הלכות מאכלי נכרים

הלכות מאכלי נכרים

גזירת מאכלי נכרים

(סי' קיב-קכד)

משנה (שבת יג, ב): "ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון שעלו לבקרו נמנו ורבו ב"ש על ב"ה וי"ח דברים גזרו בו ביום".

במשנה לא נתפרשו מה הן הי"ח גזרות, אלא בגמרא, וביניהם נמנו שם שלושה מאכלי נכרים שנאסרו אז (יז, ב): " פתן ושמנן ויינן כולן מי"ח דבר הן ... גזרו על פתן ושמנן משום יינן ועל יינן משום בנותיהן" (שאם יאכלו וישתו יחד עם הנכרים יבואו לידי נישואי תערובת).

שלושה גזירות אלו נתפרשו יותר במשנה עבודה זרה, וניתוספו שם עוד שלושה נוספים (שם לה, ב): "ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואין איסורן איסור הנאה חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו, וה פת וה שמן שלהן, וה שלקות ". ועוד שם (כט, ב): "אלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואיסורן איסור הנאה ה יין ... של עובדי כוכבים ... אין איסורן איסור הנאה ... גבינות עובדי כוכבים".

הרי לנו ששה דברים של נכרים שגזרו חכמים (על סדר חומרתם): א) שמנם (שמן שנוצר על ידי נכרי). ב) פתם (פת שנאפה על ידי נכרי). ג) שלקות (בישול נכרי). ד) חלב (שנחלב על ידי נכרי). ה) גבינה (שנוצרה על ידי נכרי). ו) יינם (יין שנוצר על ידי נכרי, או שנכרי נגע בו). אשר דין כל אחד מהם שונה מדין חבירו, וכפי שיתבאר לקמן.

א) שמנם

גזירה זו התקיימה במשך כמה דורות, עד אשר התירוה, כמסופר במשנה (ע"ז לה, ב): "רבי ובית דינו התירו השמן". והכוונה היא אל רבי יהודה נשיאה (נכדו של רבי יהודה הנשיא), כמסופר בגמרא (שם לז, א): "מיסתמיך ואזיל ר' יהודה נשיאה אכתפיה דרבי שמלאי שמעיה, אמר לו, שמלאי לא היית אמש בבית המדרש כשהתרנו את השמן".

והטעם שהתירוה נתפרש בגמרא (שם לו, א): "והתנן אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין, ועוד הא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן בכל יכול לבטל בית דין דברי בית דין חבירו חוץ משמונה עשר דבר שאפילו יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו, אמר רב משרשיא מה טעם הואיל ופשט איסורו ברוב ישראל, שמן לא פשט איסורו ברוב ישראל, דאמר רבי שמואל בר אבא אמר רבי יוחנן ישבו רבותינו ובדקו על שמן שלא פשט איסורו ברוב ישראל (עדיין לא החזיקו רובם באותה הגזירה לנהוג בו איסור, רש"י)".

וכן נפסק ברמב"ם (הלכות ממרים פ"ב ה"ז): "גזרו ודימו שפשטה בכל ישראל ועמד הדבר כן שנים רבות ולאחר זמן מרובה עמד בית דין אחר ובדק בכל ישראל וראה שאין אותה הגזרה פושטת בכל ישראל, יש לו רשות לבטל ואפילו היה פחות מבית דין הראשון בחכמה ובמנין".

ולכן נפסק בשלחן ערוך (סי' קיד ס"ז): "שמן ודבש של עובדי כוכבים מותרים".

ב) פתם

חמור מהשמן הוא דין פתם שנשאר באיסורו, כמסופר בגמרא שם – אחרי הסיפור הנ"ל שהתירו שמנם (לז, א): "אמר לו [שמלאי לרבי יהודה נשיאה] בימינו תתיר אף את הפת, אמר לו אם כן קרו לן בית דינא שריא". והיינו שלא התירוה ונשאר באיסורו.

וכן נפסק בשלחן ערוך (יו"ד סי' קיב ס"א): "אסרו חכמים לאכול פת של עובדי כוכבים, משום חתנות" (היינו משום חשש נישואי תערובת).

אך מכל מקום הקילו גם באיסור זה בכמה פרטים, כמסופר בגמרא (שם לה, ב): "א"ר כהנא א"ר יוחנן פת לא הותרה בב"ד, מכלל דאיכא מאן דשרי, אין דכי אתא רב דימי אמר ... פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה פת דחוק לתלמידים אמר רבי אין כאן פלטר, כסבורין העם לומר פלטר עובד כוכבים [שאם לא נאפה על ידי נכרי בעל הבית, אלא על ידי נחתום נכרי, מותר לאכלו, ואין חוששים לחתנות]. והוא לא אמר אלא פלטר ישראל. א"ר חלבו אפילו למ"ד פלטר עובד כוכבים, לא אמרן אלא דליכא פלטר ישראל אבל במקום דאיכא פלטר ישראל לא" (שאם נאפה על ידי נכרי בעל הבית אסור בכל אופן, ואם נאפה על ידי נחתום נכרי, התירו במקום שאין פת ישראל).

וכן נפסק בשו"ע (סי' קיב ס"ב): "יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחים פת מנחתום העובד כוכבים, במקום שאין שם נחתום ישראל, מפני שהיא שעת הדחק (וי"א דאפילו במקום שפת ישראל מצוי, שרי). אבל פת של בעלי בתים, אין שם מי שמורה בה להקל, שעיקר הגזירה משום חתנות, ואם יאכל פת בעלי בתים יבא לסעוד אצלם".

כיון שיש מתירים פת פלטר אפילו במקום שפת ישראל מצוי, לכן תלוי הדבר במנהג, שיש נזהרים ויש מי שאינו נזהר, כנזכר כמה פעמים בשוע"ר (סי' קסח ס"ו): "הביאו לפניו לאכול פת נכרי ופת של ישראל מברך על של ישראל, אפילו אינו נזהר מפת נכרים. ואם פת של נכרי פת נקיה ופת של ישראל פת קיבר מברך על איזה שירצה ... אבל הנזהר ממנה לא יבצע ממנה בשום ענין. ויש אומרים שאפילו נזהר ממנה רשאי לבצוע ממנה אם היא נקיה וחביבה עליו, שאיסור פת של נכרים הוא איסור קל והתירוהו משום חיבוב מצוה שיברך על החביב עליו".

