הלכות מליחה

הלכות מליחה

אין מליחה בכלים

(סי' סט סט"ז)

א) מבליע ואינו מפליט

חולין (קיא, ב – קיב, א): "אמר רב יהודה אמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח (לפי שנבלע בה הדם ונותן טעם ראשון הוי כאיסור גמור, רש"י). ושמואל לטעמיה דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח". וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' סט סט"ז): "ואם מלח בכלי שאינו מנוקב אסור להשתמש באותו כלי בדבר רותח ".

רואים אנו כאן, שהאיסור נבלע בכלי על ידי מלח (קערה שמלח בה בשר), אבל אינו מפליט מהכלי על ידי מלח, כי אם על ידי בישול (אסור לאכול בו רותח ). ולכן הגיה הרמ"א (שם): "אבל מותר לחזור ולמלוח בה בשר לאחר שנקבוה, או אפילו בלא נקיבה אם הבשר שהה כבר במליחתו והודח", ופירש בש"ך (שם ס"ק סז): "דאין מליחה לכלי להפליט מה שבתוכו על ידי מליחה".

ונתפרש יותר בשוע"ר (סי' תמז סכ"ו): "שאין כח במלח אלא להפליט מוהל מן האוכל שהוא רך, אבל לא מן הכלי שהוא קשה".

המקור והביאור לחילוק זה (שהמלח מבליע בכלי ואינו מפליט) הוא בגמרא חולין (קיג, א): "טהור שמלחו עם דג טמא מותר, כיצד שהיה טהור מליח וטמא תפל". ופרש"י: "תפל מבלי מלח, דהשתא לא פליט טמא מידי", שכיון שהמלח איננו על הדג הטמא אלא על הדג הטהור, לכן אינו יכול להפליט מתוך הדג הטמא.

וכתב על זה התוס' (שם ד"ה טהור מליח וטמא תפל מותר): "ויש ללמוד מכאן דאין צריך להגעיל דפוסי גבינות העובדי כוכבים, ומותר לעשות בהם גבינות לישראל ולמולחן בתוכן, דהוי כמו טהור מליח וטמא תפל, דאין שייך מליחה בעץ ולא נעשה עץ רותח על ידי מליחה. ומעשים בכל יום דמלח בקערה שמשתמשין בה בשר, לוקחים ממנו לתת ממנו בחלב".

והיינו שהמלח אינו מרתיח את העץ, רק את הגבינה שבו, ולכן הוי כמו טהור מליח וטמא תפל, שאין הגבינה המלוחה מפליטה את בליעת האיסור שבתוך הדפוסים (כלים שעושים בהם גבינה).

וכן נפסק בשו"ע (סי' קה סי"ב): "גבינות שנעשו בדפוסי עובדי כוכבים, אע"פ שנמלחו בתוכן, מותרים. הגה , והוא הדין אם נמלח היתר בשאר כלי איסור, ואפילו אינו מנוקב, דאין מליח כרותח כל כך להפליט מן הכלי מה שבלע בתוכו".

וכך גם ההלכה השניה שבתוס' שם נפסקה בשו"ע (שם סי"ב): "מלח או תבלין שהם בקערה של בשר, מותר ליתנם בחלב. הגה , והוא הדין אם היו בכלי איסור, דמאחר שהם יבשים אינן בולעים מן הכלי". וכן נפסק בשו"ע (סי' צה ס"ז): מלח הנתון בקערה של בשר מותר ליתנו בחלב".

וכן הובאה הלכה זו בשוע"ר (סי' תמז סכ"ו): "כל מיני מלוחים ... אפילו נמלחו בתוך כלי של חמץ בן יומו דהיינו שנשתמשו בו חמץ בחמין תוך מעת לעת למליחה, שעדיין לא נפגם חמץ הבלוע בכלי, אף על פי כן אין המלח מפליטו מן הכלי ומבליעו באוכל הנמלח בתוכו, לפי שאין כח במלח אלא להפליט מוהל מן האוכל שהוא רך אבל לא מן הכלי שהוא קשה".

וכ"ה בשוע"ר (סי' תמז סנ"ו): "מלח הנתון בכלי של חמץ ... שמן הדין מותר לאכלו בפסח אם הכלי היה נקי".

ומטעם כל זה, הנה גם כאן נפסק (בשו"ע סי' סט סט"ז): "ואם מלח בכלי שאינו מנוקב אסור להשתמש באותו כלי בדבר רותח ", שאחר שהמלח הבליע את הדם בכלי ואסרו, אסור רק לבשל בו , ופירש הרמ"א (שם): "אבל מותר לחזור ולמלוח בה בשר", וביאר בש"ך (שם ס"ק סז): "דאין מליחה לכלי להפליט מה שבתוכו על ידי מליחה".

