שצז דין שביתת היחיד וכליו ומהלך אלפיים אמה

שצז דין שביתת היחיד וכליו ומהלך אלפיים אמה

ובו כ' סעיפים

א כל אדם יש

לו חוץ מד' אמות¹³⁰⁵,

או מהמקום ששבת בו¹³⁰⁶, אלפיים

אמה לכל רוח מרובעות כטבלא מרובעת, כמו שיתבאר בסי' שצ"ט¹³⁰⁷:

ב קדש עליו

היום בבקעה הרחק מן העיר שאין שם תחומי שבת מסומנים ואינו יודע לשער תחום שבת,

מהלך אלפיים פסיעות בינוניות כדרך הליכתו של אדם, וזהו תחום שבת¹³⁰⁸,

כי דרך הליכתו של אדם אמה מראש גודל רגל זו עד ראש גודל רגל זו, שמרחיק כחצי אמה

בין רגל לרגל, ומקום מצב הרגל עם המנעל הוא גם כן כחצי אמה¹³⁰⁹:

ג כשם שאין

אדם רשאי להלך בשבת ויום טוב¹³¹⁰

אלא אלפיים אמה לכל רוח חוץ למקום שביתתו, כך כליו ובהמתו אין יכולים שום אדם

להוליכם חוץ לאלפיים של בעליהם, מפני שקנו שביתה במקום שביתת בעליהם, אע"פ

שלא היו שם כשקדש היום, ואם עירבו בעליהם לרוח אחת, אין שום אדם יכול להוליכם לרוח

האחרת אפילו פסיעה אחת במקום שאין הבעלים יכולים להלך¹³¹¹:

ד המוסר

בהמתו לבנו, הרי היא כרגלי האב, שאין שום אדם יכול להוליכה אלא במקום שהאב יכול

להלך, ולא במקום שהבן יכול להלך, אע"פ שמסרה לו מבעוד יום, לפי שדרך בני אדם

להפקיד חפציהם ביד בניהם ואין כוונתם למסור ברשותם¹³¹²:

ה אבל המוסר

בהמתו לרועה אפילו מסרה לו ביום טוב, ולא מבעוד יום, הרי היא כרגלי הרועה, בין

שהוא ישראל בין שהוא נכרי, לפי שמן הסתם גם מאתמול היה בדעתו למסרה לו היום, וקנתה

שביתה במקום שביתת הרועה, ואפילו הוא נכרי¹³¹³,

כמ"ש בסי' ת"א¹³¹⁴.

ואם מסרה לב' רועים, הרי היא כרגלי בעליה, מפני שלא קנה אחד מהם. ואפילו אם מסרה

לשניהם מערב יום טוב ולא בירר דבריו, וביום טוב בירר דבריו שמסרה לאחד מהם ואליו

נתכוין מערב יום טוב, אעפ"כ כיון שבשעה שקדש היום לא היה מבורר עדיין לאיזה

מהם מסרה, לא קנו שניהם ונשארה ברשות הבעלים, ולכן היא כרגליו¹³¹⁵:

ו שור של

רועה, כרגלי אנשי אותה העיר, שאפילו עירב הרועה לרוח אחת, אינו מעכב על אחד מבני

אותה העיר שלקחו ממנו ביום טוב מלהוליכו אלפיים לרוח האחרת, מפני שמאתמול מעמידו

ברשות בני העיר לפי שרגילים ליקח ממנו. אבל אם אחד מעיר אחרת שעירב לעיר זו לקחו

ממנו ביום טוב, אינו יכול להוליכו לעירו¹³¹⁶:

ז אבל שור של

פטם, הוא כרגלי מי שלקחו לשחטו ביום טוב, אפילו הוא מעיר אחרת. וכן אם שחטו בעליו

ביום טוב ומכר בשרו, הרי כל אחד מהלוקחים מוליך מנתו למקום שהוא הולך, אפילו הוא

מעיר אחרת. מפני שדעת בעליו למכרו גם לאנשים אחרים חוץ מאנשי אותה העיר, מפני שהוא

מפוטם והכל שומעים שמעו ובאים לקנותו ¹³¹⁷ :

ח כלים

המיוחדים לאחד מהאחים שבבית, הרי הם כרגליו. ושאינם מיוחדים, אינם יכולים להוליכם

אלא למקום שכולם יכולים להלך¹³¹⁸:

ט שנים ששאלו

מערב יום טוב חלוק אחד, זה לילך בו יום טוב שחרית וזה לילך בו ערבית, הרי הוא

כרגלי שניהם, דהיינו שאין יכולים להוליכו אלא למקום ששניהם יכולים להלך, ואם עירב

זה לסוף אלפיים למזרח וזה לסוף אלפיים למערב, לא יזיזוהו ממקום שביתתם, שהרי זה

שעירב למזרח אינו יכול להלך למערב ממקום שביתתו אפילו פסיעה אחת, וזה שעירב למערב

אינו יכול לילך למזרח אפילו פסיעה אחת¹³¹⁹,

כמו שיתבאר בסי' ת"ח¹³²⁰:

י ב' שלקחו

בהמה בשותפות ושחטוה ביום טוב, אף על פי שחלקוה ולקחו כל אחד מנתו, הרי כל הבשר של

זה וזה כרגלי שניהם, לפי שבין השמשות ינק כל אחד מחבירו כשהיתה הבהמה בחייה. אבל

אם לקחו חבית של יין בשותפות מערב יום טוב וחלקוה ביום טוב, הרי חלקו של כל אחד

מהם כרגליו, לפי שבשל דבריהם יש ברירה, דהיינו שאנו אומרים שהוברר הדבר למפרע שזה

היה חלקו המגיע לו מערב יום טוב וקנה שביתה במקום שביתתו¹³²¹:

יא השואל כלי

מחבירו מערב יום טוב, אפילו לא לקחו עד הלילה, הרי הוא כרגלי השואל, שכיון שאמר לו

מבעוד יום להשאילו העמידו ברשותו שיוליכנו למקום שירצה¹³²².

