ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות פסח – ח"ד (סי' תנג-תסז)תנג דיני החטים וטחינתם למצות

תנג דיני החטים וטחינתם למצות

במקור חיפוש חדש

תנג דיני החטים וטחינתם למצות

ובו ל"ג סעיפים

מצת מצוה מחמשת מיני דגן

א המצה 1 שאדם חייב לאכול בליל ט"ו, צריכה להיות מאחד מחמשת מיני דגן, שהם חטים ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון 2 .

אבל אם עשה מצה מאורז או דוחן 3 או שאר מיני קטניות 4 ואכלה, לא יצא ידי חובתו, שנאמר 5 לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות וגו', דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו אם עשאן מצה, יצאו מיני קטניות וכיוצא בהם שאינם באים לידי חימוץ לעולם 6 , אלא לידי סרחון 7 , שאפילו אם לש אדם קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ, אין זה חימוץ אלא סרחון, והוא מותר באכילה 8 , ולפיכך אף אם עשאו מצה אינו יוצא בו ידי חובתו 9 :

ב ומצוה מן המובחר לכתחלה ליקח חטים למצת מצוה, ולא אחד משאר ארבעה מיני דגן, וכן המנהג 10 .

ואם אין לו חטים, יקח משאר מיני דגן מן החביב עליו יותר, כדי שיאכל מצה לתיאבון 11 :

מיני קטניות

ג מין הנקרא בל"א טירקשי"ן וויי"ץ 12 , אינו מין חטים רק למיני קטניות יחשב 13 .

טטרק"י 14 (או היידי"ן או גריק"ע) הוא ממיני קטניות 15 .

ומותר לעשות ממנו תבשיל בפסח, כמו שמותר לעשות משאר מיני קטניות 16 מעיקר הדין.

אבל נהגו במדינות אלו שלא לאכול בפסח תבשיל של אורז ודוחן 17 ופולין ועדשים ושומשמין 18 ושאר מיני קטניות, אפילו ביום טוב אחרון 19 . לפי שבדורות האחרונים רבו עמי הארץ שאינן בקיאין באיסור והיתר, ואם יראו שאוכלים בפסח תבשיל של מיני קטניות, יטעו להתיר גם כן תבשיל של מיני דגן. הואיל וכל השנה דרך לעשות תבשיל ממיני קטניות כמו שדרך ממיני דגן, ידמה בעיניהם שדינם שוה בפסח, לפיכך נהגו לאסור הכל 20 :

ד ולא 21 נהגו איסור אלא במיני קטניות, שהתבשיל הנעשה מהם מתחלף בתבשיל הנעשה ממיני דגן, שהם דומים זה לזה, ששניהם נקראים מעשה קדירה, ולכך אסרו זה בשביל זה 22 .

אבל מיני זרעים כגון השבת 23 (שקורין עני"ש), והכסבר 24 (שקורין אליינד"ר), וזרע אקלייז"א, וכיוצא בהם משאר מיני זרעוני גינה, אין נוהגין בהם איסור 25 .

חוץ מן החרדל 26 , לפי שגידולו הוא בשרביטין, והרי הוא דומה לגידול מיני קטניות, ונאסר בכללם 27 .

וחוץ מן הכמון הנמכר בחנות (שקורין קראם קימל), שמביאין אותו לכאן ממדינות אחרות, וגרעיניו דומה לדגן, ולכך מחמירין בו, כמו שמחמירין בכל מיני קטניות. אבל מין כמון (שקורין פעלד קימל), שאין צורתו דומה לדגן, אין מחמירין בו כלל 28 .

וכן כל מיני ירקות אין מחמירין בהם, הואיל ואינן דומים כלל לדגן 29 :

ה ואפילו במיני קטניות לא נהגו אלא איסור אכילה, אם נפלו עליהם מים 30 , בענין שכיוצא בזה בה' מיני דגן אסור מעיקר הדין. אבל מותר להנות מהם בפסח 31 . וכן מותר להדליק בשמנים הנעשים מהם 32 (אבל השמנים שאינם נעשים ממיני קטניות מותרים אפילו באכילה), אפילו על השלחן שאוכלים עליו, ואין חוששין שמא יפול מהשמן לתוך התבשיל 33 , שאף אם יפול לתוכו מעט שמן הרי הוא מתבטל בתוכו ברוב 34 , כיון שמנהג איסור זה אינו אלא חומרא בעלמא.

ואף על פי שקודם עשיית השמן כותשין אותו במכתשת ששורין בה שעורים לפעמים, מכל מקום אין טעם שעורים הבלוע במכתשת נפלט לתוך השמן על ידי כתישתו בתוכה, כיון שאינו דבר חריף 35 .

וכן מותר להשהותם עמו בבית 36 אפילו נשרו במים, כגון מיני הריפות הנכתשין במכתשת ומלחלחין אותן במים קודם הכתישה.

אבל מיני הריפות של ה' מיני דגן הן חמץ גמור, ואם עבר עליהם הפסח אסורים בהנאה, אלא אם כן ברי לו שלא נתלחלחו במים קודם הכתישה 37 :

ו כל מיני זרעים המותרים בפסח, צריכין בדיקה רבה קודם שיעשה מהם תבשיל, לברור מהם גרעיני דגן שדרכן להמצא ביניהם 38 . ולפיכך המחמיר שלא לאכול כמון ושבת 39 עד יום טוב האחרון 40 תבוא עליו ברכה, כי אי אפשר לבררם יפה:

תערובת קמח אורז וקטניות

ז אם 41 עירב קמח חטים עם קמח אורז ועשה מהם מצה, אם יש בה טעם חטים 42 , הרי היא כאלו היתה כולה מחטים, וכשאוכל כזית ממנה יוצא ידי חובתו, אף על פי שרוב כזית זה הוא אורז 43 , לפי שטבע האורז להגרר אחר החטים, ונשתנה טעמו לטעם חטים כשהן מעורבים עמו 44 .

אבל אם עירב קמח חטים עם קמח דוחן, או שאר מיני קטניות, וכן אם עירב קמח של אחד משאר ד' מיני דגן עם קמח אורז, ועשה מהן מצה, אף על פי שיש בה טעם דגן אינו יוצא בה ידי חובתו 45 , אלא אם כן יש בה קמח דגן כזית בכדי אכילת פרס ממנה, דהיינו שבכל פרס ממנו יש בו כזית קמח דגן 46 , שאז יוצא ידי חובתו בכזית ממנה, לפי שטעם כזית דגן הנרגש בתוך הפרס של אורז או שאר מיני קטניות מהפך את הפרס להיות כמו דגן ממש 47 , והרי זה כאלו אכל כזית דגן ממש, שהרי עיקר האכילה הוא הטעם, וכיון שטעם טעם [דגן] בכזית מצה יצא. אבל אם אין במצה זו כזית דגן בכדי אכילת פרס, אין כח בטעם הדגן להפך את ממשות הקטניות להיות כמו דגן ממש.

ויש אומרים 48 שאפילו מצה הנעשית מתערובת קמח חטים עם קמח אורז, אין אדם יוצא בה ידי חובתו אלא אם כן יש בה כזית חטים בכדי אכילת פרס. ואם נעשית מקמח חטים עם שאר מיני קטניות, או מקמח אורז עם שאר מיני דגן, אף על פי שיש בה כזית דגן בכדי אכילת פרס אינו יוצא בה ידי חובה, שאף שטעם הכזית דגן הפך את הפרס להיות כמו דגן ממש, מכל מקום עיסה זו לא היתה באה לידי חימוץ לעולם אלא אם כן היה רובה דגן 49 , וכל עיסה שאינה באה לידי חימוץ אין יוצאין בה ידי חובת מצה 50 . מה שאין כן כשנעשית מקמח חטים עם האורז, שהחטים גוררין את האורז וגורמין לו לבוא לידי חימוץ 51 .

ולענין הלכה יש לחוש 52 לכתחלה לסברא אחרונה להחמיר בשל תורה, אבל בשעת הדחק יש לסמוך על סברא הראשונה, כי כן עיקר 53 :

תערובת חטים שנתחמצו, ורוצה לבטלם ולטחנם

ח חטים 54 שאכלו מהם עכברים 55 , ונשארו בתוכן הרבה חטים נשוכין מאכילת העכבר, שיש לחוש בהן שמא נתחמצו מחמת הרוק שבפי העכבר 56 , שהרוק מחמיץ כמו מים כמו שיתבאר בסי' תס"ו 57 . אף על פי כן אין צריך לברור ולהסיר החטים הנשוכים מהחטים השלמים, אלא טוחן הכל ביחד, ועל ידי כן מתערב קמח הנשוכים בקמח השלמים, ונתבטל בתוכו בס' 58 קודם הפסח. ושוב אינו חוזר וניער אף אם יאפה ממנה מצות בתוך הפסח 59 , כמו שנתבאר בסי' תמ"ז 60 .

ואין זה כמבטל איסור בידים 61 , כיון שאין כוונתו לטחון כדי לבטל, אלא טוחן כדי לאכול ומאליו הוא מתבטל 62 .

ואם אין בחטים השלמים ס' כנגד הנשוכין, לא יטחנם, עד שיברור מהם הנשוכים (העודפים על המתבטלין בס' 63 ).

ואם לא ביררם וטחן הכל ביחד הרי זה מותר, שקמח הנשוכין אינו אוסר את קמח השלמים בדיעבד, לפי שהנשוכין עצמן אין בהם חשש גמור של חימוץ, שהחטים הם קשים ואינם ממהרין להחמיץ, ורחוק הדבר שיתחמצו מחמת מעט רוק שבפי העכבר 64 .

אבל אם אכלו עכברים משעורים 65 (או משיפון ושבולת שועל 66 ), ואין ס' בהשלמים כנגד הנשוכין, ושכח וטחן הכל ביחד, יש להחמיר ולבערם קודם הפסח (עיין סי' תמ"ב 67 ), שהשעורין (ושבולת שועל ושיפון) הם רכים וממהרים להחמיץ, ויש לחוש שמא נתחמצו במעט רוק שבפי העכבר:

ט חטים שצמחו (שקורין אוי"ס גיוואקסין), והן חמץ גמור 68 , והרי הן מעורבין בתוך חטים כשרים. אם יש בהכשרים ס' כנגדן 69 , מותר לטחון הכל ביחד, ולאפות מהם מצות אפילו בתוך הפסח 70 כמו שנתבאר 71 .

ולפי דברי האומרים שקמח המעורב בקמח יש לתערובות זה דין תערובת יבש ביבש, כמו שנתבאר סימן תמ"ז 72 , אסור לאפות בתוך הפסח 73 , לפי שקמח החמץ שנתבטל בקמח הכשר קודם הפסח הוא חוזר וניעור בפסח, כדין יבש שנתערב ונתבטל ביבש קודם הפסח, שהוא חוזר וניעור בפסח ואוסר התערובת כמו שנתבאר בסימן תמ"ז 74 . אבל כשאופה קודם הפסח, הרי נעשה כל הקמח שבכל מצה ומצה חתיכה אחת ממש על ידי האפיה 75 , ולכך אינו חוזר וניער בפסח.

וכל בעל נפש יחמיר לעצמו לכתחלה לחוש לסברא זו 76 . ומפני כך נתפשט המנהג במדינות אלו לאפות כל המצות קודם הפסח, לפי שרוב החטים יש בהם תערובות מעט מחטים שצמחו 77 :

י וכל זה כשיש ס' כנגדן, אבל אם אין ס' כנגדן אין להם תקנה 78 , וצריך לבערם קודם הפסח. ואם עבר עליהם הפסח ולא ביערן, ימכרם לנכרי חוץ מדמי איסור שבהן, כמו שנתבאר בסי' תמ"ב 79 .

ואין לו להוסיף עליהם קודם הפסח עוד חטים כשרים ולטחון הכל ביחד, כדי שיתבטל קמח החמץ בס' בקמח הכשר, שאסור לבטל איסור לכתחלה 80 :

יא במה דברים אמורים בחטים שצמחו, שאף שנתערב בחטים כשרים ניכרין הן בתוכן 81 , ולכך אינם מתבטלים בתוכם ברוב 82 כדין יבש ביבש שהוא בטל ברוב בכל איסורי תורה. וכן שעורין הנשוכין מאכילת עכבר, ניכרין הם בתוך השלמים, ולכך אינם מתבטלין בתוכם ברוב.

אבל דגן שנתחמץ ואין חימוצו ניכר, כגון שנפלו עליו מים ונתבקע (עיין סימן תס"ז 83 ), ואחר כך נתייבש ואין בקועו ניכר 84 , ונתערב בדגן כשר הרבה ממנו 85 . הרי נתבטל בתוכו ברוב, וכיוצא בזה בשאר איסורין נעשה הכל היתר גמור, ואין כאן איסור כלל.

לפיכך מותר להוסיף עליו עוד דגן כשר הרבה עד שיהיה ס' כנגדו, ואז יטחון הכל ביחד, כדי שיתבטל קמח החמץ בס' בקמח הכשר קודם הפסח, ויהא מותר לאכול הכל בתוך הפסח, ואין זה מבטל איסור בידים 86 כמו שנתבאר בסי' תמ"ב 87 :

תערובת חטים שאינו רוצה לטחנן קודם הפסח

יב ואפילו 88 חטה אחת שנפלו עליה מים ונתבקעה, ואחר כך נתייבשה ונפלה לתוך כרי גדול של חטים, אם אינו רוצה לטחנם קודם הפסח אסור להשהותם, כדין יבש ביבש שנתבטל קודם הפסח כמו שנתבאר בסי' תמ"ב 89 .

כיצד יעשה, אם יש הפסד מרובה או שעת הדחק 90 , יסיר חטה אחת מהכרי ויאכלנה 91 או ישליכנה לאיבוד קודם הפסח 92 , והשאר מותר לו אפילו לטחנם בתוך הפסח ולאכול 93 .

לפי שיש כאן ב' ספיקות להקל, שמא החטה שנאכלה או שנאבדה מן העולם היא היא החיטה המחומצת שנתערבה בכרי, ואם תמצי לומר שאותה [חטה] עדיין היא מעורבת בכרי, מכל מקום כשאוכל בפסח מצה הנעשית מחטים שבכרי, יש להסתפק על כל חתיכת מצה שהוא בולע, שמא אין בחתיכה זו כלום מאותה חטה המחומצת, ואין באכילה זו שום איסור כלל. ונמצא שעל כל חתיכת מצה שהוא בולע יש בה ספק ספיקא להקל, ולומר שאין באכילה זו איסור כלל. והקילו חכמים בספק ספיקא כזה, לפי שמן התורה כבר נתבטל האיסור ברוב יבש ביבש 94 .

(ואף על פי 95 שבספק ספיקא כזה, בשאר איסורים שאינם מתבטלים ברוב מדברי סופרים, כגון חתיכת בשר טריפה והיא חתיכה גדולה וחשובה הראויה להתכבד בה לפני האורחים, שנתערבה בהרבה חתיכות בשר כשרה, ונאבדה אחת מהחתיכות, שאף שמותר לו לאכול השאר בזה אחר זה 96 , משום שיש בכל חתיכה שאוכל בו ב' ספיקות להקל. מכל מקום אסור לו לאכול חתיכה חתיכה לבדה, אלא צריך שיאכל שתים ביחד בבת אחת, דהיינו שיקח מעט מהחתיכה אחת ומעט מהחתיכה אחרת ויבלעם ביחד בבת אחת, כדי שבבליעה זו יהיה בה בודאי היתר ברור, שאחת משתיהן היא בודאי היתר ברור, שהרי לא נתערבה אלא חתיכה אחת של איסור. אבל כשאינו בולע אלא מחתיכה אחת בלבד, יש לחוש שמא בליעה ואכילה זו היא כולה מהאיסור בלבד ואין בה מההיתר 97 , ולא רצו חכמים לסמוך על ב' ספיקות להקל בזה כמו שנתבאר ביו"ד סי' ק"י 98 . אף על פי כן כאן אין צריך לאכול ב' חתיכות מצה ביחד, לפי שאף בחתיכה אחת שהוא בולע יש בה בודאי גם מההיתר, שהרי לא נתערב בכרי אלא חטה אחת מחומצת 99 .

לפיכך אם נתערבו בכרי כל כך חטים מחומצות, עד שבחתיכת מצה שהוא בולע אין בה פי שנים כנגד החטים המחומצות, כדי שיהיה בחתיכה זו היתר ברור כל כך כמו החשש איסור, מטעם שנתבאר ביו"ד שם 100 ), אין לו לכרי זה תקנה, אפילו להשהותו עד לאחר הפסח, אלא על דרך שנתבאר בסי' תמ"ב 101 :

יג ואפילו לא נתערבה אלא חטה אחת, ונאכלה או נאבדה קודם הפסח, צריך ליזהר שלא יטחון כל הכרי ביחד בתוך הפסח, שלא יתערב כל הקמח ביחד ויהיה כולו אסור מספק, שמא נשארה חטה המחומצת בתוך הכרי ונטחנה עמו, ונתערב קמחה ונבלל בקמח כל הכרי. שעיקר 102 כדברי האומרים 103 שקמח בקמח מתערב ונבלל יפה, ואין מעט קמח מקמח הכרי שלא יהיה בו משהו מקמח החטה המחומצת, ואין כאן עוד ב' ספיקות להקל 104 :

שמורה משעת לישה, טחינה וקצירה

יד אין אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה ששמרה ישראל מחימוץ לשם הפסח, שנאמר 105 ושמרתם את המצות, שישמרנה ישראל לשם מצות מצה 106 .

ויש 107 אומרים 108 לשם מצות בערב תאכלו מצות 109 . ויש אומרים 110 לשם מצות שבעת ימים תאכלו מצות 111 , דהיינו שאם שמרה לשם מצה שיאכלנה בז' ימי הפסח יוצא בה. וכן עיקר 112 :

טו ומהו 113 שימור זה האמור בתורה, הוא כשרואה אותה קרובה לבא לידי חימוץ ישמרנה וישתדל בה שלא תחמיץ 114 , כגון מתחלת לישתה ואילך, שכבר באו עליה מים, והיא קרובה להחמיץ 115 אם לא ימהר להתעסק בה בידים 116 בלישתה ועריכתה ואפייתה, צריך ישראל בן דעת להתעסק בעסקים הללו לשם מצה, אבל לא נכרי ולא חרש שוטה וקטן 117 , כמו שיתבאר בסי' ת"ס 118 .

אבל קודם שבאו עליה מים, דהיינו קודם הלישה, אין צריך שישמור ישראל את הדגן או את הקמח שלא יבא עליהם מים. אלא כל דגן שבא לפנינו ואין אנו רואין שום חשש חימוץ, מותר לטוחנו לפסח. וכן כל קמח הבא לפנינו ואין אנו רואין בו שום חשש חימוץ, מותר ללוש ממנו אפילו מצת מצוה 119 , ואין חוששין שמא קמח זה בא מתבואה שנפלה מים עליה ונתחמצה 120 , כי אין מחזיקין איסור מספק 121 , כמו שיתבאר בסי' תס"ז 122 :

טז וכל זה מעיקר הדין. אבל כבר נהגו כל ישראל לשמור החטים של מצת מצוה משעת טחינה ואילך, לפי שאז הם קרובים לבא לידי חימוץ, שהרי מקרבין אותן אל המים כשמביאין אותן לבית הרחיים של מים לטחון 123 . וגם כשטוחנין ברחיים של יד, רגילות הוא בשאר ימות השנה לרחוץ החטים קודם טחינתן, והן קרובין לבא לידי חימוץ 124 . לפיכך צריך שישראל ישמרם מחימוץ 125 בשעת הטחינה 126 .

אבל הטחינה עצמה מותרת אפילו על ידי נכרי 127 , כגון ברחיים של יד 128 , רק שישראל בן דעת יעמוד על גביו מתחלת הטחינה עד סופה, אבל לא חרש שוטה וקטן 129 .

והוא הדין כשטוחנן ברחיים של מים 130 , לא ישמור שם חרש שוטה וקטן, אלא ישראל גדול שהגיע לכלל המצות:

יז ואם הוא שעת הדחק, שאי אפשר למצוא חטים לשמרם משעת הטחינה ואילך, מעמידין על עיקר הדין, ומותר ליקח קמח מן השוק אפילו למצת מצוה, ואין חוששין שמא קמח זה בא מתבואה שנפלו עליה מים 131 כמו שנתבאר למעלה 132 .