ב) המחמיר תבוא עליו ברכה

למרות כל האמור לעיל מסיים התוס' (שם): "והמחמיר תבא עליו ברכה". וכן הוא ברמ"א (סי' קה סי"ב): "גבינות שנעשו בדפוסי עובדי כוכבים, אע"פ שנמלחו בתוכן, מותרים ... ודוקא בדיעבד, אבל לכתחלה, אסור". וגם לענין מלח שבכלי של איסור מסיים הרמ"א (שם סי"ג):"והמחמיר לכתחלה, תבא עליו ברכה". וכן הוא ברמ"א (סי' צה ס"ז): "והמחמיר גם בזה תבא עליו ברכה, כי יש מחמירין לכתחלה". וכן הוא בשוע"ר שם (סי' תמז סנ"ו): "מכל מקום המחמיר [שלא] להשתמש בפסח במלח שהיה מונח בכלי הבלוע מחמץ אפילו לא היה בן יומו והיה מודח ונקי תבוא עליו ברכה".

ולפי זה נשאלת השאלה, מדוע לענין מליחת בשר בכלים שנבלע מהדם, הובא לעיל מהרמ"א (סי' סט סט"ז): "אבל מותר לחזור ולמלוח בה בשר לאחר שנקבוה, או אפילו בלא נקיבה אם הבשר שהה כבר במליחתו והודח", ולא הזכיר כלל שהמחמיר תבוא עליו ברכה.

*

והנה על מה שכתב הרמ"א (בסי' קה סי"ג) שהמחמיר תבוא עליו ברכה, הן לענין דפוסי גבינות של עכו"ם והן לענין מלח ששהה בכלי איסור. וכן בסי' צה ס"ז, כתב הט"ז שם (סי' צה ס"ק יח): "הבין הרב דמה שסיימו התוספות והמחמיר תבוא עליו ברכה קאי גם כן אמ"ש ומעשים בכל יום כו', והוא תמוה מאד, דמה שכתבו ומעשים בכל יום על כרחך מביא מאנשים חשובים לומדים, וכי הם בכלל המוציאים עצמם מכלל הברכה. אלא ברור דמה שכתבו המחמיר תבוא עליו ברכה קאי אדפוסי עובדי כוכבים, שמצינו בהם חומרות בקצת פוסקים, אבל בזה המלח אין שום סברא לאסור אפילו לכתחלה. ומה שכתבו התוס' ומעשים בכל יום לא כתבוהו רק לראיה על הקודם".

והשיב לדבריו בנקודת הכסף (שם): "לא קשה מידי, דמעשים בכל יום כך והוא היתר גמור, מכל מקום המחמיר תבוא עליו ברכה". והיינו שגם במלח שבכלי, המחמיר תבוא עליו ברכה.

וכן נפסק בשוע"ר (סי' תמז סנ"ו): "מכל מקום המחמיר [שלא] להשתמש בפסח במלח שהיה מונח בכלי הבלוע מחמץ, אפילו לא היה בן יומו והיה מודח ונקי, תבוא עליו ברכה, לפי שיש מי שאומר שהמלח יש לו כח להפליט מה שבלוע בתוך הכלי".

והנה לפי דעת הט"ז הנ"ל, שלא החמירו אלא בדפוסי גבינות של עובדי כוכבים שמצינו בהם חומרות, מובן מדוע לא הובאה חומרה זו לענין מליחת בשר בכלי (בסי' סט סט"ז). משא"כ לפי דעת הרמ"א והש"ך ורבינו הזקן, שהחמיר גם במלח שבכלי, אם כן מדוע לא נזכרה חומרה זאת לענין מליחת בשר בכלי?

כותב על זה הש"ך שם (סי' סט ס"ק סז): "ולא בא הר"ב לאשמועינן דמותר לחזור ולמלוח בה, אלא דלא הוי מליח כרותח, ואדלעיל קאי. ואתי שפיר בזה דלא תקשי ממ"ש הרב בסי' ק"ה סי"ב דאסור למלוח לכתחלה גבינות בדפוסי העובדי כוכבים ע"ש". והיינו שגם כאן סובר הרמ"א שהמחמיר תבוא עליו ברכה, אלא שלא זהו עיקר ההלכה שהרמ"א בא להשמיענו כאן, ולא נכנס כאן לפרטים אלה.

אמנם בשארית יהודה כתב שם (סי' סט ס"ק קא): "דאין מליחה לכלים להפליט מה שבתוכם על ידי מליחה. ומ"ש רמ"א בסי' ק"ה סי"ב דאסור לכתחלה למלוח גבינות בדפוסי עכו"ם, היינו משום דהדפוסים עצמם חשובים רותח קצת מרוב מליחה שמולחים הרבה פעמים בדפוסים, ומהאי טעמא אוסר שם בהגהות שערי דורא אפילו בדיעבד, על כן אוסר רמ"א על כל פנים לכתחלה (מנחת יעקב). ואע"ג דגם למלוח היתר בשאר כלי איסור אוסר שם רמ"א לכתחלה, היינו דוקא בכלי שנבלע בו איסור על ידי האור, אבל אם לא נבלע רק על ידי מלח מותר אפילו לכתחלה, דיש חילוק בין רותח מחמת האור לרותח מחמת מליחה (איסור והיתר הארוך)".