ואף לענין סעודת שבת נתבאר בשוע"ר (סי' רמב סי"ג): "ובמקומות שאוכלים פת של נכרים כל ימות החול טוב ליזהר שלא לאכול בשבת ויו"ט כי אם מלחמים הכשרים שנילושו בבית שזהו כבוד שבת ויו"ט".

ואף לענין עשרת ימי תשובה נתבאר בשוע"ר (סי' תרג ס"א): "אף מי שאינו נזהר בכל השנה מפת של פלטר גוי ... מכל מקום בעשרת ימי תשובה יש לו ליזהר ממנו ... מכל מקום מי שהולך בדרך אם אין לפניו פת של ישראל עד יותר מארבע מילין ממקום שהוא עומד בו ורוצה לאכול מותר לו לאכול פת של פלטר גוי אפילו בעשרת ימי תשובה כמו שמותר בשאר ימות השנה".

ועוד הקילו בפת נכרי, שאם ישראל השליך קיסם לתנור והשתתף באפייתו לא גזרו עליו, כמבואר בגמרא (שם לח, ב): "אמר רבינא הלכתא הא ריפתא דשגר (הסיק בתנור, רש"י) עובד כוכבים ואפה ישראל, אי נמי שגר ישראל ואפה עובד כוכבים, אי נמי שגר עובד כוכבים ואפה עובד כוכבים ואתא ישראל וחתה בה חתויי שפיר דמי".

ובתוס' (שם ד"ה ואתא): "מכולה שמעתין משמע דבעינן שיהא הישראל מקרב הבישול קצת, ומה שנהגו להשליך קיסם לתנור סומכין על מה שיש בדברים שבין בני בבל לבני ארץ ישראל, דקאמר בני בבל משליכין קיסם לתנור ובני מערב אומרים קיסם זה מה מעלה ומה מוריד, ואנו נמשכין אחר בני בבל ותלמודם". ואף שיש דברים רבים שאנו נמשכים בהם אחרי מנהג בני ארץ ישראל המחמירים, מכל מקום נתפרש כאן שבזה מקילים אנו כבני בבל.

וכן נפסק בשו"ע (סי' קיב ס"ט): "הדליק עובד כוכבים התנור ואפה בו ישראל, או שהדליק ישראל ואפה עובד כוכבים, או שהדליק העובד כוכבים ואפה העובד כוכבים ובא ישראל וניער האש מעט, הרי זה מותר. ואפילו לא זרק אלא עץ אחד לתוך התנור, התיר כל הפת שבו, שאין הדבר אלא להיות היכר שהפת שלהן אסורה".

וכן הובא בשוע"ר (סי' תרג ס"א): "ואם אינו יכול לאפות בעצמו יכשיר את התנור שאופין בו גוים, שישליך ישראל בתוך התנור קיסם אחד".

ויתירה מזו נתבאר בשו"ע (שם סי"ב): "אם אפה עובד כוכבים הפת בלא חיתוי ישראל ובלא קיסם, אפילו קרמו פני הפת בתנור, מועיל חיתוי ישראל כל זמן שהפת צריך לתנור ומשביח באפייתו עדיין. ויש מי שאומר שאפילו הוציא הפת יש תקנה להחזירו לתנור על ידי ישראל, אם הוא משביח".

הרי שאעפ"י שפת נכרי נשארה באיסורה, מכל מקום הקילו בה כמה קולות: (א) פת פלטר, עכ"פ במקום שאין שם נחתום ישראל. (ב) כשישראל משליך קיסם לתנור. (ג) אפילו אפה הנכרי והוציא הפת מהתנור יש תקנה.

ג) שלקות; בישול נכרי

חמור מהפת שנאפתה על ידי נכרי, הן השלקות שנתבשלו על ידי נכרי, כמבואר במשנה (ע"ז לה, ב): "ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואין איסורן איסור הנאה ... והפת והשמן שלהן, והשלקות (כל דבר שבישלו עובד כוכבים ואפילו בכלי טהור, וכולהו משום חתנות, רש"י)".

כאן לא נזכר שהוא נכלל בי"ח הדברים שגזרו באותו היום. זה נתפרש בברייתא שבירושלמי (שבת פ"א ה"ד): "תני רשב"י בו ביום גזרו על פיתן ... ועל שלוקיהון ", משום חתנות.

אמנם בגמרא פירש רש"י טעם הגזירה באופן אחר (שם לח, א): "מדרבנן (שלא יהא ישראל רגיל אצלו במאכל ובמשתה ויאכילנו דבר טמא, רש"י)". וכתבו התוס' (שם ד"ה אלא מדרבנן): "פרש"י דרבנן גזור משום דחייש שמא יאכילנו דברים טמאים. ויותר היה נראה לפרש הטעם משום חתנות. וכן פירש הקונטרס במתניתין".

ומה שרש"י הוסיף הטעם של חשש כשרות, אפשר שמטעם זה החמירו בשלקות יותר מבפת, שהשלקות נאסרו לכולם, ואינו תלוי במנהג אם להזהר בזה או לאו, ואינו תלוי בשבת ועשרת ימי תשובה מתי יש להחמיר בזה, ולא חילקו בין פלטר לבעל הבית, שבכל אופן אסור, כיון שיש בו חשש נוסף של כשרות; משא"כ בפת, שהפלטר אינו מכניס בו אלא קמח ומים, ולא חששו בו כל כך שיכניס בו הנחתום דבר שאינו כשר.

