁴⁸⁹ , וכן אם הם בחצר

שאחורי הבית, שזהו מקום שאין מקפידים עליו אם יש בו טינוף אלא אם כן יושבים שם,

אבל כשאין יושבים שם אין מקפידין אף שנכנסים ויוצאין שם הואיל ואין נכנסין ויוצאין

שם תדיר, לפיכך אסור להוציאם משם, אלא אם כן יושב שם ⁴⁹⁰ .

ואם ירא מפני התינוק

שלא ילך שמה ויתלכלך בהם, מותר לכפות עליהם כלי ⁴⁹¹ , שהכלי ניטל אף

בשביל דבר שאינו ניטל בשבת ⁴⁹² , כמו שנתבאר בסי'

רע"ז ⁴⁹³ .

ואף אם הם בחצר שדר

בה, אלא שהם בחלק המוקצה מהחצר לאשפה או לתרנגולין, אסור להוציאם משם ⁴⁹⁴ .

ואם גרף של רעי עומד

במקום שאין מקפידים עליו כשהוא עומד כך, אלא שהוא מלא ואי אפשר לפנות עליו שם,

מותר להוציאו ולהחזירו בדרך שיתבאר ⁴⁹⁵ , משום כבוד הבריות ⁴⁹⁶ :

עג גרף של רעי ועביט של

מי רגלים ⁴⁹⁷ , אע"פ שמותר להוציאם לאשפה לפנותם שם, אסור להחזירם לבית,

לפי שאסורים בטלטול אף כשהם ריקנים, מפני שהם מאוסים ⁴⁹⁸ כל כך עד שאינם

ראויים אפילו לכסות בהם כלי, ולא התירו מוקצה מחמת מיאוס אלא אם כן ראוי לכסות בו

כלי ⁴⁹⁹ , כמו שנתבאר למעלה ⁵⁰⁰ .

ואם צריך להחזירם,

כדי לחזור ולפנות עליהם היום, מותר להחזירם על ידי שיתן לתוכם מים ⁵⁰¹ המותרים בטלטול,

דהיינו שהם ראויים עדיין לבהמה אף כשהם בתוך העביט או הגרף ⁵⁰² . ואע"פ שלא

התירו לטלטל דבר האסור בטלטול על ידי שיטלטל עמו דבר המותר בטלטול אלא במת בלבד,

כמו שיתבאר בסי' שי"א ⁵⁰³ . מכל מקום כאן שהוא

צריך לחזור ולפנות עליהם היום, הקילו ⁵⁰⁴ משום כבוד הבריות ⁵⁰⁵ . והוא הדין אם צריך

לחזור ולהוציא בהם צואה ⁵⁰⁶ היום.

ויש מתירין ⁵⁰⁷ להחזירם לבית בכל

ענין על ידי נתינת מים לתוכם, אע"פ שאינו צריך לחזור ולפנות עליהם היום, ולא

להוציא בהם צואה.

ויש להחמיר כסברא

הראשונה. ומכל מקום במקום הפסד, כגון שהגרף הוא חשוב קצת, ויש הפסד אם יניחנו

באשפה ויגנב משם, יש לסמוך על סברא האחרונה ⁵⁰⁸ :

עד וכל זה כשכבר סילקם

מידו כשהגיע לאשפה, אבל בעודן בידו מותר להחזירם ⁵⁰⁹ לדברי הכל בכל ענין,

ואף בלי נתינת מים לתוכם, כדין כל מוקצה שאם ישנו כבר בידו מותר לטלטלו לכל מקום

שירצה כמו שנתבאר למעלה ⁵¹⁰ . ולפי מה שנתבאר שם

שטוב להחמיר בזה, גם כאן טוב ליתן לתוכם מים אף שעודן בידו:

עה אין עושין גרף של

רעי לכתחלה, דהיינו שמביא לפניו דבר שעתיד לימאס, או שעושה דבר שעתיד לימאס, וסומך

בדעתו שיוציאנו אחר כך כשימאס. שאף שהתירו להוציא הדבר המאוס, מכל מקום לא יעשה

לכתחלה דבר שיהיה בודאי אחר כך מאוס לפניו ויוציאנו ⁵¹¹ .

ומכל מקום אם עבר

ועשה כן, מותר להוציאו אחר כך ⁵¹² .

ואם אין בדעתו בתחלה

שיוציאנו אחר כך, מותר לעשות כן אף לכתחלה ⁵¹³ , ואחר כך אם נמלך

להוציאו הרי זה מותר:

עו במקום הפסד מותר

לקבוע ישיבתו אצל גרף של רעי ⁵¹⁴ , שהוא במקום שאין

מקפידין עליו ⁵¹⁵ , כדי שימאס הגרף

בעיניו ויוציאנו משם ויסתלק ההפסד, כגון אם איזה דבר נמאס ונפסד מפני הגשמים

היורדים עליו, בחצר שאינו דר שם, יכול להכניס לשם מטתו לשכב עליה, או להכניס

שולחנו לאכול שם ⁵¹⁶ , והוא הדין לשאר כלי

תשמישו ⁵¹⁷ כגון ספריו ללמוד

בהם, וכיוצא בענין זה, שזהו נקרא קביעות ישיבה, וכשתתאונן דעתו עליו מפני המיאוס,

יוציאנו משם למקום המשומר מפני הגשמים, וכן כל כיוצא בענין זה.

אבל ישיבה בלבדה בלא

מטה או שולחן או שאר כלי תשמישו, אינה מועלת כלום, מפני שאם תתאונן דעתו עליו מפני

המיאוס אנו אומרים לו קום ולך מכאן ושב במקום אחר, כיון שמתחלה לא היה יושב כאן

ועכשיו נכנס דרך עראי. משא"כ כשקבע כאן דירתו על ידי מטה או שולחן או שאר כלי

תשמישו, אין מטריחים אותו לעקור דירתו מכאן, אלא מוציאין את הגרף מלפניו ⁵¹⁸ :

עז מכניס אדם מלא קופתו

עפר מבעוד יום ומערה אותו בביתו לארץ, ומותר לעשות בו כל צרכיו בשבת, כגון ליטול

ממנו לכסות רוק או צואה וכיוצא בזה ⁵¹⁹ .

והוא שייחד לו קרן

זוית, שאז ניכר הדבר שהוא מוכן ועומד לכך. אבל אם עירה אותו באמצע ביתו למדרס

רגלים, הרי הוא בטל לגבי עפר קרקע הבית, ומוקצה הוא ואסור לטלטלו ⁵²⁰ .

לפיכך פירות הטמונים

בחול, מותר ליטלם משם בשבת, שאין אותו העפר מוקצה, שהרי הכינו לכך מתחלה וייחד לו

כלי או קרן זוית ⁵²¹ .

ובלבד שיהא העפר

תיחוח כל כך, בענין שאין בו משום עשיית גומא, כמו שיתבאר בסי' תצ"ח ⁵²² :

בהמה

חי' ועוף

עח אסור ⁵²³ לטלטל בהמה או חיה

או עוף ⁵²⁴ , מפני שאינן ראויים

בשבת כשהם חיים ⁵²⁵ . ואפילו עוף שראוי

לצחק בו תינוק כשבוכה אסור לטלטלו ⁵²⁶ .

ואעפ"כ מותר

לכפות את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו בו ⁵²⁷ , שהכלי ניטל אף

לצורך דבר שאינו ניטל בשבת ⁵²⁸ .

ואע"פ שבעוד

שהאפרוחים על הסל אסור לטלטל את הסל, מפני האפרוחים שעליו ⁵²⁹ , אעפ"כ אין כאן

ביטול כלי מהיכנו ⁵³⁰ , אפילו לפי שעה,

הואיל ובידו להפריח האפרוחים מהסל מיד ⁵³¹ שעלו או שירדו עליו,

[או] שלא יעמדו עליו אפילו רגע ⁵³² , ולאחר שירדו מעליו

מותר לטלטלו.

ואם היו האפרוחים על

הסל כל משך בין השמשות, אסור לטלטלו כל היום כולו, אף לאחר שירדו ⁵³³ , שמתוך שהוקצה ונעשה בסיס לאיסור ⁵³⁴ בבין השמשות, הוקצה

לכל היום כולו:

עט כל בהמה חיה ועוף

מדדין אותם ברשות היחיד, דהיינו שאוחז בצוארן ובצדדין ומסייען ומנענע רגליהן שילכו ⁵³⁵ . ובלבד שלא יגביהם

בענין שיעקרו רגליהם מן הארץ, שמוקצים הם ואסורים בטלטול ⁵³⁶ .

ואע"פ שכל מוקצה,

כשם שאסור לטלטל כולו, כך אסור לטלטל מקצתו ⁵³⁷ . אעפ"כ התירו

לו לדדות אותם משום צער בעלי חיים, אם הבעלי חיים צריכים לכך. אבל אם אינם צריכים

לכך אסור אפילו לדדות אותם ⁵³⁸ .

ותרנגולת אסור אפילו

לדדות אותה ⁵³⁹ , אפילו היא צריכה

לכך, מפני שהיא מגבהת עצמה כשמדדים אותה, ונמצא זה מטלטל את כולה ⁵⁴⁰ , וזה לא התירו משום

צער בעלי חיים ⁵⁴¹ . אבל מותר לדחות

אותה מאחוריה בידים, כדי שתכנס ללול אם ברחה ממנו ⁵⁴² :

פ וכל זה לדדות ברשות

היחיד. אבל ברשות הרבים אסור לדדות ⁵⁴³ שום בהמה חיה ועוף ⁵⁴⁴ , גזרה שמא יגביהם

ויוליכם, ויתחייב משום מעביר ד' אמות ברשות הרבים. ולא אמרו החי נושא את עצמו ⁵⁴⁵ אלא באדם, אבל לא

בבהמה חיה ועוף ⁵⁴⁶ .

וכרמלית דינו כרשות

הרבים ⁵⁴⁷ לענין זה ⁵⁴⁸ .

ולדחות אותם מאחריהם

אם ברחו, מותר אפילו ברשות הרבים ⁵⁴⁹ :

פא האשה מדדה את בנה

אפילו ברשות הרבים ⁵⁵⁰ , שאין לגזור שמא

תגביהנו ותוליכנו ארבע אמות ברשות הרבים, שאף אם תעשה כן לא תעבור על דבר של תורה

אלא על דבר של דברי סופרים, שהחי נושא את עצמו ⁵⁵¹ .

ובלבד שלא תגררהו,

אלא יהא מגביה רגלו האחת ויניח השנייה על הארץ, וישען עליה עד שיחזור ויניח רגלו

שהגביה, שנמצא לעולם הוא נשען על רגלו האחת ⁵⁵² . אבל כשהיא גוררת

שתי רגליו, הרי זה כנושאתו ⁵⁵³ , ואסור אפילו

בכרמלית ⁵⁵⁴ .

ואם הוא קטן כל כך

שצריך לגרור ב' רגליו ונשאתו ברשות הרבים, חייבת, שבקטן כזה אין אומרים החי נושא

את עצמו ⁵⁵⁵ . וכן הנושא את הכפות

או את החולה, שאינו יכול לילך כלל, חייב, מפני שאינן נושאין את עצמן כלל ⁵⁵⁶ .

ואף אם הוא גדול כל

כך שיכול לילך ברגליו לבדו, אסור לישא אותו, אפילו בכרמלית. שלא אמרו החי נושא את

עצמו, אלא לפטור מחטאת, אבל עכ"פ אסור מדברי סופרים משום שבות ⁵⁵⁷ , ובכרמלית הוא שבות דשבות ⁵⁵⁸ . וצריך להזהיר לרבים

שטועים בזה:

טלטול

סוגי כלים

פב כלי שנתרועע, לא

יתלוש ממנה חרס לכסות בו או לסמוך בו, מפני שהוא כמתקן כלי ⁵⁵⁹ , שכל דבר שמתקנו

בשבת להשתמש בו איזה תשמיש יש בו משום תיקון כלי, כמו שיתבאר בסימן ש"מ ⁵⁶⁰ :

פג אסור לשחוק בכדור

בשבת ויום טוב, לפי שאסור לטלטלו מפני שאין תורת כלי עליו ⁵⁶¹ .

ויש מתירים ⁵⁶² לטלטלו ולשחוק בו

ברה"[י] ⁵⁶³ . ונהגו מקדם להקל ⁵⁶⁴ , ולא מיחו בידם,

הואיל ויש להם על מי שיסמוכו ⁵⁶⁵ :

פד אסור לשאת תחת

אציליו זרע התולעים שעושים המשי, מפני שאסור בטלטול, שהרי אינו ראוי לכלום, ועוד

שמוליד בחומו ⁵⁶⁶ :

פה יש אוסרים ⁵⁶⁷ לטלטל בגד שעטנז של

ישראל ⁵⁶⁸ , אפילו לצורך גופו

ומקומו ⁵⁶⁹ , מפני שאינו ראוי

לכלום, לא להתלבש בו ולא להציעו תחתיו אם אינו בגד קשה ⁵⁷⁰ , על דרך שנתבאר ביו"ד סי' ש"א ⁵⁷¹ .

ויש מתירים ⁵⁷² לצורך גופו או מקומו ⁵⁷³ , מפני שמכל מקום יש

תורת כלי עליו ⁵⁷⁴ , אלא שמלאכתו לאיסור.

והעיקר כסברא הראשונה ⁵⁷⁵ , מפני שאין תורת כלי

מועיל אלא לכלי שמלאכתו לאיסור בשבת בלבד, אבל בחול מלאכתו להיתר, שאף אם בשבת

אינו ראוי כלל לשום תשמיש, מותר לטלטלו הואיל ויש עליו תורת כלי, דהיינו שראוי הוא

למלאכתו בחול ⁵⁷⁶ , כגון נר שמדליקין

בו נפט, שבשבת אינו ראוי לכלום, ומותר לטלטלו מפני שיש עליו תורת כלי כמו שנתבאר

למעלה ⁵⁷⁷ . אבל אם גם בחול

אינו ראוי למלאכה, כגון בגד שעטנז שאסור להתלבש בו גם בחול, אין עליו תורת כלי

ומלבוש כלל. שאף שראוי להשתמש בו תשמיש אחר, כגון לכסות בו כלים, או להאהיל בו

למעלה מראשו ⁵⁷⁸ , וכיוצא בתשמישים

אלו שאין הבגד מיוחד להם ולא נעשה בשביל כך, אינן מורידין עליו תורת כלי, אלא אם

כן ייחדו לכך, כמו שכל צרורות ואבנים שהם ראויים לכיסוי כלים, ואעפ"כ אין

עליהם תורת כלי על ידי כך, אלא אם כן ייחדם לכך, כמו שנתבאר למעלה ⁵⁷⁹ .

ואין מועיל כלל להבגד

מה שיש עליו צורת ותואר מלבוש, כיון שאסור ללבשו, כמו שאין מועיל למאכל האסור

באכילה בשבת ⁵⁸⁰ להתירו בטלטול מפני

שיש עליו תואר אוכל, ותורת אוכל עדיף מתורת כלי ⁵⁸¹ :

פו מותר לטלטל מניפה

כדי להבריח בה הזבובים, מפני שכלי הוא ⁵⁸² . רק שיזהר שלא יהרוג זבוב ⁵⁸³ :

פז מכבדות שמכבדין בהן

הקרקע הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר ⁵⁸⁴ , לדברי המתירין לכבד

בהן בשבת קרקע המרוצף, כמו שיתבאר בסי' של"ז ⁵⁸⁵ . ואף שמכבדין בהן גם

כן קרקע שאינו מרוצף בחול, מכל מקום הרי הן ככלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר, שמותר

לטלטלו ככלי שמלאכתו להיתר ⁵⁸⁶ , כמו שנתבאר למעלה ⁵⁸⁷ .

אבל לדברי האוסרים

לכבד בשבת אף קרקע המרוצף ⁵⁸⁸ , אסור לטלטלן כי אם

לצורך גופן או מקומן, ככלי שמלאכתו לאיסור ⁵⁸⁹ .

כלי שחוזים בו

הכוכבים, אם מותר להפכו ולטלטלו להביט בו, נתבאר בסי' ש"ז ⁵⁹⁰ :

פח מה שמורה על השעות,

בין שהוא של חול ⁵⁹¹ , בין של מין אחר

כגון שרואין בצל ⁵⁹² , נתפשט המנהג לאוסרו

בטלטול ⁵⁹³ כי אם לצורך גופו,

דהיינו שצריך להשתמש בגופו איזה תשמיש המותר, או לצורך מקומו, ככלי שמלאכתו לאיסור,

לפי שנעשה למדידת הזמן או הצל ⁵⁹⁴ , ויש לדמותה למדידה

האסורה בשבת ⁵⁹⁵ .

ואין להתירה מפני

שהיא מדידה של מצוה, שהוא לומד על ידי כלי זה. שלא התירו מדידה של מצוה, אלא

כשהמדידה בעצמה יש בה מצוה, כגון למדוד המקוה ⁵⁹⁶ וכיוצא בה, אבל כאן

המדידה בעצמה אין בה שום ענין מצוה. ואי משום שלומד על ידה, איך יתלה לימודו בדבר

האסור ויהיה מותר על ידי כך ⁵⁹⁷ . זהו טעם המנהג. אבל

מן הדין אין איסור ברור בדבר ולא היתר ברור ⁵⁹⁸ :

פט אפילו דבר הראוי

בשבת, אם הוא גרוע בעיני העשירים ואין דרכם להשתמש בו מחמת עשרם, נעשה דבר זה

מוקצה גמור להם, ונאסר להם בטלטול אף שהוא של עניים, אלא העשירים שבבית העניים

מותרים לטלטלו כמו העניים עצמם ⁵⁹⁹ .

ואם דבר זה הוא של

עשיר, אסור בטלטול אף לכל העניים שבעולם, שמתוך שהוקצה לבעליו הוקצה לכל העולם ⁶⁰⁰ .

במה דברים אמורים

בדבר שאינו ראוי לבעליו מחמת גריעותו בעיני בעליו. אבל דבר שאינו ראוי לבעליו מחמת

שהוא אסור להם, כגון יין לנזיר, לא נעשה מוקצה בשביל כך, הואיל והוא מותר לאחרים,

ולפיכך אף הנזיר עצמו מותר לטלטלו ⁶⁰¹ :

[1]

בדפו"ר: צ' סעיפים. וראה בדי השלחן סי' קח סקי"ט, שכנראה חסר דין סולם

בין סמ"ט לס"נ. וראה דין זה לקמן הלכות יום טוב סי' תקיח ס"ו-ט.

[2] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

טעמי איסור מוקצה (ס"א).

(ב)

סוגי מוקצה (ס"ב-יא).

(ג)

כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר (סי"ב-כב).

(ד)

נולד ושברי כלים (סכ"ג-מז).

(ה)

דברים שאינם כלים שייחד לישיבה (סמ"ח-נט).

(ו)

קליפות וגרעינים (ס"ס-עא).

(ז)

גרף של רעי (סע"ב-ז).

(ח)

בהמה חי' ועוף (סע"ח-פא).

(ט)

טלטול סוגי כלים (ספ"ב-ט).

לכללות סימן זה ראה ברכת השבת ע' פה

ואילך. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר הלכות מוקצה (אלאשווילי). שו"ע הרב

עם ביאורים והערות (כהן). כנישתא דבי רב.

[3] רמב"ם

פכ"ד הי"ב (אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול. ומפני

מה נגעו באיסור זה).

ברמב"ם שם הובאו ג' הטעמים;

אלא שבטעם השני נתבאר כאן, לא כפי שנראה לפום ריהטא מדברי הרמב"ם, אלא כפי

שביאר הראב"ד בהשגותיו שם.

והיינו שטעם הא' הוא על פי מה

שהזהירו הנביאים (ישעיה נח, יג). וטעם הב' הוא על פי מה שגזרו הנביאים (נחמיה יב,

טו). והטעם הג' הוא מה שהוסיף הרמב"ם.

וראה הערות התמימים ואנ"ש

מוריסטאון תשז ע' 22. תשח ע' 16. קובץ הערות וביאורים תרסח ע' 20.

[4] רמב"ם שם ( אמרו, ומה

אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול, ולא שיחת השבת כשיחת

החול, שנאמר ודבר דבר, קל וחומר שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול, כדי שלא יהיה

כיום חול בעיניו, ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע

אבנים וכיוצא בהן, שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו, ונמצא שלא שבת,

ובטל הטעם שנאמר בתורה למען ינוח).

[5] גמרא

קיג, סע"א (מעשות דרכיך, שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול). לעיל

רס"י שא, בהשלמה (אם תשיב משבת רגלך וכו' וכבדתו מעשות דרכיך וגו', שלא יהא

הילוכך בשבת כהילוכך בחול, לפיכך אסור לרוץ בשבת או לקפץ ... או לדלג ... או לפסוע

פסיעה גסה).

[6]

ישעיה נח, יג. גמרא שם (ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול). לעיל

רס"י שז (ודבר דבר, דרשו חכמים שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול).

[7] כלומר לטלטל כלים למקומם. וראה כנישתא

דבי רב.

[8] על

פי קהלת י, ט (מסיע אבנים). וברמב"ם שם (להצניע אבנים). וראה מראי מקומות

וציונים. כנישתא דבי רב.

[9] משפטים

כג, יב. ואתחנן ה, יד.

[10] גמרא

קכד, רע"ב (וטלטול גופיה לאו משום הוצאה היא), ופרש"י (בתמיה, הלכך אי

מזלזלת בטלטול מזלזלת בהוצאה). ביצה לז, א (אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא),

ופרש"י (תחילת הוצאה על ידי טלטול היא, וכל מה שגזרו אינו אלא משום הוצאה).

רש"י שם יב, א ד"ה ליפלגו (שלא נאסר טלטול אלא משום הוצאה).

ראב"ד

שם (אמרו, אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא, ועוד אמרו (קכג, ב) בימי נחמיה בן חכליה

נשנית ... נמצא כי מפני חיוב ההוצאה אסרו בטלטול מה שאסרו, שהוא גדר להוצאה).

וכן הוא לקמן סט"ז (שבימי

נחמיה בן חכליה ... עשו חכמים סיג וגדר לאיסור הוצאה) . סי' תקז

בקונטרס אחרון סק"ד (מוקצה שאין בו אלא משום גדר מלאכה, כמ"ש בפרק

י"ז דשבת אטו טלטול לאו צורך הוצאה כו'). סי' תקטו סוף ס"ד (שעיקר איסור

המוקצה בשבת הוא סייג לאיסורי תורה ... משום גדר להוצאה, כמ"ש בסימן

ש"ח).

ואילו ברמב"ם כתב בטעם האמצעי,

שם הי"ג (ועוד כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור אפשר שיתעסק בהן מעט ויבא

לידי מלאכה). ואפשר מפרש רבינו גם בדברי הרמב"ם, דהיינו שיבא לידי מלאכת

הוצאה, כדלעיל מהגמרא ופרש"י והשגת הראב"ד.

[11] כעין

האמור לעיל סי' רנב סי"ז (לא יצא אדם לרשות הרבים סמוך לחשכה וחפץ בידו,

גזירה שמא ישכח להסיר החפץ מידו להצניעו עד לאחר שחשכה, ואז יזכור שהחפץ בידו

וישכח שהוא שבת, ויצא גם כן עם החפץ מרשות היחיד לרשות הרבים).

[12] רש"י

בביצה יב , א ד"ה ליפלגו (מה שלא גזרו על כל טלטולים אפילו על אוכלים

וכלים, משום דאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה). שם

לז, א ד"ה אטו (והאי דלא גזרו על טלטול כלים ואוכלים, מפני שלא יוכלו לעמוד

בהן לבטל עונג שבת ושמחת יום טוב).

ויתבאר לקמן סט"ז-יז (שבימי

נחמיה בן חכליה ... גזרו על כל הכלים אע"פ שמלאכתם להיתר, שלא לטלטלם כלל אפילו

לצורך תשמישן המיוחד להם, חוץ מן כוסות וקערות וסכין וכיוצא בהם מהכלים הצריכים

ביותר לסעודת השבת. ואחר כך ... חזרו והתירו לטלטל כל כלי שמלאכתו להיתר לצורך

גופו או לצורך מקומו. ואחר כך ... חזרו והתירו לטלטל כל כלי שמלאכתו להיתר אפילו

לצורך הכלי עצמו).

[13] כדלעיל בתחלת הסעיף ( וצוו

שלא יהא הלוכך בשבת כהלוכך בחול, ולא שיחת השבת כשיחת החול ...

שלא יהא הטלטול בשבת כטלטול בחול).

[14] רמב"ם

שם הי"ג (ועוד מפני שמקצת העם אינם בעלי אומניות אלא בטלין כל ימיהן, כגון

הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהן הן שובתים ממלאכה, ואם יהיה מותר להלך ולדבר

ולטלטל כשאר הימים, נמצא שלא שבת שביתה הניכרת. לפיכך שביתה מדברים אלו היא שביתה

השוה בכל אדם, ומפני דברים אלו נגעו באיסור הטלטול, ואסרו שלא יטלטל אדם בשבת אלא

כלים הצריך להם, כמו שיתבאר).

[15] עשרה סוגי מוקצה יתבארו

לפנינו:

(א)

מוקצה מחמת מיאוס, קיי"ל שמותר בטלטול (ס"ב).

(ב)

מוקצה לסחורה, קיי"ל שמותר בטלטול (ס"ג, וסי' שי ס"ב).

(ג)

מוקצה מחמת חסרון כיס, אסור בטלטול (ס"ד-ו).

(ד)

הי' אסור בבין השמשות, אסור בטלטול כל השבת (ס"ז, והערות 65 - 66 ).

(ה)

מוקצה מחמת גופו, אסור בטלטול (ס"ח).

(ו)

מוקצה מחמת איסור, אסור בטלטול (ס"ט).

(ז)

מוקצה מחמת מצוה, אסור בטלטול (ס"י, והערות 105 - 106 ).

(ח)

כלים שמלאכתם לאיסור, אסור לטלטלם לצורך עצמם (סי"ב).

(ט)

נולד, יש להתירו בשבת, ולהחמיר ביום טוב (סכ"ג-ד).

(י)

גרוגרות וצמוקים, אסורים בטלטול, כיון שדחה בידים (הערה 77 , וסי' שי ס"ב).

ראה

גם הסיכומים דלקמן ס"ז (והערה 62 ), וס"י (והערה 107 ).

*

בעיקר

דינו של מוקצה נחלקו תנאים, רבי שמעון מתיר, ורבי יהודה אוסר.

בשלושה

מהם (א. ב. ט) קיי"ל כרבי שמעון להיתר (הערות 22 . 29 . 203 ).

באחד

מהם (ד) קיי"ל כרבי יהודה לאיסור (הערה 66 ).

בחמשה

מהם (ג. ה. ו. ז. י) מודה גם רבי שמעון לאיסור (הערות 38 . 77 . 84 . 104 . 248 ).

אחד

מהם (ה) נאסר כבר בימי דוד ושלמה (סי"ז, והערה 162 ).

ושנים

מהם (ג. ח) נאסרו בימי נחמיה (הערות 38 . 156 ).

ויתבאר

כל אחד מהם במקומו.

[16] כלי שמלאכתו לאיסור – לקמן

סי"ב, ו כלי שמלאכתו להיתר – לקמן סט"ז.

[17]

גמרא קכד, א (דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו שרי ... דאיכא תורת כלי

עליו). טור ושו"ע ס"ג (כלי שמלאכתו לאיסור, מותר לטלטלו בין לצורך גופו ...

בין לצורך מקומו).

וכן הוא לקמן סי"ב ( כלי

שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו בין לצורך גופו ... בין לצורך מקומו, אבל לצורך הכלי

עצמו ... אסור).

[18]

רש"י קכב, ב ד"ה אבל (דעיקרו למלאכת איסור). רמב"ם פכ"ה

ה"ב (כלי שמלאכתו לאיסור, והוא הכלי שאסור לעשות בו בשבת דבר שנעשה בו).

מ"א סק"ה (כלומר שמיוחדת לדבר שאסור לעשות בשבת).

[19]

משנה קכב, ב (נוטל אדם קורנס לפצע בו את האגוזין, קרדום לחתוך בו את הדבילה). טור

ושו"ע שם (כגון קורנס ... לפצוע בו אגוזים, קורדם לחתוך בו דבילה).

[20] רבה

קכב, סע"ב (קורנס של נפחין לפצע בו האגוזין). טור ושו"ע שם (קורנס

של ... נפחים).

[21] רבי

יוחנן קכ[ג] , א (קורנס של זהבים שנינו), ופרש"י (אע''פ דקפיד עליה קצת,

שצריך שיהא חלק לרדד טסין, אפילו הכי כיון שמתקן על ידי הכאה שמכה על הסדן, לא

מקצי ליה, וכל שכן של שאר נפחים), והיינו לומר שגם זה אינו חשוב מוקצה מחמת חסרון

כיס, שיתבאר לקמן ס"ד-ו. טור ושו"ע שם (קורנס של זהבים).

[22] משנה

מד, א (מטלטלין נר חדש אבל לא ישן (דמוקצה מחמת מיאוס הוא, רש"י), רבי שמעון

אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדולק בשבת). רב

אחא או רבינא קנז , א (בכל השבת כולה הלכה כרבי שמעון ...

במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כרבי שמעון). רי"ף נח, סע"א (אסוחי אסח

דעתיה מיניה והוה ליה מוקצה מחמת מיאוס ... לרבי שמעון מוקצה מחמת מיאוס לית ליה,

והלכתא כותיה). רא"ש פ"כ סי' ט (ראה לעיל הערה 15 ).

וכן הוא לעיל סי' רעט ס"ז (נר

שלא הדליקו בו באותה שבת, אפילו הוא של חרס שהוא מאוס כשהדליקו בו כבר, ואפילו

הדליקו בו נפט שהוא מסריח, מותר לטלטלו בשבת). לקמן סי' שי ס"א ( כבר

נתבאר בסי' ש"ח שמוקצה מחמת מיאוס מותר, לפיכך עץ שתולין בו דגים לייבשם,

אע"פ שהוא מאוס, מותר לטלטלו).

[23]

רש"י מו, א ד"ה אבל (דמסרח ... דלא חזי אלא למלאכתו).

[24]

רא"ש פ"ג סי' כב (שאינו ראוי לעשות בו שום תשמיש אלא הדלקה, מפני ריח

הנפט. וגריעה מנר ישן של חרס דאע"ג דמאיס ראוי לתת בו שמן לסוך).

ורוצה לומר, שאם הדליקו בו נפט אינו

ראוי כלל להשתמש בו (לתת בו שמן), אפילו הוא של מתכת. ואעפי"כ אין לו דין

מוקצה, מפני שראוי הוא לכסות בו כלים.

וראה מראי מקומות וציונים.

[25] רבה

ורב יוסף מו, א (שרגא דנפטא נמי שרי לטלטוליה).

[26] והיינו

שאף שמוקצה מחמת מיאוס מותר בטלטול, מכל מקום, כיון דמיירי בכלי שמלאתו לאיסור, לא

הותר לטלטל אלא לצורך גופו ומקומו, כנסמן לעיל (הערה 17 ) . וראה לקמן

סי' שי ס"א (והערה 658 ).

[27] סיכום

כללי ההלכה של ראוי לכיסוי כלים או לישיבה:

(א)

כלי מאוס, מועיל מה שראוי לכסות בו כלים, שלא יהיו מוקצה (רעט, ז. שח, ב).

(ב)

וכן שברי כלים, מועיל בהם מה שראוים לכסות בהם כלים (סכ"ד וסל"ב

וס"מ. והערה 203 ).

(ג)

וכן מועיל בדברים שהכינום לעשות מהם כלים (סל"ט וסנ"ח-ט. והערות 243 ; 408 ).

(ד)

משא"כ אם אינו ראוי לכסות בו כלים, הוא מוקצה, אפילו כלי שמלאכתו להיתר (רסו,

כג. שח, עג. והערה 28 ).

(ה)

וכן אם אין דרך לייחדם לכיסוי כלים וכיו"ב (סכ"ט וסל"ט. והערה 232 ).

(ו)

וכן באבנים וצרורות, לא מועיל מה שראוי לכסות בו כלים (רעט, ז. שח, ח; לב; פה).

(ז)

וכן אם זרקן לאשפה, בטל מהם תורת כלי (ס"ל וס"מ-מא, והערה 235 ).

(ח)

גם מועיל מה שדרך לתקנם אחר השבת ולהשתמש בהם (סכ"ט וסל"ג-ד וסמ"ג.

והערה 210 ).

(ט)

אם דרך לייחדם לכך, והכניסם לאוצר לסחורה, או סדרם לבנין, ביטל תורת כלי שעליהם

(ס"ג וסמ"ח. והערה 34 ).

(י)

השתמש בהם והכניסם לאוצר, אם מקפיד מלהשתמש בהם, בטל מהם תורת כלי (רנט, א).

סיכום

כללי ההלכה של דברים שאינם כלים שייחד לישיבה וכיו"ב – לקמן

סמ"ח (הערה 353 ).

[28] רב

אויא מו , א (הואיל וחזיא לכסויי בה מנא).

וכן הוא לעיל סי' רעט ס"ז (ואפילו

הדליקו בו נפט שהוא מסריח, מותר לטלטלו בשבת לצורך גופו ומקומו, שאינו מוקצה מחמת

מיאוס, הואיל והוא ראוי לכסות בו כלים).

ואף כלי שמלאכתו להיתר שמוקצה מחמת

מיאוס, לא הותר בטלטול אלא אם כן ראוי לכסות בו כלים, כדלקמן סע"ג ( גרף

של רעי ועביט של מי רגלים ...

אסורים בטלטול אף כשהם ריקנים, מפני שהם מאוסים כל כך עד שאינם ראויים אפילו לכסות

בהם כלי, ולא התירו מוקצה מחמת מיאוס אלא אם כן ראוי לכסות בו כלי).

וסגי אף אם אינו יכול לכסות בו כלים

בשבת, כגון שהוא מונח ברשות הרבים שאין בו כלים, כיון שאילו הי' בחצר הי' אפשר

לכסות בו כלים (ואחר השבת יהי' אפשר להביאו לחצר ולכסות בו כלים), כדלקמן

סכ"ט ( ואפילו במקום שאין כלים מצויים שם לכסותם בה, כגון

שמונחת ברשות הרבים, מותר לטלטלה שם פחות מד' אמות, הואיל ויש תורת כלי עליה בחצר

שיש שם כלים), ויתבאר לקמן (הערה 210 ).

משא"כ אם אינו ראוי לכסות בו

כלים, נתבאר לעיל סי' רסו סכ"ג (ומוקצה מחמת מיאוס כזה אינו מותר בטלטול בשבת,

אלא אם כן ראוי לכסות בו כלים וכיוצא בזה, כמו שיתבאר בסי' ש"ח, אבל אלו אינן

ראוים לכך).

*

והיינו דוקא בכלי שהוא מוקצה מחמת

מיאוס, או בשברי כלים, כדלקמן סל"ב ( לא בכל דבר אמרו שאם ראוי

לכסות בו כלי יש תורת כלי עליו, אלא בשברי כלים בלבד, הואיל והיה כבר עליהם תורת

כלי גמור כשהיו שלימים, לכן לא נפקע מהם אף כשנשברו, אם ראויין עדיין לכיסוי), ושם

נסמן (הערות 242 - 243 ).

משא"כ אם אין עליו תורת כלי, נתבאר

לקמן ס"ח ( ואפילו דבר שהוא ראוי להשתמש בו איזה תשמיש המותר בשבת,

כגון אבנים שראויין לפצוע בהן אגוזים, וצרורות שראויות לכסות בהן כלים וכל כיוצא

בהם, כיון שאין תורת כלי עליהם אסור לטלטלם), ושם נסמן (הערה 81 ).

וכן בגדי שעטנז שאסור ללובשם, שאין

עליהם תורת כלי, אינו מועיל בהם מה שאפשר לכסות בהם כלים, כדלקמן ספ"ה ( שאף

שראוי להשתמש בו תשמיש אחר, כגון לכסות בו כלים, או להאהיל בו למעלה מראשו וכיוצא

בתשמישים אלו שאין הבגד מיוחד להם, ולא נעשה בשביל כך. אינן מורידין עליו תורת כלי

אלא אם כן ייחדו לכך, כמו שכל צרורות ואבנים שהם ראויים לכיסוי כלים, ואעפ"כ

אין עליהם תורת כלי על ידי כך אלא אם כן ייחדם לכך).

[29] שמואל

יט , ב (תמרי דעיסקא (העומדין להוליכן לסחורה למקום אחר, רש"י), רב אסר

ושמואל אמר מותר, וקמיפלגי בפלוגתא דר' יהודה ור' שמעון).

ופרש"י (דלרבי יהודה דאית ליה

מוקצה בפרק אחרון אסור לשוחטן ביום טוב, אלא אם כן הזמינן מבעוד יום, ולר' שמעון

שרו). והיינו מה שחלקו במשנה קנו, ב (מחתכין את ... הנבלה (שנתנבלה היום, ובין

השמשות היתה עומדת לאדם, רש"י) לפני הכלבים, רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה

מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן). ובגמרא שם (ושמואל אמר הלכה כרבי שמעון).

ובדף קנז, א (בכל השבת כולה הלכה כרבי שמעון).

וכן הוא לקמן סי' שכד ס"ה (מחתכין

נבילה לפני הכלבים, אפילו נתנבלה היום, ואין בה משום מוקצה, אפילו לא היתה חולה

כלל מבעוד יום, שלא היה דעתו עליה כלל לכלבים מבעוד יום, מפני שאין מוקצה בדבר

שהסיח אדם דעתו ממנו).

ומזה למד שמואל שכן הוא גם בתמרים

העומדים לסחורה. רי"ף ח, א (והלכתא כשמואל דשרי, דקאי כרבי שמעון דלית ליה

מוקצה ... וקי"ל כר' שמעון לענין שבת, דהא איפסיקא הלכתא כוותיה בהדיא). וכדלקמן

סי' שי ס"ב ( תמרים ושקדים ושאר פירות העומדים להוליכם לסחורה למקום

אחר, מותר לאכול מהם בשבת ).

ומזה למדנו שכן הוא גם בכלים

העומדים לסחורה, כמבואר במ"מ פכ"ו הי"ד (כל שכן לכלים המוכנים

לסחורה, שאם הוא צריך להם שמותר לטלטלם).

[30]

ב"י ד"ה כל (אם אינו מקפיד עליהם, אף על פי שהם מוקצים לסחורה, מותר

לטלטלם). מ"א סק"ג (אם אינו מקפיד עליו שרי. עיין סי' ש"י

ס"ב).

משא"כ אם מקפיד עליהם, יש להם

דין מוקצה מחמת חסרון כיס, שיתבאר לקמן ס"ד-ה.

[31] עיין

לקמן סי' שי ס"ב ( כל דבר הראוי לאכילה בשבת אין בו

דין מוקצה, אפילו אם הוא עומד לסחורה, כגון תמרים ושקדים ושאר פירות העומדים

להוליכם לסחורה למקום אחר, מותר לאכול מהם בשבת, ואפילו אם דחה אותם בידים מלאכלו

בשבת ... לפי שאף שדחאם בידים אעפ"כ לא הסיח דעתו מהן לגמרי ).

[32] שלכן אם השתמש בהם יש

עליהם תורת כלי, כדלקמן סנ"ו (צמר מנופץ ... הניחם על מכתו דרך

מקרה קודם השבת ... מותר לטלטלם בשבת ... לפי שדברים אלו דרכם לייחדם למכה ... ואין

צריך לומר אם חשב עליהם מבעוד יום שיהיו מיוחדים לתתם על המכה ... או אפילו ...

חשב עליהם מבעוד יום להניחם עליה למחר בשבת בלבד) .

ונתבאר לעיל ס"ב (הערה 27 ).

[33] משנה

מט, א (טומנין ... בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן), ופרש"י (דמוקצות הן לטוות

ולארוג). רבא מט, ב (לא שנו אלא שלא טמן בהן, אבל טמן בהן מטלטלין אותן. איתיביה

ההוא מרבנן בר יומיה לרבא, טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן ... רבינא אמר בשל

הפתק שנו), ופירש"י (מערכה גדולה שעורכין ומושיבין להקצותן לסחורה). והיינו

שגיזי צמר סגי במה שטמן בה, אבל אם הקצה לסחורה, לא סגי, אלא אם כן יחד אותה

להשתמש בו.

וכן נפסק בטור ושו"ע רס"י

רנט (טמן בגיזי צמר, אפילו לא יחדן לכך, מותר לטלטלן. והני מילי סתם גיזין שאין

עומדין לסחורה, אבל אם נתנם לאוצר לסחורה, צריכין יחוד).

וכן הוא לעיל רס"י רנט (אם טמן

בגיזי צמר, אף על פי שלא יחדן לכך, מותר לטלטלן, שאין הגיזין חשובין כל כך

וכשמטמין בהם פעם אחת מן הסתם עומדות הן להטמנה. אבל הגיזין שנתנו לאוצר לסחורה ...

שטמן בהן דרך מקרה, אסור לטלטלם בשבת).

ומבאר כאן הטעם, שסתם גיזי צמר יש

עליהן תורת כלי מחמת שראוי להסמך ולשבת עליהם.

משא"כ " אם

הכניסן לאוצר לסחורה ביטל תורת כלי שהיה עליהם, ואסור לטלטלם ... אלא אם כן חזר

ויחדו לתשמיש לעולם".

[34] מ"א

ס"ק ג (ובדבר שאין דמיו יקרים, אם נתנן לאוצר אסור), וס"ק מח (ואם נתנן

לאוצר לסחורה צריכים יחוד). והיינו אף אם אינו מקפיד עליהם.

אמנם במ"א סי' רנט ס"ק ד

(ודוקא כשמקפיד עליהם). וחלק עליו אבן העוזר סי' רנט (ולא דק ... רק

אם לא נתנו לאוצר, מסתמא מבטלן להטמנה ואיכא תורת כלי עליהם, אבל נתן לאוצר, מסתמא

עתיד להחזירן לאוצר, על כן אין מבטלן להטמנה, והוי ממילא מוקצה ... ועל כן אפילו

אין מקפיד עליהם אסור כאן, וזה פשוט).

ומכל מקום נפסק כדעת המ"א לעיל

שם ס"א (הגיזין שנתנו לאוצר לסחורה (והוא מקפיד עליהן להשתמש בהן שום תשמיש,

אלא) שטמן בהן דרך מקרה, אסור לטלטלם בשבת אלא אם כן יחדם לכך לעולם).

ולענין טעם החילוק בין מה שכתבו

(המ"א ורבינו) לעיל שם (דהיינו דוקא כשמקפיד עליהם), ובין מה שכתבו כאן

(דהיינו אפילו אינו מקפיד עליהם).

ועיין במ"ש לעיל בסי' רנט ,

בקונטרס אחרון סק"א ד"ה אלא שלכן (והשתא אתי שפיר הא דבסימן ש"ח לא

הזכיר קפיד, משום דהתם לא מיירי בטמן בהם ודו"ק).

והיינו דלעיל שם מיירו (המ"א

ורבינו) שכבר הטמין בהם פעם אחת, ואחר כך נתנו לאוצר, ולכן אם אינו מקפיד להשתמש

בו נשאר עליו תורת כלי אף אם לא יחדו לעולם.

ואם מקפיד עליהם, ביטל תורת כלי

שהיה עליהם, וגם נאסרו משום מוקצה מחמת חסרון כיס, כדלעיל בקונטרס אחרון שם (דהכא

שאני דקפיד עלייהו, והוה ליה מקוצה מחמת חסרון כיס), ולקמן ס"ו ( ועוד,

שכיון שמקפיד עליו שלא להשתמש בו, אין עליו תורת כלי כלל) , ושם נסמן

(הערה 61 ).

משא"כ כאן מיירו שלא השתמש בו

עדיין, וכיון שהכניסם לאוצר, נתבטל מהם תורת כלי אף אם אינו מקפיד עליו.

וראה דברי נחמי' כג, א. ברכת השבת

ע' פה. כנישתא דבי רב.

[35] רש"י נ, רע"א (יחדן להטמנה,

לעולם). מ"א סי' רנט ס"ק ב (יחדן לכך, פירוש יחדן לכך לעולם). וכן הוא לעיל

שם ס"א ( הגיזין שנתנו לאוצר לסחורה ... אסור לטלטלם בשבת, אלא

אם כן יחדם לכך לעולם).

וכמו בכל דבר שאין דרך לייחדם לכך,

כדלקמן סנ"ב ( אע"פ שישב עליהם פעמים רבות בחול ... לא ירד עליהם

תורת כלי על ידי כך ... כל שלא ייחדם לכך לעולם ... להוריד עליהם תורת כלי),

וסנ"ג (אין זה מועיל כלום אלא אם כן ייחדם לכך לעולם, שאז ירד עליהם תורת כלי

על ידי שנתייחדו לתשמיש זה לעולם, אבל מה שייחדם לתשמיש זה לשבת זו בלבד, אין זה

מוריד עליהם תורת כלי).

סיכום פרטי הלכה זו – לעיל (הערה 27 ).

[36] רמב"ם

פכ"ה ה"ט (כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו, כגון כלים המוקצים לסחורה

... אסור לטלטלן בשבת). ב"י ד"ה כל (וצריך לומר דהא דכתב הרמב"ם

דכלים המוקצים לסחורה אסור לטלטלן, היינו דוקא כשמקפיד עליהם שמא יפסדו ...

דשמקפיד עליהם שמא יפסדו דקתני, קאי גם לכלים המוקצים לסחורה, הא אם אינו מקפיד

עליהם, אף על פי שהם מוקצים לסחורה מותר לטלטלם). רמ"א ס"א (והוא הדין

כלים המיוחדים לסחורה ומקפיד עליהם). מ"א ס"ק ג (אבל אם אינו מקפיד עליו

שרי).

[37] ב"י

שם בדעת הרמב"ם (ומשום הכי אף על פי שאינם יקרים ביותר, כיון שהם מוקצים

לסחורה אסור לטלטלם).

[38] משנה

קכג , ב (כל הכלים ניטלין, חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה), ופרש"י

(דהנך קפיד עלייהו ומייחד להם מקום, דלא חזו למלאכה אחרת). ובגמרא שם (בימי נחמיה

בן חכליה נשנית משנה זו). ובדף קנז, א (אבל מוקצה מחמת חסרון כיס, אפילו רבי שמעון

מודה, דתנן כל הכלים ניטלין בשבת חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה), ופרש"י (מוקצה

מחמת חסרון כיס הוא). רמב"ם שם (כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו כגון כלים

... היקרים ביותר שמקפיד עליהן שמא יפסדו, אסור לטלטלן בשבת, וזה הוא הנקרא מוקצה

מחמת חסרון כיס). מ"מ פכ"ו ה"א (ואם מקפיד עליו שמא יפחת מדמיו,

הוה ליה מוקצה מחמת חסרון כיס). טור ושו"ע ס"א (כל הכלים נטלים בשבת,

חוץ ממוקצה מחמת חסרון כיס ... כיון שמקפידים שלא לעשות בהם תשמיש אחר, אסור

לטלטלו בשבת). ראה לעיל (הערה 15 ).

ומכל מקום יש חילוק בין שני סוגים

אלו, שהסוג השני הזה "שאינן לסחורה", לא אסר "אלא שמלאכתם

לאיסור", משא"כ הסוג הראשון "שהם עומדים לסחורה", אסר לעיל

בכל אופן, כמבואר ב תהלה לדוד סק"א (כלים המיוחדים

לסחורה ומקפיד עליהם, אף אם הם כלים שמלאכתם להיתר, כיון שמקפיד עליהם, אסור

לטלטלם ... וזה נראה דעת הרב ז״ל) . וראה

גם ברכת השבת ע' פו. כנישתא דבי רב, ותוספת ביאור שם.

[39]

תוס' מד, א ד"ה מטה (ולרבי שמעון לא אסור שום מוקצה לצורך גופו ומקומו, אלא

מוקצה מחמת חסרון כיס). קכג, ב ד"ה וסכינא (דסכין ששוחטין בה, שמקפיד שלא

תיפגם, ויש ליזהר שלא לטלטלו אפילו לצורך גופו). שו"ע שם (אסור לטלטלו בשבת,

ואפילו לצורך מקומו או לצורך גופו).

והיינו שאם הכלי שמלאכתו לאיסור,

אינו מוקצה מחמת חסרון כיס, דינו יתבאר לקמן סי"ב ( כלי

שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו בין לצורך גופו ... בין לצורך מקומו, אבל לצורך הכלי

עצמו ... אסור).

משא"כ אם הוא מוקצה מחמת חסרון

כיס, אזי אסור לטלטלו "אפילו לצורך מקומו ... או לצורך גופו".

[40] טור ושו"ע ס"ג

(לצורך מקומו, דהיינו שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם).

[41] רש"י קכג, ב

ד"ה התירו (לצורך גופו, אם הוצרך להשתמש בגוף הכלי). קמא, ב ד"ה הניחא (שהוא

צריך להשתמש בגופו של כלי). וכן הוא לקמן ספ"ח (לצורך גופו, דהיינו שצריך

להשתמש בגופו איזה תשמיש המותר).

[42] והיינו

שמה שנתבאר שאסור לטלטלו לצורך גופו, הוא דוקא משחשיכה, שאז אין מחשבתו מועלת

להוציאו ממוקצה שמחמת חסרון כיס, וכדלקמן סכ"ז ( כלים

המוקצים מחמת חסרון כיס שנשברו ... בשבת או ביום טוב, אסור לטלטלם בו

ביום, שמתוך שהוקצו מדעת האדם בבין השמשות, כשהיה הכלי המוקצה שלם, עדיין הוקצו

לכל היום כולו).

[43]

לקמן סנ"ט ( נסרים של ... אומן אסור, מפני שהוא מקפיד עליהם מלהשתמש

בהם שום תשמיש שלא יתקלקלו, והרי הם מוקצה מחמת חסרון כיס. ואם חשב עליהם מבעוד

יום ליתן עליהם פת לאורחים בשבת, או שום תשמיש אחר, מותר לטלטלם ).

והטעם שמועלת בזה מחשבתו, עיין

במ"ש בסי' רנט בקונטרס אחרון סק"א (דמחשבה גרידא לא מהני למוקצה

מחמת חסרון כיס, דכיון דקפדי עלייהו, בוודאי לאו אורחיה לייחודיה להכי, ובכהאי

גוונא לא מהניא מחשבה ... ולא דמי לנסרים של אומן, משום דלא אתעביד בהו מעשה של

הקצאה ... קפידתו באה על ידי מחשבתו, שחשב עליה למוכרה, לכך היא נפקעת גם כן על

ידי מחשבה בעלמא).

[44] רמב"ם שם ( וזה הוא

הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס).

והיינו שכיון שהוא כלי ממש, לכן גם

כשמקפיד מלהשתמש בו, נשאר עליו תורת כלי, ולא נאסר אלא משום מוקצה מחמת חסרון כיס.

משא"כ אם אינו כלי ממש, אלא

תורת כלי עליו, והוא מקפיד מלהשתמש בו, נתבטל לגמרי מתורת כלי, כדלקמן ס"ו ( ועוד,

שכיון שמקפיד עליו שלא להשתמש בו, אין עליו תורת כלי כלל ), ושם

נסמן (והערה 61 ).

[45] אביי

קכג , ב (וסכינא דאשכבתא), כפירוש יש מפרשים שבתוס' שם ד"ה וסכינא (סכין

ששוחטין בה שמקפיד שלא תיפגם). טור ושו"ע ס"א (כגון סכין של שחיטה).

[46] כדלקמן סי' שלא ס"י (איזמל

של מילה הוא מוקצה מחמת חסרון כיס, ואסור לטלטלו אלא לצורך המילה, ולא כדי להצניעו,

ואפילו לצורך גופו ומקומו).

