תקא עצים האסורים והמותרים ביום טוב

תקא עצים האסורים והמותרים ביום טוב

ובו י"ח סעיפים

ביקוע

עצים להסקה

א

אין ¹³¹⁸

מבקעין עצים מן הקורות העומדות לבנין, מפני שהן מוקצה ¹³¹⁹

מחמת חסרון כיס ¹³²⁰ ,

שאדם מקפיד עליהן מלהסיקן, ובין השמשות לא היה דעתו עליהן להיסק (עיין סי' ש"[ח]

סעיף כ"ו ¹³²¹ ).

ולא מקורה שנשברה ביום טוב, משום דאתמול

לא היה יודע שתישבר ולא היה דעתו עליה להיסק ¹³²² .

ואפילו להמתירין מוקצה ונולד ביום טוב ¹³²³ ,

מודים במוקצה גדול כזה, דקורה בריאה וחזקה אינה עשויה כלל להשבר ¹³²⁴ .

אבל אם היתה רעועה מערב יום טוב וקרובה

להשבר, כיון שהיה יודע שתשבר ודעתו עליה להסקה, לכן מותר לבקעות ממנה ¹³²⁵

להמתירים נולד ביום טוב. אבל להאוסרים נולד ביום טוב אסור לבקעות ממנה, דאתמול היה

כלי שלם ראוי למלאכתו, דהיינו בנין, והיום היא שבר כלי, והרי זה נולד ביום טוב ¹³²⁶ . וכבר נתבאר ¹³²⁷

דיש להחמיר בנולד ביום טוב:

ב אבל ¹³²⁸ אם נשברה מערב יום

טוב ¹³²⁹ ,

אם אי אפשר להסיקה בלא ביקוע מחמת גדלה ועביה, מותר ¹³³⁰

לבקעות ממנה חתיכות גדולות, ואע"פ שהיה אפשר לו לבקעות מערב יום טוב. לפי

שאין בבקיעת עצים לחתיכות גדולות מלאכה גמורה, ואף בשבת אינו אסור אלא מדברי

סופרים משום עובדין דחול ¹³³¹ , ומשום שמחת יום טוב

התירו לגמרי ¹³³² .

אבל אסור לבקעות ממנה חתיכות קטנות מאד,

כדרך שמבקעים עצים (א) דקים מאד כדי להצית בהן האוּר ¹³³³ ,

מפני שהעושה כן בשבת חייב מפני שהוא תולדת הטוחן ¹³³⁴ ,

כמו שנתבאר בסי' שכ"א ¹³³⁵ ,

לפיכך לא התירו דבר זה משום שמחת יום טוב, לפי שזהו כמכשירין שאפשר לעשותם מערב

יום טוב ¹³³⁶ :

ג וכשהוא מבקע, לא יבקע בקרדום ולא במגל

ולא במגירה ¹³³⁷

כדרך שמבקע בחול, דכיון שהיה אפשר לבקעות מערב יום טוב הצריכוהו חכמים לשנות ¹³³⁸ שלא יבקע אלא בקופיץ ¹³³⁹

(פירוש ¹³⁴⁰

סכין של קצבים, ויש עושים בו שני ראשים, ודומה קצת לקרדום), ובצד הקצר שלו אבל לא

בצד הרחב ¹³⁴¹ ,

כדי לשנות. ועכשיו שאין אנו בקיאים מהו קרדום ומהו קופיץ, יש להחמיר שלא לבקעות

אלא בסכין או ביד ¹³⁴² :

ד במה דברים אמורים בעצים גדולים מאד שאי

אפשר להסיקן כלל בלא ביקוע, כגון קורה וכיוצא בה. אבל עצים של הסקה שהן גדולים קצת

וראויים להסקה בלא ביקוע, לא יבקעם כלל אפילו בסכין, כיון שאפשר להסיקן בלא ביקוע

הרי זה טרחא שאינה צריכה ¹³⁴³ .

ולכן יש להחמיר שלא לשברן אפילו ביד, אפילו לחתיכות גדולות בענין שאין לאסור משום

תולדת טוחן ¹³⁴⁴ ,

וכן לא יכניס העץ בחור כדי לשברו, כיון שאפשר להסיקו כמו שהוא ¹³⁴⁵ :

ה והמדקדקים נוהגים לאסור הביקוע של עצים

הראויים להסקה בלי ביקוע אפילו בחול המועד, ומתקנים ומכינים כל העצים הקטנים

הצריכים לבישול דגים קודם יום טוב, דחוששין לטרחא שאינה צריכה, שהרי יכול לבערם

בלא ביקוע, וכן נכון להחמיר. ומכל מקום במקום שהעצים יקרים, דיש הפסד מרובה אם

נצריך להבעיר בלי ביקוע, מותר לו לבקע במועד אפילו עצים שאפשר להסיקן בלא ביקוע ¹³⁴⁶ .

במה דברים אמורים לבקעות בכלי, אבל לשבר

ביד ¹³⁴⁷ ,

כיון שאינו עושה כדרך שהוא עושה בחול, אין להחמיר בו כלל במועד, אפילו במקומות

שאין העצים יקרים:

ליקוט

עצים להסקה

ו עצים המפוזרין בחצר ¹³⁴⁸ ,

בין שהם גדולים בין שהם קטנים ¹³⁴⁹ ,

אסור לגבבן ביום טוב, מפני שנראה כמלקט לצורך חול, שכן דרך לגבב היום לצורך מחר.

אבל אם רוצה לבשל קדרתו בחצר מותר לגבב סמוך למקום בישול קדרתו, מפני שקדרתו מוכחת

עליו שאינו מגבב לצורך מחר ¹³⁵⁰ .

במה דברים אמורים בעצים המפוזרין, אבל

עצים המכונסים ברשות היחיד מותר ליטול מהן ולהוליכן אפילו לחצר אחרת ולהסיקן שם ¹³⁵¹ :

ז במה דברים אמורים בחצר. אבל בשדה אסור

ללקט עצים אפילו רוצה לבשל קדרתו בשדה וללקט עצים סמוך למקום בישול קדרתו, לפי

שדרך עצים להיות גדלים בשדה והמלקט שם עצים נראה כמעמר דבר במקום גידולו ¹³⁵²

(עיין סי' ש"מ ¹³⁵³ ),

וכבר נתבאר בסי' תצ"ה ¹³⁵⁴

שהעימור הוא ממלאכות שלא הותרו לצורך אוכל נפש. ולפיכך אפילו מן המכונסים שבשדה

אסור ליקח ¹³⁵⁵ , גזרה שמא יקח מן

המפוזרין ונראה כמעמר ¹³⁵⁶ :

ח קרפף, שהוא מקום המוקף מחיצות,

אע"פ שאינו מוקף לדירה ¹³⁵⁷ ,

אם יש לו מסגרת או שהוא עומד בתוך שבעים אמה וד' טפחים לעיר ¹³⁵⁸ ,

כיון שהוא מקום המשתמר הרי הוא כחצר ומותר להביא מן העצים המכונסים שבתוכו ¹³⁵⁹ .

אבל אם אין לו מסגרת ואינו עומד בתוך שבעים אמה וד' טפחים לעיר, כיון שאינו מקום

המשתמר הרי הוא כמי שאינו מוקף מחיצות כלל, ואין מביאין ממנו עצים אפילו מן

המכונסים שבתוכו ¹³⁶⁰ :

ט עלי קנים ועלי גפנים שהן מכונסים

ומונחים בקרפף ¹³⁶¹ ,

אע"פ שיש לו מסגרת ועומד בתוך שבעים אמה וד' טפחים לעיר, הרי הן כמפוזרים

ואסור ליקח מהן ביום טוב, מפני שאנו חוששים שמא יפזרם הרוח בשעה שיבא ליקח אותם

ויבא ללקטם ¹³⁶² .

ואם הניח עליהם כלי כבד מערב יום טוב שלא יפזרם הרוח, מותר ליקח מהן ביום טוב ¹³⁶³ :

י עצים שנשרו מן האילן ביום טוב, אין

מסיקין בהן ביום טוב אפילו להמתירין נולד ביום טוב, לפי שהן בכלל גזרת פירות

הנושרין מאליהן בשבת או ביום טוב, שאסרום חכמים בו ביום באכילה ¹³⁶⁴

ובטלטול ¹³⁶⁵

משום גזרה שמא יעלה ויתלוש ¹³⁶⁶

כמו שנתבאר בסי' שכ"[ה] ¹³⁶⁷ .

ואם נפלו לתוך התנור יתבאר בסימן תק"ז ¹³⁶⁸

בעז"ה ¹³⁶⁹ :

הסקה

בכלים

יא כבר נתבאר ¹³⁷⁰

שיש להחמיר בנולד ביום טוב. לפיכך כלים שנשברו ביום טוב ¹³⁷¹

ואין עושין מעין מלאכתן הראשונה ¹³⁷² ,

כמו שנתבאר בסי' תצ"ה ¹³⁷³ ,

אין מסיקין בהן, מפני שהן נולד ¹³⁷⁴

ואסורין בטלטול.

ואפילו לשורפן במקומן אסור, אע"פ

שאינו מטלטלן, לפי שהמוקצה אסור להשתמש בו וליהנות ממנו ¹³⁷⁵ ,

כמו שיתבאר בסימן תק"ט ¹³⁷⁶ :

יב וכן נכרי שחקק בית קבול בבקעת ביום טוב,

הרי עשאה כלי, ואין מסיקין בה מפני שהוא נולד ¹³⁷⁷ :

יג אבל מסיקין בכלים שלמים ¹³⁷⁸

שנעשו מערב יום טוב. אע"פ שהוא נהנה מן הכלי לאחר שהודלק מקצתו ונעשה שבר כלי,

אין בכך כלום, כיון שההנאה באה לו מאליה, שאינו עושה שום מעשה בגוף המוקצה ¹³⁷⁹ ,

עיין סוף סי' תק"ט ¹³⁸⁰ .

אבל אסור להפוך באש לאחר שהודלק מקצתו,

דאז נעשה שבר כלי. וכיצד הוא עושה, מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן, דאז יכול להפוך

באש אף לאחר שהודלקו מקצת מן הכלים, לפי שהן בטלים ברוב עצים המוכנים ¹³⁸¹ , כמו שיתבאר בסימן

תק"ז ¹³⁸² בעז"ה ¹³⁸³ :

יד במה דברים אמורים כשאין לו עצים מוכנים

כדי כל צרכו ¹³⁸⁴ ,

אבל אם יש לו כדי כל צרכו, אסור להסיק בכלים שלמים אפילו בחול, מפני שהוא עובר על

בל תשחית ¹³⁸⁵ :

טו כלי שנשבר מערב יום טוב ¹³⁸⁶

ואין עליו תאר כלי, מותר להסיקו ביום טוב, שהרי הוא כבר מוכן ועומד להסקה. ואם יש

עליו תאר כלי ונשבר ביום טוב, אסור להסיקו ביום טוב, מפני שהוא נולד ¹³⁸⁷ :

טז הכלים והאוכלין מטלטלין אותן לכל דבר,

ואין אומרים לא ניתנו הכלים אלא לתשמישן והאוכלין אלא לאכילה. ולפיכך מסיקין

באגוזים ושקדים ¹³⁸⁸ .

ואם אכלן ביום טוב, אין מסיקין בקליפיהן ¹³⁸⁹ ,

אפילו הן ראויים למאכל בהמה ¹³⁹⁰ ,

מפני שאתמול היו מחוברים וטפלים להאוכל ונחשבין כאוכל עצמו ועכשיו אין נחשבין

כאוכל כלל והרי זה נולד ¹³⁹¹ :

יז עץ שמחתין בו האש, כיון שהוא מיוחד לכך

הרי הוא כלי. ואם נשבר ביום טוב אסור להסיקו ¹³⁹²

כמו שנתבאר ¹³⁹³ :

הדלקה

בשיורי לפידים ופתילות

יח

יום טוב שחל להיות אחר שבת, אסור להדליק ביום טוב שיורי הלפידים והפתילות שנדלקו,

וכבו בשבת, אלא אם כן נדלקו וכבו פעם אחת קודם השבת, מפני שהם יותר נוחים להדליק

כשנדלקו כבר פעם אחת וכבו, שהאור נאחז בהן היטב ¹³⁹⁴ ,

ונמצא שהכבייה שנכבו בשבת היא מכשרת ומכינה אותם להדלקה ביום טוב, ואין שבת מכינה

ליום טוב ¹³⁹⁵ , כמו שיתבאר בסי'

תקי"ג ¹³⁹⁶

עיי"ש.

לפיכך אסור להדליקן ביום טוב, אפילו בצד

השני שלא נדלק עדיין, גזרה שמא ידלק באותו צד שנדלק כבר ונכבה בשבת ¹³⁹⁷ .

וכיון שאסור להדליקן ביום טוב, יש על שיורי הפתילה דין כלי שמלאכתו לאיסור, שאין

לטלטלו כי אם לצורך גופו או מקומו ¹³⁹⁸

כמו שנתבאר בסי' ש"ח ¹³⁹⁹ .

אבל שיורי הלפידים, כיון שאין ראויים להסקה ביום טוב, אסור לטלטלם אפילו לצורך

גופן ומקומן, לפי שאין עליהם תורת כלי כלל ¹⁴⁰⁰ .

במה דברים אמורים ביום טוב ראשון, אבל

יום טוב שני של גליות שחל להיות במוצאי שבת, מותר להדליקן בצד השני שלא נדלק עדיין,

דכיון שיום טוב שני אינו אלא מדברי סופרים, לא גזרו שמא ידליק בצד שנדלק כבר,

וכיון שהן ראויים להדלקה מותר גם כן לטלטלן ¹⁴⁰¹ ,

כדין כלי שמלאכתו להיתר שנתבאר בסי' ש"ח ¹⁴⁰² .