גם בקולא הנוספת שיש בפת, שאם השליך הישראל קיסם אחד לתוך האש מותרת הפת, גם בזה יש אומרים שאינו מועיל בשלקות, כמבואר בשו"ע (סי' קיג ס"ז): "אין שגירת (פי' הבערה. ובערו והשיקו (יחזקאל לט, ט), תרגום ויהון שגרין) התנור מועלת אלא בפת, אבל בשאר המתבשלים אין שגירת התנור ולא הדלקת האש מעלה ומוריד, אלא ההנחה דווקא. לפיכך הרוצה לבשל מחבת בתנור של עובד כוכבים, צריך שיתן ישראל המחבת לתוך התנור, למקום הראוי להתבשל בו".

אלא שהרמ"א הביא דעת המתירים בזה גם בשלקות (שם): "ויש חולקין וסבירא להו דהדלקת האש או חיתוי בגחלים מהני לענין בישול כמו לענין פת, וכן נוהגין ".

והיינו שלדעת המחבר (וכן הוא מנהג הספרדים) אין החיתוי באש מועיל אלא בפת ולא בשלקות, ואינם מתירים אלא אם כן הישראל הניח הפת בתוך התנור. ואילו הרמ"א כותב ש(האשכנזים) נוהגים להקל בחיתוי בגחלים (או השלכת קיסם) גם בשלקות.

*

מכל מקום הקילו גם בשלקות כמה קולות, כמבואר בגמרא (שם לח, א): "אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב כל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עובדי כוכבים, בסורא מתנו הכי, בפומבדיתא מתנו הכי, אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב כל שאינו נאכל על שולחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בישולי עובדי כוכבים".

וקיי"ל שכל אחד משניהם מתיר בישולי נכרים, ולא נאסר אלא כשעולה על שלחן מלכים וגם אינו נאכל כמו חי, כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' קיג ס"א): "דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי, וגם עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת או לפרפרת, שבישלו עו"ג, אפילו בכלי ישראל ובבית ישראל, אסור משום בישולי עובדי כוכבים".

ובט"ז שם (ס"ק א): "הטעם דעיקר הגזירה משום חתנות, ודבר שאינו חשוב כל כך אין אדם מזמין חבירו עליו".

ד) חלב נכרי

גזירה זו נזכרת במשנה יחד עם שלושת הגזירות הקודמות (ע"ז לה, ב): "ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואין איסורן איסור הנאה חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו, והפת והשמן שלהן, והשלקות".

אלא שעיקר טעם שלושת הגזירת הקודמות הן "משום חתנות", כי מאכלים אלה יביאו התקרבות בין הישראל והנכרי, שיכול להביא לנשואי תערובת. משא"כ החלב לא נאסר מטעם זה, כי אם כמבואר בגמרא (שם): "חלב למאי ניחוש לה, אי משום איחלופי, טהור חיור טמא ירוק, ואי משום איערובי, ניקום (יעמידנו על ידי קיבה לגבינה, רש"י), דאמר מר חלב טהור עומד חלב טמא אינו עומד ... [ומתרצת הגמרא, שעדיין יש חשש שיערב בה חלב טמא, ואף שהעמידו ממנה גבינה, מכל מקום] איכא (נסיובי דקיימי בגבינה, רש"י) דקאי ביני אטפי (בתוך הגומות שבגבינה וחיישינן שמא מן החלב טמא שלא עומד נשאר עם הנסיובי בגומות, רש"י)".

ולכן אין החלב כשר אלא אם כן הישראל רואה את החליבה, שלא עירבו בו חלב טמא, כמבואר במשנה (ע"ז לט, ב): "ואלו מותרין באכילה חלב שחלבו עובד כוכבים וישראל רואהו".

וכן נפסק בשו"ע (סי' קטו ס"א): חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו, אסור, שמא עירב בו חלב טמא. היה חולב בביתו וישראל יושב ... אם יכול לראותו כשהוא עומד, מותר, שירא שמא יעמוד ויראהו".

והנה זה מאות שנים שאין רגילים כל כך לשתות חלב בהמה טמאה, ולכן כתב הפרי חדש (סי' קטו ס"ק ו): "הכלל העולה דבעיר שלא נמצא שם חלב טמא ... מותר לקנות מהעכו"ם חלב ... זולת קצת יחידים הנזהרים בזה".

אמנם בשו"ת חתם סופר (חיו"ד סי' קז): "כיון דיש דעה להחמיר כבר קבלו אבותינו עליהם כאותה דעה ואסור עלינו בני אשכנז מדינא ואין לו התרה". וכן כתב בחכמת אדם (כלל סז ס"א): "וכיון שכל גדולי ראשונים ואחרונים אין אחד שיזכיר היתר זה שמע מינה דכולם קיבלו עליהם כהיש מחמירין, ואם כן הוא אצלנו ככל איסורין שקבלנו עלינו לפסוק כפוסק אחד ואסור לשנות".

ומכל מקום בזמנינו, שיש פיקוח מהממשלה שלא לערב חלב בהמה טמאה בחלב הבהמות, יש מתירים גם חלב נכרי, כמבואר באגרות משה (יו"ד סי' מז): "ובדבר החלב של הקאמפאניעס במדינתנו אשר יש פקוח הממשלה ... יש טעם גדול להתיר אף בלא שיטת הפר"ח ... אבל מכל מקום לבעלי נפש ראוי להחמיר". ולמעשה פסקו להחמיר בכל אופן.

בשנים האחרונות יש רבנים המתירים להתיר את החלב שהישראל רואה את החליבה על ידי מצלמות שמתעדות את כל תהליך החליבה, ויש המחמירים גם בזה, שלא להתיר אלא כשהישראל נמצא במחלבה ורואה את החליבה עצמה.

