אוצר החסידיםשארית יהודהשו"ת אבן העזרסימן כ

סימן כ

בענין הנ"ל ⁶¹⁸

מה שכתב הרדב"ז ח"א סי' תקכ"ו ⁶¹⁹ על מהרא"י בפסקים וכתבים סי' קל"ט ⁶²⁰ הוא שלא כדת.

בראש מה שהלעיג על מ"ש מהרא"י כיון דנפיק קלא דלא פסיק ⁶²¹ כו', וכתב על זה ואני לא שמעתי קלא דלא פסיק אלא להחמיר בקידושין כו'. עוד אחת היא ⁶²² בספ"ב דיבמות לפירש"י ⁶²³ דבקלא דלא פסיק מוציאין מיד הבעל. ואף דהתם נמי אינו אלא להחמיר, מכל מקום כיון דמן הדין אין אשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה ⁶²⁴ וקלא דבתר נישואין מבטלינן לה ⁶²⁵ , וכמו שבאמת השיגו התוס' ⁶²⁶ על פירש"י מהאי טעמא, ואפילו הכי מוציאין מבעלה בקלא דלא פסיק עם עדי כיעור, וכמ"ש השאלתות ⁶²⁷ גם כן, אלמא קלא דלא פסיק מילתא היא לאיצטרופי בהדי עדי כיעור אפילו להוציאה מבעלה, ואם כן על כל פנים אומדנא טובה היא. ואם נפשך לומר דדוקא לאיצטרופי בעדי כיעור מילתא היא, אבל קלא דלא פסיק לחוד לאו כלום הוא, הכא נמי איכא אומדנא אחריתא לאיצטרופי, הא דבעל שם היה ויש לו קרובים הרבה בהרבה מדינות כמ"ש מהרא"י ז"ל, וחשיב הך אומדנא כאומדנא דעדי כיעור לפירש"י והשאלתות.

ומה שכתב דאי משום אומדנא, אפילו שנודה לו שסומכין על אומדנות להתיר אשת איש, מה שאינו כן לדעתי, אומדנא דלא מוכח הוא. תימה לתמיהתו, דמעולם לא עלה על לב אדם להתיר אשה על פי אומדנא, ומכל שכן לומר כן על מהרא"י ז"ל, דכבר נודע מה שחלקו כל הפוסקים על מה"ר אליעזר מוורדון שבמרדכי שלהי יבמות ⁶²⁸ , ואדרבה האומדנות מגרעין כחא דהתירא ומסייעין לאכחושי סהדי דאמרי בדדמי ⁶²⁹ , וכדאמר רבא ⁶³⁰ סלקא דעתא דאיקטול כל הני כו', וכן לענין רעבון כדאמר להאי איתתא שם, והיינו משום דבודאי לא אזלינן בתר אומדנא כלל בעדות אשה. אבל דעת מהרא"י דאינו אלא מדרבנן. ויש לחלק בין אומדנא לאומדנא, שהרי בממון אזלי בתר אומדנא בדבר שמן הסתם כך הוא, כגון אומדנא דרבי שמעון בן מנסיא ⁶³¹ ואומדנא דרבי אלעזר בן עזריא ⁶³² וזבין ולא איצטריכו זוזי וכיוצא בהם ⁶³³ . והא דלא קיי"ל ⁶³⁴ כאומדנא דר' אחא ⁶³⁵ ודרבי שמעון בן שטח ⁶³⁶ , עי' מהרי"ק שרש קכ"ט שכתב הטעם משום שאין המעשה מבורר לדיינים. ולכאורה כלפי לייא ⁶³⁷ , וכי לאו קל וחומר הוא דבאומדנא דרבי שמעון בן מנסיא ודרבי אלעזר בן עזריא שהמעשה מבורר לדיינים, היינו שמבורר שכתב נכסיו ושכתב כתובה, ואפילו הכי אזלינן בתר אומדנא שלא כתב אלא בשביל שכסבור שבנו מת, ושלא כתב אלא על מנת לכונסה, כל שכן באומדנא דרב אחא ודרבי שמעון בן שטח שאין המעשה מבורר דאזלינן בתר אומדנא, כיון דהמעשה נמי מסופק. אלא דכוונתו דהתם באומדן דעת הנותן או המוכר תליא מילתא, ואמדי רבנן לדעתי' כאילו הוא ידוע שבודאי כך הוא, מפני שכן הוא דעת כל אדם וסתמא דמילתא כך הוא, וכמ"ש גם כן מהרא"י דהני רובי דמשום סתמא הן סמכינן עלייהו, אבל אם אין הספק באומדן דעת האדם אלא בגוף המעשה, הרי המעשים משתנים, שלפעמים אין המעשה כך כמו שסוברים העולם, ויש שחושדין אותו ואין בו, ויש שמחזיקים אותו צדיק הרבה יותר מכדי מדתו, שהדעת טועה במעשה אחר, משא"כ במעשה עצמו אמדינן לדעתי' שדעתו כדעת כל אדם. ואם כן הכי נמי בנדון דמהרא"י אמדינן לדעתי' דהנאבד, שאילו הי' חי היה מתחבר לקרוביו ומיודעיו והיה נודע לנו, ומשום הכי סבירא ליה דמהני אומדנא זו מדאורייתא ולא מיתסרא אלא מדברי סופרים כמו משאל"ס. ותדע שהרי בעובדא דפונדקית גם כן היתה מראה פנים לדבריה, ומשמע מדברי מהרא"י שם שזו אומדנא אמיתית היא, שאילו היה חי והלך לדרכו כו', ואפילו הכי לא כתב שם מהרא"י אם נשאת על פי חכם לא תצא אלא דוקא באומדנא זו.

