ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות פסח – ח"א (סי' תכט-תמא)תלג דיני בדיקת החמץ

תלג דיני בדיקת החמץ

ובו מ"ג סעיפים

הבדיקה לאור הנר ולאור החמה

א הבדיקה ⁵²⁹ צריך שתהיה לאור הנר ⁵³⁰ , ולא לאור הלבנה, ולא לאור החמה ⁵³¹ .

כגון אם עבר ולא בדק בליל י"ד, וחייב הוא לבדוק ביום י"ד כמו שיתבאר בסי' תל"ה ⁵³² , לא יבדוק לאור החמה אלא לאור הנר ⁵³³ , שאור הנר יפה לבדיקה ⁵³⁴ וחיפוש במחבואות בחורים ובסדקים ⁵³⁵ :

ב במה דברים אמורים בחדר מקורה שיש לו ד' מחיצות, ואין אור החמה נכנס לתוכו אלא דרך חורים וחלונות. אבל חדר שאין לו אלא (א) ג' מחיצות, אע"פ שהוא מקורה, והוא הנקרא אכסדרה ⁵³⁶ , כיון שאורו רב ⁵³⁷ מאוד, יכול לבדקו לכתחלה ⁵³⁸ ביום בלא אור הנר, אפילו ביום המעונן ⁵³⁹ :

ג ואפילו חדר שיש לו ד' מחיצות, אם יש שם ארובה בגגו ⁵⁴⁰ (פירוש שגגותיהן היו שוין, ולא היה עליהם עוד גג אחר משופע מלמעלה ⁵⁴¹ ), וארובה זו היא פתוחה לגמרי שאין בה מחיצה של זכוכית ⁵⁴² , מותר לבדוק בקרקעית החדר שכנגד הארובה ביום בלא אור הנר, אפילו הוא יום המעונן ⁵⁴³ . אבל שאר קרקעית החדר, שאינה כנגד הארובה ממש, צריך לבדוק לאור הנר ⁵⁴⁴ :

ד וכן חלון שבכותל ⁵⁴⁵ , אם אין בה מחיצה של זכוכית ⁵⁴⁶ , כל מה שמכוון כנגדו ממש אין צריך בדיקה לאור הנר, אם הוא בודק ביום ⁵⁴⁷ , אפילו הוא יום המעונן ⁵⁴⁸ :

ה וכל זה ⁵⁴⁹ כשעבר או שכח ולא בדק בליל י"ד, אבל לכתחלה אפילו אכסדרה ושכנגד ארובה וחלון אין לבדוק כי אם בליל י"ד לאור הנר ⁵⁵⁰ .

ואפילו אם רוצה להקדים ולבודקם ביום י"ג לאור החמה אינו רשאי, שמבטל הוא תקנת חכמים, שתקנו לבדוק בלילה ⁵⁵¹ , בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ⁵⁵² .

ומכל מקום אם עבר ובדק את האכסדרה ביום י"ג, או בשאר ימות השנה, ונזהר שלא להכניס שם עוד חמץ יצא, ואין צריך לחזור ולבודקה בליל י"ד לאור הנר ⁵⁵³ :

ו אבל שאר כל החדרים שיש בהם ד' מחיצות, אם עבר ובדקן ביום י"ג לאור הנר, צריך לחזור ולבודקן בליל י"ד ⁵⁵⁴ , לפי שאין אור הנר מבהיק יפה ביום ⁵⁵⁵ .

ואפילו אם בדק חדר אפל ביום י"ג לאור הנר, שהחשך בתוכו שוה ביום ובלילה, אף על פי כן צריך לחזור ולבודקו בליל י"ד ⁵⁵⁶ , לפי שאין הבהקת הנר ביום אפילו בחדר אפל דומה להבהקתו בלילה ⁵⁵⁷ :

ז אבל אם רוצה לבדוק כל חדריו בליל י"ג או בשאר לילות השנה לאור הנר, ולהזהר שלא להכניס לשם עוד חמץ, הרשות בידו ⁵⁵⁸ . רק שלא יברך על בדיקה זו כמו שיתבאר בסימן תל"ו ⁵⁵⁹ . לפיכך נכון הדבר שישייר חדר אחד ⁵⁶⁰ לבודקו בליל י"ד ולברך על בדיקתו, שלא להפסיד ברכה בידים ⁵⁶¹ .

ומכל מקום אף אם בדק כל חדריו ולא שייר כלום, צריך הוא לחזור ולבדוק פעם אחרת לא פחות ⁵⁶² חדר אחד בליל י"ד ⁵⁶³ , כיון שבלילה זה חל חיוב הבדיקה על כל ישראל שלא בדקו עדיין, חל החיוב גם על זה שבדק כבר, שלא לחלק בינו ובין כל ישראל ⁵⁶⁴ .

ויש חולקין ⁵⁶⁵ על זה ואומרים שאין צריך לחזור ולבדוק כלום בליל י"ד, כיון שכבר בדק כל חדריו כדינם בלילה לאור הנר.

ויש לחוש לדבריהם שלא לברך כשחוזר ובודק ⁵⁶⁶ חדר אחד בליל י"ד:

אור האבוקה

ח אין בודקין לאור האבוקה, אלא לאור נר ⁵⁶⁷ קטן יחידי ⁵⁶⁸ , לפי שאור האבוקה אין יכול להכניסו לחורים וסדקים ⁵⁶⁹ , וגם הוא מתיירא ⁵⁷⁰ שלא ישרוף בו הבית ויהא לבו טרוד ביראה זו ולא יבדוק יפה ⁵⁷¹ .

ולכתחלה יש להזהר שלא לבדוק כי אם בנר של שעוה, אבל לא בנר של חלב, לפי שהוא מתיירא שלא יטיף ממנו על כלים כשרים. ולא בנר של שומן, לפי שמתיירא שלא יטיף ממנו על כלי חלב. ולא בנר של שמן, לפי שמתיירא שלא יטיף ממנו על הבגדים ויטנפם, וגם אינו יכול להכניסו יפה לחורים ולסדקים ⁵⁷² .

אבל בדיעבד שכבר בדק (ב) באחד מנרות הללו יצא, ואין צריך לחזור ולבדוק בנר של שעוה ⁵⁷³ . וכן אם הוא שעת הדחק שאין לו נר של שעוה הרי זה כדיעבד, ויבדוק לכתחלה בנרות אחרות ⁵⁷⁴ .

ומכל מקום אם אפשר לו בנר של שומן לא יבדוק בשל חלב, שכשהוא בודק בשל שומן אינו מתיירא רק שלא יטיף על כלי חלב, אבל לא על כלי בשר, מה שאין כן בשל חלב. ואם אין לו של שומן ויש לו של חלב, יבדוק בו, ולא יבדוק בשל שמן, שאינו יכול להכניסו יפה לחורים ולסדקים כמו של חלב ⁵⁷⁵ :

ט אם עבר ובדק לאור האבוקה לא יצא, וצריך לחזור ולבדוק לאור הנר ⁵⁷⁶ . ויש מי שאומר ⁵⁷⁷ שאין צריך לחזור ולבדוק. ויש לחוש לדבריו שלא לברך כשחוזר ובודק:

י נר של שמן שדולקין בתוכו ב' פתילות דינו כאבוקה ⁵⁷⁸ , שאפילו עבר ובדק בו צריך לחזור ולבדוק. וכן אם הדליק ב' נרות של שעוה וסמכן זו לזו ובדק בהן לא עלתה לו בדיקה. ואפילו קלען יחד ועשאן כעין נר אחד ⁵⁷⁹ (או שדיבק וחיבר זו לזו עד שנעשו נר אחד ⁵⁸⁰ ), מכל מקום כיון שיש כאן ב' פתילות דולקות הרי זו אבוקה:

יא אין בודקין לאור העצים, שהעץ אינו דולק יפה כשהוא יחידי, ושני עצים אפילו הם דקים מאד דינם כאבוקה. ואפילו מין עץ שדולק יחידי שקורין (בלשון אשכנז קי"ן) אין לבדוק בו לכתחלה (אם יש לו נר של שעוה), דכיון שריחו רע, וגם ניצוצות מנתזין ממנו כשדולק, יש לחוש שעל ידי כן לא יבדוק היטב ⁵⁸¹ :

בדיקה מן התורה ומדברי סופרים

יב כבר נתבאר בסימן תל"א ⁵⁸² , שמן התורה כשמבטל את החמץ ומפקירו קודם זמן איסורו דיו.

ואם אינו רוצה לבטלו ולהפקירו (ג) חייב הוא לבדוק ולחפש אחריו מן התורה ⁵⁸³ , כשיגיע זמן איסורו ⁵⁸⁴ , ולבערו מן העולם לגמרי ⁵⁸⁵ .

וכשהוא עושה כך, אם בתוך הפסח מצא כזית חמץ בביתו שלא מצא בבדיקתו לא עבר עליו למפרע בבל יראה ובל ימצא ⁵⁸⁶ , שהרי אנוס הוא ⁵⁸⁷ כיון שבדק כדינו.

ואינו חייב לבדוק מן התורה אלא במקומות שרגיל להשתמש בהן חמץ כל השנה בתדירות ⁵⁸⁸ , כגון הבית וחדריו שרגיל לאכול בהן חמץ כל השנה, ואי אפשר שלא נתפרר ונפל שם פירור חמץ ⁵⁸⁹ שיש בו כזית ⁵⁹⁰ , ועובר עליו בבל ימצא ⁵⁹¹ מן התורה אע"פ שאינו נראה לו (עיין סי' ת"מ ⁵⁹² ) כל ימי הפסח.

אבל שאר החדרים שאינו רגיל להשתמש בהן חמץ בתדירות, וקרוב הדבר שלא נשתייר בהן חמץ כזית, אין צריך לבודקן מן התורה, אע"פ שלא ביטל:

יג אבל מדברי סופרים ⁵⁹³ , אף על פי שביטל כל חמצו חייב הוא לבדוק ולחפש אחריו, בכל המקומות שיש לחוש ולהסתפק שמא הכניס לשם חמץ באקראי ⁵⁹⁴ .

לפיכך כל חדרי הבית והעליות, אפילו אותן שברי לו שלא אכל בהן חמץ מעולם, הרי הם צריכים בדיקה כדינה בלילה לאור הנר. לפי שלפעמים אדם קם מתוך סעודתו ופתו בידו ונכנס לחדריו להשתמש בהן תשמישיו ⁵⁹⁵ , כגון חדר המשכנות שלפעמים נכנס לתוכו באמצע הסעודה להוציא משם משכון להחזירו לבעליו, ויש לחוש שמא שכח שם את פתו ⁵⁹⁶ , או שמא נתפרר ממנו שום פירור חמץ ⁵⁹⁷ :

יד אבל אותן חדרים שאין דרך האדם ליכנס בהן בתוך הסעודה, כגון אוצרות יין ⁵⁹⁸ ושכר ⁵⁹⁹ שאין מסתפק מהן לשתותן, או למכור מהן ⁶⁰⁰ , וכן בית התבן ⁶⁰¹ , אין צריכים בדיקה, אלא אם כן ידוע לו שהכניס לשם חמץ פעם אחת ⁶⁰² :

טו אבל אוצרות יין ⁶⁰³ ושכר ⁶⁰⁴ שמסתפק מהן צריכין בדיקה, שלפעמים באמצע הסעודה הם כלים על השלחן והולך השמש להביא מהן ופתו בידו ⁶⁰⁵ . וכן החדרים שמשימין בהם מלח ⁶⁰⁶ או גבינות או מיני כבושים ⁶⁰⁷ או נרות ⁶⁰⁸ הרי הם צריכים בדיקה, שלפעמים הם כלים באמצע הסעודה והולך השמש להביא מהן ופתו בידו ⁶⁰⁹ :

טז אבל אותן חדרים שמשימין דברים שיש קבע לסיפוקן ⁶¹⁰ , דהיינו שהשמש יודע קודם הסעודה כמה צריכין לסעודה זו, והולך ומביא ואין צריך להביא עוד באמצע הסעודה ⁶¹¹ , כגון אוצרות של שמן וכיוצא בו, דברים שאין רגילין בהן תדיר ואין דרך לימלך ולהביאן עוד על השלחן באמצע הסעודה, אין צריך בדיקה ⁶¹² .

ואם הוא מקום שרגילין להדליק בו נרות של שמן, צריך בדיקה, אם דרך להסתפק ממנו לנרות ⁶¹³ :

חורים שבכותל וקרקע וגג

יז חורים שבכותל הבית, וכן זיזים הבולטים מהכתלים, אם אינן גבוהים יותר מדאי ולא נמוכים יותר מדאי הרי הן צריכין בדיקה ⁶¹⁴ , לפי שדרך להשתמש בהן (אבל חורים קטנים מאד, וכן הסדקים קטנים שבכותלים שאין ראוין לשום תשמיש, אינם צריכים בדיקה ⁶¹⁵ ), ויש לחוש לשמא נשתמש בהן חמץ ונשאר מונח שם פירורי חמץ.

אבל אם גבוהים כל כך עד שאין יד אדם מגעת לשם, וכן אם הם נמוכים למטה מג' טפחים ⁶¹⁶ סמוך לקרקע הבית, אינם צריכים בדיקה, שמן הסתם לא נשתמשו בו. אבל אם ידוע לו שנשתמש בהן חמץ אפילו פעם אחת הרי הן צריכין בדיקה ⁶¹⁷ .

ובבית שהתינוקות מצויין בו, אפילו הנמוכים מג' טפחים צריכין בדיקה, שמא הצניעו שם התינוקות מעט חמץ ⁶¹⁸ :

יח וכל זה בחורים שבכתלים, אבל החורים וסדקים שבקרקעית הבית צריכין בדיקה, אף על פי שאין תינוקות מצויין שם, שיש לחוש שמא נפל ונתגלגל לשם מעט חמץ ⁶¹⁹ :

יט ואם ⁶²⁰ קרקעית הבית היא מרוצפת בנסרים, ויש ביניהם חורים קטנים עמוקים, ואין יכול להכניס את ידו לתוך החור לבדוק ⁶²¹ , אין צריך לקעקע את הנסרים ⁶²² לבדוק תחתיהם. (ד) ואפילו אם ראה שנפל חמץ לחור זה הקטן ⁶²³ , ואם לא יוציאנו משם יהיה מונח שם כל ימי הפסח, אעפ"כ אין מטריחין אותו ⁶²⁴ להוציאו משם, אלא מבטלו ודיו.

שהרי עיקר ⁶²⁵ תקנת בדיקת החמץ אחר שביטלו אינה אלא משום גזירה שמא יבוא לאוכלו בפסח, וזה החמץ שהוא מונח במקום שאינו יכול להכניס ידו לתוכו, בודאי לא יאכלנו בפסח:

כ וכן הדין בחור שהוא רחב, ויכול להכניס ידיו לתוכו, אלא שהוא עמוק מאד ואין יד אדם מגעת לבדוק בכולו, בין שהחור הוא בכותלי הבית, בין שהוא בקרקעיתו, הרי הוא בודק בתוכו עד מקום שידו מגעת והשאר די לו בביטול ⁶²⁶ , אפילו יש שם ודאי חמץ ⁶²⁷ . עיין סוף סי' תל"ח ⁶²⁸ :

כא כותל עב מאד שהוא מחיצה בין ב' בתים של ב' בני אדם, והחור עובר בתוכו מעבר אל עבר, זה בודק מצד זה עד מקום שידו מגעת וזה בודק מצד זה עד מקום שידו מגעת ⁶²⁹ . ושאר אורך החור שבאמצע הכותל, יש לחוש שמא נתגלגל לתוכו חמץ מצד זה ושמא נתגלגל לתוכו חמץ מצד זה, לפיכך שניהם חייבים לבטל כל חמץ שיש בו, אפילו אינן יודעים בבירור שיש שם חמץ ⁶³⁰ :

כב ואם זה הכותל הוא מחיצה בין ביתו של ישראל לביתו של נכרי, לא יבדוק הישראל כלל את חורי הכותל העוברים בתוכו מעבר אל עבר ⁶³¹ , ואפילו אם יש שם חמץ ודאי בתוכו ⁶³² , אין צריך לבדוק ולהוציאו משם בליל י"ד, מפני חשש סכנה, שכשיראה הנכרי את הישראל שהוא ממשמש בחור לאור הנר יאמר כשפים הוא עושה לי ⁶³³ .

ומכל מקום למחר ביום י"ד יבדוק בו לאור היום עד מקום שידו מגעת ⁶³⁴ , אפילו אין שם חמץ ודאי, שכשממשמש בו לאור היום אין כאן חשש סכנה, שהרי כך היה משתמש בו כל ימות השנה לאור היום (שכל חור שאין דרך להשתמש בו כלום אין צריך בדיקה כלל כמו שנתבאר למעלה ⁶³⁵ ). והשאר די לו בביטול ⁶³⁶ אפילו יש שם ודאי חמץ ⁶³⁷ :

כג גג המשופע כמו גגות שלנו ⁶³⁸ אין צריך בדיקה ⁶³⁹ מפני שאינו ראוי לשום תשמיש (אבל גג השוה שתחת גג המשופע ⁶⁴⁰ , אם דרך להשתמש צריך בדיקה. אלא אם כן הוא מיוחד לתשמיש שאין דרך להשתמש בו באמצע הסעודה, כגון שעשאו אוצר ליין או שכר, ואינו מסתפק ממנו כלל לא לשתות ולא למכור וכל כיוצא בזה, כמו שנתבאר למעלה ⁶⁴¹ ).

ואפילו גג משופע שהוא נמוך מאד, ואפילו הוא עומד בתוך הבית כגון גג המגדל ⁶⁴² (פירוש כגון אלמע"ר או שאפ"ע בל"א, ומצניעים בתוכו כלים ואוכלים) אין צריך בדיקה ⁶⁴³ . אבל תוך המגדל, וכן תוך התיבות, צריכים בדיקה, שהוא משתמש בהם חמץ לפעמים ⁶⁴⁴ :

רפת לול וחצר

כד רפת של בקר אין צריך בדיקה ⁶⁴⁵ , שכל חמץ שנפל שמה יש לתלות שהבהמות אכלוהו ⁶⁴⁶ , והרי יש כאן ספק ספיקא ⁶⁴⁷ , שמא לא היה שם חמץ מעולם, ואם תמצא לומר היה, שמא אכלוהו הבהמות, וספק אכילת הבהמות מוציא מידי ספק חמץ ⁶⁴⁸ :

כה וכן לול של תרנגולים אין צריך בדיקה ⁶⁴⁹ , שכל חמץ שהיה שם יש לתלות שהתרנגולים אכלוהו ⁶⁵⁰ .

וכן (ה) בית ⁶⁵¹ שהתרנגולים מצויין בו אין צריך בדיקה בקרקעיתו ⁶⁵² .

במה דברים אמורים כשסמוך לפסח, דהיינו כל שלשים יום לפני הפסח ⁶⁵³ , נזהר שלא לאכול חמץ בתוך זה הבית. אבל אם לא נזהר מלאכול בתוכו חמץ בתוך שלשים יום לפני הפסח, הרי קרקעיתו צריך בדיקה ⁶⁵⁴ כדינה בלילה לאור הנר, דכיון שאכלו שם חמץ אי אפשר שלא נפל שם חמץ ⁶⁵⁵ על הקרקע, והרי יש כאן ודאי חמץ ⁶⁵⁶ וספק אכלוהו התרנגולים וספק לא אכלוהו ⁶⁵⁷ , ואין ספק מוציא מידי ודאי ⁶⁵⁸ .

אבל (ו) כל חמץ שנפל לתוכו זמן רב קודם פסח, דהיינו קודם ל' יום, יש בו ב' ספיקות להקל שמא אכלוהו (ושמא לא הכניסו לשם חמץ ⁶⁵⁹ ), ואם תמצא לומר שלא אכלוהו התרנגולים שמא נתעפש באורך הזמן או נמאס עד שנפסל מאכילת כלב ⁶⁶⁰ , ואין צריך לבערו כלל, כמ"ש בסי' תמ"ב ⁶⁶¹ :

[ואע"פ ⁶⁶² שחייב אדם לבדוק בכל החדרים שיש לחוש בהם לשמא הכניסו לשם חמץ פעם אחת ⁶⁶³ אף שיש כמה ספיקות להקל ⁶⁶⁴ , שמא לא הכניסו שם חמץ מעולם, ואם תמצא לומר הכניסו, שמא חזרו ונטלוהו כולו משם ולא נשתייר ממנו שם כלום, ואם תמצא לומר נשתייר ממנו מעט, שמא היה זמן רב קודם הפסח ונתעפש באורך הזמן או נמאס עד שנפסל מאכילת כלב. היינו לפי שעיקר תקנת חכמים שתקנו לבדוק ולחפש אחר החמץ אינה אלא על הספק שמא יש שם חמץ, ומן התורה אין לחוש כלל לספק כזה ⁶⁶⁵ , שכלל גדול בתורה אין מחזיקין ריעותא ⁶⁶⁶ כמבואר ביורה דעה סי' ל"ט ⁶⁶⁷ , אלא שחכמים מחמת חומר איסור החמץ החמירו לחוש אף לספק כזה ⁶⁶⁸ , ולכן התקינו מצות הבדיקה, ואם כן מה לי ספק אחד ומה לי כמה ספיקות.

אבל ספק הרגיל מאד, שרגילות היא שהתרנגולים וכיוצא בהן אוכלין כל מה שמוצאין והוא קרוב לודאי ⁶⁶⁹ , אלא שספק זה בלבד אינו יכול להוציאו מידי ודאי גמור, דהיינו חזקת חמץ שהיה שם, שודאי גמור עדיף מקרוב לודאי ⁶⁷⁰ , אבל אם יש להסתפק עוד ספק אחר, דהיינו שמא נפסל מאכילת כלב באורך הזמן, אף על פי שספק זה אינו קרוב לודאי, מכל מקום על ידי ספק זה הורע כוחו של הודאי גמור, דכיון שיש להסתפק ספק אחר הרי אינו ודאי גמור, ואינו אלא כקרוב לודאי שיש כאן חמץ, ויוכל ספק של אכילת תרנגולים שהיא קרוב לודאי להוציא מידי קרוב לודאי ⁶⁷¹ .

ועיין בסימן תמ"ד ⁶⁷² שאפילו בית הצריך בדיקה בקרקעיתו אין צריך לבדוק ולחפש אלא אחר פירורין גדולים קצת, אבל פירורים הדקין, אפילו רואה אותם מונחים על גביו אין צריך להגביהם ולבערם אם הם מונחים במקום דריסת רגלי בני אדם שמאליהם הם מתבערים על ידי דריסת הרגלים. אלא אם כן רואה אותם מונחים שם לאחר שהגיע שעה ששית, שאז הוא חייב לבערם מן העולם מיד שיראם ⁶⁷³ , עיין שם].

כו וכן הדין בכל החדרים שאין צריך בדיקה כלל, מחמת שאין דרך להכניס בהן חמץ מעולם, וראה קודם שלשים יום שהכניס עכבר בהם חתיכות חמץ, אין צריך לבודקן בליל י"ד ⁶⁷⁴ מטעם שנתבאר ⁶⁷⁵ .

אבל אם ראה תוך שלשים יום צריך לבודקן בליל י"ד, וע"ד שיתבאר בסי' תל"ח ⁶⁷⁶ . ועיין בסי' תס"ה ⁶⁷⁷ :

כז וכן (ז) רפת של בקר ולול של תרנגולים, אם ידוע לו שהיה בהם וודאי חמץ ⁶⁷⁸ בתוך ל' יום לפני הפסח ⁶⁷⁹ , אלא שאינו יודע היכן הוא מונח שם ⁶⁸⁰ , הוא חייב לבדוק ⁶⁸¹ ולחפש בהם את החמץ בליל י"ד לאור הנר ולהוציאו משם.

ואם הוא רוצה ליתן לפני הבהמות ותרנגולים לאכול זה החמץ או חמץ אחר ⁶⁸² , צריך הוא לעמוד עליהם עד שיגמרו לאכול, ולעיין עליהם שלא ידחפו ויגלגלו מן החמץ כלום למקום אחר צנוע שאינו נראה, שמא יהא מונח שם עד כניסת הפסח ויעבור עליו בבל ימצא ⁶⁸³ . ואם נשתייר מעט חמץ מאכילתם, יטלנו משם ולא יניח לפניהם, שמא ישאר מונח שם עד כניסת הפסח ⁶⁸⁴ .

ואפילו אם דעתו לילך אליהם כשתגיע שעה ששית ולראות אם מונח שם מעט חמץ שיבערנו, מכל מקום יש לחוש שמא כשתגיע שעת הביעור חמץ ישכח על החמץ שנתן לפניהם, לפי שלא יעלה על דעתו אז לחוש שמא נשתייר מעט חמץ מאכילתם ⁶⁸⁵ . לפיכך צריך הוא בשעה שהוא נותן לפניהם לאכול שלא לזוז מהם עד שיגמרו לאכול. ויצניע המשוייר כדרך שיתבאר בסימן תל"ד ⁶⁸⁶ , שאז בודאי לא ישכח לבערו בשעת הביעור, כמו שאין שוכח לבער כל חמץ הידוע לו:

כח קרקעית החצר ⁶⁸⁷ אין צריך בדיקה, לפי שעורבין ושאר עופות מצויין שם והם אוכלים כל חמץ שנופל ⁶⁸⁸ . ואפילו אם ידוע לו שיש שם בחצר ודאי חמץ אין צריך ליטלו משם בשעת בדיקת ליל י"ד.

ואפילו לכתחלה יכול להשליך חמץ לחצר קודם שתגיע שעה ששית ⁶⁸⁹ , וכשתגיע שעה ששית ילך לראות החמץ בחצר ⁶⁹⁰ , ואם עדיין הוא מונח שם שלא אכלוהו העורבים חייב לבערו מן העולם לגמרי מיד שיראנו, כמו שיתבאר בסימן תמ"ה ⁶⁹¹ . ואין חוששין שמא ישכח לילך ולראותו כשתגיע שעה ששית, שאף אם ישכח עליו אין כאן איסור, שבודאי נטלוהו העורבין קודם שהגיע שעה ששית והוליכוהו למקום שבאו משם.

ואף על פי שנתבאר למעלה ⁶⁹² , ויתבאר בסימן תל"ח ⁶⁹³ ותל"ט ⁶⁹⁴ , שאין ספק אכילה מוציא מידי ודאי חמץ. מכל מקום (ח) נטילת העורבים וכיוצא בהם וגרירת החולדה והעכברים וכיוצא בהם היא ודאית, אלא שהאכילה היא ספק ⁶⁹⁵ , כי שמא לא היו רעבים באותו שעה. לפיכך גבי עכברים וכיוצא בהם משאר מיני חיה הגדלים בבית, אנו מחמירים בודאי חמץ, שאף אם גררוהו הרי הוא טמון בבית או בחצר ועובר עליו בבל ימצא ⁶⁹⁶ , ואין כאן צד היתר אלא לתלות שמא אכלוהו, ואין ספק מוציא מידי ודאי. אבל עורבים וכיוצא בהם שאינם בני תרבות, וממקום אחר הם רגילין לבוא לכאן, אם כן כשנטלוהו בוודאי הוליכוהו למקום שבאו משם ⁶⁹⁷ .

אלא שלכתחלה אין לסמוך על זה כשמגיע זמן הביעור, דהיינו תחלת שעה ששית, דכיון שהיה יכול לילך לחצר ולראות אם החמץ מונח עדיין שם, ילך ויראנו ⁶⁹⁸ :

כט החורים שבכותלי החצר, אם אינן גבוהים יותר מדאי ולא נמוכין יותר מדאי הרי הם צריכין בדיקה ⁶⁹⁹ אם דרך להשתמש בהם, לפי שהעורבים אינם מצוים בחורים ⁷⁰⁰ :

נפלה עליו מפולת

ל חמץ ⁷⁰¹ שנפלה עליו מפולת ⁷⁰² (פירוש גל של אבנים ועפר ⁷⁰³ ), אם אין הכלב יכול להריח ריחו ⁷⁰⁴ ולחפש אחריו, דהיינו שיש עליו גובה ג' טפחים, הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי. ואינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא מן התורה, אף על פי שלא בטלו ⁷⁰⁵ .

ואפילו (ט) לכתחלה יכול להפיל עליו מפולת מן התורה ⁷⁰⁶ , אף לאחר שהגיע זמן הביעור ⁷⁰⁷ , ובכך הוא מבוער מן העולם. ולאחר הפסח יכול לפקח את הגל ולחזור ולזכות בחמץ הטמון ⁷⁰⁸ .

אבל מדברי סופרים ⁷⁰⁹ , אפילו אם נפלה עליו מפולת מאליו צריך לבטלו ⁷¹⁰ , קודם שתגיע שעה ששית ⁷¹¹ , גזירה שמא יתפקח הגל בתוך הפסח ויתגלה החמץ ויעבור עליו בבל יראה ובל ימצא מן התורה ⁷¹² , אם לא היה מבטלו קודם שעה ששית. שמשעה ששית ואילך אינו יכול לבטל עוד, דכיון שאינו יכול עוד ליהנות ממנו מחמת גזירת חכמים שאסרוהו בהנאה מתחלת שעה ששית ואילך, הרי אין לו שום חלק וזכות בו, ואינו נקרא שלו שיוכל לבטלו ולהפקירו ⁷¹³ .

ואם לא בטלה קודם שעה ששית, יש אומרים ⁷¹⁴ שאף על פי שעבר על מצות חכמים, אין קונסין אותו לפקח את הגל להוציא את החמץ משם ולבערו מן העולם.

ויש חולקין ⁷¹⁵ על כל זה ואומרים, שאף שנפלה עליו מפולת גבוה ג' טפחים אינו כמבוער מן העולם לגמרי, אלא הרי הוא כטמון בבורות שיחין ומערות שעובר עליו בבל ימצא מן התורה כמו שיתבאר בסימן ת"מ ⁷¹⁶ . לפיכך אם אינו רוצה לפקח את הגל להוציא החמץ ולבערו בזמן הביעור, הרי הוא חייב מן התורה לבטלו קודם שתגיע שעה ששית.

ובביטול זה הוא יוצא ידי חובתו אף מדברי סופרים ⁷¹⁷ , שהרי עיקר ⁷¹⁸ גזירת חכמים שגזרו שאין ביטול והפקר מועיל לחמץ אינה אלא כדי שלא ישכח ויבא לאכול ממנו בפסח אם יבטלנו ולא יבערנו מן העולם לגמרי, וחמץ זה שנפלה עליו מפולת גבוה ג' טפחים שאין הכלב יכול להוציאו משם ולהניחו במקום מגולה ⁷¹⁹ , אין לחוש בו שמא יבוא אדם לאכול ממנו בפסח, כיון שכל ימי הפסח יהיה טמון ומכוסה מן העין ⁷²⁰ .

אבל אם לא ביטלו קודם שעה ששית, חייב הוא מן התורה לפקח את הגל להוציא החמץ משם ולבערו ⁷²¹ .

ואם יש חשש סכנה לפקח בגל בידים, כגון שהוא מקום שמצוים שם עקרבים (אבל נחש לא ברי היזקא ⁷²² עיין סי' ק"ד ⁷²³ ) באשפות ובגלים, הרי הוא (י) חייב לשכור פועלים ⁷²⁴ שיפקחו את הגל על ידי מרא וקרדום וכיוצא בהם, בענין שאין בו חשש סכנה, עד שיוציאו את החמץ משם.

ולענין הלכה (יא) יש להחמיר בשל תורה כסברא אחרונה ⁷²⁵ .

ומכל מקום אם נפל עליו גל גדול שאי אפשר לפקחו אפילו על ידי מרא וקרדום, והרי זה החמץ אבוד מבעליו ומשאר כל אדם ⁷²⁶ , הרי זה כמבוער מן העולם לגמרי לדברי הכל ⁷²⁷ . ואפילו לכתחלה (יב) אינו צריך לבטלו כלל ⁷²⁸ , שהרי אמרה תורה ולא יראה לך חמץ שלך אי אתה רואה, וחמץ זה אינו נקרא שלך, דכיון שאינו יכול להוציאו מן הגל הרי אין לו שום זכות בו:

לא ואם נפל עליו גל קטן, בענין שהכלב יכול להריח ריחו ולחפש אחריו ולהוציאו משם, דהיינו שאין עליו גבוה ג' טפחים ⁷²⁹ , אע"פ שביטלו והפקירו חייב הוא לפקח את הגל ולבער החמץ בזמן הביעור, גזרה (יג) שמא כשיוציאנו משם הכלב לאכלו ישייר מעט מאכילתו ויניחנו מגולה, וכשיראה אדם ישכח ויאכלנה ⁷³⁰ . ואם יש חשש סכנה לפקח בגל בידים ⁷³¹ , חייב הוא לפקח את הגל על ידי מרא וקרדום, בענין שאין בו סכנה ⁷³² :

לב במה דברים אמורים כשברי לו עכשיו בזמן הביעור שיש ודאי חמץ בתוך הגל, אבל אם לא ברי לו עכשיו בשעת הביעור שיש בגל ודאי חמץ, כגון חורים שבכותל שנשתמש בהם חמץ ואחר כך נפל הכותל ונעשה גל, שיש להסתפק ולומר שמא כבר ניטל החמץ מהחורים קודם שנפל הכותל ולא נשתייר ממנו מאומה בהחורים, ועכשיו בזמן הביעור אין מן החמץ כלום בתוך הגל, ולפיכך אם כבר ביטל את החמץ הזה, או שיכול עדיין לבטלו, שאף אם יש עדיין בתוך הגל אינו חייב להוציאו משם ולבערו מן התורה אלא מדברי סופרים, לא הטריחוהו חכמים להוציאו משם על ידי מרא וקרדום, כיון שאפשר שאין שם חמץ כלל ⁷³³ .

וגם ⁷³⁴ לא הצריכוהו לבדוק ולחפש בגל בידים, ולבטוח על הקב"ה שלא יזיקנו עקרב, ששלוחי מצוה אינן ניזוקין ⁷³⁵ (והא דחיישינן לסכנה גבי חור שבין ישראל לנכרי ⁷³⁶ . התם שכיחא היזקא, והיכא דשכיחא הזיקא לא סמכינן אניסא אפילו כשעוסק במצות המקום ⁷³⁷ , שנאמר ⁷³⁸ ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני, ויאמר ה' עגלת בקר תקח וגו'. אבל הכא לא שכיחא הזיקא, שמא אין כאן עקרב כלל בגל, ואם תמצא לומר יש בו שמא לא יגע בו בידיו כשיבדוק ויחפש בגל, ואם תמצא לומר יגע בו שמא לא יזיקנו כי לא יוכל מחמת שהוא מוטמן בגל, ואין כאן אלא חששא בעלמא ⁷³⁹ , ולא חיישינן לה אלא לאחר שהשלים המצוה, כמו שיתבאר).

לפי שחשו חכמים שמא תאבד לו מחט בגל זה קודם בדיקה זו ⁷⁴⁰ (שבשעת הבדיקה בודאי לא יאבד ממנו כלום על ידי טרדתו בבדיקה, ששלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בגופם ולא בממונם ⁷⁴¹ ), ולא ירצה לחפש אחריה קודם בדיקה זו, לפי שיתיירא מעקרבים המצויין שם, רק בשעת בדיקה שאז הוא עוסק במצוה יחפש גם אחר המחט, ויש לחוש שמא גם אחר גמר הבדיקה יחפש גם כן אחר המחט, ואז אין עוסק במצוה כלל ויוכל לבא לידי סכנה.

[אבל בשעת הבדיקה אפילו מחפש גם אחר המחט הוי ליה עוסק במצוה ⁷⁴² . כמו האומר הרי סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן עולם הבא, דהוי צדיק גמור במצוה, אף שמתכוין גם להנאתו, ולא אמרינן שלא לשמה הוא עושה, אלא קיים מצות בוראו שצוהו לעשות צדקה, ומתכוין בה אף להנאת עצמו שיחיה בנו או שיהיה בן עולם הבא ⁷⁴³ ].

אבל אם לא ביטלו וכבר הגיע שעה ששית שאין בידו לבטלו, חייב הוא לפקח (יד) ⁷⁴⁴ על ידי מרא וקרדום, ולבדוק ולחפש שמא יש שם מן החמץ ⁷⁴⁵ שנשתמש בחורין תוך ל' יום לפני הפסח.

אבל החמץ שנשתמש בהם קודם ל' יום יש בו כמה ספיקות להקל ⁷⁴⁶ , שמא ניטל כולו מהחורים, ושמא נתעפש באורך זמן ⁷⁴⁷ (ושמא יש עליו גבוה ג' טפחים שהוא כמבוער מן התורה ⁷⁴⁸ ), ואין צריך לבערו אלא מדברי סופרים ⁷⁴⁹ , וחכמים לא הטריחוהו לפקח הגל על ידי מרא וקרדום, כיון שאין שם חמץ ודאי:

לג וכל זה כשהוא בענין שיש להסתפק שמא יש שם חמץ מונח בגל ואין עליו גבוה ג' טפחים. אבל אם ברי לו שאם יש שם חמץ בגל יש עליו בודאי גבוה ג' טפחים, אין צריך לטרוח ולפקח בגל על ידי מרא וקרדום, אע"פ שנשתמש חמץ בחורים תוך ל' יום, דכיון שיש כאן ספק שמא אין מן החמץ שנשתמש בחורים כלום בתוך גל זה, שכבר ניטל כולו מן החורים קודם שנפל הכותל, לכך יש להקל ⁷⁵⁰ כהאומרים ⁷⁵¹ שהחמץ שנפלה עליו מפולת גבוה ג' טפחים אין צריך לפקח בגל כלל כדי לבערו, אע"פ שלא ביטלו ואין בידו לבטלו:

לד חמץ שנפלה עליו מפולת גבוה ג' טפחים, וביטלו קודם שעה ו' כמשפטו, ולאחר הפסח נתפקח הגל ונתגלה החמץ, הרי הוא מותר (טו) אפילו באכילה ⁷⁵² . שחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא משום קנס, שקנסוהו חכמים על שעבר בבל יראה ובל ימצא מן התורה או מדברי סופרים כמו שיתבאר בסי' תמ"ח ⁷⁵³ , וחמץ זה שנפלה עליו מפולת לא עבר עליו כלום אין לנו לקונסו (ועי' בסי' תל"ו ⁷⁵⁴ שאם בשעה שנפלה עליו המפולת על החמץ היה בדעתו לפנות הגל לאחר הפסח ולזכות בחמץ שתחתיו, הרי זה אסור בהנאה, עיי"ש הטעם):

בדיקה בחביות שבאוצר

לה דרך אוצרי יין ושמן לסדר חביותיהן שורות שורות, עד שממלאין כל קרקע המרתף בשורות של חביות, וחוזרין ומניחין חביות על חביות כשורות התחתונות על פני כל אורך ורוחב המרתף, וחוזרין ועושין כן כמה פעמים, עד שנתמלא כל המרתף חביות מקרקעיתו עד תקרתו ⁷⁵⁵ , על פני כל ארכו (פירוש מן הכותל שבו פתוח הפתח ועד הכותל שכנגדו נקרא אורך, ומן הכותל שבצד זה ועד הכותל שבצד זה נקרא רוחב ⁷⁵⁶ ) ועל פני כל רחבו.

כשהוא בא לבודקו מחמץ (וכגון שדרך להסתפק ממנו שהוא צריך בדיקה ⁷⁵⁷ כמו שנתבאר למעלה), אין צריך לבדוק בכולו, אלא בודק בין החביות שבשתי שורות העליונות ⁷⁵⁸ הסמוכות לכותל שבו הפתח, דהיינו שורה אחת על פני כל רוחב המרתף מהכותל שבצד הפתח עד הכותל שכנגדה, והוא אורך שורה זו, ורחבה הוא אורך חבית אחת, ושורה זו היא סמוכה לכותל שבו הפתח, והיא עליונה על גבי כל השורות הסמוכות לכותל זו. ועוד בודק בשורה שתחת שורה זו ⁷⁵⁹ , ודיו. שבשתי אלו שורות רגיל השמש להניח פתו בשעה שמוזג יין מן החביות:

בית הכנסת

לו בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכין בדיקה ⁷⁶⁰ בליל י"ד ⁷⁶¹ לאור הנר, מפני שהתינוקות מכניסין בהן חמץ כל השנה.

והשמשים אינם נזהרים לבדוק בלילה, אלא מכבדין היטב ביום. ולא יפה הם עושים, וצריך להזהירם על כך ⁷⁶² שיקיימו מצות חכמינו כתיקונה (ויכולין לברך על בדיקה זו ⁷⁶³ ).

אבל אין צריך לבטל אחר הבדיקה, לפי שאין יכולים לבטל ולהפקיר חמץ שאינו שלהם, שאין אדם מפקיר דבר שאינו שלו ⁷⁶⁴ :

לז אם עבר ולא בדק בתי כנסיות ובתי מדרשות בליל י"ד, יכול לבודקם לכתחלה ביום י"ד לאור היום, ואין צריך לבדוק לאור הנר, לפי שדרך להרבות בהם חלונות ויש בהם אורה גדולה, והרי דינם כדין אכסדרה ⁷⁶⁵ שנתבאר למעלה ⁷⁶⁶ .

וכן שאר בתים וחדרים שיש בהם חלונות הרבה ואורה גדולה דינם כאכסדרה ⁷⁶⁷ :

כיבוד ובדיקה

לח כל חדר הצריך בדיקה צריך לכבדו קודם הבדיקה ⁷⁶⁸ , לפי שקודם הכיבוד יש עפרורית הרבה ואינו יכול לבדוק יפה ⁷⁶⁹ . ויזהיר כל אדם את בני ביתו שיכבדו גם תחת המטות ⁷⁷⁰ שמא נתגלגל לשם מעט חמץ ⁷⁷¹ :

לט ואחר שכיבדו היטב בכל המקומות צריך הוא לחזור ולבדוק בכל המקומות לאור הנר בחורים ובסדקים הצריכין בדיקה, שמא יש שם מעט חמץ ⁷⁷² , שהכיבוד אינו מועיל כלום למה שבחורים וסדקים ⁷⁷³ :

תחת המטות הספסלים ובכיסים

מ ואפילו (טז) תחת המטות צריך הוא לבדוק לאור הנר ⁷⁷⁴ , אחר הכיבוד ⁷⁷⁵ , אלא אם כן תרנגולים מצויין שם, שאז יש לתלות שהם אכלו כל החמץ שנתגלגל תחת המטות ⁷⁷⁶ :

מא אבל (יז) תחת הספסלים צריך לבדוק לאור הנר ⁷⁷⁷ , אף אם מצויין שם תרנגולים ⁷⁷⁸ , לפי שאי אפשר שלא נפל לשם חמץ אם הוא חדר שאוכלין בו, והרי יש כאן חמץ ודאי תחת הספסלים, ואין ספק אכילת התרנגולין מוציאה מידי ודאי חמץ:

מב ויזהר כל אדם לבדוק ולנער הבתי ידים והכיסים של הבגדים שלו ושל התינוקות, לפי שלפעמים מכניסין בהן חמץ ⁷⁷⁹ .

ואין צריך לבודקן בליל י"ד, שהרי למחר כשיאכל חמץ אפשר שיחזור ויכניס בהן חמץ, ומה הועיל בבדיקתו, אלא יבדקם וינערם למחר בשעת הביעור ⁷⁸⁰ . ואף אם רוצה להחמיר על עצמו ולבודקם בליל י"ד, צריך לחזור ולבדקם למחר בשעת הביעור, שמא חזר והכניס בהם מחמץ שאכל אחר הבדיקה ⁷⁸¹ :

מג וכל זה במי שדרכו לפעמים ליתן חמץ לתוך הבתי ידים והכיסים של הבגדים, אבל מי שלעולם אין דרכו בכך אין צריך בדיקה ⁷⁸² כלל, לא בליל י"ד ולא בשעת הביעור. ומכל מקום המחמיר תבא עליו ברכה ⁷⁸³ :

קונטרס אחרון

(א) ג' מחיצות כו' והוא הנקרא אכסדרה כו'. עיין ⁷⁸⁴ המחלוקת שבין המג"א ⁷⁸⁵ להחק יעקב ⁷⁸⁶ .

ובזה נחלקו גם כן רש"י ותוס' סוף פרק ט' דעירובין ⁷⁸⁷ . וכיון דהתם קיימא לן כפירוש התוס' ⁷⁸⁸ , שכן דעת הרי"ף ⁷⁸⁹ והרמב"ם ⁷⁹⁰ והרא"ש ⁷⁹¹ ור"ח ⁷⁹² , כמ"ש הב"י בסוף סי' שס"א, וכן פסק רמ"א שם ⁷⁹³ [אלא דפסק כרבינו תם ⁷⁹⁴ , דסבירא ליה דבשתי מחיצות נמי מיקרי אכסדרה, אבל סתם אכסדרה היינו שיש לה שלש מחיצות]. אם כן הכא נמי קיי"ל כהחק יעקב.

וכן משמע בהדיא ממ"ש רמ"א בדרכי משה ⁷⁹⁵ בשם המרדכי ⁷⁹⁶ . וכ"כ הב"ח ⁷⁹⁷ ועולת שבת ⁷⁹⁸ דבית הכנסת ובית המדרש נבדקין לאורן עיי"ש. וכל שכן חדר הפרוץ ברוח רביעית לגמרי:

(ב) בא' מנרות הללו כו' ⁷⁹⁹ . המ"א ⁸⁰⁰ כתב דשל שמן דינו כאבוקה. אבל שאר כל האחרונים חולקין על זה. עיין בב"ח ⁸⁰¹ ובעולת שבת ⁸⁰² ובאלי' זוטא ⁸⁰³ ובפרי חדש ⁸⁰⁴ ובחק יעקב ⁸⁰⁵ .

