תקיא הבערה ולהחם מים מותר ביום טוב

תקיא הבערה ולהחם מים מותר ביום טוב

ובו ז' סעיפים

הבערה

לחמם מים ולהתחמם

א כבר ²⁵¹⁵

נתבאר בסימן תצ"ה ²⁵¹⁶

דמתוך שהותרה הבערה לצורך אכילה הותרה אפילו שלא לצורך אכילה, ובלבד שיהא בה צורך

יום טוב. לפיכך מותר לעשות מדורה להתחמם כנגדה ביום טוב, וכן מותר להחם מעט מים

לרחוץ בהם ²⁵¹⁷

פניו ידיו ורגליו ²⁵¹⁸

ביום טוב. אבל אסור להחם מים רבים כדי לרחוץ בהם כל גופו ²⁵¹⁹ .

וזה האיסור יש אומרים ²⁵²⁰

שאינו אלא מדבריהם, לפי שמן התורה מתוך שהותרו הבערה ובישול לצורך אכילה ושתיה

הותרו לצורך רחיצת יום טוב. לפיכך אף מדבריהם מותר לרחוץ כל גופו במים שהוחמו מערב

יום טוב ²⁵²¹ ,

ואין חוששין אם נתיר לו לרחוץ בחמין ביום טוב שמא יחם מים ביום טוב, כיון שאין

איסור להחם מים ביום טוב אלא מדברי סופרים ²⁵²²

אין גוזרין גזרה לגזרה ²⁵²³ .

במה דברים אמורים כשרוחץ חוץ למרחץ, אבל

בתוך המרחץ אסור לרחוץ בחמין ²⁵²⁴ ,

אפילו פניו ידיו ורגליו בלבד ²⁵²⁵ ,

וכ"ז ²⁵²⁶

בחמין שהוחמו מערב יום טוב. אבל כל גופו בבת אחת אסור אפילו להשתטף בחמין שהוחמו

מערב יום טוב ²⁵²⁷ .

וכן אסור לרחוץ כל גופו אפילו חוץ למרחץ

בחמין שהוחמו ביום טוב, אפילו הוחמו לצורך שתיה ²⁵²⁸ ,

ואפילו אינו רוחץ כל גופו בבת אחת אלא רוחצו אבר אבר אסור ²⁵²⁹ .

אבל תינוק שדרך לרחצו בכל יום, מותר

לרחוץ כל גופו בבת אחת אפילו בחמין שהוחמו ביום טוב לצורך שתיה, דכיון שהוא צרכו

של תינוק לא גזרו עליו ²⁵³⁰ .

אבל אסור להחם ביום טוב בשביל רחיצתו בלבד, כמו שאסור להחם בשביל רחיצת כל גופו של

הגדול. אלא אם כן הוא מחמם לצורך שתיה או לצורך הדחת כלי אוכל נפש, דאז מותר לו

להוסיף מים בקדרה בשביל רחיצת הקטן ²⁵³¹ .

והוא שיוסיף קודם שיתן הקדרה אצל האש ²⁵³² ,

כמו שנתבאר בסימן תק"ג ²⁵³³ עיין שם כל פרטי דין

זה.

ועכשיו בזמן הזה שאף בחול פעמים שאין

רוחצים את התינוק שנים או שלושה ימים, אף ביום טוב אסור לרחוץ כל גופו בחמין

שהוחמו ביום טוב ²⁵³⁴ ,

אפילו רוחצו אבר אבר ²⁵³⁵ .

אבל יש חולקין על כל זה ²⁵³⁶ ואומרים דמן התורה

אסור להחם מים רבים בשביל רחיצת כל הגוף (אלא אם כן הוא מחמם כל המים ביחד בכלי

אחד עם המים שרוחץ בהם פניו ידיו ורגליו ²⁵³⁷ ,

ועל דרך שנתבאר בסי תק"ג ²⁵³⁸ ),

לפי שרחיצת כל הגוף אינה צורך כל נפש אלא למעונגים ומפונקים בלבד, ולא התירה התורה

אפילו המלאכה שלצורך אכילה, אלא אם כן יש בה צורך כל נפש, אבל אם אין בה צורך אלא

למעונגים, אסור לעשותה ביום טוב כמו שיתבאר ²⁵³⁹ .

וכיון שיש בזה איסור של תורה, יש לאסור לרחוץ כל גופו ביום טוב, אפילו חוץ למרחץ,

ואפילו בחמין שהוחמו מערב יום טוב ²⁵⁴⁰ ,

גזרה שמא יחם מים ביום טוב בשביל רחיצת כל גופו ויעשה איסור מן התורה ²⁵⁴¹ .

ולפי דבריהם אף תינוק שדרך לרחצו בכל

יום אסור לרחצו אפילו בחמין שהוחמו מערב יום טוב כמו בשבת ²⁵⁴²

וכמו שנתבאר בסי' של"א ²⁵⁴³

גזרה שמא יחם ביום טוב בשבילו.

במה דברים אמורים, לרחוץ כל גופו בבת

אחת, אבל לרחוץ כל גופו אבר אבר בחמים שהוחמו מערב יום טוב, מותר אפילו לגדול ²⁵⁴⁴ ,

שכל אבר ואבר שהוא רוחץ הוא רוחץ בהיתר ²⁵⁴⁵ ,

דאין לגזור שמא יחם מים ביום טוב, שהרי מותר להחם מים ביום טוב בשביל רחיצת אבר

אחד, ואין איסור אלא להחם בשביל רחיצת כל הגוף שאין צריך אלא למעונגים (אבל כל

גופו בבת אחת אסור אפילו להשתטף בחמין ²⁵⁴⁶ ,

אפילו הוחמו מערב יום טוב).

ואף על פי שהעיקר כסברא הראשונה ²⁵⁴⁷

בכל זה, מכל מקום כבר נהגו במדינות אלו להחמיר כסברא האחרונה ²⁵⁴⁸ ,

ואין לשנות המנהג:

ב יש מי שאומר ²⁵⁴⁹

שאין היתר לעשות מדורה להתחמם כנגדה ביום טוב, אלא בשעה שהקור גדול כל כך עד שרוב

בני אדם צריכים להתחמם כנגד המדורה, אבל אם אין הקור גדול כל כך, בענין שאין צריך

למדורה, רק מי שהוא אסטניס (פירוש איש מצונן ²⁵⁵⁰ )

או מעונג, אין לעשות מדורה, ולא להחם תנורי בתי החורף, רק על ידי נכרי ²⁵⁵¹ ,

כיון שמלאכה זו אינה צריכה לכל נפש. אבל אין המנהג כדבריו ²⁵⁵² .

ואף לדבריו אם הקור גדול כל כך עד שהמאכלים השמנים שהוא רוצה לאכול יהיו נקרשים

מחמת הקור, אע"פ שאין הקור גדול כל כך שיהיו רוב בני אדם צריכים להתחמם, מותר

לו להחם בית החורף בשביל המאכלים, שהרי הוא צורך אוכל נפש ²⁵⁵³ :

כיבוי

בבשר על גבי גחלים ובעישון פירות

ג מותר להניח בשר על גבי גחלים לצלותו,

אע"פ שהשמנונית הנוטף מהבשר מכבה את הגחלים ²⁵⁵⁴ ,

וכיבוי זה אין בו צורך אוכל נפש ממש ²⁵⁵⁵

שהרי אפשר לצלותו בשפוד ²⁵⁵⁶ ,

מכל מקום כיון שיש בו קצת צורך אוכל נפש, שהרי הוא חפץ ומתאוה לאכול בענין זה,

התירו לו חכמים, כיון שאין כאן כיבוי גמור שהרי סופו מבעיר ²⁵⁵⁷ :

ד וכן מותר לעשן פירות, דהיינו שמפזר מיני

בשמים על גבי גחלים תחת הפירות כדי שיקלטו טעם הבושם ויהיו יותר טובים לאכילה ²⁵⁵⁸ . ואע"פ שהגחלים

