שמ כמה דינים מדברים האסורים בשבת כעין תולדות מאבות

שמ כמה דינים מדברים האסורים

בשבת כעין תולדות מאבות

ובו

י"ח סעיפים

הגוזז,

התולש והחותך

א הגוזז ¹⁶⁸⁷ , בין מן החי בין מן המת, בין מן בהמה

וחיה, אפילו מן העור המופשט, חייב ¹⁶⁸⁸ . והוא מאבות מלאכות ¹⁶⁸⁹ , שכן במשכן היו גוזזין עורות התחשים

ואילים ¹⁶⁹⁰ .

אבל התולש צמר בידו מן הבהמה או מהעור,

פטור, שאין דרך גזיזה בכך ¹⁶⁹¹ .

וכן הנוטל שערו וצפרניו בידיו או בשיניו

פטור, אבל אסור מדברי סופרים ליטול ביד ¹⁶⁹² , אפילו לאחרים, אע"פ שאינו יכול לאמן ידיו ליטול יפה בלא

כלי לאחרים ¹⁶⁹³ .

אבל אם חתכן בכלי חייב אפילו על ב'

שערות בלבד ¹⁶⁹⁴ . ועל אחת פטור אבל אסור מן התורה כשאר

חצי שיעור ¹⁶⁹⁵ .

ומלקט לבנות מתוך שחורות שלא יהא נראה

זקן, אפילו באחת חייב ¹⁶⁹⁶ . ודבר זה אפילו בחול אסור, משום לא ילבש גבר שמלת אשה ¹⁶⁹⁷ , שתרגומו לא יתתקן גבר בתקוני אתתא ¹⁶⁹⁸ :

ב אין הגוזז והחותך צפרנים בכלי חייב,

אלא אם כן צריך לצמר או לשער או לצפרנים שחתך, אבל אם אינו צריך להם הרי זו מלאכה

שאינה צריכה לגופה ¹⁶⁹⁹ . ולפיכך אשה ששכחה ¹⁷⁰⁰ מערב שבת ליטול הצפרנים ובשבת הוא ליל

טבילתה ¹⁷⁰¹ , יש מי שמתיר לה לומר לנכרית לחתכן לה,

שכל דבר שאינו אסור אלא מדברי סופרים מותר לעשותו על ידי נכרי לצורך מצוה ¹⁷⁰² , כמ"ש בסי' ש"ז ¹⁷⁰³ ושכ"ה ¹⁷⁰⁴ .

אבל יש אומרים ¹⁷⁰⁵ שאף אם אינו צריך לצמר ושער וצפרנים חייב (שעיקר המלאכה היא

העברת השער והצמר מהעור, והצפרנים מהאצבעות, והרי הוא צריך לגוף העברה זו. ועוד)

שגם במשכן היו גוזזים עורות התחשים, אע"פ שלא היו צריכים לשערן ¹⁷⁰⁶ . ולכן אין להתיר לומר לנכרית לחתכן, שזהו שבות גמור, ולא

התירוהו לצורך מצוה כמ"ש בסי' רע"ו ¹⁷⁰⁷ , אלא תאמר לה ליטלן ביד או בשינים,

שזהו שבות דשבות ¹⁷⁰⁸ .

ואף שהיא מטה אצבעותיה אליה ומסייעה עמה

קצת, אין בכך כלום, שמסייע אין בו ממש ¹⁷⁰⁹ (ומותר גמור מן התורה ¹⁷¹⁰ . ואף מדברי סופרים אין איסור לסייע אלא לעושה מלאכה גמורה ¹⁷¹¹ , או לדבר האסור משום שבות שלא במקום מצוה, אבל במקום מצוה לא

גזרו על הסיוע, כמו שלא גזרו על האמירה לנכרי ¹⁷¹² , לפי שהוא אינו עושה כלום. ואף בסיוע אינו עושה מאומה, שמסייע

אין בו ממש באמת, אלא שהחכמים גזרו עליו גזרה שמא יבא לעשות בעצמו. אבל העושה מעשה,

אסור אפילו הוא שבות דשבות במקום מצוה כמ"ש בסימן של"א ¹⁷¹³ ):

ג אסור לחתוך יבלת מגופו, בין ביד בין

בכלי, בין לו בין לאחרים, בין יבלת לחה בין יבישה ¹⁷¹⁴ . ואם חתך יבלת לחה בכלי חייב משום גוזז ¹⁷¹⁵ , להמחייבים משום גזיזה אף אם אינו צריך

למה שגזז ¹⁷¹⁶ :

הכותב

והמוחק והחוקק

ד הכותב, והמוחק על מנת לכתוב במקום שמחק,

מאבות מלאכות הן ¹⁷¹⁷ , שכן היו כותבין על קרשי המשכן לסימן

לידע איזה בן זוגו ¹⁷¹⁸ , ופעמים שטעה, והיה מוחק מה שכתב וחוזר

וכותב במקומו ¹⁷¹⁹ .

אבל למחוק שלא על מנת לכתוב לא היה

במשכן, ואין זו מעין מלאכה כלל ¹⁷²⁰ . והואיל וחיוב המוחק הוא משום שעושה כן

על מנת לכתוב, דהיינו שמתקן מקום לכתיבה, לפיכך אפילו לא מחק אותיות אלא טשטוש דיו

בלבד, או שעוה שנפלה על הפנקס ¹⁷²¹ , דהיינו לוחות חקוקין וטוחין בשעוה

וחוקקים עליהם בעט ברזל ¹⁷²² , ונפלה עליה שעוה אחרת ומחקה, והסירה

משם כדי לחקוק במקומה על השעוה שתחתיה הטוחה בלוח, חייב.

והוא שיהא במקומו כדי לכתוב או לחקוק ב'

אותיות ¹⁷²³ . וכן הכותב או המוחק אותיות אינו חייב

אלא על ב' אותיות ¹⁷²⁴ . אבל על אות אחת פטור אבל אסור מן

התורה כשאר חצי שיעור ¹⁷²⁵ . וכן הדין במוחק ומסיר שעוה מן הקלף

כדי לכתוב במקומה ¹⁷²⁶ .

והוא הדין המסיר שעוה שנטפה על האותיות ¹⁷²⁷ , דמה לי מתקן מקום לכתיבה ומה לי מתקן

אותיות הכתובות ¹⁷²⁸ , ואדרבה זהו תיקון יותר. ויש מקילין

בזה ¹⁷²⁹ .

ומדברי סופרים אסור אפילו למחוק שלא על

מנת לכתוב ¹⁷³⁰ . ולכן אסור לשבור עוגה שעשו עליה כמין

אותיות, אע"פ שאינו מכוין רק לאכילה, מפני שהוא מוחק, אבל מותר ליתנה לתינוק,

לפי שקטן העושה להנאתו אין צריך להפרישו ¹⁷³¹ , כמ"ש בסי' שמ"ג ¹⁷³² .

ואותן ספרים שכתוב עליהם אותיות בראשי

חודי הדפים, יש אוסרין לפתחן בשבת משום מוחק, וכן לנעלן משום כותב ¹⁷³³ . ואף שאינו מתכוין לכך, פסיק רישיה ולא

ימות הוא ¹⁷³⁴ . ויש מתירין ¹⁷³⁵ לנעלן, לפי שכיון שהאותיות הן כתובות כבר אלא שמחוסרין קריבה

בעלמא אין בזה משום כותב, כיון שאפשר להקריבן בקל בלי עשיית מעשה חדש, הרי הן

כמקורבים ועומדים, ואינו עושה כלום בקריבה זו. וכן מותר לפתחן מטעם זה, ואינו

כמוחקן, כיון שכתיבתן קיימת ואפשר להקריבן בקל והרי הן כמקורבין. וכן נוהגין ¹⁷³⁶ :

ה המגיה אות אחת, כגון שנטל לגגו של

חי"ת ונעשו שני זייני"ן, חייב ¹⁷³⁷ (והמגיה אות אחת אחרת, כגון שנטל לגגו

של ד' ועשאו ר', פטור אבל אסור מן התורה ¹⁷³⁸ ):

ו אינו חייב אלא כשכותב בדבר המתקיים על

גבי דבר המתקיים ¹⁷³⁹ .

אבל מדברי סופרים אסור אפילו בדבר שאינו

מתקיים על גבי דבר שאינו מתקיים, כגון לכתוב במשקין ומי פירות על גבי עלי ירקות

וכיוצא בהן ¹⁷⁴⁰ . ולכן צריך ליזהר שלא לכתוב באצבעו

במשקין על השלחן, או לחקוק באפר ¹⁷⁴¹ או בשומן קרוש או בדבש ¹⁷⁴² .

אבל מותר לרשום באויר כמין אותיות, כיון

שאין רשומן ניכר כלל. והוא הדין על השלחן שלא במשקין, שגם בזה אין רשומן ניכר כלל.

ואע"פ שעל ידי כך מלמד ומאמן ידו לכתיבה, אין בכך כלום. וכן מותר לראות

אומנות בשבת, אע"פ שלומדה ¹⁷⁴³ :

ז הקורע על העור כתבנית כתב, חייב ¹⁷⁴⁴ , שהרי חקיקה היא בכלל כתיבה ¹⁷⁴⁵ .

אבל הרושם על העור כתבנית כתב, פטור ¹⁷⁴⁶ , שאין זה דבר המתקיים ¹⁷⁴⁷ , אבל אסור מדברי סופרים ¹⁷⁴⁸ , גזרה משום דבר המתקיים.

אבל אם אינו תבנית כתב, ואינו רושם אלא

לסימן בעלמא, ולא כמין אותיות, מותר אפילו לכתחלה, ולכן מותר לרשום בצפורן על הספר,

כמו שרושמין לסימן במקום שיש טעות ¹⁷⁴⁹ .

במה דברים אמורים בקלף שהוא קשה והרושם

שבו אינו מתקיים, אבל בנייר אסור לרשום, מפני שהרושם שבו מתקיים זמן מרובה ¹⁷⁵⁰ . ואע"פ שאינו תבנית כתב, אסור

מדברי סופרים, גזרה משום תבנית כתב שחייבים עליו כשהוא מתקיים ¹⁷⁵¹ .

ויש אוסרים ¹⁷⁵² אפילו בקלף. לפי שסוברים ¹⁷⁵³ שאפילו הרושם לסימן בעלמא ולא כתבנית כתב חייב, אם הוא דבר

המתקיים, שכן היו רושמין על קרשי המשכן לידע איזה בן זוגו. ולפיכך אם שרט שריטה אחת

על גבי שני נסרים, או ב' שריטות על נסר אחד לסימן, כמו שעשו בקרשי המשכן, חייב,

ובשריטה אחת על נסר אחד פטור אבל אסור מן התורה ¹⁷⁵⁴ , מפני שהוא דבר המתקיים. והרושם על

הקלף שאינו מתקיים, אסור מדברי סופרים, גזרה משום המתקיים ¹⁷⁵⁵ . וירא שמים יחמיר לעצמו כדבריהם ¹⁷⁵⁶ :

ח וכל זה כשאינו תבנית כתב כלל. אבל כל

שהוא תבנית איזה כתב, אפילו אינו אשורי, ואפילו אינן אותיות ידועות אלא שרגילין

לסימן בעלמא, כגון הסימנים שרגילין לעשות בהם המספר, הרי זה נקרא תבנית כתב וחייב

עליו ¹⁷⁵⁷ , אם עשאו בדבר המתקיים, ובדבר שאינו

מתקיים אסור מדברי סופרים לדברי הכל ¹⁷⁵⁸ .

והכותב אשורית וחיסר הזיונין

משעטנ"ז ג"ץ, פטור עליהן, מפני שלא נגמרה מלאכתן ¹⁷⁵⁹ . וכן כל כתב מאיזו אומה שלא גמר

אותיותיו כתיקונן, פטור עליו, אלא שאסור מדברי סופרים. ולכן הכותב כתיבה דקה

שקורין משיט"א, יש אומרים ¹⁷⁶⁰ שפטור עליה, מפני שנלקחה מכתב אשורי, והרי

זה ככתב אשורי שלא נגמר כתיקונו, וכמו שיתבאר בסימן תקמ"ה ¹⁷⁶¹ :

ט אם תוחב אותיות של כסף בבגד נקרא כתב,

ואסור לעשותו בשבת ¹⁷⁶² :

י הרושם רשמים וצורות בשטר וכיוצא בהם

כדרך שהציירים רושמים, חייב ¹⁷⁶³ משום תולדת כותב ¹⁷⁶⁴ . וכן המוחקה ¹⁷⁶⁵ :

המשרטט

יא דרך הרצענים כשהוא בא לחתוך העור,

משרטטו תחלה כפי מה שהוא רוצה להאריך להרחיב ולקצר החיתוך, ואחר כך מעביר הסכין

דרך השרטוט, וכן עשו בעורות המשכן כשחתכום, ולכן שרטוט זה הוא מאבות מלאכות ¹⁷⁶⁶ .

וכן המשרטט אפילו הקלף או הנייר כדי

לכתוב ביושר חייב ¹⁷⁶⁷ :

התופר

יב התופר ב' תפירות וקשר, או ג' תפירות אעפ"י

שלא קשר, חייב. אבל ב' תפירות ולא קשר, פטור, מפני שאינו מתקיים ¹⁷⁶⁸ . אבל אסור מדברי סופרים ¹⁷⁶⁹ . ואם קשר חייב גם משום קושר ¹⁷⁷⁰ :

יג בגד שהוא תפור ועומד, והניח החוט ארוך,

ונתפרדו שתי חתיכות הבגד זו מזו במקצת, וחוטי התפירות נמשכים, ומותח את ראש החוט

כדי להדקן ולחברן, זו היא תפירתן, וחייב ¹⁷⁷¹ אע"פ שלא קשר, אם נתחברו כשיעור

ג' תפירות ¹⁷⁷² .

ואותן שמהדקין הבגדים סביב זרועותיהם על

ידי החוט שמותחים אותו ומתהדק, אסור למותחו בשבת משום תופר ¹⁷⁷³ (ואף שאינה תפירה של קיימא, שהרי אינו

מהדקו אלא בשעה שלובשו ובשעה שפושטו מרפה אותו, מכל מקום אסור מדברי סופרים מפני

שדומה לתופר ¹⁷⁷⁴ ).

אלא אם כן יהיו הנקבים רחבים קצת

ומתוקנים בתפירה ובעיגול, שאז אינו דומה לתופר ¹⁷⁷⁵ . ואז אפילו אם החוט תחוב במחט נקובה מותר לצאת בה, כיון שהיא

מחוברת לעולם בחוט והחוט בבגד, והרי היא תשמיש הבגד ¹⁷⁷⁶ .

ואם אין הבגד מהודק כל כך על ידי חוט זה

שיהא צריך לרפותו כשפושטו, אלא לפעמים נמלך ומניחו כך לעולם, מפני שיכול לפשטו כך

כמות שהוא מהודק קצת, אסור להדקו בשבת בכל ענין, שמא ימלך להניחו כך לעולם ונמצא

עשה תפירה של קיימא ¹⁷⁷⁷ , ובתפירה של קיימא אין מועיל מה

שהנקבים רחבים ומתוקנים בתפירה ובעיגול:

יד מוכין שנפלו מן הכסת, מותר להחזירם,

אבל אסור ליתנם בתחלה בכסת, מפני שעכשיו עושהו כלי ¹⁷⁷⁸ . עיין סי' שי"ז ¹⁷⁷⁹ :

המעמר

טו המעמר הוא מאבות מלאכות ¹⁷⁸⁰ , שהיה במשכן בסמנים ¹⁷⁸¹ הזרועים.

ואין עימור אלא כשמאספו במקום גידולו,

כעין קמה קצורה שמגבב השבלים במקום גידולן ¹⁷⁸² . וכן המאסף פירות ומקבצן יחד ¹⁷⁸³ במקום שנפלו מן האילן. אבל אם נתפזרו

במקום אחר, מותר לקבצם, כמ"ש בסי' של"ה ¹⁷⁸⁴ .

ואין עימור אלא בגידולי קרקע ¹⁷⁸⁵ . אבל מדברי סופרים אסור אף שלא בגידולי

קרקע לקבצם במקום גידולם, כגון לקבץ מלח ¹⁷⁸⁶ ממשרפות המים ששורפתן ונעשים מלח ¹⁷⁸⁷ . וכן בכל כיוצא בזה ¹⁷⁸⁸ .

