ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות פסח – ח"ב (סי' תמב-תמז)תמז דין תערובות חמץ בתוך הפסח

תמז דין תערובות חמץ בתוך הפסח

ובו ס"ג סעיפים

תערובת משהו, מכירתו חוץ מדמי איסור שבו

א אף על פי ¹⁵⁸¹ שכל איסורין ¹⁵⁸² שבתורה שנתערבו אינן אוסרין תערובתן אלא כדי ליתן טעם בתערובות, דהיינו עד ששים ¹⁵⁸³ , אבל חמץ שנתערב בתוך הפסח ¹⁵⁸⁴ , דהיינו מליל ט"ו ¹⁵⁸⁵ עד מוצאי יום טוב האחרון של פסח ¹⁵⁸⁶ , כיון שהחמירה בו תורה לענוש כרת ¹⁵⁸⁷ , ולעבור עליו בבל יראה ובל ימצא ¹⁵⁸⁸ , ובני אדם מחמת שהן רגילין בו כל השנה הן קרובין לשכחה ¹⁵⁸⁹ , לפיכך החמירו בו חכמים שאוסר תערובתו במשהו ¹⁵⁹⁰ , בין באכילה בין בהנאה ¹⁵⁹¹ ,

בין (א) שנתערב יבש ביבש ¹⁵⁹² (פירוש שנתערב צונן בצונן או חם בחם בלא רוטב, אבל אם הן מונחין ברוטב רותח היינו לח בלח, שהרי נפלט טעם האיסור בתוך ההיתר כמו שיתבאר ¹⁵⁹³ ), כגון פרוסת ¹⁵⁹⁴ פת של תבואה מחומצת שנתערב באלף פרוסות של מצה, ובין שנתערב לח בלח, כגון שכר מתבואה מחומצת ¹⁵⁹⁵ שנפל לתוך מי דבש של פסח,

בין שנתערב בשאינו מינו ובין שנתערב במינו ¹⁵⁹⁶ , דהיינו ששניהן שוין בטעמן ¹⁵⁹⁷ , כגון חתיכת פת שנילושה מקמח של תבואה מחומצת שנפלה לקדירה מצה מבושלת,

ואפילו אין בתערובת כלום ממשות החמץ, כגון שהוא מכיר את חתיכת חמץ שנפלה לקדירה והסירה מן הקדירה מיד, אף על פי כן טעם משהו שנפלט ממנה לתוך הקדירה אוסר ¹⁵⁹⁸ בהנאה, אפילו את המצה ששוה לה בטעם.

ומכל מקום ¹⁵⁹⁹ אם אין ממשות החמץ ¹⁶⁰⁰ כלום בתערובת אפילו משהו, יש מתירין ¹⁶⁰¹ למכור לנכרי כל התערובת (אם הוא דבר שאין לחוש שמא יחזור הנכרי וימכור התערובת לישראל אחר שאינו יודע שיש בו תערובת חמץ ויאכלנה בפסח ¹⁶⁰² כמו שנתבאר בסי' תמ"ב ¹⁶⁰³ ), שהרי אין הנכרי מוסיף לו דמים בעד טעם החמץ משהו שבתוכו, ונמצא שאינו נהנה כלל מהחמץ.

רק שיזהר למכור כל התערובת תיכף ומיד ¹⁶⁰⁴ שנתערב בו החמץ, שאסור להשהותו בפסח (אלא אם כן הוא יום שמיני של פסח ¹⁶⁰⁵ כמו שיתבאר בסי' תס"ז ¹⁶⁰⁶ ), שמא ישכח ויאכלנו ¹⁶⁰⁷ .

ואע"פ שכל מאכלות אסורות מותר להשהותן ¹⁶⁰⁸ זמן מועט כמו חודש או שני חדשים, ואין חוששין שמא ישכח ויאכלנו, כמו שנתבאר ביו"ד סי' נ"ז ¹⁶⁰⁹ , מכל מקום חמץ כיון שהוא רגיל בו כל השנה יש לחוש יותר לשכחה ¹⁶¹⁰ , ולפיכך החמירו בו חומרות הרבה, וגדרו כמה גדרים כדי להתרחק ממנו, ולכך אין ללמוד ממנו לשאר איסורי תורה.

אבל אם יש בתערובות משהו ממשות חמץ ¹⁶¹¹ , והוא מעורב בו כעין תערובות לח בלח שהן נבללין יפה שאי אפשר להפרידן זה מזה, כגון קמח מתבואה חמוצה שנתערב ונבלל עם קמח של תבואה שאינה חמוצה ¹⁶¹² , שהקמח הוא נימוח ונבלל בכל הקמח של היתר, ואי אפשר למעט קמח מן התערובת שלא יהיה בו משהו מן קמח של איסור, אסור למכור לנכרי כל התערובות אפילו חוץ מדמי איסור שבו, דהיינו שלא יטול ממנו דמים רק מה שהתערובת היה שוה קודם שנתערב החמץ בתוכו.

לפי שלא התירו חכמים לעשות כן אלא בחמץ שנתערב יבש ביבש ¹⁶¹³ , דהיינו ככר של חמץ שנתערב עם שני ככרות של מצה ¹⁶¹⁴ , שהאיסור וההיתר אינן נבללין זה בזה, אלא כל אחד ואחד עומד בפני עצמו, רק שאין אנו מכירין את האיסור, ואילו היינו מכירין אותו היה אפשר להפרידו משם, ולפיכך כשמוכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, כיון שאינו נוטל דמים בעד האיסור הרי זה כאלו מפרידו מן ההיתר ¹⁶¹⁵ . אבל כל שהאיסור מעורב בהיתר כעין תערובות לח בלח שאי אפשר להפרידן זה מזה, לא התירו חכמים לעשות כן, אלא צריך לבער כל התערובות מן העולם מיד ¹⁶¹⁶ . אלא אם כן אין בתערובות כלום ממשות החמץ, אלא טעם משהו שנפלט ממנו לתוך התערובת.

ויש אומרים ¹⁶¹⁷ דקמח שנתערב אין לו דין תערובת לח בלח, שאסור למכור התערובת לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, אלא יש לו דין תערובת יבש ביבש. אלא אם כן נתערב תבואה מחומצת בתבואה שאינה מחומצת וטחן את התערובת, אזי יש להקמח היוצא ממנו דין תערובות לח בלח, שעל ידי הטחינה מתערבין ונבללין יפה הקמח של איסור עם הקמח של היתר ¹⁶¹⁸ .

ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה ¹⁶¹⁹ :

ב אבל יש חולקין על כל זה ¹⁶²⁰ ואומרים, דאפילו אין בתערובת כלום ממשות החמץ אלא שנפלט לשם טעם חמץ משהו אסור למכרו לנכרי, אלא שורפין כל התערובת מיד ¹⁶²¹ . וכן נוהגין במדינות אלו ¹⁶²² . ואין לשנות המנהג אלא אם כן יש הפסד (ב) גדול (מאד) שאז יש לסמוך על סברא הראשונה ¹⁶²³ .

אבל בתערובת (ג) יבש ביבש לדברי הכל יכול למוכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו כמו שנתבאר ¹⁶²⁴ .

אבל אסור לו ליטול מהנכרי דמי כל התערובת עם החמץ שבתוכו ולהשליך דמי החמץ שבו לים, שאין תקנה זו מועלת אלא בעבודה זרה, אבל לא בשאר איסורי הנאה ¹⁶²⁵ , כמו שנתבאר ביו"ד סימן ק"י עיי"ש הטעם:

שהיית והשתמשות כלי חמץ בפסח

ג כלים שנתבשל בהן חמץ בפסח ¹⁶²⁶ משפשפן ומדיחן היטב ¹⁶²⁷ , שלא יהא חמץ נראה בהן בעין, שהחמץ הבלוע בדפנות אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא שהרי אינו מצוי לך ¹⁶²⁸ . לפיכך מותר להשהותן עד לאחר הפסח, שאז מותר לבשל בהן בלא הגעלה והכשר כלל. רק שיזהר להצניען במקום צנוע כל ימי הפסח, כמו שיתבאר בסי' תנ"א ¹⁶²⁹ .

וכן מותר למכרן אפילו בתוך הפסח ¹⁶³⁰ . וכן להניח בתוכן דבר צונן דרך עראי, או להחם בהן מים חמין לרחיצה ולכביסה דרך עראי מותר אפילו בפסח, כדין כלי שנתבשל בו חמץ קודם הפסח כמו ש[י]תבאר בסי' ת"נ ¹⁶³¹ .

ולא חשו חכמים אם ישהה אותם עד לאחר הפסח שמא ישכח ויבשל בהן בתוך הפסח, כמו שחששו במאכל הנאסר באכילה בפסח משום חששא זו ¹⁶³² :

טעם חמץ שלא נתפשט בכולו

ד במה דברים אמורים שחמץ בפסח אוסר תערובתו בפסח במשהו, כשנבלל ונתפשט טעם החמץ בכל ההיתר ¹⁶³³ . כגון משהו חמץ שנפל לתוך תבשיל חם שהיד סולדת בו, בין שנפל לתוך הרוטב ¹⁶³⁴ , בין שנפל על גבי חתיכת בשר שמונחת מקצתה בתוך הרוטב, שהרוטב מוליך טעם החמץ משהו בכל הקדירה ¹⁶³⁵ , אלא שבשאר איסורין מתבטל טעם משהו זה בששים, אבל חמץ בפסח אינו מתבטל אפילו באלפי אלפים, ולפיכך נאסר כל מה שבקדירה ¹⁶³⁶ :

ה אבל אם לא נתפשט טעם החמץ בכל ההיתר, אלא במקצת ממנו, אין אוסר אלא המקצת שנתפשט בו, והשאר מותר אפילו באכילה. כיצד ככר חמץ שהיד סולדת בו שנגע בככר מצה חם שהיד סולדת בו, אינו אוסר אלא מקום מגעו ¹⁶³⁷ , דהיינו שיסיר מהמצה את המקום שנגע בו החמץ ויסיר אותה בעומק כרוחב אגודל ¹⁶³⁸ , והשאר מותר אפילו באכילה, שהרי לא נפלט ¹⁶³⁹ לשם טעם חמץ כלל אפילו משהו ¹⁶⁴⁰ . דכיון שאין שם רוטב להוליך את טעם החמץ, אין טעם החמץ הולך מעצמו בטבעו יותר ממקום מגעו.

ואם בישל את המצה שנגע בה חמץ ולא הסיר מקום מגעו, אפילו אם אפשר להסירו עכשיו שהוא מכיר את מקומו, הרי כל מצה זו עם כל מה שנתבשל עמה בקדירה הכל אסור. לפי שטעם החמץ שהיה בלוע במקום מגעו נתפשט עכשיו בכל התבשיל על ידי הרוטב, ואוסר את הכל ¹⁶⁴¹ , שחמץ בפסח במשהו ¹⁶⁴² :

ו וכל ¹⁶⁴³ זה כשההיתר שנגע בו החמץ הוא כחוש ¹⁶⁴⁴ כמצה וכיוצא בה, אבל אם ההיתר הוא שמן, כגון מצה המשוחה בשמן ¹⁶⁴⁵ , או בשר שמן צלי ¹⁶⁴⁶ , או מבושל והוא מונח כולו חוץ לרוטב ¹⁶⁴⁷ , הרי השמנונית של היתר שבמקום מגעו הוא מפטם ומשמין את טעם החמץ משהו הנפלט ¹⁶⁴⁸ , ועל ידי כן מפעפע טעם משהו זה ומתפשט בכל ההיתר, כמו שהוא דרך כל דבר שמן לפעפע ולהתפשט כשהוא חם ¹⁶⁴⁹ כל כך עד שהיד סולדת בו, וכיון שנתפשט טעם חמץ משהו בכל ההיתר הרי הוא אוסר את כולו, שחמץ בפסח בכל מקום שישנו אינו מתבטל לעולם:

ז ובמדינות אלו נוהגין להחמיר בבשר חם שנגע בו חמץ חם לאסור את כולו ¹⁶⁵⁰ , אפילו הוא כחוש, לפי שאין אנו בקיאים לחלק בין כחוש לשמן ¹⁶⁵¹ , שלפעמים הבשר נראה כחוש מבחוץ והוא שמן מבפנים ¹⁶⁵² . לפיכך נוהגין להחמיר בכל דבר ששייך בו שמנונית לאסור את כולו בהנאה, אם נגע בו חמץ ושניהם חמין, אף על פי שאין שם רוטב.

ואין אנו מקילין אלא בחמץ שנגע במצה וכיוצא בה מדברים שאי אפשר למצוא בהם שום צד שיהיה בהם שמנונית ¹⁶⁵³ , כמו שיתבאר בסימן תס"א ¹⁶⁵⁴ ותס"ז ¹⁶⁵⁵ , עיי"ש כל פרטי דינים אלו ¹⁶⁵⁶ :

טעם מהחמץ לפגם

ח אף על פי שחמץ בפסח אוסר במשהו שאין טעם החמץ נרגש בתערובתו, מכל מקום אם החמץ נותן טעם לפגם בהתערובת אינו אוסר כלל ¹⁶⁵⁷ , אפילו באכילה, בין שנתערב ממנו הרבה בענין שיש בו כדי ליתן טעם לפגם בהתערובת ¹⁶⁵⁸ , בין שלא נתערב ממנו אלא מעט, שאין טעמו פוגם התערובת לפי שאינו נרגש כלל. לפי שכל טעם שפוגם בתערובת אינו נקרא טעם כלל, וכאלו לא נפלט כלל לתוך התערובת.

ויש חולקין ¹⁶⁵⁹ על זה ואומרים, כיון שחמץ בפסח אוסר במשהו, ואין לך ביטול טעם יותר ממשהו באלפי אלפים, ואף על פי כן אסור. והוא הדין לנותן טעם לפגם, בין שיש בו כדי ליתן טעם לפגם, בין שאין בו, ואפילו משהו שנתערב באלפי אלפים, אוסר הכל ¹⁶⁶⁰ באכילה ובהנאה ¹⁶⁶¹ . וכן נוהגין במדינות אלו ¹⁶⁶² . אבל במקום שאין שם מנהג ידוע יש להורות שהמיקל כסברא הראשונה לא הפסיד, אבל המחמיר תבא עליו ברכה ¹⁶⁶³ :

ריח חמץ במאכלי פסח

ט אף על פי ¹⁶⁶⁴ ששאר איסורין אינן אוסרין את ההיתר אלא אם כן נתנו טעם בהיתר, אבל אם אין בהיתר כלום מטעם האיסור, אף על פי שנקלט בו ריח האיסור, אין ריח זה אוסר את ההיתר ¹⁶⁶⁵ , כמו שנתבאר ביו"ד סי' ק"ח ¹⁶⁶⁶ .

אבל חמץ בפסח, כיון שהוא אוסר תערובתו במשהו אף על פי שאין טועמין טעם החמץ בתערובת, לפיכך גם ריחו אסור ¹⁶⁶⁷ . כגון ככר חמץ שנאפה בתנור, ובעת אפייתו הוא נצלה בתנור בשר שמן, בין שנצלה בשפוד בין שנצלה בקדירה מגולה ¹⁶⁶⁸ , הרי ריח השמנונית של הצלי נכנס בהככר ומפטם את ריחו ¹⁶⁶⁹ , וחוזר ריח השמנונית ומוליך עמו ריח הכחוש של החמץ ויבליעו בצלי ¹⁶⁷⁰ .

והוא שהתנור קטן ¹⁶⁷¹ שאינו מחזיק י"ב עשרונים של מצה ¹⁶⁷² (דהיינו שאין יכולין לאפות בקרקעיתו בבת אחת י"ב ככרות של מצה של עשרון ¹⁶⁷³ עשרון, ועובי כל ככר הוא פחות מטפח משהו, כדין אפיית המצות ¹⁶⁷⁴ שיתבאר בסי' ת"ס ¹⁶⁷⁵ ), ופי התנור הוא סתום ¹⁶⁷⁶ , אף על פי שאינו סתום לגמרי ¹⁶⁷⁷ אלא פתוח קצת מן הצד, וכן יש בתנור נקב פי פתוח למעלה במקום שהעשן יוצא, אף על פי כן כיון שעיקר פיו הוא סתום אין מקום להריח להתפשט לחוץ ונקלט בההיתר ¹⁶⁷⁸ .

במה דברים אמורים בצלי שמן, אבל אם הוא כחוש, ואין צריך לומר פת מצה שנאפית בתנור אחד עם ככרות של חמץ ¹⁶⁷⁹ , אפילו החמץ מרובה מהמצה, הכל מותר, אפילו אם התנור סתום לגמרי מכל צד ואין בו שום נקב פתוח. ואפילו נשתהו החמץ וההיתר בתוכו כמה ימים, כיון שהם כחושים אין ריחם נודף כלל. ואפילו אם הככרות הן נילושין בשומן או בשמן, אף על פי כן הן נקראין כחושים ¹⁶⁸⁰ .

ומכל מקום המקום שנאפה שם החמץ צריך היסק להכשירו לאפות שם מצה ¹⁶⁸¹ . אבל שאר כל התנור אין צריך, שאין בליעת החמץ מתפשטת בכולו בלא רוטב ¹⁶⁸² :

י וכן אם בעת אפיית החמץ נתבשל בתנור בשר שמן בקדירה אינו נאסר ¹⁶⁸³ , אפילו נשתהו ביחד בתוך התנור כמה ימים, לפי שדבר המתבשל אין ריחו נודף כל כך כמו ריח הצלי, ואין בו כח לפטם את ריח החמץ ולחזור ולהבליעו בתוכו.

במה דברים אמורים כשלא היה התנור סתום לגמרי. אבל אם היה סתום לגמרי ולא היה בו שום נקב פתוח, ונשתהה בתוכו זמן מרובה, אפילו תבשיל של חמץ שנתבשל בתנור אחד עם תבשיל של היתר ואחד מהם הוא שמן, בין שהאיסור הוא שמן ¹⁶⁸⁴ בין שההיתר שמן, ושניהם מגולין בתוך התנור, והתנור הוא סתום לגמרי ואין בו שום נקב פתוח, ונשתהו התבשילין בתוכו זמן מרובה, כמו שהוא דרך להטמין חמין לשבת בתנור סתום ושוהין בתוכו הרבה, הרי הכל אסור ¹⁶⁸⁵ באכילה ובהנאה. שהרי עינינו רואות שחמין הטמונים לשבת יש להם ריח חזק. אבל אם מבשלין בחול שעה או שתים וסותמין התנור לגמרי לפי שעה, אין לחוש ¹⁶⁸⁶ שמא נקלט ריח האיסור בההיתר, אף על פי ששניהם שמנים. וכן אם אחד מהן מכוסה ¹⁶⁸⁷ , אין הריח שלו יוצא ממנו ולא ריח אחר נקלט לתוכו.

ויש חולקין ¹⁶⁸⁸ על זה ואומרים שריח החמץ בלבד אינו אוסר כלל, כיון שלא נקלט בההיתר מטעם החמץ כלום אפילו משהו ¹⁶⁸⁹ . ולפיכך אף על פי ששני התבשילין ¹⁶⁹⁰ הן שמנים, והם מגולין בתוך התנור, שהוא סתום לגמרי ¹⁶⁹¹ , ונשתהו בתוכו כמה ימים, ונקלט ריח החמץ בתבשיל או בצלי של היתר, מותר לאוכלו בפסח.

ובמקום הפסד מרובה או בשעת הדחק, כגון לצורך שמחת יום טוב שאין לו מאכלים אחרים, יש לסמוך על דבריהם ¹⁶⁹² , וכן נוהגין ¹⁶⁹³ . ומכל מקום המחמיר תבוא עליו ברכה:

יא וכל זה כשהאיסור וההיתר שניהם אינן מדברים החריפים, אבל אם אחד מהם הוא דבר חריף ושניהם מגולין בתוך התנור, אפילו בשאר איסורין אסור ¹⁶⁹⁴ , אפילו אם התנור גדול ופתוח ¹⁶⁹⁵ , כמו שנתבאר ביו"ד סי' ק"ח. עיי"ש כל פרטי דין זה:

יב וכל זה כשריח החמץ אינו פוגם בהיתר, אבל אם הוא לפגם בהיתר, יש להתיר בכל ענין ¹⁶⁹⁶ , אפילו אין שם הפסד מרובה, כיון שיש מתירין אפילו טעם לפגם, וכן עיקר, כמו שנתבאר למעלה ¹⁶⁹⁷ :

יג אם סתמו פי התנור בפסח בדף שסותמין בו התנור כל השנה, אף על פי שלא הדיחו הדף כלל קודם שסתמו בו, אף על פי כן כל מה שבתנור מותר ¹⁶⁹⁸ :

היתר ספק ספיקא בתערובת

יד חמץ ¹⁶⁹⁹ בפסח שנתערב יבש ביבש ¹⁷⁰⁰ , כגון חתיכת חמץ באלף חתיכות מצה, ונאבדה אחת מהחתיכות מן העולם לגמרי, כגון שנאכלה בשוגג או שנשרפה ¹⁷⁰¹ , הרי כל התערובת מותר ¹⁷⁰² , אפילו באכילה ¹⁷⁰³ . שאנו תולין לומר אותה החתיכה של חמץ היא שנאבדה מן העולם, כיון שמה שחמץ בפסח אינו מתבטל ברוב אינו אלא מדברי סופרים ¹⁷⁰⁴ , וספק דבריהם להקל, ועל דרך שנתבאר ביו"ד סי' ק"י, עיי"ש הטעם, עם כל פרטי דין זה ¹⁷⁰⁵ :

טו ואפילו לא נאבדה שום חתיכה מהן, אלא שנתערב מיעוטן ברוב חתיכות אחרות של מצה, ומתערובת זו השניה נתערב מיעוטן ברוב חתיכות אחרות של מצה, הרי התערובת זו השלישית מותרת ¹⁷⁰⁶ באכילה ¹⁷⁰⁷ בתוך הפסח, מטעם שנתבאר ביו"ד סי' ק"י, עיי"ש כל פרטי דין זה ¹⁷⁰⁸ :

טז וכל זה ביבש אבל לח בלח שנתערב בתוך הפסח, אפילו נאבד רוב התערובת מן העולם, הרי השאר עומד באיסורו כמו שהיה. וכן אם נתערב מקצת תערובת זה בתערובת שנית, ומהתערובת השנית לתערובת שלישית, ומשלישית לרביעית וכן לעולם ¹⁷⁰⁹ , כגון תבשיל שנאסר מחמת חמץ משהו, ונפל מעט רוטב מתבשיל זה לתבשיל אחר, ומתבשיל שני לתבשיל שלישי, ומשלישי לרביעי וכן לעולם, כולם אסורין ¹⁷¹⁰ באכילה ובהנאה ¹⁷¹¹ . וכן חתיכת בשר שנתבשלה באחד מתבשילין הללו שנאסרו, ונאסרה היא עמהם, ואחר כך נתבשלה עם תבשיל אחר, אף על פי שיש באותו תבשיל ששים כנגד אותה החתיכה, הרי היא אוסרת את הכל ¹⁷¹² .

לפי שמשהו חמץ שנבלע בתבשיל ראשון נתפשט בכל חלקי התבשיל, ואין משהו בתבשיל שלא יהיה בו משהו מטעם החמץ, שמשהו אין לו שיעור, ויכול הוא להתפשט ולהתחלק לאלפי אלפים משהויין, וכשנפל מעט רוטב מתבשיל זה לתבשיל אחר נפל עמו גם משהו מטעם החמץ, ונתפשט משהו זה בכל חלקי התבשיל, וכן לעולם. וכן חתיכת בשר שנתבשלה באחד מתבשילין הנאסרים, קבלה משהו מטעם החמץ משהו שבתבשיל, וכשבישלה בתבשיל אחר היא פולטת מעט מטעם חמץ משהו שבתוכה ואוסרת כל התבשיל.

ואפילו נתערבה חתיכה זו באלף חתיכות יבש ביבש, כולן אסורות ¹⁷¹³ באכילה ¹⁷¹⁴ , אלא ימכרם לנכרי חוץ מדמי איסור שבהן כמו שנתבאר למעלה ¹⁷¹⁵ .

ויש מתירין ¹⁷¹⁶ אפילו באכילה אם נתערבה בב' חתיכות אחרות יבש ביבש, כיון שאין בחתיכה זו אלא טעם משהו חמץ. ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה או שעת הדחק. ויסיר חתיכה אחת לפי המנהג שנתבאר ביו"ד סי' ק"ט ¹⁷¹⁷ :

יז וכן כף שהגיס בו אחד מהתבשילין הללו, ואחר כך הגיס בו ביום (ולמנהג מדינות אלו שאוסרים נותן טעם לפגם בפסח ¹⁷¹⁸ , אפילו הגיס בו אחר מעת לעת להגסה ראשונה הדין כן) תבשיל אחר, אף על פי שיש בו ששים כנגד הכף, הכל אסור בהנאה ¹⁷¹⁹ . וכן כל הכלים ששמשו באותו תבשיל כשהוא חם שהיד סולדת בו, צריך להצניען עד לאחר הפסח.

ואם נתערב אחד מהכלים הללו באלף כלים אחרים ¹⁷²⁰ , צריך להצניען כולן עד לאחר הפסח, שחמץ בפסח אין לו ביטול לעולם בשום ענין ¹⁷²¹ .

ויש אומרים ¹⁷²² שאם נתערב אחד מכלים הללו בשני כלים אחרים הרי הוא בטל ברוב, כיון שלא נאסר אלא מחמת משהו ¹⁷²³ . ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה או שעת הדחק. ויסיר כלי אחת לפי המנהג שנתבאר ביו"ד סי' ק"ט ¹⁷²⁴ :

תערובת חמץ קודם זמן איסורו

יח וכל זה בתוך הפסח, אבל קודם הפסח, אפילו בערב פסח משעה ששית ¹⁷²⁵ עד הלילה, שהחמץ אסור אז באכילה ובהנאה מן התורה, מכל מקום כיון שאין בו כרת לא החמירו בו חכמים יותר מבשאר איסורי תורה ¹⁷²⁶ . ולפיכך הוא מתבטל בששים כשאר איסורין ¹⁷²⁷ , אם נתערב לח בלח. ואם נתערב יבש ביבש נתבטל ברוב ¹⁷²⁸ כמו בשאר איסורין.

(ואינו נקרא דבר שיש לו מתירין דהיינו לאחר הפסח ¹⁷²⁹ , כיון שאף לאחר הפסח אין לו היתר אלא על ידי שנתבטל ¹⁷³⁰ ברוב ¹⁷³¹ , שהרי החמץ שהוא עומד בעינו שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ¹⁷³² ).

וכן אין ריחו אוסר לדברי הכל ¹⁷³³ .

וכן נותן טעם לפגם מותר בו לדברי הכל, כמו בשאר איסורין ¹⁷³⁴ .

וכן הדין בחמץ נוקשה אפילו בתוך הפסח. דכיון שאין חייבין עליו כרת, הרי דינו כחמץ גמור בערב פסח משש ולמעלה ¹⁷³⁵ :

יט עיסת חמץ שנפלה למים צוננין, אף על פי שנשרית בתוכן מעת לעת, מותר לשתותן בערב פסח משש ולמעלה ¹⁷³⁶ , אחר שסיננן ¹⁷³⁷ . מפני שמן הסתם עיסה של חמץ הוא נותן טעם לפגם במים ¹⁷³⁸ .

וכן שעורים נותנים טעם לפגם במים, שהן מבאישין אותם ¹⁷³⁹ :

כ ככר שלם של חמץ שנתערב אפילו באלף ככרות של מצה, אינו מתבטל בתוכם ¹⁷⁴⁰ , ואסור לאכול מהתערובת בערב פסח משעה חמישית ואילך ¹⁷⁴¹ . לפי שככר שלם הוא דבר שבמנין (פירוש שצריך ¹⁷⁴² למכרו במנין מחמת חשיבותו, ואינו נמכר באומד ¹⁷⁴³ כמו שדרך למכור דברים שאינן חשובין), וכל דבר שבמנין אפילו באלף לא בטל, כמו שיתבאר ביורה דעה סי' ק"י ¹⁷⁴⁴ :

כא במה דברים אמורים כשהככר הוא אסור מחמת עצמו, שהוא חמץ. אבל ככר של מצה שנאסר מחמת שנבלע בו איסור, כגון שמצאו בו חטה חמוצה שנאפית בתוכו והסירה ממנה, וצריך להסיר ממנה עוד מצה ¹⁷⁴⁵ , וכן מצה שנתכפלה מקצתה, ואחר שחתך ממנה מקום הכפול שהוא חמץ צריך להסיר ממנה עוד כדי נטילה כמו שיתבאר בסימן תס"א ¹⁷⁴⁶ , מפני שנבלע בה טעם החמץ. ואם קודם שהסיר ממנה כדי נטילה נתערבה באחרות כולם מותרין, ומותר לאכלם בערב פסח עד הלילה ¹⁷⁴⁷ , ואין צריך להסיר מהם כלום, שאותה מצה הבלועה מאיסור נתבטלה ברוב. אף על פי שהוא דבר שבמנין אף לאחר שנחתך ממנו מעט ¹⁷⁴⁸ , מכל מקום הרי היא בעצמה מותרת היא, והאיסור שבתוכה אינו דבר שבמנין ¹⁷⁴⁹ :

חוזר וניעור בפסח

כב אפילו ¹⁷⁵⁰ ככר שנחתך ממנו הרבה ונתבטל חשיבותו, ואחר כך נתערב בפרוסות אחרות של מצה, אסור לאכול וליהנות מהתערובת בתוך הפסח ¹⁷⁵¹ מליל ט"ו ואילך, ואפילו להשהותם עד לאחר הפסח אסור כמו שנתבאר בסי' תמ"ב ¹⁷⁵² . ואע"פ שכבר נתבטל האיסור ברוב קודם הפסח. כיון שאין גוף האיסור נבלל בגוף ההיתר אלא הוא עומד בפני עצמו בתוך התערובת ¹⁷⁵³ . לפיכך כשמגיע הפסח הרי הוא חוזר וניעור, ואוסר את כל התערובת, כאלו נתערב עכשיו בפסח (ויש חולקין ¹⁷⁵⁴ . ויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק, כמו שיתבאר ¹⁷⁵⁵ ).

אבל חמץ שנתערב בהיתר לח בלח ¹⁷⁵⁶ שהן נבללין, ונתבטל קודם הפסח בס' ¹⁷⁵⁷ , או מחמת שהוא נותן טעם לפגם ¹⁷⁵⁸ , מותר לאכלו בתוך הפסח ¹⁷⁵⁹ . דכיון שגוף האיסור בלול בגוף ההיתר ונתבטל בתוכו, הרי הוא כמי שאינו בעולם כלל ¹⁷⁶⁰ , ואינו חוזר וניעור בפסח.

ויש חולקין ¹⁷⁶¹ על זה ואומרים, כיון שיש משהו ממשות החמץ בתוך התערובת ¹⁷⁶² , אע"פ שהוא בלול בגוף ההיתר, הוא חוזר וניעור בפסח, ואוסר את התערובת.

ויש מחמירין ¹⁷⁶³ עוד, דאפילו אם אין בתוך התערובת כלום מממשות החמץ אפילו משהו, אלא שנפלט לשם טעם משהו חמץ ונתבטל בתוכו קודם הפסח, הרי הוא חוזר וניעור בפסח. כגון תרנגולת מבושלת שמצא בה חטה מחומצת, והסיר ממנה החטה קודם הפסח ¹⁷⁶⁴ , אסור לאוכלה בתוך הפסח ¹⁷⁶⁵ , מפני שטעם משהו שנפלט מן החטה לתרנגולת חוזר וניעור, ואוסר את כל התרנגולת.

והלכה כסברא הראשונה ¹⁷⁶⁶ . ומי שרוצה להחמיר כאחת משתי סברות האחרונות, יחמיר לעצמו, אבל לא יורה כן לאחרים.

אבל אם לא הסיר החטה מן התרנגולת עד שנכנס הפסח ¹⁷⁶⁷ , אע"פ שהוציא את התרנגולת מהקדירה קודם כניסת הפסח והניחה בקערה בלא רוטב ¹⁷⁶⁸ , אם כשנכנס הפסח היתה התרנגולת עדיין חמה בכדי שהיד סולדת בו, אפילו לא היתה חמה אלא רגע אחד, הרי באותה רגע שבתוך הפסח חזרה החטה ופלטה טעם משהו לתוך התרנגולת ואוסרת ¹⁷⁶⁹ את כולה, אם התרנגולת היא שמינה. ואם היא כחושה צריך להסיר ממנה במקום החטה כעובי רוחב גודל ¹⁷⁷⁰ . ולמנהג מדינות אלו שאין מחלקין בין כחושה לשמינה ¹⁷⁷¹ , הרי כל התרנגולת אסורה בכל ענין:

כג כלי ¹⁷⁷² שהיא בלוע מחמץ שנתערבה בכלים אחרים, אינו מתבטל בתוכם אפילו הן אלף ¹⁷⁷³ . וצריך להגעיל את כולם, אם רוצה להשתמש בהן בחמין לצורך אכילת הפסח, או לצורך אכילת ערב פסח משעה ה' ואילך ¹⁷⁷⁴ . דכיון שעל ידי הגעלה אפשר להפריד מן הכלים את האיסור הבלוע בכלי, הרי זה כדבר שיש לו מתירין שאינו בטל לעולם ¹⁷⁷⁵ (ואע"ג דבשאר איסורין לא קיימא לן הכי, כמ"ש ביו"ד סי' ק"ב ¹⁷⁷⁶ . מכל מקום בחמץ בפסח מחמירין טפי).

לפיכך אם היה כלי זה שנבלע בו חמץ כלי חרס שאינו נכשר בהגעלה, הרי הוא מתבטל ברוב כלי חרס אחרים של היתר ¹⁷⁷⁷ , ומותר להשתמש בכל הכלים בחמין בערב פסח עד הלילה, ומותר לאכול חמין הללו בתוך הפסח. אבל אסור להשתמש בהן בחמין בתוך הפסח, כדין יבש ביבש שנתבטל ברוב קודם הפסח, שהוא חוזר וניעור בפסח ¹⁷⁷⁸ :

פת שנשרה בצונן קודם הפסח

כד פרוסת ¹⁷⁷⁹ פת שנפל ליין צונן ¹⁷⁸⁰ , אע"פ שנטלה משם קודם הפסח, מכל מקום יש לחוש שמא נתפררו ממנו פירורין דקין ונשארו בתוך היין ¹⁷⁸¹ .

ולפיכך אם לא סיננו את היין עד שנכנס הפסח, הרי נפלט טעם הפירורין לתוך היין בפסח ¹⁷⁸² על ידי שנכבשו בתוכו מעת לעת ¹⁷⁸³ , דהיינו משעה שנפל לתוכו עד שעה שמסננו בתוך הפסח ¹⁷⁸⁴ , שבסוף המעת לעת נעשה כמבושל כמ"ש ביו"ד סי' ק"ה ¹⁷⁸⁵ , ואז הוא פולט והולך טעמו לתוך היין, ונאסר כל היין אפילו בהנאה, ואסור להשהותו עד לאחר הפסח ¹⁷⁸⁶ .

במה דברים אמורים כשסיננו בתוך הפסח ומצא בו פירורין דקין. אבל אם עדיין לא סיננו, מותר להשהותו עד לאחר הפסח ¹⁷⁸⁷ . וכן מותר ליהנות ממנו בכל מיני הנאות בתוך הפסח ¹⁷⁸⁸ . כיון שכבר הסיר ממנו קודם הפסח את הפת שנפל לתוכו, ואין בו אלא חשש בעלמא שמא נשארו בו פירורין, ודי לאסור אותו בשתיה. ואם נתערב מיין זה ליין אחר גם הוא אסור בשתיה ¹⁷⁸⁹ .

ואם סינן אותו קודם הפסח מותר לשתותו בפסח בכל ענין, אפילו יש כמה ימים משעה שנפל הפת לתוכו עד שעה שמסננו, שאף שנפלט טעם הפת לתוך היין, הרי כבר נתבטל בס' קודם הפסח ואינו חוזר וניעור ¹⁷⁹⁰ :

[ואפילו אם סיננו בתוך הפסח ולא מצא שום פירור על המסננת, אף על פי כן יש לחוש שמא היה בו פירור דק מאד שאינו נרגש בראות העין, מחמת שהוא מעורב בלחלוחית יין שעל פי המסננת, ונפלט טעמו בפסח לתוך היין ¹⁷⁹¹ .

ומכל מקום אם אין מעת לעת משעה שנפל הפת לתוך היין עד שעה שמסננו בתוך הפסח ¹⁷⁹² , אין לחוש שמא נפלט טעם הפירורין לתוך היין כמו שהוא צונן ¹⁷⁹³ . ואף על פי שיש מחמירין ¹⁷⁹⁴ בחמץ בפסח אפילו נשרה החמץ בצונן כמו שיתבאר בסימן תס"ז ¹⁷⁹⁵ , מכל מקום כיון שאין כאן חמץ גמור, אלא ספק שמא נשארו בו פרורין דקין, יש להקל בדבר ¹⁷⁹⁶ .

ואפילו אם כשסיננו בתוך הפסח מצא פירורין על פי המסננת, שבודאי היו בתוך היין בפסח. מכל מקום אם הוא שעת הדחק ¹⁷⁹⁷ , כגון שהוא צריך ליין זה לארבע כוסות או לקידוש ולהבדלה, יש לסמוך על האומרים ¹⁷⁹⁸ שחמץ בפסח אינו אוסר בפחות ממעת לעת ¹⁷⁹⁹ ].

כה וכשמסננו בין קודם הפסח ¹⁸⁰⁰ בין תוך הפסח ¹⁸⁰¹ צריך ליזהר לסננו בבגד עב קצת, שלא יוכל שום פירור דק לעבור תוך נקבי הבגד ¹⁸⁰² .

לפיכך אם נפל פת לתוך מי דבש ¹⁸⁰³ , אם הוא עב קצת, שלא יוכל לעבור בגד ¹⁸⁰⁴ שהוא עב קצת, אין לו תקנה לשתותו בפסח ¹⁸⁰⁵ , אע"פ שהסיר ממנו את הפת שנפל לתוכו, שמא נשארו שם פירורין דקין:

נמלח או נשרה בכלי חמץ

כו כל ¹⁸⁰⁶ מיני מלוחים מותר לאכלם בפסח מן הדין בלא שום שרייה והדחה כלל ¹⁸⁰⁷ , אע"פ שלא נזהרו בהן מחימוץ, דהיינו שלא בדקו את המלח מפירורי חמץ שדרך להמצא בו ¹⁸⁰⁸ , שהרי אע"פ שהיו בו פירורי חמץ כבר נימוסו ונימוחו, ונתבטלו בס' קודם הפסח ¹⁸⁰⁹ .

ואפילו ¹⁸¹⁰ נמלחו בתוך כלי של חמץ בן יומו ¹⁸¹¹ , דהיינו שנשתמשו בו חמץ בחמין תוך מעת לעת למליחה ¹⁸¹² , שעדיין לא נפגם חמץ הבלוע בכלי. אף על פי כן אין המלח מפליטו מן הכלי ומבליעו באוכל הנמלח בתוכו ¹⁸¹³ , לפי שאין כח במלח אלא להפליט מוהל מן האוכל שהוא רך, אבל לא מן הכלי שהוא קשה ¹⁸¹⁴ :

כז במה דברים אמורים במיני מלוחים יבשים, כגון גבינה מלוחה, ודגים מלוחים, שאינן שרוים במים או בציר מעת לעת בתוך כלי חמץ. אבל אם היו שרוים במים, או בציר, מעת לעת ¹⁸¹⁵ , אפילו לא היה הכלי בן יומו בשעה שנתנו המליח לתוכו, אסור (ועיין ביורה דעה סי' ק"ה ¹⁸¹⁶ דלא נאסר אלא מה שמונח ממנו בתוך המים והציר, אבל המקצת שיוצא חוץ מהמים והציר לא נאסר) לאכלו, אפילו ביום טוב האחרון של גליות ¹⁸¹⁷ , אע"פ שהוציא מהכלי של חמץ קודם הפסח, והדיחו יפה יפה, בכלי של פסח, מן המלח הדבוק בו, מכל מקום כיון שנכבש מעת לעת בתוך כלי של חמץ, הרי נפלט טעם החמץ מן הכלי לתוכו על ידי כבישה זו, שכל הכבוש מעת לעת הרי הוא כמבושל.

ואע"פ שהכלי לא היה בן יומו, ונפגם טעם החמץ שבתוכו, מכל מקום כשהטעם הפגום נבלע לתוך המליח, שהוא חריף וחזק מחמת טעם המלח שנכנס בו, הרי טעם פגום זה נהפך בו לשבח, שהחריפות מבטל את פגימתו ¹⁸¹⁸ :

כח במה דברים אמורים במליח שהוא מלוח הרבה מאד, כמו שהוא דרך למלוח בשר או דגים כדי שיתקיימו זמן מרובה ומרבים בהם מלח ¹⁸¹⁹ , ולפיכך אף שהן שרוין במים אין המים מבטלין חריפותן. אבל אם אינו מלוח כל כך, אינו נקרא דבר חריף, כיון שהוא שרוי במים הן מבטלין את חריפותו ¹⁸²⁰ . ולפיכך אפילו אם היה הכלי בן יומו בשעה שכבשוהו לתוכו, מותר לאכלו בפסח, שהרי לא נפלט החמץ מהכלי לתוכו עד סוף מעת לעת ¹⁸²¹ משעה שנכבש, וברגע ההיא שבסוף המעת לעת, כבר יש יותר ממעת לעת משעה שנבלע החמץ לתוך הכלי, וכבר נפגם טעמו ¹⁸²² :

כט במה דברים אמורים כשנתן עליו המים קודם שנראה הציר בתוך הכלי של חמץ שנכבש בתוכו. או אפילו לא נתן עליו את המים עד לאחר שנראה ציר בתוך הכלי, אלא שלא שהה הציר בתוך הכלי (קודם שנתן עליו מים) כשיעור בישול, דהיינו בכדי שאם היה נותן הכלי עם הציר שבתוכו על גבי האור היה הציר מתחיל להרתיח ¹⁸²³ . אבל אם לא נתן עליו מים עד לאחר ששהה הציר בתוך הכלי כשיעור בישול, אם היה הכלי בן יומו ¹⁸²⁴ , אסור לאכול מהמליח שנכבש בתוכו אפילו ביום טוב האחרון ¹⁸²⁵ , לפי שהציר הוא דבר חריף ¹⁸²⁶ , כיון שהוא יוצא מהמליח על ידי כח המלח שעליו הרי כל כח המלח בציר, ודינו כרותח גמור כמ"ש ביורה דעה סי' ס"ט ¹⁸²⁷ וצ"א ¹⁸²⁸ , וכיון ששהה הציר בכלי כשיעור בישול הרי הוא כאלו נתבשל בתוכו, ונבלע חריפות הציר בתוך הכלי ¹⁸²⁹ , ועל ידי כן נעשה טעם החמץ הבלוע בכלי חריף מעט על ידי חריפות הציר שנכנס בתוכו. וכיון שטעם החמץ הבלוע בכלי נעשה חריף מעט בעודו משובח, דהיינו בעוד שהכלי הוא בן יומו ¹⁸³⁰ , אינו נפגם לעולם אפילו לאחר כמה ימים ¹⁸³¹ :

ל ומכל מקום אם הוא יודע שיעור המקום מן הכלי שהיה בו הציר קודם שנתן בו המים, וברור לו שיש ששים במליח הנכבש עם מי הכבישה כנגד אותו מקום מן הכלי בכל עוביו ¹⁸³² , מותר לאכול מליח זה בפסח, שהרי לא נכנס חריפות הציר אלא באותו מקום מן הכלי שהיה מונח עליו, ושאר החמץ הבלוע בשאר הכלי הוא נותן טעם לפגם בשעה שנפלט לתוך המליח, דהיינו לאחר מעת לעת משעה שנכבש המליח במים בתוך כלי זה ¹⁸³³ :

לא ומכל מקום לפי מנהג מדינות אלו שאוסרין נותן טעם לפגם בפסח ¹⁸³⁴ , אסור לאכלו בפסח בכל ענין, אלא אם כן הוציאו קודם הפסח מן הכלי של חמץ שהיה שרוי בתוכו ¹⁸³⁵ .

אבל כשהוא שרוי בתוכו בתוך הפסח, אף על פי שלא עבר עדיין מעת לעת משעה שנשרה בתוכו עד שעה שהוא רוצה לקנותו ולאכלו בפסח, וכל צונן שהוא שרוי בכלי אינו מפליט כלום מהכלי פחות [מ]מעת לעת כמו שיתבאר בסי' תס"ז ¹⁸³⁶ , מכל מקום לכתחלה טוב ליזהר מלקנותו אם אין שם שעת הדחק ¹⁸³⁷ . אבל אם יש שעת הדחק מותר לקנותו ולאכלו בפסח, אם עדיין לא עבר מעת לעת משעה שנשרה בכלי של חמץ עד שעה שמוציאו מתוכו בפסח.

אבל אם כבר עבר מעת לעת אסור לאכלו בפסח אפילו על ידי שרייה והדחה, ואפילו אם כלי זה של חמץ זה שנכבש בתוכו לא נבלע בו מעולם כל כך חמץ שלא יהיה בדבר שנכבש בתוכו ס' כנגד החמץ הבלוע בכלי, מכל מקום כיון שהוא כבוש בתוכו בתוך הפסח וחמץ בפסח במשהו ¹⁸³⁸ , ואין לו ביטול לעולם, אפילו הוא נותן טעם לפגם לפי מנהגינו:

לב אבל אם הוציאו מהכלי של חמץ קודם הפסח, אף על פי שהוא מלוח הרבה מאוד והיה כבוש בתוך הכלי כמה ימים, מכל מקום אם לא נבלע מעולם כל כך חמץ בכלי זה שלא יהיה במליח זה ס' כנגדו, מותר לאכלו בפסח. שאף אם נפלט החמץ מהכלי לתוכו, הרי נתבטל בס' קודם הפסח ¹⁸³⁹ , ואינו חוזר וניעור בפסח ¹⁸⁴⁰ :

לג בשר שמלחוהו בתוך כלי של חמץ, אפילו הוא בן יומו, ונכבש בתוכו כמה ימים בתוך הציר שנפלט ממנו, אף על פי שנמלח הבשר הרבה מאד, והרי חריפותו מבטל פגימת טעם החמץ שנפלט לתוכו ¹⁸⁴¹ . מכל מקום אם אחר כך נתייבש הבשר, כמו שהוא דרך לייבש בשר כדי שיתקיים לזמן מרובה, מותר לאכלו בפסח, דכיון שנתייבש נתבטל טעם החמץ שבתוכו ¹⁸⁴² :

לד ואם ¹⁸⁴³ בשר יבש זה היה תלוי בחדר שמרקדין שם קמח, אין שרייה והדחה מועיל לו להתירו בפסח, שהקמח אינו עובר על ידי הדחה ¹⁸⁴⁴ , ואדרבה הוא מתדבק ונעשה פירורי בצק דקין מאד ונדבקין מאד בבשר ¹⁸⁴⁵ :

לה וכן שאר אוכלין ומשקין וכלים של פסח, צריך להזהיר לעם שלא ירקדו קמח בסמוך להם, מקום שאבק הקמח יכול להגיע אליהם ¹⁸⁴⁶ :

חומרת מלוחים בפסח

לו וכל זה מעיקר הדין ¹⁸⁴⁷ , אבל כבר נהגו במדינות אלו להחמיר לכתחלה, שלא לאכול בפסח עד יום טוב האחרון של גליות ¹⁸⁴⁸ , כל מיני מלוחים שלא נזהרו לבדוק המלח מפירורי חמץ הנמצאים בו ¹⁸⁴⁹ . לפי שאנו חוששין שמא יש עליהן עדיין פירור דק של חמץ בעין שנדבק בו מן המלח ¹⁸⁵⁰ , ומחמת דקותו אינו נראה לעין ¹⁸⁵¹ .

ואפילו אם הוא רוצה לשרותן במים ולהדיחן יפה, ונמצא שאף אם היה עליהם משהו חמץ בעין כבר יעבור על ידי שרייה והדחה, אף על פי כן אסור, גזירה שמא ישכח ויאכלנה בלא הדחה ¹⁸⁵² .

במה דברים אמורים במיני מלוחים שדרך לאכלם בכל השנה בלא הדחה, כגון דגים לחים מלוחים שנמלחו מזמן קרוב ¹⁸⁵³ , ומיני קישואין (שקורין אוגרקעס) ולימוני"ש מלוחים וכבושים, וגבינה מלוחה, וכל כיוצא בהן. אבל מיני מלוחים שבכל השנה אינן נאכלים בלא הדחה, כגון דגים יבישים ¹⁸⁵⁴ , או המלוחים בחבית (שקורין הערינג), שהן מלוחין מזמן מרובה ואינן נאכלין בלא הדחה, ובשר מלוח, אפילו הוא לח ואפילו נמלח מקרוב, אין דרכו להאכל בלא הדחה. ולפיכך אין לחוש שמא ישכח להדיחו, ומותר לאכלו בפסח ¹⁸⁵⁵ , על ידי הדחה, שישרנו שלש פעמים ¹⁸⁵⁶ במים [קודם הפסח, בתוך כלי של פסח, וידיחנו יפה], ויעבור מעליו משהו חמץ הדבוק בו. [והמחמיר בכל ענין] הרי זה משובח ¹⁸⁵⁷ :

לז אבל כרכשות יבישות שנמלחו במלח שלא נבדק מהחמץ, אין שרייה והדחה מועיל להן להתירן לאכלן בפסח ¹⁸⁵⁸ , אפילו אם המולייתא שבפנים הוא מבשר שנמלח ונכשר לשם פסח, מכל מקום הרי בשעה שמלחו הכרכשות להכשירן מידי דמן, מלחו אותן בצד החיצון שלהם, מקום שהשומן דבוק שם, כמו שנתבאר ביורה דעה סימן ע"ה ¹⁸⁵⁹ , ואחר כך מהפכין אותם, וצד החיצון שנמלח הוא מבפנים, והאיך תועיל לו הדחה שמבחוץ ¹⁸⁶⁰ :

לח וכל מנהגים אלו הן לכתחלה, אבל בדיעבד ¹⁸⁶¹ , שכבר בישל אחד מדברים הללו ¹⁸⁶² בלא ¹⁸⁶³ שום הדחה ושרייה, ואי אפשר לקיים אותם עד לאחר הפסח שלא יתקלקל ¹⁸⁶⁴ , מעמידין על עיקר הדין ¹⁸⁶⁵ , ומותר לאכלו בפסח.

ואין צריך לומר אם נתערב אחד מדברים הללו בדברים אחרים, אפילו בפחות מס' ¹⁸⁶⁶ , מותר לאכול כל התערובות בתוך הפסח, אפילו אפשר לקיימו עד לאחר הפסח ¹⁸⁶⁷ :

לט אם הוא שעת הדחק ¹⁸⁶⁸ , שאין לו בשר אחר ליום טוב רק כרכשות הממולאים בבשר שנמלח במלח שלא נבדק מפירורי חמץ ¹⁸⁶⁹ , וגם נחתך דק דק בסכין של חמץ, אע"פ שמן הסתם לא היה הסכין מקונח יפה קודם שחתך בו הבשר, ויש אומרים ¹⁸⁷⁰ שכל סכין של חמץ שאינו מקונח יפה אי אפשר שלא יהא משהו חמץ דבוק בו, ואם כן יש לחוש שמא על ידי דוחק הסכין בבשר בחתיכתו נפרד משהו חמץ מן הסכין ונדבק בבשר, וכשמגיע הפסח עדיין החמץ משהו בעין בתוך הבשר שבכרכשות ¹⁸⁷¹ . כיון ¹⁸⁷² שהוא שעת הדחק, יש לסמוך על דברי האומרים ¹⁸⁷³ דסתם סכין שמחתכין בו מקונח הוא מן החמץ הדבוק בו, שהחמץ אינו דבר הנסרך ונדבק, ובקינוח מעט הוא נפרד מהסכין ¹⁸⁷⁴ :

מ במה דברים אמורים כשאין במילוי שבתוך הכרכשות לא שום ולא בצל ולא שאר דבר חריף ¹⁸⁷⁵ . אבל אם יש בו אחד מהדברים החריפים, אסור לאכול כרכשות אלו ¹⁸⁷⁶ , אפילו ביום טוב האחרון של גליות ¹⁸⁷⁷ . ואם נפל מהם לתוך התבשיל ¹⁸⁷⁸ , אם הוא בתוך הפסח הרי הם אוסרין את התבשיל במשהו. שהרי הדבר החריף שבתוכו בוודאי נחתך בסכין של חמץ [כיון שלא היתה כוונתו לאכול מהן בפסח ¹⁸⁷⁹ , וכל דבר חריף שנחתך בסכין של חמץ ¹⁸⁸⁰ ], אפילו היה מקונח ונקי ולא היה בן יומו אסור לאכלו אפילו ביום טוב האחרון ואוסר את תערובתו במשהו בתוך הפסח, כמו שיתבאר ¹⁸⁸¹ :

מא במה דברים אמורים בשום ובצל שבתוך המולייתא. אבל שום שחותכין אותו דק דק ומערבין אותו במלח שמולחין בו בשר לייבש כדי שיהיה ריח השום נודף לתוך הבשר, מותר לאכול הבשר בפסח על ידי שרייה והדחה ¹⁸⁸² . שאף שהשום נחתך בסכין של חמץ, מכל מקום על ידי שרייה והדחה נופל עיקר כל ממשות השום מעל גבי הבשר, ולא נשאר בו אלא ריחו ¹⁸⁸³ , וריח זה אינו אלא מהשום בלבדו, ואין בו כלום מריח חמץ הבלוע בסכין שנחתך בו השום ¹⁸⁸⁴ :

מב אם ¹⁸⁸⁵ הוא שעת הדחק, שאין לו בשר ליום טוב רק דגים מלוחים, או בשר מלוח, שנמלחו במלח שלא נבדקו מפירורי חמץ, ולא הדיחם קודם הפסח, מותר לשרותם ולהדיחם בתוך הפסח ¹⁸⁸⁶ .

ואפילו בתוך כלי של חמץ, אם אין לו כלי של פסח, ובלבד שלא ישרה בתוכו מעת לעת ¹⁸⁸⁷ , שבפחות ממעת לעת אין מים צוננין מפליטין כלום מהכלי כמו שיתבאר בסי' תס"ז ¹⁸⁸⁸ :

שומן שהתיכוהו קודם הפסח

מג אסור לאכול בפסח עד יום טוב האחרון ¹⁸⁸⁹ מהשומן שהתיכוהו קודם הפסח, אם לא נתכוונו בהתכתו ¹⁸⁹⁰ כדי לאכלו בפסח, שבוודאי לא נזהרו בו מחימוץ בשעת התכתו, ויש לחוש שמא נתערב אז בתוכו פירור חמץ משהו ¹⁸⁹¹ , ועדיין הוא עומד בעינו בתוך השומן, שהרי הפירור אינו מתערב ונבלל יפה בתוך השומן, שיתבטל בס' קודם הפסח ¹⁸⁹² .

ומכל מקום אם נתערב במאכלים אחרים בתוך הפסח, אינו אוסר תערובתו במשהו, אלא מתבטל הוא בס', כיון שאין בו אלא חשש משהו חמץ. ובמקום הפסד מרובה או בשעת הדחק יש להקל אפילו אם נתערב בפחות מס' ¹⁸⁹³ .

ואם חזר והתיך שומן זה קודם הפסח וסינן אותו ¹⁸⁹⁴ בבגד עב קצת ¹⁸⁹⁵ כדי לאכלו בפסח, הרי זה מותר כמו שנתבאר למעלה ¹⁸⁹⁶ .

אבל בפסח אין סינון מועיל לו, שהרי צריך להתיכו קודם הסינון ¹⁸⁹⁷ , ונמצא שאם היו בתוכו פירורי חמץ, אף על פי שסיננו מתוכו, הרי כבר נתבשלו בתוכו ונפלט טעמן לתוכו, וחמץ בפסח במשהו. וגם יש לחוש שמא היו בתוכו פירורי חמץ ונימוחו על ידי הבישול:

מד ואפילו הוא אומר ברי לי שלא נתערב בזה שום פירורי חמץ בשעה שהתיכוהו קודם הפסח, אין זה כלום, לפי שאין זוכר אלא דבר שעשה במתכוין, ודבר שנתכוין נזהר לעשותו, אבל זה שבשעה שהתיך את השומן לא היה דעתו על הפסח, ולא נתכוין להזהר בו מפירורי חמץ, אם כן אף אם נתערב בו פירור משהו לא היה דעתו עליו ולא השגיח בו, ואינו נזכר מזה לאחר זמן ¹⁸⁹⁸ :

מה אבל אם נתכוין בהתכתו כדי לאכול ממנו בפסח, ונזהר בו מפירורי חמץ, אע"פ שהתיכו בתוך קדירה של חמץ בת יומה, מותר לאכלו בפסח. שהרי אין בו אלא נותן טעם בן נותן טעם של היתר, כלומר שלא נפלט לתוך השומן שום טעם מן החמץ עצמו, אלא מן החמץ נפלט לקדירה ומקדירה לשומן, והרי יש כאן [נותן טעם] בן נותן טעם ועדיין הכל היתר ¹⁸⁹⁹ , כיון שעדיין לא הגיע הפסח ולא נאסר החמץ כלל ¹⁹⁰⁰ , ולפיכך מותר לאכלו בתוך הפסח, דכל טעם שאינו נפלט ממשות המאכל עצמו הוא קלוש מאוד, וכשהוא נבלע בתוך מאכל אחר, בשעה שטעם זה מותר עדיין באכילה, אין בו כח לאסור אחר כך כשיגיע זמן איסורו ¹⁹⁰¹ .

ויש חולקין על זה ¹⁹⁰² ואומרים, שלא התירו נותן טעם בן נותן טעם של היתר, אלא כשההיתר והאיסור הן שמות מחולקין שאין שמותיהן שוין זה לזה, כגון בשר בחלב, שבשר לבדו הוא היתר גמור ושמו בשר, ונותן טעם בן נותן טעם שלו מותר לאכלו בחלב, דכיון שטעם הבשר נקלש כל כך, אין בו ממשות כל כך שיוכל לחול עליו שם חדש של איסור, דהיינו שם בשר בחלב. אבל נותן טעם בן נותן טעם של חמץ, אף על פי שקודם הפסח הוא עדיין של היתר, מכל מקום כשמגיע זמן איסורו לא חל עליו שם חדש, שהרי מתחלה אף על פי שהיה קלוש מאוד היה שמו חמץ ועכשיו שמו חמץ, אלא שעד עכשיו לא אסרו הכתוב ועכשיו הוא כחתיכת נבילה ¹⁹⁰³ , וכיון שאין כאן שם חדש אלא איסור הבא מאליו, יכול הוא לחול אפילו על טעם קלוש כזה, כיון שמאליו הוא נאסר. ולפיכך אסור לאכול משומן זה אפילו בערב פסח משעה חמישית ואילך, ואפילו ביום טוב האחרון ¹⁹⁰⁴ .

אבל אם קודם הפסח עירה שומן זה כשהוא רותח לתוך כלי אחר, מותר להשתמש באותו כלי בפסח בלא הכשר. דכיון שטעם חמץ שבשומן הוא קלוש מאוד, אין בו כח להקרות שם חמץ לאותו מעט שומן שנבלע בתוך הכלי, כדי שיאסר כשיגיע הפסח ¹⁹⁰⁵ .

במה דברים אמורים בשומן וכיוצא בו בדברים שאינם חריפים, אבל דבר חריף שנתבשל בכלי חמץ, אף על פי שלא היה בן יומו ועירה אותו כשהוא רותח לתוך כלי אחר של פסח, אסור להשתמש בו בפסח בלא הכשר, אפילו ביום טוב האחרון. לפי שהחריפות מוציא את עיקר וגוף הטעם הבלוע, והרי זה כאלו היה מקבל הדבר חריף את טעם החמץ מן ממשות החמץ עצמו, ולא על ידי הכלי ¹⁹⁰⁶ , ונמצא שדבר החריף הוא נותן טעם ראשון של החמץ, והכלי של פסח שעירוהו לתוכו הוא נותן טעם שני, ועדיין יש עליו שם טעם חמץ, ונאסר כשמגיע הפסח.

ולענין הלכה יש להחמיר לכתחלה כסברא האחרונה ¹⁹⁰⁷ .

אבל אם בתוך הפסח נתערב השומן זה במאכלים אחרים, אינו אוסר במשהו ¹⁹⁰⁸ , כמו שאם היה בלוע בתוכו טעם ממשות החמץ עצמו, אלא מתבטל הוא בס'. כיון שלפי סברא הראשונה מותר לאכלו בלא שום ביטול. ויש אומרים ¹⁹⁰⁹ שאפילו ס' אין צריך לבטלו, לפי שבדיעבד סומכין לגמרי על סברא הראשונה. ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה או שעת הדחק ¹⁹¹⁰ :

יין שנתבשל ונשרה קודם הפסח

מו וכן הדין ביין ¹⁹¹¹ מבושל ומי דבש וכיוצא בהן, שנתבשלו בכלי חמץ בן יומו קודם הפסח, שאסור לשתותן בפסח ¹⁹¹² , אפילו ביום טוב האחרון של גלויות ¹⁹¹³ .

ואפילו אם אינו יודע אם נתבשלו בכלי שהוא בן יומו או בכלי שאינו בן יומו, וסתם כלים אינן בני יומן ¹⁹¹⁴ , מכל מקום משום חומרת חמץ יש להחמיר ולחוש שמא היה הכלי בן יומו ¹⁹¹⁵ , ואין לשתות שום משקה שנתבשל בסתם כלי אלא אם כן בידוע שאינו בן יומו ¹⁹¹⁶ .

והוא שלא יהיה דבר חריף. אבל אם הוא דבר חריף, כגון מרקחת שנעשה מדבר קיוהא וחריף, אין לאכלו אפילו ביום טוב האחרון ¹⁹¹⁷ , שהחריפות מבטל את פגימות הטעם שנפלט מהכלי שאינו בן יומו ונעשה בו טעם לשבח ¹⁹¹⁸ .

[לפיכך אם העמיד גבינה קודם הפסח ¹⁹¹⁹ בחלב (צלול ¹⁹²⁰ ) הנמצא בתוך הקיבה, שהוא חריף וחמוץ ¹⁹²¹ , ומעמידין בו גבינות, וזה החלב היה מעת לעת ¹⁹²² בתוך כלי של חמץ, אפילו לא היה בן יומו, אסור לאכול גבינה זו בפסח אפילו ביום טוב האחרון.

אלא אם כן יש בחלב שהעמיד ממנו הגבינה ס' כנגד החלב של קיבה שהעמיד בו ¹⁹²³ , או שיש בו ס' כנגד הכלי של חמץ שחלב הקיבה היה בתוכה מעת לעת, דנמצא שטעם חמץ שבחלב הקיבה נתבטל בס' בתוך חלב הגבינה קודם הפסח, ואינו חוזר וניעור בפסח ¹⁹²⁴ . ולא אמרו דבר המעמיד אפילו באלף לא בטל ¹⁹²⁵ , אלא כשהדבר המעמיד הוא אסור מחמת עצמו, אבל אם אינו אסור אלא מחמת שנבלע בו איסור, כגון טעם חמץ הבלוע בחלב הקיבה, הרי הוא מתבטל בס', כמו שנתבאר ביו"ד סי' פ"ז ¹⁹²⁶ , שהרי איסור הבלוע אינו מעמיד כלל].

וכן מי דבש שנתבשל ביורה שבישלו בה יי"ש, אפילו יש כמה ימים בין ב' הבישולים, אסור לשתותו אפילו ביום טוב האחרון. שהיי"ש הוא חריף מאד, ומחמת חריפותו אין טעמו (הבלוע ביורה) נפגם אפילו לאחר כמה ימים ¹⁹²⁷ , והוא נותן טעם לשבח במי דבש ¹⁹²⁸ . לפיכך אין ליקח ביום טוב האחרון ¹⁹²⁹ מי דבש של כל השנה, אלא מישראל שיודע שלא בישלו ביורה שבישל בה יי"ש ¹⁹³⁰ , וגם נזהר מלהחמיצו בשמרים של שכר ¹⁹³¹ :

מז דבר שאינו חריף שנתבשל בכלי חמץ שידוע שלא היה בן יומו, כגון שבישלו לשם הפסח ¹⁹³² , וקודם הפסח עירה אותו מהכלי חמץ לתוך כלי של פסח ¹⁹³³ , מותר לו לשתותו בפסח, כמו שנתבאר למעלה ¹⁹³⁴ , שכל נותן טעם לפגם שנעשה קודם הפסח, אינו חוזר וניעור בפסח.

ומכל מקום לכתחלה אסור לבשל לשם פסח בכלי של חמץ שאינו בן יומו, שאסור לעשות נותן טעם לפגם לכתחלה ¹⁹³⁵ כמו שיתבאר ביו"ד סי' ק"ג ¹⁹³⁶ .

אבל אם לא בישלו לשם הפסח, אע"פ שהוא אומר ברי לי שלא היה הכלי בן יומו מבליעת החמץ בשעה שנתבשל בו, אין זה כלום ¹⁹³⁷ , ואין לשתות ממנו עד יום טוב האחרון ¹⁹³⁸ . דכיון שבשעה שבישלו לא היתה דעתו על הפסח, ולא היה צריך לדקדק אם הכלי אינו בן יומו, ואף לפי דבריו שאומר שברי לי שלא היה בן יומו, הרי הוא לא נתכוין לכך, ואין אדם זוכר מה שנעשה שלא במתכוין ¹⁹³⁹ כמו שנתבאר למעלה ¹⁹⁴⁰ .

אבל אם בשעה שבישלו דקדק ונזהר שלא לבשלו בכלי שהוא בלוע מחמץ, אע"פ שלא היתה כונתו לשם הפסח, אלא מחמת דבר אחר נזהר בזה, כגון שבישלו בכלי חדש לרפואה וכיוצא בזה, מותר לשתותו בפסח ¹⁹⁴¹ .

ומכל מקום מחמת חשש שמא נתערב בו פירור חמץ משהו, צריך לסננו קודם הפסח ¹⁹⁴² . ואם לא סיננו קודם הפסח צריך לסננו בתוך הפסח, ואם לא מצא שום פירור חמץ על פי המסננת מותר לשתותו. ואין אנו חוששין שמא יש פירור דק שאינו נראה ¹⁹⁴³ , כיון שלא ראינו מעולם שנפל לתוכו חמץ:

מח המבשל מי דבש לצורך הפסח ורוצה להחמיצו, לא ישפכנו לתוך כלי המיוחד לכך (שקורין קוואסניק בלשון רוסיא), שהוא מחמץ כל מי דבש ששופכין לתוכו, לפי שהכח המחמץ הבלוע מאותו כלי הוא מחמת שמחמיצין בתוכו מי דבש כל השנה, והן חמץ גמור, שנתחמצו בשמרי שכר ¹⁹⁴⁴ , וגם נתבשלו ביורה של שכר או של יי"ש ¹⁹⁴⁵ :

מט יש נוהגין להחמיר שלא להסתפק בפסח מחומץ יין שמסתפקין ממנו כל השנה, אע"פ שנזהרו שלא לשאוב ממנו בכלי חמץ, מכל מקום חוששין שמא החזירו לתוכו חומץ שנשאר מסעודה, ולפעמים יש בחומץ זה מפירורי לחם שנפלו בתוך הסעודה ¹⁹⁴⁶ . ובמקומות הללו שאין חומץ יין מצוי אין נוהגין להחמיר בזה, כיון שאי אפשר למצוא חומץ אחר בקל ¹⁹⁴⁷ :

נ במקומות שמערבין צוקר בחומץ יין, אין להסתפק ממנו בפסח ¹⁹⁴⁸ , אלא אם כן סיננו קודם הפסח ¹⁹⁴⁹ עיין סימן תס"ז ¹⁹⁵⁰ :

נא יש נזהרין כל שלשים יום לפני הפסח ¹⁹⁵¹ שלא לשאוב בכלי חמץ מן יין וחומץ המוצנע לפסח ¹⁹⁵² , אלא אם כן הכלי חמץ הוא מורק ושוטף שאין בו שום ליכלוך חמץ ¹⁹⁵³ . ואם לא נזהרו ושאבו ממנו בכלי חמץ שאינו מורק ושוטף נזהרין שלא לשתותו בפסח ¹⁹⁵⁴ .

אבל מעיקר הדין אין כאן חשש איסור ¹⁹⁵⁵ , שהרי סתם כלים הן נקיים ואין בהם ליכלוך בעין, כמו שנתבאר ביו"ד סי' צ"ה ¹⁹⁵⁶ . ומה שבלוע בדופני הכלי אינו נפלט בצונן, אלא על ידי כבישה מעת לעת, כמו שיתבאר ביו"ד סי' ק"ה ¹⁹⁵⁷ :

נב יין לבן שהוכהה מראיתו, ורוצים לתקנו על ידי שמשימין לתוכו מעט חלב בהמה ומעט חלב חטה, צריכין להזהר שיהיה בהיין ששים כנגדן, גזירה שמא ישתה ממנו בפסח, או שמא ישתה אותו עם בשר, כיון שאין החלב ניכר בו ¹⁹⁵⁸ .

אבל כשיש בו ס' אין כאן חשש איסור. ואע"פ שאסור לבטל איסור בידים בס' ¹⁹⁵⁹ , מכל מקום כיון שאין כוונתו לתקנו כדי לשתותו עם בשר, או כדי לשתותו בפסח, אלא כוונתו לתקנו כדי לשתותו לבדו קודם הפסח, או לאחריו, אם כן אינו מבטל שום איסור כלל ¹⁹⁶⁰ . ואחר שנתבטל החלב בס' בתוך היין מותר לשתותו עם בשר ¹⁹⁶¹ .