[47] רא"ש

פי"ז סי' ד (וכן נמי סכין של מילה, ואיזמל של ספרין, וסכין של סופרים

שמתקנין בהן קולמוסין, כיון שמקפידין מלעשות בהן תשמיש אחר, אסור לטלטלן בשבת).

טור ושו"ע שם (או של מילה, ואיזמל של ספרים, וסכין של סופרים שמתקנים בהם

הקולמוסים, כיון שמקפידים שלא לעשות בהם תשמיש אחר, אסור לטלטלו בשבת).

[48]

טור ושו"ע שם (ואפילו לצורך מקומו או לצורך גופו). וכן הוא לעיל ס"ד,

ושם נסמן (הערה 39 ).

[49] מהרי"ל

הל' שבת ד"ה אמר (סכין דשחיטה אסור לטלטלו בשבת, גם אם הוא מתוקן לו בתיק שאר

הסכינים, אין מתירין מוקצה מתוך הואיל). רמ"א ס"א (ואפילו תחובים בנדן

עם שאר סכינים, אסור לטלטלו).

[50] מ"א

סק"א (פירוש, אותו הסכין של סופרים אסור לטלטלו, דהוה אמינא הואיל ותחוב עם

שאר סכינים לא קפיד עליה, קא משמע לן דאסור. אבל הנדן עם הסכינים שרי לטלטל, דהא

נעשה בסיס לאיסור ולהיתר).

[51]

סעיף ד (אם נעשה בסיס לאיסור ולהיתר כגון ... מותר לטלטלו אף שגם האיסור שעליו

מיטלטל עמו מאיליו. אלא שאם אפשר לנער האיסור ממנו מיד, צריך לנערו מתחלה ואחר כך

יטלטל ההיתר בלבד למקום שצריך אליו. ואם אי אפשר לנער, או שיהיה איזה הפסד בדבר המותר

אם ינער את האיסור, או שלא יספיק לו הניעור להשלים בו הצורך שהוא צריך לטלטול זה,

כגון שמטלטל ההיתר עם האיסור שעליו למקום אחר מפני שצריך לפנות מקומם זה שהם עליו

עכשיו ... מותר לטלטל ההיתר עם האיסור שעליו).

[52]

סי"ז (אם אפשר לנער האיסור בלבדו, צריך לנער מתחלה, ואחר כך יטלטל הכלי עם

ההיתר למקום שירצה. ואם אי אפשר לנער האיסור בלבדו מבלעדי ההיתר, ינער גם ההיתר

עמו אם אין הפסד בניעורו, ואחר כך יטול ההיתר בלבדו ויחזירנו לכלי אם ירצה).

וכן הוא לעיל סי' רעז סוף ס"ו

(ואם אי אפשר לנער (כגון שהוא צריך עוד לנר זה במקום האחר, או שיש חשש הפסד בניעור

זה שלא ישבר הנר), רשאי לטלטלנו בעוד הנר עליו).

*

ובענין ההפסד משמע כאן שההפסד הוא

בסכין זה שהוא מוקצה (שיש חשש הפסד אם ינערנו). וכן הוא לעיל שם (שיש חשש הפסד

בניעור זה שלא ישבר הנר).

אמנם לקמן שם סי' שט (שיהיה איזה

הפסד בדבר המותר, אם ינער את האיסור), וסי' שי (ינער גם ההיתר עמו, אם אין הפסד

בניעורו). משמע דהיינו שיש הפסד בדבר המותר.

וראה קובץ הערות וביאורים תצו ע' 23. תשלז ע'

60. תשלח ע' 94.

[53] ר'

יוחנן קכג, א (קורנס של זהבים שנינו ... אבל דבשמים קפיד עלייהו (שלא ימאס,

רש"י)). טור ושו"ע ס"א (והוא הדין לקורנס של בשמים, שמקפידים עליו

שלא יתלכלך).

[54]

ב"י ד"ה ומ"ש רבינו או (ונראה דהא דאסרינן בשל בשמים, משום חסרון

כיס הוא).

[55] מ"א

ס"ק ב (אבל במקום שאין מקפידין עליו שרי).

[56] שהרי אסור לדוך בשמים בשבת, כדלקמן סי'

שכא ס"ז.

[57]

סעיף יב.

[58] שלטי

הגבורים לד, א אות ב בסופו (נייר חלק ... שהוא מוקצה).

[59] מ"א

סק"י (כתוב בשלטי גבורים פ"ח דנייר חלק הוי מוקצה. ונראה לי דהוי

מוקצה מחמת חסרון כיס, דכיון דעומד לכתיבה קפיד עלייהו).

[60] אליה רבה ס"ק ד (וצריך

לומר דהוי מוקצה מחמת חיסרון כיס, דכיון דעומד לכתיבה קפיד עלייהו (מג"א

סק"י). ולכאורה הנייר מוקצה מחמת גופו כמו אבן, דדוקא בכלי שייך מוקצה מחמת

חסרון כיס).

[61]

ס"ח ( כיון שאין תורת כלי עליהם, אסור לטלטלם אפילו לצורך גופם

ומקומם) , וסנ"ח (עורות ...

מותר לטלטלן מפני שראויין להסמך ולשבת עליהם ויש תורת כלי עליהם, בין שהם של בעל

הבית בין של אומן המעבדן ומוכרן, שאף הוא אינו מקפיד עליהם להסמך ולשבת עליהם ),

משא"כ אם מפקיד עליהם, ביטל תורת כלי שהיה עליהם.

והיינו שאם הוא כלי ממש שמלאכתו

לאיסור, ומקפיד עליו שלא להשתמש בו דבר אחר, נתבאר לעיל ס"ד ( וכל

הכלים שהם עומדים לסחורה, והוא מקפיד עליהם שלא להשתמש בהם שום תשמיש ... זהו

הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס) .

משא"כ כאן בנייר חלק העומד

לכתיבה, שאינו כלי ממש, אלא תורת כלי עליו. לכן אם הוא מקפיד שלא להשתמש בו, ביטל

תורת כלי שהיה עליהם, כעין האמור לעיל ס"ג (הכניסן לאוצר לסחורה, ביטל תורת

כלי שהיה עליהם, ואסור לטלטלם).

וראה גם לעיל (הערות 34 . 44 ).

[62] והיינו שעד כאן נתבארו

שלושה מיני מוקצה שהם בכלים: (א) ס"ב – מחמת מיאוס, מותר. (ב) ס"ג –

שהקצה מלהשתמש, מותר. (ג) ס"ד-ו – מחמת חסרון כיס, אסור.

וגם

הסוג הרביעי דלקמן מיירי בכלים, ועל זה מתחיל בתחלת ס"ח " וכל

זה בדבר שיש תורת כלי עליו ". שמשם ואילך יתבארו סוגי

מוקצה שאין תורת כלי עליהם.

ולקמן

ס"י (והערה 107 ) יבוא סיכום מיני מוקצה האסורים.

[63] כדלעיל ס"ג (ואפילו כלי שהקצה אותו

מלהשתמש בו שום תשמיש, כגון כלים המוכנים ועומדים לסחורה ... אין להם דין מוקצה.

וראה קובץ הערות וביאורים תרי ע' 22.

[64] וכן הוא גם לקמן סי' תצה רסי"ג

(כבר ביארנו בהלכות שבת דאין איסור מוקצה בשבת אלא מוקצה מחמת חסרון כיס ... אבל

שאר כל דבר שראוי להשתמש ממנו איזה תשמיש, מותר לטלטלו בשבת, אפילו מוקצה מחמת

מיאוס, או מחמת שעומד לסחורה וכיוצא בזה, מותר לטלטלו בשבת).

[65] עוד מין מוקצה רביעי בכלים

(כדלעיל הערה 62 ), והוא כלי שהיה מוקצה מחמת איסור בבין השמשות, וכדלעיל

סי' רעט ס"א (נר שהדליקו בו מבעוד יום ודלק עד לאחר שחשכה, אף על פי שכבה אחר

כך, אסור לטלטלו כל השבת כולה ... לפי שבבין השמשות כשהיה הנר דולק היה אסור

בטלטול אפילו לצורך גופו ומקומו, מפני שהיה בסיס לשלהבת הדולקת בו, שהיא מוקצה,

ונעשה הנר מוקצה כמוה, ומתוך שבבין השמשות שהוא תחלת כניסת השבת היה מוקצה מדעת

האדם, שהקצהו מדעתו כשהדליק בו ועשאו בסיס לדבר (האסור) המוקצה, הוקצה לכל השבת

כולה).

ואף שרבי שמעון מתיר גם סוג זה של

מוקצה, כדתנן מד, א (מטלטלין נר חדש אבל לא ישן (דמוקצה מחמת מיאוס הוא,

רש"י), רבי שמעון אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדולק בשבת). והיינו

שאינו אוסר הנר אלא בשעה שדולק, ולא סגי במה שהי' דולק בבין השמשות.

מכל מקום לא קיי"ל בזה כרבי

שמעון, כדאמרינן קנז, א (בכל השבת כולה הלכה כרבי שמעון ... לבר ממוקצה מחמת

איסור, ומאי ניהו נר שהדליקו בה באותה שבת). וראה לעיל (הערה 15 ).

*

וכן הוא גם בהוקצה בבין השמשות שלא

מחמת איסור, כדלקמן שם ס"ב (גרוגרות וצימוקים שהניחן לייבשן ... כיון שהיו

מוקצים מדעתו מתחלת השבת, כמו שיתבאר, שכל דבר שהוקצה מדעת האדם בבין השמשות הוקצה

לכל השבת כולה), וס"ה (וכן דבר שלא היה ראוי בבין השמשות מחמת עצמו, ולא מחמת

איזה איסור, ונעשה ראוי משחשיכה, שהוא אסור בטלטול כל השבת כולה, אם נדחה בידי אדם

מלהיות ראוי בין השמשות, כגון גרוגרות וצמוקים שלא היו ראויין בבין השמשות ובשבת

נתייבשו לגמרי ונעשו ראויין, שכיון שבבין השמשות היו מוקצין מדעת האדם שהקצם מדעתו

כשהכניסן לייבשן, הוקצו לכל השבת כולה), ויתבאר שם (הערה 681 ).

וכן הוא כשהוקצה בבין השמשות מחמת

חסרון כיס, כדלקמן סכ"ז (כלים המוקצים מחמת חסרון כיס שנשברו, אף על פי

שהשברים אינם מוקצים מחמת חסרון כיס, אם נשברו בשבת או ביום טוב אסור לטלטלם בו

ביום, שמתוך שהוקצו מדעת האדם בבין השמשות כשהיה הכלי המוקצה שלם, עדיין הוקצו לכל

היום כולו).

וכן הוא במוקצה מחמת מצוה, בשבעת

ימי חג הסוכות, כדלקמן סי' תרמט ס"כ (דכיון שבבין השמשות של ליל ראשון שהוא

תחלת כניסת החג, היה מוקצה ועומד למצות נטילת אתרוג של כל שבעת ימי החג ... ואסור

להסתפק ממנו אפילו משהו, הרי כולו הוקצה ונאסר לכל שבעת ימי החג).

וכן הוא בשאר האופנים שהוקצה לבין

השמשות, כנזכר בכמה מקומות (לעיל סי' רעט ס"א-ב. לקמן סע"ח. סי' שי

סי"א. סי' שעב סכ"ב. סי' תצה סי"ג).

והטעם לזה נתבאר לעיל סי' רעא

בקונטרס אחרון ס"ק ג (בבין השמשות ... שהוא התחלת השבת ... ומהאי טעמא כל

מוקצה דאתקצאי בבין השמשות אתקצאי לכולה יומא, וכן בעירובי תחומין ועירובי חצרות,

הכל תלוי בבין השמשות, מפני שהוא התחלת השבת).

וכן הוא לקמן סל"א ( הואיל

והיה עליה תורת כלי בבין השמשות, שהוא תחלת כניסת השבת) ,

וס"ס (היו הקליפות מונחות עליו בבין השמשות, שהוא תחלת כניסת השבת). סי' שי

ס"ד (שכיון שבבין השמשות שהוא תחלת כניסת השבת היה מוקצה ... הוקצה לכל השבת

כולה). לעיל סי' רסו סכ"ד ( שלא היו השקים עליהם בבין השמשות

שהוא תחלת כניסת השבת).

[66]

סי"א (כל דבר האסור בטלטול שהניחו מבעוד יום על גבי דבר המותר

בטלטול על דעת שישאר מונח שם בשבת, שנעשה ההיתר בסיס להאיסור ונאסר בטלטול כמוהו

כמו שנתבאר בסי' ש"ט, ומשחשיכה ניטל האיסור מעל גבי ההיתר, אעפ"כ אסור

לטלטלו כל השבת כולה ... שמתוך שהוקצית בין השמשות מדעת האדם, שעשאה בסיס לאיסור,

הוקצית לכל השבת כולה. אבל אם לא היו המעות עליה בין השמשות, אלא לאחר כך

הניחום עליה נכרי או קטן ... מותר לטלטלה אם ניטלו המעות מעליה, הואיל ולא היתה

מוקצה בבין השמשות).

והיינו שכלל זה עצמו, שכיון שנאסר

לתחלת השבת נאסר לכל השבת, ישנו לפעמים להקל, שכיון שהי' היתר בתחלת השבת הותר לכל

השבת, אף במקום שנעשה מוקצה באמצע השבת, וכדלקמן סל"א ( אם זרקה לאשפה בשבת,

מותר לטלטלה, הואיל והיה עליה תורת כלי בבין השמשות, שהוא תחלת כניסת השבת).

ועוד קולא נתבארה לקמן שם ס"ו

( דבר שהיה מוקצה בבין השמשות בעל כרחו של אדם, לא הוקצה לכל

השבת כולה, כגון דבר שהיה מוקצה מחמת איסור הבא מאליו, ולא על ידי גרמת האדם,

ומשחשכה נסתלק האיסור, שוב אין בו משום מוקצה ).

[67]

רמב"ם פכ"ה ה"ו (כל שאינו כלי, כגון אבנים ומעות וקנים וקורות

וכיוצא בהן אסור לטלטלן ... וכן העפר והחול והמת אין מזיזין אותן ממקומן). שו"ת

הרא"ש כלל כב ס"ח בתחלתו (דבר המוקצה מחמת גופו, כאבנים ועצים ומעות

וכיוצא בהם, שאין להם תורת כלי). ב"י ריש הסימן (כל דבר שאינו כלי ולא מאכל

אדם ולא מאכל בהמה, כגון אבנים ומעות וקנים ועצים וקורות ועפר וחול ומת ובעלי חיים,

וגרוגרות וצמוקים שהם מונחים במקום שמייבשים אותם, וכל כיוצא בדברים אלו דלא חזו,

וזהו מוקצה מחמת גופו). שו"ע ס"ז (דבר שאין בו שייכות כלי, כגון צרורות

או אבנים ... אסור לטלטלם).

דיני מאכל בהמה יתבארו לקמן

סס"ג-ט.

[68] רמב"ם

ורא"ש וב"י ושו"ע שם (אבנים).

[69] רמב"ם

ורא"ש וב"י שם (ומעות).

וכן הוא לעיל סי' שא סל"ט

(ואילו לטלטל המעות ... מוקצה). ולקמן סי' שי סי"א ואילך ( שהניח

מעות על הכר ... איסור טלטול המעות שעליה ... אפילו לצורך גופה ומקומה).

וטעם האיסור בזה הוא כאמור כאן

" שאין תורת כלי עליו ". ואף שעשויים לשלם

בהם, אין זה עושה אותם כלי, שהרי אין משתמשים בו בעת התשלום. וכן פירש ברכת השבת

כאן.

ומזה יש לעיין בענין קופוני פרסים

שנותנים לילדים בשבת, מדוע לא יהיו מוקצה.

ואם הם מעות מנוקבים, נתבאר לעיל

סי' שא סל"ט.

[70] רא"ש וב"י שם (ועצים). ט"ז

ס"ק ז (פשוט דהוא הדין חתיכת עץ שאינו כלי שאסור לטלטלו).

[71] רמב"ם וב"י שם (וקנים

וקורות).

לענין קנים, ראה גם לקמן סמ"ו.

[72]

רמב"ם וב"י שם (העפר והחול).

וכן הוא לקמן סע"ז (עפר קרקע

הבית, ומוקצה הוא ואסור לטלטל).

[73]

רא"ש ביצה ספ"ג (אין להתיר פת הניקח בשבת, שמא היה בין השמשות קמח או

עיסה דלא חזו לכוס. וכן אסר ר"ת להריב"ם לחם של נכרים שנאפה בשבת. ובספר

התרומות כתב פנים לאיסור ולהיתר. ולי נראה דאפילו אם הוה קמח או עיסה בין השמשות,

לא הוי מוקצה, דכיון דהוי ביד נכרי, הוי גמרו בידי אדם).

[74] סעיף

ג (שאין דין מוקצה בשל נכרי, לפי שהכל מוכן אצלו, שהנכרי אינו מקצה כלום ודעתו על

הכל, וכיון שהוא מוכן לאיש אחד מוכן לכל).

ולענין הקמח והעיסה נתבארו שתי

הדעות לקמן סי' שכה ס"ו (הקמח שביד נכרי אין לו דין מוקצה כלל בשבת, מפני

שבידו הוא לאפותו ולעשותו ראוי בו ביום, וכיון שהוא מוכן להנכרי בעליו הרי זה מוכן

לכל ... ויש אומרים ... יש בה משום מוקצה אם היתה קמח או עיסה בבין השמשות).

[75] משנה

קנא, א (עושין כל צרכי המת ... ובלבד שלא יזיז בו אבר). רמב"ם

וב"י שם (והמת).

וכן הוא לקמן ריש סי' שיא (שהמת הוא

מוקצה, ואסור בטלטול).

[76] ברייתא

מג, א (כופין את הסל לפני האפרוחין ... אסור לטלטלו בעודן עליו), וקכח, ב (אין

עוקרין בהמה וחיה ועוף בחצר), ופרש"י (אין עוקרין רגליה לגמרי מן הארץ,

דמוקצה היא לטלטלה). שו"ע סל"ט (אסור לטלטל בהמה, חיה ועוף). והטעם

נתבאר במ"מ פכ"ה הכ"ה (האפרוחים ושום בהמה חיה ועוף חיים, אינן

מותרין בטלטול, לפי שאינן ראויין). ב"י שם (ובעלי חיים).

וכן הוא לקמן סע"ח (אסור לטלטל

בהמה או חיה או עוף, מפני שאינן ראויים בשבת כשהם חיים).

בנוסף לכך יש איסור השתמשות בבעלי

חיים, כדלעיל סי' שה סכ"ג (אין רוכבים על גבי בהמה, ולא נתלים עליה, ולא

נשענים עליה, שאין משתמשין בבעלי חיים כל עיקר, שכללו חכמים כל שימוש בבעלי חיים

בכלל גזרת הרכיבה, שגזרו עליה משום שמא יבא לחתוך זמורה מאילן המחובר כדי להנהיג

בה הבהמה שרוכב עליה).

[77] ועוד

נתבארו בכמה מקומות, כמה דברים שהם מוקצה מחמת גופו, ראה לדוגמה לעיל סי' שב

ס"ג (נוצות שלימות שאינן ראויות לכר וכסת, עד שימרוט אותן מקנים שלהן שהם

קשים, ואינם ראוים לשכב עליהן, אסור לטלטלן בשבת). לקמן סי' שט ס"י (קינה של

תרנגולים שיש בה ביצה שיש בה אפרוח, שביצה זו אסורה בטלטול, מפני שאינה ראויה אף

לכלב מחמת קליפתה).

*

ואף שהובא לעיל מב"י, שהוסיף

גם (וגרוגרות וצמוקים שהם מונחים במקום שמייבשים אותם, וכל כיוצא בדברים אלו דלא

חזו, וזהו מוקצה מחמת גופו).

מכל מקום לא נמנו כאן גרוגרות

וצמוקים, שהרי הם נאסרו אף אם הם ראוים קצת לאכילה, מטעם שדחה אותם בידים, כדלקמן

סי' שי ס"ב (חוץ מגרוגרות וצימוקים שאסור לאכול מהם או לטלטלן משהניחם במוקצה

עד לאחר שנתייבשו לגמרי ... ואין צריך לומר אם אינן ראוין לגמרי ... שהרי הן

כאבנים ועפר ... אלא אפילו אם הן ראויין ואינן ראויין, שיש אנשים שאוכלים אותן ...

כיון שהיה יודע שיסריחו, הקצה דעתו מהן לגמרי, עד שיתייבשו לגמרי ויתקנו היטב

שיהיו ראויין לכל).

ובמוקצה זה מודה אפילו רבי שמעון

לאסור, כדאמרינן מה, א (אמר רב יהודה אמר שמואל אין מוקצה לרבי שמעון אלא גרוגרות

וצימוקים בלבד). וראה לעיל (הערה 15 ).

[78] כמובא

בשו"ע סכ"ב (באבן ... דאורחיה בהכי, כגון לפצוע בה אגוזים).

[79]

שהן אבנים קטנות, כדעיל סי' ג מהדו"ב ס"ח (צרורות, שהם אבנים דקים).

פסקי הסידור הנהגות בית הכסא ד"ה הקינוח (בצרורות שהן כמו אבנים קטנים).

[80]

שו"ע ס"ז (צרורות או אבנים, אף על פי שראויים לכסות בהם כלי, אסור

לטלטלם).

וכן הוא לקמן סל"ב (כל דבר

שאין בו שייכות כלי גמור, כגון צרורות או אבנים וכיוצא בהם, אף על פי שראויים

לכסות בהם כלים, לא ירד עליהם תורת כלי בשביל כך, ואסור לטלטלם), וספ"ה (שכל

צרורות ואבנים שהם ראויים לכיסוי כלים, ואעפ"כ אין עליהם תורת כלי על ידי כך).

[81] רב אויא מו ,

סע"א (שרגא דנפטא נמי שרי לטלטוליה ... הואיל וחזיא לכסויי בה מנא. אלא מעתה

כל צרורות שבחצר מטלטלין הואיל וחזיא לכסויי בהו מנא. אמר ליה הא איכא תורת כלי

עליה הני ליכא תורת כלי עליה). ושם מח, א (טומנין בגיזי צמר ובציפי צמר ובלשונות

של ארגמן ובמוכין, ואין מטלטלין אותן ... אם לא טמן בהן אין מטלטלין אותן ... מהו

דתימא חזי למזגא עלייהו, קא משמע לן).

וכן הוא לעיל סי' רעט ס"ז (נר

שלא הדליקו בו באותה שבת ... ואפילו הדליקו בו נפט שהוא מסריח, מותר לטלטלו בשבת

לצורך גופו ומקומו, שאינו מוקצה מחמת מיאוס, הואיל והוא ראוי לכסות בו כלים. ואינו

דומה לצרורות ואבנים, שאף שראויים לכסות בהם כלים אסורים בטלטול, לפי שאין עליהם

תורת כלי כלל. אבל נר זה יש עליו תורת כלי). לקמן סל"ב (כל דבר שאין בו שייכות

כלי גמור, כגון צרורות או אבנים וכיוצא בהם, אף על פי שראויים לכסות בהם כלים, לא

ירד עליהם תורת כלי בשביל כך, ואסור לטלטלם), וספ"ה (שכל צרורות ואבנים שהם

ראויים לכיסוי כלים, ואעפ"כ אין עליהם תורת כלי על ידי כך, אלא אם כן ייחדם

לכך כמו שנתבאר למעלה).

והיינו שדוקא נר שיש עליו תורת כלי,

אלא שהוא מאוס, בזה מועיל מה שראוי לכסות בו כלים, כדלעיל ס"ב ( ואפילו

אם אינו ראוי כלל להשתמש בו במלאכה אחרת של היתר מחמת מיאוסו וסרחונו, כגון נר ...

אעפ"כ אין לו דין מוקצה להאסר בטלטול ... מפני שמכל מקום ראוי הוא לכסות בו כלים) ,

ושם נסמן (הערה 28 ) .

וכן מועיל בשברי כלים, כדלקמן

סל"ב (לא בכל דבר אמרו שאם ראוי לכסות בו כלי יש תורת כלי עליו, אלא בשברי

כלים בלבד, הואיל והיה כבר עליהם תורת כלי גמור כשהיו שלימים, לכן לא נפקע מהם אף

כשנשברו, אם ראויין עדיין לכיסוי. אבל כל דבר שאין בו שייכות כלי גמור, כגון

צרורות או אבנים וכיוצא בהם, אף על פי שראויים לכסות בהם כלים, לא ירד עליהם תורת

כלי בשביל כך ואסור לטלטלם) , ושם נסמן (הערות 242 - 243 ) .

*

ומכל מקום יש הפרש בין חריות של דקל

שדרכם לייחדם לישיבה, ואם חשב עליהם, או ישב עליהם פעם אחת נעשה עליהם תורת כלי,

כדלקמן סנ"א ( אירע מקרה שישב עליהם מעט קודם השבת, מותר לטלטלם בשבת

לסדרם ולישב עליהם), ושם נסמן (הערה 366 ).

לבין אבנים וצרורות ועצים שאין דרכם

לייחדם לישיבה, ולא ירד עליהם תורת כלי אלא אם כל ייחדם לכך לעולם, כדלקמן

סנ"ב (אבל שאר עצים, וכן נדבך של אבנים, אף על פי שישב עליהם פעמים רבות בחול,

וגם חשב עליהם שיהיו עומדים לישיבה גם בשבתות, עד עת שיצטרך לפנותם מכאן, לא ירד

עליהם תורת כלי על ידי כך, לפי שאין דרכם של שאר עצים ואבנים לייחדם לישיבה ... לפיכך

לא הוכנו לכך על ידי ישיבה או על ידי מחשבה בלבד, כל שלא ייחדם לכך לעולם), ושם

נסמן (הערה 368 ).

סיכום כללי הלכות אלו – לעיל

ס"ב (הערה 27 ), ולקמן סמ"ח (הערה 353 ).

[82] גמרא קכד, א (דבר שמלאכתו

לאיסור, לצורך גופו ולצורך מקומו שרי, הני מילי היכא דאיכא תורת כלי עליו, היכא

דליכא תורת כלי עליו, לא). מרדכי ביצה רמז תרמה (עץ ואבן, אפילו אם הוא צריך לגופו

או למקומו, אינו יכול ליטלו בשבת, מאחר שאינו כלי). רמ"א ס"ז (וכל דבר

שאינו כלי כלל, אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו, כל שכן לצורך מקומו).

[83] דהיינו

שיחדום לכך לעולם, כמובא לעיל (הערה הקודמת).

או אולי הכוונה לטלטול בגופו

וכיו"ב, שיתבאר לקמן סט"ו ואילך.

[84] הרא"ש

בתשובה שם (דבר המוקצה מחמת גופו). ב"י שם (וזהו מוקצה מחמת גופו).

והיינו שהם מוקצים מחמת עצמם, ולא

מחמת שהאדם הסיח דעתו מהם.

*

ומוקצה מחמת גופו, וכן מוקצה מחמת

איסור, וכן בסיס למוקצה מחמת גופו, מודה בהם גם רבי שמעון לאיסור, כדתנן מד, א

(רבי שמעון אומר כל הנרות מטלטלין, חוץ מן הנר הדולק בשבת). וטעם איסורו נתבאר

לעיל סי' רעט ס"א-ב (אסור בטלטול אפילו לצורך גופו ומקומו, מפני שהיה בסיס

לשלהבת הדולקת בו, שהיא מוקצה, ונעשה הנר מוקצה כמוה ... וכן השמן ... כשהיה דולק

היה אסור להסתפק ממנו משום איסור כיבוי כמ"ש בסי' רס"ה ... וכיון שאסור

להסתפק וליהנות ממנו בשבת אסור גם כן לטלטלו הואיל ואינו ראוי לכלום בו ביום. ועוד

... מפני שנעשה בסיס לשלהבת שהוא מוקצה, וכן הפתילה נעשית גם כן בסיס לשלהבת,

ואסור לטלטל). והיינו בנוסף למה שהוקצה למצותו (כדלקמן הערה 104 ).

הרי שרבי שמעון מודה שאסור לטלטלו

כל זמן שהוא דולק, מטעם שהוא בסיס למוקצה מחמת גופו, ומטעם האיסור להסתפק ממנו.

וראה לעיל (הערה 15 ) .

וכן הוא בברייתא מז, א

(ושוין (ר' יהודה ורבי שמעון שנחלקו בנר ישן, רש"י), שאם יש בה שברי פתילה

שאסור לטלטל). והיינו שגם רבי שמעון מודה בשברי פתילה, שהם כצרורות

ואבנים, כדלקמן סל"ג (שברי פתילה שאינן עומדים עוד להדלקה בנר, הרי הן

כצרורות ואבנים, שאסור לטלטלן), ושם נסמן (הערה 248 ).

ויתירה מזו, שטלטול מת, שהוא מוקצה

מחמת גופו, נאסר כבר בימי דוד ושלמה, כדלקמן סי"ז ( דבר שאינו

ראוי בשבת, היה אסור לטלטל אף בימי דוד ושלמה, או קודם לכן), ושם נסמן ( הערה

162 ).

[85] בסעיף שלפנינו יתבאר גדרו של מוקצה מחמת

איסור – שהוא בכלל מוקצה מחמת גופו, שנתבאר בסעיף הקודם.

ואף שהם שני סוגי מוקצה, כדלקמן

ס"י ( נמצאו כל מיני המוקצה האסורים חמשה ... ומוקצה מחמת גופו,

ומוקצה מחמת איסור הנאה או אכילה) .

מכל מקום נכלל גם מוקצה מחמת איסור

בכלל מוקצה מחמת גופו, שעל ידי איסורו נתבטל ממנו גדר מאכל.

[86] משנה

קכו, ב (מפנין תרומה טהורה (דחזי לבהמת כהן, רש"י) ... אבל לא את הטבל),

ובגמרא קכח, רע"א (לא צריכא בטבל טבול מדרבנן). שו"ת הריב"ש סי' תא

(הנה מפורש שהדברים האסורים באכילה לישראל, אפילו מדרבנן, אסור לטלטלן בשבת). הובא

בב"י סי' תמו, ובמג"א שם סק"ג (כתב ב"י בשם הריב"ש דאסור

לטלטל החמץ, משום דכל דבר האסור באכילה, אפילו מדרבנן, אסור לטלטלו בשבת).

וכן הוא לקמן סי' תמד סי"ג (משעה

ששית ואילך שהוא אסור בהנאה הרי הוא מוקצה כעצים ואבנים, כיון שאינו ראוי לו לכלום,

ולפיכך אסור לטלטלו). תמו ס"ה (דכיון שהחמץ אסור בהנאה בפסח, הרי הוא מוקצה,

ואסור לטלטלו ביום טוב שהרי אינו ראוי לכלום).

[87] ביצה

כא , ב (שיורי כוסות (של יין ששרה בהן פתו, רש"י) ... דידן חזו לתרנגולין ...

דידהו איסורי הנאה נינהו).

ואף דמיירי בסתם יינם, שלא ידוע

שנתנסכו לעבודה זרה, ואין איסורן אלא מדברי סופרים, כמבואר בשו"ע יו"ד

רס"י קכג (סתם יינם של עובדי כוכבים אסור בהנאה), ורמ"א (משום גזירת יין

שנתנסך לאלילים), וש"ך (כלומר אסור מדרבנן).

[88] משנה

קכ[ו] , ב (אבל לא את הטבל). רמב"ם פכ"ה הי"ט (פירות שאסור

לאכול, כגון פירות שאינם מעושרין ... אסור לטלטלן).

עיין תוס' כו ,

א ד"ה אין מדליקין (טבל ... דהנאה של כילוי אסורה לזרים), דאי אפשר

להאכילו לכלבים. ואין צריך למה שכתב המ"א רס"י תקטו סק"ב ( טעמא משום דנבילה חזי לכלבים,

אבל זה לאו דעתיה למשדיי' לכלבים, ואסור דומיא דטבל) ועיי"ש .

דהיינו שבמ"א שם ביאר הטעם

שטבל אסור בטלטול, כי אף דחזי לכלבים, מכל מקום לאו דעתיה למשדי' לכלבים (וכדלקמן

בסמוך: אע"פ שיכול להאכילם לכלבים מכל מקום כיון שאינן עומדים

לכך). אמנם לפי המובא לעיל מהתוס', שאסור להאכילו לכלבים, אם כן

"אין צריך למה שכתב המ"א".

*

וכל זה הוא במאכל האסור, שאינו

מועיל מה שאחר השבת אפשר לתקנו. משא"כ בשבר כלי, מועיל מה שאחר השבת אפשר

לתקנן, כדלקמן סל"ג ( פתילה שלימה, אפילו נדלקה כבר בחול

או בשבת שעברה, היא נקראת כלי), וסל"ד (לא נפקע מהם שם כלי שהיה עליהן, הואיל

וראויות להחזירן ולחברן אל הכלים), וסמ"ג (מפני שעדיין יש תורת כלי עליו,

הואיל והוא ראוי לחזור ולתקנו). ואף שאי אפשר להשתמש בהם בשבת ,

מכל מקום נקראות כלי גם בשבת, כיון שכבר היו כלי, ויחזור ויתקנם אחר השבת. ויתבאר

לקמן (הערה 210 ).

[89]

ס"ז (ואין מפרישין תרומות ומעשרות, מפני שהוא כמתקן דבר שלא היה מתוקן).

[90] ונתבאר לקמן סוף ספ"ה (שאין מועיל

למאכל האסור באכילה בשבת להתירו בטלטול מפני שיש עליו תואר אוכל).

[91] כדלעיל סעיף הקודם (אפילו לצורך גופם

ומקומם), ושם נסמן (הערה 82 ).

[92] תוס'

ביצה ו, ב ד"ה מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם (וקשה דאם כן אפרוח נמי יהא מותר, שמוכן

לכלבים. ויש לומר דבעינן מוכן ועומד, וזה אינו עומד לכלבים). הובא במ"א

סי' תקטו סק"ב ( נבילה אסורה באכילה ושרי בטלטול ... טעמא משום דנבילה חזי לכלבים, אבל זה

לאו דעתיה למשדיי' לכלבים ... וכן כתבו התוס' בביצה דף ו' ע"ב דבעינן מוכן

ועומד) .

וכן הוא לקמן סי' שכד ס"ה (מחתכין

נבילה לפני הכלבים ... ואין בה משום מוקצה). סי' תמד סי"ג (מותר לטלטל חמץ

בשעה חמישית בשבת זה, אף על פי שאינו ראוי לו, שהרי הוא אסור באכילה, מכל מקום הרי

הוא יכול להאכילו לבהמה חיה ועוף, או ליתנו לנכרי, והרי דינו כבשר נבילה וטריפה

שאינו ראוי אלא להאכילו לכלבים או ליתנו לנכרי ומותר לטלטלו בשבת, כמו שנתבאר בסימן

שכ"ד עיין שם).

[93]

כדלקמן סי' שכ ס"ג וש"נ.

[94]

כדלקמן סי' תקיג ס"ב-ג ובקונטרס אחרון סק"ג וש"נ.

[95]

כדלעיל סי' שה סל"ב וש"נ.

[96]

כגון פירות הנושרים מאליהם, כדלקמן סי' שכה ס"ח. סי' תקטו ס"ד. וראה סי'

תקא ס"י.

[97] תוס' קכח, ב ד"ה בשר (וכל

מידי דחזי ליה לאינש לא מקצה לכלבים). המאור (נט, ב) ד"ה טעמא (כל מידי דבר

אכילה, דלא חזי למיכל בו ביום עד מוצאי שבת, ולכלבים נמי לא קאי, לא מטלטלין ליה

בשבתא, דהא לא חזי למידי). הובא במ"א ס"ק נו.

וכן הוא לקמן סס"ח ( שאף

שראויין לכלבים, הרי אינן עומדים לכלבים אלא לאכילת אדם למוצאי שבת, ובשבת אינן

ראוין לו לכלום ).

[98] רי"ף ביצה יג, ב (אפילו לטלטלו נמי אסור, דמשום

דלא חזי לאכילה מוקצה הוא). רא"ש שם פ"ג סי' ב (אפילו לטלטל נמי אסור,

דלא חזי לאכילה, וכמוקצה דמי). הובא ב מ"א סי' תקטו ס"ק ב (דלא חזי לאכילה,

וכמוקצה דמי, דכיון דאסורין באכילה מחמת איסור היום, אסורין בטלטול (הרי"ף

והרא"ש). והכי קיי"ל, כדלקמן סי' תקיג, בקונטרס אחרון שם סק"א

(עיין מג"א סי' תקט"ו ס"ב ב' ... דקיי"ל כרי"ף ורא"ש).

וכן הוא במ"א סי' שח ס"ק נו

(וכן כתב המאור רפכ"א ... דכל מידי דבר אכילה היא, דלא חזי למיכל עד מוצאי

שבת, לכלבים נמי לא קאי, ולא מטלטלין ליה, דהא לא חזי מידי עכ"ל). והוא בבעל

המאור שבת נט, ב ד"ה טעמא (כל מידי דבר אכילה דלא חזי למיכל בו ביום עד מוצאי

שבת, ולכלבים נמי לא קאי, לא מטלטלין ליה בשבתא, דהא לא חזי למידי).

וכן הוא לעיל סי' רעט ס"ב (וכיון שאסור להסתפק וליהנות

ממנו בשבת, אסור גם כן לטלטלו, הואיל ואינו ראוי לכלום בו ביום). סי' שה סל"ג

(וכיון שאסור באכילה, אסור גם כן בטלטול, שמוקצה הוא, כיון שאינו ראוי לבו ביום). לקמן

סס"ח (אסור לטלטלו ... שאף שראויין לכלבים, הרי אינן עומדים לכלבים, אלא

לאכילת אדם למוצאי שבת, ובשבת אינן ראוין לו לכלום). סי' שכה ס"ח ( ולכן

הם אסורים גם כן בטלטול, כיון שאינן ראוים לו בו ביום להשתמש בהם שום תשמיש, והרי הם מוקצים). סי' תצז

ס"ז (כל דבר שאסור לאכלו ביום טוב או להשתמש בו, מפני שהוא מוקצה, אסור

לטלטלו). סי' תקיג ס"ג (וכיון שהיא אסורה באכילה, אסורה גם כן בטלטול, שהרי

אינה ראוייה לכלום בו ביום). סי' תקטו ס"א (והן אין ראויין עדיין לאכילה, וכל

שאינו ראוי לאכילה אסור לטלטלו ביום טוב), וס"ד (וכיון שאסור לאכלו ולהשתמש

בו, אסור גם כן לטלטלו, שהרי אינו ראוי לכלום בו ביום).

[99] כדלעיל סעיף הקודם (אפילו

לצורך גופם ומקומם), ושם נסמן (הערה 82 ).

[100] תוספתא

פט"ו ה"ח (מטלטלין את החדש בשבת).

[101] אף

דקיי"ל שגם בחוץ לארץ אסור מן התורה, כדלקמן סי' תפט סכ"ט (שהחדש אסור

גם בחוץ לארץ מן התורה).

[102]

בקוה"ש הגיה: עומד בתוך הזמן גם כו'.

[103] משנה

מנחות עא, א (קוצר לשחת מאכיל לבהמה). תוספתא פ"י ה"ז (ואף על פי שאמרו

אסור בחדש לפני הפסח, מותר ברפואה לאכילת גוים ולאכילת כלבים, לא אסרו אלא ישראל

בלבד).

ואם כן מן הסתם עומד גם לאכילת

בהמות ונכרים. ואם דעתו לשמרו לאכילתו, ראה בדי השלחן סי' קיא ס"ק ד.

[104] ברייתא

וגמרא מה, א (אין מוקצה לרבי שמעון אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק, הואיל והוקצה

למצותו (לשבת, רש"י) הוקצה לאיסורו (לכל זמן איסור דליקתו, רש"י) ... ור'

שמעון מתיר. ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה). שו"ת הרא"ש כלל כב

ס"ח (המין השלישי, דבר המוקצה מחמת מצותו, כעצי סוכה ונוייה). ב"י ריש

הסי'.

[105] ס"ב (הואיל והוקצו למצות סוכה, חל

עליהם קדושת הסוכה להאסר בהנאה כמותה), וס"ו (נויי הסוכה ... אסור להסתפק מהם

כל ימי החג ... וכיון שהן אסורין באכילה, אסורין גם בטלטול בשבת ויום טוב). והיינו

שאסור להשתמש בהן כל ימי החג, ובשבת ויום טוב אסורין גם בטלטול.

[106]

סעיף כד (ואותו נר שבירך עליו, הואיל ונתכוין בו לשם מצות הדלקת נרות ביום טוב,

לפיכך אסור להסתפק ממה שנשתייר ממנו לאחר שנכבה).

וכן הוא לעיל סי' רסה, בקונטרס

אחרון ס"ק א (שהוקצה למצות נר שבת. ואף רבי שמעון מודה ביה כדאיתא בדף

מ"ה). והיינו שהנר שהודלק לכבוד שבת ויום טוב מוקצה מחמת מצוה (ו"אותן

שאין מדליקין בשביל מצות נר שבת, דלא אמרינן בהו מוקצה מחמת מצוה", הן מוקצה

מהטעמים שנתבאר בסי' רעט ס"א-ב).

וכן הוא בנרות חנוכה, כמבואר

בשו"ע סי' תרעז ס"ד (הנותן ביום השמיני מן השמן, הצריך לשיעור הדלקה,

עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו, שהרי הוקצה למצותו", ואסור להשתמש בו אף

בחול, ובמילא אסור בטלטול בשבת, מטעם מוקצה מחמת מצוה.

[107] שו"ת הרא"ש כלל כב ס"ח

(בענין המוקצה, יש ארבעה דינין. המין הראשון דבר המוקצה מחמת גופו ... המין השני

דבר המוקצה מחמת איסורו ... המין השלישי דבר המוקצה מחמת מצותו, כעצי סוכה ונוייה.

המין הרביעי דבר המוקצה מחמת מלאכתו).

ב"י ריש הסימן (כלל הדברים

המוקצים שאסורין לטלטל מתחלקים לששה חלקים, הא' כלי שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס ...

הב' כלי שמלאכתו לאיסור. הג' ... מוקצה מחמת גופו. הד' כלי שמלאכתו להיתר ומונח

עליו אחד מהדברים המוקצים ... הה' דבר שהיה בין השמשות מחובר או מחוסר צידה. הו'

מוקצה מחמת מצותו).

ועל

זה באים שני סיכומים, הראשון לעיל ס"ז: ארבעה מיני מוקצה בכלים (שנים מהם מותרים,

ושנים אסורים). והשני כאן: חמשה מיני מוקצה האסורים.

אשר

ביחד הם שבעה מיני מוקצה. ועליהם נוספו:

(ח)

כלים שמלאכתם לאיסור, שאסור לטלטלם לצורך עצמם, שיתבאר לקמן סי"ב.

(ט)

נולד, שיש להתירו בשבת, ולהחמיר ביום טוב, שיתבאר לקמן סכ"ג-ד.

(י)

גרוגרות וצמוקים, שאסורים כיון שדחה אותם בידים, שיתבאר לקמן סי' שי ס"ב.

ראה

סיכום לעיל (הערה 15 ).

[108]

לעיל סעי' ד-ו.

[109]

לעיל ס"ח.

[110]

לעיל ס"ט.

[111]

ס"ד-ה.

[112] מר

שמואל עירובין קב , א (ההיא אסיתא דהות בי מר שמואל דהוה מחזקת אדריבא (לתך

חטין ט"ו סאין חצי כור, רש"י), שרא מר שמואל למישדייה אדשא, אמר תורת

כלי עליה). טור ושו"ע ס"ב (כל כלי, אפילו הוא גדול וכבד הרבה, לא נתבטל

שם כלי ממנו לא מפני גדלו ולא מפני כבדו).

[113] רמב"ם

פכ"ה ה"ו (אבן גדולה ... אף על פי שהיא ניטלת בעשרה בני אדם, אם יש תורת

כלי עליה מטלטלים אותה). מ"א סק"ד (והוא הדין אבן גדולה ... אם יש תורת

כלי עליה מותר (רמב"ם)).

[114] רבי

פדת שם (ההוא שריתא (קורה, רש"י) דהוה בי רבי פדת, דהוה מדלו לה בי עשרה

(כלומר משאוי עשרה בני אדם היה בה, רש"י), ושדו לה אדשא (לסומכה בלילה,

רש"י), ולא אמר להו ולא מידי, אמר תורת כלי עליה). רמב"ם שם (או קורה

גדולה). מ"א שם (או קורה גדולה).

[115] תוס' עירובין קב, א ד"ה ההוא (דחלתא אין רגילות

לטלטלה בחול כלל, אבל האי שריתא, דרכה לטלטלה תמיד בחול לנעול הדלת, משום הכי

שרי).

והיינו דהא דאמרינן שבת לה, א (חלתא (כוורת, רש"י) בת תרי

כורי שרי לטלטולה (דתורת כלי עליה, רש"י) ... בת ארבעה כורי (גדולה יותר מדאי

ואין תורת כלי עליה, רש"י) אסור), היינו כיון שהכוורת הגדולה אין דרכה לטלטלה

בחול כלל, ולכן אין תורת כלי עליה.

ואף שכתב הרמב"ם פכ"ה ה"ו (אבן גדולה או קורה

גדולה, אף על פי שהיא ניטלת בעשרה בני אדם, אם יש תורת כלי עליה מטלטלים אותה),

ולא חילק בין דרכה לטלטלה בחול או לאו. ובמ"מ שם (מדברי ההלכות ורבינו שלא

הזכירו כלל הא דפרק במה מדליקין, נראה לי שהן סבורים שמימרות אלו חלוקות, ורבה ורב

יוסף הוא שמחמירין בטלטול, ואין הלכה כמותן, וכן עיקר).

וכן נפסק בשו"ע ס"ב (כל כלי, אפילו הוא גדול וכבד

הרבה, לא נתבטל שם כלי ממנו לא מפני גדלו ולא מפני כבדו). ובמ"א ס"ק ד (והוא

הדין אבן גדולה או קורה גדולה, אם יש תורת כלי עליה מותר (רמב"ם)), ולא חילקו

בין דרכה לטלטלה בחול או לאו.

מכל מקום מיירי כאן באבן או קורה גדולה, שאם לא יחדוה לטלטלה

לאיזה תשמיש, אין עליה תורת כלי, וכאמור כאן "ועל דרך שיתבאר לקמן",

דהיינו בסל"ב (כל דבר שאין בו שייכות כלי גמור, כגון צרורות או אבנים וכיוצא

בהם, אף על פי שראויים לכסות בהם כלים, לא ירד עליהם תורת כלי בשביל כך, ואסור

לטלטלם), וסנ"ב (עצים וכן נדבך של אבנים ... לא ירד עליהם תורת כלי ... כל

שלא ייחדם לכך לעולם), וסנ"ג (אסור לטלטל בקעת עץ או אבן ... אלא אם כן ייחדם

לכך לעולם, שאז ירד עליהם תורת כלי על ידי שנתייחדו לתשמיש זה לעולם).

וראה כנישתא דבי רב, ובתוספת ביאור שם.

[116] שנתפרש

לעיל ס"ב ( דהיינו שהכלי הוא מיוחד להשתמש בו תשמיש האסור בשבת) .

[117] רבה

קכב , ב (קורנס של נפחין לפצע בו האגוזין, קסבר דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו

מותר). טור ושו"ע ס"ג (כלי שמלאכתו לאיסור, מותר לטלטלו, בין לצורך גופו).

ונתפרש לעיל ס" ד

(לצורך גופו, דהיינו ... להשתמש איזה תשמיש בגוף כלי זה), ושם נסמן (הערה 41 ).

[118]

משנה שם (נוטל אדם קורנס לפצע בו את האגוזין, קרדום לחתוך בו את הדבילה),

ופרש"י (מאחר שעשאה עיגול, עבה היא מאד, וקשה כגבינה, וצריך קורדום לחותכה).

טור ושו"ע שם (כגון קורנס של זהבים או נפחים לפצוע בו אגוזים, קורדם לחתוך בו

דבילה).

וכן הוא לעיל ס"ב ( כגון

קורדום שמבקעים בו עצים, או קורנוס של נפחים או של זהבים וכיוצא בהם), ושם נסמן

(הערות 19 - 21 ). לקמן סי' שכא ס"ח ( בין

בקרדום או מגירה. שאף שהם כלים שמלאכתם לאיסור, מותר לטלטלם לצורך גופם כמו שנתבאר

בסי' ש"ח) .

[119]

גמרא קכד, א (דתנן (ביצה לב, ב) אין סומכין את הקדירה בבקעת ... תישתרי, דהא דבר

שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו שרי. הני מילי היכא דאיכא תורת כלי עליו,

היכא דליכא תורת כלי עליו, לא). הרי שאם יש עליו תורת כלי שמלאכתו לאיסור, מותר

לסמוך בו כלים.

[120]

ראה רמב"ם פכ"ה ה"ה (כן מטלטל הוא הרחים או המכתשת לשבר עליה

אגוזים, או לעלות עליה למטה. וזה הוא לצורך גופו).

[121] רב[א]

קכד , א (דבר שמלאכתו לאיסור, לצורך גופו ולצורך מקומו). טור ושו"ע שם (בין

לצורך מקומו, דהיינו שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם).

[122]

רב קכד, ב (מר [=את חפירה] שלא יגנב, זהו טלטול שלא לצורך ואסור). רמב"ם שם (אינו

מטלטלה כדי שלא תשבר ולא כדי שלא תגנב, וכן כל כיוצא בזה). טור ושו"ע שם (מחמה

לצל, דהיינו שאינו צריך לטלטלו אלא מפני שירא שישבר או יגנב שם, אסור).

וראה להלן סי' תצט בקונטרס אחרון סוף סק"א

(ובסי' ש"ח נתבאר דשלא יאבדו דמי למחמה לצל).

[123] רבא

קכג, ב (מחמה לצל לא), ופרש"י (חס עליו שמא יתבקע בחמה).

[124] ירושלמי

פ"ה דביצה ה"א (מצדתא הוויין פריסין, והוויין משתרפין גו שמשא (שהיו

המצודות נשרפים מהשמש). אתון שאלון לרב, מהו מטלטלתון (שאלו לרב אם מותר להם

לטלטלם לצל), אמר לון אסור ליגע בהון (שאסור לטלטל מחמה לצל כדי שלא יתקלקל),

חשבין עליהון מתגנין תוחתי ראשיכון, ושרי לכון מטלטלתון (תחשבו לתתן תחת ראשיכם,

ויהי' מותר לכם לטלטלם)). מ"א סק"ח (ואיתא בירושלמי פ"ה

דביצה, כשמחשב עליו לתשמיש מותר לטלטלו, אפילו עיקר כונתו מחמה לצל. וע' בשבת דף

קכ"ד ע"ב), מעובדא דרב שם (רב כהנא איקלע לבי רב ואמר אייתו ליה

שותא (מצודה, רש"י) לכהנא ליתיב עליה ... מחמה לצל הוה), ופרש"י (במקום

הרע לה היתה, ואי לאו דפריש בהדיא ליתיב עלה, מאן דחזי סבר דמחמה לצל שרי).

ומפרש כאן דהיינו שמחשב לצורך גופו

ומקומו, אף שעיקר כוונתו הוא שלא יגנב או ישבר. וראה כנישתא דבי רב.

[125] גמרא

מג , א (מיתיבי כל הני תיובתא, ושני בצריך למקומו), ופרש"י (בצריך למקומו,

להשתמש במקום הכלי, ומתוך שיכול ליטלו לצורך מקומו, מוליכו למקום שירצה). תוס'

ביצה ג, ב ד"ה אבל (מכאן פוסקין, דהא דקי"ל דדבר שמלאכתו לאיסור אסור

[לטלטל] ... אם התחיל לטלטלו בשביל שצריך לגופו או למקומו, מותר להוליכו אפילו

בחדרו אם ירצה, דהא חזינא הכא דהואיל וצריך למקומו או לגוף הכלי, כופהו על הביצה).

