הלכות תערובות

הלכות תערובות

מליח כרותח וכבוש כמבושל

(סי' קה)

א) מליח כרותח

בגמרא (פסחים עו, א): "אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח, וכבוש הרי הוא כמבושל".

ופירש התוס' (חולין צג, א ד"ה חתכיה. צו, ב ד"ה אבל. קי, ב ד"ה כבדא. קיב, א ד"ה הני מילי), דהיינו ש"מליח הרי הוא כרותח דצלי", וכבוש הרי הוא כמבושל. והיינו ששמואל מחלקם לשתי קבוצות: א) בישול וכבוש. ב) צלי ומליח.

החילוק בין שתי הקבוצות האלו נתבאר בחולין (צו, ב), דתנן (שם): "ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה". ובגמרא (שם): אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד". ובתוס' (שם ד"ה עד שמגיע לגיד): "לאו דווקא עד שמגיע לגיד ממש, דהא צריך שיניח כדי קליפה סמוך לגיד, ואפילו כדי נטילה".

ונטילה הוא כעובי רוחב אצבע, כמבואר בשו"ע (יו"ד סימן קה ס"ד): "איסור, בין חם בין קר, שנפל על הצלי שאצל האש, אינו אוסר אלא כדי נטילה, שהוא כעובי רוחב אצבע". והכוונה היא לרוחב אגודל, כמבואר בשוע"ר (סי' תמז ס"ה): "ויסיר אותה בעומק כרוחב אגודל והשאר מותר". וכן הוא בשוע"ר (סי' תסא סט"ז): "ומסיר עוד מקום מגעו, דהיינו כרוחב גודל".

והיינו שאם נתבשל בה נאסרה כל החתיכה, ואם נצלה או נמלח לא נאסר אלא כדי קליפה או נטילה. ובאופן מפורט יותר נתבארה ההכרעה ברא"ש (שם סי' כד): "לצלי בעי נטילה, כיון שלא מצינו מפורש בו קליפה. ומיהו יראה שאין צריך להחמיר ברותח דמליחה, ודי בקליפה".

וכן נפסק בשו"ע (סי' קה ס"ה): "שאין הצלי אוסר אלא כדי נטילה". ושם (ס"ט): "מליח שאינו נאכל מחמת מלחו דינו כרותח ומפליט לאסור כדי קליפה".

יוצא אם כן החילוק ביניהם: א) בבישול וכבוש נאסרה כל החתיכה. ב) בצלי נאסר כדי נטילה. ג) במליח נאסר כדי קליפה.

*

ולפעמים גם בצלי ומליח נאסרה כל החתיכה, כמבואר בגמרא שם (חולין צו, ב): "איני והאמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מראש אזנו. שאני חלב דמפעפע. ובחלב אסור, והאמר רבה בר בר חנה עובדא הוה קמיה דר' יוחנן בכנישתא דמעון בגדי שצלאו בחלבו ואתו ושיילוה לרבי יוחנן ואמר קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו, ההוא כחוש הוה".

וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סימן קה ס"ה): "במה דברים אמורים שאין הצלי אוסר אלא כדי נטילה, בירך עם גידו וכיוצא בו, דבר כחוש שאין בו כח לפעפע בכל החתיכה; אבל גדי שמן שצלאו בחלבו, אם אין בכל הגדי ששים כנגד כל החלב שבו, אסור לאכול אפילו מראש אזנו, שכיון שהוא שמן מפעפע בכולו".

אמנם ברמ"א (שם): "וי"א דאין אנו בקיאין איזה מיקרי כחוש או שמן, ויש לאסור בכל ענין עד דאיכא ס' ... והכי נהוג".

וכן לענין מליחה כתב הרמ"א (שם ס"ט): "ולפי שאין אנו בקיאין בין בשר שמן לכחוש, נוהגין לשער בכל מליחה בס' כמו בבישול".

