סימן יד

סימן יד

ביטל חמצו ועבר עליו הפסח ³⁸⁵

כתב הרא"ש בפרק כל שעה (סי' ד') וישראל שמצא חמץ בביתו אחר הפסח מן הדין הוא מותר דכיון דביטלו לא עבר על בל יראה וליכא למיקנסי', ובירושלמי (פ"ב הלכה ב') פליגא בה, דגרסי' התם הפקיר חמצו בי"ד אחר הפסח מהו, ר' יוחנן אמר אסור ריש לקיש אמר מותר, ר' יוחנן חייש להערמה ריש לקיש לא חייש להערמה, כלומר שמא לא יפקירנו ויאמר הפקרתיו עכ"ל.

והנה האחרונים ³⁸⁶ יש מהן שמקילין בהפקיר בפני עדים (ואין לומר ³⁸⁷ דמסתמא בהפקיר לפני ג' מיירי, דאם לא כן אינו הפקר כלל לר' יוחנן דסבירא ליה הפקר בפני ג' בעינן ³⁸⁸ . זה אינו להמעיין בסוגיא ס"פ אין בין המודר (דמ"ה ע"א) ³⁸⁹ , ולא קשה מידי. ואדרבה משם ראיה דמיירי בלא עדים, דאם כן אפילו לר' יוסי לא בעינן דאתי לרשות זוכה, והיאך אמרינן בלישנא קמא ³⁹⁰ דר' יוחנן כרבי יוסה, ועיי"ש בפירוש הרא"ש ³⁹¹ . אך י"ל דלטעמי' אזיל כדלקמן[)]. ויש מהם ³⁹² שמקילין אם בדק וביטל כתקנת חכמים (וכבר כתב הרב ³⁹³ דלשון הרא"ש וישראל שמצא כו' דכיון שביטלו כו', לא משמע הכי). וכולם תלו זייני בלשון הרא"ש. אבל הרב נר"ו ³⁹⁴ בא בתלמוד ערוך בפירוש בש"ס פ"ו דעירובין (דס"ד ע"ב ³⁹⁵ ) גבי רבן גמליאל שמצא חמץ בדרך אחר הפסח ונתנו לנכרי, וקאמר דלמדנו הולכים אחר רוב עובדי דרכים ורוב עוברי דרכים הם נכרים, וחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, הרי להדיא דאילו היה חמץ של ישראל זה שמצא בדרך היה אסור בהנאה, ואע"ג דאין לך הפקר גדול מזה שמונח על אם הדרך, ואנן סהדי דודאי מתייאשי בעליו, שהרי המוצא נוטלו לעצמו ואינו צריך להחזיר, וגם יצא ידי תקנת חכמים, דמאי הוה ליה למעבד, אפילו הכי אסור. וכתב הרב דהיינו מטעם הירושלמי דחיישינן שמא יבאו להערים בפעם אחרת (עיין באליה זוטא ³⁹⁶ ). וכן גבי (פסחים ל"א ע"ב ³⁹⁷ ) חנות של ישראל, ומלאי חמץ בתוכה, והפועלים נכרים כו', או להיפך, חמץ הנמצא בתוכה תלינן בבעלים לדעת רש"י, ולדעת ר"ח תלינן בפועלים. והרי נאבד מהם ומתייאשי, ואעפי"כ אם של ישראל אסור ³⁹⁸ .

והנה מדבריו קשה, וכי קצור קצרה יד הרא"ש להביא תלמוד ערוך והביא הירושלמי. ואם להשמיענו טעמו של דבר שהוא משום הערמה, דבגמ' לא מפרש טעמא, הוה ליה לאתויי גמ' דילן ולכתוב ובירושלמי מפרש טעמא. וגם לשון הטור (סי' תמ"ח) אוסר בירושלמי, וכתב הב"י דמשום דהלכה כר' יוחנן כתב סתם אוסר בירושלמי, שמע מינה דסבירא לילה דבגמרא דידן לא רמיזא מהא (וגם דלא מותיב לריש לקיש ³⁹⁹ מברייתות אלו. ואין לומר דמוקים להו כרבי יהודה ⁴⁰⁰ , וכר' אחא בר יעקב (דף כ"ט ע"א) דסבירא ליה דחמץ של נכרי מותר אפילו לרבי יהודה. חדא דהא הדר ביה רב אחא בר יעקב ⁴⁰¹ . ועוד כי היכי דאימעוט דנכרי מדמקשינן שאור דאכילה לשאור דראיה הכי נמי אימעוט דהפקר ⁴⁰² ).