(ויש אומרים ¹⁷⁸⁹ שהמדבק פירות עד שנעשו גוף אחד, חייב

משום מעמר אפילו שלא במקום גידולם, כגון) המקבץ דבילה ועשה ממנו עיגול, או שנקב

תאנים והכניס החבל בהם עד שנתקבצו ונעשו גוף אחד, הרי זה תולדת מעמר וחייב, וכן כל

כיוצא בזה ¹⁷⁹⁰ (וצריך להחמיר כדבריהם ¹⁷⁹¹ ):

טז הנותן זרע פשתן או שומשמין במים וכיוצא

בהם, חייב משום לש, מפני שמתערבים ונתלים זה בזה ¹⁷⁹² :

המחתך,

המתקן כלי והקורע

יז אף על פי שחתיכת תלוש מותרת לכתחלה

כשאינו מקפיד לחתכו במדה, כמ"ש בסי' שי"ד ¹⁷⁹³ , מכל מקום אם על ידי זה מתקנו להשתמש

בו איזה תשמיש, חייב משום תיקון כלי ¹⁷⁹⁴ אם מחתכו בסכין ¹⁷⁹⁵ , כמ"ש בסי' שכ"ב ¹⁷⁹⁶ גבי קטימת קיסם, ושלא בסכין פטור אבל

אסור. לפיכך אין שוברין את החרס ואין קורעין את הנייר המותרים בטלטול ¹⁷⁹⁷ כדי להשתמש בהם איזה תשמיש, מפני שהוא

כמתקן כלי ¹⁷⁹⁸ , עיין סי' תק"ח ¹⁷⁹⁹ .

(אבל משום קורע אין איסור אלא כשקורע

ומפריד גופים רבים שנתחברו, כגון קורע בגד הארוג ¹⁸⁰⁰ מחוטים הרבה ¹⁸⁰¹ , אבל הנייר שהוא גוף אחד, אין בפסיקתו

וחיתוכו ¹⁸⁰² משום קורע. ומטעם זה מותר לקרוע עור

שעל פי חבית של יין, כמ"ש בסי' שי"ד ¹⁸⁰³ , מפני שהעור הוא גוף אחד, ולא שייך בו

איסור קריעה, אלא איסור החיתוך, אם מקפיד לחתכו במדה, כמו שנתבאר שם ¹⁸⁰⁴ ).

אבל המפרק ניירות דבוקים, הרי זה תולדת

קורע. והמדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו, הרי זה תולדות תופר

וחייב ¹⁸⁰⁵ .

במה דברים אמורים כשדיבוק זה נעשה לקיום,

אבל דפי ספרים שנדבקו זה לזה על ידי שעוה או בשעת הקשירה ¹⁸⁰⁶ , מותרים לפתחן בשבת, שכיון שלא נעשה

לקיום, ועוד שנעשה מאליו בלא מתכוין, לפיכך אינו דומה כלל לתופר, ואין בו משום

קורע ¹⁸⁰⁷ :

יח מחט שנתעקמה אפילו מעט, אסור לפשטה ¹⁸⁰⁸ (משום תיקון כלי):

[1687] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

הגוזז, התולש והחותך (ס"א-ג)

(ב)

הכותב והמוחק והחוקק (ס"ד-י).

(ג)

המשרטט (סי"א).

(ד)

התופר (סי"ב-ד).

(ה)

המעמר (סט"ו-ז).

(ו)

המחתך, המתקן כלי והקורע (סי"ז-ח).

[1688] תוספתא

פ"ט ה"א (הגוזז מן הבהמה מן החיה ומן העופות, אפילו מן השלח (העור בצמרו

כמו שהופשט, פירוש הרמב"ם מכשירין פ"ה מ"ו) ... הרי זה חייב). רמב"ם

פ"ט ה"ז (הגוזז צמר או שער, בין מן הבהמה בין מן החיה, בין מן החי בין

מן המת, אפילו מן השלח שלהן, חייב). מ"א סק"ג (הגוזז בין מן החי בין מן

המת, בין מן בהמה וחיה, אפילו מן השלח, חייב).

והיינו שלא רק על גוזז צמר, חייב

אלא גם הגוזז שערות מהבהמה, וכדלקמן סי' תקכג, ס"ב (אין מגרדין הבהמה במגרדת

ביום טוב, מפני שמשרת שער, וחייב משום גוזז).

וכן הוא בעופות, כנזכר בתוספתא שם

(ומן העופות). ואף שלא נזכר כאן, ולא ברמב"ם ובשו"ע שם, מכל מקום נזכר

לקמן סי' תצח סכ"ג (השוחט עוף ביום טוב, לא ימרוט את הנוצה ... שהעושה מלאכה

זו בשבת יש לחייבו גם משום גוזז).

[1689] משנה

עג, א (אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ... הגוזז את הצמר).

[1690] רש"י

במשנה שם (הגוזז צמר, וכל שאר מלאכות שייכי בצמר של מלאכת המשכן). והיינו בצמר

שגזזו מהכבשים ומהאילים.

ומה שמזכיר כאן גם את גזיזת שערות

התחשים, הוא כדעה הב' דלקמן ס"ב (יש אומרים שאף אם אינו צריך לצמר ושער

וצפרנים חייב ... שגם במשכן היו גוזזים עורות התחשים, אע"פ שלא היו צריכים

לשערן), ושם נסמן (הערה 1706 ). שזהו ההפרש בין האילים שגזזו מהם

הצמר כדי לעשות ממנו חוטי צמר, לבין התחשים שגזזו מהם השערות כדי לתקן העור.

וגם מה שהובא לעיל, שחייב על הגוזז

מן המת, למדים מגזיזת שערות עורות התחשים אחר שחיטה והפשטה, כדי לתקן העור.

משא"כ גזיזת הצמר בכבשים ואילים, הוא מן החיים, כדי לטוות מהם חוטים.

[1691] בכורות כד, ב ( תולש לאו היינו גוזז). והיינו שמה

שתולש ביד אינו חייב משום גוזז בכלי, וכמו בנוטל שערו וצפרניו דלקמן בסמוך, שבידיו

פטור ובכלי חייב.

וכן פסק הרמב"ם בהלכות מעילה פ"א הי"א (השוחט

בכור או שאר מוקדשין, תולש את השיער מכאן ומכאן לעשות מקום לסכין), והלכות יום טוב

פ"ג ה"ג (השוחט בהמה ביום טוב, מותר לו לתלוש צמר למקום הסכין בידו),

והיינו כיון שאינו אסור אלא מדברי סופרים, התירו לצורך שחיטת קדשים ולצורך שחיטה

ביום טוב. ולענין שבת, ביאר בהל' שבת פ"ט ה"ז (הגוזז צמר ... חייב), ופירש

במ"א סי' שמ ס"ק ג (משמע דתולש צמר מן הבהמה פטור). והיינו שרק גוזז

(בכלי) חייב, משא"כ תולש (ביד) פטור.

ואף שנפסק לקמן סי' תצח סכ"ג ( השוחט

בהמה ביום טוב, לא יתלוש את הצמר שבמקום שחיטה כדי לעשות מקום לסכין, אע"פ

שאין דרך גזיזה בכך, והעושה כך בשבת אינו חייב משום גוזז, מכל מקום הרי הוא חייב

משום עוקר דבר מגידולו).

[דיני עוקר דבר מגידולו, ראה לעיל סי'

של ס"ב (משום עוקר דבר מגידולו), ושם נסמן (הערה 956 )].

וכדעה שהובאה בבכורות שם ( תולש לאו היינו גוזז, וביום

טוב אסור דהוה ליה עוקר דבר מגידולו ). והיינו שאף שאינו חייב משום מלאכת

גוזז (אלא בכלי), מכל מקום חייב משום עוקר דבר מגידולו (אף ביד), כיון שהיא מלאכת

קוצר, כדאמרינן בירושלמי פ"ז ה"ב (דצייד כוורא, וכל דבר

שאתה מבדילו מחיותו, חייב משום קוצר), שחייבים עליו אף כשתולש ביד, כדלעיל סי' שלו

סט"ז (דרך תלישה ... ביד), וסי' תקי בקונטרס אחרון ס"ק א (שהתולש ביד

הוא תולדת הקוצר בכלי).

מכל מקום מסיק בגמרא שם כה, א (ביום

טוב מותר ...

דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד ), כמובא לעיל פסק הרמב"ם, המתיר

לתלוש הצמר בידיו לצורך שחיטה ביום טוב.

ואף שחלקו עליו כמה פוסקים, ואומרים שלא התירו בבכור וביום טוב

אלא לפנות הצמר לכאן ולכאן, ואינו מתכוין לתלוש, כמבואר בתוס' שם ד"ה והיינו

(ותולש דקתני מתניתין, כשאין מתכוין ואינו פסיק רישיה קאמר ... וקמיבעיא להו כנגדו

ביום טוב מהו, דדלמא דוקא בכור דתולש לאו היינו גוזז וליכא איסורא דאורייתא, הוא

דשרי דבר שאין מתכוין, אבל ביום טוב דאיכא איסורא דאורייתא דעוקר דבר מגידולו, לא

שרינן בשאין מתכוין, או דלמא בבכור נמי איכא איסורא דאורייתא דתולש היינו גוזז,

וכי היכי דשרי בבכור משום דאין מתכוין, שרי נמי ביום טוב), ושם כה, א ד"ה

דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד (אין ללמוד מכאן שיהא מותר לתלוש ... דהא לעיל

פריש, דהא דשרי הכא משום שאין מתכוין). רא"ש שם פ"ג סי' ה (וקא מיבעיא

ליה כנגדו ביום טוב מהו, דדלמא דוקא בבכור דתולש לאו היינו גוזז וליכא איסור

דאורייתא, הוא דשרי דבר שאין מתכוין. אבל ביום טוב דאיכא איסור דאורייתא עוקר דבר

מגידולו, לא שרינן אפילו כשאין מתכוין, או דלמא בבכור נמי איכא איסורא דאורייתא

דתולש היינו גוזז, וכי היכי דשרי בבכור משום דבר שאין מתכוין, שרי נמי ביום טוב.

אמר להו כנגדו ביום טוב מותר). הובא בטור (ור"י פסק ... בתלישת הצמר לאוסרו,

אלא אם כן אינו מתכוין לתולשו, אבל במתכוין אסור, ולזה הסכים א"א הרא"ש

ז"ל).

גם זה אינו אסור אלא מדברי סופרים,

כדמסיק בגמרא שם כה, א ( דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד ). ומה שחייב על תלישת פירות

ביד, היינו כי בפירות הדרך לתלוש ביד, אבל אין דרך לתלוש צמר ביד, ולכן אינו חייב

על תלישת צמר ביד.

ומה שנפסק לקמן סי' תצח סכ"ג ( מכל

מקום הרי הוא חייב משום עוקר דבר מגידולו).

היינו רק לומר שמטעם זה מחמירים

לענין יום טוב יותר מאשר לענין בכור, שמטעם זה נפסק בשו"ע יו"ד סי' שח

ס"ג (כשבא לשחטו או לראות מומו, (מותר) לתלוש הצמר של מקום שחיטה, כדי לעשות

מקום לשחיטה. ודוקא ביד, אבל לא בכלי). ואילו באו"ח סי' תצח סי"ב (השוחט

בהמה ביום טוב, אינו רשאי לתלוש הצמר לעשות מקום לסכין). ופירש במ"א שם

ס"ק כב (דהוי עוקר דבר מגדולו).

וביאר המ"א את דבריו בס"ק כג (דדעת השו"ע דבכור

מותר לכתחלה לתלוש, דתולש לאו היינו גוזז. וביום טוב אסור, דהוה ליה עוקר דבר

מגידולו, כמ"ש התוס'). ופירש דבריו במחצית השקל (רוצה לומר דהרב ב"י

הכריע מסברת עצמו לחלק בין בכור ליום טוב. ובבכור פסק כהרמב"ם דמותר לכתחלה,

וביום טוב פסק כהרא"ש דאוסר). והטעם שלענין יום טוב פסק כהאוסרים, כיון שבגמרא

יש סברא לחוש בזה לאיסורא דאורייתא דעוקר דבר מגידולו.

משא"כ לענין שבת נפסק כאן ( התולש צמר

בידו מן הבהמה או מהעור, פטור, שאין דרך גזיזה בכך ), כיון דלכו"ע קיי"ל

"דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד" שאיסורו רק מדברי סופרים. אלא

שלענין שחיטה ביום טוב – קיי"ל כדעת האוסרים לתלוש בידים, כיון שבזה חוששים

לסברה שהובאה בגמרא "הרי הוא חייב משום עוקר דבר מגידולו".

וראה מה שדנו בזה בקובץ יגדיל תורה ירושלים גליון י ע' 209 (שאלת

הגרש"ז גרליק ומענה הגאון מטשעבין). מראי מקומות וציונים. חקרי הלכות ח"א כח, א.

[1692] משנה

צד, ב (הנוטל צפרניו זו בזו, או בשיניו, וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו ... רבי

אליעזר מחייב, וחכמים אוסרין משום שבות), ובגמרא שם (מחלוקת

ביד אבל בכלי חייב). וקיי"ל כחכמים. רמב"ם פ"ט ה"ח (הנוטל

צפרניו או שערו או שפמו או זקנו, הרי זה תולדת גוזז וחייב. והוא שיטול בכלי, אבל

אם נטלן בידו ... פטור). טור (הנוטל שערו או צפרניו ביד ... פטור אבל אסור, ובכלי

חייב חטאת), ושו"ע ס"א (אסור ליטול שערו או צפרניו בין ביד בין בכלי).

וכן הוא לעיל סי' שכח סל"ז (צפורן

... נטלן ביד, פטור אבל אסור, חתכן בכלי, חייב משום גוזז).

והיינו שאף שלענין תלישת צמר ביד,

יש דעה שחייבים עליה (כדלעיל הערה הקודמת), מכל מקום הכל מודים שאין דרך גזיזה

לתלוש שערות וצפרנים ביד.

משא"כ לענין נוצות אמר ריש לקיש בבכורות כה, א

(שאני כנף דהיינו אורחיה), ופרש"י (שדרך נוצת עוף לת[ולשה] ולא לגזזה), ותוס'

(בנוצה לא הוי כלאחר יד, כדקתני בסמוך בתולש את [הכנף, דהיינו אורחיה]). רמב"ם שם (אבל בעוף לא

ימרוט, מפני שהוא דרכו, ונמצא תולש ביום טוב), ומ"מ שם (ותירצו שאני הנך

דהיינו אורחיה, ומתוך כך למד רבינו האיסור בעוף שדרכו בתלישה. וכן דעת הרב ר' יונה

ז"ל). רא"ש שם (דהא אסקינן דכנף היינו אורחיה). טור ושו"ע

סי"ג (השוחט את העוף, לא ימרוט את הנוצה כדי לעשות מקום לסכין). ט"ז

סקי"א (דאורחיה בכך, והוה גוזז, משא"כ מצמר).

[1693]

רבי אלעזר בגמרא שבת שם (מחלוקת לעצמו, אבל לחבירו (אין יכול לאמן את ידו ליטול

יפה בלי כלי, רש"י) דברי הכל פטור), והיינו שאינו חייב, אבל אסור משום שבות.

טור ושו"ע שם (בין לעצמו בין לאחרים).

[1694] ברייתא

שם (הנוטל מלא פי הזוג בשבת, חייב, וכמה מלא פי הזוג שתים). טור ושו"ע שם (וחייב

על שתי שערות).

ומדסתם, נראה דהיינו אף כשאינו צריך

לשער שנטל, וכדלקמן ס"ב (והערה 1705 ).

והשיעור ב' שערות, היינו בגזיזת

שערות. משא"כ לענין גזיזת צמר, תניא בתוספתא פ"ט ה"א (הגוזז ...

מלא הסיט כפול הרי זה חייב). רמב"ם פ"ט ה"ז (כמה שיעורו, כדי לטוות

ממנו חוט שארכו כרוחב הסיט כפול).

[1695] מ"א

סק"ב (אבל באחת איכא איסורא כמו כל חצי שיעור, כן נראה לי פשוט).

אבל בשו"ת חכם

צבי סי' פו (יש לומר דשאני איסורי אכילה דאית לן קרא דכל חלב ... ולפי זה בכל שאר

איסורי תורה, כגון התולש שער אחד בנזיר או בשבת, או מוציא פחות מכשיעור, אין בו

איסור תורה כלל, דטעמא דחזי לאצטרופי לחוד לא מהני).

וכן הוא לקמן סי' תמב סכ"ח ( שמן

התורה אפילו אם לא ביטלו אינו חייב לבערו אלא אם כן יש בו כזית ... מדברי סופרים

אפילו פחות מכזית ... חייב לבערו גזרה משום כזית ... שבכל איסורי מאכלות אפילו

פחות מכזית אסור מן התורה, שנאמר כל חלב וגו', כל לרבות חצי שיעור).

