תקיד שלא לכבות ביום טוב

תקיד שלא לכבות ביום טוב

ובו כ"ה סעיפים

כיבוי

לצורך אוכל נפש והנאת הגוף

א אסור ²⁹¹⁴

לכבות דליקה ביום טוב אפילו רואה ביתו שנשרף, אלא אם כן יש שם חשש סכנת נפשות, שאז

מותר לכבות אפילו בשבת ²⁹¹⁵ ,

כמו שנתבאר בסי' של"ד ²⁹¹⁶

עיי"ש:

ב במה דברים אמורים כשמכבה משום הפסד

ממונו בלבד. אבל אם יש צורך אכילה בכבייה זו, כגון שעדיין לא גמר סעודת יום טוב

ואם ישרף ביתו לא יהיה לו מקום לאכול שם ויפסיד סעודתו, מותר לכבות ²⁹¹⁷ ,

שהרי כיבוי (א) זה הוא כמכשירי אוכל נפש ²⁹¹⁸ שמותר לעשותן ביום

טוב ²⁹¹⁹ .

אבל אם יוכל לאכול במקום אחר, אפילו בבית הנכרי, אסור לכבות ²⁹²⁰ . ואם כשלא יכבה

ישרפו כלי אכילה ואין לו כלים אחרים לאכול בהן ביום טוב, וגם אי אפשר לשאול כלים

מאחרים לצורך אכילת יום טוב, ונמצא שיפסיד סעודתו אם לא יכבה, מותר לכבות כדי

להצילם ²⁹²¹ :

ג בקעת הדולקת ומעשנת את הבית אסור לכבותה,

אע"פ שאין לו בית אחר לישב שם ויצטרך לישב בעישון עינים ²⁹²² :

ד וכן אסור לכבות הבקעת בשביל שלא תתעשן

הקדרה ויפסד התבשיל ²⁹²³ ,

שהרי אפשר להציל הקדרה מעישון בלי כיבוי, על ידי שישליך הבקעת לחוץ ²⁹²⁴ .

ואם הוא צריך לבקעת זו שמקצתה דולק יפה ומבשל בו קדרתו ואין לו אש אחרת לבשל בה רק

של זו הבקעת, ואי אפשר לו להציל הקדרה מעישון רק על ידי שיכבה מקצת הבקעת שהוא

מתעשן, מותר לכבות ²⁹²⁵ ,

שהרי כיבוי זה לצורך אוכל נפש הוא ממש ²⁹²⁶ :

ה אסור לכבות את הנר ²⁹²⁷

אפילו צריך לכבותו בשביל הנאת הגוף ²⁹²⁸ , כגון שרוצה לשמש

מטתו ואין לו חדר אחר להוציא את הנר לשם, אלא יכפה עליו את הכלי, ועל דרך שנתבאר

בסי' רע"[ז] ²⁹²⁹

עיין שם, או יעשה לפניו מחיצה, ועל דרך שנתבאר בסי' שט"ו ²⁹³⁰

עיין שם:

גרם

כיבוי בנר הדולק

ו נר של שמן שהוא דולק אסור להגביהו קצת

כדי שיסתלק השמן לאחוריו ולא יכבה את האש ²⁹³¹ ,

ואין צריך לומר שאסור להסתפק מהשמן שבנר הדולק, דכיון שמסיר שמן מעט מהנר, הוא

גורם שהשמן הנשאר בנר מתרחק מעט מאור הדולק, ועל ידי זה כהה אורו קצת, והרי זה

כמכבה ²⁹³² :

ז וכן אסור להוציא פתילה הדולקת בנר,

אפילו רוצה להניחה מיד בנר אחר, דמיד שמוציאה הוא מכהה אורה, ואין זה מועיל כלום

מה שמניחה מיד בנר אחר ²⁹³³ ,

או שמחזירה מיד לאותו הנר ²⁹³⁴ .

במה דברים אמורים, כשמוציאה לגמרי מן

השמן, אבל מותר להוציא מקצתה העליון חוץ לשמן כדי שתאחוז האור בזה המקצת שהוציא

מהשמן ותהא הפתילה דולקת יפה, ואם אינו יכול לאחוז בפתילה להוציא מקצתה חוץ לשמן

מחמת שהשמן סמוך מאוד לאש הדולק, מותר להגביה הנר מעט כדי שיסתלק השמן מעט לאחוריו

ויוכל לאחוז בפתילה ולהוציא מקצתה כדי שתאחוז בו האור, ואחר כך יחזור ויקרב השמן

אל האש כשהיה. דכיון שבהגבהה זו אינו מכהה לגמרי את אור הנר, שהרי מקצת הפתילה

נשארה מונחת בתוך השמן, ועל ידי הגבהה זו יוכל להרבות את אורו יותר ממה שהיה מקדם,

לפיכך אין כאן חשש כיבוי כלל ²⁹³⁵ :

ח נר

של שמן שהוא דולק יפה, מותר להניח בתוכו עוד פתילות הרבה ולהדליקם כדי שיכלה השמן

במהרה, ואין זה דומה לגרם כיבוי שהוא אסור כמו שיתבאר, כיון שהוא עושה כן על ידי

ריבוי הבערה ²⁹³⁶ .

וכן מותר לכפול נר של שעוה ולהדליקו כדי שישרף במהרה ²⁹³⁷ ,

וכן מותר להטות נר דולק של שעוה או של חלב להתיך השעוה או החלב כדי שיכלה הנר

במהרה, אע"פ שעל ידי זה גורם למהר כיבויו, מכל מקום כיון שהוא עושה זה על ידי

ריבוי הבערה הרי זה מותר ²⁹³⁸ .

וכן מותר לקצרו על ידי שיבעירנו

באמצעיתו עד שיחלקנו לשתי נרות דולקות ²⁹³⁹ ,

אפילו אינו צריך כלל להדליק חלק השני אלא כדי שישרף הנר במהרה ²⁹⁴⁰ . אבל אסור לקצרו על

ידי שיחתכנו מלמטה בסכין ²⁹⁴¹ (ב) או בדבר אחר ²⁹⁴² ,

אפילו אם הוא נר גדול מאוד וחס עליו שלא ישרף כולו, מפני שהוא גורם למהר כיבוי הנר

שלא על ידי ריבוי הבערה:

ט אבל מותר ליתן למטה סביבות הנר דבר המונעו

מלהשרף בענין שיכבה כשיגיע לשם ²⁹⁴³ ,

כגון לתחבו לתוך חול ²⁹⁴⁴

תיחוח בענין שאין נעשית בו גומא, כמו שנתבאר בסי' תצ"ח ²⁹⁴⁵ ,

דכיון שאינו עושה מעשה בגוף דבר הדולק, אע"פ שהוא גורם למהר כיבוי, אין בכך

כלום. ואע"פ שאסור לגרום כיבוי אם לא (ג) במקום הפסד, כמו שנתבאר בסי'

של"ד ²⁹⁴⁶ ,

מכל מקום כיון שהדבר המונח סביבות הנר אינו מכבה ממש את האש אלא שהוא מונע אותו

מלהשרף, לפיכך לא גזרו בזה משום גרם כיבוי ²⁹⁴⁷ .

וכן אם מונחים הרבה חתיכות חלב או שעוה

בתוך הנר, מותר ליקח אחת מהחתיכות הרחוקות מהפתילה, שהרי אינו נוגע בגוף דבר הדולק,

כיון שחתיכה שהוא נוטל אינה מחוברת עם חתיכה הדולקת ²⁹⁴⁸ :

י אסור להעמיד נר דולק במקום שהרוח שולטת

שם, אפילו אין רוח מנשב כלל ²⁹⁴⁹ ,

גזירה שמא יעמידנו שם בשעה שהרוח מנשב ונמצא בא לידי כיבוי ²⁹⁵⁰ .

ואע"פ שהוא אינו מתכוין כלל לכיבוי, מכל מקום כיון שהרוח מנשבת אי אפשר בלא

כיבוי ²⁹⁵¹ .

וכן אסור לפתוח דלת או חלון כנגד נר הדולק, אפילו אין רוח מנשבת כלל, כמו שנתבאר

בסי' רע"ז ²⁹⁵²

לענין שבת עיי"ש.

אבל מותר לפתוח כנגד המדורה אפילו בשעה

שהרוח מנשבת ²⁹⁵³ ,

שהרי אינו מכבה אלא מבעיר ²⁹⁵⁴ :

תיקון

הנר והדלקתו

יא אסור לחמם נר של שעוה ולדבקו בכותל או

במנורה, גזרה שמא ימרח, דהיינו שישפשפנו להחליקו על פני שטח הכותל, והוא תולדת

הממחק ²⁹⁵⁵ :

יב נר שכבה ורוצה לחזור ולהדליקו בו ביום,

מותר לחתוך הפחם שבראש הפתילה כדי שתהא נוחה לידלק ²⁹⁵⁶ ,

אפילו (ד) בכלי המיוחד לכך ²⁹⁵⁷ .

אבל אם אינו רוצה לחזור ולהדליקו בו ביום, אסור להסיר הפחם אפילו בידו, שהרי הוא

מכין מיום טוב לחול ²⁹⁵⁸ :

יג נר של בטלה, דהיינו שאינו צריך לו כלל,

אסור להדליקו ביום טוב ²⁹⁵⁹ ,

שלא הותרה הבערה אפילו שלא לצורך אוכל נפש אלא אם כן יש בה צורך היום קצת ²⁹⁶⁰ .

אבל אם הוא מתכוין להרבות בנרות לכבוד יום טוב, אין זה נר של בטלה. ואפילו כבר

בירך על הנרות, יכול להוסיף עליהם עוד נרות להדליקן לכבוד יום טוב, ואין זה נקרא

נר של בטלה אלא אם כן מתכוין בנרות כדי להראות עשרו ונדיבתו ²⁹⁶¹ ,

ואינו מתכוין כלל בזה לכבוד יום טוב ²⁹⁶² :

יד וכן כל נר של מצוה, כגון נרות של בית

הכנסת, אין זה נר של בטלה, ומותר להדליקן אפילו ביום טוב אחר מנחה, ואין בזה משום

מכין מיום טוב לחול, שהרי בהדלקתו יש מצוה לאותה שעה ²⁹⁶³ ,

אפילו אין שם שום אדם בבית הכנסת ²⁹⁶⁴ ,

מפני שהוא כבוד המקום כשמדליקין נרות לפניו ²⁹⁶⁵ ,

שנאמר ²⁹⁶⁶

על כן באוּרים כבדו ה':

טו אבל אסור לתקן ביום טוב ראשון מהפתילות

והעששיות של נרות בית הכנסת שאינו כדי להדליקן בו ביום, ואינו מתקנן אלא כדי שיהיו

מזומנים לו להדליקן בליל יום טוב שני ²⁹⁶⁷ ,

וכן אסור להעמיד הנרות של שעוה כדי להדליקן בליל יום טוב שני ²⁹⁶⁸ ,

לפי שאסור להכין שום הכנה מיום טוב לחבירו אפילו דבר שאין בו שום חשש מלאכה, כמו

שנתבאר בסי' תק"ג ²⁹⁶⁹ .

ומכל מקום מותר לאדם להדליק נרות בביתו ביום טוב ראשון סמוך לחשכה, ואין זה כמכין

מיום טוב לחבירו, שהרי אף באותה שעה שמדליק הוא צריך לאור הנר, כיון שכבר החשיך

היום ²⁹⁷⁰ :

טז אסור להניח נר דולק על גבי אילן, אפילו

מערב יום טוב, אם רוצה להניחו דולק שם עד הלילה ²⁹⁷¹ ,

גזרה שמא יטלנו מעל גבי האילן לכשיכבה ביום טוב, ונמצא משתמש במחובר לקרקע ביום

טוב ²⁹⁷² ,

עיין סי' של"ו ²⁹⁷³ :

יז אין פוחתין נר של חרס ²⁹⁷⁴ ,

דהיינו כשעודו רך כמו ביצים ²⁹⁷⁵

של יוצר וממעכים אותו ביד לעשות לו בית קבול, וביום טוב אין לעשות כן מפני שהוא

מתקן כלי. וכן אסור ליטול מהנר את הקש שמשימין באוירו בעודו רך כדי שלא יפלו

הדפנות יחד, וכשמתייבש הנר נוטלין הקש ממנו, וביום טוב אסור ליטלו מפני שהוא מתקן

כלי, שזהו גמר מלאכתו ²⁹⁷⁶ :

יח שני כלים שהן מחוברים יחד בתחלת עשייתן,

כמו שדרך לעשות שתי כוסות או שתי נרות דבוקין זה בזה, אין פוחתין אותם לשנים ביום

טוב, מפני שהוא מתקן כלי. אבל אם לא נדבקו בתחלת עשייתן רק אחר כך נדבקו ממילא דרך

עראי, מותר לפוחתן אפילו בשבת, שאין כאן תיקון כלי, כיון שכבר היו מפורדין לאחר

גמר מלאכתן ²⁹⁷⁷ .

עיין סוף סי' ש"מ ²⁹⁷⁸ :

יט פתילה שהיא ארוכה ורוצה לקצרה, אסור

לקצרה ביום טוב, בין בסכין בין באוּר. ואפילו רוצה לפרק מקצתה בידו אסור, מפני

שהוא כמתקן כלי, שעושה מפתילה ארוכה פתילה קצרה. וכן אם רוצה לחלקה לשתי פתילות

אסור לחתכה בסכין או בידו. אלא נותן שתי ראשיה בפי שתי נרות ומדליקה באמצע ²⁹⁷⁹ ,

דאז אין ניכר שמתכוין לתקן כלי אלא להדלקה בעלמא ²⁹⁸⁰ .

במה דברים אמורים כשצריך שתי הנרות להאיר או לכבוד יום טוב ²⁹⁸¹ ,

אבל אם אינו צריך אלא לאחת מהן, ואינו מדליק השנית אלא כדי לקצר הפתילה של הראשונה,

הרי זה אסור ²⁹⁸² :

כ אסור לעשות פתילה ²⁹⁸³ ,

דהיינו שאסור לגדלה לכתחלה ביום טוב ²⁹⁸⁴ ,

מפני שהוא מתקן כלי ²⁹⁸⁵ . אבל אם כבר היתה

גדוּלה מערב יום טוב, אלא שאינה קשה כל צרכה, מותר למעכה בידו כדי להקשותה, מפני

שהוא תיקון כלאחר יד ²⁹⁸⁶ .