נכבים קצת בתחלת הנחת הבשמים עליהם, וכיבוי זה אין בו צורך אוכל נפש ממש, שהרי

הפירות ראויין לאכילה בלא עישון, מכל מקום כיון שהוא חפץ לאכול כך התירו לו חכמים,

כיון שאין כאן כיבוי גמור שהרי סופו מבעיר ²⁵⁵⁹ :

ה במה דברים אמורים כשמפזר את הבשמים על

גבי גחלים שהובערו כבר לצורך אוכל נפש, או לצורך שאר דברים שמותר להבעיר בשבילם

ביום טוב. אבל אסור להבעיר עצים כדי לפזר מיני בשמים תחת הפירות על גבי גחלתן ²⁵⁶⁰ ,

לפי שהנאה זו של טעם הבשמים אינה צריכה לכל נפש אלא להמעונגים ומפונקים בלבד ²⁵⁶¹ ,

ולא התירה התורה לעשות שום מלאכה ממלאכות אוכל נפש אלא לדבר שהוא צריך לכל נפש

שנאמר ²⁵⁶²

אך אשר יאכל לכל נפש וגו':

ו ואפילו על גבי גחלים שהובערו כבר אין

לפזר מיני בשמים כדי לגמר את הבית או את הכלים ²⁵⁶³ ,

דכיון שאין כאן צורך אכילה כלל, לא התירו אפילו הבערה מועטת שהבשמים מתבערים על

הגחלים ²⁵⁶⁴ .

ואע"פ שההבערה הותרה אפילו שלא לצורך אכילה, מכל מקום לא הותרה אלא אם כן יש

בה צורך יום טוב וצורך זה הוא שוה לכל נפש, כמו שנתבאר ²⁵⁶⁵ :

הולדת

ריח בפירות בבגדים ובגוף

ז ואפילו

לעשן פירות (א) אין היתר אלא כשמתכוין כדי שיקלטו הפירות טעם הבושם ויהיו יותר

טובים לאכילה ²⁵⁶⁶ .

אבל אסור לעשן פירות כדי שיקלטו ריח הבושם ובאכילתו אותם יהנה מריחם הטוב, לפי

שאסור להוליד ריח ביום טוב בדבר שלא היה בו ריח, שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה

מלאכה חדשה ²⁵⁶⁷ .

ואע"פ שכל המלאכות הותרו לצורך

אכילה ²⁵⁶⁸ ,

מכל מקום הולדת ריח זה אין בו צורך אוכל נפש כל כך ואינו שוה לכל ²⁵⁶⁹ .

ולא התירו לעשן אלא כשאינו מתכוין שיקלטו הפירות ריח הבושם אלא טעם הבושם ויהיו

יותר טובים לאכילה ²⁵⁷⁰ .

ואע"פ שממילא נולד בהן ריח חדש, מכל מקום כיון (שהעיקר) שהוא אינו מתכוין

להוליד לא גזרו עליו, ולפיכך (ב) מותר להניח מיני בשמים על הבגד אם אינו מתכוין

להוליד ריח בבגד, אבל אם הוא מתכוין לכך אסור ²⁵⁷¹ .

ואם כבר היה מונח מין בושם זה על בגד זה

בענין שכבר נכנס ריח הבושם בבגד, מותר להניח עליו ביום טוב עוד ממין בושם זה כדי

להוסיף ריח בושם זה בבגד. אבל אסור להניח עליו מין בושם אחר, שהרי הוא מוליד ריח

חדש בבגד ביום טוב ²⁵⁷² .

ושלא כדין עושין במקצת מקומות שנותנין

שמן שמריח (שקורין שפיגנאר"ד) לתוך המים שהכהנים נוטלין מהם לידים לעלות

לדוכן, שהרי הם מתכוונים להוליד ריח חדש על ידי הכהנים. ואע"פ ששופכין השמן

לתוך המים מערב יום טוב, מכל מקום ביום טוב כשהכהנים נוטלין ידיהן הן מולידין ריח

חדש בידיהם, והן נהנים מריח זה והוא נוח להם ומתכוונים לכך, על כן יש למנוע מלעשות

כן ²⁵⁷³ :

קונטרס

אחרון

(א) אין היתר אלא כו' .

הנה ²⁵⁷⁴

בשיטה מקובצת ²⁵⁷⁵

פירש דרב יהודה ורבה פליגי אם שייך באוכלין איסור הולדת ריח. ואנן קיי"ל כרבה ²⁵⁷⁶ ,

דרבא נמי סבירא ליה כוותיה, אלא דשרי מידי דהוה אבישרא אגומרי ²⁵⁷⁷ ,

וכן משמע בכל הפוסקים ²⁵⁷⁸ .

אבל מפירוש רש"י ²⁵⁷⁹ דפירש שמוליד ריח

בחרס, משמע לכאורה שמה שמוליד ריח בפירות לכולי עלמא שרי, דבאוכלין לא שייך איסור

הולדת ריח, וכסברת שו"ת חכם צבי סי' צ"ב ²⁵⁸⁰ .

אבל אין כן דעת האחרונים ז"ל ²⁵⁸¹ ,

שהרי אסרו ליתן שמן שמריח לתוך המים, והחכם צבי השיג עליהם וז"ל כי היכי דשרי

ליתן תבלין לתוך התמחוי ואין חוששין שמוליד ריח באוכלין ומשקין, הכי נמי שרי ליתן

שמן שמריח לתוך המים לרחוץ בהם, ואין לחלק בין אכילה ושתיה לרחיצה כו' עכת"ד.

ובודאי יש לנו לקיים דברי רבותינו

האחרונים ז"ל לפסק הלכה, ולומר שהעיקר לדינא הוא כפירוש שיטה מקובצת הנזכר.

דלפירוש רש"י קשה, מאי טעמא דרבה דאסר, והלא אינו מתכוין כלל שיכנס הריח בחרס ²⁵⁸² .

ואף שהוא פסיק רישא, הרי דעת האחרונים להתיר פסיק רישא בריח, שהרי הט"ז הסכים

למהרש"ל ²⁵⁸³ .

ואף המ"א, שבסי' תרנ"ח הסכים לרמ"א ²⁵⁸⁴ ,

מכל מקום בכאן דעתו כמהרש"ל, שהרי העתיק ²⁵⁸⁵

דברי הרמב"ן ²⁵⁸⁶ ור"ן ²⁵⁸⁷ שאין כוונתו להוליד

ריח אלא להכשיר אוכלין עיי"ש, משמע דכשאינו מתכוין מותר אף שהוא פסיק רישא.

ובאמת שעל כרחך צריך לומר כן לשיטת

הרי"ף ²⁵⁸⁸

ורמב"ן ²⁵⁸⁹

ורא"ש ²⁵⁹⁰

ור"ן ²⁵⁹¹

דגרסי בפרק רבי אליעזר דמילה ²⁵⁹²

התם ליכא כיבוי כו', משמע דעיקר היתר בבישרא אגומרי משום דליכא כיבוי, מוכח מזה

דלאו אוכל נפש הוא ²⁵⁹³ ,

כמו שכתבו הרמב"ן ור"ן ומג"א בסי' תק"י סק"ו ²⁵⁹⁴ ,

ואם כן אמאי שרי לאולודי ריחא ²⁵⁹⁵ .

על כרחך צריך לומר משום דאינו מתכוין, כמו שכתבו הרמב"ן ור"ן ²⁵⁹⁶ .

וכיון שהרי"ף והרא"ש ורמב"ן ור"ן מסכימים לדעת מהרש"ל

וט"ז, ואף המג"א עצמו העתיק כאן בסק"י דברי הרמב"ן ור"ן,

ובסי' תרנ"[ח] נמשך אחר פירוש רש"י ²⁵⁹⁷

דלמסקנא דשרי משום דסבירא ליה דהוא אוכל נפש, ודבריו שבכאן עיקר שנאמרו במקומן ²⁵⁹⁸ ,

והכי נקטינן.