אבל יום טוב שני שחל בשני בשבת וממנו

ואילך, מותר להדליק בו שיורי פתילות ולפידים אפילו באותו צד שנדלקו בו ביום טוב ראשון ¹⁴⁰³ ,

ואפילו (ב) ביום טוב שני של ראש השנה מותר להדליק, ממה נפשך אם יום שני חול, מותר

להדליק בו כמו בחול, ואם הוא קודש ויום ראשון חול, כל שכן שמותר, שהרי חול מכין

ליום טוב, ואם שניהם קדושים, אם כן הרי הן קדושה אחת שהרי כיום אחד ארוך הן חשובים ¹⁴⁰⁴ ,

ואין שייך כאן איסור הכנה מיום טוב לחבירו כיון שהן יום אחד ¹⁴⁰⁵ .

ויש אומרים ¹⁴⁰⁶

דאפילו ביום טוב ראשון שחל להיות אחר השבת מותר להדליק שיורי הלפידים והפתילות

שנדלקו וכבו בשבת, לפי שאין כבייה זו חשובה הכנה גמורה, כיון שגוף הפתילה כבר היה

בעולם, אלא שעל ידי כבייה זו היא נוחה יותר להדליק, ואין בזה כדאי לאסור את גוף

הפתילה והלפידים ¹⁴⁰⁷ .

ולענין הלכה יש לחוש לסברא הראשונה ¹⁴⁰⁸

ולעשות פתילות חדשות, ואם הישנה מונחת על פי הנר מותר להוציאה משם כדי להניח אחרת

במקומה, דכיון דאיסור טלטול אינו אלא מדברי סופרים, יש לסמוך על סברא האחרונה ¹⁴⁰⁹ :

קונטרס

אחרון

(א) דקים מאד כו' .

כן ¹⁴¹⁰

כתב הט"ז ¹⁴¹¹ .

ואע"פ שסיים ¹⁴¹²

דאף שאין דקין כל כך אסור משום טרחא שאינה צריכה, היינו בבוקע מעצים הראוים להסקה

בלא ביקוע, דבהכי מיירי כמבואר בדבריו, אבל המבקע מקורה, כיון שהותר לו הביקוע אין

לנו לחייבו שידקדק שלא יבקע רק עצים גדולים קצת הראויין להסקה בלא ביקוע, אלא מבקע

כדרכו, ואף אם מבקע מהקורה עצים דקים אין בכך כלום, כל שאינו מבקע ממנה עצים דקים

מאד בענין שיש חיוב חטאת על בקיעתן בשבת, והמחמיר עליו הראייה:

(ב) ביום טוב ב' של ראש השנה כו' .

הנה ¹⁴¹³

הטור ¹⁴¹⁴ אוסר גם בזה,

והעתיקו האחרונים דבריו. וכבר הקשה עליו הב"י ¹⁴¹⁵ ,

ותירצו האחרונים ¹⁴¹⁶ .

אבל על מה שהקשה הב"י על הטור לאסור ביום טוב ב' של ראש השנה, דאם כן אף בו

ביום ליתסר, לא תירצו כלום ¹⁴¹⁷ .

ובים של שלמה ¹⁴¹⁸

ובדרכי משה ¹⁴¹⁹

ובפרי חדש ¹⁴²⁰

תירצו, דקיי"ל בסי' תק"ג ¹⁴²¹

דקדושה אחת הן להחמיר, אבל לא להקל. והנה אנן לא קיי"ל כסברא זו, שהרי בסי'

תי"ו ¹⁴²² פסק השו"ע וכל

האחרונים כהרמב"ם ¹⁴²³

והרשב"א ¹⁴²⁴

ומגיד משנה ¹⁴²⁵

דאפילו להקל הן קדושה אחת. עיין שם בבית יוסף ¹⁴²⁶ .

ומסי' תק"ג לא קשה מידי ¹⁴²⁷ ,

כמו שכתב שם המג"א ¹⁴²⁸ .

ואדרבה לפי תירוצו שם משמע שהכל מודים לרמב"ם ורשב"א דהיכא דאיכא לומר

ממה נפשך, אף להקל הן קדושה אחת. אם כן בנידון דידן כיון דשייך לומר ממה נפשך,

אמרינן קדושה אחת אפילו להקל ¹⁴²⁹ .

וכיון שבנידון דידן הרב בית יוסף ¹⁴³⁰

ורמ"א ¹⁴³¹

הסכימו להתיר בפשיטות, וכתב הב"י שכן דעת רוב הפוסקים, וגם האחרונים זולת

רש"ל ¹⁴³²

וב"ח ¹⁴³³

לא החליטו לאיסור בזה, אלא שהט"ז ¹⁴³⁴

כתב ראוי לצאת לכל הדיעות, וגם כל האחרונים בסי' תי"ו לא חלקו על הרמב"ם

ורשב"א ומגיד משנה ושו"ע ¹⁴³⁵ ,

פשיטא דהכי נקטינן, ובפרט באיסור דרבנן דקיי"ל הלך אחר המיקל ¹⁴³⁶ .

ועוד בלאו הכי אין לנו לאסור בב' ימים

טובים של ראש השנה משום הכנה, דהרי קיי"ל כסברת הרמב"ן ¹⁴³⁷

והר"ן ¹⁴³⁸

שכל המותר ביומו אין בו משום הכנה משום דלעצמו הכין, דלא כרש"ל סי' ג' ¹⁴³⁹

שחלק על זה, כמו שכתב המג"א בסי' תקי"ג ס"ק ח' ¹⁴⁴⁰

עיי"ש. ואם כן, בנידון דידן כיון שביום טוב א' ראויין הפתילות והלפידין, הרי

יום א' לעצמו הכין (ואפילו נכבה כשהאיר היום דשוב אין צריך לנר, מכל מקום ראוי

לסמוך לחשכה בו ביום כמ"ש בסי' תקי"ד, עיין שם בב"י ¹⁴⁴¹

ובמג"א ס"ק י"ד ¹⁴⁴² ).

וכן כתב בהדיא בים של שלמה שם ¹⁴⁴³

דלדעת הר"ן הנ"ל הדבר ברור דשרי. וסמ"ג וספר התרומה ורא"ש ¹⁴⁴⁴

שאוסרים, אזלי לטעמייהו דלא סבירא להו כסברת ר"ן, אלא כשינוייא קמא בתוס' דף

ד' ע"א ד"ה אלא כו', כמבואר בים של שלמה ¹⁴⁴⁵

עיין שם היטב ודו"ק:

[1318] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

ביקוע עצים להסקה (ס"א-ה).

(ב)

ליקוט עצים להסקה (ס"ו-י).

(ג)

הסקה בכלים (סי"א-ז).

(ד)

הדלקה בשיורי לפידים ופתילות (סי"ח).

[1319]

משנה לא, סוע"א (אין מבקעין עצים לא מן הקורות). גמרא שם

רע"ב (חסורי מחסרא (וטעמא דרישא משום מוקצה, רש"י), והכי קתני, אין

מבקעין מן הסואר של קורות (המושכבות לארץ של בנין, רש"י) ... תניא נמי הכי,

אין מבקעין עצים לא מן הסואר של קורות ... לפי שאינו מן המוכן). טור ושו"ע

ס"א (אין מבקעין עצים מן הקורות שעומדות לבנין).

[1320]

תוס' ב, ב ד"ה אין (מיירי בסואר של קורות דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס, ובהא כו"ע

מודו, אפילו רבי שמעון). ב"י ד"ה ומ"ש אפילו. לבוש ס"א (אין

מבקעין עצים מן הקורות שעומדים לבנין, מפני שהן מוקצין מחמת חסרון כיס שהוקצו

לבנין, ואסור לכולי עלמא). מ"א סק"א (דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס, ואסור

אפילו לרבי שמעון).

[1321]

בשו"ע שם (נסרים של ... אומן אסור, אלא אם כן חשב עליהם מבעוד יום ליתן עליהם

פת לאורחים או תשמיש אחר).

וכן הוא לעיל שם סנ"ט (נסרים של ...

אומן אסור, מפני שהוא מקפיד עליהם מלהשתמש בהם שום תשמיש שלא יתקלקלו, והרי הם

מוקצה מחמת חסרון כיס. ואם חשב עליהם מבעוד יום ליתן עליהם פת לאורחים בשבת או שום

תשמיש אחר, מותר לטלטלם).

ונתבאר לעיל סי' רנט קונטרס אחרון סוף

סק"א (ולא דמי לנסרים של אומן, משום דלא אתעביד בהו מעשה של הקצאה. אי נמי

משום דאיהו הוא דקפיד אבל בעל הבית דאינהו רובא דאינשי לא קפדי, ונמצאת קפידתו באה

על ידי מחשבתו שחשב עליה למוכרה, לכך היא נפקעת גם כן על ידי מחשבה בעלמא ...

דכיון שמצד עצמם ראויות ליחודי לתשמיש כמו של בעל הבית, אלא שהאומן מקפיד עליהם,

לכך נפקע על ידי מחשבתו).

וכן נתבאר לעיל סי' תצה סי"ד (כל

מוקצה שהקצאתו אינה אלא מחמת מחשבתו של האדם, שהסיח דעתו מלאכלו ומלהשתמש בו ...

אם חישב עליה מערב יום טוב לאכילה, אף על פי שלא הוציא בשפתיו, הרי היא מוכנת

לאכילה על ידי מחשבה זו ... לפי שמחשבה זו מוציאה מיד מחשבה הראשונה, וכן כל כיוצא

בזה. אבל כל מוקצה שהקצאתו באה לו על ידי מעשה בני אדם ... וצריך להזמינם מבעוד

יום ... הכנה זו אינה במחשבה בלבד, שיחשוב עליהם לאכילה, אלא צריך לעשות בהם הכנה

גמורה על ידי מעשה).

[1322]

משנה שם (ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב), ופרש"י שם ע"ב (ואע"ג

דהשתא להסקה קיימא, בין השמשות לאו להכי קיימא). טור ושו"ע שם (ולא מקורה

שנשברה ביום טוב).

[1323]

כדלעיל סי' תצה סי"ג.

[1324] גמרא ב, רע"ב (גבי יום

טוב דסתם לן תנא כרבי יהודה, דתנן אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה

ביום טוב), והיינו שב"קורה שנשברה" מתיר רבי שמעון ורבי יהודה אוסר.

וכתבו

התוס' שם (ואם תאמר, והא רבי שמעון אינו מתיר אלא ביושב ומצפה (לקמן ל, ב). ויש

לומר דהכא נמי הואיל ונשתברה בשבת, מסתמא היתה רעועה מאתמול, והוי כיושב ומצפה מתי

תשבר קורתו ותהיה ראויה להסקה). והיינו שמחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה היא בקורה

רעועה, משא"כ בקורה בריאה וחזקה שנשברה מודה רבי שמעון שאסור. וכן הוא בטור (לרבי

שמעון מותר אם היא רעועה וקרוב הוא שתשבר, ואם אינה רעועה, אפילו רבי שמעון מודה).

מ"א סק"ב (קורה בריאה שנשברה, לכו"ע אסור).

ולכאורה

מיירי שהיא קורה של בעל הבית, שאינה מוקצה מחמת חסרון כיס, כדלעיל סי' שח

סנ"ט (נסרים של בעל הבית מותר לטלטלם, ושל אומן אסור, מפני שהוא מקפיד עליהם

מלהשתמש בהם שום תשמיש שלא יתקלקלו, והרי הם מוקצה מחמת חסרון כיס).

דאי

מיירי בקורה שהיא מוקצה מחמת חסרון כיס, הרי אסורה אף אחר שנשברה, כדלעיל סי' שח

סכ"ז (כלים המוקצים מחמת חסרון כיס, שנשברו, אף על פי שהשברים אינם מוקצים

מחמת חסרון כיס, אם נשברו בשבת או ביום טוב, אסור לטלטלם בו ביום, שמתוך שהוקצו

מדעת האדם בבין השמשות כשהיה הכלי המוקצה שלם עדיין, הוקצו לכל היום כולו).

וכן

הדין במוקצה מחמת איסור שנשבר, כדלקמן סי' תקיח ס"כ (אפילו אם נפלה הסוכה

ביום טוב אסור לטלטלן ... כיון שבתחלת כניסת יום טוב, דהיינו בבין השמשות, היה

אסור לטלטלן מחמת איסור סתירת בנין, ומתוך שנאסרו בבין השמשות נאסרו לכל היום כולו,

ואף המתירים נולד ביום טוב מודים במוקצה מחמת איסור שנדחה בידי אדם בבין השמשות,

שאף בשבת הוא אסור).

והטעם

שאסור כאן לדברי הכל, אף שבבין השמשות לא הי' מוקצה, היינו כי בנולד כזה שאינו

עשוי להשבר כלל, מודה רבי שמעון שאסור, כמבואר במ"א סוף ס"ק ב (ונראה לי

דבכלי אפילו היה שלם אתמול ונשבר ביום טוב שרי לרבי שמעון, דכלי עשוי להשבר,

משא"כ בקורה), הרי שאם הכלי לא הי' עשוי לישבר, ונשבר ביום טוב, הי' אסור

מטעם האמור כאן, אף שבהיותו כלי לא הי' מוקצה.

וראה

מה שדנתי בזה בדובר שלום ע' רכה ואילך.

[1325]

גמרא ב, רע"ב (גבי

יום טוב דסתם לן תנא כרבי יהודה, דתנן אין מבקעין עצים ... מן הקורה שנשברה ביום

טוב), לפירוש התוס' שם ד"ה אין (היתה רעועה מאתמול, והוי כיושב ומצפה מתי

תשבר קורתו ותהיה ראויה להסקה), והיינו שבזה מתיר רבי שמעון ורבי יהודה אוסר. טור

(לרבי שמעון מותר אם היא רעועה וקרוב הוא שתשבר). מ"א שם (וקרובה להשבר, זהו

אליבא דרבי יהודה, אבל לרבי שמעון מותר ברעועה (טור)).

[1326]

מ"א שם (ונראה לי דאפילו היתה רעועה מקרי נולד, דמעיקרא כלי והשתא שבר

כלי).

