ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות פסח – ח"ד (סי' תנג-תסז)תנה דין מים שלשין בהם המצה

תנה דין מים שלשין בהם המצה

ובו ל"ד סעיפים

מים שלנו

א המצה ²⁹⁵ שאדם אוכל כל ימי הפסח, אין לשין אותה אלא במים צוננין, אבל לא בפושרין ²⁹⁶ , דהיינו כחמימות הרוק ²⁹⁷ . לפי שבקל תוכל לבוא לידי חימוץ כשאין המים צוננין אם לא יתעסקו בזריזות ²⁹⁸ יתירה מאוד, ואין אנו בחזקת זריזין כל כך ²⁹⁹ , לפיכך אסרו לנו חכמים ללוש בפושרין, ואין צריך לומר בחמין ³⁰⁰ (אבל ברותחין היה מותר מעיקר הדין, אלא שהגאונים החמירו ואסרו כמו שנתבאר בסי' תנ"ד ³⁰¹ ):

ב ואפילו במים צוננין אסרו חכמים ללוש בהם בו ביום שנשאבו מהנהר ³⁰² או מהמעיין, אלא צריך להלינם קודם שילוש בהם ³⁰³ .

וטעם לינה זו יש אומרים ³⁰⁴ , לפי שימי ניסן עדיין מימות החורף הן, שהמעיינות הן רותחין מעט, לפיכך צריך לצננם לילה אחד לאחר שנתלשו ממקום רתיחתן, דהיינו לאחר שנשאבו מהמעיין ³⁰⁵ .

ומי הנהרות שאינן נמשכין ממעיינות ³⁰⁶ צריכין גם כן צינון לילה אחד, לפי שהכה עליהם חום השמש ביום ונתחממו מעט ³⁰⁷ :

ג ולכתחלה יש ליזהר לשאבן קודם כניסת תחלת הלילה, כדי שיעבור עליהם צינון כל הלילה ³⁰⁸ לאחר שנתלשו ממקום רתיחתן.

ובדיעבד שעבר ושאבן לאחר כניסת תחלת הלילה, מותר ללוש בהם לכתחלה למחר לאחר שיאיר היום, אם שאבן קודם חצי הלילה. לפי שעיקר צינון הלילה הוא מחצות עד עמוד השחר, שבכל ששה שעות הללו מנשבת רוח צפונית ³⁰⁹ .

אבל קודם עמוד השחר אסור ללוש בהן ³¹⁰ , אפילו שאבן אתמול קודם עמוד השחר, שצריך שיעברו עליהם לאחר שנתלשו ממקום רתיחתן, כל ששה שעות שמחצות הלילה עד עמוד השחר ³¹¹ רצופין ³¹² .

אבל כשרוצה ללוש בהן למחר לאחר שיעלה עמוד השחר, רשאי לשאבן היום בכל שעה שירצה מהיום, שהרי יצטננו כל הלילה ³¹³ .

ומכל מקום עיקר הצינון הוא בלילה ³¹⁴ שאין שם חום השמש, אבל ביום, אף לאחר שנתלשו ממקום רתיחתן, אינם מצטננים כלל, שחום השמש מחממן ³¹⁵ :

ד אבל יש אומרים ³¹⁶ שטעם לינה זו, לפי שבלילה כל מי מעיינות ונהרות הן רותחין מעט, שהחמה מחממתן תחת הקרקע, תדע שבעלות השחר אתה רואה עשן על הנהרות ³¹⁷ .

לפיכך כשרוצה ללוש בהן צריך שכל הלילה יהיו תלושין ממקום רתיחתן ³¹⁸ , דהיינו שישאבם תחלת הלילה ממש, ואם שאבן לאחר תחלת הלילה אסור ללוש בהן, שכבר נתחממו בתחלת הלילה ³¹⁹ . אבל המים שנשאבו בתחלת הלילה ממש, אף שכבר נתחממו בליל אתמול, מכל מקום כבר נצטננו מחימום זה כשהיו מחוברין במעיין יום תמים, שהמעיינות הן צוננים ביום ³²⁰ , לפי שהחמה גבוהה מהן והקרקע שתחתיהן צוננת ומצננתן ³²¹ :

ה ולפי טעם זה אין לשאוב המים ללישת המצות אלא בבין השמשות בלבד ³²² . שקודם בין השמשות עדיין לא נצטננו המים מרתיחתן שהיו רותחין בלילה העבר, שהרי לא עבר יום תמים מסוף לילה העבר. ואחר בין השמשות יש לחוש שמא כבר הוא אחר תחלת הלילה (שאין הכל בקיאין לצמצם תחלת הלילה ממש ³²³ ), וכבר נתחממו המים מעט.

ואין להם תקנה ללוש בהם אפילו לאחר כמה לילות ³²⁴ , שאין צינון מועיל למים לפי סברא זו, אלא אם כן נצטננו במחובר לקרקע יום תמים, ואין הלינה מוספת להם עוד צינון ³²⁵ (ומה שהזכירו חכמים לינה ³²⁶ הוא, כדי ללמדנו שהלינה במחובר לקרקע היא הגורמת האיסור, שבלילה המעיינות הן רותחין, אבל לא ביום, וממילא נשמע שצריך לשאבם בבין השמשות, כדי שיעברו עליהם י"ב שעות של יום תמים במחובר לקרקע, שיצטננו מרתיחתן שהיו רותחין י"ב שעות של לילה העבר):

ו ולענין פסק הלכה, לכתחלה יש להחמיר כחומר ב' הסברות ³²⁷ , דהיינו שישאבן בבין השמשות ³²⁸ , ולא ילוש בהן עד לאחר שיאיר היום למחר ³²⁹ .

ואם אינו יודע לכוין לשאוב בבין השמשות ממש, יקדים מעט ³³⁰ לשאוב בשעה שברי לו שעדיין לא עבר כל אורך בין השמשות (ושיעור אורך בין השמשות עיין בסי' רס"א ³³¹ ). ואין לחוש לו שמא עדיין הוא יום גדול, שהרי לפי סברא הראשונה מותר לשאוב לכתחלה בעוד היום גדול. אבל אם הוא חושש שמא כבר עבר כל בין השמשות, וכבר הוא אחר התחלת הלילה, לא ישאב עוד, שהרי אף לפי סברא הראשונה צריך לשאוב לכתחלה בהתחלת הלילה ממש.

ובדיעבד שעבר ושאבן בעוד היום גדול, יש לסמוך על סברא הראשונה, ומותר ללוש בהן למחר ³³² לאחר שהאיר היום. וכן אם עבר ושאבן לאחר תחלת הלילה, מותר ללוש בהם למחר ³³³ אם נשאבו קודם חצות הלילה ³³⁴ .

ומכל מקום יש להמתין מללוש בהם עד שיעברו עליהם י"ב שעות מעת שנשאבו ³³⁵ . לפי שיש אומרים ³³⁶ שאין המים מצטננים מרתיחתן שהיו רותחין בימות הגשמים עד שיעברו עליהם י"ב שעות מעת שנתלשו ממקום רתיחתן:

אופני הלנת והולכת המים

ז יש ליזהר לכתחלה כשמלינים המים, שלא ילינם בתוך בית החורף, ולא בחדר אחר, אלא במקום מגולה, כדי שיצטננו באויר העולם ³³⁷ . ואם אויר העולם הוא חם, לא ילינם באויר, אלא במרתף, שהמרתף הוא קר בזמן החום (ואם אין לו מרתף יניחם בתוך הבית). ואם אויר העולם הוא קר. לא יניחם במרתף שהוא חם בזמן הקור. אלא ילינם באויר ³³⁸ :

ח וכשמלינם באויר צריך ליזהר להכניסם תחת התקרה, או לתוך חדר מקורה, קודם זריחת השמש, שלא יתחממו בחום השמש. ואף ביום המעונן עובר חום השמש דרך העבים ומחמם המים ³³⁹ . ואפילו הם מכוסים, אין הכיסוי מגין עליהם, אם ישתהו הרבה בחמה ³⁴⁰ . לפיכך יותר טוב להלינם תחת התקרה, שמא ישכח להכניסם קודם שיזרח השמש ³⁴¹ .

ומכל מקום אם הלינם באויר ולא הכניסם קודם זריחת השמש, מותר ללוש בהם ³⁴² , אפילו זרחה השמש עליהם ³⁴³ , אם לא נשתהו שם עד כדי שיוחמו המים בחום השמש, אלא מצאן צוננים:

ט כשמוליך המים ביום תחת אויר הרקיע ³⁴⁴ , כגון שמוליכן מן המרתף לבית הלישה ³⁴⁵ , יש ליזהר לכסותן במפה, אם הוא יום המעונן ³⁴⁶ או שמוליכן במקום זריחת השמש, שלא יתחממו מעט בחום השמש.

ואם מוליכן בכלי זכוכית אין מועיל מה שמכסה במפה על גביהם כי חום השמש עובר דרך דפנות הכלי ³⁴⁷ (וצריך לכסות המפה על הדפנות שכנגד זריחת השמש. ואם הוא יום המעונן צריך לכסות על כל הדפנות).

אבל כשמוליך המים בלילה או בבין השמשות, כגון בשעת שאיבתן מהנהר או מהמעיין שמוליכן משם לביתו דרך אויר הרקיע, אין צריך לכסותו כלל, שהרי כבר שקעה החמה ולא יתחממו עוד ³⁴⁸ . אלא שנהגו לכסותן, שלא יפול לתוכם שום דבר חימוץ ³⁴⁹ .

ומטעם זה נוהגין לסנן המים בשעת השאיבה ³⁵⁰ בבגד לבן ³⁵¹ ונקי:

י מותר לשאוב מים בבין השמשות אחד לצורך ימים הרבה ³⁵² . ואף שבכל יום אויר העולם הוא חם מחום השמש, אף על פי כן אין המים שבתוך הכלי מתחממין, כיון שהם בתוך הבית, שאין חום השמש מכה עליהם ³⁵³ .

ומכל מקום בכל לילה יניחם באויר תחת התקרה, ואם אויר העולם הוא חם יניחם במרתף, בין ביום בין בלילה, עד הלישה ³⁵⁴ :

מים שלנו לאפיה בליל החג שחל במוצש"ק

יא הנוהגים לאפות מצה של מצוה בליל ט"ו, מטעם שיתבאר בסי' תנ"ח ³⁵⁵ , אם חל ט"ו באחד בשבת, צריכים הם לשאוב המים ביום ה', סמוך לחשיכה בבין השמשות של ליל ששי ³⁵⁶ . שאי אפשר להם לשאוב בבין השמשות של ליל שבת, אפילו מבאר שבחצר, לפי שאסור להכין משבת ליום טוב אפילו בדבר שאין בו מלאכה אסורה ³⁵⁷ , כמו שנתבאר בסי' תי"ו ³⁵⁸ , ובין השמשות ספק שבת הוא ³⁵⁹ :

י ב ואם שכח ולא שאב בבין השמשות של ליל ו', ישאב ביום ו' סמוך לחשיכה קודם בין השמשות מעט, שיש לסמוך על האומרים ³⁶⁰ שמותר לשאוב המים אפילו בעוד היום גדול ³⁶¹ .

ואם שכח ולא שאבו קודם בין השמשות ונזכר בבין השמשות, ישאב על ידי נכרי ³⁶² (אפילו אין בור בחצירו וצריך להוליכן דרך רשות הרבים, שאמירה לנכרי היא שבות, ובבין השמשות לא גזרו על שבות במקום מצוה, כמו שנתבאר בסי' רס"א ³⁶³ ).

ואף שלכתחלה אין לשאוב המים של מצות מצוה ע"י נכרי כמו שיתבאר ³⁶⁴ , מכל מקום כאן שאי אפשר בענין אחר הרי זה כדיעבד:

יג ואם יש לו בביתו מים שאובים מבעוד יום, אף שלא נשאבו לשם מצוה, יקח אותם ללוש בהם ³⁶⁵ .

ולא יאמר לנכרי שישאב לו עוד מים אחרים בבין השמשות, אם צריך להוליכן דרך רשות הרבים, שהעיקר כהאומרים ³⁶⁶ שאף המים שנשאבו מבעוד יום כשרים ללוש בהם לכתחלה, ואם כן אין כאן מצוה כלל לשאוב עוד מים:

יד אבל אם אין צריך להוליכן אלא דרך כרמלית, יאמר לנכרי שישאב לו מים ויביאם בין השמשות, ואל יקח המים שבביתו שנשאבו מבעוד יום. ואין צריך לומר אם יש לו בור בחצירו, שיאמר לנכרי לשאוב לו בבין השמשות. שאיסור הטלטול בכרמלית, וכן איסור הכנה משבת ליום טוב בדבר שאין בו מלאכה, אינה אלא שבות מדברי סופרים, וכשאומר לנכרי לעשות הרי הוא שבות דשבות, ולא גזרו עליו בבין השמשות אף שלא לצורך מצוה כמו שנתבאר בסי' שמ"ט ³⁶⁷ .

ואם שכח בבין השמשות ולא אמר לנכרי לשאוב לו מים, יקח המים שאובים שבביתו שנשאבו מבעוד יום, אף שלא נשאבו לשם מצוה, כיון שאי אפשר בענין אחר ³⁶⁸ :

מים שלנו בליל התקופה

טו מי שיש לו בביתו מים שאובין ששאבן ללישת המצה, ונפלה התקופה בלילה ³⁶⁹ , או ביום או שמת אחד בשכונתו, שצריך לשפוך כל המים שבשכונה מפני חשש סכנה ³⁷⁰ . אף על פי כן אין צריך לשפוך מים הללו ³⁷¹ , שנאמר ³⁷² שומר מצוה לא ידע דבר רע.

ואם רוצה להחמיר ולשפכם, הרשות בידו, ונכון לעשות כן אם אפשר לו בקל למצוא מים אחרים שלנו, או שאפשר לו בקל ללוש ביום אחר במים אחרים שישאב בבין השמשות שלפניו ³⁷³ :

טז במה דברים אמורים במים ששאבן ללישת המצה שאינה של מצוה, שהיא קרובה לדבר הרשות, שהרשות בידו שלא לאכול מצה כל ימי הפסח, לפיכך רשאי להחמיר על עצמו ולשפכם. אבל המים שנשאבו ללישת המצות של מצוה, אף אם אפשר לו למצוא מים אחרים, ומחמיר על עצמו ושופכן, לא טוב הוא עושה, שנראה כמזלזל במאמר הכתוב שומר מצוה לא ידע דבר רע ³⁷⁴ .

ומכל מקום לכתחלה קודם שהתקופה נופלת לא יסמוך על זה, וישים לתוכו ברזל ³⁷⁵ .

וטוב ליזהר שיהא הברזל נקי כעין מחט וכיוצא בה, שלא יהא (מאומה פירור חמץ משהו) דבוק בברזל ויפרר ממנו לתוך המים ³⁷⁶ :

יז וטוב ליזהר שלא להשהות הברזל בתוך המים, אלא יוציאנו מיד לאחר שנפלה התקופה, שהברזל מחמם מעט את המים ³⁷⁷ .

וכן טוב ליזהר לקשור הברזל בחוט או במשיחה, וראש השני של החוט יהיה חוץ למים, כדי שיוכל לאחוז בו להוציא הברזל מן המים, ולא יצטרך להכניס ידו לתוך המים להוציאו משם, שהיד מחממת מעט את המים ³⁷⁸ :

השאיבה למצת מצוה, וכלי השאיבה

יח יש ליזהר לכתחלה שלא לשאוב המים ללישת המצת של מצוה על ידי נכרי ³⁷⁹ (ולא על ידי חרש שוטה וקטן ³⁸⁰ ). לפי שמכשירי המצוה הן כמצוה, והלישה של מצת מצוה אינה כשירה כי אם על ידי ישראל (גדול בן דעת), שישמור אותה מחימוץ לשם מצוה ³⁸¹ .

ואף ללישת שאר המצות טוב שישאב ישראל אם אפשר ³⁸² :

יט נוהגים שלא לשאוב המים בכלי חרס, אלא אם כן הם חדשים ³⁸³ , אבל לא בישנים, אפילו הם של פסח העבר ³⁸⁴ , אלא אם כן הם מצופים ³⁸⁵ (עיין בסימן תנ"א ³⁸⁶ ), שכלי חרס ישנים שאינן מצופין אינן הידור למצוה ³⁸⁷ כמ"ש בסי' תרע"ג ³⁸⁸ , ואין לשנות המנהג.

אבל בשאר כל הכלים, אפילו של עץ, אין להקפיד בהם אם הם ישנים ³⁸⁹ .

ובלבד שלא נשתמש בהם אלא במים בלבד, אבל אם היה בהם מי פירות (פירוש כל המשקין חוץ ממים נקרא מי פירות לענין זה כמו שיתבאר בסי' תס"ב ³⁹⁰ ), טוב ליזהר שלא לשאוב בו ³⁹¹ , אלא אם כן הגעילו מקודם ³⁹² , לפי שמי פירות כשמתערב מעט מהם במים ממהרין המים להחמיץ את העיסה שנילושה בהם, כמו שיתבאר בסי' תס"ב ³⁹³ .