וטעם דעת הסוברים חילוק זה (בין נאסר על ידי מליחה או נאסר על ידי בישול), ביאר ביד יהודה שם (סי' סט ס"ק עז): "דעיקר פעולת המלח לשאוב הלחלוחית שבו, אם כן יש לומר דדוקא בנבלע בה על ידי בישול דיש בה לחלוחית רב יוצא על ידי מלח, משא"כ בלא נאסר זולת על ידי מליחה, דאין טבע של מלח לכנוס כל כך בכלי הקשה, אז המעט הנכנס בה אין כח בהמלח השני לשאוב ממנו זה" (ראה פסקי אדמו"ר הזקן, הוצאת תשס"ח ע' 62).

ג) ציר וחומץ הכבושים בכלי

כשם שהמלח מבליע בכלי ואינו מפליט מהכלי, כך גם הציר מבליע בכלי שנשרה בו – כדי שיעור בישול , כמבואר בשוע"ר (סי' תמז סכ"ט): "שהציר הוא דבר חריף, כיון שהוא יוצא מהמליח על ידי כח המלח שעליו הרי כל כח המלח בציר ודינו כרותח גמור ... וכיון ששהה הציר בכלי כשיעור בישול הרי הוא כאלו נתבשל בתוכו ונבלע חריפות הציר בתוך הכלי".

ומכל מקום אינו מפליט מהכלי – אלא כשנשרה בו מעת לעת , כמבואר בשוע"ר (סי' תמז סכ"ז): "אם היו שרוים במים או בציר מעת לעת ... כיון שנכבש מעת לעת בתוך כלי של חמץ הרי נפלט טעם החמץ מן הכלי לתוכו על ידי כבישה זו, שכל הכבוש מעת לעת הרי הוא כמבושל".

היינו שגם בזה דינו כמו מלח שמבליע ואינו מפליט מהכלי; אלא שכיון שהציר הוא משקה, לכן כשנשרה בו מעת לעת הוא מפליט מהכלי, כמו בשאר המשקים.

וכן הוא גם דין בחומץ החזק, שמבליע בכדי שיעור בישול (כמו הציר), כמבואר בשוע"ר (סי' תעג סכ"ט): "אם נשרה בציר או בחומץ חזק ושהה שם בכדי שאם היו נותנין הציר והחומץ על גבי האור היו מתחילין להרתיח".

וכן לגבי עירוב תבשילין נתבאר בשוע"ר (סי' תקכז סי"ב): "שנכבש בחומץ חזק או בציר אפילו לא שהה בתוכה אלא בכדי שאם היו נותנים החומץ והציר עם התבשיל שבתוכה על גבי האור היה התבשיל מתחיל להרתיח הרי הוא כמבושל".

וכן לענין אתרוג נתבאר בשוע"ר (סי' תרמח סכ"ה): "ואם כבשו בחומץ חזק שהוא חריף מאד אפילו לא שהה בתוכו אלא שעה מועטת כדי שיתן החומץ על האור וירתיח הרי זה כמבושל".

וכמו בציר, כך הוא גם בחומץ, שאינו מפליט מהכלי – אלא כשנשרה בו מעת לעת , כמבואר בשוע"ר (סי' תמז סנ"א): "לשאוב בכלי חמץ מן יין וחומץ המוצנע לפסח ... ומה שבלוע בדופני הכלי אינו נפלט בצונן אלא על ידי כבישה מעת לעת". הרי שגם החומץ החזק, אף שגם הוא מבליע בשיעור בישול, מכל מקום אינו מפליט מדופני הכלי – אלא כשנשרה בו מעת לעת, כמו הציר שאינו מפליט מהכלי אלא במעת לעת (ראה גם לקמן סימן ו ס"ב. וב"דובר שלום", ע' רג-ה).

* * *

איידי דטריד, משריק, כבולעו כך פולטו

(סי' ע)

א) איידי דטריד למפלט לא בלע

בגמרא (חולין קיג, א): "רב ששת מלח גרמא גרמא, תרי מאי טעמא לא, משום דפריש מהאי ובלע האי, חד נמי פריש מהאי גיסא ובלע האי גיסא, אלא לא שנא".

ופירש"י (ד"ה אלא לא שנא): "ומותר, וטעמא כדפרשינן לעיל דכל זמן שטרודים לפלוט אינם בולעים ".