והיינו שחצי שיעור אסור מן התורה רק באיסור אכילת חמץ, משא"כ באיסור בל יראה

ובל ימצא, אינו אסור אלא מדברי סופרים, ושם נסמן (הערה ערב).

ובקונטרס אחרון שם ס"ק יז ( עיין

בתשובת חכם צבי סי' פ"ו טעם נכון למה אין חצי שיעור אסור מן התורה בבל יראה

ובל ימצא, כמו שאסור לאכלו).

אבל כאן נתבאר שיש איסור חצי שיעור

גם במלאכת גוזז. וכן במלאכת כותב ומוחק נתבאר לקמן ס"ד ( הכותב

או המוחק אותיות אינו חייב אלא על ב' אותיות, אבל על אות אחת פטור אבל אסור מן

התורה, כשאר חצי שיעור). וכן במלאכת מלבן נתבאר לעיל סי' שב בקונטרס אחרון

ס"ק א (שעל כל פנים מלבן קצת, וחצי שיעור אסור מן התורה). וכן באיסור גזילה

נתבאר לקמן הל' גזילה וגניבה ס"א (אסור לגזול או לגנוב כל שהוא דין תורה ...

חצי שיעור אסור מן התורה).

ולפי זה, מה שחצי שיעור אינו אסור

מהתורה באיסור בל יראה ובל ימצא, נתבאר בשו"ת חכם צבי שם (אי נמי יש לומר,

דאף דבכל האסורין פחות מכשיעור נמי אסור מן התורה, היינו דוקא בעושה מעשה, שמחשיבו

לאותו פחות מחצי שיעור, אבל בחמץ פחות מכזית, שאינו עושה מעשה, אלא מניחו בביתו

ואינו מבערו, כיון שאינו עושה דבר שמראה בו שמחשיבו, לא אמרינן ביה חזי לאיצטרופי).

ולמעשה, אם זו באמת חזרה, כבר נתבאר

ב"שעורי הלכה למעשה" (ח"א ע' רג-ד), שבכמה מקומות נראה, שהלכות שבת

הן מהדורה בתרא לגבי הלכות פסח. ובפרט כאן, שכן הוא גם בהלכות גזילה וגניבה, שהם

מהדורא בתרא לגבי השלחן ערוך (ראה תולדות חב"ד ברוסיא הצארית פרק יח).

וראה שו"ת צמח צדק יו"ד

סי' טז אות י. וסי' רנב אות ו. לקוטי שיחות ח"ז ע' 110 הערה 36. חי"ד

ע' 13 הע' 16. שלחן המלך ח"ב ע' מד. כינוס תורה א ע' נו. כללי

הפוסקים וההוראה כללים יט-כ.

[1696] ברייתא

שם (ומודים חכמים לרבי אליעזר במלקט לבנות מתוך שחורות, שאפילו אחת חייב),

ופרש"י (שבאחת הוא מקפיד שלא יהא נראה כזקן). טור ושו"ע שם (ומלקט לבנות

מתוך שחורות, אפילו באחת, חייב). וראה בדי השלחן סי' קמג סק"ב. אגרות קודש ח"א

ע' י.

ויש לעיין לפי הדעה הראשונה דלקמן

ס"ב ( אין הגוזז והחותך צפרנים בכלי חייב, אלא אם כן צריך לצמר או

לשער או לצפרנים שחתך), מדוע סתמו בברייתא ובטור ושו"ע שם שחייב, ולא פטרו

מטעם מלאכה שאינה צריכה לגופה.

[1697] תצא

כב, ה. ברייתא שם (ודבר זה אף בחול אסור, משום שנאמר לא ילבש גבר שמלת אשה). טור ושו"ע

שם (ודבר זה אפילו בחול אסור, משום לא ילבש גבר שמלת אשה).

[1698] ראה

גם נזיר נט, א (לא ילבש גבר שמלת אשה, שלא יתקן איש בתיקוני אשה), ופרש"י (דהכי

מתרגמינן ליה). ומטעם זה חייב על ליקוט שערות לבנות, אף שאינו מלבוש.

[1699] תוס'

צד, ב ד"ה אבל (בכלי דברי הכל חייב, היינו כרבי יהודה דמחייב במלאכה שאינה

צריכה לגופה). משא"כ לרבי שמעון פטור על גזיזת הצפרים בכלי, כיון שאינו צריך

לצפרנים שגוף המלאכה נעשית בהם. ש"ך בנקודות הכסף יו"ד סי' קצח, על הט"ז

סקכ"א (דהתוס' כתבו פרק המצניע, דהך מתניתין דמצניע אתי כרבי יודא, אם כן

הרמב"ן ושאר פוסקים פסקו כרבי שמעון דמלאכה שאין צריך לגופה פטור). הובא במ"א

ריש הסי' (ובעל ש"ך בספרו נקודת הכסף האריך וכתב ... דהוי מלאכה שאינה צריכה

לגופה, כמ"ש התוס'), וס"ק א (ולמאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור,

מיירי שצריך לשערן).

[1700] אבל לכתחלה תיטול הצפרנים

בערב שבת, ולא תסמוך על היתר שבות דשבות במקום מצוה, כדלעיל סי' שג בקונטרס אחרון

ס"ק א ( ומבעוד יום אי אפשר לה לסמוך על שבות דשבות, שלא התירוהו אלא

בדיעבד ).

וראה קובץ הערות וביאורים תתקיז ע' 175.

[1701] וצריכה ליטול את הצפרנים

קודם הטבילה, שלא תהי' חציצה על ידי הטיט והזיעה שתחת הצפרנים, כדלעיל סי'

קסא סוף ס"ג (ואם הצפרנים גדולים ועודפים על הבשר, צריך כל אדם לנקר הטיט

והצואה שתחתיהם, כי רוב בני אדם מקפידים על מה שלא כנגד הבשר וחוצץ ... ובשבת דוחק

את הבשר שתחת הציפורן כדי שלא יגרור את הציפורן כשמסיר הטיט). ובשו"ע

יו"ד סי' קצח סי"ח (ולפי שאינן יכולות לכוין מה נקרא כנגד הבשר או שלא

כנגדו, נהגו הנשים ליטול צפרניהם בשעת טבילה). וראה טהרה כהלכה פי"ט

סל"ז, והערה 102.

[1702] ש"ך

בנקודת הכסף שם (ואפילו בכלי היה נראה להתיר ... דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור).

[1703] סעיף

יב (דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר

לנכרי לעשותו בשבת ... לצורך מצוה).

[1704] סעיף

ד (הוא שבות דשבות, והתירוהו לצורך מצוה, כמו שנתבאר בסי' ש"ז).

[1705] רמב"ן

קו, א (הנוטל צפרניו בכלי, וכן שפמו (צד, ב), שהוא חייב משום תולדה דגוזז, ואף על

פי שאינו צריך לגוף הצפרנים והשיער, מלאכה הצריכה לגופה נקראת). שו"ת הריב"ש

סי' שצד (הנוטל צפרניו בכלי, אף על פי שאינו צריך לצפרניו, אלא אזלי לאבוד, חייב

אפילו לרבי שמעון דפטר במלאכה שאינה צריכה לגופה). הובא במ"א סי' שג סקכ"ב.

ומהלשון כאן "אבל יש

אומרים", נראה שהעיקר כדעה זו שחייב "אף אם אינו צריך לצמר ושער

וצפרנים" (ראה טהרה כהלכה פי"ט הערה 100).

וכן נראה מזה שנפסק בסתם לעיל

ס"א ( נוטל שערו וצפרניו ... בכלי חייב). ולעיל סי'

שכח סל"ז (צפורן ... וציצין ... חתכן בכלי חייב משום גוזז . ואף

להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, [יש] אומרים שבגוזז חייב לדברי הכל, מטעם

שיתבאר בסי' ש"מ). ולקמן סי' תקכג ס"ב (אין מגרדין הבהמה במגרדת ביום

טוב, מפני שמשרת שער, וחייב משום גוזז).

וכן נראה ממה שגזרו בכמה מקומות שמא

יגזוז שערות, כדלעיל סי' שב סכ"ד (שמא ישכח שהוא שבת ויסיר בה הנימין כדרכו

בחול). סי' שכו ס"ח (מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בדברים שאינם משירים שער).

והיינו כיון שהעיקר כדעה השנית שחייב "אף אם אינו צריך לצמר ושער

וצפרנים".

[1706] ריב"ש

שם (בנטילת שער וצפרנים, דרך נטילה בכך ... גזיזה היתה במשכן, שלא לצורך הצמר

והשער, רק לצורך העור, כגון בעורות תחשים. ועל כן חייב כל שהוא לצורך גופו, אף על

פי שאינו צריך לשער, ומלאכה הצריכה לגופה היא). הובא במ"א שם. וכדלעיל

ס"א (שכן במשכן היו גוזזין עורות התחשים ואילים). ושם נסמן (הערה 1690 ).

וטעם זה שייך לפי שיטת הר"י בתוס'

צד, א ד"ה רבי שמעון (נראה לר"י דמלאכה שאינה צריכה לגופה קרי, כשעושה

מלאכה ואין צריך לאותו צורך כעין שהיו צריכין לה במשכן, אלא לענין אחר, כי הצורך

שהיתה מלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף (איסור) המלאכה ושורשו). הובא במ"א סי'

רעח רסק"א (וכתבו התוס' דף צ"[ד] דאם אין צריך לאותו הענין שהיו צריכים

במשכן, מקרי אינה צריכה לגופה כו', עיי"ש באורך). וראה חידושי צמח צדק רג, ב.

אמנם לעיל סי' רעח ס"א (מלאכה

הצריכה לגופה, כלומר שהמלאכה צריכה לו בשביל גופה, דהיינו שצריך לו גוף הדבר שגוף

המלאכה נעשית בו), ונתבאר שם (הערה י).

ועל כך מביא כאן טעם נוסף לחיוב,

כיון "שעיקר המלאכה היא העברת השער והצמר מהעור והצפרנים מהאצבעות, והרי הוא

צריך לגוף העברה זו", "דהיינו שצריך לו גוף הדבר שגוף המלאכה נעשית בו",

שהם העור והאצבעות.

וטעם זה נתבאר ברמב"ן שם (דמילה

ודאי מלאכה הצריכה לגופה היא, שהוא צריך שיהא אדם זה מהול, ומה דומה לזה, הנוטל

צפרניו בכלי, וכן שפמו, שהוא חייב משום תולדה דגוזז, ואף על פי שאינו צריך לגוף

הצפרנים והשיער, מלאכה הצריכה לגופה נקראת).

וכמו ב"מלקט לבנות מתוך שחורות

שלא יהא נראה זקן", שנתבאר לעיל סעיף הקודם שהוא חייב (ראה לעיל הערה 1696 ).

*

ומפורש כאן שבמשכן גזזו גם את

השערות של עורות התחשים. וכן הוא לעיל סי' שב סט"ו (הממחק את העור, דהיינו

שמגרר את הצמר או השער מעל העור עד שיחליק פני העור, חייב, והוא מאבות מלאכות, שכן

היו עושין במשכן בעורות תחשים ואילים מאדמים).

והקשו המפרשים (ראה חתם סופר שבת

צד, ב), שזהו דלא כמשמעות הגמרא שבת כח, א (שיש בו גוונים הרבה), ולכאורה הכוונה

לגווני השערות, שלא גזזו ולא מחקו אותם. ותירצו, שאפשר חלוקים בזה רבי נחמי' ורבי

יהודה בברייתא שם.

[1707] סעיף

ח (שרבו האומרים שלא התירו שבות במקום מצוה, אלא שבות דשבות, כמו שיתבאר בסי'

ש"ז, ודבריהם עיקר).

[1708] מ"א

ריש הסימן (ונראה לי דתאמר לעכו"ם ליטלן ביד, דהוי שבות דשבות, וכמ"ש

סי' ש"ז ס"ה דשרי במקום מצוה, אבל שבות ממש אסור לעשות).

וכדלעיל ס"א ( הנוטל

שערו וצפרניו בידיו או בשיניו פטור, אבל אסור מדברי סופרים ליטול ביד), ואם כן הוי

שבות, וכשאומרת לנכרית ליטול צפרניה ביד הוי שבות דשבות, שמותר במקום מצוה.

אלא שנטילת צפרנים ביד, ואפילו

בשינים, הוא דבר קשה, ואינו כל כך מעשי.

אמנם יש נפקא מינה נוספת במחלוקת זו

למעשה, והוא כמבואר לעיל סי' שכח סל"ז (צפורן שפירשה .... אם פירשו רובן,

כיון שהם קרובים להנתק, אין בהם משום גוזז מן התורה, אפילו כשחותכן בכלי, אלא

שאסור מדברי סופרים. אבל להסיר ביד, שאין זו דרך גזיזה, מותר אפילו לכתחלה, אם הן

מצערות אותו).

וזה ודאי מעשי; שכיון שפירשה הצפורן

ברובה, אפשר ומותר להסירה להסירה לגמרי בידו השנית, אם הצפורן מצערת אותו.

[1709]

ביצה כב, א (אמימר שרי למכחל עינא מנכרי בשבתא, איכא דאמרי אמימר גופיה כחל עינא

מנכרי בשבתא, אמר ליה רב אשי לאמימר ... מר קא מסייע בהדיה, דקא עמיץ ופתח, אמר

ליה ... מסייע אין בו ממש), ופרש"י (מי שאינו עושה מלאכה ממש, אלא מסייע מעט

כי האי, ובלאו הוא מתעבדא, אין בו ממש). שבת צג, א (זה יכול וזה אינו יכול, דברי

הכל חייב ... זה שיכול, דאי זה שאינו יכול ... מסייע אין בו ממש).

וכן הוא לעיל סי' שכח ס"ג ( ואף

שהישראל ממציא לו שינו ומסייע קצת בהוצאתו, אין בכך כלום, שמסייע אין בו ממש),

וסכ"א (מותר לו לפתוח ולסגור העין שיכנס בה הכחול יפה, שמסייע אין בו ממש).

אבל ראה לקמן סי'

תסח ס"ד (מותר להסתפר על ידי נכרי אף על פי שהישראל מטה ראשו אליו, והרי הוא

כמסייע קצת, אין בכך כלום, שמסייע אין בו ממש, לענין זה). והיינו שלא כל ההלכות

שוות לענין שמסייע אין בו ממש, אלא "שמסייע אין בו ממש – לענין זה".

ונתבאר שם (הערה כו).

[1710] כי

אף דאמרינן במכות כ, ב (תני תנא קמיה דרב חסדא אחד המקיף ואחד

הניקף לוקה ... מני רבי יהודה היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ... רב אשי

אומר במסייע ודברי הכל). וכן נפסק בשו"ע יו"ד סי' קפא ס"ד (גם

הניקף חייב אם סייע בדבר, שמטה עצמו אליו להקיפו).

ועל פי זה מסיק הט"ז

ביו"ד סי' קצח ס"ק כא (שאע"פ שהעובדת כוכבים חותכת, מכל מקום אותה

ישראלית מסייעת לה על ידי שמטה לה את ידיה, וכאילו היא עושה מלאכה זו). וכן לענין

הוצאת השן על ידי נכרי, מסיק הט"ז בסי' שכח ס"ק א (ולי

צ"ע בזה, דהא עכ"פ הישראל מסייע לזה במה שיוציא העכו"ם השן, ומאי

שנא מניקף פרק בתרא דמכות דאמרינן דחייב ... ועל כרחך צריכים אנו לחלק ביניהם,

דההיא דאמימר לא עביד שום מעשה, דכבר עיניו הם פתוחות, אלא שהוא מסייע עמו בשעה

שהוא עושה המלאכה ... ואם כן הכי נמי בזה שפותח פיו ועושה מעשה קודם לעכו"ם ...

ואם כן זה הוה מסייע שיש בו ממש, ודומה לניקף ממש ואסור).

מכל מקום השיב לדבריו בנקודת הכסף

שם (דדוקא בהקפה, דאחד המקיף ואחד הניקף במשמע, וכדפירש"י באלו הן הלוקין דף

כ ע"ב דשמעינן לקרא הכי לא תקיפו, לא תניח להקיף, אי נמי מדאפקיה בלשון רבים

משמע דאתרי אזהר רחמנה ניקף ומקיף עכ"ל. אלא דבאינו מסייע פטור, משום דהוי

לאו שאין בו מעשה, ובמסייע חייב, וכדאיתא בש"ס התם. אבל בשאר אזהרות לא שייך

לומר דחייב משום מסייע, דמסייע אין בו ממש).

וחילוק זה נתבאר בריטב"א שם,

הובא בחידושי צמח צדק מח, רע"א (והיינו דאמר רב אשי במסייע ודברי הכל, דכיון

דמסייע הא עביד מעשה, אבל לענין לאו בלא מלקות, אפילו בלא מסייע נמי עובר בלאו). וראה אשכבתא דרבי ע' 37

בשוה"ג.

