ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשולחן ערוךקו"א אורח חיים חלק דסימן תקיח(ה)

(ה)

(ה) משום נולד כו' . הנה^כג במגן אברהם^כד לא מצא טעם ברור להרמב"ם^כה ובית יוסף^כו. אבל מ"ש^כז הוא ברור בגמרא דשבת דף כ"ט ע"א דגרעינים וקליפים מיקרו נולד אף על גב דדעתיה עליהם מערב יום טוב^כח, כמו שכתבו התוס' שם^כט, וכן פסק בש"ע סי' תק"א^ל, וכן מבואר במג"א סי' ש"ח ס"ק נ"ה^לא, וכן משמע בכל הפוסקים דגרעינים נקרא נולד אע"פ שדעתו עליהם מערב יו"ט. ועיקר מעלת התנאי במקום שמועיל אינו אלא משום דדעתיה עליה, כמבואר בבית יוסף^לב, ובתוס' שבת דף מ"ד ע"א ד"ה שבנר כו'. ואף דתנאי עדיף משום דמגלי דעתיה בהדיא, מכל מקום יש לומר דסבירא ליה להרמב"ם כמו דדעתיה לא מהני כך גילוי דעתיה לא מהני בנולד. ועיין במג"א סי' תק"א סק"ב^לג דאפילו רעועה שנפלה מיקרי נולד.

והנה במג"א שנדחק בזה הולך לשיטתו, שכתב בסי' תצ"ט סק"ט^לד דבהמה שמתה (מאליה^לה) נקרא נולד, וכן מעי דבר אווזא שנשחטה אפילו בערב יו"ט ונסרחו ביו"ט מדמי לבהמה שמתה, ובשניהם מועיל אם היה דעתו עליהם מערב יו"ט כמבואר בגמרא^לו, וכן פסק בש"ע סי' תקי"ח ס"ו אף על פי שהן נולד. וע"כ צריך לומר דשאני גרעין שהוא צריך לפרי וטפל אליו לכך אין מועיל מה שדעתו עליו להסקה כיון שהפרי עצמו אינו עומד להסקה, כמ"ש התוס'^לז שהביא המג"א, מה שאין כן במעיים ובבהמה שמתה, דאף על פי שהן נולד מועיל מה שדעתו עליהם כיון שאינן טפלים לדבר אחר, והוא הדין גבי סוכה שנפלה, זו היא שיטת המג"א. אבל על הרמב"ם ודאי לא קשה מידי, שהולך לפי שיטתו^לח דסבירא ליה דבהמה שמתה נקראת מוקצה, וכן מעי דבר אווזא. והא דפריך בביצה פ"ד^לט מדרבא דסבירא ליה אין מסיקין בשברי כלים אדרבא דבר אווזא^מ, אף על גב שזה נולד^מא וזה מוקצה^מב, היינו משום דסבירא ליה לגמרא אליבא דרמב"ם דהלכה כרב נחמן^מג דמאן דאית ליה מוקצה כו'^מד. וכהאי גוונא פריך סתמא דגמרא בשבת דף מ"ה מרב נחמן משום דהלכתא כוותיה, עיין ברא"ש סוף ביצה. ולהכי מהני מה שדעתו עליהם^מה, אבל בנולד שנשתנה גופו לא מהני, כפשטא דסוגיא^מו גבי גרעינין דקרו להו נולד. ומטעם^מז שכתבו התוס'^מח שהן צריכים כו' משא"כ במעי דאין צריך לאווזא כו'. ולחלק בין נולד לנולד^מט לא סבירא ליה לרמב"ם, דכל שכן אם יש עליו נולד^נ גמור שנשתנה גופו לא מהני דעתיה עלויה, כגון סוכה שנפלה אפילו היתה רעועה (ואף שבתוס' דשבת סוף פרק קמא^נא לא כתבו כן, וראייתם מצואה דאמרינן בפרק ט"ז דשבת^נב דמהני דעתיה עלויה אף על גב דמעיקרא מיגלי והשתא מיכסי^נג, ועל כרחך צריך לומר משום דאין צריך לגוף האדם^נד כדאמרינן בעלמא^נה דפירשא בעלמא הוא. זה אינו, דלהרמב"ם בלאו הכי ניחא דנקרא מוקצה, ודמי למעי דבר אווזא דמהני דעתיה עלויה. ובלאו הכי הרי הרי"ף^נו ורמב"ם^נז ורא"ש^נח לא גרסי בגמרא כלל דצואה מהני דעתיה עלויה, כמבואר בטור ושו"ע^נט ובית יוסף^ס סימן ש"ח).