והיינו כפי שפירש רש"י לעיל שם (קיב, ב ד"ה ועופות): "וכל זמן שהתחתון טרוד בפליטה אינו בולע".

והיינו שטבע המלח הוא: א) לפלוט הדם מהבשר, כמבואר בארוכה בטור ושו"ע יו"ד סי' סט. ב) להבליע האיסור בבשר, כדאמר שמואל (חולין צז, ב): "מליח הרי הוא כרותח" ונתבאר בשו"ע סי' צא ס"ה ובכ"מ. ועל זה נאמר כאן הכלל, אשר כל זמן שהמלח מפליט את הדם מהבשר, אינו מבליע בו את הדם.

זאת היא שיטת רש"י בביאור הלכה זו. ונתבארה שיטה זו בתוס' (חולין קיב, ב ד"ה ודגים): "לפירושו תימה, כשמולחין הרבה חתיכות יחד זו אחר זו ומניחין שניה על הראשונה וכן שלישית וכן רביעית אפילו יש כמה חתיכות, אע"פ שהראשונה גומרת פליטתה תחלה ... אינו נאסר, ולמה מותר, כיון שפליטת התחתון קודמת ... ומיהו עדיין יש לומר ... דכל זמן שהבשר טרוד לפלוט ציר אין בולע דם וזמן פליטת הציר אינו כלה כל כך מהרה".

וכן נפסק בשו"ע (סי' ע ס"א): "מולחין הרבה חתיכות זו על גב זו, אע"פ שהתחתונה גומרת פליטתה קודם לעליונה, לא אמרינן שחוזרת ובולעת מדם העליונה, לפי שהוא שוהה הרבה לפלוט ציר וכל זמן שפולטת צירה אינה בולעת ... ואפילו בשר שור עם בשר גדיים וטלאים ואפילו עם עופות, שאי אפשר להם לגמור כל פליטת צירן עד שיגמור בשר שור לפלוט את דמו".

כאן עדיין לא נתפרש מהו שיעור הזמן שהציר נפלט מהבשר, ושאומרים בו "איידי דטריד למיפלט ציר לא בלע דם". זה נתפרש אחר כך בשו"ע (שם ס"ה): "פליטת כל צירו דהיינו י"ב שעות". ויש דעה שהוא כ"ד שעות, כמובא ברמ"א (שם ס"ו): "ויש אומרים שכל מעת לעת לאחר שנמלח פולט צירו, ואם נגע תוך זמן זה לבשר שנמלח ולא שהה עדיין שיעור מליחה אינו נאסר, וכן נוהגין. אך במקום שאין הפסד מרובה יש לאסרו לאחר י"ב שעות. וקודם לזה אין להחמיר כלל".

וכתב על זה בשארית יהודה (שם ס"ק נב): "שרבו האומרים שמקובל בידם שזמן פליטת ציר הוא י"ב שעות".

*

למרות זאת מבואר בגמרא (חולין קיג, א): "מדיח ומולח". וכן נפסק בשו"ע (סי' סט ס"א): "צריך להדיח הבשר קודם מליחה". וכמה טעמים נאמרו להדחה זו.

וסיכם הדברים בשארית יהודה (שם ס"ק א): "הסמ"ק כתב הטעם להעביר דם בעין שעל לפני הבשר, משום דכח המלח מבליע דם בעין שעליו לתוכו, דכשם שהמלח מפליט דם הנבלע כך מבליע דם בעין שנמצא על הבשר ... ואף שמעשים בכל יום שמולחים הרבה חתיכות זו על גב זו, ולא אמרינן שהתחתון בולע מעליון. משום דאמרינן ... איידי דטריד התחתון לפלוט דמו לא בלע דם העליון ... מכל מקום כל זה לא שייך אלא בדם פליטה שנפלט דם הבלוע על ידי מליחה (או צלייה), אבל גבי דם בעין לא שייך לומר כן".

והיינו כמבואר ברמ"א (סי' ע ס"ו): "וכל זה לא מיירי אלא בציר שהוא כרותח ... אבל דם בעין שנפל על בשר שהוא תוך שיעור מליחתו ... נאסר הבשר, דלגבי דם בעין לא אמרינן איידי דטריד לפלוט לא בלע".

ב) משרק שריק

כל זאת היא שיטת רש"י, דאמרינן "איידי דטריד למיפלט לא בלע". אמנם ר"ת חולק על רש"י. ומה שהתירו למלוח כמה חתיכות בשר ביחד, ואין חוששין שדם החתיכה הראשונה יבלע בתוך החתיכה השניה, ביאר ר"ת (חולין קיב, ב ד"ה ודגים): "ונראה דהיינו טעמא משום דדם מישרק שריק במליחה כמו בצליה".