וכן הוא לקמן סט"ו ( יש עליו תאר כלי ונשבר ביום טוב, אסור

להסיקו ביום טוב, מפני שהוא נולד), ושם נסמן (הערה 70 ).

ונתבאר בפר"ח ס"א (ואף על פי

שהיא רעועה ביותר, דדמיא למסוכנת שיתבאר לקמן סימן תקי"ח סעיף ו' שמחתכה

לכלבים משום דדעתיה עילוה, שאני הכא דאסיר משום נולד). והיינו כדלקמן סי' תקיח סי"א (בהמה

שמתה ביום טוב, אם היתה מסוכנת מערב יום טוב מותר לטלטלה ולחתכה לפני הכלבים ביום

טוב, לפי שמאתמול היא עומדת ומוכנת לכלבים, שהוא יודע שתמות ביום טוב. אבל אם לא

היתה מסוכנת מערב יום טוב, אע"פ שהיתה חולה, אסור לטלטלה ביום טוב, לדברי

האוסרים נולד ביום טוב ... שהרי אתמול כשהיתה עדיין חיה אינה מוכנת לכלבים, שלא

היה יודע שתמות ביום טוב, והיום שמתה הוכנה לכלבים, והרי זה נולד ביום טוב).

וכיון

שאף ברעועה ביותר מקרי נולד, לכן לא מהני דעתו עילוה, כמבואר בקונטרס אחרון שם סוף

ס"ק ה (נקרא נולד אף על פי שדעתו עליהם מערב יום טוב ... האמת יורה דרכו

דבנולד גמור, ככלים שנשברו ביום טוב, לא מהני דעתו), והאריך להוכיח כן מהפוסקים.

[1327]

לעיל סי' תצה סוף סי"ג (ולענין הלכה יש להחמיר בנולד ביום טוב). וכן נפסק כאן

בשו"ע ס"א (ולא מקורה שנשברה ביום טוב, אפילו אם היתה רעועה מערב יום

טוב וקרובה להשבר). ונתבאר לעיל סי' תצט בקונטרס אחרון ס"ג ד"ה הנה

מהר"צ (וכן מוכח בהדיא בסי' ... תק"א ס"א, שהשו"ע פסק להחמיר

בנולד ביום טוב, ולא חלק עליו רמ"א).

[1328] סיכום פרטי ההלכה של אפשר לעשותו מערב יום

טוב, במכשירים, באוכל נפש, וכשאינה מלאכה אלא טורח או עובדין דחול:

(א) מכשירים שאפשר לעשותן מבעוד יום, נפסק

לעיל סי' תצה ס"ד (מכשירי אוכל נפש, שאסור לעשותן ביום טוב מן התורה ... במכשירים

שאפשר לעשותן מערב יום טוב).

(ב) אוכל נפש שאפשר לעשותו מבעוד יום, נפסק

לעיל שם ס"ה (מדברי סופרים כל מלאכה שהיה אפשר לו לעשותה מערב יום טוב ...

אסור לעשותה ביום טוב, אלא אם כן משנה קצת בעשייתה מדרך החול).

(ג) מכשירי אוכל נפש שאין בהם אלא עובדין

דחול, ואפשר לעשותן מערב יום טוב, התירו חכמים על ידי שינוי, כמבואר כאן

ס"ב-ג (שאין בבקיעת עצים לחתיכות גדולות מלאכה

גמורה, ואף בשבת אינו אסור אלא מדברי סופרים משום עובדין דחול ... כיון שהיה אפשר

לבקעות מערב יום טוב הצריכוהו חכמים לשנות).

(ד)

אוכל נפש, שאינה מלאכה ממש, ואפשר לעשותה מערב יום טוב, התירו חכמים, אבל לכתחלה

טוב לשנות, כדלעיל סי'

תק סי"ח ( מותר לנקר בהמה ביום טוב, אע"פ שנשחטה

מערב יום טוב והיה אפשר לנקרה קודם יום טוב, לפי שהניקור אין בו מלאכה גמורה ... ומכל

מקום לכתחלה טוב לשנות בניקור בהמה שנשחטה מערב יום טוב והיה אפשר לנקרה קודם יום

טוב, דהיינו שינקר בקרדום או בקופיץ או שינוי אחר).

(ה)

ולפעמים הצריכו לשנות, כדלקמן סי' תקו ס"ג (אם כבר נרקד הקמח פעם אחת ורוצה

לרקדו שנית ביום טוב כדי שיהא הפת נאה, מותר ... ומכל מקום כיון שהיה אפשר לו

לטרוח טרחא זו קודם יום טוב (ועוד שהיא כעין עובדין דחול), (לפיכך) צריך לשנות קצת

ברקידתו).

(ו)

טורח לצורך מצוה, ואפשר לעשותה מערב יום טוב, אסרו חכמים, כדלעיל סי' תצח

סל"ז (שחט חיה ועוף בערב יום טוב ולא כיסה דמם, אסור לכסותם ביום טוב, אפילו

בעפר מוכן, שהרי אף אם לא יכסה יהא מותר לאכלם ביום טוב, ונמצא טורח שלא לצורך יום

טוב מה שהיה אפשר לעשותה מערב יום טוב).

(ו)

וכן הוא במדידה לצורך מצות חלה, כד לקמן

סי' תקו ס"א ( אסור למדוד ביום טוב, מפני שהוא עובדין

דחול ... ואפילו מתכוין למצוה, כגון שמודד קמח לעיסתו כדי לידע שיעור חלה, לא

ימדוד ... שהרי היה אפשר למדוד מערב יום טוב),.

[1329]

גמרא לא, ב (אבל מבקעין מן הקורה שנשברה מערב יום טוב). טור ושו"ע ס"א (אבל

אם נשברה מערב יום טוב ... מבקעין ממנה).

[1330]

רשב"א לא, א ד"ה אין מבקעין (ובתוספות אמרו שלא התירו לבקע אלא מן

הקורות גדולות, אבל עצים דקים שנוחים להדליק בלא בקוע, אסור, דמלאכה שאינה צריכה

היא ... וכן נראה גם כן בדברי הרמב"ם ז"ל, שכך כתב, אפשר היה לו לבקע מערב

יום טוב, ומפני מה לא אסרו הבקוע כלל, מפני שאפשר שיפגע בעץ עבה ולא יוכל להבעירו

וימנע מלבשל, ולפיכך התירו לו לבקע בשינוי). רמב"ם פ"ד ה"י (ולמה

לא נאסר הביקוע כלל, מפני שאפשר שיפגע בעץ עבה ולא יוכל להבעירו). רא"ש

פ"ד סי' ד (ויראה דהיתר הביקוע דאיירי ביה, היינו לבקע מן הקורה שאי אפשר

לאפות ולבשל בה בלא ביקוע). טור ושו"ע שם (אם אי אפשר להסיקה בלא

ביקוע, מבקעין ממנה).

[1331]

ראבי"ה סי' תשעד (וביקוע דאמרי דשרי, הני מילי לחתיכות גסות, ואף על פי שאפשר

לעשותן מערב יום טוב, לאו מלאכה היא, אלא עובדין דחול). הובא במרדכי רמז תרצא.

שו"ע שם (מבקעין ממנה חתיכות גדולות). לבוש ס"ב (כיון שבקיעת עץ גדול

לחתיכות גדולות אינו מלאכה גמורה, ואינה אסורה ביום טוב אלא משום שהוא עובדין

דחול, התירוהו חז"ל). מ"א ס"ק ג (ואף על גב דהוי מכשירין שאפשר

לעשותן מערב יום טוב, שרי, דלאו מלאכה היא אלא עובדא דחול). וכדלעיל סי' שיד

סט"ז (המבקע עצים לחתיכות ... גדולות ואינו מקפיד על מדתן, אין בו איסור אלא

מדברי סופרים, משום שהוא מעשה חול וזלזול שבת).

וכיון שאינה מלאכה גמורה, רק טרחא או

עובדין דחול, מותר אף שהי' אפשר לעשותה בערב יום טוב, אלא שהצריכו שינוי (ויתבאר

לקמן הערה 21 ).

[1332]

רמב"ם שם (ולמה לא נאסר הביקוע כלל, מפני שאפשר שיפגע בעץ עבה ולא יוכל

להבעירו וימנע מלבשל, לפיכך התירו). לבוש שם (ואפשר ביום טוב כשירצה ליקח מהם יפגע

בעץ עבה שלא יוכל להבעירו, וימנע מלבשל, ויבטל שמחת יום טוב).

[1333] היינו כמו גפרורים שעשויים

להצית בהן האוּר, ולא כמו עצים דקים שעשויים להבערה.

[1334] ראבי"ה ומרדכי שם ( אבל

דק דק לא, דאיפשר לבקע מערב יום טוב, ואמרינן בפרק כלל גדול (עד, ב) האי מאן דסלית

סילתא מחייב משום טוחן ).

רשב"א שם ( אבל עצים דקים שנוחים להדליק בלא בקוע,

אסור, דמלאכה שאינה צריכה היא, ומלאכה גמורה דאורייתא היא, וכדאמרינן בשלהי כלל

גדול, האי מאן דסלית סלתי חייב משום טוחן), ורא"ש שם ( אבל עצים של הסקה והם

גדולים קצת לא יבקעם, כיון שיכול לבשל ולאפות בהם בלא ביקוע, טרחא שלא לצורך הוא,

ואב מלאכה, כדאמר בפרק כלל גדול, האי מאן דסלית סילתא חייב משום טוחן) .

וכתב

ה ט"ז

סק"ב (יש לדקדק למה הוצרך לכתוב דהוי טירחא שלא לצורך דזה הוי מדרבנן, וסיים

על זה ואב מלאכה ... נראה כוונתו בשני טעמים אלו, דאפילו במקום שאין לומר בו שהוא

אב מלאכה, דהיינו שאין בוקע דקים מאד, ולא דמי לההיא דסלית סילתא, פירוש עצים דקים

להבעיר האש דהוי אב מלאכה משום טוחן, דזה דוקא בעצים דקים מאוד כדרך להבעיר אש ...

על כן כתב שאסור עכ"פ מצד טרחא. ואם כן כלל בזה שני דברים, דאם בוקע לדקים

קצת, יש משום טירחא, ואם דקים מאוד, יש בו אב מלאכה).

ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א ( היינו בבוקע מעצים הראוים להסקה בלא

ביקוע, דבהכי מיירי כמבואר בדבריו, אבל המבקע מקורה, כיון שהותר לו הביקוע אין לנו

לחייבו שידקדק שלא יבקע רק עצים גדולים קצת הראויין להסקה בלא ביקוע, אלא מבקע

כדרכו, ואף אם מבקע מהקורה עצים דקים אין בכך כלום, כל שאינו מבקע ממנה עצים דקים

מאד בענין שיש חיוב חטאת על בקיעתן בשבת ).

[1335]

ס"י (אסור לחתוך הירק דק דק כדי לאכלו, וכן גרוגרות וחרובים לפני זקנים, ואם

חתך דק דק חייב משום טוחן), ובסי' שיד סט"ז (אם מבקע לחתיכות דקות מאד להבעיר

בהן האש, חייב משום טוחן).

[1336] ראב"ד פ"ד ה"י

(אין

מבקעין ... קי"ל כרבי יהודה דמכשירין ... אפשר לעשותן מערב יום טוב). מ"א שם (ואף על גב דהוי מכשירין

שאפשר לעשותן מערב יום טוב, שרי, דלאו מלאכה היא אלא עובדא דחול, אבל דקות אסור,

דחייב משום טוחן). והיינו שדקות הוו מכשירים שאפשר לעשותן מערב יום טוב, שאסור,

כדלעיל סי' תצה ס"ד (כיון שאין המלאכה נעשית בגוף האוכל נפש אלא בדבר המכשירו

לאכילה, הרי הן נקראין מכשירי אוכל נפש, שאסור לעשותן ביום טוב מן התורה ...

במכשירים שאפשר לעשותן מערב יום טוב).

ואף

שהבערת העצים אינה נחשבת מכשירים, מכל מקום ביקוע העצים נחשב מכשירין, כדלעיל סי'

תצה קונטרס אחרון סק"א (ואנן קיימא לן שם כדעת ראבי"ה ומרדכי ורא"ש

וראב"ד (עיין מגן אברהם שם) והסכמת האחרונים, דבבוקע קורה לעצים דקים ביום

טוב חיובא איכא, ועל כרחך משום דהוי מכשירין).

[1337]

משנה לא, סוע"א (ואין מבקעין לא בקרדום (סתם קרדום עשוי כמין כלי

אומנות, רש"י) ולא במגרה (כעין סכין מלאה פגימות וממהר לקוץ בו עצים וכלי

אומן הוא, רש"י) ולא במגל (וכולן כלי אומן הן ונראה כעושה בו מלאכה לפיכך

אסור, רש"י)). טור ושו"ע ס"א (ולא יבקע לא בקרדום, ולא במגל, ולא

במגירה).

[1338]

ראב"ד שם (ואם אפשר לעשותן מערב יום טוב, עושין אותן על ידי שינוי). רא"ש

פ"ד סי' ד (ולא ידענא מאי שינוי קאמר, כבר מפורש במשנה היתר הביקוע בקופיץ

דוקא, ולא בדבר שהוא כלי אומנות). רמב"ם פ"ד ה"י (למה אסרו

בקורדום וכיוצא בו, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, שהרי אפשר היה לו לבקע מערב יום

טוב).

[1339]

משנה שם (אלא בקופיץ). טור ושו"ע שם (אלא בקופיץ).

[1340]

רש"י שם (סתם קופיץ הוא סכין של קצבים, דומה לקרדומות שלנו שאינן כלי אומן,

ויש שעושין בו שני ראשין, והשני דומה קצת לקרדום).

[1341]

לישנא בתרא בגמרא לא, ב (אמר רב חיננא בר שלמיא משמיה דרב, לא שנו אלא בזכרות שלו,

אבל בנקבות שלו אסור). טור ושו"ע שם (ובצד הקצר שלו, אבל לא בצד הרחב).