יוצא אם כן לכאורה, ששוב אין הפרש לדידן בין בישול וכבוש לבין צלי ומליח, שבכולם נאסרה כל החתיכה.

אמנם מסיים ברמ"א שם (סי' קה ס"ה): "ודווקא באיסור חלב או שאר איסור דשייך בו שמנונית, אבל באיסור דלא שייך ביה שמנונית, והוא בודאי כחוש, אינו אוסר רק כדי נטילה".

ועפי"ז נפסק בשוע"ר (סי' תמז ס"ה): "ככר חמץ שהיד סולדת בו שנגע בככר מצה חם שהיד סולדת בו, אינו אוסר אלא מקום מגעו, דהיינו שיסיר מהמצה את המקום שנגע בו החמץ, ויסיר אותה בעומק כרוחב אגודל והשאר מותר אפילו באכילה".

ונתבאר בשוע"ר (שם ס"ז): "ואין אנו מקילין אלא בחמץ שנגע במצה, וכיוצא בה מדברים שאי אפשר למצוא בהם שום צד שיהי' בהם שמנונית".

וכן נפסק בשוע"ר (סי' תסא סט"ז): "מצה שנתכפלה בתנור ונתדבקה שם במקום הכפל ... מסיר מקום הכפל שיש בו חשש חימוץ כי שמא לא היה חום האש יכול לשלוט בכח בין הדבקים להתחיל לאפות שם מיד ונתחמץ שם קודם שהתחיל לאפות שם, ומסיר עוד מקום מגעו, דהיינו כרוחב גודל סמוך למקום הכפל, כדין חמץ שנגע במצה שאוסר מקום מגעו בעומק כרוחב גודל כמו שנתבאר בסימן תמ"ז, ושאר המצה מותר באכילה".

וכן נפסק בשוע"ר (סי' תסז סנ"ג): "שאין אנו מחמירין בשאר איסורין לשער בס' במליחה אפילו באיסור כחוש אלא באיסור ששייך בו קצת שמנונית כגון בשר טריפה כחושה שנמלח עם היתר שיש טריפה כחושה ויש טריפה שמינה לפיכך אנו מחמירין בכל טריפה אפילו כחושה כדי שלא נצטרך להבחין ולחלק בין כחושה לשמינה שאין אנו בקיאין בזה אבל איסור שלעולם הוא כחוש ואין שייך בו שמנונית כלל כגון חמץ בפסח אין להחמיר בו כמו באיסור שמן בין לענין מליחה בין לענין צלי".

והיינו כיון שאפיה יש לה דין צליה, והחמץ לא שייך בו שמנוניות, לכן אינו אוסר כולו, אלא כדי נטילה (וראה פסקי אדמו"ר הזקן סי' קה ס"ה אות ג).

וכן לענין מליחה נתבאר בשוע"ר (סי' תסז ס"נ): "ואם נמצאת עליו החטה לאחר שנמלח בעוד שהמלח עליו צריך ליטול ממנו כדי קליפה במקום מגעה של החטה".

*

גם החמץ אוסר לפעמים את כל החתיכה, כאשר ההיתר הוא דבר דשייך בו שמנוניות, כמבואר בשוע"ר (סי' תמז ס"ו): "וכל זה כשההיתר שנגע בו החמץ הוא כחוש כמצה וכיוצא בה, אבל אם ההיתר הוא שמן כגון מצה המשוחה בשמן, או בשר שמן צלי, או מבושל והוא מונח כולו חוץ לרוטב, הרי השמנונית של היתר שבמקום מגעו הוא מפטם ומשמין את טעם החמץ משהו הנפלט ועל ידי כן מפעפע טעם משהו זה ומתפשט בכל ההיתר כמו שהוא דרך כל דבר שמן לפעפע ולהתפשט כשהוא חם כל כך עד שהיד סולדת בו".

