ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות פסח – ח"ד (סי' תנג-תסז)תסז דין חטים שנפל עליהם מים ותבשיל שנמצא בתוכו חטה

תסז דין חטים שנפל עליהם מים ותבשיל שנמצא בתוכו חטה

במקור חיפוש חדש

ובו ס"ה סעיפים

דגן שנפל עליו מים

א כבר ¹⁴¹⁴ נתבאר בסימן תנ"ג ¹⁴¹⁵ , שמדין הגמרא ¹⁴¹⁶ מותר ללתות את החטים, שכל זמן שבולל אותם במים אינן באים לידי חימוץ מן הסתם, כל זמן שלא נתבקעו ¹⁴¹⁷ , שעסק הבלילה מן הסתם הוא מונע אותן מלהחמיץ ¹⁴¹⁸ . אבל אם רואה אותן שנתבקעו בשעת הלתיתה, הרי הן אסורות ¹⁴¹⁹ מן התורה ¹⁴²⁰ , שהביקוע הוא סימן שהן קרובות להחמיץ, ובודאי יחמיצו תיכף ומיד ¹⁴²¹ חימוץ גמור, שחייבין עליו כרת ¹⁴²² :

ב אבל לאחר גמר הלתיתה ¹⁴²³ , ששוב אינו עוסק בהן בידים, אם הן שוהין במים ¹⁴²⁴ שיעור מיל ¹⁴²⁵ , יכולין הן לבא לידי חימוץ גמור, בלא ביקוע ¹⁴²⁶ , ולפיכך הן אסורות מן התורה ¹⁴²⁷ , מספק שמא כבר החמיצו ¹⁴²⁸ .

וכן כל דגן שנפלו עליו מים ¹⁴²⁹ , אפילו מועטים, ואפילו היו גשמים מזלפין עליו זליפה מועטת ¹⁴³⁰ , אם שהה לחלוחית המים עליו שיעור מיל, אף על פי שלא נתרכך במים, אלא הוא קשה כמו שהיה ¹⁴³¹ , הרי זה אסור אפילו להשהותו עד לאחר הפסח, אפילו שלא נתבקע ¹⁴³² .

אלא מוכרו מעט מעט לנכרים ¹⁴³³ , בענין שיש לתלות שיאכלוהו הנכרים קודם הפסח. אבל לא ימכור ממנו הרבה לנכרי אחד, גזירה שמא יחזור הנכרי וימכרנו או יתננו לישראל אחר ¹⁴³⁴ , שאינו יודע שנפלו עליו מים, ויאכלנו הישראל בפסח ¹⁴³⁵ . מה שאין כן כשמוכרו מעט מעט, יש כאן ב' ספיקות להקל, שמא יאכלנו הנכרי בעצמו ולא ימכור ויתן ממנו לישראל, ואף אם יחזור הנכרי וימכור המעט הזה לישראל אחר, יש לתלות שיאכל הישראל כל המעט הזה קודם הפסח ¹⁴³⁶ :

ג ואם רוצה למוכרו לישראל, אפילו מוכרו מעט מעט, צריך הוא להודיע להקונים שנפלו עליו מים, ולא יאכלוהו בפסח. שאם לא יודיעם, יש לחוש שמא ישייר אחד מהם מהמעט הזה לאכול ממנו בפסח ¹⁴³⁷ . אבל כשמודיע להקונים שנפלו עליו מים, יכול למכור אפילו הרבה לאדם אחד, ואין חוששין שמא ישכח הלוקח מה שהודיעו המוכר ויאכל ממנה בפסח ¹⁴³⁸ :

ד וכל זה בדגן שלא נתבקע שאין חימוצו ניכר ¹⁴³⁹ . אבל אם נתבקע שחימוצו ניכר, יכול למכור אפילו הרבה לנכרי אחד ¹⁴⁴⁰ .

ואין חוששים שמא יטחנם הנכרי ולא יהיה חימוצם ניכר, ואחר כך ימכור מהקמח לישראל, ויאכלנה בפסח, לפי שכבר אסרו לישראל שלא ליקח מנכרי קמח לפסח ¹⁴⁴¹ כמו שנתבאר בסימן תנ"ג ¹⁴⁴² .

ויש אוסרין למכור הרבה לנכרי אחד. שחוששין שמא יטחנם הנכרי ולא יהא חימוצם ניכר. וימכור הקמח לישראל ¹⁴⁴³ . וישהה הישראל את הקמח עד לאחר הפסח ויעבור עליו בבל יראה ובל ימצא ¹⁴⁴⁴ .

ויש לחוש לדבריהם אם אין שם הפסד מרובה. אבל אם יש שם הפסד מרובה, כגון מי שיש לו בערב פסח דגן הרבה שנתבקע, שאי אפשר לו למוכרו לישראל, שאין הישראל קונה חמץ הרבה בערב פסח, יש לסמוך על סברא הראשונה, ויכול למכרו כולו לנכרי אחד (שהרי אף אם יטחנו הנכרי וימכור הקמח לישראל אחר זמן איסור חמץ לא יעבור עליו בבל יראה, לפי שהוא מקח טעות, שאלו היה יודע שהקמח הוא מדגן שנפלו עליו מים לא היה לוקחו ¹⁴⁴⁵ , שמן הסתם אין נוח לאדם לקנות דבר האסור לו לקנותו כמו שנתבאר בסימן תמ"ח ¹⁴⁴⁶ . ואם ימכרנו לישראל קודם זמן איסור חמץ ¹⁴⁴⁷ , גם כן לא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא מן התורה, שהרי נהגו כל ישראל לבטל ¹⁴⁴⁸ בסוף שעה ה' כמו שנתבאר בסימן תל"ד ¹⁴⁴⁹ . ועוד שיש אומרים ¹⁴⁵⁰ שאין אדם עובר בבל יראה ובל ימצא אלא על חמצו הידוע לו, אבל לא על חמצו שאין ידוע לו וקמח זה אין הלוקחו יודע שהוא חמץ).

אבל אם לא נתבקע, לא ימכרנו לנכרי מכירה חלוטה, אלא ימכרנו לנכרי המכירו, שהוא יודע בו שלא יגע בחמצו, אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזירנו לו ¹⁴⁵¹ וכמו שנתבאר בסימן תמ"ח ¹⁴⁵² . או יבקש מנכרי אחר שיקח שוה מנה במאתים, ויבטיח לו שיחזור ויקח ממנו לאחר הפסח ויתן לו ריוח כמו שנתבאר שם ¹⁴⁵³ . שמעתה אין לחוש שמא ימכרנו הנכרי לישראל אחר, שבודאי לא יפסיד הנכרי מעותיו. מכל מקום אין לסמוך על היתרים הללו, אלא אם כן יש שם הפסד מרובה ¹⁴⁵⁴ :

ה וכל זה כששהה לחלוחית המים על הדגן שיעור מיל. אבל קודם לכן, אפילו דגן הרבה שנשרה במים בתוך הפסח, יכול למכרו כולו לנכרי אחד קודם שישהה שיעור מיל, שעדיין לא נתחמץ ומותר בהנאה ¹⁴⁵⁵ :

ו ישראל שלקח חטים מנכרי, ואחר כך היה הנכרי מסיח לפי תומו שרחץ החטים במים, הרי הן מותרות, שאין הנכרי נאמן בזה שאמר לאחר שמכרם ויצאו מתחת ידו ¹⁴⁵⁶ . אבל אם אמר כן בשעת המכר בעודן בידו נאמן, אפילו לא היה מסיח לפי תומו ¹⁴⁵⁷ . ואם הנכרי הוא מוחזק לנאמן בעיניו, אף אם אמר כן לאחר שמכרן אסורין ¹⁴⁵⁸ , אף על פי שלא היה מסיח לפי תומו ¹⁴⁵⁹ :

ז דגן שנטבע בנהר, ושהה שם שיעור מיל או יותר, אף על פי שנתרכך במים וקרוב להתבקע, אינו חמץ ודאי אלא ספק ¹⁴⁶⁰ . לפיכך אם נתנגב ונתייבש ¹⁴⁶¹ ונתערב בדגן אחר ¹⁴⁶² הרבה ממנו ¹⁴⁶³ , אפילו נתערב בתוך הפסח, יש מתירין ¹⁴⁶⁴ התערובת אפילו באכילה. שהרי בכל איסורי תורה יבש שנתערב ביבש בטל ברוב, אלא שבחמץ בפסח החמירו חכמים לאסור במשהו ¹⁴⁶⁵ , ולא החמירו אלא בחמץ ודאי אבל לא בספק חמץ ¹⁴⁶⁶ . ויש חולקין על זה ¹⁴⁶⁷ ואוסרין, אם כבר היה מרוכך קודם שנתערב. וכן המנהג במדינות אלו כמו ש[י]תבאר ¹⁴⁶⁸ .

ומכל מקום במקום הפסד מרובה ¹⁴⁶⁹ , כגון שאי אפשר לו למצוא נכרי למכרו לו חוץ מדמי איסור שבו (כמו שנתבאר בסימן תמ"ז ¹⁴⁷⁰ ), יש לסמוך על סברא הראשונה להתיר להשהות התערובת עד לאחר הפסח ¹⁴⁷¹ , אפילו נעשה התערובת בתוך הפסח ¹⁴⁷² . אבל אם אין שם הפסד מרובה אין להקל, אפילו נעשה קודם הפסח ¹⁴⁷³ , אלא יעשה כמו שנתבאר בסי' תמ"ב ¹⁴⁷⁴ ותנ"ג ¹⁴⁷⁵ , בדגן שנתחמץ חימוץ גמור ואחר כך נתערב, עיין שם:

ח דגן שהיה מונח בעליה, וירדו גשמים דרך הגג לתוך העליה, ונתלחלחו מקצת החטים. אותן שנתלחלחו אסור אפילו להשהותן ¹⁴⁷⁶ , והשאר, אף על פי שיש להסתפק בהן שמא ירדו עליהם גשמים ואחר כך נתנגבו, אף על פי כן הן מותרות ¹⁴⁷⁷ אפילו באכילה, מכח ספק ספיקא, שמא לא ירדו עליהם גשמים, ואם תמצא לומר ירדו, שמא לא נתחמצו.

ומכל מקום אם אפשר לו בקל למצוא חטים אחרים לפסח, אין לו לסמוך על הספק ספיקא לאכול מהם בפסח, אלא ישהה אותם עד לאחר הפסח, מאחר שאין לו הפסד בשהייתן ¹⁴⁷⁸ :

ט במה דברים אמורים כשראה שנתלחלחו מקצת החטים שבעליה, שיש לחוש שמא נתלחלחו גם השאר ואחר כך נתנגבו. אבל אם לא נתלחלחו בעליה, אף על פי שיש בהן הרבה מבוקעות שנתבקעו בעודן בגדיש מחמת הגשמים שירדו עליהם, מכל מקום השאר שלא נתבקעו מותרות אפילו באכילה, לפי שהדבר מצוי שבשעת הגשמים עליונות הגדיש ותחתונות מתחמץ ומתבקע, ואין המים נוגעין באמצעיתו כלל ¹⁴⁷⁹ :

י שנה שרבו בו הגשמים וירדו על הערימות שבשדות, עד שקצת מהשבלים שעל הערימות היו מעלין צמחים, אף על פי כן אין חוששין לסתם חטים של אותה השנה, כל שאין רואין בהם סימן חימוץ ¹⁴⁸⁰ , לפי שאנו הולכין, אחר הרוב ואין הרוב מחמיצין ¹⁴⁸¹ . ואף אותם ערימות שראינו שנפלו עליהם גשמים, תולין להקל שמא לא נכנסו הגשמים אלא בשבלים העליונים, אבל לא בבטן הערימה, ואם תמצא לומר נכנסו שמא לא הספיקו להחמיץ ¹⁴⁸² :

יא חטים שבאו בספינה, אם הם יבשות וקשות ולא נשתנו מראיתן, אין מחזיקין בהן איסור מספק ¹⁴⁸³ לומר שמא באו במים ואחר כך נתנגבו ונתייבשו. אבל אם נשתנה מראיתן, או שהן לחות, אף על פי שלא נתרככו אסור אפילו להשהותן ¹⁴⁸⁴ :

יב דגן שמחובר לקרקע, אם נתייבש לגמרי, ואין צריך עוד לינק מן הארץ, הרי הוא כתלוש ומונח בכד, ויכול לבא לידי חימוץ אם ירדו עליו גשמים ¹⁴⁸⁵ :

יג ישראל שיש לו בורות מלאים חטים נתבאר בסי' תל"ו ¹⁴⁸⁶ ע"ש:

חשש קמח בדבש וסוכר וכיוצא בהם

יד נוהגין ¹⁴⁸⁷ במדינות אלו שלא לאכול דבש בפסח ¹⁴⁸⁸ , שחוששין שמא עירבו בו קמח מחטים שנרחצו במים קודם הטחינה ¹⁴⁸⁹ .

ואפילו דבש של ישראל שרדה אותו מכוורת שלו, וידוע לו שלא נתערב בו קמח, אף על פי כן אין לאכלו, ולא ליתנו לתוך התבשיל, ולא לעשות ממנו משקה מי דבש (שקורין מע"ד), בתוך הפסח, מפני מראית העין שאינן יודעין שהוא של ישראל ¹⁴⁹⁰ .

אבל קודם הפסח, אפילו דבש של נכרי מותר לעשות ממנו משקה מי דבש לשתותו בפסח, שאף אם נתערב מעט קמח בתוך הדבש, הרי הוא מתבטל בששים בתוך המשקה קודם הפסח ¹⁴⁹¹ , ואינו חוזר וניער בפסח ¹⁴⁹² . ואפילו דבש בפני עצמו שבשלו קודם הפסח, מותר לאכלו בפסח, שאף אם היה בתוכו מעט חמץ, הרי הוא נתבטל בתוכו בששים, כיון שאין בו אלא חשש חימוץ ¹⁴⁹³ .

ויש מתירין אפילו בפחות מששים ¹⁴⁹⁴ . ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה או במקום מניעת שמחת יום טוב:

טו וכל זה בדבש שמביאין בכלים קטנים שכבר הובדל מן השעוה, ולכך יש לחוש שמא עירבו בו קמח, כדי שאף הקמח יתהפך לדבש, שכן דרך הדבש להחזיר את הדבר הנופל לתוכו ולהפכו לדבש ¹⁴⁹⁵ .

אבל דבש שמביאין בחביות מן הכוורת ¹⁴⁹⁶ , שעדיין הוא מעורב בתוך השעוה ¹⁴⁹⁷ , אין דרך לערב בו קמח, ולכך מותר לעשות ממנו משקה בתוך הפסח ¹⁴⁹⁸ , או לאכלו בעינו ¹⁴⁹⁹ .

ויש מחמירין ¹⁵⁰⁰ שלא לאכלו בעינו, ושלא לעשות ממנו משקה בפסח. וטוב לחוש לדבריהם שלא לאכלו בעינו, אלא אם כן נתבשל קודם הפסח ¹⁵⁰¹ . אבל לעשות ממנו משקה, המיקל במדינות אלו שאין לנו שתיה אחרת בפסח, לא הפסיד, ושבח כבוד יום טוב בידו ¹⁵⁰² :

טז וכל זה בסתם מקומות. אבל במקומות שידוע בבירור שאין דרך לערב בדבש שום קמח, יש להתיר שם אפילו הדבש שהובדל מהשעוה, אף לאכלו בעינו ¹⁵⁰³ .

ובמקומות שידוע שדרך הנכרים לערב הרבה קמח בדבש ¹⁵⁰⁴ . עד שיש לחוש בדבש שהובדל מהשעוה ¹⁵⁰⁵ , שמא עירבו בו כל כך קמח עד שאין בהדבש ששים כנגדו ¹⁵⁰⁶ , אין לעשות ממנו משקה אפילו קודם הפסח ¹⁵⁰⁷ .

אבל מותר להשהותו עד לאחר הפסח, ואם נפל לתוך התבשיל בפסח, הרי הוא מתבטל אפילו בפחות מששים ¹⁵⁰⁸ , אם יש שם הפסד מרובה או מניעת שמחת יום טוב ¹⁵⁰⁹ . לפי שיש לסמוך על האומרים ¹⁵¹⁰ , שכל איסור שנופל לתוך הדבש ונתהפך להיות דבש נפקע איסורו ממנו, והרי הוא היתר גמור.

ומכל מקום אין לסמוך על סברא זו להקל, אלא כשאין ידוע בבירור ¹⁵¹¹ שעירבו קמח חמץ, בדבש זה שרוצה להשהותו, או בדבש זה שנפל ממנו לתוך התבשיל, שיש בדבש זה הרבה צדדים להקל ¹⁵¹² בלא סברא זו, שמא לא עירבו בו קמח כלל, ואם תמצא לומר עירבו, שמא הקמח הוא מחטים שלא נרחצו, ואם תמצא לומר נרחצו, שמא לא נתחמצו, שאף ששהו החטים הרבה במים אינן חמץ ודאי אלא ספק, כמו שנתבאר למעלה ¹⁵¹³ .

אבל אם ידוע בבירור שעירבו קמח חמץ (עיין סי' תנ"ג ¹⁵¹⁴ ), אף שנתהפך לדבש אסור להשהותו ¹⁵¹⁵ . ואם נפל לתוך התבשיל אוסר תערובתו במשהו, אף במקום הפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב:

יז נוהגין במדינות אלו שלא לאכול בפסח, עד יום טוב האחרון של גליות ¹⁵¹⁶ , כל מיני גרוגרות וצמוקין ושאר כל הפירות שנתייבשו ¹⁵¹⁷ , לפי שדרך לפזר קמח על הגרוגרות בשעה שמייבשין אותן ¹⁵¹⁸ , והצמוקין רגילין לערבם עם הגרוגרות בשעה שמייבשין אותן ¹⁵¹⁹ , וכן שאר כל הפירות היבשים רגילין לפזר עליהם קמח, וגם יש שרגילין ליבשם בתנור, ופעמים שמייבשין בו לאחר שאפו בו לחם חמץ ¹⁵²⁰ .

אבל אם ידוע שאין בהם חשש חימוץ, כגון שנתייבשו על ידי ישראל ונזהר בהם מחמץ, אין להחמיר בהם ¹⁵²¹ :

יח ואפילו נתייבשו ביד הנכרי, אם נפלו לתוך התבשיל אינן אוסרין, אע"פ שאין בהתבשיל ס' כנגדם ¹⁵²² .

ואף לכתחלה נוהגין היתר בקצת מקומות לעשות מהם משקה בפסח, דהיינו ששורין אותם במים עד שנקלט טעמן בתוך המים ושותין המים בפסח, דכיון שאין בהם אלא חשש בעלמא אין מחמירין כל כך לאסור אף מי שרייתן. אבל אין מקילין כל כך לבשל אותם בפסח כדי לשתות מי בשולם בפסח, לפי שעל ידי הבישול נקלט טעמם במים יותר מעל ידי שרייה. ובמקצת מקומות נוהגין להחמיר במי שרייתן כמו במי בישולן ¹⁵²³ , אלא אם כן שראן ובשלן קודם הפסח:

יט הצוקר העשוי ככובע (שקורין הוט צוקר), אין בו חשש חמץ ¹⁵²⁴ . ומותר להשהותו בפסח. ואף על פי כן נוהגין למכרו לנכרי קודם הפסח. ובדיעבד ששכח והשהה אותו עד לאחר הפסח מותר ¹⁵²⁵ אפילו באכילה. ואפילו ביום טוב האחרון של גליות מותר לאכלו ¹⁵²⁶ . ואם נזכר בתוך הפסח יכול למכרו לנכרי ¹⁵²⁷ . ואם נפל לתוך התבשיל אינו אוסר אפילו בפחות מס' ¹⁵²⁸ :

כ אבל הצוקר המבושל הנחתך לחתיכות (שקורין צוקר קאנדיל) ¹⁵²⁹ , וכן מיני בלילות צוקר שמחפין בהם מיני פירות ובשמים ¹⁵³⁰ , יש בהם חשש חימוץ, ואין להשהותם בפסח ¹⁵³¹ , ואין לאכלם אפילו ביום טוב האחרון ¹⁵³² .

ומכל מקום אם נפלו לתוך התבשיל אינן אוסרין אפילו בפחות מס', אם יש שם הפסד מרובה או מניעת שמחת יום טוב. וכן אם עבר והשהה אותם עד לאחר הפסח יש להתירם בהנאה. ובמקום הפסד מרובה יש להתיר אפילו באכילה ¹⁵³³ . לפי שיש כאן הרבה צדדים להקל ¹⁵³⁴ , שמא לא עירבו בהם קמח, ואם תמצא לומר עירבו שמא נתבטל בהם בס', ואם תמצא לומר לא נתבטל שמא הקמח הוא מחטים שלא נרחצו, ואם תמצא לומר נרחצו שמא לא נתחמצו ¹⁵³⁵ .

ואף שיש לחוש שמא בישלו הצוקר בכלים חמוצים, מכל מקום הרי יש מתירין דבר שנתבשל בכלי חמץ קודם הפסח אפילו לאכלו בפסח ¹⁵³⁶ , כמו שנתבאר בסי' תמ"ז ¹⁵³⁷ :

כא נוהגין במדינות אלו שלא לאכול צפורן ¹⁵³⁸ (שקורין נעגלי"ך) ¹⁵³⁹ , וכרכום ¹⁵⁴⁰ (שקורין זאפרי"ן) ¹⁵⁴¹ , לפי שבוחשין קמח עם מים ומזלפין על הכרכום בשעה שמייבשין אותם ¹⁵⁴² , והצפורן שורין אותו במי שעורים קודם שמייבשין אותו ¹⁵⁴³ :

כב ואף כרכום הגדל בגינת ביתו ונזהר בו מחמץ, נוהגין בו איסור מפני מראית העין ¹⁵⁴⁴ . שהכרכום אינו מצוי במדינות אלו, ויסברו שהוא כרכום הבא ממרחקים. מה שאין כן שאר כל הפירות שנתייבשו על ידי ישראל, ונזהר בהם מחמץ, שאין חוששין בהם למראית העין ¹⁵⁴⁵ , לפי שהם מצויין, והכל יודעים שלפעמים מייבשין אותם על ידי ישראל ¹⁵⁴⁶ :

כג כלים הצבועים בכרכום נוהגין שלא להשתמש בהם בפסח ¹⁵⁴⁷ .

וכרכום וצפורן שנפלו לתבשיל אינן אוסרין תערובתן אפילו בפחות מס' ¹⁵⁴⁸ :

כד הטאב"ק דרך לשרותו בשכר בקצת מקומות, צריך לסוגרו בחדר ¹⁵⁴⁹ , או לעשות מחיצה לפניו ¹⁵⁵⁰ . וכן הכרכום, במקומות שנוהגין בו איסור ¹⁵⁵¹ :

חטה שנמצאה בתבשיל

כה חטה או שעורה שנמצאת בתבשיל בפסח, אם היא מבוקעת ממש ¹⁵⁵² , כל התבשיל אסור ¹⁵⁵³ , אפילו בהנאה, שחמץ בפסח במשהו ¹⁵⁵⁴ .

אבל אם אינה מבוקעת ממש, אע"פ שנתרככה והיא קרובה להתבקע, יש מתירין ¹⁵⁵⁵ התבשיל אפילו באכילה, אם יש בו ששים כנגדה ¹⁵⁵⁶ , דכיון שלא נתבקעה עדיין אינה חמץ ודאי אלא ספק, ולא החמירו לאסור במשהו אלא בחמץ ודאי, כמו שנתבאר למעלה ¹⁵⁵⁷ .

ויש חולקין על זה ¹⁵⁵⁸ ואומרים, שכל דגן שנתרכך במים כל כך עד שהוא ראוי להתבקע, הרי זה חמץ ודאי מן התורה, אע"פ שלא נתבקע עדיין, לפי שבודאי יבא לידי חימוץ תיכף ומיד ¹⁵⁵⁹ . ולפי שעכשיו אין אנו בקיאין מה נקרא ראוי להתבקע, לפיכך כל שנתרככה החטה אע"פ שלא נתבקעה נאסר כל התבשיל ¹⁵⁶⁰ , אפילו בהנאה ¹⁵⁶¹ .

ואם נתערב משהו מתבשיל זה לתבשילין אחרים, כולם נאסרים ¹⁵⁶² בהנאה. וגם כל הכלים ¹⁵⁶³ ששימשו בתבשילין אלו בעודן חמין שהיד סולדת בו, צריך להצניען עד לאחר הפסח, כמו שנתבאר בסי' תמ"ז ¹⁵⁶⁴ בחמץ ודאי עיי"ש.

וכן המנהג פשוט במדינות אלו ¹⁵⁶⁵ , ואין לשנות. ומכל מקום אם יש שם הפסד מרובה יש לסמוך על סברא הראשונה להתיר התערובת בהנאה ¹⁵⁶⁶ , או להשהותו עד אחר הפסח, לאחר שיסיר משם את החטה ויבערנה ¹⁵⁶⁷ .

וכל זה כשנפל לתוך התבשיל חטה או שעורה מרוככת, או שנתרככה בתוך התבשיל. אבל אם לא נתרככה אינה אוסרת כלל את התבשיל אפילו באכילה ¹⁵⁶⁸ :

כו ואפילו חטה מבוקעת שנמצאת בתבשיל, שהתבשיל אסור אפילו בהנאה לדברי הכל, מכל מקום יכול למוכרה לנכרי ¹⁵⁶⁹ , לאחר שהסיר החטה ממנו ¹⁵⁷⁰ , אם הוא חולו של מועד ¹⁵⁷¹ , מטעם שנתבאר בסי' תמ"ז ¹⁵⁷² . ויש אוסרין ¹⁵⁷³ . וכן המנהג במדינות אלו ¹⁵⁷⁴ , ואין לשנות, אלא במקום הפסד מרובה מאוד כמו שנתבאר שם ¹⁵⁷⁵ .

ומכל מקום אם אין החטה בקועה, יש להתיר למכור לנכרי אע"פ שאין שם הפסד מרובה מאוד ¹⁵⁷⁶ . אבל אם אין שם הפסד מרובה כלל אין להקל ¹⁵⁷⁷ :

כז כשרוצה למכרו, צריך למכרו תיכף ומיד שנודע התערובת, שהרי אסור להשהותו בפסח ¹⁵⁷⁸ מטעם שנתבאר שם ¹⁵⁷⁹ .

ואם הוא שבת או יום טוב יוכל ליתנו לנכרי במתנה ¹⁵⁸⁰ , לדברי המתירין למוכרו בחולו של מועד ¹⁵⁸¹ , שהרי מותר ליתן מזונות לנכרי בשבת ויום טוב כמו שנתבאר בסי' שכ"ה ¹⁵⁸² :

כח ואם עבר והשהה אותם עד שמיני של פסח ¹⁵⁸³ , אפילו היתה החטה בקועה, יכול להשהותו עד לאחר הפסח ¹⁵⁸⁴ . ואין צריך לומר אם נעשה התערובות ביום שמיני של פסח ¹⁵⁸⁵ , שרשאי להשהותו, ואין צריך ליתנו לנכרי לדברי המתירין, דכיון שיום שמיני אינו אלא מדברי סופרים ¹⁵⁸⁶ לא החמירו בו כל כך לאסור להשהות תערובת חמץ משהו.

אבל החמץ משהו עצמו אסור להשהותו אפילו ביום שמיני ¹⁵⁸⁷ , אלא יעשה כמשפט שנתבאר בסימן תמ"ו ¹⁵⁸⁸ ע"ש:

חטה שנמצאה במים צוננים

כט אף על פי שחמץ בפסח במשהו, מכל מקום אינו אוסר בצונן ¹⁵⁸⁹ . כגון אם נמצאת חטה ¹⁵⁹⁰ בקועה בפסח במים או ביין ¹⁵⁹¹ צוננים, הרי הם מותרין, אם ידוע שלא שהתה בתוכם מעת לעת ¹⁵⁹² , לפי שהצונן אינו מפליט ומבליע כלום, ולא נפלט מן החטה אפילו משהו לתוך היין או המים ¹⁵⁹³ .

ומכל מקום אם נפלה לתוכם פרוסת לחם ¹⁵⁹⁴ או עיסה ¹⁵⁹⁵ , אפילו נפלה קודם הפסח והסירה משם קודם הפסח, אסור לשתותם בפסח, אלא אם כן סיננם קודם הפסח. לפי שהלחם והעיסה עשויין להתפרר, ויש לחוש שמא נשארו פרורין בתוך המים והיין ¹⁵⁹⁶ (עיין סי' תמ"ז ¹⁵⁹⁷ ).

ויש חולקין ¹⁵⁹⁸ על זה ואומרים שהצונן מפליט ומבליע משהו, ואם נמצאת חטה בקועה במים ששרו בהם בשר בפסח הבשר אסור ¹⁵⁹⁹ , לפי שהמים מפליטין טעם משהו מן החטה ומבליעין בבשר ¹⁶⁰⁰ , אף שלא שהה בתוכם ¹⁶⁰¹ . ואין צריך לומר שהמים אסורים ¹⁶⁰² , ואם בישל בה תבשיל, התבשיל אסור ¹⁶⁰³ .

ואפילו לא נתבקעה החטה, אלא שנתרככה במים הללו שנפלה לתוכם, או שנפלה לתוכם כשהיא מרוככת, הרי היא כאלו נתבקעה ¹⁶⁰⁴ לפי מנהג מדינות אלו, כמו שנתבאר ¹⁶⁰⁵ :

ל והעיקר כסברא הראשונה ¹⁶⁰⁶ . ומכל מקום במקום שנהגו להחמיר אין לשנות, אלא אם כן יש שם הפסד מרובה או שעת הדחק ¹⁶⁰⁷ . שאז יש להקל אפילו בחטה בקועה ¹⁶⁰⁸ .

וכן אם יש שם עוד צד אחד להקל ¹⁶⁰⁹ , כגון שנמצאת החטה במים לאחר שהסירו משם הבשר שנשרה בתוכם, שיש לתלות ולומר שכל זמן שהבשר היה שרוי במים לא היתה שם חטה ואחר שהסירוהו משם נפלה החטה שמה, הרי זה מותר ¹⁶¹⁰ . וכן אם נטל מים ממים [אלו] קודם שנמצאת בהם החטה ובישל בהם תבשיל, התבשיל מותר אפילו היתה החטה בקועה ¹⁶¹¹ :

חטה שנמצאה במים חמים

לא ואפילו ¹⁶¹² מים חמין שנמצאת בהן חטה, אע"פ שנתרככה, אלא שאינה בקועה ¹⁶¹³ , יש להתיר התבשיל שבשלו בהם קודם שמצאו בהם חטה, מכח ספק ספיקא ¹⁶¹⁴ , שמא אחר כך נפלה שמה החטה, ואם תמצא לומר קודם לכן נפלה, שמא לא נתרככה עד עתה ¹⁶¹⁵ . ובלא נתרככה אין לאסור התבשיל ¹⁶¹⁶ אפילו לפי מנהגינו, כמו שנתבאר ¹⁶¹⁷ :

לב אבל חמץ גמור, כגון לחם או עיסה או חטה בקועה ¹⁶¹⁸ שנמצאו במים חמים, אפילו הם בתוך כלי שני ¹⁶¹⁹ , יש לאסור אף התבשיל שבישלו בה קודם שנמצא בהם החמץ, ואפילו במקום הפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב אין להקל ¹⁶²⁰ , ואף להשהותו אסור ¹⁶²¹ .

לפי ¹⁶²² שמן הסתם היה כבר החמץ בתוך המים כשנטלו מהם לבשל התבשיל ¹⁶²³ , שכל האיסורין אנו דנין אותן כשעת מציאתן ¹⁶²⁴ למפרע, דהיינו כשאנו מוצאין איסור במקום אחד אנו מחזיקין איסור במקום הזה למפרע, ואומרים כאן נמצא האיסור עכשיו וכאן היה ¹⁶²⁵ כבר קודם לכן.

ואין זה נקרא ספק, אלא לענין שכשיש שם עוד ספק אחד הרי זה נקרא ספק ספיקא ¹⁶²⁶ .

ומכל מקום אם נתערב משהו מתבשיל זה בתבשיל אחר, יש להתיר אותו תבשיל אפילו באכילה, אם יש שם הפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב ¹⁶²⁷ :

לג וכן בשר שנשרה בחמין הללו קודם שנמצא בהם החמץ אסור אפילו להשהותו. ואם נמצא בהם חטה שאינה בקועה יש להתיר הבשר אפילו באכילה כמו שנתבאר ¹⁶²⁸ .

ויש חולקין על זה ¹⁶²⁹ ואוסרין הבשר שנשרה בהם ¹⁶³⁰ , או התבשיל שבישלו בהם ¹⁶³¹ , אף שנמצא בהם חטה שאינה בקועה, אלא שנתרככה, לפי מנהג מדינות אלו ¹⁶³² . ויש לחוש לדבריהם, אם אין שם הפסד מרובה ולא מניעת שמחת יום טוב ¹⁶³³ .

ואף לפי דבריהם מותר למכור הבשר או התבשיל לנכרי. דכיון שיש כאן ספק ספיקא להקל כמו שנתבאר, אין מחמירין כל כך לאסור אף המכירה לנכרי, כיון שיש מתירין אף התבשיל שנמצא בו חטה בקועה ¹⁶³⁴ :

לד וכל זה בבשר בהמה וחיה, או אפילו בשר עוף אלא שהחטה שנמצאת במים היא שלימה. אבל אם נשרה בשר עוף במים חמין, אפילו בכלי ראשון, ולאחר שסילקוהו משם מצאו שם חטה שבורה, אפילו היא בקועה, יש להתיר העוף אפילו באכילה, מכח ספק ספיקא ¹⁶³⁵ , שמא עתה נפלה החטה שם לאחר שסילקו העוף משם ¹⁶³⁶ , ואם תמצא לומר קודם לכן היתה שם, שמא היתה חטה זו כבר במעי העוף, ונתעכל כבר במעיו ¹⁶³⁷ עד שנשברה, ושוב אין בה איסור חמץ, כמו שיתבאר ¹⁶³⁸ , וממעיו נפלה לבשרו, ומבשרו נפלה לתוך המים שנמצאת בהם:

חטה שנמצאה בעיסה

לה חטה בקועה שנמצאת בפסח בעיסה, או במצה אפוייה, יש רוצים להקל ¹⁶³⁹ להתיר כל המצה והעיסה, לפי שהחטה שנתבקעה אינה חמץ גמור מיד שנתבקעה, אלא היא קרובה להחמיץ, ותיכף ומיד תבא לידי חימוץ גמור ¹⁶⁴⁰ , וחטה זו שנמצאת בעיסה או במצה בודאי עדיין לא באה לידי חימוץ.

שהרי מן הסתם לא נפלה לתוך העיסה בשעה שהיה עוסק בה בלישה ועריכה ¹⁶⁴¹ , שהרי היה רואה אותה ומסירה, אלא בודאי נפלה לתוך הקמח קודם הלישה, ואז בודאי לא החמיצה כיון שאין שם מים. וגם אחר כך שנילוש הקמח במים בודאי גם כן לא החמיצה החטה, שהחטה היא קשה ואינה ממהרת להחמיץ כמו העיסה, וכיון שהעיסה לא החמיצה כל שכן החטה ¹⁶⁴² .

ואין חוששין שמא היתה החטה כבר בקועה קודם שנפלה לתוך הקמח. שאין מחזיקין איסור מספק ¹⁶⁴³ , לומר שכבר באה במים ונתבקעה קודם שנפלה לתוך הקמח, אלא תולין שנתבקעה מחמת המים שבעיסה זו שנמצאת בה, וכיון שהעיסה לא נתחמצה גם החטה לא נתחמצה.

ואין חוששין שמא היתה חטה זו בתוך המים שלשו בהם העיסה, וכבר נתבקעה שם בתוך המים קודם שבאה לעיסה זו. לפי שרגילין ישראל לשמור יפה את המים שנשאבו ללישת המצה שלא יפול לתוכם שום דבר ¹⁶⁴⁴ , כמו שנתבאר בסי' תנ"ה ¹⁶⁴⁵ :

לו ויש חולקין ¹⁶⁴⁶ על זה ואומרים, שצריך להסיר מן העיסה או מהמצה ¹⁶⁴⁷ , כדי נטילת מקום, דהיינו שיסיר במקום מגעה של החטה ברוחב גודל ¹⁶⁴⁸ מכל סביבותיה. לפי שיש לחוש שמא היתה החטה כבר בקועה כשנפלה לתוך העיסה ¹⁶⁴⁹ , ואוסרת את העיסה במקום מגעה. ואף להאומרים ¹⁶⁵⁰ שחמץ בפסח אינו אוסר בצונן, מכל מקום על ידי דוחק הלישה מתמצה ונסחט מהחטה לתוך העיסה ¹⁶⁵¹ כרוחב גודל מכל סביבותיה. ולפי מנהג מדינות אלו הדין כן אפילו אם לא נתבקעה החטה, אלא שנתרככה ¹⁶⁵² .

ויש אומרים ¹⁶⁵³ שאם נמצאת חטה בקועה בעיסה, ולפי מנהג מדינות אלו אפילו לא נתבקעה אלא שנתרככה ¹⁶⁵⁴ , כל העיסה אסורה. לפי שלא במקום אחד בלבד נגעה החטה, אלא כאן וכאן במקומות הרבה דרך גלגולה של עיסה ¹⁶⁵⁵ , ובכל מקום ומקום יש חשש שמא נסחט לשם משהו מהחטה ¹⁶⁵⁶ , ולפיכך יש לאוסרה כולה אם הוא בתוך הפסח ¹⁶⁵⁷ , שחמץ בפסח במשהו.

אבל קודם הפסח אין צריך להסיר ממנה אלא כדי נטילת מקום בלבד ¹⁶⁵⁸ . ואף אם נמצאת בה לאחר אפייתה די בנטילת מקום בלבד ¹⁶⁵⁹ (עיין סי' תס"א ¹⁶⁶⁰ ).

ולענין הלכה יש להחמיר כסברא האחרונה ¹⁶⁶¹ , וכן נוהגין ¹⁶⁶² . ומכל מקום בהפסד מרובה או שעת הדחק יש לסמוך על סברא השנייה ¹⁶⁶³ , ואף בתוך הפסח די בנטילת מקום, כיון שיש אומרים שאף נטילת מקום אין צריך ¹⁶⁶⁴ :

לז ואם חתך עיסה אחת גדולה למצות הרבה, ונמצאת חטה בקועה באחת מן המצות, בין שנמצאת בה לאחר אפייתה בין שנמצאת בה בעודה בצק, היא אסורה אם נילושה בה החטה בתוך הפסח, ושאר המצות מותרות. ואין חוששין שמא היתה חטה זו בתוך העיסה הגדולה ונאסרה כולה, אלא תולין להקל לומר לאחר שנחתכה ממנה המצה נפלה החטה לתוך מצה אחת מהן, לפי שאנו אומרים כאן נמצאת החטה עכשיו במצה זו, כאן היתה בתחלה כשנפלה ¹⁶⁶⁵ , ולא נפלה מעולם לתוך עיסה הגדולה, שאין מחזיקין איסור ממקום למקום ¹⁶⁶⁶ :

לח ואם החטה היא מלאה מים ומלוחלחת מעבר אל עבר, אם כן נראה שהיתה במים ובעיסה הגדולה, לכן יש לאסור כל המצות. ומכל מקום אם יש לתלות שהיתה במקום אחר בלועה ממים ונפלה עכשיו לתוך מצה זו תולין להקל, אם יש במה לתלות (שלעולם תולין במצוי בין להקל בין להחמיר, ואינו נקרא ספק אלא כשיש לתלות בזה כמו בזה ¹⁶⁶⁷ כמו שנתבאר ביורה דעה ¹⁶⁶⁸ ):

לט אבל מחזיקין איסור מזמן לזמן במקום אחד ¹⁶⁶⁹ , כגון מי שחתך עיסה גדולה למצות הרבה, וחלקן לבני אדם הרבה, ונתפזרו איש למקומו לעשותן, ומצה אחת הותיר בידו באותו מקום שחתך את העיסה, ונמצאת בה חטה, כולם אסורות, שאנו חוששין שמא היתה בה החטה קודם לכן כשהיו עדיין כל המצות מחוברות עמה, קודם שנחתכו ממנה ונאסרו כולם ¹⁶⁷⁰ .

ומכל מקום אם אין החטה בקועה, אף על פי שנתרככה, יש להתיר למכור שאר המצות לנכרי, כיון שיש כאן הרבה צדדים להקל, שמא לא נתחמצה החטה, ושמא נפלה שמה לאחר שנחתכו שאר המצות ¹⁶⁷¹ .

ומכל מקום אין זה ספק ספיקא גמור להתירם אף באכילה. לפי שהספק שמא לא נתחמצה הוא ספק מחמת חסרון ידיעה, דכיון שנתרככה אין אנו בקיאין אם היא ראויה להתבקע אם לאו, כמו שנתבאר למעלה. וכל ספק שהוא מחמת חסרון ידיעה אינו נקרא ספק כלל ¹⁶⁷² , כמו שנתבאר ביורה דעה ¹⁶⁷³ . ואינו מועיל אלא להתיר המכירה לנכרי, לפי שיש מתירין אפילו בחטה בקועה:

חטה שנמצאה בציר המליח

מ וכן ¹⁶⁷⁴ כרוב מליח הכבוש בחבית, ונטל מעט ציר מן החבית לתוך הקערה, ונמצאת חטה בקועה בקערה, הכרוב שבחבית מותר, שאנו תולין שלתוך הקערה נפלה ולא היתה מעולם בחבית, שאין מחזיקין איסור ממקום למקום ¹⁶⁷⁵ .

אבל אם נמצאת חטה בקועה בחבית לאחר שנתן ממנה לתוך הקערה, גם הכרוב שבקערה אסור, שמחזיקין איסור מזמן לזמן, ושמא היתה החטה בחבית קודם שנתנו ממנה לקערה ונאסר אז כל מה שבחבית ¹⁶⁷⁶ , אף להאומרים ¹⁶⁷⁷ שחמץ בפסח אינו אוסר בצונן, שיש לחוש שמא נכבשה החטה מעת לעת בתוך החבית, וכל הכבוש מעת לעת הרי הוא כמבושל ¹⁶⁷⁸ .

ואין להתיר מה שבקערה מכח ספק ספיקא, שמא עתה נפלה החטה לתוך החבית, לאחר שכבר נתן ממנה לתוך הקערה, ואם תמצא לומר קודם לכן נפלה, שמא לא שהתה שמה מעת לעת. דכיון שמחזיקין איסור מזמן לזמן, אנו אומרים שחטה זו שנמצאת עתה בחבית כבר היתה שם בחבית מזמן מרובה יותר ממעת לעת, וממילא נאסר גם מה שנתנו ממנה לתוך הקערה בתוך זה הזמן, ואין כאן ספק ספיקא כלל ¹⁶⁷⁹ :

מא וכל זה כשהחטה מבוקעת. אבל אם לא נתבקעה החטה, יש להתיר מה שבחבית, אם יש שם הפסד מרובה, מכח ספק ספיקא, שמא נפלה שם תוך מעת לעת, ואם תמצא לומר נפלה קודם לכן, שמא לא נתרככה עד תוך מעת לעת ¹⁶⁸⁰ :

מב וכל זה כשנמצא החטה בתוך הציר שבחבית, אבל אם נמצא על גבי חתיכת כרוב, ואין הציר עולה על גבה, אין בה דין כבוש כלל, אלא דין מליח ¹⁶⁸¹ שיתבאר ¹⁶⁸² :

חטה שנמצאה בפיו

מג מי שפרס חתיכת מצה קטנה מחתיכת מצה גדולה ונתנה לתוך פיו, ונטל חתיכת בשר קטנה מהבשר צונן המונח לפניו ונתנה גם כן לתוך פיו, ולעסן יחד והרגיש בפיו שיש שם חטה, ונטל המאכל מפיו וראה שם חטה בקועה, ואין ניכר אם היתה במצה או בבשר. יש להתיר הבשר שנשאר מונח לפניו, שאנו תולין שנפלה החטה עליו לאחר שהניחו לפניו, ואז היה צונן, וצונן יבש בלא רוטב אינו אוסר לדברי הכל ¹⁶⁸³ . ואין חוששין שמא נפלה עליו בעודו רותח בקדירה או בקערה, שאין מחזיקין איסור ממקום למקום ¹⁶⁸⁴ .

וגם חתיכת מצה הגדולה יש להתיר. אף על פי שיש לחוש שמא היתה החטה בתוך המצה בפיו, ובודאי לא נפלה עליה לאחר האפייה, שהרי היתה מתגלגלת ויורדת, אלא נפלה עליה קודם אפייתה בשעת לישתה, ונאסרת כל המצה אם נאפית בתוך הפסח, שחמץ בפסח במשהו ¹⁶⁸⁵ (עיין סי' תס"א ¹⁶⁸⁶ ). מכל מקום כיון שאיסור משהו אינו אלא מדברי סופרים, תולין להקל שלא היתה החטה מעולם בתוך המצה אלא בתוך הבשר לאחר שנצטנן, ושניהם מותרים ¹⁶⁸⁷ .

ומכל מקום צריך להסיר כדי נטילת מקום מחתיכת מצה הגדולה באותו מקום שפרס ממנה החתיכה קטנה ¹⁶⁸⁸ , שיש לחוש שמא היתה החטה באותו מקום ונאסר שם כדי נטילת מקום מן המצה ¹⁶⁸⁹ , לפי שנפלט טעם החטה לשם, וטעם הוא כעיקר מן התורה כמו שנתבאר ביורה דעה סי' צ"ח ¹⁶⁹⁰ :

מד וכל זה כשהבשר המונח לפניו היה צונן כבר כשהניחו במקום זה. אבל אם הניחו לפניו כשהוא רותח בקערה, שהוא כלי שני, אסור (או אפילו לא היה שם רוטב, לפי מנהג מדינות אלו כמו שיתבאר ¹⁶⁹¹ ) שהרי מחזיקין איסור מזמן לזמן ¹⁶⁹² .

ואין להתיר מכח ספק ספיקא, שמא חטה זו היתה במצה שבפיו, ואם תמצא לומר בבשר שמא נפלה עליו לאחר שנצטנן. שאם כן צריך אתה לאסור את המצה קודם שתתיר את הבשר, ומה ראית להתיר הבשר ולומר שהחטה היתה במצה, ולאסור המצה, שמא היתה בבשר, והמצה מותרת, שכל ספק דברי סופרים להקל ¹⁶⁹³ . ואם תתיר את המצה, אי אפשר להתיר את הבשר, לפי שאין בו אלא ספק אחד להקל, דהיינו שמא נפלה עליו לאחר שנצטנן, ואין מקילין מספק זה בלבד כיון שהוא במקום אחד מזמן לזמן ¹⁶⁹⁴ .

וכיון שאי אפשר לך להתיר שניהם, שהרי בודאי היתה החטה באחד מהם, צריך אתה לאסור שניהם ¹⁶⁹⁵ :

מה וכל זה בבשר בהמה וחיה, או אפילו בבשר עוף, אלא שהחטה היא שלימה. אבל אם הוא בשר עוף והחטה היא שבורה, יש להתיר הבשר מכח ספק ספיקא, שמא נפלה עליו לאחר שנצטנן ¹⁶⁹⁶ , ואם תמצא לומר קודם לכן, שמא היתה כבר במעי העוף ונתעכלה שם במעיו עד שנשברה, ושוב אין בה איסור חמץ, וממעיו נדבקה לבשרו ¹⁶⁹⁷ .