ומכל מקום במקומות שנוהגין לרחוץ החטים קודם הטחינה, ושוהין אותן במים איזה זמן, אסור לקנות קמח מן השוק 133 אפילו בשעת הדחק. שכל דגן שנפלו עליו מים ושהו עליו כשיעור מיל הוא בא לידי חימוץ כמו שיתבאר בסי' תס"ז 134 :

יח במה דברים אמורים כשידוע לנו שמקצת המוכרי קמח שבעיר דרכם לרחוץ החטים תמיד קודם הטחינה. ואף על פי שרובם אינן רוחצים, מכל מקום כיון שאין אנו מכירים אותם שאינן רוחצין, אסור לנו לילך אצלם לבתיהם וליקח מהם קמח, כיון שהמוכרים הם קבועים בעיר כל אחד ואחד בביתו וכל הקבוע כמחצה על מחצה 135 . וכן אסור לילך אצלם למקום שהן קבועין בשוק למכור שם 136 .

אבל אם אין ידוע לנו בודאי שמקצת מוכרי הקמח רגילין לרחוץ תמיד החטים, אין זה נקרא איסור קבוע, כיון שאינו איסור ברור. ולפיכך הולכין אחר רוב מוכרי קמח שאינן רוחצין, ומותר אפילו לילך לבתיהם ליקח מהם 137 .

ומכל מקום לא יקח מן הנחתומים שבודאי דרכם לרחוץ החטים. אבל קמח של שאר ד' מיני דגן מותר ליקח מהם, שאין דרכם לרחוץ אותם 138 .

וכן מותר ליקח אפילו קמח חטים מן בני הכפרים המביאים בכל יום קמח מן הכפרים, לפי שאין דרכם לרחוץ החטים 139 . ואף אם ידוע לנו שמקצתם רוחצים החטים, הרי פירשו ממקום קביעותם, והולכין אחר הרוב שאינן רוחצין 140 .

וכן אפילו אחד ממוכרי קמח שבעיר שהביא קמח לבית הישראל, מותר ליקח ממנו, אם ידוע לנו שרוב המוכרים שבעיר אינן רוחצים החטים. דכיון שפירש ממקום קביעתו אנו תולין לומר שהוא מן הרוב שאינן רוחצים 141 .

ומכל מקום אם מוכר סולת נקיה, אסור ליקח אותה ממנו 142 , שבודאי נבללו החטים במים להסיר קליפתן 143 לעשות מהן סולת:

יט וכל זה בשעת הדחק. אבל שלא בשעת הדחק. ישראל קדושים ונוהגין להחמיר אפילו במצות של כל ימי הפסח לשמור אותם משעת טחינה ואילך 144 . ולא ליקח קמח מן השוק 145 , אפילו בדרך המותר בשעת הדחק.

אבל החטים של מצת מצוה, טוב להחמיר אם אפשר לשמרם משעת קצירה ואילך שלא יפלו עליהם מים, לפי שיש אומרים 146 שמדברי סופרים אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח אלא במצה ששמרה ישראל מחימוץ מתחילת שעה שהיתה ראויה לבא לידי חימוץ, דהיינו מיד בתלישת השבלים מהמחובר, שאז אם היו נופלים עליהם מים היו מחמיצין (אבל בעודם במחובר אינם באים לידי חימוץ, אם הם צריכים לקרקע, כמו שנתבאר בסי' תס"ז 147 ):

לתיתת החטים

כ מותר ללתות את החטים 148 , דהיינו שבוללין אותן במים 149 קודם הטחינה. לפי שכל זמן שבוללין אותן ועוסקין בהם בידים אינם באים לידי חימוץ 150 , שהחטים הם קשים ואינם ממהרים להחמיץ 151 . ומיד אחר גמר הלתיתה צריך לטחנם, שלא יהיה להם שהות להחמיץ 152 .

אבל אסור ללתות את השעורים 153 ושבולת שועל ושיפון 154 , שהם רכים וממהרים להחמיץ 155 , ויש לחוש שמא יבואו לידי חימוץ בשעת הלתיתה:

כא וכל זה מדינא דגמרא. אבל הגאונים אסרו כל לתיתה, אפילו של חטים. לפי שאין אנו בקיאין ללתות יפה 156 שלא יבואו לידי חימוץ בשעת הלתיתה. ועוד שמא ישהו 157 מעט אחר גמר הלתיתה קודם הטחינה, ויבואו לידי חימוץ.

ומכל מקום לא אסרו אלא באכילה, אבל מותר להשהות החטים הלתותים 158 .

רק שיזהר לטחנם מיד אחר הלתיתה, אבל אם לא טחנם מיד אלא שהו בלחלוח המים שעליהם כדי הילוך מיל, אסור להשהותם, כמו שיתבאר בסי' תס"ז 159 עיין שם:

כב במקומות שדרך הטוחנים לרחוץ החטים קודם הטחינה, יש להזהיר להמון עם שלא יקחו חטים מבעל הרחיים, לפי שהוא לוקח מדות חטים מכל חטים הנטחנים אצלו כל השנה ומוכרו לאחרים 160 :

כיבוס שקי הקמח

כג שקים שנותנים בהם קמח כל השנה, אם רוצה ליתן בהם קמח של פסח, לא די להם בכיבוס בצונן, אלא צריכין כיבוס בחמין עם אפר וחביטה 161 (פירוש הכאות שהכובס מכה על הבגדים בשעת כביסתן). לפי שהקמח הדבוק בשק נעשה בצק על ידי מים צוננין, ומתדבק יותר בשק 162 ואינו נפרד ממנו 163 , ואפילו יכבסנו כמה פעמים בצונן, עד שיכבסנו בחמין עם אפר וחביטה.

וכן מפה שהיתה מונחת על שק של קמח אפילו של פסח, אם רוצה לאכול עליה בפסח, לא די לה בניעור, ולא בכיבוס בצונן, אלא צריך לכבסה 164 בחמין עם אפר וחביטה 165 :

כד וקודם הכיבוס צריך להתיר כל התפירות שבקצוות השקים 166 , וכן התפירות שבאימרא שעל שפתו 167 , ואם הם מטולאים צריך להתיר כל התפירות שבטלאים 168 קודם הכיבוס, שהקמח שבתוך התפירות אינו יוצא על ידי כיבוס.

ואפילו שקים חדשים שנתן בהם פעם אחת קמח של פסח, אם רוצה לכבסם צריך להתיר כל התפירות שבהם קודם הכיבוס 169 .

ומכל מקום בדיעבד, אפילו שקים ישנים שלא התיר התפירות שבהם קודם הכיבוס ונתן בהם קמח של פסח, יש להתיר הקמח לפסח 170 :

כה וכל זה מעיקר הדין. אבל מצוה מן המובחר למי שאפשר לו, שיקנה לו שקים חדשים לפסח, כי רחוק הדבר שלא יהיה משהו בצק דבוק באחד מנקבי השק אחר הכיבוס 171 :

שלא יתחמם הקמח

כו צריך למהר לטחון החטים יום או יומים קודם הלישה 172 , דהיינו שאם אפשר לו יראה שיהא שהות ב' ימים בין הטחינה להלישה. ואם אי אפשר לו שיהיה ביניהם שהות ב' ימים, ישתדל שיהיה שהות ביניהם יום אחד 173 מעת לעת 174 . ולפחות תהא מפסקת ביניהם לינת לילה 175 , שהלילה מקרר את הקמח שהיה רותח בשעת הטחינה 176 . אבל בו ביום שנטחן, עדיין הוא רותח, ואם ילוש אותו בו ביום הרי הוא מחמם את המים, ועל ידי כן העיסה נוחה להחמיץ. ואפילו נטחן בערב פסח אסור ללוש אותו בו ביום 177 .

ומכל מקום אם עבר ולש אותו בו ביום שנטחן, אין לאסור העיסה לפסח 178 . וישמרנה היטב מחימוץ 179 , דהיינו שיעסוק בה בזריזות יותר משאר עיסות 180 :

כז כשמוליכין השקים שיש בהן קמח מן הרחיים 181 או משאר מקום 182 , אסור להניחם על גבי סוס או חמור, שאין עליו אוכף או עור עב תחת השקים. לפי שהקמח מתחמם בגוף הבהמה כשמונח על גבה ממש 183 , ועל ידי כן הוא ממהר להחמיץ בשעת הלישה 184 . ועוד שרגילות הבהמות הוא להזיע תחת כובד המשא, ויש להסתפק שמא זיעת הבהמה היא מחמצת כמו מים 185 .

ומכל מקום אם עבר ונתן השקים על גבי גוף הבהמה ממש, אין לאסור הקמח לפסח. לפי שהדעת נוטה שזיעת הבהמה היא דומה לזיעת אדם שאינה מחמצת 186 , כמו שיתבאר בסי' תס"ו 187 .

ומכל מקום צריך שיהיה שהות יום או יומים בין הולכה זו להלישה, לקרר את הקמח שנתחמם מגוף הבהמה 188 :

כח יש ליזהר לכתחלה במקום שאפשר, שלא להניח הרבה שקים עם קמח זה על גבי זה, שלא יתחמם הקמח שבשקים התחתונים מחמת כובד משא שקים העליונים שעליהם 189 . ואם עבר והניחם ימתין יום או יומים קודם הלישה 190 כמו שנתבאר 191 .

וכן טוב ליזהר לכתחלה שלא לישב על שק שיש בו קמח של פסח, שלא יתחמם הקמח מחמת כובד ישיבתו 192 :

ניקור הריחיים

כט נהגו כל ישראל לנקר הרחיים קודם שיטחנו בהם קמח של פסח, לפי שלפעמים טחנו בהם תבואה לתותה לסולת 193 . וכל שכן במדינות אלו שכל השנה טוחנין בהם שעורים חמוצים (שקורין מאל"ץ 194 ) בעודם לחים קצת, ונדבקים מאוד ברחיים 195 :

ל ונוהגין שקמח הראשון שנטחן ברחיים לאחר שנקרו אותם אין אוכלין אותו בפסח 196 (שחוששין שמא לא נקרו אותם היטב, ונשאר דבוק בהם מעט קמח חמץ, ונתערב ממנו לתוך קמח זה הראשון 197 , לפיכך) מצניעין אותו עד לאחר הפסח, או אוכלין אותו קודם הפסח.

ועכשיו שנהגו לכסות (סביב 198 ) הרחיים בבגד פשתן אחר הניקור, יש להתיר גם הקמח הראשון לפסח 199 :

לא וכל זה כשטוחן בתוך ל' יום שלפני הפסח. אבל כשטוחן קודם ל' יום, יש להתיר לטחון בלי ניקור הרחיים. שהרי מעיקר הדין לא היה צריך לנקרם אף בתוך ל' יום, שאף אם יתערב מעט חמץ לתוך הקמח של פסח הרי הוא מתבטל בתוכו בס' קודם הפסח. ואינו חוזר וניער בפסח לדברי הכל אם אופה ממנו המצות קודם הפסח כמו שנתבאר למעלה 200 , אלא שנהגו להחמיר ולנקרם 201 , וקודם ל' יום לא חל עליו חובת מנהג זה 202 , כמו שלא חל עדיין כל תקנות חכמים שתקנו בגלל הפסח כמו שנתבאר בסי' תל"[ו] 203 .

ואף בתוך ל' יום, אם הוא שעת הדחק, שאי אפשר בקל לנקר הרחיים, וגם אי אפשר להמתין עד שיהיה אפשר לנקרם כי הוא סמוך לפסח, מעמידין על עיקר הדין, ומותר לטחון בלי ניקור הרחיים 204 אם טוחן קודם הפסח. ומכל מקום טוב ליזהר לאפות כל המצות קודם הפסח 205 , מטעם שנתבאר למעלה 206 :

לב צריך ליזהר שלא יטחנו ק[מח] לפסח בבית הרחיים בשעה שטוחנין בו תבואה לתותה. אף על פי שטוחנין אותה ברחיים אחרת, רחוק מהרחיים שרוצים לטחון בהם קמח לפסח, מכל מקום האבק שלה פורח ומתערב בקמח של פסח, כיון ששניהם בבית אחד 207 .

במה דברים אמורים כשידוע לנו שאותה תבואה היא לתותה. אבל אם אין הדבר ידוע בבירור, נהגו להקל, אם טוחנן קודם הפסח, שהרי אף אם אותה תבואה היא לתותה ונתערב האבק שלה בקמח של פסח אין איסור בדיעבד, שהרי נתבטל בס' קודם הפסח 208 ואינו חוזר וניעור בפסח 209 :

לג אנשי מעשה המדקדקים במצות, רגילין לילך בעצמם אל מקום הרחיים, לראות הם בעצמם טחינת קמחיהם 210 , שכן הוא בכל המצות מצוה בו יותר מבשלוחו 211 . וכך היו נוהגין גדולי חכמי הגמרא 212 :

