רסג מי ומי המדליקין ואם טעו ביום המעונן

רסג מי ומי המדליקין ואם טעו ביום המעונן

ובו כ"ה סעיפים

חובת הדלקת נרות שבת

א תיקנו ¹⁴⁴⁰

חכמים שיהיה לכל אדם נר דולק ¹⁴⁴¹

בשבת בכל חדר וחדר שהולך שם בשבת, משום שלום בית ¹⁴⁴² ,

שלא יכשל בעץ או באבן ¹⁴⁴³ .

וחייב כל אדם כשאוכל סעודת הלילה לאכלה אצל אור הנר, שזה בכלל

עונג שבת הוא ¹⁴⁴⁴ . (א) ועיקר מצות הדלקת

נרות הוא נר זה שאוכל אצלו ¹⁴⁴⁵ . ויהא זהיר בו לעשותו יפה ¹⁴⁴⁶ .

וכל הזהיר בו זוכה לבנים תלמידי חכמים ¹⁴⁴⁷ ,

שנאמר כי נר מצוה ותורה אור, על ידי נר מצוה בא אור תורה ¹⁴⁴⁸ .

ויש מכוונים לעשות ב' פתילות בנר זה ¹⁴⁴⁹ ,

אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור ¹⁴⁵⁰ .

ובנרות של שעוה או של חלב וכיוצא בהן ¹⁴⁵¹

מדליקין ב' נרות ¹⁴⁵² .

ויכולין גם כן להוסיף ולהדליק ג' או ד' ¹⁴⁵³ ,

כי יכולין להוסיף על דבר המכוון כנגד דבר אחר, רק שלא יפחות ¹⁴⁵⁴ .

ולכן אשה ששכחה פעם אחת להדליק נוהגין שמדלקת כל ימיה ג' ¹⁴⁵⁵ .

ואם שכחה כמה פעמים מוספת בכל פעם, כדי שיהיה לה היכר וזכרון שתהא זהירה מכאן

ולהבא בכבוד שבת ולא תבא לידי שכחה ¹⁴⁵⁶ .

אבל אם נאנסה ולא הדליקה, כגון שהיתה בבית האסורים וכיוצא בזה, אינה צריכה להוסיף

כנגד זה ¹⁴⁵⁷ .

ויש נוהגין להדליק לעולם ז' נרות. ויש נוהגים להדליק עשרה,

מטעם הידוע להם ¹⁴⁵⁸ .

ונוהגין להדליק בבית הכנסת ב' נרות של שעוה כרוכים, לזכור

שזכור ושמור בדבור אחד נאמרו. ואף בביתו טוב לעשות כן לפי טעם זה ¹⁴⁵⁹ .

וגם כדי להרבות האורה ¹⁴⁶⁰

להידור מצוה. ועל נרות של בית הכנסת אין מברכין מטעם שיתבאר ¹⁴⁶¹ :

ב מי שאין לו מעות לקנות נר לשבת, חייב

אפילו לחזר על הפתחים בשביל נר זה ¹⁴⁶² .

ואין זה בכלל עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, לפי שזהו בכלל

עונג סעודת הלילה, שכשאוכלה בלא נר אין לו עונג ממנה כל כך, וסעודת הלילה היא

מעיקר סעודות השבת ¹⁴⁶³ ,

ואינה דומה לסעודה שלישית, שעליה אמרו ¹⁴⁶⁴

עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, כמו שנתבאר בסימן רמ"ב ¹⁴⁶⁵ :

ג ואפילו מי שיש בידו מעט מעות וצריך

ליקח בהם מאכלים לשבת ולא יהיה לו במה לקנות נר, הרי הנר קודם לכל המאכלים של שבת,

חוץ מפת שהפת קודמת לנר ¹⁴⁶⁶ ,

שהיא עיקר מצות הסעודה, כמו שיתבאר בסי' רע"ד ¹⁴⁶⁷ :

ד ואם אין ידו משגת לקנות יין לקידוש ונר

לשבת, נר שבת קודם ¹⁴⁶⁸ .

ואף על פי שקידוש היום הוא מן התורה, מכל מקום על היין אינו אלא מדברי סופרים ¹⁴⁶⁹ ,

וגם אפשר לקדש על הפת ¹⁴⁷⁰ ,

ולפיכך נר שבת קודם משום שלום ביתו, שמצטערין בני ביתו לישב בחשך ¹⁴⁷¹

ולאכול ¹⁴⁷² .

ולכן אם יש לו נר אחד לאכול אצלו, די בכך, ויקנה אחר כך יין

לקידוש ¹⁴⁷³

:

ה אחד האנשים ואחד הנשים חייבים להיות

בבתיהם נר דלוק בשבת ¹⁴⁷⁴ ,

אלא שהנשים מוזהרות בו יותר ¹⁴⁷⁵ ,

מפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית ¹⁴⁷⁶ ,

ועוד מפני שהיא כבתה נרו של עולם, לכך נתנו לה מצות הדלקת נר שבת שתתקן מה שקלקלה ¹⁴⁷⁷ .

ולפיכך אף אם ירצה הבעל להדליק בעצמו, האשה קודמת ¹⁴⁷⁸ .

ומכל מקום טוב שהוא יתעסק בתיקון הפתילות והנרות ¹⁴⁷⁹ ,

וגם ידליק בשאר חדרים ¹⁴⁸⁰ שאין אשה מדלקת שם ¹⁴⁸¹ .

ונוהגין כשהאשה יולדת, הבעל מדליק ומברך בשבת הראשונה ¹⁴⁸² .

אבל בשאר השבתות, אע"פ שהיא נדה, וכן בכל פעם כשהיא נדה, מברכת בעצמה ¹⁴⁸³

(עיין סי' פ"ח ¹⁴⁸⁴ ):

קבלת שבת בעת ההדלקה

והברכה

ו לא ¹⁴⁸⁵

יקדים למהר להדליקו בעוד היום גדול, לפי שאז אינו ניכר שמדליקו לכבוד שבת. וגם לא

יאחר ¹⁴⁸⁶ .

ואם רוצה להדליק הנר בעוד היום גדול ולקבל עליו שבת באותה שעה סמוך להדלקה, רשאי,

כי כיון שמקבל עליו שבת לאלתר אין זו הקדמה ¹⁴⁸⁷ . ובלבד שיהא מפלג המנחה ולמעלה ¹⁴⁸⁸ ,

שהוא שעה ורביע זמניות קודם הלילה (עיין סי' רס"א ¹⁴⁸⁹ ).

ואם הדליק הנר בעוד היום גדול ולא קיבל עליו שבת מיד, צריך

לכבותו ולחזור ולהדליקו לצורך שבת ¹⁴⁹⁰ ,

כדי שתהיה ההדלקה עצמה ניכרת שהיא לכבוד השבת. ומכאן סמכו הקדמונים שהיו משגרים

התינוק[ו]ת מבית הכנסת לבתיהם קודם ברכו שיצוו להדליק אז ולא ידליקו קודם מנחה ¹⁴⁹¹ , כיון שאינן מקבלים אז עליהם את השבת:

ז יש אומרים שכיון שהדליק נר שבת חל עליו

השבת ונאסר בעשיית מלאכה ¹⁴⁹² , אלא אם כן התנה שאינו מקבל עליו שבת

בהדלקה זו ¹⁴⁹³ .

ועל פי זה נוהגות הנשים שאחר שברכו והדליקו הנרות משליכות לארץ הפתילה שבידן

שהדליקו בה הנרות, ואינן מכבות אותה ¹⁴⁹⁴ ,

שכבר חל עליהן שבת בגמר הדלקה זו. אבל יכולות להדליק נרות הרבה, שכולן מצות הדלקה

אחת הן, ואין קבלת השבת חלה עד אחר גמר ההדלקה ¹⁴⁹⁵ .

ויש חולקים על זה ¹⁴⁹⁶

ואומרים שאין קבלת שבת תלויה כלל בהדלקת נרות, אלא בהתחלת תפלת ערבית של שבת,

שכיון שאמר הש"ץ ברכו הכל פורשים ממלאכתם ¹⁴⁹⁷ .

וכן עיקר (ומכל מקום לדברי הכל צריך שיקבל שבת לאלתר אחר ההדלקה כמו שנתבאר למעלה ¹⁴⁹⁸ ).

אבל המנהג הוא כסברא הראשונה, שאותה אשה המדלקת מקבלת שבת עליה

בהדלקה זו ¹⁴⁹⁹ ,

ולכן תתפלל מנחה תחלה ¹⁵⁰⁰ . אבל שאר בני הבית מותרים במלאכה עד

ברכו ¹⁵⁰¹ .

ואפילו אותה אשה אם התנית תחלה אפילו בלבה שאינה מקבלת שבת בהדלקה זו, מועיל לה

תנאי זה ¹⁵⁰² ,

במקום הצורך, אבל שלא במקום הצורך אין לסמוך על התנאי ¹⁵⁰³ ,

לפי שיש אומרים ¹⁵⁰⁴

שאין תנאי מועיל כלל לפי דעת האומרים שקבלת שבת תלויה בהדלקת נר שבת.

וכל זה כשהדליקה הנרות שעל השלחן, שהן עיקר המצוה, ובהן תלויה

קבלת השבת. אבל שאר הנרות שמדלקת בבית ובשאר חדרים, אין קבלת שבת תלויה בהן לדברי

הכל ¹⁵⁰⁵ ,

ומותר לה לעשות אחריהן כל המלאכות עד שתדליק נרות שעל השלחן.

וכל זה באשה. אבל באיש המדליק אין בו שום מנהג כלל, ומעמידין

על עיקר הדין שאין קבלת שבת תלויה בהדלקת נרות, אלא באמירת ברכו. ומכל מקום טוב

להתנות לכתחלה ¹⁵⁰⁶ :

ח המדליק נר של שבת ויום טוב, אחד האיש

ואחד האשה, חייבים לברך ¹⁵⁰⁷

עובר לעשייתן ¹⁵⁰⁸ ,

בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר של שבת ¹⁵⁰⁹ ,

או של יום טוב ¹⁵¹⁰ ,

כדרך שמברכים על שאר כל מצות מדברי סופרים ¹⁵¹¹ ,

עובר לעשייתן.

והמנהג שמברכים אחר ההדלקה, לפי שסוברין שאם תברך תחלה קיבלה

לשבת ותהא אסורה להדליק ¹⁵¹² . ואף ביום טוב מדליקין תחלה, כדי שלא

לחלק בברכה אחת, לברך אותה פעמים קודם הדלקה ופעמים אחר כך ¹⁵¹³ .

וכדי שתהא הברכה עובר לעשייה, אינה נהנית מן האור עד אחר הברכה, דהיינו שמשימה ידה

לפני הנר ¹⁵¹⁴

מיד אחר ההדלקה עד אחר גמר הברכה, ואז מסירה ידה ונהנית מן האור וזה נקרא עובר

לעשייה ¹⁵¹⁵ :

השתתפות בפרוטה

ט בחורים ההולכים ללמוד חוץ לביתם,

צריכים להדליק נר שבת בחדרם ולברך עליו ¹⁵¹⁶ , אע"פ שאינם אוכלים שם ¹⁵¹⁷ , לפי שהדלקת נר בשבת חובה ¹⁵¹⁸

אף בלא אכילה, כדי שלא יכשל בעץ ואבן כמ"ש למעלה ¹⁵¹⁹ .

אבל מי שהוא אצל אשתו ומדליק בכל החדרים שהולך שם בשבת כמו

שנתבאר למעלה ¹⁵²⁰ ,

אין צריך לברך עליהם, לפי שאשתו מברכת בשבילו בבית אכילה ¹⁵²¹ .

אבל כשאינו אצל אשתו אינו נפטר בברכת אשתו, כשיש לו חדר מיוחד

שם במקום שמתארח ¹⁵²² .

ואם ¹⁵²³

אין לו חדר מיוחד שם (ואפילו אם יש לו, אלא שבעל הבית משתמש שם גם כן, וצריך הבעל

הבית להדליק שם נר שלו), אין האורח צריך להדליק שם כלל, כיון שיש לו שלום בית

במקום שהוא שם ¹⁵²⁴ ,

וגם מצות הדלקת נר שבת הוא מקיים במה שמדליקים נר שבת בביתו ¹⁵²⁵

(משלו ¹⁵²⁶ ).

אבל אם אין לו מי שידליק בביתו (או אפילו אם מדליקים שם אלא

שאינן מדליקים משלו, אינו נפטר בהדלקתם, אף אם הוא בענין שכשהיה אצלם נפטר בהדלקתם,

כגון שסמוך על שלחנם שנעשה מכלל בני ביתם ונפטר בנר שלהם ¹⁵²⁷ ,

מכל מקום עכשיו שאינו אצלם אינו נפטר בנרם, אלא) צריך הוא לקיים מצות הדלקת נר שבת

במקום שהוא, על ידי שיתן פרוטה לבעל הבית להשתתף עמו בנר שלו ¹⁵²⁸ ,

או שיַקנה לו בעל הבית חלק בנר שלו במתנה, כמו שיתבאר בסי' תרע"ז ¹⁵²⁹

לענין נר חנוכה.

(במה דברים אמורים כשאוכל שם משלו. אבל אם הוא סמוך על שלחן

בעל הבית, נעשה כבני ביתו של בעל הבית, ויוצא בנרו של בעל הבית, ואינו צריך להשתתף

עמו כלל כמו שיתבאר שם ¹⁵³⁰ ).

וכל זה כשאין לו חדר מיוחד שם ¹⁵³¹ :

מתי אפשר לברך על ההדלקה

י ב' או ג' בעלי בתים שאוכלין על שלחן

אחד, ומברכים כל אחד על מנורה שלו, יש מפקפקין לומר שיש כאן ברכה לבטלה, לפי שכבר

יש שם אורה מרובה מנרות שהדליק הראשון ¹⁵³² .

ויש מיישבין המנהג, שכל מה שניתוספה אורה בבית יש בה שלום בית ושמחה יתירה להנאת

אורה בכל זוית ¹⁵³³ . ומכל מקום אפילו לפי דעתם לא יברכו

שנים במנורה אחת שיש לה קנים הרבה ¹⁵³⁴ .

ולדברי הכל יכול השני לברך בחדר המיוחד לו, אע"פ שאינו

אוכל שם ואינו משתמש שם שום צורך אכילה ¹⁵³⁵ ,

מטעם שנתבאר למעלה ¹⁵³⁶ .

ואפילו בחדר המיוחד לראשון, אם הראשון משתמש שום צרכי אכילה

באותו חדר ¹⁵³⁷ , ועדיין לא היה [נר] שם, יכול השני

להדליק שם משלו, או ממה שיקנה לו הראשון, ולברך על הדלקה זו, אע"פ שהוא לא

ישתמש כלום אצל נרותיו:

יא ולפיכך ¹⁵³⁸

נוהגות מקצת הנשים בליל טבילה, שהן צריכות לחפוף ראשן וגופן בחמין מבעוד יום בבית

המרחץ אצל המקוה ¹⁵³⁹ ,

ואי אפשר להן להדליק הנרות קודם לכתן לשם, לפי שהן מקבלות השבת על ידי הדלקת הנרות

כמו שנתבאר ¹⁵⁴⁰ ,

ואסורות לרחוץ בחמין אחר כך ¹⁵⁴¹ ,

ואינן רוצות לילך בין חפיפה לטבילה לביתן להדליק נרות, שמתייראות שלא יטנפם בלכתן

ותהא בהם חציצה ¹⁵⁴² , לכן מדליקין נרות שלהן בין חפיפה

לטבילה בבית הכנסת של נשים, אם הוא סמוך לבית הטבילה, והשמש משתמש שם שום דבר

מצרכי אכילה לאור נרותיה ¹⁵⁴³ ,

וכל שכן אם היא עצמה יכולה להשתמש שם שום דבר שתהנה בו בלילה לצורך אכילה ¹⁵⁴⁴ .

אבל אינה יכולה להדליק ולברך על נרות המיוחדים לבית הכנסת,

שדרך להדליקן שם בכל שבת, אפילו אם תרצה להשתמש צרכי אכילה לאורן, לפי שנרות הללו

אינן עשויים להאיר ולהשתמש לאורן אלא לכבוד בלבד ¹⁵⁴⁵ .

ומכל מקום יותר טוב שבליל טבילה ידליק הבעל ויברך ¹⁵⁴⁶ .

(או תלך בין חפיפה לטבילה לביתה להדליק שם ¹⁵⁴⁷ .

וכל שכן אם אפשר שתחוף בביתה, שזה יותר טוב ¹⁵⁴⁸ .

ואם אי אפשר בכל אלה, תדליק ותברך קודם לכתה לבית הטבילה (ב) ותתנה שאינה

מקבלת שבת בהדלקה זו ¹⁵⁴⁹ ,

שתנאי זה מועיל במקום הצורך כמו שנתבאר ¹⁵⁵⁰ ).

וכן תעשה כשיש חופה בערב שבת ¹⁵⁵¹ ,

וצריכה לילך לשם ותתאחר שם עד אחר שקיעת החמה, ואי אפשר לה שתקבל שבת קודם לכתה

לשם ¹⁵⁵²

(אזי תדליק ותברך, ותתנה שאינה מקבלת שבת בהדלקה זו. ומכל מקום אין לה להתנות תנאי

זה אלא אם כן הבעל יקבל עליו שבת מיד סמוך להדלקתה ¹⁵⁵³ ,

דכיון שהיא אינה מקבלת לאלתר לאחר הדלקתה, שצריכה לשהות הרבה בחפיפתה או בלכתה

לחופה, אם כן אם גם הבעל לא יקבל לאלתר, יצטרך לכבות הנר ולחזור ולהדליקו סמוך

לקבלת שבת כמו שנתבאר למעלה ¹⁵⁵⁴ ,

ונמצא שבירכה לבטלה).

אבל אין לה להדליק לכתחלה קודם לכתה בלא ברכה, ובבואה מהטבילה

משחשכה או מהחופה תפרוש ידיה לפני הנרות ולברך אז קודם שתהנה לאורן, וכן אם דעתה

לבא מהחופה בבין השמשות אין לה לסמוך על זה שלא להדליק קודם לכתה ושתצוה לנכרי

להדליק כשתבא בבין השמשות ¹⁵⁵⁵ ,

ושתברך היא על ידי פרישת ידיה מיד אחר הדלקת הנכרי, שלא תהנה לאורן עד אחר ברכתה.

לפי שהאיך תברך וצונו להדליק והן דולקות כבר מקודם לכן, או על ידי הנכרי ¹⁵⁵⁶ .

ומכל מקום (ג) בדיעבד ששכחה ולא הדליקה קודם בין השמשות

(ד) ונזכרה בבין השמשות, יש להתיר לה לצוות לנכרי להדליק ושתברך היא קודם

שתהנה לאורן ¹⁵⁵⁷

(דכיון שעיקר מצות הדלקת נר שבת אינה ההדלקה בלבד, אלא ההנאה והתשמיש לאורה היא

עיקר המצוה ¹⁵⁵⁸ ,

אלא שההדלקה היא התחלה והכנה למצוה זו, ולכן מברכים עליה. וזו ששכחה ולא בירכה

בתחלת המצוה ¹⁵⁵⁹ , יכולה לברך קודם עיקר המצוה דהיינו

קודם שתהנה לאורן ¹⁵⁶⁰ ).

ומכל מקום לא תצוה להדליק אלא נר אחד ¹⁵⁶¹

על השלחן, שזהו עיקר המצוה (אבל נר אחד אפשר להתיר לה אף אם יש שם כבר נר דלוק,

שמאחר שהנשים נזהרות מאד בברכה זו הרי זה כצורך גדול. שהתירו בו שבות בבין השמשות,

כמו שנתבאר בסי' רס"א ¹⁵⁶² ):

יב סומא יכולה גם כן לברך על נר שבת, שהרי

היא נהנית גם כן ממאורות, כמו שנתבאר בסי' ס"ט ¹⁵⁶³ .

ומכל מקום אם יש לה בעל פיקח יברך הבעל.

אך אם אוכלת בשלחן אחד עם אחרים שבירכו והדליקו, אין לה לברך,

שהרי אז אין מצוה בהדלקה זו אלא משום שמחה יתירה כמו שנתבאר למעלה ¹⁵⁶⁴ ,

ולה אין שמחה כלל מאור הנר ¹⁵⁶⁵ :

יג מצוה לעשות לכתחלה נרות ארוכים שידליקו

עד הלילה. ומכל מקום אם עשה נרות קטנים שאינן דולקים עד הלילה אין כאן ברכה לבטלה,

שכיון ¹⁵⁶⁶

שאכל לאורן ונהנה מהן בסעודת שבת ¹⁵⁶⁷ .

אבל אם לא אכל לאורן, כגון שאכל בחצר, וע"ד שיתבאר בסי' רע"ג ¹⁵⁶⁸ ,

אם אינן דולקות עד הלילה שאז הוא נהנה מהן בחזרתו לבית שלא יכשל בעץ ואבן באישון

אפילה ולילה ¹⁵⁶⁹ ,

הרי בירך לבטלה ¹⁵⁷⁰ .

ומכל מקום אם הוא בענין שהיה שם קצת חושך באיזה מקום סמוך לחשכה אם לא היו דולקות

שם, והשתמש שם באותו מקום שום דבר לאורן, אין בזה איסור ¹⁵⁷¹ :

יד אם הדליק נר ¹⁵⁷²

במקום שאין משתמשין בו כלום בשבת, שאינו חייב להדליק שם נר, ואחר כך נטל נר זה

הדלוק והניחו במקום שמשתמשים בו, לא יצא ידי חובתו בנר זה ¹⁵⁷³ .

דכיון שבשעה שהדליקו היה במקום שאין משתמשים בו בשבת, אינו ניכר שהודלק לכבוד השבת ¹⁵⁷⁴ ,

ואם ברך על הדלקתו הרי זו ברכה לבטלה.

אבל יכול לברך ולהדליק במקום שמשתמשין בו בשבת, אע"פ שאין

משתמשים שם צרכי אכילה, אם הוא חדר שלו, או שהוא מיוחד לו ¹⁵⁷⁵ ,

בין שיניחנו דולק שם, בין שיניחנו אחר כך אפילו במקום שאין משתמשים בו כלום בשבת,

וידליק כאן נר אחר. דכיון שהנר שבירך עליו היה מונח שעה מועטת כאן במקום החייב בנר

שבת, אין כאן ברכה לבטלה ¹⁵⁷⁶ .

ומכל מקום לכתחלה יש ליזהר לברך על אותן הנרות שהן כבר על

השלחן ¹⁵⁷⁷ ,

ולא על שאר הנרות אפילו אותן שבתוך הבית, ואפילו רוצה להניחן אחר כך על השלחן, לפי

שעיקר המצוה הן הנרות שעל השלחן שאוכלין לאורן ¹⁵⁷⁸ ,

וראוי שתהא הברכה על אותן המונחים במקום שהוא עיקר המצוה.

ומכל מקום די שם בנר אחד ¹⁵⁷⁹

(או ב' נרות כנגד זכור ושמור ¹⁵⁸⁰ ).

אבל אם יש נשים רבות בבית אחד, יכולות לברך לכתחלה גם בשאר

מקומות, ובלבד שיהא מקום שמשתמשים בו בשבת ¹⁵⁸¹ ,

אע"פ שאין משתמשים בו צרכי אכילה, אם הוא חדר המיוחד לה או לבעלה. ואם אינו

מיוחד לה, אינה יכולה להדליק שם, אלא אם כן משתמשים שם צרכי אכילה, אע"פ שהם

אין משתמשים שם כלום אלא בעל הבית ובני ביתו, או אפילו אחרים משתמשים שם צרכי

אכילה ¹⁵⁸² :

טו (במה דברים אמורים כשאוכלת משלה. אבל

אם היא (ה) סמוכה על שלחן בעל הבית, אינה יכולה לברך שם, אלא אם כן החדר

מיוחד לה או לבעלה, שאם לא כן אינה חייבת כלל להדליק שם, שאין חיוב נר שבת חל עליה

כלל, לפי שהיא בכלל בני ביתו של בעל הבית ונפטרת בנרו ¹⁵⁸³ .

ואף אם בעל הבית מצוה לה להדליק, ועושה אותה שליח לפוטרו

מחיובו שהוא חייב להדליק שם, לפי שמשתמש שם בשבת, אפילו משתמש שם צרכי אכילה,

ואפילו אם הוא או מקצת בני ביתו אוכלים שם, מכל מקום כיון שהוא או אשתו בירכו

במקום אחד ונפטר בברכה זו לכל החדרים שחייב להדליק שם כמו שנתבאר למעלה ¹⁵⁸⁴ ,

אם כן גם שלוחו אינו יכול לברך שם ¹⁵⁸⁵ .

ויש חולקים על זה, וכן נתפשט המנהג במדינות אלו ¹⁵⁸⁶ ):

קבלת שבת בערבית

טז אע"פ שלא התפללו הקהל עדיין, אם

קדם היחיד והתפלל ערבית של שבת מבעוד יום ¹⁵⁸⁷ ,

חל עליו קבלת השבת ואסור בעשיית מלאכה ¹⁵⁸⁸ , אפילו אם אומר בפירוש שאינו רוצה לקבל

עדיין, אין זה מועיל כלום, כיון שהזכיר כבר עניינו של יום בתפלה ¹⁵⁸⁹ :

יז אם רוב הקהל קבלו עליהם שבת, המיעוט

נמשכים אחריהם בעל כרחם ¹⁵⁹⁰ , ואסורים במלאכה אע"פ שלא היו

בבית הכנסת אצל קבלת שבת ¹⁵⁹¹ , ואפילו אומרים בפירוש שאינם רוצים

לקבל שבת עדיין ¹⁵⁹² :

יח ואם אירע שאחד לא תיקן עדיין מאכלו לשבת

כשהצבור רוצים לומר ברכו, יש להם להמתין עליו (ממדת חסידות). ואם הוא סמוך לבין

השמשות אל ימתינו ¹⁵⁹³ :

יט אבל ¹⁵⁹⁴

אם רוב הקהל לא היו בבית הכנסת, אינם נמשכים אחר המיעוט. ועיר שיש בה בתי כנסיות

הרבה, אין הקהל המתפללין באחד מהם נמשכים אחר המתפללים באחרים ¹⁵⁹⁵ ,

אע"פ שהמה המיעוט נגד האחרים ¹⁵⁹⁶

(ויחיד שלא היה בבית הכנסת שקבלו בה שבת, אע"פ שהוא רגיל להתפלל תמיד באותו

בית הכנסת, אם רוב העיר לא קבלו עדיין שבת, אפשר להתירו במלאכה ¹⁵⁹⁷ ):

כ אדם שבא לעיר וכבר קבלו אנשי העיר שבת

עליהם, אע"פ שעדיין היום גדול, חל עליו השבת גם כן. ואם היה עליו שום חפץ

מוקצה, או מעות, לא יטלטלנו בידיו להסירו ממנו ¹⁵⁹⁸ ,

אלא יעשה כמו ש[י]תבאר בסי' רס"ו ¹⁵⁹⁹

במי ששכח כיסו עליו בשבת ועיי"ש:

טעו ביום המעונן

כא מי שטעה ביום המעונן וסובר שהוא (ו)

חשכה ממש והתפלל ערבית של שבת, ואחר כך נודע לו שעוד היום גדול ¹⁶⁰⁰ ,

אע"פ שכשהתפלל היה מפלג המנחה ולמעלה שהוא זמן הראוי לתוספת שבת ¹⁶⁰¹ ,

צריך הוא לחזור ולהתפלל ערבית, כיון שהוא לא נתכוין בתפלתו מפני קבלת תוספת שבת,

אלא מפני שהוא לילה, והרי התפלל בטעות. ומותר לו לעשות מלאכה קודם קבלת שבת בתפלה

השניה, לפי שקבלה הראשונה היתה בטעות ואינה חשובה כלום:

כב במה דברים אמורים ביחידים. אבל צבור

שטעו ביום המעונן והתפללו ערבית של שבת בעוד היום גדול, אינם צריכים לחזור ולהתפלל ¹⁶⁰² ,

אם כשהתפללו היה מפלג המנחה ולמעלה ¹⁶⁰³ ,

לפי שאין מטריחין על הצבור ¹⁶⁰⁴ .

וכיון שאינם צריכים לחזור ולהתפלל חל עליהם קבלת השבת שבתפלה

הראשונה ואסורים במלאכה ¹⁶⁰⁵ .

ומכל מקום אם יש מיעוט שלא קיבלו עדיין שבת, אינן נמשכים אחר

הרוב, כיון שקבלת הרוב היתה בטעות ¹⁶⁰⁶ .

ויש (ז) חולקין על זה ¹⁶⁰⁷

ואומרים, שאף אם כל הצבור קבלו בטעות מותרים כולם במלאכה, אע"פ שאינם צריכים

לחזור ולהתפלל לפי שאין מטריחין עליהם, אבל קבלתם אינה כלום כיון שהיא בטעות. ויש

לסמוך על דבריהם אם צריכים לכך:

מנחה אחר קבלת שבת

כג מי ששהה להתפלל מנחה בערב שבת עד שקבלו

הקהל שבת, דהיינו שאמרו ברכו, לא יתפלל מנחה באותה בית הכנסת בשעה שהקהל מתפללין

ערבית, שמאחר שהקהל קדשו היום אין לו לעשותו חול אצלם, אלא ילך חוץ לבית הכנסת

ויתפלל שם מנחה של חול ¹⁶⁰⁸ .

והוא שלא ענה עמהם אחר ברכו, אבל אם ענה, הרי קבל עליו שבת

ואסור לו להתפלל מנחה של חול, אלא יתפלל ערבית שתים ¹⁶⁰⁹ , כדין טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת,

שנתבאר בסימן ק"ח ¹⁶¹⁰ :

כד ואם בא לבית הכנסת סמוך לברכו, יתחיל

להתפלל מנחה של חול. ואע"פ שמיד בעודו מתפלל מנחה יאמרו הצבור ברכו ויקבלו

שבת, אין לו לחוש במה שהוא מתפלל אצלם תפלה של חול, כיון שהתחיל בהיתר ¹⁶¹¹ .

ואע"פ שכל דבר שצריך להתחיל בהיתר צריך להקדים כל כך

בענין שיוכל לגמור קודם שתגיע שעת האיסור, אבל אם ידוע שימשוך תוך שעת האיסור הרי

זה כמתחיל באיסור כמו שנתבאר בסימן רל"ה ¹⁶¹² .

מכל מקום כאן אין להקפיד כל כך, לפי שאיסור זה שלא להתפלל תפלה של חול אצל צבור

המתפלל של שבת, אינו אלא חומרא בעלמא ¹⁶¹³ :

מלאכה על ידי אחר, אחר קבלת שבת

כה מי שקדם להתפלל ערבית של שבת קודם

שהתפללו הקהל, אף על פי שכבר חל עליו קבלת שבת ¹⁶¹⁴ ,

יכול לומר אפילו לישראל חבירו שלא קבל עדיין השבת שיעשה לו מלאכה ¹⁶¹⁵ ,

ומותר לו ליהנות מהמלאכה בשבת ¹⁶¹⁶ .

דכיון (ח) שלחבירו מותר הוא, אין באמירתו אליו איסור כלל ¹⁶¹⁷

(ולא אסרו האמירה לנכרי ¹⁶¹⁸ ,

אף על פי שאינו מצווה על השבת) אלא כשאומר לו בשעה האסורה לכל ישראל ¹⁶¹⁹

(עיין סי' רס"א ¹⁶²⁰ ).

וכן מי שמאחר להתפלל ערבית במוצאי שבת, או שממשיך סעודתו בלילה,

מותר לו לומר אפילו לישראל שכבר התפלל והבדיל בתפלה שיעשה לו מלאכה, ומותר לו

ליהנות ולאכול ממלאכתו ¹⁶²¹ ,

אע"פ שאחר כך יזכיר עדיין של שבת בברכת המזון ¹⁶²² :

קונטרס אחרון

(א) ועיקר כו'.

הטור ¹⁶²³

ושו"ע שהזכירו לעשות נר יפה, ודאי קיימו ¹⁶²⁴

אנר שמברך עליו ואוכל לאורו ¹⁶²⁵ ,

ולא על נרות שמדליק שלא יכשל בעץ ואבן, מדסיימו לעשות שתי פתילות דהיינו שתי נרות

לדידן, וזה אין עושין כי אם על השלחן ¹⁶²⁶

(ומיהו בדיני מהרי"ו ¹⁶²⁷

לא כתב כן) :

(ב) ותתנה כו' ¹⁶²⁸ .

המג"א ¹⁶²⁹

השמיט תיקון זה במתכוין, משום דצריך לקבל שבת מיד, כמ"ש התוס' ורא"ש ¹⁶³⁰ .

ואף ששוהה כדי לצלות דג קטן ¹⁶³¹ ,

ומה שכתב השו"ע ¹⁶³²

מיד, לאו דוקא תיכף ומיד, אלא לאלתר ¹⁶³³ .

מכל מקום שיעור זה פחות הרבה מרביע שעה ¹⁶³⁴ ,

כדמוכח משיעור מליחה ¹⁶³⁵

שהוא כשיעור צלייה ¹⁶³⁶

אף לחתיכה גדולה ¹⁶³⁷ ,

וכאן היא שוהה בחופה הרבה ¹⁶³⁸ .

ולדעת העולת שבת ¹⁶³⁹

צריך לומר כמ"ש בפנים ¹⁶⁴⁰ .

דהא ודאי האשה אינה אלא שלוחו של הבעל, כמ"ש העולת שבת בס"ג ¹⁶⁴¹ .

וכן בדין, דעיקר הטלת שלום בבית עליה דידיה רמיא שהוא הבעל הבית, ועוד שהיא בכלל

בני ביתו עיין מ"ש לקמן ¹⁶⁴² ,

אם כן אם הוא מקבל שבת מיד הוא נפטר בהדלקתה ¹⁶⁴³

והיא לא בירכה לבטלה, אע"פ שהיא לא היתה נפטרת בהדלקה זו, אם היתה חייבת בה

חיוב בפני עצמו. דכהאי גוונא ממש אשכחן במברך על השופר והולך לו, עיין ב"י

סי' תקפ"ה ¹⁶⁴⁴ :

(ג) ומכל מקום

בדיעבד כו' ¹⁶⁴⁵ .

המג"א ¹⁶⁴⁶

לא סבירא ליה כתשובת מהר"י ברונא ¹⁶⁴⁷

שהעתיק בעולת שבת ¹⁶⁴⁸ ,

לפי שסומך בדיעבד על מהר"ש ומהר"ם ¹⁶⁴⁹ .

והנה ¹⁶⁵⁰

לפי מ"ש המג"א בסי' קנ"ח ¹⁶⁵¹

(וכן הוא בגמרא פ"ז דברכות ¹⁶⁵² ),

דדוקא כשראוי לברך קודם עשייה ולא בירך לא יברך אחר כך, אבל כשלא היה אפשר לברך

תחלה יכול לברך אחר כך, ומהאי טעמא יש לומר שאף שהפסיק הרבה יכול לברך דאיזה גבול

יש לדבר ¹⁶⁵³

(וכמו לרבינא אחר גמר הסעודה עיי"ש בדף נ"א ¹⁶⁵⁴ ),

אם כן הוא הדין כאן שאי אפשר לברך בתחלה לפי המנהג ¹⁶⁵⁵ ,

אם כן אף שהפסיקה הרבה אחר כך אין בכך כלום. ובפרט דהכא יש לומר דמיקרי עובר

לעשייתן, שאינה נהנית מן האור עד לאחר הברכה, כמ"ש רמ"א ¹⁶⁵⁶ .

ואין ¹⁶⁵⁷

להקשות ממ"ש הט"ז ביו"ד סי' ק"ך ¹⁶⁵⁸ ,

דכשהנכרי עושה המצוה אין לישראל לברך עליה, וכן משמע במנחות (דף מ"[ב]

ע"ב) דקאמר בישראל צריך לברך, משמע אבל לא על ידי נכרי (ודברי הזהב מזוקק שם ¹⁶⁵⁹

תמוה מאד, דבמסקנא לא קאי הכי עיי"ש ¹⁶⁶⁰ ).

דיש לומר הני מילי במצוה שעשיית הנכרי היא גמר מצותה, כגון מילה וטבילת כלים ¹⁶⁶¹ ,

אבל הכא אין ההדלקה גמר המצוה, אלא ההנאה לאורה, כמבואר במרדכי ¹⁶⁶² בהג"ה, דמהאי טעמא לא היה ר'

משולם רוצה לברך עליה, והשיב עליו ר"י דשאני הכא שרואין בה מיד להשתמש כו' עיי"ש,

אם כן אף לדידן דמברכים אינו אלא משום שנהנה בה מיד, והנאה זו היא לישראל, ולכן

יכול לברך. דלא גרע משירי מצות דיכול לברך עליהן, כגון נענוע הלולב, אע"פ

שכבר קיים עיקר המצוה בלא ברכה ¹⁶⁶³ .

ואף החולקין שם ¹⁶⁶⁴ ,

מודו הכא, דזהו עיקר המצוה ¹⁶⁶⁵ .

ודמי ממש לעושה סוכה אפילו על ידי נכרי, שמברך על ישיבתה. אלא

דהתם מברך לישב, ולא לעשות, משום שהעשיה בלבדה אינה המצוה, ומהאי טעמא גם כן אינו

מברך כלום בשעת העשייה ¹⁶⁶⁶ .

אבל כאן יכול לברך על ההדלקה, לפי שגמר המצוה נמשך מאליו אחר ההדלקה ואינו מחוסר

מעשה כלל, כמ"ש ר"י ¹⁶⁶⁷ שרואין בה כו', רוצה לומר אף שאין צריך

עכשיו ברגע זו לשום תשמיש, שהרי מברכין בכל ענין, מכל מקום רואין בה לשמש כו',

כלומר שעל ידי כן יכול להשתמש לכשירצה, וכל הראוי לבילה אין כו' ¹⁶⁶⁸ .

וכן לפי מ"ש רש"י ור"ן ¹⁶⁶⁹ שמצטערים בני ביתו לישב בחשך, הנאה זו

נמשכת מאליה אחר ההדלקה, ואי אפשר לברך עליה, שאין בה ממש, אלא על הדלקה שממנה

נמשכה, ואף שהנכרי הדליק, יכול לברך להדליק, והכוונה שיהא נר דלוק ¹⁶⁷⁰ ,

אי נמי שצונו להדליק אם אינו דלוק כדי ליהנות, ועכשיו שהוא דלוק אנו נהנים גם כן,

והנאה זו היא עיקר ציוויו (עיין בתוס' ¹⁶⁷¹

ורא"ש ¹⁶⁷²

ור"ן ¹⁶⁷³ ,

דאף למאי דסלקא דעתך ¹⁶⁷⁴

דסגי בדלוקה ועומדת, אפילו הכי מברך להדליק ¹⁶⁷⁵ ).

ולא דמי לכסהו הרוח שאינו מברך ¹⁶⁷⁶ ,

דהתם נגמרה המצוה על ידי הרוח, אבל הכא עיקר המצוה נעשית בהנאת הישראל.