ומותר לשרותה בשמן קודם שיניחנה בנר ²⁹⁸⁷ ,

רק שיזהר מלשרותה בשמן שבנר דולק, שהרי ממעט מעט שמן מהנר, והרי זה כמכבה ²⁹⁸⁸

כמו שנתבאר למעלה ²⁹⁸⁹ .

אבל אסור להבהב (פירוש לחרוך) אותה באוּר כדי שתאחוז בה האוּר יפה ²⁹⁹⁰ ,

מפני שהוא כמתקן כלי ²⁹⁹¹ :

כא יש למחות ביד מקצת ההמון הנוהגים ביום

שמחת תורה להבעיר מיני נפט שקורין פולווי"ר ²⁹⁹² ,

דאף שהם מתכוונים לשמחת היום, מכל מקום שמחה זו אינה שוה לכל נפש ואסור להבעיר

בשבילה ביום טוב ²⁹⁹³ ,

כמו שנתבאר בסי' תקי"א ²⁹⁹⁴ .

אבל מותר לקבוע פולווי"ר בשפופרת

שתחוב בתוכה נר של שעוה או של חלב, דכשיגיע האור לשם יתבער פולווי"ר מאליו.

ואע"פ שהוא גורם על ידי זה כיבוי הנר ²⁹⁹⁵ ,

מכל מקום כיון שהוא מתכוין למצוה התירו לו גרם כיבוי, כדרך שהתירו גרם כיבוי במקום

הפסד ממונו כמו שנתבאר בסי' של"ד ²⁹⁹⁶ :

כב כשם שאין גודלים פתילה לכתחלה ביום טוב,

מפני שהוא כמתקן כלי ²⁹⁹⁷ ,

כך אסור להתיר קליעתה ביום טוב, מפני שהוא כסותר כלי ²⁹⁹⁸ .

וכן נר קלוע של שעוה אסור להתיר קליעתה ביום טוב ²⁹⁹⁹ :

כג אסור להסיר הפחם שבראש הנר כשהוא דולק,

בין ביד בין בכלי, מפני שהוא מכבה הפחם בידים ³⁰⁰⁰ .

ואע"פ שכיבוי זה הוא צורך הבערה, שעל ידי כך הנר דולק יפה, מכל מקום כיון

שאין בהבערה זו צורך אוכל נפש ממש אלא כדי להאיר, אסור לכבות בשבילו, שמלאכת

הכיבוי לא הותרה אלא לצורך אוכל נפש ממש ³⁰⁰¹ ,

כמו שנתבאר בסימן תק"ז ³⁰⁰² .

אבל מותר לנפץ את הפחם באצבעו ³⁰⁰³ ,

כיון שאינו מכבהו בידים. ואין צריך לומר שמותר להטות באצבעו את ראש הפתילה כדי

שתדלק יפה ³⁰⁰⁴ :

הדלקת

נר של יום טוב

כד כשם

שחייב אדם להדליק בביתו נר אחד לכל הפחות בשבת ³⁰⁰⁵ ,

כך הוא חייב ביום טוב ³⁰⁰⁶ .

לפיכך צריך לברך בשעת הדלקה ³⁰⁰⁷

אשר קדשנו במצותיו וציונו להדליק נר של יום טוב ³⁰⁰⁸ .

ואותו ³⁰⁰⁹

נר שבירך עליו, הואיל ונתכוין בו לשם מצות הדלקת נרות ביום טוב, לפיכך אסור להסתפק

ממה שנשתייר ממנו לאחר שנכבה, כגון אם הוא של שומן, אסור לאכלו ביום טוב ³⁰¹⁰ ,

אלא יחזור וידליקנו בו ביום, או ימתין מלהסתפק ממנו עד מוצאי יום טוב ³⁰¹¹ .

במה דברים אמורים כשהדליקו קודם כניסת

ליל יום טוב, דכיון שבשעת כניסת יום טוב היה אסור להסתפק ממנו ³⁰¹²

מחמת שהוקצה כולו לשם הדלקת מצוה, והמסתפק ממנו בשעה שהוא דולק לשם מצוה הוא מבזה

את המצוה ³⁰¹³ ,

וכיון שנאסר מחמת מוקצה בתחלת כניסת יום טוב, נאסר לכל יום טוב כולו ³⁰¹⁴ .

אבל אם הדליקו אחר כניסת תחילת ליל יום טוב, מותר להסתפק ממנו לאחר שנכבה, דאין

מוקצה לחצי שבת, כמו שנתבאר בסי' ש"י ³⁰¹⁵

עיי"ש. ומכל מקום בשעה שהוא דולק אסור להסתפק מן השומן הנוטף מהנר, לפי שבשעה

זו הוא מוקצה כולו למצותו ³⁰¹⁶ .

אבל מותר לטלטלו לאחר שנטף מהנר מאליו, אפילו בשעה שהנר דולק, שהרי הוא ראוי לחזור

ולהדליקו באותה שעה, ואינו מוקצה אלא מלהסתפק ממנו ³⁰¹⁷ :

כה וכל זה בנר שבירך עליו, שנתכוין בו לשם

עיקר מצות הדלקת הנר ביום טוב. אבל שאר הנרות שמוסיף לכבוד יום טוב, מותר להסתפק

מן הנוטף אפילו בשעה שהנר דולק, ואין צריך לומר שמותר להסתפק ממה שנשתייר מן הנר

לאחר שנכבה, אפילו נדלק קודם כניסת ליל יום טוב ³⁰¹⁸ .

ואע"פ שבתחילת כניסת יום טוב לא היה יכול לחתוך אפילו מעט שומן מן הנר הדולק,

מפני שהוא גורם למהר כיבוי וכמו שנתבאר למעלה ³⁰¹⁹ ,

וכיון שנאסר להסתפק ממנו בתחלת כניסת יום טוב נאסר לכל היום כולו. מכל מקום כיון

שאף בתחלת כניסת יום טוב היה לו צד היתר להסתפק ממנו, דהיינו על ידי שישים סביבות

הנר דבר המונע אותו מלשרוף בענין שיכבה כשיגיע לשם ³⁰²⁰ ,

ויוכל להסתפק ממנו, נמצא שלא נאסר מעולם:

קונטרס

אחרון

(א) זה הוא כמכשירי כו' .

כבר נתברר במ"ש בסי' תצ"ה ³⁰²¹ :

(ב) או בדבר אחר כו' .

כן ³⁰²²

הוא דעת הרא"ש ³⁰²³ וטור ושו"ע ³⁰²⁴ ,

ובודאי ראוי להחמיר בשל תורה. וכן פסקו רש"ל ³⁰²⁵

וט"ז ³⁰²⁶ ,

וכן משמע במג"א סק"ה ³⁰²⁷ דלא התיר אלא ליקח

מהרחוקות.

ואעפ"כ דינו של רמ"א ³⁰²⁸

ז"ל שהעיד שכן נוהגין, הוא קיים ³⁰²⁹ ,

על פי מה שכתב הט"ז בסק"י ³⁰³⁰

עיי"ש, וכמ"ש בפנים:

(ג) במקום הפסד כו'. או ³⁰³¹

לשאר צורך גדול ³⁰³²

כו'. הנה הט"ז ³⁰³³

התיר אף בלא צורך גדול, משום דלא מצינו חבר לרבינו יואל שבמרדכי ³⁰³⁴ .

אבל רמ"א בסי' של"ד סעיף כ"ב בהג"ה ³⁰³⁵

הביא דברי רבינו יואל שבמרדכי בלי שום חולק, ואף האחרונים לא חלקו שם עליו, וכן

פסק במג"א סוף סי' זה סוף סק"ט ³⁰³⁶ .

לפיכך אין להקל בזה אלא לצורך גדול, אע"פ שהוא מצרכי הרשות (או לצורך מצוה

כדמוכח במג"א ס"ק י"ג ³⁰³⁷

עיי"ש), דאז יש לסמוך על הט"ז ³⁰³⁸ ,

ועל רמ"א בסוף סי' רס"ה ³⁰³⁹ ,

עיין שם במג"א ³⁰⁴⁰ :

(ד) בכלי המיוחד כו' .

הנה ³⁰⁴¹

המגן אברהם ³⁰⁴²

כתב, אפשר דבכלי אסור כמ"ש סעיף י' עכ"ל, וכוונתו למה שכתבו שם

הרא"ש ורש"ל לדעת הרמב"ם ³⁰⁴³ ,

דבכלי אסור משום תיקון מנא, אבל ביד אין בו משום תיקון מנא, והוא הדין כאן.

אבל לפי מה שכתב הבית יוסף שם ³⁰⁴⁴

שוב אין לחלק בין יד לכלי. וכן לפי מה שכתב הט"ז שם ³⁰⁴⁵

אין חילוק בין יד לכלי לענין תיקון מנא. וכן משמע בסי' תק"ט במג"א

סק"ד ³⁰⁴⁶

וסק"ט ³⁰⁴⁷ .

וכן משמע בט"ז סי' זה סק"י ³⁰⁴⁸

דאסור כמו בסכין כו' עיי"ש. ואף המגן אברהם בסק"ח לא התיר ³⁰⁴⁹

אלא משום שאינו מתכוין אלא שיכבה במהרה ³⁰⁵⁰ ,

אבל בלאו הכי שייך תיקון מנא אף בלא סכין. ואם כן ³⁰⁵¹

כיון שהתירו לחתוך ראש הפתילה שכבתה, מכלל דאין בזה תיקון מנא כלל כמ"ש בהדיא

ברא"ש ³⁰⁵² ,

ואם כן, הוא הדין דשרי בכלי. וכיון שלהרב בית יוסף וט"ז יש להתיר בפשיטות,

ולפי מה שכתבו הרא"ש ורש"ל לדעת הרמב"ם יש להסתפק, כמו שכתב

המג"א, אין ספק מוציא מידי ודאי ³⁰⁵³ .

ובפרט שהרא"ש עצמו חולק על

הרמב"ם בזה ³⁰⁵⁴ ,

וכן הוא דעת הראב"ד ³⁰⁵⁵

ורשב"א ³⁰⁵⁶ ,

כמו שכתב המגיד משנה ³⁰⁵⁷ ,

עיין בית יוסף ³⁰⁵⁸ ,

ואם כן פשיטא דמותר אף בכלי, שהרי גם בסעיף י' מותר בכלי לדעתם ז"ל ³⁰⁵⁹ :

[2914] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

כיבוי לצורך אוכל נפש והנאת הגוף (ס"א-ה).

(ב)

גרם כיבוי בנר הדולק (ס"ו-י).

(ג)

תיקון הנר והדלקתו (סי"א-כג).

(ד)

הדלקת נר של יום טוב (סכ"ד-ה).

[2915]

גמרא כב, א (בעא מיניה אביי מרבה, מהו לכבות את הדלקה ביום טוב, היכא דאיכא

סכנת נפשות לא קא מבעיא לי, דאפילו בשבת שרי, כי קמבעיא לי משום אבוד ממון, מאי.

אמר ליה אסור). טור ושו"ע ס"א (אסור לכבות דליקה ביום טוב, אפילו אם

רואה ביתו שנשרף, אם אין שם סכנת נפשות). ט"ז ס"ק ג (נראה פשוט דבמקום

חשש סכנה בין העכו"ם, דאז מותר, דהא אפילו בשבת מותר בזה כמ"ש סי'

של"ד)

[2916]

סעיף כח (יש אומרים שכל מה שאסרו חכמים בדליקה לא אסרו אלא בימיהם שלא היו שרויים

בין הנכרים, ואפילו בגלותם היו להם מקומות לעצמם. אבל בזמן הזה אותם ששרוים בין

הנכרים, ויש חשש סכנת נפשות כשהדליקה מתגברת, שאז הם חוטפים ושוללים, וכשאדם מעמיד

עצמו על ממונו יבאו להרוג אותו, מותר לכבות הדליקה בשבת, אפילו הדליקה היא בבית

נכרי, כי יש לחוש פן תתגבר הדליקה ויבאו לחטוף ולשלול ולהרוג).

[2917]

ארחות חיים הל' יום טוב אות נה ( כתבו

הר' בעל התוס', דכל דליקה שנפלה בבית שהוא דר בה ואם יכבנה יפסיד כל סעודתו, ואף

על גב דליכא סכנת נפשות, מותר לכבותה ביום טוב לדברי הכל. וכן הסכימו רוב הפוסקים).

רמ"א ס"א (אם ישרף הבית לא יהיה לו מקום לאכול שם ויפסיד סעודתו,

מותר לכבות). ומבאר דהיינו אף אם כבר התחיל סעודתו, אלא שעדיין לא סיים, ויפסיד

סיום סעודתו.

[2918] רמב"ן במלחמות יא, א (מכשירי

גוף האוכל כגון גריפת התנור ... לכבות את הנר ... מכשירין אסורין). אלא שהוא לא

התיר מכשירים אלא בעיקר אוכל נפש, כמבואר שם בהמשך דבריו (ודברים שאינן עיקר אוכל

נפש, אלא שהם צריכין, כגון כבוי הבקעת שלא יתעשן הבית במקום שצריך לאכול שם, או

כבוי הדליקה משום אבוד כלי תשמישו שאוכל בהם, אסורין לגמרי), ונתבאר בר"ן יא,

ב ד"ה כי (והרמב"ן ... כתב ז"ל דנהי דקי"ל כרבי יהודה

במכשירין, היינו לומר שהן מותרין מן התורה, ולא דרשינן הוא ולא מכשיריו, ומיהו

מדבריהם לא רצו להתירם אלא כפי מה שהן קרובים לאוכל נפש, דגריפת התנור התירו לגמרי,

מפני שהוא מיוחד לאוכל נפש). רשב"א בעבודת הקדש שער ב סי' ח (היתה

הבקעת מעשנת תבשילו, מותר לכבותה, שכל לצורך אוכל נפש מבעיר ומכבה). ונתבאר במ"מ

פ"ד ה"ד (שהלכה בהן כרבי יהודה ... בשביל שלא תתעשן הקדרה ותבשילו, שהוא

מכשיר אוכל נפש ממש, מותר, והוא שאין לו מקום לפנותה. וזהו דעת הרשב"א

ז"ל).

הרי שלדעתם הכיבוי הוא מכשירים, ונתבאר

לעיל סי' תצה בקונטרס אחרון ס"ק ד ד"ה וכן הוא דעת רש"י ( וכן משמע קצת ברמב"ן במלחמות בפרק

שני, דגריפת התנור אע"פ שאי אפשר לאפות בענין אחר מיקרי מכשירין. וכן כתב

המגיד משנה בשם הרשב"א, והביאו הב"י בסי' תקי"ד, דאף שלא תתעשן

הקדרה ואין לו מקום לפנותה נקרא מכשירין). וראה אבני נזר או"ח סי' תט

ס"ק יג ואילך.