אבל אסור לשתותו בפסח (אלא אם כן סיננו קודם הפסח ¹⁹⁶² ), לפי שיש לחוש שמא אין כל חלב חטה בלול יפה יפה בתוך היין, אלא נצלל ממנו מעט וירד למטה והוא עומד בעינו בתוך היין בפסח ¹⁹⁶³ , ונפלט ממנו טעם משהו לתוך היין ¹⁹⁶⁴ :

נג חבית של יין שיש בה משהו בצק שדבקו בו נסרים, אע"פ שבצק זה הוא חמץ נוקשה ¹⁹⁶⁵ , אסור לשתות מיין של חבית זו בפסח, לפי שנפלט ממנו טעם משהו לתוך היין בפסח ¹⁹⁶⁶ , ואינו מתבטל בס', כיון שהוא נתן היין בידים לתוך חבית זו שיש בה בצק דבוק, הרי זה כמתכוין לבטל איסור בידים ¹⁹⁶⁷ , ולפיכך אין לו ביטול עולמית, כמ"ש ביו"ד סי' צ"ט ¹⁹⁶⁸ .

ואף שאז בשעה שנתן את היין שם היתה שעת היתר אכילת חמץ, מכל מקום אין זה מועיל אלא להתערובת שנעשה בשעת היתר, דהיינו הטעם שנפלט מהבצק לתוך היין קודם הפסח, הוא מתבטל בס', ואינו חוזר וניעור בפסח ¹⁹⁶⁹ , כיון שכבר נתבטל בשעת היתר. אבל התערובת שנעשה בשעת איסור, דהיינו הטעם שנפלט מהבצק בתוך הפסח, אינו מתבטל אפילו באלף, כיון שתערובת זה נעשה בידים על ידי שנתן היין בחבית זו שיש בה בצק. ואף שאז היתה שעת היתר, מכל מקום על ידי כן נעשה תערובת גם בשעת איסור ¹⁹⁷⁰ :

נד ואם בצק זה דבק ב' חדשים קודם הפסח, בודאי כבר נתקשה כשהגיע הפסח, ואין נפלט ממנו שום טעם, ולכך מותר לשתות יין זה בפסח ¹⁹⁷¹ .

ומכל מקום אם יש מבצק זה כזית במקום אחד מסדקי החבית, חייב לבערו כשמגיע הפסח ¹⁹⁷² , או שיטיח עליו טיט ¹⁹⁷³ , כמו שנתבאר בסי' תמ"ב ¹⁹⁷⁴ , עיין שם כל פרטי דין זה:

מאכלים שנידוכו במדוכה של חמץ

נה כל דבר שהוא חריף ¹⁹⁷⁵ , כגון מלח או בוסר ¹⁹⁷⁶ וכיוצא בהן מדברים החריפים שיתבאר ביו"ד סימן צ"ו, שנידוכו במדוכה של חמץ, אפילו אינה בת יומה, והיא מודחת ונקיה שאין בה משהו בעין, אסור לאכלם בפסח, אף על פי שנידוכו קודם הפסח ¹⁹⁷⁷ . לפי שעל ידי חריפותם, ועל ידי דוחק הדיכה, הן בולעין מחמץ הבלוע במדוכה.

ומכל מקום במדוכה שלנו שאין רגילין לדוך בהן חמץ ¹⁹⁷⁸ , ואין בהם חשש אלא שמא נידך בהן משהו חמץ בתוך התבלין החריפים שנידוכו בהם כל השנה, ואם כן אף אם נפלט מהם טעם משהו חמץ לתוך המלח או תבלין החריפים שנדוכו בהן כבר נתבטל טעם זה בס' קודם הפסח, ולפיכך מותר לאכול מלח ותבלין הללו בתוך הפסח ¹⁹⁷⁹ :

נו מלח הנתון בכלי של חמץ, אף על פי שמן הדין מותר לאכלו בפסח אם הכלי היה נקי, ואפילו אם אינו יודע אם היה נקי הרי סתם כלים נקיים הן ¹⁹⁸⁰ , ואין המלח מפליט מה שבלוע בתוך הכלי ¹⁹⁸¹ , אלא אם כן נידוך בתוכו ¹⁹⁸² .

מכל מקום המחמיר [שלא] להשתמש בפסח במלח שהיה מונח בכלי הבלוע מחמץ, אפילו לא היה בן יומו, והיה מודח ונקי, תבוא עליו ברכה ¹⁹⁸³ . לפי שיש מי שאומר ¹⁹⁸⁴ שהמלח יש לו כח להפליט מה שבלוע בתוך הכלי.

ומכל מקום מלח הנתון בכלי שאין רגילין להשתמש בו חמץ בחמין, כגון מדוכה ¹⁹⁸⁵ וכיוצא בה, אין להחמיר:

נז כל דבר שאינו חריף ¹⁹⁸⁶ שנידוך בכלי הבלוע מחמץ, אפילו הוא בן יומו, מותר לאכלו בפסח, אפילו נידוך בתוך הפסח. לפי שאין הדיכה מפלטת מה שבלוע בתוך הכלי ¹⁹⁸⁷ כשהנידך אינו דבר חריף.

במה דברים אמורים בסתם כלי, שמן הסתם הוא נקי ואין בו לכלוך חמץ בעין ¹⁹⁸⁸ . אבל אם נידך בכלי שהוא מלוכלך קצת מחמץ, אפילו נידוך קודם הפסח, אסור לאכלו בפסח, אפילו אם רוצה להדיחו יפה יפה, לפי שעל ידי דוחק הדיכה נבלע בתוכו קצת מן הלכלוך שהיה בעין על פני הכלי, ואינו נפלט ממנו על ידי הדחה ¹⁹⁸⁹ :

מאכלים שנחתכו בסכין של חמץ

נח כל דבר שאינו חריף שנחתך בסכין של חמץ, אפילו הוא בן יומו, מותר לאכלו בפסח, על ידי שידיחנו יפה במקום החתך ¹⁹⁹⁰ (ועיין ביורה דעה סימן צ"ו ¹⁹⁹¹ דבקשואים אין הדחה מועלת כלום וצריך לגרור מקום החתך עין שם הטעם).

במה דברים אמורים כשנחתך בביתו שהוא אקראי בעלמא. אבל דבר שנחתך בסכין של חמץ בקביעות ביד הנכרי, כגון חתיכת דג (שקורין לאקסין ¹⁹⁹² ) שמוכרים הנכרים בפסח, והוא נחתך בפסח בסכינים שלהם שחותכין בהן פת, טוב להחמיר משום חומרת חמץ שלא לאכול בפסח אפילו על ידי הדחה ¹⁹⁹³ .

אבל כשחתכוהו קודם הפסח אין צריך להחמיר ומותר לאכלו בפסח על ידי הדחה ¹⁹⁹⁴ .

ואם לא הדיחוהו ונפל לתוך התבשיל בפסח ¹⁹⁹⁵ הרי כל התבשיל אסור, אף על פי שיש בו ס' כנגד אותו דבר שנחתך בסכין של חמץ. ואפילו נחתך בביתו באקראי בעלמא בסכין שידוע לו שלא היה בן יומו, מכל מקום אם לא קנח את הסכין יפה קודם שחתך אותו דבר, מן הסתם היה מעט חמץ דבוק בו ¹⁹⁹⁶ , וכשנחתך בו אותו דבר על ידי דוחק הסכין, בחתיכתו נפרד משהו חמץ מן הסכין ונדבק בדבר שנחתך, וכשנפל אותו דבר עם משהו חמץ הדבוק בו לתוך התבשיל נאסר כל התבשיל מחמת המשהו חמץ.

ויש חולקין על זה ¹⁹⁹⁷ ואומרים, שלא אמרו חכמים סתם סכין אינו נקי אלא מן שמנונית, שהוא דבר הנדבק ונסרך. אבל חמץ שאינו דבר נדבק ונסרך לו, בקינוח מעט הוא נפרד מהסכין, הרי כל סתם סכין נקי הוא ממנו, ולפיכך כל דבר שאינו חריף שנחתך בסכין של חמץ, אפילו נחתך בקביעות ביד הנכרי בתוך הפסח, וקודם שהדיחו נפל לתוך התבשיל, הרי התבשיל מותר באכילה, אף על פי שאין בו ס' כנגדו ¹⁹⁹⁸ .

ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה או בשעת הדחק כגון לצורך שמחת יום טוב שאין לו מאכלים אחרים כל צרכו ¹⁹⁹⁹ , כמו שנתבאר למעלה ²⁰⁰⁰ :

נט כל דבר חריף שנחתך בסכין של חמץ, אפילו אינו בן יומו, והוא נקי ומקונח יפה, ואפילו נחתך קודם הפסח ²⁰⁰¹ , אסור לאכלו בפסח, לפי שעל ידי חריפותו, ועל ידי דוחק הסכין בחתיכתו, נפלט טעם החמץ הבלוע בסכין ונבלע בנחתך ²⁰⁰² , ועל ידי חריפותו מבטל את פגימת הטעם מחמת שאינו בן יומו, ונעשה טעם לשבח ²⁰⁰³ :

ס זיתים ²⁰⁰⁴ מחמת מרירותן הן נקראין דבר חריף ²⁰⁰⁵ .

ואם חתכן בסכין של חמץ, אפילו אינו נקי ²⁰⁰⁶ והוא בן יומו ²⁰⁰⁷ , ואחר כך כבש אותם במלח ומים, בכלי של חמץ בן יומו ²⁰⁰⁸ , הרי מי הכבישה מותרין בפסח, לפי שכבר נתבטל בהן החמץ בס' קודם הפסח.

אבל הזיתים עצמן אסורין, אפילו לא היה הסכין בן יומו, כיון שהן חריפים ²⁰⁰⁹ .

ואע"פ שאם נצרף כל הזיתים שנחתכו בסכין זה יש בהן ס' לבטל פליטת הסכין, אף על פי כן כולם אסורין ²⁰¹⁰ . לפי שיש לחוש שמא כל זית וזית נבלע משהו מפליטת הסכין, ולא נתפשט משהו זה בכל גוף הזית שיתבטל בתוכו בס', אלא כל משהו זה נבלע במקום החתך וסמוך לו מעט ²⁰¹¹ , בענין שיש במשהו זה כדי ליתן טעם חמץ גמור באותו מקום מהזית שהוא בלוע בתוכו. וכן יש לחוש בכל זית וזית. ולכך כולם אסורין, אפילו ביום טוב האחרון ²⁰¹² .

ואפילו אם רוצה להסיר מכל זית את מקום החתך וסמוך לו מעט ולאכול המותר, אין זה מועיל כלום, דאפשר שבכמה זיתים נתפשטה בהן פליטת הסכין בכל גופן ²⁰¹³ . ולפי שאין אנו יודעין אותו, לפיכך כולם אסורין.

(ואפילו אם בס' זיתים מהן יש כדי לבטל פליטת כל הסכין בס', ויש כאן עוד הרבה זיתים מאד כדי לבטל הס' זיתים ברוב ²⁰¹⁴ , אין זה כלום, שכבר נתבאר ²⁰¹⁵ שכל יבש ביבש שנתבטל ברוב קודם הפסח הוא חוזר וניעור בפסח).

ואם חזר ובישל כל זיתים אלו יחד קודם הפסח, מותר לאכלן בפסח. לפי שעל ידי הבישול נפלט טעם החמץ ממקום שהיה בלוע בכל זית וזית, ונתפשט בכל גוף הזיתים, ונתבטל בס' קודם הפסח, ואינו חוזר וניער בפסח ²⁰¹⁶ .

אבל אם לא בישלן, אע"פ שהן כבושין במים כמה ימים, וכל כבוש הוא כמבושל ²⁰¹⁷ . מכל מקום אינו כמבושל ממש, ואין סומכין על הכבישה שעל ידי כן יהא איסור נפלט ממקום שנבלע בו, כמו שסומכין על הבישול ²⁰¹⁸ . שהרי הכשר כלים האסורין הוא על ידי הגעלה בחמין, ולא על ידי כבישה במים צוננין, אפילו כמה ימים ²⁰¹⁹ .

ויש אומרים ²⁰²⁰ שאפילו בישל כל הזיתים ביחד קודם הפסח, ואפילו בישל עמהם עוד דברים אחרים שיש בהם ס' כנגד כל הזיתים, אף על פי כן הזיתים עומדין באיסורן בפסח. לפי שכל זית וזית לא נפלט ממנו טעם החמץ לגמרי על ידי הבישול, אלא נשאר בו משהו. ואף על פי שמשהו זה נתפשט על ידי הבישול בכל גוף הזית ונתבטל בתוכו בס'. מכל מקום כיון שקודם שבישלו היה נרגש טעם החמץ במקצת הזית, דהיינו במקום החתך וסמוך לו מעט, והיה נקרא שם חמץ על אותו טעם הבלוע באותו מקצת. כיון שלא נפלט ממנו החמץ לגמרי, הרי טעם זה נקרא טעם חמץ כמו שהיה נקרא קודם שבישלו, שהיה בו כדי ליתן טעם מורגש באותו מקצת. וכיון שיש שם חמץ על טעם משהו זה הבלוע באותו מקצת, הרי הוא חוזר וניער בפסח, ואוסר את המקצת הזה שהוא בלוע בתוכו, והחמץ בפסח אין לו ביטול לעולם כל זמן שיש שם חמץ עליו. ולפי שאין אנו יודעים כמה הוא שיעורו של המקצת הזה שהיה נרגש בו טעם חמץ קודם שנתבשל, לפיכך כל הזית אסור, שאפשר שהיה נרגש בכולו. וכן כל זית וזית יש להסתפק בו שמא היה נרגש טעם החמץ בכולו.

אבל חמץ גמור שנתערב קודם הפסח בפחות מס' לח בלח, כגון שכר לתוך מי דבש, ואחר כך נפל לתוכו עוד מי דבש קודם הפסח, בענין שיש בין הכל ס' כנגד השכר שבתוכם, מותר לשתות הכל בפסח, ואין השכר חוזר וניער. אע"פ שנתערב תחלה בפחות מס' והיה טעם שכר נרגש בתערובות, ונקרא עליו שם חמץ, אין אומרים כיון שנקרא עליו שם חמץ שוב אינו נפקע ממנו, מטעם שנתבאר ביו"ד סי' ק"ו ²⁰²¹ ע"ש.

ולענין הלכה כיון שאיסור משהו בפסח מדברי סופרים, יש להקל כסברא הראשונה. ומכל מקום המחמיר שלא לאכלם עד יום טוב האחרון ²⁰²² , תבוא עליו ברכה.

וכל זה כשנחתכו בסכין של חמץ, אפילו הוא מקונח ונקי ואינו בן יומו. אבל אם נזהר לחתכם בסכין חדשה, או שלא נשתמש בה חמץ בחמין מעולם, מותר לאכלם בפסח מעיקר הדין ²⁰²³ , אפילו נכבשו קודם הפסח במלח ומים בקדירה של חמץ שלא היתה בת יומה ²⁰²⁴ . לפי שהחמץ שנפלט מהקדירה לזיתים קודם הפסח הוא נותן טעם לפגם. ואף על פי שבדבר חריף אין אומרים נותן טעם לפגם, מכל מקום כיון שנתן המים על הזיתים כבר הוחלש כחן ונתבטל חריפותן ²⁰²⁵ (על ידי המים שנבלעו בהם על ידי כבישה זו). והוא שהמים הן הרבה מהזיתים ²⁰²⁶ , כמו שנתבאר ביו"ד סימן קי"ד ²⁰²⁷ .

ואם נכבשו בכלי חמץ בן יומו, דינו כשאר מיני מלוחים וכבושים שאין מרבים בהם מלח, שנמלחו ונכבשו בכלי של חמץ בן יומו כמו שנתבאר למעלה ²⁰²⁸ :

תערובת חמץ שעבר עליו הפסח

סא חמץ דגן גמור של ישראל שעבר עליו הפסח ²⁰²⁹ , בין בשוגג בין במזיד, ונתערב לאחר הפסח בשוגג ²⁰³⁰ , בין במינו בין בשאינו מינו, בין לח בלח בין יבש ביבש, הרי הוא בטל ברוב, ומותר אפילו באכילה. דכיון שחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא משום קנס, שקנסוהו חכמים על שעבר עליו בבל יראה ובל ימצא, לפיכך אינו אסור אלא כשהוא עומד בעינו כמו שהיה בשעה שעבר עליו, אבל אם נתערב אחר כך ברוב היתר, כיון שנשתנה מכמו שהיה בשעה שעבר עליו הפסח לא קנסוהו חכמים ²⁰³¹ .

ומכל מקום אסור לערבו בידים ברוב היתר, שאין מבטלין איסור לכתחלה ²⁰³² . ואם עבר ועירבו במזיד, דהיינו שידע שאסור לערבו ²⁰³³ ואף על פי כן עירבו ברוב היתר כדי לבטלו. דינו כשאר מבטל איסור במזיד, שאסור לו ולאנשי ביתו ²⁰³⁴ ומותר לאחרים, כמו שנתבאר ביורה דעה סי' צ"ט ²⁰³⁵ , עיין שם כל פרטי דין זה.

ויש אומרים ²⁰³⁶ שחמץ שעבר עליו הפסח, כיון שהוא אסור מדברי סופרים, הרי דינו כשאר איסורי דברי סופרים שאינן בטלין בפחות מששים, אם התערובות הוא לח בלח, בין שנתערב במינו בין שלא במינו, בין שיש בתערובת ממשו של איסור בין שאין שם אלא טעמו בלבד, כגון חתיכת חמץ שעבר עליו הפסח שנפלה לתבשיל רותח של חמץ שנתחמץ לאחר הפסח, ואין בתבשיל ס' כנגד החתיכה, הרי התבשיל אסור באכילה ובהנאה, אף לאחר שהסיר החתיכה ממנו ²⁰³⁷ .

ומכל מקום מותר למכרו לנכרי, שהרי אין הנכרי מוסיף לו דמים בעד טעם החתיכה שנפלט לשם, ונמצא שאינו נהנה כלל ממנה ²⁰³⁸ .

אבל אם יש בהתערובת ממשות חמץ שעבר עליו הפסח, צריך ליזהר שלא יקבל דמים מהנכרי רק מה שהתערובת היה שוה קודם שנפל החמץ לתוכו. או שיקבל ממנו כל דמי התערובת עם החמץ שבתוכו וישליך דמי החמץ לאיבוד, כגון לים או לנהר עמוק, דנמצא שאינו נהנה כלל מחמץ זה ²⁰³⁹ . ואפילו הוא עצמו מותר לאכול כל התערובת ²⁰⁴⁰ על ידי שיפדה את החמץ שבתוכו, דהיינו שיטול ממעותיו סכום דמי החמץ זה וישליכם לאיבוד, דנמצא שאינו נהנה כלל במה שעבר הפסח על חמץ זה, ושוב אין לנו לקונסו שלא יאכלנו, כיון שכבר נתערב בהיתר.

ואם התערובת הוא יבש ביבש הרי הוא בטל ברוב, כמו בשאר איסורין ²⁰⁴¹ , ומותר אפילו באכילה.

ואם אין בתערובת רוב כנגד חמץ זה, כגון שנתערב אחד באחד או שנים בשנים, צריך לפדות את החמץ, ואחר כך יאכל את כל התערובת, או שימכור הכל לנכרי ולא יקבל ממנו רק מחצית הדמים, דהיינו דמי היתר בלבד ²⁰⁴² .

ולענין הלכה יש להחמיר כסברא האחרונה. אבל אם הוא הפסד מרובה או שעת הדחק, יש לסמוך על סברא הראשונה ²⁰⁴³ (כי כן עיקר):

סב עיסה שנתחמצה לאחר הפסח בשמרי שכר שעבר עליו הפסח, אע"פ שיש בה ס' כנגד השמרים, הרי היא אסורה ²⁰⁴⁴ אפילו בהנאה. דכיון שהשמרים העמידו אותה, וכל דבר המעמיד הרי הוא כאלו הוא עומד בעין ²⁰⁴⁵ , הרי כאלו כל העיסה היא שמרים.

לפיכך אם הוא רוצה למכרה לנכרי ולא יקבל ממנו רק כמו שהיתה העיסה שוה קודם שנתן לתוכה השמרים, אין זה מועיל כלום, כיון שאנו רואים כל העיסה כאלו היא שמרים. וכן אם הוא רוצה לפדות את השמרים, אין מועיל כלום, שאין פדיון מועיל לדבר שהוא בעין.

וכן הדין אם העמיד גבינות בחומץ של שכר שעבר עליו הפסח, או שהעמיד מי דבש בשמרי שכר שעבר עליו הפסח, וכן כל כיוצא בזה.

ויש חולקין על זה ²⁰⁴⁶ ואומרים שפדיון מועיל לדבר המעמיד, וכן יכול למכרו לנכרי ולא יקבל ממנו דמי דבר המעמיד ²⁰⁴⁷ , ובמקום הפסד מרובה יש לסמוך על דבריהם ²⁰⁴⁸ :

סג אם לקח שאור מעיסה שנתחמצה בשאור שעבר עליו הפסח ²⁰⁴⁹ , ומעיסה זו השניה לקח שאור וחימץ בו עיסה שלישית, ומעיסה זו השלישית לקח שאור וחימץ בו עיסה רביעית, הרי עיסה זו הרביעית מותרת אפילו באכילה ²⁰⁵⁰ בלא שום פדיון. אבל עיסה הב' והג' דינן כעיסה הראשונה.

וכן אם לקח שמרים ממי דבש שהעמידוהו בשמרי שכר שעבר עליו הפסח, והעמיד בהם מי דבש ב', וממי דבש הב' לקח שמרים והעמיד בהם מי דבש ג', וממי דבש הג' לקח שמרים והעמיד בהם מי דבש ד', הרי מי דבש הד' מותר אפילו בשתיה לדברי הכל, עיין סימן תמ"ב ²⁰⁵¹ וכן כל כיוצא בזה:

קונטרס אחרון

(א) בין שנתערב יבש ביבש כו'. כן משמע בשו"ע ²⁰⁵² שהביא דיעה ראשונה בסתם ²⁰⁵³ . וכן פסקו החק יעקב ²⁰⁵⁴ ואליה זוטא ²⁰⁵⁵ . וכן כתב הט"ז ביו"ד סי' צ"ב ²⁰⁵⁶ . וכן משמע במ"א סימן תנ"א סוף ס"ק ל"[ז] ²⁰⁵⁷ וסי' תס"ז ס"ק ל"ג ²⁰⁵⁸ . וכן משמע בשאר כל אחרונים. ועיין במנחת יעקב כלל ל"ט ²⁰⁵⁹ שהביא ראיות שכן דעת השו"ע, וכן הוא באליה זוטא ²⁰⁶⁰ :

(ב) גדול מאד כו'. זה ²⁰⁶¹ פשוט, כיון שהשו"ע ²⁰⁶² מתיר לכתחלה. ואף רמ"א ²⁰⁶³ לא נחלק עליו אלא מחמת המנהג, אבל מעיקר הדין הוא כפסק השו"ע.

כמו שהאריך המ"א בסס"י ת"נ לתמוה על המנהג זה, והעלה שטעם המנהג הוא משום דאסור להאכיל איסורי הנאה לנכרי, לפיכך אסור למכרו חוץ מדמי איסור שבו ²⁰⁶⁴ . ובודאי זה אינו אלא חומרא בעלמא שנהגו להחמיר גבי חמץ, ולא בשאר איסורי הנאה ²⁰⁶⁵ , שכולם אסורים להאכילו לנכרי ואפילו לבהמת הפקר, כמ"ש ביו"ד סי' צ"ד, עיי"ש בט"ז סוף סק"ד ²⁰⁶⁶ בשם איסור והיתר ²⁰⁶⁷ ורש"ל ²⁰⁶⁸ ותורת חטאת ²⁰⁶⁹ , וכ"מ במשנה סוף תמורה ²⁰⁷⁰ כמ"ש הפרי חדש שם ²⁰⁷¹ . ואעפ"כ מותר למכרן לנכרי חוץ מדמי איסור שבהן, כגון יין נסך שנתערב בשאינו מינו ²⁰⁷² ואין בתערובת ו' חלקים ²⁰⁷³ כנגדו, שיש שם טעם ומראה ²⁰⁷⁴ יין ²⁰⁷⁵ , כמ"ש רמ"א ביו"ד סי' קל"ד סעיף ה' בהג"ה ²⁰⁷⁶ , עיי"ש בש"ך ²⁰⁷⁷ , וכל שכן וקל וחומר בחמץ משהו ²⁰⁷⁸ .

ובפרט ²⁰⁷⁹ שיש אומרים (הר"ן ²⁰⁸⁰ בשם הראשונים, והובא בפרי חדש סי' תס"ז ²⁰⁸¹ ) שכל איסורין לסתם יינן מדמינן להו ²⁰⁸² , דאפילו יין ביין שרי.

וזהו בודאי ²⁰⁸³ גם כן דעת הרשב"ם וראבי"ה ²⁰⁸⁴ , שהביא המרדכי בפרק כל הצלמים ²⁰⁸⁵ , ובהגהת מימוני סוף הלכות חמץ ²⁰⁸⁶ , דהולכת הנאה לים מהני גם בחמץ, והוא הדין למכור לנכרי חוץ מדמי איסור ²⁰⁸⁷ .

כדאיתא שם בהדיא בראיה שהביא ראבי"ה ²⁰⁸⁸ ורשב"ם מהירושלמי ²⁰⁸⁹ עיי"ש בהגהות מיימוניות ²⁰⁹⁰ , אלמא דבלח בלח נמי מהני תקנתא דר' שמעון בן גמליאל ²⁰⁹¹ ודר' אליעזר ²⁰⁹² , משום דלסתם יינן מדמינן לה ²⁰⁹³ , כמו חרס הדריוני שבירושלמי שהביא ראבי"ה ראיה ממנו.

אלא דאנן לא קיי"ל הכי בלח בלח ²⁰⁹⁴ , אלא כמ"ש המרדכי בפרק כל שעה ²⁰⁹⁵ דליין נסך מדמינן לה. ואף ר"י מפרי"ז ²⁰⁹⁶ לא נחלק בזה, אלא דמיקל משום שאין ממשות החטה כלום בתרנגולת ²⁰⁹⁷ , וכ"פ בש"ע סי' תס"ז ²⁰⁹⁸ . אבל בשו"ע כאן בסי' תמ"ז ²⁰⁹⁹ מיירי בלח בלח ממש, דאף ר"י מפרי"ז מודה בזה, כדמשמע מלשון המרדכי שחידש דטיפה לחלוחית ²¹⁰⁰ כו', מכלל דר"י מפרי"ז לא סבירא ליה הכי, ולכן הוא מתיר, דו"ק ותשכח דהכי סבירא (עיין באשל אברהם ²¹⁰¹ שנדחק בדברי השו"ע ²¹⁰² , והשיג על הפרי חדש ²¹⁰³ , ולפי מ"ש ניחא ²¹⁰⁴ ).

והשו"ע ²¹⁰⁵ הולך לשיטתו, שביו"ד סי' קל"ד ²¹⁰⁶ פסק הב"י ²¹⁰⁷ דתקנתא דר' אליעזר ודרבי שמעון בן גמליאל לא מהני ביין ביין. וכן הוא הסכמת האחרונים שם ²¹⁰⁸ .

וזהו ²¹⁰⁹ גם כן כוונת רמ"א בדרכי משה ²¹¹⁰ שהביא בתחילה דעת הרשב"ם וראבי"ה שבמרדכי [פרק כל הצלמים, ואחר כך הביא המרדכי ²¹¹¹ ] פרק כל שעה, שחולק על ר"י מפרי"ז דאפילו תרנגולת שנמצא בה חטה אסור למוכרה, ובלח בלח ממש אף ר"י מפרי"ז מודה משום דליין נסך מדמינן לה. והוא הדין דאין פדיון מועיל, לפסק הש"ע ביו"ד ²¹¹² שפסק כרי"ף ²¹¹³ ורמב"ם ²¹¹⁴ ורא"ש ²¹¹⁵ . והיינו ²¹¹⁶ דלא כרשב"ם וראבי"ה דסבירא להו דאף תקנתא דרשב"ג מהני בשאר איסורין, אפילו בלח בלח כמו גבי סתם יינן, כמבואר בראיה שהביא ראבי"ה ורשב"ם, עיין היטב בכל המקומות שרמזתי ותראה שכן הוא.

ובזה עלו כהוגן דברי השו"ע ורמ"א ושאר כל אחרונים ז"ל. דלא כחק יעקב ²¹¹⁷ , דאשתמיטתיה מקור הדין של רשב"ם וראבי"ה ²¹¹⁸ , ולא ראה אלא מ"ש באיסור והיתר בשמם ²¹¹⁹ , כדמשמע בהדיא מלשונו. וגם אשתמיטתיה מ"ש רמ"א בדרכי משה, שהביא המרדכי פרק כל הצלמים, ואפילו הכי לא פסק כן מטעם שנתבאר. וזה גרם לו להשיג על רמ"א שלא כדת:

(ג) יבש ביבש לד ברי הכל כו' למכרן אפי לו ²¹²⁰ כו'. עיין ²¹²¹ במ"א סוס"י ת"נ ²¹²² , דמשמע לכאורה, דלפי דבריו שטעם המנהג הוא משום דאסור להנות לנכרי, אם כן הוא הדין ליבש ביבש אין למכור לנכרי חוץ מדמי איסור שבו ²¹²³ (ומהשמטת אחרונים תקנה זו אין להביא ראיה לזה, שהרי השו"ע בודאי סבירא ליה הכי כמ"ש סימן תס"ז סעיף י' ²¹²⁴ , ואפילו הכי לא הזכיר תקנה זו ביבש ביבש ²¹²⁵ . עיין ²¹²⁶ באלי' זוטא ²¹²⁷ ובמנחת יעקב ²¹²⁸ שדעת השו"ע דלא כיש אומרים שבסעיף ט' ²¹²⁹ ). וכן כלי הבלוע מחמץ אסור ²¹³⁰ למכרו לנכרי בפסח, דמהנה לנכרי, שיהנה מטעם החמץ שיפלוט לתוך תבשילו בו ביום.

ומכל מקום לענין דינא פשיטא דאין להחמיר בכל זה, שהרי אף להמ"א אין זה אלא חומרא בעלמא כמ"ש לעיל ²¹³¹ . ובפרט שבמ"א אינו מפורש לאיסור ²¹³² , ובשאר אחרונים מפורש [ל]היתר.

מכירת כלים התירו הפרי חדש ²¹³³ ואלי' זוטא בשם אחרונים בסס"י ת"נ ²¹³⁴ . וכ"כ בחק יעקב ס"ק י"ח ²¹³⁵ בשם תרומת הדשן שכל שמותר להשהותו מותר להנות ממנו בפסח, וכלי חמץ מותר להשהותו, אם כן מותר ליהנות מהן, דהיינו למכרן לנכרי. וכ"פ הרמ"א בדרכי משה סס"י ת"נ ²¹³⁶ , וזהו ג"כ כוונתו בהג"ה ²¹³⁷ כמ"ש המ"א שם ²¹³⁸ . ודלא כמנחת יעקב כלל פ"ה סקט"ו ²¹³⁹ שכתב שדעת רמ"א להחמיר כהטור, ואשתמיטתיה מ"ש רמ"א בדרכי משה ²¹⁴⁰ . ובלאו הכי דבריו תמוהין שם מאד, כמ"ש בסימן תמ"ו ²¹⁴¹ עיי"ש.

ומכירת יבש ביבש התירו החק יעקב ס"ק מ"ד ²¹⁴² , והש"ך ביו"ד רס"י ק"י ²¹⁴³ , שנתן כלל לכל איסורי הנאה ²¹⁴⁴ (עיין בש"ך ²¹⁴⁵ סי' ק"א סק"א ²¹⁴⁶ , וסי' ק"ט סק"ה ²¹⁴⁷ , וסי' ק"ב ס"ק י"ב וי"ג ²¹⁴⁸ , ובנקודות הכסף סי' צ"ב ²¹⁴⁹ ).

ואף דבשאר איסורי הנאה מועלת בה תקנה זו גם בלח בלח, אם נתערב בשאינו מינו, כגון יין נסך במים ²¹⁵⁰ . ואנו מחמירין לשרוף התרנגולת שנמצא בה חטה ²¹⁵¹ .

היינו משום דסבירא לן כנוסחאות שלפנינו ²¹⁵² שבגמרא דף ל' ע"א, בין במינו בין שלא במינו במשהו כרב ²¹⁵³ . ולרב ודאי דאסור למכור לנכרי חמץ חוץ מדמי איסור אפילו נתערב בשאינו מינו, גזירה משום במינו דאסור מן הדין לדעת המרדכי וסיעתו ²¹⁵⁴ , דומיא דיין ביין (ועיין במס' ע"ז דף ע"ד ²¹⁵⁵ , דמשמע שם דלרב אפילו בסתם יינן לא מהני תקנה זו ביין ביין עיי"ש), שהרי משהו שלא במינו אינו אסור לרב אלא מחמת גזירה זו. משא"כ ביין נסך דלא גזרינן גזירה ²¹⁵⁶ לגזירה ²¹⁵⁷ זו.

ועיין בתוס' שם ²¹⁵⁸ , דאף לדידן דבשאר איסורין לא קיי"ל כרב ²¹⁵⁹ , מכל מקום בחמץ מחמירינן כוותיה. ואין צריך לומר לדעת הרמב"ם ²¹⁶⁰ והרמב"ן ²¹⁶¹ שטעם איסור משהו הוא משום דבר שיש לו מתירין ²¹⁶² . ואע"ג (חסר ²¹⁶³ ):