הערות

  1. 1. עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) מצת מצוה מחמשת מיני דגן (ס"א-ב). (ב) מיני קטניות (ס"ג-ו). (ג) תערובת קמח אורז וקטניות (ס"ז). (ד) תערובת חטים שנתחמצו, ורוצה לבטלם ולטחנם (ס"ח-יא). (ה) תערובת חטים שאינו רוצה לטחנן קודם הפסח (סי"ב-יג). (ו) שמורה משעת לישה, טחינה וקצירה (סי"ד-יט). (ז) לתיתת החטים (ס"כ-כב). (ח) כיבוס שקי הקמח (סכ"ג-כה). (ט) שלא יתחמם הקמח (סכ"ו-כח). (י) ניקור הריחיים (סכ"ט-לג).
  2. 2. משנה דף לה ע"א (אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל). רש"י שם ד"ה אלו דברים (משום חובת מצה בלילה ראשונה, שהוא מחוייב לאכול מצה). רמב"ם פ"ו ה"ד (אין אדם יוצא ידי חובת אכילת מצה, אלא אם כן אכלה מאחד מחמשת המינין). טור ושו"ע ס"א (אלו דברים שיוצאים בהם ידי חובת מצה, בחטים ובשעורים ובכוסמין ובשבולת שועל ובשיפון). מ"א ס"ק א (ידי חובת מצה בלילה הראשונה).
  3. 3. גמרא שם (הני אין, אורז ודוחן לא). טוש"ע שם (אבל לא באורז). ח"י ס"ק ג (באורז, ודוחן, והוא מה שקורין בלשון אשכנז ריי"ז או היר"ז). וראה סדר ברכת הנהנין פ"א הי"א (מנהג העולם שמפרשים אורז ריי"ז דוחן היר"ז, אבל יש מפרשים אורז היר"ז דוחן ריי"ז). והוא בתוס' ברכות לז, א (רש"י פירש אורז מי"ל. ויש מפרשים ר"יזו. ולהאי פירוש יש לפרש דדוחן היינו מי"ל).
  4. 4. טור ושו"ע שם (ושאר מיני קטניות).
  5. 5. דברים טז, ג.
  6. 6. גמרא [ברייתא] שם (תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה, יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ). וכן הוא לקמן ס"ז (וכל עיסה שאינה באה לידי חימוץ אין יוצאין בה ידי חובת מצה. מה שאין כן כשנעשית מקמח חטים עם האורז, שהחטים גוררין את האורז וגורמין לו לבוא לידי חימוץ). סי' תנד ס"ג (שהרי אין יוצאין אלא בפת שיכול לבוא לידי חימוץ). סי' תסב ס"א (שאין יוצאין אלא במצה שהיתה יכולה לבא לידי חימוץ אם לא היה משמרה מחימוץ, כמו שנתבאר בסי' תנ"ג). ועד"ז בסי' תעב סכ"ה (שהוקשה מצות עשה של אכילת מצה, למצות לא תעשה של אכילת חמץ, שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות).
  7. 7. ברייתא שם (אלא לידי סירחון). רש"י שם (אורז ודוחן, אין עושין חמץ, ואם מחמיצין אותן מסריחין).
  8. 8. רמב"ם פ"ה ה"א (אפילו לש קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפח, כמו בצק שהחמיץ, הרי זה מותר באכילה, שאין זה חמוץ, אלא סרחון). הובא בח"י ס"ק ד.
  9. 9. ברייתא שם. מ"א ס"ק א (דאין יוצאין ידי חובת מצה בלילה הראשונה, אלא בדבר הבא לידי חימוץ).
  10. 10. מהרי"ל הל' אפיית המצות ע' ס (מהרי"ל דרש עיקר מצוה ליטול חיטין, דלא מישתמיט שום תנא בלשניה כי אם חיטין לפסח). דרכי משה ס"ק א (ובמהרי"ל דמצוה מן המובחר בחיטים וכן המנהג). רמ"א ס"א (והמנהג ליקח לכתחילה חטים).
  11. 11. ח"י ס"ק ב (מכל מקום נראה לי, דכאן אליבא דכולי עלמא מין החביב עליו קודם, כדי לקיים יותר מצות אכילת מצה לתיאבון).
  12. 12. תירס.
  13. 13. ח"י ס"ק א (ושמעתי דמה שקורין במדינות אלו בלשון אשכנז טירקשי"ן וויי"ץ, אינה בכלל חטים כלל, רק למיני קטניות יחשב). הובא באליה רבה ס"ק ב.
  14. 14. כוסמת. שנקרא בספרות הרבנית "טטרקי", "היידין", "גריקע", "רעצקי".
  15. 15. שו"ת מהר"ם לובלין סי' עח (שנמצא במנהגים שהטאטרק"א הוא מין אורז). מ"א ס"ק א (טטרק"י אינו מחמיץ (מור"ם לובלין)). ח"י ס"ק ג (וכן טטרק"י שקורין היידי"ן). וראה גם לעיל סי' רב סי"ז (מיני קטניות טיטארק"י).
  16. 16. טור ושו"ע ס"א (אינם באים לידי חימוץ, ומותר לעשות מהם תבשיל).
  17. 17. הגהת סמ"ק סי' רכב ע' רלא (ועל הקטניות ... רבותינו נוהגים בהם איסור שלא לאוכלם בפסח כלל ... קשה הדבר מאד להתיר דבר שנוהגין בו העולם איסור מימי חכמים הקדמונים ... ולכך נראה לקיים המנהג ולאסור כל קטנית בפסח). מרדכי רמז תקפח (ורבינו ברוך ורבינו שמשון מאויירא לא היו אוכלין מיני קטניות בפסח). דרכי משה ס"ק ב (ואנו בני האשכנזים נהגו להחמיר). רמ"א ס"א (ויש אוסרים, והמנהג באשכנז להחמיר, ואין לשנות).
  18. 18. ראה תשובת מוהר"י אייזיק בהר"ד (בעל שו"ת פני יצחק) בקובץ יגדיל תורה חי"ב ע' י (שומשמין שלנו, מה שאנו קוראין אותו מאָן, אינו אותו שומשמין שבלשון המשנה והש"ס). וכן הוא לעיל סי' קסח ס"ט (מה שעושים בפורים עיסה רחבה וכפולה וממלאים אותה בשומשמין), שהכוונה לפרג שקוראים מאָן. וכך היא גם הכוונה בדרך כלל בספרות הרבנית האשכנזית, כשכותבים שומשמין הכוונה היא בעיקר לפרג (מאָן). וראה מה שדן בקובץ יגדיל תורה שם, איזה משני מינים אלו נכלל בקטניות. ובחוב' נב ע' קעג (ע"ד הפירוש של שומשמין אם זהו מאָן, או פרגין הוא מאָן ... ששניהם הם בכלל קטניות).
  19. 19. אף שבכמה חומרות של מאכלי פסח, הקילו באחרון של פסח, כדלעיל סי' תמז סל"ו (והערה רסח). מכל מקום כאן שגזרו על הקטניות, גם אחרון של פסח הוא בכלל הגזירה.
  20. 20. הגהת סמ"ק שם (מטעם גזירה הוא, דכיון דקטנית מעשה קדרה הוא, ודגן נמי מעשה קדרה הוא כדייסא, אי הוי שרינן קטנית אולי אתי לאיחלופי ולהתיר דייסא, כיון דאידי ואידי מעשה קדרה הוא). הובא במרדכי רמז תקפח. ובט"ז ס"ק א. ובח"י ס"ק ה. חומר איסור זה, דלא מהני ביה התרה, נתבאר בשו"ת צמח צדק סי' נו.
  21. 21. תוכן המשך דברי רבינו בסעיפים שלפנינו: בטעם איסור הקטניות בפסח נאמרו שני טעמים: (א) האמור כאן, שמתחלף במיני דגן, שמשניהם עושים תבשיל מעשה קדרה. (ב) טעם האמור בטור (ויש אוסרין לאכול אורז וכל מיני קטניות בתבשיל, לפי שמיני חטין מתערבין בהן). ואף שלפי הטעם הב' הי' מקום לאסור גם מיני זרעים דלקמן. העיקר הוא כטעם הראשון הנ"ל, ולכן אין לחוש במיני זרעים. אלא שלפעמים יש באמת מקום לחשוש לטעם השני, וכפי שמסיים לקמן ס"ו (כל מיני זרעים המותרים בפסח, צריכין בדיקה רבה קודם שיעשה מהם תבשיל). והחילוק בין שתי הלכות אלו, שבמקום שהוא בכלל הגזירה והמנהג, היינו אפילו ביום טוב אחרון (כדלעיל הערה 19), ובמקום שהוא בכלל החשש הרחוק, היינו רק עד יום טוב האחרון (כדלקמן ס"ו והערה 40). שכן נתבאר לעיל סי' תמז סל"ו (והערה רסח), שהחומרות שנהגו בפסח, משום חששות רחוקות, התירו לאכלם באחרון של פסח. מכל מקום אף בקטניות מקילים אנו, כמו בשאר החומרות שנהגו בפסח, שאם נתערב במאכל אחר בטל ברוב (כדלקמן ס"ה והערה 34). וראה פרדס חב"ד גליון 17 ע' 174.
  22. 22. הגהת סמ"ק שם. ולפי טעם זה הי' מקום לאסור גם תפוחי אדמה, שעושים מהם קמח. וכתב על זה בנשמת אדם כלל קיט סי' כ (ושמעתי שבק״ק פיורדא בשנת תקל״א-ל״ב שהיה רעב גדול באשכנז, הושיבו בית דין והתירו בולבעס שקורין ערד עפיל, כי באשכנז אין אוכלין גם כן בולבעס, כי שם עושין מהם קמח, וגם התירו קטניות, אבל לא מיני גרויפין (גריסין). ובאפרקסתא דעניא סי' קיז ד"ה הן אמנם (משמע דגדר גזירת קטניות הוא שתבשילן דומה לתבשיל מיני דגן, ושניהם מיקרו מעשה קדירה, והוא מהסמ״ק. אם כן לכאורה גם תבשיל של תפוחי אדמה יש לומר דדומה לתבשיל דגן, בנעשה קמח מקודם. מכל מקום אי אפשר לומר כן, דאי הכי הוה לן לאסור התפוחי אדמה. אלא ודאי כמו שנתבאר לעיל, דכל שלא הוי אז בכלל הגזרה אין בידנו לאסרו). והיינו שתפוח אדמה התגלה באמריקה, והתפשט בעולם אחרי גילוי אמריקה, ולא היה קיים בעת גזירת הקטניות בתקופת בעלי התוספות.
  23. 23. שמיר (דיל). ונזכר גם לעיל סי' רב סי"ב (ומיני זרעים שאינם עומדים לאכילה אלא ליתן טעם בקדירה, כגון השבת (שקורין עני"ש)).
  24. 24. זרע גד (בשלח טז, לא), תרגם ירושלמי "כזרע דכוסבר" ופירש"י: "עשב ששמו קוליינדר"י". וכן בהעלותך יא, ז – תרגם יונתן בן עוזיאל "כזרע כוסבר", ופרש"י "זרע קוליינדר"י". והוא גד השדה, שנקרא בערבית כוסברא. ונזכר גם לעיל סי' רד ס"ד (ומיני זרעים שאינם עומדים לאכילה אלא ליתן טעם בקדירה, כגון ... וכסבר).
  25. 25. מהרי"ל הל' מאכלות אסורות בפסח ס"כ (מי שחש בעינו מנהג לאכול זרע אקלייא, שלא יזיק לו שום מאכל, התיר מהר"י סג"ל לאוכלו בפסח). דרכי משה ס"ק ב (כתב מהרי"ל דמותר לאכול זרע אקליי"ה לרפואה, דלא הוי מין קטניות. ונראה לי דהוא הדין הזרע הנקרא בלשון אשכנז אני"ס, דאין זה מין קטניות. וכן משמע לעיל סימן ר"ד דאני"ס ואליינד"א אינם מין קטניות). רמ"א ס"א (וזרע אקליז"א ואני"ס אליינד"ר אינן מיני קטניות, ומותר לאכלן בפסח, כן נראה לי). עיין ביו"ד סימן [ר] צו [בשו"ע יו"ד יש שני סימנים רצז. הראשון שבהם מכונה לפעמים רצו. והוא מצויין כאן, ולקמן סי' תעה סכ"ד (ועיין ביו"ד סי' רצ"ו מה הם המיני ירקות)]. והכוונה (כאן, ולקמן שם) לס"ג (הזרעונים מתחלקים לג' חלקים, האחד נקרא תבואה והם חמשת מיני דגן. והשני נקרא קטנית ... והג' נקרא זרעוני גנה), וס"ד (כשיזרעו כל מיני זרעונים אלו ויצמחו, נקרא הצמח כולו, כל זמן שלא ניכר הזרע ... ירק ... והכסבר (פירוש כזרע גד (שמות טז, לא; במדבר יא, ז) ת"י כסברא חיור, קוליאנדר"ו בלע"ז) ... ואלו נקראים מיני ירקות). והיינו שהזרעים שבו נקראים זרעוני גינה, והירק שבו נקרא ירקות. וכן הוא לעיל סי' רד ס"ד (מיני זרעים ... כגון שבת וכמון וכסבר).
  26. 26. הגהת סמ"ק סי' רכב ע' רלא (ומנהג הגון הוא ליזהר מכל קטנית כדפרישית. ואפילו מחרדל, משום דהוי מידי דמידגן). תרומת הדשן סי' קיג (דבסמ"ק אסר החרדל באכילה כמו ש[א]ר מיני קטנית). רמ"א סי' תסד ס"א (והמנהג שלא לאכול חרדל כלל בפסח ... דהוי כמיני קטניות שנוהגין בו אסור). וכדלקמן שם ס"ב (וכבר נתבאר בסימן תנ"ג המנהג במדינות אלו שלא לאכול כלל חרדל בפסח מטעם שנתבאר שם).
  27. 27. ט"ז ס"ק א (נראה הטעם, לפי שגידול החרדל הוא בשרביטים דומה לגידול קטניות, על כן הוי בכלל איסור קטניות).
  28. 28. ט"ז שם (וקצח שקורין קימ"ל, שמעתי מחלקין, דאותו שקורין קרא"ם קימ"ל, מביאים אותו ממדינות אחרות, אסור בפסח, שגרעיניו דומין לדגן, אבל אותו הנקרא פעל"ד קימ"ל, מותר בפסח, לפי שאין צורתו כדגן). וראה לקמן ס"ו.
  29. 29. הגהת סמ"ק שם (ולא דמי למיני ירקות, כגון כרוב וכרשין וכיוצא בהן, דהנהו לא דמי כלל לדגן, ולא אתי לאיחלופי). לענין מיני ירקות, לפת וזרעים, ראה לקמן סי' תעג סט"ז, וסי' תעה סכ"ד.
  30. 30. ראה עני בן פחמא סי' כו ד"ה אחר זה (הרי מבואר דבאופן כזה כשלא בא עליהם מים אין שום איסור אכילה). ונתפרש יותר בתשובת מוהר"י אייזיק בהר"ד (בעל שו"ת פני יצחק) בקובץ יגדיל תורה חי"ב ע' י (וכך הי' דרכם של רבותינו במעזריטש ... היו אופים מצה מגריקע, וכותשים לעשות מהם קניידלעך וחרמזיל, אך היו שומרים אותם כדרך שהם שומרים אפילו מצה מה' מיני קמח).
  31. 31. תרומת הדשן סי' קיג (תבואה של מיני קטנית שאינה מחמשת המינים שנפל עליה מים, וקרוב לודאי הוא שנתחמצה, שרי להשהות בפסח או לאו? תשובה, יראה דשרי. וכן השיב לי אחד מהגדולים בתשובה ... ונראה גם כן דמותר ליהנות באותו תבואה בפסח). מ"א ס"ק ג (והוא הדין דמותר ליהנות מהם (תרומת הדשן)).
  32. 32. תרומת הדשן שם (כגון על ידי הדלקה משמן זרע ושומשמין וזרע קנבוס). רמ"א ס"א (מותר להדליק בשמנים הנעשים מהם). בסוגי השמן שנאסרו מטעם קטניות, ראה קובץ יגדיל תורה חי"ב ע' י. חנ"ב ע' קעה.
  33. 33. דרכי משה ס"ק ב (ומהרי"ל [הל' מאכלות אסורות בפסח ע' קל] כתב על המדליק בשמן שנעשה ממיני קטניות, צריך ליזהר שלא לתלות במקום שנוטף על השולחן. וגם אם מדליק באותו נר שהדליק בו נרות חמץ צריך ליזהר שלא יטיף ממנו על השולחן, כי הכלי הוא חמץ, אף על פי שניקר אותו מבחוץ מכל מקום מבפנים עדיין יש בו חמץ, והוי כלי ראשון, ולכן צריך ליזהר שלא לתלותו במקום שנוטף על השולחן עכ"ל. ואין המנהג כדבריו, אלא תולין אותו על השולחן כבשאר ימות השנה, ואין לחוש שמא יטיף על האוכל ... דמיני קטניות אינן חמץ כלל, ואינם אסורים אלא משום מנהג, ובכהאי גוונא ליכא למיחש. וכן הוא בתשובות (מהרי"ל) סימן כ"ה). והיינו מ"ש בתשובות שם: "לאסור כל דמידגן ... אף כי אין צריך ליזהר מן השמן מלהדליק". מ"א ס"ק ב (ובדרכי משה כתב דאפילו שאר שמנים בדיעבד אין לאסור, אפילו ידוע שכתשו אותן במכתשת ששורין בו שעורים, דאפילו נתערב בו משהו בטל בס' קודם הפסח). ומשמע בדבריהם, דמיירי הן בשמן של מיני קטניות והן בשמן שכתשו במכתשת ששורין בה שעורים.
  34. 34. פר"ח ס"א (ומה שכתב ואינן אוסרין אם נפלו לתוך התבשיל, מסתברא דכיון דאיכא רוב היתר מבטלי). ח"י ס"ק ו (מלשון הרב משמע דאפילו ליכא ששים גם כן מותר אפילו באכילה, וכן משמעות האחרונים ... מכל מקום רוב עכ"פ בעינן, דאם לא כן לא מיקרי תערובת כלל). והטעם לזה דסגי ברוב, כמבואר לעיל סי' תמז סל"ח (ואין צריך לומר אם נתערב אחד מדברים הללו בדברים אחרים, אפילו בפחות מס', מותר לאכול כל התערובות בתוך הפסח), ובהערות שם, שכל הדברים שנאסרו מחומרא בעלמא, סגי בביטול ברוב.
  35. 35. דרכי משה שם (ואין לאסור מכח חששא שעשו חמץ באותן כלים שעושין בהן השמן). מ"א שם (ואין לומר שקיבל טעם מהמכתשת, דדוקא בדבר חריף אמרינן אגב דוחקא בלע ... אבל בדבר שאינו חריף לא). עיין סי' תמז סנ"ז (כל דבר שאינו חריף שנידוך בכלי הבלוע מחמץ, אפילו הוא בן יומו, מותר לאכלו בפסח, אפילו נידוך בתוך הפסח. לפי שאין הדיכה מפלטת מה שבלוע בתוך הכלי כשהנידך אינו דבר חריף).
  36. 36. תרומת הדשן שם (להשהות בפסח ... יראה דשרי. וכן השיב לי אחד מהגדולים בתשובה). רמ"א שם (וכן מותר להשהות מיני קטניות בבית). וכדלעיל סי' תמב סכ"ד (כל דבר שמותר לקיימו, מותר להנות ממנו בפסח, כגון למוכרו לנכרי או שאר מיני הנאות).
  37. 37. מ"א שם (ופשוט דכל מיני הריפות העשוים מה' מינין אסור להשהותן בבית, שמלחלחין אותם במים קודם כתישה).
  38. 38. יש נוחלין אזהרת אכילה (אל תאכלו תוך הפסח כמון שקורין קימ"ל או עני"ס, מפני חשש תערובות, שמעורב בתוכו מחמשת מיני דגן, ואינו רואה כי אם בדקדוק גדול, כי אני מצאתי וראיתי בו מחמשת המינין אחר שעיינתי בו היטב, ומאותו פעם הייתי מחמיר בו שלא לאכול, כי צריך עיון ובדיקה גדולה, וכמעט שאי אפשר לברר יפה, וטוב להחמיר בדבר שאפשר בזה עד יום אחרון של פסח). מ"א ס"ק ג (כתב ביש נוחלין, טוב להחמיר שלא לאכול עני"ס וקימ"ל עד יום האחרון, כי אי אפשר לבררם יפה). ט"ז ס"ק א (ועני"ס ואליינד"ר צריך בדיקה רבה, שלא יהיה בהם אחד מה' מינים). ח"י ס"ק ט (וכתב הט"ז ומכל מקום צריכין בדיקה שלא יהא בהם מאחד מחמשה מינים). וראה גם טור (ויש אוסרין לאכול אורז וכל מיני קטניות בתבשיל, לפי שמיני חטין מתערבין בהן). ונתבאר לעיל (הערה 21).
  39. 39. שהם "קימ"ל או עני"ס" הנזכר לעיל שם. ובכת"י: שקורין פעלד קימל (כדלעיל ס"ד, שרק זה מותר).
  40. 40. וכדלעיל סי' תמז סל"ו (והערה רסח), שהחומרות שנהגו בפסח, משום חששות רחוקות, התירו לאכלם באחרון של פסח.
  41. 41. תוכן המשך הדברים בסעיף שלפנינו: בתערובת חטים ואורז נתבאר במשנה ובירושלמי, שהאורז נגרר אחר החטים, ולכן יוצאים בה ידי חובתו בפסח. משא"כ בשאר המינים אינו נגרר, ולכן אינו יוצא בה. ויש בזה שתי דעות: (א) דמיירי בפחות מכזית בכדי אכילת פרס, שבתערובת חטים באורז יוצא ידי חובתו, ובשאר מינים אינו יוצא, עד שיהי' בו כזית בכדי אכילת פרס. (ב) דמיירי בכזית בכדי אכילת פרס, שבתערובת חטים באורז יוצא ידי חובתו, ובשאר מינים אינו יוצא, עד שיהי' בו רוב. ומבאר רבינו את ב' הדעות לפי שיטת רבינו חיים, שבכזית בכדי אכילת פרס נתהפך כולו להיות כהעיקר, וסגי באכילת כזית מהתערובת. (א) לדעה הא', דמיירי בפחות מכדי אכילת פרס, זקוקים לטעם גרירה – שעי"ז נתהפך טעמו לדגן. משא"כ בשאר מינים שאין בהם גרירה, נשאר דינם שצריך כזית בכדי אכילת פרס, שאז נתהפך טעמו לדגן, וסגי באכילת כזית מהתערובת. (ב) לדעה הב', דמיירי בכזית בכדי אכילת פרס, זקוקים לטעם גרירה – שעי"ז יכול לבוא לידי חימוץ. וכיון שהוא כזית בכדי אכילת פרס, שנתהפך טעמו לדגן, סגי באכילת כזית מהתערובת. משא"כ בשאר המינים שאין בהם גרירה, צריך שיהי' הדגן רוב, שאז יכול לבוא לידי חימוץ.
  42. 42. משנה פ"ג דחלה מ"ז (העושה עיסה מן החטים ומן האורז, אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה, ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח, ואם אין בה טעם דגן, אינה חייבת בחלה, ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח). טוש"ע ס"ב (העושה עיסה מן החטים ומן האורז, אם יש בה טעם דגן, יוצא בה ידי חובתו בפסח). ויו"ד סי' שכד ס"ט (העושה עיסה מהחטים ומהאורז, אם יש בה טעם דגן, חייבת בחלה, אע"פ שרובה אורז. ואם לאו, פטורה). ולענין ברכת המזון ראה לעיל סי' תמב בקונטרס אחרון ס"ק ח (והערות תנה-ז). סדר ברכת הנהנין פ"ח ה"ג. קובץ יגדיל תורה כח ע' קמ, בשוה"ג.
  43. 43. זבחים עח, א (עשה עיסה מן חיטין ומן אורז, אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה, ואף על גב דרובא אורז). טוש"ע יו"ד שם (אע"פ שרובה אורז).
  44. 44. אף שבגמרא נזכר רק "דרובא אורז", מפרשת הדעה הראשונה דלקמן, דהיינו אפילו החטים הם פחות מכזית בכדי אכילת פרס מהאורז, וכיון שהאורז נגרר בטעמו אחר החטים, הרי זה כאילו כולה חטים, ויוצא בה. ירושלמי חלה פ"א ה"א (רבי הילא בשם ר"ש בן לקיש, לא שנינו אלא העושה עיסה מן החיטים ומן האורז, ואינו נגרר אלא עם החיטין בלבד). הרי שהטעם שיוצא בה הוא כיון שהאורז נגרר בטעמו אחר החטים. רמב"ם פ"ו ה"ה (העושה עיסה מן החטים ומן האורז, אם יש בה טעם דגן, יוצא בה ידי חובתו). ומדכתב סתם אם יש בה טעם דגן, נראה דהיינו אפילו פחות מכזית חטים בכדי אכילת פרס מהאורז. רמב"ן בהלכות חלה לא, א (איכא למידק דהא קי"ל כזית בכדי אכילת פרס בטעמו וממשו דאורייתא, הא כל היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס דכו"ע לאו דאורייתא ... ואשכחן בתלמוד ארץ ישראל פירושא דמלתא ופרוקא דקא פרישו טעמא דמתניתין משום גרירה ... כי מערב לה בהדי דגן, ואית בה טעם דגן, הדגן גוררו לעשות הכל לחם). הובא ברא"ש הל' חלה סי' טו. [ מ]"מ שם (נראה שאפילו אין שם כזית בכדי אכילת פרס יוצא בה, לפי שמדין גרירה הוא, שהחטין גוררין את האורז ... וגם רבינו פרק ו' מהלכות בכורים עם שאר מתנות כהונה, כתב משנתנו בדין החלה בקמח חטים וקמח אורז, ומשמע דדוקא באלו, וכן עיקר). שו"ע ס"ב (העושה עיסה מן החטים ומן האורז, אם יש בה טעם דגן, יוצא בה ידי חובתו בפסח). ומדכתב סתם אם יש בה טעם דגן, נראה דהיינו אפילו פחות מכזית חטים בכדי אכילת פרס מהאורז. עולת שבת ס"ב (משמע דוקא אלו שני מינים, והטעם הוא משום גרירה, שהחטים גוררין את האורז, ומשום הכי סגי בשיש שם טעם דגן, ואפילו אין בו כזית בכדי אכילת פרס). ח"י ס"ק י (ואפילו אין בו כזית בכדי אכילת פרס. והוא כדעת הרמב"ם והרמב"ן והרא"ש והטור והמגיד משנה).