[1342]

תוס' שם ד"ה אבל (ופירשו התוספות דאין אנו בקיאין בקרדום היאך הן נעשין, ולכך

יש לנו לאסור לבקע עצים רק ביד). הגהת סמ"ק סי' קצד ע' קע (ומיהו בתוספות

פירש, דאין אנו בקיאין מהו זכרות ומהו נקבות, והכל אסור. ומכל מקום נראה דלבקע

בסכין שרי). טור ושו"ע שם (ויש מי שאוסר אפילו בקופיץ, לפי שאין אנו

בקיאין מהו, ולא התירו אלא בסכין).

[1343]

רשב"א לא, א ד"ה אין מבקעין (ובתוספות אמרו שלא התירו לבקע אלא מן

הקורות גדולות, אבל עצים דקים שנוחים להדליק בלא בקוע, אסור, דמלאכה שאינה צריכה

היא ... וכן נראה גם כן בדברי הרמב"ם ז"ל, שכך כתב, אפשר היה לו לבקע מערב

יום טוב, ומפני מה לא אסרו הבקוע כלל, מפני שאפשר שיפגע בעץ עבה ולא יוכל להבעירו

וימנע מלבשל, ולפיכך התירו לו לבקע בשינוי). רא"ש פ"ד סי' ד (ויראה

דהיתר הביקוע דאיירי ביה, היינו לבקע מן הקורה שאי אפשר לאפות ולבשל בה בלא ביקוע,

אבל עצים של הסקה והם גדולים קצת, לא יבקעם, כיון שיכול לבשל ולאפות בהם בלא ביקוע,

טרחא שלא לצורך הוא). טור ושו"ע ס"ב (עצים גדולים קצת וראוים

להסקה בלא ביקוע, לא יבקע כלל). ט"ז ס"ק ב (דאפילו במקום שאין לומר בו

שהוא אב מלאכה, דהיינו שאין בוקע דקים מאד, ולא דמי לההיא דסלית סילתא ... אסור

עכ"פ מצד טרחא ... דאם בוקע לדקים קצת, יש משום טירחא). הובא בקונטרס אחרון

ס"ק א ( כתב

הט"ז ... דאף שאין דקין כל כך, אסור משום טרחא

שאינה צריכה, היינו בבוקע מעצים הראוים להסקה בלא ביקוע).

[1344]

טור (מלשון א"א הרא"ש ז"ל יראה דאפילו לשברם ביד נמי אסור.

וטוב להחמיר). שו"ע שם (ואפילו לשברם ביד יש מי שאוסר). ט"ז סק"ב (וראוי

לחוש למעשה לאסור לשבור אפילו ביד, במקום שאסור בסכין).

[1345]

אף שהתיר בזה בתוספתא פ"ג ה"י (לא יתן אדם אבן על גבי בקעת כדי לשוברה,

אבל מכניסה בחור ושוברה). הובא ביש"ש פ"ד ס"ז. מ"א

ס"ה (ויש"ש מתיר אפילו להכניסם בחור ולשברם).

מכל מקום סיים ביש"ש שם (אלמא דשרי

לבקוע ביד). נמצא שלדידן שמחמירים "שלא לשברן אפילו ביד ... לא יכניס העץ בחור כדי לשברו".

ואפשר מפרשים שהתוספתא מיירי בעצים גדולים שאי אפשר להסיקן בלא ביקוע.

[1346]

רש"ל ביש"ש פ"ד סי' ז (והמדקדקים נהגו לאיסור אף בחול

המועד, ומתקנים כל העצים הקטנים הצריכין, אף לבישול דגים, קודם יום טוב, משום

דחוששין לטירחא יתירא, כמ"ש הרא"ש, שהרי יכול לבערו כך בלא ביקוע, ואין

להקל. אבל במקום שדמי עצים יקרים, לא חיישינן לטירחא יתירא, דהא הפסד מרובה הוא).

הובא ב ט"ז סק"ב, ומ"א סק"ד.

[1347]

ט"ז שם (ונראה, לשבור ביד אין להחמיר כלל בחול המועד).

[1348]

משנה לג, א (רבי אליעזר אומר ... מגבב מן החצר ומדליק (מגבב קסמין דקין

וקשין מן החצר ומדליק בהן, רש"י), שכל מה שבחצר מוכן הוא. וחכמים אומרים מגבב

משלפניו ומדליק). וקיי"ל כחכמים שאסור לגבב בחצר, אלא אם מגבב משלפניו (סמוך

למקום בישול) ומדליק.

רמב"ם פ"ב הי"ד

(מגבב הוא בשדה מלפניו ומדליק שם), ופירש במ"מ שם (נראה שרבינו מפרש, שחכמים

לא הזכירו חצר לפי שהן סוברין שבכל מקום יכול לגבב משלפניו ולהדליק שם),

ובב"י ד"ה והרמב"ם (ביאור הדברים דחכמים לא שאני להו בין חצר לשדה,

אלא הכל תלוי בין מלפניו לשלא מלפניו, דמלפניו, דהיינו סמוך למקום בישול הקדירה,

אפילו בשדה מותר, ושלא בפניו, אפילו בחצר אסור, דכיון דרחוק ממקום בישול הקדירה

הוא, ליכא למימר קדירתו מוכחת עליו, ומיחזי כמי שמגבב לצורך מחר). שו"ע

ס"ג (כלשון הרמב"ם). רמ"א שם (וכן בחצר לוקח מלפניו).

וקיי"ל שלא הותר אלא בחצר, ולא בשדה, כדלקמן בסעיף הבא.

[1349]

בגמרא לג, ב (תנו רבנן, מגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא, ובלבד שלא

יעשה צבורין צבורין. ורבי שמעון מתיר). וכתב הר"ן יט א (דת"ק דקי"ל

כוותיה ... ואף על גב דקי"ל כרבנן דמתניתין שאין מותר לגבב אלא משלפניו. נפקא

מינה לעצים גסים דלא בטילי אגב חצר, ולא מיתסר אפילו לרבנן, דאינהו לא אסרי אלא

בקסמין דקים מפני שהם מתבטלין אגב חצר, אבל בגסים לא, ואפילו הכי אסור לעשות מהן

ציבורין ציבורין). והיינו שבמשנה מיירי בקסמין דקים, וקיי"ל כחכמים שלא התירו

אלא משלפניו. ובברייתא מיירי בעצים גסים, וקיי"ל כת"ק שלא אסרו אלא לעשות

צבורין צבורין. והשיב עליו רש"ל ביש"ש פ"ד סי"ח (והרי"ף

והרא"ש לא הביאו האי ברייתא כל עיקר, וסבירא להו דת"ק דברייתא הוא

ת"ק דמתניתין, דהיינו רבי אליעזר, וחכמים פליגי וסבירא מגבב מלפניו ומדליק, כל

שכן שלא יעשה ציבורין, ואין חילוק בין עצים גדולים לעצים קטנים). מ"א ס"ק

ח (ואין חילוק בין קטנים לגדולים, וכ"כ היש"ש).

[1350]

גמרא לג, ב (תנו רבנן מגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא, ובלבד

שלא יעשה צבורין צבורין. ורבי שמעון מתיר. במאי קא מפלגי, מר סבר מחזי דקא מכניף

למחר וליומא אחרינא, ומר סבר קדרתו מוכחת עליו), והיינו שלת"ק אסור לעשות

צבורין מטעם דמחזי כו', ולרבי שמוען מותר מטעם דקדרתו מוכחת עליו. מ"א

ס"ק ז (סמוך למקום בשול קדירתו, דקדירתו מוכחת עליו שאינו מגבב לצורך מחר).

והיינו שזהו גם טעם חכמים שבמשנה, דקיי"ל כוותיהו, שסמוך למקום בישול קדירתו

מוכחת עליו, ושלא במקום בישול מחזי דקא מכניף למחר.

[1351]

משנה לא, רע"א (מביאין עצים מן השדה מן המכונס ומן הקרפף אפילו מן

המפוזר), וגמרא שם (אמר רב יהודה אמר שמואל אין מביאין עצים אלא מן המכונסין

שבקרפף. והא אנן תנן מן הקרפף ואפילו מן המפוזרים. מתניתין יחידאה היא). רמב"ם

שם (ומביאין מן המכונסין שברשות היחיד). שו"ע ס"ג (ומביאין מהמכונסין

שברשות היחיד). לבוש ס"ג (מן המכונסים שבקרפף, אפילו היתה מוקפת שלא לשם דירה

מביאין מתוכה), והיינו שמביאין מתוכה לחצר אחרת, וכיון שנוטלם מהמכונסים שברשות

היחיד, אינו נראה שמגבב לצורך מחר.

[1352]

רש"ל ביש"ש פ"ד סי' ו (ואני אומר, דבודאי גבוב דשרי, היינו

שאינן במקום גידולן, וכמו שפירשו התוס' (ד"ה מן הקרפף) דאב מלאכה דמעמר אינו

אלא במקום גידולן ... ומשום הכי מגבב עצים מן החצר שאינו במקום גידולן, אבל במקום

גדולן לא התירו משום אוכל נפש, דהוו כמו קוצר וחותך עצים מן המחובר דאסור אפילו

לצורך אוכל נפש ... משום הכי בשדה אסור לכו"ע). ב"ח סד"ה

וכשמלקט (הגיבוב דמלפניו אין להתיר אלא בחצר, אבל לא בשדה, ודלא כהרמב"ם

דמיקל בזה). מ"א סק"ז (וביש"ש אוסר בשדה, דמחזי כמעמר ממקום

גדולו, וחייב חטאת כמו המגבב קנים לחילתא). וכן דעת הר"ן יז, א (ואחרים

פירשו דטעמא משום גבוב, והוי כמעמר). וראה מראי מקומות וציונים.

[1353]

סעיף טו (המעמר הוא מאבות מלאכות, שהיה במשכן בסמנים הזרועים, ואין עימור אלא

כשמאספו במקום גידולו, כעין קמה קצורה שמגבב השבלים במקום גידולן).

[1354]

סעיף ט (אסרו חכמים הקצירה והדישה והעימור).

[1355]

גמרא לא, א (אין מביאין עצים אלא מן המכונסין שבקרפף).

[1356]

ר"ן שם בשם אחרים (ומכונס שבשדות מיחלף במפוזר). מ"א

סק"ו (מכונסין, דמיחלף במפוזר). רש"ל שם (וגזרו על המכונסין

שבשדה). ב"ח ד"ה אין מביאין (והר"ן כתב ... ומכונס נמי

מיחלף במפוזר).

[1357]

משנה לא, רע"א (מביאין עצים מן ... הקרפף), ופרש"י (שהוא משתמר

ומוקף סביב). רמב"ם פ"ב הי"ד (ומביאין מן המכונסין שברשות היחיד,

ואפילו היתה מוקפת שלא לשם דירה). שו"ע שם. וכדלעיל סי' שנח ס"א (כל

היקף מחיצות שלא הוקף לדירת אדם לכניסה ויציאה תמיד, כגון ... הקרפף, והוא היקף

גדול להכניס בו עצים).

[1358] כעין זה לעיל סי' תצז

סי"ב (הסמוך לעיר בתוך שבעים אמה וד' טפחים).

[1359]

משנה שם (איזהו קרפף, כל שסמוך לעיר, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר כל שנכנסין לו

בפותחת, ואפילו בתוך תחום שבת). גמרא שם (שמע מינה רבי יוסי תרתי לקולא קאמר, שמע

מינה. אמר רב סלא אמר רבי ירמיה הלכה כרבי יוסי להקל), וכפירוש רש"י

שם ד"ה תרתי (ורבי יוסי בתרתי אקיל, דמכשיר בסמוך בלא פותחת ובפותחת בלא סמוך).

ראב"ד בהשגות שם (ואיכא למימר דסמוך לעיר נמי בלא פותחת מוכן הוא, אבל

לסוף התחום שהוא רחוק, בעי ר' יוסי פותחת). רשב"א בעבודת הקדש שער ב

סי' ו (ובאיזה קרפף אמרו, בקרפף שהוא סמוך לעיר אף על פי שאין לו פותחת. ואם יש לו

פותחת אף על פי שאינו סמוך לעיר מביאין ממנו, כל שהוא תוך תחום שבת לעיר). רא"ש

פ"ד סי' ג (שמע מינה דרבי יוסי תרתי לקולא קאמר שמע מינה. אמר רב סלא אמר

ר' ירמיה הלכה כרבי יוסי). טור (מן המכונסין שבקרפף הסמוך לעיר בתוך ע' אמה

וד' טפחים, ואפילו אין לו פותחות, או שיש לו פותחות אפילו בסוף התחום). רש"ל

ביש"ש פ"ד סי' ו (מן המכונסין שבקרפף הסמוך לעיר תוך ע' אמה ושיריים,

ואפילו אין לה פותחות, או שיש לה פותחות, אפילו בתוך התחום). ט"ז סק"ד (הטור

כתב אפילו אין מסגרת מותר כל שהוא סמוך לעיר תוך ע' אמות וד' טפחים, והוא ע"פ

פרש"י, וכן הסכימו הרשב"א והרא"ש, וכתב רש"ל שכן יש לפסוק

להלכה). מ"א סק"ט (והיש"ש פסק כהפוסקים דבחד סגי, או מסגרת

או סמוכה בתוך ע' אמה ושיריים). פר"ח ס"ג (ודע שרוב המפרשים

חלוקין על פסק הרמב"ם וסבירא להו דחדא מתרתי סגי, או בפותחת אף על פי שהוא

רחוק, ובלבד שיהיה בתוך תחום שבת, או בסמוך לעיר, דהיינו בתוך שבעים אמה ושיריים,

אפילו בלא פותחת, וכן עיקר).

ומה שלא הזכיר כאן "ובלבד שיהיה

בתוך תחום שבת" הנזכר במשנה ובפוסקים הנ"ל. כי מובן מעצמו שאם הוא חוץ

לתחום שבת אינו יכול לילך לשם ביום טוב.

[1360] שאז דינו כשדה דלעיל סעיף

הקודם.