והטעם שכיבוי הבקעת והנר נחשבים

מכשירים, כי הכיבוי אינו נעשה בגוף האוכל; ורק הבערה נחשבת צורך אוכל נפש, מטעם

האמור לעיל סי' תצה ס"ב ( ההבערה,

אף על פי שאינה נעשית בגוף האוכל, אף אם היא לצורך אכילה, שהרי הוא מבעיר אש בעצים

ומבשל עליהם. מכל מקום כיון שהיא מתקנת את האוכל ... הרי גם היא בכלל מלאכת אוכל

נפש), משא"כ בכיבוי לא שייך טעם זה, ולכן הוא

מכשירין.

[2919]

כשאי אפשר לעשותן מערב יום טוב, כדלעיל סי' תצה ס"ד (מכשירין שאי אפשר לעשותן

מערב יום טוב ...מותר לתקנו ביום טוב).

[2920]

רמ"א שם (אבל אם יש לו בית אחר לאכול שם, אסור לכבות משום הפסד ממונו).

והיינו שאף שהותרו מכשירים שאי אפשר

לעשותן מערב יום טוב, מכל מקום אסרוהו חכמים במקום שאפשר בלי תיקון זה, כדלקמן

ס"ד ( אסור

לכבות הבקעת בשביל שלא תתעשן הקדרה ויפסד התבשיל, שהרי אפשר להציל הקדרה מעישון

בלי כיבוי על ידי שישליך הבקעת לחוץ). לעיל סי' תקט ס"א (אי אפשר למצוא

שפוד אחר אפילו אצל אדם אחר שאפשר לו לשאול ממנו), וס"ד (בסכין החמירו חכמים,

לפי שהוא דבר המצוי אצל רוב בני אדם, ורוב הפעמים אפשר לו לשאול סכין מחבירו לצורך

יום טוב).

וכמו שאסרה תורה מכשירין שאפשר לעשותן

מערב יום טוב, כך אסרו חכמים מכשירין במקום שאפשר בלי תיקון זה.

[2921]

מ"א ס"ק ד (ונראה לי דהוא הדין כשישרפו כלי אכילה ואין לו כלים

אחרים, מותר לכבות).

[2922] גמרא כב, א (אין מכבין את הבקעת

כדי לחוס עליה, ואם בשביל שלא יתעשן הבית (וצורך יום טוב הוא לכבותה, שלא יצטרך

לישב בשרב ובגשמים, רש"י) או הקדרה, מותר. אמר ליה, ההיא רבי יהודה היא, כי

קאמינא אנא לרבנן). רי"ף יא, ב (ושמעינן מיהא דלית הילכתא כי הא מתניתא, אלא

אסור לכבות את הבקעת בין לחוס עליה בין שלא יתעשן הבית או הקדרה, הכל אסור). רמב"ם

פ"ד ה"ו (ואין מכבין את האש כדי שלא תתעשן הקדרה או הבית). שו"ע

ס"א (ואין מכבין הבקעת, ואפילו כדי שלא יתעשן הבית או הקדירה).

וטעם

האיסור, כי אף שהישיבה בבית היא הנאת הגוף שהותרה ביום טוב, כדלעיל סי' תצה

ס"ג (מתוך שהתירה התורה לעשותן לצורך אכילת יום טוב, הותרו לגמרי אפילו ...

צורך הנאת הגוף).

מכל מקום נתבאר לעיל שם ס"ד ( במה דברים אמורים כשגופו נהנה מגוף

המלאכה עצמה הנעשית לצורך יום טוב ... אבל אם אין גופו נהנה ביום טוב מגוף המלאכה

עצמה, אלא מדבר שנתקן ונתכשר להנאת האדם על ידי עשיית המלאכה ... הרי הן נקראים

מכשירי אוכל נפש שאסור לעשותן ביום טוב).

ובקונטרס אחרון שם ס"ק ד ( לא אמרינן מתוך, אלא ממלאכת אוכל נפש

למלאכת הנאת הגוף ממש, דהיינו שהגוף נהנה מהמלאכה עצמה ... אבל לא אמרינן מתוך

שהותרה מלאכת אוכל נפש הנעשית בגוף האוכל, שגופו נהנה מן המלאכה עצמה, הותרה

במכשירי הנאת הגוף, שאין הגוף נהנה מהמלאכה עצמה, כגון כיבוי הנר והבקעת והבית

השורף).

ואף דאמרינן בגמרא שם שרבי יהודה מתיר

גם בכיבוי הבקעת והנר, וקיי"ל כרבי יהודה להתיר במכשירים שאי אפשר לעשותן

מערב יום. מכל מקום לא קיי"ל כרבי יהודה בפרט הזה, כדלעיל בקונטרס אחרון שם

ד"ה אבל בשיטת מקובצת ( ואף

אנן דקיימא לן כרבי יהודה, מחמרינן בהאי כרבנן), והביא שם מכמה פוסקים.

[2923] גמרא שם (אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה, ואם

בשביל שלא יתעשן ... הקדרה, מותר. אמר ליה, ההיא רבי יהודה היא, כי קאמינא אנא

לרבנן). רי"ף יא, ב (ושמעינן מיהא דלית הילכתא כי הא מתניתא, אלא אסור לכבות

את הבקעת ... שלא יתעשן ... הקדרה, הכל אסור). רמב"ם פ"ד ה"ו (ואין

מכבין את האש כדי שלא תתעשן הקדרה). שו"ע ס"א (ואין מכבין הבקעת, ואפילו

כדי שלא יתעשן ... הקדירה).

[2924] מ"א סק"ג (ומכל

מקום לא יכבנה ממש, אלא ישליכנה לחוץ (רא"ש)). וראה מחצית השקל שם, שאולי הכוונה

לירושלמי פ"ד ה"ד (משליכה לאויר ודיו).

[2925]

רא"ש פ"ב סי"ט (והאי דאסור לכבות כדי שלא תתעשן הקדירה, היינו

באפשר להצילה מעישון בלא כיבוי, כגון שיסירנה מאש זה לבשלה על אש אחר. ואם אין לו

אש וצריך לבשל קדירתו באש זה, ואם לא יכבה תתעשן הקדירה, מותר לכבות לצורך אוכל

נפש). עבודת הקודש להרשב"א שער ב סי' ח (היתה הבקעת מעשנת תבשילו, מותר

לכבותה, שכל לצורך אוכל נפש מבעיר ומכבה. במה דברים אמורים בשאין לו אויר לפנותה

שם, אבל היה לו אויר או מקום אחר לפנותה שם, מפנה ואינו מכבה). הובא במ"מ

פ"ד ה"ד. רמ"א ס"א (ויש אומרים דוקא אם אפשר להציל

הקדירה בלא כיבוי, אבל אם אי אפשר להציל או לבשל הקדירה בענין אחר רק שיכבה, מותר

לכבות).

ואף שבסעיף הקודם ובסעיף הבא אסרו בכל

אופן; לא אסרו שם אלא מכשירי הנאת הגוף (כדלעיל הערה 9 ,

ולקמן הערה 15 ),

משא"כ כאן הם מכשירי אוכל נפש, שלא נאסר אלא כשאפשר לעשותן מערב יום טוב, וכן

אסרו כשאפשר להצילה באופן אחר. כדלעיל ס"ב ( שהרי כיבוי זה הוא כמכשירי אוכל נפש

שמותר לעשותן ביום טוב. אבל אם יוכל לאכול במקום אחר ... אסור לכבות), ושם נסמן

(הערה 7 ).

[2926]

רשב"א שם (היתה הבקעת מעשנת תבשילו, מותר לכבותה, שכל לצורך אוכל נפש

מבעיר ומכבה).

והיינו שלעיל ס"א מיירי שמכבה את האש כדי שלא ישרף ביתו ויהיה

לו מקום לאכול, ולכן "הוא כמכשירי אוכל נפש שמותר לעשותן ביום טוב",

שתיקון המקום לאכול נחשב מכשירים. משא"כ כאן שמכבה האש להציל את התבשיל

שבקדרה מעישון " הרי

כיבוי זה לצורך אוכל נפש הוא ממש ".

וכן הוא לעיל סי' תקז סי"ב, שגורף

ומכבה הגחלים כדי לאפות

הפת, "הרי כיבוי זה צורך אוכל נפש ומותר, כמו שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש ".

*

כן נראה פשטות ביאור הדברים כאן ולעיל

שם. והוא כשיטת הרא"ש פ"ד ה"ח (אי אפשר לאפות כלל בלא גריפה, הלכך

מותר, ואפילו לרבנן, דכיבוי לצורך אוכל נפש מותר אף לרבנן).

והוא

דלא כפירוש רש"י לב, ב (ואם אי אפשר לו כו' מותר, כרבי יהודה).

והיינו שכל כיבוי נחשב מכשירים, שהרי אינו נעשה בגוף האוכל. וכיון שאי אפשר לכבות

הגחלים האלה מערב יום טוב, מותר לכבותן לרבי יהודה שמתיר מכשירין שאי אפשר לעשותן

מערב יום טוב. אבל לרבנן האוסרים מכשירין, אסור לכבותן.

אמנם

לעיל סי' תצה קונטרס אחרון ס"ק ד (וכן הוא דעת רש"י, דלרבנן אע"ג

דאי אפשר לאפות בענין אחר, אסור לגרוף, שהרי פירש על הא דתניא ואם אי אפשר לאפות

בו כו' דאתיא כר' יהודה ... הרא"ש תופס עיקר ... דגריפת תנור שאי אפשר לאפות

בענין אחר, או שלא תישרף הקדרה, הוה אוכל נפש ממש, ושרי אף לרבנן ... דמכשירין

נקרא כל שאפשר לאכול אוכל זה בלא מלאכה זו ... וכיון שרש"י ורמב"ן

ורשב"א ורא"ה ומגיד משנה מסכימים דכל שאין גופו נהנה מהמלאכה עצמה נקרא

מכשירין, ואם היה אפשר לעשות מערב יום טוב אסור לעשות מן התורה ביום טוב אע"פ

שאי אפשר בענין אחר, הכי נקטינן, דלא כרא"ש, דבשל תורה הלך אחר המחמיר, ובפרט

שהן רבים).

והיינו

שדעת הרא"ש היא, שמותר לעשות מלאכה בכלי המכשיר את התבשיל לאכילה במקום שאם

לא יעשה כן יפסיד אכילתו לגמרי, כיון שאז נחשב צורך אוכל נפש, ולא מכשירים. ובזה

לא קיי"ל כוותיה.

משא"כ

כאן מותר לדברי הכל, או מטעם שנחשב אוכל נפש, או מטעם שהם מכשירים שאי אפשר לעשותן

מערב יום טוב. בזה מבאר את ההלכה כביאור הרא"ש והרשב"א.

וראה מראי מקומות וציונים. לעיל סי' תקז

סי"ב (הערה 58 ).

יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי' יח וסי' צא.

[2927] גמרא כב, א (בעא מיניה אבא

בר מרתא מאביי, מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר. אמר לו אפשר בבית אחר. אין לו בית

אחר מאי, אפשר לעשות לו מחיצה. אין לו לעשות מחיצה מאי, אפשר לכפות עליו את הכלי.

אין לו כלי מאי, אמר ליה אסור). טור ושו"ע ס"א (ואין מכבין ... כדי לשמש

מטתו).

[2928]

טור ולבוש ס"ב (אין מכבין את הנר אפילו לצורך הנאת יום טוב שאינו אוכל נפש,

כגון שצריך לכבותו כדי לשמש מטתו). ב"ח (הכיבוי לצורך תשמיש הנאת הגוף לחוד

הוא, ולא דמי לאוכל נפש). ונתבאר לעיל (הערה 9 ).

[2929]

סעיף ח (מותר לכפות קערה של חרס על גבי הנר ... כדי לשמש מטתו). והוא מאחר

דקי"ל דכלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל (ראה לעיל שם הערה צג).

[2930]

סעיף ג (שתולה מחיצה בפני אור הנר כדי שיהיה מותר לשמש מטתו, שאינו צריך כאן

לחילוק רשויות אלא כיון שהמחיצה היא גבוה מהנר בענין שאינו רואה את הנר במקום שמשמש).

[2931]

גמרא כב, א (עולא איקלע לבי רב יהודה, קם שמעיה (דעולא, רש"י) זקף לה

לשרגא (שהיה רוצה שיסתלק השמן לאחוריו ולא ימשך אחר הפתילה ותכבה, רש"י).

איתיביה רב יהודה לעולא, הנותן שמן בנר (בשבת, רש"י) חייב משום מבעיר,

והמסתפק ממנו (הנוטל ממנו ואוכל, רש"י) חייב משום מכבה (וכבוי ביום טוב לא

אשתרי, רש"י). אמר ליה לאו אדעתאי (עשה השמש מה שעשה, רש"י)). טור

ושו"ע ס"ב (להטות הנר כדי להרחיק השמן מן הפתילה חשיב כיבוי ואסור).

[2932]

תוס' שם ד"ה והמסתפק ממנו חייב משום מכבה (אינו רוצה לומר מפני שממהר

כבוי, דלא הוי אלא גרם כבוי, וגרם כבוי ביום טוב שרי אע"פ שממהר כבויה, ובשבת

נמי אינו חייב. אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכסה

אורו, דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר, ולכך נראה ככבוי). יש"ש

פ"ב סי' כח (אבל אין לפרש, משום שממהר כביות הנר כשיכלה השמן ... דגרם כיבוי

מותר). לבוש ס"ב (וכל שכן להסתפק ממנו אסור, שאין זה נקרא גרם כיבוי, אלא

כיבוי ממש).

ואף דקיי"ל שאסור למהר כיבוי הנר,

כדלקמן ס"ח ( מפני

שהוא גורם למהר כיבוי הנר שלא על ידי ריבוי הבערה) . מכל מקום כתב כאן

טעם האיסור שהוא לדברי הכל, כדלעיל סי' רסה ס"א (יש בזה איסור משום מכבה, שעל

ידי כן יכבה הנר בזמן קרוב יותר מאם לא היה מסתפק ממנו כלום ... ואף להאומרים

דמותר לחתוך נר של שעוה הדולק ביום טוב ואין בזה משום מכבה, הואיל ובשעה שחותך

ממנו אינו מכהה אורו כלל, ואף על פי שגורם לו ליכבות במהרה אין בכך כלום, כמו

שיתבאר בסי' תקי"ד ... מכל מקום ... מכהה אור הנר בשעת נטילתו ויש בזה משום

מכבה לדברי הכל).

וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'

צב-ה.

[2933]

רא"ש פ"ב סוס"י יז (ואין ליטול פתילה דולקת מנר זה וליתן

בנר אחר, דמיד שסלקה מן הנר הוי ליה מכבה, ומה הועיל אם חזר והדליק). טור

ושו"ע ס"ב (וכן אסור ליקח פתילה מנר הדלוק אפילו ליתנה בנר אחר, שהרי

כשמוציאה, מיד הוא מכבה אותה). לבוש ס"ב (ומאי מהני שיחזור וידליקנה אחר כך).

והקשה בט"ז ס"ק ה (וצ"ע

מאי שנא ממ"ש בסי' תק"ב דמותר ליקח עץ הדולק מצד זה של מדורה ולהניחה לצד

אחר, ולא אמרינן שמיד הוא מכבה כמו כאן). והוא כדלעיל שם ס"ז (אגודה של עצים

שהודלקה במדורה ... מותר ליטלן מצד אחד של המדורה ולהניחן בצד אחר של המדורה, או

להניחן במדורה אחרת, דכיון שאינו מסירן לגמרי מן האש אינו דומה למכבה, ואף שלפעמים

הן נכבים קצת קודם שמחזירן למדורה, אין בכך כלום, כיון שאפשר בלא כיבוי כלל והוא

אינו מתכוין לכבוי).

על זה כותב כאן " דמיד שמוציאה הוא מכהה אורה" ,

וכדלעיל סעיף הקודם (ועל

ידי זה כהה אורו קצת, והרי זה כמכבה). והיינו שכאן הוא פסיק רישיה שמכהה אורה,

ואין להתיר מטעם אינו מתכוין. וראה מראי מקומות וציונים.

ואף שנתבאר לעיל סי' תקט ס"ג (מותר

להניח בשר על גבי גחלים לצלותו, אף על פי שהשמנונית הנוטף מהבשר מכבה את הגחלים,

וכיבוי זה אין בו צורך אוכל נפש ממש, שהרי אפשר לצלותו בשפוד, מכל מקום כיון שיש

בו קצת צורך אוכל נפש, שהרי הוא חפץ ומתאוה לאכול בענין זה, התירו לו חכמים, כיון

שאין כאן כיבוי גמור שהרי סופו מבעיר).

היינו "כיון שיש בו קצת צורך אוכל

נפש". משא"כ כאן שהנר הוא רק לצורך הנאת הגוף, לא התירו כיבוי שסופו מבעיר.

[2934]

אליה זוטא סק"ד (הוא הדין בנר זה עצמו).

[2935]

ט"ז ס"ק ד (נראה לי מזה, באם מטה וממשיך השמן קצת מן הפתילה כדי

שיוכלו לאחוז בפתילה ולהוציאה קצת טפי ממה שהיתה תחלה חוץ לשמן, ואחר כך יחזור

ויטה השמן אליה, וזה כדי שתדלק יפה, מותר, ולא אמרינן שבשעה שמשך השמן מתחלה הוה

ליה מכבה. [ואינו] דומה לפתילה שזכרו אחר כך דלא מהני מה שנותנה לנר אחר, דשאני

התם שלקח כל הפתילה מנר זה הוא מכבה בוודאי, משא"כ כאן שאינו ממשיך כל השמן

אלא מרחיקו קצת וחוזר ומקרבו, דאפילו לא היה מקרבו לא היה מתכבה כשיגיע למקום השמן,

ואדרבא זה מתכוון שיבעיר אחר כך טפי, ושרי, כן נראה לי).

[2936]

ר"ן יא, ב ד"ה והמסתפק (מיהו להוסיף בה פתילות כתבו דשרי דכולה

הדלקה היא). רמ"א ס"ב (ומותר להוסיף פתילות לנר דולק, כדי שיבעיר

הרבה ויכבה במהרה).

[2937]

מ"א סק"ו (והוא הדין דמותר לכפול נר של שעוה כדי שישרף במהרה).

[2938]

ט"ז סק"ו (ונראה לענ"ד דאם רוצה להטות הנר של שעוה האש למטה

קצת כדי שיתיך השעוה, ויחזירנו למעלה, וכן יעשה פעמים הרבה כדי שבמהרה ישרף כל הנר,

וכן בנר של חלב, מותר ... אף על פי שגרם הכיבוי על ידי גוף הנר, מכל מקום מותר, דעל

ידי הטיה זו הוא מבעיר טפי, ודמי למרבה בפתילות שנזכר בסמוך בהג"ה).

[2939]

תוס' כב, א ד"ה והמסתפק (ומכאן יש להתיר קנדיל"א של שעוה גדולה לחתוך

למטה ממנה, כיון דבשעה שחותך אותה אינו מכחיש מאור שלה כלל, אע"ג שהוא גורם

לגרום כבויה שרי. ודוקא לחתוך אותה באוּר). ט"ז סק"י (אם הוא

רוצה להדליק נר שעוה שדולק כבר ומכוין שישרף הנר במהרה, אפילו להרא"ש דלעיל

ס"ג אין איסור, דזה הוה כמרבה פתילות שיבעיר במהרה). רמ"א ס"ג

(ויש מתירין לחתוך נר של שעוה באוּר, דהיינו שמדליקים גם למטה כדי לקצרה, וכן

נוהגין).

והיינו שהרמ"א כתב, שנוהגים לחתוך

הנר באוּר, כדעת התוס' שמתירים למהר כיבוי הנר. והט"ז כתב, שאפילו לדעת

הרא"ש האוסר למהר כיבוי הנר, אין איסור בזה, דהוי כמרבה בפתילות. ומסכם

בקונטרס אחרון ס"ק ב ( דינו

של רמ"א ז"ל שהעיד שכן נוהגין, הוא קיים, על פי מה שכתב הט"ז

בסק"י ), היינו שגם הרא"ש מודה בזה.

[2940] ואף שיתבאר לקמן סי"ט (פתילה

שהיא ארוכה ורוצה לקצרה ... נותן שתי ראשיה בפי שתי נרות ומדליקה באמצע, דאז אין

ניכר שמתכוין לתקן כלי אלא להדלקה בעלמא. במה דברים אמורים כשצריך שתי הנרות להאיר

או לכבוד יום טוב, אבל אם אינו צריך אלא לאחת מהן, ואינו מדליק השנית אלא כדי לקצר

הפתילה של הראשונה, הרי זה אסור). מכל מקום הכא שרי.

וטעם

החילוק ביאר הט"ז ס"ק י (דעל כרחך לא הוצרכנו כאן שצריך לשניהם, אלא כדי

שלא יהא נראה כמתקן מנא, שהרי הפתילה לא הודלקה עדיין, שעושה אותה לכלי עכשיו. אבל

אם הוא רוצה להדליק נר שעוה שדולק כבר, ומכוין שישרף הנר במהרה ... אין איסור).

מ"א ס"ק ח (מלשון רמ"א משמע דאפילו אין צריך לשתיהם, רק שעושה כדי

לקצרה, שרי. ולא דמי למ"ש בס"ח, דהתם כוונתו לעשות מפתילה אחת שתים,

ולכן אסור אלא אם כן צריך לשתיהן, דהוה ליה מתקן מנא, אבל הכא שאין מכוין אלא

לקצרה שיכבה במהרה, שרי). וכן הוא בקונטרס אחרון ס"ק ד (ואף המגן אברהם

בסק"ח לא התיר אלא משום שאינו מתכוין אלא שיכבה במהרה, אבל בלאו הכי שייך

תיקון מנא אף בלא סכין).

והיינו

דלקמן סי"ט שהאיסור הוא משום תיקון כלי, לא הותר אלא אם כן צריך שתי הנרות,

שאינו ניכר שמתכוין לתקן הפתילה. משא"כ כאן בנר של שעוה הדולק, שמבעירו

באמצעיתו כדי שישרף הנר במהרה, שאין בו משום תיקון כלי, אלא כדי למהר כיבוי הנר.

בזה מותר בכל אופן כשמבעירו, דהוי כמרבה בפתילות.

[2941]

תוס' כב, א ד"ה והמסתפק (ודוקא לחתוך אותה באוּר, אבל בסכין אסור אליבא דכולי

עלמא). רמ"א שם (ויש מתירין ... אבל על ידי סכין, אסור).

וטעם איסור החתיכה על ידי סכין, אף

שלדעת התוס' שמתירין למהר כיבוי הנר, ביאר המ"א ס"ק ט (דמתקן מנא).

[2942]

כגון שחותך ביד וכיו"ב, שזה תלוי בב' הדעות אם מותר למהר כיבוי הנר, ופוסק

כאן לאיסור.

ט"ז שם (דזה אסור לדעת

הרא"ש מפני שממעט גוף השעוה). רא"ש פ"ב סי' יז (מפני שממהר

כיבוי, שאינו מכחיש מאור הנר כלל ... נראה לי טעמא דמסתפק מן הנר, משום שממהר

כיבויו). רש"ל ביש"ש פ"ב סי' כח (ולדעת הרא"ש חייב

משום מכבה, מאחר שעשה גרם כיבוי בשעוה הדולק ... לא מלאני לבי להקל, מאחר שלדברי

הרא"ש הוא חייב משום מכבה, מאחר שממעט גוף השעוה, שהיא דולק. נהי דדברי התוס'

עיקר, שאינו חייב, אבל להתיר לכתחילה לא יראה בעיני להקל כנגדו כל כך, מאחר

שהרא"ש חייב בדבר).

והטעם שפוסק להחמיר, ביאר בקונטרס אחרון

ס"ק ב ( כן

הוא דעת הרא"ש וטור ושו"ע, ובודאי ראוי להחמיר בשל תורה. וכן פסקו

רש"ל וט"ז, וכן משמע במג"א סק"ה, דלא התיר אלא ליקח מהרחוקות ),

ושם נסמן (הערות 110 - 114 ).

[2943]

מרדכי שבת רמז שצט (וה"ר קלונימוס ב"ר עובדיה משום ה"ר יום טוב

התיר ביום טוב לתת סכין או כלי או דבר הניטל על נר של שעוה שלא במקום הדלקתה). טור

ושו"ע ס"ג (נר של שעוה שרוצה להדליקו ביום טוב וחס עליו שלא ישרף כולו,

יכול ליתן סביבו קודם שידליקנו דבר המונע מלישרף, בענין שיכבה כשיגיע שם). אבל

הרש"ל והמ"א מתירים גם אחר שידליקנו. יש"ש פ"ב סי' כח (שיש

לדחות, דלאו דוקא קאמר, דאף אחר שדולק נמי שרי). מ"א סק"ז (נראה

לי דלא אסר הרא"ש אלא ליקח מגוף דבר הדולק, אבל כשנותן דבר חוצה לה שרי, וכן

משמע שם מלשונו ומלשון הטור, שלא כתבו תיבות קודם שידליקנה, משמע אפילו אחר

שהדליקה שרי).

[2944]

יש"ש שם (והוא הדין דשרי נמי נר הדולק בבית הכנסת לתחוב בחול, כדי שלא ישרף

יותר ממה שיצא לחוץ). הובא בט"ז סוף סק"ו, ובמ"א סק"ח (פשיטא

דשרי לתחוב נר בחול אפילו הוא דולק).

וכן הוא לעיל סי' רסה סוף ס"ט (אבל

מותר לתחוב הנר לתוך החול וכיוצא בו בענין שכשיגיע האור לשם ימנעהו מלשרוף יותר

ויכבה מאליו, שגרם כיבוי הוא כמו שנתבאר למעלה. ואפילו משחשכה מותר לעשות כן, כגון

ביום טוב, כמו שיתבאר בסי' תקי"ד).

[2945]

סעיף כט (במה דברים אמורים דמותר לטלטל עפר ביום טוב, כשהעפר תיחוח כל כך שאינו

עושה גומא בנטילתו, שמיד שנוטל העפר נופל עפר אחר תחתיו למקומו, אבל אם אינו תיחוח

כל כך, אפילו הוא תלוש ונתון בכלי, אסור ליטלו מן הכלי, שלא יעשה גומא בהעפר).

[2946]

סעיף כב (לא גזרו במקום הפסד על גרם כיבוי), ושם נסמן (הערה קלז). ויתבאר בקונטרס

אחרון ס"ק ג.

[2947]

ט"ז שם (ולענ"ד נראה דתחיבת הנר בחול שרי גם כן להרא"ש, דעד כאן לא

אסר אלא כשממעט השמן וכן השעוה, אבל כאן אינו ממעט, אלא על ידי שתוחבו בחול אינו

יכול להדליק מחמת שהחול נופל עליו, זהו ממש כענין שכתב הטור שמותר להשים סביב הנר

איזה דבר כדי שיגרום הכיבוי, הכי נמי בהך תחיבה בחול). מ"א ס"ק י (לא

שרי אלא למנוע שלא ישרף יותר, אבל לגרום לכבות הדלוק כבר, אסור).

וכן הוא לעיל סי' רסה בקונטרס אחרון

ס"ק ג (דעת המג"א בסימן תקי"ד סק"י, שלא התירו אפילו גרם

כיבוי, אלא למנוע שלא ישרף יותר. ועיין שם בט"ז שתחיבת הנר למים הוה כיבוי

ממש, ובחול אינו אלא מונע שלא ישרף יותר. וזהו גם כן דעת המג"א שהתיר שם בחול).

וכן בכל מקום שאינו גרם כיבוי אלא שמונע

מלהישרף, כדלעיל סי' שלד סכ"ב ( תיבה שאחז בה האוּר מצדה האחד, מותר

ליטול עור ... ולפרוס אותו עליה סמוך לאוּר כדי שלא יתפשט האוּר יותר, שהעור הוא

מתחרך ואינו נשרף ומגין על התיבה), וסכ"ג (טלית שאחז בה האוּר מצד אחד, מותר

ליתן עליה משקין רחוק קצת מן האוּר, כדי שיכבה האוּר כשיגיע לשם ...

הם אינם מכבין כלל מה שנדלק כבר, אלא שמונעים האוּר מלדלוק יותר, והוא כבה מאליו).