וכן מסיק בשו"ת חכם צבי סי' פב

(דודאי מסייע אין בו ממש מדאורייתא, הא מדרבנן מיהא אסור).

וראה תהלה לדוד סק"ג

סוד"ה והנה. חקרי הלכות ח"ד מד, א.

[1711] טעם איסור מסייע לעושה מלאכה

גמורה, נתבאר לקמן סי' שמז ס"ג (אבל זה שניטל

החפץ ממנו פטור ומותר משום איסור שבת, שהרי לא עשה כלום, אבל אסור מן התורה משום

שמכשיל את חבירו ונותן לו חפץ להוציאו מרשות לרשות ועובר על לפני עור לא תתן

מכשול, ואם החפץ היה מונח בענין שאף אם לא היה נותנו לו היה יכול ליטלו בעצמו,

אינו עובר על לפני עור מן התורה, אבל מדברי סופרים אסור ליתנו לו ... מפני שמסייע

לעוברי עבירה, ולכן אסור להושיט למומרין דבר איסור אפילו יכול המומר ליטלו בעצמו).

והיא משנה בגיטין סא, א (שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה). וברייתא בע"ז נה, ב

(שאסור לסייע ידי עוברי עבירה).

אלא שכל זה שייך במסייע לישראל

שרוצה לעשות איסור, משא"כ כאן שאומרת לנכרית ליטול צפרניה לפני טבילה, באופן

המותר, הרי אינה מסייעת לעובר עבירה.

ועל כך מבאר כאן טעם האיסור " שהחכמים

גזרו עליו גזרה שמא יבא לעשות בעצמו".

ודן בזה בארוכה בשו"ת חכם צבי

סי' פב, ומסיק (לכן נראה לי דודאי מסייע אין בו ממש מדאורייתא, הא מדרבנן מיהא

אסירא).

[1712]

וכעין זה לעיל סי' שכח סכ"א (ואע"פ שהמסייע למלאכה גמורה הוא שבות גמור

מדברי סופרים, כמ"ש בסי' שמ"ו, ואף כשמסייע לשבות עכ"פ הוא שבות

דשבות. מכל מקום כאן כיון שהתירו שבות אמירה לנכרי לצורך החולה, הוא הדין שיש

להתיר שבות הסיוע).

וראה שו"ת חכם צבי שם (ואמימר

משוי להו מסייע אין בו ממש, כיון דעיקרן אינו אלא משום שבות דגזרת שחיקת סממנין,

במקום צערא אין בו ממש ולא גזרו עליו).

[1713] ס"ז

( ואפילו איסור דברי סופרים לא התירו לצורך מצות מילה, אפילו אם

תדחה המילה לגמרי בשביל כך ... שהעמידו חכמים את דבריהם אפילו במקום

כרת), וס"ח (אבל לא יוציאוהו ויכניסוהו על ידי שנים שזה עוקר וזה מניח,

אע"פ שהוא פטור, מכל מקום הרי הוא אסור מדברי סופרים), ושם נסמן (הערה 1109 ).

וכן הוא לקמן סי' שמז ס"ז

(ומשום צורך מצוה אין מתירין שום איסור קל על ידי ישראל, כמו שנתבאר בסי'

של"א). סי' שמט ס"ה (אסור מדברי סופרים אפילו בכרמלית, ואפילו לדבר

מצוה, כמו שנתבאר בסי' של"א). לעיל סי' שח ספ"א (אסור מדברי סופרים משום

שבות, ובכרמלית הוא שבות דשבות), ושם נסמן (הערה תקנח).

אבל ראה לעיל סי' שג סכ"ג (הרי

הם כשאר שבות דשבות, שלא התירו אלא במקום מצוה או הפסד מרובה, כמו שנתבאר בסי'

ש"א וכמו שיתבאר בסי' ש"ז). וראה בהערה שם, שאפשר הקילו בשבות על

ידי שינוי, שהיא קלה יותר משאר שבותים.

ואפשר הסתפק בזה רבינו, ולכן באה

הערה זו במוסגר (הן בס' שג, הן בסי' שמ, הן בסי' שמז, והן בסי' שמט), וכהכלל המובא

בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות, דכל ספק העמיד בתוך

חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו).

[1714] משנה

עירובין קג, א (חותכין יבלת (ביד קאמר, רש"י) במקדש (כיון דכלאחר יד קא עביד,

שאין כן דרך לחותכה אלא בסכין, אין כאן אלא שבות, רש"י), אבל לא במדינה. ואם

בכלי (דאב מלאכה הוי, הואיל ואינו משנה מכמות שעושין בחול, רש"י) כאן וכאן

אסור). ובגמרא שם (הא והא בלחה, ולא קשיא, כאן ביד כאן בכלי ... יבישה אפילו בכלי

נמי שרי, מאי טעמא איפרוכי איפרכא). שו"ע ס"ב (אסור לחתוך יבלת מגופו,

בין ביד בין בכלי, בין לו בין לאחר).

[1715] מ"מ

פ"ט מהל' שבת ה"ח (לפי הסוגיא שבסוף עירובין נראה בביאור שהיבלת הלחה

החותכה בכלי, הרי הוא כחותך צפרניו בכלי, שהוא חייב). ב"י ד"ה ומ"ש

וחייב. מ"א סק"ג (החותך יבלת בכלי חייב, אם היא לחה).

[1716] כדעה

הב' דלעיל ס"ב.

[1717] משנה

עג, א (אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ... הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב שתי

אותיות). רמב"ם פי"א ה"ט (הכותב שתי אותיות, חייב. המוחק כתב על

מנת לכתוב במקום המחק שתי אותיות, חייב).

[1718] משנה

קג, א (שכך כותבין על קרשי המשכן לידע איזו בן זוגו), ופרש"י (סימן שהיו

עושים בקרשי המשכן, מפני שמפרקין אותו ולכשיקימוהו לא יחלפו סדר הקרשים).

ורש"י במשנה עג, א (שכן רושמין על קרשי המשכן לידע איזה בן זוגו, וכותב אות

בזו ואות בזו).

ואף שלא מצינו בעשיית המשכן כתיבה

על הקלף, אלא על הקרשים.

מכל מקום סדרה המשנה את מלאכת כתיבת

שתי אותיות על הקלף (שמתחלת בצידה ושחיטה והפשטה ועיבוד הקלף, ומסיימת בכתיבה

ומחיקה), וכדאמרינן עד, ב (שבק תנא דידן בישול סממנין דהוה במשכן, ונקט אופה ...

סידורא דפת נקט).

[1719] רש"י

שם (ומוחק, פעמים שטעה). רא"ש פ"ז ס"ט (כי פעמים כתב במשכן טעות על

קרש אחד, ומוחק כדי לכתוב אחרת במקומה).

[1720] תוס'

עג, ב ד"ה וצריך (דאפילו לרבי יהודה דמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה, בעינן

צריך לעצים, דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בענין זה, מידי דהוה אקורע על מנת לתפור,

ומוחק על מנת לכתוב).

וכן הוא בקורע שלא על מנת לתפור,

כדלעיל סי' שב ס"ד (והקורע שלא על מנת לחזור ולתפור פטור, אבל אסור מדברי סופרים).

סי' שיז ס"ו ( משום קורע אינו חייב אלא אם כן עושה על מנת לתפור), וס" ז

(שהקורע אינו חייב אלא אם כן עושה על מנת לתפור ) .

אבל ראה לקמן סי"ז ( המפרק

ניירות דבוקים, הרי זה תולדת קורע), ושם נסמן (הערה 1805 ).

[1721] תוספתא

פי"ב ה"ז (נפלה דיו על גבי ספר ומחקה, שעוה על גבי פנקס ומחקו, אם יש

במקומו לכתוב שתי אותיות חייב). רמב"ם שם (נפלה דיו על גבי ספר ומחק אותה,

נפלה שעוה על גבי הפנקס ומחק אותה, אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות חייב). שו"ע

ס"ג (המוחק דיו שעל הקלף, או שעוה שעל הפנקס, אם יש במקומו כדי לכתוב ב'

אותיות, חייב).

והיינו מטעם הנ"ל, כמבואר ברא"ש

שם (ראיתי בתוספתא [פי"ב], וכתב בה נפלה דיו על ספר ומחקו, שעוה על הפנקס

ומחקו, אם יש במקומו כדי לכתוב שתי אותיות חייב, וטעמא לא בריר לן. ויש לומר

דהיינו טעמא ... עיקר החיוב בשביל מחשבת הכתיבה, הלכך אפילו טשטוש דיו נמי). לבוש ס"ג

(שכל מלאכות ילפינן ממשכן, ובמלאכת משכן לא היו מוחקין אלא על מנת לכתוב במקומו), והגהת

הלבוש שם (הלכך מחייב אפילו על מחיקת טשטוש דיו).

[1722] רש"י

קד, רע"ב (כעין אותן של סוחרים, שיש להם לוחים הרבה חקוקין וטוחין בשעוה),

וגיטין כ, א ד"ה ופינקס (כעין אותן של סוחרים שחוקקים עליהן בעט).

[1723] תוספתא ורמב"ם

ושו"ע שם ( אם יש במקומו כדי לכתוב ב' אותיות, חייב).

[1724] משנה

עג, א (הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות), וקג, א (הכותב שתי

אותיות). רמב"ם שם (הכותב שתי אותיות, חייב. המוחק כתב על מנת לכתוב במקום

המחק שתי אותיות, חייב ( .

[1725] כדלעיל

ס"א ( ועל אחת פטור, אבל אסור מן התורה כשאר חצי שיעור), ושם נסמן

(הערה 1695 ).

[1726] שדומה למוחק שעוה שנפלה

על הפנקס דלעיל.

[1727] ב"ח

ד"ה המוחק (ולכן צריך ליזהר כשנוטף שעוה על הספר, שאין לסלקו, ואפילו לא נטף

אלא על אות אחת, ואם נטף על שתים חייב חטאת). הובא בט"ז ס"ק א,

ובמ"א ס"ק ד.

[1728] ראה

שו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קפט (אף אם נימא דהתוספתא מיירי בממחק שיעורא

דשתי אותיות, מה לי ממחק מה לי מוחק אף שאינו ממרח כלל, כיון שיש במקומו לכתוב שתי

אותיות חייב).

[1729] ראה

שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' ד (אם נתיישן השעוה מאוד ונתייבש כל כך עד שיכלו

להסירו כלאחר יד, להכפיל הגוויל של הספר תורה באותו מקום ועל ידי כן יפול השעוה מן

האות, הרי ניכר שלא נדבק תו השעוה היטב מכח שנתייבש מאוד, מותר לעשות כן אפילו

בשבת, ואין כאן משום ממרח ... נמצא דבקלף אין כאן חשש איסור אלא אם כן רוצה להסיר

השעוה באצבע וצפרני ידו וכה"ג דאיכא בו משום ממרח, אבל כה"ג אין כאן חשש

איסור כלל).

ולעיל סי' לב סכ"ד (אם נטף

שעוה על האותיות, גוררה וכשר. ואם מותר לגוררה מספר תורה בשבת, יתבאר בסי' ש"מ).

[1730] שו"ת

מהר"ם מרוטנבורג, במרדכי רמז שסט (מיהא איסורא דרבנן איכא). הובא בט"ז

סק"ב.

[1731] שו"ת

מהר"ם שם (עוגות התינוקות שכותבין עליהן האותיות ותיבות, איך אוכלים אותם

התינוקות ... איסורא דרבנן איכא, ובתינוק אין לחוש, דקטן אוכל נבלות אין בית דין

מצווין עליו להפרישו), הרי שבגדול אסור. רמ"א ס"ג (אסור לשבר עוגה שכתב

עליה כמין אותיות, אף על פי שאינו מכוין רק לאכילה, דהוי מוחק). מ"א סק"ה

(ומותר ליתנו לתינוק (מרדכי)).

*

ומה שנהגו לאכול בשבת עוגיות

וממתקים שעליהם ציורים . וכן החלות עשויות בצורה מסויימת (י"ב חלות שזורות, או בצורת

מפתח וכיו"ב).

דייק הרמ"א וכתב " אסור

לשבר עוגה שכתב עליה כמין אותיות"; ולא ציורים. והקשה המ"א ס"ק ו (צ"ע

דאם כן אפילו כתובין עליו צורות יהא אסור, דהא הצר צורה חייב, ואם כן המוחקה נמי

חייב, וצ"ע). אבל למעשה מסכים לדברי הרמ"א ומהר"ם לאסור רק באותיות

ולא בציורים.

ובאופן אחר חילק בשו"ת מוהר"ש

הלוי חאו"ח סי' כו (דדוקא כשכותבים על העוגות אותיות מדבר אחר, אבל כשהכתיבה

היא מהעוגה עצמה בדפוס או בידים שרי, ולכן אוכלים העוגות שיש עליהם ציורים), הובא

במ"א שם (כתב הר"ש לוי סי' נ"ז ... דדוקא כשכותבין על העוגות אותיות

מדבר אחר, אבל כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה בדפוס או בידים שרי, ולכן אוכלים העוגות

שיש עליהם ציורים עכ"ל, וצ"ע).

ורבינו פסק כביאור הראשון שבמ"א,

כדלקמן סי' תנח ס"ח (והסימנים שעושה בהן לא יעשה אותן כמין אותיות ... שהרי

צריך לשברם ביום טוב, ויש אוסרין לשבור עוגה שיש בה כמין אותיות, אע"פ שאין

מתכוין למחקם, אלא לאכלם ביום טוב, כמו שנתבאר בסי' ש"מ). הרי שאוסר אף

"כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה בדפוס או בידים". ונתבאר לקמן שם (הערה מח).

ולענין ציורים נתבאר לקמן סי' תס

ס"ז-ט (אין עושין סריקין המצויירין דהיינו לצייר במצות כמין חיה ועוף, לפי

שהוא שוהא עליהן לציירן ופעמים יבואו לידי חימוץ על ידי שהייה זו ... עבר ועשה

ציורין על המצות מותרות באכילה אם לא שהה בציורן שיעור חימוץ, ואפילו לכתחלה אדם

יוצא בהן ידי חובתו). הרי שרק באותיות אסור (כדלעיל מסי' תנח ס"ח),

משא"כ בציורים "כמין חיה ועוף ... אפילו לכתחלה אדם יוצא בהן ידי

חובתו".

ומה שנתבאר לקמן סי' תקיט ס"ו (והוא

שאין בחותם לא צורה ולא אותיות, דאז יש איסור משום מוחק); היינו דוקא בחותם,

משא"כ בעוגות לא אסרו בציורים, כי "אין מתכוין למחקם אלא לאכלם".

וטעם החילוק בין אותיות לציורים נתבאר לקמן

ס"י (הרושם רשמים וצורות בשטר וכיוצא בהם כדרך שהציירים רושמים חייב משום תולדת

כותב. וכן המוחקה). הרי שהציור היא תולדת הכותב. ואפשר שמטעם זה לא גזרו רבנן

בציורים, אלא בעיקר המלאכה של אותיות.

נמצא מכל הנ"ל שלדברי הכל מותר

לאכול ביום טוב מצות שיש עליהם ציורים, אלא שלדעת מוהר"ש הלוי (ומשנה ברורה ס"ק

טו) הוא מטעם שהכתיבה היא מהעוגה עצמה, ולדעת הרמ"א ומ"א ורבינו הוא

מטעם שהם רק ציורים ולא אותיות. ונפקא מינה ביניהם למעשה: (א) מצות ועוגיות

שחקוקים בהם אותיות, לדעת מוהר"ש הלוי וסיעתו מותר, ולדעת רבינו וסיעתו אסור.

(ב) עוגות שנמרחו עליהם ציורים, לדעת מוהר"ש הלוי וסיעתו אסור, ולדעת רבינו

וסיעתו מותר.

*

איסור

זה הוא אף במכניס העוגה לפה ולועסה, כדלקמן סי' שמג ס"י (מותר

ליתן לתינוק בשבת חפצים שיכול לעשות בהם מלאכה לעצמו, ואפילו אם ידוע שיעשה בהם,

כגון ליתן לתינוק עוגה שכתובים עליה אותיות שאסור לאכלה בשבת כמ"ש בסי'

ש"מ, אף על פי שהתינוק יאכלנה בודאי, כיון שמתכוין הוא להנאת עצמו אין צריך

להפרישו כמו שנתבאר למעלה. רק שלא יתן גדול לתוך פיו של תינוק). הרי שאסור לתת

לתוך פיו של התינוק, אף שהתינוק שוברו בפיו, ושם נסמן (הערה 1895 ).