  45. 45. ירושלמי שם (רבי הילא בשם ר"ש בן לקיש לא שנינו אלא העושה עיסה מן החיטים ומן האורז, ואינו נגרר אלא עם החיטין בלבד). רמב"ן שם (דאין לך גורר אלא החטים את האורז בלבד, אבל שעורין אינן גוררין אורז, ולא חטין עצמן גוררין מין אחר, שלא שנינו אלא מן החטים ומן האורז). הובא ב רא"ש שם. פר"ח ס"ב (ולפי זה אם עשה עיסה מאורז ושעורין, או מחטים ודוחן וכיוצא ... צריך שיהא בתערובת זה כזית בכדי אכילת פרס). דלא כלבוש ס"ב (ואם עירב אורז עם אחד מאלו המינין ועשה מהן עיסה, אם יש בה טעם דגן יוצאין בה ידי חובת מצה).
  46. 46. ולענין שיעורו, תלוי במחלוקת הפוסקים: (א) לענין שיעור פרס, נתבאר לקמן סי' תריב סעיף ד (שיעור אכילת פרס שאמרו ביום הכיפורים ובכל איסורי תורה, בין שהן מן התורה בין שהן מדברי סופרים, יש אומרים שהוא כמו ד' ביצים, ויש אומרים שהוא כמו ג' ביצים שוחקות, כלומר במילוי ובריוח ולא בצמצום. ולענין הלכה כל שהוא בשל תורה הלך אחר המחמיר, וכל שהוא בשל דבריהם הלך אחר המיקל). (ב) ולענין שיעור כזית, נתבאר לקמן סי' תפו ס"א (כזית האמור בכל מקום ... יש אומרים שהוא כחצי ביצה. ויש אומרים שהוא פחות מעט משליש ... במצה שהיא מן התורה, וכן כל דבר שהוא מן התורה, יש להחמיר כסברא הראשונה). וכיון שכאן מיירי בחיוב אכילת מצה בליל פסח מן התורה, אם כן יש להחמיר בשניהם, דהיינו שאינו יוצא ידי חובתו עד שיהי' כחצי ביצה דגן בג' ביצים קטניות, שהם מדה אחת דגן, בתוך ששה מדות קטניות.
  47. 47. עולת שבת ס"ק ב (אבל אם עשה עיסה משאר מינים, בעינן דוקא כזית דגן בכדי אכילת פרס). ט"ז (אוצ"ל: ח"י ) ס"ק י (לדעת הרמב"ם וסייעתו דבאורז אפילו אין בו כזית בכדי אכילת פרס יצא, אם כן בשאר מינים סגי בכזית כדי אכילת פרס ... וזה כוונת בעל עולת שבת). והיינו שכיון שאין בזה הטעם של "נגרר", לכן נשאר בזה הדין של תערובת בשאר מינים, שדינו נתבאר לעיל סי' תמב ס"ט (והלכה למשה מסיני הוא בכל איסורין שבתורה, שכל כזית איסור שנתערב באכילת פרס מהיתר, הרי כל הפרס של היתר נתהפך להיות כגופו של איסור עצמו, וכל האוכל כזית מפרס הזה, אע"פ שבכזית הזה אין בו כזית שלם של איסור, הרי הוא חייב כאלו אכל כזית שלם של איסור, כיון שגוף ההיתר נעשה איסור). וזהו שכתבו העולת שבת והח"י "בעינן דוקא כזית דגן בכדי אכילת פרס", ולא הזכירו שצריך לאכול את כל הפרס, כיון שבזה אמרינן שכל הפרס נתהפך להיות כמו דגן, כמבואר בקונטרס אחרון לעיל סי' תמב ס"ק ח (ואף שהראב"ד ורשב"א חולקין על זה, כמ"ש לעיל. מכל מקום נראה להחמיר כרבינו חיים ... כי כן מבואר ... חק יעקב ושאר אחרונים בסי' תנ"ג, דעל ידי כזית בכדי אכילת פרס נתהפך).
  48. 48. ראב"ד בהשגות שם (נראה לי והוא שיש בה דגן כזית בכדי אכילת פרס, ויאכלנו). והיינו שצריך לאכול כל הפרס, כדי שיהי' בו כזית מן החטים. רשב"א בפסקי חלה סוף שער א (והא דקתני אדם יוצא ידי חובתו בפסח, ואסיקנא בגמרא דמערבא דאפילו רובה אורז, נראה לי דוקא בשיש בה כזית דגן בכדי אכילת פרס, ובשאכל מתערובתה אכילת פרס). ונתבאר בפר"ח ס"ב (דלדעת הרשב"א והראב"ד ... צריך שיאכל אכילת פרס ממנו ... ולשיטת רבינו חיים דסבירא ליה, דאם יש בכדי אכילת פרס לוקה על כל כזית וכזית שאוכל מן התערובת, מתוקמא נמי מתניתין בדאיכא כזית דגן בכדי אכילת פרס, ומיהו אין צריך שיאכל בכדי אכילת פרס מן התערובת, אלא כיון שאכל כזית מן התערובת יצא ידי חובתו). וכמבואר ברא"ש הל' חלה סי' טו (והר"ר חיים ז"ל פירש טעמו וממשו קרי כשיש כזית בכדי אכילת פרס, ובהכי מיירי הכא כשיש כזית חטין כדי אכילת פרס דאורז, ואז נהפך כולו חטים, ויוצא בה ידי חובה בכזית). מ"א ס"ק ד (ודוקא שיש בו כזית בכדי אכילת פרס, כן נראה לי להחמיר). וכיון שלא העתיק מדברי הראב"ד (ויאכלנו) והרשב"א (ובשאכל מתערובתה אכילת פרס), נראית כוונתו, כדעה הנ"ל של רבינו חיים, שאם יש כזית בכדי אכילת פרס סגי באכילת כזית בלבד, וכדלעיל סי' תמב בקונטרס אחרון ס"ק ח (ואף שהראב"ד ורשב"א חולקין על זה, כמ"ש לעיל. מכל מקום נראה להחמיר כרבינו חיים ... כי כן מבואר במ"א ... ושאר אחרונים בסי' תנ"ג, דעל ידי כזית בכדי אכילת פרס נתהפך).
  49. 49. רא"ש שם לדעת רבנו חיים (כיון דרובה אורז אין בא לידי חמוץ). רשב"א שם (בשאר מינין, כגון אורז עם שאר המינין, וכן חטים עם שאר המינין חוץ מאורז, עד שיהא בה טעם דגן, ורובה דגן). אליה זוטא ס"ק ג (ולפי זה בשאר מינים דוקא רוב דגן בעינן). ח"י ס"ק י (וכתב גיסי הרב בספרו אליהו זוטא ... ולפי זה בשאר מינים בעינן דוקא רוב דגן ... לדעת הרשב"א דבריו נכונים. וכן ראיתי בדברי הרשב"א להדיא בפסקי חלה שלו).
  50. 50. כדלעיל ס"א (דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו אם עשאן מצה, יצאו מיני קטניות וכיוצא בהם שאינם באים לידי חימוץ לעולם ... ולפיכך אף אם עשאו מצה אינו יוצא בו ידי חובתו), ושם (הערה 6).
  51. 51. רא"ש בשם רבנו חיים (והר"ר חיים ז"ל פירש טעמו וממשו קרי כשיש כזית בכדי אכילת פרס, ובהכי מיירי הכא כשיש כזית חטין כדי אכילת פרס דאורז, ואז נהפך כולו חטים, ויוצא בה ידי חובה בכזית. והירושלמי שפירש הטעם משום גרירא, משום דהוה קשה ליה נהי דאזלינן בתר טעם וחשיב כולן חטין, מכל מקום כיון דרובה אורז אין בא לידי חמוץ, והיאך יוצא בה משום מצה. ולכך הוצרך לפרש טעם החטה גורר את האורז, וגורם לבא לידי חמוץ). והיינו שכיון שלפי דעה זו מיירי ביש בו כזית בכדי אכילת פרס, שוב אין זקוקים לטעם של גרירה (כדי שיחשב טעמו כטעם דגן), אלא כדי שיוכל לבא לידי חימוץ. וראה אבני נזר או"ח סי' שנח אות ח. וראה שו"ת צמח צדק או"ח סי' נז אות ה, אם גם בתערובת קמח קלוי בקמח שאינו קלוי אמרינן טעם גרירה.
  52. 52. מ"א ס"ק ד (כן נראה לי להחמיר).
  53. 53. שו"ע ס"ב (אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו בפסח), כפירוש ח"י ס"ק י (ואפילו אין בו כזית בכדי אכילת פרס). אחרונים ביו"ד סי' שכד , וכמבואר בט"ז שם ס"ק ט (משמע אף על גב דלית שיעור חלה בדגן לחוד).
  54. 54. תוכן המשך הדברים בסעיפים ח-י שלפנינו: בדגן שנתחמץ וחימוצם ניכר, יש שלושה אופנים: (א) חטים שאכלו מהם עכברים, שהוא חשש רחוק שיתחמצו מחמת מעט רוק שבפי העכבר. (ב) שעורים וכיו"ב שאכלו מהם עכברים, שהם רכים וממהרים להחמיץ. (ג) חטים שצמחו, שהם חמץ גמור. והנפקא מינה בינם היא בכמה הלכות: (א) אכלו מהם עכברים ויש כנגדם ס' בחטים השלמים, מותר לטחנם יחד לפני הפסח, ואינו חוזר וניעור בפסח (ס"ח). אבל בחטים שצמחו, חוששים לדעת הסוברים שקמח הנטחן הוא יבש ביבש, וחוזר וניעור בפסח. ולכן נוהגים לאפות המצות קודם הפסח (ס"ט). (ב) אם אין כנגדם ס' ונטחנו יחד, נאסרו. אבל בחטים נשוכים סומכים בדיעבד שלא התחמץ (ס"ח). (ג) אף שאסור להוסיף עליהם ולבטלם בס' בידים (ס"י), מכל מקום מותר לברר מהם הנשוכים העודפים, עד שיהי' כנגדם ס', ולטחנם (ס"ח). אבל בחטים שצמחו, גם זה נחשב ביטול בידים, ואין לו תקנה (ס"י).
  55. 55. ואילו דין שק קמח שנשכו עכברים, או קמח שאכלו עכברים, יתבאר לקמן סי' תסו סט"ו.
  56. 56. הגהת סמ"ק סי' ריט ע' רכא (בהרבה מקומות נוהגין לברור החטין של פסח מאכילת עכבר ... מפני שמחמיצות). הובא בטור.
  57. 57. סעיף ג (וכיון שהרוק מחמיץ, לפיכך לא ילעוס אדם חטים ויניח על גבי מכתו, מפני שהן מתחמצות על ידי הרוק שבפיו).
  58. 58. טור (אפילו אם יש בהן נשוכין, אינו אחד מאלף, ומתבטלין הן כשיטחן), ושו"ע ס"ג (אם לא ביררו החטים מאכילת עכבר, אין בכך כלום), ורמ"א (מיהו צריך לראות שאין בו כל כך שלא יהא ששים כנגדו מן ההיתר). כלומר, אף שאין החטים הנשוכות בטלות בחטים השלמות, כדלקמן ריש סי"א (שאף שנתערב בחטים כשרים ניכרין הן בתוכן, ולכך אינם מתבטלים בתוכם ברוב). מכל מקום אחרי שנטחנו אין הקמח שלהם ניכר משאר הקמח, ובטלים בששים.
  59. 59. אחרונים . עולת שבת ס"ג (אין להתיר כי אם נטחן הקמח קודם יום טוב, ואז מתבטל היטב בששים, ואפייה אפשר להתיר בפסח עצמו, למאן ד[סבירא] להו דקמח בקמח מיקרי לח בלח, וכמו שכתבתי לעיל בסי' תמ"ז). מ"א ס"ק ו (דקמח בקמח מקרי לח בלח ואינו חוזר וניעור). ח"י ס"ק יג (והסכמת האחרונים דעיקר כדעת הפוסקים דקמח בקמח מיקרי לח בלח, ומתערב ומתבטל קודם פסח).
  60. 60. סוף סעיף א (שקמח בקמח שנטחנו יחד הוי לח בלח) וסכ"ב (שלח בלח אינו חוזר וניעור). ולקמן ס"ט יתבאר, שבחמץ גמור חוששים להאומרים שגם זה נקרא יבש ביבש. משא"כ כאן.
  61. 61. כדאמרינן בביצה ד, ב (אין מבטלין איסור לכתחלה). פרטי דין זה ראה טור ושו"ע יו"ד סי' צט ס"ה-ו. לעיל סי' תמב ס"ה, ושם (הערה כט). סיכום פרטי ביטול תערובת חטים בידים, שנתבארו כאן ס"ח-יא: (א) אסור להוסיף על התערובת שיתבטלו בששים, כדי לטחנן (ס"י). (ב) אם יש בכשרות ששים נגד החמוצות, מותר לטחנן, אף שעי"ז יתבטלו (ס"ח-ט). (ג) תערובת חטים שאכלו מהם עכברים, מותר לברר מהם הנשוכות העודפות על ס', ולטחנן (ס"ח). (ד) תערובת חטים חמוצות ברוב כשרות, ואינן ניכרות, מותר להוסיף עליהם כדי לטחנן (סי"א).
  62. 62. טור (ואין כאן מבטלין איסור לכתחלה, שאינו טוחן כדי לבטלה). הובא בט"ז ס"ק ב. מ"א סי' תמז ס"ק מה (עי' סי' תנג שכתב, כיון שאינו טוחן כדי לבטלם לא הוי מבטל איסור). ולעיל סי' תמב בקונטרס אחרון ס"ק ג (דעת הטור סי' תנ"ג, שכתב ואין כאן מבטל איסור כיון שאינו מתכוין כדי לבטל).
  63. 63. תרומת הדשן סי' קיד (צריך לברור בעיונא בעלמא, כדי לראות שאין בתוך הכלי כל כך הרבה יותר מא' בששים שיתבטל. וגם הברירה מוכחת שאין מתכוין לבטלה, ולא הוי כמבטל איסור לכתחילה). הובא בח"י ס"ק יד. והיינו שאף שנתבאר לקמן ס"י (ואין לו להוסיף עליהם קודם הפסח עוד חטים כשרים ולטחון הכל ביחד, כדי שיתבטל קמח החמץ בס' בקמח הכשר, שאסור לבטל איסור לכתחלה). מכל מקום מה שבורר עודף החטים הנשוכים אינו נחשב כל כך איסור ביטול לכתחלה, לענין חטים שאכלו מהם עכברים. אך מכל מקום יש בזה קצת ביטול איסור לכתחלה, שהרי מבררים מהם את הנשוכות כדי שהנשאר יתבטל בס', ויהי' אפשר לטוחנם (וכעין הא דאמרינן ב"ב צד, א: "אמר רב הונא אם בא לנפות מנפה את כולו"). ולכן אסרו זאת בחטים שצמחו, שהם חמץ ממש, כדלקמן ס"י (אם אין ס' כנגדן אין להם תקנה וצריך לבערם קודם הפסח). וראה ראשית בכורים (כב, ג). דברי טעם (יט, א). חקרי הלכות ח"א (כה, ב), וח"ד (עו, ב). מראי מקומות וציונים. קובץ דברי תורה ו ע' ב.
  64. 64. שו"ת הרשב"א ח"א סי' תפח (חטים שנמצאו גרעינין שנאכלו קצתם על ידי עכברים ... מסתברא שאין בזה משום חימוץ, שלא אמרו אלא באדם הלועס חטים, אבל בנשיכת העכברים אין בו משום חמוץ). טור (דחששא רחוקה היא זו לומר שתחמיץ חיטה קשה במעט רוק שבפי העכבר). שו"ע שם (אם לא ביררו החטים מאכילת עכבר אין בכך כלום). מ"א ס"ק ה (דמעט רוק אין מחמיץ חטה קשה (טור וב"ח), ולכן אפילו אין ס' נגדן שרי בדיעבד). ח"י ס"ק יב (משום דמעט רוק שבפי עכבר אינו מחמץ חטה הקשה ... ולכן אפילו אין ששים נגדן שרי בדיעבד). וכדאמרינן בגמרא מ, א (אפילו חיטין דשרירי), ורש"י שם (שהן קשין משעורין, ואין ממהרין להחמיץ). וכדלקמן ס"כ (שהחטים הם קשים ואינם ממהרים להחמיץ).
  65. 65. מ"א שם (ואפשר דדוקא חטה אבל שעורה ממהרת להחמיץ). הובא בח"י שם. וכדלקמן ס"כ (השעורים ... שהם רכים וממהרים להחמיץ).
  66. 66. מ"א ס"ק ט (ואפשר דשיפון מין שעורים לענין זה). הובא בח"י ס"ק יט (ושיפון מין שעורים לענין זה. עי' ביו"ד סי' שכ"ד). והיינו כדאמרינן בגמרא לה, א (שיבולת שועל ושיפון מין שעורין). וכן הוא לקמן ס"כ (השעורים ושבולת שועל ושיפון, שהם רכים וממהרין להחמיץ).
  67. 67. סעיף יג (חמץ שנתערב ונבלל מין במינו, כגון קמח מתבואה חמוצה שנתערב ונבלל תוך קמח הרבה מתבואה שלא נתחמצה ... כיון שמדברי סופרים אסור לאכלם בתוך הפסח, חייב גם כן לבערם בערב פסח, גזירה שמא ישכח ויאכל מהם). ונתבאר לעיל שם (הערה קלא), שלכל הדעות אסורים באכילה בפסח וצריך לבערם, הן לדעת הסוברים שקמח בקמח הוא לח בלח, כיון שבמין במינו לח בלח הצריכו חכמים ששים. והן לדעת הסוברים שקמח בקמח הוא יבש ביבש, שאף שבשאר איסורים יבש ביבש בטל ברוב, מכל מקום הוא וניעור ונאסר בפסח (כדלקמן סעיף הבא).
  68. 68. הגהת סמ"ק סי' רכב ע' רלא (על הדגן שצמח ... אומר מורי רבינו יחיאל מפארי״ש שזהו חמץ גמור). לבוש ס"ג (חטין שצמחו מלחלוחית הארץ שקורין בלשון אשכנז אוי"ז גיואקסי"ן, הוא חמץ גמור). והן ה"מאלץ" (שהיא התבואה אחרי נביטתה), שנזכר לעיל סי' תמב ס"ט (מאל"ץ ... ממשו של חמץ עצמו), ולקמן סכ"ט (שעורים חמוצים (שקורין מאל"ץ)). והוא השלב האחרון בחימוץ החטים (סיכום השלבים – ראה לקמן סי' תסז ס"ב, והערה 10).
  69. 69. תרומת הדשן סי' קיד (נמצאו חטים בתוך הכרי שצמחו ... צריך לברור בעיונא בעלמא, כדי לראות שאין בתוך הכלי כל כך הרבה יותר מא' בששים שיתבטל). רמ"א ס"ג (אותו דגן שצמח ... צריך לראות שאין בו כל כך שלא יהא ששים כנגדו מן ההיתר).
  70. 70. תרומת הדשן שם (דקמח בקמח מתערב יפה, דמיקרי עירוב לח בלח ... ובלח מנהג פשוט להתיר מה שיתבטל קודם הפסח, ולא אמרינן דחוזר וניעור בפסח). עולת שבת ס"ג (כי אם נטחן הקמח קודם יום טוב ואז מתבטל היטב בששים, ואפייה אפשר להתיר בפסח עצמו, למאן ד[סבירא] להו דקמח בקמח מקרי לח בלח). מ"א ס"ק ו (ואין צריך לאפותו קודם פסח, דקמח בקמח מקרי לח בלח, ואינו חוזר וניעור). הובא בח"י ס"ק יג.
  71. 71. ס"ח (טוחן הכל ביחד, ועל ידי כן מתערב קמח הנשוכים בקמח השלמים ונתבטל בתוכו בס' קודם הפסח, ושוב אינו חוזר וניער אף אם יאפה ממנה מצות בתוך הפסח).
  72. 72. סעיף א (ויש אומרים דקמח שנתערב אין לו דין תערובת לח בלח, שאסור למכור התערובת לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, אלא יש לו דין תערובת יבש ביבש. אלא אם כן נתערב תבואה מחומצת בתבואה שאינה מחומצת וטחן את התערובת, אזי יש להקמח היוצא ממנו דין תערובות לח בלח, שעל ידי הטחינה מתערבין ונבללין יפה הקמח של איסור עם הקמח של היתר). וכאן סובר הגהות סמ"ק (דלקמן הערה הבאה), שאף אם נטחנו ביחד נחשב יבש ביבש. וראה הערות לשו"ע אדה"ז. הוספות לפלח הרמון בראשית. פסקי אדמו"ר הזקן סי' קט ס"א אות ב.
  73. 73. הגהת סמ"ק סי' רכב ע' רלא (ועל הדגן שצמח ... צריך שתהא האפייה קודם הפסח, דאי בפסח, אפילו כל שהוא אסור. על כן נכון ליזהר שלא יהא כלל מאותה חטה שצמחה מעורב בתבואה של פסח, לפי שרגילות הוא לאפות מצות בתוך בפסח), הובא בט"ז ס"ק ב. והיינו שהוא סובר שגם זה נחשב יבש ביבש, וחוזר וניעור בפסח. ולכן "אסור לאפות בתוך הפסח".
  74. 74. סעיף כב (שאין גוף האיסור נבלל בגוף ההיתר אלא הוא עומד בפני עצמו בתוך התערובת. לפיכך כשמגיע הפסח הרי הוא חוזר וניעור, ואוסר את כל התערובת, כאלו נתערב עכשיו בפסח).
  75. 75. ט"ז ס"ק ב (הגהות סמ"ק ... שסובר דאין הקמח מתערב עם הקמח לשויה כחד ממש כלח בלח, אלא אחר האפיה, שאז נעשה חתיכה אחת ממש, ומשום הכי הצריך לאפות קודם פסח). סברא זו הובאה גם לקמן סי' תסו ס"י (אם רוצה לאפות מצות מקמח זה קודם הפסח, שכבר נעשו אלו הפרורין גוף אחד ונתבטלו קודם הפסח, ושוב אינו חוזר וניער). שו"ת רבנו סי' ה. שו"ת צמח צדק יו"ד סי' רפג (כא, סע"ג). פסקי דינים צמח צדק קצ, א.
  76. 76. ב"ח ס"ב ד"ה וכל זה (וכל זה לפי הלכה, אבל למעשה כל בעל נפש יחמיר על עצמו, ובפרט בדגן שצמח שהוא חמץ גמור, ואוסר בפסח בשעת אפייה כמ"ש הסמ"ק). ח"י ס"ק יג (ובעל נפש יחמיר לעצמו לאפות הכל קודם פסח).
  77. 77. טור סוס"י תנח (ואני ראיתי בברצלונא מהמדקדקין שהיו אופין כל מה שצריכים למועד מקודם המועד, שאם יתערב עמו משהו מחמץ שיתבטל קודם איסורו), הובא במ"א שם ס"ק א. וראה גם לעיל סי' תמב סט"ז (וטוב שיאפה המצות קודם הפסח, כמו שיתבאר בסימן תנ"ג). ושם קונטרס אחרון ס"ק ג (ואם חששו להאומרים דקמח בקמח נקרא יבש ביבש, כבר נהגו מחשש זה לאפות הכל קודם הפסח). * ומ"ש "קודם הפסח", הכוונה בעיקר שתהי' אפייתן קודם ליל פסח. ולכן נהגו לאפות המצות בערב פסח אחר חצות, כדלקמן רס"י תנח (נהגו כל ישראל שלא ללוש המצות של מצוה עד אחר חצות היום בערב פסח שהוא זמן הקרבת הפסח), אף שאיסור אכילת חמץ הוא מחצות ואילך, כדלעיל סי' תלא ס"ב (זמן איסור אכילתו והנאתו מן התורה, דהיינו מחצות היום י"ד ולמעלה, שהאוכל או הנהנה אז מן החמץ עובר בלא תעשה). ואין חוששים בזה לתערובת משהו קמח חטים שצמחו, שיהי' חוזר וניעור בערב פסח אחר חצות. כיון שאין תערובת משהו אוסרת אלא מליל פסח ואילך, כדלעיל רס"י תמז (חמץ שנתערב בתוך הפסח, דהיינו מליל ט"ו עד מוצאי יום טוב האחרון של פסח). משא"כ בערב פסח אחר חצות אינה נאסרת אלא בששים. * ומזה מובן שבכל אופן אפשר להשהות תערובת קמח זה בפסח. ואף שלענין תערובת חטים חמוצות בחטים שאינם חמוצות, אסור אף להשהותם, כדלעיל סי' תמב סי"ח (ויש ... אומרים, כיון שאסור לאכול בפסח כלום מזה התערובת ... אסור גם כן להשהותן, גזירה שמא יבא לאכלו. ואם שכח ולא ביערו קודם הפסח ונזכר בתוך הפסח צריך לבערו מן העולם לגמרי. ויש לחוש לדבריהם, אם אין שם הפסד מרובה). היינו דוקא בתערובת חטים בחטים, שלכן הדעות הן יבש ביבש. משא"כ בקמח בקמח, שהעיקר כדעת הפוסקים שהם לח בלח, בזה נתבאר לקמן סי' תסו סי"א (ומכל מקום לדברי הכל מותר להשהות הקמח לאחר שריקדו עד לאחר הפסח). וגם הגהות הסמ"ק, שהצריך "שתהא האפייה קודם הפסח", מכל מקום לא הצריך לבער תערובת קמח זו קודם הפסח. וגם לדעת האוסרים להשהות בתערובת חטים בחטים, נתבאר לעיל סי' תמב סט"ז (וקודם הפסח מותר לו לטחון כל החטים ביחד, כדי שיתערב קמח החמץ בקמח הכשר ויתבטל בתוכו בששים, שהן נבללין זה בזה ושוב אינו חוזר וניעור בפסח).
