ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשולחן ערוךקו"א אורח חיים חלק גסימן תמז(ב)

(ב)

(ב) גדול מאד כו'. זה^ט פשוט, כיון שהשו"ע^י מתיר לכתחלה, ואף רמ"א^יא לא נחלק עליו אלא מחמת המנהג אבל מעיקר הדין הוא כפסק השו"ע, כמו שהאריך המ"א בסס"י ת"נ^יב לתמוה על המנהג זה^יג, והעלה שטעם המנהג הוא משום דאסור להאכיל איסורי הנאה לנכרי לפיכך אסור למכרו חוץ מדמי איסור שבו. ובודאי זה אינו אלא חומרא בעלמא שנהגו להחמיר גבי חמץ, ולא בשאר איסורי הנאה, שכולם אסורים להאכילו לנכרי ואפילו לבהמת הפקר, כמ"ש ביו"ד סי' צ"ד, עיי"ש בט"ז סוף סק"ד בשם איסור והיתר^יד ורש"ל^טו ותורת חטאת^טז, וכ"מ במשנה סוף תמורה^יז כמ"ש הפרי חדש שם^יח, ואעפ"כ מותר למכרן לנכרי חוץ מדמי איסור שבהן^יט, כגון יין נסך שנתערב בשאינו מינו^כ ואין בתערובת ו' חלקים^כא כנגדו שיש שם טעם ומראה^כב יין כמ"ש רמ"א ביו"ד סי' קל"ד סעיף ה' בהג"ה^כג, עיי"ש בש"ך^כד, וכ"ש וק"ו בחמץ משהו^כה.

ובפרט שיש אומרים (הר"ן^כו בשם הראשונים והובא בפרי חדש סי' תס"ז) שכל איסורין לסתם יינן מדמינן להו^כז דאפילו יין ביין שרי. וזהו בודאי ג"כ דעת הרשב"ם וראבי"ה^כח, שהביא המרדכי בפרק כל הצלמים^כט ובהגהת מימוני סוף הלכות חמץ, דהולכת הנאה לים מהני גם בחמץ, והוא הדין למכור לנכרי חוץ מדמי איסור, כדאיתא שם בהדיא בראיה שהביא ראבי"ה^ל ורשב"ם מהירושלמי^לא ע"ש בהגהות מיימוניות, אלמא דבלח בלח נמי מהני תקנתא דר' שמעון בן גמליאל^לב ודר' אליעזר^לג, משום דלסתם יינן מדמינן לה^לד, כמו חרס הדריוני שבירושלמי שהביא ראבי"ה ראיה ממנו.

אלא דאנן לא קיי"ל הכי בלח בלח^לה, אלא כמ"ש המרדכי בפרק כל שעה^לו דליין נסך מדמינן לה^לז. ואף ר"י מפרי"ז^לח לא נחלק בזה אלא דמיקל משום שאין ממשות החטה כלום בתרנגולת, וכ"פ בש"ע סי' תס"ז^לט, אבל בש"ע כאן בסי' תמ"ז^מ מיירי בלח בלח ממש, דאף ר"י מפרי"ז מודה בזה, כדמשמע מלשון המרדכי שחידש דטיפה לחלוחית^מא כו', מכלל דר"י מפרי"ז לא ס"ל הכי ולכן הוא מתיר, דו"ק ותשכח דהכי ס"ל (עיין באשל אברהם^מב שנדחק בדברי הש"ע^מג והשיג על הפרי חדש^מד ולפי מ"ש ניחא).

והשו"ע^מה הולך לשיטתו שביו"ד סי' קל"ד^מו פסק הב"י^מז דתקנתא דר' אליעזר ודרבי שמעון בן גמליאל לא מהני ביין ביין, וכן הוא הסכמת האחרונים שם^מח. וזהו ג"כ כוונת רמ"א בדרכי משה^מט שהביא בתחילה דעת הרשב"ם וראבי"ה שבמרדכי^נ פרק כל שעה, שחולק על ר"י מפרי"ז דאפילו תרנגולת שנמצא בה חטה אסור למוכרה, ובלח בלח ממש אף ר"י מפרי"ז מודה משום דליין נסך מדמינן לה, וה"ה דאין פדיון מועיל^נא, לפסק הש"ע ביו"ד^נב שפסק כרי"ף^נג ורמב"ם^נד ורא"ש^נה, והיינו דלא כרשב"ם וראבי"ה דס"ל דאף תקנתא דרשב"ג מהני בשאר איסורין אפי' בלח בלח כמו גבי סתם יינן, כמבואר בראיה שהביא ראבי"ה ורשב"ם, עיין היטב בכל המקומות שרמזתי ותראה שכן הוא. ובזה עלו כהוגן דברי הש"ע ורמ"א ושאר כל אחרונים ז"ל, דלא כחק יעקב^נו דאשתמיטתיה מקור הדין של רשב"ם וראבי"ה^נז, ולא ראה אלא מ"ש באיסור והיתר בשמם^נח, כדמשמע בהדיא מלשונו, וגם אשתמיטתיה מ"ש רמ"א בדרכי משה, שהביא המרדכי פרק כל הצלמים ואפ"ה לא פסק כן מטעם שנתבאר, וזה גרם לו להשיג על רמ"א שלא כדת:

הערות

ט. לכללות קונטרס אחרון זה, ראה העו"ב (ירות"ו) ח"י ע' קעב ואילך.
י. סי' תסז ס"י.
יא. שם (ולהלן יתבאר הטעם שברס"י תמז אסר מדינא).
יב. ס"ק יב ד"ה ובמעגלי צדק.
יג. שהמ"א אינו מחלק בין חטה שנמצאה בתרנגולת לבין כלים שנתבשל בהן חמץ, ותמה על מה שמותר להחם בהן מים חמין לרחיצה (כדלקמן ס"ג וש"נ) ואסור למכור התרנגולת לנכרי, והעלה שטעם המנהג שלא למכור הוא כדלהלן.
יד. הארוך כלל כא סי"ב, ושערי דורא כלל פה.
טו. ים של שלמה חולין פ"ח ריש סמ"ו.
טז. כלל פה ס"ג.
יז. לד, א: כל הנקברין לא ישרפו.
יח. ס"ק י: שאפילו לשרפן אסור וכ"ש להשליכו לשוק (ולענין חמץ בפסח, ראה לעיל סי' תמה ס"ג וס"ה).
יט. שמה שאסרו למכור לנכרי יין נסך שנתערב ביין (ע"ז עד, א. וכדלעיל סי' תמב קו"א ס"ק ב וש"נ) היינו דוקא מין במינו, משא"כ באינו מינו מותר למכור לנכרי אפילו בנותן טעם ומראה (כדלהלן בסמוך), ואין חוששים בזה לאיסור להאכיל לנכרי איסורי הנאה, ורק בחמץ החמירו (גם בחטה שנמצאה בתרנגול, שהוא מין בשאינו מינו ומשהו).
כ. שאינו אסור במשהו רק בנותן טעם, כמבואר ביו"ד סי' קלד ס"ג.
כא. כשהוא יין במים נותן טעם עד ו' חלקים, כמבואר שם ס"ה.
כב. ראה מקואות פ"ז משנה ה (לענין מים שאובים).
כג. ואם אין במים כשיעור הזה מוכר הכל לעכו"ם חוץ מדמי יין נסך שבו.
כד. ס"ק כג, שמשמע שמיירי אף ביין נסך (דלא כט"ז שם ס"ק ט בשם רש"ל). ראה פתיחת פרי מגדים להל' פסח ח"ג פ"ג אות ז. העו"ב שם ע' קעה.
כה. חטה שנמצאה בתרנגולת, דלא זו בלבד דהוי מינו בשאינו מינו אלא אף זאת דהוי משהו, שכל זה מותר מדינא גם ביין נסך, וכאן לא נהגו לאסרו אלא מחומרת חמץ (והטעם שהחמירו בחמץ יותר מיין נסך, לאסרו למכרו חוץ כו' אף מין בשאינו מינו ואף במשהו, יתבאר לקמן קו"א סוף ס"ק ג).
כו. ע"ז פ"ב (כב, ב בסוף דיבור הראשון).
כז. דקיי"ל (ע"ז עד, א) שדוקא בסתם יינם מותר למכור לנכרי תערובת יין ביין חוץ מדמי איסור שבו, והר"ן סובר שכן הוא גם בשאר איסורים, וא"כ מותר למכור בפסח לנכרי אפילו תערובת ממשות חמץ. ואף שלא קיי"ל הכי (רק בחמץ שעבר עליו הפסח, כדלעיל סי' תמב קו"א ס"ק ב), מ"מ יש לצרף דעה זו להתיר למכור טעמו ולא ממשו.
כח. סי' תיד בשם רשב"ם (בתוס' יבמות פא, ב ד"ה כולן).
כט. רמז תתמא.
ל. ראבי"ה שם הביא ראיה לרשב"ם מהירושלמי שהתירו למכור לנכרי חרס הדרייני חוץ מדמי יין נסך שבו. ומזה מוכח שרשב"ם התיר למכור תערובת חמץ לנכרי חוץ מדמי איסור שבו. וא"כ אפשר לצרף גם דעה זו להתיר את מכירת תערובת טעמו ולא ממשו.
לא. ערלה פ"ג סוף ה"א.
לב. ע"ז עד, א (למכור לנכרי חוץ מדמי איסור שבו).
לג. ע"ז מט, א (ע"י הולכת הנאה לים המלח).
לד. כדעת הר"ן דלעיל.
לה. ראה גם לעיל סי' תמב קו"א ס"ק ב.
לו. רמז תקס (בשם הר"מ), לאסור למכור לנכרי תרנגולת שנמצאה בה חטה בפסח חוץ כו'.