ומסתבר טעמייהו, שהרי לא נזכר איסור זה בגמרא. ואדרבא כל סתם נר שבמשנה וגמרא הוא של שמן ⁸⁰⁶ . ובלאו הכי בדברי סופרים הלך אחר המיקל ⁸⁰⁷ . וכל שכן שהמקילים הם רבים ⁸⁰⁸ . ובפרט שהט"ז ⁸⁰⁹ מיקל אפילו באבוקה שאין צריך לחזור ולבדוק עיי"ש:

(ג) חייב הוא כו' מן התורה כו' לא עבר עליו למפרע כו'. אף ⁸¹⁰ דהפרי חדש ⁸¹¹ כתב, דהרא"ש ⁸¹² והטור ⁸¹³ סבירא להו, דהמוצא חמץ בפסח אחר בדיקתו עובר עליו למפרע אם לא ביטלו. ולפי זה אין בדיקה מועלת כלום מן התורה בלא ביטול, עיי"ש בסי' תל"א. וכך כתב העולת שבת סי' תל"ד ⁸¹⁴ , דלהטור הביטול שלאחר הבדיקה היא מדאורייתא.

מכל מקום לענין פסק הלכה הסכים שם העולת שבת ⁸¹⁵ כדעת רש"י ⁸¹⁶ ור"ן ⁸¹⁷ החולקים על הטור (ולזה הסכים גם כן הפרי חדש ⁸¹⁸ ).

והט"ז בסי' תל"ד סק"ג הסכים גם דעת הטור לרש"י ⁸¹⁹ , שאינו עובר עליו אלא משעת מציאה ואילך, דקודם שמצאו אנוס הוא דשגיאות מי יבין. עיין שם שהוכיח כן מדברי הרא"ש ⁸²⁰ .

וזהו גם כן כוונת המ"א שם סק"ה בשם הרא"ש ⁸²¹ . דלא כפרי חדש בשם הרא"ש.

מיהו מאי דמשמע שם מהמ"א ⁸²² לדעת הרמב"ם ⁸²³ והרא"ש ⁸²⁴ דאף בבית שאינו בדוק אינו עובר למפרע על חמץ שמצא בתוכו, ואין צריך לומר אם עדיין לא מצאו, שאינו עובר עליו אף אם ישנו שם, כיון שאינו ידוע לו היכן הוא לא קרינן ביה לא ימצא, וכמ"ש התוספות ריש פרק כל שעה ⁸²⁵ . לא קיימא לן הכי ⁸²⁶ , אלא כמ"ש הר"ן והפרי חדש ⁸²⁷ .

וכן כתבו העולת שבת ⁸²⁸ ואלי' זוטא בסוף סימן תל"ז ⁸²⁹ , דלאחר זמן איסורו אין הנשים וקטנים נאמנים לומר אנו בדקנוהו, דכיון שאינו יכול לבטל הוי ליה מדאורייתא. וכן הוא בגמרא ⁸³⁰ בהדיא עיי"ש.

וכן משמע בהדיא בטוש"ע ואחרונים סי' תל"ט ⁸³¹ , גבי צבור חמץ ולפניו ב' בתים, דאם לא ביטל הוי לה ספיקא דאורייתא, אף שאינו ידוע לו מקומו. ויותר מזה מבואר שם גבי ספק על ספק לא על ⁸³² , וכן הניח בזוית זו ולא ידע מנין הככרות שהניח ומצא בזוית אחרת ⁸³³ , דאם לא ביטל הוי ליה ספיקא דאורייתא וצריך לחזור ולבדוק. ומכל שכן שצריך לבדוק החדרים שנשתמש בהם חמץ בקביעות כל השנה, שקרוב לודאי שיש בהם חמץ ⁸³⁴ , כמ"ש הט"ז סי' תל"ה ⁸³⁵ והב"ח ⁸³⁶ ומ"א סי' תל"ג סק"י ⁸³⁷ .

וכן משמע בהדיא במ"א ⁸³⁸ וט"ז ⁸³⁹ וחק יעקב ⁸⁴⁰ סי' תל"ה, דסבירא להו דאף ביום טוב צריך לבדוק, והכי קיימא לן שם ⁸⁴¹ , ואף בלא ביטול מיירי כמבואר שם ⁸⁴² . ואם אינו עובר מן התורה על חמץ שאינו ידועה לו, אם כן ממה נפשך לא יבדוק ביום טוב ⁸⁴³ , אם לא ימצא כלום בבדיקתו אינו צריך לבדוק, ואם ימצא יעבור עליו מן התורה. ואף לפי מ"ש הכסף משנה ספ"ג ⁸⁴⁴ דאינו עובר משום דאנוס הוא בתקנת חכמים, מכל מקום לכתחלה אין להביאו לידי אונס, ויותר טוב שלא יבדוק ולא יעבור עליו כלום מן התורה, משיבדוק וימצאנו ויעבור עליו מן התורה אלא שיהא אנוס בתקנת חכמים ⁸⁴⁵ .

ועוד דגם בחול המועד לא הוה לן להצריכו לבדוק ⁸⁴⁶ , דמיד שימצאנו אם ישהה מעט קודם שיבערנו עובר עליו מן התורה, לדעת הרמב"ם ⁸⁴⁷ ורוב המפרשים, כמ"ש הפרי חדש סימן תל"א ⁸⁴⁸ , וכמו שיתבאר בסימן תמ"ו ⁸⁴⁹ [וכדמשמע בהדיא בגמרא ⁸⁵⁰ דלמא משכחת לה לבתר איסורא כו' עיי"ש, משמע דמיד קודם שיבערנה עובר עליה אם שוהה מעט, אף על פי שדעתו לבערו אחר כך ⁸⁵¹ . ואין לומר דחיישינן שמא יחוס עליה לבערה כדפירש רש"י ⁸⁵² , דהא לשיטת התוס' ⁸⁵³ לא הוזכר בגמרא דחיישינן שיחוס עליה]. ויותר ⁸⁵⁴ קרוב לבוא לידי שהייה מעט, אם ימצאנו משיבוא לאכלו כשלא יבדוק אחריו כלל. אלא ודאי דאף שלא מצאו עובר עליו אם ישנו ברשותו.

ומה שכתב הרמב"ם בפ"ג ⁸⁵⁵ שהיה דעתו עליו כו', היינו לאפוקי אם ביטלו, שהסיח דעתו ממנו, כמ"ש הרמב"ם בפרק ב' ⁸⁵⁶ [וכן משמע מסיום לשונו שהרי לא ביער ולא ביטל ⁸⁵⁷ ]. וכך הבין הפרי חדש ⁸⁵⁸ בדעת הרמב"ם, וכך הבינו כל נושאי כליו, מדלא פירשו מאין יצא לו דין מחודש כזה ⁸⁵⁹ :

(ד) ואפילו אם ראה כו' אין מטריחין כו'. זה ⁸⁶⁰ נלמד מחור עמוק שבכותל, דהשאר די בביטול אף בודאי חמץ ⁸⁶¹ .

[ואין לחלק דהכא יש לחוש שמא על ידי מקרה שיצטרך לחפש אחר איזו אבידה שתפול לשם יסיר את הרצפה ויראה את החמץ. דהא הא דחור עמוק די בביטול נלמד משום דדמי לחמץ בבור שיתבאר בסוף סימן תל"ח ⁸⁶² , כמו שכתב החק יעקב ⁸⁶³ , ושם יש לחוש גם כן שמא על ידי מקרה ירד לבור לחפש אחר איזה דבר, כדאמרינן בגמרא ⁸⁶⁴ ].

ואין לומר דשאני חור שבכותל ⁸⁶⁵ , שיש לחוש שמא יגררו חולדה ועכברים בפסח את החמץ ויניחוהו במקום מגולה, כמו שחוששין במפולת פחות משלשה טפחים ⁸⁶⁶ .

[לסמ"ק ⁸⁶⁷ וסיעתו, דסבירא להו אפילו אם יש עליו גובה ג' טפחים אינו כמבוער מן התורה, אלא כטמון ומכוסה, ומן התורה צריך לבטל, אלא שהביטול מהני אפילו מדרבנן ביש עליו ג' טפחים, שאין הכלב יכול לחפש אחריו וישאר מכוסה ולא יבוא לאכלו. אם כן הא דחיישינן כשאין עליו גובה ג' טפחים, על כרחך היינו משום שהכלב יגלנו כשיחפש אחריו.

דאלו לרש"י ור"ן, דסבירא להו דמדאורייתא הוא כמבוער ביש עליו ג' טפחים, ומדרבנן צריך ביטול משום שמא יתפקח הגל. יש לומר ⁸⁶⁸ הטעם דלא מהני ביטול באין עליו גובה ג' טפחים, נמי מהאי טעמא שמא יתפקח הגל. אבל חולדה ועכברים אם יגררוהו יאכלוהו, וכן הכלב כשיחפש אחריו יאכלנו, ולכן היה מועיל ביטול, אם לא דחיישינן שמא יתפקח הגל (אבל בלא ביטול, שמן התורה אינו כמבוער, ודאי הוי טעמא משום שהכלב יכול לחפש אחריו כדאיתא בהדיא במשנה ⁸⁶⁹ ).

והא דלא חששו ⁸⁷⁰ גם כן ביש עליו ג' טפחים, היינו משום שהוא כמבוער מן התורה. ועל ביעור זה שאינו שכיח, לא גזרו עליו חכמים שלא יועיל ביטול, שלא יהא כמבוער מחמת חששא רחוקה שמא יתפקח הגל ושמא ישכח ויאכלנו.

אבל כשאינו מבוער על ידי מפולת, אלא על ידי ביטול והפקר, כל שהוא יכול לבא לידי אכילה, אפילו על ידי חששות הרבה (וגם לסמ"ק על כרחך צריך לומר כן ⁸⁷¹ ודו"ק), חששו חכמים שלא לבטל גזירתם שגזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום, כדי שלא יניח כל אדם חמצו בביתו כל ימי הפסח, וקרוב הדבר שיבא לידי מכשול.

משא"כ בחמץ בחורים עמוקים ⁸⁷² שאין ידו מגעת לשם כלל, או בבור שאין דרך להשתמש שם כל השנה, שהרי אין בו סולם כלל כדמשמע בגמרא ⁸⁷³ , ובודאי גם בפסח לא ירד לתוכו].

דאם כן בבור ⁸⁷⁴ נמי ניחוש לחולדה וברדלס המצויים בבורות (כדאיתא בגמרא ⁸⁷⁵ גבי שפחתו של מ[צ]יק כו'), ובשפתי בורות (כדאיתא ⁸⁷⁶ בעובדא דחולדה ובור), שמא יגררוהו משם ויניחוהו במקום מגולה. דאפילו מעיר לעיר דרכם לגרר, כדאיתא במשנה ⁸⁷⁷ , וכל שכן מהבור לשפתו.

ועוד חמצו של נכרי המופקד אצל ישראל לא תועיל לו מחיצה ⁸⁷⁸ , שמא יגררו ממנו העכברים ויניחו חוץ למחיצה ⁸⁷⁹ .

אלא ודאי דלגרירה לא חיישינן, כמו דלא חיישינן ⁸⁸⁰ שמא כבר גיררו להצריך לבדוק במקומות שאין צריך בדיקה, מטעם המבואר במשנה ⁸⁸¹ דאין לדבר סוף, הכי נמי לא חיישינן שמא יגררו בפסח, משום דאין לדבר סוף ⁸⁸² , שהרי אי אפשר לבער כל חמץ שבעולם, ובתי הנכרים הם מלאים חמץ בפסח ושמא יגררו מהם.

וכיון שכן אף במקום שאפשר לתקן לא מתקנינן, כמו שאין חוששין שמא גררה מזוית לזוית דיש לדבר סוף, משום דאם כן מחצר לחצר כו' ואין לדבר סוף ⁸⁸³ , והלכך לא מחזקינן ריעותא ממקום למקום אחר ⁸⁸⁴ , וכיון שבמקום זה עצמו שהחמץ מונח בו בזמן הביעור אי אפשר לבוא בו לידי תקלה ⁸⁸⁵ הלכך די לו בביטול.

אבל גבי מפולת שאין בה ג' טפחים, שבאותו מקום עצמו יוכל לבוא לידי תקלה ⁸⁸⁶ , שהמפולת אינה אלא ככיסוי על החמץ מלמעלה, ואם יחטט בה הכלב יסיר הכיסוי ויתגלה החמץ במקומו:

(ה) וכן בית שהתרנגולים כו' בד"א כו' אבל אם לא נזהר כו'. כן ⁸⁸⁷ דעת הב"ח ⁸⁸⁸ ומ"א ⁸⁸⁹ .

ואף מהרי"ו ⁸⁹⁰ סבירא ליה דזה נקרא חמץ ודאי, כמו שהעתיקו האחרונים ⁸⁹¹ בשמו. אלא שהמ"א בסק"ט העתיק בשמו ⁸⁹² אי ליכא שם תרנגולים כו', והוא תמוה לכאורה, דהא אין ספק מוציא מידי ודאי כמ"ש הב"ח, וגם המ"א עצמו הסכים בזה לדבריו בסק"י [ובאלי' זוטא העתיק לשון מהרי"ו ולא העתיק אי ליכא כו'].

והנה ⁸⁹³ במ"א ובאלי' זוטא סיימו בלשון מהרי"ו והוי כמו חמץ בבור (דלא כבאר היטב שהגיה חמץ ברור). וכוונתו דחמץ שתחת הספסלים אין דרך בני אדם להשגיח ולעיין שם, ובודאי לא יראה בפסח החמץ המונח שם ולא יבא לאכלו, אלא שיש לחוש שמא דרך מקרה ישוח ויבקש שם ויראה את החמץ, והרי זה דומה לחמץ בבור ⁸⁹⁴ דלא אתי למיכליה, אלא אם כן ניחוש שמא דרך מקרה ירד לבור בפסח ויראה החמץ ויאכלנו כדאיתא בגמרא ⁸⁹⁵ . וסבירא ליה למהרי"ו כדעת הטור סימן תל"ח ⁸⁹⁶ , דככר בבור צריך להוציאו אפילו קודם זמן איסורו ולא מהני מה שיבטלנו אחר כך, כמ"ש הב"י מתחלה ⁸⁹⁷ שהוא מדוקדק בלשון הטור, והסכים לזה הדרכי משה שם ⁸⁹⁸ . וכיון שזהו בעיא דלא איפשטא [אלא דהטור ומהרי"ו סבירא להו דתיקו דאיסורא לחומרא אפילו באיסור דרבנן ⁸⁹⁹ ], לכן אם יש עוד ספק, כגון שיש לתלות באכילת התרנגולים, אפשר להקל ולומר דהוי ספק ספיקא. ולכן כתב מהרי"ו אי ליכא תרנגולים, דאז אי אפשר למצוא שום צד היתר לדעתו שפוסק כהטור.

אבל לדידן דקי"ל בסי' תל"ח ⁹⁰⁰ כהרמב"ם ⁹⁰¹ דככר בבור אין צריך להוציאו, והטעם כתב המ"א ⁹⁰² בשם המגיד משנה דהוי כחמץ שנפלה עליו מפולת דדי לו בביטול ⁹⁰³ [והיינו ⁹⁰⁴ כשיטת הסמ"ק ⁹⁰⁵ דביטול דמפולת הוא דאורייתא ומן התורה עובר בבל יטמין אם לא ביטל, דאילו לשיטת רש"י ⁹⁰⁶ ור"ן ⁹⁰⁷ דמפולת הרי הוא כמבוער לגמרי מן התורה אפילו בלא ביטל, ואפילו לכתחלה יכול להפיל עליו מפולת כמ"ש הפר"ח ⁹⁰⁸ וכמ"ש בפנים ⁹⁰⁹ , אם כן פשיטא דלא הוי כמו חמץ בבור שעובר בבל יטמין מדאורייתא ⁹¹⁰ אם לא ביטלו, וכ"כ הפר"ח בסוף סי' תל"ח ⁹¹¹ ], ובמפולת בעינן גובה ג' טפחים כדי שלא יהיה הכלב יכול לחפש אחריו ⁹¹² , אם כן תחת הספסלים שהכלב יכול להוציאו משם ⁹¹³ , לא דמי כלל למפולת ולחמץ בבור, וצריך להוציאו משם, וספק אכילת התרנגולים אינה מוציאה מידי ודאי חמץ.

ותו מדהסכימו האחרונים למהרי"ו לכל הפחות היכא דליכא תרנגולים דצריך בדיקה תחת הספסלים, מכלל דלא דמי כלל לחמץ בבור דקיימא לן בסימן תל"ח דדי בביטול ⁹¹⁴ . אם כן אף בדאיכא תרנגולים צריך בדיקה דאין ספק מוציא מידי ודאי, וכמ"ש בפנים בסוף הסימן ⁹¹⁵ :

(ו) אבל כל חמץ שנפל לתוכו זמן רב כו' יש בו ב' ספיקות כו'. אף ⁹¹⁶ דהמ"א בסק"י ⁹¹⁷ כתב ספיקי טובא, אין כוונתו דוקא ג' או ד' ספיקות, וכדעת הש"ך ביו"ד סימן ק"י (בכללי הס"ס ⁹¹⁸ ) דג' ספיקות מוציאין מחזקת איסור ⁹¹⁹ . דהא המ"א עצמו כתב בסימן תל"ט סק"ג ⁹²⁰ דשמא גררוהו מבית זה ושמא אכלוהו אינן נחשבין לב' ספיקות אלא לספק אחד [והוי ב' ספיקות משם אחד ⁹²¹ , עיין בכללי הספק ספיקא להש"ך ⁹²² ופר"ח ⁹²³ . ועיין בח"י ⁹²⁴ ]. ואם כן החור שהכניס עכבר לתוכו חמץ קודם שלשים יום אין בו אלא ב' ספיקות להקל, דהיינו שמא אכלוהו או גררוהו וניטל מבית זה ואין כאן חמץ כלל, ואם תמצא לומר שהוא עדיין שם שמא נמאס ונפסל מאכילת כלב וכמ"ש בפנים, דזה הוי ספק ספיקא גמור [דשמא נתכבד ⁹²⁵ לא שייך בחורים וסדקים ⁹²⁶ . ותו דהיינו גררוהו עיין מ"א סי' תל"ט ⁹²⁷ ], ואפילו הכי שרי כאן.

ובס"ק י"ו ⁹²⁸ כתב המגן אברהם וספיקי טובא איכא, ואפילו הכי צריך בדיקה, אם לא משום סכנה. ועל כרחך צריך לומר כמ"ש בפנים דעיקר הבדיקה נתקנה על הספק, כמ"ש האחרונים בסימן תל"ט בשם המגיד משנה ⁹²⁹ .

ומה שהקילו שם בספק ספיקא ⁹³⁰ היינו לענין לחזור ולבדוק מה שבדק כבר. אבל תחלת הבדיקה כיון שנתקנה על הספק, והיינו ספק שאין לחוש לו מן התורה, אלא שחכמים חששו לו, אין חילוק בין ספק אחד לכמה ספיקות [וכעין זה כתבו התוספות ⁹³¹ לענין ספק טומאה ברה"י], כדמוכח מחדר המשכנות ⁹³² ובי תמרי ובי ציבי ⁹³³ וכמ"ש בפנים, ועיין מ"ש בסימן תל"ט ⁹³⁴ .

ומה שהקילו בספק אכילה ⁹³⁵ היינו משום שהוא ספק הרגיל וקרוב לודאי, וכמ"ש התוספות ⁹³⁶ ד"ה ואם תמצא לומר, וכמו שכתבתי בפנים [ולכן בצירוף עוד ספק אחד מהני אפילו להוציא מחזקת איסור, וכמו שכתבתי בפנים. ואין צריך ג' ספיקות אפילו לדעת הש"ך ⁹³⁷ . ואפילו הט"ז ⁹³⁸ ופר"ח ⁹³⁹ דסבירא להו אפילו כמה ספיקות אין מוציאין מחזקת איסור, מכל מקום מודו הכא בספק הרגיל וקרוב לודאי. ותדע דהא כתב המגיד משנה ⁹⁴⁰ דגבי בדיקה חששו להרבה ספיקות, ואפילו הכי ספק הרגיל שאני ⁹⁴¹ ].

אבל חטיטת הכלב בגל אינו ספק הרגיל, ואינו קרוב לודאי שיאכלנו על ידי חטיטה, אלא חיישינן שמא כשיריח ריחו יחפש אחריו ויתחיל לחטט אחריו עד שיגלנו מלמעלה, ולא יגמור לחטט עד שיאכלנו ⁹⁴² .

ועוד ⁹⁴³ דלא תלינן בספק אכילה בסימן תל"ט אלא בככר קטן שיש לומר אכלו כולו, ועכברים ותרנגולים שכיחי הרבה ⁹⁴⁴ . מה שאין כן חטיטת הכלב אינו ספק הרגיל, כי שמא ישייר זה מאכילתו, ולא יבא אחר לאכול כולו.

ולא אמרינן ודאי גררוהו ⁹⁴⁵ אלא לחורן כדפרש"י ⁹⁴⁶ , וכן עורבים לקן שלהם ⁹⁴⁷ , אבל הכלב כשאינו חפץ לאכול ורוצה להצניע אין לו מקום צנוע מן הגל הזה [ועוד דלא אמרינן גררוה אלא כשאינו מחוסר אלא גרירה, אבל הכא ⁹⁴⁸ מחוסר חטיטה וגרירה].

ובזה נתיישבו כל דברי המ"א על נכון:

(ז) רפת של בקר כו' לבדוק ולחפש כו' בליל י"ד כו'. הנה ⁹⁴⁹ ליישב לשון הסמ"ק ⁹⁵⁰ שהעתיק הש"ע ⁹⁵¹ כאן, עם לשון הגהות מיימוניות ⁹⁵² שהעתיק בסוף סימן תמ"ה ⁹⁵³ , יש ג' שיטות.

דעת רמ"א ⁹⁵⁴ , כפי מה שפירש המ"א ⁹⁵⁵ דבריו, וכן דעת הלבוש ⁹⁵⁶ וחק יעקב ⁹⁵⁷ , דסמ"ק מיירי בשעת הביעור, אבל קודם לכן מותר להשליך כמ"ש הגהות מיימוניות, ובלבד שילך ויראנו כשתגיע שעת הביעור ⁹⁵⁸ .

ודעת הב"ח ⁹⁵⁹ וט"ז ⁹⁶⁰ ופר"ח ⁹⁶¹ , דסמ"ק מיירי גם כן קודם זמן הביעור, והיינו בליל י"ד זמן הבדיקה, ומיירי בחצר שלו. והגהות מיימוניות מיירי בחצר של הפקר.

ודעת המ"א ⁹⁶² לחלק בין עורבים, דבהא מיירי הגהות מיימוניות, ובין שאר עופות המצויים בחצר, דמיירי בסמ"ק, ואידי ואידי מיירי קודם זמן הביעור כדעת הב"ח.

ונמצינו למדים לפי שיטת הב"ח ומ"א וט"ז ופרי חדש, דעופות המצויים בחצר שלו, וכן רפת בקר ולולין, צריך לבדוק בליל י"ד אם יש בהם ודאי חמץ, ואין לו להניחו שם עד שעת הביעור ⁹⁶³ . עיין בט"ז סי' תמ"ה ⁹⁶⁴ מבואר כן בהדיא.

והטעם ⁹⁶⁵ דחיישינן, שמא ישכח בעת ההיא, שהרי מטעם זה תיקנו בדיקת כל החדרים בליל י"ד בשעה שבני אדם מצויים בבתיהם ⁹⁶⁶ , ומאי שנא רפת ולולין משאר כל החדרים, וכי מפני שיש בהם ודאי חמץ יפה כחם. ואפילו אם יודע היכן מקומו הרי דעתו שהבהמות יאכלוהו, ואסור לו להאכילם אלא אם כן עומד עליהם לראות שלא יצניעו, ולבער מה ששיירו כמ"ש בטוש"ע סימן תמ"ג ⁹⁶⁷ . ודוחק לחלק בין מאכילם לאוכלים מעצמם.

ואף ששם מיירי בשעה ה' ⁹⁶⁸ , מכל מקום בזה אין סברא כלל לחלק בין שעה ה' לקודם. ועוד שהטוש"ע הוציא זה מהרא"ש ריש פרק כל שעה ⁹⁶⁹ , וברא"ש מבואר בהדיא דמלאחר הבדיקה ואילך דינא הכי, עיי"ש במה שהוציא דין זה ממתניתין דקתני ⁹⁷⁰ ומה שמשייר כו', ובהמה דומיא דחיה ⁹⁷¹ [ועיי"ש בגמרא ⁹⁷² דבבהמה איכא ריעותא דמשיירא ובחיה איכא ריעותא דמצנעא, ועל זה תמהו התוספות ⁹⁷³ והרא"ש האיך שרי להאכיל לחיה המצנעת, ותירץ הרא"ש דצריך לעמוד ולראות שלא תצניע, ובהמה מסתמא דומיא דחיה ⁹⁷⁴ , וצריך גם כן לראות ולבער המשוייר, דחיישינן שמא ישכח אחר כך ⁹⁷⁵ , דבשביל חשש זה הוה ס"ד בגמרא דאסור להאכילה ⁹⁷⁶ אף אם עומד עליה, לפי פירוש הרא"ש שם, עיי"ש היטב].

ואף אם נפרש לשון הגהות מיימוניות שבסי' תמ"ה כפירוש הלבוש, דמיירי בחצר שלו ⁹⁷⁷ , וכמ"ש המ"א בסי' תמ"ה ⁹⁷⁸ שכ"מ בהגהות מיימוניות, וגם לא נחלוק בין עורבים לשאר עופות כמו שחילק המ"א ⁹⁷⁹ , אעפ"כ אין לנו לפסוק כהגהות מיימוניות, לפי שהגהות מיימוניות סבירא ליה כהתוס', שדרכו להמשך אחר התוס' בכל מקום כמ"ש הב"י בהקדמתו ⁹⁸⁰ , והתוס' ר"פ כל שעה ⁹⁸¹ חולקין עם הרא"ש, ולפי דבריהם שרי להאכיל לחיה אע"פ שאינו עומד עליה, וכל שכן לבהמה, ואנן קי"ל כהרא"ש, שכן פסקו הטוש"ע סי' תמ"ג ⁹⁸² :

(ח) נטילת העורבים כו' וגרירת העכברים כו'. אף ⁹⁸³ שמדברי הב"ח וט"ז ופרי חדש ⁹⁸⁴ לא משמע הכי, מכל מקום יש לסמוך בזה על המגן אברהם, כיון שבלאו הכי דעת רמ"א ולבוש ועולת שבת ואלי' זוטא וחק יעקב ⁹⁸⁵ להקל כשדעתו לילך ולראות.

[ולכן כתבתי בפנים ילך ויראנו, כדי לסמוך על דעת פוסקים הללו ⁹⁸⁶ . ואפשר שגם המ"א מודה לזה, שלכתחילה אין לסמוך על החזקה כשאפשר לברר, כמו שיתבאר בסימן תל"ז ⁹⁸⁷ ].

ועוד שכך מבואר בהדיא בגמ' ⁹⁸⁸ בשינויא בתרא. ואף דשינויא קמא חולק על זה ⁹⁸⁹ , וכוותיה פסק הרמב"ם פ"ט מה' טומאת מת ⁹⁹⁰ , היינו משום דבדאורייתא אזלינן לחומרא כשינוייא קמא, אבל כאן אינו אלא חשש דרבנן שמא ישכח לילך ולראותו בשעת הביעור, ובדברי סופרים הלך אחר המיקל כשינוייא בתרא דודאי גררוהו.

ואף שבמ"א לא הוזכר שילך ויראנו ⁹⁹¹ , יש לומר דהמ"א מיירי כשביטלו או שרוצה עדיין לבטלו ⁹⁹² .

ואיך שיהיה כוונת המ"א, מכל מקום לענין דינא הדבר ברור כמ"ש בפנים:

(ט) ואפי' לכתחילה יכול להפיל עליו מפולת כו'. כן ⁹⁹³ כתב הפרי חדש סוס"י תל"ח ⁹⁹⁴ . וכ"מ בהדיא בגמרא ⁹⁹⁵ בההיא דעושה את ביתו אוצר, דקודם ל' יום מותר לכתחלה, עיי"ש ברש"י ⁹⁹⁶ ור"ן ⁹⁹⁷ . ומדאורייתא אין חילוק בין קודם שלשים לתוך שלשים ⁹⁹⁸ , כמבואר בב"ח ⁹⁹⁹ ומ"א סי' תל"ו ¹⁰⁰⁰ , ופשוט הוא.

אלא שמדברי הט"ז בסוף סימן זה לא משמע הכי ¹⁰⁰¹ . וצריך לומר לדבריו, דאוצר אינו נקרא מטמין בידים, כיון שאין כוונתו אלא לאצור הפירות ולא להטמין החמץ תחתיו ¹⁰⁰² . ואין הכי נמי אם יש חשש חימוץ באוצר עצמו, כגון שאצר חיטים מחומצות, אפילו קודם ל' אסור משום בל יטמין לדעת הט"ז, כיון שכוונתו להטמין החמץ. וכ"כ הט"ז סי' תל"ו סק"ד בהדיא ¹⁰⁰³ עיי"ש. ואם כן לדידן דלא קיי"ל כהט"ז שם, אלא כרמ"א ¹⁰⁰⁴ , שאחריו נמשכו כל האחרונים, הכא נמי העיקר כהפרי חדש, דהא בהא תליא, כמבואר ברש"י ור"ן ¹⁰⁰⁵ :

(י) חייב לשכור פועלים שיפקחו כו'. כן ¹⁰⁰⁶ כתבו התוס' ¹⁰⁰⁷ (הובא בב"י ¹⁰⁰⁸ ) לענין אין בו ג' טפחים אף על פי שביטל, והוא הדין והוא הטעם ליש בו ולא ביטל ¹⁰⁰⁹ , וכל שכן הוא לדעת הסמ"ק וסיעתו ¹⁰¹⁰ שהרי יש כאן מצות ביעור דאורייתא.

והנה ¹⁰¹¹ הטוש"ע השמיטו חיוב זה גבי יש בו ולא ביטל ¹⁰¹² , משום דאזדו לטעמייהו ¹⁰¹³ , שבסי' תל"ח פסקו הטור וב"י בעיא דככר בפי נחש לקולא, אם ביטל ¹⁰¹⁴ .

[ועיין שם ברש"י ¹⁰¹⁵ ורמב"ם ¹⁰¹⁶ דלא גרסי ואם תמצא לומר ודו"ק].

ואם כן ¹⁰¹⁷ יש לומר לדעת הטור דאפילו לא ביטל עדיין אם מצא קודם זמן איסורו יבטלנו ודיו ¹⁰¹⁸ , ולא דמי לחמץ בבור שנתבאר לעיל ¹⁰¹⁹ בשם הטור.

משום ¹⁰²⁰ דבממונו לא אטרחוהו רבנן כדאיתא בגמרא שם, וכמ"ש התוספות שם שיש לתלות שהנחש יאכלנו. והכי נמי יש לתלות שהכלב יאכלנו אם אין בו ג' טפחים ¹⁰²¹ .

והיינו לסמ"ק וסיעתו דעיקר החשש הוא שמא יתגלה הגל על ידי הכלב, ודמי ממש לככר בפי נחש ¹⁰²² . ולשיטת רש"י ור"ן יש לתלות שמא לא יתפקח הגל ¹⁰²³ , הלכך לא אטרחוהו בממונו כמו גבי נחש. ומכל שכן ביש בו ג' טפחים דודאי יש לתלות לכו"ע שלא יתפקח ¹⁰²⁴ . ומשום הכי השמיטו הטוש"ע חיוב זה.

והתוס' סבירא להו דתיקו דאיסורא לחומרא ¹⁰²⁵ .

אי נמי ¹⁰²⁶ יש לומר דלרש"י ור"ן הדבר קרוב שיתפקח הגל, ואטרחוהו בממונו, כמו בחמץ מגולה, כמ"ש התוספות שם ¹⁰²⁷ . משא"כ לסמ"ק וסיעתו, הדבר קרוב שיאכלנו הכלב ¹⁰²⁸ , כמ"ש התוספות ¹⁰²⁹ דזהו ספק הרגיל, ואפילו מידי וודאי הוה ס"ד בגמרא ¹⁰³⁰ דמוציא, ולכך לא אטרחוהו בממונו כמו גבי נחש ¹⁰³¹ . והתוס' סבירא להו כשיטת רש"י, שהרי לא חלקו עליו ¹⁰³² . וטוש"ע סבירא להו כסמ"ק וסייעתו כמו שיתבאר בסי' תל"ו ¹⁰³³ .

ולענין דינא ¹⁰³⁴ פשיטא דיש להקל כמשמעות הטוש"ע, דבדברי סופרים הלך אחר המיקל, והיינו בביטל. אבל אם לא ביטל, דיש כאן איסור דאורייתא לסמ"ק וסיעתו, פשיטא דחייב לשכור, דרבנן דוקא הוא דלא אטרחוהו בממונו, אבל מדאורייתא אין לחלק בין גופו לממונו.

ולפי זה, אף לפי דעת החק יעקב בס"ק י"ט ¹⁰³⁵ , יש נפקא מינה בין חלוקי הדעות, ודו"ק:

(יא) יש להחמיר בשל תורה ¹⁰³⁶ כו'. החק יעקב ¹⁰³⁷ הסכים כן מטעם אחר עיי"ש.

וכן דעת המ"א ¹⁰³⁸ , שכאן כתב ¹⁰³⁹ שדעת המגיד משנה ¹⁰⁴⁰ כסמ"ק, וכוונתו ע"ד שכתב הפר"ח בסוס"י תל"ח לפרש דברי המגיד משנה ¹⁰⁴¹ , ומוכרח הוא עיי"ש, והזכרתי למעלה ¹⁰⁴² . ושם בסוף סי' תל"ח העתיק המ"א ¹⁰⁴³ לשון המגיד משנה, מכלל דהכי סבירא ליה ¹⁰⁴⁴ .

עי' במ"ש בסי' תל"ו ¹⁰⁴⁵ שכן הוא גם דעת הטוש"ע:

(יב) אינו צריך לבטלו כלל וכו'. עיין מ"א ¹⁰⁴⁶ . ובודאי אין כוונתו דאינו צריך לפקח הגל, דהא פשיטא מאי אית ליה למעבד כיון שאין בידו לפקחו, אלא ודאי כוונתו דאפילו לכתחלה אינו צריך לבטלו.

וכן משמע להדיא בחק יעקב שלא העתיק דין זה בסקי"ט, ששם פסק דחייב לפקח בגל ¹⁰⁴⁷ , והוה ליה למימיר דבגל גדול אינו צריך לפקח. אלא העתיקו בסוף סק"כ, אחר שהשלים כל דיני המפולת ¹⁰⁴⁸ . מכלל דמילתא באפיה נפשה היא, וקאי על כל דיני מפולת דלא שייכי בגל גדול. ונקט לא ביטלו ¹⁰⁴⁹ , משום שחיוב זה מוזכר בגמרא ¹⁰⁵⁰ בהדיא, ואפילו הכי לא שייך חיוב זה בגל גדול ¹⁰⁵¹ . ואין לומר שכוונת החק יעקב, דבגל גדול מותר לאחר הפסח ¹⁰⁵² , דאם כן למה כתב דין זה בשם המ"א, הא במ"א אין הזכרה מזה, עיי"ש שלאחר דין זה העתיק המ"א מחלוקת הפוסקים בלאחר הפסח ¹⁰⁵³ .

ובר מן כל דין הדבר פשוט, כיון שאינו נקרא שלך אם כן אין בידו לבטלו ¹⁰⁵⁴ , ולמה יבטלנו בחנם ¹⁰⁵⁵ . והרי גם הביטול אינו מועיל אלא משום דכיון שביטלו אינו נקרא שלך, כמ"ש התוס' ¹⁰⁵⁶ ורא"ש ¹⁰⁵⁷ ור"ן ¹⁰⁵⁸ וכן הוא הסכמת האחרונים ¹⁰⁵⁹ עיין בפרי חדש ריש סי' תל"א ¹⁰⁶⁰ :

(יג) שמא כשיוציאנו כו' ישייר מעט מאכילתו כו'. עי' בט"ז סוף הסימן ¹⁰⁶¹ . ועיין במה שכתבתי לעיל ¹⁰⁶² גבי חורים שבקרקעית הבית:

(יד) חייב הוא לפקח הגל ¹⁰⁶³ כו'. הנה ¹⁰⁶⁴ החק יעקב ¹⁰⁶⁵ חולק על העולת שבת ¹⁰⁶⁶ , מטעם דרש"י ור"ן ¹⁰⁶⁷ פירשו הא דצריך ביטול היינו משום גזירה שמא יתפקח הגל, ובספק לא גזרינן עיי"ש ¹⁰⁶⁸ .

ולפי זה אין להקל אלא ביש עליו גובה ג' טפחים ¹⁰⁶⁹ , דבהא פירשו רש"י ור"ן טעם הביטול משום גזרה ¹⁰⁷⁰ , אבל אם אין עליו ג' טפחים, לכו"ע מדאורייתא צריך ביעור או ביטול, ובספק חמץ הוה ליה ספיקא דאורייתא כמ"ש העולת שבת ¹⁰⁷¹ . ולסמ"ק ¹⁰⁷² וסיעתו אף ביש עליו ג' טפחים אם לא ביטל הוה ליה ספק בל ימצא.

ומיהו היינו שנשתמש חמץ ודאי בחורין תוך ל' יום, דליכא אלא חד ספיקא לאפוקי מידי חזקת חמץ בגל זה, והיינו שמא ניטל בידי אדם קודם שנפל הכותל, או על ידי כלבים וכיוצא בהם לאחר שנפל הכותל, או שמא אכלוהו, והני כולהו חד ספיקא נינהו (כמו שנתבאר לעיל ¹⁰⁷³ בשם רמ"א ¹⁰⁷⁴ ומ"א ¹⁰⁷⁵ ), שמא אין כאן חמץ כלל, ואינו מוציא מידי ודאי, והלכך מדאורייתא צריך ביטול או ביעור ¹⁰⁷⁶ .

אבל אם נשתמש קודם ל' יום, דיש ב' ספיקות כמו שנתבאר לעיל ¹⁰⁷⁷ , והן מוציאים מידי ודאי לדעת רמ"א בי"ד סימן ק"י ¹⁰⁷⁸ . אלא דמדרבנן צריך בדיקה אפילו לכמה ספיקות כמו שנתבאר לעיל ¹⁰⁷⁹ , ורבנן לא אטרחוהו להוציא על ידי מרא וחצינא, כמשמעות העולת שבת ¹⁰⁸⁰ .

אבל להאחרונים החולקים על רמ"א ביו"ד שם ¹⁰⁸¹ , אפשר דאין להקל אלא אם כן יש להסתפק שמא יש עליו ג' טפחים ¹⁰⁸² , דאז יש ג' ספיקות והן מוציאים מידי ודאי להש"ך שם ¹⁰⁸³ .

ואף שיש חולקין עליו ¹⁰⁸⁴ , וגם להסמ"ק וסיעתו אין מועיל כלום מן התורה מה שיש עליו גובה ג' טפחים ¹⁰⁸⁵ . מכל מקום כיון שהרמב"ם ¹⁰⁸⁶ וראב"ד ¹⁰⁸⁷ ושאר גדולי הראשונים סוברים דספיקא דאורייתא לקולא מדאורייתא ¹⁰⁸⁸ . וגם החולקים ¹⁰⁸⁹ , אפשר שמודים בספק ספיקא שיש לו חזקת איסור ¹⁰⁹⁰ , שהספק השני אפשר שקל יותר מן התורה מן הספק ראשון, שאין לו חזקת איסור. וגם משמעות החק יעקב נראה שחולק לגמרי על העולת שבת, אף באין עליו ג' טפחים, אף שאין טעמו מספיק לזה. הילכך בהצטרפות כל אלו חלוקי הדיעות, הרואה יראה בעצמו שיש להקל בנשתמש קודם ל' יום, וכמ"ש בפנים:

(טו) אפי' באכילה כו'. כן ¹⁰⁹¹ הוא בירושלמי ¹⁰⁹² בהדיא, וכן הוא הסכמת רוב האחרונים. עיין בעולת שבת ¹⁰⁹³ , ואלי' זוטא ¹⁰⁹⁴ , וכן פסק הפרי חדש ¹⁰⁹⁵ , ובעל חק יעקב בספרו תורת השלמים שאלה וי"ו, ולזה נתכוין גם כן בחק יעקב ¹⁰⁹⁶ , ובדברי סופרים הלך אחר המיקל ¹⁰⁹⁷ , ובפרט שהמה הרבים.

ומה שחילק הט"ז ¹⁰⁹⁸ בזה. כעין זה חילק בתשובת הרשב"א ¹⁰⁹⁹ , הביאוהו האלי' זוטא ¹¹⁰⁰ והמ"א בסי' תל"ו ¹¹⁰¹ ושם כתבתיה בפנים ¹¹⁰² :

(טז) ואפי' תחת המטות כו'. עיין ¹¹⁰³ בכסף משנה בשם הר"מ ¹¹⁰⁴ .

[דאם יש עצים ואבנים סדורים תחתיה פשיטא דאין צריך, ואם אין עצים ואבנים פשיטא דצריך].

ומלשון הטור ¹¹⁰⁵ דגבי עצים ואבנים וכו' אין צריך לבדוק אלא צד החיצון, וגבי נמוכה כתב אין צריך לבדוק צדה הפנימי, משמע אבל תחתיה צריך לבדוק.

[ובמטה שאינה חוצצת מכותל לכותל אפילו היא גבוהה הדין כן ¹¹⁰⁶ ].

ואף שאחר כך כתב הטור ואפשר כו' ¹¹⁰⁷ . אין ספיקו מוציא מידי ודאי ¹¹⁰⁸ של הכלבו ¹¹⁰⁹ והעולת שבת ¹¹¹⁰ והמ"א ¹¹¹¹ . ועיין בפרי חדש ¹¹¹² :

(יז) אבל תחת הספסלים כו'. עיין במ"ש לעיל ¹¹¹³ .