אבל אם שאלו ממנו ביום טוב, הרי הוא כרגלי המשאיל. ואפילו דרכו לשאלו ממנו בכל יום

טוב, אין אומרים שמאתמול העמידו ברשותו, לפי שכיון שלא בא לשאלו ממנו מערב יום טוב,

סבור המשאיל שמא מצאו אדם אחר שהשאיל לו ולא ישאל ממנו¹³²³:

יב האשה ששאלה

מחבירתה ביום טוב מים או מלח לעיסתה ותבלין לקדרתה, הרי העיסה והתבשיל כרגלי שתיהן¹³²⁴.

ואין אומרים שיבטלו המים ומלח בעיסה, מפני שהוא דבר שיש לו מתירין¹³²⁵.

ואף על פי שדבר שיש לו מתירין אינו בטל אלא במין שנתערב במינו, אבל בשאינו מינו

בטל הוא אף על פי שיש לו מתירין¹³²⁶,

מכל מקום כיון שהמים ומלח באים לתקן העיסה, הרי הם עמה כמין במינו לענין זה¹³²⁷:

יג לקח מחבירו

ביום טוב גחלת, לא יוליכנה אלא כרגלי הנותן. אבל אם הדליק נר או עץ שלו משלהבת

חבירו, הרי הוא כרגלי זה שהדליק¹³²⁸:

יד בור של

יחיד הרי הוא כרגלי בעלים, ושל אותה העיר כרגלי אנשי אותה העיר. ואם מי שהוא מעיר

אחרת בא ומילא עמהם, אינו מוליכם אלא כרגלי אנשי אותה העיר, דהיינו אלפיים לכל רוח,

אם כולם לא עירבו. ואם אחד מהעיר עירב לצפון ואחד לדרום, זה מוליך לצפון כרגליו

וזה לדרום כרגליו, שהרי הם שותפים בבור ויש ברירה כמ"ש בחבית של יין (בסעיף י).

אבל אם מי שהוא מעיר אחרת בא ומילא מהם לעצמו, לא יזיזם ממקום שביתתם, אם זה עירב

לסוף אלפיים לצפון וזה לסוף אלפיים לדרום, שהרי מים אלו הם לו כרגלי שניהן שגם

משלהם הוא ממלא, ואין שייך לומר בו יש ברירה, כיון שאין לו חלק כלל בבור זה. אבל

אם אחד מבני העיר מילא ונתן לו, מוליכן כרגלי הממלא, שהרי מחלקו מילא ונתן לו, שיש

ברירה¹³²⁹.

ובור של הפקר כרגלי הממלא ראשון, שאף שלא קנו המים

שום שביתה בבין השמשות, שחפצי הפקר אינה קונים שביתה, מכל מקום כשבא זה ומילא וזכה

במה שמילא מן ההפקר, הרי קנו אז שביתה כשביתתו ¹³³⁰ :

טו וכל זה

במים מכונסים, שהם קווים ועומדים כגון מי גשמים, אבל נהרות המושכים¹³³¹,

אף על פי שאינם נובעים¹³³²,

הואיל והם נדים ונעים לא קנו שביתה, אפילו הם של יחיד. וכן מעיינות הנובעים,

ואע"פ שאין יוצאין ממקום נביעתם לימשך להלאה¹³³³,

הואיל ואינם נחים לא קנו שביתה, אפילו הם של יחיד, ולפיכך הם כרגלי הממלא ראשון,

שאז קנו שביתה כשביתתו, כיון שנפסקו אז ממקום נביעותם או ממקום הילוכם¹³³⁴:

טז היו באים

מחוץ לתחום לתוך התחום, ממלאים מהם בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב¹³³⁵,

הואיל ולא קנו שביתה כלל חוץ לתחום¹³³⁶:

יז גשמים

היורדים ביום טוב¹³³⁷

בתוך תחום העיר¹³³⁸,

הם כרגלי אנשי אותה העיר, וכל שכן כשירדו לתוך העיר עצמה¹³³⁹,

מפני שלא קנו שביתה באוקיינוס או בעבים, הואיל והם נדים ונעים שם¹³⁴⁰:

יח מילא מים

מבור של הפקר לצורך חבירו הם כרגלי הממלאים¹³⁴¹.

ואע"פ שבשעת המילוי זכה בהם חבירו, שהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו¹³⁴²,

מכל מקום זכיה זו אינה אלא משום שאם היה רוצה היה זוכה בהם לעצמו יכול לזכות בהם גם

כן לחבירו, וכיון שלא זכה אלא מכחו הרי הם כרגליו¹³⁴³:

יט מי שהיו לו

פירות מופקדים בעיר אחרת שחוץ לתחום, ועירבו בני אותה העיר לבא אצלו, לא יביאו לו

מפירותיו, שפירותיו כמוהו¹³⁴⁴.

במה דברים אמורים כשהנפקד יחד לו קרן זוית¹³⁴⁵,

שאמר לו הניחם בזוית זו, שאז לא קבל עליו שמירתן כלל, רק כוונתו היא הרי ביתי

לפניך הנח לך בזויות זו ושמור לך¹³⁴⁶

(ואין צריך לומר אם אמר לו בפירוש הנה הבית לפניך הנח לך במקום שתרצה, שלא קבל

עליו שמירתן כלל כמ"ש בחו"מ סי' רצ"[א]¹³⁴⁷).

אבל אם כשהפקידם אצלו קיבלם ממנו סתם¹³⁴⁸,

הרי קבל עליו שמירתן, והרי הם כרגליו, כיון שהם מסורים בידו לשמרן¹³⁴⁹:

כ מי שזימן

אצלו אורחים ביום טוב, לא יוליכו בידם מנות למקום שאין בעל הסעודה יכול לילך, אלא

אם כן זיכה להם במנות אלו על ידי אחר מערב יום טוב¹³⁵⁰:

[1305] גמרא נ, ב (במקום שאין

מסויים, אין לו אלא ד' אמות), ופרש"י (לבד מאלפיים משם והלאה). נב, א (שבת יש

לו ד' אמות), ופרש"י (שקונה שביתה ברגליו יש לו ד' אמות לקניית בית, לבד מאלפיים

לכל רוח). טור ושו"ע ס"א (כל אדם יש לו אלפיים אמה לכל רוח, חוץ מארבע

אמותיו).