[1361]

גמרא לא, א (אמר רבא, עלי קנים ועלי גפנים, אף על גב דמכנפי להו ומותבי,

כיון דאי מדלי זיקא מבדר להו, כמפוזרים דמו ואסורין). טור ושו"ע ס"ד (עלי

קנים ועלי גפנים, אף על פי שהם מכונסים בקרפף, כיון שהרוח מפזרת אותם הרי הם

כמפוזרין ואסורים).

[1362]

ר"ן יז, רע"ב (משום דאע"ג דמכונסין נינהו, חיישינן שמא בשעת שירצה

ללקטם יפזרם הרוח ואתי לגבב). הובא ב"י ד"ה עלי. מ"א

סק"י (דחיישינן שמא בשעה שיבא ליקח אותם יפזרם הרוח, ויבא ללקטם (ב"י)).

[1363]

רבא ב גמרא שם (אמר רבא ... ואי אתנח מנא מאתמול עלייהו, שפיר דמי). טור

ושו"ע שם (ואם הניח עליהם כלי כבד מערב יום טוב, הרי אלו מוכנים).

[1364]

גמרא ד, ב (אמר ר' יוחנן, עצים שנשרו מן הדקל בשבת אסור להסיקן ביום טוב). רי"ף

ב, א (ועצים שנשרו מן הדקל ... ביום טוב אסור להסיקן ביום טוב). טור ושו"ע

ס"ה (עצים שנשרו מן האילן ביום טוב, אין מסיקין בהם).

[1365] כדלקמן סי' תקטו ס"ד (וכיון

שאסור לאכלו ולהשתמש בו, אסור גם כן לטלטלו, שהרי אינו ראוי לכלום בו ביום), ולעיל

סי' שכה ס"ח (וכיון שאסור לאכלו ולהשתמש בו, אסור גם כן לטלטלו, שהרי אינו

ראוי לכלום בו ביום), ושם נסמן (הערה פה).

[1366]

גמרא ב, סע"ב (פירות הנושרין טעמא מאי גזרה שמא יעלה ויתלוש). רי"ף

שם (ועצים שנשרו ... אסרי להו רבנן שמא יעלה ויתלוש). מ"א סקי"א (ואסרי

להו רבנן גזירה שמא יעלה ויתלוש).

[1367]

סעיף ח (כל מחובר שנתלש מאליו או על ידי נכרי, אף על פי שאינו מאכל אדם ... אסורים

משום גזרת פירות הנושרים ... ואפילו עצים שתלשן הנכרי לעצמו או שנשרו מאליהן ביום

טוב הם בכלל גזרה זו, כמו שיתבאר בסימן תק"ז).

ואפשר קריאת התיבה בדפוס ראשון היא

"שכ"ב", והוא בשו"ע שם ס"ג (פירות שנשרו מן האילן בשבת, אסורים

בו ביום). ובמ"א שם ס"ק ג (משום שמא יעלה ויתלוש).

[1368]

ס"ג-ד.

[1369] ראה כעין זה לעיל סי' ח

ס"ג (כאשר יתבאר כל אחד ואחד במקומו בס"ד). שם בקונטרס אחרון ס"ק ב

(כמו שיתבאר בעזרת השם יתברך). סי' יז ס"א (שיתבאר בעז"ה). סי' רמו

בקונטרס אחרון ס"ק ד (עי' במה שכתבתי בסי' תמ[ה] בס"ד). סי' תלב בקונטרס

אחרון ס"ק ב (בסי' רס"ג ... עי' במה שכתבתי שם בס"ד). סי' תמב

בקונטרס אחרון ס"ק ז (עי' במ"ש סי' תמ"ו בעז"ה). לקמן

סי"ג (כמו שיתבאר בסימן תק"ז בעז"ה). סי' תקו בקונטרס אחרון

ס"ב (עיין במ"ש בסי' תנ"ז בעזרת ה'). סי' תריא ס"ג (וכמו

שיתבאר לפנינו בעז"ה). וראה שו"ע אדה"ז המבואר.

ויש

לעיין עד כמה אפשר להוכיח מזה, קדימה ומאוחר בכתיבת השו"ע על ידי רבינו.

[1370]

ס"א ( וכבר

נתבאר דיש להחמיר בנולד ביום טוב) .

[1371]

גמרא שבת כט, א (ואין מסיקין בשברי כלים, דברי רבי יהודה, ורבי שמעון מתיר). ביצה

לג, א (לפי שמסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים). טור ושו"ע ס"ו (כלים

שנשברו ביום טוב, אין מסיקים בהם מפני שהם נולד).

[1372]

הרשב"א בעבודת הקדש שער ה ס"ב (ואם נשברו ביום טוב אין מסיקין בשבריהן.

במה דברים אמורים בשאין השברים ראויין לכעין מלאכתן הראשונה, אבל אם היו ראויין

לכעין מלאכתן הראשונה ... מסיקין בהן). מ"מ פ"ב הי"ב (ודע ששבר כלי

העושה מעין מלאכתו הראשונה, הרי הוא כלי גמור ושלם ומסיקין בו). פר"ח

ס"ו (ביום טוב, כל שאינו עושה מעין מלאכתו הראשונה יצא מתורת כלי ואסור משום

נולד, וכן כתב הרשב"א). מ"א סי' שח סקט"ו (ולמ"ד נולד אסור,

בעינן שיהא ראוי למלאכתו ראשונה).

וכן הוא לעיל שם סכ"ד-ה (כל הכלים

המותרים בטלטול שנשברו בשבת, ואין השברים ראויים להשתמש בהם מעין מלאכתם הראשונה,

אלא מעין מלאכה אחרת לגמרי ... הרי זה נולד, שנעשה כלי חדש, ומותר בשבת ולא ביום

טוב ... אבל אם השברים ראויים להשתמש בהם מעין מלאכתם הראשונה ... אין זה נולד, ומותר

לטלטלם אף אם נשברו ביום טוב).

[1373]

סוף סי"ג (כגון כלי שנשבר בשבת או ביום טוב ואינו יכול להשתמש בשבר הכלי מה

שהיה יכול להשתמש כשהכלי היה שלם, אלא תשמיש אחר ... שתשמיש זה נולד בשבת או ביום

טוב, ואתמול לא היה הכלי עומד ומוכן לתשמיש זה), ושם נסמן (הערה 118 ).

[1374]

רש"י שבת קכד, ב ד"ה הא (הא רבי יהודה, מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי

כלים, דאית ליה מוקצה ונולד. כלים לאו מוקצה נינהו, שברים נולד נינהו).

[1375]

מ"א סקי"ב (ואפילו לשרפן במקומן אסור, דמוקצה אסור ליהנות ממנו).

[1376]

סעיף טז ( ואסרו להשתמש בכל דבר

שהוא מוקצה ... כשעושה מעשה בגוף המוקצה, כגון ... שמסיק בעצים המוקצים, אף על פי

שאינו מזיזם ממקומם, מכל מקום כיון שנותן תחתיהם אש ומבעיר אותם, הרי עושה מעשה

בגוף המוקצה).

והיינו, ש אף שיתבאר לקמן סי"ג שהנאה הבאה

מאליה מהמוקצה מותרת, מכל מקום כשמבעיר אותם נחשב עושה מעשה בגוף המוקצה כדי

ליהנות ממנה.

אבל אם אינו שורפה כדי להשתמש בה, אלא לשריפת

חמץ, נתבאר לעיל סי' תמו ס"ה (לשרפה במקומה ... שאינו מטלטלו), ושם נסמן (הערה

נב).

[1377]

גמרא שבת כט, רע"א (נכרי שחקק קב בבקעת, ישראל מסיקה ביום טוב. ואמאי,

נולד הוא). מ"א שם (עכו"ם שחקק קב בבקעת הוה ליה נולד, ואין

מסיקין בו (שבת דף כ"ט)).

וכן הוא לעיל סי' שח סכ"ג (נכרי

שעשה כלי חדש בשבת מעצמו ... ביום טוב יש להחמיר בנולד).

אלא שלפעמים גם זה מותר:

(א) אם גמרו בידי אדם, כדלעיל סי' רנב

סי"ב (ואף שיש להחמיר בנולד ביום טוב כמו שיתבאר בסי' תצ"ה, מכל מקום

כאן אין בו משום נולד הואיל והוא דבר שגמרו בידי אדם), ושם נסמן (הערות קח-ט).

(ב) אם עשה הנכרי את הכלי מחומר שלו,

כדלקמן סי' תקפו סכ"ה (כשעשה הנכרי השופר מקרן שלו, דאין בו משום איסור נולד

ביום טוב, כיון שבין השמשות היה הקרן ביד הנכרי, והנכרי לא הקצה דעתו מלעשות ממנו

שופר, שהרי בידו וברשותו הוא לעשות ממנו מה שירצה).

וראה מראי מקומות וציונים.

[1378]

גמרא שם (מסיקין בכלים). שו"ע שם (מסיקין בכלים שלמים).

והטעמים שאין בזה משום מלאכת סותר,

נתבארו במ"א ס"ק יג.

[1379]

רשב"א

שם (כי אדליק בה פורתא הוה ליה שבר כלי, וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך. מכאן נראה

לי דאין איסור ליהנות מן המוקצה, דהא לא קשיא ליה אלא היכי מהפך בהו, כלומר שאסור

לטלטל, הא אי לא מהפך בהו, אף על פי שהתבשיל מתבשל בו אין בכך כלום. והיינו נמי

דאמרינן לעיל גבי פתילת הבגד הכא בשלש על שלש מצומצמות עסקינן ... ואף על גב

דממילא דולק והולך ונעשה שבר כלי ונהנה ממנו ומשתמש לאורו, שלא אסרו אלא לטלטלו או

לאכלו, ואפילו להשתמש בו בידים, כגון הדלקה או לסמוך בו כרעי המטה ... אבל הנאה

הבאה ממילא שפיר דמי ). מ"א שם (כשמדליק כלי שלם, אף על

פי שנתקלקל לסוף, ההנאה באה אחר כך מאיליה).

[1380]

סט"ז ( מותר

להשתמש במוקצה כשאינו עושה שום מעשה בגוף המוקצה, כגון להתחמם כנגד המדורה הנעשית

מעצי מוקצה, או להשתמש לאורן. ואע"פ שהוא נהנה מהמוקצה, מכל מקום כיון שההנאה

בא לו מאליה, שאינו עושה שום מעשה בגוף המוקצה בהנאתו ממנה, לא גזרו חכמים על כך),

ושם

נסמן (הערות 83 - 84 ).

[1381]

גמרא שם (לרבי יהודה דאמר מסיקין בכלים ואין

מסיקין בשברי כלים, כיון דאדליק בהו פורתא הוה ליה שברי כלים, וכי קא מהפך באיסורא

קא מהפך. דעבד כדרב מתנה, דאמר רב מתנה אמר רב, עצים שנשרו מן הדקל לתנור ביום

טוב, מרבה עצים מוכנין (עליהן ומבטלן ברוב, רש"י) ומסיקן). רמ"א

ס"ו (ואם הסיק בכלים, אסור להפוך באש לאחר שהודלקו במקצת דאז הוי שבר כלי,

אלא אם כן ריבה עליהם עצים מוכנים).

[1382]

סעיף ג (אם יש בתנור עצים אחרים של היתר, אף על פי שעצי האיסור הם הרבה מהם, מותר

להוסיף ולהניח עוד עצים של היתר בתוך התנור כדי לבטל עצי האיסור ברוב עצי היתר,

ואחר כך מסיקן), ושם נסמן (הערה 20 ).

אלא ששם אינו יכול להרבות עליהם, אלא אם

כן יש כבר בתנור עצי היתר. משא"כ כאן, שבשעה שמוסיף את עצי ההיתר, הכלי עדיין

שלם ואינו נולד. וראה מראי מקומות וציונים.

[1383] ראה כעין זה לעיל ס"י (יתבאר

בסימן תק"ז בעז"ה), ושם נסמן (הערה 52 ).

[1384]

מ"א סקי"ג (ועל כל פנים צריך לומר שאין לו עצים, דאם לא כן עבר

על בל תשחית, כדאיתא בשבת דף קכ"ט).

[1385]

גמרא שבת קכט, א (אמר רב חייא בר אבין אמר שמואל, הקיז דם ונצטנן עושין לו

מדורה אפילו בתקופת תמוז. שמואל צלחו ליה תכתקא דשאגא (לא מצאו עצים מוכנים להיסק

ביום הקזה, וצוה ובקעו כסא של תדהר שהוא מעולה בדמים, רש"י) ... והא קעבר מר

משום בל תשחית, אמר ליה בל תשחית דגופאי עדיף לי).

וכן הוא לקמן סי' תקיח קונטרס אחרון

סק"ה ד"ה ועוד דבסי' תק"א ( שהרי על כרחך צריך לומר דאין לו עצים כל צרכו, דאם לא כן עובר

על בל תשחית ). חו"מ הל' שמירת גו"נ סט"ו (אם מקלקלו על מנת

לתקן גופו, כגון ששורף כסא ושולחן להתחמם בהם, אם אין לו עצים אחרים).

[1386]

שבת קכד, ב (בשברי כלים ... דנשברו מערב יום טוב, עצים בעלמא נינהו (דהא מאתמול

להסקה קיימי, רש"י) ... דברי הכל מותרין, הואיל והוכנו למלאכה מבעוד יום).

שו"ע ס"ו (מסיקין ... בכלים שנשברו מבעוד יום).

וכן הוא לעיל סי' שח סוף סכ"ד (אלא

אם כן נשברו מערב יום טוב, שאז הוכנו למלאכה אחרת מבעוד יום ואין זה נולד),

וסכ"ו (ואם אין השברים ראויים לשום מלאכה ... אם נשברו מבעוד יום, מותר

לטלטלם להסקה, אם הם ראויים לכך, כמו שמותר לטלטל ביום טוב שאר עצים העומדים להיסק,

אף שאין תורת כלי עליהם).