  78. 78. היינו שבחטים שצמחו, שהן חמץ גמור, אין לברור מהם העודפים על המתבטלין בס'. משא"כ לעיל ס"ח, בחטים נשוכים, שאינם חמץ גמור, התירו לברור מהם העודפים על המתבטלין בס'. ונתבאר לעיל (הערה 63).
  79. 79. סעיף ג (חמץ שנתערב ויש בהתערובת טעם חמץ, חייב לבערו בערב פסח ... ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו ... יכול למכור כל התערובות לנכרי חוץ מדמי איסור, דהיינו שלא יטול ממנו דמים רק מה שהתערובת הוא שוה בלא החמץ שבתוכו).
  80. 80. שו"ת ה רשב"א ח"א סי' תפה (אסור להוסיף עליהם כדי לאכלן בפסח ... דכיון שהוא מערבן לבטלן כדי לאכלן בפסח, הרי הוא כמבטל איסור בתוך הפסח). מ"א סוס"י תמז ס"ק מה (אסור להוסיף עליהן עד ס' כדי לאכלן בפסח, דהוי כמבטל איסור לכתחלה ... רשב"א סי' תפ"ה).
  81. 81. שו"ת רשב"א ח"א סי' תפה (דכיון שהוא מערבן לבטלן כדי לאכלן בפסח, הרי הוא כמבטל איסור בתוך הפסח ... דכל איסור ניכר ושהוא בעין, אפילו דבר מועט בתוך היתר מרובה ... לא מצינו בטול איסור ניכר בתוך היתר).
  82. 82. מלבד במקום אחד, שבטל ברוב אף שניכרים, כדלקמן סי' תרכו ס"ה (אילן שהיה מיצל על הסוכה שלמטה ממנו, והשפיל ענפיו למטה ועירבן, אם הסכך הכשר הוא מרובה הרבה מן הסכך הפסול המעורב בו הרי הפסול נתבטל ברוב ... ואע"פ שסכך הפסול הוא ניכר בין הכשר ... שבכל איסורין שבתורה אם הוא מכיר את האיסור ויכול להסירו מן התערובות אינו בטל אפילו באלף ... אין אנו צריכים לבטל את הפסול ברוב, אלא כדי שלא יהיה לו כח לפסול את הסכך הכשר המעורב עמו).
  83. 83. ס"א (אם רואה אותן שנתבקעו ... הרי הן אסורות מן התורה, שהביקוע הוא סימן שהן קרובות להחמיץ, ובודאי יחמיצו תיכף ומיד חימוץ גמור שחייבין עליו כרת). וראה לקמן שם (הערה 8).
  84. 84. כדלעיל סי' תמב סי"ד (כגון שנפלו חטים שנפלו עליהם מים ונתבקעו ונתנגבו ונתייבשו ואין ביקוען ניכר). ולכאורה כן הוא גם אם לכתחלה לא נתבקע, אלא נשרה במים שיעור מיל, וכדלקמן סי' תסז ס"ב (אם הן שוהין במים שיעור מיל, יכולין הן לבא לידי חימוץ גמור, בלא ביקוע, ולפיכך הן אסורות מן התורה, מספק שמא כבר החמיצו). אלא שבזה לא נאסר אלא מספק, ואחר שנתערב ברוב יש מתירים באכילה (אפילו בלי להוסיף עליו עוד דגן כשר עד שיהי' ס' כנגדו), כדלקמן סי' תסז ס"ז (דגן שנטבע בנהר, ושהה שם שיעור מיל או יותר, אף על פי שנתרכך במים וקרוב להתבקע, אינו חמץ ודאי אלא ספק. לפיכך אם נתנגב ונתייבש ונתערב בדגן אחר הרבה ממנו, אפילו נתערב בתוך הפסח, יש מתירין התערובת אפילו באכילה. שהרי בכל איסורי תורה יבש שנתערב ביבש בטל ברוב, אלא שבחמץ בפסח החמירו חכמים לאסור במשהו, ולא החמירו אלא בחמץ ודאי אבל לא בספק חמץ). משא"כ כאן שנתבקעו, הוי חמץ ודאי שנתערב ברוב, ולכל הדעות אין בו היתר לאכילה, עד שיוסיף עליו עוד דגן כשר הרבה, שיהיו ס' כנגדו.
  85. 85. אפילו אינו חד בתרי (ש"ך יו"ד סי' קט ס"ק ו), וכדלעיל סי' תמב סי"ד (ונתערבו בחטים יבישים כשרים הרבה מהם), ושם נסמן (הערה קמ).
  86. 86. מ"א סי' תמז ס"ק יא (ואין זה מבטל איסור לכתחלה, כמ"ש שם ביו"ד). וסי' תסז ס"ק ד (ולפי מ"ש סי' תמ"ז ס"ט דקודם פסח בטל ברוב, אם כן מותר לטחנן קודם פסח ולבטלן בס'. עסי' תנ"ג ס"ג. וכ"ה ביו"ד סי' ק"ט). והיינו כמבואר בשו"ע יו"ד סי' קט ס"ב (יבש ביבש שנתבטל חד בתרי ... אם רוצה לבשלן יחד ואין שם ס', מותר להרבות עליהם כדי שיעור ששים ולבשלן). ומקורו בר"ן חולין פ"ז (לו, א) ד"ה גרסי' בגמ' (מיהו כתב הרב רבינו אהרן הלוי ז"ל, דכל שנתבטל חד בתרי, כיון שלאכול כל אחד ואחד בפני עצמו מותר, אם בא לבשלן כאחד, מרבה עליהן כדי שיעור ששים ומבשלן לכתחלה, ומשום מבטל איסור לכתחלה ליכא, שכיון שכל אחד בפני עצמו מותר אין כאן איסור). ונתבאר לעיל סי' תמב בקונטרס אחרון ריש ס"ק י (מדמי דין זה לתערובת יבש ביבש כשאר איסורין לענין איסור אכילה, דמותר להוסיף כמ"ש בשו"ע יו"ד סי' ק"ט, ולכן גם כאן התיר המ"א לבשל עד שיהא נימוח, והוא הדין דמותר להוסיף ... ואף שאסר המ"א בס"ק מ"ה להוסיף, הרי פירש הטעם שאין להקל נגד הרשב"א, והרשב"א ביאר הטעם דילמא אית בהו גרגרים שנתבקעו כו', כלומר דלא נתבטלו ברוב קודם הטחינה, הלכך הרי זה מבטל איסור בידים. אבל אנן איירינן דליכא בהו גרגיר שנתבקע. וכן דעת העולת שבת להתיר להוסיף אי לית בהו גרגיר שנתבקע). והיינו מ"ש בסי' תסז ס"א ד"ה ואם (וכ"כ בתשובת הרשב"א סימן תפ"ה, וביאר שם בתשובה דאפילו נתערבו בשוגג בתוך חטים מרובים מהם, אבל לא היה בהם ששים, שאסור להוסיף עליהם כדי לבטלם ... ונראה דאם אי אפשר לברר החטים החמוצים שאינם ניכרים, כגון שלא נתבקעו ונתערבו בשוגג בחטים מרובים מהם, מותר להוסיף עליהם כדי לבטלם בששים). ונתבאר עוד לעיל בקונטרס אחרון שם.
  87. 87. סעיף טז (ואם אין בחטים הכשרים ששים כנגד החמוצים, יכול להוסיף עליהם עוד חטים כשרים עד שיהיה ס' כנגד החמוצים, ויטחון הכל ביחד ... ואין זה מבטל איסור בידים, כיון שכבר נתבטל האיסור ברוב היתר מאליו ... אם כן אין זה מבטל איסור, אלא מבטל היתר הוא).
  88. 88. תוכן והמשך הדברים בסעיף זה: כבר נתבאר לעיל (סי' תמב סי"ד-ח), דין חטים שנתבקעו ונתייבשו ואין ביקוען ניכר, שנתערבו ברוב חטים כשרים, ובעליהם רוצים להשהותם עד אחר הפסח. שיש בזה ג' דעות, והמסקנא (שם סי"ח), שאם אין הפסד מרובה אסור להשהותם, גזירה שמא יבא לאכלם בפסח. על זה בא לבאר כאן, שאם מדובר בחטה אחת, ויש הפסד מרובה, אזי יש עצה לאבד חטה אחת מהכרי, ואת השאר יוכל לטחון ולאפות ולאכול בתוך הפסח (ובמילא מותר גם להשהותם, שאין כאן חשש שמא יבא לאכלם). והיינו כפי שנתבאר לעיל (סי' תמז סי"ד), שאם נאכל בשוגג או נשרף שיעור החמץ שבתערובת, מותר לאכול השאר מטעם ספק ספיקא. וכאן שמדובר עדיין לפני הפסח, יכול לאכלו אפילו בכוונה, והשאר יהי' מותר לטחון (אפילו בפסח) ולאפות ולאכול מטעם ספק ספיקא. אלא שהלכה זו של היתר אכילה מטעם ספק ספיקא היא דוקא כשאוכל שתים ביחד בבת אחת, כדי שבבליעה זו יהיה בודאי היתר ברור. אשר מציאות זו "שבבליעה זו יהיה בה בודאי היתר ברור", שייכת באחת משני אופנים: (א) בחתיכת חמץ שנתערבה בחתיכות מצה, "דהיינו שיקח מעט מהחתיכה אחת, ומעט מהחתיכה אחרת, ויבלעם ביחד בבת אחת". (ב) בחטה אחת מחומצת שנתערבה בחטים כשרות, כיון ש"בחתיכה אחת שהוא בולע יש בה בודאי גם מההיתר". משא"כ בחטים מחומצות רבות שנתערבו, לא שייכת מציאות זו, שהרי כל מה שיוכל להכניס לפיו בפעם אחת, אפשר שהוא מהחטים המחומצות לבד. וכיון שבמציאות זו אין לכרי זה תקנה להתירו באכילה, שוב גזרו שלא להשהותו שמא יבא לאכלו. ונתבאר גם לעיל סי' תמב (הערה קעד). סי' תמז (הערה קיט).
  89. 89. סי"ח (ויש חולקין על זה ואומרים ... אסור גם כן להשהותן ... ויש לחוש לדבריהם, אם אין שם הפסד מרובה). וכאן אסר בסתם. ולא התיר בהפסד מרובה, אלא באופן שיתבאר בהמשך (כיצד יעשה, אם יש הפסד מרובה...). וראה לעיל שם (הערה קעח), שכן הוא גם בכת"י לעיל שם, שסתם כדעה האוסרת. והטעם שמסקנת רבינו לעיל שם, להקל בהפסד מרובה, נתבאר לעיל שם בקונטרס אחרון ס"ק י, ולקמן סי' תסו סי"א (והערה 98).
  90. 90. כיון שההיתר דלקמן הוא מטעם ספק ספיקא, לא התירוהו אלא בשעת הדחק. ועד"ז הוא לקמן סי' תסו סי"ד (ומכל מקום אם אפשר לו בקל למצוא קמח אחר לפסח, אין לסמוך על הספק ספיקא לאכול קמח זה בפסח, אלא יצניענו לאחר הפסח), וסי' תסז ס"ח (ומכל מקום אם אפשר לו בקל למצוא חטים אחרים לפסח אין לו לסמוך על הספק ספיקא לאכול מהם בפסח אלא ישהה אותם עד לאחר הפסח מאחר שאין לו הפסד בשהייתן).
  91. 91. כדלעיל סי' תכט סי"ט (שאף אם יש חשש חמץ משהו בתוך הקמח הזה, נוכל לתלות ולומר שאותו החשש חמץ היה כולו בתוך המקצת שנאכל כבר קודם הפסח (כמ"ש בסי' תנ"ג ותס"ו)). וכדלקמן סי' תסו סוף ס"י (ומכל מקום יש להחמיר ליטול מהקמח ולאכול קודם הפסח, כדי לתלות הפרורין במה שאכל כבר, עיין סי' תכ"ט).
  92. 92. כדלעיל סי' תמה ס"ג (שישליכנו לאיבוד בענין ששום אדם לא יוכל ליהנות ממנו). ושם מיירי בתוך הפסח. משא"כ כאן דמיירי קודם הפסח, אפשר דסגי גם באופן דלעיל סי' תמה ס"א (אם קודם שהגיע זמן הביעור הוציא החמץ מרשותו והפקירו, והניחו במקום שהוא מופקר לכל). ומזה יוצא חילוק נוסף, שבמקרה שהוא בתוך הפסח נתבאר לעיל סי' תמז סי"ד (חמץ בפסח שנתערב יבש ביבש, כגון חתיכת חמץ באלף חתיכות מצה, ונאבדה אחת מהחתיכות מן העולם לגמרי, כגון שנאכלה בשוגג או שנשרפה, הרי כל התערובת מותר). משא"כ כאן דמיירי קודם הפסח, יכול להשליכו לאיבוד בידים.
  93. 93. זבחים עד, א (אמר רבה בר אבוה אמר רב טבעת של עבודת כוכבים שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהם לים הגדול הותרו כולן, דאמרינן הך דנפל היינו דאיסורא). ושם ע"ב (אמר ריש לקיש חבית של תרומה שנתערבה במאה חביות ונפלה אחת מהן לים המלח הותרו כולן, דאמרינן הך דנפל דאיסורא נפל). טושו"ע יו"ד סי' קי ס"ז (דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו, כגון בעלי חיים ובריה וחתיכה הראויה להתכבד ודבר שיש לו מתירין, שנתערב באחרים ונאכל אחד מהם בשוגג ... או נפל מעצמו לים בענין שנאבד מן העולם, הותרו כל האחרים, שאנו תולין לומר האיסור הלך לו). מ"א סי' תסז סוף ס"ק ד (ויש ללמוד דאם נתערב יבש ביבש בפסח ונאכל אחד מהן דשרי, וכמ"ש ביו"ד סי' ק"י). וכ"ה לעיל סי' תמז סי"ד (חמץ בפסח שנתערב יבש ביבש, כגון חתיכת חמץ באלף חתיכות מצה, ונאבדה אחת מהחתיכות מן העולם לגמרי, כגון שנאכלה בשוגג או שנשרפה, הרי כל התערובת מותר). * וכאן מועלת עצה זו, הן להשהותם, והן לטחנם בפסח ולאכלם, כמבואר בהמשך דבריו (אסור להשהותם ... כיצד יעשה, אם יש הפסד מרובה או שעת הדחק, יסיר חטה אחת ... והשאר מותר לו אפילו לטחנם בתוך הפסח ולאכול). משא"כ אם רוצה להשהותם בלבד, הובאה עצה נוספת לעיל סי' תמב סי"ז-יח (ישער באומד דעתו כמה היו החטים החמוצים, ויטול כל כך חטים מהתערובת ויבערם מביתו, דהיינו שימכרם קודם הפסח או לנכרי או אפילו לישראל אחר קודם הפסח, והשאר מותר לו להשהותם עד לאחר הפסח. וכן אותו הישראל שלקח ממנו החטים מותר לו להשהותם עד לאחר הפסח ... ויש חולקין על זה ... ויש לחוש לדבריהם, אם אין שם הפסד מרובה).
  94. 94. תורת הבית הארוך בית ד שער ב כו, א (דיבש ביבש בעלמא מדינא חד בתרי בטיל ... והילכך אפילו תאנה של ערלה או של תרומה ובריה וחתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין שנתערבו יבש ביבש, אפילו חד בתרי, ונפלה אחת מהן לים הותרו כולן). ב"י יו"ד סי' קי ד"ה דבר שאינו בטל (ופירשו טעמא משום דמדאורייתא ברובא בטיל אף על פי שהוא דבר חשוב, ורבנן הוא דאסרוהו, הילכך כשנפל אחד מהם לים תלינן לקולא). ש"ך שם ס"ק מו (הטעם לכל אלו מפני שכבר נתבטל מן התורה ברוב, הרשב"א). וכ"ה לעיל סי' תמז סי"ד (שאנו תולין לומר אותה החתיכה של חמץ היא שנאבדה מן העולם, כיון שמה שחמץ בפסח אינו מתבטל ברוב אינו אלא מדברי סופרים, וספק דבריהם להקל). * וכל זה בחתיכת חמץ שנתערבה באלף חתיכות מצה, ונאבדה אחת מהחתיכות מן העולם. משא"כ בספק איסור שנתערב באחרות, נפסק בשו"ע יו"ד סי' קי ס"ט (ספק טרפה שנתערב באחרות, כולן אסורות ... שכיון שספק הראשון היה בגופו, אין להתירו מספק ספיקא). ונתבאר לעיל סי' תלט ס"ה (והערה לג). ומכל מקום התירו גם ספק חמץ שנתערבה באחרות (לקמן סי' תסז ס"ז), או שנפלה לתבשיל (לקמן שם סכ"ה). ויתבאר לקמן שם (הערה 142). ולענין שאר ספק ספיקא בחמץ, וספק חמץ בתערובת משהו, ראה בסיכום דלקמן סי' תסז סל"א (והערה 199).
  95. 95. מוסגר זה מסתיים לקמן באמצע משפט. ורגיל רבינו להוסיף מוסגרים בצורה זו, כדי לציין לעצמו שהוא עדיין צריך לעיין בפרטי הלכה זו, וכפי שביאר בשמו אחיו הרה"ק מהרי"ל מיאנאוויטש, בשארית יהודה חאו"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות, דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו).
  96. 96. ראה רמ"א יו"ד סי' קי ס"ז (ואפילו לאכלם שתים שתים, אסור לאדם אחד לאכול את כולם. ואפילו ב' בני אדם, אין לאכלם כולם בבת אחת). הרי שאפילו אם אוכלם "שתים שתים" אסור "לאכול השאר בזה אחר זה". אמנם כתב בש"ך שם ס"ק מט (פשטא דמילתא דהתוס' והרא"ש משמע דבשנים שנים מותר לאכלן לאדם אחד, רק שלא יאכל כולן כאחד. ומשני בני אדם לא הזכירו דבר). וכן ציין לעיל סי' תמז סי"ד-טו (ועל דרך שנתבאר ביו"ד סי' ק"י, עיי"ש הטעם, עם כל פרטי דין זה). וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' קי ס"ז אות ג.
  97. 97. זבחים עד, א (אמר ר"א לא התיר רבי אליעזר אלא שנים שנים אבל אחד אחד לא ... אנא תרתי קאמינא). טור ושו"ע יו"ד סי' קי ס"ז (ודוקא כשאוכל הנשארות שתים שתים ביחד, דממה נפשך איכא חדא דהיתרא, אבל לאוכלם אחת אחת, אסור).
  98. 98. טעם זה נתבאר (לענין שלא לאכלה כולה אדם אחד), ברא"ש חולין פ"ז סי' לז (וכולי האי לא מקילינן ... על ידי ספק ספיקא). הובא בש"ך שם ס"ק מח (משא"כ הכא דלא שרי אלא מטעם ספק ספיקא), ובבאר הגולה שם (משא"כ כאן דהתירו משם ספק ספיקא).
  99. 99. ראבי"ה סי' תיב (ואין לך בכל מצה ומצה שלא יהא יותר משיעור האיסור, והוה ליה תרתי). הובא ב מרדכי רמז תקסט בסוף ההג"ה, וב ב"ח סי' תסז ס"ג ד"ה כתב במרדכי, וב מ"א סי' ת[ס]ז ס"ק ד. אמנם כתב בב"ח שם (הובא במ"א שם): "וראבי"ה שהתירו היינו טעמא דסבירא ליה דאפייה אינו אוסר לכל היותר כי אם כדי נטילה ... ואם כן נשאר הרבה היתר בכל מצה ומצה, אבל לדידן האפייה אוסרת בכולו". והיינו כדלקמן סי' תסא סט"ז (מצה שנאפית בתוך הפסח ונתכפלה בתנור, אפילו לא נתכפל אלא משהו ממנה, מחמירין לאוסרה כולה, דכיון שהחמץ מחובר במצה בחתיכה אחת, חוששין שמא נתפשט טעם החמץ בכל המצה). יוצא אם כן לפי זה, שבחתיכת מצה שאוכל אין בה כלום מן ההיתר, שכל המצה אסורה. ודעת רבינו כאן כדברי הגהות רע"א שם, שחולק על המ"א (לענ"ד יש לומר, אף דאמרינן דמשהו מתפשט בכל המצה ואסור כל המצה ... המצה בעצמותה ליכא איסור ... ואם כן אוכל איסור והיתר ביחד). וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' קי ס"ז אות ב. ואפשר מטעם זה לא התיר כאן אלא במקום הפסד מרובה (כיצד יעשה, אם יש הפסד מרובה או שעת הדחק, יסיר חטה אחת מהכרי ... והקילו חכמים בספק ספיקא כזה). ואפשר מטעם זה הכניס רבינו היתר זה בין חצאי עיגול (כדלעיל סוף הערה 95), כדי לחזור ולעיין בהלכה זו.
  100. 100. ראה ש"ך שם ס"ק מז (משמע דאם נתערבו שתים צריך לאכול ארבע ארבע, וכן ג' צריך לאכול שש שש).
  101. 101. סעיף יז (ישער באומד דעתו כמה היו החטים החמוצים, ויטול כל כך חטים מהתערובת ויבערם מביתו, דהיינו שימכרם קודם הפסח או לנכרי או אפילו לישראל אחר קודם הפסח, והשאר מותר לו להשהותם עד לאחר הפסח. וכן אותו הישראל שלקח ממנו החטים מותר לו להשהותם עד לאחר הפסח. שהרי איסור השהייה דומה לאיסור אכילה בבת אחת לשאר איסורין, ובשאר איסורין אין איסור לאכול בבת אחת אלא לאדם אחד, אבל שני בני אדם מותרין לאכול כל התערובת אפילו ברגע אחד). שהתירו זאת במקום הפסד מרובה, כדלעיל שם סי"ח (צריך לבערו מן העולם לגמרי ... אם אין שם הפסד מרובה). או באופן שנתבאר לעיל סי' תמז ס"א (ככר של חמץ שנתערב עם שני ככרות של מצה, שהאיסור וההיתר אינן נבללין זה בזה, אלא כל אחד ואחד עומד בפני עצמו, רק שאין אנו מכירין את האיסור, ואילו היינו מכירין אותו היה אפשר להפרידו משם, ולפיכך כשמוכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, כיון שאינו נוטל דמים בעד האיסור הרי זה כאלו מפרידו מן ההיתר). וכ"ה לעיל שם סט"ז (ואפילו נתערבה חתיכה זו באלף חתיכות יבש ביבש, כולן אסורות באכילה, אלא ימכרם לנכרי חוץ מדמי איסור שבהן, כמו שנתבאר למעלה). אלא שכאן מיירי שאינו רוצה למכרו לגמרי.
  102. 102. ט"ז ס"ק ב (דלא קי"ל כסמ"ק, אלא כסמ"ג, דסבירא ליה קמח בקמח מתערב, והוו כלח בלח). מ"א ס"ק ו (דקמח בקמח מקרי לח בלח). ח"י ס"ק יג (והסכמת האחרונים דעיקר כדעת הפסקים דקמח בקמח מיקרי לח בלח).
  103. 103. לעיל סעיף ט.
  104. 104. ח"י סי' תסז ס"ק ט (דדוקא יבש ביבש ונאכל אחד מהם ... יש להתיר לאכול שתים, כמבואר ביורה דעה סימן ק"י, משא"כ לח בלח אין לו היתר בזה, וכן כתב המ"א (ועיין לעיל סי' תנ"ג נתבאר דקמח בקמח מקרי לח בלח)). והיינו כמבואר במ"א שם סוף ס"ק ד (אבל בלח בלח לא שייכי היתרים הללו). וכ"ה לעיל סי' תמז סט"ז (וכל זה ביבש, אבל לח בלח שנתערב בתוך הפסח, אפילו נאבד רוב התערובת מן העולם, הרי השאר עומד באיסורו כמו שהיה ... לפי שמשהו חמץ שנבלע בתבשיל ראשון נתפשט בכל חלקי התבשיל, ואין משהו בתבשיל שלא יהיה בו משהו מטעם החמץ).
  105. 105. בא יב, יז. גמרא דף מ ע"א (שנאמר ושמרתם את המצות ... בצקות של נכרים ... משום דלא עביד בהם שימור).
  106. 106. רש"י שם ד"ה שיאכל (דבהא לא נפיק ידי חובת מצה, משום דלא הוי לה שימור לשם מצה, ואף על פי שאנו רואין שאין כאן חימוץ). וראה גם גמרא לח, רע"ב (ושמרתם את המצות, מצה המשתמרת לשם מצה, יצתה זו שאין משתמרת לשם מצה). והא דתנן לה, א (עשאן למכור בשוק יוצאין בהן), אמרינן עליה בגמרא לח, סע"ב (אמר רבה כל לשוק אימלוכי מימלך, אמר אי מזדבן מזדבן, אי לא מזדבן, איפוק בהו אנא), ופרש"י (ידי חובת מצה).