ה) גבינת נכרי

במקביל לגזירת חלב נכרי גזרו גם על גבינת נכרי, ואעפ"י שהנכרי העושה גבינה בודאי לא יערב חלב טמאה, שהרי חלב טמאה אינה יכול להיעשות גבינה; וכל החשש הוא רק בחלב נכרי העשוי לשתיה, שאז יש לחשוש אשר הנכרי עירב בו חלב טמאה, ואשר גם אחר כך כאשר הוא עושה מזה גבינה נשאר החלב הטמא בין החריצים. משא"כ אם הנכרי חולב מתחלה את החלב בכדי לעשות ממנו גבינה, כתבו על זה התוס' (לה, ב ד"ה לגבינה): "לגבינה איכא דקאי ביני אטפי, פירוש ליקח חלב מן העובד כוכבים לעשות גבינה. אבל לעיל גבי ליקח גבינה של עובד כוכבים ליכא למיחש לחלב טמא, כיון שעושה אותו לצרכו ליכא למיחש דלמא עירב בו חלב טמא כיון שאינו עומד".

ומכל מקום אסורהו חכמי המשנה, מבלי לפרש את טעם האיסור בזה, כמסופר במשנה (ע"ז כט, ב): "שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע כשהיו מהלכין בדרך, אמר לו מפני מה אסרו גבינות עובדי כוכבים, אמר לו מפני שמעמידין אותה בקיבה של נבילה". והיינו שתהליך ייצור הגבינה מהחלב הוא על ידי חומצה הניתנת בתוך החלב. והדרך הכי רגילה בתקופה ההיא לייצר הגבינה מהחלב – להכניס בה חלב קיבה (חלב שיונקת העגלה ונשאר בקיבה שלה, ומקבל את חומצת עור הקיבה שלה). שאל אצלו שוב רבי ישמעאל, שהרי החלב שבקיבה יש לו דין פירשא בעלמא ואינו חשוב אוכל (כמבואר בשו"ע סי' פס ס"ט ובש"ך שם ס"ק כד), ואם כן אין בכחו לאסור את החלב.

במקום שישיב לו רבי יהושע, מספרת המשנה "השיאו לדבר אחר". ופירש רש"י: "לא רצה לגלות דבר הברור, כדמפרש בגמרא טעמא". ומהי באמת הסיבה שלא רצה לגלות את טעם הגזירה? מספרת הגמרא (שם לה, א): "אמר עולא ואיתימא רב שמואל בר אבא גזרה חדשה היא (מקרוב גזרו על הגבינה, רש"י) ואין מפקפקין בה (ואין מפרשין טעמה, רש"י) ... כי גזרי גזירתא במערבא לא מגלו טעמא עד תריסר ירחי שתא דלמא איכא איניש דלא סבירא ליה ואתי לזלזולי בה".

אחר כך דנה הגמרא בטעם הגזירה הזאת, ומסיק: "מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה". כי אף שהחלב שבקיבה יש לו דין פירשא בעלמא ואינו אוסר, מכל מקום עור הקיבה יש לו דין בשר, ובנכרי מדובר בנבילה, שאוסרת את החלב שמעמידים בה.

וכן נפסק בשו"ע (סי' קטו ס"ב): "גבינות העובדי כוכבים, אסרום מפני שמעמידים אותם בעור קיבת שחיטתם שהיא נבלה".

ונתפרש בשו"ע (סי' פז סי"א): "אם העמיד גבינה בעור קיבת כשרה, יש בה טעם בשר אסורה ואם לאו מותרת, אבל המעמיד בעור קיבת נבילה וטריפה ובהמה טמאה אוסר בכל שהוא". ופירש שם (בהג"ה): "משום דדבר האסור בעצמו ומעמיד אפילו באלף לא בטיל". ולכן הקיבה שאינה אסורה מחמת עצמה (רק מחמת העור) המעמדת את הגבינה, אינה אוסרת אלא בנותן טעם (בששים), ואילו עור הקיבה המעמיד את הגבינה אוסר בכל שהוא.

*

כפי שנתבאר לעיל, שהתירו חלב נכרי שהישראל רואה החליבה, כך גם לענין הגבינה, נפסק ברמ"א (סי' קטו ס"ב): "ואם הישראל רואה עשיית הגבינות והחליבה מותר".

אבל הש"ך חלק עליו וכתב (שם ס"ק כ): "זהו על פי מה שכתב [הרמ"א] בדרכי משה ובתורת חטאת ... אבל באמת נראה לי ... אין לחלק בין ראה הישראל עשיית הגבינות או לא, כיון שאסרו חכמים גבינות העובד כוכבים כל הגבינות אסרו ... דבעי דליעבד ישראל מעשה שישים ישראל הקיבה לתוך החלב".

ובשוע"ר (סי' שז סל"ח) פסק כהרמ"א הנ"ל: "נכרים העושים גבינות בשבת מחלב שלהם והישראל רואה את החליבה והגיבון כדי שיהיה מותר לישראל לאכלן ויוכל לקנותן אחר השבת לאכילה".

ולמעשה מחמירים לכתחלה "שישים ישראל הקיבה לתוך החלב", והיינו שהמשגיח הנוסע להשגיח על יצור הגבינה, לוחץ בעצמו על הכפתור במכונה המכנסת את החומצה לתוך החלב.

ובשעת הדחק, כגון כשתהליך הגיבון נמשך גם ביום השבת, שהישראל אינו יכול ללחוץ על הכפתור, אזי מסתפקים רבים במה שהישראל רואה ומשגיח, כדעת הרמ"א ורבינו הזקן.

ו) סתם יינם

הגזירה הכי חמורה מבין ששת הדברים האמורים הוא סתם יינם, שנאסר גם בהנאה, כמבואר במשנה (ע"ז כט, ב): "אלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואיסורן איסור הנאה היין ... של עובדי כוכבים".

והטעם לחומרה זו בסתם יינם נתבאר בתוס' (שבת יז, ב ד"ה על פתן ושמנן משום יין): "הקשה ריב"א מאי שנא שהחמירו טפי ביין לאסור בהנאה מפת ושמן, ותירץ מפני שהיין משמח אלהים ואנשים, והיו רגילין לנסכו אפילו שלא בפני [עבודה זרה], הואיל והוצרכו לאוסרו משום בנותיהם נתנו בו חכמים דין וחומר יין נסך ממש, כיון דפעמים היו מנסכין אותו אפילו שלא בפני [עבודה זרה]".