יוצא אם כן לכאורה, שאם ההיתר הוא דבר שמן אזי אין הפרש בינו לבין כבוש ומבושל. אמנם מכל מקום נתבאר בשוע"ר (סי' תסז סנ"ב): "וכל זה באותה חתיכה עצמה שנמצאת החטה עליה אבל שאר החתיכות שנמלחו עמה ביחד אף על פי שהיו נוגעות בה ונבלע בהן הציר היוצא ממנה אינן נאסרות כלל אפילו אם הן שמינות וגם אותה חתיכה היא שמינה, לפי שאף להאומרים ששמנונית הבשר מפטם את הציר היוצא מהחטה, מכל מקום אין בציר זה כח לפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב , כיון שאינו שמן מצד עצמו, ונמצא שאין בשאר החתיכות אפילו משהו מציר זה שיצא מהחטה".

ועל פי כלל זה יוצאת לנו הלכה נוספת, שנתבארה בשוע"ר (סי' תנא סמ"א): "כיסוי של ברזל שמכסים בו הקדירה ... ושמו בפסח על הקדירה שיש בה תבשיל רותח, אם נזכר מיד והסירו מן הקדירה וראה שהוא יבש עדיין שלא התחיל להזיע מחום התבשיל שבקדירה הרי התבשיל מותר אפילו באכילה אם לא נגע בו הכיסוי, וגם הקדירה מותרת אע"פ שנגע בה הכיסוי שאין איסור יוצא מכלי לכלי בלא רוטב " (וראה פסקי אדמו"ר הזקן סי' צב ס"ח אות ב).

והיינו שדוקא אם יש שם רוטב, שאז יש לו דין בישול , ולכן יוצא האיסור הבלוע מחתיכה לחתיכה או מכלי לכלי, משא"כ בלא רוטב, אין לו אלא לו דין צליה , ולכן אין האיסור הבלוע יוצא מחתיכה לחתיכה.

אמנם בכלל הזה, שאיסור הבלוע אינו יוצא על ידי מליחה וצליה מחתיכה לחתיכה, או מכלי לכלי, יש בזה הרבה חילוקי דינים, שנתבארו אצלנו בארוכה ב"דובר שלום" (ע' קצ-רא).

ב) כבוש כמבושל – כדי שירתיח

בגמרא (פסחים עו, א): "אמר שמואל ... כבוש (בחומץ, רש"י) הרי הוא כמבושל (ואם נכבשו איסור והיתר יחד כולו אסור)".

ועדיין לא נתפרש כאן, כמה זמן צריך המאכל להיות כבוש בחומץ כדי שיהי' כמבושל. כתב על זה ברא"ש (חולין פ"ח סוס"י מט): "ושיעור כבישה הוי כאילו נתנו על האור כדי שירתיח ויתחיל לבשל, אם נכבש בתוך הציר כשיעור זה נאסר כל מה שבתוך הציר". והיינו שלומד זאת מגמרא זו גופא, שכבוש הוא כמבושל, כלומר כשיעור בישול.

וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סימן קה ס"א): "איסור שנשרה עם היתר ... בתוך ציר או בתוך חומץ, אם שהה כדי שיתננו על האור וירתיח ויתחיל להתבשל, הרי הוא כמבושל".

*

שיעור זה (שכתב הרא"ש שם): "כאילו נתנו על האור כדי שירתיח ויתחיל לבשל", (ובשו"ע שם): "כדי שיתננו על האור וירתיח ויתחיל להתבשל", אפשר הי' לכאורה לפרש דהיינו שיתן את המאכל על האור ויתחיל להתבשל.

אלא שלשון הרא"ש (שם): "כאילו נתנו על האור כדי שירתיח ויתחיל לבשל", וכן בשו"ע (שם): "כדי שיתננו על האור וירתיח ויתחיל להתבשל" מורה לכאורה שהכוונה שהציר או החומץ יחד עם התבשיל ירתיחו.

אבל בשו"ע (יו"ד סי' סט סי"ח): "כשיעור שיתנו מים על האש ויתחילו להרתיח".