ולכתחלה טוב ליזהר שלא לשאוב בכלי נחושת, ואפילו הוא חדש, לפי שהנחושת מחמם ³⁹⁴ . אבל בדיעבד אין לחוש ³⁹⁵ , ואפילו נשתהו המים בתוכו ימים הרבה מותר ללוש בהם ³⁹⁶ :

כ ואפילו לכתחלה נוהגין היתר ללוש בכלי נחושת, ואין נזהרין אלא שלא לשאוב בו מים ³⁹⁷ . שהמים צריכין צינון לילה אחד, וכשהם בכלי נחושת אינן מצטננין כל כך, כמו בשאר כלים ³⁹⁸ :

כא נוהגין שאין לשין המצת של מצוה במים שנשאבו ללישת שאר המצת, אלא שואב מים מיוחדים ללישת המצת של מצוה ³⁹⁹ . ואומרים בשעת השאיבה, הריני שואב לשם מצת מצוה ⁴⁰⁰ :

שאיבת מים שלנו מנהרות ובארות

כב לכתחלה יש לשאוב מן הנהרות אם אפשר לו, ולא מן הבארות, לפי שמי הבארות בימות החורף הם רותחים יותר ממי הנהרות ⁴⁰¹ (וימי ניסן מימות החורף הן כמו שנתבאר ⁴⁰² ), וכל מה שאפשר להדר אחר מים קרים ביותר מהדרין.

אבל כשהנהרות גדולות מהפשרת שלגים וגשמים, טוב יותר לשאוב מן הבארות ⁴⁰³ אם אפשר, לפי שמי הגשמים ומי הפשרת שלגים הן רותחין יותר ממי הבארות ⁴⁰⁴ :

כג מי הבארות ⁴⁰⁵ ומערות ומרתפות ⁴⁰⁶ צריכין גם כן צינון לילה אחד קודם הלישה, שהרי הן מעלין הבל בימות הגשמים, וימי ניסן עדיין מימות הגשמים הן ⁴⁰⁷ .

אבל מי הדות, דהיינו בור שהוא מרוצף בבנין בקרקעיתו ובקירותיו סביב, והמים שבתוכו הן כמונחין בתיבה, יש אומרים ⁴⁰⁸ שמותר ללוש בהם בו ביום שנשאבו. לפי שחמימות מי הבארות והבורות בימות החורף אינו אלא מחמת שהחמה מהלכת אז בשיפולו של רקיע סמוך לארץ ⁴⁰⁹ , ועל ידי כן מתחמם כל גוף הארץ עם המים שבתוכה, אלא שהאויר שעל גבי הארץ הוא קר ומקרר גם כן מקצת עובי הארץ מלמעלה, אבל גוף הארץ מלמטה הוא חם בימות החורף יותר מבימות החמה, ולכך גם המים שלמטה הן חמין מעט. אבל המים שבדות שהבנין מפסיק בין הארץ למים מכל צדדיהם אין חום החמה מגיע אליהם, ולכך אין צריך להלינם קודם הלישה.

ומכל מקום אין לסמוך על סברא זו, כי אם בשעת הדחק, שהרי עינינו רואות שמים הללו בימות החורף הם חמים כמו מי באר ⁴¹⁰ :

לש במים שלא לנו או פושרין

כד אם עבר ולש עיסה במים שלא לנו, אסור לאכלה בפסח ⁴¹¹ , שקנסוהו חכמים ⁴¹² . והחמירו בקנס זה לאסרה על כל אדם מישראל, כדי שלא יפריצו בזה ⁴¹³ .

במה דברים אמורים כשלש במזיד, אבל אם לש בשוגג לא קנסוהו חכמים, ומותר לאכלו בפסח ⁴¹⁴ :

כה בשעת הדחק ⁴¹⁵ , שאי אפשר לו לקיים מצות אכילת מצה אלא אם כן ילוש במים שלא לנו ⁴¹⁶ , כגון שאי אפשר לו למצוא מים שלנו, וגם אי אפשר לו למצוא מצה אחרת, וגם אי אפשר לו להמתין מללוש עד שישאב מים וילינם, כגון שהוא ערב פסח, מותר לו ללוש לכתחלה במים שלא לנו, כדי לקיים מצות אכילת מצה שהוא מן התורה.

(ומכל מקום אם אפשר טוב לשאוב מים בערב פסח בבין השמשות של ליל יום טוב, וילוש בהם מיד בתחלת הלילה, שהרי יש אומרים שמים הללו הם חשובים כמים שלנו כמו שנתבאר למעלה ⁴¹⁷ ):

כו אפילו מים שלנו ⁴¹⁸ אם נתחממו מעט עד שנעשו פושרין ⁴¹⁹ דהיינו כחמימות הרוק ⁴²⁰ אין לשין בהם בין שהיו סמוך לאש ונתחממו מעט מחום האש, בין שעמדו בחמה עד שנתחממו מעט ⁴²¹ , בין שהכניסן לתוך כלי שהיה עומד על האש והורד, ושהו בתוכו עד שנתחממו מעט ⁴²² , כגון שהכניסן לתוך דוד גדול של נחושת ⁴²³ או של חרס ⁴²⁴ לאחר שהורידוהו מעל האש, ומחמת שהשולים שלו עבה והוא עומד תמיד על האש הוא משמר את חומו, ומחמם את המים הנשפכים לשוליו אף לאחר שהורידוהו מעל האש:

כז הפושרין שנצטננו מותר ללוש בהם ⁴²⁵ . אבל החמין שנצטננו יש אוסרין ⁴²⁶ ללוש בהן, אם נתחממו מחמת חום האש, שאין צינון מועיל לחמי האור. ויש חולקין ומתירין ⁴²⁷ . ויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק או בהפסד מרובה ⁴²⁸ , כגון שעבר ולש בהם מצות הרבה במזיד.

אבל אם לש בשוגג, אפילו לש בחמין יש מתירין ⁴²⁹ באכילה (רק שיזהר לעסוק בה בזריזות יתירה ⁴³⁰ כמו שנתבאר למעלה ⁴³¹ ), שלא קנסו על השוגג.

ויש אוסרין באכילה, אפילו לש בשוגג בפושרין. ולא משום קנס, אלא משום חשש חימוץ, שכשנילושה בפושרין היא ממהרת להחמיץ ⁴³² . וכן עיקר (ומכל מקום בשעת הדחק יש לסמוך על סברא הראשונה ⁴³³ להתיר באכילה אם לש בשוגג).

אבל בהנאה ⁴³⁴ , או להשהות ⁴³⁵ עד לאחר הפסח, מותר לדברי הכל, אפילו לש בחמין במזיד:

כח מים שלא לנו ⁴³⁶ , אפילו הן פושרין ואפילו הן חמין ⁴³⁷ , אם נתערבו ברוב ⁴³⁸ מים שלנו צוננין, מותר ללוש בהן לכתחלה, אם אינן פושרין עכשיו.

ואפילו לכתחלה נוהגין היתר לערב מים שלא לנו ברוב מים שלנו, ואין זה כמבטל איסור לכתחלה ⁴³⁹ , לפי שמה שמותר ללוש בהם לאחר שנתערבו, אינו מחמת שהמים שלא לנו נתבטלו ברוב, אלא מחמת שנצטננו ברוב מים שלנו שהן צוננין, ואף לכתחלה מותר לצננן ⁴⁴⁰ .

ואף שיש חולקין על זה ואוסרין ⁴⁴¹ לערב בידים, מכל מקום אין למחות ביד המקילין כסברא הראשונה (אבל לעצמו טוב להחמיר ולחוש לדברי המחמירין, אם אפשר בקל למצוא עוד מים שלנו, או שאפשר בקל ללוש ביום אחר קודם הפסח במים שלנו):

תערובת מלח ותבלין בעיסה

כט נוהגין שלא ליתן מלח תוך עיסת המצה ⁴⁴² , ונכון הדבר ⁴⁴³ . לפי ⁴⁴⁴ שיש אומרים שהמלח מחמם את העיסה, שהרי המליח הוא כרותח ⁴⁴⁵ , ועל ידי כן העיסה נוחה להחמיץ. ועוד ⁴⁴⁶ שיש אומרים ⁴⁴⁷ שהמלח דינו כמי פירות, שכשהם מעורבין בעיסה שנילושה במים היא ממהרת להחמיץ, דהיינו שהעסק שעוסקין בה בידים אינו מציל אותה מידי חימוץ, ולפיכך אין לה תקנה אלא לאפותה תיכף ומיד שנתערבו מי הפירות בתוכה כמ"ש בסי' תס"ב ⁴⁴⁸ :

ל ואם עבר ונתן בה מעט מלח (ונילוש המלח בתוכה שאי אפשר להסירו ממנה), יאפנה מיד ⁴⁴⁹ . ואין חוששין שמא נתחממה העיסה מן המלח, לפי שיש אומרים ⁴⁵⁰ שמעט מלח אין לו כח לחמם העיסה, שהרי המליח אינו כרותח אלא אם כן הוא מלוח הרבה עד שאינו נאכל מחמת מלחו, כמו שנתבאר ביורה דעה סי' צ"א ⁴⁵¹ עיין שם.

ואם לא אפאה מיד יש להחמיר ולאסרה ⁴⁵² באכילה ⁴⁵³ . ואף שיש אומרים שהמלח אין לו דין מי פירות, וכן עיקר כמו שיתבאר בסי' תס"ב ⁴⁵⁴ . מכל מקום הרי יש אומרים ⁴⁵⁵ שאף מעט מלח מחמם את העיסה ואוסרה:

ל א ואם העיסה היא נילושה במי פירות בלבד, אע"פ שלא אפאה מיד מותרת, אפילו נתן בה מלח הרבה עד שאינה יכולה להאכל מחמת מלחה. שאף אם נתחממה אינה באה לידי חימוץ, כיון שנילושה במי פירות ⁴⁵⁶ .

אבל לכתחלה יש להחמיר כדברי האומרים שלא ליתן מלח בעיסה כלל, אפילו מעט (ואפילו נילושה במי פירות, לפי שהעיקר הוא שהמלח אין לו דין מי פירות אלא דין מים ⁴⁵⁷ , ועיסה שנילושה במי פירות אין לערב בה מים לכתחלה, אפילו מעט, אפילו רוצה לאפותה מיד, כמו שיתבאר בסי' תס"ב ⁴⁵⁸ ):

לב וכן יזהר לכתחלה שלא ליתן שום תבלין בעיסה ⁴⁵⁹ (שנילושה במים ⁴⁶⁰ ), לפי שהן חריפין קצת ומחממין קצת את העיסה. ואם עבר ונתנן בתוכה מותרת.

אבל אם נתן בתוכה פלפלין, אפילו קורט אחד פלפלין שנילוש בתוך העיסה, יש להחמיר ולאוסרה ⁴⁶¹ כולה באכילה ⁴⁶² . לפי שפלפל הוא חריף מאוד ומחמם את כל העיסה.

אבל זנגביל וכרכום ונעגליך דינם כשאר תבלין, שאינם אוסרין בדיעבד ⁴⁶³ .

אבל קצח ⁴⁶⁴ ושומשמין ⁴⁶⁵ וכיוצא בהם ממיני זרעים ⁴⁶⁶ שאין בהם חריפות כלל, אפילו לכתחלה מותר לערבם בתוך העיסה ⁴⁶⁷ (אלא שלכתחלה יש לכותשם קודם שישימם בעיסה, ואל ישימם בתוכה כשהם שלמים ⁴⁶⁸ , מטעם שיתבאר בסוף סי' ת"ס ⁴⁶⁹ ע"ש):

לג ומכל מקום המצה של מצוה שאדם יוצא בה ידי חובתו, צריך שלא יהא בה רק קמח ומים בלבד ⁴⁷⁰ . אבל אם עירב בה קצח ושומשמין או מיני תבלין, הרי זו מצה עשירה ואינו יוצא בה ⁴⁷¹ . ולפיכך מותר לאכלה בערב פסח (עיין סי' תע"א ⁴⁷² ).

אבל אם עבר ונתן בה מלח, אינה נקראת עשירה מחמת המלח שבה ⁴⁷³ , שהרי גם העני נותן מלח בעיסה. לפיכך אסור לאכלה בערב פסח.

ויש אומרים ⁴⁷⁴ שאף אם עירב בה מיני תבלין הרבה ⁴⁷⁵ אינה נקראת מצה עשירה בשביל כך, כיון שעיקר עשייתה, דהיינו לישת הקמח, אינו אלא במים בלבד.

ולענין הלכה יש להחמיר בשל תורה כסברא הראשונה, שהיא נקראת מצה עשירה ⁴⁷⁶ . ואף על פי כן אסור לאכלה בערב פסח, שיש לחוש על סברא הב' שאינה נקראת מצה עשירה ⁴⁷⁷ (כי כן נראה עיקר ⁴⁷⁸ ):

לד אם נפל מעט סיד בתוך העיסה ונילוש בתוכה, יש להחמיר ולאוסרה באכילה, שהסיד מחמם אותה וממהרת להחמיץ ⁴⁷⁹ . אבל אם נפל עליה ולא נילוש בתוכה, יסירנו ממנה ומותרת. וכן אם נפלו עליה פלפלין ולא נילושו בתוכה, יסירם ממנה ומותרת ⁴⁸⁰ .

ואף אם נילושו בה פלפלין וסיד או מלח הרבה אינה אסורה אלא באכילה, אבל לא בהנאה ⁴⁸¹ . וכן מותר להשהותם עד לאחר הפסח ⁴⁸² . שהרי אפילו אם לשה בחמי האור אינה אסורה אלא באכילה בלבד כמו שנתבאר למעלה ⁴⁸³ :