וכיון שהבשר מותר יש להתיר גם המצה, שאנו תולין שהחטה נפלה לתוך הבשר לאחר שנצטנן, או שנתעכלה כבר במעיו, ולפיכך שניהם מותרים, שכל ספק דברי סופרים להקל ¹⁶⁹⁸ . רק שיסיר כדי נטילה מהמצה ¹⁶⁹⁹ .

אבל מהבשר אין צריך להסיר כלום ¹⁷⁰⁰ , כיון שיש בו ספק ספיקא, וכל ספק ספיקא מועיל אפילו באיסור של תורה ¹⁷⁰¹ :

חטה ומי הגעלה שנמצאו בבאר

מו אם הגעילו יורה מחומצת ¹⁷⁰² קודם הפסח, ושפכו מי הגעלה המחומצים, וירדו לבור בתוך הפסח ¹⁷⁰³ , נאסרו המים שבבור ¹⁷⁰⁴ , אף להאומרים ¹⁷⁰⁵ שחמץ בפסח אינו אוסר בצונן. שלא אמרו כן אלא כשהסיר ממשות החמץ מהצונן, שאין טעמו נפלט בצונן, אבל כאן המים המחומצין הן מעורבין במימי הבור ¹⁷⁰⁶ , ואין מתבטלין בתוכו בס' כיון שנתערבו בהם בתוך הפסח.

אבל אם ירדו לבור קודם הפסח ונתבטלו שם בס' מותרין ¹⁷⁰⁷ . ומכל מקום אם יש לחוש שמי הגעלה אינן מתערבין יפה במימי הבור, אלא הם נקוים ועומדים למעלה, אסור לשאוב מהבור בפסח. אלא אם כן כבר שאב ממנו פעמים רבות קודם הפסח, לאחר שירדו לשם מי הגעלה, שעל ידי השאיבה מתערבים יפה מי הגעלה במימי הבור ומתבטלים בהם בס' קודם הפסח ¹⁷⁰⁸ .

ואם לא שאב ממנו כלום קודם הפסח, ושאב ממנו מים בפסח, ובשל בהם תבשיל, יש להתיר התבשיל. שבודאי יש ששים במים הללו כנגד מעט מי הגעלה שנתערבו בתוכם על ידי השאיבה, ומי הגעלה אינן אוסרין במשהו, כיון שאין בהם חשש חימוץ אלא מחמת שהורתחו ביורה מחומצת, והרי יש בהם נותן טעם בן נותן טעם של היתר ¹⁷⁰⁹ (עיין סי' תמ"ז ¹⁷¹⁰ ).

וכל זה כשהיורה היתה בת יומא ¹⁷¹¹ מבליעת חמץ בשעה שהגעילוה. אבל אם לא היתה בת יומא, אף אם ירדו מי הגעלה לבור בתוך הפסח, ואין במי הבור ששים כנגדם, מותר לשתות מהבור בפסח, אף אם לא נתערבו יפה מי ההגעלה במי הבור. דכיון שהיורה לא היתה בת יומא, הרי החמץ הבלוע בה נותן טעם לפגם במי הגעלה, וכל נותן טעם לפגם שנעשה קודם הפסח אינו חוזר וניער בפסח ¹⁷¹² (ומכל מקום קודם שנפלו מי הגעלה לתוך מי הבור אסור להשתמש במי הגעלה, אף שהחמץ היה נותן טעם לפגם בהם, מטעם שנתבאר בסימן תנ"ב ¹⁷¹³ ):

מז אם נמצאת חטה בקועה בבאר בפסח, אסור לשאוב עוד מים מהבאר כל ימי הפסח ¹⁷¹⁴ , אף להאומרים ¹⁷¹⁵ שחמץ בפסח אינו אוסר בצונן, שמכל מקום יש לחוש שמא נשרית שם חטה מעת לעת ¹⁷¹⁶ .

אבל אם אין החטה בקועה, אע"פ שנתרככה, אם הוא שעת הדחק, שאי אפשר למצוא מים אחרים אלא על ידי הדחק, יש להתיר מכח ספק ספיקא, אף במקומות שנוהגין להחמיר בצונן בפסח, כמו שנתבאר למעלה ¹⁷¹⁷ .

ואם נמצאת פרוסת לחם ¹⁷¹⁸ או עיסה ¹⁷¹⁹ בבאר, אפילו אם ידוע שלא נשתהה שם מעת לעת, והוא מקום שלא נהגו להחמיר בצונן, אין להשתמש במי הבאר, אלא על ידי סינון ¹⁷²⁰ , אפילו נמצאו קודם הפסח כמו שנתבאר למעלה ¹⁷²¹ :

מח מי שרוצה לשאוב בפסח מבארות של נכרים, או מבארות של ישראל שלא נזהר בהן מחמץ כל השנה, טוב שיסנן המים בבגד נקי בכל פעם ששואב ¹⁷²² . אבל מעיקר הדין אין מחזיקין איסור מספק ¹⁷²³ :

חטה שנמצאה בבשר

מט בשר חי שנמצא עליו חטה בקועה קודם מליחתו. אם החטה היא מנוגבת, וגם הבשר הוא מנוגב במקום שנגעה בו החטה, אפילו הדחה אין צריך ¹⁷²⁴ .

אבל אם אחד מהם לח קצת במקום נגיעתן, צריך להדיח הבשר במקום שנגעה בו החטה ¹⁷²⁵ . ודי לו בהדחה שמדיחו קודם המליחה להכשירו מדמו. ואם נמצאת עליו חטה לאחר שהודח קודם המליחה צריך לחזור ולהדיחו קודם המליחה ¹⁷²⁶ במקום שנגעה בו החטה. ואין לו לסמוך על ההדחה שמדיחו אחר המליחה, לפי שאותו משהו לחלוחית שנגע בחטה, שצריך להעבירו מהבשר על ידי הדחה, אם לא יעבירנו קודם המליחה, הרי הוא נבלע בבשר על ידי המליחה ¹⁷²⁷ .

ואף במקומות שנוהגין להחמיר בצונן בפסח ¹⁷²⁸ , די לו בהדחה, כיון שאין בו במקום החטה אלא קצת לחלוחית ¹⁷²⁹ . ולא החמירו אלא כשיש שם רוטב הרבה ¹⁷³⁰ , והחמץ הוא נשרה בתוך הרוטב ¹⁷³¹ , שאז נפלט טעם משהו מהחמץ לתוך הרוטב, והרוטב מבליע אותו טעם משהו בתוך ההיתר ¹⁷³² :

נ ואם ¹⁷³³ נמצאת עליו החטה לאחר שנמלח, בעוד שהמלח עליו ¹⁷³⁴ , צריך ליטול ממנו כדי קליפה ¹⁷³⁵ במקום מגעה של החטה, אם ידוע בבירור שלא נגעה בו אלא במקום שנמצאת בו. אבל אם יש להסתפק שמא נגעה בו במקום אחר, צריך ליטול כדי קליפה מכולו ¹⁷³⁶ .

לפי שמן הסתם כבר היתה עליו החטה בשעה שמלחו, שהרי מחזיקין איסור מזמן לזמן ¹⁷³⁷ , ומן הסתם נפל קצת מלח גם על החטה ¹⁷³⁸ , ודרך המלח להפליט ציר מדבר המלוח, והציר שהפליט מהחטה נבלע בבשר במקום מגעה של החטה, לפי שהוא כרותח ¹⁷³⁹ :

נא במה דברים אמורים כשהבשר הוא כחוש. אבל אם הוא שמן ¹⁷⁴⁰ במקום מגעה של החטה, הרי כל אותה החתיכה שנמצאת החטה עליה אסורה, אפילו להשהותה או למוכרה לנכרי ¹⁷⁴¹ . לפי ששמנונית הבשר מפטם את הציר הנבלע בו, ונעשה כאלו הוא עצמו שמן, ואזי הוא מפעפע ומתפשט ונבלע בכל אותה החתיכה ¹⁷⁴² , שכן דרך השומן לפעפע כשהוא רותח והציר הוא כרותח.

ויש חולקין על זה ¹⁷⁴³ ואומרים, שאין כח בשמנונית הבשר לפטם את הציר הנבלע, כיון שהשמנונית הוא צונן. ואף שהוא מלוח והמלוח דינו כרותח, מכל מקום אינו כרותח ממש לענין זה שיהא בו כח לפטם את הציר הנבלע בו. וכן עיקר.

ומכל מקום אם אין הפסד מרובה ¹⁷⁴⁴ ולא מניעת שמחת יום טוב, יש לחוש לסברא הראשונה, שלא לאכלו בפסח. אבל יכול להשהותו, לאחר שהסיר ממנה כדי קליפה, או למוכרו לנכרי ¹⁷⁴⁵ .

ועכשיו שאין אנו בקיאין בין בשר כחוש לשמן ¹⁷⁴⁶ , כמו שנתבאר בסי' תמ"ז ¹⁷⁴⁷ , אף אם אותה חתיכה שנמצאת החטה עליה היא כחושה כולה אין לאכלה בפסח, אפילו אם אין החטה בקועה אלא שנתרככה ¹⁷⁴⁸ . אלא אם כן יש שם הפסד מרובה ¹⁷⁴⁹ , כגון שהוא עני והיא חתיכה גדולה וחשובה, או שיש שם מניעת שמחת יום טוב ¹⁷⁵⁰ , שאז יש להתירה לאחר שיסיר כדי קליפה:

נב וכל זה באותה חתיכה עצמה שנמצאת החטה עליה. אבל שאר החתיכות שנמלחו עמה ביחד, אף על פי שהיו נוגעות בה ונבלע בהן הציר היוצא ממנה, אינן נאסרות ¹⁷⁵¹ כלל ¹⁷⁵² , אפילו אם הן שמינות, וגם אותה חתיכה היא שמינה ¹⁷⁵³ . לפי שאף להאומרים ¹⁷⁵⁴ ששמנונית הבשר מפטם את הציר היוצא מהחטה, מכל מקום אין בציר זה כח לפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, כיון שאינו שמן מצד עצמו ¹⁷⁵⁵ , ונמצא שאין בשאר החתיכות אפילו משהו מציר זה שיצא מהחטה:

נג ויש חולקין ¹⁷⁵⁶ על כל זה ואומרים, כיון שבכל איסורי תורה שנמלחו עם ההיתר, אע"פ שהאיסור וההיתר הם כחושים, אף על פי כן אנו מחמירין לאסור עד ס', אפילו הן חתיכות הרבה נוגעות זו בזו והאיסור אינו נוגע אלא באחד מהן בלבד ¹⁷⁵⁷ , והטעם הוא כדי שלא נצטרך להבחין לחלק בין איסור כחוש לאיסור שמן, שבאיסור שמן מן הדין יש להחמיר עד ס' אפילו הן חתיכות הרבה, לפי שהאיסור עצמו מפעפע מחתיכה לחתיכה, כיון שהוא שמן מצד עצמו ¹⁷⁵⁸ , אם כן בחמץ בפסח שאינו מתבטל בס', יש להחמיר לאסור כל חתיכות שנמלחו עמה יחד, אע"פ שהוא איסור כחוש ¹⁷⁵⁹ .

ויש לחוש לדבריהם ¹⁷⁶⁰ אם אין שם הפסד כלל ¹⁷⁶¹ , כשישהה אותן עד לאחר הפסח ¹⁷⁶² או שימכרם לנכרי ¹⁷⁶³ . אבל אם יש שם הפסד קצת, או קצת שעת הדחק, והחטה אינה בקועה אלא שנתרככה, יש לסמוך על סברא הראשונה, כי כן עיקר ¹⁷⁶⁴ .

שאין אנו מחמירין בשאר איסורין לשער בס' במליחה אפילו באיסור כחוש, אלא באיסור ששייך בו קצת שמנונית, כגון בשר טריפה כחושה שנמלח עם היתר, שיש טריפה כחושה ויש טריפה שמינה, לפיכך אנו מחמירין בכל טריפה אפילו כחושה, כדי שלא נצטרך להבחין ולחלק בין כחושה לשמינה, שאין אנו בקיאין בזה. אבל איסור שלעולם הוא כחוש, ואין שייך בו שמנונית כלל, כגון חמץ בפסח, אין להחמיר בו כמו באיסור שמן ¹⁷⁶⁵ , בין לענין מליחה בין לענין צלי, כמו שיתבאר ¹⁷⁶⁶ :

נד וכל זה כשידוע בבירור שלא נגעה החטה אלא באותה חתיכה שנמצאת עליה, כגון שנמצאת תוך תרנגולת ¹⁷⁶⁷ . אבל אם יש להסתפק שמא נגעה גם בשאר החתיכות, כגון שנמצאת על התרנגולת מבחוץ, או על שאר בשר, הרי כולן צריכות קליפה מעיקר הדין ¹⁷⁶⁸ .

ואפילו אם ידוע בבירור שלא נגעה אלא באחת משאר החתיכות, ואין ידוע איזו היא, אינה מתבטלת בתוכן ברוב, כיון שהוא בתוך הפסח ¹⁷⁶⁹ , ולפיכך כולן צריכות קליפה מספק.

ואם הן שמינות כולן אסורות, אלא אם כן יש שם הפסד מרובה או מניעת שמחת יום טוב ¹⁷⁷⁰ . ועכשיו שאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן, אף אם הם כחושות דינם כשמינות ¹⁷⁷¹ .

ואם עבר ובשלם בלא קליפה, יש לאסור כל התבשיל באכילה ¹⁷⁷² , אפילו יש שם הפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב.

אבל מותר להשהותן או למוכרן לנכרי אפילו לכתחלה, בלא קליפה, כיון שאין בהן אלא ספק נגיעה ¹⁷⁷³ :

נה וכל זה כשנמצאת החטה על הבשר קודם שהודח אחר המליחה. אבל אם נמצאת עליו לאחר שהודח, בודאי עכשיו נפלה עליו, ולא היתה עליו בשעת מליחתו, ומדיח מקום מגעה ודי, שאם היתה עליו בשעת מליחתו היתה עוברת מעליו על ידי הדחה ¹⁷⁷⁴ .

במה דברים אמורים כשנמצאת על גבי הבשר או על גבי התרנגולת. אבל אם נמצאת בתוך התרנגולת, בודאי היתה שם בשעת מליחה ¹⁷⁷⁵ , שהרי בודאי לא נפלה ממקום אחר לתוך התרנגולת, אלא היתה שם במעיה, וממעיה נפלה שם על בשרה:

חטה שנמצאה בציר

נו וכל זה כשנמצאת החטה מונחת בבשר, והוא הדין בדגים. אבל אם נמצאת נשרית בתוך ציר היוצא מבשר או דגים בשעת מליחתן, הרי כל החתיכות המונחות בתוך הציר, אפילו הן כחושות, כולן אסורות אפילו להשהותן או למוכרן לנכרי, אם שהתה החטה עם החתיכות בתוך הציר בכדי שאם היה נותן הציר בכלי על האש היה מתחיל להרתיח ולהתבשל ¹⁷⁷⁶ . דכיון ששהו בתוכו כשיעור בישול, הרי הן כאלו נתבשלו ממש בתוכו ¹⁷⁷⁷ .

ומכל מקום אם אין החטה מבוקעת, יש להתיר להשהותן או למוכרן לנכרי ¹⁷⁷⁸ , אם יש שם הפסד מרובה כמו שנתבאר למעלה ¹⁷⁷⁹ :

נז ואם ¹⁷⁸⁰ מקצת החתיכה בתוך הציר ומקצתה למעלה מן הציר, המקצת שבתוך הציר אסור אפילו להשהותה או למוכרה ¹⁷⁸¹ אפילו במקום הפסד מרובה, והמקצת שלמעלה מן הציר מותר ¹⁷⁸² להשהותה או למוכרה ¹⁷⁸³ אפילו אם אין שם הפסד מרובה. רק שיזהר להסיר ממנה כדי קליפה במקום שהיה מחובר למקצת הב' שבתוך הציר ¹⁷⁸⁴ . ואם יש שם הפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב, יש להתירו אפילו באכילה:

נח אם נשאר מעט שכר בכלי. ונטלו בתוכו מים, והדיחו בהן בשר אחר מליחתו בפסח, יש להתיר הבשר אף בלא קליפה מעיקר הדין, שאף שהמים נאסרו מחמת השכר שנתערב בתוכם, מכל מקום הבשר לא בלע כלום ממים הללו, כיון שהוא צונן. שאף המחמירין בפסח בצונן ¹⁷⁸⁵ לא החמירו אלא כשנשרה האיסור בתוך היתר צונן, או שנשרה ההיתר בתוך איסור צונן, או שנשרה האיסור וההיתר בתוך רוטב צונן, אבל כאן שהאיסור עבר על ההיתר דרך העברה בעלמא, לא נאסר כלל בצונן לדברי הכל ¹⁷⁸⁶ .

ואע"פ שהבשר היה מלוח עדיין בשעה שהדיחו, והמלוח הוא כרותח. מכל מקום לא בלע כלום ממים הללו, לפי שמיד שהגיעו עליו המים נתבטל רתיחתו, כי המים שהדיחו בהם הם מבטלים כח המלח ¹⁷⁸⁷ , ואין לו כח להבליע המים בבשר.

ומכל מקום מחמת חומרת חמץ בפסח יש לקלוף מעט הבשר במקום שנגעו בו המים הללו, והיא חומרא בעלמא ¹⁷⁸⁸ :

חטה שנמצאה בתרנגולת צלויה

נט אם נמצאת חטה בקועה בפסח בתרנגולת צלויה, או בשאר בשר צלי, צריך להסיר מקום פעפועה לפי אומד הדעת ¹⁷⁸⁹ . ומן הסתם אינה אוסרת יותר מכדי קליפה ¹⁷⁹⁰ , שהחטה היא קטנה וכחושה ופליטתה מועטת ¹⁷⁹¹ .

במה דברים אמורים בצלי כחוש ¹⁷⁹² , אבל אם הוא שמן במקום מגעה של החטה, כולו אסור ¹⁷⁹³ , אפילו להשהותו או למוכרו.

ועכשיו שאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן, אף אם הוא כחוש יש לאסור כולו ¹⁷⁹⁴ , אף אם לא נתבקעה החטה אלא שנתרככה ¹⁷⁹⁵ . ומכל מקום בהפסד מרובה או במקום מניעת שמחת יום טוב יש לסמוך על בקיאתינו אם הוא כחוש, להתירו אפילו באכילה ¹⁷⁹⁶ , לאחר שיסיר ממנו כדי קליפה, כמו שיתבאר ביורה דעה סימן ק"ה ¹⁷⁹⁷ :

ס וכל זה כשנצלה בקדירה או על גבי גחלים, אבל אם נצלה בשפוד, אפילו הוא כחוש לגמרי כולו, אסור אפילו להשהותו או למכרו לנכרי, לפי כשמהפכים השפוד מתפשט טעם משהו מהחטה בכל הצלי. ואם נצלו תרנגולות הרבה על שפוד אחד בבת אחת, והן נוגעות זו בזו, ונמצאת חטה על אחת מהן, כולן אסורות, אפילו הן כחושות, לפי שעל ידי היפוך השפוד מתפשט הטעם משהו מזו לזו ומזו לזו ¹⁷⁹⁸ .

אבל אם אינן נוגעות זו בזו מותרות ¹⁷⁹⁹ .

במה דברים אמורים כשהתרנגולת שנמצאת החטה עליה היא כחושה. אבל אם היא שמינה, הרי השומן מפטם את טעם משהו חמץ הבלוע בתוכו, ועל ידי השפוד מפעפע ומתפשט טעם משהו זה ונבלע בכל אורך השפוד, ואוסר את כל תרנגולות הצלויות בשפוד ¹⁸⁰⁰ .

ומכל מקום אם אין החטה מבוקעת, יש להתיר במקום הפסד מרובה למכור לנכרי או להשהות ¹⁸⁰¹ , אפילו התרנגולת שנמצאת החטה עליה כמו שנתבאר למעלה ¹⁸⁰² :

חטה שנמצאה בזפק

סא אם נמצאה חטה או שעורה בקועה בפסח בזפק העוף, לאחר שהבהבו אותו באוּר להסיר נוצת העוף, מותר ¹⁸⁰³ . שהרי החטה אינה אוסרת אפילו בצלי ממש יותר מכדי קליפה ¹⁸⁰⁴ וכאן הזפק הוא הקליפה שמסירין ומשליכין אותו ¹⁸⁰⁵ .

ואפילו אם העוף שמן אין להחמיר בו יותר מכדי קליפה, כי ההבהוב אינו דומה כלל לצלי, הואיל ואינו מהבהבו הרבה במקום אחד, אלא מעבירו תמיד הנה והנה ¹⁸⁰⁶ , כמו שיתבאר ביו"ד סימן ס"ח ¹⁸⁰⁷ :

סב ואותה החטה שנמצאת בזפק צריך לשורפה ¹⁸⁰⁸ , אפילו לא נתבקעה אלא שנתרככה ¹⁸⁰⁹ .

במה דברים אמורים כשהיא שלימה. אבל אם היא שבורה, הרי ניכר ששלט בה העכול עד שנשתברה, והרי זו כפרש, ונפקע איסור חמץ ממנה ¹⁸¹⁰ , ואין צריך לבערה, ואין צריך לומר שאינה אוסרת אפילו כדי קליפה:

סג וכל זה בחטה ושעורה וכיוצא בהן מדברים שאפשר שבלען העוף כשהן שלימים, ולא לעסן כלל, ולכך אינן חשובים כמעוכלים עד שנשתברו שם במעיו. אבל אם אכל מורסן וכיוצא בו מדברים רכים, שבודאי נלעסו בפיו, אם שהו במעיו כשיעור עיכול, דהיינו מעת לעת, הרי הם כמעוכלים לגמרי ¹⁸¹¹ , ונפקע מהם איסור חמץ.

ואם הקיאן דרך בית הרעי, אפילו בתוך מעת לעת נפקע מהם איסור חמץ ¹⁸¹² .

אבל אם בלע חטים ושעורים וכיוצא בהן, והקיאן כשהן שלימים, אף ששהו במעיו יותר ממעת לעת לא נפקע איסורן ¹⁸¹³ .

וכן אם בלע שאר איסורין, דינו כחמץ בפסח לענין זה ¹⁸¹⁴ :

הפסד מרובה ושמחת יום טוב

סד כל מקום שמקילין מחמת הפסד מרובה, אם יכול להשהות עד לאחר הפסח, או למכור לנכרי בפסח, ולא יהיה שם הפסד מרובה, אין להקל ¹⁸¹⁵ :

סה כל מקום שמקילין מחמת שמחת יום טוב, יש להקל אפילו בחולו של מועד, שאף הוא בכלל יום טוב לענין שמחה, כמו שיתבאר בסי' תקכ"ט ¹⁸¹⁶ :