[1732] ס"א

(קטן העובר על דברי תורה להנאתו, כגון שאוכל נבלות או שמחלל שבת לצרכו, אין בית

דין מצווין להפרישו).

[1733] לבוש

ס"ד (ונראה לי דהוא הדין אותן ספרים שכותבין עליהם בראשי חודי הדפים למעלה או

מצדדין אותיות או תיבות כמו שנהגו קצת, שאותן הספרים אסור לפותחן בשבת משום מוחק,

שהרי שובר ומוחק האותיות. וכן לחזור ולסוגרן אסור משום כותב. ולפיכך נראה דחמיר

טפי פתיחת הספר משבירת העוגות, דבשבירת העוגות אין בו אלא מוחק לבדו, אבל לא שייך

בו מוחק על מנת לכתוב, שהוא עיקר האב מלאכה מן התורה, ובפתיחת הספר יש בו מוחק על

מנת לכתוב, שהרי דעתו לחזור לסוגרו אחר שילמוד מתוכו).

[1734] שו"ת

הרמ"א סי' קיט, בתחלת דבריו (וליכא למימר, דהואיל ומתעסק בלימודו הוי דבר

שאין מתכוין דמותר כרבי שמעון, דזה אינו, דהא מודה רבי שמעון בפסיק רישיה).

וכדלעיל סי' רעח ס"ד (והכל

מודים בפסיק רישיה ולא ימות שחייב עליו מן התורה), ושם נסמן (הערה כט).

[1735] שו"ת

רמ"א שם (דקאמר שם (קד, ב) אמר ר' אבהו כתב אות אחת בטבריה ואות אחת בציפורי

חייב, כתיבה היא אלא שמחוסרין קריבה ... הרי קמן דקריבה לא מקרי מחוסר מעשה כלל. אם

כן הוא הדין אם היו אלו ב' אותיות כתובים כבר אחת בציפורי ואחת בטבריה, ומקרבן יחד,

לאו כלום עבד, והוא הדין אם היו מקורבים והרחיקם, לאו כלום עביד ולא מקרי מוחק). הובא

בט"ז סוף סק"ב, ובמ"א ס"ק ו.

ונתבאר בחידושי צמח צדק נ, ב (ואין

לחלק, דשאני התם דכל אות כתוב במקום אחד, ואינו מחוסר רק הקריבה עם אות השני, אבל

כשפותח באמצע אות אחת, ונתרחקו חלקי אות אחד זה מזה, יש לומר כשמקרבן על ידי נעילה

הוי ככותב. זה אינו, דאין לחלק, כיון דההקרבה לא נקרא מחוסר מעשה, אין לחלק).

[1736] כנסת

הגדולה בהגהות הב"י ( מנהג פשוט בכל ישראל לפתוח ולסגור בשבת

ספר שכתוב בו שמו או דבר אחר על דפיו מבחוץ, ולא ראינו פוצה פה ומצפצף על הדבר

הזה, ונוהגין היינו כן בפני זקנים) . הובא במ"א סק"ו (ובכנסת

הגדולה כתב שנוהגין להתיר).

[1737] ברייתא

וגמרא קד, סוע"ב (תנא, הגיה אות אחת חייב. השתא כתב אות אחת פטור, הגיה אות

אחת חייב. אמר רב ששת הכא במאי עסקינן כגון שנטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני

זיינין). רמב"ם פי"א הי"ג (המגיה אות אחת ועשה אותה שתים, כגון

שחלק גג החי"ת ונעשה שני זייני"ן, חייב). מ"א סק"ז (המגיה אות

אחת, כגון שנוטל גג החי"ת ונעשה ב' זיינין, חייב).

ואם כתב ביד שמאל, נתבאר לעיל סי'

לב ס"ז (הכותב בשבת ביד שמאל פטור). וראה חידושי צמח צדק נ, רע"ג.

[1738] כדברי

רב ששת שם, שאינו חייב אלא כשעשה ממנו ב' אותיות, משא"כ באות אחת הוי חצי

שיעור, כדלעיל ס"ד ( אבל על אות אחת פטור אבל אסור מן התורה

כשאר חצי שיעור ).

ואף דאמרינן התם (רבא אמר כגון

שנטלו לתגו של דל"ת ועשאו רי"ש), ופרש"י (דלא הוי אלא הגהת אות אחת,

ובדבר מועט חייב הואיל וזהו תיקון הספר, דאסור לאדם לשהות ספר שאינו מוגה משום אל

תשכן באהליך עולה (איוב יא), והוה ליה ככתב אות אחת והשלימה לספר דאמרן לעיל דחייב).

מכל מקום, הכא לא מיירי במתקן אות

אחת בספר שלם, כי אם במגיה אות אחת בפני עצמה. וכן לא הובאו דברי רבא ברמב"ם

ובמ"א שם.

ובחידושי צמח צדק נ, ג (ובשו"ע

רבינו ז"ל סי' ש"מ ס"ה כתב דפטור אבל אסור מהתורה, ורוצה לומר דהוה

ליה ככותב אות אחת. ואפשר היא הגהת הרי"ל, וצ"ע). וראה מי טל (מוחק) סי'

כט.

[1739] ירושלמי

פי"ב ה"ד (כתב בדיו על עלי ירקות, במשקין ובמי פירות על הלוח, פטור, עד

שיכתוב דבר של קיימא על דבר של קיימא). תוספתא פי"ב ה"ו. רמב"ם פי"א

הט"ו (אין הכותב חייב עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד, כגון דיו ושחור וסקרא

וקומוס וקנקנתום וכיוצא בהם, ויכתוב על דבר שמתקיים הכתב עליו, כגון עור וקלף

ונייר ועץ וכיוצא בהם. אבל הכותב בדבר שאין רישומו עומד, כגון משקין ומי פירות, או

שכתב בדיו וכיוצא בו על עלי ירקות ועל כל דבר שאינו עומד, פטור. אינו חייב עד

שיכתוב בדבר העומד על דבר העומד). מ"א רסק"ז (הכותב בדיו על עלי ירקות

ועל כל דבר שאינו עומד, פטור, עד שיכתוב דבר העומד על דבר העומד).

ומכל מקום תנן קד, ב (הכותב על בשרו

חייב), וברמב"ם פי"א הט"ז (הכותב על בשרו חייב, מפני שהוא עור. אף

על פי שחמימות בשרו מעברת הכתב לאחר זמן, הרי זה דומה לכתב שנמחק). ונתבאר בחידושי

צמח צדק נ, סע"א.

[1740]

משנה קד, ב (כתב במשקין, במי פירות, באבק דרכים, באבק הסופרים ובכל דבר שאינו

מתקיים, פטור). רמב"ם שם ( כגון משקין ומי פירות, או שכתב בדיו

וכיוצא בו על עלי ירקות ועל כל דבר שאינו עומד, פטור) . ס' הזכרונות זכרון

ט מלאכת הכותב (לאו למימרא דכל ששניהם אינו עומדים מותר ... אלא כח דהתירא אתא

לאשמועינן, דאפילו כשאחד מהם עומד, אינו אסור אלא מדבריהם). הובא בכנסת

הגדולה הגהות ב"י. אליה זוטא סק"ח (וכתב בשיירי כנסת

הגדולה דאף שכותב בזה על עלי ירקות, דשניהם אינם עומדין, אסור).

וכן הוא לענין מלאכת צובע, כדלעיל

סי' שכ סכ"ח (אין איסור מן התורה אלא הצובע בצבע המתקיים, אבל צבע שאינו

מתקיים כלל, כגון שהעביר ששר או סרק על גבי ברזל ונחושת וצבעו, פטור ... ומכל מקום

אסור מדברי סופרים).

אמנם יש מלאכות שלא אסרו חכמים אלא

כשמתקיים יום אחד או יותר, כמו במלאכת קושר, לדעה הא' דלעיל סי' שיז ס"א ( אבל

אם אינו עומד להתקיים כלל, אלא להתירו ביומו ... מותר לקשרן ולהתירן בשבת ),

וכן במלאכת בונה, כדלעיל סי' שיד סי"ט ( במה דברים אמורים

כשהדלת עשויה שם לקיום על מנת שלא להסירה בשבת ... אבל אם אינה עשויה לקיום כלל,

אין בה משום סתירה ) .

[1741] אור

זרוע ח"ב סי' עו (הלכך צריך אדם ליזהר שלא יכתוב במשקין על גבי השלחן, וגם

שלא יסרוט באצבעו כמו אותיות בעפר נגוב). הובא בתרומת הדשן סי' סג. שו"ע ס"ד

(יש ליזהר שלא לכתוב באצבעו במשקין על השלחן או באפר).

[1742] פרישה

סק"א ד"ה ומ"ש עוד (ומיירי נמי במשקה שהוא עב קצת, כמו שומן או דבש

שנקרש). הובא באליה זוטא שם.

[1743] תרומת

הדשן שם (מי שצריך לרמוז באצבעו, ולהוליכו באויר כעין כתיבת האותיות ... יראה דיש

להוכיח דשרי. אמנם אחד מהגדולים אמר שקבל מרבותיו דאסור, ולא פרשו לו הטעם. ואמר

הוא הטעם לאיסור, מפני שמאמן את ידיו בכך, שיתרגלו במשיכת הציור כתיבת האותיות ...

אמנם נראה להביא ראייה בפשיטות, מהא דאור זרוע, דשרי אפילו לכתחילה ... דווקא בעפר

נגוב או במשקין שרישומו ניכר לפי שעה, כה"ג אסור לכתחילה, אבל באויר שאין

רישומו ניכר אין צריך ליזהר). רמ"א ס"ד (אבל מותר לרשום באויר כמין

אותיות). מ"א ס"ק ח (ולא אמרינן דמאמן ידיו בכתיבה, והוא הדין דמותר

לראות אומנות בשבת אף על גב שמלמדה (תרומת הדשן)). ט"ז ס"ק ג (הטעם בתרומת

הדשן שאין רישומו ניכר כמו במשקין ואפר. ולפי זה לאו דוקא באויר מותר, אלא הוא

הדין אם רושם על דף נגוב צורת אותיות שרי, דגם בזה אין רישומו ניכר כלל).

[1744] ירושלמי

פי"ב ה"ד (הקורע על העור כתבנית כתב חייב). רמב"ם פי"א הט"ז

(הקורע על העור כתבנית כתב חייב משום כותב). מ"א סק"ז.

[1745] גיטין

כ, א (עבד שיצא בכתב שעל גבי טבלא ופינקס (כעין אותן של סוחרים שחוקקים עליהן בעט,

רש"י), יצא לחירות ... דחק יריכות (של אותיות, דהיינו הן ממש שישקע הכתב, זו

היא כתיבה, רש"י)).

[1746] ירושלמי

שם (הרושם על העור כתבנית כתב פטור). רמב"ם שם (הרושם על העור כתבנית כתב,

פטור). מ"א שם.

[1747] מ"מ

הל' גירושין פ"ד ה"ז (דקי"ל דאפילו על העלה של זית כשר, אע"פ

שאינו מתקיים, מה שאין כן לענין שבת). בית שמואל סי' קכה סק"ו (כתב המגיד,

לענין שבת בעינן דבר המתקיים, כלומר מה שעושה יהי' קיים, אם רושם צריך להיות הרושם

קיים, ועל גבי עור אינו מתקיים לכן פטור).

[1748] לבוש

ס"ה (לרשום בציפורניו כמין אותיות, נראה לי ודאי דאסור משום כותב, אף על פי

שאינו מתקיים). ט"ז סק"ד (ואפילו בדבר שאין מתקיים איתא במשנה דפטור,

משמע אבל אסור). מ"א ס"ק ט (אבל כמין אותיות ודאי אסור כמ"ש

ס"ד (לבוש)). אליה זוטא סק"ט (באין מתקיים איסורא מיהא איכא).

וכדלעיל סעיף הקודם ( אבל

מדברי סופרים אסור אפילו בדבר שאינו מתקיים על גבי דבר שאינו מתקיים).

[1749] טור

ושו"ע ס"ה (מותר לרשום בצפורן על הספר, כמו שרושמין לסימן, שאין זה דבר

המתקיים). לבוש ס"ה (שאין זה דבר המתקיים, וגם אינו אות).

וכן הוא משמעות הרמב"ם שם (הרושם

על העור כתבנית כתב, פטור), וכפי שפירש בנחלת צבי ס"ק ח (דמשמע מזה להדיא,

אבל אם אינו כתבנית הכתב, מותר, והטור לא איירי אלא ברושם בציפורן על הספר, כגון

שעושה רושם על טעות שמצא בספר, כן נראה לי). אליה זוטא שם (לסימן בעלמא, כגון

שעושה רושם על טעות שנמצא בספר, שרי. וכן משמע ברמב"ם פרק י"א ו[ז]"ל

הרושם על העור בתבנית הכתב, פטור ע"כ. וכ"כ בנחלת צבי).

ובזה אין גוזרים "משום דבר

המתקיים", שהרי גם בדבר המתקיים אינו חייב אם רושם סימן בעלמא.

והוא כת"ק דרבי יוסי קג, א (אמר

רבי יוסי לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם (סימן שהיו עושים בקרשי המשכן,

רש"י), שכך כותבין על קרשי המשכן לידע איזו בן זוגו (ואתא ר' יוסי למימר

דאפי' לא כתב אלא רשם שני רשימות בעלמא לסימן, חייב, רש"י)). ואילו ת"ק

סובר שאינו חייב אלא על אותיות, ולא על רושם. וכן נפסק בפירוש הרמב"ם שם,

וברע"ב שם (ואין הלכה כרבי יוסי).

ולכן נפסק לקמן ס"י ( הרושם

רשמים וצורות בשטר וכיוצא בהם כדרך שהציירים רושמים, חייב משום תולדת כותב) ,

כת"ק דרבי יוסי (ראה לקמן הערה 1764 ).

והיינו שהרושם שתי שריטות בעלמא,

לרבי יוסי חייב משום אב מלאכה, ואילו ת"ק סובר שאינו אב מלאכה, אלא שאם הוא

ציור, היא תולדת כותב, ואם הוא רק רושם לסימן, אינו אסור אלא מדברי סופרים.

וראה יגדיל תורה (נ.י.) חס"ב ע'

מא. אהלי שם ח"ג ע' פו.

[1750] מהרש"ל

בהגהותיו לטור, הובא בב"ח (ראיתי שכתב מהרש"ל בהגהותיו (לטור),

דבסמ"ק אוסר לרשום בציפורן על הספר, ושמעתי מחכם אחד שהיה מכריע ביניהם ואמר

שזה בקלף הקשה וזה בנייר הרך, וסברא נכונה היא עכ"ל). הובא במ"א

ס"ק י, ובט"ז סק"ד. והוסיף בט"ז (וחילוק זה שמעתי גם כן מאחי

הגאון מהר"י הלוי ז"ל, מחמת שעינינו רואות שהרושם שאדם עושה בצפורן על

הנייר מתקיים אפילו לאחר כמה שנים).

[1751] כי אף שלת"ק דרבי

יוסי אינו חייב אלא בתבנית כתב, ולא ברושם סימן בעלמא, מכל מקום אסור מדרבנן גם

ברושם סימן בעלמא, גזירה משום תבנית כתב.

[1752] אור

זרוע ח"ב סי' עג (כשאדם מעיין הלכה בשבת, ובא אל לבו שום חידוש שצריך לשאול,

שאסור לו לרשום בצפורן על הגליון לזכר שלא ישכח ... ור' יוסי נמי דנמוקו עמו א[וס]ר

רושם בעלמא). פסקי תוס' סי' שנ (אין לרשום בצפורן על הספר). דרכי משה אות א (ובאור

זרוע כתב דאסור לרשום, וכן כתב בעל המראה מקום בשם פסקי תוספות). ב"ח ד"ה

מותר (ולפענ"ד נראה דאף בקלף הקשה דאינו מתקיים, פטור אבל אסור הוא). מ"א

שם (וב"ח אוסר אפילו בקלף, וכן משמע בפסקי תוספות פרק הבונה).

[1753] כרבי

יוסי במשנה קג, א (אמר רבי יוסי לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם (סימן שהיו

עושים בקרשי המשכן, רש"י), שכך כותבין על קרשי המשכן לידע איזו בן זוגו (ואתא

ר' יוסי למימר דאפי' לא כתב אלא רשם שני רשימות בעלמא לסימן חייב, רש"י)).

ונתבאר לעיל (הערה 1749 ).

[1754] מדין

חצי שיעור, כדלעיל ס"ד.