ואף מלשון הרמב"ן ור"ן משמע

דרבה דאסר היינו משום דמוליד ריח בפירות, שהרי כתבו שאין כוונתו להוליד ריח אלא

להכשיר אוכלין, ומדלא כתבו סתם שאין כוונתו להוליד ריח בגחלים (כדכתב הר"ן אחר

כך) אלא לעשן פירות, ומדנקטו להכשיר אוכלין, משמע דעיקר ההיתר הוא משום דכוונתו

להכשירן ולמתקן שיהיו יותר טובים לאכילה ולא להוליד בהן ריח. וכן משמע בהדיא מלשון

השו"ע ²⁵⁹⁹ ,

דלא שרי אלא כשמתכוין להשביחם לאכילה, דאם לא כן הוי ליה למימר רבותא טפי, דאפילו

הן טובים מאד לאכילה אלא שמעשנן כדי שיקלטו ריח הבושם אפילו הכי שרי, אלא ודאי

דבכהאי גוונא אסור, שהרי אף בכהאי גוונא ²⁶⁰⁰

הוצרך לפלפל בבית יוסף ²⁶⁰¹

עיי"ש.

ואפשר להכריח דגם דעת רש"י כדעת

האחרונים דבאוכלין שייך אולודי ריחא, אלא שאין להאריך בזה, דבלאו הכי אין דבריהם

צריכים חיזוק.

ומה שהשיג על זה החכם צבי ²⁶⁰² ,

כבר נתברר דלא קשה מידי, דודאי מותר ליתן מיני בשמים באוכלין כדי שיקלטו טעם הבושם

כמו שפירש רש"י ז"ל ²⁶⁰³ .

ואף שממילא הוא מריח ריחם הטוב ונהנה מזה, מכל מקום כיון שבשעת נתינת הבשמים אינו

מתכוין אלא להנות מטעמן ולא מריחן, שרי, כדמשמע מפירוש רש"י שפירש שיקלטו טעם

הבושם עיי"ש, משמע אבל לא ריח הבושם. וכן כתבו בהדיא הרמב"ן ור"ן,

והעתיק המג"א בס"ק י' דבריהם, והיא גם כן שיטת הרי"ף והרא"ש,

וכן דעת השו"ע כמ"ש לעיל, וכן עיקר:

(ב) ולפיכך מותר כו' .

כבר נתבאר במ"ש לעיל ²⁶⁰⁴

עיין שם:

[2515] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

הבערה לחמם מים ולהתחמם (ס"א-ב).

(ב)

כיבוי בבשר על גבי גחלים ובעישון פירות (ס"ג-ו).

(ג)

הולדת ריח בפירות בבגדים ובגוף (ס"ז).

[2516]

סעיף ג (וקבלו חכמים שכל מלאכות אוכל נפש, מתוך שהתירה התורה לעשותן לצורך אכילת

יום טוב, הותרו לגמרי אפילו שלא לצורך אכילת יום טוב, ובלבד שיהא בהן קצת צורך יום

טוב, אף על פי שאינו צורך אכילה, אלא צורך הנאת הגוף).

[2517]

משנה כא, ב (בית שמאי אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אלא אם כן ראויין לשתיה, ובית

הלל מתירין. עושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה). רשב"א שם (ומהא שמעינן דבית שמאי

ובית הלל במתוך שהותרה הבערה לצורך פליגי). ר"ן יא, א (ובית הלל מתירין, דאית

ליה מתוך ... דכיון דמתהני בה שרי משום מתוך).

והיינו שכשם שחולקים בית שמאי ובית הלל

לענין צורך מצוה, כדתנן יב, א (בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את

הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים, ובית הלל מתירין), ובגמרא שם (מתוך שהותרה

הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך), כן חולקים גם לענין צורך הנאת הגוף. ובשניהם

קיי"ל כבית הלל.

טור ושו"ע ס"א-ב (מותר לעשות

מדורה להתחמם כנגדה. מותר להחם ביום טוב מים לרחוץ ידיו). ט"ז סק"א (כתב

הר"ן טעמא משום דמתוך שהותרה הבערה לצורך כו'). מ"א סק"א (דמתוך

שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך).

[2518]

משנה שם (רגליו). תוס' שם ד"ה לא (ידיו ורגליו). רמב"ם פ"א

הט"ז (פניו ידיו ורגליו). טור (רגליו) ושו"ע שם (ידיו).

[2519]

רי"ף יא, א (ודוקא חמין לרגליו הוא דשרו בית הלל, אבל כל גופו לא, כדתנן אמרו

להם חכמים אם ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב. אסורין ברחיצה ומותרין בשתייה). והיינו

כדתנן שבת לח, ב (מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון (מבעוד יום, רש"י) של

צונן (כדי לחממן דהמים נמשכין ובאין כל השבת, רש"י) לתוך אמה של חמין (של חמי

טבריא, רש"י) אמרו להם חכמים ... אם ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין

ברחיצה ומותרין בשתיה). הרי שאסור להחם חמים ביום טוב לרחוץ בהם כל גופו, ואסור

לרחוץ כל גופו במים שהוחמו ביום טוב – אף אם הוחמו ביום טוב מעצמם בהיתר.

תוס' שם (דוקא לרגליו, אבל לכל גופו

מודה דאסור). רמב"ם שם (מחמין חמין ביום טוב ורוחץ בהן פניו ידיו ורגליו. אבל

כל גופו אסור). טור ושו"ע שם (מותר להחם ביום טוב מים לרחוץ ידיו, אבל לא כל

גופו).

[2520]

רמב"ם שם (כל גופו אסור משום גזירת מרחץ). ר"ן שם ד"ה מתני' לא יחם

(דמדרבנן בעלמא היא), ובשבת יח, ב (ונראה לי דסבירא להו דלהחם חמין ביום טוב

לרחיצת כל הגוף, מדאורייתא שרי), בדעת הרי"ף.

וגזירת מרחץ היינו, שבשעה שאסרו לרחוץ

בשבת במים שהוחמו בשבת, כדלעיל סי' שכו ס"א (אסרו חכמים לרחוץ כל גופו או

רובו בחמין ... מפני הבלנים שהיו מחמין בשבת ואמרו מערב שבת החמנו), באותה שעה

אסרו גם על היום טוב, אף שביום טוב עצמו מותר מעיקר הדין להחם לצורך רחיצה.

*

וכיון שאיסורה משום גזירת מרחץ, כמו בשבת,

לכן אסרו (לקמן בסמוך):

(א) בתוך המרחץ – אף בחמין שהוחמו מערב יום

טוב.

(ב) בתוך המרחץ – אפילו פניו ידיו ורגליו

בלבד.

(ג) בתוך המרחץ – אפילו רק להשתטף כל גופו.

(ד) מחוץ למרחץ – אפילו הוחמו בהיתר לצורך

שתיה.

ונראה שבכל אלו מודה גם הדעה השנית, שהרי

למדים הלכות אלו מהברייתא והגמרא. וכל המחלוקת שבינם היא רק לענין אם אסרו גם

לרחוץ כל גופו מחוץ למרחץ, במים שהוחמו מערב יום.

ויש

לעיין אם מקלחת שבתוך הבית נחשבת "בתוך המרחץ".

ולענין

בזמנינו, ראה לקמן (הערה 22 ).

[2521]

רי"ף ביצה שם (חזינן לגאון דקא כתב הכי, דההיא דאמרינן לא ירחץ אדם כל גופו

בשבת בחמין שהוחמו מערב שבת, דוקא בשבת, אבל ביום טוב שרי לרחוץ כל גופו בחמין

שהוחמו מערב יום טוב). רמב"ם שם (וחמין שהוחמו מערב יום טוב רוחץ בהן כל גופו

ביום טוב, שלא גזרו על דבר זה אלא בשבת בלבד). שו"ע שם (אבל במים שהוחמו מערב

יום טוב, מותר לרחוץ כל גופו אפילו כאחד).

ומה שבשבת נאסר אף בחמין שהוחמו מערב

שבת, הובא לעיל סי' שכו ס"א (אסרו חכמים לרחוץ כל גופו או רובו בחמין ...

אפילו הוחמו מערב שבת).

[2522]

ר"ן שבת שם (ונראה לי דסבירא להו דלהחם חמין ביום טוב לרחיצת כל הגוף מדאורייתא

שרי, דאי מדאורייתא אסיר, כי היכא דגזרינן ערב שבת אטו שבת, לגזור נמי ערב יום טוב

אטו יום טוב).