ודמי ממש לנכרי הנותן לידים, שהישראל מברך, דאם לא כן לא היו

מתירין לכתחלה ¹⁶⁷⁷ ,

עיין סי' קנ"ט סי"א ¹⁶⁷⁸ ,

והטעם משום שהמצוה נעשית בגוף הישראל, והכא נמי כן הוא לפי פירש"י ור"ן ¹⁶⁷⁹ .

ואף לפירוש ר"י ¹⁶⁸⁰

יש לומר כן. אלא דיש לומר דשאני התם שהישראל פושט ידיו, אע"פ שמסייע אין בו

ממש עיין סי' שכ"ח ס"ג ¹⁶⁸¹ ,

אפשר דלענין ברכה מהני אפילו סיוע בעלמא ¹⁶⁸² .

הילכך אין לסמוך על זה אלא בדיעבד. ומסתברא לברך אז על הדלקת

הנר ¹⁶⁸³ ,

עיין סי' ח' בדרכי משה ¹⁶⁸⁴

ודו"ק :

(ד) ונזכרה בבין

השמשות כו'. בודאי ¹⁶⁸⁵

באמירה לנכרי מיירי המג"א, מדמסיים ומכל מקום בנר אחד סגי ¹⁶⁸⁶ ,

וגם הצריך לעיין בסי' רע"ו ס"ב בהג"ה ¹⁶⁸⁷

עיי"ש, ואם כן על כרחך איירי בבין השמשות ¹⁶⁸⁸ .

ומה שכתב ששכחה מלברך, היינו לברך ולהדליק, שכן הוא נקרא בלשון

העולם ¹⁶⁸⁹ .

והא דשביק לפרש דין בדיעבד מאם שכחה והדליקה בלא ברכה ¹⁶⁹⁰ ,

משום דלא שכיח כולי האי (ולכן לא העתקתיו בפנים ¹⁶⁹¹ ) :

(ה) סמוכה כו'.

זה ¹⁶⁹²

פשוט דבני ביתו אינם צריכים נר לכל אחד ואחד, דאפילו בנר חנוכה אמרו ¹⁶⁹³

איש וביתו. והמהדרין שם, היינו משום פרסומי ניסא, ובנר שבת לא אשכחן הידור זה

בגמרא. אם כן אין לברך עליו ¹⁶⁹⁴ ,

כיון שאינו חיוב בדבר מחמת עצמו (שאם היה חיוב בדבר היאך נפטר הבעל בהדלקת אשתו,

הלא היא צריכה נר בפני עצמה ¹⁶⁹⁵ .

ולא אשכחן חיוב שתי נרות, אלא שיש מכוונים כן כנגד זכור ושמור, כמו שכתבו הטור

ושו"ע ¹⁶⁹⁶ ,

ומשמע שם בהדיא דבלאו הכי סגי בנר אחד לכל בני ביתו. וכן משמע מלשון הרמב"ם ¹⁶⁹⁷

ושו"ע ס"ג ¹⁶⁹⁸ .

ואין להאריך בדבר הפשוט, ומבואר להדיא מלשון המשנה (ששנינו ¹⁶⁹⁹

הדליקו את הנר, ולא הדליקו נרות ¹⁷⁰⁰ ),

והגמרא דף כ"ג ע"ב ¹⁷⁰¹ ,

ודף ל"ה ע"ב ¹⁷⁰² ,

וכל הפוסקים).

ואף ¹⁷⁰³

שפוטר בזה הבעל הבית מחיובו, אין בכך כלום, כמ"ש החק יעקב סי' תל"ב ¹⁷⁰⁴ ,

והעולת שבת סי' תקפ"ה ס"ב ¹⁷⁰⁵ , עיי"ש, ובמה שכתבתי בסי'

תל"ב ¹⁷⁰⁶ ,

שכן הוא גם כן דעת הרא"ש ¹⁷⁰⁷

וטור ושו"ע שם ¹⁷⁰⁸ .

ומיהו ¹⁷⁰⁹

פשטא דלישנא דרא"ש וטור ¹⁷¹⁰

משמע ודאי להיפך. שמ"ש החק יעקב שם ¹⁷¹¹

שגם שלא יברכו כולם אין נכון, הוא דוחק (אף שהוא מוכרח לדעת השו"ע שם ¹⁷¹² כמו שכתבתי שם ¹⁷¹³ ),

שכיון שבעל הבית בירך כבר ולהם אי אפשר לברך, מנא ליה להרא"ש (ומסי' ק"מ ¹⁷¹⁴ אין ראיה, דהשני אינו פוטר הראשון ¹⁷¹⁵ ,

אלא גומר המצוה המוטלת על כלל הצבור, וגם הוא בכלל. ועוד דהתם איכפת לן בקריאת הב'

שאינו מברך לפניה, ואינה מצטרפת לקריאת הראשון, משום דכתיב תמימה, כמ"ש

בירושלמי ¹⁷¹⁶ ,

אבל בעלמא לא איכפת לן ¹⁷¹⁷

ודו"ק), להמציא מלבו חיוב זה שישמעו הברכה.

אלא ודאי כוונתו כפשוטו, שאחד מברך לכולם, היינו משום שמצוה

היא שאחד יברך לכולם ¹⁷¹⁸ ,

כמ"ש המג"א סוף סי' רי"ג ¹⁷¹⁹ ,

ודומיא דמתניתין ¹⁷²⁰

הסיבו אחד מברך לכולם, ואיתא נמי בתוספתא פ"ד ¹⁷²¹ ,

ודומיא דסוף פ"ה בתוספתא ¹⁷²²

גבי מאור, אחד מברך לכולם, שהוא חיוב משום ברב עם כמ"ש בגמרא ¹⁷²³ .

וכן משמע בהדיא בתשובת הרא"ש כלל כ"ו ¹⁷²⁴

שכתב כן אפילו בב' מילות. וכן כתב סוף פ"ו ¹⁷²⁵

דחולין גבי שחיטות. ועיין מ"ש בסי' רי"ג ¹⁷²⁶ .

ולפי זה מבואר מדעת הרא"ש וטור דהם חייבים בברכה ¹⁷²⁷ .

והטעם משום דהם מצווים במצוה זו מדין ערבות (לכך הם צריכים לברך אשר קדשנו במצותיו

וצונו. משא"כ בריש סי' ק"מ ¹⁷²⁸

שאינו מברך וצונו שכבר בירך בשחר, אלא משום כבוד התורה לבד תיקנו לברך לכל קריאה

וקריאה, עיין במ"ש סימן קמ"ג להשו"ע וט"ז ¹⁷²⁹ ,

וכיון שהוא גומר קריאתה, דיו בברכת הא'). ואף שהבעל הבית נפטר בברכה אחת לכל

החדרים, מכל מקום הן צריכים לברך על מצות שעושין שהם חייבים בעשייתם, דמה לי

שחייבים מחמת עצמן ומה לי שחייבים מחמת ערבות, שהרי המחויב מחמת ערבות נקרא מחויב

בדבר להוציא אחרים ידי חובתן המחוייבים מחמת עצמם כמ"ש הרא"ש פ"ג

דברכות ¹⁷³⁰ ,

אם כן למה לא יברך על חיוב זה כמו שמברך המחויב מחמת עצמו.

וכן משמע מסתימת לשון הב"י בסי' תקפ"ה ¹⁷³¹ .

דדוחק גדול לאוקמי שלא היה בשעת הברכה והיה בתחלת התקיעות ¹⁷³² ,

דהוה ליה לפרש. אלא ודאי אף שלא היה בתחלתן, ויצטרך אחר כך לשמוע על הסדר, או ששמע

כבר, אפילו הכי מברך עכשיו. דלא כעולת שבת שם ¹⁷³³ .

ולהכי אין למחות ולבטל המנהג שנהגו בהדלקת הנרות, כיון שיש להם

על מי שיסמכו. אבל גבי שופר ובדיקת חמץ שאין שם מנהג, העתקתי דברי העולת שבת והחק

יעקב, כיון שלא מצינו לאחרונים שיחלקו עליהם בפירוש, וגם ספק ברכות להקל. ובפרט

שכן הוא מוכרח לדעת השו"ע ¹⁷³⁴

כמ"ש בסימן תל"ב :

(ו) חשכה ממש כו'.

על כרחך ¹⁷³⁵

צריך לומר כן, לפי מ"ש המג"א ¹⁷³⁶

דאפילו בחול דינא הכי. וכן הוא בהדיא בתלמידי רבינו יונה ¹⁷³⁷ .

וכן משמע מלשון רש"י ¹⁷³⁸ ,

הביאו ב"י.

ומכל מקום לא העתקתי דברי המג"א גם בחול, לפי שצע"ג

לדינא, דהא לרבי יהודה ¹⁷³⁹

דמי ממש לטעה וסבר להתפלל באמצע והרי הוא תחלת הלילה ¹⁷⁴⁰ ,

שהרי כיון שמגיע פלג המנחה נעשה לילה מאליו לענין תפלה ¹⁷⁴¹

בלא דעתו ומחשבתו של אדם כלל, וכיון דמספקא לן אי הלכתא כוותיה ¹⁷⁴² ,

אין צריך לחזור ולהתפלל אי עביד כוותיה אף בלא מתכוין ¹⁷⁴³ .

משא"כ בקבלת שבת דברצונו תליא מילתא ¹⁷⁴⁴

אף לר' יהודה, דכשאינו רוצה לקבל שבת, אלא להתפלל תפלת שבת, אף שהגיע פלג המנחה,

ואפילו בדיעבד כשלא היה בדעתו לקבל תוספת שבת והתפלל תפלה של שבת, דמי ממש למתפלל

של שבת בחול, שאף שהוא בזמן תפלה לא יצא, ולהכי כשהוא חושב שהוא לילה, ובאמת אינו

לילה, הרי אין שבת כלל במחשבתו, שמחשבה זו שבטעות אינה כלום שהיא שקר, והתוספת

אינו עולה על דעתו כלל, ועוד שהוא בטעות. ונמצא שהתפלל של שבת בחול ¹⁷⁴⁵ .

ומיהו ממ"ש ב"י ושו"ע סי"א ¹⁷⁴⁶

ואפילו אינו רוצה כו', משמע דיוצא ידי חובת תפלה. ולפי זה הא דאינו יוצא כאן, אינו

משום דטעה בקבלת שבת, אלא משום שטעה ביום. ואם כן הוא הדין בחול לא יצא. אבל

צ"ע למה ¹⁷⁴⁷ :

(ז) ויש חולקין על

זה כו'. אף ¹⁷⁴⁸

שהם תלו בהדלקה ¹⁷⁴⁹ ,

היינו משום דסבירא להו כבה"ג כמבואר במרדכי ¹⁷⁵⁰

עיי"ש, אבל אנן לא קיי"ל הכי אלא בנשים ¹⁷⁵¹ ,

ואין צבור לנשים דמאה נשי כו' ¹⁷⁵² .

ואף שלכתחלה טוב להתנות גם באיש ¹⁷⁵³ ,

מכל מקום כאן שרבים מקילים בלאו הכי, פשיטא דאין להחמיר כלל, ובפרט דהכא מיקרי

דיעבד.

והנה מ"ש הט"ז ¹⁷⁵⁴

לסתור דעתם ממ"ש רמ"א, הוא תמוה מאוד ¹⁷⁵⁵ ,

ומבואר במג"א ¹⁷⁵⁶

שזהו דעת רבים, ובפרט שהגאונים הכי סבירא להו.

אבל מ"ש ¹⁷⁵⁷

דלא קיי"ל כהמחמירים בנגיעה, כן פסק גם בד"מ ¹⁷⁵⁸ ,

והאור זרוע ¹⁷⁵⁹

יחידאה הוא, אף לפי מ"ש המג"א ¹⁷⁶⁰ .

שהרי מסתימת כל הפוסקים גבי שמן המטפטף מן הנר לכלי שתחתיו, שאסרו להסתפק ממנו

בשבת כמ"ש בסי' רס"ה ¹⁷⁶¹ ,

ולא אסרו ליגע בכלי או בשמן, אע"פ שהוא מוקצה מחמת מצוה ¹⁷⁶² ,

כמו שכתבו התוס' דף מ"ב ¹⁷⁶³

ומ"ד ¹⁷⁶⁴ .

ועוד דמוקצה מחמת מצוה אינו חמור ממוקצה דגרוגרות וצמוקים, שמותר ליגע בהם, ואין

איסור אלא לטלטלם, דכללא כייל רמ"א בריש סי' ש"ח ¹⁷⁶⁵

דכל מוקצה מותר בנגיעה, אפילו הראוי לאכילה, ולא גזרינן שמא יאכלנו :

(ח) שלחבירו מותר

כו'. גם ¹⁷⁶⁶

לפי מ"ש הר"ן ¹⁷⁶⁷ וב"י ¹⁷⁶⁸

ומג"א ¹⁷⁶⁹ ,

צריך לומר כן ¹⁷⁷⁰ ,

שהרי אין צד היתר מתיר האמירה לעשות בשבת, אלא לעשות אחר השבת, כמ"ש בסימן

שכ"ה ס"ח ¹⁷⁷¹

וס"י ¹⁷⁷² ,

וכמ"ש המג"א בסי' ש"ז ¹⁷⁷³ .

אלא ודאי שגם הר"ן סבירא ליה דהכי עדיף טפי מלומר לכרך פלוני אני הולך ¹⁷⁷⁴ ,

שאינו מותר אלא מחמת שלמחר הוא יום המותר, אבל הכא כיון שלחבירו מותר הוא אף היום,

דינו כאומר לעשות ביום מותר, ושרי כשיש צד היתר. [ו]להתוס' ורשב"א ¹⁷⁷⁵

וט"ז ¹⁷⁷⁶

אף בלא צד היתר ¹⁷⁷⁷ .

אבל צ"ע ¹⁷⁷⁸ ,

דהא אָבֵל אסור לומר לחבירו לעשות לו מלאכה, אע"פ שלחבירו מותר ¹⁷⁷⁹ .

ואין לומר דשאני הכא דחבירו גם כן בר שביתה ואעפ"כ אינו שובת ¹⁷⁸⁰ .

דהא בתחומין ליכא למימר הכי ¹⁷⁸¹ .

(ועוד קשה הלא כל נכרי אינו מצווה כלל על השבת, ואפילו הכי

אסור לומר לו. ואין לומר דשאני הכא דאף לישראל אחר מותר וכמ"ש מהרי"ו ¹⁷⁸² .

דמכל מקום טעם זה שכתבו התוס' ורשב"א כיון שלחבירו מותר הוא אין באמירתו כלום,

מופרך הוא ¹⁷⁸³ ).

ועוד קשה דהיכי שרינן ליה למימר לחבירו הא קיי"ל שלוחו של

אדם כמותו ¹⁷⁸⁴ ,

וידו כידו ¹⁷⁸⁵ ,

והרי זה כעושה בעצמו ¹⁷⁸⁶ .

בפרט לפי מ"ש תלמידי רבינו יונה בפ"ד ¹⁷⁸⁷

דהמקבל תוספת שבת מיתסר מדאורייתא עיי"ש, אם כן מה מועיל צד היתר לאיסורא

דאורייתא. דהא מילתא דמיא ממש לאומר לאשה אקפי לי קטן שחייב מלקות, כדאיתא בבבא

מציעא דף י' ע"ב ¹⁷⁸⁸ ,

עיי"ש ברא"ש ¹⁷⁸⁹ ,

אף שהיא אינה מוזהרת כלל מן התורה בבל תקיף, והיא מותרת לגמרי לעשות זה מדאורייתא

משום לאו דבל תקיפו ¹⁷⁹⁰ ,

ואפילו הכי סופג הוא ארבעים משום לאו זה, משום שעשתה בשליחותו ונעשה כעושה בעצמו,

והכא נמי לא שנא. ואף אם תימצי לומר דהכא ליכא אסורא לדידיה אלא מדרבנן ¹⁷⁹¹ ,

מכל מקום גם השליחות לחבירו ליתסר מדרבנן, כיון דהוה ליה כעושה בעצמו ממש.

ואף ¹⁷⁹²

לפי דעת הב"י ומג"א שיש כאן צד היתר, מכל מקום כיון שלעשות בעצמו אסור,

גם השליחות הוה כעושה בעצמו. ולא דמי לשמירת פירות ¹⁷⁹³ ,

דהתם אין חבירו עושה שום מלאכה כלל, שהולך בתוך תחומו. ואף שהולך על ידי אמירתו של

זה, הרי זה כאלו זה הוליך אותו שם ¹⁷⁹⁴

(כמ"ש התוס' ¹⁷⁹⁵

ורא"ש ¹⁷⁹⁶

פ"ז דבבא מציעא), או נשאו אותו שם בתוך תחומו של חבירו, שלא היה עושה איסור

בהולכה זו או במשא זו אלא משום עצמו, שלו אסור להלך שם, אבל עכשיו שהוא עצמו אינו

מהלך שם, רק שחבירו מהלך שם על ידי אמירתו, לא נעשה שום מלאכה בשליחותו, אף אם

נכנה התחום בשם מלאכה ¹⁷⁹⁷ .

אבל כאן ¹⁷⁹⁸

מה שחבירו מבעיר בשליחותו, הרי זה כאילו אוחז ידו של חבירו ומבעיר בה, שנעשית כידו

אריכתא, כמו שנעשית יד האשה המקפת ¹⁷⁹⁹ .

(ועוד קשה קצת לשון התוס' ורשב"א אין באמירתו כלום, הוה להו

למימר אין באמירתו איסור כלל, ומאי כלום ¹⁸⁰⁰ ).

וצריך לומר דודאי איסור שליחות אין כאן כלל ¹⁸⁰¹ .

והענין הוא דהנה ב' מיני אסורים יש בעושה מלאכה על ידי אחר, א'

משום שהאחר עושה בשבילו, וזה אסור בנכרי ¹⁸⁰²

אפילו בלא אמירה אליו ¹⁸⁰³ ,

שצריך למחות בידו ¹⁸⁰⁴ ,

כדאיתא בדף קכ"א ¹⁸⁰⁵

אדעתא דישראל מי שרי. ואין הטעם משום גזרה שמא יאמרו לו ¹⁸⁰⁶ ,

כמו שמטעם זה אסור ליהנות ממלאכתו כמ"ש בסימן שכ"ה ¹⁸⁰⁷

ותקט"ו ¹⁸⁰⁸ .

דהא גבי מכס בסי' רמ"ד ¹⁸⁰⁹

התירו לקבוע לו המלאכה בשבת והצריכו בקבלנות, כדי שיעבוד אדעתא דנפשיה ולא אדעתא

דישראל, וכן בהגהות מרדכי סוף פ"ד ¹⁸¹⁰ לענין לקצץ לנכרי לדבר מצוה, דשרי

לדעתו ¹⁸¹¹ ,

ובלא קציצה אסור דקעביד אדעתא דישראל, אלמא דהא חמירא מאמירה עצמה. והטעם משום

דכשעושה בשביל ישראל נעשה שלוחו ¹⁸¹² ,

ושלוחו כמותו, דיש שליחות לנכרי לחומרא ¹⁸¹³ ,

כמ"ש הגהות מיימוניות פ"ו ¹⁸¹⁴ ,

ואפשר דכולי עלמא מודו בזה לענין שבת וכיוצא בה ¹⁸¹⁵ .

אבל כשעושה בשביל עצמו אין בה משום שלוחו כמותו, אלא שהאמירה

אסורה בשבת עצמה משום ממצוא חפצך ¹⁸¹⁶ .

וזהו איסור ב', דהיינו כל שאסור לו לעשות בעצמו אסור לדבר מעניינו, וכן להזמין את

עצמו לכך, דהיינו להחשיך על התחום וכיוצא בזה, דתרווייהו נפקא מהאי קרא ¹⁸¹⁷ ,

עיין בתוס' דף קי"ג ע"ב ¹⁸¹⁸ .

ובתרווייהו ¹⁸¹⁹

שרי בלשמור פירות, דהתם לא שייך איסור שליחות, אלא מפני שמתעסק בדבר האסור לו. ולמדו

מזה התוס' לענין קבלת שבת.

דהא פשיטא להו דהמקבל שבת מבעוד יום על עצמו, אף שמסתמא קבל

עליו כל חומרות וסייגים השייכים לשבת כמו שנתבאר בסי' רס"א ¹⁸²⁰ ,

מכל מקום לא קבל מסתמא אלא איסורים התלויים בגופו, אבל לא התלויים חוץ לגופו, כגון

אחר העושה בשבילו שלא יצטרך למחות, והוא הדין לענין אמירה שאין בה משום איסור

שליחות דהיינו מה שעושה בשבילו, שאיסור זה נולד בשעת עשיית מלאכה שעושה בשבילו

שנעשית ידו כידו ¹⁸²¹ ,

ואיסור הבא מאליו הוא והוא אינו עושה שום מעשה בזה, וזה ודאי לא קבל עליו

כמ"ש הלבוש ¹⁸²² ,

ומטעם שכתב מהרי"ו ¹⁸²³ (והוא הדין במוצאי שבת אינו חפץ מסתמא

שתומשך עליו חומרא זו ¹⁸²⁴ ).

אלא דעל עצמו קבל ודאי כל השבותים, ובאמירתו עובר על שבות

בעצמו שמתעסק בדבר האסור לו, ולא סגי בטעמא דמהרי"ו אלא לאותו דבר שנעשה על

ידי אחרים, אבל אותו דבר שעושה בעצמו, מה לי שעושה באחד משאר איבריו ומה לי שעושה

בפיו, דעקימת שפתיו גופא יש בה איסור ¹⁸²⁵

שמתעסק בדבר האסור, כמו רגליו המהלכין להחשיך על התחום לדבר האסור לו. ועל זה

הביאו ¹⁸²⁶

ראיה משמירת פירות, דכיון שלחבירו מותר, אין באמירתו כלום, רוצים לומר שאין מתעסק

כלל בדבר האסור אלא בדבר המותר. ולפי זה עולין דברי התוס' עם מהרי"ו בקנה אחד ¹⁸²⁷ .

ואין צריך למה שנדחק המג"א בסי' רס"א ¹⁸²⁸

לחלק בין יחיד לצבור, וגם בדרכי משה ¹⁸²⁹

משמע דמהרי"ו מיירי ביחיד עיי"ש. והשתא ¹⁸³⁰

לא קשיא מידי מאָבֵל דאסור משום שליחות.

וכן לנכרי, אפילו אמר לו לעשותו אחר השבת ¹⁸³¹ ,

דכיון דלעשות בשבת אסור ¹⁸³² ,

אם כן כשאומר לו לעשות למחר, הרי מתעסק בדבר האסור לו היום, דהיינו עשיית הנכרי

בשבילו שהיא עצמה אסורה משום דיש שליחות לחומרא, או מאיזה טעם שיהיה ¹⁸³³ ,

ולכן אסור לדבר ממנה אע"פ שהיא למחר (ומהאי טעמא מותר לומר לו עשה מלאכתך ¹⁸³⁴ ).

אלא אם כן יש צד היתר היום על ידי בורגנין ¹⁸³⁵ ,

ורוצה לומר שאיסור המלאכה אינו מחמת עצמה אלא דבר אחר גורם האיסור, ויוכל להצטייר

שיסתלק אותו גורם ויעשה המלאכה בהיתר היום בדמותה כצלמה כמו שרוצה לעשותה למחר,

אזי מותר להתעסק בה אע"פ שלא נסתלק הגורם עדיין, וגם אי אפשר להסתלק היום

בפועל ממש, מכל מקום הוא אינו מתעסק כלל לעשותה דוקא באיסור אלא לעשות דבר שהוא

מותר בעצמו, לאפוקי מלאכה האסורה מחמת עצמה, או שאי אפשר להצטייר שיעשה אותה בהיתר

אלא אם כן לא יעשה כמו שהוא רוצה לעשותה למחר, אסור להתעסק לה היום, שהרי מתעסק

בשבת כדי לעשות רצונו למחר בענין שאי אפשר להצטייר שיעשהו היום בהיתר ¹⁸³⁶ .

והילכך אם לא הבורגנין, אין מועיל מה שהיה יכול לילך לקרוב משם מאתמול, שאז לא היה

הולך כל כך למחר כמו שילך עכשיו, והוא מתעסק היום להליכה של עכשיו שהיא אסורה היום.

ובזה נסתלקה תמיהת הט"ז מעל הר"ן וב"י

ומג"א ¹⁸³⁷ .

אבל לפי מה שכתב הט"ז ¹⁸³⁸

צ"ע, דהא אי אפשר לעשות בורגנין ומחיצות בשבת, ואם על ידי נכרי, אם כן גם

פירות המחוברים אפשר לתולשן על ידי נכרי ¹⁸³⁹ ,

ומה הפרש יש ביניהם לפי דעתו. ועוד קשה דמכל מקום בשעת אמירתו עדיין אין בורגנין

ומחיצות, ואם כן בשעה שמתעסק אין צד היתר, ומה יתן ומה יוסיף אם שיהיה צד היתר אחר

כך, בלאו הכי אינו מתעסק אלא לעשות למחר שהוא יום המותר, ואין שום טעם כלל לתלות

האיסור בשעות שנשארו ביום אחר התעסקותו אם יוכל להמצא אז צד היתר, שאז הוא אינו

עושה מאומה. ועוד, סמוך לחשכה, שאין שהות ביום לעשות בורגנין ומחיצות הרבה מאוד,

יהא אסור. וגם עיקר ההיתר כשאין בורגנין ומחיצות הוא הלכתא בלא טעמא לפי דעתו ¹⁸⁴⁰ .

וצ"ע.

ומכל מקום ¹⁸⁴¹

מה שכתב ¹⁸⁴²

דגבי שמירת פירות אין הטעם משום בורגנין. כן משמע בהדיא מפרש"י ¹⁸⁴³

ור"ן ¹⁸⁴⁴

במשנה, ובטור ושו"ע סי' ש"ז ¹⁸⁴⁵ ,

עיי"ש בב"י שהעתיק לשון רש"י. אלא שמלשונם משמע טעם אחר לגמרי, הפך

מ"ש התוס' והרשב"א ¹⁸⁴⁶

דהשמירה אסורה לזה. אלא סבירא להו דכיון שהשמירה עצמה מותרת גם לזה, אם היו בתוך

התחום, אלא שאי אפשר לו לילך לשם, הרי זה כמו שהפסיקו נהר, כיון שהוא אינו אומר לו

רק לשמור, שהי[א] מצד עצמה מותרת גם לו. וכן משמע בהדיא בהרמב"ם ריש פרק

כ"ד ¹⁸⁴⁷ .

ואם כן אין ראיה כלל לקבלת שבת ¹⁸⁴⁸ .

אלא ¹⁸⁴⁹

שלזה הקדים הר"ן שם ¹⁸⁵⁰

לפרש שמור לי, היינו שאומר לו לך למקום פלוני ושמור כו', ואם כן אומר לו לעשות דבר

האסור לו, דהיינו הליכה למקום פלוני, ואפילו הכי שרי ¹⁸⁵¹ .

ולדינא אף רש"י מודה דשרי אפילו בכהאי גוונא ¹⁸⁵² ,

אלא דקושטא דמילתא נקט לפי פירושו ¹⁸⁵³ .

דהא ¹⁸⁵⁴

תנן בפ"ד דעירובין ¹⁸⁵⁵

היו שנים כו' מביאים ואוכלים באמצע, ומשמע דזה מותר לו לומר שיביא, והרמב"ם ¹⁸⁵⁶

וטור ושו"ע כתבוה בסי' שמ"ט ¹⁸⁵⁷

אפילו לענין [רשות] הרבים דאורייתא (ועוד דאם היה איסור באמירה, היה אסור לאכול

עמו, כמו פירות שהובאו מחוץ לתחום או דרך רשות הרבים עיין סי' שכ"ה סט"ו ¹⁸⁵⁸

[(]שאסורים משום גזירה שמא יאמר לו להביאו ¹⁸⁵⁹ ),

אע"פ שיש לדחות). וכן בסוף פ"ה דביצה ¹⁸⁶⁰

גבי פירותיו שבעיר אחרת שהם כרגלי מי שהופקדו אצלו, ומותר להביאן לו שיאכלם ביום

טוב, משמע שמותר לו לומר להביאם לו, אי מטעמו של הרשב"א ¹⁸⁶¹

אי מטעמו של הר"ן ¹⁸⁶² .

אבל ¹⁸⁶³

על ידי נכרי ודאי אסור בכהאי גוונא, דהא אם הביא מחוץ לתחום, אפילו היה בבין

השמשות אמה אחת חוץ לתחום, אסור למי שהובא בשבילו משום גזרה שמא יאמר לו ¹⁸⁶⁴ ,

אע"פ שאם היה ישראל היה מותר לו להביא עד סוף תחומו שהוא סמוך לעיר ¹⁸⁶⁵ ,

ואם כן אין איסור אלא מה שהביא הנכרי מסמוך לעיר לתוכה, ובשביל זה אין לאסור כלל

בדיעבד כמ"ש בסי' שכ"ה ¹⁸⁶⁶

עיי"ש במג"א ¹⁸⁶⁷

(וגם לכתחלה היה יכול לילך חוץ לעיר עד תוך תחום הפירות ולומר לנכרי להביאם לו לשם,

ומשמעות הגמרא והפוסקים דאפילו בדיעבד לא משכחת שום היתר למי שהובא בשבילו,

ועכ"פ לפי דעת ר"ת לא משכחת כלל איסור בבא מחוץ לתחום, שהיה יכול לממצע

את התחום ¹⁸⁶⁸

ולאכול ודו"ק). אלא ודאי דמה שהנכרי מביא מחוץ לתחום העיר לתוך תחומה, יש בזה

איסור כשעושה בשביל ישראל, אע"ג דלישראל הוי שרי כהאי גוונא. ואילו גבי קבלת

שבת, אף לנכרי שרי, כדמשמע בהדיא במג"א סימן רס"א ¹⁸⁶⁹ ,

וצ"ע:

[1440] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן

זה:

(א)

חובת הדלקת נרות שבת (ס"א-ה).

(ב)

קבלת שבת בעת ההדלקה והברכה (ס"ו-ח).

(ג)

השתתפות בפרוטה (ס"ט).

(ד)

מתי אפשר לברך על ההדלקה (ס"י-טו).

(ה)

קבלת שבת בערבית (סט"ז-כ).

(ו)

טעו ביום המעונן (סכ"א-ב).

(ז)

מנחה אחר קבלת שבת (סכ"ג-ד).

(ח)

מלאכה על ידי אחר, אחר קבלת שבת (סכ"ה).

לכללות סימן זה ראה קיצור הלכות. הליכות

השבת ע' תכח ואילך. קובץ אור ישראל חוב' יא ע' מט ואילך.

[1441] משנה לא , ב (זהירות ... בהדלקת הנר). לד, א (צריך

אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה ... הדליקו את הנר). גמרא קיט, ב (מצא נר דלוק).

רמב"ם פ"ה ה"א (ואחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת),

ופ"ל ה"ה (ויהיה נר דלוק). טור ולבוש סי' רסב ס"א (ומצא נר דלוק).

וכן הוא לעיל סי' רס ס"ה ( וצריך להזהירם קודם

בין השמשות שידליקו את הנר). לקמן ס"ה (אחד האנשים ואחד הנשים חייבים

להיות בבתיהם נר דלוק בשבת).

*

מתוכן

הדברים שלפנינו נראית דעת רבינו, שיש כמה פרטים במצות נרות שבת:

(א)

תקנת חכמים שיהי' נר דלוק בכל מקום שהולך שם, שלא יכשל בעץ או באבן (ס"א

וס"ט וסי"ג).

(ב)

חייבו חכמים שתהי' הסעודה אצל אור הנר, שזה בכלל ענג שבת (ס"א-ב וס"ד

וסי"ג), והיא עיקר המצוה (ס"א וס"ז וסי"ד, וסי' רסד סט"ז).

(ג)

אף שעיקר המצוה היא ההנאה מהנר הדולק (סי"א), מכל מקום חייבת הדלקת הנר להיות

באופן הניכר שהוא לכבוד שבת (ס"ו וסי"ד).

(ד)

אם יש נר דלוק במקום שהוא שם, ואינו סמוך על שלחן בעל הבית, יש עליו מצוות הדלקת

נר שבת. ועל כן צריך להשתתף בפרוטה בנרו של בעל הבית (ס"ט).

[1442] שבת כג, ב (נר ביתו עדיף,

משום שלום ביתו). רמב"ם סוף הל' חנוכה (נר ביתו קודם משום שלום ביתו).

וכן הוא לקמן ס"ד (נר שבת קודם,

משום שלום ביתו).

[1443] רש"י כה, ב ד"ה

הדלקת (במקום שאין נר אין שלום, שהולך ונכשל והולך באפילה). תשב"ץ סי' ו (משום דהדלקת נר בשבת חובה

משום שלום בית, פירוש שלא יכשל בעץ או באבן או בשום דבר). הובא ב מרדכי סי'

רצד (משום שלום בית, שלא יכשל בעץ או באבן). מ"א ס"ק יג

(דהדלקת נר חובה משום שלום בית, שלא יכשול בעץ או באבן (מרדכי)), וס"ק יד (שלא

יכשלו בעץ או באבן).

מטה משה סי' תיט בשם רש"ל (ומשום

הכי נראה, מי שיש לו כמה חדרים והולך מן הבית לחדר, שצריך להיות לו נר אחד בכל

המקומות שיש לחוש שמא יכשל שם, וכן קבלתי מן המדקדקים במצוה. ואפשר על זה כוונו מה

שאמרו חזא דהוי רגיל בשרגא טובא, כלומר במקומות הרבה. עד כאן העתקתי מחבור הגדול הנקרא

ים של שלמה). והוא כדאמרינן כג, ב (חזא דהוה רגיל בשרגי טובא). מ"א סק"א

(וידליק בכל החדרים שהולך שם (מטה משה. רש"ל)).

והיינו בברכה (אם אינו מדליק ומברך

במקום הסעודה), כדלקמן ס"ט (צריכים להדליק נר שבת בחדרם ולברך עליו,

אע"פ שאינם אוכלים שם), ושם נסמן (הערות 1516 - 1517 ).

וכל זה הוא בזמניהם, משא"כ בזמנינו שיש אור החשמל בשאר

החדרים, אין מדייקים להדליק שם נרות, אלא במקום הסעודה.

[1444] רבה כה , ב (הדלקת נר בשבת חובה) .

תוס' ד"ה הדלקת (פירוש במקום סעודה, דחובה היא שיסעוד במקום הנר, משום עונג).

תנחומא ר"פ נח (הדלקת הנר, דכתיב וקראת לשבת עונג, זו הדלקת הנר בשבת, ואם

תאמר לישב בחשך, אין זה עונג). רמב"ם פ"ה ה"א (מדליק את הנר, שזה בכלל

עונג שבת). שו"ע ס"ב (ומדליק את הנר, שזה בכלל עונג שבת הוא).

וכן הוא לקמן ס"ב ( לפי שזהו בכלל עונג סעודת

הלילה, שכשאוכלה בלא נר אין לו עונג ממנה כל כך). סי' רסד ס"ו (וחובה לאכול

אצל הנר בשבת). סי'

רעג סי"ב (לכתחלה צריך לאכול סעודת הלילה במקום שהנרות דולקות, ואף אם אוכלה מבעוד

יום).

וראה לקוטי שיחות חט"ו ע' 374. אגרות קודש ח"ל אגרת

יא'שלב. חל"א אגרת יא'תרסד, ואגרת יא'תרצט. מראי מקומות וציונים. משולחן

הארי.

וגם זה נכלל בשלום בית, כדלקמן ס"ד ( משום

שלום ביתו, שמצטערין בני ביתו לישב בחשך ולאכול).

[1445] אור זרוע הלכות ערב שבת סי' יא

(ומנהג כשר הוא להדליק תחילה כל נרות שבבית ואחר כך נרות שעל גבי השלחן, כי אותו

נר הוא הבא לכבוד שבת). רמ"א ס"י (ועיקר הדלקה תלויה בנרות שמדליקין

על השלחן, אבל לא בשאר הנרות שבבית).

וראה גם לקמן ס"ז ( הנרות שעל השלחן שהן

עיקר המצוה, ובהן תלויה קבלת השבת ) וסי"ד ( שעיקר המצוה הן הנרות שעל השלחן שאוכלין

לאורן, וראוי שתהא הברכה על אותן המונחים במקום שהוא עיקר המצוה ), וסי' רסד סט"ז (על השלחן, ששם

עיקר מצות נר שבת).

ולכאורה יש בינם נפקא מינה להלכה, שדוקא הנר שהדליקו בשביל

מצות נר שבת, נעשה מוקצה מחמת מצוה, משא"כ שאר הנרות שהדליקו קודם השבת

ודולקות בשבת, כדלקמן סי' רסה בקונטרס אחרון סוף ס"ק א ( דלא

אמרינן בהו מוקצה מחמת מצוה) .

[1446] טור ושו"ע ס"א (יהא זהיר

לעשות נר יפה).

[1447] רב הונא כ[ג] , ב (הרגיל בנר הויין

ליה בנים תלמידי חכמים). טור ולבוש ס"א (וכל הזהיר בו ביותר הויין לו בנים תלמידי

חכמים).

[1448] משלי ו, כג. רש"י שם (דכתיב

כי נר מצוה ותורה אור, על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה בא אור דתורה).

[1449] אף שמעיקר הדין סגי בנר

אחד, כפי שהוכיח בקונטרס אחרון ריש ס"ק ה.

[1450] תשב"ץ סי' ז (מהר"ם ז"ל

היה עושה שתי פתילות בשבת, אחת כנגד זכור ואחת כנגד שמור). טור ושו"ע

ס"א (ויש מכוונים לעשות ב' פתילות, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור).

וכן הוא לקמן סי"ד ( ב' נרות כנגד זכור

ושמור).

וראה אגרות קודש ח"ל אגרת יא'שלב, שיש טעם נוסף (כנגד

האשה ובעלה), ומטעם זה מדליקות הבנות רק נר אחד.

[1451] כדלקמן סי' רסד סי"א

(אם כרך אותו סביב הפתילה, כגון שכרך זפת או שעוה).

[1452] ב"ח ס"ב (וכן בנר של שעוה ושל

שומן לוקחין שתי נרות).

ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א (שתי נרות לדידן, וזה אין

עושין כי אם על השלחן). ולקמן סי"ד (שעיקר המצוה הן הנרות שעל השלחן

שאוכלין לאורן, וראוי שתהא הברכה על אותן המונחים במקום שהוא עיקר המצוה. ומכל

מקום די שם בנר אחד (או ב' נרות כנגד זכור ושמור)), והיינו שתדליק ב' נרות על

השלחן שאוכלין לאורו, ושאר הנרות תדליק בשאר החדרים.

[1453] רמ"א ס"א (ויכולין להוסיף

ולהדליק ג' או ד' נרות, וכן נהגו).

[1454] ראבי"ה סי' תקלו (ואל תתמה האיך

יתכן להוסיף ... דהא שבעה שקוראים בתורה בשבת וששה ביום הכיפורים וחמשה ביום טוב

... ואפילו הכי תניא התם אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם ... וכן שמעתי שוב מרבי

אפרים ברבי יצחק נ"ע שאין לחוש במה שמוסיפין עליהם). רא"ש ר"ה

פ"ד סי' ג (וכתב ראבי"ה משום דאנו רגילין להוסיף, והרי הזכיר עשרה פסוקים).