וכן הוא לעיל סי' שצו ס"א (כשמודדים

אלפיים ממקום שביתתו, מודדים חוץ מד' אמות אלו). לקמן סי' תח (כשמודדים לו אלפיים

לכל רוח מעירובו, מודדים מחוץ לד' אמות אלו, ואחר כך ממלאים הקרנות).

[1306] טור ושו"ע שם (או מהמקום

ששבת בו). והיינו המקום המוקף במחיצה או העיר, כדלעיל סי' שצו ס"ד (שבת בתל ...

בקמה קצורה ... בעיר, כל העיר נחשבת כד' אמות).

[1307] סעיף יד (עושין התחומין

סביב העיר כטבלא מרובעת).

[1308] רב נחמן אמר שמואל מב, א

(היה מהלך ואינו יודע תחום שבת, מהלך אלפיים פסיעות בינוניות (דרך הליכתו של אדם

אמה, רש"י), וזו היא תחום שבת). טור ושו"ע ורמ"א ס"ב (קדש

עליו היום בבקעה ואינו יודע תחום שבת, מהלך אלפיים פסיעות (בינוניות) שהם תחום שבת).

[1309] שו"ת מהר"י

ווייל סי' עה ( ונראה דאורך ב' מנעלים מאדם בינוני היינו אמה, וכן עלתה לי

המדה. וכן משמע פרק מי שהוציאוהו אמר רב יודא אמר שמואל היה שובת בבקעה ואינו יודע

תחום שבת, מהלך אלפיים פסיעות בינוניות, וזהו תחום שבת, אלמא פסיעה בינונית היא

אמה, והיינו כשיעור אורך ב' מנעלים, מנעל אחד מקום מצד הרגל ושיעור מנעל בין רגל

לרגל ). מ"א ס"ק א (היינו אורך ב' מנעלים, מנעל אחד מקום

מצב הרגל ומנעל הוי בין רגל לרגל (מהרי"ו סי' ע"ה)).

וראה גם לעיל רס"י שא בהשלמה

(פסיעה גסה, דהיינו כל שיש בה יותר מאמה מראש גודל רגל זו עד ראש גודל הרגל

השניה), ושם (הערה ט).

ונתבאר בשיעורי תורה ע' נו-ז, דהיינו

שהרגל עצמה ארכה לערך 24 ס"מ, שהוא חצי אמה של 48 ס"מ.

אמנם מה שנתבאר כאן "הרגל עם המנעל

הוא גם כן כחצי אמה", הוא לכאורה רק לפי שיעור של רבינו לפני חזרה (ראה לקמן

סי' תעב סי"ח, והערה קכג), שהאמה היא לערך 60 ס"מ, שהרי הרגל עם המנעל

הם לערך 30 ס"מ.

[1310] כדלקמן סי' תקכח ס"ב

(כשם שאסור לצאת חוץ לתחום בשבת אלא אם כן הניח עירובי תחומין, כך הוא ביום טוב,

וכל הלכות תחומין נתבארו בהלכות שבת).

והקדים כאן לומר שאיסור תחומין הוא גם

ביום טוב, כי ההלכות הבאות לפנינו שייכות רק ביום טוב ולא בשבת, כמבואר במ"א

ס"ק ב (מיירי ביום טוב, דבשבת אסור להוציא), שהרי

בשבת אסור להוציא את הכלים אפילו תוך אלפיים אמה של הבעלים (שאסור לטלטל בשבת יותר

מד' אמות בכרמלית), וביום טוב מותר להוציא את הכלים תוך אלפיים אמה של הבעלים,

ואסור להוציאם מחוץ לתחום.

[1311] משנה ביצה לז, א (הבהמה

והכלים כרגלי הבעלים), ופרש"י (אין אדם יכול להוליכה ביום טוב אלא במקום

שבעליה יכולין לילך, ואם לא ערב יש לה אלפיים לכל רוח העיר, ואם ערב לצפון גם היא

תלך לצפון ולא לדרום). טור ושו"ע ס"ג (כשם שאין אדם רשאי להלך בשבת

וביום טוב אלא אלפיים אמה לכל רוח, כך כליו ובהמתו אין יכול שום אדם להוליכם חוץ

לאלפיים אמה של בעליהם, ואם עירבו בעליהם לרוח אחת, אין שום אדם יכול להוליכם לרוח

האחרת, אפילו פסיעה אחת, במקום שאין הבעלים יכולים לילך).

וכן הוא לקמן סי' תא ס"א (וכל

חפציו כמוהו).

[1312] משנה ביצה לז, א (המוסר

בהמתו לבנו ... הרי אלו כרגלי הבעלים). רמב"ם הל' יום טוב פ"ה

הי"א (המוסר בהמתו לבנו, הרי היא כרגלי האב). מ"מ שם (לאשמועינן

דאע"ג דהוא יחיד, לא קנה, לפי שדרך בני אדם למסור כליהן וחפציהן לבניהם,

ואינן מחשיבין אותם כאילו הוציאם מרשותם). שו"ע ס"ד (המוסר בהמתו לבנו,

הרי הוא כרגלי האב). מ"א ס"ק ג (לפי שדרך בני אדם להפקיד כליהם ביד

בניהם, ואין כוונתם למסור ברשותם (מ"מ)). נהר שלום סוף ס"ק א (נמצינו

דלהרמב"ם אפילו מסרה לבנו מערב יום טוב הרי הוא כרגלי האב).

[1313] מ"א ס"ק ד (אפילו

לרועה עכו"ם, עיין סוס"י ת"א).

[1314] סעיף א (חפצי הנכרי קונים

שביתה במקומן, אף על פי שבעליהם לאו בני שביתה הם, שגזרו על חפצי הנכרי גזירה משום

חפצי ישראל).