אבל אם הוחמו מים ביום טוב מעצמם (כמובא

לעיל מהמשנה) או לצורך שתיה (כדלקמן בסמוך), בזה גזרו לדברי הכל.

[2523] כדלעיל סי' רנב סי"ח

(שאין גוזרין גזרה לגזרה), ושם נסמן (הערה קנה).

[2524]

ברייתא שבת מ, א (מרחץ שפקקו נקביו ... מערב יום טוב, למחר נכנס ומזיע, ויוצא

ומשתטף בבית החיצון), ר"ן שבת שם (ומיהו דוקא חוץ למרחץ, אבל במרחץ אסור, דהא

תניא בברייתא בגמרא בסמוך פקקו נקביו מערב יום טוב למחר נכנס ומזיע ויוצא ומשתטף

בבית החיצון. והא מדקתני פקקו נקביו, בחמין שהוחמו מערב יום טוב מיירי, ואפילו הכי

משתטף אין רוחץ לא. ומשתטף נמי, בבית החיצון אין בבית הפנימי לא, הילכך בתוך המרחץ

אפילו בחמין שהוחמו בערב יום טוב אסור, חוץ למרחץ שרי), וביצה שם (ומיהו דוקא חוץ

למרחץ, אבל במרחץ אסור, מדקתני בברייתא בפרק כירה מרחץ שפקקו נקביו מערב יום טוב

למחר נכנס ומזיע ויוצא ומשתטף בבית החיצון, ובודאי מדקתני פקקו נקביו, בחמין

שהוחמו מערב יום טוב מיירי, ואפילו הכי משתטף אין רוחץ לא. ומשתטף נמי, בבית

החיצון אין בבית הפנימי לא, הלכך בתוך המרחץ אפילו בחמין שהוחמו מערב יום טוב אסור,

אבל חוץ למרחץ שרי). שו"ע שם (מיהו דוקא חוץ למרחץ, אבל במרחץ אסור).

[2525]

כל בו סי' נח יח, ג. ארחות חיים הל' יום טוב אות יד (אבל במרחץ אסור אפילו פניו

ידיו ורגליו). הובא בב"י סוד"ה כתב. לבוש ס"ב (ובלבד שלא ירחץ גם

פניו ידיו ורגליו תוך המרחץ, גזירה שמא יבא לרחוץ כל גופו).

[2526]

בקונטרס השלחן הגיה: ואפילו (והיינו כמובא לעיל מהברייתא והר"ן, שבתוך המרחץ

אסור אפילו הוחמו מערב יום טוב).

[2527]

כמובא לעיל מהברייתא והר"ן, שאפילו להשתטף בחמין שהוחמו מערב יום טוב, לא

התירו אלא בבית החיצון.

[2528]

מ"א סי' שכו סק"ו (שמותר להחם מים לשתות, ואפילו הכי אסור לרחוץ בהן,

כמ"ש סימן תקי"א).

והיינו שלא זו בלבד שאסור להחם מים ביום טוב

לרחוץ בהם כל גופו, כאמור לעיל, אלא אף אם כבר הוחמו כדי לשתות, אסור לרחוץ בהם,

וכמו שאסרו אף כשהוחמו ביום טוב מעצמם, כדתנן שבת לח, ב (כחמין שהוחמו ביום טוב

ואסורין ברחיצה). רי"ף שם (אבל כל גופו לא, כדתנן אמרו להם חכמים אם ביום טוב

כחמין שהוחמו ביום טוב אסורין ברחיצה).

[2529]

ברייתא שבת מ, א (חמין שהוחמו מערב שבת, למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, אבל לא

כל גופו אבר אבר, ואין צריך לומר חמין שהוחמו ביום טוב). מ"מ פ"א

הט"ז (מפורש שם בכירה, דאפילו אינו רוחץ כל גופו בבת אחת אלא אבר אבר, אסור,

ומוסכם). שו"ע שם (אבל לא כל גופו, אפילו אינו רוחצו בבת אחת).

[2530]

יומא עח, ב (תינוקות מותרין בכולן (בכל הני דמתניתין אכילה ושתיה ורחיצה וסיכה,

רש"י) ... הנך דרביתייהו הוא לא גזרו בהו רבנן, דאמר אביי אמרה לי אם, רביתיה

דינוקא מיא חמימי (לרחיצה, רש"י)).

וכן הוא לקמן סי' תרטז ס"א (כל

הדברים האסורים ביום הכיפורים משום מצות עינוי בלבד, לא גזרו על הקטנים).

ואף שלענין רחיצה בחמין בשבת נתבאר לקמן

שם (אסור לעשותה לקטן בידים, כמו שאסור להאכילו בידים כל האיסורין של דבריהם). מכל

מקום התירו רחיצתו ביום טוב (כמו שהתירו רחיצתו בצונן ביום הכיפורים).

[2531]

מרדכי רמז תרפ (ורבינו יהודה כתב דמותר לרחוץ תינוק קטן, כדאיתא פ"ח דיומא

דתינוקות מותרין ברחיצה וסיכה ביום הכיפורים, דכל מידי דאית ביה רביתא לתינוק לא

גזרו בה רבנן. וצ"ע כי נראה לי דלא גזרו על תינוק לרחוץ, אבל אסור לגדול

לעשות הבערה לצורך שום רחיצה). כל בו סי' נח יח, ג. ארחות חיים הל' יום טוב סי' יד

(מחמין חמין ביום טוב ורוחץ בהם פניו ידיו ורגליו. ומותר להחם הרבה מן המים, דומיא

דממלאה אשה קדרה בשר. ועל זה הורו חכמים הראשונים במקום שיש תינוק שיש צורך לרחוץ

כל גופו, שנותנין מים הרבה להחם להדיח הקערות, ומן השירים רוחצין גוף התינוק).

רמ"א שם (אבל מותר לרחוץ תינוק במים שהוחמו על ידי ישראל ביום טוב, אבל אסור

לחמם לצרכו אפילו על ידי גוי, אבל כשצריך להם לבשל או להדיח, אז מותר להרבות

בשבילו). מ"א ס"ק ה (כיון דהיינו רביתיה לא גזרו (מרדכי)).

והיינו שיש כאן שני איסורים: (א) בישול

ביום טוב לצורך רחיצה. (ב) רחיצה בחמין שהוחמו ביום טוב.

והעצה לזה היא שיחממם יחד עם המים שרוחץ

בהם פניו ידיו ורגליו (שאין בו איסור בישול), וירחוץ בהם התינוק (שלא גזרו עליו

הרחיצה ביום טוב).

וראה קובץ כינוס תורה יז ע' לא.

[2532]

מ"א סק"ו (מותר להרבות, היינו דוקא בפעם אחת, אבל אסור להוסיף עליו,

כמ"ש סוס"י תק"ג).

[2533]

סעיף ד ( דבשעת עשיית המלאכה,

דהיינו בשעה שנותנה על האש, היא נעשית כולה כאחת, ואינו מוסיף מלאכה לצורך החול) .

[2534]

מ"א סק"ה (ונראה לי דהאידנא דאף בחול לפעמים אין רוחצין אותו ב' או ג'

ימים, אף ביום טוב אסור לרחצו).

וכמו לענין רחיצה ביום הכיפורים, שיתבאר

לקמן סי' תרטז ס"ג (ועכשיו שאין נוהגין לרחוץ ולסוך את הקטן בכל יום, ואין

מניעת הרחיצה והסיכה ביום הכיפורים נחשבת לו לעינוי כלל, אין לרחצו ולסוכו ביום

הכיפורים. וכן הוא המנהג).

[2535] כדלעיל בגדול.

[2536]

תוס' שבת לט, ב ד"ה וב"ה (ואומר ר"י בשם ריב"א, דרחיצה אינה

אלא לתענוג, ואסורה ... משום דאין שוה לכל נפש). רא"ש שם פ"ג סי' ז (והיה

ריב"א נותן טעם לדבר, לפי שהרחיצה אינה שוה לכל נפש, שאינה אלא להתענג, הלכך

אסורה). מ"א ס"ק ד (שאינו שוה לכל נפש אלא למעונגים).