לז. שאסור למכור לנכרי תערובת יין ביין חוץ כו' (ע"ז עד, א).
לח. המובא במרדכי שם רמז תקנח, שמתיר למכור התרנגולת לנכרי חוץ כו'.
לט. סעיף י.
מ. שאוסר תערובת משהו חמץ גם בהנאה, ומשמע אפילו למכרו לנכרי חוץ כו' ואפילו ע"י הולכת הנאה לים המלח.
מא. דסביב החטה היא חמץ (היינו שמחשיב זאת לממשות ולא רק טעמו ולכן אסור), וכל המחלוקת בין הר"י מפרי"ז לה"ר מרדכי (שבמרדכי שם) היא, אם החטה בתרנגולת היא רק טעמו ומותר למכור או אף ממשו ואסור למכור. וראה גם לעיל סי' תמו קו"א סוף ס"ק ב.
מב. (ברודא) פסחים ל, א (סי' ז אות ב).
מג. שברס"י תמז אסר בהנאה תערובת משהו ובסי' תסז ס"י התיר למכור לנכרי התרנגולת שנמצאה בה חטה.
מד. סי' תמז ס"א, שחילק שברס"י תמז מיירי שהמשהו השביח התערובות ובסי' תסז ס"י מיירי שהחטה לא השביחה התרנגולת.
מה. עתה בא להוכיח שאף לענין הולכת הנאה לים המלח לא קיי"ל כרשב"ם וראבי"ה (דלא כח"י ס"ק ב שבזה פסק כוותייהו).
מו. סעיף ב, שגם התקנה של רבי אלעזר (ע"ז מט, א - להשליך הנאה לים המלח) לא מהני אלא בתערובת סתם יינם ביין ולא בתערובת יין נסך ביין (כמו התקנה של מכירה חוץ מדמי איסור שבו), ולכן שפיר מוכיח מהמרדכי בפרק כל שעה (שאף המתירים מודים שאסור למכור לנכרי תערובת חמץ לח בלח חוץ מדמי איסור שבו), דלא קיי"ל כרשב"ם וראבי"ה (שהתירו ע"י הולכת הנאה לים המלח), ואינו מחלק בין ב' תקנות אלו (וראה בפנים סוף ס"ב, דהיינו דוקא בע"ז, משא"כ בשאר איסורים קיי"ל שפדיון אינו מועיל, אף במקום שמועלת מכירה חוץ מדמי איסור שבו).
מז. ד"ה יין נסך גמור שנתערב בהיתר, שהוכיח מלשון הרי"ף ורמב"ם ורא"ש דלקמן, שאינם מחלקים בין ב' התקנות האלו (לענין ע"ז).
מח. ש"ך שם ס"ק ט וס"ק יא.
מט. ס"ק ב.
נ. אוצ"ל: פרק כל הצלמים [רמז תתמא], ואח"כ הביא דעת המרדכי פרק כל שעה [רמז תקס] כו'.
נא. היינו שהוכיח מהמרדכי בפרק כל שעה (דאסר מכירה חוץ מדמי איסור שבו), שאף פדיון אינו מועיל (דלא כרשב"ם וראבי"ה, שמתירים ע"י הולכת הנאה לים המלח). ולכן פסק בהגהתו בשו"ע ס"א, דלא מהני פדיון.
נב. סי' קלד ס"ב. ובב"י שם הוכיח מלשון הרי"ף רמב"ם ורא"ש דלקמן, שאינם מחלקים בין ב' התקנות האלו.
נג. ע"ז (כב, ב).
נד. הל' מאכלות אסורות פט"ז הכ"ט.
נה. ע"ז פ"ג סי' ט.
נו. שאף שבס"ק ג אסר למכור לנכרי חוץ מדמי איסור שבו (כדעת המרדכי שבפרק כל שעה), מ"מ התיר בס"ק ב ע"י פדיון והולכת הנאתו לים המלח (כדעת הרשב"ם וראבי"ה שהובאו באיסור והיתר כלל כא דין י), וכתב שדברים אלו של האיסור והיתר (שהביא פסק הרשב"ם וראבי"ה) נשמטו מהרמ"א שאסר ע"י פדיון.
נז. שהתיר אף מכירה חוץ מדמי איסור שבו, וכנ"ל.
נח. שלא הביא בשמם אלא היתר שע"י הולכת הנאה לים המלח.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 15 עמודים.