הערות

295. עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) מים שלנו (ס"א-ו). (ב) אופני הלנת והולכת המים (ס"ז-י). (ג) מים שלנו לאפיה בליל החג שחל במוצש"ק (סי"א-יד). (ד) מים שלנו בליל התקופה (סט"ו-יז). (ה) השאיבה למצת מצוה, וכלי השאיבה (סי"ח-כא). (ו) שאיבת מים שלנו מנהרות ובארות (סכ"ב-ג). (ז) לש במים שלא לנו או פושרין (סכ"ד-ח). (ח) תערובת מלח ותבלין בעיסה (סכ"ט-לד).
296. ברייתא לו, א (ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין). גמרא מב, א (איבעיא להו עברה ולשה מהו ... היכא דאיתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא איתמר), ופרש"י (עברה ולשה בחמין קרובה למזיד היתה ואסור. ולא דמי לבציקות של נכרים דאמרינן (פסחים מ, א): ממלא אדם כריסו מהן, דהכא בעינן למיקנסה דעברה אדרבנן). דהיינו שבצקות של נכרים, שראינו שאינם חמץ, אין יוצאים בהם מטעם שאינם מצה שמורה, ולכן מותר לאכילה בשאר ימי הפסח. ואם אכל אותם בליל הסדר, יאכל כזית מצה שמורה באחרונה, לשם מצת מצוה. משא"כ עברה ולשה בחמין, אסור בכל ימי הפסח, מחשש חימוץ. וכתב על זה רא"ש פ"ב סי' לא (מלשון רש"י משמע ... דאסור באכילה משום חימוץ, אף אם יאכל כזית מצה באחרונה, דגרע מבציקו של נכרי ... דכל היכא דאיכא למיחש משום חימוץ אין לחלק בין כזית מצה לשאר אכילה, הלכך נראה כפרש"י). טור (ורש"י אסר אפילו ... אם ירצה לאכול כזית מצה באחרונה, דגרע מבציקות של עכו"ם ... ואדוני אבי הסכים לפירש"י לאוסרו אפילו ... באכילה). ארחות חיים הל' חמץ ומצה סי' ק (וכל הגאונים והחכמים ז"ל הסכימו שאין חלוק בין יום ראשון לשאר הימים, בכל אלה שהם משום חמץ, כי גם בשאר ימים נאסר החמץ). שו"ע ס"ג (אין ללוש במים ... פושרים). כמה אופני פושרים נתבארו לקמן סכ"ו.
297. ח"י ס"ק טו (דהיינו כחמימות הרוק). וכמבואר ברמ"א יו"ד סי' קפח ס"ד (וסתם פושרין אינן חמין יותר מחמימות הרוק). וכן הוא לקמן סכ"ו (דהיינו כחמימות הרוק).
298. גמרא דף לו ע"א (ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין). ורש"י שם (פושרין, ממהרין להחמיץ). ירושלמי פ"ב ה"ז (אין לשין מצה ... בפושרין מפני שהן מחמיצין, אבל לשין אותן בצונין. והא תנינן כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו. ר' אמי בשם רשב"ל, תמן הדבר מסור לכהנים והכהנים זריזין הן, והכא הדבר מסור לנשים והנשים עצילות הן). הובא בח"י שם.
299. ראה לחם משנה פ"ה ה"כ (ועל זה אמרו ושוין, כלומר ואף על פי דהכא זריזים ישראל מותרין, הכא כל ישראל אסורין, דאין זריזין מיקרו בכי האי).
300. מב, א (אשה לא תלוש ... בחמי חמה). ורש"י שם (במים שהוחמו בחמה, וכל שכן בחמי האור).
301. סעיף ז (וכל זה מדינא דגמרא, אבל הגאונים אסרו לנו כל מין חליטה ברותחין, לפי שאין אנו בקיאין בחליטת הרותחין, ויש לחוש שמא לא ירתיח את המים יפה יפה).
302. יתבאר לקמן סוף הסעיף.
303. שם מימרא דרב יהודה דף מב ע"א (אמר רב יהודה אשה לא תלוש אלא במים שלנו ... במיא דביתו). טור ושו"ע ס"א (אין לשין אלא במים שלנו). והיא תקנת חכמים, כדלקמן סכ"ד (שקנסוה חכמים והחמירו). אלא שבטעם תקנה זו, יתבארו לקמן שתי שיטות.
304. רש"י שם ד"ה שלנו (מפני שבימי ניסן המעיינות חמין, שעדיין ימות הגשמים הן, כדאמרינן במי שהיה (פסחים צד, ב), בימות הגשמים חמה מהלכת בשיפולו של רקיע, לפיכך כל העולם צונן ומעיינות חמין, הלכך מלינן בלילה ומצטננין). ונתפרש יותר לקמן סכ"ג (שהחמה מהלכת אז בשיפולו של רקיע סמוך לארץ, ועל ידי כן מתחמם כל גוף הארץ עם המים שבתוכה, אלא שהאויר שעל גבי הארץ הוא קר ומקרר גם כן מקצת עובי הארץ מלמעלה, אבל גוף הארץ מלמטה הוא חם בימות החורף יותר מבימות החמה, ולכך גם המים שלמטה הן חמין מעט), ושם נסמן.
305. ריב"ן , שהובאו דבריו בסמ"ג ל"ת עט לא, ב (והרב יהודה ב"ר נתן פסק בפירושו מפסחים, שאסור לאפות קודם עמוד השחר ... לפירוש רבינו שלמה). והיינו שברש"י לא נתפרש כמה זמן תהי' הלינה בלילה, והריב"ן פירש שצריך לצננם עד עמוד השחר. אלא שיש בזה שתי שיטות, אם תקנת חכמים שתהי' הלינה כל הלילה (מתחלת הלילה על עלות השחר), או חצי לילה (מחצות עד עלות השחר), כדלקמן סעיף הבא.
306. אוצ"ל: שנמשכין ממעיינות (משא"כ דין נהרות ממי גשמים והפשרת שלגים גרע טפי, כדלקמן סכ"ב, והערה 109). וראה מראי מקומות וציונים.
307. בה"ג הל' פסח כט, א (ולא מיבעיא במיא פשורי דאסיר, אלא אפילו במיא דמלו מנהרא ביומיה, אסיר עד דבייתי). ראבי"ה סוס"י תפה (בדברי רש"י בתשובותיו שכתב שאין לשין אלא במים שלנו, שחשו חכמים לעיירות שאין להם מי נהרות, אלא מי בורות ובארות הנובעים, והם רותחין. משמע מדבריו שבנהרות ליכא למיחש. ומיהו אין לפרוץ גדרים של ראשונים). הובא ברא"ש פ"ב סי' ל. והוא במחזור ויטרי הלכות פסח סי' יד (כיון דמעיינות רותחין, חשו חכמים למי רוב עיירות, שאין להם מי נהרות אלא מי בארות נובעים ממי מעיינות, דבשעת שאיבתם חמים הם. לפיכך ידלם מבערב כדי שיצטננו). כל בו סי' מח ח, ד (ולפי זה הטעם יש אומרים כי אין הקפדה רק במימי הבורות והמעינות שהן סמוך לזמן יציאתן מן המקור, אבל למימי נהרות המושכין דרך יום או יומים אין להקפיד כל כך, כי כבר נתקרר הזמן. ואין זה כלום, שאף במימות אלו הכה עליהן חום השמש ביום וחממן). טור ושו"ע ס"א (בין שהם מי בורות ומעיינות, בין שהם מי נהרות). ט"ז ס"ק ב (דרש"י כתב דעיקר הקפידה במים שלא לנו, הוא במעיינות ובורות דהם רותחין, אבל לא נהרות, שבניסן אין החמה מהלכת במים, אלא שחשו חכמים לרוב עיירות שאין להם אלא מי בורות ומעיינות. והכל בו כתב על זה ואין זה כלום, שאף בנהרות המושכים מכה עליהם חום השמש ביום ומחממן). פר"ח ס"א (ומה שכתב בין שהם מי נהרות. לאפוקי ממאן דאמר שאין הקפידה רק במי הבורות והמעיינות שהן סמוך לזמן יציאתן מן המקור, אבל למימי הנהרות המושכין דרך יום או יומים אין להקפיד כל כך כי כבר נתקרר חומם. וליתא, שאף במימות אלו מכה עליהם חום השמש). ומטעם זה עדיף לשאוב מנהרות, מאשר בארות, כדלקמן סכ"ב (לכתחלה יש לשאוב מן הנהרות אם אפשר לו, ולא מן הבארות, לפי שמי הבארות בימות החורף הם רותחים יותר ממי הנהרות). ונתבאר לקמן שם (הערה 107).
308. משמעות הסמ"ג ל"ת עט לא, ב (ולפי זה הטעם אסור לאחר שאיבתם לאחר התחלת הלילה ... והרב יהודה ב"ר נתן פסק בפירושו מפסחים, שאסור לאפות קודם עמוד השחר). משמעות דבריו היא שצריכה להיות הלינה מתחלת הלילה עד עלות השחר. וכן הוא בשו"ת הרשב"א ח"א סי' קכה (מסתברא דוקא שלנו כל הלילה). פר"ח ס"א (ולדעת הר"י בר נתן בין שנשאבו בין השמשות או בתחילת היום וכיוצא צריך שילינו כל הלילה בבית, ולפיכך כתב שאסור לאפות קודם עלות השחר ... ולענין הלכה נקטינן כסברת הריב"ן וכדפרשינן, דיכול לשואבן אימתי שירצה, ועכ"פ צריך שילינו כל הלילה, ולפי זה אם שאבן אחר שנכנס הלילה צריך שימתין עד שיעבור עליהם עוד יום ולילה אחרת, וכן דעת הרשב"א בתשובה בסימן קכ"ה).
309. סמ"ק סי' רכב ע' רכט (ומורי הרב רבינו יצחק אומר לא נתנה תורה למלאכי השרת, ועוד דהוי ליה למיתני שלנו כל הלילה, אלא אין לינה רק מחצי הלילה עד עמוד השחר, והטעם לפי דעתי משום דאז רוח צפונית מנשבת עד הבקר). והיינו כדאמרינן ברכות ג, ב (כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו). הגהת סמ"ק שם ע' רל (מדלא הזכיר כי אם הלינה, שמע מינה דאין לחוש מתי נשאבו, רק שלנו כל הלילה לכתחילה, או רוב הלילה לכל הפחות. רק שיהא אותו רוב אחרון של לילה, כדי שיהא עמוד השחר אחריו בכלל הלינה). ב"ח ס"ד ד"ה ומ"ש וכתב הרא"ש (נראה לפי עניות דעתי, דאף בנשאבו אחר התחלת הלילה מותרין כשלנו כל הלילה, ואפילו לא עברו עליהן י"ב שעות משנשאבו). ט"ז ס"ק א (וצריך צינון, והצינון לא תלוי בזמן אלא דוקא בלילה, שאז יש צינה, אלא שגם בלילה עצמה יש לומר דוקא סוף הלילה גורם הצינון, כיון שרוח צפונית מנשבת אז, כמ"ש הסמ"ק). מ"א ס"ק א (וב"ח כתב דבדיעבד אם נשאבו בלילה יש להקל ללוש בהן ביום).
310. סמ"ג שם (והרב יהודה ב"ר נתן פסק בפירושו מפסחים, שאסור לאפות קודם עמוד השחר). הגהות מיימוניות פ"ה אות ל (והר"י פסק בפירוש שאסור לאפות קודם עמוד השחר ... דשמא סוף הלילה גורם הצינה).
311. סמ"ק שם (אין לינה רק מחצי הלילה עד עמוד השחר, והטעם לפי דעתי משום דאז רוח צפונית מנשבת עד הבקר). הגהת סמ"ק שם ע' רל (שלנו ... רוב הלילה לכל הפחות. רק שיהא אותו רוב אחרון של לילה, כדי שיהא עמוד השחר אחריו בכלל הלינה).
312. פר"ח ס"א (ולפי זה אם שאבן אחר שנכנס הלילה, צריך שימתין עד שיעבור עליהם עוד יום ולילה אחרת). ולא סגי בסוף הלילה הראשון ותחלת הלילה השני. והיינו שבזה שוין שתי הדעות, אשר בין לדעת הסמ"ג וסייעתו שצריך לינה כל הלילה, ובין לדעת הסמ"ק דסגי בחצי השני של הלילה, צריך שיהיו רצופין.
313. הגהת סמ"ק שם (ויש מחמירין לאסור כשנשאבו מבעוד יום, אף כי לנו אחרי כן כל הלילה. ומיהו מדלא הזכיר כי אם הלינה, שמע מינה דאין לחוש מתי נשאבו, רק שלנו כל הלילה לכתחילה, או רוב הלילה לכל הפחות). שו"ת הרשב"א ח"א סי' קכה (וכן אנו נוהגין לשאוב יום אחד לימים הרבה). שו"ע ס"א (ויכולים לשאוב יום אחד לימים הרבה).
314. רש"י מב, א ד"ה שלנו (הלכך מלינן בלילה ומצטננין). לפירוש הריב"ן והסמ"ג שם (והרב יהודה בר' נתן פסק בפירושו מפסחים שאסור לאפות קודם עמוד השחר ... דאימר סוף הלילה גורם הצינון ... לפירוש רבינו שלמה). ופירש הט"ז ס"ק א (והצינון לא תלוי בזמן אלא דוקא בלילה, שאז יש צינה, אלא שגם בלילה עצמה יש לומר דוקא סוף הלילה גורם הצינון, כיון שרוח צפונית מנשבת אז). ועוד יש מי שפירשו בדברי רש"י, כמבואר לקמן סוף ס"ה (שיעברו עליהם י"ב שעות מעת שנתלשו ממקום רתיחתן). ושם נסמן.
315. כמו בנהרות, שהובא לעיל מהכל בו סי' מח (שאף במימות אלו, הכה עליהן חום השמש ביום וחממן).
316. ר בי אליעזר ממיץ ביראים השלם סי' נב (נראה לי הטעם, לפי שהחמה מהלכת בימי ניסן, שהוא עדיין מימות הגשמים, בלילה תחת הרקיע, דחכמי אומות העולם אומרים בפ' מי שהיה טמא (צד, ב), ואמר ר' נראין דבריהן, הלכך אין להם תקנה אלא שלא יהיו בלילה במחובר. ולפי זה הטעם שאבו בתחלת הלילה מותרות מיד).
317. רש"י דף צד ע"ב ד"ה ובלילה (שהחמה מחממתן תחת הקרקע, תדע, שבעלות השחר אתה רואה עשן על הנהרות).
318. יראים שם (הלכך אין להם תקנה אלא שלא יהיו בלילה במחובר). רא"ש פ"ב סי' ל (אבל ה"ר אליעזר ממי"ץ היה מפרש ... הלכך אין להם תקנה אלא שלא יהו בלילה במחובר).
319. יראים שם (ולפי טעם זה אסור לאחר שאיבתן לאחר התחלת הלילה). רא"ש שם (ואסור לשואבן אחר תחלת הלילה).
320. גמרא צד, ב (שביום מעינות צוננין ובלילה רותחין).
321. מהר"א מזרחי ביאור לסמ"ג ל"ת עט, בביאור שיטת היראים (ורתיחתן אינה אלא בלילה, בהיות השמש תחת הקרקע, שאז מחמם התהום שהוא מקום הווייתן. אבל ביום שהשמש למעלה מן הארץ, ואינו רואה פני התהום, הם צוננים בהכרח ... שביום מעיינות צוננים ובלילה רותחים ... וצריך לומר שהוא סובר, שאם שאבן קודם תחלת הלילה, בעוד השמש על הארץ, אין ללוש בהם, מפני שצריכין להיות ביום מחוברים בקרקע, שהקרקע ביום קרה ומקררתן). הובא בב"י, ובט"ז ס"ק א.
322. שו"ת ה רא"ש כלל יד ס"ב (וכן עמא דבר, לשאבן בין השמשות). טור (וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל וכן עמא דבר לשאבן בין השמשות). ושו"ע ס"א (ושואבין אותה מבעוד יום (סמוך לבין השמשות), או בין השמשות). ולפי שיטה זו, כששאבו בין השמשות מותר ללוש בהם מיד, כמבואר ביראים שם (ולפי זה הטעם שאבו בתחלת הלילה מותרות מיד). אלא שאנו איננו סומכים על דעה זו אלא בשעת הדחק, כדלקמן סכ"ה (ומכל מקום אם אפשר טוב לשאוב מים בערב פסח בבין השמשות של ליל יום טוב, וילוש בהם מיד בתחלת הלילה, שהרי יש אומרים שמים הללו הם חשובים כמים שלנו).
323. ט"ז ס"ק א (שמצד הדין מותר בתחלת הלילה, ואנן אינן מלאכי שרת לכוין איזה זמן מיקרי התחלה).
324. הגהות סמ"ק שם (ויש מחמירין לאסור כשנשאבו מבעוד יום, אף כי לנו אחרי כן כל הלילה). מהר"א מזרחי שם (לפירוש רבי אליעזר ממיץ ... אם לא שאבן בתחלת הלילה אין ללוש בהם אפילו לאחר עמוד השחר, שהרי אין להם תקנה אלא שלא יהיו בלילה במחובר). הובאו דבריו בב"י, וביאר דבריו (ודרך כלל כוונתו לומר, דלר' אליעזר ממיץ אם נשאבו מבעוד יום בעוד השמש על הארץ, אין לשין בהם אפילו לנו כל הלילה ... וסובר הרב ז"ל דכל שנשאבו אחר תחלת הלילה, אפילו עברו עליהם כמה לילות אין לשין בהן לעולם).