הערות

1581. עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) תערובת משהו, מכירתו חוץ מדמי איסור שבו (ס"א-ב). (ב) שהיית והשתמשות כלי חמץ בפסח (ס"ג). (ג) טעם חמץ שלא נתפשט בכולו (ס"ד-ז). (ד) טעם מהחמץ לפגם (ס"ח). (ה) ריח חמץ במאכלי פסח (ס"ט-יג). (ו) היתר ספק ספיקא בתערובת (סי"ד-יז). (ז) תערובת חמץ קודם זמן איסורו (סי"ח-כא). (ח) חוזר וניעור בפסח (סכ"ב-ג). (ט) פת שנשרה בצונן קודם הפסח (סכ"ד-כה). (י) נמלח או נשרה בכלי חמץ (סכ"ו-לה). (יא) חומרת מלוחים בפסח (סל"ו-מב). (יב) שומן שהתיכוהו קודם הפסח (סמ"ג-מה). (יג) יין שנתבשל ונשרה קודם הפסח (סמ"ו-נד). (יד) מאכלים שנידוכו במדוכה של חמץ (סנ"ה-נז). (טו) מאכלים שנחתכו בסכין של חמץ (סנ"ח-ס). (טז) תערובת חמץ שעבר עליו הפסח (סס"א-סג). * בקובץ יגדיל תורה (נ.י.) חוב' י (ראה מבוא שם) נדפסו תצלומי כתי"ק הרה"ק מהרי"ל של סימן זה, באיזה שינויי לשון ובהוספת מראי מקומות וציונים. כן נדפס כתי"ק כמה מהגהותיו בהערות וביאורים תתלח ע' 117. עיקרי השינויים וכן מראי המקומות וציונים יועתקו לקמן בשולי הגליון (באותיות מודגשות, כשאר מראי המקומות שבדפוס ראשון). בשו"ת תורת שלום סי' יג, בא "קיצור פסקי דינים משו"ע רבינו נ"ע סי' תמז", עם איזה הגהות על הגליון [בין חצאי רבוע].
1582. סיכום דברי רבינו בסעיפים א-ב שלפנינו: (א) חמץ בפסח אוסר במשהו באכילה בהנאה ולהשהותו, בין יבש ביבש בין לח בלח, ממשו או טעמו, במינו או שלא במינו. (ב) לענין מכירתו חוץ מדמי איסור, ביבש מותר, בלח אסור, ובטעמו יש מתירין, ונהגו להחמיר, אלא אם כן יש הפסד גדול מאד. (ג) קמח בקמח יש אומרים שהוא לח בלח ואסור, ויש אומרים שהוא יבש ביבש ומותר, ויש להקל בהפסד מרובה. וחטים שנטחנו יחד נחשבים לח בלח לענין זה.
1583. פסחים כט, ב (רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו, כל איסורין שבתורה, בין במינן בין שלא במינן, בנותן טעם). ע"ז סט, א (והלכתא אידי ואידי בשיתין, וכן כל איסורין שבתורה). חולין צז, א-ב (אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים, הלכך מין בשאינו מינו, דהיתרא בטעמא, דאיסורא בקפילא, ומין במינו דליכא למיקם אטעמא, אי נמי מין בשאינו מינו דאיסורא דליכא קפילא, בששים). טור ושו"ע יו"ד סי' צח ס"א (איסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו ... יטעמנו נכרי ... ואם אין שם עובד כוכבים לטועמו, משערינן בס'. וכן אם הוא מין במינו, כיון דליכא למיקם אטעמא, משערים בס'. הג"ה, ואין נוהגים עכשיו לסמוך על עו"ג, ומשערין הכל בס').
1584. רבא ל, רע"א (אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו, בין במינו בין שלא במינו, אסור במשהו). טור ושו"ע ס"א (חמץ בפסח אוסר תערובתו, בין במינו בין שלא במינו, במשהו).
1585. תוס' ע"ז סו, ב סד"ה רבא (אפילו אחר ו' שעות מותרות האחרות, משום דלא הוי חמץ בזמנו, וחמץ שלא בזמנו אינו במשהו, עד זמנו ממש, דהיינו בז' ימים של הפסח). רא"ש פסחים פ"ב סי' ה (וחמץ משש שעות ולמעלה, אף על פי שלוקין עליו מן התורה, כיון שאין בו כרת, הרי הוא כשאר איסורין, ובטל בששים). טור ושו"ע ס"ב (חמץ שנתערב משש שעות (ולמעלה) עד הלילה, אינו אוסר במשהו, אלא דינו כשאר איסורין). וראה גם לקמן סי"ח (משעה ששית עד הלילה שהחמץ ... מתבטל בששים כשאר איסורין). סי' תנב סי"ט (מליל ט"ו שהחמץ אסור במשהו), ובהערות שם.
1586. שעד אז אוסר החמץ את תערובתו במשהו. אלא שמכל מקום הקילו ביום זה להשהות תערובת חמץ, כדלקמן סי' תסז סכ"ח (אם נעשה התערובות ביום שמיני של פסח, שרשאי להשהותו ... דכיון שיום שמיני אינו אלא מדברי סופרים לא החמירו בו כל כך, לאסור להשהות תערובת חמץ משהו). וכן הקילו לאכול ביום זה דברים שגזרו לחשוש בהם חששות רחוקות, משום חומרת חמץ בפסח, כדלקמן סל"ו (ובהנסמן שם הערה 268).
1587. בא יב, טו (כי כל אוכל חמץ, ונכרתה הנפש ההיא מישראל, מיום הראשון עד יום השביעי). רמב"ם פ"א ה"א (כל האוכל כזית חמץ בפסח מתחלת ליל חמשה עשר עד סוף יום אחד ועשרים בניסן במזיד חייב כרת שנאמר כי כל אוכל חמץ ונכרתה).
1588. בא יב, יט (שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם) יג, ז (ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך). ונתבאר לעיל סי' תמ ס"א.
1589. כדלעיל סי' תלא ס"ד (לפי שהאדם רגיל בכל השנה בחמץ, ומחמת רגילותו קרוב הוא לשכחה שישכח את איסורו ויאכל ממנו), וש"נ.
1590. סמ"ג ל"ת עח כט, רע"ד (ודווקא [ב]חמץ יש להחמיר, לפי שחמור מאד, שחייבין עליו כרת, ועוברין עליו בבל יראה ובל ימצא, ואין בני אדם רגילין להיות בדילין ממנו בשאר ימות השנה). עולת שבת ס"א ( משום דלא בדילי אינשי מיניה כל השנה, ועוד דיש בו איסור כרת, וגם משום דהחמיר תורה באיסור חמץ יותר מבשאר איסורין לעבור עליו בל יראה ובל ימצא, ועל כן החמירו בו חכמים ז"ל (בו) לאסור אפילו במשהו). טעם הא' והג' גם ברש"י כט, ב ד"ה שלא במינו (רב גזר בחמץ בזמנו הואיל ובכרת הוא ... חמץ לא בדילי מיניה הואיל ואוכלו כל ימות השנה). לבוש ס"א (כיון דלא בדילי אינשי מיניה כולי שתא, וגם יש בו איסור כרת), ומ"א בריש הסימן (חכמים החמירו בו כיון דאית ביה כרת, ולא בדילי מיניה כולי שתא). טעם הב' והג' גם בתוס' חולין צז, א ד"ה אמר (שאני חמץ דחמיר טפי דעובר בבל יראה, ולא בדילי מיניה), ובשו"ת הרשב"א סוס"י ל (שהחמירו בו מדבריהם, מפני שהחמיר בו הכתוב ואסרו בבל יראה ובבל ימצא). ומטעם זה אין החמץ אוסר אלא "מליל ט"ו" – כאמור כאן, ולקמן סי"ח (וכל זה בתוך הפסח, אבל קודם הפסח אפילו בערב פסח משעה ששית עד הלילה, שהחמץ אסור אז באכילה ובהנאה מן התורה, מכל מקום כיון שאין בו כרת לא החמירו בו חכמים יותר מבשאר איסורי תורה, ולפיכך הוא מתבטל בששים כשאר איסורין). * וכל זה הוא לפי שיטה זו. אמנם יש מבארים הטעם מפני שהוא דבר שיש לו מתירין, כמבואר ברמב"ם הל' מאכלות אסורות פט"ו ה"ט (חמץ בפסח אף על פי שהוא מאיסורי תורה אינו בכללות אלו, לפי שאין התערובת אסורה לעולם, שהרי לאחר הפסח תהיה כל התערובת מותרת כמו שביארנו, לפיכך אוסר בכל שהוא). ונתבאר בר"ן ז, ב (בחמץ אוסר במשהו מפני דהוה ליה דבר שיש לו מתירין, שהוא מותר לאחר הפסח ... דעל ידי תערובות שרי, ונמצא שתערובת זה דבר שיש לו מתירין). ולפי זה אוסר החמץ במשהו גם בערב פסח משעה ששית ואילך, כמבואר לעיל בקונטרס אחרון סי' תמה ס"ק ו (ולהרמב"ם אפילו משש ואילך אסור במשהו, משום דהוה דבר שיש לו מתירין, כמ"ש הב"י בסי' תמ"ז בשם המ"מ עיי"ש). והיינו מ"ש המ"מ פ"א ה"ה (ויש מי שכתב דלפי טעם זה הוא הדין בנתערב משש שעות ולמעלה בערב הפסח שהוא במשהו). ובב"י רס"י תמז, ד"ה ודוקא בתוך הפסח (והרב המגיד כתב בפרק א', שיש מי שכתב, דלפי מה שכתב הרמב"ם שהטעם שחמץ בפסח במשהו משום דהוי דבר שיש לו מתירין, הוא הדין בנתערב ערב פסח משש שעות ולמעלה שהוא במשהו). אבל שאר הפוסקים סוברים שחמץ לא מקרי דבר שיש לו מתירין, כמבואר ברמ"א יו"ד סי' קב ס"ד (דבר שיש לו היתר וחוזר ונאסר, כגון חמץ בפסח, לא מקרי דבר שיש לו מתירין. ויש חולקין בזה). וקיי"ל דלא מקרי דבר שיש לו מתירים, כדלקמן סי"ח (בערב פסח משעה ששית עד הלילה ... מתבטל בששים כשאר איסורין ... ואינו נקרא דבר שיש לו מתירין, דהיינו לאחר הפסח, כיון שאף לאחר הפסח אין לו היתר אלא על ידי שנתבטל ברוב, שהרי החמץ שהוא עומד בעינו שעבר עליו הפסח אסור בהנאה).
1591. רי"ף ע"ז פ"ה לז, א (ואלו אסורין ואוסרין כל שהן ... וליתיה להאי כללא דקיי"ל דחמץ בפסח אסור ואוסר בכל שהוא), לפירוש הר"ן שם ד"ה וגרסינן (בהנאה אינו אוסר במשהו ... נראה שאין כן דעת הרי"ף ז"ל ... וכבר תפש עליו הראב"ד ז"ל דאמר וכי מנין לו לרב ז"ל דחמץ בפסח אוסר תערובתו במשהו בהנאה ... דרכם ז"ל אינו ברור בעיני לומר שאיסור הנאה ... יאסור תערובתו באכילה ולא בהנאה, וכי איסור זה נתבטל או לא נתבטל, אם תאמר לא נתבטל יאסר בהנאה, ואם תאמר נתבטל עד שהותר איסור הנאה שבו, היאך נשתייר בו איסור אכילה). רא"ש שם פ"ה סי' ל (והראב"ד ז"ל תמה על רב אלפס דמנין לו דחמץ בפסח אוסר את התערובת בהנאה במשהו ... ולי נראה ... כי היכי דבשאר איסור הנאה שנתנו טעם בהיתר נאסר אף בהנאה, דטעם כעיקר דאורייתא בין לאכילה בין להנאה, והוא הדין חמץ בפסח אפילו במשהו אסור בהנאה). טור ושו"ע שם (חמץ בפסח אוסר תערובתו ... במשהו, אפילו בהנאה). וראה גם לעיל סי' תמו קונטרס אחרון סוף ס"ק ב (מה שכתב דהמרדכי סבירא ליה דחמץ אינו אוסר בהנאה במשהו, כדעת הראב"ד שברא"ש וטור, הוא תמוה מאד, דבהדיא מסיק המרדכי בפרק כל שעה דטפה לחלוחית כו' אוסר כו' עיי"ש, ואף ר' יחיאל מפרי"ש לא נחלק עליו בזה). והיינו דוקא בחמץ האסור מדינא, משא"כ יש דברים שנאסרו מחומרא יתירה, ונתבאר לעיל סי' תמב סכ"ד (והערה 231), שהתירום בהנאה ולהשהותם.
1592. רי"ף שם, לפירוש הטור יו"ד סי' קט (אם האיסור איסור הנאה כגון חמץ בפסח ... יבש ביבש ... רב אלפס אוסר הכל ואפילו בהנאה). הרשב"א בתורת הבית בית ד שער ראשון (יז, ב), ובשו"ת ח"א סוס"י נג (וחמץ בפסח ... מאי שנא יבש ומאי שנא לח או בלול הכל אחד ... הרב אלפסי ז"ל). דעה הא' בשו"ע ס"ט (יבש ביבש, אף על גב דבשאר איסורים חד בתרי בטיל, חמץ במצה אפילו באלף לא בטיל). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א, דקיי"ל כדעה זו.
1593. סעיף ד ואילך.
1594. ב"ח ס"ד ד"ה חמץ שנתערב (ונראה דכל זה מיירי בפרוסות, אבל ככר שלם הראוי להתכבד, אפילו באלף לא בטל). מ"א ס"ק מ (ככר חמץ שנתערב במצה לא בטיל לכו"ע דהוי דבר שבמנין). וכדלקמן ס"כ (ככר שלם של חמץ שנתערב אפילו באלף ככרות של מצה אינו מתבטל בתוכם, ואסור לאכול מהתערובת בערב פסח משעה חמישית ואילך, לפי שככר שלם הוא דבר שבמנין ... וכל דבר שבמנין אפילו באלף לא בטל).
1595. כדלעיל סי' תמב ס"ט (שכר הנעשה משעורים או מחטים ... שיש בו חמץ כזית בכדי שתיית פרס נעשה כולו חמץ, והשותה כזית ממנו חייב כרת כמו על עצמו של חמץ).
1596. רבא ל, רע"א (אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו). טור ושו"ע ס"א (חמץ בפסח אוסר תערובתו, בין במינו בין שלא במינו, במשהו). וראה קונטרס אחרון ס"ק ג (שבגמרא דף ל' ע"א, בין במינו בין שלא במינו במשהו כרב ... אפילו נתערב בשאינו מינו, גזירה משום במינו ... משהו שלא במינו אינו אסור לרב אלא מחמת גזירה זו). * ולא רק לח בלח מין בשאינו מינו, אלא אף ביבש ביבש מין בשאינו מינו, כמבואר במ"א סי' תסז ס"ק יג (ובספר נקודת הכסף [סי' צב לט"ז ס"ק טז] כתוב ... דיבש ביבש לא בטיל בפסח משום דבר שיש לו מתירין, ושלא במינה בטל בס', לא עיין במרדכי שכתב בהדיא שהטעם כי היכי דלח במשהו הוא הדין ביבש ... ואם כן אפילו שלא במינה לא בטיל). והיינו כמבואר במרדכי רמז תקנג (ואף על גב דיבש ביבש חד בתרי בטיל ... אין דברים אלו אמורים אלא באיסורי נותני טעמים ... אבל באיסורין שהחמירו בהן לאוסרן למעלה מנתינת טעם, דהיינו למעלה מששים, אין הפרש בין יבש לבלול, שהרי לא מחמת טעמן בלבד אסרום, אלא חומר הוא שהחמירו באיסורין).
1597. ש"ך יו"ד סי' צח ס"ק ו (דהכל אזלינן בתר טעמא, דאם אינו שוה בטעמא, אף על גב דשוה בשמא ... ואם שוה בטעמא, אף על גב דלא שוה בשמא). וראה גם לעיל סי' תמב סי"ג (מין במינו ... כיון שאינו נותן בו טעם, שהרי טעמם שוה).
1598. שו"ת ה רשב"א ח"א סי' ל (ולא שמענו מי שחלק בין ממשו שנימוח לטעמו, אלא זה וזה שוה), וסי' נג. פר"ח ריש ס"א (מוכיח דהכי קיי"ל). מקורות נוספים להלכה זו, שגם טעם אוסר במשהו, ראה לקמן בסמוך (והערה 21) וס"ב (והערה 42).
1599. סיכום ההלכות שנתבארו לפנינו ס"א-ג, בענין מכירה לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, והולכת הנאה לים. ובקונטרס אחרון ס"ק ב-ג. לקמן סס"א-ב. סי' תסז סכ"ו וסל"ג. לעיל סי' תמב ס"ג, ס"ו-ז, ס"י, סי"ב וסי"ט. קונטרס אחרון שם ס"ק ב. סי' תמה ס"ט. קונטרס אחרון שם ס"ק ד-ה. סי' תמו קונטרס אחרון ס"ק ב: תערובת חמץ לח לח, ויש בתוכו ממשות החמץ, קיי"ל שאסור למכרו לנכרי חוץ מדמי איסור, כמו שאסרו בתערובת יין נסך ביין (תמז, א. קו"א שם ב. תמב, קו"א ב). אם אין בתוכו ממשות, רק טעם חמץ, המנהג לאסור, ובמקום הפסד גדול מאד יש לסמוך על המתירים (תמז, א-ב. קו"א שם ב. תסז, כו). וכן אפשר להקל במקום שיש טעם נוסף להקל (תסז, לג). תערובת יבש ביבש, יכול למכרו לנכרי חוץ מדמי איסור (תמז, א-ב. קו"א שם ג. תמה, ט). כלי שבלוע בו חמץ יכול למכרו בתוך הפסח (תמז, ג. קו"א שם ג), כיון שמותר גם להשהותו (תמו קו"א ב). הסיק תנור בחמץ ואפה בו פת, יש אוסרין למכרו, וטוב לחוש לדבריו אם אין שם הפסד מרובה (תמה, ט קו"א שם ה). תערובת לח בלח מין בשאינו מינו, בשאר איסורים ויין נסך הותר למכור חוץ מדמי איסור, אבל לא בחמץ (תמז קו"א ג). או אפילו גם בחמץ, במקום שאין לגזור משום מין במינו, כמו בכלי חמץ (תמו קו"א ב). הולכה לים אינה מועלת אפילו ביבש ויבש, אלא בעבודה זרה (תמה, ט. תמז, ב). אפילו לדעת המתירים הולכה לים בשאר איסורים, או אפילו ביין נסך, לא התירו הולכה לים בלח בלח שיש בו ממשות (תמז קו"א ב). תערובת חמץ שעבר עליו הפסח, פחות מששים, אפילו לח בלח וממשות, דינו כתערובת סתם יינם, שיכול להוליך הנאתו לים, או למכור חוץ מדמי איסור (תמב, ג-ד; ו-ז). וכן אם נתערב אחר הפסח (תמז, סא). ואפילו אין בו רוב נגד החמץ (תמב, יט. תמז, סא). ואם החמץ הוא מעמיד שעבר עליו הפסח, וכן אם החמץ הוא מחמץ, יש אוסרים הולכה לים או למכור חוץ מדמי איסור, ובמקום הפסד מרובה יש להקל (תמב, י. תמב, יב. תמז, סב).
1600. יסוד הלכה זו במשנה ע"ז עד, א (יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה, רשב"ג אומר ימכר כולו לעובד כוכבים חוץ מדמי יין נסך שבו). וגמרא שם (אמר רב נחמן הלכה למעשה, יין נסך יין ביין אסור, חבית בחבית מותר, סתם יין אפילו יין ביין מותר). והיינו שתערובת לח בלח אסור למכור חוץ מדמי איסור שבו, ותערובת יבש ביבש מותר. וכן נפסק כאן בשו"ע ורמ"א (חמץ בפסח אוסר תערובתו בין במינו בין שלא במינו במשהו, אפילו בהנאה. הגה: וצריך לשרוף הכל). ונתפרש לקמן בסמוך (אם יש בתערובות משהו ממשות חמץ, והוא מעורב בו כעין תערובות לח בלח שהן נבללין יפה שאי אפשר להפרידן זה מזה ... אסור למכור לנכרי כל התערובות אפילו חוץ מדמי איסור שבו, דהיינו שלא יטול ממנו דמים רק מה שהתערובת היה שוה קודם שנתערב החמץ בתוכו). ואף שיש מתירים בשאר איסורים (חוץ מיין נסך) גם בלח בלח, לא קיי"ל כוותייהו, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ב (דאנן לא קיי"ל הכי בלח בלח, אלא כמ"ש המרדכי בפרק כל שעה, דליין נסך מדמינן לה). והיינו כמבואר במרדכי רמז תקס (וקיימא לן בפרק בתרא דע"ז הלכה כרבי שמעון בן גמליאל חבית בחביות, ולא יין ביין דאורייתא). וכן נתבאר בקונטרס אחרון סי' תמב ס"ק ב (אנן לא קיי"ל הכי, אלא ... שכל שגוף איסור דאורייתא מעורב בו לא מהני תקנה זו, דמדמינן ליין נסך ודאי שנתערב יין ביין עיי"ש). * ומכל מקום יש חילוק בין תערובת חמץ, שאסור למכור לנכרי תערובת לח בלח "בין שנתערב בשאינו מינו ובין שנתערב במינו", לבין שאר איסורים (אפילו יין נסך), שאם הוא מין בשאינו מינו מותר, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ב (ואעפ"כ מותר למכרן לנכרי חוץ מדמי איסור שבהן, כגון יין נסך שנתערב בשאינו מינו), וס"ק ג (דבשאר איסורי הנאה מועלת בה תקנה זו גם בלח בלח, אם נתערב בשאינו מינו, כגון יין נסך במים. ואנו מחמירין לשרוף התרנגולת שנמצא בה חטה. היינו משום דסבירא לן כנוסחאות שלפנינו שבגמרא דף ל' ע"א בין במינו בין שלא במינו במשהו כרב, ולרב ודאי דאסור למכור לנכרי חמץ חוץ מדמי איסור אפילו נתערב בשאינו מינו, גזירה משום במינו דאסור מן הדין). ולפעמים יש מקום להקל גם בחמץ, כמבואר לעיל סי' תמו קונטרס אחרון ס"ק ב (ויין נסך אסור למכרו לנכרי כשנתערב יין ביין. וכשנתערב בשאינו מינו אף בחמץ מותר, היכא דליכא למיגזר אטו מינו, כגון הבלוע בכלי). והיינו כמבואר לקמן ס"ג (כלים שנתבשל בהן חמץ בפסח ... מותר למכרן אפילו בתוך הפסח). אלא שבכלי חמץ בפסח יש טעם נוסף להתיר מכירתו, כדלעיל בקונטרס אחרון שם (כל שמותר להשהותו מותר ליהנות ממנו בפסח, ואם כן כלי חמץ שמותר להשהותם מותר גם כן למכרם). * וכל זה בתוך הפסח, אבל אם עבר עליו הפסח, יכול להוליך הנאתו לים, כדלעיל סי' תמב ס"ג (יכול למכור כל התערובות לנכרי חוץ מדמי איסור, דהיינו שלא יטול ממנו דמים רק מה שהתערובת הוא שוה בלא החמץ שבתוכו, דנמצא שאינו נהנה כלל מהחמץ. ולא התירו לעשות כן אלא לאחר הפסח, שאף החמץ עצמו שהוא בעין שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מדברי סופרים, אבל בפסח אסור). והיינו שדין חמץ שעבר עליו הפסח כדין סתם יינם, שהובא לעיל מהגמרא שמותר אף לח בלח.
1601. מרדכי רמז תקנח (נשאל לרבינו יחיאל מפרי"ש על תרנגולת שנמצא בה חטה בבישול ... אם מותר למוכרה לנכרי, והשיב דמותר למכור התרנגולת לנכרי מיד, ואין צריך להשהותה עד לאחר הפסח, לפי שאינה נמכרת יותר בשביל החטה שנמצאת בתוכה ביוקר משלא נמצאת, נמצא שאין לו הנאה כלל מן החטה). הראב"ד בתמים דעים סי' לג (חטה שנמצאת במאכל או בתבשיל בפסח ונתבקעה, אסור התבשיל באכילה, אפילו בפחות מכשעורה, שאין למשהו שיעור, אבל מוכרו לעובד אלילים ואפילו בפסח). שו"ע סי' תסז ס"י (תרנגולת מבושלת שנמצא בה בפסח חטה מבוקעת, מותר למוכרה לאינו יהודי, שאינה נמכרת יותר ביוקר בשביל החטה שנמצאת בתוכה). והיא דעה הא' דלקמן סי' תסז סכ"ו (חטה מבוקעת שנמצאת בתבשיל, שהתבשיל אסור אפילו בהנאה לדברי הכל, מכל מקום יכול למוכרה לנכרי לאחר שהסיר החטה ממנו). והטעם שמקילין בזה הוא כיון שאין ממשות החמץ בתערובת רק הטעם, כפי שמוכיח זאת בקונטרס אחרון ס"ק ב (ר"י מפרי"ז ... מיקל משום שאין ממשות החטה כלום בתרנגולת ... אבל בשו"ע כאן בסי' תמ"ז מיירי בלח בלח ממש, דאף ר"י מפרי"ז מודה בזה, כדמשמע מלשון המרדכי שחידש דטיפה לחלוחית כו', מכלל דר"י מפרי"ז לא סבירא ליה הכי, ולכן הוא מתיר, דו"ק ותשכח דהכי סבירא). והיינו מה שמבואר במרדכי שם רמז תקס (נראה לי תשובה לדבריו, דטפה לחלוחית דסביב החטה היא חמץ, וקיימא לן בפרק בתרא דע"ז הלכה כרבי שמעון בן גמליאל חבית בחביות ולא יין ביין דאורייתא). הרי שמחמת טעם החטה שבתרנגול מודה המרדכי שאפשר למכור חוץ מדמי איסורו, ואינו אוסר אלא מטעם שיש בזה גם "טפה לחלוחית דסביב החטה", שלדעתו הוי תערובת ממשות החמץ, ובזה לא הותרה המכירה, כדאמרינן "ולא יין ביין". ואילו רבינו יחיאל מפאריש סובר, שגם זה אינו נחשב כממשות כי אם טעם בלבד, ולכן התירו מכירתו חוץ מדמי איסור שבו. וראה פעמי יעקב לו ע' כג. וכן נתבאר לעיל סי' תמו קונטרס אחרון ס"ק ב (דבהדיא מסיק המרדכי בפרק כל שעה דטפה לחלוחית כו' אוסר כו' עיי"ש, ואף ר' יחיאל מפרי"ש לא נחלק עליו בזה, אלא דלא סבירא ליה דטפה לחלוחית כו'). * וכעין חילוק זה הוא בש"ך יו"ד סי' קמב ס"ק ח (מיהו נראה לי ... קערות וכוסות שבשלן בעצי ערלה, דיכול למכור הבגד והפת לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו ... דודאי יין נסך שנתערב ביין לא מהני כשמכרו לעובד כוכבים חוץ מדמי יין נסך שבו ... אבל פת ובגד לא מינכר ביה איסור ממש). אלא שהש"ך אינו דן שם בטעמו ולא ממשו, כי אם בשבח עצים בפת, ובזה הובאו ב' דעות לעיל סי' תמה ס"ט. ובקונטרס אחרון שם ס"ק ה.
1602. ירושלמי ערלה פ"ג סוף ה"א (תנינן רבן שמעון בן גמליאל אומר ימכר כולו לגוי חוץ מדמי יין נסך שבו ... תמן אין דרך בני אדם ליקח יין מן הגוי, ברם הכא דרך בני אדם ליקח בגד מן הגוי). תוס' יבמות פא, רע"ב (בירושלמי פריך לה, ומשני דחיישינן בכולהו אם ימכור לעובד כוכבים, שמא יחזור וימכור לישראל). ש"ך שם (בענין שאי אפשר שימכרנו שוב לישראל אחר), ובסי' קי ס"ק ב (אם הוא בענין שאין לחוש שהעובד כוכבים ימכרנו אחר כך לישראל).
1603. ס"י (אם הוא דבר שאין לחוש שמא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל ויאכלנו), וסי"ט (רק שיזהר לתקן בענין שלא יחזור הנכרי וימכרם לישראל אחר, דהיינו שיטחנם ויעשה מהם פת וימכור הפת לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, אם הוא מקום שנוהגין איסור בפת של נכרי. ובמקומות שנוהגין היתר, צריך לחתוך כל הפת לחתיכות ואחר כך ימכרם לנכרי חוץ מדמי איסור שבהם). וש"נ.
1604. תשובת רבינו יחיאל מפריש במרדכי שם (דמותר למכור התרנגולת לנכרי מיד, ואין צריך להשהותה עד לאחר הפסח). והי' אפשר לפרש הכוונה שיכול למכרו מיד, אבל יכול גם להשהותו אם ירצה. אמנם נתפרש יותר בראב"ד שם (חטה שנמצאת במאכל או בתבשיל בפסח ... מוכרו לעובד אלילים אפילו בפסח ... אלא שחשו לידי תקלה, הלכך אסור להשהותו). וראה גם לקמן הערה הבאה (מה שנתבאר בפוסקים, שלא התירו להשהותו אלא באחרון של פסח). וכן הוא לקמן סי' תסז סכ"ז (כשרוצה למכרו צריך למכרו תיכף ומיד שנודע התערובת שהרי אסור להשהותו בפסח, מטעם שנתבאר שם). וראה לעיל סי' תמב סכ"ד (והערה 231). וכן הוא במקום שצריך לשרפו, כדלקמן ס"ב (שורפין כל התערובת מיד). * אמנם יש חילוק גדול בינם, שבמקום (ולדעת הסוברים) שאסור למכרו לנכרי, וצריך לשרפו, אין שורפין אותו מיד אלא בחול המועד, כמבואר לעיל רס"י תמו (אם הוא חול המועד חייב לבערו מן העולם מיד שיראנה). ואילו כשמוצאו בחג (לדעת הסוברים שאסור לשרפו ביום טוב), כופה עליה כלי עד אחר החג, כדלעיל סי' תמו ס"ה (ואם מצא חתיכת חמץ בביתו ביום טוב ... לא יבערנה בו ביום, אלא יכפה עליה כלי עד הערב לכסותה מן העין, שלא ישכח ויאכלנה, ובערב יבערנה). משא"כ במקום (ולדעת הסוברים) שיכול למכרו לנכרי, אזי גם ביום טוב אסור להשהותו, כמבואר כאן, ולקמן סי' תסז סכ"ז (כשרוצה למכרו, צריך למכרו תיכף ומיד שנודע התערובת, שהרי אסור להשהותו בפסח מטעם שנתבאר שם. ואם הוא שבת או יום טוב יוכל ליתנו לנכרי במתנה, לדברי המתירין למוכרו בחולו של מועד, שהרי מותר ליתן מזונות לנכרי בשבת ויום טוב). והיינו דוקא בימים הראשונים של פסח, ובשביעי של פסח, משא"כ באחרון של פסח יכול להשהותו, כמבואר כאן (אלא אם כן הוא יום שמיני של פסח, כמו שיתבאר בסי' תס"ז), ולקמן שם סכ"ח (ואם עבר והשהה אותם עד שמיני של פסח ... ואין צריך לומר אם נעשה התערובות ביום שמיני של פסח ... אין צריך ליתנו לנכרי לדברי המתירין, דכיון שיום שמיני אינו אלא מדברי סופרים לא החמירו בו כל כך לאסור להשהות תערובת חמץ משהו). משא"כ בחמץ בעינו, שאסור למכור לנכרי, צריך לכפות עליה כלי גם בשביעי של פסח, כמבואר בארוכה בסי' תמו קונטרס אחרון ס"ק ב (ד"ה איברא). וראה מ"ש בדובר שלום ע' ריג-רטו.
1605. מחזור ויטרי הל' פסח סמ"ה ע' 269 (חטה אחת נמצאת בתרנגולת ביום אחרון של פסח, והמתין רבינו עד מוצאי פסח ואכלה). הגהות מיימוניות סוף הל' חמץ ומצה (בתשובת רש"י כתוב מצא חטה בתרנגולת יום אחרון של פסח שוהא אותה עד הלילה ואוכלה, וטעמא משום דיום טוב שני דרבנן). מרדכי סוף רמז תקנ (חטה מבושלת בתרנגולת אין להשהותה, אלא אם כן נמצאת ביום אחרון של פסח, דאין בו איסור כי אם מדרבנן). רא"ש פ"ב סי' כה (כתב ה"ר אליעזר ממי"ץ ואם נמצאת חטה על בשר ... אם ביום טוב אחרון של פסח מותר להשהותו עד אחר הפסח, שהרי הוא ספק יום טוב ספק חול). טור ושו"ע ס"י (ואם נמצאת ביום שמיני של פסח, מותר להשהותה עד אחר הפסח). ונתבאר לעיל הערה הקודמת.
1606. סעיף כח (ואם עבר והשהה אותם עד שמיני של פסח ... יכול להשהותו עד לאחר הפסח. ואין צריך לומר אם נעשה התערובות ביום שמיני של פסח שרשאי להשהותו, ואין צריך ליתנו לנכרי ... דכיון שיום שמיני אינו אלא מדברי סופרים לא החמירו בו כל כך לאסור להשהות תערובת חמץ משהו. אבל החמץ משהו עצמו אסור להשהותו אפילו ביום שמיני).
1607. ראב"ד סי' לג (חטה שנמצאת במאכל או בתבשיל בפסח ... מוכרו לעובד אלילים אפילו בפסח ... אלא שחשו לידי תקלה, הלכך אסור להשהותו). שו"ת חכם צבי סי' פו ד"ה ובמרדכי (וכן מצאתי להראב"ד בס' תמים דעים סי' ל"ג שטעם איסור השהייה הוא משום תקלה). * והנה נתבאר בכמה מקומות בסימנים הקודמים (ראה לעיל סי' תלד ס"ו ובהערות שם), שכל מקום שחייב לבער משום בל יראה ובל ימצא או מחיוב תשביתו, מן התורה או מדברי סופרים, הרי הוא עובר בכל רגע ורגע שאינו מבער החמץ מן העולם. משא"כ כאן בתערובת משהו, אין בזה חיוב תשביתו כלל, רק חשש שמא ישכח ויאכלנו. והם שני הטעמים שהצריכו חכמים שלא להשהות החמץ בבית, כדלעיל סי' תלא ס"ד. והחילוק ביניהם לדינא נתבאר לעיל סי' תלה ס"ד, וסי' תמב ס"ז וס"כ, וקונטרס אחרון שם ס"ק ט (ד"ה וכיון), וסי' תמו קו"א ס"ק א (ד"ה אבל), וס"ק ב (ד"ה איברא), שכל מקום שאין בו חיוב תשביתו (מן התורה או מדברי סופרים), אלא החשש שמא ישכח ויאכלנו, אין לברך על ביעורו, ואם עבר עליו הפסח אין קונסים אותו לאסרו בהנאה.
1608. תוס' ב, א ד"ה אור (והטעם שהחמירו כאן טפי מבשאר איסורי הנאה שלא הצריכו לבערם, משום דחמץ מותר כל השנה ולא נאסר רק בפסח ולא בדילי מיניה).
1609. ראה ש"ך שם ס"ק מז (היכא דאין צריך לשהות רק כ"א יום לא חיישינן לתקלה בזמן מועט כזה). וכן הוא לקמן יו"ד סי' כג ס"ק כד (אם אין צריך להשהותו אלא כ"א יום שתתעבר ותלד מותר, כדלקמן סימן נ"ז (ש"ך)). והיינו האמור בש"ך סי' כג ס"ק יט (אם אין צריך להשהותו אלא כ"א יום שתתעבר ותלד, דטרפה אינה יולדת, מותר, כדלקמן סי' נ"ז סעיף י"ח). וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' פד ס"ה. * כאן נתבאר החילוק בין עופות שנדרסו שאסור להשהותם זמן מרובה, לבין תערובת חמץ בפסח שאסור להשהותם אפילו זמן מועט. ובאמת יש חילוק גדול יותר בין עופות שנדרסו שאין בהם אלא חשש תקלה, לבין חמץ בעין בפסח, שמלבד זאת עובר עליו בבל יראה ובל ימצא ומצות תשביתו, כמבואר לעיל סוס"י תלה (שהממית עופות שנדרסו, שאסור להשהותן משום חשש תקלה כמו שנתבאר ביורה דעה סי' נ"ז, ואין מברך על ביעורן מביתו ... מה שאין כן כשהוא בודק ומבער בתוך הפסח, שאז יש בביעור מצוה מצד עצמו שנאמר תשביתו שאור מבתיכם, ואם אינו מבערו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא ... ולכך מברך וצונו על ביעור חמץ). אלא שכאן מיירי בטעם חמץ משהו, שאין עוברים בו משום בל יראה ותשביתו, רק מחשש שמא יבא לאכלו (כדלעיל הערה 27). ועל זה מבאר, שמכל מקום אינו דומה לחשש תקלה שבעופות שנדרסו.
1610. כדלעיל בתחלת הסעיף (חמץ שנתערב בתוך הפסח ... ובני אדם מחמת שהן רגילין בו כל השנה הן קרובין לשכחה, לפיכך החמירו בו חכמים שאוסר תערובתו במשהו). ולעיל סי' תלא ס"ד (לפי שהאדם רגיל בכל השנה בחמץ, ומחמת רגילותו קרוב הוא לשכחה שישכח את איסורו ויאכל ממנו, אם יהיה מונח בגבולו בפסח, לפיכך הצריכו לחפש אחריו ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו קודם שיגיע זמן איסור אכילתו). ולקמן סי' תנא ס"א (ואע"פ שכל הכלים הבלועים משאר איסורין מותר להשהותן עמו בבית, ואין חוששין לשכחה. מכל מקום חמץ, כיון שהוא רגיל בו כל השנה, יש לחוש בו יותר לשכחה).
1611. מרדכי רמז תקס (נראה לי תשובה לדבריו, דטפה לחלוחית דסביב החטה היא חמץ, וקיימא לן בפרק בתרא דע"ז הלכה כרבי שמעון בן גמליאל חבית בחביות ולא יין ביין דאורייתא). הובא במ"א סי' תמה ס"ק ו. ונתבאר לעיל (הערה 21) טעם המחלוקת בזה, במכירת תרנגולת שנתבשלה עם חטה מבוקעת, חוץ מדמי איסור שבה, שהר"י מפאריש התיר מטעם שיש בזה רק טעם (ולא ממשות), והמרדכי אסר מטעם שלדעתו יש בזה גם מעט ממשות.
1612. תוס' זבחים עג, א ד"ה ר"י (בקמח מיירי דהוי דבר המתערב). שו"ת רשב"א ח"א סי' רפג (הכונה ביבש, לאפוקי בלול כקמח בתוך קמח, ויין ושמן בתוך יין ושמן וכיוצא בזה). הובאו בפר"ח ס"ט (בתשובה בסימן רפ"ג ובחידושיו ... סבור דקמח בקמח מתערב יפה, ויש לו דין לח בלח. וכן דעת התוספות). ש"ך יו"ד סי' קט ס"ק ג (דקמח בקמח, כיון דנבלל מיקרי לח בלח). תרומת הדשן סי' קיד (דסמכינן אסמ"ג דכתב במצות חלב, דקמח בקמח מתערב יפה, דמיקרי עירוב לח בלח), והוא בסמ"ג ל"ת קלח נ, א (שהרי קמח בקמח הוא ומתערב יפה). מ"א סי' תל (קמח בקמח מקרי לח בלח). * והיינו קמח ממש, משא"כ פירור, אף שהוא דק מאד, כדלעיל סי' תמב בקונטרס אחרון ס"ק טו (דפרורין אינן בטלין בקמח, דאינן מתערבין יפה ... והוה כמו יבש בלח).
1613. משנה ע"ז עד, א (יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה, רשב"ג אומר ימכר כולו לעובד כוכבים חוץ מדמי יין נסך שבו). וגמרא שם (אמר רב נחמן הלכה למעשה, יין נסך יין ביין אסור, חבית בחבית מותר, סתם יין אפילו יין ביין מותר). טוש"ע יו"ד סי' קלד ס"ב (נתערבה חבית של יין נסך בין החביות ... יוליך דמי אותה חבית לים המלח כשימכור הכל לעובד כוכבים). ש"ך שם ס"ק ט (הוא הדין כשמוכר לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו מותר). וסי' קי ס"ק ב (דברים החשובים האסורים בהנאה אם נתערבו אפילו באלף כולן אסורות בהנאה ... מותר למכרן לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבהן). והיינו יבש ביבש. ח"י סק"ג (עיין בש"ך ביו"ד סי' קל[ד] דאסור למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו, כל שגוף האיסור דאורייתא עצמו בלח מעורב בתוכו, וכדאמרינן סוף עכו"ם [ע"ז עד, א] הלכה כרבן שמעון בן גמליאל חביות בחביות, אבל לא יין ביין). הרי שרק ביבש ביבש התירו לעשות כן. וכן הוא לקמן ס"ב (אבל בתערובת יבש ביבש לדברי הכל יכול למוכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו). לעיל סי' תמה ס"ט (נתערבו באחרים כולן אסורין בהנאה ... מותר למכרן לנכרי חוץ מדמי איסור שבהן). * ואף שהי' אפשר למצוא טעם להחמיר. מכל מקום התירוהו בפירוש, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ג (דמשמע לכאורה ... משום דאסור להנות לנכרי, אם כן הוא הדין ליבש ביבש אין למכור לנכרי חוץ מדמי איסור שבו ... מפורש [ל]היתר ... מכירת יבש ביבש).
1614. היינו אפילו אינו בטל בששים רק ברוב, ואפילו ככר (ולא רק פרוסה כדלעיל) שהוא דבר שבמנין (כדלקמן ס"כ) שאינו בטל ברוב ולא באלף (כמו חבית בחביות דלעיל).
1615. ר"ן ע"ז (לז, ב) ד"ה הלכה למעשה (דכיון דמוכרה חוץ מדמיה, חשבינן ליה כאילו הוכרה ונטלה). פרישה יו"ד סי' קלד ס"ק יג (והטעם הואיל והאיסור מובדל ומונח בפני עצמו, לא נאסר השאר בהנאה, משא"כ כשהאיסור מעורב בו, שכולה תערובת יין נסך). וכן הוא לקמן סט"ז (ואפילו נתערבה חתיכה זו באלף חתיכות יבש ביבש, כולן אסורות באכילה, אלא ימכרם לנכרי חוץ מדמי איסור שבהן כמו שנתבאר למעלה). וראה שו"ת תורת שלום סי' יג (הגם שאסור בהנאה כנ"ל, מותר למוכרו לגוי בתוך הפסח). * ובאמת נתבאר לעיל סי' תמב סי"ד-יח, שאפילו נתערב יבש ביבש לפני הפסח אסור להשהותו בפסח (ולא התירו אלא במקום הפסד מרובה), ומכל שכן אם נתערב בפסח, שאסור להשהותו. אך מכל מקום מותר למכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו. והיינו כמבואר לעיל, לענין טעמו ולא ממשו (רק שיזהר למכור כל התערובת תיכף ומיד, שנתערב בו החמץ, שאסור להשהותו בפסח).
1616. אף שאין בזה איסור בל יראה, כדלעיל סי' תמו בקונטרס אחרון ס"ק א (אבל אם אין בתערובת טעם חמץ, אע"פ שנתערב בפסח דחייב לבערו מדרבנן, פשיטא דאין צריך לברך, כיון שאין מצוה בביעור זה מצד עצמו אלא משום חשש תקלה). והיינו בנתערב בתוך הפסח, משא"כ אם נתערב קודם הפסח, כדלעיל סי' תמב ס"ד (אם יש בו ששים, שבודאי אין החמץ נותן טעם בששים פעמים כמותו, אם נבלל החמץ בהתערובת יפה יפה שלא נשאר בו חמץ משהו עומד בעינו בתוך התערובת, מותר אפילו לאכול כל התערובת בתוך הפסח). ויש בזה חלוקי דעות, כדלקמן סכ"ב.
1617. רמב"ם פי"ג מהל' תרומות ה"ד (בדבר שאין דרכו להבלל כגון חטים לחטים או קמח לקמח). פר"ח ס"ט ד"ה ודע שהרשב"א (התוספות בפרק הערל [יבמות] בתחילת דף פ"ב כתבו לחד שנויא דקמח בקמח לא הוי כלח בלח ... ונראה שזהו דעת הרמב"ם שכתב בפרק י"ג מהלכות תרומות ... במה דברים אמורים בדבר שאין דרכו להבלל כגון חיטים בחיטים וקמח בקמח, אבל בדבר שדרכו להבלל כגון שמן או יין כו'). והוא בתוס' יבמות שם (ועוד נראה דאפילו קמח, כיון שצונן הוא ואין טעם מתפשט). ט"ז סימן תנג ס"ק ב (הגהות סמ"ק שכתב וז"ל ... ואף על גב דהוי יבש ביבש, מכל מקום יהיב טעמא בשעת אפיה ... עכ"ל. הרי שסובר דאין הקמח מתערב עם הקמח לשויה כחד ממש כלח בלח, אלא אחר האפיה, שאז נעשה חתיכה אחת ממש), ממשמעות ה סמ"ק סי' רכג (ע' רלא).
1618. ט"ז שם בדעת השו"ע (וצריך לחלק דסבירא ליה דקמח בקמח אינו מתערב שיהי' נחשב כחתיכה אחת, אלא אם יטחון אותם ביחד, כמו שהוא לשון הטור שכתב ומתבטלים הן כשיטחון כו', דמשמע הטחינה עושה תערובות כאלו הם חתיכה אחת). * מחלוקת זו היא גם לענין הא דקיי"ל שאין אומרים חוזר וניעור אלא ביבש ביבש, כדלקמן סכ"ב (ואע"פ שכבר נתבטל האיסור ברוב קודם הפסח, כיון שאין גוף האיסור נבלל בגוף ההיתר אלא הוא עומד בפני עצמו בתוך התערובת, לפיכך כשמגיע הפסח הרי הוא חוזר וניעור ואוסר את כל התערובת כאלו נתערב עכשיו בפסח ... אבל חמץ שנתערב בהיתר לח בלח, שהן נבללין ונתבטל קודם הפסח בס' ... מותר לאכלו בתוך הפסח, דכיון שגוף האיסור בלול בגוף ההיתר ונתבטל בתוכו הרי הוא כמי שאינו בעולם כלל ואינו חוזר וניעור בפסח). ועל זה הובאו שתי דעות אלו לקמן סי' תנג ס"ט (ולפי דברי האומרים שקמח המעורב בקמח יש לתערובות זה דין תערובת יבש ביבש כמו שנתבאר סימן תמ"ז, אסור לאפות בתוך הפסח, לפי שקמח החמץ שנתבטל בקמח הכשר קודם הפסח הוא חוזר וניעור בפסח, כדין יבש שנתערב ונתבטל ביבש קודם הפסח שהוא חוזר וניעור בפסח, ואוסר התערובת כמו שנתבאר בסימן תמ"ז. אבל כשאופה קודם הפסח הרי נעשה כל הקמח שבכל מצה ומצה חתיכה אחת ממש על ידי האפיה, ולכך אינו חוזר וניער בפסח. וכל בעל נפש יחמיר לעצמו לכתחלה לחוש לסברא זו. ומפני כך נתפשט המנהג במדינות אלו לאפות כל המצות קודם הפסח, לפי שרוב החטים יש בהם תערובות מעט מחטים שצמחו). והיינו שלענין חוזר וניעור, יש מי שסובר שגם נטחנו ביחד נחשב יבש ביבש, ובעל נפש חושש לו. משא"כ כאן, גם במקום הפסד מרובה, אין מקילים לומר שהם יבש ביבש, אלא כשלא נטחנו יחד. וראה הערות לשו"ע אדה"ז. הוספות לפלח הרמון בראשית. פסקי אדמו"ר הזקן סי' קט ס"א אות ב. * גם יש נפקא במחלוקת זו לענין דין יבש ביבש בטל ברוב קודם הפסח, שבזה הובאו כמה דעות וכמה אופנים להקל בתערובת חטים חמוצות בחטים הכשרות לפסח, עכ"פ בהפסד מרובה (לעיל סי' תמב סי"ד-יח). אמנם בתערובת קמח חמץ בקמח הכשר לפסח, כתב בפשיטות (לעיל שם סי"ג) שיש לו דין לח בלח, שאינו בטל ברוב. והיינו כיון שכל ההיתר בתערובת חטים הוא רק בהפסד מרובה, אין סומכים להקל בזה כדעת הסוברים, שגם קמח בקמח נחשב יבש ביבש.
1619. פר"ח שם (ולענין דינא יש להחמיר כדברי רוב הפוסקים דקמח בקמח ... כדין לח בלח, ומיהו בהפסד מרובה כדאי הוא הרמב"ם).
1620. מרדכי רמז תקס (נראה לי תשובה לדבריו, דטפה לחלוחית דסביב החטה היא חמץ, וקיימא לן בפרק בתרא דע"ז הלכה כרבי שמעון בן גמליאל חבית בחביות ולא יין ביין דאורייתא). הובא במ"א סי' תמה ס"ק ו. ונתבאר לעיל (הערה 21) טעם המחלוקת בזה, במכירת תרנגולת שנתבשלה עם חטה מבוקעת, חוץ מדמי איסור שבה, שהר"י מפאריש התיר מטעם שיש בזה רק טעם (ולא ממשות), והמרדכי אסר מטעם שלדעתו יש בזה גם מעט ממשות.
1621. כדלעיל ס"א, לדעה המתרת מכירה (רק שיזהר למכור כל התערובת תיכף ומיד שנתערב בו החמץ, שאסור להשהותו בפסח).
1622. תרומת הדשן ח"ב סי' קסד (אשר דרשתני חטה שנמצאת בתרנגולת בפסח אם צריך לשורפה ... דע כי מנהג הוא לשורפה). רמ"א סי' תסז ס"י (ובמדינות אלו נוהגין לשרוף הכל). והיא דעה הב' דלקמן סי' תסז סכ"ו (ויש אוסרין, וכן המנהג במדינות אלו, ואין לשנות אלא במקום הפסד מרובה מאוד). ובמקום שיש טעם נוסף להקל, אפשר למוכרה לנכרי חוץ מדמי איסור, כדלקמן שם סל"ג (ואף לפי דבריהם מותר למכור הבשר או התבשיל לנכרי, דכיון שיש כאן ספק ספיקא להקל כמו שנתבאר, אין מחמירין כל כך לאסור אף המכירה לנכרי).
1623. נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ב (זה פשוט, כיון שהשו"ע מתיר לכתחלה. ואף רמ"א לא נחלק עליו אלא מחמת המנהג, אבל מעיקר הדין הוא כפסק השו"ע). והטעם שלא התירו "אלא אם כן יש הפסד גדול מאד", כי גם בחטה שנתרככה ולא נתבקעה, שאינה חמץ ודאי, לא התירו למוכרה לנכרי אלא במקום הפסד מרובה. אם כן מובן שאם הוא חמץ ודאי, אין להתיר למוכרה לנכרי אלא בהפסד גדול מאד, וכדלקמן סי' תסז סכ"ו (חטה מבוקעת שנמצאת בתבשיל ... למוכרה לנכרי ... במקום הפסד מרובה מאוד ... אם אין החטה בקועה, יש להתיר למכור לנכרי אע"פ שאין שם הפסד מרובה מאוד). ונתבאר בהערות לקמן שם.
1624. לעיל סעיף א, וש"נ (הערות 33-35).
1625. משנה ע"ז מט, רע"ב (רבי אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח). ובתוס' יבמות פא, רע"ב (הנאה לים המלח ... נראה דדוקא גבי עבודת כוכבים אית ליה הכי, משום דתופסת את דמיה, וכשמוליך הנאה נראה כאילו הוליך האיסור). רא"ש ע"ז פ"ג סי' ט (ונראה דדוקא בעבודת כוכבים, משום דתופסת דמיה, וכשמוליך הנאה לים המלח נראה כמוליך גוף האיסור). ר"ן שם כב, ב (דתקנתו של רבי אליעזר לא שייכא אלא באיסורי עבודת כוכבים, לפי שהוא תופס דמיו, ואף על פי שהוא עצמו אסור, מכל מקום נראה כאילו האסור נטל מכאן וחל בתמורתו, דסגי בדרבנן. אבל בשאר איסורין, כיון שאין תופסין דמיהן, וכי מפני שהוא רוצה ליזוק בנכסיו והוליכן לים המלח יהא היתר לדברים האסורין). ש"ך יו"ד סי' קי ס"ק ב (דעת התוס' והפוסקים הנ"ל ... דדוקא בעבודת כוכבים שתופסת דמיה סגי ליה בפדיון הולכת הנאה לים המלח, ולא בשאר איסורים). פר"ח ביו"ד סי' קי ס"ק ב (ותקנתא דהולכת הנאה לים המלח ליתא אלא דוקא באיסורי עכו"ם ... אבל במידי אחרינא לא), וכאן ס"א ד"ה ואכתי (דדוקא באיסור עבודה זרה איתא להך תקנתא, משום דתופסת דמיה, וכשמוליך הנאה לים המלח נראה כמוליך גוף האיסור, אבל בשאר איסורין לא). מ"א סי' תמה ס"ק ו (דאין לו תקנה בהולכת הנאה לים המלח, דדוקא בעבודת אלילים מהני, שתופסת דמיה ויש לה פדיון). והיינו כמבואר לעיל סי' תמג ס"ט (חמץ בפסח ... אם עבר ומכרו או החליפו אין איסורו תופס את דמיו וחילופיו שיהיו אסורין בהנאה כמוהו ... עבודה זרה היא גם כן מאיסורי הנאה, והיא תופסת את דמיה וחילופיה, שהן אסורין בהנאה). * ואף מי שאינו סובר חילוק זה, או אפילו בעבודה זרה עצמה, לא התירו בזה אלא בתערובת יבש ביבש, משא"כ בתערובת לח בלח, וכמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ג (שביו"ד סי' קל"ד פסק הב"י דתקנתא ... לא מהני ביין ביין, וכן הוא הסכמת האחרונים שם ... דאין פדיון מועיל). והיינו שגם לענין הולכת הנאה לים דינו כמבואר בגמרא ע"ז עד, א (אמר רב נחמן הלכה למעשה, יין נסך יין ביין אסור, חבית בחבית מותר, סתם יין אפילו יין ביין מותר). * וכל זה הוא בתוך הפסח, אבל אם עבר עליו הפסח סגי בהולכה לים המלח, כמבואר עיל סי' תמב ס"ג (ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו ... יפדה את האיסור שבו, דהיינו שישער את החמץ שנתערב כמה דמים הוא שוה, ויטול סכום דמים אלו וישליכם לאיבוד, כגון לים או לנהר עמוק שלא ימצאנו שום אדם). והיינו שדין חמץ שעבר עליו הפסח כדין סתם יינם, שהובא לעיל מהגמרא שמותר אף לח בלח, ואפילו בהולכה לים לים המלח.
1626. רמ"א ס"א (מיהו כלים שנתבשל בהם, מותרים לאחר הפסח, ואין צריכין שבירה או הגעלה). והיינו שמה שנתבאר לקמן רס"י תנא (כל הכלים שאינו רוצה להכשירן לפסח ... אם הוא רוצה להשהותן עד לאחר הפסח, צריך לשפשפן), מיירי לא רק בכלי חמץ לפני הפסח, אלא אף בכלים שנתבשל בהם חמץ בפסח. מ"א ס"ק א (ומותר לכתחלה להשהותם עד לאחר הפסח, וכמ"ש רס"י תנ"א). ח"י ס"ק ד (קיי"ל ... כמבואר רס"י תנא, דמשהה להו עד לאחר זמנו ... ולא חילקו בין קיבל טעם החמץ תוך הפסח או קודם, וכן עיקר), וב סי' תמב ס"ק א (בפליטת כלים אין להחמיר כלל ומותר להשהותו). וכן נפסק לעיל סי' תמב ס"ח (תבשיל שנתבשל קודם הפסח בקדירה שבישל בה החמץ בו ביום, אע"פ שאין בתבשיל ס' כנגד חמץ שנפלט לתוכו מן הקדירה, מותר להשהותו עד לאחר הפסח). וכן הכלים עצמם שמותר להשהותם.
1627. וכן הוא בכלי חמץ לפני הפסח, כדלקמן סי' תנא ס"א (צריך לשפשפן הטיב ... ולהדיחן מעט), וש"נ. וכן הוא בכלים שאין צריכים הגעלה, כדלקמן שם סע"ב (שידיחם וישפשפם היטב במים ... ואחר כך חוזר ושוטפן במים בלי שפשוף).
1628. מ"א סי' תנ[א] ס"ק א (קדרות ... מותר להשותן, ולא דמי לחמץ שנתערב שאסור לשהותו, דהתם נראה הוא אלא שאינו ניכר, אבל בלוע בכלי אינו נראה ומצוי (ראב"ן. וכן כתב רבינו ירוחם, וכן משמע בר"ן)). והוא בראב"ן פסחים קס, א (וכלי חרס ... יכול להצניען עד לאחר הפסח ... כיון דהאיסור בלוע בו ואינו נראה ואינו מצוי, אינו עובר בהצנעתו בבל יראה ובבל ימצא. ולא דמי לחמץ שנתערב דאסור, דהתם נראה הוא, אלא שאינו ניכר, אבל בלוע אינו נראה ומצוי). ורבינו ירוחם נתיב ה' ריש ח"ב (קדרות ... משהין אותן עד לאחר הפסח ... ואינו נאסר מטעם חמץ שעבר עליו הפסח, כי אינו בעין). ור"ן פסחים ח, א ד"ה ופרכינן (והשתא ליתיה לאסוריה בעיניה). וכן הוא בתבשיל שיש בו טעם חמץ ולא ממשו, כדלעיל סי' תמב ס"ז (אם אין ממשות החמץ כלום בתוך התערובת אלא טעמו בלבד, כגון תבשיל שנתבשל בכלי אחד עם חמץ וקיבל טעם החמץ ואין בו כלום מממשו, אע"פ שאסור לאכלו מן התורה, אין צריך לבערו מן התורה, שהרי נאמר לא יראה לך, וטעם חמץ זה המובלע בתבשיל אינו נראה לך), ונתבאר בקונטרס אחרון שם ס"ק ו.
1629. סעיף א (ויצניעם במקום צנוע שאינו רגיל לילך לשם כל ימי הפסח, כדי שלא ישכח וישתמש בהן בפסח. ואע"פ שכל הכלים הבלועים משאר איסורין מותר להשהותן עמו בבית, ואין חוששין לשכחה. מכל מקום חמץ, כיון שהוא רגיל בו כל השנה, יש לחוש בו יותר לשכחה. וטוב לסגרם בחדר מיוחד ולהצניע המפתח שלא ילך לשם כל ימי הפסח).
1630. פר"ח סי' תנ ס"ז ד"ה גם מ"ש (ומעתה נראה גם כן להתיר למכור בחול המועד של פסח קדירות אסורות של חמץ, והוא הדין להשכירן). אליה זוטא סוס"י תנ ס"ק ו בשם אחרונים (ודרך מכירה או נתינה שרי אף לכתחילה לעולם). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג (מכירת כלים התירו הפרי חדש ואליה זוטא בשם אחרונים בסוס"י ת"נ. וכ"כ בחק יעקב ס"ק י"ח בשם תרומת הדשן, שכל שמותר להשהותו מותר להנות ממנו בפסח, וכלי חמץ מותר להשהותו, אם כן מותר ליהנות מהן דהיינו למכרן לנכרי). והטעמים לזה נתבארו לעיל סי' תמו בקונטרס אחרון ס"ק ב (וכשנתערב בשאינו מינו, אף בחמץ מותר היכא דליכא למיגזר אטו מינו, כגון הבלוע בכלי ... ועיין בחק יעקב סי' תמ"ז סק[י]"ח בשם תרומת הדשן שכל שמותר להשהותו מותר ליהנות ממנו בפסח, ואם כן כלי חמץ שמותר להשהותם מותר גם כן למכרם, כמ"ש האליה זוטא סוף סי' ת"נ בשם האחרונים, וכך כתב הפרי חדש שם). ונתבאר בהערות שם. וכן מותר להשכירן, כדלקמן סי' תנ סי"ב (מותר להשכיר לו אפילו בתוך הפסח, אע"פ שהכלי לא הוכשר לשם פסח, והרי הוא בלוע מחמץ הרבה שאסור בהנאה, מכל מקום גוף הכלי לא נאסר בהנאה, ואין הנכרי שוכר ממנו ונותן לו דמים בעד החמץ הבלוע בכלי, אלא בעד גוף הכלי המותר בהנאה).
1631. סעיף יג (מותר להחם חמין בפסח בכלי הבלוע מחמץ, כדי להשתמש בחמין אלו לרחיצה ולכביסה ולחוף בהן את הראש, שהרי אינו נהנה אלא מן הכלי, ולא מן חמץ הבלוע בתוכו, אע"פ שהוא נפלט מן הכלי לתוך חמין הללו ויש בהן טעם החמץ, מכל מקום כיון שאינו עומד לשתיה אלא לרחיצה וכביסה, הרי אינו נהנה כלום מן טעם החמץ שנפלט לתוכן). וכן הוא לקמן סי' תנא ס"ב (דרך עראי ומקרה מותר להוציאן ממקום שהצניען ולהשתמש בהן דבר צונן). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג (וכ"פ הרמ"א בדרכי משה סס"י ת"נ, וזהו גם כן כוונתו בהג"ה, כמ"ש המ"א שם). והיינו האמור בדרכי משה שם (דבטור משמע דאסור מאחר (שרוצה בקיומו של איסור על ידי דבר אחר) שאוסר להשכירו לכתחלה, כל שכן ליהנות ממנו בעצמו. אמנם המנהג כדברי המרדכי). וברמ"א שם ס"ז (ויש מתירין להחם חמין בכלי חמץ ולרחוץ בהן וכן שאר צרכי הנאה בכלי חמץ, וכן הוא המנהג). וביאר במ"א שם ס"ק יב (לכאורה צ"ע מה ענין זה לכאן. אבל בדרכי משה כתב דלדעת הטור דאסור להשכירו, מפני שהכלי עצמו בלוע מחמץ, אם כן כל שכן שאסור להחם בו חמין ליהנות בו בעצמו, אמנם המנהג דשרי ... כיון דכאן מותרים לרחוץ בהם, אם כן נימא גם כן דתבשיל שנתבשל בכלי חמץ מותר למוכרו לעכו"ם). ואף שהמנחת יעקב רצה לפרש בדברי הרמ"א שמסכים להטור שאוסר להשתמש בכלי חמץ בפסח, לא קיי"ל כוותיה, כמבואר בקונטרס אחרון שם (ודלא כמנחת יעקב כלל פ"ה סקט"ו, שכתב שדעת רמ"א להחמיר כהטור. ואשתמיטתיה מ"ש רמ"א בדרכי משה. ובלאו הכי דבריו תמוהין שם מאד, כמ"ש בסימן תמ"ו עיי"ש). והיינו מה שנתבאר לעיל סי' תמו בקונטרס אחרון ס"ק ב (ד"ה והח"י אזיל, ואילך), שדברי הח"י בזה מוקשים מכל צד, ולא קיי"ל כוותיה בזה.
1632. כדלעיל ס"א (שיזהר למכור כל התערובת תיכף ומיד שנתערב בו החמץ, שאסור להשהותו בפסח), ס"ב (שורפין כל התערובת מיד), ולקמן סי' תסז סכ"ז (כשרוצה למכרו צריך למכרו תיכף ומיד שנודע התערובת, שהרי אסור להשהותו בפסח). ולענין המאכל שנתבשל בכלים אלו בתוך הפסח, ראה זכרון יוסף סי' רסב-ג. ולענין המאכל שנתבשל בכלים אלו קודם הפסח, ראה לעיל סי' תמב ס"ח.
1633. היינו כמבואר לעיל ס"א (ואפילו אין בתערובת כלום ממשות החמץ, כגון שהוא מכיר את חתיכת חמץ שנפלה לקדירה והסירה מן הקדירה מיד, אף על פי כן טעם משהו שנפלט ממנה לתוך הקדירה אוסר).
1634. שאז אוסר טעם האיסור בשאר איסורים בששים, לדברי הכל.
1635. שאז אוסר טעם האיסור בשאר איסורים בששים, עכ"פ לדעת הר"י בתוס' חולין צו, ב ד"ה אם יש (ולר"י נראה דכשהחתיכה שנפל האיסור עליה היא מקצתה ברוטב לא בעינן ניער וכסה). ק, א ד"ה חתיכה (דמיירי כגון שיש חתיכה של היתר כולה חוץ לרוטב, וחתיכת נבלה מונחת עליה חוץ לרוטב). קח, א ד"ה טיפת (כשהחתיכה כולה חוץ לרוטב איירי ... ולכך משערינן באותה חתיכה לבטל הטיפה, ולא בשאר חתיכות). שהיא דעה הב' בטור ושו"ע סי' קה ס"ד (אם נפל איסור על חתיכה שבקדרה ... אם היא ברוטב, לרש"י (כולה, ולר"י) אפילו מקצתה ... הרוטב מפעפע הטעם ומערבו ונכנס בכולו). ש"ך סי' צב ס"ק ד (דר"י סובר ... אם מקצתה ברוטב, הרתיחה מערבת הטעם בכל הקדירה, והכל מצטרף לבטל החלב ... ודעת כל המחברים ... כר"י וכן דעת כל האחרונים), וס"ק יג. וראה גם פס"ד צמח צדק שם ס"ג. פסקי אדה"ז לסי' צב ס"ב (שרבינו פוסק כש"ך, כדעת הר"י). ובכולה חוץ לרוטב יתבאר לקמן ס"ו.
1636. ראה שו"ת תורת שלום סי' יג (והיינו אפילו אין בו מהממשות חמץ כלום, כגון שסילקו. וע' לעיל).
1637. יראים השלם סוס"י נב (אבל ביבש, כגון שנמצא על בשר מלוח או צלי או מצה רותחת, חותך מקום פעפועו לפי אומד הדעת). רא"ש פ"ב סי' כה (דהא דאמרינן חמץ במשהו היינו דוקא על ידי בישול, שמתפשט החמץ בכל הקדירה, וכל היכא דשאר איסורין אוסרין בנתינת טעם חמץ אוסר במשהו ... אפייה לא הוי כבישול להתפשט הטעם בכל החררה, אלא כדי קליפה או כדי נטילה ... וכן כתב ה"ר אליעזר ממי"ץ, ואם נמצאת חטה על בשר מלוח או על בשר צלי או בתוך מצה רותחת, חותך מקום פעפועו לפי אומד הדעת). מ"מ פ"ד הי"ב (אם בשאר תערובות לא היה צריך ששים, אלא קליפה או נטילת מקום ... אף בחמץ כן, רוצה לומר שחם בחם בלא רוטב די בקליפה, שאם נגע ככר חמץ בככר מצה ושניהם חמין, ואין שם דבר המפעפען, לא אסר אלא מקום מגעו בלבד, לפי שאינו מבליע יותר, וזה ברור, כתבוהו המפרשים ז"ל). שו"ע ס"א (אבל אם בשאר תערובות לא היה צריך ששים אלא קליפה או נטילת מקום, אף בחמץ כן. שחם בחם בלא רוטב די בקליפה כשאר איסורים. וכן אם נגע ככר חמץ בככר מצה ושניהם חמין ואין שם דבר המפעפען, לא אסור אלא מקום מגעו בלבד, לפי שאינו מבליע יותר). הרי כתבו באופן סתמי "מקום פעפועו לפי אומד הדעת", "מקום מגעו", "כדי קליפה או כדי נטילה". ולא פירשו מתי סגי בכדי קליפה ומתי צריך כדי נטילה. שכן כתבו התוס' בחולין צו, ב ד"ה עד שמגיע לגיד (דהא צריך שיניח כדי קליפה ... ואפילו כדי נטילה). אמנם מסקנת הדברים נתפרשה ברא"ש חולין פ"ז סי' כד (לצלי בעי נטילה, כיון שלא מצינו מפורש בו קליפה. ומיהו יראה שאין צריך להחמיר ברותח דמליחה, ודי בקליפה). וכן נפסק בשו"ע יו"ד סי' קה ס"ד (נפל על הצלי שאצל האש אינו אוסר אלא כדי נטילה), וס"ט (מליח ... מפליט לאסור כדי קליפה). וכן הוא באפיה, שאוסרת כדי נטילה כצלי, כמבואר בשו"ע סי' תסא ס"ה (אם אפו חמץ עם מצה לא נאסרה אלא אם כן נגעה בחמץ, נוטל ממקום שנגעה כדי נטילת מקום). אלא שלפעמים גם בצלי סגי בכדי קליפה, כדלקמן סי' תסז סנ"ט (אם נמצאת חטה בקועה בפסח בתרנגולת צלויה, או בשאר בשר צלי, צריך להסיר מקום פעפועה לפי אומד הדעת. ומן הסתם אינה אוסרת יותר מכדי קליפה, שהחטה היא קטנה וכחושה ופליטתה מועטת). ויתבאר לקמן בהערות שם.
1638. מ"א סי' תסא ס"ק י (נטילת מקום, היינו כעובי רוחב אצבע). וכן נפסק בשו"ע יו"ד סימן קה ס"ד (איסור, בין חם בין קר, שנפל על הצלי שאצל האש, אינו אוסר אלא כדי נטילה, שהוא כעובי רוחב אצבע). ומפרש רבינו דהיינו "כרוחב אגדול", כמבואר לעיל סי' לב סס"ג (וכל אצבע סתם היא גודל), ולקמן סי' תקפו סי"ג (מודדין במקום הרחב של הגודל ... וכן הדין בכל אצבעות שבתורה). וכן הוא לקמן סכ"ב (צריך להסיר ממנה במקום החטה כעובי רוחב גודל), וסי' תנא סנ"ו (שאם נגע ככר של חמץ בככר של מצה חם צריך ליטול מקום מגעו, בעובי כרוחב גודל), וסי' תסא סט"ז (מסיר עוד מקום מגעו, דהיינו כרוחב גודל). * סיכום הלכות בליעת חמץ על ידי נגיעה חם בחם, בדבר כחוש: אם החמץ בעין, אוסר כדי נטילה, כמבואר כאן. ואם החמץ אינו בעין אלא בלוע בכלי, סגי בקליפה, כדלקמן סי' תנא סנ"ו (ואף על פי שאם נגע ככר של חמץ בככר של מצה חם צריך ליטול מקום מגעו בעובי כרוחב גודל. מכל מקום כאן שאין החמץ בעין אלא בלוע בתוך הרחת, די בקליפה), וסס"ו (דכיון שהאיסור הוא בלוע בתנור אינו אוסר יותר מכדי קליפה, אפילו בתוך הפסח), וסי' תצד סט"ז (כדי קליפה כמ"ש בסימן תנ"א). ואם הוא מאכל שבלוע בו טעם חמץ, אינו אוסר אפילו כדי קליפה, כדלקמן סי' תסז סנ"ב (אבל שאר החתיכות שנמלחו עמה ביחד, אף על פי שהיו נוגעות בה ונבלע בהן הציר היוצא ממנה, אינן נאסרות כלל). ואם היא מצה שבלוע בה טעם חמץ, מחמירים ואוסרים כדי קליפה, כדלקמן סי' תסא סי"ח (נגעה במצה אחרת ... אין צריך ליטול במקום מגעה אלא כדי קליפה בלבד). ואם חטה בקועה נגעה במאכל חם, אף שאיסורה מחמת עצמה, די בקליפה, כדלקמן סי' תסז סנ"ט (אם נמצאת חטה בקועה בפסח בתרנגולת צלויה, או בשאר בשר צלי, צריך להסיר מקום פעפועה לפי אומד הדעת, ומן הסתם אינה אוסרת יותר מכדי קליפה, שהחטה היא קטנה וכחושה ופליטתה מועטת), וסס"א (אם נמצאה חטה או שעורה בקועה בפסח בזפק העוף, לאחר שהבהבו אותו באור להסיר נוצת העוף, מותר, שהרי החטה אינה אוסרת אפילו בצלי ממש יותר מכדי קליפה וכאן הזפק הוא הקליפה שמסירין ומשליכין אותו). ואם נמצאה החטה המחומצת בין זנבות השבלים שהבהבו בהם התרנגולת, ואין יודעים באיזה מקום נגעה החטה, אוסרת כולה, כדלקמן סי' תסה ס"ו (אם ידוע לנו שהיה גרגיר מחומץ בשבלים שהבהב בהם, יש לאסור העופות באכילה, שחמץ בפסח במשהו). ואם החטה נתבשלה עם התרנגולת לפני הפסח (ובטל הטעם בששים), ואחר כך נשארה בחמימותה עם התרנגולת בפסח, אוסרת כדי נטילה, כדלקמן סי' תמז סכ"ב (אם כשנכנס הפסח היתה התרנגולת עדיין חמה בכדי שהיד סולדת בו ... חזרה החטה ופלטה טעם משהו לתוך התרנגולת ... ואם היא כחושה צריך להסיר ממנה במקום החטה כעובי רוחב גודל).
1639. בכת"י: לפי שלא נתפשט טעם החמץ יותר ולא נפלט.
1640. ראה תוס' חולין צז רע"א (בכל מקום שאנו אוסרין כדי קליפה, אמאי אין אותו כדי קליפה חוזר ואוסר מה שאצלו, ובענין זה יאסר הכל. אלא היינו טעמא לפי שאין טעם האיסור עובר כלל יותר מכדי קליפה).
1641. מ"א סי' תסז ס"ק לג (אם נתבשלה בלא קליפה אוסרת בתערובתן, כמ"ש ביו"ד סי' ס"ט וסי' צ"ח, עיי"ש דדוקא בדין תתאה גבר שאינו אלא חומרא בעלמא ... לכן אין הקליפה אוסרת החתיכה, אבל במקום שצריך קליפה מדינא, אם נתבשלה בלא קליפה אוסרת החתיכה. ובהכי מסולקים כל תלונות האחרונים על רמ"א). והיינו כמבואר ברמ"א סי' סט סט"ז (בעינן ששים נגד קליפה), ובסי' צח ס"ד (על ידי רתיחת מליחה אינו נבלע בכלי רק כדי קליפה, ואין צריך לשער רק כדי קליפה). והקשו המפרשים ממה שפסק הרמ"א בסי' צא ס"ד (ובמקום שהבשר צריך קליפה, אם לא קלפוהו ובשלו כך, מותר בדיעבד). ומיישב המ"א, דכל מקום שצריך קליפה מדינא, הקליפה אוסרת. ומכל שכן כאן, שנאסר כדי נטילה. וכן הוא לקמן סי' תסז סנ"ד (ואם עבר ובשלם בלא קליפה, יש לאסור כל התבשיל באכילה).