ומה שכתב דאומדנא דלא מוכח הוא, דשמא הכוהו הכאה שנעשה בעל מום ומשום כיסופא כו', והביא ראי' מההיא עובדא ⁶³⁸ דבשלהי הילולא אתלי נורא בי גננא כו'. לא קרב זה אל זה, דהתם חזינן פסת ידא דשדי', ועל כרחך איתלי נורא בידי', אלא דאמרינן דלא איתלי נורא אלא בידי' ונעשה בעל מום ושאר הגוף קיים מדלא חזינן כל שאר הגוף. ואף גם בזה כתב רבינו ירוחם ⁶³⁹ בשם הרמ"ה דדוקא דאיכא גברא חרוכא לבר מפסת ידא דשדי', אבל בפסת ידא לחוד אמרי' דגם כל הגוף נשרף, ולא חיישינן לומר דנעשה בעל מום. מכל שכן היכא דלא חזינן שום ריעותא אין לנו לתפוס אלא או שהוא חי או מת ⁶⁴⁰ .

ומה שכתב עוד סיבות אחרות, אין לנו לבדות סבות מדעתנו, שגם זה מן הסתם אילו היתה איזה סיבה הי' נודע לנו. ותדע שהרי פרש"י בפ"ב דכתובות ⁶⁴¹ באומרת ברי לי שאילו הי' חי כו'. ואף דהר"ן ⁶⁴² פליג עליו, אין תימא אי סבירא ליה [כרש"י] ⁶⁴³ .

הערות

618. נדפסה בקובץ יגדיל תורה חל"ג ע' צד, מכתי"ק 231 קס, א. ונכתבה רשימה זו בהמשך למ"ש לעיל סי' יח "ומה שכתב שהרדב"ז השיגו, תשובת הרדב"ז אינו בידי". אחר כך השיג את שו"ת הרדב"ז, העתיקו לעצמו, והשיב עליו בסי' שלפנינו (שרשם בדף בפני עצמו) ובסי' הבא (על גליון העתק שו"ת הרדב"ז). אחר כך העתיק השגות אלו, בתוספת מרובה, לקמן סי' כב.
619. הובא בפתחי תשובה ס"ק עז. שם הביא גם דעת מראות הצובאות ס"ק נח, שמיישב את השגות הרדב"ז.
620. נפסק ברמ"א סי' יז סט"ו.
621. "דהכי נמי איכא להתיר, כיון דנפיק קלא דלא פסיק שרבי יצחק הנזכר למעלה מת ונהרג או טבעוהו, ובעל שם היה, וישנו לו קרובים הרבה בכמה מדינות, וזה כמה שנים שנשתקע שמו ואבד זכרו".
622. ע"פ שה"ש ו, ט.
623. כד, ב ד"ה ואבע"א: דמפיק אשה מבעלה בקול.
624. כתובות ט, א.
625. גיטין פח, ב – פט, א.
626. יבמות כד, ב ד"ה אמר.
627. פנחס סי' קלד (אי איכא דבר מכוער וקלא דלא פסיק מפקינן לה בין מבעל בין מבועל). רמ"א סי' יא ס"א.
628. סי' צב. וראה מ"ש בזה לעיל סי' ג.
629. ראה גם לעיל סי' ג ד"ה והכל הולך, וסי' ו ד"ה והנלפענ"ד.
630. יבמות קיד, ב.
631. ב"ב קמו, ב (שאלמלי היה יודע יודע שבנו קיים לא היה כותבן).
632. כתובות נד, ב (שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה).
633. ונתבאר לעיל סי' יח.
634. שבועות לד, א.
635. "גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו בידוע שזה הרגו".
636. "ראיתי אחד ... סייף בידו ודם מטפטף והרוג מפרפר".
637. ראה בזה גם לעיל סי' יח.
638. יבמות קטו, א.
639. נתיב כג ח"ג (קצה, סע"ב). הובא בבית שמואל סי' יז ס"ק קס. שו"ת אדמו"ר הזקן סי' כח סכ"א.
640. ראה לקמן סי' כה ד"ה אגב.
641. כב, ב ד"ה באומרת.
642. (ט, ב) ד"ה באומרת.
643. ראה בזה גם לעיל סוס"י ג.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 41 עמודים.