[1315] ברייתא ביצה לז, ב (המוסר

בהמתו לבנו או לרועה הרי אלו כרגלי הבעלים), וגמרא שם (דלא כרבי דוסא, דתניא רבי

דוסא אומר, ואמרי לה אבא שאול אומר ... והמוסר בהמה לרועה, אע"פ שלא מסרה לו

אלא ביום טוב, הרי היא כרגלי הרועה. אפילו תימא ר' דוסא, ולא קשיא, כאן ברועה אחד

כאן בשני רועים). כפירוש הרי"ף שם כ, ב (אוקימנא בשני רועים, דלא קנה אחד מהן,

ולפיכך הרי אלו כרגליו, אבל אם מסרה לרועה אחד, הרי היא כרגלי הרועה, ואפילו לא

מסרה לו אלא ביום טוב הרי היא כרגלי הרועה). ר"ן שם (נראה מדברי הרי"ף

ז"ל שהוא מפרש דכי מוקמינן מתניתין בשני רועים, היינו שמסר אותם מערב יום טוב

לשניהן, ולא בירר דבריו, ולמחר בירר ומסר שמירתו לאחד מהם, ולפיכך הרי הם כרגלי

הבעלים). רמב"ם הל' יום טוב פ"ה הי"א (מסרה לרועה, ואפילו נתנה לו

ביום טוב, הרי היא כרגלי הרועה. מסרה לשני רועים, הרי היא כרגלי בעליה, מפני שלא

קנה אחד מהן). מ"מ שם (וזה פירושה לדעת רבינו, משנתנו דקתני במוסר לרועה הרי

היא כרגליו, היא בשני רועים, לפי שלא קנאה אחד מהם והרי היא ברשות בעלים, ורבי

דוסא היא ברועה אחד. וכן פירשו בהלכות). שו"ע ס"ה (מסרה לרועה, אפילו

נתנה לו ביום טוב, הרי הוא כרגלי הרועה. ואם מסרה לשני רועים, הרי היא כרגלי בעליה,

מפני שלא קנה אחד מהם). מ"א ס"ק ה (אף על פי שמערב יום טוב מסרה לשניהם,

וביום טוב בירר דבריו שמסרה לאחד מהן, אפילו הכי הוי כרגלי בעליו, לפי שלא בירר

דבריו מערב יום טוב (ר"ן)).

[1316] שמואל ביצה לח, א (שור של

רועה (אדם שמגדל בהמות שלו ופעמים שמוכר מהן לשכיניו ומכיריו, רש"י) הרי הוא

כרגלי אותה העיר (אלפיים אמה לכל רוח. ואפילו עירב רועה זה ד' אלפים אמה לרוח אחת,

אינו מעכב על אחד מבני אותה העיר שלקחו הימנו ביום טוב מלהוליכו לרוח שכנגדה אלפיים,

דמאתמול אוקמיה ברשות בני העיר, לפי שרגילין ליקח הימנו. אבל כרגלי בני עיר אחרת,

לא, דאין לרועה שם סוחר בהמות, כמו פטם, שיכירוהו בני עיר אחרת ליקח הימנו,

רש"י)). טור ושו"ע ס"ז (שור של רועה, כרגלי אנשי אותה העיר).

ט"ז ס"ק א (פירש"י אפילו עירב רועה זה ד' אלפים לרוח אחת, אינו

מעכב על אחד מבני אותה העיר שלקחו ממנו מלהוליכה ממנו לרוח שכנגדו אלפיים, דמאתמול

מוקמינן לה ברשות בני העיר, לפי שרגילים ליקח ממנו).

[1317] שמואל שם (שור של פטם (שמפטם

שוורים למכור, רש"י) הרי הוא כרגלי כל אדם (אפילו בן עיר אחרת שבא לכאן על ידי

עירוב, מוליכו למקומו, כיון דאורחיה לזבוניה מאתמול אוקמיה ברשותיה דמאן דאתי למחר

וזבין ליה, רש"י)). רמב"ם הל' יום טוב פ"ה הט"ו (שור של פטם,

כרגלי מי שלקחו לשחטו ביום טוב, מפני שדעת בעליו למכרו לאנשים אחרים חוץ מאנשי

אותה העיר, מפני שהוא מפוטם והכל שומעין שמעו ובאין לקנותו ... שדעת בעליו מערב

יום טוב כך הוא, שיקחו ממנו אנשי עיירות אחרות). טור ושו"ע ס"ו (שור של

פטם, כרגלי מי שלקחו לשחטו ביום טוב). לבוש ס"ו (ואפילו הוא מעיר אחרת חוץ

לתחום של עיר זו ובא לכאן על ידי עירוב, מפני שודאי דעת בעלים למוכרו לאנשים אחרים

חוץ מאנשי אותה העיר, מפני שהוא מפוטם והכל שומעים שמעו ובאים לקנותו). מ"א

ס"ק ו (מפני שהכל יודעים ובאים לקנותו, אם כן דעת בעליו למכרו לאנשים אחרים).

ועוד הוסיף הרמב"ם שם (וכן אם שחטו

בעליו ביום טוב ומכר בשרו, כל אחד ואחד מן הלוקחים מוליך מנתו למקום שהוא הולך ...

ונמצא שור זה כבור של עולי בבל שהוא מסור לכל). ובמ"מ שם (וכתב רבינו שטעם

שור של פטם, לפי שהוא כנכסי הפקר וכבור של עולי בבל, וכן כתבו בתוספות, והוסיפו

לומר שחכמים עשאוהו כן מפני תקנת הפטם). וכן הובאה הלכה זו בשו"ע שם, וטעם

הנ"ל הובא בלבוש שם (וחכמים עשאוהו כן מפני תקנת הפטום לשמחת יום טוב).

וביארו טעמים אלו, כדי שלא יקשה מהאמור

לקמן סי"ד (ב' שלקחו בהמה בשותפות ושחטוה ביום טוב, אף על פי שחלקוה ולקחו כל

אחד מנתו, הרי כל הבשר של זה וזה כרגלי שניהם, לפי שבין השמשות ינק כל אחד מחבירו כשהיתה

הבהמה בחייה).

[1318] משנה ביצה לז, א (כלים

המיוחדין לאחד מן האחין שבבית, הרי אלו כרגליו. ושאין מיוחדין (לאחד מהן, אלא

לכולן, רש"י), הרי אלו כמקום שהולכין (למקום שכולן יכולין לילך מותר להוליך

את הכלים, אבל אם ערב אחד מהם לסוף אלפיים לצפון והשאר לא ערבו, הוא מעכב על ידם

מלהוליכם לדרום אפילו פסיעה אחת, מפני חלקו, והן מעכבין על ידו מלהוליכם לצפון,

אלא אלפיים שהן מותרין בהן, רש"י)). טור ושו"ע ס"ח (כלים המיוחדים

לאחד מהאחים שבבית, הרי הם כרגליו. ושאינן מיוחדים, אין יכולים להוליכם אלא למקום

שכולם יכולים לילך).