  107. 107. אוצ"ל: יש (שיש כאן רק ב' דעות). וראה מראי מקומות וציונים.
  108. 108. דרכי משה סי' תעז ס"ק ג (נראה מדברי אור זרוע, דאין יוצאין במצות שאינן נעשות לשם מצוה). והיינו כמבואר ברש"י גיטין י, א ד"ה ואדם יוצא (מצה המשתמרת ... לשם חובת מצה, משום חובת לילה הראשון שהוא חייב לאכול מצה המשתמרת, כדכתיב בערב תאכלו מצות. ואפילו ידעינן בה דלא החמיצה לא נפיק בה, אלא אם כן עבד לה שימור לשם חובת מצה דכתיב ושמרתם את המצות). וכתב על זה אור זרוע ח"ב סי' רמט (משמע בפירוש שאין אדם [יוצא] ידי חובתו אפילו במצה גמורה, אלא אם כן אפאה לשם חובת מצה). וכן הוא ברש"י חולין ד, א ד"ה מהו דתימא (דבעי למיעבד שימור לשם מצה של מצוה). ובפסחים לח, ב ד"ה ושמרתם (כל שימור שאתה משמרה שלא תחמיץ, התכוון לשם מצה של מצוה). * ולפי שיטה זו, צריך לאפות מצות מיוחדות לליל הסדר, כעין האמור לקמן סי' תנח ס"א (נהגו כל ישראל ... ללוש המצות של מצוה ... בערב פסח), וס"ה (נוהגין במדינות אלו שהג' מצות של מצוה הן נעשין...), וסי"א (ואם נאבדה אחת ממצות הללו נכון לאפות ג' מצות ... ואפילו אם יש לו שלש מצות אחרות ... אין לו ליקח אותן). אלא ששם נתבארו עוד פרטים למנהג זה, שאינם נוגעים לענינינו.
  109. 109. בא יב, יח.
  110. 110. שו"ת ה רא"ש סוף כלל יד (דבעינן שמירה לשם מצה, דכתיב ושמרתם את המצות ... כי כל מצות שלנו בחזקת שמורה קיימי), וכלל כד סי' ג (צריך שימור לשם מצה ... כל המצות שלנו שמורות יפה). טור ושו"ע שם סי' תעז ס"ב (ויסמוך על מצה שאכל בתוך הסעודה, שכולן שמורות הן). והיינו אף שסתם מצות שלנו נאפו לאכילה בז' ימי הפסח, ולאו דוקא לאכילת מצת מצוה בליל ראשון של פסח, מכל מקום גם בזה סגי למצות מצוה של ליל ראשון של פסח, שהרי נשמרו מחמץ לשם פסח. וסגי בזה, אף שאין מצוה באכילת מצה בז' ימי הפסח, כמבואר באגרות קודש חי"ט אגרת ז'רלט.
  111. 111. אוצ"ל: מצות תאכלו (בא יב, טו).
  112. 112. כדלקמן סי' תעז ס"י (ואם אין לו עוד מצת מצוה יאכל ממצה אחרת שהיא שמורה מחימוץ ... וכל המצות שלנו הן שמורות משעת לישה ואילך וכשרות). [אלא שיש טעם נוסף שאין ליקח משאר המצות למצות מצוה, ויתבאר לקמן סי' תנח סי"א, והערה 55]. וכן הוא לקמן סי' תנח ס"ב (ויכול לאפותן מתחלת השנה והוא שיאפה אותן לשם הפסח כמו שנתבאר בסימן תנ"ג). ולא הצריך לאפותן לשם מצות מצוה בליל הסדר. אלא שגם לדעה זו, עכ"פ צריך שימור לאכילת "אדם" בז' ימי הפסח, וכדלקמן סי' תנד ס"ח (עיסה שעושין בשביל הכלבים של הרועים ... אין יוצאין בה ... לא נשמרה מחימוץ לשם מצת מצוה, אלא לשם הכלבים). וגם משם מוכח דקיי"ל כדעה זו, כמבואר לקמן שם (אם נתכוין בעשייתה גם בשביל אכילת אדם, כגון שהיה בדעתו שגם הרועים יאכלו ממנה כשירצו, יוצאין בה בפסח, אם נשמרה מחימוץ). אף שלא התכוין שהרועים יאכלו ממנה בליל פסח לשם מצוה. * אמנם מכל מקום משתדלים, שכל המצות שלנו יאפו לשם מצת מצוה של ליל הסדר, כדעה הראשונה. ולכן מכריזים בעת לישת המצות "לשם מצות מצוה". וכדלקמן סי' תנו ס"ו (כשנותן הקמח לתוך העריבה או לתוך המדה ללישת המצות של מצוה, טוב שיאמר בפיו שעושה כן לשם מצה של מצוה. וכן יאמר בשעת נתינת המים לקמח). אלא ששם מיירי במצות מצוה שאופין לליל הסדר, שכך הי' נהוג אז לאפות מצות מיוחדות לליל הסדר, כדלקמן סי' תנח ס"א (נהגו כל ישראל ... ללוש המצות של מצוה ... בערב פסח). משא"כ בזמנינו שרגילים במאפיות מצה, לאפות את מצות לכל הפסח, וכל אחד לוקח מהם גם למצות מצוה של ליל הסדר, אם כן צריך להכריז בכל המצות "לשם מצות מצוה". וכן הוא גם בשאיבת מים שלנו, ששואבים את כולם לשם מצת מצוה, כדלקמן סי' תנה סכ"א (נוהגין שאין לשין המצות של מצוה במים שנשאבו ללישת שאר המצת, אלא שואב מים מיוחדים ללישת המצת של מצוה, ואומרים בשעת השאיבה הריני שואב לשם מצת מצוה). ואנו נוהגים כן בהכרח, בכל המצות. ורגילים לעשות הכרזה זו כל עובדי המאפיה ביחד, ולא סגי במה שהמשגיח במאפיה יכריז בעצמו "לשם מצות מצוה". והטעם לזה נתבאר לקמן סי' תס ס"א (אם באחד מהעסקים הללו נתעסק נכרי או חרש שוטה וקטן ... אין אדם יוצא בה ... אינו מתכוין לשם הפסח ... ויש חולקין על זה ואומרים שאם ישראל גדול בן דעת עומד ומשגיח עליהם שלא תתחמץ העיסה בידיהם, אף על פי שהם אינם מתכוונים לשם הפסח, שאין צריך כלל שתהא כוונת הלישה לשם פסח, אלא שיהא השימור מחימוץ מלישה ואילך לשם הפסח ... וכאן הרי ישראל בן דעת עומד עליהם ומשגיח על העיסה שבידיהם ומשמרה מחימוץ לשם פסח. והעיקר כסברא הראשונה). לכן לא סגי מה שהמשגיח יכריז "לשם מצות מצוה", אלא כל העוסקים בעריכת המצות צריכים להכריז כן ביחד. ויתבאר לקמן שם (הערה 12).
  113. 113. סיכום הלכות מצה שמורה, שנתבארו לפנינו סט"ו-יט: (א) מדינא סגי בשימור משעת לישה (סט"ו). (ב) מכל מקום נהגו לעשות שימור משעת טחינה (סט"ז). (ג) אבל בשעת הדחק סגי בשימור משעת לישה (סי"ז). (ד) ולכחתחלה טוב לחשוש למצריכים שימור משעת קצירה (סי"ט). (ה) השימור מלישה הוא שהישראל מתעסק בה (סט"ו). (ו) והשימור מטחינה הוא שהישראל משגיח (סט"ז). * (ז) שאר המצות לפסח, אין צריכות שימור, אפילו מלישה ואילך (תפב ס"א). (ח) ולכן יכולים ללוש גם החרש שוטה וקטן (סי' תעז ס"י). (ט) אלא שישמור גדול בן דעת מחימוץ, ולא חרש שוטה וקטן (סט"ז). (י) ישראל קדושין ונוהגים גם בשאר המצות בשימור משעת טחינה (סי"ט). (יא) ובמקום שדרכם לרחוץ החטים, אסור מדינא לקנות קמח מן הנכרים (סי"ז). (יב) ובכל מקום לא יקח קמח חטים מן הנחתומים, ולא סולת נקיה (סי"ח). (יג) ובמקום שדרך מקצתם לרחוץ החטים, יש לאסור לקנות בבית הנכרי שהוא קבוע (סי"ח).
  114. 114. גמרא מ, א (דבעידנא דנחית לשימור עביד לה שימור).
  115. 115. רש"י שם ד"ה וממאי (דמשעת נתינת מים לקמח, שזה דבר המחמצת, הויא צריכה שימור).
  116. 116. רש"י מנחות נג, א ד"ה מנין (ושימור היינו שיעסוק בבצק כל שעה).
  117. 117. שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (ואל יסייע לא גוי, ולא חרש שוטה וקטן, לא בלישה ולא בעריכה ולא באפייה, דלאו בני שימור נינהו). הובא במ"א רס"י תס.
  118. 118. סעיף א (שאין אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה שישראל בן דעת נתעסק בלישתה ועריכתה ואפייתה לשם הפסח). והנה שם הובאה דעה נוספת "שאם ישראל גדול בן דעת עומד ומשגיח עליהם שלא תתחמץ העיסה בידיהם, אף על פי שהם אינם מתכוונים לשם הפסח ... הרי ישראל בן דעת עומד עליהם ומשגיח על העיסה שבידיהם ומשמרה מחימוץ לשם פסח". אבל כאן מבאר טעם הדעה הראשונה, דלא סגי במה שהישראל עומד עליהם ומשגיח, כי "שימור זה האמור בתורה, הוא כשרואה אותה קרובה לבא לידי חימוץ ... ימהר להתעסק בה בידים בלישתה ועריכתה ואפייתה, [ולכן] צריך ישראל בן דעת להתעסק בעסקים הללו לשם מצה". ויתבאר לקמן סט"ז (והערה 127).
  119. 119. שקודם לישה לא הצריכה תורה שימור, כנ"ל. ואף שבכל אופן יש מקום לחשוש בקמח שלקח מהשוק, שהוא בא מתבואה שהחמיצה. מכל מקום אין חוששין שמא כו'.
  120. 120. כדלקמן סי' תסז ס"ב (דגן שנפלו עליו מים ... אם שהה לחלוחית המים עליו שיעור מיל ... הרי זה אסור אפילו להשהותו עד לאחר הפסח, אפילו שלא נתבקע). ונתבאר לקמן שם (הערה 10). משא"כ בסתם, אין חוששים שנפל מים על התבואה ונתחמצה.
  121. 121. חולין נו, ב (אחזוקי ריעותא לא מחזקינן). וכדלעיל סי' תכט סי"ט, ושם נסמן (הערה קח). שו"ת הגאונים – שערי תשובה סי' רצג (מותר לאדם ליקח קמח מן השוק בפסח ... משום דאיחזוקי איסורא לא מחזקינן. ויוצא בו ידי חובתו). הובא בטור. שו"ע ס"ד (מותר ליקח קמח מן השוק). מ"א ס"ק ח (דלא מחזקינן איסורא). ט"ז ס"ק ג (דלא מחזקינן איסורא). ויתבאר לקמן סי"ז.
  122. 122. סעיף יא (אין מחזיקין בהן איסור מספק).
  123. 123. רא"ש פ"ב סי' כו (ונהגו באשכנז וצרפת לשומרן משעת טחינה, לפי שאז מקריבין אותן אל המים שטוחנן ברחים של מים). הובא ב טור .
  124. 124. מ"א ס"ק ז (לפי שאז מקרבין אותן אל המים (הרא"ש). משמע שבמקום שטוחנין ברחיים של חמור, או שהרוח מוליך הרחיים, אין צריך שמירה. מיהו גם שם רגילין לרחוץ החטים).
  125. 125. שימור זה אינו לשם מצת מצוה, אלא לשמרו מחימוץ. ובזה אין הפרש בין מצות המצוה של ליל הסדר, לבין שאר המצות של ימי הפסח, וכדלקמן סי"ט (אפילו במצות של כל ימי הפסח, לשמור אותם משעת טחינה ואילך, ולא ליקח קמח מן השוק אפילו בדרך המותר). ואם כן מובן בפשטות הטעם מדוע "הטחינה עצמה מותרת אפילו על ידי נכרי". אמנם יש דעה נוספת, שהובאה לקמן סי"ט (שיש אומרים שמדברי סופרים אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח אלא במצה ששמרה ישראל מחימוץ מתחילת שעה שהיתה ראויה לבא לידי חימוץ, דהיינו מיד בתלישת השבלים מהמחובר). שגם זה למדים אנו מפסוק ושמרתם את המצות, כמבואר ברי"ף יב, א (דאמר קרא ושמרתם את המצות). ומכל מקום לא הצריכו שהשימור יהי' לשם מצות מצוה, מטעם שנתבאר דלקמן שם שאין זו אלא תקנה "מדברי סופרים". וכמבואר בר"ן יב, ב ד"ה ומבעי ליה (ודאי דלמצוה מן המובחר הכי עדיף שפיר). והם לא הצריכו שיהי' השימור הזה לשם מצות מצוה דוקא (ראה מראי מקומות וציונים). וגם לא הצריכו שהישראל יקצור בעצמו. ועוד טעם לזה יתבאר לקמן (הערה 127).
  126. 126. ראה רש"י חולין ז, א ד"ה דבמצוה (דכתיב ושמרתם את המצות, דמתחלת טחינה והרקדה בעיא שימור לשם מצה).
  127. 127. ט"ז סי' תס ס"ק א (נלע"ד דוקא לישה ואפיה אסור על ידי עכו"ם ... אבל הטחינה של החיטים אין איסור על ידי עכו"ם, אם ישראל עומד על גביו ... ושומר מחימוץ אין איסור, משא"כ בלישה ואפיה דלאו מטעם חימוץ הוא, אלא שיכוין לשם מצה, בזה דוקא אוסר בעכו"ם וחרש שוטה וקטן). ח"י סי' תס ס"ק ב (להיות הישראל עומד על גביו אצל הטחינה סגי, אפילו בטוחן ברחים של יד על ידיהם, סגי בעומד על גביו, כיון שאינו עוסק בקמח עצמו, רק מלאכתו על ידי כלי. משא"כ באפיה ולישה, שמלאכתו ועסקו בעיסה ומצה עצמו, לא מהני בעומד על גביו). והנה לענין לישה ואפיה הובאו ב' דעות לקמן סי' תס ס"א (שאין אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה שישראל בן דעת נתעסק בלישתה ועריכתה ואפייתה לשם הפסח ... ויש חולקין על זה ואומרים שאם ישראל גדול בן דעת עומד ומשגיח עליהם שלא תתחמץ העיסה בידיהם ... הרי ישראל בן דעת עומד עליהם ומשגיח על העיסה שבידיהם ומשמרה מחימוץ לשם פסח. והעיקר כסברא הראשונה). וכן נפסק בפשיטות לעיל סט"ו (צריך ישראל בן דעת להתעסק בעסקים הללו לשם מצה, אבל לא נכרי ולא חרש שוטה וקטן). משא"כ כאן לענין טחינה פסק בפשיטות דסגי במה שהישראל משגיח על הטחינה שעושה הנכרי. ונתבאר הטעם לעיל (הערה 125), ששימור זה אינו לשם מצת מצוה, אלא לשמרו מחימוץ. ואף לדעת הפוסקים שמעיקר הדין צריך שימור משעת קצירה, כדלקמן סי"ט (שיש אומרים שמדברי סופרים אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח אלא במצה ששמרה ישראל מחימוץ מתחילת שעה שהיתה ראויה לבא לידי חימוץ, דהיינו מיד בתלישת השבלים מהמחובר, שאז אם היו נופלים עליהם מים היו מחמיצין). מכל מקום גם הם יודו דסגי במה שהנכרי קוצר, והישראל משגיח על קצירת הנכרי. וטעם החילוק נתבאר לעיל סט"ו (ומהו שימור זה האמור בתורה, הוא כשרואה אותה קרובה לבא לידי חימוץ ... ימהר להתעסק בה בידים בלישתה ועריכתה ואפייתה, צריך ישראל בן דעת להתעסק בעסקים הללו לשם מצה, אבל לא נכרי ולא חרש שוטה וקטן). והיינו שהשימור האמור בתורה הוא ההתעסקות בידים בלישתה למנוע החימוץ (ראה לעיל הערה 118). משא"כ בקצירה וטחינה לא שייך שימור זה. ודעת הפוסקים שגם קצירה וטחינה צריכים שימור, פירושו שהישראל ישגיח שלא יפלו עליו מים. ולכן סגי במה שהישראל משגיח על הקצירה והטחינה של הנכרי. וראה ארץ צבי ח"א סי' ה ד"ה והנה כ"ת. ח"ב סי' לה. מקראי קודש (פראנק), פסח ח"ב ע' טז.
  128. 128. כלומר אפילו ברחיים של יד, שהוא מעשה הנכרי, כמבואר בח"י שם (אפילו בטוחן ברחים של יד על ידיהם, סגי בעומד על גביו). אלא שהוא הוסיף שם טעם לזה (כיון שאינו עוסק בקמח עצמו, רק מלאכתו על ידי כלי). ורבינו אין מסתפק בטעם זה, וכדלעיל הערה הקודמת.
  129. 129. שאלתות שאילתא עו (והיכא דאמטינהו לחיטי גוי או חרש שוטה וקטן דלאו בני שימור נינהו ... לא נפיק ידי חובתיה). הובא בטור (כאן), ו ט"ז שם . וכן הוא במ"א כאן ס"ק יא (וקטן לא ישמור הרחיים). וראה לקמן סי' תס ס"א (וחרש שוטה וקטן אין בהם דעת לכוין לשם הפסח, ואף אם הם אומרים בפירוש שמתכוונים לשם הפסח, אין כוונתם ומחשבתם שוה כלום, כיון שאין בהם דעת), ושם (הערה ה).
  130. 130. שהוא בלא מעשה אדם.
  131. 131. שו"ת הגאונים – שערי תשובה סי' רצג (מותר לאדם ליקח קמח מן השוק בפסח. והני מילי בשעת הדחק. משום דאיחזוקי איסורא לא מחזקינן. ויוצא בו ידי חובתו). הובא ב טור . ושו"ע ס"ד (ובשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק).
  132. 132. סעיף טו.
  133. 133. מ"א ס"ק ח (וכתב הגאון מוהר"ר יצחק ז"ל מגומבין, שהי' אב"ד דק"ק ליסא, דבמדינתינו שרגילין לרחוץ החיטים ושוהין אותם במים, אסור ליקח קמח מן השוק ... וכן פסקו כל חכמי פראג, שפעם אחת הורה מורה אחד ליקח מן השוק קמח, וחזר בו, וגזר תענית על שגגתו. כל זה שמעתי מפי מורי מוהר"ר חיים כ"ץ ז"ל, שהי' אב"ד בק"ק פוזנא עכ"ל).
  134. 134. סעיף ב. ואף שיש אופן שמותר לרחוץ (ללתות) החטים מדינא דגמרא, כדלקמן ס"כ-כא (מותר ללתות את החטים ... מדינא דגמרא). היינו דוקא באופן שנתבאר לקמן ס"כ (ומיד אחר גמר הלתיתה צריך לטחנם, שלא יהיה להם שהות להחמיץ). משא"כ כאן שלוקח חטים רחוצים, נאסר גם מדינא דגמרא, כדלקמן סכ"א (אם לא טחנם מיד, אלא שהו בלחלוח המים שעליהם כדי הילוך מיל, אסור להשהותם).
  135. 135. שו"ת צמח צדק (הראשון) סי' לב (אפילו היכא דאין רובן מכבסין אלא מיעוטן, אפילו הכי כיון שידוע הוא בודאי שמיעוטן מכבסין יש להחזיק סתם קמח הנקח מהגויים בחזקת איסור, משום דהאיסור הוא קבוע במקומו, וכל קבוע הוא כמחצה על מחצה ... כללא דמילתא, קמח הנקח מן הגויים במקום שידוע הוא בבירור שמקצתן מכבסים החיטין קודם הטחינה, אפילו הן מיעוטן, אסור אפילו להשהות). הובא ב ח"י ס"ק טז. וכדלעיל סי' תלט ס"א (נולד לנו הספק ... כשהיה עדיין במקום קביעות ... וכל הקבוע דינו כמחצה על מחצה, כמו שדרשו חכמים ממדרש הפסוקים), ושם נסמן (הערות ה-ו). וככל הדברים האלה הוא גם לענין קניית גידים מהנכרים, לתפירת התפילין, כדלעיל סי' לב סע"ה (שכיון שהוא הולך אצל נכרי בשעה שהם קבועין בבתיהם, אין הולכין בזה אחר הרוב, שכל הקבוע כמחצה על מחצה).
  136. 136. פר"ח סוף ס"ד (אם ידע שאחד מהמוכרים לותת, אסור לילך לחנות לקנות, דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי). ומיירי שכל אחד מהמוכרים יש לו מקום קבוע בשוק. משא"כ בלאו הכי, נתבאר לעיל סי' לב סע"ה (אבל אם הנכרי הביא לשוק, מותר לקנות ממנו, שכיון שפירש ממקום קביעותו אנו אומרים כל הפורש מן הרוב הוא פורש).
  137. 137. צמח צדק שם (והא דהתירו הגאונים ליקח קמח מן השוק בשעת הדחק, הובא בטור סימן תנ"ג, היינו דלא ידעינן בודאי שמקצתן מכבסים, וכמו שמסיימו הגאונים מילתא בטעמא דלא מחזקינן איסור ... דאינו ידוע בודאי שמקצתן ממוכרי הקמח מכבסים החיטין קודם הטחינה). ח"י שם. וכן הוא לעיל סי' לב סע"ה (ואם אין ידוע שמקצתן נוטלין אותן מבהמה טמאה מותר לקנות מהם בכל ענין).
  138. 138. צמח צדק שם (והכל יודעים שהנחתומים מכבסים קודם הטחינה ואיתחזק איסורא. והיה נראה לי לומר שמוטב היה להם לקנות קמח של דגן). ח"י שם (מנחתומין אין ליקח, שודאי מכבסין. אבל קמח של דגן לוקחין מהם).
  139. 139. גמרא מ, א (הקמחין והסלתות של נכרים של כפרים טהורים ושל כרכין טמאין, דכפרים מאי טעמא, לאו משום דלא לתתי). ח"י שם (אבל מותר לקנות מן בני הכפרים המביאין קמח בכל יום מן הכפרים, דאין [להם] סולת נקיה, וכדאיתא להדיא בפרק כל שעה דף מ').
  140. 140. ח"י שם (וגם לא שייך גבייהו הטעם של צמח צדק מדין הקבוע, דכולהו ניידי בכל יום, הני אזלי והני אחריני נינהו, וכולם פירשו ממקום קביעותייהו).
  141. 141. פר"ח שם (אבל אם המוכר מביא לבית הישראל למכור מותר ליקח ממנו, כיון שרוב המוכרים אינם לותתין כל דפריש מרובא פריש).
  142. 142. תרומת הדשן סי' קיט (ואנו מחזיקים הסולת לחמץ גמור מפני שלותתים את החטים במים קודם הטחינה, ונכרים ודאי אינם זהירים בלתיתה דידהו). ח"י ריש ס"ק טז (אבל סולת נקיה אסור ליקח, דהוי חמץ גמור, כמ"ש בתרומת הדשן סי' קי"ט).
  143. 143. רש"י לו, א ד"ה לתיתה (לשורן במים מעט ולכותשן במכתשת להסיר מורסנן כדי שתהא סולתן נקיה). רמב"ם פ"ה ה"ז (לבלול אותן במים כדי להסיר סובן). לבוש ס"ה (לתיתה, והוא שבולל החטין במים קודם טחינה כדי שיסורו קליפתן).
  144. 144. ח"י סוף ס"ק טו (מיהו כל זה מדינא, אבל ישראל קדושים הם, ונהגו לעשות שימור בכל המצות, משעת טחינה). וראה גם לקמן סי' תס ס"ב (שאר המצות ... שישראל קדושים הם ונהגו לעשות להם שימור מחימוץ לשם הפסח). ויתירה מזו נתבאר לקמן סי' תנה סי"ח (ואף ללישת שאר המצות טוב שישאב ישראל, אם אפשר). ומכל שכן בזמנינו, שמהמצות שאופים לכל ימי הפסח, לוקחים גם את המצות מצוה של ליל הסדר.
  145. 145. מ"א ריש סי' תסז (שאין לוקחים קמח מן השוק אלא בשעת הדחק, כמ"ש סי' תנ"ג). לקמן שם ס"ד (שכבר אסרו לישראל שלא ליקח מנכרי קמח לפסח, כמו שנתבאר בסימן תנ"ג).