מ"מ פכ"ה ה"ה בשם המפרשים (וכתבו המפרשים ז"ל, כשהוא מטלטל

כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו, אין אומרים כיון שסלקו מאותו מקום, שצריך לו

לשומטו מיד ומניחו במקומו, אלא כיון שמטלטלו לצורך מקומו, מניחו באי זה מקום שירצה.

ויש ראיות לזה ועיקר). שו"ע ס"ג (ומותר לו ליטול משם ולהניחו באיזה מקום

שירצה).

וכן הוא לקמן סי' שלא ס"י (בעודו

בידו כשמל בו, רשאי לטלטלו לכל מקום שירצה להצניעו שמה). סי' תקו ס"ט (מיד

כשקרא לה שם חלה ועדיין היא בידו קודם שהניחה, רשאי לטלטלה לכל מקום שירצה).

ומכל מקום נתבאר לעיל סי' שא

בקונטרס אחרון ס"ק י (דשאני בין מטלטלו בבית להצניעו, והוא הדין בין נושאו

מרחוב לבית, ובין נושאו בדרך עד שיגיע לעיר ולבית. ועוד דאף ברחוב מיד שנזכר צריך

לילך בודאי, ואינו רשאי לעמוד עוד כאן. דפשיטא דאינו יכול להניחו עליו כל השבת

כולה ... ואם כן איזה שיעור יש לדבר, אלא ודאי דאפילו שהייה מועטת בעמידה לפוש

שאינה צורך הליכה אסור, שלא התירו אלא לטלטלו לכל מקום שירצה, שלזה יש גבול וסוף,

אבל לא לעמוד כמו שירצה, שלזה אין גבול שיכול לעמוד כל היום).

[126]

מ"א סק"ז (ונראה לי דאפילו שכח ונטלה בידו, רשאי

לטלטלו יותר).

וכן הוא לעיל סי' שז סוף סל"ו

(שאף ישראל התופס מוקצה בידו בזדון או בשגגה, מותר לטלטלו בעודו בידו לכל מקום

שירצה, כמ"ש בסי' ש"ח).

[127] עיין סי'

רסו במ"א סקי"ט (יכול לילך עמו, כיון שהוא בידו

יכול להניחו בכל מקום שירצה, כמ"ש סי' ש"ח ס"ג). אף דמיירי התם במעות,

שהם מוקצה גמור.

וכן הוא לעיל שם סי"ט (ומי

ששכח כיסו עליו, ונזכר בשבת כשהוא בתוך הבית, או בתוך החצר, או אפילו בתוך עיר

המעורבת, יכול לילך עמו עד לתוך חדר מוצנע ושם יתיר חגורו והכיס נופל, ואין בזה

איסור טלטול מוקצה, דכיון שהמוקצה ישנו עליו כבר, הרי הוא יכול לנושאו עליו לכל

מקום שירצה, כמו שיתבאר בסי' ש"ח).

ומקורו באגודה ביצה פ"א

ס"ט (ומכאן מתירין לאדם ששכח כיסו עליו בערב שבת, והוא בביתו, יכול לילך

לחדרו מקום המוצנע ויתירנו שם עם חגורו).

[128] סמ"ג

עשין ל, בשם התוספתא סוכה פ"ד ה"ז (ואפילו נר בידו, אין מניחו על גבי

מנורה, אלא מניחו בארץ). הובא בהגהות מיימוניות פ"ה אות ר.

ועיין במ"ש לעיל סי' שא

בקונטרס אחרון סוף סק"י (וזהו גם כן דעת האגודה, שבבית יוסף סוף סימן

ש"ט, ומג"א סי' רס"ו סקי"ט, שלא התיר אלא משום שהוא כבר עליו ...

מיהו בסמ"ג והגהות מיימוניות שהביאו התוספתא דסוכה דאפילו נר בידו מניחו על

הארץ, משמע דפליגי על האגודה. ולכן טוב להחמיר אם הוא בידו ממש, וכמו שיתבאר בסי'

ש"ח).

ועיין באבן העוזר סי'

רסו (מנליה לאגודה ללמוד היתר זה במוקצה מכלי שמלאכתו לאיסור, שאני התם דאיכא תורת

כלי עליו, ויכול לטלטלו לצורך מקומו אפילו לכתחילה, משום הכי אם כבר בא לידו בהיתר

מטלטלו לאיזה מקום שיראה, אבל מוקצה גמור דאין לו היתר בטלטול כלל, הסברא הוא

אפילו כבר בא לידו, כגון שנטל הפרי בידו ואכלו ונשאר הגרעין בידו, צריך מיד

לזורקו). והיינו שגם האוסרים לא אסרו אלא "במוקצה גמור", כאמור כאן

בפנים.

אבל דעת רש"י ותוס'

(לו, רע"א) ורז"ה בפרק ב דשבת יד, ב (שמה שאמרו שם לה, סע"א

(נתנו חכמים שיעור לחזן הכנסת להוליך שופרו לביתו), איסורו אינו אלא משום כלי

שמלאכתו לאיסור).

דלא כאבן העוזר

שם (וחצוצרות הוי מוקצה, דאפילו לצורך מקומו אסור לטלטלו) .

אלא כמ"א

סי' רסו שם (וצ"ע בשבת דף ל"ה איתא שהצריכו להמתין לקבל שבת עד

שיצניע התוקע השופר. ויש לומר דעל כל פנים עדיף שלא יבוא לידי כך). ואם כן אין

הוכחה מכאן לאסור במוקצה גמור.

וראה ברכת השבת ע' צג. כנישתא דבי

רב, ותוספת ביאור שם.

[129] וכן

הוא לקמן סעיף עד ( כדין כל מוקצה, שאם ישנו כבר בידו מותר לטלטלו לכל מקום

שירצה, כמו שנתבאר למעלה. ולפי מה שנתבאר שם שטוב להחמיר בזה, גם כאן ... אף שעודן

בידו ).

[130]

סי"ט גבי כיס של מעות; אלא ששם מיירי בטלטול שעל ידי גופו, ולכן התיר בכל

אופן (דכיון שהמוקצה ישנו עליו כבר, הרי הוא יכול לנושאו עליו לכל מקום שירצה, כמו

שיתבאר בסי' ש"ח (ועוד שזהו טלטול על ידי גופו ולא בידיו, ואין בו איסור כלל

כמו שיתבאר בסי' שי"א)).

וכן נתבאר בסי' שא בקונטרס אחרון

סוף ס"ק י (מיהו בסמ"ג והגהות מיימוניות שהביאו התוספתא דסוכה דאפילו נר

בידו מניחו על הארץ, משמע דפליגי על האגודה. ולכן טוב להחמיר אם הוא בידו ממש,

וכמו שיתבאר בסי' ש"ח. אבל אם הוא תלוי עליו או אצלו בחיקו כמ"ש בסי'

רס"ו, הדבר פשוט להתיר).

אבל לענין סכין מילה נתבאר לקמן סי'

שלא ס"י (ומכל מקום בעודו בידו כשמל בו, רשאי לטלטלו לכל מקום שירצה להצניעו

שמה, כמ"ש שם), וסי' תקו ס"ט (מיד כשקרא לה שם חלה ועדיין היא בידו קודם

שהניחה, רשאי לטלטלה לכל מקום שירצה, כמ"ש בסי' רס"ו עיי"ש), ולא

הצריך לזה הפסד, כיון שנטלו בידו לפני שנעשה מוקצה. וראה כנישתא דבי רב.

[131]

שו"ת מהר"מ (פראג) סי' תקיח (דבר מוקצה אינו אסור אלא לטלטלו

בשבת ממקום למקום, אבל ליגע בו מותר). הובא במרדכי ביצה רמז תרמה. וכן הוא במרדכי

רמז ת (דאפילו מוקצה עצמו אינו אסור ליגע, כי אם כשמנענעו). שו"ע סמ"ב (דבר

שהוא מוקצה, מותר ליגע בו, ובלבד שלא יהא מנענע אפילו מקצתו). רמ"א ס"ג

(כל מוקצה אינו אסור אלא בטלטולו, אבל בנגיעה בעלמא שאינו מנדנדו, שרי).

ונתפרש לעיל סי' רסג בקונטרס אחרון

ס"ק ז (דמוקצה מחמת מצוה, אינו חמור ממוקצה דגרוגרות וצמוקים, שמותר ליגע

בהם, ואין איסור אלא לטלטלם, דכללא כייל רמ"א בריש סי' ש"ח דכל מוקצה

מותר בנגיעה, אפילו הראוי לאכילה, ולא גזרינן שמא יאכלנו). סי' רעז ס"ו (אבל

מותר ליגע בטבלא [שעליה הנרות], כמו שמותר ליגע בכל מוקצה כמ"ש בסי' ש"ח).

לקמן סי' שי ס"י (שמוקצה מותר בנגיעה בעלמא אפילו בידיו, כל שאינו מנענע, כמו

שנתבאר בסי' ש"ח). סי' שלו סכ"ב (מותר ליגע באילן, ואסור להנידו (מפני

שהוא מוקצה ואסור בטלטול)). סי' תקיג ס"ג (שמותר ליגע בכל דבר שהוא מוקצה

ואינו אסור אלא בטלטול).

ואם נוגע במוקצה לצורך המוקצה,

נתבאר לקמן סי' שי ס"י (כאן שהנחת הכלי על המוקצה לצורך המוקצה, אסור אפילו

נגיעה על ידי הכלי. ויש חולקין על זה ואומרים שלא הזהירו חכמים שלא יגע הכלי

בהמוקצה). סי' תצה סט"ו (ואפילו ליגע בהן אסור, אלא אם כן נוגע בהן לצורך דבר

המותר, כמו שנתבאר בסי' ש"ח).

[132] ר"ן

נא, ב ד"ה ומיהו (כשם שאין מטלטלין את כולו כך אין מטלטלין מקצתו). סה,

סע"א (ומהא שמעינן דאפילו טלטול מקצת שמיה טלטול). שו"ע סמ"ב (ובלבד

שלא יהא מנענע אפילו מקצתו).

וכן הוא לקמן סע"ט (שכל מוקצה,

כשם שאסור לטלטל כולו, כך אסור לטלטל מקצתו). סי' שיא סי"ב (שכל מוקצה, כשם

שאסור לטלטל כולו, כך אסור לטלטל מקצתו).

[133]

ס"ו (אסור ליגע בנר דולק כשהוא תלוי, אף על פי שאינו מטלטלו ואין איסור

במוקצה בנגיעה בעלמא, מכל מקום אסור פן יתנדנד קצת מנגיעתו).

וכן הוא לקמן סי' שי ס"י (מותר

בנגיעה בעלמא אפילו בידיו, כל שאינו מנענע).

ואם אינו מתכוין לנענע, נתבאר לקמן סי'

תקיג ס"ג (ואפילו ליגע בה אסור, אף על פי שמותר ליגע בכל דבר שהוא מוקצה

ואינו אסור אלא בטלטול, מכל מקום כיון שהביצה היא עגולה, אם יגע בה, קרוב הדבר

שיזיזנה מעט). סי' תקיח ס"ז (אבל מותר לעלות ולירד עליו ואין חוששין שמא

יזיזנו מעט דאף אם יזיזנו הוא דבר שאין מתכוין ומותר). לעיל סי' רעז בקונטרס אחרון

ס"ק א (הספק פן יגע בחוזק ואי אפשר שלא יתנדנד).

וראה שו"ע

אדמו"ר הזקן המבואר.

[134]

מהר"ם שם (ואם חפץ אחד מונח על מעות, או על שום דבר מוקצה בשבת, והוא צריך מן

החפץ, מותר ליטלו משם). רמ"א שם (ולכן מותר ליגע במנורה שבבית הכנסת שנרות

דולקות עליו, או בתנור שדולק בו אש. וכן מותר ליקח דבר היתר המונח על דבר מוקצה).

[135] ס"ו

(אם היה דבר היתר מונח עליו, מותר ליטלו מעליו (ובלבד שלא יגע בו בידיו). ואין

לחוש במה שמתנדנד הנר על ידי נטילת אותו דבר מעליו, לפי שהוא טלטול מן הצד ואינו

טלטול כמו שיתבאר בסי' שי"א).

[136] ואם

הוא נוגע במוקצה לצורך המוקצה, הובאו ב' דעות לקמן סי' שי ס"י (מותר לכפות

עליו כלי ... ובלבד שלא יגע הכלי בהמוקצה, שאף שמוקצה מותר בנגיעה בעלמא אפילו

בידיו כל שאינו מנענע, כמו שנתבאר בסי' ש"ח, מכל מקום כאן שהנחת הכלי על

המוקצה לצורך המוקצה, אסור אפילו נגיעה על ידי הכלי. ויש חולקין על זה ואומרים שלא

הזהירו חכמים שלא יגע הכלי בהמוקצה אלא כשהמוקצה הוא דבר המתנענע על ידי נגיעת

הכלי).

[137] ר"ן

מו, ב ד"ה עשה (וכתב הרמב"ן ז"ל דדוקא ירד אחריו, שאינו מטלטלו אלא

שיורד בו, ואינו אלא כיושב על האבן, אבל לטלטלו אסור). הובא בד"מ סק"ח.

ונתבאר לקמן סי' תקט בקונטרס אחרון

סק"ג (כמו שכתב הר"ן בסוף פרק ט"ז דשבת בשם הרמב"ן. וכן פסק

בדרכי משה בסי' ש"ח, ובמג"א שם ס"ק מ"א. וכן משמע בפרק קמא

דביצה, אין מטלטלין אותה לסמוך בה כרעי המטה, משמע דאם אינו מטלטלה שפיר דמי לסמוך

בה).

[138] מ"א

סקמ"א (ומיהו צ"ע, דבסי' שי"א ס"ח אמרינן דמנענע הקש בגופו

ומותר לשכב עליו, ומכל שכן לישב עליו, וצ"ע ... לכן נראה לי ... מותר לישב

עליהם).

[139] שאז יהי' אסור – אם מתנענע תחתיו.

[140]

סעיף טו ( כל מוקצה אינו אסור אלא לטלטלו כדרכו בחול, דהיינו בידיו, אבל

מותר לטלטלו בגופו כמו שיתבאר בסי' שי"א, וזהו נקרא טלטול כלאחר יד, שהוא

בשינוי מדרך החול), ושם נסמן (הערה 146 ).

[141] רשב"א

בפ"ב כט, א ד"ה כי (מכאן נראה לי דאין איסור ליהנות מן המוקצה).

הובא לקמן סי' תקט בקונטרס אחרון סק"ג (כן כתב בהדיא הרשב"א בחידושיו

פ"ב דשבת, וז"ל וכולי עלמא ... שלא אסרו אלא לטלטל, או לאכלו, או להשתמש

בו בידים אף על פי שאינו מזיזו כגון הדלקה ... אפילו במקומו, אבל הנאה הבאה מאליה

שפיר דמי).

וקאי אלפניו ואלפני פניו, שהטלטול

כלאחר יד אינו חשוב טלטול, והנגיעה אינה חשובה טלטול, וההנאה מותרת.

[142]

סי"א (ואפילו לשורפן במקומן אסור, אף על פי שאינו מטלטלן, לפי שהמוקצה אסור

להשתמש בו וליהנות ממנו כמו שיתבאר בסימן תק"ט). ובסי' תקט סט"ז (שמסיק

בעצים המוקצים, אף על פי שאינו מזיזם ממקומם, מכל מקום כיון שנותן תחתיהם אש

ומבעיר אותם הרי עושה מעשה בגוף המוקצה). ובקונטרס אחרון שם ס"ק ג (ועל כרחך

צריכים אנו לחלק בין ישיבה על גבי האבן או לסמוך בה כרעי המטה, שאינו עושה שום

מעשה בגוף האבן, ואינו משתמש בגוף המוקצה ולא על גבי המוקצה, ובין הדלקת הפתילה

שנעשה שבר כלי, דמפורש בגמרא בהדיא לאיסור). ובסי' תקז בקונטרס אחרון סוף

סק"ד (אינו אסור ליהנות ממנו הנאה הבאה מאליה שאינו עושה מעשה בידים בגוף

המוקצה, ולכך מותר להעמיד בהמתו על גבי עשבים הללו כיון שאינו עושה מעשה בידים

בגוף העשבים ... דהתם כשמדליקה עושה מעשה בגוף הפתילה ומשתמש בה).

והיינו דוקא כששורפה כדי להשתמש בה,

משא"כ כשהוא לשריפת חמץ, ראה לקמן סי' תמו ס"ה (לשרפה במקומה ... שאינו

מטלטלו), ושם (הערה נב).

[143]

שו"ת מהרי"ל סי' ר (תלי באורחא לטלטל בכה"ג, וטלטול מן הצד ועל ידי

שינוי כלאחר יד שרינן). הובא בב"י סוף הסימן.

[144] משנה

קמא, א (הקש שעל גבי המטה לא ינענענו בידו, אלא מנענעו בגופו). רא"ש פ"ג

סי' יט (ה"ר יונה, מהא דתנן לקמן בפרק תולין, הקש שעל המטה לא ינענענו בידו

אבל מנענעו בגופו, ודייקי מיניה בי רב דטלטול מן הצד לא שמה טלטול). טור

ושו"ע סי' שיא ס"ח (טלטול בגופו ... מותר. הילכך קש שעל המטה ... מנענעו

בגופו).

[145]

סעיף טו (לטלטל המוקצה בגופו שלא בידיו מותר ... כגון קש שהוא מוקצה ... נתון על

המטה שלא לשכב עליו, ובשבת הוא בא לשכב עליו, מותר לנענע בגופו כדי שיהא צף ורך

ונוח לשכב עליו).

וכן הוא לעיל סי' רסו

סי"ט (כיסו עליו ... שזהו טלטול על ידי גופו ולא בידיו, ואין בו איסור כלל,

כמו שיתבאר בסי' שי"א). סי' רעו ס"ט (וכל מוקצה מותר

לטלטלו בטלטול מן הצד ... כגון באחורי ידיו או בין אצילי ידיו וכיוצא בזה).

סי' שא סל"ט (שזהו טלטול כלאחר יד, כיון שאינו מטלטלן בידו, אלא בגופו),

וקונטרס אחרון שם סוף ס"ק י (אם הוא תלוי עליו או אצלו בחיקו, כמ"ש בסי'

רס"ו, הדבר פשוט להתיר, לפי מה שכתבו האחרונים כאן, דהוי טלטול כלאחר יד).

סי' שה סכ"ד (מכניס ראשו תחת המשוי ומסלקו לצד אחר והוא נופל מאליו, שאין

איסור טלטול מוקצה אלא בידיו כמו שיתבאר בסי' שי"א). לקמן סנ"ב (לישב

עליהם כך בלי שיגע בהם לסדרם, מותר בכל ענין ... ואף אם הם מתנענעים תחתיו

בישיבתו).

[146]

רש"י נ, א ד"ה אבל מנענעו בגופו (כלאחר יד). ר"ן כ, ב סד"ה

וקשיא (אבל מנענעו בגופו ... כיון דלא מטלטל ליה בהדיא אלא כלאחר יד, שרי).

רא"ש פ"ג סי' יט (אינו מטלטל אלא בגופו כלאחר יד).

וכן הוא לעיל סי' רנט בקונטרס אחרון

סק"ג (בטלטול הקש על ידי גופו ... הוי כעין טלטול על ידי דבר אחר שלא כדרכו ...

ולכך הוסיף הר"ן גבי טלטול על ידי גופו שהוא כלאחר יד, משום דבלאו הכי לא דמי

לטלטול מן הצד). לקמן סנ"ב (שכל מוקצה אינו אסור אלא בטלטול בלבד. ואף אם הם

מתנענעים תחתיו בישיבתו אין זה נקרא טלטול, שטלטול כלאחר יד הוא). וראה שו"ע

אדמו"ר הזקן המבואר.

[147]

גמרא קכז, א (עושה בו שביל ברגליו בכניסתו וביציאתו), ופרש"י (מפנה ברגלו

לכאן ולכאן דרך הליכתו, דלא הוי טלטול). מלחמות נ, א ד"ה אמר (למד שאפילו

באוצר המוקצה, כגון של טבל ושל לוף וחרדל, עושה לו שביל ברגלו בכניסתו וביציאתו).

מ"א סק"ז (איתא בשבת דף קכ"ז שמותר לטלטל מוקצה ברגליו דרך הילוכו.

וכ"כ במלחמות שם).

וכן הוא לעיל סי'

רנט בקונטרס אחרון ס"ק ג (ומהאי טעמא נמי שרי לעשות שביל באוצר ברגלו שמפנהו

לכאן ולכאן ... משום דהוי כלאחר יד דאין דרך טלטול בכך).

[148]

סט"ו (לטלטל המוקצה בגופו שלא בידיו, מותר, אפילו מטלטלו לצורך האיסור).

ולענין שלא לצורך כלל, ראה

שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר. כנישתא דבי רב.

[149]

שו"ת מהרי"ל שם (ולטלטל מוקצה על ידי נפיחה, אף על גב דכתבתי לעילא דכחו

כגופו דמי, מכל מקום אין נראה לאסור זה). שו"ע סמ"ג (מותר לטלטל מוקצה על

ידי נפיחה). רמ"א ס"ג (וכן מותר לטלטל דבר מוקצה על ידי נפוח, דלא הוי

טלטול אלא כלאחר יד, ולא מיקרי טלטול).

וראה גם הלכתא רבתא לשבתא (נפל זבוב

או שאר פסולת לכוס או לקערה ... מותר לנפח עליו להקריבו לדופן הכוס ואז יטהו

וישפוך ממנו עד שיפול הפסולת מתוכו).

[150]

שו"ת מהרי"ל שם (ואין לך כלאחר יד גדול מזה).

[151]

רש"י קכב, ב ד"ה קורנס של אגוזים (המיוחד לפציעת אגוזים ... דעיקרו

למלאכת היתר).

[152]

רמב"ם פכ"ה ה"א (כגון כוס לשתות בו, וקערה לאכול בה, וסכין לחתוך

בו בשר ופת, וקורנס לפצוע בו אגוזים וכיוצא בהן).

[153]

משנה קכד, א (כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך). גמרא שם (אמר רבא לצורך, דבר

שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו בין לצורך מקומו, שלא לצורך, ואפילו מחמה לצל). טור

ושו"ע ס"ד (כלי שמלאכתו להיתר, מותר לטלטלו אפילו אינו אלא לצורך הכלי

שמא ישבר או יגנב).

ואף שאינו מביאו לצורך השבת, אלא

כדי שלא ישבר או יגנב ויוכל להשתמש בו למחר. מכל מקום אין זה חשוב מכין משבת לחול,

אלא לצורך לקמן סי' שכא ס"ו, ושם

(הערה 2276 )..

[154]

רש"י קכג, ב ד"ה מחמה לצל (חס עליו שמא יתבקע בחמה). רמב"ם פכ"ה

ה"ד (וכן אם טלטל אותה מן החמה כדי שלא תתייבש ותשבר).

[155]

רשב"א מג, ב ד"ה כבר (ואפשר דשמעתין מוכחא, דלכולי עלמא אין כלי ניטל

שלא לצורך). מ"מ שם ה"ג (דע שמדברי רבינו נראה שאין לטלטל שום כלי שלא

לצורך כלל, ואף הרשב"א ז"ל כן העלה פרק כירה, שיש להחמיר שלא ליטול כלי

ללא צורך). ר"ן מח, א (ואיכא מאן דאמר דנהי שמלאכתו להיתר מחמה לצל שרי, אפילו

הכי שלא לצורך כלל אסור. וראיה לדבר ... וחזרו והתירו מחמה לצל. ומדלא קאמר וחזרו

והתירו לגמרי, משמע דשלא לצורך כלל אסור ... וכל המתיר יותר מכן עליו להביא הראיה).

שו"ע שם (אבל שלא לצורך כלל, אסור לטלטלה).

וכן הוא לקמן סי"ז ( ולא

הותרו אלא לטלטלן לצורך הכלי עצמו, אבל לא שלא לצורך כלל).

[156]

נחמיה יג, טו.

[157]

כדלעיל ס"א ( מפני גדר הוצאה נגעו בה, שמא ישכח ויוציא הדבר שמטלטל

בידו לרשות הרבים), ושם נסמן (הערה 10 ).

[158] ברייתא

קכג, ב (תנו רבנן בראשונה היו אומרים שלשה כלים ניטלין בשבת (ותו לא. ולקמן אמרינן

דבימי נחמיה בן חכליה בבית שני גזרו על טלטול כל הכלים, כדי לגדור גדר להחמיר

באיסורי שבת, מפני שהיו מקילין בה, רש"י) ... וסכין קטנה שעל גבי שלחן (דהני

תדירין בתשמיש, רש"י). (דהא פשיטא דכוסות וקערות וצלוחיות היו מטלטלין,

תוס'). התירו (עוד כשראו שחזרו להזהר קצת באיסור שבת, רש"י), וחזרו והתירו (כשנזהרו

יותר, רש"י), וחזרו והתירו, עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן מסר הגדול

ויתד של מחרישה ... אמר רבא התירו דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו ובין לצורך

מקומו, וחזרו והתירו מחמה לצל, וחזרו והתירו דבר שמלאכתו לאיסור, לצורך גופו

ולצורך מקומו אין, מחמה לצל לא).

[159] ר"ן

שם (שכיון שמתחלה נאסרו כולן בכל ענין, חוץ מג' כלים הללו, אין לנו אלא מה שהתירו

חכמים בהם). שלטי הגבורים שם אות א (והיינו טעם לדבר, דבימי נחמיה בן חכליה אסרו

הכל, אין לנו להתיר טלטולן אלא באופן שאמרו חכמים, וכיון שחכמים לא התירו הטלטול

בכלים שמלאכתן להיתר אלא מחמה לצל, שהוא קצת צורך בשביל הכלי, אין לנו להתיר בו

יותר).

[160] והיינו

שהספרים אינם נחשבים כלים, כיון שאין עושים שום פעולה על ידי הספר, רק מה שקוראים

בהם, ולכן דומים יותר למאכל, מאשר לכלים.

ואפשר שזהו גם טעם האמור לקמן

ספ"ג (אסור לשחוק בכדור בשבת ויום טוב, לפי שאסור לטלטלו, מפני שאין תורת כלי

עליו. ויש מתירים), ושם (הערה 561 ).

[161]

ר"ן שם (הני מילי בכלים, אבל בספרי הקדש ואוכלין אין לנו, לפי שכלים שנאסרו

מתחלה אין לנו להתירן אלא מה שפירשו חכמים, אבל כתבי הקדש ואוכלין שלא נאסרו

[מעולם], כל המחמיר עליו להביא ראיה). שו"ע ס"ד (כתבי הקודש ואוכלין,

מותר לטלטלם אפילו שלא לצורך כלל). מ"א ס"ק י (פירוש, ספרים שמותר לקרות

בהם).

וראה לעיל סי' שז ס"ל-לא אלו

ספרים מותרים בקריאה בשבת. ושם סכ"ו וסכ"ח – לענין אגרות וכתבים.

[162] גמרא

ל , ב (נח נפשיה [של דוד], שלח שלמה לבי מדרשא, אבא מת ומוטל בחמה). הרי שכבר

בימי דוד הי' מת אסור בטלטול, וכדלקמן רס"י שיא (שהמת הוא מוקצה ואסור

בטלטול).

[163] רמב"ם פכ"ה ה"ד

(כיצד מטלטל הוא את הקערה של עץ, לאכול בה או לישב במקומה או כדי שלא תיגנב, וזה

הוא בשביל עצמה), הרי שגם בקערה לא התיר אלא "כדי שלא תיגנב

... בשביל עצמה".

[164] ט"ז

סק"ב (נושאים סכינים ... והולכין עמהם לבית הכנסת, שאין שם צורך בהם ... ונראה

לי דלא אסרו בזה אלא שלא לצורך כל היום, אבל אם ישתמש בו היום, והוא נושא אצלו כדי

שיהא מוכן לו בשעתו, שרי. ועמ"ש סי' תקי"ח). והוא מה שכתב בסי' תקיח

ס"ק ב – לענין הוצאת סכין ביום טוב. וכדלקמן שם ס"א (מותר להוליך עמו

סכין כל היום, אף לאחר שכבר גמר סעודתו, לפי שהוא צריך לו כל היום, שאם יזדמן לו

איזה פרי יחתוך בו. אבל אם ידוע לו שלא יצטרך לסכין בהליכה זו, כגון שהולך לבית

הכנסת, אסור להוליכו עמו).

*

ויש לעיין לאיזה צורך מוליכו לבית

הכנסת, אם ידוע לו שלא יצטרך לסכין. וכן בסעיף הקודם – לאיזה צורך מטלטלו

"שלא לצורך כלל".

ואפשר שגם כשמשחק בו בידיו נקרא שלא

לצורך כלל, וכעין המבואר בשבלי הלקט סי' קכא (אלו הכדורים שלנו ... נראה שאסור

לשחק בו ולטלטלו בשבת ויום טוב, שהרי אין צריך בטילטולן), ובים של שלמה ביצה

פ"א סל"ד (ודבר תימה להתיר ביום טוב לשחק בכדור, דאין בו צורך היום כלל,

אלא שחוק של ילדים).

והיינו שיש בזה שני פרטים:

(א) זה שמשחק בו אפשר שאינו עושה

אותו כלי (כדלקמן ספ"ג, ולעיל הערה 160 ).

(ב) שאף אם הוא כלי, עדיין המשחק

הוא טלטול שלא לצורך.

וראה ברכת השבת לסעיף פג.

[165] שמותר לטלטלם אפילו שלא לצורך כלל,

כדלעיל סי"ז ( ספרים שמותר לקרות בהם, מותר לטלטלם אפילו שלא לצורך

כלל).

[166]

שמותר לטלטלם עכ"פ אפילו לצורך הכלי עצמו, כדלעיל שם (ולא הותרו אלא

לטלטלן לצורך הכלי עצמו, אבל לא שלא לצורך כלל ).

אלא ככלי שמלאכתו לאיסור, שהותר רק

לצורך גופו ומקומו, כמבואר במ"א סקי"א (הוי ככלי שמלאכתו לאיסור, ואסור

לטלטלו כי אם לצורך גופו ומקומו).

[167] כדלעיל

סי' שא ס"ג (אם יצא לבוש בתפילין פטור אבל אסור מדברי סופרים), ושם נסמן.

[168] ב"י

סי' כט (דכיון דאינו זמן חיובם, צריך להסירם, דחיישינן דילמא נפיק בהו לרשות

הרבים, ואף על גב דמדאורייתא לא מיתסר למיפק בהו). הובא ב מ"א שם ס"ק

יא (בב"י הטעם דהא אין איסור להניחם בשבת אלא משום שמא יצא בהם לרשות הרבים).

[169]

סכ"ג (ויש חולקין על זה ואומרים שאפילו בתכשיטים שאסרו לצאת בהם לרשות הרבים

משום גזרה שמא יביאם בידו, אסור לצאת בהם אפילו בבית ... יש להחמיר כסברא זו, אם

לא בעת הצורך).

[170] דעה הא' לעיל שם (בחצר המעורבת מותר

לצאת אפילו בדברים שיש בהם חיוב חטאת אם יצא בהם לרשות הרבים, ואין חוששין שמא

ישכח ויצא בהם מחצר לרשות הרבים).

[171] וכדלעיל ריש סט"ז ( כלי

שמלאכתו להיתר, דהיינו שהוא מיוחד לתשמיש המותר בשבת), משא"כ התפילין שהוא

מיוחד לתשמיש האסור בשבת. וראה תבואות שמש ע' קמח.

[172]

ס"א (ואם מניחן בהם לשם מצוה עובר על בל תוסיף, וגם מזלזל לאות של שבתות

וימים טובים במה שמניח עליו בהן אות אחר, וחייב מיתה).

[173] כי

אם יש חשש שיבואו לידי בזיון, התירו להכניסם זוג זוג בכל אופן.

עיין ספ"ק דביצה טו,

סע"א (היה בא בדרך ותפלין בראשו ושקעה עליו חמה, מניח ידו עליהם עד שמגיע

לביתו ... המוצא תפילין (בשבת בשדה, רש"י) מכניסן זוג זוג. לא קשיא הא דמנטרא

מחמת גנבי ומחמת כלבי. הא דמנטרא מחמת כלבי ולא מנטרא מחמת גנבי, מהו דתימא רוב

לסטים ישראל נינהו ולא מזלזלי בהו, קא משמע לן), ופרש"י (דהואיל ולא מנטרא

מחמת גנבי, מאחר שהן בראשו יוליכם עד ביתו, אבל אם מצאן שם במקום שהן נשמרין מן

הכלבים, לא יזיזם ממקומן).

והיינו שאם אינם נשמרים מכלבים,

לובשן ומכניסן זוג זוג, כדלעיל סי' שא סנ"א (מי שמצא תפילין בשבת ... בכל

מקום שאינן משתמרים מכלבים וכיוצא בהם, ויכולין לבא לידי בזיון, כיצד יעשה, אם יש

בהם רצועות קשורות שיכול ללבשן יכניסן לעיר זוג זוג).

ואם אין חשש אלא מלסטים ישראל

שיגרמו לבזיון התפילין, אזי לא יוליכם לביתו אלא אם הם כבר בראשו, כדלעיל סי' רסו

סכ"ז (מי שחשכה לו בדרך ותפילין בראשו ... משום בזיון התפילין ... שאינו מקום

המשתמר, התירו לו לילך לבוש בהן עד ביתו שיצניען שם).

אבל אם אין חשש מבזיון תפילין, אזי

אסור לטלטלן להצניען שלא יגנבו.

[174] עיין

ברכות כג , רע"ב (כי הוה נקיט תפילין לא יהיב לן, אמר הואיל ושרונהו רבנן

ננטרן), ופרש"י (ישמרוני, אכניסם עמי וישמרוני מן המזיקין). וכדלעיל סי' מג

ס"ג (הנכנס לבית הכסא קבוע לעשות צרכיו מיושב, אין לו ליתנן לחבירו, שכיון

שהתירו לו חכמים להכניסן לבית הכסא בבגדו בידו, יש להכניסן עמו כדי שישמרוהו מן

המזיקים).

ובב"י סי' תקטז

ד"ה ומ"ש ואפילו (וכתב בעל ההשלמה, הא דאמרינן משלחין תפילין ביום טוב

... שרוצה להניחם לנטורי נפשיה, ולא בתורת חיובא). והיינו שאין לומר שהוא מטלטלו

לצורך גופן "בתור חיובא" לקיום מצות תפילין, שהרי אין מניחים תפילין

ביום טוב. אלא מטלטלו "בשביל שישמרוהו מן המזיקין".

וראה לקמן שם ס"ג (תפילין

וכיוצא בהם מותר לשלוח ביום טוב, אפילו דרך רשות הרבים. ואף על פי שאסור להוציא

שום דבר שאינו צריך לו ביום טוב ואינו מוציאו אלא לצורך החול, כמו שנתבאר בסי'

תצ"ה. מכל מקום כיון שהוא נהנה ושמח במה שמשלח דורונות לחבירו, הרי זה צורך

שמחת יום טוב).

ונתבאר בתוס' שבת ס, א ד"ה לא

בסנדל (דשילוח משום שמחת יום טוב חשיב כמו לצורך גופו, מדשרינן לשלוח דברים

שמלאכתן לאיסור). הובא במ"א כאן ס"ק יא (וגם התוס' בשבת דף ס' משמע דסבירא

להו דאסור להניח תפילין, אלא דסבירא להו כלי שמלאכתו לאיסור מותר לשלחו, וכמ"ש

סי' תקי"ו עיי"ש).

[175]

גמרא סא, א (אפילו למאן דאמר שבת לאו זמן תפילין הוא, אינו חייב חטאת, מאי טעמא

דרך מלבוש עבידא).

[176]

רש"י סב, א ד"ה ואחד (דהוו תכשיט לאיש). עירובין צה, ב ד"ה לאו (ושרו

ליה רבנן דרך מלבוש, משום דתכשיט הוא לגביה, ולא משאוי). וכן הוא בקמיע, כדלעיל

סי' שא סכ"ה (בקמיע מומחה, שתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו). וראה מראי

מקומות וציונים.

[177]

סעיף ג (אם יצא לבוש בתפילין פטור).

[178] הגהות

אשרי פ"ב סי' כד (שופר אין מותר לטלטלו, ואפילו לרבי שמעון, אלא לצורך

גופו או לצורך מקומו, אבל מחמה לצל או שלא יגנב לא, כיון שמלאכתו לאיסור.

פר"י מהרי"ח). רמ"א ס"ד (ושופר אסור לטלטלו כי אם לצורך גופו

או מקומו).

[179] מ"א

סקי"ב (דחצוצרות אסור לטלטלן ... לרבי יהודה, אבל לדידן דקי"ל כרבי

שמעון שרי).

והוא כדתניא ביצה לה, ב (שופר

מיטלטל וחצוצרות אינם מיטלטלין), ושם לו, א (הא דתניא כשם שמטלטלין את השופר כך

מטלטלין את חצוצרות, מני. אלא לא קשיא הא ר' יהודה הא ר' שמעון). הרי שלדידן

דקיי"ל כרבי שמעון, דין החצוצרות שוה לדין השופר (ראה לעיל הערה 15 ).

[180] הגהות

אשרי שם. לבוש ס"ד (דכלי שמלאכתו לאיסור הוא, שאסור לנו לתקוע בשבת).

[181]

ס"ד (יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, אין תוקעין בשופר ... מדברי סופרים

משום עובדין דחול ... גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות

ברשות הרבים), וס"ה (ודין טלטול השופר בשבת זו כדין טלטולו בכל שבתות השנה,

שאין מטלטלין אותו כי אם לצורך מקומו או לצורך גופו, דהיינו לסמוך בו את הקערה

וכיוצא בזה).

[182]

ס"ב (אין מספקין כף על ירך ואין מטפחין כף אל כף ... גזרה שמא יתקן כלי שיר),

וסי' שלח ס"א (אסור להשמיע קול של שיר, אלא בפה בלבד, אבל לא בדבר אחר, גזרה

שמא יתקן כלי שיר).

[183] שלטי

הגבורים (מח, א) אות ב (כל כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר, מותר לטלטלו אפילו מחמה

לצל). כנסת הגדולה הגה"ט (כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר, מותר לטלטלו אפילו מחמה

לצל. שלטי הגבורים פרק כל הכלים). מ"א סק"ט (והוא הדין כשמלאכתו לאיסור

ולהיתר (שלטי גבורים פי"ז. כנסת הגדולה)).

וכן הוא לקמן ספ"ז ( הרי

הן ככלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר, שמותר לטלטלו ככלי שמלאכתו להיתר, כמו שנתבאר

למעלה) .

[184] ברייתא

קכג , א (מדוכה (שדוכין בה שום, רש"י) אם יש בה שום מטלטלין אותה (אגב

השום, רש"י), ואם לאו אין מטלטלין אותה (כיון דעיקר מלאכתו לשחיקה, דהיא

מלאכת איסור משום טוחן, רש"י)).

[185]

גמרא קכד, א (הכא במאי עסקינן מחמה לצל).

[186] כדלקמן סי' שכא ס"ז (הצריך לדוך

פלפלין וכיוצא בהם ... אבל לא במדוך), וסי"א (אבל לדוך במדוך אפילו של עץ

אסור).

[187] שו"ת

ה רא"ש כלל כב ס"ח (ויש מי שמתרץ, מדוכה היינו טעמא דשרי לטלטולה

אגב שום (דבר) שעליה, מפני שהמדוכה לשום כקדירה לתבשיל, שהוא תשמיש לשום מבעוד יום).

רשב"א קכג, א ד"ה הא דתנן (והוה ליה כקדירה המטלטלת עם התבשיל).

רז"ה מז, א (בעוד שהשום בה מטלטלין אותה, מידי דהוה אקדרה של בשר מעל גבי

כירה, שנוטלין ומחזירין בשבת).

אף שאינה ממש כקדירה, שהרי הקדירה

היא כלי שמלאכתו להיתר (שעשויה לשמור בה התבשיל), ואילו המדוכה היא כלי שמלאכתו

לאיסור (שאינה עשויה לשמור בה השום הטחון).

מכל מקום גם המדוכה היא בטלה להשום

שבתוכה, וכעין הא דתנן צג, ב (המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי,

שהכלי טפלה לו). רמב"ם פי"ח הכ"ח (המוציא פחות מכשיעור, אע"פ

שהוציאו בכלי פטור. שהכלי טפילה לו, ואין כוונתו להוצאת הכלי אלא להוצאת מה שבתוכו,

והרי אין בו כשיעור).

[188] ומכל מקום אין לטלטל את

המדוכה עם השום שבתוכה "שלא לצורך כלל", אלא כאמור לעיל "אף לצורך

עצמה". וראה כנישתא דבי רב.

[189]

רב אשי קמב, ב (לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד). רא"ש פכ"א ס"ג

(כתב רבינו נסים ז"ל מכאן אתה למד, כי אלו האנשים שנותנין ככר על גבי מנורה

שהדליקו בה בשבת ומטלטלין אותה ממקום למקום, שאין עושין יפה). כל בו סי' לא לב, ג

(כלי שמלאכתו לאסור, שלא יועיל בו נתינת ככר או תינוק לטלטלו מחמה לצל. וכן דעת

הבעל השלמה ז"ל). וראה ט"ז סי' שיא ס"ק ה.

[190]

סעיף א (אם יש לו דבר המותר בטלטול שלא לצורך גופו או מקומו, כגון תינוק או ככר או

שאר אוכלין או כל כלי שמלאכתו להיתר, מטלטלו על ידו, דהיינו שמניח דבר המותר על

המת או אצלו ומטלטל שניהם כאחד), וס"ז ( לא התירו

טלטול על ידי דבר המותר אלא במת בלבד. אבל שאר דברים האסורים בטלטול, אסור לטלטלם

על ידי דבר המותר ), ושם נסמן (הערה 806 ).

[191] שם

ברא"ש (ואף על גב דלא אמרו ככר או תינוק אלא במת (קמב, ב), התם במוקצה

מחמת מלאכה, אבל במדוכה, כיון שיש עליה תורת כלי, שרי לטלטלה אגב אוכלין שעליה. כך

נראה לרבינו אב"ן). רשב"א קכג, א (הא דתנן מדוכה בזמן שיש בה שום

מטלטלין אותה. יש מי שפירש דהוא הדין על ידי ככר ואף על גב דאמרינן לא אמרו ככר או

תינוק אלא למת בלבד, הני מילי היכא דליכא תורת כלי כמת אבל כל מידי דאית ליה תורת

כלי מיטלטל הוא על ידי ככר). שו"ע ס"ה (יש מתירים לטלטל כלי שמלאכתו

לאיסור אפילו מחמה לצל על ידי ככר או תינוק).

[192]

מ"א סקי"ג (והוא הדין אם נתן בה דבר אחר המותר לטלטל).

והיינו שגם בזה אומרים שהמדוכה בטלה

לככר ותינוק, כאילו מטלטלים את המדוכה בשביל הככר והתינוק, כמו בהצלה מדליקה,

שנתבאר לקמן סי' שלד סי"ח (להניח עליה ... ככר או תינוק ... שתהא הארנקי טפלה

לדבר המותר שעליה, והרי זה כמציל דבר המותר בלבדו). וראה לקמן סי' שיא ס"ז (הערה

808 ).

[193]

גמרא קמב, ב (ולא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד). וכן הוא לקמן סי' שיא ס"ז

(לא התירו טלטול על דבר המותר אלא במת בלבד, אבל שאר דברים האסורים בטלטול, אסור

לטלטלם על ידי דבר המותר).

[194]

ט"ז סי' שיא סק"ה (דשאני התם בסי' ש"ח, דשרי לטלטלו להדיא לצורך

גופו ומקומו, רק מחמה לצל אסור, בזה מועיל ככר או תינוק, מה שאין כן כאן במנורה

דאפילו לצורך גופו ומקומו אסור). לבוש ס"ה (שלא אמרו דוקא מת מטלטלין על ידי

ככר או תינוק, אלא למעוטי דברים המוקצים מחמת גופם כמת, כגון אבנים וכיוצא בהם ...

אבל כלי, אף על גב דמלאכתו לאיסור, הואיל ותורת כלי עליו שרי לטלטלו אגב אוכלין או

תינוק).

[195] ט"ז

סק"ד (נראה דאין להקל בזה) וסי' שיא סק"ה (אין לסמוך על הקולא דסי'

ש"ח ס"ה). רז"ה מז, א (בעוד שהשום בה מטלטלין אותה, מידי

דהוה אקדרה של בשר מעל גבי כירה, שנוטלין ומחזירין בשבת), והיינו כדעת הפוסקים שלא

להתיר אלא בשום, שהכלי בטל לו (כדלעיל הערה 187 ).

[196] משמעות

שו"ע (שהובאה רק דעת היש מתירים).

ב' דעות אלו הובאו גם לקמן

סע"ג (לענין החזרת גרף של רעי), ומסיים (ויש להחמיר כסברא הראשונה ומכל מקום

במקום הפסד, כגון שהגרף הוא חשוב קצת ויש הפסד אם יניחנו באשפה ויגנב משם, יש

לסמוך על סברא האחרונה).

וכן הוא לקמן סי' שלד סי"ח (ואף

שלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד כמ"ש בסי' שי"א, מכל מקום מפני הפסד

הדליקה הקילו גם כן כמו במת שתהא הארנקי טפלה לדבר המותר שעליה, והרי זה כמציל דבר

המותר בלבדו, ויש לסמוך על זה להקל בדברי סופרים במקום הפסד מרובה).

[197]

כדלקמן סעיף הבא ( הרי זה נולד שנעשה כלי חדש, ומותר בשבת ),

ושם נסמן (הערה 203 ).

וכן הוא לקמן ס"ס (שהנולד מותר

בשבת). סי' תצה סוף סי"ג (ויש אומרים ... כל נולד אסור בין בשבת בין ביום טוב

... ולענין הלכה ... בשבת יש להתיר אפילו נולד, כי כן עיקר).

אמנם יש נולד שהוא מעשה חדש, ולכן

אסור אף בשבת, כדלעיל סי' שה סל"ב (החלב שנחלב בשבת ... אף אם חלבה לתוך

האוכלין ... אסור עד הערב ... מפני שהוא מעשה חדש שנולד בשבת, שדם נעכר ונעשה חלב ...

ואינו דומה לשאר נולד בשבת שמותר, מפני שהיה כבר בעולם מבעוד יום אלא שנשתנה בשבת,

כמו שיתבאר בסי' ש"ח). ובקונטרס אחרון שם סוף ס"ק ב (כדמוכח בתוספות

בשבת שם גבי צואה, דאי לא הוי מאתמול במעיו, לא מהני דעתיה עילויה). ולקמן סי' שי

סי"ט (אין האפר מותר בטלטול אלא כשהוסק מבעוד יום, אבל אם הוסק בשבת, אסור

משום נולד, כמ"ש בסימן תצ"ח). והוא בסי' תצח סכ"ד (ואף המתירים

בנולד, מודים בנולד גדול כזה, דמעשה חדש הוא, שאתמול היה עצים ועכשיו אפר).

[198] מ"א

סקט"ו (והוא הדין אם עכו"ם עושה כלי בשבת).

והיינו כדאמר רב אדא בר אהבה כט,

רע"א (נכרי שחקק קב בבקעת (ביום טוב, דהוה ליה נולד), ישראל מסיקה ביום טוב

... נולד הוא), ופרש"י (איהו לא סבירא ליה אלא כר' שמעון), והיינו כרבי שמעון

שמתיר נולד אפילו ביום טוב. אמנם אנן קיי"ל לאסור ביום טוב, כדלקמן סי' תקא

סי"ב (נכרי שחקק בית קבול בבקעת ביום טוב, הרי עשאה כלי ואין מסיקין בה, מפני

שהוא נולד).

אלא שמזה למדנו לענין שבת

דקיי"ל שנולד מותר, ולכן גם נכרי שעשה כלי חדש בשבת מותר.

*

ואף שנתבאר לעיל סי' רנב סי"ב

(כלים שעשה ... נכרי ... למכור ... אם היא עיר שרובה נכרים מותר ... ללבשם בו ביום

... וכן הדין ביום טוב. ואף שיש להחמיר בנולד ביום טוב ... מכל מקום כאן אין בו

משום נולד הואיל והוא דבר שגמרו בידי אדם).

וכן הוא לקמן סי' תקפו סכ"ה

(כשעשה הנכרי השופר מקרן שלו, דאין בו משום איסור נולד ביום טוב, כיון שבין השמשות

היה הקרן ביד הנכרי והנכרי לא הקצה דעתו מלעשות ממנו שופר, שהרי בידו וברשותו הוא

לעשות ממנו מה שירצה).

מכל מקום נתבאר לקמן סי' שכה ס"ו (ויש אומרים שלא אמרו כל

דבר שגמרו בידי אדם אין בו משום מוקצה, אלא בדבר שהתחלת מלאכת תיקונו כדי לעשותו

ראוי היתה קודם השבת ונגמרה בשבת, כגון נכרי שהתחיל לעשות כלי מערב יום טוב וגמרו

ביום טוב, אין בו משום נולד הואיל וגמרו בידי אדם, כמו שנתבאר בסי' רנ"ב ...

ולענין הלכה יש להחמיר כסברא האחרונה).

וכן הוא לקמן סי' תקיז ס"ה (שבשבת עצמה יש להחמיר שלא

ליקח פת שנאפה בו ביום, אע"פ שאפאו לצורך נכרי, מטעם שנתבאר בסי' שכ"ה).

ולכאורה מיירי הכא לפי אותה דעה, ומיירי כשהתחיל לעשות הכלי

בתוך השבת והיום טוב, ולכן הוי נולד לדעה זו.

*

ואין לומר דמיירי הכא שהנכרי עשה הכלי מחומר ששייך לישראל, וכדלקמן

סי' תקפו סכ"ה (אם עשה נכרי שופר ביום טוב מקרן של ישראל, כיון שבין השמשות

לא היה הקרן עומד לעשות ממנו שופר, שהרי לא היה ברשותו של נכרי, אם כן זה השופר

הוא נולד ביום טוב).

שהרי אם כן עשהו הנכרי לצורך הישראל, ואסור להשתמש בו אף מטעם

איסור אמירה לנכרי. ואפילו אם הנכרי הוא קבלן, הובאו ב' דעות לעיל סי' רנב

סי"א (נכרי שעשה לישראל כלי בשבת בקבלנות ... מותר לו ליהנות ממנו בשבת עצמה

... ויש אוסרים להשתמש בכלי הנגמר בשבת ביד נכרי ... וכן יש לנהוג לכתחלה).

ומה שהוצרכו בשופר לאיסור נולד, היינו כיון שבשופר אין לאסור

משום אמירה לנכרי, כמבואר לקמן סי' תקפו סכ"ד (אם הנכרי עשה ... שופר ביום

טוב, מותר לתקוע בו, ואף על פי שעשה בשביל ישראל. ואין חוששין שמא יאמר הישראל

לנכרי לעשותו, אין חוששין לזה אלא בדבר שיש הנאה לגוף אדם, אבל המצות שלא נתנו

להנאת הגוף אין חוששין שיעבור עבירה כדי לקיים המצוה).

אלא ודאי מיירי הכא בעשה הנכרי בשל

נכרי, לצורך עצמו, אלא שהתחיל בתוך השבת ויום טוב, שלדעה הנ"ל יש בו משום

נולד. וראה

כנישתא דבי רב.

[199] סי"א-ב,

כמועתק לעיל (הערה הקודמת).