[1319] ברייתא ביצה לז, ב (שנים

ששאלו חלוק אחד בשותפות (מבעוד יום להיות ברשות שניהם, רש"י), זה לילך בו

שחרית (של יום טוב, רש"י) לבית המדרש, וזה ליכנס בו ערבית (של יום טוב,

רש"י) לבית המשתה, זה ערב עליו לצפון (על מנת אותו חלוק להוליכו לצפון,

רש"י) וזה ערב עליו לדרום, זה שערב עליו לצפון מהלך לצפון (ומוליכו לצפון,

רש"י) כרגלי מי שערב עליו לדרום (מה שרגליו של דרומי יכולין לילך לצפון

מוליכו זה לצפון ולא יותר, רש"י), וזה שערב עליו לדרום מהלך לדרום כרגלי מי

שערב עליו לצפון (מוליכו זה לדרום כרגלי מי שערב עליו לצפון, כמו שרגליו של צפוני

מותרות לילך לדרום מוליכו זה ולא יותר, מפני חלקו של צפוני, רש"י). ואם מצעו

את התחום (תחום שבת מצפון לדרום ארבעת אלפים שנים לצפון ושנים לדרום, ואם נתנו

עירובן זה לסוף אלפיים לצפון וזה לסוף אלפיים לדרום, ונמצא תחום שלם ממוצע להפסיק

בין שני עירוביהן, רש"י) הרי זה לא יזיזנה ממקומה (לא לצפון ולא לדרום,

שהצפוני אין לו לדרום אפילו פסיעה, וכן הדרומי לצפון, שממקום עירובו יש לו אלפיים

לכל רוח, שהרי לכך ערב שתסתלק שביתתו ממקום לינתו ותקנה במקום עירובו, רש"י)).

טור ושו"ע ס"ט (שנים ששאלו חלוק, זה לילך בו שחרית וזה לילך בו ערבית,

לא יוליכו אלא למקום ששניהם יכולים לילך. ואם עירב זה לסוף אלפיים למזרח וזה לסוף

אלפיים למערב, לא יזיזוהו ממקומו).

[1320] "אף שמשתכר בעירובו

אלפיים אמה, שעכשיו יכול להלך מן העיר ד' אלפים לרוח אחת, אלפיים עד עירובו

ואלפיים להלאה מעירובו, הרי הוא מפסיד בו אלפיים שמן העיר לרוחות אחרות".

אלא דמיירי התם שהוא בעיר, ולא הפסידו

את העיר עצמה, ששניהם יכולים ללכת בה. ואילו במשנה מיירי שאינם בעיר, ולכן

"הרי זה לא יזיזנה ממקומה".

[1321] ביצה לז, ב

(שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות (מערב יום טוב, לחלקן ביום טוב),

רב אמר חבית מותרת (להוליך כל אחד חלקו למקום שערב, רש"י) ובהמה אסורה (להוליך

אלא למקום ששניהם הולכים), ושמואל אמר חבית נמי אסורה, מאי קסבר רב ... קסבר יש

ברירה, ושניא בהמה דקא ינקי תחומין מהדדי (חלקי הבהמה שראוין לשני תחומין,

רש"י)). רי"ף שם (ואיפסקא הלכתא בהדיא כרבי הושעיא דסבר בדרבנן יש ברירה,

וקם ליה רב ורבי הושעיא בחדא שיטתא, ושמואל ורבי יוחנן בחדא שיטתא, וכיון דקאי רבי

הושעיא דהלכתא כותיה, בהדי רב, שמעינן דהלכתא כותיה דרב). שו"ע ס"י (ב'

שלקחו בהמה בשותפות ושחטוה ביום טוב, אף על פי שלקח כל אחד מנתו, הרי כל הבשר

כרגלי שניהם. אבל אם לקחו חבית של יין וחלקוה ביום טוב, חלקו של כל אחד מהם כרגליו).

לבוש ס"י (דקי"ל בדרבנן יש ברירה, רוצה לומה שעכשיו כשחולקין היין נתברר

שחלק זה היה מאתמול של זה וחלק של זה היה של זה, וחלקו של זה קנה שביתתו עמו וחלקו

של זה קנה שביתתו עמו). ט"ז ס"ק ב (כרגלי שניהם, לפי שבין השמשות ינק כל

אחד מחבירו). מ"א ס"ק ז (בהמה בשותפות, מפני שבחייה יונקים האיברים

מהדדי), וס"ק ח (חבית, אמרינן יש ברירה דזהו חלקו המגיע לו משעה ראשונה, כיון

דאיסור דרבנן הוא).

וכן הוא לקמן סי"ד (שהרי הם שותפים

בבור ויש ברירה כמ"ש בחבית של יין). לעיל סי' רסה בקונטרס אחרון ס"ק א

ד"ה ועיין (ובדרבנן אמרינן אפילו ברירה).

ואף שאסרו כאן בבהמה בשותפות מטעם

יניקה, מכל מקום התירו לעיל ס"ז בפטם, ונתבאר שם (הערה 1317 )

טעמי החילוק בינם.

[1322] משנה ביצה לז, א (השואל

כלי מחבירו מערב יום טוב, כרגלי השואל). גמרא לח, א (פשיטא (דכי שאלו מבעוד יום

ברשותיה קאי, רש"י), לא צריכא שלא מסרו לו אלא ביום טוב, מהו דתימא לאו

ברשותיה אוקמיה, קמ"ל (והשואל דקא תני, בדבורא בעלמא, ולא משך מבעוד יום,

וקמ"ל, כיון דאסמכיה, ברשותיה אוקמיה, רש"י). מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר

רבי יוחנן, השואל כלי מחבירו מערב יום טוב, אף על פי שלא נתנו לו אלא ביום טוב,

הרי הוא כרגלי השואל). טור ושו"ע סי"א (השואל כלי מחבירו מערב יום טוב,

אפילו לא לקחו עד הלילה, הרי הוא כרגלי השואל). ט"ז ס"ק ג (כיון שמערב שבת

אמר להשאיל לו).