הערות

1414. עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) דגן שנפל עליו מים (ס"א-יג). (ב) חשש קמח בדבש וסוכר וכיוצא בהם (סי"ד-כד). (ג) חטה שנמצאה בתבשיל (סכ"ה-ח). (ד) חטה שנמצאה במים צוננים (סכ"ט-ל). (ה) חטה שנמצאה במים חמים (סל"א-ד). (ו) חטה שנמצאה בעיסה (סל"ה-ט). (ז) חטה שנמצאה בציר המליח (ס"מ-מב). (ח) חטה שנמצאה בפיו (סמ"ג-ה). (ט) חטה ומי הגעלה שנמצאו בבאר (סמ"ו-ח). (י) חטה שנמצאה בבשר (סמ"ט-נה). (יא) חטה שנמצאה בציר בשר או דגים (סנ"ו-ח). (יב) חטה שנמצאה בתרנגולת צלויה (סנ"ט-ס). (יג) חטה שנמצאה בזפק (סס"א-ג). (יד) הפסד מרובה ושמחת יום טוב (סס"ד-ה).
1415. סעיף כ (מותר ללתות את החטים, דהיינו שבוללין אותן במים קודם הטחינה, לפי שכל זמן שבוללין אותן ועוסקין בהם בידים אינם באים לידי חימוץ, שהחטים הם קשים ואינם ממהרים להחמיץ).
1416. פסחים מ, א (אמר רבא מותר ללתות). וכדלעיל שם סכ"א (וכל זה מדינא דגמרא אבל הגאונים אסרו כל לתיתה אפילו של חטים).
1417. גמרא מ, א (א"ר חסדא אמר מר עוקבא לא נתבקעו ממש, אלא כל שאילו מניחן על פי חבית והן נתבקעות מאיליהן. ושמואל אמר נתבקעו ממש. עבד שמואל עובדא בדורא דבי בר חשו, נתבקעו ממש). רי"ף יב, א (כיון דלא איפסיקא בהאי מילתא הילכתא בהדיא, לא כמר עוקבא ולא כשמואל, עבדינן לחומרא כמר עוקבא, דהויא לה ספיקא דאורייתא, וספיקא דאורייתא לחומרא ... ויש אומרים דהלכה כשמואל, דמר עוקבא תלמיד דשמואל הוה, וקיימא לן דאין הלכה כתלמיד במקום הרב, ועוד דהא עבד ליה שמואל עובדא, ואי לאו דקים ליה דהכי הלכתא לא עביד בה עובדא). וממה שכתב כאן "אינן באים לידי חימוץ מן הסתם, כל זמן שלא נתבקעו", נראה שפוסק כדעה השנית שהובאה ברי"ף, שהלכה כשמואל, שלא נאסרו בלתיתה כל זמן שלא נתבקעו ממש. שכן פסק הרא"ש פ"ב סי' כז (לתיתה דעסיק בהו בחיטי לא אתו לידי חימוץ עד שנתבקעו). הובא בטור. ט"ז ס"ק ג. מ"א ס"ק ג (גבי לתיתה אינו אסור אלא אם כן נתבקעו כיון דעסיק בה). והיינו שאם נתרככו באמצע לתיתה, לא נאסר מדינא דגמרא. משא"כ אם נשרו במים או בתבשיל ונתרככו, הובאו שתי דעות, לקמן ס"ז וסכ"ה, ונתבאר לקמן שם (הערות 142. 145).
1418. רא"ש פ"ב סי' כז, בשם רבנו אפרים (לתיתה דעסיק בהו בחיטי לא אתו לידי חימוץ, עד שנתבקעו, אבל הנך חיטי דשיעי כיון דמינח נייחו אתו לידי חימוץ). הובא בטור. מ"א שם ס"ק ג (דדוקא גבי לתיתה אינו אסור אא"כ נתבקעו כיון דעסיק בה). ט"ז שם ס"ק ג (דאע"ג דגבי לתיתה אינם אסורים אא"כ נתבקעו, שאני התם דעסיק ביה, הלכך אינם באים לידי חימוץ עד שיתבקעו). וכן הוא לעיל סי' תנג ס"כ (לפי שכל זמן שבוללין אותן ועוסקין בהם בידים אינם באים לידי חימוץ). וכעין זה לעיל סי' תסו סט"ז (שטרדת הדלף מונע מלהחמיץ).
1419. ברייתא דף מ , ע"א (לתת, נתבקעו אסורות, לא נתבקעו מותרות). והיינו שאף "שכל זמן שבולל אותם במים אינן באים לידי חימוץ מן הסתם, כל זמן שלא נתבקעו". מכל מקום אם נתבקעו הרי רואים שבאים לידי חימוץ. וכל זה בשעת לתיתה, משא"כ בשעת לישה, נתבאר לקמן סל"ה (חטה בקועה שנמצאת בפסח בעיסה ... יש רוצים להקל להתיר כל המצה והעיסה, לפי שהחטה שנתבקעה אינה חמץ גמור מיד שנתבקעה, אלא היא קרובה להחמיץ ... שהחטה היא קשה ואינה ממהרת להחמיץ כמו העיסה, וכיון שהעיסה לא החמיצה כל שכן החטה).
1420. כמובא לעיל מהרי"ף שם יב, א – לענין נתרכך ולא נתבקע (דהויא לה ספיקא דאורייתא). משא"כ נתבקע הוא שאסור ודאי מן התורה. וכן הוא ברמב"ם פ"ה ה"ח (שאין הדגן שנבלל או נתבשל ולא נתבקע חמץ גמור של תורה). משא"כ בנתבקע הוי חמץ גמור של תורה.
1421. רא"ש פ"ב סי' כה (דנתבקע לאו חמץ גמור, הוא אלא קרוב להחמיץ). טור (כתב א"א ז"ל ... שאפילו נתבקעה אינו חמץ גמור אלא קרוב להחמיץ). וכן הוא לקמן סכ"ה (לפי שבודאי יבא לידי חימוץ תיכף ומיד), וסל"ה (שהחטה שנתבקעה אינה חמץ גמור מיד שנתבקעה, אלא היא קרובה להחמיץ, ותיכף ומיד תבא לידי חימוץ גמור). ולעיל סי' תמו ס"ד (חטה הנמצאת בתבשיל, או שנשרת במים, שאף על פי שנתבקעה אינה חמץ גמור כמו שיתבאר בסי' תס"ז, לא יברך על ביעורה אע"פ שנתחמצה בתוך הפסח). ובקונטרס אחרון לעיל שם ס"ק א (דאפילו נתבקעה אינה חמץ גמור בבירור, וכדעת הרא"ש והטור בסי' תס"ז גבי חטה שנמצאת בעיסה ... אין לברך על כך, דספק ברכות להקל). וראה גם לעיל סי' תלו סי"ט (שאף אם נתבקעו מקצתן קרוב הדבר לומר שאין זה חימוץ אלא עיפשות והפסד, שכן דרך החטים שבקרקעית הבור ושבקירותיו להתבקע מחמת עיפוש והפסד ואינו חמץ כלל).
1422. יראים השלם סי' שא (שק של חטים שרוי בגשמים ושרייתם מרובה, חוששין להם, והאוכל רק כזית מהם בכרת). הובא במרדכי רמז תקסט (רבינו אליעזר ממיץ פסק ... חטין ... אם ירדו עליהם רוב גשמים ושרייתן מרובה, חוששין להם לביקוע, והאוכלן בכרת), ובהגהות מיימוניות פ"ה ה"ח אות ו. וראה פרי מגדים משב"ז פתיחה לסי' תסז (אם נולד סימן חימוץ בחטים שלימות שהוא הביקוע צריך לדון ... אם הוה חמץ בבירור וחייב כרת ... ומכל הפוסקים משמע הביקוע חמץ גמור ... ועכ"פ נתבקעו ממש הוה חמץ גמור וחייב כרת מן התורה).
1423. חטים שנשרו במים, יש בהם כמה שלבים: (א) נפלו למים ולא שהו שיעור מיל, אסור באכילה ומותר בהנאה, כדלקמן ס"ה (וכל זה כששהה לחלוחית המים על הדגן שיעור מיל. אבל קודם לכן, אפילו דגן הרבה שנשרה במים בתוך הפסח, יכול למכרו כולו לנכרי אחד קודם שישהה שיעור מיל, שעדיין לא נתחמץ ומותר בהנאה). (ב) נשרו במים שיעור מיל, ולא נתרככו, ספק חמץ מהתורה. וכמבואר כאן (אם הן שוהין במים שיעור מיל יכולין הן לבא לידי חימוץ גמור בלא ביקוע, ולפיכך הן אסורות מן התורה מספק שמא כבר החמיצו ... אם שהה לחלוחית המים עליו שיעור מיל, אף על פי שלא נתרכך במים אלא הוא קשה כמו שהיה). ונתבאר לקמן (הערה 15). (ג) לתת החטים במים ונתרככו ולא נתבקעו, אפשר שאינו חמץ, ואפשר דהוי ספק חמץ, כדלעיל (הערה 4). (ד) נשרה במים (או בתבשיל) ונתרכך בלא לתיתה, נתבאר לקמן ס"ז (דגן שנטבע בנהר, ושהה שם שיעור מיל או יותר, אף על פי שנתרכך במים וקרוב להתבקע, אינו חמץ ודאי אלא ספק ... ויש חולקין על זה), ונתפרש לקמן סכ"ה (אם אינה מבוקעת ממש, אע"פ שנתרככה והיא קרובה להתבקע ... עדיין אינה חמץ ודאי אלא ספק ... ויש חולקין על זה ואומרים שכל דגן שנתרכך במים כל כך עד שהוא ראוי להתבקע, הרי זה חמץ ודאי מן התורה, אע"פ שלא נתבקע עדיין, לפי שבודאי יבא לידי חימוץ תיכף ומיד). (ה) נתבקעו מהמים, קרובה לחימוץ, ובודא יחמיצו תיכף. וכדלעיל ס"א (אם רואה אותן שנתבקעו בשעת הלתיתה, הרי הן אסורות מן התורה, שהביקוע הוא סימן שהן קרובות להחמיץ, ובודאי יחמיצו תיכף ומיד חימוץ גמור שחייבין עליו כרת). והיינו בשעת לתיתה. וכן הוא בדגן שנשרה במים ונתבקע, כדלקמן סל"ה (שהחטה שנתבקעה אינה חמץ גמור מיד שנתבקעה, אלא היא קרובה להחמיץ, ותיכף ומיד תבא לידי חימוץ גמור). (ו) צמחו, הן חמץ גמור. וכדלעיל סי' תנג ס"ט (חטים שצמחו (שקורין אוי"ס גיוואקסין) והן חמץ גמור). והוא גם ה"מאלץ" (שהיא התבואה אחרי נביטתה), שנזכר לעיל סי' תמב ס"ט (מאל"ץ ... ממשו של חמץ עצמו), ושם נסמן (הערה סח).
1424. רמב"ם פ"ה ה"ז (וטוחנין אותן מיד). מגיד משנה שם (לפי שאם שהו ודאי מחמיצין הן). פר"ח ס"ב (כתב הרמב"ם, והסכים עמו המגיד משנה, שצריך לטחון החטים מיד לבטל הלתיתא, והשתא תו לא מחמיצי, שכבר נתייבש הקמח, אבל אם שהו בלא טחינה ודאי מחמיצין הם). וכן הוא לעיל סי' תנג ס"כ (ומיד אחר גמר הלתיתה צריך לטחנם, שלא יהיה להם שהות להחמיץ). וכן לעיל סוס"י תסו (דגן שהדלף טורד עליו אפילו כל היום כולו, אינו בא לידי חימוץ. וכשיפסוק טרדת הדלף, צריך לטוחנו מיד).
1425. מ"א ס"ק ד (ואם לא שהה עדיין שיעור מיל, עדיין לא החמיץ). וכן הוא לעיל סי' תנג סי"ז (שכל דגן שנפלו עליו מים ושהו עליו כשיעור מיל הוא בא לידי חימוץ). והיינו כמו בעיסה, שנתבאר לעיל סי' תנט ס"ט (ואם הניחוהו בלא עסק כדי הילוך מיל, הרי זה חמץ).
1426. יראים סי' שא (דלא מצרכינן נתבקעו אלא בלתיתה ... אבל במקום שרייה, אפילו לא נתבקעו אסורות). רא"ש פ"ב סי' כז (הקשה רבינו אפרים ז"ל אמאי אסרינהו להנהו חיטי, והרי לא נתבקעו. ותירץ לתיתה דעסיק בהו בחיטי, לא אתו לידי חימוץ עד שנתבקעו, אבל הנך חיטי דשיעי כיון דמינח נייחו אתו לידי חימוץ). טור ושו"ע ס"ב (אעפ"י שלא נתבקע, אסור, דכיון דמינח נייחי אתי לידי חימוץ).
1427. אף שכל חטה היא פחות מכזית, והי' מקום לומר שאינו עובר עליהם בבל יראה ובל ימצא, מכל מקום נתבאר לעיל סי' תמב בקונטרס אחרון ס"ק יח ד"ה וההיא (אע"ג דכל הכרי הוה כמו פחות מכזית, כיון שהם מפוזרים חטי חטי ... כרי של חטים מחומצות שהן חשובין, ודאי עובר אליהן מדאורייתא ... חשוב חיבור לענין ביעור, הואיל והוא חשוב חיבור בעיני בני אדם, אף שאינו חשוב חיבור על פי התורה. והוא הדין והוא הטעם בכזית חטים הנוגעות זו בזו).
1428. והיינו כששהה במים שיעור מיל, ולא נתרכך (סיכום פרטי הלכה זו, לעיל הערה 10). וכן הוא לקמן סט"ז (שאף ששהו החטים הרבה במים אינן חמץ ודאי אלא ספק). וס"כ (ואם תמצא לומר נרחצו שמא לא נתחמצו). ונתבאר לקמן (הערה 155). ואף שנתבאר לעיל סי' תנט ס"ט (ואם הניחוהו בלא עסק כדי הילוך מיל הרי זה חמץ), ולא נזכר שאסור מספק. היינו בעיסה שנילושה, משא"כ כאן בחטים שנשרו, אינו אלא ספק חמץ מן התורה.
1429. שו"ע ס"ב (דגן ... שנפלו עליו מים, אעפ"י שלא נתבקע, אסור, דכיון דמינח נייחי אתי לידי חימוץ). והיא ההלכה שבגמרא מ, רע"ב (דלקמן בסמוך), שהחטים נפלו לנהר ונאסרו.
1430. דרכי משה ס"ק א (אפילו לא ירדו עליהן רק מעט גשמים אסורים). ט"ז ס"ק ג (אין חילוק בין חטים לשעורים, ולא בין דליפה מועטת למרובה).
1431. ח"י ס"ק ז (אפילו לא נתרככה החטה גם כן אסור).
1432. משמעות רבא מ, רע"ב (ההוא ארבא דחיטי דטבעא בחישתא, שריא רבא לזבוני לנכרים). וכדלקמן בסמוך. וכמובא לעיל (הערה 13), שבגמרא מיירי אפילו לא נתבקע, רק טבעה ונשרית במים. ומכל מקום הצריכה למכור לנכרי, כי אסור להשהותו.
1433. רבא שם מ, רע"ב (ההוא ארבא דחיטי דטבעא (טבעה קודם הפסח, והיו בה חיטין, רש"י) בחישתא (שם הנהר, רש"י), שריא רבא לזבוני לנכרים ... הדר אמר רבא לזבינהו קבא קבא לישראל, כי היכי דכליא קמי פיסחא). רמב"ם פ"ה ה"ט (אם מכרו לגוים קודם הפסח, מוכר מעט לכל אחד ואחד, כדי שיכלה קודם הפסח, שמא יחזור הגוי וימכרנו לישראל). מגיד משנה שם (ורבינו נראה שאינו גורס קבא קבא לישראל, אלא קבא קבא סתם, ולנכרי הוא). שו"ע ס"א (אם מכרו לגוים קודם הפסח, מוכר מעט לכל אחד ואחד, כדי שיכלה קודם הפסח, שמא יחזור הגוי וימכרנו לישראל). ט"ז ס"ק ב (ולא גרסינן לישראל, אלא לעכו"ם ימכור מעט מעט).
1434. ראה גם לעיל סי' תמ סי"ז (שיש לחוש שמא ימכור הנכרי את החמץ הזה לאחר הפסח לישראל אחר, שאינו יודע שעבר עליו ישראל בבל יראה, ועל ידי כן אסור באכילה ובהנאה, ויאכל ויהנה ממנו). סי' תמב ס"ט בהג"ה (שיזהר שיהא בענין שלא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל וישתה ממנו), וס"י (אם הוא דבר שאין לחוש שמא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל ויאכלנו), וסי"ט (רק שיזהר לתקן בענין שלא יחזור הנכרי וימכרם לישראל אחר). סי' תמז ס"א במוסגר (אם הוא דבר שאין לחוש שמא יחזור הנכרי וימכור התערובת לישראל אחר, שאינו יודע שיש בו תערובת חמץ ויאכלנה בפסח). שו"ת רבנו סי' ד (יש להתירו למכרו לערל על שיינ"ק [=בבית מרזח], ולא על הור"ט [=מכירה סיטונית], פן ישתה ממנו איזה בר ישראל).
1435. שהרי מותר לקנות סתם חטים מנכרי, ולטחון מהם קמח למצות בפסח, כדלעיל סי' תנג סי"ט (ישראל קדושים ונוהגין להחמיר, אפילו במצות של כל ימי הפסח, לשמור אותם משעת טחינה ואילך, ולא ליקח קמח מן השוק אפילו בדרך המותר בשעת הדחק. אבל החטים של מצת מצוה, טוב להחמיר אם אפשר לשמרם משעת קצירה ואילך). הרי שבכל אופן מותר לקנות חטים מנכרי, למצות של כל ימי הפסח.
1436. רמב"ם ושו"ע שם (כדי שיכלה קודם הפסח, שמא יחזור הגוי וימכרנו לישראל). ט"ז סוף ס"ק ב (במוכר מעט לעכו"ם יש כאן ספק ספיקא, דשמא לא ימכרנו לישראל, ואם תמצי לומר ימכרנו, שמא יאכלנו קודם פסח). מ"א ס"ק ב (כדי שיכלה, כלומר אף אם תמצי לומר שימכרנו לישראל, יאכלנו הישראל קודם פסח). ח"י ס"ק ד (כדי שיכלה קודם פסח, פירוש, אף אם תמצא לומר דגם אותו המעט ימכרנו לישראל, מכל מקום אותו המעט יאכל הישראל קודם פסח). פרי חדש יו"ד סי' פד ס"ק יח (דגן שנטבע בנהר ... דאיכא ספיקי טובי, חדא דשמא העכו"ם אינו לוקחו אלא לעצמו, ואם תמצי לומר שמוכרו, שמא ימכור לעכו"ם ולא לישראל, ואם תמצי לומר לישראל, שמא יאכלנו קודם פסח).
1437. רמב"ם פ"ה ה"ט (מוכרו לישראל ומודיעו, כדי שיאכלנו קודם הפסח). שו"ע ס"א.
1438. ח"י ס"ק ג (דכשהודיע אפילו הרבה מותר למכור לישראל ... ואפילו מעט מעט אם מוכר לישראל צריך להודיע).
1439. או בדגן שנתבקע ונתנגב ונתייבש ואין ביקועו ניכר. והיינו שהלכה זו היא בשני האופנים: (א) באופן שנתבאר לעיל ס"ב (בלא ביקוע ... אסורות מן התורה מספק ... אפילו שלא נתבקע). (ב) באופן שנתבאר לעיל סי' תמב סי"ד (שנפלו חטים שנפלו עליהם מים ונתבקעו ונתנגבו ונתייבשו, ואין ביקוען ניכר). שדינו נתבאר לעיל ס"א (הרי הן אסורות מן התורה, שהביקוע הוא סימן שהן קרובות להחמיץ, ובודאי יחמיצו תיכף ומיד חימוץ גמור).
1440. טור (ויש בהם חשש חימוץ, ואינו ניכר בהם, לא ימכרם לעכו"ם). ט"ז ס"ק א (דאילו ניכר אין חשש דהא הקונה יראה החימוץ). מ"א ריש הסימן (משמע דאם החמץ ניכר מותר).
1441. מ"א שם (ולא חיישינן שמא יטחנם וימכרם, כיון דאין לוקחים קמח מן השוק אלא בשעת הדחק, כמ"ש סי' תנ"ג).
1442. סעיף יט (ישראל קדושים ונוהגין להחמיר אפילו במצות של כל ימי הפסח, לשמור אותם משעת טחינה ואילך, ולא ליקח קמח מן השוק, אפילו בדרך המותר בשעת הדחק).
1443. ר"ן פ"ב (יב, ב) ד"ה הדר (דלא מפלגינן בהא אם נתבקעו אם לא נתבקעו ... שמא יטחנם הנכרי ויחזור וימכרם לישראל). עולת שבת ס"ק א (ונראה דאפילו היה החמץ ניכר, כגון חיטים שנתבקעו, אפילו הכי אסור למכרם לכותי, דחיישינן שמא יטחנם וימכור לישראל הקמח, וכן כתב הר"ן בההוא מעשה דספינתא). הובאו ב ח"י ס"ק א.
1444. ח"י שם (מכל מקום, כשיקח ישראל אותו קמח קודם פסח ויקיימו בביתו, קעבר על בל יראה, כיון שהחמץ היה ניכר בהם. וזה פשוט דעת הר"ן).
1445. ח"י סי' תמח ס"ק ה (ואם עכו"ם נתן או מכר לישראל חטים וכהאי גוונא וקיבלם הישראל ממנו, ואחר פסח נודע לו שהיה בתוכו חמץ, לכאורה נראה דהחמץ מותר לאחר פסח, כדין חמצו של עכו"ם ... יכול לומר היתירא בעיתי איסורא לא בעיתי ... ואילו הייתי יודע שהיא אסורה לא הייתי מקבלה). אלא שח"י מיירי לענין היתר אכילתו אחר הפסח, ומזה למדים כאן לענין שהישראל לא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא בפסח.
1446. סעיף ג (שמן הסתם אין נוח לאדם לקנות לו דבר האסור לו לקנותו, וכיון שאין נוח לו לקנותו אין חצירו נעשה כשלוחו לקנות לו דבר שאין נוח לו, שאין אדם נעשה שליח לחבירו בעל כרחו). וראה שם ס"ה (אם הנכרי מביא לבית הישראל למכור או להפקיד אצלו, צריך הישראל לומר בפירוש להנכרי שאינו רוצה לקבלו, כדי שלא יתחייב באחריותו כלל). וראה מראי מקומות וציונים.
1447. ראה לעיל סי' תלו בקונטרס אחרון ס"ק ג (ואף שיש לומר דאיסורא לא ניחא ליה דליקני, מכל מקום לדינא אין לנו לזוז מדבריו ז"ל). ונתבאר בהערות שם, שאפשר גם שם הכוונה, שכיון שהוא עדיין קודם זמן איסורו, נוח לו לקנות חמץ. אבל לעיל סי' תמט ס"ג (ואע"פ שכשיצאו הפועלים מן החנות קודם הפסח, בודאי נתיאשו מן החמץ שנפל מהן ונעשה החמץ הפקר גמור, וכל דבר הפקר המונח ברשותו של אדם מישראל זכתה לו רשותו ונקנה לו ההפקר ונעשה כשלו ממש. אף על פי כן לא נקנה להישראל חמץ זה שהיה בחנותו כל ימי הפסח, מטעם שנתבאר בסי' תמ"ח). וראה בית מרדכי (פרענקל) סי' יא.
1448. אליה רבה ס"ק א (ולענ"ד דסבירא ליה דאי משום זה לא גזרו, דהא מבטלו במה דאמר בדלא חזיתא). ואף שעדיין לבו ודעתו עליו לאכול ממנו אחר הפסח, ואם כן אינו ביטול גמור, כדלעיל סי' תלד ס"י (שעיקר הביטול הוא בלב שיסיח דעתו ממנו לגמרי, וחמץ זה ששייר למאכלו, הרי לבו ודעתו עליו לאכול ממנו, ואינו מופקר אצלו). וראה בריש הל' מכירת חמץ (כי חמץ הנמכר אינו בכלל ביטול והפקר, מאחר שדעתו עליו לחזור ולזכות בו אחר הפסח). ואפשר שכאן לא הובא טעם זה אלא לצירוף טעם נוסף לקולא.
1449. סעיף יא ואילך (נכון הדבר שבשעה שהוא מבער מן ביתו את החמץ ששייר למאכלו, יחזור ויבטל פעם שנית כל חמץ שיש ברשותו). והיינו שזה פשוט שבביטול של הלילה לא ביטל דגן זה, שהרי בביטול של הלילה אין מבטלים את החמץ הידוע, כדלעיל סי' תלד ס"י (כשמבטל החמץ בליל י"ד מיד אחר הבדיקה, אינו מבטל אלא החמץ שאינו ידוע לו שלא מצאו בבדיקה). משא"כ בביטול של היום מבטלים גם חמץ זה, כדלעיל שם סי"ב (ובביטול זה שבשעת הביעור יאמר כל חמירא דאיכא ברשותי דחזיתיה ודלא חזיתיה דבערתיה ודלא בערתיה וכו', שהרי מבטל הכל ואינו משייר כלום לעצמו).
1450. מ"א סי' תלד ס"ק ה (משמע דאם לא ידע בו מתחלה אינו עובר עליו כלל). ולעיל סי' תלג סי"ב, וקונטרס אחרון שם ס"ק ג (מיהו מאי דמשמע שם מהמ"א ... דאף בבית שאינו בדוק אינו עובר למפרע על חמץ שמצא בתוכו, ואין צריך לומר אם עדיין לא מצאו, שאינו עובר עליו אף אם ישנו שם, כיון שאינו ידוע לו היכן הוא לא קרינן ביה לא ימצא, וכמ"ש התוספות ריש פרק כל שעה. לא קיימא לן הכי). ואפשר שכאן לא הובא טעם זה אלא לצירוף טעם נוסף לקולא.
1451. ח"י ס"ק ד (ומכל מקום נראה לענ"ד, דאם נתחמץ לישראל דגן הרבה בערב פסח, והוא בענין שאי אפשר לו למכור לעכו"ם שיכלה קודם פסח, ואיכא הפסד מרובה בדבר, מותר למכור לעכו"ם שיודע בו ומכירו שלא יגע בו כלל, אלא ישמרנו לו עד לאחר פסח, ורשאי לומר לו עד שאתה לוקח וכו', כמבואר לעיל סימן תמ"ח סעיף ג' וד', ואז ליכא למיחש למידי). אליה רבה ס"ק ב (ופשוט דמותר למכור לעכו"ם המכירו, שיודעין שישמרנו עד אחר פסח כמ"ש בסי' תמ"ח, ואף בחמץ הרבה ובשעה חמישית בערב פסח מותר).
1452. סעיף ו (ישראל שיש לו חמץ הרבה בערב פסח, ורוצה למכרו לנכרי המכירו ומיודעו, או ליתנו לו במתנה, אע"פ שהוא יודע בהנכרי שלא יגע בחמצו כלל, אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ואז יחזירנו לו, הרי זה מותר).
1453. סעיף יז (רשאי ישראל לומר לנכרי בשעה ה' בערב פסח או קודם, עד שאתה לוקח חמץ מנכרי או מישראל אחר במנה, קח ממני במאתים, ואקחנו ממך לאחר הפסח, ואחזיר לך מעותיך, ואוסיף לך עוד ריוח על זה).
1454. ח"י שם (והוא בענין שאי אפשר לו למכור לעכו"ם שיכלה קודם פסח, ואיכא הפסד מרובה בדבר). והטעם שאנו זקוקים כאן להפסד מרובה, כי סוף כל סוף תלה הדבר בדעת הנכרי, שאם ירצה יוכל לקנות כולו ולמכור חלק לישראל אחר, וכדלעיל סי' תמח ס"ו (דכיון שאם לא היה הנכרי רוצה להחזירו לו, לא היה יכול לתבוע ממנו בדין שיחזירנו לו ... נמצא שכל ימי הפסח החמץ קנוי להנכרי בקנין גמור).
1455. מ"א ס"ק ד (ואם לא שהה עדיין שיעור מיל עדיין לא החמיץ (וכ"מ בת"ה סי' קכ"ג ובאגור), ואם כן אפילו נעשה בפסח מותר למוכרו לעכו"ם קודם ששהה שיעור מיל). ולכאורה יש בזה כמה פרטים: (א) שכיון שעדיין לא נתחמץ, מותר בהנאה ומועלת מכירתו, כמו שמועיל אז ביטולו, כדלעיל סי' תמד ס"כ (מי שיש לו עיסה של מצה בתוך ביתו משעה ששית ולמעלה ... יבטלנה קודם שתחמיץ, שמשתחמיץ אין בידו לבטלה ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא מן התורה). וסי' תס ס"ה (שכבר ביטלם קודם שנתחמצו שאז הם עדיין ברשותו לבטלן ולהפקירן). (ב) ולענין החשש שאפשר יתחמץ, ולא יהי' ניכר, וימכרנו לישראל, ויאכלנו בפסח, ראה מחצית השקל על המ"א שם.
1456. מ"א שם (מעשה בישראל שלקח חטים מעכו"ם, ובא אחר כך ישראל אחר וביקש מהעכו"ם שימכור לו גם כן חטים, ואמר אין לי חטים, כי היהודי שמכרתי לו הוא אוהבי, ומכרתי לו החטים שרחצתי, ובקשתי לטוחנן לצורך ביתי, ומכרתי אותם לאהבתי אותו. נראה לי דדמי למ"ש ביו"ד סוס"י י"ו דאין העכו"ם נאמן במה שאמר לאחר שמכרם ויצאו מתחת ידו). והיינו כמבואר בשו"ע יו"ד שם סי"א (עובד כוכבים שמכר שתי בהמות ואחר כך אמר, מסיח לפי תומו, שהן אותו ואת בנו, אינו נאמן במה שאמר לאחר שמכרם ויצאו מתחת ידו). ומקורו בשו"ת הרשב"א ח"א סי' קיח (מסתברא שאינו נאמן במה שאמר לאחר שמכרה ויצאה מתחת ידו, לפי שאין עדות לגוי). והיינו שאין מסיח לפי תומו נאמן אלא להתיר איסור מדברי סופרים, כדלקמן סי' תקיג סט"ו (ובכל איסורי דברי סופרים סומכין על נכרי מסיח לפי תומו). משא"כ כאן שבא לאסור בדבר שאינו תחת ידו.
1457. ש"ך שם ס"ק כג (מדברי הרא"ש ומרדכי והגהות מיימוניות ... מבואר, דהיכא דבידו נאמן, אפילו היכא דיש לומר דלהשביח מקחו אומר כן).
1458. רשב"א שם (אלא מיהו אי מהימן ליה אסור). שו"ע יו"ד שם (ומיהו אי מהימן ליה, אסור). מ"א שם (מיהו אי מהימן ליה אסור).
1459. רשב"א שם (אפילו מתכוין לאסור או להעיד). ש"ך שם ס"ק כד (אפילו אינו מסיח לפי תומו).
1460. לענין נתרכך באמצע לתיתה, נתבאר לעיל (הערה 4). בסעיף שלפנינו מיירי בשני אופנים: (א) שהה במים שיעור מיל ולא נתרכך. ש"אינו חמץ ודאי אלא ספק", וכדלעיל ס"ב (והערה 15). (ב) נתרכך במים, שדעה הראשונה שהוא ספק, ודעה השנית שהוא ודאי חמץ, כדלקמן סכ"ה (והערות 142. 145). סיכום פרטי הלכה זו, לעיל (הערה 10).
1461. קאי על "נתרכך" ונתערב בדגן אחר, שכיון שהוא ניכר אינו חשוב תערובת. אבל אחר ש"נתנגב ונתייבש" אינו ניכר, וחשוב שפיר תערובת. וכעין זה היא ההלכה בנתבקע ונתנגב, כדלעיל סי' תמז סי"ד (כגון שנפלו חטים שנפלו עליהם מים ונתבקעו ונתנגבו ונתייבשו ואין ביקוען ניכר, ונתערבו בחטים יבישים כשרים הרבה מהם), וסי' תנג סי"א (כגון שנפלו עליו מים ונתבקע ... ואחר כך נתייבש ואין בקועו ניכר, ונתערב בדגן כשר הרבה ממנו). אלא ששם בנתבקע ונתנגב, הוי ודאי חמץ שנתערב, ואילו כאן בנתרכך ונתנגב, יש מחלוקת אם יש לו דין ודאי או ספק חמץ שנתערב.
1462. ח"י סוף ס"ק ז (לפי טעם זה, אם נתערב דגן זה מין במינו אפילו בפחות מששים, הוא רק איסור דרבנן, גם כן יש להקל לדעת המחבר). והיינו שכמו בחטה שנמצאת בתבשיל, נתבאר לקמן סכ"ה (יש מתירין התבשיל אפילו באכילה, אם יש בו ששים כנגדה, דכיון שלא נתבקעה עדיין אינה חמץ ודאי אלא ספק, ולא החמירו לאסור במשהו אלא בחמץ ודאי). כך הוא גם בתערובת יבש ביבש, שמן התורה בטל ברוב, ובלא נתבקע הוי ספק דרבנן לקולא.
1463. אפילו אינו חד בתרי (ש"ך יו"ד סי' קט ס"ק ו). וכדלעיל סי' תמב סי"ד, ושם נסמן (הערה קמ).
1464. רי"ף פ"ב יב, א. וכן הוא ברמב"ם פ"ה ה"ח. טור ושו"ע ס"ט (לענין תבשיל, כדלקמן סכ"ה, והערה 142). ומזה לומד הח"י גם לנידון דידן, בתערובת חטים בחטים.
1465. כדלעיל סי' תמז ס"א (חמץ שנתערב בתוך הפסח ... אוסר תערובתו במשהו, בין באכילה בין בהנאה, בין שנתערב יבש ביבש ... ובין שנתערב לח בלח).
1466. מ"א ס"ק יב (איסור משהו דרבנן, אזלינן בספיקן לקולא). פר"ח ס"ט (לענין התבשיל, דהוי איסור משהו, דהוי מדרבנן, ספיקא דרבנן לקולא). ומזה לומד הח"י גם לנידון דידן, בתערובת חטים בחטים.
1467. מרדכי רמז תקעא (דיש להחמיר, כיון דאין אנו בקיאין מה נקרא ראויה להתבקע). ונתבאר לקמן (הערה 145), לענין נפל בתבשיל.
1468. לקמן סכ"ה (וכן המנהג פשוט במדינות אלו, ואין לשנות. ומכל מקום אם יש שם הפסד מרובה יש לסמוך על סברא הראשונה).
1469. והיינו שהמנהג הוא כדעה השנית, שגם בנתרכך יש לו דין חמץ ודאי, כמו דגן שנתבקע ונתייבש ונתערב, שנתבאר לעיל סי' תמב סי"ח (ויש חולקין על זה ואומרים, כיון שאסור לאכול בפסח כלום מזה התערובת ... אסור גם כן להשהותן, גזירה שמא יבא לאכלו ... ויש לחוש לדבריהם, אם אין שם הפסד מרובה).
1470. סעיף ב (שבתערובת יבש ביבש לדברי הכל יכול למכרו לנכרי חוץ מדמי איסור).
1471. מ"א סי' תמז ס"ק יא (לדעת הרא"ש שכתב בי"ד סי' ק"ט, דיבש ביבש שנתערב נעשה היתר גמור ומותר אחר כך לבשלן ביחד, אם כן הכא נמי מותר לקיימו, דנעשה היתר גמור). ונתבאר בארוכה לעיל סי' תמב סי"ד-יז. שלפי זה מתיר המ"א אף בנתבקעו ונתנגבו ונתייבשו ואין ביקוען ניכר ונתערבו בחטים יבשים קודם הפסח. ומסיק שם סי"ח להקל רק במקום הפסד מרובה. ונתבאר לעיל שם (הערה קעח).
1472. כדלקמן סכ"ה (בנמצאת בתבשיל). ומזה לומד הח"י גם לנידון דידן, בתערובת חטים בחטים.
1473. ט"ז סי' תמז ס"ק יח (וביבש ביבש ... לאחר הפסח שרי ... דהא כאן לא עבר על בל יראה, כיון דמן התורה חד בתרי בטיל, ואפילו מדרבנן האיסור אינו אלא מצד חומרא דמשהו, ולא שייך למיקנסי'). וכדלעיל סי' תמב סי"ח (בנתבקעו).
1474. סט"ז (ואם אין בחטים הכשרים ששים כנגד החמוצים, יכול להוסיף עליהם עוד חטים כשרים עד שיהיה ס' כנגד החמוצים, ויטחון הכל ביחד, כדי שיתבטל קמח החמץ בס').
1475. סי"א (מותר להוסיף עליו עוד דגן כשר הרבה עד שיהיה ס' כנגדו, ואז יטחון הכל ביחד, כדי שיתבטל קמח החמץ בס' בקמח הכשר קודם הפסח).
1476. כדלעיל ס"ב (גשמים מזלפין עליו זליפה מועטת, אם שהה לחלוחית המים עליו שיעור מיל, אף על פי שלא נתרכך במים, אלא הוא קשה כמו שהיה, הרי זה אסור אפילו להשהותו עד לאחר הפסח, אפילו שלא נתבקע).
1477. אגור סי' תשה (נשאל מורי אבי ז"ל על חטים שהיו שטוחים בעליה תחת הגג, ועברו המים דרך הגג וזלפו על הדגן בקצת מקומות, עד שהיה בהם כל כך מים שהיה טופח על מנת להטפיח. והשיב ... אפילו לא נתבקעו אסורין ... והנשאר לשתרי מכח ספק ספיקא, שמא לא ירדו עליהם מים, שמא לא נתבקעו ... מותר להשהותן. אבל לא לאכול מהן בפסח). רמ"א ס"ב (דגן שהיה מונח בעלייה, וירדו גשמים דרך הגג בקצת המקומות ונתלחלחו, אותן שנתלחלחו אסורות, אבל שאר מקומות מותר להשהותן מכח ספק ספיקא, שמא לא ירדו עליהם גשמים, ואם תמצי לומר ירדו, שמא לא נתחמץ. אבל לאכלן בפסח אסור, ולא מהני ספק ספיקא).
1478. ט"ז סוף ס"ק ד (כיון דעיקר ההיתר כאן מכח ספק ספיקא, אמאי אסור באכילה בפסח, דאפילו באיסור דאורייתא מותר בספק ספיקא ... ולענין דינא משמע אפילו מדברי הכל [בו], דהא דאסור לאכילה היינו משום דאין הפסד בשהייתן. משמע דאם יש הפסד, כגון שאין לו אחר, דמותר אפילו באכילה), וס"ק יז (נראה דלא החמיר שם לאכילה, אלא כיון שיש אפשרות בלי הפסד ... משא"כ במאכל שצריך לפסח, שבקוהו אדינא, כן נראה לענ"ד). ח"י ס"ק י (והעיקר נראה לי כמסקנת הט"ז, דכאן משום הכי החמירו לפי שאין הפסד משהייתן, אבל באמת במקום הפסד או מניעת שמחת יום טוב וכהאי גוונא יש להתיר אף באכילה). וכן הוא לעיל סי' תסו סי"ד (ומכל מקום אם אפשר לו בקל למצוא קמח אחר לפסח, אין לסמוך על הספק ספיקא לאכול קמח זה בפסח, אלא יצניענו לאחר הפסח). וראה גם לקמן ס"י (והערה 69). * וכל זה הוא במקום שהותר הדגן רק מטעם ספק ספיקא. אבל אם הותר על ידי ספק ספיקא בתערובת משהו, הותר אפילו באכילה (סיכום הלכה זו לקמן הערה 199), וכמבואר במ"א ס"ק כה (והא דפסק לעיל סוף ס"ב דאסור לאכול מכח ספק ספיקא, היינו לאכול החטים עצמן אבל התערובות שרי). הובא בח"י ס"ק מב.
1479. שו"ת ה ר"ן סי' נט (ולענין שאר החטים שאינן מבוקעות, נראה בעיני דמותרות ... שהדבר מצוי שבעת גשמים, עליונות הגדיש ותחתיתו מתחמץ ומתבקע, ואין המים נוגעים באמצעיתו כלל, ובכה"ג לא מתיליד ריעותא באמצעית הגדיש, ולפיכך אין ראוי להחזיק בו איסור). שו"ע ס"ו (חטים שנמצאו בהם מבוקעות, אותן שאין מבוקעות מותרות, מפני שהדבר מצוי שבשעת גשמים עליונות הגדיש ותחתיתו מתחמץ ומתבקע, ואין המים נוגעים באמצעיתו כלל).
1480. שו"ת ה רשב"א ח"א סי' קב (שאלת עוד, השנה שעברה רבו הגשמים ונפלו על הערמות שבשדות, עד שהיו קצת מן השבלים שעל הערמות מעלין צמחים, היש לחוש בפסח משום חמץ בחטים של אותו קציר, או נאמר שאין המים נכנסין בתוך הערמה ... תשובה מסתברא שאין לחוש לחטים סתם של אותה שנה). שו"ע ס"ד (שנה שרבו גשמים וירדו על ערימות שבשדות, עד שהיו קצת מהשבלים שעל הערימות מעלים צמחים, אין חוששין לסתם חטים של אותה שנה).
1481. רשב"א שם (וכל תבואה שתבוא לידינו, אנו דנין אותה אחר הרוב, ואין הרוב מחמיצין). מ"א ס"ק ה (שהולכין אחר הרוב שאין מחמיצין).
1482. רשב"א שם (ואפילו אותן ערמות שראינו שנפלו עליהם גשמים, אנו תולין בהן להקל, שמא לא נכנסו בהן מים אלא בשבולין העליונים, אבל לא שבבטן הערמה, וכן הדבר ידוע וניכר לעין. ואפילו תמצא לומר שנכנסו, שמא לא הספיקו להחמיץ, שלא כל שבא במים מחמיץ, ויעיד עליו הדעת ... והוה ליה ספק ספיקא ולקולא). הובא בט"ז ס"ק ה. ומסיים בט"ז: "גם מזה יש סתירה לפסק רמ"א שבסמוך, דהא כאן מותר אפילו באכילה". דהיינו שבעל כרחינו גם כאן הדין כאמור לעיל ס"ח (מותרות אפילו באכילה מכח ספק ספיקא ... ומכל מקום אם אפשר לו בקל למצוא חטים אחרים לפסח, אין לו לסמוך על הספק ספיקא לאכול מהם בפסח, אלא ישהה אותם עד לאחר הפסח, מאחר שאין לו הפסד בשהייתן). אלא שכאן מיירי, כאמור בתחלת הסעיף "שנה שרבו בו הגשמים וירדו על הערימות שבשדות", והיינו שבסתם אין למצוא חטים אחרים לפסח, ולכן התירו אף באכילה.
1483. חולין נו, ב (אחזוקי ריעותא לא מחזקינן). וראה גם לעיל סי' תכט סי"ט, ושם נסמן (הערה קח).
1484. בה"ג ברלין ע' 141 (חיטין שבאו בספינה בודקין אותן אם לחות הן או נשתנו מראיהן, בידוע שהגיעו עליהן מים, ואסור לאכול מהן בפסח, מפני שמחמיצות, ועובר עליהן בבל יראה ובבל ימצא, וחייב לבערן ואסור לו לשהותן. אבל וודאי אינן לחות והן קשות ולא נשתנה מראיתן, מותר לאכול מהן בפסח, ואין חוששין לספק איסורין. ואין אומרים כיון שבאו בספינה שמא נכנס בהן מים, וה[י]תר גמור הוא, דאמור רבנן אחזוקי איסורא לא מחזקינן, דהכין שדר צמח ריש מתיבתא). הובא בראבי"ה סי' תעח. טור ושו"ע ס"ג (חטים שבאו בספינה, אם הם יבשות וקשות ולא נשתנה מראיהן, אחזוקי איסורא לא מחזקינן). ח"י ס"ק יב (אבל אי נשתנה מראיתן או שהם לחות אסור אפילו להשהותו).
1485. שו"ת ה רשב"א ח"ז סי' כ (ההיא שנתבשל לגמרי במחובר ואינה צריכה כלל ליניקה, וכל שנתיבש לגמרי במחובר, כמאן דמנחא בכדא דמיא, ומקבלת חימוץ אם ירדו עליה גשמים). שו"ע ס"ה (דגן שבמחובר שנתייבש לגמרי ואינו צריך ליניקה, כמאן דמנח בכדא דמי ומקבל חימוץ אם ירדו עליו גשמים). וראה גם לעיל סי' תנג סי"ט (בעודם במחובר אינם באים לידי חימוץ, אם הם צריכים לקרקע). והנה בארץ ישראל ובשאר המדינות שהגשם אינו יורד בהם בקיץ, מחכים בקצירת החטים השמורים למצות, עד שיתייבשו לגמרי. אמנם במדינות אלו שהגשם יורד גם בקיץ, אי אפשר לחכות עד אחר שיתייבשו, שמא ירד עליהם גשם וטל אחר שנתייבשו. ואם יקדימו את הקצירה בעודם צריכים לקרקע, הרי אז החטים עדיין רכים והעלים עדיין ירוקים, ועדיין אינם מוכנים לטחינה לקמח, עד שיתייבשו לגמרי. ואם ישאירם בתלוש עד שיתייבשו לגמרי, יכולים להעלות עובש ולהתקלקל לגמרי. ועל כרחך צריך לייבשם עם מכונות מיוחדות, כדי להוציא מהם הלחות, שלא יתקלקלו. ולכן רגילים יותר, לקצור את החטים אחרי שאינם צריכים יותר לקרקע, ועדיין לא הלך מהם כל לחותם ולא גמרו להייבש. והטעם שסומכים על זה, שהרי שני סימנים נאמרו כאן (בשו"ת הרשב"א ובשו"ע): (א) נתייבש לגמרי. (ב) אין צריך עוד לינק מן הארץ. ויש קצת הפרש בינם, כי אחרי ש"אינה צריכה כלל ליניקה", עדיין יש איזה זמן עד "שנתיבש לגמרי במחובר". ועל זה סומכים לומר, שהסימן העיקרי הוא שיתייבשו לגמרי, שעד אז אינו בא לידי חימוץ על ידי גשמים. ומכל מקום משתדלים לבדוק, שלא ירדו גשמים באותו איזור, מיום שאינם צריכים לקרקע עד יום שנתייבש לגמרי. ואם נתברר שירד שם גשם, משתדלים לקצור החטים באיזור אחר, שלא ירדו בהם גשמים בתקופה זו. * ויש המקילים יותר לקצור אף אחר שנתייבשו לגמרי, ואפילו אם ירדו שם גשמים. וסוכמים על דעת שו"ת מעיל צדקה או"ח סי' סט (נראה לי ... דכל אגב מדלייהו לא מחמיץ, כמו שאמר אביי ... והכי נמי אפשר לומר גם כשנתייבש לגמרי לא חיישינן לחימוצו ... ומכל שכן כשעדיין קליפתן החיצונה עליהן ... אע"ג דרבא פליג עלי', ואמר דמי פירות הם, הרי אפשר לומר דלא פליג עליו בזה, אלא דמוסיף לומר דמי פירות הוא שאינו מחמיץ). והיינו הא דאמרינן בגמרא מ, א (ואמר אביי לא ליחרוך איניש תרי שבולי בהדי הדדי, דילמא נפקי מיא מהאי ובלע אידך, ואתיא לידי חימוץ ... והדר ביה אביי מההיא דכל אגב מדלייהו (כל דרך נפילתם, רש"י) לא מחמצי, דאמר אביי האי חצבא דאבישנא סחיפא (פיו כפוי למטה שיהו המים ... זבין ויוצאין לחוץ, רש"י) שרי, זקיפא אסור. רבא אמר אפילו זקיפא נמי שרי, מי פירות נינהו ומי פירות אינן מחמיצין). וכך גם כאן, כשהשבלים עדיין עומדים, ולא נפלו לארץ, אין חוששים שהגשם החמיצם, כי המים זבים לארץ. אמנם כאן בפנים לא נזכרת שיטה זו, רק דברי הרשב"א והשו"ע. ועל כן נוהגים לקצור החטים לפני שנתייבשו לגמרי, ובאופן המוזכר לעיל. ונתבארו הפרטים בזה בארוכה בספר קציר חטים. ובקובץ אור ישראל גליון מג, ע' מט-ע. וגליון נא ע' קלח-קמז. ומלבד זאת נתבארו כמה אופנים לעיל סעיפים ח-יא (מדברי שו"ת הרשב"א והשו"ע), שאפילו אם ירד עליהם גשם, "תולין להקל שמא לא נכנסו הגשמים אלא בשבלים העליונים, אבל לא בבטן הערימה, ואם תמצא לומר נכנסו שמא לא הספיקו להחמיץ".
1486. סי"ז-ט.
1487. סיכום הלכות ומנהגי דבש בפסח, שנתבארו כאן סי"ד-טז: (א) במקומות שאין דרך לערב קמח בדבש, מותר לאכלו בפסח (תחלת סט"ז). (ב) גם במקומות שחוששים שעירבו בו קמח, אם הביאו דבש מעורב בשעוה, מותר לאכלו בפסח. ויש אוסרים. ויש להקל עכ"פ לעשות ממנו משקה בפסח (סט"ו). (ג) ואם הביאו בכלים קטנים שכבר הובדל מהשעוה, נוהגים שלא לאכלו בפסח (תחלת סי"ד ותחלת סט"ז). ואם בישלוהו קודם הפסח בטל בס' ואינו חוזר וניעור. ומטעם זה מותר לעשות ממנו מי דבש קודם הפסח (סי"ד). (ד) במקומות אלו יש לנהוג כן אף בדבש של ישראל שרדה בעצמו, מפני מראית העין (סי"ד). (ה) אם יש חשש שמערבים בו סולת עד שאין בו ששים, אם בישלוהו קודם הפסח, או עשו ממנו משקה קודם הפסח, יש מתירים, ויש לסמוך על דבריהם בהפסד מרובה (סי"ד). (ו) מקומות שדרכם לערב בו קמח סולת, עד שאין בדבש ששים נגד הקמח, אין לעשות ממנו משקה קודם הפסח. ובהפסד מרובה מותר עכ"פ להשהותו, או להתיר התבשיל שנפל אליו הדבש, כיון שיש כמה צדדים להקל (סט"ז). (ז) אם ידוע שנתערב בו קמח סולת, אף שהקמח נתהפך לדבש, אסור לאכלו בפסח, ואסור להשהותו, ואוסר תערובתו במשהו (סט"ז).
1488. הגהת סמ"ק סי' רכב ע' רלב (ועל הדבש נראה דאסור בפסח, לא שנא בעיניה, ולא שנא שלא בעיניה, ולא שנא על ידי משקה שקורין מיאצ"ה, לפי שרגילין לערב בו קמח או סולת). הובא במרדכי רמז תקצא. הלכות ומנהגי מהר"ש סי' מה (נוהגין שלא לאכול דבש, או לשתות מי דבש בפסח, וזה שקורין מע"ט, כי מערבין קמח בדבש). מהרי"ל הל' מאכלות אסורות בפסח ע' קלא (דבש, אמר מהר"ש שנוהגין שלא לאוכלו בפסח, וכן שלא לשתות מי דבש שקורין מיטא, משום דמזייפין אותו עם קמח). רמ"א ס"ח (יש מחמירין. והמנהג במדינות אלו שלא לאכול דבש).
