ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות פסח – ח"ג (סי' תמח-תנב)תנא דיני הגעלת כלים

תנא דיני הגעלת כלים

ובו ע"ח סעיפים

דיני כלי חמץ בפסח

א כל הכלים ³¹⁴ שאינו רוצה להכשירן לפסח על ידי הגעלה או ליבון ³¹⁵ , וכן כל כלי חרס שאין להם הכשר על ידי הגעלה וליבון, אם הוא רוצה להשהותן עד לאחר הפסח ³¹⁶ , צריך לשפשפן ³¹⁷ (עיין סימן תמ"ד ³¹⁸ ) היטיב, קודם שעה ששית בערב פסח ³¹⁹ , ולהדיחן מעט ³²⁰ , בענין שלא יהא חמץ ניכר בהן ³²¹ .

ויצניעם במקום צנוע שאינו רגיל לילך לשם כל ימי הפסח, כדי שלא ישכח וישתמש בהן בפסח ³²² . ואע"פ שכל הכלים הבלועים משאר איסורין מותר להשהותן עמו בבית, ואין חוששין לשכחה. מכל מקום חמץ, כיון שהוא רגיל בו כל השנה, יש לחוש בו יותר לשכחה ³²³ .

וטוב לסגרם בחדר מיוחד ולהצניע המפתח שלא ילך לשם כל ימי הפסח ³²⁴ :

ב ומכל מקום דרך עראי ומקרה מותר להוציאן ממקום שהצניען ולהשתמש בהן דבר צונן ³²⁵ , בין לח ובין יבש ³²⁶ . רק שיזהר להדיח את הכלי היטיב קודם שמשתמש בו, שלא יהיה שום משהו חמץ דבוק בו בעין ³²⁷ (ולענין דיעבד עיין סי' תמ"ז ³²⁸ ).

ואפילו היא קדרה של חרס שנתבשל בה חמץ כל השנה די לה בהדחה להשתמש בה צונן בפסח מעיקר הדין ³²⁹ (אבל המנהג הוא שלא להשתמש כלל בפסח בכלי חרס ישנים אפילו בצונן, כמו שיתבאר ³³⁰ ).

ואם הוא סכין צריך לנעצו עשר פעמים בקרקע קשה קודם שמשתמש בו צונן ³³¹ בפסח.

אבל אסור להשתמש בהן בקביעות ³³² , משעה ה' בערב פסח ³³³ ואילך, אפילו בצונן, עד שיכשירם לפסח על ידי הגעלה או ליבון על דרך שיתבאר, גזירה שמא ישכח וישתמש בהן בחמין:

ג אם שכח בערב פסח ולא שפשף את הכלים מחמץ הדבוק בהן ונזכר בתוך הפסח, אם הוא חול המועד (אבל בשבת ויום טוב אסור ליגע בהחמץ אפילו כדי לבערו כמו שנתבאר בסימן תמ"ו ³³⁴ ע"ש) צריך לשפשפן מיד שנזכר ³³⁵ . ואין חוששין שמא ישכח ויאכל מהחמץ בשעה שנוגע בו כשמשפשפו מטעם שנתבאר בסי' תל"ה ³³⁶ .

ואם עבר הפסח ולא שפשפן צריך לשפשפן לאחר הפסח ³³⁷ , להעביר מהן החמץ הדבוק בהן, שהוא אסור בהנאה מפני שעבר עליו הפסח:

ד יש נוהגין לסדר כלי בדיל של חמץ בתוך הבית ³³⁸ בגובה הכותל, במקום שאין יד אדם מגעת לשם, והם סדורין שם כל ימי הפסח לנוי, ואין למחות בידם ³³⁹ .

ואע"פ שכל דבר שגזרו עליו חכמים מחמת חשש שמא ישכח וישתמש בו לא חלקו בגזירתם, ואסרו אפילו הגביה אותו דבר עשר קומות ³⁴⁰ , כמו שנתבאר בסימן רע"ה ³⁴¹ וסי' ש"ז ³⁴² . מכל מקום כיון שאיסור זה שאסור להשהות כלי חמץ בתוך הבית בפסח לא גזרו עליו חכמי הגמרא, אלא חכמי הדורות האחרונים הוא שהחמירו כן ³⁴³ , לפיכך אין להחמיר בו כל כך. ובפרט שעל פי הרוב אין הכלים בני יומן מבליעת החמץ בשעה שמסדרין אותם בערב פסח בגובה הכותל ³⁴⁴ .

זהו טעם המנהג, ומכל מקום המחמיר להצניען במקום צנוע תבוא עליו ברכה ³⁴⁵ :

קניית כלים חדשים מנכרי

ה נכרי המוכר כלים חדשים בשוק, בין של חרס בין של מתכות בין של זכוכית ³⁴⁶ , לוקחין ממנו כל כלי שהוא נראה חדש, ואין חוששין שמא נשתמש בו הנכרי פעם אחת, שכל כלי העשוי למכור אין משתמשין בו כלל ³⁴⁷ .

אבל אם נכנס לבית הנכרי ליקח ממנו כלים חדשים, לא יקח אלא כלי חדש שמכיר בו היטיב שלא נשתמש בו עדיין, אבל אם יש להסתפק שמא נשתמש בו פעם אחת, אף שהוא נראה חדש, אין ללקחו ³⁴⁸ . אלא אם כן הנכרי מסיח לפי תומו שלא נשתמש בו עדיין, או שהוא לוקח כלי אחד מתוך הרבה כלים ³⁴⁹ , כמו שנתבאר ביורה דעה סימן קכ"ב עיי"ש, לפי שיש לחוש שמא עשאו הנכרי לצורך עצמו וכבר נשתמש בו פעם אחת ואחר כך נמלך למכרו לישראל הבא אליו.

ומכל מקום בכלי זכוכית ³⁵⁰ יש להתיר לקנות הצלולים, אפילו אין הנכרי מסיח לפי תומו, ואינו לוקח כלי מתוך הכלים, דכיון שהם צלולים בודאי לא נשתמש בהם עדיין ³⁵¹ :

הכשר כלי חרס

ו כל כלי חרס שנשתמש בו חמץ בחמין שהיד סולדת בו ³⁵² , בענין שכיוצא בו בשאר כלים צריכין הגעלה ³⁵³ , אבל כלי חרס אין לו תקנה על ידי הגעלה, שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו ³⁵⁴ (פירוש גיעול ³⁵⁵ הנבלע בו) לעולם, אפילו יגעילנו כמה פעמים, אלא לעולם פולט הוא מעט מעט בכל הגעלה, ועיקר גיעול הבלוע בתוכו אינו נפלט ממנו לגמרי ³⁵⁶ , וכשיבשלו בו היתר אפילו אחר כמה הגעלות יפלוט מעט מהבלוע שבתוכו לתוך התבשיל.

והיכן העידה תורה כך, גבי כלים הבלועים מנותר, שאמרה תורה ³⁵⁷ וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר. למדנו מכאן שאין הגעלה מועלת לכלי חרס ³⁵⁸ :

ז ומכל מקום קבלו חכמים ³⁵⁹ , שיש לכלי חרס הכשר על ידי ליבון באור ³⁶⁰ , דהיינו שיסיקנו כל כך עד שיהיו ניצוצות ניתזים ממנה ³⁶¹ , שאז נשרף ונכלה כל האיסור הבלוע בתוכו ³⁶² :

ח במה דברים אמורים כשמסיקו מבפנים ³⁶³ (פירוש בתוך חלל הכלי), וגם דרך היסקו כל השנה הוא מבפנים ³⁶⁴ , כגון תנור של חרס ³⁶⁵ וכיוצא בו.

אבל כלי חרס שדרך היסקו כל השנה הוא מבחוץ, כגון קדרה ³⁶⁶ ומחבת וטפקא של חרס, דהיינו כלי חרס שמסיקין אותו תחתיו מלמטה ואופין על גביו מלמעלה ³⁶⁷ , אף אם הוא רוצה להכשירו על ידי היסק מבפנים ³⁶⁸ , כגון שימלאנו גחלים בוערות ³⁶⁹ , אין זה מועיל כלום, גזירה שמא יחוס עליו שלא יתבקע מחמת הגחלים, כיון שאין זה דרכו בכל השנה, ולא ימלאנו גחלים בוערות ויסיקנו מבחוץ ³⁷⁰ .

והיסק חיצון אינו מועיל כלום ³⁷¹ מן התורה, שהרי האיסור נשתמש ונבלע בפנימית הכלי, וצריך להפליטו גם כן דרך פנימית הכלי ³⁷² דכבולעו כך פולטו ³⁷³ כמו שיתבאר ³⁷⁴ , וכשמסיקו מבחוץ אין האיסור נפלט דרך פנימית הכלי על ידי היסק חיצון זה ³⁷⁵ :

ט ואפילו אם רוצה להסיקו מבפנים ומבחוץ, כגון שמכניסו ריקן לתוך התנור מלא אש, ששלהבת עולה מכל צדדי הכלי ומלבנו יפה מבפנים ומבחוץ, אין זה מועיל כלום, גזירה שמא יחוס עליו שלא יתבקע ויוציאנו מן התנור טרם שיתלבן יפה יפה ³⁷⁶ עד שיהיו ניצוצות ניתזים ממנו ³⁷⁷ .

אבל אם מחזירו לתוך כבשן מלא אש שמצרפין בו כלי חרס חדשים, הרי זה מותר להשתמש בו בפסח ³⁷⁸ , דכיון שמכניסן להיסק גדול כזה בודאי אינו חושש עליהם אם יתבקעו:

י וכל זה בכלי חרס, אבל בכלי מתכות שאינו נפקע מחמת חום האש, הרי הוא יכול למלאותו גחלים ³⁷⁹ מבפנים ³⁸⁰ .

וישהה אותם בתוכו עד שאם יגע אדם בצד החיצון של הכלי יהיה היד סולדת בו ³⁸¹ מחמת שנתלבן הכלי מן הגחלים, שאז בודאי נשרף כל החמץ הבלוע בתוכו ³⁸² , אע"פ שלא נתלבן כל כך עד שיהיו ניצוצות ניתזים ממנו, שהרי כלי מתכות ³⁸³ הן נכשרין על ידי הגעלה, וליבון קל הזה אינו גרוע מהגעלה:

יא בוכיא ³⁸⁴ (והוא כלי העשוי מלבנים ועפר ומסיקין אותו מבחוץ ואופין ומטגנין בתוכו ³⁸⁵ ), אם הסיקו מבחוץ אינו נכשר לפסח על ידי היסק זה, כמו שנתבאר ³⁸⁶ .

אבל אם מלאוהו גחלים מבפנים ³⁸⁷ , או שהסיקו מבפנים עד שנתלבן ³⁸⁸ כדינו, ועל דרך שיתבאר בסימן תס"א ³⁸⁹ , מותר להשתמש בו בפסח, ואין לחוש שמא לא ילבנו יפה יפה מחמת שיחוס עליו שלא יתבקע, דכיון שהוא עשוי מלבנים ועפר אין לחוש בו שמא יתבקע ³⁹⁰ :

יב לפיכך לבנים שנשתמש בהן חמץ כל השנה, מותר ללבנם באור ³⁹¹ ולהשתמש בהן בפסח ³⁹² .

במה דברים אמורים בלבנים שנצרפו בכבשן, אבל לבנים שנתייבשו בחמה, אם לא נשתמש בהן חמץ על ידי האור, כמו צלייה ואפייה ³⁹³ , אלא שנשפך עליהם תבשיל רותח של חמץ ³⁹⁴ , אין צריכים ליבון, ודי להם בהגעלה כשאר כלי אדמה ³⁹⁵ , כמו שיתבאר ³⁹⁶ , ומותר לאפות ולצלות עליהם בפסח:

הכשר כלים שנאסרו ע"י האור

יג אבל אם נשתמש בהן חמץ על ידי האור, וכן שאר כל הכלים ³⁹⁷ אפילו של מיני מתכות שנשתמש ונבלע בהן חמץ על ידי האור ³⁹⁸ בלבד שלא על ידי משקה ³⁹⁹ , כגון השפודים והאסכלאות שצלו עליהם מולייתא של חמץ, שגוף החמץ נוגע בהן בשעת צלייתו, ואין ביניהם שום משקה (טופח ⁴⁰⁰ ) שיוליך טעם החמץ לתוך השפוד והאסכלה ⁴⁰¹ , אלא על ידי חום האש בלבד ⁴⁰² נבלע בהם טעם החמץ, לפיכך אינו נפלט מהם על ידי הגעלה במים רותחים ⁴⁰³ .

דכבולעו כך פולטו ⁴⁰⁴ , וכלי שנבלע בו חמץ על ידי משקה נפלט ממנו על ידי הגעלה במים רותחים, אבל כל כלי שנבלע בו החמץ על ידי חום האש בלבד שלא על ידי משקה, אינו נפלט ממנו אלא על ידי חום האש בלבד, דהיינו שילבנו באור יפה יפה עד שיהיו ניצוצות מנתזין ממנו ⁴⁰⁵ , או עד שתשיר קליפתו העליונה ⁴⁰⁶ , שאז בודאי נשרף כל האיסור הבלוע בתוכו ⁴⁰⁷ .

[וכן הדין בכלים ⁴⁰⁸ שנבלע בהן שאר איסורי תורה, או איסורי דברי סופרים, על ידי האור בלבד, שצריך ללבנם ⁴⁰⁹ יפה יפה כשיעור שנתבאר.

אלא שבשאר איסורין אין צריך ליבון אלא כשנבלע בהם דבר איסור, אבל אם נבלע בהם על ידי האור דבר היתר ואחר כך נעשה איסור ⁴¹⁰ , כגון שנצלה עליהם בשר לבדו שהוא היתר, ואחר כך נבלע בהן חלב, הרי הן נכשרין על ידי הגעלה ⁴¹¹ .

ואף על פי שטעם בשר הנבלע בהן על ידי האור אינו נפלט מהם לגמרי על ידי הגעלה. מכל מקום אותו מועט טעם בשר הבלוע מאד בתוכם, עד שאינו נפלט מהם רק על ידי האור, קלוש הוא ⁴¹² מאד, ואינו כדאי שיחול עליו שם חדש, דהיינו שם בשר בחלב ⁴¹³ .

לפיכך די להם בהגעלה, כדי להפליט מהם עיקר טעם הבשר עם עיקר טעם החלב, שהן אסורין מחמת שהן כדאי להקרא עליהם שם בשר בחלב, והן נפלטין על ידי הגעלה, לפי שאינן בלועין מאד.

ומותר טעם הבשר עם מותר טעם החלב שהן בלועין מאד ⁴¹⁴ , הרי הן קלושין מאד, ואינן כדאי להיות נקרא עליהן שם בשר בחלב. כיון שטעם הבשר היה קלוש מאד קודם שנבלע בו החלב ⁴¹⁵ , אין שם חדש יכול לחול על טעם קלוש הזה.

מה שאין כן כשנצלה עליהם חמץ קודם הפסח, אין הגעלה מועלת להם להכשירן לפסח. אף על פי שהחמץ בשעה שנבלע בהם היה מותר באכילה, מכל מקום כיון שהיה עליו שם חמץ, לא נפקע שם זה גם מטעם הקלוש שנבלע מאד בתוכם על ידי האור. וכשמגיע הפסח, ממילא נאסר טעם קלוש הזה שבתוכם, כיון שכבר נקרא עליו שם חמץ משעה שנפלט ונתפרש מממשות החמץ ⁴¹⁶ שנצלה עליהם ⁴¹⁷ ].

ויש חולקין על זה ⁴¹⁸ ואומרים, שכל הכלים שבלעו חמץ קודם הפסח ⁴¹⁹ אפילו על ידי האור בלבד, הרי הן נכשרין על ידי הגעלה, דכיון שבשעת בליעתן בלעו דבר היתר, ואחר כך כשמגיע זמן איסורן כבר אין האיסור בעין אלא הוא בלוע בתוכן ⁴²⁰ , לפיכך הקילו להכשירן על ידי הגעלה בלבד.

והעיקר כסברא הראשונה ⁴²¹ . ואפילו בדיעבד, שנשתמש בחמין באותן כלים הבלועים מחמץ על ידי האור בלבד והוגעלו קודם הפסח, ולא ליבנם באור יפה יפה כשיעור שנתבאר, הרי חמין הללו אסורין בפסח ⁴²² . אלא אם כן יש הפסד מרובה, או מניעת שמחת יום טוב, שאז יש לסמוך על סברא האחרונה ⁴²³ . וכן במקום שיש עוד צד אחר להקל, יש לצרף גם סברא האחרונה ולסמוך עליהם לכתחלה, להכשיר בהגעלה את הכלים הבלועים מחמץ על ידי האור, וכמו שיתבאר ⁴²⁴ :

הכשר סכינים

יד מצוה מן המובחר לכל מי שאפשר לו שיקנה לו סכינים חדשים לפסח ⁴²⁵ . אבל מעיקר הדין, אפילו אותן סכינים שמשתמשין בהם חמץ בחמין כל השנה די להם בהגעלה לפסח ⁴²⁶ .

ואע"פ שסכינים הבלועים משאר איסורין יש אומרים ⁴²⁷ שצריך ללבנם באור כדי להשתמש בהן בחמין ⁴²⁸ , כמו שנתבאר ביורה דעה סימן קכ"א ⁴²⁹ . מכל מקום כיון ⁴³⁰ שיש אומרים ⁴³¹ שאפילו כלים הבלועים מחמץ על ידי האור בלבד די להם בהגעלה לפסח, וגם יש אומרים ⁴³² שסכינים אין להם דין כלים הבלועים על ידי האור בלבד ⁴³³ , כמו שנתבאר ביורה דעה שם ⁴³⁴ , לפיכך יש להתיר לכתחלה להכשיר סכינים בין גדולים ובין קטנים ⁴³⁵ על ידי הגעלה בלבד.

והוא שיגעילם ברותחין בכלי ראשון ⁴³⁶ . וכלי ראשון נקרא הכלי שהרתיחו בו המים אצל האש, אפילו אם עכשיו בשעה שמגעילין בתוכו אינו עומד אצל האש, הרי זה נקרא כלי ראשון ⁴³⁷ , ומגעילין בתוכו כל כלי הצריך הגעלה בכלי ראשון ⁴³⁸ . אם המים שבתוכו הן עדיין רותחין ⁴³⁹ , דהיינו שמעלין רתיחה, כמו שיתבאר בסימן תנ"ב ⁴⁴⁰ :

טו וקודם הגעלה צריך לשוף את הסכינים ⁴⁴¹ במשחזת או ברחיים או בדבר אחר ⁴⁴² המסיר את כל ⁴⁴³ החלודה שבהן. וכן שאר כל הכלים צריך להסיר כל החלודה ⁴⁴⁴ והטינופת ⁴⁴⁵ שבהן קודם שמגעילן. שנאמר ⁴⁴⁶ בפרשת הגעלת כלי מדין אך את הזהב וכו', כלומר רק את הזהב וגו', דהיינו כשאין שם חלודה רק זהב בלבד מועלת הגעלה להפליט הבלוע, אבל כשיש שם חלודה או שאר טינופת, יש לחוש שמא יש שם משהו מממשות האיסור בעין תחת החלודה והטינופת, ואין הגעלה מועלת למה שהוא עומד בעינו ואינו בלוע בתוך דופני הכלי ⁴⁴⁷ :

טז ואם אינו יכול להעביר החלודה ⁴⁴⁸ , או שאינו רוצה לטרוח ולהעבירה, ישים גחלים בוערות על מקום החלודה, וישהה אותם שם עד שאם יגע אדם בצד השני של הכלי במקום שכנגד החלודה יהיה היד סולדת בו ⁴⁴⁹ מחמת שנתלבן הכלי מן הגחלים, שאז בודאי נשרף כל ממשות איסור שתחת החלודה ⁴⁵⁰ .

והעולם נהגו ⁴⁵¹ להחמיר להשהות הגחלים כל כך על החלודה, עד שיהיה קש או חוט נשרף מצד השני ⁴⁵² (דהיינו שקושרין קש או חוט סביב הכלי מצד השני, נגד הגחלים שעל גבי החלודה, ומשהה את הגחלים כל כך, עד שישרוף הקש או החוט שכנגדן בצד השני).

ואחר כך מגעילין את הכלי ⁴⁵³ . ואם לא עשה כן קודם הגעלה, יעשה כן אחר ההגעלה ⁴⁵⁴ :

יז וכל זה כשהחלודה הוא בצד הפנימי של הכלי, במקום שמשתמשין בו בקבע. אבל אם הוא בצד החיצון של הכלי ⁴⁵⁵ , שלא נשתמש שם חמץ, ואע"פ שלפעמים מגיע תשמיש החמץ גם מבחוץ, מכל מקום כיון שרוב הפעמים אין מגיע תשמיש החמץ עד לשם, לפיכך אין חוששין שמא יש שם ממשות החמץ בעין תחת החלודה, ואין צריך להעבירה כלל:

יח וכל זה בחלודה שיש בה קצת ממשות (שקורין ראש"ט), שכשגורדין אותה משם יש בה כמה עפרורית, שאז יש לחוש אם לא יגרדו אותה משם, שמא יש תחתיה משהו ממשות האיסור בעין ואינו נראה לעין מחמת שהחלודה מכסהו. אבל אם אין בחלודה ממשות כלל רק מראה בלבד, כמו שנמצא לפעמים שיש שחרות או אדמימות בצד הפנימי של הכלי, שאף אם יגרדו אותם לא יהיה שם שום עפרורית, אין לחוש כלל שמא יש שם משהו חמץ שאינו נראה ⁴⁵⁶ .

וכן הדין באותן כתמים הנעשים בכלי בדיל (שקורין ערד פלעקי"ן), שאין מעכבין את ההגעלה, כיון שאין בהם ממשות, רק מראה בלבד ⁴⁵⁷ :

יט סכין, או אחד משאר כלים הצריכין הגעלה, שיש בו גומא או סדק או נקב, שאינו יכול לחטט בתוכן לנקרן ולנקותן היטיב, אין הגעלה מועלת להם ⁴⁵⁸ . אם הן במקום שמשתמשין בו בקבע, דהיינו מצד הפנימי של הכלי ⁴⁵⁹ . לפי שיש לחוש שמא יש שם משהו ממשות החמץ בעין, ואין הגעלה מועלת למה שהוא בעין ⁴⁶⁰ .

לפיכך צריך להניח גחלים בוערות על הסדק ⁴⁶¹ והגומא, וישהה אותם שם עד שאם יגע אדם כנגדן בצד החיצון של הכלי יהיה היד סולדת בו, שאז בודאי נשרף כל ממשות איסור שבתוך הסדק או הגומא. והעולם נהגו להחמיר להשהות שם כל כך את הגחלים עד שיהיה קש או חוט נשרף בצד החיצון ⁴⁶² .

ואחר כך מגעילן ⁴⁶³ . ואם לא עשה כן קודם ההגעלה יעשה כן אחר ההגעלה ⁴⁶⁴ :

כ לפיכך אותם סכינים שידותיהן תחובין תוך בית יד, והן קבועין שם במסמרים קטנים, אין הגעלה מועלת להם, כי יש גומות דקות הרבה במקום (סביב) המסמרים ⁴⁶⁵ .

ואין צריך לומר אם גוף הבית יד נעשה מב' חלקים מדובקין, ויש ריוח מעט ביניהם להכניס לשם את הסכין, שעל פי הרוב אי אפשר לנקר שם היטיב שלא יהיה שום טינופת דבוק שם ⁴⁶⁶ . ואין הגעלה מועלת אלא לכלי זך ונקי כמו שנתבאר.

וכן אם יד הסכין דבוקה בבית יד על ידי דבק, אין הגעלה מועלת לה. דכיון שהדבק מתקלקל במים רותחין, יש לחוש שמא יחוס על הדבק ולא ירתיח את המים יפה יפה ⁴⁶⁷ .

וכן אם הבית יד היא עשויה מקרן, וכן שאר כל הכלים העשויין מקרן ⁴⁶⁸ , אין הגעלה מועלת להן, שהקרן מתקלקל במים רותחין, ויש לחוש שמא יחוס עליו:

כא וכל זה בבית יד של סכין שמשתמשין חמץ בגוף הסכין, ורוב הפעמים מגיע תשמיש החמץ גם בהבית יד של סכין ⁴⁶⁹ . אבל שאר כל הכלים שיש בידותיהן גומות וסדקים וחלודה, אין צריך לנקרן כלל ⁴⁷⁰ .

ואפילו אם לא הגעיל כלל את הידות ⁴⁷¹ , ותחבן בפסח לתוך התבשיל, הרי זה מותר באכילה ⁴⁷² , כיון שאין דרך להשתמש חמץ בידות הכלים.

ומכל מקום לכתחלה צריך להגעיל גם את הידות ⁴⁷³ , על ידי עירוי מכלי ראשון ⁴⁷⁴ לכל הפחות ⁴⁷⁵ . לפי שלפעמים כשמדיחין את הכלים מלכלוך חמץ שבהן בתוך מים חמין, נבלע קצת מלכלוך החמץ לתוך הידות ⁴⁷⁶ :

כב ואם לא הגעיל כלל אפילו את גוף הכלי, ותחב את יד הכלי לתוך התבשיל ⁴⁷⁷ , יש אוסרין ⁴⁷⁸ את התבשיל, אם הכלי וידו הן של מתכות. לפי שכשנשתמש חמץ בחמין בגוף הכלי נבלע החמץ גם ביד הכלי, שכל מתכת שחם מקצתו חם כולו ⁴⁷⁹ . וכמו שנבלע ⁴⁸⁰ החמץ בהיד על ידי גוף הכלי, כך הוא נפלט ממנו על ידי גוף הכלי ⁴⁸¹ . אבל כשלא הגעיל אפילו את גוף הכלי, הרי נשארה בליעת החמץ בתוך היד, ונפלט ממנו לתוך התבשיל.

ויש חולקין על זה ⁴⁸² ואומרים, שאף על פי שכל מתכת שחם מקצתו חם כולו, אף על פי כן הבלוע שבמקצתו אינו מתפשט בכולו על ידי חום זה ⁴⁸³ . ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה או במקום מניעת שמחת יום טוב ⁴⁸⁴ :

כג הנדן של סכינים שמכניסין לתוכו סכין של חמץ כל השנה, אין הגעלה מועלת לו להכשירו להכניס לתוכו סכין של פסח ⁴⁸⁵ , לפי שאי אפשר לנקרו ולנקותו היטב מן החמץ בעין שנדבק בו, כי עמוק עמוק הוא מי ימצאנו ⁴⁸⁶ , אלא אם כן פותח את התפירות ומגרדו יפה יפה ⁴⁸⁷ (שאז אפילו הגעלה אין צריך):

הכשר חצובה

כד חצובה (שקורין דרייפוס) ⁴⁸⁸ , והוא כלי שיש לו ג' רגלים ומעמידין עליה קדירה ⁴⁸⁹ או מחבת בתנור ⁴⁹⁰ על האור כל השנה, אם רוצה להשתמש בה בפסח צריך ללבנה באור, לפי שלפעמים נשפך עליה עיסה ⁴⁹¹ , ונבלע בה טעם חמץ על ידי האור שלא על ידי משקה:

הכשר כלי ראשון ושני ועירוי

כה אחד כלי מתכת ואחד כלי עץ ואחד כלי גללים וכלי אבנים ⁴⁹² וכלי אדמה ⁴⁹³ (פירוש כלי חרס שלא נצרפו בכבשן אלא נתייבשו בחמה ⁴⁹⁴ ) ואחד כלי עצם ⁴⁹⁵ (חוץ מקרן כמו שנתבאר למעלה ⁴⁹⁶ ) ומה שקורין פערי"ל מוט"ר ⁴⁹⁷ , שנשתמש בהן חמץ על ידי משקין חמין, כדרך שנשתמש בהן כך צריך להכשירן ⁴⁹⁸ על ידי הגעלה ⁴⁹⁹ .

כיצד כלים שנשתמש ונבלע בהן חמץ כל השנה על ידי חום כלי ראשון, כגון קדירות ואלפסין ויורות ⁵⁰⁰ , וכן כף שהוא מיוחד להגיס בו הקדירה ⁵⁰¹ כשהיא אצל האש, או אפילו לאחר שהעבירה מן האש אלא שהתבשיל בתוכה חם בכדי שהיד סולדת בו ⁵⁰² , וכן כף שהוא מיוחד להוציא בו התבשיל מהקדירה לתוך הקערה ⁵⁰³ , כל אלו וכיוצא בהן שדרך להשתמש בהן חמץ כל השנה על ידי חום כלי ראשון, צריך להגעילן בתוך כלי ראשון רותח, ועל דרך שיתבאר בסימן תנ"ב ⁵⁰⁴ .

ונקרא כלי ראשון אפילו לאחר שהעבירוהו מן האש ⁵⁰⁵ כמו שנתבאר למעלה ⁵⁰⁶ .

ויש אומרים ⁵⁰⁷ שכל כלי שנשתמש בו איסור על ידי חום כלי ראשון כשהיה הכלי ראשון אצל האש, צריך להגעילו גם כן בתוך כלי ראשון העומד אצל האש, דכבולעו כך פולטו ⁵⁰⁸ .

ולכתחלה יש להחמיר ולחוש לדבריהם בשאר איסורים. אבל בחמץ אפילו לכתחלה יש לסמוך על סברא הראשונה ⁵⁰⁹ . שהרי יש אומרים שאפילו כלים שנשתמש בהן חמץ על ידי האור בלבד מועלת להם הגעלה ⁵¹⁰ בכלי ראשון לאחר שהעבירוהו מן האש ⁵¹¹ .

ואין צריך לומר כשמגעיל כלי הבלוע מבשר וחלב, שלדברי הכל יכול להגעילו בכלי ראשון לאחר שהעבירוהו מן האש, אף על פי שטעם הבשר והחלב נבלעו בו על ידי האור, אם לא נבלעו בו בבת אחת, אלא בזה אחר זה, מטעם שנתבאר למעלה ⁵¹² :

כו וכלים שנשתמשו בהם חמץ על ידי עירוי מכלי ראשון, כגון קערות, אין צריך להגעילן בתוך כלי ראשון, אלא די להם שיערו עליהם רותחין מכלי ראשון, כדרך תשמישן ⁵¹³ .

(ואף על פי שלפעמים כופין קערה על גבי אלפס שאצל האש ⁵¹⁴ , ועולה ההבל מהתבשיל שבאלפס ונבלע בהקערה ⁵¹⁵ , ונמצא שנבלע בה חמץ לפעמים על ידי חום כלי ראשון. מכל מקום כיון שרוב תשמיש הקערות הוא לערות לתוכן מכלי ראשון, הרי נכשרין גם כן על ידי עירוי מכלי ראשון, שאנו הולכים בכל כלי אחר רוב תשמישו ⁵¹⁶ ).

ויש חולקין ⁵¹⁷ על זה ואומרים, כיון שלפעמים משתמשין חמץ בקערות על ידי חום כלי ראשון צריך להגעילן גם כן בתוך כלי ראשון, כי איך תועיל הגעלת עירוי מכלי ראשון להפליט מן הקערה מה שבלוע בה לפעמים על ידי חום כלי ראשון עצמו:

כז ולענין הלכה יש להחמיר לכתחילה כסברא האחרונה, וכן נוהגין ⁵¹⁸ ואין לשנות.

ואם הקערה היא גדולה שאי אפשר לו להגעילה בתוך כלי ראשון, יתן עליה אבן מלובן ⁵¹⁹ , ויערה עליה מים רותחין מן כלי ראשון, ויעביר עליה האבן על פני הקערה כדי שירתיח את כל המים שעירה עליה, ויהיה חומם כל כך גדול כחום כלי ראשון ⁵²⁰ .

וכן יעשה בכל הצריך הגעלה בכלי ראשון ⁵²¹ .

אבל כלי קטן שיכול להכניסו בתוך כלי ראשון, וכן קערות קטנות, אין להגעילן על ידי עירוי ואבן מלובן ⁵²² , לפי שיש חולקין ⁵²³ על זה ואומרים שהגעלה כזו אינה חשובה כהגעלה בתוך כלי ראשון.

ואפילו קערה גדולה, אם יש לה אוגנין ובליטות כעין כפתורים ופרחים אין לה תקנה על ידי עירוי ואבן מלובן, שאי אפשר להעביר האבן על פני כולה ⁵²⁴ :

כח וכל זה לכתחילה אבל בדיעבד שכבר הגעיל את הקערות וכיוצא בהן על ידי עירוי מכלי ראשון בלבד, בלי אבן מלובן, והשתמש בהן בפסח בחמין, יש לסמוך על סברא הראשונה, ומותר לאכול חמין הללו בתוך הפסח ⁵²⁵ .

והוא שהגעילן על ידי עירוי מכלי ראשון עצמו. או שהכניס כלי ריקן לתוך כלי ראשון רותח ⁵²⁶ , ואחר שנשאבו המים לתוך הכלי ריקן השהה מעט את הכלי ריקן בתוך הכלי ראשון עד שהמים שנשאבו לתוכו העלו רתיחה ⁵²⁷ בתוכו, ואחר כך הוציאו מתוך הכלי ראשון ועירה ממנו על הקערות, שדין עירוי זה כעירוי כלי ראשון עצמו ⁵²⁸ (דכיון שכלי זה שהה בתוך הכלי ראשון עד שהמים שנשאבו לתוכו העלו רתיחה, בודאי נתחממו דופני כלי זה חום גדול ⁵²⁹ , ואף לאחר שהוציאו עם המים שבתוכו מתוך הכלי ראשון הרי דפנותיו מעמידין את חום המים שבתוכו ⁵³⁰ , ולפיכך דין כלי זה כדין כלי ראשון עצמו).

אבל אם לא שהה בתוך הכלי ראשון כשיעור הזה, יש להסתפק בו אם דינו ככלי ראשון עצמו או לאו, והולכין בו להחמיר ⁵³¹ , כמו שנתבאר ביורה דעה סי' ק"ז ⁵³² . לפיכך אם עירו מהרותחין שבתוכו על קערות שנשתמש בהן על ידי עירוי מכלי ראשון עצמו, לא עלתה להם הגעלה, ואוסרין את החמין שנשתמשו בהן בפסח:

כט ואפילו אם עירה על הקערה מכלי ראשון עצמו לא עלתה להם הגעלה ⁵³³ , אלא אם כן נזהר שלא יפסוק הקילוח מן הכלי ראשון קודם שנגע הקילוח בגוף הקערה ⁵³⁴ , שכל קילוח שנפסק ואינו מחובר לכלי ראשון הרי נתקרר ונתמעט חומו מחום קילוח שהוא מחובר לכלי ראשון, לפיכך אין קילוח זה מפליט מן הקערה, מה שנבלע בה על ידי קילוח המחובר ⁵³⁵ להכלי ראשון שהוא מקלח ממנו:

ל אבל כשמגעיל על ידי אבן מלובן אין נוהגין ליזהר בכל זה ⁵³⁶ , שאף שנפסק הקילוח קודם שמגיע להקערה ונתקרר מעט הרי הוא חוזר ומרתיח על ידי אבן המלובן, וכן אם אפילו אינו מערה על הקערה מהכלי ראשון עצמו אלא מערה מהכלי ראשון לכלי אחר ומאותו כלי מערה על הקערה הרי זה מותר ⁵³⁷ , שאבן המלובן הוא מרתיח את המים ומחמם אותם חום גדול כחום כלי ראשון.

ומכל מקום לכתחלה טוב להחמיר וליזהר בכל זה אף כשמגעיל על ידי אבן מלובן ⁵³⁸ , שהרי יש אומרים ⁵³⁹ שאבן המלובן אין לו כח להרתיח את המים ולחמם אותם חום גדול כחום כלי ראשון:

לא וכל זה ⁵⁴⁰ כשהקערה אינה בת יומה מתשמיש כלי ראשון ⁵⁴¹ , דהיינו שלא כפוה על אלפס רותח בתוך מעת לעת להגעלה זו, שכל מה שנבלע בה על ידי כלי ראשון קודם מעת לעת להגעלה זו הוא נותן טעם לפגם, ואין צריך להגעילה ולהפליטה כלל מן הקערה מן התורה אלא מדברי סופרים ⁵⁴² , וחכמים הקילו לילך אחר רוב תשמיש הכלי לפי סברא הראשונה ⁵⁴³ .

אבל אם היא בת יומה מתשמיש כלי ראשון, צריך להגעילה בתוך כלי ראשון ממש לדברי הכל, ואפילו בדיעבד אוסרת ⁵⁴⁴ החמין שנשתמשו בה בתוך מעת לעת לתשמיש כלי ראשון, אם הגעילה על ידי עירוי בלא אבן מלובן:

לב וכלים שנשתמש ונבלע בהן חמץ כל השנה על ידי חום כלי שני ⁵⁴⁵ , כגון כפות, שאינן מיוחדין להגיס הקדירה או להוציא בהן תבשיל מהקדירה, אלא רוב תשמיש המיוחד להם הוא לאכול בהם מהקערה, שהיא נקראת כלי שני (לאחר שנפסק הקילוח מהכלי ראשון ⁵⁴⁶ ). הרי הן נכשרין על ידי הגעלה בכלי שני ⁵⁴⁷ , דהיינו שיערה רותחין מכלי ראשון לתוך כלי שני, וישים הכפות בתוך הרותחין שבכלי שני.

ולהאומרים ⁵⁴⁸ שאין הולכים בכלים אחר רוב תשמישן, צריך להגעיל כל כף וכף בתוך כלי ראשון, שלפעמים מגיסין בו הקדירה, או מוציאין בו תבשיל מהקדרה. וכן נוהגין ⁵⁴⁹ , ואין לשנות:

לג וכל זה לכתחלה, אבל בדיעבד, אפילו לא הגעיל כלל את הכפות, ותחבן בפסח לתוך כלי ראשון, יש להתירו באכילה ⁵⁵⁰ , אם יש הפסד מרובה או מניעת שמחת יום טוב ⁵⁵¹ , לפי שיש לסמוך על סברא הראשונה ⁵⁵² שהולכין בכל כלי אחר רוב תשמישו, ועל דברי ⁵⁵³ האומרים ⁵⁵⁴ שכל הכלים שנבלע בהם איסור על ידי חום כלי שני אין צריך הגעלה כלל, לפי שחום כלי שני אין בו כח להבליע כלל.

ומכל מקום אין להקל אלא כשאין הכפות בני יומן ⁵⁵⁵ , שאז יש לסמוך על האומרים ⁵⁵⁶ שנותן טעם לפגם מותר אף בפסח, כי כן עיקר. אבל אם הן בני יומן מבליעת חמץ אין להקל:

לד במה דברים אמורים בחום כלי שני עצמו, דהיינו הכפות שבלעו חמץ על ידי חום כלי שני, דהיינו בתוך הקערה שהוא כלי שני. אבל עירוי מכלי שני, כגון רוטב ⁵⁵⁷ חם שהיד סולדת בו של חמץ שבתוך הקערה שנשפך על דבר היתר בפסח, אין להחמיר בו ⁵⁵⁸ , ודי לו בהדחה, אף על פי שאין כאן נותן טעם לפגם. ואין צריך לומר שחום כלי שלישי ורביעי אינו אוסר בפסח אף שהיד סולדת בו.

ומכל מקום אין להקל בזה אלא אם כן יש הפסד מרובה או מניעת שמחת יום טוב, כיון שיש מחמירין ⁵⁵⁹ אף בשאר איסורים בכל חום שהיד סולדת בו, אף שהוא כלי שלישי ורביעי, שאף שאין לו כח לבשל מכל מקום יש לו כח להבליע ולהפליט, אם כן על כל פנים בחמץ בפסח יש לנהוג כמותם ⁵⁶⁰ , שהרי יש מחמירין ⁵⁶¹ בחמץ בפסח אפילו בצונן, כמו שיתבאר בסי' תס"ז ⁵⁶² :

הכשר סלי מליחה

לה סלים ⁵⁶³ שמולחים בהם בשר כל השנה במלח שלא נבדק מחמץ (בין סלים מנוקבים שמולחין בהן בשר לקדירה להכשירו מדמו ⁵⁶⁴ , ובין סלים שאינן מנוקבין שמולחין בהם הבשר לאחר שהכשירוהו מדמו ⁵⁶⁵ ), אם רוצה למלוח בהן בשר לפסח, טוב להחמיר ולהגעילן ⁵⁶⁶ על ידי עירוי מכלי ראשון ⁵⁶⁷ , להפליט מהם טעם פירור חמץ משהו שבין המלח, שנבלע בהן ⁵⁶⁸ על ידי מליחת הבשר בתוכם כל השנה, שטעם משהו זה הבלוע בתוך גוף הסל אינו מתבטל בתוכם בס' ⁵⁶⁹ , מטעם שנתבאר ביורה דעה סימן צ"ט ⁵⁷⁰ .

ומכל מקום אם לא הגעילן כלל, ומלח בהן בשר בפסח, מותר לאכול בשר זה בפסח ⁵⁷¹ . אפילו אם ידוע לו שנבלע בהן חמץ הרבה פעמים על ידי מליחה ⁵⁷² , או על ידי חמי האור, אף על פי כן מותר לאכול בשר זה בפסח, שאין המלח מפליט מה שבלוע בתוך כלים ⁵⁷³ , כמו שנתבאר בסי' תמ"ז ⁵⁷⁴ , עיין שם כל פרטי דין זה:

הכשר מחבת

לו מחבת שמטגנין בה עיסת חמץ כל השנה בשמן או בשומן ⁵⁷⁵ , יש אומרים ⁵⁷⁶ שצריכה ליבון גמור כדינו להשתמש בה בפסח, לפי שלפעמים נשרף ונכלה השמן או השומן שתחת כל העיסה, או שתחת מקצתה, ונבלע בה טעם העיסה במחבת על ידי האור בלבד שלא על ידי משקה ⁵⁷⁷ , וטעם זה אינו נפלט ממנה על ידי הגעלה, אלא על ידי ליבון דכבולעו כך פולטו ⁵⁷⁸ .

ויש חולקין ⁵⁷⁹ על זה ואומרים, שאם באנו לחוש לזה, אם כן כל קדירות של מתכות שמבשל בהן חמץ כל השנה לא תועיל להן הגעלה, כי לפעמים מקדיח הרוטב ונחסר הרבה עד שהתבשיל נשרף ונדבק לדופני הכלי. והטעם שאין אנו חוששים לזה, לפי שאע"פ שהתבשיל נשרף ונדבק לדופני הכלי, מכל מקום לחלוחית משקה יש בתוכו ובפנימיותו, ולא נתייבש אלא צד החיצון שאצל דופן הקדירה, וגם שם יש קצת לחלוחית משקה אלא שהוא יבש, ואין הקדירה נקראת בשביל כך תשמישה על ידי האור להצריכה ליבון. והוא הדין והוא הטעם למחבת שמטגנין בה ⁵⁸⁰ .

אבל מחבת שאפו בה עיסה, אף על פי שמשח את המחבת בשמן או בשומן תחת העיסה כדי שלא תשרף, אין זה נקרא טיגון אלא אפייה, כיון שאין העיסה רוחשת בשמן או בשומן ⁵⁸¹ , והרי נבלע בה החמץ על ידי האור בלבד, וצריכה ליבון גמור כדינו.

וכן הדין באגנות שאופין בהן עוגות ⁵⁸² :

לז ולענין הלכה, במחבת הבלוע משאר איסורין יש להחמיר לכתחילה כסברא הראשונה ⁵⁸³ , אבל מחבת הבלוע מחמץ יש להקל כסברא האחרונה ⁵⁸⁴ , שהרי יש אומרים שכל הכלים אפילו תשמישן על ידי האור בלבד די להם בהגעלה לפסח ⁵⁸⁵ .

ואם המחבת היא ארוכה ⁵⁸⁶ ואי אפשר להכניסה כולה כאחת בתוך כלי ראשון, יכניס חציה, והופכה ומכניס חציה האחרת ⁵⁸⁷ .

ואם היא ארוכה ביותר, שאף אם יכניסנה חצאין ישאר באמצעיתה מקום שלא נגעל, ילבן אותו מקום באור ⁵⁸⁸ , או ישים עליו גחלים עד שאם יגע אדם בצד החיצון כנגד אותו מקום יהיה היד סולדת בו ⁵⁸⁹ .

וכן יעשה בשאר כל הכלים שהן ארוכין ביותר ⁵⁹⁰ :

הכשר כלי עם טלאי

לח כל כלי שיש בו טלאי ⁵⁹¹ (אם הטלאי הוא בצד פנימי של הכלי ⁵⁹² ), אינו נכשר בהגעלה, עד שיסיר את הטלאי קודם ההגעלה, לפי שהבלוע שבעובי הכותל תחת הטלאי אינו נפלט לגמרי מן הכלי על ידי הגעלה ⁵⁹³ , שהטלאי מעכב על הרותחים שבתוך הכלי, ואין בהם כח להפליט הבלוע שמעבר לטלאי (ואפילו אם מכניס כל הכלי לתוך רותחין ⁵⁹⁴ , ונמצא שהרותחין מגיעין גם בצד החיצון של הכלי שאין שם טלאי ⁵⁹⁵ . אף על פי כן אין בהן כח להפליט הבלוע משם, לפי שכבולעו כך פולטו ⁵⁹⁶ , והאיסור נבלע בצד הכלי מצד הפנימי שלו, ששם הוא דרך תשמישו, וצריך להפליט האיסור גם כן מצד הפנימי של הכלי על ידי הרותחין שבתוך הכלי ⁵⁹⁷ . וכיון שיש שם טלאי אין כח ברותחין שבתוך הכלי להפליט כל האיסור שמעבר לטלאי) בפעם אחת, אלא נפלט הוא מעט מעט, ועל ידי הגעלה זו נפלט מעט, וכשישתמשו בו בפסח יהיה חוזר ונפלט מעט ⁵⁹⁸ .

ולפיכך אין לו תקנה אלא שילבן ⁵⁹⁹ מקום הטלאי ⁶⁰⁰ ליבון גמור כדינו, שהאש שורף את כל הבלוע ⁶⁰¹ אף שמעבר לטלאי שבתוך הכלי. ואם הוא כלי של עץ, אין לו תקנה עד שיסיר הטלאי קודם ההגעלה ⁶⁰² .

במה דברים אמורים כשקדמה בליעת האיסור בכלי להטלאי, דהיינו שקודם ששמו הטלאי בכלי כבר נשתמש ונבלע איסור בכלי במקום הטלאי, ואותו בלוע כשמשימין עליו טלאי אינו נפלט לגמרי מן הכלי על ידי הגעלה ⁶⁰³ . אבל אם קדם הטלאי לבליעת האיסור בכלי, דהיינו ששמו הטלאי בכלי כשהיה הכלי חדש שלא נבלע בו איסור עדיין, או אפילו נבלע בו איסור אלא שהגעילו והכשירו קודם ששמו בו את הטלאי ⁶⁰⁴ , ואחר כך חזר ונשתמש בו איסור ⁶⁰⁵ . וכן אפילו אם לא הגעילו עד לאחר שימת הטלאי, אלא שבשעה שהגעילו ליבן את מקום הטלאי כדינו, ואחר כך חזר ונשתמש ונבלע בו איסור, כל זה נקרא קדם הטלאי לבליעת האיסור בכלי ⁶⁰⁶ , והרי הוא נכשר על ידי הגעלה. ואף הבלוע שתחת הטלאי נפלט על ידי הגעלה זו, כיון שהוא נבלע שם כשהיה הטלאי כבר שם מודבק בכלי, הרי הוא נפלט גם כן כשהטלאי מודבק בכלי, דכבולעו כך פולטו ⁶⁰⁷ .

ומכל מקום אם אין הטלאי מודבק לכלי יפה, אלא יש שם קצת סדק וגומא, בענין שיש לחוש שמא נכנס שם תחת הטלאי קצת משהו מממשות האיסור ⁶⁰⁸ , צריך להניח גחלים בוערות על הטלאי ⁶⁰⁹ (וישהה אותם עד שאם יגע אדם בצד החיצון כנגד אותו מקום יהיה היד סולדת בו, או עד שאם יניח שם קש או חוט יהיו נשרפין, לפי המנהג שנתבאר למעלה ⁶¹⁰ ), כדי שישרוף ממשות האיסור שתחתיו אם ישנו שם. או ירחיב הסדק הרבה כל כך, עד שיוכל לנקר בתוכו יפה ולהוציא כל מה שבתוכו ⁶¹¹ .

ויש אומרים ⁶¹² שאפילו אם קדמה בליעת איסור להטלאי הרי הוא נכשר בהגעלה, שההגעלה מפלטת אף הבלוע שמעבר לטלאי ⁶¹³ . אלא שאם קדם תשמיש האיסור בכלי להטלאי, והטלאי הוא במקום שמשתמשין בו בקבע, דהיינו מצד הפנימי של הכלי ⁶¹⁴ , אנו חוששין שמא נשאר משהו ממשות החמץ בכלי תחת הטלאי. ולפיכך אף אם הוא מודבק יפה להכלי צריך להניח גחלים על הטלאי כדי שישרוף ממשות האיסור שתחתיו. או יגביהנו מעט בענין שיוכל לנקר תחתיו יפה ⁶¹⁵ . אבל אם קדם הטלאי לבליעת האיסור בכלי, אין צריך להניח עליו גחלים, אלא אם כן אינו מודבק יפה להכלי ⁶¹⁶ .

ולענין פסק הלכה יש להקל ⁶¹⁷ כסברא האחרונה ⁶¹⁸ . ומכל מקום במקום שאפשר טוב לחוש לסברא הראשונה ⁶¹⁹ :

לט וכל זה בטלאי שהוא כעין טס, ומודבק לכלי על ידי מסמרים, כמו שהוא דרך להמצא ביורות ובאלפסין. אבל טלאי שלא נדבק בכלי על ידי מסמרים אלא על ידי האש, כמו שהוא דרך לעשות בכלי בדיל שנקבו שמטיפין עליהם בדיל שניתך באש, הרי הם נכשרים בהגעלה, ואין צריך להניח גחלים על הטלאי אף אם קדמה בליעת האיסור בכלי ⁶²⁰ , לפי שעל ידי חום הבדיל נשרף כל ממשות האיסור שתחתיו אם ישנו שם ⁶²¹ . וגם הבלוע שמעבר לטלאי ⁶²² נפלט בהגעלה ⁶²³ , ואין הטלאי מעכב כלל, כיון שאינו מודבק לכלי על ידי מסמרים אלא על ידי חום האש הרי נעשה הכל גוף אחד וכלי אחד ממש ⁶²⁴ .

ואין צריך לומר אם בעת שימת הטלאי ליבן את מקום הטלאי באור, כמו שהוא דרך לעשות בכלי ברזל שניקבו, שמשימין חתיכת ברזל על הנקב, ועל ידי האש מתחברת חתיכה זו לגוף הכלי ונעשה הכל גוף אחד. שאז אין צריך להגעיל כלל את המקום שנתלבן באור ⁶²⁵ , אם לא נשתמש בו איסור אחר כך:

מ רושם שהאומנים עושים בתוך הכלי להכיר מעשה ידיהם, הרי הוא נכשר בהגעלה, מאחר שנעשה כשהכלי היה חדש הרי קדם הוא לבליעת האיסור בכלי ⁶²⁶ , וכבולעו כך פולטו ⁶²⁷ . ובלבד שינקר אותו היטיב ⁶²⁸ , או יניח עליו גחלים ⁶²⁹ :

הכשר כיסוי כלים

מא כיסוי של ברזל שמכסים בו הקדירה כל השנה צריך הגעלה בכלי ראשון ⁶³⁰ , דכיון שהוא מזיע מחום התבשיל שבקדירה ⁶³¹ הרי נבלע בו החמץ על ידי חום כלי ראשון, וכבולעו כך פולטו ⁶³² .

ואם לא הגעילו ושכח ושמו בפסח על הקדירה שיש בה תבשיל רותח, אם נזכר מיד והסירו מן הקדירה וראה שהוא יבש עדיין, שלא התחיל להזיע מחום התבשיל שבקדירה, הרי התבשיל מותר אפילו באכילה, אם לא נגע בו הכיסוי ⁶³³ , וגם הקדירה מותרת, אע"פ שנגע בה הכיסוי, שאין איסור יוצא מכלי לכלי בלא רוטב ⁶³⁴ כמו שנתבאר ביורה דעה סי' ק"ה ⁶³⁵ .

אבל אם שהה הכיסוי מעט על הקדירה, בענין שיש לחוש שמא כבר התחיל צד הפנימי של הכיסוי להזיע ⁶³⁶ , עד שהיד סולדת בו ⁶³⁷ בזיעה זו, וחזר ונתייבש מחמת חום, ואין צריך לומר אם כשמסיר הכיסוי מהקדירה רואה בו קצת לחלוחית שהיד סולדת בו, שהזיע מחום התבשיל שבקדירה, הרי התבשיל והקדירה אסורין (אם הכיסוי הוא בן יומו. או אפילו אינו בן יומו לפי מנהג מדינות אלו ⁶³⁸ שאוסרין נותן טעם לפגם בפסח. או לפי מנהג קצת מקומות שמחמירים בכיסוי קדירה אפילו בשאר איסורין ⁶³⁹ , ואוסרין אף שאינו בן יומו, כמו שנתבאר ביורה דעה סי' צ"ג ⁶⁴⁰ עיין שם), לפי שההבל העולה מהתבשיל להכיסוי הוא מחבר את זיעת הכיסוי עם התבשיל, ונעשה כאלו נתערבה הזיעה בתבשיל ⁶⁴¹ , וזיעה זו יש בה טעם חמץ שהוא נפלט מן הכיסוי כשהוא מזיע:

מב כיסוי של ברזל שמשימין על חררה כשנאפת על הכירה צריך ללבנו ⁶⁴² ליבון גמור כדינו, לפי שברוב הפעמים הוא נוגע בגוף החררה שתחתיו ⁶⁴³ , ובולע ממנה טעם החמץ שלא על ידי משקה אלא על ידי חום האש בלבד ⁶⁴⁴ :

הכשר בית שאור, חרוסת ומדוכה

מג כל הכלים ⁶⁴⁵ , אפילו של חרס ⁶⁴⁶ , שנשתמש בהן חמץ כל השנה בצונן, מותר להשתמש מצה בפסח, אפילו בחמין ⁶⁴⁷ , דכיון שלא נשתמשו בהם אלא בצונן לא בלעו כלום ⁶⁴⁸ , ודי להם בהדחה להעביר מה שדבוק בעין לדופני הכלי ⁶⁴⁹ .

חוץ מבית שאור ⁶⁵⁰ , דהיינו כלי שהאשה שורה (ומנחת) בו את השאור ליתנו בעיסה, ופעמים שהשאור שוהה הרבה באותו כלי ⁶⁵¹ , ומחמת חריפותו נבלע טעמו באותו כלי אפילו בצונן ⁶⁵² , ולפיכך אסור להשתמש בו מצה בחמין.

אבל בצונן מותר, כגון ליתן בתוכה מצה אפויה ⁶⁵³ צוננת ⁶⁵⁴ , או שאר דבר צונן, אפילו לח ⁶⁵⁵ , דרך עראי ומקרה ⁶⁵⁶ (אבל אין להשתמש בו בקביעות כי אם לכביסה ולרחיצה, כמו שנתבאר בסימן ת"נ ⁶⁵⁷ ). שהצונן אפילו הוא לח אינו מפליט מה שבלוע בתוך הכלי, אלא אם כן שוהה בתוכו מעת לעת כמו שנתבאר ⁶⁵⁸ .

אבל אסור ללוש בתוכו מצה ⁶⁵⁹ , אף על פי שתשמיש בצונן הוא, מכל מקום ריח החמץ הבלוע בכלי גורם למהר חימוץ העיסה הנילושה בתוכו ⁶⁶⁰ , קודם הגעלה.

אבל לאחר הגעלה ⁶⁶¹ מותר להשתמש בו אפילו בחמין ⁶⁶² , שההגעלה מפלטת כל טעם וריח החמץ הבלוע בכלי. אלא אם כן הוא של חרס שאין הגעלה מועלת לו ⁶⁶³ להשתמש בו בחמין או ללוש בתוכו.

ועכשיו בדורות האחרונים נהגו כל ישראל שלא להשתמש כלל בפסח בכלי חרס, כי אם בחדשים ⁶⁶⁴ , אבל כלי חרס הישנים, אפילו לא נשתמש בהן חמץ מעולם כי אם בצונן ⁶⁶⁵ , אין משתמשין בהם בפסח, אפילו בצונן ⁶⁶⁶ :

מד ובית חרוסת ⁶⁶⁷ , דהיינו כלי שנותנין בו חומץ ושאר דבר שיש בו קיוהא וחריפות, ורגילין ליתן בתוכה קמח והוא מתחמץ מחמת הקיוהא, ועשוי לטבל בו בשר, ומחמת חריפות החרוסת (פירוש כל דבר קיוהא נקרא חרוסת ⁶⁶⁸ ) נבלע גם טעם החמץ בתוך הכלי ⁶⁶⁹ , ולפיכך דינו כדין בית שאור שאין משתמשין בו בחמין, ולא לשין בתוכו, אלא לאחר הגעלה, אם אינו כלי חרס ⁶⁷⁰ .

ויש אומרים ⁶⁷¹ שאין הגעלה מועלת כלום לבית שאור ובית חרוסת, הואיל וחימוצן קשה, שנבלע בהן על ידי חריפות החרוסת או השאור, לפיכך אין לו תקנה.

והעיקר כסברא הראשונה ⁶⁷² , שהבליעה שמחמת החריפות אינה גדולה וחזקה מהבלוע שמחמת חמי האור, שהיא נפלטת על ידי הגעלה ברותחין, וכל שכן הבליעה בצונן שמחמת החריפות ⁶⁷³ .

ומכל מקום המנהג במדינות אלו להחמיר כסברא האחרונה ⁶⁷⁴ , במקום שאפשר, כגון שהוא כלי של ברזל או נחושת וכיוצא בהם שאפשר ⁶⁷⁵ ללבנו באור, מחמירין ללבנו ליבון קל, דהיינו שיהא קש או חוט נשרף עליו מבחוץ ⁶⁷⁶ . אבל כלי חרוסת של בדיל או של עץ שאי אפשר ללבנו, די לו בהגעלה בכלי ראשון.

אבל בית שאור דינו כשאר כל כלי הלישה ⁶⁷⁷ , שנוהגין להחמיר שלא להשתמש בהם בפסח אפילו על ידי הגעלה ⁶⁷⁸ , כמו שיתבאר ⁶⁷⁹ :

מה מדוכה ⁶⁸⁰ שרגילין לדוך בתוכה שומים ושאר דברים חריפים ⁶⁸¹ עם פירורי לחם חמץ, הרי דינו כבית חרוסת, ואם הוא של בדיל או של עץ די להם בהגעלה בכלי ראשון ⁶⁸² .

אלא שאם היא של עץ יש לקלפה בכלי אומנות להחליקה קודם הגעלה, לפי שמצויין בה גומות ובקעים ⁶⁸³ .

ואם היא גדולה מאד שאינו יכול להכניסה לתוך כלי ראשון להגעילה, ימלאנה מים רותחין ויכניס בתוכה אבן מלובן עד שיגברו המים וירתיחו ויעלו ויכסו על כל שפתה, דכיון שהרתיחו המים מחמת האבן המלובן שבתוכם הרי חומן גדול כחום כלי ראשון ⁶⁸⁴ (אבל שאר כל הכלים הגדולים שאינן של עץ ובדיל, טוב שירתיח מים בהן עצמן, ויעשה כמו שיתבאר בסוף סי' תנ"ב ⁶⁸⁵ , ואל יערה לתוכו רותחין מכלי ראשון אחר ואבן מלובן, לפי שיש אומרים ⁶⁸⁶ שהאבן המלובן אין לו כח לחמם המים חום גדול כחום כלי ראשון, ולפיכך אין זו הגעלה חשובה כהגעלת כלי ראשון).

ואם היא של ברזל נוהגין ללבנה ליבון קל ⁶⁸⁷ :

מו אבל מדוכות שלנו, שלעולם אין דכין בהם פירורי לחם ולא שאר חמץ ⁶⁸⁸ , אפילו היא של ברזל ונחושת אין צריך ללבנה כלל, ואף להגעילה אין צריך מעיקר הדין.

אלא שלפי שיש לחוש שמא נפל לתוכה פירור חמץ פעם אחת, ואחר כך דכו בה תבלין חריפים, ונידך גם הפירור חמץ עמהם ⁶⁸⁹ , ומחמת חריפותם נבלע גם הוא עמהם בתוך המדוכה ⁶⁹⁰ , לפיכך טוב להחמיר ולהגעילה ⁶⁹¹ בתוך כלי ראשון.

ואם דכו בה תבלין בפסח בלא הגעלה ונתנם בתבשיל, מותר לאכול התבשיל בפסח עם התבלין שבתוכה, דכיון שבמדוכות שלנו אין בהן אלא חשש שמא נפל לתוכה פירור חמץ, ובשביל חשש זה אין לאסור בדיעבד ⁶⁹² , שמעיקר הדין אין לחוש כלל לזה, שאין מחזיקין איסור מספק ⁶⁹³ , כמבואר ביורה דעה סי' ל"ט ⁶⁹⁴ (ומכל מקום אם עדיין לא נתנם בתבשיל, טוב שלא יתנם בתבשיל עד לאחר הפסח, דכיון שאפשר להצניעם עד לאחר הפסח הרי זה לכתחלה ⁶⁹⁵ . אבל אם קודם הפסח דכו בה תבלין בלא הגעלה, מותר לאכלם בפסח מטעם שנתבאר בסי' תמ"ז ⁶⁹⁶ ע"ש):

הכשר כלי לישה וקמח

מז עריבה ⁶⁹⁷ שלשין בה ⁶⁹⁸ , ומשהין בה העיסה עד שתחמיץ ⁶⁹⁹ , הרי היא כבית שאור ⁷⁰⁰ שבולע אפילו בצונן. ולפיכך אין לשין בה מצה עד שיגעילנה בכלי ראשון. וכן הדף שעורכין עליו החמץ כל השנה ⁷⁰¹ בתדירות, דינו כבית שאור, ואין עורכין עליו מצה עד שיגעילנו בכלי ראשון (אבל השולחנות שאין עורכין עליהם חמץ בתדירות, אלא לפרקים, אין דינם כבית שאור ⁷⁰² , כמו שיתבאר ⁷⁰³ ).

ואפילו אם רוצה לקלפו בכלי אומנות ⁷⁰⁴ אין מועיל לו, ולא לשאר כלי עץ הצריך הגעלה ⁷⁰⁵ , לפי שההגעלה מפלטת ממנו כל הגיעול הבלוע בכל עביו מעבר לעבר ⁷⁰⁶ , משא"כ קילוף בכלי אומנות:

מח ובמדינות אלו נוהגין שלא ללוש ולערוך בדפים ועריבות של כל השנה, אפילו ע"י הגעלה ⁷⁰⁷ , לפי שחוששים ⁷⁰⁸ לדברי האומרים ⁷⁰⁹ שאין הגעלה מועלת לבית שאור, ועוד שמן הסתם אי אפשר לנקרם היטב שלא יהיה שום משהו חמץ דבוק בהן בעין ⁷¹⁰ .

ואפילו אם רוצה לקלפן ולהחליקן בכלי אומנות ולהגעילן אחר כך אין מועיל להם ⁷¹¹ , ולא לשאר כל הכלים ששמשו בעיסה, כגון עצי מגלגלין וכיוצא בהן ⁷¹² . ואין לשנות המנהג.

(ואם לא קלפן ויש בהן בקעים וחריצים טוב לטוחם בטיט ⁷¹³ או למכרם לנכרי קודם הפסח כמו שנתבאר בסימן תמ"ב ⁷¹⁴ ).

ואם משים סדין ⁷¹⁵ בעריבה או על הדף לאחר שהגעיל, מותר להניח מצות חמות על הסדין ⁷¹⁶ , בין שקלפן בין שלא קלפן, לפי שהסדין מפסיק בין המצות ובין פירורי החמץ שבתוך הגומות ובקעים. אבל מצה צוננת מותר להניח על הסדין ⁷¹⁷ דרך עראי ומקרה ⁷¹⁸ אפילו קודם שהגעילן.

אבל אין ללוש ולערוך על הסדין ⁷¹⁹ , כיון שכובד הלישה והעריכה מגיע אל גוף העריבה והדף, הרי זה כלש ועורך על העריבה והדף עצמם, שיש כאן איסור מעיקר הדין ⁷²⁰ אם לא הגעילן. ואף אם הגעילן אין להקל בדבר לפי המנהג שנתבאר:

מט כל הכלים ששמשו בקמח כל השנה אפילו להגעילן אין צריך מעיקר הדין ⁷²¹ , כדין כלים שנשתמש בהם חמץ בצונן, שמותר להשתמש בהם בפסח אפילו בחמין בלא הגעלה ⁷²² . ואין צריך לומר שמותר ללוש בהם, או להשתמש בהם שאר תשמישי צונן. רק שיזהר להדיחם ולשפשפם במים יפה יפה קודם שישתמש בהם.

ואפילו הנפה ⁷²³ שריקדו בה קמח של חמץ כל השנה, שאף שהיא כולה מלאה נקבים וחריצים, אף על פי כן מותר לרקד בה קמח בפסח בלא הגעלה ⁷²⁴ . אלא שצריך לדקדק בה מאוד לנקותה מן הקמח של חמץ הדבוק ונסרך בנקבי אריגת הנפה, והדבוק בעץ המסבב את האריגה, וידיח וישפשף אותם במים יפה יפה ⁷²⁵ , והוא הדין לשאר כל כלי הקמח וכלי הלישה, שהשפשוף בהם עיקר גדול ⁷²⁶ :

נ וכל זה מעיקר הדין אבל כבר נהגו במדינות אלו שלא להשתמש בכלי עץ שהיה בו קמח תמיד ⁷²⁷ , אפילו על ידי הדחה ושפשוף והגעלה, שחוששין שמא נשאר משהו קמח דבוק בכלי ⁷²⁸ .

אבל אם קודם הפסח החזיק בו מים איזה זמן, נוהגין להשתמש בו על ידי הגעלה ⁷²⁹ , שהמים ששהו בתוכו הדיחו והעבירו כל החמץ הדבוק בו ⁷³⁰ .

וכן כלי עץ שהיה בו משקה העשוי ממי סובין (שקורין בארש"ט במדינות רוסי"א) ⁷³¹ אין משתמשין בו אפילו על ידי הדחה ושפשוף והגעלה, אלא אם כן החזיקו בו מים איזה זמן.

אבל אם הוא כלי נחושת או בדיל או שאר מיני מתכות, נוהגין להשתמש בהם על ידי הגעלה, אף שלא החזיקו בו מים, לפי שהוא יכול להעביר החמץ מהם על ידי הדחה ושפשוף ⁷³² :

נא וכן נוהגין שלא להשתמש בסלים ארוגים שהיה מונח בהם פת ⁷³³ או שאר חמץ ודאי (אבל אם נשתמש בהם דבר שאין בו אלא חשש חמץ, כגון שמלח בהם בשר במלח שלא נבדק מחמץ, מועלת להם הגעלה ⁷³⁴ , כמו שנתבאר למעלה ⁷³⁵ ) אפילו נשרו במים ימים רבים ⁷³⁶ , לפי שחוששין שמא נשאר פירור חמץ בין נקבי האריגה ⁷³⁷ , ולכך אפילו הגעלה אינה מועלת להם ⁷³⁸ להשתמש בהן בחמין, או אפילו בצונן בלא פריסת סדין בתוכם ⁷³⁹ (אבל אם פרס סדין בתוכם מותר להניח מצה צוננת על הסדין ⁷⁴⁰ קודם הפסח. אבל בתוך הפסח טוב שלא להשתמש בהם כלל, אלא ימכרם לנכרי, או יטוחם בטיט קודם הפסח, כמו שנתבאר בסי' תמ"ב ⁷⁴¹ עיי"ש):

נב וכן כל כיוצא בזה משאר כלים הנקובים כגון הכיס של רחיים או הנפה ⁷⁴² , נוהגין שלא להשתמש בהם אפילו על ידי הדחה ושפשוף והגעלה ⁷⁴³ .

ואפילו נפה חדשה שהתחילו לנפות בה קמח לפסח ונפל עליה מים אפילו על מקצתה אין לה תקנה להשתמש בה עוד ⁷⁴⁴ , אפילו על ידי הגעלה, אלא צריך לקנות נפה אחרת חדשה ⁷⁴⁵ :

נג ואם עבר וריקד קמח לפסח בנפה של חמץ על ידי הדחה ושפשוף בלא הגעלה, אפילו ריקדו בתוך הפסח, הרי זה מותר אפילו באכילה, שבדיעבד מעמידין על עיקר הדין ⁷⁴⁶ .

וכן אם הוא שעת הדחק כגון שאי אפשר למצוא נפה חדשה, וגם אי אפשר ללוש בלא ריקוד הקמח, כגון שאין הרחים טוחנות יפה ואם לא ירקדו הקמח ימצאו בהעיסה חטים שבורות, הרי זה כדיעבד ומעמידין על עיקר הדין ⁷⁴⁷ , ומותר לנפות בנפה ישנה על ידי שפשוף והגעלה ⁷⁴⁸ :

הכשר מורג חרוץ

נד וכן נוהגין שלא להשתמש במורג חרוץ (שקורין ריב אייזן ⁷⁴⁹ ) אפילו על ידי הדחה והגעלה ⁷⁵⁰ , אלא אם כן ליבנו באור ⁷⁵¹ .

ואפילו בדיעבד שהגעילו והשתמש בו בתוך הפסח, יש לאסור באכילה מה שנשתמש בו, לפי שלפעמים מגררין עליו לחם חמץ ואי אפשר שלא נשתייר פירור משהו בתוך נקביו ⁷⁵² . וגם התמכא (שקורין קרי"ן) שגררו עליו כל השנה נחתך בסכין של חמץ, והתמכא הוא דבר חריף, עיין סי' תמ"ז ⁷⁵³ .

אבל מה שנשתמש בו קודם הפסח, אף אם נתערב בתוכו פירור חמץ, הרי הוא מתבטל בתוכו בס' ⁷⁵⁴ (ומותר לאכלו בערב פסח עד הלילה ⁷⁵⁵ . אבל כשהגיע הלילה הרי הפירור חוזר וניעור ואוסר במשהו ⁷⁵⁶ , כמו שיתבאר בסי' תס"[ו] ⁷⁵⁷ ).

דין השקים של קמח יתבאר בסי' תנ"ג ⁷⁵⁸ ע"ש:

הכשר הרחת לאפיית המצות

נה הרחת (שקורין שובי"ל ⁷⁵⁹ ) שמכניסין בה הלחם לתנור, ומוציאין בה מן התנור, אינה נכשרת על ידי הגעלה ⁷⁶⁰ , לפי שהיא בולעת מן החמץ על ידי חום האור בלבד ⁷⁶¹ בלי שום משקה. ולפיכך צריך ללבנה באור ליבון גמור כדינו כבולעו כך פולטו ⁷⁶² . ואם היא של עץ אין לה תקנה, וצריך לקנות חדשה ⁷⁶³ .

ואפילו אם רוצה לקלוף הישנה בכלי אומנות ולהגעילה אחר כך אין מועיל כלום ⁷⁶⁴ .

אבל אם רוצה להשתמש ברחת של פסח העבר, אם ידוע לו שלא נשתמש בה חמץ כל השנה, שהצניע אותה במקום מיוחד ונזהר לשמרה לפסח הבא, אין צריך אפילו להגעילה ⁷⁶⁵ , אם בשעה שגמר להשתמש בה בפסח העבר נזהר לנקרה היטיב שלא יהיה משהו בצק דבוק בה, וגם עכשיו בשעה שרוצה להשתמש בה רואה אותה שהיא נקייה ⁷⁶⁶ .

ומי שרוצה להחמיר על עצמו ולהגעילה, לא טוב הוא עושה, מפני הרואים שיראו אותו כשהוא מגעילה ואינן יודעין שהיא של פסח העבר, ויאמרו שהגעלה מועלת לרחת של חמץ ⁷⁶⁷ . אלא אם רוצה להחמיר על עצמו יקנה לו חדשה. ונכון לעשות כן למי שאפשר לו, כי יש מחמירין ⁷⁶⁸ . ומי שאי אפשר לו יגעילנה בצנעה:

נו אם הוציא מצה חמה מהתנור ברחת של חמץ ⁷⁶⁹ , אפילו הוא תוך הפסח, די בקליפה, שיקלוף תחתונית המצה שנגע ברחת ⁷⁷⁰ . ואף על פי שאם נגע ככר של חמץ בככר של מצה חם צריך ליטול מקום מגעו בעובי כרוחב גודל ⁷⁷¹ . מכל מקום כאן שאין החמץ בעין אלא בלוע בתוך הרחת, די בקליפה ⁷⁷² .

לפיכך אם לא היתה הרחת נקיה ומודחת יפה, אלא היה בה לכלוך חמץ בעין, צריך ליטול בכל תחתונית המצה בעובי כרוחב גודל. ואם הוציא ברחת זו עוד מצות מן התנור, אין צריך ליטול מהן כרוחב גודל, אלא די להם בקליפה, לפי שהלכלוך שעל פני הרחת כבר נתקנח במצה הראשונה ⁷⁷³ .

ואם יש בלכלוך זה חשש שמנונית, כגון שאפו ברחת זו עוגות של חמץ עם שומן, הרי מצה הראשונה כולה אסורה, אף אם יש בעוביה הרבה יותר מרוחב גודל ⁷⁷⁴ , מטעם שנתבאר בסימן תמ"ז ⁷⁷⁵ . והאחרונים די להם בקליפה ⁷⁷⁶ .

ואם נתערבו בהרבה מצות אחרות כשרות, הרי הן בטילות ברוב ⁷⁷⁷ , אם נתערבו בערב פסח או קודם, ורוצה לאכלם קודם כניסת ליל ט"ו ⁷⁷⁸ (פירוש שרוצה לבשלם קודם שיאכלם, שאסור לאכול בערב פסח מצה שאין מבושלת ⁷⁷⁹ ) כמו שנתבאר כל זה בסי' תמ"ז ⁷⁸⁰ :

נז מצה שנתחמצה חימוץ גמור, והוציאה מן התנור ברחת של פסח, הרי נתחמצה הרחת, ואסור להוציא בה עוד מצות אחרות ⁷⁸¹ . ואם עבר והוציאם צריך לקלפם כמו שנתבאר ⁷⁸² .

אבל אם המצה לא היתה חמוצה חימוץ גמור, אלא שמחמירין לאוסרה, כגון מצה נפוחה, או שנתכפלה בתנור ⁷⁸³ שיתבאר בסי' תס"א ⁷⁸⁴ . אף שלכתחלה אין להשתמש בה עוד, מכל מקום בדיעבד שעבר והוציא בה עוד מצות מהתנור אין צריך לקלפם. וכן אם הוא שעת הדחק, שאי אפשר למצוא בקל רחת אחרת חדשה, הרי זה כדיעבד, ומותר להוציא בה עוד מצות אחרות לכתחלה ⁷⁸⁵ :

הכשר השלחנות

נח השולחנות ⁷⁸⁶ שאוכלים עליהם כל השנה ⁷⁸⁷ , והתיבות שדרך להצניע בהן אוכלים כל השנה, נהגו כל ישראל להגעילן על ידי עירוי מכלי ראשון, לפי שלפעמים נשפך עליהם מרק מן הקדירה ⁷⁸⁸ , וכבולעו כך פולטו ⁷⁸⁹ . וצריך ליזהר בכל משפטי העירוי ⁷⁹⁰ שנתבאר למעלה.

ועכשיו נוהגין במדינות אלו להגעילן על ידי עירוי עם אבן מלובן ⁷⁹¹ , לפי שלפעמים מניחים עליהם פשטיד"א חמה ⁷⁹² (פת חמה).

אבל סתם תיבות שאין דרך להצניע בהן מאכלין ⁷⁹³ חמין, אין צריך להגעילן:

נט נוהגות הנשים שלא להשתמש בפסח בקדירה שעירו ממנה רותחין תחת האבן ⁷⁹⁴ . ויש שנתנו טעם למנהג זה ⁷⁹⁵ , לפי מה שנתבאר ביורה דעה סי' ק"ה ⁷⁹⁶ שלכתחלה אסור לערות מכלי כשר שיש בו שומן כשר לתוך נר דולק משומן טריפה, לפי שההבל עולה מהתחתון לעליון דרך עמוד הנצוק המחברם ⁷⁹⁷ , והוא הדין כאן הבל החמץ הנפלט מכלי התחתון הנגעל עולה להעליון דרך עמוד הנצוק המחברם ⁷⁹⁸ (ולפי טעם זה אין לאסור אלא כשמערה על כלי הנגעל מתוך הקדירה עצמה, ולא נפסק הקלוח ⁷⁹⁹ ).

ואם עבר והשתמש בפסח באותה קדירה הרי התבשיל מותר אפילו באכילה ⁸⁰⁰ :

הכשר כלים שנאסרו בשריה

ס כל הכלים שנשרה ונכבש בהן חמץ ⁸⁰¹ כ"ד שעות רצופים ⁸⁰² , אפילו נכבש במשקה צונן, כגון ששרה פתיתי לחם במים צוננים ושהו מעת לעת בתוך הכלי ⁸⁰³ , הרי זה כאלו נתבשלו בתוכו, שכל הכבוש הוא כמבושל ⁸⁰⁴ .

וצריך להגעילו בתוך כלי ראשון ⁸⁰⁵ (מעיקר הדין, אם הוא בן יומו מבליעת האיסור כמו ש[נ]תבאר, ויש אומרים אפילו אינו בן יומו ⁸⁰⁶ ).