[1755] ב"ח שם ( ואף

על גב דאיכא הכא תרתי, חדא שאינו מתקיים, ועוד דאינו אלא רשימה אחת, איסורא דרבנן

מיהא איכא, נראה לי). ומבאר רבינו הטעם, שגם בשריטה אחת על קלף שאינו מתקיים, יש

לגזור משום שריטה אחת בדבר המתקיים, כי בדבר המתקיים אסור מן התורה אף בחצי שיעור

(שריטה אחת).

[1756] אליה

זוטא שם (הלכך יש לירא שמים להחמיר). ובחידושי צמח צדק נ, א (וכתב רבינו ז"ל

שירא שמים יחמיר לעצמו). והיינו שמעיקר הדין קיי"ל כת"ק דרבי יוסי,

שאינו חייב אלא על תבנית כתב (כדלעיל הערה 1749 ,

ולקמן הערה 1764 ).

[1757] משנה

קג, א (הכותב ... סמניות (כדרך שכותבין בני אדם, א סימן לאחד וב סימן לשנים, פיה"מ

להרמב"ם), בכל לשון (של כל כתבים וגופן של כל אומה ואומה, רש"י) חייב). רמב"ם

פי"א ה"י (והכותב בכל כתב ובכל לשון חייב, ואפילו משני סימניות).

[1758] כדלעיל

ס"ז.

[1759] גמרא

קה, רע"א (לא קשיא, הא דבעי זיוני הא דלא בעי זיוני), ופרש"י (שעדיין

צריכות ראשי הזיינין לזיינן בתגין שלהן, שהזיינין צריכות ג' זיונין, ימין ושמאל

ולמעלה). תוס' קד, ב ד"ה נתכוין (אפילו נתכוון לכתוב שני זיינין וכתב בלא

זיון פטור). מ"א שם (והא דבעי זיוני, היינו בכתב אשורית, דכל זמן שלא זיינן

לא נגמרה מלאכתן).

וראה לעיל סי' לו ס"ה (אותיות

שעטנ"ז ג"ץ ... צריך לזיינן בג' תגין קטנים ... אבל בדיעבד אפילו לא עשה

להן כלל תגין כשרין. ויש פוסלין אם לא תייג שעטנ"ז ג"ץ).

[1760] הגהות

מיימוניות הל' ס"ת פ"ז אות מ (לשון רבינו שמחה ... דכתיבה דקה שאנו

כותבין שטרי הדיוטות אינו חשוב כתב, דאפילו אם האות חסר זיון לא חשיב כתב לענין

חיוב שבת). מ"א שם (ואפשר דבכתיבה דקה נמי פטור, כיון שהוא נלקח מכתב אשורית).

[1761] ראה

רמ"א שם ס"א ([אסור לכתוב בחול המועד] ונהגו להקל בכתב שלנו שאינו מעשה

אומן). מ"א שם סק"ג (היינו משיט"א). ט"ז סוף סק"י (שכתיבת

משיט"א שלנו אינו מעשה אומן כלל), וסקי"ב (דהיינו דוקא בכתב גס, אבל לא

בכתב משיט"א).

[1762] מ"א

סק"י (משמע בגיטין דף כ', שאם תוחב אותיות של כסף על גבי בגד, מקרי כתב עיי"ש.

ואם כן אפשר דאסור לעשותו בשבת).

והוא דאמרינן בגיטין כ, א (עבד שיצא

(לחירות, רש"י) בכתב שעל גבי טבלא ופינקס, יצא לחירות, אבל לא בכתב שעל גבי

כיפה (כעין כובע של צמר, רש"י) ואנדוכתרי (תכשיט, ורוקמין עליו צורות ...

אינו כתב לפי שאינו כתוב וקבוע, אלא מוטל על הבגד וב' ראשיו תחובים, רש"י)).

ופירש במחצית השקל (מדהוצרך

רש"י לתת טעם לפי שאינו כת[ו]ב וקבוע כו', תיפוק ליה דאינו כתב כלל כנזכר

לעיל, אלא על כרחך דעל כל פנים כתב מיקרי, אלא דהתם הוי כאלו האותיות פורחות

באויר, וזה לא שייך לענין שבת).

*

אף שנתבאר לעיל ס"ד ( שכיון

שהאותיות הן כתובות כבר אלא שמחוסרין קריבה בעלמא, אין בזה משום כותב, כיון שאפשר

להקריבן בקל בלי עשיית מעשה חדש, הרי הן כמקורבים ועומדים, ואינו עושה כלום בקריבה

זו).

שאני התם שאינן מחוסרין אלא קריבה,

משא"כ כאן שהוא גם תוחבן בבגד, כמבואר באגרות משה סי' קלה (בדבר אם מותר

להעמיד נאמבערס כתובים בניירות מיוחדות כל אחד בנייר אחר זה אצל זה כדי שידעו

הצבור באיזה דף הם צריכים עתה ... הנכון לענ"ד, דאם אינו מחבר את האות אלא

העמדה בעלמא אין בזה שום חשש ... אם יש איזה חבור דקובעין הגבאי שלא יזוזו ממקומן,

יש לאסור ).

ובזה תלוי גם דין משחקי פאזלים,

שמצרפים חלקי אותיות ותמונות, כשמתהדקים זה לזה ונשלמים האותיות והתמונות.

ובאמת התיר גם בזה בבדי השלחן סי'

קמד ס"ק י ( מנהג כמה בתי כנסת לסמן העליות שנמכרו בשבת קודש, שתוחבין

אותיות שעל הנייר בתוך מסגרת שיש לה זר למעלה ולמטה שאוחזין הנייר שלא יפול. ונראה

דמותר, דהאותיות מוכנות והוי קריבה בעלמא ואינן מתחברות כלל עם המסגרת).

ומה שאסרו בתחיבת אותיות בבגד, נתבאר

בשמירת שבת כהלכתה פט"ז הערה סד (זה רק אם כל אות עומדת בפני עצמה ואין לה

רקע, אבל אם מודפסות האותיות על הנייר והוא מחברן בתוך המסגרת, לית לן בה ).

והיינו כדלעיל סי' לב סט"ז ( והאות

צריכה להיות כולה מוקפת גויל מכל רוחותיה). ועל ידי תחיבתן בבגד, שהוא הרקע של

האותיות, נעשים אותיות, והוי ככתיבה.

אמנם גם באותיות בחודי הספר התירו

לעיל ס"ד, אף שכשהספר פתוח אינו נחשב אות. והובא לעיל (הערה 1735 ), מחדושי צמח צדק (כיון דההקרבה לא

נקרא מחוסר מעשה, אין לחלק).

[1763] רמב"ם

פי"א הי"ז (הרושם רשמים וצורות בכותל ובששר וכיוצא בהן כדרך שהציירין

רושמים, הרי זה חייב משום כותב). מ"א ס"ק ז (רושם רשמים וצורות בכותל

ובשטר וכיוצא בהן כדרך שהציירים רושמים, הרי זה חייב משום כותב).

ואפשר גורסים המ"א ורבינו

ברמב"ם "בכותל ובשטר", שאת שני אלו רגילים לעטר בציורים. ואילו הלשון

שברמב"ם (ובששר) אינו מובן לכאורה, שהרי "ששר" הוא סוג צבע, כמבואר

ברמב"ם פ"ט הי"ג (צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר סרק או ששר על

גבי ברזל או נחשת וצבעו פטור), ולעיל סי' שכ סכ"ח (אין איסור מן התורה אלא

הצובע בצבע המתקיים, אבל צבע שאינו מתקיים כלל, כגון שהעביר ששר או סרק על גבי

ברזל ונחושת וצבעו, פטור, שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום), ומה ענינו כאן

אצל "בכותל".

ויש גורסים ברמב"ם "בכוחל

ובששר", שהם שני סוגי צבעים שצובעים בהם הציורים.

*

ואף שהצובע את הכותל חייב משום

צובע, כדלעיל סי' שכ סכ"ז-ח.

מכל מקום המצייר על הכותל אינו חייב

אלא משום כותב.

ואף שנתבאר לעיל סי' שב ס"ה (הצר

צורה בכלי העומד לציירו, אפילו לא צייר אלא מקצת הצורה, הרי עשה מקצת גמר הכלי

וחייב, שאף שהציור מצד עצמו אינו חשוב מלאכה, מכל מקום עכשיו שהכלי נגמר וניתקן על

ידו הרי הוא נחשב למלאכה).

נראה לכאורה הפירוש לעיל שם: "הצר

צורה בכלי העומד לציירו, אפילו לא צייר אלא מקצת הצורה [שאז אינו חייב משום תולדת

כותב, שהרי הוא כמו הכותב חצי אות שפטור עליו; מכל מקום חייב, ש]הרי עשה מקצת גמר

הכלי וחייב ... משום מכה בפטיש". והיינו שמצייר על הדף אינו חייב אלא בציור

שלם – משום תולדת כותב, ואילו המצייר על הכלי, חייב אפילו במקצת הציור – משום מכה

בפטיש.

[1764] רמב"ם שם ( רושם

תולדת כותב הוא).

דלא קיי"ל כרבי

יוסי קג, א (לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם, שכך כותבין על קרשי המשכן לידע

איזו בן זוגו), והיינו שרושם הוא אב מלאכה, אלא כת"ק שאינו חייב על רושם

רשמים אלא משום תולדת כותב.

וכדלעיל (הערה 1749 ),

שלרבי יוסי גם הרושם שתי שריטות בעלמא הוא אב מלאכה, ואילו

ת"ק סובר שאינו אב מלאכה; אלא שאם הוא ציור, הוא תולדת כותב, ואם הן רק

שריטות, אינו אסור אלא מדברי סופרים.

[1765] רמב"ם

שם (וכן המוחק את הרשום לתקן, הרי זה תולדת מוחק וחייב). מ"א שם (וכן המוחקה).

והיינו שמוחקה על מנת לצייר עליו, וכדלעיל ס"ד.

וכן הוא לקמן סי' תקיט ס"ו

(נכרי שהביא כתב

לישראל ביום טוב, והוא חתום, מותר הישראל לפתחו בעצמו ... והוא שאין בחותם לא צורה

ולא אותיות, דאז יש איסור משום מוחק), והיינו שאם יש בחותם צורה, יש בו משום מוחק.

וראה מי טל (קורע) סי' ו. קובץ

הערות וביאורים תשנג ע' 72.

[1766] משנה

עג, א – לפי אוקימתא שבגמרא עה, ב (רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו אפיק חד

מינייהו ועייל שירטוט), ופרש"י (לפי שדרך הרצענין, כשהוא בא לחתכו משרטטו

תחלה כפי מה שהוא רוצה להאריך ולהרחיב ולקצר החיתוך, ואחר כך מעביר הסכין דרך

השירטוט, וכן בעורות המשכן כשחתכום).

מלאכת המחתך נתבארה לעיל סי' שיד

סט"ז (המחתך את העור ... שכן במשכן היו מחתכים עורות אילים ותחשים במדה

לעשותן מכסה לאהל). והשירטוט שלפני החיתוך – נתבאר כאן.

[1767] רמב"ם

פי"א הי"ז (המשרטט כדי לכתוב שתי אותיות תחת אותו שירטוט, חייב).

מ"א ס"ק ז (המשרטט חייב).

והוא כדלעיל סי' לב ס"ח ( בתפילין

אין צריך שרטוט כי אם בשיטה העליונה ... אם אינו יודע לישר השיטה בלא

שרטוט, טוב הוא שישרטט כל השורות, כדי שיהיה הכתב מיושר ושוה).

אלא שיש הפרש בשרטוט בין פרשיות

התפילין למזוזה, כדלעיל שם (התפילין אינן כמזוזה שהיא צריכה שרטוט מהלכה למשה

מסיני בכל שיטה ושיטה, אבל בתפילין אין צריך שרטוט כי אם בשיטה העליונה, מפני

שאסור מדברי סופרים לכתוב לכתחלה ג' תיבות מפסוק מכתבי הקודש בלא שרטוט, כמו

שיתבאר ביו"ד סי' רפ"ד (סעיף ב), אבל שאר השיטות אין צריך שרטוט, כי

השיטה העליונה נעשית כמו שרטוט למה שתחתיה כמו שיתבאר שם ... ויש אומרים שצריך

לשרטט תמיד למעלה ולמטה ומן הצדדים בין בתפילין בין בכל מקום שכותב ג' תיבות

מפסוק, ואע"פ שיודע לכתוב בלא שרטוט. והעיקר כסברא הראשונה כמו שיתבאר ביו"ד

שם, ואעפ"כ נוהגין להחמיר בתפילין כסברא האחרונה).

ובשו"ע יו"ד שם (אסור לכתוב

ג' תיבות מפסוק בלא שרטוט, אם הוא כתב אשורית). וברמ"א שם (ואם שרטט שיטה

העליונה, שוב לא צריך).

[1768] משנה

עג, א (אבות מלאכות ... והתופר שתי תפירות), וגמרא עד, סוע"ב (והא לא קיימא (הכי,

וכיון דלא קיימא לאו מלאכה היא, רש"י). אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן,

והוא שקשרן (שקשר שני ראשי החוט, רש"י). רמב"ם פ"י ה"ט (התופר

שתי תפירות חייב. והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה ולא תשמט. אבל

אם תפר יתר על שתי תפירות, אף על פי שלא קשר חייב, שהרי מתקיימת התפירה). מ"א

סקי"א (התופר ב' תפירות וקשר, או ג' אף על פי שלא קשר, חייב).

ואף שגם שתי תפירות הוי חיבור, מכל

מקום אינה חשובה מלאכת תפירה, כדלעיל סי' שא סכ"ג (בטילה לגבי הכסות, אם היא

תפורה לו בב' תכיפות, שב' תכיפות חשובין חיבור לענין כלאים (ולענין שבת, עיין סי'

ש"מ)).

והיינו דאף שלענין כלאים תנן בכלאים

סוף פ"ט (התוכף תכיפה אחת אינה חיבור, ואין בה משום כלאים, והשומטה בשבת

פטור, עשה שני ראשיה לצד אחד, חיבור, ויש בה משום כלאים). מכל מקום אינה חשובה

מלאכת תפירה לענין שבת, כמבואר כאן.

*

ואם תופר ג' תפירות, אבל דעתו לפרקם

בו ביום, נתבאר לעיל סי' שיז ס"ז (במה דברים אמורים בקשירה, אבל אם תפר הכובס

את בית הצואר, וכן זוג של מנעלים התפורים יחד כדרך שהאומנים עושים, אסור לחתכן או

לנתקן זה מזה, שאין חילוק בתפירה בין של קיימא לאינה של קיימא, ולעולם יש בסתירתה

משום קורע ... ויש מתירין בתפירה שאינה של קיימא לנתק או לחתוך. וכן עיקר).

[1769] אליה

זוטא סקי"א (ואפשר דדוקא לענין חיובא בעינן קשירה, אבל איסורא אפילו בלא

קשירה איכא).

*

ולפי זה הי' מקום לומר שאסור לתחוב

סיכת בטחון בבגד לחבר בה ב' חלקי הבגד, דהוי ב' תפירות. וכן לאסור פירוק סיכת

הידוק (כליב) שהיא מחברת בב' תכיפות.

ואף שהתפירה היא בדרך כלל בחוט

שאינו של מתכת; נתבאר באגרות קודש ח"ח ע' צב (וחבור יכול להיות גם על ידי חוט

של מתכת, וכמו שגם במשכן אחד החוטים הי' של זהב), וכמבואר ברמב"ם הלכות כלי

המקדש פרק ט ה"ה (הזהב שבאריגת האפוד והחושן האמור בתורה ככה הוא מעשהו, לוקח

חוט אחד זהב טהור ונותנו עם ששה חוטין של תכלת וכופל השבעה חוטין כאחת, וכן הוא

עושה חוט זהב עם ששה של ארגמן, וחוט אחד עם ששה של תולעת שני, וחוט אחד עם ששה של

פשתים, נמצאו ארבעה חוטי זהב ונמצאו כל החוטים שמנה ועשרים).

ויתירה מזו הי' לכאורה מקום לומר,

שבהידוק בסיכת בטחון או סיכת הידוק, "מתקיים" חיבור זה, ויהי' חייב,

וכמבואר בדברי רבינו במהדורא בתרא לסי' שא ס"ז (במחט כשעושה ב' ראשיה לצד אחד

מיקרי ב' תפירות, ואפשר דלא בעיא קשירה, משום שמתקיים כך. ועיין ערוך דנקיט בסיכי

(במנחות מ"[א]) תפירה גמורה היא).

והיינו כדאמרינן מנחות מא, א (תנו

רבנן טלית כפולה (שהיתה ארוכה כשתים וכפלה, רש"י) חייבת בציצית, ורבי שמעון

פוטר (שאם תפשט נמצאת ציציות באמצעיתה, רש"י), ושוין שאם כפלה ותפרה שחייבת.