והיינו שבעצם אין לחשוש שינסכו, אלא אם כן הוא לפני עבודה זרה שלהם, משא"כ בסתם יינם. ומכל מקום, כיון שכבר אסרוהו בשתיה משום בנותיהם, החמירו לחשוש גם לניסוך שלא בפני עבודה זרה שלהם, ולכן נאסר גם בהנאה.

ובמקום שאין מקום לחשוש לניסוך, לפעמים נשאר עכ"פ איסור השתיה משום בנותיהם, ולפעמים התירוהו לגמרי, גם בשתיה, כדלקמן:

על מה שנאמר במשנה (ע"ז כט, ב): "אלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואיסורן איסור הנאה היין והחומץ של עובדי כוכבים שהיה מתחלתו יין", פירש רש"י (שם): "שהיה מתחלתו יין ביד העובד כוכבים, לאפוקי היכא דזבין עובד כוכבים חומץ מישראל דלא מיתסר בהנאה , דטעמא דאסור בהנאה משום דדלמא נסכיה הוא וחומץ לא מנסך". הרי שלדעת רש"י החומץ שביד נכרי אסור עכ"פ בשתיה, הגם ד"חומץ לא מנסך".

ועד"ז גם במה שנתבאר בגמרא (שם): "אמר רבי אילעא שנינו יין מבושל של עובדי כוכבים שהיה מתחלתו יין אסור", פירש רש"י (שם): "הא אתא לאשמועינן, טעמא דהעובד כוכבים בשלו [שהרי היה ביד העובד כוכבים כשהיה יין], הא בשלו ישראל בהיתר תו לא מיתסר בהנאה , וקמשמע לן דלא מנסכי עובדי כוכבים יין מבושל". הרי שלדעת רש"י היין המבושל שביד נכרי אסור עכ"פ בשתיה.

אמנם להלכה לא קיי"ל בזה כרש"י שהתירו רק בהנאה, אלא קיי"ל שמותר אף בשתיה, כמבואר בשו"ע (סי' קכג ס"ג-ו): "יין מבושל שלנו שנגע בו העובד כוכבים, מותר ... יין שמערבין בו דבש ופלפלין ... אינו נאסר במגע עובד כוכבים ... חומץ ... אינו נאסר במגע עובדי כוכבים".

וביאר בט"ז (שם ס"ק ד): "כתב ב"י דמשמע מדברי הפסקים דאפילו בשתיה מותר ... פשוט דלרש"י כל מה שבא מחמת יין אע"פ שאחר כך הלך טעם היין מחמת שנעשה חומץ או איזה תערובות לא מהני לשתיה אם נגע בו עובד כוכבים, אבל אנו קיי"ל כרוב הפוסקים דמותר אפילו בשתיה".

והנה מקורו של רש"י הוא בגמרא (ע"ז סד, ב): "גר תושב (אינו עובד עבודת כוכבים, רש"י) ... יינו כשמנו". ופירש רש"י (שם): "יינו מותר בהנאה כשמנו, וקודם שהותר השמן באכילה קאי, אבל בשתיה אסור". הרי נתפרש בגמרא שגם במקום שאין לאסור בהנאה מטעם יין נסך, עדיין אסור בשתיה משום חתנות.

וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' קכד ס"ב): "גר תושב, דהיינו שקבל עליו שבע מצות, וכן גר שמל ולא טבל, מגען אוסר בשתייה". ובבאר הגולה (שם אות ד): "אוסר בשתיה ... הטעם משום דגזירה ראשונה שאסרו סתם יינם בשתייה הוא משום איסור חתנות והרי הוא בכלל איסור חתנות".

וכן הוא גם בנכרי שאינו עובד עבודת כוכבים, כמבואר בשו"ע (שם ס"ו): "כל עובד כוכבים שאינו עובד עבודת כוכבים, יינו אסור בשתיה ומותר בהנאה. ומגען ביין שלנו, שוה ליינם, שאסור בשתייה". ובט"ז (שם ס"ק ד): "שאינו עובד אלילים כו', כגון הישמעאלים, ויליף לה מגר תושב, למה שפסק בסעיף ב, דאינו אוסר רק בשתיה".

דהיינו שאם היין אין בו לניסוך (כגון שנתחמץ או נתבשל או נתערב בדבש), אם נגע בו הנכרי מותר אפילו בשתיה. משא"כ אם היין עדיין יש בו ניסוך, אלא שהנכרי שנגע בו אינו מנסך (שאינו עובד עבודה זרה או שהוא גר תושב), אזי אסור היין עכ"פ בשתיה.

אמנם ברמ"א (שם ס"ב): "ויש מקילין אפילו במגע גר תושב, אבל יין שלו ודאי אסור". והיינו שמה שאמרו בגמרא "יינו כשמנו", שאסור בשתיה, היינו דוקא ביינו של הגר תושב, כי אע"פ שאין כאן חשש יין נסך עדיין יש כאן חשש חתנות. משא"כ ביינו של ישראל שנגע בו הנכרי, אין כאן חשש חתנות, וכשם שהותר בהנאה הותר גם בשתיה.

והיינו דוקא בגר תושב, אבל בנכרי שאינו עובד עבודה זרה שנגע ביינו של ישראל, הכל מודים שנאסר בשתיה, כמבואר בט"ז (שם ס"ק ד): "ולדעת יש מקילין שהביא שם רמ"א, מכל מקום כאן נחית דרגא, ולכל הפחות מותר בהנאה".