ואין צריך לומר אם עמד בתוכו משקה של חמץ, כגון שכר של חטים ושעורים וכיוצא בו ⁸⁰⁷ , שצריך להגעילו בכלי ראשון, אם עמד בתוכו כ"ד שעות רצופים (והוא בן יומו, או אפילו אינו בן יומו אלא שרוב תשמיש כלי זה כל השנה הוא להשהות משקה חמץ בתוכו מעת לעת או יותר, ויש אומרים שאפילו רוב תשמישו אינו כן ואינו בן יומו הדין כן כמו שנתבאר ⁸⁰⁸ ).

ואפילו הוא כלי מזופף מתוכו מועלת לו הגעלה ⁸⁰⁹ .

ואם חושש שלא יתרפה הזפת על ידי הרותחין ורוצה להכשירו בלא הגעלה ⁸¹⁰ , יכשירנו על ידי מילוי ועירוי שלש פעמים ⁸¹¹ , דהיינו שימלאנו מים אפילו צוננין על כל גדותיו, וישהו בתוכו כ"ד שעות רצופין או יותר, ואחר כך יערה ממנו את המים, וימלאנו מים אחרים, וישהו בתוכו כ"ד שעות רצופין או יותר, ואחר כך יערה אותם ממנו, ויחזור וימלאנו מים אחרי, וישהו בתוכו כ"ד שעות רצופין או יותר ⁸¹² . וג' מעת לעת הללו אינם צריכים להיות רצופין, אלא אפילו מפוזרין ⁸¹³ , כמו שנתבאר ביורה דעה סי' קל"ה ⁸¹⁴ . עיין שם כל טעמי דין זה:

סא ואפילו הוא כלי חרס מועיל לו מילוי ועירוי ⁸¹⁵ , או הגעלה ⁸¹⁶ . ולא אמרו ⁸¹⁷ שכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם, אלא כשנבלע בו האיסור על ידי חמין ⁸¹⁸ , או על ידי חריפות, דהיינו על ידי מליחה ⁸¹⁹ , או שהוא בית שאור ובית חרוסת ⁸²⁰ , שחריפות המלח או השאור וחרוסת דומה לרותח ⁸²¹ .

וכן שאר כל הכלים שנבלע בהן איסור על ידי חמין או על ידי חריפות, אין מועיל להם אלא הגעלה וליבון ⁸²² .

אבל כשנבלע בהן האיסור בצונן על ידי כבישה מעת לעת, הוא נפלט גם כן בצונן על ידי מילוי ועירוי. ואפילו הוא כלי חרס מועלת לו הגעלה ⁸²³ , אף אם שהה החמץ בתוכו בצונן ימים ושנים ⁸²⁴ , כגון חבית של שכר.

וכיצד יגעיל את החבית ⁸²⁵ , שאינו יכול להכניסה בתוך כלי ראשון ⁸²⁶ . ילבן אבנים ויכניסם לתוך החבית, וישפוך לתוכה על האבנים מים רותחין ⁸²⁷ , ועל דרך שנתבאר למעלה ⁸²⁸ , ויגלגל החבית כדי שיגיעו המים על כולה. וקודם ההגעלה ידיחנה במים יפה יפה ⁸²⁹ .

ואם היא של עץ ⁸³⁰ יפתח אחד משוליה כדי לנקר ולהסיר כל הזוהמא שבין נסר לנסר ⁸³¹ . ועכשיו נהגו להחמיר שלא להשתמש בפסח בחבית של שכר, אפילו על ידי מילוי ועירוי והגעלה, לפי שאי אפשר לנקר היטיב בין הנסרים שלא ישאר שם משהו זוהמא בעין, והוא חמץ גמור ⁸³² .

אבל חבית של מי דבש ⁸³³ שנתבשל ביורה שבישלו בה שכר, אפילו היתה בת יומה מבישול השכר, מכשירין החבית לפסח על ידי הגעלה או מילוי ועירוי ⁸³⁴ . שהרי יש מתירין לשתות המי דבש עצמו בפסח, לפי שהוא נותן טעם בן נותן טעם כמו שנתבאר בסי' תמ"ז ⁸³⁵ ע"ש (ולפי מה שנתבאר שם ⁸³⁶ , היתה החבית מותרת בלא שום הכשר, רק שינקרה היטיב, שהרי מה שבלוע בה הוא נותן טעם בן נותן טעם ⁸³⁷ , והוא מותר לדברי הכל כמו שיתבאר בסימן תנ"ב ⁸³⁸ . אלא שלפי שיש לחוש שמא פעם אחת היה שכר בחבית זו, או שמא נתחמץ מי דבש זה בשמרים של מי דבש שנתחמץ בשמרי שכר, או שנתבשל ביורה של יי"ש, עיין סי' תמ"ב ⁸³⁹ ותמ"ז ⁸⁴⁰ , לכך צריך להכשירה):

סב ונהגו ⁸⁴¹ שלא להשתמש בפסח בכלים שהיה בהן יי"ש תמיד, כגון חביות ונודות שדרך להכניס בהן יי"ש ⁸⁴² לקיום ⁸⁴³ , ואין טעם וריח יי"ש נפלט מהן אפילו על ידי הגעלה בכלי ראשון ⁸⁴⁴ , וגרועים הם מבית שאור וחרוסת ⁸⁴⁵ .

ומכל מקום אם בישל אותם היטב במים עם אפר עד שנסתלק מהם הריח לגמרי, מועלת להם הגעלה אחר כך ⁸⁴⁶ :

סג וכל זה לכתחלה ⁸⁴⁷ , אבל בדיעבד ששכח והכניס מי דבש של פסח לתוך חבית של יי"ש שהגעילה כדינו, אפילו הכניסו לתוכה בתוך הפסח ושהה בה כמה ימים, מותר לשתותו בפסח ⁸⁴⁸ (אם אין מרגישין בו ריח יי"ש ⁸⁴⁹ , עיין סימן תמ"ג ⁸⁵⁰ ).

ומכל מקום מיד שנזכר יערה אותו מחבית זו לחבית אחרת של פסח ⁸⁵¹ .

אבל אם הכניסה לתוך חבית של יי"ש שלא הוגעלה כדינה ⁸⁵² , אפילו הכניסו לתוכה קודם הפסח ושהה בתוכה מעת לעת ⁸⁵³ , אסור לשתותו אפילו ביום טוב האחרון של גליות ⁸⁵⁴ , אף אם לא היתה החבית בת יומה מבליעת היי"ש, שטעם היי"ש אינו נפגם אפילו לאחר כמה ימים ⁸⁵⁵ , והוא נותן טעם לשבח במי דבש ⁸⁵⁶ .

אבל אם הכניסו ⁸⁵⁷ לתוך חבית של שכר ⁸⁵⁸ שלא הוגעלה כלל, רק שהדיחה היטיב תחלה ⁸⁵⁹ מן השמרים הדבוקים בדפנותיה ושוליה ⁸⁶⁰ , אפילו שהה בתוכה כמה ימים, מותר לשתותו בפסח (אפילו היתה החבית) בת יומה מבליעת השכר, שהרי בשעה זו שהמי דבש בולע טעם השכר מן החבית, דהיינו בסוף מעת לעת אחר כניסתו לתוכה, אזי ברגע ההוא יש יותר ממעת לעת לבליעת השכר בתוך החבית, וכבר נפגם בלוע זה ⁸⁶¹ .

ואין צריך לומר אם הכניס יין לחבית של שכר שלא הוגעלה, אפילו היא בת יומה, שמותר לשתותו בפסח, אפילו שהה בתוכה כמה ימים, שכל שכר הוא נותן טעם לפגם ביין ⁸⁶² .

במה דברים אמורים כשעירה היין או המי דבש מחבית זו לחבית אחרת קודם הפסח ⁸⁶³ , שכל נותן טעם לפגם שנעשה קודם הפסח אינו חוזר וניער בפסח ⁸⁶⁴ . אבל אם לא עירה אותם עד כניסת הפסח, אסור לשתותו אפילו ביום טוב האחרון של גליות, לפי מנהגנו שאנו אוסרין נותן טעם לפגם בפסח, כמו שנתבאר בסימן תמ"ז ⁸⁶⁵ :

סד במה דברים אמורים כשלא הוגעלה החבית כלל ⁸⁶⁶ . אבל אם הגעילה והדיחה היטב קודם ההגעלה, אף על פי שלא פתח אחד משוליה לנקר ולהסיר הזוהמא שבין הנסרים, אין זה מעכב בדיעבד לאסור בשביל כך את היין או מי דבש אשר בתוכה ⁸⁶⁷ .

ואפילו לא הגעילה בתוך כלי ראשון, אלא על ידי עירוי מכלי ראשון ⁸⁶⁸ בלא אבנים מלובנות, יש להתיר בדיעבד (במקום הפסד מרובה או שעת הדחק), שיש לסמוך על האומרים שאף לכתחלה די לה בעירוי ⁸⁶⁹ מכלי ראשון ⁸⁷⁰ , כיון שבליעתה היתה בצונן ⁸⁷¹ . עיין ביורה דעה סי' קל"ה:

הנחת מאכלים בתנור חמץ

סה תנור של בית החורף ⁸⁷² (פירוש תנור גדול המוקף קכלי"ן סביב שמחממין בו בית החורף), אסור להניח בפסח שום דבר על גביו מלמעלה ⁸⁷³ , או בתוך התנור קטן שבתוכו ⁸⁷⁴ (פירוש כמו שעושין במקצת תנורי בית החורף, שמניחין חלל בין הקכלי"ן, ומקיפין אותו בקכלי"ן מג' רוחותיו, ועושין כיסוי מלמעלה על אותו חלל ונעשה כתנור קטן ⁸⁷⁵ ), כדין כלי חרס שנשתמש בו חמץ בחמין שנתבאר למעלה ⁸⁷⁶ .

שהרי כל השנה רגילות להניח שם פשטיד"א ושאר חמץ ⁸⁷⁷ בשעה שהתנור מתחמם, ונבלע שם טעם חמץ על ידי חום האור, ואינו יוצא מידי דפיו לעולם ⁸⁷⁸ .

ואפילו אם רוצה להסיק את התנור היסק גדול ⁸⁷⁹ , אף על פי כן אין החמץ נפלט משם על ידי היסק זה שהוא בתוך חלל התנור ⁸⁸⁰ , שהרי אין החמץ נבלע שם דרך חלל התנור אלא דרך גביו, וכבולעו כך פולטו, כמו שנתבאר למעלה ⁸⁸¹ .

ומי שרוצה להשתמש בפסח על גבי התנור, מניח עליו חתיכת ברזל ⁸⁸² , או שאר דבר שאין משתמשין בו בפסח ⁸⁸³ , ועל גבי זה הדבר המפסיק מותר להניח אפילו מאכלים חמים בשעה שהתנור מתחמם בפסח ⁸⁸⁴ .

אבל אם הניח סדין עליו, אין להניח על הסדין אלא מאכל צונן, בשעה שהתנור צונן, כמו שנתבאר למעלה ⁸⁸⁵ .

אבל בתוך התנור קטן שבתוכו אין להניח תבשיל (רותח ⁸⁸⁶ ), אפילו על גבי חתיכת ברזל, ואפילו התנור הוא צונן, לפי שאף גגו של תנור קטן זה הוא בלוע מחמץ, שהרי כל השנה מניחין בתוכו קדירות רותחות ועולה ההבל מהתבשיל שבקדירות ונבלע בגגו ⁸⁸⁷ . ואף על פי שגג זה לא הזיע זיעה חמה שהיד סולדת בו ⁸⁸⁸ , ולפיכך אינו אוסר בדיעבד ⁸⁸⁹ אם העמיד תחתיו קדירה רותחת שהעמידו תחתיו ⁸⁹⁰ בפסח, מכל מקום לכתחלה אין להעמידה שם.

אלא אם כן הטיח בטיט את כל התנור קטן זה מתוכו ואת גגו ואת קירותיו סביב ואת קרקעיתו, ויהא עובי הטיט כרוחב גודל ⁸⁹¹ , כמו שיתבאר בסימן תס"א ⁸⁹² :

סו ואם שכח והניח מצה חמה בתוך תנור קטן זה, או על גבי תנור בית החורף, בלי שום דבר המפסיק בינתים, צריך לקלוף תחתוניות המצה שנגע בגוף התנור ⁸⁹³ (דכיון שהאיסור הוא בלוע בתנור אינו אוסר יותר מכדי קליפה ⁸⁹⁴ , אפילו בתוך הפסח, כמו שנתבאר למעלה ⁸⁹⁵ ), אפילו היה התנור צונן ⁸⁹⁶ . ואם היה התנור חם, אף על פי שהמאכל שהניח עליו היה צונן, צריך ליטול ממנו כדי קליפה.

ואם הוא מאכל שמן כולו אסור ⁸⁹⁷ .

ולמנהג מדינות אלו שאין מחלקין בין כחוש לשמן, בכל ענין כולו אסור, אלא אם כן הוא מאכל שאין שייך בו שמנונית, כגון מצה וכיוצא בו כמו שנתבאר בסי' תמ"ז ⁸⁹⁸ :

סז אבל אם הניח שם תבשיל בקדירה, אפילו היה התנור חם, התבשיל מותר, אפילו אם מקום מושב הקדירה היה מלוכלך מחמץ בעין, אף על פי כן אם אין בו חשש שמנונית ⁸⁹⁹ אינו אוסר יותר מכדי קליפה ⁹⁰⁰ , ובעובי שולי הקדרה יש יותר מכדי קליפה.

וגם הקדירה יש להתיר, אם ברי לו שמקום מושבה היה נקי, שלא היה שם משהו חמץ בעין. שהאיסור הבלוע בתנור אינו נפלט לקדירה שעליו ⁹⁰¹ כמו שנתבאר ביורה דעה סי' צ"ב ⁹⁰² שאין איסור בלוע יוצא מדופן לדופן בלא רוטב עיין שם:

סח וכן אם הניח קדרות רותחות בפסח בתוך התנור של בית החורף ⁹⁰³ לאחר שהוסק כבר, אף על פי שלפעמים מניחין שם קדירה של חמץ, הרי התבשיל מותר אפילו באכילה, וגם הקדירה מותרת אם היה מקום מושבה נקי מחמץ בעין.

ואף על פי שגג התנור הזיע תחתיו מבפנים מחמת חום התבשיל שתחתיו, ובזיעה זו יש טעם חמץ שנפלט לתוכה מגג התנור, שנבלע בו טעם חמץ על ידי הזיעה שהזיע כשהיו תחתיו קדירות רותחות ⁹⁰⁴ . מכל מקום כיון שכבר הוסק התנור, הרי נתלבן גגו על ידי השלהבת ⁹⁰⁵ ונשרף כל החמץ הבלוע בו ⁹⁰⁶ . ואף על פי שכשהסיק את התנור לא נתכוין להכשיר גגו לפסח על ידי היסק זה, אין כונה זו מעכבת בדיעבד, עיין סימן תס"א ⁹⁰⁷ :

הכשר כלים המצופים

סט כלי חרס המצופים ⁹⁰⁸ מתוכם ⁹⁰⁹ בהיתוך זכוכית ⁹¹⁰ שקורין (גיגלייזר"ט), אין דינם ככלי זכוכית, שיש מכשירין אותם בלא הגעלה, לפי שאינם בולעים כלום ⁹¹¹ , אלא הרי הם ככלי חרס, שאפילו הגעלה אינה מועלת להם אם נשתמש בהן חמץ בחמין ⁹¹² , דכיון שהזכוכית הוא מחופה על החרס ונצרף עמו בכבשן הרי הוא בולע כמוהו ⁹¹³ .

ויש מקומות שנהגו שלא להשתמש בפסח בכלי חרס המצופים בתוכם בזכוכית, אפילו הם חדשים שלא נשתמש בהן חמץ מעולם ⁹¹⁴ , לפי שמקצת האומנים עושים פעולת הציפוי על ידי סובין ⁹¹⁵ , והרי יש כאן חמץ בלוע בתוך הציפוי.

אבל כלי חרס שאינן מצופים, אלא שניטף עליו מעט זכוכית מציפוי כלי אחר, מותר להשתמש בו אם הוא חדש, לפי שאחר כך מכניסין אותו לכבשן או לתנור מלא אש ונשרף הסובין שבו, שאין האומן חס עליו לשורפו ולצרפו היטב, כיון שאינו מצופה בזכוכית אינו מתקלקל כלום באש. אבל אותו כלי חרס שהוא מצופה בזכוכית, חס עליו שלא יתקלקל הזכוכית שבו מחמת חום האש, ולכך ממהר הוא להוציאו מן האש, ולפיכך מחמירין שלא להשתמש בהם בפסח ⁹¹⁶ :

ע ומכל מקום אין להחמיר אלא במקומות שנהגו להחמיר ⁹¹⁷ .

וגם באותן מקומות, אם ברי לו שכלי חרס זה לא עירב האומן סובין בציפוי, יש להקל להשתמש בו בפסח ⁹¹⁸ , אם אין שם מנהג ידוע להחמיר גם בזה. ולפיכך נוהגים בקצת מקומות שלא להשתמש בהן בפסח אפילו הם חדשים, אלא אם כן עמד הישראל על גבי האומן לראות שלא יתקן ציפוי ⁹¹⁹ הבדיל ⁹²⁰ והצבע ⁹²¹ על ידי סובין.

ואין להחמיר בזה אלא במקום המנהג ⁹²² . שמעיקר הדין אין לחוש לזה, שהרי אין הבדיל או הצבע מתדבקין בכלי אלא על ידי ליבון הכלי באש, ואזי נשרף כל ממשות הסובין ⁹²³ .

ולא עוד אלא אפילו כלי מתכת ישן שנתבשל בו חמץ כל השנה, ואחר כך חיפהו בבדיל ⁹²⁴ , יש להתיר מעיקר הדין להשתמש בו בפסח בלא הגעלה, לפי שהליבון שמלבנים אותו בשעת ציפוי מפליט האיסור ממנו כמו שאם היה מגעילו, שהרי האש מחממו כל כך מבחוץ ⁹²⁵ עד שהבדיל ניתך בתוכו מבפנים, וליבון כזה אינו גרוע מהגעלה, כיון שהיד סולדת בו משני עבריו מבית ומחוץ בכל שטח הכלי ⁹²⁶ .

אלא לפי שלפעמים עושים זה הציפוי במהירות, ואינו עולה בכל שטח הכלי לפי שלא הרתיחו אותו יפה, וזה מצוי מאוד ⁹²⁷ , לפיכך נכון להורות שיגעילו אותם אחר הציפוי ⁹²⁸ .

(ואם האומן שציפהו הוא נכרי, צריך להטבילו ⁹²⁹ בלא ברכה ⁹³⁰ אחר הציפוי קודם ⁹³¹ ההגעלה, כמו שנתבאר ביורה דעה סימן ק"כ ⁹³² ).

אבל כלי חרס ישן המחופה בבדיל או עופרת, אפילו הגעלה וליבון אין מועילין לו להכשירו, כדין כלי חרס שאינו נכשר על ידי הגעלה וליבון ⁹³³ .

ואף על פי שחיפהו כשהיה חדש שעדיין לא נשתמש בו, ולא נבלע כלום בהחרס עד לאחר שחיפהו בעופרת, ואז עופרת הוא מפסיק בין החרס ובין החמץ שנשתמש בתוכו ⁹³⁴ , אין זה מועיל כלום להיות נדון ככלי מתכות הנכשרים על ידי הגעלה ⁹³⁵ , לפי כשנשתמש בו חמץ בחמין נבלע החמץ בכל עובי הכלי, ונבלע גם בחרס שתחת העופרת ⁹³⁶ , ושוב אינו נפלט ממנו לעולם:

עא כלי עץ המצופים בסממנים, דינם ככלי חרס, שאין הגעלה מועלת להם אם נשתמש בהם חמץ ⁹³⁷ בחמין ⁹³⁸ , שהסממנים מעכבים על מי ההגעלה שלא יפליטו מה שבלוע בתוך העץ שתחתיהם ⁹³⁹ (אבל אם לא נשתמש בהם חמץ, אינם אסורים בפסח אלא במקום שנהגו להחמיר ⁹⁴⁰ , כמו שנתבאר למעלה ⁹⁴¹ ):

הכשר כלים שתשמישן צונן

עב כל כלי השתיה בין כוסות בין צלוחיות בין קנקנים ⁹⁴² , אפילו הם של חרס ⁹⁴³ , כיון שתשמישן בצונן כל השנה הרי לא נבלע בהם כלום, ולפיכך אין צריך להגעילן כלל, אלא די להם בשטיפה מעיקר הדין (אבל המנהג הוא שלא להשתמש בפסח כלל בכלי חרס ישנים כמו שנתבאר למעלה ⁹⁴⁴ ), דהיינו שידיחם וישפשפם היטב במים, כדי להסיר ולמרק האיסור הדבוק בהם בעין, ואחר כך חוזר ושוטפן במים בלי שפשוף ⁹⁴⁵ , כמו שיתבאר ביורה דעה סי' קכ"א. ומותר להשתמש בהן אחר כך אפילו בחמין ⁹⁴⁶ .

ואף על פי שלפעמים מניחין אותם אצל האש לחמם בהן יין, ונותנים פתיתי לחם חמץ ביין החם שבתוכן ⁹⁴⁷ , וגם כוסות של עץ ⁹⁴⁸ , לפעמים מערין לתוכם שכר חם עם שכר צונן, ולפעמים שוהה בתוכם מעת לעת ונעשה כבוש כמבושל ⁹⁴⁹ כמו שנתבאר למעלה ⁹⁵⁰ . מכל מקום כיון שרוב תשמישן כל השנה הוא בצונן פחות ממעת לעת, לא החמירו בהן חכמים להגעילם, אם אינו בן יומו מבליעת החמץ ⁹⁵¹ שנבלע בהן על ידי חמין או על ידי כבישה מעת לעת.

אבל כלים שרוב תשמישן כל השנה הוא להשהות משקה חמץ בתוכם מעת לעת או יותר, כגון חבית וכדים של שכר, צריך להכשירם על ידי מילוי ועירוי, או על ידי הגעלה בכלי ראשון ⁹⁵² , אף אם אינם בני יומן ⁹⁵³ .

ולדברי האומרים ⁹⁵⁴ שאין הולכים בהגעלת כלים אחר רוב תשמישן, אף כוסות וצלוחית צריך להכשיר על ידי מילוי ועירוי ⁹⁵⁵ או על ידי הגעלה בכלי ראשון. וכן המנהג פשוט במדינות אלו ⁹⁵⁶ ואין לשנות.

אבל אם עבר ולא הכשירם כלל, רק שהדיחם ושפשפם היטב, והשתמש בהן בפסח אפילו בחמין, הרי חמין הללו מותרין, לפי שבדיעבד סומכין על סברא הראשונה ⁹⁵⁷ :

הכשר כלי זכוכית

עג כל כלי זכוכית ⁹⁵⁸ , אפילו נשתמש בהן חמץ בחמין כל השנה, ואפילו אותם ששהה משקה חמץ בתוכם כמה ימים ושנים, כגון צלוחיות שפיהם צר שדרך להכניס בהם שכר לקיום, אין צריכים שום הכשר לפסח, אלא די להם בשטיפה כדינה, לפי שהם חלקים וקשים ואינן בולעים ⁹⁵⁹ כלום ⁹⁶⁰ .

ויש אומרים ⁹⁶¹ שאפילו הגעלה אינה מועלת, לכלי זכוכית שנשתמש בהן חמץ בחמין, או על ידי כבישה מעת לעת ⁹⁶² , דכיון שתחלת ברייתן הוא מן החול הרי הן ככלי חרס. וכן המנהג פשוט במדינות אלו ⁹⁶³ .

לפיכך ⁹⁶⁴ נוהגין שלא להשתמש בפסח בשום כלי זכוכית שיש לחוש בו שמא עירו לתוכו משקה חמץ חם, או שמא נשתהה בתוכו משקה חמץ מעת לעת.

אבל אם עבר והשתמש בו בפסח ⁹⁶⁵ , אפילו בחמין, בלא שום הכשר, הרי חמין הללו מותרין, אם רוב תשמיש כלי זה כל השנה הוא בצונן פחות מעת לעת ⁹⁶⁶ .

אבל אם רוב תשמישו כל השנה הוא בחמין, או אפילו בצונן אלא שרוב הפעמים דרך להשהות משקה חמץ בתוכו מעת לעת או יותר, כגון צלוחיות שפיהם צר שדרך להכניס בהן יי"ש לקיום ⁹⁶⁷ , אף בדיעבד אסורין החמין שנשתמשו בו, או המשקה שעמד בו מעת לעת.

אלא אם כן הכשירו קודם שנשתמש בו על ידי הגעלה ⁹⁶⁸ , או על ידי מילוי ועירוי ⁹⁶⁹ :

עה ⁹⁷⁰ כלי כסף המצויירים בצד הפנימית שלהם בהיתוך זכוכית ⁹⁷¹ (שקורין גישמעלצ"ט), אין להשתמש בו בפסח לכתחלה, אפילו על ידי הגעלה, לפי מנהג מדינתינו שמחמירין כהאומרים שאין הגעלה מועלת לזכוכית ⁹⁷² .

אבל אם הוא בצד החיצון של הכלי, מותר להשתמש בו בפסח ⁹⁷³ על ידי הגעלה, או על ידי מילוי ועירוי ⁹⁷⁴ , שהרי ההיתוך זכוכית שמבחוץ לא בלע כלום מהחמץ שנשתמש בו מבפנים ⁹⁷⁵ .

ואף שלפעמים עירו לתוכו חמץ רותח ⁹⁷⁶ , וכלי מתכות שחם מקצתו חם כולו, ונתחמם גם צד החיצון של הכלי, ונבלע שם טעם החמץ בזכוכית הקבוע שם (כמ"ש למעלה ⁹⁷⁷ שיש סוברין כן).

מכל מקום כשישתמש בו בפסח לא יהיה נפלט כלום מהזכוכית למשקה שבתוכו. אף אם יהיה משקה רותח, ועל ידי כן יתחמם גם צד החיצון של הכלי, שכלי מתכות שחם מקצתו חם כולו. מכל מקום מקצת חום זה שאינו חם אלא מחמת חום מקצת השני, אין לו כח להפליט גיעול הבלוע שם ולהוליכו למקצת השני, כמו שנתבאר ביו"ד סי' צ"ד ⁹⁷⁸ .

(ואין חוששין שמא ירתיח בו משקה אצל האש בתוך הפסח, ויתחמם צד החיצון של הכלי חום גדול מחמת האש, ויפלוט טעם החמץ הבלוע בהיתוך זכוכית הקבועה בו ⁹⁷⁹ . לפי שאין דרך כלל להרתיח אצל האש כלי כסף חשובים המצויירים ⁹⁸⁰ ):

הכשר שפוד צליית בשר

עו עופות ⁹⁸¹ שנצלו בפסח בשפוד ישן, שכל השנה צלו בו ⁹⁸² בשר מלוח במלח שלא נבדק מפירורי חמץ שדרכם להמצא בין המלח, הרי עופות הללו מותרין ⁹⁸³ , כיון שאין בשפוד חמץ ודאי, אלא חשש ספק פירורי חמץ שבין המלח, ומספק אין לאסור בדיעבד ⁹⁸⁴ , כי אין מחזיקין איסור מספק ⁹⁸⁵ .

אבל אם פעם אחת צלו בשפוד זה מולייתא או שאר חמץ, אפילו משהו, ובפסח צלו בו בשר בלא הכשר ⁹⁸⁶ בינתיים, הרי בשר זה אסור אפילו בהנאה ⁹⁸⁷ (אם השפוד הוא בן יומו ⁹⁸⁸ , ולמנהגנו ⁹⁸⁹ אפילו אינו בן יומו), שמשהו חמץ שנבלע בשפוד קודם הפסח לא נתבטל בתוכו בס' מטעם שנתבאר ביו"ד סימן צ"ט ⁹⁹⁰ ע"ש:

הכשר הברז

עז נוהגין להדיח הברזות שבחביות של יין ⁹⁹¹ שמסתפקין מהן כל השנה, ורוצה להסתפק מהן בפסח, לפי שכל השנה משתמשין בברזות בידים המלוכלכות מחמץ ⁹⁹² :

עח העצים שתוחבים בהם כלי שתיה ⁹⁹³ של שכר ⁹⁹⁴ , בודאי נתלכלך העץ מלכלוכית השכר שבתוך הכלי, כיון שהעץ נתחב לתוך חלל הכלי ⁹⁹⁵ , ולפיכך אין לתחוב בו כלים בפסח, אלא אם כן הדיחו יפה:

הערות

314. עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) דיני כלי חמץ בפסח (ס"א-ד). (ב) קניית כלים חדשים מנכרי (ס"ה). (ג) הכשר כלי חרס (ס"ו-יב). (ד) הכשר כלים שנאסרו על ידי האור (סי"ג). (ה) הכשר סכינים (סי"ד-כג). (ו) הכשר חצובה (סכ"ד). (ז) הכשר כלי ראשון ושני ועירוי (סכ"ה-לד). (ח) הכשר סלי מליחה (סל"ה). (ט) הכשר מחבת (סל"ו-ז). (י) הכשר כלי עם טלאי (סל"ח-מ). (יא) הכשר כיסוי כלים (סמ"א-ב). (יב) הכשר בית שאור, חרוסת ומדוכה (סמ"ג-ו). (יג) הכשר כלי לישה וקמח (סמ"ז-נג). (יד) הכשר מורג חרוץ (סנ"ד). (טו) הכשר הרחת לאפיית המצות (סנ"ה-ז). (טז) הכשר השלחנות (סנ"ח-ט). (יז) הכשר כלים שנאסרו בכבוש (ס"ס-סד). (חי) הנחת מאכלים בתנור חמץ (סס"ה-ח). (יט) הכשר כלים המצופים (סס"ט-עא). (כ) הכשר כלים שתשמישן צונן (סע"ב). (כא) הכשר כלי זכוכית (סע"ג-ה). (כב) הכשר שפוד צליית בשר (סע"ו). (כג) הכשר הברז (סע"ז-ח). * בשו"ת תורת שלום סי' טו, בא "קיצור פסקי דינים משו"ע רבינו נ"ע סי' תנא", עם איזה הגהות על הגליון [בין חצאי רבוע].
315. ח"י ס"ק ד (והוא הדין בשאר כלים שאינם של חרס, אם אינו רוצה להגעילן או ללבנם, גם כן אפשר בהאי תקנתא, לשפשפן ולקיימן עד אחר פסח).
316. פסחים ל, א (אמר רב קדירות בפסח ישברו ... ושמואל אמר לא ישברו, אבל משהי להו לאחר זמנו). רי"ף שם ח, א (והלכתא כותיה דשמואל). טור ושו"ע ס"א (קדירות של חרס שנשתמש בהם חמץ כל השנה ... משפשפן היטב בענין שלא יהא חמץ ניכר בהם, ומותר לשהותן לאחר הפסח". ואף שבדופני הכלים בלוע טעם חמץ, מכל מקום אין עוברים על בליעת טעם זה בבל יראה ובל ימצא, כמבואר לעיל (סי' תמז ס"ג): "שהחמץ הבלוע בדפנות אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, שהרי אינו מצוי לך, לפיכך מותר להשהותן עד לאחר הפסח". וכן הוא גם בכלים שנתבשל בהן חמץ בתוך הפסח, כדלעיל (שם): "כלים שנתבשל בהן חמץ בפסח, משפשפן ומדיחן היטב, שלא יהא חמץ נראה בהן בעין ... מותר להשהותן עד לאחר הפסח". ובאופנים מסויימים מותר אפילו להשתמש בהם בפסח, כדלקמן (סעיפים ב; ד). ולכן נתבאר בסדר מכירת חמץ של רבינו הזקן: "כלים מחומצים שיש עליהם חמץ בעין ... נכללו גם כן במכירה זו" (ונתבאר לקמן ב"סדר מכירת חמץ", הערה 55). משא"כ הכלים הנקיים, שרק בלוע בהם טעם חמץ, אינם נמכרים, ויכולים להשאר בביתו, כמבואר כאן. ומה שרגילים להניח את כל כלי החמץ בארונות הסגורים הנמכרים לנכרי, אין מניחים אותם שם כדי למכרם לנכרי, אלא כדי שיהיו סגורים במקום הצנוע (כדלקמן בסמוך), היינו בארון המושכר לנכרי לימי הפסח. ולכן נהוג שכמעט בכל בית בישראל אוכלים בפסח על שלחן שהוא חמץ מדינא, היינו על גבי מפה עבה של נייר כסף או פלסטיק שעל השלחן, ואין מכשירים את השלחן לפסח, כי הכשרתו היא קשה מאד, כדלקמן סעיף נח (והערה 478). יוצא אם כן, שבכל בית נשארים שלחנות מחומצים, שאין מוכרים אותם לנכרי, ומשתמשים בהם בפסח.
317. טור ושו"ע שם (משפשפן היטב, בענין שלא יהא חמץ ניכר בהם). וכן הדין בכלים שהשתמשו בהם רק בצונן, ואין צריכים הגעלה, כדלקמן (סע"ב): "שידיחם וישפשפם היטב במים, כדי להסיר ולמרק האיסור הדבוק בהם בעין, ואחר כך חוזר ושוטפן במים בלי שפשוף". וכן הדין בנשתמש בכלי אלו בחמץ בפסח, כדלעיל סי' תמז ס"ג (משפשפן ומדיחן היטב).
318. לענין ערב פסח שחל בשבת, בסעיף ח (להדיחן בשבת אחר גמר האכילה להסיר את החמץ הדבוק בהן ... שיש בהדחה זו צורך מצוה להעביר החמץ מהכלי כדי לבערו). ומקורו בשו"ת מהר"י ווייל (סוס"י קצג): "ואם אי איפשר לקנחם בטוב באצבע, אז נראה לי שיוכל להדיחם, כיון דצורך מצוה הוא". וכן הוא ברמ"א (סי' תמד ס"ג): "ואם ... אי אפשר לקנחו, יש להדיחו מעט להעביר החמץ". ומשם למדים לכאן, שלכתחלה אין להסתפק בשפשוף, אלא גם ידיחם.
319. מעיקר הדין יכול לשפשפן גם בתחלת שעה ששית, כדלעיל (סי' תמה ס"א): "אינו מחוייב לבערו בסוף שעה חמישית, כדי שלא ימצא ברשותו בתחילת שעה ששית, אלא מתחילת שעה ששית ואילך הוא שמחוייב לבערו (ומכל מקום טוב לנהוג לבערו בסוף חמישית, כמו שנתבאר בסימן תל"ד)". והיינו כדלעיל (סי' תלד סי"א-ב): "נכון הדבר שבשעה שהוא מבער מן ביתו את החמץ ... יחזור ויבטל פעם שנית כל חמץ שיש ברשותו ... וכיון שהוא צריך לבטל בשעת הביעור ... צריך הוא ליזהר ולבער קודם שתגיע שעה ששית, שמתחלת שעה ו' ואילך אין בידו לבטלו". וראה עוד לקמן (סעיף ב והערה 20), הטעם שאין להשתמש בהן מתחלת שעה חמישית.
320. כלשון הרמ"א (סי' תמד ס"ג): "להדיחו מעט ". והיינו כדי להשהותם עד אחר הפסח, משא"כ אם רוצה להשתמש בהם צונן בדרך עראי, נתבאר לקמן (סעיף ב והערה 14), שצריך "להדיח את הכלי היטב ". וראה לעיל (סי' תמז ס"ג, בנתבשל בהן חמץ בפסח): "ומדיחן היטב ". ולקמן (סעיף מט): "שיזהר להדיחם ולשפשפם במים יפה יפה קודם שישתמש בהם". וכן לקמן (סע"ב): "שידחם וישפשפם היטב במים כדי להסיר ולמרק האיסור הדבוק בהם בעין".
321. מעיקר הדין אינו צריך לשפשף ולהדיח, שגם אף אם נראה בהן חמץ בעין, פחות מכזית, אינו מחוייב לבערו, כדלעיל (סי' תמב סכ"ח-ט): "הבצק שבעריבה ... אין צריך לבערו אלא די לו בביטול ... הוא בטל לגבי העריבה אם הוא מודבק בה ... בצק הדבוק לכותל הבית או לקרקעיתו או לקורותיו אם אין ממנו כזית במקום אחד ... די לו בביטול מן התורה". היינו שאם הוא פחות מכזית ודבוק לכלי או לכותל, סגי בביטול ואין צריך לבערו. מכל מקום נתבאר כאן ש"צריך לשפשפן ... היטיב ... ולהדיחן מעט, בענין שלא יהא חמץ ניכר בהן". וכן הוא לעיל שם (סי' תמז ס"ג): "משפשפן ומדיחן היטב שלא יהא חמץ נראה בהן בעין". והוא רק לחומרא, מהטעם שנתבאר לעיל (סי' תמב ס"ל): "וכל זה מעיקר הדין אבל ישראל קדושים הם ונוהגין להחמיר על עצמן וגוררים כל החמץ הנמצא, אפילו משהו, והוא דבוק בבית או בכלי". וכן נתפרש לעיל (סי' תמד ס"ח): "וטוב להדיחם אפילו אין בהם אלא מעט חמץ, בענין שאין צריך לבערו מעיקר הדין). ולכן נתבאר לקמן בסדר מכירת חמץ של רבינו הזקן: "כלים מחומצים שיש עליהם חמץ בעין ... נכללו גם כן במכירה זו". והיינו שגם אם החמץ בעין הוא פחות מכזית ודבוק לכלי, מכל מקום מחמירים בזה ומוכרים את הכלי.
322. רא"ש פ"ב סי' ו (צריך לשומרן במקום שאין הרגל מצויה, שלא יטעו להשתמש בהו בפסח). שו"ת הרא"ש כלל יד ס"א (וצריך ליתנם במקום שאין הרגל דורס, דחמץ לא בדילי אינשי מיניה, ודילמא אתי לאשתמושי בגוייהו, וטוב לסוגרם בחדר, ולהצניע המפתח). טור ושו"ע שם (ומצניען בפסח במקום צנוע שאינו רגיל לילך שם, כדי שלא יבא להשתמש בהם בפסח. וטוב לסוגרם בחדר, ולהצניע המפתח). * עיקר הלכה זו של הצנעה במקום צנוע נאמרה לענין חמצו של נכרי המופקד אצל ישראל, בפסחים (ו, א): "אמר רב יהודה אמר רב חמצו של נכרי עושה לו מחיצה עשרה טפחים משום היכר". וכן נפסק לעיל (סי' תמ ס"ה): "צריך שיעשה לפניו מחיצה גבוה י' טפחים, כדי שיהיה לו היכר ולא ישכח על איסור חמץ ולא יבא להסתפק ממנו". ומזה למדים גם לענין כלי חמץ בפסח, שיש להצניעם במקום צנוע, "שלא ישכח וישתמש בהן בפסח". ואף לענין תבשיל שנתבשל בכלי חמץ, נתבאר לעיל (סי' תמב ס"ח): "תבשיל שנתבשל קודם הפסח בקדירה שבישל בה החמץ בו ביום ... מותר להשהותו עד לאחר הפסח, ויזהר להצניעו בחדר שאינו רגיל לילך לשם כמו שיתבאר בסי' תנ"א". וכן הוא בכל דבר שאסרו לאכלו בפסח והתירו להשהותו, כמבואר בשו"ת תורת שלום (סי' יב): "כל מקום שאמרו מותר להשהותו, הוא שישהה אותו מוצנע בחדר שאינו רגיל לילך לשם". אך מכל מקום אין דינם שוה ממש, שהרי כאן אין צריך מחיצה גבוהה עשרה טפחים. וטעם החילוק יתבאר לקמן (סעיף ד, והערה 31).
323. ח"י ס"ק ו (דחמץ כיון דלא בדילי מיניה כולי שתא גזרינן טפי). מנחת יעקב כלל יז ס"ק יא (ומשמעות כל הפוסקים ... דמותר לקיימו בביתו ... דכלים של בשר וחלב מותר לשום בתוכן פירות או צונן ... קדרה של חרס דחמץ בפסח יש לסגרן בחדר ולהצניע המפתח, שאני התם כיון דרגיל בהם כולי שתא אתי למטעי). וכן הדין לענין מאכל שיש בו טעם משהו חמץ, שהתירו למכור בפסח לנכרי, אשר גם בזה נתבאר לעיל (סי' תמז ס"א): "אם אין ממשות החמץ כלום בתערובת אפילו משהו, יש מתירין למכור לנכרי כל התערובת ... רק שיזהר למכור כל התערובת תיכף ומיד שנתערב בו החמץ, שאסור להשהותו בפסח ... שמא ישכח ויאכלנו. ואע"פ שכל מאכלות אסורות מותר להשהותן זמן מועט כמו חודש או שני חדשים, ואין חוששין שמא ישכח ויאכלנו כמו שנתבאר ביו"ד סי' נ"ז, מכל מקום חמץ, כיון שהוא רגיל בו כל השנה, יש לחוש יותר לשכחה, ולפיכך החמירו בו חומרות הרבה וגדרו כמה גדרים כדי להתרחק ממנו, ולכך אין ללמוד ממנו לשאר איסורי תורה".
324. שו"ת הרא"ש שם. טור ושו"ע שם.
325. רמ"א ביו"ד סי' קכא ס"ה (אבל מותר להשתמש בו צונן אפילו לכתחלה, על ידי הדחה ושפשוף היטב, וכל שכן בכלי שצריך הגעלה, ודוקא בדרך עראי). ט"ז כאן ס"ק ג (ועיין ביורה דעה כו', דשם נתבאר דדרך עראי מותר אם הדיחו תחלה). ח"י ס"ק יא (אבל דרך עראי מותר להשתמש בו על ידי הדחה. כל זה העליתי בספרי מנחת יעקב כלל יא ס"ק ו). * ושם מיירי באיסורי אכילה. משא"כ באיסור חמץ בפסח, אסר הח"י מטעם רוצה בקיומו, ולא קיי"ל כוותיה (כדלעיל סי' תמו קונטרס אחרון ס"ק ב. סי' תמז ס"ג, וקונטרס אחרון ס"ק ג. סי' תנ סי"ב-ג). וכן הוא לקמן סמ"ג (אבל בצונן מותר, כגון ליתן בתוכה מצה אפויה צוננת, או שאר דבר צונן אפילו לח, דרך עראי ומקרה).
326. טור ושו"ע יו"ד סי' צד ס"ג (מותר לתת לתוכה פירות או צונן), לפירוש הב"י שם ד"ה ומ"ש אך מותר (משמע דאפילו דבר לח כל שהוא צונן מותר). ש"ך שם ס"ק יב (כתב הב"י משמע אפילו דבר לח כל שהוא צונן מותר עכ"ל. ועיין לעיל סי' צ"א ס"ק [ג] הארכתי בזה). ושם: "דאפילו אם נשתמש בכלי דבר איסור בחמין, מותר לאכול בו אחר כך צונן לח". וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' צא ס"ב. וכן לעיל סי' תנ סי"ג (דרך עראי במקרה על ידי צונן מותר, אפילו לצורך אכילה ושתיה). וכן לקמן סמ"ג (בצונן מותר ... אפילו לח ... שהצונן אפילו הוא לח אינו מפליט מה שבלוע בתוך הכלי אלא אם כן שוהה בתוכו מעת לעת). * ואף שאנו מחמירין כבוש בחמץ בצונן, אפילו פחות מעת לעת, כדלקמן (סי' תסז סכ"ט-ל): "אינו אוסר בצונן ... שלא שהתה בתוכם מעת לעת ... ויש חולקין על זה ואומרים שהצונן מפליט ומבליע משהו ... והעיקר כסברא הראשונה, ומכל מקום במקום שנהגו להחמיר אין לשנות, אלא אם כן יש שם הפסד מרובה או שעת הדחק". ולא רק כשנשרה עם האיסור, אלא אף בנשרה בכלי הבלוע מחמץ, כדלעיל סי' תמז סל"א (כשהוא שרוי בתוכו בתוך הפסח, אף על פי שלא עבר עדיין מעת לעת ... משעה שנשרה בכלי של חמץ עד שעה שמוציאו מתוכו בפסח). אפשר דמיירי הכא, שלא נשרה בו, אלא הניח בו דבר לח שאין בו רוטב הרבה, או שהוא רק בדרך שטיפה והעברה, שבזה לא נאסר לדברי הכל, כדלקמן סמ"ט (כיון שאין בו במקום החטה אלא קצת לחלוחית, ולא החמירו אלא כשיש שם רוטב הרבה, והחמץ הוא נשרה בתוך הרוטב), וסנ"ח (הדיחו בהן בשר ... יש להתיר הבשר ... שאף המחמירין בפסח בצונן, לא החמירו אלא כשנשרה האיסור בתוך היתר צונן, או שנשרה ההיתר בתוך איסור צונן, או שנשרה האיסור וההיתר בתוך רוטב צונן, אבל כאן שהאיסור עבר על ההיתר דרך העברה בעלמא, לא נאסר כלל בצונן לדברי הכל).
327. ש"ך ביו"ד סי' צא (ס"ק ג, לענין שאר איסורים): "מותר לאכול בו אחר כך צונן לח, בלא הדחה כלל לא הכלי ולא המאכל, אלא שמקנח הכלי ... שמקנחה היטב בתחלה". ואילו כאן (לענין פסח) הצריך רבינו הדחת הכלי היטב קודם שמשתמש בו, עכ"פ תוך שלשים יום לפני הפסח, כדלעיל (סי' תמז סנ"א): "יש נזהרין כל שלשים יום לפני הפסח שלא לשאוב בכלי חמץ מן יין וחומץ המוצנע לפסח אלא אם כן הכלי חמץ הוא מורק ושוטף שאין בו שום ליכלוך חמץ". ומקורו במהרי"ל (הל' ל' יום קודם הפסח): "צריך ליזהר למלאות עם כלים השייכים לפסח שאין בהם חמץ, או בכלי ישן מורק ושוטף, שלא יהא נדבק בהן שום חמץ". והובא גם במ"א (סי' תמז ס"ק כט): "ואם הכלי היה מורק ושוטף שרי". * עוד נתפרש כאן, שאף אם רוצה להשתמש בו בדבר יבש, יש ליזהר ולהדיחו קודם שמשתמש בו. ואף שדבר יבש שנגע בחמץ אין צריך הדחה, כלדקמן (סי' תסז סמ"ט): "בשר חי שנמצא עליו חטה בקועה ... אם החטה היא מנוגבת וגם הבשר הוא מנוגב במקום שנגעה בו החטה, אפילו הדחה אין צריך". ומקורו בב"ח יו"ד (רס"י צא): "אבל שניהם יבשים לא בעי הדחה". ובש"ך (שם ס"ק א): "וכתב הב"ח דדוקא כשהאחד מהן לח אבל אם שניהם יבשים אפילו הדחה אין צריך". וראה פסקי אדמו"ר הזקן הזקן לסי' צא ס"א. וגם כשרוצה להשתמש בדבר יבש בכלי שמלחו בו, אין צריך הדחה קודם, כמבואר ברמ"א (שם ס"ב, לפי גירסת הט"ז שם ס"ק ג): "אבל דבר יבש ממש מותר להניח בו ... בלא הדחה". וכן פסק בשארית יהודה (סי' סט ס"ק ק): "מותר ליתן בכלי צונן בלא הדחה אפילו לכתחלה ... דבר יבש לגמרי שאין נדבק בו כל כך". מכל מקום לא התירו לכתחלה להשתמש בפסח בכלי חמץ, אפילו דרך עראי, ואפילו בדבר יבש, אלא אם כן הדיח הכלי היטב.
328. סעיף נא (ואם לא נזהרו ושאבו ממנו בכלי חמץ שאינו מורק ושוטף נזהרין שלא לשתותו בפסח, אבל מעיקר הדין אין כאן חשש איסור, שהרי סתם כלים הן נקיים ואין בהם ליכלוך בעין).
329. טור ושו"ע (סכ"ב): "כל הכלים אפילו של חרס שנשתמש בהן חמץ ...להניח בהם מצה אפויה מותר ... והאידנא נהגו עלמא דלא לאשתמושי בפיסחא במאני דפחרא עתיקי (כלי חרס ישנים)". והוא מרי"ף פסחים פ"ב ט, א (והאידנא נהוג עלמא דלא לאשתמושי בפסחא במאני דפחרה עתיקי, אבל בחדתי שפיר דמי). רא"ש פ"ב סי' ט. * יוצא מכאן שבשאר איסורים מותר להשתמש בצונן, אפילו בכלי חרס. ומקורו מהש"ך (יו"ד סי' צא ס"ק ג): "ומ"ש התוספות והמרדכי פא"ט דדבר לח אסור להשתמש בהן אפשר ... דסבירא להו דכלי חרס שאני, דגם הרשב"א מודה בכלי חרס, וכמבואר שם עיי"ש. והטור והמחבר אזלי לטעמייהו דסבירא להו באורח חיים שם, דאפילו בכלי חרס מותר להשתמש בהן צונן". וראה שארית יהודה (יו"ד סי' סט ס"ק ק). פסקי אדמו"ר הזקן יו"ד סי' צא ס"ב.
330. סעיף מג (וש"נ), וסע"ב. והיינו שלא להשתמש בהם לאכילה ושתיה אפילו בצונן, ואפילו בדרך עראי. אבל אפשר להשתמש בהם בדרך עראי, לצורך רחיצה וכביסה, אפילו בחמין, כדלעיל סי' תנ סי"ג (על ידי צונן מותר אפילו לצורך אכילה ושתיה, אם אינו כלי חרס, או אפילו על ידי חמין לצורך רחיצה וכביסה, אפילו הוא כלי חרס).
331. ע"ז עו, ב (אמר רב עוקבא בר חמא ונועצה עשרה פעמים בקרקע, אמר רב הונא בריה דרב יהושע ובקרקע שאינה עבודה. אמר רב כהנא ובסכין יפה שאין בה גומות ... אמר רב הונא בריה דרב יהושע לאכול בה צונן). וברש"י שם (אבל דבר רותח אסור לחתוך בה עד שיגעילנה ברותחין ובכלי ראשון). טושו"ע יו"ד סי' קכא ס"ז (סכין ישן, בין גדול בין קטן, הניקח מהעובד כוכבים, אם בא להשתמש בצונן, אם אין בה גומות, נועצה עשרה פעמים בקרקע קשה ... ואפילו לחתוך בו דבר חריף כמו צנון סגי בהכי). וברמ"א (יו"ד שם): "ולהשתמש בו בקביעות לא גרע משאר כלי שנוהגין להגעיל אפילו בצונן". והיינו שאם רוצה להשתמש בו בקביעות בצונן, או שרוצה להשתמש בו בדבר רותח, אפילו "דרך עראי ומקרה", צריך להגעילו קודם. וכיון שיש כמה קשיים בהגעלת סכין, כדלקמן (סעיפים יד-כב), לכן נתבאר לקמן (סי"ד): "מצוה מן המובחר לכל מי שאפשר לו שיקנה לו סכינים חדשים לפסח". ואם השתמש בו בצונן בלא נעיצה בקרקע, יש בזה חילוק בין דבר חריף לאינו חריף, כדלעיל (סי' תמז סנ"ח-ט): "כל דבר שאינו חריף שנחתך בסכין של חמץ, אפילו הוא בן יומו, מותר לאכלו בפסח, על ידי שידיחנו יפה במקום החתך (ועיין ביורה דעה סימן צ"ו דבקשואים אין הדחה מועלת כלום, וצריך לגרור מקום החתך, עיין שם הטעם) ... כל דבר חריף שנחתך בסכין של חמץ, אפילו אינו בן יומו, והוא נקי ומקונח יפה, ואפילו נחתך קודם הפסח, אסור לאכלו בפסח". וש"נ.
332. רמ"א סוף ס"א (כל כלי הצריך לבון או הגעלה אסור להשתמש בו אפילו צונן בלא הכשר, ועיין ביו"ד סי' קכ"א". ונתפרש שם (ס"ה): "מותר להשתמש בו צונן ... בדרך עראי ... אבל אם רוצה להשתמש בו בקבע, יש מחמירים ואומרים דאפילו להשתמש בו צונן צריך הגעלה או ליבון, גזרה שמא ישתמש בו חמין, והכי נוהגין". וגם כאן ברמ"א, פירש כן הט"ז (ס"ק ג): "ועיין ביו"ד כו', דשם נתבאר דדרך עראי מותר אם הדיחו תחלה". וכן הוא בח"י (ס"ק יא): "אסור להשתמש בו אפילו צונן, והיינו דרך קביעות, שמא אתי להשתמש בו חמין, ואם כן אפלו הדיחו תחלה אסור, אבל דרך עראי מותר להשתמש בו על ידי הדחה".
333. עולת שבת ס"א (ומשמע דדין זה מיירי אפילו קודם פסח ומשש שעות ואילך). ח"י שם (ודרך קביעות אפילו בערב פסח אחר זמן איסורו אסור להשתמש בו). ורבינו הוסיף ופירש דהיינו מתחלת שעה חמישית. והנה לעיל (סעיף א והערה 6), שמדובר באיסור שהיית חמץ בביתו, שאיסורו מדברי סופרים הוא מתחלת שעה ששית, הצריך לשפשף "קודם שעה ששית". משא"כ כאן שמדובר באיסור אכילה, שאיסורו מדברי סופרים מתחלת שעה חמישית (כדלעיל סי' תמג ס"א: "אסרוהו חכמים ב' שעות קודם חצות היום דהיינו חמישית וששית ... אסור לאכלו משעה ה' ואילך"). לכן אסר להשתמש בו מתחלת שעה חמישית של ערב פסח. ואף שכל החומרות של תערובת חמץ בפסח במשהו, הן רק מליל טו, כדלעיל (סי' תמז ס"א): "חמץ שנתערב בתוך הפסח, דהיינו מליל ט"ו עד מוציא יום טוב האחרון של פסח, כיון שהחמירה בו תורה...". מכל מקום, כיון שאיסור דידן, שלא להשתמש בקביעות בצונן, הוא לא רק באיסור חמץ בפסח, אלא גם בשאר האיסורים (כמובא לעיל מיו"ד סי' קכא), לכן איסורו הוא גם בערב פסח, מתחלת זמן איסור אכילתו, דהיינו מתחלת שעה חמישית.
334. סעיף ה (ואם מצא חתיכת חמץ בביתו ביום טוב או בשבת, אפילו יש בה כזית, לא יבערנה בו ביום ... דכיון שהחמץ אסור בהנאה בפסח הרי הוא מוקצה ואסור לטלטלו ביום טוב שהרי אינו ראוי לכלום). * והיינו בתוך הפסח. משא"כ בערב פסח שחל בשבת, מותר לקנחו ולהדיחו קודם זמן איסורו, כדלעיל סי' תמד ס"ח (מותר להדיחם בשבת, כיון שיש בהדחה זו צורך מצוה להעביר החמץ מהכלי כדי לבערו. וטוב להדיחם אפילו אין בהם אלא מעט חמץ, בענין שאין צריך לבערו מעיקר הדין, כמו שנתבאר בסימן תמ"ב. אבל אם אפשר לו לקנחם היטיב, אסור להדיחם בשבת).
335. ח"י ס"ק ד (ואם לא שפשפן קודם פסח, משפשפן תוך הפסח, או לאחר פסח, כדין לא ביער קודם פסח, כמבואר לעיל סימן תל"ה). וכיון דהכא מיירי אפילו בפחות מכזית, גם זהו רק לחומרא (כדלעיל הערה 8). וראה מראי מקומות וציונים.
336. סעיף ב (בשעה שהוא מחפש אחריו אף אם ימצאנו לא ישכח ויאכלנו שהרי כל עצמו אינו מחזר אחריו אלא כדי לבערו מן העולם ואיך ישכח איסורו ויאכלנו). וכן הוא לעיל סי' תמד סי"ג (ליגע בו בידיו אסור אפילו חל ערב פסח בימות החול אלא בשעה שמתעסק בו לבערו מן העולם). סי' תמו ס"ז (מותר ליגע בחמץ של ישראל בשעה שמתעסק לבערו מן העולם בערב פסח או בחול המועד, ואין לחוש שמא ישכח ויאכלנה, כיון שכל עצמו אינו מתעסק בו אלא כדי לבערו מן העולם היאך ישכח ויאכלנה).
337. ח"י שם. וכדלעיל שם ס"ד (עבר כל הרגל ולא בדק חייב לבדוק לאחר הרגל לאור הנר ... ואם לא יבדוק ויחפש אחריו כדי לבערו, יש לחוש שמא ימצאנו מאליו וישכח ויאכלנו).
338. כדלקמן סי' תעב ס"ו (אע"פ שבכל השנה טוב למעט בכלים נאים זכר לחורבן, מכל מקום בליל פסח טוב להרבות בכלים נאים כפי כחו, אפילו הכלים שאין צריך לסעודה, יסדרם יפה על השולחן לנוי זכר לחירות).
339. ח"י ס"ק ז (עיין בב"ח מה שהחמיר וקורא תגר על אותן המעמידין כלי בדיל של חמץ למעלה מקום שאין יד אדם מגעת שם. ועיין בספרי מנחת יעקב כלל י"ז ס"ק י"א שכתבתי בשם מו"ח הגאון מוהר"ר וואלף נר"ו השגה גדולה על הב"ח בזה, כדי לקיים המנהג, וכן הסכמת האחרונים, והכי נהוג). ויועתק לקמן (הערה 31).
340. ב"ח ס"א ד"ה ומ"ש וטוב (וחדשים מקרוב באו להשים כלי בדיל של חמץ בבית החורף לנוי, ואומרים שאין לחוש שמא ישתמש בהם כיון שהם בגובה ... ואני אומר טעות גמור הוא, דמאחר שכתב הרא"ש (פ"ב סי' ו) וצריך לשמרן במקום שאין הרגל מצויה שלא יטעו להשתמש בו בפסח, אם כן אין חילוק. והדין נתבאר ממה שאמרו בפרק קמא דפסחים (ו א) חמצו של גוי עושה לו מחיצה גבוהה עשרה, אלמא דצריך להצניעו בחדר מיוחד ... ואפילו שמוהו בגובה הרבה לא פלוג רבנן, וראיה ברורה ממה שאמר רב[ה] בפרק קמא דשבת (יב ב) דאין משתמשין לאור הנר ואפילו גובה עשר קומות שאינו יכול ליגע אליו, שלא חילקו חכמים, וכן קיבלתי מרבותי).
341. סעיף ב (ואפילו הוא גבוה עשר קומות שאינו יכול ליגע אליו כלל ואפילו הוא סגור בעששית אסור בכל ענין, שלא חלקו חכמים בדבר, שהנר שאסרו להשתמש לאורו תשמיש שצריך עיון אסרוהו בכל ענין).
342. סעיף כב (ואפילו אם חקיקה הבולטת הוא גבוה הרבה בראש הכותל, שאינו יכול להגיע שם למחוק, אסור, מפני שלא חלקו חכמים בגזרתם בין גבוה לנמוך כמ"ש בסי' ער"ה).
343. והיינו כדלעיל (הערה 9), שמה שהצריך הרא"ש להצניע את כלי החמץ במקום צנוע, למד מההלכה שבפסחים (ו, א): "אמר רב יהודה אמר רב חמצו של נכרי עושה לו מחיצה עשרה טפחים משום היכר".
344. מנחת יעקב כלל יז ס"ק יא, בשם חותנו מוה"ר בנימין וואלף שפירא (מה שפסק הב"ח ... אותן הנוהגין להשים כלי בדיל דחמץ בגובה כדי שלא להשתמש טועים הם, דצריכין רשות בפני עצמו. והדין נתבאר ממה שאמרו בפסחים חמצו של עכו״ם עושה לו מחיצה גבוה י׳, אלמא דצריך להצניע בחדר מיוחד ואפילו שמהו בגובה לא פלוג רבנן. וראייה ברורה ממה שאמר רבא בפ״ק דשבת דאין משתמשין לאור הנר אפילו גבוה י׳ קומות, הרי שלא חילקו חכמים עכ״ל. ולא ירדתי לסוף דעתו כלל, דהיאך מדמה דין הכלים לחמצו של עכו״ם, דהתם יש לחוש שיפגע באיסור עצמו, וכן בשבת שמא יטה ויעשה איסור חמיר, משא"כ הכא דליכא חשש רק שיפגע בטעם הכלים, וגם הוא לפגם, לא חששו כולי האי. ובפרט בכלי בדל דתשמישן אינם רק על ידי עירוי, לכן די בקצת הרחקה, והנח לישראל מנהגן ודוק). מ"א ס"ק ב (ואפשר דנהגו כן משום דאינן בני יומן, ואף אם ישתמש בהם רבו המתירין ... ומכל שכן באותן שרוב תשמישן בכלי שני או בצונן, כגון קנקנים, דאין לחוש). פר"ח ד"ה ומ"ש ומצניען (ולי נראה דאין לגזור גזירות מדעתינו, ואין לדמות הגזירות זו לזו, והנהו ראיות דאייתי אינן, דשאני התם דגזרינן לדילמא אתי למיכל מיניה דאיכא איסור כרת, וכן גזרינן שמא יטה דהוי מבעיר, אבל הכא ... מסתמא לא הוו בני יומן, ונותן טעם לפגם מותר אף בפסח לדעת רוב הפוסקים ... אין למחות ביד הנוהגים היתר בכיוצא בזה). והיינו כמבואר לעיל סי' תמז סי"ח (אף על פי שחמץ בפסח אוסר במשהו שאין טעם החמץ נרגש בתערובתו, מכל מקום אם החמץ נותן טעם לפגם בהתערובת אינו אוסר כלל ... ויש חולקין על זה ואומרים ... נותן טעם לפגם ... אוסר הכל באכילה ובהנאה. וכן נוהגין במדינות אלו).
345. מ"א ס"ק ב (והמחמיר תבוא עליו ברכה). פר"ח ד"ה ומ"ש ומצניען (אין למחות ביד הנוהגים היתר בכיוצא בזה, ומכל מקום טוב לחוש לסברת הב"ח, נראה לי).
346. כלומר, לא רק כלי זכוכית, שיש להתיר אפילו כשנכנס לבית הנכרי ליקח ממנו, כדלקמן בסוף הסעיף, אלא אפילו שאר כלים יש להתיר בלוקח בשוק.
347. איסור והיתר כלל נח דין מו (כלים חדשים שקונין מהשוק, אפילו בכלי חרס, אין צריך לספק בהן לשמא נשתמשו, דאין דרך כלל להשתמש בכלים חדשים העומדים לימכר). הובא ב ח"י ס"ק ב. וב ש"ך יו"ד סי' קכא ס"ק טו . וב דרכי משה שם ס"ק ב.
348. ח"י שם (אבל כלי מתכות שנקנים מן העכו"ם בביתו, ואינו מכיר בהן ודאי שהם חדשים, צריכין מספק להגעילן או ללבנם, כפי תשמישן).
349. דרכי משה שם, בשם שו"ת הרשב"א ח"א סי' תצז (מי שנכנס לבית גוי ויש שם כלים קרובים לחדשים, ונסתפק אם הם חדשים, והגוי מסיח לפי תומו, אם נאמן. שורת הדין נראה שכל שהוא אומר שהוא חדש לפי תומו, ונראה כמו שהוא אומר, שמותר, לפי שאף אם נשתמש בהן מכל מקום סתם כליהם של גוים אינן בני יומן. ומורי הר"ר יונה ז"ל היה נזהר שלא ליקח אלא במקום שיש שם כלים מיוחדים אחרים, קדרה מתוך קדרות וסכין מתוך סכינים). והנה בשו"ע (יו"ד סי' קכב סי"א): "כלי סעודה שביד העובד כוכבים ומסיח לפי תומו ואומר שחדשים הם, ויראה שהוא כמו שהוא אומר, מותר לקנותם ממנו". והיינו כפי שהובא מהרשב"א, שכן "שורת הדין". אבל ברמ"א (שם): "ויש מחמירים ואומרים שאינו נאמן, ואין ליקח כלים מן העובד כוכבים רק כשמוכר הרבה כלים וקונה כלי בין הכלים. וכן נוהגים לכתחלה. אבל במקום הדחק כגון שנתארח בבית עובד כוכבים ואין לו כלים נוהגים כסברא הראשונה, וכן עיקר". והיינו שמחמיר כדעת הרשב"א בשם רבינו יונה, שלא לסמוך על מסיח לפי תומו. ורבינו פסק להיתר, כדעת הש"ך (שם ס"ק י): "נראה דהיינו טעמא, דכיון דסתם כלים של עובד כוכבים אינן בני יומן, אם כן ליכא אלא איסור דרבנן, ועובד כוכבים מסיח לפי תומו נאמר באיסור דרבנן". וכדלקמן (סי' תקיג סט"ו) "ובכל איסורי דברי סופרים סומכים על נכרי מסיח לפי תומו". וראה קובץ דברי תורה יג ע' צו. ועל מה שהתיר ב"כלי אחד מתוך הרבה כלים", כתב בשו"ת תורת שלום (סי' טו): "לא יקח כלי שעומדת בפני עצמו (ואפשר כמו כן כלי יחידית. וכן נראה בדרכי משה סי' קכ"א ביו"ד)". והיינו מ"ש שם: "אלא במקום שיש שם כלים מיוחדים אחרים, קדרה מתוך קדרות וסכין מתוך סכינים".
350. ראה לקמן סע"ג (כל כלי זכוכית אפילו נשתמש בהן חמץ בחמין כל השנה ... אין צריכים שום הכשר לפסח אלא די להם בשטיפה כדינה, לפי שהם חלקים וקשים ואינן בולעים כלום. ויש אומרים שאפילו הגעלה אינה מועלת לכלי זכוכית).
351. מהרי"ל הל' מאכלות אסורות בפסח (כשקונין צלוחית בפסח לכוסות מאד יזהרו שלא לקנות כי אם הירוקים וצלולים במאד, שברור שלא שימשו בו דבר. וכן העיד מהר"ז שט"ן, שפעם אחת הלך עם מהר"י סג"ל לקנות צלוחית, וראה שמאד הטריח מהר"י סג"ל על החנוני, עד שמצא אחד שברור לו מרוב צלוליתו שלא נשתמש בו). הובא בח"י ס"ק סו. ובשו"ת תורת שלום (סי' טו): "ועי' בדרכי משה שם בשם הכלבו וצ"ע". והיינו מ"ש בד"מ יו"ד (סי' קכא ס"ק ב): "כתב הכל בו הלכות איסור מאכלות (סח ב), שמעתי בשם הראב"ד ז"ל, כי קערות של חרס שקערורות ירקרקות או אדמדמות שמביאין מעבר לים, אסור להשתמש בהן בחמין לעולם, וכן כל דבר לח אפילו בצונן, מפני שאינן חדשות, כי הוא שמע מאדם גדול שמנהגם שכל מי שעושה סעודה שוכר מן האומנין הקערות, כדרך שאנו עושין בכלי זכוכית , ואחר כן מחזיר אותן להן, ואין הדבר ניכר".
352. היינו כשנבלע בו האיסור על ידי כלי ראשון. ואם נאסרו על ידי כלי שני, או על ידי עירוי מכלי שני, יתבאר לקמן סל"ב-ד. ובשיעור יד סולדת בו, י"א שהוא לערך 40° סלציוס (104° פרנהייט), וי"א שהוא לערך 45° סלציוס (113° פרנהייט). ראה "הגעלת כלים" (פ"א ס"ו, והערה יב).
353. היינו כשנבלע בו האיסור על ידי חמין, ואם נאסרו על ידי כבוש, יתבאר לקמן (סעיף סא): "ולא אמרו שכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם אלא כשנבלע בו האיסור על ידי חמין, או על ידי חריפות ... דומה לרותח ... אבל כשנבלע בהן האיסור בצונן על ידי כבישה מעת לעת, הוא נפלט גם כן בצונן על ידי מילוי ועירוי, ואפילו הוא כלי חרס".
354. גמרא דף ל ע"ב (והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם). טור ושו"ע סכ"ב (לשל חרס לא מהני הגעלה). וכן הוא לקמן סמ"ג (אלא אם כן הוא של חרס, שאין הגעלה מועלת לו להשתמש בו בחמין).
355. המכתם פסחים שם (שאינו יוצא מידי דפיו לעולם, כלומר מידי הדופי והריעותא שלו). מאמר חמץ להרשב"ץ (אבא מארי החכם ז"ל היה גורס כלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לשון דופי).
356. ראה תוס' (חולין ח, א ד"ה שלבנה): "אין יוצא מידי דופיו לעולם ... ופולט תמיד בכל הגעלותיו ... ולא אמר כל מה שעתיד לפלוט פולט בהגעלה ראשונה, אלא אינו יוצא מידי דופיו לעולם". רא"ש ע"ז (פ"ה סל"ד): "ולא אמרינן דכל מה דעתיד לפלוט דפולט בהגעלה ראשונה, אלא אינו יוצא מידי דופיו, ופולט תמיד מעט מעט". ומה שהוסיף רבינו תיבת " ועיקר גיעול הבלוע בתוכו אינו נפלט ממנו לגמרי", ביאר ב"מראי מקומות וציונים", שהוא כדי שלא יועיל בו הנאמר לקמן (סי"ג בהגהה): "נצלה עליהם בשר לבדו שהוא היתר ... אותו מועט טעם בשר הבלוע ... קלוש הוא מאד ואינו כדאי שיחול עליו שם חדש, דהיינו שם בשר בחלב, לפיכך די להם בהגעלה כדי להפליט מהם עיקר טעם הבשר". משא"כ כאן בכלי חרס, נשאר בו עיקר הטעם, ולכן חל עליו שם איסור.
357. צו ו, כא.
358. רש"י בחומש שם (ומורק ושוטף, לפלוט את בליעתו, אבל כלי חרס, למדך הכתוב כאן שאינו יוצא מידי דפיו לעולם) וברש"י פסחים שם (שהרי בכלי עץ ומתכות כתב לך ישטף, תעבירו באש ומורק ושוטף, אבל בכלי חרס ישבר).
359. ברייתא פסחים ל, ב (עד שיסיק את התנור ... בשל חרס). גמרא שם (הא הוסק התנור מיהא שרי), ובזבחים צו, א (נהדרינהו לכבשונות). וכן נפסק לקמן (סי' תסא ס"א): "תנור שאפו בו חמץ, כשרוצה לאפות בו מצה, צריך להכשירו על ידי ליבון באור, כדין כלי חרס שאין לו הכשר אלא על ידי ליבון".
360. באוּר, בלהב אש. כמו באוּר אשכם (ישעי' נ, יא), באוּר תבעיר (יחזקאל ה, ב). והוא גם פירוש הראשון ברש"י על הפסוק באוּר כשדים (נח יא, כח) – "כבשן האש". וכן כל פעם שתוזכר תיבת "אוּר" לקמן, בהמשך הסימן.
361. ירושלמי סוף ע"ז (לענין ליבון סכין): "והליבון צריך שיהו ניצוצות מנתזין ממנה". וכן הוא לקמן (סעיף יג): "דהיינו שילבנו באור יפה יפה עד שיהיו ניצוצות מנתזין ממנו". טור ושו"ע סי' תסא ס"א (לענין ליבון תנור): "ושיהו נצוצות ניתזין ממנו". וכן הוא לקמן שם ס"א: "עד שיהיו ניצוצות ניתזין ממנה, שבפחות מכן אינו נקרא ליבון גמור". ובליבון מתכת שוה שיעור זה לשיעור האמור בגמרא (ע"ז עו, א): "ועד כמה מלבנן אמר רבי מני עד שתשיר קליפתן". וכן הוא לקמן (סעיף יג): "או עד שתשיר קליפתו העליונה". ושם יתבאר. אמנם לפעמים לא סגי בליבון זה, ולפעמים סגי אף בליבון קל, ובכללות נתבארו כאן חמשה סוגי ליבון: (א) "ליבון גמור" המבואר כאן: "שיהיו ניצוצות מנתזין ממנו". ששוה לשיעור: "שתשיר קליפתו העליונה". (ב) "מחזירו לתוך כבשן מלא אש שמצרפין בו כלי חרס חדשים" (לקמן ס"ט). (ג) "שילכו הגחלים על פני כולו" – בהכשרת תנור, כדלקמן (סי' תסא ס"א): "וצריך ליזהר שילכו הגחלים על פני כולו ... שכמו שבכל השנה כשנאפה חמץ בתוכו בולע ממש על ידי גחלים (שמפזרים אותם על גבי התנור קודם האפייה) כך הוא פולטו על ידי גחלים". (ד) ליבון קל, שנתבאר לקמן (סעיף י): "עד שאם יגע אדם בצד החיצון של הכלי יהיה היד סולדת בו". (ה) ליבון קל במקום חלודה או סדקים או טלאי, שנתבאר לקמן (סעיף טז): "להשהות הגחלים כל כך על החלודה עד שיהיה קש או חוט נשרף מצד השני". ויתבאר כל אחד מהם במקומו.
362. בדק הבית בית ד שער ד (לז, ב) ד"ה עוד כתב וכלי חרס (אינו הכשר כהגעלה בכלי מתכות, דהתם להפליט מה שבלע, אבל ליבון בשום מקום אינו מפליט כל איסור שבו, אלא כלוי הוא, שהוא מכלה איסור שבתוכו, ולפיכך הוא הכשר). איסור והיתר כלל נח אות יט (דכח האש שורף כל דבר, ומה שנשאר בו עתה לא יפלט ממנו לעולם). ש"ך יו"ד סי' קכא ס"ק יז (ליבון בשום מקום אינו מפליט כל איסור שבו, אלא כלוי הוא שמכלה איסור שבתוכו). ט"ז שם ס"ק ז (לפי שהכשר הליבון אינו עושה הפלטה במה שבלוע, אלא שהוא מכלה האיסור שבתוכו). וכן הוא לקמן סי"ג (שאז בודאי נשרף כל האיסור הבלוע בתוכו), וסל"ח (שהאש שורף את כל הבלוע), וסס"ח (ונשרף כל החמץ הבלוע בו). סי' תנב סי"ט (שאז האיסור נשרף ונכלה לגמרי). ומועיל גם לפירור משהו שבתוך נקביו, כלקמן (סנ"ד): "אלא אם כן ליבנו באור ... פירור משהו בתוך נקביו". וכן אמרינן אף במקום דסגי בליבון קל, כדלקמן ס"י (והערה 69): "בודאי נשרף כל החמץ הבלוע בתוכו, אע"פ שלא נתלבן כל כך עד שיהיו ניצוצות ניתזים ממנו ... וליבון קל", שגם זהו מטעם "נשרף כל החמץ הבלוע בתוכו". וש"נ. וראה לקמן סעיף הבא (והערה 62).
363. גמרא שם ל, ב (זה הסיקן מבפנים וזה הסיקן מבחוץ). מ"א ס"ק ד (ואנן קיי"ל כהאי תירוצא).
364. תורת הבית הקצר בית ד שער ד לז, א (במה דברים אומרים כשהסיקו מבפנים, וכלי שדרכו להסיקו מבפנים, כתנור וכיוצא בו).
365. דיני הכשרת התנור יתבארו לקמן סי' תסא ס"א, וסי' תצד סט"ז.
366. גמרא שם (בקדירה של חרס ... הסיקן מבחוץ). תורת הבית שם (ואם כלי שאין דרכו להסיקו מבפנים כקדירות). טור ושו"ע ס"א (קדרות של חרס ... היסק שיסיקם באש אינו מועיל להם).
367. תשובת הגאונים שערי תשובה סי' רעג (טפקא שהיא של חרס, והיא ניסקת מלמטה, ועל גבה אין שם גחלים כלל, ואין שלהבת עולה על גבה, והפת אופין מלמעלה, ואופים בה חמץ, אסור לאפות בה מצה בפסח, כדרבה בר אהילאי דאמר האי בוכיא היסקו מבחוץ הוא ואסור). הובא בטור רסי' תסא (כתב רב נטרונאי ... וטפקא של חרס שהסיקה מלמטה ועל גבה אין גחלים ולא שלהבת ואופין בה כל השנה אסור לאפות בה בפסח). וכפירוש הב"י שם (שאם הי' של חרס לא מהני ביה היסק, אלא דומיא דקדרות).
368. גמרא שם (וכי תימא הכי נמי ליעבד ליה הסקה מבפנים, חייס עליה משום דפקעה). טור ושו"ע ס"א (דחיישינן דילמא חייס עלייהו שמא פקע, ולא עביד להו הסקה מעליא).
369. רא"ש פ"ב סי' ז (אפילו מלינהו גומרי אסירי). טור ושו"ע ס"א (ואפילו אם ימלאום גחלים).
370. רש"י שם ד"ה חייס (ואי שרית ליה על ידי היסק פנים, מורה היתירא וסמיך אהיסק בחוץ). הובא בפר"ח ס"א ד"ה ומ"ש ולא עביד.
371. משמע אפילו בדיעבד (ראה משב"ז ס"ק ב וס"ק ד).
372. כך נתבארה הלכה זו לענין ליבון כלי חרס. וכן הוא גם לענין ליבון כלי מתכות, כדלקמן (סעיף י): "יכול למלאותו גחלים מבפנים ". היינו שהליבון מבחוץ אינו מועיל לטעם החמץ שנבלע בו מבפנים. ואפילו במקום דסגי בליבון קל, גם בזה אינו מועיל הליבון מבחוץ, כדלקמן (שם): "וישהה אותם בתוכו , עד שאם יגע אדם בצד החיצון של הכלי יהיה היד סולדת בו ... שהרי כלי מתכות הן נכשרין על ידי הגעלה, וליבון קל הזה אינו גרוע מהגעלה". היינו שגם ליבון זה צריך להיות דוקא מתוכו, ולא מבחוץ. ואם ההיסק הוא מאותו צד שבאה בליעת האיסור, אלא שהניחו עליו טלאי, יש מחלוקת אם הליבון קל מכשיר הכלי מעבר לטלאי, כדלקמן (סעיף לח): "כלי שיש בו טלאי ... בצד הפנימי של הכלי ... אין לו תקנה אלא שילבן מקום הטלאי ליבון גמור כדינו , שהאש שורף את כל הבלוע אף שמעבר לטלאי שבתוך הכלי ... ויש אומרים ... צריך להניח גחלים על הטלאי כדי שישרוף ממשות האיסור שתחתיו" (דהיינו ליבון קל כמבואר שם). ולפעמים מועיל גם הליבון קל שמבחוץ, כדלקמן (סעיף ע): "כלי מתכת ישן שנתבשל בו חמץ כל השנה ואחר כך חיפהו בבדיל, יש להתיר מעיקר הדין להשתמש בו בפסח בלא הגעלה, לפי שהליבון שמלבנים אותו בשעת ציפוי פולט האיסור ממנו כמו שאם היה מגעילו שהרי האש מחממו כל כך מבחוץ עד שהבדיל ניתך בתוכו מבפנים וליבון כזה אינו גרוע מהגעלה כיון שהיד סולדת בו משני עבריו מבית ומחוץ בכל שטח הכלי". והיינו כיון שעצם התכת ויציקת הבדיל מבפנים מועלת למשהו חמץ הדבוק עליה מבפנים, כמו ליבון קל, כדלקמן (סעיף לט): "שעל ידי חום הבדיל נשרף כל ממשות האיסור שתחתיו אם ישנו שם". אמנם מצאנו במקום אחד, שאף הליבון קל שמחוץ בלבדו מועיל לטעם הנבלע בדופני הכלי מבפנים, כדלקמן (סי' תקט סי"א): "מותר ללבן ביום טוב כלי ברזל שאפו בו מאכל של גבינה כדי לאפות בו מאכל בשר ... [דכיון שהתירא בלע סגי בליבון קל], שאינו ניכר שמתקן כלי אלא הוא מחממו כדי לאפות בו, ובלבד שמיד שיעבירנו מן האש יתן בו המאכל של בשר". ונראה מלשונו דמיירי שמסיקו מבחוץ כדי לאפות בפנים הכלי, ומכל מקום סגי בזה להכשירו. וראה מה שדנו בזה ב"הגעלת כלים" (פ"ה הערה ד). הערות ובאורים (גליון תתקטו ע' 70). שיעורי הלכה למעשה (ח"א ע' רצז). * וכן הוא גם בהגעלה, שצריך להכשירו מאותו צד שנבלע בו האיסור, כדלקמן סל"ח, במוסגר (האיסור נבלע בצד הכלי מצד הפנימי שלו, ששם הוא דרך תשמישו, וצריך להפליט האיסור גם כן מצד הפנימי). וכן הוא לקמן סי' תנב ס"ב (כלי שנשתמש חמץ גם בצד החיצון שלו, כגון כלי ששואבין בו רותחין מכלי ראשון, וכן קערה שמכסין האלפס בצד החיצון שלה, אינן נכשרין על ידי הגעלת הרותחין שמתוכן).
373. פסחים ל, ב. עד, א-ב. ע"ז עו, ב.
374. סעיף לח (שכבולעו כך פולטו, והאיסור נבלע בצד הכלי מצד הפנימי שלו, ששם הוא דרך תשמישו, וצריך להפליט האיסור גם כן מצד הפנימי של הכלי). וסעיף סה (אין החמץ נפלט משם על ידי היסק זה שהוא בתוך חלל התנור, שהרי אין החמץ נבלע שם דרך חלל התנור אלא דרך גביו, וכבולעו כך פולטו). וראה גם לקמן סעיף יא (שהיסק מבחוץ אינו מועיל), וסי"ג (כבולעו כך פולטו), וסי' תנב ס"ב (לענין הגעלה).
375. טור (דכיון שאין נותנין האש בפנים אינו מפליט החמץ הבלוע בו), ושו"ע ס"ב (דאין החמץ שבו נפלט בכך). ואעפ"י שנתבאר לעיל סעיף הקודם, שבליבון אין צורך להפליט את הטעם הבלוע בדופן, כי אם שהטעם הבלוע בדופן נשרף ונכלה (ראה "הערות לשלחן ערוך אדמו"ר הזקן"). מכל מקום על ידי ההיסק החיצון אינו שורף ואינו מפליט את הטעם הבלוע בדופן. וראה קובץ דברי תורה יב ע' לד ואילך, שמבאר דעת רבינו, אשר הטעם נפלט מהדופן ואז הוא נשרף, וכמשמעות לשונו לקמן (סי' תנב סי"ט): "שאז האיסור נשרף ונכלה לגמרי, ואין לחוש בו שמא יחזור ויבלע בכלי". ועד"ז הוא לקמן (סעיף ע): "שהליבון שמלבנים אותו בשעת ציפוי מפליט האיסור ממנו".
376. רא"ש פ"ב סי' ז (ויראה לי דדוקא החזרת כבשונות שמצרפין בהן כלי חרס חדשים ... כיון דהכניסו להיסק גדול כזה ודאי לא חייס עלייהו דילמא פקעי. אבל לתנורין שלנו לא, דאיכא למיחש דחייס עלייהו ויוציאן מן התנור קודם שנתלבנו היטב). טור ושו"ע ס"א (ומיהו אם החזירם לכבשן שמצרפין בו כלי חרס חדשים מותר, דכיון שמכניסן להיסק גדול כזה ודאי לא חייס עליהו דילמא פקעי, אבל לתנורים שלנו לא). ט"ז ס"ק ב (דאיכא למיחש דילמא חייס עליה ומוציאן מן התנור קודם שיתלבנו).
377. כדלעיל ס"ז וש"נ.
378. זבחים צו, א (נהדירנהו לכבשונות). ופרש"י שם (נהדרינהו לכבושות שהיוצר צורפן בהם, ויתלבנו). שאילתות מטות שאילתא קלז (קדירות דאישתמשו בהו גוים ואהדרינן לכבשן בהדי כלים חדשים, דליכא למימר לא שלט בהו נורא, שפיר דמי). ראבי"ה סי' תסד ע' 80 (וראיתי ראשונים שאמרו שאינו מועיל לקדירה אם ילבננה בכבשן, דחייס דילמא פקעה ולא מלבן שפיר. וכן כתב זקיני כן. ושגגה היא ביד[ם], ולא אמרו חכמים כן אלא היכא שמתלבן מבחוץ ולא מבפנים, אי נמי על ידי מילוי גומרי ח[ש]ו לפקיעה, אבל כשמחזירו לכבשן מתלבן מפנים ומבחוץ, כי השלהבת באה לו בכל צדדיו, ולא פקעה). הובא ברא"ש שם. טור ושו"ע שם.
379. טור (וכן קדרות של מתכת אם רוצה להסיקן ולמלאותן גחלים שרי). ב"י ד"ה וכן קדרות (זה דבר פשוט, שכיון דשל מתכת היא ליכא למיחש עלה דילמא פקעה). לבוש ס"ב (וכן קדירה של מתכת, אם רוצה להסיקה ולמלאותה גחלים שרי). עולת שבת ס"ב (וכתב הטור דהוא הדין קדירות של מתכת, ופשוט הוא). ונראה מתוכן הדברים, אשר גם במקום שצריך ליבון גמור, כמו במחבת דלקמן סל"ו (מחבת שמטגנין בה עיסת חמץ כל השנה ... אף על פי שמשח את המחבת בשמן או בשומן תחת העיסה כדי שלא תשרף, אין זה נקרא טיגון אלא אפייה ... וצריכה ליבון גמור כדינו, וכן הדין באגנות שאופין בהן עוגות), גם בזה סגי במילוי גחלים מבפנים (אף שדרכו להסיקו מבחוץ), ואינו חושש עליהם שמא יפקעו מחמת החום. אמנם כאן מיירי (כדלעיל ס"ו ואילך) בכלי "שנשתמש בו חמץ בחמין שהיד סולדת בו ... צריכין הגעלה", ולכן כותב שבזה סגי בליבון קל, ואינו חושש עליהם שמא יפקעו מחמת החום. וראה תפארת צבי (לרבי צדוק מלובלין), שו"ת יו"ד סוס"י ח (ד"ה וראיתי בשו"ע מהרב).
380. כדלעיל (ס"ח): "והיסק חיצון אינו מועיל כלום מן התורה, שהרי האיסור נשתמש ונבלע בפנימית הכלי, וצריך להפליטו גם כן דרך פנימית הכלי דכבולעו כך פולטו". ואף דהתם מיירי בליבון גמור בכלי חרס, הנה כן היא ההלכה גם בכלי מתכות, וגם בליבון קל ובהגעלה (ונתבאר לעיל הערה 59).
381. הלכה זו היא בכל מקום דסגי בהגעלה בכלי מתכות, בין אם נאסר על ידי בישול (שבזה מיירי כאן), ובין אם נאסר על ידי צלי, אלא שנבלע בהם דבר היתר (שנתבאר לקמן סי"ג ובהגהה שם, דסגי בהגעלה), אשר בכל אלו סגי אף בליבון קל, שאינו גרוע מהגעלה. חלק מהמקורות דלקמן מיירי באופן הראשון וחלקם מיירי באופן השני: מרדכי סוף ע"ז רמז תתס (עד שתהא יד סולדת בו משני עבריה ... דכיון דהתירא בלע אם כן די להם בהגעלה ... והא לא גרע אותו ליבון מהגעלה). הובא ב ב"י ד"ה והליבון. מ"א ס"ק כז (דכלים שדינם בהגעלה סגי בליבון קל כזה שאינו יכול ליגע בו בצד השני), ו פר"ח ס"ד וסוף ס"ה , בשם תשובות הרא"ם ח"א סי' מג (שטען [הרא"ם] עליהם עוד דכיון שהכשירן בהגעלה למה לא יוכשרו על ידי האש, כשהאש חם כל כך מחוץ לכלי, שהעופרת יותך בפנים בתוך הכלי. וכן כתב בעל התרומ[ה] בשם ר"י, שאם עבר חומם לצד חוץ עד שאינו יכול להגיע בהן ידו חשיב כמו הגעלה), בשם ס' התרומה סי' קסא, בשם ר"י (ואומר מורי רבינו דאם עשה כל כך אש בפניהם, שאינו יכול ליגע בחוץ בדופני החבית וידו סולדת לו ליגע בחוץ, אז חשיב כהגעלה ומותר). תוס' ע"ז לג, ב ד"ה קינסא (וכתב הרב ר' משה מקוצי ... אם האש גדול כל כך וחזק מבפנים שידו סולדת מבחוץ, מותר וחשוב כמו הגעלה), והוא ב סמ"[ג] ל"ת קמח נה, א (אם האש גדול כל כך וחזק בפנים שידו סולדת בחוץ, מותר וחשוב כמו הגעלה). שו"ת ה רא"ש כלל יט ס"ז (ובעל התרומות כתב, וכן כתוב בתוספות, דאם עושה אש מבפנים ויתחמם החבית מבחוץ עד שאינו יכול ליגע בו). טור ושו"ע ביו"ד סי' קלה סי"ד (אבל אם הסיקן מבפנים ... כל כך עד שעבר חומם לצד חוץ כל כך שהיד סולדת בו). וכן הוא גם לקמן סט"ז וסל"ז (וגם שם צויינו המקורות שלפנינו), וסל"ח (במוסגר) וס"ע. אלא שבמקום חלודה או סדקים נוהגים להחמיר עד שיהיה קש או חוט נשרף, כדלקמן סט"ז וש"נ. וראה לקמן סי' תנב ס"ג (והערה 26).
382. היינו שגם בליבון קל אמרינן ש"נשרף כל החמץ הבלוע בתוכו", כמבואר בשו"ת הרשב"א (ח"א שעא): "שמניחין גומרי על מקום הסדקין, אם הוא כלי של מתכת, כדי שישרף גוף האיסור אם ישנו". וכן הוא לקמן (סעיף לח): "כדי שישרוף ממשות האיסור שתחתיו אם ישנו". וכדאמרינן כן לענין ליבון גמור (לעיל ס"ז והערה 49).
383. משא"כ כלי אבן ושיש (כמו שולחנות אבן ושיש שבמטבח), שאף שמועלת בהם הגעלה (כדלקמן סכ"ה), אין אומרים בהם חם מקצתו חם כולו (כדלקמן סכ"ב, והערה 166), ואם כן לא יועיל בהם ליבון קל, שהרי החום לא יגיע כל כך לצד החיצון של הכלי. ויתבאר לקמן בהערות לסי' תצד סט"ז. שיעורי הלכה למעשה ח"א ע' רצו.
384. גמרא ל, ב (האי בוכיא הסיקו מבחוץ הוא ואסור). טור ושו"ע ס"ב (כוביא ... הסיקו מבחוץ ואסור לאפות בו בפסח, דאין חמץ שבו נפלט בכך).
385. רש"י שם (כלי שהוא מרעפים שקורין טייליש, ואופין ומטגנין בו ככר). טור בשם רש"י (וכוביא פירש רש"י כלי שעושין מלבנים ועפר כמו כירה ואופין ומטגנין בו). שו"ע שם (כוביא שהוא כלי שעושים מלבנים ועפר ואופים ומטגנים בו). וראה גם רבינו ירוחם נתיב ה ח"ב לט, ד (פירוש כי הוא של אבן).
386. סוף סעיף ח. וראה גם מ"א סי' תסא ס"ק ב.
387. גמרא שם (ואי מלייה גומרי שפיר דמי). טור ושו"ע שם (ואם מלאו גחלים מבפנים שרי).
388. רשב"א בתורת הבית הקצר בית ד שער ד לז, א (אם הסיק אותו מבפנים עד שנתלבן מותר). ואף שהרשב"א מיירי ב"הסיקו מבפנים וכלי שדרכו להסיקו מפנים", מכל מקום פירש הב"י (ד"ה וכוביא): "דכוביא ... אפשר דמודה הרשב"א דבמלייא גומרי שפיר דמי, דכיון דעשוי מלבנים ועפר הוא ליכא למיחש ביה דלמא פקע". ואם כן מובן, שבכוביא מותר גם אם הסיק מבפנים עד שנתלבן. וכן הוא במ"א (ס"ק ד): "ועכ"פ צריך שיסיקנו יפה עד שיתלבן, ואז לא גרע מקדירה שמלאה גחלים, דהכא לא שייך חייס עליה".
389. סעיף א (שאם "כל השנה כשנאפה חמץ בתוכו בולע ממש על ידי גחלים", אזי גם בהכשרתו "צריך ליזהר שילכו הגחלים על פני כולו". משא"כ כאן שנאסר רק על ידי חום ההיסק שמבחוץ, לכן סגי בהיסק מבפנים בלי גחלים). וכן הוא לקמן סי' תצד סט"ז.
390. ב"י ד"ה וכוביא (דכיון דעשוי מלבנים ועפר הוא ליכא למיחש ביה דילמא פקע). ט"ז ס"ק ד (דלא חיישינן בזה דלמא חייס דלא פקע, כיון שהוא עשוי מלבנים ועפר). וראה גם רבינו ירוחם נתיב ה ח"ב לט, ד (הובא בב"י רס"י תסא): "בוביא שאופין בה חמץ כל השנה אסור לאפות בה מצה בפסח משום שמסיקין אותה מבחוץ, ואם מלאו גחלים והסיקו מבפנים מותר, פירוש כי הוא של אבן ולא חס עליו שמא ישבר כמו בקדרות".
391. בלהב אש, כדלעיל (הערה 47).
392. מ"א סוף ס"ק ד (לבנים השרופים בכבשן יש להם כל דין כלי חרס, דהא מעשיו ממש ככלי חרס, אלא שהוא עב ביותר, ואם נשפך דבר רותח עליו אין לו תקנה אלא בליבון). אלא שבזה אין דינו ככלי חרס, שכאן אין לחוש בו שמא יתבקע, כדלעיל סעיף הקודם.
393. שדינו יתבאר לקמן סעיף הבא.
394. שבזה מיירי מלעיל תחלת סעיף ו, ועד כאן.
395. מ"א שם (אבל לבנה שנתייבשה בחמה יש לה דין כלי אדמה).
396. לקמן סעיף כה (אחד כלי מתכת ... וכלי אדמה (פירוש כלי חרס שלא נצרפו בכבשן אלא נתייבשו בחמה) ... צריך להכשירן על ידי הגעלה). וש"נ.
397. היינו שבכלי חרס אין הפרש בין אם נבלע על ידי בישול או על ידי האור, שבשתיהן צריכים ליבון גמור (כדלעיל ס"ז-יב), משא"כ שאר הכלים, אינם צריכים ליבון גמור (כדלעיל ס"י), אלא אם כן נבלע בהן על ידי האור (כדלקמן).
398. מטות לא, כג (כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר ... וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים). ופרש"י (כדרך תשמישו הגעלתו, מה תשמישו על ידי חמין יגעילנו בחמין, ומה שתשמישו על ידי צלי, כגון השפוד והאסכלה, ילבנו באור). משנה ע"ז עה, ב (הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים, את שדרכו להטביל יטביל, להגעיל יגעיל, ללבן באור ילבן באור. השפוד והאסכלא מלבנן באור). ברייתא שם (תנו רבנן הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים ... דברים שנשתמש בהן על ידי חמין, כגון היורות הקומקמוסון ומחמי חמין, מגעילן ומטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש בהן על ידי האור, כגון השפודין והאסכלאות, מלבנן ומטבילן והן טהורין). * והנה בגמרא שם (עו, א): "והתנן גבי קדשים (זבחים צז, א) השפוד והאסכלא מגעילן בחמין ... הכא היתירא בלע (גבי קדשים כי בלע האי שפוד היתירא בלע, הלכך סגי ליה בהגעלה, רש"י), התם איסורא בלע". והיינו שלענין נותר נאמר בתורה (צו ו, כא): "ואם בכלי נחשת בושלה ומרק ושוטף במים". ופירש רש"י (שם): "לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשה נותר, ומורק ושוטף, לפלוט את בליעתו". למדנו מכאן שהגעלה מועלת לכלי מתכות, להתירן מנותר הבלוע בהן. ואף שהקדשים נאכלין "צלויין שלוקין ומבושלין" (משנה זבחים צ, ב), מכל מקום גם "השפוד והאסכלא מגעילן בחמין" (משנה שם צז, א). ואת הטעם לזה מבארת הגמרא (ע"ז עו, א): "הכא התירא בלע". משא"כ גבי כלי מדין, שנבלעו בהם גיעולי נכרים, נאמר בתורה (מטות לא, כג): "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר", ומפרשת הברייתא (ע"ז עה, ב): "דברים שנשתמש בהן על ידי האור, כגון השפודין והאסכלאות, מלבנן", ואת הטעם לזה מבארת הגמרא (ע"ז עו, א): התם איסורא בלע". * ולפי זה גם כאן בחמץ, שנבלע קודם הפסח, שהוא שעת היתר, הי' צריך להיות סגי בהגעלה. ומכל מקום הביא הרי"ף הלכה זו בפסחים פ"ב (ח, ב). ופירש הר"ן (שם ד"ה דברים שנשתמש): "כיון שהביאה הרי"ף ז"ל בהלכות חמץ ומצה, נראה שדעתו שדברים שנשתמש בהן חמץ על ידי האור צריכין לבון. ואף על גב דאסיקנא בסוף ע"א (עו, א) דכל היכא דהיתרא בלע בהגעלה סגי ליה. כבר כתבתי למעלה דאיכא למימר דחמץ כיון ששמו עליו, איסורא בלע מקרי". והוא מה שכתב לפני זה שם (בדיבור הראשון): "חמץ כיון שהיה שמו עליו קודם שנבלע בכלים הללו, בשעת בליעותן איסורא בלעי. וכן נראה שהוא דעת הרב אלפסי ז"ל שהביא כאן בהלכותיו דברים שנשתמש בהן על ידי האור כגון השפודין ואסכלאות מלבנן, ולא חלק כלל בדין זה לענין חמץ, משמע דסבירא ליה שאף לענין חמץ דינן כן". והיינו שמחלק בין הא דאמרינן בגמרא (שם) לענין בליעת טעם קדשים, שבשעת הבליעה עדיין לא היה נותר, ולכן נקרא התירא בלע; לבין בליעת טעם חמץ קודם הפסח, שגם לפני בליעתו בכלי הי' הטעם חמץ (אף שעדיין לא נאסר אז), וכדלקמן (בסוף ההגהה): "אף על פי שהחמץ בשעה שנבלע בהם היה מותר באכילה, מכל מקום כיון שהיה עליו שם חמץ, לא נפקע שם זה גם מטעם הקלוש שנבלע מאד בתוכם על ידי האור, וכשמגיע הפסח ממילא נאסר טעם קלוש הזה שבתוכם, כיון שכבר נקרא עליו שם חמץ משעה שנפלט ונתפרש מממשות החמץ". גם ה רא"ש הביא הלכה זו בפסחים (פ"ב סי' ז). וכתב על זה הב"י (ד"ה כלים שמשתמשין): "וכן נראה שהוא דעת הרא"ש, שהרי גם הוא כתב ברייתא זו בפרק כל שעה". ועל פי זה נפסק ב טור ושו"ע (ס"ד): "כלים שמשתמשים בהם על ידי האור, כגון שפודים ואסכלאות וכיוצא בהם צריכים ליבון". ודעה השנית תתבאר לקמן בהמשך הסעיף, שכיון שחמץ קודם הפסח הוא עדיין דבר היתר (אף שנקרא חמץ), לכן נחשב התירא בלע, כמו בליעת טעם הקדשים לפני שנעשה נותר, וסגי בהגעלה.
399. מ"א ס"ק ט (על ידי האור, פירוש בלי מים, כגון שפוד ואסכלה שצולין עליו מולייתא של חמץ). והיינו שמה שנכתב בתחלה "ונבלע בהן חמץ על ידי האור", אין הכוונה דהיינו דוקא כשהאיסור רואה את האש ונבלע על ידו, אלא כל שהוא נבלע על ידי חום האש, נחשב נבלע על ידי האור. ונתפרש יותר לקמן (סמ"ב): "כיסוי של ברזל שמשימין על חררה כשנאפת על הכירה צריך ללבנו ליבון גמור כדינו, לפי שברוב הפעמים הוא נוגע בגוף החררה שתחתיו, ובולע ממנה טעם החמץ שלא על ידי משקה אלא על ידי חום האש בלבד", אף שהאש עצמה אינה מגיעה עד לכיסוי שמשימין על החררה (דעות הפוסקים בזה ראה "הגעלת כלים" פי"ג הערה רצג).
400. והיינו שלקמן (סל"ו) יתבאר דין המחבת שמטגנים בה, "אף על פי שמשח את המחבת בשמן או בשומן תחת העיסה כדי שלא תשרף, אין זה נקרא טיגון אלא אפייה, כיון שאין העיסה רוחשת בשמן או בשומן, והרי נבלע בה החמץ על ידי האור בלבד, וצריכה ליבון גמור כדינו". ולא נתבאר שם שיעור השמן שבמחבת, שלא יקרא אפיה אלא טיגון. ועל זה כותב כאן, שהשיעור שיהי' המשקה טופח על גבי העיסה שבמחבת. ואפשר שרבינו הסתפק בשיעור זה, ולכן השאירו במוסגר, וכהכלל המובא בשארית יהודה (או"ח סי' ו): "שמעתי מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו". וגם בטיגון ממש הובאו לקמן שם שתי דעות, ויתבאר לקמן שם.
401. ואם האיסור עצמו הוא משקה (כגון יי"נ, או חלב שנאסר באיסור בשר בחלב), ונתבשל בכלי. האריכו לדון בזה האחרונים (ראה מה שנלקט ב"הגעלת כלים" פי"ג סוף הערה ריג). וראה לקמן (בהגהה שבסעיף זה): "נבלע בהן חלב ... טעם החלב שהן בלועין מאד". ויותר נתפרש לקמן (סכ"ה): "שטעם הבשר והחלב נבלעו בו על ידי האור ... בזה אחר זה". הרי שגם בליעת החלב נחשבת בליעה שעל ידי האור. אמנם נתבאר לקמן (הערה 98), דהתם מיירי ש"נשפך על השפוד חלב", דהיינו שהבליעה היתה על ידי חום האש בלבד. משא"כ כשבישל חלב בקדרה, אפשר דחשיב שפיר בישול וסגי בהגעלה. וגם בנשפך משקה על השפוד לא ברירה מילתא שנחשב צלי, כנראה ממה שנתבאר לקמן סכ"ד (לפי שלפעמים נשפך עליה עיסה , ונבלע בה טעם חמץ על ידי האור שלא על ידי משקה); משא"כ כשנשפך עליה משקה.
402. משא"כ פת חמה שהוציאוה מהתנור והניחוה על השלחן, סגי בהגעלה וכיו"ב, כדלקמן (סעיף נח): "השולחנות שאוכלים עליהם כל השנה, והתיבות שדרך להצניע בהן אוכלים כל השנה ... נוהגין במדינות אלו להגעילן על ידי עירוי עם אבן מלובן, לפי שלפעמים מניחים עליהם פשטיד"א חמה ( פת חמה )". ואף שהפשטיד"א והפת החמה נאפו על ידי חום האש בלבד, מכל מקום בליעת טעם הפת בתוך השלחן אינה על ידי האש, כי אם על ידי חום הפשטידא והפת שהוחמו על ידי האש. ובזה דינו שוה לדין הכלי שנאסר על ידי בישול. וכן נתבאר בפרי מגדים (משבצות זהב סוף ס"ק ה): "אותם סכינים שחותכין בהם לחם חם בהוסר מאש די בהגעלה". וכן כתב הפרי מגדים בספרו "תיבת גמא" (ר"פ בהעלותך. הובא בהגהות רעק"א כאן): "כלי שמניחין לחם חמץ חם מיד שהוציא מתנור, דיש לומר דלא מקרי תשמישו על ידי אור. ואף שפשוט הוא, כתבתי להוציא מלב המתעקשים והטועים, ובוודאי מי שישר הולך אומר האמת". ולפי זה יהי' כן הדין גם בנאסר על ידי חום אש התנור גרוף, דהיינו שנאסר על ידי תולדת האש. וראה מה שדנו בזה בשערי תשובה (סוף ס"ק כז). שו"ת שאלי ציון (ח"ב סי' כא). הגעלת כלים (פ"ה הערה ז).
403. ראה שו"ת צמח צדק (או"ח סי' נב): "ויש לחקור מהו החילוק בין בליעה על ידי האור לעל ידי כלי ראשון, אם דעל ידי האור מבליע יותר בעומק הכלי, עד"מ שיש לומר על ידי האור מבליע בכולו משא"כ על ידי כלי ראשון. והא דבכלי ראשון משערים נגד כל הכלי זהו להחמיר. או שיש לומר דכלי ראשון מבליע בעומק כמו על ידי אור, רק על ידי אור מסתבך וגדלה הבליעה יותר, כעין האי קריד בגמ' (ע"ו א') דפרש"י מתקשה הבליעה בתוכו ונדבקת בו בכולו, ואין נוח לפלוט בהגעלה עד שמלבנו באור כו'". וביאר שם הנפ"ק בין שני אופנים אלו.
404. רש"י ע"ז שם (כל דבר אשר יבא באש, שנשתמשו בו בני מדין על ידי האור, תעבירו באש, כעין בולעו לאיסור יפליטנו, כדאמרן כבולעו כך פולטו). מ"א ס"ק י (דמה שבולע על ידי מים פולט על ידי מים, אבל זה בלע על ידי האור ממש, צריך ליבון).
405. ירושלמי סוף ע"ז (והליבון צריך שיהו ניצוצות מנתזין ממנה). טור ושו"ע ס"ד (עד שיהו נצוצות ניתזין מהם), וברס"י תסא. וכן הוא לעיל ס"ז וס"ט, ולקמן רס"י תסא (עד שיהיו ניצוצות ניתזין ממנה, שבפחות מכן אינו נקרא ליבון גמור), ובסי' תצד סט"ז.
406. גמרא ע"ז דף עו ע"[א] (ועד כמה מלבנן אמר רבי מני עד שתשיר קליפתן). רמב"ם הל' מאכלות אסורות פי"ז ה"ג (מלבנן באור עד שתנשר קליפתן). איסור והיתר הארוך כלל נח דין כ (והליבון מבליעת איסור היא עד שתסיר קליפתו, או עד שיהו הנצוצין מנתזין הימנו, ול' הרמב"ם עד שתנשר קליפתה העליונה). ח"י ס"ק כד (או עד שתסור קליפתו העליונה). ובקשר לשני שיעורים אלה כתב האשכול (ח"ג ע' 141): "ועד כמה מלבנן, עד שתשיר קליפתן, ובירושלמי איתא עד שתהא נצוצית נתזין ממנו, ונראה דאידי ואידי חד שעורא". וכן כתב הפרי מגדים (בראש סדר הגעלה שבמשבצות זהב סוס"י תנב): "מלבנו עד שיסיר קליפתו, או ניצוצות נתזין הימנו, ודא ודא אחד הוא". ואפשר שהשרת קליפתו שייכת יותר בכלי מתכת, ולא בכלי חרס, לכן לא הזכיר רבינו את השרת הקליפה רק כאן (ולא לעיל ס"ז, דמיירי בכלי חרס). ולענין שיעורו בזמנינו, הובא ב"מעדני אשר" (ח"א סי' קנט): "והנה מציאות זו של ניצוצות ניתזין צריך בירור, דכיום לא רואים ניצוצות יוצאים מהכלי. וראיתי בס' דרך כוכב עמ' 310, שכבר עמד על המחקר בזה הרה״ג אהרן פפויפר זצ״ל, וכתב על כך בזה״ל ״ואחרי זמן פגשתי מומחה גדול למתכות ושאלתי אותו מה דעתו על זה, ואחרי מחשבה של כמה ימים ביאר לי את הענין באופן ברור מאד, שבזמנם כשהיו מייצרים כלי מתכות לא היו דוחסים אותם כל כך כמו היום, והיו יותר רווחים של אויר במתכת, וכך שהיה מתקבץ שם הרבה טעם מהאוכל. וכשהיו מחממים את הכלי בחום גבוה היה טעם האוכל הבלוע נהפך לפחם, ופחם זה מוציא ניצוצות עד שהיו נראים ניצוצות יוצאים מן הכלי. אמנם בזמנינו כשמיצרים כלי מתכת דוחסים את החומר מאד, יש הרבה פחות אויר בתוך גוף הכלי, והטעם הנבלע בו הוא מעט מאד, ולכן כשמחממים הכלי בחום גבוה, אף אמנם שהטעם הבלוע הופך לפחם, בכל אופן אין ניכרים ניצוצות כלל, כיון שיש מעט מאד טעם שנהפך לפחם, ובזה כבר נסתלקה התמיהה הראשונה למה בזמנינו אין רואים ניצוצות יוצאין. ושאלתיו מאיזה שיעור חום שמחממים המתכת כבר יהפך הטעם הבלוע בה לפחם, ואמר לי שלדעתו כבר ב-350 מעלות צלסיוס, אבל בודאי אין צריך יותר מ-400 מעלות צלסיוס כדי שכל הטעם הבלוע יהפך לפחם״ עכ״ל. ומהג״ר לוי יצחק הלפרין שליט״א שמעתי, דאולי הכוונה בשיעורא דניצוצות ניתזין [שהוא שיעורא דקליפתן נושרת] היא, לבעין שנדבק לכלי, שאינו ניטל על ידי נקיון של מים, ורק על ידי האש הוא ניתז ומתקלף ... 450° בערך, עכת״ד". והיינו לערך 850° פרנהייט. אמנם פירש בחמד משה (סי"ז): "כל כלי שצריכה ליבון מדינא, צריך ללבן כל כך עד שאם ישים עליה קש או שאר דבר יהי' ניצוצות ניתזין ממנה". וזה שייך גם בכלי חרס (ולא רק בכלי מתכת שביאר לעיל).
407. כדלעיל ס"ז (והערה 49), וש"נ.
408. תוכן המשך הגהה זו: כל המחלוקת המובאת כאן בפנים היא לענין טעם חמץ הבלוע בכלים, שיש אומרים שיש לו דין איסורא בלע, ויש אומרים שיש לו דין התירא בלע. משא"כ בשאר האיסורים מודים כולם, שאם הבלוע הוא דבר איסור צריך ללבנם, ואם הבלוע הוא דבר היתר , כמו בשר בחלב, נכשר על ידי הגעלה. ודרך אגב מבאר כאן דין בשר בחלב הנ"ל, שאפילו אם נבלע טעם בשר וחלב בכלי, בזה אחר זה, יש לו עדיין דין התירא בלע, ונכשר בהגעלה.
409. משנה ע"ז עה, ב (הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים, את שדרכו ... ללבן באור ילבן באור), ובגמרא שם עו, א (התם איסורא בלע).
410. גמרא שם "והתנן גבי קדשים (זבחים צז, א) השפוד והאסכלא מגעילן בחמין ... הכא היתירא בלע". ופירש"י שם: "גבי קדשים כי בלע האי שפוד היתירא בלע, הלכך סגי ליה בהגעלה". והיינו אף שבשעת הגעלה הוא כבר נותר, מכל מקום כיון שבשעה שנבלע בהם היה היתר, לכן מועלת בו הגעלה. ונתפרש יותר בפירוש רבינו חננאל שם (הובא בשו"ת הרשב"א ח"א סי' רסב): "ודקא קשיא לך סוף סוף בעידנא דקא פליט איסורא קא פליט. בעידנא דבלע, התירא הוה, והשתא לא איתיא לאיסורא בעיניה טעמא בעלמא הוא, הילכך בהגעלה בחמין סגי ליה". ומזה למדנו אף לענין בשר בחלב, שאם נצלה עליהם בשר לבדו שהוא היתר, ואחר כך נבלע בו חלב לבדו, כיון ש"בעידנא דבלע התירא הוה", אף שאחר נבלע בו גם חלב ונאסר, סגי בהגעלה, להפליט טעם הבשר שנבלע על ידי צלי.