[1387]

ירושלמי ביצה פ"ד ה"ג (בקורה שנשברה מערב יום טוב מותר, בשאין

בהן תואר כלי, אבל אם יש עליה תואר כלי, אפילו נשברה מערב יום טוב אסור). הובא ב"י

ד"ה גרסינן. ד"מ ס"ק א (ונראה דמיירי שמאתמול היה עליו עדיין תואר

כלי, ואחר כך נשבר ביום טוב, ולכן אסור). מ"א ס"ק ב (ונראה לי

דאפילו היתה [קורה] רעועה מקרי נולד, דמעיקרא כלי והשתא שבר כלי. וכ"כ

הרב"י בשם הירושלמי, אפילו כלי שנשברה מערב יום טוב ויש בו תואר כלי, ונשבר

ביום טוב אסור).

וכן הוא לעיל ס"א ( אם היתה רעועה מערב יום טוב וקרובה

להשבר ... להאוסרים נולד ביום טוב אסור לבקעות ממנה, דאתמול היה כלי שלם ראוי

למלאכתו, דהיינו בנין, והיום היא שבר כלי, והרי זה נולד ביום טוב ),

ושם נסמן (הערה 9 ).

[1388]

ברייתא שבת כט, א (מסיקין באגוזים). ירושלמי פ"ד ה"ג (תני ר' חייה

מסיקין באוכלין). רשב"א בעבודת הקדש שער ה

ס"ב (הכלים והאוכלים מטלטלים אותם לכל דבר ועושה אדם מהם כל צורכו, ואין

אומרים לא ניתנו הכלים אלא לתשמישן והאוכלים לאכילה, ולפיכך מסיקין באגוזים

ובתמרים). פר"ח ס"ז (משמע דסבירא ליה דיכול להסיק האוכל עצמו

לבדו). מ"א סקט"ו (מאי שנא מכלים שמסיקין בהם אף על פי שאין

מיוחדים להסקה ... כיון דאיכא תורת כלי עליהם, כל שכן אוכלים ... בירושלמי איתא

מסיקין באוכל).

ואף לפי דעה הראשונה דלקמן סי' תק

ס"ח (לא התירו לטלטל עצים אלא להסקה בלבד, לפי שהן עומדין ומיוחדין לכך, אבל

שלא לצורך הסקה אסור לטלטלן אפילו לצורך גופן ומקומן, מפני שאין עליהם תורת כלי כלל,

והרי הן כאבנים שאסור לטלטלן).

היינו דוקא בעצים "שאין עליהם תורת

כלי כלל", משא"כ "הכלים והאוכלין מטלטלין אותן לכל דבר", וכמו

שמסיקים בכלים שלמים (כדלעיל סי"ג), כן מסיקין באוכלין (כמבואר כאן).

[1389]

ברייתא שבת כט, א (מסיקין באגוזים, אכלן אין מסיקין בקליפותיהן, דברי רבי יהודה,

ורבי שמעון מתיר), וכרבי יהודה, דקיי"ל לאסור נולד ביום טוב. טור ושו"ע

ס"ז (שקדים ואגוזים ... אם אכלם ביום טוב, אין מסיקין בקליפיהם).

[1390]

רא"ש סוף ביצה (ואין לומר משום דאף לבהמה לא חזיין, דבפרק במה מדליקין (כט,

א) מוכח דחזו לבהמה. אלא ודאי משום נולד הוא דאסור). מ"א סקי"ד (ואפילו

ראוים למאכל בהמה, מכל מקום הוה ליה נולד, דאתמול היו עומדים לאדם).

שאם אינם ראויים למאכל בהמה, הרי הם

אסורים בטלטול אף בשבת כמו עצים ואבנים, כדלעיל סי' שח ס"ס (ואם אין הקליפות

ראויות לבהמה, כגון קליפי אגוזים [ו]שקדים וכיוצא בהן, שהן אסורות בטלטול כעצים

ואבנים).

ואם " הן ראויים למאכל בהמה" ,

אין איסורן אלא משום נולד, ואסורים בטלטול רק ביום טוב, כדלעיל שם (עצמות שראויים

לכלבים וקליפי פירות שראויות לבהמה ... מותרים בטלטול כשאר מאכלי בהמה ... והרי הן

נולד ... מותר בשבת, אבל ביום טוב יש להחמיר בנולד, ולהזהר שלא להעבירן מעל השלחן

אלא כמו שיתבאר).

[1391]

תוס' שם ד"ה אכלן (הכא הגרעינין צריכין לאוכל, וחשיבי כאוכל עצמו עד

שיאכל התמרים, לכך חשיב להו נולד). הובא ב מ"א סי' תצט סק"ט.

והיינו, אף שגם בשעה שהיו הקליפות

והגרעינים מחוברים לאוכל לא היו ראויים למאכל אדם, מכל מקום נחשבו אז כאוכל עצמו,

כיון שהם צריכים לאוכל, ועתה הם מאכל בהמה, וחשובים נולד.

ההוכחות לדברי המ"א, ותשובה למי

שהשיג על דבריו, נתבארו לעיל סי' תצט בקונטרס אחרון ס"ק ג ד"ה הנה

מהר"צ. סיכום פרטי ההלכה – לעיל שם (הערה 110 ).

[1392]

גמרא לג, א (אוּד שנשבר אסור להסיקו ביום טוב, לפי שמסיקין בכלים ואין

מסיקין בשברי כלים). טור (אוּד שהוא עץ שמחתין בו האש, ונשבר ביום טוב, אין מסיקין

בו לרבי יהודה, מפני שהוא שבר כלי). יש"ש פ"ד סי"ז (ואוּד שנשבר ביום

טוב, אסור להסיקו ביום טוב). מ"א סוף סקי"ג (עץ שמחתין בו האש

שנשבר אסור להסיקו, דהוה ליה נולד (יש"ש גמרא), ודוקא שהי' מיוחד לכך).

וכדלקמן סי' תקז ס"ז (אסור ליקח עץ

מבין העצים לחתות בו האש בתנור, אפילו הוא יבש וראוי להסיק בו ביום טוב, מפני שהוא

כמתקן כלי ביום טוב), הרי שאם הוא מיוחד לכך, הוא כלי.

[1393]

סעיף יא.

[1394] כדלעיל סי' רסד סי"ד (נהגו

הנשים להדליק הפתילה ולכבותה, כדי שתהיה מחורכת קודם שתדליקנה לשם מצוה, כדי שתאחז

בה האור יפה).

[1395]

ירושלמי פ"א ה"א (שירי פתילה שירי מדורה שירי שמן שכבו בשבת, מהו

להדליקם ביום טוב, רב ורבי חנינה תריהון אמרין אסור, ורבי יוחנן אמר מותר). ספר

התרומה סי' רנג (דיני שירי פתילה של יום טוב ראשון, אם מותרין בשבת הסמוך לה,

או בשני ימים של ראש השנה ... אם תחלת כבויין היה בשבת או ביום טוב, אסורין, ואם

כבן תחלה בחול, ואחרי כן הדליקן לצורך יום טוב או לצורך שבת, וכבו ביום טוב או

בשבת, מתירין לחזור ולהדליקה למחר לצורך יום טוב שני, כי הכבוי ראשון שהיה בחול

הוה הכ[נ]ה. שנינו בירושלמי פ"ק דביצה ... שירי פתילה שירי מדורה שירי שמן

שכבו בשבת, מהו להדליקן ביום טוב, רב ור' חנינא תרויהו אמרי אסור, ור' יוחנן אמר

מותר ... טעמא דרב דאסר שירי פתילה משבת ליום טוב ... משום הכנה דרבה, דכבוי קרי

הכנה, שיותר הן טובות להדליק כשנדלקות וכבויות תחלה ... פסק, הלכך נראה לי דבשני ימים

טובים של ראש השנה או יום טוב הסמוך לשבת לפניה, אותן הפתילות שמדליק לצורך יום

טוב ראשון, אם נכבו תחלה ביום טוב, כבוי זה קרוי הכנה, שהן טובות יותר להדליק,

ואסור להדליקן למחר ביום טוב שני או לשבת, דאין יום טוב מכין לשבת, וצריך להדליקן

בחול ולכבותן בחול, או מוכבות הן בחול, וכי חוזר ומדליקן לצורך יום טוב ראשון וכבו

אחרי כן, אין בכך כלום, וחוזר ומדליקן לצורך יום טוב שני ... וכן לפידים שהובערו

קצת ביום טוב ראשון וכבו, אסור להדליקן ביום טוב שני של ראש השנה, וכן אסור להדליק

לפידים הנותרים משבת ביום טוב שאחריו, כי הכבוי הוא הכנה, שטובות הן יותר לחזור ולהדליקן

... אבל בשני ימים טובים של גליות של פסח עצרת וסכות, אין חששא בכל אלה, שיום אחד

חול, ואיסור הכנה לא שייך מיום טוב לחול, דהא ביצה שנולדה בשבת או ביום טוב מותרת

בחול, וכן פירות שנשרו מאיליהם ביום טוב מותרין בחול, וכן בשני ימים טובים של

גליות, מה שאין כן בשני ימים טובים של ראש השנה, או יום טוב הסמוך לשבת לפניה או

לאחריה). הובא ברא"ש פ"א סוף סי' א (ה"ר ברוך בעל התרומות ז"ל

כתב ... משום הכנה, שיותר טובות הן להדליק כשהודלקו כבר וכבו, הלכך בשבת ויום טוב

ושני ימים טובים של ראש השנה, אסור להדליק בלילי יום טוב שיורי הפתילה שכבו

בראשונה, אם לא שנדלקו ונכבו בחול, דהשתא הוכנו מערב יום טוב, וכן הלפידים שכבו

בראשון). סמ"ג ל"ת סה (כ, ב). ראבי"ה סי' תשטו (שירי פתילה

ושירי מדורה שהדליקו מערב שבת ... וכבו, אסורים להדליקן למחרת ביום טוב, וטעמא

משום דדמי להכנה, כי במקום שנכבית הפתילה שם נעשית וניתקנה בהיותה פחם והוכנה

להדלקה ... ודכותיה בשירי מדורה נתיבשו, וטובים להבעיר שנית). הובא במרדכי רמז

תרמד (פסק ראבי"ה, דכי היכי דביצה שנולדה בשבת אסורה ביום טוב משום הכנה, הכי

נמי שירי פתילה ושירי מדורה שהדליקו מערב שבת [וכבו] בשבת ... אסור להדליקו ביום

טוב למחרת[ו], וטעמא משום דדמי להכנה, כי במקום שנכבית הפתילה נעשה וניתקנת בהיותה

פחם והוכנה להדלקה ונדלקת יותר בקל ... ודכוותיה בשירי מדורת העצים שנתייבשו

ונוחים להבעיר שנית). טור כאן (אסור להסיק ביום טוב ב' של ראש השנה הלפידים

שכבו ביום טוב ראשון, וכן בכל יום טוב שאחר השבת אסור להסיק באותן שכבו בשבת ... ובשאר

יום טוב מותר), ובסי' תקיד (נר שכבה ... בליל ב' של ראש השנה, וכן בליל יום טוב של

אחר השבת, אסור להדליק שירי פתילה שכבו בראשון, שבמה שכבה בראשון הוכנו להדליק בו

פעם שני, והוה ליה מכין משבת ליום טוב, ואסור אם לא שהודלק ונכבה מערב שבת).

ולא

מיירי כאן בלפיד שבראשו סמרטוט או חומרי בעירה, כי אם בעצים שמבעירים למדורה, וכל

אחד מהעצים שבו נקרא לפיד, כמובא לעיל מירושלמי והראבי"ה ומהמרדכי "שירי

מדורה", וכדלקמן בסמוך (שיורי הלפידים ... שאין עליהם תורת כלי כלל).

[1396]

סעיף ט (שבת ויום טוב הסמוכים זה לזה, ביצה שנולדה בראשון אסורה אף בשני עד הערב,

לפי שעל ידי לידה זו היא מוכנת לאכילה, שיותר טובה היא לאכילה ביצה שנולדה ויצאה

לאויר העולם מביצה הנמצאת במעי תרנגולת השחוטה, וכבר נתבאר שאין יום טוב מכין לשבת

ולא שבת ליום טוב).

[1397]

תרומת הדשן סי' פא (נראה דאע"ג דלא חשיבי הכנה באידך גיסא, מכל מקום

אסור להדליק בה שם ... גזרינן דילמא אתי למיעבד באידך גיסא). מ"א סוף

סקט"ז (וכתוב בתרומת הדשן, דביום טוב שאחר השבת אסור להדליקה אפילו בצד השני).

ט"ז ס"ק ז (ובתרומת הדשן מראה פנים לאיסור להדליק אפילו בצד השני שלא

הדליק עדיין, מטעם גזירה שמא ידלק בצד השני).

[1398]

ראבי"ה שם (ונראה שגם אסורים לטלטלם). מרדכי שם (ונראה לראבי"ה דאסור

לטלטלה). תרומת הדשן שם (ולפי מה שבארנו שאסור להדליק באידך גיסא, אם כן אסור

לטלטל, כדכתב ראבי"ה). יש"ש פ"א סי' ד (ואסור אפילו לטלטל, ואם

מונחת בפי הנר, מותר ליטלה משם, משום דצורך מקומו מותר). הובא במ"א

סקט"ז. וראה מראי מקומות וציונים.

[1399]

סי"ב (כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו בין לצורך גופו ... בין לצורך מקומו,

אבל לצורך הכלי עצמו ... אסור), וסל"ג (שברי פתילה שאינן עומדים עוד להדלקה

בנר, הרי הן כצרורות ואבנים שאסור לטלטלן אפילו לצורך גופן ומקומן, אבל פתילה

שלימה, אפילו נדלקה כבר בחול או בשבת שעברה, היא נקראת כלי, ודינה ככלי שמלאכתו

לאיסור, שמותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו).