[200] ס"ו

(דבר שהיה מוקצה בבין השמשות בעל כרחו של אדם, לא הוקצה לכל השבת כולה ... אף

שהסיח דעתו מהם כשהגיעו בין השמשות). והיינו שאין לאסור משום מוקצה אלא כשדחאו

בידים, כדלקמן שם ס"ד (במה דברים אמורים כשדחאו האדם בידים), וס"ה (אם

נדחה בידי אדם). משא"כ כאן אינו נאסר משום מוקצה " אע"פ

שלא היה דעתו עליו מאתמול ". אבל מכל מקום יש בו משום

נולד, שיש להחמיר בו ביום טוב.

[201]

סוף סי"ג (ולענין הלכה יש להחמיר בנולד ביום טוב, כיון שיש אומרים שאפילו

מוקצה אסור בו). וכן הוא לקמן ס"ס (אבל ביום טוב יש להחמיר בנולד).

[202] כדלקמן סי' תצה סי"ג (ומהו נולד,

דבר שאינו ראוי היום למה שהיה ראוי בבין השמשות, כגון כלי שנשבר בשבת או ביום טוב,

ואינו יכול להשתמש בשבר הכלי מה שהיה יכול להשתמש כשהכלי היה שלם, אלא תשמיש אחר

... שתשמיש זה נולד בשבת או ביום טוב, ואתמול לא היה הכלי עומד ומוכן לתשמיש זה).

[203] משנה

קכד , ב (כל הכלים הניטלין בשבת, שבריהן ניטלין עמהן, ובלבד שיהו עושין מעין

מלאכה (שום מלאכה ואפילו אינה מעין הראשונה, רש"י), שברי עריבה לכסות בהן את

פי החבית, שברי זכוכית לכסות בהן את פי הפך. רבי יהודה אומר בלבד שיהו עושין מעין

מלאכתן). ובמסקנת הגמרא שם (מחלוקת שנשברו בשבת, דמר סבר מוכן הוא (כיון דראוי

לשום מלאכה, רש"י) ומר סבר נולד הוא (דמאתמול לאו להאי מלאכה הוה) ... הא רבי

יהודה (דאית ליה מוקצה ונולד, רש"י) הא רבי שמעון (דלית ליה מוקצה ולית ליה

נולד, רש"י)). וראה לעיל (הערה 15 ).

רי"ף מח, ב (הלכתא כסתם). רמב"ם

פכ"ה הי"ב (כל הכלים הניטלין בשבת שנשברו, בין קודם השבת בין בשבת,

שבריהן נטלין. והוא שיהיו שבריהן עושין מעין מלאכתן, כיצד שברי עריבה לכסות בהן את

פי החבית, שברי זכוכית לכסות בהן את פי הפך, וכן כל כיוצא בזה). מ"מ שם (ופסקו

בהלכות כתנא קמא, וכן דעת רבינו, וכן עיקר). טור ושו"ע ס"ו (כל הכלים

שנשברו, אפילו בשבת, מותר לטלטל שבריהם. ובלבד שיהיו ראוים לשום מלאכה, כגון שברי

עריבה לכסות בה החבית ושברי זכוכית לכסות בה פי הפך). וראה גם לעיל סעיף הקודם

(והערות 197 - 198 ).

וטעם החילוק בין שברי עריבה לבין

שברי כלי זכוכית, ראה לקמן סכ"ט (והערה 232 ).

*

זה שנתבאר כאן, שמועיל מה שהוא ראוי

לכסות בו כלים, הוא דוקא בשברי כלים, וכלים מוקצים מחמת מיאוס וכיו"ב, אבל לא

באבנים וכיו"ב. סיכום כללי הלכה זו – לעיל ס"ב (הערה 27 ).

[204] עיין

ט"ז סק"ה (קשה דהא רבא אמר בהדיא בפרק נוטל דף קמ"ג דאין

מסיקין בשברי כלים ... וצריך לומר דאלו הפוסקים סבירא להו דלאו הא בהא תליא ... למאי

דאוקמיה שנשברה בשבת ... שהן עצמם מוכנים הם, שהם עצמן ראוים למלאכה, אף על פי

שאינו מלאכתו ראשונה, ולא מקרי נולד), וצ"ע .

ונתבארה הלכה זו לקמן סי' תקא

סי"א (כבר נתבאר שיש להחמיר בנולד ביום טוב, לפיכך כלים שנשברו ביום טוב ...

אין מסיקין בהן, מפני שהן נולד ואסורין בטלטול).

[205] גמרא

שם (אבל מערב שבת דברי הכל מותרין, הואיל והוכנו למלאכה מבעוד יום).

והיינו אפילו לענין שבת, למאן דאסר

נולד בשבת. ולדידן שאוסרים נולד רק ביום טוב, היינו כשנשברו בערב יום טוב.

אלא שביום טוב כן הוא אף אם אין

השברים ראויים לשום מלאכה, רק להסקה, כדלקמן סכ"ו (והערה 211 ).

[206]

שבזה מודה רבי יהודה במשנה שם (רבי יהודה אומר בלבד שיהו עושין מעין מלאכתן, שברי

עריבה לצוק לתוכן מקפה (עבה, דומיא דעיסה מעורבת במים, רש"י), ושל זכוכית

לצוק לתוכן שמן). מ"א ס"ק טו (ולמאן דאמר נולד אסור, בעינן שיהא ראוי

למלאכתו ראשונה, כגון שברי עריבה לצוק לתוכה מקפה ושל זכוכית לצוק לתוכה שמן).

[207] משנה שם (ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה),

ופרש"י (שום מלאכה).

[208]

רמב"ן במלחמות נט, ב (אינם ראויין לכלום, ואין תורת כלי ... עליהם, דומים

לכלים שנשברו ואין עושין מעין מלאכה כלל, שאסורין בשבת, ומודה בהם רבי שמעון).

[209] רמב"ם שם (אבל אם אין השברים ראויין למלאכה כלל, אסור לטלטלן). טור ושו"ע ס"ו

(אבל אם אינם ראוים לשום מלאכה, לא).

[210] בציונים

שלפנינו בא להוכיח, מה שנתבאר לקמן סכ"ט ( חתיכת חרס

שנשברה מכלי, בין בחול בין בשבת, והיא ראויה לכסות בה כלי, מותר לטלטלה, ואפילו

במקום שאין כלים מצויים שם לכסותם בה, כגון שמונחת ברשות הרבים), ומה שנתבאר לקמן

סמ"ג ( ואם נפסקה אחת מהן, אי אפשר לילך בו עד שיתקננו.

ואעפ"כ מותר לטלטלו, אף אם נפסקה עם מקום קביעותה, מפני שעדיין יש תורת כלי

עליו, הואיל והוא ראוי לחזור ולתקנו ).

וכן יתבארו לפי זה ההלכות דלקמן

סל"ג ( פתילה שלימה, אפילו נדלקה כבר בחול או בשבת שעברה, היא

נקראת כלי), וסל"ד (כל הכלים ש...נתפרקו הדלתות מהם ... לא נפקע מהם שם כלי

שהיה עליהן, הואיל וראויות להחזירן ולחברן אל הכלים).

והיא הקדמה כללית לבאר יסוד ההלכה

של שברי כלים אלו, שאף שאין משתמשים בהם בשבת, משתמשים בהם אחר השבת:

על דרך רש"י

בגמרא שם ד"ה בחצר (דשכיחי בה כלים, שהחרס הזה ראוי להם לכיסוי), וד"ה

ורבא (כיון דבחצר כלי הוא, בעלמא נמי לא פקע שם כלי מיניה), וד"ה לדידי (ואע"ג

דלא שכיח, הרי שם כלי עליו בחצר), ור"ן מח, ב ד"ה חרס (משום

דבחצר שכיחי כלים, והחרס ראוי להם לכסוי, הלכך תורת כסוי כלי עליהן, וברשות הרבים

נמי לא פקע שם כלי מיניה).

וטור ושו"ע

ס"ז גבי חרס (חתיכת חרס שנשברה בחול מכלי וראויה לכסות בה כלי, מותר

לטלטלה אפילו במקום שאין כלים מצויים שם לכסותם בה. ואם זרקה לאשפה מבעוד יום,

אסור לטלטלה), אשר כן הוא גם אם "נשברה בשבת". ומה שכתבו "שנשברה

בחול", הוא כמבואר בד"מ ס"ק ד, ומ"א ס"ק יז (והוא הדין

שנשבר בשבת ... אלא דנקט בחול משום סיפא דזרקה לאשפה מבעוד יום, דאם זרקה בשבת שרי

לטלטלה, כיון שבין השמשות היה תורת כלי עליה), וכדלקמן סל"א (אבל אם זרקה

לאשפה בשבת מותר לטלטלה, הואיל והיה עליה תורת כלי בבין השמשות שהוא תחלת כניסת

השבת).

וב"י גבי סנדל ד"ה

ומ"ש ובחצר (וכשנפסק הפנימי, ראוי הוא לתקנו), וכן הוא לקמן סמ"ג (סנדלים

שבימיהם היו להם שתי רצועות קבועות ... ואם נפסקה אחת מהן, אי אפשר לילך בו עד

שיתקננו. ואעפ"כ מותר לטלטלו, אף אם נפסקה עם מקום קביעותה, מפני שעדיין יש

תורת כלי עליו, הואיל והוא ראוי לחזור ולתקנו), ונתבאר שם (הערה 323 ).

ומ"א סס"ק [י]"ז (ולדינא

אין חילוק, דאפילו ברשות הרבים שרי, אלא אם כן זרקה לאשפה מבעוד יום). ודו"ק .

שמכל זה למדנו, שאף שבר כלי שאי

אפשר להשתמש בו בשבת, שהרי הוא מונח ברשות הרבים " שאין כלים

מצויים שם לכסותם בה" , ואי אפשר להביאו בשבת לחצר (רשות

היחיד) שיהי' אפשר לכסות בו כלים. מכל מקום סגי במה שאפשר לכסות בו כלים בחצר

(ואחר השבת יהי' אפשר להביאו לחצר לכסות בו כלים); ואף סנדל קרוע שאי אפשר לתקנו

בשבת. מכל מקום יש עליו תורת כלי, כיון שהוא הי' כלי, ויחזור להיות כלי, כשיתקנוהו

אחר השבת.

וכן לקמן סל"ג ( פתילה

שלימה, אפילו נדלקה כבר בחול או בשבת שעברה, היא נקראת כלי), וסל"ד (לא נפקע

מהם שם כלי שהיה עליהן, הואיל וראויות להחזירן ולחברן אל הכלים), וסמ"ג (מפני

שעדיין יש תורת כלי עליו הואיל והוא ראוי לחזור ולתקנו). אף שאי אפשר להשתמש בהם

בשבת. מכל מקום נקראות כלי גם בשבת, כיון שיחזור ויתקנם וישתמש בהם

אחר השבת (ראה לקמן שם הערות 251 . 263 . 323 ).

*

ואף שלענין אסורי אכילה והנאה נתבאר

לעיל ס"ט (ובכלל מוקצה זה הוא כל מאכלות האסורות בהנאה, שאינו יכול להאכילן

אפילו לכלבים ... ואפילו אין איסורן אלא בו ביום בלבד, כגון טבל שיכול לתקנו

במוצאי שבת ולאכלו). ונתבאר לקמן סוף ספ"ה (ותורת אוכל עדיף מתורת כלי).

מכל מקום מועיל לענין שברי כלים, מה

שכבר היו כלים לפני השבת, ויחזרו להיות כלים כשיתקנום אחר השבת.

[211] כדלקמן

סי' תקא סט"ו (כלי שנשבר מערב יום טוב ואין עליו תאר כלי, מותר

להסיקו ביום טוב, שהרי הוא כבר מוכן ועומד להסקה).

[212] היינו אם הם יבשים שראוים להסקה, כדלקמן

סי' תקב ס"ח (במה דברים אמורים כשהוא יבש, דראוי להסקה, אבל אם הוא רטוב

שאינו ראוי להסקה).

[213] שתי

דעות בזה הובאו לקמן סי' תקב ס"ח (ולא התירו לטלטל עצים אלא להסקה בלבד, לפי

שהן עומדין ומיוחדין לכך, אבל שלא לצורך הסקה אסור לטלטלן אפילו לצורך גופן ומקומן,

מפני שאין עליהם תורת כלי כלל ... ויש אומרים דעצים יבשים כיון שהן ראויים להסקה,

הרי הן מוכנים ליום טוב, ואין עליהם דין מוקצה, ומותר לטלטלן אפילו שלא לצורך הסקה),

וסי' תמו בקונטרס אחרון סק"ג (דעצים אין תורת כלי עליהם אפילו ביום טוב,

והיינו כדעת הר"ן בפרק ד' דביצה שהביא הבית יוסף סימן תק"ב. אבל התוספות

והרא"ש חולקין על זה, וכן פסק הטור ורש"ל וט"ז, דיש תורת כלי על

עצים ביום טוב, ומותר לטלטלן).

[214]

משנה קכד, ב (כל הכלים הניטלין בשבת, שבריהן ניטלין עמהן). רמב"ם פכ"ה

הי"ב (כל הכלים הניטלין בשבת שנשברו).

[215] מ"א ס"ק יט (כלים המוקצים שנשברו בשבת, אף על גב דעכשיו אין מוקצים,

אסורים).

[216] ממ"ש

מ"א שם צ"ע . וראה מראי מקומות וציונים. כנישתא דבי רב.

[217] עיין

במ"ש סי' שי ס"ד (כל דבר שהיה אסור בטלטול בבין השמשות, ובשבת הלך

לו הדבר הגורם לו האיסור ... אסור לטלטלו כל השבת כולה. במה דברים אמורים כשדחאו

האדם בידים, דהיינו שהאדם גרם לו האיסור בידים).

וראה לעיל (הערה 65 ).

[218] ארחות

חיים הל' שבת אות שסא (ויש אומרים שאע"פ שאינן ראויין למלאכה כלל ניטלין,

אם הם במקום הנזק, כגון על השלחן או באמצע הבית מותר לפנותן, מידי דהוה אקוץ

בכרמלית). רמ"א ס"ו (ואם נשברו במקום שיכולים להזיק, כגון זכוכית שנשברה

על השלחן או במקום שהולכין, מותר לטלטל השברים כדי לפנותן שלא יוזקו בהם).

ואם אפשר להעבירו משם בטלטול מן

הצד, נתבאר לקמן סי' תקיח ס"ה (לקח עץ חד כעין שפוד וצלה בו באקראי בעלמא,

אחר גמר הצלייה שומטו מלפניו בגרירה ובטלטול מן הצד, עד שמעבירו מלפניו לקרן זוית

כדי שלא יוזקו בו ... שפוד זה לאחר שגמרו בו מלאכתו אין עליו תורת כלי כלל).

[219] עיין

שו"ע סי"ח (קוץ המונח ברשות הרבים, מותר לטלטלו ... משום

דחיישינן שמא יוזקו בו רבים, ובמקום הזיקא דרבים לא גזור רבנן שבות).

והיינו שאף שכאן כתבו סתם, שבמקום

הזיקא יש להתיר. מכל מקום למד זאת הארחות חיים מדין קוץ, ולענין קוץ נתפרש דהיינו

דוקא "במקום הזיקא דרבים". וכן הוא לקמן סמ"ט (ובמקום היזק רבים),

וסי' שלד סכ"ט (שבמקום היזק הגוף של רבים לא גזרו).

אבל ראה לקמן סי' שטז סי"ז

(התירו חכמים לגמרי מפני חשש היזק הגוף), וסכ"ב (שבמקום היזק הגוף לא גזרו).

ו ראה מחשבת

חיים ע' קצד. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר. כנישתא דבי רב.

שבת כהלכה פכ"ט ביאורים ז.

[220] אף

שהוא חמור מאיסור מוקצה. אבל ראה לעיל סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק יד (דמוקצה

חמיר מכרמלית), ושם נסמן (הערה תקלז). וראה גם לקמן סי' שיא ס"ג (והערה 794 ). סי' שיב ס"ד (והערה 891 ).

[221]

סעיף מט (קוץ המונח ברשות הרבים מותר לטלטלו פחות פחות מד' אמות, עד שיסלקנו לצדי

רשות הרבים, ובכרמלית מטלטלו כדרכו אפילו הרבה בעקירה אחת, מפני שיש לחוש שמא

יזוקו בה רבים, ובמקום היזק רבים לא גזרו על שבות טלטול ד' אמות בכרמלית, או פחות

פחות מד' אמות ברשות הרבים, וטלטול מוקצה).

[222] מ"א

סקט"ז (אבל אם הוא של חרס אסור לפנותן).

[223] מ"א שם ( ואעפ"י

שדורס עליהן ברגלים ומשברן ... דליכא איסורא בשבירתן).

ואף אם הם שברי כלי חרס שנדבקו בזפת,

אין בו איסור שבירה, כדלקמן סי' שיד ס"א (חבית של חרס ... שנשברה ודיבק שבריה

בזפת מותר לשברה בשבת ... ואין בה משום סתירה ... ובלבד שלא יתכוין לנקבה נקב יפה

שיהא לה לפתח נאה, שאם כן הרי הוא מתקן כלי וחייב משום מכה בפטיש כמו שיתבאר, אבל

כשאינו מתכוין לכך מותר).

ומה שאין אוסרים מטעם פסיק רישיה,

יתבאר לקמן סםש (הערה 1076 ).

[224] משמעות

רש"י קכד סוע"ב , על הא דאמרינן התם (ולא יספות ממנה שבר

לכסות בה את הכלי ולסמוך בה כרעי המטה), פירש"י (יתקן, להתיר בליטותיו

ועוקציו בשבת, דעביד כלי, והוי מכה בפטיש).

וכן הוא לקמן סנ"ה (אסור לתלוש

ענף מן המכבדת שמכבדים בה הבית ... כל דבר שמתקנו להשתמש איזה תשמיש יש בו איסור

משום תיקון כלי, כמו שיתבאר בסי' ש"מ), וספ"ב (כלי שנתרועע לא יתלוש

ממנה חרס לכסות בו או לסמוך בו, מפני שהוא כמתקן כלי, שכל דבר שמתקנו בשבת להשתמש

בו איזה תשמיש, יש בו משום תיקון כלי, כמו שיתבאר בסימן ש"מ).

סי' שיד סי"א (שכל דבר שמתקנו

בשבת שיהיה ראוי להשתמש בו איזה תשמיש, יש בו משום תיקון כלי, כמו שיתבאר בסי'

ש"מ), וסט"ז (מותר לחתכו לכתחלה ... דבר שאין בו תיקון כלי בחתיכתו,

וכמו שיתבאר בסי' ש"מ).

ושו"ע סי' שכב ס"ד ( אוכלי

בהמה אין בהם משום תיקון כלי, לפיכך מותר לקטום ... אבל קיסם שאינו אוכל בהמה,

אפילו ליטלו כדי לחצוץ בו שיניו, אסור ).

וסי' שמ סי"ז

(אם על ידי זה מתקנו להשתמש בו איזה תשמיש, חייב משום תיקון כלי ... לפיכך אין

שוברין את החרס ואין קורעין את הנייר המותרים בטלטול כדי להשתמש בהם איזה תשמיש,

מפני שהוא כמתקן כלי, עיין סי' תק"ח).

ותק"ח ס"ב

(לא יחתוך חתיכת נייר כדי לשרותה במים וליתנה תחת הדג על גבי האסכלה כדי שלא ישרף

הדג, וכן לא ישבור חתיכת חרס כדי ליתנה תחת הדג, וכן לא יפצע את הקנה ליתן קרום

שלו תחת הדג, וכן אין פוצעין את הקנה לעשותו כמין שפוד לצלות בו, לפי שכל שהוא

עושה ומתקן דבר הראוי להשתמש בו, הרי זה כמתקן כלי ביום טוב).

ומקור הלכה זו במשנה ביצה לב, ב (אין

שוברין את החרס ואין חותכין הנייר לצלות בו מליח), ובגמרא שם (משום דמתקן כלי),

וברייתא שם לד, א (אין מפצעין את הקנה לצלות בו מליח), ופרש"י (דכל מידי

דעביד להשתמש בו הוי תקון כלי).

והטעם לזה הוא, כי מלאכת מכה בפטיש אינה

עצם עשיית הכלי, כי אם סיום הכנתו להשתמשות , בין אם הוא כלי או לאו.

[225]

סי"ז, כמועתק לעיל.

[226]

רב נחמן אמר שמואל קכד, ב (חרס קטנה מותר לטלטל). טור ושו"ע ס"ז

(חתיכת חרס שנשברה בחול מכלי, וראויה לכסות בה כלי, מותר לטלטלה).

[227]

ד"מ אות ד (הא דנקט נשברה בחול לאו דוקא). ט"ז סק"ו (אפילו

בשבת מותר). מ"א סקי"ז (שנשברה בחול, והוא הדין שנשבר בשבת). ונתבאר

לעיל (הערה 210 ).

[228]

רש"י שם ד"ה בחצר (שהחרס הזה ראוי להם לכיסוי, ותורת כלי עליו). טור

ושו"ע שם (וראויה לכסות בה כלי).

וכן הוא לקמן סי' שיב ס"ח

(מפני שיש תורת כלי עליה, שראויה לכסות בה פי הכלים).

[229] כדלקמן סי' שמט ס"ב (תוך ד' מותר

לכתחילה, אפילו ליטול מתחלת ד' ולהניח בסוף ד'. רק שלא יוציא חוץ לד').

[230] רבא

שם (ואפילו ברשות הרבים). ופרש"י (כיון דבחצר כלי הוא, בעלמא נמי לא פקע שם

כלי מיניה). רמב"ם פכ"ו ה"ג (חרס קטנה מותר לטלטלה אפילו ברשות הרבים,

הואיל וראויה היא בחצר לכסות בה פי כלי קטן). מ"א סוף סקי"ז (ולדינא אין

חילוק, דאפילו ברשות הרבים שרי). ונתבאר לעיל (הערה 210 ).

[231] משנה

קכד, ב (שברי עריבה לכסות בהן את פי החבית, שברי זכוכית לכסות בהן את פי הפך). רשב"א

קכה, א (דפחות מכאן אינן ראויין כלל, וסתמא אדם זורקן לאשפה ... כשברי עריבה שאין

בה כדי לכסות פי החבית).

[232] עיין

מ"א סקכ"ד (דדוקא בשברי כלים דרגילין להשתמש בהם תשמיש אחר

שרי לטלטלם, משא"כ במחט דרגילין לזורקו בין הגרוטאות כשנשברה).

וכן הוא לקמן סל"ט ( ואינה

דומה לשברי שאר כלים שמותרים בטלטול, הואיל וראוים לתשמיש אחר, ומחט זו שניטל חודה

או חורה ראויה גם כן לתשמיש אחר, כגון ליטול בה את הקוץ. מכל מקום אין רגילות כלל

לייחד אותה לתשמיש, אלא דרכו של אדם לזורקה בין גרוטאות (פירוש שברי מתכות),

משא"כ בשברי שאר כלים שרגילים לייחדם לתשמיש אחר, לכן לא נפקע שם כלי מהם).

והיינו דלא סגי במה ש"ראויים

לכיסוי פי חבית", אלא צריך שגם "דרך הוא לפעמים לייחדה לכיסוי פי

כלי".

וגם במקומות שנכתב סתם שראוים

לכיסוי, הכוונה היא שדרך לפעמים לייחדם לזה, כדלקמן סל"ב ( שאם

ראוי לכסות בו כלי יש תורת כלי עליו), וסנ"ח (מותר לטלטלן מפני שראויין להסמך

ולשבת עליהם ויש תורת כלי עליהם).

יוצא אם כן שבזמנינו, שאין רגילים

לייחד שברי כלים לכיסוי כלים, ודרך לזורקם לאשפה, לכאורה אין לטלטלם בכל אופן. ראה

ברכת השבת ע' קב. כנישתא דבי רב. שבת כהלכה פכ"ג הערה סו.

סיכום הלכה זו, לעיל (הערה 27 ).

[233] דאם

לא כן מאי רבותא דשמואל , דאמר שם (חרס קטנה מותר לטלטל), אלא ודאי קטנה אתי

לאשמועינן .

[234] רמב"ם

שם (חרס קטנה מותר לטלטלה ... הואיל וראויה היא ... לכסות בה פי כלי קטן).

[235] ברייתא

קכד, סע"ב (ואם זרקה באשפה אסור ... אם זרקה מבעוד יום לאשפה אסורה),

ופרש"י (גלי דעתיה מאתמול דלאו מנא הוא). טור ושו"ע ס"ז (ואם זרקה

לאשפה מבעוד יום, אסור לטלטלה, כיון שבטלה מהיות עוד כלי).

וכן הוא לקמן ס"מ (ואם זרקן

לאשפה מבעוד יום, אסור לטלטלן, כמו שנתבאר למעלה בשברי שאר כלים), ושם נסמן (הערה 303 ). סמ"א ( אלא אם כן זרקום הבעלים

לאשפה מבעוד יום), ושם נסמן (הערה 309 ).

[236] כדלקמן סמ"א ( מפני

שנעשו כאילו זרקו אותן בעליהן לאשפה ).

[237]

ר"ן (כא, סע"א) ד"ה ומהא (דמוקצה לעשירים מוקצה, ואפילו עניים אין

מטלטלין אותו, שכבר הוקצה מדעתו של בעל הבית העשיר, ולא בעיא שיהא מוקצה לכל). רמ"א

ס"ז (ואפילו חזי לעני, הואיל והקצוהו הבעלים שלו, אף על פי שהם עשירים,

דמוקצה לעשיר הוי מוקצה לעני).

[238]

סמ"א (מטלניות של עשירים שהן פחות מג' טפחים על ג' טפחים, אסורות אף לכל

העניים שבעולם, שכיון שהוקצו לבעליהן העשירים מפני שאינן ראויות להם, הוקצו לכל

העולם, מפני שנעשו כאילו זרקו אותן בעליהן לאשפה. וכן הדין בכל כיוצא בזה), וספ"ט

(ואם דבר זה הוא של עשיר, אסור בטלטול אף לכל העניים שבעולם, שמתוך שהוקצה לבעליו

הוקצה לכל העולם).

[239] רב

פפא קכד, סע"ב (מתקיף לה רב פפא אלא מעתה זריק ליה לגלימיה (בשבת, לאשפה,

רש"י), הכי נמי דאסור), בתמיה.

[240]

מ"מ פכ"ו ה"ג (אבל זרקה בשבת, כיון שבין השמשות היה תורת כלי עליה,

מותר). מ"א סקי"ז (דאם זרקה בשבת שרי לטלטלה, כיון שבין השמשות

היה תורת כלי עליה).

ובהגהות מהרי"ב עה"ג בסוף

הסעיף: לא פקע שוב ממנה תורת כלי.

ואף שאם נשבר בשבת בטל ממנה תורת

כלי, כדלעיל סכ"ו ( ואם אין השברים ראויים לשום מלאכה, הרי הם מוקצה גמור,

לפי שאין תורת כלי עליהם כלל ואסור לטלטלם בשבת, בין שנשברו בשבת בין שנשברו

בחול).

מכל מקום אין האדם יכול לבטלו מתורת

כלי בשבת על ידי זריקתו לאשפה.

[241] נתבאר לעיל סי'

רעא בקונטרס אחרון ס"ק ג (בבין השמשות ... שהוא התחלת השבת ... ומהאי טעמא כל

מוקצה דאתקצאי בבין השמשות אתקצאי לכולה יומא, וכן בעירובי תחומין ועירובי חצרות,

הכל תלוי בבין השמשות, מפני שהוא התחלת השבת) , ולקמן

סי' שי ס"ד (שכיון שבבין השמשות שהוא תחלת כניסת השבת היה מוקצה ... הוקצה

לכל השבת כולה). וראה לעיל ס"ז (והערה 66 ).

[242] וכן

מועיל בכלי שמלאכתו לאיסור שמוקצה מחמת מיאוס, כדלעיל ס"ב (כגון נר אפילו של

מתכת שהדליקו בו נפט אעפ"כ אין לו דין מוקצה להאסר בטלטול אלא מותר לטלטלו

כשאר כלי שמלאכתו לאיסור מפני שמכל מקום ראוי הוא לכסות בו כלים), ושם נסמן (הערה 28 ).

סיכום פרטי הלכה זו, לעיל (הערה 27 ).

[243] רב

אויא מו , סע"א (אלא מעתה כל צרורות שבחצר מטלטלין הואיל וחזיא לכסויי בהו

מנא. אמר ליה הא איכא תורת כלי עליה הני ליכא תורת כלי עליה). רשב"א קכד, ב

ד"ה חרס (ודוקא חרס דאתי משיורי כלים, אבל אבן דלא אתיא משיורי כלים, לא).

מ"מ שם (כתבו המפרשים ז"ל ודוקא חרס דאתי משברי כלים, אבל אבן דלא אתי

משברי כלים, לא, ופשוט הוא). שו"ע ס"ז (ודוקא חתיכת חרס משום דאתיא

משברי כלי, אבל דבר שאין בו שייכות כלי, כגון צרורות או אבנים, אף על פי שראויים

לכסות בהם כלי, אסור לטלטלם).

וכן הוא לעיל סכ"ד (שברי עריבה

לכסות בהם פי חבית), ושם נסמן (הערה 203 ).

ואף שנתבאר לקמן סל"ט (מחט

חדשה שלא ניקבה עדיין, מותר לטלטלה לצורך גופה, לפי שלפעמים אדם נמלך עליה ומניחה

כך בלא נקב ומייחדה לנטילת קוץ, לכן יש תורת כלי עליה אף שעדיין לא יחדה),

וסנ"ח (עורות בין עבודין בין שאינן עבודין, מותר לטלטלן, מפני שראויין להסמך

ולשבת עליהם, ויש תורת כלי עליהם), וסנ"ט ( נסרים של

בעל הבית, מותר לטלטלם ).

היינו כיון שהכינו את המחט והעורות

לעשות מהם כלים (מחט או נעלים), ודרך לייחדם לנטילת קוץ ולישיבה. משא"כ

"כל דבר שאין בו שייכות כלי גמור". ונתבאר לקמן שם (הערה 408 ).

וראה קובץ דברי תורה ח"ג ע' מ.

יגדיל תורה (נ.י.) חמ"ה ע' קט. כנישתא דבי רב.

[244]

מרדכי ביצה רמז תרמה (עץ ואבן, אפילו אם הוא צריך לגופו או למקומו אינו יכול ליטלו

בשבת, מאחר שאינו כלי). רמ"א סוף ס"ז (וכל דבר שאינו כלי כלל, אסור

לטלטלו אפילו לצורך גופו, כל שכן לצורך מקומו).

[245]

סעיף ח ( ואפילו דבר שהוא ראוי להשתמש בו איזה תשמיש המותר בשבת, כגון

אבנים שראויין לפצוע בהן אגוזים, וצרורות שראויות לכסות בהן כלים וכל כיוצא בהם,

כיון שאין תורת כלי עליהם אסור לטלטלם, אפילו לצורך גופם ומקומם) .

וכן הוא לקמן ספ"ה (שכל צרורות

ואבנים שהם ראויים לכיסוי כלים, ואעפ"כ אין עליהם תורת כלי על ידי כך, אלא אם

כן ייחדם לכך כמו שנתבאר למעלה).

[246] ט"ז

סק"ז (פשוט דהוא הדין חתיכת עץ שאינו כלי, שאסור לטלטלו אפילו לצורך גופו,

כגון לתקוע אותו במקום בריח לדלת ... והוא הדין אם רוצה לסמוך בו איזה דף שישכב

עליו, ורבים נכשלים בזה. אבל על ידי עכו"ם שרי בכל איסור טלטול מוקצה, כמ"ש

סימן רע"ו ס"ג לענין טלטול נר).

[247]

ס"ט-י (אבל לומר לנכרי שיביא לו נר הדלוק כבר במקום אחר יש מתירים ... במה

דברים אמורים כשמביאו לכאן כדי ליהנות כאן לאורו, או מפני שצריך למקום שהיה הנר

עומד שם, אבל אסור לטלטל על ידי נכרי כדי להצניעו כדי שלא יגנב).

[248] ברייתא מז ,

א (ושוין (ר' יהודה ורבי שמעון שנחלקו בנר ישן, רש"י), שאם יש בה שברי פתילה

שאסור לטלטל). תוס' שם ד"ה הנח (דשברי פתילה הוי שברי כלים ודמי לצרורות).

מ"א ס"ק יח (וכן כתבו התוס' ... שברי פתילה מקרי צרורות).

וראה גם לקמן סי' תקא סי"ח (שיורי

הלפידים, כיון שאין ראויים להסקה ביום טוב, אסור לטלטלם אפילו לצורך גופן ומקומן,

לפי שאין עליהם תורת כלי כלל).

[249] כדלעיל סעיף הקודם ( אפילו

לצורך גופם ומקומם ), ולעיל ס"ח (אבנים ... אסור לטלטלם אפילו לצורך

גופם ומקומם).

[250] שאף

אם כבר הדליקו בה ואינה שלימה ממש, עדיין ראויה ועומדת להדלקה, כדלקמן סי' תקא

סי"ח (והפתילות שנדלקו וכבו ... יותר נוחים להדליק כשנדלקו כבר פעם אחת וכבו,

שהאור נאחז בהן היטב). וכדלעיל סי' רסד סי"ד (נהגו הנשים להדליק הפתילה

ולכבותה, כדי שתהיה מחורכת קודם שתדליקנה לשם מצוה, כדי שתאחז בה האור יפה).

[251] תוס'

שם (אבל פתילה שלימה, שהיא כלי, הוה שרי, אי לאו דנעשה בסיס לדבר האסור). הובא ב תרומת

הדשן סי' פא (בתוס' פרק כירה דקאמר הנח לנר ופתילה, איתא להדיא דפתילה שלימה

חשיב כלי). שהובא ב ב"י סי' תקיד ד"ה וכתוב בתרומת הדשן. ומ"א

סוס"י תקא ס"ק טז (דפתילה כלי הוא), וכאן ס"ק יח (ופתילה מקרי

כלי, כמ"ש הב"י סי' תקי"ד בשם תרומת הדשן. ועיין מה שכתבתי

סוס"י תק"א. וכן כתבו התוס' בשבת דף מ"ז דפתילה שלימה מקרי כלי).

וכן הוא לקמן סי' תקיד ס"כ ( אסור לעשות פתילה,

דהיינו שאסור לגדלה לכתחלה ביום טוב, מפני שהוא מתקן כלי). סי' תקא סי"ח ( וכיון שאסור להדליקן ביום טוב, יש על שיורי

הפתילה דין כלי שמלאכתו לאיסור, שאין לטלטלו כי אם לצורך גופו או מקומו, כמ"ש

בסי' ש"ח).

ואף שאינה ראויה בשבת להדלקה ולשום השתמשות, אלא אחר השבת. מכל

מקום, כיון שהיתה כלי קודם השבת, ותחזור להיות כלי אחר השבת, נשאר עליה תורת כלי

גם בשבת. ונתבאר לעיל (הערה 210 ).

וראה קובץ דברי תורה ח"ג ע' מא. יגדיל תורה (נ.י.)

חמ"ה ע' קי.

*

וכל זה בשיורי פתילה, משא"כ שיורי לפידים הם מוקצה גמור,

כדלקמן שם ( אבל שיורי

הלפידים, כיון שאין ראויים להסקה ביום טוב, אסור לטלטלם אפילו לצורך גופן ומקומן,

לפי שאין עליהם תורת כלי כלל).

והיינו

כיון שהלפיד, שהוא בקעת של עץ, אין עליו תורת כלי כלל, כדלקמן סי' תקב ס"ח (ולא

התירו לטלטל עצים אלא להסקה בלבד, לפי שהן עומדין ומיוחדין לכך, אבל שלא לצורך

הסקה, אסור לטלטלן אפילו לצורך גופן ומקומן, מפני שאין עליהם תורת כלי כלל).

ואפילו

לדעה המתרת שם (ויש אומרים דעצים יבשים כיון שהן ראויים להסקה הרי הן מוכנים ליום

טוב, ואין עליהם דין מוקצה, ומותר לטלטלן אפילו שלא לצורך הסקה ושלא לצורך צלייה),

מכל מקום אין עליהם תורת כלי.

ולכן

במקום שהלפיד אינו ראוי להסקה, הוא מוקצה גמור.

[252]

מ"א ס"ק יח (ואם כן מותר לטלטל פתילה שלימה לצורך גופו ולצורך מקומו).

[253]

סעיף א (נר שהדליקו בו מבעוד יום ודלק עד לאחר שחשכה, אף על פי שכבה אחר כך, אסור

לטלטלו כל השבת כולה, אפילו לצורך גופו או לצורך מקומו. ואינו דומה לשאר כלי

שמלאכתו לאיסור שמותר לטלטלו לצורך גופו או לצורך מקומו כמו שיתבאר בסי' ש"ח,

לפי שבבין השמשות כשהיה הנר דולק היה אסור בטלטול אפילו לצורך גופו ומקומו, מפני

שהיה בסיס לשלהבת הדולקת בו, שהיא מוקצה, ונעשה הנר מוקצה כמוה).

[254] רשב"[ש] [רבי שמעון בן הרשב"ש], בשו"ת יכין ובועז ח"ב סי' ו (שהמכניס

בנו הפעם הראשונה לבית הכנסת, יבא הנער עם נר שעוה, אחד שבת ואחד יום טוב ... אין

איסור בדבר ... כי כל דבר שאסור לטלטלו בשבת, אם הכינן מערב שבת או אם חשב עליו

מותר בשבת ... כי בודאי מערב שבת חשבו להביא). הובא ב ב"י ד"ה כתב

בנו של הרשב"ץ.

ואף שחלק עליו בב"י שם (ולי

אין הנדון דומה לראיה, דשאני התם שהן ראויין להשתמש בהן בשבת, מה שאין כן בנר של

שעוה). וראה מה שדן בזה לקמן סי' תצה בקונטרס אחרון ס"ק ח.

מכל מקום מסיק המ"א שם (דמכאן

מרגלא בפומיה דאינשי דמותר לטלטל נר שלם של חלב או של שעוה). והיינו שאף שהמחשבה

אינה מועלת כאן, מכל מקום יש לנר השעוה דין פתילה, שנתבאר לעיל שיש לה דין כלי,

אלא שהוא כלי שמלאכתו לאיסור.

[255] אלא

שאם מטלטל את הנר להדלקה במוצאי שבת, יש גם איסור הכנה משבת לחול, כדלעיל סי' רנד

ס"י (שאסור להכין משבת לחול, אפילו בענין שאין בו שום סרך מלאכה אלא טלטול

בעלמא, כגון להביא יין מהמרתף לבית בשבת לצורך הבדלה במוצאי שבת). וראה מראי

מקומות וציונים. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[256] אלא שאם הוא נותן לו את הנר כדי

שידליקנה לצורך עצמו, יש בזה גם איסור אמירה לנכרי, כדלעיל סי' שז סל"ה (אסור

לישראל לומר לו טול כלים אלו או חפץ זה ועשה בו מלאכתך בשבת ... הרי זה נראה

כשלוחו אף שהוא מתכוין במלאכתו להנאת עצמו).

[257] מ"א

שם (ומכל מקום טועין הן, דאינו מותר אלא כשצריך לו לדבר היתר). וכדלעיל לענין

פתילה, ש" דינה ככלי שמלאכתו לאיסור".

בשו"ת יכין ובועז מיירי במנהג

שהתינוק מביא ותורם נר שעוה לבית הכנסת. אלא שזה אינו רגיל בזמנינו. לכן הביא דוגמאות

אחרות, שהוא לצורך הדלקת מוצאי שבת, או לצורך נכרי שידליקנה לעצמו.

ושלשתם אינם נחשבים טלטול הנר לצורך

גופו, כי אינו עושה בנר זה " איזה תשמיש המותר בשבת" .

[258]

סעיף יב.

[259] משנה

קכב , ב (כל הכלים (שיש להם דלתות כגון שידה תיבה ומגדל , רש"י) ניטלין בשבת, ודלתותיהן (ודלתות שיש להם בצדן,

רש"י) עמהן, אע"פ שנתפרקו (הדלתות מן הכלים, רש"י)). טור

ושו"ע ס"ח (כל הכלים הנטלים בשבת, דלתותיהן שנתפרקו מהם ניטלים).

[260] תוס'

שם ד"ה אדרבה (הכיסוי עם הכלי).

[261]

אביי שם (אע"פ שנתפרקו בחול ניטלין בשבת). טור ושו"ע שם (בין נתפרקו

בחול בין נתפרקו בשבת).

[262]

גמרא שם (בשבת, מוכנין על גבי אביהן), ופירש רש"י (משום דכי קדיש יומא

הוו מוכנין לטלטל אגב אביהן).

[263] תוס'

שם (דהכא אכתי כלי הוא, שעדיין עומד למלאכה ראשונה, וראוי להתחבר הכיסוי עם הכלי).

ר"ן שם (מז, א) ד"ה ומקשו (דלתות הכלים שראויות להחזירן במקומן

ולשמש מלאכתן הראשונה טפי חזי כי נתפרקו בשבת, שהן מוכנין אגב אביהן). ט"ז

סק"ח (דהכא אכתי כלי הוא שראוי להתחבר עם הכלי).

ואף שאינם

ראוים להתחבר לכלי בשבת, אלא אחר השבת . מכל מקום,

כיון שהיו כלים כלי קודם השבת, ויחזרו להיות כלים אחר השבת, נשאר עליהם תורת כלי

גם בשבת. ונתבאר לעיל (הערה 210 ).

ומכל זה למדנו לענין כפתור שנפל

מהבגד בשבת, שאינו מוקצה, כיון שדעתו לחזור ולתקנו בבגד אחר השבת. וראה בדי השלחן

סי' קט ס"ק ח. ברכת השבת ע' קג.

[264] במשנה שם (שאינן דומין לדלתות הבית (שאין ניטלין, רש"י) לפי

שאינן מן המוכן).

[265]

רמב"ם פכ"ה ה"ו (אם נתפרקו אפילו בשבת אין מטלטלין אותן). אליה רבה

ס"ק כא (בין נתפרקו בשבת בין בערב שבת).

[266] רש"י

שם (שדלתות הבית אינן מן המוכן לטלטל, שאינן כלי). עי'

מ"מ שם (רש"י ז"ל פירש אינן מן המוכן לטלטל, לפי

שאינן כלי).

[267] של בעל הבית, דלקמן סנ"ט (נסרים של

בעל הבית מותר לטלטלם).

[268] אליה רבה שם (אף שראויה

לתשמיש אחר, והוי כלי גמור, מכל מקום כיון שלא הוכנו לכך, אסור).

טעם זה נתבאר גם בהגהות רעק"א

(דהכא דלת עומד עדיין להחזיר לבית לתשמישו הראשון, ואין שם כלי עליו).

ודלא כטעם האמור במ"א ס"ק

יט. וראה תבואות שמש ע' קע. כנישתא דבי רב.

[269]

סי"ד ואילך.

[270]

סעיף יז.

[271] משנה

קכו , ב (כיסוי הכלים ... ניטלין בשבת).

[272] גמרא

שם (והוא שיש תורת כלי עליהן), לפירוש ה תוס' שם (שתיקנו ועשה בו מעשה

והכינו לכך, שמאחר שלכך תיקנו והכינו לכך יש תורת כלי עליו). טור ושו"ע

ס"י (כסוי ... של כלים ... יכולים ליטלם ... והוא שתקנם ועשה בהם מעשה והכינם

לכך).

[273] מ"מ

פכ"ה סוף הי"ג (מעשה שנראה וראוי, ותקונו מוכיח עליו שהוא ראוי לכך).

[274] ר"ן ספי"ז מט, ב (דתורת כלי היינו שיתקנו בענין שיהא נראה עומד לכך).

ואף שבחריות של דקל שייחד לישיבה,

נתבאר לקמן ס"נ (אם נמלך עליהם אחר כך שיהיו עומדים ומיוחדים לישיבה עד עת

שיצטרך לפנותם ... נעשה עליהם תורת כלי, ומותר לטלטלם בשבת ... ואפילו

אם לא נמלך עליהם שיהיו עומדים ומיוחדים לישיבה, אלא שחשב עליהם מבעוד יום לישב

עליהם למחר בשבת בלבד, ולמוצאי שבת ישתמש בהם לשריפה ).

וכן בלוח שרוצה לסתום בו החלון, או

הארובה שבגג הבית, נתבאר לקמן סי' שיג ס"א (אם חשב עליו מבעוד יום לפקוק בו

(בשבת, או שחשב עליו שיהיה מוכן ועומד להיות פקק לחלון, אף על פי שלא חשב על השבת

בפירוש) הרי זה מותר, שעל ידי מחשבה זו ירדה עליו תורת כלי ... ואפילו ארובה שבגג

מותר לפקוק).

מכל מקום החמירו חכמים בכיסוי הכלים

להצריכם תיקון המוכיח עליו (ויתירה מזו החמירו חכמים בכיסוי הקרקעות להצריכם בית

אחיזה, כדלקמן סל"ז, והערה 281 ).

וכן מצינו שהצריכו תיקון זה לקמן

סי' שיג ס"ב ( וקנה שהתקינו להיות נועל בו, שתוחבו בכותל אצל הדלת ... אסור לנעול בו בשבת, אלא אם כן תקנו ועשה בו מעשה והכינו

לכך, בענין שתיקונו מוכיח עליו שהוא עומד לכך (שאז ניכר הדבר שאינו מבטלו שם אלא

עשוי להוציאו ולהכניסו תדיר, שכך מוכיח מעשה תיקונו, שעל ידי מעשה תיקון זה יש

עליו תורת כלי, ואין דרך לשקע כלי בבנין לבטלו שם לעולם). ואז מותר ... לטלטלו ...

כדין שאר כל הכלים שמלאכתם להיתר).

והטעם שהצריכו כן בקנה, נתבאר לקמן שם (ומכל

מקום דומה הוא קצת לבנין יותר מפקק החלון והארובה, ולפיכך אף אם חשב עליו מבעוד

יום לנעול בו בשבת, ואף אם ייחדו לכך לעולם, ואף אם כבר נעל בו פעמים רבות בחול

והוא מיוחד לכך, אסור לנעול בו בשבת, אלא אם כן תקנו ועשה בו מעשה והכינו לכך).

משא"כ כאן בכיסוי הכלים, לא

הצריכו תיקון המוכיח אלא כדי להתירו בטלטול (והחילוקים בינם להלכה יתבארו לקמן שם,

ושם הערה 950 ).

וכעין תיקון זה מצינו לקמן

סנ"ו (ירד עליהם תורת כלי ... אם חשב עליהם מבעוד יום ... ואין צריך לומר אם

עשה בהם מעשה מבעוד יום להכינם לכך, כגון שצבעם בשמן וכרכן במשיחה), וסנ"ז (אם

חשב עליהם מבעוד יום ... ואין צריך לומר אם עשה בהם מעשה מבעוד יום להכינם לכך,

כגון שצבען לנוי וכרכן במשיחה).

אלא ששם מועיל התיקון הניכר לענין

הוצאה, כדלקמן שם ( לצאת בהם לרשות הרבים, יש אוסרין, אלא אם כן עשה בהם מעשה

שצבען או שכרכן, ואם לאו לא יצא בהם אלא אם כן הניחם בראשו פעם אחת מבעוד יום, אבל

מחשבה וייחוד אין מועילים אלא לענין טלטול, ולא לענין הוצאה), ושם נסמן ( הערה

404 ).

ותיקון זה מועיל אף בדברים שאין

דרכם לייחדם לכך, עכ"פ "לצורך אותו דבר שהוכנו לו", כדלקמן

סנ"ג (אלא אם כן עשה בהם שום מעשה של תיקון המוכיח שהם מוכנים ועומדים לכך,

שאז מותר לטלטלם לצורך אותו דבר שהוכנו לו, אבל לא לצורך אחר).

משא"כ כאן " בדבר

שדרכו לעשותו לכיסוי", מועיל אף שיהא "נעשה עליו תורת כלי על ידי כך,

ומותר לטלטלו כשאר כלים ".

[275] ר"ן

שם (ומסתברא לי דכי בעינן בכסוי כלים ... שיהא תורת כלי עליהן, הני מילי היכא שלא

נשתמש בהם מבעוד יום, אבל כל שכבר נשתמש בהם, היינו תורת כלי [עליהן]). שו"ע

שם (או שנשתמש בהם מבעוד יום).

וכן בכל דבר שלפעמים דרך לייחדו

לכך, כדלקמן סנ"א (ואפילו אם לא חשב עליהם כלל לישיבה, אלא שאירע מקרה שישב

עליהם מעט קודם השבת, מותר לטלטלם בשבת), ושם נסמן (הערה 366 ).

[276] ר"ן

פרק כא (נט, ב) ד"ה לא שנו (קי"ל בחריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך

עליהם לישיבה, דישב בלחוד מהני ... משום דחריות של דקל עבידי לישיבה, ומהניא בהו,

אבל אבן לא עבידא כסוי לחבית, ומשום הכי לא מהניא בהו הנחה דמבעוד יום).

[277]

סעיף נ ב (אבל שאר עצים, וכן נדבך של אבנים, אע"פ שישב עליהם

פעמים רבות בחול, וגם חשב עליהם שיהיו עומדים לישיבה גם בשבתות עד עת שיצטרך

לפנותם מכאן, לא ירד עליהם תורת כלי על ידי כך, לפי שאין דרכם של שאר עצים ואבנים

לייחדם לישיבה ... לפיכך לא הוכנו לכך על ידי ישיבה או על ידי מחשבה בלבד, כל שלא

ייחדם לכך לעולם), וסנ"ג ( אסור לטלטל

בקעת עץ או אבן לכסות בהם פי החבית, או לסגור בהם את הדלת, או להכות בהם בברזא

לסתום הנקב שבחבית, אף אם כבר נשתמש בהם תשמיש זה פעמים רבות בחול, וגם חשב עליהם

מבעוד יום להשתמש בהם תשמיש זה בשבת, אין זה מועיל כלום, אלא אם כן ייחדם לכך

לעולם) , ושם נסמן (הערה 368 ) .

סיכום הלכה זו – לקמן (הערה 353 ).

[278] משנה

וגמרא שם קכו, ב (כיסוי הכלים שיש להם בית אחיזה ניטלין בשבת. אמר רבי יוסי במה

דברים אמורים בכיסוי קרקעות ... דכו"ע כסוי קרקעות, אם יש להן בית אחיזה אין,

אי לא לא).

[279]

רש"י שם ד"ה בכיסוי קרקע (כגון כיסוי בור ודות).

והיינו לא רק בור, שהיא חפירה

בקרקע, אלא אף דות, שהוא בנין שעל גבי הקרקע, כמבואר בט"ז ס"ק ט (דות

היא בנין שעל הקרקע), וכדלקמן (הערה 286 ).

וראה לקמן סי' תנה סכ"ג (הדות

דהיינו בור שהוא מרוצף בבנין בקרקעיתו ובקירותיו סביב). סי' תקפז ס"א (דות

דהיינו בנין שרובו תחת הקרקע).

[280] רמב"ם

פכ"ה הי"ג (אם יש בכיסוי שלה בית אחיזה מטלטלין אותו, ואם לאו אין

מטלטלין אותו). ועי' בתוס' קכו, א ד"ה והמונח כו' (פירש

רש"י שכשתוקעו בשבת בונה הוא ... נראה לר"ת דכולה מילתא ... ליכא איסורא

אלא משום טלטול ... מידי דהוי אכיסוי קרקעות, שהחמירו בהם להצריכם בית אחיזה).

ולשון המ"א

ס"ק כג (אין ניטלין, פירוש אסור לטלטל ... ובמחובר לקרקע יש לחוש משום בנין,

לכן בעינן בית אחיזה), צ"ע , וכדמקשה בפרי מגדים שם (דברי האדון

ז"ל צריכין פירוש, דהתחיל פירוש אסור לטלטל, משמע מטעם מוקצה ... בטלטול שרי,

רק ליקח מהבור אסור, דמחזי כבונה, וכמו שסיים יש לחוש משום בנין, ומראש דבריו משמע

דבאין בית אחיזה אסור אף בטלטול).