411. הגהת סמ"ק סי' קצד ע' קסג (כשמלבנה מחלב לצורך בשר או איפכא, דאז לא בעי ליבון גמור שתסיר קליפתה, אלא סגי בליבון קצת ... דבהכי סגי ולא גרע מהגעלה, דמועלת אף בתשמישו על ידי האור היכא דהיתרא בלע). הובא בהגהות מיימוניות הל' יום טוב פ"א אות ה (כשמתלבנות מחלב לבשר או איפכא, דאז לא בעי ליבון גמור שתשרף קליפתה, אלא סגי ליה בליבון קצת ... דלא גרע מהגעלה, דמועלת אף בתשמישה על ידי האור, היכא דהיתרא בלע). מרדכי ע"ז רמז תתס, בשם ר"י (ואומר ר"י דאותם ... הבלועות היתר, כגון של חלב שצריכין ללבנה כדי לאפות תחתיהם פשטיד"א של בשר או איפכא, אז אין צריכין ליבון גדול ... דכיון דהתירא בלע, אם כן די להם בהגעלה, ואף על גב דתשמישה על ידי האור). מ"א ס"ק יא (המרדכי והגהות מיימוניות כתבו כן בליבון מחלב לבשר). וכן הוא לקמן סי' תקט סי"ב (כשמלבן מחלב לבשר או מבשר לחלב ... שאין צריך ללבנו היטב עד שיהא נצוצות נתזים ממנו, אלא די לו בליבון קל). וראה מראי מקומות וציונים. * והנה בכל המקורות הנ"ל מיירי שטעם בשר לבדו נבלע בדופני הכלי, ורוצה להכשירו כדי להשתמש בו חלב, או שטעם חלב לבדו נבלע בדופני הכלי, ורוצה להכשירו כדי להשתמש בו בשר. אמנם כאן בא רבינו לבאר, שאף אם הבשר וחלב נבלעו שניהם בכלי קודם הגעלה, זה אחר זה, גם אז נקרא התירא בלע, כיון שבשעה שנצלה עליהם בשר לבוד הי' היתר, ולכן סגי בהגעלה. ונתפרש יותר לקמן (סעיף כה): "כשמגעיל כלי הבלוע מבשר וחלב ... אם לא נבלעו בו בבת אחת אלא בזה אחר זה". וכבר נתבאר לעיל שלומדים כן מנותר, שאף שאחר שנבלע בכלי נעשה איסור, מכל מקום מועלת בו הגעלה, כיון שבשעה שנבלע בכלי היה היתר. ואף שטעם זה מועיל רק שההגעלה תועיל להפליט את טעם הבשר שבכלי. משא"כ טעם החלב נאסר מיד כשנבלע. ויתירה מזו, בהשקפה ראשונה הי' אולי מקום לפרש הלכה זו, גם במחבת בשרית שחיממו ( צלו ) עליה גבינה, אשר בתחלה נבלע בה טעם בשר לבד על ידי האור , ואחר כך נבלע בה טעם גבינה לבד על ידי האור . ואז השאלה היא גדולה יותר, שהגבינה נאסרת מטעם הבשר לפני שנבלע טעם הגבינה האסורה בתוך הכלי. ואם כן איך תועיל בזה הגעלה. ואף שיש מקום לבאר הלכה זו באופן שהמחבת היא בשרית ואינה בת יומה, ובשעה שצלו בה גבינה לא נאסרה הגבינה מטעם הבשר שבמחבת, שהיא אינה בת יומה. מכל מקום בסעיף הזה מיירי בכלים בני יומן. ומטעם כל זה הוצרך רבינו למצוא משכחת אחרת: "ואחר כך נבלע בהן חלב" (ולא גבינה), שאז לא נאסר החלב שנבלע בדופני הקדרה. ויש לפרש זאת בכמה אופנים: א) כפי שביאר מוה"ר שמעון ב"ר אלחנן (רב ביקטרינוסלב וחרסון), בקובץ יגדיל תורה נ.י. ח"ה ע' עח (באופן הא'): "דאיירי שנצלה על שפוד בשר ואחר כך נשפך על השפוד חלב, בעת שלא הי' עליו הבשר, דאז כשנעשה איסור בשר בחלב לא נעשה רק בבלוע, ועל זה מהני הגעלה לדעת רש"י בנותר". ב) עוד ביאר שם (באופן הב'): "שמתחלה צלו בה בשר, ואחר כך בישלו בה חלב, דאף כשיצא מעט בשר לתוך החלב ונעשה נבלה, מכל מקום הא אותו טעם בשר שנבלע בחלב ואחר כך נבלע בחזרה לתוך הכלי שנצלה, אותו החלב והבשר נפלט אחר כך על ידי הגעלה, מחמת שנבלע על ידי בישול. ולא נשאר רק הטעם שלא יצא על ידי הגעלה. והוא נעשה איסור כשהוא בלוע". ג) עוד יש לבאר כאן, כמבואר בחוות דעת (סי' צג ביאורים סוף ס"ק ב): "אם בישל חלב בקדרה של בשר, והיה בהחלב ס', דאינו אוסר שוב החלב שמבשלין אחר כך, דכבר הוקלש הטעם בשר על ידי חלב ... דהא מבואר בסוף ע"ז במסקנא דרב אשי דמשני התם ליתא לאיסורא בעינא, ופרש"י משום דכשנעשה נותר לא הוי האיסור בעין, שבתוך דופני הכלי הי' בלוע, ומעולם לא הוכר האיסור עיי"ש ... והכי נמי כשנעשה איסור בשר בחלב כבר הי' בלוע בדופן, ומותר אפילו באיסורא". והוא כעין המבואר ברמ"א (סי' צב ס"ד): "כלי הנאסר מבליעת איסור, לא אמרינן ביה חתיכה נעשית נבלה, ולא בעינן ס' רק נגד האיסור שבלע". ולכן נשאר על הבלוע שם התירא בלע, ומועלת בו הגעלה. * מבין שלושת האופנים הנזכרים, מסתבר שעיקר כוונת רבינו היא כפירוש הראשון, כמבואר לקמן (בהמשך ההגהה): "ומותר טעם הבשר עם מותר טעם החלב שהן בלועין מאד, הרי הן קלושין מאד". והיינו שגם החלב נבלע על ידי צלי, כך שגם אחרי ההגעלה נשאר בדופני הכלי "מותר טעם החלב שהן בלועין מאד ... קלושין מאד". ויותר מפורש הדבר לקמן (סכ"ה): "כשמגעיל כלי הבלוע מבשר וחלב, שלדברי הכל יכול להגעילו בכלי ראשון לאחר שהעבירוהו מן האש, אף על פי שטעם הבשר והחלב נבלעו בו על ידי האור , אם לא נבלעו בו בבת אחת אלא בזה אחר זה, מטעם שנתבאר למעלה". וראה עוד בזה בלקו"ש חכ"ט ע' 125 הערה 35. שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' מב. נחלת יהושע סי' יח אות ב. שדי חמד אס"ד ה סוף אות יז. עני בן פחמא סוס"י כג. מראי מקומות וציונים. שו"ת שארית ישראל יו"ד סי' ד. אהלי שם ח ע' קיז. כבוד מלכים (הוספות ע' סד). * וככל הדברים האלו סובר רבינו גם לענין נותן טעם בן נותן טעם דהתירא (ראה לקמן הערה 105, ששתי ההלכות האלו קשורות זה בזה), שאף אם נבלע טעם בשר וטעם חלב בזה אחר זה, נחשב נותן טעם בן נותן טעם דהתירא, כדלקמן (סי' תנב סי"ד): "כשאינו מגעילן ביחד, אף על פי שמגעילן ביורה אחת, אלא שמכניסן זה אחר זה, לא נאסרו המים כלל, לפי שיש כאן נותן טעם בן נותן טעם של היתר קודם שיבוא לכלל איסור". ושם יתבאר. וכן נראה מדברי רבינו לקמן (סי' תצד סט"ז), שאם נבלע טעם הבשר והחלב בתנור, בזה אחר זה, עדיין חשוב התירא בלע. ונתבאר לקמן שם (בהערות שם).
412. ר"ן פסחים ח, ב דיבור הראשון (לא חל [שמו] על אותה בליעה מועטת שנשארה לאחר הגעלה). והלשון "קלוש" הוא בר"ן חולין פ"ח מא, א דיבור הראשון (דלא שרינן נותן טעם בר נותן טעם אלא בשל היתר כבשר בחלב, דכיון דטעם שני אכתי היתרא הוא, כיון דאקליש כולי האי, לא חשיב למיסר. אבל במידי דאיסורא, כל היכא דאיכא טעמא כלל אוסר עד סוף כל העולם). אלא שהוא כתב זאת לענין טעם שני בנותן טעם בן נותן טעם דהתירא, שנתבאר לעיל (סי' תמז סמ"ה). וראה לקמן (הערה 105), ששתי ההלכות האלו קשורות זה בזה.
413. כאשר לאחר ההגעלה יבשל בכלי זה, ויתערבו טעם הבשר עם טעם החלב שנשארו בדופני הכלי, אינו כדאי שיחול עליו שם איסור בשר בחלב.
414. כדלעיל (הערה 98), דמיירי הכא, שהן טעם הבשר והן טעם החלב, שניהם נבלעו בדופני הכלי על ידי צלי, ואחרי ההגעלה נשאר בדופניו טעם קלוש של הבשר וטעם קלוש של החלב.
415. מתוכן שורה זו נראה דמיירי כאן באופן הראשון (הנ"ל הערה 98), שטעם הבשר נבלע בכלי על ידי האור, ואחר כך הגעילו, ונשאר בכלי רק טעם קלוש מאד מהבשר, ואחר כך בישל בו חלב. והקשה מוה"ר שמעון ב"ר אלחנן (בקובץ יגדיל תורה שם): "ובאמת לשונו שם מגומגם מאד, ואפשר שיש שם איזה טעות סופר, וכן הקשה לי מו"צ אחד. והיינו שמתחלה כתב שנצלה עליהם בשר לבדו, ואחר כך נבלע בהם חלב, הרי הם נכשרים על ידי הגעלה, דמשמע שנבלע החלב והבשר קודם הגעלה ... אחר כך [כתב] בפירוש, דכיון שטעם הבשר הי' קלוש מאד קודם שנבלע בו החלב, שמשמע דההגעלה היתה קודם שנבלע בו החלב, וצ"ע". ואפשר דמיירי כאן בשני האופנים. או שרצונו לומר, שנבלעו שניהם בכלי על ידי האור, בזה אחר זה, ואחר כך הגעילו, ובא לבאר הטעם שטעם בשר קלוש הזה (שנשאר בו אחר ההגעלה), שהוא נבלע בכלי קודם שנבלע בו החלב, לא חל עליו שם חדש של בשר בחלב.
416. לפני שנבלע בדופני הכלי.
417. ר"ן פ"ב ח, ב דיבור הראשון (אבל חמץ כיון שהיה שמו עליו קודם שנבלע בכלים הללו, בשעת בליעותן איסורא בלעי). ושם ד"ה דברים שנשתמש (דחמץ כיון ששמו עליו, איסורא בלע מקרי).
418. גמרא פסחים ל, ב (הני סכיני בפסחא היכי עבדינן להו ... קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא ... והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון), לפירוש השני בתוס' שם ד"ה והלכתא (תימה דתניא בתוספתא דע"ז הסכין ... מלבנן באור ... יש לחלק בין התירא בלע ובין איסורא בלע). יראים השלם סי' נב (וכי מכשר להו למאני דפסחא מגעילן ברותחין בחמין, כיון דהיתרא בלע, שבשעת בליעת היתר). מרדכי פסחים רמז תקפד (והלכתא אידי ואידי ברותחין. ודוקא גבי חמץ דהתירא בלע, אבל במקום שאיסורא בלע ... סכין מלבנה). איסור והיתר כלל נח דין יז (שהעתיק דברי המרדכי הנ"ל). דרכי משה ס"ק ה (ובאיסור והיתר כתב דחמץ מיקרי התירא בלע) רמ"א ס"ד (ויש מקילין). והיינו שבליעת טעם החמץ קודם הפסח, דינו כמו בליעת טעם הקדשים לפני שנעשה נותר, שבזה אמרינן בגמרא (ע"ז עו, א) "הכא התירא בלע", והלכך סגי ליה בהגעלה. * מחלוקת כעין זו, אם חמץ לפני הפסח נקרא התירא בלע או איסורא בלע, ישנה גם לענין דין נותן טעם בן נותן טעם דהתירא, כדלעיל (סי' תמז סמ"ה): "אין בו אלא נותן טעם בן נותן טעם של היתר, כלומר ... מן החמץ נפלט לקדירה ומקדירה לשומן ... ועדיין הכל היתר, כיון שעדיין לא הגיע הפסח ולא נאסר החמץ כלל ... ויש חולקין על זה ואומרים ... אף על פי שקודם הפסח הוא עדיין של היתר ... היה שמו חמץ ועכשיו שמו חמץ, אלא שעד עכשיו לא אסרו הכתוב ועכשיו הוא כחתיכת נבילה". וביאר במ"א (ס"ק יא) שב' המחלוקות תלויות זה בזה. ובשוע"ר לא נתפרש שתלויות זה בזה; אבל ראה לעיל (הערות 98-99) שכנראה גם רבינו מקשר בין שתי הלכות אלו.
419. היינו קודם תחלת שעה חמישית בערב פסח, שאז מתחיל איסור אכילת חמץ מדברי סופרים, ושוב אינו חשוב בליעת דבר היתר, כמבואר לקמן סי' תנב סי"ג (אם מגעיל כלי החמץ קודם שעה ה' ... שהחמץ הוא מותר עדיין באכילה, הרי יש כאן ג' נותני טעם של היתר קודם שיבא לכלל איסור, דהיינו קודם שיגיע זמן איסורו).
420. ראה רש"י ע"ז עו, א ד"ה לעולם כדאמרינן (שכשנעשה נותר לא הוי איסור בעיניה, שבתוך דופני הכלי היה בלוע, ומעולם לא הוכר איסורו).
421. שו"ע שם (שהביא רק דעה הא'). רמ"א שם (ונוהגין כסברא ראשונה בכל דבר שדינו בליבון). מ"א ס"ק יא (ואם כן אפילו בדיעבד יש לאסור, אם לא ליבנו אותו כל כך).
422. ולכאורה היינו אף כשהכלי אינו בן יומו, שאנו מחמירים לאסור בכלי שאינו בן יומו בפסח אפילו בדיעבד (כדלעיל סי' תמז ס"ח), אף שיש שני דעות להתיר: (א) דעת הסוברים שחמץ נחשב התירא בלע, ומועלת בו הגעלה. (ב) דעת הסוברים שנותן טעם לפגם מותר בפסח. ומכל מקום נאסר אף בדיעבד. שהרי נתבאר לקמן (סי' תנב סט"ו): "נהגו שלא להגעיל שום כלי כשהוא בן יומו". ומכל מקום אוסר כאן אף בדיעבד, אף אחרי שהוגעלו.
423. וביאר ב"שאלי ציון" (ח"ב סי' יט אות ה): "ברור מללו דבשביל הפסד מרובה או מניעת שמחת יום טוב לבד אין להקל לכתחלה, אלא בדיעבד לבד".
424. סעיף יד (כשרוב תשמישו על ידי בישול), סכ"ה (כשבא להגעיל בכלי ראשון שאינו עומד על האש), וסל"ז (בטיגון במחבת).
425. פסחים ל, ב (א"ל רבינא לרב אשי הני סכיני בפסחא היכי עבדינן להו, אמר ליה לדידי חדתא קא עבדינן ... דאפשר ליה). פיוט לשבת הגדול אלהי הרוחות (סכינא דאשתמש בה חמירא לאורחין, אם הם חדשים משובחין). מהרי"ל הל' הגעלה ע' כב (מצוה מן המובחר ליקח חדשים). הובאו בט"ז ס"ק ה. מ"א ס"ק ו.
426. פסחים שם (הני סכיני בפסחא היכי עבדינן להו ... והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון). טור ושו"ע ס"ג (סכינים מגעילן בכלי ראשון ומותרים). ובטעם הדבר שמספיקה להם הגעלה, יש שתי שיטות, שיתבארו לפנינו. * וכל זה הוא כשרוצה להשתמש בו בקביעות. אבל אם רוצה להשתמש בפסח בסכין ישן בצונן, בדרך עראי ומקרה, נתבאר לעיל (ס"ב): "צריך לנעצו עשר פעמים בקרקע קשה קודם שמשתמש בו צנון בפסח", וש"נ.
427. ריב"[ם] בתוס' ע"ז עו, ב ד"ה אמר (וריב"א מצריך ליבון גם בסכינין קטנים, לפי שפעמים דרך להפוך בהם בשר על גבי גחלים), וברא"ש שם פ"ה סי' לד (וסכינין ישנים הנקחים מן עובדי כוכבים היה אומר ה"ר יצחק בר"מ דבעי ליבון, דרך עובדי כוכבים לתקן בהן הפתילה בפי הנר של חלב בשעה שדולק, והופכין בהן בשר על גבי גחלים). ועוד יש דעה (כנרמז לקמן בהמשך הסעיף) המחלקת בין סכינים גדולים לבין סכינים קטנים (בתוס' שם): "ואומר ר"ת דהא דקי"ל דסכין בעי ליבון היכא דאיסורא בלע, היינו דוקא באיסור דסכין גדולה, שדרך לצלות בה בשר ... אבל סכינים קטנים שאין דרך לצלות בהם בשר, ודאי סגי להו בהגעלה אף בשל עובדי כוכבים ... דזה אינו קרוי תשמישו על יד האור, כיון דאין תשמיש קבוע על ידי האור סגי בהגעלה". ונתבארו דבריו יותר ברא"ש (שם): "דרך עובדי כוכבים לתקן בהן הפתילה בפי הנר של חלב בשעה שדולק והופכין בהן בשר על גבי גחלים, ואמר ר"ת כיון דאין תשמישו לכך, לא חיישי דלמא מיתרמי ועביד הכי. ואפילו איתרמי דעביד, כל מה דאין הישראל משתמש בו על ידי האור סגי ליה בהגעלה ברותחין, דכל מה שסופו לפלוט ברותחין פולט בהגעלה ראשונה". וקיי"ל כריב"ם, בטוש"ע יו"ד (סי' קכא ס"ז): "סכין ישן, בין גדול בין קטן, הניקח מהעובד כוכבים ... שרוצה לחתוך בה חמין ... מלבנה". וכיון שבסכינים הבלועים משאר איסורין לא קיי"ל כר"ת, לכן גם כאן בפסח כתב המ"א (ס"ק ו): "נראה לי דלפי מ"ש בס"ו בהג"ה דאין הולכין אחר רוב תשמישו, ואם כן היה הסכין צריך ליבון, דלפעמים תוחבין בראשו חתיכות פת לאפות אצל האש, ולפעמים חותכין בו פשטיד"א או פנקו"כן על האש". ועל כך משיב רבינו, שגם לדעת האוסרים ביו"ד שם, מכל מקום יודו כאן בפסח שסגי בהגעלה, כיון כו'.
428. והיינו שאף אם אינו רוצה להשתמש בהם אלא בחמין, ולא על ידי האור, מכל מקום יש מצריכים ליבון, מטעם המבואר ברא"ש (שם): "כיון דתשמישו על ידי האור אין יוצא מידי דופיו בהגעלה בלא ליבון, ופולט תמיד בכל הגעלותיו, מידי דהוי אכלי חרס דלא סגי ליה בהגעלה, ולא אמרינן דכל מה דעתיד לפלוט דפולט בהגעלה ראשונה, אלא אינו יוצא מידי דופיו ופולט תמיד מעט מעט".
429. כבר הובא לעיל משו"ע שם ס"ז (סכין ישן, בין גדול בין קטן, הניקח מהעובד כוכבים ... שרוצה לחתוך בה חמין ... מלבנה).
430. ח"י ס"ק יד (דלפעמים היכא שיש עוד צד להקל סמכינן אסברא זו דמקרי היתרא בלע). וכן ביאר בפרי מגדים (א"א ס"ק ו): "יש לומר דכאן איכא ב' טעמים להיתרא, א' דיש אמרים דהולכין אחר רוב תשמישו, ב' דיש אומרים בהיתרא בלע אף על ידי אש, סגי בהגעלה ... בצירוף תרי טעמי יש להתיר סכינים בכלי ראשון". ובמאמר מרדכי (ס"ק ז): "סמך בזה על האומרים דחמץ התירא בלא מקרי, כיון שיש צד אחר להקל".
431. כדלעיל סי"ג וש"נ.
432. ר"ת בתוס' וברא"ש שם. שהיא דעה הא' דלקמן סכ"ו (שהולכין בכלים אחר רוב תשמישן).
433. לא נתפרש כאן מאיזה טעם "אין להם דין כלים הבלועים על ידי האור בלבד" – לדעה זאת, כיון שיש בזה כמה פרטים שהובאו כולם לעיל בשם ר"ת: (א) "כיון דאין תשמישו לכך, לא חיישי דלמא מיתרמי ועביד הכי". (ב) "דכל מה שסופו לפלוט ברותחין פולט בהגעלה ראשונה". (ג) "כיון דאין תשמיש קבוע על ידי האור סגי בהגעלה".
434. בשו"ע שם לא הובאה דעת ר"ת, ואפשר ביאר רבינו שתי הדעות שם, ולא הגיע לידינו. או אפשר הי' בדעתו לבאר שם ב' הדעות, ולזה ציין לשם.
435. אף שגם ר"ת לא התיר שם אלא בסכינים קטנים, כאמור בתוס' (שם): "ואומר ר"ת דהא דקי"ל דסכין בעי ליבון היכא דאיסורא בלע, היינו דוקא באיסור דסכין גדולה, שדרך לצלות בה בשר ... אבל סכינים קטנים שאין דרך לצלות בהם בשר ודאי סגי להו בהגעלה, אף בשל עובדי כוכבים". מכל מקום חלק עליו הר"ן, וכתב שם (ח, א ד"ה אבל): "דהא פסקינן הכא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון, ולא מפלגינן בין גדולה לקטנה". וכדבריו פסק בדרכי משה כאן (ס"ק ב). ובאמת יש מקום להתיר כאן בהגעלה לכל הדעות, שהרי כאן נתפרש בגמרא (פסחים ל, ב): "הני סכיני בפסחא ... והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון". ונתבארו בתוס' (שם ד"ה והלכתא) שני פירושים, (א) מטעם הראשון המבואר כאן – שרוב תשמישן אינה על ידי האור. (ב) מטעם השני המבואר כאן – דהתירא בלע. הרי שבכל אופן סגי כאן בהגעלה, והמחלוקת היא רק מהו עיקר טעם הלכה זו.
436. פסחים ל, ב (ברותחין ובכלי ראשון). טור ושו"ע ס"ג (מגעילן בכלי ראשון ומותרים). וכיון שהוזכרה כאן לראשונה ההגעלה בכלי ראשון, מבאר בקצרה מהי הגעלה בכלי ראשון: (א) אפילו אינו על האש. (ב) שהמים מעלין רתיחה. שני פרטים אלו יתבארו בפרטיות יותר: (א) לקמן סעיף כה – אפילו אינו על האש. (ב) לקמן סי' תנב ס"ג – מעלין רתיחה. ויתבאר לקמן שם.
437. טור ושו"ע שם (וכלי ראשון נקרא שהרתיחו בו מים על האש, אפילו אינו עתה על האש). וראה לקמן סכ"ה (והערה 198), דיש אומרים דהיינו דוקא לענין פסח דהתירא בלע, ויש אומרים שכן הוא גם בשאר איסורים.
438. אפילו נשתמש בו איסור בכלי ראשון על האש.
439. טור ושו"ע שם (רק שעודנו רותח).
440. סעיף ג.
441. רא"ש פסחים פ"ב סי' ז (וקודם לכן צריך לשופו ולנקותו יפה, דבענין אחר לא יפלוט). טור ושו"ע ס"ג (וקודם ההגעלה צריך לשופם יפה במשחזת או בריחים, להעביר כל החלודה שבהם קודם הכשרו).
442. ב"ח ס"ז ד"ה וקודם (נראה דלאו דוקא במשחזת וריחיים, דהוא הדין בדבר אחר ... אלא נקט ההווה דמסירין החלודה והזוהמא מן הסכינין במשחזת וריחיים). הובא בבאר היטב (ס"ק יב), ובאליה זוטא (ס"ק ד).
443. אפילו כל שהוא, כמבואר באיסור והיתר הארוך (כלל נח סין סז): "ובכאן אין חילוק בין ... מועט למרובה". מהרי"ל הל' הגעלה (ע' כח): "מהר"ש אמר כללא הוא, כל שיש בו גומות או חלודה אפילו כל שהוא, לא עולה בהגעלה, ובעי ליבון". דרכי משה (יו"ד סי' קכא ס"ק ה): "כתב באיסור והיתר הארוך, דאף אם לא נשאר רק מעט אין לו תקנה בהגעלה". אליה זוטא (כאן ס"ק ו): "דאף במעט אין לו תקנה בהגעלה".
444. טור (וכן כל הכלים צריך להעביר כל חלודה שבהם קודם הכשרן). מהרי"ל הל' הגעלה ע' כח (וכן כל כלים צריך לנקרן מכל טינוף וחלודה טרם הגעלה).
445. עד כאן הובא מהפוסקים אודות חלודה. וכעת מבאר, שגם כלי שאין בו חלודה צריך לשפשפו מהטינופת שבהן, וכמובא לעיל ממהרי"ל (וכן כל כלים צריך לנקרן מכל טינוף ... טרם הגעלה). הלכה זו נזכרה כאן בקיצור, ומבוארת יותר לקמן סי' תנב ס"ז (ולקמן שם הערה 53). ולכן בכלים אלו שיש חשש שההדחה ושפשוף לא יועילו להעביר מהם לגמרי הטינופת הדבוקה, נוהגים שאין השפשוף והגעלה מועלת להם, כדלקמן סמ"ח-נ (והערה 397).
446. מטות לא, כב-ג (אך את הזהב ... תעבירו במים). ופרש"י שם (ורבותינו אמרו אך את הזהב לומר שצריך להעביר חלודה שלו קודם שיגעילנו, וזהו לשון אך, שלא יהא שם חלודה, אך המתכת יהיה כמות שהוא). ספרי זוטא במדבר לא, כב (אך את הזהב, אמר אך לחלוק חלודה שלהן). ילקוט שמעוני מטות רמז תשפה (אך את הזהב, אמר אך, להעביר חלודה שלהן). רא"ש שם (ותניא בסיפרי אך את הזהב ואת הכסף מכאן שצריך להעביר החלודה).
447. ט"ז ס"ק ו (והטעם, שמא יש באותו מקום ממש מן החמץ והחלודה מכסהו, ולזה לא מהני הגעלה, כי אין הגעלה למה שהוא בעין). ונראה שמפרש כן את דברי הרא"ש (המובא לעיל): "דבענין אחר לא יפלוט", היינו שלא יפלוט את החמץ בעין שתחת החלודה. וראה קובץ דברי תורה יב ע' מג. וכן הוא בדין הסדקים והטלאי, שנתבאר בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' שעא): "שאנו חוששין שמא תחת אותן החתיכות נכנס מגוף האסור, וממשות של איסור אינו נכשר בהגעלה".
448. לבוש סעיף ד (דבר שדינו בהגעלה ... שיש בו סדקים או גומות או חלודה, והוא בתוך הכלי, ולא יוכל לנקרו ולנקותו יפה, שאע"פ שדינו בהגעלה מלבנין אותה במקום הסדקים והחלודה, אז סגי להם בליבון קל כזה [עד שקש נשרף עליו מבחוץ] דעדיף מהגעלה). וראה ט"ז (ס"ק ז): "ובליבון אין צריך להעביר החלודה, כי האש יבעיר את הכל".
449. מרדכי סוף ע"ז רמז תתס (אותם הבלועות היתר ... אין צריכין ליבון גדול דנשירת קליפה, אלא רק עד שתהא יד סולדת בו משני עבריה, וגם רגילים לבדוק על ידי נתינת קש עליה מבחוץ לראות אם הקש נשרף בהכי סגי). הובא ב ב"י ד"ה והליבון. מ"א ס"ק כז (בליבון קל כזה שאינו יכול ליגע בו בצד השני), ו פר"ח ס"ד וסוף ס"ה (שטען [הרא"ם] עליהם עוד, דכיון שהכשירן בהגעלה למה לא יוכשרו על ידי האש, כשהאש חם כל כך מחוץ לכלי שהעופרת יותך בפנים בתוך הכלי, וכן כתב בעל התרומ[ה] בשם ר"י שאם עבר חומם לצד חוץ עד שאינו יכול להגיע בהן ידו חשיב כמו הגעלה), בשם תשובות ה רא"[ם] ח"א סי' מג (וכן כתב בעל התרומ[ה] בשם ר"י, שאם עבר חומו לצד חוץ עד שאינו יכול להגיע בהן ידו חשיב כמו הגעלה), בשם ס' התרומה סי' קסא, בשם ר"י (ואומר מורי רבינו, דאם עשה כל כך אש בפניהם שאינו יכול ליגע בחוץ בדופני החבית, וידו סולדת לו ליגע בחוץ, אז חשיב כהגעלה ומותר). תוס' ע"ז לג, ב ד"ה קינסא (וכתב הרב ר' משה מקוצי ... אם האש גדול כל כך וחזק מבפנים שידו סולדת מבחוץ מותר, וחשוב כמו הגעלה), והוא ב סמ"[ג] ל"ת קמח נה, א (אם האש גדול כל כך וחזק בפנים שידו סולדת בחוץ מותר וחשוב כמו הגעלה). שו"ת ה רא"ש כלל יט ס"ז (ובעל התרומ[ה] כתב, וכן כתוב בתוספות, דאם עושה אש מבפנים ויתחמם החבית מבחוץ עד שאינו יכול ליגע בו). טור ושו"ע יו"ד סי' קלה סי"ד (אבל אם הסיקן מבפנים ... עד שעבר חומם לצד חוץ כל כך שהיד סולדת בו). וכן הוא גם לעיל סעיף י, וגם שם נסמנו כל הספרים האלה.
450. שו"ת הרשב"א סי' שעא (אנו רגילין בכל כיוצא בזה שמניחין גומרי ... כדי שישרף גוף האיסור אם ישנו). וכן הוא לקמן סל"ח (צריך להניח גחלים בוערות ... עד שאם יניח שם קש או חוט יהיו נשרפין ... כדי שישרוף ממשות האיסור שתחתיו אם ישנו שם).
451. והיינו שבפוסקים הובאו שני האופנים (או שהיד סולדת מבחוץ, או שהקש או החוט נשרפים מבחוץ). וכבר נתבאר לעיל סעיף י, דסגי במה שהיד סולדת מבחוץ. אלא שבמקום שההגעלה עצמה אינה מועלת, ואילו הליבון קל מועיל, אזי נהגו שלא להסתפק במה שהיד סולדת מבחוץ, אלא להחמיר לשהות עד שהקש או החוט נשרפים מבחוץ. שכך נתבאר כאן – לענין חלודה, וכן הוא לקמן סי"ט – לענין גומא סדק או נקב, ולקמן סל"ח (במוסגר) – לענין טלאי, ולקמן סמ"ד – לענין בית חרוסת. וכן פירש בשו"ת תורת שלום (סי' טו ד"ה כלי מתכות): "ואפשר שהמנהג הוא להחמיר רק במקום שיש חשש ממשות חמץ, וכן נראה".
452. מרדכי שם (וגם רגילים לבדוק על ידי נתינת קש עליה מבחוץ לראות אם הקש נשרף). הגהות מיימוניות הל' מאכלות אסורות פי"ז אות ה (מצאתי בשם ה"ר אביגדור כ"ץ ז"ל שאם מלבנו עד שאם ישים עליו קש יהו ניצוצות ניתזין ממנו סגי בהכי). אגור סי' תשמב (ראיתי אני המחבר את מורי חמי מה"ר אברהם זכ"ש ז"ל נוהג ליתן בתוכו גחלים בוערות, ולסבב המדוכה בחוט סביב בחוץ קשור, ולשהות הגחלים בתוכו בוערות עד שהחוט בחוץ ישרף ודיו). רמ"א ס"ד (אם נתלבן כל כך שקש נשרף עליו מבחוץ) וסט"ז (שישרוף עליו קש מבחוץ סגי). ופירש בבאר הגולה (סעיף ד): "רוצה לומר שאם ישימו עליו קש מצד חוץ ישרף מכח הליבון".
453. שו"ת הרשב"א סי' שעא (אנו רגילין בכל כיוצא בזה שמניחין גומרי ... כדי שישרף גוף האיסור אם ישנו, ואחר כך מגעילן). שו"ע סי"ג (ישים גחלים על מקום הטלאי עד שישרף גוף האיסור אם ישנו, ואחר כך מגעיל כל הכלי). וכן הוא לקמן סוף סי"ט.
454. ואף שכתב העולת שבת (סי"ג): "אבל איפכא לא יעשה מפני דיתפשט הטעם ממקום ליבון למקום שגיעל כבר". וביאר אדמו"ר מהר"י מפאפא, בקובץ אור חדש (ניסן תשס"ב ע' 22), שחוששים שלאחר שנח מרתיחת ההגעלה יבלע כל הכלי מהאי משהו בעין שתחת החלודה, שאז לא יספיק הליבון במקום החלודה בלבד. ולפי זה הקשה על רבינו כאן שלא הצריך ליבון קל קודם הגעלה. לא חשש לזה רבינו כאן, ולקמן (סוף סי"ט): "ואם לא עשה כן קודם ההגעלה יעשה כן אחר ההגעלה". וכן לקמן (סל"ח) השמיט מ"ש בשו"ע שם (סי"ג): "ישים גחלים על מקום הטלאי ... ואחר כך מגעיל כל הכלי", וכתב בסתם: "צריך להניח גחלים בוערות על הטלאי ... להניח גחלים על הטלאי". וכן סתם לקמן (ס"מ): "יניח עליו גחלים". וכעין זה נתבאר לקמן (סל"ז), ובטוש"ע שם (סי"א): "ואם היא ארוכה מלבנה באמצע", ולא פירשו שהליבון צריך להיות לפני ההגעלה. ומסיים בטור שם: "ולא חיישינן שצדו הנגעל בולע מצדו השני שלא נגעל". וראה מה שכתב בהערות ובאורים שערי בינה (כ"ץ, ס"ק יג): "וצריך לומר דאותו מקום שנשאר הפירור בעין ונכנס טעמו להכלי סוף סוף ילבן, ומה שנכנס לשאר מקומות שבכלי הוא בטל בס', וגם נפלט תיכף על ידי מי הגעלה שבשם, ובמי הגעלה בודאי יש ששים נגד המשהו חמץ שיש אולי שם".
455. מהרי"ל הל' הגעלה, ע' כח (מהר"ש אמר כללא הוא, כל שיש בו גומות או חלודה אפילו כל שהוא לא עולה בהגעלה ובעי ליבון. אכן חלודה מבחוץ, או למעלה על שפתו, אין מעכב). רמ"א ס"ה (כל הכלים שיש בהן סדקים או גומות או חלודה, והוא בתוך הכלי). ט"ז ס"ק י (משמע דאם הוא מצד החוץ של הכלי אינו אוסר, וכן הוא במהרי"ל). מ"א ס"ק טז (משמע דמבחוץ אינו מזיק, עיין סוף סעיף כו). והיינו האמור לקמן סע"ה (כלי כסף המצויירים בצד הפנימית שלהם בהיתוך זכוכית ... אבל אם הוא בצד החיצון של הכלי מותר ... שהרי ההיתוך זכוכית שמבחוץ לא בלע כלום מהחמץ שנשתמש בו מבפנים) וכן הדין לענין נקבים וסדקים, כלדקמן סי"ט (אם הן במקום שמשתמשין בו בקבע דהיינו מצד הפנימי של הכלי). וכן הוא לענין טלאי, כדלקמן סל"ח (אם הטלאי הוא בצד פנימי של הכלי ... והטלאי הוא במקום שמשתמשין בו בקבע דהיינו מצד הפנימי של הכלי). וכן אם הם בידות הכלים, כדלקמן סכ"א (כל הכלים שיש בידותיהן גומות וסדקים וחלודה אין צריך לנקרן כלל).
456. ט"ז ס"ק ו (נראה לי דהיינו מה שאנו קורים ראס"ט, ויש שם ממש באותו ראס"ט ... וכשנגרר משם יש שם כמו עפרורית ... אבל לפעמים שיש שחורות או אדמדומית באיזה מקום מהכלי, בפרט ביורות ומחבות, ואי אפשר להסירו משם לגמרי אפילו אחר הגרידה, ואין שם ממש רק מראה לחוד, יכול להגעילו, דאם לא כן לא תמצא כי אם אחד מעיר שתוכל להגעיל, כי יש הרבה כך שלא תוכל להסיר ... דאין בזה קפידא, דאותו מראה אין בו ממש דנימא עלי' שהוא חמץ בעין, ושפיר מועיל לו ההגעלה אחר שגורר כל מה דאפשר). ח"י ס"ק יח (כל חלודה, דהיינו מה שאנו קורין ראס"ט בלשון אשכנז, שנעשה ממנה כמו עפרורית כשגוררין אותו, מה שאין כן אם אין בו רק אחד מן המראות שאנו קורין פלעקי"ן, אין קפידה. וכן כתב הט"ז).
457. ח"י שם (וכן הדין לענין כלי בדיל, שדרך להיות מה שקורין ערד פלעקי"ן בלשון אשכנז).
458. מקור הלכה זו, לענין הכשרת הסכין על ידי נעיצה בקרקע (דלעיל ס"ב), הוא בגמרא ע"ז עו, ב (ונועצה עשרה פעמים בקרקע ... אמר רב כהנא ובסכין יפה שאין בה גומות). ולענין הגעלה נתבאר ב רא"ש ע"ז פ"ה סי' לד (דסכינין גדולים דרך לעשות בהן גומות ... הלכך בעי ליבון, דהגעלה לא מהני, כי אינו יכול לנקר הגומות, ואינו פולט במקום הגומות). שו"ת ה רשב"א סי' שעא (כלים שמשתמשין בהן בחמין שהיו בהן סדקין ... צריכים כלים כאלו תקון קודם הגעלה ... שאנו חוששין שמא תחת אותן החתיכות נכנס מגוף האסור וממשות של איסור אינו נכשר בהגעלה. לפיכך אנו רגילין בכל כיוצא בזה שמניחין גומרי על מקום הסדקין אם הוא כלי של מתכת כדי שישרף גוף האיסור אם ישנו ואחר כך מגעילן). רמ"א ס"ה (כל הכלים שיש בהן סדקים או גומות או חלודה, והוא בתוך הכלי, ולא יוכל לנקרן ולנקותן, אין להגעילן, וצריכין ליבון במקום הסדק והחלודה). ומה שהובא מהרא"ש: "דסכינין גדולים דרך לעשות בהן גומות", הכוונה כנראה לשינים שבחוד הסכין.
459. משא"כ כשהסדק הוא מצד החיצוני של הכלי, וכמו בענין החלודה, שנתבאר לעיל (סעיף יז): "וכל זה כשהחלודה הוא בצד הפנימי של הכלי במקום שמשתמשין בו בקבע. אבל אם הוא בצד החיצון של הכלי שלא נשתמש שם חמץ, ואע"פ שלפעמים מגיע תשמיש החמץ גם מבחוץ, מכל מקום כיון שרוב הפעמים אין מגיע תשמיש החמץ עד לשם, לפיכך אין חוששין שמא יש שם ממשות החמץ בעין תחת החלודה, ואין צריך להעבירה כלל". ונתבאר לעיל (הערה 142).
460. רשב"א שם. וכדלעיל סוף סט"ו, וש"נ.
461. רשב"א שם. רמ"א שם.
462. רמ"א ס"ד. וכדלעיל סעיף טז, וש"נ.
463. רשב"א שם. וכדלעיל שם, וש"נ.
464. כדלעיל שם, ונתבאר לעיל (הערה 141).
465. אחרונים . ב"ח סוף ס"ז ד"ה ומ"ש דהליבון (נראה דהסכינים המחופים בעץ בקתא וקבעו בהן מסמרות אין מועיל להם הגעלה, כי יש בקתות גומות הרבה ואי אפשר לנקות כל הגומות. וכך קיבלתי מרבותי שדרשו כך ברבים, וכך נוהגין ואין לשנות). מ"א ס"ק ה (ואם הקתא קבוע במסמרות קטנים אין מועיל הגעלה, כי יש גומות הרבה במקום המסמרים). ח"י ס"ק טו (הב"ח ושאר אחרונים כתבו לפי שצריך להגעיל גם קתייהו, על כן אם הקתא קבוע במסמורים קטנים אינו מועיל הגעלה, כי יש גומות הרבה במקום המסמורים). ומה שכתב "לפי שצריך להגעיל גם קתייהו", היינו כדאמרינן (פסחים ל, ב): "מעיילנא לקתייהו ברותחין ... והלכתא אידי ואידי ברותחין" (ויתבאר לקמן ריש סעיף הבא). אלא שבגמרא מיירי שאינו מחובר על ידי מסמרים ולא על ידי דבק, ולכן מועלת בו הגעלה (ראה אליה רבה ס"ק ו. מאמר מרדכי ס"ק ח).
466. ח"י שם (והוא הדין כל שיש ב' חלקים בקתייהו). אליה רבה ס"ק ו (וכן בשל עץ, כיון שדבק בדבק חייס עליו).
467. אחרונים . שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (כיון שהוא דבוק בדבק חייס עליו). הובא בב"ח ס"ט. ט"ז ס"ק יג. מ"א ס"ק יט. ח"י ס"ק טו.
468. מקור הלכה זו הוא לגבי כפות העשויות מקרן, כמבואר במנהיג (הל' פסח סי' ל): "והכפות מן הקרנים שנשתמשו בהן בחמץ בחמין אסירי אף בהגעלה בפסח, מטעם דחייס עלייהו משום דמיפסדו בהגעלתן ולא מגעיל להו שפיר". ארחות חיים (הל' חמץ ומצה סי' פו): "כפות קטנות שעושין מן הקרנים שמשתמש בהן קודם הפסח, אסור להשתמש בהן בפסח, ואפילו בהגעלה, לפי שהן נפסדין ברותחין, ויש לחוש שמא יחוס עליהם ולא יגעילם היטב. והר"ש ז"ל כתב דכבולע כך פולט, וכמו שחס עליהן עכשיו כן חס עליהן כל השנה, ואין מכניסן לתוך כלי רותח שלא יתקלקלו". טור ו שו"ע (ס"ז) "יש מי שאומר דכפות העשויות מקרן אין להם תקנה בהגעלה, דכיון שמתקלקלין במים חמין חיישינן דילמא חייס עלייהו". ומזה למדו גם לענין ידות הסכינים, כמבואר במהרי"ל הל' הגעלה, ע' כג (יש סכינים שהקתא שלהן עשוי מקרן, יש מרבותינו אוסרין אותן בהגעלה, משום דעל ידי הרותחין יתרכך הקרן ויתקלקל ויקפיד עליו מלהגעילו כדין. וכן כל כלים עשויים מקרן. וכן איתא בארחות חיים על כפות עשויים מקרן). ובשו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (בארחות חיים איכא מאן דאמר, דאסר להגעיל כלי עצם, דחייס עליו ולא מגעיל שפיר. ונראה לי דהוא הדין סכין שקתא שלו עצם). הובא בב"ח וט"ז ומ"א וח"י שם. וכן הוא גם לקמן (סעיף כה): "חוץ מקרן, כמו שנתבאר למעלה".
469. היינו כדאמרינן (פסחים ל, ב): "מעיילנא לקתייהו ברותחין ... והלכתא אידי ואידי ברותחין" (כדלעיל סעיף יד). וכתב על זה ה ט"ז ס"ק [יז] (צריך להגעיל ידותיהם ... נראה לי דבסכין יש להחמיר אפילו דיעבד, כיון דמפורש בגמרא בהדיא דבעינן הגעלה ... והלכתא אידי ואידי ברותחין, ואם כן מנין לנו להקל דיעבד, על כן נראה דבסכין יש להחמיר אפילו דיעבד, אם חתך בסכין שלא הגעיל הקתא בתבשיל חם בפסח, כיון דבודאי נגע בקתא בשעת תשמישו בסכין, משא"כ שאר כלים, כגון מחבת וכיוצא בו כנלע"ד". לשון זה העתיק במשנה ברורה סוף ס"ק סט, והוסיף "כגון על ידי לחם חם וכדומה". וכאן בשוע"ר נראה שהחשש אינו ללחם חם, כי אם לחמץ צונן שנכנס לגומות דקות שבידות הסכינים (וכמו בנדן הסכינים דלקמן סעיף כג). ראה "הערות וביאורים שערי בינה" (ס"ק כט).
470. תוכן המשך דברי רבינו כאן, שיש שלושה טעמים להצריך הגעלה גם בידות הכלים: (א) ש"מגיע תשמיש החמץ גם בהבית יד". אבל טעם זה הוא רק בסכין, משא"כ בשאר הכלים "אין דרך להשתמש חמץ בידות הכלים". (ב) ש"נבלע החמץ גם ביד הכלי, שכל מתכת שחם מקצתו חם כולו". אבל מטעם זה סגי בדיעבד בהגעלת גוף הכלי בלבד, "וכמו שנבלע החמץ בהיד על ידי גוף הכלי, כך הוא נפלט ממנו על ידי גוף הכלי". (ג) "שלפעמים כשמדיחין את הכלים מלכלוך חמץ שבהן, בתוך מים חמין, נבלע קצת מלכלוך החמץ לתוך הידות". אבל מטעם זה סגי בהגעלה "על ידי עירוי מכלי ראשון".
471. היינו שהגעיל רק את הכלים ולא את הידות, מכל מקום מועלת הגעלת הכלי להכשיר גם את הידות, לפי ב' הדעות דלקמן סעיף הבא.
472. איסור והיתר כלל נח דין מד (ומיהו נראה בדיעבד אין לחוש כל כך). רמ"א סי"ב (מיהו אם לא הגעילו הידות אין לאסור בדיעבד).
473. מרדכי רמז תקעז (עץ פרור מגעילו ברותחין אפילו הבית יד, וכן המחבת). טור ושו"ע סי"ב (כל הכלים צריך להגעיל ידותיהם כמותם).
474. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' תמ (מה ששאלתם על בית יד של מחבת, ודאי יכולים לעשות על ידי עירוי, כבולעו כך פולטו, מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות). איסור והיתר כלל נח דין סא (הבית יד של היורה מדינא לא צרכינן הגעלה כל כך ... ומיהו על ידי עירוי סגי לה, דהא לא נאסר רק על ידי נצוצות שנגעו בה למטה). רמ"א שם (ואפילו לכתחילה יכול להגעילו על ידי עירוי שמערה עליהן).
475. ראה גם פרי מגדים (א"א ס"ק כה): "והמחמיר בכלי ראשון תבא עליו ברכה, ומשמעות הטור ומחבר "כמותם" משמע כלי ראשון".
476. ב"ח סי"ב ד"ה וכל הכלים (משום דאי אפשר דלא בלעי גם הידות טעם החמץ בכל השנה על ידי כלי ראשון, כשמדיחין אותן לנקותן מהזוהמא לאחר תשמישן). הובא ב פר"ח סי"ב. וב ח"י ס"ק מ.
477. המשך תוכן המבואר כאן בסעיף שלפנינו, ובסעיף הקודם, ולקמן סע"ה: יש מחלוקת הפוסקים בנושא "חם מקצתו חם כולו" (ביאור דעות אלו ראה פס"ד צמח צדק קעד, א – קעו, א): (א) דעה הראשונה (שבתחלת הסעיף שלפנינו): "שכשנשתמש חמץ בחמין בגוף הכלי נבלע החמץ גם ביד הכלי ... נשארה בליעת החמץ בתוך היד ונפלט ממנו לתוך התבשיל" (דעה זו נתבארה לקמן הערה הבאה). (ב) דעה השנית (שבסוף הסעיף שלפנינו): "אף על פי שכל מתכת שחם מקצתו חם כולו, אף על פי כן הבלוע שבמקצתו אינו מתפשט בכולו על ידי חום זה" (דעה זו נתבארה לקמן הערה 169). ומסיק רבינו שמחמירים כדעה הראשונה, ולכן "אם לא הגעיל כלל אפילו את גוף הכלי, ותחב את יד הכלי לתוך התבשיל" נאסר התבשיל. אבל "יש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה או במקום מניעת שמחת יום טוב". * גם בדעה זו הראשונה, ש"נבלע החמץ גם ביד הכלי", יש מחלוקת הפוסקים אם טעם החמץ שביד הכלי נפלט ממנו על ידי גוף הכלי: (ג) דעה הראשונה (שבהמשך הסעיף שלפנינו): "כמו שנבלע החמץ בהיד על ידי גוף הכלי, כך הוא נפלט ממנו על ידי גוף הכלי". ולכן אם אחרי שנבלע טעם החמץ בידות, על ידי גוף הכלי, הגעילו את גוף הכלי, על ידי שתחב את גוף הכלי ליורת ההגעלה, נפלט טעם החמץ גם מהיד של הכלי, ונכשר כולו (דעה זו נתבארה לקמן הערה 168). (ד) ודעה השנית (שהובאה לקמן סעיף עה): "מקצת חום זה שאינו חם אלא מחמת חום מקצת השני אין לו כח להפליט גיעול הבלוע שם". ולפי זה, גם אחרי הגעלת גוף הכלי לא נפלט טעם החמץ מהיד של הכלי (דעה זו תתבאר לקמן הערה 665). אמנם כל זה כשתחב את גוף הכלי לכלי רותח, או ליורת ההגעלה. משא"כ אם העמיד את הכלי על גבי האש לבשל בו, אז ודאי מגיע חום הרתיחה לכל חלקי הכלי, ומפליט ממנו (לקמן סוף סע"ה, והערה 170). ויש שני נפק"מ בין שני דעות אלו האחרונות: (א) אם אחרי הגעלת גוף הכלי, תחב את ידית הכלי לתבשיל של פסח, שלדעה הראשונה "הרי זה מותר באכילה" (כדלעיל סעיף הקודם), ולדעה השנית נאסר התבשיל על ידי הטעם שנשאר בידית הכלי. (ב) כשציפוי הכלי עשויה מהיתוך זכוכית, י"א שיש לו דין חרס שאינו נכשר על ידי הגעלה, ואם אחר כך השתמש בגוף הכלי בתבשיל חם של פסח, שלדעה הראשונה נאסר התבשיל, שבזה נפלט טעם החמץ שבידות ואסר התבשיל, ולדעה השנית "מקצת חום זה שאינו חם אלא מחמת חום מקצת השני אין לו כח להפליט גיעול הבלוע שם" (כדלקמן סעיף עה). למעשה הקיל רבינו בשתי ההלכות האלו, והיינו כיון שבעצם המחלוקת הראשונה הנ"ל, אם טעם האיסור מתפשט בכולו על ידי חום זה, מקילים במקום שיש הפסד מרובה. לכן במקום שנוסף עוד טעם להקל, בין אם היא לפי הדעה הראשונה הנ"ל (שכבר הוגעל כל הכלי) ובין אם היא לפי הדעה השנית הנ"ל (שאין לו כח להפליט טעם החמץ מהידית אל התבשיל של פסח), מצרפים טעם זה כדי להתירו לגמרי. וראה הערות לשלחן ערוך אדמו"ר הזקן (רבלין, לקמן שם): "וצריך לומר דסבירא ליה ב' הסברות להתירא, כאן דלא הוי הגעלה [בסע"ה, שלא הועילה ההגעלה לציפוי היתוך זכוכית שמבחוץ], מהני סברא זו דלא נאסר על ידי צד החיצון. ולעיל [סכ"א-ב, שתחב את יד הכלי לתוך התבשיל], דליכא למימר מצד סברא זו, דהא תחב הבית יד גופא [שלכן אין להתיר מטעם האמור בסע"ה, מכל מקום] מהני ההגעלה דהכלי מטעם כבולעו כך פולטו. ולפי זה כאן בשימש בצד החיצון גופא אסר, וכדלקמן [בהמשך סעיף עה, שאז "יפלוט טעם החמץ הבלוע בהיתוך זכוכית הקבועה בו"], אם לא בהפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב, כדלעיל שם לסמוך איש אומרים [שסומכים בהפסד מרובה על דעת הפוסקים ש"הבלוע שבמקצתו אינו מתפשט בכולו", ומעולם לא נאסר היד והציפוי שמבחוץ], עיי"ש". וראה גם "פסקי אדמו"ר הזקן" לסי' צד ס"א אות ב. מראי מקומות וציונים (כאן ולקמן סע"ה). קובץ דברי תורה יח ע' צו ואילך.
478. הגהות סמ"ק מצוה ריג הגהה ב (אומר מורי דצ"ע, דבמתכת חם מקצתו חם כולו, היה נראה דגם מה שלא נכנס ברוטב פולט). והיא דעה ב' שבטוש"ע יו"ד סי' צד ס"א (התוחב כף חולבת בקדירה של בשר, או איפכא ... יש מי שאומר שאם הכף של מתכת, משערים בכולו, משום דחם מקצתו חם כולו), וסי' צח ס"ד (ויש מי שמחמיר בכף של מתכת להצריך ס' כנגד כולו, אפילו לא הכניס אלא מקצת, משום דחם מקצתו חום כולו), וסי' קכא ס"ו (כלי מתכות ... יש אומרים שאם נשתמש בו איסור במקצתו נאסר כולו, משום דחם מקצתו חם כולו). דעה זו נזכרת גם לקמן (סעיף עה): "שחם מקצתו חם כולו, ונתחמם גם צד החיצון של הכלי, ונבלע שם טעם החמץ ... (כמ"ש למעלה שיש סוברין כן)".
479. פסחים עד, א (איידי דחם מקצתו חם כולו). משא"כ בכלי עץ או כלי חרס, שאין אומרים בהם חם מקצתו חם כולו, כמבואר בגמרא שם (שפוד של עץ ... שפוד של מתכת ... זה חם מקצתו חם כולו וזה חם מקצתו אינו חם כולו). הגהות סמ"ק מצוה רה (ולא דמי לכף חולבת שתחב מקצתה בקדרה של בשר, דלא בעי ס' כי אם מאותו קצת שתחבו בקדרה, דהתם הכף של עץ הוא וחם מקצתו אינו חם כולו, אבל ודאי אם היתה הכף של מתכת, אפילו לא תחבו כי אם מקצתה בעי ס' מכולה, משום דמתכת חם מקצתו חם כולו). תורת הבית הקצר בית ד שער ד (כלי מתכות שנאסר מקצתו נאסר כולו, ולפי שהוא מתחמם ביותר וכשחם מקצתו חם כולו). ומה שכתבו בטוש"ע (סכ"ב): "כל הכלים צריך להגעיל ידותיהם כמותם", וכן לעיל (בתחלת סעיף הקודם): "אבל שאר כל הכלים". היינו מטעם המבואר בסוף הסעיף הקודם (לפי שלפעמים כשמדיחין את הכלים מלכלוך חמץ שבהן בתוך מים חמין, נבלע קצת מלכלוך החמץ לתוך הידות). וכמבואר בב"ח ד"ה וכל הכלים (ולפי זה דוקא בכלי מתכת ... במרדכי בפרק כל שעה (סי' תקעז) כתב עץ פרור מגעילו ברותחין אפילו הבית יד ... ורבינו גם כן כתב וכל הכלים, ומשמע אפילו בכלי עץ ואבן, ובעץ לא אשכחן דנימא חם מקצתו חם כולו ... נראה דטעם דעץ פרור ... הוי משום דאי אפשר דלא בלעי גם הידות טעם החמץ בכל השנה על ידי כלי ראשון כשמדיחין אותן לנקותן מהזוהמא לאחר תשמישן).
480. כלומר, ומה שנתבאר בסעיף הקודם, "ואפילו אם לא הגעיל כלל את הידות ותחבן בפסח לתוך התבשיל, הרי זה מותר באכילה", היינו כי בשעה שהגעיל את גוף הכלי, נפלט גם מה "שנבלע החמץ בהיד על ידי גוף הכלי".
481. בדק הבית בית ד שער ד לח, א (בקדירה של מתכת שנשתמש בה איסור במקצתה, די לו בהכשר הגעלה עד כדי אותו מקצת, דהגעלה הכשר פליטה היא, וכבולעו כך פולטו, וכבר פלט כל מה שבלע, ואעפ"י שמפעפעת הבליעה על ידי הלחות ביותר מכדי שיעור התשמיש, כך עכשיו בהגעלה על ידי הלחות פולט הכל). טור יו"ד סי' קכא (אם יודע שלא נשתמש אלא במקצתו, נכשר נמי מקצתו, דכבולעו כך פולטו). רמ"א שם ס"ז (אם ידוע שלא נשתמש רק בקצתו, כבולעו כך פולטו). אמנם ב ט"ז ביו"ד סי' קכא (ס"ק ז): "יש לפסוק כהרא"ש והרשב"א המחמירים דלא סגי בהכשר המקצת, וראוי לשמוע להם בפרט באיסור דאורייתא" (דעה זו תתבאר לקמן סעיף עה והערה 665). ורבינו כאן סמך על דעת הפוסקים דסגי בהגעלה במקצת, וכדלעיל (הערה 164). ואפשר שבתחלה חשש רבינו לדעת הט"ז, שפסק דלא סגי בהגעלה במקצת, ולכן ציין אליו. ואחר כך הסיק להקל כדעת הטור והרמ"א שפסקו דסגי בהגעלה במקצת. והציון לט"ז ביו"ד נשאר במקומו. * והא דקיי"ל דסגי בהגעלת מקצתו, הוא כמבואר לקמן (סי' תנב ס"א), שמה שצריך להגעיל גם שפת הכלי הוא רק מחשש "ניצוצות הניתזים מהתבשיל לשפת הכלי" (כמובא לקמן שם מהגמרא). אבל אין חוששים למה "שכשנשתמש חמץ בחמין בגוף הכלי נבלע החמץ גם [בשפת] הכלי". כי "כמו שנבלע החמץ בה[שפה] על ידי גוף הכלי, כך הוא נפלט ממנו על ידי גוף הכלי". וכדלקמן (הערה 9).
482. ש"ך שם ס"ק יז (אבל מוה"ר מנחם מעיל צדק כתב בתשובה וז"ל איסור שנפל על הקדרה במקום אחד אין צריך הגעלה בכולו ... והא דאמרינן חם מקצתו חם כולו היינו דוקא לענין זה, דאם הכלי נעשה חם בראש אחד ונפל האיסור בראש השני, לענין זה מהני חם מקצתו חם כולו, שגורם חמימתו לאיסור ליבלע בראש השני, אבל לא מהני שאם נפל האיסור מצד אחד שיהא מתפשט בצד השני ע"כ, ומביאו הבית חדש ... דעת רוב הפוסקים כמהר"ם מ"ץ והכי קיימא לן ... וכן כתב מהרש"ל ... והכי קי"ל לעיל סי' צ"ד, דכף של מתכת שנתחב בקדרה אין צריך לשער אלא כנגד מה שנתחב ולא כנגד כל הכף וכתבו ... הטעם דאף על גב דחם מקצתו חם כולו מכל מקום [לא] אמרינן דהולך בליעתו בכולו, והיינו כדברי מהר"מ מ"ץ, וכ"כ מהרא"י בתרומת הדשן סוס"י קל"ב [כדלקמן סעיף עה, והערה 662] ובפסקיו סי' קנ"א עיי"ש שהאריך ... והכי ודאי קי"ל). וכן פסק הש"ך בסי' צד ס"ק ג (דאע"ג דחם מקצתו חם כולו, מכל מקום אינו מוליך בליעתו בכולו, כן כתבו הפוסקים), ובס"ק כח (ואף על גב דחם מקצתו חם כולו, מכל מקום לא הוליך בליעתו בכולו). וכן פסק הפר"ח סי' צד ס"ק ג (וסברא ראשונה עיקר, דאע"ג דחם מקצתו חם כולו, מכל מקום אינו מתפשט הבליעה בכולו), וס"ק כד (דאע"ג דחם מקצתו חם כולו, מכל מקום לא הוליך הבליעה בכולו), והאריך בזה בסי' קכא ס"ק טו (ויש לדקדק בזה, דכי היכא דאמרינן חם מקצתו חם כולו אמרינן שמתפשטת הבליעה בכולו, או דילמא אע"פ שהחום מתפשט מכל מקום הבליעה אין בה כח להתפשט בכולו, ואת"ל שמתפשט הבליעה בכולו, לענין הכשר אפשר דסגי ליה במקצת משום כבולעו כך פולטו, או דלמא לא שנא ... דס"ל כסברת מהר"ם שכתב בתשובה הביאוה הב"ח והש"ך בסי' זה ... וכן בסמ"ג לאוין קמ"א, וס' התרומה, והגהות מיימוניות בפ"ט, והמרדכי בפרק כל הבשר, כולם כתבו דאע"ג דחם מקצתו חם כולו, מכל מקום אינו מוליך הבליעה בכולו, וכן דעת האיסור והיתר הארוך כלל נ"ו, ומהרש"ל ושאר אחרונים). והיינו שהם מפרשים כן את הדעה הראשונה שבטוש"ע (יו"ד סי' צד ס"א): "התוחב כף חולבת בקדרה של בשר, או איפכא, משערים בכל מה שנתחב ממנו בקדרה". ומקורו מסמ"ק (מצוה ריג דיני ביטול): "כשתוחבין כף חולבת בקדרה של בשר, או להפך, משערין בכל מה שנתחב בקדרה של בשר ... אבל מה שלא נכנס ברוטב אין אוסר". ומפרשים הטעם לזה, "דאע"ג דחם מקצתו חם כולו, מכל מקום אינו מוליך הבליעה בכולו", כפירוש הראשון שבמ"א כאן ס"ק כד (דלא אמרינן שמוליך בליעתו בכולו). אמנם לקמן (הערה 665) יובא הפירוש השני של המ"א שם (בדעת הסמ"ק והדעה הראשונה שבשו"ע שם): "דאף את"ל שמתחלה פשט האיסור בכולו ... מכל מקום לא אמרינן שמפליט מאותו צד שלא נתחב". ויתבאר לקמן שם.
483. של בישול, משא"כ על ידי צליה, נתבאר בש"ך שם (יו"ד סי' קכא ס"ק יז): "אפשר דמודה בלבון, אף על פי שלא נשתמש איסור על ידי האור אלא במקצתו, צריך לבון בכולו". וכן אפילו בבישול, אם הקדירה עומדת על האש, מתחממים כל צדדי הקדירה, ומפליטים (וכן מבליעים) הטעם בכל חלקי הקדירה, כדלקמן (סוף סע"ה).
484. נתבאר לעיל (הערה 164).
485. מהרי"ל הל' הגעלה ע' כג (והנדן שהוא התיק שלו אין לה תקנה להכשיר). רמ"א ס"ג (והנדן של סכינים אין לה תקנה בהגעלה, ואסור להכניס בה הסכין בפסח).
486. מטה [משה] סי' תקמו (והנדן שלהן אין לו תקנה. כי החמץ שם עמוק עמוק מי ימצאנה). הובא ב אליה זוטא ס"ק ה. והוא על פי קהלת ז, כד (ועמוק עמוק מי ימצאנו).
487. מ"א ס"ק ח (ונראה לי, דאם פותח התפירות וגוררה היטב אפשר דשרי, וכמו שכתוב סעיף י"ח). והכוונה להלכה דלקמן (סי' תנג סכ"ד): "וקודם הכיבוס צריך להתיר כל התפירות שבקצוות השקים ... שהקמח שבתוך התפירות אינו יוצא על ידי כיבוס".
488. שו"ת מהר"י ווייל רס"י קצג (ללבן החצובה שקורין דריבו"ש). רמ"א ס"ד (חצובה צריך ללבן).
489. והיינו אף שמה שבתוך הקדרה נבלע על ידי משקה, וסגי בהגעלה, מכל מקום מה שנשפך על החצובה מחוץ לקדרה, נבלע בה על ידי האור שלא על ידי משקה. ולכן צריך ליבון גמור, כמבואר בתורת שלום (סי' טו): "חצובה (שקורין דריי' פוס) צריכה הכשר בליבון גמור". וכן הוא בחצובה שעל כיריים גז שלנו; אבל: (א) החצובה שלנו קשה בה הליבון גמור, שלא תמיד אפשר לראות בה ניצוצות מנתזין, או השרת הקליפה. אמנם אפשר להכניסה בתוך התנור של ניקוי עצמי בחום של 450 מעלות (כדלעיל הערה 93). (ב) גם אם משתמש בה בלי ליבון, ובישל בה בתוך סיר, אין התבשיל או הקדרה נאסרים, כדלקמן (סס"ז): "אם הניח שם תבשיל בקדירה אפילו היה התנור חם התבשיל מותר ... וגם הקדירה יש להתיר ... שאין איסור בלוע יוצא מדופן לדופן בלא רוטב". אלא שלכתחלה אסור לסמוך על זה, כמבואר לקמן (סס"ה): "ומי שרוצה להשתמש בפסח על גבי התנור, מניח עליו חתיכת ברזל, או שאר דבר שאין משתמשין בו בפסח ". (ג) אף אם השתמש בה בלי ליבון ובלי סיר, אולי הי' מקום להתיר בדיעבד, כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' צב ס"ו): "נהגו העולם לאסור ... כשנפל באותו צד שאינו כנגד האש, אבל אם נפל כנגד האש, מותר, שהאש שורפו ומייבשו. ודוקא בדבר מועט כגון טיפה". וכן גם בחצובות שלנו, שאם נפל עליה משהו חמץ, "האש שורפו ומייבשו" (ראה משנה ברורה ס"ק לד). ומה שהצריכו כאן "ליבון גמור" בחצובה, אפשר דמיירי בחצובה שיש לה משטח, ש"מעמידין עליה קדירה ... לפעמים נשפך עליה עיסה". משא"כ החצובה שלנו, שהיא מתכת צרה, שאם נשפך עליה חמץ "האשר שופרו ומייבשו". אבל קשה לסמוך על סברה זו בלבד. (ד) כשקשה לעשות ליבון גמור, הכי טוב הוא להשתמש בו בפסח על ידי בלעך של שבת, כדלקמן סס"ה (מניח עליו חתיכת ברזל ... ועל גבי זה הדבר המפסיק מותר להניח אפילו מאכלים חמים בשעה שהתנור מתחמם בפסח). וכן הציעו כמה מהאחרונים (ראה הגעלת כלים פי"ג אות קלג והערה קלט).
490. כדלעיל סי' רנג (ס"י): "שאין הקדירה נוגעת בגחלים, כגון שיושבת על גבי כסא של ברזל ... בתוך הכירה או התנור". ובסי' רנז (ס"י): "אם אינה נוגעת בגחלים כלל, כגון שיושבת על גבי כסא של ברזל".
491. מ"א ס"ק יב (היינו כלי שיש בו ג' רגלים, שמעמידין הקדרה עליה, וצריך ליבון, שלפעמים נשפך עיסה עליה). משא"כ אם נשפך על החצובה משקה חמץ, אפשר שסגי בהגעלה (ראה לעיל סי"ג (והערה 88).
492. בתורה נזכרים לענין הכשר כלים, רק כלי מתכות, הן בפרשת צו ו, כא (ואם בכלי נחושת בושלה ומורק ושוטף במים), והן בפרשת מטות לא, כב (אך את הזהב ואת הכסף את הנחושת את הברזל את בדיל ואת העופרת). ואילו שאר המינים נתבארו ב רי"ף פסחים פ"ב ח, ב (נקוט האי כללא בידך דמאני דאעא [עץ], ומני דפרזלא [ברזל], ושאר מיני מתכות, ובורמי דגללי [יתפרש בסמוך], דאישתמש בהו חמירא כולה שתא [שהשתמש בהם חמץ כל השנה] בכלי ראשון, צריך למיגעלינהו בכלי ראשון). רא"ש פ"ב סי' ז (שהעתיק לשון הרי"ף). רמב"ם הל' חמץ ומצה פ"ה הכ"ג-ד (כלי מתכות וכלי אבנים ... כלי מתכות ואבנים וכלי עצים). טור ושו"ע ס"ח ("אחד כלי עץ ואחד כלי אבן ואחד כלי מתכת דינם להכשירם בהגעלה"; והיינו שפירשו את "בורמי דגללי" שברי"ף ורא"ש, שהם כלי אבנים, כפירש"י שבת טז, ב ד"ה גללים: שיש). ח"י ס"ק לו ("וכתבו האחרונים וכן כלי גללים"; והיינו כפירש"י שם נח, א ד"ה כלי גללים: צעיפי בקר שעשה מהן כלי). וראה גם הערה הבאה.
493. תוספתא (צוקערמאנדל] זבחים פ"י הי"ב (כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אין טעונין מריקה ושטיפה אלא הדחה). לפירוש אור זרוע פסקי ע"ז סי' רצז (האי הדחה היינו הגעלה). סמ"ג לאוין עז (והא דתניא בתוספתא דזבחים כלי אבנים אין טעונים מריקה ושטיפה אלא מדיח[ן], ההוא מדיחן הוי פירוש כמו מגעיל(י)ן, כלומר מדיח(י)ן במים רותחין). הגהות אשרי סוף ע"ז (כלי גלגלים וכלי אדמה כלי אבנים צריך הגעלה). מ"א סוף ס"ק ד (לבנה שנתייבשה בחמה יש לה דין כלי אדמה).
494. רש"י שבת נח, א ד"ה אלא אי אמרת (כלי העשוי מטיט כזה, שאינו מצרפו בכבשן מעשה ידי יוצר דניהוי קרוי כלי חרס, אלא כלי אדמה). תוס' מנחות סט, ב ד"ה כלי אדמה (כלי חרס שנתייבשו בחמה ולא נצרפו בכבשן). מ"א ס"ק ד (לבנה שנתייבשה בחמה יש לה דין כלי אדמה). ח"י ס"ק יב. וכן הוא לעיל סי"ב (לבנים שנתייבשו בחמה ... די להם בהגעלה כשאר כלי אדמה).
495. מרדכי פסחים רמז תקפב (כתוב באור זרוע [פסקי ע"ז סי' רצז] נראה בעיני דכלי עצם אין צריך הגעלה דלא בלעי, ואם תחב כף חולבת של עצם לתוך קדרה של בשר, אפילו בת יומא ואפילו אין בה ששים, אינה אוסרת, דלא בלעה מן החלב כלום ולא פלטה לתוך קדרה של בשר ... אמנם לבי נוקף קצת, דהא אמר בפרשת כלי מדין [מטות לא, כ] וכל מעשה עזים, ופירש רש"י להביא את הקרנים ואת הטלפים והעצמות, וכל שכן כלי עצם וכלי קרן של שור הגדול, אלמא איכא בליעה בכלי עצם, מדקאמר תתחטאו. וכן דריש ליה תלמודא בפ"ק דחולין). והיינו מה שאמרו בגמרא שם (כה, ב): "כלי עצם ככלי מתכות דמו". רמ"א ס"ח (וכן כלי עצם צריכים הגעלה). דעות הראשונים בזה ראה "הגעלת כלים" (פי"ג הערה שמט).
496. סעיף כ (כל הכלים העשויין מקרן אין הגעלה מועלת להן, שהקרן מתקלקל במים רותחין, ויש לחוש שמא יחוס עליו).
497. מלבושי יום טוב ס"ז (והעשוים מפערלי מוטר, נראה לי שאינם דומים לקרן, דקרן נימוס מהחום, משא״כ הפערלי מוטר שהוא חזק וקשה מאוד). ח"י ס"ק לו (וכתבו האחרונים וכן ... מה שקורין בלשון אשכנז פערל מוטר). אליה זוטא ס"ק יא (כתב מלבושי יום טוב העשוים מפערל מוטר, נראה לי כיון שהוא חזק וקשה מאוד אינו דומה לקרן שנימוח מחום).
498. גמרא פסחים ל, ב (כבולעו כך פולטו). ורש"י שם (כבולעו מתוך כלי ראשון כך פולטו בכלי ראשון). טור ושו"ע ס"ה (כלים שנשתמש בהן בחמין, כפי תשמישן הכשרן).
499. ברייתא ע"ז עה, ב (דברים שנשתמש בהן על ידי חמין ... מגעילן).
500. ברייתא שם (כגון היורות הקומקמוסון ומחמי חמין). רמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"ה הכ"ג (כגון קדרות ואלפסין).
501. גמרא פסחים ל, ב (אמר רב הונא בריה דרב יהושע עץ פרור מגעילו ברותחין ובכלי ראשון). ורש"י שם ד"ה עץ פרור (שמגיסין בו הקדרה). טור ושו"ע שם (כגון כף שמגיסים בו בקדרה).
502. פר"ח ס"ה (עץ פרור המוזכר ... כמו שכתב הר"ן [פסחים ח, ב סוף ד"ה אבל] בשם הרמב"ן, שהוא עץ שתוקעין בו עצים ובולטים ממנו אילך ואילך וממחין ומפררין בו כל מאכל עבה, ועיקר תשמישו לאחר שמסלקין את הקדרה מן האור ומשימין אותה על גבי קרקע). וכדלעיל (סי' שיח סי"ז): "כלי ראשון אפילו לאחר שהעבירוהו מעל האור מבשל כל זמן שהיד סולדת בו". ולענין הגעלה בו, יתבאר לקמן בסמוך.
503. שיתבאר דינו לקמן סעיף כח.
504. סעיף ג ואילך.
505. טור ושו"ע ס"ג (וכלי ראשון נקרא שהרתיחו בו מים על האש, אפילו אינו עתה על האש, רק שעודנו רותח). דעה הא' בטור יו"ד סי' קכא (מגעילן בכלי ראשון, ונקרא כלי ראשון בעודו רותח, אפילו אינו על גבי האש). ומקורו במשנה (שבת מב, א): "האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין". וברש"י שם: "שהעבירן מן האור ... דכלי ראשון כל זמן שרותח מבשל". וכתב הב"י (כאן, וביו"ד סי' קכא) שמכאן למדו, שאפילו אחרי שהעבירוהו מן האש הרי הוא מבשל ומגעיל. * וראה מרדכי סוף ע"ז (רמז תתנח): "[שהרי היורה] עצמה כשמסלקין אותה מן האש, פוסק רתיחתה, ואפילו הכי הוי כלי ראשון". ויתבאר לקמן סי' תנב ס"ג (הערה 25).
506. סעיף יד (וכלי ראשון נקרא הכלי שהרתיחו בו המים אצל האש, אפילו אם עכשיו בשעה שמגעילין בתוכו אינו עומד אצל האש, הרי זה נקרא כלי ראשון).
507. ר"ן סוף ע"ז (לח, ב) ד"ה גרסינן בגמ' דרש (שאין מגעילין כלי שקבל בלע מחמת כלי שהוא על גבי האור, אלא ברותחין שהן בכלי שעל גבי האור ... דכלל גדול אמרו בהגעלה כבולעו כך פולטו). עולת שבת ס"ק ג (כתב הטור בסימן קכ"א, דכלים הנבלעים מכלים שהם היו על האור, כך נמי הכשירן על האור דוקא, ולא סגי בכלי שנוטל מעל האור ועדיין רותח. ומדברי המחבר בכאן לא משמע כן. ונראה לי להחמיר באיסור דאורייתא). טור יו"ד סי' קכא (ויש אומרים אם נשתמש בכלי בעודו על גבי האש, צריך שתהיה גם כן ההגעלה דווקא בכלי שהאש מהלך תחתיו, והכי מסתבר) . פר"ח ס"ה (ומיהו כף שעיקר תשמישו אינו אלא להגיס בו קדרה כשמונחת על גבי האש, וכן קדרות ויורות וכיוצא, כבולעו כך פולטו, ולא סגי להו בהגעלה בכלי ראשון לאחר שהסירוהו מן האש, אלא צריך שיהא האור מהלך תחתיו כשמגעילן, וכמו שכתב הטור ביו"ד בסימן קכ"א).
508. פסחים ל, ב. עד, א-ב. ע"ז עו, ב.
509. משמעות אחרונים . והיינו ממה שפסקו הטוש"ע (סעיף ג): "וכלי ראשון נקרא שהרתיחו בו מים על האש, אפילו אינו עתה על האש". ולא העירו בזה האחרונים (ט"ז ומ"א וח"י) ממה שפסק הטור ביו"ד (סי' קכא): "ויש אומרים אם נשתמש בכלי בעודו על גבי האש, צריך שתהיה גם כן ההגעלה דווקא בכלי שהאש מהלך תחתיו, והכי מסתבר". נראה דעתם שבחמץ יש לסמוך על דעת הפוסקים דסגי בהגעלה בכלי ראשון אפילו אינו עתה על האש, וכמבואר בח"י ס"ק יד (דלפעמים היכא שיש עוד צד להקל סמכינן אסברא זו דמקרי היתרא בלע). וכדלעיל (סעיף יד, והערה 117) שכן היא הכרעת כמה פוסקים. * והעיר בדברי נחמיה (או"ח סי' ל): "וראיתי באיסור והיתר הארוך כלל נ"ח סוס"י [מ]"א, שכתב בהדיא ובהגעלה אין חילוק אי בלע מאיסורא כו' (אלא שלפי זה צע"ק מ"ש מוח"ז רבינו ז"ל סי' תנ"א סוף סכ"ה עיי"ש)". והיינו מ"ש באיסור והיתר הארוך (שם): "ובהגעלה אין חילוק לכל דבר אי בלע מאיסורא או שרוצה להגעילה מבשר לצורך חלב, כמו שיש חלוק בליבון". וראה מ"ש בזה בשדי חמד (אס"ד מערכת ה אות כג ד"ה העולה), ובמראי מקומות וציונים כאן.
510. כדלעיל סי"ג (והערה 105).
511. כדלעיל סי"ד (והערה 124).
512. סעיף יג, בהגהה (והערה 98).
513. תוס' שבת מב, ב סד"ה אבל (וכלי שתשמישו על ידי עירוי, כגון קערות, יכול להגעילן על ידי עירוי, דכבולעו כך פולטו. אבל כלי שנתבשל בו איסור לא סגי להגעילו על ידי עירוי). טור ושו"ע ס"ה-ו (וכלי שמשתמשין בו בעירוי שמערה מכלי ראשון, לא סגי ליה בהכשר דכלי שני, אלא צריך לערות עליו מכלי ראשון). וכן הוא לקמן (סנ"ח): "השולחנות ... להגעילן על ידי עירוי מכלי ראשון, לפי שלפעמים נשפך עליהם מרק מן הקדירה, וכבולעו כך פולטו". ויתירה מזו, אף בחבית של שכר שנאסרה על ידי צונן, נתבאר לקמן (סס"ד): "ואפילו לא הגעילה בתוך כלי ראשון, אלא על ידי עירוי מכלי ראשון ... יש להתיר בדיעבד (במקום הפסד מרובה או שעת הדחק), שיש לסמוך על האומרים שאף לכתחלה די לה בעירוי מכלי ראשון, כיון שבליעתה היתה בצונן". וכן כשנאסר הכלי על ידי מלח, סגי בהגעלה על ידי עירוי מכלי ראשון, כדלקמן (סל"ה): "סלים שמולחים בהם בשר כל השנה במלח שלא נבדק מחמץ ... אם רוצה למלוח בהן בשר לפסח, טוב להחמיר ולהגעילן על ידי עירוי מכלי ראשון, להפליט מהם טעם פירור חמץ משהו שבין המלח, שנבלע בהן על ידי מליחת הבשר בתוכם כל השנה". * וראה לעיל (סי' קסח סי"ח) שיש מחלוקת אם עירוי מבשל ככלי ראשון או ככלי שני. ולענין שבת נתבאר לעיל (סי' שיח סי"ט): "שעירוי מכלי ראשון מבשל כדי קליפה".
514. מחזור ויטרי הל' פסח ע' 256 (פעמים שבולעות בכלי ראשון, שהרי אנו מכסין בהן את התבשיל באילפס כדי שיתבשל מהר). לבוש ס"ו (וכל הכלים הולכים בהן אחר רוב תשמישן, הילכך קערות אף על פי שלפעמים משתמשין בהן בכלי ראשון, שפעמים כופין אותה על המחבת כשהיא על האש, מכל מקום כיון שרוב תשמישן הוא בעירוי שמערה עליהם מכלי ראשון, כך הוא הכשירה על ידי עירוי).
515. כדלקמן סמ"א (דכיון שהוא מזיע מחום התבשיל שבקדירה הרי נבלע בו החמץ על ידי חום כלי ראשון), וש"נ.
516. רי"ף פ"ב ח, ב (והני דאישתמש בהו בכלי שני, כגון קערות וכיוצא בהן, כי שדי עלייהו רותחין בכלי שני ומשהי להו בגוייהו עד דפלטן שפיר דמי). רמב"ם פ"ה הכ"ד (נשתמש בהן חמץ בכלי שני כגון קערות וכוסות, נותן אותן לתוך כלי גדול ונותן עליהן מים רותחין). וכפירוש המ"א ס"ק ג (מדכתב נותן עליהם מים רותחין, משמע דהגעלה צריכה להיות על ידי ערוי, אם כן על כרחך מיירי שתשמישן על ידי ערוי. והא דקרי ליה כלי שני, משום דלאחר שעירה לתוכו הוא כלי שני). שו"ת רשב"א ח"א סי' שעב וסי' תתיז (כוסות ... לפעמים בימות החורף מניחין אותן על האש לחמם בהם את היין ונותנין שם חמץ ... משורת הדין נראה שאינו צריך אלא הדחה ... לא הלכו בהן חכמים אלא אחר עיקר תשמיש ... ומכל מקום עכשו נהגו בפסח להגעיל את הכל משום חומרו של חמץ). ר"ן שם דיבור הראשון (כל כלי בתר רוב תשמיש אזלינן, שהרי צלוחיות וכוסות וקיתוניות ששנינו בהן מדיחן, אי אפשר שלעתים רחוקות לא ישתמש בהן בחמין, ואפילו הכי סגי להו בהדחה). שו"ע ס"ו (כל כלי הולכין בו אחר רוב תשמישו. הלכך קערות, אף על פי שלפעמים משתמשין בהם בכלי ראשון על האש, כיון שרוב תשמישן הוא בעירוי שמערה עליהן מכלי ראשון, כך הוא הכשרן). * והטעם שהולכים בכל כלי אחר רוב תשמישו, נתבאר לקמן (סעיף לא): "כשהקערה אינה בת יומה מתשמיש כלי ראשון ... אין צריך להגעילה ולהפליטה כלל מן הקערה מן התורה, אלא מדברי סופרים, וחכמים הקילו לילך אחר רוב תשמיש הכלי". וכן בכפות, שרוב תשמישן הוא לאכול מהקערה בכלי שני, נתבאר לקמן (סעיף לב), שתלוי במחלוקת זו, אם הולכים בכלים אחר רוב תשמישן. וכן בכלים ששורין בו פתיתי לחם במים צוננים, נתבאר לקמן (סעיף ס), שתלוי במחלוקת זו, אם הולכים בכלים אחר רוב תשמישן. וכן בכוסות, שרוב תשמישן בצונן, נתבאר לקמן (סעיף עב), שתלוי במחלוקת זו, אם הולכים בכלים אחר רוב תשמישן, ונתבאר הטעם (שם): "כיון שרוב תשמישן כל השנה הוא בצונן ... לא החמירו בהן חכמים להגעילם, אם אינו בן יומו מבליעת החמץ". * ולא רק בחשש בעלמא שמא השתמשו בו פעם אחת באופן האוסר, אלא אפילו ודאי השתמש בו פעם אחת באופן האוסר, כדלקמן (סעיף ס): "שנשרה ונכבש בהן חמץ כ"ד שעות ... עמד בתוכו כ"ד שעות ... שרוב תשמיש כלי זה כל השנה ... אינו כן". ומקורו בשו"ת רמ"ע מפאנו (סי' צו): "וקצתם חשבו שדוקא אם לא ידענו בברור, ואין לנו אלא חששא בעלמא שנשתמש בו מיעוט על ידי האור הוא שתולין ברוב תשמישו. ואין הדבר כן, אלא בפירוש אמרו שאפילו ודאי נשתמש מעוט בחמורה, ורוב בקלה, די לנו בהכשר הקל). הובא בשיירי כנה"ג הגב"י אות ו. וכן הוא בעולת שבת (ס"ק ז): "ומשמע מדברי הר"ן פרק כל שעה, אפילו ברור שהשתמש בו בכלי ראשון, מכל מקום כיון שרוב התשמיש הוא בכלי שני או בעירוי סגי בכך". ומסקנת הלכה זו (בכל הדוגמאות האמורות): (א) לכתחלה נוהגין להחמיר (סכ"ז וסל"ב וסע"ב). (ב) בדיעבד נוהגין להקל (סכ"ח וסל"ג וסע"ב). (ג) והיינו דוקא כשאינו בן יומו מתשמיש זה (סל"א וס"ס וסע"ב).
517. תוס' ע"ז עד, ב סד"ה דרש (הני קערות שהם בולעות על ידי עירוי היה נראה כמו כן דסגי להו בעירוי להגעילן ... ומיהו אין הלכה כך אלא צריך להגעילן בכלי ראשון, משום דפעמים שתוחבין הקערות בתוך הכלי ראשון ותוך יורה מרותחת). מחזור ויטרי שם (ועכשיו אנו רגילין להגעיל אף הקערות בכלי ראשון, לפי שאף הם פעמים שבולעות בכלי ראשון, שהרי אנו מכסין בהן את התבשיל באילפס כדי שיתבשל מהר). ראבי"ה סי' תסד ע' 81 (וקערות צריך להגעיל בכלי ראשון ... מפני שפעמים שכופין את הקערה על גבי בשר ודגים בתוך היורה, וגם שואבים בה מרק מתוך היורה הרותחת). הגהות מיימוניות פ"ה הכ"ד אות ה (סתם קערות שספק אם נתנו אותן ביורה או במחבת של שלקות, או שאבו בהן תבשיל חם מן היורה או מן המחבת, פסק רבינו ש"י דצריכים הגעלה בכלי ראשון. וכן כתב ראבי"ה. וכן התוספות). טור ורמ"א ס"ו (ויש מחמירין להגעיל הקערות בכלי ראשון, וכן הוא המנהג).
518. שו"ת הרשב"א שם (ומכל מקום עכשו נהגו בפסח להגעיל את הכל משום חומרו של חמץ). דרכי משה ס"ק ו. רמ"א ס"ו (ויש מחמירין להגעיל הקערות בכלי ראשון, וכן הוא המנהג). וראה גם לקמן סל"ב וסע"ב. * ובזה לא הקילו לענין פסח, מטעם התירא בלע (כפי שהתירו לעיל לעיל סכ"ה לענין הגעלה בכלי ראשון שהעבירוהו מן האש), וגם בהגעלה מבשר לחלב, לא יועיל עירוי מכלי ראשון, במקום שנאסר על ידי בישול.