[2948]

אור זרוע ח"ב סי' שמח (אם היו חתיכות קטנות של חלב בנר דולק ונטל אחת

מהחתיכות מן הנר הרחוקות מן הפתילה, אין נראה שיהא חייב, שהרי לא היתה הפתילה

דולקת עכשיו מחמת אותה חתיכה שנטל, אלא שסופה היה לידלק ממנה, ואינו מכבה ממנו אלא

כגרם לכיבוי הוא. מיהו לכתחילה ודאי הוא אסור בין בשבת בין ביום טוב). הובא בהגהות

אשרי פ"ב סי' יז. מ"א סק"ה (חתיכות חלב המונחים בנר, מותר

ליקח אחת מן החתיכות הרחוקות מן הפתילות. ואף דגרם כיבוי לא שרי אלא במקום הפסד,

כמ"ש סי' של"ד סכ"ב, שאני שם דכשמגיע האש שם מתכבה ממש, אבל הכא

שמונעו רק מלשרוף, שרי אפילו להרא"ש (יש"ש סי' כ"ח)). ט"ז

סק"י (כתב רש"ל ... ליקח חתיכת חלב מהנר כשהוא דולק שרי אפילו לכתחלה,

ואפילו להרא"ש עכ"ל. ובהג"א פ"ב כתב שיש ליזהר מליקח חתיכת

חלב אפילו רחוק מפתילה אסור, וזה דלא כדברי רש"ל ... העיקר נראה כרש"ל).

רש"ל ביש"ש שם (אבל ליקח חתיכת חלב מן הנר כשהוא דולק, שרי אפילו

לכתחילה).

וכן הדין גם בעצים שבמדורה, כדלעיל סי'

תקב ס"ז ( אגודה

של עצים שהודלקה במדורה, כל עץ שלא אחז בו האוּר מותר לשמטו מן המדורה ,

ושם נסמן (הערה 31 ).

[2949]

מהרי"ל הל' יום טוב ע' קסח (אם מעמיד את הנר במקום ששולט הרוח ... לא יעמידנו

שם בשעה שמנשב הרוח כדי שיכבה, דאז הוי כמכבה בידים). רמ"א ס"ג (אסור

להעמידו שם, אם כבר הרוח מנשב). מ"א סק"י (דיש לגזור בשעה שאין הרוח

מנשב אטו בשעה שהרוח מנשב, דבכל רגע ורגע הרוח מנשב ואי אפשר להבחין בזה,

וכ"מ רס"י רע"ז שכתב דאסור לפתוח דלת וחלון נגד הנר, ולא חילק בין

יש רוח לאין רוח).

וראה מראי מקומות וציונים.

[2950] ואילו לעיל סי' רעז ס"א (אף בשעה

שאין רוח מנשב בחוץ אסור לפותחה, שמא יתחיל לנשב מיד שיתחיל לפתוח). ובקונטרס

אחרון שם סק"א (הספק הוא שמא ברגע זו שיתחיל לפתוח ינשב רוח בחזקה, ואי אפשר

שלא תיכבה כשיפתח, ונמצא עושה איסור דאורייתא במה שפותח).

[2951]

שבת קכ, ב (מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות).

וכן הוא לעיל שם (ואף שאינו מתכוון

לכיבוי, ודבר שאינו מתכוין מותר. מכל מקום כיון שאם ינשב הרוח אי אפשר שלא יכבה

ופסיק רישיה ולא ימות הוא).

ואף שאינו אלא ספק פסיק רישיה. נתבאר

לעיל שם בקונטרס אחרון בשני אופנים (שגם ספק פסיק רישיה אסור, או מטעם שמא ימשיך

בפתיחה אחר שהוא ודאי פסיק רישיה).

[2952]

והיינו שבמהרי"ל אוסר להעמיד שם הנר, ולעיל שם ס"א אוסר לפתוח הדלת

כנגדו.

[2953] רש"י בשבת דף קך

ע"ב ד"ה כנגד המדורה (ואע"פ שרוח מנשבת ומבעיר האוּר). וכן הוא

לעיל שם ס"ד (אסור לפתוח הדלת כנגד המדורה הקרובה קצת אל הדלת אם הרוח מנשבת

מבחוץ, שהרוח מבערת המדורה יותר) .

[2954] וביום טוב מותרת ההבערה,

והכיבוי אסור.

[2955]

מ"א סק"ו (אסור לחמם נר של שעוה לדבקו במנורה משום דהוי ממרח ...

כנסת הגדולה סי' שיד. ולי נראה דכשמדביקו במנורה לא הוי מירוח, דממרח תולדה דממחק,

ואם אינו משפשפו לא הוי מירוח. אלא דאסור לידבק גזירה שמא ימרח, וכדאיתא במשנה פכ"ג

דשבת), והוא בשבת קמו, א (ואם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה, מפני שהוא ממרח (ויש כאן

משום ממחק, רש"י). אמר רבי יהודה מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר

חוששני לו מחטאת (שמא מירח השעוה לדובקה בדופני הכלי סביב הנקב, רש"י)). וכדלעיל

סי' שיד סכ"א (הממרח שעוה או זפת וכל כיוצא בהן מדברים המתמרחים עד שהחליק

פניהם הרי זה תולדת ממחק את העור ... לפיכך אין סותמין נקב בשעוה ... משום גזירה

שמא ימרח השעוה לדבקה בדופני הכלי סביב הנקב עד שיחליק פניה שם, ויתחייב משום ממחק).

[2956]

גמרא כב, א (אמר רב קנבא שרי), ופרש"י (למחוט ראש הפתילה שנעשה פחם),

ותוס' שם ד"ה קנבא (לאחר שכבה, שמתקנין אותה כדי שידליק מהר, ומסיר הפחם

שבראש הפתילה ובכך נוחה כשידליק אותה). רא"ש פ"ב סי' יח (ונראה כמו

שפירש הערוך, אחר שכבה הנר חותכין ראש הפתילה שנשרף, וקמשמע לן שאין בו משום תיקון

כלי שמתקן הפתילה כדי שתהא נוחה לידלק). טור ושו"ע ס"ד (נר שכבה ורוצה

להדליקו בו ביום, מותר לחתוך ראש הפתילה כדי שיהא נוח לידלק).

אבל פתילה חדשה שעדיין לא דלקה, יתבאר

לקמן ס"כ (אסור להבהב (פירוש לחרוך) אותה באוּר כדי שתאחוז בה האוּר יפה,

מפני שהוא כמתקן כלי).

ובנר דולק, יתבאר לקמן סכ"ג.

[2957] ההוכחות לכך יתבארו בקונטרס

אחרון ס"ק ד.

[2958]

רא"ש שם (ודוקא כשרוצה להדליק באותו לילה). ב"י ד"ה נר (פירוש

באותו לילה או באותו יום, אבל לתקן מיום טוב לחבירו אסור, וכל שכן לתקן מיום טוב

לחול). לבוש ס"ד (ודוקא כשרוצה לחזור ולהדליקו בו בלילה או בו ביום, אבל אם

רוצה להדליקו בליל או ביום שני אסור לתקנו, שאין מתקנין מיום טוב ליום טוב, וכל

שכן מיום טוב לחול). וכדלקמן סט"ו ( לפי שאסור להכין שום הכנה מיום טוב לחבירו, אפילו דבר שאין בו

שום חשש מלאכה).

[2959]

ירושלמי פ"ה ה"ב (מהו להדליק נר של אבטלה חזקיה אמר אסור ... ר'

נחום אחוה דר' עילאי בעא קומי ר' יוחנן, אמר ליה לא תאסור ולא תישרי). הובא בתוס'

כג, א ד"ה על (ומכאן יש ליזהר מלעשות הבערה שלא לצורך, כדקאמרינן בירושלמי לא

תאסור ולא תשרי), ורא"ש פ"ב סי' כב. הגהות מיימוניות פ"א אות ב

(הלשון משמע שאסור, וגם ר' יוחנן דירושלמי לא רצה להתיר). טור ושו"ע ס"ה

(נר של בטלה, דהיינו שאינו צריך לו, אסור להדליקו).

[2960]

לבוש ס"ה (אף על גב דקי"ל מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך,

מכל מקום צורך קצת בעינן, אף על פי שאינו אוכל נפש). וכדלעיל סי' תצה ס"ג (וקבלו

חכמים שכל מלאכות אוכל נפש מתוך שהתירה התורה לעשותן לצורך אכילת יום טוב הותרו

לגמרי אפילו שלא לצורך אכילת יום טוב, ובלבד שיהא בהן קצת צורך יום טוב אף על פי

שאינו צורך אכילה).

[2961]

רש"ל ביש"ש פ"ב סי' לה (דלכבוד יום טוב לא מיקרי נר לבטלה,

לא מבעיא נרות שמברכין עליהם אפילו מדליק הרבה, אלא אפילו אחר שהדליק אותם ובירך

עליהן, יכול להוסיף עליהן. אלא נר של בטילה, שמדליקין להראות עושרו או נדיבתו בפני

אחרים, וזה אסור). הובא מ"א סקי"ב.

והיינו אף שכבר סיים את הדלקת הנרות

ובירך עליהם, כדלעיל סי' רסג ס"ח (והמנהג שמברכים אחר ההדלקה).

[2962]

ט"ז סק"ח (ולי נראה דגם זה לא מקרי בטילה, כיון שמכוין להראות עשרו בזה

היום, ודאי נתכוין לכבוד היום). ולא נאסר אלא כדי להראות עשרו לאו דוקא לכבוד יום

טוב.

[2963]

שו"ת ה רא"ש כלל ה סי' ח (וששאלת אם מותר להדליק נרות בבית הכנסת

ביום טוב ראשון בערב לכבוד יום טוב שני, או צריך להמתין עד שתחשך. הוי יודע, שנרות

שמדליקין בבית הכנסת אינן אלא למצוה, שהרי אפילו בבקר מדליקין אותן. ומכבדין שבתות

וימים טובים ברבוי נרות, דכתיב על כן באורים כבדו י"י ... וכשמדליקין אותן

ביום טוב ראשון סמוך לערב איכא מצוה באותה שעה, ולא איכפת לן אם דולקין והולכין כל

הלילה. ואפילו ביום טוב שני סמוך לחשכה רגילין להדליק נרות, ודולקין והולכין כל

הלילה). טור ושו"ע ס"ה (אבל של בית הכנסת לא חשיב של בטלה, ומותר

להדליקו, ואפילו ביום טוב שני אחר מנחה, ואין בזה משום מכין לחול, שהרי בהדלקתו יש

מצוה (לאותה שעה)).

[2964]

מ"א סקי"ד (משמע אפילו אין שם אדם בבית הכנסת שרי מהאי טעמא).

[2965]

לבוש ס"ה (שהדלקת נרות בבית הכנסת מצוה היא לעולם משום כבוד בית אלהינו).

ואף שלענין הבדלה נתבאר לעיל סי' רחצ

סי"ז (בית הכנסת ... אם לא היה שם אדם חשוב ולא שמש האוכל שם ויש נר דולק שם,

לא היו מברכין עליו, שלא נעשה להאיר אלא לכבוד שכינה). וכן בהבדלת יום הכיפורים

נתבאר לקמן סי' תרכד ס"ח (לא יברך על נרות של בית הכנסת בעצמן, אף על פי

שהודלקו מבעוד יום, לפי שלא הודלקו רק לכבוד היום ולכבוד בית הכנסת ולא בשביל

להאיר, ואין מברכין אלא על האור שהודלק להאיר, כמ"ש בסי' רח"צ).

היינו שאין מברכים על נר הבדלה אלא

כשהוא לצורך אדם, משא"כ נר בית הכנסת שהוא לכבוד השכינה. אבל לענין יום טוב,

מותר להדליק לכבוד השכינה. וראה מראי מקומות וציונים. יסודי השולחן וזיקוקי

אורותיו סי' צז.

[2966]

ישעיה כד, טו. וכן הוא לקמן סי' תרי ס"ד (נוהגים להרבות בנרות בבית הכנסת,

שנאמר על כן באורים כבדו ה').

[2967]

שו"ת הרשב"א ח"ג סי' רעז (עוד שאלת ... אם מותר לשמש הכנסת לתקן

הפתילות לעשישיות ביום טוב אחר המנחה ... נראה שאסור, דכיון שגמרו במנחה סדרו של

יום, אין דרך להדליק בו ביום אלא לצורך [ת]פלת הערב, דומה למה שאמרו במסכת שבת,

פרק כל כתבי הקדש, קדרות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית, שחרית מדיחן לאכול

בהם צהרים, צהרים מדיחן לאכול בהם במנחה, ומן המנחה ולמעלה, אין מדיחין אותם). שו"ע

סוף ס"ה (ולתקן הפתילות והעששיות ביום טוב אחר מנחה, אם רוצה להדליק בו ביום,

מותר, ואם לאו, אסור).

[2968]

מ"א סקט"ו (נראה לי דאפילו להעמיד נרות של שעוה לצורך הלילה אסור).

[2969]

סעיף ג (ואפילו דבר שאין בו מלאכה כלל, כגון להדיח כלים וכיוצא בזה, אסור לעשות

ולהכין ביום טוב לצורך חול ... וכן לצורך יום טוב שני בגולה).

[2970]

תוס' כב, א ד"ה אין (ומה שנהגו העולם להדליק הנר מיום טוב לחברו ואין מדקדקין

אם הוא לילה, ולעיל פירשתי דהוי הכנה ואין יום טוב מכין לחבירו. יש לומר

דאע"ג שאינו לילה מכל מקום הוא סמוך לחשיכה, ואף באותו יום צורך הוא אותה

הדלקה). ב"י שם. יש"ש פ"ב סי' כט (אף על פי שאין לילה, מכל מקום

סמוך לחשיכה הוא, ואף באותו יום צריך לאותה הדלקה, לפי זה שרי אפילו בבית). מ"א

סקי"ד (ואם הוא סמוך לחשיכה, אפילו בביתו שרי להדליק, דצריך הוא לו באותה שעה

(יש"ש ב"י)).

[2971]

גמרא שבת מה , רע"א (אמר רב, מניחין נר (מבעוד יום, רש"י) על גבי

דקל בשבת (וידלק שם בשבת, דליכא למיחש לכשיכבה לישקליה מיניה ונמצא משתמש במחובר,

דכיון דאקצייה לדבר האסור בין השמשות איתקצי לכולי יומא, רש"י), ואין מניחין

נר על גבי דקל ביום טוב). טור ושו"ע ס"ו (אין נותנין נר על גבי אילן מערב

יום טוב). לבוש ס"ו (אין נותנין נר על גבי אילן אפילו מערב יום טוב, להניחו

שם ביום טוב).

[2972]

רש"י שם (דשקיל ומנח ליה ומשתמש באילן, רש"י).