[1323] משנה שם (ביום טוב (ואם

שאלו ביום טוב משחשכה, רש"י), כרגלי המשאיל (לפי שקנה שביתה אצל בעליו,

רש"י)). גמרא לח, א (פשיטא (כיון דרישא בדבורא בעלמא מוקמינן, וסיפא נמי הכי

איתא, דאפילו דבורא לא הוה אלא ביום טוב, רש"י). לא צריכא דרגיל ושאיל מיניה,

מהו דתימא ברשותיה קא מוקים ליה, קמ"ל מימר אמר (האי משאיל, רש"י) דלמא (כיון

דלא אתי ואמר לי, רש"י) משכח איניש אחרינא ואזיל ושאיל מיניה). טור

ושו"ע שם (ואם שאלו ממנו ביום טוב, אף על פי שדרכו לשאלו ממנו בכל יום טוב,

הרי הוא כרגלי המשאיל).

[1324] משנה ביצה לז, א (האשה

ששאלה מחברתה תבלין (לקדרתה, רש"י) ומים ומלח לעיסתה, הרי אלו (הקדרה ןהעיסה,

רש"י) כרגלי שתיהן (אין

מוליכות אותם אלא למקום ששתיהן יכולות לילך, דכיון דביום טוב שאלה, קנו התבלין או

המים והמלח שביתה אצל בעליהן, רש"י)). טור ושו"ע סי"ב (האשה ששאלה

מחברתה מים ומלח לעיסתה, ותבלין לקדירתה, ביום טוב, הרי העיסה ותבשיל כרגלי שתיהן).

[1325] רב אשי שם לט, רע"א

(משום דהוי ליה דבר שיש לו מתירין, וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל).

[1326] כדלעיל סי' שלה ס"ד

(שלא אמרו דבר שיש לו מתירין אינו בטל, אלא כשנתערב מין במינו, אבל לא בשאינו מינו,

כמ"ש ביו"ד סי' ק"ב), והוא בשו"ע יו"ד סי' קב ס"א (ואם

נתערבה בשאינה מינה, בטלה בס').

[1327] תירוץ ב' בתוס' שם

ד"ה משום (דכיון דהעיסה אינה נלושה אלא על ידי המים, והקדרה נתקנה בשביל

התבלין, אם כן כשערב זה בזה הוי כאילו מין אחד). מ"א ס"ק ט (ולא אמרינן

דליבטל מים ומלח בעיסה, דכיון שבאו לתקן העיסה, הוה ליה כמין במינו ולא בטל בדבר

שיש לו מתירים. עס"י תקי"ג, עסי' שי"ח סס"ח).

והוא כדלקמן סי' תקיג ס"ז (במה

דברים אמורים כשלא נתנה בקדרה כדי לתקן את התבשיל, אלא כדי שתתבשל בקדרה זו עם

התבשיל ויאכלנה בפני עצמה, אבל אם נתנה בקדרה לתקן התבשיל ... הרי היא נחשבת מין

אחד עם התבשיל, וכבר נתבאר שכל דבר שיש לו מתירין שנתערב מין במינו אינו בטל אפילו

באלף). קונטרס אחרון שם ס"ק ד (פשיטא דהכי נקטינן ... וכן הוא הסכמת רוב

הראשונים וכל האחרונים).

[1328] משנה ביצה לט, א (הגחלת

כרגלי הבעלים, ושלהבת בכל מקום), ופרש"י (כגון הדליק נר בשלהבת חברו, אינו

מעכב באיסור תחומין). טור ושו"ע סי"ג (לקח מחבירו ביום טוב גחלת, לא

יוליכנה אלא כרגלי הנותן; אבל אם הדליק נר או עץ משלהבת חבירו, הרי הוא כרגלי זה

שהדליק).

וכן הוא לעיל סי' רחצ ס"ח (אם ישראל

הדליק נר שלו מנר של עבודה זרה, מברכין עליו, שמותר ליהנות ממנו אף על פי שהודלק

משלהבת של עבודה זרה, שהשלהבת אין בו ממש).

[1329] משנה ביצה לט, א (בור של

יחיד כרגלי היחיד (אין מוליכין המים אלא כרגלי בעל הבור, רש"י), ושל אנשי

אותה העיר כרגלי אנשי אותה העיר (אלפיים לכל רוח חוץ לעבוריה, רש"י)). עבודת

הקדש שער ה סכ"א (עירב אחד מן העיר לצפון ואחד לדרום, זה מוליך כרגליו לצפון

וזה מוליך כרגליו לדרום, שבור זה כבור של שותפין ויש ברירה). הובא במ"מ הל'

יום טוב פ"ה הי"ד. טור ושו"ע סי"ד (בור של יחיד הרי הוא כרגלי

בעליו, ושל אותה העיר כרגלי אנשי אותה העיר). מ"א ס"ק יא (ואם עירב אחד

מהעיר, יכולין להוליכן עמו).

[1330] משנה שם (ושל עולי בבל (עשויין

לעוברי דרכים באמצע הדרך ועשאום בני הגולה לשתות בעלותם, רש"י) כרגלי הממלא (מפני

שהוא הפקר והפקר נקנה בהגבהה, ואם בא אחד ושאל לו מימיו, אינו מוליכן אלא כרגליו

... קסבר יש ברירה להחמיר, ואמרינן, הוברר דמאתמול נמי הוברר דלהאי גברא חזו

וברשותיה קיימי, רש"י)). טור ושו"ע שם (ושל הפקר כרגלי הממלא). לבוש

סי"ד (ובור של הפקר העומד באם הדרך, הרי הם כרגלי הממלא ממנה בראשונה ביום

טוב זה).

וכן הוא לקמן סי' תא ס"א (חפצי

הפקר שאין להם בעלים שיוכלו להקנות להם שביתה, לא קנו שביתה מאליהם, אלא הרי הם

כרגלי הזוכה בהם תחלה, שיכול להוליכם למקום שילך הוא). לקמן סט"ו (כרגלי

הממלא ראשון, שאז קנו שביתה כשביתתו).