519. בהגעלה על ידי אבן מלובן, נתבאר שלושה אופנים: (א) לקמן רס"י תנב: "ימלאנו מים היטב, וירתיחם בתוכו אצל האש, ויקח אבן רותח או לפיד אש וישליכנו לתוך הרותחין, ומתוך כך ירתיחו יותר ויגברו ויעלו על כל שפתו". וכן הוא לקמן שם סכ"ד (מכניס לתוך המים אבן מלובן או לפיד בוער ומתוך כך ירתיחו המים ביותר ויגברו ויעלו על שפת היורה וזו היא הגעלתה). אשר באופן זה עומד הכלי על האש ורותח, אלא שאין המים עולין על שפתו, ולזה מועיל האבן מלובן, שיעלו המים הרותחים על שפתו, וישארו ברתיחתם. (ב) בקערות גדולות שאי אפשר להגעילה בכלי ראשון, וגם אי אפשר להרתיח בהם מים על האש, נתבאר כאן: "יתן עליה אבן מלובן, ויערה עליה מים רותחין מן כלי ראשון, ויעביר עליה האבן על פני הקערה כדי שירתיח את כל המים שעירה עליה, ויהיה חומם כל כך גדול כחום כלי ראשון". כאן המים הם רק עירוי מכלי ראשון, והאבן מלובן פועל ש"יהיה חומם כל כך גדול כחום כלי ראשון". ולכן סגי אפילו אם העירוי הוא באופן שנפסק הקילוח, כדלקמן (ס"ל). וכך הוא גם בהכשר השלחנות דלקמן (סנ"ח), ובחבית (סס"א). וזאת עושים רק בלית ברירה אחרת, לפי שיש חולקים על סברה זו (כמבואר כאן ולקמן ס"ל). (ג) במדוכה גדולה של עץ או בדיל, שאי אפשר להעמידו על האש, וגם יש לה תוך, ואי אפשר להעביר עליה אבן מלובן, כמבואר כאן (בסוף הסעיף): "שאי אפשר להעביר האבן על פני כולה". בזה יש אופן שלישי, שנתבאר לקמן (סמ"ה): "ימלאנה מים רותחין ויכניס בתוכה אבן מלובן עד שיגברו המים וירתיחו ויעלו ויכסו על כל שפתה". והיינו שהאבן מלובן פועל שני דברים: (א) שכשמילאו את הכלי מים רותחים הם כלי שני, והאבן מלובן מרתיח אותם. (ב) וגם פועל שיעלו המים הרותחים על שפתו. וגם זה עושים רק בלית ברירה, כמבואר לקמן (סמ"ה): "שיש אומרים שהאבן המלובן אין לו כח לחמם המים חום גדול כחום כלי ראשון". * שלושת אופנים אלו מועילות רק כשבליעת האיסור בכלי היתה רק מבפנים, ולכן גם ההגעלה היא על ידי מים שמבפנים לבד. וכדלקמן סי' תנב (ס"ב): "וכל זה בכלי שלא נשתמש בו חמץ אלא מתוכו ... אבל כלי שנשתמש חמץ גם בצד החיצון שלו ... אינן נכשרין על ידי הגעלת הרותחין שמתוכן, אלא צריך להכניסן כולם לתוך יורה גדולה כדי שיעלה הרותחים על צד החיצון שלהם". וגם כאן העיר בשו"ת תורת שלום (סי' טו): "ע' בסי' תנ"ב ס"ב. ונראה שגם כאן הכוונה כן. ואם לפעמים כופין הקערה בצד הפנימי על האלפס, ולפעמים מכסים בצד החיצון, הרי צריכה הגעלה משני הצדדים. וזה אי אפשר על ידי אבן מלובן בבת אחת. ואפשר מועיל שיעשה ההגעלה בזה אחר זה כמ"ש לקמן סל"ז. וצ"ע אם נאמר כן בעובי' של הכלי כמו בהרוחב".
520. מרדכי רמז תקפא (וקערות גדולות, או לוח שנושאין עליו מלייתות של בשר או של גבינה [=מגש], צריך ללבן אבנים באש ויניח על הדף ויערה עליהן). איסור והיתר כלל נח דין ע (הבא להגעיל דף גדול או שולחן ... ואין יכול להכניסם ליורה, אין לו לשפוך עליו הרותחים לבד, דלא נגעל בהכי. אלא צריך ללבן אבנים ומניחם עליהן, ושופך עליהן הרותחין מן היורה). אגור סי' תשמב (אם יש לו כלים גדולים שאינם נכנסים ביורה, ירתיח לבינה או אבן באש עד שתהיה חמה מאד, ויתן האבן על הכלי, או צבת ומחזיקו למעלה מן הכלי, ושופך עליו מים ממי הרותחין שביורה, ויעביר האבן על הכלי עד שהמים יעברו על הכלי, וזה חשוב כמו הגעלה). רמ"א שם (וקערות גדולות שלא יוכל להכניס תוך כלי ראשון, יתן עליהם אבן מלובן ויערה עליהם רותחין מכלי ראשון, והוי ככלי ראשון. וכן כל כיוצא בזה. ויעביר האבן על כל הכלי, שאז מגעיל כולו).
521. אפילו כשרוב תשמישו בכלי ראשון. ולומדים זאת מההלכות דלקמן סמ"ה (מדוכה ... דינו כבית חרוסת ... די להם בהגעלה בכלי ראשון ... ואם היא גדולה מאד שאינו יכול להכניסה לתוך כלי ראשון להגעילה ימלאנה מים רותחין ויכניס בתוכה אבן מלובן ... מחמת האבן המלובן שבתוכם הרי חומן גדול כחום כלי ראשון), וסנ"ח (השולחנות ... נוהגין במדינות אלו להגעילן על ידי עירוי עם אבן מלובן, לפי שלפעמים מניחים עליהם פשטיד"א חמה). וראה אליה רבה (סקי"ט): "בהגהות מיימוניות פ"ה [קושטא הכ"ג] משמע קצת דהוי ככלי ראשון, וכן מבואר במהר"י ווייל שאביא בס"ק [מ']. ויש להקל בכל הקערות, ולא בדבר שרוב תשמישו בכלי ראשון". היינו שלא נראה לו להקל אלא בדבר שרוב תשמישו בכלי שני, ולא בדבר שרוב תשמישו בכלי ראשון. אבל בהגהות מיימוניות ובמהר"י ווייל (שהיא ההלכה של הגעלת השלחנות, דלקמן סנ"ח) נראה שמקילים גם בזה.
522. לבוש ס"ו (אבל מה שיוכל להכניסו תוך היורה עדיף טפי להגעילו בתוך היורה ולא יגעילנו על ידי אבן רותח).
523. ב"ח רס"י תנב (בקערות שלנו דכופין לפעמים על המחבת ... צריך להכשירו להכניסו ביורה אחרת, אבל לערות עליהן רותחין מכלי ראשון, ואפילו ישים עליהן גם כן אבנים מלובנים, כל זה אינו אלא כמו עירוי, אבל לא הוי כלי ראשון ... דהאבן אינו מועיל אלא לקיים שפיכת הרותחין, שיעמדו ברתיחתם לאחר שנשפכו כשעה ראשונה בשעה שעירו אותם ונשפכים על הקערה, ולא הוי כלי ראשון אלא כשהחמין הם באותו כלי שהרתיחו בו על האש). הובא במ"א (ס"ק יח). פר"ח סט"ז (האבן רותחת לא מהניא אלא להעלות הרתיחה בכל שפתיו, אבל לעשותו כלי ראשון פשיטא דלא ... ואפשר דלא כתבו דמיקרי הגעלה בכלי ראשון אלא דוקא למדוכה ולדין קערות גדולות שרוב תשמישן בכלי שני ... ואפשר דהוי סברת עצמו שעשה פשרה בין שתי הסברות). וראה גם לקמן ס"ל וסמ"ה. וראה לעיל (הערה 208), שכן הוא גם דעת אליה רבה, לחלק בין רוב תשמישה על ידי עירוי מכלי ראשון לבין רוב תשמישו על ידי כלי ראשון. אמנם למעשה נתבאר כאן, שגם "קערות קטנות אין להגעילן על ידי עירוי ואבן מלובן", אף שרוב תשמישן על ידי עירוי.
524. מ"א ס"ק יח (ויש להחמיר בקערות שיש להם אוגנים ובליטות כעין כפתורים ופרחים, שאז אי אפשר להעביר האבן על פני כולם, ולכן אין להם תקנה אלא שיכניסם ליורה). ח"י ס"ק לה. והיינו שהגעלה על ידי אבן מלובן, אין פירושה שמערה המים רותחין על האבן המלובן, וממנו נשפכים המים על הכלי שרוצה להגעיל, כי אז אין לו אלא דין הגעלה על ידי עירוי. אלא הפירוש הוא, שנותן האבן המלובן על הכלי שרוצה להגעיל, ובשעה שנשפכים המים הרותחים על הכלי, נוגעים המים הרותחים באבן המלובן. וכמבואר לעיל (בתחלת הסעיף): "ויעביר עליה האבן על פני הקערה, כדי שירתיח את כל המים שעירה עליה". וזה לא שייך באוגנין ובליטות. וכן לא שייך זה בכלים עגולים, כמו הכיור שבמטבח, שאם הכיור הוא כדורי אי אפשר להעביר בו את האבן המלובן על פני כולו. אבל ראה ט"ז ס"ק יב. הגעלת כלים (פי"א סי"ח, ופי"ג סתל"ח). * אלא שמעיקר הדין מועלת בכיור גם הגעלה על ידי עירוי מכלי ראשון, בלא אבן מלובן. ומה שהצריכו אבן מלובן בשולחנות, הוא מטעם המבואר לקמן (סנ"ח): "לפי שלפעמים מניחים עליהם פשטיד"א חמה (פת חמה)". משא"כ בכיור אין זה רגיל כל כך (ראה גם לקמן הערה 479). ואם הכיור הוא ממתכת, אזי מועיל בו גם הליבון קל. ונתבאר כל זה בשיעורי הלכה למעשה (ח"א ע' רצו). * וכבר נתבאר לעיל סכ"א, שבדיעבד סגי בהגעלת גוף הכלי, להכשיר גם את הידות. ונראה שכאן מיירי באוגנין ובליטות בתוך הכלי, שהתבשיל נוגע בהם.
525. ח"י ס"ק לב (בדיעבד, אם לא הגעיל הקערות בכלי ראשון גם כן אינו אוסרין, כמו שכתבתי בספרי מנחת יעקב בכלל נ"ח בשם הב"ח). ובמנחת יעקב שם (כלל נח ס"ק כה), הביא מדברי הב"ח שם (יו"ד סי' צה ד"ה וכתב): "דלכתחלה ודאי חיישינן שמא השתמש בו לפעמים בכלי ראשון, ותו דאי אפשר שלא השתמש בכלי ראשון כל משך שנה תמימה, ולכך צריך להגעילו לכתחלה בכלי ראשון. אבל הכא דיעבד אין לאסרו מן הסתם ולומר שהשתמשו בו בכלי ראשון תוך מעת לעת, דלא שכיח כלל". והיינו כיון שעכ"פ אינה בת יומה מתמשיש כלי ראשון, לכן אינה אוסרת בדיעבד, וכדלקמן (סעיף לא): "וכל זה כשהקערה אינה בת יומה מתשמיש כלי ראשון ... אבל אם היא בת יומה מתשמיש כלי ראשון ... אפילו בדיעבד אוסרת". ואעפ"י שנתבאר לעיל (סי' תמז ס"ח): "אם החמץ נותן טעם לפגם בהתערובת אינו אוסר כלל ... ויש חולקין על זה ואומרים כיון שחמץ בפסח אוסר במשהו ... הכל באכילה ובהנאה, וכן נוהגין במדינות אלו". היינו שאם לא הגעיל כלל את הקערות והשתמש בהן בפסח בחמין אוסרים התבשיל אף בדיעבד. מכל מקום כאן שכבר הגעיל את הקערות על ידי עירוי מכלי ראשון, בזה מצרפים את דעת הסוברים שבאינו בן יומו הקילו חכמים לילך אחר רוב תשמישו (כדלעיל סכ"ו ולקמן סל"א), עם דעת הסוברים שכלי שאינו בן יומו אינו אוסר בחמץ בפסח (כדלעיל סי' תמז ס"ח), ולכן מתירים כאן בדיעבד. ונתפרש יותר לענין כפות (שרוב תשמישן הוא לאכול מהקערה בכלי שני), לקמן (סעיף לג): "בדיעבד ... יש לסמוך על סברא הראשונה שהולכין בכל כלי אחר רוב תשמישו ... כשאין הכפות בני יומן, שאז יש לסמוך על האומרים שנותן טעם לפגם מותר אף בפסח". וכן בכוסות שרוב תשמישן בצונן, נתבאר לקמן (סוף סעיף עב): "שבדיעבד סומכין על סברא הראשונה".
526. תוכן דברי רבינו (כאן, ולקמן סי' תנב סכ"ה): כשמכניסים מצקת לתוך היורה הרותחת, אם משהים את המצקת בתוך היורה "עד שהמים שנשאבו לתוכו העלו רתיחה" אז "דין כלי זה כדין כלי ראשון עצמו", הן לענין הגעלת כלים בתוכו (כדלקמן סי' תנב סכ"ה), והן לענין הגעלת כלים על ידי עירוי מתוך המצקת, ש"דין עירוי זה כעירוי כלי ראשון עצמו" (כמבואר כאן). ו"אם לא שהה בתוך הכלי ראשון כשיעור הזה, יש להסתפק בו אם דינו ככלי ראשון עצמו או לאו, והולכין בו להחמיר", הן לענין הגעלת כלים בתוכו (כדלקמן סי' תנב סכ"ה), והן לענין "אם עירו מהרותחין שבתוכו על קערות, שנשתמש בהן על ידי עירוי מכלי ראשון עצמו, לא עלתה להם הגעלה" (כמבואר כאן).
527. מהרי"ל הל' הגעלה ע' יט (אכן אם שוהה את הכלי ששואב עמו תוך הכלי שמבשלין בו הרותחין, בעוד הוא שם מעלין המים רותחין, שפיר מתקרי גם הוא כלי ראשון). מ"א סי' תנב ס"ק ט (אכן אם שוהה את הכלי ששואב עמו תוך הקדירה שמעלין המים רתיחתן, מקרי שפיר כלי ראשון). ח"י שם ס"ק יד (אם לא שצריך לשהות הכלי תוך הכלי ראשון דאז מקרי הוא גם כן כלי ראשון). אליה [רבה] כאן ס"ק טז (אם לא כשהיה שוהא שם כשמעלה רתיחה).
528. תוס' ע"ז לג, ב ד"ה קינסא (יש משימין קערה בתוך מחבת על האש, עד שהרתיחות עולות תוך הקערה, ומאותה קערה מגעילין. ובזה מסופק ר"י, אם זה מועיל ככלי ראשון אם לאו, ותלה הדבר להחמיר ואסר בהן להגעיל דחשיב ככלי שני). רא"ש שם פ"ב סוס"י כב (ור"י היה מצריך ... שיכניס כלי לתוך היורה כשהיא רותחת על האש ... דהמים שבתוך אותו כלי חשיב כלי ראשון, כיון שהעבירן מרותחין). טור יו"ד סי' קלה (ור"י היה מצריך ... שיכניס כלי לתוך היורה כשהיא רותחת על האש ... שהמים שבאותו כלי חשובים ככלי ראשון, כיון שהעבירו מרותחים). ואף שהובא לעיל מהתוס' שהר"י הי' מסתפק גם כשהרתיחות עולות תוך הקערה, מכל מקום כתבו הרא"ש והטור בשמו, שאם המים מעלים רותחים חשובים ככלי ראשון. וכתב על זה הט"ז (סי' צב סוף ס"ק ל): "צריך לומר דגירסא אחרת היתה להם בתוספות". ואף שסיים הט"ז (שם): "ומדברי רמ"א על פי הגהת מיימוני באו"ח סי' תנ"א [סכ"א], משמע שפסק לחומרא, דלא הוי ככלי ראשון, דהא כתב שם ויערה עליהן רותחין מכלי ראשון כו'. על כן נראה להחמיר כדברי התוספות". וחלק על מהרי"ל וסיעתו (הנ"ל בהערה הקודמת). והסכים עמו הש"ך (בנקודת הכסף שם). מכל מקום פסק רבינו כדעת הרא"ש והטור, ומהרי"ל ומ"א וח"י ואליה רבה הנ"ל, שאם המים מעלים רתיחה נחשב כלי ראשון. אמנם כתב על זה בפס"ד צמח צדק (קעח, ב): "וע' בשו"ע של רבינו ז"ל סי' תנ"א סכ"ח מדין זה, דסבירא לי' דבשהה מעט עד שהמים העלו רתיחה הוה ליה ככלי ראשון, וזה כדעת אבי העזרי. וצ"ע דבהתוס' דע"ז (דל"ג ע"ב) סד"ה קינסא מבואר דאפילו הרתיחות עולות תוך הקערה נסתפק ר"י. וצריך לומר דהספק שמא בעינן שיהוי ורתיחה יפה יפה". ועל פי זה כתב שם (קפג, א): "כלי שנתנו לתוך כלי ראשון הרותח אצל האור ונתמלא מים רותחים והרתיחו יפה יפה יש לו דין כלי ראשון לכל דבר, גם אחר שהוציאוהו מן הכלי העומד אצל האור (רמב"ם פי"ז מהל' מאכלות אסורות ה"ד). ואם לא שהה כל כך, אע"פ ששהה עד שהמים שבו מעלים רתיחות, מכל מקום יש לחוש שמא אין דופנותיו חמין כחום דופנות כלי ראשון, ולפיכך יש לספק אם הוי כלי ראשון (תוס' דע"ז דל"ג ע"ב). ויש אומרים דבכה"ג הוי כלי ראשון לכל דבר, אבל אם לא שהה כשיעור הזה יש להסתפק אי הוה כלי ראשון או כלי שני (עמ"ש רבינו באו"ח סי' תנ"א סכ"ח). ולי נראה מסוגי' דשבת (דף מ') דבלא שהה כלל רק ששאבו בו מים רותחים מכלי ראשון אין לו רק דין כלי שני. ומכל מקום למעשה צ"ע, מאחר שסתמו הפוסקים דהוי ספק" [אודות הראי' מסוגי' דשבת דף מ, ראה מ"ש בט"ז שם]. ובשו"ת צמח צדק (יו"ד סי' עד): "בעיקר דברי הט"ז סס"י צ"ב, שכתב דהתוספות נסתפקו בזה. נלע"ד דאדרבה, דמלשון התוס' משמע דהספק הוא בענין אם הקערה שוהה בתוך המחבת עד שמעלה רתיחה כו' עיי"ש, אבל באם אינו שוהה כלל עד שמעלה רתיחה, יש לומר דודאי אינו נקרא כלי ראשון. גם אע"פ שאין למידין הלכה מפי מעשה, עכ"ז סיפר לי הרב המנוח המפורסם מוהר"ר מיכל שהי' מ"ץ דק"ק נעוויל, איך ששאל פעם אחת מכאאזמו"ר הגאון ז"ל ... ואמר לו בזה"ל, שיש לו הרבה ראיות נגד הסברא דאין צריך להשהות הכלי בכלי ראשון כו'. אלא דכיון דנפיק מפומי' דר"י, דלית דין בר נש, על כן אין להורות כנגדו ח"ו. אך דוקא בעובדא כוותי' דר"י, ולא ללמוד מזה למקום אחר עכ"ל ... נראה מזה שכשלא שהה כלל בכלי, יש לנטות לצד הקולא טפי מלהחמיר. אף שבש"ע שלו סי' תנ"א סכ"ח עשה מזה ספק שקול". סיכום השיטות בזה, ודעת רבינו, ודעת אדמו"ר הצמח צדק, ראה שערי יורה דעה (עיון דבר סי' יג). פסקי אדמו"ר הזקן (לסי' צב ס"ט). שיעורי הלכה למעשה (ח"א ע' שא). יוצא מכל הנ"ל שיש ג' אופנים, בהכניס המצקת ליורה: (א) שהרתיחו יפה יפה. שבזה לדברי הכל יש לו דין כלי ראשון. (ב) שהעלו רתיחה, שלדעת רבינו וסיעתו יש לו דין כלי ראשון, ולדעת הצמח צדק וסיעתו הוא ספק. (ג) שאינו מעלה רתיחה, שלדעת רבינו וסיעתו הוי עכ"פ ספק. ובכל זה תלוי גם מדת החום שאנו צריכים להגעלה, ויבואר לקמן סי' תנב ס"ג (והערה 25). וכן תלוי בזה, כשמערים מהמצקת לצלחת, אם יש למרק (שבמצקת דין כלי ראשון, ולמרק) שבצלחת דין כלי שני. או שיש למרק (שמצקת דין כלי שני, ולמרק) שבצלחת דין כלי שלישי.
529. כדלעיל סי' שיח סי"ט (שכלי ראשון מתוך שעומד (אצל האש) על האור דפנותיו חמין ומחזיק חומו הרבה ... משא"כ בכלי שני שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר).
530. ט"ז ביו"ד סי' צב ס"ק ל (דהא בעודו בכלי ראשון, הכלי הזה שתוחב בו גם הוא כלי ראשון ... והיאך נאמר כאן שכשמוציא הכלי ששואב מכלי ראשון נעשה כלי שני, כיון שבא עליו שם כלי ראשון, מי נותן לו אחר כך שם אחר, והלא כלי ראשון שמו עליו, אף אם נעקר מאש, הוא הדין נמי זה שנעקר מהרותחין שתוך כלי ראשון ... וזה ודאי דופנותיה רותחין שהרי הוחמו ברותחין דכלי ראשון). סברא זאת כתב הט"ז בתחלת דבריו שם. אלא שבסוף דבריו מסיק "נראה להחמיר כדברי התוספות" (כנ"ל). ורבינו שפוסק כהרא"ש והטור וסיעתם, מביא הביאור שכתב בזה הט"ז בתחלת דבריו שם.
531. איסור והיתר כלל כז דין ב (ואנו מחזיקין הכף ההיא עתה כמו הקדירה עצמה, מאחר שהוציאו עתה מהקדירה רותחת). ש"ך סי' קז ס"ק [ז] (דאנו מחזיקין הכף ההיא שעתא כמו הקדרה עצמה, מאחר שהוציאה עתה מהקדרה רותחת, וחשיב כלי ראשון לחומרא). והיינו שהאיסור והיתר והש"ך אוסרים מספק גם בלא העלה רתיחה. וכיון שכבר נתבאר לעיל דבהעלה רתיחה קיי"ל שדינו ודאי ככלי ראשון, יוצא אם כן שבלא העלה רתיחה "יש להסתפק בו אם דינו ככלי ראשון עצמו או לאו, והולכין בו להחמיר".
532. בש"ך שם ס"ק ז.
533. אפילו בדיעבד, שבזה סמכינן על עירוי מכלי ראשון (כדלעיל ריש סעיף הקודם), אבל לכתחלה נוהגין שלא לסמוך על עירוי מכלי ראשון (כדלעיל ריש סכ"ז).
534. מהרי"ל הל' הגעלה ע' יט (והמערה הרותחין להגעיל הוא יזהר לשפוך אותם בזריזות, ולא יעמוד מרחוק וישפוך על ידי זריקה באויר, כגון שמתיירא שמא יטנף את בגדיו או שמא יכווה ממי הגעלה מניצוצות החמין כדרך המון העם, לא שפיר עבדי, דכה"ג שאין קילוח הנצוק מחובר אל כלי ראשון לא מיחשב עירוי). מ"א סי' תנב ס"ק ט (ויזהר לשפוך עליהם בזריזות, ולא על ידי זריקה באויר, דזה לא מיחשב עירוי). ח"י כאן ס"ק כט (וכתב בדרכי משה וצריך ליזהר שלא יפסוק הקילוח). והוא בדרכי משה (סי' תנב ס"ק ה), שהעתיק ממהרי"ל הנ"ל. וראה רמ"א יו"ד סי' צב ס"ז (וקלוח מן הקדירה רותחת שהלך אל קדירה צוננת, אם נפסק הקלוח מן הקדירה הרותחת קודם שהגיע אל הצונן, הוי נמי ככלי שני, ואם לא נפסק הוי כעירוי). * ולענין ברז מים חמים הבאים מדוד מים חמים, כתב בשו"ת צמח צדק (או"ח סי' קא): "ואפילו כעירוי לא הוי, כיון שנמשך עשרים אמה ויותר".
535. אבל מה שנבלע על ידי קילוח שאינו מחובר, נפלט גם על ידי קילוח שאינו מחובר. ומקורו מהש"ך (יו"ד סי' קה ס"ק ה): "דאם עירה מכלי ראשון ... ונפסק הקילוח ... דאינו מפליט ומבליע כאחד, אבל מכל מקום מבליע). וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' סח ס"י.
536. ט"ז. ח"י סי' תנב ס"ק יד (ולא ראיתי נזהרים בכל זה, לפי שמגעילין על ידי אבן מלובן המחזיק החמימות שלא יצטנן, והוי ככלי ראשון).
537. איסור והיתר הארוך כלל נח דין ע (ללבן אבנים ומניחם עליהן, ושופך עליהן הרותחין מן היורה או אפילו מכלי שני, דהא נרתחין תו על הדף, והרי הוא כלי ראשון). דרכי משה ביו"ד סי' קכא ס"ק ז (שהעתיק דברי האיסור והיתר הארוך).
538. משמעות רמ"א ס"ו (יתן עליהם אבן מלובן, ויערה עליהם רותחין מכלי ראשון, והוי ככלי ראשון). ט"ז ביו"ד סי' קלה ס"ק יט (אבנים קטנים מלובנים ... נראה דוקא מכלי ראשון, דכל מה שאפשר לקרב לנו לעיקר הדין, כן עבדינן לכתחלה).
539. ב"ח רס"י תנב. הובא במ"א ס"ק יח. פר"ח סט"ז. וכדלעיל סכ"ז.
540. הן מה שנתבאר לעיל סכ"ו, שיש מתירין להגעיל קערות על עירוי מכלי ראשון, והן מה שנתבאר לעיל סכ"ח, שבדיעבד סומכין על דעה זו. וכדלקמן בהמשך (אבל אם היא בת יומה ... ואפילו בדיעבד אוסרת). וכדלעיל (הערה 212).
541. שו"ת הרשב"א סי' שעב (שאמרו כל שאינו בן יומו מותר, ולפיכך לא הלכו בהן חכמים אלא אחר עיקר תשמיש). שו"ת רמ"ע מפאנו סי' צו (ומסתברא לן שאם הכלי הזה שרוב תשמישו בחמין הוא בן יומו מאותו המעוט שנשתמש בו על ידי האור, צריך לבון לכו"ע, וספקו לחומרא, דאסור תורה הוא. ואם אינו בן יומו, הואיל ונותן טעם לפגם הוא ואין אסורו אלא מדרבנן, הם אמרו והם אמרו). עולת שבת ס"ק ז (ונראה דאם עדיין הם בני יומן מכלי ראשון, אעפ"י שעיקר התשמיש שלהם הוא בכלי ששני, ודאי דגם הם מודים דצריך כלי ראשון, וזה דבר פשוט). פר"ח ס"ו (שהעתיק דברי הרמ"ע מפאנו). ח"י ס"ק לא (שהעתיק דברי העולת שבת). וכן הוא לקמן סע"ב (כיון שרוב תשמישן כל השנה ... לא החמירו בהן חכמים להגעילם, אם אינו בן יומו מבליעת החמץ).
542. יו"ד סי' קכב ס"ב (קדירה שאינה בת יומא, דהיינו ששהתה מעת לעת משנתבשל בה האיסור, הויא נותן טעם לפגם. ואפילו הכי אסרו חכמים לבשל בה לכתחלה, גזירה אטו בת יומא).
543. דלעיל סכ"ו.
544. נתבאר לעיל (הערה 212).
545. תנן (שבת מב, א): "האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין (דכלי ראשון כל זמן שרותח מבשל, רש"י) אבל נותן הוא לתוך הקערה (דכלי שני אינו מבשל, רש"י) או לתוך התמחוי (כעין קערה גדולה שמערה כל האילפס לתוכה ומשם מערה לקערות, רש"י)". עוד מסופר בגמרא שם (מ, ב): "א"ר יצחק בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי, ואמר לי טול בכלי שני ותן, שמע מינה ... כלי שני אינו מבשל". ואף שנתבאר לעיל (סי' שיח, יב): "ויש מי שמסתפק וחושש מחיוב חטאת גם בכלי שני שהיד סולדת בו, מפני שיש דברים רכים שמתבשלים גם בכלי שני, ואין אנו בקיאין בהן, ושמא גם הלחם נקרא רך לענין זה ומתבשל גם בכלי שני שהיד סולדת בו. וכן יש להסתפק ספק זה גם בשאר דברים. ויש להחמיר בכולן, לבד מבתבלין שהתירו חכמים בפירוש ליתנם בכלי שני, וכן מים ושמן כמו שיתבאר, והוא הדין לשאר משקין". היינו דוקא במאכלים רכים, שאפשר שהם מתבשלים בכלי שני. משא"כ הכלים, אשר בודאי אינם קלי הבישול, אינם מתבשלים בכלי שני. אך מכל מקום נתבאר בשו"ע (יו"ד סי' קה ס"ב): "חום של כלי ראשון שהיד סולדת בו מבשל ואוסר כולו, אבל חום של כלי שני אינו מבשל. וי"א שגם כן אינו מפליט ולא מבליע. וי"א דמכל מקום הוא מפליט ומבליע ואוסר כדי קליפה. וראוי לחוש ליזהר בדבר לכתחלה, אבל בדיעבד מותר בלא קליפה, ובהדחה בעלמא סגי". וכן פסק הרמ"א (שם סי' סח סי"א): "דקיימא לן כלי שני אינו מבשל, ואפילו היד סולדת בו, ובדיעבד שרי, אבל לכתחלה אסור". ויש חולקים על זה ואוסרים גם בדיעבד, כמבואר בט"ז (שם ס"ק ד): "ורש"ל פסק ... בדבר איסור שנפל לכלי שני של היתר, או היתר לאיסור, שפיר בולע ואוסר עד כולו ... רק במקום הפסד גדול ודבר חשוב יש לסמוך על ב"י ... ורמ"א ... להקל בדיעבד בכלי שני דאינו מפליט ומבליע כלל". ואיך שיהי' הפסק בזה לענין שאר איסורים, במחלוקת שבין הב"י והרמ"א לבין הרש"ל והט"ז (ראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' סח סי"א), הרי עכ"פ בחמץ בפסח קיי"ל כדעת האוסרים בכלי שני, כמבואר ברמ"א סי' תמז ס"ג (בחימום כלי שני אין לחוש, ויש מחמירים בכלי שני בפסח, וטוב להחמיר). והיינו שבשאר איסור מתיר הרמ"א עכ"פ בדיעבד, משא"כ לענין פסח טוב להחמיר אף בדיעבד. וכן נפסק לקמן סי' תסז סל"ב (חמץ גמור ... בתוך כלי שני, יש לאסור ... ואפילו במקום הפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב אין להקל), וכן לקמן שם סמ"ד (הניחו לפניו כשהוא רותח בקערה שהוא כלי שני אסור). ומכל מקום מצרפים את דעת המקילים, להתיר עכ"פ, כשיש ג' טעמים להקל: (א) בדיעבד. (ב) הפסד מרובה. (ג) אינו בן יומו. וכדלקמן סעיף הבא.
546. ראה לעיל סכ"ט.
547. רי"ף פ"ב ח, ב (והני דאישתמש בהו בכלי שני, כגון קערות וכיוצא בהן, כי שדי עלייהו רותחין בכלי שני ומשהי להו בגוייהו עד דפלטן שפיר דמי). רמב"ם פ"ה הכ"ד (נשתמש בהן חמץ בכלי שני כגון קערות וכוסות נותן אותן לתוך כלי גדול ונותן עליהן מים רותחין). רא"ש פ"ב סי' ז (ודאשתמש בהו בכלי שני עביד להו הגעלה בכלי שני). ואף שנתבאר לעיל (סעיף כו והערה 203) פירוש המ"א (ס"ק ג) בדבריהם, דלא מיירו כאן בקערות שנאסרו על ידי כלי שני, כי אם בקערות שנאסרו על ידי עירוי מכלי ראשון (ששופכים מהסיר לצלחת או לכוס), והכשרתן הוא על ידי עירוי מכלי ראשון. והסכים לדבריו גם בח"י (ס"ק ח). מכל מקום מפרש כאן רבינו הלכה זו, לפי מה שנתבאר בטוש"ע (ס"ה): "תשמישן בכלי שני הכשרן בכלי שני, וכלי שמשתשמשין בו בעירוי שמערה מכלי ראשון לא סגי ליה בהכשר דכלי שני", היינו שמחלקים בין שתי הלכות אלו, וכמבואר כל זה בח"י (שם), ובמנחת יעקב (סי' לג ס"ק ג). והיינו שגם בכלי שני קיי"ל כדעה האוסרת ומצריכה עכ"פ הגעלה בכלי שני. ואף שברי"ף ורמב"ם שם נקטו "כגון קערות". מכל מקום שינה רבינו וכתב כאן "כגון כפות", מהטעם שנתבאר (לעיל סעיף כו) שהקערות נאסרים בדרך כלל על ידי עירוי מהקדרה שהיא כלי ראשון. ודוקא הכפות אינם נאסרים אלא בכלי שני. וכן פירש המ"א (ס"ק יג), את מה שנתבאר בשו"ע כאן (ס"ה), שעיקר הכוונה היא ל"כפות" (כמבואר ביד אפרים על המ"א שם).
548. לעיל סעיף כו (והערה 204).
549. שו"ת הרשב"א ח"א סי' שעב וסי' תתיז (כוסות ... לפעמים בימות החורף מניחין אותן על האש לחמם בהם את היין ונותנין שם חמץ ... משורת הדין נראה שאינו צריך אלא הדחה ... לא הלכו בהן חכמים אלא אחר עיקר תשמיש ... ומכל מקום עכשו נהגו בפסח להגעיל את הכל משום חומרו של חמץ). רמ"א ס"ו (ויש מחמירין להגעיל הקערות בכלי ראשון, וכן הוא המנהג, וכן בכל דבר שיש לחוש שמא נשתמש בו בכלי ראשון, כגון כפות וכדומה לזה). וכן הוא לעיל (סכ"ו, וריש סכ"ז, והערה 205).
550. כדלעיל (ריש סכ"ח), שגם הקערות מותרים בדיעבד, וסוכמים על דעת הפוסקים שהולכים בתר רוב תשמשישן. אלא ששם התיר בדיעבד רק אם "כבר הגעיל את הקערות וכיוצא בהן על ידי עירוי מכלי ראשון בלבד"; שהרי לכל הדעות נאסרו הקערות על ידי עירוי מכלי ראשון, וצריכים לכל הפחות הגעלה על ידי עירוי מכלי ראשון. משא"כ כאן דמיירי בכפות שנאסרו על ידי כלי שני, בא להתיר "בדיעבד, אפילו לא הגעיל כלל את הכפות, ותחבן בפסח לתוך כלי ראשון", כי יש אומרים "שכל הכלים שנבלע בהם איסור על ידי חום כלי שני אין צריך הגעלה כלל". ולכן לא התיר בזה אלא "אם יש הפסד מרובה או מניעת שמחת יום טוב". ומכל זה מובן, שאם כבר הגעיל את הכפות בכלי שני בלבד, ואחר כך "תחבן בפסח לתוך כלי ראשון", בודאי יהי' מותר בדיעבד אפילו בלי הפסד מרובה ובלי מניעת שמחת יום טוב, כמו בדין הקערות דלעיל.
551. ח"י ס"ק ח (מכל מקום במקום הפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב, בפרט בכלי שאינו בן יומו, נראה לי להקל בדיעבד אם נשתמש בכלי שנשתמש בכלי שני ... כיון שהסכמת רוב ראשונים ואחרונים שכלי שני אינו מבליע כלל ... וגם נותן טעם לפגם רבים מקילין גבי חמץ). הובא בבאר היטב (ס"ק ה).
552. דלעיל סכ"ו.
553. בכמה דפוסים: רוב האומרים.
554. כבר הובאו שתי הדעות בזה (לעיל הערה 232), ואשר לענין פסח קיי"ל כדעת האוסרים אפילו בדיעבד ובהפסד מרובה. ומכל מקום מצרפים כאן את דעת המתירים, עכ"פ כשהוא גם אינו בן יומו (כדלקמן בסמוך). והיינו שבשאר איסורים מתירים: (א) בכלי שני, בהפסד מרובה, אפילו לדעת האוסרים. (ב) אם הכלי אינו בן יומו, מתירים בדיעבד אפילו בכלי ראשון. משא"כ בחמץ בפסח אוסרים אף בכלי שני (כדלעיל הערה 232). ובאינו בן יומו (כדלעיל סי' תמז ס"ח). ואין מתירים אלא אם יש שלושה טעמים להתיר: (א) בדיעבד. (ב) הפסד מרובה. (ג) הכפות אינן בני יומן. * אמנם יש הפרש בזה, אם בקערה הזאת הי' בשר רותח (שהוא גוש), או רק מרק (כדלקמן הערה 244). וכן יש הפרש אם שפכו לקערה הזאת מהקדירה עצמה, או רק על ידי מצקת (כדלעיל סעיף כח). ואין לנו בירור בדעת רבינו עד כמה יש להחמיר בכל אלה, לענין הגעלה בכלי ראשון. גם אין הכרע בדעת רבינו לענין שאר איסורים, אם הוא פוסק כדעת האוסרים, אשר כף שנאסרה בקערה של כלי שני, אוסרת המאכל אף בדיעבד. וכמבואר בפסקי אדמו"ר הזקן לסי' סח סי"א.
555. ח"י ס"ק ח (בפרט בכלי שאינו בן יומו, נראה לי להקל בדיעבד). באר היטב סק"ה (יש להקל בכלי שני ... אם אינו בן יומו). וראה גם לעיל סל"א (והערה 212). אלא ששם מיירי שהכשירן בעירוי, ולכן סגי כשאינן בני יומן "מתשמיש כלי ראשון"; משא"כ כאן מיירי שלא הגעיל כלל (ראה לעיל הערה 237), צריך שלא יהיו בני יומן גם מתשמיש כלי שני.
556. לעיל סי' תמז ס"ח (אם החמץ נותן טעם לפגם בהתערובת אינו אוסר כלל אפילו באכילה ... ויש חולקין על זה ואומרים כיון שחמץ בפסח אוסר במשהו ... הוא הדין לנותן טעם לפגם ... וכן נוהגין במדינות אלו. אבל במקום שאין שם מנהג ידוע יש להורות שהמיקל כסברא הראשונה לא הפסיד, אבל המחמיר תבא עליו ברכה). וכאן, יש לצרף דעת הסוברים שכלי שני אינו אוסר, ו"שהולכין בכל כלי אחר רוב תשמישו", ולכן יש להתיר בדיעבד, במקום הפסד מרובה.
557. משא"כ לענין גוש, שלכמה דעות יש לו דין כלי ראשון, כמבואר בש"ך סי' צד ס"ק ל. וראה לעיל סי' רנג בקונטרס אחרון סוף ס"ק יא, וש"נ. ונתבאר לקמן סנ"ח (והערה 479).
558. מ"א סי' תמז סוף ס"ק ט (ונראה לי דאם נשפך מכלי שני על צונן אין להחמיר כלל). וכן לענין שבת, נתבאר לעיל (סי' שיח סי"א): "בכלי שני אסור לשרותו מדברי סופרים מפני שנראה כמבשל ... אבל מותר לערות מכלי שני שהיד סולדת בו, על כל דבר יבש שלא נתבשל". ומקורו בברייתא (שבת לט, א): "כל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת". ובתוס' שם (ד"ה כל): "לפר"ת דמפרש דעירוי הוי ככלי ראשון, על כרחך מדיחין אותו מכלי שני קאמר". והיינו שאף במקום שאסרו כלי שני, מכל מקום לא אסרו עירוי מכלי שני.
559. פר"ח יו"ד סי' סח ס"ק יח ד"ה הנה הר"ן (ולפיכך אם עירו מכלי ראשון דבר איסור לכלי של היתר, ומאותו כלי לכלי אחר, אפילו עד עשרה כלים, כל זמן שאותו דבר של איסור היד סולדת בו אוסר כל הכלים שעירוהו לתוכם, אלא שאינו אוסר אלא כדי קליפה משום דתתאה גבר). וראה הערות לשו"ע אדמו"ר הזקן. יגדיל תורה (נ.י.) ה ע' עו. פסקי אדמו"ר הזקן לסי' סח סי"א.
560. מ"א ס"ק ג (לענין כלי שני): "דהא הרשב"א בתורת הבית מחמיר כל השנה בכלי שני, ופסק דבעי קליפה, ואם כן עכ"פ בפסח יש לנהוג כוותיה". ומזה מובן שיש מקום להחמיר בפסח גם בכלי שלישי ורביעי, כיון שיש מחמירין אף בשאר איסורים.
561. שו"ע סי' תסז סי"ב (אם נמצאת ... בכלי של מים, ואין בו כדי ליתן טעם (שהמים צוננים) ובישלו באותם מים תבשיל ... מותר, ויש מי שאוסר אם הוא בתוך הפסח).
562. סעיף כט (ויש חולקין על זה ואומרים שהצונן מפליט ומבליע משהו).
563. תוכן האמור בסעיף זה, ולקמן סנ"א וסע"ו, ולעיל סי' תמז סכ"ו וסל"ו וסל"ח: (א) כשרוצים למלוח בשר בפסח בסלים שמלחו בהם כל השנה, או לצלות בשר בפסח בשפוד שצלו בו כל השנה, במלח שלא נבדק מחמץ, או במלח שיש בו ודאי חמץ, חוששים שטעם החמץ נבלע בסל ובשפוד, ועתה בעת המליחה והצליה נפלט מהם טעם החמץ ונבלע בבשר. ולכן יש להכשיר את הסלים והשפוד לפני שמולחים וצולים בהם בשר לפסח (כאן, ולקמן סע"ו). (ב) חשש נוסף יש בסלים הארוגים שהשתמשו בו חמץ, שפירורי החמץ נשארו בין נקבי האריגה, ואפילו הגעלה לא תועיל להם. ולכן נוהגים שלא להשתמש בהם כלל בפסח (לקמן סנ"א). אלא שחשש זה הוא דוקא כשהשתמש בו חמץ ודאי, משא"כ כשהשתמש בו במלח שלא נבדק (לקמן שם). (ג) וכן מיני מלוחים שנמלחו במלח שלא נזהרו בו מחימוץ, חוששים שפירורי החמץ נשארו במלח שעל המלוחים, ולכן נוהגים שלא לאכול מלוחים בפסח (סי' תמז סל"ו). אלא שמכל מקום בדיעבד אין חוששים לכל זה מכמה טעמים: (א) שאין מחזיקין איסור מספק (לקמן סע"ו). אשר טעם זה מועיל להתיר בדיעבד – רק כשאינו ידוע שנבלע בהן חמץ על ידי מליחה או צליה (משא"כ כשידוע שנבלע בהן חמץ על ידי מליחה או צליה אין להתיר מטעם זה). (ב) שאין המלח מפליט מה שבלוע בתוך הכלים (כאן). אשר טעם זה מועיל להתיר בדיעבד – רק במליחה (משא"כ בצלי שמפליט מה שבלוע בשפוד). (ג) שפירורי החמץ שבמלח נימוסו ונתבטלו בששים קודם הפסח (סי' תמז סכ"ו), ואין הטעם חוזר וניעור בפסח. אשר טעם זה מועיל להתיר מעיקר הדין – רק במלוחים שנמלחו במלח שאינו בדוק (משא"כ בכלים אין טעם החמץ מתבטל בששים). (ד) שבדיעבד אין חוששים שפירורי החמץ נשארו בין נקבי האריגה של הסלים, ואפילו על ידי הדחה ושפשוף בלא הגעלה סגי בדיעבד (לקמן סנ"ג). אלא שטעם זה אינו מועיל לטעם שנבלע מפירורי החמץ לתוך הסלים. אמנם כל זה הוא רק בדיעבד, כי לכתחלה חוששים לדעת הפוסקים שהמלח מפליט טעם הבלוע בכלים (כדלעיל סי' תמז סנ"ו), ולכתחלה חוששים לאיסור מספק, וחוששים גם שפירורי החמץ נשארו בין נקבי אריגת הסלים (לקמן סנ"א), ולכתחלה חוששים שהפירורים לא נימוסו לגמרי ואוסרים בפסח (סי' תמז סל"ו). יוצא אם כן מכל זה: (א) לכתחלה צריך להכשיר הסל (כאן) והשפוד (לקמן סע"ו) לפני המליחה והצליה, מטעם חמץ הבלוע בהם. (ב) סל שהיה מונח בהם פת, אף הגעלה אינו מועלת בו, שמא נשאר פירור חמץ בין נקבי האריגה (לקמן סנ"א). (ג) נהגו שלא לאכול בפסח מלוחים במלח שלא נזהרו בו מחמץ, שמא נשארו פירורי חמץ במלח שעל המלוחים (תמז, לו). (ד) בדיעבד יש להתיר המלוחים במלח שלא נזהרו בו מחמץ (סי' תמז סל"ח), מטעם שפירורי החמץ שבו נימוסו ונתבטלו בששים (סי' תמז סל"ו). (ה) בדיעבד יש להכשיר הבשר שנמלח בסל, אפילו אם ודאי נבלע בו חמץ על ידי מליחה (כאן), וכן אם נמלחו בתוך כלי של חמץ בן יומו (סי' תמז סכ"ו), מטעם שאין המלח מפליט מה שבלוע בתוך הכלים. (ו) בדיעבד יש להתיר סל שהיה מונח בהם פת, אף בלא הגעלה (לקמן סנ"ג). (ז) בדיעבד יש להכשיר הבשר שנצלה בשפוד שצלו בו במלח שלא נבדק מחמץ, מטעם שאין מחזיקין איסור לכתחלה (לקמן סע"ו). (ח) אמנם שפוד, שודאי נבלע בו חמץ, אוסר הבשר אף בדיעבד (לקמן סע"ו).
564. בעצם הי' מקום לחשוש שגם הדם נבלע בתחלה בסל, וכעת נפלט מהם ונבלע בבשר. והטעם שאין חוששים לזה, ומתירים בפשיטות למלוח ב' פעמים באותו כלי מנוקב, תלוי בב' הדעות שבטוש"ע יו"ד סי' סט סי"ז, או מטעם שדם משריק שריק (ראה שארית יהודה שם ס"ק קג), או מטעם דאיידי דטריד לפלוט דם לא בלע (ראה שם ס"ק קד). משא"כ כאן לענין טעם החמץ, לא חלים שני טעמים אלו, ונשארו החששות הנ"ל.
565. כמבואר ברמ"א יו"ד סי' סט סוף סט"ז, ובנו"כ שם.
566. ראבי"ה סי' תסד ע' 90 (והסלים שמולחין בהן בשר, נראה לי דבעי הגעלה בכלי ראשון, דנהי דדמא מישרג שריג, מיהו משום חימוץ איכא למיחש). הגהות מיימוניות סוף הל' חמץ ומצה (רוקח, עוד כתב ... והסלים פעמים נופל חמץ בין הנצרים ויגעיל. וכן נראה לראבי"ה, דבעי הגעלה בכלי ראשון). והוא במעשה רוקח סי' ז (כלים שמולחין בהם בשר וסלים וגיגית צריכין הגעלה בכלי ראשון, אע"ג דדמא משריק שריק, משום חימוץ איכא למיחש). טור ודעה הא' ב שו"ע ס"י (סלים שמולחים בהם הבשר יש מצריכים להם הגעלה, ויש מי שחולק, ונראין דבריו. ובהג"ה: וטוב להגעילן).
567. פר"ח ס"י (ומיהו מסתברא דבעירוי כלי ראשון סגי לכולי עלמא). והטעם שמועלת בזה הגעלה על ידי עירוי מכלי ראשון, אף שעירוי מכלי ראשון אינו מגעיל אלא כדי קליפה, כמובן מהמבואר ברמ"א (יו"ד סי' צב ס"ז): "דאין עירוי אוסר רק כדי קליפה". וכדלעיל (סי' שיח סי"ט): "שעירוי מכלי ראשון מבשל כדי קליפה". היינו כיון שגם הסל לא נאסר על ידי מליחה אלא כדי קליפה, כמבואר בטוש"ע (יו"ד סי' קה ס"ט): "מליח שאינו נאכל מחמת מלכו דינו כרותח ומפליט לאסור כדי קליפה". ולכן מועלת הגעלה על ידי עירוי מכלי ראשון, להכשיר ממה שנאסר הסל על ידי מליחה. וכן יש אומרים שהגעלה על ידי עירוי מכלי ראשון מועלת להכשיר כלי שנאסר על ידי שריה בצונן, כדלקמן סס"ד (והערה 558. וראה גם לעיל הערה 200).
568. היינו טעם החמץ שנבלע בסלים, שלזה מועלת ההגעלה. אמנם עוד חשש יש בסלים שהשתמשו בו לחמץ, כדלקמן (סעיף נא): "נוהגין שלא להשתמש בסלים ארוגים שהיה מונח בהם פת או שאר חמץ ודאי ... לפי שחוששין שמא נשאר פירור חמץ בין נקבי האריגה ולכך אפילו הגעלה אינה מועלת להם". והטעם שכאן אין חוששים לזה, נתבאר לקמן (שם): "אבל אם נשתמש בהם דבר שאין בו אלא חשש חמץ, כגון שמלח בהם בשר במלח שלא נבדק מחמץ, מועלת להם הגעלה". ומקורו בח"י (ס"ק לז): "כיון שלא היה בהם חמץ ידוע רק חששא בעלמא, לכן פסק דמהני הגעלה, והוא פשוט". וראה גם לקמן (הערה 259).
569. ב"ח ס"י ד"ה סלים (טעם חמץ הנבלע בכלי אינו בטל בששים וצריך הגעלה). מ"א ס"ק כ (אף על גב דבשר עצמו שרי, כמ"ש סימן תמ"ז ס"ה, היינו משום דאפילו את"ל שהיה בו חמץ, בטל בס', אבל בכלי לא שייך ביטול), וס"ק נא (דבכלי לא מבטלינן איסורא). וכן הוא לקמן סע"ו. ובזה בא לבאר מדוע אין מתירים בסל (כאן) ובשפוד (לקמן סע"ו), כמו שמתירים במלח עצמו, לעיל (סי' תמז סכ"ו): "כל מיני מלוחים מותר לאכלם בפסח מן הדין בלא שום שרייה והדחה כלל, אע"פ שלא נזהרו בהן מחימוץ, דהיינו שלא בדקו את המלח מפירורי חמץ שדרך להמצא בו, שהרי אע"פ שהיו בו פירורי חמץ כבר נימוסו ונימוחו ונתבטלו בס' קודם הפסח" (ראה מה שנתבאר בזה ב"דובר שלום" ע' רא-ג). כי שם נתבטלו פירורי החמץ שנימוסו בששים במלח ובמאכל, משא"כ כאן (ולקמן סע"ו) אין הכלי מבטל בששים, כמובא לעיל מהב"ח ומ"א.
570. סוף ס"א (וגוף הקדירה אינה מצטרפת, לא עם האיסור ולא עם ההיתר). ט"ז שם ס"ק ב (והטעם שאין גוף הקדירה מצטרף כלל, דבגמרא איכא תרי לישני במאי שמצטרף לבטל, חד אמר בקדירה עצמה בחרסית הקדירה, וחד אמר במאי דבלעה הקדרה ולא בחרסית, ממילא לישנא בתרא מחמיר). ואף שמעיקר הדין מצטרף הבלוע בקדירה לבטל האיסור, כמבואר בשו"ע שם (ס"ד): "ומשערים ההיתר והאיסור כמו שבא לפנינו, אע"פ שהי' בהיתר יותר מתחילה, ונתמעט בבישולו ונבלע בקדרה". מכל מקום כתב שם הט"ז (ס"ק ד): "וכתב רש"ל פרק גיד הנשה סי' ל"ד להחמיר אפילו בראינו, כי אין לעמוד על שורש הדבר ולא ידוע כמה בלעה הקדירה, אלא לעולם משערין כמו שבא לפנינו עכ"ל. ולפי זה אין להורות היתר במ"ש הש"ע בסעיף זה, ומשערין באומד יפה". וכן הוא בש"ך שם (ס"ק ו): "וכתב מהרש"ל פרק גיד הנשה סי' ל"ד וז"ל, ונראה בעיני פי' היכא שראינו שנפל האיסור כו', אין לשער במאי דבלעה קדרה, כי אין לעמוד על שורש הדבר, ולא ידוע כמה בלעה הקדרה, וכמה פעמים יבא קלקול מזה, אלא לעולם משערין כמו שבא לפנינו. ורש"י לא פסק הכי אלא מדינא, אבל מכל מקום עיקר הדבר שלא לשער אלא כמו שבא לפנינו, כן הוא הדרך נכון לכתחילה. ע"כ". וראה גם רמ"א סי' צב ס"ו. ש"ך שם ס"ק כז.
571. מ"א ס"ק כ (ופשוט דאם מלחו עליהם בלי הגעלה שרי, כמ"ש סכ"ז [היינו מטעם האמור לקמן סע"ו בשפוד, כי אין מחזיקין איסור מספק], ועוד דאין מליחה לכלים כמ"ש בי"ד ססי' ק"ה). הובא גם בח"י ס"ק לז.
572. וכן הוא בפרי מגדים (א"א ס"ק כ): "אף בוודאי מלחו חמץ הרבה בכלי ואחר כך מלחו בו בשר ... אין מליחה לכלים להפליט אף משהו". אלא שלכתחלה לא תועיל כאן אפילו הגעלת הסל, כדלקמן (סעיף נא): "שחוששין שמא נשאר פירור חמץ בין נקבי האריגה ולכך אפילו הגעלה אינה מועלת להם". ועוד נתבאר לקמן שם (סעיף נג), שבדיעבד סגי "על ידי הדחה ושפשוף בלא הגעלה", וכאמור שם (סוף סעיף מט): "שהשפשוף בהם עיקר גדול". ומה שנתבאר לעיל (בתחלת הסעיף) שמועלת הגעלה, או עירוי מכלי ראשון, היינו רק במקום "שאין בו אלא חשש חמץ, כגון שמלח בהם בשר במלח שלא נבדק מחמץ מועלת להם הגעלה". משא"כ כאן ש"ידוע לו שנבלע בהן חמץ ... על ידי מליחה", וכדלעיל (הערה 255).
573. משא"כ בצלי, שמפליט מתוך הכלי, נתבאר לקמן (סע"ו): "עופות שנצלו בפסח בשפוד ישן שכל השנה צלו בו בשר מלוח במלח שלא נבדק מפירורי חמץ שדרכם להמצא בין המלח, הרי עופות הללו מותרין, כיון שאין בשפוד חמץ ודאי אלא חשש ספק פירורי חמץ שבין המלח, ומספק אין לאסור בדיעבד כי אין מחזיקין איסור מספק. אבל אם פעם אחת צלו בשפוד זה מולייתא או שאר חמץ אפילו משהו, ובפסח צלו בו בשר בלא הכשר בינתיים, הרי בשר זה אסור".
574. סעיף כו (אין המלח מפליטו מן הכלי ומבליעו באוכל הנמלח בתוכו, לפי שאין כח במלח אלא להפליט מוהל מן האוכל שהוא רק אבל לא מן הכלי שהוא קשה). וש"נ.
575. תוכן האמור בסעיף שלפנינו, ולענין סי' שיח סי"ב, וב"סדר ברכת הנהנין" פ"ב סי"ב: יש מחלוקת הפוסקים אם טיגון חשוב כבישול או כאפיה וצלי, הן לענין הגעלה וליבון (שנתבאר כאן), והן לענין ברכת המוציא או בורא מיני מזונות (שנתבאר בסדר ברכת הנהנין שם). והן לענין בישול אחר אפיה וצליה בשבת (שנתבאר בסי' שיח שם). אמנם הכל מודים אשר "מחבת שאפו בה עיסה, אף על פי שמשח את המחבת בשמן או בשומן תחת העיסה כדי שלא תשרף, אין זה נקרא טיגון אלא אפייה, כיון שאין העיסה רוחשת בשמן או בשומן" (כמבואר כאן). ולאידך מודים הכל אשר "טיגון עמוק", ש"משימים לתוך הקדירה שנטגנים בתוכה הרבה שומן ... הרי זה כמין בישול גמור ומברך בורא מיני מזונות ... וכן אם טגנה באלפס או בקדירה בחמאה הרבה כעין בישול במים" (סדר ברכת הנהנין פ"ב סי"ב). ומזה יוצא לנו אף לענין שבת, שאף שנתבאר לעיל (סי' שיח סי"ב): "יש מי שאומר ... יש בישול אחר אפייה או צלייה, שהאפוי או הצלוי אם נתנו אפילו בעודו רותח בתוך כלי ראשון שהיד סולדת בו חייב ... אבל יש מתירין ... שאין בישול אפילו אחר אפייה וצלייה. ונהגו ליזהר לכתחלה כסברא הראשונה שלא ליתן פת אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו". אשר כיון שמטגנים את שקדי המרק טיגון עמוק, בתוך הרבה שמן, יש לו דין בישול לדברי הכל, וכיון שאין בישול אחר בישול (ביבש), אפשר ליתן את השקדים לתוך המרק בשבת.
576. ראבי"ה ח"ב סי' תסד (ע' 87) בשם אביו רבנו יואל (מחבת שמטגנים בה, הוגד לי בשם רבינו אבא מורי אחרי פטירתו נ"ע, שהיה מצריכה ליבון, דמדמי לה לתנור שאופין בו דבעי היסק. ולא זכיתי לדון לפניו). רשב"א בתורת הבית בית ד שער ד לה, א (מסתברא לי שאותה מחבת של מתכת שמטגנין בה בשר ודגים בשמן על גבי האש, אין לה הכשר אלא בליבון כאסכלא, ולא בהגעלה כיורה), וכן הוא בשו"ת שלו ח"א סי' תקב (שכתבתי בהכשר המחבת שמטגנין בה בשר ודגים שצריכה ליבון, מפני שתשמישיה על ידי האור, ובשמן מועט, והויא לה כאסכלא). והכוונה להא דאמרינן בע"ז (עה, ב): "דברים שנשתמש בהן על ידי האור כגון השפודין והאסכלאות מלבנן", וכתב על זה בתורת הבית (שם): "ואף על פי שהאסכלא כשצולין על גבה טשין אותה באליה, או מושחין פניה בשמן, אין רטיבות זה מצילה מהיות האש שולט בה לגמרי, ואינו דומה לקומקמוסין ומחמי חמין וליורות דמשקין מרובין". ומזה למד הרשב"א אף למחבת הנ"ל. רמ"א סי"א (ויש מחמירין ללבן המחבת).
577. תורת הבית שם (שפעמים מטגנין בה בשמן מועט, ורוב הפעמים שמן שבה כלה, וחוזרין ומוסיפין, ופעמים שהשמן אינו מהלך על פני כולה, והיא בולעת האיסור ממקום שאין השמן צף עליו, והויא לה כתשמישה על ידי האש, ולפיכך צריכה ליבון כאסכלא). רא"ש פ"ב סוס"י ז בביאור דעתם (דפעמים שמטגנין בה ונתייבש השמן, ונאפה מה שבתוכה בלא שמן, והוה ליה כמאפה תנור, ונבלע בתוכה על ידי האור בלא משקה, ולכך צריכה ליבון, כמו שפודין ואסכלאות). מ"א ס"ק כב (דלפעמים נתייבש השומן, והעיסה נאפת בעין על המחבת). ומה שכתב כאן "או שתחת מקצתה", מקורו בתורת הבית שם "ופעמים שהשמן אינו מהלך על פני כולה, והיא בולעת האיסור ממקום שאין השמן צף עליו".
578. תורת הבית שם (דכבולעו כך פולטו, ואלו תשמישן על ידי האור הן). וכדלעיל סי"ג (דכבולעו כך פולטו, וכלי שנבלע בו חמץ ... על ידי חום האש בלבד שלא על ידי משקה, אינו נפלט ממנו אלא על ידי חום האש בלבד).
579. ראבי"ה שם, בדעת עצמו (ונראה לי דסגי ליה בהגעלה, והכי נהוג עלמא). רא"ש שם, בדעת עצמו. טור ושו"ע סי"א (מחבת שמטגנין מותרת בהגעלה).
580. רא"ש שם (דאם באנו לחוש לזה, אם כן כל קדירות על מתכת פעמים מחסרים המרק ומקדיח והתבשיל נשרף ונדבק לדופני הקדירה וצריך ליבון, ולא מצינו מי שחשש לזה, אלא היינו טעמא דאע"פ שנשרף ונדבק לדופן הקדירה לחלוחית משקה יש בתבשיל, אלא שהוא יבש אצל דופני הקדירה, ולא מיקרי תשמישו על ידי האור להצריכו ליבון). ט"ז ס"ק טז (אף אם אפילו נשרף ונדבק לדופן המחבת והקדירה, עדיין יש לחלוחית משקה שם).
581. פר"ח סוף סי"א (וכל זה במחבת שמטגנין בה דגים ובצים וכיוצא, אבל אלו הטסין של נחושת, שעיקר תשמישן אינו אלא לעשות פשטידא ומכניסן לתנור כך, נראה לי ברור דאף לדעת הרא"ש והמחבר ז"ל צריכין ליבון, שהרי אינו רוחש בשמן, אלא נותנין מעט שמן בטיפסין כדי שלא תשרף הפשטידא. ואף בשפודין ואסכלאות עושין כן, ואף על פי כן תשמישו על ידי האור מיקרי, נראה לי ודוק). והוא כעין מה שהובא לעיל מתורת הבית: "ואף על פי שהאסכלא כשצולין על גבה טשין אותה באליה, או מושחין פניה בשמן, אין רטיבות זה מצילה מהיות האש שולט בה לגמרי". והשיעור ברטיבות זו, נתבאר לעיל סי"ג (במוסגר, ובהערה 87): "ואין ביניהם שום משקה (טופח) שיוליך טעם החמץ לתוך השפוד והאסכלה". וראה מה שדן בזה בשדי חמד (אסיפת דינים אות ה סט"ז).
582. מ"א ס"ק כא (אבל האגנות שאופין בהם עוגות בעין צריך ליבון, עיין סוף סעיף טו); שהיא ההלכה דלקמן סמ"ב (כיסוי של ברזל שמשימין על חררה כשנאפת על הכירה צריך ללבנו ליבון גמור כדינו, לפי שברוב הפעמים הוא נוגע בגוף החררה שתחתיו, ובולע ממנה טעם החמץ שלא על ידי משקה אלא על ידי חום האש בלבד).
583. שו"ע יו"ד סי' קכא ס"ד (מחבת שמטגנים בה, אף על פי שלענין חמץ בפסח די לה בהגעלה, לענין שאר איסורים צריכה ליבון) . ט"ז שם ס"ק ג (כיון דהיתרא קא בלע). ש"ך שם ס"ק ח (כיון דהתירא בלע). והיינו שמטעם זה מקילים בחמץ, כדלקמן מהח"י.
584. טור ושו"ע סי"א (מחבת שמטגנין מותרת בהגעלה). וברמ"א (ונוהגין ללבנו לכתחלה, מיהו סגי ליה בהגעלה). עיין בח"י ס"ק לט (וכן נוהגים).
585. ח"י ס"ק יד (דלפעמים היכא שיש עוד צד להקל סמכינן אסברא זו דמקרי היתרא בלע), ס"ק כב (דלפעמים הקילו מטעם דהיתרא בעל), וס"ק לח (סומכין עליהם לענין חמץ דיש פוסקים דמקרי היתרא בלע). ט"ז שם (די לה בהגעלה, כיון דהיתרא קא בלע). וכדלעיל סי"ג (במקום שיש עוד צד אחר להקל, יש לצרף גם סברא האחרונה ולסמוך עליהם לכתחלה, להכשיר בהגעלה את הכלים הבלועים מחמץ על ידי האור).
586. שהרי המחבת יש לה בדרך כלל ידית ארוכה מדאי, מכדי להכניס אותה לסיר גדול להגעלה.
587. תורת הבית הקצר בית ד שער ד לה, א (וכל הכלים נכשרים אפילו לחצאין חצאין). ארחות חיים הל' חמץ ומצה סי' צה (וכל הכלים נכשרין לחצאין). טור ושו"ע סי"א (ואם היא ארוכה, משים חציה, והופך עוד, ומשים חציה האחר). וראה לקמן סי' תנב סי"ז, שיש אומרים שאם "מגעיל כלים גדולים, שאי אפשר להכניס כל הכלי בתוך היורה בבת אחת ... יכניס במים חצי הכלי, או שלישיתו, ויוציאנו לאחר שפלט גיעולו, ויחזור ויכניס צד השני, ויצמצם כפי יכולתו, שלא יכניס מקצת אחד פעמיים".
588. טור ושו"ע סי"א (ואם היא ארוכה ביותר, מלבנה באמצע). וראה לעיל (סט"ז וסי"ט): "ישים גחלים בוערות ... ואחר כך מגעילין את הכלי. ואם לא עשה כן קודם הגעלה יעשה כן אחר ההגעלה" (ונתבאר לעיל שם הערה 141).
589. ס' התרומה סי' קסא, בשם ר"י. תוס' ע"ז לג, ב ד"ה קינסא, בשם רבנו משה מקוצי, ב סמ"[ג] ל"ת קמח (נה, א). שו"ת ה רא"ש כלל יט ס"ז. טור ושו"ע יו"ד סי' קלה סי"ד. תשובות ה רא"ם ח"א סי' מג. מרדכי סוף ע"ז רמז תתס. הובא ב ב"י ד"ה והליבון. מ"א ס"ק כז. פר"ח ס"ד וסוף ס"ה. ציונים אלו נסמנו גם לעיל סעיף י (והערה 68), וסט"ז (והערה 136), וראה בהנסמן שם ושם.
590. לבוש סי"א (וכן כל כלי שאינו יכול להכניסו בפעם אחת לתוך המים, מכניס חציו, וחוזר ומכניס חציו השני, ולא חיישינן שצדו הנגעל בולע מצדו השני שלא נגעל).
591. תוכן האמור בסעיף זה ושלאחריו: כלי שבלוע בו איסור, וחיברו טלאי בצדו הפנימי, אם הטלאי קדם לבליעת האיסור מועלת בו ההגעלה, להפליט את בליעת האיסור שמעבר לטלאי. ואם אינו מודבק יפה ויש שם קצת סדק, חוששים לקצת מממשות האיסור, שאין ההגעלה מועלת בו, אלא ליבון קל, כמו שמצינו בחלודה וגומות (סט"ז וסי"ט). אמנם אם בליעת האיסור קודמת לטלאי, אין הגעלה מועלת לו, וצריך ליבון. ובטעם הדבר יש שתי דעות: (א) הגעלה אינה מועלת להפליט את הבלוע שמעבר לטלאי, וגם ההגעלה שמבחוץ אינה מועלת, כי "האיסור נבלע בצד הכלי מצד הפנימי שלו, ששם הוא דרך תשמישו, וצריך להפליט האיסור גם כן מצד הפנימי". וכך גם ליבון קל אינו מועיל להכשיר את הבלוע שמעבר לטלאי שנוסף שם. ולכן צריך ליבון גמור במקום הטלאי. (ב) גם הגעלה וליבון קל מועילים לבליעת האיסור שמעבר לטלאי. אלא שחוששים שמא נשאר משהו מממשות האיסור מעבר לטלאי שנוסף שם, והרי ההגעלה אינה מועלת בממשות. ולכן סגי בליבון קל במקום הטלאי, שמועיל גם במשהו ממשות כנ"ל. ויש ביניהם הפרש בכמה פרטים, בשלושת אופני הטלאי: (א) טלאי שמחובר לכלי על ידי מסמרים ומהדקים. לטעם הא', שאין הגעלה מועלת להפליט מעבר לטלאי, גם הליבון קל אינו מועיל לזה, ולכן צריך ליבון גמור במקום הטלאי. ואילו לטעם הב', שמא נשאר משהו ממשות מעבר לטלאי, גם הליבון קל מועיל לזה. (ב) טלאי שהוא בדיל שיצקו על נקב הכלי. לטעם הא' מועלת ההגעלה, כיון שעל ידי היציקה וההלחמה "נעשה הכל גוף אחד וכלי אחד ממש". ולטעם הב', אפילו הגעלה אין צריך, שחום הבדיל המוצק שורף את משהו ממשות האיסור שמודבק בכלי, ומועיל כמו ליבון קל. (ג) טלאי שהוא ממתכת שהולחם לנקב הכלי על ידי האש, שמחממת את דופני הכלי ומכשירה אותו מבליעתו, ושוב אין צריך הגעלה (סל"ט).
592. חמד משה סט"ו (כל כלי שיש בו טלאי מבפנים). פרי מגדים מש"ז סוף ס"ק יח (וכל זה שהטלאי בפנים, מה שאין כן בחוץ). וכן הוא לקמן (בסוף הסעיף) לדעה הב': "דהיינו מצד הפנימי של הכלי". משא"כ אם הטלאי הוא מבחוץ אין שום חשש, לב' הדעות הנ"ל: לדעה הראשונה, שההגעלה אינה מועלת דרך הטלאי שבפנים, הנה כאן מועלת ההגעלה שמצד פנים, שאין שם טלאי, וכמו בכלי גדול שמועלת הגעלה מבפנים בלבד, כדלקמן (סי' תנב ס"א): "וכלי גדול ... ימלאנו מים ... וירתיחם בתוכו". לדעה השניה, שההגעלה אינה מועלת לממשות החמץ שתחת הטלאי, הנה אם הטלאי הוא מבחוץ אין חוששים בו לממשות, כדלעיל (סעיף יז): "וכל זה כשהחלודה הוא בצד הפנימי של הכלי במקום שמשתמשין בו בקבע. אבל אם הוא בצד החיצון של הכלי שלא נשתמש שם חמץ, ואע"פ שלפעמים מגיע תשמיש החמץ גם מבחוץ, מכל מקום כיון שרוב הפעמים אין מגיע תשמיש החמץ עד לשם, לפיכך אין חוששין שמא יש שם ממשות החמץ בעין תחת החלודה, ואין צריך להעבירה כלל". ונתבאר לעיל (הערה 142).
593. רא"ש פ"ב סי' ז, ובשו"ת כלל יד ס"א (ומחבת, או יורה, שיש בה טלאי, אין מגעילין אותה, לפי שהבלוע תחת הטלאי אין נפלט על ידי הגעלה). טור (מחבת או יורה שיש בו טלאי אין ניתר בהגעלה, לפי שהבלוע תחת הטלאי אינו נפלט על ידי הגעלה), ושו"ע סי"ג (צריך להסיר הטלאי קודם הגעלה).
594. ואין מסתפקין בהגעלה המבוארת לקמן (סי' תנב ס"א): "וכלי גדול ... ימלאנו מים ... וירתיחם בתוכו". אלא כאמור לקמן (שם ס"ב): "להכניסן כולם לתוך יורה גדולה כדי שיעלה הרותחים על צד החיצון שלהם".
595. כקושית הפר"ח סי"ג (שאם תאמר שהטלאי מפסיק ואין כח בהגעלה לפלוט האיסור דרך הטלאי, נהי דמצד הטלאי מצית אמרת הכי, הרי מצד האחר יפלוט עד הטלאי).
596. פסחים ל, ב. עד, א-ב. ע"ז עו, ב.
597. זהו יישוב רבינו על קושיית הפרי חדש הנ"ל. וכדלקמן סי' תנב ס"ב (כלי שנשתמש חמץ גם בצד החיצון שלו, כגון כלי ששואבין בו רותחין מכלי ראשון, וכן קערה שמכסין האלפס בצד החיצון שלה, אינן נכשרין על ידי הגעלת הרותחין שמתוכן). וכמו שהוא לענין ליבון, כמבואר לעיל ס"ח (והערה 59).
598. רא"ש בפסקים ובשו"ת שם (ואין לומר דכל מה שעתיד לפלוט על ידי תשמיש חמין, יפלוט בהגעלה זו, ומה שלא יפלוט עתה לא יפלוט לעולם. דאם כן, תועיל הגעלה לכלי חרס. אלא ודאי פולט תמיד מעט מעט. הכא נמי, מה שתחת הטלאי אין נפלט בהגעלה, ופולט תדיר מעט מעט). עולת שבת סי"ג (וליכא למימר, מה שאינו יוצא בהגעלה שוב אינו יוצא בתבשיל, דהגעלה הוא בפעם אחת, אבל מתבשל שם הרבה פעמים, ובכל פעם יוצא מעט. ומזה הטעם קיי"ל דכלי הצריך ליבון אינו מועיל לו הגעלה, והוא הדין כלי חרס, משום דבכל פעם יוצא מעט). והיינו כמו לענין חרס, שנתבאר לעיל (ס"ו): "לעולם פולט הוא מעט מעט בכל הגעלה, ועיקר גיעול הבלוע בתוכו אינו נפלט ממנו לגמרי, וכשיבשלו בו היתר אפילו אחר כמה הגעלות יפלוט מעט מהבלוע שבתוכו לתוך התבשיל".
599. ב"ח סי"ב ד"ה מחבת (בקדמה בליעת איסור לטלאי אין להתיר בהנחת גחלים, אבל בליבון המחבת כולה שרי אפילו קדם האיסור לטלאי, כי האש שורף כל דבר). מ"א ס"ק כז (וכ"כ הב"ח דבקדמה בליעה לטלאי לא מהני גחלים, אלא צריך ללבן כל הכלי). היינו שגם ליבון קל אינו מועיל להפליט מדופן הכלי שמעבר לטלאי. משא"כ לדעה השניה דלקמן, שהחשש הוא רק על משהו חמץ שמעבר לטלאי, בזה סגי "להניח גחלים על הטלאי כדי שישרוף ממשות האיסור שתחתיו", באופן של ליבון קל. ונתבאר לעיל (הערה 278).
600. ואין צריך ללבן "כל הכלי" (כמובא לעיל מהב"ח ומ"א), כדלעיל (סעיף הקודם): "ואם היא ארוכה ביותר, שאף אם יכניסנה חצאין ישאר באמצעיתה מקום שלא נגעל, ילבן אותו מקום באור", וש"נ.
601. כדלעיל ס"ז (והערה 49), וש"נ.
602. שו"ת הרשב"א ח"א סי' שעא (ואם של עץ אין לנו בו תקנה, אלא אם כן ירחיב הסדק כל כך שיוכל להוציא משם כל ממש שיש בתוכו). שו"ע שם (ואם הוא של עץ אין לו תקנה, אלא אם כן ירחיב הסדק כל כך שיוכל להוציא משם מה בתוכו). או כמבואר לפני זה בשו"ע שם (צריך להסיר הטלאי קודם הגעלה).
603. רא"ש שם. ש"ע [אוצ"ל: "ע"ש" - עולת שבת], כמצויין לעיל (הערה 285).
604. ראבי"ה ח"ב סי' תסד ע' 87 (ועל ענין טלאי שעל שבר הכלי, ראיתי בבית אבא מורי, שבשעה שהיו מתקנים הכלים, היה מצוה להגעיל הכלי קודם שמדביקין בו הטלאי של נחושת). מ"א ס"ק כו (פירוש שהטלאי נעשה בשעה שהיה הכלי חדש, או שהגעילו הכלי קודם ששמו הטלאי).
605. ראבי"ה שם (אף על פי שהיו משתמשין בו [לאחר מכאן] קודם הפסח היה מגעילו עם הטלאי). טור ושו"ע סי"ג (אם קדם הטלאי לבליעת האיסור אין צריך להסירו).
606. ח"י ס"ק מב (ואם נתלבן כך ... שוב מותר להגעיל כך עם הטלאי בכל פעם, כיון ששוב לא מקרי קדם בליעת איסור לטלאי). עולת שבת סוף סי"ג (ויש ללמוד לנשים שאין להם צורך ללבן בכל שעה, אלא כיון שלבנה פעם אחת די, אם לא חזר שוב ותקן, ופשוט הוא).
607. ראבי"ה שם (אף על פי שהיו משתמשין בו [לאחר מכאן] קודם הפסח היה מגעילו עם הטלאי, דכבולעו כך פולטו). טור ושו"ע שם (אין צריך להסירו דכבולעו כך פולטו).
608. ט"ז ס"ק יח (יש לחוש שמא נכנס שם בדבוק חמץ בעין, ולזה לא מהני הגעלה, כי אין הגעלה אלא לטעם הנפלט, ולא לחמץ בעין ... אלא כשהדבוק הוא מדובק מאד ואי אפשר להיכנס שם חמץ בעין). ח"י סוף ס"ק מב (וכל זה שהטלאי דבוק יפה, בענין שאין סדק וגומא בין גוף הכלי לטלאי, דאם לא כן אף בקדם הטלאי יצריך ליבון, או להסיר הטלאי, או להרחיב הסדק כדי שיוכל לנקרו, והוא פשוט, וכן הסכמת האחרונים). וכל זה הוא גם לדעה הב', כדלקמן (בסוף הסעיף): "אלא אם כן אינו מודבק יפה להכלי".
609. מ"א ס"ק כז (ואם קדם טלאי לבליעה די בליבון קל, כמ"ש ס"ד בהג"ה). שהיא ההלכה דלעיל (סי"ט): "סכין, או אחד משאר כלים הצריכין הגעלה, שיש בו גומא או סדק או נקב שאינו יכול לחטט בתוכן לנקרן ולנקותן היטיב, אין הגעלה מועלת להם ... לפי שיש לחוש שמא יש שם משהו ממשות החמץ בעין, ואין הגעלה מועלת למה שהוא בעין. לפיכך צריך להניח גחלים בוערות על הסדק והגומא". * והנה בשו"ע (סי"ג): "ישים גחלים על מקום הטלאי עד שישרף גוף האיסור אם ישנו, ואחר כך מגעיל כל הכלי". וכתב על זה בעולת שבת (סי"ג): "אבל איפכא לא יעשה, מפני דישפשט הטעם ממקום ליבון למקום שגיעל כבר". ורבינו השמיט כל זאת. ונתבאר לעיל (הערה 141).
610. סעיף טז (שם נתבארו שני אופנים אלו של "ליבון קל", והכרעת רבינו, שבמקום שיש חשש למשהו חמץ בתוך הסדק או החלודה, נוהגים באופן השני של ליבון קל, שהקש או חוט יהיו נשרפין), וש"נ.
611. רשב"א שם (שמניחין גומרי על מקום הסדקין ... כדי שישרף גוף האיסור אם ישנו ... ירחיב הסדק כל כך שיוכל להוציא משם כל ממש שיש בתוכו). שו"ע שם (ישים גחלים על מקום הטלאי עד שישרף גוף האיסור, אם ישנו ... ירחיב הסדק כל כך שיוכל להוציא משם מה שבתוכו). שהם הדעה הב' דלקמן, שמסתפקים בליבון קל גם כשקדמה בליעת איסור להטלאי. אלא שמזה לומדים גם לדעה הראשונה שלפנינו, כשקדם הטלאי לבליעת האיסור, שאם הטלאי אינו מודבק יפה לכלי צריכים ליבון קל. ויש מפרשים גם בהרשב"א שסובר כדעה הא', שבקדמה בליעה לטלאי צריך ליבון גמור, אלא שהוא מיירי (כההלכה שלפנינו) שקדם טלאי לבליעה, ואינו מודבק יפה לכלי, ויש חשש משהו ממשות חמץ בסדק שבינם, ולכן סגי בליבון קל, כמבואר בב"ח (סי"ב): "הרשב"א אמר דאפילו קדם הטלאי לבליעת האיסור איכא למיחש אם נראה שם קצת סדק שמא תחת הטלאי נכנס מגוף האיסור, ולזה אינו מועיל הגעלה, וצריך להניח לשם גחלים, כדי שישרף גוף האיסור אם ישנו, או ירחיב הסדק כל כך שיוכל להוציא משם מה שבתוכן" (ראה גם מ"א ס"ק כז).
612. שו"ת ה רשב"א ח"א סי' שעא (שאנו חוששין שמא תחת אותן החתיכות נכנס מגוף האסור, וממשות של איסור אינו נכשר בהגעלה. לפיכך אנו רגילין בכל כיוצא בזה שמניחין גומרי על מקום הסדקין, אם הוא כלי של מתכת, כדי שישרף גוף האיסור אם ישנו, ואחר כך מגעילן), שו"ע (ואם קדמה בליעת האיסור לטלאי, צריך להסיר הטלאי קודם הגעלה או ישים גחלים על מקום הטלאי עד שישרף גוף האיסור, אם ישנו). לפי פירוש ה פר"ח סוף סי"ג (דהנחת גחלים מהני אף אם קדם הבליעה לטלאי), וה ח"י ס"ק מב (או ישים גחלים על מקום הטלאי עד שישרף גוף האיסור, ואז אף שקדם בליעת האיסור ניתרת, כיון שנתלבן מקום הטלאי, כמשמעות לשון הרשב"א בתשובה סימן שע"א והמחבר, וכן פסק הלבוש).
613. שהרשב"א (דקיי"ל כוותיה) לא סבירא ליה הטעם שהובא בתחלת הסעיף מהרא"ש וטור לאיסור קדמה בליעה לטלאי; אלא מטעם ממשות האיסור שתחת הטלאי, ובזה סגי בליבון קל בגחלים.
614. משא"כ כשהטלאי הוא מצד החיצון של הכלי, אין חוששים לזה, כדלעיל (הערה 279).
615. רשב"א שם (שמניחין גומרי על מקום הסדקין ... כדי שישרף גוף האיסור אם ישנו ... ירחיב הסדק כל כך שיוכל להוציא משם כל ממש שיש בתוכו). שו"ע שם (ישים גחלים על מקום הטלאי עד שישרף גוף האיסור, אם ישנו ... ירחיב הסדק כל כך שיוכל להוציא משם מה שבתוכו).
616. כדלעיל, לדעה הראשונה (והערה 295).
617. שגם בקדמה בליעה לטלאי סגי בליבון קל.
618. פרי חדש סי"ג (נראה יותר נכון מה שכתב הרשב"א בתשובה סימן שע"א, שיש לחוש אולי תחת הטלאי יש גוף האיסור שאינו נכשר בהגעלה).
619. להצריך ליבון גמור.
620. ט"ז ס"ק יח (וכל זה הוא לענין טלאי שהוא על ידי דיבוק חתיכה על חתיכה במסמורים, אבל בטלאי שעושין בכלי בדיל, שמטיפין חתיכה בדיל, מחום נשרף כל הבלוע ומה שהוא בעין. וגם כשמתקנין את הכף של כסף וכיוצא בו שמשים שם חתיכה של כסף אז האומן נותן הכף באש תחלה, ועל כן אין חשש בזה. כנלע"ד פשוט בזה). ח"י ס"ק מא (כל טלאי שבסעיף זה היינו מה שנקבע על ידי מסמורים. אבל מה שנעשה על ידי היתוך עופרת או ברזל וכסף ושאר ממני מתכות, כיון שנעשה על ידי היתוך באור ונעשה גוף אחד, עדיף מליבון, שהרי כאלו נעשה מתחלה. כן הוא הסכמת האחרונים). ומבאר רבינו שזה מועיל לשתי הדעות דלעיל סעיף הקודם, כדלקמן בסמוך.
621. ושוב אין לחשוש לחשש שלדעה השניה, שנשאר משהו ממשות תחת הטלאי, כיון שעל ידי חום היציקה וההלחמה נשרף כל ממשות האיסור שתחתיו.
622. שלא נשרף מחום יציקת הבדיל.
623. שלאחר התכת הבדיל.
624. ושוב אין לחשוש החשש שלדעה הראשונה, שהגעלה אינה מועלת מעבר לטלאי, כיון שעל ידי היציקה וההלחמה "נעשה הכל גוף אחד וכלי אחד ממש".
625. שיירי כנסת הגדולה הגה"ט אות טו (לא הצריכו הפוסקים ז"ל להסיר הטלאי קודם הליבון, אלא בטלאי שמשימים חתיכה אחת על מקום שבור שבכלי התחוב במסמרים, אבל כעין טלאי שלנו, שאינו כן, אלא שאם יש איזה חור או שבר בכלי משימין שם חתיכת ברזל, ועל ידי האש מתחבר החתיכה עם הכלי ונראה כאלו הוא תחלת ברייתו, לא אסרו הפוסקים). פרי חדש סט"ו (ולדעת כולם משמע שטלאי שלנו, דהיינו שאם יש איזה חור או שבר בכלי משימים שם חתיכת ברזל, ועל ידי האש מתחבר החתיכה עם הכלי, ונראה כאילו הוא תחילת ברייתו, דשרי לכולי עלמא להגעילו כך, אף אם קדם בליעת החמץ לטלאי). והחילוק בין דין זה לבין דין יציקת הבדיל דלעיל, כי יציקת הבדיל אינה מחממת את דופן הכלי להכשירו מהאיסור הבלוע בו (ורק שחום הבדיל המוצק שורף את משהו ממשות האיסור שמודבק בכלי). משא"כ הלחמת המתכת על ידי האש, מחממת את דופני הכלי ומכשירה אותו מבליעתו. ועד"ז נתבאר לקמן (סעיף ע): "כלי מתכת ישן שנתבשל בו חמץ כל השנה, ואחר כך חיפהו בבדיל ... שהליבון שמלבנים אותו בשעת ציפוי, מפליט האיסור ממנו". ויתבאר לקמן שם (הערה 612).
626. הגהת איסור והיתר כלל נח דין סח (הקנקנים בשוליהם רושמין האומנים, ואפילו הכלי כסף שיש באמצעות הטלאי המצויירין, נראה שיכולין להגעיל אפילו מחמץ למצה, דרובן נתקנו כשהם חדשים, והוקדם הטלאי לאיסור). רמ"א סי"ג (רושם שעושים האומנים בתוך כלים, מותר להגעילן, מאחר שנעשה מחדש). והיינו דוקא ברושם האומנים, משא"כ ברושם של בעל הבית, חוששים שנעשה אחרי בליעת האיסור, כמבואר בהגהת איסור והיתר (שם): "אך באותן כלי כסף שיש בהן סימן הבעל בית ואומנים, ודאי יש להחמיר, ואפילו בשאר איסורין, דשמא נתקנו אחר כך".
627. לבוש סי"ג (מאחר שנעשו מחדש, כבולעו כך פולטו).
628. רמ"א שם (וינקרם היטב). לבוש שם (ובלבד שינקר היטב).
629. מ"א ס"ק כח (ומוטב להניח גחלים על מקום הרושם). ח"י ס"ק מג (ואם אי אפשר לנקר, ישים עליו גחלים). והיינו כדלעיל סל"ח, כשיש סדק בין טלאי לכלי, שצריך לנקרו או להניח עליו גחלים.
630. מחזור ויטרי הל' פסח ע' 256 (ועכשיו אנו רגילין להגעיל אף הקערות בכלי ראשון, לפי שאף הם פעמים שבולעות בכלי ראשון, שהרי אנו מכסין בהן את התבשיל באילפס כדי שיתבשל מהר). רוקח סי' רנד (כיסוי הקדירה יגעיל בכלי ראשון). טור ושו"ע סי"ד (כסוי של ברזל שמכסים בו הקדירה, צריך הגעלה). פר"ח סי"ד (רוצה לומר בכלי ראשון). וכדלעיל סעיף כו.