ועד"ז בשוע"ר (סי' תמז סכ"ט): "דהיינו בכדי שאם הי' נותן הכלי עם הציר שבתוכו על גבי האור הי' הציר מתחיל להרתיח".

וכ"ה בשוע"ר (סי' תסז סנ"ו): "בכדי שאם הי' נותן הציר בכלי עם האש הי' מתחיל להרתיח ולהתבשל".

וכ"ה בשוע"ר (סי' תעג סכ"ט): "אם נשרה בציר או בחומץ חזק ושהה שם בכדי שאם היו נותנין הציר והחומץ על גבי האור היו מתחילין להרתיח".

וכ"ה בשוע"ר (סי' תרמח סכ"ה): "אפילו לא שהה בתוכו אלא שעה מועטת כדי שיתן החומץ על האור וירתיח הרי זה כמבושל".

אבל בשוע"ר (סי' תקכז סי"ב): "בכדי שאם היו נותנים החומץ והציר עם התבשיל שבתוכה על גבי האור היה התבשיל מתחיל להרתיח" (וראה פסקי אדמו"ר הזקן סי' סט סי"ח אות א).

*

אף שנתבאר שכבוש בחומץ נאסר בשיעור שירתיח, מכל מקום היינו דוקא בחומץ חזק, ולא בכל חומץ, כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' קד ס"א): "אם נפל לשכר או לחומץ בצונן והסירו שלם אם לא שהה בתוכו מעת לעת מותר".

והקשה במ"א (או"ח סי' תמז ס"ק כח): "ואע"ג דבסי' קד כתב דגם בחומץ בעינן מעת לעת, נראה לי דמיירי בחומץ שאינו חזק כל כך ... דמיירי בחומץ שכר עיי"ש, והוא הדין בחומץ יין שאינו חזק כל כך לא מקרי דבר חריף".

וכן נפסק בשוע"ר (סי' תעג סכ"ט): "והכבוש הוא כמבושל דהיינו אם נשרה בציר או בחומץ חזק ושהה שם בכדי שאם היו נותנין הציר והחומץ על גבי האור היו מתחילין להרתיח".

וכ"ה בשוע"ר (סי' תקכז סי"ב): "שנכבש בחומץ חזק או בציר אפילו לא שהה בתוכה אלא בכדי שאם היו נותנים החומץ והציר עם התבשיל שבתוכה על גבי האור היה התבשיל מתחיל להרתיח".

וכ"ה בשוע"ר (סי' תרמח סכ"ה): "ואם כבשו בחומץ חזק שהוא חריף מאד, אפילו לא שהה בתוכו אלא שעה מועטת כדי שיתן החומץ על האור וירתיח הרי זה כמבושל" (ראה פסקי אדמו"ר הזקן סי' קה ס"א אות ה).

ועדיין לא נתבאר שיעורו של חוזק חומץ זה. ואולי יש ללמדו ממה שמצינו (לענין ברכת הנהנין) בשוע"ר (סי' רד ס"ב): "וכן יין שהחמיץ עד שבני אדם נמנעים לשתותו מפני חמיצותו מברכין עליו שהכל נהיה בדברו, ואם נעשה חומץ גמור דהיינו שהוא חזק כל כך שכשמשליכים אותו על הארץ הוא מבעבע ומעלה רתיחות אין מברכין עליו כלל".

*

ג) כבוש כמבושל – מעת לעת

מהאמור לעיל הי' נראה לכאורה שאם המאכל כבוש במים אינו כמבושל, ואפילו הי' נכבש בו זמן רב. אמנם נתבאר בגמרא (פסחים מד, ב): "מבשר בחלב לא גמרינן דחידוש הוא ... דאי תרו ליה כולי יומא בחלבא (שורהו בחלב כל היום, רש"י) שרי (דלא אסרה תורה אלא דרך בישול ואפילו יהיב ביה טעמא), בשיל ליה בשולי אסור". והיינו שאם בשר טריפה הי' כבוש "כולי יומא בחלבא" נאסר החלב, שהבשר טריפה יהיב ביה טעמא בכבישה זו.