מרדכי ר"ה רמז תשכ (ואין לתמוה האיך יתכן להוסיף ... דהא שבעה שקורין בתורה

בשבת כנגד שבעה רואי פני המלך כדאיתא במגילה, ואפילו הכי תניא התם אין פוחתין מהם אבל

מוסיפין, הכי נמי מוסיפין. וכן שמע ראבי"ה מרבינו אפרים). רמ"א שם (כי יכולין

להוסיף על דבר המכוון נגד דבר אחר, ובלבד שלא יפחות).

וכדלקמן סי' רפב ס"א (ואם רצו להוסיף על מנין זה, יכולים להוסיף

כמו שירצו, ולא היתה התקנה אלא כדי שלא יפחתו ממנין זה). וראה לעיל סי' יא

סל"ג.

[1455] מהרי"ל הל' שבת ס"א (אשה

דמישתלה, ששכחה ששגגה ולא הדליקה נר בשבת ... והשיב לה, שתהא זהירה כל ימיה להוסיף

על כל נר של מצוה יותר ממה שהיתה רגילה בשיעורם עד עתה). רמ"א שם (האשה ששכחה

פעם אחת להדליק, מדלקת כל ימיה ג' נרות).

[1456] ב"ח ד"ה כתב

במהרי"ל (ונראה דהטעם הוא שבזה תהא נזהרת מאוד שלא תשכח עוד, שאם תשכח עוד צריכה

עוד להוסיף נר בכל פעם שתהא שוכחת, וכן נוהגים הנשים). מ"א סק"ג (ואם שכחה

כמה פעמים, צריכה להוסיף בכל פעם, כי הדבר משום הכירא, שתהיה זהירה מכאן ולהבא בכבוד

שבת (ב"ח)).

[1457] מ"א שם (ומהאי טעמא נראה

לי דאם נאנסה ולא הדליקה, כגון שהיתה בבית האסורים וכיוצא בה, אינה צריכה להוסיף).

[1458] האר"י . של"ה מס' שבת קלט,

א ד"ה סוד הדלקת נר שבת (וראיתי מדקדקים מדליקין על פי הסוד שבעה נרות, ונכון

הוא, כי אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. ויש מדליקין עשרה נרות, כי כולם

מאירות. ואלו ואלו דברי אלקים חיים). מ"א סק"ב (ויש נוהגין להדליק ז'

נרות. ויש אומרים עשרה (של"ה)).

וראה לקוטי שיחות חי"א ע' 289, המנהג להוסיף נר כנגד כל

בן ובת.

[1459]

מטה משה סי' תיד (ואפשר שלזה עושין גם כן נרות כרוכים בשבת לבית הכנסת, רמז לזכור ושמור

בדבור אחד נאמרו). ב"ח ס"ב (ונוהגין עוד להביא לבית הכנסת שתי נרות של

שעוה כרוכין ביחד, זכר לזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. ומנהג הגון הוא מהגדולים

הקדמונים). מ"א סק"א (ויעשה נרות כרוכים דזכור ושמור בדבור אחד

נאמרו (שם). וכן נוהגים בבית הכנסת. ב"ח).

וראה קובץ אהלי שם ח"ה ע' קצג.

[1460] מ"א שם (מצוה להרבות לאור).

[1461] סעיף יא ( לפי שנרות הללו אינן

עשויים להאיר ולהשתמש לאורן אלא לכבוד בלבד) .

[1462] רמב"ם פ"ה ה"א (אפילו

אין לו מה יאכל, שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר, שזה בכלל עונג שבת).

שו"ע ס"ב. וראה תהלה לדוד ס"ק ב. מראי מקומות וציונים.

[1463] מ"א סק"ה (דהיא עיקר סעודת

שבת, ואין זה בכלל עשה שבתך חול וכו').

[1464] קיח, א (הא מני רבי עקיבא היא דאמר עשה

שבתך חול ואל תצטרך לבריות).

[1465] סעיף ד ( שיש לו מזון י"ד

סעודות לשבעה ימים שעד ערב שבת הבא, סעודה אחת לכל יום וסעודה אחת לכל לילה, אלא שרוצה

ליטול כדי לאכול שלשה סעודות בשבת, וכל שכן אם רוצה ליטול כדי להתענג קצת יותר מימות

החול, שאסור לו ליטול מן הקופה בשבוע זו, שכך אמרו חכמים עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות) .

ואף שגם "ליטול כדי להתענג קצת יותר מימות החול, שאסור לו

ליטול מן הקופה".

מכל מקום הנר הוא עיקר יותר מהוספת תענוג, כאמור במ"א שם

(דהיא עיקר סעודת שבת), וכמבואר כאן (שכשאוכלה בלא נר אין לו עונג ממנה כל

כך ). וסעיף הבא ( הנר

קודם לכל המאכלים של שבת ),

וס"ד ( שמצטערין בני ביתו לישב בחשך ולאכול) .

וראה לקוטי שיחות חט"ו ע' 374 בשוה"ג. קובץ עיונים

תפארת שמשון גליון ה' ע' רג.

[1466] מ"א סק"ד (ודאי פת עדיף

... ומיהו אם יש לו לחם לאכול דיו, ונר קודם ליקח משאר מאכלים).

ואם יש לו פת בלבד, בלא שום קינוח סעודה, אפילו כמו בחול, ראה

בדי השלחן סי' עד סק"ח.

[1467] סעיף ה (אפילו אכל אדם כל מיני מעדנים ומיני

תבשילין הרבה, אף על פי שהם מחמשת המינים, אינו יוצא ידי חובת ג' סעודות שחייב אדם

לסעוד בשבת, עד שיאכל לחם).

וכן הוא לקמן סי' רעא ס"ח (שהפת הוא עיקר מצות סעודת השבת,

שאי אפשר לקיימן כלל בלא פת, כמ"ש בסי' רע"ד).

[1468] רבא כג , ב (נר ביתו וקידוש היום,

נר ביתו עדיף, משום שלום ביתו). טור ושו"ע ס"ג (אם אין ידו משגת לקנות נר

לשבת ולקידוש היום, נר שבת קודם).

[1469] מ"א סק"ח (אף על גב דקידוש דאורייתא,

מכל מקום על היין דרבנן). וכדלקמן סי' רעא ס"ב (ותקנו חכמים שתהא זכירה זו על

כוס של יין).

[1470] רשב"א שם ד"ה הא דאמר (נר ביתו

עדיף משום שלום ביתו, ומקדש אריפתא). ר"ן י, א ד"ה בתר דבעיא (ואם תאמר והיכי

דחינן קדוש היום דאורייתא משום נר ביתו ונר חנוכה. יש לומר דלא דחינן ליה, דהא אפשר

לקדושי אריפתא). וכדלקמן סי' רעא ס"ח (שיכול לקדש על הפת), וסי' ערב סי"א

(יקדש על הפת). וראה לקמן סי' רצו קונטרס אחרון ס"ק א.

וכעין זה לקמן סי' תעב ס"ל (נר ביתו קודם

לד' כוסות, מפני שלום ביתו, ויעשה הסדר על הפת).

[1471] רש"י שם ד"ה שלום

ביתו (שבני ביתו מצטערין לישב בחשך). ר"ן שם ד"ה אמר רבא (שבני ביתו

מצטערין לישב בחשך). הובא גם קונטרס אחרון ס"ק ג (מ"ש רש"י ור"ן

שמצטערים בני ביתו לישב בחשך).

[1472] כדלעיל ס"ב ( שכשאוכלה בלא נר אין לו עונג ממנה כל כך).

וראה רש"י כה, ב ד"ה הדלקת, לגירסת ב"ח שם

(ואוכל באפילה).

וראה גם לקמן סי' תקכז סכ"ט (מלבד נר אחד הדולק בביתו, שהתירו

לו חכמים להדליקו לצורך השבת מפני שלום בית, שלא יאכל בחשיכה. ואפילו בלא אכילה אין

שלום בית בלא נר). סי' תרמ ס"ט (שצער הוא לאדם לאכול בחושך בלא נר).

[1473] מ"א סק"ט (ולכן אם יש

לו נר אחד סגי, ויקנה אחר כך לקידוש), וכדלעיל ס"א, שמעיקר הדין סגי בנר אחד.

בטור ושו"ע ס"ג (וכן אם אין ידו משגת לקנות נר לשבת ונר

לחנוכה, נר שבת קודם משום שלום הבית).

ונתבאר בשו"ע סי' תרעח.

[1474] רמב"ם פ"ה ה"א (ואחד אנשים

ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת). שו"ע ס"ב.

[1475] משנה לא, ב (נשים ... זהירות

... בהדלקת הנר). זח"א מח, ב (נר של שבת לנשי עמא קדישא אתייהיבת לאדלקא). זח"ב

קסו, א (נר דאיהי מצוה דנשין זכיין ביה, ואיהי נר דשבת).

[1476] רמב"ם שם ה"ג (ונשים מצוות

על דבר זה יותר מן האנשים, לפי שהן מצויות בבתים והן העסוקות במלאכת הבית). טור ושו"ע

ס"ג (הנשים מוזהרות בו יותר, מפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית).

[1477] ירושלמי שבת פ"ב סוף ה"ו (אדם

הראשון נרו של עולם היה, שנאמר (משלי כ, כז) נר אלהים נשמת אדם. וגרמה לו חוה מיתה,

לפיכך מסרו מצות הנר לאשה). מדרש רבה בראשית סוף פי"ז (על ידי שכבתה

נשמתו של אדם הראשון, לפיכך ניתן לה מצות נר שבת). תנחומא ריש פרשת נח (היא כבתה

נרו של אדם, דכתיב נר אלהים נשמת אדם, לפיכך תשמור הדלקת הנר). טור

ולבוש ס"ג (מפני שכבתה נרו של עולם, פירוש גרמה מיתה לאדם הראשון). מ"א ס"ק ז (מפני שהאשה כבתה נרו

של עולם).

[1478] ב"ח ס"ב ד"ה

והנשים מוזהרות (נראה דהכי קאמר, דאם האיש אינו רוצה להניח לאשתו להדליק ולברך, אלא

רוצה להדליק בעצמו ולברך ... שאין ביד האיש לדחות את אשתו ממצוה זו, אלא כיון דהנשים

מוזהרות בו יותר, תדליק היא ותברך, ולא הוא). מ"א סק"ו (ואפילו אם ירצה הבעל

להדליק בעצמו, האשה קודמת (ב"ח)).

ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ב שהאשה מדליקה בשליחות בעל

הבית. וראה קונ' נרות שבת קודש ח"א הערה 24.

[1479] מ"א סק"ז (ומכל מקום האיש יתקן

הנרות (כתבים)), בשם כתבי האר"י ז"ל. פרי עץ חיים שער השבת

רפ"ג (ותיקון הנר שבת תהיה אתה זהיר. אך הדלקתם תהיה על ידי אשתך). שער

הכוונות ענין ליל ו ד"ה ענין לימוד (גם היזהר בתיקון הנרות של שבת, אמנם

הדלקת הנר היא מצוה על האשה בעלת הבית כנודע).

ומכל מקום נתבאר לקמן סי' רסד סי"ד ( נהגו

הנשים להדליק הפתילה ולכבותה כדי שתהיה מחורכת קודם שתדליקנה לשם מצוה כדי שתאחז

בה האור יפה ),

ולא נזכר שיעשו זאת האנשים. וראה קובץ אור ישראל חי"א ע' נג.

[1480] כדלעיל ס"א (שיהיה

לכל אדם נר דולק בשבת בכל חדר וחדר שהולך שם בשבת, משום שלום בית, שלא יכשל בעץ או

באבן).

[1481] משמעות מרדכי רמז רצד (מי שהוא אצל אשתו

אינו צריך להדליק בחדרו ולברך עליו, לפי שאשתו מברכת עליו בשבילו), ושו"ע

ס"ו. מ"א ס"ק יד (אבל להדליק צריך, שלא יכשלו בעץ או באבן). אליה

רבה ס"ק טו (ממ"ש הלבוש ושו"ע בסיפא [אבל מי שהוא אצל אשתו] אין צריך

להדליק בחדרו ולברך וכו', והוא מלשון המרדכי, משמע דוקא לברך אין צריך, כיון שהוא אצל

אשתו, אבל צריך להדליק).

וראה לקמן ס"ט אם ומתי צריך לברך על הדלקה זו.

[1482]

הגהות מנהגים סדר ערב שבת אות כו (כשאשתו יולדת, בשבת ראשונה מדליק הבעל את

הנרות ומברך). מטה משה סי' תכג (כשאשה יולדת, בשבת ראשונה מדליק הבעל את הנרות ומברך).

של"ה מסכת שבת נר מצוה ד"ה כשאשה. מ"א סק"ו (וכשהיא יולדת, בשבת ראשונה מדליק הבעל ומברך (מנהגים, מטה

משה ושל"ה)).

וראה לקמן סי"א-ב אופנים נוספים שהבעל מדליק במקום אשתו.

[1483] מ"א שם (משמע דבימי נידותה

האשה מברכת בעצמה).

[1484] סעיף ב (ומה שנוהגין שלא להזכיר את השם

בשעת נידתן, או שלא ליגע בספר, אין מנהג זה עיקר).

[1485] בסעיפים שלפנינו נתבארו

ג' פרטים בקבלת שבת בעת הדלקת נרות שבת:

(א)

בזמן ההדלקה צריך לקבל שבת, כדי שיהא ניכר שמדליקו לכבוד שבת (ס"ו). אמנם סגי

גם אם הבעל מקבל שבת סמוך להדלקתה (סי"א), ואינו צריך לקבל מיד, אלא לאלתר,

היינו מספר דקות אחרי ההדלקה (קונטרס אחרון ס"ק ב).

(ב)

נהגו שנשים מקבלות שבת בסיום הדלקת הנרות שעל השלחן, ולכן אינן מכבות את הגפרור

אחר סיום ההדלקה, אלא משליכות אותו. ובמקום הצורך, סומכים על דעת האומרים שמועיל

תנאי (ס"ז).

(ג)

יש אומרים שהמנהג לקבל שבת הוא בעת הברכה, ולכן אינה מברכת עד אחר ההדלקה, ומסירה

ידה מעיניה אחר הברכה ונהנית מן האור, שיהא עובר לעיקר המצוה (ס"ח).

[1486] ברייתא כג , ב (סברה לאקדומה (בעוד

היום גדול, רש"י), אמר לה ההוא סבא, תנינא, ובלבד שלא יקדים (דלא מינכרא שהיא

של שבת, רש"י), ושלא יאחר). טור ושו"ע ס"ד (לא יקדים למהר להדליקו בעוד

היום גדול, שאז אינו ניכר שמדליקו לכבוד שבת).

[1487] תוס' ברכות כז, א ד"ה דרב

(הכא מיירי שמקבל עליו שבת מיד, הלכך לא הויא הקדמה). רא"ש שם פ"ד סי' ו

(אין זו הקדמה, כיון שהיה מקבל עליו שבת באותה שעה, כי יכול לקבל עליו שבת מבעוד יום).

הובאו גם בקונטרס אחרון ס"ק ב ( משום דצריך לקבל שבת מיד, כמ"ש

התוס' ורא"ש). שו"ע

שם (ואם רוצה להדליק נר בעוד היום גדול ולקבל עליו שבת מיד, רשאי, כי כיון שמקבל עליו

שבת מיד אין זו הקדמה).

שיעור "מיד" נתבאר בקונטרס

אחרון ס"ק ב (ומה שכתב השו"ע מיד, לאו דוקא תיכף ומיד, אלא לאלתר. מכל

מקום שיעור זה פחות הרבה מרביע שעה).

[1488] רא"ש שם ( ובלבד מפלג המנחה ולמעלה ).

שו"ע שם ( ובלבד

שיהא מפלג המנחה ולמעלה, שהוא שעה ורביע קודם הלילה). באר הגולה (דהיינו בשעות

זמניות, י"ב שעות אפילו ביום ארוך).

[1489] סעיף ה ( דהיינו שעה ורביע

זמניות קודם הלילה) ,

ושם (הערה 1290 ) נסמנה דעת רבינו בסידורו, דהיינו שעה

ורביע זמניות קודם השקיעה.

[1490] ר"ת בתוס' כה, ב ד"ה

חובה (נראה לר"ת שאם היה הנר מודלק ועומד, שצריך לכבות ולחזור ולהדליק, כדאמר

ליה ההוא סבא ובלבד שלא יקדים). רא"ש פ"ב סי"ח (נראה לר"ת שאם

הנר דולק ועומד, זקוק לכבותו ולחזור ולהדליקו). ר"ן יא, ב (ועוד אומר רבינו

תם ז"ל, שאפילו היה הנר מודלק ועומד, צריך לכבות ולחזור ולהדליק). טור ורמ"א

ס"ד (ואם היה הנר דלוק מבעוד היום גדול, יכבנו ויחזור וידליקנו לצורך שבת).

וכן הוא לעיל סי' רסא סוף ס"ה ( ואפילו בדיעבד אם הדליק

אז הנר, צריך לכבותו ולחזור ולהדליקו לצורך שבת, כמו שיתבאר בסי' רס"ג) . לקמן סי"א ( דכיון

שהיא אינה מקבלת לאלתר לאחר הדלקתה, שצריכה לשהות הרבה ... נמצא שבירכה לבטלה ), וסי"ד ( אינו ניכר שהודלק

לכבוד השבת, ואם ברך על הדלקתו הרי זו ברכה לבטלה) .

וראה ארץ צבי סי' קיג בשוה"ג. אורות חיים פ"ח

ס"ק כה. בדי השלחן סי' עד ס"ק כח. חקרי הלכות ח"א ע' יד, ב. מראי

מקומות וציונים.

ואם אין היום גדול, ראה תהלה לדוד סק"ד. קיצור הלכות הערה

52.

[1491] ראב"ן סי' שמב (ונראה לי שמכאן

סמכו הראשונים והנהיגו לשגר התינוקות מבית הכנסת לבתיהם להשמיע הדלקת הנר בזמנה, לפני

קבלת ציבור השבת בתפילת שבת, ולא יקדימו להדליק קודם תפילת המנחה ולא יאחרו להדליק

אחרי קבלת שבת, כדי לעשותה הדלקה כמצותה). שלטי הגבורים למרדכי רמז ערה (נראה לי

שמכאן סמכו הקדמונים לשגר תינוקותיהם מבית הכנסת לבתיהם להשמיע הדלקת נר בזמנה,

לפני אמור ש"ץ ברכו, שהוא קבלת קידוש היום, ולא יקדימו להדליק קודם תפלת

המנחה, ולא יאחרו תפלת מעריב, צפנת פענח). מ"א סק"י (ומכאן סמכו הקדמונים

שמשגרין התינוקות לבתיהם קודם ברכו שיצוו להדליק, ולא ידליק קודם מנחה (שלטי

הגבורים במרדכי פ"ב בשם צפנת פענח)).

וראה גם לעיל סי' רס סוף ס"ה ( ואם אינו בביתו

כשמגיע סמוך לחשכה, אלא בבית הכנסת או במקום אחר, צריך לשלוח שליח לביתו להזכירם

על דברים אלו) .

ההלכה לא להדליק קודם מנחה, נזכרת גם לקמן ס"ז ( ולכן

תתפלל מנחה תחלה), ושם (הערה 1500 ).

והיינו שאם תדליק קודם מנחה יצא קלקול

ממה נפשך, אם תקבל שבת בעת ההדלקה, לא תוכל להתפלל מנחה אחרי קבלת שבת, ואם לא

תקבל שבת בעת ההדלקה, לא תצא ידי חובת הדלקת נר שבת, כאמור כאן.

וראה קובץ הערות וביאורים תכו ע' כט.

[1492] בה"ג הל' חנוכה (והיכא דבעי

אדלוקי נר חנוכה ונר שבת, ברישא מדליק דחנוכה והדר מדליק דשבתא, דאי אדליק דשבת ברישא,

איתסר ליה לאדלוקי דחנוכה, משום דקבלה לשבת עליה). מרדכי רמז רצג (אמנם בה"ג

משמע דבהדלקה הויא קבלת שבת, דקאמר האי מאן ... איתסר ליה לאדלוקי). ר"ן

י, א (ראיתי לבעל הלכות ז"ל שאומר ... וכיון דרבנן תקון שתהא הדלקה מלאכה אחרונה,

ודאי מי שמדליק בערב שבת, כבר הוא גומר בדעתו שלא יעשה מלאכה לאחר מכאן, ונמצא מקבל

שבת לאחר הדלקתו כדברי בעל הלכות ז"ל). דעה הא' בטור ושו"ע ס"י (לבה"ג,

כיון שהדליק נר של שבת, חל עליו שבת ונאסר במלאכה).

[1493] מהר"ם בתשב"ץ סי' ח (כשמדליקין

הנר בערב שבת, יכול להתנות שאין מקבלין עליהם שבת עדיין עד שיתחיל ש"צ להתפלל

תפלת ערבית). הובא בהגהות מיימוניות סוף פ"ה (אמנם מהר"ם הצריך והנהיג

להתנות קודם שידליק, שלא לקבל השבת עד שיסיר מידו הנר שמדליק בו, או עד תפלת

ערבית). מנהגים (טירנא) ערב שבת (ויחשוב בדעתו שלא לקבל שבת עד ברכו).

[1494] שבלי הלקט סי' נט (יש אנשים שמדליקין את

הנר בפתילה, ואחר שברכו והדליקו את הנר, משליכין את הפתילה לארץ). שו"ע שם (ועל

פי זה נוהגות קצת נשים שאחר שברכו והדליקו הנרות, משליכות לארץ הפתילה שבידן

שהדליקו בה ואין מכבות אותה).

ואף שלקמן ס"ח יש אומרים שקבלת השבת היא באמירת הברכה

שאחר ההדלקה, מכל מקום חוששים גם לדעת הסוברים שקבלת השבת היא בסיום ההדלקה. ולכן:

(א) משליכות הפתילה לארץ אחר סיום ההדלקה. (ב) מברכות אחר סיום ההדלקה.

ומהלשון כאן " שאחר שברכו והדליקו הנרות משליכות לארץ הפתילה",

נראה לכאורה, שלפי הדעה שלפנינו , אינה מקבלת שבת אלא אחר הברכה וסיום ההדלקה.

אבל לענין המנהג, נתבאר לקמן בסמוך ( המנהג הוא כסברא

הראשונה, שאותה אשה המדלקת מקבלת שבת עליה בהדלקה זו), ולא נזכרה הברכה.

וראה קיצור הלכות הערה 45. קובץ הערות וביאורים תשסד ע' 55.

תתלה ע' 111.

[1495] ב"י ד"ה כתב

בה"ג (וכל נרות שמדליק לכבוד שבת כחד חשיבי ושרו, מה שאין כן בכביית פתילה

שהדליקו בה).

וראה מראי מקומות וציונים. משולחן הארי.

[1496] הגהות מיימוניות ספ"ה בשם ה תוס'

(כתבו התוס' אהא דאמרינן בפרק במה מדליקין ושוהה כדי לצלות דג קטן, מכאן היה אומר

ה"ר שמשון שאין חשוב הדלקת הנר בשבת לאסור במלאכה אחריה, ואף על פי שמברך בה,

שאין חשוב שבת אלא אם כן התפלל תפלת ערבית וקידש השבת). רא"ש

סו"פ במה מדליקין (מכאן משמע שקבלת שבת אינה תלויה בהדלקת הנר, שהרי אחר שהדליק

עדיין יוכל לצלות דג קטן). רמב"ם הל' חנוכה פ"ד הי"ג,

לפירוש המ"מ שם (לא מצאתי בדברי רבינו קבלה אוסרת בערב שבת). רמב"ן

כג, ב ד"ה מדאמרינן נר חנוכה (אם הדליקו מבעוד יום מה קיבול שבת יש בכך ... דכל

כה"ג לאו קבלה הוא ושרי). ו רשב"א כג, ב ד"ה הא דאמר (דהדלקה

אינו עושה קבלה ... וכן דעת הרמב"ן ז"ל), ושו"ת ח"א א'ע (ודאי

שמעינן דאין הדלקה עושה קבלה ... ושלא כדברי הרב בעל הלכות ז"ל). רבינו

ירוחם נתיב יב ח"א (ומכאן דקדקו המפרשים שאם לא קבל עדיין שבת, שאין אסור

לעשות מלאכה אחר שהדליק), וח"ב (אם הדליק נר שבת, הסכימו בו רוב הפוסקים, שאם

לא קבל עדיין שבת מותר לעשות דברים האסורים לעשותן בשבת, כגון להדליק נרות אחרות

ולצלות דג קטן וכיוצא בו). דעה הב' בשו"ע ס"י (ויש חולקים על בה"ג ואומרים,

שאין קבלת שבת תלוי בהדלקת הנר). מ"א.

ודעה זו חולקת גם על האומרים שקבלת שבת היא בעת אמירת הברכה על

הנרות, כמבואר לעיל "ואף על פי שמברך בה", והיינו שאף שבירך והדליק,

עדיין לא קיבל השבת, "אלא אם כן התפלל תפלת ערבית וקידש השבת".

וכן גם לדעת הסוברים שמועיל תנאי, היינו אפילו אם בירך, כמבואר

במרדכי שם (והמדליק יברך עובר לעשייתה, ויהיה בדעתו שלא לקבל שבת).

[1497] רא"ש שם (ונראה דקבלת שבת תלויה

בתפלת ערבית). שו"ע שם (אלא בתפלת ערבית, שכיון שאמר החזן ברכו הכל פורשין

ממלאכתם). ויתבארו הלכות אלו לקמן סט"ז-כ.

[1498] סעיף ו ( ואם רוצה להדליק הנר

בעוד היום גדול ולקבל עליו שבת באותה שעה סמוך להדלקה, רשאי) .

[1499] רמ"א ס"י (והמנהג, שאותה

אשה המדלקת מקבלת שבת בהדלקה).

[1500] מ"א ס"ק יט בשם מ"ב

(ותתפלל מנחה תחלה (מ"ב)). אליה רבה סקי"ז בשם לחם רב (יש לנשים להתפלל

מנחה קודם הדלקה (לחם רב).

והטעם הוא, שאם מקבלת עליה השבת, איך תתפלל מנחה של חול,

כדלקמן סכ"ג ( והוא שלא ענה עמהם אחר ברכו, אבל אם ענה, הרי קבל עליו שבת,

ואסור לו להתפלל מנחה של חול, אלא יתפלל ערבית שתים).

וגם הדלקת הנרות היא קבלת עיצומו של יום, כמו עניית ברכו,

כדלעיל סי' רסא בקונטרס אחרון ס"ק ג ד"ה ומ"ש עוד ( ההדלקה

היא אחרונה, משום שאחר כך אסור להטמין), ושם נסמן (הערה 1358 ). לקמן ס"ח (שאם תברך

תחלה קיבלה לשבת), ושם נסמן (הערה 1512 ) , וסי"א ( שהן מקבלות השבת על

ידי הדלקת הנרות)

וכן לענין תפלת המנחה, שהאשה המדלקת צריכה להתפלל קודם, כאמור

כאן, ולעיל ס"ו ( ולא ידליקו קודם מנחה), ושם ( הערה 1491 ).

וכל זה באשה שהדליקה נר שבת, משא"כ הבעל שאינו מקבל שבת,

וכדלקמן בסדר הכנסת שבת ( לענין תפלת המנחה שהיא מדברי סופרים אין

למחות ביד המקילין, בין בחול בין בשבת, ובפרט בשעת הדחק בימות החורף שהיום קצר,

וכמו שמצינו שהתירו חכמים איסור שבות מדברי סופרים בבין השמשות בשעת הדחק ולצורך

מצוה עוברת ),

ושם נסמן (הערה 2975 ).

והיינו אף אם הבעל הדליק בעצמו נר שבת,

כדלקמן בסמוך (וכל זה באשה. אבל באיש המדליק אין בו שום מנהג כלל, ומעמידין על

עיקר הדין שאין קבלת שבת תלויה בהדלקת נרות, אלא באמירת ברכו).

וראה תהלה לדוד סי' רסא ס"ק י וס"ק יב. שו"ת

ארץ צבי (סי' ס).

בדי השלחן סי' עו ס"ק יא. שבת כהלכה פי"א ביאורים אות א.

קובץ הערות ובאורים (גליון א'יט ע' 45).

[1501] רמ"א שם (אבל שאר בני הבית מותרין

במלאכה עד ברכו). וראה תשב"ץ סי' יד (נראה דהא דאמרינן כשמדליקין הנר בערב

שבת יכול להתנות, היינו דוקא לבני הבית, אבל האשה עצמה המדלקת אסור לה לעשות שום מלאכה

אחר שהדליקה, דכיון שברכה על הנר אין לך קבלה גדולה מזו).

[1502] מרדכי שם (והמדליק יברך עובר לעשייתה,

ויהיה בדעתו שלא לקבל שבת עד לאחר הדלקת נר שבת). ב"י ד"ה כתב בה"ג

(ומשמע מלשונו דכשיהיה כן בדעתו סגי, אף על פי שלא התנה בפה. ונראה מדבריו דאפילו לדעת

בה"ג שרי בהכי) מנהגים (טירנא) ערב שבת (ויחשוב בדעתו שלא לקבל שבת עד ברכו).

רמ"א שם (ואפילו תנאי בלב סגי).

ואף שהמרדכי מיירי בקבלת שבת בעת הברכה (דלקמן ס"ח), שגם

בזה מועיל תנאי. מכל מקום יש ללמוד מדבריו, שגם בעת ההדלקה סגי בתנאי בלב.

[1503] מ"א סק"כ (ומכל מקום נראה

לי, דאין להתנות כי אם לצורך).

[1504] אור זרוע ערב שבת סי' יא (ומי שהיה

מדליק נרות שבת, ומתנה על מנת שלא יאסר עדיין בכל מלאכות, נראה בעיני דבטלה דעתו).

תשב"ץ סי' יד (ואין מועיל להתנות. וכן איתא בפסקים דרבינו יודא). כל בו בשם רבינו

פרץ (ור"ף ז"ל כתב דוקא לבני הבית, אבל אשה שמדלקת, היא אסורה לעשות

מלאכה לאחר שהדליקה, דכיון שמברכת עליה אין לך קבלה גדולה מזו, ואין מועיל לה שום

תנאי). מ"א שם (מאחר שיש חולקין).

וראה מראי מקומות וציונים.

[1505] אור זרוע הל' ערב שבת סי' יא (ומנהג

כשר הוא להדליק תחילה כל נרות שבבית ואחר כך נרות שעל גבי השלחן, כי אותו נר הוא

הבא לכבוד שבת). רמ"א שם (ועיקר הדלקה תלויה בנרות שמדליקין על השלחן, אבל לא

בשאר הנרות שבבית).

[1506] ב"ח ס"ג (מיהו באנשים

שמדליקים בעצמן ... אין בהם מנהג, ואין קבלת שבת תלוי בהדלקה. ומכל מקום טוב להם להתנות

שלא יקבלו שבת עד שיתפלל ערבית). מ"א סקי"ח (ואם האיש מדליק ליכא

מנהגא, ומותר במלאכה, ומכל מקום טוב להתנות (ב"ח)).

אלא שגם בזה חייב אחד מבני הבית לקבל עליו שבת סמוך להדלקה,

כדלעיל ס"ו ( כיון שמקבל עליו שבת לאלתר אין זו הקדמה), ושם (הערה 1487 ).

[1507] ירושלמי , הובא בראבי"ה סי'

קצט (וברכת נר של שבת מפורש בפרק הרואה בירושלמי, שצריך לברך בא"י

אמ"ה אקב"ו

להדליק נר של שבת), ולענין יום טוב, שם סי' תשיב (המדליק נר לילי יום טוב צריך לברך

בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר של יום טוב), ובמרדכי סי'

רעג (ובירושלמי דפרק הרואה גרסינן המדליק נר של שבת צריך לברך להדליק נר של שבת,

וכן ביום טוב, של יום טוב), ובהגהות מיימוניות פ"ה אות א (וכן איתא בירושלמי).

סדר רב עמרם גאון (והמדליק נר של שבת צריך לברך בא"י אמ"ה

אקב"ו

להדליק נר של שבת). רמב"ם פ"ה ה"א (וחייב לברך קודם הדלקה בא"י

אמ"ה אקב"ו

להדליק נר של שבת). ר"ת בתוס' כה, ב ד"ה חובה (ויש שרוצים לומר דאין לברך

אהדלקת נר ... ואומר ר"ת דשיבוש הוא ... ובסדר רב עמרם יש, המדליק נר בשבת מברך

אשר קדשנו כו ' ). טור ושו"ע ס"ה ( כשידליק,

יברך בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר של שבת, אחד האיש ואחד האשה. גם

ביום טוב צריך לברך להדליק נר של יום טוב).

וכן הוא לקמן סי' תקיד סכ"ד (כשם

שחייב אדם להדליק בביתו נר אחד לכל הפחות בשבת, כך הוא חייב ביום טוב. לפיכך צריך

לברך בשעת הדלקה).

ולענין יום הכפורים ראה לקמן סי' תרי ס"א

(יש מקומות שנוהגין איסור בהדלקת נר בליל יום הכיפורים בבית שאיש ואשתו דרים בו ...

אבל יש מקומות שמדליקין בבית ... ואותן מקומות שמדליקין צריכין לברך אשר קדשנו

במצותיו וציונו להדליק נר של יום הכיפורים).

[1508] מרדכי סו"ס רצג (והמדליק יברך

עובר לעשייתה, ויהיה בדעתו שלא לקבל שבת עד לאחר הדלקת נר שבת). רמ"א

ס"ה (יש מי שאומר שמברכין קודם ההדלקה).

וכמו בשאר המצוה, דאמרינן פסחים ז, ב (כל המצות מברך עליהן עובר

לעשייתן),

והטעם נתבאר לעיל סי' מו ס"ג (ברכות המצות שצריך לברך עובר

לעשייתן, לפי שמברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות), ולקמן סי"א ( שהאיך

תברך וצונו להדליק, והן דולקות כבר מקודם לכן), וסי' תלב ס"ה (אבל לאחר גמר עשייתן,

היאך יברך וצונו לעשות מצוה פלונית, ואינו עושה כלום שכבר עשה).

וכן הוא לעיל סי' ו ס"ה. סי' כה סי"ז. סי' ס ס"ב.

סי' קנח סט"ז. סי' קסז סי"א. לקמן סי' שסו סי"ח. סי' תרלט סט"ז.

סי' תרמג ס"ב. סי' תרנא סי"ז .

[1509] ולמנהג חב"ד "נר של שבת

קודש" (מלבד כשחל יום טוב בשבת). ונתבאר באגרות קודש ח"ו ע' קכד, ובנסמן

בשוה"ג שם. קובץ אור תורה חוב' קל ע' קיא.

[1510] ובראש השנה מנהג חב"ד לברך

"להדליק נר של יום הזכרון" (תשובות ובאורים בשו"ע ע' 122. ס'

המנהגים ע' 56).

[1511] רמב"ם שם (כדרך שמברך על כל הדברים

שהוא חייב בהם מדברי סופרים). ונתבאר לעיל סי' קנח סט"ז (אף על פי שהנטילה היא

מדברי סופרים, מברכין עליה אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים. והיכן ציונו, שנאמר

לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ולפיכך כשאנו שומעים לדברי חכמים אנו מקיימים

מצות ה' שצונו לשמוע אליהם. וזהו טעם כל הברכות שמברכין על מצות של דבריהם). וכן

הוא לקמן סי' שסו סי"ח. סי' תלב ס"א. סי' תקכז ס"ד.

[1512] דינין והלכות שבסוף שו"ת מהר"י

[ווייל] סי' כט (מקצת נשים נוהגים שמדליקים הנרות, ואחר כך משימים ידיהם פרושות

נגד הנרות, ואז מברכין, ואחר כך מסלקים ידיהם. הא דפורשים ידיהם, כי היכי דליהוי עובר

לעשייתם. ולא רצו לברך קודם הדלקה, דאם כן קבלו השבת ולא מצו תו לאדלוקי).

רמ"א ס"ה (ויש מי שאומר שמברך אחר ההדלקה. וכדי שיהא עובר

לעשייתו, לא יהנה ממנה עד לאחר הברכה, ומשימין היד לפני הנר אחר הדלקה ומברכין,

ואחר כך מסלקין היד, וזה מקרי עובר לעשייה ). מ"א ס"ק יב (דאם תברך, קבלה לשבת ואסורה להדליק).

ומה שלפי דעה זו ברכת הדלקת הנר היא קבלת שבת, הוא כמו בתפלת

ערבית דלקמן סט"ז ( קדם היחיד והתפלל ערבית של שבת מבעוד יום, חל עליו קבלת השבת

ואסור בעשיית מלאכה ...

כיון שהזכיר כבר עניינו של יום בתפלה), וכך גם כאן שהזכירה את השבת בברכה. וראה מראי מקומות וציונים לקמן שם.

משולחן הארי שם.

וראה קונטרס אחרון ס"ק ג ( דדוקא כשראוי לברך

קודם עשייה ולא בירך לא יברך אחר כך, אבל כשלא היה אפשר לברך תחלה יכול לברך אחר

כך).

[1513] מ"א שם (דלא חלקו חכמים, כמ"ש

סי' קנ"ח עיי"ש). והיינו כעין האמור לעיל שם סט"ז (שלפעמים אין ידיו

נקיות, כגון היוצא מבית הכסא, לכך מברכין לעולם אחר הנטילה, שלא לחלק בין נטילה

לנטילה).

[1514] ובבדי השלחן סי' עד ס"ק

יט (ויש נוהגות כהיום שמשימה ידיה על פניה ומברכת).

[1515] מרדכי סי' רצד (רבינו משולם לא היה

מברך על הדלקת הנר ... נר שבת אין גמר עשייתה אלא בשעת אכילה ... ור"י אומר

שיש לברך ... דגמר מצותה היא שרואין בה לשמש בבית ולישא הכלים על השולחן).

וכן הוא לקמן סי"א (שעיקר מצות

הדלקת נר שבת אינה ההדלקה בלבד, אלא ההנאה והתשמיש לאורה היא עיקר המצוה ), ובקונטרס אחרון ס"ק ג ( אין

ההדלקה גמר המצוה אלא ההנאה לאורה, כמבואר במרדכי בהג"ה, דמהאי טעמא לא היה

ר' משולם רוצה לברך עליה, והשיב עליו ר"י דשאני הכא שרואין בה מיד להשתמש כו'

עיי"ש, אם כן אף לדידן דמברכים אינו אלא משום שנהנה בה מיד).

*

ועוד במ"א שם (ראוי שתתפלל האשה

בשעת הדלקה שיתן לה הקדוש ברוך הוא בנים זכרים מאירים בתורה (מט"מ בשם בחיי

פ' יתרו)).

ובלקוטי שיחות חט"ז ע'

578 (הובא

במג"א על אתר (סרס"ג סקי"א), אדמו"ר הזקן בשולחנו העתיק

מהמג"א ענינים שלפני זה ושלאחריו – והשמיט ענין זה).