והיינו כמבואר בגמרא שם (קיא, א): "אתמר כבדא עילוי בשרא שרי דמא משרק שריק". ופירש רש"י (שם): "אע"פ שזב מן הכבד על הבשר אין בכך כלום, לפי שהדם על ידי צלי אינו נוח ליבלע אלא מחליק ונופל". וכן נפסק בשו"ע (סי' עג ס"ד): "אם צלאו עם בשר בתנורים שבימי חכמי הגמרא, שפיהם למעלה, יהיה הכבד למטה ולא למעלה. ובדיעבד, מותר". ובש"ך (שם ס"ק יב): "הטעם איתא בש"ס פרק כל הבשר (דף קי"א ע"א) דדם מישרק שריק בצלייה".

ועל זה ממשיך ומבאר ר"ת (בתוס' שם): "וכי היכי דשרי בצלי בשרא עלוי בשרא אפילו לכתחלה, אע"פ שכלה תחלה פליטתה בצד התחתון של צד האש משום דמשרק שריק, הוא הדין נמי במליחה דשרי כה"ג".

*

והנה לפי שיטת רש"י, אין חילוק בין אם החתיכה התחתונה היא חלקה או שיש בה בית קיבול, שבכל אופן אומרים "איידי דטריד למיפלט לא בלע". משא"כ לשיטת התוס', אין אומרים "מישרק שריק" אלא כשהחתיכה התחתונה היא חלקה, וכמבואר בתוס' (שם): "ומיהו היכא דאיכא גומות בצד עליון של תחתונות דלא מצי שריק". וכיון דקיי"ל כרש"י, לכן נפסק בשו"ע (סי' ע ס"א): "ואפילו מתקבץ הרבה ציר ועומד בגומא שבין החתיכות, מותר".

אמנם ברמ"א (שם): "ומכל מקום נוהגין להחמיר לכתחלה שכל חתיכה שיש לה בית קיבול, כגון דופן שלימה, מהפכין אותה שיזוב הדם, אבל בדיעבד אין לחוש".

ומבאר בשארית יהודה (שם ס"ק י): "משום דר"ת פירש הטעם דמולחין כמה חתיכות זו על גב זו משום דדמא משריק שריק במליחה כמו בצלייה, ואפילו אם התחתונה גומרת פליטת כל דמה וצירה קודם שגומרת העליונה פליטת דמה הרי זה מותר מטעם זה, דשריק ואינו נבלע בבשר כלל. ומיהו היינו דוקא אם לא נמצא ציר בגומא, אבל אם מתקבץ ועומד בגומא שבין החתיכות, או בחתיכה שיש לה בית קיבול דלא מצי שריק, אסור לדידיה אפילו בעוד שהיא טרודה לפלוט, וחוששין לדבריו להחמיר לכתחלה. ומיהו במה שמיקל אם אין שם גומא אפילו אחר פליטת צירה, לא קיימא לן הכי, כדלעיל בשם הר"ן".

והיינו כמבואר בשארית יהודה לעיל שם (ס"ק ו): "אבל כל שיש לחוש שתגמר כל פליטת צירה דהאיך מקמי פליטת דם דאידך אסור (ר"ן)". שהכוונה למה שכתב הר"ן (חולין מא, א דיבור הראשון): "אלא שר"ת ז"ל מיקל בכל זה ואומר שאין הדם נבלע בחתיכה אחרת במליחה כל שנמלחו בכלי מנוקב דדם משרק שריק ... ולא נהירא ... ודאי בלע".

וכן נפסק ברמ"א (שם ס"ו): "ואפילו בדיעבד נוהגין לאסרו אם נפל בשר שכבר פלט כל דמו וצירו אצל בשר שלא שהה עדיין שיעור מליחה". ופירש בשארית יהודה שם (ס"ק נ): "ולא אמרינן דמא משרק שריק ... לא סמכינן לומר דמא משריק שריק". וכמובא לעיל שרק לענין צלי אמרינן בגמרא משרק שריק, ולא לענין מליחה.

*

למרות זאת, יש אופנים שמצרפים להיתר את הטעם של "דם משרק שריק" גם לענין מליחה, כמבואר בשארית יהודה (סי' ע ס"ק י): "אך לפעמים סומכין על דבריו, היכא שיש עוד צד להקל, כמ"ש בסימן ע"ה ובכמה דוכתי":

(א) בשו"ע (סי' עה ס"ב): "בני מעיים בלא שומן שעליהם, אף על פי שאין מחזיקים בהם דם, מותר למלחם עם בשר". וברמ"א (שם): "ויש אוסרים למלחם עם בשר, והכי נוהגין לכתחלה, ובדיעבד מותר". ונתבאר הטעם בתוס' (חולין קיג, א ד"ה אין): "דהכא דם משרק שריק". וביאר הש"ך (שם ס"ק יג): "ואף על גב דסבירא להו להנך פוסקים דלא כר"ת דסבירא ליה מישרק שריק במליחה ... היינו משום דמסתמא איכא גומות בבשר ולא שריק, והלכך בבני מעיים דחלקים הם שפיר אמרינן דשריק". וכיון דקיי"ל שבדיעבד מותר, הרי שעכ"פ בבני מעיים סמכינן בדיעבד על טעם זה של "משרק שריק".