הערות

529. עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) הבדיקה לאור הנר ולאור החמה (א-ז). (ב) אור האבוקה (ח-יא). (ג) בדיקה מן התורה ומדברי סופרים (יב-טז). (ד) חורים שבכותל וקרקע וגג (יז-כג). (ה) רפת לול וחצר (כד-ט). (ו) נפלה עליו מפולת (ל-לד). (ז) בדיקה בחביות שבאוצר (לה). (ח) בית הכנסת (לו-ז). (ט) כיבוד ובדיקה (לח-ט). (י) תחת המטות הספסלים ובכיסים (מ-מג). * בקובץ יגדיל תורה (נ.י.) חוב' י (ראה מבוא שם) נדפסו תצלומי כתי"ק הרה"ק מהרי"ל של סימן זה, באיזה שינויי לשון ובהוספת מראי מקומות וציונים. עיקרי השינויים וכן המראי מקומות וציונים יועתקו לקמן בשוה"ג (באותיות מודגשות, כשאר המראי מקומות שבדפוס ראשון).
530. משנה רפ"ק (אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר). טור ושו"ע ס"א (הבדיקה צריך שתהיה לאור הנר). וכן הוא בסידור (וצריך לחפש לאור הנר).
531. ברייתא דף ח , רע"א (תנו רבנן אין בודקין לא לאור החמה, ולא לאור הלבנה, מפני שאור הנר יפה לבדיקה). טור ושו"ע שם (ולא לאור הלבנה ... לא יבדוק לאור החמה, אלא לאור הנר).
532. סעיף א. וכן הדין כשיוצא מביתו בתוך שלשים יום קודם הפסח, כדלקמן סי' תלו ס"א (חייב הוא לבדוק כל חדריו, בלילה שלפני יציאתו לאור הנר. ואם שכח ולא בדק בלילה, יבדוק ביום לאור הנר).
533. ירושלמי פ"א ריש ה"א (אם לא בדק אור לי"ד יבדוק בי"ד, וצריך לבדוק לאור הנר). שו"ע שם (כשבודק ביום ארבעה עשר, לא יבדוק לאור החמה אלא לאור הנר).
534. ברייתא שם. וכן הוא לעיל סי' תלא ס"ה. ונתבאר לעיל שם, שחכמים סמכו תקנה זו על הכתוב (צפניה א, יב) בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות וגו'.
535. גמרא שם (ואבוקה לא? ... אמר רב נחמן בר יצחק: זה יכול להכניסו לחורין ולסדקין, וזה אינו יכול להכניסו לחורין ולסדקין). לבוש (ס"א): "אם בודק ביום ... צריך לבדוק לאור הנר, משום חורין וסדקין". והיינו שבגמרא שם הובא טעם זה רק להעדפת הנר על האבוקה. וכן הוא לקמן (ס"ח): "לפי שאור האבוקה אין יכול להכניסו לחורים וסדקים". ואילו בלבוש מבאר טעם זה גם להעדפת הנר על אור החמה, שכשבודקים את החדר לאור היום, אין מבחינים בחמץ המוסתר בחורים וסדקים שבקרקעית הבית. ויתירה מזו, שאפילו אם בודקים באמצע היום לאור הנר, אין מבחינים בחמץ המוסתר בהם, כיון שהנר אינו מבהיק ביום, כדלעיל סי' תלא ס"ה (לפי שצריך לחפש אחריו בחורים ובסדקים, וחיפוש זה אי אפשר אלא לאור הנר ... לפיכך איחרו זמן הבדיקה עד זמן הבהקת הנר). וראה הערות וביאורים תקעח (ע' 44). ולא מיירי כאן בחורים וסדקים קטנים שאינם ראוים להכניס בהם חמץ, שהרי הם אינם צריכים בדיקה, כדלקמן סי"ז (חורים קטנים מאד, וכן הסדקים קטנים שבכותלים שאין ראוין לשום תשמיש, אינם צריכים בדיקה). אלא בחורים וסדקים שראוים להכניס בהם חמץ, וצריכים בדיקה, כדלקמן (סי"ח): "החורים וסדקים שבקרקעית הבית צריכין בדיקה". וכשבודקים את החדר לאור היום אין מבחינים בחמץ המוסתר בהם (אלא אם כן הוא לאור האכסדרה, כדלקמן ס"ב ואילך).
536. גמרא שם (אכסדרה לאורה נבדקת). פסקי רי"ד שם ד"ה אמר רבא (אכסדרה שעושין לפני פתח הבית כותל מיכן וכותל מיכן וכותל רביעי פרוץ). פסקי ריא"ז פ"א ה"ב אות ב. שלטי הגבורים ד, ב (לשון ריא"ז: אכסדרה שלפני הבית, הואיל ודופן ד' כולו פרוץ אורה מרובה, ויכול לבודקה אף לאור היום). ח"י ס"ק ב (סתם אכסדרה הוא שיש לה ג' דפנות). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א.
537. רמב"ם פ"ב ה"ד (אכסדרה שאורה רב, אם בדקה לאור החמה דיו). טור ושו"ע ס"א.
538. היינו באופן שנתבאר לעיל (ס"א): "כגון אם עבר ולא בדק בליל י"ד, וחייב הוא לבדוק ביום י"ד". אזי יכול לבדקו "לכתחלה" בלא אור הנר. וכדלקמן ס"ה (כגון אם עבר ולא בדק בליל י"ד, וחייב הוא לבדוק ביום י"ד. אבל לכתחלה אפילו אכסדרה ושכנגד ארובה וחלון אין לבדוק כי אם בליל י"ד לאור הנר), וש"נ.
539. מ"א ס"ק ד (וז"ל שלטי גבורים [ד, ב אות א], וכן חורין וסדקין שבבית, אותן שכנגד הארובה בודקין לאור היום וכו' עכ"ל, משמע אפילו אין החמה זורחת). והוא מפסקי ריא"ז (פ"א ה"ב אות ב). ופירש במחצית השקל: "דבש"ס ופוסקים הוזכר אור החמה, וסלקא דעתך דוקא כשחמה זורחת. אבל מדברי שלטי גבורים שכתב לאור היום, משמע דלאור החמה לאו דוקא".
540. גמרא ח, א (והאמר רבא אכסדרה לאורה נבדקת. לא צריכא לארובה דבחדר. ודהיכא אי לבהדי ארובה (נגד החור ממש, רש"י), היינו אכסדרה, אלא לצדדין). טור ושו"ע שם (והוא הדין כנגד ארובה שבחדר).
541. שהארובה רגילה רק בגג שוה, ולא בגג משופע – שתחתיו תקרה. ובזמן הש"ס הי' רגיל להיות הגג שוה. ראה תוס' עירובין פו, ב ד"ה גזוזטרא (דהכא איירי דעבידא כי ארזילא באלכסון כעין גגין שלנו). שם צד, ב ד"ה וקירויו (בשיפוע כעין גגין שלנו). וכן הוא לעיל סי' שסא ס"ו (התקרה משופע כגגין שלנו). לקמן סכ"ג (גג המשופע כמו גגות שלנו ... גג השוה שתחת גג המשופע). סי' תקיח ס"ח (כך היו נוהגים בימיהם שגגותיהם היו חלקים). ומן הסתם מיירי בארובה שבגג החדר שיש לה דלתות, שנסגרות בעת המטר וקור, ונפתחות ביום בהיר (ראה כעין זה לקמן סי' תרכו סי"ח-כ (שלא הסיר את הגג לגמרי ממקום קביעותו, אלא עשה אותו כעין דלת לפתוח ולסגור בעת הגשם ... יש לדלת זו צירים שסוגר ופותח בהם).
542. מ"א ס"ק ד (ונראה לי דבחלון שיש בו מחיצה של זכוכית לכו"ע אסור לבדוק כנגדו). ח"י ס"ק ד.
543. כדלעיל סעיף הקודם, וש"נ.
544. גמרא שם.
545. טור (ואפילו בחדר אין צריך נר כנגד החלון, אבל מצדדין צריך נר). מ"א ס"ק ד (דעת הטור דאף נגד החלון שבכותל שרי). ח"י ס"ק ד (וכנגד חלון שבכותל, הובא במ"א שני דעות אי מותר לבדוק כנגדה לאורה או לא. ולי נראה עיקר דמותר לבדוק לאורה, כמו בארובה).
546. כדלעיל סעיפים ב-ג.
547. ולכן גם החדרים שיש בהם חלונות רבים דינם כאכסדרה, כדלקמן סל"ז (בתי כנסיות ובתי מדרשות ... שדרך להרבות בהם חלונות ויש בהם אורה גדולה ... דינם כדין אכסדרה ... וכן שאר בתים וחדרים שיש בהם חלונות הרבה ואורה גדולה דינם כאכסדרה). וכך גם אם בודקים את החמץ שבמכונית לאור היום, צריך לפתוח את הדלתות שבה, שאז יהי' דינה כאכסדרה.
548. כדלעיל סוף ס"ב.
549. בשלושת הסעיפים שלפנינו מתבאר דין הרוצה לבדוק לפני ליל י"ד, שיש בזה ג' אופנים: (א) הרוצה לבדוק אכסדרה לאור היום, מועיל בדיעבד, ולא לכתחלה (ודוקא ביום י"ד התירו). (ב) הרוצה לבדוק ביום לאור הנר, גם בדיעבד אינו מועיל, וצריך לחזור ולבדוק בלילה (ודוקא ביום י"ד התירו). (ג) הרוצה לבדוק בליל י"ג לאור הנר, גם לכתחלה הרשות בידו (אלא שנכון להשאיר חדר לבדוק בליל י"ד בברכה).
550. רבינו ירוחם נתיב ה ח"א לט, רע"ד (שאם שכח ולא בדקה בלילה בודקה לאור היום). שיירי כנסת הגדולה הגב"י אות ב (ולדעת רבינו ירוחם דוקא ביום י"ג לא יבדוק, אבל ביום י"ד דיכול לבדוק אפילו לכתחלה לאור החמה). מ"א ס"ק ג (ובגמרא איתא דלכתחלה בודקין לאור החמה באכסדרה. וצריך לומר דהיינו כשבודק ביום י"ד, אבל לכתחלה צריך לבדוק בליל י"ד לאור הנר) וס"ק יט. פר"ח ס"א (שאם עבר ולא בדקה בלילה, שלכתחילה יכול לבודקה לאור החמה) וס"י. ח"י ס"ק ג (אפילו לכתחלה, אם לא בדק ליל ארבעה עשר, בודק אכסדרה לאור היום) וס"ק כב. וכן הוא לקמן סל"ז (אם עבר ולא בדק בתי כנסיות ובתי מדרשות בליל י"ד, יכול לבודקם לכתחלה ביום י"ד לאור היום, ואין צריך לבדוק לאור הנר, לפי שדרך להרבות בהם חלונות ויש בהם אורה גדולה, והרי דינם כדין אכסדרה).
551. פר"ח שם (עיקר בדיקת מצות האכסדרה היא גם כן בלילה לאור הנר). וכדלעיל סי' תלא ס"ה.
552. בא לבאר הטעם שכאן אינו רשאי להקדים ולבדוק ביום י"ג לאור החמה, ואילו לקמן (ס"ז): "אבל אם רוצה לבדוק כל חדריו בליל י"ג או בשאר לילות השנה לאור הנר, ולהזהר שלא להכניס לשם עוד חמץ, הרשות בידו". כי לעיל (סי' תלא ס"ה) נתבארו שני טעמים לתקנת חכמים לבדוק בליל י"ד: (א) "שבלילה כל אדם מצוי בתוך ביתו". (ב) "אין הנר מאיר ומבהיק יפה ביום כי אם בלילה". לכן אינו רשאי להקדים ולבדוק ביום י"ג לאור החמה, שלא קיים תקנת חכמים לבדוק "בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם". אבל "הרשות בידו" לבדוק בליל י"ג לאור הנר, שהרי בדק לאור הנר "בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם".
553. מ"א ס"ק כ (מיהו אם בדק אכסדרה לאור החמה יצא. וכ"מ בב"י סי' תל"ז בשם התוס'). והיינו מ"ש בב"י (סי' תלז ד"ה השוכר בית מחבירו) בשם התוס' (ד, ב ד"ה המשכיר): "המשכיר בית לחבירו בחזקת שהוא בדוק, נראה לרשב"א דבשלשה עשר איירי". ח"י ס"ק כד. ולכאורה נראה שגם זה תלוי בב' הדעות דלקמן ס"ז (אם רוצה לבדוק כל חדריו בליל י"ג ... ולא שייר כלום, צריך הוא לחזור ולבדוק פעם אחרת לא פחות חדר אחד בליל י"ד ... ויש חולקין). שהרי מקור האמור לקמן שם (לענין בדק בליל י"ג) הוא מ"ש במ"א ס"ק כ (לענין בדק ביום י"ג): "מיהו אם בדק אכסדרה לאור החמה יצא ... ומכל מקום צריך לבדוק עכ"פ חדר אחד בלילה, שלא לחלק בין בדיקה לבדיקה". ורבינו לא חש לבאר הלכה זו כאן לענין אכסדרה, שהרי מן הסתם אין כל חדרי ביתו אורם רב כאכסדרה.
554. מ"א ס"ק א (אבל לכתחלה אסור לבדוק ביום אפילו בבית אפל לאור הנר). וס"ק כ (ואפילו בדק ביום בחורין ובסדקין, צריך לחזור ולבדוק בלילה, כמ"ש רסי' זה). ח"י ס"ק א (ואף אם בדק יום י"ג לאור הנר, צריך לחזור ולבדוק ליל ארבעה עשר כתקנת חכמים).
555. כדלעיל סי' תלא ס"ה (ואין הנר מאיר ומבהיק יפה ביום כי אם בלילה). וכאן נתבאר שגם בדיעבד לא סגי בבדיקה ביום י"ג לאור הנר (ודוקא אם לא בדק בליל י"ד, בלית ברירה התירו לבדוק ביום י"ד לאור הנר, כדלעיל ס"א). ומטעם זה יש הנוהגין לכבות את אור החשמל בשעת בדיקת חמץ, שאז אור הנר מבהיק יותר, ותהי' הבדיקה לאור הנר דוקא. אמנם אין מדקדקין בכך (ראה הנסמן בפסקי תשובות סי' תלא ס"ק ב), כי אין הדבר תלוי אם יש עוד אור בחדר או לאו, כי אם שהבדיקה תהי' בלילה ולא ביום, וכאמור לקמן בסמוך: "ואפילו אם בדק חדר אפל ביום י"ג לאור הנר, שהחשך בתוכו שוה ביום ובלילה". נראה מכך לכאורה, שכשם שאין לבדוק לאור הנר ביום, בין בחדר מואר ובין בחדר אפל, כך אפשר לבדוק לאור הנר בלילה, בין בחדר אפל ובין בחדר מואר בחשמל. גם אפשר להוכיח כך לכאורה ממה שנתבאר לעיל (ס"א-ב): "אם עבר ולא בדק בליל י"ד, וחייב הוא לבדוק ביום י"ד ... לא יבדוק לאור החמה אלא לאור הנר, שאור הנר יפה לבדיקה וחיפוש במחבואות בחורים ובסדקים". הרי שבמקום שאין ברירה וצריכים לבדוק ביום, לא הצריכו לסגור את תריסי החלונות, שלא יכנס אור היום, כדי לבדוק לאור הנר בלבד. וכן הוא במקום שהתירו לבדוק ביום גם לפני י"ד ניסן, כדלקמן (סי' תלו ס"א): "היוצא מביתו לעיר אחרת קודם הפסח ... חייב הוא לבדוק כל חדריו בלילה שלפני יציאתו לאור הנר, ואם שכח ולא בדק בלילה יבדוק ביום, לאור הנר". ולא הצריכו לסגור את תריסי החלונות, כדי לבדוק לאור הנר בלבד. * אך מכל מקום עיקר הבדיקה היא לאור הנר, ולא לאור החשמל. יוצא אם כן לכאורה, שכאשר החדר מואר בחשמל, צריך לעבור עם הנר על פני כל החדר, גם באמצע החדר במקום שהרצפה מוארת בחשמל, אף שגם לפני שעובר שם עם הנר נראית כל הרצפה נקיה בלי פירורי חמץ. אמנם גם זה אינו ברור, שהרי נתבאר לעיל (ס"ב): "אכסדרה כיון שאורו רב מאוד יכול לבדקו לכתחלה ביום בלא אור הנר, אפילו ביום המעונן". והיינו כיון שכשיש אור רב אין תועלת בבדיקת מקום זה לאור הנר, דשרגא בטיהרא מאי אהני (חולין ס, ב). ואף במקום חלון פתוח נתבאר לעיל (ס"ד): "וכן חלון שבכותל, אם אין בה מחיצה של זכוכית, כל מה שמכוון כנגדו ממש אין צריך בדיקה לאור הנר, אם הוא בודק ביום אפילו הוא יום המעונן". יוצא אם שבמקום מואר אין תועלת ואין צורך לבדוק בנר, ורק בפינות החדר צריך לבדוק בנר. ואף שזהו רק בדיעבד, כשעבר ולא בדק בליל י"ד, משא"כ ביום י"ג אסור לכתחלה לבדוק לאור החמה. הנה טעם הדבר נתבאר לעיל (ס"ה): "ואפילו אם רוצה להקדים ולבודקם ביום י"ג לאור החמה אינו רשאי, שמבטל הוא תקנת חכמים שתקנו לבדוק בלילה בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם". משא"כ כאן שרוצים לבדוק בליל י"ד לאור החשמל, מדוע לא יועיל? ומה שמדייקים לבדוק בלילה לאור הנר דוקא, אף במקום שכל החדר מואר בחשמל. היינו מטעם המובא לעיל (סי' תלא ס"ה): "וחיפוש זה אי אפשר אלא לאור הנר, שנאמר בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות וגו', מכאן סמכו חכמים שאור הנר יפה לבדיקת חמץ". אך מכל מקום, כשבאים לבדוק חדר מואר בחשמל, אשר רואים את כל אמצע החדר מואר ופנוי מחפצים, ורואים שאין בו חמץ בחורים ובסדקים, לכאורה אין תועלת ואין צורך לדייק ולעבור עם הנר על פני כל אמצע החדר, דשרגא בטיהרא מאי אהני, ולכאורה סגי במה שעוברים עם הנר בפינות החדר. ועדיין יש לעיין בזה.
556. ר"ן א, ב (בירושלמי משמע שאם בא להקדים ביום י"ג אינו רשאי ... מבואות האפלים מהו לבודקן בתחלה ביום לאור הנר, מילהון דרבנן אמרו שרגא לא כמה דמנהר בליליא מנהר ביממא ... ולפיכך אם בא להקדים לבדוק ביום י"ג לאור הנר אינו רשאי). פר"ח ס"א (ואפילו ... מבואות אפילים דלדידהו הוי כחשיכה כאורה צריך לבודקן בלילה, דאיתא בירושלמי לא כמה דהוא מנהר בליליא הוא מנהר ביממא), וסי"א. ח"י (כדלעיל הערה 26).
557. ירושלמי פ"א ה"א (מבואות האפלין מהו שיהא צריך לבודקן בתחילה לאור הנר. מיליהון דרבנין אמרין, לא כמה דהוא מנהר בליליא הוא מנהר ביממא, דאמר רב הונא כד הוינן ערקין באילין בוטיתא דסדרא רבה (כשהיינו בורחין להנך מערות של בית המדרש הגדול מפני השונאים) היו מדליקין עלינו נרות, בשעה שהיו כיהים היינו יודעין שהוא יום, ובשעה שהיו מבהיקין היינו יודעין שהוא לילה. ותייא כיי דמר (ואתיא כמאי דאמר) רבי אחייא בר זעירא, נח בכניסתו לתיבה הכניס עמו אבנים טובות ומרגליות, בשעה שהיה כיהות היה יודע שהוא יום, ובשעה שהיו מבהיקות היה יודע שהוא לילה).
558. פר"ח סי"א (מוכח בהדיא דבליל י"ג לאור הנר דשפיר דמי ... העיקר שכיון שבדק באחת מן הלילות לאור הנר וכיון לבער חמץ מן הבית, שוב אין צריך לבדוק בליל י"ד). ח"י ס"ק א (אכן אם בדק ליל י"ג ונזהר היטב שלא להכניס עוד חמץ, אין זה זריז ונפסד, ואין צריך לבדוק עוד ... אלא ודאי דהיכי דבדק ליל י"ג לאור הנר כדינו יצא, ושוב אין צריך לבדוק).
559. סעיף א (היוצא מביתו לעיר אחרת קודם הפסח ... לבדוק כל חדריו בלילה שלפני יציאתו לאור הנר ... ועל בדיקה זו לא יברך על ביעור חמץ כדרך שמברכין על בדיקת ליל י"ד, כיון שאינה בזמן העיקרי שתקנו לה חכמים דהיינו ליל י"ד).
560. והיינו דלא סגי בארון אחד. ראה שאילת חיים (סי' ג' ס"א), שלמדים זאת מהפסוק "תשביתו שאור מבתיכם", וגם חדר חשוב בית.
561. כדאמרינן (שו"ע יו"ד סי' שלא סל"ב): "ערום לא יתרום, משום שאינו יכול לברך" (משנ"ב שער הציון ס"ק ה). "ערום לא ישחוט לכתחלה מפני שאינו יכול לברך" (שם סי' א ס"י).
562. בכת"י: לפחות.
563. מ"א ס"ק כ (מיהו אם בדק אכסדרה לאור החמה יצא ... ומכל מקום צריך לבדוק עכ"פ חדר אחד בלילה, שלא לחלק בין בדיקה לבדיקה). ומזה למדים גם לענין בדק בליל י"ג לאור הנר. אליה זוטא ס"ק א (והב"ח מחמיר ... אף שבדקן בליל שלשה עשר לאור הנר צריך לחזור ולבדוק).
564. ירושלמי פ"א ה"א (שלא לחלוק בין ביעור לביעור). מ"א שם (שלא לחלק בין בדיקה לבדיקה). והפירוש הוא כאמור כאן "שלא לחלק בינו ובין כל ישראל". והיינו שאף שבדיקת הבית התקיימה כראוי, עדיין נשאר עליו חובת הגוף לבדוק את ביתו בליל י"ד. ודעה הב' דלקמן, שאחר שהבית בדוק אין עליו חובת הגוף לבדוק. וכעין זה מצינו לקמן סי' תלו סכ"א, ב' דעות אם הבדיקה היא חובת הגוף. וראה סגולת אברהם ע' 197. ומהאמור לקמן "ויש לחוש לדבריהם שלא לברך כשחוזר ובודק" נראה לכאורה, שלדעה הראשונה אפשר שצריך לברך כשחוזר ובודק חדר אחד, אף שאותו חדר כבר נבדק בלילה הקודמת.
565. פר"ח שם (וסיים הר"ן, ולפיכך אם בא להקדים לבדוק ביום י"ג לאור הנר אינו רשאי ע"כ. מוכח בהדיא דבליל י"ג לאור הנר דשפיר דמי ... העיקר שכיון שבדק באחת מן הלילות לאור הנר, וכיון לבער חמץ מן הבית, שוב אין צריך לבדוק בליל י"ד).
566. ח"י ס"ק א (ואם רוצה להחמיר על עצמו, על כל פנים לא יברך, להכניס עצמו לחשש ספק ברכה).
567. גמרא ז, סע"ב (תנו רבנן אין בודקין ... ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר). טור ושו"ע ס"ב (אין בודקין לאור האבוקה).
568. משא"כ שתי נרות, או נר שיש בו שתי פתילות, כדלקמן ס"י.
569. גמרא ח, א (אמר רב נחמן בר יצחק זה יכול להכניסו לחורין ולסדקין וזה אינו יכול להכניסו לחורין ולסדקין). טור ולבוש ס"ב.
570. רב פפא שם (רב פפא אמר האי בעית והאי לא בעית). טור ולבוש שם.
571. רש"י שם ד"ה בעית (מתיירא שלא יבעיר את הבית ואין לבו על הבדיקה יפה). טור ולבוש שם.
572. רא"ש פ"א סי"א (ונהגו באשכנז שאין בודקין אלא בנר של שעוה, אבל לא בנר של חלב שהוא ירא שמא יטיף על הכלים, וגם לא בנר של שומן שהוא ירא שמא יטיף על כלי החלב, וגם לא בנר של שמן שהוא מתיירא שמא יטיף על הבגדים ויטנפם, וגם אין יכול להכניסו לחורין ולסדקין). וראה גם כל בו סמ"ח ז, א (והראב"ד ז"ל כתב שנר שעוה הוא הטוב והנאות לבדיקה, ולא זה של שמן, כי לעולם יהיה ירא שמא ישפוך השמן, ולא יבדוק יפה, וכן עמא דבר). טור ושו"ע ס"ב (ולא בנר של חלב ולא של שומן ולא של שמן, אלא בנר של שעוה).
573. ב"ח ס"ד (נראה דבהני הויא בדיקתו בדיקה בדיעבד, אלא לכתחלה הטוב והנאות לבדיקה הוא שעוה). עולת שבת ס"ק ב (וכתב הב"ח דבאילו בדיעבד בדיקתו בדיקה ואינו צריך לחזור ולבדוק). פר"ח ס"ב (מסתברא דאבוקה הויא עיכובא ואם בדק באבוקה צריך לחזור ולבדוק בנר קטן, אבל שאר נרות שאסר המחבר דוקא לכתחילה אבל בדיעבד שפיר דמי). אליה זוטא ס"ק ב (אבל נר של חלב ושל שומן מהני). ח"י ס"ק ה (משא"כ באינך נרות בדיעבד מהני הבדיקה). ט"ז ס"ק ג (ונראה דבזה אסור לכתחילה, אבל לא לעיכוב).
574. ח"י שם (ושעת הדחק שאין לו נר של שעוה יבדוק לכתחלה בנר אחרינא, דשעת הדחק כדיעבד דמי).
575. מ"א ס"ק ה (דאבוקה ... אפילו בדיעבד צריך לחזור ולבדוק, אבל נר של חלב נהגו להחמיר, שיתירא פן יטוף על הכלים ועל הבגדים, ובדיעבד יצא, ושל שמן דינו כאבוקה, שמתיירא להכניסו לחורין ולסדקין פן ישפוך השמן). ולא קיי"ל כוותיה לאסור בנר של שמן אף בדיעבד, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ב. אך מכל מקום למדנו מדבריו, שנר של שמן חמור יותר מנר של חלב.
576. אחרונים (כמצויין בסעיף הקודם).
577. ט"ז ס"ק ג (נראה דבזה אסור לכתחילה, אבל לא לעיכוב ... וכן משמע לשון הטור ... באבוקה כתב אין בודקין, משמע דלכתחלה לא, אבל בדיעבד גם זה מקרי בדיקה).
578. עולת שבת ס"ק ב (והוא הדין נר שיש לו שתי פתילות, כמו שמבואר לעיל בסימן רצ"ח). עי' לעיל סי' רחצ ס"ד (ונר של שמן שיש בה פתילות הרבה דולקות הרי זו אבוקה. ואף אם אין שם אלא ב' עצים דולקים יחד, וכן ב' פתילות בנר אחד ... הרי זו אבוקה), וש"נ.
579. מהרי"ל הל' בדיקת חמץ סי' ו ע' לח (דאי הוי נעשה כקליעה דינו כאבוקה, ואין לבדוק לאורו). רמ"א ס"ב (אבל שתי נרות ביחד, אפילו קלועים, דינם כאבוקה).
580. מ"א ס"ק ו (נראה לי דהכי קאמר, פשיטא אם דבקן ביחד ולא קלען דהוי כאבוקה, אלא אפילו אם קלען, סלקא דעתך אמינא דהוי כנר אחד, קמ"ל).
581. ח"י ס"ק ו (ונראה לי דמהאי טעמא לא נזכר בשום פוסק אם יש לו לבדוק בנר של עץ, משום דאינו מדליק ביחידי ... ואף בעצים דמשחן, שקורין בלשון אשכנז קי"ן, אף שדולק לפעמים ביחידי, מכל מקום כיון שריחו רע ... ואף גם ניצוצות נתזין ממנו על הכלים, חיישינן שעל ידי זה לא יבדוק היטב). שמטעם זה נתבאר לעיל (סי' רחצ סוף ס"ד): "וטוב ליזהר שלא ליקח להבדלה אבוקה מעצים שריחן רע (שקורין קי"ן)". וכן בהדלקות נרות שבת אסרו להדליק בנר שריחו רע, כמבואר לעיל (סי' רסד ס"ו): "מפני שריחו רע". וכן אסרו לסכך בסכך שריחו רע, כמבואר לקמן (סי' תרכט סכ"א): "יש דברים שאסרו חכמים לסכך בהן לכתחלה, והם מיני עשבים שריחם רע ... לפי שאנו חוששין שמא מתוך שריחן רע ... יצא מן הסוכה".
582. סעיף ב (קודם שהגיע זמן איסור הנאתו יכול הוא לבטלו ולהפקירו, ומותר לו מן התורה להשהותו עמו בבית כל ימי הפסח, שאינו עובר מן התורה בבל יראה ובל ימצא אלא על חמץ שלו שלא הפקירו, שנאמר ולא יראה לך, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל הפקר).
583. רש"י (ריש מכילתין ד"ה בודקין): "שלא יעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא". והיינו שבדיקת החמץ מועילה מהתורה שלא יעבור עליו. ובדף ו, ע"ב ד"ה ודעתו עליה (חשובה היא בעיניו וחס עליה לשורפה ומשהה אפילו רגע אחד, ונמצא עובר עליה בבל יראה ובבל ימצא). והיינו שהבדיקה מועלת שלא יעבור על החמץ שנשאר בביתו, וגם אם מצא גלוסקא, אינו עובר עליה אלא אם כאן "משהה" מלבערה. ר"ן (ריש מכילתין ד"ה בודקין): "דמדאורייתא בחד מינייהו סגי, כלומר או בבדיקה או בביטול, דבדיקה לחודה נמי מהניא, כדאמרינן עלה בגמרא (ז, ב) לאור הנר מנא לן ופשטינן ליה מקראי, אלמא דבדיקה נמי מדאורייתא היא, וכל שבדק מן התורה אינו צריך לבטל, הלכך שפיר איכא למימר דבדיקה אתי כדי שלא יעבור עליו בבל יראה". ויתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג.
584. שאינו חייב מן התורה לבדוק בליל י"ד, אלא אחר שהגיע זמן איסורו, כדלעיל שם (ומה היא השבתה זו שאמרה תורה הוא שישבית ויבער החמץ מן העולם ... לאחר שהגיע זמן איסור אכילתו והנאתו מן התורה), ולקמן סי' תמה ס"א (אע"פ שמתחילת שעה ז' הוא מצוה שלא ימצא חמץ ברשותו, וכל רגע ורגע שנמצא חמץ ברשותו ואינו מתעסק לבערו הוא עובר על מצות עשה של תורה, אף על פי כן אינו מחוייב לבערו בסוף שעה ששית כדי שלא ימצא בתחילת ז', אלא מתחילת ז' ואילך הוא שמחוייב לבערו). וסי' תלו ס"ו (חייב לבודקן ולבער החמץ שבתוכם מן התורה כשיגיע חצות יום י"ד, שנאמר אך ביום הראשון תשביתו וגו'). וראה מראי מקומות וציונים.
585. כדלעיל סי' תלא ס"ב (ויבער החמץ מן העולם לגמרי, עד ששום אדם לא יוכל עוד ליהנות ממנו), ולקמן סי' תמה ס"ג (כיון ששום אדם לא יוכל ליהנות ממנו הרי זה נקרא ביעור מן העולם). וס"ה (הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי, כיון ששום אדם לא יוכל עוד ליהנות ממנו). והיינו שאף שמן התורה סגי במה שמוציאו מרשותו, כדלעיל סי' תלא ס"ג (צריך לחפש אחריו ... ולהוציאו מכל גבולו). היינו כשבודק קודם זמן איסורו, משא"כ אם בודק כשיגיע זמן איסורו לא סגי בהוצאה מגבולו, אלא צריך לבערו מן העולם לגמרי, כדלעיל שם (והערה 17).
586. פר"ח סי' תלא ס"א (כיון דבדק ומדאורייתא נמי יצא ידי חובה, ואפילו נמצאת גלוסקא לא קעבר למפרע, אלא משעת מציאה ואילך אי שהי לה ... שכבר בדק, ולהכי לא קעבר אלא משעת מציאה ואילך וכמו שכתבתי לעיל, אבל אם לא בדק קעבר מן התורה אפילו לחמץ שאינו ידוע). ר"ן ריש פסחים ד"ה אלא כך הוא עיקרן של דברים (צריך מן התורה שיבדוק אחריו בכל מקום שהוא רגיל להמצא שם ויבערנו מן העולם ... ובהכי סגי ליה, לפי שמכיון שבדק יצא ידי חובתו, ואם שמא ימצא אחר כך גלוסקא יפיפיה יבערנה לאלתר. שמא תאמר למפרע עבר עליה, ליתא, שהרי סמכה תורה על החזקות, וכל שבדק אותן מקומות שרגיל להמצא בהן חמץ יצא ידי חובתו ... שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ודעתיה עלויה, ופרש"י ז"ל דשמא מתוך שדעתיה עלויה ישהה אותה מלבערה, ונמצא עובר עליה, כלומר משעת מציאתה ואילך, אבל מקמי הכי לא, שכבר יצא ידי חובתו בבדיקה כדכתיבנא). רא"ש פ"א סי' ט (אי נימא משום פירורין, דקים (לן) שלא מצא בבדיקה ונשארו, ועובר עליו בבל יראה ... אמר רבא גזרה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עילויה, כלומר חיישינן שמא באחת מן הזויות היתה גלוסקא יפיפיה שדעתו עילויה ולא בטלה ממילא, ולכך צריך לבטל. וכי משכח ליבטליה, ולמה הצריכו לבטל בשעת הבדיקה. דילמא משכח ליה לבתר איסוריה ולא מצי לבטל ליה), לפירוש ה ט"ז סי' תלד ס"ק ג (אין פירושו שיעבור על מה שלא ידע, אם לא יבטל אלא ימצא אותו אחר כך, דשגיאות מי יבין. וכ"מ מדברי הרא"ש שכתב בפירורין, אי לא הי' בהם היתר מפני שהם אינם חשובין ובטלים הייתי עובר עליהם, דכיון דקים לן שנשארו בבדיקה ממילא הוה ליה כידוע, ואם כן בגלוסקא יפה הוה האיסור דוקא כי משכח להו ... אמר רבא שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עלויה, פירש"י חשובה היא בעיניו וחס עליה לשרפה ומשהא אפילו רגע אחד ועובר עלי' בבל יראה. ואחר כך מקשינן וכי משכחת לי' לבטלי' ומשני דילמא משכחת ליה לבתר איסורא ... שמא יחוס מלשורפה קצת ויעבור). ויתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג. וכן הוא לקמן סי' תלד ס"ו (אבל קודם שמצאה אינו עובר בבל ימצא, אע"פ שהיתה טמונה בביתו). וראה רשימות שיעורים (פסחים) סי' ב. ליקוט שיעורים סוס"י א. הערות וביאורים תתמז ע' 51.
587. ט"ז סי' תלד ס"ק ג (אין פירושו שיעבור על מה שלא ידע, אם לא יבטל, אלא ימצא אותו אחר כך, דשגיאות מי יבין). וראה כעין זה לקמן סי' תמו ס"ה (ועל שהייה זו שמשהה את החמץ עד הערב אינו עובר בבל יראה ובל ימצא, כיון שהוא רוצה לבערו אלא שחכמים מונעים אותו הרי הוא אנוס, ולא הזהירה תורה בל יראה ובל ימצא אלא למי שיש בידו לבער).
588. ר"ן א, א ד"ה אלא (צריך מן התורה שיבדוק אחריו בכל מקום שהוא רגיל להמצא שם ... אין מצות השבתה אלא על חמץ ידוע, או מפני מקומות שרגיל להמצא בהן). ט"ז סי' תלה ס"ק א (אף על גב דאין חמץ ידוע, מכל מקום הוה כידוע, כיון דרגיל בו כל השנה ודאי נשארו שם חתיכות חמץ). פר"ח סי' תלא ס"ק א (דהך ספיקא עדיף משאר ספיקין, כיון שהם מקומות שרגילים להכניס בהם חמץ כל השנה הוי ספק הרגיל וקרוב לודאי דאיכא חמץ, ובעי לבדוק כל אותן מקומות). וראה תהלה לדוד ח"ג סי' ה ד"ה והטעם (דלכאורה הבדיקה במיעוט המצוי לא הוי אלא מדרבנן, כמבואר מהא דבדיקת הריאה ... ואפשר זה כוונת הרב ז"ל שחידש, דבדיקת מקום שרגילין להשתמש בו חמץ הוי מן התורה, ובדיקת מקום שיש לחוש שמא הכניס לשם חמץ הוא מדברי סופרים). והיינו כמבואר בשו"ע יו"ד (סי' לט ס"א): "אין צריך לבדוק אחר שום טריפות מן הסתם, חוץ מן הריאה". ולקמן שם (סי' א קונטרס אחרון ס"ק ה): "שאין צריך לבדוק אחר כל הי"ח טרפות ... לבד מסרכת הריאה משום דשכיחי טובא". ובש"ך שם (סי' לט ס"ק ח): "בספרי הוכחתי בכמה ראיות דלכו"ע בדיקת הריאה אינו אלא מדרבנן".
589. ראה לקמן סכ"ה (דכיון שאכלו שם חמץ אי אפשר שלא נפל שם חמץ על הקרקע, והרי יש כאן ודאי חמץ). קונטרס אחרון שם ס"ק ה (דזה נקרא חמץ ודאי). לקמן סי' תלו ס"ו (הבית וחדריו שרגילות לאכול בהן חמץ כל השנה, ואי אפשר שלא נתפרר ונפל שם פירור חמץ שיש בו כזית ... חייב לבודקן ולבער החמץ שבתוכם מן התורה).
590. כדלקמן סי' תמב סכ"ח (שמן התורה אפילו אם לא ביטלו אינו חייב לבערו אלא אם כן יש בו כזית), וקונטרס אחרון שם ס"ק יז (אין חצי שיעור אסור מן התורה בבל יראה ובל ימצא ... דאינו אלא מדברי סופרים).
591. מדייק כאן שעובר עליו בבל ימצא (ולא בבל יראה), כיון שאינו נראה. ונתבאר לקמן סי' תמ ס"א (והערה 9).
592. סעיף א (יכול אם טמן אותו בבור עד שאינו נראה או שהפקיד אותו ביד נכרי לא יהיה עובר עליו, שהרי אינו נראה לו כל ימי הפסח, תלמוד לומר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם). ולכן גם כאן "עובר עליו בבל ימצא מן התורה" (ולא בבל יראה). וכן הוא לקמן סכ"ז-ל (ויעבור עליו בבל ימצא ... ועובר עליו בבל ימצא ... שעובר עליו בבל ימצא מן התורה), שבכל אלו מדובר בחמץ שאינו רואהו. אמנם לקמן סי' תמ ס"א "עובר עליו גם המפקיד בבל יראה ובל ימצא". ונתבאר לקמן שם (הערה 9).
593. עתה מתחיל למנות כמה פרטים שחייבו מדברי סופרים: (א) לבדוק אעפ"י שביטל כל חמצו (כדלעיל סי' תלא ס"ג-ד: חכמים גזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום). (ב) לבדוק אף במקומות שאינו משתמש בהם חמץ בתדירות (כדלקמן). (ג) לבער אפילו אם "נתפרר ממנו שום פירור חמץ" פחות מכזית (כדלקמן בסוף הסעיף, וש"נ). (ד) לבדוק אף במקום שיש להתיר מהתורה מטעם ספק ספיקא (כדלקמן סכ"ה בהגהה).
594. טור ושו"ע ס"ג (בודק כל המקומות שיש לחוש שמא הכניסו בהם חמץ).
595. רש"י ח, א ד"ה במסתפק (פעמים שהשמש נכנס להביא יין כשהוא כלה על השולחן ופתו בידו), וכדלקמן סט"ו.
596. מהרי"ל הל' בדיקת חמץ ס"ג ע' לז (שמכניסים חמץ גם בחדרי המשכונות, דלפעמים קם בתוך הסעודה להביא משכון ופתו בידו ושוכח שם). ח"י ס"ק ז (כגון חדרי המשכנות ... צריכים בדיקה).
597. שמדברי סופרים צריך לבער אף פירורים שאין בהם כזית. כדלקמן (סי' תמב סכ"ח): "מדברי סופרים אפילו פחות מכזית חמץ ... חייב לבערו". ואף אם הם פירורים דלא חשיבי ובטלי, נתבאר לקמן (סכ"ה בהג"ה): "פירורים הדקין ... אין צריך להגביהם ולבערם אם הם מונחים במקום דריסת רגלי בני אדם שמאליהם הם מתבערים על ידי דריסת הרגלים, אלא אם כן רואה אותם מונחים שם לאחר שהגיע שעה ששית, שאז הוא חייב לבערם מן העולם מיד שיראם". סי' תמד (ס"ט): "וישליך הקינוח והפרורין הדקים במקום דריסת הרגלים ... מבוערין על ידי דריסת הרגלים". סי' תס (ס"ו): "והפירורין שמוצא ישרפם". וכן הוא לקמן סי' תלו (ס"ו): "ונפל שם פירור חמץ שיש בו כזית והרי הוא חייב לבודקן ולבער החמץ שבתוכם מן התורה", שרק במקום שזקוקים לחיוב בדיקה מן התורה, צריך שיהי' כזית בפירור שנפל. וראה מה שדן בזה לקמן סי' תמב קונטרס אחרון ס"ק יח (בהג"ה). קובץ אור ישראל (חי"א ע' פה). הערות וביאורים שערי בינה (כ"ץ, סי' תלא ס"ק א). שאילת חיים סי' ט סי"ג.
598. גמרא ח, א (אוצרות יין אין צריך בדיקה. והתניא אוצרות יין צריך בדיקה, אוצרות שמן אין צריך בדיקה. הכא במאי עסקינן במסתפק). טור ושו"ע ס"ג (אבל אוצרות יין שאין מסתפק מהם ... אינם צריכים בדיקה).
599. ברייתא שם (תני רבי חייא עשו אוצרות שכר בבבל כאוצרות יין בארץ ישראל במסתפק). משא"כ במקומות שאין מסתפקים מהם.
600. נלמד מדין חדר המשכנות שבסעיף הקודם.
601. ברייתא שם (תנו רבנן ... ומתבן ... אין צריכין בדיקה). טור ושו"ע שם (וכן מתבן וכיוצא בו אינם צריכים בדיקה).
602. רמב"ם פ"ב ה"ו (אלא אם כן הכניס להן חמץ), לפירוש מ"א ס"ק י (דקאי על אוצרות). וכן הוא לקמן סוף סי"ז (אבל אם ידוע לו שנשתמש בהן חמץ אפילו פעם אחת הרי הן צריכין בדיקה). וראה סגולת אברהם ע' 199.
603. גמרא ח, א (אוצרות יין צריך בדיקה ... במסתפק). רמב"ם שם (אבל אוצרות שכר ואוצרות יין שמסתפק ממנו ... צריכין בדיקה). טור (ובודק בכל המקומות שיש לחוש שמא הכניסו בהן חמץ, כגון אוצרות יין שמסתפקין מהן). ח"י ס"ק ז (ואוצרות יין ... ושכר שמסתפקין מהם צריכים בדיקה).
604. ברייתא שם (תני רבי חייא עשו אוצרות שכר בבבל כאוצרות יין בארץ ישראל במסתפק). רמב"ם שם. טור (ואוצרות שכר במקום שרגילין בו חשיבי כאוצרות יין, להצריכן בדיקה במסתפק מהן). ח"י שם.
605. רש"י שם ד"ה במסתפק (פעמים שהשמש נכנס להביא יין, כשהוא כלה על השולחן, ופתו בידו).
606. גמרא שם (אמר רבה בר רב הונא בי מילחי (בית המלח, רש"י) ובי קירי (שעוה, רש"י) צריך בדיקה).
607. ח"י ס"ק ז (חדרי כבושים וגבינות ... צריכין בדיקה).
608. שזהו פירוש "בי קירי" (שעוה) שבגמרא, רש"י ד"ה ובי קירי (ונרות). טור (והמלח ... והנרות).
609. רש"י שם ד"ה ובי קירי (לפי שעומד מתוך הסעודה להביא מלח ונרות).
610. גמרא ח, א (אוצרות שמן אין צריך בדיקה ... שמן יש קבע לאכילה).
611. רש"י שם ד"ה יש קבע (יודע הוא כמה שמן צריך לכך וכך בני אדם, ומביאו קודם סעודה, ואין צריך לעמוד מן השלחן ולהביא). מ"א ס"ק ז (ואוצרות שמסתפק ממנו ויש לו קבע, שנוטל בפעם אחת מה שצריך לסעודה, אין צריך בדיקה, שאין רגילים ליכנס בו בפת). ח"י ס"ק ז (ואוצרות שמסתפקין מהן ויש קבע, שנוטל מהם בפעם אחת אין צריכים בדיקה).
612. ברייתא וגמרא ורש"י שם. ראב"ד פ"ב ה"ו (בשמן שאע"פ שמסתפק אינו צריך, לפי שיש קבע לסיפוקו). טור (ואוצרות שמן, אפילו אם נסתפק מהן ... אין צריכין בדיקה, שאין דרך לכנוס בהן בתוך הסעודה, מפני שידוע כמה צריכין לסעודה ומביאין הכל קודם הסעודה).
613. ר"ן (ד, ב) ד"ה במסתפק (דכיון שנהגו עכשיו להדליק בשמן, הוו להו אוצרות שמן כבי קירי, דאמרינן לקמן דצריך בדיקה). רבינו ירוחם נתיב ה ח"א לט, רע"א (הרי"ף והרמב"ם השוו אוצרות שמן לאוצרות יין, וחילוק זה תלוי במה שעתה מסתפקין משם להדלקה, והוה ליה כבי קירי). הגהת סמ"ק סי' צח ע' עג (ולדידן נמי דשמן הוי עיקרו להדלקה הוא הדין נמי דיש קבע להדלקה). הובאו בב"ח ס"ה ד"ה ומ"ש ואוצרות.