מזה למד הריצב"א בעל התוס', כמובא ברא"ש (ע"ז פ"ה סי' יא): "שמעתי בשם ריצב"א דאם שהה בתוכו יום שלם מעת לעת נקרא כבוש ובולע ופולט כמבושל. וראי' מדאמר בחולין בשר בחלב דחדוש הוא דאי תרו ליה כולא יומא בחלב שרי אי בשיל ליה אסור, ומה חדוש הוא, כל איסורין שבתורה נמי דינו כך דצונן בצונן לא מיתסר ולא בלע, אלא ודאי זהו חדושו, דכל איסור שבתורה אע"ג דצונן לא בלע, אם שראו יום שלם נאסרו מטעם כבוש, ובבשר בחלב חדוש הוא דאינו נאסר אלא דרך בישול".

ועל פי כל הנ"ל נפסק בשו"ע (יו"ד סימן קה ס"א): "איסור שנשרה עם היתר מעת לעת בצונן, מקרי כבוש, והרי הוא כמבושל ונאסר כולו. אבל פחות מכאן, בהדחה סגי. ואם הוא כבוש בתוך ציר או בתוך חומץ, אם שהה כדי שיתננו על האור וירתיח ויתחיל להתבשל, הרי הוא כמבושל, ובפחות משיעור זה, לא נאסר אלא כדי קליפה".

וכן נפסק בשוע"ר (סי' תעג סכ"ט): "והכבוש הוא כמבושל דהיינו אם נשרה בציר או בחומץ חזק ושהה שם בכדי שאם היו נותנין הציר והחומץ על גבי האור היו מתחילין להרתיח, וכן אם נשרה מעת לעת אפילו במים צוננים".

ומכל מקום יש חילוק בין כבוש בחומץ או ציר בשיעור שירתיח, שנאסר המאכל לדברי הכל, לבין כבוש במים מעת לעת, שיש חולקים על זה, כמובא בשוע"ר (סי' תעג סכ"ט): "יש אומרים שלא אמרו כבוש כמבושל אלא כבוש בחומץ וציר ולא במים".

והכוונה לדברי רש"י הנ"ל (פסחים עו, א): "כבוש (בחומץ) הרי הוא כמבושל". וכ"ה בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תקיד): "דלא אמרו אלא בדברים החריפין כמלח וחומץ וכיוצא באלו, וכדאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל". ובמנחת יעקב (כלל ג ס"ק ד): "דלדעת רש״י לא אמרינן כלל כבוש במים דאין כבוש אלא בחומץ וציר ... דעת הרמב"ם דבכל האיסורים כבוש מותר אלא דוקא דבר חריף ... ולכן לא הביא כלל דין זה דכבוש בהלכותיו רק בדברים החריפים".

ולא קיי"ל כדעה זו, אלא שגם כבוש מעת לעת במים אוסר בנותן טעם. ומכל מקום לפעמים יש המצרפים דעה זו להקל, כמבואר בשוע"ר (שם).

*

כל האמור לעיל הוא לענין להפליט הטעם האסור מהמאכל, או להבליע הטעם האסור במאכל או בכלי על ידי כבישה, משא"כ לענין להפליט הטעם מהכלי על ידי כבישה, גם החומץ והציר אינם מפליטים הטעם מהכלי אלא על ידי כבישה מעת לעת (ראה פסקי אדמו"ר הזקן סי' סט סט"ז אות ה).