(ב) נתבאר בשו"ע (סי' סט סט"ז-יז): "אין מולחין אלא בכלי מנוקב ... ואם מלח בכלי שאינו מנוקב אסור להשתמש באותו כלי ... אבל אם הוא מנוקב, מותר לאכול בו ... ויש אוסרין ברותח (ויש ליזהר לכתחלה, ובדיעבד מותר)". ונתבאר טעם המתירים ברא"ש (חולין פ"ח סי' כה): "דמא משרק שריק" (הובא בט"ז שם ס"ק מב, וש"ך שם ס"ק סט). וכיון דקיי"ל שבדיעבד מותר, הרי שעכ"פ בכלי סמכינן בדיעבד על טעם זה של "משרק שריק".

(ג) נתבאר בשו"ע (סי' ע ס"ה): "יש אומרים שבשר שנמלח אסור להשהותו במלחו לאחר פליטת כל צירו דהיינו י"ב שעות, לפי שחוזר ובולע מלחלוחית דם שעליו ושעל המלח. ויש מתירים להשהותו במלחו אפילו כמה ימים. ולכתחלה יש לחוש לדברי האוסרים, ובדיעבד מותר". וטעם המתירים נתבאר ברא"ש (חולין פ"ז סי' כד): "כל בשר שנמלח כששוהה במלח יותר מכדי שיעור מליחה זמן מרובה ... לא אמרינן דמלח שעל הבשר הנאסר מחמת הדם יחזור ויאסור הבשר, וצריך לומר משום שאע"פ שטעם המלח נבלע בבשר הדם שבמלח אינו נבלע בו כלל מאחר שהדם אינו נכנס בבשר דדמא מישרק שריק".

והטעם שסוכמים בזה על דעת ר"ת להתיר, כתב בתורת חטאת (כלל יד ס"ד): "בכה״ג שהבשר מונח תמיד בכלי מנוקב לא חיישינן דהבשר יבליע מן המלח שעליו, דאף אם יפלוט המלח דם משריק שריק, וכן נראה לי להתירו בדיעבד". ובש"ך (שם ס"ק כד): ואף על גב דאם נפל בשר שכבר פלט דמו וצירו אצל בשר שלא שהה עדיין שיעור מליחה אסור ... ולא אמרינן מישרק שריק, יש לומר דשאני הכא דמה שיצא מן הבשר תוך שיעור מליחה שהוא רותח ודם ממש כבר יצא לחוץ הכלי שהוא מנוקב, ומה שנשאר על גביו אינו אלא לחלוחית שיצא ממנו אחר ששהה שיעור מליחה דאינו אלא מוהל בעלמא לדעת הרבה פוסקים וכמו שנתבאר בסי' ס"ט שם, אם כן נהי דמחמירין לחשבו דם מכל מקום איכא למסמך בכה"ג אטעמא דמישרק שריק".

והיינו דאפילו לדידן שאוסרים במעשה דרש"י (סי' סט ס"כ): "בשר שנמלח ושהה כדי מליחה ונתנוהו אחר כך בכלי בלא הדחה ונתמלא מציר מותר ... ויש אוסרין אפילו בדיעבד כדי קליפה, והכי נהוג". מכל מקום בזה מתירין מטעם מישרק שריק, וכמבואר בשארית יהודה (שם ס"ק מג): "אפילו לדידן דנוהגים להחמיר כהאוסרים שם בסי' ס"ט, היינו כיון שנתנו בכלי שאינו מנוקב, והרי אנו רואין שהמלח הוציא עוד ציר והוא בעין, משא"כ הכא שמונח בכלי מנוקב, אף אם יפליט המלח דם משריק שריק ונופל דרך הנקבים (תורת חטאת)". הרי שגם כאן מצרפים להיתר את הטעם של "דם משרק שריק".

(ד) ברמ"א (סי' ע ס"א): "חתיכה שמלח אותה ב' פעמים, מותרת, ולא חיישינן שמלח השני מבליע הדם הנשאר ממליחה הראשונה". וביאר בשארית יהודה (שם ס"ק יא): "מאחר שמלח בכלי מנוקב גם בפעם השני הרי דם משריק שריק ונופל כולו דרך הנקבים. ומהאי טעמא סמכינן לקמן ס"ה אדעת הרא"ש לענין אם שהה במלחו אחר פליטת דמו וצירו, ומה לי מלח זה או אחר. ולפי זה אפילו מלחו במלח אחר אחר פליטת דמו וצירו מותר מהאי טעמא".