325. ט"ז שם (וכל הנאסר, דנשאב בשעה שיש רתיחה, הן ביום הן אחר תחלת הלילה, אין לו תקנה כלל, דהוה ליה כמים חמין, שאין צינון מועיל בהם כלל). פר"ח ס"א ד"ה והנה במה שהאריך (מוכח בהדיא מתוך דבריו הללו, שמים שנשאבו ביום אין להם תקנה לעולם). שו"ת רמ"א סי' לה (לפירוש ר' אליעזר ממיץ, דפירש דמים שלא לנו אין להם תקנה). הובא בח"י ס"ק יג.
326. כקושית הב"י ר, א (אבל קשה על דבריו, דאם כן היכי קאמר אין לשין אלא במים שלנו, דלינה מאי עבידתה, דאם נשאבו בעוד השמש על הארץ או אחר תחלת הלילה, אפילו לנו אסור ללוש בהם, ואם נשאבו בתחלת הלילה, אפילו לא לנו נמי מותר ללוש בהם). ותירץ הפר"ח שם (וצריך לדחוק ולומר דלינה דהכא קרי לתחילת הלילה, כשהולכים בני אדם ללון, ורוצה לומר אין לשין אלא במים שלנו, דהיינו שמתחילת הלילה נעקרין כבר ממקורן, ולנין בבית, ואז אפילו מיד מותר ללוש בהם). ובכל אופן ברור לפי שיטה זו, שתקנת חכמים היא שתהי' שאיבת המים דוקא בין השמשות, לא קודם ולא אחר כך.
327. לבוש ס"א (הלכך לצאת ידי כל הדיעות, נוהגים לשאוב אותן בין השמשות ומלינין אותן כל הלילה עד הבוקר, ואחר כך לשין בה).
328. אחרונים . מהרי"ל הל' מיא דלישת המצות ע' לא (הילכך יזהר כל אדם בכל יכלתו לצמצם ולכוון שישאב המים בין השמשות דהיינו בין שקיעת החמה לצאת הכוכבים). דרכי משה ס"ק א (וכן המנהג לדקדק לשאבן בין השמשות, או סמוך לו ממש). רמ"א ס"א (סמוך לבין השמשות). ט"ז סוף ס"ק א (לכתחלה ראוי להתרחק מלשאוב עד כי תשקע החמה ... וכן יש לנהוג הלכה למעשה). מ"א ס"ק א (דמן הדין לשואבן בין השמשות ממש).
329. הגהת סמ"ק סי' רכב (ונכון ליזהר להמתין ללוש עד שיאור היום הרבה, פן יטעו באור הלבנה). עי' לעיל סי' פט ס"א (וזמן התפלות הוא כזמן התמידין, שתמיד של שחר זמנו מתחיל משעלה עמוד השחר ... אלא שהיו ממתינים עד שהאיר כל פני המזרח עד שבחברון, לפי שפעם אחת באו לידי טעות על ידי שעלה מאור הלבנה ודימו שהוא אור הנוצץ במזרח בשחר). ומטעם זה כתב כאן "עד לאחר שיאיר היום", ושינה מהאמור לעיל ס"ג "עד עמוד השחר".
330. שאם הוא יום המעונן ומסופק בזמן המדוייק של שקיעת החמה ושל צאת הכוכבים, אזי יקדים לשאוב סמוך לתחלת בין השמשות (שהוא ספק אצלו – אחר השקיעה או קודם השקיעה), ולא סמוך לסוף בין השמשות (שהוא ספק אצלו – קודם צאת הכוכבים או אחר צאת הכוכבים), כמבואר במהרי"ל שם (יותר טוב שיקדים קצת משיאחר עד זריחת הלבנה). מ"א שם (אלא שאי אפשר לכוין ממש בין השמשות, רשאי לשאוב סמוך לבית השמשות). ח"י ס"ק א (ולפי שאין הכל יודעין לכוין שיעור בין השמשות, לכן שואבין אותו סמוך לבין השמשות אחר שקיעת החמה). וממשיך ומבאר הטעם שעדיף להקדים, "שהרי לפי סברא הראשונה מותר לשאוב לכתחלה בעוד היום גדול ... שהרי אף לפי סברא הראשונה צריך לשאוב לכתחלה בהתחלת הלילה ממש".
331. סעיף א וס"ו. ויש בזה חילוק בין שיטת הגאונים לבין שיטת ר"ת, ונתבאר בהערות לעיל שם.
332. ב"ח ס"ד ד"ה ומ"ש וכתב הרא"ש (מיהו בדיעבד אם נשאבו מבעוד יום מותר ללוש בהם לכתחלה, דהא לרש"י אין איסור כלל). ח"י שם (ובדיעבד אם שאובין בעוד יום ... נראה מדברי האחרונים שיש להקל). וכדלקמן סי"ג (שהעיקר כהאומרים שאף המים שנשאבו מבעוד יום כשרים ללוש בהם לכתחלה).
333. ב"ח שם (נראה לפי עניות דעתי דאף בנשאבו אחר התחלת הלילה מותרין כשלנו כל הלילה). מ"א ס"ק א (וב"ח כתב דבדיעבד אם נשאבו בלילה יש להקל ללוש בהן ביום). ח"י שם (ובדיעבד אם ... שאבן אחר תחלת הלילה, נראה מדברי האחרונים שיש להקל ללוש בהם אחר י"ב שעות).
334. אליה רבה ס"ק ב (ונראה לי דוקא שנשאבו קודם חצות לילה, אבל לאחר חצות לילה אסור). וכדלעיל ס"ג לדעת רש"י (ובדיעבד שעבר ושאבן לאחר כניסת תחלת הלילה, מותר ללוש בהם לכתחלה למחר לאחר שיאיר היום, אם שאבן קודם חצי הלילה. לפי שעיקר צינון הלילה הוא מחצות עד עמוד השחר).
335. ח"י שם (אחר י"ב שעות).
336. רש"י מב, א ד"ה שלנו (הלכך מלינן בלילה ומצטננין), לפירוש הטור (לרש"י לאו דוקא שלנו לילה אחת, אלא שעבר עליהם י"ב שעות משנשאבו), ולפירוש היראים וראבי"ה ורא"ש שם (ולפי טעמו השואבין בבקר, ומשהין עד הערב מותר).
337. ארחות חיים הל' חמץ ומצה סי' ק, וכל בו סי' מח ח, ד (ומים שלנו, לשון הגאון ז"ל דמותבי ליה תותי ככבי. נראה לדעתו שצריך להעמיד המים במקום מגולה לצנן המים).
338. שו"ת הרא"ש כלל יד ס"ב (ואם העת הוא חם, ישימם במרתף, שהוא קר, ואם העת קר, ישימם באויר, כי המרתף חם). טור ושו"ע ס"א (ואם הזמן חם יניחם במרתף שהוא קר. ואם הזמן קר, יניחם באויר כי המרתף הוא חם). וכן הוא לקמן ס"י.
339. ארחות חיים שם (וצריך להשכים ולהכניסם בבית טרם יזרח השמש עליהם, ואפילו ביום המעונן). שו"ע ס"א (וצריך להשכים ולהכניסם לבית קודם שיזרח השמש, ואפילו ביום המעונן).
340. ח"י ס"ק ב (ואם יכסנו במפה יתחממו).
341. ארחות חיים שם (ועכשיו הורגלו להעמידם תחת תקרה מפני פשיעה שלא יכניסום בבית בהשכמה). רמ"א ס"א (ויותר טוב להעמידם תחת התקרה, שמא ישכח להכניסם בהשכמה).
342. ב"י ד"ה וכתב אדוני אבי, בשם ארחות חיים שם (ואם פשעו בזה, נראה שאם לא נשתהו שם עד כדי שיוחמו המים בחום השמש, אבל מצאן כשהן צוננין, מותר ללוש בהן לכתחילה). רמ"א ס"א (ואם לא הכניסם בהשכמה, אם לא עמדו כל כך עד שהוחמו, אינו מזיק).
343. מ"א ס"ק ב (ואפילו עמדו בשמש). וראה כעין זה לקמן סי' תנט ס"ח (עבר ולש תחת השמש, או סמוך לתנור, אם על ידי כן הוחמה העיסה אסורה באכילה, ואם לאו מותרת).
344. תרומת הדשן סי' קטו (דכתב בסמ"ק וסמ"ג דאין להוליך המים תחת הרקיע ביום המעונן, אלא אם כן מכסה אותם במפה ... ניצוצי החמה זורחים במים ומחממתן). סמ"ג ל"ת עט לא, ב (ביומא פרק הממונה (כח, ב), יומא דעיבא כוליה שמשא, וקאמר דנפקא מינה לכדרבא דאמר אשה לא תלוש לא בחמה כו'. ומטעם זה ראוי להזהר קצת, שלא להוליך המים לבית התנור מגולות תחת הרקיע). סמ"ק סי' רכב ע' רל (וטוב שלא להוליך המים בחמה או תחת הרקיע ביום המעונן, אלא אם כן מכסה אותו במפה. ונראה שאין לחוש רק שלא לשהות זמן מרובה, ומכל מקום יש ליזהר אפילו לפי שעה). רמ"א ס"א (וכשמוליך המים תחת אויר הרקיע, יש לכסותן). הולכת הקמח והמצות לתנור תחת אויר הרקיע, נתבארה לקמן סי' תנט ס"ו. וכאן מבואר דין הולכת המים.
345. סמ"ג שם (שלא להוליך המים לבית התנור). לבוש ס"א (כשמוליכין המים מן הבית או מן המרתף לבית שרוצה ללוש בו). ח"י ס"ק ג (כשמוליך המים ביום תחת אויר הרקיע אל מקום בית הלישה).
346. סמ"ק שם (בחמה או תחת הרקיע ביום המעונן). תרומת הדשן שם (מגולים תחת החמה או ביומא דעיבא). דרכי משה ס"ק ד (אם הוא יום המעונן). וכדלעיל ס"ח (ואף ביום המעונן עובר חום השמש דרך העבים ומחמם המים), עפ"י ארחות חיים הל' חמץ ומצה סי' ק (ואפילו ביום המעונן), ושו"ע ס"א (ואפילו ביום המעונן).
347. ח"י ס"ק ד (ודוקא בכלי חרס ועץ וכה"ג מהני כסוי, אבל אם הם בכלי זכוכית לא מהני כיסוי, דכיון דזורח השמש תוך הזכוכית מבעיר יותר משהם מגולים ... ועיין לקמן סי' תק"ב וק"ל). והיינו כדלקמן שם ס"א (שמקרבין נעורת של פשתן אצל זכוכית לבנה מלאה מים, שמניחין אותה כנגד עין השמש, שיחזור נגהה להנעורת ותדלק). וראה גם לקמן סי' תנט ס"ה (אם הוא סתום בזכוכית ... השמש זורח שם ... צריך ליזהר שלא תחמם).
348. מ"א ס"ק ג (אבל אין לחוש שיתחממו, שכבר שקעה החמה), בשם תרומת הדשן שם (בשעה שממלאים אותו בערב מן הנהר ... ליכא למיחש למידי, שהרי כבר שקעה החמה קודם וליכא למיגזר כלל). ח"י ס"ק ג (דלעת ערב בשעה ששואבין, שכבר שקעה החמה, אין צריך לכסותן כלל).
349. מהרי"ל הל' מים דלישת המצות, סוף ע' לב (ויכסם יפה יפה). תרומת הדשן שם (יראה דמנהג הוא לכסותם, והיינו משום זהירות יתירה שלא יפול לתוכו שום דבר המחמ[ם] אותה וכה"ג). דרכי משה ס"ק ד (ומכל מקום נהגו לכסותן אף בשעת שאיבה). רמ"א ס"א (וכשמוליך המים תחת אויר הרקיע, יש לכסותן), לפירוש המ"א ס"ק ג (שלא יפול דבר לתוכן). ח"י ס"ק ג (והוא רק מנהג וזהירות יתירה שלא יפול לתוכו שום דבר המחמם, כמ"ש בתרומת הדשן שם).
350. דרכי משה ס"ק ז (וכתב עוד מהרי"ל ויסנן המים כדי להשליך משם חמץ או חיטה שבמים), בשם מהרי"ל הל' מים דלישת המצות, סוף ע' לב (ויסנן את המים כדי שלא יהא בהן שום גרעין של חמץ). מ"א ס"ק ט (נוהגין לסנן המים). וכן הוא לקמן סי' תסז סמ"ח (טוב שיסנן המים בבגד נקי בכל פעם ששואב. אבל מעיקר הדין אין מחזיקין איסור מספק).
351. שיירי כנסת הגדולה, הגב"י אות יב (ומנהג שלנו להשים על גבי הקנקן בגד פשתים לבן מלובן, כדי שאם יהי' איזה שום חמץ ישאר בבג[ד]). ח"י ס"ק ו (וכתב בשיירי כנסת הגדולה דמנהג שלנו לסנן המים על ידי בגד לבן, כדי שלא יפול בהם שום דבר).
352. שו"ת ה רשב"א ח"א סי' קכה (וכן אנו נוהגין לשאוב יום אחד לימים הרבה). שו"ע ס"א (ויכולים לשאוב יום אחד לימים הרבה).
353. לבוש ס"א (ולא חיישינן שמא יחזרו ויתחממו תוך הכלי כשישהא אותם ימים רבים, מחמת זריחת החמה שהוא על הארץ כל היום, שכשהם בכלי תוך הבית אינם מתחממין מן השמש, אלא אם כן תזרח השמש ותכה עליהם).
354. כדלעיל ס"ז.
355. סעיף ד (ואם חל ערב פסח בשבת ... יש נוהגין ללוש במוצאי שבת, דהיינו בליל יום טוב, ונותנים טעם למנהגם, לפי שחביבה מצוה בשעתה).
356. רוקח סי' רסה (וכשחל י"ד בשבת, שואבין ליל י"ג מן הנהר או מן הבאר). מרדכי סוף רמז תקמג (ומביאין מים ללוש באור י"ג, ולא בערב שבת, שמא יקדים קודם הערב שמש, או יאחר ויחלל שבת). רמ"א ס"א (כשחל פסח באחד בשבת, יש לשאוב המים אור י"ג, דהיינו בליל ה').
357. ב"י סוף הסימן (היאך היה מותר לשאוב בשבת לצורך יום טוב). מ"א ס"ק ד (פירוש לאותן שאופין במוצאי שבת, ואין יכולין לשאוב במוצאי שבת, ולא בערב שבת, דצריכין לשאוב בין השמשות, ואין שבת מכינה ליום טוב, לכן ישאבו בליל ה' השייכה ליום ו' (ב"י)).
358. בשו"ע שם ס"ב (המערב לשני ימים טובים של גליות או לשבת ויום טוב ... צריך לערב ברגליו בשני ... ולא יאמר כלום, מפני שאסור לעשות שום הכנה מיום טוב לשבת או משבת ליום טוב אפילו בדיבור). איסור ההכנה משבת לחול, נתבאר לעיל סי' רנד ס"י (שאסור להכין משבת לחול אפילו בענין שאין בו שום סרך מלאכה, אלא טלטול בעלמא, כגון להביא יין מהמרתף לבית בשבת לצורך הבדלה במוצאי שבת וכל כיוצא בזה). ומשבת ליום טוב שלאחריו, נתבאר לקמן סי' תצד סי"ד (הרי זה כמו מכין משבת ליום טוב, ואסור להכין כלום משבת ליום טוב, אפילו בדבר שאין בו שום סרך מלאכה).
359. כדלעיל סי' רסא ס"א (ספק חשכה ספק אינה חשכה, וזהו נקרא בין השמשות בכל מקום ... אסור לעשות בו מלאכה מן התורה, כיון שהוא ספק לילה, ואם עשה חייב אשם תלוי).
360. דלעיל ס"ג (כשרוצה ללוש בהן למחר לאחר שיעלה עמוד השחר, רשאי לשאבן היום בכל שעה שירצה מהיום, שהרי יצטננו כל הלילה). והיינו שכן הוא לשיטת רש"י. ואף שלכתחלה יש לחשוש לשיטת היראים, שצריך לשאוב דוקא בין השמשות, כדלעיל ס"ה-ו (ולפי טעם זה אין לשאוב המים ללישת המצות אלא בבין השמשות בלבד ... לכתחלה יש להחמיר כחומר ב' הסברות, דהיינו שישאבן בבין השמשות). מכל מקום נתבאר לעיל שם (ובדיעבד שעבר ושאבן בעוד היום גדול, יש לסמוך על סברא הראשונה, ומותר ללוש בהן למחר), וכדלקמן סי"ג (שהעיקר כהאומרים שאף המים שנשאבו מבעוד יום כשרים ללוש בהם לכתחלה).
361. מ"א ס"ק ד (ונראה לי, דאם שכח לשאוב בליל ה', ישאוב בערב שבת מבעוד יום). ח"י ס"ק ה (במ"א ... דמי ששכח לשאוב בליל ה' ישאוב בערב שבת מבעוד יום).
362. מ"א שם (או יצוה לעכו"ם לשאוב בין השמשות). הובא בח"י שם.