*

מכל זה באים אנו לדין סתם יינם בזמנינו, אשר יש אומרים שכל הנכרים שבימינו יש להם דין גר תושב לענין זה, שאינם רגילים לנסך לעבודת כוכבים, ומותר בהנאה, כמבואר ברמ"א (יו"ד סי' קכג ס"א): "ובזמן הזה שאינו שכיח שהאומות מנסכים לעבודת כוכבים, יש אומרים דמגע עובדי כוכבים ביין שלנו אינו אוסר בהנאה, רק בשתייה. וכן סתם יין שלהם, אינו אסור ליהנות ממנו. ולכן מותר לגבות בחובו מן העובדי כוכבים סתם יינם, מפני דהוי כמציל מידם, והוא הדין בשאר הפסד, כגון אם עבר וקנה או מכר, אבל לכתחלה אסור לקנותו ולמכרו כדי להשתכר בו. ויש מקילין גם בזה, וטוב להחמיר".

ולענין נגיעת הנכרי ביין שלנו, נתבאר בשו"ע (סי' קכד סכ"ד): "מגע עובד כוכבים ביין על ידי דבר אחר שלא בכוונה, כגון שהיה יורד מהדקל ובידו לולב ונגע בראש הלולב ביין שלא בכוונה". ובהגהת הרמ"א (שם): "ובזמן הזה דהאומות לאו עובדי כוכבים הם, כל מגען מקרי שלא בכונה, ולכן אם נגע ביין על ידי דבר אחר, אף על פי שיודע שהוא יין וכוון ליגע בו, מותר אפילו בשתיה, דמקרי מגע על ידי דבר אחר שלא בכוונה ... ואין לפרסם הדבר בפני עם הארץ". והיינו שאם נגע הנכרי בכוס יין שלנו "מותר אפילו בשתיה, דמקרי מגע על ידי דבר אחר שלא בכוונה".

אלא שאיננו סומכים על דעה זו אלא בהפסד מרובה, כמבואר בש"ך (סי' קכד ס"ק עא): "דשלא במקום הפסד קיי"ל דאף בזמן הזה עובדי עבודת כוכבים הן". ולכן אם הנכרי נגע בכוס יין שלנו אסור לשתות היין הזה אלא בהפסד מרובה.

והיינו בהגביה הכוס ושכשך בו. אבל אם לא שכשך בו, מותר מדינא בכל אופן, כמבואר בשו"ע (סי' קכד סי"א): "כיצד היא הנגיעה שאוסר בה העובד כוכבים היין בהנאה, שיגע בידו ... או בדבר אחר (שבידו), וישכשך". (ושם סי"ח): "הגביה ולא שכשך ולא נגע, מותר". וברמ"א (שם): "וכל שכן שאינו אוסר בנגיעת הכלי לחוד".

ואם היין הוא בקנקן סגור במכסה, אזי מותר מדינא אף בשכשך, כמבואר בשו"ע (סי' קכה ס"ט): "העביר העובד כוכבים נוד של יין ממקום למקום והוא אוחז פי הנוד בידו (והיינו שהוא סתום, ש"ך), בין שהיה הנוד מלא או חסר, מותר ואע"פ שהיין מתנדנד, שאין דרך ניסוך בכך".

וכל זה הוא מדינא, אבל למעשה מחמירים אפילו לא נגע הנכרי ביין, אלא הביט בו, כמבואר בשל"ה שער האותיות אות ק (קדושת האכילה): "ומצאתי בספר טעמי מצות שחיבר הרב רבי מנחם הבבלי, שכתב בלאו שלא לשתות יין נסך וז"ל, ובימי חרפי ראיתי אנשי מעשה שהיו מחמירים על עצמם, שאפילו בראיית הגוי היין לא היו רוצים לשתותו, אע"פ שלא נגע בו הגוי, כיון שנתן עיניו בו אין בו סימן ברכה, ומנהג ותיקין הוא".

יש המחמירים בזה רק בבקבוק פתוח, ורק לקידוש. ויש המחמירים בכל אופן, כפשטות משמעות לשון השל"ה.

סיכום :

(א) חומץ, ויין מבושל, ויין שמעורב בו דבש, שנגע בהם נכרי, מותר אפילו בשתיה.

(ב) סתם יינם של גר תושב, או של נכרי שאינו עובד ע"ז, מותר בהנאה ואסור בשתיה.

(ג) יינו של ישראל שנגע בו גר תושב, יש מקילין אף בשתיה. ואם נגע בו נכרי שאינו עובד ע"ז, לדברי הכל אסור בשתיה ומותר בהנאה.

(ד) סתם יינם בזמנינו, מותר בהנאה בהפסד מרובה.

(ה) נכרי בזמנינו שנגע ביין שלנו ושכשך על ידי כלי, מותר בשתיה בהפסד מרובה.

(ו) נכרי שהגביה כוס יין שלנו ולא שכשך, מותר היין שבו מדינא אף בשתיה.

(ז) נכרי שהגביה ושכשך קנקן יין שלנו, שהוא סגור במכסה, מותר היין שבו מדינא אף בשתיה.

(ח) למעשה מחמירים אפילו רק הביט הנכרי ביין. ויש שאין מחמירים בזה אלא כשהביט הנכרי ביין שבקנקן פתוח, וגם אז אינם מחמירים אלא שלא לקדש ביין זה.

* * *

חותם בתוך חותם

(סי' קיח)

א) מתי הצריכו חותם בתוך חותם

ע"ז (לט, א-ב): "אמר רב חבי"ת אסור בחותם אחד חמפ"ג מותר בחותם אחד, חלב [ולמסקנא – חתיכת דג] בשר יין תכלת אסורין בחותם אחד, חילתית [ולמסקנא – חלב] מורייס פת גבינה מותרין בחותם אחד".

וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' קיח ס"א): "יין ובשר וחתיכת דג שאין בו סימן שהפקיד או שלח ביד עובד כוכבים, צריך שני חותמות. אבל יין מבושל ושכר, או יין שעירבו בו דברים אחרים, כגון דבש, וכן החומץ וחלב ומורייס ופת וגבינה וכל שאיסורו מדברי סופרים שהפקידו ביד עובד כוכבים, מותר בחותם אחד".

ואף שגם סתם יינם הוא איסור שמדברי סופרים, ביאר בזה הש"ך (שם ס"ק ה): "כתב הרשב"א דמשום חיבת ניסוך עליה טרחי ומזייפי אף בחותם אחד, לכך החמירו בו כשל תורה".