ולכאורה הכוונה, שאף שכל אחד רוחץ עצמו כל

גופו, מכל מקום רוב האנשים אינם רוחצים כל גופם בכל יום, ולכן אסור בשבת.

אמנם לא מצינו איסור זה אלא בדברים שאין

צורך בהם כלל אלא למפונקים, כמו הבערת גחלים כדי לפזר עליהם בשמים (דלקמן

ס"ה-ו), ומיתוק החרדל (דלעיל סי' תקי ס"ח). ובודאי מותר בישול בשר, אף

אם אין רגילים לאכול בשר בכל יום, ונחשב הנאה השוה לכל נפש.

ואפשר הכוונה שרחיצת כל הגוף בבת אחת אינה

שווה לכל נפש, שאין רגילים לרחוץ אלא אבר אבר.

ויש לעיין אם יש חילוק לדעה זו, בין מי

שרגיל לרחוץ כל גופו בכל יום, או לאו, וכמו שאסרו לגבי תינוק דלקמן ( אף

תינוק שדרך לרחצו בכל יום אסור לרחצו אפילו בחמין שהוחמו מערב יום טוב כמו בשבת ... גזרה שמא יחם ביום טוב בשבילו).

ובכל

אופן אין מקום לחלק בזה לדעה הראשונה, שאיסורו משום גזירת מרחץ, כמו בשבת.

[2537]

שהרחיצה עצמה בודאי אינה אסורה מן התורה.

וראה ציץ הקדש סי' לו ס"ק ז. מראי

מקומות וציונים.

[2538]

כנסמן לעיל (הערה 19 ).

[2539]

סעיפים ה-ו.

[2540] תוס' שבת מ, סע"א (בתוספתא גרסינן

ונשתטפו בצונן, אלא שחמין שלו מחופים, ולא יסברו העולם שרחצו בחמין). רא"ש

שבת פ"ג ס"ז (דאע"ג דהוסק מערב יום טוב אסור לרחוץ), ובביצה

פ"ב סוס"י טו (דאסור לרחוץ כל גופו ביום טוב בחמין שהוחמו מערב יום טוב).

טור (ור"י אסר, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל). רמ"א סוף

ס"ב (ויש אוסרים בכל ענין).

[2541] ר"ן שבת שם (מסתברא לי

שלדברי רבותינו בעלי התוספות שאומרים דלהחם חמין ביום טוב לרחיצת כל הגוף

מדאורייתא אסור, בחמין שהוחמו מערב יום טוב נמי אסור לרחוץ בהן כל גופו, גזירה ערב

יום טוב אטו יום טוב), וביצה שם (וכבר כתבתי בפרק כירה מה שנראה לי, שלדברי

רבותינו בעלי התוספות שאומרים דלהחם חמין ביום טוב לרחיצה כל הגוף מדאורייתא אסור,

בחמין שהוחמו מערב יום טוב נמי אסור לרחוץ בהן כל גופו, גזירה ערב יום טוב אטו יום

טוב, כי היכי דגזרינן התם ערב שבת אטו שבת). לבוש ס"א (ואפילו

במים שהוחמו בערב יום טוב נוהגין לאסור לרחוץ כל גופו, משום גזירה שמא יחמם ביום

טוב וירחץ כל גופו, ואפילו לרחוץ בהם חוץ למרחץ נהגו לאסור). ט"ז סק"ד (ויש אוסרים בכל ענין, מכח גזירה

אטו חמין שהוחמו ביום טוב).

[2542]

מ"א סק"ז (נראה לי דלדידהו אסור לרחוץ תינוק, כיון דסבירא לן דיום טוב

ושבת שוין הן, ובשבת פשוט דאסור לרחוץ תינוק אלא לצורך מילה, כמ"ש סי'

של"א).

[2543]

סעיף יא (ודינו לרחוץ בשבת אם רצו, כדין רחיצת כל אדם, שאסור אפילו בחמין שהוחמו

מבעוד יום, אלא פניו ידיו ורגליו בלבד).

[2544]

ר"ן שבת יח, ב ד"ה תניא כוותיה (מדלא איירי בחמין שהוחמו מערב יום טוב,

שמע מינה דהוחמו מערב יום טוב רוחץ בהן כל גופו אבר אבר), וד"ה ולענין (ואם

הוחמו מערב יום טוב, כל גופו אבר אבר מותר).

אבל חמין שהוחמו ביום מעצמם, או לצורך

שתיה, כבר נתבאר לעיל ( ואפילו

אינו רוחץ כל גופו בבת אחת אלא רוחצו אבר אבר אסור), ושם נסמן (הערה 15 ).

[2545]

רשב"א שבת לט, ב סוד"ה הא דתנן (לא חלקנו באיברים, שנאמר רגליו בלבד

מותר אבל זרועו או שוקו אסור, וכיון שכן נמצא בשעה שהוא רוחץ אבר זה בהיתר הוא

רוחץ, וכשחוזר ורוחץ את השני גם הוא בהיתר הוא רוחץ).

וראה יגדיל תורה (נ.י.) מה ע' קח.

[2546] תוס' שם מ, סע" א

(ומיהו בתוספתא גרסינן ונשתטפו בצונן אלא שחמין שלו מחופים ולא יסברו העולם שרחצו

בחמין). רשב"א שם מ, א ד"ה למוצאי שבת (והא דקתני ומשתטף בבית החיצון

כתב מורי הרב ז"ל דבצונן קאמר אבל לא בחמין, ואף על פי שהוחמו מערב יום טוב,

והביא ראיה מן התוספתא (פ"ד ה"ב) דתניא התם בהדיא מרחץ שסתמו נקביו מערב

יום טוב נכנס ביום טוב ומזיע ויוצא ורוחץ בצונן, אמר רבי יהודה מעשה במרחץ של בני

ברק וכו' עד ויוצאין ורוחצין בצונן, אלא שהיו חמין שלה מחופין בנסרים, ומשום הכי

דקדקו שהיו חמים שלה מחופין בנסרים גזירה שלא יאמרו בחמין רחצו).

[2547] ר"ן ביצה שם (כיון

דמדרבנן בעלמא היא, על דברי הגאונים ז"ל ראוי לסמוך).

[2548]

רמ"א שם (ויש אוסרים בכל ענין, וכן נוהגין). א"ר ס"ק א (דקדק לכתוב

נוהגים. אבל מדינא נראה לי עיקר כפסק הב"י [ס"ב] דאפילו כל גופו בבת אחת

מותר, דהא המתירים הם גאונים ורי"ף [יא ע"א] ורמב"ם [פ"א מהל'

יום טוב הט"ז] וסמ"ג [לאוין עה כה ע"ד] וסמ"ק [סימן קצד עמ'

קכה] ומגיד [שם] ור"ן [שם ד"ה מתני' לא יחם]).

[2549]

שו"ת מהרי"ל סי' קסו (נראה בעיני איסור גמור שמחממים יהודים בית החורף

ביום טוב של פסח, אף כי לפעמים אין קור גדול כל כך, דמדמינא ליה למוגמר ולמרחץ

דהוי איסור דאורייתא, דאינן שוה לכל נפש אלא למעונגים). ב"י סוף הסימן בשם

תשובה אשכנזית. רמ"א ס"א (ויש אומרים דאסור להחם בית החורף ביום טוב,

דלפעמים אין הקור גדול ואינו אלא למפונקים, והוי כמרחץ ומוגמר דאסור). לבוש

ס"ב (יש אומרים שאסור להחם בית החורף ביום טוב על ידי ישראל, אם אין הקור

גדול). מ"א סק"ג (כלומר כשאין הקור גדול יש איסור בדבר).

ומה שהזכיר מהרי"ל "ביום טוב

של פסח", הוא כדלעיל סי' תקז בקונטרס אחרון סק"ד ד"ה כתב

המג"א (במדינתנו [רוסיא] שאין הקור גדול כל כך בימי פסח וסוכות).