ומה שאין חוששים בזה להפסק בין ברכה

לבין הסרת ידיה והנאה מן האור, שהיא עיקר המצוה. ראה שיעורי הלכה למעשה ח"א

ע' קלט.

[1516] תשב"ץ סי' ו (אותם הבחורים ההולכים

ללמוד ממקום למקום שלא אצל נשותיהם, שצריכים להדליק בערב שבת נר ולברך עליו, משום דהדלקת

נר בשבת חובה משום שלום בית, פירוש שלא יכשל בעץ או באבן או בשום דבר). הובא ב מרדכי

סי' רצד. שו"ע ס"ו (בחורים ההולכים ללמוד חוץ לביתם, צריכים להדליק נר שבת

בחדרם ולברך עליו).

*

וכל החידוש בזה הוא לענין "לברך עליו", אבל לעצם

חיוב ההדלקה במקום שאין אוכלים שם, כבר נתבאר לעיל ס"א ( נר

דולק בשבת בכל חדר וחדר שהולך שם בשבת, משום שלום בית, שלא יכשל בעץ או באבן),

וס"ה (אם ירצה הבעל להדליק בעצמו ... ידליק בשאר חדרים שאין אשה מדלקת שם).

[1517] שו"ת מהרי"ל סי' קמד (ואי משום

שאין אוכלין שם ... דמכל מקום הכא משתמשין לצורך אכילה ... וכל שכן דכולא רבוותאה פסקו

דיש לברך כשחל להיות יום כיפור בשבת ... חשבי ליה שלום בית אפילו בלא אכילה). מ"א

ס"ק יג (ואפילו למאן דאמר בנר יום הכיפורים אין צריך לברך, מכל מקום הכא משתמשין

לצורך אכילה להכין כליהם וכלי סעודה, משא"כ ביום הכיפורים. וכל שכן לדידן דסבירא

לן דמברכין ביום הכיפורים, דחשבינן שלום בית אפילו בלא אכילה (מהרי"ל בתשובה סי'

ק[מ"ד])), וס"ק כא (דמכל מקום מברכין עליהם, ואפילו מדליק בחדרים שאין משתמשין

בהם לצורך אכילה, דלא גרע מיום הכיפורים). וכדלקמן סי' תרי ס"א (יום הכיפורים

צריך לכבדו בנרות ... צריכין לברך).

*

ואף שהכריע לקמן סי"א ( והשמש משתמש שם שום

דבר מצרכי אכילה לאור נרותיה, וכל שכן אם היא עצמה יכולה להשתמש שם שום דבר שתהנה

בו בלילה לצורך אכילה), ושם נסמן (הערה 1544 ).

היינו דוקא במקום שאינו מיוחד לו, משא"כ בחדר המיוחד לו

הכריע כאן, דסגי "אע"פ שאינם אוכלים שם", וכדלקמן ס"י ( בחדר

המיוחד לו, אע"פ שאינו אוכל שם ואינו משתמש שם שום צורך אכילה מטעם שנתבאר

למעלה. ואפילו בחדר המיוחד לראשון, אם הראשון משתמש שום צרכי אכילה באותו חדר ), ושם נסמן (הערה 1537 ).

[1518] גמרא כה, ב (הדלקת נר בשבת

חובה).

[1519] סעיף א ( תיקנו חכמים שיהיה

לכל אדם נר דולק בשבת בכל חדר וחדר שהולך שם בשבת, משום שלום בית, שלא יכשל בעץ או

באבן) .

[1520] סעיף ה (ידליק בשאר חדרים

שאין אשה מדלקת שם).

[1521] מרדכי ושו"ע שם (אבל מי שהוא אצל אשתו,

אינו צריך להדליק בחדרו ולברך עליו, לפי שאשתו מברכת בשבילו). אליה

רבה ס"ק טו (רוצה לומר, אף שרוצה להחמיר ולהדליק, לא יברך). ונתבאר לעיל (הערה 1481 ).

והיינו שכאשר האשה מברכת אשתו על הנר שבמקום סעודה, נכללים

בברכה גם הנרות שבשאר החדרים שבבית זה (בין אם היא עצמה מדלקת שם ובין אם הבעל

מדליק שם), ולכן גם אם הבעל מדליק שם אינו צריך לברך.

ואף שלענין בדיקת חמץ נתבאר לקמן סי' תלב ס"ח (ויעמיד מבני

ביתו אצלו בשעה שמברך על בדיקתו, ויכוין להוציאם בברכתו, והם יענו אמן אחר ברכתו ויתכוונו

לצאת בברכתו, ויתפזרו לבדוק איש איש למקומו).

והוא מטעם מחלוקת הפוסקים אם בני ביתו הבודקים בשאר החדרים

צריכים לברך בעצמם, כדלקמן שם ס"ט (כיון שבעל הבית בעצמו אם היה בודק גם אותן

המקומות שבני ביתו בודקין, לא היה מחויב לחזור ולברך על אותן המקומות, כיון שכבר בירך

פעם אחת, לפיכך גם בני ביתו שעושים שליחותו אינם חייבין לברך. ומכל מקום לכתחלה אין

להם לבדוק בלא שמיעת הברכה, שהרי הם עושים מצוה, ואין לעשות מצוה בלא ברכה לפניה),

ונתבאר בקונטרס אחרון שם ס"ק ב.

ומחלוקת זו היא גם כאן בנרות שבת, כדלקמן סט"ו ( ואף

אם בעל הבית מצוה לה להדליק, ועושה אותה שליח לפוטרו מחיובו שהוא חייב להדליק שם

... מכל מקום כיון שהוא או אשתו בירכו במקום אחד ונפטר בברכה זו לכל החדרים שחייב

להדליק שם כמו שנתבאר למעלה, אם כן גם שלוחו אינו יכול לברך שם. ויש חולקים על זה ), ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ה.

מכל מקום כאן לא

הצריכו לעשות כן, שהרי הבעל אינו מדליק בחדרו בשליחות האשה, אלא אדרבא האשה מדלקת

ומברכת במקום הסעודה בשליחות הבעל, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ב ( דהא

ודאי האשה אינה אלא שלוחו של הבעל ... דעיקר הטלת שלום בבית עליה דידיה רמיא שהוא

הבעל הבית, ועוד שהיא בכלל בני ביתו).

וכשהיא מדלקת בשליחותו ומברכת במקום סעודה, נפטר גם הוא בברכה

זו, אף אם מדליק בעצמו בשאר החדרים שבביתם.

וראה קצות השלחן סי' עד ס"ק יב. ציץ אליעזר חי"א סי'

כא ס"ו. קובץ אור ישראל חי"א ע' נד.

ואם אינו בעלה, רק אורחת הסמוכה על שולחנה ויש לה חדר מיוחד,

יתבאר לקמן בהמשך (והערה 1531 ).

[1522] כיון שחדרו הוא חוץ לביתו, וברכת אשתו שבביתו אינה כוללת את

הנר שבחדר זה, לכן עליו לברך על הדלקה זו.

[1523] עד כאן נתבארה חובתו

לקיים תקנת חכמים שיהי' "נר דלוק" בחדרו, שלא יכשל בעץ ואבן.

עתה

מבאר תקנת חכמים לקיים "הדלקת" נר שבת, אף אם הוא במקום שיש כבר

"נר דלוק".

[1524] שהרי בעל הבית מדליק שם

נר.

[1525] גמרא כג, א (א"ר זירא

מריש כי הוינא בי רב, משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא, בתר דנסיבי איתתא (ופעמים שהייתי

אכסנאי ללמוד תורה, רש"י), אמינא השתא ודאי לא צריכנא, דקא מדליקי עלי בגו ביתאי).

ושם מיירי בחובת הדלקת נרות חנוכה, אם

נמצא במקום שכבר מדליקים שם נרות חנוכה. ומזה למדים אף לנרות שבת, כמבואר בראבי"ה

סי' קצט ריש ע' 267 (וקרוב הדבר בעיני דאכסנאי משתתף בפריטי לנר של שבת, כמו לנר

של חנוכה, אם לא מדליק[ין] עליו בגו ביתיה). הובא בהגהות מרדכי רמז תנו (הוי

משתתפינא בפריטי, כתב ראבי"ה דהוא הדין לכל נר מצוה, נר שבת, נר יום טוב). שו"ע

ס"ז (אורח שאין לו חדר מיוחד, וגם אין מדליקין עליו בביתו, צריך להשתתף

בפרוטה). והיינו שגם אם יש שם כבר "נר דלוק", עדיין יש עליו תקנת חכמים

לקיים מצות "הדלקת" נר שבת, על ידי שמדליקים עליו בביתו משלו, או שמשתתף

בפרוטה בנר שמדליקים במקומו.

[1526] בהלכה זו שהדלקת הנרות

בביתו פוטרת אותו, מסתפק רבינו אם היינו דוקא כשמדליקים משלו; כמו מה שהוא משתתף

בפרוטה, דלקמן בסמוך, (שיתן פרוטה לבעל הבית להשתתף עמו בנר שלו). ולכן הכניסו

במוסגר, וכהכלל המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות,

דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו

דבריו). וכן הוא לקמן בסמוך, במוסגר (אפילו אם מדליקים שם אלא שאינן מדליקים משלו).

וראה קובץ עיונים תפארת שמשון גליון ה'

ע' ר.

[1527] יתבאר לקמן בסמוך במוסגר.

[1528] הגהות מרדכי שם, בשם ראבי"ה

שם ( דאכסנאי משתתף בפריטי לנר של שבת) .

[1529] במ"א שם סק"א (וכתב הרשב"א

סי' תקמ"ב שהוא הדין אם הבעל הבית מקנה לו חלק בשמן במתנה, שרי). והוא

בשו"ת הרשב"א שם (צריך להשתתף, או שיַקנה לו בעל הבית חלק בשמן ופתילות).

ומסתימת הלשון נראה דסגי באמירה בלבד, אף בלא קנין מיוחד. וראה

קובץ אור ישראל חי"א ע' נו.

[1530] במ"א שם ריש הסימן (אבל אם סמוך על

שלחן בעל הבית, הוא בכלל בני ביתו, ומדינא אינו צריך להדליק). הובא בתוספת שבת כאן

ס"ק יט.

וכן הוא לקמן סט"ו ( אם היא סמוכה

על שלחן בעל הבית ... אינה חייבת כלל להדליק שם ... לפי שהיא בכלל בני ביתו של בעל

הבית ונפטרת בנרו), ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ה (זה פשוט דבני ביתו אינם

צריכים נר לכל אחד ואחד, דאפילו בנר חנוכה אמרו איש וביתו). והיינו שעיקר התקנה

היתה שבעל הבית ידליק עבור כל בני הבית, והסמוכים על שולחנו.

*

ואם אינו סמוך על שולחן בעל הבית, ואינו אלא אורח לשבת זו

בלבד. נתבאר בגמרא כג, א (אכסנאי חייב בנר חנוכה). ופירש"י (אכסנאי, אורח). נראה

מכך לכאורה שגם האורח חייב להדליק.

אמנם נתבאר כאן "במה דברים אמורים כשאוכל שם משלו". ומקורו

במ"א רס"י תרעז (ואפשר דדוקא כשאוכל בפני עצמו, אבל אם סמוך על שלחן בעל

הבית הוא בכלל בני ביתו). והיינו שאם אינו "אוכל שם משלו", אלא משל בעל הבית,

גם הוא נחשב כסמוך על שולחנו של בעל הבית.

ודנתי בזה, לענין נרות שבת, נרות חנוכה ועירוב תבשילין,

בשיעורי הלכה למעשה ח"א סי' כב ס"ז, סי' סח ס"א וסי' פו ס"ב.

וראה קובץ אור ישראל חי"א ע' נד. קובץ עיונים תפארת שמשון גליון ה' ע' רי.

וכן נהוג למעשה, שגם הבחורים תלמידי הישיבה המתארחים בשבת, אינם

משתתפים בפרוטה.

אמנם יש לעיין אם בשעת הדלקת הנרות עדיין אינו יודע היכן יאכל

סעודת שבת, וסומך על כך שבעת התפלה יזמינוהו לסעודת שבת, אם גם בזה סגי לפוטרו

מהשתתפות בפרוטה, שהוא נחשב כבני ביתו של זה שיאכל אצלו סעודת שבת.

[1531] ב"י ד"ה ובהגהותיו (ונראה

דהיינו למי שאין לו חדר מיוחד שמדליק בו).

וקאי על מי שאינו סמוך על שלחן בעל הבית. אבל כאן הוסיף

"וכל זה", והיינו שקאי גם על הסמוך על שלחן בעל הבית, שאם יש לו חדר

מיוחד שם יכול להדליק ולברך, כיון שברכת והדלקת בעלת הבית אינה כוללת את החדר

המיוחד לאורח זה.

וכן הוא לקמן סט"ו ( אם היא סמוכה על שלחן

בעל הבית, אינה יכולה לברך שם, אלא אם כן החדר מיוחד לה או לבעלה ).

אמנם כמדומה לא נהוג כן, וגם בחור המתארח בשבת, ויחדו לו חדר

למשך השבת, אינו מדליק בעצמו בחדר זה, אלא יוצא בהדלקת הנרות של בעלת הבית במקום

הסעודה.

ואפשר הטעם כי בזמנינו אין מדליקים נרות שבת אלא במקום הסעודה,

מטעם האמור לעיל (הערה 1443 ).

וכל זה באורח, אבל בעל הבית שאשתו מדלקת בביתו, אף שיש לו חדר

מיוחד, ברכתה כוללת גם את חדר המיוחד של בעלה, כדלעיל (והערה 1521 ). וראה קובץ אור ישראל חי"א ע'

נד.

[1532] דרשות רבינו חיים אור זרוע ע'

71 (ובזה נסתפק מהר"ח, אם ד' דרים בבית אחד, והדליקו הג', והרביעי עדיין לא הדליק,

כיון דהנר אינו בא אלא בשביל שלום בית וכבר יש שלום בבית, אם יש לו להדליק אם לאו.

ומיהו נהגו העולם שכל אחד מדליק על שלום ביתו ומברך). הובא בשו"ת מהרי"ל

סי' נג (ב' וג' בעלי בתים אוכלים במקום אחד, כל אחד מברך על מנורה שלו, אף על פי שיש

כבר אורה מרובה. אף על גב שהא"ז גמגם בזה), ובשלטי הגבורים על מרדכי רמז רעג

אות ג. שו"ע ס"ח (ב' או ג' בעלי בתים אוכלים במקום אחד, יש

אומרים שכל אחד מברך על מנורה שלו, ויש מגמגם בדבר).

[1533] מהרי"ל שם (ובעניות דעתי נראה

לי ליישב, דכל מה דמיתוסף אורה יש ביה שלום בית טפי ושמחה יתירה להנאת אורה בכל

זויות וזויות). רמ"א שם (אבל אנו אין נוהגין כן), והיינו שאין חוששים

לפקפוק הנ"ל של מהר"ח אור זרוע. מ"א ס"ק ט [ו] (דכל מה דמתוסף

אורה יש בה שלום בית ושמחה יתירה להנאת אורה).

ואף לפי מה שנתבאר בסעיף הקודם ( צריך הוא לקיים מצות

הדלקת נר שבת במקום שהוא, על ידי שיתן פרוטה לבעל הבית להשתתף עמו בנר שלו), ואין

אומרים שגם הוא ידליק בברכה מטעם תוספת שמחה.

וכן האמור לקמן סי"ד ( אבל אם יש נשים רבות

בבית אחד, יכולות לברך לכתחלה גם בשאר מקומות), אבל לא באותו מקום שמדליקות אחרות.

נתבאר ב תהלה לדוד ס"ק ז (ולכאורה הי' נראה

דהיינו דוקא כשכל אחד הוא בעל הבית, ויש עליו חיוב מצות הדלקה, ולכן יכולים לברך

על חיוב שלהם אף שאין בו אלא תוספת אורה). וראה קובץ אור ישראל חי"א ע' נז.

*

יוצא אם כן שיש בזה ג' הלכות:

(א) אם כל אחד הוא בעל הבית לעצמו, מברך

כל אחד על מנורה שלו, מטעם שניתוספה אורה ושמחה.

(ב)

אם אוכל כל אחד משלו על שלחן בעל הבית, הרי חיוב ההדלקה בשלחן זה הוא על בעל הבית,

ולא על מי שאוכל שם משלו. ולכן משתתפים בפרוטה בנר של בעל הבית.

(ג)

אם אוכלים כולם משלחן בעל הבית, יוצאים הם בנר של בעל הבית.

ומה שאנו נוהגים שהבנות והאורחות מדליקות בברכה על שלחן בעל

הבית, יתבאר לקמן (הערה 1586 ).

[1534] של"ה מסכת שבת נר מצוה קלב,

א (ונראה לי, דעל כל פנים במנורה אחת שיש לה הרבה פיות, לא ינהגו כלל לברך כל אשה בפני

עצמה. ואף רמ"א לא כתב כן אלא כשלכל אחת מנורה בפני עצמה בזוית אחת, וכדי

שיהיו מאירים כל הזויות). מ"א שם (וכתב של"ה דמכל מקום לא יברכו שנים במנורה

אחת שיש להן קנים הרבה).

[1535] מ"א ס"ק כא (מברכין עליהם,

ואפילו מדליק בחדרים שאין משתמשין בהם לצורך אכילה ... ומיהו דוקא כשיש לו חדר

מיוחד). וראה גם לקמן סי"ד.

[1536] סעיף ט ( צריכים להדליק נר שבת

בחדרם ולברך עליו, אע"פ שאינם אוכלים שם, לפי שהדלקת נר בשבת חובה אף בלא

אכילה, כדי שלא יכשל בעץ ואבן)

[1537] מ"א שם (אבל אותן המדליקין

בבית האכסדרה, אין מברכין ... שאין זה מצוה המוטלת עליו, וגם אין משתמשין שם לצורך

אכילה. אבל במקום שמשתמשים לצורך אכילה, אפילו אחר רשאי לברך), וס"ק טו

(מדליקין נרות שלהם בבית הכנסת ... אפשר דעבדי מידי בבית הכנסת דנהנה בו בלילה

לצורך אכילה).

והיינו שכדי שיוכל לברך, צריך אחד מהשנים:

(א) חדר המיוחד לו, אף שאינו משתמש שם צרכי אכילה.

(ב) אף חדר שאינו מיוחד לו, אלא שמשתמשים בו צרכי אכילה.

וכן הוא לקמן סוף סי"ד ( יכולות לברך לכתחלה

גם בשאר מקומות, ובלבד שיהא מקום שמשתמשים בו בשבת, אע"פ שאין משתמשים בו

צרכי אכילה, אם הוא חדר המיוחד לה או לבעלה. ואם אינו מיוחד לה, אינה יכולה להדליק

שם, אלא אם כן משתמשים שם צרכי אכילה, אע"פ שהם אין משתמשים שם כלום אלא בעל

הבית ובני ביתו, או אפילו אחרים משתמשים שם צרכי אכילה) .

וטעם הכרעה זו נתבאר לקמן סי"א ( הערה 1544 ).

וראה לקמן סי"ג ( והשתמש שם באותו מקום שום דבר לאורן),

ושם נסמן (הערה 1571 ).

[1538] כיון שאפשר להדליק הנרות

במקום שמשתמשים בו שום צרכי אכילה.

[1539] כמבואר ביו"ד סי'

קצט ס"א (ותחוף כל גופה, ותשטוף במים חמין בשעת חפיפת גופה ושערה). וכיון

שאינה יכולה לחפוף ולשטוף במים חמין בשבת, אם כן צריכה לעשות זאת מבעוד יום, לפני

הדלקת הנרות.

[1540] לעיל ס"ז (המנהג הוא

כסברא הראשונה, שאותה אשה המדלקת מקבלת שבת עליה בהדלקה זו).

[1541] כדלקמן סי' שכו ס"א (אסרו חכמים

לרחוץ כל גופו או רובו בחמין).

[1542] שו"ת מהרי"ל

סי' נג (כדי שלא יטנפו בגדיהם ויטנפו בשרם ולאו אדעתייהו). מ"א ס"ק טו ( ואינם רוצים לילך לביתם שלא יטנפו) ,

ופירש מחצית השקל ס"ק טו (ולילך לביתה בין החפיפה לטבילה כשעדיין יום ותדליק,

חוששת שתטנף את עצמה ויהיה עליה דבר החוצץ בטבילה).

[1543] וכעין זה לקמן סי' רחצ סי"ז

(נר של בית הכנסת ... אם שמש הכנסת אוכל בחדר הסמוך לבית הכנסת, שחלונותיו פתוחים

לבית הכנסת, שנעשה הנר להאיר לו).

[1544] שו"ת מהרי"ל סי' נג (נוהגים

הנשים כשאירע ליל טבילתם ליל שבת, והמקוה [עומד] בבית הכנסת, כדי שלא יטנפו בגדיהם

ויטנפו בשרם ולאו אדעתייהו ... ומדליקין בבית הכנסת ומברכין ... אפשר בבית הכנסת [ד]עבדי

מידי, דנהנה בו הלילה לצורך אכילה ... בעירך שבית הכנסת של נשים הוה מרתיפו של

השמש, שמא חשיב לצורך סעודה למשוך יין בלילה, וכל שכן אם מדליקין בבית הכנסת של

נשים אצל היין). מ"א

ס"ק טו (מה שנוהגים מקצת נשים כשהיא ליל טבילה והמקוה סמוכה לבית הכנסת,

ואינם רוצים לילך לביתם שלא יטנפו, ולכן מדליקין נרות שלהם בבית הכנסת ... אפשר

דעבדי מידי בבית הכנסת דנהנה בו בלילה לצורך אכילה ... מיהו בעיר שבית הכנסת של נשים

הוי מרתיפו של השמש, שמא חשיב לצורך סעודה למשוך יין בלילה (מהרי"ל סי' נ"ג)).

*

ואף שנתבאר לעיל ס"ט ( צריכים להדליק נר שבת

בחדרם ולברך עליו, אע"פ שאינם אוכלים שם) , ונסמן לעיל שם (הערה 1517 ), שלמדו כן מהא דקיי"ל לברך על

הדלקת נרות יום הכיפורים אף שאין משתמשים שם צרכי אכילה באותו לילה, וכדלקמן סי'

תרי ס"א (יום הכיפורים צריך לכבדו בנרות ... צריכין לברך ... שהרי יום

הכיפורים מצוה להדליק בו נרות כמו בשבתות וימים טובים).

היינו דוקא במקום המיוחד לו, משא"כ במקום שאינו מיוחד לו,

הכריעו הפוסקים שלא לברך אלא אם כן משתמשים בו שום דבר מצרכי האכילה, כדלעיל

ס"י ( בחדר המיוחד לו, אע"פ שאינו אוכל שם ואינו משתמש שם שום

צורך אכילה מטעם שנתבאר למעלה. ואפילו בחדר המיוחד לראשון, אם הראשון משתמש שום

צרכי אכילה באותו חדר ),

ושם נסמן (הערה 1537 ).

וטעם הכרעה זו נתבאר במהרי"ל שם (בסמ"ג כתב דכל נר

שאינה לצורך [אכילה] אין מברכין עליו ... התם הוה קצת לצורך אכילה, שמשתמש במקום

הנר לצורך מידי לאכילה). הובא במרדכי יומא רמז תשכח (בספר המצות כתב, יום הכיפורים

שחל להיות בשבת מדליקין בלא ברכה, הואיל שאינה באה לצורך אכילה).

והיינו שבמקום שאינו מיוחד לו חוששים לדעת הסמ"ג, שאין

לברך אלא במקום שהוא לצורך אכילה, אבל במקום המיוחד לו, קיי"ל לברך אף כשאינו

משתמש שם לצרכי אכילה.

[1545] שו"ת מהרי"ל שם (כתבת

שמדליקין [ה]נרות, משמע המבוררות, כלומר המיוחדות בלאו הכי לכבוד בית הכנסת, ולזה איני

מסכים ... חשיב נר בבית הכנסת לכבוד, ולא להאיר). מ"א שם (אבל נרות המיוחדות

בלאו הכי לבית הכנסת, אין לברך עליהם, דאין עשויה להאיר, רק לכבוד).

וכדלקמן סי' רחצ סי"ז (נר של בית הכנסת ... לא היו מברכין

עליו, שלא נעשה להאיר אלא לכבוד שכינה ... אין מברכים על נר שבבית הכנסת), וסי'

תרכד ס"ח (לא יברך על נרות של בית הכנסת בעצמן ... לפי שלא הודלקו רק לכבוד

היום ולכבוד בית הכנסת ולא בשביל להאיר, ואין מברכין אלא על האור שהודלק להאיר

כמ"ש בסי' רח"צ).

ושם מיירי לענין נר הבדלה. וכן הוא לענין נר שבת.

[1546] וכמו ביולדת, שנתבאר לעיל

ס"ה (ונוהגין כשהאשה יולדת, הבעל מדליק ומברך בשבת הראשונה).

[1547] ראה לעיל (הערה 1542 ).

[1548] עולת שבת סק"ד (ואשה שהגיע זמן טבילתה בליל

שבת, טוב יותר שבעלה ידליק ויברך ... אמנם אם תרצה לרחוץ בחמין בביתה,

ותמתין עד שיגיע זמן הדלקה ותדליק, ואחר כך תלך לבית הטבילה, עדיף יותר).

[1549] עולת שבת שם (ולדעת יש אומרים

בסמוך, איכא תקנתא אחריתי, להתנות שלא תקבל שבת עליה עד אחר הרחיצה בחמין.

[1550] לעיל ס"ז (אם התנית

תחלה אפילו בלבה שאינה מקבלת שבת בהדלקה זו, מועיל לה תנאי זה במקום הצורך, אבל

שלא במקום הצורך אין לסמוך על התנאי, לפי שיש אומרים שאין תנאי מועיל כלל לפי דעת

האומרים שקבלת שבת תלויה בהדלקת נר שבת).

[1551] שכך הי' נהוג בתקופה

ההיא, לסדר החופה בערב שבת לפני כניסת השבת, וסעודת החתונה התקיימה בסעודת שבת,

כדלקמן סי' שלח ס"ג, וסי' שלט ס"ה וס"ח.

[1552] כנזכר במ"א ס"ק

יא (כתב מהר"ש בשם מהר"מ ז"ל, כשיש חופה בערב שבת ומאחרים בה עד

אחר שקיעת החמה, והאשה אינה רוצה לקבל שבת לפני החופה), וכמובא לקמן (הערה 1556 ).

[1553] ומועיל מטעם שיתבאר בקונטרס אחרון

ס"ק ב.

ואם אחד מבני הבית רוצה לקבל שבת בעת הדלקת האם נרות שבת, ראה קיצור

הלכות הערה 55. כנישתא דבי רב.

[1554] סעיף ו ( ואם הדליק הנר בעוד

היום גדול ולא קיבל עליו שבת מיד, צריך לכבותו ולחזור ולהדליקו לצורך שבת, כדי

שתהיה ההדלקה עצמה ניכרת שהיא לכבוד השבת) .

[1555] כדלעיל סי' רסא ס"ב

(ומותר לומר לנכרי להדליק נר לצורך שבת בין השמשות, שזהו לצורך מצוה).

[1556] שו"ת מהר"מ מינץ סי' פז (מה

שכתב בקובץ שמצאת, ברכה על הנרות בשבת אחר יציאת בית הכנסת. לא שמיע לי, כלומר לא

סבירא לי, ולא מר בריה דרבינא חתום עלה).

הגהות מנהגים אות כו (כתב מהר"ש בשם מהר"ם סג"ל,

כשיש חופה בערב שבת ומאחרים בה עד אחר שקיעת החמה, שוב אין להדליק נר שבת [כלל].

ואם כן אשה שאינה רוצה לקבל שבת לפני החופה, אז תדליק הנר בלא ברכה קודם החופה,

ואחר כך בחשיכה תפרוש ידה על הנרות ותברך, או תאמר לגויה שתדליק אחר החופה והיא

מברכת, עכ"ל. דבר זה תמוה ... לא שייך ברכה בדלוקה ועומדת ... עיין

במהרי"ו שהתיר בעוד יום גדול להדליק, ואחר כך לפרוש ידיהם על הנרות, ולברך

כדי שתהא הברכה עובר לעשייתה כו', ומה שכתבת שנמצא בקובץ שמברכין על הנרות בשבת

אחר יציאת בית הכנסת לא שמיע לי, כלומר לא סבירא לי, ולא מר בריה דרבינא חתום

עליה, תשובות מהר"ם מינץ (סי' פ"ז)).

מ"א ס"ק יא (כתב מהר"ש בשם

מהר"מ ז"ל, כשיש חופה בערב שבת ומאחרים בה עד אחר שקיעת החמה, והאשה

אינה רוצה לקבל שבת לפני החופה, אז תדליק הנר בלא ברכה קודם החופה, ואחר כך בחשיכה

תפרוש ידיה על הנרות ותברך, או תאמר לעכו"ם להדליק אחר החופה והיא תברך עד

כאן. ותמוה הוא, דלא שייך ברכה בדלוקה ועומדת ... וע' במהרי"ו שהתיר להדליק

בעוד היום גדול, ואחר כך לפרוס ידיהם ולברך וכו'. ומ"ש שנמצא בקובץ שמברכין

על הנרות בשבת אחר יציאת בית הכנסת, לא סבירא לי, ולא מר בריה דרבינא חתים עליה (מהר"מ

מינץ. הגהות מנהגים)).

והיינו שאף שנתבאר לעיל ס"ח (וכדי שתהא הברכה עובר

לעשייה, אינה נהנית מן האור עד אחר הברכה, דהיינו שמשימה ידה לפני הנר מיד אחר

ההדלקה עד אחר גמר הברכה ואז מסירה ידה ונהנית מן האור, וזה נקרא עובר לעשייה).

התם מיירי שמקבלת

השבת סמוך להדלקת הנר, ומברכת אחר ההדלקה לפני ההנאה. משא"כ כשאינה מקבלת אז

השבת, נתבאר לעיל ס"ו (ואם הדליק הנר בעוד היום גדול ולא קיבל עליו שבת מיד,

צריך לכבותו ולחזור ולהדליקו לצורך שבת, כדי שתהיה ההדלקה עצמה ניכרת שהיא לכבוד

השבת), ואם כן אינה יכולה לברך אחר כך על הנרות הדולקות כבר.

[1557] מ"א שם (ומיהו בדיעבד אם שכחה

מלברך עד שחשיכה, יש לסמוך אמהר"ש). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ד (בודאי

באמירה לנכרי מיירי המ"א), כאמור כאן ( יש להתיר לה לצוות

לנכרי להדליק ושתברך היא).

ועל זה ממשיך ומבאר (במוסגר) מפני מה יכולה היא לברך על זה

עכ"פ בדיעבד. ובפרטיות יותר יתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג.

[1558] מרדכי סי' רצד (רבינו משולם לא

היה מברך על הדלקת הנר ... נר שבת אין גמר עשייתה אלא בשעת אכילה ... ור"י

אומר שיש לברך ... דגמר מצותה היא שרואין בה לשמש בבית ולישא הכלים על השולחן).

וכן הוא בקונטרס אחרון סק"ג ( אין ההדלקה גמר המצוה

אלא ההנאה לאורה, כמבואר במרדכי בהג"ה, דמהאי טעמא לא היה ר' משולם רוצה לברך

עליה, והשיב עליו ר"י דשאני הכא שרואין בה מיד להשתמש כו' עיי"ש, אם כן

אף לדידן דמברכים אינו אלא משום שנהנה בה מיד), וכדלעיל ס"ח (אחר גמר הברכה

ואז מסירה ידה ונהנית מן האור וזה נקרא עובר לעשייה ).

וראה הר צבי או"ח ח"א סי' קמ. מראי מקומות וציונים.

קיצור הלכות מילואים ע' נט.

[1559] שבדיעבד יש לסמוך על דעה

הנ"ל גם אם האשה הדליקה ושכחה לברך בתחלת המצוה, אף ששלל סברה זו בשו"ת

מהר"י ברונא סי' פד, שהובאה בעולת שבת ס"ק ד (נשאלתי על אשה שהדליקה

נרות לשבת בערב שבת, ושכחה לברך להדליק נר שבת, ולאחר שיצא הקהל נזכרה, ושאלה אם

עוד יכול לברך, והשבתי דלא לברך כלל).

ונתבאר בקונטרס אחרון

ריש ס"ק ג (המג"א לא סבירא ליה כתשובת מהר"י ברונא שהעתיק בעולת

שבת, לפי שסומך בדיעבד על מהר"ש ומהר"ם ... דדוקא כשראוי לברך קודם

עשייה ולא בירך לא יברך אחר כך, אבל כשלא היה אפשר לברך תחלה יכול לברך אחר כך).

וראה בקונטרס אחרון

סוף ס"ק ד (ולכן לא העתקתיו בפנים), ושם (הערה 1691 ).

[1560] ואף שנתבאר לעיל ס"ו

(ואם הדליק הנר בעוד היום גדול ולא קיבל עליו שבת מיד, צריך לכבותו ולחזור

ולהדליקו לצורך שבת, כדי שתהיה ההדלקה עצמה ניכרת שהיא לכבוד השבת).

מכל מקום יש לסמוך כאן בדיעבד, שתברך

קודם שתהנה לאורן, כי גם כשהנכרי מדליק על פי ציוויה בין השמשות, "ההדלקה

עצמה ניכרת שהיא לכבוד השבת".

וכן כשהדליקו מבעוד יום, וקיבלה שבת,

ו"שכחה ולא בירכה בתחלת המצוה", היה ניכר בעת ההדלקה "שהיא לכבוד

השבת", ויכולה לסמוך בדיעבד ולברך אחר כך על ההדלקה.

וסיים בקונטרס אחון ס"ג (ומסתברא

לברך אז על הדלקת הנר).

[1561] מ"א שם (ומכל מקום סגי בנר אחד).

וראה שו"ת רבינו, דלקמן בסוף הכרך (תצוה לנכרי להדליק

נרות של שבת והיא תברך עליהם).

[1562] סעיף ב (מאחר שהעולם

נזהרים בזה, הרי זה כצורך גדול).

וראה ברכת הבית שער מה שערי בינה אות יד. הערות בשו"ע

אדמוה"ז ע' 127.

[1563] סעיף ט (סומא אף על פי שלא ראה מאורות מימיו יכול לפרוס על שמע,

אפילו בזמן שהפורס היה מברך גם יוצר המאורות להוציא אחרים ידי חובתן, מפני שגם הוא

חייב בברכת יוצר המאורות כמו אחרים הפקחים, לפי שהוא נהנה במאורות שרואין הפקחין,

שיוכלו לראותו ולהורות אותו הדרך אשר ילך בה).

[1564] סעיף י ( ב' או ג' בעלי בתים

שאוכלין על שלחן אחד, ומברכים כל אחד על מנורה שלו ... שכל מה שניתוספה אורה בבית

יש בה שלום בית ושמחה יתירה להנאת אורה בכל זוית) .

[1565] מ"א סק"ט (נראה לי

דסומה גם כן תברך, דהא נהנה גם כן ממאורות ... ומכל מקום אם יש לה בעל פקח יברך

הבעל. מיהו אם אוכלת בשלחן אחד עם אחרים, לא תברך ... דהא ליכא שמחה גבה).

[1566] אוצ"ל: כיון.

[1567] מהרי"ל סי' נג (שכתבת

שמדליקין בזויות בבית ואוכלין בחצר, כתב באגודה בפירוש, שאם הנרות [אינן] ארוכות

שדולקות עד הלילה דהוה ברכה לבטלה. וכמה פעמים שמעתי שקורין תגר על אותו מנהג). מ"א

ס"ק טז (משמע דאם אוכל בבית אפילו אין דולקות עד הלילה שרי).

וראה בדי השלחן סי' עד ס"ק ו.

[1568] סעיף יב (לכתחלה צריך לאכול סעודת

הלילה במקום שהנרות דולקות, ואף אם אוכלה מבעוד יום אין לו לאכול בחצר, אף אם נהנה

שם יותר מפני האויר או מפני הזבובים. אבל אם הוא מצטער הרבה בבית מפני השרב או

מפני הזבובים, יכול לקדש ולאכול בחצר אף על פי שאינו רואה הנרות, שהנרות לעונג

נצטוו ולא לצער. רק שיזהר שיהיו הנרות ארוכים שידלקו עד הלילה, כמו שנתבאר בסימן

רס"ג עיי"ש).

[1569] כדלעיל ס"א (משום

שלום בית, שלא יכשל בעץ או באבן), וס"ט (ולברך עליו, אע"פ שאינם אוכלים

שם, לפי שהדלקת נר בשבת חובה אף בלא אכילה, כדי שלא יכשל בעץ ואבן כמ"ש למעלה).

[1570] אגודה שבת פ"ב סי' מה (ובקיץ

יכול לאכול לאור היום שלא במקום הנר, ובקיץ יעשו נרות ארוכים שלא יכבו קודם לילה,

ואם לא יעשו כן הוי ברכה לבטלה, דשרגא בטיהרא מאי מהניא). הובא במהרי"ל שם. שו"ע

ס"ט (המדליקין בזויות הבית ואוכלים בחצר, אם אין הנרות ארוכות שדולקות עד

הלילה הוי ברכה לבטלה).

[1571] מהרי"ל שם (ואמרתי דאותו

מקום שדולקין שם הוה קצת חושך, שכן דרך בערב שמחשיך קצת בחדרים, ומשתמש שום דבר

לאור הנר כדפירשתי לעיל). מ"א סקי"ז (ואפשר דאם באותו מקום היה קצת חשך

ומשתמש שום דבר לאור הנר, ליכא איסורא (מהרי"ל נ"ג)).

והוא כדלקמן סי' תקיד סט"ו (מותר לאדם להדליק

נרות בביתו ביום טוב ראשון סמוך לחשכה, ואין זה כמכין מיום טוב לחבירו, שהרי אף

באותה שעה שמדליק הוא צריך לאור הנר, כיון שכבר החשיך היום), וסי' תקכז סכ"ט

(מותר לו לילך לתוך החדר מבעוד יום סמוך לחשכה לחפש איזה דבר, ויוליך עמו נר דולק,

ויניחנו שם שיהיה דולק שם בשבת). וראה קיצור הלכות הערה 91.

ומ"ש מהרי"ל "כדפירשתי לעיל", קאי על

ההלכה דלעיל סי"א ( משתמש שם שום דבר מצרכי אכילה לאור נרותיה ). שמקורה במ"ש בשו"ת

מהרי"ל שם ( עבדי מידי, דנהנה בו הלילה לצורך אכילה). וכן הוא לעיל

ס"י (משתמש שום צרכי אכילה באותו חדר). לקמן סי"ד (אלא אם כן משתמשים שם

צרכי אכילה ).

ואין לפרש שגם כאן הכוונה ש"השתמש שם באותו מקום שום

דבר" – ש"לצורך אכילה", שהרי נכתב כאן סתם "והשתמש שם באותו

מקום שום דבר".

ונראה טעם הכרעה זו, שהרי הכא מיירי שהוא מקום המיוחד לו, שבזה

אפשר לברך אף אם לא השתמש בו צרכי אכילה, כדלעיל ס"י (והערה 1537 ), וסי"א (והערה 1544 ).