וראה גם הערה הבאה.

[281] טור

ושו"ע ס"י (אין ניטלים אלא אם כן יש להם בית אחיזה, דאז מוכח שהוא

כלי).

והיינו שהידית מוכיחה, שאין הכיסוי

מתבטל להיות עצמו כהבור והדות (שאין להם דין כלי), אלא שהכיסוי עשוי לטלטלו לפתיחת

וסגירת הבור והדות, שהוא כלי.

וכעין זה מצינו לקמן סי' שיג ס"ז ( נגר

שתחב בו בית יד באמצעיתו, והרי הוא דומה למקבת שהוא כלי, מותר לנעול בו ... וכן הבריח שתוחבין קצה האחד בנקב שבחומה מצד הדלת מכאן

וקצה השני בנקב שמצד הדלת מכאן, אם יש בו טבעת באמצעיתו שאוחזין בה בשעת פתיחה

ונעילה ומושכין בה את הבריח, הרי הוא בית יד לבריח ומותר לנעול בו).

אלא דלקמן שם הצריכו זאת כדי שלא

יהא דומה לבנין, כשנוקבו בארץ, כמבואר שם ( מותר לנעול בו אף אם הוא נוקב בארץ ... שאינו

נראה כבונה, הואיל וניכר בו שהוא כלי ), ואילו כאן שאינו נוקב בארץ, אין

חוששים בו לבנין (ראה הערה הקודמת); אלא כדי שירד עליו תורת כלי, ויהי' מותר

לטלטלו.

וגם לזה לא חששו בלוח שעשאו לפקק

החלון או לכיסוי הארובה (אף שגם כיסוי החלון והארובה שבבית דומים לכיסוי הקרקעות),

וכדלקמן סי' שיג ס"א ( פקק החלון, כגון לוח או שאר כל דבר

שסותמין בו החלון, אפילו הוא דבר שאין עליו תורת כלי כלל, וגם לא פקק בו מעולם

בחול, ובא לפקוק בו בתחלה בשבת, אם חשב עליו מבעוד יום לפקוק בו ... הרי זה מותר,

שעל ידי מחשבה זו ירדה עליו תורת כלי ... ואפילו ארובה שבגג מותר לפקוק ).

והטעם שהצריכו בכיסוי הכלים תיקון

המוכיח (כדלעיל הערה 274 ), ובכיסוי הקרקעות הצריכו בית אחיזה, נתבאר בתהלה לדוד

ס"ק יד (מה שצריך לדעת, דלכאורה כסוי בור ודות דרכן לפתחן ולכסותם

תדיר, ואם כן הוי כפקק החלון ברס"י שי״ג . אלא

דהתם הוי תוספת אוהל עראי, דשרי, ובכסוי בור ודות, כל הגג פתוח). ולא נתפרש מה מועיל

בית אחיזה, להתיר אהל עראי.

וראה קובץ הערות וביאורים ח"ג

ע' ז. כנישתא דבי רב סי' שיג ס"ק י.

[282] רמב"ם

שם (היה כלי מחובר בקרקע, כגון חבית הטמונה בארץ, אם יש בכיסוי שלה בית אחיזה

מטלטלין אותו, ואם לאו אין מטלטלין אותו). שו"ע שם (וכסוי חביות הקבורות

בקרקע לגמרי, צריכות בית אחיזה).

[283] גמרא

שם (כי פליגי בכלים דחברינהו בארעא, מר סבר גזרינן, ומר סבר לא גזרינן),

ופרש"י (וגזרינן הני אטו הני). רי"ף מט, ב (והלכה כתנא קמא). מ"מ

שם (חבית שטמונה בארץ, שחופרים גומא וטומנים כל גופה בתוכה, ואינה נראה ממנה אלא

פיה, ובהנהו הוא דגזר תנא קמא אטו בור ודות).

[284] כדלעיל

סי' רנג ס"ד (ותנור שהוא עשוי כעין קדירה גדולה, רחב למטה וצר למעלה), ומחובר

למטה בטיט.

[285] רבינא

קכה , א (אמר רבינא כמאן מטלטלינן האידנא כיסוי דתנורי דמתא מחסיא דאין להם בית

אחיזה, כמאן כרבי אליעזר בן יעקב), והיינו כדתניא התם (העיד ר' יוסי משום רבי

אליעזר בן יעקב ... תנור ... כיסויו שאינו צריך בית יד). רמב"ם שם (כיסוי

התנור, אף על פי שאין לו בית אחיזה מותר לטלטלו), ומ"מ שם (שאין תנור ככלים

וחברינהו בארעא, לפי שפירוש וחברינהו הוא כגון חבית שטמונה בארץ, שחופרים גומא

וטומנים כל גופה בתוכה ואינה נראה ממנה אלא פיה, ובהנהו הוא דגזר תנא קמא אטו בור

ודות, אבל בתנור שכולו מגולה אע"פ ששוליו מחוברין בקרקע, אפילו תנא קמא מודה

שאינו צריך בית אחיזה. ומעדותו של ר' יוסי למדנו כן). שו"ע שם (ושל כלים,

אפילו הם מחוברים בטיט, יכולים ליטלם אפילו אין להם בית אחיזה), וט"ז שם

ס"ק י (פירוש הכלי מחובר לקרקע בטיט מלמטה).

[286]

שגם התנור עצמו עשוי בנין על גבי קרקע, ולכן דינו כמו הדות. וכהחילוק שנתבאר בט"ז

סוף סק"ט (דות היא בנין שעל הקרקע ... לול הוא עשוי כלי ואחר כך חברו),

וכדלעיל (הערה 279 ).

ואף שלא הצריכו בית אחיזה בלוח

לסתום חלון, שהוא בבית הבנוי על גבי קרקע, כדלקמן סי' שיג ס"א.

מכל מקום החמירו כאן להצריכו בית

אחיזה, וכמבואר בתוס' קכו, א ד"ה והמונח ( כיסוי

קרקעות, שהחמירו בהם להצריכם בית אחיזה) . וראה לעיל

(הערה 274 ).

[287] משנה

קכב , ב (נוטל אדם ... מחט של יד ליטול בו את הקוץ). טור ושו"ע

סי"א (מחט שלימה מותר לטלטלה ליטול בה את הקוץ).

[288] שנתבאר לעיל סי"ב ( כלי

שמלאכתו לאיסור, מותר לטלטלו בין לצורך גופו).

[289] מ"א

סי' שכח סקל"ב (מותר ליטול הקוץ במחט (משנה פי"ז ורמב"ם

פכ"ה). ובלבד שיזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה). עיין במ"ש שם

סל"ג (שמוציא דם ויש בו משום חובל)

[290] שחייב, כדלעיל סי' רעח ס"ד (והכל

מודים בפסיק רישיה ולא ימות שחייב עליו מן התורה), ושם נסמן (הערה כט).

[291] תוס'

סנהדרין פה , א ד"ה ורבי שמעון (דהא דאסרינן הכא קוץ וסילוא, משום

דחיישינן כשמתחיל להסיר שמא יתהפך דלא סגי אי לא הוי פסיק רישיה, ולא יניח בשביל

כך).

וכן הוא לעיל סי' רעז בקונטרס אחרון

סוף סק"א (אם יש לחוש שמא יהיה ודאי ואף על פי כן יעשה מה שיעשה, הרי זה דומה

לשאר חששות וגזירות שחששו חכמים, ואינו בכלל ספק פסיק רישיה, כמבואר בהדיא בתוס'

דסנהדרין דף פ"ה ע"א סוף ד"ה [ורבי שמעון], עיין שם).

וכאן אסר עכ"פ אם נתהפך

בנטילתו, דהוי פסיק רישיה. וראה תהלה לדוד סי' שכח סוף סקמ"ז. מראי מקומות

וציונים. כנישתא דבי רב כאן, ולעיל שם, עיונים ובאורים ס"ק ז. שבת כהלכה

פכ"ח הערה קלב.

[292] רבא

קכג , א (מחט שניטל חררה או עוקצה ... מדלענין טומאה לאו מנא הוא, לענין שבת

נמי לאו מנא הוא ... אדם זורקה לבין גרוטאות). ופרש"י (שברי מתכות אדם זורקה

לבין גרוטאות, ובטל שם כלי מינה). טור ושו"ע סי"א (ניטל חודה או חור

שלה, אסור). מ"א ס"ק כד (לענין שבת נמי לאו מנא הוא ... דרגילין לזורקו

בין הגרוטאות כשנשברה, כדאיתא בגמרא). ט"ז ס"ק יא (בטל מיניה שם כלי,

דאז זורקה בין שברי מתכות).

והיינו בין ניטל חודה או חור שלה בשבת

ובין ניטל בערב שבת, כדלעיל סכ"ו ( בין שנשברו בשבת בין שנשברו

בחול).

וכעין זה הוא בסיכה שאין בה חור,

כדלעיל סי' שג סכ"ד (מחט שאינה נקובה, שניטל עוקצה, דהיינו הקשר שלה שבראשה

העב, וגם ניטל חוד שלה, אין עליה תורת כלי כלל, ואסור לטלטלה בשבת ... וכן מחט

נקובה שניטל חודה וחורה).

[293] שגם זה מועיל, כדלקמן בסמוך ( שלפעמים

אדם נמלך עליה ומניחה כך בלא נקב ומייחדה לנטילת קוץ, לכן יש תורת כלי עליה אף

שעדיין לא יחדה). וראה תהלה לדוד ס"ק כ.

[294] תוס'

שם ד"ה מדלענין (תימא הא תנן לקמן כל הכלים הניטלין שבריהן ניטלין, אע"ג

דלענין טומאה לא הוי מנא כשנשבר אלא על ידי ייחוד ... יש לומר דהכי פירושו,

מדלענין טומאה לאו מנא אפילו על ידי ייחוד, דכיון דניטל חררה או עוקצה לא מהני ביה

ייחוד, לענין שבת נמי לאו מנא היא. אבל היכא דהוה מנא לענין טומאה על ידי ייחוד,

איכא למימר דהוי מנא לענין שבת אפילו בלא ייחוד, כיון דיכול להיות כלי לענין טומאה.

וכן משמע בסמוך דתרגמא אביי אליבא דרבא בגולמי, דזימנין דמימלך עלייהו ומשוי להו

מנא, משמע דלהכי מותר לטלטל, אע"ג דטהורה היא, דאכתי לא מימלך עלה, כיון

שראוי ליחדה להיות כלי), וכן הוא בתוס' מט, ב ד"ה לא, כפירוש מ"א שם

(וכוונתם דדוקא בשברי כלים דרגילין להשתמש בהם תשמיש אחר, שרי לטלטלם, משא"כ

במחט דרגילין לזורקו בין הגרוטאות כשנשברה, כדאיתא בגמרא).

וכן הוא לעיל סכ"ט ( אע"פ

שראויים לכיסוי פי כלי קטן מחבית, אין תורת כלי עליהם כלל, לפי ששברים הקטנים של

העריבה דרך לזרקם לאשפה, ואין דרך כלל לייחדם), ושם (הערה 232 ).

[295] ט"ז

שם (נראה שאם יחדה מבעוד יום לאיזה תשמיש דהוי כלי).

והיינו לא רק יחוד לנטילת קוץ, אלא

"לאיזה תשמיש" שיהי', וכדלקמן סוף סמ"א (שאף שברי שאר כל הכלים אין

תורת כלי עליהם, אף אם הם ראויים לקינוח, אם לא ייחדם לכך).

וכן הוא לעיל סי' שג סכ"ד (וכן

מחט נקובה שניטל חודה וחורה (ויחדה אותה) מבעוד יום לשום אותה בצעיף, מותר לשום

אותה בצעיף בשבת).

*

אמנם כיון שהיחוד הזה הוא לדבר שאין

דרכו בכך, אם כן אפשר שצריך לזה מעשה, ואפשר שאינו מועיל לטלטול, אלא לתשמיש זה

שהוכן בשבילו, כדלקמן סנ"ג (מה שייחדם לתשמיש זה לשבת זו בלבד, אין זה מוריד

עליהם תורת כלי, אלא אם כן עשה בהם שום מעשה של תיקון המוכיח שהם מוכנים ועומדים

לכך, שאז מותר לטלטלם לצורך אותו דבר שהוכנו לו, אבל לא לצורך אחר).

ואף שכאן לא הזכיר "יחוד

מעשה", וכתב שדינו "כדין כלי שמלאכתו להיתר". מכל מקום נתבאר לעיל

שם (שעל ידי (יחוד מעשה) זה שמבעוד יום, נעשית כלי לענין זה, וכן מחט נקובה שניטל

חודה וחורה (ויחדה אותה) מבעוד יום לשום אותה בצעיף, מותר לשום אותה בצעיף בשבת).

וראה שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[296] כן הוא בדפוס ראשון. אבל בכמה

דפוסים: לאיסור. וראה תהלה לדוד ס"ק יט (ולשון הרב ז"ל שכתב ומותר

לטלטלה כדין כלי שמלאכתו לאיסור, אם יחדה לתשמיש המותר בשבת, לא זכיתי להבין).

חקרי הלכות ח"ד לט, א. מראי מקומות וציונים. שו"ע אדמו"ר הזקן

המבואר. כנישתא דבי רב.

[297] ולא

הזכיר "לצורך מקומה". וראה מראי מקומות וציונים.

[298] אביי

שם (מחט בין נקובה בין שאינה נקובה, מותר לטלטלה בשבת ... תרגמא אביי אליבא

דרבא בגולמי (גולמי מחטין העומדות לינקב , רש"י) עסקינן, זימנין דמימלך עלייהו (ולא נקיב לה,

רש"י), ומשוי להו מנא (כמות שהיא ולנטילת קוץ, רש"י)). טור ושו"ע

שם (וחדשה שלא ניקבה עדיין, מותר). מ"א ס"ק כה (דזמנין דמימלך עליה

ומשוי לה מנא (גמרא)). ט"ז ס"ק יא (דזמנין דנמלך עלה ואינו נוקבה, והוי

כלי ליטול בו הקוץ).

ואף שנתבאר לעיל סל"ב ( לא

בכל דבר אמרו שאם ראוי לכסות בו כלי יש תורת כלי עליו, אלא בשברי כלים בלבד, הואיל

והיה כבר עליהם תורת כלי גמור כשהיו שלימים, לכן לא נפקע מהם אף כשנשברו אם ראויין

עדיין לכיסוי).

מכל מקום מועיל בדברים שהכינום כדי לעשות

מהם כלים, ומותר אף אם לא ייחדם לישב עליהם בשבת, ולא ישב עליהם עדיין, כיון

שעומדים לכך.

וכן הוא לקמן סנ"ח ( עורות

בין עבודין בין שאינן עבודין, מותר לטלטלן, מפני שראויין להסמך ולשבת עליהם, ויש

תורת כלי עליהם ), וסנ"ט ( נסרים של בעל הבית, מותר

לטלטלם ). ונתבאר שם (הערה 408 ).

סיכום הלכה זו לעיל (הערה 27 ).

[299] כנסמן

לעיל (הערה 292 ).

[300] שמואל

קכה , א (קרומיות של מחצלת (שנפרדו מן מחצלת ישנה, רש"י), מותר לטלטלם

בשבת). רי"ף מח, ב (פירוש קרומיות של מחצלת שיורי מחצלאות שבלו). רמב"ם

פכ"ו ה"ו (שירי מחצלאות שבלו הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר). טור

ושו"ע סי"ב (שירי מחצלאות, מותר לטלטלם).

[301] רז"ה

שם מט, א (דכיון דמשיורי כלים קאתו, זו היא תורת כלי שלהן).

וכדלעיל סל"ב (לא בכל דבר אמרו

שאם ראוי לכסות בו כלי יש תורת כלי עליו, אלא בשברי כלים בלבד, הואיל והיה כבר

עליהם תורת כלי גמור כשהיו שלימים, לכן לא נפקע מהם אף כשנשברו אם ראויין עדיין

לכיסוי), ושם נסמן (הערה 243 ).

ואף שכאן אינם ראוים לכיסוי כלים,

עכ"פ ראוים לכיסוי איזה טינוף.

סיכום פרטי הלכה זו, לעיל (הערה 27 ).

[302] רבא

שם (מאי טעמא ... חזיין לכסויי בהו טינופת). שו"ע שם (דחזי לכסות בהו

טינופא).

ולא נתפרש כאן אם יש לזה שיעור של

ג' על ג' אצבעות (כדלקמן בסעיף הבא). וראה שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[303]

רמב"ן קכד, ב ד"ה הא (אם היו קרומיות מבעוד יום וזרקן, אסורין, דהוו ליה

כצרורות שבחצר, ודמיא לשברי חביות שזרקן לאשפה מבעוד יום, דאסירי). הובא במ"מ

שם. שו"ע שם (ואם זרקן לאשפה מבעוד יום, אסור לטלטלם).

[304]

סעיף ל (וזרקה לאשפה מבעוד יום, אסור לטלטלה בשבת, כיון שהקצה אותה מלכסות בה כלים

וביטלה מהיות עוד תורת כלי עליה) , ושם נסמן (הערה 235 ) .

וראה גם סעיף הבא ( אלא

אם כן זרקום הבעלים לאשפה מבעוד יום), ושם נסמן (הערה 309 ).

[305] רב

זירא אמר רב גמרא קכה, א (שירי פרוזמיות (טליתות, רש"י) אסור לטלטלן בשבת). רמב"ם

פכ"ו ה"ו (שירי בגדים שבלו ... אסור לטלטלן).

[306] אביי

שם (במטלניות שאין בהן ג' על ג', דלא חזיין לא לעניים ולא לעשירים).

רמב"ם שם (שאין בהן שלשה על שלשה ... שאינן ראויין לא לעניים ולא לעשירים).

טור ודעה הא' בשו"ע סי"ג (שירי מטלניות שבלו, אם יש בהם ג' אצבעות על ג'

אצבעות, מותר לטלטלן. ואם לאו, אסור).

ויתבאר לקמן בסוף הסעיף (שאף שהן

ראויות לקינוח, אין תורת כלי עליהן בשביל כך).

ולענין נולד (ביום טוב) נתבאר לעיל

סי' רסד סט"ו (שכיון שנפחתה מג' אצבעות אינה מקבלת טומאה, שאין שם בגד עליה,

והרי נעשית שבר כלי ביום טוב, וזהו הנקרא נולד שנולד ביום טוב, וכל נולד אסור

להשתמש בו ביום טוב).

[307] תוס'

קכז, ב ד"ה כיון (יש בהן שלש על שלש מטלטלים, היינו לעניים). הובא ב ט"ז

סוף סימן , ובמ"א ס"ק עט.

[308]

רש"י כט, א ד"ה חוץ (וג' על ג' סופו לתפור לטלאי בבגד עני, לכן אחשבוה

להיות כלי).

[309] עיין

פכ"ז דכלים מי"ב (שלש על שלש שהשליכה באשפות טהורה), דלא כתוס'

מ[ז] , א ד"ה בגדי (שאר טומאות לא תליא מלתא בייחוד, דאפילו היה מוטל

באשפה מרבינן מוהבגד, דשלש על שלש מיטמא בין לעניים בין לעשירים, דבקרא לא מפליג

מידי). אלא כנפסק ברמב"ם הל' כלים פכ"ב הכ"ו (שלש על שלש שהשליכה

באשפה טהורה). ומהלכות טומאה למדים למוקצה בשבת (ראה לעיל הערות 292 ; 294 ).

הלכה זו שזריקה לאשפה מבטלת תורת

כלי שעליו, נתבארה לעיל ס"ל ( ואם נשברה מהכלי בחול, וזרקה לאשפה

מבעוד יום, אסור לטלטלה בשבת, כיון שהקצה אותה מלכסות בה כלים וביטלה מהיות עוד

תורת כלי עליה), ושם נסמן (הערה 235 ) . ס"מ ( ואם

זרקן לאשפה מבעוד יום, אסור לטלטלן), ושם נסמן (הערה 303 ).

[310] ברייתא

מז, א (בגדי עניים לעניים, בגדי עשירים לעשירים, אבל דעניים לעשירים לא), ופרש"י

(בגדי עניים, שלש על שלש ... לעשירים לא הוה בגד גבייהו).

[311]

תוס' קכז , ב שם

(אי נמי אפילו לעשירים בבית עניים). ט "ז שם (דהיינו שהעשירים שבחוץ

הוה זה מוקצה להם, דהא אין ראוי להם, אלא שעשיר זה שדר בבית העני הוה אצלו דבר

ראוי, כיון שהוא ראוי בביתו).

[312]

ר"ן כא, א (דמוקצה לעשירים מוקצה, ואפילו עניים אין מטלטלין אותו, שכבר הוקצה

מדעתו של בעל הבית העשיר, ולא בעיא שיהא מוקצה לכל. והכי נמי משמע טעמא בגמרא ...

מפני שאסרה הככר על עצמה, נעשה מוקצה). מ"א שם (שכבר הוקצה מדעתו של בעל הבית

העשיר, ולא בעינן שיהא מוקצה לכל, וכן אמרינן מפני שאסרה הככר על עצמה בנדר, נעשה

מוקצה (ר"ן ספ"ג)).

[313]

ט"ז שם (אם הוקצה לעשיר, הוה כאלו זורקו לאשפה).

[314]

ספ"ט. וכן הוא לעיל ס"ל ( ואפילו אם היא ראוייה לעניים לכיסוי

כלים, אלא שבעליה הוא עשיר וזרקה לאשפה, אעפ"כ אסורה בטלטול לכל העניים

שבעולם, שהכל הולך אחר הבעלים, כמו שיתבאר) .

[315] ראב"ד ,

הובא בר"ן (מח, ב) ד"ה מגופת (וכתב הראב"ד ז"ל ... דוקא

בטליתות של מצוה, מפני שאדם בודל מהם, ואינו רוצה לקנח עצמו בהן ולא ליחד אותם

לתשמיש המגונה, אלא שהוא זורקן והן כלין. אבל שיורי בגדים אחרים מותר לטלטלן, דלא

גריעי מחרס קטנה דחזיא לקנוחי ביה טינוף, והאי נמי חזי להכי), ובמ"מ

פכ"ו ה"ו (ראיתי בשם הראב"ד ז"ל, דהכא בשירי טלית של מצוה

עסקינן דאינו מקנח בו טנוף, הא שירי טליתות דעלמא, אפילו פחות מכן מותר, דלא גרע

מחרס קטנה שראויה לקנח). שו"ע סי"ג (ויש מתירין אפילו אין להם ג' על ג'

(דחזיא לקנח בו מידי, מ"א), ובלבד שלא יהיו טליתות של מצוה (לפי שאדם בודל

מהם מלהשתמש בתשמיש מגונה, ט"ז)).

[316] כדלעיל סי' כא ס"ב (טליתות של מצוה

שבלו, אדם בודל את עצמו מהן, ואינו מותר לקנח את עצמו בהן ולא להשתמש בהן שום

תשמיש מגונה).

משא"כ כשנשאר בהן ג' על ג',

אפשר לעשות מהם טלאי לטלית של מצוה.

[317] משמעות

השו"ע שם, כמבואר בתהלה לדוד ס"ק כ (מדכתב דעה הראשונה בסתם).

[318] שהיחוד מועיל בכל אופן, כדלעיל

סל"ט ( ומכל מקום אם ייחד מחט זו לאיזה תשמיש, נעשה עליה תורת

כלי).

[319]

סכ"ט (חתיכת חרס שנשברה מכלי בין בחול בין בשבת, והיא ראויה לכסות בה כלי,

מותר לטלטלה). או עכ"פ שראויה לכסות בה טינוף, כדלעיל ס"מ (הואיל והן

ראויות עדיין לכסות בהן איזה טינוף). או שראויה ליטול בה את הקוץ, כדלעיל

סל"ט ( שלפעמים אדם נמלך עליה ומניחה כך בלא נקב ומייחדה

לנטילת קוץ, לכן יש תורת כלי עליה אף שעדיין לא יחדה). וראה תהלה לדוד ס"ק כ.

[320]

ברייתא קמא, ב (שומטין מנעל מעל גבי אימוס). טור ושו"ע סי"ד (מנעל חדש

מותר לשמטו מעל הדפוס).

והטעם שהוסיפו וכתבו "מנעל

חדש", ביארו הב"ח והט"ז ס"ק יג, שבמנעל חדש רגיל הדבר שהמנעל

"מהודק על הדפוס" ו"לא רפוי", שבזה תניא בברייתא שם (רבי יהודה

אומר משום רבי אליעזר, אם היה רפוי מותר), ופרש"י (דאמר מנעל שעל האימוס לאו

גמר כלי הוא כל זמן שמחוסר הוצאה, ולענין שבת נמי אסור לטלטלו משום דלאו כלי הוא,

ואשמעינן דרפוי לאו מחוסר הוצאה הוא ומותר לטלטלו. דאילו לרבנן אף על גב דאין רפוי

מותר).

ואף שנתבאר לעיל סי' שב ס"ו (הלוקט

יבלת שעל גבי הבגדים ... הנוטל אותם לאחר האריגה חייב משום מכה בפטיש), וס"ז

(שלל שעושים החייטים, דהיינו שבתחילת תפירתם מחברים בחוטין את עליונות הבגד עם מה

שתופרים תחתיו ואחר גמר תפירתם מוציא חוטין אלו מן הבגד, יש להסתפק אם המוציאם

בשבת חייב משום מכה בפטיש אם מקפיד עליהם), ולקמן שיז ס"ו (קשרו האומן קודם

גמר מלאכת הבגד ...חתיכת חוטי קשר זה יש בה משום מכה בפטיש, לפי שהיא גמר מלאכת

הבגד, שעל ידי כך מתוקן הבגד ללבשו וקודם לכן לא היה מתוקן מעולם ללבשו, וכל דבר

שהוא גמר מלאכה יש בו משום מכה בפטיש כמו שנתבאר בסי' ש"ב).

מכל מקום כאן שאינו אלא מוציא מהמנעל את

הדפוס, שהוא כלי בפני עצמו, אינו נחשב גמר מלאכה ומכה בפטיש (ראה לקמן שם הערה 1534 ).

[321] ואף שבברייתא שם (שומטין

מנעל מעל גבי אימוס) .

היינו מטעם דאמרינן

בגמרא שם (הניחא לרבא דאמר דבר שמלאכתו לאיסור בין לצורך גופו בין לצורך מקומו

מותר (ואימוס נמי כלי הוא, ואף על גב דמלאכתו דאימוס לאיסור, לתקן מנעלין, מטלטלין

להאי אימוס משום צורך מקומו, דהיינו מנעל שהאימוס נתון לתוכו, רש"י), שפיר.

אלא לאביי דאמר לצורך גופו מותר, לצורך מקומו אסור (וזה ששומט ממנו את המנעל אינו

צריך לגופו של אימוס, והיכי מטלטל ליה, רש"י), מאי איכא למימר. הכא

במאי עסקינן ברפוי (שהמנעל נשמט מאליו, ואין צריך לטלטל האימוס, רש"י)).

וכיון דקיי"ל לעיל סי"ב ( כלי

שמלאכתו לאיסור, מותר לטלטלו בין לצורך גופו ... בין לצורך מקומו) .

אם כן מותר לשמוט אפילו מנעל חדש שמהודק על הדפוס, ואפילו לשמוט את הדפוס מתוך

המנעל, כמבואר בב"ח ד"ה מנעל (והא דקאמר שומטו מעל הדפוס, הוא הדין

דמותר ליקח הדפוס מתוכו, כיון שהוא כלי), דהיינו לצורך מקומו של הדפוס שבתוך חלל

המנעל, כמבואר בלבוש סי"ד (מותר לטלטלו לצורך מקומו, דהיינו חללו של המנעל

שהדפוס בתוכו).

וכל זה הוא בדפוס של המנעל, שהוא כלי

שמלאכתו לאיסור, משא"כ בחלוק שתחבו בו קנה שאינו כלי, יתבאר לקמן סמ"ו ( יכול

לשומטו מן הקנה. אבל ליטול הקנה מתוכו אסור, לפי שאינו כלי ... ואם תחבו בו כלי

מותר ליטלו מתוכו אפילו הוא כלי שמלאכתו לאיסור, כיון שטלטול זה הוא לצורך מקומו,

דהיינו חלל החלוק שהקנה בתוכו) .

[322]

רש"י קיב, א ד"ה דאי (שהסנדל יש לו שתי תרסיות והן של עור, מקום קביעות

הרצועות אחת מבחוץ ואחת מבפנים לבין שני רגלים, כעין שיש למנעלים שלנו), וד"ה

איפסיק (שהסנדל פתוח מעל גביו, וצדדיו של עץ או של עור שלוק וקשה, והרצועות נקשרות

על גב הרגל, ומעמידות אותו). מ"א סקכ"ח (במנעלים שלהם שהיו פתוחים לגמרי

מלמעלה, וצדדיו של עץ או של עור קשה, והרצועה נקשרת על גבי הרגל כמו שכתב

רש"י, ואם נפסקה לא היה יכול לנועלו. משא"כ שלנו).

והיינו שהמנעל עצמו הי' בו נקב אחד

מימין ואחד משמאל, ודרך שני נקבים אלו היתה עוברת רצועה, שקשרה הרצען בראשה קשר

חזק ואמיץ, כדי שלא תישמט הרצועה מהנקב, כדלקמן סי' שיז ס"ב ( שהוא

קשר חזק ואמיץ כקשרים שהאומנים עושים בשעת מלאכתן, כגון קשרי רצועות מנעל וסנדל

שקושרין הרצענין בשעת עשייתן ), וס"ה ( קשר בראש הרצועה כדי

שלא תשמט מן הנקב).

ואילו את המשך הרצועה היוצאת על גבי

המנעל (כמו השרוכים שבנעלים שלנו), היו קושרים זה לזה על גבי הרגל כשנועלים

המנעלים, ומתירים אותם כשפושטים אותם, וכדלקמן שם ס"א (מנעלים, שכשלובשן

שחרית קושרן וכשפושטן ערבית מתירן).

[323] טור ושו"ע סט"ו

(סנדל שנפסקה רצועה הפנימית, עדיין תורת כלי עליו, ומותר לטלטלו). לבוש סט"ו

(לפיכך נפסקה הרצועה הפנימית עדיין תורת כלי עליו, הואיל וראוי לתקנו, ומותר

לטלטלו).

ואף שאינו יכול

לתקנו בשבת, ואם כן אינו ראוי בשבת לשום השתמשות, אלא אחר השבת .

מכל מקום, כיון שהוא הי' כלי קודם השבת, ויחזור להיות כלי אחר השבת, נשאר עליו

תורת כלי גם בשבת. ונתבאר לעיל (הערה 210 ).

[324] גמרא שם (אביי הוה קאי קמיה

דרב יוסף איפסיק ליה רצועה, אמר ליה מאי איעביד ליה, אמר ליה שבקיה (במקום שנפל

מרגלך, ולא תטלנו בידך להצניעו, רש"י) ... מדקמתרץ רבי

יוחנן אליבא דרבי יהודה, שמע מינה הלכה כרבי יהודה. מאי היא, דתניא ... ר' יהודה

אומר נפסקה פנימית טמא, החיצונה טהור (כשנפסק הפנימי ראוי הוא לתקנו. ואע"ג

שתיקונו ניכר וגנאי הוא, מיהו לצד פנים לא מיתחזי. וכשנפסקה חיצונה אינו הגון שוב

לתקנו). ואמר עולא ואיתימא רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כמחלוקת לענין טומאה כך

מחלוקת לענין שבת). טור ושו"ע שם (נפסקה החיצונה, בטל מתורת כלי ואסור לטלטלו).

ב"י

ד"ה ומ"ש ובחצר (והך דאביי חיצונה איפסיק, משום הכי אסריה רב יוסף אפילו

לטלטלו ... וכשנפסק הפנימי ראוי לתקנו). לבוש סט"ו (נפסקה

החיצונה בטל מתורת כלי, שאינו ראוי לתקנו עוד ואסור לטלטלו). מ"א ס"ק כח

(דגנאי הוא לתקנו כיון שניכר מבחוץ).

ואין לפרש הכוונה "שאין דרכה

לתקנה", כי אם "דרכו של אדם לזורקה בין גרוטאות" (כדלעיל סל"ט

לענין מחט), שהרי מתירין לקמן סמ"ד מטעם שמא "יגנב משם".

אלא הכוונה כדאמרינן בגמרא שם (והא

מנא הוא (ואמאי אסור לטלטלו והא עדיין תורת מנעל עליו, רש"י), דאי בעינא

הפיכנא ליה מימין לשמאל (דהפיכנא ליה לרגל האחרת, ונמצאת החיצונה פנימית,

רש"י) ... למילתיה לאו מנא הוא).

וראה קובץ דברי תורה ח"ג ע'

מב. יגדיל תורה (נ.י.) חמ"ה ע' קיא. כנישתא דבי רב.

[325]

כדלעיל סכ"ד ( כל הכלים המותרים בטלטול שנשברו בשבת ... כגון שברי

עריבה לכסות בהם פי חבית, ושברי כלי זכוכית לכסות בהם פי הפך ... מותר בשבת),

וסכ"ט ( חתיכת חרס שנשברה מכלי ... והיא ראויה לכסות בה כלי,

מותר לטלטלה) .

[326]

ב"י שם (דסנדל שאני דלא חזי לכסות בו כלי, כדחזי שאר שברי כלים, משום דמימאיס,

ומשום הכי כל היכא שאינו ראוי לנעול, לאו כלי הוא כלל). הובא במ"א

סקכ"ח.

והיינו שיש שני אופנים שיהי' מותר

לטלטל שברי כלים: (א) שראויים לכיסוי כלים. (ב) שראוי לחזור ולתקנו.

וכאן אינו ראוי לשניהם, ולכן אסור

לטלטלו.

[327] גמרא

שם (רבי ירמיה הוה קאזיל בתריה דר' אבהו בכרמלית איפסיק רצועה דסנדליה אמר ליה מאי

ניעבד לה, אמר ליה שקול גמי לח דחזי למאכל בהמה (דראוי לטלטול, רש"י) וכרוך

עילויה (במקום הרצועה ונועלו עד שתכנס, רש"י) ... התם (בכרמלית כגון בקעה,

רש"י) לא מינטר). טור ושו"ע סט"ו (ואם הוא בכרמלית, מותר לכרוך

עליו גמי לח, שהוא מאכל בהמה, לתקנו שלא יפול מרגלו). רמב"ם פ"י

ה"ד (כל שראוי למאכל בהמה מותר לקשור אותו בשבת. לפיכך אם נפסקה רצועת סנדלו

בכרמלית, נוטל גמי לח הראוי למאכל בהמה וכורך עליו וקושר הגמי). טור ושו"ע

סט"ו (ואם הוא בכרמלית, מותר לכרוך עליו גמי לח שהוא מאכל בהמה, לתקנו שלא

יפול מרגלו).

והיינו שאין חוששים למוקצה של הגמי,

כיון דחזי למאכל ואינו מוקצה.

ואין חושש למלאכת קושר, כיון שהוא

מאכל בהמה, ואינו קשר של קיימא.

ומה שאין חוששים למה שנתבאר בסעיף

הקודם ( אבל אם נפסקה החיצונה אין דרכה לתקנה ... ואסור לטלטלו) ,

נתבאר ברשב"א שם (בכרמלית דלא מינטר, לא מקצה ליה איניש, אלא דעתיה עליה

לטלטולי על ידי גמי לח).

[328] חגורה של בד.

[329]

מ"א סקכ"ט (ונראה לי דבחוט או במשיחה אסור, דלמא מבטיל ליה והוה קשר של

קיימא).

והיינו הקשר הראשון של הרצועה

(דלעיל הערה 322 ), שאם מבטל שם את החוט או משיחה, הרי הוא קשר של קיימא.

[330]

רב יוסף שם (התם (בכרמלית כגון בקעה, רש"י) לא מינטר הכא (בחצר) מינטר)). טור

ושו"ע שם (ובחצר שהוא נשמר שם, אסור).

[331] על

מ"ש הרמב"ם פ"י ה"ו (כל שראוי למאכל בהמה מותר לקשור אותו

בשבת), כתב בכסף משנה (כתב הרמ"ך הוה ליה למימר אבל בחצר אסור, דילמא מבטל

ליה והוי קשר של קיימא, והכי מפרש בגמרא). והיינו דהא דאסרינן בחצר הוא מטעם

שחוששים שמא יקשרנו קשר של קיימא.

והקשה במ"א ס"ק כט (ועיין

בכ"מ בשם הרמ"ך, ודו"ק, כי צ"ע בגמרא לישבם). והיינו שבגמרא

מבואר שכשנפסקה הרצועה החיצונה אסור משום מוקצה (ולא משום איסור קשירה).

ועל זה מבאר כאן, שמה שאסרו בגמרא

בחצר משום מוקצה, היינו שכיון שאינו יכול לקשרו בגמי, שוב נשאר דינו כבסעיף הקודם,

שאם נפסקה חיצונה אסור בטלטול משום מוקצה.

וראה תהלה לדוד סי' שיז סוף

ס"ק ג. תבואות שמש ע' קעד. כנישתא דבי רב.

[332] בסעיף

הקודם.

[333]

מ"א סקכ"ח (ונראה לי דבמנעלים שלנו, אף על פי שנפסקה הרצועה עדיין חזי

ללבישה ותורת כלי עליו. דדוקא במנעלים שלהם שהיו פתוחים לגמרי מלמעלה, וצדדיו של עץ

או של עור קשה, והרצועה נקשרת על גבי הרגל כמו שכתב רש"י, ואם נפסקה לא היה

יכול לנועלו. משא"כ שלנו).

[334]

רב חסדא קמ, א-ב (האי כיתניתא, משלפו לדידה מקניא שרי, קניא ממנה אסור). ופרש"י

(כששוטחין אותה לנגבה תוחבים קנה מבית יד לבית יד, וכשנוטלה בשבת, ישלפנה מן הקנה,

ולא הקנה ממנה, דלא חזי לטלטולי). טור ושו"ע סט"ז (חלוק שכבסו אותו,

ותחבו בו קנה לייבשו, יכול לשמטו מעל הקנה, אבל ליקח הקנה מתוכו, אסור, לפי שאינו

כלי).

[335]

ר"ן שם (נח, א) ד"ה משלפא (שנשתמש בה מבעוד יום). הובא במ"א

סקל"א.

ואילו בשבת אסור לתלותו לייבשו, הן

מטעם שיאמרו שכבסן בשבת, כדלעיל סי' שא סנ"ו-ז, והן מטעם שהקנה הוא מוקצה.

[336] ומה שהקנה מיטלטל בזה בטלטול מן הצד,

אין איסור בזה, כדלקמן סי' שט ס"ד-ו, וסי' שיא סי"ד.

[337]

מ"א סקל"א (דאינהו לא הוי אורחייהו ליחודי קנים לכתנות (ר"ן). ואם

כן בקנים שלנו המיוחדין לתלות עליו שרי). וכן מועיל אם יחד את הקנה לכך, אף שאינו

מיוחד לתלות עליו.

[338]

סנ"ב (לא הוכנו לכך ... כל שלא ייחדם לכך לעולם, אלא אם כן עשה בהם מעשה רב

להכינם לישיבה, דהיינו שסדרם מבעוד יום כדי שיהיו מוכנים לישב עליהם למחר, שמעשה

גדול כזה מועיל להוריד עליהם תורת כלי, אף על פי שאין דרכם לייחד לכך ... אין מעשה

הסידור מועיל אלא לטלטול שלצורך ישיבה שבשביל כך סידרום), וסנ"ג (אין זה

מועיל כלום, אלא אם כן ייחדם לכך לעולם ... אלא אם כן עשה בהם שום מעשה של תיקון

המוכיח שהם מוכנים ועומדים לכך, שאז מותר לטלטלם לצורך אותו דבר שהוכנו לו, אבל לא

לצורך אחר). וככל הדברים האלה יהי' גם כאן.

[339]

רבא שם (אם כלי קיואי הוא (קנה של אורגים דתורת כלי עליו, רש"י), מותר). טור

ושו"ע שם (ואם תחבו בו כלי, מותר ליטלו מתוכו).

[340]

מ"מ פכ"ה הי"ח (שקני האורג מותר לטלטלן, כדבר שמלאכתן לאיסור,

לצורך גופן ולצורך מקומן). טור ושו"ע שם (אפילו הוא מלאכתו לאיסור). לבוש

סט"ז (דהא הוה כמו צורך מקומו).

[341]

כמו במנעל דלעיל סוף סמ"ב ( ומותר לטלטלו לצורך מקומו, דהיינו

חללו של המנעל שהדפוס בתוכו) , ושם (הערה 321 ).

[342]

רב קלח, ב (כירה שנשמטה אחת מירכותיה (פטפוטים שלה כעין רגלים, רש"י) ...

לטלטלה ... אסור). טור ושו"ע סט"ז (כירה שנשמטה אפילו אחת מירכותיה,

אסור לטלטלה).

[343]

ראה תהלה לדוד ס"ק כב (לצורך מקומה מותר, דדוקא לצורך גופה שרוצה להשתמש בה

אסור, דחיישינן שמא יתקע). בדי השלחן סי' קט ס"ק י. מראי מקומות וציונים.

קובץ הערות וביאורים שע ע' כז. כנישתא דבי רב.

[344]

גמרא שם (גזירה שמא יתקע). ופרש"י (כשמחבר לה הרגל יתקענה בחוזק והוי בונה).

ט"ז סקי"ד (הטעם בגמרא שמא יתקע, פירש"י כשיחבר לה רגל יתקענה

בחוזק). מ"א סקל"ב (דגזרינן שמא יתקע הרגל לשם, והוי בנין).

וראה לקמן סי' שיג סי"ד (גזרה

שמא יתקע ... ויתחייב משום בונה כמו שיתבאר, או משום מכה בפטיש כמו שיתבאר בסי'

שי"ד), ושם נסמן (הערה 1008 ).

[345]

תרומת הדשן סי' עא (ספסל ארוך שנשמט[ה] אחת מרגליו, שרי לטלטלו ולהניחו בראשו

באותו צד שנשמט הרגל על ספסל אחר, או לאו. תשובה, יראה דיש להסתפק בדבר. וכן ראיתי

כתוב על שם אחד מהגדולים שאסור). רמ"א סט"ז (וכן ספסל ארוך שנשמט אחד

מרגליה, כל שכן שתים, דאסור לטלטלה ולהניחה על ספסל אחרת ולישב עליה, אפילו נשברה

מבעוד יום).

[346] דרכי

משה הארוך ד"ה כירה (מיהו נראה לי, אם ישב עליה מבעוד יום מותר לישב עליה

בשבת). רמ"א שם (אלא אם כן ישב עליה כך פעם אחת קודם השבת).

[347]

מ"א סקל"ג (ונראה לי דכיון שישב עליה כך פעם אחת בלא רגל, שוב לא יתקע).

[348]

ב"י סוס"י שיג (ומכל מקום להחזיר הרגל למקומה משמע דפשיטא דאסור, גזירה

שמא יתקע, שאף על פי שהוא רפוי, כיון דדרך רגלי הספסלים להיות תקועין, גזרינן ביה

שמא יתקע). רמ"א שם (גם אסור להכניס הרגל לשם, משום בנין). ט"ז

סקט"ו (פירוש אפילו שלא בחוזק, משום חשש בנין אם יתקע).

[349]

מ"א סקל"ד (ואם הוא לעולם רפוי שרי כמ"ש סימן שי"ג ס"ו).

[350]

סעיף כא (אם אינו מהדקו כלל, אלא מניחו רפוי לגמרי, מותר. והוא שדרכו של כלי להיות

כך רפוי לעולם).

[351]

ט"ז סקי"ד (ונראה לי דוקא בנשמט קא אסר בזה, דאפשר לחברו, ואין בו איסור

רק אם יתקע, ועל כן אסרו אפילו בלא תקע, דשמא יתקע. אבל אם נשבר רגל אחד, דלא שייך

בזה שמא יתקע, אלא צריך לעשות רגל אחר, ולזה לא חיישינן).

[352] שהרגל נשברה, חלקו נשאר תקוע בספסל, וחלקו

נשבר ונשמט.

והיינו שאם נשמט לגמרי ונשבר, עדיין

חששו שמא יחזיר את החלק השבור.

[353] סיכום כללי ההלכה של דברים שאינם כלים

שייחד לישיבה וכיו"ב, שלפנינו סמ"ח-נט ובכמה מקומות:

(א)

דברים שרגילים לישב עליהם וכיו"ב, תורת כלי עליהם (סמ"ח; נח-ט, והערות 354 ; 408 ).

(ב)

אבנים ועצים, אין מועיל בהם מה שראוי לכסות בהם כלים וכיו"ב (רעט, ז. שח, ח;

לב; פה).

(ג)

ואם דרך לייחדם לפעמים לכך, מועיל מה שישב או חשב עליהם, או תיקנו

לכך (סל"ו; נ-נא; נג; נו-ז. שיג, א).

(ד)

ואם אין דרך לייחדם לכך, אין מועיל אף אם ישב או חשב עליהם, אלא כשייחדם לכך לעולם

(רנט, ה. שח, נב-ג; פה).

(ה)

ואפילו דרך לייחדם לכך, אלא שהכניסן לאוצר לסחורה, אין מועיל אלא כשייחדם לכך

לעולם (רנט, א. שח, ג).

(ו)

ואם תיקנו במעשה רב כדי לישב עליו, מועיל לטלטלו לצורך ישיבה, ולא לצורך אחר

(סנ"ב-ג).

(ז)

ייחד לוח לכיסוי הכלים, לא סגי במחשבה, עד שיכינו לכך במעשה הניכר (סל"ו,

והערה 274 ).

(ח)

ייחדו לכיסוי כלי הקבור בקרקע, גם זה אינו מועיל, עד שיעשה לו בית אחיזה

(סל"ז, והערה 286 ).

סיכום

כללי ההלכה, מתי מועיל מה שראוי לכסות בהם כלים, לעיל ס"ב (הערה 27 )

[354]

רב נחמן קכד, ב (הני ליבני דאישתיור מבניינא, שרי לטלטולינהו, דחזו למיזגא עלייהו),

ופרש"י (שהשלים בניינו וניתותר, ומהשתא לא קיימי לבנין אלא לישב עליהם, ותורת

כלי עליהם). ביצה לא, ב (הני ליבני דאייתור מבנינא, שרי לטלטולינהו בשבתא, הואיל

וחזי למזגא עלייהו), ופרש"י (שנשתיירו לו לאחר שגמר בנינו, שרי לטלטלינהו, דמעתה

לאו לבנין קיימי אלא למזגא עלייהו, ותורת כלי עליהן). טור ושו"ע סי"ז (לבנים

שנשארו מהבנין, מותר לטלטלם, דמעתה לא קיימי לבנין אלא למזגא עלייהו). מ"א

ס"ק לה (והוי תורת כלי עליה). אליה רבה ס"ק מג (משמע דמסתמא עומד לכך,

ואין צריך מחשבה לזה, וכ"מ בש"ס דף קכ"ד).

וכן הוא לקמן סנ"ח ( עורות

בין עבודין בין שאינן עבודין, מותר לטלטלן, מפני שראויין להסמך ולשבת עליהם, ויש

תורת כלי עליהם ), וסנ"ט ( נסרים של בעל הבית, מותר

לטלטלם ). ונתבאר שם (הערה 408 ).

[355] רב נחמן שבת שם (שרגינהו,

ודאי אקצינהו), ופרש"י (אי סדרן זו על זו, ודאי אקצינהו לצורך בנין אחר).

ביצה שם (שרגינהו, ודאי אקצינהו), ופרש"י (סדרן זו על זו, גלי דעתיה שמקצן

לבנין, ואסור לטלטלינהו). טור ושו"ע שם (ואם סידרן זה על זה, גלי אדעתיה

שהקצן לבנין, ואסור לטלטלם). מ"א ס"ק לו (דליכא תורת כלי עליה).

וכעין האמור לעיל ס"ג (דבר

שאינו כלי ממש, אלא שיש עליו תורת כלי, מחמת שראוי להשתמש בו איזה תשמיש בשבת ... אם

הכניסן לאוצר לסחורה, ביטל תורת כלי שהיה עליהם, ואסור לטלטלם).

ונתבאר לעיל סי' רנט בקונטרס אחרון

סק"א (ליבני דשרגינהו, שאין האיסור בהם אלא משום דביטלם מתורת כלי בסידורם). לקמן

סי' תצט בקונטרס אחרון ס"ק ב (אבנים ולבינים הסדורים לבנין, דאסור לטלטלן

אפילו בשבת דמוקצה מותר בו לדברי הכל, וכמ"ש המ"א בסי' ש"ח

ס"ק ל"ו). וראה נימוקי יו"ט שם.

[356] איסורו

נתבאר לקמן סי' שמט ס"ג (ומדברי סופרים אסור להוציא חפץ חוץ לד' אמות, אפילו

בעומד או יושב לפוש תוך ד' אמות, או אפילו מניח החפץ בארץ תוך ד' אמות, וחוזר

ומוליכו חוץ לד' אמות, גזרה שמא יעבירנו ד' אמות בהליכה אחת).

[357]

רבינא מב, א (קוץ ברשות הרבים, מוליכו פחות פחות מד' אמות (עד שיסלקנו לצידי רשות

הרבים, דאיסורא דרבנן הוא, רש"י), ובכרמלית (דטלטול דידיה דרבנן, רש"י),

אפילו טובא (ייעבירנו בעקירה אחת, רש"י). טור ושו"ע סי"ח (קוץ

המונח ברשות הרבים, מותר לטלטלו פחות פחות מד' אמות, ובכרמלית מותר לטלטלו להדיא, משום

דחיישינן שמא יוזקו בו רבים, ובמקום הזיקא דרבים לא גזור רבנן שבות).

וכן הוא לעיל סכ"ח (כלי זכוכית

שנשברו על השלחן או במקום שהולכין, מותר לטלטל השברים כדי לפנותם שלא יזוקו בהם

רבים, שבמקום היזק הגוף של רבים לא גזרו על איסור מוקצה, ואפילו על איסור טלטול

בכרמלית), ושם נסמן (הערות 218 - 219 ). לקמן סי' שלד סכ"ט (ואם היא מונחת במקום שרבים

ניזוקים בה מותר לכבותה, שבמקום היזק הגוף של רבים לא גזרו).

[358]

ברייתא נ, א (חריות של דקל), ופרש"י (ענפים קשים כעץ, משהוקשו שדראות של

לולבין ונפלו עלין שלהן קרי להן חריות).

[359]

מ"מ פכ"ה הכ"א (חריות דאיכא דקיימי לישיבה ואיכא דקיימי לעצים).

ב"י ד"ה חריות. מ"א סק"מ (חריות איכא דקיימו לישיבה ואיכא

דקיימו לעצים).

[360]

טור ושו"ע ס"כ (חריות של דקל שקצצם לשריפה, מוקצים הם ואסור לטלטלם).

וכדלעיל ס"ח ( כל

דבר שאין תורת כלי עליו, ואינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה, כגון ... עצים וקנים ...

כיון שאין תורת כלי עליהם, אסור לטלטלם).

[361] ברייתא

וגמרא שם (תנא רבה בר בר חנה קמיה דרב, חריות של דקל שגדרן לעצים, ונמלך עליהן

לישיבה, צריך לקשר, רשב"ג אומר אין צריך לקשר, הוא תני לה והוא אמר לה הלכה

כרשב"ג. איתמר רב אמר קושר, ושמואל אמר חושב, ורב אסי אמר יושב, אע"פ

שלא קישר, ואע"פ שלא חישב). רי"ף כג א (והלכתא כרב אסי). רא"ש

פ"ד ס"ח (והיינו כרב אסי דאמר ישב אף על פי שלא קשר ולא חשב). ר"ן

כג, א (ומדאמר רב אסי אף על פי שלא חשב, משמע דמוסיף הוא על דברי שמואל, דטפי עדיף

חשב מישב ולא חשב, הלכך קיימא לן דבין חשב בין ישב מותר. וכן פסק רבינו האי גאון

ז"ל. וכן דעת הרב רבינו יונה ז"ל). רמב"ם פכ"ה הכ"א (חריות

של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהן מערב שבת לישיבה, מותר לטלטלן). מ"מ שם (ופירשו

ז"ל דלרב אשי כל שכן חשב, אע"פ שלא ישב, וזה דעת רבינו. מכאן למדנו

שמחשבה בלחוד סגי). טור ושו"ע שם (אם חשב עליהם מבעוד יום לישב עליהם).