1489. [ב]"י ד"ה דבש (וחששא זו איני מכיר, שאפילו נודע בבירור שנתערב בו קמח או סולת, מה בכך, מי פירות הוא ואינו מחמיץ ... ומיהו לחוש שמא עירב בו סולת אפשר דחיישינן, שהסולת אנו מחזיקין אותו בחמץ גמור, מפני שלותתים את החטים במים קודם טחינה). ט"ז ס"ק ו (וכתב ב"י שאין בזה איסור, דהא מי פירות הוא, ואין מחמיץ, אלא דבסולת אפשר דחיישינן, דהוא חמץ גמור, כיון שלותתין החטים תחלה). מ"א ס"ק ו (ואף על גב דדבש מי פירות הוא, מכל מקום הקמח הוא חמץ גמור, שנוהגין לרחוץ החיטים). והיינו כדאיתא בירושלמי ספ"ב (ר' חנינא בריה דר' בחיי הוה ליה דבש מזוייף בסולת. שאל לר' מנא אמר ליה צריך את לבער). וכאן חוששים שהנכרים עירבו סולת בדבש, דהיינו שלתתו את החטים במים, כדי שהקמח יהי' סולת, ואחר כך עירבוהו בדבש. * ואף שנתבאר לעיל סי' תנג ס"כ-כא, שלתיתת החטים מותר מדינא דגמרא, אלא שאסרוה הגאונים. מכל מקום היינו דוקא באופן המבואר שם (ומיד אחר גמר הלתיתה צריך לטחנם, שלא יהיה להם שהות להחמיץ). משא"כ כאן החשש הוא שלא טחנו את החטים מיד אחר הלתיתה, אשר דינו נתבאר לעיל ס"ב (לאחר גמר הלתיתה, ששוב אינו עוסק בהן בידים, אם הן שוהין במים שיעור מיל, יכולין הן לבא לידי חימוץ גמור, בלא ביקוע, ולפיכך הן אסורות מן התורה, מספק שמא כבר החמיצו). וכן הוא לקמן סט"ז (שאף ששהו החטים הרבה במים אינן חמץ ודאי אלא ספק). וכדלעיל סי' תנג סי"ז (במקומות שנוהגין לרחוץ החטים קודם הטחינה ושוהין אותן במים איזה זמן, אסור לקנות קמח מן השוק אפילו בשעת הדחק, שכל דגן שנפלו עליו מים ושהו עליו כשיעור מיל הוא בא לידי חימוץ), וסי"ח (אם מוכר סולת נקיה, אסור ליקח אותה ממנו, שבודאי נבללו החטים במים להסיר קליפתן לעשות מהן סולת).
1490. הגהת סמ"ק שם (ומיהו אותו דבש שמוציאין מן הכוורת, שיודעין שאין בו תערובת, היה נראה להתיר. ומכל מקום נכון לאסור, דלמא אתי לאחלופי). הובא במרדכי שם. הלכות ומנהגי מהר"ש שם (ואע"פ שישראל לקחו מן הכוורת, ויודעין לו שאין בו קמח, אפילו הכי אסור אותו הדבש והמי דבש שקורין מע"ט בפסח, כי מאן דחזי יסבור שכל דבר מותר בפסח, ואתי לידי לאכול אפילו אותו דבש שיש בו קמח, דהוי חמץ). מהרי"ל שם (וגם אם ישראל בעצמו מורידו מן הכוורת, ויודע שאין בו שום קמח, גזרינן אטו שאר כל דבש).
1491. הלכות ומנהגי מהר"ש שם (שיש מקומות ששותין המע"ט בפסח, אין זה כי אם על ידי הדחק ואונס). הובא במהרי"ל שם. ביאורי מהרש"ל לסמ"ג סי' עט (ומהרי"ל בדרשות כתב ... המשקה בדוחק התירו, לפי שנתבטל קודם הפסח). לבוש ס"ח (לבשלו קודם הפסח, כבר פשט בו בכל אלו הארצות היתר גמור, מפני שאף אם היה בו קמח כבר נתבטל). ב"ח ס"ד (נראה דדוקא קודם הפסח יכול לעשות המשקה, דאפילו היה בו תערובת קמח כבר נתבטל בששים). והיינו שאף אם לא הי' בדבש ששים נגד הקמח, מכל מקום סגי במה שמסתמא יש במשקה ששים נגד הקמח. ויתבאר לקמן (הערה 80 בסופה).
1492. כיון שהוא לח בלח, וכדלעיל סי' תמז סכ"ב (אבל חמץ שנתערב בהיתר לח בלח שהן נבללין, ונתבטל קודם הפסח בס' ... מותר לאכלו בתוך הפסח. דכיון שגוף האיסור בלול בגוף ההיתר ונתבטל בתוכו, הרי הוא כמי שאינו בעולם כלל, ואינו חוזר וניעור בפסח). ומטעם זה גם אם בישל את הדבש עצמו קודם הפסח, אינו חוזר וניעור, כדלקמן בסמוך.
1493. לבוש שם (וראיתי יש נוהגין שאין מתירין אלא דווקא המשקה שנתבשלו ממנו לבדו שקורין מע"ד, אבל הדבש בפני עצמו שבשלוהו הישראל קודם הפסח, אף על פי שנזהר בו מחמץ וסיננהו מן הדבורים שבהם, אוסרים אותו לתת לתוך המאכל בפסח. וחומרא יתירה היא זו, שכיון שנתבטל קודם הפסח כבר נתבטל הקמח שבו, כמו במשקה שעושין ממנו. שאף על פי שאפשר לחלק ולומר דשאני התם במשקה כיון שנותנין לתוכו הרבה מים מתבטל הקמח ביותר מששים, שמצטרפין המים עם הדבש לבטלו, משא"כ הכא בדבש בפני עצמו, שאינו כל כך הרבה לבטל הקמח שבו בששים, מכל מקום כיון דתערובת הקמח מילתא דלא שכיח הוא, נראה לי כי המיקל לא הפסיד והמחמיר יחמיר ותבא עליו ברכה). הובא במ"א ס"ק ז. והיינו שכיון שאין אלא חשש חימוץ, ואפילו אם נתערב בו סולת, לא שכיח שיהי' בו יותר מאחד בששים, לכן נתבטל בתוכו בבישול קודם הפסח ואינו חוזר וניעור. משא"כ אם לא בשלוהו קודם הפסח, הקמח שבו חוזר וניעור בפסח. * ומכל מקום מחלק רבינו בין הדבש שבשלו קודם הפסח, שמותר לאכלו בפסח, לבין המי דבש, שמותר אפילו לכתחלה לעשותו קודם הפסח. ומבאר רבינו הטעם ש"הרי הוא מתבטל בששים בתוך המשקה קודם הפסח". והיינו כמובא לעיל מהלבוש (דשאני התם במשקה כיון שנותנין לתוכו הרבה מים מתבטל הקמח ביותר מששים, שמצטרפין המים עם הדבש לבטלו). ובאמת לא סגי בצירוף המים לדבש לבטל הקמח בששים, כדלקמן סט"ז (ובמקומות שידוע שדרך הנכרים לערב הרבה קמח בדבש ... עד שאין בהדבש ששים כנגדו, אין לעשות ממנו משקה אפילו קודם הפסח), ושם (הערה 94). וכדלעיל סי' תמב ס"ה (לכתחלה אסור לבטל חמץ בששים קודם הפסח במתכוין כדי לאכלו בתוך הפסח, מפני שהוא כמבטל איסור בידים). מכל מקום שאני הכא שהוא רק חשש (ולא ידוע שמערבים בו), לכן סגי מה ש"הוא מתבטל בששים בתוך המשקה קודם הפסח" (ראה גם לקמן הערה הבאה).
1494. ח"י ס"ק טז (היתר שכתב הרא"ש בתשובה [כלל כד סי' ו] בשם הר"ר יונה [ברכות לא, ב ד"ה ורבינו] וז"ל, ואם באנו לאסור הדבש משום חשש תערובת נאסר אותו כל השנה, דיש אומרים שנותנין לתוכו בשר נבילה ומתהפך לדבש, והר"ר יונה כתב שאפילו שנותנין בו בשר נבילה, כיון דנימוח ונתהפך לדבש מותר, דבתר השתא אזלינן, עכ"ל, ממילא לפי דבריו אף שידעינן בודאי שמעורב בו סולת יש להתירו ... אם הוא הפסד מרובה או מניעת שמחת יום טוב, אפילו בפחות מששים, הסומך על דברי הר"ר יונה לא הפסיד). והיינו "בסתם מקומות", שיש עכ"פ מקום לחשוש שהוא פחות מששים. אבל "מקומות שידוע שדרך הנכרים לערב הרבה קמח בדבש", יתבאר לקמן סט"ז לאיסור (ראה גם הערה הקודמת בסופה).
1495. היינו שזהו טעם המערבים בו דבש. ולענין הלכה, אם אומרים בו שנתהפך הקמח לדין דבש, נתבאר לעיל סוף סעיף הקודם, ולקמן סעיף הבא.
1496. דרכי משה ס"ק ג (והמנהג באלו המדינות שלא לאכול דבש, כי אם הלקוחים בחביות, שסוברין שאותו שבחביות בא מן הכוורת, ולכן אין חוששים לזיוף, ולכן נוהגים בכל מדינות אלו לשתות המשקים הנעשים ממנו). רמ"א ס"ח (והמנהג במדינות אלו שלא לאכול דבש, רק אותו שמביאים בחביות מן הכוורת, שעושין ממנו משקה שקורין מע"ד).
1497. לבוש ס"ח (מיהו דבש שמביאין מן הכוורת נוהגים בו היתר לכולי עלמא, שאין דרך לערב בו כלום כשרודין אותו מן הכוורת). ופירש המ"א ס"ק ז (דקדק וכתב שמביאין מן הכוורת ... אותו שמביאין עם החררים קטנים שלם כמו שהוא מונח בכוורת, שעדיין לא נתרסק). וגם בדברי הרמ"א פירש כן הח"י ס"ק יז (אותן שמביאין בחביות בעודו עם השעוה ... וזה גם כן כוונת הרב).
1498. שזה נתפרש ברמ"א שם (שעושין ממנו משקה שקורין מע"ד).
1499. ט"ז ס"ק ו (כן משמע דברי רמ"א כאן, שכתב שלא לאכול דבש, רק אותו שמביאים מן הכוורת, שעושים ממנו משקה כו'. היינו אפילו לאכילה בעין מותר, דהא עושין ממנו משקה לכתחלה. אבל אין לומר דוקא משקה מותר שנעשה קודם פסח, דהא לא זכר קודם פסח. ותו דהא התחיל באכילה, אלמא דזה אפילו באכילה שרי. רק שזכר המשקה לראי' שנוהגים בו היתר). ח"י ס"ק יז (משמעות דברי הרב, דאפילו לאכלו כך בעין מותר כהאי גוונא. וכן הכריח הט"ז מלשון דברי הרב). לבוש שם (מיהו דבש שמביאין מן הכוורת נוהגים בו היתר), מ"א ס"ק ז (דקדק וכתב שמביאין מן הכוורת ... לאכלו בעין ... שמביאין עם החדרים קטנים שלם כמו שהוא מונח בכוורת). והיינו שלפירוש המ"א, הרמ"א התיר רק לעשות ממנו משקה בפסח, והלבוש התיר אפילו לאכלו בעין. ולדעת הט"ז והח"י, אף הרמ"א התיר לאכלו בעין.
1500. ב"ח ס"ד ד"ה כתב בה"ג (ונראה בעיני, שאפילו אותו הדבש שמוציאין מן הכוורת לפנינו, אין לאכלו חי, משום גזירה דילמא אתי לאחלופי וכו' וק"ל. עוד נראה דדוקא קודם הפסח יכול לעשות המשקה, דאפילו היה בו תערובת קמח כבר נתבטל בששים, אבל במועד אסור, דשמא יש בו תערובת קצת ונותן טעם בפסח עצמו. וכן נהגו). והיינו שהוא מפרש מה שכתבו הפוסקים (ראה לעיל הערה 77) "אותו דבש שמוציאין מן הכוורת ... נכון לאסור, דלמא אתי לאחלופי", "כי מאן דחזי יסבור שכל דבר מותר בפסח, ואתי לידי לאכול אפילו אותו דבש שיש בו קמח", היינו אפילו במקומות שמביאים הדבש "בחביות מן הכוורת, המעורב בתוך השעוה". ואילו שאר הפוסקים הנ"ל מפרשים, שלא אסרו מפני מראית העין, אלא "דבש של ישראל שרדה אותו מכוורת שלו". משא"כ במקומות שרגילים להביא הדבש "בחביות מן הכוורת, המעורב בתוך השעוה", אין לחשוש למראית העין, "ולכך מותר לעשות ממנו משקה בתוך הפסח, או לאכלו בעינו".
1501. שזה מועיל שלא יהי' הקמח חוזר וניעור בפסח, כדלעיל בסעיף הקודם.
1502. ט"ז שם (ועפ"ז נראה לי היתר גמור לבשל בחול המועד משקה שקורין מע"ד מדבש שניכר שבא מהכוורת, לפי ראות עיני האנשים, כל שהוא ראוי לשתייה ביום טוב. אף שמו"ח ז"ל כתב לאסור לעשות המשקה במועד מחשש תערובות, וכתב שכן נהגו. מכל מקום נראה לי דהמיקל לכבוד יום טוב, במדינות אלו שאין לנו שתיה אחרת בפסח, לא הפסיד ... ושבח כבוד יום טוב בידו, כן נראה לענ"ד). והיינו שאף שלהלכה אין הפרש בין אכילתו בעין בפסח, לבין לעשות ממנו משקה בתוך הפסח. מכל מקום עדיף להחמיר באכילתו בעין בפסח, כיון שיכול להתקיים בלי דבש זה. ומכל מקום יש להקל לעשות ממנו משקה בפסח, כיון שאין לנו שתיה אחרת בפסח. משא"כ הדבש שמביאים בכלים קטנים שכבר הובדל מהשעוה, אין להתיר אלא אם כן בישלו קודם הפסח, כדלעיל סעיף הקודם.
1503. אליה זוטא ס"ק ג (ויען שבדין זה הענין והטעם משתנה לפי המדינות קצרתי). ח"י ס"ק יז (ולענין דינא מסיק גיסי הרב בספרו אליהו זוטא, שדין זה משתנה לפי המקומות והמדינות. וכן שמעתי שדבש של מדינת פיהם שהוא טוב ומובחר, ואין בו חשש זיוף).
1504. שם . גם לעיל סוף סי"ד דן בדבש שחוששים שעירבו בו קמח עד שאין בו ששים כנגדו; אלא שלעיל שם מיירי "בסתם מקומות" שחוששים שעירבו קמח בדבש עד שאין בו ששים כנגדו, וכאן מיירי "במקומות שידוע שדרך הנכרים לערב הרבה קמח בדבש". ומבאר שני חילוקים ביניהם: (א) כאן מתיר בהפסד מרובה – רק להשהותו, או להתיר התבשיל שנפל אליו הדבש. ואילו לעיל שם מתיר בהפסד מרובה – אף הדבש שבשל קודם הפסח, או המשקה שעשה ממנו קודם הפסח (ונתבאר לקמן הערה 96). (ב) כאן מצריך שיהי' ששים בדבש, נגד הקמח שבו, ואילו לעיל שם סגי במה שיש ששים במשקה שעשו ממנו, נגד הקמח שבדבש (ונתבאר לעיל הערה 78).
1505. שם . היינו שמיירי כאן "בדבש שמביאין בכלים קטנים שכבר הובדל מן השעוה", כמבואר לעיל בסעיף הקודם.
1506. שיירי כנסת הגדולה הגב"י אות ח (ובשנת תכ"ח הובאה אלי דבש סתם, וראינו בה שהיה מעורב קמח ... וחקרתי על הדבר ומצאתי שרובם ככולם עושין כן מפני שהם מערבין בו מים, ולפי שלפי רוב המים שנותנין נעשה רכה, חוזרין ונותנין בה קמח ... לעבותה ... ומיהו בדבש זה שאנו דנין עליה אפילו לדעת הרא"ש אסור, דלא אמרינן דנתבטל קודם הפסח ואינו חוזר וניעור בפסח, אלא כשנתבטל בס' קודם הפסח, אבל כל שלא היה שם ס' בהיתר מן האיסור, נעשה כולו איסור ... ואם כן בנידון שלפנינו שהעירוב בה הרבה ואין בה ס' לבטלו).
1507. מ"א ריש ס"ק ז (תרתי בעינן, דדוקא מאותו שבחבית מותר לעשות משקה, דאף אם תמצי לומר שיש בו מעט קמח בטל בס' בשעת בישול קודם פסח, אבל אותן שמביאין בכלים קטנים, אסור אפילו לעשות ממנו משקה. וכמה פעמים נתברר לי שמערבין בהן קמח הרבה). * ואף שנתבאר לעיל סי"ד (הרי הוא מתבטל בששים בתוך המשקה קודם הפסח). מכל מקום אין זה מועיל כאן (ובמקומות שידוע שדרך הנכרים לערב הרבה קמח בדבש ... עד שאין בהדבש ששים כנגדו). ונתבאר לעיל שם (הערה 80).
1508. מה שמקילין כאן בנפל לתבשיל בתוך הפסח, אף שאין בו ששים, היינו כמו בחשש חימוץ בשומן מהותך, דלעיל סי' תמז סמ"ג וסמ"ה, להתיר בפחות מששים, במקום הפסד מרובה. סיכום פרטי הלכה זו לעיל סי' תמז סל"ח (ושם הערה רפו).
1509. ח"י ס"ק טז (ומכל מקום נראה לי דכל זה אי ידעינן בודאי שנתערב בתוכו סולת. אבל מן הסתם, אע"פ שנוהגין בו איסור לאכלם בעין, מכל מקום אם נתערב תוך התבשיל יש להתירו דיעבד אפלו בפחות מששים. או אפילו ידעינן שנתערב בתוכו סולת, מותר לקיימו בביתו, או אם נתערב תוך התבשיל, אם הוא הפסד מרובה או מניעת שמחת יום טוב, אפילו בפחות מששים, הסומך על דברי הר"ר יונה לא הפסיד). אליה רבה ס"ק ז (ולענ"ד דכל זה כשלא נודע שמערבין בו הרבה). והיינו שהח"י מתיר להשהותו, ומתיר התבשיל שנפל אליו הדבש בפסח, באחד משני האופנים: (א) בהפסד מרובה. (ב) בלא ידעינן שנתערב. ואילו דעת האליה רבה דתרתי בעינן (אין ידוע בבירור, והפסד מרובה). ועל זה מסיק כאן: "אין לסמוך על סברא זו להקל, אלא", "אם יש שם הפסד מרובה או מניעת שמחת יום טוב ... כשאין ידוע בבירור". דהיינו כדעת האליה רבה. * וכל זה "במקומות שידוע שדרך הנכרים לערב הרבה קמח בדבש". משא"כ "בסתם מקומות" שיש חשש שמערבים קמח בדבש, עד שאין בו ששים, בזה יש לסמוך על דעת המקילים – אפילו לבשלו קודם הפסח, כדלעיל סי"ד (ויש מתירין אפילו בפחות מששים. ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה או במקום מניעת שמחת יום טוב).
1510. הרב רבנו יונה ברכות פ"ו (לא, ב) ד"ה ורבנו (חיה ידועה היא ויש לה חטוטרת בצואר ולשם מתקבצין בתחלה כעין דם ואחר כך חוזר ונעשה מוש"ק. ורבינו מאיר הלוי ז"ל היה אוסר אותו באכילה, מפני חשש דם. ואפשר לתת טעם בו להתיר ... שהרי הדבש אם נפל בו חתיכה של איסור אין הדבש אסור, אף על פי שהאיסור נימוח בתוך הדבש, כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר שנופל לתוכו דבש, כמו דבש דיינינן ליה ומותר). הובא בשו"ת הרא"ש כלל כד סי' ו (אם באנו לאסור דבש משום חשש תערובות, נאסור אותו כל השנה, דיש אומרים שנותנים לתוכו בשר נבלה ומתהפך לדבש. וה"ר יונה ז"ל כתב, שאפילו נותנין בו בשר נבלה, כיון דנמוח ונתהפך לדבש, מותר, דבתר השתא אזלינן ושרי). הובא בח"י ס"ק טז. דעה זו של רבינו יונה הביאה רבינו גם בסדר ברכת הנהנין פי"א ה"ה (המור והוא מוסק (שקורין פיזו"ם בלשון אשכנז) היוצא מחטוטרות שבצואר חיה ידוע, שמתקבץ שם תחלה כמין דם, ואחר כך מתיבש ונעשה ממנו המור ... אסור לאכלו וליתנו בתבשיל משום חשש דם. ויש מתירין. ובעל נפש יחמיר לעצמו בספק של תורה).
1511. אליה רבה ס"ק ז (ולענ"ד דכל זה כשלא נודע שמערבין בו הרבה). ונתבאר לעיל (הערה 96).
1512. כמו לענין צוקר, שנתבאר לקמן ס"כ (לפי שיש כאן הרבה צדדים להקל).
1513. סעיף ב (אם הן שוהין במים שיעור מיל, יכולין הן לבא לידי חימוץ גמור, בלא ביקוע, ולפיכך הן אסורות מן התורה, מספק שמא כבר החמיצו). וכן הוא לקמן ס"כ (ואם תמצא לומר נרחצו שמא לא נתחמצו).
1514. סעיף יח (כשידוע לנו שמקצת המוכרי קמח שבעיר דרכם לרחוץ החטים תמיד קודם הטחינה, ואף על פי שרובם אינן רוחצים, מכל מקום כיון שאין אנו מכירים אותם שאינן רוחצין אסור לנו לילך אצלם לבתיהם וליקח מהם קמח, כיון שהמוכרים הם קבועים בעיר כל אחד ואחד בביתו, וכל הקבוע כמחצה על מחצה ... ומכל מקום אם מוכר סולת נקיה אסור ליקח אותה ממנו, שבודאי נבללו החטים במים להסיר קליפתן, לעשות מהן סולת).
1515. ירושלמי ספ"ב (דבש מזוייף בסולת צריך לבער). ואף שנתבאר בח"י שם (אין לסמוך אהיתר זו נגד הירושלמי, והמחמירין נגד דעת הר"ר יונה ... ומכל מקום נראה לי ... אם הוא הפסד מרובה או מניעת שמחת יום טוב אפילו בפחות מששים, הסומך על דברי הר"ר יונה לא הפסיד). מכל מקום לא קיי"ל הכי, אלא כמבואר באליה רבה ס"ק ז (ולענ"ד דכל זה כשלא נודע שמערבין בו הרבה). והיינו ש"אם ידוע בבירור שעירבו קמח חמץ", אזי אף בהפסד מרובה "אין לסמוך אהיתר זו נגד הירושלמי". ונתבאר לעיל (הערה 96).
1516. כמו בשאר החומרות שנהגו בהם בפסח, שהתירו באחרון של פסח. סיכום פרטי הלכה זו לעיל סי' תמז סל"ו (והערה רסח).
1517. הגהות מיימוניות פ"ז אות י (מקצת בני אדם שאינם רוצים לאוכלן בפסח). הלכות ומנהגי מהר"ש סי' מז (וכן נוהגין שלא לאכול תאנים [יבשים] בפסח). מהרי"ל הלכות מאכלות אסורות בפסח ע' קלג (והעולם נוהגין איסור בתאנים בפסח). שו"ת מהרי"ל סי' כה (ואותן ענבים דקים נזהרים מהם). דרכי משה ס"ק ה (ובמהרי"ל אוסר לאכול הענבים שקורין רוזני"ו. ומהר"י ברין כתב יש אוכלים הענבים הקטנים צמוקים בפסח, ויש נמנעים ... וכן הוא בתשובת מהרי"ל שלא לאכול ענבים קטנים. ומטעם חששא זו נהגו באלו הארצות שלא לאכול שום פרי יבש בפסח, אם אינן שמורים מחימוץ). רמ"א ס"ח (ותאנים יבשים, וענבים יבשים שקורין רוזינ"י, גדולים או קטנים, תלוי במנהג המקומות, כי יש מחמירים שלא לאכלן, ויש מקילין. ולכן נהגו במדינות אלו להחמיר שלא לאכול שום פירות יבשים, אם לא שידוע שנתייבשו בדרך שאין לחוש לחמץ).
1518. הגהות מיימוניות שם (באמרם כי הלובן שעליהן הוא קמח, או התאנים הגרועים מלבנים אותן בקמח כדי שיראו שמנים וטובים). הלכות ומנהגי מהר"ש שם (יש שכתבו שאסרו משם דמפ[זרי]ן עלה קמח). מהרי"ל שם (יש בהן שמפזרין עליהן קמח). ט"ז ס"ק ז (דיש חשש שמפזרים עליהם קמח).
1519. הלכות ומנהגי מהר"ש סי' מז (הענבים שקורין רוזין אין אוכלין אותו בפסח, כי מניחין אותו על התאנים שיש בהם חמץ). מהרי"ל שם (והענבים שקורין רוזיינן גם כן אין אוכלין, דמניחין אצל התאנים). שו"ת מהרי"ל שם (לפי שמערבין אותם עם הגרוגרות ובסליהם). ט"ז שם (ואיסור ענבים הוא שמונחים אצל תאנים). מ"א ס"ק ח (ובמהרי"ל כתוב דיש ליזהר בענבים דקים, לפי שמערבים אותן עם הגרוגרות).
1520. דרכי משה שם (ומהר"י ברין כתב ... ויש נמנעים ואומרים שמייבשין אותן בתנור אצל הפת ... שחוששים שנתייבשו בתנור). מ"א שם (שיש עכו"ם שמייבשין האגסים בתנור אחר שאפו בו לחם).
1521. דרכי משה שם (ויש מקומות שאוכלים ענבים קטנים, שבאותן הארצות שגדלין שם מייבשים אותן בשמש). רמ"א שם (אם לא שידוע שנתייבשו בדרך שאין לחוש לחמץ). לבוש ס"ח (ואם ייבשו על ידי ישראל אוכלים אותם, ואין חוששין דלמא אתי לאחלופי). מ"א ס"ק י (פירות שייבשן ישראל, ולא חיישינן לאחלופי, משום דמצוי הוא). וכן הוא לקמן סכ"ב (הפירות שנתייבשו על ידי ישראל, ונזהר בהם מחמץ, שאין חוששין בהם למראית העין, לפי שהם מצויין, והכל יודעים שלפעמים מייבשין אותם על ידי ישראל).
1522. רמ"א סוף ס"ח (מיהו אינן אוסרין תערובתן, כן נראה לי). ופירש במ"א ס"ק יא (משמע דאפילו נתערב הרבה בתבשיל שרי, כיון דחששא רחוקה היא ... אין להחמיר אפילו בפחות מס'). ח"י שם ס"ק כג (משמע דאפילו בפחות מששים גם כן שרי). סיכום פרטי הלכה זו לעיל סי' תמז סל"ח (ושם הערה רפו).
1523. מ"א ס"ק ח (פה ק"ק קאליש נוהגין היתר מקדמונים, ליקח אגסים יבשים קטנים מן העכו"ם ולעשות מהן משקה, דהיינו ששופכין עליהם מים קרים ושורה בתוכה עד שנעשה משקה. אבל לבשלו עם האגסים נוהגים איסור. וגם האגסים עצמן אין אוכלים אותם. והכלים ששואבים בהם המשקה נוהגין שלא להשתמש בהם דבר אחר. נראה לי הטעם משום דחוששין שמא נדבק בהם קצת חמץ, לכן אין אוכלין אותם, אבל המשקה שותים, דאותו המעט בטל בס'. ואף על גב ששורה גם בפסח, מכל מקום לא החמירו מספק. ומה שנוהגין איסור לבשלן, משום דעל ידי בישול יהיב טעמא ביותר ... אבל במקומות אחרים נהגו להחמיר).
1524. הלכות ומנהגי מהר"ש סי' מח אות א (שמעתי ממה"ר שלום ז"ל, שפעם אחת אכלו הלומדים יחדיו בעיר נוישטט ביום טוב האחרון של פסח, ונתן להם הח"ר זנוויל ז"ל צוקר שהביא עמו מעיר קנדי, ואמר שברי לו שאין בתוכו שום חימוץ ואכלוהו עמו). מהרי"ל הל' מאכלות אסורות בפסח ע' קלב (העיד מהר"ש שאכלו הלומדים יחד בניישטט ביום טוב אחרון דפסח, ונתן להם הח"ר זנויל צוקר שהביא עמו מקנדיא, שהיה ברור לו שאין בו שום חמץ, ואכלו עמו). ט"ז ס"ק ח (אין זה מה שאנו קורין צוקר קנדיל ... אלא היינו צוקר קנדי"א שכתב במהרי"ל שאכלו הלומדים ביום טוב האחרון, ונתן להם הה"ר נתן צוקר שהביא מקאנדי"א שהיה ברור להם שאין בו חמץ ... ונראה דהיינו מה שאנו קורין אותו קנ"ר או הו"ט צוק"ר, שהוא בודאי אין בו חמץ, ולא נעשה בו שום בישול, אלא כתולדתו מביאים אותו, זהו שאוכלין אותו ביום טוב האחרון כנ"ל). מלבושי יום טוב ס"ח (הוט צוקר הם נקיים, ואין בהם חשש דבר של עירוב כלל. כך שמעתי מן העוסקים במלאכת הצוקער). עולת שבת ס"ק ח הב' (מיהו הו"ט צוקי"ר אינו נאסר תערובתו). מ"א ס"ק ט (וכן שמעתי מהאומן המתקנים אותו, שאותו שעשוי ככובע אין בו קמח).
1525. תרומת הדשן סי' קיט (מיני מרקחת העשוין מבלילת צוק"ר ... ראוי להורות לתת לנכרי מחוץ לבית במתנה גמורה, ויחזור ויזכה בהן לאחר הפסח). מ"א ס"ק ט (כתב הש"ך ... נראה לי מן התרומת הדשן ... דדוקא חררות קטנות העשויות מבלילות צוקר אסורים, אבל סתם צוקר מותר להשהות ... וכן שמעתי מהאומן המתקנים אותו שאותו שעשוי ככובע אין בו קמח (וכ"כ העולת שבת). ומיהו לכתחלה נוהגין למוכרו לעכו"ם קודם פסח, ובדיעבד מותר). ח"י ס"ק כא (והט"ז והמ"א כתבו דאין איסור בהוט צוקר ... להשהותו בביתו. מכל מקום נהגו למכרו לכתחלה, ובדיעבד מותר).
1526. כדלעיל מהלכות ומנהגי מהר"ש, וממהרי"ל. הובא במ"א ס"ק ט. רמ"א ס"ח (ביום טוב האחרון אוכלין ... צוק"ר קנדי"ל שאין בו חשש חימוץ). ט"ז שם (אין זה מה שאנו קורין צוקר קנדיל ... אלא היינו צוקר קנדי"א שכתב במהרי"ל שאכלו הלומדים ביום טוב האחרון). וכמו בשאר החומרות שנהגו בהם בפסח, שהתירו באחרון של פסח. סיכום פרטי הלכה זו לעיל סי' תמז סל"ו (ושם הערה רסח).
1527. כשם שמותר להשהותו מותר למכרו, וכדלעיל סי' תמב סכ"ד (כל דבר שמותר לקיימו, מותר להנות ממנו בפסח, כגון למוכרו לנכרי או שאר מיני הנאות).
1528. רמ"א שם (מיהו אינן אוסרין תערובתן וכן נראה לי). מ"א ס"ק יא (משמע דאפילו נתערב הרבה בתבשיל שרי, כיון דחששא רחוקה היא ... אין להחמיר אפילו בפחות מס'). ח"י שם ס"ק כג (משמע דאפילו בפחות מששים גם כן שרי). וכדלעיל סי"ח – בפירות יבשים (והערה 109), ולקמן סכ"ג – בכרכום וצפורן.
1529. הלכות ומנהגי מהר"ש סי' מח אות א (נוהגין שלא לאכול צוקר בפסח, כי משימין בתוכה קמח). מהרי"ל הל' מאכלות אסורות בפסח ע' קלב (צוקר, אמר מהר"ש שנוהגין שלא לאוכלו בפסח כי משימין לתוכו קמח). רמ"א ס"ח (צוקר אסור לאכלו). ט"ז ס"ק ח (מה שאנו קורין צוקר קנדיל, שאותו יש בו חשש יותר, וחמץ גמור הוא, שמבשלים צוקר לבן ביורות חמוצות והוא נתאדם).
1530. תרומת הדשן סי' קיט (מיני מרקחת העשוין מבלילת צוק"ר ... יראה דיש לחוש לאסור, וכן שמעתי שאחד מהגדולים הורה לאיסור). מלבושי יום טוב ס"ח (לא נאמר בתרומת הדשן סימן קי״ט, כי אם על המרקחת של קיכלך, או כיסוי תבלין ופירות). הגהת ש"ך, הובאה במ"א ס"ק ט (נראה לי מן התרומת הדשן ... דדוקא חררות קטנות העשויות מבלילות צוקר אסורים).
1531. תרומת הדשן שם (וראוי להורות לתת לנכרי מחוץ לבית במתנה גמורה). רמ"א ס"ח (אפילו להשהותו אסור). ט"ז שם (ואפילו להשהותו אסור, כי יש בו תערובת חמץ).
1532. כדלעיל (הערה 113), שדוקא הוט צוקר מותר לאכלו באחרון של פסח, משא"כ צוקר קאנדיל.
1533. ח"י ס"ק כא (מכל מקום אם עבר ושהה אותם, או תערובת, ואיכא הפסד מרובה או מניעת שמחת יום טוב, אפשר דאין לאסור), וס"ק כג (ובצוקר גם כן אין לאסור התערובת, אפילו במיני בלילות צוקר, בהפסד מרובה וכהאי גוונא יש להקל, וכמו שכתבתי בס"ק כ"א).
1534. ח"י ס"ק כא (והטעם נראה לי, דאיכא ספיקא וחששי טובא, דלמא לא נתערב בו, ואם תמצא לומר נתערב בו דלמא נתבטל קודם פסח, ואם תמצא לומר לא נתבטל דלמא לא ערבו סולת מחטים לתותים, ומי פירות אינו מחמיץ, ואם תמצא לומר לתתי, דלמא לא נתחמץ על ידי לתיתה זו). וראה כעין זה גם לעיל סט"ז (בדבש).
1535. כדלעיל ס"ב (אם הן שוהין במים שיעור מיל, יכולין הן לבא לידי חימוץ גמור, בלא ביקוע, ולפיכך הן אסורות מן התורה, מספק שמא כבר החמיצו). וסט"ז (ואם תמצא לומר נרחצו, שמא לא נתחמצו).
1536. מ"א סוף ס"ק ח (ואף על גב שיש עכו"ם שמייבשין האגסים בתנור אחר שאפו בו לחם, מכל מקום הוי נותן טעם בן נותן טעם דהתירא. ואף על גב שרמ"א כתב בסי' תמ"ז להחמיר בזה, הכא דספק הוא ... לכן נהגו להקל). וכך גם בצוקר שיש לחוש שמא בישלוהו בכלים חמוצים.
1537. סעיף מה (אע"פ שהתיכו בתוך קדירה של חמץ בת יומה, מותר לאכלו בפסח. שהרי אין בו אלא נותן טעם בן נותן טעם של היתר ... ויש חולקין על זה). למנהג אדמו"רי חב"ד באכילת צוקר בפסח, ראה אוצר מנהגי חב"ד (ניסן) ע' נ ואילך.
1538. תבלין הצפורן (Cloves). נזכר גם לעיל סי' רב סכ"ב (הצפורן (שקורין נעגלי"ך)).
1539. דרכי משה ס"ק ה (כתב מהר"י ברין דאין לאכול גרופי"ל שקורין נעגלי"ך בפסח ... וכן המנהג). רמ"א ס"ח (והמנהג במדינות אלו שלא לאכול ... נעגלי"ך).
1540. תבלין זעפרן (Saffron), המופק מפרח הכרכום (Crocus). וממנו מפיקים צבע צהוב, כדלקמן סכ"ג (כלים הצבועים בכרכום), וסי' תרמח ס"ל (כשמראהו ירוק כעין כרכום (שקורין גע"ל)).
1541. שו"ת הרשב"א ח"א סי' קלג (הכרכום בכל הארץ הזאת מזייפין אותו ... וכל שכן בימות הפסח, לאחר שלמדו לזייפו עוד בקמח סולת ... ועל כן נמנעתי לאכול ממנו אלא מן הנקח בשעת לקיטתו). הלכות ומנהגי מהר"ש סי' מו (אין אוכלין כרכום שקורין זפרון ... כי כשמוליכין אותו ממדינה למדינה, אז כשמשתנה מראיתו, מניחין אותה על שאור, כדי שיחזור למראיתו). מהרי"ל הלכות מאכלות אסורות בפסח סי' יד ע' קלג (כרכום שקורין זאפרין, אמר מהר"ש דאין אוכלין אותו בפסח, משום דכשמעבירין אותו ממדינה למדינה, ונשתנה מראיתו, מניחין אותו על גבי שאור, וחוזר למראיתו). דרכי משה ס"ק ה (וכתב עוד מהרי"[ל] דאין לאכול שום כרכום שקורין זפר"ן בפסח, כי כשנשתנה מראיתו, מניחים אותו על השאור, וחוזר לאדמומיתו ... וכן הוא בתשובת הרשב"א ... והמנהג שלא לאכלו בפסח). רמ"א שם (והמנהג במדינות אלו שלא לאכול כרכום שקורין זפרי"ן).
1542. שו"ת ה רשב"א שם (בוחשין קמח במים צבועים בכרכום ואחר כך מזלפין עליו). מ"א ס"ק י (בתשובת הרשב"א סי' קל"ג כתוב שבוחשין קמח עם מים ומזלפין עליו).
1543. דרכי משה שם (כי שורין אותן במי שעורים). וכעין זה נתבאר לקוטי טעמים ומנהגים להגש"פ, במיני החרוסת (זה מכמה שנים אשר מנהגנו לא לקחת קידה וקנמון מחשש תערובת חמץ).
1544. הלכות ומנהגי מהר"ש סי' מו (ואפילו הגדל בגינה שאחורי הבתים, שידוע לו שאין בו חימוץ, אסור לאוכלו בפסח, כי הרואה יאמר שכל כרכום מותר). מהרי"ל שם (וגם הגדל בגינת ביתו גזרו אטו כל כרכום). וראה גם ט"ז ס"ק ט (ואפילו אותו שקורין ל"נד זפרי"ן, שהוא בודאי בלי תערובות, אסור, משום הרואה שלא ידע להפריש. כן מצאתי בקובץ ישן).
1545. כדלעיל סי"ז (אבל אם ידוע שאין בהם חשש חימוץ, כגון שנתייבשו על ידי ישראל ונזהר בהם מחמץ אין להחמיר בהם).
1546. לבוש ס"ח (איני יודע טעם נכון לחלק בינם ובין הלנ"ד זפרי"ן, דאין אוכלין אותו, דמאי שנא. ואפשר דטעמא הוא משום שאין הלנ"ד זפרי"ן מצוי כל כך בינינו, אפילו באלו הארצות, ויש לחוש הרואה לאכול אותו יאמר שהוא מן הכרכום הבא מעבר לים, שהוא מצוי יותר, ויבא לאוכלו גם כן. אבל הפירות מצויין הם שמייבשין הישראלים, וידעו הכל שמישראל קנאו האוכלו, ולא יבאו לקנות מגוים ... כן נראה לי טעם מנהגינו באלו הארצות). מ"א ס"ק י (וכתב הלבוש הגדל בגינת ביתו אסור משום גזירה (מהרי"ל), והיינו משום דכרכום אין מצוי ליגדל במדינות אלו, ויסברו שהוא כרכום שבא ממרחקים, אבל פירות שייבשן ישראל, ולא חיישינן לאחלופי, משום דמצוי הוא).
1547. הלכות ומנהגי מהר"ש סי' לא (אין להשתמש בפסח באותם סכינים הצבועים צבע געלא ככרכום, וכן נמי הכוסות שצבועין בכרכום אסורין בפסח). מהרי"ל הל' מאכלות אסורות בפסח ע' קלג (ואמר מהר"ש שאין להשתמש בפסח בכוסות או סכינים הצבועים בכרכום ומראיהן געל). מ"א סי' תנא ס"ק מז (וכתב מהרי"ל אין להשתמש בכלים הצבועים בכרכום). וראה כעין זה לעיל שם סע"א (נוהגים בקצת מקומות שלא להשתמש בהן בפסח אפילו הם חדשים, אלא אם כן עמד הישראל על גבי האומן לראות, שלא יתקן ציפוי הבדיל והצבע על ידי סובין).
1548. דרכי משה ס"ק ה (מיהו נראה דאם נתערב מעט ממנו בתבשיל בתוך הפסח אין לאסרו). רמ"א ס"ח (והמנהג במדינות אלו שלא לאכול כרכום שקורין זפרי"ן, או נעגלי"ך. מיהו אינן אוסרין תערובתן, כן נראה לי). ונתבאר במ"א ס"ק יא (משמע דאפילו נתערב הרבה בתבשיל שרי, כיון דחששא רחוקה היא ... אין להחמיר אפילו בפחות מס'). וכן פירש בח"י ס"ק כג (משמע דאפילו בפחות מששים גם כן שרי). וכדלעיל סי"ח-ט. סיכום פרטי הלכה זו לעיל סי' תמז סל"ח (ושם הערה רפו).
1549. כדלעיל סי' תנא ס"א, בכלים של חמץ (ויצניעם במקום צנוע שאינו רגיל לילך לשם כל ימי הפסח ... וטוב לסגרם בחדר מיוחד, ולהצניע המפתח, שלא ילך לשם כל ימי הפסח).
1550. כדלעיל סי' תמ ס"ה, בחמץ של נכרי (צריך שיעשה לפניו מחיצה גבוה י' טפחים, כדי שיהיה לו היכר ולא ישכח על איסור חמץ, ולא יבא להסתפק ממנו).
1551. מ"א ס"ק י (מצאתי כתוב, וטוב"ק דרך לשרותו בשכר, וצריך לסוגרו בחדר, או לעשות מחיצה לפניו עכ"ל. ואם כן הוא הדין כרכום). הובא בח"י ס"ק כב.
1552. שנתבאר לעיל ס"א (שהביקוע הוא סימן שהן קרובות להחמיץ, ובודאי יחמיצו תיכף ומיד חימוץ גמור, שחייבין עליו כרת).
1553. רי"ף פ"ב יב, א (לא אסרינן ליה לההוא בישולא דמשתכחי ביה תרי ותלת שערי, אלא אם כן נתבקעו). רמב"ם פ"ה ה"ח (תבשיל שנתבשל ונמצאו בו שעורים או חטים, אם נתבקעו, הרי כל התבשיל אסור, שהרי נתערב בו החמץ). שו"ע ס"ט.
1554. כדלעיל סי' תמז ס"א (חמץ שנתערב בתוך הפסח ... אוסר תערובתו במשהו, בין באכילה בין בהנאה).
1555. רי"ף פ"ב יב, א (אי משתכחי בהדי בישולא ולא נתבקעו, כיון דאיסור תערובת חמץ במשהו דרבנן היא, לא אסרינן ליה לההוא בישולא דמשתכחי ביה תרי ותלת שערי ... משום דהויא ליה ספיקא דרבנן, וספיקא דרבנן לקולא). רמב"ם שם (ואם לא נתבקעו, מוציאין אותן ושורפין אותן, ואוכלין שאר התבשיל, שאין הדגן שנבלל או נתבשל ולא נתבקע חמץ גמור של תורה, ואינו אלא מדברי סופרים). טור ושו"ע שם. מ"א ס"ק יב (איסור משהו דרבנן אזלינן בספיקן לקולא). פר"ח ס"ט (לענין התבשיל, דהוי איסור משהו, דהוי מדרבנן, ספיקא דרבנן לקולא). * וכבר הובאו לעיל ס"א (והערה 4), שתי הדעות שברי"ף שם, אם חטים שנתרככו בלתיתה יש להם דין ספק, או שמותרים. ועל זה מוסיף וכותב הרי"ף (והני מילי לענין מיכלינהו להנהו שערי בעינייהו אבל אי משתכחי בהדי בישולא ולא נתבקעו, כיון דאיסור תערובת חמץ במשהו דרבנן היא לא אסרינן ליה לההוא בישולא). והיינו שגם דעה הראשונה תודה בזה שהתערובת מותרת. ואף שהי' מקום לומר שבזה כולם יודו לאיסור, שהרי גם המתירים לא התירו אלא בלתיתה, כדלעיל ס"א (שכל זמן שבולל אותם במים אינן באים לידי חימוץ מן הסתם, כל זמן שלא נתבקעו). כבר נתבאר במ"א ס"ק יב (וקשה ... עד כאן לא פליגי אלא בלתיתה, אבל היכא דמינח נייחא כו"ע מודו שאסור ... וי"ל דכתב לעיל אתי לידי חימוץ, משמע שיבואו לידי חימוץ, אבל עדיין אינן חמץ ודאי, אלא ספק). וכיון שאינו אלא ספק, מתירים בתערובת משהו. ועל אלו שרצו לאסור, נתבאר בדרכי משה ס"ק יד (ודבריהם תמוהים שנחזיק איסור מספק באיסור דרבנן שהוא משהו ... הוא רק ספק דרבנן ... דודאי גרעין אחד של תבואה הנמצא במים אינו אלא משהו שהוא דרבנן). וגם הדעה השנית דלקמן בסמוך, שאוסרת את התבשיל. היינו רק מטעם שלדעתם החטים שנתרככו הם "חמץ ודאי מן התורה". אבל במקום ספק חמץ מהתורה, גם הם מודים שספק חמץ שנתערב במשהו מותר בפסח. וכדלקמן בסוף הסעיף (וכל זה כשנפל לתוך התבשיל חטה או שעורה מרוככת, או שנתרככה בתוך התבשיל. אבל אם לא נתרככה אינה אוסרת כלל את התבשיל אפילו באכילה). והיינו ששהו בתבשיל שיעור מיל ולא נתרככו, שנתבאר לעיל ס"ב (אם הן שוהין במים שיעור מיל ... אסורות מן התורה מספק שמא כבר החמיצו). ולכן התירו את התבשיל שנפל בו חטים אלו שהם ספק של תורה. וכן מתירים מטעם זה בחטים שנתרככו במים ונתייבשו, ונתערבו יבש ביבש ברוב דגן אחר, כדלעיל ס"ז (שבחמץ בפסח החמירו חכמים לאסור במשהו, ולא החמירו אלא בחמץ ודאי אבל לא בספק חמץ). * ואף שנפסק בשו"ע יו"ד סי' קי ס"ט (ספק טרפה שנתערב באחרות, כולן אסורות עד שיהא בהיתר כדי לבטל האיסור, אם הוא מדברים המתבטלים. שכיון שספק הראשון היה בגופו, אין להתירו מספק ספיקא). וברמ"א שם (ויש אומרים הטעם דאסור הואיל והספק הוא איסור מדאורייתא, ולא נוכל לומר עוד ספק שאין כאן איסור, רק שנתערב באחרים). ובש"ך שם ס"ק ס (אבל אם הוא מדברים החשובים אינם מתבטלים אפילו באלף). וכך הוא לכאורה גם בחטה שנתרככה ונתערבה במשהו, ואפילו בחטה ששהתה במים שיעור מיל, ולא נתרככה, שהיא איסור ספק מן התורה, כדלעיל ס"ב (אם הן שוהין במים שיעור מיל, יכולין הן לבא לידי חימוץ גמור, בלא ביקוע, ולפיכך הן אסורות מן התורה, מספק שמא כבר החמיצו). ואם כן הוי גם כאן לכאורה ספק איסור דאורייתא שנתערב באחרים. ואף במקום שלא נודע ספק הראשון עד אחר שנתערב, נתבאר בש"ך שם ס"ק סג (אפילו לא נודע ספק הראשון רק עד אחר שנתערב ... ואם כן שני הספיקות נודעו יחד ובאין כאחת, מכל מקום כיון שהספק הראשון אסור מן התורה לא הוי ספק ספיקא, כך העלה בדרכי משה סוס"י נ"ז ובת"ח כלל מ"ג דין ז', והשיג אבית יוסף בסו"ס נ"ז בשם מצאתי כתוב, דמתיר בלא נודע הספק הראשון קודם שנתערב משום ספק ספיקא). ונתבאר לעיל סי' תלט ס"ה (ובהערות שם). מכל מקום התירו כאן ספק חמץ שנתערב במשהו. ואולי יש מקום לחלק בין דברים החשובים שאין בטלים באלף, לבין חמץ בפסח שאינו בטל באלף. ועדיין יש לעיין בזה. סיכום הלכות ספק חמץ בתערובת משהו, וספק ספיקא בתערובת משהו, ראה לקמן (הערה 199).
1556. רי"ף שם (דאיסור תערובת חמץ במשהו דרבנן היא). מ"א ס"ק יב (משמע דאם נתערב בפחות מששים אסור). פר"ח ס"ט (פירוש, כשיש ששים של היתר נגד החטים או השעורים דהשתא לא אסיר בפסח אלא מדרבנן).
1557. סעיף ז (שבחמץ בפסח החמירו חכמים לאסור במשהו, ולא החמירו אלא בחמץ ודאי, אבל לא בספק חמץ).
1558. מרדכי רמז תקעא (דיש להחמיר, כיון דאין אנו בקיאין מה נקרא ראויה להתבקע). והוא כדעת מר עוקבא בגמרא מ, א (א"ר חסדא אמר מר עוקבא לא נתבקעו ממש, אלא כל שאילו מניחן על פי חבית והן נתבקעות מאיליהן). פר"ח ס"ט ד"ה ומ"ש אוסרים (טעמא של המחמירים משום דפוסקים כמר עוקבא דכיון שהחטה ראויה להתבקע אסורה ואוסרת כל המתבשל עמה, ואין אנו בקיאים מה נקרא ראויה להתבקע). ח"י ס"ק כו (נראה שדעתו לפסוק כמר עוקבא). ואף שמר עוקבא לא אסר אלא בראויה להתבקע. מכל מקום "אין אנו בקיאין מה נקרא ראויה להתבקע". * ואף שנתבאר לעיל ס"א, לענין לתיתת החטים במים, שאינו ודאי חמץ "כל זמן שלא נתבקעו". והובאו שתי הדעות לעיל שם (הערה 4), אם "נתרככה" יש לה דין ספק חמץ (עבדינן לחומרא כמר עוקבא), או שמותר מדינא דגמרא (דהלכה כשמואל). אבל כולם מודים דלא קיי"ל כמר עוקבא שהוא ודאי חמץ מן התורה. מכל מקום היינו דוקא בלתיתה, כדלעיל שם (שכל זמן שבולל אותם במים אינן באים לידי חימוץ מן הסתם, כל זמן שלא נתבקעו). משא"כ כאן שנפל לתבשיל בלא לתיתה, סוברת דעה זו שהוא ודאי חמץ מן התורה. כעין מה שנתבאר במ"א ס"ק יב (עד כאן לא פליגי אלא בלתיתה, אבל היכא דמינח נייחא כו"ע מודו שאסור). ובשו"ת צמח צדק או"ח סי' נד (והרי אנו אומרים דגם לשמואל אסור כד מינח נייחי). ואף שדעה הראשונה סוברת שגם זה אינו אלא ספק חמץ, כדלעיל (הערה 142). מכל מקום סוברת דעה זו, שבזה הוי ודאי חמץ. ולכן אסור גם בתערובת משהו. * שתי הדעות האלו הן גם לענין חטים שנפלו במים ונתרככו, כדלעיל ס"ז (דגן שנטבע בנהר, ושהה שם שיעור מיל או יותר, אף על פי שנתרכך במים וקרוב להתבקע, אינו חמץ ודאי אלא ספק. לפיכך אם נתנגב ונתייבש ונתערב בדגן אחר הרבה ממנו ... יש מתירין התערובת ... ויש חולקין על זה ואוסרין, אם כבר היה מרוכך קודם שנתערב).