[1331] משנה וגמרא ביצה לט, א (בור

של יחיד כרגלי היחיד ... ורמינהו נהרות המושכין (היינו סתם נהרות שיש להם משך

להלאה ממקום מקור נביעתן, רש"י) ומעינות הנובעין (אין יוצאין מגומות נביעתן

לימשך הלאה, רש"י) הרי הן כרגלי כל אדם (דכל מידי דנייד לית ליה שביתה,

רש"י). אמר רבה הכא במאי עסקינן במכונסין. ואתמר נמי א"ר חייא בר אבין

אמר שמואל במכונסין). טור ושו"ע סט"ו (נהרות המושכים ומעיינות הנובעים

הרי הם כרגלי הממלא).

וכן הוא לקמן סי' תב סוף ס"א (ואם

המים מושכים או נובעים, אין צריך שום תיקון, שאינם קונים שביתה כלל, והרי הם כרגלי

הממלא ראשון, כמו שנתבאר בסי' שצ"ז).

[1332] מ"א ס"ק יב (משמע

בגמרא אפילו אין נובעין, כיון דניידי לא קנו שביתה). והוא ממשמעות עירובין מו,

רע"א (מיא באוקיינוס נמי מינד ניידי).

[1333] רש"י שם ד"ה

ומעינות הנובעין (אין יוצאין מגומות נביעתן לימשך הלאה). מ"א ס"ק יג (הנובעין,

ואף על פי שאין יוצאין חוץ ממקום נביעתן למשך הלאה).

[1334] תוס' מה, ב ד"ה ביום

טוב (כרגלי כל אדם, פירוש, כאותו שיזכה בהן ראשון). רא"ש ביצה פ"ה

סי"א (ואפילו הן של יחיד, דכיון דניידי לא קנו שביתה, והן כרגלי הזוכה בהן

תחלה). טור ושו"ע שם (הרי הם כרגלי הממלא).

דכמו בבור של הפקר שלא קנה שביתה אמרינן

לעיל סי"ד (כשבא זה ומילא וזכה במה שמילא מן ההפקר, הרי קנו אז שביתה כשביתתו),

כך גם בנדים ונעים שלא קנו שביתה אמרינן הכא "הם כרגלי הממלא ראשון, שאז קנו

שביתה כשביתתו".

[1335] רמב"ם הל' יום טוב

פ"ה הי"ד. שו"ע סט"ו (היו באים מחוץ לתחום לתוך התחום, ממלאים

מהם בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב).

וטעם החילוק בין שבת ליום טוב, כי בשבת

יש אופנים שאסור מטעם טלטול מכרמלית לרשות היחיד, כדלעיל סי' שנו

ס"א (אמת המים העוברת בחצר עמוקה י' טפחים ורחבה ד', אין ממלאים הימנה אלא אם

כן עשה עליה לרחבה מחיצה גבוה י' בכניסתה וביציאתה). וכאן מיירי באופן המותר אף

בשבת.

[1336] דהא ניידי, וכדלעיל סעיף

הקודם.

[1337] גמרא מה, ב לאוקימתא קמא

(גשמים שירדו מערב יום טוב יש להן אלפיים אמה לכל רוח, ביום טוב הרי הן כרגלי כל

אדם ... אמר ליה רב ספרא לאביי, ודילמא בגשמים הסמוכין לעיר עסקינן, ואנשי אותה

העיר דעתם עילייהו). והיינו שמפרשים

שבירדו מערב יום טוב יש להן אלפיים אמה כרגלי אנשי אותה העיר, ובירדו ביום טוב לא

זכו אנשי העיר, והרי הן כרגלי הממלא.

עבודת הקדש פ"ה סכ"א (גשמים

שירדו מערב יום טוב סמוך לעיר תוך אלפיים אמה, הרי הן כבור של אותה העיר, לפי שדעת

אנשי העיר סומכת עליהן).

ים של שלמה ביצה פ"ה סי' טו (וגשמים

היורדים, בין ביום טוב ובין בערב יום טוב, קיימא לן כרבנן דהוי כחפצי הפקר, ואין

קונין שביתה, אלא הן כרגלי כל אדם, חוץ מגשמים הסמוכין לעיר, דהוי כרגלי בני העיר,

כדאיתא בפ' מי שהוציאוהו (עירובין שם)). ונראה מדבריו, שגם כשירדו ביום טוב סמוך

לעיר הוי כרגלי העיר, שאנשי העיר דעתם עילייהו אחר שירדו. ואפשר מפרש, שלפי מסקנת

הגמרא שם דהך ברייתא סבירא ליה שחפצי הפקר קונים שביתה, בזה יש מקום לחלק בין ירדו

בערב יום טוב לבין ירדו ביום טוב. אבל לפי מה דקיי"ל שחפצי הפקר אינם קונים

שביתה, ואם ירדו סמוך לעיר אנשי אותה העיר דעתם עלייהו, כן הדין אף כשירדו ביום

טוב, שנעשו אז כרגלי אנשי אותה העיר שדעתם עלייהו (וראה חכמת שלמה מה, ב ד"ה

בא"ד ולכך כשבאו בתוך עשרה. תוספת שבת ס"ק יז).

מ"א ס"ק יג (גשמים היורדים ביום

טוב סמוכים לעיר, הם כרגלי אנשי אותו העיר ... (יש"ש. גמרא)).

ואף שכתב עליו במחצית השקל (מ"ש

מ"א גשמים היורדים ביום טוב, על כרחך טעות סופר הוא, דהא לפי מאי דסלקא דעתא

מעיקרא דרישא ירדו מערב יום טוב יש לו אלפיים כו', מיירי שירדו סמוך לעיר, דדעת

אנשי העיר עליהן, אפילו הכי קתני סיפא ירדו ביום טוב הרי הם כרגלי כל אדם, ועל

כרחך כשירדו ביום טוב ליכא למימר שדעת אנשי העיר עליהן, ועל כרחך צריך לומר שטעות

סופר הוא במ"א, וצריך לומר גשמים שירדו מערב יום טוב).

אפשר דסבירא להו המ"א ורבינו,

כמבואר לעיל לדעת הים של שלמה.