*

וכל זה כשהשתמש שם שום דבר, משא"כ אם לא השתמש שם כלום,

הוי ברכה לבטלה, ולא סגי במה שיכול להשתמש בו שום דבר.

ואף שיתבאר לקמן סי"ד ( יכול לברך ולהדליק

במקום שמשתמשין בו בשבת ... בין שיניחנו דולק שם, בין שיניחנו אחר כך אפילו במקום

שאין משתמשים בו כלום בשבת, וידליק כאן נר אחר. דכיון שהנר שבירך עליו היה מונח

שעה מועטת כאן במקום החייב בנר שבת, אין כאן ברכה לבטלה).

היינו כיון שעכ"פ הדליק את הנר

במקום שישתמש בו בשבת, וחייב להדליק שם (אף שלמעשה לקחו משם אחר ההדלקה).

משא"כ הכא דמיירי בנר קטן שלא ידלק עד הלילה, וגם אינו אוכל אצל נר זה (אלא

בחצר), הרי שהוא מקום שאין מצוה להדליק בו נר זה, ואם לא ישתמש בו שום דבר, הוי

ברכה לבטלה.

[1572] מרדכי סי' רעג (הדלקה במקומה בעינן

[=בחנוכה]. כתב ה"ר יעקב ישראל הוא הדין לנר של שבת). רמ"א סוף ס"י

(וצריך להניח הנרות במקום שמדליקין, לא להדליק במקום זה ולהניח במקום אחר).

[1573] מ"א ס"ק כג (ואין אסור

אלא כשמדליקין במקום שאין משתמשין בו, והניחו אחר כך במקום שמשתמשין בו, דקי"ל

הדלקה עושה מצוה).

והוא כמו לענין נרות חנוכה, דאמרינן כב, ב – כג, א (איבעיא להו

הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה ... הדלקה במקומו בעינן, משום הכי לא עשה כלום ...

הרואה הוא אומר לצורכו הוא דאדלקה ... שמע מינה הדלקה עושה מצוה שמע מינה). וכן

נפסק בטור ושו"ע רס"י תרעה (הדלקה עושה מצוה, ולא הנחה ... צריך שידליקנה

במקום הנחתה, שאם הדליקה בפנים והוציאה לחוץ, לא יצא, שהרואה אומר לצורכו הוא מדליקה).

ולמדים מנרות חנוכה אף לנרות שבת, שאם הדליק במקום שאינו חייב

להדליק שם, לא היתה הדלקה של מצוה, ואף אם נטל והניחו במקום החייב, לא יצא ידי

חובתו, כי הנחה אינה עושה מצוה.

[1574]

לבוש ס"י (כדי שיהא ניכר ונראה שמדליקין לכבוד שבת ולא לצורך אחר).

הובא במ"א שם (כלומר שאינו ניכר שמדליק לכבוד שבת (לבוש)).

וכמובא לעיל לענין נרות חנוכה ( הרואה הוא אומר לצורכו הוא דאדלקה).

וכמו בהדליק בעוד היום גדול, שנתבאר

לעיל ס"ו (לא יקדים למהר להדליקו בעוד היום גדול, לפי שאז אינו ניכר שמדליקו

לכבוד שבת ... ואם הדליק הנר בעוד היום גדול ולא קיבל עליו שבת מיד, צריך לכבותו

ולחזור ולהדליקו לצורך שבת, כדי שתהיה ההדלקה עצמה ניכרת שהיא לכבוד השבת).

וראה בדי השלחן סי' עד סק"כ. מראי מקומות וציונים. משולחן

הארי.

[1575] כדלקמן בסמוך (שיהא מקום

שמשתמשים בו בשבת, אע"פ שאין משתמשים בו צרכי אכילה, אם הוא חדר המיוחד לה או

לבעלה. ואם אינו מיוחד לה, אינה יכולה להדליק שם, אלא אם כן משתמשים שם צרכי אכילה).

[1576] מ"א שם (ולכן נראה לי, דאם עמד שעה

מועטת על מקומו, רשאי אחר כך להניחה במקום אחר).

ומפרש כאן דמיירי אף אם " יניחנו אחר כך אפילו

במקום שאין משתמשים בו כלום בשבת".

ואף שאם כן לא יהי' נר דלוק בשבת במקום

החיוב. על זה מפרש, דהכא מיירי ש"ידליק כאן נר אחר".

ואף שבשעה שבירכה והדליקה הנר הראשון

קיבלה את השבת, ושוב אינה יכולה להדליק עוד נר (כדלעיל ס"ז-ח). מכל מקום

מיירי הכא שהבעל הדליק הנרות, וכדלעיל סוף ס"ז (באיש המדליק אין בו שום מנהג

כלל, ומעמידין על עיקר הדין שאין קבלת שבת תלויה בהדלקת נרות, אלא באמירת ברכו).

ומה שנתבאר לעיל סוף סי"ג, שאינו

יכול לברך אלא אם כן "השתמש שם באותו מקום שום דבר לאורן". נתבאר לעיל

שם (הערה 1571 ).

וראה קובץ יגדיל תורה ירושלים א ע' 51.

[1577] מ"א שם (ומכל מקום יש ליזהר

לכתחלה לברך על השלחן).

[1578] כדלעיל ס"א ( ועיקר מצות הדלקת נרות הוא נר זה

שאוכל אצלו), ושם נסמן (הערה 1445 ).

[1579] מ"א ס"ק כא (ומיהו נראה

לי דדי כשעומד נר אחד שם).

והיינו לומר, שאף אם נוהגת להדליק כמה נרות, כדלעיל ס"א ( ויכולין

גם כן להוסיף ולהדליק ג' או ד' ...

ויש נוהגין להדליק לעולם ז' נרות. ויש נוהגים להדליק עשרה, מטעם הידוע להם). מכל מקום סגי בנר אחד על השולחן

שאוכלין לאורו, ושאר הנרות יכולה להדליק בשאר החדרים.

[1580] כדלעיל ס"א ( ויש

מכוונים לעשות ב' פתילות בנר זה, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. ובנרות של שעוה או

של חלב וכיוצא בהן מדליקין ב' נרות), ובקונטרס אחרון סק"א (שתי נרות לדידן, וזה אין עושין כי

אם על השלחן). ולכן ידליק ב' נרות על השלחן שאוכלים לאורן, ושאר הנרות יכול להדליק

בשאר החדרים.

ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א ( לעשות שתי פתילות

דהיינו שתי נרות לדידן, וזה אין עושין כי אם על השלחן ).

ונפקא מינה לחג הסוכות, שלא רוצים שידלקו נרות רבים בסוכה,

מחשש שריפה, לכן עדיף להדליק כל הנרות בתוך הבית, ורק שתי הנרות האחרונות – בסוכה.

ואם האשה תאכל הסעודה בתוך הבית, תוכל להדליק את כל הנרות בתוך

הבית.

[1581] עולת שבת סק"ו (ונראה דאם

יש הרבה נשים ואין לכל אחת שלחן בפני עצמה, שתוכל לברך על הנרות שעומדים בבית בשאר

מקומות, אפילו לא על השלחן שאוכל עליו). אליה זוטא ס"ק ט (מיהו אם יש הרבה נשים

בחדר אחד, יכולין לברך אף על שאר נרות, דהוא נמי שלום ביתו).

ונראה דמיירי שיש בעל הבית במקום זה,

שחיוב ההדלקה בשלחן זה היא עליו, ולא עליהן. משא"כ אם אין כאן בעל הבית,

וכולן שוות בחיוב ההדלקה בשלחן זה, נתבאר לעיל ס"י ( ב' או ג' בעלי בתים

שאוכלין על שלחן אחד, ומברכים כל אחד על מנורה שלו ... שכל מה שניתוספה אורה בבית

יש בה שלום בית ושמחה יתירה להנאת אורה בכל זוית).

[1582] מ"א ס"ק כ"א (ואפילו

מדליק בחדרים שאין משתמשין בהם לצורך אכילה ... ומיהו דוקא כשיש לו חדר מיוחד ... אבל

אותן המדליקין בבית האכסדרה אין מברכין ... שאין זה מצוה המוטלת עליו, וגם אין משתמשין

שם לצורך אכילה. אבל במקום שמשתמשים לצורך אכילה, אפילו אחר רשאי לברך).

והיינו שכדי שיוכל לברך, צריך אחד מהשנים:

(א) חדר המיוחד לו, אף שאינו משתמש שם צרכי אכילה.

(ב) אף חדר שאינו מיוחד לו, אלא שמשתמשים בו צרכי אכילה.

וכן הוא לעיל ס"י ( ולדברי הכל יכול השני

לברך בחדר המיוחד לו, אע"פ שאינו אוכל שם ואינו משתמש שם שום צורך אכילה ... ואפילו בחדר המיוחד לראשון, אם הראשון משתמש שום צרכי

אכילה באותו חדר ...

יכול השני להדליק שם ... ולברך על הדלקה זו, אע"פ שהוא לא ישתמש כלום אצל

נרותיו ).

וטעם הכרעה זו נתבאר לעיל סי"א ( הערה 1544 ).

וראה חדושי שאול בן הלוי – דברי חנוך, השמטות דף עב.

[1583] מ"א ריש סי' תרעז (אם סמוך על שלחן בעל

הבית, הוא בכלל בני ביתו, ומדינא אינו צריך להדליק). הובא בתוספת שבת כאן ס"ק

יט (וברס"י תרע"ז הביא המג"א ... ומסיק ... אם סמוך על שלחן בעל

הבית הרי הוא בכלל בני ביתו). וכן הוא לעיל ס"ט ( אם הוא סמוך על שלחן

בעל הבית, נעשה כבני ביתו של בעל הבית, ויוצא בנרו של בעל הבית) . ונתבאר בקונטרס

אחרון ריש ס"ק ה (זה פשוט דבני ביתו אינם צריכים נר לכל אחד ואחד).

אלא שאם יש לה חדר מיוחד, כיון שבחדר זה

אינה נפטרת בנרו של בעל הבית, על כן היא צריכה לברך שם בברכה. וכן הוא לעיל סוף

ס"ט (וכל זה כשאין לו חדר מיוחד שם). ונתבאר שם (הערה 1531 ).

[1584] סעיף ט.

[1585] חק יעקב סי' תלב ס"ק יא. משמעות

העולת שבת סי' תקפה. ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ה, ולקמן סי' תלב ס"ח

וקונטרס אחרון שם ס"ק ב.

[1586] שבעל הבית מצוה לה להדליק

בשאר החדרים, "לפוטרו מחיובו שהוא חייב להדליק שם", ומברכת על הדלקה זו

מטעם ערבות, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ה.

אלא שגם לפי מנהג זה אינה יכולה לברך על

נרות שמדלקת על השולחן שאוכלים עליו ובעלת הבית מדלקת עליו, כמבואר בקונטרס אחרון

ריש ס"ק ה (אין לברך עליו, כיון שאינו חיוב בדבר מחמת עצמו ... לא אשכחן חיוב

שתי נרות, אלא שיש מכוונים כן כנגד זכור ושמור ... דבלאו הכי סגי בנר אחד לכל בני

ביתו). וכיון שאין חיוב בנר השני, אי אפשר לברך עליו, אף אם הוא בשליחות בעל הבית.

ואף שנתבאר לעיל ס"י (ב' או ג' בעלי

בתים שאוכלין על שלחן אחד ומברכים כל אחד על מנורה שלו, יש מפקפקין לומר שיש כאן ברכה

לבטלה לפי שכבר יש שם אורה מרובה מנרות שהדליק הראשון, ויש מיישבין המנהג שכל מה שניתוספה

אורה בבית יש בה שלום בית ושמחה יתירה להנאת אורה בכל זוית).

היינו בב' או ג' בעלי בתים, שיש על כל

אחד מהם חיוב הדלקת הנר. ואף שהראשון כבר הדליק שם, יכול גם השני להדליק שם, מטעם "שכל

מה שניתוספה אורה בבית יש בה שלום בית ושמחה יתירה להנאת אורה בכל זוית".

משא"כ כשהאורחת או הבת סמוכה על שלחן

בעל הבית, הרי מלכתחלה לא חל עליה חובת ההדלקה, ולכן "אין לברך עליו, כיון

שאינו חיוב בדבר מחמת עצמו", ונתבאר לעיל שם (הערה 1533 ).

*

אמנם בשיחת כ"ד אלול תשל"ד, יצא

הרבי בקריאה לבנות ישראל, להשתדל בקיום מצות הדלקת נרות שבת קודש בברכה, כולל הבנות

שלפני עונת הנשואין, מתחיל מגיל חינוך.

היו רבנים שכתבו לרבי, שיש לדעתם חשש ברכה

לבטלה כאשר הבנות מדליקות בעצמן בבית בברכה, ועיקר הקושי הוא מהמבואר כאן בפנים

ובקונטרס אחרון, כמבואר לעיל.

והשיב על דבריהם בשיחת ו' תשרי תשל"ה,

שיחות קודש תשל"ה ח"א ע' 34 (די הנהגה בפועל פון בית הרב אז אפילו נשים קודם

הנישואין האבן געבענטשט מיט א ברכה, וואס מסתם פירט זיך דאס פון דעם אלטן רבי'ן אן,

ווארום דאס גייט דאך אזוי מדור לדור, און וויבאלד דאס איז געווען אין דורות אחרונים

איז א זיכערע זאך אז מען האט דאס אייגעפירט פון פריער, אנהויבנדיק פון דעם ראש השלשלת

– וואס דאס איז דער אלטער רבי ... איז בנוגע למעשה בפועל האט מען מכריע געווען די צווייטע

דעה).

וכן נהגו בדורות האחרונים בכמה חוגים,

כמבואר בערוך השלחן ס"ז (ובנות ישראל נוהגות לברך כל אחת בעצמה אף כשהן אצל

אמן, אף שהבעל אינו מברך וסומך על ברכת אשתו כמ"ש בסעי' ה', משום דהחיוב הוא

רק על המשפחה כמ"ש שם, מכל מקום הבנות, מפני שהן נצטוות יותר כמו שנתבאר,

מברכת כל אחת ואחת).

הרבי ביקש אז (על ידי המזכירות) את חברי

הכולל, להשתדל לברר הלכה זו על בוריה. עריכה זו הוטלה עלי על ידי חברי הכולל,

וערכתי אז חוברת "נרות שבת קודש", שבה סיכמתי פרטי הלכה זו, אשר עצם ההלכה

שאכסנאי מחוייב להדליק בעצמו (או להשתתף בפריטי – בנרות שמדליק בעל הבית, או שידליקו

עליו משלו בביתו), אף שבעלת הבית מדליקה במקום שהוא מתאכסן, זה גופא מורה אשר הדלקת

נרות שבת היא חובת גברא, ולא רק חובת הבית.

ואינו דומה לחיוב קביעת מזוזה על פתח הבית,

שאם אחד מהדיירים קבע מזוזה בפתח, שוב לא חל שום חיוב קביעת מזוזה על שאר הדיירים,

כי בבית הזה כבר נקבעה המזוזה; משא"כ הדלקת נרות שבת, גם אחרי הדלקת הנרות על

ידי בעלת הבית, לא נפטרו שאר הדיירים או האכסנאים שאוכלים בבית הזה, ומחוייבים הם להדליק

בעצמם (או להשתתף בפריטי בנרות שמדלקת בעלת הבית, או שידליקו עליהם משלהם בביתם), וכמו

לענין נר חנוכה, שנתבאר בר"ן שבת י, א ד"ה אמר רב ששת אכסנאי (דלא תימא דין

נר חנוכה כדין מזוזה דכל מי שאין לו בית פטור מן המזוזה). וראה מה שדן בזה ב"אז

נדברו" ח"ו סי' סז.

אלא שמכל מקום הדלקת בעלת הבית מועלת גם

לבני ביתה והאורחות הסמוכות על שולחנה. והיינו שהדלקת בעלת הבית עבור כל בני הבית פוטרת

את חובת גברא שיש על כל אחד מבני הבית והסמוכים על שלחנם.

וכיון שכן, הרי מובן שכל אחת מבנות הבית

והאורחות יכולה לכוין שאינה רוצה ליפטר בהדלקת בעלת הבית, ונשארת עלי' חובת הדלקת נרות

שבת בברכה. וכמו שהוא לענין נרות חנוכה, שנתבאר במ"א סי' תרעז ס"ק ט, בשם

מהרי"ל סי' קמה (משום ברכה לבטלה ליכא, כיון שאינו רוצה לצאת בשל אשתו, ממילא

חל חיובא עליה). וראה מה שדן בזה ב"נרות שבת קודש" להר"י גינזבורג,

באר שבע תשל"ה, ע' 26 ואילך.

וכיון שכבר בימי אדמו"ר הזקן השתדלה

כל אשה בישראל להדליק בעצמה הנרות, עד אשר "נתפשט המנהג במדינות אלו" למצוא

דרך איך להדליק בברכה – עכ"פ בחדר הסמוך, "ולהכי אין למחות ולבטל המנהג שנהגו

בהדלקת הנרות, כיון שיש להם על מי שיסמכו" – אף בחדר האוכל, כאשר כל אחת מהבנות

והאורחות מתכוונת שלא לצאת ידי חובתה על ידי הדלקת האם – בעלת הבית.

וראה קונטרס נרות שבת קודש ע' 27. משולחן הארי עד 58. קובץ

הערות וביאורים תשצח ע' 86. תשצט ע' 54. תתב ע' 48. חדושי שאול בן הלוי - דברי חנוך סי' ח

ובהשמטות דף עא ואילך. נעתק בחלקו ביגדיל תורה (נ. י.) חו' לז ע' שנז. קיצור הלכות

ע' קיח.

וככל הדברים האלה מצאנו אף לענין מנהג הנשים

בהפרשת חלה, כדלקמן סי' תנז ס"ד (ועכשיו שנהגו העולם ללוש עיסות גדולות משיעור

חלה ... הן מפרישין חלה מכל עיסה ועיסה בפני עצמה. ונהגו שמכל עיסה ועיסה מפרשת אשה

אחרת ומברכת לעצמה), ושם נסמן (הערה טז).

*

עוד ביאר הגרמ"ש אשכנזי את מנהגינו

זה (כפר חב"ד גליון 1169 ע' 37), על פי האמור בקונטרס אחרון כאן (בנר חנוכה אמרו

איש וביתו, והמהדרין שם היינו משום פרסומי ניסא, ובנר שבת לא אשכחן הידור זה בגמרא,

אם כן אין לברך עליו כיון שאינו חיוב בדבר). הרי שקיום הידור היא סיבה מספקת לברך.

וכיון שנהגו להדר בזה, אפשר שהוא חשוב הידור שאפשר לברך על הדלקה זו. וראה מה

שדנתי בדבריו בשיעורי הלכה למעשה ח"א ע' קמז.

[1587] כדאמרינן ברכות כז, ב (רב

צלי של שבת בערב שבת ... אמר רב נחמן אמר שמואל מתפלל אדם של שבת בערב שבת).

[1588] ברכות שם (אמר ליה רבי

ירמיה בר אבא לרב מי בדלת (אותו היום שהתפלל רב של שבת בערב שבת, אמר ליה רבי

ירמיה מי בדלת מן המלאכה, הואיל וקבלת עליך שבת בתפלתך, רש"י). אמר ליה אין

בדילנא). טור ושו"ע

סי"א (אף על פי שלא התפללו הקהל עדיין, אם קדם היחיד והתפלל של שבת מבעוד יום,

חל עליו קבלת שבת ואסור בעשיית מלאכה).

וכן הוא לעיל סי' רסא ס"ג (קיבל

עליו שבת בתפלת ערבית של שבת, שהתפלל מבעוד יום), ושם נסמן (הערה 1264 ).

[1589] ב"י ד"ה ומ"ש רבינו עוד

(ויותר נראה לומר דכיון שהזכיר קדושת היום בתפילה, אי אפשר לעשותו חול לדברי הכל),

ושו"ע שם ( ואפילו אם אומר שאינו רוצה לקבל שבת) .

וראה קונטרס אחרון סוף ס"ק ו ( ממ"ש ב"י

וש"ע סי"א ואפילו אינו רוצה כו', משמע דיוצא ידי חובת תפלה), משא"כ

אם טעה, יתבאר לקמן סכ"א (צריך הוא לחזור ולהתפלל ערבית, כיון שהוא לא נתכוין

בתפלתו מפני קבלת תוספת שבת, אלא מפני שהוא לילה, והרי התפלל בטעות) .

[1590] מרדכי רמז רצז-ח (והיכא

שרוב הקהל קבלו עליהם שבת, המיעוט על כרחם נמשכין אחריהם ואסורין במלאכה). שו"ע סי"ב (אם רוב הקהל קבלו

עליהם שבת, המיעוט נמשכים אחריהם).

וכן הוא לעיל סי' רסא ס"ג (או שרוב הצבור ענו ברכו). לקמן

סי' שצג ס"ב (ואפילו אם הוא לא התפלל, אם רוב הצבור התפללו, המיעוט נמשכים

אחריהם בעל כרחן). סי' תקכז ס"ט (אם כבר אמרו רוב הצבור ברכו, הרי הוא נגרר

אחר רוב הצבור).

[1591] מרדכי שם בשם ריב"[ם] ( וכן

כתב ר"י ברבי מרדכי, דאם הקהל אמרו בערב שבת ברכו, שאין היחיד שלא היה בבית

הכנסת יכול לעשות מלאכה) .

[1592] מרדכי וריב"ם שם (על כרחם ... אף

על פי שאין רוצה לקבל עדיין שבת) . שו"ע שם (על כרחם).

[1593] ספר חסידים סי' רסב (מי שלא

הכין בערב שבת מאכלו ורוצים לומר ברכו ... אם עדיין שהות ביום ויש שעה גדולה יעכבו,

[ואם] אין שעה וסמוך לספק בין השמשות, מוטב שלא יאכל ולא יחללו ספק שבת). מ"א

סק"ל (מי שלא תיקן מאכלו, יש להמתין עם ברכו. ואם הוא סמוך לבין השמשות, אל

ימתינו).

[1594] סיכום האמור בסעיף

שלפנינו:

(א)

אם רוב העיר קבלו השבת נמשכים אחריהם גם היחידים שאינם בבית הכנסת.

(ב)

אבל המתפללים בבית הכנסת אחד, אינם נמשכים אחר המתפללים באחרים.

(ג)

ואם רק מיעוט בתי כנסת קבלו שבת, אין נמשכים אחריו אלא היחידים שהם בבית הכנסת.

(ד)

אבל מי שרגיל להתפלל בבית הכנסת הזה ואינו בבית הכנסת, אפשר להתירו במלאכה.

[1595] כנסת הגדולה הגב"י ( בעיר

שודאי רוב הקהל בבתיהם … אינו בדין שיהיו

נמשכין אחר המיעוט. וכן בעיר שיש בה בתי כנסיות הרבה ופעמים שמקדימים בבית הכנסת

אחד … קודם האחרים, ועל הרוב זמנו של זה לא

זמנו של זה, מי מהם יהא נמשך, הרי נתת דבריך לשיעורים, הר"א ן' נחמייש בתשובה

כתיבת יד) .

מ"א ס"ק כד (ואם רוב הקהל לא היו בבית הכנסת, אין נמשכין אחר

המיעוט. וכן בעיר שיש בתי הכנסת הרבה, אין אחת נמשכה אחר חברתה (כנסתן הגדולה)).

[1596] פרי מגדים א"א ס"ק

כד (שני בתי כנסיות אין אחת נמשכת אחר חברתה, משמע אף שיש באחת רוב).

[1597] מהלשון "אפשר",

נראה שמתירו מספק. וראה בהנלקט בהליכות השבת ס"ק א'קז.

[1598] שבלי הלקט סי' נט (ובשם

הר"ר אליעזר ב"ר יואל הלוי זצ"ל מצאתי, אדם שבא בעיר בערב שבת וכבר

קבלו עליהם [אנשי] העיר שבת, כיון שהתחילו ברכו, אף על פי שעדיין יום גדול, אם היה

עליו מעות או חפץ מניחו ליפול, שברכו הוא במקום תקיעה שהיו בוטלין ממלאכה).

שו"ע סי"ג (אדם שבא לעיר בערב שבת וכבר קבלו אנשי העיר עליהם שבת, אף על

פי שעדיין היום גדול, אם היו עליו מעות או שום חפץ, מניחו ליפול).

[1599] סעיף יט (ומי ששכח כיסו עליו ונזכר

בשבת כשהוא בתוך הבית או בתוך החצר או אפילו בתוך עיר המעורבת, יכול לילך עמו עד

לתוך חדר מוצנע ושם יתיר חגורו והכיס נופל, ואין בזה איסור טלטול מוקצה, דכיון

שהמוקצה ישנו עליו כבר הרי הוא יכול לנושאו עליו לכל מקום שירצה ... ועוד

שזהו טלטול על ידי גופו ולא בידיו ), ושם נסמן (הערה 2183 ). וכן כאן, לא יקחנו בידיו מכיסו כדי

להניחו באיזה מקום, אלא ילד לשם, ויניחו ליפול.

וכן הוא במ"א כאן ס"ק כה (מניחו ליפול, פירוש שהולך

לחדר, כמ"ש סימן רס"ו).

[1600] ברכות כז , ב (אביי שרא ליה לרב

דימי בר ליואי לכברויי סלי (לעשן אותן בגפרית, לאחר שהתפלל של שבת בערב שבת,

רש"י). ההוא טעותא הואי (לא קבל עליו תוספת שבת משעת תפלה מדעת, אלא יום

המעונן היה וכסבור חשכה, ואחר כך זרחה חמה, רש"י)). שו"ע סי"ד (ואם

יחיד הוא שטעה בכך, צריך הוא לחזור ולהתפלל תפלת ערבית).

[1601] תלמידי רבינו יונה ברכות

יח, ב ד"ה רב צלי (אם התפלל מבעוד יום בטעות, שהוא יום מעונן והיה חושב שהיה

לילה ואחר כך זרחה השמש, צריך לחזור ולהתפלל, אף על פי שהתפלל מפלג המנחה ואילך,

כיון שלא נתכוין להתפלל אלא אחר שקיעת החמה והתפלל בטעות, ומותר בעשיית מלאכה,

שקבלת טעות לא שמה קבלה). ב"י סד"ה גרסינן (וביחיד אפילו התפלל מפלג

המנחה ולמעלה, כיון דבטעות הוה, שהיה סבור שכבר חשכה, לא עלתה לו תפלה). שו"ע

שם (כשהתפללו היה מפלג המנחה ולמעלה).

היינו אף שמפלג המנחה ולמעלה אפשר

להתפלל ערבית, כדלקמן סי' רסז ס"א (ונוהגים להקדים תפלת ערבית יותר מבימות

החול ... רק שיהא מפלג המנחה ולמעלה). מכל מקום אם התפלל בטעות לא הוי קבלת שבת.

[1602] גמרא שם . (פעם אחת נתקשרו שמים

בעבים, כסבורים העם לומר חשכה הוא ונכנסו לבית הכנסת והתפללו של מוצאי שבת בשבת,

ונתפזרו העבים וזרחה החמה, ובאו ושאלו את רבי, ואמר הואיל והתפללו התפללו).

[1603] משמעות תלמידי רבינו יונה ברכות

שם (שכתב לענין יחיד "אף על פי שהתפלל מפלג המנחה ואילך"). ב"י

שם (אבל קודם פלג המנחה, אפילו ציבור נמי מחזירין, כיון דלאו זמן תפלת ערבית הוא

כלל. וכן נראה מדברי רבינו יונה ז"ל שם). שו"ע שם (אם כשהתפללו היה מפלג

המנחה ולמעלה).

[1604] גמרא שם (שאני צבור דלא מטרחינן להו).

[1605] הגאונים הובא ב מרדכי סי'

רצז (מצאתי בספר המקצעות שכתב בשם רב שרירא גאון, מעשה היה בימי אבותינו הקדמונים,

פעם אחת ערב שבת היה ויום המעונן היה וכסבורין העם שהוא חשיכה, הדליקו נרות ולא

הספיקו להתפלל מנחה עד שנשבה הרוח ונתפזרו העבים וראו השמש, ולא התפללו מעריב,

והיה שהות ביום והתחילו הנרות לכבות, ושאלו חכמי הדור ואמרו, אותם שהדליקו אסורים

להדליק עוד ולעשות מלאכה, שכבר קבלו השבת).

שבלי הלקט סו"ס נט (ובתשובות הגאונים זצ"ל מצאתי, פעם אחת ...

שאותן שהדליקו הנרות אסורין להדליק ולעשות מלאכה, מפני שכבר קבלו עליהן את השבת).

אור זרוע הל' ערב שבת סי' טז (מדברי רב שרירא גאון שכתוב בספר המקצועות

מעשה שהיה בימי אבותינו הקדומים ... שאותם שהדליקו הנרות אסורין להדליק ולעשות

מלאכה משום שכבר קבלו עליהם את השבת ... הרי אתה רואה שאע"פ שבטעות קבלו

עליהם את השבת, אפילו הכי אסורים במלאכה. מיהו מכח הספר איני מבין ... מיהו אין

לנו כח לחלוק על דברי רבותינו השלום עליהם ) .

ומדבריהם לענין הדלקת

הנר בטעות, למדים לענין תפלת ערבית בטעות, דהוי קבלת שבת ואסורים במלאכה.

וקיי"ל כוותייהו רק לענין תפלת ערבית, משא"כ לענין הדלקת הנר לא הובאה

כאן דעת האוסרים, דקיי"ל שהדלקת הנר אינה קבלת שבת אלא לנשים, ואין צבור

לנשים לומר שהצבור הדליק נרות. ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ז.

ולענין קבלת שבת על ידי תפלת ערבית בטעות, נפסק כן ברש"י

שם ד"ה הואיל והתפללו התפללו (לענין תוספת, אע"ג דבטעות הוה, תוספת

הוא על ידי תפלה, הואיל ואמר תפלה קבלה היא). הובא באור זרוע שם (אע"ג

דבטעות הוה תוספת הוא על ידי תפלה, הואיל ואמר תפלה קבלה היא, עד כאן פרש"י.

משמע מפירושו דקבלה בטעות הויא קבלה לענין ליאסר במלאכה).

ראב"ן סי' קע (ציבור בין מדעת בין בטעות הויא קבלה גמורה).

רוקח סי' מח (צבור שהתפללו וטעו לא נטריחם להתפלל, והקבלה קבלה).

דרכי משה סק"ו (באור זרוע כתב אף על גב דבגמרא נראה דציבור שקבלו

עליהם שבת בטעות לא הוי קבלה, מכל מקום כן הורו הגאונים, ואין לחלוק עליהם).

תוס' כז, ב ד"ה שאני צבור, לפי גירסת ופירוש רש"ל

בחכמת שלמה (ואף על גב דלא מטא זמן איסור, אסורים בעשיית מלאכה כו', פירוש כדי שלא

להטריחם עוד בתפלה, משום הכי אוקמינהו באיסורייהו).

שלטי גבורים ברכות יח, ב אות ה, בשם פסקי ריא"ז פ"ד ה"ב

אות ד (ואם הצבור התפללו בטעות, הואיל והתפללו התפללו, שטורח להם לצבור לחזור

ולהתפלל, ואסורין בעשיית מלאכה).

מהר"מ טיקטין בחידושי אנשי שם על המרדכי שם אות ד (כדלקמן הערה הבאה).

מ"א ס"ק כו (ומהר"מ טיקטין כתב דהמרדכי סבירא ליה

דבקבלה בטעות בצבור שמה קבלה ... וכן כתבו השבלי לקט, ורש"ל, וכן פסק דרכי

משה בשם אור זרוע, ואין להקל. וכן כתבו הרוקח והראב"ן והשלטי גבורים).

[1606] במרדכי שם, על דברי ספר המקצעות (מכאן ...

יש ללמוד דקבלת שבת בטעות לא הויא קבלה ומותרין במלאכה), שהיא הדעה השנית דלקמן.

וכתב על זה בחדושי אנשי שם, ממהר"מ מטיקטין (וצ"ע מה ראיה קאמר, שהרי

אמרו אותם שהדליקו אסורים להדליק ולמלאכה. וצריך לומר דאפיסקא דלקמן קאי, דמשמע

ליה מדקאמר וכסבורין העם שהיה חשיכה והדליקו, משמע שרוב הקהל הדליקו, תדע שהרי

התפללו כבר תפלת המנחה בצבור וראו השמש, ולא התפלל מעריב היו אותם שלא הדליקו

מיעוטא, ואפילו הכי התירו להם להדליק ולעשות מלאכה, ולא אמרינן שנמשכין אחר הרוב

הואיל ורוב דטעות הוי. והכי קאמר יש ללמוד מכאן דקבלת שבת לרוב הצבור בטעות לא

הויא קבלה לאחריני ואותן אחרים מותרים במלאכה כו', ומינה היכא שרוב הקהל קבלו עליהם

שבת כדין, מיעוט על כרחם נמשכים אחריהם. וגם מפירש"י פרק תפלת השחר משמע

דצבור כיון דלא מטרחינן להו לחזור ולהתפלל, אם התפללו ברכו בטעות ועוד היום גדול

הויא קבלה ואסורין במלאכה). הובא במ"א שם (ומהר"מ טיקטין כתב דהמרדכי סבירא

ליה דבקבלה בטעות בצבור שמה קבלה, אך שאין המיעוט נמשכים אחריהם).

[1607] תוס' ברכות שם ד"ה שאני

צבור, לפי גירסת הב"ח שם (אין איסור בעשיית מלאכה). רא"ש שם

פ"ד סוס"ו (שאני צבור דלא מטרחינן להו להתפלל שנית כמו דמטרחינן ליחיד,

אבל מלאכה (בשבת) אלו ואלו מותרין). רשב"א ד"ה שאני התם (ודוקא

לענין תפלה הוא שאין צריך לחזור ולהתפלל, משום דאיכא טירחא דציבורא, אבל לענין

מלאכה, עושין הן כיחיד, דקבלה בטעות הוא ואינה קבלה לא ליחיד ולא לצבור). תלמידי

הרב רבינו יונה שם יח , ב סוד"ה רב צלי (והרב רבי משה בר יוסף

נרבונ"י ז"ל אמר, שאם טעו הצבור בערב שבת והתפללו מבעוד יום שהיו סבורין

שהיה חשכה, אף על פי שלא נחייב אותם לחזור ולהתפלל מפני טורח הצבור ויוצאין באותה

תפלה של שבת שהתפללו כבר, אפילו הכי מותרין בעשיית מלאכה. ודייק הכי מדאמר שאני

צבור דלא מטרחינן להו. דמשמע שלא חששו אלא משום טרחא בלחוד. אבל מפני קבלת השבת בתפלתם

לא חששו כלל ומותרין במלאכה). רבינו ירוחם נתיב יב ח"א בתחילתו (אבל

אם התפלל בטעות שהיה היום מעונן ואחר כך זרחה חמה, מותרים לעשות מלאכה בין צבור

בין יחיד). ט"ז סק"א (וכתב הרא"ש דלענין מלאכה בין ציבור

בין יחיד מותרים).

[1608] תרומת הדשן סי' ד (מי ששהה

להתפלל מנחה בערב שבת עד לאחר שענו הקהל ברכו ... אחד מגדולים מצא בתשובות ישנות,

דמי ששהה להתפלל מנחה בערב שבת בדרך זה, שאל יתפלל מנחה באותו בית הכנסת שבו הצבור

ושלוחם מתפללים, הואיל והצבור קדשו היום לא יעשנה חול אצלם, אלא ילך חוץ לבית

הכנסת ויתפלל שם מנחה של חול, עכ"ל. וכן היה רגיל להורות. וכן הורו גם כן

תלמידיו שנים מהגדולים אחריו), ובכתבים סי' קנג (מהר"ש הורה ואמר שכך מצא

בתשובות ישנות, מי ששהה להתפלל מנחה בערב שבת עד שענו הקהל ברכו, ועדיין לא עברה

זמן המנחה, שאל יתפלל מנחה באותה בית הכנסת שבו הקהל והש"ץ מתפללין, אחרי

שהקהל קדשו היום לא יעשהו חול אצלם, אלא ילך לחוץ אותו בית הכנסת ויתפלל מנחה של

חול. וכן הורו תלמידיו אחריו דודי מהר"א ז"ל ומהר"י ז"ל),

מהר"ש הוא רבי שלום מנוישטט, ושני תלמידיו הם רבי אהרן בלומלין (דודו של

תרומת הדשן), ומהרי"ל. והובא בהלכות ומנהגי מהר"ש מנוישטאט סי' קסז,

ובמהרי"ל הל' שבת, ובהגהות מנהגים אות כד. שו"ע סט"ו (מי ששהה

להתפלל מנחה בערב שבת עד שקבלו הקהל שבת, לא יתפלל מנחה באותו בית הכנסת, אלא ילך

חוץ לאותו בית הכנסת ויתפלל תפלה של חול).

ואף שבשעה שהציבור ענו ברכו הוי קבלת שבת גם עבורו בעל כרחו, כדלעיל

סי"ז ( אם רוב הקהל קבלו עליהם שבת, המיעוט נמשכים אחריהם בעל כרחם),

ושם נסמן (הערות 1590 - 1591 ).

יש לומר דהכא לענין תפלת מנחה הקילו,

כמבואר ב תהלה

לדוד סק"ח. או אפשר דהכא מיירי שרוב העיר לא קבלו עדיין שבת, רק בבית הכנסת

זה, וכדלעיל סי"ט ( ויחיד שלא היה בבית הכנסת שקבלו בה שבת, אע"פ שהוא רגיל

להתפלל תמיד באותו בית הכנסת, אם רוב העיר לא קבלו עדיין שבת, אפשר להתירו במלאכה). ומכל מקום לא יתפלל מנחה באותו בית

הכנסת (וראה גם סעיף הבא, הטעם שהוא רק חומרא).

[1609] מרדכי סי' רצו (מי ששהה להתפלל

מנחה (הואיל) וכבר ענה ברכו עם הקהל, הואיל וכבר עשהו קדש, שוב לא יעשנו חול

להתפלל תפלה של חול, אלא כמו ששנינו בפרק תפלת השחר (ברכות כו, ב) טעה ולא התפלל

כו' מתפלל תפלת ערבית שתים של שבת. כן פסק ה"ר שמואל מבייברק). הגהות מיימוניות

פ"ה סוף אות ר (כתב ה"ר שמואל בן ר"ב ... מי שלא התפלל תפלת מנחה

וענה ברכו עם הקהל, אם כן כבר עשהו קדש, ושוב לא יעשנו חול, ויתפלל ערבית שתים של

שבת). שו"ע שם (אבל אם ענה וקבל שבת עמהם, אינו יכול להתפלל תפלת חול, אלא

יתפלל ערבית שתים).

[1610] סעיף יד (טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת,

מתפלל ערבית שתים של שבת).