ואף שכתב הרא"ש שבת פ"ה

ס"ב (הא דאין נותנין נר על גבי דקל ביום טוב, לא בשביל שיהא נקרא משתמש

במחובר אם נוטלו משם, אלא גזרינן שמא יעלה באילן כדי ליטלו, דלא אמרו חכמים אלא

אין עולין על גבי בהמה ואין עולין על גבי אילן ביום טוב). וכן הוא בטור ושו"ע

(דחיישינן שמא יבא להשתמש באילן). ובמ"א ס"ק טז (כיון למ"ש

הרא"ש, דאף אם יטלנו משם לא נקרא משתמש באילן, אלא גזירה שמא יעלה באילן כדי

ליטלו עכ"ל. וצ"ע דהא איתא בעירובין דף ל"ב כשנוטל עירובו מעל גבי

אילן הא קמשתמש באילן). והוא דתנן עירובין לב, ב (נתנו באילן ... למטה מעשרה טפחים

עירובו עירוב), ובגמרא שם (והא קא משתמש באילן (והא לא מצי שקיל ליה דשימוש אילן

שבות הוא, רש"י)), הרי דאם נוטל מן האילן הוי משמש באילן. ולכן פסק כאן כדעת

רש"י, שאם יטלנו ביום טוב נמצא משתמש במחובר.

[2973]

ס"א (ואין משתמשין בו שום תשמיש, כגון הניח עליו חפץ, או ליטלו משם), ושם

נסמן (הערה ז), וס"ג (אם הניח עליו חפץ אפילו מבעוד יום אסור ליטלו משחשכה,

לפי שבנטילה זו הוא משתמש באילן).

אבל לעיל סי' רעז ס"ז (מותר להניח

נר של שבת מבעוד יום על גבי אילן וידלוק שם בשבת, אבל אין מניחין נר של יום טוב

דולק על האילן אפילו מבעוד יום, גזרה שמא יעלה באילן ביום טוב ליטול ממנו הנר

ונמצא משתמש במחובר לקרקע ביום טוב ),

שהוא כדעת הרא"ש הנ"ל.

וראה אגלי טל, קוצר סמ"ז ס"ק

יט. תהלה לדוד סי' רעז ס"ק ז. מראי מקומות וציונים, ומשלחן הארי, סי' שלו

ס"א.

[2974]

משנה ביצה לב , א (אין פוחתין את הנר (ליטול אחד מן הביצים של יוצר ולתחוב

אגרופו לתוכו לחקוק נר, רש"י ), מפני שהוא עושה כלי). טור ושו"ע

ס"ז (אין פוחתין נר של חרס, דהיינו בעודו רך כמו ביצים של יוצר, למעך אותו

ביד לעשות לו בית קבול, מפני שהוא עושה כלי).

[2975] מלשון בוץ, שממנו עושים כלי

חרס.

[2976]

מ"א סקי"ז (והתוס' פירשו שמשימין קש באויר הנר שלא יפלו הדפנות

יחד, וכשנתייבש נוטלין אותו, אסור ליטלו ביום טוב, דמתקן מנא), בשם ה תוס'

שם ד"ה אין (נראה לפרש דאין פוחתין את הנר, שכך רגילין לשום באוירו קודם

אפייתו קש או דבר אחר כדי לשמור האויר בשעת אפייה שלא יפלו המחיצות יחד ויסתום

האויר, ולאחר אפייתו קצת מסלקין אותו דבר שבתוכו, ועל זה קאמר אין פוחתין את הנר,

כלומר שאין מסירין מה שבתוכו, דהוי כמו גמר כלי ונגמרה מלאכתו).

[2977]

גמרא הנ"ל, לפירוש רמב"ם פ"ד ה"ח (שני כלים שהן

מחוברין בתחלת עשייתן, כגון שתי נרות או שני כוסות, אין פוחתין אותן לשנים, מפני

שהוא כמתקן כלי). מ"א שם (והרמב"ם כתב שני כלים שהם מחוברין יחד

בתחלת עשייתן, כגון ב' נרות או כוסות, אין פוחתין אותן לשנים, שהוא כמתקן כלי

עכ"ל. משמע דאם לא נדבקו בתחלת עשייתן, רק אחר כך נדבקו ממילא דרך עראי, מותר

לפותחן). וראה מראי מקומות וציונים.

[2978]

סוף סי"ז (דפי ספרים שנדבקו זה לזה על ידי שעוה או בשעת הקשירה, מותרים לפתחן

בשבת, שכיון שלא נעשה לקיום, ועוד שנעשה מאליו בלא מתכוין).

[2979]

משנה לב, א (ואין חותכין את הפתילה. רבי יהודה אומר חותכה באוּר). גמרא לב ,

רע"ב (מאי שנא בסכין דלא, דקמתקן מנא (אחת היתה ועושה אותה שתים, רש"י),

באוּר נמי קא מתקן מנא, תני ר' חייא חותכה באוּר בפי שתי נרות (נותן שני ראשיה

בתוך שתי נרות, אם צריך להדליקן כאחת, ומדליק באמצע, רש"י)). רי"ף יז, ב

(תני ר' חייא חותכה באוּר בפי שתי נרות). רא"ש פ"ד ס"ז (מדהביא רב

אלפס הגמרא שמפרש דברי רבי יהודה, מכלל דסבירא ליה דהלכה כרבי יהודה). טור ושו"ע

ס"ח (אין חותכין הפתילה לב', אלא אם כן על ידי שנותן שני ראשיה בפי שני נרות

ומדליקה באמצע). הרי שלא הותר לא בסכין ולא ביד ולא באוּר, אלא אם כן נותן בפי שתי

נרות (שבהם שמן) ומדליקה באמצע (שידלקו שתיהם).

וראה מראי מקומות וציונים.

[2980]

רש"י ד"ה בפי (דלא מוכח דלתקוני מנא מכוין אלא להדלקה בעלמא).

ט"ז סק"ט (ואם נותן ב' ראשיה בפי שתי נרות כו', אז לא מוכח דהוה מתקן

מנא, אלא להדלקה קא מכוין, כן פירש"י).

[2981]

ירושלמי פ"ד ה"ד (א"ר חיננא בצריך לשניהן). טור ושו"ע

שם (והוא שיהא צריך לשתיהן).

[2982]

טור ולבוש ס"ח (אבל אם אין צריך להדליק אלא אחד, ואינו עושה כן אלא כדי

לחותכה לשנים, אסור משום תיקון כלי).

ואף

שנתבאר לעיל ס"ח (נר דולק של שעוה ... מותר לקצרו על ידי שיבעירנו באמצעיתו

עד שיחלקנו לשתי נרות דולקות, אפילו אינו צריך כלל להדליק חלק השני אלא כדי שישרף

הנר במהרה ).

נתבאר טעם החילוק לעיל שם (הערה 27 ).

[2983]

תוספתא פ"ג הי"ד (ששה דברים נאמרו בפתילה, שלשה להחמיר ושלשה

להקל. אלו שלשה להחמיר, אין עושין אותה מתחלה ביום טוב, ואין מהבהבין אותה באוּר ,

ואין חותכין אותה לשנים. אלו שלשה להקל, שורין אותה בשמן, וממעכין אותה ביד, וחותכה

באוּר לשתי נרות).

[2984]

גמרא [ברייתא] לב, ב (ו' דברים נאמרו בפתילה (ביום טוב, רש"י), ג'

להחמיר וג' להקל. להחמיר, אין גודלין אותה לכתחלה ביום טוב, ואין מהבהבין אותה באוּר,

ואין חותכין אותה לשנים. להקל, ממעכה ביד, ושורה בשמן, וחותכה באוּר בפי שתי נרות).

טור ושו"ע ס"ט (אין גודלין את הפתילה).

[2985]

ב"י ד"ה ולא גודלין (ופירש רש"י במשנה, דפתילה כלי היא להדלקה

שצריכה עשייה ותיקון, ומטעם זה אין גודלין ולא מהבהבין אותה). לבוש ס"ח (שהפתילה

נקרא כלי כיון שצריכה עשייה ותיקון).

וכן הוא לקמן בסוף הסעיף (שהוא כמתקן

כלי), וסכ"ב (שאין גודלים

פתילה לכתחלה ביום טוב מפני שהוא כמתקן כלי ).

ההלכה שפתילה היא כלי, נתבארה לעיל סי'

שח סל"ג (פתילה שלימה ... נקראת כלי", ושם נסמן (הערה רנא).

והיינו דוקא בפתילה. משא"כ החבל אינו נחשב

כלי, כדלקמן סי' תרכט ס"ו (שהחבלים אין מקבלין טומאה), כיון שעדיין אינו מוכן

להשתמשות. ולכן אין לאסור בהם משום תיקון כלי, אלא משום קושר, כדלעיל סי' שיז

סי"א ( הפותל חבלים מכל מין שיהיה, חייב משום קושר) .

והטעם שבזה ובזה אינו חייב משום טווה ושוזר, ראה

לעיל שם (הערה עח).

[2986]

ברייתא שם (ממעכה ביד) ופרש"י (תקון כלאחר יד הוא). טור ושו"ע שם (אבל

אם אינה קשה כל צרכה, יכול למעכה בידו כדי להקשותה).

[2987]

ברייתא שם (ושורה בשמן). טור ושו"ע שם (ומותר לשרותה בשמן).

[2988]

רוקח סי' רצט (ושורה אותה, אם אין הנר דולק. אבל אם הנר דולק, אז חייב משום מכבה,

כמסתפק מן השמן). רמ"א ס"ט (שאין בו נר דולק). ט"ז ס"ק

יא (דאם לא כן הוה ליה כמסתפק מהשמן וחייב משום מכבה).

[2989]

סעיף ו ( אסור להסתפק מהשמן

שבנר הדולק, דכיון שמסיר שמן מעט מהנר, הוא גורם שהשמן הנשאר בנר מתרחק מעט מאור

הדולק, ועל ידי זה כהה אורו קצת, והרי זה כמכבה).

[2990]

גמרא [ברייתא] שם (ואין מהבהבין אותה באוּר). טור ושו"ע שם (ולא

מהבהבין אותה). לבוש סוף ס"ח (אין מהבהבין אותה גם כן להחריכה, כדי שתהא נוחה

לידלק).

וראה לעיל סי' רסד סי"ד (נהגו

הנשים להדליק הפתילה ולכבותה כדי שתהיה מחורכת קודם שתדליקנה לשם מצוה כדי שתאחז

בה האור יפה).

אבל כאן ביום טוב אסור להדליקה ולכבותה,

ולכן מחרך אותה על ידי "הבהוב".

[2991]

כנסמן לעיל (הערה 72 ).

[2992] אבק שרפה.

[2993]

מ"א סקי"ג (מה שנהגו חדשים מקרוב להדליק בשמחת תורה מיני נפט שקורין

פולוו"ר, פשיטא דאסור, ואף שעושה לשמחה, מכל מקום אינו שוה לכל נפש).

[2994]

סעיף ה (אסור להבעיר עצים כדי לפזר מיני בשמים תחת הפירות על גבי גחלתן, לפי שהנאה

זו של טעם הבשמים אינה צריכה לכל נפש אלא להמעונגים ומפונקים בלבד, ולא התירה

התורה לעשות שום מלאכה ממלאכות אוכל נפש אלא לדבר שהוא צריך לכל נפש, שנאמר אך אשר

יאכל לכל נפש וגו').

[2995]

מ"א שם (ומכל מקום מותר לקבוע פילוו"ר בנר, אף על פי שגורם שהנר נכבה

מחמת זה).

[2996]

סעיף כב (לא גזרו במקום הפסד על גרם כיבוי כזה). וכן לא אסרו במקום מצוה, כמבואר

בקונטרס אחרון ס"ק ג (במקום הפסד כו', או לשאר צורך גדול ... או לצורך מצוה

כדמוכח במג"א ס"ק י"ג עיי"ש).

[2997]

כנסמן לעיל (הערה 72 ).

[2998]

מ"א סקי"ח (אין גודלין, והוא הדין שאסור להתיר קליעתה).

ונתבאר לעיל סי' שיג סי"ט (לא אמרו

שאין בנין וסתירה בכלים, אלא בבנין גרוע וסתירת בנין גרוע ... אבל העושה כלי

מתחלתו הרי זה בנין גמור וחייב משום בונה, והשובר כלי שלם הרי זו סתירת בנין גמור

וחייב משום סותר). ומבאר כאן שגם בפתילה אסור משום סותר. וראה מראי מקומות

וציונים.

וכעין זה בחבל, נתבאר לעיל סי' שיז

סי"א (הפותל חבלים מכל מין שיהיה חייב משום קושר ... וכן המפריד הפתיל חייב

משום מתיר). וראה לעיל (הערה 72 ).

[2999]

מ"א שם (או נר של שעוה הקלועה).

[3000]

גמרא לב, ב (אמר רב נתן בר אבא אמר רב, מוחטין את הפתילה ביום טוב. מאי

מוחטין, אמר רב חנינא בר שלמיא (משמיה דרב) לעדויי חושכא), ופרש"י (כשהיא

נעשית בראשה פחם, מעבירה). והיינו לנפץ באצבעו (כדלקמן בהמשך הסעיף), אבל להסירו

אסור בכל אופן משום מכבה, ואם כן אין הפרש בין ביד ובין בכלי.

וגם לדעת האוסרים להסיר הפחם מהנר משום

תיקון כלי, היינו "בין ביד בין בכלי", כפי שיוכיח בקונטרס אחרון

ס"ק ד; אלא שלמעשה קיי"ל שבכל אופן אין בו משום תיקון כלי, כדמסיק

בקונטרס אחרון שם ( ואם

כן כיון שהתירו לחתוך ראש הפתילה שכבתה, מכלל דאין בזה תיקון מנא כלל) .

וכמו בנר שכבתה נתבאר לעיל סי"ב ( מותר לחתוך הפחם שבראש הפתילה כדי שתהא נוחה לידלק, אפילו בכלי

המיוחד לכך) , כן גם בנר הדולק "אין בזה תיקון מנא כלל",

"אפילו בכליל המיוחד לכך". וכל האיסור הוא רק משום מלאכת הכיבוי, שבזה

אין טעם לחלק "בין ביד בין בכלי".

[3001]

על דברי הרא"ש פ"ד ס"ז (מסיר ראש הפתילה שנשרף ונעשה פחם ומחשיך את

הנר. ואף על פי שמפילו לארץ והוא כבה, מותר, כמו שמותר להדליק את הנר להשתמש לאורו

כך מותר לכבות מה שמונע הדלקת הנר), כתב מ"א ס"ק כ (ואף

שהרא"ש כתב שמותר לכבות מה שמונע הדלקת הנר, אפשר דבידים אסור. והכי מסתברא,

דהא כיבוי לא שרי אלא לצורך אוכל נפש, ולא אמרינן ביה מתוך וכו').

ולכן גם "בידים אסור", ולא

התירו אלא לנפץ באצבעו, כאמור בהמשך הסעיף.