*

אלא שאף בצליה אין אומרים מישרק שריק אלא בדם פליטה, ולא בדם בעין, כמבואר בתוס' (חולין קיג, א ד"ה אין): "ואין להתיר מטעם שריקה אם היו שופכין דם על הבשר בשעת צליה, דדוקא דם הנפלט נופל עם הציר על ידי צליה או על ידי מליחה כדאמר לעיל (דף קיא.) דשריק, אבל היכא דהוי הדם בעיניה לא אשכחן".

וכן נפסק בשו"ע (רס"י עו): "אבל אם דם אחר נטף על הצלי, אפילו אותו דם הוא צונן, לא אמרינן שהאש שואבו, ואוסר".

ג) כבולעו כך פולטו

בנוסף לשני הטעמים האמורים: (א) איידי דטריד למיפלט לא בלע. (ב) משרק שריק. יש גם טעם נוסף להתיר שני החתיכות בשר שנמלחו יחד: (ג) "כבולעו כך פולטו".

שכך נתבארה הסוגיא שלפנינו (חולין קיג, א) בספר התרומה (סימן סז): "רב ששת מלח ליה בשרא גרמא גרמא, כל חתיכה רחוקה מחברתה, ופריך תרתי (וחד) מאי טעמא לא משום דפריש דמא מהאי ובלע האי, חד נמי פריש ופליט מהאי גיסא ובלע האי גיסא, אלא לא שנא והכל מותר אפילו הרבה ביחד, אי מטעם דם משרק שריק, או מטעם דכבולעו כך פולטו".

המקור לסברא זו של "כבולעו כך פולטו" הוא בפסחים (עד, א): "אמר רבה האי מולייתא (כמו שאנו ממלאין הטלאין והתרנגולין בין בשר לעצמות, רש"י) שריא, אמר ליה אביי והא קא בלע דמא (דם היוצא מן הבשר הכנוס בתוכו, רש"י), אמר ליה כבולעה כך פולטה (לחוץ ושואבו חום האור, רש"י)".

וכן נפסק בשו"ע (סי' עז): "עופות או גדיים שממלאים אותם בשר שלא נמלח, אם לצלי, מותר אפילו פיהם למעלה, ואפילו נמלח החיצון, דכמו שבולע דם המילואים כך פולטו".

ומזה למד בעל התרומה גם לענין מליחה, כמבואר בס' התרומה (סי' סט): "והשתא לכל הפירושים אם בשר שנמלח עכשיו נותן על בשר שלא נמלח כלל אותו בשר שלא נמלח ימלחנו ומותר, דכמו שפולט דם עצמו כן יפלוט דם הנבלע ממקום אחר ... דאי [לא] תימא הכי היאך מולחין בשר על גבי בשר שמא התחתון אין פולטת את כל מה שבלע מן העליון, ותו חתיכה אחת שנמלחה על כרחין כל דמה יוצא על ידי מלח".

וכן הובא בשו"ע (סי' ע ס"ו): "ויש מתירים על ידי מליחה שימלחנו אחר כך, כי אז יפליט כל דם שבלע".

ודעת האוסרים ביאר הרא"ש (חולין פ"ז סי' יג): "דדוקא היכא שנפלט מיד בשעת הבליעה כגון מולייתא אמרינן כבולעו כך פולטו, אבל דבר שנאסר כבר מחמת דם שבא עליו ממקום אחר, תו לא שרינן ליה משום דכבולעו כך פולטו".

וגם בדעת המתירים יש שתי שיטות, כמובא בתורת הבית (בית ג שער ג עד, א-ב): "דכלל אמרו כבולעו כך פולטו, וכיון שנבלע על ידי המלח המלח שהבליעו יפלוטנו ... אפילו בשר שנמלח והודח ואחר כך נמלח עמו בשר דמולחו פעם שנית ושפיר דמי, דכמו שפולט דמו על ידי מליחה כך יפלוט דם שבלע מעלמא מחמת חם המלח ... אבל מה שכתב הרב בעל התרומות בודאי נראה אמת, שכל שלא פלט דם עצמו אעפ"י שבלע דם מעלמא על ידי מלח כשימלחנו ויפלוט דם עצמו יפלוט עמו דם הבא מחוצה לו". והיינו שדעה הא' סוברת שאומרים כבולעו כך פולטו על ידי מלח – אפילו לא נשאר בבשר הזה דם עצמו, רק דם שבלע מעלמא. ודעה הב' סוברת שאין אומרים כבולעו כך פולטו אלא כשנשאר עדיין בבשר הזה דם עצמו.