[2550] פירוש המשניות להרמב"ם

ברכות פ"ב מ"ו (ופירוש אסטניס, שגופו מצונן, נגזר מן צנה).

[2551]

משמעות מהרי"ל שם (איסור גמור שמחממים יהודים בית החורף ביום טוב), שהאיסור

הוא דוקא שיהודים לא יחממו (אף שבתחלה, לענין שבת מיירי לענין חימום על ידי נכרי).

מ"א סק"ב (משמע מלשון מהרי"ל דדוקא יהודים אסור לחממו, אבל על ידי

עכו"ם שרי).

[2552]

רמ"א שם (ונהגו להקל).

[2553]

מ"א סק"ג (ונראה לי דאם הקור גדול כל כך שהמאכלים השמנים נקרשים, שרי

להסיק, דהוי צורך אוכל נפש).

וראה גם לקמן סי' תרלט סכ"ב (אם

העת קור שהמאכלים השמינים נקרשים בסוכה, אוכל כל סעודתו בבית).

[2554]

גמרא כג, א (מותר, מידי דהוה אבשרא אגומרי). שבת קלד, א (בישרא אגומרי (שצולין ביום טוב, ואע"ג

דמכבה)). שו"ע סי' תקז סוף ס"ד (ואף על פי שהוא מכבה ... והרי זה כמניח בשר

על הגחלים).

[2555] הכיבוי אינו אלא מכשירי אוכל

נפש, שמותר באופנים מסויימים, כדלקמן סי' תקיד ס"ב (כיבוי זה הוא כמכשירי

אוכל נפש, שמותר לעשותן ביום טוב), ונתבאר שם (הערה 5 ). משא"כ כאן שאינו צורך אוכל נפש

ממש, שהרי כו'.

[2556]

מלחמות יב, א (ואינו לצורך אוכל נפש ממש, שהרי אפשר לצלות בלא כבוי). ר"ן יב,

א ד"ה מידי דהוה אבשרא אגומרי (אף על פי שאינו לצורך אוכל נפש ממש, שהיה אפשר

לצלות סמוך לגחלים ולא על גבן). שיטה מקובצת כג, א בשם הריטב"א (דאפשר לו

בלאו הכין, כגון על גבי כלי חרס ... ואפילו איפשר בשפו[ד]). מ"א סי' תקז

סק"ט (ואף על פי שאפשר לצלות בשפוד או לבשל), וסי' תקי סק"ו (אף על גב

שאפשר לצלותו בשפוד).

[2557]

גמרא שם (אמר ליה אביי לרב יוסף מאי שנא מבישרא אגומרי (שצולין ביום טוב

ואע"ג דמכבה, רש"י). אמר ליה התם לא אפשר, הכא אפשר), לגירסת ולפירוש בעל

המאור ביצה יב, א (כלומר אי אפשר באכילת צלי אלא כך כי הוא המובחר שבצלי, אבל מתוק

החרדל אפשר בלעדיו, לפי שאין בו צורך אלא לאנשים מפונקים ומעונגים יותר מדאי ואינו

דבר שוה לכל נפש, ולא שריא מלאכה בכל כי האי מילתא).

גמרא שם לגירסת הרי"ף ביצה יב, א

והרא"ש פ"ב סי' כג (אמר ליה אביי לרב יוסף מאי שנא מבישרא אגומרי, אמר

ליה התם ליכא כבוי הכא איכא כבוי). כפירוש הרמב"ן במלחמות שם יב, ב (לפי שאין

כאן כבוי שסופו מבעיר), ור"ן שם יב, א (התם ליכא כבוי. דהא סופו מבעיר).

וכדאמרינן ביצה כב, סע"ב (תחלתו מכבה וסופו מבעיר).

וקיי"ל כשניהם, כדלעיל סי' תקי ( החרדל הוא מר ורגילין למתקו על ידי

שמכבין בתוכו גחלת או אבן ניסוקת, וביום טוב אסור לכבות בתוכו גחלת של עץ, לפי

שאין כיבוי זה צורך אוכל נפש ממש, שאפשר לאכול בשר בלא חרדל ואין צריך אלא

למעונגים, וכל דבר שאינו שוה לכל נפש אסור לעשותו ביום טוב).

והיינו שבבישרא אגומרי התירו הכיבוי (א)

כיון שיש בו צורך אוכל נפש קצת, (ב) הכיבוי סופו מבעיר; אבל בחרדל אסרו הכיבוי (א)

כיון שאינו שוה לכל נפש אלא למפונקים, (ב) הכיבוי אין סופו מבעיר.

הובא בקונטרס אחרון ס"ק א ד"ה

ובודאי ( לשיטת הרי"ף

ורמב"ן ורא"ש ור"ן, דגרסי בפרק רבי אליעזר דמילה, התם ליכא כיבוי

כו', משמע דעיקר היתר בבישרא אגומרי משום דליכא כיבוי, מוכח מזה דלאו אוכל נפש הוא,

כמו שכתבו הרמב"ן ור"ן ומג"א בסי' תק"י סק"ו ).

עוד יש פירוש רש"י בגמרא, ולא

קיי"ל כוותיה, כמבואר לעיל סי' קי בקונטרס אחרון ס"ק ד ( הלכה כרבים, וגם הרמב"ן ורא"ש

ור"ן אינון בתראי נגד רש"י).

[2558]

גמרא כב, ב (איבעיא להו מהו לעשן (פירות בעשן בשמים לקלוט טעם הבושם, רש"י), רב

ירמיה בר אבא אמר רב אסור (דתפנוק יתירא הוא ואין שוה לכל נפש אלא לאיסטניס,

רש"י) ושמואל אמר מותר ... תחלתו מכבה וסופו מבעיר ... רבא אמר על גבי גחלת

נמי מותר מידי דהוה אבשרא אגומרי ... אמר ליה רב אשי לעולם לעשן, מידי דהוה אבשרא

אגומרי). רי"ף יב, א (מהו לעשן את הפירות כדי להכשירן לאכילה ... ואסיקנא,

רבא אמר על גבי גחלת נמי מותר, מידי דהוה אבישרא אגומרי, וכן אמר רב אשי לעשן שרי

מידי דהוה אבשרא אגומרי, וכן הילכתא). טור ושו"ע ס"ד (אם עושה כדי ליתן

ריח טוב בפירות למתקן לאכילה, מותר אפילו אם מפזרן על גבי גחלת של עץ).

[2559]

מלחמות יב, א (דסבר רבא בר ירמיה דלאו אוכל נפש הוא, קא שרי ... מידי דהוה אבשרא

אגומרי). ר"ן שם ד"ה איבעיא (אף על פי שאין זו צורך אוכל נפש ממש, מותר

להניח לבונה על גבי אש הדולק לקדרה, לפי שאין כאן כבוי, שסופו מבעיר, וכיון שכבוי

אין כאן הבערה אין כאן). והיינו שגם כאן מותר מהטעם האמור לעיל בבישרא אגומרי ( כיון שיש בו קצת צורך אוכל נפש, שהרי

הוא חפץ ומתאוה לאכול בענין זה, התירו לו חכמים, כיון שאין כאן כיבוי גמור שהרי

סופו מבעיר) .

[2560]

מלחמות יב, א-ב (מותר להניח על גבי אש הדלוק לקדרה). ב"ח סוף הסימן (ומשום

הבערה נמי ליכא, דהניחו על גבי האש הדלוק לקדרה). מ"א סי' תקי סק"ו (והבערה

נמי ליכא, שמיירי שצלאוהו במדורה שעשה לצורך הבישול, ולכן שרי).

[2561]

רש"י כב, ב ד"ה אסור (דתפנוק יתירא הוא ואין שוה לכל נפש אלא לאיסטניס).

כתובות ז, א ד"ה עליך (מוגמר אינו אלא למפונקים).

[2562]

בא יב, טז. כתובות שם (עליך אמר קרא אך אשר יאכל לכל נפש, דבר השוה לכל נפש).

והיינו לומר, שלא זו בלבד שלא התירו

לצורך הנאת הגוף שאינה שווה בכל נפש (כדלעיל ס"א-ב), אלא אפילו באוכל נפש

ממש, לא התירו אלא כשהיא שווה בכל נפש.