1642. אליה זוטא ס"ק ג (אם נתבשל בלא קליפה, דעת אחרונים ביו"ד בשאר איסורין דבעינן ס' נגד הקליפה, ואם כן נראה לי בפסח אוסר במשהו). ח"י ס"ק ט (כתב גיסי הרב בספרו אליהו זוטא, דלפי מה דקיימא לן בשאר איסורים צריך ששים נגד הקליפה, אם כן יש לאסור בחמץ בפסח במשהו). וראה פס"ד צמח צדק כא, א (ולענין להשהותו או הנאה, באר היטב מתיר. ולי צ"ע, דכאן צריך כדי קליפה מדינא ... ולשון הרב כאן ס"ה אסור סתמא. ובסעיף ט"ז כתב אסורים באכילה ובהנאה, וקרוב לומר דהוא הדין כאן).
1643. סיכום דיני בליעת דבר שמן בכל החתיכה, ומחתיכה לחתיכה, ולכלי, שנתבארו כאן, ולקמן סי' תנא סנ"ו-ז, וסס"ו-ז, וסי' תסא סי"ח, וסי' תסז סנ"א-ג, ותסז ס"ס, וסי' תצד סט"ז): (א) טעם איסור שמן מצד עצמו, מפעפע מחתיכה לחתיכה (תסא, יח. תסז, נב-ג). (ב) כשהיתר שמן מפטם טעם האיסור שאינו שמן שבו, הרי הוא מפעפע בכל אותה חתיכה (תמז, ו. תנא, סו. תסז, נא. תנא, ס). (ג) כשהאיסור אינו שמן, והוא בלוע במאכל אחר, אין היתר שמן מפטמו לפעפע מחתיכה לחתיכה (תסז, נב). (ד) אף במקום שמחמירין לאסור כדי קליפה שבהיתר שמן, אינו מפטמו לפעפע בכל החתיכה (תסא, יח). (ה) מאכל שבו שמנוניות אוסר את הכלי כולו (תנא, סז), היינו בכל ארכו (תסז, ס), ובכל עביו (תצד, טז). (ו) נגע הכלי שנאסר במאכל חם, אוסרו כדי קליפה, ואפילו הי' בלוע איסור שמן (תנא, נו-ז. תנא, סו. תצד, טז). (ז) כל זה הוא בצלי, ואילו במליח, יש מחלוקת אם מפטם, ובמקום הפסד מרובה יש להקל (תסז, נא).
1644. מ"מ פ"ד הי"ב (שאם נגע ככר חמץ בככר מצה, ושניהם חמין, ואין שם דבר המפעפען, לא אסר אלא מקום מגעו בלבד). דהיינו שהוא כחוש ואינו שמן. שו"ע ס"א (אם נגע ככר חמץ בככר מצה, ושניהם חמין, ואין שם דבר המפעפען, לא אסור אלא מקום מגעו בלבד).
1645. מ"א ס"ק ב (משמע שאם יש שם דבר המפעפען ... אף על פי שהאיסור כחוש ... מצות המשוחים בשומן). ואם הוא נילוש בשמן ראה לקמן ס"ט (ואפילו אם הככרות הן נילושין בשומן או בשמן, אף על פי כן הן נקראין כחושים). וראה פעמי יעקב לג ע' לד.
1646. ט"ז ס"ק ב (והיינו בבשר כחוש שאין בו חֵלב, אבל יש בו חֵלב, אמרינן ביו"ד סי' ק"ה ס"ה דמפעפע בכולו).
1647. שאז דינו כמו צלי, כיון שאינו מונח בתוך הרוטב (משא"כ אם מקצתו תוך הרוטב, נתבאר לעיל ס"ד: חתיכת בשר שמונחת מקצתה בתוך הרוטב, שהרוטב מוליך טעם החמץ משהו בכל הקדירה). אלא שהוא בשר שמן שמפעפע.
1648. גמרא עו, רע"ב (בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש אסור, מאי טעמא מפטמי מהדדי). וברש"י שם (שהריח מן השמן נכנס לכחוש ומפטמו וחוזר זה ומוציא ריח גם הוא). וכן לענין צלי נתבאר בטור ושו"ע יו"ד סי' קה ס"ה (ואפילו חתיכת האיסור כחושה וחתיכת היתר שנצלית עמה שמינה, האיסור מפעפע בכולה). ובש"ך שם ס"ק יד (הטעם כתב הב"י דאזיל היתר ומפטם לאיסור). מ"א ס"ק ב (אף על פי שהאיסור כחוש, מכל מקום ההיתר מפטם ליה). * ואף שנתבאר בטור יו"ד שם (אם אין בה איסור אלא מה שבלעה ממקום אחר אינה אוסרת אחרת הנוגעת בו, ואפילו אם נצלו ביחד, שאין דבר הבלוע בחתיכה יוצא ממנה לבלוע באחרות אלא על ידי רוטב, אפילו החתיכה של היתר שמינה ושומן שבה מפעפע, לפי שאין השומן שבה מוליך עמו האיסור אלא למקום שהאיסור יכול לילך בטבעו). וכן הוא לקמן סי' תסא סי"ח (שטעם הבלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, אפילו שתיהן שמינות אלא אם כן האיסור עצמו הוא שמן). וכן הוא לקמן סי' תסז סנ"ב (שאף להאומרים ששמנונית הבשר מפטם את הציר היוצא מהחטה, מכל מקום אין בציר זה כח לפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, כיון שאינו שמן מצד עצמו). היינו דוקא במקום שהאיסור מצד עצמו אינו נבלע כלל בההיתר, וגם הפיטום אינו מועיל שיפעפע מחתיכה לחתיכה, משא"כ כאן, שגם האיסור מצד עצמו נבלע כדי קליפה בבשר. ועל זה מועיל הפיטום, שאיסור זה הבלוע כדי קליפה, יפעפע בכל חתיכת הבשר. כמבואר בהגהות מהרש"ל לטור יו"ד שם, הובא בפרישה שם ס"ק טז (וכתב רש"ל דדוקא בגוף האיסור, אבל בבליעת האיסור, לא סבירא לן הכי). וב"ח שם (כשהחתיכה אסורה מחמת עצמה אפילו היא כחושה, מכל מקום מאחר דבעל כרחך פולטת רוטב נבלה, הלכך אם ההיתר אצלו שמן השומן מתערב ברוטב נבלה ונבלע עמו בחתיכה). ונתבאר בש"ך שם ס"ק יט (כמ"ש מהרש"ל והפרישה והב"ח, דהיכא דהאיסור אסור מחמת עצמו, בהא קאמר לעיל דאפילו האיסור כחוש ההיתר שהוא שמן מוליך האיסור עמו, מאחר דבעל כרחך בלאו הכי פולטת רוטב של איסור, ובלאו הכי אוסר כדי נטילה, הלכך אם ההיתר אצלו שמן מחזיק פליטתו ומבליע בכולו, משא"כ הכא שאין החתיכה אסורה מחמת עצמה אלא שבלעה איסור). וכן הוא לקמן סי' תסז סנ"א (ששמנונית הבשר מפטם את הציר הנבלע בו, ונעשה כאלו הוא עצמו שמן, ואזי הוא מפעפע ומתפשט ונבלע בכל אותה החתיכה), וס"ס (השומן מפטם את טעם משהו חמץ הבלוע בתוכו). וכן לקמן סי' תסא סי"ז (ואם מקום הכפל הוא משוח בשומן, ונגע במצה אחרת חמה שהיד סולדת בו, וכן אם אותה מצה שנגעה בה היא משוחה בשומן במקום מגעה, אע"פ שמקום הכפל אינו משוח, הרי הוא אוסר את כולה, כדין ככר חמץ שנגע בככר מצה ואחד מהן משוח בשומן שנתבאר בסימן תמ"ז). ולא רק באיסור מחמת עצמו, אלא אפילו טעם חמץ הבלוע בתנור, והניחו עליו מאכל שמן, שטעם החמץ מהתנור נבלע במאכל כדי קליפה, ואז מפטם אותו המאכל השמן ומפעפע בכולו, כדלקמן סי' תנא סס"ו (ואם שכח והניח מצה חמה בתוך תנור קטן זה, או על גבי תנור בית החורף, בלי שום דבר המפסיק בינתים, צריך לקלוף תחתוניות המצה שנגע בגוף התנור (דכיון שהאיסור הוא בלוע בתנור אינו אוסר יותר מכדי קליפה, אפילו בתוך הפסח, כמו שנתבאר למעלה) ... ואם הוא מאכל שמן כולו אסור). * ואף שנתבאר לקמן סי' תסא סי"ח (אם מצה זו שנתכפלה נגעה במצה אחרת, שלא במקום הכפל, אלא מקצתה השני שלא נתכפלה נגעה במצה אחרת, אפילו שתיהן משוחות בשומן אין צריך ליטול במקום מגעה, אלא כדי קליפה בלבד, לפי שטעם הבלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב). ומדוע לא יפטם השומן גם כן את "כדי קליפה" שנבלעה בו בלא השומן? אמנם כבר נתבאר (הערה 58), שגם שם לא נאסרה המצה, אפילו כדי קליפה, אלא מחומרא בעלמא החמירו לאסור כדי קליפה. וכיון שכדי קליפה זו אינה אלא חומרא בפסח, לכן אין בה ממשות חמץ כדי קליפה, עד כדי שהשומן יפטם אותה ויפעפע בכל אותה המצה. ונתבאר בדובר שלום (ע' קצ-קצא. וע' קצו). פסקי אדמו"ר הזקן לסי' צד ס"ח.
1649. ואם הוא צונן ומלוח, ראה לקמן סי' תסז סנ"א (לפי ששמנונית הבשר מפטם את הציר הנבלע בו ונעשה כאלו הוא עצמו שמן, ואזי הוא מפעפע ומתפשט ונבלע בכל אותה החתיכה, שכן דרך השומן לפעפע כשהוא רותח והציר הוא כרותח. ויש חולקין על זה ואומרים שאין כח בשמנונית הבשר לפטם את הציר הנבלע, כיון שהשמנונית הוא צונן, ואף שהוא מלוח והמלוח דינו כרותח, מכל מקום אינו כרותח ממש לענין זה שיהא בו כח לפטם את הציר הנבלע בו).
1650. רמ"א סי' תסז סי"ד (חטה מבוקעת בתרנגולת ... אחר מליחה ... העיקר לאסור אותה חתיכה כולה שנמצאת החטה עליה).
1651. בכת"י: וכמ"ש ביו"ד סי' קה . והיינו כמבואר ברמ"א שם ס"ה (ויש אומרים דאין אנו בקיאין איזה מיקרי כחוש או שמן, ויש לאסור בכל ענין), וס"ט (ולפי שאין אנו בקיאין בין בשר שמן לכחוש, נוהגין לשער בכל מליחה בס'). ושם מיירי לענין טעם האיסור עצמו על ידי צלי או מליחה. ומזה למדים אף לענין שההיתר מפטם את החמץ. ובט"ז שם ס"ק ז (וכתב רש"ל פרק כל הבשר סי' ע' ... מאחר שהוא מודה בשמינה שהיא מפעפעת בכולה, ואין אנו בקיאים איזה שמינה, דשמא היא שמינה בפנים). והוא ביש"ש שם (מאחר שהוא מודה בחתיכה שהיא שמינה שמפעפע בכולו, איכא נמי למיחש בכל החתיכות, דאין אנו בקיאין איזה היא שמינה או כחושה, ופעמים שהיא שמינה בפנים, ונראית ככחושה). וכן הוא לקמן סכ"ב (ולמנהג מדינות אלו שאין מחלקין בין כחושה לשמינה, הרי כל התרנגולת אסורה בכל ענין). סי' תנא סס"ו (ולמנהג מדינות אלו שאין מחלקין בין כחוש לשמן, בכל ענין כולו אסור, אלא אם כן הוא מאכל שאין שייך בו שמנונית, כגון מצה וכיוצא בו כמו שנתבאר בסי' תמ"ז). סי' תסז סנ"א (ועכשיו שאין אנו בקיאין בין בשר כחוש לשמן כמו שנתבאר בסי' תמ"ז, אף אם אותה חתיכה שנמצאת החטה עליה היא כחושה כולה), וסנ"ט (ועכשיו שאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן, אף אם הוא כחוש יש לאסור כולו). * אמנם יש הפרש בין האמור כאן, ולקמן סכ"ב, וסי' תנא סס"ו, לאסור בכחוש לגמרי, לבין האמור לקמן סי' תסז סנ"א וסנ"ט, להתיר בהפסד מרובה. ויתבאר לקמן שם בהערות.
1652. ים של שלמה חולין פ"ח סי' ע. ט"ז יו"ד שם ס"ק ז.
1653. רמ"א יו"ד סי' קה ס"ה (ודווקא באיסור חלב או שאר איסור דשייך בו שמנונית, אבל באיסור דלא שייך ביה שמנונית, והוא בודאי כחוש, אינו אוסר רק כדי נטילה). ט"ז סי' תסא ס"ק ה (כמ"ש בי"ד סי' ק"ה בהג"ה דמידי דודאי אין מפעפע אוסר כדי נטילה ... על כן הכא ודאי לא צריך ס' ... וכן נוהגין בכל המקומות שראיתי, שאין מצריכין ס' נגד הדיבוק) וסי' תסז ס"ק יט (דשאני התם דאין כאן שום דבר המפעפע לגמרי). וראה לקמן שם סנ"ג (ויש חולקין על כל זה ואומרים .. בחמץ בפסח שאינו מתבטל בס' יש להחמיר לאסור כל חתיכות שנמלחו עמה יחד אע"פ שהוא איסור כחוש ... אם יש שם הפסד קצת ... יש לסמוך על סברא הראשונה, כי כן עיקר).
1654. סעיף יח (אם מצה זו שנתכפלה נגעה במצה אחרת שלא במקום הכפל, אלא מקצתה השני שלא נתכפלה נגעה במצה אחרת ... אין צריך ליטול במקום מגעה אלא כדי קליפה בלבד, לפי שטעם הבלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב).
1655. סעיף נג (שאין אנו מחמירין בשאר איסורין לשער בס' במליחה אפילו באיסור כחוש, אלא באיסור ששייך בו קצת שמנונית, כגון בשר טריפה כחושה שנמלח עם היתר, שיש טריפה כחושה ויש טריפה שמינה, לפיכך אנו מחמירין בכל טריפה אפילו כחושה, כדי שלא נצטרך להבחין ולחלק בין כחושה לשמינה, שאין אנו בקיאין בזה. אבל איסור שלעולם הוא כחוש, ואין שייך בו שמנונית כלל, כגון חמץ בפסח, אין להחמיר בו כמו באיסור שמן).
1656. סיכום דיני אין בקיאים בין כחוש לשמן, שנתבארו כאן, ולקמן סי' תסא סי"ח, וסי' תסב, ס"כ-כא, וסי' תסז סנ"א-ג וסנ"ט: (א) עכשיו אין בקיאים בין כחוש לשמן, ואין להתיר בכחוש אלא בהפסד מרובה (תמז, ז. תסז, נא. תסז, נט). (ב) חמץ שנגע במצה אין בו צד שמנונית, ואינו אוסר (תמז, ז. תסא, יח. תסז, נג). (ג) יש אומרים שחמץ במליחה וצלי אוסר מטעם אין בקיאים, ויש להתיר גם בהפסד קצת (תסז, נג). (ד) ולענין חטה במלח גרידא, טוב להחמיר לכתחלה להשהות כל המלח עד לאחר הפסח (תסב, כ-כא).
1657. טור בשם רש"י (ונותן טעם לפגם בפסח ... רש"י פסק להתיר. ולזה הסכים א"א ז"ל). רא"ש ע"ז פ"ה סי' ו (נהי דהחמירה בהן תורה לאוסרם במשהו, מכל מקום יש שם איסור עליהן, אבל כשהוא פגום פקע ... נותן טעם לפגם מעיקרא שרי, כי לא היה בו טעם). שו"ע ס"י (נותן טעם לפגם, מותר גם בפסח).
1658. מנחת כהן, תערובת ח"א פ"ט (ואפילו אין ששים בהיתר בטל החמץ ברוב כמו בשאר איסורין). ח"י ס"ק מה (ולדעה זו אפילו בפחות מששים מותר, וכן כתב במנחת כהן ספר תערובת).
1659. תוס' ע"ז סו, א ד"ה מכלל (יש שהיו מפרשים דכל איסור דהוי במשהו לא אמרינן ביה נותן טעם לפגם מותר, דהא אין לך טעם בטל יותר ממשהו באלף, הוא הדין נותן טעם לפגם). טור בשם רשב"ם והרא"ם (ונותן טעם לפגם בפסח רשב"ם אוסר, וכן הרב ר' אליעזר ממי"ץ), ביראים השלם סוס"י נב (לאחר [זמן] איסורן אין פגימתן מותרת, דהא דקיי"ל בע"ז [סח, ב] נותן טעם לפגם מותר, הני מילי באיסורין שאין באסורן בכל שהוא, אבל חמץ בפסח שאיסורו בכל שהוא לא, אלמא לאו בטעמא תליא מילתא, ונותן טעם לפגם אסור). שו"ת הרשב"א ח"א סי' תצט (לפי שכל שהו במשהו ואינו מחמת טעמו, אין חלוק בין טעם לפגם לשאינו לפגם, שהרי אין הולכין בו אחר טעמו. ודבר ברור הוא לפי דעתי, אף על פי שמקצת מרבותי ז"ל חלוקין עליו). רמ"א ס"י (ויש מחמירין).
1660. תרומת הדשן סי' קכח (וגדול אחד נסתפק במקום שנהגו לאסור, היכא דהוא משהו וגם נותן טעם לפגם, אי אסרינן אפילו הכי, דאיכא למימר דאפילו גאונים האוסרים מודים בהכי ... ונראה להוכיח קצת דלענין נידון דידן אין לחלק). רמ"א ס"י (ובמקום שיש מנהג להחמיר, אפילו משהו ונותן טעם לפגם אסור).
1661. אליה רבה ס"ק מב (ופשוט דלמאי דאוסרין נותן טעם לפגם, אוסרין אפילו בהנאה).
1662. רמ"א שם (וכן נוהגין באלו המדינות).
1663. תרומת הדשן שם (יראה דבכל מקום שאין מנהג ידוע, שיש להורות דהמקיל לא הפסיד, והמחמיר תבא עליו ברכה). הובא ב מ"א ס"ק מא. וראה גם לקמן סי"ב (אבל אם הוא לפגם בהיתר, יש להתיר בכל ענין ... כיון שיש מתירין אפילו טעם לפגם, וכן עיקר, כמו שנתבאר למעלה). סי' תנא סל"ג (שאז יש לסמוך על האומרים שנותן טעם לפגם מותר אף בפסח, כי כן עיקר), וסס"ג (לפי מנהגנו שאנו אוסרין נותן טעם לפגם בפסח, כמו שנתבאר בסימן תמ"ז). סי' תנב סי"ט (שהחמץ אסור במשהו, וגם נותן טעם לפגם אסור לפי מנהגנו).
1664. תוכן ההלכה המבוארת בסעיפים ט-י שלפנינו: איסור והיתר שנצלו ביחד בתנור, ואחד מהם שמן, היא מחלוקת האמוראים (פסחים עו, ב), והפוסקים (הובאו בטור יו"ד סי' צז וסי' קח), אם הריח אוסר. וקיי"ל שלכתחלה אסור ובדיעבד מותר (שו"ע שם ושם). ולענין חמץ בפסח, יש אוסרים אף בדיעבד, ויש מתירים, ויש להקל בהפסד מרובה (רמ"א שם ס"א). ונתפרשו כאן שלושה אופנים (ראה הערה 108): (א) נצלו בתנור קטן ופתוח מעט (ס"ט). (ב) נצלו בתנור סתום לגמרי (סוף ס"י). (ג) נתבשלו זמן רב בשתי קדרות, בתנור קטן וסתום (ס"י). אמנם חומרה הנ"ל בפסח היא בעיקר באופן הראשון, שהרי באופן השני והשלישי, גם בשאר איסורים לא התירו אלא במקום הפסד (מ"א ס"ק ד. רמ"א יו"ד סי' קח ס"א-ב, וש"ך שם ס"ק ח). ובתנור גדול מותר גם בפסח (ס"ט). והיינו בדיעבד (שהרי אסור שיהי' לו חמץ בביתו בפסח).
1665. גמרא עו, רע"ב (אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש אסור, מאי טעמא מפטמי מהדדי, ולוי אמר אפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן מותר, מאי טעמא ריחא בעלמא הוא וריחא לאו מילתא היא). רש"י שם ד"ה אמר לך (הילכתא כוותיה דלוי ... וכן הוא בתשובת הגאונים. ואף משמו של רבי אליעזר בן יצחק נאמר לי דלא חייש לה). רי"ף חולין לב, א (הא מילתא פסקו בה רבואתא כלוי).
1666. ס"א (אין צולין בשר כשרה עם בשר נבלה או של בהמה טמאה בתנור אחד, ואף על פי שאין נוגעים זה בזה. ואם צלאן, הרי זה מותר. ואפילו היתה האסורה שמינה הרבה והמותרת רזה).
1667. תוס' ע"ז סו, ב סד"ה רבא (דאע"ג דתנורים שלנו ריחא לאו מילתא היא, מכל מקום נהי דטעם ליכא, מכל מקום משהו בעלמא איכא). רי"ף חולין פ"ז לב, א (דכד דייקת למימריה דרב ... כמאן אמרה לשמעתיה כרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל ... ורבנן פליגי עליה דרבי יהודה, וקי"ל דכל איסורין שבתורה בששים ... וכל שכן מריחא בעלמא דלא אסרינן ליה). ר"ן שם סד"ה ואיכא (וכיון דסבירא ליה לרב דמין במינו לא בטיל כרבי יהודה, דינא הוא דלימא דריחא מילתא היא ואסור, דריחא משהו מיהא הוי, ולא בטיל). הגהת סמ"ק סי' ריט אות ב (אף על גב דקיימא לן דריחא לאו מילתא היא ... נהי דלאו מילתא היא לחשב נתינת טעם, מכל מקום משהו מיהא איכא). דעה הב' ברמ"א ס"א (ויש מחמירין דמשהו מיהו איכא), ודעה הא' ברמ"א יו"ד שם (יש אומרים דאיסור האוסר במשהו, כגון חמץ בפסח, ריחא מלתא, ואוסר אפילו בדיעבד). מ"א ס"ק ד (התוס' בע"א מחמירין ... וגם דעת הרי"ף פרק ו' דחולין לאסור, שכתב דרב דאמר ריחא מלתא היא לטעמיה משום דסבירא ליה מין במינו במשהו, ואנן קי"ל בס', משמע דפסח דהוי במשהו לכו"ע מלתא היא. וגם הר"ן כתב דריחא משהו מיהא הוי ... ואם כן אין לנו מי שיתיר).
1668. [ ת ] ורת הבית הארוך בית ד שער א טו, א (דוקא בצלי אבל בקדירה ליכא למיחש כלל, וכדאמרינן הכא כעין שתי קדרות לא, דכיון דכל אחד בקדירה בפני עצמה ליכא ריחא כולי האי). והקצר שם י, א (אם בא לבשלן בקדירה זו לעצמו וזו לעצמו ... שאין ריח המתבשלין גדול כל כך). לפירוש הב"ח יו"ד סוס"י צז (אלמא שמעינן דדוקא בבישול בשתי קדרות לית ביה תערובת טעמים, דאין ריח המתבשל אוסר, אבל בצלי קדר, אפילו בשתי קדרות בתנור אחד אית ביה משום ריחא, לרב דסבירא ריחא מילתא היא). מ"א ס"ק ד (נראה לי דדברי הרשב"א נכונים, דהא אף על פי שהריח אינו יוצא מהצדדים, מכל מקום יוצא מלמעלה). וראה פסקי אדמו"ר הזקן סי' קח ס"ב אות א.
1669. ( מ"א ) [ גמרא ] עו, רע"ב לרב (מפטמי מהדדי). רש"י שם (שהריח מן השמן נכנס לכחוש ומפטמו, וחוזר זה ומוציא ריח גם הוא). ש"ך יו"ד רס"י קח (דאזיל ההיתר ומפטם לאיסור בריחיה, והדר אזיל האיסור ואוסר להיתר). ט"ז שם ס"ק א (דריח הכשירה מפטם לאיסור וחוזר ואוסר את ההיתר).
1670. ש"ך יו"ד רס"י קח (ואף על גב דקי"ל בכל דוכתי דאין הנאסר יכול לילך ולאסור במקום שאין האיסור בעצמו יכול לילך שם, תירץ מהרא"י בהגהת שערי דורא סי' ל"ה דריחא שאני, לפי שהפטום מוליך הריח וטעם הכחוש עמו). פר"ח שם ס"ק א (ואע"ג דקיי"ל בכל דוכתי דאין הנאסר יכול לילך ולאסור במקום שאין האיסור בעצמו יכול לילך שם, תירץ מהרא"י בהגהת שערי דורא סי' ל"ה, דריחא שאני לפי שהפטום מוליך הריח וטעם הכחוש עמו). והיינו שלא נפרש שריח השמן מפטם את ריח הכחוש, שיעשה גם הוא שמן, אלא שריח השמנונית מוליך עמו ריח הכחוש של החמץ.
1671. רמ"א ביו"ד סי' קח (יש אומרים דאיסור האוסר במשהו, כגון חמץ בפסח, ריחא מלתא ואוסר אפילו בדיעבד, אם התנור קטן והוא סתום, והאיסור וההיתר מגולין תוך התנור). ש"ך שם (לדידן דקי"ל ריחא לאו מילתא היא אין לאסור כלל בתנורים גדולים). רמ"א כאן (ויש מחמירין דמשהו מיהו איכא. ודוקא במקום ששייך בו ריחא). ט"ז ס"ק ג (פירוש, כגון דהתנור קטן). מ"א ס"ק ד (כגון שהתנור קטן וסתום והאיסור וההיתר מגולים). ונראה מדברי רבינו, שבתנור גדול אין לאסור, אפילו סתום לגמרי. וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' קח ס"א אות ב.
1672. סמ"ק סוס"י ריג ע' רטז (ודוקא בתנור קטן כעין שלהם, אבל בתנורים גדולים כעין שלנו אין להקפיד, ופירשו לי רבותי המחזיק י"ב עשרונים של מצוה זהו תנור גדול). טור יו"ד סי' צז (וכתב בס' המצות ופירשו לי רבותי המחזיק י"ב עשרונים זהו תנור גדול). שו"ע שם סי' קח ס"א (ואם התנור גדול שמחזיק י"ב עשרונים, ופיו פתוח, מותר לצלותם בו). ט"ז ס"ק ג (כגון דהתנור קטן ואין מחזיק י"ב עשרונין).
1673. שיעורו לקמן סי' תנו ס"ב (וכמה הוא עשרון, כמו מ"ג ביצים וחומש ביצה מביצים הבינוניות של ביצת תרנגולת).
1674. פר"ח יו"ד בקונטרס אחרון סי' צז (רוצה לומר שקרקעית התנור מחזיק י"ב עישרונין בבת אחת, והב"י הביא בשם סמ"ג י"ב עשרונין של מצות, כלומר דבפת עבה בציר מטפח משהו משערינן, שהוא השיעור שיכול לעשות המצה, לפי שאין עושין פת עבה טפח בפסח וכמ"ש באו"ח סי' ת"ס). מנחת יעקב בסולת למנחה כלל לה דין א (דהיינו שקרקעית התנור מחזיק לאפות עליו י"ב עשרונים של מצה, כדרך שעושין מצה, שאין עושין פת עבה טפח). והיינו אף שבזמן התלמוד היו מדביקין הפת בדפני התנור. וראה פסקי אדה"ז לסי' צז ס"ג.
1675. סעיף י (אין עושין מצה עבה טפח, שכשהיא עבה כל כך יש לחוש שמא לא ישלוט חום האש בתוכה, ותתחמץ בתוכה בשעת אפייתה).
1676. רמ"א יו"ד שם (אם התנור קטן והוא סתום). ט"ז ס"ק ג (כגון דהתנור קטן ... והוא סתום). מ"א ס"ק ד (כגון שהתנור קטן וסתום).
1677. ראה שו"ת תורת שלום סי' יג (נראה דהיינו שלא כדרך שסותמין בהטמת שבת).
1678. מ"א ס"ק ד (ונראה לי דוקא בפתוח קצת במקום שהעשן יוצא, דבסתום לגמרי אף בשאר איסורים כתב רמ"א דאין להקל אלא במקום הפסד). והיינו כמבואר ברמ"א יו"ד שם (ובמקום הפסד אין להחמיר בדיעבד, אפילו סתום לגמרי). ומטעם זה פירש המ"א שם (לכן עכ"פ אין להקל בסתום לגמרי וקטן אפילו במקום הפסד). וחלק עליו הח"י ס"ק ס"ק י (ומשמע אפילו בתנור צר וסתום מכל צד יש להקל. אף שבמ"א מחמיר בזה, אין דבריו מוכרחים). והתיר רבינו במקום הפסד מרובה אף בסתום לגמרי, כדלקמן ס"י (ויש חולקין על זה ואומרים שריח החמץ בלבד אינו אוסר כלל ... התנור שהוא סתום לגמרי ... בצלי ... ובמקום הפסד מרובה או בשעת הדחק, כגון לצורך שמחת יום טוב שאין לו מאכלים אחרים, יש לסמוך על דבריהם). וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' קח ס"א אות ה.
1679. רוקח סי' רצב (מתשובת רבינו תם, מצה שנאפה עם חמץ ... ריח מצה לא מצינו, לא מן התורה ולא מדברי סופרים). הובא במרדכי רמז תקע (מעשה אירע בפסח שנכרי השליך עוגת חמץ בתנור מלא מצות, והורו להם שאם ... לא נגע מותר, דקי"ל ריחא לאו מילתא היא. וכן השיב ר"ת). טור סי' תסא (מצה שנאפית עם חמץ בתנור, כתב רבינו תם שמותר, דריח כי האי לא מצינו שיאסור כל הפת). מ"א שם ס"ק ט (דריח כי האי, שאין בו שמנונית כלל, לכו"ע אינו אוסר). ט"ז כאן ס"ק ג (והפוסקים כתבו בשם ר"ת דבפת אין שייך בו ריח כלל, משום הכי אין אוסר פת חמץ שנאפה עם פת מצה). וכן הוא בש"ך וט"ז יו"ד שם ס"ק א. וראה פסקי אדמו"ר הזקן סי' קח ס"א אות א ואות ד.
1680. ח"י סי' תסא ס"ק יד (אפילו אם היא בלולה בשמן). ורבינו הוסיף "או בשומן". וראה לקמן סי' תנא סנ"ו (אם יש בלכלוך זה חשש שמנונית כגון שאפו ... עוגות של חמץ עם שומן). ולעיל ס"ו (ההיתר הוא שמן, כגון מצה המשוחה בשמן). הוספות למנחת פתים או"ח סי' תסא. פעמי יעקב לג ע' לד. וראה שו"ת תורת שלום סי' יג (אם לא נגעו זה בזה).
1681. כדלקמן סי' תסא ס"א (תנור שאפו בו חמץ, כשרוצה לאפות בו מצה צריך להכשירו על ידי ליבון באור, כדין כלי חרס שאין לו הכשר אלא על ידי ליבון)
1682. ח"י שם (ומכל מקום אותו מקום שעמד החמץ בתנור צריך היסק כדי להכשירו. אבל שאר מקומות בתנור אין צריך הכשר, דאין מוליך ומתפשט בליעתו הכחוש בלי רוטב בכולו). וכדלקמן סי' תנא סמ"א (שאין איסור יוצא מכלי לכלי בלא רוטב). והיינו אפילו בדופני התנור, ממקום למקום.
1683. גמרא עו, ב (אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש אסור ... ולוי אמר אפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן מותר). לפירוש תורת הבית הארוך בית ד שער א טו, א (דוקא בצלי אבל בקדירה ליכא למיחש כלל). ובקצר שם י, א (אם בא לבשלן בקדירה זו לעצמו וזו לעצמו, אפילו בתנור במקום צר, ואפילו פי הקדירה מגולה מותר, ואפילו לכתחילה, שאין ריח המתבשלין גדול כל כך). טור יו"ד סי' קח (ואם בא לבשלם בקדירה כל אחד לעצמו, אפילו בתנור צר ופי הקדירה מגולה מותר, ואפילו לכתחלה, שאין ריח המתבשל כל כך אוסר). ב"ח שם סוס"י צז (כתב הרשב"א דאם בא לבשל איסור אצל היתר כל אחד בקדרה לעצמו, דאין ריח המתבשל כל כך אוסר, ומביאו רבינו בסימן ק"ח). מ"א כאן ס"ק ד (הרשב"א כתב הטעם שאין הבישול אוסר משום דאין לו ריח). * ומיירי שלא יצאו אדים מהתבשילים לתקרת התנור, כדלקמן סי' תנא סמ"א (שההבל העולה מהתבשיל להכיסוי, הוא מחבר את זיעת הכיסוי עם התבשיל, ונעשה כאלו נתערבה הזיעה בתבשיל, וזיעה זו יש בה טעם חמץ), וסס"ה (גגו של תנור קטן זה הוא בלוע מחמץ, שהרי כל השנה מניחין בתוכו קדירות רותחות, ועולה ההבל מהתבשיל שבקדירות ונבלע בגגו), וסס"ח (שגג התנור הזיע תחתיו מבפנים מחמת חום התבשיל שתחתיו, ובזיעה זו יש טעם חמץ שנפלט לתוכה מגג התנור, שנבלע בו טעם חמץ על ידי הזיעה, שהזיע כשהיו תחתיו קדירות רותחות).
1684. ואף שחמץ אינו איסור שמן, מכל מקום הלכה זו מיירי אף בשאר איסורים, כדלעיל (הערה הקודמת). ולענין חמץ, אף שנתבאר לקמן סי' תסא סי"ח (אפילו שתיהן משוחות בשומן אין צריך ליטול במקום מגעה אלא כדי קליפה בלבד, לפי שטעם הבלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, אפילו שתיהן שמינות, אלא אם כן האיסור עצמו הוא שמן). מכל מקום, לענין ריח הובא לעיל (הערה 90) ממהרא"י וש"ך ופר"ח (ואע"ג דקיי"ל בכל דוכתי דאין הנאסר יכול לילך ולאסור במקום שאין האיסור בעצמו יכול לילך שם, תירץ מהרא"י בהגהת שערי דורא סי' ל"ה, דריחא שאני לפי שהפטום מוליך הריח וטעם הכחוש עמו). וראה מראי מקומות וציונים.
1685. איסור והיתר הארוך כלל לט דין טו (אם היו מגולין נאסרין כולן, דהוי כמו פשטיד"א עם פלאד"ן ... ונראה לי דחמין חשובין כאפייה). מהר"י ווייל סי' מד (בחמין שקורין צאלנ"ט בל"א ... אסור כמו פשטיד"א ופלד"א). רמ"א יו"ד שם ס"ב (אם הוא סתום מכל הצדדים כדרך שמטמינים החמין לצורך שבת, אסור. ואפילו בדיעבד יש מחמירין ואוסרין, אם האיסור וההיתר מגולה. ובמקום הפסד מרובה יש להקל). ים של שלמה חולין פ"ז סוס"י יד (היכא שהטמינו קדירה אחת שהיתה בה דבר איסור, והיה בתוך תנור שאר קדירות הרבה של היתר ... אם אינה מכוסה יפה, אזי כל הקדירות הפתוחות [אסורות], אפילו בדיעבד, אף שלא היה בהן שומן, מאחר שהתנור סתום, וכמדומה שכן שמעתי ... בקדירה טמונה שאין לה שום מקום לצאת, הרי ידוע שההטמנה גורמת הפיטום ונאסרו), הובאו ב מ"א שם.
1686. מ"א שם (ועינינו רואות דחמין הטמונים לשבת יש להם ריח חזק ... אבל אם מבשלין בחול בשעה או בשתים וסותמין התנור לפי שעה אין להחמיר, כי אם בהטמנה של שבת). וראה פסקי אדמו"ר הזקן סי' קח ס"ב אות ב.
1687. איסור והיתר שם (וכן השיב מהר"ש ז"ל שראיתי מעשה בחמין שנמצא טריפה בשבת, והתירו האחרים, לפי שהיו מכוסין). ומהרי"ו שם (ודווקא שהיו האחרים מכוסים, דאם לא כן אסור, כמו פשטיד"א ופלד"א).
1688. מפרט כאן שלושה פרטים, שהחולקין מתירין בהם: (א) "תבשילין ... מגולין ... נשתהו בתוכו כמה ימים", באופן שהובא בתחלת הסעיף (נשתהו התבשילין בתוכו זמן מרובה, כמו שהוא דרך להטמין חמין לשבת). (ב) "או בצלי", באופן שהובא לעיל ס"ט (יש בתנור נקב פי פתוח למעלה במקום שהעשן יוצא). (ג) "בתוך התנור שהוא סתום לגמרי ... בצלי", והיינו שמתירים לא רק באופן שהובא לעיל ס"ט (ופי התנור הוא סתום, אף על פי שאינו סתום לגמרי, אלא פתוח קצת מן הצד), אלא גם בסתום לגמרי. ובשלשתם מסיק לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה וכיו"ב. והמקורות לזה יצויינו לקמן.
1689. מרדכי רמז תקע (מעשה אירע בפסח שנכרי השליך עוגת חמץ בתנור מלא מצות, והורו להם, שאם ... לא נגע מותר, דקי"ל ריחא לאו מילתא היא). דרכי משה יו"ד רס"י קח (במרדכי פרק כל שעה משמע דאין חילוק לענין ריחא מילתא בין חמץ בפסח לשאר איסורין). רמ"א שם ס"א (ויש אומרים שאין לחלק), וכאן ס"א (ובדין ריחא מילתא לענין תבשיל שיש בו חמץ עם שאר תבשילין יש מקילין במקום דהוה מותר בשאר איסורים). וראה ש"ך שם ס"ק טו (וצ"ע דבמרדכי פרק כל שעה ליתא, אלא דלא שייך ריחא בפת חמץ שנאפה עם מצה, מטעם דלא מצינו ריח פת בפת). פר"ח סי' תסא ס"ה (ולי לא קשה מידי, דמלשון המרדכי שכתב שאם לא נגע מותר דקיימא לן ריחא לאו מילתא היא, מוכח בהדיא דסבירא ליה שאין לחלק). אליה רבה כאן ס"ק ז (מוכח דסבירא ליה דחמץ שוה לשאר איסורין, דאם לא כן תיפוק ליה [דאפילו דהוי] ריחא מילתא, ומכל מקום מותר משום דאין ריח בפת). שו"ת מהרי"ל סי' קפו (כמדומה שנסתפקת כיון דחמץ בפסח במשהו אי ריחא מילתא היא על ידי חמץ דאיכא פיטום. ונראה דאין חילוק, למאן דאמר לאו מילתא היא). הובא במ"א ס"ק ג (וכ"כ בתשובת מהרי"ל).
1690. כמצויין לעיל (הערה 103).
1691. רא"ש ע"ז פ"ה ס"ח (ודוקא בתנורים קטנים שלהם שהיו מכסים פיהם). טור יו"ד סי' קח (ומסקנת א"א הרא"ש ז"ל כרבינו תם. ודוקא בתנורים שלהם שהם מכוסים). ב"י סי' צז (והרא"ש כתבו בפרק בתרא דע"ז על דברי רבינו תם דפסק כרב, דדוקא בתנורים קטנים שלהם שהיו מכסים פיהם). רמ"א ביו"ד סי' קח (כן נראה מהפוסקים וכ"פ ב"י). כל זה הוא בשאר איסורים, שלדעת הרא"ש וסיעתו עיקר המחלוקת, אם ריח אוסר, היא בתנור קטן וסתום. וסומכים על דעת המקילים במקום הפסד מרובה, כדלקמן. וכן הוא לענין חמץ בפסח, לדעת המתירים. ח"י ס"ק י (ביו"ד סי' ק"ח בהג"ה פסק הרב דבהפסד מרובה יש להקל בחמץ כמו בשאר איסורים, ומשמע אפילו בתנור צר וסתום מכל צד יש להקל. אף שבמ"א מחמיר בזה, אין דבריו מוכרחים). אליה רבה סוף ס"ק ז (מג"א ... משמע דאוסר בחמץ אף בהפסד מרובה, ואפשר להקל בזה בהפסד מרובה ושמחת יום טוב). וראה פסקי אדמו"ר הזקן סי' קח ס"א אות ה.
1692. רמ"א יו"ד שם ס"א-ב; לענין תנור קטן סתום לגמרי (ובמקום הפסד אין להחמיר בדיעבד, אפילו סתום לגמרי), ולענין בישול זמן מרובה בתנור קטן וסתום (לבשלם בקדרה ... בתנור קטן ופיו סתום ... מכל הצדדים כדרך שמטמינים החמין לצורך שבת ... במקום הפסד מרובה יש להקל), ולענין חמץ (דאיסור האוסר במשהו, כגון חמץ בפסח, ריחא מלתא ואוסר אפילו בדיעבד ... ובמקום הפסד יש לסמוך אדברי המקילין).
1693. ח"י ס"ק י (וכבר כתבתי שנוהגין להקל וכדעת רמ"א, במקום הפסד מרובה או לצורך שמחת יום טוב, כמו בשאר איסורים). ומ"ש "וכן נוהגין", פירושו, שאם קרה בדיעבד, שנצלו בתוך הפסח, יחד עם חמץ, בתנור אחד, נוהגים להתיר בהפסד מרובה.
1694. שו"ת רשב"א ח"א סי' תתמט (ובצל שצלאו עם נבלה בתנור, אסור אפילו לרש"י, הואיל שהוא חריף שואב טובא). מרדכי חולין פ"ז רמז תרסו (ובצל שנצלה עם נבילה בתנור, הא ודאי אסור, לפי שהוא חריף ושואב). איסור והיתר כלל לט דינים כ-כא (ואיסור חריף, או שנעשה לריח, ונאפה אפילו עם הפת ובתנורים גדולים, בזה ודאי אמרינן ריחא מילתא היא, אפילו בדיעבד, ואפילו אם פי התנור פתוח בצידו ... והוא הדין אם ההיתר חריף). רמ"א יו"ד שם ס"א (ואם האיסור דבר חריף, וכל שכן אם ההיתר דבר חריף, ריחא מלתא היא ואפילו בדיעבד אסור, אם שניהם מגולים).
1695. איסור והיתר הארוך שם (ובתנורים גדולים ... ואפילו אם פי התנור פתוח בצידו). תורת חטאת כלל לו ס"ב (וכתב באיסור והיתר כלל ל׳׳ט, דהכי קי״ל אם האיסור חריף, אפילו בתנור פתוח וגדול אסור). ש"ך שם ס"ק ט (ובתנורים גדולים ... אפילו פי התנור פתוח בצידו). ט"ז שם ס"ק ח (רש"ל פג"ה סי' ט"ו כתב על דברי המרדכי שהיינו דוקא בתנור קטן או מכוסה, אבל בתנור גדול ופתוח לכו"ע שרי, ולזה הסכים מו"ח ז"ל. ולי נראה כפסק רמ"א). אליה רבה כאן ס"ק ז (ומשמע אפילו בתנור פתוח וגדול, כמ"ש בתורת חטאת [כלל לו דין ב]. ואף שרש"ל וב"ח השיגו, הא הט"ז וש"ך כתבו דמסתבר לאסור). וראה פסקי אדמו"ר הזקן סי' קח ס"א אות ג.
1696. מ"א ס"ק מא (ואפשר בריח נותן טעם לפגם ומשהו יש להקל, כיון דבלאו הכי יש מקילין).
1697. סעיף ח.
1698. אליה זוטא סוף ס"ק ד (ומעשה בא לפני זקני הגאון ז"ל, שסתמו לתנור עם מאכלים בדף שסתמו בה כל השנה ולא הדיחוה, והתירו). ח"י ס"ק י (וגיסי הרב ... כתב עוד שם, מעשה שסתמו התנור בדף שמשימין כל השנה לפני חמץ בלא הדחה, והתיר הגאון חמי זקיני בדיעבד). והוא כמבואר ברמ"א יו"ד שם (אבל בזה אחר זה אין לחוש). ובש"ך שם ס"ק יב (כי לא נמצא ריחא ופיטום לכלי שיחזור ויפלוט לאוכל).
1699. תוכן ההלכה של תערובת יבש ביבש שנאבדה אחת מהן מן העולם, שנתבארה כאן, ולעיל סי' תמב סי"ד-ח, ולקמן סי' תנג סי"ב: כבר נתבאר לעיל (סי' תמב סי"ד-ח), דין חטים שנתבקעו ונתייבשו ואין ביקוען ניכר, שנתערבו ברוב חטים כשרים, ובעליהם רוצים להשהותם עד אחר הפסח. שיש בזה ג' דעות, והמסקנא (שם סי"ח), שאם אין הפסד מרובה אסור להשהותם, גזירה שמא יבא לאכלם בפסח. על זה בא לבאר כאן, שאם מדובר בחתיכת חמץ שנתערבה יבש ביבש, ונאבדה חתיכה אחת מהעולם, מותרות השאר אפילו באכילה (וכיון שמותרות באכילה מותר אף להשהותם, שהרי אין לגזור שמא יבא לאכלם בפסח). ויתירה מזו נתבאר לקמן (סי' תנג סי"ב), שאם נתערבה קודם הפסח, דהיינו שחטה שנתבקעה ונתייבשה ואין ביקועה ניכר, נתערבה ברוב חטים כשרים, כיון שהוא עדיין שעת היתר, מותר אפילו לאכלה או לאבדה בידים, והשאר יהי' מותר לטחון (אפילו בפסח) ולאפות ולאכול מטעם ספק ספיקא. ומה שעצה זו אינה מועלת לעיל סי' תמב סי"ח, בחטים חמוצות שנתערבו בחטים כשרות קודם הפסח, נתבאר הטעם לקמן סי' תנג סי"ב (אסור לו לאכול חתיכה חתיכה לבדה, אלא צריך שיאכל שתים ביחד בבת אחת, דהיינו שיקח מעט מהחתיכה אחת ומעט מהחתיכה אחרת ויבלעם ביחד בבת אחת, כדי שבבליעה זו יהיה בה בודאי היתר ברור... אף בחתיכה אחת שהוא בולע יש בה בודאי גם מההיתר, שהרי לא נתערב בכרי אלא חטה אחת מחומצת. לפיכך אם נתערבו בכרי כל כך חטים מחומצות, עד שבחתיכת מצה שהוא בולע אין בה פי שנים כנגד החטים המחומצות, כדי שיהיה בחתיכה זו היתר ברור כל כך כמו החשש איסור ... אין לו לכרי זה תקנה, אפילו להשהותו עד לאחר הפסח). והיינו שכל המציאות "שבבליעה זו יהיה בה בודאי היתר ברור", שייכת באחת משני אופנים: (א) בחתיכת חמץ שנתערבה בחתיכות מצה, "דהיינו שיקח מעט מהחתיכה אחת ומעט מהחתיכה אחרת ויבלעם ביחד בבת אחת". (ב) בחטה אחת מחומצת שנתערבה בחטים כשרות, כיון ש"בחתיכה אחת שהוא בולע יש בה בודאי גם מההיתר". משא"כ בחטים מחומצות רבות שנתערבו, לא שייכת מציאות זאת, כי כל מה שיוכל להכניס לפיו בפעם אחת, אפשר שהוא מהחטים המחומצות לבד. וכיון שאין לכרי זה תקנה להתירו באכילה, שוב גזרו שלא להשהותו שמא יבא לאכלו. ונתבאר לעיל סי' תמב שם (והערה 174).
1700. שנתבאר לעיל ריש ס"א, ובקונטרס אחרון ס"ק א, שאוסר במשהו.
1701. ראה שו"ת תורת שלום סי' יג (ע' סי' תמב סי"ז, וכאן דווקא שנאבדה לגמרי. ואפשר משום זה לא כתב רבינו או שנפל לים. וע' סי' תמ"ה ס"ד ... ואפשר דכמו כן שאר דברים שנתבאר בסי' תמ"ה שהן כמבוער מן העולם לגמרי). והיינו שבסי' תמב סי"ז נתבאר דין מכירת חלקו, כדי להתיר להשהות השאר. וכאן נתבאר דין ביעור חלקו, כדי להתיר השאר אפילו באכילה. ולכן לא הוזכרה כאן נפילת חלקו לים, אף שנתבארה לעיל סי' תמה ס"ד (כיצד מבער ... או פורר וזורק לנהר).
1702. מ"א סי' תסז סוף ס"ק ד (ויש ללמוד דאם נתערב יבש ביבש בפסח ונאכל אחד מהן דשרי, וכמ"ש ביו"ד סי' ק"י). והיינו כמבואר בשו"ע שם ס"ז (דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו, כגון בעלי חיים ובריה וחתיכה הראויה להתכבד ודבר שיש לו מתירין, שנתערב באחרים ונאכל אחד מהם בשוגג ... או נפל מעצמו לים בענין שנאבד מן העולם, הותרו כל האחרים, שאנו תולין לומר האיסור הלך לו). ומקורו בזבחים עד, א (אמר רבה בר אבוה אמר רב טבעת של עבודת כוכבים שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהם לים הגדול הותרו כולן, דאמרינן הך דנפל היינו דאיסורא). ושם ע"ב (אמר ריש לקיש חבית של תרומה שנתערבה במאה חביות ונפלה אחת מהן לים המלח הותרו כולן, דאמרינן הך דנפל דאיסורא נפל).
1703. וכיון שמותר באכילה, מכל שכן שמותר להשהותו. אמנם במקום שאי אפשר להתירו באכילה, נתבאר לעיל סי' תמב סי"ד-ח, שאסור אף להשהותו, גזירה שמא יבא לאכלו. וראה מראי מקומות וציונים.
1704. תורת הבית הארוך בית ד שער ב כו, א (דיבש ביבש בעלמא מדינא חד בתרי בטיל ... והילכך אפילו תאנה של ערלה או של תרומה ובריה וחתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין שנתערבו יבש ביבש, אפילו חד בתרי, ונפלה אחת מהן לים הותרו כולן). ב"י יו"ד סי' קי ד"ה דבר שאינו בטל (ופירשו טעמא משום דמדאורייתא ברובא בטיל, אף על פי שהוא דבר חשוב, ורבנן הוא דאסרוהו, הילכך כשנפל אחד מהם לים תלינן לקולא). ש"ך שם ס"ק מו (הטעם לכל אלו מפני שכבר נתבטל מן התורה ברוב, הרשב"א). וכן הוא לקמן סי' תנג סי"ב (והקילו חכמים בספק ספיקא כזה, לפי שמן התורה כבר נתבטל האיסור ברוב יבש ביבש). ומכנה זאת לקמן שם בשם "ספק ספיקא", מטעם האמור לקמן שם (שמא החטה שנאכלה או שנאבדה מן העולם היא היא החיטה המחומצת שנתערבה בכרי, ואם תמצי לומר שאותה [חטה] עדיין היא מעורבת בכרי, מכל מקום כשאוכל בפסח מצה הנעשית מחטים שבכרי, יש להסתפק על כל חתיכת מצה שהוא בולע, שמא אין בחתיכה זו כלום מאותה חטה המחומצת, ואין באכילה זו שום איסור כלל. ונמצא שעל כל חתיכת מצה שהוא בולע יש בה ספק ספיקא להקל, ולומר שאין באכילה זו איסור כלל). * וכל זה בחתיכת חמץ שנתערבה באלף חתיכות מצה, ונאבדה אחת מהחתיכות מן העולם. משא"כ בספק איסור שנתערב באחרות, נפסק בשו"ע יו"ד סי' קי ס"ט (ספק טרפה שנתערב באחרות, כולן אסורות ... שכיון שספק הראשון היה בגופו, אין להתירו מספק ספיקא). ונתבאר לעיל סי' תלט ס"ה (ובהערות שם). ומכל מקום התירו גם ספק חמץ שנתערבה באחרות (לקמן סי' תסז ס"ז), או שנפלה לתבשיל (לקמן שם סכ"ה). ויתבאר לקמן בהערות שם.
1705. בשו"ע ורמ"א שם ס"ז (ודוקא כשאוכל הנשארות שתים שתים ביחד, דממה נפשך איכא חדא דהיתרא, אבל לאוכלם אחת אחת, אסור. הגה: ואפילו לאכלם שתים שתים, אסור לאדם אחד לאכול את כולם. ואפילו ב' בני אדם, אין לאכלם כולם בבת אחת). אבל בש"ך שם ס"ק מט (פשטא דמילתא דהתוס' והרא"ש משמע דבשנים שנים מותר לאכלן לאדם אחד, רק שלא יאכל כולן כאחד, ומשני בני אדם לא הזכירו דבר). וראה לעיל סי' תמב סי"ז (והערה 172), שמדברי רבינו נראה שפוסק כהש"ך. וכן הוא לקמן סי' תנג סי"ב (שאף שמותר לו לאכול השאר בזה אחר זה, משום שיש בכל חתיכה שאוכל בו ב' ספיקות להקל, מכל מקום אסור לו לאכול חתיכה חתיכה לבדה, אלא צריך שיאכל שתים ביחד בבת אחת, דהיינו שיקח מעט מהחתיכה אחת ומעט מהחתיכה אחרת ויבלעם ביחד בבת אחת, כדי שבבליעה זו יהיה בה בודאי היתר ברור, שאחת משתיהן היא בודאי היתר ברור, שהרי לא נתערבה אלא חתיכה אחת של איסור. אבל כשאינו בולע אלא מחתיכה אחת בלבד, יש לחוש שמא בליעה ואכילה זו היא כולה מהאיסור בלבד ואין בה מההיתר, ולא רצו חכמים לסמוך על ב' ספיקות להקל בזה).
1706. מ"א סי' תסז סוף ס"ק ד (ואפשר גם כן דהתערובות השלישי שרי, כמ"ש שם). והיינו כמבואר בשו"ע יו"ד סי' קי ס"ח (דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו, שנתערב באחרים, ונפל מהתערובת הזאת אחד לשנים אחרים, ונפל מן השלשה אחד לשנים אחרים, הרי אלו האחרים מותרים. שהרי האחד של תערובת הראשונה בטל ברוב. ואם נפל אחד מהתערובת הראשונה לאלף כולם אסורים, ולא נאמר בטל ברוב אלא להתיר ספק ספיקן, שאם יפול מן התערובת השניה למקום אחר, אינו אוסר). ואף שהש"ך שם ס"ק נ, הביא פוסקים הסוברים להתיר אף בתערובת השנית, מכל מקום פסקו המ"א ורבינו, כדעת השו"ע, שלא להתיר אלא בתערובת השלישית. וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' קי ס"ח אות א.
1707. וכיון שמותר באכילה, מכל שכן שמותר להשהותו. אמנם במקום שאי אפשר להתירו באכילה, נתבאר לעיל סי' תמב סי"ד-ח, שאסור אף להשהותו, גזירה שמא יבא לאכלו. וראה מראי מקומות וציונים.
1708. ברמ"א שם ס"ח (ומכל מקום אין לאדם אחד לאכול את כולן). וראה לעיל (הערה 125). וראה שו"ת תורת שלום סי' יג (היינו באיזה אופן מותר לאכול אותן).
1709. מ"א סי' תסז סוף ס"ק ד (אבל בלח בלח לא שייכי היתרים הללו). ח"י סי' תסז ס"ק ט (דדוקא יבש ביבש, ונאכל אחד מהם, או בג' תערובת, יש להתיר לאכול שתים, כמבואר ביורה דעה סימן ק"י, משא"כ לח בלח אין לו היתר בזה, וכן כתב המ"א). וכן הוא לקמן סי' תנג סי"ג (צריך ליזהר שלא יטחון כל הכרי ביחד בתוך הפסח, שלא יתערב כל הקמח ביחד ויהיה כולו אסור מספק, שמא נשארה חטה המחומצת בתוך הכרי ונטחנה עמו, ונתערב קמחה ונבלל בקמח כל הכרי. שעיקר כדברי האומרים שקמח בקמח מתערב ונבלל יפה, ואין מעט קמח מקמח הכרי שלא יהיה בו משהו מקמח החטה המחומצת, ואין כאן עוד ב' ספיקות להקל).
1710. ט"ז ביו"ד סי' צב סוף ס"ק טז (בלח בלח שנתערב בדרך זה אין להקל, כיון שכבר נאסר הלח הראשון בתערובתו לא מהני ליה אחר כך תערובת השני, דאותו איסור אינו מתבטל לעולם).
1711. כיון שהמנהג לאסור למכרו לנכרי, כדלעיל ס"ב (יש חולקין על כל זה ואומרים, דאפילו אין בתערובת כלום ממשות החמץ, אלא שנפלט לשם טעם חמץ משהו, אסור למכרו לנכרי, אלא שורפין כל התערובת מיד. וכן נוהגין במדינות אלו). וכן לקמן סעיף הבא (אף על פי שיש בו ששים כנגד הכף, הכל אסור בהנאה). וראה יגדיל תורה נ.י. נג ע' רלו. משא"כ בנתערבה החתיכה ברוב חתיכות אחרות, שאף הדעה האוסרת לא אסרה אלא באכילה, כדלקמן בסמוך (כולן אסורות באכילה, אלא ימכרם לנכרי חוץ מדמי איסור שבהן).
1712. נקודת הכסף על הט"ז שם (מה שרוצה לומר דבחמץ בפסח שנתבשל עם חתיכה, ואחר כך נתבשל אותה חתיכה עם אחרות אינה אוסרת במשהו, הוא דבר תמוה, ושאלתי לכמה רבני קשישאי וגדולי המורים וכולם אמר פה אחד שמעולם נוהגין לאסור כל התערובות ... וכן נראה באמת, דהא מכל מקום אותו טעם משהו שבחתיכה הראשונה אוסרת שוב האחרות, כיון דחמץ בפסח במשהו). מ"א סי' תסז ס"ק יג (ובט"ז בי"ד בסי' צ"ב כתב דאם נאסרה חתיכה מחמץ משהו ונפלה לקדירה אחרת אינה אוסרת בפליטתה עיי"ש, והפריז על מדותיו, שבכל מקום נוהגין לאסור). וראה לקו"ש חכ"ט ע' 156 הערה 34. פסקי אדמו"ר הזקן לסי' צב ס"ד אות ג.
1713. מ"א שם (ואפילו חתיכה הנאסרת מחמת משהו ונתערבו באחרות ביבש כולן אסורות). וכן הוא בט"ז יו"ד סי' צב ס"ק טז (וכן חתיכה ביבש שנאסרה מחמת משהו, ואין מכירין אותה, נשארת באיסור, ואם נאמר שתיבטל ברוב האחרות זה תלוי בפלוגתא שהביא בשו"ע סי' תמ"ז סעיף ט', וראוי להחמיר בזה). והיינו כדלעיל ס"א (החמירו בו חכמים שאוסר תערובתו במשהו, בין באכילה בין בהנאה, בין שנתערב יבש ביבש ... כגון פרוסת פת של תבואה מחומצת שנתערב באלף פרוסות של מצה). שהיא כדעה הראשונה שבשו"ע ס"ט (יבש ביבש, אף על גב דבשאר איסורים חד בתרי בטיל, חמץ במצה אפילו באלף לא בטיל). וכיון שמה שנאסרה החתיכה הראשונה מטעם חמץ, הוא איסור ודאי, לכן נחשבת תערובת זו כתערובת חמץ יבש ביבש. וכן הוא לקמן סי"ז לענין כלי, וש"נ.
1714. ולא בהנאה, כיון שיכול למכרם לנכרי. ראה לעיל (הערה 131).
1715. כדלעיל ס"א (בחמץ שנתערב יבש ביבש, דהיינו ככר של חמץ שנתערב עם שני ככרות של מצה, שהאיסור וההיתר אינן נבללין זה בזה, אלא כל אחד ואחד עומד בפני עצמו, רק שאין אנו מכירין את האיסור, ואילו היינו מכירין אותו היה אפשר להפרידו משם, ולפיכך כשמוכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, כיון שאינו נוטל דמים בעד האיסור הרי זה כאלו מפרידו מן ההיתר), וס"ב (בתערובת יבש ביבש לדברי הכל יכול למוכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו כמו שנתבאר).
1716. לבוש יו"ד סי' צב ס"ד (אם לא נאסר החתיכה אלא מאיסור האוסר במשהו, כגון חמץ בפסח ויין נסך, ונאסר מחמת משהו שבו, לא נעשית כולה נבלה, ואם חזרה ונפלה לקדרה אחרת בטלה ברוב אם אינה מכירה). אליה זוטא ס"ק טז (דביו"ד סימן צ"ב פסק הלבוש דחתיכה שבלע משהו חמץ ונתערב באחרות דבטל ברוב ... דסבירא ליה דבלאו הכי הרבה פוסקים דיבש ביבש מותר, דיש לסמוך עליהם כשבלע רק איסור משהו דרבנן, וכה"ג מחלק שיירי כנסת הגדולה סעיף י"ט גבי כלי שנתערב, וכן נראה לי להורות). ח"י סוף ס"ק מד (וכתב גיסי הרב בספרו אליהו זוטא, דחתיכה שנאסר במשהו בטיל חד בתרי אפילו תוך הפסח). וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' צב ס"ד אות ג. והיינו שאם כן יש לו דין תערובת יבש ביבש בשאר איסורים, שמותר לאכלה, כמבואר ביו"ד סי' קט ס"א.
1717. רמ"א שם ס"א (ויש מחמירין להשליך אחד או ליתן לגוי. ואינו אלא חומרא בעלמא). ובש"ך שם סי' קב ס"ק ח (מה שהחמיר הב"ח להסיר כלי אחד לחומרא בעלמא, כמו שנהג מהר"ם גבי חתיכות עכ"ל, לא דק, דהא כל הפוסקים הסכימו לקמן סימן ק"ט דאין צריך להסיר אפילו בחתיכה, ומהר"מ דעבד הכי הא כתב מהרא"י טעמא דצדיק ותלמיד חכם היה והחמיר, שהיה נראה דרך גנאי שיזדמן אכילת איסור לפיו כו', ומביאו ב"י בסי' ק"ט, וזה לא שייך בכלים. ומכל מקום כיון דליכא פסידא יש להחמיר כדברי הב"ח). וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' קט ס"א אות ה. ומה שהצריך כאן להסיר חתיכה אחת, אפשר דהיינו כיון שדעה הראשונה אוסרת לגמרי, לכן גם כשסומכים על דעה השנית, יש להסיר חתיכה אחת. וכן לקמן סי"ז בכלים. ומה שלא הצריך להסיר לעיל סי' תמב סי"ז, נתבאר לעיל שם (הערה 172).
1718. כדלעיל ס"ח.
1719. היינו התבשיל, כיון שהמנהג לאסור למכרו (כדלעיל הערה 131). משא"כ הכלים, מותר ליהנות מהם, רק שצריך להצניעם, כדלעיל ס"ג (מותר למכרן אפילו בתוך הפסח. וכן להניח בתוכן דבר צונן דרך עראי, או להחם בהן מים חמין לרחיצה ולכביסה דרך עראי מותר אפילו בפסח). יוצא אם כן שהכלים מותרים והמאכל שנתבשל בהם אסור. וראה זכרון יוסף סי' רסב-ג.
1720. טור סי' תסז בשם ה רוקח (בספר הרוקח, חטה שנמצאת בקדרה, נאסרה הכף שהגיסו בה הקדרה, שמוה בקדרות אחרות, כולן אסורות). הובא ב מ"א שם ס"ק יג. ודינו כמו בחתיכה שבסעיף הקודם, וש"נ.
1721. מ"א שם (כנראה נשתרבב ציון זה בדפו"ר, מהציון הקודם).
1722. שיירי כנסת הגדולה ס"ק יט (בכלי הנבלע מאיסור חמץ, כיון שאין שם ממשו אלא טעמו, לא החמירו לאסור יבש ביבש במשהו). אליה זוטא ס"ק ב (כלל הנראה לי לדינא, דאם נאסר הכלי מחמת משהו חמץ דבטל, ואפילו בלוע מחמץ גמור, יש להקל באין בן יומא, ומכל מקום יסיר כלי אחד ממנו), וס"ק טז (וכה"ג מחלק שיירי כנסת הגדולה סעיף י"ט גבי כלי שנתערב). וכדלעיל סוף סט"ז לענין חתיכה.
1723. משא"כ שאר כלי חמץ שנתערבו, אינם מתבטלים לדברי הכל, כדלקמן סכ"ג (כלי שהיא בלוע מחמץ, שנתערבה בכלים אחרים, אינו מתבטל בתוכם אפילו הן אלף).
1724. רמ"א שם ס"א (ויש מחמירין להשליך אחד או ליתן לגוי. ואינו אלא חומרא בעלמא). ב"ח יו"ד סוס"י קב (אלא שיש להסיר כלי אחד לחומרא בעלמא, כמו שנהג מהר"ם גבי חתיכה). וכאן ס"ד (ונראה דכן הדין בכלי חמץ שנתערב). אליה זוטא ס"ק ב (ומכל מקום יסיר כלי אחד ממנו). ונתבאר לעיל (הערה 137).
1725. היינו אפילו מסוף שעה ששית ומעלה. ומכל שכן בשעה ששית עצמה, שאיסור אכילה והנאה הוא רק מדברי סופרים, וכל שכן שעה חמישית, שנאסרה רק האכילה מדברי סופרים, כדלעיל סי' תמג ס"א.
1726. רא"ש פ"ב סי' ה (וחמץ משש שעות ולמעלה, אף על פי שלוקין עליו מן התורה, כיון שאין בו כרת הרי הוא כשאר איסורין ובטל בששים). מ"א ס"ק ה (אינו אוסר במשהו, לפי שאין בו כרת). וכדלעיל ס"א (כיון שהחמירה בו תורה לענוש כרת, ולעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ובני אדם מחמת שהן רגילין בו כל השנה הן קרובין לשכחה, לפיכך החמירו בו חכמים שאוסר תערובתו במשהו). משא"כ בערב פסח, שאף שהטעם השלישי הנ"ל קיים, מכל מקום שני הטעמים הראשונים הנ"ל אינם קיימים. ואף שלדעת הרא"ש עוברים עליו בבל יראה בערב פסח מחצות היום ואילך, כדלעיל סי' תלב בקונטרס אחרון ס"ק א (שכתב הרא"ש דמשהגיע ז' איכא בל יראה דאורייתא). ואם כן קיים גם הטעם השני הנ"ל. מכל מקום כותב הרא"ש "כיון שאין בו כרת הרי הוא כשאר איסורין ובטל בששים".
1727. תוס' ע"ז סו, ב סד"ה רבא (אפילו אחר ו' שעות ... חמץ שלא בזמנו אינו במשהו עד זמנו ממש, דהיינו בז' ימים של הפסח). רא"ש שם. טור ושו"ע ס"ב (חמץ שנתערב משש שעות (ולמעלה) עד הלילה, אינו אוסר במשהו, אלא דינו כשאר איסורין).
1728. פר"ח סוף ס"ט (וכל זה שכתבנו אינו אלא בתוך הפסח, אבל בערב פסח לכולי עלמא דינו כשאר איסורין, דחד בתרי בטיל). וראה שו"ת תורת שלום סי' יג (ויאכלם בערב פסח, ובתוך הפסח חוזר וניעור לענין אכילה, לא לענין שהי', וכמ"ש בסי' תמב). והיינו כדלעיל סי' תמב סי"ד-ח, בהפסד מרובה. והיינו שאף שתערובת לח בלח שנתבטל בששים בערב פסח אחר חצות, מותר לאכלו אף בתוך הפסח, ואינו חוזר וניעור, מכל מקום בתערובת יבש ביבש שנתבטל ברוב, הוא חוזר וניעור, כדלקמן סכ"ב, ולכן יאכלם בערב פסח.
1729. עתה בא לבאר הטעם שמשעה ששית עד הלילה מתבטל בששים, אף שיש פוסקים שאוסר במשהו מפני שהוא דבר שיש לו מתירין, כמבואר ברמב"ם הל' מאכלות אסורות פט"ו ה"ט (חמץ בפסח אף על פי שהוא מאיסורי תורה אינו בכללות אלו, לפי שאין התערובת אסורה לעולם, שהרי לאחר הפסח תהיה כל התערובת מותרת כמו שביארנו, לפיכך אוסר בכל שהוא). ונתבארה דעתו בר"ן ז, ב (בחמץ אוסר במשהו מפני דהוה ליה דבר שיש לו מתירין, שהוא מותר לאחר הפסח ... דעל ידי תערובות שרי, ונמצא שתערובת זה דבר שיש לו מתירין). ולפי זה אוסר החמץ במשהו גם בערב פסח משעה ששית ואילך, כמבואר לעיל בקונטרס אחרון סי' תמה ס"ק ו (ולהרמב"ם אפילו משש ואילך אסור במשהו, משום דהוה דבר שיש לו מתירין, כמ"ש הב"י בסי' תמ"ז בשם המ"מ עיי"ש). והיינו מ"ש המ"מ פ"א ה"ה (ויש מי שכתב, דלפי טעם זה, הוא הדין בנתערב משש שעות ולמעלה בערב הפסח שהוא במשהו). ובב"י רס"י תמז, ד"ה ודוקא בתוך הפסח (והרב המגיד כתב בפרק א', שיש מי שכתב, דלפי מה שכתב הרמב"ם שהטעם שחמץ בפסח במשהו משום דהוי דבר שיש לו מתירין, הוא הדין בנתערב ערב פסח משש שעות ולמעלה שהוא במשהו). והן שתי הדעות שהובאו ברמ"א יו"ד סי' קב ס"ד (דבר שיש לו היתר וחוזר ונאסר, כגון חמץ בפסח, לא מקרי דבר שיש לו מתירין. ויש חולקין בזה). ועל זה מבאר כאן, דקיי"ל דלא מקרי דבר שיש לו מתירים, ולכן "משעה ששית עד הלילה ... הוא מתבטל בששים כשאר איסורין". וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' קב ס"ד אות ד.
1730. ר"ן פ"ב ז, ב (ואני חוכך בטעם זה ... ועוד שקרוב הדבר לומר, דכיון שחומרא דדבר שיש לו מתירין מדרבנן הוא, לא החמירו בה אלא כשהמין בעצמו עתיד להיות ניתר, אבל כאן שחמץ עצמו אסור, אף על פי שתערובתו מותר, אפשר שהשוו מדותיהן שלא לדונו בכלל דבר שיש לו מתירין). וראה הערות לשו"ע אדמו"ר הזקן (ועיין לעיל תמ״ה ס״ח שהרי יש כו׳ בלא ביטול. ויש לעיין לפי זה בנוקשה, ע׳ תמ״ב ס"כ דאם עבר מותר בהנאה כו' ... וצריך לומר משום דעכ״פ אסור לאכלו). והיינו שבמקום שהוא עצמו עתיד להיות ניתר, נחשב שפיר דבר שיש לו מתירין, כדלעיל סי' תמה ס"ח (כששורף החמץ לאחר שהגיע שעה ששית ... הפחמים והאפר של החמץ אסורים בהנאה. אבל הפחמים והאפר של העצים ששרפו בהן החמץ מותרים בהנאה ... אם נתערבו אלו באלו שאינו מכירן, הרי כולן אסורים בהנאה. ואין הפחמין והאפר של החמץ בטלין אפילו באלף של היתר, שהרי יש להם היתר הנאה בלא ביטול, דהיינו להשהותן עד לאחר הפסח, וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל). ולכן אף שהפחמים והאפר של החמץ אין בהם כרת, מכל מקום אינם בטלים באלף, מטעם שהם דבר שיש לו מתירין, כיון שאחר הפסח הם עצמם מותרים בהנאה, בלא ביטול. ואף שגם חמץ נוקשה הוא עצמו מותר בהנאה אחר הפסח, אף בלא ביטול, כדלעיל סי' תמב ס"כ (ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו הרי הוא מותר בהנאה, דכיון שלא עבר עליו על איסור של תורה לא קנסוהו חכמים). מכל מקום גם חמץ נוקשה בטל בששים, כדלקמן בסמוך (וכן הדין בחמץ נוקשה אפילו בתוך הפסח. דכיון שאין חייבין עליו כרת, הרי דינו כחמץ גמור בערב פסח משש ולמעלה). והטעם לזה הוא משום דעכ"פ אסור לאכלו אחר הפסח בלא ביטול, כדלעיל שם (אבל אסור לאכלו, כיון שיש עליו שם חמץ שעבר עליו הפסח). * וכן במקום שנחשב דבר שיש לו מתירין מטעם הגעלה, אינו בטל בששים אפילו בערב פסח, כדלקמן סכ"ג (כלי שהיא בלוע מחמץ שנתערבה בכלים אחרים, אינו מתבטל בתוכם אפילו הן אלף, וצריך להגעיל את כולם אם רוצה להשתמש בהן בחמין לצורך אכילת ... ערב פסח משעה ה' ואילך. דכיון שעל ידי הגעלה אפשר להפריד מן הכלים את האיסור הבלוע בכלי, הרי זה כדבר שיש לו מתירין שאינו בטל לעולם).
1731. בפשטות הכוונה שנתערב ונתבטל לאחר הפסח, וכדלקמן סס"א (חמץ דגן גמור של ישראל שעבר עליו הפסח, בין בשוגג בין במזיד, ונתערב לאחר הפסח ... בין לח בלח בין יבש ביבש, הרי הוא בטל ברוב, ומותר אפילו באכילה ... ויש אומרים שחמץ שעבר עליו הפסח ... דינו כשאר איסורי דברי סופרים שאינן בטלין בפחות מששים, אם התערובות הוא לח בלח ... ואם התערובת הוא יבש ביבש הרי הוא בטל ברוב כמו בשאר איסורין ומותר אפילו באכילה). וכיון שדנים כאן בענין שנתערב בפסח במשהו, הנה אם עבר עליו הפסח, בטל בששים, כמבואר בטור ושו"ע סי"א (נתערב בפסח ועבר עליו כל הפסח ... בטל בששים). ואף שאסור להשהות חמץ בפסח, מכל מקום מדובר כאן ששגג או עבר והשהה. וראה חקרי הלכות ד עב, ב.
1732. כדלקמן סי' תמח ס"א (חמץ דגן גמור של ישראל שעבר עליו הפסח ... הרי הוא אסור בהנאה).
1733. כדלעיל ס"ט (שלא נאסר ריח חמץ בפסח אלא מטעם איסור משהו מליל ט"ו ואילך). והיינו באופן שנאסר הריח רק בפסח (שבזה לא אסרו בערב פסח). ונתבאר לעיל שם (ובהערה 84), דהיינו דוקא בתנור קטן ופיו אינו סתום לגמרי.
1734. דרכי משה ס"ק טו (ונראה לי דהוא הדין לאחר שש בערב פסח, אם הוא לפגם שרי, דמאחר דבטל בששים דינו כשאר איסורים, ומותר גם כן בנתינת טעם לפגם). רמ"א סעיף ב (ונותן טעם לפגם נמי שרי). והיינו אף שיש חילוקי דעות בדין נותן טעם לפגם בפסח, כדלעיל ס"ח (אם החמץ נותן טעם לפגם בהתערובת אינו אוסר ... ויש חולקין על זה ואומרים, כיון שחמץ בפסח אוסר במשהו ... הוא הדין לנותן טעם לפגם ... אוסר הכל באכילה ובהנאה. וכן נוהגין במדינות אלו). מכל מקום אם נתערב בערב פסח מותר בו "לדברי הכל" כמו בשאר איסורין. אלא שלכתחלה גם זה אסור, כדלקמן סמ"ו (ומכל מקום לכתחלה אסור לבשל לשם פסח בכלי של חמץ שאינו בן יומו, שאסור לעשות נותן טעם לפגם לכתחלה).