614. גמרא ח, א (תנו רבנן חורי בית העליונים והתחתונים ... אין צריכין בדיקה ... ורמינהו חור שבין אדם לחבירו זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו ... לא קשיא הא בעילאי ובתתאי והא במיצעי). שו"ת הרא"ש כלל יד ס"ג (חורי הבית ... וכן זיזין הבולטין מהכותל כשיעור זה, צריכין בדיקה). טור ושו"ע ס"ד (חורי הבית, וזיזין הבולטים, מהכתלים, שאינם גבוהים הרבה ולא נמוכים הרבה, צריכים בדיקה). וכן הוא לקמן סכ"ט (החורים שבכותלי החצר אם אינן גבוהים יותר מדאי ולא נמוכין יותר מדאי הרי הם צריכין בדיקה אם דרך להשתמש בהם).
615. ראה קובץ יגדיל תורה (נ.י. ט ע' כח), שאפשר מוסגר שייך אחרי התיבות "פירורי חמץ". וכן הוא לקמן סכ"ב במוסגר (שכל חור שאין דרך להשתמש בו כלום אין צריך בדיקה כלל). וראה לקמן סי' תמב ס"ל (וכל זה מעיקר הדין, אבל ישראל קדושים הם ונוהגין להחמיר על עצמן וגוררים כל החמץ הנמצא אפילו משהו ... ואם יש חמץ בסדק שאינו יכול לחטט אחריו יטיח עליו מעט טיט).
616. שו"ת הרא"ש כלל יד ס"ג (חורי הבית שהן למעלה מג' טפחים, ואין גבוהין יותר מקומת אדם, וכן זיזין הבולטין מהכותל כשיעור זה, צריכין בדיקה). טור ושו"ע ס"ד (אבל הגבוהים שאין יד האדם מגעת שם, והנמוכים פחות משלשה טפחים, אינם צריכים בדיקה).
617. ירושלמי פ"א ה"א (ובאותו שלא נשתמש בו חמץ, אבל באותו שנשתמש בו חמץ, אפילו גבוה כמה צריך בדיקה). רמב"ם פ"ב ה"ו (אלא אם כן הכניס להן חמץ). פר"ח סוף ס"ד (אם הדבר ידוע שנשתמש שם חמץ, אפילו גבוה כמה קומות צריך בדיקה. והכי איתא בירושלמי). ח"י ס"ק ט בשם אחרונים (אם ידעינן שנשתמש בהם חמץ, צריכין בדיקה, אחרונים). וכן הוא לעיל סוף סי"ד.
618. ראב"ד , הובא בכל בו סי' מח ו, ג (וכתב הראב"ד ז"ל שבמקום שרגלו של תינוק מצויה וידו מגעת שם צריך בדיקה, אפילו בחורי הבית התחתונים). כסף משנה פ"ב ריש ה"ו (כתב הרב מנוח, ודעת הראב"ד דדוקא בבית שאין התינוקות מצויים, אבל במקום שהתינוקות מצויים אפילו חורים התחתונים צריך לבדוק, שמא הצניעו שם חמץ). מ"א ס"ק ח (ואם התינוקות מצויים צריכים בדיקה). ח"י ס"'ק ט (ואם תינוקות מצויין, אף בנמוכין צריך בדיקה).
619. ירושלמי פ"א ה"א (הדא אמרה לא חשו לנפילה. א"ר יוסה תיפתר שהיו שניהן סמוכין לכותל, אחד למעלה ... ואחד למטה). פר"ח ס"ד (ובירושלמי איתא חורי הבית עליונים ותחתונים אינן צריכין בדיקה, ניחא העליונים אבל בתחתונים ניחוש לנפולה, כלומר אולי נפל שם חמץ, דהשתא קסלקא דעתין דתחתונים הוי בקרקעית הבית. ומשני ששניהם בכותל, אחת למעלה ... ואחת למטה). וראה גם לקמן סל"ח (שמא נתגלגל לשם מעט חמץ). וכן הוא בסידור (וצריך לחפש לאור הנר בכל המחבואות, גם בסדקים שבקרקע).
620. עד כאן (סעיפים יז-ח) דן בדין החורים וסדקים שאין לחשוש בהם לחמץ. מכאן ואילך (סעיפים יט-כב) דן בדין החורים וסדקים שיש לחשוש בהם לחמץ, או שיש שם ודאי חמץ, אלא שאינו יכול להכניס את ידו לתוכו לבדוק.
621. נתבאר בקונטרס אחרון (ס"ק ד): "זה נלמד מחור עמוק שבכותל", דלקמן (ס"כ): "חור שהוא רחב ויכול להכניס ידיו לתוכו, אלא שהוא עמוק מאד ואין יד אדם מגעת לבדוק בכולו ... הרי הוא בודק בתוכו עד מקום שידו מגעת והשאר די לו בביטול". וזה "נלמד משום דדמי לחמץ בבור" (קונטרס אחרון שם בהג"ה), דלקמן (סי' תלח סי"א): "היה חמץ בבור ... אם אין דרך לירד בתוכו להשתמש בו כל השנה ... אין מטריחין אותו להביא סולם להעלות החמץ משם, אלא מבטלו ודיו". ואף שנתבאר לקמן (סל"א): "ואם נפל עליו גל קטן ... שאין עליו גבוה ג' טפחים, אע"פ שביטלו והפקירו חייב הוא לפקח את הגל ולבער החמץ בזמן הביעור, גזרה שמא כשיוציאנו משם הכלב לאכלו ישייר מעט מאכילתו ויניחנו מגולה, וכשיראה אדם ישכח ויאכלנה". מכל מקום כאן אין חוששים "שמא יגררו חולדה ועכברים בפסח את החמץ ויניחוהו במקום מגולה" (קונטרס אחרון ס"ק ד ד"ה ואין לומר). וטעם החילוק הוא, כי אין חוששים לזה אלא "גבי מפולת שאין בה ג' טפחים, שבאותו מקום עצמו יוכל לבוא לידי תקלה, שהמפולת אינה אלא ככיסוי על החמץ מלמעלה, ואם יחטט בה הכלב יסיר הכיסוי ויתגלה החמץ במקומו". משא"כ כאן, "כיון שבמקום זה עצמו שהחמץ מונח בו בזמן הביעור אי אפשר לבוא בו לידי תקלה, הלכך די לו בביטול", "והלכך לא מחזקינן ריעותא ממקום למקום אחר" (קונטרס אחרון שם ד"ה וכיון שכן). וכמו בעכבר שנכנס לבית בדוק וככר בפיו, שנתבאר לקמן (סי' תלח ס"ב): "אין צריך לבדוק אלא אותו חדר שראינו שנכנס לשם, אבל שאר החדרים אף על פי שפתוחים לאותו חדר אינם צריכים בדיקה, אם כבר ביטל ... אין חוששין שמא גררו לשאר חדרים הבדוקים". והטעם שאין חוששים לזה נתבאר לקמן (סי' תלד ס"ה): "אין אנו מצריכין אותו לחזור ולבדוק מה שבדק כבר, בשביל חששא בעלמא שמא גררו העכברים מן החמץ ... והניחוהו באחד מחורי הבית, שאם נצריכוהו לחזור ולבדוק בשביל חששא כזו אין לדבר סוף, שאי אפשר שיגמרו כל ישראל את בדיקת חמצם ברגע אחד, וכשאחד גמר בדיקתו קודם שגמר חבירו לבדוק את כל חדריו, יש לחוש שמא ברגע זו נטל העכבר חמץ מחדרים של חבירו, שאינן בדוקין עדיין ויש בהן חמץ לרוב, וגרר את החמץ והוליכו לחדרים הבדוקים של זה שגמר בדיקתו, ויצטרך לחזור ולבדוק, ואין לדבר סוף". ועל זה מסיים בקונטרס אחרון (ס"ק ד): "הכי נמי לא חיישינן שמא יגררו בפסח, משום דאין לדבר סוף".
622. כדלקמן ס"ל במפולת גבוהה ג' טפחים, שאם ביטל אין מטריחין אותו לפקח את הגל. וראה לקמן סי' תמו ס"ח. מראי מקומות וציונים. סגולת אברהם ע' 199.
623. נלמד מהאמור בסעיף דלקמן "אפילו יש שם ודאי חמץ", וש"נ.
624. כדלקמן (סי' תלח סי"א): "אין מטריחין אותו להביא סולם להעלות החמץ משם".
625. כדלעיל סי' תלא ס"ד (ומפני ב' דברים נזקקו חכמים לכך, הא' לפי שהביטול וההפקר תלוי במחשבתו של אדם שיפקירנו בלב שלם ויוציאנו מלבו לגמרי ... הב' לפי שהאדם רגיל בכל השנה בחמץ, ומחמת רגילותו קרוב הוא לשכחה שישכח את איסורו ויאכל ממנו). ועל זה מבאר כאן שעיקר התקנה היא מטעם הב', והיא אינה שייכת כשהחמץ מונח במקום שאינו יכול להכניס ידו לתוכו. וכן הוא לקמן ס"ל (שהרי עיקר גזירת חכמים שגזרו שאין ביטול והפקר מועיל לחמץ, אינה אלא כדי שלא ישכח ויבא לאכול ממנו בפסח). ונתבאר לעיל סי' תלא שם (הערה 49). וראה סגולת אברהם (ע' 200). וזהו גם הטעם לשאר המקומות שיש ודאי חמץ, ואמרו מבטלו ודיו (כדלקמן ס"כ. ס"ל. סי' תלח סי"א).
626. גמרא ח, א (חור שבין אדם לחבירו זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו), שהיא ההלכה דלקמן סעיף הבא, ומשם למדים לנידון דידן.
627. ח"י ס"ק יג (דבר זה הוא מחלוקת ישנה בין הפוסקים לענין חמץ בבור, אם צריך סולם להעלותו, או סגי בביטול בעלמא ... ודעת הרמב"ם ושאר פוסקים ... דדוקא מטמין, דקא עביד בידים. והכי קיימא לן). פר"ח ס"ז (ולי היה נראה דאפילו דאיכא ודאי חמץ לא הוו מיחייבו לבערו ... בביטול בעלמא סגי, ולא בעי להוציאו אף מדרבנן, ולא דמי למטמין בידים, דהוה ליה כחמץ בבור שכתב המחבר לקמן בסוף סימן תל"ח דמבטלו בלבו ודיו). וכן הוא לעיל סעיף הקודם (ואפילו אם ראה שנפל חמץ לחור זה). ונתבאר בקונטרס אחרון (ריש ס"ק ד), שהוא נלמד מכאן. וכן הוא לקמן סכ"ב (אפילו יש שם ודאי חמץ). והטעם לזה נתבאר לעיל סעיף הקודם (שהרי עיקר תקנת בדיקת החמץ אחר שביטלו אינה אלא משום גזירה שמא יבוא לאוכלו בפסח, וזה החמץ שהוא מונח במקום שאינו יכול להכניס ידו לתוכו, בודאי לא יאכלנו בפסח), וש"נ. והטעם שאין חוששין שמא יגררוהו חולדה ועכברים בפסח (כמו במפולת פחות מגובה ג' טפחים), נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ד (מטעם המבואר במשנה (ט, א) דאין לדבר סוף ... והלכך לא מחזקינן ריעותא ממקום למקום אחר).
628. סעיף יא (אם היה חמץ בבור ... אם אין דרך לירד בתוכו להשתמש בו כל השנה אין חוששין שמא ירד לתוכו בפסח ויאכל מהחמץ, לפיכך אין מטריחין אותו להביא סולם להעלות החמץ משם, אלא מבטלו ודיו). ומשם למד הח"י (דלעיל) לכאן, דהכא נמי סגי בביטול, אפילו יש שם ודאי חמץ, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ד (בהג"ה הא'). וסעיף יב (ואם הטמינו שם, אין מועיל לו כלום, וצריך להוציאו ולבערו).
629. גמרא ח, א (חור שבין אדם לחבירו, זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו). רש"י שם ד"ה עד מקום (כגון שהכותל עב הרבה). טור ושו"ע ס"ז (חור שבין יהודי לחבירו, כל אחד בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטל בלבו ודיו).
630. ב"ח ס"ט ד"ה חור (והא דצריך לבטל השאר, אף על גב דאי אפשר להשתמש שם, היינו משום דחיישינן שמא נתגלגל החמץ ברחוק). מ"א ס"ק יא (והשאר מבטל בלבו, דשמא נתגלגל שם). ח"י ס"ק יג (דבכל ענין סגי בביטול). אלא שהב"ח כתב (שם): "אבל בודאי חמץ צריך להוציאו, דהוי ליה כמטמין בבור". וחלק עליו הח"י (שם), וסובר דסגי אפילו יש שם ודאי חמץ, כדלעיל סעיף הקודם.
631. גמרא ח, ב – וכפלימו (דתניא חור שבין יהודי לארמאי בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו. פלימו אמר כל עצמו אינו בודק מפני ... סכנת כשפים ... כי אישתמיש יממא ונהורא ולא מסיק אדעתיה, הכא ליליא ושרגא הוא ומסיק אדעתיה). טור ושו"ע ס"ז (חור שבין ... יהודי לנכרי אינו צריך בדיקה כלל, שמא יאמר כשפים הוא עושה לי ונמצא בא לידי סכנה).
632. ב"ח ס"י ד"ה ומ"ש יחפש (מטעמא דשכיחא היזקא אפילו בידוע שיש שם חמץ אין צריך בדיקה ... בחור שבין יהודי לארמאי וכו'). ט"ז ס"ק ו (לכאורה הי' נראה לומר שאף בודאי חמץ אין צריך בדיקה, מפני הסכנה). ח"י סוף ס"ק טו (ומבואר בדברי הב"ח דאפילו בחמץ ודאי אין צריך בדיקה כאן, משום סכנה).
633. רש"י שם ד"ה כל עצמו (שלא יאמר הנכרי כשפים עשה לי). וראה גם לקמן סי' תמו ס"ו. והטעם שכאן חוששים לסכנה, יותר מחשש היזק עקרבים בגל שנפל על החמץ, יתבאר לקמן סל"ב.
634. כסף משנה פ"ב ה"ה בשם הר"מ (וכתב הרב מנוח דאפילו לפלימו דוקא בליליא ושרגא, אבל ביממא ונהורא צריך בדיקה, דכי היכי דאשתמש ביה הכי נמי בדיק ליה, והשאר מבטלו בלבו). מ"א ס"ק יב (ונראה לי דצריך לבדוק לאור היום כל מה שיכול). ח"י ס"ק יד (וכתב הכסף משנה בשם הרבינו מנוח, דמכל מקום ביום ארבעה עשר יבדוק לאור היום, כדרך שהשתמש שם).
635. סעיף יז (במוסגר).
636. כסף משנה שם.
637. כדלעיל ס"כ.
638. כדלעיל ס"ג (והערה 13).
639. לבוש ס"ה (גג המשופע אין צריך בדיקה, אפילו הוא בתוך הבית, מפני שאינו ראוי לתשמיש).
640. תקרה שתחת הגג המשופע.
641. סעיף יד.
642. ארון.
643. ברייתא ח, א (תנו רבנן ... וגג היציע וגג המגדל ... אין צריכין בדיקה). רש"י שם ד"ה וגג היציע (אע"פ שהוא נמוך הואיל ומשופע אין צריך לבדוק). טור ושו"ע ס"ה (גג היציע והמגדל שגגיהם משופעים, ומפני כך אין גגיהם ראויין לשום תשמיש, אינם צריכין בדיקה, אפילו הם בתוך הבית).
644. רש"י שם ד"ה גג המגדל (שנותנים לתוכו כלים ואוכלים, תוכו צריך בדיקה ולא גגו).
645. גמרא ח, א (תנו רבנן ... ורפת בקר ... אין צריכין בדיקה). טור ושו"ע ס"ו (רפת של בקר אינו צריך בדיקה).
646. רש"י שם ד"ה ורפת (שאם היה שם חמץ הבהמות אכלוהו). שו"ע שם (שאם היה שם חמץ הבהמות יאכלוהו).
647. קידושין עה, א (הוי ספק ספיקא וספק ספיקא לקולא). רמ"א יו"ד סי' קי ס"ט (מתירים ספק ספיקא בכל מקום, אפילו באיסור דאורייתא). וכן הוא לקמן סי' תלח ס"ג (וכל ב' ספיקות הולכין בהם להקל אף בשל תורה). סי' תסז סמ"ה (וכל ספק ספיקא מועיל אפילו באיסור של תורה).
648. גמרא ט, א (אימור הוה אימור לא הוה, ואם תמצא לומר הוה אימור אכלתיה), ופירש"י שם ד"ה האי מאי (תלינן לקולא ואמרינן אם תמצא לומר הוה, אימור אכלתיה, וספק אכילה יכול להוציאנו מידי ספק השלכה). וכן הוא לקמן (סי' תלד ס"ה): "שספק אכילה מוציא מידי ספק חמץ". אמנם יש הפרש בין כלל זה בשאר איסורים, שבכל אופן אומרים ספק מוציא מידי ספק, לבין בדיקת חמץ, שאין אומרים כלל זה אלא באופנים מיוחדים, מהטעם שיתבאר לקמן (בהג"ה לסעיף הבא): "שחייב אדם לבדוק בכל החדרים שיש לחוש בהם לשמא הכניסו לשם חמץ פעם אחת, אף שיש כמה ספיקות להקל ... לפי שעיקר תקנת חכמים שתקנו לבדוק ולחפש אחר החמץ אינה אלא על הספק".
649. ברייתא ח, א (תנו רבנן ... ולולין ... אין צריכין בדיקה). רש"י שם ד"ה ולולין (מקום דירת תרנגולין). טור ושו"ע ס"ו (לול של תרנגולים אינו צריך בדיקה).
650. טור ושו"ע שם (מפני שאם היה שם חמץ התרנגולים יאכלוהו).
651. והיינו בית שהוא דר בו ואוכל בו חמץ במשך השנה, והיה בו ודאי חמץ, אלא שהתרנגולים מצויין בו.
652. רבינו ירוחם נתיב ה ח"א לט, א (כתב הרשב"א וכן קרקע הבית שתרנגולין מצויין שם). מ"א ס"ק ט (והוא הדין קרקע הבית שתרנגולים מצוים שם אין צריך בדיקה).
653. מטעם שיתבאר לקמן בהמשך הסעיף.
654. מ"א ס"ק י (נראה לי דהיינו דוקא אם אכלוהו סמוך לפסח ... ואפשר דכל ל' יום מקרי סמוך לפסח). וכן הוא לקמן סי' תסה ס"ג (וטוב ליזהר משלשים יום קודם הפסח ואילך שלא להשליך לפניהם שעורים במקום לח).
655. שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (במקום שרגילין לאכול כל ימות השנה יש לבדוק תחת הספסלים, דאי איפשר שלא נפל שם). הובא בב"ח ס"ח ד"ה כתב רבינו ירוחם. ובמ"א ס"ק ט. וכן הוא לקמן סמ"א (אבל תחת הספסלים צריך לבדוק לאור הנר, אף אם מצויין שם תרנגולים, לפי שאי אפשר שלא נפל לשם חמץ אם הוא חדר שאוכלין בו, והרי יש כאן חמץ ודאי תחת הספסלים, ואין ספק אכילת התרנגולין מוציאה מידי ודאי חמץ). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ה.
656. וכן נפסק לקמן (סי' תלו ס"ו), שיש לו דין ודאי חמץ.
657. מ"א ס"ק י (שהביא מדברי הב"ח, שלמד כן ממשמעות) סי' תל[ח] . ב"ח ס"ח ד"ה ומ"ש וכן חצר (מיהו במקום שרגילין לאכול כל השנה, דאי אפשר שלא יפול שום חמץ בשעת האכילה, הרי יש שם ודאי חמץ, ובודאי חמץ לא תלינן לומר שנאכל הכל, כל זמן שלא ידענוהו שנאכל ... משום דאין ספק מוציא מידי ודאי. וכן משמע לקמן בסימן תל"ח ... דבודאי חמץ צריך בדיקה, ולא תלינן לומר דאכלו, דאין ספק מוציא מידי ודאי). וכן הוא לקמן סי' תלח ס"א (ואפילו אם הככר שהכניס היה קטן מאד, שיש לתלות ולומר שהעכבר אכלו ... אף על פי כן אין ספק אכילת העכבר מוציא מידי ודאי חמץ שראינו שהכניס לשם).
658. גמרא ט, א (הכא דודאי דחזינא דשקל, מי יימר דאכלתיה, הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי). ב"ח ס"ח ד"ה כתבו הסמ"ק (דרפת בקר ולולין דאין צריך בדיקה היינו דוקא מסתמא [משא"כ בודאי חמץ] ... דאין ספק מוציא מידי ודאי). מ"א ס"ק ט-י. וכן הוא לקמן סכ"ו וסכ"ח וסמ"א. קונטרס אחרון ס"ק ה וס"ק יד וס"ק טז. סי' תלד ס"ה. סי' תלה קונטרס אחרון ס"ק א. סי' תלח ס"א. סי' תמג ס"ז. סי' תצט קונטרס אחרון ס"ק ג. סי' תקז קונטרס אחרון ס"ק א. סי' תקיד קונטרס אחרון ס"ק ד. יו"ד סי' יח ס"ק ב וס"ק כד וקונטרס אחרון ס"ק ב. סי' קפה ס"ק א. סי' קפז קונטרס אחרון ס"ק ה. סי' קצא ס"ק ו. ומיירי אפילו אם ביטל חמצו, שאין כאן אלא ספק דברי סופרים, כדלקמן (סי' תלח ס"א): "ואפילו אם הככר שהכניס היה קטן מאד, שיש לתלות ולומר שהעכבר אכלו, ואפילו אם כבר ביטל חמצו שאין כאן אלא ספק דברי סופרים, אף על פי כן אין ספק אכילת העכבר מוציא מידי ודאי חמץ שראינו שהכניס לשם". והטעם שאין אומרים בזה ספק דברי סופרים להקל, כי במקום שיש חזקת ודאי חמץ, אסרו אפילו ספק דבריהם. משא"כ אם נגרעה חזקת ודאי חמץ, אזי מתירין מטעם ספק דברי סופרים להקל, כמבואר לקמן (שם ס"ט): "אם כבר ביטלו, או שיכול עדיין לבטלו, אין צריך לחזור ולבדוק, שכל ספק דברי סופרים להקל". וכן הוא לקמן (סי' תלט ס"ו): "ואם בדק קצת הבית ומצא ככר, אין צריך לחזור ולבדוק שאר הבית, אם ביטל או שיכול עדיין לבטל, שאנו תולין לומר שזהו הככר שנטל העכבר". ויתבאר לקמן שם (הערה 10). וכל זה הוא דוקא בספק "אכילה", שאינו מוציא מידי ודאי, משא"כ בחצר שיש עורבים, יתבאר לקמן (סכ"ח): "שבודאי נטלוהו העורבין ... והוליכוהו למקום שבאו משם". וכן הוא בודאות של ביעור הפירורים הדקין על ידי דריסת הרגלים, שמוציאה אף מידי ודאי חמץ, כדלקמן בסוף ההג"ה (והערה 144).
659. בלוח התיקון לדפוס ראשון: מיותר. ובכת"י ליתא (כנראה נשתרבב בטעות, מתחלת ההג"ה דלקמן).
660. מ"א ס"ק י (אם אכלו זמן רב קודם פסח, וסמוך לפסח נשמר שלא יפול לשם חמץ, אין צריך לבדוק ... איכא כה"ג ספיקי טובא שמא גררוהו למקום אחר או שמא אכלוהו ושמא נמאס ונפסל מאכילת כלב ושמא נתכבד ... ואפשר דכל ל' יום מקרי סמוך לפסח). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ו, דאין כוונתו ג' או ד' ספיקות, דהא הוי ספק ספיקא משם אחד, ואין כאן אלא ב' ספיקות. ואף שהכא גרע מהאמור לעיל ברפת ולול, ששם הוא ספק ספיקא בלי חזקת איסור, משא"כ כאן שיש חזקת חמץ, שודאי אכל חמץ בבית זה. מכל מקום מועיל ספק ספיקא כזה אף במקום חזקת חמץ, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ו (שהקילו בספק אכילה ... שהוא ספק הרגיל וקרוב לודאי ... להוציא מחזקת איסור).
661. סעיף כא (נפסלו מאכילת כלב קודם שעת הביעור ... אין עליהם תורת אוכל שיתחייב לבערם, והרי הן כעפר בעלמא), וסעיף כה (בגדים המכובסים בחלב חטה, אף על פי שנראה בהן ממשות החמץ, מותר לקיימן בפסח ... קודם שלשים יום לפני הפסח, שכשהגיע זמן הביעור כבר נתקשה החמץ שבהן ונפסדה צורתו). אבל ראה לקמן סי' תמז סנ"ד (ואם בצק זה דבק ב' חדשים קודם הפסח ... אם יש מבצק זה כזית במקום אחד מסדקי החבית, חייב לבערו כשמגיע הפסח).
662. תוכן הגהה זו נתבארה בקונטרס אחרון ס"ק ו.
663. כדלעיל סי"ג (מדברי סופרים ... חייב הוא לבדוק ולחפש אחריו, בכל המקומות שיש לחוש ולהסתפק שמא הכניס לשם חמץ באקראי).
664. מגיד משנה פ"ב ה"י (וכתב הרא"ה ז"ל שהטעם דאע"ג דספיקא דרבנן היא, כיון שבדיקת חמץ תחילתה על הספק, החמירו בספקה יותר משאר ספיקות של דבריהם). וכדלקמן סי' תלט ס"א (אע"פ שיש כמה ספיקות לפוטרו מן הבדיקה אין זה מועיל כלום שכך הוא עיקר תקנת הבדיקה לבדוק אפילו במקומות שאין בהם חמץ ברור אלא ספק וספק ספיקות). וראה חקרי הלכות ח"ג מח, ב.
665. כדלעיל סי"ב (ואינו חייב לבדוק מן התורה אלא במקומות שרגיל להשתמש בהן חמץ כל השנה בתדירות ... אבל שאר החדרים שאינו רגיל להשתמש בהן חמץ בתדירות, וקרוב הדבר שלא נשתייר בהן חמץ כזית, אין צריך לבודקן מן התורה).
666. חולין נו, ב. וראה גם לעיל סי' תכט סי"ט וש"נ.
667. ראה שו"ע שם סעיף א (חוץ מריאה).
668. פר"ח סי' תלט ס"א (גבי בדיקת חמץ לא אמרינן הכי ואזלינן לחומרא, אי משום חומרא דחמץ דהחמירה עליו תורה משאר איסורים, גם ראו חכמים להחמיר בספיקו טפי משאר ספקות, ואי מטעמא דכתב המגיד משנה, דכיון שבדיקת חמץ תחילתה על הספק החמירו בספיקו משאר ספיקות).
669. תוס' ט, א ד"ה ואם תמצי לומר (אימר אכלתיה עדיף משאר ספיקות, דספק הרגיל הוא וקרוב לודאי).
670. ראה שו"ת בית שלמה יו"ד ח"ב סי' יח.
671. וזהו גם הטעם שמתירים לקמן (סכ"ו) בעכבר שהכניס חתיכות חמץ קודם שלשים יום. ואפשר זהו גם הטעם שמתירים מטעם ספק ספיקא בדין רפת ולול, דלעיל סכ"ד וריש סכ"ה.
672. סעיף ט (וישליך הקינוח והפרורין הדקים במקום דריסת הרגלים אפילו בתוך ביתו, דכשתגיע שעה ששית כבר הן מבוערין על ידי דריסת הרגלים). והיינו לומר, שהודאות של ביעור הפירורים הדקין על ידי דריסת הרגלים, גדולה יותר מודאות אכילת התרנגולים, שהרי דריסת הרגלים מתירה "פירורים הדקין, אפילו רואה אותם מונחים במקום דריסת רגלי בני אדם". וכמו בודאי של נטילת העורבים מהחצר, שיתבאר לקמן (סכ"ח) שמוציא אף מידי ודאי חמץ.
673. אפילו הם פירורים דקים. ונתבאר לעיל (הערה 69).
674. מ"א ס"ק י (דלא מסתבר לומר דאם ראינו שגררה עכבר חמץ למקום שאין מכניסים בו חמץ זמן רב קודם פסח שיצטרך בדיקה. שאם כן כל החורין שעכברים מצוים שם, אפילו הגבוהים והנמוכים, יצטרכו בדיקה, שאי אפשר שלא גררו עכברים לשם חמץ. אלא על כרחך איכא כה"ג ספיקי טובא שמא גררוהו למקום אחר או שמא אכלוהו ושמא נמאס ונפסל מאכילת כלב ושמא נתכבד).
675. לעיל בהג"ה לסעיף הקודם (ספק הרגיל מאד ... והוא קרוב לודאי ... אם יש להסתפק עוד ספק אחר ... הרי אינו ודאי גמור ... ויוכל ספק של אכילת תרנגולים שהיא קרוב לודאי להוציא מידי קרוב לודאי). וכך גם כאן, בספק אכילת העכבר את חתיכת החמץ שהכניס, שמוציא מידי הספק של שמא לא נתעפשה חתיכת החמץ. ואף שלקמן (סי' תלט ס"א) מובאת מחלוקת בכיו"ב (תשעה צבורים של מצה ואחד של חמץ שהיו מונחים לפנינו ובא עכבר ונטל מהם ככר אחד בפנינו ולא ידענו אם חמץ נטל או מצה נטל ונכנס לבית בפנינו צריך לחזור ... ואפילו אם הככר שנטל העכבר היה קטן שיש לתלות שאכלו העכבר והרי יש כאן ב' ספיקות להקל ... שכך הוא עיקר תקנת הבדיקה לבדוק אפילו במקומות שאין בהם חמץ ברור אלא ספק וספק ספיקות כמו שנתבאר בסי' תל"ג ... ויש חולקין על זה ואומרים שאם הככר היה קטן בענין שיש לתלות שאכלו העכבר, או שיאכלנו עדיין עד שיגיע זמן הביעור, אין צריך לחזור ולבדוק, אפילו אם לא ביטלו, כיון שיש כאן ב' ספיקות להקל שמא מצה נטל ושמא אכלו כולו. ויש לסמוך על דבריהם אם כבר ביטל, או שיכול עדיין לבטל, שאז הבדיקה אינה אלא מדברי סופרים, ובדברי סופרים הלך אחר המיקל). ואם כן מדוע כאן התיר בפשיטות, ולא הובאה כל מחלוקת בדבר. ונראה טעם החילוק ביניהם, שכאן מיירי ש"ראה קודם שלשים יום שהכניס עכבר בהם חתיכות חמץ". ובזה הוא ספק הרגיל וקרוב לודאי, שבמשך שלשים יום אלו אכלוהו העכברים. אמנם לקמן רס"י תלט, שראו את העכבר שנכנס לבית וככר קטן בפיו, בליל י"ד אחרי בדיקת החמץ. בזה יש מחלוקת הפוסקים, אם הוא ספק הרגיל, שהעכברים (דשכיחי הרבה) יאכלוהו כולו, במשך השעות הללו שנשארו עד זמן האיסור (ראה לקמן שם הערה 11).
676. סעיף א (עכבר שנכנס לבית בדוק וככר בפיו ... אפילו אם הככר שהכניס היה קטן מאד שיש לתלות ולומר שהעכבר אכלו. אין ספק אכילת העכבר מוציא מידי ודאי חמץ שראינו שהכניס לשם).
677. סעיף ג (וטוב ליזהר משלשים יום קודם הפסח ואילך שלא להשליך לפניהם שעורים במקום לח ... כי יש לחוש שמא כשיגיע זמן הבדיקה לא יעלה על דעתו שהמקום שהשליך שם שעורים היה לח ולא יבדוק שם).
678. ב"י וב"ח בשם סמ"ק (נראה שרצה לומר מספק חמץ, אבל ודאי חמץ לא). אגודה פ"א ס"ט (פירוש אם יש שם ספק חמץ, אבל ודאי חמץ צריך לבער). שו"ע ס"ו (והני מילי מספק חמץ, אבל ודאי חמץ לא). והיינו שכיון שידוע לו שהיה בהם חמץ בתוך ל', דינם כמו בית שאכל בו חמץ תוך שלשים, והתרנגולים מצויין בו, שנתבאר לעיל ריש סכ"ה.
679. כפירוש המ"א ס"ק י (אם אכלו זמן רב קודם פסח, וסמוך לפסח נשמר שלא יפול לשם חמץ, אין צריך לבדוק ... ואפשר דכל ל' יום מקרי סמוך לפסח).
680. ראה פר"ח ס"ו (ואי בחמץ ידוע היה לו לומר אינה צריכה ביעור, דשייך בחמץ ידוע, אבל בדיקה לא שייכא אלא בספק חמץ). ולכן כתב "שאינו יודע היכן הוא מונח שם", ואם כן שייך בזה בדיקה.
681. ב"ח סוף ס"ח (אבל בחצר המיוחד לאדם אחד מודה דבודאי חמץ צריך לבדוק ולבערו ... דשמא ישאר ממנו תוך זמן איסורו ואז יהא עובר עליו כיון שהחמץ ברשותו). פר"ח ס"ו (אי איכא ודאי חמץ לא סמכינן אעופות שיאכלוהו, וצריך לבערו). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ז, שהם מפרשים שכולם מודים שבזה צריך לבדוק, ואין לסמוך על מה שילך למחר לראות ולבער מה שנשאר. ונתבאר שם, דהכי קיי"ל גם לשאר הפירושים והפוסקים המובאים שם.
682. שמותר כל שעה ה, כמבואר במשנה כא, א (כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה לחיה ולעופות). ולקמן סי' תמג ס"ב (וכן יכול להאכילן כל שעה ה' לבהמה חיה ועוף).
683. מדייק כאן שיעבור עליו בבל ימצא (ולא בבל יראה), כיון שאינו נראה. ונתבאר לקמן סי' תמ ס"א (והערה 9).
684. רא"ש פ"ב סי' א (והפירוש הנכון נראה לי, ומאכיל לבהמה ולחיה ולעוף והוא עומד עליהם עד שיאכלום, ולא יעלים עיניו מהם עד שיאכלום, ויבער המשוייר). טור ושו"ע סי' תמג ס"א (ובלבד שיעמוד עליהם לראות שלא יצניעו ממנו, ויבער מה ששיירו ממנו). וכן הוא לקמן שם ס"ב (ובלבד שיזהר לעמוד עליהם עד שיגמרו לאכול קודם שעה ששית, ויראה שלא יצניעו ממה שהן אוכלין בחצירו, וישאר מוצנע שם לאחר זמן הביעור, ויעבור עליו בב"י. ומה שישתייר מאכילתם יבערנו כשתגיע שעת הביעור. ואף אם מאכילם קודם שעה ה' צריך ליזהר בזה, כמו שנתבאר בסי' תל"ג עיי"ש). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ז, דהכי קיי"ל (דלא כשיטת התוס' המובאת שם), ולכן חייב לבדוק בליל י"ד, ולא יסמוך על מה שילך למחרת לראות ולבער החמץ שנשאר.
685. כי דוקא בחצר אין חוששין שמא ישכח, כדלקמן סעיף הבא (ואין חוששין שמא ישכח לילך ולראותו כשתגיע שעה ששית, שאף אם ישכח עליו אין כאן איסור ... אלא שלכתחלה אין לסמוך על זה כשמגיע זמן הביעור ... ילך ויראנו). משא"כ כאן ברפת, שמדינא צריך לילך ולראות כשתגיע שעת ביעור, לכן חוששים שמא ישכח. ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ז-ח.
686. סעיף א (הטילו חכמים על כל איש שיזהר בחמץ שמצא בבדיקה שישמרנו יפה מפני התינוקות והעכברים).
687. יתבאר לקמן סעיף הבא, דהיינו למעוטי "החורים שבכותלי החצר ... שהעורבים אינם מצוים בחורים".
688. גמרא ח, א (חצר אינה צריכה בדיקה, מפני שהעורבין מצויין שם). רמב"ם פ"ב ה"ד (ואמצע החצר אינו צריך בדיקה, מפני שהעופות מצויים שם, והן אוכלין כל חמץ שיפול שם). טור ושו"ע ס"ו (אמצעה של חצר אינו צריך בדיקה, שאם היה שם חמץ העורבים ושאר עופות המצוים שם יאכלוהו).
689. הגהות מיימוניות פ"ג אות כ בשם ריב"ק (קודם זמן איסורו יכול להשליכו לכל מקום שהעורבים מצויים שם, הואיל ולא נאסר בהנאה, ובהא מיירי דחצר אין צריך בדיקה). שו"ע סי' [ת]מה ס"ג (קודם זמן איסורו יכול להשליכו במקום שהעורבים מצויים שם).
690. עולת שבת ס"ד (אבל היכא דרוצה להשגיח ולראות אחר זמן איסורו דאם עדיין ישאר שם ישרפנו מיד, ודאי דמותר, ומזה איירי לקמן בסי' תמה). ח"י סי' תמה ס"ק י (משא"כ במניח אותם במקום מגולה לפני עורבים, ומסתמא יראה אותו כשלא יאכלו), ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ז וס"ק ח.
691. סעיף ג ואילך.
692. סעיף כה.
693. סעיף א.
694. ראה שם סעיף א.
695. גמרא ט, ב ללישנא בתרא (נהי דודאי אכלום לא אמרינן, ודאי גררוהו לחורייהו אמרינן). וראה קונטרס אחרון ס"ק ח דסמכינן עליה בדברי סופרים.
696. כדלקמן (סי' תמ ס"א): "אפילו הטמינו ... עובר עליו". ומדייק כאן שעובר עליו בבל ימצא (ולא בבל יראה), כיון שהוא טמון (ואינו נראה). ונתבאר לקמן סי' תמ ס"א (והערה 9).
697. מ"א ס"ק י (כדאיתא בגמרא דבאכילה איכא ספק שמא לא אכלוהו, אבל ודאי גררוהו אמרינן, ואם כן בשלמא בעכבר אף שגררה נשאר בביתו, אבל עורבים מעלמא אתו ולעלמא אזלי וגוררין אותו למקום אחר, ולכן שרי). וראה לעיל סכ"ה בהג"ה (והערה 144), שכן הוא גם בודאות של ביעור הפירורים הדקין על ידי דריסת הרגלים, שמוציאה אף מידי ודאי חמץ.
698. הטעם לזה נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ח בהג"ה (שלכתחילה אין לסמוך על החזקה כשאפשר לברר).
699. כדלעיל סי"ז (אם אינן גבוהים יותר מדאי ולא נמוכים יותר מדאי הרי הן צריכין בדיקה).
700. לעיל בתחלת הסעיף הקודם, הובא בשוה"ג מהרמב"ם ושו"ע שכתבו, שאמצע החצר אינו צריך בדיקה. ופירש ה ר"ן (ד, ב) ד"ה חצר (חצר אינה צריכה בדיקה, אמצעי של חצר, אבל חורין צריכין בדיקה, וכן דעת הר"ם במז"ל בפ' שני מהלכות חמץ ומצה). ב"ח ס"ח (דוקא באמצעה, אבל בצדדין, כלומר בחורין שבצדדין). פר"ח ס"ו (דאמצעה של חצר אינה צריכה בדיקה, לאפוקי מהחורין שבכותל). ח"י ס"ק יא (למעוטי חורי חצר ... דצריך בדיקה). אליה רבה ס"ק ח (אבל בצדדים, כלומר בחורין שבצדדים, צריכין בדיקה).
701. תוכן ההלכות שנתבארו בסעיפים אלו (ל-לד): (א) נפלה עליו מפולת גובה ג' טפחים, צריך לבטל (ס"ל). (ב) לא ביטל, יש לחוש לסמ"ק שהוא מדאורייתא, ולשכור פועלים לפקחו במרא וקרדום (ס"ל). (ג) ספק חמץ ולא ביטל, אין צריך לפקח, אפילו בלי מרא וקרדום (סל"ג). (ד) גל גדול שאי אפשר לפקח, אבודה מכל אדם, ואין צריך אפילו לבטלו (ס"ל). (ה) פחות מגובה ג' טפחים וביטלו, צריך לפקח במרא וקרדום (סל"א). (ו) ספק חמץ וביטלו, אין צריך לפקח במרא וקרדום (סל"ב). (ז) ספק חמץ ולא ביטל, צריך לפקח במרא וקרדום (סל"ב). (ח) חזקת חמץ וספק ספיקא ולא ביטל, יש להסתפק אם צריך לפקח במרא וקרדום (סוף סל"ב). (ט) ג' ספיקות חמץ ולא ביטל, אין צריך לפקח במרא וקרדום (סוף סל"ב). (י) ספק ספיקא חמץ, ואחד מהם הוא ספק הרגיל, אין צריך אפילו לבדוק (סכ"ד-ו). (יא) מפולת גובה ג', ונתגלה אחר הפסח, מותר באכילה (סל"ד). (יב) הי' דעתו לפנותו אחר הפסח ולזכות בחמץ, אסור בהנאה (סל"ד). (יג) היוצא בשיירה והעושה אוצר, גרע מעט ממפולת (תלו, ה. טו. יח. ושם הערות 48. 103). (יד) נפל לבור, דינו כמפולת לדעת הסמ"ק (קו"א ס"ק ה, וסי' תלח ס"ק ג).
702. משנה דף לא , ב (חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער. רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו), וברייתא שם (תנא כמה חפישת הכלב שלשה טפחים).
703. רש"י ח, א ד"ה דנפל (גל אבנים). משנה שביעית פ"ג מ"ז (גל של אבנים). וכן הוא לקמן סי' תקפו סכ"ג (נפל עליו גל של אבנים). הל' מציאה ופקדון סי"ב (גל של אבנים מכותל ישן שנפל). ר"ח פסחים לא, ב (שנפלה עליו מפולת ונטמן בעפר).
704. גמרא שם (משום ריחא בעינן שלשה טפחים). ופירש"י (שהכלב מריחו ומחטטו ומוציאו).
705. רש"י ור"ן וסייעתם, כדלקמן (הערה 181).
706. פר"ח סי' תלח ס"ב (אפילו לכתחילה מצי להפיל עליו מפולת מן התורה ולבערו בכך, אלא דמדרבנן לכתחילה אין זה ביעורו). וראה קונטרס אחרון ס"ק ט (ההוכחות לפסק זה), ובס"ק ה בהג"ה (דהיינו דוקא במפולת ואוצר, אבל לדברי הכל אסור להטמין בידים בבור מן התורה). וכן הדין ביוצא מביתו, לדעה זו, כדלקמן סי' תלו סוף ס"ו (והרי חמץ זה נחשב אצלו כחמץ שנפל עליו מפולת, וכדברי האומרים שהוא כמבוער מן העולם לגמרי ... אלא שחכמים גזרו שאין יוצא ידי חובתו לכתחלה בביעור כזה, אלא חייב הוא לבערו ביעור גמור כדינו קודם שיצא מביתו, אם יוצא בתוך ל' יום. אבל קודם ל' יום לא חלה עליו גזירת חכמים, ומן התורה יכול הוא לבערו לכתחלה בביעור כזה). וכן הדין באוצר, לדעה זו, כדלקמן סי' תלו סט"ו (כיון שהוא עושה אוצר על החמץ שבחדר זה, הרי חמץ זה שתחת האוצר דומה לחמץ שנפלה עליו מפולת, שהוא כמבוער לגמרי מן התורה ... אלא שהחכמים גזרו שלכתחלה אין לבערו בביעור כזה ... תוך ל' יום ... אבל קודם ל' יום לא חלה עליו גזירה זו).
707. דקיי"ל (לקמן סי' תמה ס"ג-ז): "צריך לבערו מן העולם לגמרי ... שישליכנו לאיבוד בענין ששום אדם לא יוכל ליהנות ממנו ... שורפו ... או פוררו לפירורין דקים וזורה אותו לרוח, או פורר וזורק לנהר ... ואם משליכו לבית הכסא הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי, כיון ששום אדם לא יוכל עוד ליהנות ממנו ... שהרי נאמר ושרפת את הנותר באש, ודרשו חכמים הנותר טעון שריפה ואין כל איסורי הנאה שבתורה טעונין שריפה". וכיון שגם על ידי מפולת הרי הוא כמבוער, לשיטה זו, אם כן סגי בזה "אף לאחר שהגיע זמן הביעור". כמבואר בדברי טעם סי' ד כב, ד (ומה שכתב רבינו בשו"ע סי' תל"ו סעיף ל, דיכול להפיל עליו מפולת מן התורה, הוא משום דלהלכה פוסק רבינו כחכמים, ולא כרבי יהודה [כא, א: "רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה"], כמו שמבואר בשו"ע של רבינו בסי' תמ"ה סעיף ז).
708. שהרי חמץ שעבר עליו הפסח לא נאסר אלא מטעם קנס מדברי סופרים, וכאן מיירי מן התורה, כדלקמן סי' תמח ס"א (חמץ דגן גמור של ישראל שעבר עליו הפסח ... אסור בהנאה ... שקנסוהו חכמים). ואם נפלה עליו מפולת וביטל החמץ שבו, מותר אחר הפסח אף מדברי סופרים, כדלקמן סל"ד (חמץ שנפלה עליו מפולת גבוה ג' טפחים, וביטלו קודם שעה ו' כמשפטו, ולאחר הפסח נתפקח הגל ונתגלה החמץ, הרי הוא מותר).
709. רש"י שם ד"ה צריך שיבטל בלבו (שמא יפקח הגל במועד ונמצא עובר עליו). ופירש הב"ח ס"י ד"ה ומ"ש ואם יש (משמע דסבירא ליה דהאי ביטול אינו אלא מדרבנן, דחיישינן שמא יפקח הגל במועד וכו' אבל כל זמן שלא יפקח הגל אינו עובר עליו). ר"ן שם (ט, ב) ד"ה אמר (וכי מצריכין בטול הני מילי מדרבנן, אבל מדאורייתא כיון שנפלה עליו מפולת אינו עובר עליו. והכי תניא במכילתא בהדיא, יצא חמצו של נכרי שהוא ברשותו של ישראל, וחמץ שנפלה עליו מפולת, אף על פי שהוא ברשותו של ישראל אבל אינו יכול לבערו). והוא במכילתא בא פרשה י. מ"א ס"ק יז (לרש"י ור"ן הביטול דרבנן, דכיון שיש עליו גובה ג' טפחים הוה ליה כמבוער).