1559. כדלעיל ס"א (שהביקוע הוא סימן שהן קרובות להחמיץ, ובודאי יחמיצו תיכף ומיד חימוץ גמור). ולדעת מר עוקבא, כן הוא אף בקרוב להתבקע.
1560. והיינו אף שמר עוקבא לא אסר "אלא כל שאילו מניחן על פי חבית והן נתבקעות מאיליהן". מכל מקום כתב המרדכי שם (דיש להחמיר, כיון דאין אנו בקיאין מה נקרא ראויה להתבקע).
1561. משמעות הט"ז ס"ק טו (ונראה דכאן דהיכא דהוה ספק ספיקא שרינן ליה למכור לעכו"ם התרנגולת, ולא מחמרינן אלא בחד ספיקא, כההיא דסעיף ט'). הובא בח"י ס"ק כו (בט"ז ס"ק ט"ו משמע דאסור בהנאה).
1562. רוקח סי' רפח (בנתבקעו). ב"ח סוף ס"ה ד"ה ומ"ש והני מילי (ונראה דהוא הדין כל התבשילין שנתערבו מאותו התבשיל, הכל אסור בכל שהוא, ופשוט הוא, וכן נוהגין). מ"א ס"ק יג (אוסרים הכל, הכיסוי והכף, והוא הדין שאר תבשילין שנתערב בהן מאותו תבשיל, וכן נוהגין). ומיירי אף בלא נתבקעו, כנ"ל.
1563. רוקח שם. הגהות מיימוניות פ"ה ה"ח אות ז (בנתבקעו). ב"ח ומ"א שם (אף בלא נתבקעו).
1564. סעיף ג (כלים שנתבשל בהן חמץ בפסח ... מותר להשהותן עד לאחר הפסח ... רק שיזהר להצניען במקום צנוע כל ימי הפסח) וסי"ז (אף על פי שיש בו ששים כנגד הכף ... וכן כל הכלים ששמשו באותו תבשיל כשהוא חם שהיד סולדת בו, צריך להצניען עד לאחר הפסח).
1565. דרכי משה ס"ק ו (והמנהג לאסור אם נמצא חטה בתבשיל). רמ"א ס"ט (ואין המנהג כן, אלא אוסרים הכל במשהו אפילו לא נתבקעו). ולענין התבשיל השני, נתבאר בב"ח ומ"א שם (וכן נוהגין). וכן המנהג גם בנתערב בדגן אחר, כדלעיל ס"ז (אם נתנגב ונתייבש ונתערב בדגן אחר ... יש מתירין ... ויש חולקין על זה ואוסרין, אם כבר היה מרוכך קודם שנתערב. וכן המנהג במדינות אלו).
1566. ח"י ס"ק כו (ולענ"ד דבמקום הפסד מרובה וכהאי גוונא יש להתירו עכ"פ בהנאה). וכדלקמן סעיף הבא (אם אין החטה בקועה, יש להתיר למכור לנכרי ... הפסד מרובה). וכיון שמתירים בהנאה, מתירים אף להשהותו, כדלעיל סי' תמב סכ"ד (כל דבר שמותר לקיימו, מותר להנות ממנו בפסח, כגון למוכרו לנכרי או שאר מיני הנאות). ואם יש עוד ספק להקל, ראה לקמן סל"א-ג אם אפשר לסמוך על סברא הראשונה.
1567. רמב"ם פ"ה ה"ח (מוציאין אותן ושורפין אותן, ואוכלין שאר התבשיל). שו"ע ס"ט (ואותם חטים או שעורים שורפים אותם). וכן הוא לקמן סכ"ו (לאחר שהסיר החטה ממנו), וסס"ב (ואותה החטה ... צריך לשורפה, אפילו לא נתבקעה, אלא שנתרככה). וכדלעיל סי' תמב סכ"ח (מדברי סופרים אפילו פחות מכזית חמץ ... חייב לבערו, גזרה משום כזית). אלא שלענין ברכה על ביעור חטה זו, נתבאר לעיל סי' תמו ס"ד (אם לא נתחמצה חימוץ גמור, וכן חטה הנמצאת בתבשיל, או שנשרת במים, שאף על פי שנתבקעה אינה חמץ גמור כמו שיתבאר בסי' תס"ז, לא יברך על ביעורה אע"פ שנתחמצה בתוך הפסח). ומקורו במ"א שם ס"ק א (אבל חטה שנמצאת בתבשיל דאינה חמץ גמור, נראה לי דלא יברך עליה). ונתפרש בקונטרס אחרון שם סוף ס"ק א (ומדכתב דאינה כו' ביעורה כו' (בלשון נקיבה) משמע בהדיא דאחטה קאי. ומדסתם ולא פירש דמיירי בשלא נתבקעה, משמע דאפילו נתבקעה אינה חמץ גמור בבירור, וכדעת הרא"ש והטור בסי' תס"ז גבי חטה שנמצאת בעיסה ... אין לברך על כך דספק ברכות להקל). והיינו כדלעיל ס"א (שהביקוע הוא סימן שהן קרובות להחמיץ, ובודאי יחמיצו תיכף ומיד חימוץ גמור), ולקמן סל"ה (שהחטה שנתבקעה אינה חמץ גמור מיד שנתבקעה, אלא היא קרובה להחמיץ, ותיכף ומיד תבא לידי חימוץ גמור).
1568. ב"ח ס"ח ד"ה ומ"ש ולא נהירא (ומכל מקום דוקא בנתרככה). ט"ז ס"ק י (משמע אבל עכ"פ נתרככה בעינן). ח"י סוף ס"ק כו (וכתב הב"ח דעכ"פ נתרככה החטה בעינן, דאם לא כן אין לאסור כלל). וכן הוא לקמן סל"א (ובלא נתרככה אין לאסור התבשיל, אפילו לפי מנהגינו כמו שנתבאר). והיינו שאף המרדכי וסיעתו, הסוברים שגם חטה שנתרככה דינה כחטה שנתבקעה, ויש להם דין ודאי חמץ שאוסר במשהו. מכל מקום מודים בחטה שלא נתרככה שאינה אלא ספק חמץ, ולכן אינה אוסרת התבשיל במשהו. וכדלעיל ס"ב (אם הן שוהין במים שיעור מיל, יכולין הן לבא לידי חימוץ גמור, בלא ביקוע, ולפיכך הן אסורות מן התורה, מספק שמא כבר החמיצו). וכיון שהחטה בתבשיל היא רק תערובת משהו, שהוא איסור מדבריהם, אם כן הוי ספק דבריהם להקל. ונתבאר לעיל (הערה 142). וכעין זה הוא בחטה שנמצאה במלח, כדלעיל סי' תסב סכ"ב (וכל זה כשנתלחלחה החטה, דהיינו שנתרככה, שאז יוכל לפלוט ממנה קצת לחלוחית לתוך המלח. אבל אם לא נתלחלחה החטה, אפילו מקום מגעה אין צריך להסיר, אפילו בתוך הפסח), ושם נסמן (הערה 113). אלא שכאן מיירי בתבשיל, שלא שייך לחלק בין מקום מגעו לכל התבשיל, אלא כל האיסור הוא מטעם תערובת משהו בפסח, וכיון שלא נתרככה אינה אוסרת במשהו. ואילו שם מיירי במלח יבש, שבמקום מגעו אינו בטל בששים, ומכל מקום אינה אוסרת "אפילו מקום מגעה", "שהרי אינה יכולה לפלוט כלום".
1569. מרדכי רמז תקנח (נשאל לרבינו יחיאל מפרי"ש על תרנגולת שנמצא בה חטה בבישול ... אם מותר למוכרה לנכרי, והשיב דמותר למכור התרנגולת לנכרי מיד, ואין צריך להשהותה עד לאחר הפסח, לפי שאינה נמכרת יותר בשביל החטה שנמצאת בתוכה ביוקר משלא נמצאת, נמצא שאין לו הנאה כלל מן החטה). הראב"ד בתמים דעים סי' לג (חטה שנמצאת במאכל או בתבשיל בפסח ונתבקעה, אסור התבשיל באכילה, אפילו בפחות מכשעורה, שאין למשהו שיעור, אבל מוכרו לעובד אלילים ואפילו בפסח). שו"ע ס"י (תרנגולת מבושלת שנמצא בה בפסח חטה מבוקעת, מותר למוכרה לאינו יהודי, שאינה נמכרת יותר ביוקר בשביל החטה שנמצאת בתוכה). והטעם שמקילין בזה הוא כיון שאין ממשות החמץ בתערובת רק הטעם, כפי שמוכיח זאת בקונטרס אחרון לעיל שם ס"ק ב (ר"י מפרי"ז ... מיקל משום שאין ממשות החטה כלום בתרנגולת ... אבל בשו"ע כאן בסי' תמ"ז מיירי בלח בלח ממש, דאף ר"י מפרי"ז מודה בזה, כדמשמע מלשון המרדכי שחידש דטיפה לחלוחית כו', מכלל דר"י מפרי"ז לא סבירא ליה הכי, ולכן הוא מתיר, דו"ק ותשכח דהכי סבירא). והיינו מה שמבואר במרדכי שם רמז תקס (נראה לי תשובה לדבריו, דטפה לחלוחית דסביב החטה היא חמץ, וקיימא לן בפרק בתרא דע"ז הלכה כרבי שמעון בן גמליאל חבית בחביות ולא יין ביין דאורייתא). הרי שמחמת טעם החטה שבתרנגול מודה המרדכי שאפשר למכור חוץ מדמי איסורו, ואינו אוסר אלא מטעם שיש בזה גם "טפה לחלוחית דסביב החטה", שלדעתו הוי תערובת ממשות החמץ, ובזה לא הותרה המכירה, כדאמרינן "ולא יין ביין". ואילו רבינו יחיאל מפאריש סובר, שגם זה אינו נחשב כממשות כי אם טעם בלבד, ולכן התירו מכירתו חוץ מדמי איסור שבו. וראה פעמי יעקב לו ע' כג.
1570. ויבערנה, כדלעיל סעיף הקודם (לאחר שיסיר משם את החטה ויבערנה). ונתבאר לעיל (הערה 154).
1571. שאז מותר למכור (משא"כ ביום טוב, וכדלקמן סכ"ז).
1572. סעיף א (אם אין ממשות החמץ כלום בתערובת אפילו משהו, יש מתירין למכור לנכרי כל התערובת ... שהרי אין הנכרי מוסיף לו דמים בעד טעם החמץ משהו שבתוכו, ונמצא שאינו נהנה כלל מהחמץ). סיכום פרטי מסקנות רבינו בהלכות מכירה לנכרי חוץ מדמי איסור, או בהשלכת דמי הנאה לים, לעיל סי' תמז ס"א-ג (והערה יט).
1573. מרדכי רמז תקס (נראה לי תשובה לדבריו, דטפה לחלוחית דסביב החטה היא חמץ, וקיימא לן בפרק בתרא דע"ז הלכה כרבי שמעון בן גמליאל חבית בחביות ולא יין ביין דאורייתא). הובא במ"א סי' תמה ס"ק ו. ונתבאר לעיל (הערה 156) טעם המחלוקת בזה, במכירת תרנגולת שנתבשלה עם חטה מבוקעת, חוץ מדמי איסור שבה, שהר"י מפאריש התיר מטעם שיש בזה רק טעם (ולא ממשות), והמרדכי אסר מטעם שלדעתו יש בזה גם מעט ממשות.
1574. תרומת הדשן ח"ב סי' קסד (אשר דרשתני חטה שנמצאת בתרנגולת בפסח אם צריך לשורפה ... דע כי מנהג הוא לשורפה). רמ"א ס"י (ובמדינות אלו נוהגין לשרוף הכל).
1575. סעיף ב (יש חולקין על כל זה ואומרים, דאפילו אין בתערובת כלום ממשות החמץ אלא שנפלט לשם טעם חמץ משהו אסור למכרו לנכרי, אלא שורפין כל התערובת מיד. וכן נוהגין במדינות אלו. ואין לשנות המנהג אלא אם כן יש הפסד גדול (מאד) שאז יש לסמוך על סברא הראשונה). והטעם שהצריכו "הפסד מרובה מאוד", היינו כמבואר לקמן בסמוך (ובהערה הבאה), מה שכתבו הפוסקים, שגם בחטה שאינה בקועה (רק נתרככה) לא התירו אלא בהפסד מרובה. ומזה מובן, שבחטה בקועה לא התירו אלא "במקום הפסד מרובה מאוד".
1576. ח"י ס"ק כו (נראה דדעת הרב, היכא דלא נתבקעו ממש, דדעת כל גדולי פוסקים להתיר התבשיל אפילו באכילה, אם כן די בחומרא זו לאסור באכילה ולא בהנאה ... ולענ"ד דבמקום הפסד מרובה וכהאי גוונא יש להתירו עכ"פ בהנאה). וכדלעיל סכ"ה (אם יש שם הפסד מרובה יש לסמוך על סברא הראשונה להתיר התערובת בהנאה, או להשהותו עד אחר הפסח).
1577. ורק במקום שיש גם ספק (שמא אחר כך נפלה שמה), מתירין לדברי הכל בלא הפסד מרובה כלל, כדלקמן סל"ג (דכיון שיש כאן ספק ספיקא להקל כמו שנתבאר, אין מחמירין כל כך לאסור אף המכירה לנכרי). וכן הוא לקמן סל"ט (אם אין החטה בקועה, אף על פי שנתרככה, יש להתיר למכור שאר המצות לנכרי, כיון שיש כאן הרבה צדדים להקל). וראה גם לקמן סנ"א ואילך.
1578. טור ושו"ע ס"י (שדוקא באחרון של פסח יכול להשהותו, וכדלקמן סכ"ח, ושם נסמן). רמ"א סי' תמז ס"א (שצריך לשרפו).
1579. סי' תמז ס"א (רק שיזהר למכור כל התערובת תיכף ומיד שנתערב בו החמץ, שאסור להשהותו בפסח), ושם נסמן (הערה כד).
1580. כדלעיל סי' תמד ס"ט, שמתנה גמורה מותר לצורך מצוה, ונתבאר שם (הערות נ-נא).
1581. ואילו למנהגינו לשרפו (באם אין שם הפסד גדול מאד), או שאין שם נכרי, יכפה עליה כלי עד הערב, ואפילו בשביעי של פסח (קונטרס אחרון תמו, ב ד"ה איברא). ובאחרון של פסח, ישהנו עד אחר החג (לקמן סכ"ח. ולעיל סי' תמו קונטרס אחרון ס"ק ב ד"ה איברא). ואחר הפסח יאכלנו (לעיל סי' תמב קונטרס אחרון ס"ק ט ד"ה וכיון). סיכום פרטי הלכה זו לעיל סי' תמו ס"ה (הערה ל).
1582. ראה שם ס"ב-ג, וסי' תמד שם, באיזה אופן מותר ליתן לו.
1583. מחזור ויטרי הל' פסח סמ"ה ע' 269 (חטה אחת נמצאת בתרנגולת ביום אחרון של פסח, והמתין רבינו עד מוצאי פסח, ואכלה). הגהות מיימוניות סוף הל' חמץ ומצה (בתשובת רש"י כתוב מצא חטה בתרנגולת יום אחרון של פסח, שוהא אותה עד הלילה, ואוכלה. וטעמא משום דיום טוב שני דרבנן). מרדכי סוף רמז תקנ (חטה מבושלת בתרנגולת אין להשהותה, אלא אם כן נמצאת ביום אחרון של פסח, דאין בו איסור כי אם מדרבנן). רא"ש פ"ב סי' כה (כתב ה"ר אליעזר ממי"ץ ואם נמצאת חטה על בשר ... אם ביום טוב אחרון של פסח מותר להשהותו עד אחר הפסח, שהרי הוא ספק יום טוב ספק חול). טור ושו"ע ס"י (ואם נמצאת ביום שמיני של פסח, מותר להשהותה עד אחר הפסח). ומ"ש "ואם עבר והשהה אותם", נתבאר בח"י ס"ק כט (ואפילו עבר ושיהה במזיד, כמבואר לעיל סוף סימן תמ"ז). והיינו האמור שם ס"ק מח (אם עבר ושהה אפילו במזיד ... מותר לאחר הפסח). וכל זה הוא באחרון של פסח, משא"כ בשביעי של פסח אינו יכול להשהותו, ויוכל ליתנו במתנה לנכרי מיד, כדלעיל סכ"ז (ואם הוא שבת או יום טוב יוכל ליתנו לנכרי במתנה, לדברי המתירין למוכרו בחולו של מועד). ואף שנתבאר לעיל סי' תמו ס"ה, שאם מוצא חמץ בביתו ביום טוב יכפה עליו כלי עד הערב. והאריך לבאר שם בקונטרס אחרון ס"ק ב (ד"ה איברא), שכן הוא גם אם נמצא בשביעי של פסח. היינו דוקא כשחייב לבערו, ואינו יכול לבערו ביום טוב, כמבואר לעיל שם. משא"כ כאן שיכול ליתנו במתנה לנכרי ביום טוב, אם כן אסור להשהותו בפסח שמא ישכח ויאכלנו (אלא אם כן הוא שמיני של פסח, שאז יכול להשהותו עד לאחר הפסח, ואז יוכל לאכלו). וזהו שמדייק לעיל סכ"ז (כשרוצה למכרו צריך למכרו תיכף ומיד שנודע התערובת שהרי אסור להשהותו בפסח), שדוקא "כשרוצה למכרו צריך למכרו תיכף ומיד", משא"כ כשאינו יכול למכרו או ליתנו במתנה, אזי יכפה עלי כלי להשהותו עד אחר יום טוב. וראה מ"ש בדובר שלום ע' ריג-רטו.
1584. רמ"א.
1585. ח"י ס"ק כט (משמע אף שהתערובת נעשה תוך הפסח).
1586. מחזור ויטרי והגהות מיימוניות ומרדכי שם.
1587. מ"א ס"ק יד (אבל בחמץ גמור אפילו ביום טוב האחרון אסור, כמ"ש סי' תמ"ח). והיינו כמבואר לעיל סי' תמח ס"א (חמץ דגן גמור של ישראל שעבר עליו הפסח ... אפילו מקצת יום טוב האחרון של גליות, הרי הוא אסור בהנאה), וס"ג (נכרי שהביא לישראל דורון של חמץ, אפילו הביאו ביום טוב האחרון סמוך לחשיכה, לא יקבלנו הישראל מידו, שהרי בקבלה זו נקנה לו הדורון בקנין גמור ונעשה חמצו של ישראל, ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא ברגע זו שעד הלילה).
1588. שם ס"ו נתבאר (ביום טוב שני של גליות שאינו אלא מדברי סופרים, יש לסמוך על סברא הראשונה, כשנתחמצה בתוך הפסח ויש בה כזית, שעובר בבל יראה ובל ימצא מן התורה), והיינו שביום טוב של גלויות ויש בו כזית יבער החמץ, ולא יכפה עליו כלי; משא"כ פחות מכזית, או אפילו יותר מכזית והוא אחרון של פסח, לא יבער, אלא יכפה עליו כלי עד הערב ובערב יבער. וכן הוא לעיל סי' תלה ס"ג (וכשהוא בודק ומחפש אחר החמץ ביום טוב עצמו ... אפילו ביום טוב האחרון של גליות, ומצא חמץ בבדיקתו ... יכפה עליו כלי עד הערב ... ולערב יבערנו). וכאן הכוונה, שעכ"פ אסור להשהותו, ולכן יבערנו על ידי נכרי באופן של שבות דשבות במקום מצוה, כדלעיל שם (יכול לומר לנכרי שישליכנה לנהר או לבית הכסא ... וכבר נתבאר בסי' ש"ז שכל דבר שאסור לעשותו בשבת מדברי סופרים מותר לנכרי לעשותו אם יש בו צורך מצוה).
1589. טור (מעשה ונמצאת חטה בקועה בכלי של מים, ובשלו באותן המים תבשיל, והתירו התבשיל ... חטין שנפלו לבור ... נראה להתיר מהאי טעמא, כיון שהמים צוננין אין החטה נותנת בהם טעם, ואפילו חמץ גמור שנפל לבור מותר מזה הטעם). * ואף שהביא הטור את דברי הרא"ש בפ"ב סי' כה (אם נמצאת [חטה] בעיסה או במצה לאחר אפייתה ... לא חיישינן שמא היתה החטה במים, לפי שרגילין ישראל לשמור יפה המים השמורים לשום מצה מחימוץ). ופירש הב"י ד"ה ומה שכתב הרא"ש (משמע שאם היתה נמצאת במים היו נאסרות המצות שנילושו באותם המים), כדלקמן (הערה 185). חלקו עליו הפוסקים בפירוש דברי הרא"ש, כמבואר בדרכי משה ס"ק י (לאו למימרא דאילו היתה במים היתה אוסרת בעודה צוננת, אלא משום מצה אפויה נקט לה, דאז היתה אוסרת על ידי אפייתה). ביאור מהרש"ל לטור (הכי קאמר, ולא חיישינן שמא היתה במים ואם כן נתחמצה החטה כבר). שו"ת מהרש"ל סי' עט (ובודאי ידע גם הוא שאין צונן בולע, אלא על כרחך קיבל, שעל ידי לישה מתמצה ויהיב טעם משהו). וכ"ה לקמן סל"ו (ואף להאומרים שחמץ בפסח אינו אוסר בצונן, מכל מקום על ידי דוחק הלישה מתמצה ונסחט מהחטה לתוך העיסה). וב"ח ס"ח ד"ה ולא נהירא (ומ"ש הרא"ש ולא חיישינן שמא היתה במים, איכא למימר אפילו אם תמצא לומר דגם הרא"ש סובר דמותרים המים). ט"ז ס"ק יב (לא קשה מידי על הרא"ש דאם היתה חטה במים ודאי היתה נאסרת ... בלישה, שהעיסה מתחממת על ידי המלאכה קצת, והוא ממעך החטה ביד או בכלי, ודאי יש לחוש שסחט ממנה טעם משהו ואוסרת, וכל שכן באפייה). פר"ח סי"א (וכבר השיגו בספר ב"ח וכתב עליו דלא נהירא, דצונן לא בלע מחטה כל עיקר, והכי משמע ודאי). וכן הוא לעיל סי' תמז סכ"ד (אם אין מעת לעת משעה שנפל הפת לתוך היין עד שעה שמסננו בתוך הפסח, אין לחוש שמא נפלט טעם הפירורין לתוך היין כמו שהוא צונן), וסמ"ב (שבפחות ממעת לעת אין מים צוננין מפליטין כלום מהכלי כמו שיתבאר בסי' תס"ז). לקמן סל"ו (להאומרים שחמץ בפסח אינו אוסר בצונן), וס"מ (להאומרים שחמץ בפסח אינו אוסר בצונן), וסמ"ז (להאומרים שחמץ בפסח אינו אוסר בצונן), וסנ"ח (הבשר לא בלע כלום ממים הללו כיון שהוא צונן).
1590. משא"כ שעורה, כדלקמן (הערה 301).
1591. בהערה הקודמת הובא מהפוסקים לענין מים. ולענין פרוסת פת שנפל ליין, הובא לעיל סי' תמז סכ"ד, ושם נסמן. אמנם כאן מיירי בחטה שנמצאת בקועה בפסח ביין, שנתבאר לעיל סי' תסב ס"ט (חטה שנמצאת במי פירות שלא נתערב בהם שום מים בעולם, אף על פי שנתרככה החטה ... ואפילו אם החטה היא מבוקעת ... אנו תולין שמחמת שנישרית הרבה בתוך המי פירות נתפחה ונתבקעה), וסי"א (יין צמוקים דינו כמי פירות לענין חמץ, כי המים ששרו בהן הצמוקים נשתנו מברייתן, לאחר שנתנו בהן הצמוקין טעם יין, ונתהפכו להיות הן עצמן יין). ומבאר בהערות לשו"ע אדה"ז (ועל כרחך לומר דאיירי כאן בנתערב מים בהיין, או בידוע שהחטה הבקועה היא ממים, ואחר כך נפלה להיין, או שראינוה בקועה קודם נפילתה בהיין כשהייתה יבישה).
1592. משא"כ אם לא ידוע, כדלקמן סמ"ז (אם נמצאת חטה בקועה בבאר בפסח, אסור לשאוב עוד מים מהבאר כל ימי הפסח, אף להאומרים שחמץ בפסח אינו אוסר בצונן, שמכל מקום יש לחוש שמא נשרית שם חטה מעת לעת), ושם נסמן.
1593. דרכי משה שם (שאינו נותן טעם כלל, ואפילו משהו). לבוש סי"א (דבמים צוננים אין כאן טעם כלל, ואפילו טעם משהו אין כאן). ב"ח ס"י ד"ה מעשה (שאינה נותנת בהן טעם כל עיקר, ואפילו משהו ליכא). ט"ז ס"ק טז (אינו נותן טעם כלל). וראה לקמן סמ"ו "שלא אמרו כן אלא כשהסיר ממשות החמץ מהצונן, שאין טעמו נפלט בצונן, אבל כאן המים המחומצין הן מעורבין במימי הבור, ואין מתבטלין בתוכו בס' כיון שנתערבו בהם בתוך הפסח".
1594. משא"כ בככר שלם אין חוששים שנתפרר (שער הציון ס"ק קי). וכן לעיל סי' תמז סכ"ד (פרוסת פת שנפל ליין). לקמן סמ"ז (פרוסת לחם או עיסה).
1595. כדלעיל סי' תמז סי"ט (עיסת חמץ שנפלה למים צוננין ... מותר לשתותן בערב פסח משש ולמעלה, אחר שסיננן).
1596. פר"ח סי"ב ד"ה ולענין דינא (אבל בפרוסת חמץ, אף אם לא נשרית במים מעת לעת, נראה לי שאסורים המים, לפי שהפרוסה מתפררת פירורין דקין בתכלית, ונמסין במים).
1597. סעיף כד (פרוסת פת שנפל ליין צונן, אע"פ שנטלה משם קודם הפסח, מכל מקום יש לחוש שמא נתפררו ממנו פירורין דקין ונשארו בתוך היין. ולפיכך אם לא סיננו את היין עד שנכנס הפסח, הרי נפלט טעם הפירורין לתוך היין בפסח), ושם נסמן. וכן הוא לקמן סמ"ז (ואם נמצאת פרוסת לחם או עיסה בבאר, אפילו אם ידוע שלא נשתהה שם מעת לעת, והוא מקום שלא נהגו להחמיר בצונן, אין להשתמש במי הבאר, אלא על ידי סינון, אפילו נמצאו קודם הפסח, כמו שנתבאר למעלה).
1598. ב"י בשם הרא"ש פ"ב סי' כה (אם נמצאת [חטה] בעיסה או במצה לאחר אפייתה ... לא חיישינן שמא היתה החטה במים, לפי שרגילין ישראל לשמור יפה המים השמורים לשום מצה מחימוץ). ופירש הב"י ד"ה ומה שכתב הרא"ש (משמע שאם היתה נמצאת במים היו נאסרות המצות שנילושו באותם המים). וסד"ה מעשה ונמצאת (נראה שהוא סובר שמים צוננים שנמצאה בהם חטה, ולשו בהם או בישלו בהם בתוך הפסח, אסור). דעה הב' בשו"ע סי"ב (ויש מי שאוסר, אם הוא בתוך הפסח). ונתבאר לעיל (הערה 176), ששאר הפוסקים חולקים על הב"י בפירוש דברי הרא"ש. * הובאה דעה זו גם לעיל תמז סכ"ד (שיש מחמירין בחמץ בפסח, אפילו נשרה החמץ בצונן, כמו שיתבאר בסימן תס"ז), וסי' תנא סל"ד (יש מחמירין בחמץ בפסח אפילו בצונן, כמו שיתבאר בסי' תס"ז), ולקמן סמ"ט (במקומות שנוהגין להחמיר בצונן בפסח), וסנ"ח (המחמירין בפסח בצונן ... כשנשרה האיסור בתוך היתר צונן, או שנשרה ההיתר בתוך איסור צונן, או שנשרה האיסור וההיתר בתוך רוטב צונן). ולא רק כשנשרה עם האיסור, אלא אף בנשרה בכלי הבלוע מחמץ, כדלעיל סי' תמז סל"א (כשהוא שרוי בתוכו בתוך הפסח, אף על פי שלא עבר עדיין מעת לעת ... משעה שנשרה בכלי של חמץ עד שעה שמוציאו מתוכו בפסח). אמנם היינו דוקא בנשרה ברוטב הרבה, משא"כ בקצת לחלוחית, או בשטיפה דרך העברה, כדלקמן סמ"ט (כיון שאין בו במקום החטה אלא קצת לחלוחית, ולא החמירו אלא כשיש שם רוטב הרבה, והחמץ הוא נשרה בתוך הרוטב), וסנ"ח (הדיחו בהן בשר ... יש להתיר הבשר ... שאף המחמירין בפסח בצונן, לא החמירו אלא כשנשרה האיסור בתוך היתר צונן, או שנשרה ההיתר בתוך איסור צונן, או שנשרה האיסור וההיתר בתוך רוטב צונן, אבל כאן שהאיסור עבר על ההיתר דרך העברה בעלמא, לא נאסר כלל בצונן לדברי הכל). ואפשר שבזה מיירי גם לעיל סי' תנא ס"ב (דרך עראי ומקרה מותר להוציאן ממקום שהצניען ולהשתמש בהן דבר צונן, בין לח ובין יבש), וסמ"ג (בצונן מותר ... אפילו לח ... שהצונן אפילו הוא לח אינו מפליט מה שבלוע בתוך הכלי אלא אם כן שוהה בתוכו מעת לעת). ולעיל סי' תנ סי"ג (דרך עראי במקרה על ידי צונן מותר, אפילו לצורך אכילה ושתיה). והיינו שלא נשרה בו, אלא הניח בו דבר לח שאין בו רוטב הרבה. או שהוא רק בדרך שטיפה והעברה, כדלעיל שם (סי' תנא הערה יג).
1599. מרדכי רמז תקעב (ומעשה היה ששרו בשר בלילה בפסח, למחר מצאו גרעין אחד של תבואה במים, ושאלו לרבינו משולם ולרבינו שמואל הכהן, ואסרו שניהם לאכלו). ארחות חיים הלכות חמץ ומצה סס"ח (בהוספה שבמהדורה בתרא, שנדפסה בהוצאת תשס"ט). והובא בב"י סי' תמב (קפה, ב) ד"ה כתוב בארחות חיים (אם נמצאו חטים או שעורים במים בעוד שהבשר שרוי בתוכו, כתב אדוננו מורנו ה"ר שם טוב ז"ל דמותר, דצונן הוא. והוא שאינן מבוקעות, אבל אם הן מבוקעות ... אסור). וכתב על זה בדרכי משה כאן ס"ק יד (וצ"ע דמאי נפקא מינה במה שהן מבוקעות, דמכל מקום צונן הוא, וצריך לומר דסבירא ליה דבודאי חמץ, אף בצונן אסור). והובא גם במ"א כאן ס"ק יט.
1600. ראה חדות יהושע טז, ב.
1601. מעת לעת.
1602. רוקח סוס"י רפו (חמץ נפל לבאר אסורים המים). ראבי"ה רס"י תיח (בתשובת קדמונים ראיתי מעשה היה שנפלה חיטה לבור, ואסרו לשתות מימיו בפסח). שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' קסא (מעשה בא לפני הריצב"א בחטה שנמצאת במים שלנו, וכבר עשו המצות, והכשיר המצות ... והמים הצריך לשפוך חוצה). מ"א סי' תמז ס"ק ט (וצריך לומר דבצונן לא אסרינן אלא המים, אבל אם בשר שרוי בו לא אסרינן ליה). ח"י כאן ס"ק לא (אם כן כל שכן שיש לאסור במים צוננים) וראה לקמן סמ"ז (אם נמצאת חטה בקועה בבאר בפסח, אסור לשאוב עוד מים מהבאר כל ימי הפסח, אף להאומרים שחמץ בפסח אינו אוסר בצונן, שמכל מקום יש לחוש שמא נשרית שם חטה מעת לעת).
1603. דעה הב' בשו"ע סי"ב (בישלו באותם מים תבשיל ... מותר. ויש מי שאוסר אם הוא בתוך הפסח).
1604. הגהות מיימוניות סוף הל' חמץ ומצה (ומצאתי בשם מהר"ם ... חטה שנמצאת במים, בין חמין בין צונן, אם נתרככה אסורים המים, ואם לאו מותרים המים). הובא בב"ח ס"ו ד"ה ומ"ש הרא"ש ולא. ח"י ס"ק לא. וראה פסקי דינים צמח צדק (לה, ג). משא"כ אם לא נתרככה, רק שהתה במים שיעור מיל, לא נאסרו המים אפילו לדעת הסוברים שהצונן מפליט ומבליע, ואפילו שהתה בו מעת לעת, ואפילו נפלה לתבשיל חם, כדלעיל סוף סכ"ה (אם לא נתרככה אינה אוסרת כלל את התבשיל אפילו באכילה). ולקמן סל"א (ובלא נתרככה אין לאסור התבשיל).
1605. סעיף ז (ויש חולקין על זה ואוסרין, אם כבר היה מרוכך קודם שנתערב. וכן המנהג במדינות אלו), וסכ"ה (ויש חולקין על זה ואומרים, שכל דגן שנתרכך במים כל כך עד שהוא ראוי להתבקע, הרי זה חמץ ודאי מן התורה, אע"פ שלא נתבקע עדיין ... וכן המנהג פשוט במדינות אלו).
1606. טור ושו"ע סי"ב (דעה הא' בסתם).
1607. מ"א ס"ק יט מצאתי כתוב שהגאון מהר"ל מפראג הורה להתיר. אבל מהר"ש מאוסטרא, כתב למהר"ש מלובלין, לאסור, וכן נוהגין רוב העולם ובקראקא, ונראה לי דתלוי במנהג עכ"ל ... לכן נראה לי ... תלוי במנהג, או לפי ענין שעת הדחק). וכן הוא לעיל סי' תמז סכ"ד (אם הוא שעת הדחק, כגון שהוא צריך ליין זה לארבע כוסות או לקידוש ולהבדלה, יש לסמוך על האומרים שחמץ בפסח אינו אוסר בפחות ממעת לעת), וסל"א (אם יש שעת הדחק מותר לקנותו ולאכלו בפסח, אם עדיין לא עבר מעת לעת משעה שנשרה בכלי של חמץ עד שעה שמוציאו מתוכו בפסח). וראה גם לקמן (הערה 267, והערה 304).
1608. ח"י סוף ס"ק לא (דאף בנתבקע יש להקל בצונן בהפסד מרובה).
1609. ח"י ס"ק לא (דכיון שהוא דבר צונן, דעתו שאין להחמיר ... כיון דאיכא עוד צד להקל).
1610. רמ"א סי"ב (אם היו צוננין ושרו שם תרנגולים, אין לאסור מספיקא).
1611. שאם אינה בקועה יש כאן ספק ספיקא (ומותר אפילו במים חמין, כדלקמן סעיף הבא). משא"כ חטה בקועה יש כאן רק ספק אחד (ובזה סגי במים צוננים להתירם).
1612. סיכום הלכות ספק ספיקא בחמץ, וספק חמץ בתערובת משהו, שנתבארו לפנינו – עד סוף הסימן, ולעיל ס"ח וס"י וסכ"ה, וסי' תמז סי"ד, וסי' תנג סי"ב, וסי' תסו סי"ד: (א) ספק ספיקא רגיל מתירים גם באיסור דאורייתא, אבל בחמץ בפסח מחמירים להשהותן ולא לאכלן, אלא אם כן יש הפסד בשהייתן (תסו, יד. תסז, ח. תסז, י), וראה לקמן סמ"ה (והערה 288). (ב) ספק חמץ בתערובת משהו, מותר באכילה (תסז, ז. תסז, כה. תסז, מג-ה). (ג) אם הספק הוא חטה שנתרככה, יש אומרים שהוא ודאי חמץ, ולכן אין להתיר התערובת, אלא להשהותו וליהנות ממנו, בהפסד מרובה (תסז, ז. תסז, כה). (ד) אם הוא ספק שאומרים בו כאן נמצא כאן הי', אינו ספק, ואסור אפילו להשהותו. אלא שאם נפל לתערובת אחרת יש להתירו בהפסד מרובה (תסז, לב-ג). (ה) אם הספק הוא מחסרון ידיעה, אינו ספק כלל (תסז, לט). (ו) ספק ספיקא בתערובת משהו, שאחד מהם חטה שנתרככה, והשני אומרים בו כאן נמצא כאן הי', יש לחוש לדעת האוסרים, אם אין שם הפסד מרובה (תסז, לא-ג. תסז, מא. תסז, מז). ונתבאר לקמן (הערה 202). (ז) אם שני הספקות אומרים בהם כאן נמצא כאן הי', אין כאן ספק ספיקא כלל (תסז, מ). (ח) גם במקום שאי אפשר להתיר באכילה מספק ספיקא, יש להתירו למכרו לנכרי (תסז, לג. תסז, לט). (ט) אם אי אפשר להתיר שני המאכלים בספק ספיקא, צריך אתה לאסור שניהם (תסז, מד). (י) תערובת שנפלה אחד מהם לים, יש להתיר לאכול שתי חתיכות ביחד, מטעם ספק ספיקא (תמז, יד. תנג, יב).
1613. טור ושו"ע סי"ב (אם מלגו תרנגול ואחר כך מצאו במים גרעין חטה בקועה אסור התרנגול). ט"ז ס"ק טו (משמע אבל אם אינה בקועה אין איסור). ב"ח סוף ס"י ד"ה ולענין הלכה למעשה (ואם נמצאה החטה או החמץ אחר שכבר בישל באותן המים, נראה דבחטה אפילו נתרככה יש להתיר אפילו באכילה). מ"א ס"ק כה (ומשמע מדבריו דאפילו בחמין אין לאסור בלא נתרככה).
1614. באמת כבר נתבאר לעיל ס"ז וסכ"ה, שגם בספק אחד מתירים בספק משהו, (ולא החמירו אלא בחמץ ודאי, אבל לא בספק חמץ ... ולא החמירו לאסור במשהו אלא בחמץ ודאי). ונתבאר לעיל שם (הערות 142; 155). מכל מקום כאן לא סגי בכל אחת מהספקות, שאינם ספק השקול. ולכן לא התירו אלא מטעם ספק ספיקא: אודות הספק הראשון יתבאר לקמן סעיף הבא (שמן הסתם היה כבר החמץ בתוך המים כשנטלו מהם לבשל התבשיל ... ואין זה נקרא ספק, אלא לענין שכשיש שם עוד ספק אחד הרי זה נקרא ספק ספיקא). ואודות הספק השני יתבאר לקמן הערה הבאה. וכן הוא לקמן סל"ד, וסמ"א, וסמ"ה, וסמ"ז, להתיר תערובת משהו דוקא על ידי ספק ספיקא.
1615. ב"ח שם (משום דאיכא ספק ספיקא, ספק שמא עתה נפלה במים, ואפילו אם תמצא לומר כבר נפלה, שמא לא נתרככה אלא עכשיו). ט"ז שם (דהוי ספק ספיקא, ספק לא נתחמץ, ואם תמצא לומר נתחמץ, שמא אחר כך נפלה). והנה בספק הראשון דברי שניהם שוים, דהיינו שהספק הוא "שמא עתה נפלה במים", "שמא אחר כך נפלה". ויתבאר תוכנו לקמן סעיף הבא (והערה 213). אמנם בספק השני יש הפרש בין דברי הב"ח, שמבאר את הספק השני: "שמא לא נתרככה אלא עכשיו", שמובא כאן (שמא לא נתרככה עד עתה). לבין דברי הט"ז, שמבאר את הספק השני: "ספק לא נתחמץ", שיובא לקמן סל"ט (שהספק שמא לא נתחמצה). תוכן שתי השיטות בזה, והנפקא מינה בינם להלכה: כבר נתבאר לעיל סכ"ה דינה של חטה שנתרככה (אע"פ שנתרככה והיא קרובה להתבקע ... אינה חמץ ודאי אלא ספק ... ויש חולקין על זה ואומרים, שכל דגן שנתרכך במים כל כך עד שהוא ראוי להתבקע, הרי זה חמץ ודאי מן התורה, אע"פ שלא נתבקע עדיין, לפי שבודאי יבא לידי חימוץ תיכף ומיד. ולפי שעכשיו אין אנו בקיאין מה נקרא ראוי להתבקע, לפיכך כל שנתרככה החטה אע"פ שלא נתבקעה נאסר כל התבשיל ... וכן המנהג פשוט במדינות אלו, ואין לשנות). וכיון שלמנהגינו אין זה ספק, אלא ודאי, לכן אין לצרף ספק זה לספק ספיקא, שהרי אם ראוי להתבקע, הוא חמץ. ואף אם נתרכך ועדיין אינו ראוי להתבקע, אין אנו בקיאין מה נקרא ראוי להתבקע, ולכן אין לצרף גם זאת לספיקא, כדלקמן סל"ט (אין אנו בקיאין אם היא ראויה להתבקע אם לאו ... וכל ספק שהוא מחמת חסרון ידיעה אינו נקרא ספק כלל). ולכן ביאר הב"ח, שהספק השני כאן, איננו הספק הנ"ל שהובא בט"ז (שמא חטה שנתרככה אינה חמץ), כי אם הספק שהובא כאן בפנים (שמא לא נתרככה עד עתה). והיינו שאף אם נפלה למים קודם הבישול, ואף שאנו מוצאים אותה כעת מרוככת במים החמים, עדיין אפשר שלא נתרככה עד עתה (היינו אחרי שהוציא את התבשיל מהמים). וכל זמן שלא נתרככה עדיין אינה אלא ספק חמץ, כדלעיל ס"ב (אם הן שוהין במים שיעור מיל, יכולין הן לבא לידי חימוץ גמור, בלא ביקוע, ולפיכך הן אסורות מן התורה, מספק שמא כבר החמיצו ... אע"פ שלא נתרכך במים אלא הוא קשה כמו שהיה). משא"כ הט"ז אינו מחשיב ספק זה (שמא לא נתרככה אלא עכשיו), ונשאר רק הספק שהביא הט"ז (שמא חטה שנתרככה אינה חמץ). שאינו נחשב ספק כדי להצטרף לספק ספיקא להתירו באכילה. * לפי שתי השיטות הנ"ל יוצאות כמה מסקנות להלכה (לפנינו סל"א-מז): (א) בנידון דידן, חטה מרוככת שנמצא במים חמים שבישלו בה. הב"ח מתיר את התבשיל באכילה מטעם ספק ספיקא, כאמור כאן (יש להתיר התבשיל שבשלו בהם קודם שמצאו בהם חטה, מכח ספק ספיקא), ולקמן ריש סל"ג (יש להתיר הבשר אפילו באכילה כמו שנתבאר). משא"כ הט"ז מסיק ס"ק טו (אלא דרמ"א כתב בסמוך סעיף ט' דאנן אסרינן במשהו אפילו לא נתבקעו. ונראה דכאן דהיכא דהוי ספק ספיקא שרינן ליה למכור לעכו"ם התרנגולת). והיינו שלפי מנהגינו שמחשיבים חטה שנתרככה כחמץ, לא סמכינן על ספק ספיקא זה להתיר התבשיל באכילה, אלא לענין מכירתו לנכרי, כדלקמן סל"ג (ויש חולקין על זה ואוסרין הבשר ... לפי מנהג מדינות אלו ... ואף לפי דבריהם מותר למכור הבשר או התבשיל לנכרי. דכיון שיש כאן ספק ספיקא להקל כמו שנתבאר, אין מחמירין כל כך לאסור אף המכירה לנכרי). והמסקנא למעשה נתבארה לקמן סל"ג (ויש לחוש לדבריהם אם אין שם הפסד מרובה ולא מניעת שמחת יום טוב). (ב) לענין חטה מרוככת שנמצאה בחבית של כרוב הכבוש בחבית, כדלקמן סמ"א (אם לא נתבקעה החטה יש להתיר מה שבחבית אם יש שם הפסד מרובה מכח ספק ספיקא שמא נפלה שם תוך מעת לעת ואם תמצא לומר נפלה קודם לכן שמא לא נתרככה עד תוך מעת לעת). והיינו שדוקא בהפסד מרובה מתירים מכח ספק ספיקא זה (שמא לא נתרככה עד תוך מעת לעת), כשיטת הב"ח, משא"כ בלא הפסד מרובה חוששים לשיטת הט"ז, שאינו מחשיב זאת לספק ספיקא להתירו באכילה. וכיון שהתם מיירי בצונן, התירו בהפסד מרובה (לא רק מה שהוציאו מהחבית לקערה, אלא) אף מה שנשאר בחבית. ויתבאר לקמן שם (הערה 267). (ג) לענין חטה מרוככת שנמצאה בבאר בפסח, כדלקמן סמ"ז (אם אין החטה בקועה אע"פ שנתרככה אם הוא שעת הדחק שאי אפשר למצוא מים אחרים אלא על ידי הדחק יש להתיר מכח ספק ספיקא). והיינו שדוקא בשעת הדחק מתירין מכח ספק ספיקא זה, כשיטת הב"ח. משא"כ בלא שעת הדחק, חוששים לשיטת הט"ז, שאינו מחשיב זאת לספק ספיקא להתירו באכילה. וכיון שהתם מיירי בצונן, התירו בהפסד מרובה (לא רק המים שכבר נשאבו מהבאר, אלא) אף המים שנשארו בבאר). ויתבאר לקמן שם (הערה 304). (ד) לענין חטה מרוככת שנמצאה בעיסה, כדלקמן סל"ט (אם אין החטה בקועה, אף על פי שנתרככה, יש להתיר למכור שאר המצות לנכרי, כיון שיש כאן הרבה צדדים להקל, שמא לא נתחמצה החטה, ושמא נפלה שמה לאחר שנחתכו שאר המצות. ומכל מקום אין זה ספק ספיקא גמור להתירם אף באכילה). והיינו שבזה לדברי הכל אין להחשיב הספק שמא לא נתרככה עד אחר כך, ולכן יודו בזה כולם שאין להתיר מטעם ספק ספיקא לאכילה, אלא למכרם לנכרי. ויתבאר לקמן שם (הערה 259). (ה) כל זה הוא בחטה מרוככת שנמצאה, שעכ"פ יש כאן ספק ספיקא, אלא ש"אין זה ספק ספיקא גמור להתירם אף באכילה", רק "להתיר למכור לנכרי". משא"כ בחטה בקועה שנמצאה, אזי "אין כאן ספק ספיקא כלל", אפילו לענין למכרו לנכרי, כדלקמן ס"מ (ואין להתיר מה שבקערה מכח ספק ספיקא שמא עתה נפלה החטה לתוך החבית לאחר שכבר נתן ממנה לתוך הקערה ואם תמצא לומר קודם לכן נפלה שמא לא שהתה שמה מעת לעת דכיון שמחזיקין איסור מזמן לזמן אנו אומרים שחטה זו שנמצאת עתה בחבית כבר היתה שם בחבית מזמן מרובה יותר ממעת לעת וממילא נאסר גם מה שנתנו ממנה לתוך הקערה בתוך זה הזמן ואין כאן ספק ספיקא כלל). והיינו שכיון שנמצאה בקועה, אין מצרפים ספק של "שמא לא נתרככה ונבקעה עד עתה". ויתבאר לקמן שם (הערה 266). ולכן גם כאן לא התירו אלא אם "נמצאת בהן חטה, אע"פ שנתרככה אלא שאינה בקועה", משא"כ אם נמצאה בקועה, אין מתירים מכח ספק ספיקא זה.
1616. מ"א ס"ק כה (ומשמע מדבריו דאפילו בחמין אין לאסור בלא נתרככה).
1617. סוף סכ"ה (אם לא נתרככה אינה אוסרת כלל את התבשיל אפילו באכילה).
1618. ראב"ן סי' ט (ותרנגולין שמלגום בפסח ונמצא גרגירי חטה או שעורים בכלי אחר מלגתם במים, רואה אני אותם לאסור, כי שמא החיטין היו באים לפני רתיחה ונתחמצו המים וכשבאו התרנגולין במים בלעו מהן, לפי שהבשר הבא ברותחין בולע מיד). טור ושו"ע סי"ב (אם מלגו תרנגול ואחר כך מצאו במים גרעין חטה בקועה אסור התרנגול). ב"ח ס"י ד"ה ולענין הלכה (בחמץ או עיסה שנתחמצה).
1619. רוקח סוס"י רצא. הובא ב מרדכי רמז תקסח (מעשה שמלגו תרנגולת ערב פסח בנוצתה ברותחין בקערה של חמץ והוא כלי שני ואסרו לאוכלה בפסח), ט"ז ס"ק יג (סתם מליגה היא בכלי שני. וכן כתב בהדיא ברוקח). והיינו כמבואר בשו"ע יו"ד סי' סח ס"י (אין מולגין גדיים וטלאים ועופות בכלי ראשון, אלא אם כן ניקר את החלב ומלחם. וכן לא יערה עליהם מכלי ראשון). ובש"ך שם ס"ק כג (ואפילו דיעבד אסור כדין בשר שנתבשל בלא מליחה). ולכן מיירי כאן שמלג בכלי שני. ואף שלכתחלה אסור גם בכלי שני, כמבואר בשו"ע וברמ"א שם סי"א (אפילו בכלי שני יש אומרים שלא ימלוג. ואם מלג מותר. הגה ... נהגו באלו המדינות שלא למלוג שום דבר רק אחר מליחה). ביאר בפרי מגדים כאן משב"ז ס"ק יג (מיירי כאן שנמלח על גבי הנוצה והודח, ומולגין בכלי שני). ומכל מקום נאסר על ידי החמץ בפסח, אף שהוא בכלי שני, כמבואר במ"א ס"ק כה (דשמא היה בקערה בשעה שעירו הבשר לתוכו, וכלי שני אוסר בפסח). וכנפסק ברמ"א סי' תמז ס"ג (ויש מחמירים בכלי שני בפסח). וכן הוא לקמן סמ"ד (הניחו לפניו כשהוא רותח בקערה שהוא כלי שני אסור). לעיל סי' תנא סל"ב (כלי שני ... הרי הן נכשרין על ידי הגעלה בכלי שני).
1620. מ"א שם (ואפילו בהפסד מרובה). וכדלקמן בסוף הסעיף, שרק בנפל לתבשיל אחר התירו בהפסד מרובה.
1621. ב"ח ס"י ד"ה ולענין הלכה למעשה (אבל בחמץ או עיסה שנתחמצה, דליכא אלא חד ספק, התבשיל אסור אף להשהות). הובא במ"א שם.
1622. כלומר, אף שאין להתיר כאן מטעם ספק ספיקא, האמור לעיל בסעיף הקודם, שהרי מיירי כאן בחמץ גמור. מכל מקום הי' לנו להתיר מספק אחד, כמבואר לעיל ס"ז וסכ"ה (ולא החמירו אלא בחמץ ודאי, אבל לא בספק חמץ ... ולא החמירו לאסור במשהו אלא בחמץ ודאי). ונתבאר לעיל שם (הערות 142; 155). ועל זה מבאר כאן, שלא התירו בספק אחד אלא בספק גמור, משא"כ כאן "אין זה נקרא ספק, אלא לענין שכשיש שם עוד ספק אחד, הרי זה נקרא ספק ספיקא". וכיון שאין כאן ספק ספיקא, אין להתיר כאן מטעם ספק אחד.