וכן משמע בהדיא ברמב"ן בפרק כ"ב דשבת^סא שכתב שם בשם הרי"ף בתשובה שלא אסרו לחלוב הבהמה ביום טוב אלא משום שהחלב הוא נולד ע"ש, הרי לפניך דאף שדעתו מערב יום טוב לחלוב הבהמה ביום טוב אסור לו לחלוב משום נולד. וכן הוא בהדיא בר"ן ריש פ"ק דביצה^סב גבי ביצה ע"ש. וכן משמע בהדיא ברמ"א ושאר אחרונים בסי' תק"ה^סג שהחלב הוא נולד, אף שדעתו מערב יו"ט לחולבה למחר על ידי נכרי כנהוג אפילו בשבת^סד, עיין שם במגן אברהם^סה. ואף הרשב"א^סו לא התיר שם אלא משום שבידו לחולבה לתוך המאכל^סז, אבל הסוכה שאין בידו לסותרה אף הרשב"א מודה.

ואף שיש לדחות כל זה^סח, דהחלב צריך לבהמה לא מהני דעתיה כמו גבי גרעינים, אבל בלאו הכי מהני דעתיה, כמו שמועיל דעתו גבי מסוכנת מערב יום טוב, אפילו לדידן דקיי"ל כהמג"א^סט דבהמה שמתה נקרא נולד כמ"ש בסי' תצ"ז^ע. מכל מקום לענין הלכה יש לנו להחמיר ולחלק בין נולד שלא נשתנה גופו, כגון בהמה שמתה דלהרמב"ם^עא וסמ"ג^עב וסיעתם נקרא מוקצה, לכן מהני דעתיה אף לדידן דקיי"ל דהוי נולד^עג, ובין נולד שנשתנה גופו, כגון סוכה שנפלה דלכולי עלמא נקרא נולד, כמו שברי כלים^עד, דלא מהני דעתיה. כדמשמע בהדיא בשבת דף כ"ח ע"ב^עה דהמדליק פתילה נקרא נולד^עו, אף על פי שבידו להדליקה בכל עת שירצה^עז, דמטעם זה התיר הרשב"א החלב שנחלב ביום טוב^עח, אלא ודאי דלא מהני^עט אלא בחלב שאינו נולד אלא משום דמעיקרא מיכסי כו', כדאמרינן גבי גרעינין^פ, אבל לא נשתנה גופו ממה שהיה במעי הבהמה. אף על פי שאז היה עליו תורת אוכל לפי שהיה צריך לבהמה ועכשיו ירד עליו תורת משקה^פא, אין זה חשוב שינוי בגופו, כמו שהגרעין היה צריך לפרי וטפל אליו ועכשיו הוא עומד להסקה ואף על פי כן לא נקרא נולד, אלא דמעיקרא מיכסי כו' כדאיתא בגמרא. ואף שיש לחלק^פב, מכל מקום על כרחך צריך לומר כן לדעת הרשב"א^פג, שכמה מהאחרונים הסכימו עמו, וכן משמע בהדיא ברמ"א סי' תק"ה^פד שכתב יש להקל (כהרשב"א) אך נהגו כו'^פה, משמע שאינו אלא מנהג ומדינא שרי, הואיל ובידו לחלוב מוכן הוא מערב יו"ט שדעתו לחלבה למחר כשירצה, כמו שכתב הפרי חדש שם^פו לדעת הרשב"א. ועל כרחך צריך לומר דבשברי כלים לא מהני דעתיה^פז. ואין לומר דדעתיה מהני, והתם מיירי שבערב יו"ט לא היה דעתו להדליק פתילה זו, שהרי הדלקת הנר בשבת היא חובה^פח. ודוחק לומר שיש לו פתילות אחרות, דא"כ היאך העתיק כן המג"א בסתם בסוף סי' רס"ד^פט, דסתם מדליק בבגד אין לו פתילה אחרת. ובלאו הכי נמי, כיון דבידו הוא למה לי דעתו^צ אם איתא דדעתו מועיל.