[1338] גמרא שם (חוץ מגשמים

הסמוכין לעיר, דהוי כרגלי בני העיר). מ"א שם (ומשמע בתוס' דף מ"ז דבתוך

התחום מקרי סמוך לעיר). והוא בתוס' מז, ב ד"ה חרם (גשמים הסמוכים לעיר, דהוו

כרגלי אנשי העיר ... דהכא דמימשכי מתחום זה לתחום זה בטלה דעתם, והוי כחפצי הפקר

דאין קונין שביתה לרבנן), ושם ד"ה והכלים (דהתם בסמוכין וקרובין דעתן עליהן,

והכא ברחוקים אלא שהן בתוך התחום). עבודת הקודש שם (גשמים שירדו מערב יום טוב סמוך

לעיר תוך אלפיים אמה, הרי הן כבור של אותה העיר).

וכן הוא לקמן סי' תב ס"א (כל מה

שהוא בתחום העיר ... אחר העיר הוא נגרר, וקונה שביתה בעיר).

[1339] ים של שלמה שם (וכל שכן

לתוך העיר [עצמה]). מ"א שם (וכל שכן כשירדו לתוך העיר עצמה).

[1340] מ"א שם (דלא קנו

שביתה באוקיינוס או בעבים דמינד נייד). מגמרא מו, רע"א (מיא באוקיינוס נמי

מינד ניידי), אף למ"ד חפצי הפקר קונין שביתה. וכל שכן לדידן (אף בנהר של

יחיד).

[1341] ביצה לט, א (מילא ונתן לחבירו,

רב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו, רב ששת אמר כרגלי הממלא). רא"ש שם פ"ה

סי"ב (בסדר תנאים ואמוראים פסק כרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי). טור

ושו"ע סט"ז (מילא מים מבור של הפקר לצורך חבירו, הרי הם כרגלי הממלא).

[1342] טור ושו"ע חו"מ

סי' רסט ס"א (המגביה מציאה לחבירו, אעפ"י שלא אמר לו כלום, זכה בה).

[1343] ר"ת בתוס' שם לט, ב

ד"ה הכא (דמאיזה טעם אמרינן המגביה מציאה לחברו קנה חברו, דמגו דזכי לנפשיה

זכי נמי לחבריה, והואיל ואתי מכחו, דין הוא שיהא כרגלי הממלא). רא"ש שם

פ"ה סי"ב (וכדפירש ר"ת, דהא דאמרינן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו

ואף על פי שחב לאחרים, היינו טעמא משום מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה,

וכיון דזכיית חבירו אינה באה אלא על ידי מיגו דאי בעי זכי לנפשיה, הלכך הוי כרגלי

הממלא). מ"א ס"ק יד (דמאי דקי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו,

היינו מטעם מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, וכיון דלא זכה אלא מכחו הוי כרגליו

(תוספת והרא"ש)).

[1344] משנה ביצה לט, ב (מי שהיו

פירותיו בעיר אחרת, וערבו בני אותה העיר להביא אצלו מפירותיו, לא יביאו לו),

ופרש"י (מפירותיו, הואיל והוא לא ערב לשם, דהכל כרגלי הבעלים). טור

ושו"ע סי"ז (מי שהיו לו פירות מופקדים בעיר אחרת רחוקה ממנו, ועירבו בני

אותה העיר לבא אצלו, לא יביאו לו מפירותיו, שפירותיו כמוהו).

[1345] רב שם מ, א (כגון שיחד לו

קרן זוית). טור ושו"ע שם (במה דברים אמורים, כשייחד להם קרן זוית).

[1346] מ"א ס"ק טו (בטור

וברא"ש משמע הטעם דכשייחד לו קרן זויות לא קיבל שמירתן, רק שאמר לו הא ביתא

קמך, לכן הם כמוהו. וכ"מ בגמרא דקאמר הכא הוא קבל נטירתא). משמעות רא"ש

שם פ"ה סי"ג (ודוקא כשקיבל עליו שמירה, אבל ייחד לו קרן זוית הוי כרגלי

המפקיד), וטור (אם קיבל עליו שמירתם הם כרגלי הנפקד, ואם ייחד להם קרן זוית הם

כרגלי המפקיד).

וראה לקמן סי' תמ סי"א (אם בשעה

שהפקיד אצלו ייחד לו זוית מיוחדת, שיהיה חמצו מונח שם עד שיבא הנכרי ליטלו משם ...

כיון שאין החמץ מסור ביד הישראל לטלטלו ולפנותו מזוית זו למקום אחר, שהרי כבר מסר

אותה זוית להנכרי, אין צריך לבערו).

[1347] שו"ע ורמ"א שם

ס"ב (אם אמר לו הנח לפניך, או הנח, סתם, או שאמר לו הרי הבית לפניך, אפילו

שומר חנם לא הוי).

[1348] רמב"ם שם פ"ה

הי"ג. שו"ע סי"ז (אבל אם לא ייחד להם, הרי הם כרגלי זה שהם מופקדים

אצלו).

וראה מראי מקומות וציונים.

[1349] ולכן יכול להביאם אליו,

אם עירב לבוא אצלו. ונתבאר לעיל סי' רסג קו"א ס"ק ח ד"ה ולדינא (בסוף

פ"ה דביצה גבי פירותיו שבעיר אחרת שהם כרגלי מי שהופקדו אצלו, ומותר להביאן

לו שיאכלם ביום טוב, משמע שמותר לו לומר להביאם לו). וכדלעיל שם סכ"ה (דכיון

שלחבירו מותר הוא, אין באמירתו אליו איסור כלל).

[1350] משנה ביצה מ, א (מי שזמן

אצלו אורחים (מעיר אחרת ויבואו אצלו על ידי עירוב, רש"י), לא יוליכו (לאחר

סעודה, רש"י) בידם מנות (לביתם לסעודת לילה, רש"י), אלא אם כן זכה להם

מנותיהם מערב יום טוב (על ידי אחר, רש"י)). טור ושו"ע סי"ח (מי

שזימן אצלו אורחים ביום טוב, לא יוליכו בידם מנות למקום שאין בעל הסעודה יכול לילך

בו, אלא אם כן זיכה להם מערב יום טוב על ידי אחר במנות אלו).