וכמו שהוא לענין מליח כרותח, שאין מליחה לכלים, דהיינו שאינו יכול להפליט את טעם האיסור מהכלי על ידי מליחה, כן הוא גם לענין כבוש כמבושל, שאינו יכול להפליט את טעם האיסור מהכלי על ידי כבישה בציר וחומץ בשיעור כדי רתיחה. ולכן אינו מפליט מהכלי אלא על ידי כבישה מעת לעת, כמו המים שאינם מפליטים אלא על ידי כבישה מעת לעת, כמבואר לעיל (סימן ד ס"ג. "דובר שלום", ע' רג-ה).

יוצא אם כן לכאורה, שלענין הפליטה מכלי אין חילוק בין מים לציר וחומץ, ששניהם אינם מפליטים מהכלי אלא על ידי כבישה מעת לעת.

אמנם באמת יש חילוק גדול בינם, שהציר והחומץ הכבושים בכלי אסור נאסרים בסוף מעת לעת, משא"כ המים הכבושים בכלי אסור אינם נאסרים כלל, אפילו נשרו בו כמה ימים, כמבואר בשוע"ר (סי' תמז סכ"ז-ח): "אם היו שרוים במים או בציר מעת לעת ... כיון שנכבש מעת לעת בתוך כלי של חמץ הרי נפלט טעם החמץ מן הכלי לתוכו על ידי כבישה זו, שכל הכבוש מעת לעת הרי הוא כמבושל. ואע"פ שהכלי לא היה בן יומו ונפגם טעם החמץ שבתוכו, מכל מקום כשהטעם הפגום נבלע לתוך המליח שהוא חריף וחזק מחמת טעם המלח שנכנס בו הרי טעם פגום זה נהפך בו לשבח שהחריפות מבטל את פגימתו ... אבל אם אינו מלוח כל כך אינו נקרא דבר חריף, כיון שהוא שרוי במים הן מבטלין את חריפותו, ולפיכך אפילו אם היה הכלי בן יומו בשעה שכבשוהו לתוכו מותר לאכלו בפסח, שהרי לא נפלט החמץ מהכלי לתוכו עד סוף מעת לעת משעה שנכבש, וברגע ההיא שבסוף המעת לעת כבר יש יותר ממעת לעת משעה שנבלע החמץ לתוך הכלי וכבר נפגם טעמו" (ראה פסקי אדמו"ר הזקן סי' סט ס"א).

יוצא אם כן, שטעם האיסור נבלע בתוך הכלי – על ידי כבישת ציר וחומץ כדי שירתיח, ועל ידי כבישת מים במעת לעת, ואילו טעם איסור הבלוע בכלי נפלט – על ידי כבישת ציר וחומץ במשך מעת לעת, ולא על ידי כבישת מים אפילו כמה ימים.

ד) כבוש ביי"ש

גם היי"ש חשוב משקה חריף, כמבואר בשוע"ר (סי' תמז סמ"ו): "מי דבש שנתבשל ביורה שבישלו בה יי"ש, אפילו יש כמה ימים בין ב' הבישולים, אסור לשתותו אפילו ביו"ט האחרון, שהיי"ש הוא חריף מאד ומחמת חריפותו אין טעמו (הבלוע ביורה) נפגם אפילו לאחר כמה ימים, והוא נותן טעם לשבח במי דבש".

וכ"ה בשוע"ר (סי' תנא סס"ג): "הכניס מי דבש של פסח לתוך חבית של יי"ש ... אסור לשתותו ... שטעם היי"ש אינו נפגם אפלו לאחר כמה ימים והוא נותן טעם לשבח במי דבש".

ולפי זה הי' יוצא לכאורה, שכמו הציר והחומץ, כך גם היי"ש, מבליע בתוך הכלי או בתוך האוכל בשיעור כדי שירתיח.

אמנם נתבאר בשוע"ר (סי' תנא סע"ג): "אם רוב תשמישו כל השנה הוא בחמין או אפילו בצונן אלא שרוב הפעמים דרך להשהות משקה חמץ בתוכו מעת לעת או יותר כגון צלוחיות שפיהם צר שדרך להכניס בהן יי"ש לקיום, אף בדיעבד אסורין החמין שנשתמשו בו או המשקה שעמד בו מעת לעת ".