[1611] תרומת הדשן שם (ונראה לי, שאם

יבא אחד לבית הכנסת סמוך לברכו, לא ימתין להתפלל מנחה עד לאחר ברכו, בשביל עניית

ברכו, כמו שצריך לעשות בשאר ימים, דכיון דשעה עוברת היא לתפלת המנחה, אם יענה ברכו

כדפירשתי, אין להקפיד בכה"ג אם לא יענה ברכו ... ואף על פי שלא יוכל לגמור

חצי תפלת המנחה קודם ברכו, ונמצא מתפלל מקצת תפלת חול באותו בית הכנסת שבו הצבור

ושלוחם שענו כבר ברכו וקדשו היום, מכל מקום הואיל והתחיל בהיתר, אין נראה דיש

קפידא כולי האי). ואף שכתב בכתבים שם (נראה לעניות דעתי אין להקפיד אמאי דמתפלל

תפלת חול אצל הצבור שכבר ענו ברכו וקדשו היום, הואיל והתחיל בהיתר, וכה"ג

אשכחן טובא לחלק. ודוקא בשלא ידע שלא יוכל לגמור קודם ברכו, כגון שסבור שאחד מן

הקהל יושיבו החזן מעט), כתב על זה בב"י (ולענין הלכה נראה שיש לסמוך על מה

שכתב בספר תרומת הדשן, יותר מעל מה שכתב בכתביו). שו"ע סט"ז (אם בא לבית

הכנסת סמוך לקבלת הצבור שבת, מתחיל להתפלל מנחה, ואף על פי שבעודו מתפלל יקבלו

הצבור שבת, אין בכך כלום, הואיל והתחיל בהיתר).

[1612] בשו"ע שם ס"ב (אסור

להתחיל לאכול חצי שעה סמוך לזמן קריאת שמע של ערבית, ואם התחיל לאכול אחר שהגיע

זמנה, מפסיק וקורא קריאת שמע). והיינו שדוקא "אם התחיל לאכול אחר שהגיע

זמנה" נחשב התחיל באיסור וצריך להפסיק, משא"כ אם התחיל תוך חצי שעה,

ויודע שימשיך תוך שעת האיסור נחשב התחיל בהיתר.

אמנם חלק עליו הרמ"א סי' תרנב ס"ב (ואם התחיל לאכול

יותר מחצי שעה קודם שהגיע זמן חיובו ... אין צריך להפסיק), משא"כ אם התחיל

לאכול בתוך חצי שעה נקרא התחיל באיסור. וכן הוא במ"א סי' תלא ס"ק ח (ולי

נראה דמה שכתוב ואם התחיל מבעוד יום מיירי חצי שעה סמוך לערב, דהתחיל באיסור, ולכן

צריך להפסיק).

וכן נפסק לעיל סי' ע ס"ה ( במה דברים אמורים כשהתחיל באיסור,

דהיינו שהתחיל לאכול תוך חצי שעה), ומצויין שם המקור ( ר"ן. רמ"א סוף סי' תרנב.

מ"א סי' תלא (דלא כמשמעות שו"ע סי' רלה) . וכן הוא לקמן סי'

תלא ס"ו ( היה עוסק בהיתר, דהיינו שהתחיל לעסוק קודם חצי שעה לפני צאת הכוכבים ),

ושם (הערה עז).

ואפשר שגם בסי' רלה ביאר רבינו מסקנתו

הנ"ל (כדעת הרמ"א והמ"א), ולא הגיע לידינו סימן זה בשוע"ר.

[1613] תרומת הדשן שם (ואף על גב דבפרק ערבי

פסחים (קז, ב) גבי ההיא דאגריפס פריך, סוף סוף מאי רבותא, דהא מטא זמן איסור,

פירשב"ם, דהיכא דידוע שאינו יכול לגמור בהיתר, הוי כהתחיל באיסור. ונדון

דידן, נראה דאין לדמות להתם, דלאו איסור והיתר שייך ביה). מ"א ס"ק כט (אף

על גב דכהאי גוונא מיקרי התחיל באיסור, כמה שכתב סוס"י תרנ"[ב], מכל

מקום הכא לא קפדינן כולי האי, הואיל ואינו אלא חומרא בעלמא (תרומת הדשן שם)).

והיינו כנ"ל הערה הקודמת, שהמ"א (ורבינו) פוסקים

כדעת הרמ"א סוס"י תרנ"ב, שהמתחיל תוך חצי שעה נחשב כהתחיל באיסור.

ומכל מקום שאני הכא כיון שאינו אלא חומרא בעלמא. וכעין זה הוא לקמן

סי' תפט סי"ז (אם עבר והתחיל בסעודה בתוך חצי שעה סמוך לזמן הספירה אין צריך

להפסיק באמצע סעודתו), והובא שם (הערה קסד) מדברי נחמיה, שבאיסור קל מקיל רבינו

כדעת האומרים שנחשב כהתחיל בהיתר.

והטעם שכאן היא חומרא בעלמא, נתבאר לעיל (סוף הערה 1608 ).

[1614] כדלעיל סט"ז (אם קדם

היחיד והתפלל ערבית של שבת מבעוד יום, חל עליו קבלת השבת ואסור בעשיית מלאכה),

וסי' רסא ס"ג (אם כבר קיבל עליו שבת בתפלת ערבית של שבת, שהתפלל מבעוד יום ... אסור לו לעשות בעצמו כל שבות, אפילו קודם בין השמשות,

אפילו לדבר מצוה וצורך גדול).

[1615] רשב"א קנא, א ד"ה

א"ר יהודה (וכתבו בתוספות דמהא שמעינן דישראל שקיבל עליו שבת קודם שחשיכה, מותר

לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה פלונית), בשם ה תוס' . הובא בר"ן סד,

ב ד"ה ומדאמרינן. שו"ע סי"ז (יש אומרים שמי שקבל עליו שבת קודם שחשכה,

מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה).

[1616] רמ"א שם (ומותר ליהנות

מאותה המלאכה בשבת).

[1617] רשב"א שם (הואיל והיא

נעשית בהיתר לעושה אותה). הובא ב ר"ן שם. ט"ז ס"ק ג (שפיר

יליף הרשב"א ... בזה שקיבל עליו שבת קודם חשיכה אין עליו איסור אמירה לחבירו,

שהוא מותר לגמרי).

אלא שהר"ן וב"י ומ"א חולקים וסוברים דלא סגי

בטעם זה, וזקוקים גם לצד היתר, וגם כאן צד היתר, דאי בעי לא היה מקבל שבת.

שתי הדעות נתבארו באריכות בקונטרס אחרון ס"ק ח. וכאן לא

הזכיר הטעם של צד היתר, אלא טעם הרשב"א בשם התוס'.

[1618] לעיל סי' רמג ס"א (אסרו

חכמים לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת).

[1619] מהר"י ווייל סי' קטז (וכשמוסיפין

מחול על הקודש בעוד היום גדול, כגון שעה או ב' קודם הערב שמש, אני רגיל להתיר לומר

לגוי להדליק הנר. וטעמא דידי, כיון שעוד היום גדול, בודאי כל ישראל לא קבלו כולם עליהם

השבת, דיש מקומות שעדיין לא קבלו עליהם, ודמיא להא דאמרינן באלו טריפות על חלב שעל

הקיבה, אינהו אכלי אנן מיסתם נמי לא סתים). רמ"א לעיל סי' רסא ס"א (מי שקבל

עליו שבת שעה או ב' קודם חשיכה יכול לומר [לגוי] להדליק הנר ושאר דברים שצריך).

מ"א שם ס"ק ז (דכיון שעוד היום גדול, בודאי יש מקומות שעדיין לא קבלו

עליהם שבת, ודמיא להא דאמרינן אינהו מיכל אכלי לדידן מסתים לא סתים).

ונתבאר בארוכה בקונטרס אחרון ס"ק ח, שטעם האיסור באמירה

לנכרי הוא משום שליחות לחומרא, משא"כ כאן שהיא עדיין שעה שמותרת לכל ישראל,

ורק הוא קיבל עליו את השבת, בודאי לא קיבל על עצמו את איסור השליחות, שהוא עצמו

אינו עושה כלום רק שהאחר עושה בשבילו.

[1620] סעיף ג ( אבל מותר לומר לנכרי

לעשות אפילו מלאכה גמורה, ואפילו לדבר הרשות, אם הוא הרבה קודם הלילה, לפי שבוודאי

יש מקומות ישראל שלא קיבלו עדיין את השבת ועושים מלאכות אפילו בעצמן, והיאך נאסור

לאלו שקיבלו שלא יעשו אפילו על ידי נכרי ).

[1621] רמ"א סי"ז (וכל שכן

במוצאי שבת, מי שמאחר להתפלל במוצאי שבת, או שממשיך סעודתו בלילה, מותר לומר לחבירו

ישראל שכבר התפלל והבדיל לעשות לו מלאכתו להדליק לו נרות ולבשל לו, ומותר ליהנות ולאכול

ממלאכתו, כן נראה לי).

וכן הובא לקמן סי' רצט סכ"א (מי שמוסיף מחול על הקודש הרבה,

אם מותר לומר למי שהבדיל שיבשל לו, ויהא מותר לו לאכול מיד מתבשיל זה, נתבאר בסי' רס"ג).

[1622] כשעדיין לא התפלל ולא

הבדיל, וכדלעיל סי' קפח סי"ז (מי שנמשכה סעודתו למוצאי שבת והתפלל ערבית

שאינו מזכיר עוד של שבת בברכת המזון ... ואם הבדיל על שולחנו דינו כהתפלל ערבית

ושוב אינו מזכיר של שבת בברכת המזון. ואם אמר המבדיל בין קודש לחול בלבד בלא כוס,

כמ"ש בסי' רצ"ט, יש להסתפק אם דינו כהתפלל ערבית). ומקורו במ"א כאן

סוף ס"ק לג (אך צ"ע אם יכול אחר כך לומר רצה בברכת המזון, דיש לומר דוקא

כשהתפלל תפילת חול לא יאמר רצה, אבל כשאמר המבדיל לחוד, רשאי לומר רצה).

וכאן מיירי שלא אמר ברוך המבדיל כו',

שאומר אחר כך רצה, ומכל מקום מותר לו לומר לישראל שהבדיל שיעשה לו מלאכה.

[1623] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

ס"א נתבאר, שהנר שאוכל לאורו, הוא עיקר המצוה ומברך עליו, ויהא זהיר לעשותו

יפה, ויעשה בו ב' פתילות.

ומבאר

שכן היא משמעות הטור ושו"ע.

אמנם

מהרי"ו כתב שגם מי שאינו מדליק נרו במקום הסעודה, יעשה בו ב' פתילות.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

ע' תקמט. כנישתא דבי רב ע' תקד.

[1624] מלשון קאי, כלומר מיירו.

[1625] כמבואר בפנים סי"ד (שעיקר

המצוה הן הנרות שעל השלחן שאוכלין לאורן, וראוי שתהא הברכה על אותן המונחים במקום

שהוא עיקר המצוה). ולכן יהא זהיר לעשותו יפה ולעשות בו ב' פתילות.

[1626] אם מאיזו סיבה אינו מדליק

נרו במקום סעודתו; אינו צריך לעשות בו ב' פתילות. וכמבואר בפנים ס"ט (בחורים

ההולכים ללמוד חוץ לביתם, צריכים להדליק נר שבת בחדרם, ולברך עליו).

ומזה יוצא גם האמור לקמן סי"ד (שעיקר

המצוה הן הנרות שעל השלחן שאוכלין לאורן, וראוי שתהא הברכה על אותן המונחים במקום

שהוא עיקר המצוה. ומכל מקום די שם בנר אחד (או ב' נרות כנגד זכור ושמור)), והיינו

שתדליק ב' נרות על השלחן שאוכלין לאורו, ובשאר החדרים סגי בנר אחד בכל מקום.

אבל בנר שבבית הכנסת, נתבאר בהמשך

ס"א (ונוהגין להדליק בבית הכנסת ב' נרות).

[1627] דינין והלכות שבסוף שו"ת

שלו אות כג (הבחורים כשמדליקין בחדרם צריכין שתי פתילות).

והיינו כיון שאינו יכול להדליק במקום

סעודה (שהדלקה זו היא עיקר המצוה ובכלל עונג שבת), לכן ידליק ויברך בחדרו (שהדלקה

זו היא כדי שלא יכשל בעץ או באבן). וגם בזה יעשה ב' פתילות.

וראה קיצור הלכות משו"ע אדה"ז

הערה 9. כנישתא דבי רב.

[1628] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

סי"א נתבאר, שאשה שאינה יכולה לקבל שבת בעת הדלקת הנרות, תתנה שאינה מקבלת

שבת, והבעל יקבל עליו שבת סמוך להדלקתה.

ומבאר

כאן:

(א)

אם האשה מתנה ומקבלת שבת סמוך להדלקה, מועיל רק אם קבלת השבת היא הרבה פחות מרבע

שעה מעת ההדלקה, ולא אחר כך.

(ב)

הטעם דסגי בקבלת שבת של הבעל סמוך להדלקת האשה, כי הדלקת האשה היא בשליחות בעלה

שהוא בעל הבית.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

ע' תקמט. כנישתא דבי רב ע' תקה ואילך. ביאורי השלחן ע' קפ.

[1629] ס"ק יא (לענין

חופה), וס"ק טו (לענין ליל טבילה).

[1630] כמועתק בפנים ס"ו

(הערה 1487 ) .

[1631] שבת לה, ב (להדליק את הנר

... ושוהה כדי צליית דג קטן ... ותוקע ומריע ותוקע ושובת). רא"ש פ"ב סי'

כד (מכאן משמע שקבלת שבת אינה תלויה בהדלקת הנר, שהרי אחר שהדליק עדיין יוכל לצלות

דג קטן).

[1632] סעיף ד (ואם רוצה להדליק

נר בעוד היום גדול ולקבל עליו שבת מיד, רשאי, כי כיון שמקבל עליו שבת מיד אין זו

הקדמה).

[1633]

וכן הוא בפנים ס"ו (ולקבל עליו שבת באותה שעה סמוך להדלקה, רשאי). וראה תהלה

לדוד סק"ד. כללי הפוסקים וההוראה כלל קכג.

[1634] ולא נתפרש כמה הוא. וראה

קצות השלחן סי' עד ס"ק יז. ארץ צבי סי' קיג. כנישתא דבי רב.

[1635] מהלך מיל, שהוא לפחות ח"י

דקות, כמבואר בתרומת הדשן סי' קסז (יש לסמוך אדברי הרמב"ם דכתב בסתם דשיעור

מליחה היא כמהלך מיל, דהיינו חלק שלישית שעה פחות חלק ל' מן השעה). שו"ע יו"ד

סי' סט ס"ו (שיעור שהייה במלח אינו פחות מכדי הילוך מיל, שהוא כדי שלישית שעה

בקירוב). ובש"ך שם ס"ק כה (דהיינו פחות חלק ל' מן השעה).

אבל לקמן סי' תנט ס"י (ויש חולקין

על זה ואומרים ששיעור מיל הוא שני חומשי שעה ... ולענין הלכה העיקר כסברא האחרונה).

וראה שארית יהודה יו"ד סי' סט

ס"ו ס"ק לה (אבל דעת הרמב"ם והרע"ב דשיעור מיל הוא שני חומשי

שעה. ויש להחמיר כדבריהם (חק יעקב, וכן משמע בפרי חדש ובכרתי ופלתי).

[1636] חולין צז, ב (מליח כרותח

כו' דצלי), לפירוש בה"ג שבתוס' חולין קיב, א ד"ה הני מילי (פירש בהלכות

גדולות דשיעור מליחה כשיעור צלייה, משום דמליח הרי הוא כרותח דצלי).

[1637] ב"י יו"ד סי'

סט ד"ה ושיעור שהייתו במלח (ומשמע דבשיעור מיל סגי אפילו לשור שלם, ואפילו

לחתיכה קטנה צריך שיעור מיל, דלא פלוג רבנן בינייהו).

וכיון שמליחת וצליית חתיכה גדולה היא

מהלך מיל, אם כן מובן שצליית דג קטן הוא "פחות הרבה מרביע שעה".

וראה שו"ע ורמ"א שם ס"ו.

שארית יהודה שם ס"ק לז.

[1638] לכן אינה יכולה להתנות

שתקבל שבת אחרי גמר החופה.

[1639] ס"ק ד ( איכא תקנתא אחריתי, להתנות שלא תקבל שבת

עליה עד אחר הרחיצה בחמין) .

[1640] שהבעל יקבל עליו שבת סמוך

להדלקתה.

וראה אורות חיים פ"ח ס"ק כה.

שו"ת ארץ צבי סי' קיג. הערות בשו"ע אדמו"ר הזקן ע' 130.

[1641] אוצ"ל: בס"א

(דאשה מדלקת נרות, אע"ג דאמרינן בכל המצות מצוה בו יותר מבשלוחו, נרות של שבת

שאני). וכמבואר בב"ח ס"ב (והנשים מוזהרות [בו] יותר וכו'. נראה דהכי

קאמר, דאם האיש אינו רוצה להניח לאשתו להדליק ולברך אלא רוצה להדליק בעצמו ולברך,

משום דמצוה בו יותר מבשלוחו, כדאמרינן בריש פרק האיש מקדש (קידושין מא א), שאין

ביד האיש לדחות את אשתו ממצוה זו, אלא כיון דהנשים מוזהרות בו יותר, תדליק היא

ותברך, ולא הוא).

וראה ציץ אליעזר חי"א סי' כא

ס"ו. חי"ב סי' כז. חדושי שאול בן הלוי המצויין בסוף סט"ו.

[1642] סעיף טו, וקונטרס אחרון ס"ק

ה, שבני הבית נפטרים בהדלקת בעל הבית.

[1643] שהדלקתה בשבילו הוי כאילו

הוא הדליק וקיבל שבת, ואם כן מועלת הדלקה זו.

[1644] על מ"ש הטור שם (אם

בירך ולא יכול לתקוע כלל, השני תוקע בלא ברכה, וברכה לבטלה לא הוי), כתב הב"י

(דכיון שהשני יוצא בברכתו, אף על פי שלא יצא הוא בתקיעת השני, כגון שיצא והלך לו,

או שסתם אזניו ולא שמע התקיעה, לא היתה ברכתו לבטלה). ובשו"ע שם ס"ג (ואפילו

אם בירך ולא יכול לתקוע כלל, השני תוקע בלא ברכה, ולא הויא ברכה לבטלה).

וכן הוא לקמן שם ס"ח (אם הראשון לא

היה יכול לתקוע אפילו תקיעה אחת, אעפ"כ לא היתה ברכתו לבטלה, כיון שכוונתו

היתה בברכתו להוציא כל השומעין).

וכן הוא כאן בהדלקת הנרות, שהדלקתה

בשבילו הוי כאילו הוא הדליק וקיבל שבת, ואם כן מועלת הדלקה זו.

[1645] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

סי"א נתבארו כמה עצות, כאשר האשה אינה יכולה להדליק ולברך בזמן, ואשר אין לה

להדליק בלא ברכה ולברך אחר כך. אמנם בדיעבד אם שכחה ולא הדליקה, יש להתיר לצוות

לנכרי להדליק בין השמשות והיא תברך, וכן אם שכחה לברך, יש להתיר לברך אחר כך קודם

עיקר המצוה, כשנהנית לאור הנרות.

ומבאר

הטעמים שסומכים על זה בדיעבד:

(א)

אף שצריך לברך עובר לעשייתה ולא אחר כך. מכל מקום כשאי אפשר לברך תחלה יכול לברך

אחר כך, והוי עובר לעשייתן, לפני ההנאה מן האור.

(ב)

אף שאין לברך על עשיית הנכרי, היינו דוקא כשהנכרי עושה סיום המצוה, משא"כ

כשעיקר המצוה היא ההנאה מהנרות אחר ההדלקה.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

ע' תקנב ואילך. כנישתא דבי רב ע' תקט ואילך. ביאורי השלחן ע' קפא.

[1646] סוף ס"ק יא (ומיהו בדיעבד אם שכחה מלברך עד שחשיכה,

יש לסמוך אמהר"ש).

[1647] סי' פד, ששלל סברה זו,

כנעתק לעיל (הערה 1559 ).

[1648] ס"ק ד.

[1649] שהובא בהגהות מנהגים אות כו, ובמ"א שם, כנעתק לעיל (הערה 1556 ).

[1650] עתה מבאר טעם מסקנת המ"א,

שבדיעבד אפשר לברך גם משך זמן אחר ההדלקה, אף שאין מברכים אלא עובר לעשייתה (ראה

לקמן הערה 1691 ).

[1651] ס"ק טז (ולא דמי

לשאר ברכות שאינו מברך אחר כך, משום דקיי"ל נראה ונדחה אינו חוזר ונראה ...

משא"כ כאן דלא חזי מעיקרא לברכה, מותר לברך אחר כך).

וראה גם לעיל שם סט"ז (ומן הדין

היה ראוי לברך קודם הנטילה, שכל המצות מברכין עליהם עובר לעשייתן, אלא שלפעמים אין

ידיו נקיות, כגון היוצא מבית הכסא, לכך מברכין לעולם אחר הנטילה).

[1652] נא, א (התם מעיקרא גברא

לא חזי, הכא מעיקרא גברא חזי, והואיל ואידחי אידחי).

[1653] כן נפסק כאן לענין

בדיעבד. אבל לענין נטילת ידים, נתבאר לעיל סי' קנח סט"ז (ומכל מקום אם נזכר

אחר שבירך המוציא, שוב אינו מברך על נטילת ידים ... כל שהתחיל לאכול שוב לא שייך

לברך על הנטילה, שכבר חלפה ועברה ... אין סברא כלל שיוכל לברך עליה לעולם אלא מיד

אחר עשייתה), ושם נסמן.

[1654] "אמר רבינא הלכך

אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך".

[1655] כדלעיל ס"ח (והמנהג

שמברכים אחר ההדלקה, לפי שסוברין שאם תברך תחלה קיבלה לשבת ותהא אסורה להדליק).

[1656] סעיף ה (וכדי שיהא עובר

לעשייתו, לא יהנה ממנה עד לאחר הברכה, ומשימין היד לפני הנר אחר הדלקה ומברכין,

ואחר כך מסלקין היד, וזה מקרי עובר לעשייה).

וכן הוא בפנים ס"ח (וכדי שתהא

הברכה עובר לעשייה, אינה נהנית מן האור עד אחר הברכה, דהיינו שמשימה ידה לפני הנר

מיד אחר ההדלקה עד אחר גמר הברכה ואז מסירה ידה ונהנית מן האור, וזה נקרא עובר

לעשייה).

וגם בפרט זה דינו כמו בנטילת ידים דלעיל

סי' קנח סט"ז (ועוד שגם הניגוב הוא מן המצוה), ולכן סגי במה שמברך קודם

הניגוב).

[1657] עתה מבאר טעם מסקנת

המ"א, שבדיעבד אפשר לברך אף על הדלקת הנכרי.

[1658] ס"ק יז (היאך יברך

על מה שיטביל העובד כוכבים, והישראל אינו עושה כלום).

[1659] השמטות הט"ז ליו"ד

שם (דאיתא בפרק התכלת אמר ר' יהודא כל מצוה שעשייתה על ידי גוי, אין ישראל מברך על

עשייתה, פירוש אפילו אם ישראל עושה זה). והוא בגמרא שם מב, א (כל מצוה שכשירה

בעובד כוכבים, בישראל אין צריך לברך, כל מצוה שפסולה בעובד כוכבים, בישראל צריך

לברך).

[1660] מב, ב (כל מצוה דעשייתה

גמר מצוה, כגון מילה, אע"ג דכשירה בעובד כוכבים, בישראל צריך לברך, וכל מצוה

דעשייתה לאו גמר מצוה, כגון תפילין, אע"ג דפסולות בעובד כוכבים, בישראל אינו

צריך לברך".

[1661] מילה בגמרא שם, וטבילת

כלים בט"ז שם.

[1662] רמז רצד (רבינו משולם לא היה מברך על הדלקת

הנר ... נר שבת אין גמר עשייתה אלא בשעת אכילה ... ור"י אומר שיש לברך ... דגמר

מצותה היא שרואין בה לשמש בבית ולישא הכלים על השולחן).

וכן הוא בפנים ס"ח (ונהנית מן האור וזה נקרא עובר

לעשייה), ו סי"א

(שעיקר מצות הדלקת נר שבת אינה ההדלקה בלבד, אלא ההנאה והתשמיש

לאורה היא עיקר המצוה ) .

[1663] כדעת הר"ן סוכה כ, ב

ד"ה ומדפרכינן (עדיין יש כאן שירי מצוה, שצריך לנענעו, הלכך שפיר מיקרי עובר

לעשייתה, שלא בא למעט אלא שאין גומרין את המצוה כולה קודם שיברך עליה).

[1664] כנפסק בשו"ע סי'

תרנא ס"ה (יברך על נטילת לולב ושהחיינו קודם שיטול האתרוג, כדי שיברך עובר

לעשייתו).

[1665] ולא רק "שירי

מצות".

[1666] כדלקמן סי' תרמא ס"א

(העושה סוכה, בין לעצמו שישב בה הוא עצמו בחג ובין לאחרים שישבו בה בחג, אינו מברך

על עשייתו, דהיינו שאינו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה כמו שמברכים על

עשיית שאר כל המצות, לפי שעשייתה אינה גמר המצוה, שעיקר המצוה הוא לישב בה בחג).

וראה גם לעיל סי' יט ס"א (העושה

ציצית בטלית שרוצה ללבשו, לא יברך כלום בשעת עשייה, לפי שאין גמר המצוה בשעת עשייה,

אלא בלבישת הטלית).

[1667] שבמרדכי שם.

[1668] יבמות קד, ב (כל הראוי

לבילה אין בילה מעכבת בו, וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת).

[1669] רש"י כג, ב ד"ה

שלום ביתו, ור"ן י, א ד"ה אמר רבא (שבני ביתו מצטערין לישב בחשך) .

וכן הוא בפנים ס"ד (משום שלום ביתו, שמצטערין בני ביתו לישב בחשך ולאכול).

[1670]

ראה דברי מלכיאל ח"ד סי' ה. הערות בשו"ע אדמוה"ז ע' 133. הר צבי ח"א

סי' קמ. קובץ הערות וביאורים שעא ע' כב.

[1671] כה, ב ד"ה חובה (ומה

שאומר טעם אחר שלא לברך, משום שאם היתה מודלקת ועומדת לא היה צריך לכבותה ולחזור

ולהדליקה ולא להדליק אחרת, אין נראה, דהא גבי כיסוי הדם (חולין פז, א) אם כסהו

הרוח פטור מלכסותו, אפילו הכי כשמכסה צריך לברך).

[1672] פ"ב סי' יח (ויש

אומרים שמטעם זה אין לברך, שאם היתה דלוקה ועומדת אין צריך לכבותה ולחזור ולהדליקה

וגם לא להדליק אחרת, אם כן אינה חובה. והאי טעמא ליתא, שהרי כיסוי הדם אף על פי

שכסהו הרוח אינו חייב לגלותו ולחזור ולכסותו, אפילו הכי כשהוא מכסהו מברך).

[1673] יא, ב (ומה שאמרו עוד טעם

אחר שאין צריך לברך, לפי שאם היתה מודלקת ועומדת אין צריך להדליק, לא מחוור, דהא

כסוי הדם נמי אם כסהו הרוח פטור מלכסות, ואפילו הכי מברך).

[1674] אבל המסקנא שם ושם, כנפסק

בפנים ס"ו (ואם הדליק הנר בעוד היום גדול ולא קיבל עליו שבת מיד, צריך לכבותו

ולחזור ולהדליקו לצורך שבת, כדי שתהיה ההדלקה עצמה ניכרת שהיא לכבוד השבת).

ומה שבדיעבד יכולה לברך גם על הדלקת

הנכרי, וגם זמן רב אחר ההדלקה, נתבאר לעיל (הערה 1560 ).

[1675]

ולפי סלקא דעתך זו, על כרחינו צריך לומר, שהברכה שמברכת "וצונו להדליק של

שבת", פירושה "שצונו להדליק אם אינו דלוק".

וראה דברי מלכיאל שם. הערות בשו"ע

שם ע' 134. הליכות השבת. כנישתא דבי רב.

[1676] כמובא לעיל מהתוס'

והרא"ש והר"ן, על פי הגמרא חולין פז, א.

[1677] לקיים כך המצוה בלא ברכה,

כנפסק ברמב"ם הל' ביכורים פ"ה הי"א (אין האיש ערום מפריש חלה,

שאינו יכול לברך).

[1678] "הכל כשרים ליתן מים

לידים, אפילו ... גוי". וכן הוא לעיל שם ס"כ (יכול ליטול מחרש שוטה וקטן

ונכרי).

[1679] דלעיל (הערה 1669 ),

כיון שעיקר המצוה, שהיא ההנאה, נעשית בגוף הישראל.

[1680] דלעיל (הערה 1667 ,

והערה 1662 ),

שמיד אחר ההדלקה ראוי האור להשתמש בו.

[1681] "ואף שהישראל ממציא

לו שינו ומסייע קצת בהוצאתו, אין בכך כלום, שמסייע אין בו ממש, לפי שאף אם לא היה

הישראל מסייעו סיוע זה, אלא שלא היה מעכב על ידו, היה הנכרי יכול לעשות דבר זה

בלבדו", ושם נסמן.

[1682] נתבאר באגרות קודש

חכ"ט אגרת יא'סה (בקל וחומר מניקף, דכיון שמזמין השערות, מחויב מלקות מן

התורה (מכות כ, ב). ופשיטא דבנדון דידן מברך, ואין חשש שם שמים לבטלה).

פירוט ההלכות, היכן מסייע אין בו ממש

והיכן יש בו ממש, ראה לקמן סי' תסח ס"ד (שמסייע אין בו ממש לענין זה), ושם

נסמן (הערה כו).

[1683] שאף שנתבאר לעיל שאפשר

לברך להדליק (יכול לברך להדליק, והכוונה שיהא נר דלוק, אי נמי שצונו להדליק אם

אינו דלוק כדי ליהנות ... מברך להדליק), מכל מקום יותר "מסתברא, לברך אז על

הדלקת הנר".

[1684]

ס"ק ה (והמנהג לברך על מצות ציצית. וטעם המנהג נראה לי, כי חששו לדברי

הפוסקים שאין יוצאין בטלית קטן כזה, ולכן לא מברכין להתעטף ... ולכן תקנו לשון על).

והיינו שאעפ"י שמעיקר הדין הי' צריך לברך להתעטף, מכל מקום במקום שאין יכול

לברך להתעטף מברכים על מצות.

וראה דברי מלכיאל שם. הערות בשו"ע

שם ע' 135. שבת כהלכה.

[1685] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

סי"א נתבאר, ש"בדיעבד ששכחה ולא הדליקה קודם בין השמשות , ונזכרה

בבין השמשות, יש להתיר לה לצוות לנכרי להדליק ושתברך היא".

ומקורו

במ"א ס"ק יא (ומיהו בדיעבד אם שכחה מלברך עד שחשיכה, יש לסמוך

אמהר"ש).

ואף

שמפשטות לשון המ"א נראה דלא מיירי בנכרי כלל, כי אם במי ששכחה לברך בעת

ההדלקה, שבדיעבד יכולה לברך אחר כך.

מכל

מקום יש להוכיח מהמ"א שכוונתו ששכחה להדליק, ויש להתיר לה לצוות לנכרי להדליק

והיא תברך.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

ע' תתקנז. כנישתא דבי רב ע' תקטז. ביאורי השלחן ע' קפח.

[1686] במ"א שם (ומכל מקום

סגי בנר אחד), ששייך רק אם שכחה להדליק, ומצווה לנכרי להדליק בין השמשות.

[1687] במ"א שם (ועי' סי'

רע"ו ס"ב בהג"ה), והוא האמור ברמ"א שם (יש אומרים דמותר לומר

לגוי להדליק לו נר לסעודת שבת ... ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול, דהא רוב

הפוסקים חולקים על סברא זו). הרי דמיירי באמירה לנכרי להדליק הנר.

[1688] כיון דמיירי שמצוה לנכרי

להדליק, בודאי מיירי בבין השמשות, שדוקא בזה מותרת האמירה לנכרי להדליק הנר לדברי

הכל, כמובא לעיל מהרמ"א.

[1689]

ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קכד.

[1690] אף שגם בזה מיירי

מהר"ש, כנעתק לעיל הערה 1556

( תדליק הנר בלא ברכה

קודם החופה, ואחר כך בחשיכה תפרוש ידה על הנרות ותברך, או תאמר לגויה שתדליק אחר

החופה והיא מברכת).

[1691] אף שבאמת, גם בזה יכולה לברך

בדיעבד אחר כך, כדלעיל בריש קונטרס אחרון הקודם (המג"א לא סבירא ליה כתשובת

מהר"י ברונא), והיינו מה שכתב בשו"ת מהר"י ברונא סי' פד (נשאלתי על

אשה שהדליקה נרות לשבת בערב שבת, ושכחה לברך להדליק נר שבת, ולאחר שיצא הקהל

נזכרה, ושאלה אם עוד יכולה לברך, והשבתי דלא לברך כלל), ולא קיי"ל כן, אלא

כדעת מהר"ש, שאם שכחה לברך יכולה לברך אחר כך.

וכן מורים הדברים בקונטרס אחרון הקודם

ד"ה והנה לפי (כשלא היה אפשר לברך תחלה, יכול לברך אחר כך ... הוא הדין כאן

שאי אפשר לברך בתחלה לפי המנהג, אם כן אף שהפסיקה הרבה אחר כך, אין בכך כלום).

ולזה רמז במה שהוסיף רבינו כאן בפנים (וזו

ששכחה ולא בירכה בתחלת המצוה, יכולה לברך קודם עיקר המצוה). והיינו שהדליקה בזמנה,

"ולא בירכה בתחלת המצוה".

[1692] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

סט"ו נתבאר שבני הבית והסמוכים על שלחנם אינם יכולים לברך על הדלקת הנרות,

אפילו אם בעל הבית מצווה לה להדליק בחדרים החייבים בנר דולק, כי ברכת כל הנרות

האלו כבר נפטרו בברכת בעל הבית.

ומכל

מקום מסיים "ויש חולקים על זה. וכן נתפשט המנהג במדינות אלו".

ומבאר

כאן, שדעה הראשונה היא דעת הח"י והעולת שבת, שמפרשים כן בדעת הרא"ש והטור

ושו"ע בסי' תלב. וכן נתבאר לקמן שם, בפנים ובקונטרס אחרון.

אמנם

פשטא דלישנא דהרא"ש וטור נראה, שגם הם יכולים לברך אם רוצים, מטעם חיוב

ערבות. ומה שהרא"ש מציע שישמעו הברכה מבעל הבית, הוא מטעם ברב עם הדרת מלך.

ולכן

אין לבטל המנהג שנהגו לברך בנרות שבת. אבל בבדיקת חמץ ותקיעת שופר אין שום מנהג,

ולכן אין לברך.

*

אלא

שבתחלה מבאר, שאף לפי מה דמסיק בסוף הסעיף, דנתפשט המנהג שבעל הבית מצווה לאורחות

להדליק בחדר אחר, בשליחותו, ומברכות על הדלקה זו.

מכל

מקום אינו יכול לצוות להם להדליק בברכה נר נוסף באותו חדר שמדלקת בו בעלת הבית,

שהרי "לא אשכחן חיוב שתי נרות, אלא שיש מכוונים כן כנגד זכור ושמור ... דבלאו

הכי סגי בנר אחד לכל בני ביתו". וכיון שאין חיוב בנר השני, אי אפשר לברך עליו

בכל אופן.

ומה

שנוהגות בנות הבית והאורחות להדליק בברכה גם על הנרות הנוספים שבשולחן האכילה,

נתבאר לעיל (הערה 1586 ).

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

ע' תקנח ואילך. כנישתא דבי רב ע' תקיח ואילך. ביאורי השלחן ע' קפט.

[1693] ברייתא כא, ב (מצות חנוכה

נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד).

[1694] היינו שאף לפי מה שנהגו

לברך בחדר אחר, "אם בעל הבית מצוה לה להדליק, ועושה אותה שליח לפוטרו מחיובו

שהוא חייב להדליק שם".

מכל מקום אין מועיל מה ש"עושה אותה

שליח" להדליק נר נוסף על השלחן, "כיון שאינו חיוב בדבר מחמת עצמו".

[1695] ראה כנישתא דבי רב.

[1696] ס"א (ויש מכוונים

לעשות ב' פתילות, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור).

וכן הוא בפנים ס"א (ויש מכוונים

לעשות ב' פתילות בנר זה, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור).

[1697] פ"ה ה"א (הדלקת

נר בשבת ... ומדליק את הנר).

וראה קובץ עיונים תפארת שמשון גליון ה'

ע' רט.

[1698] "נר לשבת ... נר

שבת".

[1699] לד, א. וכן הוא לעיל סי'

רס ס"ה (וצריך להזהירם קודם בין השמשות שידליקו את הנר).

[1700]

ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קכה.

[1701] "נר ביתו ... הרגיל

בנר".

[1702] "להדליק את הנר".

[1703] עד כאן מיירי שמדליק נר

שני על השלחן, ש"אין לברך עליו, כיון שאינו חיוב בדבר מחמת עצמו".

ועתה

מבאר את מקור הדברים בפנים סט"ו (ואף אם בעל הבית מצוה לה להדליק, ועושה אותה

שליח לפוטרו מחיובו ... כיון שהוא או אשתו בירכו במקום אחד ונפטר בברכה זו לכל

החדרים שחייב להדליק שם ... גם שלוחו אינו יכול לברך שם), והוא מטעם שנתבאר

בח"י ועולת שבת.

[1704] ס"ק יא (כיון דבירך

הבעל הבית, והוא רק חדא מצוה, אין לברך שני פעמים עליה).

[1705] "אם אין תוקעין אלא

כדי להוציא השומעין, והם כבר שמעו הברכה, אין צריך לחזור ולברך". וכן הוא

באליה זוטא שם ס"ק ד (מיהו אם יצא כבר, אף שלא שמע הברכה זו, אין צריך לברך,

כן נראה לי).

[1706] בקונטרס אחרון ס"ק ב

(וכן משמע לכאורה ברא"ש וטור).

וכן נפסק לקמן שם בפנים ס"ט ( אינן צריכים

לברך על בדיקתם, כיון שהם עצמם אינם חייבים בבדיקה זו, ואינן בודקין אלא כדי לפטור

את בעל הבית מחיובו, וכיון שבעל הבית בעצמו אם היה בודק גם אותן המקומות שבני ביתו

בודקין, לא היה מחויב לחזור ולברך על אותן המקומות, כיון שכבר בירך פעם אחת, לפיכך

גם בני ביתו שעושים שליחותו אינם חייבין לברך ) ,

ובסי' תקפה ס"ט (אם כבר יצא ידי חובתו, ששמע כבר כל התקיעות בבית הכנסת אחרת,

אינו צריך לברך קודם שיתקע, שהרי הצבור שמעו כבר הברכה מן התוקע הראשון).

[1707] פסחים פ"א ס"י (יעמיד

מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך לבדוק, ויתפזרו לבדוק איש איש למקומו על סמך הברכה

שיברך בעל הבית, כדתניא בתוספתא דברכות (פ"ו) עשרה שעושין מצוה אחת, אחד מברך

לכולם).