ומה שאסרו כאן דוקא "ביד עובד כוכבים", כתב הש"ך (שם ס"ק ד): "לאו דוקא, דהוא הדין ביד ישראל החשוד לאכול דברים שאין הרבים רגילין להקל בהם, וכמ"ש המחבר בסי' זה ס"ח ובסוף סי' קיט".

והיינו מה שהובא בשו"ע (שם ס"ח): "ויש מי שאומר שאם הוא חשוד לאכול דברים שאין דרך הרבים להקל בהם אף הוא חשוד להחליף". וכן נתבאר שם (סוף סי' קיט): "החשוד לאכול דברים שאין הרבים רגילים להקל בהם אף הוא חשוד להחליף, וי"א שאין מפקידים אצלו דבר האסור מן התורה אלא בשני חותמות".

ופירושם של חותם אחד וחותם בתוך חותם נתפרש בשו"ע (יו"ד סי' קל ס"ד): "כיצד הוא חותם בתוך חותם, סתם החבית בכלי שאינו מהודק כדרך שסותמין כל אדם, וטח בטיט, הרי זה חותם אחד. היה כלי מהודק, וטח עליו מלמעלה, הרי זה חותם בתוך חותם. וכן אם צר פי הנאד, הרי זה חותם אחד. הפך פי הנאד לתוכו וצר עליו, הרי זה חותם בתוך חותם. וכן כל שינוי שמשנה מדברים שאין דרך כל אדם, הרי הם כחותם אחד, והטיחה או הקשירה חותם שני".

ב) האופנים שהתירו בלי חותם

למרות כל זאת מקילים רבים במשלוח אוכל כשר על ידי נכרי, או על ידי ישראל החשוד לאכול מאכלים שאינם כשרים, הן במשלוח ממטבח הקייטרינג אל אולם השמחות, והן במשלוח הזמנות מהמסעדה לבתים וכיו"ב, ואין מקפידים בזה שיהי' חותם בתוך חותם, ואפילו לא חותם אחד, אלא בסיר מכוסה או בעטיפה רגילה. וטעמי ההיתר בזה:

(א) נתבאר בשו"ע (יו"ד סי' קיח ס"א): "ויש אומרים שאף בדברים שצריכים שני חותמות, לא אמרו אלא בשולח על ידי עובד כוכבים שאינו עתיד לראות החותם, אבל מפקיד שעתיד לראות חותמו די בחותם אחד, כי הוא ירא. ואף השולח, אם הודיע לחבירו צורת החותם וגם אמר לעובד כוכבים שהודיעו לחבירו, די בחותם אחד".

ובזה מיושב מה שבקייטרינג שולח הטבח את האוכל לאולם השמחות על ידי נכרי, שדי בחותם אחד. אבל עדיין אינו מיושב מה ששולחים סירים של אוכל בלי שום חותם. גם אינו מיושב מה שהמסעדה שולחת אוכל בהזמנה לבתים, מעוטף בשקית בלי שום חותם; ואפילו אם הי' בזה חותם אחד, הרי השולח לא הודיע למקבל את "צורת החותם".

(ב) ברמ"א הוסיף עוד היתר (שם): "ויש אומרים דלא בעינן ב' חותמות רק בישראל חשוד, אבל בעובד כוכבים, הכל שרי על ידי חותם אחד, ובדיעבד יש לסמוך על זה". אבל גם זה לא יספיק לנו, שהרי עכ"פ צריך חותם אחד. וגם לא מיושב מה ששולחים גם על ידי ישראל חשוד.

(ג) עוד הוסיף ברמ"א (שם ס"ב): "ומיהו דווקא אם הוא דבר שיש לחוש שהחליפו ונהנה בחליפין, או הוא יין ויש לחוש שאסרו בנגיעה. אבל אם רואה הדבר ששלח או הפקיד והוא טוב כמו ששלח, ולא נהנה העובד כוכבים אם החליפו, לא חיישינן, אף שהחותם מקולקל".

וכ"ה בשו"ע (סי' קיח ס"י): "ואם אינו נהנה בחליפין, מותר בכל ענין, דלא חיישינן שמא החליף להכשילו, כיון שאין לו הנאה בדבר".

וכן נפסק בשוע"ר (או"ח סי' כ ס"ג): "השולח ציצית לחבירו ביד נכרי צריך שיחתמנו חותם בתוך חותם ועל דרך שנתבאר בי"ד סי' קי"ח, לפי שיש לחוש שמא יחליף הנכרי בחוטין אחרים שלא נטוו לשם ציצית. במה דברים אמורים כשהוא בענין שיהנה הנכרי בחליפין, אבל אם לא יהיה לו הנאה כלל מחליפין אין חוששין שמא יחליף הנכרי כדי להכשיל את ישראל".

וכן נתבאר בשוע"ר (סי' תקטו סכ"ב-ד): "ישראל ששיגר דורון לחבירו על ידי נכרי ... אם הדורון הוא דבר שיש במינו במחובר או מחוסר צידה ... יש לחוש שמא החליף הנכרי את הדורון בפירות שנלקטו היום ולפיכך אין לקבל ממנו אלא אם כן חתום בתוך חותם אחד ועל דרך שנתבאר ביו"ד סי' קי"ח ע"ש. במה דברים אמורים בישראל ששיגר דורון לחבירו משלו, שמקבל הדורון אינו יודע אם מה ששיגר לו חבירו היה טוב ויפה יותר ממה שהביא לו הנכרי או לאו, ולפיכך יש לחוש שמא היה טוב יותר והחליפו הנכרי ברע ממנו (שנלקט וניצוד ביו"ט), כיון שהוא נהנה בחליפין, אבל ישראל שקנה מערב יו"ט דבר שיש במינו במחובר או מחוסר צידה והניחו ביד הנכרי בלא חותם עד למחר ולמחר ראה שהוא טוב ויפה כמו הראשון שהניח אצלו, אף על פי שאינו מכיר בטביעות עין שזהו הראשון שהניח אצלו מותר, ואין אנו חוששים שמא החליפו הנכרי כיון שאינו נהנה בחליפין, שהרי זה הוא כל כך טוב ויפה כמו הראשון שהניח אצלו".