[1400] משמעות הרא"ש שם (אסור

להדליק בלילי יום טוב ... הלפידים שכבו בראשון, אם לא שירבו עליהם עצים אחרים

ויבטלם ברוב כדרב מתנה, ובלבד שלא יגע בהן). ומפרש רבינו, שמה שכתב "אם לא

שירבו עליהם ... ובלבד שלא יגע בהן", קאי רק על שיורי לפידים (ולא על שיורי

פתילה, שמותר לטלטלם לצורך גופם ומקומם).

וכן

נראה בטור (אסור להסיק ביום טוב ב' של ראש השנה הלפידים שכבו ביום טוב ראשון, וכן

בכל יום טוב שאחר השבת אסור להסיק באותן שכבו בשבת, אלא אם כן ירבה עליהם עצים

אחרים ויבטלם ברוב, ובלבד שלא יגע בהן עד אחר שיתבטלו ברוב).

ואף

שגם לענין שיורי פתילה כתב הראבי"ה (ונראה שגם אסורים לטלטלם כמו ביצה).

מכל

מקום חלק עליו בתרומת הדשן שם (ולפי מה שבארנו שאסור להדליק באידך גיסא, אם כן

אסור לטלטל, כדכתב ראבי"ה. והיה נראה אפילו היא מונחת בפי הנר, דצריך הוא

למקומה להניח אחרת תחתיה. ואף על גב דקי"ל דכל כלי אף על פי שהוא מוקצה לטלטל

מכל מקום לצורך גופו ומקומו מותר. גבי פתילה לא שרי, דלאו כלי הוא ... אמנם בתוס'

פרק כירה (מז, א ד"ה הנח) דקאמר הנח לנר ופתילה, איתא להדיא דפתילה שלימה

חשיב כלי, ודוקא שברי פתילה מיקרי צרורות ולא כלי. וכן משמע בכמה דוכתי בגמרא, דיש

בפתילות משום תיקון מנא, משמע קצת דכלי היא).

וכן

הוא לעיל סי' שח סל"ג (שברי פתילה שאינן עומדים עוד להדלקה בנר, הרי הן

כצרורות ואבנים שאסור לטלטלן אפילו לצורך גופן ומקומן. אבל פתילה שלימה, אפילו

נדלקה כבר בחול או בשבת שעברה, היא נקראת כלי, ודינה ככלי שמלאכתו לאיסור שמותר

לטלטלו לצורך גופו ומקומו).

משא"כ

הלפיד, שהוא בקעת עץ הבוער במדורה (כדלעיל סוף הערה 78 ) אם אסור להסיק בו ביום טוב, אין עליו

תורת כלי כלל, וכדלקמן סי' תקב ס"ח (ולא התירו לטלטל עצים אלא להסקה בלבד,

לפי שהן עומדין ומיוחדין לכך, אבל שלא לצורך הסקה, אסור לטלטלן אפילו לצורך גופן

ומקומן, מפני שאין עליהם תורת כלי כלל).

ואפילו

לדעה המתרת שם (ויש אומרים דעצים יבשים כיון שהן ראויים להסקה הרי הן מוכנים ליום

טוב, ואין עליהם דין מוקצה, ומותר לטלטלן אפילו שלא לצורך הסקה ושלא לצורך צלייה),

מכל מקום כיון שאסור להדליקו ביום טוב, אין עליו תורת כלי, והוא מוקצה גמור.

[1401]

תרומת הדשן שם (והא דאסר לה ראבי"ה לטלטל, אף על גב דחזי להדליק בה

באידך גיסא. צריך לומר דאיירי כגון שהיא קצרה, שאינה ראויה להדליק בה באידך גיסא).

מ"א סוף סקט"ז (אבל ביום טוב שני שלאחר השבת, או ביום טוב שני של

ראש השנה, מותר להדליקה בצד השני, ולכן מותר לטלטלם).

[1402]

סעיף טז (כלי שמלאכתו להיתר ... מותר לטלטלו אפילו שלא לצורך גופו ומקומו, אלא

לצורך הכלי).

[1403]

ספר התרומה שם (אבל בשני ימים טובים של גליות של פסח עצרת וסכות, אין חששא בכל אלה,

שיום אחד חול, ואיסור הכנה לא שייך מיום טוב לחול, דהא ביצה שנולדה בשבת או ביום

טוב מותרת בחול, וכן פירות שנשרו מאיליהם ביום טוב מותרין בחול, וכן בשני ימים

טובים של גלויות). ט"ז שם (ובשני ימים טובים של גליות מותר לכו"ע להדליק

בליל ב' מה שכבה ביום הראשון).

[1404]

כדלקמן סי' תר ס"ג (אבל בשני ימים טובים של ראש השנה אינו כן, אלא הן נחשבים

כיום אחד ארוך, וקדושה אחת הן אף לבני ארץ ישראל).

[1405]

מהרי"ל הלכות ר"ה ע' רעט (אמר מהר"י סג"ל דיש רבותינו אומרים

שיורי עצי אש מיום ראשון אסורים להבעיר בשני כמו ביצה שנולדה בזה אסורה בזה. והקשה

מהר"י סג"ל, מאחר דביום טוב של גלויות הנשאר מהבערה שחרית מותר בצהרים

באותו יום, אם כן הכי נמי ממה נפשך יהא מותר בשני אם הן קדושה אחת, ואם שתי קדושות,

מכל שכן יהא מותר). הביאו רש"[ל] ביש"ש פ"א סוף ס"ג. ב"ח

סוף הסימן (לענין הלכה אין נראה לאסור בשני ימים טובים של ראש השנה).

ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ב.

[1406]

ר"י הובא ב מרדכי שם (ור"י פירש, דתלמוד שלנו אינו חושב זה

הכנה ... ונראה דעל זה סמכו העולם לחזור ולהדליקה בשבת אחר יום טוב או ביום טוב

אחר שבת). ב"י סוף הסימן (ולענין הלכה, כיון ששאר פוסקים לא הזכירו

איסור זה, משמע דלא סבירי להו כדברי בעל התרומה, אלא אפילו ביום טוב שני של ראש

השנה וכן ביום טוב שאחר השבת שרי להדליק שיורי פתילה ולפידים שכבו ביום ראשון),

ובסי' תקיד ד"ה ומ"ש רבנו אבל (ולענין הלכה כבר כתבתי בסימן תק"א

(סוף הסימן) שדעת רוב הפוסקים שמותר להדליק ביום טוב שני של ראש השנה או ביום טוב

שלאחר השבת בשיירי פתילה שכבו ביום ראשון, והכי נקטינן). רמ"א

ס"ז (ולפידים שנשארו מיום טוב ראשון, שכבו, מותר לחזור ולהדליקם אפילו ביום

טוב שני של ראש השנה או יום טוב אחר שבת), ובסי' תקיד ס"ד (ושיורי שמן ופתילה

מותרין אפילו ביום טוב אחר שבת או שני ימים טובים של ראש השנה).

[1407]

מרדכי שם (כיון שגוף הפתילה ועצי המדורה בעולם, והוי כמו אפייה ובישול

דפירשתי לעיל גבי ואין יום טוב מכין לשבת, דלא מיקרי הכנה כיון שאינו מתקן אלא דבר

שישנו בעולם כבר). מ"א סקט"ז (דלא שייך הכנה כיון שהגוף היה בעולם, והוי

כמו אפייה ובישול דלא מקרי הכנה (מרדכי)).

והוא כמבואר בתוס' ב, ב ד"ה והיה (כל דבר אפוי ומבושל

לא שייך ביה הכנה, שאינו מחוסר רק תקון בעלמא, דמעיקרא הוה חזי ליה, רק גבי ביצה

שהוא דבר חדש שלא היתה בעולם ולא היתה ראויה כלל מעיקר). וכן הוא בעירובין לח, א

ד"ה משום (וריצב"א אומר דלא שייך הכנה באפיה ובישול, דאין זה אלא תיקון

בעלמא שמתקן המאכל, ולא שייך הכנה אלא לענין ביצה ועירוב שהוא דבר חדש).

אמנם אנן קיי"ל שגם בישול

וכיו"ב נחשבת הכנה מיום טוב לשבת, כנזכר בשוע"ר בכמה מקומות, ונתבאר

לקמן סי' תקכז ס"א (והערה 8 ).

ומכל מקום יש דברים שאינם הכנה ממש,

והקילו בהם, כדלעיל סי' תצח ס"י (אם הם שבת ויום טוב סמוכים זה לזה ונולד באחד

מהם, מותר באכילה ביום שלאחריו, אף על פי שהוא יום טוב או שבת ואין שבת מכינה ליום

טוב ולא יום טוב לשבת (עיין סימן תקי"ג), לפי שאין לידה זו חשובה הכנה, כיון

שהיה ראוי לאכילה קודם הלידה כמו אחר הלידה).

ובנידון דידן מסיק כאן לחומרא ( ולענין הלכה יש לחוש לסברא הראשונה).

[1408]

תרומת הדשן שם (נראה דאע"ג דלא חשיבי הכנה באידך גיסא, מכל מקום אסור

להדליק בה שם). ב"ח סוף הסימן (בשבת ויום טוב ראוי להחמיר מאחר שמפורש

בירושלמי לאיסור, ודלא כהגהות שלחן ערוך (ס"ז) שכתב להתיר אף בשבת ויום טוב,

נראה לי). רש"ל ביש"ש

פ"א ס"ג (דין דשיורי פתילה, או שיורי שמן, וכן הלפידים שכבו ביום טוב

ראשון של ראש השנה, אסור להדליק ולהסיקן ביום שני), ו ס"ד (דין פתילה

שכבתה בשבת ועדיין היא ארוכה, אסור להדליקה ביום טוב שאחר השבת ). מ"א (וכתוב

בתרומת הדשן דביום טוב שאחר השבת אסור להדליקה אפילו בצד השני).

[1409]

ט"ז סוף סק"ז (ראוי לכל אחד לצאת ידי הכל ולעשות פתילות חדשות.

ויכול לטלטלן בליל שני להפתילה הישנה. ואף על פי שהמרדכי בשם ראבי"ה אוסר גם

הטלטול, בהא ודאי נסמוך על המקילים, כן נראה לענ"ד).

והיינו ששיורי הלפידים, שלסברא הראשונה

אסור לטלטלה אפילו לצורך מקומה, יש לסמוך על הסברא האחרונה. וראה מראי מקומות

וציונים.

[1410]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"ב נתבאר, שאסור לבקע מהקורה

חתיכות קטנות מאד להצית בהן האוּר (כמו גפרורים), כי הוא תולדת טוחן. אבל מותר

לבקע ממנה חתיכות דקות קצת, שאינן דקות מאד.

ומבאר דמה שהט"ז אוסר לבקע חתיכות

דקות קצת, משום טרחא שאינה צריכה, היינו דוקא בבוקע מעצים הראוים להסקה בלא ביקוע,

משא"כ כשמבקע מקורה, מבקע כדרכו.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[1411]

ס"ק ב (ההיא דסלית סילתא, פירוש, עצים דקים להבעיר האש, דהוי אב מלאכה משום

טוחן, דזה דוקא בעצים דקים מאוד כדרך להבעיר אש).

[1412] שם ( דאפילו

במקום שאין לומר בו שהוא אב מלאכה, דהיינו שאין בוקע דקים מאד, ולא דמי לההיא

דסלית סילתא ... אסור עכ"פ מצד טרחא ... דאם בוקע לדקים קצת, יש משום טירחא ).

[1413]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים סי"ח נתבאר, שאף שלפידים

ופתילות שכבו בשבת אסור להדליקם ביום טוב שלאחריו, משום הכנה משבת ליום טוב. מכל

מקום אם כבו ביום טוב ראשון, מותר להדליקן ביום טוב שני, שהרי ודאי אחד מהם הוא

יום חול, ואפילו בראש השנה.

ומבאר דאף שהטור וסיעתו אוסרים גם בראש

השנה, שיום ראשון אינו מכין ליום שני. כבר הקשה עליו הב"י, שאם כן יהי' אסור

להדליקן אף בו ביום.

ואף שהד"מ וסיעתו סוברים שראש השנה

היא קדושה אחת רק להחמיר ולא להקל. וכיון שאין אומרים יומא אריכתא לקולא, נחשבים

שתי קדושות, ואם כן יש לאסור ההכנה מיום ראשון ליום שני. מכל מקום:

(א) אנן קיי"ל שהם קדושה אחת אף להקל,

והוי כמו חזר והדליק באותו יום.

(ב) היכא דאיכא למימר ממה נפשך, אפשר שכולם

מודים שהם קדושה אחת אף להקל.

(ג) כיון שיש פוסקים רבים המתירים בפשיטות,

אין להחמיר בראש השנה, באיסור דרבנן.

(ד) כיון שלכו"ע מותר ביום ראשון של

ראש השנה, הרי לעצמו הכין, ואין בו משום הכנה.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[1414] "אסור להסיק ביום טוב ב'

של ראש השנה הלפידים שכבו ביום טוב ראשון".

וכן

הוא בס' התרומה סי' רנג (בשני ימים של ראש השנה אסורין מזה לזה). סמ"ג

ל"ת סה כ, ב (וכן הלפידים שהובערו קצת ביום טוב ראשון וכבו, אסור לחזור

ולהדליקן ביום טוב שני של ראש השנה). רא"ש פ"א סי' א (הילכך בשבת ויום

טוב, ושני ימים טובים של ראש השנה, אסור להדליק בליל יום טוב שני [שיורי] הפתילה

שכבתה בראשונה).

הובאו

גם לקמן בסוף הקונטרס אחרון (וסמ"ג וספר התרומה ורא"ש שאוסרים).

[1415]

סוד"ה וכתב הרא"ש (ואיני יורד לסוף דעתו של בעל התרומה, דלפי דבריו הוה

ליה למיסר ביום טוב של ראש השנה שיורי פתילה והלפידים שכבו בו ביום). וכן הקשה

מהרי"ל בהלכות ראש השנה ע' רעט (מאחר דביום טוב של גליות הנשאר מהבערה שחרית

מותר בצהרים באותו יום, אם כן הכי נמי ממה נפשך יהא מותר בשני, אם הן קדושה אחת, ואם

שתי קדושות מכל שכן יהא מותר).