[1708] סעיף ב (יעמיד מבני ביתו

אצלו בשעה שהוא מברך, ויתפזרו לבדוק איש במקומו על סמך ברכה שבירך בעל הבית).

[1709] עד כאן נתבארה שיטתו בסי'

תלב, שכאשר בעל הבית בירך על המצוה, נפטר גם השליח מברכה, ואינו יכול לברך בעצמו.

עתה

מוכיח שהעיקר הוא שהשליח יכול לברך מטעם חיוב ערבות שעליו. וכדמסיים בפנים סוף

סט"ו (ויש חולקים על זה, וכן נתפשט המנהג במדינות אלו).

ומסיים

בסוף הקונטרס אחרון (ולהכי אין למחות ולבטל המנהג שנהגו בהדלקת הנרות, כיון שיש

להם על מי שיסמכו. אבל גבי שופר ובדיקת חמץ שאין שם מנהג, העתקתי דברי העולת שבת

והחק יעקב).

[1710] ממה שמסיים:"שעשרה

שעושין מצוה אחת אחד מברך לכולם", נראה שגם הם חייבים בברכה, אלא שבעל הבית

מוציאם, כיון "שעשרה שעושין מצוה אחת אחד מברך לכולם".

[1711] סי"א (דאף שבעל הבית

מותר לשלוח שלוחו, מכל מקום השליח אינו יוצא במה שעושה המצוה בלא ברכה). ואשר לכן

צריך השליח לשמוע מבעל הבית את הברכה על הבדיקה.

[1712] "ואם בעל הבית רוצה

יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך ויתפזרו לבדוק איש במקומו על סמך ברכה שבירך

בעל הבית". נראה מלשונו שאין הם יכולים לברך בעצמם, ואינם יכולים לבדוק בלא

שמיעת הברכה.

והיינו שאף שמלשון הרא"ש וטור נראה

יותר שהם יכולים לברך בעצמם (כדלקמן).

מכל מקום מוכרח מלשון השו"ע, שאינם

יכולים לבדוק אלא על סמך ברכה שבירך בעל הבית.

וכן הוא לקמן בסוף הקונטרס אחרון (שכן

הוא מוכרח לדעת השו"ע, כמ"ש בסימן תל"ב).

[1713] סי' תלב קונטרס אחרון ס"ק

ב ( אלא על כרחך צריך לומר כמ"ש העולת שבת ואלי' זוטא וחק

יעקב, דאין לברך ב' פעמים. וגם לפטור בלא כלום אינו נכון כמ"ש החק יעקב) .

[1714] ס"א (הקורא בתורה ונשתתק,

העומד יתחיל ממקום שהתחיל הראשון, ויברך בתחלה ובסוף).

ובטור שם (ירושלמי הקורא בתורה ונשתתק,

זה שעומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון, דאי תימא ממקום שפסק נמצא הראשונים

נתברכו לפניהם ולא לאחריהם ואחרונים נתברכו לאחריהם ולא לפניהם).

והוא בירושלמי ברכות פ"ה ה"ג

(היה קורא בתורה ונשתתק, זה שהוא עומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון, אם אמר את

ממקום שפסק, הראשונים נתברכו לפניהן ולא נתברכו לאחריהן והאחרונים נתברכו לאחריהן

ולא נתברכו לפניהן, וכתיב (תהלים יט, ח) תורת ה' תמימה משיבת נפש שתהא כולה תמימה),

ופירש בקרבן העדה שם (שתהא כולה תמימה בברכותיה שמברכין עליה, והלכך צריך שיתחיל

ממקום שהתחיל הראשון, ואז יברך בתחלה ובסוף, ונמצאו כל הפסוקים נתברכו לפניהן

ולאחריהן).

ולכאורה הי' אפשר לפרש בהלכה זו, שאילו

השני הי' מתחיל ממקום שפסק הראשון, לא הי' יכול לברך בתחלה, שהרי כבר בירך הראשון

על כל הפרשה. וגם השני לא הי' יכול להסתפק בברכת הראשון, שהרי אינו נכון שהשני לא

יברך על המצוה שעושה. ולכן הצריכוהו להתחיל ממקום שהתחיל הראשון, ולברך תחלה וסוף.

ואולי מכאן למד הרא"ש חיוב זה

שהשליח ישמע הברכה מבעל הבית, ואינו נכון שיקרא בתורה בלי שהוא עצמו יברך.

[1715] שקריאת השני אינה בשליחות

הראשון, ולכן ברכת הראשון אינה פוטרת את קריאת השני.

[1716] ולכן לא סגי במה שהראשון

בירך על כל הפרשה.

[1717] וסגי לן במה שבעל הבית

בירך על בדיקת כל הבית, ואם כן עדיין דוחק, מנא ליה להרא"ש להמציא מלבו החיוב

שהשליח ישמע הברכה מבעל הבית.

[1718] שגם בני הבית חייבים לברך

על בדיקת החמץ. ומה שכתב הרא"ש שבעל הבית יברך לכולם, הוא משום ברב עם הדרת

מלך.

[1719] ס"ק ז (עשרה שעושין

מצוה אחת, מצוה שאחד יברך לכולם).

וכן הוא לעיל שם ס"ו (אם רצו אחד

מברך לכולם כדי לקיים ברב עם הדרת מלך), וס"ז (אם בין כולם נעשית מצוה אחת

שלימה, אחד מברך לכולם בכל ענין, ואין רשאים לברך כל אחד לעצמו. כגון בני ביתו של

בעל הבית שבודקין את החמץ בחדר הבית, שלא נשלמה המצוה ולא יצא ידי חובת ביעור חמץ

עד שיבערנו מכל חדריו).

והיינו שגם לעיל שם נפסק כאמור כאן, שגם

בני הבית חייבים לברך על בדיקת החמץ, ודלא כדעת הפוסקים שנתבארה לקמן סי' תלב

ס"ח, ובקונטרס אחרון שם ס"ק ב.

[1720] ברכות מב, א. וכן נפסק

לעיל סי' קסז סי"ד (רבים שנתוועדו לאכול אחד מברך לכולם).

[1721] ברכות פ"ד ה"ח

(ואחד מברך לכולם).

[1722] ברכות פ"ה הלכה לג

(בית המדרש, בית שמאי אומרים אחד מברך לכולם, ובית הלל אומרים כל אחד ואחד מברך

בפני עצמו). ובגמרא שלנו הגירסא להיפך (כבהערה הבאה).

[1723] ברכות נג, א (תנו רבנן

היו יושבין בבית המדרש והביאו אור לפניהם, בית שמאי אומרים כל אחד ואחד מברך לעצמו,

ובית הלל אומרים אחד מברך לכולן, משום שנאמר ברוב עם הדרת מלך).

וכן הוא לקמן סי' רחצ ס"כ

(היו יושבים בבית

הכנסת במוצאי שבת והביאו להם אור, לא יברכו עליו כל אחד ואחד בפני עצמו, אלא אחד

מברך וכולם שומעים ויוצאים ידי חובתן ... יש הידור יותר, כי ברוב עם הדרת מלך).

[1724] סי' ד (הורה רבינו שמחה

ז"ל, בשני תאומים שמלו אותם שני מוהלין, שיברך האב ברכה אחת להכניסו בבריתו

וכו', והמוהל הראשון יברך על המילה וימול, והשני ימול גם הוא על סמך אותה ברכה ...

והביא ראיה מן התוספתא, עשרה שעשו מצוה אחת, אחד מברך לכולן).

[1725] סי' ד (ומצאתי כתוב בשם

ר"ת שעל כיסוי אחרון אין צריך לברך, כי ברכת כיסוי הראשון עולה גם לכיסוי

אחרון ... כדתניא בתוספתא עשרה בני אדם שעושין מצוה אחת אחד מברך לכולן, כל שכן

יחיד העושה מצוה אחת שתי פעמים בלא היסח הדעת, שאינו מברך אלא פעם אחת).

ונפסק בטור ושו"ע יו"ד סי' יט

ס"ג (שנים שוחטין שני בעלי חיים, יכול לברך הא' להוציא חבירו).

[1726] ס"ו-ז, שם נתבאר מתי

רשאים לחלק שכל אחד יברך לעצמו, ומתי אחד מברך לכולם משום ברוב עם הדרת מלך.

[1727] אף במקום שבעל הבית כבר

בירך, ונפטרו בברכה זו כל החדרים, ובני ביתו בודקים החמץ או מדליקים הנר בשאר

החדרים בשליחותו.

[1728] שכבר הובא לעיל (הערה 1714 ),

שאילו הי' השני מתחיל ממקום שסיים הראשון, לא הי' השני מברך בתחלה, אף שנתבאר

שהשליח חייב בברכה מדין ערבות.

[1729] סי' זה בשוע"ר לא

הגיע לידינו, וכנראה נתבארה שם ההלכה שבשו"ע סי' קלט ס"ח (אפילו ברך

ברכת התורה לעצמו ותיכף קראוהו לקרות בתורה, צריך לחזור ולברך אשר בחר בנו, כשקורא

בתורה, דמשום כבוד התורה נתקנה כשקורא בצבור), ובט"ז שם ס"ק ז (הואיל

ותקנו ברכה זו על קריאתה בצבור, יש לו לברך אף על פי שכבר בירך).

[1730] סי' יג (כשאכל כזית, אף

על פי שאינו נתחייב אלא מדרבנן, מוציא את אחרים שאכלו כדי שביעה, שערב הוא בעבורם,

ועליו הוא להצילן מן העון ולפטור אותן מן המצות).

וכן נפסק לעיל סי' קצז ס"ו (אם אכל

כזית פת, יכול לברך להם ברכת המזון, אפילו לא אכל כדי שביעה ואינו חייב בברכת

המזון מן התורה כמותם ... אף על פי שלא נתחייב בה עתה הוא אלא חבירו, נקרא הוא גם

כן מחוייב בדבר מדין ערבות, שכל ישראל ערבים זה בזה, ועליו להציל חבירו מעון

ולפוטרו ממצוה שנתחייב בה).

וכן הוא לעיל סי' ח סי"א (יכול

לברך לו אחר, אף על פי שאין צריך עכשיו לברכה זו, כיון שכל ישראל ערבים זה בזה, אם

כן גם הוא צריך לברכה זו עכשיו), וסי' קסז סכ"ג (לפי שבמצות שהן חובה כל

ישראל ערבים זה בזה, וגם הוא נקרא מחויב בדבר כשחבירו לא יצא ידי חובתו עדיין),

ושם נסמן.

ושם מיירי שהוא עושה בעצמו את המצוה,

אלא שאינו יודע לברך, ואחר מברך לו מדין ערבות. ומכל שכן כאן שבני ביתו מסימים את

עשיית המצוה בשליחותו, שגם הם חייבים בה משום ערבות, ומברכים עליה.

[1731] ד"ה ואם התחיל (ולא

יכול להשלים, משלים אחר, ודי בברכה שבירך הראשון ... כיון ששמע ברכת הראשון),

משא"כ אם לא שמע ברכת הראשון, צריך השני לברך אף שהוא עצמו אינו יוצא בתקיעות

אלו, שהרי לא הי' שם בתחלת התקיעות שתקע הראשון.

[1732] אם נפרש דמיירי שגם השני

יוצא בתקיעות אלו אף שלא שמע ברכת הראשון; אם כן נצטרך לפרש בדוחק דמיירי "שלא

היה בשעת הברכה, והיה בתחלת התקיעות".

[1733] שנעתק לעיל (הערה 1705 ).

[1734]

כדלעיל (הערה 1712 ).

וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קסח.

[1735] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

סכ"א נפסק שאם התפלל ערבית מבעוד יום, וחשב שהוא חשכה ממש, צריך לחזור

ולהתפלל, וגם קבלת השבת היתה בטעות. שכן מוכח מדברי הפוסקים.

אמנם

צע"ג, מה לי אם כוונתו היתה שהתפלה היא בלילה ממש, או שהיא אחר פלג מנחה,

שהוא לילה לרבי יהודה.

ויותר

מסתבר טעם הלכה זו, שחשב שמקבל שבת בתפלה קרוב ללילה, ונתברר שעוד היום גדול,

וקבלת שבת היתה בטעות, ואם כן היתה תפלת ערבית בחול, ולכן אינה מועלת. ולפי זה

יהי' דין זה רק בשבת ולא בחול.

וכיון

שמדברי הפוסקים נראה כפירוש הראשון, נתבאר כן גם בפנים. אבל לא נעתקו בפנים דברי

המג"א שכן הוא גם בחול, מטעם צ"ע הנ"ל.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

ע' תקסג ואילך. כנישתא דבי רב ע' תקכו ואילך. ביאורי השלחן ע' קצג.

[1736] סוף ס"ק כו (ומשמע

דאף בחול דינא הכי, דיחיד צריך לחזור ולהתפלל, וצבור אינו צריך לחזור, כיון שהתפלל

בטעות).

[1737] ברכות יח, ב ד"ה רב

צלי (והיה חושב שהיה לילה).

[1738] שם ד"ה טעותא

(וכסבור חשכה).

[1739] ברכות כו, א (תפלת המנחה

עד הערב. רבי יהודה אומר עד פלג המנחה), ותוס' שם ב, א ד"ה מאימתי (ומיד

כשיכלה זמן המנחה מתחיל זמן ערבית).

[1740] וכשם שאם סבר להתפלל

באמצע הלילה והתפלל בתחלת הלילה, מועלת תפלתו, כך גם כשסבר להתפלל סמוך ללילה

והתפלל אחר פלג מנחה, צריכה להועיל תפלתו.

[1741] משא"כ לענין קריאת

שמע ושאר ההלכות, כדלקמן סי' תפט סוף סי"ב (שהעיקר כהאומרים שמפלג המנחה אינו

חשוב כלילה אפילו לרבי יהודה אלא לענין תפלה בלבד, אבל לא לענין שאר דברים שמצותם

בלילה).

[1742] ברכות כז, א (השתא דלא

אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, דעבד כמר, עבד, ודעבד כמר, עבד). טור ושו"ע סי'

רלג ס"א (ואסיקנא, דעבד כמר, עבד, ודעבד כמר, עבד).

[1743] ומכל מקום הקשו בגמרא

מדין טעה במוצאי שבת שהוא לילה והתפלל ערבית ונתפזרו העבים וזרחה השבת. וראה בדי

השלחן סי' עו ס"ק י.

[1744] כדלעיל סי' רסא ס"ה

(ואם רוצה להקדים ולקבל עליו תוספת שבת מפלג המנחה ולמעלה ... הרשות בידו, ונאסר

בעשיית מלאכה).

[1745] כן הי' צריך להיות

לכאורה. אבל להלכה אינו כן, כלדקמן בסמוך.

[1746] וכן הוא לעיל סט"ז (אם

קדם היחיד והתפלל ערבית של שבת מבעוד יום, חל עליו קבלת השבת ואסור בעשיית מלאכה, אפילו

אם אומר בפירוש שאינו רוצה לקבל עדיין, אין זה מועיל כלום, כיון שהזכיר כבר עניינו

של יום בתפלה). הרי שיוצא ידי חובת תפלה אף אם אינו רוצה לקבל עדיין את השבת.

[1747]

ראה מחשבת חיים ע' קפ ואילך. הליכות השבת הערה מב.

[1748] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

סכ"ב הובאו ב' דעות בצבור שטעה ביום המעונן והתפלל ערבית, אם חל עליו קבלת

שבת.

ובדעה

האוסרת הובאה גם דעת הגאונים, שאסרו בצבור שהדליק נרות בטעות.

ומכל

מקום לא הובאה בפנים דעה זו, אלא לענין תפלת ערבית, ולא לענין הדלקת הנר.

כי

הגאונים סוברים שהדלקת הנר היא קבלת שבת, ולא קיי"ל כוותייהו אלא בנשים, ולא

באנשים, ואין צבור לנשים, לומר שהצבור הדליק נרות.

אמנם

למדים מדבריהם שתפלת ערבית בטעות היא קבלת שבת, כדעת רבים מהפוסקים.

*

אחר

כך מבאר מה שכתבו הגאונים שם (שאר אנשי הבית מותרין להדליק נר אחר, אבל אותו הנר

שהודלק לשם שבת אסור ליגע בו), וכן הוא בשו"ע סי"ד (ויש אומרים שאותו נר

שהודלק לשם שבת אסור ליגע בו). וכתב על זה הט"ז (דלא קי"ל כיש אומרים

שמביא אחר כך, דגם לבני בית אסור ליגע בנר שהדליק זה).

ומוכיח

מכמה פוסקים דקיי"ל שנגיעה מותרת.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

ע' תקסז. כנישתא דבי רב ע' תקל ואילך. ביאורי השלחן ע' קצה.

[1749] שבזה אסרו הגאונים

והנמשכים אחריהם, כדלעיל הערה 1605

( פעם אחת ערב שבת היה

ויום המעונן היה וכסבורין העם שהוא חשיכה, הדליקו נרות ... ואמרו אותם שהדליקו

אסורים להדליק עוד ולעשות מלאכה, שכבר קבלו השבת) .

[1750] סי' רצז ( מכאן יש להוכיח שהדלקת הנר הרי היא קבלת

שבת).

והוא כדעת בה"ג שהועתק לעיל (הערה 1492 ),

וכמבואר בפנים ס"ז (יש אומרים שכיון שהדליק נר שבת חל עליו השבת ונאסר בעשיית

מלאכה).

[1751] כמבואר בפנים ס"ז (וכל

זה באשה. אבל באיש המדליק אין בו שום מנהג כלל, ומעמידין על עיקר הדין שאין קבלת

שבת תלויה בהדלקת נרות).

[1752] ברכות מה, ב (מאה נשי

כתרי גברי דמיין).

[1753] כמבואר בפנים סוף ס"ז

(ומכל מקום טוב להתנות לכתחלה).

[1754] ס"ק א (אלא שהמרדכי

בשם הגאונים, והיינו ויש אומרים דבסמוך, סבירא להו דגם לענין מלאכה אסור למי

שהדליק. ונראה דלא קי"ל כן, דהא כתב רמ"א בסמוך ס"י דאשה המדליקה

דוקא אסורה, אבל שאר בני בית מותרים, ואם כן כל שכן שאדם אחר הדליק).

[1755] שהרי גם בדברי הגאונים שם

נתפרשו כן הדברים (ואמרו אותם שהדליקו אסורים להדליק עוד ולעשות מלאכה, שכבר קבלו

השבת, אבל שאר אנשי העיר מותרין להדליק).

וכן הקשה באליה רבה ס"ק לא (ועיין

בט"ז במה שהקשה דלא קיי"ל כיש אומרים, דהא כתב רמ"א וכו', ואם כן כל

שכן [וכו']. הוא תמוה, דאדרבה היינו הך).

וראה מה שכתב בלבושי שרד ביישוב דברי

הט"ז.

[1756] ס"ק כו ( וכן כתבו השבלי לקט ורש"ל, וכן פסק

דרכי משה בשם אור זרוע, ואין להקל. וכן כתבו הרוקח והראב"ן והשלטי גבורים),

וכנעתק לעיל (הערה 1605 ).

והיינו שצירף את דעת הגאונים לענין הדלקת הנר בטעות, אל דעת הפוסקים לאסור בתפלת

ערבית בטעות.

[1757] על מה שכתבו הגאונים שם (שאר

אנשי הבית מותרין להדליק נר אחר, אבל אותו הנר שהודלק לשם שבת אסור ליגע בו), כתב

הב"י (ואיני יודע טעם למה המותרין במלאכה לא יהיו מותרין ליגע בנר שהודלק לשם

שבת). אך מכל מקום הביא דעה זו בשו"ע סי"ד (ויש אומרים שאותו נר שהודלק

לשם שבת אסור ליגע בו). וכתב על זה הט"ז (דלא קי"ל כיש אומרים שמביא אחר

כך, דגם לבני בית אסור ליגע בנר שהדליק זה. וכבר כתב ב"י על זה, דאינו יודע

טעם למה יאסרו אחרים בזה).

[1758] אוצ"ל: בד"ח

[בדברי חמודות] ברכות פ"ד סוף אות כח (רמ"י ז"ל [=בלבוש] השמיט

לדבריו, ויפה עשה).

[1759] הל' ערב שבת סט"ז

(שהוא והשבלי הלקט העתיקו זאת מדברי הגאונים). הובא במ"א ס"ק כז (כתב אור

זרוע אפילו אחר שלא הדליק עדיין ולא קבל שבת, מכל מקום אסור ליגע בו ולטלטלו עד מוצאי

שבת, כיון שהודלק לשבת).

[1760] שם (דאור זרוע לשיטתיה

אזיל דקבלה בטעות שמה קבלה, ואם כן הוקצה למצותו ... והא דאוסר ליגע דגזרינן שמא

ישתמש בו).

והיינו שאף שכתב האור זרוע לפני זה

(מהגאונים) "שאר אנשי בית מותרין להדליק נר אחר", שעדיין אין אצלם קבלת

שבת. מכל מקום שאני נר זה ש"הוקצה למצותו", ולכן "באותו הנר שהדליק

לשם שבת, אסור ליגע בו".

ואף שמותר ליגע במוקצה, מכל מקום החמירו

ב"הוקצה למצותו" מטעם "שמא ישתמש בו".

ועל זה כותב כאן ש"אף לפי מ"ש

המג"א", עדיין "יחידאה הוא", דהא מוכח "מסתימת כל

הפוסקים" שגם ב"הוקצה למצותו" לא גזרו על הנגיעה.

[1761] טור ושו"ע ס"ג

(אין נותנין כלי בשבת תחת הנר לקבל שמן הנוטף, מפני שהוא מבטל כלי מהיכנו. ומותר

ליתנו מבעוד יום. והשמן הנוטף אסור להסתפק ממנו בשבת).

[1762] כדלקמן שם קונטרס אחרון

סוף ס"ק א (שהוקצה למצות נר שבת). סי' תקיד סכ"ד (הואיל ונתכוין בו לשם

מצות הדלקת נרות ביום טוב, לפיכך אסור להסתפק).

[1763] ע"ב ד"ה ואין (מטעם

דהוקצה למצותו לא היה אסור לטלטלו, שאין ביטול מצוה במה שמטלטלו). הרי שעכ"פ

אסור להסתפק ממנו כיון שהוקצה למצותו.

[1764] ע"א ד"ה שבנר (ואם

תאמר ומאי שנא נר שכבה ... מסוכה רעועה דעלמא דמהני בה תנאי ... ואמאי אין מועיל

... תנאי להסתפק מן השמן המטפטף בשעה שהנר דולק. ויש לומר ... נר עיקר הקצאתו הוא

בין השמשות ודחייה בידים לצורך שבת).

וממה שדימה התוס' לדין סוכה רעועה,

שיתבאר לקמן סי' תרלח ס"א (חל שם שמים על הסוכה ... אסור להסתפק מעצי הסכך),

נראה דמיירי אף בנר שהדליק לכבוד שבת, שהוקצה למצותו.

הלכה זו מהתוס', שהתנאי אינו מועיל

להתירו להסתפק מהשמן, יתבאר לקמן סי' רעט ס"ה (ויש אומרים שאין התנאי מועיל

כלום, שהואיל והקצהו מדעתו לבין השמשות, דהיינו שכשהדליק בו היה בדעתו שיהא השמן

דולק בו בבין השמשות).

וההלכה שמכל מקום מותר לנגוע בו, תתבאר

לקמן סי' רסה ס"ז (אסור ליגע בנר דולק כשהוא תלוי, אף על פי שאינו מטלטלו

ואין איסור במוקצה בנגיעה בעלמא, מכל מקום אסור פן יתנדנד קצת מנגיעתו).

ומבאר כאן, שכל זה מיירי אף בנר שהדליק

לשבת, והוקצה למצותו.

[1765] סעיף ג (כל

מוקצה אינו אסור אלא בטלטולו, אבל בנגיעה בעלמא שאינו מנדנדו, שרי) .

וכן הוא לקמן שם סי"ד ( כל

מוקצה אינו אסור אלא בטלטול, אבל מותר ליגע בו בידיו) , ושם (הערה קלא).

וראה כנישתא דבי רב.

[1766] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

סכ"ה נתבאר, שמי שקיבל עליו שבת יכול לומר לישראל חברו שלא קיבל עדיין השבת

שיעשה לו מלאכה.

ונאמרו

על זה כמה טעמים בפוסקים:

(א)

כיון שלחברו מותר היום (רשב"א בשם התוס').

(ב)

אילו רצה לא הי' מקבל עליו עדיין את השבת, ולכן יש כאן צד היתר (ב"י

ומ"א).

(ג)

בקבלת שבת לא קיבל עליו אלא מעשה ודיבור שלו, ולא מה שאחרים עושים בשליחותו

(לבוש).

(ד)

כיון שיש עדיין קהלות שלא קיבלו עליהם את השבת (מהר"י ווייל).

ומבאר

הטעם שזקוקים לכל טעמי היתר אלו, כי משלימים זה את זה:

שני

הטעמים הראשונים, שלא יהי' בזה איסור ממצוא חפצך באמירה לעשות דבר האסור לו בשבת.

ושני

הטעמים האחרונים, שלא יהי' איסור שליחות כמו שאסרו באָבֵל ובנכרי ובהקפה על ידי

אשה.

אחר

כך מוכיח, שטעם ההיתר האמור לעיל, שאילו רצה לא הי' מקבל עליו עדיין את השבת,

מועיל אף שעתה אין לו אפשרות זו, שהרי כבר קיבל עליו את השבת (דלא כט"ז),

ומבאר הטעם שמועיל, כי אז מתעסק בדבר המותר מחמת עצמו, ורק דבר אחר גורם האיסור.

ובסוף

דבריו מוכיח, שהיתר זה שיש בו צד היתר של בורגנין, שמועיל באמירה לישראל להביא

פירות מתוך התחום של השליח, שהוא מחוץ לתחום המשלח, הוא רק בישראל ולא בנכרי.

אמנם

באמירה מבעוד יום, אחרי קבלת שבת, התירו מטעם זה אף בנכרי. ומסיים

"וצ"ע".

לכללות קונטרס אחרון זה ראה קובץ הערות

וביאורים בקונטרס אחרון ע' צט ואילך. הליכות השבת ע' תקסח ואילך. ביאורי השלחן ע'

שפ ואילך. כנישתא דבי רב ע' תקלג ואילך. הערות וביאורים חי"ג.

[1767] והיינו שההיתר האמור

בפנים סכ"ה (דכיון שלחבירו מותר הוא, אין באמירתו אליו איסור כלל), למדו מהא

דאמרינן קנא, א (מותר לאדם לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות

שבתחומי). כמבואר ברשב"א שם (וכתבו בתוספות, דמהא שמעינן דישראל שקיבל עליו

שבת קודם שחשיכה, מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה פלונית, הואיל והיא נעשית

בהיתר לעושה אותה).

ועל זה השיב הר"ן סד, ב ד"ה

ומדאמרינן (ולי נראה דאין הנדון דומה לראיה, דשאני הכא שאם יש שם בורגנין הוא עצמו

שומר). וכיון שהיתר לומר שמור לי פירות שבתחומך, הוא מטעם שיש לו צד היתר על ידי

בורגנין, אם כן אין ללמוד משם לנידון דידן לאחר קבלת שבת.

ולפום ריהטא נראית כוונת הר"ן,

שאינו סובר את הטעם האמור בתוספות ורשב"א האמור כאן בפנים (דכיון שלחבירו

מותר הוא, אין באמירתו אליו איסור כלל).

אמנם מוכיח כאן כוונת הר"ן, שלהיתר

זה זקוקים לב' הטעמים. וכן נפסק לקמן סי' שז סי"ז (מותר לומר לחבירו שמור לי פירותי

שבתחומך ואני אשמר לך פירותיך שבתחומי. ואף על פי שהוא אסור לו לילך ולשמור פירותיו

שבתחום חבירו, אין איסור באמירתו לחבירו, כיון שלחבירו מותר הוא. וגם לו יש היתר על

ידי בורגנין).

[1768] ד"ה כתב הר"ן (ואיני

מבין דבריו, דהכא נמי איכא למימר אם לא היה מקבל שבת הוא עצמו היה מותר לעשות לו

מלאכה).

לפום ריהטא נראה, שגם הוא אינו סובר את

טעם התוס' והרשב"א האמור כאן בפנים. ועל זה מוכיח כאן שלהיתר זה זקוקים לב'

הטעמים.

[1769] ס"ק ל (דהא אי בעי

לא היה מקבל שבת עליו, וכל שיש לו היתר מותר אמירה).

לפום ריהטא נראה, שגם הוא אינו סובר את

טעם הרשב"א והתוס' האמור כאן בפנים. ועל זה מוכיח כאן שלהיתר זה זקוקים לב'

הטעמים.

[1770] שגם הם סוברים את טעם

התוס' והרשב"א האמור כאן בפנים, ולא סגי במה שיש כאן צד היתר.

[1771] "הובא מחוץ לתחום

... אם הביאו בשביל ישראל ... אסור בו ביום". וכן הוא לקמן שם סי"א (הובא

מחוץ לתחום ... אם הביאו לישראל אסור באכילה בו ביום), ואין מתירים מטעם צד היתר,

האמור לקמן סי' שו ס"ג (ואף שאי אפשר לו להביאה בשבת מחוץ לתחום, מכל מקום יש

צד היתר בעולם שהיה יכול להביאה בשבת מחוץ לתחום, כגון אם היו שם בורגנין, דהיינו

סוכות שומרים שכל אחת מהן מובלעת בתוך שבעים אמה וד' טפחים של חבירתה, שעל ידי זה

יכול להלך אפילו כמה פרסאות בשבת מפני שכולן נחשבות כעיר אחת ארוכה כמו שיתבאר

בסי' שצ"ח, ואף על פי שעכשיו אין שם בורגנין).

[1772] "גוי שמילא מים ...

לצורך בהמת ישראל, אסור בכל מיני תשמיש". וכן הוא לקמן שם סט"ז (נכרי

שמילא מים ... אם מילא לצורך בהמת ישראל, אסור אפילו לאחרים להשתמש במים אלו),

ואין מתירים מטעם צד היתר, שאילו היו שם מחיצות הי' יכול למלאות המים, כדלקמן סי'

שו ס"ג (שיש גם כן צד היתר בעולם להביאם משם בשבת, כגון אם היו שם מחיצות

מקיפות את הדרך ממקום הפירות עד ביתו, ואף על פי שעכשיו אין שם מחיצות).

[1773] ס"ק יב (ופשוט דאפילו

דבר שיש בו היתר בשבת, אסור לומר לעכו"ם לעשותו בשבת, ועסי' שכ"ה

ס"ח וס"י דאפילו בדיעבד אסור).

וכן הוא לקמן שם סט"ז (אבל לומר

לנכרי לעשות בשבת, אסור אף אם יוכל להמצא צד היתר לישראל לעשותו).

[1774] מה שהתירו צד היתר,

כדלקמן סי' שז סט"ו (אומר אדם לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר, לך עמי, מפני

שיוכל להמציא צד היתר בשבת אילו היה שם בורגנין, אף על פי שעכשיו אין שם בורגנין),

הוא דוקא כשאומר "לכרך פלוני אני הולך למחר".

[1775] הועתק לעיל (הערה 1767 ).

[1776] ס"ק ג (שפיר יליף

הרשב"א ... בזה שקיבל עליו שבת קודם חשיכה אין עליו איסור אמירה לחבירו, שהוא

מותר לגמרי).

[1777] ועל זה חלקו הר"ן

והב"י והמ"א, דלא סגי בטעם זה לחוד (שלחברו מותר הוא), אלא בצירוף הטעם

של צד היתר.

וטעם שתי דעות אלו יתבארו לקמן

(ד"ה אלא דעל עצמו וד"ה ומכל מקום).

וכאן בפנים סכ"ה, הביא רק את טעם

התוס' והרשב"א, ולא הזכיר את הטעם של צד היתר.

[1778] שני הטעמים האמורים לעיל

הם שאינו אסור מטעם אמירה בשבת. אמנם עדיין צ"ע מדוע לא יאסר מטעם שליחות.

בתחלה

מקשה כן לפי דעת התוס' והרשב"א והט"ז, המתירים אף בלא שיהי' שם צד היתר,

וכל ההיתר הוא "הואיל והיא נעשית בהיתר לעושה אותה", אם כן צ"ע

מדין אבל ונכרי והקפה באשה.

ולקמן

ד"ה ואף לפי, מקשה כן אף לפי דעת הב"י והמ"א, המתירים דוקא כשיש ב'

הטעמים להיתר, עדיין קשה מדוע אינו אסור מטעם שליחות, שאין ללמוד היתר זה מדין

שמירת הפירות מחוץ לתחום.

[1779] כנפסק בשו"ע יו"ד

סי' שפ ס"ה (אסור לעשות מלאכתו על ידי אחרים), וסי"ג (אם יש שכיר יום

שעובד שדה האבל, אפילו בעיר אחרת, לא יעשה).

כמה מהלכות אלו נתבארו לעיל במהדורא

בתרא לסי' רמג ס"ט ואילך.

[1780] היינו לומר, שכל מקום

שחבירו אינו שייך כלל לאיסור מלאכה זו, אזי מי שיש איסור עליו, אסור לומר לו לעשות

לו מלאכה, וכמו באבל שחבירו אין אצלו אבלות כלל. משא"כ בקיבל עליו שבת, שגם

חבירו בר שביתה הוא, שיכול לקבל עליו עתה את השבת, אזי מותר לומר לו לעשות לו מלאכה.

[1781] שהרי כל ההיתר שבתוס'

ורשב"א למדים מדין תחומין שבגמרא קנא, א (מותר לאדם לומר לחבירו שמור לי פירות

שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי). והרי גם שם אין חברו בר שביתה בתוך התחום

של עצמו, ואעפי"כ מותר לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך.

[1782] סי' קטז (וכשמוסיפין מחול על הקודש בעוד היום גדול,

כגון שעה או ב' קודם הערב שמש, אני רגיל להתיר לומר לגוי להדליק הנר. וטעמא דידי, כיון

שעוד היום גדול, בודאי כל ישראל לא קבלו כלם עליהם השבת, דיש מקומות שעדיין לא קבלו

עליהם, ודמיא להא דאמרינן באלו טריפות על חלב שעל הקיבה, אינהו אכלי אנן מיסתם נמי

לא סתים) . הובא כאן בפנים ((ולא אסרו האמירה לנכרי אף על פי שאינו

מצווה על השבת) אלא כשאומר לו בשעה האסורה לכל ישראל).

[1783] שאף שאפשר לבאר הלכה זו

על פי הטעם שבמהרי"ו, מכל מקום אינו מובן הטעם הנ"ל שבתוס' ורשב"א.

ועל זה יתרץ לקמן (ד"ה אלא דעל עצמו

וד"ה וכן לנכרי), שטעם מהרי"ו מועיל שלא יהי' כאן איסור שליחות. וטעם

התוס' מועיל שלא יהי' כאן איסור ממצוא חפצך.

[1784] קידושין מא, ב.

[1785] נוסח מינוי שליחות גט,

בשו"ע אהע"ז סי' קמא ס"ל (ותהא ידך כידי).

[1786]

ראה לקוטי שיחות ח"ח ע' 367. חל"ג ע' 113 והערה 10. חלקת יואב או"ח

סי' יד. התמים ע' רד. הערות בשו"ע אדמוה"ז ע' 137. שיח השדה ע' קנז

בשוה"ג.

[1787] ברכות יח, ב ד"ה רב

צלי (והיה אומר ה"ר יעקב מאורלינ"ש ז"ל, שאע"פ שתוספת שבת די

בכל שהוא, אפילו הכי אם הוא מוסיף הרבה יותר, בכלל תוספת הוי, וחייב עליו).

[1788] "אמר רבינא היכא אמרינן

דאין שליח לדבר עבירה, היכא דשליח בר חיובא הוא ... רב סמא אמר היכא אמרינן אין שליח

לדבר עבירה, היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד ... מאי בינייהו, איכא בינייהו כהן

דאמר ליה לישראל צא וקדש לי אשה גרושה, אי נמי איש דאמר לה לאשה אקפי לי קטן, להך לישנא

דאמר כל היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לא מיחייב שולחו, הכא נמי אי בעי עביד אי

בעי לא עביד לא מיחייב שולחן, להך לישנא דאמרת כל היכא דשליח לאו בר חיובא מיחייב שולחו,

הני נמי כיון דלאו בני חיובא נינהו מיחייב שולחן".

הרי עכ"פ לדעת הפוסקים כרבינא,

חייב המשלח מלקות, אעפ"י שהאשה לאו בת חיובא באיסור מקיף. וכן הוא דעת

הרמ"א חו"מ רס"י קפב (ודוקא שהשליח בר חיובא, אבל אם אינו בר חיובא

הוי שליח אפילו לדבר עבירה).

[1789] פ"א סי' ל (וכתב הר'

מאיר הלוי ז"ל דהלכתא כרב סמא ... הלכך לא משכחת שליח לדבר עבירה אלא בחצר).

והיינו שאף שבגמרא עצמה הי' אפשר לפרש,

שלפי דעת רב סמא אין שום איסור למשלח לומר לשליח לעשות דבר שהוא היתר אצל השליח,

אף שהוא איסור אצל המשלח. מכל מקום פירש הרא"ש, שהמשלח אינו חייב כי אין שליח

לדבר עבירה. הרי שעכ"פ יש איסור למשלח לומר לשליח לעשות דבר שהוא היתר אצל

השליח.

וראה תהלה לדוד ח"ג חו"מ

סי' עא. מחנה יוסף שבת סוס"י ד.

[1790] ולענין איסור מדרבנן

באשה, ראה השגת הראב"ד הל' ע"ז פי"ב ה"ה. אנציקלופדיה תלמודית

ח"י ערך הקפת הראש הערות 80-83.

[1791] דלא כדעת הר"י

מאורלינ"ש שברבינו יונה, אלא כפי שכתב עליו רבינו יונה שם (אף על פי שאפשר

לומר שאינו אלא מדרבנן. אפילו הכי אסור לעשות בו שום דבר).

[1792] עד כאן הקשה לפי שיטת

התוס' והרשב"א המתירים מטעם שהוא היתר אצל האדם העושה אותה.

עתה

מבאר שגם לפי מה שהתירו כאן הב"י והמ"א, בצירוף מה שיש כאן צד היתר,

עדיין אין ללמוד זאת מדין שמירת הפירות מחוץ לתחום. שהרי שם אין שום איסור גם

להמשלח, אף אם השליח הוא ידו אריכתא. משא"כ בקבלת שבת, אילו השליח הוא ידו

אריכתא הי' אסור.

[1793] כדלעיל (הערה 1781 ),

שכל ההיתר שבתוס' ורשב"א למדים מדין תחומין (מותר לאדם לומר לחבירו שמור לי פירות

שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי).

אמנם אין ללמוד משם לכאן, כי שם לא שייך

לאסרו משום שליחות, ואילו כאן יש מקום לאסרו משום שליחות.