1735. ליקוטי מהרי"ל ע' תרל (הא דבעי מה"ר עוזר ממה"ר אלעזר פירנא מחמץ נוקשה, אי בטיל בס' או אוסר במשהו, פשט איהו מהא דאמר בדיבור חטי קרדוניתא, דמדמה חמץ מו' שעות ולמעלה שהוא מדרבנן לחמץ נוקשה). מ"א ס"ק ה (כוונתו כי היכי דחמץ גמור בערב פסח בטל בששים, הוא הדין חמץ נוקשה אפילו בפסח בטיל בששים, כיון דאין בו כרת. ומכל שכן לפי מה שפסק בשו"ע דאינו אסור אלא מדרבנן, כמ"ש רס"י תמ"ב, אם כן בטל בששים). הובא בח"י ס"ק יא. וראה גם לקמן סנ"ג (חבית של יין שיש בה משהו בצק שדבקו בו נסרים, אע"פ שבצק זה הוא חמץ נוקשה, אסור לשתות מיין של חבית זו בפסח, לפי שנפלט ממנו טעם משהו לתוך היין בפסח, ואינו מתבטל בס', כיון שהוא נתן היין בידים לתוך חבית זו שיש בה בצק דבוק, הרי זה כמתכוין לבטל איסור בידים, ולפיכך אין לו ביטול עולמית). ונתבאר לקמן שם (הערה 387).
1736. היינו אף שנשרו גם משש ולמעלה. ואם נשרו קודם הפסח מותר לשתותו גם בפסח כדלקמן סכ"ב (אבל חמץ שנתערב בהיתר לח בלח ... שהוא נותן טעם לפגם, מותר לאכלו בתוך הפסח, דכיון שגוף האיסור בלול בגוף ההיתר ונתבטל בתוכו, הרי הוא כמי שאינו בעולם כלל ואינו חוזר וניעור בפסח).
1737. שהעיסה עשויה להתפרר, כדלקמן סי' תסז סכ"ט (אם נפלה לתוכם פרוסת לחם או עיסה, אפילו נפלה קודם הפסח, והסירה משם קודם הפסח, אסור לשתותם בפסח, אלא אם כן סיננם קודם הפסח, לפי שהלחם והעיסה עשויין להתפרר, ויש לחוש שמא נשארו פרורין בתוך המים והיין), וסמ"ז (ואם נמצאת פרוסת לחם או עיסה בבאר ... אין להשתמש במי הבאר אלא על ידי סינון). וכיון שיש חשש שנשארו שם פירורין, יש לו דין תערובת יבש בלח, שאינו בטל בששים אפילו בשאר איסורים, וכן בערב פסח, כדלעיל סי' תמב בקונטרס אחרון ס"ק טו (וכיון שדינן כיבש בלח שאין נבללין זה בזה, שוב אין לחלק בין תוך הפסח לקודם הפסח). סיכום פרטי ההלכה של חשש פירורי חמץ, וסינון, ראה לקמן 271).
1738. מרדכי רמז תקסח (ועיסה שהחמיצה שנפלה לבאר, בודאי יהבא טעמא, ולא ידעינן אם לשבח אם לפגם, ומסתמא נותן טעם לפגם). מ"א ס"ק ו (המרדכי פ"ב כתב ... דעיסה חמץ שנפלה לבאר ספק אם נותן טעם לשבח או לפגם, ומסתמא נותן טעם לפגם).
1739. משנה פ"י דתרומות מ"ב (שעורים שנפלו לתוך הבור של מים, אף על פי שהבאישו מימיו, מותרין), ור"ש שם (דנותן טעם לפגם מותר). מ"א שם (ובפ"י דתרומות איתא דשעורים הוי נותן טעם לפגם בבור). ודין חטה שנשרתה במים בפסח, נתבאר לקמן סי' תסז סמ"ז (אם נמצאת חטה בקועה בבאר בפסח, אסור לשאוב עוד מים מהבאר כל ימי הפסח).
1740. ערלה פ"ג משנה ז (את שדרכו למנות מקדש ... ככרות של בעל הבית). ש"ך יו"ד סי' קי ס"ק ו (וצריך לומר דהיינו דוקא בזמנם, אבל במקומות שגם של נחתום חשובים, פשיטא דאינן בטלים). מ"א ס"ק מ (ככר חמץ שנתערב במצה לא בטיל לכו"ע, דהוי דבר שבמנין). וראה לעיל ס"א (והערה 14).
1741. אף שבשעה חמישית וששית לא נאסר החמץ אלא מדרבנן, דבר שבמנין אינו בטל, כמבואר ברמ"א יו"ד סי' קא ס"א (ואפילו אינה אסורה רק מדרבנן, אינה בטילה). וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' קא ס"א אות ב.
1742. כנראה צ"ל: שדרך.
1743. רש"י ביצה ג, ב ד"ה כל שדרכו (כל דבר שיש בני אדם המקפידין עליו מפני חשיבותו למוכרו במנין), וד"ה אלא למ"ד את שדרכו (שאין אדם מוכרו באומד).
1744. רמ"א שם ס"א (ויש אומרים דכל דבר שבמנין, דהיינו שדרכו למנותו תמיד, אינו בטל. וכן נוהגין). וש"ך שם ס"ק ט (אבל דבר שמוכרים לפעמים גם כן באומד, כמו ביצים, שלפעמים מוכרים סל מלא ביצים, כדאיתא בש"ס ריש מסכת ביצה, בטל). והיינו כדאמרינן בביצה ג, ב (וכי תימא ביצה חשובה ולא בטלה, הניחא למ"ד כל שדרכו לימנות שנינו, אלא למ"ד את שדרכו לימנות שנינו מאי איכא למימר), ופירש"י (הרי ביצה הרבה נמכרת באומד בלא מנין). וכן נפסק לקמן סי' תקיג ס"ד (ואם נתערבה בביצים אחרות כולן אסורות באכילה ובטלטול ואינה בטלה אפילו באלף ביצים שהרי למחר היא מותרת בלא ביטול וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף אינו בטל), כיון שהביצה אינה דבר שבמנין, רק הככר. וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' קי ס"א אות ג.
1745. ויש בזה כמה דעות כמה צריך להסיר מהמצה, כדלקמן סי' תסז סל"ה-ו.
1746. סעיף טז (מצה שנתכפלה בתנור ונתדבקה שם במקום הכפל, אם הוא קודם הפסח, אפילו בערב פסח משש שעות ולמעלה, מסיר מקום הכפל שיש בו חשש חימוץ ... ומסיר עוד מקום מגעו, דהיינו כרוחב גודל סמוך למקום הכפל).
1747. מ"א ס"ק מ (ומצה שהיה בה חטה, או שנתכפלה מצד אחד, וחתכו הכפל, ונתערב באחרת, אינה דבר שבמנין, דאסורה מחמת הבלוע), וב סי' תנא ס"ק לז (דלא הוי דבר שבמנין, כיון שאין איסורו מחמת עצמו). וראה לקמן שם סנ"ו (ואם נתערבו בהרבה מצות אחרות כשרות, הרי הן בטילות ברוב, אם נתערבו בערב פסח או קודם, ורוצה לאכלם קודם כניסת ליל ט"ו (פירוש שרוצה לבשלם קודם שיאכלם, שאסור לאכול בערב פסח מצה שאין מבושלת)). וכדלקמן סי' תעא ס"ד (שאמרו חכמים כל האוכל מצה בערב פסח כאלו בועל ארוסתו בבית חמיו, קודם שיכניסנה לחופה לברך עליה שבע ברכות, ומכין אותו מכת מרדות) וס"ח (מצה שנאפית כתקונה ואחר כך נתפררה, בין במים בין בשאר משקים ומי פירות, ונתבשלה, אע"פ שהפרוסות קיימות בענין שמברכין עליהם המוציא וברכת המזון, אף על פי כן מותר לאכלה בערב פסח קודם שעה עשירית, שהרי אין אדם יכול לצאת בה ידי חובתו בלילה).
1748. להעיר מהמבואר לעיל סי' שסו ס"י (אין מערבין בפרוסה ... ואם לא ניטל ממנה אלא כדי חלת נחתום, שהוא חלק אחד ממ"ח, מערבין בה ... יסברו שחלתה היא שניטלה ממנה).
1749. כמו שנתבאר טעם זה לענין חתיכה הראויה להתכבד, בט"ז יו"ד סי' קא ס"ק ד (דהא אין הבלוע ראוי להתכבד). וש"ך שם ס"ק ד (הטעם כתבו ... משום דמכל מקום אין האיסור הנבלע בה חשיב חתיכה הראויה להתכבד). וכן הוא לקמן סי' תנא סנ"ו (ואם נתערבו בהרבה מצות אחרות כשרות, הרי הן בטילות ברוב, אם נתערבו בערב פסח או קודם). וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' קא ס"ב.
1750. תוכן האמור בקטע שלפנינו: עד כאן נתבאר דין תערובת ככר חמץ במצות, כאשר רצונו לאכול מהתערובת בערב פסח, שאז החמץ מתבטל ברוב. ולכן אם הככר הוא דבר שבמנין, אינו בטל אפילו באלף. ואם נתבטל חשיבותו, או שאינו אסור מחמת עצמו, מותר לאכלו. עתה בא לבאר דין הככר שנתבטל ברוב קודם הפסח, ורוצה להשהותם בפסח, ולאכול מהם. ועל זה מבאר, שאף שהתבטל כבר קודם הפסח, מכל מקום חוזר וניעור בפסח, ואוסר במשהו, ולכן אסור לאכול מהם, וגם אסור להשהותם בפסח. והיינו שקיי"ל: (א) כדעת הפוסקים שיבש ביבש אוסר במשהו בפסח, כדלעיל ס"א (החמירו בו חכמים שאוסר תערובתו במשהו ... שנתערב יבש ביבש ... כגון פרוסת פת של תבואה מחומצת שנתערב באלף פרוסות של מצה). (ב) כדעת הפוסקים שיבש ביבש חוזר וניעור בפסח, כמבואר כאן (כשמגיע הפסח הרי הוא חוזר וניעור, ואוסר את כל התערובת, כאלו נתערב עכשיו בפסח). (ג) כדעת הפוסקים שחוזר וניעור אף לענין להשהותם, כדלעיל סי' תמב סי"ח (כיון שאסור לאכול בפסח כלום מזה התערובת ... אסור גם כן להשהותן, גזירה שמא יבא לאכלו). ומכל מקום, לענין להשהותם, נוסף במוסגר (ויש חולקין, ויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק). וכדלעיל שם (ויש לחוש לדבריהם, אם אין שם הפסד מרובה).
1751. תרומת הדשן סי' קיד (ובלח מנהג פשוט להתיר מה שיתבטל קודם הפסח, ולא אמרינן דחוזר וניעור בפסח). רמ"א ס"ד (ונוהגין כסברא הראשונה [להתיר] בכל תערובת שהוא לח בלח. מיהו בדבר יבש שנתערב ... אסור בפסח). מ"א ס"ק יא (כגון שנתערב חמץ במצה חד בתרי ... צריך גם כן לאוכלו קודם פסח, משום שהחמץ בעין). וכן הוא לעיל סי' תמב סי"ד (חוזר וניעור בפסח, כיון שלא נבלל בתוך ההיתר קודם הפסח). לקמן סכ"ג (כדין יבש ביבש שנתבטל ברוב קודם הפסח, שהוא חוזר וניעור בפסח), וס"ס (שכל יבש ביבש שנתבטל ברוב קודם הפסח הוא חוזר וניעור בפסח). סי' תנא סנ"ד (כשהגיע הלילה הרי הפירור חוזר וניעור ואוסר במשהו). סי' תנג ס"ט (כדין יבש שנתערב ונתבטל ביבש קודם הפסח, שהוא חוזר וניעור בפסח ואוסר התערובת). סי' תסו ס"ט (שהפירור חוזר וניעור כשמגיע הפסח, שחמץ במשהו, שאינו דומה לתערובת לח בלח שנתבטל בס' קודם הפסח שאינו חוזר וניעור בפסח). ובשו"ת רבינו סי' ה (והוי כיבש ביבש דחוזר וניעור, לפי מנהגינו שברמ"א סי' תמ"ז ס"ד).
1752. סעיף יח (אסור גם כן להשהותן, גזירה שמא יבא לאכלו).
1753. לבוש ס"ט (דשאני הכא שגוף החמץ עדיין בעין וגרוע יותר מדין משהו, ואפילו נתערב קודם הפסח אפשר שאסור). עולת שבת ס"ד ד"ה ומ"ש אבל (לא דמי לתערובת לח בלח, דהתם הוי כמו אם נתבשל התערובת קודם הפסח, כיון שמתערב יפה ואין האיסור עומד בפני עצמו, לאפוקי ביבש ויבש שאינו מתערב, והאיסור עומד בפני עצמו). וכן נתבאר טעם זה לעיל סי' תמב סי"ד (חוזר וניעור בפסח, כיון שלא נבלל בתוך ההיתר קודם הפסח), ולקמן סי' תסו ס"ט (שאינו דומה לתערובת לח בלח שנתבטל בס' קודם הפסח שאינו חוזר וניעור בפסח, לפי שלח בלח נבללין זה בזה יפה ונעשין גוף אחד ממש, ולכך אין המתבטל חוזר וניעור, כיון שכבר נעשה גוף אחד עם המבטל).
1754. קאי על האמור לעיל "נתערב בפרוסות אחרות של מצה אסור לאכול וליהנות ... ואפילו להשהותם עד לאחר הפסח אסור". ועל זה כותב "ויש חולקין", דהיינו שמתירים להשהותם, "ויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק". וכ"ה לעיל סי' תמב סי"ח (ויש חולקין על זה ואומרים ... אסור גם כן להשהותן ... ויש לחוש לדבריהם, אם אין שם הפסד מרובה). וראה לעיל שם (הערה 178), שלקמן סי' תנג סי"ב, נפסק בפשיטות כדעת האוסרים. וכן הוא לעיל שם בנוסח כתב היד. וכאן נוסף במוסגר, לסמוך על מתירים בשעת הדחק.
1755. ראה הערות לשו"ע אדה"ז, שאוצ"ל: שנתבאר (שם סי"ח), שבהפסד מרובה יכול להשהותו. וראה גם לחם שלמה סי' פב אות ב.
1756. תרומת הדשן סי' קיד (ובלח מנהג פשוט להתיר מה שיתבטל קודם הפסח, ולא אמרינן דחוזר וניעור בפסח). רמ"א ס"ד (ונוהגין כסברא הראשונה [להתיר] בכל תערובת שהוא לח בלח). וכן הוא לעיל סי' תמב ס"ד (אם יש בו ששים, שבודאי אין החמץ נותן טעם בששים פעמים כמותו, אם נבלל החמץ בהתערובת יפה יפה שלא נשאר בו חמץ משהו עומד בעינו בתוך התערובת, מותר אפילו לאכול כל התערובת בתוך הפסח, כמו שיתבאר בסימן תמ"ז). ובמקום שיש מחלוקת אם חשוב לח בלח או יבש ביבש, תלוי בזה גם אם אומרים בו חוזר וניעור, כמו לענין קמח, שנתבאר לקמן סי' תנג ס"ט (ולפי דברי האומרים שקמח המעורב בקמח יש לתערובות זה דין תערובת יבש ביבש, ... אסור לאפות בתוך הפסח, לפי שקמח החמץ שנתבטל בקמח הכשר קודם הפסח הוא חוזר וניעור בפסח, כדין יבש שנתערב ונתבטל ביבש קודם הפסח, שהוא חוזר וניעור בפסח ואוסר התערובת), וסי' תסו ס"ט (שחוששין להאומרים דקמח שנתערב בקמח יש לו דין יבש ביבש שחוזר וניער בפסח). וכן הוא לענין בצק חמץ בבצק מצה, כמבואר בשו"ת רבנו סי' ה (ואודות תערובת בצק חמץ בבצק מצה, תליא בהא אם יש בילה, כמ"ש ביו"ד סי' שכ"ד, והוי כלח בלח ואינו חוזר וניעור, או אין בילה והוי כיבש ביבש דחוזר וניעור, לפי מנהגינו שברמ"א סי' תמ"ז ס"ד).
1757. היינו שנתבטל קודם תחלת ליל ט"ו, שעדיין מתבטל החמץ בששים, ואינו חוזר וניעור, כדלעיל סי"ח (והערה 148).
1758. פר"ח ס"ה ד"ה אבל בשומן (ונותן טעם לפגם שנתבטל קודם פסח אינו חוזר ונעור). והיינו כיון שיש לו דין של תערובת שנתבטל בששים, כדלעיל סי"ח (בערב פסח משעה ששית עד הלילה ... הוא מתבטל בששים כשאר איסורין ... וכן נותן טעם לפגם מותר בו לדברי הכל).
1759. לפנינו המקורות לדעת הפוסקים שאין אומרים חוזר וניעור בחמץ שנתערב קודם הפסח. אמנם לא נתבאר במקורות אלו החילוק בין יבש ביבש לבין לח בלח. שהמקור לזה הובא לעיל מתרומת הדשן ורמ"א. רא"ש פ"ב סי' ה (וחמץ משש שעות ולמעלה ... בטל בששים, ומותר אף בפסח, כיון שנתבטל קודם הפסח). דעה הא' ב טור ושו"ע ס"ד (אם נתערב החמץ קודם פסח ונתבטל בששים, אינו חוזר וניעור בפסח לאסור במשהו). מרדכי רמז תקנד (כתב בספר התרומה ... בטל בס', ואינו חוזר וניעור לאסור כשהגיע זמנו. וכן פסק בספר המצות. וכן מצאתי בתשובת ר"י בשם ר"ת דחמץ שנתבטל קודם הפסח בס' אין חוזר וניעור בפסח לאסור במשהו). ראב"ד בתמים דעים סי' לו (שכבר נתבטל קודם שיבא לזמן שאיסורו במשהו, ושוב אינו ניער. שו"ת ה ר"ן סי' נז (ושמכיון שנתבטל שוב אינו חוזר ונעור), וסי' נט (ושמעינן נמי, כיון שנתבטל שוב אינו חוזר ונעור).
1760. כדלעיל (הערה 173).
1761. תשובת הגאונים, בשערי שמחה למה רי"ץ גיאת ח"ב ע' פד (נשאל ממנו, כי עבדינן חמרא בפסחא מן צמוקי, בתר דעבדינן נטירותא יתרתא, זימנן דמשתכח בעידן סחיטה תרתי תלת חטי או שערי, ונהגינן באיסורא, ומבערין ליה מקמא פסחא. למשתייה בפסח לא קמיבעיא לן), ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' נג, וסי' תפה (ורבינו האיי גאון אסר יין שנמצאו בתוכו קודם הפסח שני גרגירים של חטים לשתותו בפסח), ובטור סי' תמב (רב נטרונאי שהשיב על ששאלוהו על העושים יין מצמוקין ושורין אותן במים, ופעמים מוצאים בהם שנים או ג' חטים, אם מותר לשתותו אם נעשה קודם הפסח, והשיב ודאי אסור לשתותו בפסח). רמב"ם פ"ד הי"ב (דבר שנתערב בו חמץ ... אסור לאכלו עד אחר הפסח. ואע"פ שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא, הרי זה אסור לאכלו), לפירוש המ"מ שם (והרבה מהגאונים כדעת רבינו, שאפילו נתערב כמה זמן קודם הפסח אסור לאכלו בפסח, שחוזר וניעור, וכ"כ בהלכות ה"ר יצחק ן' גיאת ז"ל). דעה הב' בשו"ע שם (ויש חולקים).
1762. שיירי כנסת הגדולה הגב"י אות ד (ומכל מקום אומר אני דדין החטה מוסכם אליבא דכולי עלמא, דהיכא דהסירו החטה קודם הפסח, אעפ"י שחממוה בפסח, אפילו הרמב"ם ז"ל מודה דאינו חוזר וניעור, כיון שאין שם ממשו של איסור. ולא כתב הרמב"ם ז"ל דחוזר וניעור אלא כשיש שם ממשו של איסור ... נמצא לפי זה דלא פליגי הרמב"ם וסיעתו ז"ל עם השאר הפוסקים ז"ל, אלא כשיש שם ממשו של איסור בפסח). מ"א ס"ק ז (ואף על גב דבס"ד יש אומרים דחוזר וניעור, היינו כשיש בתוכו ממשות האיסור, כגון שכר שנתערב בדבש, אבל הכא אינו אלא טעם בעלמא), וס"ק יג (דהא כשסננו ולא נשאר אלא טעם בעלמא לכ"ע אינו חוזר וניעור).
1763. פר"ח ס"ד (וכתב בספר שיירי כנסת הגדולה דלא אמרינן חוזר ונעור אלא בדאיכא ממשו של איסור ולא הוחם, אבל בטעם גרידא לכולי עלמא אינו חוזר ונעור, ועל פי זה כתב דדין חיטה שנמצאת בתרנגולת שהזכיר המחבר בדין הקודם שהוא מוסכם אליבא דכולי עלמא. ולא נהירא כדמוכח בהדיא מתשובת רב נטרונאי שהביא הטור סימן תמ"ב על העושים יין מצמוקים ומוצאים בהם חיטים שאסור להשהותו בפסח, אף על פי דליכא התם אלא טעם החיטים. וכן מתבאר מתשובת הרשב"א [ח"א] סימן נ"ג וסימן תפ"ה. וכן מדברי הב"י סוף סימן תנ"א, עיי"ש וברור הוא). ב"י סוס"י תנא (כתב המרדכי בפרק כל שעה (סי' תקנה) שפוד ישן שצלו בו עופות בפסח מותרין, אף על גב דמקודם לכן צלו בו בשר מלוח מן המלח שלא נבדק מחמץ, לפי שטעם החמץ שהיה במלח נתבטל קודם הפסח, עד כאן לשונו. וכבר נתבאר בסימן תמ"ז שיש חולקין בדין זה וסוברים דחוזר וניעור). ט"ז שם ס"ק לא (וכאן פסק הש"ע לקולא כדיעה הראשונה של ס"ג לענין חוזר וניעור). טור סי' תמב בשם רב נטרונאי גאון (רב נטרונאי שהשיב על ששאלוהו על העושים יין מצמוקין, ושורין אותן במים, ופעמים מוצאים בהם שנים או ג' חטים, אם מותר לשתותו אם נעשה קודם הפסח, והשיב ודאי אסור לשתותו בפסח).
1764. שנפסק להיתר בשו"ע ס"ג (חטה שנמצאת בערב פסח בתרנגולת מבושלת ... אם חממו התרנגולת בפסח בעוד שהחטה בתוכה, חוזרת ליתן טעם בתוכה בפסח והוי במשהו). ונתפרש במ"א שם ס"ק ז (אבל אם נטלו החטה מתוכה ואחר כך חממו התרנגולת מותר). אשר לדעת שיירי כנה"ג ומ"א שם, מותר כאן לדברי הכל, שאינו אלא טעם. משא"כ לדעת הפר"ח, היינו דוקא לדעת המתירים.
1765. אבל להשהותם מותר, וכמובא לעיל (הערה 181) מתשובת הגאונים, בשערי שמחה למהרי"ץ גיאת ח"ב ע' פד (למשתייה בפסח לא קמיבעיא לן), ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' נג, וסי' תפה (ורבינו האיי גאון אסר ... לשתותו בפסח), ובטור סי' תמב (רב נטרונאי שהשיב ... ודאי אסור לשתותו בפסח). רמב"ם פ"ד הי"ב (אסור לאכלו עד אחר הפסח), לפירוש המ"מ שם (והרבה מהגאונים כדעת רבינו, שאפילו נתערב כמה זמן קודם הפסח אסור לאכלו בפסח, שחוזר וניעור). ומכאן נלמד שתערובת לח בלח, או טעם חמץ בלבד, אף לדעת הפוסקים שחוזר וניעור ונאסר באכילה, מכל מקום מותר להשהותם. וכדלקמן סי' תסו סי"א (שהרי אף להאומרים שתערובת לח בלח שנתבטל בס' קודם הפסח חוזר וניער בפסח ואסור לאכלו, אף על פי כן מותר להשהותו, כמו שנתבאר בסימן תמ"ז). שהכוונה להאמור כאן. ולדעת כמה פוסקים למדים מכך אף לענין תערובת יבש ביבש, שמותר להשהותה (כדלקמן שם). ובהפסד מרובה סומכים על פוסקים אלו, כדלעיל בתחלת הסעיף (נתערב בפרוסות אחרות של מצה אסור לאכול וליהנות ... ואפילו להשהותם עד לאחר הפסח אסור ... ויש חולקין. ויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק, כמו ש[נ]תבאר). שהכוונה למה שנתבאר לעיל סי' תמב סי"ח (ויש חולקין על זה ואומרים, כיון שאסור לאכול בפסח כלום מזה התערובת ... אסור גם כן להשהותן, גזירה שמא יבא לאכלו ... ויש לחוש לדבריהם, אם אין שם הפסד מרובה). ונתבאר לעיל שם (הערה 178).
1766. שו"ע ס"ד (אם נתערב החמץ קודם פסח ונתבטל בששים, אינו חוזר וניעור בפסח לאסור במשהו. ויש חולקים). ופירש בשיירי כנסת הגדולה הגב"י אות ד (פסק דחמץ שנתערב קודם הפסח ונתבטל בס' אינו חוזר וניעור בפסח לאסור במשהו. ואע"ג דהרב ז"ל סיים ויש חולקים ... דעתו לתפוס כמא דשרי, מדכתב סברתו בסתם, וכן כתבתי במ"א בספר הכללים בכללים בדרכי הפוסקים). ורמ"א ס"ד (ונוהגין כסברא הראשונה בכל תערובת שהוא לח בלח). וראה גם לקמן סכ"ד (שאף שנפלט טעם הפת לתוך היין, הרי כבר נתבטל בס' קודם הפסח ואינו חוזר וניעור), ושם (הערה 210).
1767. סמ"ק סי' רכב ע' רכז (ומיהו אם חזרו וחממו את המצה או את הצלי בעוד שיש שם החטה או השעורה משנכנס יום טוב, אסור, דחוזר ונותן טעם בזמנו דהוי במשהו). הובא בהגהות מיימוניות (קושטא) פ"א ה"ח. שו"ע ס"ג (חטה שנמצאת בערב פסח בתרנגולת מבושלת ... אם חממו התרנגולת בפסח בעוד שהחטה בתוכה, חוזרת ליתן טעם בתוכה בפסח והוי במשהו).
1768. מ"א ס"ק ט (מיירי שהוציאו התרנגולת מן הקדירה סמוך לערב, והניחוה לקערה בלא רוטב, וכשנכנס הפסח עדיין היא רותחת ... יש להחמיר, דכתבו הפוסקים בי"ד סי' צ"ד דבדבר עב כזה לעולם הוא ככלי ראשון, כל זמן שהיד סולדת בו. ועסי' שי"ח ס"ט דיש דברים שמתבשלים בכלי שני). והיינו שזה פשוט שאם התרנגולת עדיין בתוך הרוטב שבכלי ראשון, כשנכנס הפסח, היא נאסרת מטעם בישול בכלי ראשון. ואפילו אם הוציאוה לכלי שני יש להחמיר בפסח, כדלקמן סי' תנא סל"ב (וכלים שנשתמש ונבלע בהן חמץ כל השנה על ידי חום כלי שני ... הרי הן נכשרין על ידי הגעלה בכלי שני), הרי שעכ"פ נאסרת בכלי שני וצריכה הגעלה. ואפילו הוציאוה למים צוננים נוהגים להחמיר בפסח, כדלקמן סי' תסז סכ"ט-ל (ויש חולקין על זה ואומרים שהצונן מפליט ומבליע משהו ... והעיקר כסברא הראשונה. ומכל מקום במקום שנהגו להחמיר אין לשנות, אלא אם כן יש שם הפסד מרובה או שעת הדחק). על כן מבאר המ"א שכאן עיקר החידוש הוא "שהוציאו התרנגולת מן הקדירה סמוך לערב, והניחוה לקערה בלא רוטב". ואף שכשמניח את התרנגולת בקערה יש לה דין כלי שני שאינו מבשל, מכל מקום: (א) כבר הובא לעיל שיש אוסרים בפסח גם כלי שני. (ב) גם בשאר איסורים יש דברים שמתבשלים בכלי שני, כדלעיל סי' שיח סי"ב (שיש דברים רכים שמתבשלים גם בכלי שני, ואין אנו בקיאין בהן, ושמא גם הלחם נקרא רך לענין זה ומתבשל גם בכלי שני שהיד סולדת בו, וכן יש להסתפק ספק זה גם בשאר דברים). (ג) יש אומרים שגוש הוא ככלי ראשון, אף אם הוא בכלי שני, כמובא לעיל סי' רנג בקונטרס אחרון ס"ג (מ"ש רש"ל וש"ך ביורה דעה סי' צ"[ד] דבדבר גוש לא שייך כלי שני). ונתבאר לקמן סי' תנא סוף סנ"ח (ובהערות שם). ואף שכשמניחה בקערה בלא רוטב אינה נאסרת אלא כדי נטילה, כדלעיל ס"ה (ככר חמץ שהיד סולדת בו שנגע בככר מצה חם שהיד סולדת בו, אינו אוסר אלא מקום מגעו). מכל מקום היינו דוקא בדבר כחוש שאין בו צד שמנויות, כדלעיל שם ס"ו-ז (אם ההיתר הוא שמן... הרי הוא אוסר את כולו ... ובמדינות אלו נוהגין להחמיר בבשר חם שנגע בו חמץ חם לאסור את כולו, אפילו הוא כחוש, לפי שאין אנו בקיאים לחלק בין כחוש לשמן ... ואין אנו מקילין אלא בחמץ שנגע במצה, וכיוצא בה מדברים שאי אפשר למצוא בהם שום צד שיהיה בהם שמנונית).
1769. כיון שפליטת הטעם הזו היתה כבר בתוך הפסח, ואוסרת במשהו. וכן הוא לקמן סכ"ד (אם לא סיננו את היין עד שנכנס הפסח, הרי נפלט טעם הפירורין לתוך היין בפסח ... ונאסר כל היין אפילו בהנאה, ואסור להשהותו עד לאחר הפסח). ולקמן סוף סנ"ב (שיש לחוש שמא ... עומד בעינו בתוך היין בפסח, ונפלט ממנו טעם משהו לתוך היין).
1770. פר"ח ס"ג (אם חממוה כך בלא מרק, אינו אוסר אלא כדי נטילת המקום, שהוא כעובי רוחב אצבע). וכדלעיל ס"ה (שיסיר מהמצה את המקום שנגע בו החמץ, ויסיר אותה בעומק כרוחב אגודל). ונתבאר לעיל שם (הערה 58). ואף שנתבאר לקמן סי' תסז סס"א (אם נמצאה חטה או שעורה בקועה בפסח בזפק העוף, לאחר שהבהבו אותו באור להסיר נוצת העוף, מותר, שהרי החטה אינה אוסרת אפילו בצלי ממש יותר מכדי קליפה, וכאן הזפק הוא הקליפה שמסירין ומשליכין אותו). הרי שהחטה אינה אוסרת אלא כדי קליפה. ומקורו ב שו"ע סי' תסז סט"ז (חטה או שעורה שנמצאת בזפק העוף לאחר שהבהבו אותו, מותר). וב מ"א סי' תסז ס"ק לז (דאין צלי אוסר יותר מקליפה, והזפק הוא הקליפה, ולכן ישליכו אותו). היינו דוקא בחטה בקועה, שאינה אוסרת אלא כדי קליפה, כדלקמן שם סנ"ט (ומן הסתם אינה אוסרת יותר מכדי קליפה, שהחטה היא קטנה וכחושה ופליטתה מועטת). משא"כ כאן שהחטה נתבשלה עם התרנגולת לפני זמן איסור, ופליטתה מרובה יותר. ויתבאר בהערות לקמן שם.
1771. כדלעיל ס"ז.
1772. סעיף זה בהמשך למה שנתבאר בסעיף הקודם, שתערובת יבש ביבש שנתבטל קודם הפסח חוזר וניעור בפסח. וכך גם כלי חמץ שנתערב בכלים אחרים חוזר וניעור בפסח. אלא שבכלים יש טעם נוסף שאינו מתבטל אפילו באלף, כיון שהוא דבר שיש לו מתירין, שאפשר להגעילו. ולכן אפילו אם רוצה להשתמש בהם בחמין בערב פסח אינו בטל. וכל ההלכה הנ"ל, שהוא חוזר וניעור בפסח, היינו בכלי חרס שאין הגעלה מועלת בהם.
1773. ב"ח ס"ד ד"ה חמץ (כלי חמץ שנתערב ... כיון דיש אומרים דחמץ נמי הוה ליה דבר שיש לו מתירין, יש להחמיר נראה לי). מ"א ס"ק מ (וכתב הב"ח כלי חמץ שנתערב באחרים בטל ברוב, מיהו כיון דיש אומרים דחמץ מקרי דבר שיש לו מתירין לא בטיל עכ"ל ... בכלי יש להחמיר דהא יש אומרים דאף בשאר אסורים לא בטיל).
1774. מ"א שם (דחמץ לא מקרי דבר שיש לו מתירין ... דאם לא כן אף בערב פסח לא יתבטל). אליה זוטא ס"ק ב (ולפי זה נראה לי דאף בערב פסח אחר שש אסור, דדין דבר שיש לו מתירין יש להחמץ אחר שש כמו בפסח עצמו). ולכן כאן שהכלי הוא דבר שיש לו מתירין, אינו בטל בששים אפילו בערב פסח.
1775. ב"ח שם (כיון דיש אומרים דחמץ נמי הוה ליה דבר שיש לו מתירין), לגירסת ח"י ס"ק מד (שטעות דמוכח יש בדבריו, במה שכתב דיש אומרים דחמץ וכו', צריך להיות דיש אומרים דכלים). מ"א שם (בכלי יש להחמיר דהא יש אומרים דאף בשאר אסורים לא בטיל).
1776. שו"ע שם ס"ג (כלי שנאסר בבליעת איסור, שנתערב באחרים ואינו ניכר, בטל ברוב ואין דנין אותו כדבר שיש לו מתירין). וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' קב ס"ג.
1777. א"ז שם (משמע דכלי חרס דלא מהני הגעלה בטלים). ח"י שם (משא"כ בכלי חרס).
1778. כדלעיל ריש סכ"ב (כיון שאין גוף האיסור נבלל בגוף ההיתר אלא הוא עומד בפני עצמו בתוך התערובת. לפיכך כשמגיע הפסח הרי הוא חוזר וניעור, ואוסר את כל התערובת, כאלו נתערב עכשיו בפסח). ואף שלעיל שם מיירי בגוף האיסור העומד בפני עצמו, שהוא וחוזר וניעור, משא"כ כאן שהכלי אינו אסור מחמת עצמו, אלא מחמת הטעם הבלוע בו. מכל מקום הכלי שבלוע בו טעם חמץ הוא בעין, וגם בזה אמרינן חוזר וניעור, כדלקמן ס"ס (ואם חתכן בסכין של חמץ ... אפילו אם בס' זיתים מהן יש כדי לבטל פליטת כל הסכין בס', ויש כאן עוד הרבה זיתים מאד כדי לבטל הס' זיתים ברוב, אין זה כלום, שכבר נתבאר שכל יבש ביבש שנתבטל ברוב קודם הפסח הוא חוזר וניעור בפסח). וראה בהערות שם (הערה 435). וכן הוא לקמן סי' תנא סוף סנ"ו (ואם נתערבו בהרבה מצות אחרות כשרות, הרי הן בטילות ברוב, אם נתערבו בערב פסח או קודם, ורוצה לאכלם קודם כניסת ליל ט"ו). משא"כ אם רוצה לאכלם בפסח אמרינן אמרינן חוזר וניעור בפסח. וכן מסיק בהגהות רעק"א סי' תנא, למ"א סוף ס"ק לז (כיון דהטעם דהחמץ עומד בפני עצמו במצה שנאסרה, אלא דהמצות מעורבים במצות האחרות, בכהאי גוונא אמרינן חוזר וניעור).
1779. משא"כ ככר שלם (שער הציון סי' תסז ס"ק קי). וכן הוא לקמן סי' תסז סכ"ט (אם נפלה לתוכם פרוסת לחם), וסמ"ז (אם נמצאת פרוסת לחם). כאן נתבאר דין יין שנפלה אליו פרוסת חמץ ונטלה משם. ולקמן סמ"ו יתבאר דין יין שנתבשל או נשרה בכלי חמץ.
1780. תוכן ההלכות שנתבארו בשני הסעיפים שלפנינו: (א) פת שנפלה ליין ונטלה משם, חוששים שנתפררו ממנה פירורין דקין ונשארו ביין. (ב) סיננו היין בבגד עב קצת, בודאי לא נשארו בו יותר פירורים. (ג) סיננו היין בפסח ולא מצאו פירורים, אין זו הוכחה שלא היו בה פירורין בתחלה. (ד) ספק אם נשארו פירורים, אסור בשתיה ומותר להשהותו וליהנות ממנו. (ה) סיננו היין בפסח, אחרי שנשרו בו מעת לעת, נפלט טעם הפירורין לפני הסינון, ואסור אף להשהותו. (ו) סיננו היין בפסח, אחרי שנשרו בו פחות ממעת לעת, יש להקל בספק פירורין, או בשעת הדחק. (ז) סיננו היין קודם הפסח, נתבטל טעם הפירורין בס', ואינו חוזר וניעור.
1781. שו"ת הרשב"א ח"א סי' קעג (מי שמצא בשעת הגיתות חתיכת מחמצת בכלי מלא יין, והוציאה משם ... הגאונים ז"ל כולם אסרוה בשתיה בפסח וראוי לחוש לדבריהם). והכוונה כנראה לתשובת הגאונים, שהובאה בשערי שמחה למהרי"ץ גיאת ח"ב ע' פד (נשאל ממנו, כי עבדינן חמרא בפסחא מן צמוקי, בתר דעבדינן נטירותא יתרתא, זימנן דמשתכח בעידן סחיטה תרתי תלת חטי או שערי, ונהגינן באיסורא, ומבערין ליה מקמא פסחא. למשתייה בפסח לא קמיבעיא לן), ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' נג, וסי' תפה (ורבינו האיי גאון אסר יין שנמצאו בתוכו קודם הפסח שני גרגירים של חטים, לשתותו בפסח), ובטור סי' תמב (רב נטרונאי שהשיב על ששאלוהו על העושים יין מצמוקין ושורין אותן במים, ופעמים מוצאים בהם שנים או ג' חטים, אם מותר לשתותו אם נעשה קודם הפסח, והשיב ודאי אסור לשתותו בפסח). ונתבאר לעיל סכ"ב (והערה 181, והערה 183), שהם סוברים שהטעם שנתבטל קודם הפסח חוזר וניעור בפסח. אמנם אנן קיי"ל (לעיל שם) שאינו חוזר וניעור בפסח. וכאן פירש הדרכי משה ס"ק יג (ונראה לי טעמו משום דחיישינן שמא נשארו פירורין תוך היין בפסח, ונותנים בו טעם בפסח). רמ"א ס"ד (פת שנפל ליין, אף על פי שנטלו משם אסור בפסח, דחיישינן נשארו בו פירורין, ונותנין טעם בפסח). וכן הוא לקמן סי' תסז סכ"ט (אם נפלה לתוכם פרוסת לחם או עיסה, אפילו נפלה קודם הפסח והסירה משם קודם הפסח, אסור לשתותם בפסח, אלא אם כן סיננם קודם הפסח, לפי שהלחם והעיסה עשויין להתפרר, ויש לחוש שמא נשארו פרורין בתוך המים והיין), וסמ"ז (ואם נמצאת פרוסת לחם או עיסה בבאר ... אין להשתמש במי הבאר אלא על ידי סינון, אפילו נמצאו קודם הפסח). וראה גם לעיל סי"ט (והערה 157).
1782. מ"א ס"ק יג (נראה לי דרמ"א כתב שנטלו משם, אבל לא סיננו עד הפסח, ולכן אסר, אבל סיננו קודם הפסח לכו"ע שרי). והיינו כיון שפליטת הטעם הזו היתה כבר בתוך הפסח, ואוסרת במשהו. וכדלעיל סכ"ב (אם לא הסיר החטה מן התרנגולת עד שנכנס הפסח ... הרי באותה רגע שבתוך הפסח חזרה החטה ופלטה טעם משהו לתוך התרנגולת ואוסרת). וכן הוא לקמן סוף סנ"ב (שיש לחוש שמא ... עומד בעינו בתוך היין בפסח, ונפלט ממנו טעם משהו לתוך היין).
1783. מ"א ס"ק יד (אסור אפילו בצונן, כיון דשורה מעת לעת הוה ליה כבוש כמבושל). פר"ח סוף ס"ד (דמיירי ששהא בו מעת לעת ויש לו דין כבוש ואוסר). וכן הוא לקמן סכ"ז (שכל הכבוש מעת לעת הרי הוא כמבושל), ונתבאר לקמן שם (הערה 235).
1784. אף שלא שהה מעת לעת בתוך הפסח.
1785. ראה שו"ע שם ס"א (איסור שנשרה עם היתר מעת לעת בצונן, מקרי כבוש, והרי הוא כמבושל, ונאסר כולו), ובש"ך שם סוף ס"ק ב (דלא נעשה כבוש אלא אחר מעת לעת), וט"ז שם ס"ק א (האיסור מחמת כבוש הוא אחר שיעור כבישה שהוא מעת לעת, דאז נעשה מבושל). וכן הוא לקמן סכ"ח (לא נפלט החמץ מהכלי לתוכו עד סוף מעת לעת משעה שנכבש).
1786. תשובת הגאונים הנ"ל, שהובאה בשערי שמחה למהרי"ץ גיאת ח"ב ע' פד (אי בודאי ידענא מלתא דנפק ליה מן הני חטי חמץ דאי[ת] ביה ממש ... איכא למיעבד לחומרא כותיה ולבעורי הני צמוקים קמי פסח), ובטור סי' תמב (אסור לשתותו בפסח, אבל לבערו, אם ידוע שנסחט מן חטין חמץ לתוך מי הצמוקין צריכין אתם לבערו, ואם אין ידוע אין צריך לבערו). וכדלעיל ס"א (ואפילו אין בתערובת כלום ממשות החמץ, כגון שהוא מכיר את חתיכת חמץ שנפלה לקדירה והסירה מן הקדירה מיד, אף על פי כן טעם משהו שנפלט ממנה לתוך הקדירה אוסר ... להשהותו בפסח ... שמא ישכח ויאכלנו).
1787. תשובת הגאונים הנ"ל (ואם אין ידוע אין צריך לבערו). מ"א ס"ק יב (ועכ"פ מותר לקיימו). וכן הוכיח בפרי מגדים על מ"א הנ"ל, ממשמעות שו"ת הרשב"א שם (אסרוה בשתיה בפסח), משמע לשהותו שרי. וכעין זהו הוא לקמן סי' תסו סי"א (כיון שאיסור שהייה זו אינה אלא מדברי סופרים ... וגם אין כאן חמץ ודאי אלא ספק ... לפיכך מותר להשהותו). והיינו בין כשהספק הוא אם נפלט ממנו הטעם (כדלעיל מתשובת הגאונים), והן כשהספק הוא אם הפירורים עדיין נשארו ביין, כאמור כאן. ולקמן שם התיר להשהותו מטעם ספק דברי סופרים, כיון שמסתמא אין בזה כזית, שאז אינו חייב לבערו אלא מדברי סופרים. וכן גם כאן, מסתמא אין כזית בפירורין דקין אלו, שאפשר נשארו אחרי שהסיר ממנו את הפת.
1788. ח"י ס"ק יח (אבל מותר בהנאה, מכל שכן דמותר לקיימו ... ובתרומת הדשן סי' קי"ג כתב גם כן, כל מה שמותר להשהות מותר ליהנות ממנו). וכדלעיל סי' תמב סכ"ד (כל דבר שמותר לקיימו, מותר להנות ממנו בפסח, כגון למוכרו לנכרי או שאר מיני הנאות).
1789. שו"ת הרשב"א שם (מי שמצא בשעת הגתות חתיכת מחמצת בכלי מלא יין והוציאה משם. ולזמן לקח מאותו יין ונתן בחביות אחרות, שהיו חסרות מעט ... הגאונים ז"ל כולם אסרוה בשתיה בפסח, וראוי לחוש לדבריהם). מ"א ס"ק יג (וכתב הרשב"א דלקח מאותו חבית יין לאחר שהוציא הפת ממנו, ועירבו ביין אחר, ואסר כולם עיי"ש).
1790. משמעות רמ"א ס"ד (דחיישינן נשארו בו פירורין, ונותנין טעם בפסח), ומ"א ס"ק יג (אבל סיננו קודם הפסח לכו"ע שרי). וכדלעיל סכ"ב, דקיי"ל שאם נפלט טעם משהו חמץ ונתבטל בתוכו קודם הפסח, אין אומרים בזה חוזר וניעור. וראה שו"ת תורת שלום סי' יג (ולהיש מחמירים שבסכ"ב נראה שגם כאן יש להחמיר). סיכום פרטי ההלכה של חשש פירורי חמץ, וסינון, ראה לקמן (הערה 271).
1791. ראה ט"ז ס"ק ו (וסינון לא מהני בזה דשמא יש דקין מאוד ויוצאין דרך נקבי המסננת), ובאר היטב ס"ק יד (ואם סינן על ידי בגד עב נראה לי להתיר). ונפסק כן לקמן סכ"ה (צריך ליזהר לסננו בבגד עב קצת, שלא יוכל שום פירור דק לעבור תוך נקבי הבגד). ועל זה מבאר כאן, שלמרות זאת, אם סינן אותו בתוך הפסח, חוששים שעד הסינון הי' הפירור בתוך היין, ובעת הסינון יצא הפירור מהיין. ולפני כן נפלט טעם הפירור בפסח לתוך היין. ואף שאין מוצאים פירורין על פני המסננת, ולכאורה יש להוכיח מכך שמעולם לא היו פירורין בתוך היין. מכל מקום יש לחוש שהי' פירור בתוך היין, ובעת הסינון יצא הפירור מהיין, ונשאר הפירור מעורב בלחלוחית היין שעל פי המסננת, ואינו נרגש בראות העין, כיון שהוא פירור דק מאד. וראה שדי חמד מערכת חו"מ (א'מא, ג). אהלי שם א ע' קיד. ואף שלכאורה הי' מקום לומר שפירור דק כזה שאינו נרגש בראות העין, הוא עצמו בטל ביין בששים, ואינו אוסר בטעמו. נתבארה הלכה זו לעיל סי' תמב קונטרס אחרון סוף ס"ק טו (וכיון שדינן כיבש בלח שאין נבללין זה בזה, שוב אין לחלק בין תוך הפסח לקודם הפסח ... ומתוך זה יתבאר לך שיפה כתב הט"ז בסי' תמ"ז סק"[ו], דפירורים דקים הנשארים ביין אחר הסינון אינן בטילין ... ולפי זה על כרחך צריך לומר דלדידן דמהני סינון ביין, היינו משום דקים לן דעל ידי הסינון לא נשאר בו שום פירור אפילו דק מאד, ולכך צריך ליזהר לסננו בבגד עב קצת, כמו שכתבתי שם בפנים). והיינו שאם הי' מתערב יפה קודם הפסח, הי' מתבטל ולא הי' חוזר וניעור בפסח, כדין לח בלח שנתבאר לעיל סכ"ב (דכיון שגוף האיסור בלול בגוף ההיתר ונתבטל בתוכו, הרי הוא כמי שאינו בעולם כלל, ואינו חוזר וניעור בפסח). אבל כיון שלא נבלל יפה, הרי גם לפני הפסח לא התבטל, ואוסר בפסח במשהו (שיטות הפוסקים בזה נתבארו לעיל שם). וראה גם לקמן סכ"ו (והערה 229), וסמ"ג (והערה 312). ואף שנתבאר לקמן סמ"ז (ואם לא סיננו קודם הפסח צריך לסננו בתוך הפסח, ואם לא מצא שום פירור חמץ על פי המסננת מותר לשתותו, ואין אנו חוששין שמא יש פירור דק שאינו נראה, כיון שלא ראינו מעולם שנפל לתוכו חמץ). מכל מקום כאן שראינו שנפל לתוכו חמץ, חוששים לזה. אלא שמכל מקום אין זה אלא חשש, ודינו כמבואר לעיל (מותר להשהותו עד לאחר הפסח ... כיון שכבר הסיר ממנו קודם הפסח את הפת שנפל לתוכו, ואין בו אלא חשש בעלמא שמא נשארו בו פירורין, ודי לאסור אותו בשתיה).
1792. ראה פסקי הרב ע' טז.
1793. רמ"א סי' תסז סי"ב (ודווקא ... שהיו המים חמין, אבל אם היו צוננין ושרו שם תרנגולים, אין לאסור מספיקא). והיא דעה הא' דלקמן סי' תסז סכ"ט (שהצונן אינו מפליט ומבליע כלום, ולא נפלט מן החטה אפילו משהו לתוך היין או המים).
1794. דעה הב' בשו"ע שם (אם נמצאת חטה בקועה או לחם חמץ בכלי של מים ואין בו כדי ליתן טעם, שהמים צוננים ... מותר. ויש מי שאוסר אם הוא בתוך הפסח).
1795. סכ"ט (ויש חולקין על זה ואומרים שהצונן מפליט ומבליע משהו ... והעיקר כסברא הראשונה. ומכל מקום במקום שנהגו להחמיר אין לשנות).
1796. ח"י סי' תסז ס"ק מ (מידי ספיקא לא נפקא ... גם איכא עוד לספק שמא סבירא לן כמאן דאמר דאינו נותן טעם כלל בצונן, שהוי כמו ספק ספיקא), וכדלקמן שם ס"ל (אם יש שם עוד צד אחד להקל ... הרי זה מותר).
1797. כדלקמן שם ס"ל (אלא אם כן יש שם הפסד מרובה או שעת הדחק, שאז יש להקל). וראה גם לקמן סמ"ב (אם הוא שעת הדחק שאין לו בשר ליום טוב ... מותר ... ובלבד שלא ישרה בתוכו מעת לעת, שבפחות ממעת לעת אין מים צוננין מפליטין כלום מהכלי).
1798. טור ודעה הא' בשו"ע סי' תסז סי"ב (אם נמצאת חטה בקועה או לחם חמץ בכלי של מים, ואין בו כדי ליתן טעם, שהמים צוננים ... מותר). ואף שהטור שם הביא את דברי הרא"ש בפ"ב סי' כה (אם נמצאת [חטה] בעיסה או במצה לאחר אפייתה ... לא חיישינן שמא היתה החטה במים, לפי שרגילין ישראל לשמור יפה המים השמורים לשום מצה מחימוץ). ופירש הב"י סי' תסז ד"ה ומה שכתב הרא"ש (משמע שאם היתה נמצאת במים היו נאסרות המצות שנילושו באותם המים). חלקו עליו הפוסקים בפירוש דברי הרא"ש, כמבואר בדרכי משה ס"ק י (לאו למימרא דאילו היתה במים היתה אוסרת בעודה צוננת, אלא משום מצה אפויה נקט לה, דאז היתה אוסרת על ידי אפייתה). וכן הוא בביאור מהרש"ל לטור שם (הכי קאמר ולא חיישינן שמא היתה במים, ואם כן נתחמצה החטה כבר). שו"ת מהרש"ל סי' עט (ובודאי ידע גם הוא שאין צונן בולע, אלא על כרחך קבל שעל ידי לישה מתמצה ויהיב טעם משהו). וב"ח ס"ח ד"ה ולא נהירא (ומ"ש הרא"ש ולא חיישינן שמא היתה במים, איכא למימר אפילו אם תמצא לומר דגם הרא"ש סובר דמותרים המים). ט"ז ס"ק יב (לא קשה מידי על הרא"ש דאם היתה חטה במים ודאי היתה נאסרת ... בלישה שהעיסה מתחממת על ידי המלאכה קצת, והוא ממעך החטה ביד או בכלי, ודאי יש לחוש שסחט ממנה טעם משהו ואוסרת, וכל שכן באפייה). פר"ח סי"א (וכבר השיגו בספר ב"ח וכתב עליו דלא נהירא, דצונן לא בלע מחטה כל עיקר, והכי משמע ודאי).
1799. מ"א סי' תסז ס"ק כד (אף על פי שנמצאת החטה בתוכו בעוד שהבשר היה שרוי בתוכו, אפילו הכי הוי ספיקא איסור דרבנן, דהא יש מתירין בצונן).
1800. כדי לידע שלא נשאר שום פירור ביין, ויהי' מותר לשתותו בפסח.
1801. אם אין מעת לעת משעה שנפל הפת עד שעה שמסננו, ויהי' מותר לשתותו בפסח.
1802. ט"ז ס"ק ו (וסינון לא מהני בזה, דשמא יש דקין מאוד, ויוצאין דרך נקבי המסננת). באר היטב ס"ק יד (וט"ז כתב דסינון לא מהני, דשמא יוצאין דרך נקבי המסננת. ואם סינן על ידי בגד עב נראה לי להתיר).
1803. אודות עשיית מי דבש לפסח, ראה לעיל סי' תמב סי"א.
1804. בכת"י תוקן: דרך בגד.
1805. מ"א ס"ק יג (מיהו במי דבש, שלפעמים הם עבים, אין להם תקנה על ידי סינון).
1806. תוכן והמשך סעיפים כו-מב שלפנינו, בדין אכילת המלוחים, במלח שלא נבדק מפירורי חמץ שדרך להמצא בו, ושנמלחו ושנשרו בכלי חמץ: בתחלת הסעיף שלפנינו נתבאר הטעם שמעיקר הדין אין חוששים לפירורי חמץ שבמלח, כי הם "כבר נימוסו ונימוחו, ונתבטלו בס' קודם הפסח". המשך הלכה זו הוא לקמן סל"ו-מב, אשר מכל מקום נהגו לחשוש לפירורי חמץ בעין, ולחשוש שמא ישכח מלהדיח, ואשר בכרכשות אין ההדחה מועלת. ואשר בדיעבד ובשעת הדחק יש להתיר. אלא שבאמצע הסעיף שלפנינו עובר לבאר דין נמלחו ונשרו בכלי חמץ, ומבאר את כל החילוקים שבזה, בין שריה במים לשריה בציר, בין מלוח הרבה למלוח מעט, בין ציר מרובה לציר מועט, ובין נשרה קודם הפסח לנשרה בפסח. אחרי שמסיים את ביאור הלכות אלו (בסעיפים כו-לה), חוזר לדין מלוח במלח שלא נבדק, לקמן סל"ו.
1807. מחזור ויטרי הל' פסח סי' כד (בשר יבש שלא נזדהרו בו במליחתו מותר לאוכלו בפסח). שו"ת הרא"ש כלל כד ס"ד (וששאלת מהו לאכול בפסח דגים מלוחים ... באשכנז נוהגים איסור בדגים מלוחים, אף אותן שאינן שרויין במים. ובצרפת נוהגין היתר באותן שלא נשרו במים, בפסח). טור ו שו"ע ס"ה (בשר יבש וגבינה ודגים שנמלחו קודם הפסח ולא נזהרו בהם, מותר לאכלם בפסח). דין נשרו בכלי חמץ (הנזכר במחזור ויטרי הנ"ל) יתבאר בסעיפים הבאים. וכאן מבאר דין המלוחים שלא נשרו בכלי חמץ, אלא כל החשש שלהם הוא, שהמלח לא נבדק שמא נשאר בו פירור חמץ.
1808. סימני ס' התרומה סי' נה (בשר מלוח ישן או גבינה או דגים מלוחים, שלא נבדק המלח מן החמץ ... מותרין בפסח). סמ"ג לאוין עח ל, ב (בשר מליח ישן או גבינה או דגים מלוחים שלא נבדק המלח מן החמץ, וכן בעור אווז שנפשט ונמלח קודם הפסח ולא נבדק המלח, מותרין בפסח). הגהות סמ"ק סי' רכב ע' רכח (משום חששא שמא יש בו עדיין חמץ משהו בעין). שו"ת מהרי"ט ח"ב או"ח סי' א (ונראה לי שטעם הרא"ש ז"ל משום שחשו למלח שלא נבדק מפני חמץ שבה ... שיש בתוך המלח חמץ ואיתיה בעיניה). הובא במ"א ס"ק יז (ורי"ט כתב גבי דגים מלוחים ... שמא נדבק בהם חמץ). ט"ז סוף ס"ק ז (דטעם המנהג להחמיר בזה ... אפשר שיש חמץ בעין בין המלח). ונתבאר יותר חשש זה לקמן סל"ו (שמא יש עליהן עדיין פירור דק של חמץ בעין שנדבק בו מן המלח, ומחמת דקותו אינו נראה לעין). ואף שסוף כל סוף אינו נראה לעין, מכל מקום אינו מתבטל בששים, כיון שהוא עומד בעינו, כדלעיל סכ"ד (והערה 211). ואף שיש מפרשים טעם החשש בזה, כי פירורים דקים אלו נותנים טעם במלוחים בתוך הפסח. מכל מקום נתבאר בהגהת סמ"ק שם (נהגו העולם שלא לאכול לא גבינה ישנה ולא בני מעים מלוחים בפסח, ושמא היינו משום שרגילות לאוכלן בלא שום הדחה ... שמא יש בו עדיין חמץ משהו בעין). וכן נפסק לקמן סל"ו (מיני מלוחים שבכל השנה אינן נאכלים בלא הדחה ... אין לחוש שמא ישכח להדיחו ומותר לאכלו בפסח). רואים מכך שעיקר טעם החשש הוא "שמא ישכח ויאכלנה בלא הדחה", והיינו שכאשר יאכל את המלוחים, יאכל גם את הפירורים הדקים האלה. וראה פס"ד צמח צדק (כא, ג).
1809. ס' התרומה שם (כיון שנתבטל טעם חמץ בששים קודם פסח אינו חוזר וניער לאסור במשהו כשיבא פסח ... וכן בשר מלוח ישן או גבינה או דגים מלוחים שלא נבדק המלח מן החמץ ... מותרין בפסח ... מהאי טעמא). מרדכי רמז תקנה (אינו חוזר וניעור ... לפי שטעם החמץ שהיה במלח נתבטל קודם הפסח. וכן דגים שקורין הרינ"ג או בשר מלוח בחורף שלא נבדק המלח מן החמץ מותרין בפסח מזה הטעם). אגודה פ"ב סי' כו (ודבר שנתבטל קודם פסח, כגון בשר ישן שלא נבדק המלח, אינו חוזר וניעור). מ"א ס"ק טו (שאם תמצי לומר שבלעו קצת חמץ, נתבטלו בס' קודם פסח). ט"ז ס"ק ז (דחשש חימוץ שיש במלח שנמלח הוא בטל בס' קודם הפסח, ואינו חוזר וניעור). ומבאר רבינו, שזה שכתבו הפוסקים שמתבטל בששים, היינו כיון שפירורי החמץ כבר נימוסו ונימוחו (ראה דובר שלום ע' רא). והיינו שכיון שהוא נימוס ונימוח, לכן הוא מתבטל ואינו חוזר וניעור בפסח, כדין לח בלח שנתבאר לעיל סכ"ב (דכיון שגוף האיסור בלול בגוף ההיתר ונתבטל בתוכו, הרי הוא כמי שאינו בעולם כלל, ואינו חוזר וניעור בפסח). משא"כ אילו לא הי' נימוס ונימוח, אף שאינו ניכר, הרי גם לפני הפסח לא התבטל, ואוסר בפסח במשהו, כדלעיל סכ"ד (והערה 211).
1810. תוכן האמור לפנינו סעיפים כו-לב, בענין נמלח ונכבש בכלי חמץ, ולעיל סכ"ד. ולקמן סנ"ו. נט. וסי' תנא סס"ג. וסי' תסז סכ"ט-ל: (א) נמלח בכלי חמץ, אין המלח מפליט מהכלי (תמז, כו), וכן מלח ששהה בכלי חמץ; אלא שהמחמיר תבוא עליו ברכה (תמז, נו). (ב) מלוח הרבה שנכבש בכלי חמץ, מפליט מהכלי במעת לעת, והחריפות מהפך טעם הפגום לשבח (תמז, כז). (ג) כבוש במים או בציר אוסר כל עובי הכלי, אבל רק מה שבתוך המים והציר (תמז, כז. תמז, ל). (ד) מלוח קצת שנכבש בכלי חמץ, ונתנו עליו מים, אינו מפליט אלא במעת לעת, ואז כבר נפגם הטעם (תמז, כח. תנא, סג). (ה) מלוח קצת ולא נתנו עליו מים, חריפות הציר נכנס בדופני הכלי בשיעור בישול, ושוב לא נפגם טעם החמץ שבו, ונפלט בכבישה במים מעת לעת ואוסר (תמז, כט. תנא, סג). (ו) נכבשה מעת לעת בכלי חמץ בתוך הפסח, נאסר במשהו אפילו אינו בן יומו (תמז, כד. תמז, לא). (ז) נכבשה פחות ממעת לעת בתוך הפסח, לכתחלה טוב לחשוש לדעת הסוברים שנפלט מהכלי (תמז, כד. תמז, לא. תסז, כט-ל). (ח) נכבשה קודם הפסח, ויש ששים נגד החמץ הבלוע, או נגד החמץ הבלוע שנהפך לחריף, בטל בששים (תמז, ל. תמז, לב).
1811. רא"ש כלל כד ס"ד (דגים מלוחים השרויים בעריבת אינו יהודי ... בצרפת נוהגין היתר באותן שלא נשרו במים), וס"ה ה (גבינה לחה בפסח מותרת, אף על פי שנעשית בכלים של כל השנה ולא נזהרו בה ... כיון שאין עשיית הגבינה בהן על ידי חמין, אינו מפליט). טור (דגים מלוחין ... היבשים במקום שנוהגין לאכול אוכלין, ובמקום שנוהגים שלא לאכול אין אוכלין). דרכי משה ס"ק ו (בשר מליח מתיר, אף על פי שהכלי שנמלח בו הוא חמץ ... דאין מליחה לכלים). פר"ח ס"ה-ו (דכיון שהדגים יבשים, אפילו אם ישנם בכלי חמץ בפסח מותרין, לפי שאין כח למלח להפליט טעם מכלי ... שהמלח אף על פי שהוא חריף, כיון שהוא דבר יבש אינו מפליט מה שבלוע בכלים). מ"א ס"ק טז (שאין המלח מפליט כל מה שבלוע בכלי ... דלא שייך כבוש אלא בלח וצלול). ח"י ס"ק יט (והא דאין חוששין שנמלחו בכלי חמץ בן יומו, ואין במה שבתוך הכלי לבטל פליטת הכלי, יש לומר שאין מליחה לכלים להפליט).
1812. רא"ש ע"ז פ"ה סי' לו (חשוב נותן טעם לפגם עד שתשהא הקדירה לילה לפר"ת, או מעת לעת לפר"י). טור סי' קכא (ואיזהו שאינו בן יומו, פירש ר"ת כל שעבר עליו לילה אחת ... ור"י פירש שצריך שישהא מעת לעת, וכן עיקר). טוש"ע יו"ד סי' קג ס"ה (כל קדרה שאינה בת יומא חשיבה טעמה לפגם, ואינה אוסרת. ונקראת בת יומא כל זמן שלא שהתה מעת לעת אחר שנתבשל בה האיסור, וכיון שעבר עליה מעת לעת אחר שנתבשל בה האיסור אינה נקראת בת יומא). ובב"י שם (והכי הוי סוגיין דעלמא).
1813. תוס' חולין קיג, א ד"ה טהור (ומעשים בכל יום דמלח בקערה שמשתמשין בה בשר, לוקחים ממנו לתת ממנו בחלב, והמחמיר תבא עליו ברכה). רא"ש חולין פ"ח סי' מב (ומעשים בכל יום דמלח הנתון בקערה שמשתמשין בה בשר, לוקחין ממנו לתת בתוך חלב, ולא חיישינן שמא בלע מן הקערה). טור שו"ע ביו"ד סי' קה סי"ב (דאין מליח כרותח כל כך להפליט מן הכלי מה שבלע בתוכו). ורמ"א שם סי' סט סט"ז (מלח בכלי שאינו מנוקב ... מותר לחזור ולמלוח בה). ש"ך שם ס"ק סז (דאין מליחה לכלי, להפליט מה שבתוכו על ידי מליחה). ט"ז שם ס"ק מ (הטעם דאין מליחה לכלים). וכן הוא לקמן סנ"ו (מלח הנתון בכלי של חמץ אף על פי שמן הדין מותר לאכלו בפסח ... ואין המלח מפליט מה שבלוע בתוך הכלי ... מכל מקום המחמיר ... תבוא עליו ברכה, לפי שיש מי שאומר שהמלח יש לו כח להפליט מה שבלוע בתוך הכלי). * ואף שלקמן סנ"ו מסיים "המחמיר ... תבוא עליו ברכה", וכאן סתם להתיר בפשיטות. הנה כעין זה מצינו גם ברמ"א ביו"ד, שבסי' קה סי"ג כתב "והמחמיר תבא עליו ברכה" ואילו בסי' סט סט"ז סתם וכתב "מלח בכלי שאינו מנוקב ... מותר לחזור ולמלוח בה". וביאורי הפוסקים בזה, ראה שיעורי הלכה למעשה ח"ב ע' כ-כב.
1814. מקור וביאור הלכה זו הוא בחולין קיג, א (דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר ... כגון שהיה טהור מליח וטמא תפל). ופרש"י (תפל מבלי מלח, דהשתא לא פליט טמא מידי). ובתוס' שם (ויש ללמוד מכאן דאין צריך להגעיל דפוסי גבינות העובדי כוכבים, ומותר לעשות בהם גבינות לישראל ולמולחן בתוכן, דהוי כמו טהור מליח וטמא תפל, דאין שייך מליחה בעץ, ולא נעשה עץ רותח על ידי מליחה). והיינו שמטעם זה, המולח מאכל בכלי, דינו כמאכל מלוח עם מאכל תפל, שהמלוח מבליע טעמו בתוך התפל, ואינו מפליט את טעם התפל. שהרי הכלי לא נעשה רותח על ידי מליחה, רק המאכל, יוצא אם כן, שהמלח מפליע טעם המאכל בתוך הכלי, אבל אינו מפליט כלום מטעם הכלי. וכך מסכם בשארית יהודה יו"ד סי' סט ס"ק צו (והא דקיי"ל דאין מליחה לכלים, היינו שאין כח במליחה להפליט מכלים הבלוע בהם, אבל מכל מקום יש לו כח להבליע), וס"ק קכו (אנן קיי"ל דיש כח במלח להבליע, אלא שאין כח במליחה להפליט הבלוע בהם). וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' סט סט"ז אות ד. וכן הדין בכבישה בציר, ושאר משקאות חריפים, שלדעת רבינו מבליע בכלי בשיעור בישול, כמו במאכל. אבל מכל מקום אינו מפליט מהכלי בשיעור בישול, אלא במעת לעת, כמו הכבישה במים. ויתבאר לקמן הערה הבאה.
1815. שבין שרוים במים ובין שרויים בציר, לא נפלט טעם החמץ מן הכלי לתוכו, אלא על ידי כבישה מעת לעת. וכדלעיל הערה הקודמת, שאף שהכבישה בציר מבליעה בכלי בכשיעור בישול, מכל מקום אינה מפליטה מהכלי אלא במעת לעת, כמו מים. והיינו שכמו שהמליחה אינה מפליטה מהכלי, כך גם חריפות הציר אינה מפליטה מהכלי, אלא כמו כבוש במים, שמפליטה מהכלי במעת לעת. * מקור הלכה זו בפסחים עו, א (אמר שמואל ... כבוש הרי הוא כמבושל). ופירש רש"י: "כבוש בחומץ". ואף שלא נתבאר כאן שיעור הכבישה בחומץ שאוסרת, ביאר הרא"ש (חולין פ"ח סי' מט): "ושיעור כבישה הוי כאילו נתנו על האור, כדי שירתיח ויתחיל לבשל, אם נכבש בתוך הציר כשיעור זה נאסר כל מה שבתוך הציר". וכן נפסק לקמן סכ"ט (שהה הציר בתוך הכלי ... כשיעור בישול, דהיינו בכדי שאם היה נותן הכלי עם הציר שבתוכו על גבי האור היה הציר מתחיל להרתיח), וש"נ. וכל זה בנכבש בציר או חומץ החריפים, משא"כ אם נכבש בדבר שאינו חריף, אין אומרים שהכבוש הוא כמבושל, עד שישרה בתוכו מעת לעת, כמבואר בפסחים (מד, ב): "בשר בחלב ... חידוש הוא ... דאי תרו ליה כולי יומא בחלבא שרי בשיל ליה בשולי אסור". ומזה למדים דין כבוש בצונן מעת לעת, כמבואר ברא"ש ע"ז פ"ה סי"א (שמעתי בשם ריצב"א, דאם שהה בתוכו יום שלם מעת לעת נקרא כבוש ובולע ופולט כמבושל. וראי' מדאמר בחולין בשר בחלב דחדוש הוא דאי תרו ליה כולא יומא בחלב שרי אי בשיל ליה אסור, ומה חדוש הוא כל איסורין שבתורה נמי דינו כך דצונן בצונן לא מיתסר ולא בלע, אלא ודאי זהו חדושו, דכל איסור שבתורה אע"ג דצונן לא בלע, אם שראו יום שלם נאסרו מטעם כבוש, ובבשר בחלב חדוש הוא דאינו נאסר אלא דרך בישול). וכן נפסק בשו"ע יו"ד רס"י קה (איסור שנשרה עם היתר מעת לעת בצונן, מקרי כבוש, והרי הוא כמבושל ונאסר כולו. אבל פחות מכאן, בהדחה סגי. ואם הוא כבוש בתוך ציר או בתוך חומץ, אם שהה כדי שיתננו על האור וירתיח ויתחיל להתבשל, הרי הוא כמבושל). דרכי משה כאן ס"ק יב (דאם שהה תוך הכלי מעת לעת הוי ככבוש וכבוש כמבושל, כמו שיתבאר לקמן ביורה דעה סימן ק"ה ... וכן נראה דבדבר לח שנשתהה בכלי מעת לעת אמרינן ביה כבוש כמבושל כמו בשאר איסורים). הובא במ"א ס"ק טז ד"ה כתב בדרכי משה. וכן הוא לעיל סכ"ד (פרוסת פת שנפל ליין צונן ... שנכבשו בתוכו מעת לעת). ולקמן סכ"ח (עד סוף מעת לעת משעה שנכבש), וסי' תנא ס"ס (שנשרה ונכבש בהן חמץ כ"ד שעות), וסע"ב (שוהה בתוכם מעת לעת ונעשה כבוש כמבושל). וסי' תסא סי"ב (שכל הנשרה מעת לעת נקרא כבוש והרי הוא כמבושל). וסי' תסז ס"מ (וכל הכבוש מעת לעת הרי הוא כמבושל). וסי' תעג סכ"ט (אם נשרה מעת לעת אפילו במים צוננים). והיינו דוקא בכ"ד שעות רצופים, כלקמן סי' תנא ס"ס (כ"ד שעות רצופים), וסי' תעג סכ"ט (כ"ד שעות רצופים). אמנם יש חולקים וסוברים שכבוש אינו אוסר אלא על ידי ציר או חומץ, שהרי בגמרא הנ"ל (פסחים עו, א) פירש רש"י: "כבוש (בחומץ) הרי הוא כמבושל". וכן הוא בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תקיד (דלא אמרו אלא בדברים החריפין כמלח וחומץ וכיוצא באלו, וכדאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל). ובמנחת יעקב כלל ג ס"ק ד (דלדעת רש״י לא אמרינן כלל כבוש, במים דאין כבוש אלא בחומץ וציר ... דעת הרמב"ם דבכל האיסורים כבוש מותר, אלא דוקא דבר חריף ... ולכן לא הביא כלל דין זה דכבוש בהלכותיו, רק בדברים החריפים). ולא קיי"ל כדעה זו, וגם כבוש מעת לעת במים אוסר בנותן טעם; אלא שמכל מקום מצרפים לפעמים דעה זו להקל, כמבואר לקמן סי' תעג סכ"ט (יש אומרים שלא אמרו כבוש כמבושל אלא כבוש בחומץ וציר ולא במים). * כל זה הוא לענין להבליע במאכל, או להפליט מהמאכל. וכן הדין לענין להבליע בכלי, אשר לדעת רבינו אין הפרש בין להבליע במאכל לבין להבליע בכלי, כדלקמן סכ"ט (וכיון ששהה הציר בכלי כשיעור בישול, הרי הוא כאלו נתבשל בתוכו ונבלע חריפות הציר בתוך הכלי), ונתבאר לקמן שם (הערה 252). משא"כ לענין להפליט מהכלי, הנה כמו שהמלח אינו מפליט מהכלי, כדלעיל בהערה הקודמת, כן גם חריפות הציר אינה מפליטה מהכלי. כי כל ענין הפליטה מהמאכל הוא על ידי שהמלח או הציר גורמים שהמאכל יהי' מלוח ויפליט ממנו. משא"כ בכלי, שאין מליחה בכלים, היינו שאין הכלי נעשה רותח כדי להפליט ממנו, על ידי המלח או על ידי חריפות הציר. יוצא אם כן שהמליחה אינה מפליטה כלל מהכלי, ואילו הכבישה בציר (אף שאינה מפליטה בשיעור בישול, שהוא שיעור כבוש בציר, מכל מקום) נשאר עליו דין כבוש במים, שמפליט מהכלי במעת לעת. ולכן מסיק כאן "אם היו שרוים במים או בציר מעת לעת", כי לענין להפליט מהכלי אין הפרש בין מים לציק, ששניהם אינם מפליטים מהכלי אלא במעת לעת. ומקורו בפוסקים: ט"ז יו"ד סי' סט ס"ק מא (אין להחמיר ולומר דשיעור כבישה יהיה כאן כשיעור הנאמר בסי' ק"ה סעיף א', בכבוש בתוך ציר, דשיעורו כדי שיתננו על האור, דזה שייך על הבשר הנשרה בתוך הציר, משא"כ כאן דהכלי לא מפליט בזמן קצר כזה הכבישה, אלא בשיעור סתם כבישה מכל מקום, שהוא מעת לעת). ש"ך שם ס"ק סח (דדוקא לענין נמלח מתחלה בכלי שאינו מנוקב, דנאסר הבשר מציר גופה, אמרינן הכי, אבל לענין אין מליחה לכלים, אין חילוק, דלעולם אין כח מלח והציר מפליט כלי). ח"י כאן ס"ק יט (והמ"א כתב להחמיר בחמץ אף על ידי כבישה בציר כדי שירתיח, ודלא כש"ך, עכ"ל. ולענ"ד אין להחמיר). פר"ח ביו"ד שם ס"ק נז (ואף אם שהה כשיעור שיתנו על האש ויתחיל להרתיח, אינו נאסר … דלעולם אין כח המלח והציר מפליט כלי). איסור והיתר הארוך כלל ג סי' ב (כלי שאינו מנוקב שנמלח בו, מותר לכתחילה לנוקבו ולמלוח בו, דלא נאסר רק לבישול). היינו שהמליחה אינה מפליטה מהכלי. רמ"א שם סט"ז (אבל מותר לחזור ולמלוח בה בשר). דלא כמ"א סוף ס"ק טז (ובמליחה יש להחמיר, שאם שהא כדי שירתיח בציר מפליט מן הכלי, דלא כש"ך). וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' סט סט"ז אות ה. וכן הוא גם בחלב קיבה, שהוא חריף וחמוץ, ומכל מקום אינו מפליט מהכלי אלא במעת לעת, כדלקמן סמ"ז בהגהה (חלב ... הקיבה, שהוא חריף וחמוץ ... וזה החלב היה מעת לעת בתוך כלי של חמץ). ושם נסמן (הערה 342). וכן הדין בכבישה בחומץ חזק, שמבליע בשיעור בישול, כדלקמן סי' תעג סכ"ט (והכבוש הוא כמבושל, דהיינו אם נשרה בציר או בחומץ חזק, ושהה שם בכדי שאם היו נותנין הציר והחומץ על גבי האור היו מתחילין להרתיח). ומכל מקום אינו מפליט מהכלי בשיעור בישול, כדלקמן סנ"א (יין וחומץ המוצנע לפסח ... מה שבלוע בדופני הכלי אינו נפלט בצונן, אלא על ידי כבישה מעת לעת). ושם נסמן (הערה 377). * אלא שלמרות האמור לעיל, שהן הציר והן המים מפליטים מהכלי במעת לעת. מכל מקום יש הפרש בינם: שהרי הציר מפליט מהכלי ואוסר במעת לעת, הן כשהכלי בן יומו והן כשאינו בן יומו, הן כשנכבש בפסח והן כשנכבש לפני הפסח, כדלקמן בסמוך (כשהטעם הפגום נבלע לתוך המליח, שהוא חריף וחזק מחמת טעם המלח שנכנס בו, הרי טעם פגום זה נהפך בו לשבח, שהחריפות מבטל את פגימתו). ואילו המים אינו אוסר לפני הפסח, כדלקמן סכ"ח (אפילו אם היה הכלי בן יומו בשעה שכבשוהו לתוכו, מותר לאכלו בפסח, שהרי לא נפלט החמץ מהכלי לתוכו עד סוף מעת לעת משעה שנכבש, וברגע ההיא שבסוף המעת לעת כבר יש יותר ממעת לעת משעה שנבלע החמץ לתוך הכלי, וכבר נפגם טעמו). ומכל מקום אוסר כשנכבש בתוך הפסח, כדלקמן סל"א (לפי מנהג מדינות אלו שאוסרין נותן טעם לפגם בפסח אסור לאכלו בפסח בכל ענין ... כשהוא שרוי בתוכו בתוך הפסח). ובזה מיירי האמור כאן (אם היו שרוים במים ... מעת לעת, אפילו לא היה הכלי בן יומו בשעה שנתנו המליח לתוכו אסור). דהיינו שנכבש מעת לעת בתוך הפסח, ונאסר, אף שהוא נותן טעם לפגם. עוד הפרש בינם לענין מילוי ועירוי, ולענין כלי חרס, כדלקמן סי' תנא סס"א (ואפילו הוא כלי חרס מועיל לו מילוי ועירוי, או הגעלה. ולא אמרו שכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם ... כשנבלע בו האיסור על ידי חמין, או על ידי חריפות ... אבל כשנבלע בהן האיסור בצונן על ידי כבישה מעת לעת, הוא נפלט גם כן בצונן על ידי מילוי ועירוי. ואפילו הוא כלי חרס מועלת לו הגעלה).