[1416]

ט"ז סק"ז (דודאי האיסור משום הכנה, כמ"ש בעל התרומה,

דאין שבת מכין ליום טוב, כן שני ימים של ראש השנה, למאן דאמר שני קדושות הן אין

מכין מקדושה אחת לחברתה, אבל לבו ביום עצמו, פשיטא דמכין מיום טוב לאותו יום עצמו,

דאין זה בכלל איסור הכנה). מ"א סקט"ז (ומ"ש הרב"י דאי חשיב

הכנה אף בו ביום ליתסר להדליקו, כמו ביצה שנולדה ... ולי נראה דמעיקרא לא קשה

מידי, דמן הדין אף ביצה שנולדה ביום טוב מותר, אלא דגזרינן שלפעמים יהיה יום טוב בא'

בשבת, ויתירו גם כן הביצה, ולא ידעו להבחין דמאתמול נגמרה לה, אבל הכא ליכא למיגזר

שאם יבואו להדליק אותן שכבו היום ידלקו גם כן אותן שכבו אתמול בשבת, דבין יום טוב

לשבת לא טעי אינשי).

[1417] שעדיין קשה, שאם ביום ראשון

מותר, גם ביום שני של ראש השנה צריך להיות מותר, שהרי שני הימים הם קדושה אחת

ויומא אריכתא.

[1418]

פ"א סי' ג (ואין להקשות, מה הכנה שייך בב' ימים של ראש השנה גבי שיורי שמן

ופתילה, מאחר דקדושה אחת היא ויומא אריכתא הוא, אם כן לישרי בשני כמו ביום הראשון.

ולא קשה מידי, דלהחמיר אמרינן [קדושה אחת] הן, ולא להקל, אלא אמרינן שתי קדושות

הן, כמו שבת ויום טוב. ולא דמי לשני ימים טובים של גליות, דאחד קודש ואחד חול ושרי

ממה נפשך בשני, אבל הכא כולן קדושים הם. ולעניין הכנה אמרינן שתי קדושות).

[1419]

ס"ק ג (אף על גב דכיומא אריכתא דמי. דדוקא להחמיר אמרו כן, ולא להקל. ואם כן,

אפשר לומר דאע"ג דחשבינן ראש השנה כיומא אריכתא, לומר דשני ימיו ודאי אסורין,

כשבת ויום טוב זה אחר זה, ולא כשני ימים טובים של גליות, מכל מקום נחשבים כשני

ימים לאסור להכין מאחד לחבירו, אבל לעשותו כיום אחד ממש לא עשו אותן, דאז הוה

אמרינן להקל כיומא אריכתא דמי).

[1420]

סעיף ז (דהא דקיימא לן דקדושה אחת היא, אינו אלא להחמיר, אבל לא להקל ... ולפיכך

ביום טוב ראשון של ראש השנה מותר להדליק בהם, שהרי מכין לעצמו, אבל ליום טוב שני

אסור, שאין יום טוב מכין לחבירו).

[1421]

ס"א (אסור לאפות או לבשל או לשחוט ביום טוב לצורך מחר... ואפילו בשני ימים של

ראש השנה), ובמ"א שם ס"ק א (דלהחמיר אמרינן קדושה אחת הם, ולא להקל).

וכן הוא לקמן שם ס"ג (ואפילו לצורך

יום טוב שני של ראש השנה שהן קדושה אחת, ונחשבים כיום אחד ארוך להחמיר, אבל לא

להקל).

[1422]

ס"א (בשני ימים טובים של ראש השנה הרי הן כיום אחד, ואינו מערב לשני ימים אלא

לרוח אחת), וס"ב (המערב לשני ימים טובים של גליות או לשבת ויום טוב, אף על פי

שהוא עירוב אחד לרוח אחת לשני הימים, צריך שיהיה העירוב במקומו מצוי בליל הראשון

ובליל ב'), ובמ"א שם ס"ק א (אבל בראש השנה, אפילו נאכל בראשון יצא בשני,

דקדושה אחת הן אפילו לקולא (מ"מ רשב"א ורמב"ם)).

[1423]

הל' עירובין פ"ח ה"ח (המערב לשני ימים טובים של גליות או לשבת ויום טוב,

אע"פ שהוא עירוב אחד לרוח אחת לשני הימים, צריך שיהיה העירוב במקומו מצוי

בליל הראשון ובליל שני כל בין השמשות ... מפני שהן שתי קדושות, ואינן כיום אחד כדי

שנאמר מליל ראשון קנה העירוב לשני ימים).

[1424]

עבודת הקדש שער ה סי' יח (שני ימים טובים של ראש השנה קדושה אחת הן ושניהם כיום

אחד ארוך, ולפיכך אין מערבין בהן שני עירובין, ואם נאכל עירובו בראשון, עירובו

עירוב אף לשני. ויש מי שהורה שאם נאכל בראשון שאינו עירוב לשני, שלא אמרו שהן

קדושה אחת אלא להחמיר שלא לערב שני תחומין, אבל להקל לא אמרו. והראשון נראה לי

עיקר).

[1425]

שם (וממ"ש רבינו מפני שהן שתי קדושות ואינן כיום אחד, נראה שדעתו שבשני ימים

טובים של ראש השנה שהן כיום אחד נאכל בראשון יוצא עליו בשני. ועל זה כתוב בהשגות,

א"א טעה בזה, שאפילו בשני ימים טובים של ראש השנה שהם קדושה אחת, לקולא לא,

דבעינן שיהא העירוב קיים בליל שני ובמקומו, לחומרא אמרינן שהן קדושה אחת לקולא לא

אמרינן, עד כאן. ואני אומר לא טעה רבינו ... ודאי כל שהן בקדושה אחת לכל דבריהם

הוא ... דקדושה אחת הן ואפילו לקולא. ולזה הסכים הרשב"א ז"ל בספר קצר

שלו. וכן כתב ר' פנחס הלוי באזהרות שלו, ועיקר).

[1426]

ד"ה ומ"ש וכן (וכתב הרב המגיד בפרק ח' מהלכות עירובין (ה"ח),

דמדברי הרמב"ם נראה דשני ימים טובים של ראש השנה כיום אחד לגמרי הן, ואם כן,

נאכל עירובו בראשון יוצא עליו בב' ... וכתב שכן דעת הרשב"א ז"ל).

[1427] שנפסק לקמן שם ס"ג (להדיח

כלים וכיוצא בזה אסור לעשות ולהכין ביום טוב לצורך ... ואפילו לצורך יום טוב שני

של ראש השנה, שהן קדושה אחת ונחשבים כיום אחד ארוך להחמיר אבל לא להקל).

[1428]

סי' תטז סק"א (וצ"ע דבסימן תק"ג פסק דאסור לבשל מיום ראשון לחבירו

אפילו בראש השנה, דלהקל לא אמרינן קדושה אחת הן. וצריך לומר דקי"ל ראשון עיקר,

ואם כן אסור לבשל בו ליום ב'). סי' תקג סק"א (וקשה דבסי' תי"ו ס"ב

כתב המערב לב' ימים טובים של גליות, וכתבו המ"מ והרשב"א והרמב"ם

אבל בראש השנה אפילו נאכל בראשון יוצא בשני, דקדושה אחת הן אפילו לקולא עיי"ש.

ויש לומר דהא באמת ראשון עיקר, ואם כן אסור לבשל בו ליום שני, דמכין מיום טוב לחול,

אבל התם ממה נפשך, אי אמרינן יום שני חול הוא, אין צריך עירוב).

[1429] כי אף לדעת הפוסקים שיומא

אריכתא הוא רק לחומרא ולא לקולא, ואם נאכל בראשון, דינו כשאר ימים טובים ש"צריך

שיהיה העירוב במקומו מצוי בליל הראשון ובליל שני".

מכל

מקום יודו כאן שיומא אריכתא הוא גם לקולא, מטעם ממה נפשך, כי בין אם נאמר שדינו

כשאר ימים טובים ובין אם נאמר שהוא יומא אריכתא, אין לאסור משום הכנה.

[1430]

סוף הסימן (ולענין הלכה, כיון ששאר פוסקים לא הזכירו איסור זה, משמע דלא סבירי להו

כדברי בעל התרומה, אלא אפילו ביום טוב שני של ראש השנה, וכן ביום טוב שאחר השבת,

שרי להדליק שיורי פתילה ולפידים שכבו ביום ראשון), ובסי' תקיד ד"ה ומ"ש

רבנו אבל (ולענין הלכה כבר כתבתי בסימן תק"א (סוף הסימן) שדעת רוב הפוסקים

שמותר להדליק ביום טוב שני של ראש השנה, או ביום טוב שלאחר השבת, בשיירי פתילה

שכבו ביום ראשון, והכי נקטינן).

[1431]

ס"ז (ולפידים שנשארו מיום טוב ראשון, שכבו, מותר לחזור ולהדליקם אפילו ביום

טוב שני של ראש השנה או יום טוב אחר שבת), ובסי' תקיד ס"ד (ושיורי שמן ופתילה

מותרין אפילו ביום טוב אחר שבת או שני ימים טובים של ראש השנה).

[1432] ביש"ש פ"א ס"ג

(דין דשיורי פתילה או שיורי שמן, וכן הלפידים שכבו ביום טוב ראשון של ראש השנה,

אסור להדליק ולהסיקן ביום שני), ו ס"ד (דין פתילה שכבתה בשבת ועדיין

היא ארוכה, אסור להדליקה ביום טוב שאחר השבת ).

[1433]

סוף הסימן (בשבת ויום טוב ראוי להחמיר, מאחר שמפורש בירושלמי לאיסור, ודלא כהגהות

שלחן ערוך (ס"ז) שכתב להתיר אף בשבת ויום טוב, נראה לי).

[1434]

סוף סק"ז (ראוי לכל אחד לצאת ידי הכל ולעשות פתילות חדשות).

[1435] דאמרינן קדושה אחת היא אפילו

לקולא.

[1436]

ע"ז ז, א.

[1437]

במלחמות ב, ב (דשבת מכינה לעצמה, וכן יום טוב, ואין צריך לומר למחר בשני שמותרת).

[1438]

א, ב ד"ה דרב (אם היינו יכולים לומר שלעצמו הכינה, הדבר ברור שאף בשני מותרת).

[1439]

ביש"ש פ"א (סברא רעועה היא לומר שתהא נקרא הכנה בעבור שלא הכינה לעצמה).

[1440] "ואיסור זה אינו אלא מדרבנן,

דמדאורייתא אפילו בראשון שרי, ואם כן לעצמו הכין, עכ"ל הר"ן".

וכן

הוא לקמן

סי' תקיג ס"ט ( וכיון

שמותרת בו ביום, נמצא שעל ידי לידה זו הוכנה לאכלה בו ביום, ולפיכך היא מותרת גם

ביום שלאחריו, כיון שיום זה לעצמו הכין ולא ליום שאחריו) .

[1441]

ד"ה וכתב אדוני אבי (שכתבו התוספות בפרק ב' דיום טוב (כב, א ד"ה אין)

דמה שנהגו העולם להדליק הנר מיום טוב לחבירו ואין מדקדקין אם הוא לילה, יש לומר

דאף על גב שאינו לילה, מכל מקום הוא סמוך לחשכה, ואף באותו יום צורך הוא אותה

הדלקה).

[1442]

"ואם הוא סמוך לחשיכה, אפילו בביתו שרי להדליק, דצריך הוא לו באותה שעה

(יש"ש ב"י)". והוא ביש"ש פ"ב סי' כט (אף על פי שאין

לילה, מכל מקום סמוך לחשיכה הוא, ואף באותו יום צריך לאותה הדלקה, לפי זה שרי

אפילו בבית).

וכן הוא לקמן שם סט"ו ( ומכל מקום מותר לאדם להדליק נרות בביתו

ביום טוב ראשון סמוך לחשכה, ואין זה כמכין מיום טוב לחבירו, שהרי אף באותה שעה

שמדליק הוא צריך לאור הנר, כיון שכבר החשיך היום) .

[1443] "משום דסבירא ליה דלא

שייך הכנה בדבר שהוא מותר ביום ראשון, ואם כן הכינה לעצמה, וכסברת הר"ן".

[1444]

שנסמנו לעיל (הערה 97 ),

שאוסרים בשני ימים של ראש השנה.

[1445] "וז"ל התוס' (ד'

ע"א ד"ה אלא), על הא דאמרינן רב אית ליה הכנה דרבה, ותימא, דהא אמרינן

(לעיל ב' ע"ב) כל דאיתילדא האידנא מאתמול גמרה לה, ואם כן כשחל יום טוב לאחר

שבת והביצה נולדה בשבת, היא נגמרת ביום שהוא חול, ואם כן מאי הכנה איכא. ויש לומר,

דמכל מקום כשנולדה בשבת הרי זו הכנה, דגם בשעת לידה שייך הכנה. ועוד יש לומר,

דכיון דאם נולדה ביום טוב הרי זו אסורה, אם נאמר כשנולדה בשבת הרי היא מותרת בשביל

אותה לידה דשבת, אם כן הוי שבת מכין ליום טוב, עד כאן. אבל לפי דעתי דשינויא קמא

עיקר ... אזלינן בתריה, כי סברא רעועה היא לומר שתהא נקרא הכנה בעבור שלא הכינה

לעצמה, או בעבור שאסור בשני". ולכן הביצה שנולדה בשבת אסור לאוכלה ביום טוב

שלאחריה, אף שמותר לאכול את הביצה בשבת, אין אומרים שבת לעצמה הכינה.

ולכן

אסרו הסמ"ג וספר התרומה והרא"ש להדליק הפתילה ביום ב' של ראש השנה, אף

שיום א' של ראש השנה לעצמו הכין, שמותר להדליקה ביום א' של ראש השנה. אבל לדידן

קיי"ל כדעת הר"ן, שכיון שביום א' של ראש השנה מותר להדליקה, הרי לעצמו

הכין, ומותר להדליקו ביום ב' של ראש השנה.