  146. 146. רי"ף פ"ב יב, א (ומיבעי ליה לאיניש לנטורי קימחא דפיסחא מעידן קצירה, דאמר קרא ושמרתם את המצות). ר"ן שם (ודאי דלמצוה מן המובחר הכי עדיף שפיר). רמב"ם פ"ה ה"ט (משום שנאמר ושמרתם את המצות, כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חמוץ. לפיכך אמרו חכמים צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר עד שלא יהיה בו שום חמוץ). שו"ע ס"ד (החטים שעושים בהם מצת מצוה, טוב לשמרן שלא יפלו עליהם מים משעת קצירה, ולפחות משעת טחינה. ובשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק). והיינו שהרי"ף והרמב"ם הצריכו כן מדינא, מדברי סופרים, ואילו הר"ן והשו"ע כתבו שטוב לעשות כן למצוה מן המובחר. וראה הערות לשו"ע אדה"ז.
  147. 147. סעיף יב (דגן שמחובר לקרקע, אם נתייבש לגמרי, ואין צריך עוד לינק מן הארץ, הרי הוא כתלוש ומונח בכד, ויכול לבא לידי חימוץ אם ירדו עליו גשמים), ושם נתבאר (הערה 72).
  148. 148. גמרא דף מ, ע"א (בי רב הונא לתתי, ובי רבא בר אבין לתתי ... אמר רבא מותר ללתות).
  149. 149. רמב"ם פ"ה ה"ז (החטים מותר לבלול אותן במים כדי להסיר סובן, וטוחנין אותם מיד, כדרך שטוחנין הסולת). הובא בח"י ס"ק יח.
  150. 150. רא"ש פ"ב סי' כז, בשם רבנו אפרים (לתיתה דעסיק בהו בחיטי לא אתו לידי חימוץ, עד שנתבקעו, אבל הנך חיטי דשיעי כיון דמינח נייחו אתו לידי חימוץ). הובא בטור סי' תסז. מ"א שם ס"ק ג (דדוקא גבי לתיתה אינו אסור אלא אם כן נתבקעו כיון דעסיק בה). ט"ז שם ס"ק ג (דאע"ג דגבי לתיתה אינם אסורים אלא אם כן נתבקעו, שאני התם דעסיק ביה, הלכך אינם באים לידי חימוץ עד שיתבקעו). וכן הוא לקמן שם ס"א (שכל זמן שבולל אותם במים אינן באים לידי חימוץ מן הסתם, כל זמן שלא נתבקעו, שעסק הבלילה מן הסתם הוא מונע אותן מלהחמיץ).
  151. 151. גמרא שם (חיטין דשרירי), ורש"י שם (שהן קשין משעורין ואין ממהרין להחמיץ).
  152. 152. רמב"ם שם (וטוחנין אותן מיד). מגיד משנה שם (לפי שאם שהו ודאי מחמיצין הן). וכן הוא לקמן סי' תסז ס"ב (לאחר גמר הלתיתה, ששוב אינו עוסק בהן בידים, אם הן שוהין במים שיעור מיל יכולין הן לבא לידי חימוץ גמור), וסי' תסו סט"ז (דגן שהדלף טורד עליו אפילו כל היום כולו, אינו בא לידי חימוץ. וכשיפסוק טרדת הדלף, צריך לטוחנו מיד).
  153. 153. גמרא שם (אין לותתין שעורין בפסח, שעורין הוא דלא, הא חיטי שרי). רמב"ם פ"ה ה"ו (אין בוללין את השעורין במים בפסח, מפני שהן רפין ומחמיצין במהרה).
  154. 154. מ"א ס"ק ט (ואפשר דשיפון מין שעורים לענין זה עי' ביו"ד סי' שכד). ח"י ס"ק יט (ושיפון מין שעורים לענין זה. עי' ביו"ד סי' שכ"ד). והיינו כדאמרינן בגמרא לה, א (שיבולת שועל ושיפון מין שעורין). וכן הוא לעיל ס"ח (שהשעורין (ושבולת שועל ושיפון) הם רכים וממהרים להחמיץ).
  155. 155. רש"י שם ד"ה הכי קאמר (חיטי, שהן קשין משעורין ואין ממהרין להחמיץ). וכן הוא לעיל ס"ח (שהחטים הם קשים ואינם ממהרין להחמיץ ... שהשעורין (ושבולת שועל ושיפון) הם רכים וממהרים להחמיץ).
  156. 156. רי"ף פ"ב יב, א (והאידנא שדרו ממתיבתא דאין אנו בקיאין ללתות, הילכך לא שרי לן למילתת). רא"ש פ"ב סוס"י כה. טור (לתיתה אף על גב דבגמרא שרי לה בחיטי, הגאונים אסרוה, וכן שדרו ממתיבתא שאין אנו בקיאין בלתיתה) ולבוש ס"ה (לתיתה ... אף על גב דבגמרא שרי ליה בחטין שהם קשין, אנן אסרינן ליה, שאין אנו בקיאין בה).
  157. 157. רמב"ם פ"ה ה"ז (וכבר נהגו כל ישראל בשנער ובארץ הצבי ובספרד ובערי המערב שלא יבללו החטים במים, גזירה שמא ישהו ויחמיצו). וכדלעיל סעיף הקודם (ומיד אחר גמר הלתיתה צריך לטחנם, שלא יהיה להם שהות להחמיץ), ושם נסמן.
  158. 158. ח"י ס"ק יח (ומכל מקום נראה דמותר לקיימם בביתם החטים, כיון דמדינא דש"ס מותרין החטים בלתיתה).
  159. 159. סעיף ב (לאחר גמר הלתיתה, ששוב אינו עוסק בהן בידים, אם הן שוהין במים שיעור מיל ... הרי זה אסור אפילו להשהותו עד לאחר הפסח, אפילו שלא נתבקע).
  160. 160. ט"ז ס"ק ד (על כן אסור ליקח חיטים מן בעל הרחיים, שלוקח מדות כל השנה, דרגילים הטוחנים להדיח החיטים תחלה). הובא בח"י ס"ק יח (וכתב הט"ז דאסור לקנות החטים מבעל הרחיים, דרגילין להדיח החטים תחלה).
  161. 161. מ"א סי' תמב ס"ק יט (נראה לי דלא מהני הדחה בעלמא, דאדרבא הבצק נדבק בו, וצריך כיבוס בחמין ואפר וחביטה. ועי' ביו"ד סי' קל"ח ס"ח ובש"ך שם). והיינו כמבואר ב ש"ך יו"ד סוס"י קלח ס"ק י (דהיינו דוקא בכבוס שרגילים שחובטין אותן כמה פעמים. וכן הוא בתוס'. מיהו באשר"י משמע דלא שרי אלא דוקא בכבוס שרגילים לכבסן בכמה כבוסים באפר וכבוס בחמים בכלי שני ובצונן. ונראה דלא פליגי). והכוונה לתוס' ע"ז עה, ב ד"ה דכיתנא (שעל ידי כבוס גדול שחובטין כמה וכמה פעמים, אי אפשר שלא יצא האיסור. ושמא יש לחלק בין איסור שנדבק לשאינו נדבק כל כך). הרי שחביטה מועלת אף באיסור הנדבק. וברא"ש שם פ"ה סל"ג (לפי שרגילין לכבסן בכמה כבוסין באפר וכבוס בחמין ובצונן ומ[כים] עליהן, קים להו שמפליטים כל מה שבלעו כאילו הרתיחם בכלי ראשון).
  162. 162. תרומת הדשן סי' קטז (הדבר ידוע דכשהקמח נוגע במים מיד נתרכך ונילוש ונדבק בבגד, וקשה להעביר כולו). לבוש ס"ו (דהדבר ידוע דכשהקמח נוגע במים נתרכך ונילוש ונדבק בבגד וקשה להעביר כולו). ושם נתבאר, שמטעם זה צריך להתיר התפירות, כדלקמן סכ"ד. וכן הוא לעיל סי' תמז סל"ד (שהקמח אינו עובר על ידי הדחה, ואדרבה הוא מתדבק ונעשה פירורי בצק דקין מאד ונדבקין מאד בבשר). וראה גם לקמן סי' תנט ס"ל (לא די לו בהדחה, לפי שהחמץ נדבק בו, אלא צריך לכבסו היטב).
  163. 163. ויש לחוש שיפרך מהן לתוך הקמח, כדלעיל סי' תמב סכ"ו (ויש לחוש שמא יפרך מהן לתוך הקמח של פסח). ואף שנתבאר לקמן סל"א "שאף אם יתערב מעט חמץ לתוך הקמח של פסח הרי הוא מתבטל בתוכו בס' קודם הפסח, ואינו חוזר וניער בפסח לדברי הכל אם אופה ממנו המצות קודם הפסח". היינו דוקא קמח בקמח, משא"כ כאן שהחשש הוא שעל ידי הכיבוס יש בשקים פירורי עיסה שנתייבשה, שאינם מתבטלים בקמח גם קודם הפסח, כדלקמן סי' תסו ס"ט (שיש לחוש על הקמח שנתייבש שמא נפרך ונעשה ממנו פירורין דקים ... ואינן בטלים בתוכה בששים, לפי שזהו דומה לתערובת יבש בלח).
  164. 164. הלכות ומנהגי מהר"ש סי' קצז (הח"ר מרקל אמר לפני מהר"ש ז"ל על מאיר מאודנבורק, איך ששאלו על מפה אחת שהניחוה על שק של קמח שטחנו לפסח, אם היו יכולין לאכול על אותו מפה בפסח, והורה להם שינערו המפה וא יאכל עליה. ואמר לו מה"ר שלום ז"ל, שלא כדין הורה מה"ר מאיר מאודנבורק שהתיר לאכול על מפה, כי מאחר שהיתה מונח כבר על השק, שהייתה בתוכו קמח, ומבצבץ דרך השק ונכנס למפה, אז לא יצא מן המפה על ידי ניעור, רק על ידי כיבוס). מהרי"ל הל' מאכלות אסורות בפסח ע' קלח (אמרו לפני מהר"ש על מפה שהניחו על שק קמח שטחנו לפסח, ושאלו ממהר"ם מאודנבורק אם רשאין לאכול עליה בפסח, והיה מורה לנערה יפה ומותר. ואמר מהר"ש דהורה שלא כדין, דקמח היה מבצבץ דרך השק ונכנס למפה ולא יצא על ידי ניעור, כי אם על ידי כיבוס). רמ"א סי' תמב סי"א (ומפה שהיתה מונחת על שק קמח, לא מהני לה ניעור, וצריכה כבוס כדי להשתמש עליה בפסח). פר"ח כאן ס"ו (מפה שהניחו על שק של קמח שטחנו לפסח, הקמח מבצבץ דרך השק ונכנס למפה, ולא סגי בניעור לאכול עליה בפסח, אלא צריך כיבוס).
  165. 165. מ"א סי' תמב ס"ק יט (וצריך כיבוס בחמין ואפר וחביטה). ח"י שם ס"ק כא (וכתב במ"א דהיינו בחמין ואפר וחביטה).
  166. 166. תרומת הדשן סי' קטז (השקים שנותנים בהן קמח כל השנה, וכשבאים לעשות בהן קמח לפסח ומכבסים אותם היטיב מקודם, צריכים להתיר קודם הכיבוס כל התפירות שבהן בקצוות, או אם מטולאים ... נראה להביא ראייה מפ' דם הנדה [נדה נו, ב], דקאמר התם אי נמי דאישתכח בסיטרא, אי אמרת חזקתו מתכבס סיטרא לא אתכבס. ופרש"י שם סיטרו צידי הבגד שיש שם קמטים ותפירות. הא קמן שבתוך הקמטים והתפירות אינו מתכבס). שו"ע ס"ו (שקים שנותנים בהם קמח כל השנה, אם רוצה ליתן בהם קמח ומכבסים אותם יפה, צריכים להתיר קודם הכבוס כל התפירות שבהם בקצוות, או אם הם מטולאים). רמ"א סי' תנא סי"ח (וצריך להתיר כל התפירות שבהן קודם הכבוס). וראה גם לעיל סי' תנא סכ"ג (אלא אם כן פותח את התפירות ומגרדו יפה יפה). לקמן סי' תנט ס"ל (וקודם הכיבוס צריך להתיר כל התפירות שבו כמו שנתבאר בסי' תנ"ג).
  167. 167. ח"י סי' תנא ס"ק נג (כל התפירות, דהיינו אף גם מה שהוא בשולי השק שהוא האימרא. וכן משמע שם בתרומת הדשן). משא"כ בסדין שעושין עליו המצה, כדלקמן סי' תנט ס"ל (חוץ מן התפירות שבאימרא שאין צריך להתיר, לפי שאין דרך לעשות מצות על האימרא אלא באמצע הסדין).
  168. 168. תרומת הדשן שם (או אם מטולאים). שו"ע שם (או אם הם מטולאים).
  169. 169. אליה זוטא סי' תמב ס"ק יא (הוא הדין בשק חדש שנתנו בתוכו קמחא דפסחא, אם רוצים לכבסו ולחזור וליתן בו קמחא לפסח, צריך להתיר התפירות וכל הטלאים, דהא הקמח עכשיו מתחמץ במים, ואינו עובר כולו מתפירות, וחמץ במשהו כשיתערב בפסח כמ"ש בתרומת הדשן סימן קט"ז. וזכורני שכך היה דורש זקני הגאון ז"ל). ח"י סי' תנא ס"ק נב (אפילו בשק חדש ששם בו פעם אחת קמח לפסח, ורוצה לכבסו לתת בו פעם שנית, גם כן צריך להתיר התפירות), וכאן ס"ק כ (הוא הדין בנותן בו פעם אחת אפילו קמחא דפסחא, אם רוצה לכבסם צריך להתיר התפירות).
  170. 170. ח"י סי' תנא סוף ס"ק נג (אם כבסו ולא התיר התפירות ונתן בתוכו קמח, אין לאסור דיעבד).
  171. 171. ב"ח סוף הסימן (לפי זה אפילו אין שם תפירה וטלאי נמי קשה להעביר כל הנלוש בשק בנקבי האריגה על כן אין ליתן בהם קמח של פסח). פר"ח ס"ו (ובספר ב"ח כתב ... ואפילו אין שם תפירה וטלאי קשה להעביר כל הנילוש בשק בנקבי האריגה, על כן אין ליתן בהם קמח של פסח, ע"כ. ולכתחילה יש לחוש לזה). ט"ז ס"ק ה (ומצוה מן המובחר ליקח חדשים שלא היה בהם קמח, כי על ידי כיבוס יש לחוש שנדבק הקמח בשק טפי, כן נראה לי).
  172. 172. שבלי הלקט סוס"י רי (כתב אחי ר' בנימין נר"ו שצריך לטחון החטים יום או יומים קודם לישה, ואם טחן בערב הפסח, דהיינו יום ארבעה עשר, יהא אסור ללוש ממנה מצה בו ביום. לפי שהקמח בשעת טחינה רותח ומחמם את המים, והעיסה נוחה להחמיץ, וקרוב הדבר לבוא לידי אסור חמור). הובא באגור סי' תשנא (יש רוצין להוכיח מן הירושלמי, שצריך לטחון החטה יום או יומים לפני הלישה. ואם טחנו בערב פסח יהא אסור ללוש מצה בו ביום. לפי שהקמח בשעת הטחינה רותח הוא ומחמם המים והעיסה נוחה להחמיץ וקרוב הדבר לבא לידי אסור). ממשמעות ה ירושלמי פ"ג סוף ה"א (ההלכה דלקמן סכ"ח). שו"ע ס"ט (צריך לטחון החטים יום או יומים לפני הלישה. ואם טחנו בערב פסח, יש אומרים שאסור ללוש מצה בו ביום, לפי שהקמח בשעת טחינה רותח ומחמם המים, והעיסה נוחה להחמיץ).
  173. 173. מ"א ס"ק יג (פירוש לכתחלה יטחון ב' ימים לפני הלישה, ואם אי אפשר, עכ"פ יטחון יום אחד לפני הלישה).
  174. 174. ח"י ס"ק כו (והמחבר שכתב יום או יומיים, כוונתו מעת לעת, וכמו שפירש רש"י פרשת משפטים (כא, א) גבי יום או יומיים יעמוד). וברש"י שם (יום שהוא כיומים, ואיזה זה מעת לעת).
  175. 175. מ"א שם (ונראה לי דלא בעינן מעת לעת, רק לינת לילה).
  176. 176. ח"י שם (ונראה דמדמה למים דבעינן לינה). והיינו כמו המים דלקמן סי' תנה ס"ב (צינון לילה אחד).
  177. 177. שבלי הלקט ואגור שם. שו"ע שם.
  178. 178. אליה זוטא ס"ק ט (ואם נאפה בו ביום, ודאי נראה לי להקל). ח"י סוף ס"ק כו (ואם עבר ולש, נראה דאין לאסור בדיעבד).
  179. 179. ח"י שם (ומשמרו היטב).
  180. 180. כדלעיל סט"ו (ימהר להתעסק בה בידים בלישתה ועריכתה ואפייתה).
  181. 181. תרומת הדשן סי' קיח (כשמוליכים השקים שיש בהן הקמח למצות מן הרחיים ... להניח[ם] על גבי הסוס או החמור להוליכו כך ... יראה דאסור, אלא אם כן יש אוכף או עור עב כה"ג על גבי הבהמה תחת השק). שו"ע ס"ז (כשמוליכים השקים שיש בהם קמח מהרחיים, אסור להניחם על גבי בהמה שאין אוכף או עור עב תחת השק).
  182. 182. לבוש ס"ז (מן הריחיים או לשאר מקום).
  183. 183. תרומת הדשן שם (מפני שהקמח מתחמם בגוף הבהמה כשמונח על גבה). מ"א ס"ק י (שנתחמם מבהמה).
  184. 184. כדלעיל סעיף הקודם.
  185. 185. תרומת הדשן (ותו דרגילות שהבהמות מזיעות תחת כובד המשא, ולא ברירא לן אי זיעת בהמה מכשירה ומחמצת ... ואף על גב דלפי הסברא דמי לזיעת אדם דאינו מכשיר ואינו מחמיץ, מכל מקום אין להקל במילתא דלא פשיטא). מ"א שם (ועוד דלא ברירא לן אם זיעת בהמה מחמצת ואף על גב דלפי הסברא אין מחמצת כמו זיעת אדם מכל מקום אין להקל במילתא דלא פשיטא כל כך).
  186. 186. מ"א שם (ונראה לי דבדיעבד יש להורות דזיעת בהמה אינה מחמצת).
  187. 187. סעיף א (וזיעת אדם (אבל של בהמה נתבאר בסימן תנ"ג) ... דינם כמי פירות שאין מחמיצין).
  188. 188. כדלקמן סעיף הבא, ושם נסמן.
  189. 189. ירושלמי פ"ג סוף ה"א (ר' אבהו מפקד לטחונייא דלא מיתן קופייא אילין על אילין, דלא ירתחן ויחמען). מרדכי רמז תרא (ירושלמי ... פירוש קופיא, שקים). רמ"א ס"ז (יזהר לכתחלה שלא להניח הרבה שקין עם קמח זה על זה, במקום שאפשר).
  190. 190. ח"י ס"ק כג (ואם עבר והניח השקים זה על זה, יש עוד תקנה שישהנה אותם יום או יומיים קודם לישה ... וכן מבואר במ"א סוף סי' זה). ובמ"א שם (היינו קרוב ללישה, אבל יום או יומיים קודם לכן שרי).
  191. 191. סכ"ו וסוף סכ"ז.
  192. 192. פר"ח ס"ז (וגם צריך ליזהר שלא ישב על גבי השק של קמח).
  193. 193. שו"ת מהרי"ל סי' נח אות ז (נוהגים לנקר הרחיים, משום דזימנין כבר טחנו בה תבואה לתותה לסולת והוי חמץ גמור, דאפילו מאן דשרי ללתות, היינו דישראל הקדים לטחון קודם שהחמיץ, אבל אינהו משהו ליה במיא ומחמיץ). אגור סי' תשנג (כתב גדול בדורו מה"ר יעקב מולין, נוהגין לנקר הרחים, משום דזמנין כבר טחנו בהן תבואה לתותה לסלת, והוי חמץ גמור). שו"ע ס"ח (נוהגים לנקר הריחים, משום דזמנין נתנו בהם תבואה לתותה לסולת).
  194. 194. היא התבואה אחרי נביטתה, שעושין ממנה שכר ויי"ש, כדלעיל סי' תמב ס"ט (יי"ש הנעשית מתבואה חמוצה שקורין מאל"ץ, אין דינו כתערובת חמץ, אלא כממשו של חמץ עצמו).
  195. 195. לבוש ס"ח (וכל שכן במדינות הללו שטוחנין בהם חטים ושעורים השרויין במים הרבה, שעושין מהן שכר, והוא שקורין לו מל"ץ בלשון אשכנז, שהוא חמץ גמור, וטוחנין אותו בעודו לח קצת ונדבק הרבה בריחים, לכך אסור לטחון בה עד שינקרו אותה היטב). וראה גם ט"ז ס"ק ג (ובמקום שטוחנין החטים ברחיים שטוחנין המלצי"ן אסור אפילו בשעת הדחק, כי חמץ גמור הוא). הובא בח"י ס"ק יז.
  196. 196. שו"ת מהרי"ל שם (וקמח הראשון שנטחן אחר הניקור שומרין אותו עד אחר הרגל). שו"ע ס"ח (ונוהגים שקמח הראשון שנטחן אחר הניקור שומרים אותו עד לאחר הרגל).
  197. 197. לבוש ס"ח (שמא נתערב בו מעט ממה שנדבק בריחים).
  198. 198. אליה רבה ס"ק יח (אי אפשר לכסות תוך הרחיים עצמו).
  199. 199. אליה זוטא ס"ק ז (ועתה נוהגין לכסות בבגד של פשתן הרחיים, ולפי זה אפשר להתיר אף הקמח ראשון). הובא בח"י ס"ק כה.
  200. 200. סעיף ט (לדעה הא' שם אפילו בלי אפיה, ולדעה הב' שם דוקא כשאפה קודם הפסח).
  201. 201. הטעם לזה נתבאר לעיל סי' תמב קונטרס אחרון ס"ק ג, משום איסור לבטל איסור לכתחלה, קודם הפסח (ואם מעיקר הדין היה מותר לערבו בידים, לא היה מקום להחמיר לנקרו).
  202. 202. שו"ת נחלת שבעה סי' יב (ומאי דיש לחוש משום דזימנין דטחנו בהם תבואה לתותה לסלת, כבר נתבטל קודם שלשים לפסח. ואין כאן מבטל איסור לכתחלה, שאינו טוחן על מנת לבטל האיסור). ח"י ס"ק כד (וכתב בתשובת נחלת שבעה סי' י"ב, דשלושים יום קודם פסח מותר לטחון אף בלי ניקור הרחים, עיי"ש שהאריך בהיתר זה).
  203. 203. סעיף א (אם הוא יוצא בתוך שלשים יום לפני הפסח, כיון ששואלין ודורשין בהלכות פסח, חל עליו להזהר ולקיים כל מצות חכמים).
  204. 204. שו"ת נחלת שבעה סי' יג (אם לא יוכלו בקל לנקר הרחיים, כי הוא סמוך לפסח או שאר הכרח, גם לדידהו הוי כשעת הדחק ושרי לטחון בלא ניקור. הנראה לפע"ד כתבתי). ח"י שם (ובשאלה י"ג כתב דאם לא יוכלו בקל לנקר הרחיים כי הוא סמוך לפסח, או שאר הכרח, גם לדידהו הוי כשעת הדחק ושרי לטחון בלא ניקור).
  205. 205. ח"י שם (ומכל מקום יאפה הכל קודם פסח ... ועכ"פ יטחן הכל קודם פסח).
  206. 206. ס"ט (וכל בעל נפש יחמיר לעצמו לכתחלה לחוש לסברא זו. ומפני כך נתפשט המנהג במדינות אלו לאפות כל המצות קודם הפסח), ושם נסמן (הערות 72-75).
  207. 207. מעגלי צדק, סוף דינים הנוהגים קודם הפסח (כשטוחנין בריחיים חמץ לא יטחון לפסח באותו בית, אפילו ברחיים אחרים, כי האבק פורח ומתערב). מ"א ס"ק יא (כשטוחנין ברחיים תבואה לתותה, לא יטחנו באותו בית לפסח, אפילו ברחיים אחרת, כי האבק פורח ומערב. מעגלי צדק). וראה לעיל סי' תלח ס"א-ב (והערה ה; יד), שמ"ש בפוסקים "בית", פירושו בעיקר "חדר".
  208. 208. ח"י ס"ק כה (ולא ראיתי נזהרים בזה, וטוחנין באותו בית לפסח שטוחנין בו קמח אחר. וצריך לומר משום דאיכא לספוקי שמא התבואה אחרת גם כן אינה לתותה, ואם תמצא לומר שהיא לתותה, שמא לא לתת בדרך שנתחמץ ... גם בדיעבד ליכא איסור, כיון שנתבטל קודם פסח).
  209. 209. כדלעיל סל"א.
  210. 210. רוקח סי' רסג (כל איש ישראל צריך לילך עם טוחן לטחון). רמ"א ס"ח (ואנשי מעשה רגילים לילך בעצמם אל מקום הרחיים לראות הם בעצמם לטחינת קמחיהם). וכן באפיית המצות, נתבאר לקמן סי' תס ס"ג (גדולי החכמים היו משתדלין בעצמן במצות מצוה ועומדין על עשייתן ומזרזין את העוסקין בהן ומסייעין בעריכתן. וכן ראוי לכל אדם לעשות להטפל הוא עצמו במצוה).
  211. 211. מ"א ס"ק יב (שמצוה בו יותר מבשלוחו). וכדאמרינן בקידושין מא, א (מצוה בו יותר מבשלוחו). וכן הוא לעיל סי' רנ ס"ג (שכן הוא בכל המצות מצוה בו יותר מבשלוחו). סי' תלב ס"ח. לקמן סי' תס ס"ג (כנ"ל).
  212. 212. ירושלמי פ"ג ה"א (א"ר יעקב בר זבדי ר' אבהו מפקד לטחונייא ... ר' חיננא בר פפא אזל ליה גבי טחונייא ... רבי אבון הורי לטחונייא). מרדכי רמז תרא (ירושלמי ... רבי אבהו מפקד לטחוניא ... ר' חנינא בן פזי אזיל לגבי טחוניא. ומשמע התם דאפילו האמוראים היו הולכים לבית הריחים).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 54 עמודים.