ובאמת שאין ראיה משם, דהא אפילו הניחו בשגגה או באונס דלא עבר בל יראה אפילו הכי אסור, ומטעמא שכתב המגיד משנה ⁴⁰³ דקנסא דקניס ר"ש משום דעבר על ב"י, לאו דוקא עבר אלא ראוי לעבור קאמר, וכל חמץ שבעולם ראוי לעבור, ולא אימעוט אלא דנכרים בדוקא עכ"ל. וביאור דבריו דחמץ דנכרים כיון דממעטי' (שם) שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים כו' ליכא למיקנסי' על חמץ של אחרים ואי אפשר למיקנסיה כי אם על חמץ שלו שהיה ראוי לעבור עליו. וא"כ בחמץ שביטל והפקיר נמי לא מקרי ראוי לעבור, וכמה שכתב הב"ח ⁴⁰⁴ דלא כפר"ח ⁴⁰⁵ . משא"כ באבידה, אע"ג דמייאש לא דמי להפקר, כמ"ש התוס' בב"ק (דס"ו) דייאוש אינו הפקר גמור ⁴⁰⁶ , וא"כ מקרי ראוי לעבור.

והא דמייתי ראיה בירושלמי מייאוש להפקר, דקאמר ר' יוחנן לריש לקיש אי אתה מודה לי משש שעות ולמעלה שהוא אסור אמר ליה תמן איסורו גרם לו, פירוש דאי אתה מודה לי משש שעות ולמעלה דמטא זמן איסורו ומייאש כדאי' בב"ק (ד' ס"ו) ואפילו הכי אסור, ואם כן אפילו הפקירו קודם שש נמי יהא אסור, ואהא תירץ לו ריש לקיש תמן איסורו כו' (דלא כס' מקום שמואל ⁴⁰⁷ שפירש פירוש זר עיי"ש). היינו משום דמדאורייתא אין חילוק ונפקא מינה בין ייאוש להפקר (ואע"ג דר' יוחנן מדרבנן קאמר כדמסיק טעמא דהערמה, מייתי ראיה מאחר שש שהוא דאורייתא, דמיהו לענין ייאוש הוי ייאוש גמור אם הי' אחר רוצה לקנות כדמוכח בב"ק שם ואפילו הכי עשאו הכתוב כו' והכי נמי הפקר לא יועיל) לענין ב"י, דאינו עובר על ב"י בשניהם, אלא דמדרבנן יש חילוק ונפקא מינה דיאוש מקרי ראוי לעבור משא"כ הפקר. וההפרש שבין יאוש להפקר הוא שייאוש הוא שמסלק רשותו מחמצו וההפקר הוא שמוציאו מרשותו (ומשום הכי קאמר בב"ק (ד' ס"ו) כיון דמטא זמן איסורו מייאש, ואילו גבי הפקר וביטול אמרינן דלאו ברשותי' קאי דליבטלי').

ואע"ג דכתב הר"ן דחמץ לפי שאינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו בגילוי דעתא דלא ניחא ליה סגי ⁴⁰⁸ , מכל מקום על כל פנים גילוי דעת בעינן בפירוש וכמ"ש הרב ⁴⁰⁹ גבי שלוחו יכול לבטל עיי"ש. ועוד דהגילוי דעתו הוא דלא ניחא ליה (וכמ"ש הרמב"ם ⁴¹⁰ ישים בלבו כו' וכדבר שאין בו צורך ⁴¹¹ . ואע"ג דלהרמב"ם הוא מדין השבתה האמורה בתורה, מיניה נשמע לשאר פוסקים דסבירא להו דביטול הוא מדין הפקר, ונוסח שלנו הוא כעפרא דארעא), ובאבידה הרי מינח ניחא לי' אלא דוי לחסרון כיס. וגם אין כאן גילוי דעת אלא דמסתמא יאושי מייאשי (ומשום הכי הפקר לא בעינן דמטי ליד זוכה כרבי מאיר בנדרים ⁴¹² כיון דנפיק מרשותי', אבל יאוש משמע בב"ק (ד' ס"ו) דלא הוי יאוש עד דמטי ליד זוכה, מדקאמר וזה אינו רוצה לקנות ⁴¹³ , ואי הוי יאוש ממילא קונה כיון שגזל מתחלה, ואע"ג שעכשיו חוזר בו דמי לשתק ולבסוף צוח דפרק יש נוחלין ⁴¹⁴ , ואף רשב"ג ⁴¹⁵ מודה הכא דליכא למימר הוכיח סופו על תחלתו, וגם יש לומר דחייל אפילו בעל כרחו וכמ"ש הרב ⁴¹⁶ לענין ירושה ע"ש). ואע"ג דגם מן הסתם אמרינן איסורא לא ניחא ליה דליקני, דליקני דייקא, משא"כ להוציא מרשותו צריך גילוי דעת בפירוש, אבל יאוש סתמא לא מהני. ובאבדה מקרי על כל פנים מיהא ראוי לעבור, ולא דמי להפקר. ואם כן אין ראיה מגמ' דידן כלל. ולהכי בעי בירושלמי בהפקר שאינו נקרא ראוי לעבור כלל ואינו אסור אלא משום הערמה לר"י. ולפי זה יפה עשו כל הראשונים והאחרונים שלא הזכירו מש"ס דידן, וכלהו בחדא שיטה שייטו בירושלמי לבד.