1623. מ"א שם (דמזמן לזמן מחזקינן איסורא, דשמא היה בקערה בשעה שעירו הבשר לתוכו).
1624. עירובין לה, ב (כל הטומאות כשעת מציאתן). ט"ז ס"ק יד (שכל הטומאות כשעת מציאתן). וכדלקמן סל"ט (מחזיקין איסור מזמן לזמן במקום אחד).
1625. כתובות עה, ב (כאן נמצאו וכאן היו). וראה גם לקמן סל"ז (כאן נמצאת החטה עכשיו ... כאן היתה בתחלה). לעיל סי' שכה סט"ו (אנו אומרים כאן נמצאו וכאן היו). סי' תסב סט"ז (לפי שאנו אומרים כאן נמצא כאן היה). וראה גם לקמן (הערה 236).
1626. כדלעיל סעיף הקודם (יש להתיר התבשיל שבשלו בהם קודם שמצאו בהם חטה, מכח ספק ספיקא, שמא אחר כך נפלה שמה החטה, ואם תמצא לומר קודם לכן נפלה, שמא לא נתרככה עד עתה). וכדלקמן ביו"ד סי' כד סוף ס"ק מז (דבעלמא קיימא לן דספק שאינו שקול מצטרף לספק ספיקא). ובסי' לא ס"ק טו (וספק ספיקא מהני בכהאי גוונא, אף על פי שספק אחד אינו ספק שקול ממש). ואף לפי מה שנתבאר לקמן הל' נדה סי' קפז ס"ק כד ד"ה והא דלא (לא הוי ספק ספיקא, אלא שם ספק אחד, כיון ששניהם אינם שקולים). וכ"ה שם בקונטרס אחרון ס"ק א ד"ה אלא (דספק שאינו שקול לא מהני אפילו בספק ספיקא). מכל מקום הכא שאני דסגי אפילו בספק אחד להתירו, כדלעיל סוף סכ"ה (והערה 155). וכאן נתבאר, הטעם דלא סגי הכא בספק אחד להתירו, כי יש נגד זה חזקה של כשעת מציאתן, שכאן נמצא כאן היה. ובזה כולם מודים שסגי בספק ספיקא שאינו ספק השקול (כדלעיל הערה 201). וראה פסקי דינים צמח צדק (לה, ג. רט, ב-ג). ובשו"ת אהע"ז סי' שז אות טו. מראי מקומות וציונים. יגדיל תורה (נ.י.) ה ע' פג. הל' שחיטה עם באורי הלכות ע' קסג וע' רכו.
1627. דרכי משה ס"ק יד (נראה לי להקל, אם לקחו מאותו תבשיל שנמצא בו הגרעין, ונתערב בתבשיל אחר, דאין לאסור התבשיל ... דיש להקל באיסור דרבנן במקום שאין האיסור ברור, ולפעמים יש בו הפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב, ולכן יש להקל לפי ראות עיני המורה כן נראה לי). רמ"א סי"ב (מיהו אם נתערבו התערובות, ויש הפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב, יש להקל בכל זה בספיקות איסור דרבנן שהוא משהו, ויש להתיר שאר תבשילין שיש בהן תערובות מאותה תבשיל של הבשר שנשרה במים או נמלג, כך נראה לי).
1628. סעיף לא-ב (לענין תבשיל שנתבשל במים אלו). וכן הדין בבשר שנשרה בחמין (מליגה), שבה דנו הראב"ן והרוקח והמרדכי והטור ושו"ע, כמובא לעיל (הערות 206-207).
1629. ט"ז ס"ק טו (משמע אבל אם אינה בקועה אין איסור, דהוי ספק ספיקא, ספק לא נתחמץ ואם תמצי לומר נתחמץ, שמא אחר כך נפלה, כל שכן כאן דחזינן דלא בקועה, אלא שאנו מחמירין מספק. אלא דרמ"א כתב בסמוך ס"ט דאנן אסרינן במשהו אפילו לא נתבקעו). ח"י ס"ק לד (אפשר מדלא הגיה הרב כאן, כדלעיל סעיף ט', לאסור אפילו אינו בקועה, משום דהכא כיון דאיכא עוד ספיקא, שמא אחר כך נפלה, לא מחמרינן כולי האי. אכן הט"ז כתב דהרב לשיטתו יש לאסור אפילו אינה בקועה, כל שנתרככה). והיינו שהם מפרשים, שמה שהתירו כאן בנתרככה הוא מטעם "ספק לא נתחמץ". ובזה נתבאר לעיל ס"ז וסכ"ה, שמנהג מדינות אלו, שכל שנתרכך דינו כחמץ ודאי, ואין כאן ספק. ונתבאר לעיל (הערה 202).
1630. הנזכר בתחלת סעיף זה.
1631. דלעיל סל"א-ב.
1632. כדלעיל סכ"ה (כל שנתרככה החטה אע"פ שלא נתבקעה נאסר כל התבשיל ... וכן המנהג פשוט במדינות אלו).
1633. שהרי כבר נתבאר לעיל ס"ז וסכ"ה, שאפילו בודאי נתערבה חטה שנתרככה בדגן אחר, או בתבשיל, אם יש בזה הפסד מרובה אפשר להשהותו וליהנות ממנו. וכאן שנוסף הספק שמא אחר כך נפלה, יש להתיר בהפסד מרובה אפילו באכילה. וכן הוא לקמן סמ"א (אם לא נתבקעה החטה, יש להתיר מה שבחבית, אם יש שם הפסד מרובה, מכח ספק ספיקא). וכן לקמן סמ"ז (אם הוא שעת הדחק, שאי אפשר למצוא מים אחרים אלא על ידי הדחק, יש להתיר מכח ספק ספיקא).
1634. ט"ז שם (ונראה דכאן דהיכא דהוי ספק ספיקא שרינן ליה למכור לעכו"ם התרנגולת). והיינו שאף בחטה מבוקעת שנמצאה בתבשיל, הובאו לעיל סכ"ו ב' דעות אם מותר למוכרה לנכרי, וקיי"ל לעיל שם "יכול למוכרה לנכרי ... במקום הפסד מרובה מאוד". ואילו בחטה שנתרככה ואינה בקועה, קיי"ל לעיל שם "יש להתיר למכור לנכרי, אע"פ שאין שם הפסד מרובה מאוד, אבל אם אין שם הפסד מרובה כלל אין להקל". וכאן דהוי ספק ספיקא, "אין מחמירין כל כך לאסור אף המכירה לנכרי", אפילו "אם אין שם הפסד מרובה כלל", כמבואר בפסקי דינים צמח צדק לה, ב (צריך לומר דאיירי אפילו בכשאין כאן הפסד מרובה כלל). ואף שלשיטת הט"ז אין כאן ספק ספיקא כדי להתירו לאכילה, מכל מקום נחשב זה ספק ספיקא לענין להתירו למכרו לנכרי, כדלקמן סל"ט (ומכל מקום אם אין החטה בקועה, אף על פי שנתרככה, יש להתיר למכור שאר המצות לנכרי, כיון שיש כאן הרבה צדדים להקל, שמא לא נתחמצה החטה, ושמא נפלה שמה לאחר שנחתכו שאר המצות).
1635. מרדכי רמז תקסא (מצאתי בתשובה, אם נמצא גרגיר חטה אצל התרנגולת בקערה ולא בתרנגולת עצמה, הדעת נוטה להתיר, שהרי ספק ספיקא הוא, ספק דשמא נתעכל בתוך התרנגולת, ואם תמצי לומר דאינו מתעכל בתרנגולת, שמא השתא נפל בקערה ובתרנגולת מעולם לא היה). דרכי משה ס"ק יד (וכתב מהר"י ברין דאין להתיר מכח שמא נתעכלה החיטה, אלא כשהחיטה שבורה, אבל כשהיא שלמה לא, דיש אומרים דלא מהני עיכול לדבר שלם). רמ"א סי"ב (ובמקום דאיכא למימר שמא נתעכל החטה בתרנגולת, כגון שהיא שבורה, אפילו במליגה יש להתיר מכח ספק ספיקא).
1636. שספק זה אינו ספק השקול, כדלעיל סל"ב (שמן הסתם היה כבר החמץ בתוך המים כשנטלו מהם לבשל התבשיל ... ואומרים כאן נמצא האיסור עכשיו וכאן היה כבר קודם לכן, ואין זה נקרא ספק). מכל מקום נקרא ספק להצטרף לספק נוסף, כדלעיל שם (אלא לענין שכשיש שם עוד ספק אחד הרי זה נקרא ספק ספיקא). וכאן הוא מצטרף לספק של שמא היתה במעי העוף ונתעכל.
1637. מרדכי שם. מ"א ס"ק כב (שמא עתה נפלה, ואם תמצי לומר היתה קודם בתרנגולת, שמא נתעכלה). ואם כן דינו כמו ספק ספיקא דלעיל סל"א.
1638. סעיף סב (אם היא שבורה, הרי ניכר ששלט בה העכול עד שנשתברה, והרי זו כפרש, ונפקע איסור חמץ ממנה, ואין צריך לבערה, ואין צריך לומר שאינה אוסרת). ושם נפסק כן בפשיטות. וכאן הספק הוא, "שמא היה חטה זו כבר במעי העוף". וכן הוא לקמן סמ"ה (יש להתיר הבשר מכח ספק ספיקא, שמא נפלה עליו לאחר שנצטנן, ואם תמצא לומר קודם לכן, שמא היתה כבר במעי העוף ונתעכלה שם במעיו עד שנשברה, ושוב אין בה איסור חמץ, וממעיו נדבקה לבשרו).
1639. רא"ש פ"ב סי' כה (ונראה לי ... אם נמצאת בעיסה או במצה לאחר אפייתה, שמותרת, אם לא נתבקעו, ואפילו אם נתבקעו נראה לי דשרי, דנתבקע לאו חמץ גמור הוא, אלא קרוב להחמיץ ... וחטה זו בקמח היתה, ודבר ידוע שהחטה שהיא קשה אינו ממהרת להחמיץ כמו העיסה, וכיון שהעיסה לא החמיצה כל שכן החטה). הובא בטור. פר"ח סי"א ד"ה ומ"ש אם לא (מבואר בתחילת דבריו שהעיסה והמצה מותרים לגמרי, אף בלא קליפה. אלא לדבריהם של אוסרים קאמר הודו לי דבקליפה סגי. ומכל מקום דעתו של הרא"ש היא להתיר לגמרי כל העיסה, ואין צריך אפילו נטילת מקום לדעתו ז"ל כמו שכתבתי).
1640. כדלעיל ס"א (שהביקוע הוא סימן שהן קרובות להחמיץ, ובודאי יחמיצו תיכף ומיד חימוץ גמור, שחייבין עליו כרת), ושם (הערה 8).
1641. שאם נפלה חטה בקועה בתוך העיסה, היתה אוסרת כדי נטילה, כדלקמן ריש סל"ו.
1642. רא"ש שם.
1643. פר"ח סוף סט"ו (מדלא חייש הרא"ש אולי נפלה שם החטה מבוקעת מעלמא, וכבר נתחמצה, ואוסרת כל העיסה, שמעינן דסבירא ליה דאחזוקי איסורא לא מחזקינן). וראה גם לעיל סי' תכט סי"ט, ושם נסמן (הערה קח).
1644. רא"ש שם (ולא חיישינן שמא היתה החטה במים, לפי שרגילין ישראל לשמור יפה המים השמורים לשום מצה מחימוץ). פר"ח שם (ומהמים שלשו בהם לא באתה, לפי שישראל רגילים לשמור יפה המים השמורים).
1645. סוף סעיף ט (נהגו לכסותן, שלא יפול לתוכם שום דבר חימוץ. ומטעם זה נוהגין לסנן המים בשעת השאיבה בבגד לבן ונקי).
1646. הגהת סמ"ק סי' ריט ע' רכא (אם נאפה תוך הפסח ... יש אוסרין כל המצות שנאפו עמה בתנור ... ויש מתירין אפילו אותה מצה על ידי קליפה, משום דחמץ אינו מפעפע). רא"ש שם (וראיתי קצת מן המורים שאסרו אותה מצה, ויש שאסרו כל המצות הנאפות בתנור עמה. ולא נהירא לי, דאפילו אם היתה החטה חמץ למה תאסור כל המצות, דהא דאמרינן חמץ במשהו היינו דוקא על ידי בישול, שמתפשט החמץ בכל הקדירה, וכל היכא דשאר איסורין אוסרין בנתינת טעם חמץ אוסר במשהו ... דאפייה לא הוי כבישול להתפשט הטעם בכל החררה, אלא כדי קליפה או כדי נטילה). הובא ב טור . דעה הא' ב שו"ע סי"א (אם נמצאת חטה בקועה בעיסה או במצה אפויה, יסיר ממנה כדי נטילת מקום, והשאר מותר). * ואף שבהגהת סמ"ק כתב "על ידי קליפה", וברא"ש כתב "כדי קליפה או כדי נטילה". מכל מקום מסיק כאן שהוא "כדי נטילת מקום", כמבואר ברא"ש חולין פ"ז סי' כד (לצלי בעי נטילה, כיון שלא מצינו מפורש בו קליפה. ומיהו יראה שאין צריך להחמיר ברותח דמליחה, ודי בקליפה). וכאן שנאסרה המצה באפיה, נאסרה כדי נטילה, כדלעיל סי' תמז ס"ה (ככר חמץ שהיד סולדת בו שנגע בככר מצה חם שהיד סולדת בו, אינו אוסר אלא מקום מגעו, דהיינו שיסיר מהמצה את המקום שנגע בו החמץ ויסיר אותה בעומק כרוחב אגודל). וגם מה שאוסרים העיסה הוא כדי נטילה, מטעם האמור לקמן בסמוך (על ידי דוחק הלישה מתמצה ונסחט מהחטה לתוך העיסה כרוחב גודל).
1647. טור ושו"ע שם. ב"ח ס"ח ד"ה ומ"ש הרא"ש (מפרש רבינו ז"ל, דכוונתו בזה לומר, דאפילו באפייה ליכא איסור, וכל שכן בנמצאת בעיסה, אבל הגדולים שחולקין על זה סבירא להו דאפילו בעיסה אסור). ט"ז סוף ס"ק יב (בטור מדמה כאן עיסה למצה אפויה).
1648. כדלעיל סי' תמז ס"ה (דהיינו שיסיר מהמצה את המקום שנגע בו החמץ, ויסיר אותה בעומק כרוחב אגודל), ושם נסמן.
1649. רוקח סי' רפט (חטה שנמצאת במצה אפויה, ולא נודע אם נתחמצה בה בעודה עיסה, או שמא במים שנילושה החמיצה, או שמא נפלה בעיסה ולא נתחמצה מעולם, ואסרו אותה מצה לבדה, דדמי להא דאמרינן בפרק בכל מערבין [עירובין לה, ב] נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת, ולמחר מצאו מת, חכמים מטמאים, שכל הטומאות כשעת מציאתן). הובא במהרי"ל הל' אפיית המצות סל"ד ע' פ. דרכי משה ס"ק ט (אוסרין אותה מצה, דאמרינן כאן נמצא כאן היתה). רמ"א סי"א (ואמרינן כאן נמצא כאן היתה). לפירוש הט"ז ס"ק יב (דכוונת רמ"א בזה, שחיישינן שמא נפלה חטה ספק חמוצה ממקום אחר לתוך מצה זו, וכאן נמצא וכאן היה). ופירוש המ"א יובא לקמן (הערה 252). וכן נתבאר לעיל סל"ב (לפי שמן הסתם היה כבר החמץ בתוך המים כשנטלו מהם לבשל התבשיל, שכל האיסורין אנו דנין אותן כשעת מציאתן למפרע, דהיינו כשאנו מוצאין איסור במקום אחד אנו מחזיקין איסור במקום הזה למפרע, ואומרים כאן נמצא האיסור עכשיו וכאן היה כבר קודם לכן, ואין זה נקרא ספק). אלא ששם מתירים מטעם ספק ספיקא, כדלעיל שם (ואין זה נקרא ספק, אלא לענין שכשיש שם עוד ספק אחד הרי זה נקרא ספק ספיקא). משא"כ כאן שאין לנו אלא ספק אחד, אמרינן ש"אין זה נקרא ספק".
1650. לעיל סכ"ט, ושם נסמן.
1651. שו"ת מהרש"ל סי' עט (ובודאי ידע גם הוא שאין צונן בולע, אלא על כרחך קיבל, שעל ידי לישה מתמצה ויהיב טעם משהו). ב"ח ס"ח ד"ה ומ"ש ולא נהירא (ואף על פי דצונן בצונן היא, מכל מקום על ידי לישה מתמצה ויהיב טעם משהו בכולו). ט"ז ס"ק יב (שהעיסה מתחממת על ידי המלאכה קצת, והוא ממעך החטה ביד או בכלי, ודאי יש לחוש שסחט ממנה טעם משהו ואוסרת). פר"ח סי"א ד"ה ומ"ש וראוי לחוש (ואף על פי שהמים והעיסה צוננים, מכל מקום על ידי הלישה והעריבה נסחט מהגרגיר חמץ במים, ונאסרת כל העיסה. וכן כתב בספר ב"ח ומהרש"ל).
1652. כדלעיל סכ"ה (ויש חולקין על זה ואומרים, שכל דגן שנתרכך במים כל כך עד שהוא ראוי להתבקע, הרי זה חמץ ודאי מן התורה ... וכן המנהג פשוט במדינות אלו. אבל אם לא נתרככה אינה אוסרת כלל את התבשיל אפילו באכילה). ולכן גם כאן, אם לא נתרככה אינה נאסרת אפילו כדי נטילה. ואף שנתבאר לעיל סכ"ה (הערה 155), הטעם שמתירים חטה שלא נתרככה שנמצאה בתבשיל, כי הוא ספק חמץ בתערובת משהו, שמתירים מטעם ספק דבריהם לקולא. ולפי זה הי' לנו לאסור כאן כדי נטילה אף אם לא נתרככה, שהרי כדי נטילה הוא מן התורה (שאינו מתבטל בששים), ואין כאן ספק דבריהם לקולא, אלא ספק מן התורה לחומרא. וכן הקשה בהוספות למנחת פתים ס"ט (וצ"ע על הרב בשו"ע סעיף ל"ו, שכתב לענין חטה שנמצאת במצה דבעינן כדי נטילה, היינו בנתרככה יעו"ש. דהא כדי נטילה מן התורה הוא). ואפשר שעל זה העיר רבינו על הגליון: עי' ט"ז סוס"י תסב . והיינו שנתבאר בשו"ע שם ס"ז (יש לברר המלח קודם פסח מחטים). ובט"ז שם (אבל תוך הפסח אסור המלח, דחמץ במשהו. וכתב מו"ח ז"ל ומכל מקום אם אינה מלוחלחת, דהיינו שלא נתרככה כלל אלא יבישה כמעיקרא, מותר המלח קודם הפסח, אפילו יש בו בנותן טעם, דהא לא פלטה מידי).
1653. שו"ת רשב"א ח"א סי' קעו (שהחטה המבוקעת אם אתה עושה כחמץ, וכאילו נתבקעת והחמיצה קודם שתגלגל בתוך העיסה, כיון שאיסור תערובת חמץ במשהו, יש לומר שאסרה את הכל). הלכות ומנהגי מהר"ש סי' תסו (ואמר מה"ר שלום ... כי כל העיסה אסורה). מהרי"ל הל' אפיית המצות ע' פ (מהר"ש אמר ... כי כל העיסה אסורה כשנמצאת חטה בתוכה). דעה הב' בשו"ע סי"א (ויש מי שאוסר כל העיסה, או אותה מצה, וראוי לחוש לדבריו).
1654. ב"ח ס"ח סד"ה ומ"ש ולא (אסרינן אם נמצא בה שעורה שנתרככה, אפילו לא נתבקעה, דאנן לא בקיאין בראויה להתבקע, דשמא כבר הגיע לכלל זה ואוסרת). מ"א ס"ק טז (והב"ח כתב ... ודוקא בנתרככה אסורה אבל בלא נתרככה הכל שרי). ט"ז ס"ק יב (וכ"פ מו"ח ז"ל אם נתרככה החטה).
1655. רשב"א שם (שלא במקום אחד בלבד נגעה, אלא כאן וכאן, דרך גלגולה של עיסה). הובא במ"א ס"ק טו.
1656. ואוסרת את העיסה במקום מגעה, כדלעיל בדעה השניה.
1657. כמו בחטה שנמצאה על בשר שנמלח, כדלקמן סנ"ד (אם יש להסתפק שמא נגעה גם בשאר החתיכות, כגון שנמצאת על התרנגולת מבחוץ, או על שאר בשר, הרי כולן צריכות קליפה מעיקר הדין), ושם נסמן.
1658. הגהת סמ"ק שם (ועל חטה שנמצאת בתוך המצה אפויה אם היתה האפייה קודם הפסח, אפילו לאחר שש שעות של ארבעה עשר, מותר על ידי קליפה). מהרי"ל הל' אפיית המצות ע' עט (חטה הנמצאת במצה בערב פסח, עיין בסמ"ק אשר התיר המצה כולה בנטילת מקום החטה). רמ"א סי"א (ודוקא תוך הפסח, אבל קודם הפסח אין אוסרין רק כדי נטילה, והכי נהוג). והיינו כיון שנתינת הטעם בשיעור כדי נטילה אינה מחומרת חמץ בפסח, אלא מעיקר הדין, כדלקמן סמ"ג (שיש לחוש שמא היתה החטה באותו מקום, ונאסר שם כדי נטילת מקום מן המצה, לפי שנפלט טעם החטה לשם, וטעם הוא כעיקר מן התורה). משא"כ שאר העיסה מותרת, כי טעם החטה בטל בה בששים בכל העיסה (או בכל המצה), ואינו חוזר וניעור. והטעם לזה יתבאר לקמן (הערה 356).
1659. מ"א ס"ק יז (רק כדי נטילה, אפילו במצה אפויה). ולפי הנראה, הכוונה בזה היא, שאם נמצאת במצה אפויה, בתוך הפסח אוסרים את כל המצה (ולא את כל המצות שבאו מעיסה זו), וקודם הפסח די בכדי נטילה במצה זו (ושאר המצות לא נאסרו כלל).
1660. סעיף טז (מצה שנתכפלה בתנור ונתדבקה שם במקום הכפל, אם הוא קודם הפסח, אפילו בערב פסח משש שעות ולמעלה, מסיר מקום הכפל שיש בו חשש חימוץ ... ומסיר עוד מקום מגעו, דהיינו כרוחב גודל סמוך למקום הכפל ... אבל מצה שנאפית בתוך הפסח ונתכפלה בתנור, אפילו לא נתכפל אלא משהו ממנה, מחמירין לאוסרה כולה, דכיון שהחמץ מחובר במצה בחתיכה אחת חוששין שמא נתפשט טעם החמץ בכל המצה, ואע"פ שיש במצה ששים נגדו, אינה מתבטל בתוכה, שחמץ בפסח במשהו). וכך גם כאן בנמצאה החטה בתוך המצה האפויה, בתוך הפסח נאסרה כל המצה, וקודם הפסח די בנטלת מקום. והטעם לזה נתבאר לעיל שם (הערה 93). * וכל זה כשנמצאה בתוך מצה האפויה. וכן נתבארה כאן הלכה זו כשנמצאה החטה בתוך העיסה, שבתוך הפסח אוסרים את כל העיסה "לפי שלא במקום אחד בלבד נגעה החטה, אלא כאן וכאן במקומות הרבה דרך גלגולה של עיסה, ובכל מקום ומקום יש חשש שמא נסחט לשם משהו מהחטה". וקודם הפסח אין החמץ אוסר במשהו, ולכן אינו אוסר אלא כדי נטילה. ואם כן דינם שוה לענין זה, שטעם משהו מהחטה מתבטל בכל המצה ובכל העיסה, ולא נאסרו קודם הפסח.
1661. ב"י ד"ה כתב הרשב"א (וכיון שהרשב"א מחמיר בדבר ראוי לחוש לדבריו לענין מעשה). שו"ע סי"א (וראוי לחוש לדבריו).
1662. רמ"א שם (וכן נוהגים).
1663. ב"י שם (ומיהו במקום הפסד מרובה או שעת הדחק כדאי הוא הרא"ש לסמוך עליו). שו"ע שם (אם לא במקום הפסד מרובה או בשעת הדחק). ח"י סוף ס"ק לא (דיש לומר, דאף מה שכתב הרב בהג"ה וכן נוהגין, קאי אדברי המחבר, דהיינו דיש להקל בהפסד מרובה או שעת הדחק, וכן נראה לי עיקר).
1664. והיינו שכיון שישנה דעה הראשונה, שנתבארה לעיל סעיף הקודם (להתיר כל המצה והעיסה); לכן יש לסמוך בהפסד מרובה עכ"פ על הדעה השנית, שנתבארה לעיל בתחלת הסעיף (שצריך להסיר מן העיסה או מהמצה כדי נטילת מקום).
1665. רוקח סי' רפט (חטה שנמצאת במצה אפויה ... ואסרו אותה מצה לבדה ... אבל מצות אחרות מותרות). הובא במהרי"ל הל' אפיית המצות סל"ד ע' פ. דרכי משה ס"ק ט. רמ"א סי"א (ומתירין את האחרות, בין שנמצא בה אפויה או חיה, ואמרינן כאן נמצא כאן היתה). לפירוש מ"א ס"ק טז (פירוש דאמרינן עתה נפלה לתוך המצה הזאת, ולא היתה בעיסה מעולם). כלל זה הובא לעיל סל"ב (לפי שמן הסתם היה כבר החמץ בתוך המים כשנטלו מהם לבשל התבשיל, שכל האיסורין אנו דנין אותן כשעת מציאתן למפרע, דהיינו כשאנו מוצאין איסור במקום אחד אנו מחזיקין איסור במקום הזה למפרע, ואומרים כאן נמצא האיסור עכשיו וכאן היה כבר קודם לכן, ואין זה נקרא ספק). ונסמן לעיל שם (הערה 212). אלא שלעיל שם הובא כלל זה לענין ש"אנו מחזיקין איסור במקום הזה למפרע". ולענין זה הובא שם גם הכלל של "כל האיסורין אנו דנין אותן כשעת מציאתן" (ראה לעיל הערה 236). ולקמן סל"ט הובא לענין זה גם הכלל של "מחזיקין איסור מזמן לזמן". משא"כ כאן הובא כלל זה לענין ש"לא נפלה מעולם לתוך עיסה הגדולה". ולענין זה הובא כאן גם הכלל "שאין מחזיקין איסור ממקום למקום".
1666. נדה ד, א (לא מחזקינן טומאה ממקום למקום); נח, א (ומי מחזקינן טומאה ממקום למקום). הגהות מהרא"י לשערי דורא כלל פז ד"ה ורבנו חננאל. מ"א ריש ס"ק יח (דלא אמרינן כאן נמצא כאן היתה, אלא ממקום למקום או מחתיכה לחתיכה). והיינו שכאן נמצא כאן היתה, ולא במקום אחר ולא בחתיכה אחרת. וראה גם לקמן ס"מ וסמ"ג. יו"ד סי' יח קונטרס אחרון ס"ק ה. סי' לא ס"ק טו. סי' לג ס"ק כג. מהדורא בתרא לסי' קפג בהג"ה. סי' קצ ס"ק כז. פסקי דינים צמח צדק (לה, א). שו"ת צמח צדק או"ח סי' קו-ז. אהע"ז סי' פא אות ג (קל, רע"א). הגהות על שו"ע הל' פסח. כללי הפוסקים וההוראה כללים עד-ו.
1667. מ"א ס"ק טז (אם החטה היא מלאה מים ומלוחלחת מעבר אל עבר, אם כן נראה שהיתה במים ובעיסה, אם כן יש לאסור כל העיסה. ומכל מקום יש לומר שמא היתה במקום אחר בלועה ממים ונפלה עתה לתוך המצה. ונראה לי דהכל לפי הענין, דאם יש במה לתלות תולין, דלעולם תולין במצוי בין להקל בין להחמיר, ולא מקרי ספק אלא כשיש לתלות בזה כמו בזה, כמ"ש ביו"ד סי' נ"[ז]).
1668. סי' נז סי"ג (תולין במצוי בין להקל בין להחמיר). וראה גם לעיל סי' עו ס"י (תולין במצוי בין להקל בין להחמיר). לקמן יו"ד סי' יח ס"ק ב (ולעולם תולין במצוי). סי' לג ס"ק טו (דלעולם תולין במצוי יותר בין להקל ובין להחמיר כדלקמן סי' נ"ז). סי' קצא ס"ק טז (שלעולם תולין במצוי בין להקל בין להחמיר).
1669. כדלעיל סל"ב, שכל האיסורין כשעת מציאתן למפרע ואומרים כאן נמצא כאן היה קודם לכן (ראה לעיל הערה 252). והובא גם לקמן ס"מ וסמ"ד וס"נ. יו"ד סי' יח קונטרס אחרון ס"ק ה (ויש לדמות זה למ"ש באו"ח סי' תס"ז, דלא מחזקינן ריעותא ממקום למקום, אלא במקום אחד מזמן לזמן). פסקי דינים צמח צדק (לה, א).
1670. מ"א ס"ק טז (מי שיש בידו עיסה, וחתך ממנו מצות ונתן לאחרים, ונשאר מצה אחת בידו, ונמצא עליה חטה, אסורים כלם, דאמרינן שמא היתה עליה קודם לכן. דדוקא ממקום למקום לא מחזקינן איסורא).
1671. ט"ז ס"ק טו (ונראה דכאן דהיכא דהוי ספק ספיקא, שרינן ליה למכור לעכו"ם התרנגולת). ונתבאר לעיל (הערה 221). וכמו בחטה שנתרככה שנמצאה בתבשיל, שהובאה דעת הט"ז לעיל סל"ג (ואף לפי דבריהם מותר למכור הבשר או התבשיל לנכרי. דכיון שיש כאן ספק ספיקא להקל כמו שנתבאר, אין מחמירין כל כך לאסור אף המכירה לנכרי). אלא שלעיל שם, לפי דעה אחת יש שם ספק ספיקא גמור, ומותר אף באכילה (כדלעיל סל"א, והערה 216). והמסקנא לעיל סל"ג (ויש חולקין ... ויש לחוש לדבריהם, אם אין שם הפסד מרובה ולא מניעת שמחת יום טוב). משא"כ בספק ספיקא שלפנינו, לכל הדעות אין להתיר באכילה (כדלקמן בסמוך), אלא למכור לנכרי.
1672. ט"ז סוף ס"ק יד (אין לומר שמא לא נתחמצה, כיון דמי שהוא בקי יוכל להבחין לא מקרי זה ספק). מ"א סוף ס"ק טז (ולי נראה דהאי ספק לא נתחמצה לא הוי ספק, דהוי חסרון ידיעה, כמו שכתבו הפוסקים ביורה דעה). * אמנם לא נתפרש כאן הטעם שאין מצרפים לספק ספיקא זה, גם את הספק של "שמא לא נתרככה עד עתה", כלדעיל סל"א (יש להתיר התבשיל שבשלו בהם קודם שמצאו בהם חטה, מכח ספק ספיקא, שמא אחר כך נפלה שמה החטה, ואם תמצא לומר קודם לכן נפלה, שמא לא נתרככה עד עתה). ובפרט שכאן בנפל לקמח שנעשה עיסה, אפילו אם נתרככה בעת הלישה אינה מתחמצת, כדלעיל סל"ה (אחר כך שנילוש הקמח במים בודאי גם כן לא החמיצה החטה, שהחטה היא קשה ואינה ממהרת להחמיץ כמו העיסה, וכיון שהעיסה לא החמיצה כל שכן החטה). ובפרט שאפילו האוסרים לא אסרו אלא מטעם ספק, כדלעיל סל"ו (שיש לחוש שמא היתה החטה כבר בקועה כשנפלה לתוך העיסה, ואוסרת את העיסה). ואם כן מדוע לא נצרף ספק זה להיות ספק ספיקא להתירו באכילה, אפילו לדעת הט"ז (שאוסר בנמצאה החטה המרוככת במים חמים, לעיל סל"ג), ומכל שכן לדעת הב"ח (שמתיר באכילה גם בנמצאה החטה המרוככת במים חמים, לעיל סל"א). סיכום הלכה זו – לעיל הערה 202).
1673. סי' צח ס"ג (איסור שנתערב בהיתר, והוא לפנינו, ואי אפשר לעמוד על שיעורו, אף על פי שהוא מאיסורים של דבריהם, אסור). ש"ך שם ס"ק ט (והטעם כתבו הפוסקים דספק התלוי בחסרון ידיעה לא מיקרי ספק, דדעת שוטים הוא זה). ט"ז שם ס"ק ו (דדעת שוטים אינו כלום ... שאין זה כספיקא דרבנן, דספק הבא ממיעוט הכרה אינו ספק, דאם אין זה בקי ומכיר, אחר יכיר). וסי' פא ס"ק ד (דאמרינן בסי' צ"ח במידי דתלוי בחסרון בקיאות לא שמיה ספק). וסי' קצ ס"ק לה (כאן הוא בא ממעוט ידיעה שאינו יודע להכיר, וכיון דאיכא אינשי טובא דמכירין בזה, אין הולכין בספיקא להקל). ולקמן שם ס"ק צז (דספק הבא ממיעוט ההכרה אינו ספק, שאם אין זה בקי ומכיר, אחר יכיר).
1674. נמשך לסל"ז דלעיל (שאנו אומרים כאן נמצאת החטה עכשיו במצה זו, כאן היתה בתחלה כשנפלה, ולא נפלה מעולם לתוך עיסה הגדולה, שאין מחזיקין איסור ממקום למקום).
1675. שו"ת מור"ם מלובלין סי' עח (וששאלתם באחד שהיה לו חבית מלא כרוב כבוש, שהי' מכין אותו לאכילת הפסח, ומכר ממנו לבעל הבית אחד, וכאשר הביאו אותו בעל הבית לביתו, וכמעט שאכלו כולו, מצא עליו גרעין של שבולת שועל, אם יש לאסור כל הכרוב מטעם שיש לחוש שמא הגרעין הזה היה בתוך החבית ... זכורני שבאה גם כן מעשה זה של שבולת שועל לידי בימי חרפי, כשהייתי אב"ד בק"ק קראק"א, והתרתי הכרוב שבחבית, והסכימו אז עמי גם כן חכמי עירנו יצ"ו, מטעם מאחר שלא נמצא הגרעין על כרוב בשעה שהיה מונח בחבית, אלא לאחר שהוליכו אותו לבית אחר, אמרינן כאן נמצא כאן היה). הובא במ"א ס"ק טז (מור"מ לובלין כתב בתשובה, באחד שלקח מהחבית כרוב בקערה והוליכו לבית אחר, ושם נמצא חטה עליו, והתיר הכרוב שבחבית, דאמרינן כאן נמצא כאן היתה עכ"ל). ואף שהם דנים בנמצאה החטה על הכרוב עצמו. לומד מזה רבינו גם לנמצאה בציר של הכרוב שבקערה. והחילוק בינם הוא רק לענין איסור הכרוב שבתוך הקערה שנמצאה בה החטה (אם יש בזה דין כבוש או מליח). משא"כ לענין איסור הכרוב מליח הכבוש בחבית, דין שניהם שוה, שאין מחזיקין בו איסור ממקום למקום. * ומיירי כאן בכרוב שנמלח עד שאינו נאכל מחמת מלחו, כדלקמן סמ"ב (אם נמצא על גבי חתיכת כרוב, ואין הציר עולה על גבה, אין בה דין כבוש כלל, אלא דין מליח). וכמבואר בשו"ע יו"ד סי' צא ס"ה (מליח שאינו יכול ליאכל מחמת מלחו ... דינו כרותח, לאסור). וכשהכרוב המליח כבוש בציר, אין לו דין כבוש בציר מלוח שנאסר בשיעור בישול, כדלעיל סי' תמז סכ"ט (שהה הציר בתוך הכלי ... כשיעור בישול, דהיינו בכדי שאם היה נותן הכלי עם הציר שבתוכו על גבי האור היה הציר מתחיל להרתיח). אלא דין כבוש בצונן שנאסר במעת לעת, כדלעיל סי' תמז סכ"ח (כיון שהוא שרוי במים הן מבטלין את חריפותו ... לא נפלט החמץ מהכלי לתוכו עד סוף מעת לעת משעה שנכבש). ולכן יתבאר כאן שכל האיסור הוא רק "שיש לחוש שמא נכבשה החטה מעת לעת בתוך החבית, וכל הכבוש מעת לעת הרי הוא כמבושל".
1676. מ"א שם (אבל אם נמצא חטה בחבית, אף הכרוב שבקערה אסור, דאמרינן שמא היתה החטה קודם לכן בחבית). וכדלעיל סעיף הקודם (אבל מחזיקין איסור מזמן לזמן במקום אחד), ושם נסמן.
1677. לעיל סכ"ט-ל (אינו אוסר בצונן ... אם ידוע שלא שהתה בתוכם מעת לעת, לפי שהצונן אינו מפליט ומבליע כלום ... ויש חולקין על זה ואומרים שהצונן מפליט ומבליע משהו ... במקום שנהגו להחמיר אין לשנות, אלא אם כן יש שם הפסד מרובה או שעת הדחק).
1678. כמבואר בשו"ע יו"ד רס"י קה (איסור שנשרה עם היתר מעת לעת בצונן, מקרי כבוש, והרי הוא כמבושל, ונאסר כולו).
1679. כדלעיל סל"ב (שכל האיסורין אנו דנין אותן כשעת מציאתן למפרע, דהיינו כשאנו מוצאין איסור במקום אחד אנו מחזיקין איסור במקום הזה למפרע, ואומרים כאן נמצא האיסור עכשיו וכאן היה כבר קודם לכן. ואין זה נקרא ספק, אלא לענין שכשיש שם עוד ספק אחד הרי זה נקרא ספק ספיקא). והיינו ששם מצטרף ספק זה לספק של "שמא לא נתרככה עד עתה". משא"כ כאן אין לנו ספק נוסף לצרף לו, שהרי שני הספקות הם אותו ספק עצמו: (א) שמא לא נפלה עד לפני פחות ממעת לעת. (ב) שמא לא נפלה עד עתה. ואין לצרף הספק הנ"ל של "שמא לא נתרככה ונבקעה עד עתה". דכיון שעתה הוא בקועה לפנינו, אין מצרפים ספק של "שמא לא נתרככה ונבקעה עד עתה". וכן הוא לעיל סל"א, שאין מצרפים הספק של "שמא לא נתרככה עד עתה" אלא בנמצאה מרוככת; משא"כ בנמצאה בקועה, אין מצרפים הספק של "שמא לא נתרככה ונבקעה עד עתה". סיכום הלכה זו – לעיל (הערה 202).
1680. והיינו שכאן יש להתיר מטעם ספק ספיקא, לא רק מה שבקערה, מטעם ספק ספיקא שנתבאר לעיל סל"א (שמא אחר כך נפלה שמה החטה, ואם תמצא לומר קודם לכן נפלה, שמא לא נתרככה עד עתה). שהספק הראשון הוא שמא נפלה החטה לחבית אחרי ש"נטל מעט ציר מן החבית לתוך הקערה", והספק השני הוא שמא לא נתרככה החטה עד אחרי ש"נטל מעט ציר מן החבית לתוך הקערה". אלא יש להתיר מטעם ספק ספיקא אפילו את מה שנשאר בחבית, מטעם ספק ספיקא האמור כאן. ומכל מקום לא התירו כאן אלא בהפסד מרובה, משני טעמים: (א) גם לעיל שם לא התירו אלא בהפסד מרובה, כדלעיל סל"ג (ויש חולקין על זה ... ויש לחוש לדבריהם, אם אין שם הפסד מרובה ולא מניעת שמחת יום טוב). והרי הט"ז שאינו מחשיב הספק של "שמא לא נתרככה עד עתה", אוסר גם כאן. (ב) גם נשרה בצונן פחות ממעת לעת, לא התירו אלא בהפסד מרובה, כדלעיל סכ"ט-ל (ויש חולקין על זה ואומרים שהצונן מפליט ומבליע משהו ... והעיקר כסברא הראשונה. ומכל מקום במקום שנהגו להחמיר אין לשנות, אלא אם כן יש שם הפסד מרובה או שעת הדחק). וראה מקום שמואל סי' סא. הובא בשערי תשובה ס"ק לד. נחלת יהושע סי' יח ס"ג. יגדיל תורה נ.י. ה ע' פד. סיכום הלכה זו – לעיל הערה 202).
1681. מ"א ס"ק לג (וכתוב בתשובת מהר"ם לובלין, חטה המונחת בחבית כרוב מליח אסור כל החבית דכבוש כמבושל עכ"ל. וצריך לומר דמיירי שהציר עולה על גביו. ואם אין הציר עולה על גביו, הוי ליה דין מליחה). ונתבאר לעיל (הערה 262).
1682. סעיף נ ואילך.
1683. כדלקמן סמ"ט (ואף במקומות שנוהגין להחמיר בצונן בפסח ... לא החמירו אלא כשיש שם רוטב הרבה, והחמץ הוא נשרה בתוך הרוטב).
1684. מ"א ס"ק כה (מעשה באחד שנטל לתוך פיו חתיכה מצה וחתיכת תרנגול, ואכל שניהם יחד, והרגיש בפיו שיש חטה, ונטל המאכל מפיו וראה חטה, ואינו ניכר אם היה בתוך המצה או בתוך התרנגול ... שרי, דלא מחזקינן איסורא ממקום למקום, ואמרינן השתא נפל על הבשר בעודו צונן). ומטעם זה, שאין מחזיקין איסור ממקום למקום, דינו כמו ספק ספיקא דלקמן סוף סמ"ה (מהבשר אין צריך להסיר כלום, כיון שיש בו ספק ספיקא, וכל ספק ספיקא מועיל אפילו באיסור של תורה)
1685. כדלעיל סל"ו לסברא הג' (ויש אומרים שאם נמצאת חטה בקועה בעיסה ... יש לאוסרה כולה אם הוא בתוך הפסח, שחמץ בפסח במשהו ... ולענין הלכה יש להחמיר כסברא האחרונה, וכן נוהגין).
1686. סעיף טז (מצה שנאפית בתוך הפסח ונתכפלה בתנור, אפילו לא נתכפל אלא משהו ממנה מחמירין לאוסרה כולה, דכיון שהחמץ מחובר במצה בחתיכה אחת חוששין שמא נתפשט טעם החמץ בכל המצה. ואף על פי שיש במצה ששים נגדו, אינה מתבטל בתוכה, שחמץ בפסח במשהו). וכאן בחטה שנאפית עם המצה, שמעיקר הדין אינה אוסרת אלא כדי נטילה, מכל מקום נאסרת כולה, מטעם האמור לעיל סל"ו (לפי שלא במקום אחד בלבד נגעה החטה, אלא כאן וכאן במקומות הרבה דרך גלגולה של עיסה, ובכל מקום ומקום יש חשש שמא נסחט לשם משהו מהחטה, ולפיכך יש לאוסרה כולה אם הוא בתוך הפסח, שחמץ בפסח במשהו).
1687. מ"א שם (על כרחך היה בתוכה בשעת אפיה, דאם נפל עליה בצונן, היה מתגלגל ויורד. ומכל מקום נראה לי דהמצה מותרת גם כן, כיון דאיסור משהו דרבנן תלינן לקולא שהיה בתרנגולת). וכדלעיל ס"ז (שבחמץ בפסח החמירו חכמים לאסור במשהו, ולא החמירו אלא בחמץ ודאי, אבל לא בספק חמץ), וסכ"ה (ולא החמירו לאסור במשהו אלא בחמץ ודאי). ונתבאר לעיל (הערה 142).
1688. מ"א שם (ומכל מקום כדי נטילה אסור מדינא מאותו מצה, ממקום שנטל החתיכה).
1689. כיון שכדי נטילה נאסר מעיקר הדין (ולא מחומרת חמץ בפסח), כדלעיל סל"ו (קודם הפסח אין צריך להסיר ממנה אלא כדי נטילת מקום בלבד. ואף אם נמצאת בה לאחר אפייתה די בנטילת מקום בלבד).
1690. ס"ב (אם נתערב מין במינו ונשפך, בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו אם נודע שהיה רובו היתר, מותר. ואם לא נודע שהיה רובו היתר, אסור). וגם כאן, טעם החטה בכדי נטילה אפשר שאינו בטל ברוב, ולכן אינו בטל מהתורה אף במין במינו. וראה פרי מגדים אשל אברהם, על המ"א שם. מראי מקומות וציונים. דעות הפוסקים בענין טעם כעיקר, נתבארו לעיל סי' תמב קונטרס אחרון ס"ק ו.
1691. סעיף נט (אם הוא שמן במקום מגעה של החטה כולו אסור ... ועכשיו שאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן אף אם הוא כחוש יש לאסור כולו).
1692. מ"א ס"ק כה (אם הבשר היה מונח בקערה ואכל מתוכה, אסור הבשר כמ"ש לעיל דמזמן לזמן מחזקינן איסורא, דשמא היה בקערה בשעה שעירו הבשר לתוכו, וכלי שני אוסר בפסח). וכדלעיל סל"ב (אפילו הם בתוך כלי שני, יש לאסור), וסל"ט (אבל מחזיקין איסור מזמן לזמן במקום אחד), ולכן אומרים שנפלה על הבשר כאן לפני שנצטנן.
1693. כדלעיל סעיף הקודם, להתיר את המצה מטעם זה.
1694. כדלעיל סל"ב (אנו מחזיקין איסור במקום הזה למפרע, ואומרים כאן נמצא האיסור עכשיו וכאן היה כבר קודם לכן. ואין זה נקרא ספק, אלא לענין שכשיש שם עוד ספק אחד הרי זה נקרא ספק ספיקא).
1695. מ"א שם (ואם נאמר דהוי ספק ספיקא, וספק הוה במצה, ואם תמצי לומר בבשר שמא עתה נפל. זה לא הוי ספק, דאם תאמר שהיה במצה צריך אתה לאסור המצה, וזה לא אמרינן אפילו באיסור דרבנן, ואפילו בספק ספיקא ... ואם כן הבשר והמצה אסורים). והיינו שכדי להתיר את המצה יש ספק אחד, שמא לא הי' במצה אלא בבשר. ואין להתיר בו, כי מה ראית להתיר המצה ולאסור הבשר. וכדי להתיר את הבשר יש ספק ספיקא: שמא נפלה אחר שנצטנן (ואין להתיר בו, שהרי מחזיקין איסור מזמן לזמן), ושמא לא הי' בבשר אלא במצה. ואין להתיר הבשר בספק ספיקא זה, כי מה ראית להתיר הבשר ולאסור המצה. ולכן צריך אתה לאסור שניהם, וכדלעיל סי' תלט ס"ה (וכיון שאינו ידוע איזהו, שניהם צריכין בדיקה, דהי מנייהו מפקת), ושם נסמן.
1696. ואף שאין זה ספק השקול, כדלעיל סעיף הקודם (שמא נפלה עליו לאחר שנצטנן, ואין מקילין מספק זה בלבד כיון שהוא במקום אחד מזמן לזמן). מכל מקום מצטרף הוא לספק ספיקא, כדלעיל סל"ב (כשאנו מוצאין איסור במקום אחד אנו מחזיקין איסור במקום הזה למפרע, ואומרים כאן נמצא האיסור עכשיו וכאן היה כבר קודם לכן. ואין זה נקרא ספק, אלא לענין שכשיש שם עוד ספק אחד הרי זה נקרא ספק ספיקא).
1697. מ"א שם (התרנגול יש להתיר מכח ספק ספיקא, שמא עתה נפל לתרנגול בצונן, ואם תמצי לומר שהיה קודם, שמא נתעכלה). וכדלקמן סס"ב (ואותה החטה שנמצאת בזפק ... אם היא שבורה, הרי ניכר ששלט בה העכול עד שנשתברה, והרי זו כפרש, ונפקע איסור חמץ ממנה, ואין צריך לבערה, ואין צריך לומר שאינה אוסרת). וכאן שאיננו יודעים שהיתה כבר במעי העוף, יש עכ"פ ספק "שמא היתה כבר במעי העוף ונתעכלה שם במעיו עד שנשברה".
1698. מ"א שם (נראה לי דהמצה מותרת גם כן). והיינו שגם בלעדי המצה יש להתיר את הבשר מטעם ספק ספיקא, לכן יש להתיר גם את המצה מטעם "ספק דברי סופרים להקל", וכדלעיל סמ"ג (כיון שאיסור משהו אינו אלא מדברי סופרים, תולין להקל שלא היתה החטה מעולם בתוך המצה, אלא בתוך הבשר לאחר שנצטנן, ושניהם מותרים).
1699. מ"א שם (ומכל מקום כדי נטילה אסור מדינא מאותה מצה ממקום שנטל החתיכה). וכדלעיל סמ"ג (ומכל מקום צריך להסיר כדי נטילת מקום מחתיכת מצה הגדולה באותו מקום שפרס ממנה החתיכה קטנה).
1700. היינו אף דאסרינן לקמן סנ"ט (אם נמצאת חטה בקועה בפסח בתרנגולת צלויה, או בשאר בשר צלי, צריך להסיר מקום פעפועה לפי אומד הדעת, ומן הסתם אינה אוסרת יותר מכדי קליפה, שהחטה היא קטנה וכחושה ופליטתה מועטת), מכל מקום כאן אין צריך להסיר אפילו כדי קליפה.
1701. רמ"א יו"ד סי' קי ס"ט (אם היו ב' ספיקות אם היה כאן איסור כלל ... מתירים ספק ספיקא בכל מקום, אפילו באיסור דאורייתא וגופו של איסור). וכך גם כאן, שאף שבליעת טעם החטה בכדי קליפה של הבשר הוא איסור של תורה, מכל מקום יש להתירו מטעם ספק ספיקא. ואף שבספק ספיקא שעל החטים עצמם, יש להחמיר לכתחלה להשהותם עד אחר הפסח, כדלעיל ס"ח (ומכל מקום אם אפשר לו בקל למצוא חטים אחרים לפסח, אין לו לסמוך על הספק ספיקא לאכול מהם בפסח, אלא ישהה אותם עד לאחר הפסח, מאחר שאין לו הפסד בשהייתן). מכל מקום כאן לא מדובר בהיתר החטה עצמה, כי אם בהיתר בליעת טעם החטה בשיעור כדי קליפה של הבשר. וכיון שאי אפשר בקל להשהות את הבשר המבושל עד לאחר הפסח, יש להתיר אפילו כדי קליפתו.
1702. רוקח סי' רפו (מעשה שהגעילו יורה מוחמצת, וכששפכו המים מוחמצין ירדו לבאר, ואסרו המים לשאוב בפסח, שחמץ במשהו). הובא במרדכי רמז תקסח, ובהגהות מיימוניות סוף הל' פסח. טור ושו"ע סי"ג (אם הגעילו יורה מחומצת בת יומא, וירדו המים (המחומצים) לבור בתוך הפסח, אסור לשתות מימיו בפסח).