  1. שוע"ר עם ביאור דברי שלום תנא דיני הגעלת כלים מאותו ספר ע"ז עה, ב · חולין נו, ב
  2. שולחן ערוך ח נדה נו, ב
  3. שולחן ערוך (ב) זבחים דף ע"ד
  4. שוע"ר עם ביאור דברי שלום תמו מי שמוצא חמץ בתוך המועד מאותו ספר נדה נו, ב
  5. שוע"ר עם ביאור דברי שלום תמז דין תערובות חמץ בתוך הפסח מאותו ספר זבחים עד, א
  6. תורת מנחם בס"ד. יום א' פ' פינחס, י"ג תמוז, ה'תשכ"ב זבחים עח, ב
  7. שולחן ערוך ז זבחים עח, א
  8. שוע"ר עם ביאור דברי שלום תנה דין מים שלשין בהם המצה מאותו ספר זבחים עח, א
  9. שולחן ערוך ח ע"ז עה, ב
  10. שולחן ערוך יג ע"ז עה, ב
  11. שולחן ערוך כה ע"ז עה, ב
  12. שולחן ערוך עב ע"ז עה, ב
  13. שולחן ערוך כג ע"ז עה, ב
  14. שוע"ר עם ביאור דברי שלום תנב סדר וזמן הגעלת כלים מאותו ספר ע"ז עה, סע"ב
  15. שוע"ר עם ביאור דברי שלום תעב דיני הסיבה וד' כוסות מאותו ספר ע"ז עה, ב
  16. ביאורי תניא פרק יז ע"ז עה, ב
  17. שוע"ר עם ביאור דברי שלום שכג דין השאלה וקנין צרכי שבת והדחת הכלים ותיקונן וטבילתן בשבת מאותו ספר ע"ז עה, ב
  18. תורת מנחם שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מר-חשון, ה'תשל"א ע"ז עה, א
  19. תורת מנחם בס"ד. שיחת* אור ליום ב' פ' נצבים-וילך, ח"י אלול, ה'תשכ"ב חולין נו, סע"ב
  20. שולחן ערוך יט חולין נו, ב
  21. שולחן ערוך כה חולין נו, ב
  22. שולחן ערוך מו חולין נו, ב
  23. שולחן ערוך יא חולין נו, ב
  24. שולחן ערוך [ד] חולין נו, ב
  25. שוע"ר עם ביאור דברי שלום תכט מנהג ימי ניסן מאותו ספר חולין נו, ב
  26. שוע"ר עם ביאור דברי שלום תלג דיני בדיקת החמץ מאותו ספר חולין נו, ב
  27. שוע"ר עם ביאור דברי שלום תסא דיני אפיית המצה ובאיזה מצה יוצא ידי חובתו מאותו ספר חולין נו, ב
  28. שוע"ר עם ביאור דברי שלום תסה דין מורסן בפסח מאותו ספר חולין נו, ב
  29. שוע"ר עם ביאור דברי שלום תסז דין חטים שנפל עליהם מים ותבשיל שנמצא בתוכו חטה מאותו ספר חולין נו, ב
  30. ביאורי תניא פרק ד חולין נו, ב
  31. ביאורי תניא פרק כד חולין נו, ב
  32. תורת מנחם שיחת ש"פ וישלח, י"ד כסלו, ה'תשכ"ח חולין נו, א
  33. תורת מנחם שיחת ש"פ האזינו, י"ג תשרי, ה'תשכ"ט חולין נו, א
  34. תורת מנחם שיחת ש"פ במדבר, ב' סיון, ה'תש"ל חולין נו, סע"ב
  35. תורת מנחם שיחת ש"פ ויקרא, פ' החודש, ר"ח ניסן, ה'תשל"א חולין נו, א
  36. שולחן ערוך י חולין ד, רע"ב
  37. שולחן ערוך יב חולין ד, רע"ב
  38. שולחן ערוך ל חולין ד, ב
  39. שולחן ערוך יד חולין ד, א
  40. שולחן ערוך ח חולין ד, א