710. רב חסדא שם (וצריך שיבטל בלבו). טור ושו"ע ס"ח (אם יש עליו גובה שלשה טפחים מבטלו בלבו ודיו). וסגי בביטול אפילו תוך שלשים קודם לפסח, ואילו ביוצא מביתו ובעושה אוצר, לא סגי בביטול אלא קודם שלשים. וטעם החילוק נתבאר לקמן (סי' תלו סט"ו, והערות 48; 103).
711. רמב"ם פ"ג הי"א (וצריך לבטל בלבו, אם עדיין לא נכנסה שעה ששית).
712. רש"י שם (שמא יפקח הגל במועד ונמצא עובר עליו). ולכאורה גם כאן הפירוש הוא כדאמרינן לענין בדיקת חמץ (לקמן סי' תלד ס"ו): "ואחר הבדיקה יבטל ... שמא ימצאנה בפסח ... ישהה מעט קודם שיתעסק בביעור, ועל שהייה זו עובר בבל יראה ובל ימצא".
713. כדלעיל סי' תלא ס"ב (וכיון שאסור לו להנות ממנו, הרי אין לו שום זכות בו ואינו שלו כלל, ולפיכך אינו יכול לבטלו ולהפקירו), וש"נ.
714. ב"ח ד"ה ומ"ש ואם יש עליו (ויש ללמוד מכאן, דכל היכא דצריך לבטלו דאורייתא, אי לא ביטלו והוא אחר זמן איסורו, צריך לפקח הגל ולהוציאו משם ולבערו, אבל אם אין צריך לבטל אלא דרבנן, וזמן הביטול כבר עבר, אין עליו שום חיוב מעתה, וכן ראוי להורות). מ"א ס"ק יז לדעת רש"י (לרש"י ור"ן הביטול דרבנן ... ולסמ"ק הביטול דאורייתא ... ואם כן אם לא ביטלו עד אחר זמן איסורו חייב לפקח הגל ולבערו, כיון שאינו ברשותו לבטלו). ופירש במחצית השקל שם: "זה קאי לדעת סמ"ק ... משא"כ לרש"י והר"ן דהביטול אינו אלא מדרבנן, כהאי גוונא דאי אפשר לבטל, פטור. כן מבואר בב"ח עיי"ש". אמנם יש הסוברים, שגם לדעת רש"י ור"ן, אם לא ביטל צריך לפקח הגל ולבער החמץ, כדלקמן קונטרס אחרון ריש ס"ק יא.
715. סמ"ק סוס"י צח (וצריך לבטלו בלבו משום בל יטמין). הגהות מה"ר שמואל מצילשט"ט, הובא בב"ח שם (מצאתי בהגהות מהר"ש מצילשט"ט וזה לשונו, אני שמואל פירשתי דברי רב חסדא דמדאורייתא צריך לבטלו ... עובר הוא בבל יראה ובל ימצא ובל יטמין וצריך לבטלו. ולהיפך שמעתי, אבל כן עיקר כמו שפירשתי). מגיד משנה פ"ב הי"ד (בככר הנופל מאליו לבור, ובשעת בדיקה שהצריכו חכמים אין צריך לירד שם, אלא צריך הוא לבטל הביטול שהוא מן התורה, והרי זה ממש כחמץ שנפל עליו מפולת שהרי הוא כמבוער, וצריך לבטלו בלבו), לפירוש המ"א ס"ק יז (ולסמ"ק הביטול דאורייתא, וכן משמע במגיד משנה), ופר"ח סוס"י תלח (מה שסיים המגיד משנה שהרי זה ממש כחמץ שנפלה עליו מפולת שהרי הוא כמבוער וצריך לבטלו בלבו דברי תימה הם ... ואיני רואה דמיון זה לזה, אלא אם כן נאמר שסבירא ליה להמגיד משנה כאותו פירוש שהבאתי ... ומאי דמצריכינן ביטול הוא מן התורה, והשתא הוי שפיר דומה בדומה ממש, דהתם הביעור הוא מדרבנן והביטול הוא מדאורייתא, והכא נמי הרי הוא כמבוער מדרבנן וצריך ביטול מן התורה). והובא גם לקמן בקונטרס אחרון ס"ק יא (וכן דעת המ"א, שכאן כתב שדעת המגיד משנה כסמ"ק, וכוונתו ע"ד שכתב הפר"ח בססי' תל"ח לפרש דברי המגיד משנה, ומוכרח הוא עיי"ש, והזכרתי למעלה), והיינו מה שהזכיר בקונטרס אחרון ס"ק ה (והטעם כתב המ"א בשם המגיד משנה דהוי כחמץ שנפלה עליו מפולת דדי לו בביטול [והיינו כשיטת הסמ"ק דביטול דמפולת הוא דאורייתא, ומן התורה עובר בבל יטמין אם לא ביטל ... וכ"כ הפר"ח בסוף סי' תל"ח]). והיינו שדין נפל לבור לדברי הכל, הוא כמו דין מפולת לדעת הסמ"ק וסיעתו, שעוברים עליו מן התורה וסגי בביטול. ומסיק לקמן בקונטרס אחרון (ס"ק יא): "שכן הוא גם דעת הטור ושלחן ערוך". ב' הדיעות האלו מובאות גם לקמן סי' תלו ס"ו (לענין הלך מביתו), וסט"ו (לענין אוצר), וקונטרס אחרון שם ס"ק ו. וכאן בקונטרס אחרון ס"ק ד (בהג"ה).
716. סעיף א (כתוב בתורה לא יראה לך חמץ, יכול אם טמן אותו בבור עד שאינו נראה ... לא יהיה עובר עליו שהרי אינו נראה לו כל ימי הפסח, תלמוד לומר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, אפילו הטמינו). ומדייק כאן שעובר עליו בבל ימצא (ולא בבל יראה), כיון שהוא טמון (ואינו נראה). ונתבאר לקמן סי' תמ ס"א (והערה 9).
717. אף לדעה זו שמפולת אינה כמבוער מן העולם. ואילו לענין היוצא מביתו, נתבאר לקמן (סי' תלו ס"ו): "וכיון שחל עליו מצות תשביתו, חל עליו גזירת חכמים, שגזרו שההשבתה זו אינה מתקיימת בביטול והפקר בלבד, אלא עד שמוציא את החמץ מביתו ומכל גבולו". ונתבאר טעם החילוק בינם, לקמן שם (הערות 48; 103).
718. כדלעיל סי' תלא ס"ד (ומפני ב' דברים נזקקו חכמים לכך, הא' לפי שהביטול וההפקר תלוי במחשבתו של אדם שיפקירנו בלב שלם ויוציאנו מלבו לגמרי ... הב' לפי שהאדם רגיל בכל השנה בחמץ, ומחמת רגילותו קרוב הוא לשכחה שישכח את איסורו ויאכל ממנו). ועל זה מבאר כאן שעיקר התקנה היא מטעם הב', והיא אינה שייכת כשהחמץ מונח במקום שאינו יכול להכניס ידו לתוכו. וכן הוא לעיל סי"ט (שהרי עיקר תקנת בדיקת החמץ אחר שביטלו אינה אלא משום גזירה שמא יבוא לאוכלו בפסח). ונתבאר לעיל סי' תלא שם (הערה 49). וכן הוא בקונטרס אחרון ס"ק ד בהג"ה (לסמ"ק וסיעתו, דסבירא להו אפילו אם יש עליו גובה ג' טפחים אינו כמבוער מן התורה, אלא כטמון ומכוסה, ומן התורה צריך לבטל, אלא שהביטול מהני אפילו מדרבנן ביש עליו ג' טפחים).
719. כדלקמן סעיף הבא (שדוקא בגל שאין עליו גבוה ג' טפחים יכול הכלב להריח ולחפש אחריו). לעיל קונטרס אחרון סוף ס"ק ד (שהמפולת אינה אלא ככיסוי על החמץ מלמעלה, ואם יחטט בה הכלב יסיר הכיסוי ויתגלה החמץ במקומו).
720. מה"ר שמואל מצילשט"ט שם (דמדרבנן הרי הוא כמבוער, שלא יבוא לאכלו בפסח, שהרי טמון הוא).
721. ב"ח ד"ה ומ"ש ואם יש עליו (דכל היכא דצריך לבטלו דאורייתא, אי לא ביטלו והוא אחר זמן איסורו צריך לפקח הגל ולהוציאו משם ולבערו). מ"א ס"ק יז (ולסמ"ק הביטול דאורייתא ... ואם כן אם לא ביטלו עד אחר זמן איסורו חייב לפקח הגל ולבערו, כיון שאינו ברשותו לבטלו).
722. מ"א ס"ק יג (ואפשר דבמקום שמצוים נחשים צריך לבדוק דלא ברי הזיקא כל כך).
723. סעיף ב (ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק ... במה דברים אמורים בנחש שרוב הפעם אינו נושך, אבל עקרב שהוא מועד לעקוץ ולהמית).
724. זה למדים מדין נפל עליו גל קטן שאין עליו גובה ג' טפחים, שנתבאר לקמן (סעיף לא): "אע"פ שביטלו והפקירו חייב הוא לפקח את הגל ולבער החמץ בזמן הביעור ... ואם יש חשש סכנה לפקח בגל בידים, חייב הוא לפקח את הגל על ידי מרא וקרדום, בענין שאין בו סכנה", וש"נ. אלא כאן הוסיף וכתב: "חייב לשכור פועלים" (שלא נזכר לקמן שם). וטעם החילוק בינם, יתבאר בקונטרס אחרון (ס"ק י).
725. ובפרט שיש פוסקים כן אף לדעה הראשונה דלעיל, ויבואר בקונטרס אחרון ריש ס"ק יא.
726. כדלקמן חו"מ דיני מציאה ופקדון סי"ט (מן הדין אינו חייב [להחזיר אבידה], אף אם לא נתייאשו, אם אין יכולים להציל אפילו על ידי הדחק, שנאמר אשר תאבד ממנו ומצאתה, מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם, יצתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם, כיון שלא היה באפשר להציל כלל), וש"נ.
727. במכילתא (בא פרשה י, שהובאה לעיל הערה 181): "יצא ... חמץ שנפלה עליו מפולת, אף על פי שהוא ברשותו של ישראל אבל אינו יכול לבערו". ומזה הוכיח הר"ן (ט, ב ד"ה אמר), שחמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער ואינו עובר עליו מן התורה (כדעה הא' דלעיל). ואילו לדעת הסמ"ק (דעה הב' דלעיל), שאף בנפלה עליו מפולת עובר עליו מן התורה, כתב הב"ח (ס"י ד"ה ומ"ש ואם יש): "ונראה לי דלדעתו צריך לפרש המכילתא, דוקא שנפלה עליו מפולת גדולה כל כך שאין בידו לפקח הגל, והוא אבוד ממנו ומכל אדם, שהוא מותר, דלא קרינן ביה שלך". מ"א ס"ק יז (אבל אם נפל עליו גל גדול שאין בידו לפקחו והוא אבוד ממנו ומכל אדם מותר, דלא קרינן בו שלך). והיינו שבגל גדול שאי אפשר לפקחו, החמץ הוא: (א) כמבוער מן העולם. (ב) אינו שלו. ראה סגולת אברהם ע' 202. חקרי הלכות ח"ג מט, ב.
728. נתבאר בקונטרס אחרון סי"ב (ובודאי אין כוונתו דאינו צריך לפקח הגל, דהא פשיטא מאי אית ליה למעבד כיון שאין בידו לפקחו, אלא ודאי כוונתו דאפילו לכתחלה אינו צריך לבטלו). והיינו א) שבמפולת גבוהה יותר מג' טפחים, מבטלו בלבו ודיו (לב' הדעות דלעיל). ב) במפולת פחות מג' טפחים, לא סגי בביטול וצריך לפקח את הגל ולבער (כדלקמן סעיף הבא). ג) גל גדול שאי אפשר לפקחו, אין צריך אפילו ביטול (כמבואר כאן).
729. משנה לא, ב (חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער. רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו), וברייתא שם (תנא כמה חפישת הכלב שלשה טפחים). וגמרא שם (משום ריחא בעינן שלשה טפחים). ופירש"י (שהכלב מריחו ומחטטו ומוציאו). יוצא אם כן שאם אין עליו גובה ג' טפחים חייב לפקח את הגל ולבער החמץ.
730. בקונטרס אחרון ס"ק ד (בהג"ה) נתבאר, שמה שנתבאר כאן, שאם אין עליו ג' טפחים אין הביטול מועיל, כי חוששים שהכלב יגלנו וישייר מעט מאכילתו, וכשיראה אדם ישכח ויאכלנה. ומקורו מהאמור במשנה (לא, ב): "הכלב יכול לחפש אחריו", ובברייתא (שם): "חפישת הכלב שלושה טפחים". כל זה הוא דוקא לדעה הב' דלעיל סעיף הקודם, שהיא דעת הסמ"ק. משא"כ לדעה הא' דלעיל שם, שהיא דעת רש"י ור"ן, לא נאמר טעם זה במשנה וברייתא, אלא כדי לבאר הטעם, שאם אין עליו גובה ג' טפחים אינו כמבוער מן התורה. משא"כ מה שהצריכו מדברי סופרים ביטול ביש עליו גובה ג' טפחים (ולא סגי בביטול באין עליו גובה ג' טפחים), בזה ביארו הטעם גזירה שמא יתפקח הגל בפסח.
731. כאן נדפס הציון לקונטרס אחרון ס"ק יד. וראה תהלה לדוד סי' טו ס"ק ח, ששייך לקמן סוף סל"ב.
732. תוס' פ"ק דף ח , א ד"ה הכא (דמשמע גבי מפולת דאם הכלב יכול לחפש אינו כמבוער וצריך לבערו, ולא מיפטר מפני סכנת עקרב ... הטריחוהו חכמים להשכיר פועלים במרא וחצינא). טור ושו"ע שם (אם אין עליו גובה שלשה טפחים, צריך להוציאו משם במרא וחצינא בענין שאין בו סכנה). ומכל מקום יש חילוק בין מה שכתבו התוס' "להשכיר פועלים במרא וחצינא", לבין מה שכתבו הטור ושו"ע "צריך להוציאו משם במרא וחצינא" (מבלי הזכרת שכירת פועלים). כאן כתב רבינו כדברי הטור ושו"ע (חייב הוא לפקח את הגל על ידי מרא וקרדום), ואילו לעיל ס"ל (לענין גובה ג' טפחים, ולא ביטל) כתב רבינו כדברי התוס' (חייב לשכור פועלים). וטעם החילוק בין כל אלו, יתבאר בקונטרס אחרון (ס"ק י).
733. בגמרא (ח, א): "תנא אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין לבדוק ... מפני סכנת עקרב ... דנפל (מתחלה כשהיה הכותל קיים נשתמש בחוריו, ועכשיו נפל, ויש שם סכנת עקרבים שדרכן לימצא באשפות ובגלין, רש"י) ... כשהכלב יכול לחפש אחריו". וכתבו התוס' שם (ד"ה הכא): "והא דמשמע גבי מפולת, דאם הכלב יכול לחפש אינו כמבוער וצריך לבערו, ולא מיפטר מפני סכנת עקרב, אור"י שאני התם דודאי איכא חמץ הטריחוהו חכמים להשכיר פועלים במרא וחצינא, אבל הכא שאין החמץ ידוע לא הטריחוהו". וכן נפסק בטור ושו"ע (ס"ח): "כותל שנשתמש בו חמץ בחורין, ונפל ונעשה גל, אפילו אינו גבוה ג' טפחים כדי חפישת הכלב, אין צריך לבדוק תחתיו כיון שיש בו סכנת עקרב ... והני מילי בסתם, אבל בידוע שיש תחתיו חמץ, אם אין עליו גובה שלשה טפחים, צריך להוציאו משם במרא וחצינא בענין שאין בו סכנה". ועדיין הי' אפשר לפרש הכוונה בתוס' ובטור ושו"ע, דהיינו בחורים שספק אם נשתמש בהם חמץ, ונפל עליהם הכותל ונעשה גל, שאז אין כאן חזקת חמץ כלל, ולא הצריכוהו לפקח את הגל. אמנם פירש במ"א (ס"ק טז): "אף על גב שנשתמשו בו חמץ מכל מקום שמא יאכלוהו". ולכן "לא הטריחוהו חכמים להוציאו משם על ידי מרא וקרדום". * אמנם הוסיף במ"א (שם): "מכל מקום שמא יאכלוהו, וספיקי טובא איכא". ויתבאר לקמן בסוף הסעיף, שבזה לא הטריחוהו חכמים לפקח הגל אפילו "אם לא ביטלו ... יש בו כמה ספיקות להקל".
734. זה קאי הן על ספק חמץ והן על ודאי חמץ, שבכל אופן לא הצריכוהו לבדוק בידים במקום שיש חשש עקרב (אלא שבודאי חמץ הצריכוהו לפקח במרא וחצינא, כדלעיל בסוף הסעיף הקודם).
735. ברייתא וגמרא פ"ק שם ח, א (תנא אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין לבדוק ... מפני סכנת עקרב ... שלוחי מצוה אינן ניזוקין).
736. לעיל סעיף כב (ואם זה הכותל הוא מחיצה בין ביתו של ישראל לביתו של נכרי, לא יבדוק הישראל כלל את חורי הכותל העוברים בתוכו מעבר אל עבר ... מפני חשש סכנה, שכשיראה הנכרי את הישראל שהוא ממשמש בחור לאור הנר יאמר כשפים הוא עושה לי). וראה אהלי שם ט ע' שח.
737. גמרא ח, ב (היכא דשכיח היזיקא שאני, שנאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך וגו'). וראה גם לעיל סי' קד ס"ב-ג. לקמן סי' תפ ס"ה.
738. שמואל א טז, ב.
739. ח"י ס"ק יח (ואפשר דמשום הכי לא מקרי הכא שכיח הזיקא כיון שאין כאן עקרב לפנינו, ואיכא ספיקא וחששא טובא, דלמא יש כאן עקרב, ושמא יזיק לו, והוא לא יראה אותו בשעת הבדיקה להשמר ממנו, ושמא אינו יכול להזיק כיון שהוא בגל, על כן לא מקרי בשביל זה שכיח הזיקא לבטל ממצוה בשביל חששות אלו).
740. גמרא שם (אמר רב אשי שמא תאבד לו מחט (קודם לכן, רש"י) ... דילמא בתר דבדק (וגמר את כל המצוה, רש"י) אתי לעיוני בתרה). טור ושו"ע שם (כיון שיש בו סכנת עקרב שמצויים בגלים חיישינן, שמא אחר שישלים בדיקתו, שאינו עוסק במצוה, יחפש אחר מחט שנאבד לו, ויבא לידי סכנה).
741. מ"א ס"ק טו (שנאבד לו קודם לכן (רש"י), דבשעת הבדיקה הוה ליה שליח מצוה, ואינו ניזוק אפילו בממונו).
742. גמרא שם (וכה"ג לאו מצוה הוא, והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העוה"ב הרי זה צדיק גמור).
743. רש"י שם רע"ב (הרי זה צדיק גמור, בדבר זה, ולא אמרינן שלא לשמה עושה, אלא קיים מצות בוראו שצוהו לעשות צדקה, ומתכוין אף להנאת עצמו שיזכה בה לעולם הבא או שיחיו בניו). וראה קובץ דברי תורה א ע' לט.
744. בשלחן ערוך הנדפס צוין לקונטרס אחרון זה לעיל סל"א, וראה תהלה לדוד סי' טו ס"ק ח, שהוא שייך לכאן.
745. עולת שבת ס"ק ו (ונראה דמיירי בשיכול לבטל דהוא קודם זמן איסורו, אבל אם הוא לאחר זמן איסורו שאינו יכול לבטל ועדיין לא ביטל, אפילו אינו ודאי חמץ, כיון דספיקא דאורייתא הוא, צריך להוציא משם בענין שלא יהיה בו סכנה). ואף שבח"י ס"ק טז חלק עליו. נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק יד, שאין להקל מטעמו אלא כשיש עליו גובה ג' טפחים (כדלקמן סל"ג), או שיש כמה ספיקות (כדלקמן בסמוך).
746. מ"א ס"ק טז (מכל מקום שמא יאכלוהו, וספיקי טובא איכא). ח"י ס"ק טז (דוקא בחמץ ודאי, אבל בסתם איכא תרי ספיקא ... אם עבר זמן איסורו ולא ביטל, שאין בידו לבטלו עוד).
747. כדלעיל סעיף כה (שמא נתעפש באורך הזמן, או נמאס עד שנפסל מאכילת כלב, ואין צריך לבערו כלל), וש"נ.
748. ראה קונטרס אחרון ס"ק יד, שלמ"ד שב' ספיקות אינן מוציאות מחזקת איסור, אפשר שאין להקל אלא כשיש גם ספק זה הג'. והיינו שרבינו מסתפק אם קיי"ל שב' ספיקות מוציאות מחזקת איסור, ולכן הכניסו בין חצאי עיגול, כפי שביאר בשמו אחיו הרה"ק מהרי"ל מיאנאוויטש (שארית יהודה חאו"ח סי' ו): "שמעתי מפי קדשו פעמים רבות, דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו".
749. וכיון שהאיסור מהתורה הותר על ידי ספק ספיקא, אם כן נשארה רק תקנת חכמים לבדוק אפילו בכמה ספקות (כדלעיל סכ"ה בהג"ה וש"נ, שמדברי סופרים התקינו בדיקת חמץ אפילו בכמה ספקות), והוי ספק בחיוב בדיקה מדרבנן, שלא הטריחוהו לפקח הגל.
750. משמעות ח"י ריש ס"ק טז, לפי מה שנתבאר בקונטרס אחרון ריש ס"ק יד.
751. לעיל ס"ל (לדעה הא', שבגובה ג' טפחים הוא כמבוער מן התורה): "ואם לא בטלה קודם שעה ששית, יש אומרים שאף על פי שעבר על מצות חכמים, אין קונסין אותו לפקח את הגל להוציא את החמץ משם ולבערו מן העולם", וש"נ. ואף שמסיק לעיל שם (סוף ס"ל): "ולענין הלכה יש להחמיר בשל תורה כסברא אחרונה", היינו דוקא בודאי חמץ, משא"כ בספק חמץ סומכים על המתירים.
752. ירושלמי פ"ב ה"ב (הבקיר חמצו בג' עשר לאחר הפסח מהו, ר' יוחנן אמר אסור, רשב"ל אמר מותר ... ר' יוחנן חשש להערמה ורשב"ל לא חשש להערמה ... נפלה עליו מפולת ... לית כאן הערמה והוא מותר). הובא בשו"ת הרשב"א ח"א סי' ע. פסקי ריא"ז פ"ב ה"ב אות ד. הובא ב שלטי הגבורים ט, ב אות ב (לשון ריא"ז, חמץ של ישראל שנפלה עליו מפולת אינו צריך לבדוק אחריו אלא מבטלו בלבו כמו שביארנו. והואיל ולא עבר עליו בבל יראה מותר באכילה לאחר הפסח, שאין לחוש בו להערמה הואיל ונפל עליו מפולת). הובא בב"ח ס"י ד"ה ומ"ש ואם יש. ובמ"א ס"ק יז.
753. סעיף א (חמץ דגן גמור של ישראל שעבר עליו הפסח ... הרי הוא אסור בהנאה לכל אדם מישראל, לפי שקנסוהו חכמים לבעל החמץ על שעבר עליו בבל יראה ובל ימצא), וסכ"ט (חמץ הנמצא ברשות ישראל לאחר הפסח מיד, וידוע שעבר עליו הפסח, אע"פ שבדק בליל י"ד כתקנת חכמים, וביטל כל חמצו שנשאר ברשותו שלא מצאו בבדיקה, ונמצא שלא עבר בבל יראה ובל ימצא אפילו מדברי סופרים על חמץ זה שנמצא ברשותו לאחר הפסח, אף על פי כן הוא אסור בהנאה, אפילו יש לו עדים שביטל כל חמצו או שהפקירו בפניהם בלשון הפקר ממש. שאם יהא מותר בהנאה יש לחוש שמא יניח כל אדם חמצו עד לאחר הפסח ויאמר שהפקירו קודם הפסח, כדי שנתיר לו ליהנות ממנו). משא"כ במפולת, שאין לחוש להערמה, וכמבואר באליה זוטא סי' תמח ס"ק ה (דשם ליכא חשד כלל, אבל בהפקיר וביטול לא פלוג רבנן).
754. סעיף יח, לענין אוצר (וכשהוא מפנה את הבור לאחר הפסח ומוצא חטים [מחומצות] בקרקעיתו אסורות בהנאה, וחייב לבערו כדין חמץ שעבר עליו הפסח. ואינן דומות לחמץ שנפלה עליו מפולת, שלאחר הפסח הוא מותר אפילו באכילה, לפי שהמפולת בשעה שנפלה על החמץ לא היה בדעתו לפנותה ולפקחה אחר הפסח, אלא מאליו נמצא החמץ לאחר הפסח, לפיכך אין לנו לקונסו ולאוסרו כמו שנתבאר בסימן תל"ג עיין שם הטעם, אבל חטים הללו בשעה שהכניס האוצר לבור, היה בדעתו לזכות בהם לאחר הפסח כשיפנה את האוצר), וקונטרס אחרון שם ס"ק ט. וראה גם קונטרס אחרון כאן סוף ס"ק טו.
755. רש"י ח, ב ד"ה שתי שורות (דרך האוצרי יין לסדר חביותיהן שורות שורות, עד שממלאין כל קרקע המרתף, וחוזרין ומניחין חבית על חבית כשורות תחתונות עד הקורה). טור ושו"ע ס"ט (מרתף שמסדרין בו שורות של חביות זו אצל זו עד שנתמלא כולו, וחוזרין ומסדרין שורות אחרות על התחתונות עד הקורה).
756. זו הקדמה להבין את מה שמבואר לקמן (וברש"י ובטור ושו"ע המועתקים לקמן) "על פני כל רוחב". והיינו רוחב המרתף. משא"כ אורך ורוחב השורה הוא להיפך, כי אורך השורה הוא לרוחב המרתף, כדלקמן בסמוך.
757. גמרא ח, ב (הכא במאי עסקינן במסתפק). רש"י ב, א ד"ה שתי שורות (ופעמים שהשמש עומד למזוג יין ופתו בידו וכשהיין כלה נכנס למרתף להביא יין). מ"א ס"ק יח (ודוקא מרתף שמסתפק ממנו לצורך סעודה).
758. משנה רפ"ק (בית הלל אומרים שתי שורות החיצונות שהן העליונות). טור ושו"ע שם (אין צריך לבדוק אלא שורה העליונה ואחרת למטה ממנה, דהיינו שורה על פני רוחב המרתף, ולא על כל שטח המרתף אלא העליונה הרואה את הקורה ואת הפתח, ואחרת למטה ממנה).
759. כרב שם ח , ב (אמר רב עליונה ושלמטה הימנה). רש"י ח, ב ד"ה עליונה ושלמטה (האי עליונה לא כל גג השורות באורך המרתף קאמר ... אלא שורת חבית אחת על פני רוחב כל המרתף ... הרואה את הפתח ואת הקורה ... ועוד שורת חבית אחת למטה מן העליונה, היא משורה הזקופה כנגד הפתח, והאי פתח לאו כנגדו ממש קאמר אלא הכותל שהפתח בו קרי הכי). טור ושו"ע שם.
760. ירושלמי פ"א ה"א (ר' ירמיה בעי בתי כנסיות ובתי מדרשות מהו שיהו צריכין בדיקה. מה צריכא ליה, שכן מכניסין לשם בשבתות ובראשי חדשים). ר"ן (ד, ב) ד"ה חצר (ולדידן נמי משום תינוקות שנכנסין שם ופתן בידן). טור (הילכך שלנו נמי צריכין בדיקה לפי שהתינוקות מכניסין בהם חמץ), ושו"ע ס"י (בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכים בדיקה, מפני שהתינוקות מכניסים בהם חמץ).
761. עולת שבת ס"ק ז (ונראה דיש לבדוק בזמן שכולי עלמא בודקין, בליל י"ד). מ"א ס"ק יט (משמע דצריכים בדיקה כדין, דהיינו בליל י"ד). פר"ח ס"י (שעיקר המצוה היא בלילה לאור הנר).
762. מהרי"ל הל' בדיקת חמץ סי"א ע' מב (ואמר מהר"ש ... שכתב במרדכי שצריך השמש לבדוק בבית הכנסת) הובא ב ח"י ס"ק כב (ולא ראיתי נזהרים בזה לבדוק הבית הכנסת, רק סגי להו בכיבוד בעלמא ביום, וראוי להזהיר על זה השמשים של בית הכנסת, וכן כתב מהרי"ל). פרי חדש ס"י (ולא נהגו כן אלא שמכבדים אותם ביום י"ג, ולאו שפיר עבדי, דכיבוד לא מהני למאי דאיכא בגומות ... [כדלקמן סל"ט], ועוד שעיקר המצוה היא בלילה לאור הנר".
763. לפום ריהטא פירוש הדברים הוא כך: חמץ הנמצא בבתי כנסיות הוא מופקר ואין עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא, ולכן אין צריך לבטלו, וגם אין יכולים לבטלו ולהפקירו. אך מכל מקום חייבים לבדוק החמץ שבבתי כנסיות ולשרפו, מטעם שמא יבוא לאכלו. אמנם לפי זה אינו מובן האמור במוסגר "ויכולין לברך על בדיקה זו"!? והרי מבואר בכמה מקומות בשוע"ר, שבמקום שטעם הבדיקה והביעור הוא רק מחשש תקלה שלא יבוא לאכלו, ואין עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא (אפילו מד"ס), אזי אין מברכים על בדיקה וביעור זה (ראה לעיל סי' תלא הערה 49). וראה בן הימין (לג, ד ואילך): "ראיתי בשו״ע הרב (סי׳ זה סעי׳ לו) שכתב במוסגר שם ויכולין לברך על בדיקה זו ע״כ. ולדידי הדבר צריך תלמוד כי לא מצאתי לשום אחד מהפוסקים זולתו שיכתוב ברכה זו. ולפע״ד צע״ג מנ״ל הא, דלכאורה בדיקה זו אינו רק משום חשש תקלה שלא יבואו לאכול ... וכבר כתב הרב ז״ל בעצמו כמה פעמים דעל בדיקה וביעור שהוא מחמת חשש תקלה אין לברך עלי׳". וביאר בדרך אפשר בכמה אופנים. וראה גם מה שדן בזה בתהלה לדוד (ח"ג סי' טז), ומסיים: "ומדקדוק לשונו שכתב ויכולין לברך משמע דרשות בידם, והוה ליה למימר וצריכין לברך". ואפשר שהוא כעין המבואר לעיל (סי' יד ס"ד-ה): "השואל מחבירו טלית שאינה מצוייצת פטור מלהטיל בה ציצית כל שלשים יום ... אם רוצה להטיל בה ציצית תוך שלשים יום ולברך עליו הרשות בידו, ואינה ברכה לבטלה, ואע"פ שהוא פטור מן הדבר יכול לומר וצונו להתעטף, כמו שהנשים מברכין על כל המצות שהן פטורות מהם, מטעם שיתבאר בסי' י"ז עיי"ש" (ראה שאילת חיים סי' א ס"ה. ומה שדנתי בזה, ב"שיעורי הלכה למעשה" ח"א ע' תמח-ט). ויותר מסתבר שכאן חייב השמש לבדוק מדינא, שאף אם בית הכנסת לא זכה בחמץ זה, מכל חיוב הבדיקה חל על (האחראי על) בית הכנסת, כדלקמן (סי' תלו קונטרס אחרון ס"ק ג): "ואף שיש לומר דאיסורא לא ניחא ליה דליקני, מכל מקום לדינא אין לנו לזוז מדבריו ז"ל, ובפרט שיש לקיים דין זה מטעם אחר, ואין להאריך". ונתפרש יותר לקמן שם (סכ"א): "אם ישראל אחר נכנס תחתיו, האחרון חייב לבדוק ולבער חמצו של ראשון". וכמבואר בגמרא (ד, א): "בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק המשכיר בית לחברו בארבעה עשר על מי לבדוק, על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא, או דלמא על השוכר לבדוק דאיסורא ברשותיה קאי" (ומסקינן שם, שחיוב הבדיקה חל על השוכר רק כאשר נמסר לו המפתח, כדלקמן סי' תלז ס"א-ב). הרי שאף כאשר החמץ הוא של המשכיר, כיון שהחמץ הוא ברשות השוכר חל עליו חיוב הבדיקה. ונתבאר לקמן סי' תלז ס"ב (והערה 24). ואף שלענין הביטול צריך שיהי' דוקא החמץ של המבטל, כדלקמן בסמוך "שאין יכולים לבטל ולהפקיר חמץ שאינו שלהם, שאין אדם מפקיר דבר שאינו שלו". מכל מקום חיוב הבדיקה הוא על בעל הבית, אפילו החמץ אינו שלו.
764. פר"ח ס"י (ומיהו לא מצו לבטולי החמץ, לפי שאינו שלהם). וכן הוא לקמן סי' תלו ס"ד (שאין ביטולם מועיל כל כך כיון שאין החמץ שלהם).
765. ח"י ס"ק כב (ונראה אם עבר ולא בדק בליל ארבעה עשר בודק אפילו לכתחילה ביום ארבעה עשר לאור החמה, כמו אכסדרה שאורה גם כן רב). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א.
766. סעיף ב.
767. דרכי משה ס"ק ב (ובמרדכי ריש פסחים (סי' תקלה) על שם ירושלמי (פסחים פ"א ה"א), בית הכנסת אף על פי שאורה רב אפילו הכי צריכה בדיקה לאור הנר, שלא תחלוק בין בדיקה לבדיקה. מיהו בתלמוד שלנו קאמר אכסדרה לאורה נבדקת עכ"ל, משמע דלפי תלמוד שלנו, חדר שיש לו אור הרבה דינו כדין אכסדרה). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א.
768. מרדכי פ"ק רמז תקלו (וצריך לכבד את הבית קודם בדיקה). רמ"א סי"א (וכל אדם צריך לכבד חדריו קודם הבדיקה).
769. מרדכי שם (דלא מיבדק שפיר בלא כיבוד). הובא במ"א ס"ק כא.
770. כל בו סי' מח ו, ג (וצריך ללמד לבני הבית לכבד תחת המטות והתיבות, כי פעמים שהחמץ נגרר שם בפי התרנגולין או בסבה אחרת ונשאר שם). הובא ב מ"א ס"ק ט . וראה לקמן ס"מ (שאם תרנגולים מצויין שם סגי בכיבוד, ואין צריך לבדוק), וש"נ.
771. כדלעיל סי"ח, שאף במקום שאין לחוש שהשתמשו בו חמץ, עדיין "יש לחוש שמא נפל ונתגלגל לשם מעט חמץ", וש"נ. וראה הערות וביאורים חי"א ע' קצב בשוה"ג.
772. ראב"ן הובא במרדכי רמז תקלה (וגם אם כבדו וטאטאו את הבית מקודם לכן, אפילו הכי צריך לחזור ולבדוק, שלא לחלק בין בדיקה לבדיקה, וכ"פ ראב"ן). טור ושו"ע סי"א (המכבד חדרו בי"ג בניסן, ומכוין לבדוק החמץ ולבערו, ונזהר שלא להכניס שם עוד חמץ, אף על פי כן צריך לבדוק בליל י"ד).
773. מרדכי רמז תקלו (ובכיבוד לחוד לא סגי, דדילמא משתכח בגומא). תרומת הדשן סי' קלג (ואף על גב דמסיק התם, משום שלא לחלק בין בדיקה לבדיקה, ואיכא למימר דהיכא דעביד בדיקה כל שהוא באור י"ד די בכך אחר הכיבוד, דמהשתא לא תחלוק בין בדיקה לבדיקה. מכל מקום כתב נמי התם טעם אחר, דכיבוד לחוד לא סגי, משום דילמא מישתכח בגומא). הובא ב מ"א ס"ק כ.
774. ואף דלא ניחא תשמישתיה מתחת למטה, מכל מקום חוששים "שמא נתגלגל לשם מעט חמץ" (כדלעיל סל"ח). ואף שיש מחלוקת בברייתא (ח, א) ובפוסקים אם יש חיוב לבדוק תחת המטה, מכל מקום קיי"ל שצריך לבדוק שם. ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק טז.
775. כדלעיל סל"ח.
776. עי' מ"א ס"ק ט (והכל בו כתב צריך לכבד תחת המטות, כי לפעמים החמץ נגרר שם בפי התרנגולים או לסבה אחרת עכ"ל. נראה לי כוונתו דחתיכה קטנה התרנגולים אוכלים אותו, אלא דחיישינן שנשאר שם חתיכה גדולה שאי אפשר לתרנגולים לאכלו, לכן די בכיבוד ואין צריך בדיקה). והיינו כדלעיל סכ"ד-ו, שספק אכילת התרנגולים "מוציא מידי ספק חמץ".
777. שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג, בנוסח הדפוסים שלנו (במקום שרגילין לאכול כל ימות השנה יש לבדוק תחת הספסלים, דאי אפשר שלא נפל שם והוי כמו חמץ בבור). מ"א שם (ובמקום שאוכלין כל השנה, וליכא שם תרנגולים, צריך לבדוק תחת הספסלים שאי אפשר שלא נפל שם חמץ, והוי כמו חמץ בבור (מהרי"ו)).
778. דלא כהעתק המ"א הנ"ל בדברי מהר"י ווייל, דהיינו דוקא אם "ליכא שם תרגולים". ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ה.
779. שו"ת מהר"י ווייל שם (וצריך לבדוק בית יד [כיס] של התינוקות שלא ישאר בו חמץ. וכן בבית יד [כיס] שלו). רמ"א סי"א (והכיסים או בתי יד של בגדים שנותנים בהם לפעמים חמץ, צריכין בדיקה).
780. ח"י ס"ק כז (לכאורה משמע דבזמן בדיקה קאמר, דהיינו ליל ארבעה עשר. אבל באמת העולם אין נזהרין בזה, ומנערים הכיסים בשעת הביעור. ואפשר מטעם שאוכלין עוד חמץ, ואולי נדבק בידיו דבר מה וחוזר ונותן לתוך כיסו). וראה גם לקמן סי' תלו קונטרס אחרון ס"ק ב (וכן הכיסים ובתי ידים של הבגדים אין צריך לבודקם בליל י"ד, לדעת החק יעקב בסוף סימן תל"ג, אלא ביום בשעת הביעור).
781. ח"י שם (והרוצה להחמיר, עכ"פ צריך לחזור ולנער כיסו בשעת הביעור).
782. דרכי משה ס"ק ה (ונראה לי דמיירי באותן הרגילים לשום לפעמים חמץ לבתי ידיהם, אבל מי שאינו רגיל בכך אינו צריך ליזהר בזה). מ"א ס"ק כב (ומי שאין דרכו בכך אין צריך בדיקה).
783. ראה ח"י ס"ק כו (דלפעמים דבוק פירור חמץ בידים ונותן לתוך כיסו ובתי יד שלו בלי ידיעתו, כי ידים עסקניות הם). וראה הערות וביאורים שערי בינה (כ"ץ) סל"ה.
784. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: יש מחלוקת הפוסקים מהי אכסדרה: (א) גג על עמודים בלי מחיצות. (ב) חדר שיש לו רק ג' מחיצות. המחלוקת היא גם לענין בדיקת חמץ (שאכסדרה לאורה נבדקת, בלא אור הנר). וגם לענין עירובין (מתי אומרים בה פי תקרה יורד וסותם). ובפנים ס"ב נפסק, שגם אכסדרה שיש לה ג' מחיצות נבדקת לאורה. ועל זה בא לבאר, שפסק זה בנוי: (א) כיון שכך קיי"ל לענין פי תקרה יורד וסותם. (ב) שכן נראה בפוסקים גם לענין בדיקת חמץ. ואף שלענין פי תקרה יורד וסותם, הובאו כמה דעות בשו"ע. מכל מקום לכל הדעות האלו קיי"ל שאכסדרה סתם יש לה ג' מחיצות.
785. ס"ק ב (ואכסדרה, היינו הבנויה על גבי עמודים ואין לה כותל).
786. ס"ק ב (סתם אכסדרה הוא שיש לה ג' דפנות).
787. צד, א תוס' ד"ה בשתי (רש"י מפרש דרב ושמואל דפליגי בפי תקרה היינו דווקא באכסדרה בבקעה שאין לה כלל מחיצות ... נראה לר"י דסתם אכסדרה יש לה ג' מחיצות).
788. שסתם אכסדרה יש לה ג' מחיצות; אלא שבזה גופא יש ג' שיטות: (א) שאומרים פי תקרה יורד וסותם רק כשנשאר משהו מרוח רביעית (כשמואל). (ב) שאומרים פי תקרה יורד וסותם רק כשנשארו לפחות ג' מחיצות (כרב). (ג) שאומרים פי תקרה יורד וסותם גם כשנשארו ב' מחיצות דבוקות זו בזו. אבל לכל הדעות האלו לא קיי"ל כפירוש רש"י, שאומרים פי תקרה יורד וסותם אפילו באכסדרה שיש לה רק מחיצה אחת.
789. עירובין לא, א (איתמר אכסדרה בבקעה, רב אמר מותר לטלטל בכולה, ואף על גב דליכא אלא שלש מחיצות אמרינן פי תקרה יורד וסותם, והלכתא כוותיה).
790. הל' שבת פי"ז הלכה לה (אכסדרה בבקעה מותר לטלטל בכולה, ואע"פ שהיא בת שלש מחיצות ותקרה. שאנו רואין כאילו פי תקרה יורד וסותם רוח רביעית).
791. עירובין פ"ט ס"ג (איתמר אכסדרה בבקעה רב אמר מותר לטלטל בכולה, ואף על גב דליכא אלא שלש מחיצות אמרינן פי תקרה יורד וסותם, ושמואל אמר אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות דלא אמר פי תקרה יורד וסותם ... וכן פירש ר"ח ז"ל דדוקא ברוח רביעית אמרינן פי תקרה יורד וסותם).
792. עירובין צד, ב (דאתמר אכסדרה בבקעה רב אמר מותר לטלטל בכולה פי תקרה יורד וסותם, ושמואל אמר אין מטלטלין בה אלא בד' אמות ... כי לית ליה לשמואל פי תקרה יורד וסותם היכא דאיכא ג' מחיצות והרביעית כולה פתוחה, אבל היכא דאיכא ד' מחיצות ונפרץ מקצת מאחת מהן ... אית ליה פי תקרה יורד וסותם).
793. סעיף ב (ואמרינן פי תקרה יורד וסותם אפילו בב' מחיצות, אם יש כאן ב' מחיצות שלימות דבוקות זו בזו, אבל זו כנגד זו לא). וכן נפסק לעיל סי' שסא ס"ה (בית שנפרץ ... אומרים בה פי תקרה יורד וסותם, אפילו היא יתירה מעשר, רק שאינה במילואה. ויש אומרים שאפילו ... אם נפרצו ב' מחיצות זו אצל זו במילואם ונשאר קירוי עליהם אומרי בו פי תקרה יורד וסותם, אם נשאר שם ב' מחיצות דבוקות זו בזו ... וכן עיקר).
794. אף שמדברי הרי"ף וסייעתו הנ"ל נראה שאין אומרים פי תקרה יורד וסותם אלא כשיש לפחות ג' מחיצות. מכל מקום קיי"ל דסגי בשתי מחיצות דבוקות, כדעת ר"ת בתוס' ורא"ש שם (ור"ת ז"ל פירש דסתם אכסדרה הוי מוקפת משתי רוחות, ובההיא נמי איירי רב בשמעתין). ובתוס' סוכה יח, ב ד"ה אכסדרה (דאיירי נמי באכסדרה שיש לה שתי מחיצות ... אכסדרה שבחצר ... יש לה שלש מחיצות, דסתם אכסדרה שבחצר מושכת בכל אורך שבחצר או ברוחב, אלא שהיא עד אמצע החצר, ופרוצה במלואה לפנים).
795. כאן ס"ק ב (ובמרדכי ריש פסחים (סי' תקלה) על שם ירושלמי (פסחים פ"א ה"א), בית הכנסת אף על פי שאורה רב אפילו הכי צריכה בדיקה לאור הנר, שלא תחלוק בין בדיקה לבדיקה. מיהו בתלמוד שלנו קאמר אכסדרה לאורה נבדקת עכ"ל, משמע דלפי תלמוד שלנו חדר שיש לו אור הרבה דינו כדין אכסדרה). וכן נפסק בפנים (סל"ז): "וכן שאר בתים וחדרים שיש בהם חלונות הרבה ואורה גדולה, דינם כאכסדרה".
796. פסחים רמז תקלה (איתא בירושלמי בריש פסחים רב מני בעי חצירות שבירושלים שאוכלין שם חלות תודה ורקיקי נזיר מהו צריכות בדיקה, ופריך והלא כבר בדקו מן הנותר, ומשני שלא לחלוק בין ביעור לביעור. מיהו בתלמוד שלנו יש אכסדרה לאורה נבדקת).
797. סוף ס"ב (באכסדרה ובתי כנסיות ומדרשות כך הדין ... אם בדקה לאור החמה דיו). וכן נפסק בפנים (סל"ז): "אם עבר ולא בדק בתי כנסיות ובתי מדרשות בליל י"ד, יכול לבודקם לכתחלה ביום י"ד לאור היום, ואין צריך לבדוק לאור הנר, לפי שדרך להרבות בהם חלונות ויש בהם אורה גדולה, והרי דינם כדין אכסדרה".