1703. ב"י ד"ה מעשה (משמע דבירדו לבור בתוך ימי הפסח מיירי, דאי קודם הפסח חמץ מתבטל הוא בששים, ושוב אינו חוזר וניעור). הגהת מהרל"ח (על כרחך כשהגעילו היורה היה קודם פסח ... ואפשר שרבינו מפרש שנגעלה היורה קודם זמן האיסור, אבל המים ירדו לבור בפסח, ואסרו אותן מים את המים שבבור במשהו). הגהה בדרכי משה הארוך (פירוש שהמים ירדו לבור בתוך הפסח, אבל מכל מקום ההגעלה היתה קודם הפסח, דהא אין מגעילין בתוך הפסח). מ"א ס"ק כו (ומיירי קודם זמן איסורו (דרכי משה)). * ובאמת אפשר שהרוקח מיירי אף כשהגעילו בתוך הפסח, ואזיל לשיטתו שמתיר להגעיל בתוך הפסח, כמבואר ברוקח סי' רנ (וכל הכלים שמגעיל אגב דטרידי למיפלט חמיצי ולא בלעי). ונתבארה שיטה זו לעיל סי' תנב סט"ז וסי"ט (שכל זמן שהכלים טרודים לפלוט הגיעול הבלוע בהם, אינן בולעים כלום מהגיעול הנפלט מהם, ולא הן מהגיעול הנפלט מן היורה, שמחמת טרדתם לפלוט אין בהם כח לבלוע ... מותר להגעיל כלים אף בתוך הפסח). אמנם אנן לא קיי"ל כדעה זו, כדלעיל שם סי"ט-כ (לפי סברא הראשונה, כיון שאין תקנה להגעלה אלא על ידי ביטול בס', או על ידי היתר נותן טעם לפגם, אם כן מליל ט"ו שהחמץ אסור במשהו ... אין להכשיר שום כלי ... ולענין פסק הלכה העיקר כסברא הראשונה). ולכן בהכרח לפרש הלכה זו, שהגעיל קודם הפסח, ונשפכו המים לבור בתוך הפסח.
1704. כדלעיל סי' תנב ס"ו (ולאחר גמר הגעלת הכלים ישפוך הרותחין שביורה החוצה, שאסור להנות מהם לכתחלה, לפי שגיעול פליטת הכלים מעורב בהם). אמנם נתבארו לעיל שם שלושה אופנים בהגעלת הכלים: (א) שיש במים ששים נגד הכלי. (ב) שהכלי אינו בן יומו. (ג) שהגעילו קודם זמן איסורו על ידי נותן טעם בן נותן טעם של היתר. בשני האופנים הראשונים הנ"ל, החומרה שלא להנות מהם היא רק לכתחלה, מטעם המבואר לעיל שם (הרי זה כמבטל איסור בתוך ההיתר בידים, אם יהנה מהרותחין מהרותחין שהאיסור נתבטל בהם). ולכן גם כאן האיסור הוא רק לכתחלה כשעדיין לא נפלו לבור, כדלקמן בסוף הסעיף (אם לא היתה בת יומא, אף אם ירדו מי הגעלה לבור בתוך הפסח, ואין במי הבור ששים כנגדם, מותר לשתות מהבור בפסח ... ומכל מקום קודם שנפלו מי הגעלה לתוך מי הבור אסור להשתמש במי הגעלה). משא"כ כאן מיירי באופן השלישי הנ"ל, שלפי מנהגינו יש איסור מעיקר הדין לשתות מים אלו, שהרי כל טעם היתר הגעלת הכלים, הוא כדלקמן בהמשך הסעיף (יש בהם נותן טעם בן נותן טעם של היתר). וכבר נתבאר לעיל סי' תמז סמ"ה (ויש חולקין על זה ואומרים, שלא התירו נותן טעם בן נותן טעם של היתר, אלא ... בשר בחלב ... אבל נותן טעם בן נותן טעם של חמץ, אף על פי שקודם הפסח הוא עדיין של היתר, מכל מקום כשמגיע זמן איסורו ... שמאליו הוא נאסר ... ולענין הלכה יש להחמיר לכתחלה כסברא האחרונה). ומה שמועלת הגעלה זו, נתבאר לעיל סי' תנב סי"ג (יש כאן ג' נותני טעם של היתר קודם שיבא לכלל איסור, דהיינו קודם שיגיע זמן איסורו. ולפיכך אינו חוזר ונאסר אף כשיגיע זמן איסורו ... טעם קלוש של חמץ שנפלט מן הכלים, או מן היורה, וחוזר ונבלע בכלים, אינו חשוב טעם כלל כשיחזור ויפלוט בפסח לתוך התבשיל). משא"כ מי ההגעלה עצמם, שהם רק ב' נותני טעם של היתר, הם אסורים לפי מנהגינו אף מעיקר הדין. ולכן אם נפלו לבור בתוך הפסח, אסור לשאוב מהם.
1705. לעיל סכ"ט (אף על פי שחמץ בפסח במשהו, מכל מקום אינו אוסר בצונן).
1706. רמ"א סי"ג (בשביל שנתערבו). ב"ח ד"ה מעשה (מפני שהמים המחומצין נתערבו במימי הבור ונעשין גוש אחד. ואינו דומה ללחם חמץ, דאין לחוש אלא לטעמו, וכיון שהמים צוננין, אין נותנין בהם טעם). מ"א ס"ק כח (פירוש, אף להמתירין צונן, הכא אסור בשביל שנתערבו). ח"י ס"ק מה.
1707. ב"י ד"ה מעשה (משמע דבירדו לבור בתוך ימי הפסח מיירי, דאי קודם הפסח חמץ מתבטל הוא בששים, ושוב אינו חוזר וניעור). מ"א ס"ק כז (דקודם פסח הוי בטל בששים). פר"ח סי"ג (ומה שכתב בתוך הפסח, דאם לא כן הרי נתבטל ואינו חוזר ונעור ... מאחר שנתבטל קודם פסח ברוב אינו חוזר ונעור, ואפילו לכתחילה מותר). וכדלעיל סי' תמז סכ"ב (חמץ שנתערב בהיתר לח בלח שהן נבללין, ונתבטל קודם הפסח בס' ... מותר לאכלו בתוך הפסח. דכיון שגוף האיסור בלול בגוף ההיתר ונתבטל בתוכו, הרי הוא כמי שאינו בעולם כלל, ואינו חוזר וניעור בפסח).
1708. ט"ז ס"ק יח (ולע"ד נראה דכאן לפעמים אסור אפילו בדיעבד, אפילו קודם לפסח, דהמים המחומצים נשארו למעלה, אף כי נתערבו קצת למעלה מכל מקום הם קוו וקיימו, וכאילו הם בעין ... אלא אם כבר שאבו משם כמה פעמים קודם ... מתבטל קודם פסח. אבל תוך הפסח אין חילוק כנלע"ד). ואף שיתבאר לקמן בסמוך, שאפילו אם "שאב ממנו מים בפסח, ובשל בהם תבשיל, יש להתיר התבשיל". היינו דוקא להתיר בדיעבד, כדלקמן שם. משא"כ כאן שרוצה לשאוב בפסח, "שעל ידי השאיבה מתערבים יפה מי הגעלה במימי הבור ומתבטלים בהם בס'", זה אינו יכול לעשות בתוך הפסח.
1709. ח"י ס"ק מד (אע"ג דהוי גם כן נותן טעם בר נותן טעם דהתירא, מכל מקום אין להשתמש באותן מים לכתחלה, כיון דאפשר למצוא בקל מים אחרים. ולא דמי לתבשיל, דהוי כדיעבד אי אסרינן למיכלה בפסח). ואף שבח"י שם מביא את דברי הב"ח, לאסור בזה אפילו נפלו לבור קודם הפסח ובטלו בששים. מכל מקום בזה לא קיי"ל כהב"ח, כדלעיל (אם ירדו לבור קודם הפסח ונתבטלו שם בס' מותרין). אבל אם לא נתבטלו בששים קודם הפסח, דהיינו שקודם הפסח לא שאבו מהם כלום, שמי ההגעלה נקוים ועומדים למעלה כנ"ל, ונתבטלו בתוך הפסח על ידי השאיבה, קיי"ל בזה כדברי הח"י, לאסור המים, ולהתיר התבשיל שנתבשל בו.
1710. סוף סמ"ה (אם בתוך הפסח נתערב השומן זה במאכלים אחרים, אינו אוסר במשהו ... אלא מתבטל הוא בס', כיון שלפי סברא הראשונה מותר לאכלו בלא שום ביטול). ולכן גם כאן "יש להתיר התבשיל ... מי הגעלה אינן אוסרין במשהו". * ולכאורה צריך להיות הדין כן גם אם נפלו לבור בתוך הפסח, "ושאב ממנו מים בפסח, ובשל בהם תבשיל, יש להתיר התבשיל". אמנם מהמשך הדברים כאן נראה, שלא התירו בזה, אלא אם כן נפלו לבור קודם הפסח, ולא נתערבו עד ש"שאב ממנו מים בפסח".
1711. שו"ע שם (בת יומה). ח"י ס"ק מג (אבל אם אינה בת יומה, אף המי הגעלה עצמן מותרין בפסח, כיון שהגעילו קודם פסח והם אינם בני יומן).
1712. כדלעיל סי' תמז סכ"ב (חמץ שנתערב בהיתר ... שהוא נותן טעם לפגם, מותר לאכלו בתוך הפסח ... ואינו חוזר וניעור בפסח), וסמ"ז (שכל נותן טעם לפגם שנעשה קודם הפסח, אינו חוזר וניעור בפסח).
1713. סעיף ו (ולאחר גמר הגעלת הכלים ישפוך הרותחין שביורה החוצה, שאסור להנות מהם לכתחלה, לפי שגיעול פליטת הכלים מעורב בהם). ונתבאר לעיל (הערה 291).
1714. פר"ח סי"ב ד"ה ולענין דינא (ולדעת הטור שהחטה מחמצת במים צוננים, אף על פי שכתב שהחטה אינה נותנת טעם במים צוננים, הני מילי אם הסירו החטה או החמץ מן המים בתוך מעת לעת שנפלה לשם, אבל אם נשרה במים מעת לעת, יש לו דין כבוש הרי הוא כמבושל), לפי דעת הטור (חטה ודאי מחמצת במים צוננין, כההיא ארבא דטבעה בחישתא, ועוד דתניא בתוספתא שרה חטין ושעורים במים והחמיצו אסורות. אלא נראה להתיר מהאי טעמא, כיון שהמים צוננין אין החטה נותנת בהם טעם). ולכן אם נמצאה חטה בבאר בפסח, אסור לשאוב מים מהבאר. ומדייק רבינו וכותב "אם נמצאת ... בפסח", שהחמץ אוסר במשהו. משא"כ אם נמצאו קודם הפסח, הרי בטל טעם החטה בששים. ועוד מדייק וכותב "חטה". משא"כ השעורה נותנת טעם לפגם במים, כדלעיל סי' תמז סי"ט (שעורים נותנים טעם לפגם במים, שהן מבאישין אותם). ויש אומרים שנותן טעם לפגם אינו אוסר בפסח, כדלעיל סי' תמז ס"ח.
1715. סעיף כט (אף על פי שחמץ בפסח במשהו, מכל מקום אינו אוסר בצונן).
1716. מ"א ס"ק יט (אם יש לספק שנשרה מעת לעת, גם כן אסור מדינא).
1717. סמ"א (יש להתיר מה שבחבית אם יש שם הפסד מרובה מכח ספק ספיקא, שמא נפלה שם תוך מעת לעת, ואם תמצא לומר נפלה קודם לכן,שמא לא נתרככה עד תוך מעת לעת). ומכל מקום לא התירו כאן אלא בהפסד מרובה, משני טעמים: (א) גם לעיל שם לא התירו אלא בהפסד מרובה, כדלעיל סל"ג (ויש חולקין על זה ... ויש לחוש לדבריהם, אם אין שם הפסד מרובה ולא מניעת שמחת יום טוב). והרי הט"ז שאינו מחשיב הספק של "שמא לא נתרככה עד עתה", אוסר גם כאן. (ב) גם נשרה בצונן פחות ממעת לעת, לא התירו אלא בהפסד מרובה, כדלעיל סכ"ט-ל (ויש חולקין על זה ואומרים שהצונן מפליט ומבליע משהו ... והעיקר כסברא הראשונה. ומכל מקום במקום שנהגו להחמיר אין לשנות, אלא אם כן יש שם הפסד מרובה או שעת הדחק). סיכום הלכה זו – לעיל הערה 202).
1718. משא"כ ככר שלם אין חוששים שנתפרר (שער הציון ס"ק קי). וכן הוא לעיל סכ"ט (פרוסת לחם או עיסה), ולעיל סי' תמז ס"ק כד (פרוסת פת שנפל ליין).
1719. כדלעיל סי' תמז סי"ט (עיסת חמץ שנפלה למים צוננין ... מותר לשתותן בערב פסח משש ולמעלה, אחר שסיננן).
1720. פר"ח שם (אבל בפרוסת חמץ, אף אם לא נשרית במים מעת לעת, נראה לי שאסורים המים, לפי שהפרוסה מתפררת פירורין דקין בתכלית ונמסין במים). ח"י ס"ק מה (דאוסרין אם נמצא חמץ בבאר ... בענין שיש לחוש לפירורין).
1721. סעיף כט (ומכל מקום אם נפלה לתוכם פרוסת לחם או עיסה, אפילו נפלה קודם הפסח והסירה משם קודם הפסח, אסור לשתותם בפסח, אלא אם כן סיננם קודם הפסח. לפי שהלחם והעיסה עשויין להתפרר, ויש לחוש שמא נשארו פרורין בתוך המים), ולעיל סי' תמז סכ"ד (פרוסת פת שנפל ליין צונן, אע"פ שנטלה משם קודם הפסח, מכל מקום יש לחוש שמא נתפררו ממנו פירורין דקין ונשארו בתוך היין. ולפיכך אם לא סיננו את היין עד שנכנס הפסח, הרי נפלט טעם הפירורין לתוך היין בפסח), ושם נסמן.
1722. מהרי"ל הל' מים דלישת המצות, סוף ע' לב (ויסנן את המים, כדי שלא יהא בהן שום גרעין של חמץ). הובא באגור סי' תשז (כתב מהר"י מולן שנכון למי שמשתמש מבארות בפסח שאין נזהרין מהם כל השנה, ובפרט בארות של עובדי כוכבים, שיש לחוש שמא יש חמץ בבור, שיש לסנן המים בבגד נקי בכל פעם ששואב), ובב"י סוף הסימן. ובח"י ס"ק מה. ובמ"א סי' תנה ס"ק ט. וכן הוא לעיל סי' תנה ס"ט (נוהגין לסנן המים בשעת השאיבה בבגד לבן ונקי). משא"כ בברזים שלנו אין כל כך חשש זה. ומכל מקום יש מהדרים גם בזמנינו לסנן במטלית את המים היוצאים מהברז. ובענין הסינון, ראה לעיל סי' תמז סכ"ה (וכשמסננו, בין קודם הפסח בין תוך הפסח, צריך ליזהר לסננו בבגד עב קצת, שלא יוכל שום פירור דק לעבור תוך נקבי הבגד).
1723. ח"י סי' תנה ס"ק ו. וראה גם לעיל סי' תכט סי"ט, ושם נסמן (הערה קח).
1724. (ב"[ח] ביו"ד סי' צא ס"א ד"ה ומ"ש בעל העיטור (דמסתמא ודאי לא בעי הדחה אלא היכא דהבשר לח, או הגבינה לחה, אבל שניהם יבשים, לא בעי הדחה). הובא בש"ך שם ס"ק א. והיינו בדיעבד. אבל לכתחלה יש להחמיר, כדלעיל סי' תנא ס"ב (ומכל מקום דרך עראי ומקרה מותר להוציאן ממקום שהצניען ולהשתמש בהן דבר צונן, בין לח ובין יבש. רק שיזהר להדיח את הכלי היטיב קודם שמשתמש בו, שלא יהיה שום משהו חמץ דבוק בו בעין). כי גם יבש ביבש צריך ליזהר לכתחלה להדיח את הכלי היטב קודם שמשתמש בו. ונתבאר לעיל שם (הערה יד).
1725. רבנו ירוחם נתיב ה ח"ה מז, א (נמצאת חטה בתרנגולת קודם מליחה די בשטיפה). שו"ע סי"ד (אם נמצאת חטה מבוקעת בתרנגולת קודם מליחה, די בשטיפה).
1726. משמעות רבנו ירוחם ושו"ע שם (שהצריכו שטיפה, ואם כן מובן שמיירי אחרי שכבר נעשתה השטיפה שקודם המליחה). וראה חדות יהושע טז, א.
1727. כדלקמן סעיף הבא.
1728. כדלעיל ס"ל (במקום שנהגו להחמיר אין לשנות, אלא אם כן יש שם הפסד מרובה או שעת הדחק).
1729. היינו כשלא שפשפו, משא"כ אם שפשפו נאסר הבשר, כדלעיל סי' תסה ס"ה (אם שפשפו מורסן באווז לח ממים, אע"פ שהוא צונן, בין בעודו בעורו בין כשהופשט מעורו, אסור לאכלו בפסח, מפני שהמורסן נכנס בנקבים שיש בעורו, וגם בבשר יש בקעים בכל צד, ודרך הנקבים והבקעים נבלע טעם המורסן באווז).
1730. מ"א ס"ק כט (דצונן בלי רוטב לכולי עלמא אינו אוסר). ומפרש רבינו דהיינו "בלי רוטב הרבה"; שהרי אם אין בו רוטב כלל, נתבאר לעיל בתחלת הסעיף, ש"אפילו הדחה אין צריך".
1731. ח"י ס"ק מו (בצונן אינו מבליע אליבא דכולי עלמא, אלא על ידי שריה קצת). וכן הוא לקמן סנ"ח (לא החמירו אלא כשנשרה ... אבל כאן שהאיסור עבר על ההיתר דרך העברה בעלמא, לא נאסר כלל בצונן לדברי הכל).
1732. היינו אם האיסור וההיתר נשרו ביחד ברוטב, וכלדקמן סנ"ח (המחמירין בפסח בצונן, לא החמירו אלא כשנשרה האיסור בתוך היתר צונן, או שנשרה ההיתר בתוך איסור צונן, או שנשרה האיסור וההיתר בתוך רוטב צונן).
1733. סיכום פרטי הלכות חטה בקועה שנמצא בבשר שנמלח, שלפנינו ס"נ-נד: (א) אם החטה היתה על הבשר בשעה שנמלח, צריך ליטול מהבשר כדי קליפה במקום מגעה (ס"נ). (ב) אם יש להסתפק באיזה מקום נגעה, צריך ליטול מכל הבשר כדי קליפה (ס"נ). (ג) אם נמצאה החטה על הבשר מבחוץ, ויש חשש שנגעה בכל החתיכות, כולן צריכות קליפה מעיקר הדין (סנ"ד). (ד) אם נגעה באחת ואין ידוע איזו היא, כולן צריכות קליפה מספק, דוקא אם נמצאה בתוך הפסח (סנ"ד). (ה) יש אומרים שאם הבשר שמן, מפטם את הציר שנבלע בכדי קליפה, ומפעפע בכולו, ואם אין הפסד מרובה יש לחוש לסברה זו (סנ"א). (ו) ולדידן כן הוא אף בבשר כחוש, שאין בקיאין בין כחוש לשמן, ונאסרה כל החתיכה. ואם אין הפסד מרובה יש לחוש לסברה זו (סנ"א). (ז) שאר החתיכות שנמלחו יחד מותרות, שאין כח בציר זה המפוטם, לפעפע מחתיכה לחתיכה (סנ"ב). (ח) ויש אומרים, שאף בציר החטה מחמירים לומר שמפעפע מחתיכה לחתיכה, ונאסרות כל החתיכות שנמלחו יחד. ואם אין הפסד כלל יש לחוש לדבריהם (סנ"ג). (ט) אם יש ספק באיזו חתיכה נגע, דין כל החתיכות כחתיכה שנגע בה, שאין להתירה אלא בהפסד מרובה (סנ"ד). (י) ככל הדברים האמורים הוא גם בחטה שנמצאה על הדגים (סנ"ו).
1734. משא"כ אחר שהודח מעליו המלח, יתבאר לקמן סנ"ה, ש"בודאי עכשיו נפלה אליו, ולא היתה עליו בשעת מליחתו".
1735. ה ר"א ממיץ ביראים השלם סוס"י נב (נמצא על בשר מלוח או צלי או מצה רותחת, חותך מקום פעפועו לפי אומד הדעת ורבוי החמץ ודיו). רא"ש פ"ב סי' כה (וכן כתב ה"ר אליעזר ממי"ץ ואם נמצאת חטה על בשר מלוח או על בשר צלי או בתוך מצה רותחת, חותך מקום פעפועו לפי אומד הדעת). טור (וכ"כ ה"ר אליעזר ממיץ, שאם נמצאת חטה על בשר מליח או צלי או על מצה רותחת, חותך מקום פעפועו לפי אומד הדעת). הרי כתבו באופן סתמי "מקום פעפועו לפי אומד הדעת". ולא פירשו אם סגי בכדי קליפה או צריך כדי נטילה. שכן כתבו התוס' בחולין צו, ב ד"ה עד שמגיע לגיד (דהא צריך שיניח כדי קליפה ... ואפילו כדי נטילה). אבל במרדכי רמז תקנב (אם נמצא חטה על בשר מלוח, אין אוסר אלא כדי קליפה. וכן כתב הרב רבי שמואל מפלמיז"א, בשם רבו הקדוש רבינו שלמה מדרו"ש, שקיבל מרבו ר"י ברבי אברהם, דחטה בתרנגולת מלוחה אין אוסר אלא כדי קליפה ... מצאתי כתוב דמהר"ם ז"ל אינו אוסר אלא כדי קליפה). דעה הא' בשו"ע סי"ד (אם נמצאת חטה מבוקעת בתרנגולת ... אחר מליחה, די בקליפה). שכן היא מסקנת הדברים ברא"ש חולין פ"ז סי' כד (לצלי בעי נטילה, כיון שלא מצינו מפורש בו קליפה. ומיהו יראה שאין צריך להחמיר ברותח דמליחה, ודי בקליפה). וכן נפסק בשו"ע יו"ד סי' קה ס"ד (נפל על הצלי שאצל האש אינו אוסר אלא כדי נטילה), וס"ט (מליח ... מפליט לאסור כדי קליפה). וכן נפסק כאן לענין מלוח (נמצאת עליו החטה לאחר שנמלח ... צריך ליטול ממנו כדי קליפה), ולענין אפיה וצליה נפסק לעיל סי' תמז ס"ה (ככר חמץ שהיד סולדת בו שנגע בככר מצה חם שהיד סולדת בו, אינו אוסר אלא מקום מגעו, דהיינו שיסיר מהמצה את המקום שנגע בו החמץ ויסיר אותה בעומק כרוחב אגודל). ונתבאר לעיל שם (הערות נז-ח). אמנם נפסק לקמן סנ"ט (חטה ... בתרנגולת צלויה ... אינה אוסרת יותר מכדי קליפה). דהיינו שאף בצלי אינה אוסרת יותר מכדי קליפה. ויתבאר לקמן שם (הערה 378).
1736. כדלקמן סנ"ד (אם יש להסתפק שמא נגעה גם בשאר החתיכות, כגון שנמצאת על התרנגולת מבחוץ, או על שאר בשר, הרי כולן צריכות קליפה מעיקר הדין). וכן הוא גם כאן באותה חתיכה עצמה, שאם יש ספק שמא נגעה במקום אחר שבאותה חתיכה, צריך ליטול כדי קליפה מכולו. ונאסר מעיקר הדין, אפילו נמצאה קודם הפסח, כדלקמן סנ"ד (והערה 355).
1737. כדלעיל סל"ט (אבל מחזיקין איסור מזמן לזמן במקום אחד).
1738. ח"י סי' תמז ס"ק ו (והא דכתבו הפוסקים דין חטה שנמצאת בתרנגולת מלוחה דאוסר, כמבואר לקמן סי' תס"ז. צריך לומר דמיירי שגם החטה נמלחה עם התרנגולת, וכאן ס"ק מז (ועי' בסי' תמ"ז ס"ק וי"ו כתבתי, דטהור מלוח וטמא תפל גם בפסח יש להתיר. והכא מיירי שגם החטה נמלח עם התרנגולת). והוא תלוי בב' הדעות בשו"ע יו"ד סי' ע ס"ג (אם הכשירה מלוחה והטריפה תפלה, מותרת בהדחה בלא קליפה ... ויש מי שאוסר בנוגעים זה בזה). ובשארית יהודה שם ס"ק לז (בתורת חטאת פסק לגמרי כסברא הראשונה, וכן כתב רש"ל. וכתב הפרי חדש שכן עיקר). וראה פסקי אדמו"ר הזקן שם, אות ב. ולכן פירשו כאן דמיירי ש"מן הסתם נפל קצת מלח גם על החטה".
1739. כדלעיל סי' תמז סכ"ט (שהציר הוא דבר חריף, כיון שהוא יוצא מהמליח על ידי כח המלח שעליו הרי כל כח המלח בציר, ודינו כרותח גמור), ושם נסמן (הערות רמז-ח). וראה מראי מקומות וציונים.
1740. סיכום דיני בליעת דבר שמן בכל החתיכה, ומחתיכה לחתיכה, ולכלי, שנתבארו לפנינו סנ"א-ג, וס"ס, ולעיל סי' תנא סנ"ו-ז, וסס"ו-ז, וסי' תסא סי"ח, ולקמן סי' תצד סט"ז: (א) טעם איסור שמן מצד עצמו, מפעפע מחתיכה לחתיכה (תסא, יח. תסז, נב-ג). (ב) כשהיתר שמן מפטם טעם האיסור שאינו שמן שבו, הרי הוא מפעפע בכל אותה חתיכה (תמז, ו. תנא, סו. תסז, נא. תנא, ס). (ג) כשהאיסור אינו שמן, והוא בלוע במאכל אחר, אין היתר שמן מפטמו לפעפע מחתיכה לחתיכה (תסז, נב). (ד) אף במקום שמחמירין לאסור כדי קליפה שבהיתר שמן, אינו מפטמו לפעפע בכל החתיכה (תסא, יח). (ה) מאכל שבו שמנוניות אוסר את הכלי כולו (תנא, סז), היינו בכל ארכו (תסז, ס), ובכל עביו (תצד, טז). (ו) כלי שנאסר שנגע במאכל חם, אוסרו כדי קליפה, ואפילו הי' בלוע איסור שמן (תנא, נו-ז. תנא, סו. תצד, טז).
1741. כיון שלדעה זו דינה כבישול, שאסור להשהותה ולמכרה, כדלעיל סכ"ו (חטה מבוקעת שנמצאת בתבשיל ... יכול למוכרה לנכרי ... ויש אוסרין. וכן המנהג במדינות אלו, ואין לשנות, אלא במקום הפסד מרובה מאוד), וסי' תמז ס"א-ב (אם אין ממשות החמץ כלום בתערובת אפילו משהו, יש מתירין למכור לנכרי כל התערובת ... יש חולקין על כל זה ואומרים, דאפילו אין בתערובת כלום ממשות החמץ אלא שנפלט לשם טעם חמץ משהו אסור למכרו לנכרי, אלא שורפין כל התערובת מיד. וכן נוהגין במדינות אלו. ואין לשנות המנהג אלא אם כן יש הפסד גדול (מאד)).
1742. גמרא עו, רע"ב (בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש אסור, מאי טעמא מפטמי מהדדי). וברש"י שם (שהריח מן השמן נכנס לכחוש ומפטמו, וחוזר זה ומוציא ריח גם הוא). טור ושו"ע יו"ד סי' קה ס"ה (ואפילו חתיכת האיסור כחושה וחתיכת היתר שנצלית עמה שמינה, האיסור מפעפע בכולה). ובש"ך שם ס"ק יד (הטעם כתב הב"י דאזיל היתר ומפטם לאיסור). ט"ז ס"ק יט (כשיש בשר שהוא מפעפע חיישינן שמא הלך ומפטם להחטה ותחזור לפעפע בבשר). מ"א סי' תמז ס"ק ב (אף על פי שהאיסור כחוש, מכל מקום ההיתר מפטם ליה). * ואף שבכל אופן קיי"ל שאין האיסור מפעפע מחתיכה לחתיכה, גם אחרי שהההיתר השמן מפטם את האיסור, וכמבואר בטור יו"ד שם (שאין דבר הבלוע בחתיכה יוצא ממנה לבלוע באחרות אלא על ידי רוטב, אפילו החתיכה של היתר שמינה ושומן שבה מפעפע). וכ"ה לקמן סנ"ב (שאף להאומרים ששמנונית הבשר מפטם את הציר היוצא מהחטה, מכל מקום אין בציר זה כח לפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, כיון שאינו שמן מצד עצמו). וכ"ה לעיל סי' תסא סי"ח (שטעם הבלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, אפילו שתיהן שמינות אלא אם כן האיסור עצמו הוא שמן). היינו דוקא במקום שהאיסור מצד עצמו אינו נבלע כלל בההיתר, וגם הפיטום אינו מועיל שיפעפע מחתיכה לחתיכה, משא"כ כאן, שהאיסור מצד עצמו נבלע כדי קליפה בבשר. ועל ידי הפיטום של בליעה זו כדי קליפה, מפעפע בכל חתיכת הבשר. כמבואר בהגהות מהרש"ל לטור יו"ד שם, הובא בפרישה שם ס"ק טז (וכתב רש"ל דדוקא בגוף האיסור, אבל בבליעת האיסור, לא סבירא לן הכי). ונתבאר בב"ח שם (כשהחתיכה אסורה מחמת עצמה אפילו היא כחושה, מכל מקום מאחר דבעל כרחך פולטת רוטב נבלה, הלכך אם ההיתר אצלו שמן השומן מתערב ברוטב נבלה ונבלע עמו בחתיכה). ובש"ך שם ס"ק יט (כמ"ש מהרש"ל והפרישה והב"ח, דהיכא דהאיסור אסור מחמת עצמו, בהא קאמר לעיל דאפילו האיסור כחוש, ההיתר שהוא שמן מוליך האיסור עמו, מאחר דבעל כרחך בלאו הכי פולטת רוטב של איסור, ובלאו הכי אוסר כדי נטילה, הלכך אם ההיתר אצלו שמן מחזיק פליטתו ומבליע בכולו, משא"כ הכא שאין החתיכה אסורה מחמת עצמה אלא שבלעה איסור). וכן הוא לקמן ס"ס (השומן מפטם את טעם משהו חמץ הבלוע בתוכו). ולעיל סי' תמז ס"ו (השמנונית של היתר שבמקום מגעו, הוא מפטם ומשמין את טעם החמץ משהו הנפלט), ושם (הערה סח). ולא רק באיסור מחמת עצמו, אלא אפילו טעם חמץ הבלוע בתנור, והניחו עליו מאכל שמן, שטעם החמץ מהתנור נבלע במאכל כדי קליפה, ואז מפטם אותו המאכל השמן ומפעפע בכולו, כדלקמן סי' תנא סס"ו (ואם שכח והניח מצה חמה בתוך תנור קטן זה, או על גבי תנור בית החורף, בלי שום דבר המפסיק בינתים, צריך לקלוף תחתוניות המצה שנגע בגוף התנור (דכיון שהאיסור הוא בלוע בתנור אינו אוסר יותר מכדי קליפה, אפילו בתוך הפסח, כמו שנתבאר למעלה) ... ואם הוא מאכל שמן כולו אסור), ושם (הערת תקפד). וראה דובר שלום (ע' קצ-קצא. וע' קצו). פסקי אדמו"ר הזקן לסי' צד ס"ח.
1743. הגהות מהרש"ל לטור (בדעת הטור. אבל ראה לקמן סנ"ג – דעת עצמו) סי' קה (דאפילו אי אמרינן הכי, הני מילי לענין צלייה, שחום האש מפטם מהאי להאי, וגם שניהם חמין, שהרי נצלו זה עם זה. אבל במליחה לא מצינו סברא זו). הובא בב"ח שם ס"ט ד"ה ומ"ש רבנו אבל. ש"ך שם ס"ק כח, ובנקודת הכסף לט"ז שם ס"ק י. ט"ז שם ס"ק כו, וכאן ס"ק יט (דברי רש"ל, דבמליחה עכ"פ לא אמרינן סברא זאת).
1744. שאם יש הפסד מרובה, יש להתיר אותה חתיכה, אפילו הבשר שמן. ואף שנתבאר ברמ"א יו"ד סי' קה סוף ס"ט (יש אומרים דבהפסד מרובה יש להתיר במליחה על ידי קליפה, אף על גב שכבר נהגו לשער כל מליחה בס', אפילו באיסור כחוש. ויש לסמוך על זה באיסור כחוש, שאינו אלא מנהג לשער בס'. אבל לא באיסור שמן שמדינא צריך ס'). הרי שבאיסור שמן יש להחמיר אפילו בבשר שמן. מכל מקום נתבאר כאן, שהעיקר כדעת מהרש"ל וסיעתו (שבהערה הקודמת), שאפילו הבשר שמן אינו מפטם הציר במליחה, ולכן יש לסמוך עליו בהפסד מרובה. וראה קובץ יגדיל תורה נ.י. ה ע' עז.
1745. ט"ז ס"ק כ (ולא יאכל ממנו בפסח, אלא ישהנו לאחר פסח, וזה ודאי אין בו מכשול, כיון דלהרבה רבוואתא גדולים ואחרונים אכלי ליה ואנן לא משהינן ליה). ח"י ס"ק מח (ועיקר נראה לי כמסקנת הט"ז). וכיון שמתירים להשהותו, מתירים אף למכרן לנכרי, כדלעיל סי' תמב סכ"ד (כל דבר שמותר לקיימו, מותר להנות ממנו בפסח, כגון למוכרו לנכרי או שאר מיני הנאות). והיינו שאף שנתבאר לעיל (ובהערה 328) לדעה הראשונה, שאסור להשהותה או למכרה לנכרי, מכל מקום בזה סמכינן על דעה הב', להתיר להשהותה ולמכרה לנכרי.
1746. רמ"א יו"ד סי' קה ס"ה (ויש אומרים דאין אנו בקיאין איזה מיקרי כחוש או שמן, ויש לאסור בכל ענין), וס"ט (ולפי שאין אנו בקיאין בין בשר שמן לכחוש, נוהגין לשער בכל מליחה בס'). ושם מיירי לענין טעם האיסור עצמו על ידי צלי או מליחה. ומזה למדים אף לענין שההיתר מפטם את החמץ על ידי מליחה.
1747. סעיף ז (ובמדינות אלו נוהגין להחמיר בבשר חם שנגע בו חמץ חם לאסור את כולו, אפילו הוא כחוש, לפי שאין אנו בקיאים לחלק בין כחוש לשמן, שלפעמים הבשר נראה כחוש מבחוץ והוא שמן מבפנים. לפיכך נוהגין להחמיר בכל דבר ששייך בו שמנונית), ושם נסמן. וכן הוא לעיל שם סכ"ב (ולמנהג מדינות אלו שאין מחלקין בין כחושה לשמינה, הרי כל התרנגולת אסורה בכל ענין). סי' תנא סס"ו (ולמנהג מדינות אלו שאין מחלקין בין כחוש לשמן, בכל ענין כולו אסור, אלא אם כן הוא מאכל שאין שייך בו שמנונית, כגון מצה וכיוצא בו כמו שנתבאר בסי' תמ"ז). לקמן סנ"ט (ועכשיו שאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן, אף אם הוא כחוש יש לאסור כולו).
1748. ט"ז ס"ק כ (ומ"ש השו"ע בזה הסעיף אם נמצאת חטה מבוקעת, פשוט דלדידן הדין כן בנתרככה, אף על פי שאינו מבוקעת). ונתבאר לעיל סכ"ה (חטה או שעורה שנמצאת בתבשיל בפסח ... אם אינה מבוקעת ממש, אע"פ שנתרככה ... יש מתירין התבשיל ... ויש חולקין ... וכן המנהג פשוט במדינות אלו, ואין לשנות. ומכל מקום אם יש שם הפסד מרובה יש לסמוך על סברא הראשונה להתיר התערובת בהנאה, או להשהותו עד אחר הפסח). משא"כ כאן, שבכל אופן מותר להשהותו או למוכרו לנכרי, כדלעיל בסמוך. ואם יש הפסד מרובה מותר אפילו לאכלו, כדלקמן בסמוך. יוצא אם כן שנתרככה יש לה דין בקועה. וכן הוא לקמן סנ"ט, לענין צלי.
1749. תשובת מהר"ם פאדווא, בשו"ת רמ"א סי' צ (דדילמא מפעפע ... בזה אני נוטה לפעמים להורות לפי רבוי ההפסד). תורת חטאת כלל לח אות ב (וכן השיב לי מהר"ם פד"ו ז"ל בתשובה, דבמקום הפסד מרובה יש להתיר במליחה על ידי קליפה). דרכי משה יו"ד סי' קה ס"ק יב (השיב לי מוהר"ם פדאווי ז"ל כתוב בתשובה, דמנהגו להתיר על ידי קליפה במקום הפסד מרובה). רמ"א שם ס"ט (יש אומרים דבהפסד מרובה יש להתיר במליחה על ידי קליפה, אע"פ שכבר נהגו לשער כל מליחה בששים אפילו באיסור כחוש, שאינו אלא מנהג לשער בששים). אלא שהרמ"א לא התיר מטעם זה בהפסד מרובה אלא באיסור כחוש. ואילו אנו סומכים בהפסד מרובה על שיטת מהרש"ל וסיעתו, להתיר אף בבשר שמן (כדלעיל הערה 331). יוצא אם כן שלמעשה אין הפרש בין בשר שמן לכחוש, כי בשניהם מתירים אותה חתיכה בהפסד מרובה. ומכל מקום דייק רבינו לכתוב זאת פעמיים, לומר שאף בשמן מתירים בהפסד מרובה, ואף בכחוש אין מתירים אלא בהפסד מרובה. ולענין צלי, ראה לקמן סנ"ט (והערה 383).
1750. שו"ת מהר"י מינץ סי' טו (אשר שאלת מערב שבת, ידע כ"ת, עשיר מידי שבת בשבתו ועני כל ימות השנה שוין ... אם בא מעשה לידו והשואל עני, או אם הוא ערב שבת וסמוך לשבת אפילו הוא עשיר, כבוד שבת משויהו לדין עני ומתיר לו). הובא בהקדמת תורת חטאת. וראה גם לעיל סי' תמה ס"י (הפסד מרובה, או בשעת הדחק, כגון לצורך שמחת יום טוב שאין לו מאכלים אחרים). סי' תמז ס"י (ובמקום הפסד מרובה, או בשעת הדחק כגון לצורך שמחת יום טוב שאין לו מאכלים אחרים יש לסמוך על דבריהם), וסנ"ח (ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה, או בשעת הדחק כגון לצורך שמחת יום טוב שאין לו מאכלים אחרים כל צרכו).
1751. דרכי משה ס"ק יב (ומנהגינו להורות לאסור אותה חתיכה לבד, ותו לא, כי כן ראיתי מעשים הרבה ... כמו שהארכתי בתשובה תהלה לאל מכח כמה ראיות. והרוצה להחמיר יחמיר והמיקל לא הפסיד ... ואחר שכתבתי זה כתב לי מהר"מ פאדו"ה בתשובה שאין לחוש לדברי המחמירים, ואין לאסור רק אותה חתיכה. וכן הסכים בנו מהר"י באותה תשובה). והיינו מ"ש בשו"ת הרמ"א סי' כח (ונראה דהאוסרין לא אוסרין אלא אותה חתיכה, כמו שכתבו ... אותה תרנגולת אסורה ... והשאר מותרות ... ומאחר שהושוו בדבר שמעינן דאף למאן דמחמיר אינו אוסר אלא אותה חתיכה ולא יותר ... וכן הסכים בזה מהר"ם פד"ו, ובנו מהר"י פד"ו, דאין לחוש לדברי המחמירים, ואין לאסור אלא אותה חתיכה. כן נראה לי). ותשובת מהר"ם פאדווא בשו"ת הרמ"א סי' צ (איני חושש כלל על שאר חתיכות מאחר שיצא היתר מפורש מפי קדוש הרוקח והרא"ש הסכים עמו, אותה החתיכה שהחטה עליה לא אסר כולה רק כדי קליפה, ובשום ספר מפורסם לא נמצא פוסק מן הפוסקים הראשונים שאוסרים הכל). רמ"א סי"ד (ויש מחמירים לאסור כל מה שנמלח ביחד. אבל העיקר לאסור אותה חתיכה כולה שנמצאת החטה עליה, ולהתיר האחרות על ידי קליפה קצת).
1752. שו"ת משאת בנימין סי' סט (נראה דבנידון דידן האי קליפה לאו דינא הוא, אלא חומרא בעלמא הוא שהחמיר בהג"ה שו"ע ... ולפיכך די לנו והותר להחמיר באותה חתיכה עצמה, מפני המנהג שנהגו המורים, ולא להוסיף להצריך קליפה בשאר חתיכות שנמלחו עמה). הובא בט"ז ס"ק כ (ובמשאת בנימין ... מיקל בשאר חתיכות אפילו בלא קליפה), ובמ"א ס"ק לג (שכתב המשאת בנימין דהכא אף בלא קליפה שרי). וכמבואר בטור ושו"ע יו"ד סי' קה ס"ז (הא דחתיכת איסור אוסרת חברתה בנגיעתה, דוקא כשאיסורה מחמת עצמה, כגון נבילה או בשר בחלב, אבל אם אין בה איסור אלא מה שבלע ממקום אחר, אינו אוסרת אחרת הנוגעת בה, אפילו אם נצלו יחד). ואף שנתבאר לעיל סי' תנא סנ"ו (אם הוציא מצה חמה מהתנור ברחת של חמץ, אפילו הוא תוך הפסח, די בקליפה, שיקלוף תחתונית המצה שנגע ברחת. ואף על פי שאם נגע ככר של חמץ בככר של מצה חם צריך ליטול מקום מגעו בעובי כרוחב גודל. מכל מקום כאן שאין החמץ בעין אלא בלוע בתוך הרחת, די בקליפה). היינו דוקא בכלי, כמבואר בש"ך יו"ד סי' צד ס"ק לג (ואף על גב דכתב בסי' ק"ה ס"ז, דכלי עדיף שאוסרת היתר שנוגע בו ... דמפליט בלא רוטב, מאחר שאין בו פליטה מגופו). ומה שנתבאר לעיל סי' תסא סי"ח (אם מצה זו שנתכפלה נגעה במצה אחרת שלא במקום הכפל אלא מקצתה השני שלא נתכפלה נגעה במצה אחרת אפילו שתיהן משוחות בשומן אין צריך ליטול במקום מגעה אלא כדי קליפה בלבד, לפי שטעם הבלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב). היא חומרא בעלמא. ונתבאר לעיל שם (הערה 100).
1753. כמובא לעיל (הערה 329) מהטור יו"ד סי' קה (אם אין בה איסור אלא מה שבלעה ממקום אחר, אינה אוסרת אחרת הנוגעת בו, ואפילו אם נצלו ביחד, שאין דבר הבלוע בחתיכה יוצא ממנה לבלוע באחרות אלא על ידי רוטב, אפילו החתיכה של היתר שמינה ושומן שבה מפעפע, לפי שאין השומן שבה מוליך עמו האיסור אלא למקום שהאיסור יכול לילך בטבעו). ומה שנתבאר לעיל סנ"א (לפי ששמנונית הבשר מפטם את הציר הנבלע בו, ונעשה כאלו הוא עצמו שמן, ואזי הוא מפעפע ומתפשט ונבלע בכל אותה החתיכה). כבר נתבאר לעיל שם (הערה 329), דהיינו כיון שגם האיסור מצד עצמו נבלע כדי קליפה בבשר. ועל זה מועיל הפיטום, שאיסור זה הבלוע כדי קליפה, יפעפע בכל חתיכת הבשר. כמבואר בהגהות מה רש"ל לטור יו"ד שם, הובא בפרישה שם ס"ק טז (וכתב רש"ל דדוקא בגוף האיסור, אבל בבליעת האיסור, לא סבירא לן הכי). וכ"ה ב ב"ח שם (כשהחתיכה אסורה מחמת עצמה אפילו היא כחושה, מכל מקום מאחר דבעל כרחך פולטת רוטב נבלה, הלכך אם ההיתר אצלו שמן השומן מתערב ברוטב נבלה ונבלע עמו בחתיכה). ונתבאר ב ש"ך שם ס"ק [ י ] ט (כמ"ש מהרש"ל והפרישה והב"ח, דהיכא דהאיסור אסור מחמת עצמו, בהא קאמר לעיל דאפילו האיסור כחוש ההיתר שהוא שמן מוליך האיסור עמו, מאחר דבעל כרחך בלאו הכי פולטת רוטב של איסור, ובלאו הכי אוסר כדי נטילה, הלכך אם ההיתר אצלו שמן מחזיק פליטתו ומבליע בכולו, משא"כ הכא שאין החתיכה אסורה מחמת עצמה אלא שבלעה איסור).
1754. לעיל סנ"א.
1755. תורת הבית הקצר בית ד שער א ו, ב (חתיכה שנאסרה מחמת שקבלה טעם ממקום אחד אינה אוסרת חברותיה, אעפ"י שנוגעת בהן כששתיהן חמות ... ואפילו היתה חתיכת ההיתר שמנה ושומן שבה מפעפע, לפי שאין השומן של היתר מוליך עמו את האיסור, אלא במקום שהאיסור יכול להלוך בטבעו. במה דברים אמורים כשבלעה איסור שאינו מפעפע, אבל אם בלעה מן הדברים המפעפעין בטבעם יראה לי שאוסרת חברותיה בין בצלי בין שנוגעת זו בזו חם בחם שהאיסור בעצמו הבלוע מפעפע ויוצא אפילו מחתיכה לחתיכה). טור יו"ד סי' קה (אפילו החתיכה של היתר שמינה ושומן שבה מפעפע, לפי שאין השומן שבה מוליך עמו האיסור אלא למקום שהאיסור יכול לילך בטבעו). ש"ך שם ס"ק יט (לפי שאין השומן שבה מוליך עמו האיסור אלא למקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם בטבעו). מ"א סי' תמז ס"ק ב (דאין איסור הבלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, אפילו ההיתר שמן, כיון שאין האיסור שמן). וכן הוא לקמן סעיף הבא (שבאיסור שמן מן הדין יש להחמיר עד ס' אפילו הן חתיכות הרבה, לפי שהאיסור עצמו מפעפע מחתיכה לחתיכה, כיון שהוא שמן מצד עצמו), ולעיל סי' תסא סי"ח (שטעם הבלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, אפילו שתיהן שמינות, אלא אם כן האיסור עצמו הוא שמן).
1756. שו"ת שארית יוסף סי' מו (מעשה שנמצא חטה בפסח על חתיכה מלוחה, ונמלחו ביחד בכלי הרבה חתיכות, ונמצא החטה על אחד מהחתיכות בהיותם יחד במלח, ונשאלתי, ואסרתי כל החתיכות שנמלחו, שנמצאו בכלי בשעה שנמצא החטה ... ורבים מבני החבורה לחמו עלי בזה, לאמר ראה זה דבר חידש, ואין לנו אלא מה שאסרו לנו קדמונינו בפירוש. עד שבא לכאן כמהר"ר משה לנדא, זקן אחד מופלג בחכמה, ועמד והעיד, שהגאון מהר"ר יעקב מרגליות אסר כל החתיכות בנירנבורג, וגם תלמיד אחד העיד כמו כן בשם מהר"ר שלמה ליברמנש). שו"ת מהרש"ל סי' עט (בחטה שנמצאת בבשר מלוח ... דע שאני נוהג לשורפו ע"פ מהרא"י ז"ל, וטעם לדבר מאחר שבכל השנה אנו נוהגין במליחה בס', ממילא בפסח במשהו, וכבר אנו נוהגים הכל בשריפה). ים של שלמה חולין פ"ז סי' מה (שרבו המחברים שפסקו לאיסור, וסברו דמליחה וצליה חשוב כבישול ממש, ואוסרת חברתה בלי רוטב, ומפעפע אפילו מחתיכה לחתיכה, ואם כן ממילא בפסח לענין איסור חמץ כהאי גוונא אוסר הכל במשהו). דרכי משה ס"ק יב (שמעתי מחכם אחד שמהר"ר קאפלמן סג"ל ז"ל אסר הכל, וכן הורה אחריו ר' יוסף כ"ץ [בשארית יוסף שם]). רמ"א סי"ד בשם יש מחמירין (ויש מחמירים לאסור כל מה שנמלח ביחד). ב"ח סי"ד ד"ה ומ"ש והשאר מותרות (וכך קיבלתי מרבותי, וכן אני נוהג, ודלא כמ"ש הרב בהגהת שלחן ערוך להקל).
1757. רמ"א יו"ד סי' קה ס"ט (ולפי שאין אנו בקיאין בין בשר שמן לכחוש, נוהגין לשער בכל מליחה בס' כמו בבישול ... כדי שלא נצטרך לשער בין איסור שמן לכחוש, כי אין אנו בקיאין). ש"ך שם ס"ק לו (דאפילו אין החתיכות נוגעים בחלב, רק נוגעים בחתיכה שנוגע בחלב, הכל מצטרף).
1758. תורת הבית הקצר בית ד שער א ז, א (בלעה מן הדברים המפעפעין בטבעם, יראה לי שאוסרת חברותיה, בין בצלי בין שנוגעת זו בזו חם בחם, שהאיסור בעצמו הבלוע מפעפע ויוצא אפילו מחתיכה לחתיכה). טור ושו"ע יו"ד סי' קה ס"ז (בלעה מן הדברים המפעפעים בטבען, כגון שומן, אוסרת חברתה ... שהאיסור הבלוע בעצמה מפעפע ויוצא מחתיכה לחתיכה). וכדלעיל סנ"ב (אין בציר זה כח לפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, כיון שאינו שמן מצד עצמו), ולעיל סי' תסא סי"ח (שטעם הבלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, אפילו שתיהן שמינות, אלא אם כן האיסור עצמו הוא שמן).
1759. מ"א ס"ק לב (משום דאנן משערין בכל האיסורין במליחה בס', כמ"ש בי"ד סי' ק"ה, משום דלא בקיאים בין איסור כחוש לשמן, אם כן גם בחמץ אוסר כולו).