[362] רא"ש פ"ד סי' ח (דנמלך

עליהן דקתני גבי חריות של דקל, משמע דאפילו בחול מהניא הך מחשבה). טור ושו"ע

שם (אם חשב עליהם מבעוד יום לישב עליהם, אפילו בחול). פרישה ס"ג כב (פירוש

שחשב שישב עליהם בחול, ולא חשב שישב עליהם בשבת).

ואין לומר שהכוונה היא, שנמלך לישב

עליהם פעם אחת בחול, לפני השבת, ואחר כך ישתמש בהם לשריפה, שהרי אם כן שוב אין

עליהם תורת כלי בכניסת השבת.

לכן פירש רבינו, שנמלך עליהם בסתם לישב

עליהם עד עת שיצטרך לפנותם, שאז נשאר עליהם תורת כלי גם בשבת.

וכן הוא לענין לוח שייחד לסתום

החלון, לקמן סי' שיג ס"א (אם חשב עליו מבעוד יום לפקוק בו (בשבת, או שחשב

עליו שיהיה מוכן ועומד להיות פקק לחלון, אף על פי שלא חשב על השבת בפירוש) הרי זה

מותר, שעל ידי מחשבה זו ירדה עליו תורת כלי).

*

וכל זה בדבר שרגילים לייחדם לכך,

משא"כ כשאין דרך לייחדם לכך, לא מהני אפילו ייחדם לשבת, וגם לחול עד עת

שיצטרך לפנות, וגם ישב עליהם, כדלקמן סנ"ב-ג ( אע"פ

שישב עליהם פעמים רבות בחול, וגם חשב עליהם שיהיו עומדים לישיבה גם בשבתות עד עת

שיצטרך לפנותם מכאן, לא ירד עליהם תורת כלי על ידי כך ... כל שלא

ייחדם לכך לעולם ... אלא אם כן ייחדם לכך לעולם).

[363]

מ"מ שם (לא נאסרו אלא מפני מחשבתו שגדרן לעצים ... ומפני כך מחשבת ישיבה

מוציאה מידי מחשבה דלעצים). מ"א שם (וכאן לא נאסרו אלא מפני מחשבתו שקצצן

לשריפה, ומפני כך מחשבת ישיבה מוציאה מידי מחשבת שריפה ... מ"מ פכ"ה).

וכן הוא לקמן

סי' תצה בקונטרס אחרון ס"ק ח (עיין במ"א סי' ש"ח סק"[מ] שכתב

כן בהדיא בשם המגיד משנה ... וכיון שהן מוקצים מאליהן, אין מחשבתו של אדם מוציאתן

מידי מוקצה, אלא על ידי מעשה).

לעיל סי' רנט בקונטרס אחרון

ס"ק א (קפידתו באה על ידי מחשבתו שחשב עליה למוכרה, לכך היא נפקעת גם כן על

ידי מחשבה בעלמא, כמ"ש המגיד משנה והשלטי גיבורים, מה שאין כן דרובא דאינשי

מקצי להו לסחורה, כשעדיין לא טמן בהם. ואף לר"ן דפליג, צריך לומר דמודה,

בנסרים שאני לענין אורחייהו ליחודי, דכיון שמצד עצמם ראויות ליחודי לתשמיש כמו של

בעל הבית, אלא שהאומן מקפיד עליהם, לכך נפקע על ידי מחשבתו כמו בחריות, ולא פליג

אלא במידי דאורחיה, דסבירא ליה דכל שכן הוא).

והיינו שלא רק כאשר " מחשבה

זו מוציאם מידי מחשבה הראשונה ", אלא גם כדלקמן סנ"ג ( אם

חשב עליהם להשתמש בהם למחר תשמיש שדרכם לייחד אותם לתשמיש זה, כגון שחשב על האבן

לפצוע בה אגוזים למחר), וכן הוא לעיל סל"ו, ולקמן סנ"ו-ז.

סי' שיג ס"א (כמ"ש בסי' ש"ח, שמחשבה מועלת בדבר שדרכו לייחדו לכך).

וראה נימוקי יום טוב לקמן שם.

כנישתא דבי רב כאן.

[364] היתר הטלטול הוא לא רק לסדרם לישב

עליהם, אלא גם כאמור בסעיף הבא " והוא הדין לצורך מקומם או לצורך

עצמם, כדין כלי שמלאכתו להיתר", ושם נסמן (הערה 367 ).

וכאן מבאר שמותר אף לסדרם לישב עליו,

ולא רק לישב עליהם כמו שהן, שזה מותר בכל אופן, כדלעיל סי"ד (כל מוקצה ...

מותר לישב עליו, אף אם הוא מתנענע תחתיו, שטלטול כלאחר יד הוא ).

וראה מראי מקומות וציונים. כנישתא דבי רב.

[365] גמרא

שם (צאו וחשבו כדי שנשב עליהן למחר). רש"י שם ד"ה ואע"פ (חישב עליהן

לישב למחר), ר"ן שם (ולי נראה דאפילו יחוד שבת אחת נמי מהני ... בכל מידי

דאורחיה בהכי, יחוד דחד יומא מהני. וכן פירש רש"י ז"ל אף על פי שלא חשב

לישב עליהן למחר, אלמא אילו חשב לישב עליהן למחר, אף על פי שלא יחדן לעולם, מהני ...

ועובדא דר' חנניא בן עקביא דאתמר בגמרא נמי הכי מוכח, דאמר להו לתלמידיו צאו וחשבו

כדי שנשב עליהן למחר ... אלמא יחוד דשבת אחת נמי מהני ליומיה).

וכן הוא בכל דבר שלפעמים דרך לייחדו

לכך, כדלקמן סנ"ג (אם חשב עליהם להשתמש בהם למחר תשמיש שדרכם לייחד אותם

לתשמיש זה ... אע"פ שלא ייחדה לכך אלא לשבת זו בלבד, מותר לטלטלה),

וסנ"ו (אם חשב עליהם מבעוד יום ... להניחם עליה למחר בשבת בלבד, ולמוצאי שבת

ישליכם), וסנ"ז (אפילו ... חשב עליהם מבעוד יום להניחם בראשו למחר בשבת בלבד,

ולמוצאי שבת יסירם ממנו), וסי' שיג ס"א (אם חשב עליו מבעוד יום לפקוק בו

(בשבת, או שחשב עליו שיהיה מוכן ועומד להיות פקק לחלון, אע"פ שלא חשב על השבת

בפירוש) הרי זה מותר).

[366]

רב אסי שם (יושב (עליהן מבעוד יום ... גלי דעתיה דלישיבה קיימי, רש"י), אע"פ

שלא קישר ואע"פ שלא חישב). רמב"ם שם (וכן אם ישב עליהן מבעוד יום, מותר

לטלטלן). טור ושו"ע שם (ישב עליהם מעט מבעוד יום, מותר לישב עליהם בשבת).

וכן הוא בכל דבר שלפעמים דרך לייחדו

לכך, כדלעיל סל"ו (ואם נשתמש בו לכיסוי מבעוד יום אפילו פעם אחת, זהו תורת

כלי שלו, ומותר לטלטלו בשבת). לקמן סנ"ג (אם נשתמש בה כבר תשמיש זה מבעוד יום,

אפילו פעם אחת בלבד, הוכנה לכך, אע"פ שלא חשב עליה לשבת זו), וסנ"ו (הניחם

על מכתו דרך מקרה קודם השבת, והסירם ממנה לאלתר, מותר לטלטלם בשבת), וסנ"ז (הניחם

על ראשו דרך מקרה פעם אחת בחול, מותר לטלטלם בשבת), וסי' שיג ס"א (ואם פקק בו

פעם אחת מבעוד יום, אף שלא חשב עליו לפקוק בו בשבת, ירדה עליו תורת כלי על ידי

פקיקה זו, כיון שהוא דבר שדרכו לייחדו לכך).

ומה שכתב "שאירע מקרה",

היינו שישב מבלי כוונה לייחדם לישיבה. וראה תהלה לדוד ס"ק כו. שו"ע

אדמו"ר הזקן המבואר. כנישתא דבי רב.

סיכום כללי הלכה זו – לעיל (הערה 353 ).

[367]

רמב"ן במלחמות מט, א (ישב מהני, אף על גב שלא חשב ושלא קשר, ואפילו להתירן

לגמרי [כ]כל הכלים ... בישיבה יוצא ידי שתיהן ידי הכנה וידי תורת כלי).

וכן הוא לקמן סנ"ו (מותר

לטלטלם בשבת, ליתנם על מכתו, או לצורך אחר), וסנ"ז (מותר לטלטלם בשבת, להניחם

בראשו, או לצורך אחר).

וכן הדין בחשב עליו (שבסעיף הקודם),

כדלקמן סוף סנ"ג (אם חשב עליהם להשתמש בהם למחר תשמיש שדרכם לייחד אותם

לתשמיש זה ... אע"פ שלא ייחדה לכך אלא לשבת זו בלבד, מותר לטלטלה גם לכל

צרכיו). סי' שיג ס"א (אם חשב עליו מבעוד יום ... הרי זה מותר, שעל ידי מחשבה

זו ירדה עליו תורת כלי, והותר בטלטול כשאר כל הכלים).

[368]

ר' יוחנן קכה, ב (פעם אחת הלך רבי למקום אחד ומצא נדבך של אבנים (אבנים סדורות

ומוקצות לבנין, רש"י), ואמר לתלמידיו צאו וחשבו כדי שנשב עליהן למחר, ולא

הצריכן רבי למעשה. ור' יוחנן אמר הצריכן רבי למעשה). רמב"ם פכ"ה

הכ"א (נדבך של אבנים שחשב עליו מבעוד יום, אם למדום מותר לישב עליהן למחר,

ואם לאו אסור). מ"מ שם (נדבך של אבנים ליכא דקאי לישיבה, ולפיכך צריך מעשה

להוכיח שהן לישיבה). ר"ן נט, ב ד"ה לא שנו (קי"ל בחריות של דקל

שגדרן לעצים ונמלך עליהם לישיבה, דישב בלחוד מהני ... משום דחריות של דקל עבידי

לישיבה, ומהניא בהו, אבל אבן לא עבידא כסוי לחבית, ומשום הכי לא מהניא בהו הנחה

דמבעוד יום). שו"ע סכ"א (אבל נדבך של אבנים, אף על פי שחשב עליו מבעוד

יום, אסור לישב (עליהם), אלא אם כן למדום). מ"א ס"ק מ (נדבך של אבנים

ליכא דקאי לישיבה, לפיכך צריך מעשה להוכיח שהן לישיבה (מ"מ פכ"ה). ואם

כן בעצים שלנו נמי בעינן מעשה).

ואף שכתב הרמ"א (ויש אומרים

דדין אבנים כדין חריות, וכן עיקר). מכל מקום לא קיי"ל כדבריו בזה, כדלעיל סי'

רנט בקונטרס אחרון ס"ק א (כתב רמ"א שם דעורות של דקה דלא חזו למיזגא

עלייהו, אם חשב עליהם מבעוד יום מותר לטלטלם, אף על פי שאין תורת כלי עליהם, שהרי

אינן ראויין אפילו למיזגא עלייהו ... דרמ"א שם לשיטתיה אזיל דגם באבנים סבירא

ליה דמהני מחשבה, אבל להב"י דסבירא ליה גבי אבנים דבעינן יחוד אם כן הוא הדין

לגיזין).

וכן הוא בכל דבר שאין דרכו לייחדו

לכך, כדלקמן סנ"ג ( אף אם כבר נשתמש בהם תשמיש זה פעמים רבות בחול, וגם חשב

עליהם מבעוד יום להשתמש בהם תשמיש זה בשבת, אין זה מועיל כלום ),

ולעיל סל"ו ( דבר שאין דרכו לעשותו כיסוי, אע"פ שנשתמש בדבר זה

לכיסוי פעמים רבות בחול, כגון אבן שכיסה בה את פי החבית פעמים רבות, אסור לטלטלה

בשבת).

ולכן נאסרה האבן שהניח על פי החבית

לכיסוי, וגם היין שתחתיו, כדלקמן סי' שט ס"ו-ז (אם הניח אבן על פי חבית של

יין לכיסוי ... על דעת שישארו שם גם בשבת ... בסיס לאיסור, נעשו איסור כמוהו,

ואסור לטלטלן כלל), וכמבואר בר"ן (כג, א) ד"ה ונשאל (והאבן שעל פי החבית

דאסרינן במניח, היינו טעמא לפי שאין דרכה של אבן ליחד אותה לכסוי חבית ... אבל בכל

מידי דאורחיה בהכי, ייחוד דחד יומא מהני).

*

הטעמים שלא מועיל כאן מחשבתו לישב

עליהם, נתבארו כאן:

(א) שאין דרכם לייחדם לכך. וכן הוא לעיל

סי' רנט בקונטרס אחרון ריש ס"ק א ([נ]דבך של אבנים, שאף שבודאי אין מקפידים

עליהם לישיבה בעלמא ... ואפילו הכי אסור לטלטלן, משום דלא קיימי להכי).

(ב) מפני שאין נוח לישב עליהם.

(ג) עוד נתבאר לעיל ס"נ, שאינה

מועלת אלא כאשר " מחשבה זו מוציאם מידי מחשבה הראשונה", משא"כ

כאן שהם מוקצים מאליהם.

והיינו כשמייחדו במחשבה עד שיצטרך,

או לשבת זו בלבד, שבזה אין הייחוד במחשבה מועיל, אלא במעשה, כדלקמן בסמוך ( אלא

אם כן עשה בהם מעשה רב, להכינם ... לישב עליהם למחר). משא"כ אם מייחדו לעולם,

סגי אף ייחוד במחשבה, כאמור כאן (לא הוכנו לכך ... על ידי מחשבה

בלבד, כל שלא ייחדם לכך לעולם).

סיכום כללי הלכה זו – לעיל (הערה 353 ).

[369]

רמב"ן במלחמות מט, א (מפני שישיבתן קשה, כדאמרינן בירושלמי (ביצה פ"א

ה"ז) אבנים שישבנו עליהם בנערותינו עשו אתנו מלחמה בזקנותינו. כל שכן נדבך

שעומד לבנין).

[370] ומכל שכן שאינו מועיל מה

שראוי לכסות בו כלים, כדלעיל ס"ח (אבנים שראויין לפצוע בהן אגוזים, וצרורות

שראויות לכסות בהן כלים, וכל כיוצא בהם, כיון שאין תורת כלי עליהם, אסור לטלטלם),

ושם נסמן (הערה 81 ).

[371]

שו"ת הרשב"א ח"א סי' תשנז (אין זה יחוד המתיר, עד שייחדנו להטמנה

לשבתות, ולא לשבת זו בלבד ... עד שייחדנה לכיסוי לעולם, ולא לשבת אחת). הובא

בר"ן כג, א (ונשאל הרשב"א ז"ל, המיחד אבן לפצוע בה אגוזים, אם מותר

לטלטלה בשבת, והשיב ... בודאי בעינן שיחדוה לכך לגמרי, אבל יחוד שבת אינו יחוד).

ב"י ד"ה חריות (והוא שיחדה לכך לעולם, אבל יחדה לשבת זו בלבד לא מהני ...

כך השיב הרשב"א, והביא דבריו הר"ן בפרק במה טומנין), ובסי' רנט ד"ה

ומ"ש ואותן (נראה מדבריו שצריך שיחדם לכך לעולם, אבל יחדה לשבת זו בלבד לא

מהני, וכדברי הרשב"א בתשובה).

וכן הוא לעיל סי' רנט ס"ה

(הנותנים אבנים ולבנים סביב הכירה צריך שייחדם לכך לעולם, כדי שיהא מותר לטלטלם

בשבת, וכן עצים העומדים להסקה שסותמים בהם פי התנור בשבת, צריך שייחדם לכך לעולם).

לקמן סנ"ג ( אף אם כבר נשתמש בהם תשמיש זה פעמים רבות בחול, וגם חשב

עליהם מבעוד יום להשתמש בהם תשמיש זה בשבת, אין זה מועיל כלום, אלא אם כן ייחדם

לכך לעולם, שאז ירד עליהם תורת כלי על ידי שנתייחדו לתשמיש זה לעולם).

סי' שט ס"ג (אלא אם כן ייחד אבן זה לכך לעולם, כמו שנתבאר לעיל בסי' ש"ח).

סי' שיב ס"ב (והוא שייחדן לכך לעולם אבל יחוד לשבת אחת אינו מועיל כמו שנתבאר

בסי' רנ"ט וש"ח).

והיינו שיחוד לעולם מועיל (לא רק

למה שהוכן בשבילו, אלא) אף לצורך אחר (בדי השולחן סי' קי ס"ק ה).

[372] גמרא

שם (ר' יוחנן אמר הצריכן רבי למעשה. מאי אמר להו (מאי מעשה הצריכן, רש"י),

רבי אמי אמר צאו ולמדום אמר להו (סדרו אותם והשיבום, רש"י). רבי אסי אמר צאו

ושפשפום אמר להו (מן הטיט, שיהו נאות לישב, ולמחר תלמדום, דבמעשה כל דהו נעשה כלי,

רש"י)). רמב"ם שם (אם למדום מותר לישב עליהן למחר, ואם לאו אסור).

ב"י ד"ה כתב הרמב"ם (ופסק כרבי אמי אליבא דרבי יוחנן). שו"ע

שם (אסור לישב (עליהם), אלא אם כן למדום). והיינו דלא סגי במעשה כל דהו של שפשוף

מן הטיט, אלא צריך מעשה רב של סידורם לישיבה עליהם בשבת.

וזה מועיל אפילו בדבר שאין דרכו

לייחד לכך, כאמור כאן. ומכל שכן שמועיל בדבר שדרכו לייחדו לכך, כדלעיל סל"ו ( דבר

שאין תורת כלי עליו שעשאו כיסוי לכלי, נעשה עליו תורת כלי על ידי כך, ומותר לטלטלו

כשאר כלים. והוא שתיקנו ועשה בו מעשה והכינו לכך, בענין שתיקונו מוכיח עליו שהוא

עומד לכך), ושם נסמן (הערה 274 ).

[373]

מ"א ס"ק מא (לכן נראה לי ודאי, היכא דאין מזיזן ודאי שרי לישב עליהן

לכו"ע, דמוקצה אינו אסור בנגיעה). והיינו כדלעיל סי"ד ( כל

מוקצה אינו אסור אלא בטלטול, אבל מותר ליגע בו בידיו. ובלבד שלא ינענע), ושם נסמן

(הערה 131 ) .

[374]

מ"א שם (דבסי' שי"א ס"ח אמרינן דמנענע הקש בגופו, ומותר לשכב עליו,

ומכל שכן לישב עליו). והיינו כדלקמן שם סט"ו ( לטלטל

המוקצה בגופו שלא בידיו, מותר אפילו מטלטלו לצורך האיסור, כגון קש שהוא מוקצה מפני

שסתמו עומד להסקה, ואם הוא נתון על המטה שלא לשכב עליו ובשבת הוא בא לשכב עליו,

מותר לנענע בגופו כדי שיהא צף ורך ונוח לשכב עליו ).

[375]

רמב"ן במלחמות שם (והותרו לאותו דבר שהתקין עליהן לסדרן למחר לישיבה במקומן

... אבל לטלטולין אחרים לצורך גופן ומקומן אסור). וכן הוא משמעות הרמב"ם שם ( נדבך

של אבנים שחשב עליו מבעוד יום, אם למדום, מותר לישב עליהן למחר, ואם לאו אסור.

חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהן מערב שבת לישיבה, מותר לטלטלן) . ופירש בתהלה לדוד (ועל כרחך פירושו, דטלטול שלצורך ישיבה מותר ... טלטול שלא לצורך ישיבה אסור .

וגבי חריות של דקל תיכף אחר זה כתב, מותר לטלטלן, כמבואר דאף שלא לצורך ישיבת מותר).

וראה מנחת יצחק ח"ה סי' קכט וח"ח סי' כג.

וכן הוא לקמן סעיף הבא ( אלא

אם כן עשה בהם שום מעשה של תיקון המוכיח שהם מוכנים ועומדים לכך, שאז מותר לטלטלם

לצורך אותו דבר שהוכנו לו, אבל לא לצורך אחר ).

והיינו שיש ב' חילוקים בין דרכו

לייחדו לכך או לאו:

אם דרכו לייחדו לכך, (א) מועיל מה

שחשב עליהם מבעוד יום לישב עליהם בשבת זו, או שישב עליהם מבעוד יום. (ב) כל זה

מועיל אף להתירו לטלטלו כשאר כלי.

משא"כ אם אין דרכו לייחדו לכך,

(א) אינו מועיל מה שחשב או ישב עליהם מבעוד יום, אלא תיקון המוכיח. (ב) אף אם עשה

מעשה רב המוכיח, אינו מועיל אלא לצורך דבר שהוכן, ולא לצורך אחר.

וראה כנישתא דבי רב.

[376] כנסמן

לעיל (הערה 371 ).

[377]

מרדכי רמז תטז (מצאתי בשם רבינו ברוך, הרוצה להשתמש באבן או בבקעת בשבת לסגור בהם

הדלת או להכות בהם הברזא, צריך שיעשה שום מעשה של תיקון מבעוד יום, ואם לאו אסור).

הובא בב"י ד"ה חריות. מ"מ פכ"ה הכ"א (צריך מעשה להוכיח

שהן לישיבה). מ"א ס"ק מ (צריך מעשה להוכיח שהן לישיבה).

וראה גם לעיל סל"ו ( והוא

שתיקנו ועשה בו מעשה והכינו לכך, בענין שתיקונו מוכיח עליו שהוא עומד לכך).

[378] כנסמן לעיל (הערה 375 ).

[379] ואפילו אם דרך להשתמש בהם

לתשמיש זה, אלא שאין דרך לייחדם לכך לעולם, כדלעיל סי' רנט ס"ה ( הנותנים

אבנים ולבנים סביב הכירה צריך שייחדם לכך לעולם, כדי שיהא מותר לטלטלם בשבת, וכן

עצים העומדים להסקה שסותמים בהם פי התנור בשבת צריך שייחדם לכך לעולם, שהרי כל זמן

שלא ייחדן לכך אינן חשובים לו ומשליכן). ולקמן סי' שיב ס"ב ( אבנים

שייחדן לקינוח מבעוד יום, אע"פ שעדיין לא קינח בהן מעולם, מותר להכניסן לבית

הכסא אפילו הן הרבה. והוא שייחדן לכך לעולם, אבל יחוד לשבת אחת אינו מועיל, כמו

שנתבאר בסי' רנ"ט וש"ח ).

[380]

ר"ן (כג, א) ד"ה ונשאל (ולי נראה דאפילו יחוד שבת אחת נמי מהני ... והאבן

שעל פי החבית דאסרינן במניח, היינו טעמא לפי שאין דרכה של אבן ליחד אותה לכסוי חבית

... אבל בכל מידי דאורחיה בהכי, ייחוד דחד יומא מהני). דעה הא' בשו"ע

סכ"ב (והני מילי בדבר שאין דרכה לייחדה לכך, כגון הני דאמרן, אבל בכל מידי

דאורחיה בהכי, כגון לפצוע בה אגוזים, ביחוד לשבת אחת סגי). מ"א סקמ"ג (דשאני

התם שאין האבן עשויה לישב עליה, משא"כ הכא דאורחא בהכי ... ולהכי מהני יחוד).

וראה לעיל ס"נ (והערה ( 363 ).

[381] כדלעיל

סנ"א ( והוא הדין לצורך מקומם או לצורך עצמם, כדין כלי שמלאכתו

להיתר), ושם נסמן (הערה 367 ).

[382]

כדלעיל סנ"א ואפילו אם לא חשב עליהם כלל לישיבה, אלא שאירע מקרה

שישב עליהם מעט קודם השבת, מותר לטלטלם בשבת לסדרם ולישב עליהם), ושם נסמן (הערה 366 ) .

[383] ענף.

[384] שעל ידי המזלג שבראשה דרך

לייחדו לכך, ומועלת מחשבתו לעשותו כלי, כדלעיל ס"נ

(והערה ( 363 ).

[385]

משנה קכה, ב (זמורה שהיא קשורה בטפיח (פך ששואבין בו מן הבור או מן המעין,

רש"י), ממלאין בה בשבת (דשויא כלי להך זמורה, רש"י)). ובגמרא שם (קשורה

אין לא קשורה לא (ואפילו יש עקמומית בראשה כעין מזלג שראוי לתלות בה טפיח ולמלאות,

וחישב עליה, רש"י) ... גזירה שמא יקטום (שמא למחר תהיה לו ארוכה ויקטמנה מתוך

שהיא רכה ונוחה לקטום, ונמצא עושה כלי, וחייב משום מכה בפטיש, רש"י)). רמב"ם

פכ"ג ה"ז (זמורה שהיא קשורה בטפיח ממלאין בה בשבת. ואם אינה קשורה אין

ממלאין בה, גזירה שמא יקטום אותה ויתקעה). מ"א ס"ק לט (זמורה שיש בראשה

עקמומית כעין מזלג שראוי לתלות בו דלי ולמלאות בו, אף על פי שחישב עליה מערב שבת

למלאות בה, אסור למלאות בה בשבת, אלא אם כן היא קשורה בדלי מערב שבת, דחיישינן שמא

תהיה ארוכה ויקטמנה מתוך שהיא רכה ונוחה לקטום, ונמצא עושה כלי, וחייב משום מכה

בפטיש).

וכדלקמן סעיף הבא ( וכל

דבר שמתקנו להשתמש איזה תשמיש יש בו איסור משום תיקון כלי ), ושם

נסמן (הערה 389 ).

[386]

שבלי הלקט סי' קכ (בשם רבינו יצחק ב"ר יהודה זצ"ל מצאתי, מותר לחתוך ענף

מן הדקל מבעוד יום, ומותר להניף בו על השלחן בשבת להבריח הזבובים מעליו, דכיון

דלצורך כך חתכו, עשאו כלי גמור, ואין בו איסור טלטול). שו"ע סכ"ג (מותר

לחתוך ענף מן הדקל מבעוד יום, ומותר להניף בו על השלחן בשבת להבריח הזבובים, כיון

דלצורך חתכו, עשאו כלי גמור). מ"א ס"ק מה (והיינו כיון דיחדו לכך).

וכן הוא לקמן ספ"ו (על פי

תשב"ץ סנ"ט וכל בו סל"א ושו"ע סמ"ח), ושם נסמן (הערה 582 ). סי' שלו סי"ח (ענפי אילנות

שהוכנו לתשמיש מבעוד יום, בענין שיש תורת כלי עליהם ומותרים בטלטול, כמ"ש

בסי' ש"ח).

[387]

ט"ז סקי"ז (נראה דהוא הדין לאיים על התינוקות שיכם בהם, אבל ... צריך

ייחוד תחלה לכך בערב שבת).

ואף אם אינו מכה אותם, וכדלקמן

בהלכות תלמוד תורה פ"א הי"ג (ותינוק שאינו רוצה לקרות, לא יכה אותו

המלמד מכת אכזרי), מכל מקום מאיים עליהם שיכה אותם, כדי לזרזם.

[388]

ט"ז שם (אבל אסור ... שיתלש לו ענף מן המכבדות שמכבדין הבית ... מצד דמשוי

ליה מנא בשבת).

[389]

סעיף יז (אם על ידי זה מתקנו להשתמש בו איזה תשמיש, חייב משום תיקון כלי).

וכן הוא לעיל סכ"ח (שאין איסור

בשבירת חרס, אלא אם כן שוברו במתכוין בשביל שיהא ראוי על ידי כך לאיזה תשמיש, שאז

אסור משום תיקון כלי, כמ"ש בסי' ש"[מ]), ושם נסמן (הערה 224 ).

והטעם לזה הוא, כי מלאכת מכה בפטיש אינה

עצם עשיית הכלי, כי אם סיום הכנתו להשתמשות , בין אם הוא כלי או לאו.

[390]

ט"ז שם (אבל אסור לומר לעכו"ם שיתלש לו ענף מן המכבדות).

[391]

ס"ג (אסור לכבד הבגדים במכבדות העשויים מקסמים, שלא ישברו קסמיהם בפסיק רישיה,

והרי זה סותר כלי ... וכן מכבדות העשויין מענפי אילן).

[392] והיינו שהמכבדת היא אגודת ענפים,

וכשמוציא מהם אחד מהענפים, אינו שובר כלי.

[393]

סי"ט (כל כלי שהוא של פרקים, אם אין פרקיו תקועין בחוזק, אין בפריקתן סתירה

גמורה), וסכ"א (והוא שדרכו של כלי להיות כך רפוי לעולם), וסכ"ב (אם הוא

מהודק קצת, שאין איסור בהדוק זה אלא משום גזרה שמא יתקע בחוזק, אין בו גם כן משום

סותר, ומותר לפרקו לכתחלה).

[394] הם שני החלקים של מלאכת

מנפץ, כמבואר ברע"ב פ"ז מ"ב (המנפצו, חובטו בשבט, אי נמי סורקו

במסרק), ולקמן סי' תרכט ס"ה (פשתי העץ שלא דך אותן במכתשת ולא ניפץ אותן

במסרק ... אם דך אותן במכתשת, אף על פי שלא ניפץ אותן במסרק). והן הנקראים במשנה

יז, ב (אונין של פשתן), ופרש"י (אגודות של פשתן מנופץ).

[395]

ברייתא נ, א (יוצאין בפקורין (פשתן סרוק שנותנין על המכה, רש"י) ובציפא (צמר

מנופץ הניתן על המכה, רש"י) בזמן שצבען (בשמן) וכרכן במשיחה (גלי דעתיה דלמכה

קיימי להניחן עליה בשבת, רש"י). לא צבען (בשמן) ולא כרכן במשיחה, אין יוצאין

בהם (לאו דוקא אין יוצאין, דאפילו לטלטלם אסור, לפי שאינם מוכנים, תוס'). ואם יצא

בהן (לאו דוקא יצא, דהוא הדין ישב בהן בביתו, תוס') שעה אחת מבעוד יום (כרב אסי

דאמר ישב אע"פ שלא קשר ולא חישב, רש"י), אע"פ שלא צבע ולא כרכן

במשיחה, מותר לצאת בהן). טור ושו"ע סכ"ד (פשתן סרוק וצמר מנופץ שנותנים

על המכה, אם חשב עליהם מבעוד יום לתתם על המכה, או שישב בהם שעה אחת מבעוד יום, או

שצבען בשמן, דגלי דעתיה דלמכה קיימי, או שכרכן במשיחה ליתנם על המכה בשבת, תו לית

בהו משום מוקצה).

וראה לעיל ס"נ (והערה ( 363 ).

[396] כדלעיל סנ"א ( והוא

הדין לצורך מקומם או לצורך עצמם, כדין כלי שמלאכתו להיתר), ושם נסמן (הערה 367 ).

[397] שכן

הוא בכל דבר שלפעמים דרכו לייחדו לכך, כדלעיל סנ"א ( ואפילו אם

לא חשב עליהם כלל לישיבה, אלא שאירע מקרה שישב עליהם מעט קודם השבת, מותר לטלטלם

בשבת), ושם נסמן (הערה 366 ).

[398] רש"י

שם (כרב אסי דאמר ישב אע"פ שלא קשר ולא חישב). תוס' שם (כיון דמתיר יצא,

אע"פ שלא צבע ולא חישב, כל שכן חישב ולא צבע). רא"ש פ"ד סי' ח (וכל

שכן חשב ולא יצא). שו"ע שם (אם חשב עליהם מבעוד יום לתתם על המכה).

[399] כדלעיל

ס"נ ( אם נמלך עליהם אחר כך שיהיו עומדים ומיוחדים לישיבה עד עת

שיצטרך לפנותם ...

ואפילו אם לא נמלך עליהם שיהיו עומדים ומיוחדים לישיבה, אלא שחשב עליהם מבעוד יום

לישב עליהם למחר בשבת בלבד ... מותר לטלטלם), ושם נסמן (הערה 365 ).

[400]

שם בברייתא (בזמן שצבען (בשמן) וכרכן במשיחה). טור ושו"ע שם (או שצבען בשמן

דגלי דעתיה דלמכה קיימי, או שכרכן במשיחה ליתנם על המכה בשבת).

ומה שהוצרכו לזה בברייתא, ולא סגי

במה שחשב להניחן עליה בשבת (שהרי אי אפשר לייחדן במעשה, אלא אם כן חשב תחלה לייחדן

לזה, ואם כן מה מועיל אחר כך היחוד במעשה), נתבאר לקמן סעיף הבא (והערה 404 ).

אמנם נתבאר לעיל סל"ו (דבר

שאין תורת כלי עליו שעשאו כיסוי לכלי, נעשה עליו תורת כלי על ידי כך, ומותר לטלטלו

כשאר כלים. והוא שתיקנו ועשה בו מעשה והכינו לכך, בענין שתיקונו מוכיח עליו שהוא

עומד לכך, ואף על פי שעדיין לא נשתמש בו לכיסוי לעולם. ואם נשתמש בו לכיסוי מבעוד

יום אפילו פעם אחת, זהו תורת כלי שלו, ומותר לטלטלו בשבת, אף על פי שלא עשה שום

מעשה של תיקון. במה דברים אמורים בדבר שדרכו לעשותו לכיסוי). הרי שלא התיר במה

שחשב להשתמש בו בשבת, אלא כשעשה מעשה שמוכיח עליו שעומד לכך. ושם נסמן (הערה 274 ).

[401]

ס"א (כיון שעושה לרפואה וניכר הדבר שמתכוין לרפואה, אסור, משום גזרה שמא

ישחוק סממנים לרפואה).

[402]

רש"י שם ד"ה בזמן (דלאו לרפואה נינהו אלא שלא ישרטו מלבושיו את מכתו,

והוה ליה כמלבוש דעלמא). טור ושו"ע שם (ומשום רפואה נמי ליכא, שאינו אלא כמו

מלבוש שלא יסרטו בגדיו).

וכן הוא לעיל סי' שא סי"ח (יוצאין

בפשתן סרוק וצמר מנופץ שנותנין על גבי המכה בשבת כדי שלא יסרטו הבגדים את המכה,

מפני שהם לו כמו מלבוש). לקמן סי' שכח סכ"ט (מותר ליתן על גבי המכה ספוג

וחתיכות בגדים יבשים, אם הם חדשים, מפני שאינן לרפואה, אלא כדי שלא יסרטו בגדיו את

המכה), וסל"א (מכה שנתרפאה מותר ליתן עליה רטייה בתחלה בשבת, מפני שאינו אלא

כמשמרה שלא יסרטוה בגדיו).

[403] ברייתא

הנ"ל, לפירוש ר"ח שם (יוצאין בפיקריון ובציפא כו', פירוש פאה נכרית,

והוא שיער שעושה בקפח והקרח נותנן בראשו, ונראה כי אותו שיער שבקפח שיער ראשו הוא).

הובא בתוס' שם ד"ה בפקורין (פירש ר"ח כיפה שיש בה שער, ונותנין אותה

בראש הקרח, ונראה שהוא שער ראשו). רשב"א שם (ופירוש ציפה ופיקרין פירש רבינו

האיי גאון ז"ל פאה נכרית, שעושה איש קרח לכסות את ראשו כמי שיש לו שער).

ודינם כדין פשתן סרוק וצמר מנופץ

שנותנים על המכה, שבסעיף הקודם, ושם נסמן.

וכן הוא לעיל סי' שא סס"ב (בעלי

הקרחה שמניחין על ראשיהם פשתן סרוק או צמר מנופץ שיהא נראה כשער בראשיהם, מותרים

להניחו בראשיהן בשבת ... ובלבד שהוכנו מבעוד יום בענין שאין בו איסור משום טלטול

מוקצה, ועל דרך שיתבאר בסי' ש"ח).

[404] דאמרינן

בברייתא שם (לא צבען (בשמן) ולא כרכן במשיחה, אין יוצאין בהם), ופרש"י (אבל

לא צבען בשמן, דלאו מלבוש נינהו, הוה ליה משאוי, ואין יוצאין בו לרשות הרבים).

ר"ן כג, א (והא תנן יוצאין בפיקורין ובציפה בזמן שצבען בשמן וכרכן במשיחה,

ואילו מחשבה לא מהניא. תירץ הר"ר יונה ז"ל דהתם משום דלא מוכחא מילתא

דמיחדי למכתו, ומחזי כמוציא בשבת). מ"א ס"ק מו (הר"ן בשם הר"י

לא אסר אלא לצאת בהן, משום דלא מוכחא מילתא דמיחדו למכתו, ומחזי כמוציא בשבת. אבל

לטלטלן לכו"ע סגי במחשבה). שו"ע סי' שא ס"נ (יוצאים בפשתן סרוק

וצמר מנופץ שבראשי בעלי חטטין. אימתי, בזמן שצבען וכרכן, שיצא בהם שעה אחת מבעוד

יום).

וכן היא כוונת הדברים גם לעיל סי'

שא סס"ב (בעלי הקרחה שמניחין על ראשיהם פשתן סרוק או צמר מנופץ שיהא נראה

כשער בראשיהם, מותרים להניחו בראשיהן בשבת ולצאת בו לרשות הרבים, שתכשיט שלהם הוא,

ובלבד שהוכנו מבעוד יום בענין שאין בו איסור משום טלטול מוקצה, ועל דרך שיתבאר

בסי' ש"ח), והיינו שהן היתר הטלטול והן היתר היציאה בו לרשות הרבים, הן רק

באופן "שיתבאר בסי' ש"ח". וראה שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[405]

ר"ן שם (דלא מוכחא מילתא דמיחדי למכתו, ומחזי כמוציא בשבת), הובא במ"א

שם.

[406]

הגהות מיימוניות פי"ט הט"ז אות ג (ולא מסתבר לר"י, דאם יש לאדם

חבלה בידו בשבת, שלא יטול חתיכת בגד ויתן על גבי מכתו, משום דחשיב לי משאוי). ונתבאר

בשלטי הגבורים כג, א אות א (ר"י שלא חשיב ליה כמשוי, אפילו לא צבעם בשמן,

ואפילו בשבת עצמו, שלא יצא בו מערב שבת ... דלא חשבי משוי מה שנותן מטלית על גבי

המכה, אע"פ שלא יצא בהן מערב שבת). שו"ע סי' שא סנ"א (מותר לצאת ...

בסמרטוטין הכרוכים על היד או על האצבע שיש בו מכה), מ"א שם ס"ק סב (ומשמע

אפילו לא יצא בהן שעה אחת מבעוד יום, וכמ"ש הגהות מיימוניות בשם ר"י).

ואף שגם לענין המכה, הובא לעיל

(הערה 404 ) מרש"י (אבל לא צבען בשמן, דלאו מלבוש נינהו, הוה

ליה משאוי, ואין יוצאין בו לרשות הרבים).

לא קיי"ל בזה כדברי רש"י,

אלא לענין בעלי הקרחה בראשיהם, ולא לענין על גבי המכה.

ועל פי זה נפסק בפשיטות לעיל סי' שא

סי"ח (יוצאין בפשתן סרוק וצמר מנופץ שנותנין על גבי המכה בשבת כדי שלא יסרטו

הבגדים את המכה, מפני שהם לו כמו מלבוש. ובלבד שהוכנו מבעוד יום בענין שאין בהם

משום טלטול מוקצה, על דרך שיתבאר בסי' ש"[ח]). והיינו שבכל אופן אין חוששים

בזה למראית העין ביציאתו לרשות הרבים.

[407]

משנה מט, א (טומנין בשלחין (עורות, רש"י) ומטלטלין אותן). ברייתא מט, ב (עורות

בין עבודין ובין שאין עבודין מותר לטלטלן בשבת). טור ושו"ע סכ"ה (עורות

יבשים, בין של אומן בין של בעל הבית, מותר לטלטלן).

[408]

רש"י במשנה שם ד"ה ומטלטלין (בין שטמן בהן בין שלא טמן בהן דחזו למזגא

עלייהו).

ואף שנתבאר לעיל סל"ב ( לא

בכל דבר אמרו שאם ראוי לכסות בו כלי יש תורת כלי עליו, אלא בשברי כלים בלבד, הואיל

והיה כבר עליהם תורת כלי גמור כשהיו שלימים, לכן לא נפקע מהם אף כשנשברו אם ראויין

עדיין לכיסוי. אבל כל דבר שאין בו שייכות כלי גמור, כגון צרורות או אבנים וכיוצא

בהם, אף על פי שראויים לכסות בהם כלים, לא ירד עליהם תורת כלי בשביל כך, ואסור

לטלטלם), ושם נסמן (הערה 243 ).

מכל מקום מועיל בדברים שהכינום כדי לעשות

מהם כלים, וראוי להשתמש בהם איזה תשמיש, כדלעיל סל"ט ( ומחט חדשה

שלא ניקבה עדיין, מותר לטלטלה לצורך גופה, לפי שלפעמים אדם נמלך עליה ומניחה כך

בלא נקב ומייחדה לנטילת קוץ, לכן יש תורת כלי עליה אף שעדיין לא יחדה), ושם נסמן

(הערה 298 ).

וכן מטעם זה מועיל לקמן בסעיף הבא ( נסרים

של בעל הבית, מותר לטלטלם), והיינו מפני שראוי להשתמש בהם איזה תשמיש, שכיון

שהכינום לעשות מהם כלים, מועיל בהם מה שראוי להשתמש איזה תשמיש, כמו בשברי כלים.

או אפשר הטעם כיון שכאן הדרך להשתמש

בהם לישיבה, שזה מועיל אף שאינם שברי כלים, כדלעיל סמ"ח ( לבנים

שנשארו מהבנין, מותר לטלטלם, לפי שמעתה אינן עומדין לבנין אלא להסמך ולשבת עליהם,

ולכן תורת כלי עליהם ), ושם נסמן (הערה 354 ).

וכן מטעם זה מועיל לקמן בסעיף הבא,

כיון שהם עומדין להסמך ולשבת עליהם.

וראה כנישתא דבי רב.

[409]

מ"א סקל"ה (למזגא עלייהו, והוי תורת כלי עליה).

וכן הוא לעיל סמ"ח ( להסמך

ולשבת עליהם, ולכן תורת כלי עליהם).

[410] גמרא

שם (של אומן (שעומדות למוכרן, רש"י) תנן, וכל שכן של בעל הבית). טור

ושו"ע שם (בין של אומן בין של בעל הבית).

[411]

ר' ישמעאל בר' יוסי מט, רע"ב (אבא שלחא הוה (אומן לעבד עורות, רש"י),

ואמר (בחול, רש"י) הביאו שלחין ונשב עליהן (אלמא לא קפיד, רש"י)).

רמב"ם פכ"ו הי"ב (והשלחין מותר לטלטלן, בין שהיו של בעל הבית או של

אומן, מפני שאינו מקפיד עליהם).

וכיון שעומדים לכך, יש עליהם תורת

כלי אפילו לא ייחדו לזה, כדלעיל סמ"ח ( שמעתה אינן

עומדין לבנין אלא להסמך ולשבת עליהם, ולכן תורת כלי עליהם), ושם נסמן (הערה 354 ). וראה גם סעיף הבא.

[412]

תוס' מט, א סד"ה טומנין בשם ר"ת (ור"ת מפרש דהכא מיירי ביבשין דחזי

למזגא עלייהו והתם בלחין). וזבחים צד, א – לגירסת השטמ"ק שם (ר " ת דמפרש

בבמה טומנין גבי טומנין בשלחין ומטלטלין אותן, דמיירי ביבשין, אבל לחין לא ... כיון

דלא שכיח שייחדו לישיבה בעוד שהוא לח, אסור לטלטל). ר"ן ביצה ה, א (ותירץ

ר"ת ז"ל דהתם ביבשין דחזו שפיר למיזגא עלייהו, והכא בלחין שאינן ראוין

להשתמש בהן אלא מדוחק). שו"ע שם (עורות יבשים).

[413]

רש"י קטז, ב ד"ה בתרתי (עור דלאו בר טלטול הוא. ולא דמי לשלחין דאמרן

בבמה טומנין שמטלטלין אותן, דהתם עור בהמה גסה דחזי למישטחיה ולמיזגא עליה). הובא

בתוס' מט, א (פירש"י בפרק כל כתבי, דהכא מיירי בעור בהמה גסה, והתם בעור בהמה

דקה, דלא חזי למזגא כולי האי), וזבחים שם. רמ"א שם (ויש אומרים דוקא עורות

בהמה גסה דחזי לישב עליהם, אבל מבהמה דקה, אסור). מ"א ס"ק מז (לדידהו

אפילו לחין שרי).

*

וסיים ברמ"א (אלא אם כן חשב

לישב עליהם מבעוד יום). הובא לעיל סי' רנט בקונטרס אחרון סק"א (כתב רמ"א

שם דעורות של דקה דלא חזו למיזגא עלייהו, אם חשב עליהם מבעוד יום מותר לטלטלם, אף

על פי שאין תורת כלי עליהם, שהרי אינן ראויין אפילו למיזגא עלייהו ... דרמ"א

שם לשיטתיה אזיל דגם באבנים סבירא ליה דמהני מחשבה, אבל להב"י דסבירא ליה גבי

אבנים דבעינן יחוד אם כן הוא הדין לגיזין).

וכדלעיל סנ"ב ( לא

ירד עליהם תורת כלי על ידי כך, לפי שאין דרכם של שאר עצים ואבנים לייחדם לישיבה ...

לפיכך לא הוכנו לכך על ידי ... מחשבה בלבד), ושם נסמן (הערה 368 ).

[414]

סכ"ב (מותר ליטול עור של גדי המותר בטלטול, ע"ד שנתבאר בסי' ש"ח).

[415]

סעיף ח (שאם הוא לח אסור לטלטלו, לפי שאינו ראוי לישיבה, ואם הוא יבש מותר לטלטלו).

[416]

ברייתא מט, ב (נסרין של בעל הבית מטלטלין אותן, ושל אומן אין מטלטלין אותן). טור

ושו"ע סכ"ו (נסרים של בעל הבית, מותר לטלטלן, ושל אומן אסור).

[417]

גמרא שם (שאני נסרים דקפיד עלייהו), ופרש"י (שמא יתקלקלו ) .

משא"כ בשל בעל הבית, כיון

שאינו מקפיד עליהם, הרי הם עומדים לכך, ויש עליהם תורת כלי אפילו לא ייחדו לזה,

כדלעיל סמ"ח ( שמעתה אינן עומדין לבנין אלא להסמך ולשבת עליהם, ולכן

תורת כלי עליהם), ושם נסמן (הערה 354 ). וראה גם סעיף הקודם.

[418]

כדלעיל רס"ד ( וכל הכלים שהם עומדים לסחורה, והוא מקפיד עליהם שלא

להשתמש בהם שום תשמיש ... אסור לטלטלו בשבת ... וזהו הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס).

[419] ברייתא

שם (ואם חישב לתת עליהן פת לאורחין, בין כך ובין כך מטלטלין). טור ושו"ע שם (אלא

אם כן חשב עליהם מבעוד יום ליתן עליהם פת לאורחים, או תשמיש אחר).

ואף שבמילי שאין דרכו לייחדו לכך

אין מחשבה מועלת, כדלעיל סנ"ב ( לא ירד עליהם תורת כלי על ידי כך,

לפי שאין דרכם של שאר עצים ואבנים לייחדם לישיבה ... לפיכך לא הוכנו לכך על ידי ...

מחשבה בלבד, כל שלא ייחדם לכך לעולם).

ואפילו אם דרכן לייחדן לכך, אלא

שהכניסן לאוצר לסחורה, נתבאר לעיל ס"ג ( גיזין של צמר שראויין

להסמך ולשבת עליהם, וכן כל כיוצא בהם, אם הכניסן לאוצר לסחורה ביטל תורת כלי שהיה

עליהם, ואסור לטלטלם ...

אלא אם כן חזר ויחדו לתשמיש לעולם) .

מכל מקום מועלת כאן, מטעם דלעיל

ס"נ ( מחשבה זו מוציאם מידי מחשבה הראשונה, אם נמלך כן קודם השבת,

ונעשה עליהם תורת כלי).

ונתבאר לעיל סי' רנט בקונטרס אחרון

ס"ק א (ולא דמי לנסרים של אומן, משום דלא אתעביד בהו מעשה של הקצאה. אי נמי

משום דאיהו הוא דקפיד, אבל בעל הבית, דאינהו רובא דאינשי, לא קפדי, ונמצאת קפידתו

באה על ידי מחשבתו שחשב עליה למוכרה, לכך היא נפקעת גם כן על ידי מחשבה בעלמא ...

כיון שמצד עצמם ראויות ליחודי לתשמיש כמו של בעל הבית, אלא שהאומן מקפיד עליהם,

לכך נפקע על ידי מחשבתו).

ומטעם זה תורת כלי עליו אפילו לפני

שחשב ליתן עליהם פתח לאורחים (אלא " הם מוקצה מחמת חסרון כיס"),

"משום דלא אתעביד בהו מעשה של הקצאה", וכדלעיל ס"ג ( אם

הכניסן לאוצר לסחורה, ביטל תורת כלי שהיה עליהם, ואסור לטלטלם).

[420]

משנה קמג, א (מעבירין מלפני השלחן פירורין פחות מכזית ... מפני שהוא מאכל בהמה).

טור ושו"ע סכ"ז (פרורים שאין בהם כזית מותר להעבירם מעל השלחן).

[421]

תוס' שם סד"ה פירורין (דלא חזי לאדם, והוו כשאר מאכל בהמה). ר"ן נט, ב

ד"ה מסייע (דלאדם לא חזו ... כשאר מאכל בהמה). והם שאריות פת פחות מכזית,

שנשארו על השלחן מאכילתו, ורוצה לזרקם לאשפה, ואינם מוקצים, כיון שעומדים לאכילת

בהמה ועופות.

[422] משנה

שם, כבית הלל לדעת רב נחמן (מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין). ואינם מוקצים, כיון

שראוים למאכל בהמה, כדתניא קכח, סוע"א (מטלטלין את העצמות, מפני שהוא מאכל

לכלבים). רי"ף נט, ב (כגון עצמות דחזיין למאכל כלבים, וקליפין דחזיין למאכל

בהמה). תוס' קמג, א ד"ה עצמות (בעי לכל הפחות ראויות למאכל בהמה). טור

ושו"ע שם (עצמות שראויים לכלבים, וקליפים שראוים למאכל בהמה ... מותר להעבירם

מעל השלחן).

ויתבאר גדרם לקמן סס"ד-ו.

[423]

משנה שם (ושער של אפונין (שרביטין של קטנית שהקטנית גדל בהם), ושער עדשים, מפני

שהוא מאכל בהמה).

והיינו אלו שאינם ראוים למאכל אדם,

כדלקמן סי' שיט ס"ט (השרביטין ... שעודן לחין ... ראויין לאכילה ... מיני

קטניות שאין השרביטין ראויין לאכילה), שמכל מקום ראויים הם למאכל בהמה.

[424]

מ"א סקמ"ט (מותר להעבירם, היינו למאן דאמר נולד שרי).

[425]

סעיף טז (אין מסיקין בקליפיהן, אפילו הן ראויים למאכל בהמה, מפני שאתמול היו

מחוברים וטפלים להאוכל, ונחשבין כאוכל עצמו, ועכשיו אין נחשבין כאוכל כלל, והרי זה

נולד).

[426] כדלעיל

סכ"ג ( הנולד מותר בשבת) .