1816. דעה הב' ברמ"א שם ס"א (וכל מקום דאמרינן כבוש כמבושל, אפילו מה שחוץ לכבישה אסור, דעל ידי הכבישה שלמטה מפעפע למעלה, כמו בבישול. ויש מקילין במה שבחוץ). ש"ך שם ס"ק א (ומדברי הרב בתורת חטאת כלל כ"ב דין ו, נראה שכן עיקר). ט"ז שם ס"ק ב (ויש מקילין במה שבחוץ, וכן פסק בתורת חטאת כלל כ"ב). מ"א כאן ס"ק טז ד"ה ודע (ודע דלא מקרי כבוש אלא מה שמונח תוך הציר). וכן הוא לענין הבלעת הציר אל תוך הכלי, כדלקמן סכ"ט (שהרי לא נכנס חריפות הציר אלא באותו מקום מן הכלי שהיה מונח עליו), ונתבאר לקמן שם (הערה 252). ולקמן סי' תסז סנ"ז (ואם מקצת החתיכה בתוך הציר ומקצתה למעלה מן הציר, המקצת ... שלמעלה מן הציר מותר להשהותה או למוכרה ... ואם יש שם הפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב יש להתירו אפילו באכילה). וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' קה ס"א אות ג.
1817. כדלקמן סל"ו (והערה 268), שרק בחומרות שנהגו בפסח, משום חששות רחוקות, התירו לאכלם באחרון של פסח, משא"כ כאן שאסור מדינא.
1818. כדלקמן סנ"ט (כל דבר חריף שנחתך בסכין של חמץ, אפילו אינו בן יומו, והוא נקי ומקונח יפה, ואפילו נחתך קודם הפסח, אסור לאכלו בפסח, לפי שעל ידי חריפותו, ועל ידי דוחק הסכין בחתיכתו, נפלט טעם החמץ הבלוע בסכין ונבלע בנחתך, ועל ידי חריפותו מבטל את פגימת הטעם מחמת שאינו בן יומו, ונעשה טעם לשבח), ונתבאר לקמן שם (הערה 423). וכאן נתבאר שכן הוא גם בציר, כמבואר בפוסקים: פר"ח ס"ה ד"ה ולכן נראה (וכי תימא הא קיימא לן דסתם כלי גוים אינן בני יומן, והוה ליה נותן טעם לפגם ... יש לומר שכבר כתב הטור בשם בעל התרומה שכל דבר חריף אפילו אינו בן יומו אוסר, משום דחורפיה ממתקת איסור הבלוע בכלי ומשביחו והוה ליה נותן טעם לשבח). ח"י ס"ק יט (שהמאכל שני הוא דבר מלוח הרבה, או שאר דבר חריף, דמשוי ליה לשבח). שו"ע יו"ד סי' צו דעה הב' שבס"א (צנון או סילקא שחתכם בסכין של בשר ... אסור לאכלם בחלב ... ויש אומרים דהוא הדין לאינו בן יומו והוא מקונח). רמ"א שם ס"ג (ויש אומרים אפילו אינו בן יומו). ש"ך ביו"ד סי' צו ס"ק ו (דחורפיה דצנון מחליא ליה ומשוי ליה לשבח, כמו קורט של חלתית ... וכן דעת כל האחרונים וכן נוהגין), וס"ק יט (וכן דעת כל האחרונים וכן נוהגים). * ויתירה מזו, אפילו אם בשעה שהטעם נבלע לתוך המליח אינו חריף, מכל מקום לפעמים נשאר הטעם שבכלי חריף ומשובח ואינו נפגם לעולם, כדלקמן סכ"ט (והערה 251).
1819. פר"ח ס"ה (שהדבר נראה לעין, שבשביל שיתקיימו הדגים ולא יפסדו, מרבים במלח יותר מדאי, והמים אינם יכולים לבטל חורפת המלח לפי שהוא מרובה). מנחת יעקב כלל יב ס"ק יד (כיון דמולחין הבשר לקיים, מסמתמא מולחין אותו היטב, עד שהציר שזב ממנו נעשה דבר חריף, ובדבר חריף קי״ל דאף לאחר מעת לעת משוי ליה לשבח). וכעין זה בשו"ע יו"ד סי' צא ס"ה (מליח כעין מליח דבעי לה לארחא, אפילו לאחר שהדיח, הוי אינו נאכל מחמת מלחו, וכל זמן שלא שראו במים דינו כרותח). ש"ך סי' פג ס"ק יב (עינינו רואות שמי הציר עזין וחזקין ומבליעין בודאי, וגרע טפי מציר המעורב במים, דלא חשיבי כרותח), וסי' צו ס"ק טז (וצריך לומר דהמחבר מיירי כשהם מלוחים ביותר).
1820. מ"א ס"ק טז (דהמים מבטלין כח הציר). ויתבאר לקמן ס"ס (והערה 446), "בעינן שיהיו [המים] מרובין מהציר". משא"כ לפני שנתן עליהם הציר, גם אם אינו מלוח הרבה, ואפילו לא נמלח אלא לצלי, הציר הוא חריף, כדלקמן סעיף הבא (והערה 248). וראה יגדיל תורה נ.י ה ע' עט. פסקי אדמו"ר הזקן לסי' צו ס"ב.
1821. כדלעיל סכ"ז (והערה 235).
1822. ש"ך סי' קה ס"ק ב (כיון דלא נעשה כבוש אלא אחר מעת לעת, אם כן אחר מעת לעת נותן טעם לפגם). וסי' סט ס"ק י ( דהא לא נעשה כבוש עד אחר מעת לעת, ואז הוי נותן טעם לפגם), וס"ק סח (דאפילו שהה בו הבשר כשר מעת לעת מותר, דנהי דבמעת לעת הוי כבוש כמבושל ממש, דמפליט כלי, וכמו שנתבאר ברס"י ק"ה, מכל מקום בשעת פליטה הוא נותן טעם לפגם, כיון דאינו פולט רק אחר מעת לעת שאינו בן יומו). ט"ז שם סי' קה ס"ק א (דאחר מעת לעת אין הכלי האסור אוסר אפילו על ידי בישול, דנותן טעם לפגם, ולמה יאסר הכלי כאן על ידי כבישת איסור את ההיתר אחר כך, דבשעה שיש לו לאסור, דהיינו אחר מעת לעת, כבר הוא נותן טעם לפגם), וכאן ס"ק ט (כתבתי ביו"ד סי' ק"ה, דאין לאסור מחמת כבוש כמבושל בכלי של איסור, דהוה ליה נותן טעם אחר שיעור מעת לעת שהוא שיעור כבישה). ח"י ס"ק יט (דברגע שנגמר הכבישה אז הוא נותן טעם לפגם, כיון שנותן המאכלים תוך הכלי זה אחר זה, דהיינו החמץ שנשתמש בו תחלה, ממילא סוף מעת לעת למאכל שני כבר הוא אחר מעת לעת למאכל חמץ שנשתמשו בו). וכן הוא לקמן ס"ס (אפילו ... כבש אותם במלח ומים בכלי של חמץ בן יומו, הרי מי הכבישה מותרין בפסח ... נכבשו בכלי חמץ בן יומו, דינו כשאר מיני מלוחים וכבושים שאין מרבים בהם מלח, שנמלחו ונכבשו בכלי של חמץ בן יומו, כמו שנתבאר למעלה). וכן הוא לקמן סי' תנא סס"ג (שהרי בשעה זו שהמי דבש בולע טעם השכר מן החבית, דהיינו בסוף מעת לעת אחר כניסתו לתוכה, אזי ברגע ההוא יש יותר ממעת לעת לבליעת השכר בתוך החבית, וכבר נפגם בלוע זה). וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' סט ס"א. פסקי הרב ע' כא.
1823. פסחים עו, א (אמר שמואל ... כבוש הרי הוא כמבושל). ופירש רש"י: "כבוש בחומץ". ואף שלא נתפרש כאן שיעור הכבישה בחומץ שאוסרת, ביארו ה רא"ש חולין פ"ח סי' מט (ושיעור כבישה הוי כאילו נתנו על האור, כדי שירתיח ויתחיל לבשל, אם נכבש בתוך הציר כשיעור זה נאסר כל מה שבתוך הציר). והיינו שלומד זאת מגמרא זו גופא, שכבוש הוא כמבושל, כלומר כשיעור בישול. שו"ע יו"ד קה ס"א (איסור שנשרה עם היתר ... בתוך ציר או בתוך חומץ, אם שהה כדי שיתננו על האור וירתיח ויתחיל להתבשל, הרי הוא כמבושל). ובכתי"ק מהרי"ל תוקן: סט סי"ח (בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב ושהה בו כשיעור שיתנו מים על האש ויתחילו להרתיח). והיינו שלשון הרא"ש שם (כאילו נתנו על האור כדי שירתיח ויתחיל לבשל), מורה לכאורה שהכוונה שהציר או החומץ יחד עם התבשיל ירתיחו. ומ"ש כאן (דהיינו בכדי שאם הי' נותן הכלי עם הציר שבתוכו על גבי האור הי' הציר מתחיל להרתיח), הוא ע"פ האמור בשו"ע יו"ד סי' סט סי"ח (כשיעור שיתנו מים על האש ויתחילו להרתיח). וכן הוא לקמן סי' תסז סנ"ו (בכדי שאם הי' נותן הציר בכלי עם האש הי' מתחיל להרתיח ולהתבשל), וסי' תעג סכ"ט (אם נשרה בציר או בחומץ חזק, ושהה שם בכדי שאם היו נותנין הציר והחומץ על גבי האור היו מתחילין להרתיח), וסי' תרמח סכ"ה (אפילו לא שהה בתוכו אלא שעה מועטת כדי שיתן החומץ על האור וירתיח, הרי זה כמבושל). אבל לקמן בסי' תקכז סי"ב (בכדי שאם היו נותנים החומץ והציר עם התבשיל שבתוכה על גבי האור היה התבשיל מתחיל להרתיח). וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' סט סי"ח אות א.
1824. יתבאר לקמן (הערה 250). וכן הדין בזיתים שנכבשו בכלי חמץ, כדלקמן סוף ס"ס (ואם נכבשו בכלי חמץ בן יומו, דינו כשאר מיני מלוחים וכבושים שאין מרבים בהם מלח, שנמלחו ונכבשו בכלי של חמץ בן יומו, כמו שנתבאר למעלה).
1825. כדלקמן סל"ו (והערה 268), שרק בחומרות שנהגו בפסח, משום חששות רחוקות, התירו לאכלם באחרון של פסח, משא"כ כאן שאסור מדינא.
1826. אף אם אינו "מלוח הרבה מאד, כמו שהוא דרך למלוח בשר או דגים כדי שיתקיימו זמן מרובה ומרבים בהם מלח".
1827. סעיף יח (בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב, ושהה בו כשיעור שיתנו מים על האש ויתחילו להרתיח, כל מה שממנו בציר אסור לאכלו). ובש"ך שם ס"ק עא (משמע דעתו בב"י דהיינו שאינו נאכל מחמת מלחו, והיינו כעין מליחה לקדרה, וכדלקמן סי' צ"א ס"ה. מיהו אנן קי"ל כמ"ש הר"ב), דהיינו אפילו נמלח לצלי, כדלקמן הערה הבאה.
1828. רמ"א סעיף ה (כל ציר מבשר שנמלח, אפילו לא נמלח רק לצלי, חשוב רותח. ולכן אם נפלה ציר על הגבינה או על כלי, אוסר). ונתפרש בתורת חטאת כלל ו דין ו (ואפילו בשר שלא נמלח רק לצלי, שאין הבשר חשוב רותח, מכל מקום ציר הנוטף ממנו מקרי רותח). ופירש במנחת יעקב שם ס"ק טו, דאף שלענין הבשר עצמו שנמלח לצלי נפסק ברמ"א שם (ויש אומרים דאנן אין בקיאים בדבר, ויש לנו לחשב אפילו מליחת צלי כרותח. וטוב להחמיר במקום שאין הפסד מרובה), מכל מקום (ציר חשיב כרותח אף בהפסד מרובה). וכן הוא לקמן סי' תסז ס"נ (ודרך המלח להפליט ציר מדבר המלוח, והציר שהפליט מהחטה נבלע בבשר במקום מגעה של החטה, לפי שהוא כרותח). וראה פסקי אדמו"ר הזקן סי' סט סי"ח אות ב.
1829. כדלעיל ריש סכ"ז (והערה 234), דאף שהציר אינו מפליט מהכלי בפחות ממעת לעת, מכל מקום מבליע בו בשיעור בישול. וראה מראי מקומות וציונים. פסקי אדמו"ר הזקן לסי' סט סט"ז אות ה.
1830. דרכי משה יו"ד סי' קכב ס"ק א (וכתב באיסור והיתר הארוך כלל ל"ח, דאם בישלו בקדרה של בשר דבר חריף, והקדרה אינה בת יומא, ואחר כך בשלו בה חלב, המאכל מותר, דלא אמרינן דהחריפות שבקדרה שהיא אינה בת יומא עושה שהקדרה פולטת עכשיו לשבח). וכן הוא בתורת חטאת כלל סא דין יב (וכתב האיסור והיתר הארוך דאם בשלו בו [דבר חריף בקדירה של בשר שאינו ב ן יומו , אחר כך בשלו בו] חלב, המאכל מותר, ולא אמרינן החריפות שבקדירה עושה שמפליט לשבח). משא"כ כשהקדרה היא בת יומא , נאסר, כיון שגם הטעם הבלוע בקדירה נעשה חריף מעט, ואינו נפגם. * ואף שהש"ך חולק עליו שם ס"ק ב (והוא הדין אם בישל ... דבר חריף בקדרה של בשר ב ן יומו , אם בישלו בו אחר מעת לעת שנתבשל בו הבשר, אף על פי שאינו מעת לעת משנתבשל בו הדבר חריף, והיה בן יומו כשנתבשל בו הדבר חריף מותר). והיינו שאף אם הקדרה היא עדיין בת יומא, אין הטעם החריף מהפך את הטעם הבלוע בכלי שיהי' חריף מעט, ולא יהי' נפגם. ולכן אם בישל אחר מעת לעת מבישול הבשר מותר. ונזכר גם בש"ך סי' צה ס"ק ז (ולקמן סי' קכ"ב ס"ג נתבאר, דדוקא המאכל עצמו שהוא חריף נעשה לשבח, אבל לא משוי הקדרה לשבח). והיינו שדוקא הטעם הפגום שנבלע במאכל החריף נהפך לשבח. אבל הטעם הבלוע שבדופני הכלי אינו נהפך לשבח. מכל מקום חלק עליו בנו הגאון בנקודת הכסף בסי' קכב שם (מ"ש הגאמ"ו ז"ל וכן אם בישל דבר חריף בקדרה של בשר בן יומו , אם בישלו אחר מעת לעת משנתבשל בו הבשר כו' מותר ... אני חוכך בדין זה ... דבישול שני הוי דבר חריף, ומשוי למה שבתוך דופני הכלי כאילו נתבשל השתא. אבל אם בישל דבר חריף אחר מעת לעת , כיון שטעמו פגום אינו משוה לשבח). וכן הוא בח"י כאן ס"ק יט (דמשוי ליה לשבח מה שבלוע תוך הכלי, וגם המלח מבליע תוך הכלי תוך מעת לעת , ואינו נפגם הבלוע ראשון שבתוכו). ומקור הלכה זו בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תצז (שלא אמרו אלא בפליטת הבלוע, הפגם המועט שנתערב בדבר חחריף שהוא בעין, הא בליעת החריף שהיא מועטת, שיתקן וימתק הפגם הבלוע בכלי לא). היינו שאם בישלו דבר חריף בכלי שאינו בן יומו , אין החריפות הנבלעת בדופני הכלי מתקנת את הטעם הפגום הבלוע בו. ונתבארה דעתם ביד יהודה סי' סט, בפירוש הארוך ס"ק עט.
1831. זה נלמד מהאמור לקמן סוף סמ"ו (שהיי"ש הוא חריף מאד ומחמת חריפותו אין טעמו (הבלוע ביורה) נפגם אפילו לאחר כמה ימים). ויתבאר לקמן שם (הערה 347). וכן הוא לקמן סי' תנא סס"ג (שטעם היי"ש אינו נפגם אפילו לאחר כמה ימים והוא נותן טעם לשבח). ומה שכתב הרמ"א סי' קכב ס"ג (אם היה האיסור דבר חריף, ואחר כך שהה הקדירה מעת לעת, ובשלו בו היתר שאינו חריף, מותר, דאין החריפות הראשון משוי ליה לשבח). היינו דוקא במאכל חריף, שחריפותו פגה אחר זמן, משא"כ יי"ש ומלח וציר, שאין חריפותן פג. וראה שו"ת נחלת יהושע (קאדקאווסקא) או"ח סי' יח. דברי טעם (כד, ד). הוספות למנחת פתים או"ח סי' תמז ס"ח. שערי תורה ח"ז סי' קכה. פרי החיים או"ח סי' כז. התמים חוב' ו ע' לט. הערות לשו"ע אדה"ז. יגדיל תורה נ.י. ה ע' פ; פב.
1832. כדלעיל סכ"ז (דלא נאסר אלא מה שמונח ממנו בתוך המים והציר, אבל המקצת שיוצא חוץ מהמים והציר לא נאסר), ונתבאר לעיל שם (הערה 236). וכן כאן לא נאסר אלא "כנגד אותו מקום מן הכלי, בכל עביו". והיינו כאמור לעיל סעיף הקודם, אם "שהה הציר בתוך הכלי (קודם שנתן עליו מים) כשיעור בישול"; משא"כ פחות מזה, לא נכנסה החריפות בדופני הכלי אלא כדי קליפה. כמבואר בטוש"ע יו"ד קה ס"א (איסור שנשרה עם היתר מעת לעת בצונן, מקרי כבוש, והרי הוא כמבושל ונאסר כולו ... ואם הוא כבוש בתוך ציר או בתוך חומץ, אם שהה כדי שיתננו על האור וירתיח ויתחיל להתבשל, הרי הוא כמבושל; ובפחות משיעור זה, לא נאסר אלא כדי קליפה). וכן הוא בטוש"ע שם סי' סט סי"ח (בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב ושהה בו כשיעור שיתנו מים על האש ויתחילו להרתיח, כל מה שממנו בציר אסור לאכלו). ובש"ך שם ס"ק עב (אבל בפחות משיעור זה, אף מה שבתוך הציר לא נאסר אלא כדי קליפה). ואף דהתם מיירי בדין בליעה במאכל כבוש, וכאן מיירי בדין בליעה בדופני הכלי. כבר נתבארה דעת רבינו לעיל (הערה 235), שכל ההפרש בין מאכל לכלי, במליחה וכבוש, הוא רק לענין פליטה מהכלי, כיון שאין מליחה לכלים. משא"כ לענין בליעה לתוך דופני הכלי, דינו כמו בליעה לתוך המאכל, שאם נכבש בציר שיעור בישול, או נכבש במים מעת לעת, נבלע בכל עובי הכלי, ורק מה שמונח בתוך המים והציר. וכמבואר באיסור והיתר הארוך כלל כד דין ט (אם היה הבשר והציר שוהה בקערה מעת לעת, אז היה שולט גם כן האיסור בכולו, מטעם כבוש הוה כמבושל). תורת חטאת כלל פה (ואם נכבש דבר איסור תוך הכלי, הוי כנתבשל בו וצריך ס' נגד כל הכלי). ש"ך יו"ד סי' צח ס"ק יג (וכתוב בתורת חטאת ריש כלל פ"ה בשם איסור והיתר הארוך ... אם נאסר על ידי כבישה צריך לשער נגד כולו), וסי' קלה ס"ק לג (אם היה ידוע שהיה יין נסך בתוכו יום שלם, הוה ליה כבוש, וכבישה אוסר כל הכלי), וסי' קלז ס"ק ט (בידוע שעמד בו מעת לעת הרי נעשה כבוש וכבר נתבאר בסימן ס"ט ס"ק ס' ובסימן צ"ח ס"ק י"ג דכבישה אוסר כל הכלי וכן בדין כיון דכבוש הרי הוא כמבושל). והיינו נגד כל עביו של אותו מקום שמונח בו הציר. ואף דהתם מיירי בכבוש מעת לעת, ואילו כאן מיירי בכבוש בציר שיעור בישול. כבר נתבארה דעת רבינו שכן הדין בין בכבוש שיעור מעת לעת, ובין כבוש בציר שיעור בישול, בין בכבוש במאכל, ובין כבוש בכלי, תמיד נבלע בכל עביו של אותו מקום שמונח בו הציר. וראה מראי מקומות וציונים. פסקי הרב ע' לג. פסקי אדמו"ר הזקן לסי' סט סט"ז אות ב. * אמנם נתבאר לקמן סי' תנא סס"ד (ואפילו לא הגעילה בתוך כלי ראשון, אלא על ידי עירוי מכלי ראשון ... יש להתיר בדיעבד (במקום הפסד מרובה או שעת הדחק), שיש לסמוך על האומרים שאף לכתחלה די לה בעירוי מכלי ראשון, כיון שבליעתה היתה בצונן). והיינו אף שעירוי מכלי ראשון אינו מגעיל אלא כדי קליפה, כדלעיל סי' שיח סי"ט (שעירוי מכלי ראשון מבשל כדי קליפה). והיינו שאף שנתבאר כאן שדעת רבינו שכבישה (בצונן) אוסרת כל עביו, מכל מקום במקום הפסד מרובה סומכים לפעמים על דעת הפוסקים, שגם כבוש אוסר את הכלי רק כדי קליפה, וסגי בהגעלה על ידי עירוי מכלי ראשון. ולאידך רואים אנו, שבלא הפסד מרובה אוסרים לפעמים אף למעלה מאותו מקום שמונח בתוך הציר, ונתבאר לעיל (סוף הערה 236).
1833. כדלעיל סכ"ח (שהרי לא נפלט החמץ מהכלי לתוכו עד סוף מעת לעת משעה שנכבש, וברגע ההיא שבסוף המעת לעת, כבר יש יותר ממעת לעת משעה שנבלע החמץ לתוך הכלי, וכבר נפגם טעמו).
1834. כדלעיל ס"ח (מכל מקום אם החמץ נותן טעם לפגם בהתערובת אינו אוסר כלל ... ויש חולקין ... וכן נוהגין במדינות אלו).
1835. מ"א סי' תנא ס"ק מ (לפי מ"ש סי' תמ"ז ס"י לאסור נותן טעם לפגם בפסח, אם כן צריך לומר דהכי קאמר, אם נתנו בו יין או דבש קודם פסח, מותר לשתות ממנו בפסח, ובלבד שיערו אותו קודם פסח לחבית של פסח). וכן הוא לקמן שם סס"ג (במה דברים אמורים כשעירה היין או המי דבש מחבית זו לחבית אחרת קודם הפסח, שכל נותן טעם לפגם שנעשה קודם הפסח אינו חוזר וניער בפסח).
1836. כדעה הא' דלקמן שם סכ"ט-ל (אם נמצאת חטה בקועה בפסח במים או ביין צוננים הרי הם מותרין, אם ידוע שלא שהתה בתוכם מעת לעת, לפי שהצונן אינו מפליט ומבליע כלום, ולא נפלט מן החטה אפילו משהו לתוך היין או המים ... ויש חולקין על זה ואומרים שהצונן מפליט ומבליע משהו ... והעיקר כסברא הראשונה. ומכל מקום במקום שנהגו להחמיר אין לשנות, אלא אם כן יש שם הפסד מרובה או שעת הדחק). ולעיל סכ"ד (ואף על פי שיש מחמירין בחמץ בפסח אפילו נשרה החמץ בצונן כמו שיתבאר בסימן תס"ז, מכל מקום ... אם הוא שעת הדחק, כגון שהוא צריך ליין זה לארבע כוסות או לקידוש ולהבדלה, יש לסמוך על האומרים שחמץ בפסח אינו אוסר בפחות ממעת לעת). ונסמן לעיל שם (הערות 214; 218).
1837. והיינו שלדעת האוסרים נאסר, לא רק כשנשרה עם האיסור, אלא אף בנשרה בכלי הבלוע מחמץ, כמבואר כאן (כשהוא שרוי בתוכו בתוך הפסח, אף על פי שלא עבר עדיין מעת לעת ... משעה שנשרה בכלי של חמץ עד שעה שמוציאו מתוכו בפסח). ואף שנתבאר לקמן סי' תנא ס"ב (דרך עראי ומקרה מותר להוציאן ממקום שהצניען ולהשתמש בהן דבר צונן, בין לח ובין יבש), וסמ"ג (בצונן מותר ... אפילו לח ... שהצונן אפילו הוא לח אינו מפליט מה שבלוע בתוך הכלי אלא אם כן שוהה בתוכו מעת לעת). וסי' תנ סי"ג (דרך עראי במקרה על ידי צונן מותר, אפילו לצורך אכילה ושתיה). אפשר דמיירי התם שלא נשרה בו, אלא הניח בו דבר לח שאין בו רוטב הרבה, או שהוא רק בדרך שטיפה והעברה, כדלקמן סי' תסז סמ"ט (כיון שאין בו במקום החטה אלא קצת לחלוחית, ולא החמירו אלא כשיש שם רוטב הרבה, והחמץ הוא נשרה בתוך הרוטב), וסנ"ח (הדיחו בהן בשר ... יש להתיר הבשר ... שאף המחמירין בפסח בצונן, לא החמירו אלא כשנשרה האיסור בתוך היתר צונן, או שנשרה ההיתר בתוך איסור צונן, או שנשרה האיסור וההיתר בתוך רוטב צונן, אבל כאן שהאיסור עבר על ההיתר דרך העברה בעלמא, לא נאסר כלל בצונן לדברי הכל).
1838. רא"ש כלל כד ס"ד (אבל שראום במים, אסורים בפסח. כיון דחמץ בפסח במשהו). טוש"ע ס"ה (דגים מלוחים השרוים במים בפסח בכלי חמץ, יש להחמיר ליזהר מהן, מפני שהם בולעים בפסח מפליטת הכלים, וחמץ בפסח במשהו). וכדלעיל ס"ח (בין שיש בו כדי ליתן טעם לפגם, בין שאין בו, ואפילו משהו שנתערב באלפי אלפים, אוסר הכל באכילה ובהנאה. וכן נוהגין במדינות אלו). והיינו אף אם הוא גם נותן טעם לפגם, וגם בטל באלף, מכל מקום נאסר באכילה ובהנאה.
1839. ח"י ס"ק יט (אם ידענו שנ[שתמשו] אלו, תוך כלים שנשתמשו בו חמץ הרבה ... בשפע ... נאסר מה שנשתמשו בו אף בדיעבד).
1840. כדלעיל סכ"ב, לדעה הראשונה, שכן קיי"ל.
1841. כדלעיל סכ"ז-ט, שנאסר הבשר שנכבש בו.
1842. ב"ח ס"א ד"ה ובבשר (ובבשר יבש וגבינה יבשה נראה להתיר, אפילו נמלחו בכלי בן יומו, וגם היה כבוש בו מעת לעת, דהוה ליה כמבושל. משום דכשנתייבש בטל הטעם והלך לו, וכמ"ש ספר התרומה (סי' נה) והסמ"ק והמרדכי להתיר אפילו חמץ גמור בבצק שנדבק בין הנסרים כשנתייבש). מ" א ס"ק טז (והב"ח כתב בשר יבש יש להתיר, אפילו נמלח בכלי שהיה בן יומו, ושהא בתוכו מעת לעת. דאמרינן כשנתייבש בטל טעמו, כמ"ש סס"ה גבי בצק). והיינו כדלקמן סנ"ד (ואם בצק זה דבק ב' חדשים קודם הפסח, בודאי כבר נתקשה כשהגיע הפסח, ואין נפלט ממנו שום טעם, ולכך מותר לשתות יין זה בפסח).
1843. נמשך למה שנתבאר לעיל סכ"ו, שכל מיני מלוחים מן הדין אין צריך שרייה והדחה. ולקמן סל"ו יתבאר שנהגו להחמיר ולשרות ולהדיח. ועל זה מבאר כאן, דהיינו דוקא בחשש פירורי חמץ שבמלח, משא"כ בקמח שנדבק על הבשר אין שרייה והדחה מועילות.
1844. ט"ז סוף ס"ק ט (ונראה לי בשר יבש שהיה תלוי בחדר שמנהלים שם קמח, הוה ליה חמץ בעין, ולא מהני הדחה).
1845. כדלקמן סי' תנג סכ"ג (שהקמח הדבוק בשק נעשה בצק על ידי מים צוננין, ומתדבק יותר בשק, ואינו נפרד ממנו, ואפילו יכבסנו כמה פעמים בצונן, עד שיכבסנו בחמין עם אפר וחביטה). וראה גם לקמן סי' תנא ס"נ (נהגו במדינות אלו שלא להשתמש בכלי עץ שהיה בו קמח תמיד, אפילו על ידי הדחה ושפשוף והגעלה, שחוששין שמא נשאר משהו קמח דבוק בכלי).
1846. ח"י ס"ק כה (ויש להזהיר שלא לנהל קמחא דפסחא סמוך למאכלים ומשקים או כלים של פסח, מקום שאבק הקמח יכול להגיע).
1847. חוזר לדין מלח שלא נבדק מפירורי חמץ, דלעיל סכ"ו (כדלעיל הערה 226). המשך תוכן הסעיפים: (א) מלח שלא נבדק, מותר מדינא (סכ"ו). (ב) נהגו לחשוש לפירורי חמץ, ולפעמים סומכים על הדחה שקודם הפסח (סל"ו). (ג) בכרכשות, אין ההדחה מועלת (סל"ז). (ד) בדיעבד או שנתערבה בדברים אחרים, מותר גם בזה (סל"ח). (ה) וכן בשעת הדחק – במקום שאין ההדחה מועלת (סל"ט). (ו) ובמקום שמועלת ההדחה – ידיח עכ"פ בתוך הפסח (סמ"ב). * (ז) חשש פירורי חמץ שבמלח, גם בסלים שמולחים בהם כל השנה (סי' תנא סל"ה). (ח) חשש זה גם בנצלה בשפוד שצלו בו כל השנה (סי' תנא סע"ו).
1848. ולא עד בכלל. ח"י ס"ק כא (חוץ מביום האחרון של פסח). וכן בשאר החומרות שנהגו בפסח, משום חששות רחוקות, התירו לאכלם באחרון של פסח. סיכום פרטי הלכה זו שנתבארו כאן, בענין להקל ביום האחרון של גלויות, ולקמן סעיפים מג. מה-ז. סי' תנג ס"ג. סי' תסז סי"ז. יט-כ. בשו"ת רבינו סי' ו: (א) מלוחים במלח שלא נבדק מפירורי חמץ, מותר לאכלם באחרון של פסח (תמז, לו). (ב) מלוחים שנשרו בציר בכלי חמץ, אין לאכלם באחרון של פסח (תמז, כז. כט). (ג) שום ובצל שנחתכו בסכין של חמץ, אין לאכלם באחרון של פסח (תמז, מ). (ד) שומן שלא נזהרו בהתכתו מפירורי חמץ, מותר לאכלו באחרון של פסח (תמז, מג). (ה) שומן מהותך בכלי חמץ, אין לאכלו באחרון של פסח (תמז, מה). (ו) יין שנתבשל בכלי חמץ בן יומו, אין לשתותו באחרון של פסח (תמז, מו). (ז) דבר חריף שנתבשל בכלי שאינו בן יומו, אין לאכלו באחרון של פסח (תמז, מו). (ח) יין שנתבשל בסתם כלים, מותר לשתותו באחרון של פסח (תמז, מז). (ט) זיתים שחתכו בסכין של חמץ, אין לאכלם באחרון של פסח (תמז, ס). (י) בישל זיתים אלו ביחד, מותר לאכלם באחרון של פסח (תמז, ס). (יא) מי דבש בחבית של יי"ש שלא הוגעלה, אין לשתותה באחרון של פסח (תנא, סג). (יב) קטניות, אין לאכלם באחרון של פסח (תנג, ג). (יג) תבשיל מיני זרעונין שלא בדקו מגרעיני דגן, מותר לאכלו באחרון של פסח (תנג, ו). (יד) פירות מיובשים, שיש חשש שפיזרו עליהם קמח, מותר לאכלם באחרון של פסח (תסז, יז). (טו) סוכר מסוג הוט צוקר, מותר לאכלו באחרון של פסח (תסז, יט). (טז) סוכר מסוג צוקר קאנדיל, אין לאכלם באחרון של פסח (תסז, כ). (יז) מצה שרויה, נוהגים לאכלה באחרון של פסח (שו"ת סי' ו). וכן התירו בחלק מהם, אם נתערבו במאכל אחר בפסח, ויתבאר לקמן (הערה 286).
1849. הגהת סמ"ק סי' רכב ע' רכח (נהגו העולם שלא לאכול לא גבינה ישנה ולא בני מעים מלוחים בפסח). רמ"א ס"ה (ובמדינות אלו המנהג להחמיר לכתחלה שלא לאכול גבינות ודגים ובשר יבש). ובשו"ת תורת שלום סי' יג (ונראה דכמו כן, שנמלח בכלי של חמץ). וראה לקמן ס"ס (והערה 443), שלמד כן מהאמור לקמן שם (מותר לאכלם בפסח מעיקר הדין, אפילו נכבשו קודם הפסח במלח ומים בקדירה של חמץ שלא היתה בת יומה). ואפשר שהוא על פי האמור לקמן סנ"ו (המחמיר [שלא] להשתמש בפסח במלח שהיה מונח בכלי הבלוע מחמץ, אפילו לא היה בן יומו, והיה מודח ונקי, תבוא עליו ברכה. לפי שיש מי שאומר שהמלח יש לו כח להפליט מה שבלוע בתוך הכלי).
1850. הגהות סמ"ק שם (משום חששא שמא יש בו עדיין חמץ משהו בעין). שו"ת מהרי"ט ח"ב או"ח סי' א (ונראה לי שטעם הרא"ש ז"ל משום שחשו למלח שלא נבדק מפני חמץ שבה ... שיש בתוך המלח חמץ ואיתיה בעיניה). מ"א ס"ק יז (ורי"ט כתב גבי דגים מלוחים ... שמא נדבק בהם חמץ). ט"ז סוף ס"ק ז (דטעם המנהג להחמיר בזה ... אפשר שיש חמץ בעין בין המלח).
1851. ומכל מקום אינו מתבטל בששים, כיון שהוא עומד בעינו, כדלעיל סכ"ד (והערה 211). והטעם שאין חוששים לזה מעיקר הדין, נתבאר לעיל סכ"ו (והערה 229). סיכום פרטי הלכה זו של חשש פירורי חמץ, וסינון קודם הפסח ובתוך הפסח: (א) בצק שנפל למים ונטלוה משם, חוששים לפירורים וצריך לסנן (תמז, יט. תסז, כט. תסז, מז). (ב) פת שנפל ליין ונטלה משם, חוששים לפירורים וצריך לסנן קודם הפסח (תמז, כד. תסז, כט. תסז, מז). (ג) מלוחים שנמלחו במלח שלא נבדק, נוהגים לחשוש לפירורי חמץ הנמצאים בו (תמז, לו). (ד) שמן שהותך ולא נתכוונו בהתכתו לשם פסח, חוששים לפירורים וצריך לסנן קודם הפסח (תמז, מג). (ה) יין ומי דבש שבישלו ולא נתכוונו לשם פסח, חוששים לפירורי חמץ, ומועיל סינון אף בפסח (תמז, מז). (ו) חומץ יין חוששים שיש בו פירורי חמץ משיירי הסעודה (תמז, מט). (ז) מקומות שמערבין סוכר בחומץ יין, צריך לסננם קודם הפסח (תמז, נ). (ח) יין לבן שמתקנין על ידי חלב חטה, צריך לסנן קודם הפסח (תמז, נב).
1852. הגהת סמ"ק שם (נהגו העולם שלא לאכול לא גבינה ישנה ולא בני מעים מלוחים בפסח, ושמא היינו משום שרגילות לאוכלן בלא שום הדחה). דרכי משה ס"ק יא (בגבינה ודגים יש לחוש שמא יאכלו בלא הדחה). הובאו בט"ז ס"ק ט, ומ"א ס"ק יח.
1853. ט"ז ס"ק ט (דלא אסרו בדגים אלא שמזמן קרוב נמלחו, משא"כ בדגים מלוחים בחביות שאי אפשר בלא הדחה, זה עדיף מבשר).
1854. מ"א ס"ק יח (והוא הדין דגים יבשים (מ"כ)).
1855. הגהת סמ"ק שם (ועל דגים מלוחים שקורין הרינג"ש, ועל בני מעים שנמלחו קודם פסח, מותרים, כמו בשר מליח שנמלח קודם הפסח ... דגים מלוחים וגבי בשר נמי צריך הדחה אפילו לצלי, ליכא משום חששא שמא יש בו עדיין חמץ משהו בעין). דרכי משה שם (אבל גבי בשר לא חיישינן, דאין דרכו לאכלו בלא הדחה). הובאו בט"ז ומ"א שם. * ובשו"ת תורת שלום סי' יג (ונראה כשיודע שלא הי' כבוש בציר לבד, או שהי' בהמליח ס' נגד מקום הכלי). כי אם הי' כבוש בציר לבד ולא הי' ס' נגד מקום הכלי, לא תועיל ההדחה. וכדלעיל סכ"ט-ל (אם לא נתן עליו מים עד לאחר ששהה הציר בתוך הכלי כשיעור בישול ... אסור לאכול מהמליח ... ומכל מקום אם הוא יודע שיעור המקום מן הכלי שהיה בו הציר קודם שנתן בו המים, וברור לו שיש ששים במליח הנכבש עם מי הכבישה כנגד אותו מקום מן הכלי בכל עוביו, מותר לאכול מליח זה בפסח).
1856. דרכי משה שם (המנהג שלא לאכול שום מלוח ... רק בשר שהדיחו אותו שלש פעמים ... ומיהו צריך להדיחו קודם הפסח, אבל תוך הפסח אסור להדיחו, דחיישינן שמא יש עליו חמץ משהו וקיבל ממנו טעם). ורמ"א שם (אבל אם הדיחו הבשר שלשה פעמים קודם הפסח נוהגין לאכלו). ב"ח סוף ס"א (ונוהגים לשרותו בנהר, או בכלים שהוכשרו לפסח במים צוננין). מ"א ס"ק יח (ולפי מה שכתבתי לעיל בשם הב"ח, צריך שרייה. ורי"ט כתב ... ידיחו הכל קודם פסח עכ"ל, משמע דהדחה עדיף משרייה). ח"י ס"ק כג (דהיינו על ידי שריה קצת, ולא בהעברה בעלמא). יוצא אם כן מכל זה, שכדי להתיר צריך: (א) שאין דרכו לאכול בלא הדחה, ואם כן ודאי ידיחוהו עכ"פ בפסח קודם האכילה. (ב) שידיחוהו קודם הפסח, שאז לא יקבל טעם משהו בפסח. (ג) שההדחה תהי' שלושה פעמים יחד עם שרייה, שדוקא אז עובר מעליו משהו חמץ הדבוק בו. ואם הוא שעת הדחק, יתבאר לקמן סמ"ב, ש"מותר לשרותם ולהדיחם בתוך הפסח", ואין חוששים שקיבל ממנו טעם. ואם הוא שעת הדחק ואי אפשר להדיחן, יתבאר לקמן סל"ט, שמותר לאכלו, ואין חוששין שנשאר פירור בעין.
1857. בדפוס ראשון: ומותר לאכלו בפסח על ידי הדחה, שישרנו שלשה פעמים במים בתוך כלי של פסח, וידיחנו יפה ויעבור מעליו משהו חמץ הדבוק בו, הרי זה משובח. והוא טעות הדפוס דמוכח. וניתנו בזה כמה תיקונים: בלוח התיקון שבדפו"ר: ומותר לאכלו בפסח על ידי הדחה ג' פעמים במים. ואם ישרנו בתוך כלי של פסח, וגם ידיחנו יפה, ויעבור [מ]עליו משהו חמץ הדבוק בו, הרי זה משובח. וכן תוקן בדפוסים הבאים. ובדפוס זיטאמיר תרט"ז ואילך נוספה בתחלה גם תיבת שישרנו (על ידי הדחה שישרנו ג' פעמים). ובלוח התיקון שבסוף דפוס זיטאמיר תר"ז נוספה הג"ה: ובכתבים של הרב המפורסם מוה' יהודא ליב ז"ל אחיו של הגאון הקדוש ז"ל נמצא שצריך להגיה כאן וכצ"ל: על ידי הדחה, שישרנו שלשה פעמים במים בתוך כלי של פסח, וידיחנו יפה ויעבור מעליו משהו חמץ הדבוק בו, והמחמיר בכל ענין הרי זה משובח (ב"ח לבוש). המקור להג"ה הנ"ל היא בכתי"ק מהרי"ל – מהדורה של שוע"ר (שנדפסה בקובץ יגדיל תורה נ.י. חוב' ה ע' כג-ד): מותר לאכלו בפסח על ידי שישרנו במים בתוך כלי של פסח (ט"ז), וידיחנו יפה, ויעביר מעליו משהו חמץ הנדבק בו ... והמחמיר בכל ענין הרי זה משובח (ב"ח. לבוש)". עוד גירסה יש בשו"ת צמח צדק סי' קטז: "ולי נראה שכן צריך להיות בהג"ה, הדחה ג' פעמים לפני הפסח ואם ישרנו לפני הפסח בתוך כלי כו', וראי' מדכתב בתוך כלי של פסח, אי מיירי תוך הפסח פשיטא דבכלי פסח ידיחנו". וראה גם קונטרס השלחן. מגני אברהם לאו"ח סי' תמז. בכתי"ק מהרי"ל עה"ג תוקן: על ידי הדחה שלשה פעמים במים. ואם ישרנו בנהר, או בתוך כלי של פסח, קודם הפסח, וגם ידיחנו יפה ויעבור מעליו משהו חמץ הדבוק בו, הרי זה משובח (ח"י. אליה זוטא). ועוד נוספה בדפוס ראשון הג"ה בכתי"ק מהרי"ל: ותקנה זו אין נוהגין אלא מדוחק קצת , ואין עושין כן אלא בבשר מלוח (שמערין הכל מן הכלי ושורין במים קודם הפסח) משום מניעת שמחת יום טוב , שאין שמחה אלא בבשר כמ"ש בסי' תקכ"ט . אבל דגים מלוחים (ובפרט דגים המלוחים בחבית שקורין הערינג) אין נוהגין כן , א לא אם כן אין לו בשר כלל (לפי שצריך לערות הכל מכל החבית קודם הפסח . ולא יטול מן החבית בפסח , שמשהו חמץ הדבוק בא חד מן הדגי ם הוא כבוש בציר , ואוסר גם שאר דגים הכבושי ם עמו . ולערות מן החבית קודם הפסח לשרות במים , חוששין שמא יחוס שלא יתקלקלו הדגים . לפיכך נוהגין לאסור בכל ענין). ואם הוא שעת הדחק [עי' סמ"ב] . והיינו שאם יוציאם מהמלח לפני הפסח וידיחם, יש חשש שיתקלקלו במשך ימי הפסח. ואם יוציאם מהמלח בתוך הפסח וידיחם, יש חשש שהדגים יבלעו מפירורי החמץ בתחלת הפסח. לכן לא נהגו להתיר אלא בשעת הדחק, כדלקמן סמ"ב (אם הוא שעת הדחק, שאין לו בשר ליום טוב רק דגים מלוחים, או בשר מלוח, שנמלחו במלח שלא נבדקו מפירורי חמץ, ולא הדיחם קודם הפסח, מותר לשרותם ולהדיחם בתוך הפסח). וזהו שנכתב בפנים (לפי גירסא זו): "והמחמיר בכל ענין הרי זה משובח".
1858. דרכי משה ס"ק יא (ואותן כרכשות היבשים, שקורין טבחי"א, אסור לשרותן אף כשהם יבשים עכ"ל מהר"י ברין). רמ"א ס"ה (ובכרכשות אין מועיל הדחה, לפיכך אין להשרות הטבחות היבשות).
1859. ראה שו"ע שם ס"א (אין מחזיקין דם בבני מעיים ... אבל שומן שעליהם דינו כשאר בשר. לפיכך כשמולחים החלחולת ושאר מעיים, אין מולחין אותם בצד פנימי מעבר המאכל, אלא בצד החיצון ששם השומן דבוק).
1860. והיינו שאת דברי מהר"י ברין והרמ"א פירש המ"א ס"ק יט (דהרי נחתך בפנים דק דק). והיינו שהשרייה וההדחה אינן מועילות לחשש המלח שבבשר הטחון שבפנים. ויתירה מזו ביאר לקט הקמח הל' פסח ד"ה בשר יש להתיר (דטעמו משום דמלח אותן שלמות, וידוע הוא דצריך למלחה מצד השומן, ואחר כך מהפכין הצד החיצון לפנים, ומפני זה קאמר דאין מועיל להם הדחה מבפנים). והיינו ש"אפילו אם המולייתא שבפנים הוא מבשר שנמלח ונכשר לשם פסח", עדיין לא תועיל הדחה לכרכשות עצמן. וראה שערי תורה ח"ז סי' קכה (ופלא, ומה בכך שצד החיצון הוא מבפנים, הלא גם בלאו איסור חמץ בטח הדיחוהו לאחר מליחה ג' פעמים, כמנהגנו עפ׳׳י הגהת רמ״א ז"ל יו"ד סי׳ ס״ט ס״ז, מחמת איסור דם שבמלח שעל הכרכשא, ואם כן הרי שוב לא איכפת לן אם מהפכין אותה מצד חוץ לפנים גם לענין איסור חמץ). אמנם מובן שכאן לא מדבר במליחה להוציא הדם, אלא במליחה שנית, כאמור כאן בפנים "כרכשות יבישות שנמלחו", אשר גם מליחה זו היא מבחוץ במקום השומן, כמו המליחה הראשונה.
1861. רמ"א ס"ה (ובדיעבד אין להחמיר באלו).
1862. בין מלוחים שלא הודחו, כדלעיל סל"ו. ובין כרכשות שאין שרייה והחדחה מועלת להן, כדלעיל סל"ז.
1863. בכת"י: אפילו בלא .
1864. חק יעקב ס"ק כו (פירוש אם כבר בשל אותם, אין להשליכם לאיבוד, אם אי אפשר לקיימם עד אחר פסח).
1865. שנתבאר לעיל סכ"ו (אע"פ שהיו בו פירורי חמץ כבר נימוסו ונימוחו, ונתבטלו בס' קודם הפסח).
1866. נתבאר ברמ"א ס"ה (ובדיעבד אין להחמיר באלו). ונתפרש ב מ"א ס"ק כ (אפילו נתערב בפחות מששים). דהיינו כיון שהרמ"א מתיר בדיעבד אפילו הכרכשות עצמן, מכל שכן שמתיר אם נתערבו במאכל אחר, פחות מששים. וכן נתפרש בח"י ס"ק כו (פירוש, אם כבר בישל אותם אין להשליכם לאיבוד, אם אי אפשר לקיימם עד אחר פסח. וכל שכן שאינם אוסרין תערובתן אפילו פחות מששים, כיון שהוא רק חשש ספק משהו דרבנן). סיכום פרטי הלכה זו שנתבארו כאן, בדברים שנאסרו מחששות רחוקות, להתיר כשנתערב במאכל אחר, ולקמן סמ"ג, וסמ"ה, וסנ"ח, וסי' תנג ס"ה, וסי' תסז סט"ז, וסי"ח, וסכ"ג: (א) מלוחים במלח שלא נבדק מפירורי חמץ, ונתערבו במאכל אחר פחות מששים, מותר לאכלו (תמז, לח). (ב) שומן שלא נזהרו בהתכתו מפירורי חמץ, ונתערב במאכל אחר, מותר אם יש ששים כנגדו, או בהפסד מרובה (תמז, מג). (ג) שומן מהותך בכלי חמץ, ונתערב במאכל אחר, מותר אם יש ששים כנגדו, או בהפסד מרובה (תמז, מה). (ד) נחתך בסכין שאינו בדוק, ונתערב במאכל אחר, מותר אם יש ששים כנגדו, או בהפסד מרובה (תמז, נח). (ה) קטניות שנתערבו במאכל אחר, בטל ברוב (תנג, ה). (ו) דבש שיש חשש שעירבו בו קמח, ונתערב במאכל אחר, מותר אם יש ששים כנגדו, או בהפסד מרובה (תסז, טז). (ז) פירות מיובשים, שיש חשש שפיזרו עליהם קמח, ונתערבו במאכל אחר פחות מששים, מותר לאכלם (תסז, יח). (ח) כרכום ונעגליך, ונתערבו במאכל אחר פחות מששים, מותר לאכלם (תסז, כג). וכן הקילו בחלק מהם, להתירם באחרון של פסח, כדלעיל סל"ו (והערה 268).
1867. חק יעקב שם (כבר בשל אותם, אין להשליכם לאיבוד אם אי אפשר לקיימם עד אחר פסח. וכל שכן שאינם אוסרין תערובתן אפילו פחות מששים, כיון שהוא רק חשש ספק משהו דרבנן), הרי שעל תערובת לא הצריך שלא יהי' אפשר לקיימם עד אחר הפסח.
1868. הלכות ומנהגי מהר"ש סי' טו (מי שאין לו בשר בפסח, יכול ליקח בשר יבש שנמלח לפני זמן רב קודם הפסח). ח"י ס"ק כב (ובדיעבד או בשעת הדחק או במקום מניעת שמחת יום טוב הכל שרי (אחרונים)), וס"ק כו (וכן בשעת הדחק או במקום מניעת שמחת יום טוב דהוה כדיעבד). והיינו שבשעת הדחק התירו אפילו לא נתבשל ולא נתערב. אלא שיש בזה הפרש: (א) בכרכשות שלא שייכת בהם הדחה, כדלעיל סל"ז, סגי אף בלא הדחה, כמבואר כאן. (ב) בדגים ובשר מלוחים, שלא הדיחוהו קודם הפסח, בשעת הדחק ידיחוהו בפסח, כדלקמן סמ"ב (והערה 305).
1869. היינו לא רק באופן שנתבאר לעיל סל"ז (אין שרייה והדחה מועיל להן להתירן לאכלן בפסח, אפילו אם המולייתא שבפנים הוא מבשר שנמלח ונכשר לשם פסח ... האיך תועיל לו הדחה שמבחוץ). אלא אף אם הם "ממולאים בבשר שנמלח במלח שלא נבדק מפירורי חמץ", שאין ההדחה מועלת בהם, כמבואר במ"א ס"ק יט (דהרי נחתך בפנים דק דק). מכל מקום יש להתיר בשעת הדחק.
1870. מקור הלכה זו בגמרא, ושני הדעות בזה לענין סכין של חמץ, נתבארו לקמן סנ"ח, ובהערות שם. אלא שלקמן שם מיירי במאכל שחתכוהו בסכין של חמץ. וכאן מיירי בבשר טחון שבכרכשות. מ"א ס"ק לז (קי"ל סתם סכין אינו נקי ... אא"כ ידעינן בבירור שהדיחו, ואם כן למה נקל בחמץ ... צ"ע למעשה, דעכ"פ משהו איכא). לקט הקמח הל' פסח ד"ה בשר יש להתיר (מעשה שהיה ונשאלתי ועמדנו למנין … ואסרנוה בלי ספק, מטעם הסכין דהוא בחזקת שאינו נקי והאיסור בעין וטוח עליו). ואף שחתיכת הבשר בסכין הי' קודם הפסח, הנה לפי דברי לקט הקמח הנ"ל ש"האיסור בעין וטוח עליו", ולפי האמור כאן "עדיין החמץ משהו בעין בתוך הבשר", אם כן אמרינן בזה חוזר וניעור, כדלעיל סכ"ד (והערה 211).
1871. ואפילו אם נפרד מהסכין ונדבק בבשר קודם הפסח, כיון שהוא בעין, חוזר וניעור בפסח. ונתבאר לקמן (הערה 415).
1872. בכת"י: מכל מקום כיון.
1873. רמ"א ס"ז (אם חתכו בסכין של חמץ תוך הפסח, יש להחמיר, דסתם סכין אינו נקי ויש לחוש לחמץ הדבוק עליו. אבל אם נתערב אותו דבר בתבשיל אין לחוש להחמיר לאסור מספק, כן נראה לי). דרכי משה ס"ק י (יש לחוש לחמץ הדבוק על הסכינים ושומר נפשו ירחק מהם. ומכל מקום בדיעבד אין להחמיר ... בדגים שאין חריפין להפליט מה שבסכין, ואין לחוש אלא שמא חמץ דבוק בו, אין להחמיר בדיעבד). ופירש דבריו במ"א ס"ק לז (דאמרינן מסתמא דבוק בו שמנונית, אבל חמץ אין דבוק בו, מפני שאינו דבר הנדבק בו כל כך). ולכן יש להקל בדיעבד שנתערב במאכל. וכמו שהוא בכל החומרות שנהגו בפסח משום חששות רחוקות, הקילו שלא לאסור התבשיל שנתערב בהם מאכל זה, כדלעיל (הערה 286). פר"ח (ומה שכתב [הרמ"א] דסתם סכין אינו נקי, לא נהירא, דאפילו שהסכין נקי ומקונח יפה משום חורפא דבוסר ודוחקא דסכינא אסור). והיינו שפוסק כפירוש השני ברש"י דלקמן (הערה 410), ואינו חושש כלל לשמנונית שעל הסכין. ח"י סוף ס"ק מא (דאע"ג דסתם סכין אינו נקי, היינו מן השומן ... אבל אינו בחזקת מלוכלך מחמץ).
1874. מ"א . ובכת"י: ח"י .
1875. ד"מ .
1876. א"ז ס"ק ח (כתב בתשובת חוט השני סימן נ"ה, דאף שחתכו שומין בסכין חמץ תוך המלח ושמו אותו על הבשר מותר בהדחה ע"כ. ונראה לי דבזה ודאי אסור כששרה בתוך הפסח, ואפילו באחרון של פסח). ובשו"ת חוט השני שם (בשר יבש שנמלח קודם הפסח, וחתכו תוך המלח שומים בסכין ... צנון ובצל שחתכו אותו בסכין של גוים אפילו אינו בן יומו ... אמרינן חורפיה מחליא ליה והוה ליה כנותן טעם לשבח ... אלא דיש לחלק ולומר דודאי אלו היה השומין בעצמן לפנינו בפסח היו אסורין לאכלם ... אבל מה שנתנו טעם בבשר אינו צריך ששים ... לכן יפה הורה מעלת כבודו להתיר אותו בשר מלוח בפסח על ידי הדחה). הובא בח"י ס"ק כה. מ"א ס"ק כ (אבל אם יש שום בטבחות אוסר בדיעבד במשהו כחמץ עצמו, דהרי נחתך בסכין חמץ). ועל זה מבאר (כאן ובסעיף הבא), שטעם החמץ שבסכין, אפילו נקי ואינו בן יומו, אוסר השום והבצל, שהם דבר חריף. ולכן אם השום ובצל הם בתוך המולייתא, נאסרת המולייתא. אבל אם הם רק מבחוץ, סגי בהדחה, ואין חוששים לריח השום.
1877. א"ז שם (ואפילו באחרון של פסח), וכדלעיל סל"ו (והערה 268), שרק בחומרות שנהגו בפסח, משום חששות רחוקות, התירו לאכלם באחרון של פסח, משא"כ כאן שאסור מדינא.
1878. כדלעיל סל"ח (והערה 286), שרק בחששות רחוקות שהחמירו בפסח, התירו כשנתערב במאכל אחר.
1879. כדלקמן סמ"ד (ואפילו הוא אומר ברי לי שלא נתערב בזה שום פירורי חמץ בשעה ... אין זה כלום, לפי שאין זוכר אלא דבר שעשה במתכוין, ודבר שנתכוין נזהר לעשותו, אבל זה ... לא היה דעתו על הפסח ולא נתכוין להזהר בו מפירורי חמץ, אם כן אף אם נתערב בו פירור משהו לא היה דעתו עליו ולא השגיח בו, ואינו נזכר מזה לאחר זמן).
1880. הושלם עפ"י כת"י. וראה קונטרס השלחן שבנוסח הדפוסים הלשון אינו מובן.
1881. סעיף נט (כל דבר חריף שנחתך בסכין של חמץ, אפילו אינו בן יומו, והוא נקי ומקונח יפה, ואפילו נחתך קודם הפסח, אסור לאכלו בפסח, לפי שעל ידי חריפותו, ועל ידי דוחק הסכין בחתיכתו, נפלט טעם החמץ הבלוע בסכין ונבלע בנחתך, ועל ידי חריפותו מבטל את פגימת הטעם מחמת שאינו בן יומו, ונעשה טעם לשבח), וש"נ.
1882. מהרי"ל . ראה בנסמן לעיל (הערה 296). ובשו"ת תורת שלום סי' יג (ואפשר גם בתוך הפסח, משום שהריח אינו מאיסור עצמו, אלא מהבלוע מאיסור).
1883. אף שהריח אוסר בדברים חריפים, כדלעיל סי"א (אם אחד מהם הוא דבר חריף ושניהם מגולין בתוך התנור, אפילו בשאר איסורין אסור). משא"כ כאן שהריח אינו מהחמץ, אלא מהשום ובצל. וראה שו"ת תורת שלום סי' יג (ואפשר גם בתוך הפסח, משום שהריח אינו מאיסור עצמו, אלא מהבלוע מאיסור).
1884. ואף שבחוט השני שם דן גם בחשש טעם החמץ שבשום, שנפלט מהשום לכרכשות על ידי המלח. נתבאר בפרי מגדים א"א ס"ק יט (אף [אם] חתך שום ומלח בסכין בן יומו בלוע מחמץ, ובלעי השומין והמלח אגב דוחקא וחורפא, מכל מקום בלוע אין יוצא מאוכל בלי רוטב, אף במליחה וצליה). וכדלקמן סי' תסא סי"ח (שטעם הבלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב).
1885. תוכן האמור בסעיף שלפנינו: כבר נתבאר לעיל סל"ו (מיני מלוחים שבכל השנה אינן נאכלים בלא הדחה, כגון דגים ... המלוחים ... הערינג ... ובשר מלוח ... אין דרכו להאכל בלא הדחה. ולפיכך אין לחוש שמא ישכח להדיחו, ומותר לאכלו בפסח, על ידי הדחה). ונתבאר לעיל שם, שעכ"פ צריך להדיחו דוקא קודם הפסח, מחשש שמא קיבל ממנו טעם בפסח, שאוסר במשהו. וכמבואר בדרכי משה ס"ק יא (גבי בשר לא חיישינן, דאין דרכו לאכלו בלא הדחה ... ומיהו צריך להדיחו קודם הפסח, אבל תוך הפסח אסור להדיחו, דחיישינן שמא יש עליו חמץ משהו וקיבל ממנו טעם). ועל זה מבאר כאן, שבשעת הדחק, אם "לא הדיחם קודם הפסח מותר לשרותם ולהדיחם בתוך הפסח". * ואף שנתבאר לעיל סל"ח, "אם הוא שעת הדחק, שאין לו בשר אחר ליום טוב, רק כרכשות הממולאים בבשר שנמלח במלח שלא נבדק מפירורי חמץ", יש להקל אף בלא הדחה; שהרי כבר נתבאר לעיל סל"ז (כרכשות יבישות שנמלחו במלח שלא נבדק מהחמץ, אין שרייה והדחה מועיל להן להתירן לאכלן בפסח), הרי שמקילים בשעת הדחק אף בלא הדחה. היינו דוקא בכרכשות שאין הדחה מועלת בהן; משא"כ "דגים מלוחים או בשר מלוח", שאפשר להדיחם, אף בשעת הדחק צריך "לשרותם ולהדיחם בתוך הפסח".
1886. הג הות מיימוניות קושטא סוף פ"א, הובא בב"י ד"ה כתוב בהג"מ (בשר מלוחה ישנה דשריא בפסח ... אפילו נשאר משהו חמץ בעין על הבשר מכל מקום הרי מעבירים אותו כשמדיחין אותו לבשל ... כל זה מספר המצות קטן). והוא בהגהות סמ"ק סי' רכב ע' רכח (ועל דגים מלוחים שקורין הרינג"ש, ועל בני מעים שנמלחו קודם פסח, מותרים, כמו בשר מליח שנמלח קודם הפסח ... דגים מלוחים וגבי בשר נמי צריך הדחה אפילו לצלי, ליכא משום חששא שמא יש בו עדיין חמץ משהו בעין). ד"מ ס"ק יא (גבי בשר לא חיישינן, דאין דרכו לאכלו בלא הדחה). נראה מדבריהם דסגי בהדחה בתוך הפסח, שהרי כתבו "שמדיחים אותו לבשל", דהיינו בפסח. מהרי"ל הל' מאכלות אסורות בפסח ע' קכח (ושאלו למהר"ש היאך יכשירו בשר יבש לאוכלו בפסח, והורה להדיח אותו בנהר ולאוכלו), בשם מהר"ש (הלכות ומנהגי מהר"ש) סי' שה (לא היה להם בשר לפי הצורך, ואיך לעשות עם הבשר שלא נמלח לאוכלו בפסח, ואמר מה"ר שלום להדיח הבשר בנהר ולאוכלו בפסח). הובא בח"י ס"ק כד. רואים מדברי מהרי"ל ומהר"ש, שבשעת הדחק סומכים גם על שרייה והדחה בתוך הפסח.
1887. ח"י ס"ק כד (ואפשר אף בכלי חמץ. אם לא שנכבש שם מעת לעת). וראה לעיל סכ"ז.
1888. דעה הא' שם סכ"ט (שהצונן אינו מפליט ומבליע כלום, ולא נפלט מן החטה אפילו משהו לתוך היין או המים).
1889. רמ"א ס"ה (שומן מהותך ... אם לא היו נזהרין בשעת עשייתו מחמץ ... ביום טוב האחרון יש להקל בו). וכדעיל סל"ו (והערה 268), שבחומרות שנהגו בפסח, משום חששות רחוקות, התירו לאכלם באחרון של פסח.
1890. רמ"א ס"ה (שומן מהותך ... אסור מדינא, אם לא היו נזהרין בשעת עשייתו מחמוץ). מ"א שם ס"ק כא (פירוש אם לא כשהיו נזהרים בשני דברים אלו, אז אינו אסור מדינא). והיינו שבשומן מהותך יש שתי חששות: (א) שנתערב בתוכו פירור חמץ משהו, כמבואר בסעיף שלפנינו. (ב) שהתיכו השומן בתוך כלי של חמץ, שיתבאר לקמן סמ"ה. ועל זה כותב הרמ"א שצריך להזהר בשעת התכת השומן בשני הדברים.
1891. ב"ח סוף ס"א (בשומן מהותך אפילו יודע בודאי בשעת התכה דהמחבת אינה בת יומא אסור, שמא נתערב משהו בתוך השומן ואינו ניכר). מ"א ס"ק כב (דחיישינן שמא נתערב בו פירורי חמץ, והוי בעין תוך השומן). וכדלעיל סל"ו במלח שלא נבדק. אלא שכאן החשש הוא קצת יותר מאשר לענין מלח, מהטעם האמור במרדכי רמז תקנה (דפעמים מטגנין רושל"ש, ונשאר לאחר הטיגון מעט שומן במחבת, ומחזירין אותו שומן בקדירה). ונתפרש בח"י ס"ק ל (בשומן שדרכם בכל כל השנה, שמקבצין השומן מהותך מן התבשיל לימות החורף, ולפעמים אחר הטיגון נשאר שומן במחבת, ומחזירין לשאר שומן). ולכן מחמירין בו יותר ממלח שאינו בדוק, כדלקמן (הערה 313).
1892. כמו בפירור שנפל ליין, שנתבאר לעיל סכ"ד (והערה 211). ולעיל סי' תמב קונטרס אחרון סוף ס"ק טו (שדינן כיבש בלח שאין נבללין זה בזה, שוב אין לחלק בין תוך הפסח לקודם הפסח). והיינו שאם הי' מתערב יפה קודם הפסח, הי' מתבטל ולא הי' חוזר וניעור בפסח, כדין לח בלח שנתבאר לעיל סכ"ד (דכיון שגוף האיסור בלול בגוף ההיתר ונתבטל בתוכו, הרי הוא כמי שאינו בעולם כלל, ואינו חוזר וניעור בפסח). אבל כיון שלא נבלל יפה בתוך השומן, הרי גם לפני הפסח לא התבטל, ואוסר בפסח במשהו.
1893. רמ"א שם (אם נתערב משהו מדברים אלו תוך המאכל, שאין להחמיר לאסור התערובת, כן נראה לי). והיינו שדוקא אם נתערב משהו אין להחמיר, משא"כ אם אין ששים כנגדו. ונתפרש במ"א ס"ק כו (אם נתערב הרבה שאין ס' כנגדו אסור ... צ"ע דיש לסמוך בדיעבד על סתם כלי אינו בן יומו, ונותן טעם בר נותן טעם ... ולכן נראה לי דמ"ש רמ"א אם נתערב משהו וכו', היינו משום ... דיש לחוש לפרורי חמץ שהם בתוכו). והיינו שחשש פירורי חמץ בשומן הוא גדול יותר מאשר חשש פירורים במלח, ויותר מאשר חשש שומן מהותך בכלי חמץ, ולכן דוקא כאן נאסר אפילו נתערב במאכל אחר שאין ששים כנגדו. ולא הותר אלא "אם נתערב משהו מדברים אלו תוך המאכל". ומכל מקום יש להקל בהפסד מרובה. ח"י ס"ק לב (משמע דפחות מששים אין להקל תוך הפסח. ובמקום הפסד מרובה וכהאי גוונא יש להקל בכל ענין). סיכום פרטי הלכה זו לעיל סל"ח (והערה 286).
1894. ח"י ס"ק לג (מועיל סינון ... בשומן). וכדלעיל סוף סכ"ד (ואם סינן אותו קודם הפסח מותר לשתותו בפסח בכל ענין, אפילו יש כמה ימים משעה שנפל ... לתוכו עד שעה שמסננו, שאף שנפלט טעם ... הרי כבר נתבטל בס' קודם הפסח ואינו חוזר וניעור). סיכום פרטי ההלכה של חשש פירורי חמץ, וסינון, ראה לעיל (הערה 271).
1895. כדלעיל סכ"ה (וכשמסננו ... צריך ליזהר לסננו בבגד עב קצת, שלא יוכל שום פירור דק לעבור תוך נקבי הבגד).
1896. בכת"י: גבי פת שנפל ליין (סכ"ד-ה).
1897. והיינו אף שרק בפת שנפל ליין דלעיל סכ"ד, לא מועיל הסינון בפסח, מטעם המבואר לעיל שם (אם לא סיננו את היין עד שנכנס הפסח, הרי נפלט טעם הפירורין לתוך היין בפסח על ידי שנכבשו בתוכו מעת לעת). משא"כ כאן הרי לא נפלט טעם הפירור לתוך השומן היבש (ראה מראי מקומות וציונים). מכל מקום, כיון שאי אפשר לסנן עד שיתיך את השומן, הרי בעת ההתכה נפלט טעם הפירור אל תוך השומן.
1898. ח"י ס"ק כח (משמע דכל שלא היה נזהר, אף שעכשיו אומר ברי לי שלא בא לתוכו חמץ, והתיכו בכלי שאינו בן יומו, לא מהני, משום מילתא דלא רמיא עלה דאינשי לאו אדעתיה, כמ"ש הסמ"ק). והיינו כמבואר בסמ"ק סי' רכב (ומיהו דוקא שבשעת התכת האווז נתן דעתו לזה לשם פסח, אבל אם התיך השומן סתמא לאכול קודם הפסח אעפ"י שעכשיו אומר ברי לי שלא היתה בת יומא מכל מקום אסורה בפסח דמלתא דלא רמיא עליה דאינש בשעת מעשה לאו אדעתיה). וכדאמרינן בשבועות לד, ב (כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש עביד לה ולאו אדעתיה). וכן הוא לקמן סמ"ז (דכיון שבשעה שבישלו לא היתה דעתו על הפסח, ולא היה צריך לדקדק אם הכלי אינו בן יומו, ואף לפי דבריו שאומר שברי לי שלא היה בן יומו, הרי הוא לא נתכוין לכך, ואין אדם זוכר מה שנעשה שלא במתכוין).
1899. דרכי משה ס"ק יא (מיהו צ"ע אהא דמחמיר בדבר שנתבשל קודם פסח בסתם כלים, ולא נזהרים מחימוץ, דהרי אף אם היו הכלים חמוצים, מכל מקום אינו אלא נותן טעם בר נותן טעם, ועדיין היתר, דשרי ... ואפשר דסבירא להו לפוסקים הנ"ל שחוששין לדברים שנעשו בכלי חמץ, דסבירא להו דחמץ שם איסור עליה אפילו קודם פסח ולכך אין מתירין). וכן הובא בטור (כתב בעל העיטור דוקא חמץ דאיתיה בעיניה, אבל גיעול היוצא מדופנו של כלי, לענין דבש ושמן של עכו"ם בפסח ... בטל הוא). ופירש כנסת הגדולה בהגהות הטור (נראה שטעמו משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם להתירא. מצאתי הגהה כתיבת יד). דין נותן טעם בר נותן טעם דהתירא בבשר בחלב הוא בחולין קיא, ב (איתמר דגים שעלו בקערה ... מותר לאכלן בכותח ... נותן טעם בר נותן טעם הוא). ובטוש"ע יו"ד רס"י צה (דגים שנתבשלו או שנצלו בקדירה של בשר ... מותר לאכלם בכותח, משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא).
1900. היינו קודם תחלת שעה חמישית בערב פסח, שאז החמץ עדיין מותר אפילו באכילה, ולכן נחשב עדיין בליעת היתר, כמבואר לקמן סי' תנב סי"ג (אם מגעיל כלי החמץ קודם שעה ה' ... שהחמץ הוא מותר עדיין באכילה ... קודם שיבא לכלל איסור, דהיינו קודם שיגיע זמן איסורו). משא"כ אחרי תחלת שעה חמישית, שאז מתחיל איסור אכילת חמץ מדברי סופרים, שוב אינו חשוב בליעת דבר היתר, כדלקמן שם ס"ח (המגעיל כלים הבלועים מחמץ לאחר שהגיע זמן איסור אכילתו, דהיינו בערב פסח מתחלת שעה ה' ואילך). וכן הוא לקמן שם ס"ב. סט"ו-ז. סי"ח. ס"כ-כב.
1901. שו"ת רשב"א ח"א סי' תקטז (לפי שכל בלע היתר שנחלש ונקלש עד שאין בו אלא נותן טעם בר נותן טעם, אינו ראוי לחול עליו שם איסור ... כבר נקלש טעם הבשר כל כך שאין ראוי לחול עליו שם בשר כשאוכלו בכותח). ר"ן חולין פ"ח מא, א דיבור הראשון (דכיון דטעם שני אכתי היתרא הוא, כיון דאקליש כולי האי, לא חשיב למיסר). וכן לענין הגעלת כלים לפני פסח, נתבאר טעם כעין זה לקמן סי' תנא סי"ג בהג"ה (אותו מועט טעם בשר הבלוע מאד בתוכם ... קלוש הוא מאד, ואינו כדאי שיחול עליו שם חדש, דהיינו שם בשר בחלב).
1902. רשב"א בתורת הבית בית ד שער ד לג, ב (דהתם לא חל שם איסור עליו ממילא, דהיתר גמור הוא, וכשנתערב אותו טעם המועט עכשיו עם החלב, הרי מחמת מיעוטו אינו ראוי לקבל שם חדש, דהיינו בשר בחלב. אבל חמץ הרי הוא ושמו עליו כמו שהיה, אם מעט ואם הרבה יהיה, אלא שעד עכשיו לא אסרו הכתוב ועכשיו אסרו, והרי הוא עכשיו כגוף הנבלה). ר"ן פ"ב ח, סע"ב (דהתם אין שם האיסור חל עליו, דהיינו בשר בחלב, אבל הכא מעיקרא חמץ והשתא חמץ). מ"א ס"ק כד (דדוקא היתר גמור כגון בשר שנתערב, אותו טעם מועט עם החלב אינו ראוי לחול עליו שם חדש, דהיינו בשר בחלב. אבל חמץ הרי הוא שמו עליו כמו שהיה, אם מעט אם הרבה, אלא שעד עכשיו לא אסרו הכתוב ועכשיו הוא כחתיכת נבילה (תורת הבית בית ד שער ד, וכ"כ הר"ן)). * וכן לענין הגעלת כלי חמץ קודם הפסח, מצינו כעין שתי דעות אלו לקמן סי' תנא סי"ג (כלי שנבלע בו החמץ על ידי חום האש בלבד שלא על ידי משקה, אינו נפלט ממנו אלא על ידי חום האש בלבד, דהיינו שילבנו באור יפה יפה ... ויש חולקין על זה ואומרים, שכל הכלים שבלעו חמץ קודם הפסח אפילו על ידי האור בלבד, הרי הן נכשרין על ידי הגעלה, דכיון שבשעת בליעתן בלעו דבר היתר, ואחר כך כשמגיע זמן איסורן כבר אין האיסור בעין אלא הוא בלוע בתוכן, לפיכך הקילו להכשירן על ידי הגעלה בלבד). ויתבאר בהערות לקמן שם. * ואף שכאן יש כאן טעם נוסף שלא יועיל כאן ההיתר של נותן טעם בן נותן טעם דהתירה, כמבואר ברמ"א יו"ד סי' צה ס"ב (ויש מחמירין בצלייה ובישול לאסור נותן טעם בר נותן טעם. והמנהג לאסור לכתחלה). וכעין זה הוא לקמן סי' תצד סט"ז (מרדה ... נבלע בה טעם החלב ... כשיוציאו בה לחם נילוש בחלב ... מותר לאכול לחם ההוא עם בשר, לפי שהוא נותן טעם בר נותן טעם של היתר). אף שגם המרדה שמוציאים בה הלחם מהתנור הבוער היא חמה. מכל מקום לא אסרו אלא בבישול וצליה ממש, ולא בהיתוך או הוצאת המרדה.