והיינו כאמור לעיל, שדוקא חומץ החזק מבליע ומפליט בשיעור כדי שירתיח, משא"כ בחומץ שאינו חזק כל כך, וכן ביי"ש הראוי לשתיה, שאינו מבליע ומפליט אלא בשיעור מעת לעת, כמו המים.

ואם כן מהו הטעם למה שהובא לעיל משוע"ר "שהיי"ש הוא חריף מאד ומחמת חריפותו אין טעמו (הבלוע ביורה) נפגם אפילו לאחר כמה ימים, והוא נותן טעם לשבח במי דבש".

הנה המקור לזה הוא בע"ז, דתנן התם (לה, ב): "ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ... וקורט של חלתית". ובגמרא שם (לט, א): "מאי טעמא, משום דמפסקי ליה בסכינא. אע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר, אגב חורפיה דחילתיתא מחליא ליה שמנוניתא והוה ליה כנותן טעם לשבח ואסור".

ובתוס' שם (ד"ה אגב חורפיה דחילתיה): "ויש מפרשים כמו כן דבצל וקפלוט שנחתך בסכין של עובדי כוכבים ... ושמעתי בשם הר"ם דחילתיתא דוקא דחריף טפי ולא בצל וקפלוט".

וכן מסתפק בזה התוס' בחולין (קיב, א ד"ה אגב חורפיה בלע): "וצריך עיון אם הסכין מקונח ואין בן יומו אי חורפא דידהו מחליא לשבח כדאמר גבי חלתית פרק אין מעמידין (ע"ז דף לט.)".

שתי דעות אלו, אם חריפות בצל וצנון וכיו"ב מחליא ליה ואוסר אף אינו בן יומו, הובאו גם בשו"ע (יו"ד סי' צו ס"ב): "אם חתך בו שומין ובצלים וכרישין וכיו"ב מדברים החריפים ופירות חמוצים ודגים מלוחים דינם שוה לחתוך בו צנון". והיינו מה שנתבאר שם לענין צנון (ס"א): "צנון או סילקא שחתכם בסכין ... ויש א ומרים דהוא הדין לאינו בן יומו ".

וקיי"ל כדעה האוסרת, כמבואר בש"ך שם (ס"ק ו): "הטעם דחורפיה דצנון מחליא ליה ומשוי ליה לשבח כמו קורט של חלתית ... וכן דעת כל האחרונים וכן נוהגין".

וכן נפסק בשוע"ר (סי' תמז ס"מ): "במה דברים אמורים כשאין ... לא שום ולא בצל ולא שאר דבר חריף אבל אם יש בו אחד מהדברים החריפים ... נחתך בסכין של חמץ ... וכל דבר חריף שנחתך בסכין של חמץ אפילו היה מקונח ונקי ולא היה בן יומו אסור לאכלו".

וכן לענין זיתים נפסק בשוע"ר (סי' תמז ס"ס): "זיתים מחמת מרירותן הן נקראין דבר חריף ואם חתכן בסכין של חמץ ... אסורין אפילו לא היה הסכין בן יומו כיון שהן חריפים".

וכן לענין בוסר נפסק בשוע"ר (סי' תמז סנ"ה): "כל דבר שהוא חריף כגון מלח או בוסר וכיוצא בהן מדברים החריפים שיתבאר ביו"ד סימן צ"ו שנידוכו במדוכה של חמץ אפילו אינה בת יומה והיא מודחת ונקיה שאין בה משהו בעין אסור לאכלם בפסח".

וכיון שגם השום והבצל והזיתים והבוסר נחשבים לדבר חריף, לכן גם היי"ש נחשב חריף לענין זה, ולכן פוסק רבינו שהיי"ש נחשב דבר חריף רק לענין אגב חורפיה מחליא ליה לשבח. משא"כ לענין להבליע בשיעור כדי שירתיח, לזה זקוקים אנו לחריף ביותר, דהיינו ציר וחומץ חזק, אבל היי"ש אינו מבליע אלא במעת לעת.