363. סעיף א (ולדבר מצוה מותר לעשות בה כל דבר שהאסור בשבת עצמה הוא מדברי סופרים ... בין השמשות). ואף שכאן אינה לצורך מצות שבת זו עצמה, אלא לצורך יום טוב שלאחריה. ונתבאר בט"ז סי' תרנה ס"ק ב (יש לדחות אמירה לעכו"ם שהוא שבות מדרבנן מפני לולב ... ומכל מקום בשבת אין לשלוח בשביל יום טוב שאחריו, כנלע"ד). וכעין זה הוא לקמן סי' תקכו ס"י (וכל זה כשרוצים לקברו בו ביום, דכיון שהמצוה נגמרת בו ביום עשאוהו חכמים כחול לענין מצוה זו, אבל אם לא יקברו אותו עד הערב, אסור לחלל יום טוב שני, אפילו בדבר שאיסורו אינו אלא מדברי סופרים, לצורך מצוה הנעשית בחול ... אפילו על ידי נכרי). וכן לעיל סי' שכח סכ"ג (לא התירו אמירה לנכרי בשביל חולה, אלא כשצריך לה בשבת, אבל לא לצורך מוצאי שבת). מכל מקום לכאורה נראה כאן מדברי רבינו, כדעת המ"א סי' תרנה (משמע דלצורך יום טוב א', מותר לומר לעכו"ם להביאו בשבת). וכן הוכיחו הפוסקים משו"ע סי' שז ס"ה (אומר ישראל לאינו יהודי בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה). והיינו שהנכרי עולה באילן ביום א' דראש השנה שחל בשבת, לצורך תקיעת שופר למחרת ביום ב' דראש השנה. ואף שרבינו שינה מלשון השו"ע וכתב לעיל סי' שז ס"י (אומר ישראל לנכרי לעלות באילן בראש השנה כדי להביא משם שופר לתקוע בו). מכל מקום יתכן שרבינו בחר להציג ההלכה באופן הפשוט יותר, שיכול לחול בכל השנים, היינו שהנכרי עולה לאילן בראש השנה, כדי לתקוע בשופר באותו יום; אף שאולי מותר לומר לו לעלות לאילן גם ביום ראשון של ראש השנה שחל בשבת, מטעם שבות דשבות במקום מצוה, וכמבואר כאן. וראה מראי מקומות וציונים, שאפשר רבינו מסתפק בזה, ולכן הכניסו בין חצאי עיגול, כהכלל המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו). * אמנם כל זה הוא לענין שאיבה על ידי נכרי, שמוליכן דרך רשות הרבים. משא"כ אם אין לו נכרי שישאב, נתבאר דינו לעיל סי"א (שאסור להכין משבת ליום טוב אפילו בדבר שאין בו מלאכה אסורה ... ובין השמשות ספק שבת הוא). ואף שגם ההכנה משבת ליום טוב היא שבות, כדלקמן סי"ד (איסור הכנה משבת ליום טוב בדבר שאין בו מלאכה, אינה אלא שבות מדברי סופרים), ומדוע אם כן לא התירו לשאוב בעצמו בבין השמשות, מטעם ש"בבין השמשות לא גזרו על שבות במקום מצוה". ואפשר הטעם לזה, כיון שכאן אינה לצורך מצות שבת זו עצמה, אלא לצורך יום טוב שלאחריה. ומהו אם כן החילוק בין שבות של הכנה משבת לחול, שאסרו בבין השמשות, לצורך מצות יום טוב שלאחריה, לבין שבות של אמירה לנכרי, שהתירו בבין השמשות, לצורך מצות יום טוב שלאחריה. ואולי טעם החילוק בזה, כי במקום שכל האיסור הוא איסור הכנה משבת ליום טוב, אין להתירו מטעם מצוה זו של הכנה ליום טוב. משא"כ במקום שהאיסור הוא אמירה לנכרי להוליכן דרך רשות הרבים, זה יש להתיר מטעם מצוה של הכנה ליום טוב. ונפקא מינה מכל זה למעשה, היא הכנת השלחנות על ידי נכרי בבתי חב"ד, ביום א' של יום טוב, לצורך סעודת ליל ב' של יום טוב (ראה קובץ הערות ובאורים א'קל ע' 46 ואילך. א'קלה ע' 64).
364. סעיף יח (יש ליזהר לכתחלה שלא לשאוב המים ללישת המצת של מצוה על ידי נכרי).
365. מ"א ס"ק ד (או יקח מים השאובין בביתו, אף על פי שלא נשאבו לשם מצוה, כיון דאי אפשר בענין אחר). הובא בח"י ס"ק ה.
366. לעיל ס"ג (וכמבואר בהערה 66).
367. סעיף ג (אבל בבין השמשות לא גזרו על זה בכרמלית, אפילו לדבר הרשות).
368. כמצויין לעיל (הערה 71).
369. שיש סכנה לשתות המים שעברה עליהם התקופה, כמובא באבודרהם שער התקופות (מצאתי כתוב שיש ליזהר בכל תקופה מארבעתן שלא לשתות מים בשעת התקופה משום סכנה), והביא כמה טעמים לזה, ושכן נהגו מימי הגאונים (שאלו חכמי ק[ירואן] לרבינו האיי למה נהגו ישראל הדרים במערב להשמר שלא ישתו מים בשעת התקופה). ויש בזה שתי דעות, כדלעיל סי' רו סי"ד (יש אומרים שאין סכנה בהם אלא לשתות בשעת התקופה ... [ויש] אומרים שכל שלא היה בהם ברזל בשעת התקופה יש סכנה לשתות מהם גם אחר כך). המקור לדעה הראשונה היא בס' החסידים סי' תתנא (אם אמרו לאדם אל תשתה עתה מים כי התקופה נופלת ושמא עתה עת נפילתה, וכבר בירך, ימתין ואל ידבר עד שידע בטוב שעברה התקופה, ואז ישתה). ונתפרש יותר בס' המנהגים למוהר"א קלויזנר סי' צג (וה"ר חיים אומר ... כי אין סכנה לשתות רק בשעת תקופה). הגהות מנהגים, ערב פסח ס"ק סט (ומשום מהר"ר מנחם ... שאין סכנה לשתותן אלא בשעת נפילת התקופה). מהרי"ל הלכות מיא דלישת המצות ע' לד (יש אומרים ... אין סכנה במים רק לשותה אותן בשעת התקופה). רמ"א יו"ד סי' קטז ס"ה (ומנהג פשוט שלא לשתות מים בשעת התקופה, וכן כתבו הקדמונים, ואין לשנות). ואילו כל האמור לפנינו הוא לפי דעה השנית הנ"ל (שכל שלא היה בהם ברזל בשעת התקופה יש סכנה לשתות מהם גם אחר כך), שהרי מיירי שנפלה התקופה בלילה, ובאים ללוש במים אלו למחרת, ולא התירו אלא מטעם שומר מצוה לא ידע דבר רע. ולכן כתב על זה במ"א ס"ק ח (וביו"ד סי' קי"ו כתב שאין סכנה אלא כששותה בשעת שהתקופה נופלת). והיינו שלפי דעה זו אין מקום לחשש בנידון דידן. וכיון שגם המקור לזה הוא רבי יהודה החסיד הנ"ל, כמובא משמו בספר (תלמידו) הרוקח סי' ערה (נפלה התקופה בלילה שלפניו, ואעפ"כ לא חשו ולשו במים השאובים בלילה, וכתב רבינו יהודה החסיד דאין להקפיד, דכתיב שומר מצוה לא ידע דבר רע). לכן כתב רבינו לעיל סי' רו סי"ד (ואף האומרים שכל שלא היה בהם ברזל בשעת התקופה יש סכנה לשתות מהם גם אחר כך, מכל מקום שומר מצוה לא ידע דבר רע). והיינו שמפרש גם את מה שהובא לעיל מספר החסידים סי' תתנא (אם אמרו לאדם אל תשתה עתה מים כי התקופה נופלת ושמא עתה עת נפילתה, וכבר בירך, ימתין ואל ידבר עד שידע בטוב שעברה התקופה, ואז ישתה), שגם זה הוא מטעם "שומר מצוה לא ידע דבר רע". * וחשבון תקופה זו היא תקופת שמואל, כמבואר בשו"ת צמח צדק (הראשון) סי' יד (מה שנוהגין בכל תפוצת ישראל להזהר בשעת התקופה מפני הסכנה מן המים, ומכריזין בבתי כנסיות אותו שעה שהתקופה נופלת. ונתפשט המנהג לחשוב ימים ולילות שוות לעולם כמו שהן בניסן ותשרי ... ואין מחלקין בין ימים ארוכים, ולילות ארוכים, כגון בתמוז וטבת, אלא לעולם מחשבין י"ב שעות ללילה וי"ב שעות ליום ... והוא תקופת שמואל שעל פי החשבון האמצע, ואינו אמיתי שהוא על פי תקופת רב אדא).
370. כמבואר בשו"ע יו"ד סי' שלט ס"ה (מנהג לשפוך כל המים שאובים שבשכונת המת). וכן הוא לעיל סי' רו סי"ד (ומנהג לשפוך כל מים שאובין שבשכונת המת ... להאומרים שטעם המנהג הוא מפני שמלאך המות מטיל טפת דם המות במים והשותה מהן מסתכן). טעמים נוספים למנהג זה הובאו בתשב"ץ סוס"י תמז, ובכל בו (פו, א).
371. רוקח סי' ערה, ומרדכי רמז תקצג (מעשה אירע בפסח שחל להיות באחד בשבת, וגם נפלה התקופה בלילה שלפניו, ואעפ"כ לא חשו ולשו במים השאובים בלילה, וכתב רבינו יהודה החסיד דאין להקפיד, דכתיב שומר מצוה לא ידע דבר רע), לפירוש השל"ה, בבגדי ישע על המרדכי שם ס"ק קלא (ובא להשמיענו, דאף שנפלה התקופה בינתיים לא חשו לה, לשאוב במוצאי שבת, או ללוש בערב שבת, אלא עשו המצוה כתיקונה, ולשו בלילה באותן המים שנשאבו כבר), והב"ח בסוף הסימן (דמנהג בני אשכנז שלא להשתמש גם במים שהיו בתלוש בשעת התקופה, ואף על פי כן לא חשו לתקופה שנפלה בליל ו' לאחר שעה או יותר משעה שנשאבו, ולשו באותן המים ביום שלשה עשר, ור' יהודה החסיד הוא שפסק כן, והביא ראיה דאין להקפיד, ושפיר עבדו דלא חשו לתקופה). ולענין מת, נתבאר במרדכי שם (מעשה לפני ר' ערב פסח, ואמרו שאין לשפוך המים שלנו בשביל המת, דליל שמורים הוא לה'). ובמהרי"ל סוף הל' מים דלישת מצות (וכן אם בר מינן מת באותה דירה, אין לשפוך את מי המצות). רמ"א ס"א (ואין לשפוך מים שלנו, מכח מת, או תקופה הנופלת). מ"א ס"ק ו (דשומר מצוה לא ידע דבר רע). לבוש ס"ו (מי שיש לו מים שאובים בביתו, ששאבן לשם מצה, ונפלה התקופה בלילה, או שמת אחד שדרך לשפוך המים, אין צריך לשפוך המים האלה, דשומר מצוה לא ידע דבר רע).
372. קהלת ח, ה.
373. ט"ז ס"ק ג (ומכל מקום נראה דבשאר לילות יוכל לשפוך אותם, אם אפשר לו בקלות להיות בלי אותם מים). ח"י ס"ק ז (והט"ז כתב וז"ל, נראה דמכל מקום דבשאר הלילות ... יוכל לשפוך אותם אם אפשר לו בקלות להיות בלי אותם מים). ומפרש רבינו, דהיינו שיכול למצוא מים אחרים, או שיכול ללוש ביום אחר.
374. ט"ז שם (משא"כ בליל דקודם פסח, דהם של מצות מצוה, אסור לשפוך אותם, דהוי מזלזל במצות, ומראה עצמו כמחזיק בדעתו שאין המצוה מגנת עליו מהתקלה, וקל בעיניו מאמר הכתוב שומר מצוה לא ידע דבר רע). הובא בח"י ס"ק ז.
375. שזה מועיל גם בכל השנה, כמבואר בס' המנהגים למוהר"א קלויזנר סי' צג (ובשאר ימות השנה מניח לתוך המים מלח או ברזל בשעת נפילת התקופה ואינו חושש). ובקשר למים שלנו, נתבאר לקמן סכ"ט "שלא ליתן מלח תוך עיסת המצה", מכמה טעמים המבוארים שם. ולכן נשארה רק האפשריות להניח בתוכם ברזל, וכמבואר בס' המנהגים למוהר"א טירנא הל' ערב פסח (וטוב להניח ברזל במים). מהרי"ל הל' מים דלישת המצות ע' לד (אכן לא נהיגין הכי, דאין סומכין על הנס, אך יקח יתד ברזל חדש ויתלה בחוט או משיחה אל תוך המים בשעת התקופה כמנהג העולם). רמ"א ס"א (ומכל מקום טוב לכתחלה להשים [בהם] ברזל).
376. מהרי"ל שם (ודוקא יתד חדש או מחט וכה"ג, ולא ברזל אחר, שמא ידבק בו מאומה ויבא תוך המים). ט"ז ס"ק ד (יהי' הברזל נקי). אליה זוטא ס"ק ח (ודוקא יתד חדש או מחט וכה"ג, ולא ברזל אחר, שמא ידבק בו מאומה ויבא תוך המים).
377. דרכי משה ס"ק ז (וטוב להוציאו משם מיד שנפלה התקופה, פן יתחממו המים מן הברזל). וראה לקמן סי"ט (שהנחושת מחמם. אבל בדיעבד אין לחוש).
378. מהרי"ל שם (יקח יתד ברזל חדש, ויתלה בחוט או משיחה אל תוך המים בשעת התקופה כמנהג העולם. ואל ישליכנו שם, דכשיוציאנו צריך להכניס ידו תוך המים, ויתחממו). ט"ז ס"ק ד (הברזל שמשים תוך המים, יזהר שישים אותו בענין שלא יצטרך להכניס ידו בשעת לישה, כי ידו מחמם המים). מ"א ס"ק ט (ולא ישים ידו תוך המים שהיד מחמם רק יתלנו במשיחה). רמ"א בדרכי משה ס"ק ז (ולא יוציאנו בידו כי אז יחמם המים בידו).
379. מהרי"ל הל' מים דלישת המצות (וטוב ונכון הוא שדוקא יהודים ישאבו את מי המצות ולא על ידי נכרים. וכ"כ הר"ר שמואל מפלייזא. וחומרא יתירה היא). רמ"א ס"א (גם אסור לשאוב מים על ידי כותי למצות של מצוה). ח"י ס"ק ח (היינו לכתחלה).
380. כמו בלישת המצות שחייבים להיות על ידי ישראל בן דעת דוקא, כדלעיל סי' תנג סט"ו (צריך ישראל בן דעת להתעסק בעסקים הללו לשם מצה, אבל לא נכרי, ולא חרש שוטה וקטן), ולקמן סי' תס ס"א (כבר נתבאר בסי' תנ"ג שאין אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה שישראל בן דעת נתעסק בלישתה ועריכתה ואפייתה לשם הפסח, אבל אם באחד מהעסקים הללו נתעסק נכרי או חרש שוטה וקטן ... אין אדם יוצא בה). כך גם בשאיבת המים, שהיא מכשירי מצות לישת העיסה.
381. מהרי"ל שם (ואולי טעמא כיון דאי אפשר בלתי מים, מין עיסה). פר"ח סוף ס"א (יראה דהיינו טעמא משום דמכשירי מצוה כמצוה דמו, וכי היכי דבעינן בחיטים שימור לשמה הוא הדין במכשירין).
382. מהרי"ל שם (מאן דאפשר ליה משתדל שיהיו כולם נשאבים על ידי יהודים, דהא אם נאבד האפיקומן סומכים על שאר המצות שאכלו). והיינו כדלקמן סי' תעז ס"י (אם נאבד האפיקומן, אם ... אין לו עוד מצת מצוה, יאכל ממצה אחרת ... וכל המצות שלנו הן שמורות משעת לישה ואילך וכשרות לאפיקומן). רמ"א שם (ואף לשאר המצות ישאב ישראל אם אפשר). וכדלעיל סי' תנג סי"ט (ישראל קדושים ונוהגין להחמיר אפילו במצות של כל ימי הפסח לשמור אותם משעת טחינה ואילך). ומכל שכן בזמנינו, שמהמצות שאופים לכל ימי הפסח, לוקחים גם את המצות מצוה של ליל הסדר.
383. ארחות חיים הל' חמץ ומצה סי' צז (נהגו לקנות כלים חדשים למים, לפי שפעמים נותנין בהן קמח כדי לחסמן, ואותו הקמח נכנס בנקבי דפנו ומתחמץ שם, ואי אפשר להוציאו, ולפיכך טוב וישר להחזיק בזה המנהג שלא להשתמש בשום כלי חרס ישן). כל בו סי' מח י, ב (וזה שנהגו לקנות כדים חדשים למים, מפני שפעמים נותנין בהן קמח כדי לחסמן, ואותו הקמח נכנס בנקבי דפני הכד ומתחמץ שם, ואי אפשר להוציאו, ולכך טוב וישר להחזיק בהן המנהג). דרכי משה סוף ס"ק ז (כתב הכל בו דנהגו ליקח כדים חדשים, ולא ישנים, ואין לשנות המנהג). [ר]מ"א סוף ס"א (ונוהגין ליקח כלי חרס חדשים, ואין לשנות המנהג).
384. כמובן מסי' תרע"ג, שהובא לקמן.
385. מ"א ס"ק י (והוא הדין כלי חרס מצופין. עיין סי' תרע"ג ס"ג).
386. סעיף סט (כלי חרס המצופים מתוכם בהיתוך זכוכית שקורין (גיגלייזר"ט), אין דינם ככלי זכוכית, שיש מכשירין אותם בלא הגעלה לפי שאינם בולעים כלום, אלא הרי הם ככלי חרס), וס"ע (ואף על פי שחיפהו כשהיה חדש שעדיין לא נשתמש בו, ולא נבלע כלום בהחרס עד לאחר שחיפהו בעופרת, ואז עופרת הוא מפסיק בין החרס ובין החמץ שנשתמש בתוכו, אין זה מועיל כלום להיות נדון ככלי מתכות הנכשרים על ידי הגעלה).