תפרה פשיטא. לא צריכא דנקטה בסיכי). ופירש הערוך (ערך סך הט') "ביתדות".

הרי מבואר בגמרא שעל ידי סיכי (סיכה של מתכת) נקרא "כפלה ותפרה",

"משום שמתקיים כך".

ומטעם זה

כתב הקרבן נתנאל פ"ז אות נ (ולכך תמה אני מאין נוהגין העולם שתוחבין עם מחט

... הקרייז עם המלבוש ... הא הוי שתי תקיפות). וכן

הוא במשנה ברורה ס"ק כז (אותן האנשים שתוחבין הקרייז עם הבגד במחט בשתי

תכיפות, לאו שפיר עבדי (קרבן נתנאל)).

והאריך באיסור זה האדמו"ר

מוהרשי"ש רובין הלברשטאם מצעשינוב, במכתבו לרבי, והשיב לו באגרות קודש

חי"א אגרת ג'תשפט (במענה על מכתבו עם המוסגר בו, שקו"ט בנוגע להשתמשות

במחט בטחון (כנראה כוונתו, זיכער נאדעל) בשבת. מובן שנבהלתי מהקס"ד בסיום

התשובה שלו, שלא רק אסור אלא שחושש גם לאיסור דאורייתא ח"ו ... מצוה לקיים

מנהג זקנות מישראל מכמה דורות מבלי מוחה בידם ... והם: א) במתכת ובחוט של מתכת אין

תפירה, ואף שאין ראי' מפורשת לדבר, הנה זכר לדבר ממה שכל מלאכות שבת למדין אנו

ממשכן. ואף שהי' גם חוט של זהב בהאריג, אבל פשיטא שלא תפרו בחוטים אלו, דמילתא

דתמיהא כזו צריך הי' להיות ציווי מפורש בזה. וממ"ש במנחות מא, א דנקטה בסיכי

שלפירוש הערוך היינו יתדות, הנה מובן ששם צריך להיות ענין של חיבור ואינו נוגע כלל

באיזה אופן, אם של תפירה או באופן אחר ... ב) כבר ידוע דעת רבנו יואל אשר נפסקה

הלכה כמותו (שו"ע או"ח סי' שי"ז ס"ג) אשר צריכה להיות תפירה

של קיימא ... ובמחט בטחון ביחוד הנה רואים במוחש בכל ענינים שמשתמשים בהם לשם

חיבור שאי אפשר שישארו כך לעולם ... ומאסף לכל הדיעות בזה בספר קצות השולחן להרב

אברהם חיים נאה חלק שמיני סי' קמ"ו סעיף י"ב עיי"ש בארוכה בכל

הנ"ל).

ובבדי השלחן שם ס"ק כב (מצוה

עלינו ליישב מנהגן של ישראל שנהגו משנים קדמוניות ולא מיחו בידם. והנה לשיטת רבינו

יואל שהתיר לקרוע תפירת בית הצואר שעשה הכובד משום דלאו לקיימא עביד ... ונראה

דסברי דתחיבת מחט אינה תפירה כלל, שאין תפירה אלא בחוטים ... ואע"פ שמוכח

מהערוך הנ"ל דחבור ביתדות קרי לה הגמרא תפירה, התם לענין חיבור טלית לציצית

דינו כתפירה כיון דסוף סוף הוי מחובר, אבל בשבת דבעינן מלאכת מחשבת).

ומה שהובא לעיל ממהדורא בתרא לסי'

שא, לענין סיכת בטחון, שאף בה הוי תפירה מן התורה "משום שמתקיים בכך",

הוא רק כדי לבאר את הגמרא לפי שיטות אלו, אף דלא קיי"ל כן.

והוא דאמרינן שבת ס, א (מחט שאינה

נקובה, למאי חזיא, אמר רב יוסף הואיל ואשה אוגרת בה שערה). וכתב על זה רבינו

במהדורא בתרא לסי' שא ס"ה וס"ז (והא דלא מוקמינן מתניתין במחט שבצעיף

וחלוק, יש לומר שבימיהם לא נהגו הנשים בצעיף שלנו ... יש לתרץ בפשיטות לפי דעת

ריב"א במרדכי פ"ד, דתפירה שאינה של קיימא חייב, אם כן במחט כשעושה ב'

ראשיה לצד אחד מיקרי ב' תפירות, ואפשר דלא בעיא קשירה משום שמתקיים כך. ועיין ערוך

דנקיט בסיכי (במנחות מ"[א]) תפירה גמורה היא).

והיינו שעיקר התירוץ הוא

"שבימיהם לא נהגו הנשים בצעיף שלנו". אמנם יש לתרץ תירוץ נוסף, לפי דעת

ריב"א (דלא קיי"ל כוותיה), שהיא דעה הא' דלעיל סי' שיז ס"ז (שאין

חילוק בתפירה בין של קיימא לאינה של קיימא, ולעולם יש בסתירתה משום קורע ... ויש

מתירין בתפירה שאינה של קיימא לנתק או לחתוך. וכן עיקר), ולפי דעת הערוך (דלא

קיי"ל כוותיה) שגם בחוט של מתכת יש תפירה.

נמצא, שלדידן יש בסיכת בטחון (וכן

בסיכת הידוק) שני טעמים להיתר:

(א) כיון שהתפירה אינה עשויה כדי להתקיים

כך, שקיי"ל להיתר.

(ב) כיון שהתפירה היא במתכת, שאפשר

קיי"ל שאין בה תפירה.

[1770] ירושלמי

פ"ז ה"ב נב, א (בקשור מיכן ומיכן ... משום תופר ומשום קושר). רע"ב במשנה

פ"ז מ"ב (ומחייב תרתי משום קושר ומשום תופר). כסף משנה פ"י

ה"ט (כתב הרמ"ך התופר שתי תפירות וכו', תימה למה לא כתב שיהא חייב שתים

משום קושר ומשום תופר, כדברי הירושלמי, שזה בודאי עשה שתי מלאכות קושר ותופר). מ"א

שם (וכשקשר חייב נמי משום קושר (הרע"ב)).

וראה מי טל (קושר) ס"י אות יח.

[1771] רב

עה, רע"א (המותח חוט של תפירה, בשבת חייב חטאת), ופרש"י (בגד התפור

ועומד והניח החוט ארוך, ונתפרדו שתי חתיכות הבגד זו מזו במקצת וחוטי התפירות

נמשכין, ומותח את ראשי החוט להדק ולחבר, זו היא תפירתו) . טור ושו"ע ס"ו

(חוט של תפירה שנפתח, אסור למתחו, משום תופר).

[1772] אליה

זוטא סקי"א (דבתופר שני תפירות בעיא קשר, אבל בשלש תפירות חייב אפילו בלא

קשירה, ואם כן במותח, ודאי מותח יותר משתי תפירות).

[1773] הגהות

סמ"ק סי' רפב אות טז (ועל כן אסור למתוח חוט של תפירה של בתי ידים). מרדכי רמז

שסח (הרגילין לתפור בתי זרועותיהם בחוט או במשיחה, וכשפושט עצמו מתיר אותם ומרחיבה,

וכשלובש אותם מהדק התפירה סביב, זה אסור בשבת). טור ושו"ע ס"ז (אותם

שמהדקים הבגדים סביב זרועותיהם על ידי החוט שמותחין אותו ומתהדק, אסור למתחו).

[1774]

פסקי הרי"ד עד, ב ד"ה והקורע (לתפור חוט אחד בבתי ידיו, וכשפושט מרחיבו

וכשלובש מותחו ומהדק בתי ידיו, תפירה היא זו ואסור, דמה לי תפירה ביום אחד מה לי

תפירה עולמית). הובא בשבלי הלקט סי' קח. לבוש ס"ז (אסור למותחו בשבת דדומה

לתפירה).

ואף שלענין ניתוק תפירה שאינה של קיימא

הובאו ב' דעות לעיל סי' שיז ס"ז (תפר הכובס את בית הצואר, וכן זוג של מנעלים

התפורים יחד כדרך שהאומנים עושים, אסור לחתכן או לנתקן זה מזה, שאין חילוק בתפירה

בין של קיימא לאינה של קיימא, ולעולם יש בסתירתה משום קורע ... ויש מתירין בתפירה שאינה של קיימא לנתק או לחתוך, וכן עיקר).

היינו דוקא לענין ניתוק וחתיכה,

משא"כ לתפור אסור לדברי הכל, כיון "שדומה לתופר".

וראה תהלה לדוד ס"ק ו. אהלי שם

ח"ה ע' רד; ריא. ח"ו ע' רעט; רפב.

[1775] פסקי

הרי"ד שם (ונראה לי שאלו שעושין נקבים בפי בתי ידים ויש להם חוט מחובר עם מחט

שמכניסין באותן הנקבים ומהדקין על ידיהן, בין אם היה הפתיל מושם בנקבים מערב שבת

מרווח והידקו בשבת, בין אם הכניסו בנקבים בשבת, אין בו משום תופר, דתופר לא הוה

אלא שרוצה בקיומו שיהא מהודק תמיד, וכ[ש]נרפה החוט קשה לו, והלכך כשמתחו חייב חטאת,

אבל זה שאינו רוצה בהידוקו אלא בשעה שלובשו, ובשעה שפושטו מרפה אותן, אין בו משום

תופר. ואינו דומה אלא למי שיש בבגדו לולאות וקרסין ומחברן בשבת ... והוא הדין

לפתיל העשוי למנעלים. ודוקא אם יש נקבים הוא מותר). הובא בשבלי הלקט שם. הגהות

סמ"ק שם (אלא אם כן יש נקב רחב קצת ומתוקן בתפירה בעיגול סביב הנקב). מרדכי

שם (אבל אם כל נקב מוקף תפירה, שחלל הנקב נראה, מותר). טור ושו"ע שם (אלא אם

כן יהיו הנקבים רחבים קצת ומתוקנים בתפירה בעיגול). וראה אגרות קודש ח"ח ע' צב-ג.

וכל זה כשהחוט הוא כבר בתוך הבגד. אמנם

אם רוצה להכניס החוט לתוך הבגד, יש בזה לפעמים אף משום מלאכת תיקון

כלי, כדלעיל סי' שיז ס"ה (במנעל חדש אסור ליתן הרצועה בשבת, מפני שהוא מתקן

כלי. ואפילו להחזיר לא התירו אלא כשהנקב הוא רחב ויכול להחזיר בלי טורח, אבל אם

הנקב הוא צר שצריך טורח להכניס הרצועה בתוכו, אין זה כמחזיר אלא כנותן בתחלה,

ואסור משום תיקון כלי. וכן הדין ברצועות של מכנסיים).

ונראה שהחילוק בינם הוא, שכאן מיירי

שיש נקבים רבים בבגד, ומכניסים בו את החוט שעולה ויורד בנקבים אלה (כמו בשרוכי

הנעלים שלנו), שאם אין בבגד "נקבים רחבים קצת ומתוקנים", יש בו משום

תופר. ואילו לעיל שם מיירי שמכניסים את הרצועה או המשיחה אל תוך הקפל של הבגד,

ומהדקים אותו, שאז אין בו משום תפירה, אלא שלפעמים אסור משום תיקון כלי.

[1776] פסקי

הרי"ד שם (וגם מפני המחט שהיא נקובה אין לאוסרו, דמחט נקובה האסורה אינה אלא

כשאינה מחוברת בבגד, אבל זאת שמחוברת בפתיל והפתיל מחובר בבגד ואינו נפרד לעולם,

מותר). הובא בשבלי הלקט שם. מ"א סקי"ג (ואז אפילו החוט תחוב במחט נקובה,

שרי (שבלי הלקט)).

ומפרש רבינו שכוונת הדברים היא

ש"מותר לצאת בה", ואין לחוש להוצאה, ש"הרי היא תשמיש הבגד".

והיינו שאף שנתבאר לעיל סי' שא

ס"ד (איש שיצא במחט הנקובה התחובה לו בבגדו לחבר קצותיו, כגון מפתחי חלוקו

וכיוצא בזה מהמקומות שבבגדו שדרך לתחוב שם מחט בחול, אף על פי שהיא לצורך הלבישה

חייב חטאת, לפי שאין דרך לתחוב שם מחט הנקובה אלא מחט שאינה נקובה, וזה שתחב מחט

נקובה משוי הוא לו), ובסי' שג סי"א (מחט נקובה אין דרך הנשים להעמיד בה

קישוריהן, והרי היא משוי גמור, ולכן לא תצא בה ואם יצאת חייבת).

מכל מקום אינו חשוב הוצאה כיון

ש"הרי היא תשמיש הבגד".

ומיירי הכא שאף ש" הנקבים

רחבים קצת ומתוקנים בתפירה ובעיגול ", מכל מקום משתמשים במחט כדי

להכניס החוטים לנקבים, ולכן גם המחט "היא תשמיש הבגד". ולכן מותר להדק

את החוט, ומותר גם לצאת עם המחט שבו לרשות הרבים.

[1777] יראים

השלם סי' רעד קלז, ב (ואותם שיש נקבים וחבלים בבגדיהם, והחבלים קבועים ומהדקים

אותם, חושש אני לו מחטאת. ואינו דומה למתיחת חבלים או רצועות שהודקו בצוארו [ששם]

סופו להרפותו ולהוציא את ראשו. ואם חבלי בגדים מהודקים שאינו יכול לצאת אלא

בהרפותו, מותרים, כחבלי הידוק צואר. ואם חבלי הידוק רחבים, שמוציא ראשו בעודם

מהודקים ונמלך פעמים להניחם כן לעולם, אסור כחוט של תפירה). הובא ב"י שם. מ"א

סקי"ב (ואם נמלך לפעמים להניחה כך לעולם, אסור להדקן בשבת).

והיינו שמה שאנו מהדקים בשבת את

שרוכי הנעלים, הוא דוקא:

(א) כשהנקבים רחבים קצת.

(ב) כשרוצה לפשוט מנעליו צריך לרפות

את השרוכים.

[1778] גמרא

מח, א (רב חסדא שרא לאהדורי אודרא לבי סדיא (להחזיר מוכין שנפלו מן הכר לתוכן,

רש"י) בשבתא. איתיביה ... אין נותנין את המוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ...

לא קשיא הא בחדתי (שלא היו מעולם לתוכו, אסור, דהשתא עביד ליה מנא, רש"י), הא

בעתיקי (להחזירו לכר זה שנפלו ממנו). טור ושו"ע ס"ח (מוכין שנפלו מן

הכסת, מותר להחזירם, אבל אסור ליתנם בתחלה בכסת). מ"א ס"ק יד (דהשתא

עביד ליה מנא (רש"י)). ט"ז ס"ק ה (דהשתא משוי ליה מנא).

[1779] סעיף

ה (כמועתק לעיל הערה 1775 ), וס"ו ( מתירין

בית הצואר מקשר שקשרו כובס ... אבל אין פותחין אותו מחדש, מפני שהוא

מתקן כלי, וחייב משום מכה בפטיש ).

[1780] משנה

עג, א (אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ... והמעמר).

[1781] רש"י

שם ד"ה האופה (כולהו קמייתא הואי בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני).

ונתבאר לעיל סי' שא ס"א,

ובהערות שם.

וכן נתפרשה מלאכה זו בפרשת שלח טו,

לב (ויהיו בני ישראל במדבר, וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת), למאן דאמר בברייתא צו,

ב (מעמר הוה). וכן הוא בתרגום שם (מגבב אעין). וברש"י שם לא נתפרש מהו, שסמך

על מה שפירש בשמות ה, יב (לקשש קש לתבן, לאסוף אסיפה ... שדבר המתפזר הוא וצריך

לקוששו).

ואפשר שבלאו פסוק זה היינו אומרים

שהמעמר אינה מלאכה חשובה, שאינו אלא מלקט קש מפוזר, וכמו בהוצאה שנתבאר לעיל סי'

שא ס"א (ומצד הסברא, שההוצאה וההכנסה מרשות לרשות אינה נקראת בשם מלאכה כלל

... הא למדת שההבאה שהיו מביאין מביתם שהוא רשות היחיד אל משה העומד במחנה לויה,

שהיא רשות הרבים, נקראת הבאה זו מלאכה).