ואפשר שבזמנינו, בכל המשלוחים האלה, קשה מאד למצוא מציאות שהנכרי יהנה ממה שמחליף המזון במזון אחר שאינו כשר, באופן שישער שהישראל לא יבחין בהחלפה זו. וכיון שלמעשה אין כאן מציאות של הנאה לנכרי, לכן אין חוששים לזה, אפילו בעטיפה גרידא בלי חותם.

(ד) מכל שכן שיש להקל מטעם זה כאשר הולך מביתו, ונשארת בביתו שפחה נכרית, אף שנשאר הרבה אוכל במקרר. ואף שמבואר בע"ז (יא, ב – יב, א): "דלמא ... שדי עובד כוכבים נבילה בקדירה". הרי כתבו על זה בתוס' (שם ד"ה ושדי עובד כוכבים נבילה בקדירה): "פירש ר"י שדי בשר כחושה שלו ושקיל בשר שמינה כדי להרויח, אבל בחנם כדי להכשיל את ישראל לא חיישינן אפילו הולך למרחוק ... ומהאי טעמא שבקינן בכל יום קדירות שלנו לשפחותינו עובדות כוכבים ולא חיישינן דלמא הטילה איסור בתוכו".

אלא שמכל מקום החמיר בזה הרא"ש לכתחלה (שם פ"א סי' ט): "ועל זה סומכין להניח הקדירות אצל השפחות כשהולכים לבית הכנסת, ועוד דהוי כיוצא ונכנס. ולירא שמים נכון להחמיר, כי כמה פעמים אירע קלקול בדבר, ועוד כדי להשביח חלקה נותנת חלב בקדירה".

וכן נפסק בשו"ע (סי' קיח סי"ב): "יש להחמיר שלא להניח הקדרות אצל השפחות כשאין ישראל בבית".

ומה שיש מקילין אף בזה, שמשאירים משרתת בבית לבדה, אף שיש הרבה אוכל במקרר, או בסיר שעל האש; כי כאן לא מדובר בגזירת "חותם בתוך חותם" שבגמרא, כי אם בחשש של הרא"ש "כי כמה פעמים אירע קלקול בדבר". ולכן אין אוסרים בזה כי אם במקום שבאמת יש חשש למעשה, משא"כ כשבעל הבית רואה בעצמו שאין בזה שום חשש קלקול.

ג) בשר שנתעלם מן העין

אף כשהולך מהבית ולא השאיר שפחה בבית, עדיין יש בזה איסור שגזרו חז"ל, והוא כמבואר בחולין (צה, א-ב): "אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין (שהיה שעה אחת שלא ראהו ואפילו היה מונח על שלחנו, רש"י) אסור (שמא נתחלף בנבלה ... שמא עורבים חלפוהו, רש"י) ... ולוי אמר מותרות באכילה ... [שואלת הגמרא] אלא רב היכי אכל בשרא. [ומתרצת] בשעתיה (מיד כשנשחט, רש"י) דלא עלים עיניה מיניה. איבעית אימא בציירא וחתומא, ואי נמי בסימנא כי הא דרבה ב"ר הונא מחתך ליה אתלת קרנתא".

והטעם שאין חוששים לזה בזמנינו, כשהלך מהבית והשאיר בשר בביתו, הוא כמבואר ברא"ש (שם פ"ז סי' כב): "וקי"ל כוותיה דרב [רי"ף] ... ורש"י פסק דלית הילכתא כרב ... וכן מוכח סוגיא דשמעתין דקאמר ורב היכי אכיל בישרא. ולא קאמר היכי אכלינן בישרא ... ורשב"ם תירץ דהא דפסקינן הכא דלא כרב היינו היכא שמצא הבשר במקום שהניחו דלא חיישינן שמא עורב החליפו והביאו לאותו מקום בעצמו ... והני עובדי [דפסקינן כרב] איכא למימר דהוו בעיר שרובה עובדי כוכבים וכיון שנאבד איכא למיחש טפי".

וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' סג ס"ב): "ויש מתירין בשר שנתעלם מן העין, אם מצאו במקום שהניחו". וברמ"א (שם): "והמנהג להקל כסברא האחרונה".

ואם השאירו באיזשהו מקום בבית, ואינו זוכר היכן, ואחר כך מצאו, כתב הש"ך (שם ס"ק ט): "וכתב העטרת זהב דאם חזר ומצאו, אע"פ שלא נתן דעתו אם הוא במקום שהניחו אי לא, אין נוהגין לאסרו אפילו במקום שרוב טבחים עובדי כוכבים כו' עכ"ל. וצ"ע מנ"ל, הא מדברי הרא"ש שכתב טעמא דלא חיישינן לעורב החליפו והביא באותו מקום עצמו, משמע הא לאו הכי אסור. וכן משמעות הפוסקים".

ומה שאין חוששים לזה עתה הוא כמבואר בשו"ע (שם ס"ב): "תלה כלי מלא חתיכות בשר ונשבר הכלי ונפלו החתיכות לארץ ובא ומצא חתיכות ואין לו בהם לא סימן ולא טביעות עין הרי זה אסור, שיש לומר אותו בשר שהיה בכלי גררתו חיה או שרץ וזה בשר אחר הוא. ואם תלאו במסמר וכיו"ב שאי אפשר לשרץ ליטול ולהניח מותר".

וכן הוא לפי המצב בזמנינו, שאינו במציאות שחיה או עורב יבואו לתוך הבית ויחליפו הבשר כשר שבבית עם בשר שאינו כשר שהביאו ממקום אחר, שהרי בזמנינו הבית סגור ואין החיה או העורב יכולים ליכנס בו ולהחליף הבשר שבו עם בשר שהביא ממקום אחר, ולכן הקילו בזה בימינו.

* * *