[2563]

משנה וגמרא כב, ב (אף הוא אמר ... מניחין את המוגמר ביום טוב ... וחכמים אוסרין). גמרא

שם (מחלוקת להריח, אבל לגמר אסור). טור ושו"ע ס"ד (אין עושין מוגמר,

דהיינו לפזר מיני בשמים על הגחלים, בין להריח ובין לגמר הבית או הכלים).

[2564]

גמרא כב, סע"ב (מפני שמבעיר). והיינו שאם עושה כן כדי להוסיף טעם באכילתן,

מותר (א) כיון שיש בו צורך אוכל נפש קצת, (ב) הכיבוי סופו מבעיר. משא"כ אם

הוא רק כדי לגמר הבית, כיון שאין בו צורך אוכל נפש כלל, אסרו אף הכיבוי שסופו

מבעיר.

וראה מראי מקומות וציונים.

[2565]

סעיף ה. ולעיל סי' תצה ס"ג ( ובלבד

שיהא בהן קצת צורך יום טוב ... והוא שתהא הנאת הגוף זו שוה לכל נפש ).

[2566]

כדלעיל ס"ד ( כדי

שיקלטו טעם הבושם ויהיו יותר טובים לאכילה), ושם נסמן ( הערה 44 ).

[2567] גמרא כג, רע"א (משום דקא מוליד

ריחא), ופרש"י (ואסור מדרבנן, שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה).

והוא

אחד משלושה דברים שאסרו חכמים משום מוליד, שהוא דומה למלאכה, כדלעיל סי' תקב

ס"א (אין מוציאין האש ... אסור לעשות ביום טוב מפני שהוא מוליד דבר חדש ודומה

קצת למלאכה), וסי' שכ סט"ז (השלג והברד וכל כיוצא בהם אסור לרסק אותם בידים,

דהיינו לשברם לחתיכות דקות כדי שיזובו מימיהן, משום שדומה למלאכה, שבורא מים הללו),

ושם נסמן (הערה קח).

[2568]

כדלעיל סי' תצה ס"ב (מלאכת אוכל נפש, שהתורה התירה לעשות לצורך אכילת יום

טוב).

[2569]

כתובות ז, א (אמר קרא אך אשר יאכל לכל נפש, דבר השוה לכל נפש).

[2570]

מלחמות יב, ב (ומשום אולודי ריחא נמי, כיון דלא מכוין להריח אלא להכשר אוכלין מותר).

ר"ן יב, א ד"ה איבעיא (ומשום אולודי ריחא נמי המוזכר בגמרא לא מיתסרא,

כיון שאינו מכוין להריח אלא להכשיר אוכלין). מ"א סוף סק"י (ומשום אולודי

ריחא ליכא, שאין כוונתו להוליד ריח רק להכשיר אוכלין).

ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א.

[2571]

גמרא שם (רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו סחופי כסא אשיראי (לכפות כוס מבושם על

השיראים של מלבוש להכניס בהן ריח הבושם שבכוס, רש"י) ביומא טבא אסור, מאי

טעמא, משום דקמוליד ריחא (בשיראים, רש"י)). אור זרוע הל' יום טוב סי' שנ (רבה

ורב יוסף דאמרי תרויהו [סחופי] כסא אשיריים ביומא טבא אסור, פירוש לכפות כוס מבושם

על המ[לבוש] של שיריים להכנס בהם ריח הבושם שבכוס, אסור, דהא מוליד ריחא בשיריים).

הגהות אשרי פ"ב סי' כב (אסור לכסות כוס מבושם על מלבוש של שיראים כדי שיכנס

בו ריח הבושם משום דקא מוליד ריחא, מאו"ז). מ"מ פ"ד ה"ו (ושם מוכיח

בגמרא, שאפילו כלי שנתגמר לא יכפה אותו על הבגדים כדי שיקלטו הבגדים את הריח, שהרי

זה מוליד ריח בבגדים). רמ"א ס"ד (ואסור לסחוף כוס מבושם על הבגדים, משום

דמוליד בהן ריחא). יש"ש פ"ב סי' לד (לא אסר להניח הכוס, אלא כדי למגמרו,

כמו שכתב האור זרוע ... היכא דאינו מכווין למגמרו, נראה דשרי. ולא שייך הכא לומר

פסיק רישא, אלא במלאכה ממש, אבל הגימור גופא אינו מלאכה). ט"ז סק"ח

(ודבריו נכונים). ונתבאר בקונטרס אחרון סק"א ( ואף שהוא פסיק רישא, הרי דעת האחרונים

להתיר פסיק רישא בריח, שהרי הט"ז הסכים למהרש"ל ).

וראה לעיל סי' שכא ס"ז (שמוליד ריח

בבגד אע"פ שאינו מתכוין לכך כמ"ש בסי' תקיא). קובץ כינוס תורה יח ע' מד.

[2572]

גמרא כג, א (התם ריחא מיהא איתא, ואוסופי הוא דקא מוסיף ריחא). מ"א ס"ק

יא (ואין להביא ראיה מכאן דבגד שמריח כבר מותר ליתן עליו בשמים שיריח יותר ... דמכל

מקום מוסיף ריח חדש).

[2573]

ט"ז סוף הסימן (וראיתי בקצת קהילות השופכין שמן של ריח שקורין שפינגר"ד

לתוך המים ביום טוב לצורך נטילת ידי הכהנים לדוכן, ואיסורא קא עבדי, דמולידין ריח

במים. ואפילו שופכים בערב יום טוב, מכל מקום מולידין ריח ביום טוב על ידי הכהנים,

וזה ניחא להו ומכונים לכך, על כן יש למנוע מלעשות כן). וראה גם מ"א סוף הסימן

(ופשוט דאסור ליתן דבר המריח לתוך המים כדי שיריחו, דלא כמו שנוהגין קצת לעשות

ליטול ידי הכהנים).

[2574]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים

ס"ז נתבאר, שההיתר לעשן פירות הוא "כשמתכוין כדי שיקלטו הפירות טעם

הבושם ויהיו יותר טובים לאכילה, אבל אסור לעשן פירות כדי שיקלטו ריח הבושם

ובאכילתו אותם יהנה מריחם הטוב".

ואף שיש פוסקים להתיר גם בזה, מטעם

דבאוכלין לא שייך איסור הולדת ריח. מכל מקום מוכיח מדברי הפוסקים, שגם באוכלין לא

התירו אלא כשמתכוין שיקלטו הפירות טעם הבושם, ולא כשמתכוין להולדת הריח באוכלין.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[2575]

בגמרא כב, ב (איבעיא להו מהו לעשן (פירות בעשן בשמים לקלוט טעם הבושם, רש"י)

... א"ר יהודה ... על גבי חרס (שהסיקו, רש"י) מותר (דכבוי ליכא,

רש"י), ורבה אמר על גבי חרס נמי אסור, משום דקא מוליד ריחא). ובשיטה מקובצת

שם כג, א (ורב יהודה דשרי סבירא ליה דבאוכלין לא שייך אולודי ריחא).

[2576]

שגם באוכלין יש איסור הולדת ריח.

[2577]

בגמרא כג, א (רבא אמר על גבי גחלת נמי מותר, מידי דהוה אבשרא אגומרי). וכנפסק

בפנים ס"ג ( מותר

להניח בשר על גבי גחלים לצלותו) . ולכן מתיר רבא לעשן הפירות, כדי שיהיו

הפירות יותר טובים לאכילה (ולא כדי שיקלטו ריח הבושם).

ואם נאמר שהטעם שרבא מתיר לעשן הפירות,

דלא שייך באוכלין איסור הולדת ריח, אם כן האיך למד זאת מדין בשרא אגומרי.

[2578] שטעם ההיתר בזה הוא, כפי

שיוכיח לקמן מדברי הפוסקים (על כרחך צריך לומר משום דאינו מתכוין).