[3002]

סוף סי"ב ( ואין

אומרים מתוך שהותרה מלאכה זו לצורך אוכל נפש הותרה אפילו שלא לצורך אוכל נפש, כיון

שאין המלאכה נעשית בגוף האוכל נפש עצמו ), ושם נסמן (הערות 62 - 63 ).

וכן הוא לעיל ס"ג ( בקעת הדולקת ומעשנת את הבית אסור לכבותה,

אע"פ שאין לו בית אחר לישב שם ויצטרך לישב בעישון עינים), ושם נסמן (הערה 9 ), ו ס"ה ( אסור לכבות את הנר אפילו צריך לכבותו

בשביל הנאת הגוף).

[3003] רמב"ם פ"ד ה"ג (נופץ את

ראשה בידו). רש"ל בים של שלמה פ"ד סי' יב (משמע דהכי

קאמר, דאינו חותך ראש הפתילה ... אבל נופץ ראשה בידו) . ט"ז ס"ק

יב (מנענע באצבעו את הפחם והוא נופל מאליו, אבל אם רוצה ליקח הפחם בין שני

אצבעותיו, ודאי אסור). מ"א שם (ביש"ש כתב וז"ל העולם נזהרין

שלא למחוט כל עיקר ... ואין היתר אלא לנפץ באצבע).

[3004]

ט"ז שם (נראה שאין להחמיר מלהטות באצבעו ראש הפתילה קצת כדי שתבעיר

יפה כדרך הניפוץ).

[3005]

כדלעיל סי' רסג ס"א (תיקנו חכמים שיהיה לכל אדם נר דולק בשבת), וסי"א

(נר אחד על השלחן, שזהו עיקר המצוה), וקונטרס אחרון ס"ק ה (ולא אשכחן חיוב

שתי נרות, אלא שיש מכוונים כן כנגד זכור ושמור כמו שכתבו הטור ושו"ע, ומשמע

שם בהדיא דבלאו הכי סגי בנר אחד לכל בני ביתו, וכן משמע מלשון הרמב"ם

וש"ע ס"ג, ואין להאריך בדבר הפשוט ומבואר להדיא מלשון המשנה (ששנינו

הדליקו את הנר, ולא הדליקו נרות), והגמרא דף כ"ג ע"ב ודף ל"ה

ע"ב וכל הפוסקים)).

[3006]

הגהות מיימוניות הל' שבת פ"ה אות א (וכן ביום טוב נהגו להדליק נר). לבוש

סי"א (הדלקת הנר ביום טוב מצוה היא).

וכן ביום הכיפורים, כדלקמן סי' תרי

ס"א (יום הכיפורים מצוה להדליק בו נרות כמו בשבתות וימים טובים).

[3007]

כלומר אחר ההדלקה, כדלעיל סי' רסג ס"ח (והמנהג שמברכים אחר ההדלקה, לפי

שסוברין שאם תברך תחלה קיבלה לשבת ותהא אסורה להדליק. ואף ביום טוב מדליקין תחלה,

כדי שלא לחלק בברכה אחת לברך אותה פעמים קודם הדלקה ופעמים אחר כך, וכדי שתהא

הברכה עובר לעשייה אינה נהנית מן האור עד אחר הברכה, דהיינו שמשימה ידה לפני הנר

מיד אחר ההדלקה עד אחר גמר הברכה ואז מסירה ידה ונהנית מן האור, וזה נקרא עובר

לעשייה).

[3008]

ראבי"ה סי' קצט בשם ירושלמי (וברכת נר של שבת מפורש בפרק הרואה

בירושלמי שצריך לברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אקב"ו להדליק נר של שבת,

ועל של יום טוב מברך להדליק נר של יום טוב), וסי' תשיב (ירושלמי פרק המביא כדי יין

המדליק נר לילי יום טוב צריך לברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אקב"ו להדליק

נר של יום טוב. ובירושלמי פרק הרואה גרסינן להדליק נר לכבוד יום טוב). הגהות

מיימוניות שם. מרדכי שבת רמז רעג. הגהות אשרי פ"ד סי' ז. שו"ע סי"א

(המדליק נר של יום טוב צריך לברך אקב"ו להדליק נר של יום טוב).

וכן הוא לעיל סי' רסג שם (חייבים לברך

... של יום טוב). לקמן סי' תרי ס"א (צריכין לברך אקב"ו להדליק של יום

הכיפורים). ובספר המנהגים – חב"ד ע' 56 (ברכת הדלקת הנרות דראש השנה: של יום

הזכרון).

[3009] תוכן ההלכה שתתבאר בשני הסעיפים שלפנינו:

(א)

נר הדולק ביום טוב אסור להסתפק ממנו, מפני שגורם לכיבוי.

(ב)

אבל מותר להסתפק מהשומן הנוטף ממנו, או מהנשאר אחר שכבה.

(ג)

נר שבירך עליו למצוה הוקצה למצותו, ואסור להסתפק מהשומן הנוטף.

(ד)

אבל מותר לטלטל הנוטף ממנו, או לחזור ולהדליקו.

(ה)

אם הדליקו קודם כניסת יום טוב, הוקצה לכל היום, ואסור להסתפק מהנשאר אחר שכבה.

(ו)

אבל שאר הנרות שהדליק קודם כניסת יום טוב, לא הוקצו לכל היום טוב.

(ז)

ואף בכניסת השבת יכול להשתמש בו, אם גרם לכיבויו באופן המותר.

[3010]

מ"א סק"ז (נראה לי דנר של מצוה שהודלק ביום טוב, אף על פי שכבה

אסור ליהנות ממנו ולאכלו, הואיל והוקצה למצותו, כמו נוי סוכה), וסי' רעט ס"ק

ב (בגמרא איכא עוד טעם, הואיל והוקצה למצותו, כמ"ש סי' תרל"ח גבי נוי

סכה. ואם כן נר של מצוה שהודלק לשם יום טוב וכבה אסור להשתמש בו תשמיש אחר, כגון

אם הוא משומן אסור לאכלו).

והיינו כמו שבנר שבת אמרינן שבת מה, א (אין

מוקצה לרבי שמעון אלא כעין שמן שבנר בשעה שהוא דולק, הואיל והוקצה למצותו הוקצה

לאיסורו), ולענין סוכה אמרינן התם (ושוין בסוכת החג בחג (שהוקצה למצותה,

רש"י) שהיא אסורה), כן הוא גם בנר יום טוב, שהוקצה למצותו.

וכן הוא לעיל סי' שח ס"י (ויש עוד

מין מוקצה באוכלים ומשקים בשבת ויום טוב, והוא מוקצה מחמת מצוה שיתבאר בסי'

תרל"ח ותקי"ד). לקמן סי' תקפח ס"ה (שופר ... אע"פ שמותר

לטלטלו אפילו שלא לצורך גופו ומקומו, כיון שתוקעין בו ביום, ודינו ככלי שמלאכתו

להיתר, שנתבאר בסימן ש"ח. מכל מקום אסור להשתמש בו וליהנות ממנו בו ביום,

כגון לסמוך בו את הקערה וכיוצא בזה, שהרי הוקצה למצותו, וכמו שיתבאר בסימן

תרס"ה עיי"ש). סי' תרלח ס"ב (הואי ל והוקצו למצות סוכה, חל עליהם קדושת

הסוכה להאסר בהנאה כמותה), וס"ו (נויי הסוכה ... אסור להסתפק מהם כל ימי החג

... וכיון שהן אסורין באכילה, אסורין גם בטלטול בשבת ויום טוב). והיינו שאסור

להשתמש בהן כל ימי החג, ובשבת ויום טוב אסורין גם בטלטול.

וכן הוא בנרות חנוכה, כמבואר בשו"ע סי' תרעז

ס"ד (הנותן ביום השמיני מן השמן, הצריך לשיעור הדלקה, עושה לו מדורה ושורפו

בפני עצמו, שהרי הוקצה למצותו".

[3011] וכיון שמותר לחזור ולהדליקנו

בו ביום, אם כן אין בו איסור טלטול, כמו גבי שופר דלקמן סי' תקפח ס"ה

(אע"פ שמותר לטלטלו ... אסור להשתמש בו).

והיינו

דוקא בדברים שעכ"פ ראויים לטלטול בו ביום למצוותן, אבל בלאו הכי (כגון עצי

ונוי סוכה, או נר שבת), נתבטל ממנו תורת כלי ואסורים בטלטול, כד לעיל

סי' רסג בקונטרס אחרון ס"ק ז (דמוקצה מחמת מצוה ... מותר ליגע בהם, ואין

איסור אלא לטלטלם), ולקמן

סי' תרלח ס"ו (וכיון שהן אסורין באכילה, אסורין גם בטלטול בשבת ויום טוב).

ולפי זה יש הפרש בין שופר שהוקצה

למצותו, שמותר בטלטול, לבין איזמל של מילה המוקצה מחמת חסרון כיס, שאסור בטלטול,

כדלעיל סי' שלא ס"י (איזמל של מילה הוא מוקצה מחמת חסרון כיס, ואסור לטלטלו,

אלא לצורך המילה, ולא כדי להצניעו, ואפילו לצורך גופו ומקומו).

[3012] מהנוטף ממנו, כדלקמן בסמוך (בשעה

שהוא דולק אסור להסתפק מן השומן הנוטף מהנר).

[3013]

כדלעיל סי' כא ס"א (ציצית ... כל זמן שהן קבועין בטלית אסור להשתמש בהן שום

תשמיש של חול, כגון לקשור בהם שום דבר וכיוצא בזה, משום ביזוי מצוה), וסי' מב

ס"ו (רק שלא ישתמש בהם בשעת מצותן, כגון לקשור איזה דבר בחוטי ציצית התלוים

בבגד, כמו שנתבאר בסי' כ"א). לקמן סי' תרלח ס"ו (שהוא ביזוי למצוה

כשמסתפק מנויה).

וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'

צח.

[3014]

מ"א ס"ק ז (אסור כוליה יומא, דקי"ל מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי

לכולי יומא), וסי' רעט ס"ק ב (וכולי יומא אסור, מיגו דאתקצאי לבין השמשות).

וכדלעיל סי' שח ס"ז (ויש עוד מין

מוקצה רביעי, והוא דבר שהיה מוקצה מחמת איסור בבין השמשות והלך לו האיסור בשבת).

ולא רק במוקצה מחמת איסור, אלא כן הוא

בכל סוגי מוקצה, כמובא לעיל שם (הערה סה), וכן במוקצה מחמת מצוה, כדלקמן סי' תרמט

ס"כ (דכיון שבבין השמשות של ליל ראשון שהוא תחלת כניסת החג היה מוקצה ועומד

למצות נטילת אתרוג של כל שבעת ימי החג, שהיה אסור לו להסתפק ממנו כל שהות בין

השמשות של ליל ראשון, שהרי הוא כולו מוקצה למצותו לצאת בו למחר ביום ראשון שהחסר

פסול בו, וכיון שבין השמשות שהוא תחלת כניסת החג כל האתרוג הוא מוקצה ואסור להסתפק

ממנו אפילו משהו, הרי כולו הוקצה ונאסר לכל שבעת ימי החג, שכל שבעת הימים הן כיום

אחד ארוך לענין זה מן הסתם).

[3015]

סעיף ז (וכל זה בדבר שהיה מוקצה כל בין השמשות, אבל דבר שהיה ראוי בבין השמשות,

אפילו במקצתו לבד, ואחר כך נתקלקל בענין שנאסר באכילה או בטלטול, בין שנתקלקל

מאליו בין שנדחה בידי אדם, ואחר כך חזר וניתקן, חזר להתירו, ואין אומרים מתוך

שהוקצה ונאסר כבר במקצת השבת הוקצה לשארית השבת כולה, שאין אומרים כן אלא כשהוקצה

בתחלת כניסת השבת שהוא בין השמשות, שאז הוקצה ליום שלם, אבל כשלא הוקצה עד אחר כך,

שאין כאן יום שלם, לא הוקצה לשארית היום, שאין מוקצה לחצי שבת).

[3016]

תוס' שבת מב, ב ד"ה ואין (אין מוקצה לרבי שמעון אלא שמן שבנר בשעה

שהוא דולק, הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו, ולא שבנר ממש קאמר, דההיא אסור

בלאו הכי משום מכבה, כדאמר בביצה פ"ב (כב, א) המסתפק ממנו חייב משום מכבה,

אלא כלומר שמן המטפטף מן הנר). מ"א ס"ק ז (כמ"ש התוס' בשבת

דמ"ב ע"ב בד"ה ואין ניאותין ממנו, דאפילו לרבי שמעון דלית ליה

מוקצה, מכל מקום שמן שמטפטף מן הנר אסור ליהנות ממנו דהוקצה למצותו עכ"ל).

[3017]

תוס' שם (והטלטול דנר עצמו אין לאסור מטעם דהוקצה למצותו). והיינו שמטעם שהוקצה

למצותו אסור ליהנות ממנו, אבל לא נאסר לטלטלו, כדלעיל סי' רסג קונטרס אחרון סק"ז

(מסתימת כל הפוסקים גבי שמן המטפטף מן הנר לכלי שתחתיו שאסרו להסתפק ממנו בשבת

כמ"ש בסי' רס"ה, ולא אסרו ליגע בכלי או בשמן, אף על פי שהוא מוקצה מחמת

מצוה כמו שכתבו התוס').

[3018]

מ"א ס"ק ז (דנר של מצוה ... הוקצה למצותו), וסי' רעט ס"ק ב

(נר של מצוה שהודלק לשם יום טוב וכבה אסור), משא"כ שאר הנרות שמוסיף לכבוד

יום טוב. וכן הוא לעיל סי' רסה קונטרס אחרון סוף סק"א (אותן שאין מדליקין

בשביל מצות נר שבת, דלא אמרינן בהו מוקצה מחמת מצוה, כדמשמע במג"א סימן

רע"ט סק"ב וסימן תקי"ד סק"ז).

[3019]

סעיף ח ( נר של שעוה ... אסור

לקצרו על ידי שיחתכנו מלמטה בסכין או בדבר אחר, אפילו אם הוא נר גדול מאוד וחס

עליו שלא ישרף כולו, מפני שהוא גורם למהר כיבוי הנר שלא על ידי ריבוי הבערה).

[3020]

כדלעיל ס"ט ( מותר

ליתן למטה סביבות הנר דבר המונעו מלהשרף בענין שיכבה כשיגיע לשם, כגון לתחבו לתוך

חול ... אע"פ שהוא גורם למהר כיבוי, אין בכך כלום ... כיון שהדבר המונח

סביבות הנר אינו מכבה ממש את האש אלא שהוא מונע אותו מלהשרף, לפיכך לא גזרו בזה

משום גרם כיבוי) .