[1782] תוס' ביצה לא, א ד"ה מן

(דלא שייך עמור אלא במקום שגדילים שם, כדמוכח בפרק כלל גדול), ונתפרש בר"ן

ביצה יט, א ד"ה ומכן מקום (והכי נמי מוכח בפרק כלל גדול (עג, ב) דאמרינן האי

מאן דמכניף מלחא ממלחתא חייב משום מעמר, אלמא דווקא דכניף ממלחתא, אבל ממקום אחר

לא). סמ"ג ל"ת סה יב, ג (בפרק המביא (ביצה לג, א) מוכיח שאין עימור אלא

כשלוקחין ממקום גידולן ומקבצן יחד כעין קמה קצורה שמעמר השיבולין). ונתפרש בהגהות מיימוניות

פכ"א אות ח (בפרק המביא כדי יין תנן ומגבב עצים מן החצר להדליק, משמע שאין

עימור בזה, אלא במעמר ממקום גידול הדבר, כעין קמה קצורה שמעמר אותה). טור ושו"ע

ס"ט (אסור לקבץ כל דבר ממקום גידולו).

[1783] מרדכי

רמז שסא (הלכך יזהר אדם שלא לאסוף פירות ולקבצם יחד). וכדלקמן בסמוך לענין דבילה

ותאנים.

[1784] ס"ה

(נתפזרו לו פירות בחצר, אחת הנה ואחת הנה, מלקט מעט מעט ואוכל, ולא יתן לתוך הסל

ולא לתוך הקופה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול).

וכן הוא לעיל סי' שט סוף ס"ה (כלכלה

מליאה פירות והאבן בתוכה ... ינערם מתוכה עם האבן, ואחר כך ילקטם בידו, ויחזירם

לכלכלה אם ירצה).

ואם חזרו ונתפזרו במקום גידולן,

נתבאר לקמן סי' תקא ס"ז (במה דברים אמורים בחצר, אבל בשדה אסור ללקט עצים ...

לפי שדרך עצים להיות גדלים בשדה, והמלקט שם עצים נראה כמעמר דבר במקום גידולו ...

ולפיכך אפילו מן המכונסים שבשדה אסור ליקח, גזרה שמא יקח מן המפוזרין ונראה כמעמר).

[1785] גמרא

עג, ב (אמר רב[ה] האי מאן דכניף מילחא ממלחתא חייב משום מעמר, אביי אמר אין עימור

אלא בגידולי קרקע), וקיי"ל כאביי. רמב"ם פ"ח סוף ה"ה (אין

עמור אלא בגדולי קרקע). מ"מ שם (פסק כאביי דהוא בתרא). כ"מ שם (שהיה

כתוב בההיא דכניף מלחא רבא באל"ף, ואינו אלא בה"א, וכמ"ש הרב המגיד).

רא"ש פ"ז סוס"י ב (אביי אמר אין עימור אלא בגידולי קרקע, וכן הלכה).

מ"א סקט"ו (ברא"ש גרס רבה, וכן עיקר ... וכ"פ הרמב"ם

פ"ח, וכתב המ"מ גם כן דגרס רבה, והלכה כאביי דהוא בתרא).

[1786] רמב"ם פכ"א

הי"א (אין מקבצין את המלח וכיוצא בו מפני שנראה כמעמר). מ"מ (ואביי דפטר,

משום דאין עמור אלא בגדולי קרקע, אבל לדברי הכל אסור). ב"י ד"ה אסור לקבץ

(ומשמע לרבינו דלא פליג אביי אלא לפטרו מחטאת, אבל איסורא מיהא איכא). טור

ושו"ע ס"ט (אסור לקבץ מלח ממשרפות המלח, שדומה למעמר).

[1787] שבת

עג, ב (דכניף מילחא ממלחתא). ופרש"י (שצבר מלח ממשרפות מים ... שממשיך לתוכו

מים מן הים, והחמה שורפתן והן נעשין מלח, ואותו חריץ קרי מילחתא).

[1788] כאן

קאי שלא בגידולי קרקע (שאסור מדברי סופרים), "לקבץ מלח ... וכן בכל כיוצא

בזה". כמבואר בטור ושו"ע שם (אסור לקבץ מלח ... וכן אסור לקבץ כל דבר

ממקום גידולו).

ואילו לקמן בסוף הסעיף קאי בגידולי

קרקע (שחייבים עליהם), "שהמדבק פירות ... חייב משום מעמר ... וכן כל כיוצא

בזה", וכמבואר ברמב"ם פ"ח ה"ו (המקבץ דבילה ... הרי זה

תולדת מעמר וחייב, וכן כל כיוצא בזה).

[1789] רמב"ם

שם פ"ח ה"ו (המקבץ דבילה ועשה ממנה עגולה, או שנקב תאנים והכניס החבל בהן

עד שנתקבצו גוף אחד, הרי זה תולדת מעמר וחייב), ופכ"א הי"א (המדבק פירות

עד שיעשו גוף אחד חייב משום מעמר). מרדכי רמז שסא (כלל גדול, אין עימור אלא

בגידולי קרקע, הלכך יזהר אדם שלא לאסוף פירות ולקבצם יחד). לפירוש כנסת הגדולה

בהגהות הטור (אבל הרמב"ם בפרק כ"א מהל' שבת כתב המדבק פירות עד שנעשו

גוף אחד חייב משום מעמר ... וזה הלשון מוכח אפילו שלא במקום גדולן ... וכן נראה

מדברי המרדכי ז"ל שכתב בראש פרק כלל גדול, יזהר שלא לאסוף פירות ולקבצם יחד.

וכן כתב בהגהות מיימון). ולפי זה יהי' כן הפירוש גם בשו"ע ס"י (המקבץ

דבילה ועשה ממנה עיגול, או שנקב תאנים והכניס החבל בהם עד שנתקבצו גוף אחד, הרי זה

תולדת מעמר וחייב).

אמנם הכניסו רבינו במוסגר, וכהכלל המובא

בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי

עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו). וכן הכניס במוסגר

האמור לקמן בסמוך "וצריך להחמיר כדבריהם".

שהרי כתב בכ"מ שם (המקבץ דבילה

וכו', כתב הרמ"ך דוקא שקבצם ממקום שנפלו שם מן האילן, אבל אם קבצם בבית לא).

ועל דברי הכנסת הגדולה הנ"ל השיב באליה רבה ס"ק יח (בהגהות מיימוניות

מסיק דאין איסור אלא במקום גידולו ... בכסף משנה פ"ח [ה"ו הביא כן] בשם

רמ"ך, משמע דגם הרמב"ם סבירא ליה הכי)].

*

משיגרא דלישנא נראה לכאורה, שגם

המחייבים שלא במקום גידולם, היינו רק במדביק פירות (שהיא תולדת מעמר), ולא במעמר

ממש. וטעם החילוק בינם נתבאר במעשה רקח שם פ"ח ה"ו (בהנהו שאני, דכיון

שדרך לעשות דבילה וכיוצא כשהם יבשים דוקא, תו לא קפדינן אם עשאם בבית או בשדה.

ועוד דבהנהו זו היא גמר מלאכתם).

אבל ראה אגלי טל מלאכת מעמר

סק"ב אות טו. בדי

השלחן סי' קמו ריש סקמ"ט. חקרי הלכות ח"א כא, א.

[1790] נסמן

לעיל (הערה 1788 ).

[1791] ממשמעות

השו"ע שם שהביא דין זה בסתם ללא חולק.

[1792] זבחים

צד, ב (זרק [זרע] פשתן למים חייב ... אית להו רירי (זרע פשתן במים נפקא רירא מיניה

ומדבקי אהדדי, רש"י) ... קעביד לישה (כי מדבקת ברירא דנפקי מינייהו, הוי

תולדות לישה, רש"י)). רמב"ם פ"ח הט"ז (הנותן זרע שומשמין או

זרע פשתן וכיוצא בהן במים, חייב משום לש, מפני שהן מתערבין ונתלין זה בזה). טור ושו"ע

סי"ב (הנותן זרע פשתן או שומשמין וכיוצא בהם במים, חייב משום לש, מפני

שמתערבים ונתלים זה בזה).

דיני לישה נתבארו לעיל סי' שכא סט"ז.

[1793] סעיף

טז (דבר תלוש ... מותר לחתכו לכתחלה, כל שאינו מתכוין לחתוך במדה).

[1794] רש"י

ביצה לד, א ד"ה אין מפצעין (דכל מידי דעביד להשתמש בו הוי תקון כלי).

וכן הוא לעיל סי' שיד סי"א ( שכל

דבר שמתקנו בשבת שיהיה ראוי להשתמש בו איזה תשמיש, יש בו משום תיקון כלי, כמו

שיתבאר בסי' ש"מ). לקמן סי' תקח ס"ב (שכל שהוא עושה ומתקן דבר הראוי

להשתמש בו, הרי זה כמתקן כלי).

[1795] רש"י

לג, ב ד"ה אינו (דקטימה תקון כלאחר יד הוא, ולא תקון מעליא הוא, אלא אם כן

מחתכו וממחקו בסכין). מ"מ פי"א סוף ה"ז (ובהלכות גם כן נראה

כדפירש"י ז"ל). רא"ש ביצה פ"ד סי"ג (דבקיסם לחצוץ בו שיניו

איכא חיוב חטאת בכלי, ושבות ביד). רבינו ירוחם נ"ד ח"א כט, ג (ואם קטמו

ביד עבר על שבות דרבנן, ואם בכלי, כגון בסכין, אסור מדאוריתא).

[1796] בשו"ע

שם ס"ד (לקטום ... קיסם ... כדי לחצות בו שיניו אסור), ובמ"א שם

ס"ק ד (ואם קטמו חייב (רמב"ם פי"א), וברמב"ם שם ה"ז (הנוטל

קיסם של עץ מלפניו וקטמו לחצוץ בו שיניו או לפתוח בו את הדלת, חייב). וכדאמרינן

ביצה לג, ב (לחצוץ בו שיניו לא יקטמנו, ואם קטמו חייב חטאת). ולא נתפרש החילוק בין

קוטמו בסכין או ביד.

וכנראה הכוונה לסי' שכב

בשוע"ר, שלא הגיע לידינו, ושם נתבאר שאינו חייב אלא אם כן מחתך בסכין, כדברי

הפוסקים שבהערה הקודמת.

[1797] כדלעיל

סי' שח ס"ו (נייר חלק העומד לכתיבה, הוא מוקצה מחמת חסרון כיס, שמקפיד עליו

שלא להשתמש עליו שום תשמיש), וכאן מיירי בנייר שעומד לתשמיש, ואינו עומד לכתיבה.

ולענין חרס נתבאר לעיל שם סכ"ט

(חתיכת חרס שנשברה מכלי, בין בחול בין בשבת, והיא ראויה לכסות בה כלי, מותר לטלטלה).

[1798] משנה

ביצה לב, ב לענין יום טוב (אין שוברין את החרס ואין חותכין הנייר לצלות בו מליח),

ופרש"י (כשצולין דגים על האסכלא שקורין גראדיל"א בלע"ז, חותכין

קנים, או קש שבלים, או שוברין חרסים, או חותכין נייר, ושורין במים וסודרין הנייר

על גב האסכלא, מפני שהמתכת מתחמם ושורף את הדג). ובגמרא שם (משם דקא מתקן מנא). שו"ע

סי"ג (אין שוברים החרס ואין קורעין הנייר, מפני שהוא כמתקן כלי).

אלא שכאן מיירי בשבת, שלא שייך לומר

"לצלות בו המליח", לכן נכתב סתם "כדי להשתמש בהם איזה תשמיש".

[1799] סעיף

ב (לא יחתוך חתיכת נייר כדי לשרותה במים וליתנה תחת הדג על גבי האסכלה כדי שלא

ישרף הדג, וכן לא ישבור חתיכת חרס כדי ליתנה תחת הדג ... כמתקן כלי).

[1800]

תוספתא פי"ז ה"ט (קורע אדם את העור שעל פי החבית של יין ושל מורייס),

ובביצה פ"ג ה"ט. לשון ראשון בירושלמי פ"ז ה"ב (קריעה בבגדים

באמצע, וחיתוך בעורות מן הצד). והיינו שבעורות יש מלאכת מחתך, ואין מלאכת קורע.

וראה חמדת ישראל (פלאצקי) קונ' נר מצוה

נח, ג. משנה ברורה בביאור הלכה ד"ה אין שוברין. בדי השלחן סי' קמה סק"ד.

שו"ת להורות נתן ח"ב סי' ד ס"ק ה. מי טל (קורע) סי' יב; יד-טז; יט.

שבת כהלכה פכ"ח ביאורים ו.

[1801] אבל

בחוטים עצמם (כשאינם מחברים חלקי הבגד), וכן בחבל, אין בהם משום קורע, כדלעיל סי' שיד

סוף סט"ז (לפיכך מותר לחתוך קשרי השפוד שקושרים בטלה או עוף הצלויים בו, וכן

עופות ממולאים שתפרן, מותר לחתוך חוט התפירה), וסי"ז (מותר לחתוך החבל אפילו

בסכין), ולקמן סי' תקט ס"ט (מותר לחתוך חוטי תפירתם, ואין בזה משום קורע, ואפילו

בשבת מותר לחתכם, כמ"ש בסימן שי"ד).

[1802] פסיקתו

– ביד, וחיתוכו – בסכין.

[1803] סי"ב

( קורע אדם עור שעל פי החבית של יין או שאר משקה שלצורך השבת,

ואינו חושש, מפני שפסיקת תלוש מותר לכתחלה) . והוא מתוספתא הנ"ל

(הערה 1800 ), הובאה בב"י סי' שיד, ובמ"א שם סוף

סקי"ד.

[1804] סעיף

טז (המחתך את העור ומקפיד לחתכו במדה הצריכה לו, כגון שמקצעו לרצועות וסנדלים, הרי

זה אב מלאכה).

[1805] רמב"ם

פ"י הי"א (המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו, הרי זה

תולדת תופר וחייב. וכן המפרק ניירות דבוקין או עורות דבוקין, ולא נתכוין לקלקל

בלבד, הרי זה תולדת קורע וחייב). שו"ע סי"ד.

ונתבאר באגרות קודש ח"ח ע' צב

(ענין התפירה ... חיבור שני דברים נפרדים על ידי דבר שלישי ... ולכן חייב גם כן המדבק

ניירות או עורות על ידי דבר שלישי, דבק ... וע"פ הנ"ל מובן גם כן ההיתר,

המובא בפשטות, דהכנסת קרסים בלולאות .. . וע"פ הנ"ל מובן גם כן ההיתר

דזיפער, כיון דבזה אין דבר שלישי המחבר).

ומזה מובן שגם שקיות פלסטיק המדובקים

על ידי חום (ולא על ידי דבק), אין בהם איסור קורע.

*

ונראה מכך שהמפרק ניירות דבוקים

חייב משום קורע אף שאינו על מנת להדביק.

אבל ראה לעיל סי' שב ס"ד והקורע

שלא על מנת לחזור ולתפור פטור, אבל אסור מדברי סופרים). סי' שיז ס"ו ( אבל

משום קורע אינו חייב אלא אם כן עושה על מנת לתפור), וס" ז (שהקורע

אינו חייב אלא אם כן עושה על מנת לתפור ). וראה קובץ יגדיל תורה ירושלים

ח"ח ע' 74 (634). מי טל (קורע) סי' ו.

[1806] כלומר

בשעת הכריכה.

[1807] מ"א

סקי"ח (נראה לי דאם נדבקו הדפין להדדי על ידי שעוה או בשעת הקשירה, מותר

לפתחן, כמ"ש סי' שי"ד ס"י, דלא נעשה לקיום, כל שכן הכא דנעשה ממילא).

והיינו שלענין קורע בתפירה שאינה של

קיימא, הובאו ב' דעות לעיל סי' שיז ס"ז (ויש מתירין בתפירה שאינה של קיימא

לנתק או לחתוך, וכן עיקר, ומכל מקום אין להקל בפני עם הארץ). ואילו בניירות

שנדבקו, מותר לדברי הכל, מטעם "שנעשה מאליו בלא מתכוין".

[1808] ספר

הזכרונות זכרון ט מלאכת מכה בפטיש (מחט שאינה נקובה, שבה הדבר מצוי יותר, וכיוצא

שנתעקמה אפילו מעט, אין לפשטה להשיבה ישרה, וזה נלמוד משפוד שנתעקם ביום טוב,

שאפילו שמותרין בו כמה דברים משום אוכל נפש ומכשיריו, אסור לפשט בידו, כמ"ש

הטור בריש סי' תקיט). כנה"ג סי' שב בהגב"י (מחט שנתעקמה אפילו מעט, אין

לפשטה להשיבה ישרה. ספר הזכרונות דף נ"ו). מ"א סקי"א (מחט שנתעקמה

אפילו מעט, אסור לפושטה (ס' הזכרונות דנ"ו. כנסת הגדולה ש"ב. ועסי'

תק"ט)).

והיינו כדלקמן סי' תקט ס"א (שפוד

שנעקם ונכפף, אם יכול לצלות בו כמות שהוא בלי שיפשיטנו, אסור לפושטו ביום טוב,

אפילו בידו).