ועוד דבסי' תק"א פסק רמ"א^צא ושאר כל האחרונים והוא מהגמרא דשבת^צב דהא דמסיקין בכלים היינו ע"י ריבוי עצי היתר^צג, ולא פירשו דאם היה דעתו מאתמול להסיק בכלים אין צריך ריבוי עצים. ואף הרשב"א^צד עצמו העתיק גמרא זו, כמו שכתב בשמו המגיד משנה בפ"ב^צה, אע"פ שבידו להסיקם^צו. וגם המגיד משנה^צז תמה על הרי"ף^צח ורמב"ם^צט שלא הזכירו ריבוי עצים, ומאי קושיא דילמא מיירי כשהיה דעתו עליהם מאתמול. שהרי על כרחך צריך לומר דאין לו עצים כל צרכו דאם לא כן עובר על בל תשחית כמו שכתב המג"א שם^ק, ומן הסתם כל מי שאין לו עצים ביו"ט גם בבין השמשות לא היה לו והיה דעתו על כלים הללו שמסיק בהן. אלא ודאי האמת יורה דרכו דבנולד גמור ככלים שנשברו ביו"ט לא מהני דעתו.

ומה שפירש רש"י בפרק קמא דביצה^קא, היינו שרוצה לתת טעם למאי דסלקא דעתיה דמקשה בפשיטות דאף רבי שמעון מודה בנולד אע"ג דשרי בכלים שנשברו כמו שכתבו התוס' שם^קב, אבל לרבי יהודה בנולד לא מהני דעתו, שהרי הוא אוסר בקורה שנשברה^קג אע"פ שמסתמא היתה רעועה מערב יו"ט כמו שכתבו התוס' ריש ביצה^קד דיושב ומצפה, דומיא דמסוכנת דשרי אפילו לרבי יהודה^קה משום דדעתיה עליה כמו שכתבו הרמב"ם^קו ושו"ע^קז, אבל בנולד שנשתנה גופו לא מהני דעתו, ולכך אוסר בסוכה רעועה אע"ג דיושב ומצפה כדאיתא בגמרא^קח. ואף רש"י^קט ור"ן^קי ושאר פוסקים לא פירשו דלרבי יהודה מהני דעתיה אלא תנאה, דתנאה עדיפא, אבל הרמב"ם^קיא והרב בית יוסף בשו"ע^קיב סבירא להו כיון דמעלת התנאי אינו אלא משום דגלי דעתיה דדעתיה עליה, וכיון שלרבי יהודה לא מהני דעתיה אף גילוי דעתיה לא מהני, וסבירא להו דבסוכה שנפלה דאמרינן בגמרא דמהני תנאה היינו אליבא דרבי שמעון בסוכה בריאה כמו שכתב הב"י^קיג. וכן דעת המג"א^קיד להלכה, אלא שנתן טעם אחר:

הערות

כג. לכללות קו"א זה, ראה נימוקי יו"ט.
כד. ס"ק יג.
כה. פ"ב הי"ד.
כו. ד"ה ומ"ש אבל (שתנאי לא מהני לרבי יהודה).
כז. בפנים סוס"כ (שלענין נולד אין תנאי מועיל).
כח. וכמו שדעתיה עליהם לא מועיל כך גם תנאי לא מועיל, וכדלקמן.
כט. ד"ה אכלן.
ל. ס"ז. ולעיל שם סט"ז.
לא. שגרעינים אסורים מטעם נולד.
לב. ד"ה ומ"ש ואם התנה.
לג. ולעיל שם סוס"א.
לד. וכ"ה לעיל סי"א, וסי' תצז סכ"ח. ונתבארו ב' השיטות לעיל שם קו"א ס"ק ו.
לה. ואם אינה מאליה, אלא נשחטה ונטרפה, ראה מ"א סי' תצז ס"ק יט. לעיל שם סכ"ח.
לו. דף לג, א (במעי בר אווזא). ודף כז, ב (במסוכנת). וכדלעיל סי"א.
לז. שבת כט, א ד"ה אכלן.
לח. פ"ב הט"ז. וראה לעיל סי' תצז קו"א ס"ק ו, שכ"ה גם דעת הסמ"ג ורש"ל.
לט. לג, א.
מ. שאמר לשמשו צלה לי בר אווזא והשלך בני מעיים לחתול.
מא. שברי כלים.
מב. בר אווזא.
מג. ב, א.
מד. אית ליה נולד, ודלית ליה מוקצה לית ליה נולד.
מה. דבאיסור מוקצה מועיל מה שדעתו עליו.
מו. שבת כט, א.
מז. והטעם שלדעת הרמב"ם גרעינים נקראים נולד ובני מעיים נקראים מוקצה, הוא כטעם שכתבו התוס' לחלק בין נולד של גרעינים שאין מועיל בהם דעתו לבין נולד של בני מעיים שמועיל בהם דעתו.
מח. שם ד"ה אכלן (שהגרעינים צריכים לאוכל).
מט. שלהרמב"ם יש ב' סוגי נולד: א' מה שהוא צריך לפרי (כמו גרעינים), ב' מה שנשתנה גופו (כמו סוכה רעועה). וא"כ נוכל לומר לכאורה שרק בסוג הראשון לא מהני דעתו עליהם משא"כ בסוג השני.
נ. אוצ"ל: שם נולד.
נא. יט, ב ד"ה שמן (שיש נולד שמועיל בו סמיכות דעת ויש נולד שאין מועיל). וראה לעיל סי' שה קו"א סוף סק"ב.
נב. קכא, ב.
נג. דבתחילה היה המאכל גלוי וכעת הוא מכוסה במעי האדם, והוי נולד. או אולי צ"ל: דמעיקרא מיכסי והשתא מיגלי (כמו בשבת כט, א).
נד. כמו בני מעיים שאינם צריכים לאווז, ומהני דעתו.
נה. ראה רש"י תענית כב, ב ד"ה וטהרו.
נו. שבת (מה, ב).
נז. הל' שבת פכ"ו הי"ג.
נח. שם פט"ז סי' יא.
נט. סל"ד. ולעיל שם סע"ב.
ס. ד"ה צואה.
סא. במלחמות (ס, ב), בשם שו"ת הרי"ף סי' יד. הובאו גם לעיל סי' תצה קו"א ס"ק ו. סי' תקה סוף ס"ג (וראה רמב"ן שם שהוא בכלל גזירת משקין שזבו). וכן הובא בקו"א שם ובסי' תקה ס"ה, הגהות אשרי פ"א סי' א, בשם אור זרוע הל' יו"ט סי' שכט, שהחלב אסור מטעם נולד.
סב. (א, א) ד"ה ואיכא (דאסור מטעם נולד, גם לולי הטעם דלעיל סי' תקיג ס"ב).
סג. ס"א. ודעה הב' דלעיל שם ס"ה.
סד. כדלעיל סי' שה סכ"ט ואילך.
סה. סק"ג.
סו. בתשובה ח"ה סי' רכו. שהיא דעה הא' דלעיל שם ס"ה.