1903. רשב"א שם. מ"א שם. וראה לקו"ש חכ"ב ע' 106 הערה 21. שלחן המלך ח"ב ע' מח. אהלי שם ח ע' רסט. משנה שלמה סי' לד אות ה.
1904. אף שברמ"א ס"ה התיר (בשומן מהותך בכלי חמץ אסור מדינא אם לא היו נזהרין ... שלא התיכו אותו בכלי חמץ שהם בני יומן ... אבל ביום טוב האחרון יש להקל בו). פירש בדבריו ט"ז ס"ק יא (כיון דסתם כלים אינן בני יומן ... על כן הקילו ביום טוב האחרון). וכן פירש בסי' תמב ס"ק ד (ויש מקילים לשתות ביום טוב האחרון ... וכמ"ש רמ"א סי' תמ"ז ס"ה, בכל דבר שמבשלים בכלי חמץ שיש להקל ביום טוב האחרון. ונראה דזהו משום דהוה ספק אם היה בן יומו כשבשלו בו, ואנן קי"ל סתם כלים אינן ב"י, וביום טוב האחרון אמרינן כן). וכן הוא לקמן סמ"ז (אם לא בישלו לשם הפסח, אע"פ שהוא אומר ברי לי שלא היה הכלי בן יומו מבליעת החמץ בשעה שנתבשל בו, אין זה כלום, ואין לשתות ממנו עד יום טוב האחרון). משא"כ כאן דמיירי (שהתיכו בתוך קדירה של חמץ בת יומה), אסור לאכלו אפילו ביום טוב האחרון. וכן הוא לקמן סמ"ו (וכן הדין ביין מבושל ומי דבש וכיוצא בהן, שנתבשלו בכלי חמץ בן יומו קודם הפסח, שאסור לשתותן בפסח אפילו ביום טוב האחרון של גלויות). סיכום פרטי הלכה זו – לעיל סל"ו (והערה 268).
1905. מ"א סי' תנב ס"ק א (וקשה דהא בסי' תמ"ז ס"ה אוסר רמ"א דברים המתבשלים, ולא התיר מטעם נותן טעם בר נותן טעם, ולמה מתיר כאן לכתחלה. ויש לומר דהכא כיון דאיכא הרבה טעמים, מן המאכל לכלי, ומן הכלי למים, ומן המים לכלי, שרי). ח"י בסי' תנב ס"ק ב (גבי כלים דאיכא הרבה נותנים טעם, מן האוכל לכלים, ומן הכלים למים, ומהמים לכלי, וחוזר ויפלוט מהכלי להתבשיל תוך הפסח, על כן מתירים כאן. וכהאי גוונא כתב הרא"ש פרק כל שעה). והיינו מ"ש הרא"ש פ"ב סי' ז (הכא טעם החמץ הנפלט מן הכלי למים, וחוזר ונבלע בדופני הכלי, אינו חשוב טעם כשיחזור ויפלוט בפסח לתוך התבשיל). וכן נתבאר לקמן סי' תנב סי"ג ובהג"ה שם (הרי יש כאן ג' נותני טעם של היתר קודם שיבא לכלל איסור, דהיינו קודם שיגיע זמן איסורו. ולפיכך אינו חוזר ונאסר אף כשיגיע זמן איסורו, כמו שנתבאר בסימן תמ"ז ... שאף האוסרים בב' נותני טעם, מודים בג' נותני טעם). וראה קובץ דברי תורה טו ע' קכה.
1906. רמ"א ביו"ד סי' צה ס"ב (וכל זה כשהמאכל אינו דבר חריף, אבל אם היה דבר חריף ... אוסר אפילו בדיעבד). דרכי משה שם ס"ק א (דבדבר חריף אינו מועיל נותן טעם בר נותן טעם, כמו שאינו מועיל בו נותן טעם לפגם). ש"ך שם ס"ק ז (דחורפיה דתבלין משוי ליה כאלו האיסור בעין, ומשוי ליה בן יומו). מ"א כאן ס"ק כח (בדבר חריף אין מועיל נותן טעם בר נותן טעם). ומ"ש שדבר חריף אוסר "אף על פי שלא היה בן יומו" ונותן טעם לפגם, נתבאר לקמן סנ"ט (והערה 423). וראה פסקי אדה"ז לסי' צה ס"ב אות ה.
1907. והיינו שבנותן טעם השלישי כולם מודים להיתר, ובדבר חריף כולם מודים לאיסור אפילו בטעם שלישי, ואילו בנותן טעם השני שאינו חריף, יש להחמיר כסברא האחרונה.
1908. רמ"א ס"ה (בשומן מהותך בכלי חמץ אסור מדינא ... אם נתערב משהו מדברים אלו תוך המאכל, שאין להחמיר לאסור התערובת, כן נראה לי). והיינו שגם בזה לא התיר אלא בתערובת משהו, שבטל בששים. וכן נראה ב דרכי משה ס"ק יא (ועל כן נראה לי דאף על גב דנוהגים להחמיר בדברים אלו לכתחלה, מכל מקום אם נפל ונתערב משהו דבר אחר שאין בו חשש חמץ מעצמו, אלא מכח שנתבשל בכלים חמוצים, דאין לאסרו בפסח ... לענין איסור משהו). * והיינו דוקא כשנתערב בדבר מאכל, משא"כ מים שנתערבו במים יש לאסרם, כדלקמן סי' תסז סמ"ו (ושאב ממנו מים בפסח, ובשל בהם תבשיל, יש להתיר התבשיל. שבודאי יש ששים במים הללו כנגד מעט מי הגעלה שנתערבו בתוכם על ידי השאיבה, ומי הגעלה אינן אוסרין במשהו, כיון שאין בהם חשש חימוץ אלא מחמת שהורתחו ביורה מחומצת, והרי יש בהם נותן טעם בן נותן טעם של היתר (עיין סי' תמ"ז)). והיינו שלא התירו אלא אם בשל בהם תבשיל. אבל המים עצמם אסור לשתותם. ויתבאר בהערות לקמן שם.
1909. ואף שבדרכי משה שם כותב זאת בהמשך למה שכתב לפני זה (מיהו צ"ע אהא דמחמיר בדבר שנתבשל קודם פסח בסתם כלים, ולא נזהרים מחימוץ, דהרי אף אם היו הכלים חמוצים, מכל מקום אינו אלא נותן טעם בר נותן טעם, ועדיין היתר, דשרי ... ועל כן נראה לי דאף על גב דנוהגים להחמיר בדברים אלו לכתחלה, מכל מקום אם נפל ונתערב משהו דבר אחר שאין בו חשש חמץ מעצמו, אלא מכח שנתבשל בכלים חמוצים, דאין לאסרו בפסח). וכיון שמדינא מותר, אם כן הי' צריך להתיר אפילו בפחות מששים. ביאר מ"א ס"ק כו (צ"ע דיש לסמוך בדיעבד על סתם כלי אינו בן יומו, ונותן טעם בר נותן טעם ... ולכן נראה לי דמ"ש רמ"א אם נתערב משהו וכו', היינו ... משום דיש לחוש לפרורי חמץ שהם בתוכו). משא"כ אם נזהרו בו מחימוץ, סגי אף אם נתערב בפחות מששים. וכן נתפרש בנוסח כתב היד של הסעיף שלפנינו ( קאי דוקא אשומן שיש לחוש בו לפירורי חמץ בעין , אבל אם אין לחוש אלא משום שנתבשל בכלי חמץ , או מלח שלא נבדק מפירורי החמץ , שהפירור אינו בעין , שבודאי נימוח ונמס , כמו שנתבאר לעיל (סכ"ו ) , אפילו נתערב הרבה עד שאין ס' כנגד האיסור , אפילו הכי מותר כמו שנתבאר לעיל (מ"א) ). * אמנם מכל מקום מסיק כאן להחמיר, שלא להתיר בפחות מששים, אלא במקום הפסד מרובה. ואפשר דהיינו כיון שבסוף סיים בדרכי משה שם (ואפשר דסבירא להו לפוסקים הנ"ל שחוששין לדברים שנעשו בכלי חמץ, דסבירא להו דחמץ שם איסור עליה אפילו קודם פסח, ולכך אין מתירין). שלפי זה יהי' דינו שוה לחשש פירורי חמץ בשומן מהותך, שנתבאר לעיל סמ"ג (אם נתערב במאכלים אחרים בתוך הפסח, אינו אוסר תערובתו במשהו, אלא מתבטל הוא בס', כיון שאין בו אלא חשש משהו חמץ. ובמקום הפסד מרובה או בשעת הדחק יש להקל אפילו אם נתערב בפחות מס'). ואפשר שחומרה זאת היא דוקא כשהתיכו את השומן בתוך קדירה של חמץ בת יומה; משא"כ אם התיכו ב"סתם כלים אינן בני יומן", אלא ש"משום חומרת חמץ יש להחמיר ולחוש שמא היה הכלי בן יומו", בזה יש להקל אפילו נתערב ואין ששים כנגדו. וכמו לענין היתר אכילתו באחרון של פסח, שנתבאר לעיל (הערה 324), שאם הכלי ודאי בן יומו, אסור לאכלו אפילו באחרון של פסח, ואם הוא ספק בן יומו, אסור לאכלו רק עד אחרון של פסח, ולא עד בכלל.
1910. ח"י ס"ק לב (ובמקום הפסד מרובה וכהאי גוונא יש להקל בכל ענין). סיכום פרטי הלכה זו לעיל סל"ח (והערה 286).
1911. דין יין שנפלה אליו פרוסת חמץ ונטלה משם, נתבאר לעיל סכ"ד. וכאן סמ"ו-ז יתבארו דיני יין שנתבשל בכלי חמץ, ופרטי ההלכות השייכים לזה: (א) נתבשל בכלי חמץ בן יומו, אסור לשתותן בפסח. (ב) סתם כלים, חוששים מחומרת חמץ שהם בני יומן. (ג) אפילו אמר אחר כך שלא הי' בן יומו, אין לסמוך על זכרונו. (ד) נזהר שיהי' כלי חדש לצרכי רפואה, מותר לשתותו בפסח. (ה) כלי שאינו בן יומו אסור לבשל בו משקה לשם הפסח. (ו) בדיעבד מותר, אם עירה אותו קודם הפסח מכלי החמץ. (ז) בישל סתם, חוששים שנתערב פירור חמץ בבישול, וצריך לסננו. (ח) דבר חריף שבישלו או שרו מעת לעת בכלי שאינו בן יומו, נאסר. (ט) דבר שאינו חריף שבישלו בכלי יי"ש שאינו בן יומו, נאסר. (י) העמידו בדבר שנאסר בכלי חמץ, סגי בששים נגד המעמיד או נגד הכלי.
1912. תרומת הדשן ח"ב סי' קפז (על היין שבשלוהו בכלי חמץ קדירות וכפות, כך נוהגין פה ע"פ מה"ר גרשום ז"ל ומה"ר מרקל ז"ל, שאין שותין ממנו בפסח, רק ביום טוב האחרון, דאינו אלא מדרבנן, וכן אני נוהג אחריהם). רמ"א ס"ה (וכן כל דבר שמבשלים בכלי חמץ, כגון יין מבושל או מרקחת וכדומה, אסור בפסח. אבל ביום טוב האחרון יש להקל).
1913. אף שבתרומת הדשן וברמ"א סיימו "אבל ביום טוב האחרון יש להקל", כדלעיל הערה הקודמת. פירש בדבריהם ט"ז ס"ק יא (כיון דסתם כלים אינן בני יומן ... על כן הקילו ביום טוב האחרון). וכן פירש בסי' תמב ס"ק ד (ויש מקילים לשתות ביום טוב האחרון ... וכמ"ש רמ"א סי' תמ"ז ס"ה, בכל דבר שמבשלים בכלי חמץ שיש להקל ביום טוב האחרון. ונראה דזהו משום דהוה ספק אם היה בן יומו כשבשלו בו, ואנן קי"ל סתם כלים אינן ב"י, וביום טוב האחרון אמרינן כן). וכן הוא לקמן סמ"ז (אם לא בישלו לשם הפסח, אע"פ שהוא אומר ברי לי שלא היה הכלי בן יומו מבליעת החמץ בשעה שנתבשל בו, אין זה כלום, ואין לשתות ממנו עד יום טוב האחרון). משא"כ כאן דמיירי (שנתבשלו בכלי חמץ בן יומו), אסור לשתותן אפילו ביום טוב האחרון. וכדלעיל סמ"ה (והערה 324). סיכום פרטי הלכה זו – לעיל סל"ו (והערה 268).
1914. טוש"ע יו"ד סי' קכב ס"ו (סתם כלי עובדי כוכבים הם בחזקת שאינם בני יומן, לפיכך אם עבר ונשתמש בהם קודם הכשר, התבשיל מותר).
1915. ב"ח (ולכן יראה עיקר ... דבאיסור חמץ במשהו לא אמרינן סתם כלים אינן בני יומן, בין בכלים של ישראל בין בשל גוים). מ"א ס"ק כג (דמשום חומרא דחמץ לא אמרינן סתם כלים אינן בני יומן).
1916. וכבר נתבאר לעיל תחלת הסעיף (והערה 333), ולקמן סמ"ז (והערה 358), שכל מקום שהוא ספק אם היה בן יומו כשבשלו בו, התירו ביום טוב האחרון. אבל כאן לא נתפרש אם התירו ביום טוב האחרון. ואפשר מסתפק בזה רבינו, ולכן: (א) אם נתבשל בכלי חמץ בן יומו, אסר אף ביום טוב אחרון, כאן בתחלת הסעיף. (ב) אם אומר שלא הי' בן יומו, אלא שלא בישל לשם פסח, התיר ביום טוב אחרון, כדלקמן סמ"ז. (ג) כשאינו יודע אם הכלי הי' בן יומו, אין רבינו מפרש כאן, מה דינו ביום טוב אחרון.
1917. ט"ז סוף ס"ק י (ונראה לי דבמרקחת שהוא דבר קיוהא וחריף, זה אסור אפילו בשאר איסורים, אפילו אינו בן יומו, על כן יש להחמיר בו אפילו ביום טוב האחרון).
1918. כדלקמן סנ"ט לענין סכין, וש"נ. ואף לדעת המתירים נותן טעם בן נותן טעם דהתירא קודם הפסח, כדלעיל סעיף הקודם. מכל מקום אינו מועיל בדבר חריף, כדלעיל שם (לפי שהחריפות מוציא את עיקר וגוף הטעם הבלוע, והרי זה כאלו היה מקבל הדבר חריף את טעם החמץ מן ממשות החמץ עצמו, ולא על ידי הכלי).
1919. רדב"ז ח"א סי' תפז (גבינה שהעמידו אותה בקיבה שהיתה מלוחה בכלי הבלוע מחמץ ... יש לדון דקי"ל מליח הרי הוא כרותח, נמצא הקיבה נאסרה, ואוסרת הגבינה). כנסת הגדולה הגה"ט (גבינה שהעמידו אותה בקיבה שהיתה בכלי הבלוע מחמץ, אע"פ שאסור לאכלה מותר לשהותה, הרדב"ז). מ"א סי' תמ"ב ס"ק ט (וכתב רדב"ז ח"ב סי' תפ"ז, גבינה שהעמידו בקיבה שהיתה בכלי חמץ, אסור לאוכלה ומותר להשהותה (כנסת הגדולה)).
1920. ראה רמ"א יו"ד סי' פז ס"י (אם העמיד בו, אם הוא הצלול אוסר כל הגבינות עד שיהא ס' ... ואם היה הקיבה קרושה, אינה אוסרת כלום). ש"ך שם ס"ק לא (והטעם דבקרוש חשיב החלב כפירשא בעלמא). ואף שכאן יש מקום לאסור אף בקרוש, שנבלע בו טעם החמץ מהכלי. נתבאר בש"ך שם ס"ק כט (הכא נהי דפירשא הוא, מכל מקום כיון דנמלח או שהה מעת לעת בקיבה, על כרחך קבלה טעם מעור הקיבה, ולהכי אסור לכתחלה להעמיד בו גבינות). מכל מקום כתב הפרי מגדים בשפתי דעת שם (ודיעבד סמכינן לומר דהבשר הנבלע בה הוה פרשא). וכך הוא גם כאן, לענין טעם החמץ שבכלי שנבלע בחלב הקרוש, שלדעת הפרי מגדים נחשב טעם זה כפרשא בעלמא, לענין דיעבד. אמנם גם בלאו הכי אין הקרוש נאסר מהכלי, שהרי אין מליחה לכלים, כדלעיל סכ"ו (ואפילו נמלחו בתוך כלי של חמץ ... אין המלח מפליטו מן הכלי ומבליעו באוכל הנמלח בתוכו, לפי שאין כח במלח אלא להפליט מוהל מן האוכל שהוא רך, אבל לא מן הכלי שהוא קשה). ודוקא אם החלב צלול, ונכבש בו מעת לעת, נפלט טעם החמץ שבכלי, כדלקמן בסמוך.
1921. אליה רבה סי' תמב ס"ק יא (וצ"ע דהוי נותן טעם לפגם אחר מעת לעת, ואפשר דהוי חריף).
1922. מ"א שם (ודוקא שהיתה הקיבה מעת לעת בכלי חמץ, וכמ"ש ביו"ד סוס"י פ"ז). והיינו כמבואר שם (חלב הנמצא בקיבה ... אין לחוש עד ... שעמד בו יום אחד). וכדלעיל סכ"ז וסכ"ט שגם הציר ומים מלוחים אינם מפליטים מהכלי בפחות ממעת לעת. ונתבאר לעיל (הערה 235). וראה מראי מקומות וציונים. פסקי הרב ע' מו.
1923. רמ"א יו"ד שם (אוסר כל הגבינות עד שיהא ס'). ש"ך שם ס"ק ל (כלומר עד שיהא ס' בחלב שהעמיד ונעשו גבינות, נגד החלב שהיה בקיבה שנאסרה). רדב"ז שם (אין האיסור הבלוע בקיבה שהוא ח[מו]ץ, מעמיד את הגבינה). והיינו שהחלב המעמיד את הגבינה אינו אסור מחמת עצמו, והחמץ הבלוע בו אינו מעמיד את הגבינה. ולכן סגי בששים.
1924. כדלעיל סכ"ב.
1925. כדלעיל סי' תמב ס"י וש"נ.
1926. ראה רמ"א שם ס"י-יא. ש"ך שם. פסקי אדמו"ר הזקן לסי' פז ס"י.
1927. ט"ז סי' תמב ס"ק ד (במקומות שמבשלין המע"ד בכל השנה ביורות שעושין בו יין שרף, דהוי דבר חריף וחזק, ונותן טעם לשבח במע"ד כידוע, ואם כן לא מהני מה שאינו בן יומו, ואם כן אין כאן ספק כלל). והקשה עליו במ"א כאן ס"ק כה (ומה שכתב לאסור ביורות של יין שרף. בסי' קכ"ב ס"ג כתוב דאין החריפות הראשון משוי ליה לשבח עיי"ש). והיינו מה שכתב הרמ"א סי' קכב ס"ג (אם היה האיסור דבר חריף, ואחר כך שהה הקדירה מעת לעת, ובשלו בו היתר שאינו חריף, מותר, דאין החריפות הראשון משוי ליה לשבח). ומתרץ במ"א שם (ואפשר דסבירא ליה דיין שרף חריף טפי). והיינו שדוקא במאכל חריף, אמרינן שחריפותו פגה אחר זמן, משא"כ יי"ש, אין חריפותו פג גם אחרי כמה ימים ויותר. ומסיק במ"א שם (וצ"ע לדינא, דאפשר לדמות יין שרף ליין נסך דלא מהני בו מה שאינו בן יומו). והיינו כמבואר ברמ"א יו"ד סי' קלז ס"א (ואין חילוק בין בכלים האסורים משום יין נסך בין שהן בני יומן או לא). ובש"ך שם ס"ק י (דאפילו אינן בני יומן אוסרים, דלא שייך נותן טעם לפגם אלא בתבשיל אבל לא בכלי היין, דאדרבה כל שמתיישנים נותן טעם לשבח. כן כתבו הפוסקים). ועוד מוסיף המ"א ומציין למ"ש הוא עצמו בסי' תנא ס"ק מ (שחבית של יי"ש, אף על פי שאינה בת יומה אסור הכל, דעינינו רואות שנותן טעם לשבח הוא, וכמ"ש בי"ד סי' קל"ז סס"א לגבי יין עיי"ש). וכן הוא לקמן שם סס"ג (אם הכניסה לתוך חבית של יי"ש שלא הוגעלה כדינה ... אף אם לא היתה החבית בת יומה מבליעת היי"ש, שטעם היי"ש אינו נפגם אפילו לאחר כמה ימים, והוא נותן טעם לשבח במי דבש). ונתבאר בשו"ת צמח צדק סי' נג. ומסקנת רבינו, אשר כן הוא בכל דבר חריף כזה, שאין טעמו פג לאחרי כמה ימים, כאמור כאן לענין יי"ש, וכדלעיל סכ"ט לענין ציר (וכיון שטעם החמץ הבלוע בכלי, נעשה חריף מעט על ידי חריפות הציר שנכנס בתוכו ... אינו נפגם לעולם אפילו לאחר כמה ימים), ושם (הערה 251).
1928. למעט הדברים הפוגמים, כדלקמן סי' תנא סס"ג (אם הכניס יין לחבית של שכר שלא הוגעלה, אפילו היא בת יומה, שמותר לשתותו בפסח, אפילו שהה בתוכה כמה ימים, שכל שכר הוא נותן טעם לפגם ביין).
1929. ט"ז סי' תמב ס"ק ד (במקומות שמבשלין המע"ד בכל השנה ביורות שעושין בו יין שרף, דהוי דבר חריף וחזק ... על כן שומר נפשו ירחק מזה אפילו ביום טוב האחרון).
1930. ואפילו הגעלת היורה של יי"ש אינה מועלת, כדלקמן סי' תנא סס"ב (ונהגו שלא להשתמש בפסח בכלים שהיה בהן יי"ש תמיד, כגון חביות ונודות שדרך להכניס בהן יי"ש לקיום, ואין טעם וריח יי"ש נפלט מהן אפילו על ידי הגעלה בכלי ראשון). והאריך בזה בשו"ת צמח צדק או"ח סי' נא-ג, וסי' קא-ד.
1931. כדלעיל סי' תמב ס"י (מי דבש שהעמידוהו בשמרי שכר ... חייב לבער).
1932. סמ"ק סי' רכב ע' רכח (אם ודאי לא היתה המחבת בת יומא כשהתיכו בה את השומן, מותר, אפילו למאן דאסר בפסח נותן טעם לפגם, הואיל וזה היה נתינת טעמו קודם הפסח). הגהות מיימונית (קושטא) סוף פ"א (ומיהו אם יודע שנזהר מזה, ויודע בודאי שהמחבת לא היתה בת יומה בעת שהתיכו בו השומן, מותר, אפילו למאן דאסר נותן טעם לפגם בפסח, מכל מקום זה הפגם, נתינת טעמו היה קודם הפסח). מ"א ס"ק כג (אם בשלו אותו מתחלה לשם פסח, בכלי שאינו בן יומו, מותר לאכלו בפסח).
1933. מ"א סי' תנא ס"ק מ (צריך לומר דהכי קאמר, אם נתנו בו יין או דבש קודם פסח, מותר לשתות ממנו בפסח, ובלבד שיערו אותו קודם פסח לחבית של פסח).
1934. סי"ח (קודם הפסח ... מתבטל בששים כשאר איסורין ... וכן נותן טעם לפגם מותר בו לדברי הכל כמו בשאר איסורין). ושוב אינו חוזר וניעור, כדלעיל סכ"ב (חמץ שנתערב בהיתר לח בלח שהן נבללין, ונתבטל קודם הפסח ... מחמת שהוא נותן טעם לפגם, מותר לאכלו בתוך הפסח ... ואינו חוזר וניעור בפסח). אלא שאם לא עירה אותו מהכלי קודם הפסח, נפלט טעם החמץ מהכלי בפסח, ואוסר במשהו, כדלעיל ס"ח (אם החמץ נותן טעם לפגם בהתערובת אינו אוסר ... ויש חולקין על זה ואומרים, כיון שחמץ בפסח אוסר במשהו, ואין לך ביטול טעם יותר ממשהו באלפי אלפים, ואף על פי כן אסור. והוא הדין לנותן טעם לפגם ... אוסר הכל באכילה ובהנאה. וכן נוהגין במדינות אלו).
1935. מ"א שם (אף על גב דנותן טעם לפגם אסור לכתחלה).
1936. ראה טור ושו"ע שם סי' קכב ס"ב (קדירה שאינה בת יומא, דהיינו ששהתה מעת לעת משנתבשל בה האיסור, הויא נותן טעם לפגם, ואפילו הכי אסרו חכמים לבשל בה לכתחלה, גזירה אטו בת יומא. בין שבלועה מאיסור ובא לבשל בה היתר, ובין שבלועה מחלב ובא לבשל בה בשר, או איפכא). שו"ת ב"ח סוס"י קכג (שו"ת ב"ח (ישנות) סימן קכג (אסור לכתחלה למולחם בכלי חמץ, אפילו ידוע שאינו בן יומו, כדי להשתמש מהם בפסח עצמו). לקמן סי' תנב ס"ו (שלא התירו נותן טעם לפגם, אלא כשעבר ובישל בקדירה שאינה בת יומה, שהתבשיל מותר באכילה, אבל לכתחלה אסור לבשל בקדירה שאינה בת יומה).
1937. סמ"ק שם (ומיהו דוקא שבשעת התכת האווז נתן דעתו לזה לשם פסח, אבל אם התיך השומן סתמא לאכול קודם הפסח, אעפ"י שעכשיו אומר ברי לי שלא היתה בת יומא, מכל מקום אסורה בפסח, דמלתא דלא רמיא עליה דאינש בשעת מעשה לאו אדעתיה). הובא בהגהות מיימוניות שם. מ"א שם (ואפילו אמר ברי לי שלא היה בן יומו אסור, דמלתא דלא רמיא עליה דאינשי לאו אדעתיה). ח"י ס"ק כח (וכן הוא הסכמת האחרונים).
1938. ולא עד בכלל. תרומת הדשן ח"ב סי' קפז (על היין שבשלוהו בכלי חמץ קדירות וכפות, כך נוהגין פה ע"פ מה"ר גרשום ז"ל ומה"ר מרקל ז"ל, שאין שותין ממנו בפסח, רק ביום טוב האחרון, דאינו אלא מדרבנן, וכן אני נוהג אחריהם). רמ"א ס"ה (וכן כל דבר שמבשלים בכלי חמץ, כגון יין מבושל או מרקחת וכדומה, אסור בפסח. אבל ביום טוב האחרון יש להקל). ט"ז ס"ק יא (כיון דסתם כלים אינן בני יומן ... על כן הקילו ביום טוב האחרון). וסי' תמב ס"ק ד (ויש מקילים לשתות ביום טוב האחרון ... וכמ"ש רמ"א סי' תמ"ז ס"ה, בכל דבר שמבשלים בכלי חמץ שיש להקל ביום טוב האחרון. ונראה דזהו משום דהוה ספק אם היה בן יומו כשבשלו בו, ואנן קי"ל סתם כלים אינן ב"י, וביום טוב האחרון אמרינן כן). ונתבאר לעיל סמ"ה-ו (והערות 324. 333. 336). סיכום פרטי הלכה זו – לעיל סל"ו (והערה 268).
1939. שבועות לד, ב (כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש עביד לה ולאו אדעתיה).
1940. סעיף מד.
1941. ח"י ס"ק לא, בשם שו"ת צמח צדק סי' סה (אם התיכו השומן בכלי חדש, או בכלי שאין בן יומא, לשום כוונה אחרת, ולא משום כדי שיהא ראוי לפסח ... בהא לא אמרינן מילתא דלא רמיא).
1942. ח"י ס"ק לג (מועיל סינון קודם פסח בחומץ, וכן בשומן ויין מבושל דלעיל, אם היה נזהר מכלי בן יומו, אך ורק שלא היה נזהר מפירורין, היה מועיל בו סינון). סיכום פרטי ההלכה של חשש פירורי חמץ, וסינון, ראה לעיל (הערה 271).
1943. משא"כ אם ראינו שנפל לתוכו חמץ, נתבאר לעיל סכ"ד בהג"ה (אם סיננו בתוך הפסח ולא מצא שום פירור על המסננת, אף על פי כן יש לחוש שמא היה בו פירור דק מאד שאינו נרגש בראות העין, מחמת שהוא מעורב בלחלוחית יין שעל פי המסננת, ונפלט טעמו בפסח לתוך היין). ונתבאר לעיל שם (הערה 211).
1944. כדלעיל סי' תמב ס"י (יי"ש הנעשה אפילו מתבואה שאינה חמוצה אלא שהעמיד אותה בשמרי שכר ... כל דבר המעמיד אפילו באלף לא בטל).
1945. ט"ז סי' תמב ס"ק ד (גם אם מחמיצים אותו בכלי המיוחד לזה, נקרא בלשון רוסיא קווסני"ק, שאותו כלי מחמץ כל המע"ד ששופכים לתוכו, מכל מקום הכא הבלוע המחמץ שבאותו הכלי הוא מחמת המע"ד החמץ שהיה בו).
1946. מהרי"ל הל' מאכלות אסורות בפסח ע' קלז (חומץ המונח לאדם בחביתו בבית החורף, אמר מהר"י סג"ל דאין נכון להשתמש ממנו בפסח, דלא נזהר כל השנה למלאות תוכו שיור יין הסעודה, ומצוי בו פירורי פת). רמ"א ס"ה (יש מחמירין להסתפק מחומץ יין שמסתפקין ממנו כל השנה, דחיישינן שמא נתנו בו מן הנשאר מן הסעודה, ולפעמים יש בו פירורי לחם).
1947. דרכי משה ס"ק ה (ואין נוהגים כן במדינות אלו, ואפשר הטעם דאין חוששין לחומרות בפרט במקומות הללו שאין היין והחומץ מצוי). רמ"א שם (ובמקומות אלו שאין חומץ יין מצוי, לא ראיתי מחמירין בזה). והיינו כיון שבמדינת רוסיא הקרה, אין הענבים יכולים לצמוח, ועשיית היין הוא רק מצמוקים שמביאים מארצות החמות, ולכן אי אפשר למצוא חומץ יין בקל.
1948. אליה זוטא ס"ק יב (במקומות שמערבין כל השנה מי צוקיר מבושל, אם ממלא החומץ מזה אפילו מראש השנה אסור). ח"י ס"ק לד (אם ממלאין החומץ מיין שנתערב בתוכו צוקר כמו שדרך לערב כל השנה, כתב גיסי הרב בספרו אליהו זוטא לאסור).
1949. ח"י שם (ומכל מקום נראה לי דעל ידי סינון קודם פסח מותר). סיכום פרטי ההלכה של חשש פירורי חמץ, וסינון, ראה לעיל (הערה 271).
1950. לקמן שם סי"ט-כ, נתבארו דיני חשש חימוץ בצוקר.
1951. ראה לעיל סי' תלו ס"א (כיון ששואלין ודורשין בהלכות פסח, חל עליו להזהר ולקיים כל מצות חכמים).
1952. אגודה פ"ב סי' טז (מהאי טעמא אמרינן שצריך אדם ליזהר שלא למלאות חביותיו חומץ מכלי חמץ תוך ל' יום קודם הפסח). מהרי"ל הל' ל' יום קודם לפסח ע' יא (אמר מהר"י סג"ל דמשום האי טעמא דחייבים לדרוש בהלכות פסח ל' יום מקודם, כתב בספר אגודה, כל מי שממלא את החביות של יין מפורים עד פסח, דאז מתחילין השלשים יום, צריך ליזהר למלאות עם כלים השייכים לפסח שאין בהם חמץ). דרכי משה ס"ק ה (וכתב בתשובות מהר"י ברין מנהג פשוט בארץ הזאת שכל יין שממלאים אותו בכלי חמץ תוך שלשים נוהגים ליזהר לכתחלה לשתות ממנו ... וכן שמעתי בשם מהרי"ל על חומץ שמלאוהו בכלים של חמץ ואסר ליהנות ממנו בפסח). רמ"א ס"ה (יש מחמירין לכתחלה שלא למלאות מן יין וחומץ יין תוך ל' לפסח בכלי חמץ). וראה גם לעיל סי' תלו סכ"ג (כל שלשים יום לפני הפסח טוב ליזהר ולעיין בכל דבר שעושה שלא ישאר דבוק בו חמץ, באופן שלא יוכל להסירו בנקל כשיגיע ערב פסח), וש"נ.
1953. מהרי"ל שם (או בכלי ישן מורק ושוטף, שלא יהא נדבק בהן שום חמץ ויתערב ביין). מ"א ס"ק כט (ואם הכלי היה מורק ושוטף שרי (מהרי"ל)). וכן הוא לקמן סי' תנא ס"ב (רק שיזהר להדיח את הכלי היטיב קודם שמשתמש בו, שלא יהיה שום משהו חמץ דבוק בו בעין (ולענין דיעבד עיין סי' תמ"ז)).
1954. דרכי משה שם בשם מהר"י ברין. רמ"א שם (ואם מלאוהו תוך שלשים נוהגין שלא לשתותו בפסח (תשובת מהר"י ברי"ן)).
1955. דרכי משה שם (ומשום חומרא בעלמא, במקום שחומץ מצוי).
1956. ש"ך שם ס"ק א (כשנתבשלה בקדרה אמרינן מסתמא דלא היה שומן דבוק בהן ... וכדמוכח להדיא מהפוסקים בדוכתי טובא). מנחת יעקב כלל נח ס"ק יז (דדוקא גבי סכין אמרינן סתם סכין אינו נקי, משא"כ בשאר כלים … וכן פסק הש"ך בסי' צ"ה ס"ק א). וראה פסקי אדה"ז לסי' צה ס"א אות א. וכן הוא לקמן סנ"ו (סתם כלים נקיים הן), וסנ"ז (סתם כלי, שמן הסתם הוא נקי ואין בו לכלוך חמץ בעין). וסי' תנב ס"ז (סתם כלים נקיים הם כמ"ש ביו"ד סי' צ"ה). וראה לעיל סמ"ו (סתם כלים אינן בני יומן, מכל מקום משום חומרת חמץ יש להחמיר ולחוש שמא היה הכלי בן יומו). ולענין סכין, ראה לעיל סל"ט, ולקמן סנ"ח, ב' דעות.
1957. ס"א (איסור שנשרה עם היתר מעת לעת בצונן, מקרי כבוש, והרי הוא כמבושל ונאסר כולו. אבל פחות מכאן, בהדחה סגי). ואף שמסיים שם (ואם הוא כבוש בתוך ציר או בתוך חומץ, אם שהה כדי שיתננו על האור וירתיח ויתחיל להתבשל, הרי הוא כמבושל), והרי גם כאן מיירי גם ב"חומץ המוצנע לפסח"; ואפשר שהוא כולל גם את החומץ החזק שפולט ממאכל על ידי כבישה כדי שירתיח, כמבואר לקמן סי' תעג סכ"ט, וסי' תקכז סי"ב, וסי' תרמח סכ"ה. מכל מקום כבר נפסק לעיל ריש סכ"ז, שגם הציר אינו מפליט מהכלי בפחות ממעת לעת (ונתבאר שם הערה 235). וכן היי"ש והחומץ.
1958. צמח צדק סי' פ (נשאלתי על יין לבן שרובו אין מראיתו לבן ממש וצלול בשנה הזאת ... שמערבין מעט חלב בהמה, ומעט חלב חטה, ומשימין לתוך היין, ועל ידי כן נראה היין לבן וצלול ... חיישינן ביין שמא ישתנו בסעודה עם הבשר ... ושמא יבא לשתות ממנו בפסח). הובא במ"א סי' תמז ס"ק מה (כתוב בספר צמח צדק יין לבן שהוכהה מראיתו, ורוצים לתקנו, שמשימים לתוכו חלב בהמה וחלב חטה פחות מס', אסור, דגזרינן שמא יבא לשתות ממנו עם בשר, או שמא ישתה ממנה בפסח ... אם נותן הרבה לתוכו עד שאין ס' כנגדו, אסור מטעם שמא יבוא לשתות בפסח או ישתה עם בשר). פר"ח סי' תסז ס"ח (יין לבן שנשתנה מראיתו, ויודעים לתקנו שיחזור למראיתו, על ידי שמשימין לתוכו חלב חטה, אסור לתקנו בכך, שמא יבא לשתות ממנו בפסח). ח"י סי' תמז ס"ק לד (דשמא ישתה עם בשר, או ישתה בפסח). והיינו אף אם דעתו לשתות יין זה דוקא לפני הפסח, ודוקא עם חלב, מכל מקום חיישינן שישכח וישתה עם בשר או בפסח.
1959. ראה לעיל סי' תמב קונטרס אחרון ס"ק ג (לערב חלב בתוך קדירה שמרתיחין בה מים לבשל שם בשר במים אלו, עם מעט החלב שנתבטל בס' במים קודם שנתן שם הבשר, כיון שאין כאן איסור עדיין, וח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר).
1960. בשו"ת צמח צדק שם אסר גם בזה (הכא שאינו נותן ביין אלא מעט חלב, והוא בטל ביותר מששים ... משום דהוה מבטל איסור לכתחלה, וקיימא לן דאין מבטלין איסור לכתחלה אפילו דרבנן, ואפילו איסור מועט ... לכתחלה ליתן חמץ קודם פסח כדי שיתבטל בששים קודם פסח ודאי דאסור). וכתב עליו מ"א שם (ולפי מה שכתבתי לעיל אין איסור בדבר, כיון שאין כונתו לערבו כדי לשתותו בפסח, או לשתותו עם בשר, אם כן לא הוה ליה מבטל איסור דאין כוונתו אלא לתקן היין). והכוונה למה שכתב המ"א ס"ק מב (מותר לערבו בס' כדי להשהותו). וכדלעיל סי' תמב ס"ה (לכתחלה אסור לבטל חמץ בששים קודם הפסח במתכוין כדי לאכלו בתוך הפסח, מפני שהוא כמבטל איסור בידים. ואע"פ שקודם הפסח עדיין שעת היתר, מכל מקום כיון שהוא עושה כן כדי לאכלו בשעת איסורו, דהיינו בתוך הפסח, הרי זה כמבטל איסור. אבל מותר לבטל החמץ בס' קודם הפסח כדי להשהותו עד אחר הפסח, דכיון שהוא מבטלו בשעת היתר כדי לאכלו בשעת היתר אין כאן מבטל איסור). * והנה בח"י שם השיב לדברי המ"א הנ"ל (כבר ישבתי קושיא זו בספרי מנחת יעקב כלל ס' ס"ק א'). ושם ביאר (יש לומר ... כאן כשנותן החלב לתוך היין הוא חפץ בחלב עצמו להשים תוך היין, אם כן שפיר מקרי מבטל איסור לכתחלה). ונראה מדבריו שאוסר מטעם זה אפילו אם אין כוונתו לתקנו כדי לשתותו בפסח. ומכל שכן שאוסר לבטל קודם הפסח כדי לאכלו בתוך הפסח. אמנם רבינו פסק כאן, ולעיל סי' תמב ס"ה, שלא לאסור אלא כשדעתו לאכלו בפסח. ובקונטרס אחרון שם ס"ק ג (כן כתבו ... וצמח צדק בסי' פ ... והחק יעקב עצמו הסכים לדבריו). ועוד דן שם בדעת הח"י. ונתבאר לעיל שם (הערה 345). וראה דברי טעם סי' ג אות ד. * עוד טעם לאיסור כתב במנחת יעקב שם (ולפי אותו דעה שהובא באו"ח סי' תקי"ג בב"י שם, דמידי דחזותא עבידי לא בטיל, אם כן פשיטא שיש לאסור היין אפילו בדיעבד מטעם דלא בטיל). אמנם לקמן סי' תקיג ס"ז (אם נתנה בקדרה לתקן התבשיל כגון ללבנו ... אע"פ שיש בתערובת ששים כנגדה אינה בטלה ... כיון שהיא באה בתבשיל לתקנו הרי היא נחשבת מין אחד עם התבשיל, וכבר נתבאר שכל דבר שיש לו מתירין שנתערב מין במינו אינו בטל אפילו באלף). משא"כ בחמץ בפסח, דלא חשיב דבר שיש לו מתירין (כדלעיל סי"ח), לא חיישינן לחזותא.
1961. ולפום ריהטא נראה, שכן הדין גם אם רוצה אחר כך לשתותו בפסח – לולי החשש שפירור מהחלב חטה נשאר בעינו, שיתבאר לקמן (ראה מראי מקומות וציונים). ואף שנתבאר לקמן סי' תנב ס"ו (ולאחר גמר הגעלת הכלים ישפוך הרותחין שביורה החוצה, שאסור להנות מהם לכתחלה, לפי שגיעול פליטת הכלים מעורב בהם. ואף על פי שנתבטל בתוכם בס', מכל מקום כיון שהמגעיל מכניס הכלי בידים לתוך הרותחים כדי להפליט האיסור מן הכלי לתוך הרותחין, הרי זה כמבטל איסור בתוך ההיתר בידים, אם יהנה מהרותחין שהאיסור נתבטל בהם). הנה מסתימת הלשון לקמן שם נראה, שכל זה הוא דוקא כשמגעיל אחר שעה ה', שהוא זמן איסור, וההגעלה מועלת מטעם ביטול בס'. משא"כ כשמגעיל קודם שעה ה', וההגעלה מועלת מטעם נותן טעם בן נותן טעם דהתירא (כמבואר לקמן שם סי"ג-ד), בזה לא נתפרש החשש של ביטול איסור לכתחלה; אפילו אם רוצה אחר כך להשתמש בהם אחר זמן איסורו. ולפי זה יהי' כן גם לעיל סי' תמב ס"ה, שאם ביטלו כדי לאכלו קודם הפסח, או כדי להשהותו עד אחר הפסח, יהי' מותר לאכלו אחר כך גם בפסח (באופן שאינו חוזר וניעור). ולעיל שם לא נזכר היתר זה.
1962. אליה רבה ס"ק ל (יש תקנה על ידי סינון). וכדלעיל סכ"ד וש"נ. סיכום פרטי ההלכה של חשש פירורי חמץ, וסינון, ראה לעיל (הערה 271).
1963. צמח צדק שם (ליתן חמץ קודם פסח כדי שיתבטל בששים קודם פסח ודאי דאסור ... אפילו בדיעבד, משום דיש לחוש שמא נשאר מגוף חטה משהו בעין שלא נתערב, ואוסר בפסח. דאפילו אנן דשרינן בדיעבד היינו דוקא לח בלח, אבל לא במקום שיש לחוש שיש בו מחמץ בעין, ובחלב חטה יש לחוש לחמץ מעט בעין). מ"א שם (דיש לחוש שמא ישאר קצת מהחלב חטה בעין ... אם ידוע אותו יין לא ישתה ממנו בפסח, דשמא נשאר קצת חלב חטה בעין).
1964. והיינו שאם לא סיננו קודם הפסח, יש לומר שגם בתוך הפסח נשאר פירור חלב חטה, ונפלט טעם משהו מהפירור ליין, ואוסר במשהו. וכדלעיל סכ"ב (אם לא הסיר החטה מן התרנגולת עד שנכנס הפסח ... הרי באותה רגע שבתוך הפסח חזרה החטה ופלטה טעם משהו לתוך התרנגולת ואוסרת). ולעיל סכ"ד (אם לא סיננו את היין עד שנכנס הפסח, הרי נפלט טעם הפירורין לתוך היין בפסח).
1965. כדלעיל סי' תמב ס"כ (בצק שהסופרים מדבקין בו ניירותיהם, שעושין אותו מעפר הרחיים שאינו ראוי לאכילה כשיאפו אותו, וכן כל כיוצא בזה, הרי זה נקרא חמץ נוקשה).
1966. ס' התרומה סי' נה (בחביות כשמתקנין אותן, נותן העכו"ם עיסה בשולים בין נסר לנסר כדי לחברם ביחד ... אסור לשתות מאותו יין, שתוך שני חדשים עדיין העיסה רכה ונותנת טעם בתוך ימי הפסח). סמ"ג לאוין עח ל, ג (בחביות פעמים נותנין עיסה בשולים לדבק הנסרים ... סמוך לפסח שני חדשים, אם נתן עיסה בשולים אסור לשתות בפסח מאותו חבית, לפי שעדיין העיסה רכה, וגם [ב]תוך ימי פסח נותן טעם ביין). מרדכי פ"ב רמז תקנה (בחביות פעמים נותנין עיסה בשולים לדבק הנסרים ... סמוך לפסח ב' חדשים, אם נתן עיסה בין השולים אסור לשתות בפסח מאותו חבית, לפי שעדיין העיסה רכה, וגם בימי הפסח נותנת טעם תוך היין). רמ"א ס"ה (חבית יין שדבקו נסריו בבצק, אם הוא תוך שני חדשים קודם פסח, עדיין רך הוא ונותן טעם בפסח, ואסור לשתותו).
1967. מ"א ס"ק ל (שאני הכא דהוא עושה לכתחלה שמניח בו היין, ולכן אסור לשתותו). והיינו אף שחמץ נוקשה מתבטל בס' בפסח, כדלעיל סי"ח (כיון שאין בו כרת לא החמירו בו חכמים יותר מבשאר איסורי תורה. ולפיכך הוא מתבטל בששים כשאר איסורין ... בחמץ נוקשה, אפילו בתוך הפסח). מכל מקום נאסר כאן "כיון שהוא נתן היין בידים לתוך חבית זו שיש בה בצק דבוק, הרי זה כמתכוין לבטל איסור בידים".
1968. טוש"ע שם ס"ה (אין מבטלין איסור לכתחלה ... עבר וביטלו ... אם במזיד אסור). וראה גם לקמן סעיף סא.
1969. כדלעיל סכ"ב (חמץ שנתערב בהיתר לח בלח שהן נבללין, ונתבטל קודם הפסח בס' ... מותר לאכלו בתוך הפסח ... ואינו חוזר וניעור בפסח ... אם אין בתוך התערובת כלום מממשות החמץ אפילו משהו, אלא שנפלט לשם טעם משהו חמץ ונתבטל בתוכו קודם הפסח).
1970. כדלעיל סעיף הקודם, וסי' תמב ס"ה (אסור לבטל חמץ בששים קודם הפסח במתכוין כדי לאכלו בתוך הפסח, מפני שהוא כמבטל איסור בידים). וכאן לא הסתפק רבינו בטעם הנ"ל של נתכוין לבטלו כדי לאכלו בפסח, אלא הוסיף וביאר הטעם "שתערובת זה נעשה בידים ... על ידי כן נעשה תערובת גם בשעת איסור". שהרי נידון דידן הוא קל יותר מנידון שבסי' תמב, שלעיל שם, אילו הי' מבטלו בפסח הי' אסור מדינא, שהחמץ בפסח אוסר במשהו. משא"כ כאן, גם אילו הי' נותנו היין בחבית בתוך הפסח לא הי' אסור אלא מטעם אין מבטלים איסור לכתחלה, שהרי חמץ נוקשה מתבטל בששים גם בתוך הפסח. ואולי בזה יודו כולם שיכול לתת היין בחבית קודם הפסח, על מנת לשתותו בפסח. לכן הוסיף וביאר הטעם "שתערובת זה נעשה בידים ... על ידי כן נעשה תערובת גם בשעת איסור". ועוד נתבאר בהערות לשו"ע אדמו"ר הזקן (דהא דאסר בסי' תמ"ב ... מכל מקום אין לו דין מבטל איסור לאסרו בדיעבד, רק דוקא בכהאי גוונא דהכא, שעל ידי התערובת בידים בזמן היתר, על ידי כן נעשה תערובת גם בשעת איסור). וראה גם מראי מקומות וציונים.
1971. ס' התרומה שם (אם יש שני חדשים עד הפסח כשנתנו שם העיסה ... בתוך ימי פסח עצמו אין החמץ נותן טעם ביין, דהוקשה ואין שם חמץ עליו). סמ"ג שם (שני חדשים ... בתוך הפסח אינו נותן טעם ביין, שהרי כבר הוקשה החמץ). מרדכי שם (ב' חדשים ... שכבר הוקשה החמץ). רמ"א שם (שני חדשים ... קודם לכן, כבר נתייבש ואינו נותן טעם בפסח, ושרי). וראה לעיל סי' תמב קונטרס אחרון ס"ק יד.
1972. תרומת הדשן ח"ב סי' קמט (דהתם פחות מכזית במקום אחד, כיון דעשוי לחזק בטל במיעוט לענין ביעור). רמ"א שם (מיהו אם יש כזית בצק במקום אחד, חייב לבערו, אף על פי שעשו לחזק).
1973. תרומת הדשן שם (עוד יש לומר דהתם איירי בטיח בטיט). דרכי משה הארוך אות ב (חייב לבערו אם לא טחו בטיט). מ"א ס"ק לא (אלא אם כן טחו בטיט).
1974. סכ"ז (בצק המונח בסדקי עריבה, אם יש ממנו כזית במקום אחד, אע"פ שמודבק שם בחוזק, ועשוי לחזק שברי העריבה, או לסתום נקב, חייב לבערו ולגרדו, אף על פי שביטלו, או יטיחנו בטיט). ונתבאר כאן דהיינו אפילו אם הוא ב' חדשים קודם הפסח. ואף שנתבאר לעיל סי' תמב סכ"ה (בגדים המכובסים בחלב חטה, אף על פי שנראה בהן ממשות החמץ, מותר לקיימן בפסח ... כשנכבסו הבגדים ונדבקו הניירות קודם שלשים יום לפני הפסח, שכשהגיע זמן הביעור כבר נתקשה החמץ שבהן ונפסדה צורתו). ולעיל סי' תלג סכ"ה (כל חמץ שנפל לתוכו זמן רב קודם פסח, דהיינו קודם ל' יום ... שמא נתעפש באורך הזמן או נמאס עד שנפסל מאכילת כלב, ואין צריך לבערו כלל, כמ"ש בסי' תמ"ב). מכל מקום חייבו כאן לבער הבצק, אם הוא כזית במקום אחד, אפילו עברו עליו ב' חדשים. וראה פרי מגדים א"א ס"ק לא. מקור חיים ביאורים ס"ק יד. מגן האלף ס"ק יח. ולעיל סי' תמב שם (הערה 233).
1975. ספר התרומה סי' נג (תבלין שדכו במדוכה של בשר ונתנו המלח בתבשיל מחלב או אפכא, מלח ... דכו במדוכה של חלב ונתנוהו בתבשיל בשר ... תבלין חזק וחריף והוי ... כמו צנון שחתכו בסכין דלא שרינן ... ואסור משום טעם ממש הנבלע שם). והיינו שדינו כמו דבר חריף שנחתך בסכין של חמץ, שיתבאר לקמן סנ"ט. שו"ע יו"ד סי' צו ס"ג (תבלין שנדוכו במדוכה של בשר בן יומו, אסור לאכלם בחלב. ויש אומרים אפילו אינו בן יומו). ש"ך שם ס"ק יט (דאפילו כשאינו בן יומו אוסר, דהא מדמי ליה לצנון ... וכן דעת כל האחרונים, וכן נוהגים). מ"א ס"ק לב ([מלח] אלא אם כן נידוך בו דאיכא דוחקא). ח"י ס"ק לח (ולדוך בתוכו אף שאינו בן יומו אם הוא דבר חריף אסור). פר"ח ס"ו (מלח ששמו במדוכה ... אם נדוך במדוכה אסור).
1976. מ"א ס"ק לג (לדידן דקי"ל דכל דבר חריף אסור, אם כן אף בוסר אסור ... דאף אתרוג מקרי דבר חריף כל שכן בוסר שהוא חריף). פרי חדש ס"ז (דין מלח ובוסר ותבלין וכיוצא בהם, דברים חריפים שנידוכו במדוכות מחומצות, אפילו אינן בני יומן, אסורין לאוכלן בפסח).
1977. כדלקמן סנ"ט (אפילו אינו בן יומו, והוא נקי ומקונח יפה, ואפילו נחתך קודם הפסח)
1978. ראה גם לקמן סנ"ו (בכלי שאין רגילין להשתמש בו חמץ בחמין, כגון מדוכה), וסי' תנא סמ"ו (מדוכות שלנו, שלעולם אין דכין בהם פירורי לחם ולא שאר חמץ).
1979. ח"י שם (ומכל מקום אם נידך קודם פסח במדוכות שלנו, שרוב תשמישן בתבלין ובשמים וכהאי גוונא, דליכא רק חשש לטעם משהו, ונתבטל קודם פסח, אפילו בכלי בן יומו יש להתיר). הובא באליה רבה ס"ק כד. וכאן אין לחשוש לאין מבטלין איסור לכתחלה (כמו בשני הסעיפים הקודמים), שהרי אין כאן אלא חשש בעלמא, שמא נידך בהן משהו חמץ.
1980. כדלעיל סנ"א וש"נ.
1981. ספר התרומה סי' סד (שהמלח אינו מפליט מה שבלוע בתוך העץ ובמתכת ובחרס ובאבן, ואם כן הוי כמו טהור מליח וטמא תפל דמותר). מרדכי רמז תקנז (מלח ששמו במדוכה של חמץ, יכול למלוח בו בשר לצורך הפסח, כי כן התיר רבינו תם ... וגם בספר התרומה כתב אם עשה ישראל גבינות בדפוסי הנכרי מותרין, משום דמלח אינו מפליט מה שבלוע בכלי מתכות עץ ואבן, והוי טהור מלוח וטמא תפל). שו"ע ס"ו (מלח ששמו במדוכה, מותר למלוח בו בשר בפסח). ומה שכתבו "שהמלח אינו מפליט מה שבלוע בתוך העץ ... כמו טהור מליח וטמא תפל דמותר", נתבאר לעיל סכ"ו (והערה 234).
1982. ט"ז ס"ק יג (דבדבר חריף ויש דוחקא דסכין יש איסור). מ"א ס"ק לב (דאינו מפליט בצונן, אלא אם כן נידוך בו, דאיכא דוחקא). פר"ח ס"ו (דוקא ששמו במדוכה, אבל אם נדוך במדוכה אסור). וכדלעיל בסעיף הקודם.
1983. תוס פות חולין קיג, א ד"ה טהור (והמחמיר תבא עליו ברכה). סמ"ג ל"ת קלז מח, א (והמחמיר תבא עליו ברכה). רא"ש. שו"ע . רמ"א יו"ד סי' צה ס"ז (והמחמיר גם בזה, תבא עליו ברכה, כי יש מחמירין לכתחלה), וסי' קה סי"ב (ודוקא בדיעבד, אבל לכתחלה אסור). מ"א שם (ועיין ביו"ד סוס"י צה שכתב, מלח הנתן בקערה של בשר יש להחמיר לכתחלה שלא ליתנו בחלב).
1984. ראבי"ה חולין סי' א'קכג (והדפוסות של גבינות הגוים צריך להגעיל, ובלא הגעלה אסור להניח בהם גבינות כשירות, דלא דמי לטהור מליח וטמא תפל). מרדכי חולין רמז תשיח (וראבי"ה פליג ואומר דאין הדפוס נקרא טמא תפל, כי הדפוס מחמת רוב המלח קיבל טעם של גבינות העובדי כוכבים, והוי טמא מליח, וכשמכניס בו שוב גבינות כשרות מלוחים נאסרות). שכ"ה. איסור והיתר הארוך כלל ג סי' ז (אמנם במרדכי פרק כל הבשר פסק בשם ראבי"ה לאסור אפילו בדיעבד, אם הדפוס בן יומו ולא נגעלה, ואפילו הודח קודם יפה מאיסור בעין. וכתב דאין הדפוס טמא נקרא תפל, כי הדפוס מחמת רוב המלח קבלה טעם של גבינת האינו יהודי, והוה ליה כטמא מלוח, וכשמכניסו בו שוב גבינות כשירות נאסרו). מהר"מ . וראה מראי מקומות וציונים. פסקי אדמו"ר הזקן לסי' צה ס"ז. שיעורי הלכה למעשה ח"ב ע' כ.
1985. מ"א ס"ק לב (מכל מקום במדוכה אין להחמיר כלל, וכל שכן במדוכות שלנו שאין רגילים להשתמש בו חמץ). וראה גם לעיל סעיף הקודם.
1986. בשו"ע ס"ז (בוסר שדכין קודם פסח במדוכות מחומצות מותר לאוכלו בפסח). וברמ"א (משום דאינו מפליט בצונן, ואפילו אם נעשה בפסח אינו אסור, אם היה הכלי נקי). וכותב על זה מ"א ס"ק לג (צריך לומר דבוסר לא הוי חריף [לדעת המחבר] ... אבל לדידן דקי"ל דכל דבר חריף אסור). ח"י ס"ק לט (אם היה הכלי נקי, אף שהוא בן יומו, כיון דבוסר לא מקרי דבר חריף להפליט בצונן, לדעת הרב). וכן הוא לקמן סי' תנג ס"ה (אין טעם שעורים הבלוע במכתשת נפלט לתוך השמן על ידי כתישתו בתוכה, כיון שאינו דבר חריף).
1987. טור ושו"ע .
1988. עולת שבת ס"ז (ונראה דהוא הדין מן הסתם מחזיקין שהיה נקי). וכדלעיל סנ"א וש"נ.
1989. (ר)מ"א ס"ק לד (דאפילו קודם הפסח אסור אם הי' הכלי מלוכלך, דאפילו אם תמצי לומר דלא הוי דבר חריף, מכל מקום על ידי דוחקא נכנס בתוכו קצת, ואי אפשר להדיחם).
1990. חולין קיא, ב (צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר, אסור לאוכלו בכותח, והני מילי צנון דאגב חורפיה בלע, אבל קישות גריר לבי פסקיה ואכיל, קילחי דליפתא שרי). ויש בזה שני פירושים ברש"י: א) פירוש הראשון: כל ההלכה הזאת מיירי בסתם סכין שיש עליו חשש שמנונית בשר, ולכן צנון החריף נאסר, לפת סגי בהדחה, וקישות שהם לחים, ואין ההדחה מועלת, צריך לגוררם, כמבואר ברש"י שם (סכין פעמים שהשמנונית קרוש עליו, ואינו ניכר, וכשחותך בצנון הוי נותן טעם הבא מן הממש ... קישות, מתוקה היא ואינו נבלע בתוכה, אלא השמנונית צף ועומד על מקום החתך, הלכך גריר לבי פסקיה, למקום חתך, גורר מעט בסכין ואכיל אף בכותח ... לפת אינו חריף אלא מתוק ואין טעם שומן ניכר בו". לפי פירוש זה, גם בלפת שאינו חריף, צריך עכ"פ הדחה, כמבואר בטוש"ע יו"ד סי' צו ס"ה (חתך קישואים בסכין של בשר מותר לאכלם בחלב בגרידה ... ואם חתך בו לפת אפילו גרידה אינו צריך, אלא הדחה בעלמא). ונתבאר בש"ך שם ס"ק כא (אף על פי שסתם סכין שמנוניתו קרוש על פניו, דמדינא הוי סגי בהדחה כמו בלפת ... אלא שמתוך לחותה אי אפשר להדיח אותה ... ולכך סגי בגרידה). ב) פירוש השני: כל ההלכה הזאת מיירי בסכין נקי ומקונח יפה, שאין בו חשש שמנונית, אבל כשחותך צנון החריף, חריפותו עם דוחק הסכין מפליטים את הטעם הבלוע בסכין ונבלע בצנון. קישות יש בו קצת חריפות שאוסרו רק כדי גרירה. ולפת אין בו שום חריפת ואינו צריך אפילו הדחה. דין הצנון נתפרש ברש"י שם (אגב דוחקא דסכינא פליט סכינא ובלע צנון). ודין הקישות נתפרש בספר התרומה סי' ס (אי חתך קישות, גרידא למפסקיה וסגי בהדחה בהכי, דחריף מעט ונבלע הטעם בו, אך אינו מתפשט כמו בצנון. ואם חתך בהו לפתא, שפיר דמי). והובא בכמה פוסקים, ובפרי מגדים שפתי דעת סי' צו ס"ק כא (פירוש ב' של רש"י ... כתירוץ הספר התרומה סימן ס', ומרדכי, והוא הטעם איסור והיתר הארוך, ומביאו הר"ב בתורת חטאת ... דקישות חריף קצת ודי בגרידה). וקיי"ל לחומרא כשני הפירושים: א) סתם סכין אינו נקי, כמבואר במ"א ס"ק לז (דקי"ל סתם סכין אינו נקי, וכמ"ש ביו"ד שם [רס"י צו], וכ"כ בתורת חטאת כלל ס"א). והוא בתורת חטאת שם ס"ד (שכתב הסמ״ק דסתם סכין שמנונית דבוק עליו אם לא הדיחו בכוונה קודם לכן). והוא בסמ"ק סי' ריג ע' רטז (צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאכול בכותח לפי שהשמנונית על הסכין). וכן הוא בש"ך יו"ד סי' צו ס"ק ג (דסתמא השמנונית קרוש על פניו), וס"ק כא (שסתם סכין שמנוניתו קרוש על פניו). מ"א ס"ק לה (שחתך בסכין חמץ דבר שאינו חריף, סגי בהדחה, או בגרידה וכמ"ש בוי"ד סי' צ"ו). ובזה מיירי בסעיף שלפנינו (כל דבר שאינו חריף שנחתך בסכין של חמץ אפילו הוא בן יומו מותר לאכלו בפסח על ידי שידיחנו יפה במקום החתך ... אם לא קנח את הסכין יפה קודם שחתך אותו דבר, מן הסתם היה מעט חמץ דבוק בו ... אמרו חכמים סתם סכין אינו נקי ... מן שמנונית, שהוא דבר הנדבק ונסרך). ב) גם בסכין נקי ומקונח יפה שחתכו בו, נאסר הצנון, כנפסק בשו"ע יו"ד סי' צו ס"א (צנון או סילקא שחתכם בסכין של בשר ... אסור לאכלם בחלב). ש"ך שם ס"ק ב (אף על פי שהוא מקונח ונקי בודאי, דאגב חורפיה דצנון וסילקא ודוחקא דסכינא פלט סכין גוף הטעם שבו). ובזה מיירי לקמן סנ"ט (כל דבר חריף שנחתך בסכין של חמץ אפילו ... נקי ומקונח יפה ... אסור לאכלו בפסח, לפי שעל ידי חריפותו ועל ידי דוחק הסכין בחתיכתו נפלט טעם החמץ הבלוע בסכין ונבלע בנחתך). * כל האמור כאן בחשש שמנונית או חמץ, היינו דוקא בסכין, משא"כ בשאר כלים, נתבאר לקמן סנ"א (סתם כלים הן נקיים ואין בהם ליכלוך בעין כמו שנתבאר ביו"ד סי' צ"ה), וסנ"ו (סתם כלים נקיים הן), וסנ"ז (סתם כלי שמן הסתם הוא נקי ואין בו לכלוך חמץ בעין). וסי' תנב ס"ז (סתם כלים נקיים הם כמ"ש ביו"ד סי' צ"ה). אלא שמכל מקום נתבאר לעיל סמ"ו (ואפילו אם אינו יודע אם נתבשלו בכלי שהוא בן יומו או בכלי שאינו בן יומו, וסתם כלים אינן בני יומן, מכל מקום משום חומרת חמץ יש להחמיר ולחוש שמא היה הכלי בן יומו).
1991. סעיף ה (חתך קישואים בסכין של בשר, מותר לאכלם בחלב בגרידה בלבד, שיגרוד ממקום החתך). ט"ז שם ס"ק יד (הדחה לא סגי כיון שהוא לח). ש"ך שם ס"ק כא (דמדינא הוי סגי בהדחה כמו בלפת, כיון דצונן בצונן הוא, אלא שמתוך לחותה אי אפשר להדיח אותה, דאדרבה על ידי ההדחה נסרך בהם יותר, ולכך סגי בגרידה, וכמ"ש הר"ן. ובתורת חטאת שם דין [ט] מביא טעם אחר על שם האיסור והיתר הארוך עיי"ש). והיינו האמור בתורת חטאת כלל סא דין ט (וכתב באיסור והיתר הארוך, והטעם דקישות בעי גרירה דחריף קצת). וכבר נתבאר לעיל (הערה הקודמת), ששני הטעמים האלו הם לשני הפירושים שבגמרא, וקיי"ל להחמיר כשני הפירושים.
1992. ח"י ס"ק מא (הדג סאלמא (ולאחר שמולחין אותן קורין בלשון אשכנז לאקסין)). כלומר דג סלמון מעושן, שנחתך לפרוסות דקות, הנקרא לקס, ונמכר על ידי נכרים.
1993. מהרי"ל הל' מאכלות אסורות בפסח, ע' קלה (אמר מהר"י סג"ל שאין נראה בעיניו היתר גמור לאכול הדג זאלמא בפסח, מפני שחותכין אותו בסכינים דחותכין בו פתן). רמ"א ס"ז (אם חתכו בסכין של חמץ תוך הפסח, יש להחמיר, דסתם סכין אינו נקי, ויש לחוש לחמץ הדבוק עליו). כפירוש ה מ"א ס"ק לה (ונראה לי דזהו דוקא בדבר הנעשה בידי עכו"ם, דמהרי"ל קאי על דגים שחותכין העכו"ם. אבל אם נעשה באקראי בעלמא, שחתך בסכין חמץ דבר שאינו חריף, סגי בהדחה או בגרידה). * ואם רוצה לחתוך בו באקראי בפסח, נתבאר לקמן סי' תנא ס"ב (צריך לנעצו עשר פעמים בקרקע קשה קודם שמשתמש בו צונן בפסח. אבל אסור להשתמש בהן בקביעות, משעה ה' בערב פסח ואילך, אפילו בצונן, עד שיכשירם לפסח על ידי הגעלה או ליבון על דרך שיתבאר, גזירה שמא ישכח וישתמש בהן בחמין).
1994. רמ"א שם (אם חתכו בסכין של חמץ תוך הפסח, יש להחמיר). מ"א שם (משמע דקודם פסח שרי על ידי הדחה, אבל תוך הפסח מחמירים).
1995. כיון שהחמץ בפסח אוסר במשהו (כדלקמן בסמוך). משא"כ אם נפל לתבשיל קודם הפסח, נתבטל בס', ואינו חוזר וניעור. וכן הוא לקמן ס"ס (חתכן בסכין של חמץ, אפילו אינו נקי ... מי הכבישה מותרין בפסח, לפי שכבר נתבטל בהן החמץ בס' קודם הפסח). ואף שנתבאר לעיל סל"ט (סכין של חמץ שאינו מקונח יפה, אי אפשר שלא יהא משהו חמץ דבוק בו, ואם כן יש לחוש שמא על ידי דוחק הסכין בבשר בחתיכתו נפרד משהו חמץ מן הסכין ונדבק בבשר, וכשמגיע הפסח עדיין החמץ משהו בעין בתוך הבשר שבכרכשות), הרי שחוששים שנשאר בעין וחוזר וניעור בפסח. היינו דוקא כשנשאר המשהו חמץ בעין, בתוך הבשר שבכרכשות שחתכו בסכין. משא"כ כאן (בתבשיל) ולקמן (במי הכבישה) נימוס ונימוח החמץ ונתבטל בששים. ואף שבמקום שחוששים לפירור חמץ, אינו מתבטל ביין ומים אפילו קודם הפסח, כדלעיל סל"ו (והערה 271). מכל מקום כאן בחמץ שעל הסכין, אין חוששים לפירור ממש, אלא למשהו חמץ, שנימוח ונימוס בתבשיל ובמי הכבישה, ולכן מתבטל בששים. ואפילו בפירור ממש שנמצא במלח שלא נבדק, גם בזה אמרינן מעיקר הדין, לעיל סכ"ו (אע"פ שהיו בו פירורי חמץ כבר נימוסו ונימוחו ונתבטלו בס' קודם הפסח). וראה קובץ יגדיל תורה נ.י. נג ע' רלו. מראי מקומות וציונים לסעיף ס דלקמן.
1996. מ"א ס"ק לז (קשה, כיון דקי"ל סתם סכין אינו נקי ... אלא אם כן ידעינן בבירור שהדיחו, ואם כן למה נקל בחמץ ... צ"ע למעשה, דעכ"פ משהו איכא). והיינו שלמרות שמהרי"ל ורמ"א אסרו הדג שנחתך על ידי סתם סכין, מחשש חמץ הדבוק בו; מכל מקום הוסיף הרמ"א וכתב: "אבל אם נתערב אותו דבר בתבשיל אין לחוש להחמיר לאסור מספק, כן נראה לי". ועל זה הקשה המ"א כנ"ל, וסיים "צ"ע למעשה, דעכ"פ משהו איכא", הרי שהוא עצמו נוטה לחלוק על הרמ"א ולהחמיר אפילו בנפל לתבשיל. לקט הקמח הל' פסח ד"ה בשר יש להתיר (מעשה שהיה ונשאלתי ועמדנו למנין … ואסרנוה בלי ספק, מטעם הסכין, דהוא בחזקת שאינו נקי, והאיסור בעין וטוח עליו). ואף אם חתך בסכין בלא הדחה קודם הפסח, הנה לפי דברי לקט הקמח הנ"ל ש"האיסור בעין וטוח עליו", וכן הוא לעיל סל"ט "עדיין החמץ משהו בעין בתוך הבשר", אם כן אמרינן בזה חוזר וניעור, כדלעיל סכ"ד (והערה 211).
1997. רמ"א ס"ז (אם חתכו בסכין של חמץ תוך הפסח, יש להחמיר, דסתם סכין אינו נקי ויש לחוש לחמץ הדבוק עליו. אבל אם נתערב אותו דבר בתבשיל אין לחוש להחמיר לאסור מספק, כן נראה לי). דרכי משה ס"ק י (יש לחוש לחמץ הדבוק על הסכינים ושומר נפשו ירחק מהם. ומכל מקום בדיעבד אין להחמיר ... בדגים שאין חריפין להפליט מה שבסכין, ואין לחוש אלא שמא חמץ דבוק בו, אין להחמיר בדיעבד). ופירש דבריו במ"א ס"ק לז (דאמרינן מסתמא דבוק בו שמנונית, אבל חמץ אין דבוק בו, מפני שאינו דבר הנדבק בו כל כך). ולכן יש להקל בדיעבד שנתערב במאכל. וכמו שהוא בכל החומרות שנהגו בפסח משום חששות רחוקות, הקילו שלא לאסור התבשיל שנתערב בהם מאכל זה, כדלעיל (הערה 286). פר"ח (ומה שכתב [הרמ"א] דסתם סכין אינו נקי, לא נהירא, דאפילו שהסכין נקי ומקונח יפה משום חורפא דבוסר ודוחקא דסכינא אסור). והיינו שפוסק כפירוש השני ברש"י הנ"ל (הערה 410), ואינו חושש כלל לשמנונית שעל הסכין. ח"י סוף ס"ק מא (דאע"ג דסתם סכין אינו נקי, היינו מן השומן ... אבל אינו בחזקת מלוכלך מחמץ). בדפוסים באים ציונים אלה בריש סנ"ט. ונראה ששייכים לכאן. וכן צויינו לעיל סל"ט. * שתי הדעות, והמסקנא להקל בשעת הדחק, הובאו גם לעיל סל"ט. אלא שלעיל שם מיירי בבשר טחון שבכרכשות, וכאן מיירי במאכל שחתכוהו בסכין של חמץ.
1998. רמ"א ס"ז (אבל אם נתערב אותו דבר בתבשיל, אין לחוש להחמיר לאסור מספק, כן נראה לי). ונתפרש במ"א ס"ק לו (משמע אפילו בפחות מששים). וכן הוא בח"י ס"ק מא (אפילו פחות מששים, מ"א). סיכום פרטי הלכה זו לעיל סל"ח (והערה 286).
1999. והיינו כיון שלדעה הראשונה אסור אפילו כשנתערב בתבשיל, ולדעה הב' מותר עכ"פ כשנתערב בתבשיל, לכן מסיק, שעכ"פ בשעת הדחק יש להתיר כשנתערב בתבשיל.
2000. סעיף לט (כיון שהוא שעת הדחק, יש לסמוך על דברי האומרים דסתם סכין שמחתכין בו מקונח הוא מן החמץ הדבוק בו, שהחמץ אינו דבר הנסרך ונדבק, ובקינוח מעט הוא נפרד מהסכין). אלא שלעיל שם סל"ח-ט, מיירי בעיקר לענין חשש פירור חמץ במלח שלא נבדק, והתיר בנתערב בתבשיל אחר, או בשעת הדחק. ואילו כאן, שיש אוסרים סתם סכין מדינא. ורק לדעה הב' מתירים בנתערב בתבשיל. לא התיר אף בנתערב בתבשיל אחר, אלא בשעת הדחק. סיכום פרטי הלכה זו לעיל סל"ח (והערה 286).
2001. ואף שלפני הפסח מתירים כשנתבטל בששים, כדלעיל סכ"ב. מכל מקום אין להתיר כאן מטעם ביטל בששים, כמו לענין זיתים שנתבאר בסעיף הבא (ואע"פ שאם נצרף כל הזיתים שנחתכו בסכין זה יש בהן ס' לבטל פליטת הסכין, אף על פי כן כולם אסורין, לפי שיש לחוש שמא כל זית וזית נבלע משהו מפליטת הסכין, ולא נתפשט משהו זה בכל גוף הזית שיתבטל בתוכו בס', אלא כל משהו זה נבלע במקום החתך וסמוך לו מעט, בענין שיש במשהו זה כדי ליתן טעם חמץ גמור באותו מקום מהזית שהוא בלוע בתוכו. וכן יש לחוש בכל זית וזית. ולכך כולם אסורין).
2002. חולין קיא, ב (צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר, אסור לאוכלו בכותח, והני מילי צנון דאגב חורפיה בלע). כפירוש השני ברש"י שם (אגב דוחקא דסכינא פליט סכינא ובלע צנון). שו"ע יו"ד סי' צו ס"א (צנון או סילקא שחתכם בסכין של בשר ... אסור לאכלם בחלב). ש"ך שם ס"ק ב (אף על פי שהוא מקונח ונקי בודאי, דאגב חורפיה דצנון וסילקא ודוחקא דסכינא פלט סכין גוף הטעם שבו). שני הפירושים שברש"י שם נתבארו לעיל (הערה 410).
2003. משנה ע"ז לה, ב (ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ... וקורט של חלתית). גמרא שם לט, א (מאי טעמא, משום דמפסקי ליה בסכינא. אע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר, אגב חורפיה דחילתיתא מחליא ליה שמנוניתא והוה ליה כנותן טעם לשבח ואסור). תוס' שם ד"ה אגב חורפיה דחילתיה (ויש מפרשים כמו כן דבצל וקפלוט שנחתך בסכין של עובדי כוכבים). תוס' בחולין קיב, א ד"ה אגב חורפיה בלע (וצריך עיון אם הסכין מקונח ואין בן יומו, אי חורפא דידהו מחליא לשבח כדאמר גבי חלתית). דעה הב' ב טור ושו"ע שם (צנון או סילקא שחתכם בסכין של בשר בן יומו ... אסור לאכלם בחלב ... ויש אומרים דהוא הדין לאינו בן יומו, והוא מקונח). ש"ך שם ס"ק ו (הטעם דחורפיה דצנון מחליא ליה ומשוי ליה לשבח, כמו קורט של חלתית לקמן סימן קי"ד ס"י. וכן דעת כל האחרונים, וכן נוהגין). טור כאן (לדעת בעל התרומות שאוסר צנון ובצל שחתכו אותו בסכין של עכו"ם אפילו אינו בן יומו, מפני שמדמה אותו לקורט של חלתית דאמרינן חורפיה מחליא ליה לשמנוניתא, והוה ליה כנותן טעם לשבח). הובא בט"ז סוף ס"ק יד. מ"א ריש ס"ק לח (אפילו אינו בן יומו אסור, דחריף הוא). ח"י ריש ס"ק מב (אפילו הוא נקי ואינו בן יומו אסור, כיון שהוא דבר חריף). וכן הוא לעיל סכ"ז (והערה 238) וסמ"ו (לענין בישול) וסנ"ה (לענין דיכה).
2004. תוכן והמשך דברי הסעיף שלפנינו, בנושא חתך זיתים בסכין חמץ וכבשם בכלי חמץ: (א) מי הכבישה מותרין בפסח, אפילו: (1) סכין אינו נקי. (2) בן יומו. (3) נכבש בכלי חמץ בן יומו. (ב) הזיתים עצמן אסורין, אפילו: (1) הסכין נקי. (2) אינו בן יומו. (3) לא נכבש בכלי חמץ. (ג) בישל אחר כך הזיתים, ב' דעות, ואפשר להקל. (ד) חתכם בסכין של פסח, וכבשם בכלי חמץ, דינו כמו מלוחים שנכבשו בכלי חמץ, דלעיל סכ"ח-ל.
2005. טור (חורפיה דזית עושה אותו כבן יומו). מ"א ס"ק לח (דחריף הוא). ט"ז ס"ק יד (הם חריפים). ח"י ס"ק מב (כיון שהוא דבר חריף). וראה עירובין יח, ב (יהיו מזונותי מרורין כזית). ש"ך יו"ד סי' צו ס"ק כ (יש לומר דזיתים הוי חריפים כמו צנון, כדאמרינן בעירובין דאמרה יונה יהיו מזונותי מרורין כזית).