והא דקאמר בירושלמי (קודם שמסיק טעמא דהערמה, והי' רוצה לומר טעם אחר) נהיר כד הוי אמרי ר' יוחנן כרבי יוסי דאמר בנדרים הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתי ליד זוכה אף הפקר כן (ופי' וכיון שמצא לאחר הפסח שלא זכה בו אדם אינו הפקר), וריש לקיש כרבי מאיר, לא היא ר' יוחנן חייש להערמה ריש לקיש לא חייש, מאי נפיק מביניהון מפולת, למ"ד משום דלא מטי ליד זוכה מפולת אסור למ"ד משום הערמה מפולת לית ביה הערמה. הרי דסבירא להו דמפולת הוי כהפקר ללישנא קמא, ואע"ג דלא הפקיר בפירוש אלא שנפלה עליו מפולת וממילא מייאש. התם על כרחך בביטל מיירי ⁴¹⁷ , ואפילו הכי למ"ד משום זכיי' אסור, דסבירא ליה דמדאורייתא צריך ביטול כדעת הסמ"ק ⁴¹⁸ ואינו כמבוער מדאורייתא (וגם מדעת הסמ"ק מוכח דיאוש לא דמי לביטול, דאם לא כן ביאוש סגי. ואפילו לדעת רש"י ור"ן ⁴¹⁹ מוכח דעל כל פנים מדרבנן יש חילוק). או דסבירא ליה דאפילו בדרבנן בעינן דמטי ליד זוכה, וכן משמע מהרא"ש שמפרש כן. ואפילו אי מיירי בלא ביטול, יש לומר דמיירי בגל גדול שאבוד מכל אדם ⁴²⁰ , דלא קרינן ביה שלך ומותר אפילו בלא ביטול (כמ"ש הרב ⁴²¹ ) דזה הוי יאוש גדול, ודמי לאבידה ששטפה נהר דדמי להפקר, כדמשמע בתוס' דב"ק שם.

(ובזה יש לתרץ מה שהקשה בס' מקום שמואל ⁴²² ללישנא קמא, איך יחלוק ר' יוחנן על מתני'. ולפי מה שנתבאר דמיירי בלא ביטל ניחא. ועוד יש לומר דהא גם רב חסדא קאמר אמתניתין וצריך שיבטל ⁴²³ כו', מפני שאינו כמבוער לגמרי ממש, אי מדאורייתא אי מדרבנן, ור' יוחנן סבירא ליה דלא מועיל הביטול למר כדאית ליה ולמר כדאית לי'. גם בלאו הכי אין מקום לקושייתו, דללישנא קמא רבי יוחנן כרבי יוסי ומתניתין כרבי מאיר דהלכתא כוותיה וסתם משנה רבי מאיר).

גם מה שכתב ⁴²⁴ בפירוש הערמה שמא יערים ויפקיר על מנת לזכות בו ⁴²⁵ , ולהכי לא מהני עדים. מלשון הרא"ש לא משמע כן (ועוד גבי מפולת למה לא חיישינן להערמה בכה"ג) שכתב וז"ל שמא לא יפקירנו ויאמר הפקרתיו עכ"ל.

גם מה שכתב ⁴²⁶ להכנסת הגדולה ור"מ מרקנטי ⁴²⁷ דעדים מהני, אם כן לימא ⁴²⁸ איכא בינייהו עדים. יש לומר כיון דסבירא ליה דמפולת הוא מטעם אנן סהדי אם כן היינו הך, ועדיפא מיניה דאפילו בליכא עדים איכא ביניינו. אלא שיש לומר דדעת הרא"ש כהר"ן, דהיכא דמדרבנן צריך לבעורי ואינו ראוי לעבור עליו מותר בהנאה לאחר הפסח, ואם כן כיון דמפקיר על מנת לזכות אינו אסור אלא מדרבנן, כמו שכתב הוא עצמו, משום חשש הערמה לא הי' לאסור בהנאה משום זה. ובזה יש לבאר דעת בעה"ע דסבירא ליה בפירוש הערמה כמ"ש במקום שמואל, או שמא יסמוך על ביטול הפקר לחוד ולא יבער חמצו כלל, ומיעקרא תקנת חכמים, ואם הוא עובר על דרבנן מותר בהנאה כמ"ש הר"ן וריב"ש גבי חמץ נוקשה ⁴²⁹ . ומ"ש הר"ן גבי חמץ של ישראל המופקד אצל נכרי דמדרבנן צריך ביעור ולאחר הפסח אסור בהנאה ⁴³⁰ , היינו משום דהתם מקרי ראוי לעבור וכמ"ש בפרי חדש ⁴³¹ . אלא דהפר"ח נמשך לשיטתו דגם בביטול מקרי ראוי לעבור, וכבר כתבתי ⁴³² דליתא, וכמו שכתבתי לעיל בשם הב"ח. ומ"ש ללישנא קמא דירושלמי לר' יוחנן הפקר כמתנה צריך לומר דהוי מדרבנן (כמשמעות הר"ן בנדרים. והרא"ש אזיל לטעמיה) ואינו אסור בהנאה ⁴³³ , וכמ"ש במקום שמואל ⁴³⁴ גבי מפולת [(]ולהכי לא קאמר דאיכא בין הני תרי לישני איסור הנאה).