387. אף שבארחות חיים וכל בו כתבו חשש אחר (כמובא לעיל), והי' אפשר לפרש בדבריהם דלא מיירו ב"מים שלנו" אלא בסתם כלי חרס ישנים שמחזיקים בהם מים. ומטעם זה כתב הח"י ס"ק י (בכל ספרי השו"ע כתב כן בשם הכל בו, ולא מצאתי כן בדבריו). מכל מקום נראה מדברי הרמ"א שלמד בדבריהם, שעיקר המנהג הוא במים שלנו (אלא שמחמת טעם האמור בדבריהם, "לפיכך טוב וישר להחזיק בזה המנהג"). ועיקר טעם המנהג הוא, כמובא כאן מסי' תרעג, שחרס ישן אינו הידור למצוה.
388. בשו"ע שם ס"ג (נר של חרס שהדליק בו לילה אחת נעשה ישן, ואין מדליקין בו לילה אחרת, אלא לוקח חדשים בכל לילה ... ונר של מתכת אין צריך חדש. ושל זכוכית או של חרס מכוסה, דינו כמתכת). ו"חרס מכוסה" פירושו מצופה, כמבואר בטור שם (וה"ר מאיר מרוטנבורק לא היה מדליק בנר של חרס אלא בשל מתכת, וכשלא היה לו אלא של חרס היה לוקח חדשים בכל לילה ... חרס מצופה דינו כמתכת).
389. דרכי משה שם (ומשמע שם דדוקא בכלי חרס יש להקפיד, אבל בכלי עץ שרי). רמ"א שם (אבל בשל עץ, אין להקפיד).
390. סעיף ב (וכל המשקין שבעולם שאינן מתולדות המים ... הם נקראים מי פירות, כגון היין, ושמרי היין, והשמן, ומי תותים ורימונים, ושאר כל הפירות. ואפילו משקין שאינם באים מפירות, כגון החלב, והדבש, ומי ביצים וכיוצא בהם, הם בכלל מי פירות לענין זה).
391. מטה משה סי' תקמט (צריך שלא ליקח כלי שהיה בו דבש או יין או מי פירות, דאפילו למאן דאמר מי פירות אין מחמיצין, הני מילי בלא מים, אבל עם מים, קודמים ומחמיצין, מצאתי בהלכות פסח להר״ר זעליג נ״ע). מ"א ס"ק ט (כתב מטה משה שאין ליקח כלי לשאוב מים שהי' בו דבש או מי פירות, כי מי פירות עם מים ממהר להחמיץ).
392. מ"א שם (ונראה לי דעל ידי הגעלה שרי).
393. סעיף ג (מי פירות שנתערב בהם מים, אפילו כל שהוא, הרי אלו מחמיצים על ידי המים שבהם חימוץ גמור שחייבים עליו כרת, ולא עוד אלא שהם ממהרים להחמיץ העיסה יותר ממים לבדם).
394. הגהות מנהגים ערב פסח ס"ק סט, ובמטה משה סי' תקמח (שמעתי שר״י הלבן לא היה מניח ללוש בפסח במים שהיו בכלי נחושת, לפי שהנחושת מחמם. ושמעתי שהיה מעשה ואסרו שאר רבנים). מ"א שם (גם לא יהא בכלי נחושת שמתחמם). וראה גם לעיל סי"ז (שהברזל מחמם מעט את המים).
395. עולת שבת סוס"י תנו (ולי נראה שלא להחמיר בדיעבד). ח"י ס"ק י (וכן נוהגין. ובדיעבד אין לאסור). פר"ח סוף ס"א (ומיהו בדיעבד אם כבר עברו ולשו עיסה בהם, יוצאין בה ידי חובה. ואסרו דקאמר רוצה לומר לכתחילה. ואפילו תימא דאסרו בדיעבד, לי נראה להתיר בדיעבד). וראה לקמן סכ"ו.
396. ואף שנתבאר לקמן הל' שמירת גוף ונפש סוף ס"ז (לא ישתה משקין מזוגין שעבר עליהם הלילה אחר שנמזג במים, והוא שלנו בכלי מתכות או כלי נתר (ואין צריך לומר מים עצמן שעבר עליהם הלילה בכלי המתכות)). ביאר במגני אברהם יו"ד סי' קטז (פוק חזי מאי עמא דבר, ששותים חמין (טהייא) בשבת בכלי מתכות שעמד כל הלילה ... דמבואר שם למעלה בס"ד "ולעולם לא ישתה מים פושרין בכלי מתכות" ... ושם איתא דאם הרתיחו מותר. לכן שותים החמים (טהייא) בשבת מכלי המתכות, ולית מאן דחש לה ... ובדברינו אתי שפיר מה דלכאורה השו״ע אדמו״ר סותר את עצמו ממש״כ בהל' פסח סימן הנ״ל לענין מים שלנו וז"ל, לפי שהנחשת מחמם כו', ואפילו נשתהו בתוכו המים ימים הרבה מותר ללוש בהם ... ועל פי דברינו אתי שפיר, דשם לענין ללוש בהם ויאפו המצות לאתר כך, מותר מצד דאיתא אם הרתיחו מותר). ובאגרות קודש ח"ב סוף אגרת רלד (ומ"ש בשו"ע אדה"ז (שם סוסי"ט) דמותר אפילו נשתהו המים בתוכו ימים רבים – יש לומר דהיינו בלא לילות, ולא ביאר זה בפירוש כיון דאינו שייך לדין מים שלנו אלא להל' שמירת הגוף, וכמו שלא ביאר בהל' פסח שלכתחילה לא ילונו בכל כלי מתכות – ודוחק קצת .ואולי אפשר לומר דלשון הש"ס הוא השותה משקין מזוגין וכו', וכיון שהוא ענין סגולי, ולא טבעי כמשקין מגולין, אין לנו בו אלא חידושו שאסור לשתותם, אבל כשמערבם בעיסה ולא יבואו לכלל שתי' לית לן בה). וראה שלחן המלך ח"ב ע' נ.
397. מ"א ס"ק ט (ומיהו ראיתי נוהגין ללוש בעריבות של נחושת).
398. ח"י ס"ק י (יש לחלק, דמים שלנו דבעינן לצנן אותן, ובכלי נחושת אפשר דאינו מצנן, משא"כ לענין הלישה).
399. שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (ואמר מהר"י ז"ל, שמצא כתוב בשם רבי שמואל מפלייז"א, שצריך לומר שהוא שואב לשם מצוה. ומטעם זה נראה לי לייחד כלי מלא מים לשם מצה של מצוה). רמ"א ס"א (ונוהגין ליטול מים מיוחדים למצה של מצוה).
400. מהרי"ל הל' מים דלישת המצות ע' לג (מצוה הוא לומר בפה "הני מים למצות", ולא די במחשבה לבד. וקצת תימה הוא מה שימור שייך באמירה, אך בשעת לישה. ושמא טעמא הואיל דהמים אינן בטילין בעיסה וחשיביה נמי צורך הפת), והל' אפיית המצות ע' סד (וצריך לומר בפה לשם מצת מצוה ... הן בעשיית המצות של מצוה, הן בשאיבת מימן). והיינו שכמו שנוהגים כן בלישה, כדלקמן סי' תנו ס"ו (כשנותן הקמח לתוך העריבה או לתוך המדה ללישת המצות של מצוה, טוב שיאמר בפיו שעושה כן לשם מצה של מצוה, וכן יאמר בשעת נתינת המים לקמח). כך נוהגים גם בעת שאיבת המים. והטעם דלא סגי במחשבה, יתבאר לקמן סי' תנו ס"ו (והערה 24). וראה לעיל סי' תנג סי"ד (הערה 112), שאנו נוהגים כן בכל המצות, כיון שבזמנינו אין מבדילים כל כך, בין המצות שאופים לכל ימי הפסח, לבין המצות מצוה של ליל הסדר.
401. מחזור ויטרי הלכות פסח סי' יד (כיון דמעיינות רותחין, חשו חכמים למי רוב עיירות, שאין להם מי נהרות אלא מי בארות נובעים ממי מעיינות, דבשעת שאיבתם חמים הם. לפיכך ידלם מבערב כדי שיצטננו). ראבי"ה סוס"י תפה (בדברי רש"י בתשובותיו שכתב שאין לשין אלא במים שלנו, שחשו חכמים לעיירות שאין להם מי נהרות, אלא מי בורות ובארות הנובעים, והם רותחין. משמע מדבריו שבנהרות ליכא למיחש. ומיהו אין לפרוץ גדרים של ראשונים). רא"ש פ"ב סי' ל (כתב רבינו אבי העזרי ... ומנהג כשר של הראשונים שהיו ממלאין אותן מן הנהרות, בתחלת ליל ארבעה עשר, שהמעיינות ובורות רותחין אבל לא נהרות ... וכתב בתשובת רש"י אין לשין אלא במים שלנו, שחשו חכמים לרוב עיירות שאין להם אלא מי בורות, ובארות הנובעין הן רותחין. ומשמע מדבריו דבנהרות ליכא למיחש מידי. ומיהו אין לפרוץ גדר של הראשונים עכ"ל). וכן נפסק לעיל ס"ב (ומי הנהרות שאינן נמשכין ממעיינות צריכין גם כן צינון לילה אחד), ונסמן לעיל שם (הערה 306). ומטעם זה עדיף לשאוב מנהרות, מאשר מבארות, כמבואר בראבי"ה סי' תפה (ולפי זה מנהג כשר של הראשונים שהיו ממלאין מן הנהרות בליל שלשה עשר, שהמעיינות וכן הבורות רותחין, אבל הנהרות לא). רמ"א ס"א (לכתחלה יש לשאוב מן הנהרות ולא מן הבארות). וביאר ט"ז ס"ק ב (דרש"י כתב דעיקר הקפידה במים שלא לנו הוא במעיינות ובורות דהם רותחין, אבל לא נהרות, שבניסן אין החמה מהלכת במים. אלא שחשו חכמים לרוב עיירות שאין להם אלא מי בורות ומעיינות. והכל בו כתב על זה ואין זה כלום, שאף בנהרות המושכים מכה עליהם חום השמש ביום ומחממן. על כן טוב עכ"פ לכתחלה לשאוב מהנהר כל זמן שאפשר).
402. סעיף ב (לפי שימי ניסן עדיין מימות החורף הן, שהמעיינות הן רותחין מעט). וראה גם סעיף הבא (וימי ניסן עדיין מימות הגשמים הן).
403. שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (אבל כשהנהרות גדולים מחמת גשמים או מחמת הפשרת שלגים, אז אין לשאוב מן הנהרות, כן נראה לי). רמ"א שם (אבל כשהנהרות גדולות מהפשרת שלגים וגשמים, טוב יותר לשאוב מן הבארות). וראה לעיל סוף ס"ב (ומי הנהרות שאינן נמשכין ממעיינות), ושם (הערה 12).
404. מ"א ס"ק ה (מפני שהחמה מהלכת ביומי ניסן תחת הקרקע, ולכן הבארות רותחין. אבל הפשרת שלגים וגשמים לעולם רותחין).
405. מחזור ויטרי הל' פסח סי' יד (מי בארות נובעים ממי מעיינות, דבשעת שאיבתם חמים הם, לפיכך ידלם מבערב כדי שיצטננו). ראבי"ה סי' תפה (בדברי רש"י בתשובותיו ... מי בורות ובארות הנובעים והם רותחין). הובא ברא"ש פ"ב סי' ל. שו"ע ס"א (אין לשין אלא במים שלנו, בין שהם מי בורות ומעינות).
406. שו"ת רשב"ץ ח"ב סי' פז (ואף במימי השיחין אסרתי ללוש, שהרי המחילות, ואפילו המרתפות, יש בהם הבל והמים מחמיצין, ושומר נפשו ירחק מהם).
407. כדלעיל ס"ב וסכ"ב.
408. ב"י (ומים המכונסין בקרקע הבנוי תחתיו וסביבותיו שקורים סיסטרנ"א, היה נראה דמותר ללוש בהם סמוך לשאיבתן, שהרי הם כמכונסין בכלי, ואינם מרתיחין מחמת החמה המהלכת תחת הקרקע, שהרי הבנין מפסיק בינם לקרקע, וגם אין החמה מכה עליהם. וכן כתב בארחות חיים (סי' צט) וז"ל בשם הראב"ד מצאתי כי מי הדות [בדפוסים שלנו נדפס: מי הנהרות] שהם קרים אין צריכים לינה, ומותר ללוש בהם תיכף שנשאבו עכ"ל). שו"ע ס"ב (יש אומרים שמים המכונסין בסיסטירנ"ה, מותר ללוש בהם סמוך לשאיבתן). מ"א ס"ק יא (דהבנין מפסיק בינו לקרקע, וגם מלמעלה הוא מכוסה, והוי כאלו הן שאובין). ט"ז ס"ק ה (הוא חדר הבנוי תחתיו וסביבותיו, והרי הם כמכונסים בכלי, ואינם מרתיחים מחמת חמה המהלכת תחת הקרקע, שהרי הבנין מפסיק ביניהם לקרקע).
409. כמבואר ברש"י מב, א ד"ה שלנו (מפני שבימי ניסן המעיינות חמין, שעדיין ימות הגשמים הן, כדאמרינן במי שהיה (פסחים צד, ב), בימות הגשמים חמה מהלכת בשיפולו של רקיע, לפיכך כל העולם צונן ומעיינות חמין).
410. ב"י שם (אבל הוגד לי שמים אלו בחורף הם חמין כמו מי באר, ואם כן אין להקל בדבר, אם לא בשעת הדחק). לבוש ס"ב (מכל מקום אין להקל בדבר, אם לא בשעת הדחק, שעינינו רואות שהם חמין יותר בחורף משאר מים, וימי ניסן עדיין ימי החורף חשיבי). ט"ז שם (אלא שכתב ב"י שהוגד לו שמים אלו בחורף הם חמין כמו מי באר, ועל כן אין להקל בדבר, אם לא בשעת הדחק, דהיינו סמוך לשאיבתן).
411. גמרא שם מב, א (עברה ולשה מהו, מר זוטרא אמר מותר, רב אשי אמר אסור). לפירוש הרי"ף שם יב, ב (דרש רבא אשה לא תלוש לא ... במים הגרופים, פירוש מים שנשאבו בו ביום, אלא במים שלנו ... איבעיא להו עברה ולשה מאי, מר זוטרא אמר מותר ורב אשי אמר אסור, וקיימא לן כרב אשי). רמב"ם פ"ה הי"א (אין לשין בפסח ... במים שנשאבו בו ביום, אלא במים שלנו, ואם עבר ולש באחד מכל אלו הרי הפת אסורה). טור ושו"ע ס"ג (ואם עבר ולש בין באלו בין במים שלא לנו, אסור. ויש חולקין ומתירין בלש במים שלא לנו). הרי שהעיקר הוא כדעה הראשונה בסתם (דעה הב' תתבאר לקמן הערה 135).
412. ר"ן שם ד"ה ורב אשי, בשם רש"י שם ד"ה היכא דאיתמר (פירש"י ז"ל ... דהכא הוא דקנסוה רבנן, לפי שעברה על דברי חכמים).
413. כי אף שנתבאר לעיל סי' שיח ס"א (המבשל בשבת או שעשה אחת משאר מלאכות במזיד אסור לו לעולם ליהנות מאותה מלאכה, משום קנס ... אבל לאחרים מותר ... במוצאי שבת מיד). וכן הוא לעיל סי' תמז סס"א (ואם עבר ועירבו במזיד ... אסור לו ולאנשי ביתו, ומותר לאחרים). וכן הוא לקמן סי' תקג סי"ב (לכך קנסוהו חכמים, אבל אחרים מותרים לאכול מהם במוצאי יום טוב מיד). מכל מקום "החמירו בקנס זה לאסרה על כל אדם מישראל, כדי שלא יפריצו בזה". כעין המבואר לעיל סי' רעו ס"א (אסור לכל אדם להשתמש לאורו בשבת, אפילו למי שלא הודלק בשבילו, שהחמירו בזה חכמים), וסי' שכה ס"ט (שכל שנעשית מלאכת איסור של תורה בשביל ישראל, החמירו חכמים שלא לחלק בין מי שנעשה בשבילו לאחרים), וסט"ז (שכל שנעשה באיסור של תורה על ידי נכרי לצורך ישראל, לא חלקו חכמים בין מי שנעשה בשבילו לאחרים), ולקמן סי' תקטו ס"א בהגהה (היה ראוי שלא לאסור אלא על מי שהמלאכה נעשית בשבילו כמ"ש למעלה, מכל מקום לא רצו חכמים לחלק בגזרתם, ואסרו על הכל, אף על מי שלא נעשית בשבילו).
414. סמ"ק סי' רכב ע' רל (אם נתחלפו לו בשוגג מים שלנו בשלא לנו, נראה דמותר, דלא אסרו ליה רק בעברה ולשה). רא"ם ביראים השלם סי' נב יא, סע"א (כיון דעברה, פירוש הזידה ולשה, אבל היכא דאישתלי לא מיתסר). ראבי"ה סי' תסט (ששם טעו ולא עברו, וליכא למ[יקניס]ינהו). רמ"א ס"ג (יש להתיר אם עברה בשוגג ולשה במים שלא לנו).
415. סמ"ק סי' רכב ע' רל (ואם לא יוכל אדם למצא מים שלנו בשום ענין, ילוש במים שלא לנו). רא"ם ביראים השלם סי' נב יא, סע"א (ולכתחלה לשין בהן היכא דלא אפשר). ראבי"ה סי' תסט (נראה לי היכא דלא אפשר שרי). שו"ע ס"ג (ובשעת הדחק יש לסמוך עליהם), למה שפירש בו הב"ח סוף ס"י (שפסק בשלחן ערוך להקל בשעת הדחק). הובא במ"א ס"ק יד (פירש הב"ח שאם אין לו מים אחרים מותר ללוש בהם).
416. ט"ז ס"ק ו (ונראה דבלילה ראשונה יש לסמוך עליהם, כדי שלא יבטל מצות עשה דאכילת מצה).
417. דעת היראים (השלם סי' נב) נתבארה לעיל ס"ד-ה. וביראים שם (ולפי זה הטעם, שאבו בתחלת הלילה מותרות מיד).