[427]

כדלעיל שם (אבל ביום טוב יש להחמיר בנולד). לקמן סי' תצה סי"ג (ולענין הלכה

יש להחמיר בנולד ביום טוב).

[428] כדלקמן סי' תצה סי"ג (עצמות

שנתפרקו מן הבשר בשבת או ביום טוב, אף על פי שהן ראויין לכלב, אסור לטלטלם בו ביום

שנתפרקו, שהרי אתמול היו מחוברין לבשר, ונחשבין כבשר עצמו שעומד לאכילת אדם, והיום

שנתפרקו מהבשר עומדין לכלבים, והרי זה נולד).

[429] לקמן

סס"א-ב, לענין קליפי אגוזים ושקדים בשבת. וכן הדין ביום טוב – אף לענין דין

קליפי שאר פירות.

[430]

רי"ף שם (אבל מידי דלא חזי לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה, לא קא שרי). תוס'

שם. טור ושו"ע שם (אבל אם אין הקליפים ראוים למאכל בהמה, אסור לטלטלם).

[431] רש"י

במשנה שם (שאינן ראויין לכלב, וקליפין של אגוזים). ר"ן לו, א (קליפי אגוזים ...

שאסור לטלטלו). מ"א סי' שלז ס"ק ד (קליפי אגוזים דמוקצים הם).

וכן הוא לקמן סי' שלז ס"ב

(קליפי אגוזים וכיוצא בהם מהדברים האסורים בטלטול). הלכתא רבתא לשבתא (אגוזים

ולוזים ... יש איסור גדול בטלטולן משום מוקצה כנודע).

למעשה לא רגיל כל כך שישארו קליפי

אגוזים ושקדים על המפה שעל השלחן בשבת, לפי תקנת רבינו בהלכתא רבתא לשבתא (טוב

למנוע מלאכול אגוזים ולוזים בשבת, אלא אם כן הוציאם מקליפתם מערב שבת).

אמנם הדבר רגיל יותר בקליפות ביצים

וכיו"ב, שגם הם אינם ראויים לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה, ואם כן אסורים

בטלטול כמו קליפות אגוזים, וכמבואר בשיירי כנסת הגדולה הגהות הטור ס"ק ו,

ובאליה רבא ס"ק סא (מכאן נראה שאסור לטלטל קליפות הביצה שאוכלים ביום השבת,

דלא חזו מאכל בהמה. ונראה שמכאן נתפשט המנהג לרוב בני אדם, לשבר הבצים תוך הכלי

ונופלין שם קליפתן) , והיינו לקלף את הביצים אצל פח האשפה, ולזרוק לשם את

הקליפות.

וכל מה שנתבאר כאן בענין קליפות

האגוזים, יהי' כן הדין לענין קליפות הביצים. כמו לדוגמה בליל פסח, שקולפים הביצה

שעל הקערה ואוכלים אותה בתחלת הסעודה, והקליפות נשארות בדרך כלל על השלחן.

[432]

כדלעיל ס"ט ( כל דבר שאין תורת כלי עליו, ואינו מאכל אדם ולא מאכל

בהמה, כגון אבנים ועצים ...

וזהו הנקרא מוקצה מחמת גופו ).

[433] ואין להעבירם מהשלחן מטעם גרף של רעי,

שיתבאר לקמן סס"ז (כל הקליפין והגרעינין שאינן ראויין לבהמה ... כשיהיו הרבה

מהם לפניו וימאסו בעיניו, יהיה מותר להוציאן משם כדין גרף של רעי).

כי שאני התם שמדובר בגלעינין שהיו

בפיו, וזורקן בלשונו ונמאסו. משא"כ בקליפות האגוזים.

ואף שנתבאר לקמן סי' שלז ס"ב

(קרקע מרוצף ... מותר לכבדו ... ואפילו יש בו עפרורית וקליפי אגוזים וכיוצא בהם

מהדברים האסורים בטלטול, מותר לכבדם, מפני שהם לו כגרף של רעי, שהתירו לו להוציאו

לאשפה מפני כבודו). הרי שגם בקליפי אגוזים התיר מטעם "גרף של רעי".

נתבאר החילוק בינם באליה רבה

ס"ק סב (ויש לחלק דבקרקע מאיסי יותר מעל השלחן). והיינו שכאשר הם על הרצפה,

אין זה מקומן ומפריעים לאדם, משא"כ כששובר את קליפות האגוזים ומניחם על

השלחן, ואחר כך רוצה לנקות את השלחן מהקליפות, אין בזה משום גרף של רעי.

ואף אם יאמר האדם שגם קליפת האגוזים

שעל השלחן מאוסים עליו, והם כגרף של רעי. הרי נתבאר לעיל סי' רעט ס"ג (מי

שהוא איסטניס והנר הוא מאוס עליו ... ואינו יכול לסבול שיהא מונח אצלו, יכול

להוציאו מעליו למקום אחר ... (ומכל מקום אין כל אדם יכול לומר איסטניס אני, אלא מי

שידוע שהוא איסטניס)).

ולכן נאסרה כאן העברת קליפות

האגוזים ושקדים מהשלחן בכל אופן, ולא הותר מטעם גרף של רעי.

[434] ולכאורה הי' מקום להעבירם מהשלחן באחורי

ידיו, וכדלעיל סי' רעו ס"ט (שהישראל בעצמו היה יכול להביא הנר לכאן בהיתר

בטלטול מן הצד, כגון באחורי ידיו, או בין אצילי ידיו וכיוצא בזה).

אמנם כבר נתבאר שם (הערה ע), שמוכח

מכמה מקומות בשוע"ר, שאין לסמוך על היתר זה אלא לענין טלטול על ידי נכרי.

ולכן נאסרה כאן העברת קליפות האגוזים ושקדים מהשלחן בכל אופן, אלא באופן שיתבאר

לקמן סס"א-ב.

[435] דיני טלטול מן הצד יתבארו לקמן סי' שט

ס"ד-ו, ושם (הערה 616 ) יבוא סיכום עיקרי הדינים שבזה.

ואילו

כאן ס"ס-סב, יתבארו פרטי הלכה זו בקשר לקליפות ועצמות שעל השלחן.

[436]

משנה שם (מסלק את הטבלא (שיש תורת כלי עליה , רש"י) כולה ומנערה). טור ושו"ע שם (אלא מנער את הטבלא

והם נופלים).

והיינו שזה מותר בכל אופן. ולקמן

סס"א-ב יתבארו האופנים שמותר אף לטלטלה למקום אחר עם הקליפות ועצמות שעליה.

[437]

סמ"ג ל"ת סה כ, ד (דברים שאינן ראויין למאכל בהמה אסורין להגביהן, אלא

לנער השולחן או המפה). הובא בב"י ד"ה ומ"ש ופירורין.

[438] המאור

סו, ב (ואין זה נעשה בסיס לדבר האסור, שלא היו עליהן מבין השמשות ,

ועוד שלא נתנן תחתיהן אלא על דעת לשמטן ). מ"א סק"נ (לא

הוי בסיס אלא אם כן היו עליו בין השמשות).

ראה גם לעיל סי' רסה ס"ה (ואין

הכלי נעשה בסיס לדבר האסור, כיון שלא היה האיסור בתוכו בבין השמשות, וגם היה דעתו

לנערו). סי' רסו סכ"ד (שהשקים לא נעשו בסיס לדבר האיסור, כיון שלא היו השקים

עליהם בבין השמשות). סי' רעט ס"ו (נר שהודלק ... אחר כניסת השבת ... מותר

לטלטלו אחר שכבה לצורך גופו או מקומו, הואיל ולא היה מוקצה בתחלת כניסת השבת אלא

באמצע השבת כשהיה דולק, לא נעשה על ידי זה מוקצה לכל השבת כולה, אלא בשעה שהוא

דולק בלבד). לקמן סי' שי סי"א (לא נעשית בסיס לאיסור, הואיל ולא היה האיסור

עליה בבין השמשות כמו שנתבאר בסי' רס"ה ורס"ו), ושם נתבאר (הערה 717 ).

[439] נתבאר

לעיל סי' רעא בקונטרס אחרון ס"ק ג (בבין השמשות ... שהוא התחלת השבת ... ומהאי

טעמא כל מוקצה דאתקצאי בבין השמשות אתקצאי לכולה יומא, וכן בעירובי תחומין ועירובי

חצרות, הכל תלוי בבין השמשות, מפני שהוא התחלת השבת), ונסמן לעיל (הערה 65 ).

[440] ההוכחות

והביאור בזה – לעיל סי' רנט בקונטרס אחרון ס"ק ג (כאן עיקר טלטולו הוא דבר

האסור, ואינו מטלטל מן הצד של היתר, אלא מטלטלו כדרכו על ידי ההיתר, שההיתר נעשה

לו כידא אריכתא, דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה בסי' תרנ"א ... הרי זה

טלטול על ידי דבר אחר כדרכו, ולא מן הצד של היתר, שההיתר נעשה כידא אריכתא דידיה

... על ידי דבר אחר שבידו דרך הוא לטלטל).

והוא דלא כדעת הט"ז סקי"ח

שמתיר. וראה לקמן סי' תמד סי"ג (ונתבאר שם הערה עה). סי' תמו סוף ס"ז

(והערה פג).

[441]

ב"י שם ממשמעות הסמ"ג שם (וכתב הרא"ש בתשובה (כלל כב סי' ח דרך ה)

שהטעם שמגביהין שולחן ומפה עם עצמות וקליפין, אפילו קליפי אגוזים שאינן ראויין

למאכל בהמה, מפני שהם בטלים אגב הפת. ומשמע מדבריו שמותר להגביה השולחן ולטלטלו עם

קליפי אגוזים שעליו. אבל לא נראה כן מדברי סמ"ג (לאוין סה כ ע"ד) שכתב

אבל דברים שאינן ראויים למאכל בהמה אסורין להגביהן, אלא לנער השולחן או המפה, כמו

מעות שעל הכר [מנער את הכר] והן נופלות, משמע דלהגביהה ולטלטלה כמות שהיא אסור,

ולא שרי אלא לנער לבד, דומיא דמעות שעל הכר ... ואפשר דלא פליגי, אלא סמ"ג

מיירי כשאין בשולחן אלא קליפי אגוזים ועצמות שאינן ראויין למאכל בהמה, ומשום הכי

אסור להגביהה ולטלטלה כמות שהיא, והרא"ש מיירי כשיש בשולחן פת, ומשום הכי שרי

לטלטל קליפי אגוזים ועצמות שאינם ראויין לכלבים, אגב הפת). שו"ע סכ"ז (אם

אין הקליפים ראוים למאכל בהמה, אסור לטלטלם, אלא מנער את הטבלא והם נופלים. ואם יש

פת על השלחן, מותר להגביה הטבלה ולטלטלה עם הקליפים שאינם מאכל בהמה, שהם בטלים

אגב הפת).

והיינו שאם יש בשלחן רק קליפי

אגוזים וכיו"ב, בזה נתפרש במשנה קמג, א (מסלק את הטבלא כולה ומנערה). ואם יש

עליו גם פירורי פת, מותר לטלטלה לכל מקום, כדלקמן בסמוך.

[442] עתה

בא לבאר טעם האיסור לטלטל הטבלא או המפה עם הקליפות שעליה למקום אחר.

והיינו דאף שנתבאר לקמן סי' שט

ס"ו (שהחבית והכר לא נעשו בסיס לדבר האסור, הרי הוא מטה החבית על צדה והאבן

נופלת, ומנער את הכר והמעות נופלים. ואם היתה החבית בין החביות, בענין שאינו יכול

להטותה במקומה, יכול להגביהה כמות שהיא עם האבן שעליה ולנושאה למקום אחר להטותה שם

כדי להפיל האבן מעליה), ובסי' שי סי"ז (ואפילו אם דבר המותר חשוב יותר, אם

אפשר לנער האיסור בלבדו, צריך לנער מתחלה ואחר כך יטלטל הכלי עם ההיתר למקום שירצה,

ואם אי אפשר לנער האיסור ... מותר לטלטל המחתה כמות שהיא, עם האפר והשברים והפחמים

למקום שירצה).

מכל מקום כאן לא שייך כל זה, שהרי

כל רצונו הוא לזרוק את הקליפות (שהן מוקצה) לאשפה, ולהחזיר הטבלא והמפה על השלחן.

ואם כן, אינו מטלטל דבר המותר, ודבר האסור מטלטל עליו מאליו, כי אם מטלטל את

המוקצה על ידי דבר אחר.

ודוקא כשיש עליו פת, שייך לומר שהוא

מטלטל דבר המותר והקליפות בטלות אליו ומיטלטל עמו מאליו, כדלקמן בסמוך.

[443] משא"כ כשאי אפשר לנערו, כדלקמן

סעיף הבא.

[444]

תוס' קכג, א ד"ה האי (דאפשר בניעור, דאפילו טלטול מן הצד אינו).

וזה גם טעם האמור לקמן סי' שט

ס"ו (הרי הוא מטה החבית על צדה והאבן נופלת, ומנער את הכר והמעות נופלים),

וסי' שי סי"ז (צריך לנער מתחלה, ואחר כך יטלטל הכלי עם ההיתר למקום שירצה).

ואף שגם זה אסור כשהוא לצורך

האיסור, כדלקמן סי' שט סוף ס"ו (ואם אינו צריך לא לגוף הכר ולא למקומה, אלא

שחושש שלא יגנבו המעות שעליה, אסור אפילו לנערה כדי שיפלו המעות תחתיה, מפני שלא

התירו טלטול על ידי דבר אחר אלא כשמטלטל בשביל דבר המותר, ולא בשביל דבר האסור).

מכל מקום שאני הכא שאינו מנערם אלא

כדי לנקות השלחן מהם, אין זה חשוב טלטול מן הצד לצורך המוקצה.

[445] כנסמן

לעיל (הערה 441 ).

[446] עתה בא לבאר טעם ההיתר בזה,

שכיון שמטרת הטלטול אינו רק כדי לזרוק את העצמות והקליפות לאשפה, אלא גם כדי לזרוק

את פירורי הפת לאשפה, לכן שייך לומר שהוא מטלטל דבר המותר (פירורי הפת), ודבר

האסור (העצמות והקליפות) מיטלטלים עליו מאליו, וכדלעיל סי' רנט בקונטרס אחרון

סק"ג (שמכיון שהחבית לא נעשית בסיס לאבן, אם כן היא חשובה בפני עצמה, והוא

מטלטל אותה בלבדה, שהיא דבר המותר ואינה משמשת כלל להאיסור, וגם היא אינה מטלטלת

את האבן אלא הוא מיטלטל מאליו).

ואף שגם בכיו"ב נתבאר לקמן סי'

שי סי"ז (ואפילו אם דבר המותר חשוב יותר, אם אפשר לנער האיסור בלבדו, צריך

לנער מתחלה, ואחר כך יטלטל הכלי עם ההיתר למקום שירצה).

מכל מקום לא הצריכו כאן לנער תחלה

את הקליפות, ולקחת אחר כך רק את פירורי הפת, כדי לזרקם לאשפה, כמבואר במ"א

ס"ק נא (אף על גב דבכל מקום דהוי בסיס לאיסור ולהיתר, אם יכול לנער צריך לנער

... יש לומר כיון שכל עצמו אינו עושה כן אלא לזורקן, לא הוי בסיס). וביאר במחצית

השקל שם (כיון דהונח בכוונה עליו האיסור בחול, אף על גב דמה שמונח עליו בשבת הוא

מחמת שכחה, ומהאי טעמא לא נקרא בסיס, מכל מקום לענין לטלטלו להדיא עם האיסור שעליו

גרע, ולא הותר). משא"כ כאן שהונחו פירורי הפת והקליפות על הטבלה והמפה בשבת,

ועתה רוצה לזרקן, "הקליפות האלו הן בטלות לגבי הפת", ואין להצריכו לנערן

תחלה.

[447]

ב"י שם (ומיהו אם הוא צריך למקום השולחן, לכולי עלמא מותר להגביהה כמות שהוא,

דבמעות שעל הכר נמי שרי כהאי גוונא כמו שיתבאר בסימן ש"ט). שו"ע שם (ואם

היה צריך למקום השלחן, אפילו אין עליה אלא דברים שאינם ראוים למאכל בהמה, מותר

להגביה ולטלטלם).

וכדלקמן סי' שט ס"ו (ואם צריך

למקום החבית והכר בענין שאין הניעור מספיק לו, יכול לטלטלן כמות שהן עם האבן

והמעות שעליהן כדי ליפנות מקומן), ושם נסמן (הערה 636 ).

[448]

מ"א סקנ"ב (דלא הוי בסיס לדבר אסור).

וכדלעיל ס"ס ( שהטבלא

לא נעשית בסיס לדבר האסור, הואיל ולא היו הקליפות מונחות עליו בבין השמשות).

[449] עתה

בא לבאר טעם ההיתר בזה, שכיון שכאן אינו מטלטלו כדי לזרוק את העצמות וקליפות

לאשפה, אלא כדי לסלק מכאן את השלחן, בזה שייך לומר שהוא מטלטל דבר המותר (השלחן),

ודבר האסור (העצמות והקליפות) מיטלטלים עמו מאליו.

[450]

משנה קכו, ב (חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים (מין קנים הם, שמזרדים כשהן רכים

ואוכלים אותם, רש"י), אם התקינן (הזמינן, רש"י קכח, א) למאכל בהמה,

מטלטלין אותן, ואם לאו, אין מטלטלין אותן). טור ושו"ע סכ"ח (חבילי עצים

וקש שהתקינן למאכל בהמה ... מותר לטלטלן).

וכן הוא לקמן סי' שיא סט"ו (ואם

הזמינו למאכל בהמה מבעוד יום מותר לטלטלן בכל ענין).

[451]

ברייתא קכח, א (חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים, אם התקינן למאכל בהמה, מטלטלין

אותן, ואם לאו, אין מטלטלין אותן. רשב"ג אומר חבילין הניטלין ביד אחד מותר

לטלטלן, בשתי ידים אסור לטלטלן), וכתנא קמא. טור ושו"ע שם (אפילו הם גדולים

הרבה).

[452] מ"מ

פכ"ו הי"ח (והטעם דבעינן התקינן, משום דסתמן להסקה קיימי. ואע"ג

דחזו למאכל בהמה, בסתמא לא קיימי להכי). הובא בב"י ד"ה וחבילי. ט"ז

סקי"ט (אבל בלא התקינן סתמן קיימי להסקה, ולא למאכל בהמה). מ"א

סקנ"ג (אבל סתמא עומד להסקה).

והיינו דוקא בחבילי קש וכו',

משא"כ חבילי פיאה וכו' סתמן למאכל בהמה ומותר להסתפק מהן, ולכן חילק בינם

בברייתא שם, וכדלקמן סי' שכא ס"א ( הכניסן בסתם, הרי סתמן גם כן למאכל בהמה ),

ושם נסמן (הערה 2197 ).

[453]

מ"א שם (וקש שלנו סתמא עומד לשכיבה או למאכל בהמה). ט"ז סי' שיא

סק"ט (משמע במקום שאין מסיקין בקש, מותר לנענעו אפילו ביד, דסתמא קאי למאכל

בהמה).

וכן הוא לקמן שם סט"ו (וכל זה

במקומות שסתם קש עומד להסקה, אבל במקומות שסתמו עומד למאכל בהמה או לשכיבה, מותר

לטלטלו בכל ענין).

[454]

ברייתא קכח, א (מטלטלין את החצב מפני שהוא מאכל לצביים, ואת החרדל מפני שהוא מאכל

ליונים). רי"ף נ, ב (תנו רבנן מטלטלין את החצב מפני שהוא מאכל לצביים, ואת

החרדל מפני שהוא מאכל ליונים). רמב"ם פכ"ו הט"ז (כל שהוא ראוי

למאכל בהמה וחיה ועוף המצויין מטלטלין אותו בשבת, כיצד ... את החצב מפני שהוא מאכל

לצבאים. את החרדל מפני שהוא מאכל ליונים). שו"ע סכ"ט (כל שהוא ראוי

למאכל חיה ועוף המצויים, מטלטלים אותו).

והיינו אף דתנן קכו, ב (ולא את הלוף

ולא את החרדל), מכל מקום קיי"ל כברייתא. וביאר בר"ן נ, ב ד"ה

ומסקנא (והא דתניא ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים ... פסקה הרב אלפסי ז"ל,

וכן הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות שבת, ומשמע דסבירא להו דתנא דמתניתין

ותנא דברייתא לא פליגי אהדדי, אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה, באתריה דתנא דברייתא

היו רגילין לגדל יונים ובאתריה דתנא דמתניתין לא היו רגילים בהם, אבל לכו"ע

אין מטלטלין אלא מה שהוא ראוי לבהמה חיה ועוף המצוים אצל בני אדם).

[455] והיינו שבני אדם מגדלים אותם, ומסתובבים

בחוץ, ואוכלים ממה שנזרק לאשפה.

[456] דלא קיי"ל כרבי שמעון בן גמליאל

במשנה שם (רבי שמעון בן גמליאל מתיר בלוף, מפני שהוא מאכל עורבין),

ופרש"י (כגון עשירים שמגדלין עורבין לגדולה).

[457]

אמימר קכח, א (אמר אמימר, והוא דאית ליה נעמיות). ב"י סד"ה אי מטלטליןן

(ופשוט בגמרא דהיכא דאית ליה אותו חיה או עוף שאינן מצויים, שהוא מותר לטלטל דבר

הראוי למאכל אותה המין). שו"ע סכ"ט (ואם אינו ראוי אלא למאכל חיה ועוף

שאינן מצויים, אם יש לו מאותו מין חיה או עוף, מותר לטלטל מאכל הראוי לאותו המין,

ואם לאו אסור).

[458] שאינם הולכים לשדות ולמלון שמחוץ לעיר.

יוצא אם כן שבזמנינו ובעיירותינו

אין היתר לכאורה לטלטל קליפות וגלעינים ועצמות, כשאין לנו כלבים בבית, וגם ברחוב

אין הכלבים מסתובבים בעיירותינו. ואין לומר שסומכים על כלבי-בית שיש אצל שכנים,

שהרי אין האשפה שבבית מיועדת להם כלל, וגם הכלבים האלו אינם רגילים כל כך באכילת

קליפות ועצמות.

ויתירה מזו נתבאר לקמן בסעיף הבא

(גרעיני תמרים במקומות שדרכם להאכילן לבהמות ... אדם חשוב צריך להחמיר על עצמו שלא

לטלטלם ... שבמקומות הרבה אין מאכילים אותם כלל לבהמות, לכן יש לו להחמיר בהם אף

במקום שמאכילין).

ולפי זה לכאורה לא הותרו בטלטול אלא

קליפות ופירות שראויות למאכל אדם, ואף אם אין בדעתו לאכלן מכל מקום ראויות לאכלן,

כגון עצמות שיש בהם מוח, או קליפת תפוזים וכיו"ב, שאינם מוקצה כיון שהם ראויים

למאכל אדם, עכ"פ בדוחק. משא"כ קליפות ועצמות שאינם ראויים לאכילת אדם,

וגם אין הכלבים מצויים בביתו לאכול את העצמות, אם כן נאסרו בטלטול, לפי האמור לעיל

אין היתר לכאורה להסירם מעל השלחן, אלא על ידי ניעור המפה, ושאר האופנים דלענין

סס"א-ב.

[459]

מ"א סקנ"ד (כשנתפרקו בשבת פשיטא דשרי. ופשוט דאם אין כלבים מצויין, בכל

ענין אסור).

והיינו אף שבין השמשות היו מותרים

אגב הבשר שעליהם, מכל מקום עכשיו אין ראויים לכלום, וכדלעיל סכ"ו ( ואם

אין השברים ראויים לשום מלאכה, הרי הם מוקצה גמור ...

בין שנשברו בשבת בין שנשברו בחול).

[460]

ברייתא קכח, סוע"א (מטלטלין את העצמות מפני שהוא מאכל לכלבים). רי"ף נט,

ב (וכי קא שרי רבי שמעון לטלטולי, כגון עצמות דחזיין למאכל כלבים וקליפין דחזיין

למאכל בהמה, אבל מידי דלא חזי לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה לא קא שרי רבי שמעון.

ותנו רבנן מטלטלין את העצמות מפני שהן מאכל כלבים). תוס' קמג, א ד"ה עצמות (לא

כפירוש הקונטרס דפירש אפילו קשין ואין ראויין לאכילת כלבים, דהאי תנא אמרינן בגמרא

דכרבי שמעון סבירא ליה, ורבי שמעון בעי לכל הפחות ראויות למאכל בהמה).

וכן הוא לעיל ס"ס (מותר להעביר

מעל השלחן ... עצמות שראויים לכלבים).

[461]

גמרא קמג, א (הני גרעינין דתמרי ארמייתא, שרו לטלטולינהו, הואיל וחזיין אגב אמן,

ודפרסייתא אסור). ופירש הרי"ף בפירוש השני (תמרי ארמייתא קשין הן ובהמה

אוכלתן עם הגרעינין, ולפיכך מטלטלין אותן, ותמרי פרסייתא רכין הן ואין הבהמה אוכלת

אותן, ולפיכך אין מטלטלין אותן. ומסתברא דהני מילי במקום שמאכילין את התמרים

לבהמות, כגון בבל ויריחו, אבל במקום שאין מאכילין את התמרים לבהמות, אלו ואלו אסור

לטלטלן). שו"ע ס"ל (גרעיני תמרים, במקום שמאכילים אותם לבהמה מותר

לטלטלן).

[462] גמרא

שם (שמואל מטלטל להו אגב ריפתא), לפירוש התוס' שם ד"ה שמואל (מחמיר היה משום

דהוה אדם חשוב, כאביי ורבא דלעיל). והיינו כדאמרינן לעיל שם קמב, ב (אמר אביי אי

לאו דאדם חשוב אנא ... הא חזו למיזגא עלייהו. אמר רבא אנא אי לאו דאדם חשוב אנא ...

הא חזי לי לאומצא). רא"ש פכ"א סי' ב (לאשמעינן דאדם חשוב מיבעיא ליה

לאחמור אנפשיה). ורז"ה שם נט, ב (מדה יתירה היה נוהג להחמיר על עצמו, כי ההיא

דאמר אביי ... ואמר רבא ... אף שמואל כך היה מחמיר על עצמו). שו"ע שם (ואדם

חשוב צריך להחמיר על עצמו, שלא לטלטלן אלא דרך שינוי).

[463]

מ"א סקנ"ה (מדלא כתבו הטור והמחבר בשאר נולד שצריך להחמיר, נראה לי דוקא

גרעינים, משום דיש מקומות שאין מאכילין אותן לבהמה, ולכן יש להחמיר גם בשאר מקומות,

כן נראה לי).

[464] גמרא

קמג, סע"א (רב ששת זריק להו בלישניה. רב פפא זריק להו אחורי המטה. אמרו עליו

על רבי זכריה בן אבקולס שהיה מחזיר פניו אחורי המטה (שהוא מיסב עליה, רש"י)

וזורקן). רמב"ם פכ"ו הט"ז (ושאינן ראויין, אוכל את האוכל וזורקן

לאחריו, ואסור לטלטלן). מ"א שם (וכתב הרמב"ם אם רצה זורקן בלשונו

לאחוריו).

[465] כדאמרינן

התם (רב ששת זריק להו בלישניה). והיינו כיון שהוא מוקצה, אסור לו להוציאם מפיו

בידו, רק יזרקם בלשונו.

ואף שנתבאר לעיל סי"ג (כשמטלטלו

לצורך מקומו, אינו צריך להשליכו מידו מיד שפינוהו ממקום זה הצריך לו, אלא מותר

להניחו באיזה מקום שירצה להצניעו שם, שכיון שכבר הוא בידו רשאי לטלטלו יותר ממה

שצריך לו. ואפילו אם שכח ונטל בידו מוקצה גמור, רשאי לטלטלו לכל מקום שירצה, כיון

שכבר הוא בידו).

מכל מקום סיים שם (ויש מי שאוסר

במוקצה גמור, וראוי לחוש לדבריו). ומכאן הוכיח באבן העוזר סי' רסו כדעת האוסרים

(משמע דצריך לזרוק הגרעינין מיד לאחוריו, ואסור לטלטלן יותר).

ואפילו לדעת המתירים לעיל שם. היינו

דוקא להשאירם בידו, משא"כ כשרוצה להוציאו מפיו ולזרקם בידיו.

[466]

סעיף עב.

[467] גמרא

שם (רב הונא בריה דרב יהושע עביד להו כגרף של ריעי. אמר ליה רב אשי לאמימר, וכי

עושין גרף של ריעי לכתחילה). מ"מ שם (וטעם לאחוריו, כדי שלא יעשו כגרף של רעי,

לפי שאין עושין גרף של רעי לכתחלה, וכן נראה שם).

ואף אם אינו עושהו כגרף של רעי,

ואין דעתו להוציא משם, נתבאר לעיל סי' רסב ס"ב (וטוב ליזהר ... שלא לזרוק דבר

בבית חוץ לשלחן, אם אין דרכו לכבד הבית ... אחר סעודה זו, שלא ינוול את הבית, אלא

יזרוק על המפה שעל השלחן, ואחר כך ינערה חוץ לבית).

ובקונטרס אחרון שם (בודאי שאין

איסור גמור בזה מדינא ... וכן משמע בהדיא בגמרא (סוף פרק כ"א) דרב ששת זריק

להו אל עבר השלחן כדפרש"י, ולא הזכירו שהיה מכבד אחר כך ... צריך לומר

שכשזרקן לעבר השלחן לא היה מקפיד עליהם כל כך שיהיו כגרף של רעי ... אין איסור

מדינא ... אין בזה אלא זהירות בעלמא).

[468]

סעיף עה.

[469] גמרא

קכח, סוע"א (רב יצחק בר אמי איקלע לבי רב חסדא, וחזא ההוא בר אווזא (שחוט,

רש"י) דהוו קא מטלטלו ליה משמשא לטולא (שלא יסריח, רש"י) ... שאני בר

אווזא דחזי לאומצא (כשהוא חי אוכלין אותו בלא מלח, רש"י)). רמב"ם

פכ"ו הט"ז (מטלטלין בשר חי בין תפל בין מליח, מפני שראוי לאדם).

ר"ן (נא, א) ד"ה איתמר (דהא חזי לאומצא). טור ושו"ע סל"א (בשר

חי, אפילו תפל שאינו מלוח כלל, מותר לטלטלו).

[470]

חולין טו, סוע"א (דראוי לכוס), ופרש"י (חזי לכוס חיה ... כל אכילה שלא

כדרכה קרי כוסס). ירושלמי עירובין פ"ג ה"א (בשר חי מערבין בו, דתנינן

הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי, מפני שדעתן יפה).

וכן הוא לקמן סי' שכא ס"ו (בשר

שלא נמלח ... אם הוא רך שראוי לכוס), וס"ט (בשר חי ... אינו ראוי אלא למי

שדעתו יפה לכוס אותו).

[471]

תוס' חולין יד, א ד"ה ונסבין (בלא מליחה נמי שריא באומצא, אע"ג דאיכא

לאו בדם הנבלע באברים ... הני מילי היכא דפירש לחוץ, אבל כל זמן שלא פירש מותר).

רא"ש שם פ"א סי' יט (שיאכלנו באומצא בלא מלח ... כל זמן שלא פירש אין בו

משום איסור).

[472]

סעיף א (והני מילי כשפירש מן האבר ויצא לחוץ ... אבל אם לא פירש ולא נצרר, מותר).

וס"ב (לפיכך מותר לאכול בשר חי בהדחה בלא מליחה).

וכן הוא לקמן סי' שיח ס"ה (השוחט

בשבת לחולה שיש בו סכנה, מותר הבריא לאכול ממנו חי, ובלא מליחה, אלא בהדחה בלבד,

כמ"ש בי"ד סי' ס"ז).

[473]

מ"א סקנ"ו (בשר דלא חזי לאכול חי, אסור לטלטל).

וכן הוא לקמן סי' שכא ס"ו (בשר

שלא נמלח ... שהוא אסור בטלטול, אם הוא בשר קשה שאינו ראוי לכוס אותו, כמו שנתבאר

בסי' ש"ח).

[474]

מ"א שם (והוא הדין שאר דברים כיוצא בו, כגון שומן צונן).

[475] תוס'

קכח, ב ד"ה בשר (וכל מידי דחזי ליה לאינש, לא מקצה לכלבים). בעל המאור (נט,

ב) ד"ה טעמא (כל מידי דבר אכילה, דלא חזי למיכל בו ביום עד מוצאי שבת,

ולכלבים נמי לא קאי, לא מטלטלין ליה בשבתא, דהא לא חזי למידי). הובא במ"א שם.

וכן הוא לעיל סוף ס"ט (ואם

אינן עומדים לכלבים מחמת איסורן, מפני שאין איסורן אלא בשבת ... אף על פי שיכול

להאכילם לכלבים, מכל מקום כיון שאינן עומדים לכך, אלא לאכילת אדם במוצאי שבת, אסור

לטלטלן).

[476]

ברייתא קכח, רע"ב (בשר תפוח (מסריח, רש"י), מפני שהוא מאכל לחיה). תוס'

שם (מפני שהוא מאכל לכלבים). טור ושו"ע שם (אם הוא תפוח, מותר לטלטלו, משום

דראוי לכלבים).

[477]

ברייתא קכח, סוע"א (דג מליח מותר לטלטלו, דג תפל אסור לטלטלו), ופרש"י

(דאינו ראוי לכלום, ולכלבים לאו דעתיה למישדייה). טור ושו"ע סל"ב (דג

מלוח מותר לטלטלו, ושאינו מלוח אסור, מפני שאינו ראוי). לבוש סל"ב (ולכלבים

לאו אדעתיה למישדיה, והוי מוקצה גמור ואסור לטלטלו)

[478]

שלטי הגבורים (נא, א) אות ב (בהמה שנבלה הנכרי והיא שלו ... דגם לישראל שרי, דודאי

דכשהיא של נכרי דשרי). מ"א סוף סקנ"ו (וכתב בשלטי גבורים, בשר

עכו"ם שנשחט היום, שרי בטלטול, מידי דהוי אנבילה שמתה בשבת).

[479]

ס"ה ( מחתכין נבילה לפני הכלבים, אפילו נתנבלה היום, ואין בה משום

מוקצה ). וראה גם סי' שי ס"ו, וסי' שיח ס"ה.

[480] כדלעיל

סי' שא סכ"ה (אבל אין יוצאין בקמיע שאינו מומחה, אפילו לכרמלית).

[481]

מ"א סקנ"ז (דשאינו מומחה לאו תכשיט הוא).

[482]

תוספתא פ"ה ה"ט (קמיע שאין מומחה, אע"פ שאין יוצאין בו בשבת,

מטלטלין אותו בשבת). טור ושו"ע סל"ג (קמיע שאינו מומחה, אף על פי שאין

יוצאים בו, מטלטלין אותו).

וכן הוא לקמן סי' שלד סי"ג (כמ"ש

בסי' ש"ח, שאפילו קמיע שאינו מומחה מותר לטלטלו).

[483]

סעיף כג (בחצר המעורבת מותר לצאת, אפילו בדברים שיש בהם חיוב חטאת אם יצא בהם

לרשות הרבים, ואין חוששין שמא ישכח ויצא בהם מחצר לרשות הרבים. ויש חולקין על זה

ואומרים שאפילו בתכשיטים שאסרו לצאת בהם לרשות הרבים משום גזרה שמא יביאם בידו

אסור לצאת בהם אפילו בבית ... ויש להחמיר כסברא זו, אם לא בעת הצורך).

[484] דתנן

קכא, א (כופין קערה על ... צואה של קטן), ובגמרא קכא, ב (ותיפוק ליה דהוי גרף של

רעי ... חצר נמי גרף של רעי הוא. באשפה שבחצר), וגירסת הרי"ף שם מה, ב (בחצר

אחרת, אבל צואה של תרנגולין ושל בני אדם ובאותה חצר, מותר לכבדה ולהוציאה לבית

הכסא, דגרף של רעי מטלטלינן ליה ומפקינן ליה), ורא"ש פט"ז סי' יא.

רמב"ם פכ"ו הי"ג (כל דבר מטונף, כגון רעי וקיא וצואה וכיוצא בהן,

אם היו בחצר שיושבין בה, מותר להוציאן לאשפה או לבית הכסא, וזה הוא הנקרא גרף של

רעי), טור ושו"ע סל"ד (כל דבר מטונף, כגון רעי וקיא וצואה, בין של אדם

בין של תרנגולים וכיוצא בהם, אם היו בחצר שיושבים בה, מותר להוציאם לאשפה או לבית

הכסא). מ"א סקנ"ח (שיושבים בה, פירוש שדרים בה, כמו בימיהם שהיו החצירות

לפני הבתים).

[485] היינו שבין אם הוא חצר שלפני הבית, ובין

אם הוא חצר שבצד הבית, שיוצא ונכנס בהם תדיר. משא"כ "אם הם בחצר שאחורי

הבית", כדלקמן.

[486]

רב אשי שם (ההוא עכבר דאישתכח באיספרמקי דרב אשי, ואמר להו נקוטו בצוציתיה ואפקוה),

ופרש"י (בזנבו, אלמא בלאו מנא נמי מטלטלי ליה). טור ושו"ע שם (ואפילו

בלא כלי).

[487]

רמב"ם שם (וזה הוא הנקרא גרף של רעי). ונתפרש לקמן (הערה 497 ).

וכן הוא לקמן סי' שכג ס"ט (כוס

ששתה בו נכרי יין מותר להדיחו לצורך היום ... כמסיר ממנו גרף של רעי). סי' שלה, ד

(ואין בזה משום איסור טלטול, כמ"ש בסי' ש"ח בכל גרף של רעי, שהתירו בו

הטלטול, מפני כבודו של אדם). סי' שלז ס"ב (מותר לכבדם מפני שהם לו כגרף של

רעי, שהתירו לו להוציאו לאשפה, מפני כבודו). סי' שלח ס"ט (מותר לטלטלו במים

המאוסים שבו כדי להוציאו משם, אם הוא עומד במקום שישיבתו קבועה שם, מפני שהוא כגרף

של רעי, שהתירו לטלטלו להוציאו לאשפה, מפני כבודו, אם הוא במקום שישיבתו קבועה שם

כמ"ש בסי' ש"ח). סי' תקיח ס"י (להוציא גרף של רעי ולהחזירו, כדינו

בשבת כך דינו ביום טוב, כמו שנתבאר בסי' ש"ח).

[488]

מ"א שם (ונראה לי דאם מונח במבוי במקום דריסת הרגל, מותר לסלקו לצדדין).

[489] גמרא

שם לגירסת הרי"ף שם (בחצר אחרת). רמב"ם שם (ואם היו בחצר אחרת). טור

ושו"ע שם (אם היו בחצר שאינו דר שם, אסור להוציאם).

[490]

מ"א שם (והוא הדין בחצר שאחורי הבתים, אם אינו יושב שם, אסור).

[491]

משנה שם (כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה, ועל צואה של קטן), וכדמפרש

בגמרא שם ע"ב, לפי גירסת הרי"ף שם (אוקימנא בצואה של תרנגולין בשביל

הקטן שלא יוזק בהן, ובחצר אחרת). רמב"ם שם (ואם היו בחצר אחרת כופין עליהן

כלי). טור ושו"ע שם (ואם ירא מפני התינוק שלא יתלכלך בה, מותר לכפות עליה כלי).

[492] רש"י במשנה שם (ואע"פ

שנוטל כלי להצלת קורה שאינה ניטלת בשבת, הא אותבינן מינה (מג, א) לרבי יצחק דאמר אין

כלי ניטל אלא לדבר הניטל).

[493]

ס"ח (מותר לכפות קערה של חרס על גבי הנר בשביל שלא יאחוז האור בקורה, שמה

שהוא מטלטל הקערה בשבת בשביל הצלת הקורה האסורה בטלטול בשבת, אין בזה שום איסור

כלל), ושם נסמן (הערה צב).

וכן הוא לקמן סע"ח (שהכלי ניטל

אף לצורך דבר שאינו ניטל בשבת), ושם נסמן (הערה 528 ).

[494] גמרא

שם לגרסתינו (באשפה שבחצר). ב"י סוד"ה צואה (ואפילו אם היא בחצר שדר בה,

אלא שהיא בחלק המוקצה מהחצר לאשפה או לתרנגולין). מ"א ס"ק נח (אבל אם

מונח באשפה שבחצר אסור לפנותם (כן הוא בגמרא)).

[495]

סעיף עג ( ואם צריך להחזירם, כדי לחזור ולפנות עליהם היום, מותר להחזירם,

על ידי שיתן לתוכם מים המותרים בטלטול) .

[496]

מ"א סקנ"ט (נראה לי דאם הוא מלא ואי אפשר לפנות עליו, מותר להוציאו

ולהחזירו, משום כבוד הבריות, כמ"ש סי' שי"ב), והוא כדלקמן שם ס"א (משום

כבוד הבריות התירו לטלטל אבנים לקנח בהם בבית הכסא). וכן הוא לקמן סעיף הבא (שהוא

צריך לחזור ולפנות עליהם היום, הקילו משום כבוד הבריות).

אמנם גם עצם היתר הוצאת גרף של רעי

הוא משום כבוד האדם, כמבואר ברש"י ביצה לו, ב ד"ה נותן (להוציאו הוא דשרו

ליה משום כבודו).

וכן הוא לקמן סי' שלה, ד (גרף של

רעי שהתירו בו הטלטול מפני כבודו של אדם). סי' שלז ס"ב (גרף של רעי שהתירו לו

להוציאו לאשפה מפני כבודו). סי' שלח ס"ט (גרף של רעי שהתירו לטלטלו להוציאו

לאשפה מפני כבודו).

אלא שבהוצאת הגרף מפני כבודו של

אדם, לא הצריכו ליתן לתוכו מים, משא"כ החזרתו משום כבוד הבריות הצריכו ליתן

לתוכו מים.

וגם כאן מובן, שלפנותו משם מלא, אין

צריך ליתן לתוכו מים. ורק כדי להחזירו ריקן צריך ליתן בהם מים.

וכן לקמן בסעיף הבא ( מותר

להחזירם על ידי שיתן לתוכם מים המותרים בטלטול ... משום כבוד הבריות ... אם צריך

לחזור ולהוציא בהם צואה היום). שבהחזרתו ריקן צריך ליתן לתוכם

מים, משא"כ כשיחזור ויוציא בהם צואה היום.

וראה שו"ע אדמו"ר הזקן

המבואר. כנישתא דבי רב.

[497] נתפרש לעיל סי' פז ס"ב (גרף ועביט

שניהם של חרס הם, אלא שהמיוחד לרעי נקרא גרף והמיוחד למי רגלים נקרא עביט), ושם

נסמן.

[498]

שמואל ביצה לו, ב (וכשהוא מחזירו נותן בו מים ומחזירו), ופרש"י (דמוקצין מחמת

מאוס הן, ואי לאו אגב מיא לא מצי לטלטלינהו. ולהוציאו הוא דשרו ליה משום כבודו).

טור ושו"ע סל"ה (אף על פי שמותר להוציא גרף של רעי ועביט של מי רגלים,

אסור להחזירם).

ההלכה שהם מאוסים אף שאין בהם כלום,

נתבארה לעיל סי' פז ס"א (גרף של רעי ועביט של מי רגלים צריך להרחיק מהם ד'

אמות ולפניו כמלא עיניו, כמו מן הצואה ומי רגלים עצמן, אף על פי שאין בהן כלום,

ואפילו אין בהם ריח רע).

[499]

ר"ן (סו, ב) ד"ה אמר (דעד כאן לא שרי רבי שמעון בשרגא דנפטא, אלא משום

דחזי לכסויי בה מנא, אבל הני לא חזו להכי). ב"ח ד"ה אע"פ (וקשה למה

אסור להחזירו בלא מים, הלא קיימא לן דמוקצה מחמת מיאוס שרי אפילו בנר של חרס

ובדנפט דמסריח, ומאי שנא עביט דאסור. ויש לומר דבנפט לא התירו אלא משום דחזי

לכסויי ביה מנא, כדאיתא בפרק כירה (דף מ"ו א), אבל עביט של מי רגלים לא חזי

לכסויי ביה מנא. ועיין לעיל סוף סימן רע"ט מה שכתבתי בזה (ס"ב) בסייעתא

דשמיא). מ"א סק"ס (דמאיס כל כך דלא חזי אפילו לכסות בו מנא, עי'

סוס"י רע"ט (ב"ח)).

והיינו כדלעיל סי' רעט ס"ז (ואפילו

הדליקו בו נפט שהוא מסריח, מותר לטלטלו בשבת לצורך גופו ומקומו, שאינו מוקצה מחמת

מיאוס, הואיל והוא ראוי לכסות בו כלים).

[500]

סעיף ב ( ואפילו אם אינו ראוי כלל להשתמש בו במלאכה אחרת של היתר מחמת

מיאוסו וסרחונו, כגון נר אפילו של מתכת שהדליקו בו נפט, אעפ"כ אין לו דין

מוקצה להאסר בטלטול, אלא מותר לטלטלו כשאר כלי שמלאכתו לאיסור, מפני שמכל מקום

ראוי הוא לכסות בו כלים), ושם נסמן (הערות 27 - 28 ).

ואף דלעיל שם מיירי בכלי שמלאכתו

לאיסור שהוא גם מוקצה מחמת מיאוס, כן הוא גם בכלי שמלאכתו להיתר שמוקצה מחמת

מיאוס, כמו בגרף של רעי ועביט של מי רגלים שלפנינו.

[501]

שמואל ביצה שם (וכשהוא מחזירו, נותן בו מים ומחזירו). טור ושו"ע שם (אלא אם

כן נתן לתוכם מים).

[502]

רשב"א ביצה שם (ואם תאמר ומה הועיל בכך, והלא (נותן) אותם מים כגרף הם ואינם

ראויים לכלום, והיאך יטלטל הכלי המאוס מחמתן, והמים חזרו להיותן כעביט. יש לומר

דחזו לבהמה). הובא בב"י שם. מ"א ס"ק סא (ודוקא כשהן ראוים עדיין

לשתיית בהמה כשהן בגרף, דאם לא כן אף המים גרף הן (ב"י רשב"א)).

[503]

ס"ז (לא התירו טלטול על ידי דבר המותר, אלא במת בלבד, אבל שאר דברים האסורים

בטלטול, אסור לטלטלם על ידי דבר המותר).

[504] רשב"א

שם (ולדידי קשיא לי למה התירו להחזיר על ידי נתינת המים לתוכן, דהא משמע דכלים

עצמן מאוסין ואסורין לטלטלן בפני עצמן, אלא שעל ידי המים נעשה למים בסיס וניטלין

על ידיהן, והא קי"ל דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד. ויש לי לומר דהכא

בששפך, וצריך עוד לכלי לשנות ולמלאות ולשפוך, כאותה ששנו בברייתא, ומשום כבודו

התירו לו להחזיר הכלי, ועושין לו תקנה בנתינת מים לתוכו מיהא). רבינו ירוחם נתיב ד

ח"א כט, ד (פירוש כשמחזירו לצורך להוציא בו צואה או מי רגלים. דאי לאו הכי

אסור לטלטלו שלא לצורך, אפילו יש בתוכו מים, דלא אמרו ככר, אלא גבי מת).

מהר"י אבוהב סי' תקיח ד"ה מותר להוציא. הובאו בב"י ד"ה

אע"פ. יש"ש ביצה פ"ה ס"ד (נותן בו מים ומחזירו, ודוקא שמחזירו

לצורך, להוציא בו צואה, או מי רגלים, דאם לא כן אסור לטלטלו, אפילו על ידי מים).

הובאו במ"א סקס"א.

[505] כנסמן

לעיל (הערה 496 ).

[506] יש"ש

שם (כשמחזירו לצורך, להוציא בו צואה, או מי רגלים). מ"א סקס"א (או שצריך

להוציא בו צואה).

[507]

מהר"י אבוהב שם, הובא ב"י שם (וכתב שהרא"ש לא חילק בזה ... בכאן

כבר התירו משום גרף של רעי שהיה [מאוס] בעיניו להוציאו לאשפה, ואם לא יתירו לו

החזרה על ידי נתינת המים, לא יוציאנו, כדי שלא יפסיד את כליו כשיוציאם לאשפה

ויניחם שם). מ"א שם (ומדסתם הרב"י, משמע דסבירא ליה, אפילו אין צריך

לפנות עליו, שרי להחזירו, וכמ"ש בשם הרא"ש).

[508] משמעות

אליה רבה סקע"ז (ונראה לי דאם במקום אשפה הוא מקום המשתמר, אסור להחזירו

אפילו על ידי מים, אם לא שצריך לפנות עליה או להוציא בה צואה. ועל דרך זה נראה לי

דלא פליג רשב"א ורבינו ירוחם עם הרא"ש שהביא ב"י ודו"ק, וכל

אחרונים לא ירדו לזה).

וראה גם לעיל סוף סכ"ב (שבמת

בלבד הוא שהתירו לטלטל מחמה לצל על ידי ככר או תינוק וכיוצא בהם, כמ"ש בסי'

שי"א. ויש חולקים ... במקום הפסד מרובה יש לסמוך על סברא האחרונה).

ובאמת גם מהר"י אבוהב לא התיר

אלא "כדי שלא יפסיד את כליו". ונתפרש באליה רבה סקע"ז (ונראה לי

דאם במקום אשפה הוא מקום המשתמר, אסור להחזירו אפילו על ידי מים, אם לא שצריך

לפנות עליה או להוציא בה צואה).

וביאר בבדי השולחן סי' קיג ס"ק

יג (נראה שלדעת המתירין מותר בכל גרף, שהרי לא חילקו בזה, ואדמו"ר ז"ל

הוסיף דוקא כשהגרף חשוב קצת).

[509]

מ"א סק"ס (ועיין ס"ג דבעודו בידו מותר להחזירו).

[510]

סעיף יג (ואפילו אם שכח ונטל בידו מוקצה גמור, רשאי לטלטלו לכל מקום שירצה, כיון

שכבר הוא בידו. ויש מי שאוסר במוקצה גמור, וראוי לחוש לדבריו).

[511] שבת

קמג, א. ביצה כא, ב (וכי עושין גרף של רעי לכתחלה), ופרש"י (נהי דכי איתיה

קמן מסלקינן ליה, אבל לאתויי קמן, או למיזל אנן לגביה, כי היכי דנמאס עלן ונסלקיה,

מי שרי). ורש"י לו, ב ד"ה וכי (וכי מותר לגרום שיהא הדבר מאוס לו, כדי

שיוציאנו). טור ושו"ע סל"ו (אין עושים גרף של רעי לכתחלה, דהיינו להביא

דבר שעתיד לימאס כדי להוציאו לכשימאס). ט"ז ס"ק כא (לא יעשה לכתחלה דבר

שיהי' בודאי אחר כך מיאוס. ולשון כדי להוציאן, פירושו שסומך על זה שלבסוף יוציאנו).

מ"א ס"ק סב (הלשון אינו מדוקדק, דאפילו לא עשה כדי להוציאו, אסור).

וכן הוא לעיל סס"ז ( לפי

שאין עושין גרף של רעי לכתחלה). לקמן סי' שלה ס"ד (שאין עושין

גרף של רעי לכתחלה). שלח ס"ט (ואף על פי כן אסור ליתנו שם לכתחלה על סמך

שלבסוף יוציאנו ... לפי שלא התירו בגרף של רעי אלא בדיעבד, אבל לכתחלה אסור לעשות

גרף של רעי).