2006. שאז יש חשש האמור לעיל סנ"ח (היה מעט חמץ דבוק בו, וכשנחתך בו אותו דבר על ידי דוחק הסכין, בחתיכתו נפרד משהו חמץ מן הסכין ונדבק בדבר שנחתך), ושוב נתערב במי הכבישה. ומכל מקום "מותרים בפסח, לפי שכבר נתבטל בהן החמץ בס' קודם הפסח". ונתבאר לעיל (הערה 415). וראה שו"ת תורת שלום סי' יג (נראה דהיינו שלא קנח אותו קודם שחתך).
2007. כי אף שהזיתים פלטו את טעם החמץ שבסכין, מכל מקום יש במי הכבישה ששים כנגד פליטת הסכין.
2008. טור (וזיתים שכבשן בשאר ימות השנה ... אפילו לא נזהרו לכובשן בקדירה חדשה, אם אינה בת יומא מותרין, כיון דבשעת כבישה נותן בהן מים בטל חורפייהו, ולא שייך תו למימר מחליא להו), שו"ע ס"ח (זיתים שנזהרו לחתכם בסכין חדשה, אפילו לא נזהרו לכבשם בקדירה חדשה, אם אינה בת יומא מותרת לכולי עלמא). אלא שבטור ושו"ע מיירי בזיתים עצמם, שהותר לאכלם כשהכלי אינו בן יומו, כדלקמן בסוף הסעיף. משא"כ כאן דמיירי במי הכבישה, שמותרים בפסח אפילו בכלי בן יומו, וכדלעיל סכ"ח (כיון שהוא שרוי במים הן מבטלין את חריפותו. ולפיכך אפילו אם היה הכלי בן יומו בשעה שכבשוהו לתוכו, מותר לאכלו בפסח, שהרי לא נפלט החמץ מהכלי לתוכו עד סוף מעת לעת משעה שנכבש, וברגע ההיא שבסוף המעת לעת, כבר יש יותר ממעת לעת משעה שנבלע החמץ לתוך הכלי, וכבר נפגם טעמו), ושם נסמן (הערה 242).
2009. טור (חורפיה דזית עושה אותו כבן יומו ... ואם כן חזרו הזיתים כולם חמץ). מ"א ס"ק לח (אבל אם הסכין ישן, אפילו אינו בן יומו אסור, דחריף הוא).
2010. כמבואר בשו"ע יו"ד סי' קה ס"ט (ולענין שאר חתיכות שנמלחו יחד, אם אין בכל אחת מהם בפני עצמה ששים לבטל החלב, אסורות ואין מצטרפין ביחד לבטל החלב). ובט"ז שם ס"ק כא (פירוש אם החלב נגע בכל אחד מהן, ואין בכל א' ס' נגד החלב, אסור, דשמא בלע הרבה, ואין לו שותפות לבטל). וכן הוא לקמן סי' תסז סנ"ד (אם יש להסתפק שמא נגעה [החטה הבקועה] גם בשאר החתיכות, כגון שנמצאת על התרנגולת מבחוץ, או על שאר בשר, הרי כולן צריכות קליפה מעיקר הדין). ואינן מצטרפות לבטל טעם החטה בששים.
2011. טור (ולא שייך ביה ביטול, דבכוליה סכין משערינן, ואם כן חזרו הזיתים כולם חמץ). מ"א שם (פירוש, דכל אחד בלע קצת מהסכין, ואם כן נעשה כל אחד בלוע מהחמץ, ושוב לא פלט). ומפרש רבינו דהיינו כיון שעל ידי חריפות הזיתים ודוחקא דסכינא לא נבלע אלא במקום החתך וסמוך לו מעט. והיינו כדי קליפה – כדעת הרא"ש חולין פ"ח סי' לא (דאגב חורפיה בלע ... ואוסר עד כדי קליפה), וטור יו"ד רס"י צו (צנון או שלקות שחתכום בסכין של בשר אסור לאכלם בחלב, עד שיקלוף מקום החתך). או כדי נטילה – כדעת הרשב"א בשם הראב"ד, בתורת הבית הארוך ב"ד ש"א ד, סע"א (וראיתי לראב"ד ז"ל שכתב דבקליפה לא סגי ליה ... ומכל מקום בנטילת מקום סגי ליה). ושו"ע יו"ד שם (עד שיטול ממקום החתך כדי נטילת מקום, שהוא כעובי אצבע).
2012. ט"ז ס"ק יא, וסי' תמב ס"ק ד (שלא התיר רמ"א שם ביום טוב אחרון רק לענין סתם כלים, וכדלעיל סמ"ז). וכדלעיל סל"ו (והערה 268), שרק בחומרות שנהגו בפסח, משום חששות רחוקות, התירו לאכלם באחרון של פסח, משא"כ כאן שאסור מדינא.
2013. כדעת הרשב"א עצמו, בתורת הבית שם (ולולי שאמרה הרב ז"ל הייתי אומר דאסור לגמרי קאמר, דמתוך חריפותו הרבה הוא מושך ומפעפע בכולו ... גזרו עליו לאוסרו לעולם לגמרי), ורמ"א יו"ד סי' צו ס"א (ויש אומרים שאם חתך צנון בסכין של איסור, כולו אסור).
2014. פר"ח ביו"ד סי' צו ס"ק יח (והלא מעיקר דינא הוה לן למשרינהו מפני שטעם הסכין בטל בזית ראשון ושני, ושאר הזיתים הוה ליה הדין יבש ביבש דחד בתרי בטיל).
2015. לעיל סכ"ב (כיון שאין גוף האיסור נבלל בגוף ההיתר אלא הוא עומד בפני עצמו בתוך התערובת, לפיכך כשמגיע הפסח הרי הוא חוזר וניעור, ואוסר את כל התערובת). ואף שלעיל שם מיירי בגוף האיסור העומד בפני עצמו, שהוא וחוזר וניעור, משא"כ כאן הזיתים אינם אסורים מחמת עצמם, אלא מחמת הטעם הבלוע בהם. מכל מקום הזית שבלוע בו טעם חמץ הוא בעין, וגם בזה אמרינן חוזר וניעור, כדלקמן סי' תנא סוף סנ"ו (ואם נתערבו בהרבה מצות אחרות כשרות, הרי הן בטילות ברוב, אם נתערבו בערב פסח או קודם, ורוצה לאכלם קודם כניסת ליל ט"ו). משא"כ אם רוצה לאכלם בפסח, אמרינן אמרינן חוזר וניעור בפסח. וכן אמרינן חוזר וניעור בכלים שבלוע בהם טעם חמץ, כדלעיל סכ"ג (כלי זה שנבלע בו חמץ ... מותר לאכול חמין הללו בתוך הפסח, אבל אסור להשתמש בהן בחמין בתוך הפסח, כדין יבש ביבש שנתבטל ברוב קודם הפסח, שהוא חוזר וניעור בפסח). ונתבאר לעיל שם (הערה 198). ואף שנתבאר לקמן סי' תסז סנ"ד (אם ידוע בבירור שלא נגעה אלא באחת משאר החתיכות, ואין ידוע איזו היא, אינה מתבטלת בתוכן ברוב, כיון שהוא בתוך הפסח, ולפיכך כולן צריכות קליפה מספק). משא"כ קודם הפסח מתבטלת. ואין אוסרים מטעם חוזר וניעור. אפשר שאין אומרים חוזר וניעור בכדי קליפה.
2016. ט"ז ס"ק יד (קשה לי אמאי לא משערינן ס' נגד הסכין, דודאי יש בכל הזתים ס' נגדו, כדאי' ביו"ד סי' צ"ו לענין בצלים ס[ק"ו], דהא גם כאן כי בלעו הזתים מן הסכין היה עדיין היתר ... אבל כאן בכבוש כל אחד בפני עצמו נכבש מכח הנחתו במים, על כן אין צירוף מועיל). והיינו ששואל ממה שנפסק ביו"ד סי' צו ס"א (ואם לא נטל מהם כדי נטילת מקום ... ובשלם בחלב, צריך ששים כנגד מה שנגע מהסכין בהם). ופירש בט"ז שם ס"ק ו (פירוש דמשערינן בס' נגד מה שנגע בסכין ... לענין בישול שמבשלים אחר כך יש חילוק, דבשל חלב לבשר צריך ששים נגד הנגיעה בסכין, דהיינו הלהב ... אבל בסכין של איסור, וחתך דק דק, צריך ס' נגד כל הצנון). וכאן בתערובת קודם הפסח, שהוא עדיין היתר, ואין אומרים בו חתיכה נעשית נבלה, סגי בס' נגד הסכין. ומדוע אם כן "חזרו הזיתים כולם חמץ"? ומתרץ שטעם זה אינו מועיל אלא בבישול, ולא בכבוש, כדלקמן בסמוך. מ"א ס"ק לח (ואף על גב דפסק ביו"ד סי' ק"ו דחוזר ופולט האיסור. הני מילי בבישול, אבל בכבוש לא פליט, מידי דהוה אהגעלה, דבעינן דוקא בושל). והוא כדעת מהר"ם מלובלין בשו"ת סי' כח (שכשחתך הבצל בסכין של בשר שהוא היתר לא שייך לומר שהבצל נעשית נבלה וחתיכה דאיסורא. ולכך כשיש בקדירה של חלב ששים לבטל טעם הבשר הבלוע בבצל, אז אף הבצל מותר, אף על פי שלא נמחה ונתמעך, ואין צריך להפרישה). הובא בש"ך יו"ד סי' צד ס"ק כג. וכן הוא בט"ז שם סי' צו ס"ק ה (ונראה לי פשוט דאם יש ס', אין צריך להסיר הבצלים, כיון שלא היה שם איסור עליהם, וממילא כשהבצלים הם בתוך הקדירה נעשו כשאר מילי שהם בקדירה. ולא דמי למ"ש סימן ק"ו דחתיכה שנאסרה מחמת בליעת איסור נשארה אסורה לעולם, דשאני התם דכיון שנאסרה אי אפשר לה לחזור להיתירה ... משא"כ באם לא נבלע רק היתר כמו כאן, שפיר אמרינן דכל שנתבטל הוה הוא כלא היה ... על כן הותרו הבצלים לגמרי). וראה פס"ד צמח צדק קפד, ד. פסקי אדמו"ר הזקן לסי' צד ס"ו.
2017. פסחים עו, א (כבוש הרי הוא כמבושל).
2018. ט"ז שם. מ"א שם.
2019. מ"א שם. וראה לקמן סי' תנא ס"ס, וש"נ.
2020. מסקנת המ"א שם (ומיהו נראה לי, דאף דמותר לקיימן מכל מקום אסור לאכלן בפסח, דפשט השו"ע והג"ה סי' ק"ו משמע דאין האיסור נפלט ממנו לגמרי, ואם כן אף שהט"ז ומור"ם מיקל בבשר, היינו אף אם תמצי לומר דנשאר בתוכו בשר כל שהו, שלא חיישינן, משא"כ בחמץ דאוסר במשהו. ועוד דהא בלאו הכי יש אומרים חוזר וניעור). והיינו כמבואר בשו"ע יו"ד סי' קו ס"א (אבל החתיכה עצמה אסורה, לפי שאיסור שבה אינו נפלט ממנה לגמרי). וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' קו ס"א.
2021. שו"ע שם (מה שאין כן בדבר הנבלל ונימוח, שאם נפל ... לתוך רוטב של היתר ... ואחר כך נתרבה הרוטב של היתר עד שיש בין כולו ס' לבטל ... כולו, מותר, שהכל נבלל ונתערב). וראה שו"ת תורת שלום סי' יג (אבל להוסיף בידים אסור בלח בלח. ע' סי' תמ"ב [ס"ה]).
2022. ולא עד בכלל. וכדעיל סל"ו (והערה 268), שבחומרות שנהגו בפסח, משום חששות רחוקות, התירו לאכלם באחרון של פסח.
2023. ראה שו"ת תורת שלום סי' יג (מכאן נראה דלפי מנהגינו להחמיר בזה כמשנ"ל, היינו גם אם רק הכלי היא של חמץ, אפילו שהמלח בדוק מפרורי חמץ וכמו שנת"ל, ואילו הי' הכלי אינו בן יומו אסור לפי המנהג). והכוונה למה שהובא מדבריו לעיל סל"ו (והערה 269).
2024. טור (וזיתים שכבשן בשאר ימות השנה ... אפילו לא נזהרו לכובשן בקדירה חדשה, אם אינה בת יומא מותרין), שו"ע ס"ח (זיתים שנזהרו לחתכם בסכין חדשה, אפילו לא נזהרו לכבשם בקדירה חדשה, אם אינה בת יומא מותרת לכולי עלמא). וכבר נתבאר לעיל בתחלת הסעיף (והערה 428), שמי הכבישה מותרין בפסח אפילו נכבשו בכלי חמץ בן יומו, משא"כ כאן לענין אכילת הזיתים עצמם בפסח, לא התירו בטור ושו"ע אלא כשהקדירה אינה בת יומא, וכדלקמן.
2025. טור (כיון דבשעת כבישה נותן בהן מים בטל חורפייהו, ולא שייך תו למימר מחליא להו). מ"א ס"ק לט (אף על גב דבדבר חריף אוסר אפילו אינו בן יומו, הכא כיון שנותנין בהן מים בטל חורפייהו (טור)). רמ"א יו"ד סי' קיד ס"ח (דמאחר שיש מים עמהם כבר נתבטל חריפתן). וכדלעיל סכ"ח (אם אינו מלוח כל כך, אינו נקרא דבר חריף, כיון שהוא שרוי במים הן מבטלין את חריפותו).
2026. איסור והיתר הארוך כלל ב דין ה (ציר המעורבת במים ... דהציר בטילה ברוב בעלמא, ואפי' בספק רוב). ש"ך ביו"ד סי' ע ס"ק נ (במים ... בעינן שיהיו מרובין מהציר ... וכן הוא בהדיא באיסור והיתר הארוך כלל ב דין ה), ו סי' קיד ס"ק יג (דוקא שהרוב מים, אבל אם הזיתים רוב, הרי הן בחריפתן, ואסורים אפילו הכלים אינן בני יומן, דמשוי ליה לשבח). ופר"ח שם סי' ע ס"ק לו (המים ... עכ"פ בעינן שיהו מרובים מהציר, ש"ך בשם אחרונים). וסי' קיד ס"ק יח (דוקא שהרוב מים, אבל אם הזיתים רוב, הרי הן בחריפתן, ואסורים אפילו הכלים אינן בני יומן, דמשוי ליה לשבח). ומנחת יעקב כלל ו ס"ק כד (בש"ך ... ובאמת דבריו נכונים להמעיין בפוסקים). וראה פסקי אדה"ז לסי' ע ס"ו.
2027. היינו שביו"ד סי' ע מיירי לענין ציר (דלעיל סכ"ח), שהמים מרובים מהציר. ובסי' קיד מיירי שהמים מרובים מהזיתים.
2028. סעיף כט-ל (אם לא נתן עליו מים עד לאחר ששהה הציר בתוך הכלי כשיעור בישול, אם היה הכלי בן יומו, אסור לאכול מהמליח שנכבש בתוכו ... כיון ששהה הציר בכלי כשיעור בישול הרי הוא כאלו נתבשל בתוכו, ונבלע חריפות הציר בתוך הכלי, ועל ידי כן נעשה טעם החמץ הבלוע בכלי חריף מעט על ידי חריפות הציר שנכנס בתוכו. וכיון שטעם החמץ הבלוע בכלי נעשה חריף מעט בעודו משובח, דהיינו בעוד שהכלי הוא בן יומו, אינו נפגם לעולם אפילו לאחר כמה ימים. ומכל מקום אם הוא יודע שיעור המקום מן הכלי שהיה בו הציר קודם שנתן בו המים, וברור לו שיש ששים במליח הנכבש עם מי הכבישה כנגד אותו מקום מן הכלי בכל עוביו, מותר לאכול מליח זה בפסח, שהרי לא נכנס חריפות הציר אלא באותו מקום מן הכלי שהיה מונח עליו, ושאר החמץ הבלוע בשאר הכלי הוא נותן טעם לפגם בשעה שנפלט לתוך המליח, דהיינו לאחר מעת לעת משעה שנכבש המליח במים בתוך כלי זה). וכך גם כאן, אם היה הכלי בן יומו, ולא נתן מים רבים על הזיתים (שיהיו המים הרבה מהזיתים) עד לאחר ששהו בתוך הכלי כשיעור בישול, הרי הוא כאלו נתבשל בתוכו, ונבלע חריפות הזיתים בתוך הכלי, ועל ידי כן נעשה טעם החמץ הבלוע בכלי חריף מעט, בעוד שהכלי הוא בן יומו, ואינו נפגם לעולם אפילו לאחר כמה ימים, ונאסרו הזיתים שנכבשו בתוכו. אלא אם כן יודע שיעור המקום מן הכלי שהיו בו הזיתים קודם שנתן בו מים רבים, וברור לו שיש ששים בזיתים עם מי הכבישה כנגד אותו מקום מן הכלי בכל עוביו. וכל זה כשאנו דנים על הזיתים הנכבשים. משא"כ לעיל בתחלת הסעיף, שדנים אודות מי הכבישה עצמם, מיירי שבתחלה היו מי הכבישה יותר מהזיתים, ולכן "מי הכבישה מותרין בפסח", אפילו אם "כבש אותם במלח ומים בכלי של חמץ בן יומו".
2029. גמרא ל, א (קנסא קניס הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא. הני מילי בעיניה אבל על ידי תערובת לא).
2030. רש"י ל, א ד"ה אבל (ואפילו שהייה בעיניה ועבר עליה, לא קניס למיסר תערובת דיליה). רא"ש פ"ב סי' ה (אבל על ידי תערובות לא קניס, אפילו שהיה בעיניה, ונתערב אחר הפסח). טור (ואפילו שהייה בעיניה ונתערב אחר הפסח בטל). ט"ז ס"ק יח (דבנתערב אחר הפסח בשוגג בס' שרי, אפילו שהיה במזיד בפסח). ואם נתערב קודם הפסח ועבר עליו הפסח, נתבאר לעיל סי' תמב ס"ג (ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו, הרי כל התערובת הזה אסור באכילה, מפני שיש בו טעם חמץ שעבר עליו הפסח). ואם נתערב במשהו בתוך הפסח ועבר עליו הפסח נתבאר לעיל סי' תמב קונטרס אחרון ס"ק ט (דהיכא דלא עבר אדאורייתא ליכא למיקנסיה ... בדבר שלא הצריכוהו לבער משום מצות ביעור עצמה אלא משום חשש תקלה שלא יאכלנו, כגון ... משהו חמץ בתוך הפסח).
2031. מ"א ס"ק מד (כל הפוסקים כתבו דלא בעינן ששים, וכן משמע פשטא דתלמודא ... דבטל ברוב בעלמא, דלא קניס אלא היכא שהוא בעיניה ... ולכן נראה לי דהמקיל לא הפסיד). פר"ח סי"א (מותר דקאמר אפילו בנותן טעם ... ומשמע ודאי דאפילו ביותר מכזית בכדי אכילת פרס שרי ... ומיהו פשיטא דבבציר מרובא לא מבטיל, דלא מקרי תערובת אלא אי הוי רובא היתר, ועוד כיון שנאסר מדרבנן אין לנו להתירו בפחות מרוב היתר), בשם כל הפוסקים .
2032. רא"ש פ"ב סי' ה (דרבא לא שרא אלא כשנתערב ממילא, והוי בכלל שאר איסורים שאם בטלן במזיד אסורין). טור (ומיהו דוקא כשנתערב שוגג, אבל במזיד לא). מ"א שם (וכתב הרא"ש דאם ערבו אחר הפסח במזיד אסור). פר"ח שם (שאם עירב וריבה ההיתר במזיד אסור, וכסברת הרא"ש).
2033. ט"ז יו"ד סי' צט ס"ק ט (נראה לי דמה שכתב הטור אבל המכוון להרבות, פירושו שיודע שיש איסור בדבר ואפילו הכי עושיהו, זה מקרי מזיד, כן נראה לי. שוב מצאתי כן בדברי התוס' בבכורות (דף כ"ג) דיבור המתחיל סבר כו' ... בשוגג שקסבר שמותר לבטל מותר).
2034. ים של שלמה חולין פ"ז סי' נט (אם כיון לבטלו אסור לו, והותר לאחרים, ולבני ביתו אסור). ט"ז שם ס"ק י (ובמקום האסור לו אסור גם כן לבני ביתו כן פירש רש"ל שם). וראה גם לעיל סי' רנג סכ"ד (ומכל מקום לבני ביתו אין להתיר). ולקמן סי' תקג סי"ב (אסור לו ולכל אנשי ביתו).
2035. שו"ע יו"ד סי' צט ס"ה (ואם במזיד, אסור למבטל עצמו, אם הוא שלו, וכן למי שנתבטל בשבילו. ולשאר כל אדם מותר).
2036. טור (ולאחר הפסח בין במינו בין שלא במינו בטל בששים), ושו"ע סי"א (בטל בששים).
2037. משמעות השו"ע שם.
2038. מרדכי רמז תקנח (נשאל לרבינו יחיאל מפרי"ש על תרנגולת שנמצא בה חטה בבישול ... אם מותר למוכרה לנכרי, והשיב דמותר למכור התרנגולת לנכרי מיד, ואין צריך להשהותה עד לאחר הפסח, לפי שאינה נמכרת יותר בשביל החטה שנמצאת בתוכה ביוקר משלא נמצאת, נמצא שאין לו הנאה כלל מן החטה). הראב"ד בתמים דעים סי' לג (חטה שנמצאת במאכל או בתבשיל בפסח ונתבקעה, אסור התבשיל באכילה, אפילו בפחות מכשעורה, שאין למשהו שיעור, אבל מוכרו לעובד אלילים ואפילו בפסח). שו"ע סי' תסז ס"י (תרנגולת מבושלת שנמצא בה בפסח חטה מבוקעת, מותר למוכרה לאינו יהודי, שאינה נמכרת יותר ביוקר בשביל החטה שנמצאת בתוכה). אלא שהם מתירים אף בתוך הפסח, כדלעיל ס"א (אם אין ממשות החמץ כלום בתערובת אפילו משהו, יש מתירין למכור לנכרי כל התערובת ... שהרי אין הנכרי מוסיף לו דמים בעד טעם החמץ משהו שבתוכו, ונמצא שאינו נהנה כלל מהחמץ). ובזה לא קיי"ל כוותייהו, כדלעיל ס"ב (אבל יש חולקין על כל זה ואומרים, דאפילו אין בתערובת כלום ממשות החמץ, אלא שנפלט לשם טעם חמץ משהו, אסור למכרו לנכרי, אלא שורפין כל התערובת מיד. וכן נוהגין במדינות אלו). אבל כאן בחמץ שעבר עליו הפסח שהוא רק איסור דרבנן, מותר לדברי הכל, כדלעיל סי' תמב ס"ג (עבר עליו הפסח ולא ביערו ... יכול למכור כל התערובות לנכרי חוץ מדמי איסור, דהיינו שלא יטול ממנו דמים רק מה שהתערובת הוא שוה בלא החמץ שבתוכו, דנמצא שאינו נהנה כלל מהחמץ). סיכום פרטי מסקנות רבינו בהלכות מכירה לנכרי חוץ מדמי איסור, או בהשלכת דמי הנאה לים, לעיל סי' תמז ס"א-ג (ושם הערה 19).
2039. הגהות מיימוניות סוף הל' פסח (אף על פי דקנסא קניס רבי שמעון הואיל ועבר עליו בל יראה ובל ימצא, מכל מקום די לו בזה דיוליך הנאה לים המלח). רמ"א סי"א (סגי ליה בהשלכת הנאת האיסור לים המלח). טור ושו"ע יו"ד סי' קלד ס"ב (נתערב סתם יינם ביין מותר ... ימכור כולו לעובד כוכבים, ולוקח דמי היין האסור שבו ומשליכו לים המלח, ויהנה בשאר המעות). וכן הוא לעיל סי' תמב ס"ג (עבר עליו הפסח ולא ביערו, הרי הוא מותר בהנאה על ידי שיפדה את החמץ שבו. דכיון שהחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור בהנאה אלא משום קנס, שקנסוהו חכמים על שעבר עליו בבל יראה, וזה שמשליך דמי החמץ לאיבוד ואינו נהנה ממנו, אין לנו עוד לקונסו).
2040. ב"י סוף הסימן (ומשמע מדבריו דאחר שהוליך הנאה לים המלח נמי אסור באכילה, דלא מהניא הולכה לים המלח אלא להתיר בהנאה בלבד. ולא ידעתי למה). מ"א ריש ס"ק מה (ומסתימת לשונו משמע דאפילו באכילה שרי). והיינו שממה שכתב הרמ"א (סגי ליה בהשלכת הנאת האיסור לים המלח), נראה שאפילו באכילה שרי. ונתבארה הוכחה זו לעיל סי' תמב בקונטרס אחרון ס"ק ב (ומה שהזכיר רמ"א בסוף סימן תמ"ז תקנתא דפדיון, ולא הזכיר תקנתא דמכירה לנכרי, היינו משום דכוונתו למצוא היתר אף באכילה, כמ"ש המ"א שכן משמע מלשון רמ"א). משא"כ כשנתערב קודם הפסח ועבר עליו הפסח, נתבאר לעיל סי' תמב ס"ג (ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו, הרי כל התערובת הזה אסור באכילה, מפני שיש בו טעם חמץ שעבר עליו הפסח ... רק שיפדה את האיסור שבו). משא"כ רבינו כותב כאן את שתי התקנות: (א) "שלא יקבל דמים מהנכרי רק מה שהתערובת היה שוה קודם שנפל החמץ לתוכו", שזה מועיל רק להיתר הנאה. (ב) "ואפילו הוא עצמו מותר לאכול כל התערובת, על ידי שיפדה את החמץ שבתוכו, דהיינו שיטול ממעותיו סכום דמי החמץ זה וישליכם לאיבוד".
2041. ט"ז ס"ק יח (חד בתרי פשיטא דמותר ... דמן התורה חד בתרי בטיל). וכמבואר ביו"ד סי' קט ס"א. אבל כאן לא כתב "חד בתרי", אלא "בטל ברוב ... בתערובת רוב כנגד חמץ זה". וכדלעיל סי' תמב סי"ד (והערה 140).
2042. ט"ז ס"ק יח (אפילו חד בחד מותר, עכ"פ על ידי פדיון, ודינו כמו לח בלח בפחות מס'). וכן הוא לעיל סי' תמב סי"ט (אם היה שוה בשוה ... פודה את האיסור שבהן, או שימכרם לנכרי חוץ מדמי איסור שבהן).
2043. ח"י ס"ק מט (בהפסד מרובה ראוי לסמוך על משמעות הרבה גדולי פוסקים, בחמץ שלאחר פסח שנתערב, אפילו בפחות מששים).
2044. שו"ת מהר"ם מלובלין סי' קכא (שפחה שלקחה שמרים של שכר שעבר עליהם הפסח, והחמיצה בהם עיסה ... יפה דנתם ובדין אסרתם העיסה, והטעם הוא דכל מידי דלטעמא עבידא לא בטיל). שיירי כנסת הגדולה סי' תמח הגה"ט אות ב (שכתב מהר"ם מלובלין בתשובה ... דעיסה שנתחמצה בשמרים של שכר שעבר עליו הפסח העיסה אסורה). מ"א ס"ק מה (שמרי שכר שעבר עליו הפסח וחימץ בו עיסה אסור (ר"מ מלובלין סי' קכ"א) דהוי כאלו הוא בעיניה).
2045. ע"ז לה, א (כיון דאוקמיה קא מוקים, חשיב ליה כמאן דאיתיה לאיסוריה בעיניה). מ"א שם. וכדלעיל סי' תמב ס"י (והערה 107).
2046. ח"י סי' תמב ס"ק טז (נראה דאפשר דכל הני דאמרינן מידי דלטעמיה עבידי לא בטילי, או משום דבר המעמיד, לא גרעו מנתערב פחות מששים שעבר עליו הפסח, דסגי בהשלכת הנאת האיסור לים המלח ... אכן מדברי קצת אחרונים שהבאתי מבואר דכולו אוסר, דהוי כמו בעיניה). וכן הוא לעיל שם סוף ס"י (אם לא ביער את כולם עד לאחר הפסח הרי הן אסורין בהנאה, אפילו אם רוצה לפדות את דבר המעמיד, דהיינו להשליך דמי השמרים לים המלח, לפי שאין פדיון מועיל אלא להתיר איסורי הנאה שנתערבו ואינן עומדין בעינן, אבל כל דבר המעמיד כיון שהוא חשוב כאילו הוא עומד בעינו, אין פדיון מועיל לו. ויש חולקין על זה ואומרים דפדיון מועיל לדבר המעמיד להתירו בהנאה כמו בשאר תערובות. וכן יכול למכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו ... ויש לסמוך על דבריהם במקום שיש הפסד מרובה).
2047. כמו בתערובת חמץ שעבר עליו הפסח, שנתבאר לעיל סי' תמב ס"ג (וכן יכול למכור כל התערובות לנכרי חוץ מדמי איסור, דהיינו שלא יטול ממנו דמים רק מה שהתערובת הוא שוה בלא החמץ שבתוכו, דנמצא שאינו נהנה כלל מהחמץ).
2048. ח"י שם (ומכל מקום במקום הפסד מרובה אפשר להתירו בהנאה על ידי השלכת הנאת המעמיד לים המלח). וכן הוא לעיל שם.
2049. אוצ"ל: וחימץ בו עיסה שניה.
2050. תוספתא פסחים רפ"ב, וירושלמי ערלה פ"ב ה"ו (אימתי חמיצן של כותיים מותר לאחר הפסח, של בעלי בתים אחר שלש שבתות של אפיה, ושל נחתומים בכרכים לאחר שלשה ימים, ושל נחתומים בכפרים לאחר שלשה תנורים). ונתפרש לעיל סי' תמב בקונטרס אחרון ס"ק ט בהגהה (פירוש של כותים, בזמן שהיה חמצן כחמצו של ישראל, שעבר עליו הפסח). וכן נפסק בעיטור ח"ב הל' ביעור חמץ קכו, ב (שחמץ של אינו יהודי אחר הפסח מותר מיד ... אבל חמצן של כותיים אסור עד לאחר ג' אפיות, כדקתני התם של נחתומין לאחר ג' שבתות, מפני שבטל הוא). הובא ברבינו ירוחם נתיב ה ח"ה (מה, ד). ומזה למד ב"י ביו"ד סוס"י קטו (ויש ללמוד מכאן למי שעבר והעמיד חלב בחלב חמוץ של גוים, ולקח חלב זה והעמיד בו אחר, ומהאחר אחר, שמותר ליקח מחלב שלישי זה ולהעמיד בו חלב אחר ואוכלו, דלאחר שלש פעמים כבר כלה חלב של גוים). וכן נפסק בט"ז שם ס"ק יד (כתב ב"י בסוף סי' זה, מי שעבר והעמיד חלב בחלב חמוץ של עובד כוכבים, ולקח חלב זה והעמיד בו אחר, ומהאחר אחר, שמותר ליקח חלב שלישי זה ולהעמיד בו חלב ולאוכלו, דלאחר (זה) ג' פעמים כבר כלה חלב של עובד כוכבים). ולענין פסח כתב שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' טז (אחר העיון נראה לי ברור דאין לסמוך על זה באיסורים החמורים כמו חמץ ... מה שלא נמצא בפירוש בש"ס דידן ופוסקים ראשונים ... אך אם עבר ושהה יש להתירו בהנאה אחר פסח). ויתירה מזו למד מכאן פנים מאירות ח"א סי' קז (אם כן הוא הדין כאן, דאם אותו דבש הוא רביעי לדבש שנתחמץ בשמרי שכר מותר, הן לענין חדש הן לענין פסח. מכל מקום לא מלאני לבי להתיר לשתותו בפסח, אבל לשהותו נראה דמותר). והיינו שלמד מכאן אף לענין מעמיד רביעי שלפני הפסח, שמותר להשהותו בפסח. ויתירה מזו למד מכאן שיירי כנסת הגדולה סי' תמח הגה"ט אות ב (ומכאן התרתי בתשובה חאו"ח סי' צח לעשות חלב הנקפא הנקרא יוגורט בחלב שנתחלב בשאור קודם פסח, ומאותו חלב נעשה עוד פעם אחר פעם ג', שמותר לאכול בפסח החלב שנקפא בו). והיינו שלמד מכאן לא רק לענין להשהותו, אלא אף לענין לאכול ממנו בפסח. וכן פסק פר"ח סי"א ד"ה שמרים (אם לקח חלב זה והעמיד בו אחר, ומאחר אחר, שמותר ליקח מחלב שלישי זה ולהעמיד בו חלב אחר ולאכלו, דלאחר שלש פעמים כבר כלה חלב של איסור). אמנם יש פוסקים החולקים על היתר זה בנתערב קודם הפסח, כמבואר במ"א סי' תמב ס"ק ט, בשם הראב"ן פסחים קס, א (אירע מעשה בוורמשא, ביהודי אחד שבישל דבש והחמיצו בשמרי דבש שבישל כל השנה, ודבש הראשון שבישל היה מחומץ בשמרים של שכר, וזה שבישל עתה היה רביעי לו או חמישי ... השמרים שמחמיץ בהן הוו כאלו הן בעין ועובר). ולכן לא נפסק כאן להיתר אלא בנתערב אחרי הפסח, שבזה מיירי בתוספתא ובירושלמי. משא"כ לענין העמידו קודם הפסח, נפסק לעיל סי' תמב ס"י (מי דבש שהעמידוהו בשמרי שכר, ובשמרי מי דבש זה העמידו מי דבש שני, ובשמרי מי הדבש השני העמידו מי דבש שלישי, וכן לעולם, הרי הוא חייב לבער אפילו מי דבש האחרון... אם לא ביער את כולם עד לאחר הפסח הרי הן אסורין בהנאה ... ויש מי שאומר שמי דבש הרביעי שהועמד בשמרי מי דבש השלישי הוא מותר אפילו בשתייה בלא פדיון, לפי שכבר כלה כח שמרי השכר בג' מי דבש הראשונים. ויש לסמוך על דבריו אם הוא בענין שיש הפסד מרובה אם נאסור אותו בשתיה). והיינו שלא סמך במי דבש הרביעי, על דברי הפנים מאירות ושיירי כנסת הגדולה ופר"ח, אלא בדיעבד שכבר עליו עליו הפסח, וגם בזה לא התיר אלא בהפסד מרובה. וטעם החילוק בין העמידו אחרי הפסח, שנתפרש להיתר במי דבש הרביעי, לבין העמידו קודם הפסח ועבר עליו הפסח, נתבאר לעיל סי' תמב בקונטרס אחרון ס"ק ט (והא דשרינן שאור הד' היינו בתערובת שלאחר הפסח, שאף שאור הא' אין לו עיקר מן התורה).
2051. סוף ס"י (ויש מי שאומר שמי דבש הרביעי שהועמד בשמרי מי דבש השלישי הוא מותר אפילו בשתייה בלא פדיון, לפי שכבר כלה כח שמרי השכר בג' מי דבש הראשונים. ויש לסמוך על דבריו אם הוא בענין שיש הפסד מרובה אם נאסור אותו בשתיה).
2052. סעיף ט (יבש ביבש, אף על גב דבשאר איסורים חד בתרי בטיל, חמץ במצה אפילו באלף לא בטיל. ויש אומרים דחמץ שוה לשאר איסורין בזה).
2053. ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל עג.
2054. ס"ק מד (כיון דלח איסורו במשהו, גם ביבש החמירו, כן העלתי בספרי מנחת יעקב כלל ל"ט ס"ק ט"ז, שזה הטעם הוא עיקר להלכה ... ולדינא העליתי שם דעיקר כדעה ראשונה שהובא בשלחן ערוך בסתם, דיבש ביבש לא בטיל, וכן הסכמת האחרונים).
2055. ס"ק טז (העולה לדינא, בפרוסה חמץ ממש דלא בטיל, כפסק הלבוש, וכן פסקו הב"ח וט"ז ביו"ד, וכן משמע בשו"ע, לפי כלל המסור בידינו דעיקר כדיעה הראשונה שכתב בסתם).
2056. סוף ס"ק טז (בפלוגתא שהביא בשו"ע סי' תמ"ז סעיף ט', וראוי להחמיר בזה).
2057. "מצה חמוצה ... ונתערבו ראשונות באחרונות ... בפסח לא בטיל כמ"ש סי' תמ"ז ס"ט".
2058. "אם יש לספק שנגע בשאר החתיכות מדינא ... ואף שידעינן בודאי שלא נגע אלא באחד מהן, ולא ידעינן באיזהו נגע, מדינא כולם אסורים ... דחמץ בפסח לא בטל ברוב כמ"ש סי' תמ"ז ס"ט".
2059. ס"ק טז (כמובא לעיל, ולקמן בקונטרס אחרון ריש ס"ק ג).
2060. שם (לפי הכלל דהעיקר כדעה הראשונה שהביא בסתם), והובא גם לקמן שם.
2061. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים ס"א-ב נתבאר, שבתערובת ממשות לח בלח, אסור למכור לנכרי כל התערובות, אפילו חוץ מדמי איסור שבו, אבל בתערובת טעם החמץ יש ב' דעות, ובהפסד גדול מאד יש לסמוך על דעת המתירים. ומבאר כאן הטעם מדוע סומכים בהפסד גדול מאד על דעת המתירים; אף שכתב הרמ"א ש"נוהגין לשרוף הכל": (א) כיון שהמנהג להחמיר בזה אינו אלא חומרא בעלמא (בחמץ בלבד). (ב) גם מה שנתבאר במ"א, שהוא מטעם דאסור להאכיל איסורי הנאה לנכרי, אינו אלא חומרא בעלמא (בחמץ בלבד). (ג) בפרט שיש פוסקים המתירים למכור גם בתערובת ממשו (בשאר איסורים חוץ מיין נסך). ומבאר דעתם בזה, ומוכיח דלא קיי"ל כוותייהו. (ד) גם הפוסקים המתירים הולכת הנאה לים המלח (גם בשאר איסורים), מוכח שמתירים למכור חוץ מדמי איסור שבו. ומוכיח שגם בנושא הולכת הנאה לים לא קיי"ל כדעת המתירים. לכללות קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים ח"י ע' קעב ואילך.
2062. סי' תסז ס"י (תרנגולת מבושלת שנמצא בה בפסח חטה מבוקעת, מותר למוכרה לגוי, שאינה נמכרת יותר ביוקר בשביל החטה שנמצאת בתוכה).
2063. שם (ובמדינות אלו נוהגין לשרוף הכל). ולא כתב "ויש אוסרים, וכן המנהג".
2064. ס"ק יב (ואף על פי כן אסור למוכרו לעכו"ם. וצריך לומר דדבר העומד לאכילה, כשהעכו"ם אוכל ונהנה ממנו, הוה ליה כאלו ישראל נהנה ממנו, דמהנה הוא לעכו"ם, כמ"ש סוס"י תמ"ח). והיינו כמבואר בשו"ע שם ס"ו (אסור להאכיל חמצו בפסח אפילו לבהמת אחרים או של הפקר). וכן הוא לעיל סי' תמג ס"ג (אינו יכול ... להאכילו לבהמה חיה ועוף, אפילו אינן שלו אלא של הפקר). וראה גם לקמן ריש קונטרס אחרון הבא.
2065. אף שבתחלה ביאר המ"א שם בדברי התורת חטאת "בקדירה הבלועה מבשר בחלב דמותר לעשות בו חמין לחוף הראש, ואף על פי כן אסור למוכרו לעכו"ם". וראה הערות וביאורים ח"י ע' קעג-ד.
2066. "המאכל שנאסר, כתוב באיסור והיתר הארוך ורש"ל ותורת חטאת שצריך להשליכו דוקא לבית הכסא, אבל לא לפני הכלב, אפילו אין הכלב שלו".
2067. הארוך כלל כא סי"ב (וכן תבשיל שנאסר מבשר וחלב דאורייתא, דהיינו שנתבשלו יחד בנותן טעם, פירוש שאין ששים באחד לבטל טעם חברו ואסור בהנאה, כתב ר"י מדור"א סימן פ"ה, לא מבעי שאסור ליתן לשפחתו או לכלבו שהרי נהנה בו, אלא אפילו לכלב דעלמא שלא ראה אותו מעולם אסור ליתנו לו עכ"ל). והוא בשערי דורא כלל פה.
2068. ים של שלמה חולין פ"ח ריש סמ"ו (המאכל אסור בהנאה, ואסור ליתן אפילו לכלב דעלמא, ואפילו לגוי דעלמא, כל שכן דאסור לשפחתו ולכלבו, והכלים שנאסרו בבשר וחלב אסורין גם כן).
2069. כלל פה ס"ג (ודוקא הקדירה משום דליתא לאיסורא בעינא, אבל המאכל אסור בהנאה אפילו ליתנו לגוי או לכלב דעלמא שאינו נהנה ממנו כלל, אסור).
2070. לד, א (כל הנקברין לא ישרפו).
2071. יו"ד סי' צד ס"ק י (דתבשיל שנאסר מבשר בחלב דאורייתא, דאסור בהנאה, דאין להשליכו לשוק, אולי יבוא שום כלב ויאכלנו, ואיסורי הנאה אסור להאכילן אפילו לבהמת הפקר ... שצריך לקברו ואינו יכול לשרפו, וכל שכן להשליכו לשוק, וכדתנן בפ"ב דתמורה ואלו הן הנקברין, ושני בהדייהו בשר בחלב).
2072. כמבואר בשו"ע יו"ד סי' קלד ס"ג (מים שנתערבו ביין, או יין במים, בנותן טעם, מפני שהם מין בשאינו מינו).
2073. כמבואר בשו"ע שם ס"ה (כמה יהא במים ויהא בהם כדי לבטל טעם היין, ששה חלקים כנגדו).
2074. היינו אף שנתבאר בשו"ע סי' תקיג ס"ג (ביצה שנולדה ביום טוב ... אם לבנו בו התבשיל וכיוצא בזה, מידי דלחזותא וטעמא עביד לא בטיל). ונתבאר לקמן סי' תקיג קונטרס אחרון ס"ק ד.
2075. כמבואר במשנה מקואות פ"ז משנה ה (שלשה לוגין מים ונפל לתוכן קרטוב יין והרי מראיהן כמראה היין ... הולך אחר המראה).
2076. "ואם אין במים כשיעור הזה מוכר הכל לעכו"ם חוץ מדמי יין נסך שבו".
2077. ס"ק כב (כלומר אף על פי שהיין מכשירין המים בזה, וכן בכל מקום שמכשירין האוכל, מותר למכרו חוץ מדמי איסור), וס"ק כג (משמע דמיירי גם בסתם יינם). והיינו דמיירי הן בסתם יינם והן ביין נסך ממש.
2078. חטה שנמצאה בתרנגולת, דלא זו בלבד דהוי מינו בשאינו מינו אלא אף זאת דהוי משהו, שמותר מדינא גם ביין נסך. יוצא אם כן שמה שנהגו לשרוף התרנגולת, ולא למכרה לנכרי, אין זה אלא חומרא בעלמא שנהגו להחמיר גבי חמץ (יתבאר לקמן סוף ס"ק ג), ולכן יש מקום להקל בהפסד גדול מאד, כמבואר בפנים.
2079. עתה בא לבאר עוד טעם להקל בהפסד גדול מאד, שהרי יש מתירים למכור לנכרי אפילו בתערובת טעמו וממשו. ואף דלא קיי"ל כוותייהו, מכל מקום אפשר להסתייע בהם לסניף להקל במקום הפסד גדול מאד.
2080. ע"ז פ"ג כב, ב (יש לספק שאר איסורין שבתורה למי דומין, ודעת הראשונים ז"ל דלסתם יינן מדמינן להו ... הלכך בכל האיסורין אפילו דומיא דיין ביין אמרינן דימכר חוץ מדמי איסור שבו).
2081. ס"י (כתב הר"ן בסוף פרק כל הצלמים שדעת הראשונים ז"ל דכל איסורים שבתורה כסתם יינן מדמינן להו, הילכך בכל האיסורים אפילו דומיא דיין ביין אמרינן דימכר חוץ מדמי איסור שבו).
2082. דאמרינן (ע"ז עד, א): "אמר רב נחמן הלכה למעשה, יין נסך יין ביין אסור, חבית בחבית מותר, סתם יין אפילו יין ביין מותר".
2083. שלא רק הר"ן וסיעתו סוברים דכל איסורים שבתורה כסתם יינן מדמינן להו, אלא כך סוברים גם הרשב"ם וראבי"ה, אף שדנים לענין הולכת הנאה לים. ואם כן יש גם בזה סניף להקל במקום הפסד גדול מאד.
2084. סי' תיד (ובפסקות דרבינו שמואל כתב בעבודה זרה, חביתא דאיסורא שנתערבה יוליך הנאה לים המלח ומשתרו אינך ... וחמץ בפסח ... יש לו פדיון להוליך דמי הנאה שלו לאיבוד ... אב"י העזר"י). והוא בתוס' יבמות פא, ב ד"ה כולן (רבינו שמואל פירש שם דהוא הדין בכל איסורין).
2085. רמז תתמא (פסק רשב"ם חביתא דאיסורא שנתערבה יוליך הנאה לים המלח ומשתרי אידך ... וחמץ בפסח ... יש לו פדיון להוליך דמי הנאה שלו לאיבוד).
2086. "פסק רשב"ם בע"ז גבי חבית דאיסורא שנתערבה יוליך הנאה לים המלח ומישתרו אינך, והוא הדין ... חמץ בפסח ... יש לו פדיון להוליך דמי הנאה שבו לאיבוד ומותר ליהנות".
2087. אף שלא הזכירו בדבריהם שכן הוא גם לענין מכירה לנכרי חוץ מדמי איסור, מוכח מדבריהם שכך הם סוברים. ואם כן יש גם בזה סניף להקל בתערובת טעמו ולא ממשו. כי זה שהם מתירים להוליך הנאת חמץ לים, אפשר לפרש בשני אופנים: (א) הא דאמרינן (ע"ז עד, א): "יין נסך, יין ביין אסור", היינו שאסרו למכור חוץ מדמי איסור שבו. משא"כ הולכת הנאה לים מועלת אף ביין נסך יין ביין. ולכן מותר להוליך הנאת חמץ לים (כדלקמן שכן מפרש הח"י בדעתם). (ב) הא דאמרינן "יין ביין אסור", היינו דוקא ביין נסך, משא"כ שאר איסורים לסתם יינם מדמינן, ולכן מותר להוליך הנאת חמץ לים, וכן מותר למכור חוץ מדמי חמץ שבו. ומוכיח כאן כאופן השני (וכן יוכיח לקמן מדברי הרמ"א בדרכי משה), יוצא אם כן שלדעתם מותר גם למכור לנכרי חוץ מדמי חמץ שבו.
2088. "ובפסקות דרבינו שמואל כתב ... וחמץ בפסח ... יש לו פדיון להוליך דמי הנאה שלו לאיבוד ... ולי נראה כפסק רבינו שמואל גבי חמץ בפסח ... דגרסינן בירושלמי בפרק בתרא דערלה תמן תנינן [ע"ז כט, ב] אלו דברים של גוים אסורין ואיסורן איסור הנאה וכו' עד וחרס הדרייני [שברי כלי חרס שנספג בהם יין נסך] ... אם כשמכרו חוץ מדמי יין נסך שבו דברי הכל מותר ... אב"י העזר"י". הרי שמדין זה של "מכרו חוץ מדמי יין נסך שבו" למד לדין "חמץ בפסח ... יש לו פדיון להוליך דמי הנאה שלו לאיבוד". ואף שעיקר ראייתם הוא שתקנות אלו מועילות גם באיסור עצמו שלא נתערב (שתי הדעות בזה נתבארו לעיל סי' תמה סוף ס"ט). מכל מקום רואים מכאן דעתם, שדין תקנת הולכה לים שוה לדין תקנת מכירה חוץ מדמי איסור שבו. וראה הערות וביאורים ח"י ע' קעח-ט.
2089. ערלה פ"ג סוף ה"א (תמן תנינן אלו דברים של גוים אסורין ... וחרס הדרייני ... אם כשמכרו חוץ מדמי יין נסך שבו דברי הכל מותר).
2090. "וראבי"ה הביא ראיה לדבריו דגרסינן בירושלמי ... וחרס הדרייני ... ואי בשמכרו חוץ מדמי יין שבו דברי הכל מותר ... די לו בזה דיוליך הנאה לים המלח".
2091. ע"ז עד, ב (רשב"ג אומר ימכר כולו לעובד כוכבים חוץ מדמי יי"נ שבו).
2092. ע"ז מט, א (רבי אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח).
2093. כדעת הר"ן דלעיל.
2094. עתה בא להוכיח מה שנתבאר בפנים ס"א, שבתערובת לח לח קיי"ל שאסור למכור חוץ מדמי איסור שבו: (א) מדברי המרדכי נראה שכל המחלוקת בטיפה לחלוחית שסביב החטה, אם היא רק טעם ומותר, או שיש בזה גם ממשות ואסור. (ב) מדברי השו"ע שבטעם התיר בסי' תסז, ובממשו אסר בסי' תמז. וכן הוא לעיל סי' תמב קונטרס אחרון ס"ק ב (אבל אנן לא קיי"ל הכי, אלא ... שכל שגוף איסור דאורייתא מעורב בו לא מהני תקנה זו, דמדמינן ליין נסך ודאי שנתערב יין ביין).
2095. רמז תקס (נראה לי תשובה לדבריו, דטפה לחלוחית דסביב החטה היא חמץ, וקיימא לן בפרק בתרא דע"ז הלכה כרבי שמעון בן גמליאל חבית בחביות ולא יין ביין דאורייתא). הובא במ"א סי' תמה ס"ק ו. וכן נפסק בפנים ס"א (אם יש בתערובות משהו ממשות חמץ, והוא מעורב בו כעין תערובות לח בלח שהן נבללין יפה שאי אפשר להפרידן זה מזה ... אסור למכור לנכרי כל התערובות אפילו חוץ מדמי איסור שבו).
2096. המובא במרדכי שם רמז תקנח (נשאל לרבינו יחיאל מפרי"ש על תרנגולת שנמצא בה חטה בבישול ... אם מותר למוכרה לנכרי, והשיב דמותר למכור התרנגולת ... לפי שאינה נמכרת יותר בשביל החטה שנמצאת בתוכה ביוקר משלא נמצאת, נמצא שאין לו הנאה כלל מן החטה).
2097. והיינו שטעם המחלוקת בזה, במכירת תרנגולת שנתבשלה עם חטה מבוקעת, חוץ מדמי איסור שבה, שהר"י מפאריש התיר מטעם שיש בזה רק טעם (ולא ממשות), והמרדכי אסר מטעם שלדעתו יש בזה גם מעט ממשות (ראה לעיל הערה 21).
2098. סעיף י (תרנגולת מבושלת שנמצא בה בפסח חטה מבוקעת, מותר למוכרה לאינו יהודי, שאינה נמכרת יותר ביוקר בשביל החטה שנמצאת בתוכה).
2099. ס"א (חמץ בפסח אוסר תערובתו בין במינו בין שלא במינו במשהו, אפילו בהנאה. הגה: וצריך לשרוף הכל, ולא סגי בפדיון דמי החמץ ולמכור השאר).
2100. "דטפה לחלוחית דסביב החטה היא חמץ ... יין ביין", היינו שמחשיב זאת לממשות, ולא רק טעמו, ולכן אוסר). וכן נתבאר לעיל סי' תמו קונטרס אחרון ס"ק ב (דבהדיא מסיק המרדכי בפרק כל שעה דטפה לחלוחית כו' אוסר כו' עיי"ש, ואף ר' יחיאל מפרי"ש לא נחלק עליו בזה, אלא דלא סבירא ליה דטפה לחלוחית כו').
2101. (ברודא) פסחים ל, א סי' ז אות ב (מדברי הפוסקים שכתבו שאף משהו אסור בהנאה ... ודאי דלית לי' פדיון וצריך לשרוף הכל. ובס' פרי חדש מפרש האי משהו לאו דוקא ... ודבריו תמוהים מאד. ונראה עיקר דסבירא להו דלא מהני השלכת דמי הנאה לים, וקמ"ל דאוסר בהנאה במשהו ואסור וצריכים לשרוף הכל).
2102. רס"י תמז (חמץ בפסח אוסר תערובתו בין במינו בין שלא במינו במשהו אפילו בהנאה), וברמ"א (וצריך לשרוף הכל, ולא סגי בפדיון דמי החמץ ולמכור השאר). ואילו בסי' תסז ס"י (תרנגולת מבושלת שנמצא בה בפסח חטה מבוקעת, מותר למוכרה לאינו יהודי, שאינה נמכרת יותר ביוקר בשביל החטה שנמצאת בתוכה).
2103. סי' תמז ס"א (ומה שכתב במשהו אפילו בהנאה. לאו דוקא משהו, אלא פחות מששים קרי ליה משהו, אי נמי במשהו שהשביח התערובת ונמכר התערובת יותר ממה שהיה נמכר מקודם. דאי לא תימא הכי הרי כתב המחבר לקמן בסימן תס"ז סעיף י' על תרנגולת מבושלת שנמצא בה בפסח חטה מבוקעת שמותר למוכרה, וכאן כתב דבמשהו אוסר בהנאה, אלא ודאי כדאמרן).
2104. דבריש סי' תמז מיירי בתערובת ממשו, ולכן צריך לשרוף ואין מועלת המכירה חוץ מדמי איסור שבו. אבל מכל מקום יש בדעה זו סניף להקל בתערובת טעמו ולא ממשו, בהפסד גדול מאד.
2105. עתה בא להוכיח מה שנפסק בפנים ס"ב (אבל אסור לו ליטול מהנכרי דמי כל התערובת עם החמץ שבתוכו ולהשליך דמי החמץ שבו לים). וכפי שנתבאר לעיל שזהו האמור בשו"ע ס"א (חמץ בפסח אוסר תערובתו בין במינו בין שלא במינו במשהו אפילו בהנאה), וברמ"א (וצריך לשרוף הכל, ולא סגי בפדיון דמי החמץ ולמכור השאר). ודלא כדעת הח"י ס"ק ב (הבאתי דעת הגדולים המקילין, דבמקום הפסד מרובה מאוד או בשעת הדחק המיקל להתירו בהנאה ולהשליך דמי הנאה החמץ משהו שמעורב בו לים לא הפסיד, כי יש לו על מה שיסמוך). והיינו שמפרש בדעת הרשב"ם ומהרא"י, שאף שאסרו חכמים מכירת תערובת יין נסך חוץ מדמי איסור שבו, מכל מקום התירו הולכת הנאה לים המלח אפילו בתערובת יין נסך, ולכן התירו אף בתערובת חמץ בפסח. ועל זה מבאר כאן, שבשו"ע ורמ"א כאן אסרו זאת, כי גם בתערובת יין נסך פסקו כדעת האוסרים הולכה לים המלח. * ובאמת נתבאר כאן בפנים ס"ב (שאין תקנה זו מועלת אלא בעבודה זרה, אבל לא בשאר איסורי הנאה). אשר לפי זה אין תקנה זו מועלת אפילו בתערובת יבש ביבש. אמנם כאן מבאר שאף בלאו הכי אין תקנה זו מועלת בתערובת לח בלח (דתקנתא דר' אליעזר ודרבי שמעון בן גמליאל לא מהני ביין ביין). ונראה מדברי רבינו ששניהם אמת, ולכן אין תקנה זו מועלת לא בתערובת חמץ יבש ביבש, ולא בתערובת יין נסך ביין.
2106. סעיף ב (נתערב סתם יינם ביין מותר, הרי זה אוסר בכל שהוא בשתייה, וימכור כולו לעובד כוכבים, ולוקח דמי היין האסור שבו ומשליכו לים המלח, ויהנה בשאר המעות. וכן אם נתערבה חבית של יין נסך בין החביות, הכל אסורים בשתייה ומותרים בהנאה, ויוליך דמי אותה חבית לים המלח כשימכור הכל לעובד כוכבים. וכן בחביות של סתם יינם). הרי שגם התקנה של רבי אלעזר (להשליך הנאה לים המלח) לא מהני אלא בתערובת סתם יינם ביין, ולא בתערובת יין נסך ביין, כמו התקנה של מכירה חוץ מדמי איסור שבו.
2107. ד"ה יין נסך גמור שנתערב בהיתר, שהוכיח מלשון הרי"ף ורמב"ם ורא"ש דלקמן, שאינם מחלקים בין ב' התקנות האלו.
2108. ש"ך שם ס"ק ט (הוא הדין כשמוכר לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו ... דשוה בכל מילי להולכת הנאה לים המלח, כדאיתא בסקי["א] ובפוסקים, וכ"פ ב"י והאחרונים), ובס"ק יא (אבל אם נתערב גוף ודאי יינם ביין, לא מהני לא הולכת הנאה לים המלח, ולא מכירה לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו, כדאיתא בטור ופוסקים, וכ"פ ב"י ואחרונים). יוצא אם כן, שלפי שני הפירושים הנ"ל בדעת המתירים הולכת הנאת חמץ לים, לא קיי"ל כוותייהו, כי דין תקנת הולכה לים דומה לדין תקנת מכירה חוץ מדמי איסור, ודין תערובת חמץ דומה לדין יין ביין, שאין מועילות בו שתי התקנות האלו.
2109. עתה ממשיך להביא עוד ראיה, כאופן השני דלעיל (הערה 507), שמה שהתירו הרשב"ם וראבי"ה להוליך לים הנאת תערובת החמץ, הוא מטעם ששאר איסורים לסתם יינם מדמינן, שמותר להוליך הנאת חמץ לים, ולמכור חוץ מהנאת איסור שבו.
2110. ס"ק ב (וכן הוא במרדכי סוף פרק כל הצלמים (ע"ז סי' תתמא) ... דכל איסורי הנאה שאוסרין תערובתן בהנאה בכל שהוא מוליך דמי האיסור לים המלח והשאר מותר בהנאה ... אבל במרדכי פרק כל שעה (רמז תקס) נראה דמסקנתו דלא מהני ליה פדיון והכל אסור בהנאה). היינו שהוכיח מהמרדכי בפרק כל שעה (דאסר מכירה חוץ מדמי איסור שבו), שאף פדיון אינו מועיל (דלא כרשב"ם וראבי"ה, שמתירים על ידי הולכת הנאה לים המלח). ולכן פסק בהגהתו בשו"ע ס"א, דלא מהני פדיון.
2111. כן הגיה בהערות ובאורים ח"י ע' קפה.
2112. סי' קלד ס"ב. ובב"י שם הוכיח מלשון הרי"ף רמב"ם ורא"ש דלקמן, שאינם מחלקים בין ב' התקנות האלו.
2113. ע"ז כב, ב (ההוא גברא דאיערבא ליה חביתא דסתם יינן בחמריה, אתא לקמיה דרב חסדא, אמר ליה זיל שקול ארבעה זוזי דמי חביתא ושדי בנהרא, ואידך תשתרי לך בהנאה). ושינה מנוסח הגמרא שלנו (מט, ב): "חביתא דיין נסך". והיינו שלדעת הרי"ף מועלת הולכה לים רק בסתם יינם ולא ביין נסך (ששוה דינו לדין מכירה חוץ מדמי איסור שבו).
2114. הל' מאכלות אסורות פט"ז הכ"ט (נתערב סתם יינם ביין הרי זה אסור בכל שהוא בשתייה, וימכר כולו לעכו"ם, ולוקח דמי היין האסור שבו ומשליכו לים המלח, ויהנה בשאר המעות. וכן אם נתערבה חבית של יין נסך בין החביות הכל אסורין בשתייה ומותרין בהנייה, ויוליך דמי אותה חבית לים המלח כשימכור הכל לעכו"ם. וכן בחבית של סתם יינם).
2115. ע"ז פ"ג סי' ט (שגרס כהרי"ף הנ"ל).
2116. ולכן מביא הרמ"א ראי' מהמרדכי (דלא מהני מכירה חוץ מדמי חמץ), דלא כרשב"ם וראבי"ה (דסבירא להו שמועלת בחמץ הולכה לים המלח). כיון שדינם אחד ואין הפרש בינם. אלא שהרשב"ם וראבי"ה סבירא להו ששאר איסורין כסתם יינן, שמועלת בהן שתי התקנות. והמרדכי סובר ששאר איסורין כיין נסך, ששתי התקנות אינן מועילות בהן.
2117. שאף שבס"ק ג אסר למכור לנכרי חוץ מדמי איסור שבו (כדעת המרדכי שבפרק כל שעה), מכל מקום התיר בס"ק ב על ידי פדיון והולכת הנאתו לים המלח (כדעת הרשב"ם וראבי"ה שהובאו באיסור והיתר כלל כא דין י), וכתב שדברים אלו של האיסור והיתר (שהביא פסק הרשב"ם וראבי"ה) נשמטו מהרמ"א שאסר על ידי פדיון.
2118. שהתיר אף מכירה חוץ מדמי איסור שבו, וכנ"ל.
2119. שלא הביא בשמם אלא היתר שעל ידי הולכת הנאה לים המלח.
2120. קאי על מ"ש בס"ב (אבל בתערובת יבש ביבש לדברי הכל יכול למוכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו), ומ"ש בס"ג (כלים שנתבשל בהן חמץ בפסח ... מותר למכרן אפילו בתוך הפסח).
2121. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים ס"ב נתבאר שבתערובת יבש ביבש מותר למכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו. ובס"ג נתבאר שמותר למכור בפסח כלי חמץ לנכרי. ומבאר כאן שאף לפי שיטת המ"א (שהובאה בקונטרס אחרון הקודם), שטעם איסור מכירה לנכרי, כי אסור להאכיל איסורי הנאה לנכרי, אשר לפי זה יש מקום להחמיר אף בתערובת יבש ביבש. ואף במכירת כלי חמץ לנכרי. מכל מקום גם לדעתו אין זו אלא חומרא בעלמא. ובשאר האחרונים מפורש להיתר, הן בכלים והן ביבש ביבש. ואף שביבש ביבש מבוארת תקנה זו בעיקר בשאר אסורי הנאה, נראה שכן הוא גם לענין חמץ בפסח. אלא שבשאר אסורים מועלת תקנה זו אפילו בלח בלח, אם היא תערובת מין בשאינו מינו. משא"כ בתערובת חמץ בפסח גזרו מין בשאינו מינו אטו מין במינו. לכללות קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים ח"י ע' קצ ואילך.
2122. ס"ק יב (ואף על פי כן אסור למוכרו לעכו"ם. וצריך לומר דדבר העומד לאכילה, כשהעכו"ם אוכל ונהנה ממנו, הוה ליה כאלו ישראל נהנה ממנו, דמהנה הוא לעכו"ם, כמ"ש סוס"י תמ"ח). וכדלעיל קונטרס אחרון ריש ס"ק ב.
2123. ומהו אם כן הטעם שכאן בפנים אסר מטעם זה בלח בלח (אפילו בטעמו ולא ממשו), והתיר ביבש ביבש (אפילו ממשו).
2124. "תרנגולת מבושלת שנמצא בה בפסח חטה מבוקעת, מותר למוכרה לאינו יהודי, שאינה נמכרת יותר ביוקר בשביל החטה שנמצאת בתוכה".
2125. הרי שכמו שהב"י סובר שמותר למכור תערובת יבש ביבש חוץ מדמי איסור שבו, מכל מקום לא הזכיר זאת בפירוש, כך גם שאר האחרונים יכולים לסבור כן, אף שלא הזכירו היתר זה. ולקמן יתבאר שבאמת הוזכרה תקנה זו הן ביבש ביבש והן בכלי הבלוע מחמץ.
2126. ואין לומר שהב"י לא הזכיר תקנה זו ביבש ביבש, מטעם שיבש ביבש בטל ברוב בתערובת חמץ, כדעה השניה שבשו"ע ס"ט (יבש ביבש ... יש אומרים דחמץ שוה לשאר איסורין בזה). שהרי העיקר היא כדעה הראשונה שאינו בטל אפילו באלף, כדלעיל ס"א, וקונטרס אחרון ס"ק א.
2127. ס"ק טז (וכן משמע בשו"ע, לפי כלל המסור בידינו דעיקר כדיעה הראשונה שכתב בסתם).
2128. כלל לט ס"ק טז (דעיקר הטעם תפסו האחרונים לפסק הלכה הא דיבש ביבש חמץ בפסח לא בטיל, ... שכל מקום שסתם הרב ב"י דעה ראשונה היא דעתו לפסק הלכה).
2129. "יבש ביבש, אף על גב דבשאר איסורים חד בתרי בטיל, חמץ במצה אפילו באלף לא בטיל. ויש אומרים דחמץ שוה לשאר איסורין בזה". וכדלעיל קונטרס אחרון ס"ק א (כן משמע בשו"ע שהביא דיעה ראשונה בסתם). הרי שלא בטיל באלף, ומכל מקום לא הזכיר תקנת מכירה חוץ מדמי איסור שבו.
2130. היה מקום לכאורה לאסור מטעם זה למכרו כו'.
2131. קונטרס אחרון ס"ק ב (ובודאי זה אינו אלא חומרא בעלמא שנהגו להחמיר גבי חמץ).
2132. רק בלח בלח, ולא ביבש ביבש ולא בכלים.
2133. סי' תנ ס"ז ד"ה גם מ"ש (ומעתה נראה גם כן להתיר למכור בחול המועד של פסח קדירות אסורות של חמץ, והוא הדין להשכירן). וראה גם לעיל סי' תמו קונטרס אחרון סוף ס"ק ב (כלי חמץ שמותר להשהותם מותר גם כן למכרם, כמ"ש האלי' זוטא סוף סי' ת"נ בשם האחרונים, וכך כתב הפרי חדש שם).
2134. ס"ק ו (ודרך מכירה או נתינה שרי אף לכתחלה לעולם).
2135. "ובתרומת הדשן סי' קי"ג כתב גם כן כל מה שמותר להשהות מותר ליהנות ממנו". וכן נפסק לעיל סי' תמב סכ"ד (כל דבר שמותר לקיימו מותר להנות ממנו בפסח, כגון למוכרו לנכרי או שאר מיני הנאות).
2136. "דבטור משמע דאסור מאחר (שרוצה בקיומו של איסור על ידי דבר אחר), שאוסר להשכירו לכתחלה, כל שכן ליהנות ממנו בעצמו. אמנם המנהג כדברי המרדכי". ואם כן מותר להשכיר או למכור.
2137. שם ס"ז (ויש מתירין להחם חמין בכלי חמץ ולחוץ בהם, וכן שאר צרכי הנאה בכלי חמץ, וכן הוא המנהג). אשר שאר צרכי הנאה כולל השכרתם ומכירתם, כמבואר בדרכי משה הנ"ל.
2138. ס"ק יב (לכאורה צ"ע מה ענין זה לכאן. אבל בדרכי משה כתב דלדעת הטור דאסור להשכירו מפני שהכלי עצמו בלוע מחמץ, אם כן כל שכן שאסור להחם בו חמין ליהנות בו בעצמו, אמנם המנהג דשרי ... כיון דכאן מותרים לרחוץ בהם, אם כן נימא גם כן דתבשיל שנתבשל בכלי חמץ מותר למוכרו לעכו"ם).
2139. "והרב שפסק שם בהג"ה כהמרדכי והתוספות דמותר להחם חמין בכלי חמץ ... צריך לומר דאין דעת הרב לפסוק כן להלכה, אלא שכתב שכן המנהג".
2140. ס"ק ב (דבטור משמע דאסור ... אמנם המנהג כדברי המרדכי. וכן כתבו התוספות פרק אין מעמידין בשם רבינו תם דשרי ודחו דעת האוסרים). הרי שפוסק בפירוש שלא כדעת הטור.
2141. קונטרס אחרון סוף ס"ק ב (שם נתבאר שגם הטעם שנתן המנחת יעקב שם לאיסור זה, גם הוא תמוה).
2142. "ועיין לעיל ס"ק ג, אי מותר למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו". ושם בס"ק ג "עיין בש"ך ביו"ד סי' קל[ד] דאסור למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו, כל שגוף האיסור דאורייתא עצמו בלח מעורב בתוכו, וכדאמרינן סוף עכו"ם [ע"ז עד, א] הלכה כרבן שמעון בן גמליאל חביות בחביות, אבל לא יין ביין". הרי שבתערובת יבש ביבש התירו לעשות כן.
2143. ס"ק ב (דברים החשובים האסורים בהנאה אם נתערבו אפילו באלף כולן אסורות בהנאה ... מותר למכרן לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבהן). והיינו יבש ביבש.
2144. אף שבש"ך שם לא נזכר חמץ, מכל מקום נכלל במה שכתב אודות כל איסורי הנאה. ועל זה מציין לכמה מקומות בש"ך, שמהם נראה שדינם שוה. ועל זה ממשיך ומבאר, שאף שבלח בלח אנו מוצאים חילוק בין חמץ לבין שאר איסורים, מכל מקום ביבש ביבש אין טעם לחלק בינם.
2145. ראה הערות וביאורים שם ע' קצו.
2146. "דאיסורי הנאה כגון בשר בחלב וכה"ג אם הן חתיכה הראויה להתכבד אוסרין תערובתן גם כן בהנאה, אפילו באלף ... ועי' סימן ק"ט ס"ק ה'. מיהו מותר למכרן לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבהן, כמו שכתבתי לקמן סי' ק"י ס"ק ב".
2147. "הטור הביא מחלוקת הפוסקים גבי אסורי הנאה, כגון חמץ בפסח וכה"ג. והמחבר השמיטו כאן, לפי שסמך אמ"ש בא"ח סימן תמ"ז דאפילו באלף לא בטיל, ושיש אומרים דחמץ שוה לשאר איסורין. ועי' לעיל סי' קב ס"ק יב".
2148. כ"ה בש"ך הוצאת קראקא ת"ו, ובדפוסים שלנו: י"ג (יש אומרים באו"ח סימן תמ"ז ס"ט דאם נתערב ביבש בפסח אפילו באלף לא בטיל ... ואי הוי דבר שיש לו מתירין, אפילו בערב פסח נמי), וי"ד (יש לומר דהשני סברות שהביא המחבר באו"ח שם, נמי בהא פליגי, אי חמץ הוי דבר שיש לו מתירין או לא).
2149. על הט"ז ס"ק טז (וכן נפקא מינה לענין חמץ בפסח בדבר יבש, למאי דקיי"ל דיבש ביבש בפסח לא בטל משום דבר שיש לו מתירים).
2150. כמבואר ברמ"א יו"ד סי' קלד ס"ה (ואם אין במים כשיעור הזה מוכר הכל לעכו"ם חוץ מדמי יין נסך שבו). וראה גם לעיל סוף ס"ק ב (מותר למכרן לנכרי חוץ מדמי איסור שבהן, כגון יין נסך שנתערב בשאינו מינו ואין בתערובת ו' חלקים כנגדו ... כמ"ש רמ"א ביו"ד סי' קל"ד סעיף ה' בהג"ה), וסי' תמו סוף ס"ק ב (ויין נסך אסור למכרו לנכרי כשנתערב יין ביין. וכשנתערב בשאינו מינו, אף בחמץ מותר היכא דליכא למיגזר אטו מינו, כגון הבלוע בכלי דמיירי ביה הטור).
2151. ואם כן מהי ההוכחה ממה שהתיר הש"ך תקנה זו בשאר האיסורים שיתיר אף בחמץ בפסח. ומתרץ, שלא החמירו בחמץ לח בלח אלא במקום במין בשאינו מינו (שבזה חמץ חמור מיין נסך), אבל לא במקום במין במינו (שבזה לא החמירו בחמץ בפסח יותר מיין נסך).
2152. למעוטי גירסת בה"ג ור"ת שבתוס' שם ד"ה אמר רבא (ועוד אומר ר"ת דלא גרסינן במשהו כרב, וכן משמע בה"ג דלא גרס ליה), וגירסת הרי"ף שם ז, ב (אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור).
2153. והיינו כרב שם כט, ב (כל איסורין שבתורה במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם, רב גזר חמץ בזמנו שלא במינו אטו מינו).
2154. דכל האיסורין ליין נסך מדמינן להו, שאין תקנה זו מועלת בתערובת יין ביין.
2155. אמר רב הלכה כרשב"ג חבית בחביות אבל לא יין ביין (ואינו מחלק בין יין נסך לסתם יינם).
2156. כמבואר ביו"ד סי' קלד ס"ג (מים שנתערבו ביין או יין במים בנותן טעם מפני שהם מין בשאינו מינו).
2157. ראה הערות וביאורים שם ע' רב.
2158. פסחים ל, א ד"ה אמר רבא (בהא מיהו הלכה כרב במשהו).
2159. שאף במין במינו (לח בלח) לא נאסר אלא עד ששים, כמבואר ביו"ד סי' צח ס"א (מין במינו ... משערים בס').
2160. הל' מאכלות אסורות פט"ו ה"ט (חמץ בפסח ... לפי שאין התערובת אסורה לעולם, שהרי לאחר הפסח תהיה כל התערובת מותרת כמו שביארנו, לפיכך אוסר בכל שהוא בין במינו בין שלא במינו).
2161. במלחמות ז, ב (דכיון דקיימא לן כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, אף חמץ בפסח אינו בטל לעולם, שהרי תבשיל זה שנתערב בו חמץ, ואין אתה אוסרו אלא ליומו, היום אסור למחר הוא מותר ... ואם תאמר אם מפני כן במינו יהא אסור במשהו, אבל שלא במינו עד שיהא בו בנותן טעם, שהרי כל דבר שיש לו מתירין שלא במינו בטל ... יש להשיב רבא גזר בחמץ בזמנו שלא במינו אטו מינו כרב). וראה בפנים סי"ח (ואינו נקרא דבר שיש לו מתירין דהיינו לאחר הפסח, כיון שאף לאחר הפסח אין לו היתר אלא על ידי שנתבטל ברוב, שהרי החמץ שהוא עומד בעינו שעבר עליו הפסח אסור בהנאה), לעיל סי' תמה קונטרס אחרון סוף ס"ק ו (ולהרמב"ם אפילו משש ואילך אסור במשהו, משום דהוה דבר שיש לו מתירין). ולא קיי"ל כדעת הרמב"ם והרמב"ן.
2162. ואע"ג שבכל האיסורים הוא רק במין במינו (כמבואר ביו"ד סי' קב ס"א), בחמץ גזרינן אינו מינו אטו מינו, ולכן לא מועלת תקנה זו גם באינו מינו.
2163. ראה לעיל סי' תמה קונטרס אחרון ס"ק ד וס"ק ה, שמציין לכאן לענין תקנה זו כשאפה או בישל בחמץ. ואולי הוא בהמשך הקונטרס אחרון. ולעיל סי' תמב ס"ק יח (עיין במה שכתבתי בסי' תמ"ז בפירוש דברי מהרא"י), וקאי על קונטרס אחרון בהמשך הסימן, שלא הגיעו לידינו.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 150 עמודים.