סז. ולא משום דעתו לחולבה לקערה ע"י נכרי.
סח. הן ההוכחה הראשונה מהרמב"ם (דלא קיי"ל כוותיה), והן ההוכחה השניה מהרשב"א (דחלב שאני). וכיון דקיי"ל שבהמה מסוכנת שמתה היא נולד ומועלת דעתו, אפשר שגם בסוכה שנפלה מועיל תנאי.
סט. סי' תצט סק"ט.
ע. קו"א סק"ו.
עא. פ"ב הט"ז: בהמה שמתה ביו"ט כו' הואיל ולא היתה דעתו עליה ה"ז מוקצה. הובא לעיל שם בקו"א.
עב. ראה ל"ת עה (כה, ד) דקליפין הוו נולד ואסור ביו"ט (ולא הזכיר בהמה שמתה). וביש"ש פ"ג סי' יז כתב שלדעת הסמ"ג שמוקצה מותר גם בהמה שמתה מותרת. הובא לעיל שם.
עג. כדלעיל סי"א.
עד. כדלעיל סי' תקא סי"א.
עה. ולעיל סי' רסד סט"ו.
עו. ולכן אסור להדליקה ביו"ט ערב שבת, שאז צריך להדליק עד שיאחז ברוב היוצא מהנר (כדלעיל שם סי"ג), ואז הוא כבר נולד.
עז. שלא לצורך נר של שבת, שאז אינו צריך להדליק עד שיאחז ברוב היוצא מהנר.
עח. כיון שבידו לחלוב בהיתר (לתוך המאכל).
עט. מה שבידו להדליק בכל עת שירצה, וכמו"כ לא מהני גם מה שדעתו עליה מאתמול.
פ. שבת כט, א.
פא. כדלעיל סי' תקה דעה הב' שבס"ה.
פב. בין גרעין שלא נשתנה גופו לחלב שנשתנה גופו.
פג. שבחלב מועיל מה שבידו, ובגרעינים לא מועיל מה שבדעתו.
פד. סעיף ה.
פה. בו איסור ואין לשנות. וכ"ה לעיל שם סוף ס"ה.
פו. סעיף א.
פז. כמו שלא מהני שבידו להדליק בכל עת שירצה, וכנ"ל.
פח. שבת כה, ב.
פט. סקי"ד. וכדלעיל שם סט"ו.
צ. לדעת הרשב"א שבידו מועיל בחלב. וכיון שבידו אין מועיל כאן, בודאי גם דעתו לא מועיל כאן.
צא. ס"ו. וכדלעיל שם סי"ג.
צב. כט, א.
צג. שמיד אחר שהודלק מקצתו נעשה שבר והוי נולד, ולא הותר להפוך באש אלא ע"י ריבוי עצי היתר.
צד. בעבודת הקדש שער ה סי' ב.
צה. הלכה יב.
צו. אע"פ שלדעתו סגי במה שבידו לעשות בהיתר (כדלעיל בחלב), ואף כאן בידו להסיקם בלא להפוך באש אחר שהודלק מקצתו, או ע"י ריבוי עצים.
צז. שם.
צח. שבת (יב, ב).
צט. שם.
ק. סוסקי"ג. ושם סי"ד.
קא. ב, א ד"ה קא סלקא דעתין: אבל בנולד לא הוה ידע דנהוי דעתיה עלויה (משמע לכאורה שדעתו מועילה בנולד).
קב. ד"ה קא סלקא דעתין (שמטעם זה גרע נולד ממש שלא היה בעולם מכלים שנשברו).
קג. ביצה ב, רע"ב.
קד. שם ד"ה אין. וכדלעיל סי' תקא ס"א.
קה. ביצה כז, ב.
קו. פ"ב הט"ז.
קז. סימן זה ס"ו. ולעיל סי"א.
קח. ל, ב.
קט. שם ד"ה סיפא.
קי. טז, סוע"ב ד"ה ושוין.
קיא. פ"ב הי"ד.
קיב. ס"ח (שהשמיטו דין התנאי).
קיג. סוד"ה ומ"ש אבל.
קיד. סקי"ג.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 33 עמודים.