631. טור ושו"ע שם (כיון שמזיע בכל שעה מחום הקדירה). וכן הוא לעיל שם.
632. פסחים ל, ב. עד, א-ב. ע"ז עו, ב.
633. משא"כ אם נגע התבשיל בכיסוי, נאסר הכיסוי אף בלא הבל, כדלקמן סעיף הבא.
634. עולת שבת סי"ד (משמע דמיירי כשהזיע תחת הכיסוי, אבל אם עדיין לא התחיל להזיע אין לאסור). אליה זוטא ס"ק טז (משמע דאם לא התחיל להזיע מותר).
635. ש"ך שם ס"ק כב (נראה דדוקא מאכל של היתר, אבל אין כלי אוסר כלי בלי רוטב, וכמ"ש הרב סוס"י צ"ב וצ"ג). והיינו מ"ש הרמ"א סי' צב ס"ח (שתי קדירות נוגעות זו בזו, דאין אוסרין זו את זו בנגיעה). ובסי' צג (ודין כיסוי קדירה ... אם לא היה מאכל בקדירה, הכל שרי, דהוי כשתי קדרות שנגעו זו בזו). ט"ז סי' צז ס"ק ג (דחרסית של תנור שבלעו מן החלב לא גרע מקדירה שמבשלין בתוכה חלב, ונגעה בקדירה של בשר, דאין שם איסור, כמ"ש הפוסקים בשתי קדרות שנוגעות זו בזו). וכן הוא לקמן סס"ז. ומקורו במרדכי (חולין רמז תרצא) בשם מהר"ם מרוטנבורג (שתי קדירות שאצל האש, אחת של חלב ואחת של בשר, והן רותחות, דאין נבלע מזו לזו אף על גב דנוגע. כך פירש מוה' רבי מאיר ז"ל). ולענין אם סומכים על זה לכתחלה, ראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' צב ס"ח אות ג. * ולא רק מכלי לכלי, אלא אפילו בתוך התנור עצמו, כדלעיל סי' תמז ס"ט (נאפה שם החמץ צריך היסק להכשירו לאפות שם מצה. אבל שאר כל התנור אין צריך, שאין בליעת החמץ מתפשטת בכולו בלא רוטב).
636. איסור והיתר כלל לא דין יט (אבל אם שהתה מעט על הקדירה חולבת, עד שיש לחוש בה שמא עלה פעם אחת הרתיחה אצלה, ונתייבש אחר כך מהחום, ומכל שכן כשמסירה מיד ונמצא לחה, אם הכיסוי היתה בן יומו, ודאי הכל אסור, המאכל והקדירה והכיסוי). הובא בדרכי משה יו"ד סי' צג ס"ק ב. רמ"א יו"ד סי' צג ס"א (שניהם אסורים אם התחיל להזיע תחת הכיסוי). ולא נתבאר כאן חילוק בין פסח לשאר איסורים, וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' צג ס"א אות ד.
637. רמ"א יו"ד סי' צב ס"ח (מיירי שהוא בקרוב כל כך שהיד סולדת בזיעה במקום שנוגע בקדירה. אבל אם אין היד סולדת בזיעה, הכל שרי). ש"ך יו"ד סי' צג ס"ק ה (ונראה שצריך שתהא היד סולדת בזיעה). ויתבאר לקמן סעיף סה (והערה 575).
638. כדלעיל סי' תמז ס"ח (אם החמץ נותן טעם לפגם בהתערובת אינו אוסר כלל אפילו באכילה ... ויש חולקין על זה ואומרים כיון שחמץ בפסח אוסר במשהו ... הוא הדין לנותן טעם לפגם ... וכן נוהגין במדינות אלו).
639. ח"י ס"ק מה (לפי דעת המחבר לעיל סימן תמ"ז דנותן טעם לפגם שרי בפסח, צריך לומר דכאן מיירי בעדיין הוא בן יומו, שנשתמש בו בערב פסח. או צריך לומר כדעת הנוהגים לאסור בכיסוי אף שאינו בן יומו).
640. רמ"א שם ס"א (ויש מחמירים בכיסוי, לומר דאעפ"י שאינו בן יומו דינו כאלו היה בן יומו. וכן נוהגין בקצת מקומות. וכן אני נוהג מפני המנהג. והוא חומרא בלא טעם). ובט"ז שם ס"ק ב (רש"ל פרק כל הבשר סי' מ"ז כתב שעיקר החומרא דוקא באותן כיסויים שהן קצרים למעלה, ויש בהם חלל, ואי אפשר לקנחם יפה מן הרתיחה שעולה לשם, דכל שיש איסור בעין לא אמרינן ביה נותן טעם לפגם ... גם רבי מרדכי יפה בלבוש כתב שאין לחומרא של כיסוי מקום כלל). ובש"ך שם ס"ק ד (מיהו בתורת חטאת כלל פ"ה דין ד' כתב קצת טעם לדעת המחמירין, משום דסבירא להו דחמיר איסור זיעה וריחא מהאיסור שהוא על ידי טעם עצמו. ומהרש"ל ... דדוקא באותן כיסויים שהם קצרים מלמעלה, ויש בהן כעין חלל כמו שיש בהרבה כיסויים, ואז אי אפשר לקנחם יפה שיהא נקי מן הזיעה והרתיחה שעלה שם ... הדרכי משה צווח ככרוכיא על המנהג הזה ... וגם העטרת זהב [לבוש] קרא תגר על חומרא זו). וכאן אין רבינו מחלק בחילוקים אלה. וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' צג סעיף א אות ג.
641. טור ושו"ע סי"ד (כל התבשיל אסור, שזיעת הכיסוי מתערבת בתבשיל). וראה רמב"ם בפירוש המשניות ספ"ה דמכשירין , שפירש את הא דתנן (שם): "המערה ... מצונן לחם טמא", שהוא "לפי שעמוד המשקה הנקרא נצוק מתחמם מחמת שקצהו בכלי החם, ויעלו האדים עם הנצוק מתוך הכלי החם שהוא טמא, ויחמם את המשקה אשר בכלי העליון, ולפיכך יהיה טמא, מפני שהאד החם חבר ביניהם והוא עולה מן הטמא לטהור". ומזה למדו לקמן (סנ"ט): "נוהגות הנשים שלא להשתמש בפסח בקדירה שעירו ממנה רותחין תחת האבן ... שלכתחלה אסור לערות מכלי כשר שיש בו שומן כשר לתוך נר דולק משומן טריפה". ונתבאר לקמן שם (הערות 484-487). וכיון שהרמב"ם לא אסר שם אלא מטעם "האדים עם הנצוק", לכן נתבאר לקמן (שם): "לפי טעם זה אין לאסור אלא כשמערה על כלי הנגעל מתוך הקדירה עצמה ולא נפסק הקלוח". וגם בזה לא נאסר שם אלא לכתחלה. משא"כ כאן, דמיירי בכיסוי לקדירה שיש בה תבשיל חמץ רותח, נאסר הכיסוי מזיעת התבשיל הרותח העולה לכיסוי, אף בלא ניצוק, ואף בדיעבד.
642. טור ושו"ע סט"ו (כסוי של ברזל שמשימים אותו על החררה כשנאפית על הכירה צריך ליבון).
643. טור, ומ"א ס"ק ל (לפי שנוגעת ברוב הפעמים בחררה). והנה בטור ומ"א שם הצריך להכשירו מטעם נוסף: "ועוד, שמזיעה מהבל החררה". ורבינו השמיטו, דקיי"ל שחררה יבשה הנאפית אין לה זיעה, כמבואר בתורת חטאת (כלל לה ס"ו): "דהואיל והנאפה תחתיו היא יבש אינו מעלה זיעה, כמו קדרה". ודוקא לענין תבשיל בקדרה, שיש בה זיעה, נתבאר לעיל (סעיף הקודם): "שהוא מזיע מחום התבשיל שבקדירה, הרי נבלע בו החמץ על ידי חום כלי ראשון". וכן נתבאר לקמן (סס"ה וסס"ח): "שגג התנור הזיע תחתיו מבפנים מחמת חום התבשיל שתחתיו". משא"כ דבר יבש אינו מעלה זיעה. אלא שמכל מקום חוששים בזה לכתחלה גם באפיית מצה, שזיעת המצה תפליט את טעם החמץ שבלוע בגג התנור, ולא התירו אלא מטעם "שהחמץ הבלוע בגגו ובקירותיו הוא נפלט על ידי ליבון השלהבת, כשמסיקין אותו לאפות בו המצות", כדלקמן סי' תסא ס"ב (ויתבאר שם בהערות). ואפשר שגם הטור ומ"א לא החמירו מטעם זה אלא לכתחלה, כמבואר במנחת יעקב (כלל לה ס"ק כא. והובא בח"י כאן ס"ק מו): "אף שכתב הטור באו״ח סימן תנ״א וז״ל, דכיסוי של ברזל שמשימין אותו על חררה שנאפת על הכירה שצריך ליבון, כי ברוב פעמים נוגעת בו, ועוד שהוא מזיע מהבל החררה שתתתיו עכ״ל. אפשר ... דהתם לענין לבון והגעלה לכתחלה קאמר דיש להחמיר, משא״כ בדיעבד". שיטות הפוסקים בזה ראה שו"ת צמח צדק (או"ח סי' מג). הגעלת כלים (פי"ג הערה רצה).
644. כדלעיל סי"ג.
645. גמרא מימרא דשמואל דף [ל], ע"ב (אמר רבא בר אבא אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל כל הכלים שנשתמשו בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה). הלכה זו תתבאר בפרטיות יותר לקמן סעיף עב. וכאן הובאה, בעיקר, בשביל דין בית שאור, שבסמוך.
646. ברי"ף (פסחים ט, א) גורס בגמרא הנ"ל: "כל כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן מותר להשתמש בהן מצה". טור ושו"ע סכ"ב (כל הכלים, אפילו של חרס, שנשתמש בהם חמץ בצונן, מותר להשתמש בהם מצה אפילו בחמין). ואף שיש פוסקים שכלי חרס חדש נאסר גם בצונן, כמבואר בט"ז סי' צג ס"ק ב (דכלים של חרס שהן רכין בולעין אפילו בצונן עד שיהיו שבעים מלבלוע בהיתר תחלה). חלק עליהם הש"ך בנקודת הכסף שם (דהא קיי"ל דאפילו דבר המאכל היתר שנשרה באיסור שרי בפחות ממעת לעת בהדחה ... מאכל רך לבלוע מכלי חרס, והוא פשוט. וכן כתב באיסור והיתר הארוך ... דאפילו בכלי חרס לא נאסר אלא בנכבש מעת לעת). ולענין המנהג בכלי חרס, יתבאר לקמן בסוף הסעיף.
647. רא"ש פ"ב סי' ט (אמר שמואל כל הכלים שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה. יש ספרים דגרסינן בצונן. ונראה דלא גרסינן בצונן, אלא אפילו בחמין מותר להשתמש בהן במצה, כיון שכל השנה לא נשתמש בהן חמץ כי אם בצונן לא בלע, ומותר להשתמש בהן מצה אפילו בחמין). טור ושו"ע שם.
648. רא"ש שם. לבוש סכ"ב בהג"ה (דכיון דלא נשתמש בהם חמץ כי אם בצונן לא בלעו).
649. עולת שבת ס"ק כ (מותר להשתמש בו מצה אפילו בחמין, אחר שמדיח, שלא יהיה שם כלום מחמץ, וזה דבר פשוט). וכדלקמן סע"ב (דהיינו שידיחם וישפשפם היטב במים, כדי להסיר ולמרק האיסור הדבוק בהם בעין, ואחר כך חוזר ושוטפן במים בלי שפשוף), וש"נ.
650. שמואל שם (חוץ מן בית שאור הואיל שחימוצו קשה). טור ושו"ע שם (חוץ מבית שאור ובית חרוסת, שאף ע"פ שלא נשתמש בהם חמץ אלא בצונן, אסור להשתמש בהם מצה בחמין).
651. רש"י שם ד"ה בית שאור (כלי שהאשה שורה ומנחת בו את השאור ונותנתו בעיסה, ופעמים שהוא שוהה שם בלילה).
652. עולת שבת שם (דגם בצונן בלע הכל, כיון דדבר חריף הוא בולע גם כן בצונן).
653. רא"ש שם (מותר להשתמש בהן במצה). טור ושו"ע שם.
654. עולת שבת שם (ומ"ש להניח בה מצה אפויה, פירוש כשהיא צוננת, אבל אם עדיין היא חמה והיד סולדת בה ... אוסר).
655. כדלעיל ס"ב (בין לח ובין יבש), ונתבאר לעיל שם (הערה 13).
656. כדלעיל ס"ב, ובכ"מ (ראה לעיל שם הערה 12).
657. סעיף יג (מותר להחם חמין בפסח בכלי הבלוע מחמץ, כדי להשתמש בחמין אלו לרחיצה ולכביסה ... בכלי המיוחד לרחיצה ולכביסה ... כשרוצה להשתמש בו בפסח בקביעות).
658. סי' תמז סכ"ז (מכל מקום כיון שנכבש מעת לעת בתוך כלי של חמץ הרי נפלט טעם החמץ מן הכלי לתוכו על ידי כבישה זו, שכל הכבוש מעת לעת הרי הוא כמבושל).
659. רא"ש שם (בצונן מותר להניח במצה אפויה, אבל ללוש בו מצה אסור אף על גב דצונן הוא, דממהר להחמיץ). טור ושו"ע שם (אבל אסור ללוש בהם).
660. עולת שבת שם (ומה שכתב אבל אסור ללוש בהם וכו', הטעם מפרש הר"ר אליהו מזרחי, משום דריח החמץ הנשאר בו מחמץ את העיסה עיי"שׂ), בשם רבנו אליהו מזרחי בביאורו לסמ"ג הל' חמץ (דאף על גב דלא פליט מידי, מכל מקום הוא מחמיץ מכח ריח חמוצו). פר"ח סכ"ב (הרא"ם פירש דהטעם הוא דריח החמץ הנשאר בו מחמיץ את העיסה).
661. תוכן האמור לפנינו סעיפים מג-ה; מח; נ; סב: יש מחלוקת הפוסקים אם הגעלה מועלת בבית שאור (סמ"ד), בית חרוסת (סמ"ד), מדוכה (סמ"ה), עריבת לישת הקמח (סמ"ח) וחביות יי"ש (סס"ב-ג). והעיקר כדעה הא' שמותרת בהגעלה. ונוהגים להחמיר בבית חרוסת כדעה הב', ובמקום האפשרי עושים להם ליבון קל (סמ"ד-ה). אמנם יש חששות נוספים בכלי הלישה והקמח של עץ, שמא יש בהם גומא או סדק שנשאר בהם משהו חמץ, או שמא נשאר משהו חמץ דבוק בעץ, (כפי שיתבאר לקמן הערה 384. וההפרש שבין שני חששות הנ"ל יתבאר לקמן הערה 397). ולכן נוהגים שאין ההגעלה מועלת בהם. ומחמת כל הנ"ל, יוצא הדין כך: (א) "בית חרוסת ... המנהג במדינות אלו להחמיר כסברא האחרונה במקום שאפשר, כגון שהוא כלי של ברזל או נחושת וכיוצא בהם שאפשר ללבנו באור, מחמירין ללבנו ליבון קל, דהיינו שיהא קש או חוט נשרף עליו מבחוץ. אבל כלי חרוסת של בדיל או של עץ שאי אפשר ללבנו, די לו בהגעלה בכלי ראשון" (סמ"ד). (ב) "בית שאור דינו כשאר כל כלי הלישה, שנוהגין להחמיר שלא להשתמש בהם בפסח אפילו על ידי הגעלה" (סוף סמ"ד). (ג) "מדוכה ... הרי דינו כבית חרוסת, ואם הוא של בדיל או של עץ די להם בהגעלה בכלי ראשון. אלא שאם היא של עץ יש לקלפה בכלי אומנות להחליקה קודם הגעלה, לפי שמצויין בה גומות ובקעים", שנתהוו על ידי הדיכה, ולכן לא די בהגעלה כמו בבית חרוסת דלעיל (סמ"ה). (ד) "עריבה שלשין בה, ומשהין בה העיסה עד שתחמיץ, הרי היא כבית שאור ... חוששים לדברי האומרים שאין הגעלה מועלת לבית שאור, ועוד שמן הסתם אי אפשר לנקרם היטב שלא יהיה שום משהו חמץ דבוק בהן בעין". וכיון שיש בהם שתי החששות לכן "אפילו אם רוצה לקלפן ולהחליקן בכלי אומנות ולהגעילן אחר כך אין מועיל להם, ולא לשאר כל הכלים ששמשו בעיסה, כגון עצי מגלגלין וכיוצא בהן" (סמ"ז-ח). (ה) "כלים ששמשו בקמח כל השנה", אין דינם כבית שאור, אבל יש בהם החשש שנשאר בהם חמץ הדבוק בעץ, ולכן "נהגו במדינות אלו שלא להשתמש בכלי עץ שהיה בו קמח תמיד, אפילו על ידי הדחה ושפשוף והגעלה, שחוששין שמא נשאר משהו קמח דבוק בכלי" (סמ"ט-נ). (ו) "חביות ונודות שדרך להכניס בהן יי"ש לקיום, ואין טעם וריח יי"ש נפלט מהן אפילו על ידי הגעלה בכלי ראשון, וגרועים הם מבית שאור וחרוסת" (סס"ב).
662. רא"ש שם (היו אוסרין בית שאור אפילו בהגעלה, ואין נראה לר"י דבלוע על ידי צונן לא יפלוט בהגעלה. ולכאורה משמע דקאי אכלים שנשתמש בהם בצונן חמץ משתמש בהן מצה בלא שום תקון, חוץ מבית שאור שאין משתמש בו בלא הכשר, אבל על ידי הכשר שרי. וכן פירש בערוך [ערך] בית שאור כיון דחריף הוא הוי כרותח ובלע ואין משתמש בו אלא בהגעלה. וכן כתב ה"ר אלעזר מגרמיז"א ז"ל בחיבורו הנקרא ספר רוקח (סי' רנ"ז) בשם אביו הריב"ק [הרב יהודה ב"ר קלונימוס]. וכן כתב ה"ר יצחק אבן גיאת ז"ל, ואבי העזרי, וכן עמא דבר). והוא בערוך ערך בית שאור (חוץ מבית שאור, כלי שעושין בו שאור לחמץ העיסה, כיון דחריף הוא כרותח הוא ובלע, ואין משתמש בו אלא בהגעלה). וברוקח סי' רנז (אמר אביי בית חרוסת כבית שאור דמי שחימוצו קשה. וקבלתי מאבי מורי הריב"ק ז"ל דמותר בהגעלה ... וכן פירש בערוך בית שאור כיון דחריף הוא הוי כרותח ובלע ואין משתמשין בו אלא בהגעלה). ובשערי שמחה למהרי"ץ גיאת ח"ב ע' פח (נותנין לתוכו שאור לחמץ בו את העסה, כיון דחמוצו קשה ובלע בכלי ... אם של מתכת ושל אבנים ושל עץ הוא מגעילן ברותחין ומשתמש בהן). ובראבי"ה סי' תסד (וכן כלים שלשין בהן שאור תדיר ומש[ה]ין בהן השאור, צריכין הגעלה). ודעה הב' תתבאר לקמן סעיף הבא.
663. גמרא שם (והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם). ועל זה קאי מה שאמרו שם (בהמשך הסוגיא): "כל הכלים שנשתמשו בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה, חוץ מן בית שאור הואיל שחימוצו קשה". טור ושו"ע שם (אבל על ידי הגעלה, אפילו בית שאור וחרוסת מותרים, אם אינם של חרס, אבל לשל חרס לא מהני הגעלה). וכשם שאין הגעלה מועלת לכלי חרס שנאסרו בחמין (כדלעיל ס"ו), כך אינה מועלת כשנאסרו על ידי בית שאור, כדלקמן סס"א (ולא אמרו שכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם, אלא כשנבלע בו האיסור על ידי חמין, או על ידי חריפות, דהיינו על ידי מליחה, או שהוא בית שאור ובית חרוסת, שחריפות המלח או השאור וחרוסת דומה לרותח), וש"נ.
664. רי"ף פ"ב ט, א (והאידנא נהוג עלמא דלא לאישתמושי בפיסחא במאני דפחרא עתיקי אלא בחדתי שפיר דמי). רא"ש פ"ב סי' ט (והאידנא נהוג עלמא דלא לשתמושי בפסח במאני דפחרא אלא בחדתי אבל בעתיקי לא). שו"ע סכ"ב (והאידנא נהוג עלמא דלא לאשתמושי בפסחא במאני דפחרא עתיקי). וכן הוא לעיל ס"ב (אבל המנהג הוא שלא להשתמש כלל בפסח בכלי חרס ישנים אפילו בצונן כמו שיתבאר), ולקמן סע"ב (אבל המנהג הוא שלא להשתמש בפסח כלל בכלי חרס ישנים, כמו שנתבאר למעלה). ולעיל סי' תנ סי"ג (אם אינו כלי חרס).
665. ב"ח סוף סי"ז ד"ה ומ"ש אבל אם (דהרי"ף והרא"ש כתבו שהעולם נוהגין שלא להשתמש בכלי חרס עתיקי אלא בחדתי, אלמא דאפילו אינן בית שאור, ואפילו לא השתמשו בו אלא בצונן, אין משתמשין בו במצה אפילו בצונן). עולת שבת שם (נראה מדבריו, אפילו כלי חרס שאינם בית שאור וחרוסת נוהגים שלא להשתמש בישנים, וכ"כ הב"ח). ח"י ס"ק סב (אף שאינו של בית השאור וחרוסת).
666. ב"ח (אפילו בצונן). מ"א ס"ק מג (דלא לאשתמושי, אפילו בצונן). ח"י שם (אפילו בצונן). והיינו שלא להשתמש בהם לאכילה ושתיה אפילו בצונן, ואפילו בדרך עראי. אבל אפשר להשתמש בהם בדרך עראי, לצורך רחיצה וכביסה, אפילו בחמין, כדלעיל סי' תנ סי"ג (על ידי צונן מותר אפילו לצורך אכילה ושתיה, אם אינו כלי חרס, או אפילו על ידי חמין לצורך רחיצה וכביסה, אפילו הוא כלי חרס).
667. גמרא שם ל, ב (אמר רב אשי ובית חרוסת כבית שאור שחימוצו קשה דמי). טור ושו"ע סכ"ב (חוץ מבית שאור ובית חרוסת).
668. ראה לקמן סי' תעג סוף סל"ב, וסי' תעה סי"א.
669. רש"י שם ד"ה בית חרוסת (כלי שנותנין בו חומץ, וכל דבר שיש לו קיהוי, ורגילין ליתן בו קמח, ועשוי לטבל בו בשר כל ימות השנה, והקמח מתחמץ מחמת הקיהוי. ולשון חרוסת קיהוי). מ"א ס"ק מא (היינו שנותנין [בו] דברים חריפים עם חמץ).
670. כדלעיל סעיף הקודם, וש"נ.
671. רש"י לאחר חזרתו, וגדולי שפיר"א שהובאו ברא"ש פ"ב סי' ט (תחלה פרש"י דמיירי הכא בלא הגעלה, אבל על ידי הגעלה שרי. ושוב חזר בו ואמר, אף על פי שמדוכות של נכרים מותרות על ידי הגעלה [כדלקמן סעיף הבא], הנהו דאסירי מחמת חמוצו קשה, אינו יוצא אף על ידי הגעלה. וכן פרש"י דהגעלה לא מהניא ברחים של פילפל של עץ, דאגב חורפא של פלפל בלע טפי. וכן גדולי שפייר"א רבינו שמריה ורבינו אברהם ורבינו יהודה, היו אוסרין בית שאור אפילו בהגעלה). והכוונה לרבי שמריה ב"ר מרדכי, ורבי יהודה החסיד, מגדולי חכמי שפיירא.
672. טור ושו"ע סט"ז וסכ"ב (שפסקו כדעה הראשונה). ט"ז ס"ק כז (ורמ"א לא כתב על זה כלום, משמע דהכי קיימא לן להלכה).
673. טור בשם אביו הרא"ש בתשובה, בשם הר"י (וכי משום שחימוצו קשה בלע בצונן טפי מדבר אחר על ידי האור).
674. רמ"א סט"ז (ויש מחמירים ללבן המדוכה). ט"ז ס"ק כז (ומכל מקום נוהגים שלא להגעיל כלי שהיה בו יין שרף). והיינו כדלקמן סעיף סב (ונהגו שלא להשתמש בפסח בכלים שהיה בהן יי"ש תמיד, כגון חביות ונודות שדרך להכניס בהן יי"ש לקיום, ואין טעם וריח יי"ש נפלט מהן אפילו על ידי הגעלה בכלי ראשון, וגרועים הם מבית שאור וחרוסת). מ"א ס"ק לג (דנוהגין כמאן דאמר דלא מהני הגעלה לבית שאור), וס"ק מב (ואנו נוהגין לאסור).
675. ט"ז ס"ק כז (נראה דעת רמ"א, דדוקא גבי מדוכה, כיון שאפשר לנו להחמיר וללבנה, ודאי ראוי לעשות כן על צד היותר טוב, מה שאין כן הכא דמיירי בשאר כלים דלא שייך בהו ליבון, כגון עץ ובדיל, ולדעת המחמירים אין תקנה להו בפסח כל שהיה תשמישם בחימוץ קשה, כמו בית שאור, לזה השאיר רמ"א הדין על מכונו ולהקל כדעת המקילים, כיון שכן עיקר).
676. רמ"א שם. וכדלעיל סט"ז (שכן נהגו במקום שיש חלודה וכיו"ב), וש"נ. והיינו שכל מקום שמועלת הגעלה מועיל גם בליבון קל שתהיה היד סולדת בצד החיצון (כדלעיל ס"י), ומקום שאין הגעלה מועלת (כגון כאן בבית חרוסת, או חלודה וכיו"ב), צריך ליבון קל של שריפת קש או חוט.
677. ח"י ס"ק נט (דכל כלי לישה נוהגין לטוחן בטיט או ליתנם לעכו"ם).
678. רמ"א סי"ז (והמנהג שלא להשתמש בפסח בעריבות ודפין שלשין עליהם כל השנה, אפילו על ידי הגעלה, וכן עיקר).
679. סעיף מח (שאין הגעלה מועלת לבית שאור, ועוד שמן הסתם אי אפשר לנקרם היטב שלא יהיה שום משהו חמץ דבוק בהן בעין ... ויש בהן בקעים וחריצים, טוב לטוחם בטיט או למכרם לנכרי קודם הפסח). ונתבאר לעיל (הערה 348), ולקמן (הערה 384 והערה 397).
680. טור (מדוכה של עץ ואבן שדכין בהן כל השנה, ולפעמים דכין בהן פירורי לחם עם שומין ופלפלין, כתב רש"י דלא מהני ליה הגעלה ... ור"י התיר כולם בהגעלה ... וכן המנהג). שו"ע סט"ז (מדוכה מותרת בהגעלה). ט"ז ס"ק יט (מדוכה שדכין בה כל השנה, ולפעמים דכין בהם פירורי לחם עם שומן ופלפלין). מ"א ס"ק לא (שהיו רגילין לדוך בתוכו שומין ודברים חריפין עם פירורי לחם).
681. כדלעיל סי' תמז סנ"ה (כל דבר שהוא חריף ... שנידוכו במדוכה של חמץ, אפילו אינה בת יומה, והיא מודחת ונקיה, שאין בה משהו בעין, אסור לאכלם בפסח, אף על פי שנידוכו קודם הפסח, לפי שעל ידי חריפותם ועל ידי דוחק הדיכה הן בולעין מחמץ הבלוע במדוכה).
682. כדלעיל (בסעיף הקודם): "כלי חרוסת של בדיל או של עץ שאי אפשר ללבנו, די לו בהגעלה בכלי ראשון". אלא שלעיל שם מיירי בבית חרוסת שאין בו גומות ובקעים (שלכן סגי בהגעלה), והוא כלי קטן (שאפשר להגעילו בתוך כלי גדול). משא"כ כאן במדוכה, קשה להסתפק בהגעלה לבד, שהרי: (א) "אם היא של עץ ... מצויין בה גומות ובקעים", שנתהוו על ידי הדיכה, וכבר נתבאר לעיל (סי"ט): "כלים הצריכין הגעלה, שיש בו גומא או סדק או נקב שאינו יכול לחטט בתוכן לנקרן ולנקותן היטיב, אין הגעלה מועלת להם". ולכן "יש לקלפה בכלי אומנות להחליקה קודם הגעלה". (ב) מדוכה היא בדרך כלל "גדולה מאד שאינו יכול להכניסה לתוך כלי ראשון להגעילה". ולכן (אחר ההחלקה) צריך להגעילה על ידי מים רותחים ואבן מלובן, כדלקמן.
683. הגהות מיימוניות (קושטא) פ"ה הכ"א, בשם סמ"ק סי' רכב, ע' רכז, בהג"ה (ובשם רבי' טוביה מבינ"א שמעתי, שהיה מתיר הישנות בהגעלה על ידי קליפה, שמקלפין אותו בכלי אומנות של ברזל). הובא באיסור והיתר הארוך (שער נח ס"ל), ובדרכי משה יו"ד סי' קכא ס"ק ח (מדוכה ... של עץ יש להחמיר לכתחלה ... שלא להגעילו רק קולפו מבפנים בכלי אומנות ולהגעילו אחר כך, דחיישינן שמא יש בו גומות). רמ"א סט"ז (ואם המדוכה של עץ, יש לקלפו בכלי אומנות, דחיישינן לגומות, ולהגעילו אחר כך).
684. רבנו ירוחם נתיב ה ח"ב מ, ב (ומדוכות של אבן ושל מתכת גדולין, יכול להגעילן אם ירצה להשליך עליו מים רותחין, ומשליך בתוכו אבנים שנתלבנו באור או לפידי אש, בענין שירתיחו המים בתוכו ויעלו על שפתו). הובא ב ב"י. שו"ע סט"ז (ואם היא גדולה שאינו יכול להכניסה ביורה, משים בה מים רותחים, ומכניס בתוכה אבן רותחת ועולה הרתיחה בכל שפתה, דכל כהאי גוונא הוי הגעלה דכלי ראשון). וכדלעיל סכ"ז.
685. בשו"ע שם ס"ו, ולקמן שם סוף סעיף א (וכלי גדול שאינו נכנס כלל לתוכה יעשה שפה של טיט סביב לפיו, כדי שיקבל מים רבים ויעברו המים על כל שפתו, ואחר כך ימלאנו מים על כל שפתו, וירתיחם בתוכו אצל האש, ונמצא שגם שפת הכלי הוגעל על ידי הרותחים שעברו על גביו). משא"כ כלי עץ ובדיל, אי אפשר להרתיחם אצל האש.
686. ב"ח רס"י תנב (בקערות שלנו דכופין לפעמים על המחבת ... צריך להכשירו להכניסו ביורה אחרת, אבל לערות עליהן רותחין מכלי ראשון, ואפילו ישים עליהן גם כן אבנים מלובנים, כל זה אינו אלא כמו עירוי, אבל לא הוי כלי ראשון ... דהאבן אינו מועיל אלא לקיים שפיכת הרותחין, שיעמדו ברתיחתם לאחר שנשפכו כשעה ראשונה בשעה שעירו אותם ונשפכים על הקערה, ולא הוי כלי ראשון אלא כשהחמין הם באותו כלי שהרתיחו בו על האש). הובא ב מ"א ס"ק יח . פר"ח סט"ז (האבן רותחת לא מהניא אלא להעלות הרתיחה בכל שפתיו, אבל לעשותו כלי ראשון פשיטא דלא ... ואפשר דלא כתבו דמיקרי הגעלה בכלי ראשון אלא דוקא למדוכה ולדין קערות גדולות שרוב תשמישן בכלי שני ... ואפשר דהוי סברת עצמו שעשה פשרה בין שתי הסברות). וכדלעיל שם.
687. רמ"א שם (ויש מחמירין ללבן המדוכה, אך בלבון כל דהו, דהיינו שישרוף עליו קש מבחוץ, סגי. ונוהגין ללבנו לכתחלה ... ואם המדוכה של עץ, יש לקלפו בכלי אומנות דחיישינן לגומות, ולהגעילו אחר כך). וכדלעיל סמ"ד, מנהגינו שבמקום שאפשר בליבון קל חוששים לדעת הסוברים שאין ההגעלה מועלת בבית שאור וחרוסת ומדוכה של חמץ, כדלעיל (הערה 348).
688. כדלעיל סי' תמז סנ"ה (במדוכה שלנו שאין רגילין לדוך בהן חמץ, ואין בהם חשש אלא שמא נידך בהן משהו חמץ בתוך התבלין החריפים שנידוכו בהם כל השנה).
689. שבזה חוששים שטעם הפירור חמץ נבלע במדוכה. אבל אין חוששים שדכו בה תבלין חריף, שנחתך בסכין של חמץ, שטעם החמץ נכנס מהחמץ לתבלין (כדלקמן סנ"ד), ואחר כך נבלע מהתבלין למדוכה. כי דוחקא דסכינא (ומדוכה) בדבר חריף, אינו בולע אלא מהמאכל החריף עצמו, ולא מהטעם הבלוע שבו (ראה גם לקמן שם הערה 441).
690. ואינו מתבטל בתוכה בס', כדלעיל סל"ה (והערה 256) שאין הכלי מבטל בששים.
691. ב"ח סי"ד ד"ה מדוכה (נראה לי עיקר דבמדוכות שלנו ... שאין אנו רגילין בכל השנה להשתמש כלל בחמץ במדוכה ... ניתר בהגעלה. ומיהו הגעלה צריך, דשמא נתערב חמץ משהו בשעת דיכה, ובולע טעם חמץ על ידי חריפות הבשמים, ואינו בטל בששים בכלי). מ"א ס"ק לא (כתב הב"ח מדוכות שלנו צריכים הגעלה, דשמא בא לתוכו חמץ משהו ונבלע בתוכו על ידי חריפות הבשמים ... ונראה לי שהדין עמו).
692. מ"א ס"ק לא (ואם דכו במדוכה שלנו בשמים ושמו בתבשיל, צ"ע אם יש לאסור בדיעבד, דמחשש שחתכו הבשמים בסכין ודכו בתוכו אין לאסור בדיעבד, כי מספק זה שמא בא לתוכו פירור חמץ אין אוסרין בדיעבד). ח"י ס"ק מח (ואם דכו במדוכה של חמץ ושמו בתבשיל, פסק מ"א דאין לאסור בדיעבד, יעו"ש שהניח בצ"ע).
693. פר"ח ס"י (ואחזוקי איסורא לא מחזקינן). והיינו כמבואר בחולין נו, ב (אחזוקי ריעותא לא מחזקינן). וכן הוא לעיל סי' תכט סי"ט (שמעיקר הדין אין אנו מחזיקין ריעותא לחוש). סי' תלג סכ"ה בהג"ה (שכלל גדול בתורה אין מחזיקין ריעותא). לקמן סע"ו (כי אין מחזיקין איסור מספק). סי' תנג סוף סט"ו (כי אין מחזיקין איסור מספק). סי' תסב ס"ט (שאין מחזיקין איסור מספק). סי' תסה ס"ו (אין מחזיקין איסור מספק). סי' תסו ס"ו (שאין מחזיקין איסור מספק). סי' תסז סי"א (אין מחזיקין בהן איסור מספק), וסל"ה (שאין מחזיקין איסור מספק) וסמ"ח (מעיקר הדין אין מחזיקין איסור מספק).
694. סעיף א (אין צריך לבדוק אחר שום טריפות מן הסתם). וראה מראי מקומות וציונים.
695. משמעות מ"א (ס"ק לא), שלא התיר אלא "אם דכו במדוכה שלנו בשמים ושמו בתבשיל". וראה ח"י ס"ק לב (דכאן לא מקרי דיעבד, כיון דאפשר לקיימם עד אחר פסח).
696. סעיף נה (אף אם נפלט מהם טעם משהו חמץ לתוך המלח או תבלין החריפים שנדוכו בהן, כבר נתבטל טעם זה בס' קודם הפסח, ולפיכך מותר לאכול מלח ותבלין הללו בתוך הפסח).
697. תוכן המבואר לפנינו סעיפים מז-נד, לעיל סי' תמב סל"א, הם שלושת החששות שיש בכלי הקמח והלישה של כל השנה, שבאים להכשירם לפסח: (א) אם יש סדקים וחריצין בין הנסרים, או סלים ארוגים שהי' מונח בהם פת, ומורג חרוץ שטוחנים בו חמץ, חוששים שנשתייר בהם פירור חמץ, ואי אפשר לנקרם היטב. ולכן אם הם כלי עץ יש לטוחם בטיט או ליתנם לנכרי קודם הפסח (סי' תמב סל"א, וכאן סמ"ח וסנ"א. וראה לקמן הערה 401). ואם הם כלי מתכת יש ללבנם (סנ"ד). וכן הדין בנפה, שמעיקר הדין סגי בשטיפה והדחה יפה (סמ"ט), אלא שנוהגים לחשוש ל"חמץ הדבוק ונסרך בנקבי אריגת הנפה" (סמ"ט) ולכן אוסרים לכתחלה (סנ"ב). ובשעת הדחק מתירים על ידי שפשוף והגעלה. ובדיעבד – על ידי הדחה ושפשוף (סנ"ג). (ב) אין לחשוש להנ"ל בעריבה של חתיכה אחת, או עצי המגלגלין, או שאר כלי הלישה והקמח שאין בהם סדקין וחריצין (סי' תמב סל"א). אבל עדיין יש לחשוש שעל ידי הלישה והעריכה או שמירת הקמח, נדבק בהם משהו חמץ בעין, ואי אפשר לנקרם היטב (ראה לקמן הערה 397). מעיקר הדין סגי בשפשוף והדחה במים יפה יפה (כאן סמ"ט). אבל נוהגים שלא להסתפק בזה, אלא בשריית הכלים במים משך זמן להעביר את החמץ הדבוק בו, ואחר כך להגעילו. ואם הם כלי מתכת סגי בשפשוף והדחה והגעלה (ס"נ). (ג) כל אלו מועילים רק בכלי הקמח של חמץ או סלי הפת. אמנם בעריבה שלשין בהן, ושאר כלי הלישה, יש חשש נוסף, שהם כבית שאור שבולע טעם החמץ גם בצונן (שנתבאר לעיל סמ"ג-ד, והערה 348), ולכן אין עורכים עליהם מצה עד שיגעילום (סמ"ז). ויש אומרים שאין הגעלה מועלת להם, וכן נוהגים (סמ"ח). יוצא אם כן שבעריבה קיימים חששות א-ג הנ"ל (סמ"ז-ח). בדף שעורכין עליו ובעצי המגלגלין קיימים חששות ב-ג הנ"ל (שם). בכלי הקמח קיים חשש ב הנ"ל (סמ"ט-נ). ובסלים ונפה ומורג חרוץ קיים חשש א הנ"ל (סנ"א-ד).
698. גמרא מימרא דרבא שם ל, ב (אמר רבא הני אגני (עריבות, רש"י) דמחוזא, הואיל ותדירי למילש בהו חמירא, ומשהו בהו חמירא, כבית שאור שחימוצו קשה דמי). טור ושו"ע סי"ז (הדף שעורכים עליו כל השנה, וכן עריבה שלשים בה, צריכים הגעלה).
699. גמרא שם (ומשהו בהו חמירא). רמב"ם פ"ה הכ"א (ומניחין אותו שם עד שיחמיץ). לבוש סי"ז (מניחין העיסה עליהם עד שיחמיץ).
700. שנתבאר דינו לעיל (סעיף מג): "כלי שהאשה שורה (ומנחת) בו את השאור ליתנו בעיסה, ופעמים שהשאור שוהה הרבה באותו כלי, ומחמת חריפותו נבלע טעמו באותו כלי אפילו בצונן".
701. הגהות מיימוניות סוף הל' חמץ ומצה (דפין שרגילין לתת בהן העיסה צריכין הגעלה דחימוצן קשה). טור ושו"ע שם (הדף שעורכים עליו כל השנה ... צריכים הגעלה).
702. רבנו ירוחם נתיב ה ח"ב מ, ג (אבל אם אין רגילין ללוש בהן תמיד, כגון אוגן גדול של נחשת, די לו בקליפה, דלא בעו הגעלה אלא הרגילין תדיר. וכן כתב הרשב"א). הובא בב"י ד"ה והעריבה.
703. לקמן סעיף נח (שם יתבארו אופני הכשר השולחנות).
704. שנתבאר לעיל (סמ"ה): "שאם היא של עץ יש לקלפה בכלי אומנות להחליקה קודם הגעלה לפי שמצויין בה גומות ובקעים". הנה משם גופא מוכח שאין זה מועיל במקום הגעלה.
705. שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (דקליפה לא מהני במקום דצריך הגעלה בכלי ראשון). רמ"א סי"ז (ולא מהני בה קילוף בכלי אומנות). וביו"ד סי' קכא ס"ב (כל מקום שצריך הגעלה לא מהני אם קלפו לכלי בכלי אומנות).
706. מ"א ס"ק לב (דהגעלה מפלטת כל הכלי מעבר אל עבר).
707. כל בו סי' מח י, ב (כל כלי עץ שלשין בהן, ועכשו נהגו כל העם שלא ללוש בהן כלל בשום פנים, ומנהג יפה הוא). רמ"א סי"ז (והמנהג שלא להשתמש בעריבות ודפין שלשין עליהן כל השנה, אפילו על ידי הגעלה, וכן עיקר). ואף שבבית חרוסת נוהגים להתיר בהגעלה, כדלעיל סמ"ד, מכל מקום בכלי הלישה של עץ החמירו יותר מהטעם דלקמן, ונתבאר לעיל (הערה 348).
708. מ"א ס"ק לג (דנוהגין כמ"ד דלא מהני הגעלה לבית שאור).
709. לעיל סמ"ד (ויש אומרים שאין הגעלה מועלת כלום לבית שאור ובית חרוסת, הואיל וחימוצן קשה שנבלע בהן על ידי חריפות החרוסת או השאור).
710. כל בו שם (לפי שאי אפשר לגררן ולנקותן יפה יפה כמו שכתבתי, שלא ישאר משהו חמץ באחת מן הפחתים או בנקב דק שאינו נראה לעין). ט"ז ס"ק כ (לפי שאי אפשר לגררן ולנקותן יפה יפה שלא ישאר משהו חמץ באיזה סדק שאינו נראה לעיל). * חשש זה של פירורי חמץ בבקעים וסדקים, הובא גם לעיל סי' תמב (סל"א): "שיש חריצין בין נסר לנסר ואי אפשר לנקר היטיב כל הבצק שבחריצים ". אמנם כאן שינה רבינו לכתוב "משהו חמץ דבוק בהן". וכן לקמן (ס"נ): "נהגו במדינות אלו שלא להשתמש בכלי עץ שהיה בו קמח תמיד, אפילו על ידי הדחה ושפשוף והגעלה, שחוששין שמא נשאר משהו קמח דבוק בכלי". שהיא ההלכה שנתבארה לקמן (סי' תנב ס"ז): "וכל הכלים אפילו שולחנות ותיבות הצריכין הגעלה, יש ליזהר להדיחם ולשפשפם יפה קודם ההגעלה, כדי שלא יהיה דבוק בהם שום משהו איסור בעין". והיינו שכל כלי שנשאר דבוק בו משהו איסור בעין אין ההגעלה מועלת לו, ובעריבה וכלי עץ חוששים שההדחה ושפשוף אינם מועילים להעביר מהם לגמרי הטינופת הדבוקה. וחילוק גדול בין חשש הבצק שבחריצים לבין חשש משהו חמץ דבוק בהן, שהרי נתבאר לעיל (סי' תמב סל"א): "אבל עריבות העשויות מחתיכה אחת, שאין בהן סדקים וחריצים, יוכל לנקר החמץ מהם ולרחצם היטיב". משא"כ כאן מיירי ב"דף שעורכין עליו החמץ כל השנה" שהיא "חתיכה אחת", וכן מיירי כאן ב"עצי מגלגלין" שגם הם "חתיכה אחת". ומכל מקום חוששים שיש "משהו חמץ דבוק בהן בעין". ובאמת גם כאן מחלק בין אם "יש בהן בקעים וחריצים טוב לטוחם בטיט או למכרם לנכרי", כיון שיש בהם חשש פירורים בעין. לבין אם אין "בהן בקעים וחריצים" שאין צורך למכרם לנכרי, כיון שהיא חתיכה אחת ואין בו חשש פירורים בעין, אלא משהו הדבוק בכלי. וכך גם בכלי הקמח נתבאר לקמן (ס"נ), שאחרי השפשוף וההדחה נשאר בהם רק חשש "שמא נשאר משהו קמח דבוק בכלי", שאף שנהגו שלא להשתמש בהן, אפשר להשאירם בפסח (כנראה מלשונו שם "אבל אם קודם הפסח"). משא"כ ב"סלים ארוגים" נתבאר לקמן (סעיף נא): "שחוששין שמא נשאר פירור חמץ בין נקבי האריגה" (ולא רק "משהו חמץ דבוק בהן"). ולכן גם שם כותב "בתוך הפסח טוב שלא להשתמש בהם כלל אלא ימכרם לנכרי או יטוחם בטיט". הפרש נוסף ביניהם, שבמקום שיש רק חשש "משהו חמץ דבוק בהן", יתבאר לקמן (ס"נ): "אם קודם הפסח החזיק בו מים איזה זמן ... שהמים ששהו בתוכו הדיחו והעבירו כל החמץ הדבוק בו". משא"כ לענין החשש של "פירור חמץ בין נקבי האריגה", יתבאר לקמן (סנ"א): "אפילו נשרו במים ימים רבים", אין השריה במים מועלת בהם. ועוד הפרש יש ביניהם, שבכלי מתכת שיש בהם חשש משהו דבוק, סגי בליבון קל, משא"כ במורג חרוץ נתבאר לקמן (סנ"ד) שהחשש הוא שמא "נשתייר פירור משהו בתוך נקביו". ולכן צריך להכשירו בליבון גמור שעל ידי האור, ולא סגי בליבון קל שעל ידי גחלים. ויתבאר לקמן (הערה 438). * והנה בקטע הבא, דמיירי בדין הנחת המצות על הסדין שבעריבה, נראה מתוכן הדברים דמיירי בשניהם, הן כשיש בקעים וחריצים בעריבה, והחשש הוא פירורים שנשארו בחריצים, והן כשהם חתיכה אחת, והחשש הוא למשהו הדבוק בכלי. ולצדדים קתני, שאם יש חריצים אפשר להשתמש בו רק קודם הפסח (כי צריך "למכרם לנכרי קודם הפסח"), ואם היא חתיכה אחת, אפשר להשמתש בו גם בפסח. ואעפ"י שלא נתפרשו הדברים, מכל מקום נרמז חילוק זה בדבריו: בתחלה כותב "שהסדין מפסיק בין המצות ובין פירורי החמץ שבתוך הגומות ובקעים "; שבזה נתבאר לפני זה שצריך "למכרם לנכרי קודם הפסח", ומובן אם כן שמה שכתב "מותר להניח מצות חמות על הסדין" מיירי קודם הפסח. ואחר כך כותב "מותר להניח על הסדין דרך עראי ומקרה ", שדין זה הוא דוקא בתוך הפסח (כדלעיל ס"ב, וראה מראי מקומות וציונים כאן), דהיינו כשאין בו בקעים וחריצים.
711. כבר נתבאר לעיל (סעיף הקודם) שקליפה והחלקה אינה מועלת במקום הגעלה, וכאן מבאר שאינה מועלת אף אם רוצה להגעילו אחר כך. ואף שמועלת במדוכה, כדלעיל (סמ"ה): "שאם היא של עץ יש לקלפה בכלי אומנות להחליקה קודם הגעלה, לפי שמצויין בה גומות ובקעים". וגם כאן מסתפק בזה בפרי מגדים (משב"ז ס"ק כ): "ואפשר קילוף והגעלה מהני, כמו מדוכה של עץ". מכל מקום פסק רבינו כאן שיש להחמיר יותר בעריבה ושאר כלי לישה, כמו בבית שאור, שנוהגים להחמיר בכל אופן, כדלעיל (סוף סמ"ד). ונתבאר לעיל (הערה 348). ומה שהקילוף אינו מועיל מקורו בתרומת הדשן סוס"י קל (יש להחמיר שלא להכשיר מחמץ למצה עץ המרדה לקלפו בכלי אומנות וגם להגעיל אחר כך). אלא שהוא כתב זאת לענין מרדה, וממנו למדו אף לענין כלי לישה, כמבואר בלבוש סי"ז (ואפילו קליפה על ידי כלי אומנות לא מהני בהם מהאי טעמא). ח"י ס"ק נ (בתרומת הדשן סי' [קל] מבואר דאפילו אם רוצה לקלפו בכלי אומנות ולהגעיל אחר כך גם כן לא מהני). ומטעם זה לא יועילו גם שרייתו במים יחד עם הגעלה, שנתבאר לקמן (סעיף נ) "שהמים ששהו בתוכו הדיחו והעבירו כל החמץ הדבוק בו", וההגעלה מפליטה הטעם הבלוע בה. כי גם זה אינו מועיל "לדברי האומרים שאין הגעלה מועלת לבית שאור".
712. כלבו סי' מח (והוא הדין לכל שאר כלי הלישה, כגון הטבל"יראש והראור"ה). שו"ע שם (והוא הדין לכל שאר כלי הלישה). מהרי"ל הל' ל' יום קודם לפסח ע' יב (וכן המנהג לעשות לדפי מולייתות ועצי מגלגלין וכל כלי ששימשו בהן בעיסה מהאי טעמא דפרישית ... שאין יכול לחטט אחריו). הובא בח"י (סי' תמב ס"ק כ). אלא שהם דימוהו לשאר הפרטים; וכאן נתבאר שגם לעצי המגלגלין יש דין של בית שאור, שחוששים לדברי האומרים שאין הגעלה מועלת בהם.
713. מ"א ס"ק לג (וסיים בסמ"ק [דלקמן בסמוך] ונכון לטוחן בטיט, כמו שכתוב סוף סימן תמ"ב).
714. סעיף לא (ועריבה שלשין בה חמץ כל השנה, אפילו מעיקר הדין צריך לטוחה בטיט או ליתנה לנכרי קודם הפסח, אם היא מנסרים רבים שיש חריצין בין נסר לנסר, ואי אפשר לנקר היטיב כל הבצק שבחריצים שלא ישתייר ממנו כזית אם נצרף מה שיש ממנו בכל העריבה, שהעריבה מצרפת לכזית). והיינו שכיון "שהעריבה מצרפת לכזית" לכן "אפילו מעיקר הדין צריך לטוחה בטיט או ליתנה לנכרי". אמנם מנהגינו נתבאר לעיל שם (ס"ל): "ונוהגין להחמיר על עצמן וגוררים כל החמץ הנמצא אפילו משהו והוא דבוק בבית או בכלי", היינו "אפילו משהו" פחות מכזית. ולכן הצריך כאן למכרו לנכרי בכל אופן שיש חשש שנשארו פירורי חמץ בתוך הבקעים וחריצים, אפילו פחות מכזית. וכן לקמן (סנ"א): "שחוששין שמא נשאר פירור חמץ בין נקבי האריגה ... ימכרם לנכרי, או יטוחם בטיט קודם הפסח", אף אם ברור שאין בהם כזית. וכן לקמן ב"סדר מכירת חמץ": "שמכרתי לערל מוכ"ז ... וכן כלים מחומצים שיש עליהם חמץ בעין", אף שאין בהם כזית (וראה מ"ש בזה לקמן ב"סדר מכירת חמץ", ושם הערה 56).
715. תוכן המבואר כאן, ולקמן סנ"א וסס"ה וסס"ז, וסי' תסא ס"ב: כל כלי שבלוע בו חמץ, ומניחים עליו מצה חמה, נפלט טעם החמץ מהכלי ונבלע במצה, ונאסרת לכל הפחות כדי קליפה, כדלקמן (סנ"ו): "אם הוציא מצה חמה מהתנור ברחת של חמץ, אפילו הוא תוך הפסח, די בקליפה, שיקלוף תחתונית המצה שנגע ברחת". אמנם אם המאכל החם הוא בתוך כלי, נתבאר לקמן (סס"ז): "אם הניח שם תבשיל בקדירה אפילו היה התנור חם התבשיל מותר ... וגם הקדירה יש להתיר ... שהאיסור הבלוע בתנור אינו נפלט לקדירה שעליו ... שאין איסור בלוע יוצא מדופן לדופן בלא רוטב". ועל פי כלל זה נתבאר לקמן (סס"ה): "ומי שרוצה להשתמש בפסח על גבי התנור, מניח עליו חתיכת ברזל או שאר דבר שאין משתמשין בו בפסח, ועל גבי זה הדבר המפסיק מותר להניח אפילו מאכלים חמים בשעה שהתנור מתחמם בפסח". ויתירה מזו, אם רוצים לאפות מצות בתנור של חמץ, נתבאר לקמן (סי' תסא ס"ב): "ובלבד שיטילו בו קרקע עבה בכדי אצבע או יותר על פני כולו, אבל הטחה מועטת אינה מועלת כלום, שאינה מפסקת בפני גיעול חמץ הבלוע בקרקעיתו הישנה שלא יצא לחוץ". משא"כ לענין הנחת מצה חמה על התנור של חמץ, בזה מספיק גם הפסק כלי או "חתיכת ברזל או שאר דבר שאין משתמשין בו בפסח". * ועוד מוסיף ומבאר לקמן שם (סס"ה): "אבל אם הניח סדין עליו, אין להניח על הסדין אלא מאכל צונן בשעה שהתנור צונן". והיינו שהסדין אינו מספיק להפסיק בין המצה החמה לבין הבליעה שבתנור, רק הכלי או חתיכת ברזל. ומטעם זה מניחים על השלחן בבית מפה עבה של נייר כסף או פלסטיק, כדי להשתמש בו בפסח, ולא סגי במפה של בד. וכן נתבאר לקמן (סעיף נא): "סלים ארוגים שהיה מונח בהם פת ... חוששים שמא נשאר פירור חמץ בין נקבי האריגה, ולכך אפילו הגעלה אינה מועלת להם להשתמש בהן בחמין ... אם פרס סדין בתוכם מותר להניח מצה צוננת על הסדין". והיינו שגם הסדין אינו מועיל אלא להניח עליו מצה צוננת, ולא מצה חמה, כיון שהסדין אינו מפסיק בין מצה חמה לבין פירורי החמץ שבנקבי האריגה. ומכל מקום נתבאר כאן: "אם משים סדין בעריבה או על הדף לאחר שהגעיל, מותר להניח מצות חמות על הסדין", כי מעיקר הדין נתבאר לעיל (סמ"ז) שסגי בהגעלה. אלא שבמדינות אלו חוששים שהגעלה זו אינה מספקת לטעם חמץ הבלוע בבית שאור, וגם לא הועילה ל"משהו חמץ דבוק בהן". ולחשש זה סגי במה "שהסדין מפסיק בין המצות ובין פירורי החמץ שבתוך הגומות ובקעים" (ראה "הערות וביאורים שערי בינה" ס"ק לז). יש לנו אם כן שלושה סוגי הפסק: (א) קרקע עבה שיעור אצבע, מועלת אף לענין אפיית מצות. (ב) כלי מתכת או חתיכת ברזל מועלת לענין הנחת מאכל חם בתנור חם. (ג) סדין מועיל רק לצונן, או במקום שהגעילוהו ולא נשארו פירורי חמץ בעין.
716. סמ"ק סי' רכב ע' רכז (ובעריבות ובתיבות שלשין בהן חמץ, אפילו ניקרו אותן בטוב לגמרי, אין נותנין לתוכן המצות חמות, וצריך לתת מפה או סדין להפסיק ביניהם ובין העריבה). ב"ח סט"ו ד"ה הדף (ואם לאחר הגעלה ישים מפה או סדין להפסיק ביניהם שרי להשתמש בהן). מ"א ס"ק לג (ואם לאחר הגעלה משים סדין או מפה להפסיק ביניהם שרי להשתמש בהם). אליה זוטא ס"ק יח (משמע דאף מצות חמין שרי).
717. שאז אין חשש שהפירור שתחת הסדין יתערב במצה שעל הסדין.
718. כדלעיל ס"ב (דרך עראי ומקרה מותר להוציאן ממקום שהצניען ולהשתמש בהן דבר צונן).
719. מ"א שם (מיהו אין להקל ללוש בהן אפילו על ידי הפסק מפה).
720. כדלעיל סמ"ג (אבל אסור ללוש בתוכו מצה, אף על פי שתשמיש בצונן הוא, מכל מקום ריח החמץ הבלוע בכלי גורם למהר חימוץ העיסה הנילושה בתוכו, קודם הגעלה).
721. ב"י ד"ה כתב הכל בו (ואנו לא ראינו מה שנהג הגעלה בנפה). אליה רבא ס"ק לו (היינו דאין צריך הגעלה וסגי בשפשוף ומנקה היטב). והיינו שעד כאן (סעיפים מז-ח) מיירי בכלי לישה, שיש להם דין של בית שאור, שיש אומרים שאין מועלת בהם הגעלה. ומכאן ואילך (סעיפים מט-נ; נב-ג) מיירי בכלי קמח, שאין להם דין בית שאור, ואינם צריכים הגעלה, וכל החששות שבהם הם רק "חמץ הדבוק בו", ו"שמא נשאר פירור חמץ". ומכל מקום נהגו גם בהם בהגעלה, על פי המובא בכל בו סי' מח (י, ב): "הנפה שקורין שדא"ץ צריך לדקדק בהן מאד לנקותן מפתיתי החמץ הנדבק בהן ... השפשוף בהן עיקר גדול, ואחריהן ההגעלה טובה, אחר שנהגו בה". וכן פסק בח"י ס"ק נא (מהני בה שפשוף היטב והגעלה). וכן פסק רבינו לקמן (ס"נ; נב-ג): "נוהגין להשתמש בו על ידי הגעלה ... על ידי הדחה ושפשוף והגעלה ... להשתמש בהם על ידי הגעלה ... על ידי שפשוף והגעלה". וכדלקמן (הערות 434-435). והוא דלא כמבואר בשדי חמד, מערכת חמץ ומצה סי' יא אות ד, שתמה על רבינו, וסיים: "ולולא דמסתפינא מפיקנא הגעלה ומעיילנא הדחה, והבוחר יברור לו דרך ילך בה". * וגם בזה לא סגי, אם הוא כלי עץ, כי אף אחר "הדחה ושפשוף", עדיין "חוששין שמא נשאר משהו קמח דבוק בכלי", ואין ההגעלה מועלת בו. ולכן הצריכו לשרותו תחלה במים איזה זמן, "שהמים ששהו בתוכו הדיחו והעבירו כל החמץ הדבוק בו". ואחר כך מועלת הגעלה (ס"נ). ובדיעבד או שעת הדחק, יתבאר דינו לקמן (סנ"ג).
722. כדלעיל סמ"ג, ולקמן סע"ב.
723. כאן יתבאר מעיקר הדין, ולקמן סנ"ב יתבאר מנהגינו.
724. ב"י שם. וכפירוש האליה רבה שם.
725. כלבו סי' מח י, ב (וכן נמי הנפה שקורין שד"אץ, צריך לדקדק בהן מאד לנקותן מפתיתי החמץ הנדבק בהן ונסרך ונדבק בנקבי אריגת הנפה ובעץ שבה, ושישטפו אותה במים יפה יפה). שו"ע סי"ח (הנפה צריך לדקדק בה מאד לנקותה מפתיתי החמץ הנדבק בה ונסרך ונדבק בנקבי אריגת הנפה ובעץ שבה, וישפשפו אותה במים יפה יפה).
726. כלבו סי' מח (והוא הדין לכל שאר כלי הלישה, כגון הטבל"יראש והראור"ה, השפשוף בהן עיקר גדול). שו"ע שם (והוא הדין לכל שאר כלי הלישה שהשפשוף בהם עיקר גדול). אלא ש"כלי הלישה" צריכים גם הגעלה מעיקר הדין, כדלעיל סמ"ז-ח. ואילו כלי הקמח "אפילו להגעילן אין צריך מעיקר הדין", כדלעיל בתחלת הסעיף. ונתבאר לעיל (הערה 384).
727. ט"ז ס"ק כ (ומזה הטעם נזהרין שלא להגעיל לפסח כלים שהיו מחזיקים בהם קמח). ח"י ס"ק נ (ומהאי טעמא גם כן אין מגעילין כלים שהיו בו תמיד קמח ... והיינו דוקא בשל עץ).
728. נתבאר לעיל (הערה 397). טעם נוסף נתבאר לעיל סי' תמז סל"ד (שהקמח אינו עובר על ידי הדחה, ואדרבה הוא מתדבק ונעשה פירורי בצק דקין מאד ונדבקין מאד בבשר), ולקמן סי' תנג סכ"ג (לפי שהקמח הדבוק בשק נעשה בצק על ידי מים צוננין, ומתדבק יותר בשק ואינו נפרד ממנו, ואפילו יכבסנו כמה פעמים בצונן, עד שיכבסנו בחמין עם אפר וחביטה).
729. ט"ז שם (אכן אם היו קודם פסח מחזיקין שם מים איזה זמן אין לחוש להגעילו). ח"י שם (אכן אם היו מחזיקין בו קודם פסח מים איזה זמן מותר להגעילו, וכן הוא מסקנת האחרונים). והטעם שצריך להגעילו, אף שלא השתמשו בהם בחמין, נתבאר לעיל (הערה 408), ולקמן (הערה 435).
730. ראה לעיל (הערה 397).
731. ט"ז שם (וחביות שהיו מחזיקים בו משקה שעושים במדינות רוסיא ממי סובין שקורין בארש"ט, שמא נשאר בו חמץ בעין מן הסובין). ח"י שם (או משקים חמץ).
732. ח"י ס"ק נ (משא"כ כלי מתכות ובדיל נוהגין להגעיל בכל ענין). פר"ח סי"ז (ובעריבה של מיני מתכת יש להתיר להשתמש בה אחר הגעלה). והיינו כאשר כל החשש הוא רק משהו חמץ הדבוק בהם, משא"כ במורג חרוץ, נתבאר לקמן (סנ"ד): "נוהגין שלא להשתמש במורג חרוץ (שקורין ריב אייזן) אפילו על ידי הדחה והגעלה, אלא אם כן ליבנו באור ... לפי שלפעמים מגררין עליו לחם חמץ ואי אפשר שלא נשתייר פירור משהו בתוך נקביו", ולזה לא תועיל ההדחה.
733. שו"ת מהר"י ווייל רס"י קצג (וכן הסלים שהיה בהן לחם כל השנה). רמ"א סי"ח (ונהגו שלא להשתמש בנפה על ידי הגעלה ... וכן סלים שמשתמשין בהן חמץ דינם כנפה).
734. ח"י ס"ק לז (כיון שלא היה בהם חמץ ידוע רק חששא בעלמא, לכן פסק דמהני הגעלה, והוא פשוט).
735. סעיף לה (ונתבאר לעיל שם הערה 255).
736. שהשריה מועלת לקמח הדבוק בכלי (כדלעיל סעיף הקודם), אבל לא לפירורי חמץ שבין נקבי האריגה, כדלעיל (הערה 397).
737. מהרי"ל הל' הגעלה סי"ט (סל ... אין הגעלה מועיל בהן מאחר דאי אפשר לנקרן בין הנקבים). לבוש סי"ח (מפני שאי אפשר לנקותו יפה בנקביו). וראה גם לקמן סי' תנג סכ"ג-ה וש"נ.
738. כל בו סי' מח י, ב (ולא יסמכו על מנהג ההגעלה לפי שאינה בהן עיקר, לפי שלא נשתמש בהן בחמין). וכדלעיל סעיף לה וסעיף מח, שההגעלה מועלת לטעם חמץ שנבלע בכלי, אבל לא לפירורי חמץ שבין נקבי האריגה.
739. מחשש שפירור החמץ יתערב במצה שהניח בה.
740. שאז אין חשש שהפירור חמץ שתחת הסדין יתערב במצה שעל הסדין. משא"כ במצה חמה אין הסדין מספיק להפסיק בינה לבין הפירור חמץ שתחתיו, כדלעיל (הערה 402).
741. סעיף לא (סלי נצרים שמניחין בהם חמץ כל השנה כיון שאי אפשר לנקרם היטיב, טוב להחמיר וליתנם לנכרי במתנה גמורה קודם הפסח, ויחזור ויטלם ממנו אחר הפסח ... הסלים ... שרוצה להשתמש בהן בפסח יתבאר בסי' תנ"א). וכדלעיל סמ"ח (לענין עריבה).
742. שנתבאר לעיל (סעיף מט) שמעיקר הדין סגי בשפשוף והדחה.
743. מהרי"ל הל' הגעלה סי"ט (סל או נפה שקורין זיפ ... אין הגעלה מועיל בהן מאחר דאי אפשר לנקרן בין הנקבים). רמ"א סי"ח (ונהגו שלא להשתמש בנפה על ידי הגעלה ואין לשנות, וכן כל כיוצא בזה, כגון ... הכיס של רחיים בכולן לא מהני להו הגעלה).
744. מהרי"ל הל' אפיית מצות ע' עט (מתי שבא מים על הזיפא ששונין בו קמח, אפילו על מקצתו, שאין לו תקנה להשתמש בו לפסח). הובא ב מ"א ס"ק לד. וב ח"י ס"ק נא. פר"ח סי"ח (שאין לה תקנה ודינה כשאר נפות דחמץ, ופשוט הוא). וראה גם לקמן סי' תנג סכ"ד (בשקים).
745. ח"י שם (צריך לקנות חדשים).
746. שנתבאר לעיל סמ"ט, שמעיקר הדין סגי בהדחה ושפשוף.
747. ח"י ס"ק נא (דהא עינינו רואות דכל שלא ריקדו הקמח יש בו כמה חטים שבורים ושלימים ונאסרה המצה או העיסה ... ונפה זו בדיעבד מהני בה שפשוף היטב והגעלה).
748. והיינו שרבינו מחלק בין בדיעבד (שבתחלת הסעיף), "שבדיעבד מעמידין על עיקר הדין", גם "על ידי הדחה ושפשוף בלא הגעלה", לבין "שעת הדחק", שצריך "שפשוף והגעלה" דוקא. והנה הטעם שהצריכו שפשוף נתבאר לעיל סמ"ט-נא, כדי לנקותם מהקמח והפירורים הדבוק בה והפירורים שבין נקבי האריגה. והטעם שהצריכו הגעלה, נתבאר בכל בו סי' מח (י, ב): "הנפה שקורין שדא"ץ צריך לדקדק בהן מאד לנקותן מפתיתי החמץ הנדבק בהן ... השפשוף בהן עיקר גדול, ואחריהן ההגעלה טובה, אחר שנהגו בה". וכדלעיל (הערה 408).
749. ראה גם לעיל סי' שכא ס"ח (מורג חרוץ בעל פיפיות (שקורין רי"ב אייזי"ן)). לקמן סי' תקד ס"ד-ו (מורג חרוץ ... מורג חרוץ ... מורג חרוץ). ומקורו בישעי' מא, טו (מורג חרוץ חדש בעל פיפיות תדוש). שפירושו, לוח עץ שמתחתיו תקועים אבנים או ברזלים, ועליו הי' עומד האדם הנוהג את השור כדי לדוש את הגורן, ועל ידי זה מתפרקים גרעיני הדגן מהשבלים ונופלים מהם. ומזה בא שם המושאל לכל סוג של מגררת, שגוררים עליו מיני מאכל.
750. מהרי"ל הל' הגעלה סי"ט (וכן הברזל מנוקב שמפרפרין עליו את הפת שקורין ריב אייזן, בכל אלו אין הגעלה מועיל בהן, מאחר דאי אפשר לנקרן בין הנקבים). רמ"א סי"ח (הכלי שקורין רי"ב אייז"ן ... לא מהני להו הגעלה).
751. שזה מועיל אף ל"פירור משהו בתוך נקביו", כדלעיל (ס"ז): "שאז נשרף ונכלה כל האיסור הבלוע בתוכו", וגם הפירור משהו הנ"ל. וראה לעיל (הערה 49). ולפום ריהטא נראה דמיירי כאן בליבון גמור על ידי האור. אף שגם בליבון קל שעל ידי גחלים אמרינן שהוא שורף את החמץ הבלוע בו, כמבואר לעיל (סעיף י): "שאז בודאי נשרף כל החמץ הבלוע בתוכו ... ליבון קל הזה אינו גרוע מהגעלה". ולא רק החמץ הבלוע בדפנות נשרף בליבון קל, אלא אף הממשות שדבוק עליו מבחוץ, כדלעיל (סעיף טו-ז): "משהו מממשות האיסור בעין תחת החלודה ... ישים גחלים בוערות על מקום החלודה ... שאז ודאי נשרף כל ממשות איסור שחתחת החלודה". וכן הוא בממשות שבגומא וסדק, כדלעיל (סעיף יט): "צריך להניח גחלים בוערות על הסדק והגומא ... שאז בודאי נשרף כל ממשות איסור שבתוך הסדק או הגומא". וכן בטלאי שבתוך הכלי, שנתבאר עלי (סעיף לח): "אם אין הטלאי מודבק לכלי יפה, אלא יש שם קצת סדק וגומא, בענין שיש לחוש שמא נכנס שם תחת הטלאי קצת משהו מממשות האיסור, צריך להניח גחלים בוערות על הטלאי ... כדי שישרוף ממשות האיסור שתחתיו אם ישנו שם". ואפשר הטעם שהצריך כאן "ליבנו באור", כי כאן חוששים שמא "נשתייר פירור משהו בתוך נקביו", דגרע ממשהו חמץ הדבוק תחת החלודה או בתוך הסדק (ראה לעיל הערה 397), ולכן לא סגי כאן בליבון קל.
752. מ"א ס"ק לה (דלפעמים מפררין עליו לחם. גם תמכא שחתכו בסכין חמץ ונשאר בתוכו בעין. ובזה אפילו בדיעבד יש לאסור בפסח).
753. סעיף נט (כל דבר חריף שנחתך בסכין של חמץ ... אסור לאכלו בפסח לפי שעל ידי חריפותו ועל ידי דוחק הסכין בחתיכתו נפלט טעם החמץ הבלוע בסכין ונבלע בנחתך). וראה רמ"א יו"ד סי' צו ס"ב (ותמכא שקורין קריי"ן ... מדברים החריפים). ולפעמים נשתייר פירור מהתמחא הזו (שנחתך בסכין של חמץ) בתוך נקבי המורג חרוץ.
754. מ"א שם (אבל בערב פסח מותר בדיעבד דבטל בששים). והטעם שבטל בששים: במורג חרוץ רגילים היו לטחון כל מיני מאכלים, לחם חמץ, תמכא (חזרת), גבינה ובשר וכיו"ב. והחשש הוא שנשאר בתוך נקביו פירור לחם חמץ, או פירור מהתמכא שבלוע בו טעם חמץ. ועתה כשמגררין עליו מאכלי פסח, מתערב בהם אותו פירור חמץ. פירור זה של חמץ, יחד עם מאכלי פסח שמגררין בו, הם יבש ביבש. אלא שלפעמים הם מין במינו, כגון שגררו בו בתחלת לחם חמץ ואחר כך מצות של פסח, לעשות מהם קמח מצה. אשר דינו נתבאר ביו"ד (סי' קט ס"א): "מין במינה יבש ביבש חד בתרי בטיל". ולפעמים הם מין באינו מינו, כגון שגררו בו אחר כך גבינה או בשר, ונתערב בהם פירור לחם חמץ. או שגררו בו אחר כך מצה של פסח, ונתערב בהם פירור של תמכא שבלוע בו טעם חמץ. אשר דינו נתבאר ברמ"א (יו"ד סי' קט ס"א): "כשנתערב ... שלא במינו ואין מכירו, אפילו יבש ביבש צריך ששים". ועל זה כותב כאן, שלכל היותר חוששים כאן שנתערב בו יבש ביבש מין שלא במינו, וסגי בששים. * עוד יש כאן חשש, שכאשר גררו בו תמכא של חמץ, נבלע בהכלי טעם החמץ שבתמכא, על ידי חריפות התמכא. ואחר כך כשיגררו בו תמכא של פסח, יפלט מהכלי טעם החמץ שבו ויבלע בתמכא של פסח. ונצטרך ס' נגד כל הכלי. ובזה דן בפרי מגדים (א"א ס"ק לה). אמנם רבינו סובר שדוחקא דסכינא בדבר חריף, אינו בולע אלא מהמאכל החריף עצמו, ולא מהטעם הבלוע שבו, ולכן לא נאסר המורג חרוץ מטעם החמץ שבתמכא (ראה מ"א ס"ק לא, וא"א שם). וכן נראה דעת רבינו לעיל סמ"ו (ראה לעיל שם הערה 376). וראה "שער הציון החדש" (כ"ץ) למשנה ברורה (ס"ק צ אות קז-ג).
755. כדלעיל סי' תמז (סי"ח): "בערב פסח משעה ששית עד הלילה ... לא החמירו בו חכמים יותר מבשאר איסורי תורה, ולפיכך הוא מתבטל בששים כשאר איסורין".
756. עיין במנחת יעקב כלל לט ס"ק ג (דדוקא קמח בקמח מקרי לח בלח, אבל שאר דברים אפילו הם דקים מאד כגון חטים ושעורים ואורז ודוחן וכיוצא בו מקרי יבש ביבש). וכיון שיש לו דין יבש, הרי נתבאר לעיל (סי' תמז סכ"ב): "כשמגיע הפסח הרי הוא חוזר וניעור ואוסר את כל התערובת כאלו נתערב עכשיו בפסח ... אבל חמץ שנתערב בהיתר לח בלח ... מותר לאכלו בתוך הפסח דכיון שגוף האיסור בלול בגוף ההיתר ונתבטל בתוכו הרי הוא כמי שאינו בעולם כלל ואינו חוזר וניעור בפסח ויש חולקין על זה ... והלכה כסברא הראשונה".
757. סעיף ט (הקמח שנתייבש שמא נפרך ונעשה ממנו פירורין דקים והן יוצאין דרך נקבי הנפה ומתערבין בשאר הקמח ואינן בטלים בתוכה בששים לפי שזהו דומה לתערובת יבש בלח ... ואף לדברי האומרים (ביו"ד סי' ק"ד) שהיבש שנתערב בלח בענין שאי אפשר להסירו משם, כגון פירור שנפל לתוך רוטב עבה שאי אפשר לסננה, הרי הוא מתבטל בס' ... מכל מקום קמח זה שיש פירור חמץ בתוכו אי אפשר לאכלו בפסח, אף שנתבטל בתוכו קודם הפסח, לפי שהפירור חוזר וניעור כשמגיע הפסח, שחמץ במשהו, שאינו דומה לתערובת לח בלח שנתבטל בס' קודם הפסח שאינו חוזר וניעור בפסח). וראה גם לעיל סי' תמב (בקונטרס אחרון ס"ק טו). שו"ת רבינו (סוס"י יח). והנה אם גם כאן הי' לו דין יבש בלח, לא הי' בטל בששים לפי דעה הראשונה – אפילו בערב פסח, שהרי גם בשאר איסורים יבש בלח אינו בטל בששים. אבל כיון שכאן הוא יבש ביבש (פירור הלחם חמץ, והתמכא חמץ שגררו עליו, ומאכלי פסח שגררו עליו אחר כך), לדברי הכל בטל בששים בערב פסח. אבל כשהגיע הלילה הוא חוזר וניעור.
758. סכ"ג-ה.
759. ט"ז ס"ק כא (ובלשון אשכנז שויבי"ל). ונזכרת גם לקמן סנ"ו-ז. לעיל סי' רנד ס"ט. והיא ה"מרדה", כדלעיל סי' רנד ס"ז-ט. לקמן סי' תנט סל"ב. סי' תסא ס"ח-יא וסכ"ח. סי' תצד סט"ז. סי' תרכט סי"ד. אלא שמרדה היא זו שרודה בה את הפת המדובקת בכותל התנור, ורחת היא זו שמוציא בה את הפת המונחת בשולי התנור, כדלעיל סי' רנד ס"ט (לרדות במרדה ... בתנורים שבימיהם, שהיה כעין קדירה, והיו מדביקים פת לדופני התנור, ושייך בהם רדייה, אבל בתנורים שלנו, שהפת מונחת על שולי התנור, לא שייך בהם כלל רדייה ... להוציא מהתנור כל הפת ... ברחת). גם משמשת הרחת לזרות בה את התבואה, כאמור בישעי' ל, כד (זורה ברחת). ובמצודת ציון שם (ונקרא כן לפי שמניפין אותו אל הרוח).
760. הגהות מיימוניות סוף הל' חמץ ומצה (והעץ שרודין בה הפת אין לו תקנה בהגעלה, דעל ידי האור תשמישו). תרומת הדשן סימן קל (יש להחמיר שלא להכשיר מחמץ למצה עץ המרדה לקלפו בכלי אומנות וגם להגעיל אחר כך ... דכתב בהגה"ה במיימון דאותו העץ חשיב תשמישו על ידי האור). שו"ע סי"ט (הרחת שקורים פאל"ה, יש אומרים שאין מועיל לה הגעלה, וצריך לקנות חדשה). ומה שכתבו שהוא רק "יש אומרים", יש בזה שני פרטים: (א) כי בתחלה מובא בב"י מה שכתב בכלבו סימן מח (והרחת שקורין פ"לא שמכניסין בה הפת בתנור כל השנה נהגו להגעילן או לקנותן חדשות, ואפשר לומר שאם ימרקנה הרבה יפה ויחמנה בתוך התנור הרבה שדי לו בזה, דכבולעו כך פולטו). והיינו שרחת זאת אינה דומה לצליה ואפיה, שנתבאר לעיל (סי"ג): "נבלע בהן חמץ על ידי האור בלבד", כי שם נאפה ונצלה על ידי האש, משא"כ הרחת שמכניסים ומוציאים בו מן התנור, אינה מתחממת כל כך על ידי האש. ולכן כותב הכלבו (שם): "יחמנה בתוך התנור הרבה, שדי לו בזה, דכבולעו כך פולטו". וכדלקמן סי' תצד (סעיף טז): "ולא יוציאוהו במרדה שמוציאין בה שאר כל הלחמים שאינן של חלב ... נותן טעם בר נותן טעם". ונתבאר לקמן שם (בהערות), שאף שאנו נוהגים לאסור לכתחלה נותן טעם בר נותן טעם בצלייה ובישול, מכל מקום מרדה זו אין לה דין "נאפו" או "נצלו", כי אם דין "עלו", כי המרדה משמשת רק להכנסת והוצאת הלחם מהתנור, ואינה מתחממת כל כך, כמו באפיה. ולכן יש הסוברים שבזה סגי בהגעלה. וכעין האמור לקמן סי' תסז סס"א (כי ההבהוב אינו דומה כלל לצלי, הואיל ואינו מהבהבו הרבה במקום אחד, אלא מעבירו תמיד הנה והנה). (ב) כדלעיל (סי"ג): "ויש ... אומרים שכל הכלים שבלעו חמץ קודם הפסח אפילו על ידי האור בלבד, הרי הן נכשרין על ידי הגעלה, דכיון שבשעת בליעתן בלעו דבר היתר, ואחר כך כשמגיע זמן איסורן כבר אין האיסור בעין אלא הוא בלוע בתוכן, לפיכך הקילו להכשירן על ידי הגעלה בלבד". הרי שגם לפי דעה זו סגי הכא בהגעלה. אך מכל מקום קיי"ל כדעת הפוסקים שאין לה תקנה אלא ליבון גמור, שלא שייך בעץ (אלא שבמקום שההכשר אינו אלא לחומרא בעלמא, ואי אפשר לו באופן אחר, אז סומכים על דעת המכשירים על ידי הגעלה, כדלקמן בסוף הסעיף).
761. מ"א ס"ק לז (לפי שבולע מעיסה על ידי האור עצמו). ט"ז ס"ק כא (תשמישו על ידי האור, על כן אין היתרו בהגעלה).
762. פסחים ל, ב. עד, א-ב. ע"ז עו, ב.
763. שו"ע שם (וצריך לקנות חדשה).
764. תרומת הדשן סימן קל (יש להחמיר שלא להכשיר מחמץ למצה עץ המרדה, לקלפו בכלי אומנות, וגם להגעיל אחר כך). הובא ב מ"א שם. ח"י ס"ק נד (וכתב המ"א וגם לא מהני אם קולף הרחת ומגעילה). הטעם שהקליפה אינה מועלת נתבאר לעיל (סמ"ז): "ואפילו אם רוצה לקלפו בכלי אומנות אין מועיל לו, ולא לשאר כלי עץ הצריך הגעלה, לפי שההגעלה מפלטת ממנו כל הגיעול הבלוע בכל עביו מעבר לעבר, משא"כ קילוף בכלי אומנות". ואף שגם הרחת אינה נאסרת אלא כדי קליפה, וכדלקמן (סעיף סס"ז): "אם הניח שם ... אפילו אם מקום מושב הקדירה היה מלוכלך מחמץ בעין, אף על פי כן אם אין בו חשש שמנונית אינו אוסר יותר מכדי קליפה, ובעובי שולי הקדרה יש יותר מכדי קליפה". וכיון שהכלי אינו נאסר אלא כדי קליפה הרי יכול להועיל מה שקולפו בכלי אומנות. מכל מקום כאן מסתמא הכניס והוציא במשך השנה גם לחם המשוח בשמן, שאז נאסר כל עובי הרחת, כדלקמן (סי' תצד סט"ז): "נילוש בחלב או בחמאה ... במרדה ... יהא נבלע בה טעם החלב בכל עוביה".
765. ט"ז ס"ק כא (ואם מחזיק רחת של פסח זו לשנה אחרת, ודאי אין צריך שום הכשר). ח"י שם.
766. ט"ז שם (ויזהר לנקר היטב. גם בשעה שבא פסח שאחריו יראה בעיון רב אם היא נקיה כראוי). חמד משה סל"ד (ויראה לנקות אותה היטב אחר פסח. גם קודם פסח הבא כשיבא לרדות יעיין בעיון רב אם היא נקיה).
767. ט"ז שם (שמעתי שקצת נוהגים להגעילה בפסח הבא אחריו, ולא ידעתי טעמא, דמאי שנה מפסח זו עצמו שאופין בכל יום בלא הגעלה בנתים. אלא קצת יש לומר לפי שיש חשש שאין נזהרין כל כך לנקר היטב על השנה הבאה כמו שהם נזהרים בפסח עצמו. אבל נראה שיצאה שכרם בהפסדם, כי הרואה שמגעיל הרחת יטעה לומר הרחת של חמץ הוא מגעיל לפסח, ויסמוך על הגעלה בזה. על כן יותר טוב שלא להגעיל).
768. מ"א שם, בשם דרכי משה ס"ק יב (וכתב מהרי"ב, דאף אם רדה בו משנה שעברה מצות, אעפ"י שלא נשתמש בו כל השנה, מגעילין אותו, שמא נדבק בו חמץ. מיהו בהגעלה סגי). והטעם שמועלת לזה הגעלה, כי עכ"פ יש כמה דעות דסגי בהגעלה גם ברחת, כדלעיל (הערה 447).
769. סיכום הלכות מצה חמה, או בשר חם או מלוח, שנגעו בחמץ, או במאכל הבלוע מחמץ, או בכלי הבלוע מחמץ, המבוארות כאן סנ"ו, וסס"ו-ז, ולקמן סי' תסא סט"ז-יט, וסי' תסז ס"נ-נג, וסנ"ט-ס, וסי' תצד סט"ז, ולעיל סי' תמז ס"ה-ז: (א) מצה חמה שנוגעת בחמץ נאסרת כדי נטילה, כרוחב אגודל (תמז, ה. תנא, נו. תסא, טז. תסא, יט). וכן הוא מעיקר הדין בבשר כחוש חם שנגע בחמץ (תמז, ו); אלא שלפעמים לא נאסר אלא כדי קליפה, כגון שהחמץ הוא חטה בקועה והבשר כחוש (תסז, נט). ולפעמים נאסר כולו, כגון שהבשר נצלה בשפוד שעל ידי היפוך השפוד מתפשט הטעם בכולו (תסז, ס). (ב) בשר מלוח שנגע בחמץ נאסר מעיקר הדין כדי קליפה (תסז, נ). (ג) מצה חמה שנוגעת בחמץ שבלוע בו שומן, או שהמצה בלועה בשמן, או בשר שמן חם שנגע בחמץ, נאסר כולו, שהשומן מפטם את טעם החמץ שנבלע בו כדי נטילה, ומפעפע בכולו (תמז, ו. תנא, נו. תסא, יז. תסז, נט). ונוהגים לאסור כולו בכל מאכל ששייך בו שמנוניות, אם אין בו הפסד מרובה (תמז, ז. תסז, נט). (ד) בשר שמן מלוח שנגע בחמץ, יש אומרים שמפטם את טעם החמץ שנבלע בו כדי קליפה, ומפעפע בכולו, וחוששים להם אם אין הפסד מרובה. ונוהגים לאסור כולו בכל מאכל ששייך בו שמנוניות, אם אין בו הפסד מרובה (תסז, נא). (ה) כלי חם שנגע בחמץ נאסר הכלי רק כדי קליפה (תנא, סז). (ו) כלי חם שנגע בחמץ שבלוע בו שומן, נאסר כולו (תנא, סז), היינו בכל ארכו (תסז, ס), ובכל עביו (תצד, טז). (ז) בשר חם (או מלוח) שנגע בבשר שבלוע בו חמץ, אינו נאסר כלל, אפילו שתיהם שמנים, כי אין הבלוע מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב (תסז, נב). ואם נצלו תרנגולות על שפוד אחד, ונוגעות זו בזו, מתפשט הטעם מזו לזו על ידי היפוך השפוד (תסז, ס). (ח) מצה חמה שנוגעת במצה הבלועה מחמץ, אינה נאסרת אלא כדי קליפה, אפילו שתיהן שמינות, כי אין הבלוע מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, ומחמירין כדי קליפה (תסא, יח). (ט) מאכל חם (או מלוח) שנגע במאכל שבלוע בו איסור השמן מצד עצמו נאסר כולו, שהוא מפעפע מחתיכה לחתיכה (תסא, יח. תסז, נב). (י) יש אומרים שגם בחמץ מחמירים אנו כמו באיסור השמן מצד עצמו, שמפעפע בצליה ומליחה מחתיכה לחתיכה, וחוששים כשאין שם הפסד כלל (תסז, נג), אבל לא באפיה (תמז, ה. תסא, יח). (יא) מצה חמה שנוגעת בכלי שבלוע מחמץ, ואפילו אם בלוע בו חמץ עם שומן, ואפילו בלוע בו איסור השמן מצד עצמו (כמו חמאה לענין בשר וחלב), נאסרת כדי קליפה (תנא, נו-ז. תנא, סו. תצד, טז). ואם נצלה בשר על שפוד שבלוע בו חמץ, מתפשט הטעם בכולו על ידי היפוך השפוד (תסז, ס). (יב) בשר שמן חם שנגע בכלי שבלוע בו חמץ נאסר כולו, כי השומן מפטם את הטעם שנבלע במאכל בכדי קליפה, ומפעפע בכולו. ונוהגים לאסור כולו בכל מאכל ששייך בו שמנוניות (תנא, סו). (יג) כלי חם שנגע בכלי שבלוע מאיסור, אין איסור בלוע יוצא מדופן לדופן בלא רוטב (תנא, מא. תנא, סז). וראה עוד בזה דובר שלום (ע' קצ-רא).