798. סעיף א (אכסדרה ... והוא הדין בבית כנגד ארובה, שגם שם אור רב מאוד ... דכן הדין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות).
799. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים ס"ה הביא מהמ"א, שנר של שמן חמור יותר מנר של חלב. ובאמת כתב המ"א שנר של שמן אף בדיעבד צריך לחזור ולבדוק. אלא שבזה לא קיי"ל כוותיה. ומכל מקום למדנו מדבריו, שנר של שמן חמור יותר מנר של חלב.
800. ס"ק ה (דאבוקה ... אפילו בדיעבד צריך לחזור ולבדוק, אבל נר של חלב נהגו להחמיר, שיתירא פן יטוף על הכלים ועל הבגדים, ובדיעבד יצא, ושל שמן דינו כאבוקה, שמתיירא להכניסו לחורין ולסדקין פן ישפוך השמן).
801. סעיף ד (נראה דבהני הויא בדיקתו בדיקה בדיעבד, אלא לכתחלה הטוב והנאות לבדיקה הוא שעוה).
802. ס"ק ב (וכתב הב"ח דבאילו בדיעבד בדיקתו בדיקה ואינו צריך לחזור ולבדוק).
803. ס"ק ב (אבל נר של חלב ושל שומן מהני).
804. ס"ק ב (מסתברא דאבוקה הויא עיכובא, ואם בדק באבוקה צריך לחזור ולבדוק בנר קטן, אבל שאר נרות שאסר המחבר דוקא לכתחילה, אבל בדיעבד שפיר דמי).
805. ס"ק ה (משא"כ באינך נרות בדיעבד מהני הבדיקה).
806. ראה כלבו סי' מח ז, א (והאי נר דאמר שהוא יפה לבדיקה, י"א שהוא של שמן ... והראב"ד ז"ל כתב שנר שעוה הוא הטוב והנאות לבדיקה, ולא זה של שמן). ח"י ס"ק ה (בנר של שמן ... אפילו לכתחלה לדעת כמה פוסקים, כמו שכתב ... הכלבו).
807. ע"ז ז, א (בשל סופרים הלך אחר המיקל).
808. ברכות ט, א (יחיד ורבים הלכה כרבים).
809. ס"ק ג (נראה דבזה אסור לכתחילה, אבל לא לעיכוב ... וכן משמע לשון הטור ... באבוקה כתב אין בודקין, משמע דלכתחלה לא, אבל בדיעבד גם זה מקרי בדיקה). הובא בפנים סעיף ט.
810. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: יש פוסקים שהבדיקה אינה מועלת מן התורה, כי גם אחר בדיקה עובר על החמץ שלא מצא בבדיקתו. ויש פוסקים שהבדיקה אינה מועלת מן התורה, כי גם לפני הבדיקה אינו עובר על חמץ שאינו ידוע. אמנם מוכח בש"ס ופוסקים שהבדיקה מועלת, כי לפני בדיקה עוברים אף על חמץ שאינו ידוע, ואחרי הבדיקה אינו עובר על החמץ שלא מצא בבדיקתו. לכללות ביאור קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים חי"א ע' צה ואילך.
811. סי' תלא ס"ק א (ושוב מצאתי להרא"ש בפרק קמא דפסחים [סימן ט], דמוכח בהדיא מתוך דבריו דסבירא ליה דבדיקה לא מהניא מידי, ואפילו לחמץ שאינו ידוע. שהרי כתב גבי ההיא דהבודק צריך שיבטל, דמדלא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה, משמע לא יהיה לך חמץ במקום הראוי לראיה, ואף על פי שאינו יודע שהם בביתו, מכל מקום בל יראה איכא, ולכך צריך שיבטל. ולפי זה הא דאמרינן גזרה שמא ימצא גלוסקא, לאו דוקא, אלא אפילו שאינו מוצא אותה עובר. וכן פירש הוא ז"ל, כלומר חיישינן שמא באחת מן הזויות היתה גלוסקא זו, עיי"ש. וגם הטור נמשך אחר סברת אביו בסימן תל"ד, כדמוכח בהדיא מלשונו, יע"ש).
812. פ"א סי' ט (אי נימא משום פירורין, דקים (לן) שלא מצא בבדיקה ונשארו, ועובר עליו בבל יראה. ואף על פי שאינו רואה. דהא לא כתיב לא תראה חמץ, אלא לא יראה, משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה, ואף על פי שאין יודע שהם בביתו, מכל מקום בל יראה איכא ... שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עילויה, כלומר חיישינן שמא באחת מן הזויות היתה גלוסקא יפיפיה, שדעתו עילויה ולא בטלה ממילא). משמע לפום ריהטא, שאפילו לא מצא הפירורין והגלוסקא עובר עליהם (אם לא ביטלם, ואם לא היו בטלים מאליהם).
813. סי' תלד (ואחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו ... דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא). משמע לפום ריהטא, שאם לא ביטל עובר עליו אפילו בדק.
814. סעיף ב (ובטור כתב וז"ל דהשתא, כלומר אם יבטל מיד בלילה, אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא עכ"ל, משמע מלשונו, דאם מצא חמץ בביתו אחר הזמן ביעור ולא ביטל הרי עבר בבל יראה).
815. ז"ל שם: "דמדאורייתא בבדיקה לבדו סגי, וכדכתב הר"ן בריש פרקין, דמן התורה או בביעור או בביטול סגי, אפילו אם ישאר שם חמץ בבית אינו עובר עליו, כיון שבדק היטב ועשה כל מה שמוטל עליו מן התורה ... זהו ע"פ דעת רש"י והר"ן ז"ל. ובטור ... משמע מלשונו דאם מצא חמץ בביתו אחר הזמן ביעור ולא ביטל הרי עבר בבל יראה ... אבל דברי רש"י והר"ן ז"ל נראה עיקר".
816. ריש מכילתין ד"ה בודקין (שלא יעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא). והיינו שבדיקת החמץ מועילה מהתורה שלא יעבור עליו. ובדף ו, ע"ב ד"ה ודעתו עליה (חשובה היא בעיניו וחס עליה לשורפה ומשהה אפילו רגע אחד ונמצא עובר עליה בבל יראה ובבל ימצא). והיינו שהבדיקה מועלת שלא יעבור על החמץ שנשאר בביתו, וגם אם מצא גלוסקא, אינו עובר עליה אלא אם כן "משהה" מלבערה.
817. ריש פסחים ד"ה בודקין (דבדיקה לחודה נמי מהניא ... דבדיקה נמי מדאורייתא היא), וד"ה אלא כך הוא עיקרן של דברים (צריך מן התורה שיבדוק אחריו בכל מקום שהוא רגיל להמצא שם ויבערנו מן העולם ... ובהכי סגי ליה, לפי שמכיון שבדק יצא ידי חובתו, ואם שמא ימצא אחר כך גלוסקא יפיפיה יבערנה לאלתר. שמא תאמר למפרע עבר עליה, ליתא, שהרי סמכה תורה על החזקות, וכל שבדק אותן מקומות שרגיל להמצא בהן חמץ יצא י"ח ... שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ודעתיה עלויה, ופרש"י ז"ל דשמא מתוך שדעתיה עלויה ישהה אותה מלבערה, ונמצא עובר עליה, כלומר משעת מציאתה ואילך, אבל מקמי הכי לא, שכבר יצא ידי חובתו בבדיקה כדכתיבנא).
818. סעיף א (ושיטה זו אינה מחוורת כלל בש"ס, אלא העיקר כמו שכתבתי, דבדיקה מהניא לחמץ שאינו ידוע).
819. בט"ז שם: "בטור כתוב דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוה הפקר ולאו דיליה הוא. אין פירושו שיעבור על מה שלא ידע, אם לא יבטל, אלא ימצא אותו אחר כך, דשגיאות מי יבין". וראה חקרי הלכות ח"ג לט, ב.
820. בט"ז שם: "וכ"מ מדברי הרא"ש שכתב בפירורין, אי לא הי' בהם היתר מפני שהם אינם חשובין ובטלים הייתי עובר עליהם, דכיון דקים לן שנשארו בבדיקה ממילא הוה ליה כידוע, ואם כן בגלוסקא יפה הוה האיסור דוקא כי משכח להו ... אמר רבא שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עלויה, פירש"י חשובה היא בעיניו וחס עליה לשרפה ומשהא אפילו רגע אחד ועובר עלי' בבל יראה. ואחר כך מקשינן וכי משכחת לי' לבטלי', ומשני דילמא משכחת ליה לבתר איסורא ... שמא יחוס מלשורפה קצת ויעבור". והיינו שבפירורין (אם לא היו בטלים מאליהם) עובר כיון דהוה ליה כחמץ ידוע, ובגלוסקא עובר עליה מטעם האמור בפירש"י.
821. במ"א שם: "משמע דאם לא ידע בו מתחלה אינו עובר עליו כלל. וכ"מ מלשון הרא"ש גבי גלוסקא". ומפרש רבינו את דבריו, כדעת הט"ז דלעיל, שאחרי בדיקת החמץ, אינו עובר על חמץ שלא ידע בו. ולקמן ידון רבינו, אודות משמעות דברי המ"א, שגם בלי בדיקת חמץ אינו עובר על חמץ שאינו ידוע. אשר לפי זה יוצא שבדיקת חמץ אינה מועלת כלל מן התורה.
822. במ"א שם: "ז"ל הרמב"ם פ"ג, אם מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו, ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו, הרי זה עובר על לא יראה, שהרי לא ביער ולא ביטל וכו' עיי"ש. משמע דאם לא ידע בו מתחלה אינו עובר עליו כלל. וכ"מ מלשון הרא"ש גבי גלוסקא. וע' בתוס' ריש כל שעה". ומשמע מדברי המ"א, בדברי פוסקים אלו, "דאף בבית שאינו בדוק אינו עובר למפרע על חמץ שמצא בתוכו". ואף שעיקר דבריו הם לומר שאם בדק ולא ביטל אינו עובר אליו, שהרי בתחלת דבריו כתב: "יבטלנו, דהשתא אפילו נשאר חמץ בביתו שלא מצאו אינו עובר עליו (טור), דאם לא ביטלו עובר עליו אף על פי שלא ידע". ועל זה הוסיף וכתב, שמדברי הרמב"ם והרא"ש והתוס' משמע שאף בלא ביטל אינו עובר עליו. והיינו אם בדק החמץ בביתו, ולא ביטלו. וכן פירש רבינו את דבריו לעיל: "וזהו גם כן כוונת המ"א שם סק"ה בשם הרא"ש" (כדלעיל הערה הקודמת). מכל מקום משמע מדבריו שמפרש בדברי הרמב"ם ומהרא"ש ומתוס', שגם בלא בדיקה אינו עובר על החמץ שאינו ידוע לו, והבדיקה אינה מועלת כלום מהתורה, כדלקמן בהערות הבאות. וראה שלחן הפסח ע' 32.
823. פ"ג ה"ח (לפיכך אם לא בטל קודם שש, ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו , ושכחו בשעת הביעור ולא בערו, הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא); "משמע דאם לא ידע בו מתחלה אינו עובר עליו כלל".
824. פ"א סי' ט (אמר רבא גזרה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עילויה, כלומר חיישינן שמא באחת מן הזויות היתה גלוסקא יפיפיה שדעתו עילויה ולא בטלה ממילא). ומפרש המחצית השקל, שממה שכתב הרא"ש "שמא באחת מן הזויות היתה גלוסקא", וכן ממה שכתב גבי פירורין "דקים לן שלא מצא בבדיקה", "משמע דאם לא ידע בו מתחלה אינו עובר עליו כלל".
825. כא, א ד"ה ואי (נפקא לן מלא ימצא, ואין זה מצוי, כיון שאין ידוע היכן הוא, וכן משמע בפ"ק (דף ו:) דפריך וכי משכחת לה ליבטלה, משמע דכל כמה דלא משכחת לא עבר בבל יראה). משמע "דאף בבית שאינו בדוק אינו עובר למפרע על חמץ שמצא בתוכו". וראה הערות וביאורים (חי"א ע' צט בשוה"ג).
826. לקמן סכ"ז (צריך הוא לעמוד עליהם עד שיגמרו לאכול, ולעיין עליהם שלא ידחפו ויגלגלו מן החמץ כלום למקום אחר צנוע שאינו נראה, שמא יהא מונח שם עד כניסת הפסח ויעבור עליו בבל ימצא). ולקמן סי' תמג ס"ב (יכול להאכילן כל שעה ה' לבהמה חיה ועוף. ובלבד שיזהר לעמוד עליהם עד שיגמרו לאכול קודם שעה ששית, ויראה שלא יצניעו ממה שהן אוכלין בחצירו, וישאר מוצנע שם לאחר זמן הביעור ויעבור עליו בב"י). וכן הוא לקמן (קונטרס אחרון סוף ס"ק ז): "והתוס' ר"פ כל שעה חולקין עם הרא"ש ... ואנן קי"ל כהרא"ש". ומכל מקום יתבאר לקמן (סי' תסז ס"ד): "ועוד שיש אומרים שאין אדם עובר בבל יראה ובל ימצא אלא על חמצו הידוע לו, אבל לא על חמצו שאין ידוע לו", דהיינו שיש מקום לצרף דעת המקילים להיתר. וראה חקרי הלכות ח"ג מ, ב.
827. שהובאו לעיל, שבדיקת החמץ מועלת מן התורה, כי אם לא בדק הבית עובר מיד על החמץ שבו, אף אם אינו ידוע לו, ואם בדק הבית אינו עובר עליו.
828. סי' תלז ס"ד (לשון הגמרא דלשם, דכיון דבדיקת חמץ [מ]דרבנן המנוה[ו] רבנן בדרבנן, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי. משמע דאם הוא לאחר זמן ביטולו, ועדיין לא ביטלו, ואינהו אמרי אנו בדקנו, אינן נאמנים, דכיון דאז מדאורייתא הוא, ובאיסור דאורייתא במקום דצריך בדיקה ודקדוק גדול אינן נאמנים).
829. ס"ק ה (משמע דאם לא בטלו ונזכר אחר שש דאז הבדיקה דאורייתא, אינן נאמנין). וכן הוא לקמן שם ס"ו (במה דברים אמורים כשהשוכר ביטל כל החמץ שבתוך החדרים המושכרים לו, אבל אם לא ביטל, וכבר הגיעה שעה ששית שאינו יכול עוד לבטל, אין לו לסמוך על בדיקת נשים ועבדים וקטנים, וחייב הוא לחזור ולבדוק בכל החדרים הצריכים בדיקה מן התורה).
830. ד, ב (דבדיקת חמץ מדרבנן הוא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה, הימנוהו רבנן בדרבנן). הרי שבלא בדיקה עובר מדאורייתא. ולכאורה תימה הדבר שרבינו יכתוב דלא קיי"ל כהתוס' כיון ש"כן הוא בגמרא בהדיא עיי"ש". וכי האיך יתרץ התוס' גמרא זו. ונראים הדברים, שלדעת רבינו גם התוס' יודו שבדיקת חמץ מן התורה (אם לא ביטל), כי בית שאינו בדוק חשוב חמץ ידוע. ולכן כתב "מיהו מאי דמשמע שם מהמ"א לדעת הרמב"ם והרא"ש דאף בבית שאינו בדוק אינו עובר ... וכמ"ש התוספות ריש פרק כל שעה, לא קיימא לן הכי ... וכן הוא בגמרא בהדיא עיי"ש". היינו דלא קיימא לן כמשמעות המ"א בדברי הרמב"ם והרא"ש והתוס'. והנה אודות המשמעות מדברי הרא"ש, כבר נתבארו לעיל כמה פירושים בדבריו. ואודות המשמעות מהרמב"ם יתבאר לקמן (סוף הקונטרס אחרון) פירוש אחר בדבריו. ועיקר הקושי הוא המשמעות מהתוס' בריש פרק כל שעה (כא, א ד"ה ואי): "חיה משום דמצנעא לה ... ואין זה מצוי, כיון שאין ידוע היכן הוא, וכן משמע בפ"ק (ו, ב) דפריך וכי משכחת לה ליבטלה, משמע דכל כמה דלא משכחת לא עבר בבל יראה". וכיון שמהתורה אינו עובר על חמץ שאינו ידוע, הרי שהבדיקה היא רק מדברי סופרים. אמנם כבר נתבאר בפנים (סי"ב): "ואינו חייב לבדוק מן התורה אלא במקומות שרגיל להשתמש בהן חמץ כל השנה בתדירות, כגון הבית וחדריו שרגיל לאכול בהן חמץ כל השנה, ואי אפשר שלא נתפרר ונפל שם פירור חמץ שיש בו כזית ועובר עליו בבל ימצא מן התורה". וכיון ש"אי אפשר שלא נתפרר ונפל שם פירור חמץ" הוי חמץ ידוע, ואפשר שבזה יודו גם התוס' שחייב לבדוק מן התורה. וכן הוא לקמן בסמוך: "ומכל שכן שצריך לבדוק החדרים שנשתמש בהם חמץ בקביעות כל השנה, שקרוב לודאי שיש בהם חמץ". אלא שמכל מקום לא קיי"ל כדברי התוס' שם, לענין בהמה חי' ועוף שהצניעו מהאוכל שניתן להם, כדלקמן סי' תמג ס"ב (ובלבד שיזהר לעמוד עליהם עד שיגמרו לאכול קודם שעה ששית, ויראה שלא יצניעו ממה שהן אוכלין בחצירו, וישאר מוצנע שם לאחר זמן הביעור ויעבור עליו בב"י). ולקמן סכ"ז (צריך הוא לעמוד עליהם עד שיגמרו לאכול, ולעיין עליהם שלא ידחפו ויגלגלו מן החמץ כלום למקום אחר צנוע שאינו נראה, שמא יהא מונח שם עד כניסת הפסח ויעבור עליו בבל ימצא). וכן הוא לקמן (קונטרס אחרון סוף ס"ק ז): "והתוס' ר"פ כל שעה חולקין עם הרא"ש ... ואנן קי"ל כהרא"ש". * והנה על מה שכתב רש"י (ריש מכילתין ד"ה בודקין): "שלא יעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא", והיינו שבדיקת החמץ מועילה מהתורה שלא יעבור עליו (כשאינו מבטל), הקשו התוס' שם ד"ה אור: "כיון דצריך ביטול כדאמר בגמ' (ו, ב) הבודק צריך שיבטל ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל". אך גם מזה אין הוכחה שהם חולקים על רש"י, שאפשר גם התוס' מודים שאם לא ביטל אזי הבדיקה היא מן התורה, ושאלת התוס' היא, מדוע לא סגי בביטול, ומדוע תקנו שבנוסף לביטול יבדקו את הבית מחמץ. וראה גם תהלה לדוד (ח"ג הל' פסח סי' ה): "דגם דעת התוס' דבדיקה בלא ביטול היא מן התורה ... בדברי התוס' דדף יו"ד ע"א ד"ה על ובדק". והיינו מה שכתבו התוס' שם: "וי"ל דמיירי בשלא בטלה".
831. בטור שם (תלינן להקל ואין צריך לבדוק אם ביטל ... אם ביטל תלינן להקל). ובשו"ע שם סעיף ב (אינו צריך לחזור ולבדוק). וכתב על זה במ"א שם ס"ק ה (מיירי שביטל, ואם כן אינו אלא ספיקא דרבנן). ובט"ז שם ס"ק ד (זה דעת הטור שכתב ... אם ביטל דוקא אין צריך לבדוק ... מהני הביטול דוקא משום דאז הוא מדרבנן ... וכאן פירש הטור דדוקא ביטל מהני ... דאז הוא מדרבנן). וכן נפסק לקמן שם ס"ד (אם כבר ביטלו, או שיכולים עדיין לבטל, שאין כאן אלא ספק דברי סופרים). וכן בס"ה (אין צריכין לחזור ולבדוק אם ביטלום או יכולין לבטל ... שאז אין צריך לבדוק אלא מדברי סופרים). וכן בס"ו (אם ביטל, או שיכול עדיין לבטל ... אבל אם הגיע שעה ששית יש להחמיר ולבדוק, כיון שאינו יכול לבטל הרי הוא ספק של תורה).
832. כי בצבור חמץ ולפניו ב' בתים, יש טעם לומר שחייב לחזור ולבדוק מן התורה, מהטעם דלקמן (שם ס"ה): "לפי שספק זה, שמא לא נכנס לבית זה או שמא לא נכנס לבית זה, אינו נחשב לספק כלל מן התורה, שבודאי נכנס לאחד מהן, וכיון שאינו ידוע איזהו שניהם צריכין בדיקה, דהי מנייהו מפקת". אבל יותר מזה יש להוכיח מדין "ספק על ספק לא על" (שבגמרא י, א. וברמב"ם פ"ב הי"ב). וכמבואר בט"ז (שם ס"ק ג): "אמרינן לעיל בוודאי נכנס אלא שספק באיזה בית נכנס דאין צריך בדיקה, וכל שכן כאן דהספק על הכניסה עצמה, דאין צריך בדיקה". ומכל מקום פסק הטור: "צבור אחד של חמץ, ואתא עכבר ושקל ונכנס לחצר שלפני הבית, ואין ידוע אם נכנס לבית אם לאו, אף על פי שקרוב לבית מאד תלינן להקל ואין צריך לבדוק, אם ביטל ". וכן נפסק לקמן (סי' תלח ס"ב): "שאר החדרים אף על פי שפתוחים לאותו חדר אינם צריכים בדיקה, אם כבר ביטל כל חמצו, או שעדיין לא הגיעה שעה ששית ורוצה עדיין לבטל, שאז הבדיקה אינה אלא מדברי סופרים, וספק דברי סופרים להקל, ותולין לומר שלא נכנס העכבר עם הככר אלא לאותו חדר שראינו שנכנס לשם". ובקונטרס אחרון (שם ס"ק א) הוכיח כן מהפוסקים. וכיון דקיי"ל שגם בזה הוי ספיקא דאורייתא כשלא ביטל, "מכל שכן שצריך לבדוק החדרים שנשתמש בהם חמץ בקביעות כל השנה, שקרוב לודאי שיש בהם חמץ".
833. טור שם בסוף הסימן (הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת, אם ביטל אין צריך לבדוק, ואם לא ביטל צריך לבדוק). ובשו"ע שם ס"ד (הניח חמץ בזוית זו ומצא בזוית אחרת צריך לחזור ולבדוק). וכתב על זה הט"ז שם ס"ק ה (הטור כתב דאם ביטל אין צריך לבדוק). ומה שכתב כאן "ולא ידע מנין הככרות שהניח", הנה לקמן שם (ס"ט): "במה דברים אמורים כשאינו יודע מנין הככרות שהניח, אבל אם יודע מנין הככרות ומצא בזוית אחרת כמנין שהניח אין צריך לבדוק, אם ביטל או שיכול עדיין לבטל, כיון שהבדיקה אינה אלא מדברי סופרים אנו תולין להקל שמן הסתם הן הן הככרות שהניח כיון שהן שוין במנינם".
834. כדלעיל בפנים (סי"ב): "ואינו חייב לבדוק מן התורה אלא במקומות שרגיל להשתמש בהן חמץ כל השנה בתדירות, כגון הבית וחדריו שרגיל לאכול בהן חמץ כל השנה, ואי אפשר שלא נתפרר ונפל שם פירור חמץ". וראה לעיל (הערה 302).
835. ס"ק א (כיון דרגיל בו כל השנה ודאי נשארו שם חתיכות חמץ ... ולא אמרו לעיל חילוק בין חמץ הידוע ללא ידוע אלא היכא שיש חדר ואין תשמישו שם בכל השנה תדיר).
836. סי' תלג ד"ה ומ"ש וכן חצר (מיהו במקום שרגילין לאכול כל השנה, דאי אפשר שלא יפול שום חמץ בשעת האכילה, הרי יש שם ודאי חמץ).
837. שהביא מדברי הב"ח שם: "בחדר שרגילין לאכול שם ... דהוי ודאי חמץ".
838. סי' תלה ס"ק א (דאפילו ביום טוב עצמו בודק ... וכן כתב הט"ז).
839. סי' תלה ס"ק א (נראה דאפילו ביום טוב עצמו יבדוק).
840. סי' תלה ס"ק ג (ואפילו ביום טוב עצמו בודק ... כן הסכמת הט"ז והמ"א).
841. כדלקמן סי' תלה ס"ב (עבר כל יום י"ד ולא בדק יבדוק בתוך הפסח לאור הנר, דהיינו מתחלת ליל ט"ו עד סוף יום טוב האחרון), וס"ג (וכשהוא בודק ומחפש אחר החמץ ביום טוב עצמו ... ומצא חמץ בבדיקתו, לא יגע בו, אלא יכפה עליו כלי עד הערב, כדי שיהיה מכוסה מן העין ולא יבוא לאכול ממנו, ולערב יבערנו).
842. ס"ב (אפילו אם כבר ביטל כל חמצו קודם הפסח). ונתבאר בקונטרס אחרון שם ס"ק א. הרי שכן ההלכה בין אם ביטל ובין בלא ביטול.
843. ומהאי טעמא כתב הב"ח (שם): "נראה דביום טוב עצמו לא יבדוק אפילו לא ביטל ... היכא שאינו ידוע שאינו עובר עליו אף אם לא ביטל ... אם כן למה נטיל עליו חיוב הבדיקה". וכיון דקיי"ל שם שבכל אופן חייב לבדוק, אם כן מוכח מזה שמן התורה עובר אף על חמץ שאינו ידוע.
844. הלכה ח (רצונו היה לבערו, אלא שחכמים אסרוהו, אינו עובר עליו, דלא אמרה תורה בל יראה ובל ימצא אלא כשברשותו היה לבערו ואינו מבערו, אבל אם הוא אנוס לא, וזה אנוס הוא). וכן הוא לקמן סי' תמו סוף ס"ה (ועל שהייה זו שמשהה את החמץ עד הערב אינו עובר בבל יראה ובל ימצא, כיון שהוא רוצה לבערו אלא שחכמים מונעים אותו, הרי הוא אנוס, ולא הזהירה תורה בל יראה ובל ימצא אלא למי שיש בידו לבער).
845. אלא ודאי, שאם לא יבדוק יעבור מן התורה, ולכן חייב לבדוק מן התורה.
846. אם היינו סוברים שגם בלא בדיקה אינו עובר על חמץ שאינו ידוע הנמצא בביתו, וכאשר יבדוק וימצא וישהה מעט מלבערנו יעבור עליו, הרי אם כן עדיף שלא יבדוק ולא יעבור עליו.
847. הל' חמץ ומצה פ"א ה"ב (המניח חמץ ברשותו בפסח ... עובר בשני לאוין, שנאמר לא יראה לך שאור בכל גבולך ונאמר שאור לא ימצא בבתיכם), ופ"ג ה"י (מי שהניח עיסה מגולגלת בתוך ביתו ויצא ... אם החמיצה ... עבר על לא יראה ולא ימצא, וחייב לבער מיד כשיחזור לביתו). הל' סנהדרין פי"ט ה"ט (לא תעשה ... שלוקין עליהן ... האוכל חמץ בפסח). דלא כדעת התוס' בפסחים כט, ב ד"ה רב אשי (שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהייה ... משום דלא יראה ניתק לעשה, ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף). צה, א ד"ה בפרטיה (דלא יראה הוי ניתן לעשה).
848. סעיף א (שלא כדברי ר"י ז"ל בפרק כל שעה דף כ"ט שכתב שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו שאינו עובר באותה שהייה משום דלא יראה ניתק לעשה, וכן דקדקו התוספות בפרק ט' דפסחים דף צ"[ה]. אבל מדברי הרמב"ם בפרק א' [הלכה ב], ובפרק ג' דין י' מהלכות חמץ ומצה, ומדברי שאר המפרשים, משמע הפך סברת ר"י).
849. בקונטרס אחרון שם ס"ק ב (הרמב"ם חולק על זה, כמבואר בהדיא בדבריו פרק י"ט מהלכות סנהדרין, שמנה כל חייבי לאוין הלוקים, וכשהגיע לכל לאו הניתק לעשה ... לא התנה גם כן אם לא ביערו בתוך הפסח ... אלא ודאי דהעיקר בזה כמ"ש המשנה למלך ריש פרק קמא, דהרמב"ם סבירא ליה דבל יראה לא ניתק לעשה ... היכא דאיכא ב' לאוין אף הניתק לעשה לוקה על לאו אחד). ולא רק במקום שיש ב' לאוין, אלא אף במקום שאין בזה לאו אלא עשה של תשביתו, ואפילא במקום שאין לבערו אלא מחשש תקלה שמא יאכל, גם אז צריך לבער מיד, ועוברים על כל רגע. ונתבאר לעיל רס"י תלא (והערה 6).
850. ו, ב (אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה).
851. כדפירש"י שם ד"ה ודעתו עליה (ומשהה אפילו רגע אחד, ונמצא עובר עליה בבל יראה ובבל ימצא). וכן נפסק לקמן סי' תלד ס"ו (יש לחוש שמא ישהה מעט קודם שיתעסק בביעור, ועל שהייה זו עובר בבל יראה ובל ימצא). ואילו לפי שיטת תוס' הנ"ל, דהוי לאו הניתק לעשה ואינו עובר, מהו אם כן החשש שמא ימצא גלוסקא יפה (ראה מה שדנתי בזה ב"דובר שלום" ע' קסג).
852. שם ד"ה ודעתו (חשובה היא בעיניו וחס עליה לשורפה). והיינו שנפרש לדעת התוס' שיחוס עליה ולא ישרפנה עד אחר הפסח, ואם כן יעבור עליו.
853. שם ד"ה ודעתיה (פירוש ולא בטל מאיליו כמו פירורין. ועל פירוש הקונטרס קשה מאי פריך כי משכחת ליה ניבטלה, הא פירש ודעתיה עילויה שחס עליה לבטלה). וכיון שלדעת התוס' אין חוששים שיחוס עליה, אם כן מדוע חוששים שמא ימצא גלוסקא יפה. ומטעם זה נפסק לקמן סי' תלד ס"ו (שחששו שמא נשארה גלוסקא יפה ... ואלו היה מוצאה היתה חשובה בעיניו ולא היה מפקירה, ולכך אינה בטלה מאליה כמו פירורין, ויש לחוש שמא ימצאנה בפסח ... ישהה מעט קודם שיתעסק בביעור, ועל שהייה זו עובר בבל יראה ובל ימצא). דהיינו שתיווך בין פירוש התוס' שם (ודעתיה עילויה, פירוש ולא בטל מאיליו כמו פירורין) לבין פירש"י שם (ומשהה אפילו רגע אחד ונמצא עובר עליה בבל יראה ובבל ימצא). ראה לקמן שם (הערות 33; 35).
854. ולכן, אם נאמר שגם בלא בדק אינו עובר על החמץ שנשאר בביתו, ואילו אם יבדוק וימצא וישהה מעט יעבור עליו, אם כן "לא הוה לן להצריכו לבדוק", כי יותר קרוב כו'.
855. הלכה ח (אם לא בטל קודם שש, ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו, ושכחו בשעת הביעור ולא בערו, הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא, שהרי לא ביער ולא בטל). וכבר הובא לעיל (והערה 294) פירוש המ"א (סי' תלד ס"ק ה): "משמע דאם לא ידע בו מתחלה אינו עובר עליו כלל". ולפי כל מה שנתבאר לעיל, שאם לא בדק ודאי עובר על בל יראה ובל ימצא, אף על חמץ שלא ידע בו. על כרחך צריך לומר, שמ"ש הרמב"ם "שהיה דעתו עליו", "היינו לאפוקי אם ביטלו".
856. הלכה ב (ומה היא השבתה זו האמורה בתורה, היא שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל). וכן נפסק לקמן (סי' תלד ס"ז): "ועיקר הביטול הוא בלב שישים בלבו כל חמץ שברשותו הרי הוא כאלו אינו ואינו חשוב כלום והרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל, וכשגומר בלבו כך הרי הסיח דעתו מכל חמץ שברשותו". וכיון שהביטול היא "שהסיח דעתו ממנו", לכן אם לא הסיח דעתו ממנו ולא ביטלו נקרא "היה דעתו עליו".
857. ולא הזכיר "שהיה דעתו עליו". ראה שלחן הפסח ע' 33.
858. סי' תלא ס"א ד"ה ושוב מצאתי (העיקר כמו שכתבתי דבדיקה מהניא לחמץ שאינו ידוע). וביאר שם כן אף בדעת הרמב"ם. וראה הערות וביאורים (חי"א ע' קט).
859. שאם נפרש שהרמב"ם מחדש כאן שאין עוברים על חמץ שאינו ידוע, היו נושאי כליו צריכים לפרש מאין יצא לו חידוש זה. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קצד.
860. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: כאן בפנים סי"ט נפסק, שאם נפל חמץ בחור עמוק שבקרקע "אין מטריחין אותו להוציאו משם אלא מבטלו ודיו". ואילו בענין המפולת שנפלה על החמץ, נתבאר לקמן (ס"ל-לא), שרק אם נפל עליו גל גבוה ג' טפחים סגי בביטול, משא"כ אם המפולת אינה גבוהה ג' טפחים צריך לפקח את הגל ולבער החמץ. ומדוע לא נאמר שגם כאן יהי' הדין כן!? ועל זה מבאר, שדין זה נלמד מדין חור עמוק שבכותל (שבפנים סעיף כ), שאין יד אדם מגעת אליו, דסגי בביטול. ונלמד מדין חמץ שנפל בבור שאין דרך לירד בתוכו, שאין מטריחין אותו להביא סולם להעלות החמץ משם, וסגי בביטול. וטעם החילוק הוא בין כל אלה לבין מפולת, כי אין מחזיקנן איסור ממקום למקום אחר, ולכן אין חוששים שהכלב או החולדה ועכבר יביאו החמץ משם לבית. ושאני מפולת, שאנו חוששים שהכלב יגלה המפולת, וישאיר מעט מהחמץ במקומו. ודרך אגב מבאר בהג"ה, שטעם זה שהכלב יגלה המפולת כו', הוא רק לשיטת הסמ"ק (דלקמן ס"ל), משא"כ לשיטת רש"י ור"ן (דלקמן שם), אין להקשות כלל משם לכאן. לכללות ביאור קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים חי"א ע' קי ואילך.
861. כמבואר בפנים (ס"כ): "חור שהוא רחב ויכול להכניס ידיו לתוכו, אלא שהוא עמוק מאד ואין יד אדם מגעת לבדוק בכולו ... הרי הוא בודק בתוכו עד מקום שידו מגעת והשאר די לו בביטול, אפילו יש שם ודאי חמץ ".
862. דלקמן שם (סי"א): "היה חמץ בבור ... אם אין דרך לירד בתוכו להשתמש בו כל השנה ... אין מטריחין אותו להביא סולם להעלות החמץ משם, אלא מבטלו ודיו". הרי דסגי בביטול, אפילו בודאי חמץ.
863. ס"ק יג: "והשאר מבטל בלבו ... לענין חמץ בבור ... סגי בביטול בעלמא".
864. י, ב (דילמא זימנין דנחית למעבד צורכיה ואתי למיכליה), וקיי"ל לקולא כשביטל, כדלקמן שם. ואם כן גם כאן אין לחוש לזה, וסגי בביטול. וראה לקמן קונטרס אחרון סוף ס"ק ה, שהביא הטעם שכתב המ"א ס"ק ד ממגיד משנה פ"ב הי"ד, דהוי כחמץ שנפלה עליו מפולת דדי לו בביטול, כדלקמן ס"ל.
865. אוצ"ל: "דשאני חור שבקרקע" (משא"כ בחור שבכותל, נתבאר בגמרא ובשו"ע שאין חוששים לזה, וסגי בביטול). וב"מדרכי הקונטרס" פירש כן גם לפי הנוסח שלפנינו: דשאני חור שבכותל (שאין לחוש בו שיגררו משם החולדה ועכברים, ולכן נתבאר לקמן ס"כ דסגי בביטול. משא"כ כאן חור שבקרקע) שיש לחוש כו'.
866. שמבואר בפניםן סל"א (ואם נפל עליו גל קטן ... שאין עליו גבוה ג' טפחים, אע"פ שביטלו והפקירו חייב הוא לפקח את הגל ולבער החמץ בזמן הביעור, גזרה שמא כשיוציאנו משם הכלב לאכלו ישייר מעט מאכילתו ויניחנו מגולה, וכשיראה אדם ישכח ויאכלנה).
867. תוכן המשך הג"ה זו: לקמן (סעיף ל) יתבארו שתי דעות בדין המפולת שנפלה על החמץ: (א) שיטת רש"י ור"ן, שאם יש עליו גובה ג' טפחים – מן התורה דינו כמבוער, ומדברי סופרים חוששים שמא יתפקח הגל בפסח, וצריך לבטלו. ואם אין עליו גובה ג' טפחים – גם מן התורה אינו כמבואר, כיון שהכלב יכול לחפש אחריו. (ב) שיטת הסמ"ק וסיעתו, שבכל אופן אינו כמבוער מן התורה, וצריך לבטלו. ומדברי סופרים – אם יש עליו גובה ג' טפחים סגי בביטול, ואם אין עליו גובה ג' טפחים, לא סגי בביטול, כיון שהכלב יכול לחפש אחריו. ועל זה בא לבאר בהג"ה זו, שמה שנתבאר כאן (ובפנים סל"א), שאם אין עליו ג' טפחים אין הביטול מועיל, כי חוששים שהכלב יגלנו וישייר מעט מאכילתו, וכשיראה אדם ישכח ויאכלנה. ומקורו מהאמור במשנה (לא, ב): "הכלב יכול לחפש אחריו", ובברייתא (שם): "חפישת הכלב שלושה טפחים". כל זה הוא דוקא לדעה הב' דלקמן (בפנים ס"ל), שהיא דעת הסמ"ק. משא"כ לדעה הא' דלקמן שם, שהיא דעת רש"י ור"ן, לא נאמר טעם זה במשנה וברייתא, אלא כדי לבאר הטעם, שאם אין עליו גובה ג' טפחים אינו כמבוער מן התורה. משא"כ מה שהצריכו מדברי סופרים ביטול ביש עליו גובה ג' טפחים, בזה ביארו הטעם גזירה שמא יתפקח הגל בפסח. ויש לומר, שזה גם "הטעם דלא מהני ביטול באין עליו גובה ג' טפחים" (ראה שלחן הפסח ע' 76). יוצא אם כן, שלשיטת רש"י ור"ן אין דין המפולת שייך לנושא הנידון בקונטרס אחרון שלפנינו.
868. שכשם שכתב רש"י (לא, ב ד"ה צריך שיבטל בלבו): "שמא יפקח הגל במועד ונמצא עובר עליו", שמטעם זה צריך ביטול ביש עליו גובה ג' טפחים. כן יש לומר שזהו גם הטעם דלא מהני ביטול באין עליו גובה ג' טפחים, שמא יפקח הגל במועד.
869. שהאמור במשנה "הכלב יכול לחפש אחריו", הוא רק כדי לבאר הטעם שאינו כמבוער מן התורה – אם הכלב יכול לחפש אחריו.
870. לפי מה שנתפרש לעיל לשיטת רש"י ור"ן, שמטעם זה של "שמא יתפקח הגל", הצריכו לבטל ביש עליו גובה ג' טפחים, והצריכו לפקח את הגל באין עליו גובה ג' טפחים; אף שהחשש של שמא יתפקח הגל הוא בשניהם בשוה. ומדוע אם כן לא הצריכוהו לפקח הגל גם ביש עליו גובה ג' טפחים.
871. שחוששין לחשש רחוק, שהכלב יגלנו וישייר ויראה האדם וישכח ויאכלנה.
872. לא חששו לשמא יתגלה החמץ בפסח (כמו במפולת שאין עליו גובה ג' טפחים, לשיטת רש"י ור"ן, שחששו שמא יתפקח הגל).
873. י, ב (ככר בבור צריך סולם להעלותה או אין צריך). הרי דמיירי שאין בו סולם.
874. אם נאמר שאצל חור שבקרקקע חוששים, שמא יגררו חולדה ועכברים בפסח את החמץ ויניחוהו במקום מגולה, אם כן גם אצל חמץ בבור ניחוש כן, ומדוע אם כן קיי"ל לקמן סי' תלח סי"א שמבטלו ודיו, והובא לעיל, שמשם למדים לכאן דסגי בביטול.
875. ט, א (אמר ר' יהודה מעשה בשפחתו של מציק אחד ברימון שהטילה נפל לבור, ובא כהן והציץ בו לידע אם זכר הוא אם נקבה היא, ובא מעשה לפני חכמים וטיהרוהו, מפני שחולדה וברדלס מצויין שם). ופירש"י: "וגיררוהו לחורן ולא האהיל".
876. תענית ח, א (מחולדה ובור). ופירש"י: "באגדה מעשה בבחור אחד שנתן אמונתו לריבה אחת שישאנה, אמרה מי מעיד, והיה שם בור אחד וחולדה, אמר הבחור בור וחולדה עדים בדבר. לימים עבר על אמונתו ונשא אחרת והוליד שני בנים, אחד נפל לבור ומת, ואחד נשכתו חולדה ומת". הרי שהחולדה נמצאת בבור.
877. ט, א (אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית וממקום למקום, דאם כן מחצר לחצר ומעיר לעיר, אין לדבר סוף).
878. דלקמן סי' תמ ס"ה (הניח חמצו מונח בבית ישראל ... צריך שיעשה לפניו מחיצה גבוה י' טפחים, כדי שיהיה לו היכר ולא ישכח על איסור חמץ ולא יבא להסתפק ממנו), וש"נ.
879. כקושית הב"ח שם סוף ס"ג (ויש לדקדק מה מועיל הפסק מחיצה בחמצו של גוי, סוף סוף איכא למיחש לעכבר דיטלנו, שאז צריך לחזור ולבדוק כל הבית).
880. לקמן סי' תלד ס"ה (אין אנו מצריכין אותו לחזור ולבדוק מה שבדק כבר, בשביל חששא בעלמא שמא גררו העכברים מן החמץ ... והניחוהו באחד מחורי הבית, שאם נצריכוהו לחזור ולבדוק בשביל חששא כזו אין לדבר סוף, שאי אפשר שיגמרו כל ישראל את בדיקת חמצם ברגע אחד, וכשאחד גמר בדיקתו קודם שגמר חבירו לבדוק את כל חדריו, יש לחוש שמא ברגע זו נטל העכבר חמץ מחדרים של חבירו שאינן בדוקין עדיין ויש בהן חמץ לרוב וגרר את החמץ והוליכו לחדרים הבדוקים של זה שגמר בדיקתו, ויצטרך לחזור ולבדוק, ואין לדבר סוף), וש"נ.
881. ט, א (דאם כן מחצר לחצר ומעיר לעיר, אין לדבר סוף).
882. כדאמרינן בגמרא (ט, ב): "ומי אמרינן אין חוששין שמא גררה חולדה, והא קתני סיפא מה שמשייר יניחנו בצנעה שלא יהא צריך בדיקה אחריו". והיינו שמזה שאומרים "אין חוששין" בדיעבד, למדים שאף לכתחלה אין צריך לחשוש שמא תגרור חולדה.
883. ראה גם לקמן סי' תלד קונטרס אחרון ס"ק ב.
884. נדה ד, א (לא מחזקינן טומאה ממקום למקום). וכדלקמן סי' תסז סל"ז (שאין מחזיקין איסור ממקום למקום), וש"נ.
885. כדלעיל בהג"ה ד"ה ואין לחלק.
886. דתנן (לא, ב): "הכלב יכול לחפש אחריו", ונתבאר לקמן (סל"א): "שמא כשיוציאנו משם הכלב לאכלו ישייר מעט מאכילתו ויניחנו מגולה".
887. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: קיי"ל שאין ספק אכילת התרנגולים מוציא מידי ודאי חמץ. ומ"ש המ"א בשם מהרי"ו, שאם יש תרנגולים בבית אין צריך לבדוק תחת הספסלים, היינו כפי שמסיים שתחת הספסלים יש לו דין בור, שהוא בעיא דלא איפשטא בגמרא, וכשיש ספק אכילה הוי ספק ספיקא. משא"כ לדידן, קיי"ל שבבור סגי בביטול, ותחת הספסלים אין לו דין בור, אלא חשיב ודאי חמץ, ואם כן אין ספק אכילה מוציא מידי ודאי ספק. לכללות ביאור קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים חי"א ע' קיז ואילך.