וכן

נפסק בפנים ס"ז (לעשן פירות אין היתר אלא כשמתכוין כדי שיקלטו הפירות טעם

הבושם ויהיו יותר טובים לאכילה. אבל אסור לעשן פירות כדי שיקלטו ריח הבושם

ובאכילתו אותם יהנה מריחם הטוב, לפי שאסור להוליד ריח ביום טוב בדבר שלא היה בו

ריח).

[2579]

שם ד"ה דקמוליד ריחא (שנכנס בחרס שלא היה בו ריח).

[2580] "אומר אני, דאף ליתן

בשמים לתוך המים בשבת ולרחוץ בהם מותר, כי היכי דמותר ליתן תבלין לתוך הקדרה או

לתוך התמחוי בשבת ואינו חושש שמוליד ריח באוכלין ומשקין שבתוכם, שמע מינה דלא גזרו

משום מוליד ריחא אלא בדבר שאינו אוכל ולא משקה, כמו חרס ופחמין ושיראי, אבל

באוכלין ומשקין לית בהו משום מוליד ריחא"

[2581]

הט"ז ומ"א בסוף הסימן, שאסרו ליתן שמן בשמים לתוך המים .

כנפסק בפנים בסוף הסימן.

[2582] משא"כ לפירוש השיטה

מקובצת אוסר רבא כיון שעכ"פ מתכוין שיכנס טעם הבושם לפירות.

[2583]

ביש"ש פ"ב סי' לד (לא אסר להניח הכוס, אלא כדי למגמרו ... היכא דאינו

מכווין למגמרו, נראה דשרי. ולא שייך הכא לומר פסיק רישא, אלא במלאכה ממש, אבל

הגימור גופא אינו מלאכה). ט"ז סק"ח (ודבריו נכונים).

אבל בט"ז סי' שכא סק"ז (ונראה

לי דאין לשום הפלפלין תוך בגד ולכתוש בסכין עליו, דהוא מוליד ריחא, דומיא

למ"ש בסי' תקי"א דאסור לסחוף כוס מבושם על הבגדים. ואף על גב דלא מיכוון

לזה, כמ"ש שם בס"ד). וכן הוא לעיל שם ס"ז (ואין לשום הפלפלין תוך

בגד ויכתוש בסכין עליו, מפני שמוליד ריח בבגד, אף על פי שאינו מתכוין לכך,

כמ"ש בסי' תקי"א).

ובמראי מקומות שם (הערה צב) "עיין סי' תקיא, וצ"ע".

וראה

קובץ כינוס תורה חי"ח ע' מז.

[2584]

על האמור ברמ"א שם ס"ב (האתרוג מותר בטלטול, דראוי להריח בו. ואסור

ליתנו על הבגד ... דמוליד ריחא), שמקורו ברוקח סי' רכ (אסור להשים אתרוגים על בגדים

ביום טוב, שמוליד ריחא), ומהרי"ל הל' אתרוג (דרש מהר"י סג"ל דאסור

ביום טוב להניח האתרוג על גבי שום בגד, משום דמוליד בו ריח), כתב המ"א בסק"ב

(כתב ביש"ש פ"ב דביצה סי' ל"ד ... היכא דאינו מכוין למיגמריה שרי,

דלא שייך פסיק רישיה אלא במלאכה גמורה, אבל הגימור אינו מלאכה ... ומכל מקום נראה

לי דדברי מהרי"ל ורוקח עיקר).

[2585]

סק"י (ומשום אולודי ריחא ליכא, שאין כוונתו להוליד ריח רק להכשיר אוכלין).

[2586]

במלחמות יב, ב (ומשום אולודי ריחא נמי, כיון דלא מכוין להריח אלא להכשר אוכלין

מותר).

[2587]

יב, א ד"ה איבעיא (ומשום אולודי ריחא נמי המוזכר בגמרא לא מיתסרא, כיון שאינו

מכוין להריח אלא להכשיר אוכלין).

[2588]

יב, א (מאי שנא מבישרא אגומרי, אמר ליה התם ליכא כבוי).

[2589]

במלחמות שם (ומפרקינן, התם ליכא כבוי ומשום הכי מותר).

[2590]

פ"ב סי' כג (כלשון הרי"ף).

[2591]

שם ד"ה אין (הרב אלפסי ז"ל סובר דבבשרא אגומרי ליכא כבוי, שהוא גורס

בסמוך התם ליכא כבוי, ולדבריו ז"ל הכי קאמר אף על פי שאין זו צורך אוכל נפש

ממש, מותר להניח לבונה על גבי אש הדולק לקדרה, לפי שאין כאן כבוי שסופו מבעיר).

וכן הוא בפנים ( מותר להניח בשר על גבי גחלים לצלותו,

אע"פ שהשמנונית הנוטף מהבשר מכבה את הגחלים, וכיבוי זה אין בו צורך אוכל נפש

ממש, שהרי אפשר לצלותו בשפוד, מכל מקום כיון שיש בו קצת צורך אוכל נפש, שהרי הוא

חפץ ומתאוה לאכול בענין זה, התירו לו חכמים, כיון שאין כאן כיבוי גמור שהרי סופו

מבעיר).

[2592]

שבת קלד, א – בגירסא שלנו (מאי שנא מבישרא אגומרי (שצולין ביום טוב ואע"ג

דמכבה, רש"י), אמר ליה התם לא אפשר (לצלות מאתמול, דביומא שביחא טפי))

[2593] שהיתר בשרא אגומרי אינו מטעם

שנחשב כיבוי לצורך אוכל נפש, אלא מטעם שלא נחשב כיבוי.

[2594] "דהוי כיבוי, ואין זה

צורך אוכל נפש ממש ... ומשני, התם ליכא כבוי שסופו מבעיר ... ולכן שרי. זהו שיטת

הרי"ף והרא"ש והרמב"ן".

[2595] ואם כן מהו דאמרינן כג, א (רבא

אמר, על גבי גחלת נמי מותר, מידי דהוה אבשרא אגומרי), הרי ההיתר של בשרא אגומרי הוא

מטעם כיבוי שסופו מבעיר, ואיך למדים מזה טעם היתר להוליד ריחא.

[2596]

כנסמן לעיל (הערה 72 - 73 ).

[2597]

כנסמן לעיל (הערה 65 ).

[2598]

ראה כללי ההוראה והפוסקים כלל סז.

[2599]

ס"ד (ליתן ריח טוב בפירות למתקן לאכילה).

[2600]

שמתכוין להשביחם לאכילה.

[2601]

סוף הסימן (וכתב הר"ן ... הרי"ף סובר דבבישרא אגומרי ליכא כיבוי ... ומשום

אולודי ריחא נמי לא מיתסר כיון שאינו מכוין להריח אלא להכשיר אוכלין, מידי דהוי

אבישרא אגומרי דכולהו איתנהו ביה כיבוי והבערה כי הכא ואולודי ריחא בגחלים ...

ומתוך דבריו יתבאר לך שמה שכתב הרי"ף גבי הא דאיבעיא לן מהו לעשן פירוש מהו

לעשן את הפירות כדי להכשירן לאכילה, וגם הרמב"ם שכתב בפרק ד' (ה"ו) מותר

לעשן תחת הפירות כדי שיוכשרו לאכילה, לאו למימרא דדוקא שנכשרים על ידי עישון זה

לאכילה וזולת העישון לא היו ראויים לאכילה, אבל אם היו ראויים לאכילה קודם לכן אלא

שעל ידי העישון מתעלים יותר לא, אלא אפילו היכא דקודם העישון ראויין לאכילה, כיון

שהעישון מחשיבם יותר שרי, דהוי דבר השוה לכל נפש).

[2602] "אומר אני דאף ליתן

בשמים לתוך המים בשבת ולרחוץ בהם מותר, כי היכי דמותר ליתן תבלין לתוך הקדרה או

לתוך התמחוי בשבת ואינו חושש שמוליד ריח באוכלין ומשקין שבתוכם, שמע מינה דלא גזרו

משום מוליד ריחא אלא בדבר שאינו אוכל ולא משקה".

[2603]

כב, ב ד"ה מהו לעשן (פירות בעשן בשמים, לקלוט טעם הבושם).

[2604]

קונטרס אחרון סק"א.