418. לבוש ס"ג (אין לשין במים חמין, אפילו לנו כל הלילה ולא נתחממו אלא בחמה). ומפרש רבינו דבריו, דהיינו שבתחלה לנו בלילה, ואחר כך נתחממו מעט.
419. ברייתא לו, א (ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין). שו"ע ס"ג (אין ללוש במים ... פושרים). וכן הוא לעיל ס"א (אין לשין אותה אלא במים צוננין, אבל לא בפושרין)
420. ח"י ס"ק טו (דהיינו כחמימות הרוק). וכמבואר ברמ"א יו"ד סי' קפח ס"ד (וסתם פושרין אינן חמין יותר מחמימות הרוק). וכן הוא לעיל ס"א (דהיינו כחמימות הרוק).
421. גמרא שם מב, א (אשה לא תלוש ... בחמי חמה). ורש"י שם (במים שהוחמו בחמה, וכל שכן בחמי האור). טור ושו"ע ס"ג (אפילו לא נתחממו אלא בחמה).
422. שבלי הלקט סי' ריא (ולא שנתחמם באש, דאם כן היינו חמין, אלא חום הנחשת שדרכו להתחמם תמיד מחממתו). הובא באגור סי' תשנח. הרמ"א בתשובה סוס"י לה (דבגרופים מן המולייר לא מיירי שנתחממו על האש ואחר כך עמדו במולייר, אלא מיירי שלא היה שם אש מעולם, ולכן קאמר דאם גרופים מן המולייר, דהיינו שהיו במולייר אף בלא אש אסורים, מפני שהמולייר שומר חומו אף על פי שאין אש תחתיו, ומחמם מים שנתנו בתוכו אף בלא אש). מ"א ס"ק יב (אפילו ... נתנו מים למולייר אף בלא אש אסורים, שהמולייר שומר חומו. וכ"כ האגור בהדיא (תשובה רמ"א סי' ל"ה)). וכאן מפרש רבינו, דמיירי שהכניסן לתוך כלי שהיה עומד על האש ... לאחר שהורידוהו מעל האש, ומחמת שהשולים שלו עבה והוא עומד תמיד על האש הוא משמר את חומו, ומחמם את המים הנשפכים לשוליו אף לאחר שהורידוהו מעל האש".
423. גמרא שם (ולא במים הגרופין מן המולייר), לפירוש רש"י שם ד"ה הגרופים (ואפילו כשאין שם אור, מים שבשוליו חמים או פושרין). טור ושו"ע שם (ולא במים הגרופים מדוד גדול שנחשתו עבה ותלוי על מקום האש ומים שבתוכו פושרים, אפילו כשאין האש תחתיו).
424. מ"א ס"ק יג (ואין חילוק בין נחושת לחרס).
425. עולת שבת ס"ק ב (וכתב הרב בעל הג"ה בתשובה סי' ל"ה, דלא מהני צינון לחמי האור עיי"ש. ומיהא מדברי המחבר, במ"ש ומים שבתוכו פושרין וכו', משמע דאם צונן הם מותר ללוש בהם). ומפרש רבינו, שמחלק בזה בין פושרין לבין חמין, ואם כן אין כאן מחלוקת בין הרמ"א למחבר.
426. מ"א ס"ק יב (נתחממו המים על האש ... אפילו נצטננו לגמרי אסור ... (תשובה רמ"א סי' ל"ה)). רמ"א בשו"ת סוס"י לה (אם מהני צונן לחמי האור או לא, נראה לי בפשיטות דלא מהני ... ולכן לא מצינו לשום פוסק דלישתמע לומר דאית תקנה לחמי האור).
427. מלבושי יום טוב ס"ג (ולי היה נראה שאין צריך לפרש התקנה, דלשון חמין עצמן מפרש התקנה, דהיינו לכשיצטננו, מה שאין כן מים שאובים צריך לפרש התקנה שבהם. אך לפי שאין לנו ראיה לסתור דבליהם חלילה להקל). והיינו שבזה משיב למה שהובא לעיל מהרמ"א "ולכן לא מצינו לשום פוסק דלישתמע לומר דאית תקנה לחמי האור", "דלשון חמין עצמן מפרש התקנה, דהיינו לכשיצטננו". אליה זוטא ס"ק ב (ומלבושי יום טוב כתב דהיה נראה לו דלא צריך לפרש תקנה, דבלשון חמין משמע דצונן מותר. אלא חלילה לסתור דבריהם בלי ראיה). ח"י ס"ק יג (בתשובת הרמ"א ... משמעות המחבר אינו כן, וכמו שכתב העולת שבת. וכן כתב גיסי הרב בספרו אליהו זוטא, בשם מלבושי יום טוב, ולא הוצרכו הפוסקים לכתוב תקנה, דהא חמי האור קתני, וכל שנצטננו תו לא מקרי חמי אור, וכיון שהם צוננין לפנינו מה חשש איסור יש בזה). והיינו שמפרש גם בדברי העולת שבת, להתיר אף בחמין שנצטננו (ולא רק בפושרין).
428. ח"י שם (והרוצה להחמיר, עכ"פ יש להתיר בהפסד מרובה).
429. פר"ח ס"ג (ומה שכתב ויש אומרים דבשוגג מותר. אכולהו קאי אף אמים חמים). ר"ן יב, ב ד"ה ורב אשי (פירש"י ז"ל ... דהכא הוא דקנסוה רבנן, לפי שעברה על דברי חכמים. ולפי דבריו ז"ל משמע דאם לשה בשוגג לא מיתסר), בשם רש"י שם ד"ה היכא דאיתמר (עברה ולשה בחמין, קרובה למזיד היתה ... בעינן למיקנסיה דעברה אדרבנן). רא"[ש] פ"ב סי' לא (כתב אבי העזרי דוקא עברה ולשה במזיד ... אבל בשוגג לא), בשם ראבי"ה סי' תסט (בעבר ושהה ... במזיד מפרש לה).
430. גמרא דף לו ע"א (ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין). ורש"י שם (פושרין, ממהרין להחמיץ). ירושלמי פ"ב ה"ז (אין לשין מצה ... בפושרין מפני שהן מחמיצין, אבל לשין אותן בצונין. והא תנינן כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו. ר' אמי בשם רשב"ל, תמן הדבר מסור לכהנים והכהנים זריזין הן, והכא הדבור מסור לנשים והנשים עצילות הן). הובא בח"י שם. הרי שעכ"פ יש ליזהר לעסוק בה בזריזות יתירה.
431. סעיף א.
432. רא"ש שם (מלשון רש"י משמע דאפילו בשוגג, שפירש עברה ולשה בחמין אסור, דקרובה למזיד היא ... וגם משמע מדבריו דאסור באכילה משום חימוץ), בשם רש"י שם ד"ה היכא דאיתמא (עברה ולשה בחמין, קרובה למזיד היתה, ואסור). הגהות מיימוניות פ"ה אות מ (וכתב רא"ם עוד, דוקא שעברה ולשה, אבל אם שגגה ולשה מותר ... אמנם ה"ר שמואל מננבר"ק תלמיד רא"ם נחלק על רבו וכתב, כיון שהטעם משום חימוץ ... אין חילוק בין דיעבד לכתחילה).
433. שו"ע ס"ג (ויש אומרים דבשוגג מותר. ובשעת הדחק יש לסמוך עליהם). וקאי הן על מים שלא לנו והן על מים פושרים או חמין. רמ"א שם (ואפילו בלא דחק יש להתיר אם עברה בשוגג ולשה במים שלא לנו). והיינו שלענין מים חמין מודה למחבר (להתיר רק אם לש בשוגג ויש בזה שעת הדחק), ובמים שלא לנו מתיר אם לש בשוגג, אפילו בלא שעת הדחק. כפירוש פר"ח שם (כלומר דכיון דאיכא מאן דאמר דבשוגג אף במי חמין מותר, ואיכא מאן דאמר דבמים שלא לנו אף במזיד מותר, אם כן יש להתיר, כיון דאיכא תרתי לטיבותא, דהוי מים שלא לנו בשוגג). ובזה בא לבאר טעם החילוק בין מים שלא לנו, שנתבאר דינו לעיל סכ"ד (במה דברים אמורים כשלש במזיד, אבל אם לש בשוגג לא קנסוהו חכמים, ומותר לאכלו בפסח), וסכ"ה (בשעת הדחק ... מותר לו ללוש לכתחלה במים שלא לנו). לבין דין לש בשוגג בחמין או פושרין, שלא התיר אלא אם לש בשוגג, וגם יש בזה שעת הדחק. ומבאר טעם החילוק בינם, כי בדין לש במים שלא לנו, יש מתירים בכל אופן, כמובא בשו"ע ס"ג (ויש חולקין ומתירים בלש במים שלא לנו). והיא שיטת רש"י מב, א (עברה ולשה, בחמין), ונתבאר ברא"ש פ"ב סי' לא (ולפרש"י אם עברה ולשה במים שלא לנו מותר, דבהא לא מיבעיא ליה). ולכן אף שאנו אוסרים בדיעבד, כדלעיל סכ"ד (עבר ולש עיסה במים שלא לנו, אסור לאכלה בפסח, שקנסוהו חכמים). מכל מקום התירו אם לש בשוגג, או אף לכתחלה, בשעת הדחק. משא"כ במים פושרים או חמין, שבזה ודאי קיי"ל שאם עבר ולש אסור בדיעבד. ולכן אף אם לש בשוגג, אין מתירים אלא בשעת הדחק.
434. הגהות מיימוניות שם (ומיהו מהאי דכתב אסור למיכל מהאי לחמא, משמע שדי בזה שנאסור אותו לאכול, אבל בהנאה מיד קודם שיבא לידי חימוץ נראה דשרי). ארחות חיים הל' חמץ ומצה ס"ק ק (והר"ש מתיר הפת בכלן חוץ מבחמין, וזה גם כן באכילה, אבל בהנאה הכל מותר). ב"י ד"ה והא דאסרינן (משמע מדברי ארחות חיים, דכל הנך דאמרינן עברה ולשה אסור, הני מילי באכילה, אבל בהנאה מותר, ואפילו בחמין). ח"י ס"ק טו (ומבואר בטור וב"י דבהנאה לכולי עלמא מותר, אף בלש בחמין). וכן הוא לענין מלח וסיד, ולענין לש תחת השמש, כדלקמן סל"ד (אינה אסורה אלא באכילה, אבל לא בהנאה), וסי' תנט ס"ח (אסורה באכילה).
435. כדלעיל סי' תמב סכ"ד (כל דבר שמותר לקיימו מותר להנות ממנו בפסח, כגון למוכרו לנכרי, או שאר מיני הנאות). וראה גם לקמן סל"ד.
436. סמ"ג ל"ת עט לא, ב (אומר הרב רבי יחיאל [מפריז], שראה שהתיר [מורי] רבינו יהודה ברבי יצחק [שירילאון מפריז], מים שלא לנו שנתבטלו ברוב מים שלנו, הואיל ונתבטלו [כבר] קודם הלישה והותרו). סמ"ק סי' רכב ע' רכט (ומים שלנו שנתערבו במים שלא לנו, התיר רבינו יהודה, אחרי שנתבטלו ברוב קודם הלישה חד בתרי). הובא בהגהות מיימוניות פ"ה אות ל. שו"ע ס"ד (מים שלא לנו שנתבטלו חד בתרי במים שלנו, לשין בהם).
437. ח"י ס"ק יז (והוא הדין לחמי האור מהני האי צינון אליבא דכולי עלמא. וכן כתב העולת שבת). עולת שבת ס"ק ג (והוא הדין במים חמין אם נתקררו על ידי כך, גם לדעת רמ"א בתשובה דסבירא ליה דלא מהני צינון לחמי האור). אליה זוטא ס"ק ד (וכן מים חמין שנתערב חד בתרי עד שנצטנן).
438. סמ"ג שם (שנתבטלו ברוב מים שלנו). סמ"ק שם (שנתבטלו ברוב). מ"א ס"ק טו (חד בתרי, משמע דבבציר מהכי לא בטיל (ב"י). אבל בסמ"ג וסמ"ק כתבו דבטיל ברוב). פר"ח ס"ד (כתב בב"י שנראה מספר סמ"ק דדוקא אחד בתרי, אבל בבציר מהכי לא בטיל. ואין זה מחוור כלל. ומלתא דפשיטא דסגי ברובא). וכן הוא בש"ך יו"ד סי' קט ס"ק ו (בתרי בטיל, כלומר ברוב). ובפרמ"ג שם (כלומר דחד בתרי לאו דוקא אלא משהו יותר סגי). וכן הוא לעיל סי' תמב סי"ד (ונתערבו בחטים יבישים כשרים הרבה מהם), ושם נסמן (הערה קמ). וראה אליה זוטא שם (וכן מים חמין שנתערב חד בתרי עד שנצטנן). ונתבארה שיטתו באליה רבה ס"ק י.
439. שאסור, כדלעיל סי' תמב ס"ה (לכתחלה אסור לבטל חמץ בששים ... מפני שהוא כמבטל איסור בידי). וכדאמרינן בביצה ד, ב (אין מבטלין איסור לכתחלה). פרטי דין זה ראה טור ושו"ע יו"ד סי' צט ס"ה-ו.
440. מ"א שם (ולכאורה נראה דמותר לערבן לכתחלה, דהא אין הטעם משום איסור, אלא שכשלא לנו הם חמין וכשנתערבו נעשו צוננין, ואם כן מותר לצננן לכתחלה, וצ"ע). משמעות האליה זוטא ס"ק ה (הואיל ונתבטלו כבר קודם הלישה והותרו). ובאליה רבה ס"ק י (מאגודה שכתב אם נתערבו התיר ר"י לכתחילה ללוש וכו', לא משמע קצת הכי, ובשעת הדחק יש להקל). והוא האמור באגודה פ"ב סמ"א (ואם נתערבו מים שלנו עם מים שלא לנו, התירם רבי יהודה לכתחילה ללוש בהן).
441. עולת שבת ס"ק ג (משמע דוקא בדיעבד, אבל אין לבטלם לכתחלה כדי ללוש בהם).
442. רא"ש פ"ב סי' כג (ובאשכנז נהגו שלא ליתן מלח בעיסת מצה). טור ושו"ע ס"ה (נוהגין שלא ליתן מלח במצה).
443. ב"י ד"ה והרשב"א (ועכשיו פשוט המנהג שלא ליתן מלח בעיסה כלל, ונכון הדבר). שו"ע שם (ונכון הדבר)..
444. רא"ש שם (ויש נותנים טעם למנהג ... משום דמליחה כרותח). מרדכי סי' תקצד (יש ליזהר שלא למלוח המצות ... דמליח כרותח). הגהות מיימוניות פ"ה אות ש (אוסרים, דמליח כרותח, והוי כמו לש בפושרין). כל בו סי' מח ט, ג (וכתב הראב"ד ז"ל שאין נותנין בעיסה מלח ... דכרותחין דמו).
445. גמרא עו, א (מליח הרי הוא כרותח).
446. דרכי משה ס"ק ה (כתב מה"ר אברהם מפראג, דלפי מ"ש רבינו לקמן סימן תס"ב דמלח הוי מי פירות, אם כן פשיטא דאסור, דהוי כמי פירות עם מים).
447. טור סי' תסב (דמי מלח הוי בכלל מי פירות). והיא דעה הב' דלקמן שם סי"ח (דינו כמים. ויש אומרים שדינו כמי פירות. והעיקר כסברא הראשונה. ואעפ"כ יש לחוש גם לסברא האחרונה, כמו שנתבאר בסימן תנ"ה). שהיא ההלכה האמורה כאן, שיש לחוש לדעת האומרים שהמלח דינו כמי פירות.
448. סעיף ג (שהמים לבדם אין מחמיצין את העיסה שנילושה בהם אלא אם כן שהתה שיעור מיל בלא עסק, אבל עיסה שנילושה במי פירות עם מים ממהרת להחמיץ אף אם לא שהתה שיעור מיל בלא עסק ... שאף שעיסה הנילושה במים לבד יכול להשהותה כל היום, שאינה באה לידי חימוץ על ידי כן אם עוסק בה עסק גמור, אבל עיסה זו שממהרת להחמיץ אינו רשאי להשהותה כלל (אחר גמר הלישה אלא יעריכנה) ויאפנה מיד).
449. מ"א ס"ק טז (ונראה לי דאם נפל לתוכה גרגיר מלח תאפה מיד כמ"ש סי' תס"ב. ואי משום שמחמם, יש לסמוך על הכל בו שכתב דמעט מלח אינו מחמם). והיינו שאין חוששים בזה לטעם הראשון (שהמלח מחמם את העיסה), כיון שמעט מלח אין בו כח לחמם העיסה. ואין חוששים לטעם השני (שהמלח דינו כמי פירות), כיון שבתערובת מי פירות מועלת אפיתה מיד.
450. כל בו סי מח ט, ג (וכתב הראב"ד ז"ל שאין נותנין בעיסה מלח ... ואם נתן בה מעט מלח, אם תאפה מיד מותרת באכילה). הובא ב ב"י ד"ה והכל בו.
451. סעיף ה (מליח, שאינו יכול ליאכל מחמת מלחו, דהיינו כעין מליח שמולחים לקדירה ... הגה, ויש אומרים ... דאנן אין בקיאין בדבר, ויש לנו לחשב אפילו מליחת צלי כרותח. וטוב להחמיר במקום שאין הפסד מרובה).
452. דרכי משה ס"ק ה (נראה לי דאפילו בדיעבד יש לאסרה). רמ"א ס"ה (ואפילו בדיעבד יש לאסור).
453. ח"י ס"ק יח (היינו באכילה, אבל בהנאה ודאי דמותר). וכדלקמן סל"ד (ואף אם נילושו בה ... מלח הרבה, אינה אסורה אלא באכילה, אבל לא בהנאה).
454. סעיף יח (מלח שלנו שמבשלין אותה ממים דינו כמים. ויש אומרים שדינו כמי פירות. והעיקר כסברא הראשונה). יוצא אם כן שאפילו לא אפאה מים יש להתירה.