770. מ"א ס"ק לז (קי"ל כמ"ש בי"ד סי' ק"ה סס"ז דכלי פולט בלא רוטב). והיינו מה שנתבאר בשו"ע (שם): "הא דחתיכת איסור אוסרת חברתה בנגיעתה, דוקא כשאיסורה מחמת עצמה, כגון נבילה או בשר בחלב, אבל אם אין בה איסור אלא מה שבלע ממקום אחר, אינו אוסרת אחרת הנוגעת בה, אפילו אם נצלו יחד". והגיה ברמ"א (שם): "וכל זה בב' חתיכות, אבל כלי שבלע איסור אוסר היתר שנוגע בו אפילו באיסור שאינו שמן". ובש"ך שם (ס"ק כב): "מאחר שאין בו פליטה מגופו אוסרת היתר". ולכן אף שנתבאר לקמן סי' תסז סנ"ב (בחטה שנמצאת בחתיכת בשר מלוחה, שנוגעת בעוד חתיכת בשר): "שאר החתיכות שנמלחו עמה ביחד אף על פי שהיו נוגעות בה ונבלע בהן הציר היוצא ממנה אינן נאסרות כלל". וכן הוא בסי' תסא (סי"ח): "לפי שטעם הבלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב". מכל מקום כאן נאסרה המצה מהטעם הבלוע ברחת – ודי בקליפה.
771. כדלעיל סי' תמז ס"ה (ככר חמץ שהיד סולדת בו שנגע בככר מצה חם שהיד סולדת בו, אינו אוסר אלא מקום מגעו, דהיינו שיסיר מהמצה את המקום שנגע בו החמץ, ויסיר אותה בעומק כרוחב אגודל, והשאר מותר), ונתבאר בהערות לעיל שם.
772. ש"ך סי' קה ס"ק כג (וכתב על זה בדרכי משה, ופשוט הוא דאינו אוסר רק כדי קליפה). ונתפרש יותר בש"ך סי' צד ס"ק לג (ואף על גב דכתב בסי' ק"ה ס"ז, דכלי עדיף שאוסרת היתר שנוגע בו ... יש לומר דנהי דעדיף דמפליט בלא רוטב, מאחר שאין בו פליטה מגופו, מכל מקום אינו פולט בלא רוטב רק כדי קליפה). וכן הוא לקמן סס"ו (ואם שכח והניח מצה חמה בתוך תנור קטן זה, או על גבי תנור בית החורף, בלי שום דבר המפסיק בינתים, צריך לקלוף תחתוניות המצה שנגע בגוף התנור (דכיון שהאיסור הוא בלוע בתנור אינו אוסר יותר מכדי קליפה, אפילו בתוך הפסח, כמו שנתבאר למעלה)). וכן הוא לקמן סי' תצד סט"ז (ואחר כך כשיאפו לחם אחר לאכלו עם בשר ויוציאוהו במרדה זו, יהא נפלט ממנו טעם החלב ויבלע בלחם (כדי קליפה כמ"ש בסימן תנ"א)). ואף שמאכל שבלוע בו איסור אינו אוסר כלל על ידי מליחה או צלי, כדלקמן סי' תסז סנ"ב (שאר החתיכות שנמלחו עמה ביחד אף על פי שהיו נוגעות בה ונבלע בהן הציר היוצא ממנה אינן נאסרות כלל). הנה כבר הובא לעיל שמקור הלכה זו הוא בשו"ע (יו"ד סי' קה ס"ז): "הא דחתיכת איסור אוסרת חברתה בנגיעתה, דוקא כשאיסורה מחמת עצמה, כגון נבילה או בשר בחלב, אבל אם אין בה איסור אלא מה שבלע ממקום אחר, אינו אוסרת אחרת הנוגעת בה, אפילו אם נצלו יחד". ועל זה הגיה ברמ"א (שם): "וכל זה בב' חתיכות, אבל כלי שבלע איסור אוסר היתר שנוגע בו אפילו באיסור שאינו שמן". ובש"ך שם (ס"ק כב): "מאחר שאין בו פליטה מגופו אוסרת היתר". ועוד בש"ך שם (ס"ק כג): "וכתב על זה בדרכי משה, ופשוט הוא דאינו אוסר רק כדי קליפה". ולכן אוסר כאן (ולקמן סס"ו, וסי' תצד סט"ז) כדי קליפה.
773. מ"א שם (דמצה ראשונה נאסרה ... כדי נטילה, אבל אחרות אינן צריכות אלא קליפה, שכבר נתקנח במצה הראשונה).
774. כדלקמן (סי' תס ס"י): "אין עושין מצה עבה טפח, שכשהיא עבה כל כך יש לחוש שמא לא ישלוט חום האש בתוכה, ותתחמץ בתוכה בשעת אפייתה, אבל פחות מטפח אפילו משהו מותר לעשות לכתחלה מעיקר הדין, לפי שחום התנור שולט בתוך עוביו כשאין בו טפח. ומכל מקום טוב לעשות המצות רקיקין דקין, שאין ממהרין להחמיץ כל כך כמו העבות". ומיירי במצות רכות, שאז אפשר לעשותן עבות עד כטפח, כדלקמן (סי' תפו ס"ב): "מצה ... רכה ועשויה כספוג". משא"כ לפי מנהגינו שמדייקים לעשות מצות קשות ודקות, לא שייך כל זה (ראה שיעורי הלכה למעשה ח"א סי' נה).
775. סעיף ו (אם ההיתר הוא שמן, כגון מצה המשוחה בשמן ... הרי השמנונית של היתר שבמקום מגעו הוא מפטם ומשמין את טעם החמץ משהו הנפלט, ועל ידי כן מפעפע טעם משהו זה ומתפשט בכל ההיתר, כמו שהוא דרך כל דבר שמן לפעפע ולהתפשט כשהוא חם כל כך עד שהיד סולדת בו). ואף שנתבאר לעיל (סי' תמז ס"ט): "ואפילו אם הככרות הן נילושין בשומן או בשמן אעפ"כ הן נקראין כחושים", ביאר פעמי יעקב (לג ע' לה), בשני אופנים: (א) דהיינו דווקא בנילושין בשומן או בשמן, משא"כ במשוחים בשמן השמן מפטם את טעם החמץ. (ב) דהיינו דוקא בריח, שבזה מיירי בסי' תמז ס"ט, משא"כ בנגעה המצה בחמץ, גם הנילוש בשומן או בשמן מפטם את טעם החמץ.
776. מ"א בסוף דבריו (דמצה ראשונה נאסרה כולה אם יש חשש שמנונית ... אבל אחרות אינן צריכות אלא קליפה שכבר נתקנח במצה הראשונה). ואף שנתבאר בשו"ע שם (יו"ד סי' קה ס"ז): "במה דברים אמורים, כשבלעה איסור שאינו מפעפע, אבל בלעה מן הדברים המפעפעים בטבען, כגון שומן, אוסרת חברתה". היינו דוקא בבלוע במאכל היתר, משא"כ בבלוע בכלי, אינו אוסר אלא כדי קליפה. ולא רק באופן דידן, שיש בלכלוך חשש שמנוניות, שפיטמה את טעם החמץ, שאחר שהוא בלוע בכלי אינו אוסר אלא כדי קליפה, אלא אף אם האיסור הוא שמן מצד עצמו, כמו החמאה לענין בשר בחלב, אחרי שנבלע בכלי אינו אוסר אלא כדי קליפה, כדלקמן (סי' תצד סט"ז): "לחם נילוש ... בחמאה ... ליקח מרדה ... להוציא בה לחם זה מן התנור ... כשיאפו לחם אחר לאכלו עם בשר, ויוציאוהו במרדה זו, יהא נפלט ממנו טעם החלב ויבלע בלחם (כדי קליפה, כמ"ש בסימן תנ"א)". ונתבאר לקמן סי' תצד סט"ז (בהערות). וראה מה שדן בזה ב"פסקי אדמו"ר הזקן" (לסי' צד ס"ח).
777. מ"א שם (אם נתערבו בטלות, דלא הוי דבר שבמנין, כיון שאין איסורו מחמת עצמו). וכדלעיל סי' תמז סכ"א (במה דברים אמורים כשהככר הוא אסור מחמת עצמו שהוא חמץ, אבל ככר של מצה שנאסר מחמת שנבלע בו איסור ... אף על פי שהוא דבר שבמנין אף לאחר שנחתך ממנו מעט, מכל מקום הרי היא בעצמה מותרת היא, והאיסור שבתוכה אינו דבר שבמנין).
778. מ"א שם (ודוקא בערב פסח, אבל בפסח לא בטיל). וכדלעיל שם סכ"א (ומותר לאכלם בערב פסח עד הלילה). וסכ"ב (ואע"פ שכבר נתבטל האיסור ברוב קודם הפסח, כיון שאין גוף האיסור נבלל בגוף ההיתר אלא הוא עומד בפני עצמו בתוך התערובת, לפיכך כשמגיע הפסח הרי הוא חוזר וניעור, ואוסר את כל התערובת כאלו נתערב עכשיו בפסח). ואף שלעיל שם מיירי בגוף האיסור העומד בפני עצמו, שהוא וחוזר וניעור, משא"כ כאן שהמצה אינה אסורה מחמת עצמה, אלא מחמת הטעם הבלוע בה. מכל מקום המצה שבלוע בה טעם חמץ היא בעין, וגם בזה אמרינן חוזר וניעור, כדלעיל סי' תמז ס"ס (זיתים ... חתכן בסכין של חמץ ... הזיתים עצמן אסורין ... ואפילו אם בס' זיתים מהן יש כדי לבטל פליטת כל הסכין בס', ויש כאן עוד הרבה זיתים מאד כדי לבטל הס' זיתים ברוב, אין זה כלום, שכבר נתבאר שכל יבש ביבש שנתבטל ברוב קודם הפסח הוא חוזר וניעור בפסח). וכן לענין כלים שבלוע בהם טעם חמץ, נתבאר כן לעיל סכ"ג (כלי זה שנבלע בו חמץ ... מותר לאכול חמין הללו בתוך הפסח, אבל אסור להשתמש בהן בחמין בתוך הפסח, כדין יבש ביבש שנתבטל ברוב קודם הפסח, שהוא חוזר וניעור בפסח). ואף שנתבאר לקמן סי' תסז סנ"ד (אם ידוע בבירור שלא נגעה אלא באחת משאר החתיכות, ואין ידוע איזו היא, אינה מתבטלת בתוכן ברוב, כיון שהוא בתוך הפסח, ולפיכך כולן צריכות קליפה מספק). משא"כ קודם הפסח מתבטלת, ואין אוסרים מטעם חוזר וניעור. אפשר שאין אומרים חוזר וניעור בכדי קליפה.
779. כדלקמן סי' תעא ס"ד (שאמרו חכמים כל האוכל מצה בערב פסח כאלו בועל ארוסתו בבית חמיו, קודם שיכניסנה לחופה לברך עליה שבע ברכות, ומכין אותו מכת מרדות) וס"ח (מצה שנאפית כתקונה ואחר כך נתפררה, בין במים בין בשאר משקים ומי פירות, ונתבשלה, אע"פ שהפרוסות קיימות בענין שמברכין עליהם המוציא וברכת המזון, אף על פי כן מותר לאכלה בערב פסח קודם שעה עשירית, שהרי אין אדם יכול לצאת בה ידי חובתו בלילה). וראה ח"י ס"ק נד (לא שייך כאן דין ביטול כלל אלא להאכילם בערב פסח לתנוק וכהאי גוונא). ורבינו מבאר שיש אופן שמותר גם לגדולים לאכלם על ידי ביטול בערב פסח, על ידי בישולם.
780. סכ"א-ב, כמועתק לעיל.
781. הגהות מנהגים דיני הגעלה ולישה אות פב (העץ שרודין בו, אם רדו בו מצה חמוצה אסור לרדות עוד, אלא צריך להביא אחרת). של"ה מסכת פסחים נר מצוה ד"ה כתב הב"י, קמא, ב (מצאתי שראוי לכל אדם כשאופה בפסח שיהי' לו שני רחת, מפני חשש אולי יתחמץ מצה אחת, ואין ראוי להוציא ברחת זו מצה אחרת). מ"א ס"ק לז (כתוב בהגהות מנהגים אם רדו בו מצה חמוצה אסור לרדות בו עוד, אלא צריך להביא אחרת, וכן כתב בשל"ה). ואם לא נתחמצה חימוץ גמור, אלא שהוציא מצה שעדיין לא נגמרה אפייתה, נתבאר לקמן סי' תסא ס"ח (ואף המרדה שהוציאוה בה מן התנור אסורה, כי שמא נתחמצה בעודה על המרדה חוץ לתנור), וסי"א (אין לאוסרה אלא לכתחלה, שאין להוציא בה עוד מצות. אבל בדיעבד יש לסמוך על סברא הראשונה, שלא לאסור המצות שהוציא בה אחר כך).
782. בסעיף הקודם.
783. מ"א סוף ס"ק לז (ונראה לי דכל זה מיירי במצה שנתחמצה חמץ גמור, אבל מצה כפולה ונפוחה, כיון שהיא גופא חומרא היא כמ"ש סס"י תס"א, די לאסור הרחת לכתחלה, אבל לא לאסור המצות האחרות). וראה גם שו"ת צמח צדק או"ח סי' סא (נראה לי דלא החמירו אלא באפה במרדה תחלה חמץ גמור, אבל לא בספק חמץ).
784. סעיף טז (מצה שנתכפלה בתנור ונתדבקה שם במקום הכפל ... יש בו חשש חימוץ, כי שמא לא היה חום האש יכול לשלוט בכח בין הדבקים להתחיל לאפות שם מיד, ונתחמץ שם קודם שהתחיל לאפות שם) וסכ"ג (נוהגין במדינות אלו להחמיר [ולאסור] מצה שהיא נפוחה באמצעיתה, דהיינו שתפח גוף המצה ונעשית כהר באמצעיתה על ידי האפייה, כדרך החמץ שמתחמץ ומתנשא למעלה באמצעיתה). ולענין הרחת (מרדה) ראה שם סי"א (והמרדה אם הוציאו בה מצה שהיו חוטין נמשכין ממנה אין לאוסרה, אלא לכתחלה שאין להוציא בה עוד מצות, אבל בדיעבד יש לסמוך על סברא הראשונה שלא לאסור המצות שהוציא בה אחר כך), וסכ"ז-ח (וכל איסורין אלו שנתבאר במצה כפולה ונפוחה אין להם עיקר בגמרא, ואינן אלא מנהג שנהגו בדורות האחרונים ... המרדה שהוציאוה בה מן התנור אין לאסור אותה אלא לכתחלה, אם אפשר לו באחרת, כמו שנתבאר בסימן תנ"א).
785. ח"י ס"ק נד (וגדולה מזו ראיתי אצל מו"ח זקיני הגאון מהר"ש זצ"ל, שלא אסר הרחת, כשנשאלה לפניו ממצה נפוחה או כפולה, מהטעם הנ"ל, דחשיב כמו דיעבד, כי לא ימלט ברוב אפיות שלא יאסור אחד מהם משום נפוחה או כפולה, ותצטרך בכל פעם מרדה חדשה). והכוונה לזקן זוגתו, הגאון רבי אהרן שמעון שפירא (ראה גם לקמן הערה 489).
786. ראבי"ה סי' תסד (והתיבות והשלחנות נהגו לשפוך [עליהם] רותחין, מפני שפעמים נופלים עליהם רותחין וגם בתוכם דבר רותח, כגון פשטיד"א ודבר חם). הובא בהגהות מיימוניות סוף הלכות חמץ ומצה. טור ושו"ע ס"כ (השלחנות והתיבות שמצניעים בהם אוכלין כל השנה, רגילים לערות עליהם רותחין, לפי שלפעמים נשפך מרק מן הקדירה לתוכן).
787. פר"ח ס"כ (השלחנות והתיבות שמצניעים בהם אוכלין, לאו דוקא, אלא הוא הדין לשולחנות שאוכלים עליהם כל השנה, הוי מידי דשכיח שנשפך עליהן מרק וצריכין ערוי).
788. ראבי"ה ו הגהות מיימוניות שם. ב"י ד"ה השולחנות. טור ושו"ע שם.
789. פסחים ל, ב. עד, א-ב. ע"ז עו, ב.
790. מ"א סי' תנב ס"ק ט (ואפילו שלחנות ... יזהר לשפוך עליהם בזריזות ולא על ידי זריקה באויר, דזה לא מיחשב עירוי. ויזהר שישפוך מן הכלי שבישל בו המים, ולא ישאוב עם כלי אחר מהקדירה ולערות עליהן להגעיל דזהו מיקרי כלי שני). והיינו כמבואר לעיל (סכ"ח-ט): "והוא שהגעילן על ידי עירוי מכלי ראשון עצמו ... נזהר שלא יפסוק הקילוח מן הכלי ראשון קודם שנגע הקילוח בגוף הקערה". וראה עוד לקמן (סי' תנב ס"ז): "וכל הכלים אפילו שולחנות ותיבות הצריכין הגעלה, יש ליזהר להדיחם ולשפשפם יפה קודם ההגעלה, כדי שלא יהיה דבוק בהם שום משהו איסור בעין (אבל מעיקר הדין סתם כלים נקיים הם כמ"ש ביו"ד סי' צ"ה), ואחר כך ינגבם יפה ממי ההדחה שעל גביהם שהם צוננים, שלא יצננו מעט את מי ההגעלה".
791. ח"י ס"ק לד (יתן עליהם אבן מלובן, וכן נוהגין לענין הכשר השלחנות והספסלים). והוא האופן האמצעי של הגעלה על ידי אבן מלובן, כמבואר לעיל (הערה 206). * והנה בזמנינו הגעלה זו של השלחן היא מהעבודות הקשות, שהרי מלבד הקושי בהעברת אבן מלובן על פני כל השלחן (כאמור לעיל סוף סכ"ז: "להעביר האבן על פני כולה"), הרי המים הרותחים נשפכים בעת ההגעלה על הרצפה, ובמקומות שהרצפה היא של עץ, מתקלקלת בזה הרצפה (והדירה שבקומה התחתונה). אלא אם כן מה עושים? משאירים את השלחנות בלי הגעלה, ומדביקים עליהם מפה עבה של נייר כסף או פלסטיק – כדי להבדיל בין השלחן המחומץ לבין המאכלים החמים שמניחים עליו, שאז אין הבלוע שבשלחן יוצא ממנו אל המפה העבה הנ"ל, כדלקמן (סעיף סה): "ומי שרוצה להשתמש בפסח על גבי התנור, מניח עליו חתיכת ברזל או שאר דבר שאין משתמשין בו בפסח, ועל גבי זה הדבר המפסיק מותר להניח אפילו מאכלים חמים בשעה שהתנור מתחמם בפסח". וכיון שנתבאר לעיל (סעיף מח), שהסדין אינו מספיק להפסיק בין המצה החמה לבין העריבה שבלוע בה טעם חמץ, לכן צריך שתהי' מפה עבה של נייר כסף או פלסטיק דוקא וכיו"ב. ואין חוששים למה שלמעשה משתמשים בפסח בכלי (שלחן) שלא הכשירו אותו לפסח, כדלעיל (סעיף א, והערה 3). ויתבאר לקמן בסדר מכירת חמץ (הערה 55).
792. שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (השולחנות צריכים הגעלה, יניח אבן חם עליו או לפיד בוער וישפוך עליו ... ורותחין על ידי עירוי לבד אינם מועילים לשולחנות, משום דלפעמים משימים עליו פשטיד"א חם, והוי השלחן כלי ראשון). הובא בח"י ס"ק נה. והיינו כי דוקא ברוטב שנשפך על השולחן בעירוי מכלי ראשון, אמרינן שכבולעו כך פולטו, וכשם שנבלע על ידי עירוי מכלי ראשון כן גם הגעלתו היא על ידי עירוי מכלי ראשון, כמבואר לעיל (סכ"ו-לא). משא"כ הפשטיד"א (פת חמה) הוא גוש העומד בחמימותו אפילו אחר שהניחוהו על השלחן, שיש לו דין כלי ראשון אפילו אחר שהניחוהו על השלחן, ולכן הגעלתו היא דוקא על ידי עירוי עם אבן מלובן, שדינו כהגעלה בכלי ראשון, כמבואר לעיל (סכ"ז): "יתן עליה אבן מלובן ויערה עליה מים רותחין מן כלי ראשון ויעביר עליה האבן על פני הקערה כדי שירתיח את כל המים שעירה עליה, ויהיה חומם כל כך גדול כחום כלי ראשון, וכן יעשה בכל הצריך הגעלה בכלי ראשון". ומה שחום גוש יש לו דין כלי ראשון, למדים אנו ממה שנתבאר בשו"ע יו"ד (סי' צד ס"ז): "בשר רותח שחתכו בסכין חולבת כל החתיכה אסורה אם אין בה ששים כנגד מקום הסכין שחתך הבשר". וכתב על זה הרמ"א (שם): "וכל זה בבשר רותח בכלי ראשון". אמנם בש"ך שם (ס"ק ל): "דעת האיסור והיתר ... וכן דעת מהרש"ל ... דבדבר גוש כגון בשר וכיוצא בו שאינו צלול אין חילוק בין כלי ראשון לכלי שני". וכן בט"ז שם (ס"ק יד): "ולא דמי לכלי שני דבדבר יבש ליכא דפנות המקררות ומבשל מיהו כל זמן שהיד סולדת בו ... דלא שייך כלי שני אלא במים ורוטב וכל דבר הצלול שמתערב מיד ונתקרר במהרה אבל לא בחתיכת בשר ודג וכל דבר שהוא גוש דכל זמן שהיד סולדת בו עומד בחמימותו". ולכן לא סגי בו הגעלה על ידי עירוי מכלי ראשון, אלא דוקא על ידי אבן מלובן. ולכן גם כאן שהפשטיד"א הוא גוש חם, פסק המחבר דסגי בעירוי מכלי ראשון, וגם הרמ"א לא חלק עליו. אבל מהר"י ווייל והח"י ורבינו פסקו, כדעת האיסור והיתר ומהרש"ל וש"ך וט"ז, שכיון שהוא גוש יש לו דין כלי ראשון, ולכן גם הגעלתו צריכה להיות בעירוי עם אבן מלובן, שדינו כמו הגעלה בכלי ראשון. ואף שלעיל סי' רנג בקונטרס אחרון סוף הסימן, ובסי' שיח סל"א, נראה רבינו כמסתפק בדין גוש לענין שבת (ונתבאר בדובר שלום ע' קיד). היינו דוקא לענין שבת שאין איסור במפליט ומפליע, רק בבישול, שבזה יש מקום להסתפק אם הגוש שבכלי שני מבשל בשבת. משא"כ לענין מפליט ומבליע קיי"ל כדעת הש"ך וסיעתו שהגוש המונח בכלי שני יש לו דין כלי ראשון, כמובן מהאמור כאן. וכן נראה לעיל סי' תמז סוף סכ"ב (אע"פ שהוציא את התרנגולת מהקדירה קודם כניסת הפסח והניחה בקערה בלא רוטב, אם כשנכנס הפסח היתה התרנגולת עדיין חמה בכדי שהיד סולדת בו), ונתבאר בהערות שם. וכן נראה לעיל סל"ד (כגון רוטב חם שהיד סולדת בו של חמץ שבתוך הקערה), משא"כ גוש (ונתבאר לעיל שם הערה 244). ואפשר שגם הרמ"א וסיעתו, שהובאה לעיל דעתם שגם הגוש המונח בכלי שני אין לו כלי ראשון, מכל מקום היינו דוקא בגוש המבושל, משא"כ דבר הנאפה ונצלה שהניחוהו בכלי שני, גם הם יודו שנשאר עליו דין כלי ראשון, כמבואר בשו"ת צמח צדק חיו"ד (סי' סה): "יש לומר דדין דצלי דהתם לא שייך כלל לדין דדבר גוש בכלי שני דפליגי האו"ה ורש"ל עם רמ"א, דהאו"ה ורש"ל מיירי בבשר מבושל בקדירה ואחר כך הוציאוה מהקדירה ונתנוה בכלי קר ... אבל בבשר צלי שנצלה על האש ממש, הרי בשעה שהיתה על האש היתה בודאי כלי ראשון, על כן גם לאחר שסלקוה מהאש דין כלי ראשון יש לה ממש, דאיזה שינוי הי' בה שתאבד שמה הראשון, כיון שלא הריקוה מכלי אל כלי ממילא טעמו וריחו וחומו לא נמר ... ולזה נתכוין המ"א לשם במה שכתב [סוס"י שיח] וכל שכן צלי, רוצה לומר כיון דיש דיעות בדבר גוש אפילו בכלי שני (דהיינו כשהריקוהו מהקדירה לכלי שני) מבשל, וכל שכן צלי שלא הוריקוהו שהוא כלי ראשון ממש". וכן הוא בפשטיד"א (פת חמה) שנאפו בתוך התנור ממש, שגם לאחר שסלקום מהאש יש להם עדיין דין צלי. * ואעפ"י שנתבאר לעיל (סי"ג): "אם נשתמש בהן חמץ על ידי האור ... בלבד שלא על ידי משקה, כגון השפודים והאסכלאות שצלו עליהם מולייתא של חמץ, שגוף החמץ נוגע בהן בשעת צלייתו, ואין ביניהם שום משקה (טופח) שיוליך טעם החמץ לתוך השפוד והאסכלה, אלא על ידי חום האש בלבד נבלע בהם טעם החמץ, לפיכך אינו נפלט מהם על ידי הגעלה במים רותחים ... אלא על ידי חום האש בלבד, דהיינו שילבנו באור יפה יפה עד שיהיו ניצוצות מנתזין ממנו". וכיון שכאן נאפו הפשטיד"א והפת החמה על ידי חום האש בלבד, איך תועיל בהם ההגעלה על ידי עירוי ואבן מלובן? ומדוע לא הצריכו גם כאן ליבון גמור? ואף שהליבון אינו שייך כלל בשלחנות של עץ. הי' לכאורה צריך להיות דינו כמו הרחת, שנתבאר דינו לעיל (סנ"ה): "הרחת (שקורין שובי"ל) שמכניסין בה הלחם לתנור ומוציאין בה מן התנור אינה נכשרת על ידי הגעלה, לפי שהיא בולעת מן החמץ על ידי חום האור בלבד בלי שום משקה, ולפיכך צריך ללבנה באור ליבון גמור כדינו כבולעו כך פולטו, ואם היא של עץ אין לה תקנה, וצריך לקנות חדשה". והטעם למה שלא הצריכוהו ליבון גמור, כי אף שחום הפת החמה הוא מחימום האש בלבד, מכל מקום בליעת טעם הפת בתוך השלחן אינה על ידי האש, כי אם על ידי חום הפשטידא והפת שהוחמו על ידי האש, שהוא תולדת האש. ובזה דינו שוה לדין הכלי שנאסר על ידי בישול. ונתבאר לעיל (הערה 89). * ומזה מובן גם, שהתוחב מזלג חלבי לבשר שבצלחת, לא סגי בהגעלה בכלי שני, אלא צריך הגעלה בכלי ראשון, כיון שהבשר שבצלחת הוא גוש, שדינו ככלי ראשון, כנ"ל. וכך גם התוחב מזלג חלבי לבשר צלוי שבצלחת, צריך הגעלה בכלי ראשון, ואינו צריך ליבון, כמו הפשטיד"א והפת החמה שנאפו בתנור והניחום על השלחן, שנתבאר כאן שדינו כמו בישול בכלי ראשון, ולא כמו צלי. אמנם אם תחב את המזלג בבשר צלוי שבשפוד (או בתבנית), לפני שהניחו את הבשר בצלחת, אזי לא סגי בהגעלה, אלא צריך ליבון גמור. וזאת למדים אנו מההלכה שבשו"ע (סי' שיח סי"ט): "אסור לטוח שמן ושום על הצלי בעודו כנגד המדורה, אפילו נצלה הצלי מבעוד יום, דמכל מקום יתבשל השום והשמן". וכתב על המ"א (שם ס"ק מה): "כנגד המדורה, לאו דוקא, דהוא הדין אם הוא רותח שיד סולדת בו ... דדבר שהוא גוש אפילו בכלי שני מבשל, וכל שכן צלי". וכן פסק לעיל (שם סל"א): "אסור לטוח שמן ושום על גבי הצלי בעודו חם שהיד סולדת בו אפילו נצלה מבעוד יום דמכל מקום יתבשל השום והשמן". היינו "בעודו חם", אף שאינו כנגד המדורה. והובא לעיל משו"ת צמח צדק חיו"ד (סי' סה): "בבשר צלי שנצלה על האש ממש, הרי בשעה שהיתה על האש היתה בודאי כלי ראשון, על כן גם לאחר שסלקוה מהאש דין כלי ראשון יש לה ממש, דאיזה שינוי הי' בה שתאבד שמה הראשון, כיון שלא הריקוה מכלי אל כלי ממילא טעמו וריחו וחומו לא". יוצא אם כן שגם המזלג שתחבו בו צריך ליבון גמור. ודוקא אחרי שהניחו אותו בצלחת יש לו דין בישול בכלי ראשון, וסגי בהגעלה.
793. ב"ח סט"ו ד"ה השולחנות (דאילו שאר תיבות, כיון שאין מכניסין שם חמץ אינם צריכין הכשר). מ"א ס"ק לח (אבל סתם תיבות אין צריכים הגעלה).
794. ט"ז סוס"י תנב (הנשים נוהגות שלא להשתמש בקדירה ששופכין רותחין על האבן שמכשירין בו כלים, מטעם שהריח של חמץ נכנס בו, ואין בו ריח ולא טעם, דאין בו איסור כלל בפסח). והיינו שכמו בהגעלה ממש, נתבאר לקמן (סי' תנב סכ"ב): "נהגו להחמיר ולחזור ולהגעיל היורה אחר הגעלת הכלים בתוכה כדי להשתמש בה בפסח", כך "נוהגות הנשים שלא להשתמש בפסח בקדירה שעירו ממנה רותחין תחת האבן" (כדלקמן הערה 485). ועל זה כתב הט"ז, שאין בזה ריח ולא טעם לאסור, כי מה שנהגו להגעיל היורה שמגעילים בה, היינו מחמת שטעם החמץ שבכלים נבלע ביורה שמגעילים בה, משא"כ כאן, טעם החמץ שבשלחנות אינו עולה אל הקדירה שעירו ממנה רותחין.
795. ח"י ס"ק נה (ועיין מה שכתבתי בספרי מנחת יעקב כלל כ"ג ס"ק י"ב, נראה דיש ב' טעמים לאסור מדינא דש"ס לכתחלה, ומנהג של ישראל תורה היא. אך בדיעבד ודאי דאינו אסור). מנחת [יעקב] כלל כג ס"ק יב. ויתבאר לקמן בסמוך.
796. רמ"א שם ס"ג (אסור לערות מכלי שיש בו שומן כשר, לנר דולק שיש בו חלב או שומן איסור, ובדיעבד אין לחוש).
797. מקור הלכה זו במשנה (מכשירין פ"ה מ"י): "המערה ... מצונן לחם טמא". ונאמרו על זה ב' טעמים: (א) פירוש המשניות לרמב"ם: "לפי שעמוד המשקה הנקרא נצוק מתחמם מחמת שקצהו בכלי החם, ויעלו האדים עם הנצוק מתוך הכלי החם שהוא טמא, ויחמם את המשקה אשר בכלי העליון, ולפיכך יהיה טמא, מפני שהאד החם חיבר ביניהם והוא עולה מן הטמא לטהור". וכ"כ בהל' טומאת אוכלין (פ"ז ה"ב): "ומפני מה אמרו המערה משקין צונן לחמין חיבור, מפני שעשן החמין עולה כתמרות עשן, ומתערב בניצוק ובמים שבכלי העליון, ומטמא הכלי, שהעשן העולה מן החמין משקין הוא חשוב". (ב) פירש הר"ש: "שהתחתון החם מזיע העליון הצונן ומטמאהו". וכן פירש הרע"ב: "שתחתון החם מעלה הבל לעליון הצונן ומטמאו" [והיינו כמבואר לעיל (סמ"א): "דכיון שהוא מזיע מחום התבשיל שבקדירה, הרי נבלע בו החמץ על ידי חום כלי ראשון"]. הנפקא מינה בין שני הטעמים נתבאר בתוספות יום טוב (שם): "פירש הר"ב שהתחתון החם מעלה הבל לעליון הצונן ומטמאו ... וקצת קשה לי דאם כן בלא נצוק נמי, כל שמעלה חום מתחתון לעליון יהא טמא ... אבל הרמב"ם פירש לפי שעמוד המשקה אשר יקרא נ צוק יתחמם בהיות קצהו בכלי החם הטמא ויחמם המשקה אשר בכלי העליון וכו'. וכ"כ בחבורו פ"ז מהל' טומאת אוכלין, מפני שענני החמין עולה כתמרות עשן, ומתערב בנצוק ובמים שבכלי העליון ומטמא הכלי, שהעשן העולה מן החמין משקין הוא חשוב". ועל פי משנה זו כתב המרדכי (חולין פ"ז רמז תשטו): "מצאתי דאסור לשפוך מכלי כשר שיש בו שמן כשר, לתוך נר דולק ובו חלב או שומן של עובד כוכבים, דתניא פ"ה דמסכת מכשירין המערה ... מצונן לחם טמא ... והוא הדין לאסור והיתר". וכן פסק הרמ"א (סי' קה ס"ג), כמועתק לעיל. ובטעם הדבר פירש בש"ך (שם ס"ק יא): "משום דההבל עולה מהנר למעלה, כן מוכח הטעם מהראי' שהביא המרדכי פרק כל הבשר, עיי"ש"; והיינו כפירוש הב' הנ"ל, שכתבו הר"ש והרע"ב. אבל במנחת יעקב (פכ"ג ס"ק יב): "המעיין במרדכי בפרק כל הבשר שהוציא דין זה מפ"ה דמכשירין משנה יו"ד המערה מצונן לחם טמא, ופירש שם הרמב"ם הטעם משום נצוק , על כרחך צריך לומר דהטעם של המרדכי הוא גם כן משום נצוק ... לפי פירוש הר"ש והרע"ב שם הטעם משום שמעלה הבל לעליון. וכן כתב הש"ך בסימן ק"ה ס"ק יו"ד טעם דין זה ... ואפשר שכתב כן לפי שנעלם ממנו פירוש הרמב"ם בזה, ולא ראה רק פירוש הרע"ב שם. ועיין בתוספות יום טוב שם". ועפי"ז נתבארו כאן שני הטעמים יחד: "שההבל עולה מהתחתון לעליון דרך עמוד הנצוק המחברם". כמבואר ב רמב"ם ו תוספות יום טוב שם. רא"ש .
798. ואף שגם בהגעלה הוכשרו הכלים על ידי ג' נותני טעם של היתר, או ג' נותני טעם של אינו בן יומו, כפי שנתבאר לקמן (סי' תנב סי"ג): "דכיון שהחמץ הוא מותר עדיין באכילה הרי יש כאן ג' נותני טעם של היתר קודם שיבא לכלל איסור דהיינו קודם שיגיע זמן איסורו ולפיכך אינו חוזר ונאסר ... טעם קלוש של חמץ שנפלט מן הכלים או מן היורה וחוזר ונבלע בכלים אינו חשוב טעם כלל כשיחזור ויפלוט בפסח לתוך התבשיל". ולכן אף אם נחשיב את הניצוק וההבל כאילו עלה הטעם מהשלחנות לכלי העליון על ידי בישול ממש, עדיין יש להתיר מטעם הנ"ל, שהטעם הנפלט מהחמץ לשלחן, ומהשלחן להבל שעל גביו, ומההבל לכלי העליון, הוא נותן טעם שלישי של היתר, שאינו אוסר. מכל מקום נהגו להחמיר כאן, כמו ביורה שמגעילים בה, שנהגו שלא להשתמש בה בפסח עד שיגעילוה, כדלקמן (סי' תנב סכ"ב): "נהגו להחמיר ולחזור ולהגעיל היורה אחר הגעלת הכלים בתוכה כדי להשתמש בה בפסח, אף אם לא היו הכלים בני יומן, והגעילם בתוכה קודם שעה ה'". * יוצא אם כן לפי זה, כשמגעילים השלחנות על ידי עירוי מקומקום רותח, אם הקומקום הוא של פסח, נוהגים להגעיל את הקומקום אחר העירוי ממנו על השלחנות (כמבואר כאן). אלא שמדברי רבינו כאן נראה, דהיינו דוקא במקום שצריך להגעיל מהקומקום על ידי עירוי עם אבן מלובן, שאז נעשים המים שעל השלחן חום כלי ראשון, ואוסרים את הקומקום על ידי ההבל ועמוד הניצוק. משא"כ במקום שסגי בהגעלה על ידי עירוי מכלי ראשון בלי אבן מלוהט, אין לחוש לזה, כי אז המים שעל השלחן הם חום כלי שני, וההבל העולה ממנו אינו אוסר את הקומקום.
799. כמובא לעיל מתוספות יום טוב, שזהו ההפרש בין טעם הרמב"ם לבין טעם הר"ש והרע"ב, שלפי טעם הרמב"ם לא נאסר אלא במקום שהניצוק מחברם, ולא נפסק הקילוח. וכיון שנתבאר לעיל (ס"ל), שאם מגעיל על ידי אבן סגי גם בנפסק הקילוח, אם כן לא יהי' אז הטעם שלא להשתמש בפסח בקדירה שעירו ממנה הרותחין.
800. רמ"א שם (ובדיעבד אין לחוש). ח"י שם (אך בדיעבד ודאי דאינו אסור). אשר כן הדין גם לענין עירוי מכלי שיש בו שומן כשר לנר דולק שיש בו חלב או שומן איסור, שגם בזה כתב הרמ"א (יו"ד סי' קה ס"ג): "ובדיעבד אין לחוש". ומזה נראה לכאורה, שכן הוא גם לענין עירוי מים רותחים מקומקום לכוס שיש בו חלב, שרק לכתחלה יש להמנע מזה. * וכל זה בהגעלת כלי התחתון על ידי עירוי, או בעירוי שומן מכלי כשר לנר הדולק בשומן טריפה; אשר הנר התחתון מצד עצמו אינו מעלה זיעה לכלי העליון, וכל האיסור הוא רק מחמת ההבל עם הניצוק. משא"כ בכיסוי קדירה שיש בה תבשיל רותח, נאסר הכיסוי מהבל וזיעת התבשיל הרותח, שעולה אל הכיסוי, כדלעיל (סמ"א): "דכיון שהוא מזיע מחום התבשיל שבקדירה, הרי נבלע בו החמץ על ידי חום כלי ראשון". ונתבאר לעיל שם (הערה 328).
801. הן כאן (בסעיף שלפנינו) והן לקמן (סע"ב) מיירי בכלים שעיקר תשמישן הוא בצונן, לשרות בהם חמץ פחות מכ"ד שעות, שמעיקר הדין סגי בהם בהדחה ושטיפה, כדלעיל (סמ"ג) ולקמן (סע"ב). אלא שפעם אחת (או לפעמים) שרו בהם פתיתי לחם מעת לעת (אופן הראשון כאן), או שרו בהם שכר של חמץ מעת לעת (אופן השני כאן), או נתנו בהם פתיתי לחם עם יין לחמם אצל האש (אופן הראשון לקמן סע"ב), או עירו בהם שכר חם (אופן השני לקמן שם). שבזה נתבארו ב' דעות לעיל (סכ"ו-לא): "שאנו הולכים בכל כלי אחר רוב תשמישו. ויש חולקין על זה ... יש להחמיר לכתחלה כסברא האחרונה ... אבל בדיעבד ... יש לסמוך על סברא הראשונה ... וכל זה כשהקערה אינה בת יומה מתשמיש כלי ראשון ... ואין צריך להגעילה ולהפליטה כלל מן הקערה מן התורה, אלא מדברי סופרים, וחכמים הקילו לילך אחר רוב תשמיש הכלי לפי סברא הראשונה, אבל אם היא בת יומה מתשמיש כלי ראשון, צריך להגעילה בתוך כלי ראשון ממש לדברי הכל, ואפילו בדיעבד אוסרת". ועל פי זה מסיק כאן (במוסגר הראשון והשני), ולקמן (סע"ב), שאם הוא בן יומו מעת השריה מעת לעת, או שרוב תשמישו בשריית מעת לעת, אסור אפילו בדיעבד, ואם אינו בן יומו ורוב תשמישו פחות מעת לעת, תלוי בשתי הדעות הנ"ל, ובדיעבד סומכים על דעה הראשונה. אלא שכאן (בסעיף שלפנינו) מיירי בעיקר באופן שלא סגי בהדחה ושטיפה, ומבאר את ההכשר על ידי הגעלה או מילוי ועירוי, ולקמן (סע"ב) מיירי בעיקר באופן שסגי בהדחה ושטיפה.
802. מעיל צדקה סי' לה ד"ה ומעתה (וכמדומה שנוהגים להתיר אם נלקחת תוך מעת לעת זמן מועט, אפילו נחזרו לאותן המים עצמן, כל שלא נשרו מעת לעת בפעת אחת). מנחת יעקב כלל כד ס"ק ב (בכבוש במים מעת לעת דאסרינן, היינו בכבוש כל מעת לעת, אבל אם עירה ממנו תוך מעת לעת המים, ושפך עליה מיד מים אחרים, ראיתי ממ"ו חמי זקיני הגאון המפורסם מוהר"ר שמעון זצ"ל [שפירא] הלכה למעשה, שהתיר בכהאי גוונא, כל שלא שהה באותן המים מעת לעת בלי הפסק כלל). וכן הוא לקמן סי' תעג סוף סכ"ט (כשאינו שרוי במים כ"ד שעות רצופים אינו נקרא כבוש לדברי הכל). וכמו שהוא לענין הכשר מילוי ועירוי, שנתבאר לקמן (בסוף הסעיף): "וישהו בתוכו כ"ד שעות רצופין", וש"נ.
803. ירושלמי פסחים סוף פ"ב (הורי ר' אימי באלין גרביא דכותחא [באותן כדים שיש בהן כותח כל ימות השנה, ויש בהן פירורי לחם, קרבן העדה], ממלא מהן מים ג' ימים מעת לעת). ויבואר לקמן בהמשך הסעיף. וכאן הובא רק לפרט הזה, שגם אם נכבש עם פירורי לחם נאסר וצריך הכשר. הגהות מיימוניות סוף הל' חמץ ומצה (דהני כוסות של זכוכית שנשתמשו בהן כל השנה ... אף על גב דאין משתמשין בהן בחמין אלא בצונן, מכל מקום יש לאסור, משום דלפעמים שורין פתיתין של לחם ביין בתוכו, והוי ככבוש והרי הוא כמבושל). מ"א ס"ק יז (ששורין בהם פתיתי לחם מעת לעת, וכבוש כמבושל).
804. פסחים עו, א (אמר שמואל ... כבוש הרי הוא כמבושל). ופירש רש"י: "כבוש בחומץ". ואף שלא נתבאר כאן שיעור הכבישה בחומץ שאוסרת, ביאר הרא"ש (חולין פ"ח סי' מט): "ושיעור כבישה הוי כאילו נתנו על האור, כדי שירתיח ויתחיל לבשל, אם נכבש בתוך הציר כשיעור זה נאסר כל מה שבתוך הציר". וכן נפסק לעיל (סי' תמז סכ"ט): "שהה הציר בתוך הכלי ... כשיעור בישול, דהיינו בכדי שאם היה נותן הכלי עם הציר שבתוכו על גבי האור היה הציר מתחיל להרתיח". וכן נתבאר לקמן (סי' תסז סנ"ו. סי' תעג סכ"ט. סי' תקכז סי"ב. סי' תרמח סכ"ה). * וכל זה בנכבש בציר או חומץ החריפים, משא"כ אם נכבש בדבר שאינו חריף, אין אומרים שהכבוש הוא כמבושל, עד שישרה בתוכו מעת לעת, כמבואר בפסחים (מד, ב): "בשר בחלב ... חידוש הוא ... דאי תרו ליה כולי יומא בחלבא שרי בשיל ליה בשולי אסור". ומזה למדים דין כבוש בצונן מעת לעת, כמבואר ברא"ש (ע"ז פ"ה סי"א): "שמעתי בשם ריצב"א, דאם שהה בתוכו יום שלם מעת לעת נקרא כבוש ובולע ופולט כמבושל. וראי' מדאמר בחולין בשר בחלב דחדוש הוא דאי תרו ליה כולא יומא בחלב שרי אי בשיל ליה אסור, ומה חדוש הוא כל איסורין שבתורה נמי דינו כך דצונן בצונן לא מיתסר ולא בלע, אלא ודאי זהו חדושו, דכל איסור שבתורה אע"ג דצונן לא בלע, אם שראו יום שלם נאסרו מטעם כבוש, ובבשר בחלב חדוש הוא דאינו נאסר אלא דרך בישול". וכן נפסק בשו"ע (יו"ד רס"י קה): "איסור שנשרה עם היתר מעת לעת בצונן, מקרי כבוש, והרי הוא כמבושל ונאסר כולו. אבל פחות מכאן, בהדחה סגי. ואם הוא כבוש בתוך ציר או בתוך חומץ, אם שהה כדי שיתננו על האור וירתיח ויתחיל להתבשל, הרי הוא כמבושל". וכן הוא לעיל (סי' תמז סכ"ד): "פרוסת פת שנפל ליין צונן ... שנכבשו בתוכו מעת לעת". (ושם סכ"ז): "שכל הכבוש מעת לעת הרי הוא כמבושל". (ושם סכ"ח): "עד סוף מעת לעת משעה שנכבש". (ולקמן סע"ב): "שוהה בתוכם מעת לעת ונעשה כבוש כמבושל". (וסי' תסא סי"ב): "שכל הנשרה מעת לעת נקרא כבוש והרי הוא כמבושל". (וסי' תסז ס"מ): "וכל הכבוש מעת לעת הרי הוא כמבושל". (וסי' תעג סכ"ט): "אם נשרה מעת לעת אפילו במים צוננים". * כן קיי"ל להלכה, שכבוש בציר או חומץ נאסר בשיעור בישול, וכבוש בצונן נאסר במעת לעת. אמנם יש חולקים וסוברים שכבוש אינו אוסר אלא על ידי ציר או חומץ, שהרי בגמרא הנ"ל (פסחים עו, א) פירש רש"י: "כבוש (בחומץ) הרי הוא כמבושל". וכן הוא בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תקיד): "דלא אמרו אלא בדברים החריפין כמלח וחומץ וכיוצא באלו, וכדאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל". ובמנחת יעקב (כלל ג ס"ק ד): "דלדעת רש״י לא אמרינן כלל כבוש במים דאין כבוש אלא בחומץ וציר ... דעת הרמב"ם דבכל האיסורים כבוש מותר אלא דוקא דבר חריף ... ולכן לא הביא כלל דין זה דכבוש בהלכותיו רק בדברים החריפים". ולא קיי"ל כדעה זו, אלא שגם כבוש מעת לעת במים אוסר בנותן טעם. ומכל מקום לפעמים מצרפים דעה זו להקל, כמבואר לקמן (סי' תעג סכ"ט): "יש אומרים שלא אמרו כבוש כמבושל אלא כבוש בחומץ וציר ולא במים". אלו הם שני סוגי כבוש. וכאן בסעיף שלפנינו לא מיירי אלא בכבוש בצונן; שבזה מועילים המילוי ועירוי המבוארים בסעיף זה, וכן מועילים בזה המילוי ועירוי וההגעלה אפילו בכלי חרס. משא"כ בכבוש על ידי ציר או חומץ, כל אלו אינם מועילים, כדלקמן סעיף הבא. * עוד הפרש יש בין כבוש בצונן, שאינו אוסר אלא כדי קליפה, ומועלת בו הגעלה על ידי עירוי מכלי ראשון, משא"כ כבוש על ידי ציר או חומץ, נאסר כל עביו, ולא מועלת בו הגעלה על ידי עירוי מכלי ראשון, כדלקמן סס"ד (והערה 558). ובכל אופן (בין כבוש בצונן ובין כבוש בציר) לא נאסר מה שמחוץ לכבישה, כדלעיל סי' תמז סכ"ז (דלא נאסר אלא מה שמונח ממנו בתוך המים והציר, אבל המקצת שיוצא חוץ מהמים והציר לא נאסר). וכן הוא לקמן (סי' תסז, סנ"ז). וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' קה ס"א אות ג.
805. רשב"א בתורת הבית הקצר בית ה שער ו סו, א (עירוי של כלי ראשון אינו ככלי ראשון ... בכלים שמכניסים לקיום). טור ושו"ע יו"ד סי' קלה סט"ו (מכניסן לקיום, ניתרים בהגעלה בכלי ראשון). ולקמן (סס"ד), תובא דעה נוספת, דסגי להם אף בעירוי מכלי ראשון. ואשר בדיעבד במקום הפסד מרובה סומכים על דעה זו.
806. נתבאר לעיל (הערה 488).
807. טור ושו"ע סכ"א (חביות ... שנתנו בהם שכר שעורים ... בהגעלה). משא"כ "כלים שהיה בהן יי"ש תמיד", שיתבאר דינו לקמן (סס"ב).
808. נתבאר לעיל (הערה 488).
809. טור (לא שנא אם מזופף או אינו מזופף), ו לבוש סכ"א. ט"ז ס"ק כב. טור יו"ד סי' קלה (ומשמע מדבריו כי הגעלה טובה מהני בלא קליפת הזפת), ו שו"ע יו"ד שם סט"ו (אפילו מזופתים ... ניתרים בהגעלה).
810. רוקח סי' רנח (אם אינן מזופפין מגעילן). הובא בהגהות מיימוניות סוף הל' חמץ ומצה. מרדכי רמז תקסו (וסגי ליה בעירוי, וכל שכן בכלי מזופף), לפירוש בגדי ישע שם ס"ק נט (שכשהוא מזופף אי אפשר להגעילו משום דאז יתפסד הזפת לכך הקילו להכשירו בעירוי). ב"ח ד"ה ומ"ש רבנו לא שנא (דאף על גב דהגעלה עדיף מעירוי, אפילו הכי במזופף דמתקלקל על ידי רותחין חיישינן דילמא חייס ולא ירתיח מי ההגעלה שפיר, וצריך עירוי).
811. מקורה של הלכה זו היא לענין חביות שהחזיקו בהן יין נסך, בע"ז לג, א (עדי טייעא אנס הנהו זיקי מרב יצחק בר יוסף רמא בהו חמרא ואהדרינהו ניהליה [לקח ממנו נודות שלו, והחזיק בהם יין, והחזירם לו], אתא שאיל בי מדרשא [איזה סוג הגעלה צריך לעשות להם], אמר ליה רבי ירמיה כך הורה רבי אמי הלכה למעשה ממלאן מים שלשה ימים ומערן. ואמר רבא צריך לערן מעת לעת (בכל ג' ימים מערן מעת לעת ונותן אחרים, רש"י). סבור מינה הני מילי דידן אבל דידהו לא (כגון הני זיקי דרב יצחק, שנבלע בהן יין כשר תחלה, ולא בלעי מיין נסך כל כך, אבל דידהו, שנבלע בהן יין נסך מתחלתן, לא סגי בהכי). כי אתא רבין א"ר שמעון בן לקיש אחד שלנו ואחד שלהם). ובקשר לנידון דידן, ששרו בהם פתיתי לחם במי צוננים מעת לעת, נתבאר ב ירושלמי פסחים סוף פ"ב (הורי ר' אימי באלין גרביא דכותחא [באותן כדים שיש בהן כותח כל ימות השנה, ויש בהן פירורי לחם, קרבן העדה], ממלא מהן מים ג' ימים מעת לעת). וכן נפסק כאן בטור ושו"ע סכ"א (או בעירוי שלשה ימים).
812. שו"ת הרא"ש כלל יט דין ו (אם מיהר לערות באחד משלשה ימים בשתי שעות, אותו היום לא עלה לו, ואין כאן אלא שני ימים ולא הוי עירוי, דחכמים קבעו זמן להכשר זה ג' ימים, ואם באנו לפחות מהם, מה גבול תתן). טוש"ע יו"ד סי' קלה סי"ב (ואם שפך המים קודם שעמדו בו כ"ד שעות, לא עלו לו). ובש"ך שם ס"ק לא (דסבירא ליה דאותו יום לא עלה לו כלל, דשמא שעה כ"ד גורם פליטת האיסור).
813. תורת הבית הקצר בית ה שער ו סד, ב (מלא אותם ג' פעמים בשלשה ימים, בין בימים רצופין בין מפוזרים, מותר). טור ושו"ע יו"ד סי' קלה סי"ב (ואף על פי שלא היו ג' ימים אלו רצופים, אין בכך כלום).
814. סי"ב (כל מקום שצריך עירוי, צריך למלאותו מים על כל גדותיו, ויניחם בו כ"ד שעות מעת לעת, ולסוף כ"ד שעות ישפכם ... ויתן בו מים שניים ויניחם בו כ"ד שעות, וכן יעשה פעם שלישית, ואף על פי שלא היו ג' ימים אלו רצופים אין בכך כלום. ואם עמדו בו המים כמה ימים ולא שפכם, לא עלו לו אלא ליום אחד. ואם שפך המים קודם שעמדו בו כ"ד שעות, לא עלו לו אותם המים).
815. ע"ז לג, א (סבר רב אחא בריה דרבא קמיה דרב אשי למימר [זה שמועיל מילוי ועירוי ג' מעת לעת, כמובא בסעיף הקודם], הני מילי נודות (הני זיקין של עור הן, רש"י) אבל קנקנים לא (של חרס הן, ובלעי טובא, לא סגי להו בהכי, רש"י). אמר ליה רב אשי לא שנא נודות ולא שנא קנקנים). ראבי"ה סי' קסט סוף ע' 184 (מה שאנו אומרין שאינו יוצא מידי דופיו לעולם, זהו אם קיבל טעם על ידי בישול, כדכתיב אשר תבושל בו ישבר [צו ו, כא], אבל כשקיבל טעם על ידי צונן יוצא מידי דופיו, כדחזינן גבי יין נסך שיוצא מדופיו על ידי עירוי), וסי' תסד ע' 80 (ועירוי נמי מהני לקנקנים של חרס, כדאיתא בפרק אין מעמידין, ולא בעינן ליבון, משום דבצונן הוי תשמיש[ן]). רמב"ן במלחמות פ"ב ט, א (דכל כלי חרס שתחלת תשמישן ביין נסך צריכין הכשר גדול, והוא הכשר עירוי, שהוא הגדול שנשנה ביין נסך. וכן דעת רש"י והגאונים). טור ושו"ע סכ"א (חביות של חרס שנתנו בהם שכר שעורים מותרים בהגעלה או בעירוי שלשה ימים), וביו"ד סי' קלה ס"ד (כלי חרס, אם נשתמש בהם העובד כוכבים ... צריכים מילוי ועירוי), ורמ"א שם ס"ו (הא דכלי חרס מהני ליה עירוי, היינו בדלא נשתמשו בו יין נסך רק בצונן), וסי' קלח ס"א (ובשל חרס, עירוי).
816. ראבי"ה סי' קסט שם (וכל היכא דמועיל עירוי הוא הדין רתיחה, כדאמרינן בסוף מסכת עבודה זרה [עה, א] הרוצה לטהרן מיד מגעילן ברותחין. ואף על גב דההיא בשל עץ מיירי, מיהו הואיל דעירוי מועיל לעץ כמו לחרס, הוא הדין לענין הגעלה הם שוים), וסי' תסד שם (והכי נמי מקילין בהגעלתן). תורת הבית הקצר בית ה שער ו סו, א (קנקנים של חרס שמכניסים לקיום, יש מי שהורה שאין הגעלה עולה להם, שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו. ויש מגדולי המורים שהורו שהגעלה עולה להם. ונראין דבריו, שכל שבלע מן הצונן קל לפלוט. ואי אפשר לכל מקום שהמילוי והעירוי בצונן מכשירין, שלא תהא הגעלה מכשרה). מרדכי רמז תקסו (ורבינו יואל התיר קדרות של חרס שנותנין בהן שכר כל השנה ואפילו מכניסו לקיום, דמותר בהגעלה להשתמש בפסח ... כל היכא דמועיל עירוי הוא הדין רתיחה). טור ושו"ע סכ"א (חביות של חרס שנתנו בהם שכר שעורים מותרים בהגעלה), וביו"ד סי' קלה סט"ו (וכלי חרס ... ניתרים בהגעלה בכלי ראשון). וראה לקמן סע"ג (ויש אומרים שאפילו הגעלה אינה מועלת לכלי זכוכית שנשתמש בהן חמץ בחמין, או על ידי כבישה מעת לעת, דכיון שתחלת ברייתן הוא מן החול הרי הן ככלי חרס), והיינו שחושש בזכוכית, לדעת האוסרים בחרס, גם כשנאסר על ידי כבישה מעת לעת. ושם יתבאר (הערה 649).
817. פסחים ל, ב. וכדלעיל ס"ו.
818. גמרא שם (זה תשמישו על ידי חמין, וזה תשמישו על ידי צונן). ראבי"ה שם (מה שאנו אומרין שאינו יוצא מידי דופיו לעולם, זהו אם קיבל טעם על ידי בישול). מרדכי שם (ומה שבכלי חרס אינו יוצא מידי דופנו לעולם, זהו כשנתבשל בו איסור, כדכתיב וכלי חרס אשר תבושל בו). טור וט"ז ס"ק כב (דהא דאמרינן כלי חרס אינו יוצא מידי דפיו לעולם, היינו דוקא כשבלע על ידי האור, אבל בצונן סגי להו בהגעלה).
819. חולין קיא, ב (אמר רב יהודה אמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח ... מליח הרי הוא כרותח ... ההיא פינכא דהוה בי ר' אמי דמלח ביה בשרא ותבריה), ופירש"י (שנבלע בה הדם ונותן טעם ראשון הוי כאיסור גמור ... קערה של חרס, שאין לה תקנה בהגעלה). וכן כשנבלע על ידי ציר, נתבאר בשערי דורא סי' יג (ואם נפל הציר על הכלי אסור, וצריך הגעלה, ואם נפל על כלי חרס צריך שבירא, כדחזינן גבי ההיא פינכא דתברא רב אמי). וכן נפסק ברמ"א יו"ד סי' צא סוף ס"ה (וציר של בשר שאוסר, שנפל על הכלי צריך הגעלה, ואם הוא כלי חרס צריך שבירה). וראה גם לעיל (סי' תמז סכ"ט): "שהציר הוא דבר חריף, כיון שהוא יוצא מהמליח על ידי כח המלח שעליו הרי כל כח המלח בציר, ודינו כרותח גמור כמ"ש ביורה דעה סי' ס"ט וצ"א, וכיון ששהה הציר בכלי כשיעור בישול הרי הוא כאלו נתבשל בתוכו, ונבלע חריפות הציר בתוך הכלי". הרי שגם הציר נבלע בכלי על ידי חריפות המליחה, שאין הגעלה מועלת בכלי חרס.
820. טור (ומדברי רב האי יראה, דלא מהני להו הגעלה לכלי חרס אפילו נשתמש בו בצונן, שכתב עריבה של חרס שלשין בה כל השנה, ובשעת הגתות הדיחו אותה יפה ודרכו בה ענבים, או הניחוה תחת הצינור לקבל בה היין, אותו היין אסור לשתותו בפסח, שכלי חרס אין לו תקנה אלא בליבון), לפירוש הב"ח ד"ה ומ"ש ומדברי רבנו (נראה ליישב דברי רבינו יואל, דסבירא ליה דרבינו האי לא אמר אלא בעריבה שלשין בה כל השנה, דכבית שאור שחימוצו קשה דמי, וכהני אגני דמחוזא, ובהני כלי חרס קאמר רב האי דאין להן תקנה אלא בליבון, אבל בכלי חרס של שכר מודה רב האי דמהני הגעלה). וכדלעיל סמ"ג-ד (בית שאור ... לאחר הגעלה מותר להשתמש בו ... אלא אם כן הוא של חרס שאין הגעלה מועלת לו ... ובית חרוסת ... שאין משתמשין בו בחמין ולא לשין בתוכו אלא לאחר הגעלה, אם אינו כלי חרס).
821. פסחים עו, א (אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח). ערוך ערך בית שאור (כלי שעושין בו שאור לחמץ העיסה, כיון דחריף הוא כרותח הוא ובלע, ואין משתמש בו אלא בהגעלה. ובית חרוסת, כלי שעושין בו כל השנה חומץ וציר כדי ללפת בו פת, ומחמת חריפות בלע הכלי, ואין משתמש בו מצה אלא בהגעלה).
822. חמד משה סי"ט (וכלי שנאסרה על ידי כבישה בציר בכדי שירתיח, או על ידי מליחה ... הוה נמי כמו שנתבשל בה וצריכה הכשר בכלי ראשון, אם רוצה להשתמש בה בחמין בפסח. ובית שאור ובית חרוסת, למאן דסבירא ליה דמהני ליה הגעלה צריכה הגעלה בכלי ראשון דוקא). והיינו כב' הדעות דלעיל סמ"ד (ובית חרוסת ... דינו כדין בית שאור ... הגעלה ... ויש אומרים שאין הגעלה מועלת כלום לבית שאור ובית חרוסת ... המנהג ... ללבנו ליבון קל). ואם נאסר על כבישת יי"ש, יתבאר לקמן (סס"ב-ג) שלכתחלה אין להכשירו אפילו בהגעלה. ובדיעבד אפשר דמועיל אף במילוי ועירוי (כדלקמן הערה 656).
823. כל זה הוא מעיקר הדין, כדלעיל (סמ"ג): "ועכשיו בדורות האחרונים נהגו כל ישראל שלא להשתמש כלל בפסח בכלי חרס, כי אם בחדשים". וכן הוא לקמן (סע"ב): "אבל המנהג הוא שלא להשתמש בפסח כלל בכלי חרס ישנים".
824. רשב"א ראבי"ה ומרדכי שם (אף במכניסם לקיום). ט"ז ס"ק כב (ימים רבים).
825. אופן הכשר הכלי על ידי מילוי ועירוי, כבר נתבאר לעיל בסוף הסעיף הקודם. וכאן יתבאר אופן הכשר הכלי על ידי הגעלה.
826. מפני גדלה של החבית. וגם אין להכשירה באופן שנתבאר לקמן (סי' תנב ס"א), לעשות לה שפה ולמלאותה מים ולהרתיחה על האש, שאי אפשר להעמיד החבית על האש. ולכן אין דרך להגעילה אלא באופן שיתבאר בסמוך.
827. רוקח סי' רנז, בשם ריב"א (וכן יעשה לחבית שתסס בו שכר שעורים, ילבין אבנים וישליך בחבית וישליך עליהן מים רותחים הוי ככלי ראשון וכשר). הובא בהגהות מיימוניות סוף הל' חמץ ומצה. איסור והיתר כלל נח דין עא (ללבן אבנים קטנים ויזרקם תוך חבית וישפוך הרותחין עליהן ... ואחר כך יגלגל החבית עם המים רותחין בכל צד). רמ"א סכ"א (והגעלת החביות יעשה בדרך זה, ילבן אבנים וישימם בהם, ויערה עליהם רותחים מכלי ראשון ויגלגל החבית שיגיע הגעלה לכל מקום). וראה לקמן (סעיף סד): שיש אומרים ש"די לה בעירוי מכלי ראשון, כיון שבליעתה היתה בצונן", ואשר בדיעבד סומכים על דעה זו.
828. סעיף כז וסמ"ה (והערה 206).
829. כדלקמן סי' תנב ס"ז (להדיחם ולשפשפם יפה קודם ההגעלה, כדי שלא יהיה דבוק בהם שום משהו איסור בעין), וש"נ.
830. זה קאי הן על הכשר על ידי הגעלה והן על הכשר על ידי מילוי ועירוי, שבשניהם אם היא של עץ צריך לנקר כו'.
831. רוקח סי' רסב (חבית שמכניסין בה שכר לקיום, אם תסס השכר בכלי, צריך להסיר שולי החבית, ולערות מים בתוכה מיורה רותחת שהמים רותחים). מהרי"ל הל' הגעלה ע' כה (צריך לפותחו מצד אחד, להוציא את שוליו ולנקרו ולשפשפו יפה יפה, ואחר כך להגעילו. ולא דמי ליין נסך שהוא צלול ועל ידי עירוי או הגעלה מבטלין הפליטה). דרכי משה ס"ק יד (ובתשובת מהר"י ברין כתב דאין נוהגים להשתמש בחביות של שכר על ידי הגעלה, רק פותחים השוליים). לבוש סכ"א (בחביות של שכר שלנו שאנו רואין שהשמרים מדובקין בהם מאד, נראה לי שאין מועיל להם לא עירוי ולא הגעלה, עד שיגרר וינקר היטב בסכין או בכלי בזויות בין השולים והנסרים מבפנים מכל צד, דהיינו שיפתח אחד מן השולים ויגרר וינקר בשוליו השני בזויותיו, ואחר כך יגעילנו או יערנו היטב כדינו, ואחר כך יסתמנו). ט"ז ס"ק כד (ולהסיר כל הזוהמא בין נסר לנסר).
832. ב"ח סוף סט"ז (מיהו עכשיו נהגו להחמיר שלא להשתמש בהן כלל, דמצוי בהן גומות גם בין הנסרים, ואי אפשר לנקר שלא ישאר שם משהו זוהמא, והוא חמץ גמור ומתערב בפסח, ואינו בטל קודם הפסח בששים דנשאר בעין, וכל שכן בפסח, וכמו שכתב הר"ש מאוסטרייך (מנהגי מהר"ש סי' יז) שלא להכשיר שום כלי עץ כמו קערות והדומה להן דמצוי בהן גומות בקערות, כל שכן דאין להכשיר חביות הללו, וכך הורה מהרש"ל ורבותי מהר"ש מלובלין ומהר"ר הירש שור זצ"ל). הובא ב מ"א ס"ק לט.
833. עד עתה מיירי בחבית שעמד בתוכה שכר (בירה, שהוא חמץ). עתה בא לבאר דין חבית שעמד בתוכה מי דבש (שאינם חמץ, רק שנתבשלו בכלי חמץ), שכיון שאין צריך להכשירה אלא לחומרה, סגי בהכשר הגעלה או מילוי ועירוי אף שאי אפשר לנקר היטב בין הנסרים.
834. ב"ח שם (מיהו בחביות שלא נשתמשו בהן אלא מי דבש, יש להתיר בהגעלה או בעירוי. דאף על פי שנתבשל ביורה שבישלו בו שכר תוך מעת לעת, אין שם ממשו של חמץ אלא טעמו, והוי נותן טעם בר נותן טעם להיתרא קודם פסח). הובא במ"א שם.
835. סעיף מה ([שומן] שהתיכו בתוך קדירה של חמץ בת יומה, מותר לאכלו בפסח, שהרי אין בו אלא נותן טעם בן נותן טעם של היתר, כלומר שלא נפלט לתוך השומן שום טעם מן החמץ עצמו, אלא מן החמץ נפלט לקדירה ומקדירה לשומן, והרי יש כאן [נותן טעם] בן נותן טעם ועדיין הכל היתר, כיון שעדיין לא הגיע הפסח ולא נאסר החמץ כלל, ולפיכך מותר לאכלו בתוך הפסח, דכל טעם שאינו נפלט ממשות המאכל עצמו הוא קלוש מאוד, וכשהוא נבלע בתוך מאכל אחר בשעה שטעם זה מותר עדיין באכילה, אין בו כח לאסור אחר כך כשיגיע זמן איסורו).
836. היינו אף שהובאה שם דעה האוסרת לאכול השומן עצמו בפסח, וגם כאן יאסרו את שתיית מי הדבש עצמו בפסח. מכל מקום לדברי הכל תהי' החבית מותרת בפסח בלי שום הכשר, כי המי דבש הם ב' נותני טעם להיתר, והחבית היא ג' נותני טעם להיתר. וכמבואר לעיל (שם): "ויש חולקין על זה ואומרים שלא התירו נותן טעם בן נותן טעם של היתר, אלא כשההיתר והאיסור הן שמות מחולקין שאין שמותיהן שוין זה לזה, כגון בשר בחלב, שבשר לבדו הוא היתר גמור ושמו בשר, ונותן טעם בן נותן טעם שלו מותר לאכלו בחלב ... אבל נותן טעם בן נותן טעם של חמץ, אף על פי שקודם הפסח הוא עדיין של היתר, מכל מקום כשמגיע זמן איסורו לא חל עליו שם חדש ... וכיון שאין כאן שם חדש אלא איסור הבא מאליו, יכול הוא לחול אפילו על טעם קלוש כזה כיון שמאליו הוא נאסר, ולפיכך אסור לאכול משומן זה ... אבל אם קודם הפסח עירה שומן זה כשהוא רותח לתוך כלי אחר, מותר להשתמש באותו כלי בפסח בלא הכשר".
837. אוצ"ל: נותן טעם בן נותן טעם בן נותן טעם (היינו ג' נותני טעם).
838. סעיף יג (שאף האוסרים בב' נותני טעם מודים בג' נותני טעם ... שנפלט מן הלים או מן היורה וחוזר ונבלע בכלים).
839. סעיף י (דהוי דבר המעמיד, ונחשב כאילו החמץ הוא בעין במי דבש השניים האלו).
840. סמ"ה (שדבר חריף אינו ניתר מטעם נותן טעם בן נותן טעם) וסמ"ו (שמי דבש שנתבשלו ביורה שבישלו בה יי"ש נאסרו אפילו אינה בת יומה). וראה הערות לשו"ע אדמו"ר הזקן, שיש מתירין ג' נותני טעם גם בדבר חריף ויי"ש.
841. עד עתה מיירי בכלים ששרו בהם פתיתי לחם או שכר (בירה, שאינם דבר חריף), ומועלת בהם הגעלה (ורק בחבית של עץ "נהגו להחמיר ... לפי שאי אפשר לנקר ביטיב בין הנסרים"). עתה בא לבאר דין כלים שעמד בהם יי"ש, שיש להם דין בית שאור וחרוסת, ומטעם זה נהגו שאין מועלת להם הגעלה.
842. משאת בנימין סוס"י נח (על דבר היין שרף ... הוא חמץ גמור ... והלכך יבערנו מיד, ואין לו תקנה אלא בשבירת החביות, וילך היין שרף באיבוד). והיינו שהגעלת החביות אינן מועילות. הובא גם באליה רבה (ס"ק מד).
843. כי אין הכלי נאסר מהיי"ש הכבוש בו, אלא כשנשרה בו מעת לעת, כדלקמן (הערה 654).
844. לבוש סכ"א (החביות והנודות שמחזיקין בהן תמיד יין שרף שלנו, שעושים משעורים ומחזיקים אותו בהם לקיום, חוש טעמינו מרגיש, וגם הריח יעיד, דגרועי מגרעי מבית חרוסת ומבית שאור, ואין מפיגין טעמן וריחן אפילו במים רותחין כמה פעמים, דאין מועיל להם לא עירוי ולא הגעלה, נראה לי). ט"ז סוף ס"ק כז (ומכל מקום נוהגים שלא להגעיל כלי שהיה בו יין שרף, כמו שכתב בלבוש). מ"א סוף ס"ק לט (ובלבוש כתב דחבית של ... יין שרף לא מהני הגעלה).
845. שאפילו המכשירים הגעלה בבית שאור (לעיל סמ"ד), מודים כאן שאינה מועלת, ונתבאר בשו"ת צמח צדק (או"ח סי' נא): "ולכן הט"ז אע"ג דסבירא ליה כמאן דאמר דגם לבית שאור מהני הגעלה, מכל מקום הצריך בחביות הנ"ל לבשל אותה תחלה במים עם אפר כו', כמ"ש בס"ק כ"ז". ובפרט בכלים שמבשלים בהם את היי"ש (ולא רק ששורים בהם יי"ש בצונן), שבזה כתב בשו"ת צמח צדק (שם): "אם יצוייר בית שאור שתשמישו על ידי רותחין, כנדון זה שהיי"ש הוי כבית שאור וגרע מיניה טובא כנ"ל, וגם הוא נבלע בהכלים על ידי רותחין, אפשר הי' מודה ר"י והרא"ש גם כן לדעת רש"י וסייעתו דלא מהני הגעלה, או עכ"פ בכה"ג ודאי יש לנו לתפוס דעת רש"י להלכה. דבלאו הכי נמי סבירא לי' להמ"א דהמנהג כרש"י, ולא סבירא לי' כמ"ש הט"ז. ובנידון זה יש לומר דגם הט"ז יודה". וכן כתב שם (סי' נב): "ודי לחריפות דצונן למהוי כרותח דכלי ראשון וסגי בהגעלה. אבל בנדון זה דאיכא תרתי, דחריפות היי"ש הוי כבית שאור, וגרע מיני', וגם הוא על ידי רותחין, יש לומר ודאי דמודה ר"י דלא סגי ליה בהגעלה על ידי רותחין. דהא כלל גדול אמרו כבולעו כך פולטו, וכאן הבליעה על ידי דבר חריף מאד, דצונן שלו נידון כרותחין דכלי ראשון, וגם הוא הי' רותח מאד, אם כן אין ניתר על ידי פליטה דרותחין לבד". וראה לעיל (הערה 348).
846. ט"ז ס"ק כז (ויראה שאם בישל אותו במים עם אפר או שאר עניינים עד שנסתלק הריח לגמרי, אין אחר כך איסור להגעילו). הובא בח"י ס"ק נז. אמנם הבישול במים עם אפר עצמו אינו מועיל לכתחלה להגעלה, כדלקמן סי' תנב סכ"ח (שיש אומרים ששאר משקים אין בהם כח להפליט כל הגיעול כמו המים, ומים המעורבים עם אפר (שקורין לו"ג) דינם כשאר משקים, שהאפר מבטל כח המים. ובדיעבד שעבר והגעיל בהם, או בשאר משקין, עלתה להם הגעלה). וראה לקמן שם (הערה 187). * וגם על ידי הגעלה אחר הבישול באפר, נתבאר בשו"ת צמח צדק (סי' נב): "לפי דעת המ"א ס"ק ל"ג דנוהגין כמ"ד דלא מהני הגעלה לבית שאור, אם כן כל שכן וקל וחומר בחבית של יי"ש דגריעי מבית שאור, דלא מהני להו הגעלה, אפילו אם בישל אותו במים או אפר תחלה".
847. שכל האמור לעיל (סעיפים ס-סב) הוא לכתחלה, איזה הכשר הכלים (הגעלה או מילוי ועירוי) מועיל לחביות שנאסרו על ידי כבישת פתיתי לחם, שכר או יי"ש. עתה (סעיפים סג-ד) בא לבאר דיניהם בדיעבד, כשהכניסו מי דבש או יין של פסח בחביות אלו: (א) אם הוגעלו כראוי, (ב) אם לא הוגעלו כראוי (היינו שהוגעלו בלי פתיחת שוליה לנקר הזוהמא שבין הנסרים, או שהוגעלה בעירוי מכלי ראשון), (ג) אם לא הוגעלו כלל. וסיכום הדברים: (א) חבית של יי"ש אין ההגעלה מועלת (סס"ב), ובדיעבד שהכניסו בה מי דבש בפסח, אם היתה הגעלה כדינה, מותר לשתותו (סס"ג). (ב) חבית של יי"ש שלא הוגעלה כדינה (היינו בלי ניקור הזוהמה שבין הנסרים, או שהוגעלה בעירוי מכלי ראשון, כדלקמן סס"ד), אף בדיעבד אסור (סס"ג). וכל שכן אם לא הוגעלה כלל. (ג) חבית של שכר שלא הוגעלה כלל, והכניסו בה מי דבש או יין קודם הפסח, מותר לשתותם בפסח, ואם נשארו בחבית בפסח אסורים בשתיה (סס"ג). (ד) חבית של שכר שלא הוגעלה כדינה (היינו בלי ניקור הזוהמה שבין הנסרים, או שהוגעלה בעירוי מכלי ראשון), אפילו הכניסו בה מי דבש או יין בפסח, מותר בשתיה (סס"ד).
848. הכרעת רבינו להתיר בדיעבד בחבית של יי"ש, אם הגעילה כדינה, כי מה שכתב הלבוש שהגעלה אינה מועלת, כי "גם הריח מעיד" (כדלעיל סעיף הקודם), חלק עליו במלבושי יום טוב: "אבל הטעם מנא ליה אחר הגעלה. וגם הריח אינו מבטל לשלא תהיה ההגעלה בכשרות". ואם כן יש להתיר עכ"פ בדיעבד.
849. שאף שבדיעבד אין חוששים לריח שנשאר בחבית, מכל מקום חוששים לריח שנשאר במי דבש.
850. סעיף ג (אסור להריח פת חמץ של נכרי).
851. שהרי לכתחלה אין סומכים על הגעלת החביות של יי"ש.
852. היינו שלא פתח את שוליה לנקר ולהסיר את הזוהמא, או שהוגעלה בעירוי מכל ראשון (כלדקמן סס"ד), אסור אף בדיעבד, שהרי יש בזה ב' חסרונות: (א) שאפילו הגעלה כדינה אינה מועלת בחבית של יי"ש (כדלעיל סס"ב). (ב) שאפילו בחבית של שכר אין הגעלה כזו מועלת (כדלעיל סס"א).
853. שהרי על ידי שריית מי הדבש בחבית מעת לעת, נפלט טעם היי"ש שבחבית ונבלע במי הדבש, כדלעיל (הערה 491), שעל ידי השריה מעת לעת נעשה כבוש כמבושל לאסור כולו.
854. ט"ז סי' תמב ס"ק ד (במקומות שמבשלין המע"ד בכל השנה ביורות שעושין בו יין שרף, דהוי דבר חריף וחזק ... על כן שומר נפשו ירחק מזה אפילו ביום טוב האחרון). שאף שהתירו לאכול ביום טוב האחרון של גלויות את מה שאסרו מחומרא בעלמא, כמו גזירת איסור מיני מלוחים בפסח, שמובא לעיל (סי' תמז סל"ו): "כבר נהגו במדינות אלו להחמיר לכתחלה שלא לאכול בפסח עד יום טוב האחרון של גליות כל מיני מלוחים שלא נזהרו לבדוק המלח מפירורי חמץ הנמצאים בו" (ונתבאר בהערות שם). משא"כ כאן האיסור הוא מדינא, ולכן אסור לשתותו אפילו ביום האחרון של גלויות.
855. מ"א ס"ק מ (שחבית של יי"ש, אף על פי שאינה בת יומה אסור הכל, דעינינו רואות שנותן טעם לשבח הוא, וכמ"ש בי"ד סי' קל"ז סס"א לגבי יין עיי"ש). והיינו כמבואר ברמ"א (יו"ד שם): "ואין חילוק בין בכלים האסורים משום יין נסך בין שהן בני יומן או לא". ובש"ך (שם ס"ק י): "דאפילו אינן בני יומן אוסרים, דלא שייך נותן טעם לפגם אלא בתבשיל אבל לא בכלי היין, דאדרבה כל שמתיישנים נותן טעם לשבח. כן כתבו הפוסקים". ולכאורה הי' נראה מלשון זה, שאין זה מחמת חריפותו של היי"ש, כי אם מחמת תכונת היין ויי"ש, שכל מה שמתיישנים משתבחים. אמנם נתפרש לעיל סי' תמז סמ"ו (מי דבש שנתבשל ביורה שבישלו בה יי"ש, אפילו יש כמה ימים בין ב' הבישולים, אסור לשתותו אפילו ביום טוב האחרון, שהיי"ש הוא חריף מאד, ומחמת חריפותו אין טעמו (הבלוע ביורה) נפגם אפילו לאחר כמה ימים). וכן הוא לענין ציר, כדלעיל שם סכ"ט לענין ציר (וכיון שטעם החמץ הבלוע בכלי, נעשה חריף מעט על ידי חריפות הציר שנכנס בתוכו ... אינו נפגם לעולם אפילו לאחר כמה ימים). ונתבאר בהערות שם ושם. * ומכל מקום, מה שאנו מדמים חריפות היי"ש לחריפות הציר, הוא רק לענין ביטול פגימת הטעם של אינו בן יומו, משא"כ לענין כבוש כמבושל בשיעור בישול אין היי"ש דומה לציר (שנתבאר לעיל הערה 491, כפי שיתבאר לקמן (הערה 654).
856. למעט הדברים הפוגמים, כדלקמן בסמוך (אם הכניס יין לחבית של שכר שלא הוגעלה, אפילו היא בת יומה, שמותר לשתותו בפסח, אפילו שהה בתוכה כמה ימים, שכל שכר הוא נותן טעם לפגם ביין).
857. את מי הדבש.
858. שאינו חריף, וטעמו נפגם אחרי מעת לעת.
859. מרדכי פסחים רמז תקסז (חבית של שכר להדיחן במים ולנגבן ולתת בו יין ודבש לצורך הפסח ... כל הנבלע בכלי לינה פוגמתו). הגהות אשר"י ע"ז פ"ב סי' כד (בדיעבד בכולהו שרי ואפילו לא הגעיל ... וכגון שאינו בן יומו דקיי"ל נותן טעם לפגם מותר ... ומשקה הנבלע בכלי ולן בו כלילה שלימה ונפלט פוגם). רמ"א סכ"א (ובדיעבד אם נתנו בהם יין או דבש בלא הגעלה, רק שהדיחן היטב תחלה, מותר לשתות ממנו בפסח).
860. לבוש סכ"א (בחביות של שכר שלנו, שאנו רואין שהשמרים מדובקין בהם מאד ... שיגרר וינקר היטב בסכין או בכלי בזויות בין השולים והנסרים מבפנים מכל צד).
861. משמעות רמ"א ולבוש שם (שמתירין בסתם). וכפי שנתבאר ב ט"ז ס"ק כב (ומשמע לי מזה סיוע למ"ש בי"ד סי' ק"ה ס"א, דאין אומרים כבוש כמבושל מחמת בלוע של הכלי, דהוי נותן טעם לפגם, דאם לא כן גם בצונן הוה לן להחמיר כאן מחמת כבוש כמבושל). והיינו מ"ש הט"ז שם (סי' קה ס"ק א): "דאחר מעת לעת אין הכלי האסור אוסר אפילו על ידי בישול, דנותן טעם לפג, ולמה יאסר הכלי כאן על ידי כבישת איסור את ההיתר אחר כך, דבשעה שיש לו לאסור, דהיינו אחר מעת לעת כבר הוא נותן טעם לפגם. ולפי הנראה דאין לאסור בדיעבד מה שנשרה או נתבשל בכלי ששרה בו איסור מעת לעת". וכן כתב הש"ך (סי' סט ס"ק י): "דהא לא נעשה כבוש עד אחר מעת לעת ואז הוי נותן טעם לפגם וכמ"ש בסי' ק"ה סס"ק ב". וכן כתב הש"ך בסי' סט (ס"ק סח): "ונראה דאפילו שהה בו הבשר כשר מעת לעת מותר, דנהי דבמעת לעת הוי כבוש כמבושל ממש, דמפליט כלי, וכמו שנתבאר בר"ס ק"ה, מכל מקום בשעת פליטה הוא נותן טעם לפגם, כיון דאינו פולט רק אחר מעת לעת שאינו בן יומו, וכמ"ש ר"ס ק"ה סס"ק ב". והיינו מ"ש (שם): "אם שהה בו מעת לעת נמי טעם פגום הוא". וכן הוא לעיל (סי' תמז סכ"ח): "אפילו אם היה הכלי בן יומו בשעה שכבשוהו לתוכו מותר לאכלו בפסח שהרי לא נפלט החמץ מהכלי לתוכו עד סוף מעת לעת משעה שנכבש וברגע ההיא שבסוף המעת לעת כבר יש יותר ממעת לעת משעה שנבלע החמץ לתוך הכלי וכבר נפגם טעמו" (ובהערות שם).
862. מרדכי רמז תקסז (חבית של שכר להדיחן במים ולנגבן ולתת בו יין ... לצורך הפסח ... כל הנבלע בכלי לינה פוגמתו, ועוד דשכר ביין נותן טעם לפגם הוא). הובא במ"א (ס"ק מ). והיינו שבנוסף לטעם האמור לעיל (במי דבש שהכניסו לחבית של שכר), שבסוף מעת לעת כבר נפגם טעם בלוע זה, נוסף כאן עוד טעם, שגם בלאו הכי, כל שכר הוא נותן טעם לפגם ביין. ולפי זה יהי' מותר היין, אפילו אם בישלו אותו בחבית זו כשהיא בת יומא מכבישת השכר בו.
863. מ"א ס"ק מ (ואם כן לפי מ"ש סי' תמ"ז ס"י לאסור נותן טעם לפגם בפסח, אם כן צריך לומר דהכי קאמר, אם נתנו בו יין או דבש קודם פסח, מותר לשתות ממנו בפסח, ובלבד שיערו אותו קודם פסח לחבית של פסח). הובא בח"י ס"ק נח.