888. ס"ח ד"ה כתב רבינו ירוחם (מיהו במקום שרגילין לאכול כל השנה, דאי אפשר שלא יפול שום חמץ בשעת האכילה, הרי יש שם ודאי חמץ, ובודאי חמץ לא תלינן לומר שנאכל הכל, כל זמן שלא ידענוהו שנאכל).
889. ס"ק י (מ"ש הב"ח דבמקום שרגילין לאכול הוי ודאי חמץ, נראה לי דהיינו דוקא אם אכלוהו סמוך לפסח).
890. שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג. והנוסח בדפוסים שלנו: "במקום שרגילין לאכול כל ימות השנה יש לבדוק תחת הספסלים, דאי אפשר שלא נפל שם, והוי כמו חמץ בבור". וכן נפסק לקמן סמ"א (אבל תחת הספסלים צריך לבדוק לאור הנר, אף אם מצויין שם תרנגולים, לפי שאי אפשר שלא נפל לשם חמץ אם הוא חדר שאוכלין בו, והרי יש כאן חמץ ודאי תחת הספסלים, ואין ספק אכילת התרנגולין מוציאה מידי ודאי חמץ).
891. כנסת הגדולה בהגה"ט. עולת שבת ס"ג. מ"א ס"ק ט. אליה זוטא ס"ק ד. באר היטב ס"ק ד.
892. "ובמקום שאוכלין כל השנה, וליכא שם תרנגולים, צריך לבדוק תחת הספסלים שאי אפשר שלא נפל שם חמץ, והוי כמו חמץ בבור (מהרי"ו)".
893. עתה בא ליישב שיטת מהר"י ווייל, לפי גירסת המ"א הנ"ל.
894. דלקמן סי' תלח סי"א (אם היה חמץ בבור ... אם אין דרך לירד בתוכו להשתמש בו כל השנה, אין חוששין שמא ירד לתוכו בפסח ויאכל מהחמץ, לפיכך אין מטריחין אותו להביא סולם להעלות החמץ משם, אלא מבטלו ודיו).
895. י, ב (ככר בבור צריך סולם להעלותה או אין צריך, הכא ודאי דלא עבידא דסלקה מנפשה, או דילמא זימנין דנחית למעבד צורכיה ואתי למיכליה).
896. שכתב: "והמחוור שבכולם, אם לא ביטל צריך לחזור ולבדוק דהוי ספק דאורייתא, ואם ביטל הוי ספיקא דרבנן ואין צריך לבדוק. ותו מיבעיא ככר ... בבור אם צריך סולם להעלותו ... ולא איפשיטו, וגם באלו רבו הדיעות, ודינא דהנך כדינא דקמייתא, שאם ביטל אין צריך לבדוק, ואם לא ביטל צריך לבדוק".
897. פירושו הראשון בדעת הטור שם (ועל מה שכתב אם לא ביטל צריך לחזור ולבדוק דהוי ספיקא דאורייתא, יש לדקדק דיבטל ותו ליכא ספיקא דאורייתא. ואפשר לומר דכיון דחל הספק קודם הביטול הוי ספיקא דאורייתא, ואף על פי שיבטל אחר כך לא מהני).
898. שם ס"ק ב (ולי נראה דדעת הטור אינו כן אלא כפשט לשונו, וכמו שכתב ב"י תחלה). אלא דאנן קיי"ל כהרמב"ם פ"ב הי"ד, דסגי גם מה שמבטלו עתה (כדלקמן שם ס"ב וס"ט-יא, ונתבאר שם הערה 46).
899. אוצ"ל: ולא דהטור כו' (וראה גם לקמן קונטרס אחרון ס"ק י, שרק התוס' סבירא להו כן ולא הטור). וכמבואר בדרכי משה שם ס"ק ב (דדעת הטור ... לאפוקי מדעת אבי העזרי (סי' תצ) שסבירא ליה אף על גב דהוא ספיקא דרבנן אזלינן לחומרא, דסבירא ליה דכל תיקו דאיסורא לחומרא אף בשל דבריהם ... כן נראה לי דעת רבינו בעל הטור וכן הוא משמעות פשט דבריו). ועל זה נתבאר כאן (בקונטרס אחרון): "וסבירא ליה למהרי"ו כדעת הטור ... כמ"ש הב"י מתחלה, שהוא מדוקדק בלשון הטור, והסכים לזה הדרכי משה שם". שיטות הפוסקים, אם תיקו דאיסורא לחומרא אפילו באיסור דרבנן, נתבארו בכללי הפוסקים וההוראה כלל לג. וראה הערות וביאורים חי"א ע' ק בשוה"ג.
900. סעיף יא (אין מטריחין אותו להביא סולם להעלות החמץ משם, אלא מבטלו ודיו).
901. פ"ב הי"ד (היה חמץ בבור אין מחייבין אותו להעלותו אלא מבטלו בלבו ודיו). דלא כטור שם (ואם הוא בבור, אם צריך סולם להעלותו ... ולא איפשיטו ... ודינא דהנך כדינא דקמייתא, שאם ביטל אין צריך לבדוק, ואם לא ביטל צריך לבדוק). והיינו ד"לא מהני מה שיבטלנו אחר כך". ונתבאר שם הערה 46).
902. ס"ק ד (מבטלו בלבו, דהוי כחמץ שנפלה עליו מפולת).
903. כדלקמן ס"ל (חמץ שנפלה עליו מפולת ... שיש עליו גובה ג' טפחים ... צריך לבטלו קודם שתגיע שעה ששית).
904. תוכן המשך הגהה זו: בחמץ שנפלה עליו מפולת יש מחלוקת הפוסקים, שלדעת רש"י ור"ן הוא כמבוער מן התורה, ומותר מן התורה להפיל עליו מפולת, ואילו לדעת הסמ"ק אינו כמבוער מן התורה ואסור מן התורה להפיל עליו מפולת. אמנם מה שכתבו המגיד משנה והמ"א ש"בור" דינו כ"מפולת", היינו לומר שהוא כמפולת לשיטת הסמ"ק דוקא (ולא כמפולת לשיטת רש"י ור"ן). שהרי לכל הדעות אסור לכתחלה להטמין בבור, כמפורש בברייתא ונפסק בשו"ע. ואם כן מובן, שמה שכתבו הם שדין הבור הוא כדין המפולת, היינו כדין המפולת לשיטת הסמ"ק. ועוד יתבאר לקמן סוס"י תלח (ושם הערה 92).
905. סוף סי' צח (חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער, ודוקא כשנמצא עליו עפר שלשה טפחים או יותר, וצריך לבטלו בלבו משום בל יטמין). שהיא דעה הב' דלקמן ס"ל (שאף שנפלה עליו מפולת גבוה ג' טפחים אינו כמבוער מן העולם ... לפיכך אם אינו רוצה לפקח את הגל להוציא החמץ ולבערו בזמן הביעור הרי הוא חייב מן התורה לבטלו קודם שתגיע שעה ששית, ובביטול זה הוא יוצא ידי חובתו אף מדברי סופרים). וראה גם לקמן קונטרס אחרון ס"ק יא, שמכאן מוכח שהמגיד משנה סבירא ליה כהסמ"ק).
906. בגמרא לא, ב ד"ה צריך שיבטל (שמא יפקח הגל במועד ונמצא עובר עליו). והיינו שכל זמן שאינו מפקח הגל אינו עובר עליו.
907. שם (ט, ב) ד"ה אמר רב חסדא (וכי מצריכין בטול הני מילי מדרבנן, אבל מדאורייתא כיון שנפלה עליו מפולת אינו עובר עליו). שהיא דעה הא' דלקמן שם (חמץ שנפלה עליו מפולת ... שיש עליו גובה ג' טפחים הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי ואינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא מן התורה אף על פי שלא בטלו ... אבל מדברי סופרים ... צריך לבטלו קודם שתגיע שעה ששית גזירה שמא יתפקח הגל בתוך הפסח ויתגלה החמץ ויעבור עליו בבל יראה ובל ימצא מן התורה).
908. סוף סי' תלח (אפילו לכתחילה מצי להפיל עליו מפולת מן התורה ולבערו בכך).
909. ריש סעיף ל (ואפילו לכתחלה יכול להפיל עליו מפולת מן התורה, אף לאחר שהגיע זמן הביעור, ובכך הוא מבוער מן העולם). ולקמן קונטרס אחרון ס"ק ט.
910. כמבואר בברייתא ה, ב (אין לי אלא שבבתיכם, בבורות בשיחין ובמערות מנין, ת"ל בכל גבולך ... עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין). וכדלקמן סי' תלח סי"ב (במה דברים אמורים ... שנפל מאליו, אבל אסור להטמין שם חמץ על דעת שישאר שם עד אחר הפסח) וסי' תמ ריש ס"א (כתוב בתורה לא יראה לך חמץ, יכול אם טמן אותו בבור עד שאינו נראה ... לא יהיה עובר עליו שהרי אינו נראה לו כל ימי הפסח, תלמוד לומר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, אפילו הטמינו), וש"נ.
911. "מה שסיים המגיד משנה שהרי זה ממש כחמץ שנפלה עליו מפולת, שהרי הוא כמבוער וצריך לבטלו בלבו. דברי תימה הם, דמה ענין זה לזה, דהתם אפילו לכתחילה מצי להפיל עליו מפולת מן התורה ולבערו בכך, אלא דמדרבנן לכתחילה אין זה ביעורו, כדמוכח בההיא דעושה ביתו אוצר ... ואילו הכא אם מניחו בבור בלא ביטול קעבר אבל יראה ובל ימצא, וכמו שמפורש בברייתא".
912. והטעם שדוקא במפולת (שאין עליו גובה ג' טפחים) חוששים שהכלב יחפש אחריו, ובבור אין חוששים כיו"ב לחולדה וברדלס, נתבאר לעיל (בקונטרס אחרון ס"ק ד).
913. ואפילו אם לא יוציאו משם (כדלעיל קונטרס אחרון הקודם, שאין חוששים שיוציא הכלב ממקום למקום), הרי הוא שם מגולה תחת הספסלים (ראה הערות וביאורים חי"א ע' קכג בשוה"ג).
914. כנ"ל דקיי"ל שבבור סגי בביטול (דלא כדעת הטור), ואילו תחת הספסלים לא סגי בביטול. הרי שתחת הספסלים יש להם דין ודאי, ואין ספק מוציא מידי ודאי.
915. סעיף מא (אבל תחת הספסלים צריך לבדוק לאור הנר, אף אם מצויין שם תרנגולים, לפי שאי אפשר שלא נפל לשם חמץ אם הוא חדר שאוכלין בו, והרי יש כאן חמץ ודאי תחת הספסלים, ואין ספק אכילת התרנגולין מוציאה מידי ודאי חמץ).
916. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: אף אם החמץ נפל לתוכו יותר משלשים יום קודם הפסח, אין כאן אלא ב' ספקות, אשר (אף שבשאר איסורים מתירים מטעם ספק ספיקא, מכל מקום) אינו מועיל בבדיקת חמץ. ואף אם נאמר דחשיב ג' ספיקות, הרי גם בספיקא טובא מצריכים בדיקה (מלבד במקום סכנה, או במקום שכבר נבדק). ומה שהתירו כאן מטעם ספק ספיקא, הוא דוקא כשאחד מהספיקות הוא ספק הרגיל וקרוב לודאי (וכפי שנתבאר בפנים, בהג"ה). לכללות ביאור קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים חי"א ע' קכה ואילך.
917. "איכא כה"ג ספיקי טובא, שמא גררוהו למקום אחר, או שמא אכלוהו, ושמא נמאס ונפסל מאכילת כלב, ושמא נתכבד". דהיינו שהזכיר כאן ד' ספקות.
918. ס"ק כח (היו כאן שלש ספיקות מותר, שאף אם תעמידנו על חזקת איסור יש כאן ספק ספיקא, לא יהא זה חמור מודאי איסור, שאין לך חזקת איסור גדול מזה, ומותר בספק ספיקא).
919. דעות הפוסקים הובאו לקמן בסמוך, ולקמן ס"ק ט. לקמן הל' שחיטה סי' יח ס"ק ג, וסי' כד ס"ק מז. וראה מה שסיכם בזה בפסקי אדמו"ר הזקן לסי' קי ס"ט אות ב. והיינו שיש ג' דעות ביו"ד סי' קי ס"ט: (א) דעת הרמ"א שב' ספיקות מוציאין מחזקת איסור. (ב) דעת הש"ך שדוקא ג' ספיקות מוציאין מחזקת איסור. (ג) דעת הט"ז ופר"ח שאף ג' ספיקות אין מוציאין מחזקת איסור. ודעת רבינו: (א) אינו מכריע בין ג' הדעות, ומסתפק בזה, כמבואר בפנים סוף סל"ב (והערה 220). (ב) אם אחד הספיקות הוא ספק הרגיל סגי לכל הדעות בב' ספיקות, כמבואר כאן. (ג) אם יש חזקת היתר נגד חזקת האיסור, סגי לכל הדעות בב' ספיקות, כדלקמן הל' שחיטה סי' יח ס"ק ג. (ד) אם אחד מהם אינו ספק השקול, לכל הדעות לא סגי בב' ספיקות, כדלקמן שם סי' כד ס"ק מז.
920. מדרכי משה שם ס"ק א (עכבר נכנס ועכבר יוצא, אפילו הככר קטן, לא אמרינן שמא אכלו ואם תמצי לומר לא אכלו שמא הוציאו העכבר הב', דזה מקרי חד ספיקא שמא נשאר החמץ בבית או לא, דמה לי אכלו או הוציאו).
921. בענין ב' ספיקות משם אחד, ראה גם לקמן קונטרס אחרון ס"ק יד. סי' תלח ס"ט. יו"ד סי' לב ס"ק ה. סי' קפז ס"ק כג-ד. סי' קצ ס"ק עג. שו"ת סי' כב ד"ה והנה.
922. ס"ק יא (דהיכא דשם אחד הוא לא הוה ספק ספיקא).
923. ס"ק לז (אם הב' ספיקות הוו משם אחד לא מקרי ספק ספיקא).
924. בחק יעקב לא מצאנו מנידון זה. אמנם לקמן יו"ד סי' קפז ס"ק כד ד"ה אבל אם, הביא מספרו מנחת יעקב (תורת השלמים סי' קצ ס"ק א): "דאם לא כן הכל שם חדא ספיקא הוא ... ואין כאן תרי ספיקות להקל כלל". ובהערות וביאורים כאן ציינו למ"ש בספרו תורת שלמים הנ"ל (כללי הספקות אות כ): "והבאתי לו ראיות דחשיב שפיר ספק ספיקא אפילו בכה״ג".
925. שהוא הספק הרביעי שנזכר בדברי המ"א הנ"ל (ס"ק י).
926. כדלקמן (סל"ט): "שהכיבוד אינו מועיל כלום למה שבחורים וסדקים".
927. ס"ק ג (דמה לי אכלו או מוציאו).
928. עתה בא לבאר, שאפילו לדעת הפוסקים שגם כשב' הספיקות הם משם אחד חשיב ספק ספיקא, ואפילו לדעת הפוסקים שג' ספיקות מועיל אפילו כשיש חזקת איסור. מכל מקום אין לומר שטעם ההיתר כאן הוא מחמת ג' ספיקות שמועילות אפילו בבדיקת חמץ, שהרי גם ג' ספיקות אינן מועילות שלא להצריכו בדיקת חמץ (אלא ודאי צריך לומר שכאן מתירים מטעם אחר, ואפילו בשני ספיקות). דהנה נתבאר בשו"ע ס"ח (כותל שנשתמש בו חמץ בחורין, ונפל ונעשה גל, אפילו אינו גבוה ג' טפחים כדי חפישת הכלב, אין צריך לבדוק תחתיו כיון שיש בו סכנת עקרב שמצויים בגלים ... והני מילי בסתם, אבל בידוע שיש תחתיו חמץ, אם אין עליו גובה שלשה טפחים, צריך להוציאו משם במרא וחצינא בענין שאין בו סכנה). וכתב על זה המ"א שם (ס"ק טז): "אף על גב שנשתמשו בו חמץ, מכל מקום שמא יאכלוהו, וספקי טובא איכא, כמ"ש סעיף ו". והיינו שגם אם נשתמש בו חמץ יותר מל' יום קודם הפסח, חשיב כ"סתם", ואין צריך לבדוק במקום סכנה, מטעם "דספקי טובא איכא". וכן נפסק לקמן (סל"ב): "אבל החמץ שנשתמש בהם קודם ל' יום יש בו כמה ספיקות להקל, שמא ניטל כולו מהחורים, ושמא נתעפש באורך זמן (ושמא יש עליו גבוה ג' טפחים שהוא כמבוער מן התורה), ואין צריך לבערו אלא מדברי סופרים, וחכמים לא הטריחוהו לפקח הגל על ידי מרא וקרדום כיון שאין שם חמץ ודאי" (והיינו כיון שבלי מרא וקרדום יש חשש עקרב, כמבואר שם בתחלת הסעיף). יוצא לנו אם כן, שבמקום שאין סכנה, חייב לבדוק אף במקום "ספקי טובא". ומה שהתירו כאן (ולקמן בסי' תלח-ט), אין זה מטעם ג' ספקות, אלא מהטעמים שיתבארו לקמן בסמוך.
929. פ"ב ה"י (דאע"ג דספיקא דרבנן היא, כיון שבדיקת חמץ תחילתה על הספק, החמירו בספקה יותר משאר ספיקות של דבריהם). וכדלקמן שם ס"א (דעה הא').
930. כדלקמן סי' תלח ס"ג (ואם הככר היה קטן בענין שיש לתלות שמא אכלו העכבר כולו ... אין צריך לבדוק שאר החדרים, מפני שיש כאן ב' ספיקות להקל, שמא לא הכניס העכבר מעולם את הככר לשאר החדרים, ואם תמצא לומר הכניס שמא אכלו כולו ולא נשתייר ממנו כלום, וכל ב' ספיקות הולכין בהם להקל אף בשל תורה). וברס"י תלט (שלא הקילו חכמים ... בב' ספיקות ... אלא בבית שהוא עומד בחזקת בדוק, שמעמידין אותו בחזקתו). ושם ס"ד (או שהוא ככר קטן שיש כאן ב' ספיקות להקל, אין צריך לחזור ולבדוק ... ולא נגרעה חזקת בדיקתו).
931. י, א ד"ה ספק ביאה (כיון דמן הדין אפילו בספיקא אחת היה לטהר, דאוקמא אחזקת טהרה, ואפילו הכי טמא, הוא הדין אפילו בתרי ספיקי).
932. כדלעיל סי"ג וש"נ.
933. רב פפא ח, א.
934. סעיף א (כל חדר שלא נבדק, אע"פ שיש כמה ספיקות לפוטרו מן הבדיקה אין זה מועיל כלום, שכך הוא עיקר תקנת הבדיקה, לבדוק אפילו במקומות שאין בהם חמץ ברור אלא ספק וספק ספיקות).
935. בבית שהתרנגולים מצויין בו (שמבואר בפנים סכ"ה), ובדין עכבר (שמבואר בפנים סכ"ו). ואפשר שזהו גם הטעם שמקילים בספק ספיקא בדין רפת ולולים, דלעיל סכ"ד-ה.
936. ט, א (אימר אכלתיה עדיף משאר ספיקות דספק הרגיל הוא וקרוב לודאי).
937. בכללי ספק ספיקא ס"ק כח, שהובא לעיל בתחלת הקונטרס אחרון.
938. יו"ד סי' קי ס"ק טו (אפילו הוה כמה ספק ספיקות לא יועילו, כיון שאתה בא להוציאה מכלל אשת איש שהיתה תחילה, ואתה בא לסותרה).
939. שם כללי ס"ס ס"ק טז, בדעת המשאת בנימין (שמתוך דבריו מוכח בהדיא דאף בספיקות טובי לא מהני, וגם לא מסתברא לחלק בין תרי ספיקי לתלת ספיקי כסברת הש"ך, דכיון דתרי לא מהני הוא הדין לתלת).
940. פ"ב ה"י (כמובא לעיל).
941. שהרי מטעם זה לא הצריכו בדיקה ברפת ולול, כמבואר בברייתא, ונפסק כאן בפנים (סכ"ד וריש סכ"ה), ובודאי גם המגיד משנה יודה בזה. וראה הערות וביאורים (חי"א ע' קלה בשוה"ג) שהקשו ממה שהמגיד משנה הצריך בדיקה בעכבר שנכנס לבית אפילו בככר קטן (שהיא הדעה הראשונה דלקמן סי' תלט ס"א). ונראה פשוט, ששם שראוהו נכנס אחרי בדיקת חמץ בליל י"ד, בזה לא אמרינן שהוא ספק הרגיל וקרוב לודאי שהעכברים הספיקו לאכלו בזמן קצר זה, עד שיגיע זמן איסורו. וגם דעה הב' דלקמן שם, אינה מתרת מטעם ספק הרגיל וקרוב לודאי, אלא מטעם ספק ספיקא אחרי שבדק כבר (כמו בהלכה דלקמן סי' תלח ס"ג, ושבסי' תלט ס"ד), וכמבואר לעיל: "ומה שהקילו שם בספק ספיקא, היינו לענין לחזור ולבדוק מה שבדק כבר".
942. ולכן אין מתירים לקמן סוף סל"ב מטעם ספק ספיקא (דאכילת כלב), אם לא משום סכנת עקרב.
943. עתה בא לבאר אופן נוסף במה שהקילו בספק ספיקא בסי' תלט. שבתחלה ביאר לעיל: "בסימן תל"ט ... מה שהקילו שם בספק ספיקא, היינו לענין לחזור ולבדוק מה שבדק כבר". ועתה אחרי שנתבאר לעיל "ומה שהקילו בספק אכילה, היינו משום שהוא ספק הרגיל וקרוב לודאי". אם כן אפשר לבאר באופן נוסף, שמה שהקילו בסי' תלט בספק ספיקא, הוא כי "בככר קטן שיש לומר אכלו כולו, ועכברים ותרנגולים שכיחי הרבה", והיינו שגם בזה התירו "משום שהוא ספק הרגיל וקרוב לודאי" (ויתבאר לקמן שם הערה 16).
944. ראה ט"ז סי' תלט ס"ק ב (קריין לחבריהון דאכלי עמהון). וראה ט"ז שם (ולקמן שם קונטרס אחרון ס"ק א), שמטעם זה היה מקום להתיר גם בככר גדול. אמנם בככר גדול קיי"ל דאינו רגיל שיאכלוהו כולו, משא"כ בככר קטן אפשר לומר דהוי מטעם זה ספק הרגיל וקרוב לודאי.
945. וגם אין להתיר בכלב מטעם ספק שמא גיררו מחוץ לבית.
946. ט, א ד"ה שחולדה (גיררוהו לחורן).
947. כמבואר במ"א ס"ק י (דבאכילה איכא ספק שמא לא אכלוהו, אבל ודאי גררוהו אמרינן, ואם כן בשלמא בעכבר אף שגררה נשאר בביתו, אבל עורבים מעלמא אתו ולעלמא אזלי וגוררין אותו למקום אחר, ולכן שרי). וכן הוא בט"ז סוף ס"ק ח (אין להקשות למה לא נימא דהכלב יאכלנו, כמו שכתבו גבי עורבים. דגם גבי עורבים אסור כשהוא ברשותו). וכן נפסק לקמן סכ"ח (שבודאי נטלוהו העורבין קודם שהגיע שעה ששית והוליכוהו למקום שבאו משם ... נטילת העורבים וכיוצא בהם וגרירת החולדה והעכברים וכיוצא בהם היא ודאית, אלא שהאכילה היא ספק), וקונטרס אחרון ס"ק ח.
948. בכלב שמחטט בגל שאינו גבוה ג' טפחים.
949. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: אף שכתבו הגהות מיימוניות (פ"ג אות כ): "קודם זמן איסורו יכול להשליכו לכל מקום שהעורבים מצויים שם". ונפסק בפנים סכ"ח (ואפילו לכתחלה יכול להשליך חמץ לחצר קודם שתגיע שעה ששית, וכשתגיע שעה ששית ילך לראות החמץ בחצר). מכל מקום יודה מן הסתם למה שכתב הסמ"ק, ונפסק בפנים סכ"ז (רפת של בקר ולול של תרנגולים, אם ידוע לו שהיה בהם וודאי חמץ בתוך ל' יום לפני הפסח, אלא שאינו יודע היכן הוא מונח שם, הוא חייב לבדוק ולחפש בהם את החמץ בליל י"ד לאור הנר ולהוציאו משם). והוא מהטעם האמור בפנים סכ"ח (נטילת העורבים וכיוצא בהם וגרירת החולדה והעכברים וכיוצא בהם היא ודאית, אלא שהאכילה היא ספק). ואף אם נפרש בדברי הגהות מיימוניות, שגם ברפת בקר ולול של תרנגולים יכול להשליך חמץ קודם זמן איסורו, וכשיגיע זמן ביעור ילך לראות אם נשאר חמץ ולבערו. אין לנו לפסוק כדבריו בזה, אלא כדעת הרא"ש (פ"ב סי' א), שגם המאכיל חי' ובהמה צריך "שיעמוד עליהם לראות שלא יצניעו ממנו, ויבער מה ששיירו ממנו". ומכל שכן שצריך לבדוק בליל י"ד. לכללות ביאור קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים חי"א ע' קמ ואילך.
950. ב"י וב"ח בשם סמ"ק (נראה שרצה לומר מספק חמץ, אבל ודאי חמץ לא). אגודה פ"א ס"ט (פירוש אם יש שם ספק חמץ, אבל ודאי חמץ צריך לבער).
951. סעיף ו (והני מילי מספק חמץ, אבל ודאי חמץ לא).
952. פ"ג אות כ בשם ריב"ק (קודם זמן איסורו יכול להשליכו לכל מקום שהעורבים מצויים שם, הואיל ולא נאסר בהנאה, ובהא מיירי דחצר אין צריך בדיקה).
953. שו"ע שם ס"ג (קודם זמן איסורו יכול להשליכו במקום שהעורבים מצויים שם). וכן נפסק כאן בפנים סכ"ח (ואפילו לכתחלה יכול להשליך חמץ לחצר קודם שתגיע שעה ששית, וכשתגיע שעה ששית ילך לראות החמץ בחצר ואם עדיין הוא מונח שם שלא אכלוהו העורבים חייב לבערו מן העולם לגמרי מיד שיראנו).
954. כאן ס"ו (אבל לקמן סימן תמ"ה סעיף ג' מבואר דמותר להשליך חמץ במקום שהעופות מצויים, כל שכן שאין צריך לבער משם אפילו חמץ ודאי, עד לאחר זמן איסורו).
955. כאן ריש ס"ק י (אם כן כאן בשו"ע נמי מיירי לאחר זמן איסורו).
956. סעיף ו (אמצעה של חצר אינו צריך בדיקה, מפני שאם היה שם חמץ העורבים ושאר עופות המצויין שם יאכלוהו. והני מילי מספק חמץ, אבל ודאי חמץ צריך לבערו אפילו מן החצר כשיגיע זמן איסורו).
957. ס"ק יב (אם יש ודאי חמץ ובזמן הביעור, לא אמרינן דלא יצטרכו לבערו בזמן הביעור, לסמוך שהעופות יאכלוהו, אלא צריך לבערו, וכדעת הגהות מיימוני ממש. אבל ודאי קודם זמן הביעור מותר להניח שם חמץ על סמך שיאכלוהו).
958. כן פירש דבריהם בעולת שבת ס"ד (אבל היכא דרוצה להשגיח ולראות אחר זמן איסורו דאם עדיין ישאר שם ישרפנו מיד, ודאי דמותר, ומזה איירי לקמן בסי' תמה), ובח"י סי' תמה ס"ק י (משא"כ במניח אותם במקום מגולה לפני עורבים, ומסתמא יראה אותו כשלא יאכלו), כדלקמן קונטרס אחרון ס"ק ח (דעת רמ"א ולבוש ועולת שבת ואלי' זוטא וחק יעקב להקל כשדעתו לילך ולראות).
959. סוף ס"ח (ויראה לומר דהיינו דוקא בחצר המשותף להרבה בתים, כסתם חצר שבתלמוד ... ודינו כמקום הפקר לענין חמץ הנשלך לשם כאילו נשלך למקום הפקר ... אבל בחצר המיוחד לאדם אחד מודה דבודאי חמץ צריך לבדוק ולבערו, ומקל וחומר שאין להשליך שם חמץ, דשמא ישאר ממנו תוך זמן איסורו ואז יהא עובר עליו כיון שהחמץ ברשותו).
960. ס"ק ה (דשם מיירי שמשליך לרחוב העיר, משום דיאכלו העורבים, משום הכי מותר, אבל כאן איירי בנמצא בחצר).
961. סעיף ו (דהתם מיירי שמשליך החמץ במקום הפקר, וכמו שכתב המחבר שם, ואם כן אפילו לא יאכלוהו העופות מה בכך הרי אינו ברשותו, וכאן מיירי ברשותו, ולהכי אי איכא ודאי חמץ לא סמכינן אעופות שיאכלוהו, וצריך לבערו).
962. ס"ק י (דבאכילה איכא ספק שמא לא אכלוהו, אבל ודאי גררוהו אמרינן, ואם כן בשלמא בעכבר אף שגררה נשאר בביתו, אבל עורבים מעלמא אתו ולעלמא אזלי וגוררין אותו למקום אחר, ולכן שרי).
963. שאין כאן טעם ההיתר של הב"ח וט"ז ופר"ח, שהרי מיירי כאן בחצר שלו, ואין כאן טעם ההיתר של המ"א, שהרי מיירי כאן בבהמה ותרנגולים, ולא בעורבים.
964. ס"ק ה (אסור אפילו קודם איסורו, אלא אם כן עומד עליהם שיאכלוהו קודם האיסור).
965. שאין סומכים על מה שכשיגיע זמן איסורו ילך לראות אם נשאר חמץ ולבערו.
966. כדלעיל סי' תלא ס"ה (תקנו חכמים זמן הבדיקה בליל י"ד שבלילה כל אדם מצוי בתוך ביתו), וש"נ.
967. סעיף א (ויכול להאכילו לבהמה חיה ועוף, ובלבד שיעמוד עליהם לראות שלא יצניעו ממנו, ויבער מה ששיירו ממנו).
968. דהא קאי על מ"ש במשנה רפ"ב: "כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה לחיה ולעופות ומוכר לנכרי ומותר בהנאתו". ומפרש בגמרא שם דמיירי בשעה חמישית.
969. סי' א (והפירוש הנכון נראה לי, ומאכיל לבהמה ולחיה ולעוף והוא עומד עליהם עד שיאכלום, ולא יעלים עיניו מהם עד שיאכלום ויבער המשוייר).
970. י, ב (ומה שמשייר יניחנו בצינעה, כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו). ובגמרא ט, ב (יניחנו בצנעה שמא תטול חולדה בפנינו). ועל זה כתב הרא"ש שם: "כיון דמצנע ליה היאך יכול להאכילה, הא אמר לעיל ומה שמשייר יניחנו בצינעה"
971. דאף שהחשש האמור בגמרא שם הוא בעיקר בחיה, כדאמרינן התם: "בהמה דאי משיירא חזי לה, אבל חיה דאי משיירא קמצנעא לה". מכל מקום גם בבהמה נפסק בטוש"ע (רס"י תמג): "ויכול להאכילו לבהמה חיה ועוף, ובלבד שיעמוד עליהם לראות שלא יצניעו ממנו, ויבער מה ששיירו ממנו". הרי שאין לסמוך על זה בליל י"ד וצריך לבדוק שם החמץ.
972. כא, א.
973. שם ד"ה ואי (היכי שרי להאכיל לחיה שדרכה להטמין, הא תנן בפ"ק מה שמשייר יניחנו בצינעא, כדי שלא תטול חולדה בפניו ויהא צריך בדיקה אחריו, וכל שכן שאסור ליתן בפניהם).
974. ולכן סיים הרא"ש שם: "והפירוש הנכון נראה לי, ומאכיל לבהמה ולחיה ולעוף והוא עומד עליהם עד שיאכלום, ולא יעלים עיניו מהם עד שיאכלום ויבער המשוייר". היינו גם בבהמה.
975. דאף שאין דרכה להצניע, כנ"ל, מכל מקום "חיישינן שמא ישכח אחר כך".
976. את הבהמה, שזוהי הצריכותא דאמרינן בגמרא שם "למה לי למיתנא בהמה למה לי למיתנא חיה צריכא דאי ... תנא חיה משום דאי משיירא מיהת מצנעא, אבל בהמה זימנין דמשיירא ולא מסיק אדעתיה". שלפירוש הרא"ש מיירי כל זה בעומד עליה עד שתסיים לאכול.
977. ונפרש כפירוש העולת שבת ס"ד (היכא דרוצה להשגיח ולראות אחר זמן איסורו דאם עדיין ישאר שם ישרפנו מיד, ודאי דמותר), וח"י סי' תמה ס"ק י (מסתמא יראה אותו כשלא יאכלו). שלפי זה אין צריך לבדוק כאן ברפת ולול בליל י"ד, שיסמוך על מה שכשיגיע זמן איסורו ילך לראות אם נשאר חמץ ולבערו.
978. ס"ק ז (מוכח דאיירי בחצר דידיה, דאי בחצר של הפקר כגון ברחוב, מאי בדיקה שייך).
979. כאן ס"ק י (עורבים מעלמא אתו ולעלמא אזלי וגוררין אותו למקום אחר, ולכן שרי). ואם כן נצטרך לפרש דעת הגהות מיימוניות שקודם זמן איסורו מותר להשליך אפילו לפני הבהמות ותרנגולים שבחצר.
980. "והגהות מיימון ... נמשכים אחר דברי התוספות על הרוב". וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רכח.
981. שתירצו שם (ד"ה ואי): "ויש לחלק בין חיה לחולדה המגדלים בבתים דההיא לא מצנעא כולי האי כמו חולדה הטומנת בחורים ובסדקין"
982. סעיף א (ויכול להאכילו לבהמה חיה ועוף, ובלבד שיעמוד עליהם לראות שלא יצניעו ממנו, ויבער מה ששיירו ממנו). ולקמן שם ס"ב (ובלבד שיזהר לעמוד עליהם עד שיגמרו לאכול קודם שעה ששית, ויראה שלא יצניעו ממה שהן אוכלין בחצירו, וישאר מוצנע שם לאחר זמן הביעור ויעבור עליו בב"י, ומה שישתייר מאכילתם יבערנו כשתגיע שעת הביעור). ולכן נפסק גם כאן (בפנים סכ"ז): "צריך הוא לעמוד עליהם עד שיגמרו לאכול, ולעיין עליהם שלא ידחפו ויגלגלו מן החמץ כלום למקום אחר צנוע שאינו נראה, שמא יהא מונח שם עד כניסת הפסח ויעבור עליו בבל ימצא".
983. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים סכ"ח נפסק שאפשר לסמוך על נטילת העורבין, אם דעתו שכשיגיע זמן איסור ילך לראות אם נשאר חמץ בחצר ולבערו. והיינו כפי שנתבאר לעיל בקונטרס אחרון הקודם, שיש ג' שיטות בהיתר זה: (א) דעת הרמ"א וסיעתו להתיר אם דעתו לילך ולראות. (ב) דעת הב"ח וסיעתו להתיר בחצר של הפקר. (ג) דעת המ"א שסומכים לומר שבודאי העורבים נטלוהו. וכאן שהתיר בפנים אף בחצר שלו, כי סמך על שיטת המ"א (שהעורבים ודאי נטלוהו), שכן משמע בגמרא; בצירוף שיטת הרמ"א וסיעתו (כשדעתו לילך ולראות). ואפשר גם המ"א יודה שצריך לילך ולראות כשיגיע זמן איסור. לכללות ביאור קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים חי"א ע' קמט ואילך.
984. שהובאו לעיל בתחלת הקונטרס אחרון הקודם, שלא תירצו כתירוץ המ"א ס"ק י, לחלק בין עורבים לתרנגולים. ולא התירו אלא בחצר של הפקר.
985. שהובאו לעיל בתחלת הקונטרס אחרון הקודם, שגם בלול ורפת אין צריך לבדוק ולבער מיד, אם דעתו לילך כשיגיע זמן איסורו, ולראות אם נשאר חמץ ולבערו. ובאליה זוטא ס"ק ו (ובזה מיושב קושית רמ"א מסי' תמה).
986. שאם דעת לילך ולראות כשיגיע זמן איסור, גם הם יודו שאין צריך לבדוק.
987. סעיף ה (הבית בחזקת שיש בו חמץ, ובחזקה זו שמן הסתם בדקו אתה בא להוציאו מחזקת חמץ, אין אנו סומכין על החזקה לכתחלה במקום שאפשר לברר).
988. ט, ב (נהי דשיורי משיירא, מיגרר מיהת ודאי גררום בההיא שעתא), שעל זה בנוי' סברת המ"א.
989. בגמרא שם (דודאי הטילה וספק גררוהו וספק לא גררוהו ההיא שעתא, וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי. לא תימא שהטילה נפל לבור, אלא אימא שהפילה כמין נפל לבור, והוי ספק וספק). הרי שגרירה הוא רק ספק ואינו מוציא מידי ודאי.
990. הלכה יא (בור שמטילין לתוכו נפלים המאהיל עליו טמא דין תורה, אף על פי שחולדה וברדלס מצויין שם, אין ספק מוציא מידי ודאי).
991. ואם אינו הולך לראות, אזי אינו דרבנן אלא דאורייתא.
992. שאז הוי חובת הבדיקה רק דברי סופרים, כדלעיל סי"ג.
993. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: מזה שהתירו לעשות אוצר יותר משלשים קודם הפסח, ומדמים אוצר למפולת, נראה שמדאורייתא מותר להפיל מפולת על החמץ אפילו תוך שלשים. ואף שלדעת הט"ז אסור מטעם מטמין בידים, אנן קיי"ל, שלשיטת רש"י וסיעתו שהמפולת הוא כמבוער מן התורה, אין איסור מטמין בידים (אלא בבור, ולא) במפולת ואוצר.
994. "אפילו לכתחילה מצי להפיל עליו מפולת מן התורה ולבערו בכך, אלא דמדרבנן לכתחילה אין זה ביעורו". והובא גם לעיל קונטרס אחרון ס"ק ה בהג"ה (ואפילו לכתחלה יכול להפיל עליו מפולת, כמ"ש הפר"ח).
995. ו, א (העושה ביתו אוצר קודם שלשים יום אין זקוק לבער).
996. ד"ה אוצר (שהכניס שם תבואה ותחתיה חמץ, ואמרינן לקמן חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער ... קודם שלשים לא חלה חובת ביעור עליו).
997. שם (ב, ב) ד"ה העושה את ביתו אוצר (שהכניס שם תבואה ותחתיה חמץ, ואמרינן לקמן חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער, קודם ל' יום לא חלה עליו חובת ביעור). וכיון שמדין מפולת למדנו שמותר לעשות אוצר קודם שלשים יום, אם כן למדנו מכאן, שמותר להפיל המפולת שלשים יום קודם הפסח. וכיון שבדאורייתא אין חילוק בין קודם ל' לתוך ל', אם כן למדנו מכאן, שמן התורה מותר להפיל מפולת על החמץ אף לאחר שהגיע זמן הביעור.
998. וכן הוא לקמן סי' תלו ס"ו (שמן התורה אין חילוק בין תוך שלשים יום לקודם שלשים), וסט"ו (ובדבר שהוא מן התורה אין לחלק בין תוך שלשים יום לקודם שלשים יום). ובקונטרס אחרון שם ס"ק ה (דבמדאורייתא אין לחלק בין תוך למ"ד לקודם למ"ד), וס"ק ו (דבדאורייתא אין לחלק בין תוך שלשים לקודם".
999. לענין היוצא מביתו לעיר אחרת ל' יום קודם הפסח, שאם אין דעתו לחזור לביתו עד לאחר הפסח אין צריך לבער (שבגמרא ו, א. ולקמן תלו ס"ה), איתא בירושלמי (פ"א ה"א): "ובספק, אבל בודאי אפילו מראש השנה". והיינו שאם יש ודאי חמץ בביתו צריך לבער אפילו אם יוצא מראש השנה, שהיא דעה הא' דלקמן (סי' תלו ס"ו) דקיי"ל בזה כירושלמי. וכתב על זה הב"ח (סי' תלו סעיף א ד"ה כתב ה"ר פרץ): "אם נפרש דמיירי בביטל, תקשה לך מאי רבותא טפי דחמץ ידוע מחמץ שאינו ידוע". והיינו שכמו בספק יש בו חמץ מתירים קודם שלשים, כך גם בחמץ ידוע וביטל יש להתיר קודם שלשים, כיון שאיסורו מדברי סופרים. רואים מכאן דעת הב"ח, שלא חילקו בין קודם שלשים לתוך שלושים, אלא כשחיוב הביעור הוא מדברי סופרים. משא"כ כשחיוב הביעור הוא מדאורייתא "אין חילוק בין קודם שלשים לתוך שלשים". ואף שלא קיי"ל בזה כב"ח, כדלקמן סי' תלו ס"ו (וכיון שחל עליו מצות תשביתו, חל עליו גזירת חכמים שגזרו שהשבתה זו אינה מתקיימת בביטול והפקר בלבד, אלא עד שמוציא את החמץ מביתו ומכל גבולו). היינו שבחמץ ידוע גזרו חכמים גם אם ביטל, גם קודם שלשים. מכל מקום למדנו מדברי הב"ח, "שמדאורייתא אין חילוק בין קודם שלשים לתוך שלשים". ולקמן סי' תלו קונטרס אחרון ס"ק ה, הוכיח כן מדברי המ"א (המובא כאן) ופר"ח (סי' תלא).
1000. ס"ק ב, וכדלקמן סי' תלו קונטרס אחרון ס"ק ה, ושם נתפרש (הערה 235). אלא שהמ"א וב"ח מיירו לדעת הסמ"ק (שהיא דעה הב' כאן, ודעה הא' דלקמן שם סי' תלו ס"ו), שבודאי חמץ עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא. ולכן כותבים, שבמקום שחייב לבער מן התורה הוא גם קודם שלשים. ומזה לומד רבינו גם לאידך גיסא, לדעת רש"י ור"ן (שהיא דעה הא' כאן, ודעה הב' דלקמן שם ס"ו), שאף בלא ביטול אין עוברים מן התורה על החמץ שתחת המפולת; שאם כן "אין חילוק בין קודם שלשים לתוך שלשים", וגם תוך שלשים מותר להפיל עליו המפולת לכתחלה מן התורה, ו"אף לאחר שהגיע זמן הביעור".
1001. ס"ק ח (ורש"י לא סבירא ליה כן, כיון שהוא אינו מטמין בידים אינו עובר בזה). הרי שלדעתו, גם לדעת רש"י שחמץ שבמפולת הרי הוא כמבוער, עדיין אסור להפיל המפולת בידים על החמץ מן התורה, וכדלקמן (סי' תמ ס"א): "כתוב בתורה לא יראה לך חמץ, יכול אם טמן אותו בבור עד שאינו נראה ... לא יהיה עובר עליו שהרי אינו נראה לו כל ימי הפסח, תלמוד לומר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, אפילו הטמינו". ויוקשה אם כן, מדוע התירו באוצר (ובהיוצא מביתו ואין דעתו לחזור עד לאחר הפסח), אף לכתחלה.
1002. כמבואר ברש"י (ור"ן) שם ד"ה אוצר: "שהכניס שם תבואה ותחתיה חמץ". אבל האוצר עצמו אינו חמץ.
1003. "דהא דחילקו בגמרא בזה, היינו לעשות אוצר מחטים טובים, במקום שיש בו חשש חימוץ, ודעתו לפנותו, משא"כ כאן לענין לעשות אוצר ויש חשש חימוץ באותו אוצר גופי', לפי הנראה דינא הכי, דאם יש חמץ ודאי באותו אוצר אסור אפילו מראש השנה, דהוה כמטמין בבורות, דהא דעתו לפנותו אחר הפסח".
1004. שם סוף ס"א (אם נעשה האוצר שלשים יום קודם הפסח אינו זקוק לבער, אלא מבטלו בלבו ודיו. ומיהו לאחר פסח כשמפנה האוצר, אסור ליהנות מאותן חטים ). הרי מיירי שהחטים שבאוצר עצמו מחומצות. וכן הוא לקמן שם סי"ח (בשעה שאצרן בבור היו כבר חטים מחומצות באוצר זה עצמו באמצעיתו אלא שיש עליהם חטים טובים בגובה ג' טפחים).
1005. שהובאו לעיל בתחלת הקונטרס אחרון, שדין אוצר ודין מפולת תלויים זה בזה. וכיון שלענין אוצר קודם שלשים קיי"ל כרמ"א (שמותר לעשות אוצר אף שיש בו חטים מחומצות), ודלא כט"ז, לכן גם לענין מפולת תוך שלשים קיי"ל כפר"ח (שמדאורייתא מותר לכתחלה להפיל מפולת על החמץ), ודלא כט"ז. ומה שהאוצר והמפולת אין בהם משום איסור בל יטמין, נתבאר לעיל (קונטרס אחרון סוף ס"ק ה): "לשיטת רש"י ור"ן דמפולת הרי הוא כמבוער לגמרי מן התורה, אפילו בלא ביטל, ואפילו לכתחלה יכול להפיל עליו מפולת ... פשיטא דלא הוי כמו חמץ בבור, שעובר בבל יטמין מדאורייתא". והיינו שלדעת רש"י אין איסור בל יטמין אלא בבור, ולא במפולת ואוצר. וראה שארית יהודה או"ח סי' כו (מה שהקשה על זה [הרה"ק מהרי"ל] לפני רבינו). הערות וביאורים חי"א ע' קנח.