455. והרי גם הכל בו בשם ראב"ד דלעיל, לא התירו אלא "אם תאפה מיד". וראה מראי מקומות וציונים.
456. גמרא לט, ב (ותיקא שרי ... דעבדיה במישחא ומילחא). רש"י שם (מישחא ומילחא בקמחא שרי, דמי פירות אין מחמיצין). רא"ש פ"ב סי' כג (ותיקא במילחא ומשחא שרי ... אם נילושה במי פירות, המלח לבדו אינו גורם החימוץ). הובא ב ב"ח סי"א ד"ה והרבה. ח"י כאן ס"ק יח (אם לש במי פירות, פסק הב"ח דאין לאסור בדיעבד). והיינו "אפילו נתן בה הרבה".
457. משמעות הב"ח והח"י שם (אם לש במי פירות, פסק הב"ח דאין לאסור בדיעבד). אבל לכתחלה יש לאסור. והנה זה שהרא"ש התיר בנילושה במי פירות, הוא מטעם שלדעתו המלח דינו כמי פירות, כמבואר בפר"ח סי' תסב ס"ז (נמצינו למדים שנראה שדעת הרא"ש גם כן כדעת הטור בנו דמילחא הוי מי פירות). ולדעתו ותיקא שרי אף לכתחלה, ולכן מותר לדעתו אפילו נתן בה הרבה מלח. אמנם אנן קיי"ל "שהעיקר הוא שהמלח אין לו דין מי פירות אלא דין מים", ולכן יש להחמיר לכתחלה אפילו מלח מעט. ולפי זה היינו צריכים לאסור אף בדיעבד (ראה הערות ובאורים רכח ע' יא). אמנם מפורש התירו זאת בגמרא לט, ב (ותיקא שרי ... דעבדיה במישחא ומילחא). ובשו"ע סי' תסג ס"ב (ותיקא, שהוא תבשיל העשוי משמן ומלח עם קמח, מותר). וכן נפסק לקמן סי' תסג ס"ד (ותיקא, והוא תבשיל העשוי משמן ומלח עם קמח, מותר לעשותו בפסח), ושם (הערה 16). ובטעם היתר זה נתבאר בר"ן יג, א ד"ה ותיקא (ולא אסרינן לה משום מלחא, שהוא מים, ומעורב עם השמן, לפי שהוא מועט, ונשתנה צורתה ואין בה כח עם השמן). הובא בט"ז ומ"א סי' תסג ס"ק א. וכן הוא לקמן סי' תסג ס"ד (כיון שהוא מועט ונשתנה צורתו מצורת המים אין בו כח עם השמן. אבל אם יש שם מלח מרובה, יש לחוש ולהחמיר, כדין מי פירות עם מים שממהרים להחמיץ). ולפי זה הי' לנו לאסור במלח מרובה אף בדיעבד (שהעיקר הוא שהמלח יש לו דין מים), ולהתיר במלח מועט אף לכתחלה (כנפסק בפשיטות בגמרא ושו"ע). אמנם משמעות הח"י הנ"ל שלא לחלק בזה, אלא להתיר בדיעבד "אפילו נתן בה מלח הרבה", ולהחמיר לכתחלה "שלא ליתן מלח בעיסה כלל, אפילו מעט". ואפשר מטעם זה העמיד רבינו פסק זה בין חצאי עיגול, וכפי שביאר בשמו אחיו הרה"ק מהרי"ל מיאנאוויטש (שארית יהודה חאו"ח סי' ו): "שמעתי מפי קדשו פעמים רבות, דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו". * וכל זה הוא מעיקר הדין, אבל המנהג להחמיר לכתחלה בותיקא של קמח ומי פירות, אף בלא מלח כלל, כדלקמן סי' תסב ס"ז (וכל זה מעיקר הדין, אבל כבר נהגו במדינות אלו להחמיר שלא ללוש אפילו במי פירות בלבד, לפי שחוששין שמא נתערב בהם מים כל שהוא ... ואין לשנות המנהג אם לא לחולה או לזקן הצריכים לכך).
458. סעיף ג (מי פירות שנתערב בהם מים אפילו כל שהוא הרי אלו מחמיצים ... לפיכך אסרו חכמים ללוש בהם עיסה לפסח, שקשה לשמרה מחימוץ), וסי"ח (מלח שלנו שמבשלין אותה ממים דינו כמים ויש אומרים שדינו כמי פירות והעיקר כסברא הראשונה).
459. רבנו ירוחם נתיב ה ח"ד מא, ד (וכתב בספר הרוקח ומכל מקום אין ליתן תבלין במצה, לפי שהוא חד ומחמם העיסה). כל בו סי' מח ט, ג (וכתב הראב"ד ז"ל שאין נותנין בעיסה מלח ותבלין דכרותחין דמו). שו"ע ס"ו (אין ליתן בה תבלין, לפי שהוא חד ומחמם העיסה).
460. ב"ח (אוצ"ל: כ"ה) שיירי כנסת הגדולה הגב"י אות ז (לא אסרו הפוסקים ליתן מלח ותבלין אלא במצה שנילושה במים, דהמים מחמיצים, ואם יתנו בה תבלין מחממין את העיסה וממהרין המים להחמיץ). עולת שבת ס"ק ד (והיינו דוקא בלש במים, אבל אם לש במי פירות לבד, אין להחמיר אפילו בפלפלין. עיין כנסת הגדולה מהדורא בתרא). וכדלעיל סל"א (במי פירות ומלח).
461. רא"ש פ"ב סי' כג (אין ליתן פלפלין במצה, לפי שהוא חד ומחמץ העיסה). דרכי משה ס"ק ו (וכתב מהר"י ברין, דחד קורט פלפל עושה כל העיסה חמץ). רמ"א ס"ו (ופלפלין, אפילו בדיעבד אסור). מ"א ס"ק יט (אפילו חד קורט עושה כל העיסה חמץ).
462. ח"י ס"ק כ (ואף בפלפלין אין לאסור רק באכילה, כמו במלח). וכדלקמן סל"ד (אינה אסורה אלא באכילה, אבל לא בהנאה).
463. ח"י ס"ק כ (וגיסי הרב בספרו אליהו זוטא פסק להתיר באכילה בכל מיני תבלין, וכן נראה לי עיקר, דהפוסקים לא הזכירו רק פלפלין). אליה זוטא ס"ק ו (ומשמע דשאר תבלין חוץ מפלפלין מותר בדיעבד).
464. רש"י ברכות מ, א ד"ה קצח (רבותינו מפרשים נייל"א בלע"ז [Nigella sativa], אבל אני שמעתי מין זרעים שזורעין אותו בארץ ישמעאל). ונתפרש בבאר היטב ס"ק טז (קימ"ל בלשון אשכנז). וכן הוא בט"ז סי' תנג ס"ק א (וקצח שקורין קימ"ל, שמעתי מחלקין ... קרא"ם קימ"ל ... פעל"ד קימ"ל). וכן נזכרו שני סוגים אלו לעיל סי' תנג ס"ד (הכמון הנמכר בחנות (שקורין קראם קימל) ... מין כמון (שקורין פעלד קימל)). אלא שקצח וכמון, הם שני מיני זרעים, שזורעים ודשים כל אחד מהם באופן שונה, כאמור בישעי' כח, כה (והפיץ קמח, וכמן יזרק), ושם כח, כז (במטה יחבט קצח, וכמן בשבט). עיין לבוש ס"ה (ומלח וקצח ושאר תבלין וכל שכן פלפלין אין נותנין בו כל ימות הפסח, משום שדברים אלו הם חדים ומחממין את העיסה ומחמיצין אותה מהרה). נראה מדבריו שגם בקצח אוסר לכתחלה.
465. ראה לעיל סי' תנג ס"ג (הערה 18), אם השומשמין הן מה שנקרא אצלינו שומשומין, או הפרג (מאָן).
466. ראה לעיל סי' תנג ס"ד (מיני זרעים כגון...).
467. משמעות השו"ע שם (לש המצה בקצח ושושמשמין ובמיני תבלין כשרה ... ומכל מקום אין ליתן בה תבלין, לפי שהוא חד ומחמם העיסה). משמע שהקצח ושומשמין, מותר אף לכתחלה.
468. מ"א סי' תס סוף ס"ק ה (נתן לתוכה זרעונים שאינם חדים, אפילו אינם כתושים, שרי בדיעבד ... אף על פי שיש לדחות דמיירי שם בתבלין כתושים, מכל מקום נראה לי עיקר מה שכתבתי).
469. סעיף יב (ומכל מקום לכתחלה יש ליזהר שלא ליתן לתוכה אפילו דברים קטנים, אלא אם כן הם כתושים, לפי שיש מי שאומר שאפילו דברים קטנים מעכבים את האפייה).
470. לבוש ס"ה (אין לשין את העיסה של פסח אלא במים וקמח, ואין נותנים בו שום דבר אחר ... מפני שהדברים אלו מעשירים אותו שנקראה מצה עשירה, והכתוב אמר לחם עוני, ולא מצה עשירה, ואין יוצאין בה בלילה הראשונה). וכדלעיל סי' תנד ס"ד. לקמן סי' תסב ס"ו.
471. לענין מנחות תניא במנחות כג, ב (תיבלה בקצח בשומשמין ובכל מיני תבלין כשרה, מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת). ופירש הראב"ד בהל' מעשה הקרבנות פי"ב הי"ג (נראה לי במצה האפויה נשנית שמותר לאכול שיריה בתבלין ... אבל למנחת הסלת, ללוש את שיריה בתבלין, אסור משום חמוץ). ולענין מצה תניא בתוספתא פ"ב הי"ג (יוצאין במצה מתובלת). ופירש ה ראב"ד בהל' חמץ ומצה פ"ו ה"ה (אע"ג דתניא בתוספתא יוצאין במצה מתובלת ... ההיא שתבלה משנאפית). וחלק עליו ה מ"מ שם (ונראה לומר שהתוספתא אינה סוברת לחם עוני פרט למצה שנילושה ביין ושמן ... ואין הלכה כמותו ... ודוחק הוא לפרשה משתבלה כדברי הר"א ז"ל). והיינו שהתוספתא מיירי שהיא מתובלת בשעת לישה, וסוברת שגם מצה עשירה כשרה, ולא קיי"ל כן. וכן פירש דבריהם בב"י סוף הסימן (וכתב הראב"ד דכשתבלה משנאפית מיירי, כלומר דאם לא כן הוה ליה מצה עשירה ואין יוצאין בה ידי חובת מצה. וכתב הרב המגיד שדוחק הוא לומר כן, ויותר נראה לי דההוא תנא אינו סובר דלחם עוני אתי למעוטי מצה עשירה ... ולא קיימא לן כוותיה). וכן פירש דבריהם בפר"ח ס"ו (דעת הראב"ד בהשגות בפרק ו' מהלכות חמץ ומצה, ובפרק י"ב מהלכות מעשה הקרבנות, דהא דקתני בתוספ[תא] יוצאין במצה מתובלת, וכן הא דמייתי בפרק הקומץ רבה דף [כ]"ג תבלה בקצח ובשומשמין ובכל מיני תבלין כשרים, דמיירו בתר שנאפית, אבל ללוש בתבלין אסור משום חימוץ, ומשמע דאף בדיעבד קאמר. אבל המגיד משנה כתב שטעם הראב"ד שכתב שמיירי משנאפית, הוי משום דאם לא כן הוה ליה מצה עשירה, ואין יוצאין בה ידי חובת מצה). והיינו שהן הראב"ד והן המ"מ והן הב"י מסכימים להלכה, שאם תיבלה בלישה בקצח ובשושממין, אינו יוצא בה משום מצה עשירה, ואם תיבלה אחר שאפאה, אינה נקראת מצה עשירה. ועפי"ז נתבאר כאן (דעה הראשונה) שאם עירב בלישתה קצח ושושמשין הרי זו מצה עשירה, ולקמן סי' תעא ס"ט (בסברא הראשונה) שאם עירב אחר אפייתה אינה מצה עשירה, וגם שם ציין על הגליון: "ראב"ד מגיד משנה ב"י סי' תנה", ושם נסמן (הערה 48).
472. סעיף ד (אינו יכול לאכול אלא מצה עשירה, דהיינו שעירב בה מי פירות. שלא אסרו חכמים לאכול בערב פסח אלא מצה שאדם יכול לצאת בה ידי חובתו בלילה, אבל מצה עשירה אין יוצאין בה).
473. כל בו סי' מח ט, ג (וצ"ע אי מקריא מצה עשירה משום מלח, ויש מתירין). וראה לקמן סי' תעה ס"י. מראי מקומות וציונים.
474. טור ושו"ע ס"ו (לש המצה בקצח ושומשמין ובמיני תבלין כשרה, כיון שיש בה טעם מצה). מ"א ס"ק יח (משמע דיוצאין בה ידי חובה בלילה הראשונה).
475. אבל עכ"פ יהי' הקמח מרובה על התבלין, כדאמרינן במנחות כג, ב (תיבלה בקצח בשומשמין ובכל מיני תבלין כשרה, מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת ... הכא במאי עסקינן דלא אפיש לה תבלין דרובה מצה היא ולא בטלה). וכמו בעירב מיני קטניות בקמח, שנתבאר לעיל סי' תנג ס"ז (ואם נעשית מקמח חטים עם שאר מיני קטניות ... אינו יוצא בה ידי חובה ... אלא אם כן היה רובה דגן). ומה שאין חוששין לומר בזה, שטעם התבלין יפיג את טעם המצה, כדלקמן סי' תסא סי"ד (ולא ישרה ... בשאר משקין ומי פירות, ולא במרק, לפי שהן מפיגין את טעם המצה, שנותנין בה טעם שלהם), וסי' תעה סט"ז (לפיכך אם כרך אדם כזית מצה וכזית מרור ולעסן יחד ואכלן בזמן הזה, לא יצא ידי חובתו, שהמרור שהוא מדברי סופרים מבטל את טעם המצה שהיא מן התורה). נתבארו כמה טעמים לזה, בתוס' קטו, א ד"ה אתי, וזבחים עח, א ד"ה אלא, ומנחות כג, ב ד"ה אלא.
476. ב"ח סי"ב ד"ה ובס' הרוקח (ואפילו בדיעבד אינו יוצא בה ידי חובת מצה). אליה זוטא ס"ק ו (ומכל מקום אין יוצא בה בלילה הראשונה, וכן משמע בב"ח). ח"י ס"ק יט (ומכל מקום אין יוצאין בה ידי חובת מצה).
477. ח"י שם (ואין לאכול אותו בערב פסח כדין מצה עשירה, כיון דלדעת הרבה פוסקים יוצאין בה).
478. פר"ח ס"ו (ואני אומר ... דההיא תוספתא דקתני יוצאים במצה מתובלת, מיירי בשתבלה בקצח ושומשמים דלא מקרי בהכי מצה עשירה, וכמו שפסק המחבר ז"ל, וכן נראה מדברי הסמ"ג ומדברי הרמב"ם בפרק ה' דין כ'), והיינו מ"ש שם ה רמב"ם (מותר לתת התבלין והשומשמין והקצח וכיוצא בהן לתוך הבצק, וכן מותר ללוש העיסה במים ושמן או דבש וחלב או לקטף בהן, וביום הראשון אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד, לא משום חמץ אלא כדי שיהיה לחם עוני). והיינו שלא אסר (מטעם מצה עשירה) אלא בלש בשמן או דבש וחלב, משא"כ בתבלין ושומשמין וקצח. ואף שכתב המ"א ס"ק יח (ומיהו ברמב"ם משמע דהוי ליה מצה עשירה. וכ"כ המגיד משנה פ"ו). הוא מפרש שמ"ש הרמב"ם שם (מותר ליתן התבלין והשומשמין והקצח וכיוצא בהן לתוך הבצק. וכן מותר ללוש העיסה במים ושמן או דבש וחלב או לקטף בהן. וביום הראשון אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד. לא משום חמץ אלא כדי שיהיה לחם עוני. וביום הראשון בלבד הוא שצריך להיות זכרון לחם עוני), קאי גם על תערובת תבלין שומשומין וקצח, שעי"ז נעשה מצה עשירה. אמנם רבינו אינו מפרש כן דעת הרמב"ם, שהרי הרמב"ם סבירא ליה שאין מצה עשירה אלא בשמן ודבש וחלב, כמבואר בדבריו פ"ו ה"ה (מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח, אבל אין לשין אותה ביין או שמן או דבש או חלב משום לחם עוני). יוצא אם כן שמה שכתב בפ"ה ה"כ (וביום הראשון אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד), אינו קאי אלא על שמן ודבש וחלב שלפניו (מותר ללוש העיסה במים ושמן או דבש וחלב או לקטף בהן), ולא על שומשמין וקצח שלפני פניו.
479. דרכי משה ס"ק ו (וכתב מהר"י ברין ... דפעם אחת נמצא מעט סיד בקמח, והורה לאסור, דסיד מחמם העיסה). רמ"א ס"ו (וכן אם נפל בה סיד). מ"א ס"ק יט (והוא הדין מעט סיד).
480. מ"א ס"ק יט (ונראה לי דוקא כשנילוש בתוכו, אבל אם נפל עליו יסלקנו ומותר).
481. ח"י ס"ק יח (היינו באכילה, אבל בהנאה ודאי דמותר ... מלח), וס"ק כ (ואף בפלפלין אין לאסור רק באכילה, כמו במלח).
482. כדלעיל סי' תמב סכ"ד (כל דבר שמותר לקיימו מותר להנות ממנו בפסח, כגון למוכרו לנכרי, או שאר מיני הנאות).
483. סעיף כז (אבל בהנאה, או להשהות עד לאחר הפסח, מותר לדברי הכל, אפילו לש בחמין במזיד).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 34 עמודים.