[3021]

בקונטרס אחרון סק"ד ד"ה וכן הוא דעת רש"י ( וכן משמע קצת ברמב"ן במלחמות בפרק

שני, דגריפת התנור אע"פ שאי אפשר לאפות בענין אחר מיקרי מכשירין. וכן כתב

המגיד משנה בשם הרשב"א, והביאו הב"י בסי' תקי"ד, דאף שלא תתעשן

הקדרה ואין לו מקום לפנותה נקרא מכשירין). ונתבאר בפנים ס"ב (הערה 5 ) . וראה נימוקי יום

טוב.

[3022]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים

ס"ח נפסק כדעת הרא"ש, שאסור לקצר נר שעוה או חלב בסכין או בדבר אחר,

מפני שממהר כיבויו.

ואף

שבפנים ס"ו הובאה דעת התוס' שלא לאסור לקצר הנר (למהר כיבויו), אלא להסתפק

מהשמן שבנר (שמכהה אורו קצת והרי זה כמכבה). וכן הובאו ב' הדעות לעיל סי' רסה

ס"א.

נראה

מדעת הפוסקים להחמיר כדעת הרא"ש.

ומכל

מקום העיד הרמ"א שנוהגים לקצרו על ידי שיבעירנו באמצעיתו, שבזה יודה גם

הרא"ש האוסר לחתוך בסכין או בדבר אחר.

*

ובאמת

מודים התוס' שאסור לחתוך בסכין (ונתבאר במ"א ס"ק ט, שאין זה משום איסור

כיבוי, אלא "דמתקן מנא"). והרא"ש וסיעתו מודים שמותר לחתוך אותה

באוּר (דהוי כמרבה בפתילות). והמחלוקת בינם היא רק אם מותר לחתוך ביד או בדבר אחר.

וזאת בא להוכיח כאן ש"ראוי להחמיר בשל תורה" כדעת הרא"ש וסיעתו.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[3023]

פ"ב סי' יז (מפני שממהר כיבוי, שאינו מכחיש מאור הנר כלל ... נראה לי טעמא דמסתפק

מן הנר, משום שממהר כיבויו).

[3024]

סעיף ג (נר של שעוה שרוצה להדליקו ביום טוב וחס עליו שלא ישרף כולו, יכול ליתן

סביבו קודם שידליקנו דבר המונע מלישרף, בענין שיכבה כשיגיע שם). הרי שאסרו לקצר

הנר על ידי שיחתכנו מלמטה.

[3025]

פ"ב סי' כח (ולדעת הרא"ש חייב משום מכבה, מאחר שעשה גרם כיבוי בשעוה

הדולק ... לא מלאני לבי להקל, מאחר שלדברי הרא"ש הוא חייב משום מכבה, מאחר

שממעט גוף השעוה, שהיא דולק. נהי דדברי התוס' עיקר, שאינו חייב, אבל להתיר לכתחילה

לא יראה בעיני להקל כנגדו כל כך, מאחר שהרא"ש חייב בדבר).

[3026]

ס"ק ו (סעיף זה הוא דעת הרא"ש והטור, דסבירא להו דגרם מהירות כיבוי אינו

מותר ... לא ימעט ההבערה במה שלוקח מגופו שום חלק, דזה הוה מכבה), וסק"י (דזה

אסור לדעת הרא"ש, מפני שממעט גוף השעוה); אף שלא פירש בדבריו דקי"ל כדעת

הרא"ש והטור ושו"ע.

[3027] "חתיכות חלב המונחים בנר,

מותר ליקח אחת מן החתיכות הרחוקות מן הפתילות".

[3028]

סעיף ג (ויש מתירין לחתוך נר של שעוה באוּר, דהיינו שמדליקים גם למטה כדי לקצרה, וכן

נוהגין).

שהיא דעת התוס' כב, א ד"ה והמסתפק

(ומכאן יש להתיר קנדיל"א של שעוה גדולה לחתוך למטה ממנה, כיון דבשעה שחותך

אותה אינו מכחיש מאור שלה כלל, אע"ג שהוא גורם לגרום כבויה שרי. ודוקא לחתוך

אותה באוּר, אבל בסכין אסור, אליבא דכולי עלמא).

[3029] אף שלכאורה נראה מדבריו דלא קיי"ל

כהרא"ש וסיעתו שאוסרים למהר כיבויו, אלא כדעת התוס' שמתירים.

מכל מקום יש לומר שמנהג זה "הוא

קיים", כי בזה יודו להיתר אף הרא"ש וסיעתו.

[3030] " אם

הוא רוצה להדליק נר שעוה שדולק כבר ומכוין שישרף הנר במהרה, אפילו להרא"ש

דלעיל ס"ג אין איסור, דזה הוה כמרבה פתילות שיבעיר במהרה, שזכר רמ"א ס"ב דמותר, דמה לי

שמוסיף הבערה על ידי פתילה אחרת או על ידי אותה פתילה עצמה בנר של שעוה, ולא פליג

הרא"ש על התוס' לעיל אלא באם הוא ממעט בלא הדלקה".

[3031]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים

ס"ט הוזכרה ההלכה שבסי' שלד סכ"ב, "שאסור לגרום כיבוי אם לא במקום

הפסד".

ומבאר

כאן שכמו כן התירו לצורך גדול, או לצורך מצוה. ודלא כט"ז שהתיר אפילו לצורך

קצת.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי

אורותיו סי' צה.

[3032]

בדפוס ראשון, כותרת קונטרס אחרון זה היא "לשאר צורך גדול כו'". ואפשר

שכן הי' הנוסח בפנים. ובקונטרס אחרון זה בא לבאר ההוכחות למסקנא זו.

וכן הוא לעיל סי' רסה קונטרס אחרון

סק"ג (לפי מה שכתב רמ"א בסי' של"ד כרבינו יואל, דגרם כיבוי לא שרי

אלא במקום פסידא, עיין שם, הילכך אין להתיר אלא לצורך גדול).

[3033]

סוף סק"ו (מכל מקום נראה דבצורך קצת, אף שאינו צורך גדול, יש להקל אפילו במים,

כי לא מצינו חבר לרבינו יואל בזה, כן נראה לי).

[3034]

שבת רמז שצט (אבל רבינו יואל פירש, דאפילו ביום טוב לא שרינן גרם כיבוי לכתחלה,

אלא במקום היזק דוקא).

[3035] "[דגרם כיבוי מותר] במקום

פסידא".

[3036]

ראה ס"ק ה (דגרם כיבוי לא שרי אלא במקום הפסד, כמ"ש סי' של"ד סכ"ב), וסוף ס"ק י (וליכא למשרי

משום גרם כבוי, דהא לא שרי אלא למנוע שלא ישרף יותר, אבל לגרום לכבות הדלוק כבר,

אסור).

[3037]

"מה שנהגו חדשים מקרוב להדליק בשמחת תורה מיני נפט שקורין פולוו"ר,

פשיטא דאסור, ואף שעושה לשמחה ... ומכל מקום מותר לקבוע פילוו"ר בנר, אף על

פי שגורם שהנר נכבה מחמת זה".

וכן הוא לקמן סכ"א ( מותר לקבוע פולווי"ר בשפופרת שתחוב

בתוכה נר של שעוה או של חלב, דכשיגיע האור לשם יתבער פולווי"ר מאליו.

ואע"פ שהוא גורם על ידי זה כיבוי הנר, מכל מקום כיון שהוא מתכוין למצוה התירו

לו גרם כיבוי, כדרך שהתירו גרם כיבוי במקום הפסד ממונו כמ"ש בסי' של"ד) .

[3038] שהובא לעיל שהתיר גרם כיבוי

אפילו לצורך קצת.

[3039] "ויש אומרים אפילו

מתכוין לכבוי שרי, מאחר שאין המים בעין אלא תחת השמן, לא הוי אלא גרם כיבוי, וכן

נוהגין".

[3040]

ס"ק ח וס"ק י (שלא התיר אלא בכלים מלאים מים).

[3041]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים

סי"ב נתבאר שמותר לחתוך הפחם שבראש הפתילה של נר שכבה, אפילו בכלי.

ומבאר

דאף שהמ"א מסתפק אם נר שכבה דומה בזה לחיתוך הפחם בנר דולק, שלדעת

הרמב"ם לא אסרו אלא בכלי ולא ביד.

היינו

דוקא לפירוש הרא"ש והרש"ל בדעת הרמב"ם. אבל כמה פוסקים אסרו בדעתו

בנר דולק לחתוך הפחם אף ביד, וכמה פוסקים התירו בדעתו אף בכלי, וכמה פוסקים חלקו

עליו והתירו אף בכלי. ולדעת כל אלה אין לחלק בנר שכבה בין יד לכלי.

ואם

כן אין ספקו של המ"א מוציא מודאי של פוסקים אלו שמתירין בפשיטות.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[3042]

סקי"א (אפשר דבכלי אסור כמ"ש ס"י).

[3043]

מה שכתב הרמב"ם (לענין הסרת

הפחם מהנר הדולק) בפ"ד ה"ג (ואינו חותך את ראש

הפתילה בכלי, אבל נופץ את ראשה בידו), פירש הרא"ש פ"ד סי' ז (והרמב"ם

ז"ל אוסר להסירו בכלי. ואפשר דחשיב ליה תיקון כלי, שהוא מתקן הפתילה). והיש"ש

פ"ד סי' יב (דלשון חותכין משמע בכלי, אבל מוחטין משמע ביד).

ועל זה כותב המ"א כאן, דאפשר כן

הוא גם כשרוצה להסיר הפחם מהנר אחר שכבה, שלא הותר אלא ביד, אבל בכלים אסור, משום

תיקון כלי.

[3044]

ד"ה ומותר (ומדלא כתב אבל חותך ראשה בידו, כדקתני רישא אינו חותך ראש הפתילה

בכלי, משמע דהכי קאמר, אינו חותך ראש הפתילה כלומר גוף הפתילה ואפילו בידו ... אבל

נופץ ראשה בידו, כלומר מעביר פחם שבראשה, ואפילו במחט). וכן פסק בשו"ע

ס"י (מותר להסיר הפחם שבראש הנר כשהוא דולק, אבל אינו חותך ראש הפתילה בכלי),

ופירש במ"א סק"כ (מדשינה לשון הרמב"ם, שמע מינה דסבירא ליה דמותר

להסירה אפילו בכלי ... אבל אסור לחתוך ראש הפתילה אפילו בידו ... וכמ"ש

בב"י).

[3045]

סקי"ב (פירוש דבריו כך הם ... אם רוצה ליקח הפחם בין שני אצבעותיו ודאי אסור ...

על כן לא אמר בסיפא אבל חותך ראשה בידו, דהוה משמע שהוא עושה על ידי חתיכה בין

אצבעותיו, וזה אסור ... ואין היתר אלא נפוץ ביד, ולא חיתוך. כל זה פירוש יפה מאוד

בדברי הרמב"ם).

[3046] על האמור בשו"ע שם

ס"ב (שפוד שרוצים לצלות בו והיה ארוך יותר מדאי, אסור לחתכו, ולא לשרפו),

פירש המ"א שם (הכא אסור משום תיקון כלי (מרדכי)). הרי שבמקום שאסור משום

תיקון כלי אין חילוק בין חיתוך על ידי כלי לבין שריפה.

[3047] "כללו של דבר, כל שאסור

לחתוך, אסור גם כן לשרוף, דמתקן מנא ... וכל שמותר לשרוף, מותר לחתוך".

[3048] "ואם אפשר לחלקם על ידי

האוּר בלא הדלקה, פשיטא דאסור כמו בסכין".

[3049] על מה שכתב הרמ"א

ס"ג (יש מתירין לחתוך נר של שעוה באוּר, דהיינו שמדליקים גם למטה כדי לקצרה,

וכן נוהגין), כתב המ"א שם (מלשון רמ"א משמע דאפילו אין צריך לשתיהם רק

שעושה כדי לקצרה, שרי), שהיא ההלכה שבפנים סוף ס"ח (מותר לקצרו על ידי

שיבעירנו ... אבל אסור לקצרו על ידי שיחתכנו מלמטה בסכין). הרי שלדעת המ"א לא

אסרו משום תיקון כלי אלא כשחותכו בסכין ולא על ידי שמבעירנו (ראה לעיל הערה 28 ).

[3050] שלכן התירו באוּר, ולא בסכין.

[3051] כיון שבמקום שיש תיקון כלי

אסרו אף ביד, אם כן מובן שבמקום שאין תיקון כלי מותר אף בכלי.

[3052]

שם (מוחטין את הפתילה ביום טוב ... דאין כאן תיקון כלי).

[3053]

ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל לב.

[3054] אחר שפירש בדעת הרמב"ם

שלא התירו אלא ביד, ולא בכלי, כתב עליו הרא"ש שם ( ולא

מסתברא, דאין כאן תיקון כלי, וגם מדקאמר מוחטין סתם, משמע דבכל ענין מותר). הרי שהתיר בנידון דידן אף בכלי.

[3055]

בהשגות פ"ד ה"ג (אבל נופץ את ראשה וכו', כתב הראב"ד ז"ל,

ואפילו במחט, שהרי אמרו מוחטין).

[3056]

עבוה"ק שער ג סי' ג (מוחטין את הפתילה בין ביד בין בכלי להסיר ראשה השרוף

להרבות באורו). חידושים לב, ב (ומדקתני מוחטין, משמע שמותר להסירו בכלי, דהיינו

לשון מחט).

[3057] פ"ד ה"ג (אבל שאר

המפרשים אומרין, שלנפץ את ראשה אפילו בכלי מותר, וכשאמרו מוחטין רצו לומר שאפילו

במחט מותר להסיר חשכה, וזה דעת ההשגות, ולזה הסכים הרשב"א ז"ל).

[3058] כמובא לעיל, שפירש כן גם

בדברי הרמב"ם עצמו.

[3059] אפילו בנר הדולק, אם כן פשיטא

שמתירים למחוט אחר שכבה אפילו בכלי, ואין בו משום תיקון כלי.

וכן נפסק בפנים סכ"ג ( אסור להסיר הפחם שבראש הנר כשהוא דולק

בין ביד בין בכלי ... מפני שהוא מכבה בידים ... אבל מותר לנפץ את הפחם באצבעו, כיון

שאינו מכבהו בידים) . והיינו שגם בנר הדולק אין בו משום

תיקון כלי, אלא משום מלאכת כיבוי.