1006. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: מה שנפסק כאן ס"ל (ביש עליו ג' טפחים, ולא ביטל): "ואם יש חשש סכנה לפקח בגל בידים ... הרי הוא חייב לשכור פועלים , שיפקחו את הגל על ידי מרא וקרדום". למדים ממה שנפסק לקמן סל"א (באין עליו ג' טפחים, וביטל): "ואם יש חשש סכנה לפקח בגל בידים, חייב הוא לפקח את הגל על ידי מרא וקרדום". אלא שכאן הצריך "לשכור פועלים", ואילו לקמן שם לא הצריך "לשכור פועלים". ומבאר שזוהי מחלוקת בין התוס' שכתבו (ח, א ד"ה הכא): "הטריחוהו חכמים להשכיר פועלים במרא וחצינא", לבין הטושו"ע שכתבו (ס"ח): "צריך להוציאו משם במרא וחצינא". ואחרי שמבאר טעם מחלוקתם בשני אופנים, מסיק (בסוף הקונטרס אחרון): "דבדברי סופרים הלך אחר המיקל, והיינו בביטל. אבל אם לא ביטל, דיש כאן איסור דאורייתא לסמ"ק וסיעתו, פשיטא דחייב לשכור". והיינו שכאן ביש עליו ג' טפחים, ולא ביטל, חיוב הביעור (לשיטת הסמ"ק וסיעתו) הוא מן התורה, ולכן חייב לשכור פועלים, משא"כ לקמן (סעיף לא), באין עליו ג' טפחים, וביטל, חיוב הביעור הוא מדברי סופרים, ולכן אינו חייב לשכור פועלים. לכללות קונטרס אחרון זה ראה מה שביאר בזה בשארית יהודה או"ח סי' כו. שלחן הפסח ע' 57. דובר שלום ע' קסז. הערות וביאורים חי"א ע' קס ואילך.
1007. ח, א ד"ה הכא (דמשמע גבי מפולת דאם הכלב יכול לחפש אינו כמבוער וצריך לבערו, ולא מיפטר מפני סכנת עקרב ... הטריחוהו חכמים להשכיר פועלים במרא וחצינא).
1008. ד"ה כותל שנשתמשו.
1009. לדעת הח"י (ס"ק יט, שיובא לקמן בסוף הקונטרס אחרון, ובס"ק יא): "דאליבא דכולי עלמא צריך לפנות, כיון שלא עשה כדינו ולא ביטל ... אי לא ביטל מחויב לפנות". והיינו שאפילו לשיטת רש"י ור"ן, שביש בו ג' טפחים אינו עובר עליו אלא מדברי סופרים , מכל מקום צריך לפקח את הגל. הנה לפי הנ"ל יצטרך לשכור פועלים לפקח את הגל על ידי מרא וחצינא. וראה הערות וביאורים חי"א ע' קס בשוה"ג.
1010. שהרי לדעתם גרע יש בו ג' בלא ביטול (שעובר עליו מן התורה) מאין בו ג' וביטל (שאינו עובר עליו אלא מדברי סופרים). ואם כן בודאי יצטרך לשכור פועלים לפקח את הגל.
1011. בטושו"ע ס"ח (אם אין עליו גובה שלשה טפחים, צריך להוציאו משם במרא וחצינא בענין שאין בו סכנה). ו"השמיטו חיוב זה" לשכור פועלים . ומבאר את טעם מחלוקותם בב' אופנים.
1012. בשלחן הפסח ע' 57, ובהערות וביאורים חי"א ע' קסא, הגיהו: "גבי אין לו [גובה ג' טפחים] וביטל", שהרי בין התוס' ובין הטושו"ע מיירו רק "גבי אין בו [ג' טפחים] וביטל". אמנם בכל המשך הקונטרס אחרון מבאר רבינו את שיטת הטושו"ע, שגם בנידון ההלכה דידן, ביש לו גובה ג' טפחים ולא ביטל, אין צריך לשכור פועלים (ראה מה שדן בהערות וביאורים חי"א ע' קסה בשוה"ג). ונתפרש יותר לקמן: "לא אטרחוהו בממונו כמו גבי נחש, ומכל שכן ביש בו ג' טפחים דודאי יש לתלות לכו"ע שלא יתפקח, ומשום הכי השמיטו הטוש"ע חיוב זה" (אלא ש"לענין דינא" סיכם בסוף הקונטרס אחרון: "אבל אם לא ביטל, דיש כאן איסור דאורייתא לסמ"ק וסיעתו, פשיטא דחייב לשכור"). והיינו ממה שכתבו הטוש"ע (ס"ח): "ואם יש עליו גובה שלשה טפחים מבטלו בלבו ודיו". והיינו שאם הגיע זמן איסור ולא ביטלו, יהי' דינו כאמור לפני זה שם: "צריך להוציאו משם במרא וחצינא"; ולא כתבו שאז יהי' צריך לשכור פועלים להוציאו משם. נראה מכך, שגם ביש לו גובה ג' ולא ביטל, לדעתם אין צריך לשכור פועלים שיפקחו.
1013. זה שהובא לעיל מהתוס' (ח, א) שבאין עליו ג' טפחים צריך לפקח הגל במרא וחצינא ולבערו, מבואר בתוס' (ב"מ מב א ד"ה שאין): "דהא מבעיא לן בפסחים (דף י:) ככר בפי נחש צריך חבר להוציאו או לאו". והיינו הא דאמרינן התם: "ככר בפי נחש צריך חבר להוציא או אין צריך, בגופיה אטרחוהו רבנן, בממוניה ( לשכור חבר , רש"י) לא אטרחוהו רבנן (ויבטל בלבו, רש"י), או דילמא לא שנא, תיקו". ועל זה מבאר לקמן בהמשך: "והתוס' סבירא להו דתיקו דאיסורא לחומרא". ולכן למדו מכאן, שגם במפולת שאין עליה ג' טפחים "הטריחוהו חכמים להשכיר פועלים במרא וחצינא". משא"כ הטושו"ע דסבירא להו שגם בככר בפי נחש קיי"ל לקולא, שאין צריך לשכור חבר, לכן גם במפולת שאין עליה ג' טפחים לא הצריכוהו לשכור פועלים.
1014. אחרי שהביא הטור את כל האיבעיות שבגמרא שם, מסיק "ורבו בהן הדיעות, והמחוור שבכולן, אם לא ביטל צריך לחזור ולבדוק, דהוי ספק דאורייתא, ואם ביטל הוי ספיקא דרבנן ואין צריך לבדוק". אחר כך מביא הטור את האיבעיא של ככר בפי נחש הנ"ל, ומסיק "וגם באלו רבו הדיעות, ודינא דהנך כדינא דקמייתא, שאם ביטל אין צריך לבדוק ואם לא ביטל צריך לבדוק". ופירש בב"י שם: "ולא עירב רבינו בעיות אלו אם הראשונים, אף על פי שמשפט אחד הוא לכולן לדעתו, משום דבגמרא נשאלו אלו לבד ואלו לבד". ובשו"ע שם השמיטו כל האיבעיות אלו ואלו, כמבואר ברמ"א שם (סוף ס"א): "דיני עכבר נכנס ויוצא השמיט הרב, הואיל ולא שכיחי".
1015. ד"ה ככר בפי נחש (ככר בפי נחש, בעיא באנפי נפשה היא, ולא דמי להנך דלעיל, ולא גרסינן ואם תמצא לומר).
1016. פ"ב הי"ד, ומגיד משנה שם (לפי גירסת ספרינו יש שם אם תמצא לומר. ונראה שרבינו לא היה גירסתו כך, אלא בעיא דלא איפשיטא היא ולקולא, וכן מצאתי בקצת פירושי רש"י ז"ל דלא גרסי בה אם תמצא לומר).
1017. כיון שבעיא של ככר בפי נחש היא בעיא באנפי נפשה היא, אם כן יש לומר שגם דינם אינם שווה. כי לענין הבעיות הראשונות כתב הב"י (בביאור דעת הטור): "דכיון דחל הספק קודם הביטול הוי ספיקא דאורייתא, ואף על פי שיבטל אחר כך לא מהני, דלעולם הוי בחזקת שאינו בדוק". משא"כ בככר בפי נחש, שהיא בעיא נפרדת, "יש לומר לדעת הטור, דאפילו לא ביטל עדיין, אם מצא קודם זמן איסורו יבטלנו ודיו". וראה הערות וביאורים חי"א ע' קסב בשוה"ג.
1018. ואז יהי' דומה דין הככר בפי נחש לדין מפולת שאין בה ג' טפחים, שבשניהם אין צריך לשכור פועלים, אף אם עדיין לא ביטל, ויכול לבטלו. ולכן בדין מפולת, השמיט הטור לגמרי את החיוב "לשכור פועלים", כי אף אם עדיין לא ביטל, ויכול לבטל עתה, אין שום חיוב לשכור פועלים לפקח את הגל. ויתירה מזו, אפילו בהלכה דידן, שיש עליו גובה ג' טפחים ולא ביטל, והגיע זמן איסורו, שאינו יכול לבטל, גם בזה סובר הטור שאינו חייב לשכור פועלים (ראה לעיל הערה 484).
1019. בקונטרס אחרון ס"ק ה (כדעת הטור סימן תל"ח, דככר בבור צריך להוציאו אפילו קודם זמן איסורו, ולא מהני מה שיבטלנו אחר כך, כמ"ש הב"י מתחלה שהוא מדוקדק בלשון הטור).
1020. והטעם שבדעת הטור לא הצריכוהו לשכור פועלים, לא בככר שבפי נחש, ולא במפולת, משום דאמרינן בגמרא שם (י, ב): "ככר בפי נחש צריך חבר להוציא או אין צריך, בגופיה אטרחוהו רבנן בממוניה לא אטרחוהו רבנן". ופירשו התוס' (שם ד"ה בממוניה): "פירוש הכא דוקא, דשמא יוציאנה או יאכלנה, אבל היכא דאיכא חמץ, אמר לעיל (דף ד:) דניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממוניה". יוצא אם כן, שהטעם שלא הצריכוהו לשכור פועלים (חבר) הוא כי יש לתלות שהנחש יאכלנו.
1021. כדאמרינן בגמרא (לא, ב): "כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו ... שלשה טפחים". וכיון שכל החשש הוא, שבפחות משלשה טפחים יגלה הכלב את החמץ תחת המפולת, אם כן גם כאן יש לתלות שהכלב יאכלנו. ולכן לא הצריכוהו לשכור פועלים.
1022. כבר נתבאר לעיל (קונטרס אחרון ס"ק ד בהג"ה), דהא דאמרינן בגמרא שבמפולת שאינה גבוהה ג' טפחים חוששים שהכלב יגלה את החמץ, לשיטת הסמ"ק פירוש הדבר, שמטעם זה לא סגי בביטול מדברי סופרים, ואילו לשיטת רש"י ור"ן פירוש הדבר, שמטעם בלא ביטול עובר עליו מן התורה (משא"כ בגבוה ג' טפחים אינו עובר עליו מן התורה). והטעם דלא סגי בביטול מדברי סופרים הוא שמא יתפקח הגל. יוצא אם כן, שזה שנתבאר כאן, שכשם "שיש לתלות שהנחש יאכלנו, והכי נמי יש לתלות שהכלב יאכלנו", היינו דוקא לשיטת הסמ"ק. משא"כ לשיטת רש"י ור"ן.
1023. על זה מיישב רבינו, שכמו שלסמ"ק "יש לתלות שהכלב יאכלנו" כך גם לשיטת רש"י ור"ן "יש לתלות שמא לא יתפקח הגל". ואם כן דינם שוה, שמטעם זה אין צריך לשכור פועלים.
1024. אחר שנתבאר טעם הטוש"ע, שבמפולת שאין עליה ג' טפחים אין צריך לשכור פועלים, מטעם "שמא לא יתפקח הגל", אם כן "מכל שכן ביש בו ג' טפחים דודאי יש לתלות לכו"ע שלא יתפקח". ואם כן יש ללמוד מזה גם לענין המבואר כאן (במפולת גבוהה ג' טפחים, שלא ביטלו, לדעת הסמ"ק), שלדעת הטוש"ע אין צריך לשכור פועלים. ואף שכאן חיוב הביעור הוא מן התורה, מכל מקום גם כאן יסברו הטוש"ע שאין צריך לשכור פועלים. וראה לעיל (הערה 484).
1025. כדעת ראבי"ה (סי' תצ. הובא ברא"ש פ"ג סוס"י ב ובדרכי משה סי' תלח ס"ק ב) שכל תיקו באיסורא דרבנן לחומרא (ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל לג). ולפי זה קיי"ל שגם כשיש לתלות שלא יתפקח, או שיש לתלות שהנחש והכלב יאכלוהו, עדיין חייב לשכור פועלים. ולכן למד מכאן למפולת, ש"הטריחוהו חכמים להשכיר פועלים במרא וחצינא".
1026. עוד אופן יש לבאר מחלוקת הטור ותוס' בזה, ובהקדים: זה שהתוס' ביארו, שבמקום שיש לחוש שיאכלנה (הנחש או הכלב) אינו חייבו לשכור פועלים, היינו דוקא בספק אכילה, שהוא ספק הרגיל, משא"כ ספק שלא יתפקח הגל אינו ספק הרגיל, ולכן חשוב כמו חמץ ודאי שהוא מגולה, ולכן אטרחוהו חכמים לשכור פועלים. יוצא אם כן שלשיטת רש"י ור"ן (שהחשש הוא שמא יתפקח הגל) נחשב ודאי חמץ וחייב לשכור פועלים, ולשיטת הסמ"ק (שהחשש הוא שמא יגלה הכלב את הגל) אינו נחשב ודאי חמץ, כי שמא יאכלנו הכלב, ואינו חייב לשכור פועלים. וכיון שהתוס' סבירא להו כרש"י ור"ן, לכן הצריכוהו לשכור פועלים, וכיון שהטור ושו"ע סבירא להו כסמ"ק, לכן לא הצריכוהו לשכור פועלים. ולפי זה יוצא, שגם התוס' סבירא להו דתיקו דאיסורא לקולא, ולכן אין צריך לשכור חבר להוציא הככר מפי הנחש, מחמת הספק שמא יאכלנו הנחש, שהוא ספק הרגיל. ומה שלמדים משם לדין מפולת שאין עליו ג' טפחים, שצריך לשכור פועלים, כי במפולת אין חוששים שמא הכלב יגלה את החמץ (כשיטת הסמ"ק), אלא שמא יתפקח הגל (כשיטת רש"י ור"ן), ובחמץ מגולה אטרחוהו רבנן לשכור פועלים.
1027. י, ב ד"ה בממוניה (היכא דאיכא חמץ אמר לעיל (דף ד:) דניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממוניה).
1028. היינו באין עליו גובה ג' טפחים, דאמרינן בגמרא (לא, ב): "כמה חפישת הכלב שלשה טפחים".
1029. ט, א ד"ה ואת"ל (אימר אכלתיה עדיף משאר ספיקות דספק הרגיל הוא וקרוב לודאי). וכדלעיל סכ"ה בהג"ה. ונתבאר לעיל (קונטרס אחרון ס"ק ו) שאכילת הכלב אינו ספק הרגיל. אבל מכל מקום יספיק לעשות מזה ספק חמץ, שלא הטריחוהו בממונו לשכור פועלים לפקח את הגל. וראה הערות וביאורים חי"א ע' קסז בשוה"ג. וגם כאן נתבאר (בפנים סל"ב), ש"אם לא ברי לו עכשיו בשעת הביעור שיש בגל ודאי חמץ", אזי "לא הטריחוהו חכמים להוציאו משם על ידי מרא וקרדום". והספק של אכילת הכלב אינו מספיק, אלא שלא יטריחוהו בממונו לשכור פועלים לפקח את הגל.
1030. ט, א (חזינא דשקל [ראינו שנטלה החולדה חמץ] חיישינן ובעי בדיקה, ואמאי נימא אכלתיה ... דודאי דחזינא דשקל, מי יימר דאכלתיה, הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי).
1031. בעצם יש הפרש גדול בין אכילת הנחש, שהוא ספק הרגיל שיאכלהו קודם זמן איסור. משא"כ אכילת הכלב היא אחר זמן איסור, שהרי כעת החמץ הוא תחת המפולת, ואין כאן אלא חשש שמא יבוא הכלב ויריח את החמץ ויחפש אחריו ויוציאו מתחת המפולת, ואז אפשר שיאכלנו. אך מכל מקום גם זה סגי שלא להצריכו לשכור פועלים לפקח הגל, שהרי מיירי כאן שכבר ביטל את החמץ שבו, וכל החשש הוא רק ש"כשיראה אדם ישכח ויאכלנה" (כמבואר בפנים סל"א). וכיון ש"הדבר קרוב שיאכלנו הכלב", אין לחשוש כל כך ש"כשיראה אדם ישכח ויאכלנה", ולכן "לא אטרחוהו בממונו".
1032. ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל ריט.
1033. קונטרס אחרון ס"ק ו. וכן הוא לקמן (סוף קונטרס אחרון הבא): "עי' במ"ש בסי' תל"ו, שכן הוא גם דעת הטוש"ע".
1034. עד כאן נתבארו ב' השיטות, הן לענין פחות מג' טפחים וביטל, והן לענין ג' טפחים ולא ביטל. אבל לענין דינא, נתבאר (בפנים ס"ל) לענין גבוה ג' טפחים ולא ביטל, לשיטת הסמ"ק, שצריך לשכור פועלים, כיון שהוא איסור דאורייתא. ולענין פחות מג' טפחים וביטל נתבאר (בפנים סל"א), שאין צריך לשכור פועלים, כיון שהוא איסור מדברי סופרים בלבד.
1035. שכתב: "נראה לי דאליבא דכולי עלמא צריך לפנות, כיון שלא עשה כדינו ולא ביטל ... אי לא ביטל מחויב לפנות". והיינו שהן לשיטת הסמ"ק והן לשיטת רש"י ור"ן חייב לפקח הגל. מכל מקום יש נפקא מינה בינם, שלשיטת הסמ"ק צריך לשכור פועלים (כיון שאיסורו מדאורייתא), ולשיטת רש"י ור"ן אין מחייבים אותו לשכור פועלים (כיון שאיסורו מדברי סופרים). או שהכוונה היא לאידך גיסא, וקאי על מפולת שאין בה גובה ג' טפחים, ונמשך למה שכתב לעיל (בקטע שלפני פניו): "דלרש"י ור"ן הדבר קרוב שיתפקח הגל, ואטרחוהו בממונו, כמו בחמץ מגולה ... משא"כ לסמ"ק וסיעתו, הדבר קרוב שיאכלנו הכלב ... ולכך לא אטרחוהו בממונו". וראה הערות וביאורים חי"א ע' קסט בשוה"ג.
1036. בא לבאר בקונטרס אחרון, שמלבד מה שיש להחמיר בשל תורה, הנה לדעת הח"י והמ"א והטוש"ע, כן הוא גם מעיקר הדין.
1037. ס"ק יט (נראה לי דאליבא דכולי עלמא צריך לפנות, כיון שלא עשה כדינו ולא ביטל ... אי לא ביטל מחויב לפנות). והיינו שהן לשיטת הסמ"ק והן לשיטת רש"י ור"ן חייב לפקח הגל.
1038. לפסוק בזה כדעת הסמ"ק.
1039. ס"ק יז (ולסמ"ק הביטול דאורייתא, וכן משמע במגיד משנה).
1040. פ"ב הי"ד (בככר הנופל מאליו לבור, ובשעת בדיקה שהצריכו חכמים אין צריך לירד שם, אלא צריך הוא לבטל הביטול שהוא מן התורה, והרי זה ממש כחמץ שנפל עליו מפולת שהרי הוא כמבוער, וצריך לבטלו בלבו).
1041. "מה שסיים המגיד משנה שהרי זה ממש כחמץ שנפלה עליו מפולת שהרי הוא כמבוער וצריך לבטלו בלבו דברי תימה הם ... ואיני רואה דמיון זה לזה, אלא אם כן נאמר שסבירא ליה להמגיד משנה כאותו פירוש שהבאתי ... ומאי דמצריכינן ביטול הוא מן התורה, והשתא הוי שפיר דומה בדומה ממש, דהתם הביעור הוא מדרבנן והביטול הוא מדאורייתא, והכא נמי הרי הוא כמבוער מדרבנן וצריך ביטול מן התורה". הרי שהמ"א והפר"ח סבירא להו, שדעת המגיד משנה כשיטת הסמ"ק, שגם בגובה ג' טפחים אינו כמבוער מן התורה.
1042. בקונטרס אחרון ס"ק ה (והטעם כתב המ"א בשם המגיד משנה דהוי כחמץ שנפלה עליו מפולת דדי לו בביטול [והיינו כשיטת הסמ"ק דביטול דמפולת הוא דאורייתא, ומן התורה עובר בבל יטמין אם לא ביטל ... וכ"כ הפר"ח בסוף סי' תל"ח]). דלא הוי כמבוער ממש, אלא שאם ביטל לא הצריכוהו להוציא משם (דהיינו כשיטת הסמ"ק ולא כשיטת רש"י ור"ן).
1043. ס"ק ד (חמץ בבור ... מבטלו בלבו, דהוי כחמץ שנפלה עליו מפולת ... מגיד משנה).
1044. כדלקמן סי' תמב קונטרס אחרון ס"ק א (המ"א ... כותב דעתו בסתם, ואחר כך היה רושם בשני חצאי לבינה מבטן מי יצאו הדברים, כדרכו בכל מקום כשמסכים לדברים הפוסקים שמעתיק). ונתבאר בכללי הפוסקים וההוראה כלל ט וכלל של.
1045. קונטרס אחרון ס"ק ו. וכן הוא לעיל (סוף קונטרס אחרון הקודם): "וטוש"ע סבירא להו כסמ"ק וסייעתו, כמו שיתבאר בסי' תל"ו".
1046. ס"ק יז: (אם לא ביטלו עד אחר זמן איסורו חייב לפקח הגל ולבערו, כיון שאינו ברשותו לבטלו. אבל אם נפל עליו גל גדול שאין בידו לפקחו והוא אבוד ממנו ומכל אדם מותר, דלא קרינן בו שלך). והוא מב"ח סוף ס"י (שנפלה עליו מפולת גדולה כל כך שאין בידו לפקח הגל, והוא אבוד ממנו ומכל אדם שהוא מותר, דלא קרינן ביה שלך). ומקורו מרמב"ן על התורה בא יב, יט (ומוציא נמי חמץ שנפלה עליו מפולת גדולה שאין בידו לפקח הגל, והוא אבוד ממנו ומכל אדם שהוא מותר, דלא קרינא ביה שלך). ומלשון המ"א הי' מקום לפרש: שאם יש עליו גובה ג' טפחים "חייב לפקח הגל ולבערו ... אבל אם נפל עליו גל גדול ... מותר" שאין צריך לפקח עליו את הגל. ועל זה מבאר שאי אפשר לפרש כך, אלא הפירוש הוא שאז "אינו צריך לבטלו כלל". ואין לפרש הכוונה, שאינו צריך לשכור פועלים לפקח את הגל הגדול הזה (ראה שער הציון ס"ק מח), שהרי שכירת פועלים לא נזכר כלל בשו"ע ובמ"א. וראה שארית יהודה או"ח סי' כו.
1047. שם ביאר שלדעתו, שבמפולת בגובה ג' טפחים חייב לפקח הגל ולבערו אף לדעת רש"י.
1048. שם ביאר דעות הפוסקים, אם אחר הפסח יכול לאכול החמץ שתחת המפולת.
1049. שכתב: "וכתב המ"א דאם נפל עליו גל גדול דאין בידו לפקחו והוא אבוד ממנו ומכל אדם, מותר אפילו לא ביטלו, דלא קרינן ביה שלך". ולכאורה אם כוונתו שאין צריך לבטל, אם כן מדוע כתב "אפילו לא ביטלו".
1050. לא, ב (וצריך שיבטל בלבו).
1051. ומיירי במי שאינו צריך לבדוק בבית שלו, ובמילא אינו חייב בביטול (ראה ח"י ס"ק טז: "דקיימא לן דכל בדוק צריך שיבטל").
1052. דאף שצריך לבטל, מכל מקום אם לא ביטל ועבר עליו הפסח, מותר באכילה והנאה.
1053. ונתבאר בפנים (סעיף לד).
1054. כמבואר בגמרא (ו, ב): "ולאו ברשותיה קיימא, ולא מצי מבטיל". וכדלעיל (סי' תלא ס"ב): "הרי אין לו שום זכות בו ואינו שלו כלל, ולפיכך אינו יכול לבטלו ולהפקירו".
1055. שהביטול אינו מועיל אלא במפולת בגובה ג' טפחים, שאף שהוא כמבוער מן התורה, עדיין הוא שלו. משא"כ כאן שאינו שלו כלל, כיון שהוא אבוד מבעליו ומשאר כל אדם.
1056. ד, ב ד"ה מדאורייתא (דמאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו ומותר).
1057. פ"א ס"ט (והוי הפקר ולאו דידיה ולא עובר עליו בבל יראה).
1058. בריש מכילתין ד"ה ומהו (דביטול מדין הפקר הוא). וראה שלחן המלך ח"ב ע' לד הערה 18.
1059. וכן הוא לעיל סי' תלא ס"ב (קודם שהגיע זמן איסור הנאתו יכול הוא לבטלו ולהפקירו, ומותר לו מן התורה להשהותו עמו בבית כל ימי הפסח, שאינו עובר מן התורה בבל יראה ובל ימצא אלא על חמץ שלו שלא הפקירו, שנאמר ולא יראה לך, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל הפקר), ולקמן סי' תלד ס"ז (וכשגומר בלבו כך הרי הסיח דעתו מכל חמץ שברשותו ונעשה הפקר גמור). וגם שם ושם צוין לתוס' ורא"ש ור"ן הנ"ל.
1060. "דכיון דביטלו ואסח דעתיה מינה הרי אינו שלו, ואמרינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, והכי איתא בסיפרי [דברים ראה פיסקא קלא], וזו היא שיטת ר"י בעל התוספות ז"ל, והיא הנכונה ודוק".
1061. שכתב: "ועל מ"ש בפחות מג' טפחים דצריך לבער, אין להקשות למה לא נימא דהכלב יאכלנו, כמו שכתבו גבי עורבים. דגם גבי עורבים אסור כשהוא ברשותו". ונתבאר לעיל קונטרס אחרון סוף ס"ק ו (חטיטת הכלב בגל אינו ספק הרגיל ואינו קרוב לודאי שיאכלנו על ידי חטיטה, אלא חיישינן שמא כשיריח ריחו יחפש אחריו ויתחיל לחטט אחריו עד שיגלנו מלמעלה ... ישייר זה מאכילתו ... ולא אמרינן ודאי גררוהו ... עורבים לקן שלהם, אבל הכלב כשאינו חפץ לאכול ורוצה להצניע אין לו מקום צנוע מן הגל הזה). ועוד נתבאר לעיל (בפנים סכ"ה-ז) שאף במקום שאכילת הבהמות והתרנגולים והעכברים הוא ספק הרגיל וקרוב לודאי, מכל מקום אין ספק אכילה מוציא מידי ודאי חמץ. ומכל שכן כאן, שאכילת הכלב אינו קרוב לודאי, שאין זה מוציא מידי ודאי חמץ שתחת הגל, ולכן "חייב הוא לפקח את הגל ולבער החמץ".
1062. סוף ס"ק ד (דלגרירה לא חיישינן ... גבי מפולת שאין בה ג' טפחים, שבאותו מקום עצמו יוכל לבוא לידי תקלה, שהמפולת אינה אלא ככיסוי על החמץ מלמעלה, ואם יחטט בה הכלב יסיר הכיסוי ויתגלה החמץ במקומו). ועוד נתבאר לעיל שם (בהג"ה), שלדעה הא' דלעיל ס"ל, עיקר החשש כאן הוא שמא יתפקח הגל (לא על ידי הכלב). וראה הערות וביאורים חי"א ע' קעח.
1063. כ"ה בדפוס ראשון (ובפנים כאן – רק: לפקח). וראה בפנים סל"א-ב (והערות 203; 216).
1064. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים סל"ב נפסק במפולת שאין עליה גובה ג' טפחים, כדברי התוס', שאם ברור לו שיש שם חמץ צריך לפקח הגל, ואם הוא ספק אין צריך לפקח הגל. והיינו בביטל, שבזה נתבאר במשנה וגמרא שחכמים הצריכוהו לפקח הגל, ושבזה כתבו התוס' דשבספק חמץ לא הצריכוהו חכמים לפקח הגל. ואם לא ביטל, והוא ספק חמץ. הנה העולת שבת מצריך לפקח הגל, והח"י חולק עליו. ורבינו פסק בפנים סל"ב-ג, ומוכיח ומבאר הטעם כאן בקונטרס אחרון, שבספק אחד בודאי הלכה כעולת שבת, ובב' ספקות יש להסתפק, ובג' ספקות יש להקל כח"י, ובגובה ג' טפחים יש להקל גם בספק אחד.
1065. ס"ק טז (מדלא נקט גם כאן מבטלו בלבו ... משמע דכאן אפילו בטול אין צריך ... דוקא בחמץ ודאי, אבל בסתם ... כיון דאינו יודע אם יש שם חמץ לא ... כל זה נראה לי פשוט ... ובעולת שבת מביא ראיה לדבריו ... ואין דבריו מוכרחים וברורים כלל).
1066. ס"ו (ונראה דמיירי בשיכול לבטל, דהוא קודם זמן איסורו, אבל אם הוא לאחר זמן איסורו, שאינו יכול לבטל ועדיין לא ביטל, אפילו אינו ודאי חמץ, כיון דספיקא דאורייתא הוא, צריך להוציא משם בענין שלא יהיה בו סכנה).
1067. שהיא דעה הראשונה בפנים ס"ל, וש"נ.
1068. בח"י ביאר הטעם שיש להקל בין לשיטת רש"י ור"ן ובין לשיטת הסמ"ק, ובשיטת רש"י כתב: "דפירש הטעם דצריך ביטול בחמץ ידוע, דשמא יפקח הגל במועד ונמצא עובר בבל יראה, היינו דוקא בחמץ ודאי, אבל בסתם איכא תרי ספיקא, דלמא אין כאן חמץ ואם תמצא לומר יש כאן דלמא לא יפקח". ומבאר רבינו כוונתו: "הא דצריך ביטול היינו משום גזירה שמא יתפקח הגל, ובספק לא גזרינן".
1069. וכן פסק רבינו בפנים סל"ג. משא"כ באין עליו גובה ג' טפחים פסק בסל"ב כעולת שבת הנ"ל.
1070. כמבואר בפנים ס"ל, בדעת רש"י ור"ן (שיש עליו גובה ג' טפחים ... גזירה שמא יתפקח הגל בתוך הפסק ויתגלה החמץ ויעבור עליו).
1071. ס"ו (אפילו אינו ודאי חמץ, כיון דספיקא דאורייתא הוא).
1072. שהיא דעה הב' בפנים ס"ל, וש"נ. ואם כן לדעתו גם ביש עליו ג' טפחים הוה ליה ספק דאורייתא, וחייב לפקח את הגל. ולכן נכתב בפנים (סל"ג): "לכך יש להקל כהאומרים ...". דהיינו שאנו מקילים כהאומרים שלדעת רש"י ור"ן, גם בודאי חמץ אין צריך לפקח.
1073. קונטרס אחרון ס"ק ו (והוי ב' ספיקות משם אחד). וכן הוא לקמן סי' תלח ס"ט (ואין כאן ב' ספיקות להקל, שספק הראשון הוא שמא זה הככר שהוציאה החולדה הוא ככר הראשון שהכניס העכבר, ונמצא שאין כאן עוד חמץ בבית זה, וספק השני הוא שמא אכל העכבר את ככר הראשון ולא נשתייר ממנו כלום, ונמצאת שאין כאן עוד חמץ בבית זה, והרי ב' הספיקות הן שם אחד, שמא אין כאן עוד חמץ בבית זה, ואין ספק אחד מוסיף על חבירו כלום, ולכך אינם נידונים כספק ספיקא).
1074. בדרכי משה סי' תלט ס"ק א (דכל שני הספיקות אינן אלא מענין אחד, שמא אין כאן חמץ שהכניס העכבר, דמה לי שאכלו שם או שחזרה ויצאה. וכהאי גוונא לא מיקרי ספק ספיקא).
1075. סי' תלט ס"ק ג (עכבר נכנס ועכבר יוצא, אפילו הככר קטן, לא אמרינן שמא אכלו ואם תמצי לומר לא אכלו שמא הוציאו העכבר הב', דזה מקרי חד ספיקא שמא נשאר החמץ בבית או לא, דמה לי אכלו או הוציאו).
1076. ולכן פסק בזה כדעת העולת שבת, שבספק אחד חייב לפקח את הגל.
1077. סעיף כה (יש בו ב' ספיקות להקל שמא אכלוהו, ואם תמצא לומר שלא אכלוהו התרנגולים שמא נתעפש באורך הזמן או נמאס עד שנפסל מאכילת כלב, ואין צריך לבערו כלל).
1078. סעיף ט (מתירים ספק ספיקא בכל מקום, אפילו באיסור דאורייתא וגופו של איסור, ואפילו היה לו חזקת איסור). וכך גם כאן, מיירי שודאי הי' כאן פעם חמץ, והוי חזקת איסור. ואין לפרש דמיירי כאן בספק אם הי' כאן חמץ מעולם, שאין בו חזקת איסור. שהרי בסתם מפולת שאין תחתיה חמץ ידוע, בודאי אין מצריכים לפקח הגל. אלא ודאי מיירי כאן כשודאי נשתמש חמץ בחורים שבכותל, ואחר כך נפלה עליו המפולת. ואם כן יש לו חזקת איסור. ומכל מקום מתירים בספק ספיקא. וכל חיוב הבדיקה שנשאר כאן אינו "אלא דמדרבנן צריך בדיקה אפילו לכמה ספיקות". וכיון שכך, הרי כבר נתבאר (בפנים סל"א), שאם הוא רק ספק "רבנן לא אטרחוהו להוציא על ידי מרא וחצינא".
1079. סעיף כה בהג"ה (שחייב אדם לבדוק בכל החדרים שיש לחוש בהם לשמא הכניסו לשם חמץ פעם אחת, אף שיש כמה ספיקות להקל).
1080. שכתב: "כיון דספיקא דאורייתא הוא, צריך להוציא משם", משא"כ כשהספק הוא רק דרבנן, אין צריך לפקח הגל. ולכן בזה נוטה רבינו להקל שאין צריך לפקח את הגל. אלא שעדיין יש מקום להסתפק בזה, כדלקמן. ולכן הוסיף רבינו בפנים (במוסגר), שיש להקל רק במקום שיש ג' ספקות.
1081. כמובא לעיל (ס"ק ו): "וכדעת הש"ך ביו"ד סימן ק"י (בכללי הס"ס [ס"ק כח]) דג' ספיקות מוציאין מחזקת איסור". סיכום הדברים לענין ספק ספיקא בחזקת איסור, ראה לעיל שם (הערה 391).
1082. ולכן נוסף בפנים (במוסגר) להקל רק כשיש להסתפק גם שמא יש עליו גבוה ג' טפחים, דאז יש ג' ספיקות. וכמוזכר במ"א (ס"ק טז): "אף על גב שנשתמשו בו חמץ, מכל מקום שמא יאכלוהו, וספקי טובא איכא".
1083. בכללי ספק ספיקא אות כח (היו כאן שלש ספיקות מותר, שאף אם תעמידנו על חזקת איסור יש כאן ספק ספיקא, לא יהא זה חמור מודאי איסור שאין לך חזקת איסור גדול מזה ומותר בספק ספיקא).
1084. וסוברים שגם ג' ספיקות אין מוציאים מידי ודאי, כמובא לעיל שם (ס"ק ו): "ואפילו הט"ז [יו"ד סי' קי ס"ק טו] ופר"ח [שם כללי ספק ספיקא ס"ק טז] דסבירא להו אפילו כמה ספיקות אין מוציאין מחזקת איסור", וש"נ.
1085. כמבואר בפנים בדעה הב' שבס"ל. ואם כן אין כאן ג' (אלא ב') ספיקות.
1086. ספ"ט מהל' טומאת מת. ראה גם מהדו"ב להל' נדה הג"ה ד"ה וכן הוא בהדיא.
1087. הל' כלאים פ"י הכ"ז. וראה בירור דעתו בשו"ת צמח צדק אהע"ז סי' מט אות ח.
1088. אם כן יש לומר שגם בזה אמרינן שבספק חמץ לא הטריחוהו חכמים לפקח הגל, כמו בספק דברי סופרים.
1089. וסוברים שספק דאורייתא לחומרא מדאורייתא (ראה שו"ת צמח צדק חיו"ד סי' עא). שאם כן יש כאן איסור חמץ דאורייתא, שלכן חייב לפקח את הגל.
1090. שאף אם ספק דאורייתא לחומרא מדאורייתא, ואף אם אוסרים ספק ספיקא במקום חזקת איסור, מכל מקום אפשר שספק ספיקא במקום חזקת איסור דאורייתא, הוא לחומרא רק מדרבנן. וכיון שהוא ספק דרבנן לא הטריחוהו חכמים לפקח הגל.
1091. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: מבאר המקור והטעם שפסק בפנים סל"ד בפשיטות שמותר אחר הפסח, אף שיש מחלוקת הפוסקים בזה. כי כן מפורש בירושלמי, ובדברי סופרים הלך אחר המיקל, ובפרט שהמה הרבים. ומבאר המקור והטעם לחלק בין מפולת שאין דעתו לפנותו, שהתירו אחר הפסח, לבין מפולת שדעתו לפנותו, והעושה אוצר בביתו על גבי החמץ, שאסרו אחר הפסח.
1092. פ"ב ה"ב (הבקיר חמצו בג' עשר לאחר הפסח מהו, ר' יוחנן אמר אסור, רשב"ל אמר מותר ... ר' יוחנן חשש להערמה ורשב"ל לא חשש להערמה ... נפלה עליו מפולת ... לית כאן הערמה והוא מותר). הובא בשו"ת הרשב"א ח"א סי' ע.
1093. סוף ס"ק ו (וכתב בשם ריא"ז דבנפל עליו מפולת גבוה שלשה טפחים מותר לאכלו ממנו אחר הפסח כיון שלא עביד שום הערמה).
1094. ס"ק ז (כתב הב"ח בשם ריא"ז שיכול לאכלו אחר הפסח כיון דלא עביד שום הערמה ע"כ. וסיים הב"ח דצ"ע. ואני מצאתי ראיה לריא"ז בתשובת רשב"א סימן ע' עיי"ש ודו"ק).
1095. בסי' תמח ס"ק ה (ובאמת שבדין המפולת נראה לי בפשיטות להתיר כדאיתא בירושלמי, וכן כתב בספר שלטי הגבורים, אעפ"י שכתב הרשב"א [שם] שרב האיי אסרה). וראה הערות וביאורים חי"א ע' קפט בשוה"ג.
1096. ס"ק כ (ובספרי תורת השלמים שאלה וי"ו הארכתי בזה, והבאתי סמוכות לדין זה מהירושלמי והרא"ש והרשב"א בתשובה. גם מה שכתב הרשב"א סימן ע' בשם רב האי דאוסר, מסיק שם בתשובה דגם רב האי מודה במפולת).
1097. ע"ז ז, א (בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל).
1098. ס"ק ח (נראה לי דיש לחלק בדבר, דאם היה תחלה כותל שם ונפל, אז ודאי יפנה המפולת לתקן הכותל, ודומה קצת למטמין בבורות. אבל בנפלה עליו מפולת אבנים, באופן שאין עליו בירור שעשוי להפנות, אז מותר אחר הפסח אם בטלו).
1099. ח"א סי' ע (ואפשר נמי דהא גרע טפי לענין ממפולת, דהתם ממילא שהוא שנמצא, ולא שיהא בדעתו לפנות הגל ולחטט אחר הפסח. אבל כאן שדעתו לפנות בורו ולמכור הנמצא בקרקעיתו ובקירותיו). ואף שפתח בחילוק אחד (במפולת הוא "ממילא", משא"כ באוצר מטמין בידים). וסיים בחילוק שני (באוצר דעתו לפנות בורו, משא"כ במפולת אין דעתו לפנותו). מסיק רבינו (לקמן סי' תלו בקונטרס אחרון ס"ק ט), שהעיקר הוא החילוק השני, אם דעתו לפנותו או לאו. ולכן אף במפולת כותל, ש"ודאי יפנה המפולת לתקן הכותל", גם בזה נאסר החמץ לאחר הפסח, אף שנפל ממילא.
1100. סי' תלו ס"ק יא (ולא דמי לנפל עליו מפולת דסימן תל"ג שמותר אף באכילה אחר פסח, דהכא גרע, דדעתו בתחלה לפנות ולמכור אחר פסח מה שבקרקעית הבור. וכן מבואר בתשובת רשב"א סימן ע'). הרי שלא הזכיר אלא את החילוק השני הנ"ל.
1101. ס"ק ט (ואפילו למ"ד בחמץ שנפלה עליו מפולת דשרי, אפשר דהא גרע טפי, דהתם ממילא הוא שנמצא, שלא היה בדעתו לפנות בגל ולחטט אחר הפסח, אבל כאן דעתו לפנות בורו, (הרשב"א)). הרי שהעתיק מהרשב"א את שני החילוקים הנ"ל.
1102. סעיף יח (וכשהוא מפנה את הבור לאחר הפסח ומוצא חטים [מחומצות] בקרקעיתו אסורות בהנאה, וחייב לבערו כדין חמץ שעבר עליו הפסח. ואינן דומות לחמץ שנפלה עליו מפולת, שלאחר הפסח הוא מותר אפילו באכילה, לפי שהמפולת בשעה שנפלה על החמץ לא היה בדעתו לפנותה ולפקחה אחר הפסח, אלא מאליו נמצא החמץ לאחר הפסח, לפיכך אין לנו לקונסו ולאוסרו כמו שנתבאר בסימן תל"ג עיין שם הטעם, אבל חטים הללו בשעה שהכניס האוצר לבור, היה בדעתו לזכות בהם לאחר הפסח כשיפנה את האוצר).
1103. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים סל"ח וס"מ נפסק שצריך לכבד ולבדוק תחת המטה, שחוששים "שמא נתגלגל לשם מעט חמץ". ואף שיש מחלוקת בברייתא (ח, א) ובפוסקים אם יש חיוב לבדוק תחת המטה, מכל מקום קיי"ל כדעת הפוסקים שצריך לבדוק שם.
1104. בגמרא (ח, א): "רשב"ג אומר מטה החולקת בתוך הבית ומפסקת (יש הפסק בין שוליה לקרקע כגון שרגליה גבוהים למטה, רש"י) צריכה בדיקה. ורמינהו ... ר' שמעון בן גמליאל אומר מטה החולקת בתוך הבית ועצים ואבנים סדורים תחתיה ומפסקת אינה צריכה בדיקה ... לא קשיא הא דמידליא (שגבוהה הרבה ויש אויר תחתיה הרבה נוחה תשמישתה, רש"י) הא דמיתתאי (אף על פי שיש קצת אויר אין נוחה תשמישתה, רש"י)". והיינו שלפירש"י דנים כאן על חיוב הבדיקה תחת המטה, ותלוי עם נוחה תשמישתה או לאו. והתוס' שם (ד"ה מטה) חולקים על רש"י, ומפרשים שהדיון הוא על חיוב הבדיקה שאחורי המטה. אמנם הרי"ף והרמב"ם השמיטו הלכה זו, וכתב על זה הכסף משנה בפ"ב ה"ו (כתב הרבינו מנוח שרבינו לא הביא הא דמטה החולקת בתוך הבית וכו', משום דכל החלוקות דשייכי בה הם בכלל דבריו, דאי למטה עצמה הרי היא כחורי הבית, ואי לענין בית שלאחריה, אם יש לו דרך לשם פשיטא שצריך לבדוק, ואם אין לו פשיטא שאין צריך, ותחתיה אם עצים ואבנים סדורים תחתיה אין צריך שהרי אין משתמשים שם, ואי אין עצים ואבנים סדורים תחתיה ודאי צריך). יוצא אם כן שלדעתו צריך לבדוק תחת המטה (אם אין עצים סדורים תחתיה).
1105. "מטה החולקת כל הבית מכותל לכותל, קאמר רשב"ג, אם יש תחתיה עצים ואבנים אין צריך לבדוק, אלא צדה החיצון שכלפי החוץ, ואם אין תחתיה עצים ואבנים, אם היא גבוהה בודק אף צדה הפנימי, שיכול לעבור תחתיה, ואם היא נמוכה אין צריך לבדוק צדה הפנימי, שאינו יכול לעבור תחתיה".
1106. שכל הדיון בחיוב הבדיקה בצדה הפנימי הוא רק במטה החולקת וחוצצת, כמבואר בתוס' שם (חולקת היינו שמגעת מכותל לכותל, ואינו יכול לעבור מצד אחר אלא על גבי המטה, או ישוח ויעבור תחתיה). משא"כ לענין חיוב הבדיקה שתחת המטה, אין הפרש אם היא חולקת או לא, כמבואר בתוס' שם (פרש"י דלענין תחתיה מיירי וקשה דלפירושו לא הוה ליה למימר החולקת).
1107. "וא"א הרא"ש ז"ל לא הביא זה בפסקיו, ולא רב אלפס, ואפשר משום שהן דברי יחיד, דלרבנן לעולם אינו בודק אלא צד החיצון". שלפי סברא זו אין חיוב לבדוק תחת המטה.
1108. ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל לב. וראה גם לקמן סי' תלה קונטרס אחרון ס"ק א. סי' תק קונטרס אחרון ס"ק ג. סי' תקז קונטרס אחרון ס"ק א. סי' תקיד קונטרס אחרון ס"ק ד.
1109. סי' מח ו, ג (וצריך ללמד לבני הבית לכבד תחת המטות והתיבות כי פעמים שהחמץ נגרר שם בפי התרנגולין או בסבה אחרת ונשאר שם).
1110. ס"ק ח.
1111. ס"ק ט (שהביאו ופסקו כהכל בו).
1112. סוף ס"ח (וכתב הטור דאפשר משום שהם דברי יחיד דלרבנן לעולם אינו בודק אלא צד החיצון ... משמע בירושלמי דליכא מאן דפליג ארשב"ג).
1113. קונטרס אחרון ס"ק ה (שם נתבאר הטעם שפסק רבינו כאן דהיינו "אף אם מצויין שם תרנגולים". ודלא כמ"א (ס"ק ט) שכתב דהיינו דוקא אם "ליכא שם תרגולים").

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 97 עמודים.