[512]

רמב"ם פכ"ה הכ"ד (ואם נתן מותר לטלטלו במים המאוסין שבו. שאין

עושין גרף של רעי לכתחלה), מ"מ שם (באמרם לכתחלה למד רבינו שאם עבר ועשה מותר

לטלטלו, שאם אסור, למה אין עושין אותו לכתחלה, ומה הפסד יש בעשייתו, אם לא היה

מותר לטלטלו לכשנעשה). פכ"ו הי"ג (אבל אם נעשה מאליו, או שעבר ועשהו,

מוציאין אותו). שו"ע שם (ואם עבר ועשאו, מותר להוציאו).

וכן הוא לקמן סי' שלח ס"ט (ואם

עבר ונתנו, מותר לטלטלו במים המאוסים שבו כדי להוציאו משם, אם הוא עומד במקום

שישיבתו קבועה שם, מפני שהוא כגרף של רעי).

[513] מ"מ

שם (שאם אסור למה אין עושין אותו לכתחלה, ומה הפסד יש בעשייתו אם לא היה מותר

לטלטלו לכשנעשה), וכן כשאין בדעתו בתחלה שיוציאנו אחר כך. שו"ע שם (אין עושים

גרף של רעי ... כדי להוציאו לכשימאס). ט"ז שם (ולשון כדי להוציאן, פירושו

שסומך על זה שלבסוף יוציאנו). וכן הוא במ"א סי' שלח סקי"ב (כשנותן הכלי,

לא יעשה כדי להיות גרף ולהוציאו, אלא שיעמוד לשם).

אבל במ"א כאן ס"ק סב (כדי

להוציאו, הלשון אינו מדוקדק, דאפילו לא עשה כדי להוציאו אסור). וראה לעיל (הערה 467 ). תהלה לדוד ס"ק מ. מראי מקומות וציונים. כנישתא

דבי רב.

[514] ביצה

לו, ב (בי רחיא דאביי דלוף (הדלף היה נופל על הרחים שלו, והיו עשוין בטיט, ונמוחים

מפני הגשמים, רש"י), אתא לקמיה דרבה, אמר ליה זיל עייליה לפוריך להתם (דלהוי

כגרף של רעי, שיהו מאוסים הרחים לך להיות לפני מטתך, רש"י), דלהוי כגרף של

רעי ואפקיה). תוס' שם ד"ה תיתי בתירוץ הא' (סבירא ליה לרבה דהכא שרי משום

פסידא). ראב"ד פכ"ה הכ"ד (אם יש לחוש לו להפסד הבית, יכניס שם מטתו,

כדי שיהא לו הלכלוך גרף של רעי ויהא מותר לשפוך לחוץ, כמעשה דבי רחייא דאביי. ואם

אין שם הפסד לא יכנס, שאין עושין גרף של רעי לכתחלה). שו"ע סל"ז (במקום

דאיכא פסידא, מותר להכניס מטתו אצל גרף של רעי ולקבוע ישיבתו שם, כדי להוציאו).

וכן הוא לקמן סי' שלה ס"ד (ואף

שאין עושין גרף של רעי לכתחלה, מכל מקום משום הפסד התירו כמ"ש שם). סי' שלח

ס"ט (שלא התירו בגרף של רעי אלא בדיעבד, אבל לכתחלה אסור לעשות גרף של רעי,

אלא במקום הפסד).

[515] ראב"ד

פכ"ה הכ"ד (אם הוא בבית שאינו דר שם, ואם יעשה בו לכלוך אין קפידא). מ"מ

שם (והמפרשים למדו ממעשה זה, דבמקום הפסד, ואין שם דירה, יכול לשום מטתו שם כדי

שיהא כגרף של רעי). שזאת היא הגירסא האמיתית, כמבואר בב"י ד"ה ושמעתי (נראה

מדברי הרב המגיד שאסור, שכתב בפרק כ"ה (שם) וזה לשונו, והמפרשים (ראב"ד

שם) למדו ממעשה זה דבמקום הפסד, אם יש שם דירה, יכול לשים מטתו שם כדי שיהיה כגרף

של רעי. דמשמע דאם אינו בית דירה לא, משום דמינכרא הערמתו. והרא"ש כתב בתשובה

[כלל כב ס"ח] ... אם הוא במקום שאדם מקפיד, מותר להכניס מטתו או כלי תשמישו

לגרום להיות גרף להוציאו עכ"ל, ומשמע דמקום שאדם מקפיד דקאמר, היינו שהוא בית

דירה ... אלא שמצאתי בנוסחא אחרת כתוב אבל אם הוא במקום "שאין" אדם

מקפיד, מותר להכניס מטתו, ומוכיחים הדברים שזו היא הנוסחא האמיתית). יש"ש שם

ס"ה (ויפה כתב). ד"מ הארוך ד"ה לאחר שימאס (ואין חילוק אם אירע

במקום דירה, או שלא במקום דירה). מ"א סקס"ג (ואפילו הוא בחצר מקום שאין

שם דירה (ב"י ד"מ יש"ש)).

[516]

ב"י שם (כגון מטה לשכב, או שולחן לאכול). יש"ש שם (כגון מטה לשכב, או

שלחן לאכול). מ"א שם (כגון מטתו לשכב עליה, או שיכניס שלחנו ויאכל שם (ב"י

ויש"ש)).

[517]

שו"ת הרא"ש שם (מותר להכניס מטתו, או כלי תשמישו, לגרום להיותו גרף

להוציאו).

[518]

ב"י ד"ה ומ"ש רבינו מותר (ומיהו משמע דקביעות ישיבה מיהא בעינן,

כגון מטה לשכב או שולחן לאכול, אבל ישיבה גרידא לא חשיבא להוציא הגרף על ידי כך,

דאמרינן ליה קום פוק, כיון דמעיקרא לא היה יושב שם ועכשיו נכנס דרך עראי). הובא

ביש"ש ודרכי משה שם.

[519]

רב יהודה נ, א (מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכו), ופרש"י שם (לכסות

בו צואה ורוק, ומערה העפר בביתו לארץ, ונוטלו תמיד לכל צרכיו). טור שו"ע

סל"ח (מכניס אדם מבעוד יום מלא קופתו עפר ... ועושה בו כל צרכיו בשבת, כגון

ליטול ממנו לכסות צואה או רוק וכיוצא בזה).

[520]

מר זוטרא שם (הוא שיחד לו קרן זוית), ופרש"י שם (דהוי כמוכן ועומד לכך, אבל

נתנו באמצע ביתו למדרס רגלים, הרי הוא בטל לגבי קרקעית הבית ומוקצה ואסור). טור

ושו"ע שם (ומייחד לו קרן זוית ... אבל אם לא ייחד לו קרן זוית, בטל אגב עפר

הבית ואסור לטלטלו).

וראה גם לקמן סי' תצח סכ"ז (אם

הכניס מלא קופתו עפר, ושטחה בקרקעית הגינה או החורבה, מאחר שהעפר מועט הרי הוא בטל

לגבי הקרקע ואסור לטלטלו).

[521]

שבלי הלקט סי' קכ (כתב אחי ר' בנימין נר"ו, מה שנהגו להצניע אתרוגין ופרישין

בחול או בעפר כדי שיתקיימו בלחותן, ולא יכמושו ויתייבשו, נראה לי שמותר לגלותן

ולהוציאן משם ... האי חול ועפר אינה מוקצה, דהא חזי לכסות בו צואה ומוכן הוא,

כדאמרינן מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכו). הובא בב"י סוס"י

שיא. רמ"א סל"ח (ולכן מותר ליקח פירות הטמונים בחול, כי אין אותו עפר

מוקצה). לבוש סל"ח (שהרי הכינו לכך מתחלה).

וכל זה הוא כשהכין החול לטמון בו,

וייחד לו כלי או קרן זוית, משא"כ בלאו הכי, אם טמן הפירות בארץ, העפר שעל גבי

הפירות הן מוקצה, כדלקמן סי' שיא סי"ד ( צנון תלוש הטמון בארץ

ומקצת עליו מגולין, נוטלו בהם ומוציאו, אע"פ שבנטילתו מזיז עפר ממקומו ),

ושם נסמן (הערה 849 ).

[522]

סכ"ט (במה דברים אמורים דמותר לטלטל עפר ביום טוב, כשהעפר תיחוח כל כך שאינו

עושה גומא בנטילתו, שמיד שנוטל העפר נופל עפר אחר תחתיו למקומו. אבל אם אינו תיחוח

כל כך, אפילו הוא תלוש ונתון בכלי, אסור ליטלו מן הכלי, שלא יעשה גומא בהעפר).

[523] בסעיפים שלפנינו יתבארו הלכות בעלי חי

בשבת, שהם מוקצים מחמת גופם, כיון שאינם כלי ואינם מאכל (כדלקמן הערות הבאות) .

ועוד

יש איסור לרכוב על גבי בהמה ולהשתמש בה, "שגזרו עליה, משום שמא יבא לחתוך

זמורה מאילן המחובר כדי להנהיג בה הבהמה". ונתבארו הלכותיו לעיל סי' שה

סכ"ג ואילך.

והנפקא

מינה בינם:

שהאמור

לקמן סעיף הבא " ובלבד שלא יגביהם בענין שיעקרו רגליהם מן הארץ, שמוקצים

הם ואסורים בטלטול", הוא רק מאיסור מוקצה, ולא מאיסור השתמשות בהם (שהרי אינו

משתמש בהם, אלא כדלקמן שם "הבעלי חיים צריכים לכך").

והאמור

לעיל סי' שה סכ"ג "ולא נשענים עליה", הוא רק מאיסור השתמשות בהם,

ולא מאיסור מוקצה (כדלעיל סי"ד: מותר לישב עליו, אף אם הוא מתנענע תחתיו,

שטלטול כלאחר יד הוא).

וראה שו"ע אדמו"ר הזקן

המבואר. כנישתא דבי רב.

[524]

ברייתא מג, א (כופין את הסל לפני האפרוחין ... אסור לטלטלו בעודן עליו), וקכח, ב

(אין עוקרין בהמה וחיה ועוף בחצר), ופרש"י (אין עוקרין רגליה לגמרי מן הארץ,

דמוקצה היא לטלטלה). שו"ע סל"ט (אסור לטלטל בהמה, חיה ועוף).

וכן הוא לקמן סי' שטז סכ"ד (אבל

לטלטלן ביד אסור, בלא איסור צידה, משום מוקצה).

[525] ר"ן

נא, א (אבל לא את התרנגולת ... ונמצא זה מטלטלה, ובשבת לא חזיא למידי). מ"מ

פכ"ה הכ"ה (האפרוחים ושום בהמה חיה ועוף חיים, אינן מותרין בטלטול, לפי

שאינן ראויין). ב"י ריש הסימן (כל דבר שאינו כלי ולא מאכל אדם ולא מאכל בהמה,

כגון ... ובעלי חיים ... וזהו מוקצה מחמת גופו). לבוש סל"ט (מפני שאינם

ראויין בשבת לשום דבר).

וכן הוא לעיל ס"ח ( כל

דבר שאין תורת כלי עליו, ואינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה, כגון ... ובעלי חיים ...

אסור לטלטלם ... מוקצה מחמת גופו ).

והוא מחמת איסור שחיטה בשבת, כדלקמן

סי' שכד ס"א (כגון בעלי חיים שהם מוקצים בשבת מחמת איסור שחיטה), ולעיל סי'

שה סכ"ח (שכיון שהבהמה אינה ראויה לאכילה בשבת מחמת איסור שחיטה, אין שם אוכל

עליה).

ו לכן "אין

תורת כלי עליו, ואינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה ".

[526]

תוס' מה, ב ד"ה הכא (פירש הר"ר יוסף ... דחי חזי לשחק בו תינוק כשבוכה,

ואין נראה, דהא בההיא דכופין את הסל לפני האפרוחין משמע דאסור לטלטל ... אלא ודאי

בעלי חיים מוקצין הם, כגרוגרות וצימוקין).

ואף שאיסור גרוגרות וצימוקין הוא

דוקא כשדחה אותם בידים ומסריחין בינתיים, כדלקמן סי' שי ס"ב (חוץ מגרוגרות

וצימוקים שאסור לאכול מהם או לטלטלן משהניחם במוקצה עד לאחר שנתייבשו לגמרי, לפי

שהן מסריחות בנתיים ... כיון שדחה אותן בידים, אינן עולין מידי דחייתן עד שיהיו

ראויין לגמרי).

אין כוונת התוס' לומר, שטעם איסורם

הוא כגרוגרות וצימוקים, אלא רק שדינם שוה. וראה תהלה לדוד ס"ק מב.

וטעם האיסור כבר נתבאר לעיל (הערה

הקודמת), כיון שאינם אוכל ואין עליהם תורת כלי, ואף אם התינוק מצחק בהם. ואפילו

בכדור שמשחקים בו יש אומרים שאין עליו תורת ואסור לטלטלו, כדלקמן ספ"ג ( אסור

לשחוק בכדור בשבת ויום טוב, לפי שאסור לטלטלו מפני שאין תורת כלי עליו. ויש מתירים ),

ושם נסמן (הערה 561 ). ומכל שכן בבעלי חיים, שאף אם התינוק מצחק בהם, אין

יורד עליהם בזה תורת כלי.

[527]

משנה קכח, ב (כופין את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו). טור ושו"ע שם (מותר

לכפות את הסל לפני האפרוחים, כדי שיעלו וירדו בו).

[528]

רש"י שם ד"ה כופין (אשמעינן דכלי ניטל לדבר שאינו ניטל בשבת). וכן הוא לעיל

סע"ב (שהכלי ניטל אף בשביל דבר שאינו ניטל בשבת, כמו שנתבאר בסי' רע"ז),

ובסי' רעז ס"ח (מותר לכפות קערה של חרס על גבי הנר בשביל שלא יאחוז האור

בקורה, שמה שהוא מטלטל הקערה בשבת בשביל הצלת הקורה האסורה בטלטול בשבת, אין בזה

שום איסור כלל), ושם נסמן (הערה צב).

[529] ברייתא

מג, א (כופין את הסל לפני האפרוחין ... אסור לטלטלו בעודן עליו) .

שו"ע סל"ט (ובעודם עליו, אסור לטלטלו).

והיינו מטעם שעכ"פ בשעה שהם

עליו, הוו בסיס לדבר האסור, כדלקמן סי' שי סי"א (אם לא היו המעות עליה בין

השמשות ... מותר לטלטלה אם ניטלו המעות מעליה, הואיל ולא היתה מוקצה בבין השמשות,

אבל בעוד שהמעות עליה אסור לטלטלה מחמת איסור טלטול המעות שעליה).

[530] דאמרינן מג, א (דקא מבטל

כלי מהיכנו), ופירש"י (שהיה מוכן מתחלה לטלטלו ועכשיו עושהו מוקצה). קכח ב

(והא קמבטל כלי מהיכנו), ופרש"י (דמשהניחם תחתיה אין יכול לטלטלן, דדומה

לסותר בנין מדרבנן). קנד, ב (וקמבטל כלי מהיכנו), ופרש"י (ודמי לסותר ... דשוב

אין ראויין לבו ביום לכלום).

ו נתבאר לעיל סי' רסה ס"ג (אסור ליתן כלי בשבת תחת

נר הדולק לקבל בו שמן הנוטף מהנר, מפני שהוא מבטל כלי מהיכנו, שהיה מוכן מתחלה

לטלטלו ועכשיו אוסרו בטלטול מחמת השמן שבתוכו, שהוא מוקצה מחמת איסור כמו שיתבאר

בסי' רע"ט, וחכמים אסרו לבטל כלי מהיכנו, מפני שדומה כאלו סותר הכלי).

[531]

תוס' מג, א סוד"ה בעודן הא' (דהכא ודאי לא חשיב ביטול כלי, כי מיד כשבאו על

הסל בידו להפריחם ולהבריחם משם). ב"י סי' שי ד"ה כל דבר. מ"א סי'

רסו סקי"ד (ואם תאמר למה כופין הסל לפני האפרוחים כמ"ש סי' ש"ח

סל"ט, יש לומר דשאני אפרוחים עשוים לפרוח משם מיד, וליכא ביטול כלי כלל

(ב"י סי' ש"י)).

וכן הוא לעיל סי' רסה ס"ה (שאין

כאן ביטול כלי מהיכנו, כיון שאפשר לנער הנר מהכלי מיד שיפול שמה, ולטלטל הכלי אחר

כך כמו שירצה). סי' רסו בקונטרס אחרון סקי"א (וכמו שכתבו התוס' דף מ"ג

לענין ביטול לשעה, שכשיכול להפריחם אין כאן ביטול ... דהכא אין כאן ביטול כלל שמיד

יכול לשלוף).

[532] כלומר, שאם עלו עליו, או

ירדו עליו (ממקום גבוה יותר), יכול להפריחם מיד, או שיכולים לרדת ממנו בעצמם מיד,

ולא יעמדו עליו עליו אפילו רגע.

[533] ר' אבהו שם (בעודן עליו

כל בין השמשות, מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא). לבוש

סל"ט (ואם היו עליו בין השמשות אסור לטלטלו כל השבת, אף על גב שירדו ממנו,

דמגו דאיתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא). מ"א סקס"ו (ואם

היה עליו בין השמשות אסור אף על פי שירדו (לבוש גמרא)), וכדלקמן סי' שי ס"ד (כל

דבר שהיה אסור בטלטול בבין השמשות, ובשבת הלך לו הדבר הגורם לו האיסור ... אעפ"כ

אסור לטלטלו כל השבת כולה).

ומה שאמרו כאן "כל בין

השמשות", הוא כדלקמן סי' שי ס"ז (וכל זה בדבר שהיה מוקצה כל בין השמשות,

אבל דבר שהיה ראוי בבין השמשות אפילו במקצתו לבד ... חזר להתירו), ושם נסמן (הערה 690 ).

[534]

מהרש"א על התוס' שם (משום דהוה בסיס לדבר האסור, דאפרוחין מוקצין הן).

[535]

משנה קכח, ב (מדדין עגלין וסייחין), ופרש"י (אוחז בצוארו ובצדדין וגוררו

ומסייעו ומנענע לו ברגליו). ברייתא שם (מדדין בהמה חיה ועוף בחצר). טור ושו"ע

ס"מ (כל בהמה חיה ועוף מדדים אותם בחצר, דהיינו שאוחז בצוארן ובצדדים ומוליכן).

[536] ברייתא

שם (אין עוקרין בהמה וחיה ועוף בחצר), ופרש"י (אין עוקרין רגליה לגמרי מן

הארץ, דמוקצה היא לטלטלה). טור ושו"ע ס"מ (ובלבד שלא יגביהם בענין

שיעקרו רגליהם מן הארץ, דמוקצין הם ואסור לטלטלן).

[537] כדלעיל

סי"ד (ובלבד שלא ינענע אפילו מקצתו). לקמן סי' שיא סי"ב (מותר לסוך את

המת ולהדיחו, ובלבד שלא יזיז בו שום אבר, שכל מוקצה, כשם שאסור לטלטל כולו, כך

אסור לטלטל מקצתו). וכדתנן קנא, סע"א (סכין ומדיחין אותו, ובלבד שלא יזיז בו

אבר).

[538]

ר"ן (נא, ב) ד"ה ומיהו (קשיא לי היאך מדדין בהמה חיה ועוף כלל, ואפילו

בחצר, הא כל מידי דלא חזי לטלטול, כשם שאין מטלטלין את כולו כך אין מטלטלין מקצתו,

כדמוכח בפ' שואל דתנן גבי מת ובלבד שלא יזיז אחד מאיבריו. לפיכך נראה לי דהכא משום

צער בעלי חיים נגעו בה, ודוקא בשצריכין לכך, אבל בשאין צריכין, לא). שו"ע שם

(אם צריכין הבעלי חיים לכך). ט"ז סקכ"ג (פירוש משום צער בעלי חיים, דאם

לא כן, אסור לעשות כן אפילו בחצר, דכל מידי דלא חזי לטלטול, כשם שאין מטלטלין כולו

כך אין מטלטלין מקצתו, כדאמרינן גבי מת שלא יזיז ממנו אבר. כ"כ הר"ן).

מ"א סקס"ח (דאם לא כן, כשם שאסור כולו כך אסור לטלטל מקצתו, כמ"ש

סי' שי"א ס"ח (ר"ן)).

[539]

ברייתא שם (מדדין בהמה חיה ועוף בחצר, אבל לא את התרנגולת). טור ושו"ע שם (חוץ

מתרנגולת, שאין מדדין אותה).

[540]

אביי שם (משום דמקפיא נפשה), ופרש"י (מגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטל).

שו"ע שם (מפני שמגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטל).

[541] כדלעיל

סי' שה סכ"ו (ולא התירו טלטול מוקצה אף במקום צער בעלי חיים, שיש כח ביד

חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה), ושם נסמן.

[542]

משנה שם (תרנגולת שברחה (מן הבית, רש"י), דוחין אותה (בידים, רש"י) עד

שתכנס), ורש"י שם ד"ה דדויי (דחייה, שדחפה מאחריה). טור ושו"ע שם (אבל

דוחים אותה מאחוריה בידים כדי שתכנס).

והיינו כשעומדת במקום קטן שאינה

מחוסרת צידה, כדלקמן סי' שטז סכ"ד (חיה ועוף הגדילים ברשותו של אדם, כגון ...

אווזים ותרנגולים ויונים, הצדן בשבת פטור, שהרי ניצודין ועומדין הן ... ומכל מקום

מדברי סופרים אסור לצודן ... כגון שהוא בית גדול כל כך שאינו יכול לתפסו שם במרוצה

אחת ורודף שם אחריהם עד שיכנסו לחדר שאינו גדול כל כך ונועל הדלת בפניהם. אבל אם

הם בבית שאינו גדול כל כך, ניצודין ועומדין הן).

[543]

ברייתא שם (מדדין בהמה וחיה ועוף בחצר, אבל לא ברשות הרבים), ופרש"י ד"ה

דמקפיא (ומיהו ברשות הרבים לא, משום שמא יגביה מן הארץ ונמצא נושאן). טור (ודוקא

בחצר, אבל בכרמלית לא, וכל שכן ברשות הרבים). ב"י ד"ה ומ"ש ודוקא (ופירש

רש"י (ד"ה דמקפיא נפשה) טעמא דברשות הרבים לא, משום שמא יגביהם מן הארץ,

ונמצא נושאן). מ"א סקס"ז (אבל ברשות הרבים אסור, דגזרינן שמא יגביהם

ויתחייב).

[544]

ב"י שם (והא דאסרינן לדדות ברשות הרבים, לא חילק רבינו בין בהמה לבהמה. וגם

הרמב"ם בפרק כ"ה (הכ"ו) לא חילק בכך. אבל הר"ן (נא. ד"ה

דוחין) כתב ... דכי גזרינן ברשות הרבים דוקא בקטנים שבהם, דמתוך שהן קשין להנהיגם

ברגליהם אתי לטלטלינהו, אבל בגדולים לא גזרינן). וקיי"ל כרמב"ם וטור.

[545] כדלקמן סעיף הבא ( שהחי נושא

את עצמו), ושם נסמן (הערה 551 ).

[546]

רש"י שם (דסתמא כרבנן, דפליגי עליה דרבי נתן בהמצניע, גבי המוציא חיה ועוף

בין חיין בין שחוטין חייב). והיינו כדתניא צד, א (המוציא בהמה חיה ועוף לרשות

הרבים, בין חיין ובין שחוטין, חייב. רבי נתן אומר על שחוטין חייב ועל חיין פטור,

שהחי נושא את עצמו). רמב"ם פי"ח הט"ז (המוציא בהמה חיה ועוף,

אע"פ שהן חיים, חייב. אבל אדם חי אינו משאוי). מ"א שם (דלגבי בהמה לא

אמרינן חי נושא את עצמו. וכ"כ הרמב"ם פי"ח).

[547]

טור (ודוקא בחצר, אבל בכרמלית לא, וכל שכן ברשות הרבים). ב"י (ומדקתני בחצר,

משמע דלא שרי אלא בחצר דוקא, אבל לא בכרמלית). הגהת הלבוש ס"מ (ודוקא בחצר

התירו למדדן, אבל לא ברשות הרבים ובכרמלית).

[548] ונתבאר לקמן סי' שנב ס"ב, באיזה

דברים גזרו שהכרמלית כרשות הרבים.

[549]

ב"ח סוף הסימן (הא דדוחין תרנגולת, נמי מיירי אפילו ברשות הרבים, וכל שכן

בהמה, דשרי בדחייה אפילו מרשות הרבים). אלי' זוטא סקכ"א (אפילו ברשות הרבים

(ב"ח)).

וכן מותר למושכם בחבל ברשות הרבים,

כדלעיל סי' שה סי"ט (המוציא בהמה ומושכה בחבל).

[550]

משנה קכח, ב (אשה מדדה את בנה). ברייתא שם (והאשה מדדה את בנה ברשות הרבים, ואין

צריך לומר בחצר). טור ושו"ע סמ"א (האשה מדדה את בנה, אפילו ברשות הרבים).

[551]

רש"י שם ד"ה דמקפיא (והאשה מדדה את בנה אפילו ברשות הרבים, דאי נמי

מגביה ליה, חי נושא את עצמו, דהכי מוקמינן התם דבאדם מודו רבנן). והיינו כדתניא

צד, א (המוציא בהמה חיה ועוף לרשות הרבים, בין חיין ובין שחוטין חייב. רבי נתן

אומר על שחוטין חייב ועל חיין פטור, שהחי נושא את עצמו), ובגמרא שם (עד כאן לא

פליגי רבנן עליה דרבי נתן, אלא בבהמה חיה ועוף, דמשרבטי נפשייהו (משמטים כלפי מטה,

ומכבידין עצמן להשמיט מיד הנושאן, רש"י), אבל אדם חי, דנושא את עצמו, אפילו

רבנן מודו).

לבוש סמ"ב (לא גזרו בזה שמא

תגביה אותו מן הארץ ותשא אותו ארבע אמות ברשות הרבים, דאפילו אם היתה מגביהו

ונושאת אותו ארבע אמות, לא עבדא איסורא דאורייתא, דגבי אדם חי כולי עלמא מודו דחי

נושא את עצמו). מ"א סק"ע (דהא אפילו תגביהנו פטור, דחי נושא את עצמו).

וכן הוא לעיל סעיף הקודם ( ולא

אמרו החי נושא את עצמו אלא באדם) . סי' שה סל"ה (שהחי נושא את

עצמו).

[552]

רבי יהודה במשנה קכח, ב (אימתי בזמן שהוא נוטל אחת ומניח אחת, אבל אם היה גורר

אסור). טור ושו"ע שם (ובלבד שלא תגררהו, אלא יהא מגביה רגלו אחת ויניח השניה

על הארץ וישען עליה, עד שיחזור ויניח רגלו שהגביה, שנמצא לעולם הוא נשען על רגלו

האחת).

[553]

רש"י שם ד"ה אבל (גורר אסור, מפני שנושאתו). ר"ן נא, א (אבל גורר

אסור מפני שנושאתו). מ"א סקע"א (שלא תגררהו, מפני שנושאת (ר"ן)).

והיינו שגם גרירה דינה כהוצאה,

כמבואר ברמב"ם פי"ג הי"א (ואם משך החפץ וגררו על הארץ

מתחלת ארבע לסוף ארבע חייב, שהמגלגל עוקר הוא). ובמ"מ שם (שהגרירה עקירה

גמורה. וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל). וכמבואר ברמב"ן שבת ח,

א (שהמגרר משעה שגירר הוציאה ממקומה הראשון, ואפילו לא משכה במילואה),

וברשב"א שם (דכל שהוא מגרר הרי עקר את כולו ממקומו בבת אחת).

וכמו מגלגל, דלקמן סי' שנז ס"ב

(שלא ישפכם ... בענין שיציאתן לרשות הרבים היא כח שפיכתו ממש,

שיש בזה איסור של תורה, כמו במגלגל חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים), ושם נסמן (הערה

כב).

[554]

מ"א שם (משמע דסבירא ליה דהוה כמי שנושאו, ואם כן אפילו בכרמלית אסור).

[555]

תוס' צד, א ד"ה אבל (דקטן כבהמה דמי ... איירי בתינוק בן יומו). ר"ן נא,

רע"ב (דכיון שהוא קטן כל כך שאינו אלא גורר, לא מודו ליה רבנן לר' נתן). מ"א

שם (ר"ן ... וכתב עוד דקטן כל כך שצריך לגררו, אם נשאו חייב חטאת עיי"ש.

וכ"כ התוס' דף צ"ד).

[556]

גמרא שם (מודה ר' נתן בכפות). יומא סו, ב (אפילו תימא רבי נתן חלה שאני),

ופרש"י (דהשתא לא נושא את עצמו, והנושא מחלל שבת). רמב"ם פי"ח

הט"ז (ואם היה כפות או חולה המוציא אותו חייב). מ"א סק"ע (ואם נושא

כפות או חולה חייב). וראה מראי מקומות וציונים. משולחן הארי.

[557]

רש"י עירובין קג, א ד"ה דומיא (דלא מיתסר אלא מדרבנן, דחי נושא עצמו).

יומא סו, ב ד"ה כמאן (חי נושא את עצמו הוא, ואין בו אלא משום שבות). רבינו

ירוחם נ"א ח"א יג, ג (דלא אמרו חי נושא וכו' אלא לפוטרו מחטאת אבל אסור).

הובא בב"י שם.

וכן הוא לעיל סי' שה סל"ה ( ואין

איסור אף לאדם להוציא את החי לרשות הרבים, אלא מדברי סופרים).

[558] שאפילו לגוררו אסור,

כדלעיל (ואסור אפילו בכרמלית), ושם נסמן (הערה 554 ).

ואסור אפילו לצורך מצוה, כדלקמן סי'

שמ סוף ס"ב (העושה מעשה, אסור, אפילו הוא שבות דשבות במקום מצוה), וסי' שמז

ס"ז (ומשום צורך מצוה אין מתירין שום איסור קל על ידי ישראל). סי' שמט

ס"ה (אסור מדברי סופרים, אפילו בכרמלית, ואפילו לדבר מצוה).

אבל ראה לעיל סי' שג סכ"ג (הרי

הם כשאר שבות דשבות, שלא התירו אלא במקום מצוה או הפסד מרובה, כמו שנתבאר בסי'

ש"א וכמו שיתבאר בסי' ש"ז).

ואפשר הסתפק בזה רבינו, ולכן באה

הערה זו במוסגר (הן בס' שג, הן בסי' שמ, הן בסי' שמז, והן בסי' שמט), ו כהכלל

המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות, דכל ספק העמיד

בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו).

[559]

ברייתא קכד, סע"ב (מגופה שנכתתה ... לא יספות ממנה שבר (דעביד כלי והוי מכה

בפטיש, רש"י) לכסות בה את הכלי ולסמוך בה כרעי המטה). שו"ע סמ"ד (כלי

שנתרועעה, לא יטלו ממנה חרס לכסות בו או לסמוך בו).

[560]

סעיף יז (אם על ידי זה מתקנו להשתמש בו איזה תשמיש, חייב משום תיקון כלי).

וכן הוא לעיל סכ"ח (שאין איסור

בשבירת חרס, אלא אם כן שוברו במתכוין בשביל שיהא ראוי על ידי כך לאיזה תשמיש, שאז

אסור משום תיקון כלי, כמ"ש בסי' ש"[מ]), ושם נסמן (הערה 224 ).

והטעם לזה הוא, כי מלאכת מכה בפטיש אינה

עצם עשיית הכלי, כי אם סיום הכנתו להשתמשות , בין אם הוא כלי או לאו.

[561] שבלי

הלקט סי' קכא (ומורי ר' יהודה אחי שני נר"ו פירש ... אלו הכדורים שלנו אפילו

כלי לא חשיבי, ומחשבת ה[תינ]וק שחישב לשחק בו לא משוי ליה כלי). אגור סי' תקכא (דאסור

לצחק בשבת ויום טוב באות[ם] הכדורים, כי אינם ראוים לצור על פי צלוחית, דממאסי

שמתטנפים על ידי טיט ועפר. וכן כדור של עץ אסור לטלטלו ולצחוק בו. משבלי הלקט).

שו"ע סמ"ה (אסור לשחוק בשבת ויום טוב בכדור). לבוש סמ"ה (מפני שאין

שם כלי עליו, ואינו ראוי לכלום אפילו לצור על פי צלוחית, דמיטנף וממאס, ואסור

לטלטלו). מ"א סקע"ב (ואסור לטלטל הכדור, דבמחשבתו לא משוי ליה כלי).

וראה בדי השלחן סי' קי סקט"ז. ברכת השבת.

ואפשר הטעם, כיון שאין עושים שום

פעולה על ידי הכדור, רק מה שזורקים אותו ומקבלים אותו; וכמו המעות שאינם נחשבים

כלי, כיון שאין עושים בהם שום פעולה, רק מה שמשלמים ונותנים אותם, וכדלעיל

ס"ח (כל דבר שאין תורת כלי עליו ... כגון ... ומעות). וראה לעיל (הערות 160 . 526 ).

[562]

תוס' ביצה יב, א סוד"ה ה"ג (אשכחן נמי דמשחקין בכדור שקורין פלוט"א

בלע"ז ביום טוב ברשות הרבים, אע"ג דליכא אלא טיול). רמ"א שם (ויש

מתירין).

[563]

ראה אגרות קודש ח"ג ע' כז-כח, שכן צריכה להיות הגירסא הנכונה (ברשות היחיד).

וכן הגיה בדפוס זיטומיר תר"ח.

ובבדי השלחן סי' קי ס"ק טז, ובקונטרס

השלחן (בשבת ברשות היחיד, וביום טוב אפילו ברשות הרבים). וכן הגיה בס' הק"ן (ע'

49). וכמבואר בד"מ ס"ק יא (ופשוט הוא דאף למאן דשרי, מכל מקום אסור

לשחוק ברשות הרבים בשבת ... אבל ביום טוב מותר לשחוק אפילו ברשות הרבים),

ובמ"א שם (דביום טוב שרי אפילו ברשות הרבים, אבל בשבת אסור ברשות הרבים).

[564]

רמ"א שם (ונהגו להקל). תוס' שם (אשכחן נמי דמשחקין בכדור). רבינו ירוחם

נ"ד ח"א (אפילו לטייל מותר להוציא, כגון כדור שמשחקין בו). ים של שלמה

ביצה פ"א סי לד (אפשר שהוא לא בא אלא ליישב המנהג שנהגו כן). מ"א

סקע"ג (וביש"ש כתב דגם התוס' סברי דמדינא אסור לשחוק, אלא שנהגו להקל).

הרי שגם בזמן התוס' נהגו להקל.

[565] חשש נוסף יש במשחקי כדור, כדלקמן סי'

שלז ס"ו (אין שוחקין באגוזים ולא בתפוחים וכיוצא בהם על גבי קרקע ... ולשחוק

בכדור נתבאר בסימן ש"ח ). וראה שו"ע אדמו"ר הזקן

המבואר.

עוד חשש יש במשחקי כדור, כמבואר

בקצות השלחן, בדי השלחן סי' קי ס"ק טז (הכדור שהי' בימיהם הי' מחופה עור

וממולא צמר או מוכין ... ובזמנינו נתחדש מין כדור ... ממלאין רוח ... ופעמים רבות

יוצא הרוח ממנו ... ואז פותחין את קשריו וממלאין אותו ברוח ... מתקן כלי בשבת ...

ודמי למנורה של פרקים שאסורה בטלטול שמא תפול מידו ותתפרק ויבוא להחזיר הפרקים),

והיינו כדלעיל סי' רעט ס"ח (מנורה בין גדולה בין קטנה, אם היא של פרקים אסור

לטלטלה אפילו לצורך גופה ומקומה, אף על פי שלא הדליקו בה באותו שבת, שחוששין שמא

תפול מידו ותתפרק ויחזיר פרקיה ויתקעם ויהדקם בחוזק ויתחייב משום בונה, כמו שיתבאר

בסי' שי"ג).

[566]

שו"ת הרשב"א ח"ד סי' עד (לא יהא אלא משום טלטול, וטלטול דבר זה הוא

אסור בטלטול הבצים. ועוד כי בודאי מילד הוא בחומו, ומלאכת מחשבת היא ואסורה).

שו"ע סמ"ו (אסור לשאת תחת אציליו זרע התולעים שעושין המשי, מפני שאסור

בטלטול, ועוד שהוא מוליד בחומו). לבוש סמ"ו (שהרי אסורים בטלטול, שאינו כלי,

ועוד שהוא מוליד בחומו התולעים, ומלאכת מחשבת הוא, ואסור).

ולענין טלטול מוקצה בין אצילי ידיו

(דהיינו בבית השחי), ראה לעיל סי' רעו ס"ט. וראה שו"ע אדמו"ר הזקן

המבואר. כנישתא דבי רב.

ולענין איסור מוליד בשבת, ראה לקמן

סי' שיח סכ"ה, וסי' שכ סט"ז (משום שדומה למלאכה), ושם נסמן (הערה 2097 ).

[567]

אור זרוע ח"ב הל' שבת סי' נג (ואסרתי אני, משום דשעטנז הוא, ואסור בטלטול

הואיל ואינו רשאי ללבוש, והוי כלאים. ויש שנחלק עלי והתיר). תשב"ץ סי' מו

(ואומר שאסור לטלטל מלבוש של כלאים בשבת וביום טוב). רבינו ירוחם ני"ב

חי"ג פד, ב (מלבוש של כלאים אסור לטלטלו בשבת וביום טוב). מרדכי ביצה רמז

תרסו (כתוב באור זרוע מעשה ... ואני המחבר אסרתי, כי שעטנז אסור לטלטל הואיל ואינו

ראוי ללבוש). דעה הא' בשו"ע סמ"ז (יש אוסרים לטלטל בגד שעטנז).

[568] משא"כ בגד שעטנז של נכרי מותר,

וכדלקמן סי' שכה ס"ו ( וכיון שהוא מוכן להנכרי בעליו, הרי

זה מוכן לכל), ושם נסמן.

[569]

אגודה ביצה סי' יח (ומשמע דמפה של כלאים של שבת אסור לפורשם על השולחן). מ"א

סקע"ד (וים של שלמה ספ"א דביצה פסק דאסור לטלטלו כי אם לצורך גופו או

מקומו ... ובאגודה בביצה משמע דאסור לטלטל כלל).

ואין הכוונה לאסור אפילו מפה

המיוחדת לפורשה על השולחן, אלא כדלקמן בהמשך הסעיף ( שאף שראוי

להשתמש בו תשמיש אחר, כגון לכסות בו כלים ... שאין הבגד מיוחד להם

... אלא אם כן ייחדו לכך).

[570]

ביצה יד , ב (כלאים למאי חזו ... אלא בקשין), ופרש"י (בגדים קשין

שאין מחממים מותר לישב עליהן).

[571]

שו"ע ורמ"א שם ס"א-ב (ומדברי סופרים, אפילו עשר מצעות זו על גבי זו

והתחתון שבהם כלאים, אסור לישב על העליון ... כל בגדים הקשים מותרים בהצעה מתחתיו).

מ"א כאן ס"ק עד (ועיין ביו"ד סי' ש"א דיש כלאים דחזי למידי).

פרי מגדים כאן (ובקשין, להציע שרי, עיין יו"ד ש"א, מותר לטלטל בשבת).

וכן הוא לקמן סי' תקטז ס"ב (בגד

כלאים מותר לשלוח [ביום טוב] אם הוא קשה, בענין שמותר לישב ולישען עליו, כמ"ש

ביו"ד סי' ש"א עיי"ש).

[572] אור

זרוע שם (ויש שנחלק עלי והתיר, ושלחתי למורי ה"ר שמחה, וזה אשר השיב לי, גלגל

עיני חבירי ר' יצחק בר משה, מאוד ערבים עלי דברי דודים ... ושעטנז אינו אסור לטלטל,

דתורת כלי עליו). ונראית הכוונה שגם הסיום הוא מדברי רבינו שמחה, ואף ש"מאוד

ערבים עלי דברי דודים", מכל מקום "שעטנז אינו אסור לטלטל". הובא במרדכי

ביצה רמז תרסו-ז, ובב"י. דעה הב' בשו"ע סמ"ז (ויש מתירים).

[573]

יש"ש סופ"ק דביצה (ומכל מקום מותר לטלטלו, לצורך גופו ומקומו). הובא

במ"א שם (וים של שלמה ספ"א דביצה פסק דאסור לטלטלו, כי אם לצורך גופו או

מקומו).

[574] רבינו

שמחה באור זרוע ומרדכי ובב"י שם (דתורת כלי עליו).

[575]

אליה זוטא סקכ"ד (וסברא ראשונה הוא עיקר).

[576] שהרי אפילו שברי כלים

שאינם ראוים כלל בשבת, נשאר עליהם תורת כלי אם ראוי לחזור ולתקנו אחר השבת, כדלעיל

סל"ד וסמ"ג ( ונתבאר לעיל הערה 210 ).

מכל שכן כלי שמלאכתו לאיסור בשבת, שראוי להשתמש בו אחר השבת.

[577]

ס"ב (נר אפילו של מתכת שהדליקו בו נפט, אעפ"כ אין לו דין מוקצה להאסר

בטלטול, אלא מותר לטלטלו כשאר כלי שמלאכתו לאיסור, מפני שמכל מקום ראוי הוא לכסות

בו כלים).

[578] באופן שאין בו משום עשיית אהל (מחצית

השקל), וכדלקמן סי' שטו ס"א-ב (אסור לעשות אהל ... אפילו הוא עראי שאינו עשוי

להתקיים ... אבל אם היה אהל עראי עשוי מבעוד יום, מותר להוסיף עליו בשבת).

[579]

סוף ס"ח (שאינו מועיל מה שראוי לכסות בו כלים), ושם נסמן (הערה 81 ), וסנ"ב (שמועיל רק אם ייחדם לכך לעולם), ושם נסמן

(הערה 371 ).

[580] כדלעיל

ס"ט (ובכלל מוקצה זה הוא כל מאכלות האסורות בהנאה, שאינו יכול להאכילן אפילו לכלבים

... ואפילו אין איסורן אלא בו ביום בלבד, כגון טבל שיכול לתקנו במוצאי שבת ולאכלו).

[581] שלכן

סגי באוכל במה שאפשר לאכלו, אף שלא ייחדו לכך, כדלעיל סס"ד (כל דבר שהוא ראוי

למאכל מין חיה ועוף המצויים, מותר לטלטלו). וכן במי נהר וגשמים וכן שלג, שמותר

לטלטלם, אף אם לא ייחדם לשתותם או לרחוץ בהם.

משא"כ אבנים, לא סגי במה שאפשר

לפצח בהם אגוזים, עד שייחדום לכך, כדלעיל ס"ח (ואפילו דבר שהוא ראוי להשתמש

בו איזה תשמיש המותר בשבת, כגון אבנים שראויין לפצוע בהן אגוזים ... שאין תורת כלי

עליהם, אסור לטלטלם). ומועיל רק אם ייחדם לכך, כדלעיל סנ"ג (כגון שחשב על

האבן לפצוע בה אגוזים למחר, אע"פ שלא ייחדה לכך אלא לשבת זו בלבד, מותר

לטלטלה).

וראה מראי מקומות וציונים. שו"ע

אדמו"ר הזקן המבואר. כנישתא דבי רב.

[582] תשב"ץ

סי' נט (ומותר לטלטל מניפה בשבת כדי להבריח זבובים ... שאפילו כלי שמלאכתו לאיסור

מותר לטלטלו לצורך גופו או לצורך מקומו). והיינו שאפילו אם מלאכתו להרוג בו

הזבובים, והוי מלאכתו לאיסור, מכל מקום מותר להבריח בו זבובים, שמשתמש בכלי

שמלאכתו לאיסור לצורך גופו. הובא בכל בו סי' לא לד, ב (מותר לטלטל מניפה בשבת כדי

להבריח הזבובים, דכלי הוא). שו"ע סמ"ח (מותר לטלטל מניפה בשבת (קסב)

להבריח הזבובים).

וכן הוא לעיל סנ"ה (על פי שבלי

הלקט, ושו"ע סכ"ג), ושם נסמן (הערה 386 ).

[583] תשב"ץ שם ( ובלבד

שיזהר שלא יהרוג שום זבוב). כל בו שם ( ובלבד שיהא

זהיר שלא להרוג הזבובים). וכדלקמן סי' שטז סי"ט (וכל זה לענין צידת הפרעוש.

אבל להרגו אסור לדברי הכל, אפילו הוא על בשרו ועוקצו, שמשום צער בעלמא לא התירו),

ושם נסמן (הערה 1436 ).

[584] גמרא

קכד, ב (מכבדות של מילתא (בגדים לכבד שולחן שמלאכתו להיתר, רש"י) מותר לטלטלן

בשבת, אבל של תמרה (לכבד את הבית דאסור משום אשוויי גומות, רש"י), לא ... מחמה לצל (דבר שמלאכתו לאיסור ליכא מאן דשרי מחמה לצל)).

רי"ף מח, א (והאידנא דקי"ל כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, הויין

להו מכבדות של תמרה דבר שמלאכתו להיתר, ואפילו מחמה לצל שרי). רמב"ם

פכ"ו ה"ב (מכבדות של תמרה וכיוצא בהן שמכבדין בהן את הקרקע, הרי הן ככלי

שמלאכתו להיתר, שהרי מותר לכבד בשבת). שו"ע סמ"ט (מכבדות שמכבדים בהם

הקרקע, מותר לטלטלם).

[585]

ס"ב (ואם הוא קרקע מרוצף באבנים, וכל שכן בקרשים, שאין לחוש בו להשוואת גומות,

מותר לכבדו), ושם נסמן.

[586] שלטי הגבורים מח, א אות ב

(כל כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר מותר לטלטלו אפילו מחמה לצל, דומיא דמכבדות,

דהוויין מלאכתן לאיסור גבי מקום שאינו רצוף באבנים, ומלאכתן להיתר גבי מקום המרוצף

באבנים, ושרי לטלטלן).

[587]

סעיף כא (כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר, מותר לטלטלו אף לצורך הכלי עצמו, כדין כלי

שמלאכתו להיתר).

[588] כדלקמן

שם ס"ב (ויש מחמירין אפילו במרוצף).

[589]

שלטי הגבורים שם (ולדברי סמ"ג והרא"ש דאסרו לכבד הבית בשבת בשום ענין,

אם כן המכבדות הוו כלים שמלאכתן לאיסור, ואין מטלטלין אותן אלא לצורך גופן או

לצורך מקומן), וכמובא לעיל (מגמרא ורש"י). ב"י ד"ה כתב הרמב"ם

(ולדברי האוסרים לכבד אפילו קרקע המרוצף ... פשיטא דהוי מלאכתו לאיסור). ים של

שלמה ביצה פ"ב סל"ג (ואם כן מלאכתו לאיסור, ואסור אפילו לטלטלן מחמה

לצל, כי אם לצורך גופו או מקומו). מ"א ס"ק עה (ולמאן דאמר אסור לכבד

הבית, הוי כלי שמלאכתו לאיסור (ב"י שלטי גבורים וים של שלמה...)).

[590]

סעיף לא.

[591] שעון חול בנוי משתי שפופרות המוצבות אחת מעל השנייה וביניהן

מעבר צר,

השפופרת העליונה מלאה חול דק הזורם בקצב קבוע אל השפופרת

התחתונה, ולפי כמות החול שזרם יודעים לשער יחידות זמן.

[592] שעון

שמש המראה

את השעה לפי

נטיית הצל

שהטילו מחוגי

השעון .

[593]

תשובת מהרי"ל סי' ר אות ב (ולטלטל השעות, שמעתי כבר איך שנתנו בדבר לפני

מהר"ר וייבש ז"ל, ולא מצאו איסור ברור, ואפילו הכי היתר נמי לא אמר בו,

לפי שנתפשט האיסור). שו"ע סנ"א (מה שמורה על השעות שקורין רילוז"ו,

בין שהוא של חול בין שהוא של מין אחר (כגון שרואין בצל, מ"א), יש להסתפק אם

מותר לטלטלו), ורמ"א (וכבר פשט המנהג לאסור)).

[594] מהרי"ל שם (ויש לומר

דהוי כלי שמלאכתו לאיסור דלמדידה נעשה). מ"א ס"ק עח (והוא כלי שמלאכתו

לאיסור).

[595]

כדלעיל סי' שו סי"ח (אסור למדוד שום דבר בשבת ... מפני שהוא מעשה חול וזלזול

שבת).

[596]

כדלעיל שם (ומותר למדוד מדידה של מצוה, כגון למדוד אם יש במקוה מ' סאה).

[597]

מהרי"ל שם (הכא המדידה אינה מצוה. ואי משום שלומד על ידה, אם כן יתלה למידה

איסורא, ויהא שרי, וחלילה). מ"א שם (שאני הכא דהמדידה אינה מצוה. ואי משום

שלומד על ידה, אם כן יתלה לימודו באיסור, ויהא שרי, חלילה).

[598]

מהרי"ל ושו"ע שם.

ולענין השעונים הקטנים שלנו שלובשים

על היד, נהגו להתיר. וראה מה שדנו בזה בפרי מגדים אשל אברהם ס"ק עח. מחצית

השקל על המ"א שם. משנ"ב ס"ק קסח. בדי השלחן סי' קח סק"ג.

[599]

תוס' קכז, ב ד"ה כיון (הא דאמר בפרק כל הכלים (קכה, א) שירי פרוזמיות שאין

בהן ג' על ג' [אצבעות] אין מטלטלין אותן, משמע הא יש בהן שלש על שלש מטלטלים.

היינו לעניים, אי נמי אפילו לעשירים בבית עניים). הובא בט"ז ס"ק כה,

ובמ"א ס"ק עט.

וכן הוא לעיל סמ"א ( מטלניות ... אם יש בהן ג' על ג' [אצבעות]

והן של עני, מותרים כל העניים שבעולם לטלטלן ... אבל עשירים אסורים לטלטלן,

אע"פ שהן של עני ... ועשיר שהוא דר בביתו של עני זה שהמטלניות שלו, הרי הוא

נגרר אחר בעל הבית ומותר לטלטלן).

[600]

ר"ן (כא, סע"א) ד"ה ומהא (דמוקצה לעשירים מוקצה, ואפילו עניים אין

מטלטלין אותו, שכבר הוקצה מדעתו של בעל הבית העשיר, ולא בעיא שיהא מוקצה לכל). שו"ע

סנ"ב (מוקצה לעשירים הוי מוקצה, ואפילו עניים אין מטלטלין). ורמ"א

ס"ז (ואפילו חזי לעני, הואיל והקצוהו הבעלים שלו, אף על פי שהם עשירים, דמוקצה

לעשיר הוי מוקצה לעני).

וכן הוא לעיל סמ"א ( אבל

מטלניות של עשירים שהן פחות מג' טפחים על ג' טפחים, אסורות אף לכל העניים שבעולם,

שכיון שהוקצו לבעליהן העשירים מפני שאינן ראויות להם, הוקצו לכל העולם) ,

וס"ל ( ואפילו אם היא ראוייה לעניים לכיסוי כלים, אלא שבעליה

הוא עשיר וז[ו]רקה לאשפה, אעפ"כ אסורה בטלטול לכל העניים שבעולם, שהכל הולך

אחר הבעלים) .

[601]

תוס' שם (הכא לכו"ע חזיא, אלא איסורא הוא דרביע עליה), ובדף מו, ב ד"ה

מי יימר דמיזדקיק הא' (דפירות שנדרה מהם אינם מוקצין לענין טלטול, דהא חזו לשאר

בני אדם). מ"א שם (ובתוס' פ' מפנין דף קכ"ז כתבו דהיכא שהדבר ראוי

לכו"ע, אלא דאיסורא הוא דרביע עליה, כגון תרומה ביד ישראל, מותר לכל לטלטלו

... וסבירא להו דמוקצה מחמת איסור דרביע עליה מותר לכל, וגם בדף מ"ו כתבו

התוס' דהיכא דנדרה הנאה מככר, אפילו היא עצמה שרי לטלטלה, כיון דחזי לאחרים, אלא

אם כן אסרתם על כל העולם).