יוצא אם כן אשר:

(א) הציר והחומץ החזק מבליעים בכלי בכדי שירתיח, ונאסרים מטעם הבלוע בכלי במעת לעת.

(ב) היי"ש מבליע בכלי במעת לעת, וגם נאסר מטעם הבלוע בכלי במעת לעת.

(ג) המים מבליעים בכלי במעת לעת, ואינם נאסרים כלל מטעם הבלוע שבכלי.

ד) ארבעת סוגי הלכות חריף

זה שנתבאר שהתוס' מסתפק אם צנון ובצל וכיו"ב חשוב דבר חריף לענין אינו בן יומו. היינו כיון שיש ארבעה סוגי הלכות בדבר חריף:

(א) לענין כבוש בחומץ בכדי שירתיח. כבר נתבאר לעיל (ס"ב) דהיינו דוקא בחריף ביותר.

(ב) לענין דוחקא דסכינא שמפליט מהבלוע בו בחתיכתו, נתבאר בגמרא (חולין קיא, ב): "צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאוכלו בכותח, והני מילי צנון דאגב חורפיה בלע".

וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' צו ס"א): "צנון או סילקא שחתכם בסכין של בשר ... אסור לאכלם בחלב". ובש"ך (שם ס"ק ב): "אע"פ שהוא מקונח ונקי בודאי, דאגב חורפיה דצנון וסילקא ודוחקא דסכינא פלט סכין".

(ג) לענין לאסור אף בנ"ט בנ"ט, נתבאר ברש"י (שם, בפירוש שני): "דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח כדאמר דאין נותן טעם הבא מן הממש אלא נותן טעם הבא מנותן טעם ... וכשחותך בצנון ... משום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחים".

וכן נפסק בשו"ע (שם), ובש"ך (שם): "דאגב חורפיה דצנון וסילקא ודוחקא דסכינא פלט סכין גוף הטעם שבו, והוי כמו איסור בעין, הלכך לא דמי לשאר נ"ט בנ"ט דלעיל סי' צ"ה דמותר".

ובתוס' שם (קיב, א ד"ה אגב חורפיה בלע): "יש ליזהר שלא לחתוך שומין כרישין ובצלים בסכין חולבת משום דחריפי טובא".

וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' צו ס"ב): "אם חתך בו שומין ובצלים וכרישין וכיוצא בהם מדברים החריפים ופירות חמוצים ודגים מלוחים דינם שוה לחתוך בו צנון".

(ד) אמנם לענין להפוך לשבח את הטעם אינו בן יומו שבלוע בכלי, בזה מסתפק התוס', אם הוא דומה לדין הראשון הנ"ל, שצריך להיות דוקא חריף ביותר, או שהוא דומה לדין השני והשלישי הנ"ל, דסגי בחריפות של צנון ושום ובצל וכיו"ב. וקיי"ל כדעה האוסרת בצנון ושום ובצל וזיתים ובוסר, כמובא לעיל סעיף הקודם.

ולכן גם בכבוש ביי"ש, או בחלב קיבה, או בשאר דבר קיוהא וחריף, אמרינן דמחליה לשבח ואוסר אפילו אינו בן יומו. כמבואר בשוע"ר (סי' תמז סמ"ו): "אם הוא דבר חריף כגון מרקחת שנעשה מדבר קיוהא וחריף ... שהחריפות מבטל את פגימות הטעם שנפלט מהכלי שאינו בן יומו ונעשה בו טעם לשבח ... בחלב (צלול) הנמצא בתוך הקיבה שהוא חריף וחמוץ ... אפילו לא הי' בן יומו ... היי"ש הוא חריף מאד ומחמת חריפותו אין טעמו (הבלוע ביורה) נפגם אפילו לאחר כמה ימים".

* * *