1760. היינו במליחה וצליה. משא"כ ככר חמץ שנגע במצה, אין מחמירים בזה כלל, כדלעיל סי' תמז ס"ה-ז (ככר חמץ שהיד סולדת בו שנגע בככר מצה חם שהיד סולדת בו, אינו אוסר אלא מקום מגעו ... ובמדינות אלו נוהגין להחמיר בבשר חם שנגע בו חמץ חם לאסור את כולו, אפילו הוא כחוש, לפי שאין אנו בקיאים לחלק בין כחוש לשמן ... ואין אנו מקילין אלא בחמץ שנגע במצה וכיוצא בה מדברים שאי אפשר למצוא בהם שום צד שיהיה בהם שמנונית), ובסי' תסא סי"ח (אם מצה זו שנתכפלה נגעה במצה אחרת שלא במקום הכפל, אלא מקצתה השני שלא נתכפלה נגעה במצה אחרת ... אין צריך ליטול במקום מגעה אלא כדי קליפה בלבד, לפי שטעם הבלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב). וכמבואר בים של שלמה חולין פ"ז סי' מה (ומשום הכי נראה ... במצה כפולה ... השאר מותר, שאין חתיכה שנאסרה בבליעת חמץ אוסרת חברתה ביובש בלי רוטב, ואינה דומה למליחה וצליה שפולטין ומעלין רתיחה ... ואפייה גם כן אינה אוסרת חברתה בלי רוטב, אפילו בפסח שדינו במשהו). ונתבאר בדובר שלום ע' קצג. ולענין חטה במלח גרידא, ראה לעיל סי' תסב ס"כ-כא (אם מצא חטה במלח ... טוב להחמיר לכתחלה להשהות כל המלח עד לאחר הפסח ... ובדיעבד ... אין לאסור המאכל שבקדירה, שהרי אין שם שמנונית ולא רוטב שיוליך טעם החמץ בכל המלח).
1761. שהרי נתבאר לעיל סנ"א, שאף באותה חתיכה יש להתירה בהפסד מרובה. וכאן לענין חתיכות אחרות, יש להקל אף בהפסד קצת.
1762. שזה מותר אפילו בלא הפסד כלל, כמבואר בשו"ת רמ"א סוס"י כח (ואף הרוצה להחמיר, יפסוק, כמו ששמעתי שהורו גם כן מקצת החכמים הראשונים, לשרוף אותה חתיכה ולהשהות האחרות עד אחר הפסח). הובא במ"א ס"ק לג. ואפילו באותה חתיכה קיי"ל שאפשר להשהותו, כדלעיל סנ"א (יכול להשהותו, לאחר שהסיר ממנה כדי קליפה, או למוכרו לנכרי).
1763. שו"ת רמ"א שם (ראויים הם המתירין להתיר שאר החתיכות בהנאה. ואיך נקפל כל תנאי דעלמא להדדי, להחמיר באיסור דרבנן לאבד ממונן של ישראל). רמ"א סי"ד (ואם רוצה יכול למכור הכל לכותי).
1764. רמ"א שם (העיקר לאסור אותה חתיכה כולה שנמצא החיטה עליה, ולהתיר האחרות).
1765. משאת בנימין סי' סט (בכל מקום דאיכא סרך שמנונית, ואפילו בציר ודם, וכל שכן בבשר וחלב, אנו מחמירין לשער בס', משום דאיכא קצת שמנונית, אבל איסור כחוש לגמרי, כגון חטה בפסח, ליכא למאן דאמר להצריך יותר מקליפה, דעינינו רואים דאינו מפעפע כלל, ובלי ספק דבחמץ בפסח לא שייך לומר אין אנו בקיאין). מ"א ס"ק לג (דדוקא באיסור ששייך בו שמנונית משערים בס', אבל לא באיסור חמץ דלא שייך בו פעפוע). רמ"א ביו"ד סי' קה ס"ה (ודווקא באיסור חלב או שאר איסור דשייך בו שמנונית, אבל באיסור דלא שייך ביה שמנונית, והוא בודאי כחוש, אינו אוסר רק כדי נטילה), וס"ט (וכל זה באיסור ששייך בו שמנונית, כגון חלב או ציר וכי האי גוונא, אבל באיסור שאין בו שמנונית כלל, כגון חמץ בפסח, לכולי עלמא מליחה אינה אוסרת רק כדי קליפה). וכן הוא לעיל סי' תמז ס"ז (ואין אנו מקילין אלא בחמץ שנגע במצה וכיוצא בה מדברים שאי אפשר למצוא בהם שום צד שיהיה בהם שמנונית).
1766. לענין מליחה נתבאר לעיל סנ"א. ולענין צלי יתבאר לקמן סנ"ט.
1767. מ"א ס"ק לא (אם נמצא תוך התרנגולת, אין האחרות צריכים קליפה).
1768. שו"ע סי"ד (ואם נמלחו עמה תרנגולת אחרות, קולף את כולם). מ"א שם (צריך לומר שנמצא החטה על התרנגולת, דיש לספק שמא נגעה בכולם), וס"ק לג (אם יש לספק שנגע בשאר החתיכות, מדינא כולן אסורים, כמ"ש בשו"ע ביו"ד סי' ק"ה). והיינו שאף אם בצירוף הקליפה של כולם יש יותר מששים נגד החטה, מכל מקום אין זה מועיל לבטל את טעם החטה, כמבואר בשו"ע יו"ד סי' קה ס"ט (ולענין שאר חתיכות שנמלחו יחד, אם אין בכל אחת מהם בפני עצמה ששים לבטל החלב, אסורות, ואין מצטרפין ביחד לבטל החלב). ובט"ז שם ס"ק כא (פירוש אם החלב נגע בכל אחד מהן, ואין בכל א' ס' נגד החלב, אסור, דשמא בלע הרבה, ואין לו שותפות לבטל). וכיון שכן הוא גם בשאר איסורים (ולא רק מחומרת פסח), לכן "כולן צריכות קליפה מעיקר הדין". ולכן נאסרו אפילו נמצאה בהן החטה קודם הפסח. משא"כ באופן השני דלקמן בסמוך (אם ידוע בבירור שלא נגעה אלא באחת משאר החתיכות, ואין ידוע איזו היא), אשר "כיון שהוא בתוך הפסח, ולפיכך כולן צריכות קליפה מספק", משא"כ אם נמצאה בהן החטה קודם הפסח. ומזה מובן שכן הוא גם לעיל ס"נ (אם יש להסתפק שמא נגעה בו במקום אחר, צריך ליטול כדי קליפה מכולו), שצריכה קליפה מעיקר הדין, כמו בשאר איסורים, ואין שייך בזה ביטול ברוב, אפילו נמצאה קודם הפסח. וכן הוא לעיל סי' תמז ס"ס (זיתים ... חתכן בסכין של חמץ ... קודם הפסח ... הזיתים עצמן אסורין ... ואע"פ שאם נצרף כל הזיתים שנחתכו בסכין זה יש בהן ס' לבטל פליטת הסכין, אף על פי כן כולם אסורין). * ומה שנתבאר לעיל סל"ו (ויש אומרים שאם נמצאת חטה בקועה בעיסה ... שלא במקום אחד בלבד נגעה החטה, אלא כאן וכאן במקומות הרבה דרך גלגולה של עיסה, ובכל מקום ומקום יש חשש שמא נסחט לשם משהו מהחטה, ולפיכך יש לאוסרה כולה אם הוא בתוך הפסח, שחמץ בפסח במשהו. אבל קודם הפסח אין צריך להסיר ממנה אלא כדי נטילת מקום בלבד). ואין אומרים שכולה נאסרה מעיקר הדין, אף קודם הפסח. אפשר שם הקילו, כיון שיש מתירים לעיל שם לגמרי, אפילו בתוך הפסח, לכן לא החמירו כל כך קודם הפסח.
1769. מ"א ס"ק לג (ואף שידעינן בודאי שלא נגע אלא באחד מהן, ולא ידעינן באיזהו נגע, מדינא כולם אסורים וטעונין קליפה, דחמץ בפסח לא בטל ברוב). והיינו שאף שבזה מתבטל בשאר איסורים, כמבואר ביו"ד סי' קה ס"ט (ואם ידוע שלא נגע אלא באחת ואין ידוע איזו היא, כולם מותרות, דחד בתרי בטיל). ש"ך שם ס"ק לה (דבטל ברוב ... ומיירי דידוע שלא נגע ברובן). מכל מקום בחמץ בפסח גם זה נאסר, דגם יבש ביבש אינו בטל ברוב בפסח, כדלעיל סי' תמז ס"א (החמירו בו חכמים שאוסר תערובות במשהו ... בין שנתערב יבש ביבש). משא"כ קודם הפסח, דינו כמו בשאר איסורים שבטל ברוב. * ואף שבתערובת יבש ביבש אמרינן חוזר וניעור, כדלעיל סי' תמז סכ"ב (כיון שאין גוף האיסור נבלל בגוף ההיתר, אלא הוא עומד בפני עצמו בתוך התערובת, לפיכך כשמגיע הפסח הרי הוא חוזר וניעור, ואוסר את כל התערובת). ולא רק בגוף האיסור העומד בפני עצמו, אמרינן חוזר וניעור, אלא אף אם נאסרה מחמת הטעם הבלוע בה, כדלעיל סי' תמז ס"ס (זיתים ... חתכן בסכין של חמץ ... הזיתים עצמן אסורין ... ואפילו אם בס' זיתים מהן יש כדי לבטל פליטת כל הסכין בס', ויש כאן עוד הרבה זיתים מאד כדי לבטל הס' זיתים ברוב, אין זה כלום, שכבר נתבאר שכל יבש ביבש שנתבטל ברוב קודם הפסח הוא חוזר וניעור בפסח). הרי שגם מאכל שנאסר בנתינת, ובטל ברוב, חוזר וניעור בפסח. וכן הוא לעיל סי' תנא סוף סנ"ו (ואם נתערבו בהרבה מצות אחרות כשרות, הרי הן בטילות ברוב, אם נתערבו בערב פסח או קודם, ורוצה לאכלם קודם כניסת ליל ט"ו). משא"כ אם רוצה לאכלם בפסח, אמרינן אמרינן חוזר וניעור בפסח. ואף בכלים שבלוע בהם טעם חמץ, נתבאר כן לעיל סי' תמז סכ"ג (כלי שהיא בלוע מחמץ שנתערבה בכלים אחרים ... כלי חרס שאינו נכשר בהגעלה ... אסור להשתמש בהן בחמין בתוך הפסח, כדין יבש ביבש שנתבטל ברוב קודם הפסח, שהוא חוזר וניעור בפסח) אפשר דשאני הכא שלא נאסר בנתינת טעם, אלא כדי קליפה, ובזה לא אמרינן חוזר וניעור. * ומה שנתבאר לעיל סל"ו (ויש אומרים שאם נמצאת חטה בקועה בעיסה ... שלא במקום אחד בלבד נגעה החטה, אלא כאן וכאן במקומות הרבה דרך גלגולה של עיסה, ובכל מקום ומקום יש חשש שמא נסחט לשם משהו מהחטה, ולפיכך יש לאוסרה כולה אם הוא בתוך הפסח, שחמץ בפסח במשהו. אבל קודם הפסח אין צריך להסיר ממנה אלא כדי נטילת מקום בלבד). ואין אומרים בזה חוזר וניעור. אפשר שאין אומרים חוזר וניעור אלא בזיתים וכלים, שכל זית וכל כלי חוזר וניעור בפסח. משא"כ בעיסה, שעל ידי גלגול העיסה נגעה החטה בכל חלקי המצה, ולא נבלע בה אלא טעם משהו מהחטה, בזה אין אומרים חוזר וניעור בפסח. ולכן קודם הפסח די בנטילת מקום בלבד.
1770. והיינו שכיון שיש להסתפק שמא נגעה בה החטה, לכן גם בזה דינו כחתיכה אחת דלעיל סנ"א (אם הוא שמן במקום מגעה של החטה ... אם אין הפסד מרובה ולא מניעת שמחת יום טוב, יש לחוש לסברא הראשונה, שלא לאכלו בפסח). ולא כמו חתיכות הרבה, דלעיל סנ"ג (אם יש שם הפסד קצת, או קצת שעת הדחק, והחטה אינה בקועה אלא שנתרככה, יש לסמוך על סברא הראשונה).
1771. כדלעיל סנ"א (ועכשיו שאין אנו בקיאין בין בשר כחוש לשמן ... אין לאכלה בפסח ... אלא אם כן יש שם הפסד מרובה).
1772. מ"א ס"ק לג (אם נתבשלה בלא קליפה אוסרת בתערובתן, כמ"ש ביו"ד סי' ס"ט וסי' צ"ח. עיי"ש דדוקא בדין תתאה גבר, שאינו אלא חומרא בעלמא ... לכן אין הקליפה אוסרת החתיכה, אבל במקום שצריך קליפה מדינא, אם נתבשלה בלא קליפה אוסרת החתיכה. ובהכי מסולקים כל תלונות האחרונים על רמ"א). והיינו כמבואר ברמ"א סי' סט סט"ז (בעינן ששים נגד קליפה), ובסי' צח ס"ד (על ידי רתיחת מליחה אינו נבלע בכלי רק כדי קליפה, ואין צריך לשער רק כדי קליפה). והקשו המפרשים ממה שפסק הרמ"א בסי' צא ס"ד (ובמקום שהבשר צריך קליפה, אם לא קלפוהו ובשלו כך, מותר בדיעבד). ומיישב המ"א, דכל מקום שצריך קליפה מדינא, צריך ס' כנגד הקליפה. וכיון שכאן הוא בתוך הפסח, לכן נאסר כל התבשיל, כמבואר באליה זוטא סי' תמז ס"ק ג (אם נתבשל בלא קליפה, דעת אחרונים ביו"ד בשאר איסורין דבעינן ס' נגד הקליפה, ואם כן נראה לי בפסח אוסר במשהו). ח"י שם ס"ק ט (כתב גיסי הרב בספרו אליהו זוטא, דלפי מה דקיימא לן בשאר איסורים צריך ששים נגד הקליפה, אם כן יש לאסור בחמץ בפסח במשהו). וכן הוא לעיל סי' תמז ס"ה (ואם בישל את המצה שנגע בה חמץ ולא הסיר מקום מגעו, אפילו אם אפשר להסירו עכשיו שהוא מכיר את מקומו, הרי כל מצה זו עם כל מה שנתבשל עמה בקדירה הכל אסור. לפי שטעם החמץ שהיה בלוע במקום מגעו נתפשט עכשיו בכל התבשיל על ידי הרוטב, ואוסר את הכל, שחמץ בפסח במשהו).
1773. ט"ז ס"ק כ (ולענ"ד נראה לנהוג הלכה למעשה בדרך זה, דאם נמצא חטה על בשר מלוח ביבש בלא ציר, יש להתיר להשהות הכל בדרך זה, דמקום המציאה יקלוף והשאר ישהה, כיון שאין בו אלא ספק נגיעה). ח"י ס"ק מח (נראה לי כמסקנת הט"ז). ואף שנתבאר לעיל, אשר "כולן צריכות קליפה מעיקר הדין"; מכל מקום אין זה אלא מספק, ולכן מותר להשהותו. וכיון שמתירים להשהותו, מתירים אף למכרן לנכרי, כדלעיל סי' תמב סכ"ד (כל דבר שמותר לקיימו, מותר להנות ממנו בפסח, כגון למוכרו לנכרי או שאר מיני הנאות). וראה גם לעיל סל"ג (ואף לפי דבריהם מותר למכור הבשר או התבשיל לנכרי, דכיון שיש כאן ספק ספיקא להקל כמו שנתבאר, אין מחמירין כל כך לאסור אף המכירה לנכרי).
1774. מ"א ס"ק ל (פירוש בעוד שמלח עליו. אבל אם נמצא לאחר שנמלח והודח, אמרינן השתא נפל, דאי איתא שהיתה עליה קודם לכן, היתה נופלת בהדחה כשהדיחו במים). הובא בח"י ס"ק מז.
1775. מ"א שם (ודוקא שנמצא על התרנגולת, אבל אם נמצא תוך התרנגולת ודאי היתה קודם לכן). הובא בח"י שם.
1776. כדלעיל סי' תמז סכ"ט (כשיעור בישול, דהיינו בכדי שאם היה נותן הכלי עם הציר שבתוכו על גבי האור היה הציר מתחיל להרתיח), ושם (הערה רמג). ומקורו בפסחים עו, א (אמר שמואל ... כבוש הרי הוא כמבושל). ופירש רש"י: "כבוש בחומץ". ואף שלא נתפרש כאן שיעור הכבישה בחומץ שאוסרת, ביארו הרא"ש חולין פ"ח סי' מט (ושיעור כבישה הוי כאילו נתנו על האור, כדי שירתיח ויתחיל לבשל, אם נכבש בתוך הציר כשיעור זה נאסר כל מה שבתוך הציר). והיינו שלומד זאת מגמרא זו גופא, שכבוש הוא כמבושל, כלומר כשיעור בישול. שו"ע יו"ד סי' סט סי"ח (בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב ושהה בו כשיעור שיתנו מים על האש ויתחילו להרתיח), וסי' קה ס"א (איסור שנשרה עם היתר ... בתוך ציר או בתוך חומץ, אם שהה כדי שיתננו על האור וירתיח ויתחיל להתבשל, הרי הוא כמבושל). וכן הוא לקמן סי' תעג סכ"ט (אם נשרה בציר או בחומץ חזק, ושהה שם בכדי שאם היו נותנין הציר והחומץ על גבי האור היו מתחילין להרתיח), וסי' תרמח סכ"ה (אפילו לא שהה בתוכו אלא שעה מועטת כדי שיתן החומץ על האור וירתיח, הרי זה כמבושל). אבל לקמן בסי' תקכז סי"ב (בכדי שאם היו נותנים החומץ והציר עם התבשיל שבתוכה על גבי האור היה התבשיל מתחיל להרתיח). וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' סט סי"ח אות א.
1777. ט"ז ס"ק כ (הוי ליה כאלו נתבשל בקדירה אחת, והכל אסור וצריך ביעור, כמ"ש ביו"ד סי' ק"ה בכבוש בציר או בחומץ, דבשיעור מועט הוי כמבושל). וכדלעיל סי' תמז סכ"ט (לפי שהציר הוא דבר חריף, כיון שהוא יוצא מהמליח על ידי כח המלח שעליו הרי כל כח המלח בציר, ודינו כרותח גמור ... וכיון ששהה הציר בכלי כשיעור בישול הרי הוא כאלו נתבשל בתוכו), ושם נסמן.
1778. ח"י ס"ק כו (ולענ"ד דבמקום הפסד מרובה וכהאי גוונא יש להתירו עכ"פ בהנאה). וכיון שמתירים בהנאה, מתירים אף להשהותו, כדלעיל סי' תמב סכ"ד (כל דבר שמותר לקיימו, מותר להנות ממנו בפסח, כגון למוכרו לנכרי או שאר מיני הנאות).
1779. סכ"ה (ומכל מקום אם יש שם הפסד מרובה, יש לסמוך על סברא הראשונה להתיר התערובת בהנאה, או להשהותו עד אחר הפסח). וראה גם לקמן סוף ס"ס (בצלויה).
1780. תוכן הסעיף שלפנינו: המקצת שבתוך הציר יש לו דין בישול, שדינו נתבאר לעיל סנ"ו. והמקצת שלמעלה מהציר אין לו דין בישול, אלא דין מלוח, שדינו נתבאר לעיל סנ"א. ומזה מובן גם, שאם יש כמה חתיכות שמקצתן בציר, המקצת שבתוך הציר יש לה דין בישול, שדינה נתבאר לעיל סנ"ו, והמקצת שלמעלה מהציר אין לה דין בישול, אלא דין מלוח, שדינה נתבאר לעיל סנ"ג.
1781. ט"ז ס"ק כ (כל מה שמונח בתוך הציר הוי ליה כאלו נתבשל בקדירה אחת, והכל אסור ... אבל מה שמונח למעלה מן הציר, ישהנו גם כן עד אחר הפסח, כי אין מפעפע בציר למעלה).
1782. כדלעיל סי' תמז סכ"ז (ועיין ביורה דעה סי' ק"ה דלא נאסר אלא מה שמונח ממנו בתוך המים והציר, אבל המקצת שיוצא חוץ מהמים והציר לא נאסר), ושם נסמן.
1783. שהציר יש לו גם דין מליחה, כמבואר בפרי מגדים משב"ז סוף הסי' אות ד (מידי מליחה לא גרע ציר זה ... מה שלמעלה מציר, אותה חתיכה אסורה כולה מדין מליחה), וביו"ד סי' קה שפ"ד ס"ק א (גם בציר וודאי מה שחוץ לציר בשאר איסורין אסור, דבמליחה אין אנו בקיאין, וציר זה מליחה נמי אית ביה), ואם כן יש לו דין מלוח דלעיל סנ"א.
1784. ט"ז שם (ומשום הכי מה שנוגע בבשר שבתוך הציר יקלפנו, והשאר ישהה אותו, או יעשה כמ"ש רמ"א בסיפא, דימכור הכל לעכו"ם).
1785. לעיל סכ"ט.
1786. מנחת יעקב כלל ו ס"ק כג (נשאר מעט שכר בכלי, ונטלו בתוכו מים, והדיחו בו בשר אחר מליחה בפסח ... אין כאן חשש איסור כלל ... כיון דהבשר לא נפל לתוכו, רק ששפך עליו דרך העברה ושטיפה בעלמא, ממילא נשטף המלח מיד). ח"י ס"ק מו (דאם נשאר מעט שכר בכלי, ונטלו בתוכו מים, והדיחו בו בשר אחר מליחה בפסח ... בספרי מנחת יעקב כלל וי"ו ס"ק כ"ג ... כי המים מבטלין כח המלח, ואין לו רק דין צונן ואינו נאסר על ידי שטיפה בעלמא). וכן לא החמירו אלא בנשרה ברוטב הרבה, כדלעיל סמ"ט (שאין בו במקום החטה אלא קצת לחלוחית. ולא החמירו אלא כשיש שם רוטב הרבה).
1787. כדלעיל סי' תמז סכ"ח (אינו נקרא דבר חריף, כיון שהוא שרוי במים הן מבטלין את חריפותו), וס"ס (כיון שנתן המים על הזיתים כבר הוחלש כחן ונתבטל חריפותן), ושם נסמן (הערה תמה).
1788. מנחת יעקב שם (אבל למעשה צ"ע, דאולי יש לחוש ... באיסור חמץ בפסח שהוא במשהו, ולהצריך עכ"פ קליפה). ח"י שם (מכל מקום משום חומרא דחמץ העלתי שם דיש לקלוף מעט הבשר שהדיחו, והוא חומרא בעלמא).
1789. רא"מ ביראים השלם סוס"י נב (נמצא על בשר מלוח או צלי או מצה רותחת, חותך מקום פעפועו לפי אומד הדעת ורבוי החמץ ודיו). רא"ש פ"ב סי' כה (וכן כתב ה"ר אליעזר ממי"ץ ואם נמצאת חטה על בשר מלוח או על בשר צלי או בתוך מצה רותחת, חותך מקום פעפועו לפי אומד הדעת). טור (וכ"כ ה"ר אליעזר ממיץ, שאם נמצאת חטה על בשר מליח או צלי או על מצה רותחת, חותך מקום פעפועו לפי אומד הדעת). שו"ע סט"ו (תרנגולת צלויה שנמצאת בה חטה מבוקעת בתוך הפסח חותך מקום פעפועו לפי אומד הדעת).
1790. מ"א ס"ק לז (דאין צלי אוסר יותר מקליפה, והזפק הוא הקליפה, ולכן ישליכו אותו), וקאי על מ"ש בשו"ע סט"ז (חטה או שעורה שנמצאת בזפק העוף לאחר שהבהבו אותו, מותר). וכ"ה בט"ז ס"ק כא (דצלי אינו אוסר יותר מכדי קליפה, והזפק הוא בכדי קליפה). ומקורו בר"ן בסוף פ"ב יב, א (וחטה או שעורה שנמצאת בזפק עוף לאחר שהבהבו אותו, ליכא למיחש לההוא עוף בהכי ... כל מידי דצלי סגי בקליפה ... והכא איכא עור זפק דחשיב קליפה). וכ"ה לקמן סס"א (שהרי החטה אינה אוסרת אפילו בצלי ממש יותר מכדי קליפה, וכאן הזפק הוא הקליפה שמסירין ומשליכין אותו).
1791. כבר נתבאר לעיל (הערה 322), מסקנת הפוסקים, שמלוח אוסר כדי קליפה וצלי אוסר כדי נטילה. אמנם הובא לעיל הערה הקודמת, מה שכתבו הפוסקים דסגי הכא בכדי קליפה. וכן הוא לקמן סס"א (שהרי החטה אינה אוסרת אפילו בצלי ממש יותר מכדי קליפה). וליישב זאת כתב הט"ז ס"ק כא (כאן דאין שייך פעפוע בחטה, סגי בקליפה). ומבאר רבינו, שאומד הדעת הוא, שפעפוע החטה אינו יותר מכדי קליפה (צריך להסיר מקום פעפועה לפי אומד הדעת. ומן הסתם אינה אוסרת יותר מכדי קליפה, שהחטה היא קטנה וכחושה ופליטתה מועטת). וראה מנחת פתים יו"ד סי' קה ס"ד. יוצא אם כן, שבנידון זה של החטה בבשר, שוים מליחה וצליה, שבשניהם לא נאסר אלא כדי קליפה. * אמנם נתבאר לעיל סי' תמז סכ"ב (אם כשנכנס הפסח היתה התרנגולת עדיין חמה בכדי שהיד סולדת בו ... חזרה החטה ופלטה טעם משהו לתוך התרנגולת ... ואם היא כחושה צריך להסיר ממנה במקום החטה כעובי רוחב גודל). והיינו כיון שהחטה נתבשלה עם התרנגולת לפני זמן איסור, שפליטתה מרובה יותר, וכשמגיע זמן איסור, חזרה החטה ופלטה כדי נטילה. ואם נמצאה החטה המחומצת בין זנבות השבלים שהבהבו בהם התרנגולת, שאין יודעים באיזה מקום נגעה החטה, אוסרת את כולה, כדלעיל סי' תסה ס"ו (אם ידוע לנו שהיה גרגיר מחומץ בשבלים שהבהב בהם, יש לאסור העופות באכילה, שחמץ בפסח במשהו).
1792. מ"א ס"ק לד (דהכא מיירי גם כן שהתרנגולת כחושה). ח"י ס"ק נ (ומיירי בתרנגולת כחושה, דאם לא כן מפעפע ואוסר כולו).
1793. כדלעיל סנ"א (אם הוא שמן במקום מגעה של החטה ... שמנונית הבשר מפטם את הציר הנבלע בו, ונעשה כאלו הוא עצמו שמן, ואזי הוא מפעפע ומתפשט ונבלע בכל אותה החתיכה, שכן דרך השומן לפעפע כשהוא רותח והציר הוא כרותח), ונתבאר לעיל שם (הערה 329). אמנם לעיל שם מיירי במלוח, שיש אומרים שאין השמנונית מועלת לפטמו. ולכן מקילין בזה בהפסד מרובה. משא"כ כאן בצלי, שהכל מודים שהשמנונית מפטמת אותו, לכן נאסר כולו, אפילו בהפסד מרובה, ואפילו להשהותו או למוכרו.
1794. כדלעיל סנ"א (ועכשיו שאין אנו בקיאין בין בשר כחוש לשמן, כמו שנתבאר בסי' תמ"ז, אף אם אותה חתיכה שנמצאת החטה עליה היא כחושה כולה אין לאכלה בפסח), ושם נסמן (הערות 333-334).
1795. ט"ז ס"ק כ (ומ"ש השו"ע בזה הסעיף אם נמצאת חטה מבוקעת, פשוט דלדידן הדין כן בנתרככה, אף על פי שאינו מבוקעת). ונתבאר לעיל (הערה 335).
1796. תשובת מהר"ם פאדווא, בשו"ת רמ"א סי' צ (דדילמא מפעפע ... בזה אני נוטה לפעמים להורות לפי רבוי ההפסד). תורת חטאת כלל לח אות ב (וכן השיב לי מהר"ם פד"ו ז"ל בתשובה, דבמקום הפסד מרובה יש להתיר במליחה על ידי קליפה). דרכי משה יו"ד סי' קה ס"ק יב (השיב לי מוהר"ם פדאווי ז"ל כתוב בתשובה, דמנהגו להתיר על ידי קליפה במקום הפסד מרובה). רמ"א שם ס"ט (יש אומרים דבהפסד מרובה יש להתיר במליחה על ידי קליפה, אע"פ שכבר נהגו לשער כל מליחה בששים אפילו באיסור כחוש, שאינו אלא מנהג לשער בששים). וכבר נתבארה הלכה זו לעיל סנ"א (ועכשיו שאין אנו בקיאין בין בשר כחוש לשמן ... אין לאכלה בפסח ... אלא אם כן יש שם הפסד מרובה), ושם נסמן (הערה 336). אלא ששם מיירי במליחה, וכאן נתבאר שכן הוא גם בצלי. ואף שלשון הרמ"א הוא "יש אומרים דבהפסד מרובה יש להתיר במליחה". מכל מקום יש מפרשים שכן הוא גם בצלי, כמבואר במנחת יעקב כלל לח סוף ס"ק יד (וכן הדין לענין צלי, רק במקום שצריך במליחה קליפה, צריך בצלי נטילה). ובאמת כאן סגי בקליפה גם בצלי, מטעם האמור לעיל בתחלת הסעיף. * ומזה למד בפסקי אדמו"ר הזקן לסי' קה ס"ה אות ב, שדעת רבינו לסמוך על בקיאתינו בהפסד מרובה אף באיסור דאורייתא. אמנם מנהג זה, שלא לסמוך על בקיאתינו, הובא גם לעיל סי' תמז ס"ז (ובמדינות אלו נוהגין להחמיר בבשר חם שנגע בו חמץ חם לאסור את כולו, אפילו הוא כחוש, לפי שאין אנו בקיאים לחלק בין כחוש לשמן). ולא הובא שם להקל בהפסד מרובה. וכן גם לעיל שם סכ"ב (ולמנהג מדינות אלו שאין מחלקין בין כחושה לשמינה, הרי כל התרנגולת אסורה בכל ענין). וסי' תנא סס"ו (ולמנהג מדינות אלו שאין מחלקין בין כחוש לשמן, בכל ענין כולו אסור, אלא אם כן הוא מאכל שאין שייך בו שמנונית, כגון מצה וכיוצא בו כמו שנתבאר בסי' תמ"ז). וגם שם ושם לא הובא להקל בהפסד מרובה. כי רק כאן בחטה, שהוא איסור משהו מדרבנן, סמכינן על בקיאתינו בהפסד מרובה, אף בצלי. משא"כ לעיל שם ושם, שהוא איסור מן התורה, אין סוכמים על בקיאתינו בהפסד מרובה בצלי. וכפשטות משמעות הרמ"א שם ביו"ד סי' קה ס"ט (דבהפסד מרובה יש להתיר במליחה על ידי קליפה), משא"כ בצלי (במקום שאיסורו מן התורה), אין מקילים בהפסד מרובה. וכן פירש בדבריו בהגהות רבי עקיבא איגר שם (בצלי ... אף בהפסד מרובה בעינן ס'). יוצא אם כן שלמדים ממליחה לצלי, להתיר בהפסד מרובה; אבל רק במקום שהוא איסור דרבנן, כמו כאן בחטה שבטלה בששים, ואינו אלא איסור משהו מדרבנן. משא"כ בשאר המקומות, שאינו בטל בששים, אין להתיר בצלי אפילו בהפסד מרובה. * עוד הפרש יש בין מליחה, שהתירו לעיל שם בהפסד מרובה אפילו בבשר שמן, כיון שיש אומרים "שאין כח בשמנויות הבשר לפטם את הציר הנבלע, כיון שהשמנוית הוא צונן", ונסמן שם (הערה 331). לבין צלי, שלא התירו כאן בהפסד מרובה, אלא בבשר כחוש, לסמוך על בקיאתינו בין כחוש לשמן.
1797. ברמ"א שם ס"ט, כמובא בהערה הקודמת.
1798. רא"ש פ"ב סי' כה (כתב בספר הרוקח ... אם צלו תרנגולות הרבה בשפוד אחד, ונמצאת חטה באחת מהן, היא אסורה ושאר מותרות עד כאן ... נראין דבריו שכולה אסורה, לפי שכשמהפכין השפוד מתפשט הטעם בכל התרנגולת. ואם היה מעשה בא לידי הייתי אוסר כל התרנגולות שבשפוד הנוגעות זו בזו, כי על ידי היפוך השפוד מתפשט מזו לזו). טור ושו"ע סט"ו (תרנגולת צלויה שנמצאת בה חטה מבוקעת בתוך הפסח ... יש אוסרים את כולה, לפי שכשמהפכים השפוד מתפשט הטעם בכל התרנגולת. וכן יש מי שאוסר כל התרנגולות הצלויות עמה באותה שפוד הנוגעות זו בזו, כי על ידי היפוך השפוד מתפשט מזו לזו). מ"א ס"ק לה (דאע"ג דאין מתפשט הרבה, מתפשט מעט, ובשאר איסורים בטל בששים). ח"י ס"ק נא (דוקא לענין איסור משהו חיישינן לזה, משא"כ בשאר איסורים). והיינו שאף שבלי היפוך השפוד לא נפלט לשם טעם החטה כלל, אפילו משהו, כדלעיל סי' תמז ס"ה (ככר חמץ שהיד סולדת בו שנגע בככר מצה חם שהיד סולדת בו, אינו אוסר אלא מקום מגעו ... והשאר מותר אפילו באכילה, שהרי לא נפלט לשם טעם חמץ כלל אפילו משהו. דכיון שאין שם רוטב להוליך את טעם החמץ, אין טעם החמץ הולך מעצמו בטבעו יותר ממקום מגעו). מכל מקום "כשמהפכים השפוד מתפשט טעם משהו מהחטה בכל הצלי". ואף דמיירי הכא בחטה בלבד, שאפילו אם הי' מתפשט טעמו על ידי בישול, לא הי' בו אלא טעם משהו, שבטל בששים. ואפילו הי' ככר חמץ על השפוד, לא הי' מתפשט טעמו על ידי היפוך השפוד אלא משהו. יוצא אם כן שבנידון זה של טעם החטה, שמתפשט על ידי היפוך השפוד, הוי שתי משהויין. מכל מקום נאסר כל הצלי, כדלעיל סי' תמז סט"ז (שמשהו אין לו שיעור, ויכול הוא להתפשט ולהתחלק לאלפי אלפים משהויין).
1799. מ"א ס"ק לו (אבל אם אינן נוגעות אין אוסרות).
1800. מ"א שם (ולא אמרינן דהבליעה הולכת בכל הכלי, כמ"ש ביו"ד סי' צ"ב, דהתם מיירי בבישול. ואם כן אם התרנגולת שמינה, אפילו אינן נוגעות, אוסרות הכל כנ"ל). והיינו כמבואר בשו"ע יו"ד סי' צב ס"ה (טיפת חלב שנפלה על הקדירה שאצל האש מבחוץ ... במקום הריקן, והיא מפעפעת בדופן הקדירה עד סמוך לרוטב ... נאסר אותו מקום הקדירה). שתי הדעות אם הטעם מתפשט בכל דופן הכלי והידות, נתבארו לעיל סי' תנא סכ"ב (ובהערות שם). ועל זה כותב המ"א, שאף הסוברים שהטעם מתפשט בכל דופני הכלי, מכל מקום היינו דוקא בבישול, ולא בצלי. אבל אם התרנגולת שמינה, דינה כבישול, שהטעם מפעפע בכל אורך השפוד, ומשם מתפשט לכל התרנגולות ואוסר את כולם. * ואף שציר החטה שנתפטם על ידי השמנונית אינו יכול לפעפע מחתיכה לחתיכה, כדלעיל סנ"ב (שאף להאומרים ששמנונית הבשר מפטם את הציר היוצא מהחטה, מכל מקום אין בציר זה כח לפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב). הכא שאני, שהרי אפילו בכחוש נבלע טעם החטה בשפוד בכדי קליפה, ואם כן "הרי השומן מפטם את טעם משהו חמץ הבלוע בתוכו", היינו הבלוע בשפוד. והפיטום הזה מועיל שיהא "מפעפע ומתפשט טעם משהו זה ונבלע בכל אורך השפוד", וכדלעיל סנ"א (ששמנונית הבשר מפטם את הציר הנבלע בו, ונעשה כאלו הוא עצמו שמן, ואזי הוא מפעפע ומתפשט ונבלע בכל אותה החתיכה). ונתבאר לעיל שם (הערה 329). ואף ששם מיירי במאכל, ולא בכלים. מצינו שאומרים כן גם בכלים, כדלעיל סי' תנא סס"ז (אם אין בו חשש שמנונית, אינו אוסר יותר מכדי קליפה ... בעובי שולי הקדרה). הרי שאם יש בחמץ חשש שמנונית, מפעפע בכל דפני הקדרה. וכן הוא לקמן (סי' תצד סט"ז): "לחם נילוש בחלב או בחמאה ... אפילו אם רוצים להפכה על צדה השני, לפי שעכשיו יהא נבלע בה טעם החלב בכל עוביה". * ואחרי שהטעם נבלע בכל אורך השפוד, הוא ממשיך ומפעפע מהשפוד אל שאר התרנגולות, "ואוסר את כל תרנגולות הצלויות בשפוד", כמובא לעיל מהמ"א (אם התרנגולת שמינה, אפילו אינן נוגעות, אוסרות הכל).. ואף שהובא לעיל שהטעם אינו יכול לפעפע מחתיכה לחתיכה, ואף באיסור שמן שנבלע בכלי, אין הכלי הזה אוסר באפיה או צליה אלא כדי קליפה, כדלקמן (סי' תצד סט"ז): "לחם נילוש ... בחמאה ... ליקח מרדה ... להוציא בה לחם זה מן התנור ... כשיאפו לחם אחר לאכלו עם בשר, ויוציאוהו במרדה זו, יהא נפלט ממנו טעם החלב ויבלע בלחם (כדי קליפה, כמ"ש בסימן תנ"א)". והיינו כדלעיל סי' תנא סנ"ו (אם הוציא מצה חמה מהתנור ברחת של חמץ ... שאין החמץ בעין אלא בלוע בתוך הרחת, די בקליפה ... שהלכלוך שעל פני הרחת כבר נתקנח במצה הראשונה. ואם יש בלכלוך זה חשש שמנונית, כגון שאפו ברחת זו עוגות של חמץ עם שומן, הרי מצה הראשונה כולה אסורה ... והאחרונים די להם בקליפה). הרי שגם איסור שמן הבלוע בכלי אינו אוסר יותר מכדי קליפה. מכל מקום כיון שגם בכחוש נבלע הטעם מהשפוד אל התרנגולות כדי קליפה, שוב מועיל הפיטום של שאר התרנגולות, שיתפשט הטעם בכולן, ו"אפילו אינן נוגעות, אוסרות הכל". * וכל זה כשהתרנגולת שנמצאה החטה עליה היא שמינה. משא"כ אם היא כחושה, לא נאסרו שאר התרנגולות, אלא כשנוגעות זו בזו, שאז נאסרות על ידי היפוך השפוד, כמובא לעיל. ואף למה שנתבאר לעיל סנ"ט, שאין אנו בקיאים בין כחוש לשמן; ואף לדעת החולקין דלעיל סנ"ג, שגם בחטה אמרינן שאין אנו בקיאים, ומפעפע מחתיכה לחתיכה. מכל מקום כשהאיסור הוא על ידי הבלוע בשפוד, אין אנו מחמירים בכחוש, כמבואר בש"ך יו"ד סי' קה סוף ס"ק כג (ואף על גב דלא מפלגינן בין כחוש לשמן, היינו בגוף הדבר, אבל מה שנאסר על ידי בליעה לא מחמרינן כמ"ש לעיל בסי' זה בכמה דוכתי). ומפרש רבינו דהיינו דוקא בבלוע בכלי. משא"כ "כשהתרגולת שנמצאת החטה עליה היא ... שמינה ... אוסר את כל תרנגולות הצלויות בשפוד", אע"פ ששאר התרגולות אינן שמינות; כיון שבהן אין בקיאין בין כחוש לשמן. ונתבאר כל זאת בדובר שלום ע' קצד ואילך, בשני אופנים. ועדיין יש לעיין בזה.
1801. ח"י ס"ק כו (ולענ"ד דבמקום הפסד מרובה וכהאי גוונא יש להתירו עכ"פ בהנאה). וכיון שמתירים בהנאה, מתירים אף להשהותו, כדלעיל סי' תמב סכ"ד (כל דבר שמותר לקיימו, מותר להנות ממנו בפסח, כגון למוכרו לנכרי או שאר מיני הנאות).
1802. סכ"ה (ומכל מקום אם יש שם הפסד מרובה, יש לסמוך על סברא הראשונה להתיר התערובת בהנאה, או להשהותו עד אחר הפסח). וראה גם לעיל סנ"ו (בשרויה).
1803. ר"ן סוף פ"ב (יב, א) ד"ה וחטה (וחטה או שעורה שנמצאת בזפק עוף לאחר שהבהבו אותו, ליכא למיחש לההוא עוף בהכי). שו"ע סט"ז (חטה או שעורה שנמצאת בזפק העוף לאחר שהבהבו אותו, העוף מותר).
1804. כדלעיל סנ"ט (ומן הסתם אינה אוסרת יותר מכדי קליפה, שהחטה היא קטנה וכחושה ופליטתה מועטת). ונתבאר לעיל שם (הערה 378).
1805. ר"ן שם (בצלי סגי בקליפה, והכא איכא עור זפק דחשיב קליפה). מ"א ס"ק לז (והזפק הוא הקליפה, ולכן ישליכו אותו). ט"ז ס"ק כא (והזפק הוא בכדי קליפה).
1806. הלכות ומנהגי מהר"ש סי' שלא (שמעתי ממה"ר ז"ל שיש נשים שנוהגות בפסח להסיר הקורקבן מתוך התרנגולת קודם שמהבהבים התרנגולת, משום דסוברות ההיבהוב דומה קצת לצלייה, ואם נשאר בתוכה ונמצא [חי]טה בקורקבן אחר ההיבהוב היה קצת חששא של איסור. ויש שאין חוששות). הובא במהרי"ל הל' מאכלות אסורות בפסח ע' קכז (ואמר מהר"ש יש נשים נוהגות בפסח להסיר הקורקבן מתוך התרנגולת טרם שמהבהבין אותה, דסבורים הבהוב קרוב קצת לצליי', ואם נשאר הקורקבן תוכה ואחר ההבהוב נמצא בו חטה היה קצת חששת חימוץ. ויש שאינם חוששין). מ"א שם (ולי נראה דבהבהוב הכל מודים דשרי). ט"ז שם (דהבהוב עדיף מצלי).
1807. רמ"א שם ס"ג (דהואיל ואינו מונח על מקום אחד, אלא מעבירו הנה והנה, לא חיישינן שנבלע בו הדם). ומכל מקום נתבאר כאן שהחטה אוסרת בהבהוב כדי קליפה. והוא משום חומרא דחמץ (ראה פסקי אדה"ז לסי' סח ס"ג). ואילו לעיל סי' תסה ס"ו (אבל אם ידוע לנו שהיה גרגיר מחומץ בשבלים שהבהב בהם, יש לאסור העופות באכילה, שחמץ בפסח במשהו). נראה דאסור כולו. וטעם החילוק בינם נתבאר בפרי מגדים משב"ז סי' תסה ס"ק ג (והנה יש לחלק בין הבהוב דכאן, שהעשן העולה מחמץ כחמץ דמי ... ומשום הכי יש לאסור כל העוף בנמצא חטה מחומצת, מה שאין כן בזפק, דנימא דהאש פועל שמפליט החטה להעוף לא אמרינן). והיינו שבהבהוב חטה חמוצה, בודאי עולה עשן החמץ אל האווז, משא"כ בחטה שבזפק, אין חוששים לומר שעל ידי ההבהוב נתחממה החטה שבזפק, עד שתפליט טעם החמץ אל כל העוף.
1808. משנה אהלות פי"א מ"ז (כלב שאכל בשר המת ... כמה תשהה במעיו ... בעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף דברי ר' שמעון, רבי יהודה בן בתירא אומר בעופות ובדגים מעת לעת). רא"ש בכורות פ"א סי' ח (ויש שהיו רוצים להתיר מאותה משנה חטה שנמצאת במעי תרנגולת בפסח שנפל לקדירה. ולפי מה שחלקנו בין איסור לטומאה אין ראיה משם). טור (יש מתירין חטה שנמצאת בזפק תרנגולת ... ויש אומרים שאין ללמוד איסור מטומאה, ולזה הסכים אדוני אבי ז"ל) ושו"ע סט"ז (והחטה והשעורה צריך לשרפם, דלא חשיבי כמעוכלים). ויתבאר לקמן סעיף הבא (והערה 400).
1809. כדלעיל סכ"ה (חטה או שעורה שנמצאת בתבשיל בפסח ... נתרככה ... שיסיר משם את החטה ויבערנה). ונתבאר לעיל שם (הערה 154). וכאן מוסיף, שאף שיש בזה שני טעמים להקל, דאפשר שנחשבת מעוכלת, ואפשר שאינה חשובה חמץ, מכל מקום צריך לשורפה.
1810. רא"ש שם (וה"ר משה ז"ל מפונטייזא היה מחלק בין היכא שאכל ולועס בשיניו, ובין היכא שבלעו שלם). טור יו"ד סוס"י פג (וטהור שבלע דג טמא אסור, דלא חשוב כמעוכל, כיון שהוא שלם). כפירוש הפר"ח שם ס"ק כח (לפי מאי דמחלק הר"ם בין בולע שלם ללועס בשיניו, לא מסתבר לפלוגי השתא בין איסור לטומאה, שאם נמצא במעיים שלם כמו שבלעו, אף לענין טומאה ואף אם שהה כדי עיכול מטמא. ואם נמצא מרוסק, אף אם לא שהה כדי עיכול אינו מטמא. והא דקתני שהייה כדי עיכול גבי טומאה, היינו כשאוכל ולועס בשיניו). [נמצא מרוסק נתבאר בסעיף זה, ולועס בשיניו יתבאר בסעיף הבא]. דרכי משה סוף ס"ק יד (וכתב מהר"י ברין דאין להתיר מכח שמא נתעכלה החיטה, אלא כשהחיטה שבורה. אבל כשהיא שלמה לא, דיש אומרים דלא מהני עיכול לדבר שלם). רמ"א סי"ב (ובמקום דאיכא למימר שמא נתעכל החטה בתרנגולת, כגון שהיא שבורה). כפירוש הח"י ס"ק לט (הא דכתב כאן דלא ילפינן איסור מטומאה דהוי כמעוכל, היינו כשהוא לפנינו שלם, משא"כ כשהיא שבורה, חזינן דנתעכלה לפנינו, דמן הסתם כשאכלה התרנגולת, החטה היתה שלמה ... ונמצא יפה הכריע הרב כאן להקל מכח עיכול, באם החטה אינה שלימה). וכן הוא לעיל סל"ד (מצאו שם חטה שבורה, אפילו היא בקועה, יש להתיר העוף אפילו באכילה), וסמ"ה (וכל זה ... שהחטה היא שלימה. אבל אם הוא ... היא שבורה, יש להתיר הבשר ... היתה כבר במעי העוף ונתעכלה שם במעיו עד שנשברה, ושוב אין בה איסור חמץ).
1811. משנה אהלות פי"א מ"ז, כרבי יהודה בן בתירא (כמה תשהה במעיו ... רבי יהודה בן בתירא אומר בעופות ובדגים מעת לעת). כפירוש הרא"ש בכורות פ"א סי' ח, בשם הר"מ מפונטייזא (וה"ר משה ז"ל מפונטייזא היה מחלק בין היכא שאכל ולועס בשיניו, ובין היכא שבלעו שלם, כי הך דמתניתין, דבהכי לא חשיב עיכול). פר"ח ביו"ד סי' פג ס"ק כח (והא דקתני שהייה כדי עיכול גבי טומאה, היינו כשאוכל ולועס בשיניו. ובהא לא מסתבר למימר דבאיסור אף אם שהה כדי עיכול, דאעפ"כ אוסר, אלא טומאה ואיסור חד דינא אית להו לענין זה). וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' פג ס"י.
1812. מנחות סט, א (והקיאה דרך בית הרעי מהו ... מי הוה עיכול ... תפשוט ליה מהא דאמר עולא משום ר"ש בר יהוצדק מעשה ובלעו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן, ובא מעשה לפני חכמים וטהרו את הבשר. שאני בשר דרכיך). כפירוש הרמב"ם הל' טומאת מת פ"כ ה"ד (ובשאר חיה ובהמה ועופות ודגים יום אחד מעת לעת. במה דברים אמורים כשנשאר בשר המת בתוך מעיהן, אבל זאב שבלע תינוק והקיאו דרך בית הרעי, הבשר טהור). פר"ח שם (דמסיק התם מעשה ובלעו זאבים ב' תינוקות ובא מעשה לפני חכמים וטיהרו את הבשר משום דרכיך, ומשמע אף בדלא שהה כדי עיכול. וכך פירש הרמב"ם בפרק כ מהל' טומאת מת … דשאני התם שהקיאו דרך בית הרעי).
1813. תוס' מנחות שם (ואותם חיטים שנמצאו במעי תרנגולת בפסח או בשאר עופות ... לא דמיא לההיא דבעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף, דמיירי בבשר הנלעס, ולא נכנס שלם בגוף). ורא"ש שם (וה"ר משה ז"ל מפונטייזא היה מחלק בין היכא שאכל ולועס בשיניו, ובין היכא שבלעו שלם ... דבהכי לא חשיב עיכול ... כי דבר הנאכל ונלעס קרוב לעיכול קודם שיגיע לתוך מיעיו. ולפי זה אין ראיה לחטה שנמצאת שלימה בתרנגולת בפסח). פר"ח שם (מיהו חטה שנמצאת בזפק תרנגולת בפסח לכו"ע אסירא ... כיון שלא נתעכלה והיא שלימה, אף שנשתהה כדי עיכול אין בכך כלום ... ואף אם הקיאה דרך בית הרעי).
1814. טור יו"ד סוס"י פג (וטהור שבלע דג טמא אסור, דלא חשוב כמעוכל, כיון שהוא שלם).
1815. ראה גם לעיל ס"ז (ומכל מקום במקום הפסד מרובה, כגון שאי אפשר לו למצוא נכרי למכרו לו), וס"ח (אם אפשר לו בקל למצוא חטים אחרים לפסח, אין לו לסמוך ... לאכול מהם בפסח, אלא ישהה אותם עד לאחר הפסח, מאחר שאין לו הפסד בשהייתן), וסנ"ג (אם אין שם הפסד כלל, כשישהה אותן עד לאחר הפסח, או שימכרם לנכרי). וכעין זה לעיל סי' תמב ס"ז (ואף באכילה יש להתיר אם הוא בענין שיש הפסד מרובה, אף אם לא נאסור אותו אלא באכילה), וס"י (אם הוא בענין שיש הפסד מרובה אם נאסור אותו בשתיה).
1816. סעיף ו (ויש בחול המועד מה שאין בראש השנה, והוא שכל שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג, וכן ביום טוב של עצרת, חייב אדם להיות שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים אליו. ושמחה זו היא מצות עשה מן התורה, שנאמר ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך וגו').

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 87 עמודים.