[1794] שמותר להוליך אדם בתוך

תחומו של האדם עצמו, אף אם הוא מחוץ לתחום של המוליך, כדאמרינן עירובין מב, א (שבת

בבקעה והקיפוה נכרים מחיצה בשבת, מהלך אלפים אמה, ומטלטל בכולה על ידי זריקה), ופרש"י

(אפילו חוץ לאלפים שאין לו רשות להלך, מותר לטלטל על ידי זריקה). וכן נפסק לקמן סי'

תג (שבת בבקעה והקיפוה נכרים בשבת מחיצות לדירה, אף על פי שהיא רשות היחיד גמורה לענין

טלטול ... אעפ"כ אם היא יתירה מאלפים אינו יכול להלך בה אלא עד אלפים ממקום ששבת

בו, שאין מחיצות אלו מועילות לעשות כל ההיקף שבתוכן כד' אמות ... ומותר לטלטל בכולה

על ידי זריקה, שיכול לזרוק אפילו לחוץ לאלפים).

[1795] והוא כעין האמור בתוס'

ב"מ צ, א ד"ה חסום (אומר לנכרי אכול נבלה, דלא שייך התם אמירה לנכרי,

שהישראל עצמו יכול ליתן נבלה בפיו).

[1796] סי' ו (אף על פי שמותר

לומר לנכרי אכול נבילה זו. שאני התם שאם היה הישראל עושה בידים מה שהנכרי עושה

במאמרו, דהיינו שנותן הנבילה לתוך פיו, היה מותר, דישראל יכול ליתן נבילה לתוך פיו).

וכך גם בשמירת פירות, יכול להוליך שם את

השומר, אף אם הוא מחוץ לתחום בעל הפירות.

[1797] ראה לקמן סי' שה

סל"ח (אינו נקרא בשם עשיית מלאכה, אלא הוא איסור בפני עצמו).

[1798] שקיבל עליו שבת, ואומר

לחבירו להדליק הנר.

[1799]

ראה לקוטי שיחות חל"ג ע' 113. כללי הפוסקים וההוראה כלל יד.

[1800] ויתבאר לקמן ד"ה אלא

דעל עצמו (דכיון שלחבירו מותר אין באמירתו כלום, רוצים לומר שאין מתעסק כלל בדבר

האסור אלא בדבר המותר).

[1801] כדי שלא יקשה מדין אָבֵל

ונכרי ואשה בהקפה, שאסרו משום שליחות, משא"כ כאן כשקיבל עליו את השבת, אין

לאסור משום שליחות (כמו שאין לאסור משום שליחות כשחבירו הולך באמירתו מחוץ

לתחומו).

[1802] כדלעיל סי' רמג ס"א

(אסרו חכמים לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת ... שכשהנכרי עושה בשבת הוא עושה

בשליחות הישראל).

[1803] כגון שכיר יום, שהישראל

לא אמר לו לעשות מלאכה זו בשבת, והוא עושה כן מעצמו, כדלעיל סי' רמג ס"ד (שכר

הנכרי לימים, שאמר לו בעד כל יום ויום שתתעסק ... אתן לך כך וכך, אף על פי שלא אמר

לו שיתעסק בשבת, והנכרי מעצמו הולך ומתעסק גם בשבת ... הרי זה כעוסק בשליחות

הישראל).

[1804] כדלעיל סי' רמג ס"ג

(צריך הוא למחות בהנכרי, ולא יניחנו שיתעסק בהם בשבת), ושם נסמן (הערה כז).

[1805] במשנה (נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה), ובגמרא שם

(נכרי דקא עביד לדעתיה דישראל מי שרי. נכרי לדעתיה דנפשיה עביד).

והיינו שהגמרא שואלת מדוע אין צריך למחות בנכרי שבא לכבות, הרי

"קא עביד לדעתיה דישראל", ויהי' אסור מטעם שליחות. ומתרצת הגמרא "נכרי

לדעתיה דנפשיה עביד", ופרש"י שם (ואפילו יודע שנוח לו לישראל, הוא להנאת

עצמו מתכוין, שיודע שלא יפסיד). ואם כן אין לאסרו מטעם שליחות.

למדנו מכאן שבמקום

שעושה בשביל הישראל, "אפילו בלא אמירה אליו", אם אינו "יודע שלא

יפסיד" אסור מטעם שליחות.

וראה מה שנתבאר בזה לקמן סי' שז ס"ז, וסי' שלד סכ"ו,

ובהערות שם.

[1806] והיינו שמא יבא לאיסור

האמירה לנכרי, שיתבאר לקמן בסמוך (שהאמירה אסורה בשבת עצמה).

[1807] לקמן שם סעיף ט (צריך להמתין לערב בכדי שיעשו, גזרה שמא

יאמר לנכרי לעשות בשבת כדי שיהא מוכן לו במוצאי שבת מיד), וסי"א (ולערב בכדי שיעשו,

גזרה שמא יאמר לנכרי להביא לו מחוץ לתחום בשבת כדי לאכול ממנו בו ביום או לערב מיד).

וכן הוא לעיל סי' רמג ס"ב (אסרו

ליהנות בשבת ממלאכתו ... משום גזרה שמא יאמרו לו לעשות בשבת), ושם נסמן (הערה כ).

[1808] סעיף א (שחששו חכמים אם נתיר לו ליהנות במוצאי

יום טוב מיד מן המלאכה שנעשית בשבילו ביום טוב, שמא יאמר להנכרי שיביא לו ביום טוב,

כדי למהר אכילתו בליל מוצאי יום טוב, שאיסור אמירה לנכרי הוא קל בעיני הבריות, לפיכך

הצריכוהו להמתין בכדי שיעשו, דאז כיון שלא ירויח כלום במה שהביא ביום טוב לא יעשה

איסור בחנם). ובהגה"ה שם סוף ס"א (שבסי' שכה ביארנו דעיקר הטעם בכל מקום

שהצריכו להמתין בכדי שיעשו הוא משום גזירה שמא יאמר לנכרי לעשות) .

[1809] לעיל שם סי"ב (ישראל

הקונה מכס ... שוכר לו נכרי בקבלנות ... אבל לא ישכור לו נכרי ליום השבת ... ואף

על פי שהישראל קובע לו מלאכתו שיעשה בשבת).

הרי שגם במקום שהתירו לו האמירה לנכרי

לעשות בשבת, אסרו שכיר יום שאסור מעיקר הדין. הרי שאינו מטעם שמא יאמר לו, שהרי

התירו לו האמירה.

וראה שו"ת צמח צדק או"ח סי'

כט ס"ק ב-ה. עמק שאלה חי' לאו"ח סי' א (פא, ד).

[1810] רמז תנט (ועוד יש להתיר

אמירה לנכרי במקום מצוה ... דבקצץ מותר משום דאז נכרי אדעתא דנפשיה קעביד ואינו

כשלוחו של ישראל, ואחרי שאיסור אמירה מותר בקצץ, בדבר מצוה מותר לקצץ בשבת, דכתיב

ממצוא חפצך ודבר דבר חפציך אסורין חפצי שמים מותרין). והיינו שאם לא קצץ אסור מטעם

שליחות, אף במקום מצוה, משא"כ איסור האמירה בשבת בקצץ הוא מטעם ממצוא חפצך,

וזה מותר במקום מצוה.

וראה גם לעיל סי' רנב קונטרס אחרון ס"ק

ו (כמ"ש בהגהות מרדכי סוף פ"ד לענין לקצוץ לנכרי בשבת לדבר מצוה, שיעשה

בו ביום, דשרי לדעתו, ובלא קציצה אסור, דקעביד אדעתא דישראל עיי"ש).

[1811] משא"כ לדידן, לא

התירו משום מצוה אלא בשבות דשבות, כדלקמן סי' שו ס"ה (אסור לעשות מלאכה על

ידי נכרי אפילו לצורך מצוה ... אלא אם כן הוא שבות דשבות), וסי' שז סי"ב (דבר

שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו

בשבת ... לצורך מצוה). וראה גם סי' רעו ס"ח (שלא התירו שבות במקום מצוה אלא

שבות דשבות).

[1812] נתבאר בשו"ת צמח צדק

סי' כט ס"ג-ד (יש להבין מ"ש רבינו ז"ל בקונטרס אחרון דסי' רס"ג

סק"ח שהבאתי למעלה, שב' מיני איסורים יש בעושה מלאכה על ידי אחר. והא' מהם הוא

כשהאחר עושה בשבילו, וזה אסור באינו יהודי אפילו בלא אמירה אליו כו', משום דכשעושה

בשביל ישראל נעשה שלוחו כו', האיך יהיה נעשה שלוחו בלי ציוויו ודעתו, הרי מבואר בש"ס

בדוכתי טובא דאפילו באומר ומגלה דעתו שיעשה הדבר, אם אינו מייחד לומר בפירוש שיעשה

לא נקרא שלוחו ... אך אפשר לומר דהכל לפי ענין הדבר שהאינו יהודי עושה, שבדבר שהוא

זכות גמור למי שעושה בשבילו, אזי כיון דקי"ל זכין לאדם שלא בפניו ושלא מדעתו,

אם כן נעשה שלוחו ממש גם שלא מדעתו).

וראה לעיל סי' רמג ס"ג (הערה כז),

כל המקומות שלדעת רבינו צריך למחות בנכרי שלא יעשה מלאכה עבורו.

[1813]

כדלעיל סי' רמג ס"א (שכשהנכרי עושה בשבת הוא עושה בשליחות הישראל. ואע"פ

שאין אומרים שלוחו של אדם כמותו מן התורה אלא בישראל הנעשה שליח לישראל ... מכל מקום מדברי סופרים יש שליחות לנכרי לחומרא).

[1814] אות ב (כי יש שליחות לנכרי לחומרא) .

[1815] כדלעיל שם (הערה י),

בהערת רבינו (ולהתוס'

ורא"ש שם ,

צריך לומר דשאני הכא כמ"ש ריב"ש סי' שה) , ו היינו שגם החולקים

וסוברים שלענין רבית אין אומרים שליחות לנכרי לחומרא, מכל מקום יודו לענין אמירה

לנכרי, דאמרינן שליחות לחומרא.

[1816] רש"י ע"ז טו, א

ד"ה כיון (ומה שאסור לישראל לומר לעובד כוכבים עשה לי כך, זהו משום ממצוא חפצך

ודבר דבר (ישעיהו נח), דבור אסור). והיינו שמטעם זה אסור לומר לו בשבת, לעשות

מלאכתו בקבלנות, אף שבקבלנות אין לאסור מטעם שליחות, כדלעיל סי' רמד ס"א (אם

הוא עושה בתורת קבלנות ... מותר להניחו שיעשה כל מלאכתו בשבת ... הקבלן המלאכה היא

שלו, שכוונתו בעבודתו היא להשלים המלאכה כדי ליטול שכרו, ואינו כשלוחו של ישראל. ומכל

מקום צריך ליזהר שלא ... יאמר לו שיעשה בשבת).

*

איסור ממצוא חפצך נתבאר לקמן סי' שו ס"ה

(אמירה לנכרי לעשות בשבת היא שבות מדברי סופרים, אף על פי שאמר לו קודם השבת. אבל

כשאומרים לו או לישראל חבירו בשבת, שיעשה לו מלאכה למחר, אין בזה משום שבות, אלא שאסור

משום ממצוא חפצך).

והיינו שאיסור ממצוא חפצך הוא דוקא

כשאומר לו בשבת (אפילו אומר לעשות מלאכה למחר), משא"כ באומר לו קודם השבת

(לעשות מלאכה בשבת), אין טעם לאסור משום ממצוא חפצך.

וגם כאן מיירי כשהאמירה היא בשבת, כמובא

לעיל (הערה 1810 )

מהגהות מרדכי (לקצץ בשבת, דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר).

ומה שאסרו האמירה לנכרי קודם השבת (גם

כשהוא בקבלנות, שאינה נחשבת שליחות הישראל), נתבאר לעיל סי' רמג ס"א (ואע"פ

שאומר לו מקודם השבת שיעשה בשבת ... כדי שלא תהא שבת קלה בעיני העם ויבאו לעשות

בעצמן).

וכן עוד כמה אופנים שהתירו באיסור ממצוא

חפצך, ואסרו באמירה לנכרי, כנסמן לעיל שם (הערה יג).

[1817] אשר הן האמירה והן ההזמנה

למדים מאותו פסוק "ממצוא חפצך ודבר דבר", וכדלקמן סי' שו ס"א (ממצוא

חפצך, דרשו חכמים חפציך אסורים לבקשם בשבת, אפילו בדבר שאינו עושה בו שום מלאכה לא

של תורה ולא שבות מדברי סופרים, אלא שעושה איזה מעשה המותר, אפילו הליכה בלבדה,

ומעשה זה או הילוך זה הוא בשביל כדי לעשות אחר השבת איזה דבר שאסור לעשותו בשבת),

וסי' שז ס"א (שעל ידי אמירה זו עושה חבירו למחר, ונמצא שהוא מוצא חפציו בשבת

על ידי אמירה זו שאומר לחבירו, ואסור משום ממצוא חפצך (ודבר דבר)).

[1818] ד"ה שלא (מקח וממכר ... נראה לר"ת

... נפקא ממצוא חפצך).

הובא גם לקמן סי' שא קונטרס אחרון ס"ק

ב (ממצוא חפצך, דמהתם נפקא לן גם כן איסור מקח וממכר, כמ"ש התוס'). לעיל סי'

רמד סי"ב (אסור לו לקבל מכס בשבת ... משום שנאמר ממצוא חפצך חפציך אסורים).

[1819] אחרי שביאר שיש כאן ב'

איסורים (שליחות וממצוא חפצך), בא לבאר מה שלמדו התוס' היתר האמירה אחרי קבלת שבת,

מהיתר האמירה בלשמור פירות בתחום שלו כמועתק לעיל (הערה 1767 ).

שכמו

בלשמור פירות "בתרווייהו שרי": שאיסור השליחות לא שייך בו כלל, כדלעיל

ד"ה ואף לפי (שחבירו מהלך שם על ידי אמירתו, לא נעשה שום מלאכה בשליחותו).

ואיסור ממצוא חפצך שעל ידי האמירה לא שייך בו, כדלקמן ד"ה אלא דעל עצמו (דכיון

שלחבירו מותר, אין באמירתו כלום, רוצים לומר שאין מתעסק כלל בדבר האסור אלא בדבר

המותר).

כן

הוא גם באמירה אחר קבלת שבת, שגם בזה "תרווייהו שרי", מהטעמים שיתבארו

לקמן בסמוך.

ואחר

כך (לקמן ד"ה ומכל מקום) יבאר את דעת הר"ן וסיעתו, שבשניהם זקוקים גם

לטעם של צד היתר.

[1820] ס"ג (אם כבר קיבל

עליו שבת בתפלת ערבית של שבת שהתפלל מבעוד יום ... אסור לו לעשות בעצמו כל שבות),

וקונטרס אחרון שם ס"ק ג ד"ה ומ"ש בתשובת (כיון שקיבל השבת קיבל כל

חומרותיה וסייגיה השייכים לעיצומו של יום).

[1821] שבאמירה לנכרי לעשות

מלאכה ישנם שני האיסורים: (א) בשעת האמירה, משום ממצוא חפצך. (ב) בשעה העשיה, משום

שליחות.

[1822] סעיף יז (שאע"פ

שקיבל עליו הוא את השבת להוסיף הרבה מחול על הקודש ואסר על עצמו המלאכה, מכל מקום

לא אסר אלא מלאכת עצמו, אבל מלאכת חבירו לא אסר עליו). הובא בט"ז ס"ק ג.

[1823] סי' קטז (וכשמוסיפין מחול

על הקודש בעוד היום גדול, כגון שעה או ב' קודם הערב שמש, אני רגיל להתיר לומר לגוי

להדליק הנר. וטעמא דידי, כיון שעוד היום גדול, בודאי כל ישראל לא קבלו כולם עליהם השבת,

דיש מקומות שעדיין לא קבלו עליהם). ולכן גם הוא לא קיבל עליו איסור הבא מאליו.

והיינו שכל מה שאמרנו שהמקבל שבת מבעוד

יום מסתמא לא קיבל על עצמו איסור השליחות, הוא כיון דיש מקומות שעדיין לא קבלו

עליהם שבת, משא"כ חצי שעה זו "שאז אפשר שכל מקומות ישראל קיבלו כבר את

השבת", יש

לו דין כל בין השמשות .

ואף שגם באותה חצי שעה לא קיבל עליו

איסור השליחות, שהרי אם הי' עליו איסור השליחות, הי' נאסר עליו לומר לנכרי לעשות

אפילו שבות לצורך מצוה, כמו הוא עצמו, שאחר קבלת שבת נאסרה עליו שבות לצורך מצוה.

ואילו בחצי שעה זו, נתבאר לעיל סי' רסא ס"ג (אם הוא חצי שעה קודם הלילה, שאז

אפשר שכל מקומות ישראל קיבלו כבר את השבת ... לענין אמירה לנכרי אין מחמירים יותר

מבין השמשות בלא קבלת שבת, שמותר לעשות בו כל מלאכה על ידי נכרי לדבר מצוה או צורך

גדול).

מכל מקום חלים עליו באותה חצי שעה שני איסורים: (א) קבלת שבת.

(ב) דין בין השמשות. ונתבאר לעיל שם (הערה 1273 ).

וראה כנישתא דבי רב.

*

מכאן יש מקום עיון לענין משלוח פקס

ממקום שעדיין אינו שבת למקום שכבר שבת, שהרי בשעה שבארה"ק הוא כבר השבת,

בודאי חל עליו גם איסור השליחות. וכאשר חבירו שבארה"ב שולח לו פקס למענו, הרי

זה אסור לכאורה מטעם שליחות.

וראה ארץ צבי סי' מד ד"ה ויש. דובב

מישרים ח"ג סי' פג. שו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' לד. אמירה לנכרי להראי"ה

דרברמדיקר פל"ו ס"ז). קובץ פלפול התלמידים כפ"ח טז ע' 74. יט ע'

110 ואילך.

ואף שיתבאר לקמן ד"ה אבל על ידי

נכרי, שאסור רק בנכרי ולא בישראל. היינו לענין היתר בורגנין, משא"כ לענין

שליח, אינו מחלק בינם. וגם מרהיטת הדברים בפנים סכ"ה נראה לכאורה שאין חילוק בזה

בין ישראל לנכרי. וגם לעיל מביא כמה דוגמאות שאף בישראל "אסור לומר לחבירו

לעשות לו מלאכה אע"פ שלחבירו מותר".

ואף שאם משלוח הפקס הוא לצורך השולח,

אין בזה חשש שליחות, כדלקמן סי' שז סכ"ו (שאגרת זו לא הובאה בשבילו כלל, שהרי

השולח שלחה בשביל עצמו, ולא בשביל אותו ששלוחה אליו).

עיקר השאלה היא כאשר הפקס נשלח לצורך המקבל,

ולא לצורך השולח עצמו. ובפרט אם המקבל ביקשו קודם השבת שישלו פקס אחר כך. ועדיין

צ"ע בכל זה.

[1824] כדעת הרמ"א סי"ז (וכל שכן במוצאי שבת, מי שמאחר להתפלל במוצאי

שבת, או שממשיך סעודתו בלילה, מותר לומר לחבירו ישראל שכבר התפלל והבדיל לעשות לו מלאכתו

להדליק לו נרות ולבשל לו, ומותר ליהנות ולאכול ממלאכתו, כן נראה לי).

וכן נפסק בפנים סכ"ה (וכן מי שמאחר

להתפלל ערבית במוצאי שבת, או שממשיך סעודתו בלילה, מותר לו לומר אפילו לישראל שכבר

התפלל והבדיל בתפלה שיעשה לו מלאכה, ומותר לו ליהנות ולאכול ממלאכתו), ובסי' רצט

סט"ו (אבל איסורי דברי סופרים התלוים בדבור, מותרים, מטעם שנתבאר בסוף סי'

רס"ג).

[1825] כדאמרינן סנהדרין סה, א

(עקימת שפתיו הוי מעשה).

[1826] התוס' והרשב"א

הנ"ל.

[1827] שמהר"י ווייל ביאר

הטעם שאין בזה איסור שליחות, והתוס' והרשב"א ביארו הטעם שאין בזה איסור אמירה

וממצוא חפצך.

וכן בפנים סכ"ה הובאו שני טעמים

אלו, של הרשב"א ושל מהר"י ווייל.

[1828] ס"ק ז (ואם תאמר הא

בלאו הכי שרי, דאי בעי לא קבל שבת עליה כמ"ש סוס"י רס"ג. ויש לומר

דשאני התם דמיירי ביחיד המקבל עליו שבת, אבל בצבור שקבלו עליהם שבת חל עליהם שבת

בעל כרחו, וגרע מבין השמשות כמ"ש ס"ד, ולכן הוצרך מהרי"ו לטעם אחר).

והיינו שלדעת המ"א סגי להתיר באחד

משני הטעמים (א) צד היתר, דאי בעי לא קבל שבת. (ב) דיש מקומות שעדיין לא קבלו עליהם .

ואילו לפי המבואר כאן זקוקים אנו לב'

הטעמים: (א) שליחות שנעשה על ידי אחרים לא קיבל על עצמו, כי יש מקומות שעדיין לא

קבלו עליהם שבת. (ב) ממצוא חפצך אינו אסור, כי הוא היתר לחבירו העושה המלאכה (וגם

יש צד היתר).

ואם כן אין חילוק בין יחיד לצבור, דבשני

האופנים מיירי לעיל סי' רסא ס"ג (קיבל עליו שבת בתפלת ערבית של שבת שהתפלל

מבעוד יום, או שענה ברכו עם הצבור, או שרוב הצבור ענו ברכו, אף על פי שהוא לא ענה

עמהם, שחל עליו השבת).

[1829] ס"ק ח בסופו (וכתב מהר"י

ווייל בתשובותיו סימן קי"ו, דאם קיבל עליו שבת שעה או ב' קודם הלילה, יכול

לומר לגוי להדליק נר, דהרי מקצת ישראל עדיין עושין מלאכה, כל שכן דלדידיה אמירה

שריא). הרי שהוצרך לטעם זה אף "אם קיבל עליו" היחיד.

[1830] עתה שנתבאר שהמקבל שבת

מבעוד יום אינו מקבל על עצמו איסור השליחות כשעושים אחרים בשבילו, שוב לא יוקשה

מכל המקומות שאסרו משום איסור שליחות (כפי שהקשה לעיל ד"ה אבל צ"ע).

[1831] וכן לא יוקשה על התוס'

והרשב"א שכתבו "מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה פלונית, הואיל

והיא נעשית בהיתר לעושה אותה", מהא דקיי"ל שאסור לומר בשבת לנכרי לעשות

מלאכה אחר השבת, וכדלקמן סי' שז סי"ד (לא יאמר [לפועל נכרי] היה נכון עמי

לערב, שזהו כמדבר בפירוש שרוצה לשכרו).

וטעם החילוק הוא, כי שם אומר לו לעשות

אחר השבת מלאכה שאסור לומר לו לעשותה בשבת. משא"כ שאומר לו אחר קבלת שבת

לעשות מלאכה "שאין מתעסק כלל בדבר האסור, אלא בדבר המותר".

[1832] כיון שאמירה לנכרי לעשות

עבורו בשבת אסורה משום שליחות, לכן אף אם אומר לו לעשותו אחר השבת אסור משום ממצוא

חפצך, כיון שאומר לו לעשות אחר השבת דבר שאסור לומר לו לעשותו בשבת עצמה.

[1833] מכל הטעמים האמורים

(כשעושה הנכרי בשבת) לעיל סי' רמג ס"א (והערה יג).

[1834] כדלקמן סי' שז סל"ה

(לא אסרו אמירה לנכרי, אלא לעשות בשביל ישראל, אבל מותר לומר לו שיעשה מלאכה לצורך

עצמו).

וכיון שמותר לומר לו עשה מלאכתך בשבת,

מכל שכן שיכול לומר לו עשה מלאכתך אחר השבת.

[1835] כמו בישראל שבאופן זה

מותר לומר לו לעשות מלאכה אחר השבת, כדלקמן סי' שז סט"ו (אם יוכל להמציא צד

היתר לעשות בשבת אותה מלאכה עצמה שרוצה לעשות אחר השבת, מותר לומר בשבת על עצמו או

לחבירו שיעשנה אחר השבת).

[1836] חילוק זה נתבאר גם לקמן

סי' שז סט"ו (מפני שענין איסור דיבור בחפציו הוא מה שמתעסק בשבת בדברים

האסורים היום, ולא נאסר אלא להתעסק בדברים שאיסורם נתלה בגופם, אבל דברים שאיסורם

נתלה בדבר אחר ואילולי אותו דבר היו דברים אלו בעצמם מותרים בשבת, מותר להתעסק בהם

בדבור לעשותם אחר השבת, שהרי הוא אינו מתעסק באותו דבר הגורם להם האסור אלא באותם

דברים שהיה להם היתר מחמת עצמם, אילולי אותו דבר הגורם להם האסור, לפיכך גבי איסור

חוץ לתחום, כיון שיש צד היתר על ידי בורגנין, נמצא שאין האיסור בהילוך מחמת עצמו,

שהרי אותו הילוך עצמו מותר כשיש בורגנין, אלא האיסור בהילוך הוא מחמת מניעת

הדיורין על הדרך, והוא אינו מדבר אלא שילך בדרך, ולא שילך במניעת הדיורין, וכן כל

כיוצא בזה).

[1837] על טעם ההיתר שהובא לעיל

מהב"י והמ"א (דהא אי בעי לא היה מקבל שבת עליו, וכל שיש לו היתר מותר

אמירה), הקשה הט"ז ס"ק ג (דעל כרחך לא מהני סברא זו שיש היתר בלאו הכי,

אלא כל שיש היתר עכשיו, אבל לא מהני לומר כן למפרע דהיה יכול להיות תחילה בענין

שיהיה עכשיו היתר, דמכל מקום עכשיו אין לו היתר. תדע שהוא כן, דאי נימא גם למפרע

מהני, אמאי אר"ח שם מותר לומר לכרך פלוני אני הולך למחר כיון שיש לו היתר על

ידי בורגנין, היה לו לומר שאם היה רוצה היה הולך שם או סמוך לו קודם שבת).

ועל זה מבאר כאן:

(א) "אע"פ שלא נסתלק הגורם

עדיין, וגם אי אפשר להסתלק היום בפועל ממש, מכל מקום הוא אינו מתעסק כלל לעשותה

דוקא באיסור אלא לעשות דבר שהוא מותר בעצמו, לאפוקי מלאכה האסורה מחמת עצמה".

וכיון ד"אי בעי לא היה מקבל שבת עליו", הרי "היה יכול להיות תחילה

בענין שיהיה עכשיו היתר", ומועיל להתיר אף ד"עכשיו אין לו היתר".

(ב) "לאפוקי מלאכה ... שאי אפשר

להצטייר שיעשה אותה בהיתר אלא אם כן לא יעשה כמו שהוא רוצה לעשותה למחר ... והילכך

אם לא הבורגנין, אין מועיל מה שהיה יכול לילך לקרוב משם מאתמול, שאז לא היה הולך

כל כך למחר כמו שילך עכשיו". ולכן אין להתיר מטעם "שאם היה רוצה היה

הולך שם או סמוך לו קודם שבת".

[1838] שם (פשוט שאין אומרים כן

אלא ביש צד עכשיו להתיר, אף על פי שהוא שבת, וכיון שבשבת עצמו מצינו היתר בזה כל

שיש בורגנין, על כן מותר אף בלא בורגנין).

[1839] ומדוע אם כן תנן קנ, א (אין

מחשיכין על התחום ... להביא פירות), ובגמרא שם ע"ב (בפירות המחוברים). וכן הוא

לקמן סי' שו ס"ג (כשמחשיך שם בשביל דבר שאין צד היתר בעולם לעשותו בשבת, כגון

שצריך לילך חוץ לתחום ... לתלוש פירות המחוברים ... שאין שום צד היתר בעולם ...

לתלוש פירות).

[1840] מה מועיל מה שיש צד היתר

על ידי בורגנין, הרי כעת אין עדיין בורגנין; אלא ודאי הביאור הוא כאמור לעיל,

שכיון שהבורגנין היו מועילות, הרי שהמלאכה מצד עצמה מותרת, רק שיש דבר אחר שגורם

האיסור. ובזה אין הפרש אם עדיין יכול להיות צד היתר, או שבתחלה הי' אפשר שיהי' צד

היתר.

[1841] אחרי שביאר את דעת התוס',

שבשניהם מותר אף בלא שיהי' צד היתר.

בא

עתה לבאר דעת הר"ן וב"י ומ"א, שבשניהם זקוקים שיהי' צד היתר.

כי

אף שצדק הט"ז במ"ש דגבי שמירת פירות אין זקוקים לצד היתר של בורגנין.

מכל מקום מפרש הר"ן דמיירי באופן שזקוקים לצד היתר של בורגנין. ומזה מוכיח

שגם לענין אמירה אחר קבלת שבת זקוקים אנו לצד היתר.

[1842] הט"ז שם (דמה שכתב

הר"ן דשאני בשמור לי פירותי כו' דאפשר לו על ידי בורגנין, דמוכח בגמרא דאין

הטעם משום בורגנין ... דטעם היתר דמתניתין להחשיך לשמור פירותיו לא תליא בהיתר

בורגנין, אלא בטעם דהשמירה בעצמה אין בה מעשה איסור).

[1843] דתנן התם (אבל מחשיך הוא לשמור),

ופרש"י (להיות קרוב לצאת לשמור פירותיו, וזה דבר המותר בשבת לשמור פירותיו, אם

היו בתוך תחומו).

ומרש"י זה למד הט"ז טעם היתר

זה (מטעם שפירש"י במתניתין, דהבאת פירות הוא דבר שאסור לעשותו בשבת, על כן

אין מחשיכין בשבילו לצאת אחר שבת בשביל זה, משא"כ שמירת פירות שהוא עצמו מותר

בשבת אם היה בתחומו, רק שההליכה חוץ לתחום מעכבת עליו, על כן מותר להחשיך בשביל זה).

[1844] סד, א (אבל מחשיך הוא

לשמור, להיות קרוב לצאת ולשמור פירותיו, שהרי שמירת פירות מותרת בשבת).

[1845] סעיף ח (אבל יכול להחשיך

בסוף התחום כדי למהר לילך שם לשמרם, שאפילו היום היה יכול לשמרם אם הם היו בתוך

התחום).

[1846] כמועתק לעיל (הערה 1767 ),

אהא דאמרינן קנא, א (מותר לאדם לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות

שבתחומי), כתב הרשב"א שם (וכתבו בתוספות, דמהא שמעינן דישראל שקיבל עליו שבת

קודם שחשיכה, מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה פלונית, הואיל והיא נעשית

בהיתר לעושה אותה).

והיינו שכל ההיתר בזה כיון שהוא בתוך

התחום של השומר ונעשית בהיתר, ולא מטעם שהשמירה מותרת גם על בעל הפירות, כדפירש

רש"י בהלכה של "מחשיך הוא לשמור".

[1847] הלכה ג (אם החשיך לעשות דבר

שמותר לעשותו בשבת, הרי זה מותר. כיצד ... מחשיך הוא לשמור פירות, שהרי מותר לשמור

בשבת).

[1848] שלפי פירוש זה לא יתאים

מה שכתב הרשב"א בשם התוס' (דמהא שמעינן דישראל שקיבל עליו שבת קודם שחשיכה,

מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה פלונית).

[1849] שאם כן תהי' סתירה בדברי

הר"ן, שבמשנה (קנ, א) פירש (אבל מחשיך הוא לשמור ... שהרי שמירת פירות מותרת

בשבת).

ואילו בגמרא (קנא, א) פירש (מותר אדם לומר

לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ... דשאני הכא שאם יש שם בורגנין הוא עצמו שומר).

[1850] סד, ב ד"ה פיסקא כלל

אמר (מותר לאדם לומר לחברו בשבת, לך למקום פלוני, ושמור לי פירות שיש לי אצל תחומך).

[1851] וכיון שאומר לו לילך חוץ

מתחומו של בעל הפירות (שהוא תוך תחומו של השומר), לכן אין להתירו אלא מטעם צד היתר

של בורגנין כנ"ל.

משא"כ כשאינו אומר לו לילך חוץ

מתחומו של בעל הבית, מותר מטעם שהשמירה מותרת בשבת.

*

ועל פי זה פסק שתי הלכות אלו לקמן:

(א) סי' שו ס"ג (אבל מותר להחשיך

כדי לשמור אותו או פירות המוקצים או אפילו המחוברים שהם חוץ לתחום, ששמירת המוקצה

והמחובר הוא דבר המותר בשבת), שהיא ההלכה שבמשנה שם (קנ, א), שאין זקוקים בה לטעם

צד היתר של בורגנין.

(ב) סי' שז סי"ז (מותר לומר לחבירו

שמור לי פירותי שבתחומך ואני אשמר לך פירותיך שבתחומי, ואף על פי שהוא אסור לו

לילך ולשמור פירותיו שבתחום חבירו, אין איסור באמירתו לחבירו, כיון שלחבירו מותר

הוא, וגם לו יש היתר על ידי בורגנין), שהיא ההלכה שבגמרא שם (קנא, א), שהתירו בה

מטעם האמור ברשב"א שם "שלחבירו מותר הוא", ומטעם האמור בר"ן

שם "גם הוא יש לו היתר על ידי בורגנין".

והוצרכו לטעמים אלו אם אמר לו לילך חוץ

מתחומו של בעל הפירות, כמבואר כאן (אף שלא נזכר כן בפירוש לקמן שם, דמיירי שאמר

כן).

[1852] שאם אמר לו לילך חוץ

מתחומו של בעל הפירות, יש להתירו מטעם בורגנין (כדעת הר"ן), או מטעם שהוא היתר

אצל השומר (כדעת הרשב"א בשם תוס'), וכדלקמן בסמוך (שמותר לו לומר להביאם לו,

אי מטעמו של הרשב"א אי מטעמו של הר"ן).

[1853] שבלי אמירה זו, מותר בכל

אופן, מטעם שהוא "דבר המותר בשבת לשמור פירותיו, אם היו בתוך תחומו".

[1854] וההוכחה שגם רש"י

מתיר בזה, אף שאומר לו להביא – דהא תנן וכו'.

[1855] מה, א (היו שנים מקצת אמותיו

של זה בתוך אמותיו של זה (עומדין זה רחוק מזה ו' אמות, דמיבלען ב' אמות של כל אחד בתוך

של חברו, רש"י), מביאין ואוכלין באמצע).

[1856] פי"ב הט"ז (היו

שנים, מקצת ארבע אמות של זה לתוך ארבע אמות של זה, מביאין ואוכלין באמצע).

[1857] ס"ד (היו שנים, מקצת

אמותיו של זה בתוך אמותיו של זה, כגון שיש ביניהם ו' אמות, מביאין ואוכלין באמצע).

וכן הוא לקמן שם ס"ו.

[1858] "גוי שהביא בשבת

חלילין לספוד בהם ישראל, לא יספוד בהם".

[1859] כדלעיל סי' רמג ס"ב (אם

עשה הנכרי מעצמו בשביל ישראל אסרו ליהנות בשבת ממלאכתו ... משום גזרה שמא יאמרו לו לעשות בשבת), ומקורו מהתוס'

ורא"ש, כנסמן לעיל שם (הערה כ).

אלא ודאי מותר כאן לומר לו שיביאם לו.

[1860] במשנה שם לט, ב (מי שהיו פירותיו

בעיר אחרת וערבו בני אותה העיר להביא אצלו מפירותיו לא יביאו לו), ופרש"י (לא

יביאו מפירותיו, הואיל והוא לא ערב לשם דהכל כרגלי הבעלים).

ונתפרש בגמרא שם מ, א דהיינו באופן שהם

כרגלי המפקיד, ולכן לא מועיל מה שערבו בני אותה העיר שהפקידו אצלם. משא"כ

באופן שהם כרגלי מי שהפקידו אצלו, מועיל העירוב שלהם להביא אצלו מפירותיו, אף שהוא

חוץ לתחומו.

[1861] דלעיל הערה 1730 (הואיל

והיא נעשית בהיתר לעושה אותה).

[1862] דלעיל שם (שאם יש שם

בורגנין הוא עצמו שומר).

ונתבאר לעיל בתחלת הקונטרס אחרון, שלדעת

הר"ן זקוקים אנו לב' הטעמים להתירו.

[1863] עתה בא להוכיח, שהיתר זה

שיש בו צד היתר של בורגנין, שמועיל באמירה לישראל להביא פירות מתוך התחום של

השליח, שהוא מחוץ לתחום המשלח, הוא רק בישראל ולא בנכרי.

אמנם

באמירה מבעוד יום, אחרי קבלת שבת, התירו מטעם זה אף בנכרי. ומסיים

"וצ"ע".

[1864] כדלקמן סי' שכה סי"א

(הובא מחוץ לתחום, אם הביאו הנכרי ... לישראל, אסור באכילה בו ביום ... גזרה שמא

יאמר לנכרי להביא לו מחוץ לתחום בשבת).

[1865] שהרי תחומו של הישראל

השליח הוא עד סמוך לעיר. ונתבאר לעיל שמותר לו להביא בתוך תחומו, אף שהוא חוץ

מתחומו של המשלח.

[1866] ברמ"א שם ס"י (ויש

מקילין ואומרים דאף אם הובא דרך רשות הרבים לצורך ישראל, מותר לאדם לשתות מהם,

הואיל ואפשר לילך שם ולשתות).

והיא שיטת ר"ת בתוס' קכב, א

ד"ה משקה.

ואף דלא קיי"ל כוותיה, כדלקמן סי'

שז סט"ז (אם אין שם צד היתר לישראל לעשות אותו דבר עצמו שהנכרי עושה לו, אף

על פי שיש צד ודרך שיוכל הישראל להגיע לאותו דבר שהנכרי עושה לו בלי שיעשה את

המלאכה שהנכרי צריך לעשות באותו דבר עד שמגיע לישראל, כגון שאומר לנכרי להביא לו

מים לשתות מן הנהר, אף על פי שיוכל הישראל לילך בעצמו לנהר ולשתות שם, אין זה

מועיל כלום להתיר האמירה לנכרי).

מכל מקום מוכיח כאן משיטת ר"ת,

שעכ"פ אסור לומר לנכרי להביא מחוץ לתחום המשלח אל תוך תחומו; אף אם הוא תוך

תחומו של הנכרי.

[1867] ראה שם ס"ק כה (דר"ת

לא התיר אלא דיעבד אבל לכתחלה אסור).

[1868] דהיינו שיכול לצאת חוץ

לעיר, תוך התחום של הפירות, ולאכול שם. ובאופן זה מתיר ר"ת לומר לנכרי

להביאו.

[1869] על מ"ש הרמ"א

שם ס"א (וכן מי שקבל עליו שבת שעה או ב' קודם חשיכה, יכול לומר לגוי להדליק

הנר ושאר דברים שצריך), כתב המ"א שם ס"ק ז (אפילו שלא במקום מצוה ... דאי

בעי לא קבל שבת עליה). רואים אם כן שההתירים האמורים בישראל אחר שקיבל את השבת, הם

גם בנכרי.

וכן נפסק לעיל שם ס"ג (קיבל עליו

שבת ... מותר לומר לנכרי לעשות אפילו מלאכה גמורה, ואפילו לדבר הרשות, אם הוא הרבה

קודם הלילה).