שלושת הדעות האלו הובאו בשו"ע (סי' ע ס"ו): "יש אוסרים ליתן בשר שלא נמלח כלל, או שנמלח ופלט כל דמו, עם בשר שנמלח קודם פליטתו דם, לפי שהבשר שלא נמלח, או שנמלח ופלט כל דמו, חוזר ובולע ממה שחבירו פולט. ויש מתירים על ידי מליחה שימלחנו אחר כך, כי אז יפליט כל דם שבלע [אבל לא בשר שנמלח והודח ובלע דם חתיכה זו שנמלחו עליו], ויש מתירים בכל זה. ולכתחלה יש לחוש לדברי האוסרים".

וברמ"א (שם): "ואפילו בדיעבד נוהגין לאסרו אם נפל בשר שכבר פלט כל דמו וצירו אצל בשר שלא שהה עדיין שיעור מליחה ... אם לא נמלח כלל ... אין לאסרו, דאמרינן על ידי שיפלוט דם דידיה (כשידיחנו וימלחנו, שארית יהודה) יפלוט גם כן מה שבלע ממקום אחר". והיינו שאם יש לו עדיין דם שלו, אמרינן כבולעו כך פולטו יחד עם דם שלו, ואם לאו, אין אומרים כבולעו כך פולטו, אפילו בדיעבד. ואפילו בצליה, כמבואר בשארית יהודה (סי' ע ס"ק נ): "דלא אמרינן בצליה כבולעו כך פולטו, אפילו אין לו דם של עצמו, אלא היכא דפולט מיד כשבולע" (וכן ביאר בשארית יהודה סי' סט ס"ק יג. עז. קח. קיב).

*

כל האמור לעיל הוא בדם פליטה, משא"כ בדם בעין אין אומרים כבולעו כך פולטו – אפילו בצלי, כמבואר בשו"ע (רס"י עו): "אבל אם דם אחר נטף על הצלי, אפילו אותו דם הוא צונן, לא אמרינן שהאש שואבו, ואוסר". ונתבאר בתורת חטאת (כלל ט ס"ב): "אם נפל דם צלול ובעין על הבשר וצלאו כך בלא הדחה טריפה, דלא אמרינן כבולעו כך פולטו או אגב דפלט דם דידה וכו׳ גבי דם בעין שנפל עליו ממקום אחר" (הובא בש"ך סי' עו ס"ק ג).

וזהו גם הטעם שצריך להדיח הבשר מהדם בעין שעליו לפני המליחה, כמבואר בשארית יהודה (סי' סט ס"ק א): "כבולעו כך פולטו ... לא שייך אלא בדם פליטה, שנפלט דם הבלוע על ידי מליחה (או צלייה), אבל גבי דם בעין לא שייך לומר כן".

אמנם יש מקום אחד שאומרים כבולעו כך פולטו גם בדם בעין, והוא בלב המלא דם שמלחוהו מבחוץ בלי קריעה; שהרי כבר הובא לעיל שמקור הלכה זו של כבולעו כך פולטו הוא לענין מולייתא שבגמרא פסחים (עד, א), ועל זה אומרת הגמרא שם (עד, רע"ב): "נימא מסייע ליה הלב קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו קורעו לאחר בישולו ומותר, מאי טעמא לאו משום דאמרינן כבולעו כך פולטו". ואף שהגמרא משיבה שאין משם ראיה כי "שאני לב דשיע". מכל מקום כתבו התוס' (שם ד"ה שאני): "אור"י בשם ר"ת דהא דמסקינן שאני לב דשיע דיחויא בעלמא הוא, וכרבה פסקינן בסמוך דמולייתא שריא". ועל פי זה נפסק בשו"ע (סי' עב ס"ב): "מלחו ולא קרעו, קורעו אחר מליחתו ומותר אף על פי שנמלח עם הדם שבתוכו, דכבולעו כך פולטו".

ואף שיש חולקים על ר"ת שם, מכל מקום קיי"ל להקל בזה בדיעבד, כמבואר ברמ"א (שם): "ויש מחמירין בו, אפילו במליחה, לאסור שאר בשר שנמלח עמו, ואומרין דלא אמרינן כבולעו כך פולטו גבי דם הלב הכנוס בתוכו, דהוי דם ממש ולא מקרי דם פליטה. והמנהג להקל, וכן עיקר, דגם זה מקרי דם פליטה ושייך למימר ביה כבולעו כך פולטו".

ובשארית יהודה (שם ס"ק ז): "ולא הוי כשאר דם בעין דלא אמרינן בי' כבולעו כך פולטו כדלקמן סימן ע"ו, דכיון שדם הלב מתייבש תוך חללו מה שזב הוי כדם פליטה (הגהות שערי דורא). (ועוד כיון שהדם תוך חללו אמרינן, כיון שהגיע אליו הרתיחה להבליעו מפליטו גם כן לחוץ, ומה שנשאר שם לא הגיע אליו הרתיחה כלל). וכתב הטור דהוא הדין במליחה אמרינן כבולעו כך פולטו".

* * *