864. כדלעיל (סי' תמז סי"ח): "וכל זה בתוך הפסח, אבל קודם הפסח, אפילו בערב פסח משעה ששית עד הלילה, שהחמץ אסור אז באכילה ובהנאה מן התורה, מכל מקום ... נותן טעם לפגם מותר בו לדברי הכל כמו בשאר איסורין". (ושם סכ"ב): "אבל חמץ שנתערב בהיתר ... שהוא נותן טעם לפגם מותר לאכלו בתוך הפסח ... ואינו חוזר וניעור בפסח". (ושם סמ"ז): "דבר שאינו חריף שנתבשל בכלי חמץ שידוע שלא היה בן יומו ... וקודם הפסח עירה אותו מהכלי חמץ לתוך כלי של פסח, מותר לו לשתותו בפסח כמו שנתבאר למעלה, שכל נותן טעם לפגם שנעשה קודם הפסח אינו חוזר וניעור בפסח".
865. סעיף ח.
866. שבזה התירו בדיעבד רק "כשעירה היין או המי דבש מחבית זו לחבית אחרת קודם הפסח". משא"כ כאן שהוגעלה, אלא שההגעלה לא היתה כראוי, יש להתיר בדיעבד, אפילו אם הכניס את מי הדבש בחבית זו בתוך הפסח (כדלעיל הערה 534). והטעם לזה הוא, כיון שיש מתירים כאן הגעלה בלי פתיחת שוליה כו', וכן יש מתירים כאן הגעלה בעירוי מכלי ראשון, לכן מצרפים את דעת המתירים נותן טעם לפגם בפסח, ומתירים לשתותו בדיעבד, אפילו אם הכניס את מי הדבש בחבית בתוך הפסח.
867. אליה זוטא ס"ק כב, שכתב (על מה שכתב בלבוש: שיפתח אחד מן השולים ויגרר וינקר בשוליו השני בזויותיו): "ונראה דבדיעבד אם נשתמש בחבית שכר על ידי הגעלה דאין להחמיר".
868. הגהות מיימוניות סוף הל' חמץ ומצה (ומהר"ם אומר ... כשמעבירין המים מן האש, אפילו נח רתיחתן, יכול לשפוך תוך החביות, אחרי שלא נשתמש בהן כי אם על ידי צונן). הובא ב ב"י ד"ה והגהות. ט"ז .
869. תוס' ע"ז לג, ב ד"ה קינסא (וענין הגעלה התיר ר"ת להגעיל חבית לטהר מיין נסך, אם פתח אחד משוליה וזורק רותחין לתוכה, ומהפך המים על שוליה אילך ואילך. דאע"ג דבשאר איסורין לא סלקא הגעלה בהכי, דאפילו עירוי מכלי ראשון ליכא, הכא מכל מקום איכא למימר ביין נסך דתשמישו בצונן שרי). הובא ברא"ש שם פ"ב סי' כב, ובשו"ת כלל יט ס"ז. רמ"א ביו"ד סי' ק[ל]ה סט"ו (ויש מתירין אפילו על ידי עירוי שמערה בהן רותחין ולגלגלן). עי' מ"א ס"ק מט (באותן שמשימין בהן יין שרף לקיום, ואין לדמותו ליין נסך ... דכמה קולות הקילו ביין נסך, משא"כ בחמץ, עיין סעיף כא). והיינו שמוכיח מהלכה שלפנינו, שיין שרף לענין פסח חמור יותר מיין נסך. אבל מכל מקום גם לענין יין שרף התיר הגהות מיימוניות בשם מהר"ם מרוטנבורג (כנ"ל הערה הקודמת).
870. ט"ז יו"ד סי' קלה ס"ק יח (מ"ש בדעת ר"ת לשפוך רותחין, לכאורה משמע אפילו רותחין דכלי שני קאמר, מדנקט סתם רותחין ... ואינו כן דבהדיא איתא בתשו' הרא"ש כלל י"ט סי' י"א וז"ל והחבית התיר ר"ת שיקח יורה מליאה מים רותחין וישפכם לחבית כו', ואף על פי שאין זה כלי ראשון כיון שאין המים מגיעין בכולם אלא על ידי גלגול, אפילו הכי כיון שהבליעה על ידי צונן היה מקיל כו', הרי דאף לר"ת צריך שישפוך מכלי ראשון דוקא).
871. תוס' שם. הגהות מיימוניות שם. רמ"א . והטעם שמועלת בזה הגעלה על עירוי מכלי ראשון, אף שעירוי מכלי ראשון אינו מגעיל אלא כדי קליפה, כמובן מהאמור ברמ"א (יו"ד סי' צב ס"ז): "דאין עירוי אוסר רק כדי קליפה". וכדלעיל (סי' שיח סי"ט): "שעירוי מכלי ראשון מבשל כדי קליפה". היינו כיון שגם החבית נאסרה על ידי כבישה בצונן רק כדי קליפה, כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' קלה סי"ג): "אפילו במכניסו לקיום, אינו בולע יותר מכדי קליפה. לפיכך אם העביר עליהם מלקט ורהיטני, או קלפם בקרדום, הוכשרו". וכן פסק הט"ז (יו"ד סי' קה ס"ק א): "ועל עיקר הדין שכתבו איסור והיתר דצריך ששים נגד כולו באם נאסר על ידי כבישה מעת לעת, קשה לי, דהא כתב הרשב"א ... דהחבית שנאסרה על ידי בלע יין עובד כוכבים בצונן אינו אלא מועט, ועל כן סגי ליה בקליפת הכלי להכשיר ... ונמצא דעכ"פ אין לומר כבוש כמבושל ממש, דאם כן לא היה סגי בקליפת הכלי להכשירו". ואף שכתב הש"ך שם (יו"ד סי' קלה ס"ק לג): "אם היה ידוע שהיה יין נסך בתוכו יום שלם, הוי ליה כבוש, וכבישה אוסר כל הכלי". וכן דעת כמה פוסקים. הנה גם כאן לא התיר רבינו אלא: (א) כשמעיקר הדין מותר מטעם נותן טעם לפגם, אלא שלא עירה ממנו קודם הפסח (כמבואר בסוף הסעיף הקודם). (ב) גם זה לא התיר אלא במקום הפסד מרובה. ונתבאר ב"פסקי אדמו"ר הזקן" (לסי' צח ס"ד אות ג). וכן מועלת הגעלה בעירוי מכלי ראשון, להכשיר את הסל שנאסר על ידי מליחה, כיון שגם המליחה אינה אוסרת אלא כדי קליפה. וכדלעיל סל"ה (והערה 254. וראה גם לעיל הערה 200), * במה דברים אמורים בכבוש בשאר משקים, אבל אם נכבשו בציר וחומץ חזק, נאסר הכלי בכל עביו, כדלעיל סי' תמז ס"ל (אם הוא יודע שיעור המקום מן הכלי שהיה בו הציר ... וברור לו שיש ששים במליח הנכבש עם מי הכבישה כנגד אותו מקום מן הכלי, בכל עוביו, מותר לאכול מליח זה בפסח). וראה פסקי אדמו"ר הזקן (לסי' סט סט"ז אות ב). ואם כן מובן, שלא תועיל בזה הגעלה על ידי עירוי מכלי ראשון, שאינו מגעיל אלא כדי קליפה. ונתבאר לעיל (הערה 491).
872. בסעיפים סה-ח שלפנינו יתבארו הלכותיו של תנור בית החורף, שמשתמשים בו גם לבישול. הלכותיו של תנור אפיה ובישול יתבארו לקמן סי' תסא (אם במשך השנה אופים בו חמץ ורוצים להכשירו ולאפות בו מצות לפסח), ובסי' תצד (אם במשך השנה מבשלים בו בשרי, ורוצים לאפות בו לחם חלבי בחג השבועות). וכאן מדובר בתנור חימום הבית (תנור בית החורף) שמשתמש בו גם לחימום האוכל, ורוצה להשתמש בו גם למאכלי פסח. ודן כאן בשלושה אופני החימום שבו: (א) דופני וגג תנור זה עשויים מחומר מעביר חום (קכלי"ן), בשביל חימום הבית, כדלקמן (סי' תנט ס"ז): "תנור בית החורף ... שהוא מחזיק חומו ביותר ומתפשט חומו חוץ לדפנותיו", ולכן אפשר להעמיד על גגו את המאכלים לחימום, כדלעיל (סי' רנג סכ"ו): "תנור שלנו שיש עליו מעזיבה ... שהמעזיבה מפסקת בין האש להקדרה שהתבשיל בתוכה". וכיון שבמשך השנה נבלע בו טעם חמץ, אסור להניח עליו מאכלי פסח, שיפליטו טעם זה ויבליעוהו במאכלי פסח (סס"ה-ז). (ב) תנור זה הוא גדול, ולכן אפשר לבנות בתוכו פינה קטנה (תנור קטן), שהם שלושה דפנות וגג מחומר מעביר חום (קכלי"ן), וצדו הרביעי פתוח לצד פתח התנור הגדול, אשר בתוכה מעמידים את המאכלים לחימום, כדלעיל (סי' רנג, בקונטרס אחרון ס"ק יא): "תוך הקכלי"ן". וכאן נוסף עוד חשש (בנוסף לחשש שנתבאר לעיל), שכשמעמידים בתוכה תבשיל רותח של חמץ, עולה הבל התבשיל ונבלע טעם החמץ בגגו, וכשמעמידים בו בפסח תבשיל רותח, עולה ההבל לגג, מפליט ממנו את טעם החמץ וחוזר ויורד ומבליעו בתבשיל של פסח (סס"ה). (ג) אפשר גם להעמיד את קדירות הבישול בתוך התנור הגדול. שגם בו קיימים שני החששות הנזכרים (סס"ח). * חימום המאכלים בתנור זה הם בשלושה אופנים: (א) מניחים שם חלה או מצה או קוגל (פשטיד"א) לחממו, שטעם החמץ שבתנור נבלע במצה ומאכלי פסח (סס"ה-ו). (ב) מעמידים שם קדרה צוננת עם תבשיל בתוכו לחממו. שאז מפסיקים שולי הקדרה בין טעם החמץ שבתנור לבין מאכלי פסח שבקדירה (סס"ז). (ג) מעמידים שם קדרה רותחת עם תבשיל בתוכו, לשמור חומו, שאז נוסף החשש השני הנ"ל, של עליית הבל התבשיל הרותח לגג התנור (סס"ה וסס"ח).
873. שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (ואין להניח שום דבר על התנורים בבית החורף, דרגילים להשים עליו פשטידא ושאר חמץ כל ימות השנה, והוי ככלי חרס שאין יוצא מידי דופיו לעולם). רמ"א סכ"ב (תנור של בית החורף דינו ככלי חרס, ואסור לשום שום דבר על התנור בפסח).
874. מהרי"ל הל' מאכלות אסורות בפסח ע' קלו (אמר מהר"י סג"ל, אסור לצלות שום דבר בקאכלין של בית החורף בפסח, דכל השנה לא נזהרין מלהחם בהן פשטיד קרעפליך וחתיכת פת, וכלי חרס הם, וחום שלהן אינו מוציא מידי דופיין, דלא כבשונו הוא). מהר"י ווייל שם (וכן אסר מהר"י ז"ל להניח שום דבר בהככלו"ן ר"ל בוקאלטט"י, תוך ימי הפסח, מהאי טעמא). הובא במ"א כאן ס"ק מד (והוא הדין על הקכלי"ן, משום שרגילין להשים בהן קרעפלי"ך וח[ת]יכות פת, וכלי חרס הם, ואין יוצא מידי דפיו לעולם, דלאו כבשונות הם).
875. שזהו פירוש "בקאכלין של בית החורף" שהובא לעיל ממהרי"ל, ונתפרש יותר בב"ח (ד"ה ומ"ש ורש"י): "מעמידין כאכלי"ן מכל צד מסביב, וחוזרין ועושין כיסוי למעלה מאותן כאכלי"ן שמסביב, ונעשה כתנור קטן, לשום שם התבשילין כשהתנור מתחמם". הובא במ"א ס"ק מד. ט"ז ס"ק כח (תנור בבית החורף, למעלה תוך החלל שבין הקכלי"ן שלמעלה מן התנור, ומשימין שם התבשילין כשהתנור חם).
876. סעיף ו (כל כלי חרס שנשתמש בו חמץ בחמין שהיד סולדת בו ... אין לו תקנה ... שאינו יוצא מידי דופיו ... לעולם).
877. מהרי"ל ומהר"י ווייל שם (פשטידא). מ"א שם (קרעפל"ך).
878. גמרא ל, ב. מהרי"ל ומהר"י ווייל ומ"א שם. וכדלעיל (סעיף ו).
879. שנתבאר לעיל (ס"ז): "ומכל מקום קבלו חכמים שיש לכלי חרס הכשר על ידי ליבון".
880. מ"א שם (היסק אין מועיל שהסיקו מבחוץ).
881. סעיף ח (כלי חרס שדרך היסקו כל השנה הוא מבחוץ ... היסק חיצון אינו מועיל כלום מן התורה, שהרי האיסור נשתמש ונבלע בפנימית הכלי, וצריך להפליטו גם כן דרך פנימית הכלי, דכבולעו כך פולטו). וכך גם כן, הן באופן הראשון שמשימין המאכל על גביו מלמעלה, וההיסק הוא בתוך התנור, שאינו מועיל להכשיר בליעת החמץ שמלמעלה. והן באופן השני, שמשימין המאכל בתוך התנור קטן, וההיסק הוא בתנור הגדול שמחוץ לתנור הקטן, שאינו מועיל להכשיר בליעת החמץ שמבפנים התנור הקטן. * ומטעם זה יש המפקפקים (שערים המצויינים בהלכה סי' קטז ס"ק ב) בליבון התנורים שלנו, אפילו אם יש להם ניקוי עצמי בחום של 450 מעלות; שהרי הסיקו מבחוץ (למטה, בתחתית התנור) והבליעה היא מבפנים (למעלה, במדף האפיה). ונתבאר לעיל (הערה 59), שגם בליבון כלי מתכות אין מועיל הליבון שמבחוץ. ויש אומרים שדינו כהסיקו מפנים (יסודי ישרון ח"ו ע' קנז), "שהרי האש מהלך על פני כל התנור, וחומו גדול מאד, הוי התנור כמלוי גומרי" (אך צ"ע לחלק בינו למה שנתבאר כאן, שההיסק שבתנור הגדול, אינו מועיל להכשיר "בתוך התנור קטן שבתוכו", אף שגם כאן החום ממלא את כל התנור). ויש טעם להקל בתנורים שלנו, שאופים את הלחם בתוך תבנית של מתכת, וגם הזיעה אינה אוסרת בדבר יבש, כדלעיל (הערה 330). ולכן מתירים בהיסק של ניקוי עצמי, בחום של 450 מעלות. ויש המקילים מטעם זה, אף בתנור שאין בו ניקוי עצמי בחום כזה, אלא מסיקים אותו במשך שעה, מעט יותר מדרגת החום שבו רגילים להשתמש בתנור (ליקוט הדעות ראה "הגעלת כלים פי"ג הערה תלב).
882. מהרי"ל שם (ומי שירצה יתקן ברזל בתחתיתן וישתמש עליו בפסח). מ"א שם (ומי שירצה יתן ברזל תחתיהן וישתמש עליו בפסח). ח"י סי' תסא . והטעם שזה מועיל הוא כדלקמן (סס"ז): "שהאיסור הבלוע בתנור אינו נפלט לקדירה שעליו". ויתבאר לקמן (הערה 589), ולעיל (הערה 322, והערה 402). וזאת היא הדרך הכי יעילה להשתמש בפסח בתחתית הגז (אם קשה להחליפה או להגעילה), להניח עליה בלעך של שבת, באופן שהסירים והאוכל החם לא יגעו בתחתית זאת (ראה אגרות משה ח"א סוס"י קכד).
883. כי אם ישתמשו בו בפסח, יהיה דינו כקדרה, שכתב בשו"ת מהר"ם מלובלין (סי' קו. הובא במ"א שם): "אם הושיבו קדרה בתוך תנור של בית החורף או על גבו בפסח ... די לאסור בזה לכתחלה ... אבל לא לאוסרו בדיעבד". ויתבאר דינה (לקמן סס"ז-ח). וכן נפסק ברמ"א (יו"ד סי' צב ס"ח): "שתי קדירות נוגעות זו בזו, דאין אוסרין זו את זו בנגיעה ... מיהו לכתחלה יש ליזהר בכל זה". וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' צב ס"ח אות ג.
884. כיון שטעם החמץ לא נפלט מהתנור לברזל הזה, מותר להניח מאכלי פסח חמים על הברזל הזה.
885. סעיף מח וסנ"א (שסדין אינו מועיל למאכל חם, אלא כשהגעילו תחלה את הכלי שתחתיו). ונתבאר לעיל (הערה 402).
886. כי דוקא התבשיל הרותח מעלה הבל.
887. ועתה כשעולה הבל התבשיל של פסח, הוא מפליט את טעם החמץ שבגג התנור, וחזרה הזיעה וירדה אל התבשיל של פסח (ראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' צב ס"ח אות א).
888. מ"א סוף ס"ק מד (ואי משום שיש כיסוי למעלה, עכ"פ אין היד סולדת בזיעה למעלה). ומקורו ברמ"א יו"ד סי' צב ס"ח (מיירי שהוא בקרוב כל כך שהיד סולדת בזיעה במקום שנוגע בקדירה. אבל אם אין היד סולדת בזיעה, הכל שרי). ש"ך יו"ד סי' צג ס"ק ה (ונראה שצריך שתהא היד סולדת בזיעה). וכן הוא לעיל סמ"א (הכיסוי להזיע עד שהיד סולדת בו בזיעה זו ... קצת לחלוחית שהיד סולדת בו), ובהערה 324. ותורף המשך דברי רבינו הוא כך: אם ה"תבשיל רותח", אזי ההבל עולה לגגו. ולכן "אפילו התנור הוא צונן ... שגג זה לא הזיע זיעה חמה שהיד סולדת בו ... מכל מקום אין להעמידה שם" (כדי לשמור על החום שבו). משא"כ אם התנור חם, נתבאר בפרי מגדים (א"א ס"ק מד): "ואמנם בקצת תנורים שעושין בתוכה חלל כעין תנור קטן, ומשימין חמץ, והזיעה עולה למעלה, אף על פי שאין יד סולדת בו בזיעה, מכל מקום התנור הכיסוי חם מלמעלה, ונבלע הזיעה שם, וכשמשימין אחר כך קדירה בפסח ומזיע למעלה ונופל הזיע לתוך קדירה צ"ע, דיש לאסור אפילו דיעבד". וכ"כ בהגהות רבי עקיבא איגר (על המ"א שם): "לענ"ד הא הכסוי למעלה חם, והזיעה נתחמם". * ואף שנתבאר לקמן (סס"ח): "ואף על פי שגג התנור הזיע תחתיו מבפנים מחמת חום התבשיל שתחתיו ... מכל מקום כיון שכבר הוסק התנור, הרי נתלבן גגו על ידי השלהבת ונשרף כל החמץ הבלוע בו". הרי דייק רבינו לכתוב שם: "אם הניח קדרות רותחות בפסח בתוך התנור של בית החורף לאחר שהוסק כבר", היינו שהבליעה וההיסק שניהם הם בתוך תנור בית החורף. משא"כ כאן שהניח הקדרות בתוך התנור הקטן, שהבליעה היא תוך התנור הקטן, וההיסק הוא מבחוץ התנור הקטן, בזה לא יועיל ההיסק, כדלעיל ש"אין החמץ נפלט משם על ידי היסק זה, שהוא בתוך חלל התנור". יוצא אם כן, שאם התנור חם, אזי בגג התנור הקטן היד סולדת מחום ההיסק שמבחוץ, ולא הוכשר על ידי היסק זה שמבחוץ, ולכן כותבים הפרי מגדים והגהות רעק"א, שאפשר אז יש לאסור אף בדיעבד.
889. ט"ז סוף ס"ק כח (ואין כאן איסור כלל בשום אופן בדיעבד). אלא שהוא בכללות ההלכה הזאת, שאם "הניח שם קדירה עם התבשיל של פסח, אין איסור בדיעבד", ולא הזכיר את חשש ההבל; אף שבאמת כן הוא גם בנושא ההבל שעולה מהתבשיל.
890. לכאורה כפל הלשון. וראה מראי מקומות וציונים שמפרש, שהעמידו תחתיו ברזל, כאמור לעיל.
891. מ"א סי' תסא ס"ק ב (אם רוצה להשתמש בו בפסח צריך להטיח מכל סביביו ולמעלה). ח"י סי' תסא ס"ק ג (וכהאי גוונא יש לנהוג במה שאנו קורין רע"ר או שענ"ק טי"ש [=שהוא תנור קטן הנ"ל], להטיח כעובי אצבע כל סביביו).
892. סעיף ב (יש נוהגין להטיל בתנור קרקע חדשה, כדי שלא יצטרכו להכשירו על ידי היסק ... ומנהג יפה הוא, ובלבד שיטילו בו קרקע עבה בכדי אצבע או יותר על פני כולו).
893. ט"ז סוף ס"ק כח (אם הניח מצה שם או שאר דברים כמו שהוא, בלא קדירה, כשהוא רותח, אז יש לאסור אפילו בדיעבד, במקום שרגילים לתת שם חמץ בכל השנה כנ"ל ברור ופשוט). מ"א (בס"ק מד מבאר שאם התבשיל בקדירה התבשיל מותר בדיעבד, כדלקמן בסמוך. ובס"ק לז, מבאר ההלכה דלעיל סנ"ו, שטעם חמץ הבלוע במרדה אוסר המצה רק כדי קליפה).
894. מ"א ס"ק לז (סגי בקליפה, דבבלוע בכלי לא מחמרינן כולי האי).
895. סעיף נו (ואף על פי שאם נגע ככר של חמץ בככר של מצה חם צריך ליטול מקום מגעו בעובי כרוחב גודל. מכל מקום כאן שאין החמץ בעין, אלא בלוע ... די בקליפה), ונתבאר לעיל שם (הערה 459). ואפילו אם נאסר התנור על ידי פת שיש בה שמנוניות, ואפילו אם האיסור הוא שמן מצד עצמו, כמו החמאה לענין בשר בחלב, מכל מקום אחרי שנבלע בכלי אינו אוסר אלא כדי קליפה, כדלקמן (סי' תצד סט"ז): "לחם נילוש ... בחמאה ... ליקח מרדה ... להוציא בה לחם זה מן התנור ... כשיאפו לחם אחר לאכלו עם בשר, ויוציאוהו במרדה זו, יהא נפלט ממנו טעם החלב ויבלע בלחם (כדי קליפה, כמ"ש בסימן תנ"א)". ויתבאר לקמן שם (בהערות).
896. ראה רמ"א יו"ד סי' קה סוף ס"ג (איסור שהניחו בכלי היתר או להפך אמרינן ביה גם כן דין תתאה גבר, כמו בב' חתיכות). והיינו שאם העליון חם והתחתון צונן סגי בקליפה, ואם התחתון חם נאסר כולו. ובש"ך שם ס"ק י (ומהרש"ל ... דלא שייך נמי למימר גבי קערה או כף עילאה גבר או תתאה גבר, כי אם בשני מיני אוכלים שטבען להיות חם וקר, משא"כ כלי שאינו טבע בכך, אם כן חם שאצלו מפליט ובולע. ואם כן כל זמן שהוא חם שהיד סולדת בו, אוסרת וגם נאסרה מגוף האיסור בכלי, היכא דליכא ששים). והיינו שבכל אופן נאסר כולו. אמנם כאן שהוא איסור בלוע וביבש, לכל הדעות לא נאסר אלא כדי קליפה, בין אם המצה העליונה בלבדה חמה, ובין אם התנור התחתון בלבדו חם.
897. דהיינו כיון שהאיסור מצד עצמו נבלע כדי קליפה בבשר, וכיון שהמאכל השמן מפטם את הטעם הבלוע הזה, מועיל הפיטום, שאיסור זה הבלוע כדי קליפה, יפעפע בכל החתיכה. כדלעיל סי' תמז ס"ו (השמנונית של היתר שבמקום מגעו, הוא מפטם ומשמין את טעם החמץ משהו הנפלט, ועל ידי כן מפעפע טעם משהו זה ומתפשט בכל ההיתר, כמו שהוא דרך כל דבר שמן לפעפע ולהתפשט, כשהוא חם כל כך עד שהיד סולדת בו, וכיון שנתפשט טעם חמץ משהו בכל ההיתר הרי הוא אוסר את כולו, שחמץ בפסח בכל מקום שישנו אינו מתבטל לעולם). ולקמן סי' תסז סנ"א (ששמנונית הבשר מפטם את הציר הנבלע בו, ונעשה כאלו הוא עצמו שמן, ואזי הוא מפעפע ומתפשט ונבלע בכל אותה החתיכה, שכן דרך השומן לפעפע כשהוא רותח). ונתבאר בהערות שם ושם. * ואף שנתבאר בטור יו"ד סי' קה (שאין דבר הבלוע בחתיכה יוצא ממנה לבלוע באחרות אלא על ידי רוטב, אפילו החתיכה של היתר שמינה ושומן שבה מפעפע, לפי שאין השומן שבה מוליך עמו האיסור אלא למקום שהאיסור יכול לילך בטבעו). וכן הוא לקמן סי' תסא סי"ח (שטעם הבלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, אפילו שתיהן שמינות אלא אם כן האיסור עצמו הוא שמן). וכן הוא לקמן סי' תסז סנ"ב (שאף להאומרים ששמנונית הבשר מפטם את הציר היוצא מהחטה, מכל מקום אין בציר זה כח לפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, כיון שאינו שמן מצד עצמו). היינו דוקא במקום שהאיסור מצד עצמו אינו נבלע כלל בההיתר, וגם הפיטום אינו מועיל שיפעפע מחתיכה לחתיכה, משא"כ כאן, שגם האיסור מצד עצמו נבלע כדי קליפה בבשר. ועל זה מועיל הפיטום, שאיסור זה הבלוע כדי קליפה, יפעפע בכל חתיכת הבשר. כמבואר בהגהות מהרש"ל לטור יו"ד שם, הובא בפרישה שם ס"ק טז (וכתב רש"ל דדוקא בגוף האיסור, אבל בבליעת האיסור, לא סבירא לן הכי). וכן הוא בב"ח שם (כשהחתיכה אסורה מחמת עצמה אפילו היא כחושה, מכל מקום מאחר דבעל כרחך פולטת רוטב נבלה, הלכך אם ההיתר אצלו שמן השומן מתערב ברוטב נבלה ונבלע עמו בחתיכה). ונתבאר בש"ך שם ס"ק יט (כמ"ש מהרש"ל והפרישה והב"ח, דהיכא דהאיסור אסור מחמת עצמו, בהא קאמר לעיל דאפילו האיסור כחוש ההיתר שהוא שמן מוליך האיסור עמו, מאחר דבעל כרחך בלאו הכי פולטת רוטב של איסור, ובלאו הכי אוסר כדי נטילה, הלכך אם ההיתר אצלו שמן מחזיק פליטתו ומבליע בכולו, משא"כ הכא שאין החתיכה אסורה מחמת עצמה אלא שבלעה איסור). ונתבאר בדובר שלום (ע' קצ-קצא. וע' קצו). פסקי אדמו"ר הזקן לסי' צד ס"ח.
898. סעיף ז (ובמדינות אלו נוהגין להחמיר בבשר חם שנגע בו חמץ חם לאסור את כולו, אפילו הוא כחוש, לפי שאין אנו בקיאים לחלק בין כחוש לשמן, שלפעמים הבשר נראה כחוש מבחוץ והוא שמן מבפנים, לפיכך נוהגין להחמיר בכל דבר ששייך בו שמנונית, לאסור את כולו בהנאה אם נגע בו חמץ ושניהם חמין, אף על פי שאין שם רוטב. ואין אנו מקילין אלא בחמץ שנגע במצה וכיוצא בה מדברים שאי אפשר למצוא בהם שום צד שיהיה בהם שמנונית).
899. משא"כ אם יש בחמץ חשש שמנונית, נאסר כולו. והיינו הן בכל עובי הכלי, כדלקמן (סי' תצד סט"ז): "שעכשיו יהא נבלע בה טעם החלב בכל עוביה". והן בכל אורך הכלי, כדלקמן (סי' תסז ס"ס): "אם היא שמינה ... השפוד מפעפע ומתפשט טעם משהו זה ונבלע בכל אורך השפוד".
900. מ"א ס"ק מד (אם תימצי לומר שהיה שם קצת חמץ בעין, די בקליפה, כיון דאין שם רוטב, ואם כן הקדירה אסורה והתבשיל מותר). ואף שכתב על זה הפרי מגדים (א"א ס"ק מד): "דקליפה לאו דוקא, אלא נטילה כרוחב אצבע אגודל, ואם כן אין הקדירה במקום נטילה" (ראה הערות ובאורים רכט ע' ז). פוסק רבינו כהמ"א, שמה שאמרו (לעיל סי' תמז ס"ה): "ככר חמץ שהיד סולדת בו שנגע בככר מצה חם שהיד סולדת בו אינו אוסר אלא מקום מגעו דהיינו שיסיר מהמצה את המקום שנגע בו החמץ ויסיר אותה בעומק כרוחב אגודל", היינו דוקא במאכל, משא"כ הכלי אינו נאסר אלא כדי קליפה. * והטעם והמקור לחילוק זה נראה, כי דין איסור הצליה למדים מהא דאמרינן (משנה חולין צו, ב): "ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה". ובגמרא (שם): אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד". ובתוס' (שם ד"ה עד שמגיע לגיד): "לאו דווקא עד שמגיע לגיד ממש, דהא צריך שיניח כדי קליפה סמוך לגיד, ואפילו כדי נטילה". והיינו שתוס' מסתפקים אם צלי אוסר כדי קליפה או כדי נטילה. וקיי"ל לחומרא שהצלי אוסר כדי נטילה ומליחה אוסרת כדי קליפה, כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' קה ס"ה): "שאין הצלי אוסר אלא כדי נטילה". ושם (ס"ט): "מליח שאינו נאכל מחמת מלחו דינו כרותח ומפליט לאסור כדי קליפה". והיא הכרעת הרא"ש (חולין פ"ז סי' כד): "לצלי בעי נטילה, כיון שלא מצינו מפורש בו קליפה. ומיהו יראה שאין צריך להחמיר ברותח דמליחה, ודי בקליפה". אמנם הכרעה זו נאמרה רק לענין מאכל, שנאסר כדי נטילה. משא"כ לענין כלי אין לנו הכרעה זו, ולכן קיי"ל שאינו אוסר אלא כדי קליפה. סיכום הדברים – לעיל (הערה 456). * וכעין זה מצינו ברמ"א (יו"ד סי' צח ס"ד): "על ידי רתיחת מליחה אינו נבלע בכלי רק כדי קליפה". ובש"ך שם (ס"ק יד): "דוקא בכלי אבל בדבר מאכל קי"ל דנאסר כולו". והיינו שאף שבדבר מאכל "אין בקיאים בין כחוש לשמן", ונאסר כולו, מכל מקום בכלי אין אוסרים אלא כדי קליפה.
901. ט"ז ס"ק כח (דחרסי התנור שבלעו החלב לא גרעי מקדירה שמבשלים בתוכה חלב, ונגעה בקדירה של בשר, דאין איסור). מ"א ס"ק מד (אם הושיבו קדירה על תנור בית החורף או בתוכו בפסח ... די בזה לאסור לכתחלה, אבל לא בדיעבד ... דאין מפעפע מדופן לדופן). ח"י ס"ק סג (דלא יהא אלא כשני קדירות שאינם נבלעין מזו לזו).
902. רמ"א שם ס"ח (שתי קדיורת נוגעות זו בזו דאין אוסרין זו את זו בנגיעה). ט"ז שם ס"ק כט (מטעם זה נראה לי להתיר באם אפו בתנור פלאדי"ן של חלב, ואחר כך באותו מקום רותח הושיבו שם קדירה ובתוכו בשר, דכל שאין החלב בעין במקום ההוא בתנור הוי כקדירה של חלב, ושתי קדירות לא אסרי אהדדי). ובט"ז סי' צז ס"ק ג (דחרסית של תנור שבלעו מן החלב לא גרע מקדירה שמבשלין בתוכה חלב, ונגעה בקדירה של בשר, דאין שם איסור, כמ"ש הפוסקים בשתי קדרות שנוגעות זו בזו). וראה גם לעיל סמ"א (הקדירה מותרת, אע"פ שנגע בה הכיסוי, שאין איסור יוצא מכלי לכלי בלא רוטב). ונתבאר לעיל שם (הערה 322). וראה לעיל (הערה 402). פסקי אדמו"ר הזקן לסי' צב ס"ח אות ג.
903. היינו שעד כאן (סעיפים סה-ז) מיירי שהניח התבשיל על גג תנור החורף, או בתוך התנור הקטן שבתנור החורף. עתה בא לבאר דין הניח התבשיל בתוך תנור החורף.
904. שנתבאר לעיל סס"ה (והערה 575), שאם גג התנור היד סולדת בו נאסר התבשיל (וכדלעיל סמ"א). וכאן הרי מיירי שהתנור חם, כדלעיל: "הניח קדרות רותחות בפסח בתוך התנור של בית החורף לאחר שהוסק כבר".
905. מ"א סוף ס"ק מד (ונראה לי דאם הושם תוך התנור, אפילו יד סולדת בכיסוי שרי, משום שכבר הוסק התנור. ואף על פי שלא נתכוין להכשירו שרי בדיעבד). כי דוקא כשבא להכשיר את רצפת התנור, נתבאר לקמן (סי' תסא ס"א): "צריך ליזהר שילכו הגחלים על פני כולו ... כמו שבכל השנה כשנאפה חמץ בתוכו בולע ממש על ידי גחלים", משא"כ כאן שרוצה להכשיר את גג התנור, שגם כל השנה לא נבלע החמץ אלא על ידי השלהבת, לכן סגי גם בליבון "על ידי השלהבת". ודוקא לעיל (סס"ה) נתבאר שאין היסק תנור בית החורף מועיל להכשיר את גג התנור הקטן שבתוכו, כיון שההיסק אינו מאותו צד שהחמץ נבלע בו. משא"כ כאן, שהן בליעת החמץ והן ההיסק, שניהם הם על ידי השלהבת שבתוך התנור, ולכן מועיל להכשיר את גגו, כדלקמן (סי' תסא ס"ב): "שהחמץ הבלוע בגגו ובקירותיו הוא נפלט על ידי ליבון השלהבת כשמסיקין אותו לאפות בו המצות".
906. כדלעיל ס"ז (והערה 49), וש"נ.
907. שנתבאר שם (ס"א), שאם רוצה להכשיר רצפת התנור, "צריך ליזהר שילכו הגחלים על פני כולו", ולכן צריך לכוין "להתירו לצורך הפסח, כי שמא לא הלכו הגחלים על פני כולו כל זמן שלא נתכוין לכך". משא"כ כאן בהכשר גג התנור, סגי בליבון "על ידי השלהבת", ולכן "אין כונה זו מעכבת בדיעבד".
908. גמרא דף ל ע"ב (בעו מיניה מאמימר הני מאני דקוניא, מהו לאישתמושי בהו בפסחא ... אמר להו חזינא להו דמידייתי, אלמא בלעי ואסירי, והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם). ויש שתי שיטות בפוסקים מה הם "מאני דקוניא", יש מפרשים שהם כלי חרס המצופים בעופרת (שהוא חומר שמועלת בו הגעלה, כמו שאר כלי מתכת). ויש מפרשים שהם כלי חרס המצופים בהיתוך זכוכית (שיש דעה שאינם בולעים כלום וסגי בשטיפה, כדלקמן סעיף עה). וקיי"ל בשניהם לאיסור. דין כלי חרס המצופים בהיתוך זכוכית יתבאר כאן, ודין כלי חרס המצופים בעופרת יתבאר לקמן סוף הסעיף הבא.
909. ואם הם מצופים רק בצד החיצון של הכלי, יתבאר לקמן (סע"ה).
910. גמרא שם, לפירוש הערוך ערך קניא (פירוש קוניא תחילתו חרש וסופו טחין אותו בזכוכית), ור"ת בתוס' ע"ז לג, סע"ב (פר"ת קוניא היתוך כלי זכוכית שלא נתבשל [כ]ל צרכו והוא מן החול כמו כלי חרס ... ואע"ג דכלי זכוכית שלם לא בלע, הכא כיון דאין בו אלא חיפוי על החרס בלע. וכן פירש הערוך). ובכתובות קז, ב ד"ה הני (כדפירש הערוך דקוניא היינו כלי חרס המחופה בהתכת זכוכית ... דאפילו כולן של זכוכית אינו נאסר, לפי שנתבשל היטב ואינו נבלע, אבל קוניא לא נתבשל כל כך ובלע טפי). שו"ע סכ"ג (כלי חרס המצופין בהתוך זכוכית, דינם ככלי חרס).
911. כדלקמן סע"ג.
912. משא"כ אם נכבש בצונן כ"ד שעות, מועלת הגעלה אפילו לכלי חרס, כדלעיל סעיפים ס-סא.
913. רא"ש פ"ב סי' ח (ואף על גב דכלי זכוכית שלם לא בלע, כיון דמחופה על החרס ונצרף עמו בכבשן בלע טפי). עולת שבת ס"ק כא (כיון דמחופה על החרס ונצרף עמו בכבשן בלע טפי. וכ"כ הרא"ש בפרק כל שעה). והיינו, שלא רק כאשר "לא נתבשל כל צרכו" (כמובא לעיל מהתוס'), אלא אף אם נתבשל כל צרכו יש לו דין כלי חרס, כיון שמחופה על החרס. ומטעם זה, אם הזכוכית מחופה על כלי כסף, יש לה דין כלי זכוכית, כדלקמן (סע"ה).
914. הלכות ומנהגי מהר"ש סי' שפח (מה"ר ויפש ז"ל דרש בעיר ווינא, שאין להשתמש במאני דקוניא, כלים שמחופין שקורין גלוזויירט, כי מחזיקין אותן בסובין ... ונודע לו שאין מחזירין כי אם לתנור שהסיקוהו וזה לא לכיבשונו ... והואיל שיצא הדבר מפי הקדוש נכון להחמיר). מהרי"ל הל' מאכלות אסורות בפסח ע' קלט-קמ (דרש מהר"י סג"ל ואמר שחקר גם כן והוגד לו שאין מחזירין אותן לכבשונו). רמ"א סכ"ג (ויש מקומות שנהגו שלא להשתמש בכלי חרס גליזויאר"ט, אפילו חדשים, ואין להחמיר רק במקום המנהג).
915. מהר"ש ומהרי"ל שם. ט"ז ס"ק כט (טעם המחמירים לפי שקצת עושין פעולה על ידי סובין). מ"א ס"ק מו (מפני שמחזיקין אותם בסובין, ואין מחזירין אותו רק לתנור שהוסק בעלמא, דלא מיקרי כבשונות).
916. מהרי"ל שם (דרש מהר"י סג"ל ואמר ... שראה בתשובה שגם אותם קדירות שאין מחופין עצמן בקוניא, רק שקבלו מעט קוניא משאר קדירות המקונייאות, מכל מקום אסורין משום סובין שבהן. אכן לטעם חוזרין לכבשונו הן מותרין, דמיד נשרף סובין שבהן, דלא חש עליהן האומן לשורפם ביותר, אבל על המחופים לגמרי חש עליהן, דאם שורפן אחר כך ביותר יתקלקל הקוניא, לכן אסורין). הובא ב מ"א שם.
917. דרכי משה ס"ק יז בשם מהר"י ברונא (עוד כתב דיש מתירין כלים המחופים בגלייזיר"ט, ויש לילך אחר המנהג). רמ"א סכ"ג (ואין להחמיר רק במקום המנהג).
918. מהר"י ברונא שם (ויש לשאול אומנים כיצד מתקנין אותן). הובא במ"א ס"ק מו.
919. מ"א שם (וכן נוהגים עתה בקצת מקומות, שיהא יהודי עומד על גביו בשעת מלאכה).
920. עד כאן דיבר רבינו בדין כלי חרס המצופים בהיתוך זכוכית, וכאן סיים בדין "ציפוי הבדיל והצבע". שאף שדינם שוה בנידון דידן, מכל מקום הם שני דינים נפרדים. וכתב על זה בהערות לשו"ע אדמו"ר הזקן: "ולכאורה היותר נכון שחסר כאן איזו תיבות, מבין ציפוי בדיל וצבע". והיינו שצריך להתחיל כאן דין חדש: "וכן בכלים הצבועים או מחופים בדיל, יעמוד על האומן לראות שלא יתקן ציפוי הבדיל והצבע על ידי סובין". ומקורו בדרכי משה שם בשם מהר"י ברונא (ובתשובת מהר"י ברונא אוסר להשתמש בכלים המחופים בבדיל, לפי שאי אפשר לתקנן בלא סובין). רמ"א סכ"ד (ויש מקומות שמחמירים שלא להשתמש בכלים ... חדשים ... המחופין בבדיל). ובבאר היטב ס"ק נב (בבדיל, נוהגין בקצת מקומות שעומד יהודי על גביו בשעת מלאכה). * זאת היא גם ההכפלה שבדברי רבינו, שבתחלת הסעיף כתב "אין להחמיר אלא במקומות שנהגו להחמיר" – דקאי על ציפוי היתוך זכוכית, ומקורו ברמ"א סכ"ג. ושוב כותב כאן "ואין להחמיר בזה אלא במקום המנהג" – דקאי על ציפוי בדיל וצבע, ומקורו ברמ"א סכ"ד. גם בציון המראי מקומות יש כאן שיבוש בדפוס ראשון, שהציונים לסעיפים ע-עג זזו קצת ממקומם הנכון.
921. עולת [שבת] ס"ק כב (שלא להשתמש בכלים צבועים וכו', הטעם מפני שאומרים שעושין הצבע בסובין ... וגם במקום דמחמירין, דוקא אם הצבע מבפנים, אבל מבחוץ אינו מזיק, וכ"כ בלבוש. וכ"כ מהרי"ל לענין כלים שיש בהם גישמעלצ"ט, דמבחוץ אינו מזיק). לבוש סכ"ד (ויש מקומות שמחמירים שלא להשתמש בכלים צבועים מבפנים אפילו הן חדשים, מפני שהצבע נעשית בכלים חמוצים). דרכי משה ס"ק יח (ובתשובת מהר"י ברונא דהמנהג שלא להשתמש בכלים הצבועים אפילו הן חדשים). רמ"א סכ"ד (ויש מקומות שמחמירים שלא להשתמש בכלים צבועים אפילו הן חדשים). וראה גם לקמן (סי' תסז סכ"ג): "כלים הצבועים בכרכום נוהגין שלא להשתמש בהם בפסח", וש"נ. * ומה שכתבו דהיינו דוקא כשהצבע מבפנים, כמו בדין של גישמעלצ"ט, היינו מה שנתבאר לקמן (סע"ה): "אבל אם הוא בצד החיצון של הכלי מותר להשתמש בו בפסח על ידי הגעלה". ורבינו השמיט כאן תנאי זה, כי דוקא לקמן שם, שכל החומרה היא שמא אין הגעלה מועלת בהיתוך זכוכית, בזה אמרינן שמבחוץ לא איכפת לן, מטעם האמור לקמן שם. משא"כ כאן החשש הוא שהדביקו את הציפוי על ידי סובין, הרי לכאורה אין טעם לחלק בין מבפנים לבין מבחוץ. ואפשר גם כאן מיירי דוקא כשהציפוי הוא מבפנים, כדלקמן בסמוך "האש מחממו כל כך מבחוץ, עד שהבדיל ניתך בתוכו מבפנים". וכדלעיל (סס"ט): "ויש מקומות שנהגו שלא להשתמש בפסח בכלי חרס המצופים בתוכם בזכוכית". ואולי הטעם לזה, כי אם הציפוי הוא מבחוץ, וגם "האש מחממו כל כך מבחוץ", בזה הכל מודים שהסובין נשרפו לפני שנבלע בחרס.
922. רמ"א סכ"ד (ואין להחמיר בזה רק במקום שנהגו איסור).
923. עולת שבת סכ"ב (וגם זה חומרא יתירה, דהא שורף את החמץ שבו). לבוש סכ"ד. (דמה בכך אפילו עושין על ידי סובין, הא אינו מתדבק בהן אלא על ידי ליבון הכלים באש, וכבר נשרפו הסובין מתוכו). ופירוש הדבר, שאף שנתבאר לעיל שאחר שנבלעו הסובין בחרס שוב לא יועיל הליבון, כי הוא "חס עליו שלא יתקלקל הזכוכית שבו מחמת חום האש". מכל מקום, כיון שמתדבק בהן על ידי האש, "כבר נשרפו הסובין מתוכו" – לפני שנבלע בחרס. ולפי האמור לעיל יתבארו הדינים שלפנינו: (א) כלי חרס חדש שציפוהו בעופרת בדיל וצבע והיתוך זכוכית על ידי סובין, מעיקר הדין אמרינן שהסובין נשרפו לפני שנבלע בחרס, ויש מקומות שנהגו להחמיר. (ב) כלי מתכת ישן שהשתמשו בו חמץ, וציפוהו בדיל, הליבון שבעת הציפוי מפליט האיסור שבו, ונכון להגעילו אחר הציפוי. (ג) כלי חרס ישן שהשתמשו בו חמץ, וציפוהו עופרת ובדיל, אין הגעלה וליבון מועילים לו להכשירו.
924. את כלי המתכת מצפים בדיל, כי הוא עמיד יותר בפני ריקבון. ולכן לא הזכיר כאן את ציפוי העופרת, שהוא רגיל בכלי חרס, ולא בכלי מתכת. וגם לא הזכיר כאן את הצבע, שיתבאר לקמן סעיף הבא.
925. יש כאן שני פרטים להתיר מעיקר הדין, שכל אחד מהם אינו מועיל בפני עצמו: (א) הליבון אינו מספיק כשמחממו מבחוץ, כדלעיל (סעיף ח): "והיסק חיצון אינו מועיל כלום מן התורה, שהרי האיסור נשתמש ונבלע בפנימית הכלי, וצריך להפליטו גם כן דרך פנימית הכלי". וגם בליבון קל נתבאר לעיל (סעיף י): "וישהה אותם בתוכו , עד שאם יגע אדם בצד החיצון של הכלי יהיה היד סולדת בו". היינו שגם ליבון זה צריך להיות דוקא מתוכו, ולא מבחוץ". (ב) חום יציקת הבדיל שמבפנים אינה מספקת, אלא למשהו ממשות שדבוק על הכלי מבפנים, כדלעיל (סעיף לט): "שעל ידי חום הבדיל נשרף כל ממשות האיסור שתחתיו אם ישנו שם". אבל אינו מועיל להפליט הטעם הבלוע שבכלי. ולכן הצריך (לעיל שם) להגעילו אחר יציקת הבדיל על הנקב שבפנים. משא"כ כאן (א) אשר "האש מחממו ... מבחוץ". (ב) וגם "הבדיל ניתך בתוכו מבפנים", בשניהם יחד "יש להתיר מעיקר הדין להשתמש בו בפסח בלא הגעלה ... ליבון כזה אינו גרוע מהגעלה". וראה מה שנתבאר לעיל (הערות 59. 312). ובקובץ דברי תורה יב ע' מה.
926. שו"ת רא"ם ח"א סי' מג (באותן שתשמישן בכלי ראשון, שהכשרן די בהגעלה, למה לא יכשרו על ידי האש, כשהאש חממה אותו כל כך עד שעבר חום האש שמבחוץ בתוכו יותך העופרת ששמו בתוכו, שזה כפל כפלים מחום המים כלי ראשון). מ"א ס"ק כז (והרא"ם ח"א סי' מ"ג ... מסיק דאין צריך הגעלה ... דכלים שדינם בהגעלה סגי בליבון קל כזה שאינו יכול ליגע בו בצד השני ... וכיון שניתך העופרת הוי כליבון קל). וכדלעיל ס"י וש"נ.
927. פר"ח סוף ס"ה (ומיהו למעשה אין לסמוך על זה, לפי שלפעמים עושים במהירות זה הציפוי, ואינו עולה בכל הכלי לפי שלא הרתיחו אותו יפה, וזה מצוי מאד).
928. (שיירי) כנסת הגדולה הגה"ט (ומנהג קושטנדינא כדברי הרא"ם ז"ל לסמוך על הצפוי בלא הגעלה ... אמנם קצת מגדולי הארץ מחמירים על עצמם ... וכיון שנהגו כן מטעם שסוברים דלא מהני צפוי הבדיל, אין להתיר להם שלא בהגעלה). פר"ח שם (ולכן ראוי להורות שאחר שציפום שיגעילו אותם). ואף שנתבאר לעיל (סל"ח) שיש אומרים שאם בליעת האיסור קודמת לטלאי אין ההגעלה מועלת, מכל מקום נתבאר לעיל שם (סל"ט), שאם "אינו מודבק לכלי על ידי מסמרים, אלא על ידי חום האש, הרי נעשה הכל גוף אחד וכלי אחד ממש". וכן הוא גם כאן.
929. שו"ת הרא"ם שם (וכאלו נהיו כלים חדשים בפני עצמם, מזה הטעם הצריכום טבילה, כמו הקונה כלי מתכות מן הגוים). (שיירי) כנסת הגדולה שם (כל עצמו של הרא"ם ז"ל שלא הצריך הגעלה אחר הציפוי הוא, שכיון שהבדיל הבדיל ביניהם הרי זה ככלים חדשים, וכיון שהם ככלים חדשים צריכין טבילה). מ"א סוף ס"ק כז (כיון שהבדיל מפסיק הוי להו ככלים חדשים ... ועיין ביו"ד סי' ק"כ, לענין טבילה).
930. כנסת הגדולה שם (ולכן נראה שטוב בעיני אלקים ואדם ... שיטבלו אחר ציפוי הבדיל בלא ברכה). הובא בח"י ס"ק מא.
931. בקונטרס השלחן הגיה: אפילו קודם ההגעלה. וראה קובץ כינוס תורה ט ע' לג.
932. רמ"א שם סעיף א (יש אומרים דכלים המצופים באבר, אפילו בפנים, יטבול בלא ברכה, וכן נוהגין).
933. נתבאר לעיל (הערה 610).
934. כעין המבואר לעיל (סי' פז ס"ב): "שהחרס ... מובלע בתוכו הרבה ... אבל אם הם ... של חרס מצופה ... בבדיל ועופרת ... שאינן מובלעים". מכל מקום אינו מועיל להכשיר את החרס שתחתיו על ידי הגעלה, שאינו יוצא מידי דופיו לעולם.
935. פסחים ל, ב (בעו מיניה מאמימר הני מאני דקוניא מהו לאישתמושי בהו בפסחא ... אמר להו חזינא להו דמידייתי, אלמא בלעי ואסירי, והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם). וכבר נתבארה הלכה זו לעיל (ריש סעיף סט), לדעת הפוסקים המפרשים ש"מאני דקוניא" הם "כלי חרס המצופים מתוכם בהיתוך זכוכית". וכאן מבוארת הלכה זו לפי פירוש רש"י שם (ד"ה קונייא): "קונייא. פלומי"ר בלע"ז ושל חרס הוא וטוח באבר" (שהיא "עופרת", כמבואר ברש"י שבת קד, ב: "באבר, בעופרת"). רמב"ם הל' חמץ ומצה פ"ה הכ"ה (כל כלי חרש שנשתמש בהן חמץ בחמין ... בין שהיו משוחין ושועין באבר שעושין אותן כעין זכוכית, בין שהיו חרס כמה שהן, אין משתמשין בהן). רשב"א . ר"ן שם ח, סע"ב (הני מאני דקוניא. כלים של חרס הן ושועין אותם באבר). ב"י ביו"ד סי' קלה . טור כאן (מאני דקוניא, פירוש כלי חרס המחופין באבר, דינן ככלי חרס). פר"ח סכ"ג (לדידן דקיימא לן דכלי זכוכית לא בלע, ואעפ"כ כלי חרס המצופה בהיתוך זכוכית דינם ככלי חרס, כל שכן וקל וחומר המצופין בעופרת ... והמקל בזה כסברת ר"ת ראוי לנזיפה). ח"י ס"ק סד בשם רוב האחרונים (הסכמת רוב האחרונים להחמיר אף בהיתוך אבר).
936. פר"ח שם (דהא משמע ודאי שהחרס בולע מתחת לעופרת).
937. רא"ש פסחים פ"ב סוס"י ח (כתב רבינו האי ז"ל כלי עץ המצופין בסמנין ומשתמשין בהן בחמץ, ככלי חרס דמי, ואין משתמשין בהן בפסח). טור ושו"ע סכ"ד (כלי עץ המצופים בסמנים, שקורים ברניס, דינם ככלי חרס).
938. ארחות חיים הל' חמץ ומצה סי' צח (ואם היה תשמישן בצונן מדיחן ומשתמש בהן). ב"י ד"ה כתב רבנו האי (וכתוב בארחות חיים בהא דרבינו האי, דהיינו אם נשתמש בהם חמין). וכדלקמן סעיף הבא (ולעיל סמ"ג), שמעיקר הדין גם בכלי חרס סגי בשטיפה והדחה.
939. לבוש (כלי עץ המצופים בסמנים אינם פולטים בהגעלה). והיינו שברב האי ורא"ש וטוש"ע הי' אפשר לפרש שהסממנים עצמם יש להם דין כלי חרס. ואילו בלבוש נראה "שהסממנים מעכבים על מי ההגעלה שלא יפליטו מה שבלוע בתוך העץ שתחתיהם". והעיר מהרי"ל על הגליון: וצ"ע בסעיף לח . והיינו האמור לעיל (שם): "אם קדם הטלאי לבליעת האיסור בכלי ... אף הבלוע שתחת הטלאי נפלט על ידי הגעלה זו, כיון שהוא נבלע שם כשהיה הטלאי כבר שם מודבק בכלי, הרי הוא נפלט גם כן כשהטלאי מודבק בכלי, דכבולעו כך פולטו". וכן הקשה בכף החיים (ס"ק רסג): "ומיהו יש להקשות על טעם זה, דאם הסממנים מעכבים על מי הגעלה וכו', אם כן מעכבים גם כן שלא יבלע חמץ בעץ, דכבולעו כך פולטו. אלא נראה דהטעם הוא מפני הסממנים עצמן דדינם ככלי חרס, דאין יוצא מידי דופיו לעולם". וראה "הערות וביאורים שערי בינה" סכ"ד. ומתוכן הלכה זו נראה שהיא חומרה מיוחדת בכלי עץ, שעליהם מצופים סממנים, משא"כ בשאר כלי מתכות.
940. רמ"א סכ"ד (ויש מקומות שמחמירים שלא להשתמש בכלים צבועים, אפילו הן חדשים ... ואין להחמיר בזה רק במקום שנהגו איסור).
941. סוף סס"ט וריש ס"ע.
942. ע"ז עה, ב (הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים ... דברים שנשתמש בהן על ידי צונן כגון כוסות וקתוניות וצלוחיות מדיחן). טור ושו"ע סכ"ה (כל כלי השתיה, בין צלוחיות בין כוסות, מותרים בשטיפה. בין שהם של זכוכית, בין שהם של עץ, בין שהם של מתכת, בין שהם של חרס).
943. כדלעיל סמ"ג (כל הכלים, אפילו של חרס, שנשתמש בהן חמץ כל השנה בצונן, מותר להשתמש מצה בפסח, אפילו בחמין). וש"נ.
944. סעיף ב (אבל המנהג הוא שלא להשתמש כלל בפסח בכלי חרס ישנים אפילו בצונן, כמו שיתבאר). סעיף מג (ועכשיו בדורות האחרונים נהגו כל ישראל שלא להשתמש כלל בפסח בכלי חרס, כי אם בחדשים, אבל כלי חרס הישנים, אפילו לא נשתמש בהן חמץ מעולם כי אם בצונן, אין משתמשין בהם בפסח, אפילו בצונן), וש"נ.
945. ר"ן ע"ז לט, ב (דקדק הראב"ד ז"ל מדקתני מדיחן מטבילן, שצריך לשפשף היטב במים בידו בשעת הדחה, ולא שיעביר עליו המים בנחת, דאם כן למה הוצרכו להדחה ולהטבילה תסגי ליה בטבילה לחוד. וגם נראה שצריך לשוטפו במים אחר השפשוף, והיינו דתנן בזבחים פרק דם חטאת (דף צו ב) מריקה כמריקת הכוס, ושטיפה כשטיפת הכוס). טור ושו"ע יו"ד סי' קכא ס"א (וצריך לשפשפן היטב במים בשעת הדחה כדי להסיר ולמרק האיסור שעל גביהן, ואחר כך שוטפן במים). ח"י כאן ס"ק לג (דהיינו לשפשפו תחלה היטב במים, כדי להסיר כל הדבוק עליו, ואחר כך שוטפין במים). והיינו כמו בכוס של ברכה, שנתבאר לעיל סי' קפג ס"ב (הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ), וסי' רעא סי"ח (שישטפנו מבחוץ וידיחנו מבפנים). וכעין זה הוא גם בכלים הצריכים הגעלה, ואינו רוצה להגעילם, אלא להשהותם לאחר הפסח, כדלעיל ס"א (צריך לשפשפן ... היטב ... ולהדיחן מעט), וסי' תמז ס"ג (משפשפן ומדיחן היטב). וראה לעיל (הערה 7). וכן בכלים הצריכים הגעלה, ורוצה להגעילם, כדלקמן סי' תנב ס"ז (יש ליזהר להדיחם ולשפשפם יפה קודם ההגעלה, כדי שלא יהיה דבוק בהם שום משהו איסור בעין).
946. רא"ש פסחים פ"ב סי' ט (אמר שמואל כל הכלים שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה. יש ספרים דגרסינן בצונן. ונראה דלא גרסינן בצונן, אלא אפילו בחמין מותר להשתמש בהן במצה, כיון שכל השנה לא נשתמש בהן חמץ כי אם בצונן לא בלע, ומותר להשתמש בהן מצה אפילו בחמין). טור ושו"ע סכ"ב (אפילו בחמין).
947. שו"ת הרשב"א ח"א סי' שעב, וסי' תתיז (כוסות או טאסים של מתכות שמשתמשין בהן כל השנה ורוצה להשתמש בהן בפסח, אם ... נחוש כי לפעמים בימות החורף מניחין אותן על האש לחמם בהם את היין ונותנין שם חמץ ויצטרכו הגעלה ... כל שאינו בן יומו מותר, ולפיכך לא הלכו בהן חכמים אלא אחר עיקר תשמיש). [רבנו] ירוחם נתיב ה ח"ב מ, א (ואף על פי שלפעמים משימין בכלי זכוכית חמץ חם שחורכין אותו על האש ושורין אותו ביין ואוכלין אותו ... וגם ראיתי שהיו מצריכין הגעלה בכוסות של עץ ששותים בהן יין חם עם תבלין, כי לפעמים יש בו חמץ). שו"ע סכ"ה (ואעפ"י שלפעמים נותנים בהם לחם חם, כיון שרוב תשמישן אינו אלא בצונן סגי בשטיפה, שלא הלכו בכל כלי אלא אחר רוב תשמישו).
948. אף שאין נותנים אותן אצל האש.
949. מרדכי סוף רמז תקעד (ורבינו יחיאל מפריש היה אומר, דהני כוסות כלי זכוכית ששתו בהן בשאר ימות השנה ... שורין בהן פתיתין של לחם חם ביין והוי כבוש והוי כמבושל). הובא בב"י ד"ה ולענין כלי זכוכית.
950. סעיף ס. ונתבאר לעיל שם (הערה 488).
951. רשב"א שם. ב"י שם. וכדלעיל סל"א.
952. כדלעיל (ס"ס), שאם "שוהה בתוכם מעת לעת ונעשה כבוש כמבושל", מועיל מילוי ועירוי או הגעלה.
953. כדלעיל ס"ס במוסגר (והערה 488).
954. לעיל סכ"ו, וש"נ.
955. היינו אם כל החשש הוא רק מה "שלפעמים שוהה בתוכם מעת לעת ונעשה כבוש כמבושל", שבזה מועיל מילוי ועירוי או הגעלה (כדלעיל ס"ס). משא"כ אם "לפעמים מניחין אותן אצל האש לחמם בהם יין ... לפעמים מערין לתוכם שכר חם", אזי לא סגי במילוי ועירוי, וצריך להכשירו על ידי הגעלה דוקא. וראה "הערות וביאורים שערי בינה" סכ"ה.
956. רשב"א שם (עכשו נהגו בפסח להגעיל את הכל משום חומרו של חמץ). רמ"א ס"ו (ויש מחמירין להגעיל כל כלי שתייה אף על פי שתשמישן בצונן, משום שלפעמים משתמשין בהן בחמין, וכן הוא המנהג להגעילן), וסכ"ה (יש מחמירין ומצריכין הגעלה, וכן נוהגין). וכדלעיל ריש סכ"ז (ולענין הלכה יש להחמיר ולכתחילה כסברא האחרונה, וכן נוהגין, ואין לשנות).
957. רמ"א שם (ובדיעבד סגי להו בשטיפה). וכדלעיל סכ"ח. והיינו דוקא אם כבר "השתמש בהן בפסח אפילו בחמין", אבל בלאו הכי אין להתיר הכלים בהדחה ושטיפה, מטעם שנתבאר בח"י (ס"ק לב): "דכאן לא מקרי דיעבד, כיון דאפשר לקיימם עד אחר פסח". והיינו דוקא כאשר הכלים אינן בני יומן מתשמיש האוסר אותם, כדלעיל (סל"א וסל"ג), שדוקא בזה סומכים בדיעבד על דעת הפוסקים שהולכים אחרי רוב תשמישם.
958. תוכן האמור בסעיף זה: יש פוסקים שזכוכית אינה בולעת כלל, ויש פוסקים שיש להם דין כלי חרס. והמנהג בכלי זכוכית בפסח, שלכתחלה מחמירים בהם ככלי חרס, ובדיעבד סומכים על הפוסקים שאין בולעים כלל. אלא שמה שמחמירים לכתחלה, הוא דוקא כשנאסר ברותח או בכבוש, משא"כ כשנאסר על ידי צונן. ומה שמקילים בדיעבד, הוא דוקא כשיש עוד טעם להתיר, דהיינו: (א) שרוב תשמישו בצונן, שאז יש מתירים בהדחה ושטיפה אף בכלי חרס (כדלעיל סעיף הקודם). (ב) שהשתמשו בהם בחמץ בחמין, והגעילו אותם, והשתמשו בהם בפסח. (ג) שהשתמשו בהם ביי"ש, והכשירו אותם במילוי ועירוי או בהגעלה, והשתמשו בהם בפסח.
959. אבות דרבי נתן פמ"א ה"ו (שלושה דברים בכלי זכוכית, אינו בולע ואינו פולט). תוס' ע"ז לג, ב ד"ה קוניא (דכלי זכוכית שלם לא בלע). ראבי"ה סי' תסד ע' 91 (וכלי זכוכית ישנים שנשתמשו בהן חמץ או [של גוי או של] יין נסך שרי, דלא בלעי. והכי אמרינן בברייתא דאבות דרבי נתן, שלשה דברים נאמרו בכלי חרס ושלשה בכלי זכוכית, כלי חרס בולע ומפליט ומשמר מה שבתוכו, מה שאין כן בכלי זכוכית. וטעמא משום דשיעי). שו"ת רשב"א ח"א סי' רלג (ומה ששאלת בכלי זכוכית שנשתמש בהן בחמין אם צריכין שום הכשר, לפי מה שאמרו בפרק אחרון של אבות דרבי נתן תניא כלי זכוכית אין בולעין ואין פולטין. תשובה כן נראה פשוט שאין צריכין שום הכשר, חדא דשיעי טובא ... ועוד דחזיא להו דלא מדייתי). ר"ן פסחים פ"ב ט, א סוף דיבור הראשון (נראה לי להתיר כלי זכוכית אפילו במכניסן לקיום, דשיע וקשים ובליעתם מעוטה מכל הכלים, ומצאתי כתוב דהכי איתא באבות דר' נתן כלי זכוכית אין בולעין ואין פולטין). שו"ע סכ"ו (כלי זכוכית, אפילו מכניסן לקיום, ואפילו משתמש בהם בחמין, אין צריכים שום הכשר, שאינם בולעים, ובשטיפה בעלמא סגי להו).
960. ט"ז יו"ד סי' קלה ס"ק יא (לפי שהוא חלק מאד, ולא בלע כלל). ואילו דברי ש"ך שם ס"ק כג (דשועים וקשים הם ובליעתם מועטת מכל הכלים), הם כדברי הר"ן דלעיל.
961. מרדכי רמז תקעד (ורבינו יחיאל מפריש היה אומר, דהני כוסות כלי זכוכית ששתו בהן בשאר ימות השנה אסור לשתות בהן בפסח, אפילו על ידי עירוי, משום דהוי ככלי חרס, הואיל ותחלת ברייתן מן החול והתורה העידה על כלי חרס שאין יוצא מידי דופנו לעולם. ואף על גב דתשמישו בצונן, מכל מקום שורין בהן פתיתין של לחם חם ביין, והוי כבוש והוי כמבושל). אגור סי' תשלז (רבינו יחיאל מפריז היה חושב לומר, דהני כוסות של זכוכית ששתו בהן שאר ימות השנה אסור לשתות בהן בפסח). רמ"א סכ"ו (ויש מחמירין ואומרים דכלי זכוכית אפילו הגעלה לא מהני להו). סמ"ג ל"ת עח ל, ב (היתוך זכוכית והוא מן החול ככלי חרס). הובא ב ב"י ד"ה ולענין כלי זכוכית.
962. כבר נתבאר לעיל (סס"א): "אפילו הוא כלי חרס מועיל לו מילוי ועירוי, או הגעלה. ולא אמרו שכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם, אלא כשנבלע בו האיסור על ידי חמין". ולמרות זאת נתבאר כאן, שדעה זו סוברת ש"הרי הן ככלי חרס", ולכן אם "נשתמש בהן ... על ידי כבישה מעת לעת", "אפילו הגעלה אינה מועלת". ולכאורה הי' אפשר לומר, שכאן לא בא אלא לבאר דעת רבינו יחיאל מפריש, שהזכיר בדבריו שנאסרו כלי הזכוכית מטעם כבוש כמבושל, ושדינו ככלי חרס שאין עירוי מועיל להתירן. אמנם מיד בסמוך מבואר (גם בנוגע למעשה): "נוהגין שלא להשתמש בפסח בשום כלי זכוכית שיש לחוש ... שמא נשתהה בתוכו משקה חמץ מעת לעת". ומקורו ממ"א (ס"ק מט): "ונראה לי דאם עמד בו חמץ מעת לעת, דינו כתשמישו בחמין". ואיך יתאים זה עם האמור לעיל (סס"א). כבר הקשה כן מוהר"נ הורביץ מפאלצק, לפני אדמו"ר הצמח צדק (קובץ יגדיל תורה נ.י. חי"ב ע' לא): "יש לכאורה סתירה מסעיף ע"ג לענין כלי זכוכית, שכתב וי"א דאפילו הגעלה לא מהני כו' או על ידי כבישה מעת לעת כו', כיון כו' הרי הן ככלי חרס, לסעיף ס"א שכתב ואפילו כלי חרס מועיל מילוי ועירוי או הגעלה, ולא אמרו כו' יעו"ש ודו"ק. ובאמת סתירה זו יש גם במ"א סי' הנ"ל". והשיב לו (שו"ת צמח צדק סי' קה): "ומה שהקשה מעל' עוד ממ"ש בסי' תנ"א סעי' ע"ג, וי"א דאפי' הגעלה כו' ככלי חרס, ואילו בסעי' ס"א כתב ואפילו הוא כלי חרס ... לא קשה מידי על רבינו ז"ל, שכבר כתב גם כן בסעי' ס"א ועכשיו נהגו להחמיר כו' [שלא להשתמש בפסח בחבית של שכר, אפילו על ידי מילוי ועירוי והגעלה], ובסעי' ע"ב כתב גם כן שהמנהג הוא שלא להשתמש בפסח כלל בכלי חרס ישנים כמו ש[נ]תבאר, והוא בסעיף מ"ג [ועכשיו בדורות האחרונים נהגו כל ישראל שלא להשתמש כלל בפסח בכלי חרס, כי אם בחדשים], ואם כן לא חש לבאר בסעיף [ע"ג], כיון דבדיעבד קיי"ל כמו ש[נ]תבאר שם [אבל אם עבר והשתמש בו בפסח ... מותרין]. ונהי דיש חולקים [המתירים אף לכתחלה בכלי זכוכית] כמו ש[נ]תבאר בסעי' ע"ג, הרי באמת המנהג להחמיר יותר, כמו ש[נ]תבאר סעי' מ"ג". [בהוספות למנחת פתים (או"ח סי' תנא סכ"ו): "וצ״ע מי גרע מכלי חרס דמועיל הגעלה ועירוי כשבלע בצונן, כמ״ש הרב ז״ל סעיף ס״א. ושוב ראיתי בבית מאיר, שתמה בזה על השו״ע גופא, וכתב שטעם החומרא משום דמצוי לקנות חדשים בדמים מועטיס יעו״ש". ומוהרא"י ריבלין ניסה ליישב ("הערות לשו"ע אדמו"ר הזקן"): "ואם הי׳ אפשר לומר שחסר תיבות להשתמש בפסח בחמין או על ידי כבישה ... הוי אתי שפיר". והיינו דמיירי בכלים שנשתמש בהן חמץ בחמין, ורוצה להשתמש בהן בפסח על ידי כבישה מעת לעת, שזה אסור לדברי הכל בכלי חרס. וראה גם מה שביאר בזה בתשורות שי סי' כב. אמנם אחרי שהובא לעיל משו"ת צמח צדק, איננו זקוקים לכל אלו]. וכן ביאר בשו"ת מהרש"ג (סי' סד): "בשו״ע שם בסעיף כ״ו ברמ״א בהגה, לענין כלי זכוכית, דאף שתשמישן בצונן מעת לעת, מכל מקום אפילו הגעלה לא מהנייא להו לענין פסח, משום שאנו חוששין שדינן ככלי חרס, והרמ״א מסיים שכן נוהגין, ודבר זה העתיק גם בשו״ע התניא, וכן כל המעתיקים. ולכאורה קשה דמה בכך דנימא דדינן ככלי חרס, הא אפילו בכלי חרס גופייהו מבואר בסעיף כ״א דמועיל בהו הגעלה ומלוי ועירוי, כל שהי׳ תשמישן רק בצונן. ועל כרחך צריך לומר דזהו הוא רק מדינא, אכל מצד המנהג באמת אינו מועיל להו לא הגעלה ולא מילוי ועירוי" (ראה גם "הגעלת כלים" פי"ג הערה לח, ע' שיד). ומכל זה מובן שזהו גם ביאור האמור לקמן (בסוף הסעיף): "אם רוב ... הפעמים דרך להשהות משקה חמץ בתוכו מעת לעת או יותר ... אף בדיעבד אסורין ... אלא אם כן הכשירו קודם שנשתמש בו על ידי הגעלה, או על ידי מילוי ועירוי". ומהמשך הדברים נראה דאף אם הכשירו, לא הותר אלא בדיעבד שעבר והשתמש בו בפסח, אבל לכתחלה אין סומכים על ההגעלה, אף כשנאסר על ידי כבוש כמבושל, והוא מטעם האמור לעיל, כי "המנהג הוא שלא להשתמש בפסח כלל בכלי חרס ישנים" * אלא שמכל מקום יש הפרש בזה בין כלי חרס, שנתבאר לעיל (סמ"ג): "כלי חרס הישנים אפילו לא נשתמש בהן חמץ מעולם כי אם בצונן אין משתמשין בהם בפסח". לבין כלי זכוכית, המנהג הוא רק שלא להשתמש בכלים שהשתמשו בהם בחמין, או שנכבש בהם חמץ מעת לעת; אבל אם השתמשו בו בצונן נוהגין להקל (דלא כמו בכלי חרס). ומקורו במ"א (ס"ק מט): "אם הוא תשמישו בצונן, אפילו בלא הגעלה כשר ... ונראה לי דאם עמד בו חמץ מעת לעת, דינו כתשמישו בחמין".
963. אגור סי' תשלו (ואני המחבר ראיתי נוהגים חכמי צרפת ואשכנז שלא להשתמש בהן כל ימי פסח, כי חושבים אותם לכלי חרס). רמ"א סכ"ו (וכן המנהג באשכנז ובמדינות אלו). וראה לעיל (סי' פז בקונטרס אחרון ס"ק א): "ובסי' תנ"א אינו אלא מנהג לכתחלה". * ולענין זכוכית בשאר איסורים, רבו דעות פוסקים האחרונים בזה. סיכום ראה "הגעלת כלים" (פי"ג הערה לח, ע' שיב-ג). ולענין כלי חרסינה (פורצלן), יש מדמים דינם לכלי זכוכית, ויש הסוברים שגרע מזכוכית, ודינם ככלי חרס, וכן נתפשט המנהג (סיכום ראה "הגעלת כלים" פי"ג הערה שנא). כך רבו הדעות גם לענין כלי פיירקס (שהם עמידים בפני אש ומבשלים בהם), אם יש להם דין כלי זכוכית (סיכום ראה "הגעלת כלים פי"ג סשע"ה-ו ובהערות שם).
964. היינו: (א) כיון שהמנהג להחמיר שזכוכית יש לו דין כלי חרס (כאמור כאן), (ב) וכיון שהמנהג הוא שאין הולכים אחר רוב תשמישן (כאמור בסוף הסעיף הקודם), (ג) וכיון שהמנהג שלא להשתמש כלל בפסח בכלי חרס ישנים (כאמור לעיל סמ"ג וסס"ב. וראה לעיל הערה 649) "לפיכך נוהגין שלא להשתמש בפסח בשום כלי זכוכית שיש לחוש בו שמא עירו לתוכו משקה חמץ חם, או שמא נשתהה בתוכו משקה חמץ מעת לעת".
965. דרכי משה ס"ק יט (ומיהו בדיעבד אין להחמיר כולי האי). ט"ז ס"ק ל (מכל מקום פשוט שבדיעבד אין איסור כלל). מ"א ס"ק מט (אבל בדיעבד אין להחמיר). וכפירוש הח"י (ס"ק לב): "דכאן לא מקרי דיעבד, כיון דאפשר לקיימם עד אחר פסח". ולא התירו כאן בדיעבד אלא להתיר התבשיל "אם עבר והשתמש בו בפסח". ומכל מקום הכריע רבינו, שלא להתיר התבשיל בדיעבד, אלא במקום שיש לצרף דעה נוספת להיתר, כדלקמן בסמוך.
966. שדוקא בזה מתירים התבשיל בדיעבד, כיון שיש כאן שני טעמים להיתר: (א) דעת הפוסקים שהולכים אחר רוב תשמישן (כדלעיל סעיף הקודם). (ב) דעת הפוסקים שזכוכית אינו בולע (כדלעיל בתחלת הסעיף). וכן רואים לקמן בסמוך (הערה 655), שאין מתירים בדיעבד בזכוכית, אלא כשיש לצרף טעם נוסף להיתר, דהיינו שהגעילו את כלי הזכוכית. וכן רואים לעיל (ריש סכ"ח, וסל"א, וסוף סל"ג, והערה 212), שאין סומכים בדיעבד על דעת הפוסקים שהולכים אחר רוב תשמישו, אלא כשיש לצרף טעם נוסף להיתר, דהיינו כשאינו בן יומו, שיש מתירים בפסח בדיעבד נותן טעם לפגם (כדלעיל סי' תמז ס"ח).
967. בלשון הגמרא (ע"ז עד, ב): "שמכניסו לקיום", ופירש"י: "כינוסו של קנקנים לקיום, שהוא שוהה בו יין זמן מרובה". והיינו שנכבש בו מעת לעת, ונאסרה הצלוחית על ידי כבוש כמבושל. כאמור כאן "משקה חמץ בתוכו מעת לעת ... להכניס בהן יי"ש לקיום". וכן הוא לעיל (סס"ב): "להכניס בהן יי"ש לקיום". ובאמת נתבאר לעיל (הערה 491), שכבוש בציר או חומץ נאסר בשיעור בישול, וכבוש בצונן נאסר במעת לעת. ועל זה מבאר כאן, שגם היי"ש אוסר הכלי דוקא כשמכניסו לקיום, היינו על ידי כבישה מעת לעת דוקא, ולא על ידי שיעור בישול. ואף שגם היי"ש יש לו דין דבר חריף, וכמבואר לעיל (סס"ג): "הכניס מי דבש של פסח לתוך חבית של יי"ש ... אסור לשתותו ... שטעם היי"ש אינו נפגם אפלו לאחר כמה ימים והוא נותן טעם לשבח במי דבש". וכן נתבאר לעיל (סי' תמז סמ"ו): "מי דבש שנתבשל ביורה שבישלו בה יי"ש, אפילו יש כמה ימים בין ב' הבישולים, אסור לשתותו אפילו ביום טוב האחרון, שהיי"ש הוא חריף מאד ומחמת חריפותו אין טעמו (הבלוע ביורה) נפגם אפילו לאחר כמה ימים, והוא נותן טעם לשבח במי דבש". וכבר נתבאר לעיל (הערה 542), שדינו בזה כמו הכבוש בציר, שנתבאר לעיל (סי' תמז סכ"ז): "ואע"פ שהכלי לא היה בן יומו ונפגם טעם החמץ שבתוכו מכל מקום כשהטעם הפגום נבלע לתוך המליח שהוא חריף וחזק מחמת טעם המלח שנכנס בו הרי טעם פגום זה נהפך בו לשבח שהחריפות מבטל את פגימתו". וכן הוא לעיל שם (סנ"ט): "ועל ידי חריפותו מבטל את פגימת הטעם מחמת שאינו בן יומו ונעשה טעם לשבח". ולפי זה הי' יוצא לכאורה, שכמו הציר והחומץ, כך גם היי"ש, יבליע בתוך הכלי או בתוך האוכל בשיעור כדי שירתיח (ראה מראי מקומות וציונים). אלא שכל זה הוא רק לענין שהחריפות מבטל את פגימתו הטעם מחמת שאינו בן יומו, שלענין זה גם היי"ש דינו כמו הציר. משא"כ לענין להבליע בכלי בכדי שיעור בישול, זה לא נאמר אלא בציר וחומץ החזק. והיינו שדוקא חומץ החזק שאינו ראוי כלל לשתיה מבליע ומפליט בשיעור כדי שירתיח, משא"כ בחומץ שאינו חזק כל כך (ראה "שיעורי הלכה למעשה" ח"ב ע' לה), ומכל שכן היי"ש שהוא ראוי לשתיה, אינו מבליע ומפליט אלא בשיעור מעת לעת, כמו המים (ראה פסקי הרב ע' מח. מראי מקומות וציונים. הערות ובאורים גליון תתמט ע' 55).
968. מ"א שם (ואם תשמישו בחמין, עכ"פ בדיעבד מהני הגעלה. ונראה לי דאם עמד בו חמץ מעת לעת דינו כתשמישו בחמין ... ומכל שכן באותן שמשימין בהן יין שרף לקיום). הובא בח"י ס"ק סח. ואף שלכל הדעות אין ההגעלה מועלת בכלי זכוכית, שהרי לדעה הא' "אין צריכים שום הכשר לפסח ... שהם חלקים וקשים ואינן בולעים כלום", ולדעה הב' "אפילו הגעלה אינה מועלת לכלי זכוכית ...ככלי חרס". וכך גם ב"הכניס בהן יי"ש לקיום", שאין ההגעלה מועלת בכלי חרס, כדלעיל (סס"א): "שכלי חרס אינו יוצא מידי דפיו לעולם ... כשנבלע בו האיסור עלי ידי ...חריפות". נתבאר בשו"ת צמח צדק (או"ח סי' קה): "דהתם מיירי בכלי חרס והכא מיירי בכלי זכוכית, דבדיעבד ודאי לא מחמירים בהו כמו בכלי חרס, דהא יש אומרים דאין בולעין כלל". והיינו שבדיעבד סומכים בעיקר על דעה הא' ש"אין צריכים שום הכשר לפסח", אלא שהצריכו לצרף לזה גם הגעלה, שהיא מועלת עכ"פ בכלי מתכת. וכן ביאר בשו"ת אמרי יושר (סוס"י קמד): "דלענין פסח גם בדיעבד לא סמכינן על זה דלא בלע כלום, רק דסומכין דלא הוי ככלי חרס רק ככלי מתכת או עץ דמהני הגעלה". ואף שנתבאר לעיל (סס"ב): "ונהגו שלא להשתמש בפסח בכלים שהיה בהן יי"ש תמיד ... אפילו על ידי הגעלה". הרי שגם בכלי מתכת אין הגעלה מועלת בבליעת יי"ש. מכל מקום נתבאר לעיל (סס"ג): "וכל זה לכתחלה, אבל בדיעבד ששכח והכניס מי דבש ... מותר לשתותו בפסח". ולכן גם כאן בכלי זכוכית מתירים בדיעבד על ידי הגעלה.
969. ביאר באמרי יושר (ח"ב סי' קמד): "ועל כרחך הרב לצדדין קתני, על ידי הגעלה היינו בנשתמשו בחמין, אין מילוי ועירוי מועיל כלום, ועל ידי מילוי ועירוי היינו בנשתמשו בצונן". וזאת היא כוונת המ"א במה שכתב (שם): "ונראה לי דאם עמד בו חמץ מעת לעת, דינו כתשמישו בחמין", דהיינו שמועילים בו מילוי ועירוי או הגעלה (כדלעיל ס"ס-סא). ואף שמיירי כאן ב"הכניס בהן יי"ש לקיום", וכבר נתבאר לעיל (סס"א): "וכן שאר כל הכלים שנבלע בהן איסור על ידי חמין או על ידי חריפות, אין מועיל להם אלא הגעלה וליבון". וכיון שגם יי"ש הוא חריף, אין מילוי ועירוי מועילים בו אפילו בכלי מתכת, ואם כן איך מועיל כאן? דן בזה מוהר"נ הורביץ מפאלצק, לפני אדמו"ר הצמח צדק (קובץ יגדיל תורה נ.י. חי"ב ע' לא): "בסעיף ע"ג הלשון בסופו, כגון צלוחיות כו' שדרך להכניס בהן יי"ש לקיום כו', אלא אם כן הכשירו כו' או על ידי מילוי ועירוי כו'. קשה לכאורה מסעיף ס"א הנ"ל שכתב, וכן שאר כל הכלים שנבלע בהם איסור על ידי חמין או על ידי חריפות, אינו מועיל אלא הגעלה וליבון ודו"ק. ואפשר לתרץ בדוחק דבסעיף ע"ג על ידי הגעלה או מילוי ועירוי, לצדדין קתני, ועל ידי עירוי לא קאי איי"ש". וכן דן בזה באמרי יושר (ח"ב סוס"י קמד): "ואולי דעת הרב ז"ל דדוקא על ידי חריפות מלח או ביי"ש שחמוצו קשה, אבל על ידי שאר דבר חריפות שפיר מהני מילוי ועירוי ... דמליחה ובית שאור גרע טפי ... וצריך לעיין בזה, כי הרב ז"ל סתם ולא ביאר מאין הוציאו". (ראה "הגעלת כלים" פי"ג סע"א והערה סא. הערות ובאורים גליון תשנ ע' 120). ועוד השיב בשו"ת צמח צדק (או"ח סי' קה): "ומה שהקשה מעל' עוד על מ"ש ססע"י ע"ג על ידי מילוי ועירוי, ואילו בסעי' ס"א משמע שכשנבלע על ידי חריפות לא מהני עירוי וכו', לא קשה מידי, דהתם מיירי בכלי חרס והכא מיירי בכלי זכוכית, דבדיעבד ודאי לא מחמירים בהו כמו בכלי חרס, דהא יש אומרים דאין בולעין כלל". וצ"ע כוונתו הקדושה, שהרי נתבאר לעיל שם "וכן שאר כל הכלים שנבלע בהן איסור ... על ידי חריפות, אין מועיל להם אלא הגעלה וליבון", הרי שגם בכלי מתכת אין המילוי ועירוי מועיל בדבר חריף. ואף הגעלה אינה מועלת ביי"ש אלא בדיעבד (כדלעיל הערה הקודמת). ובכל אופן נראית הכוונה, שכאן סומכים בדיעבד בעיקר על דעה הא' "דאין בולעין כלל", וסגי בצירוף היתר של מילוי ועירוי, אף שאינו מועיל כל כך ביי"ש.
970. סימון סעיף עד חסר בכל הדפוסים.
971. משא"כ כלי חרס המצופים בתוכם בהיתוך זכוכית, יש לה דין כלי חרס לכל הדעות, כדלעיל סס"ט (והערה 600).
972. מרדכי רמז תקעד, בשם רבנו יחיאל. וכדלעיל סע"ג, וש"נ. על פי זה, רבו הדנים בכלי אמאיל (חומר צבעוני הנוצר מ התכת אבקת זכוכית על כלי מתכת ), אם ההגעלה מועלת בהם. סיכום הדברים ראה "הגעלת כלים" (פי"ג ס"ז והערה ו).
973. תרומת הדשן סי' קלב (כלי כסף המצויירים שקורים בארצותינו גשמעלצ"ט ... יראה דאם הציור מבפנים ודאי אסור להגעיל לצורך פסח, וכן דרש גדול אחד לפני כמה שנים ברבים. ונהגו כמה גדולים אחריו לאסור. והטעם כי הציור הזה לא נעשה כלל כי אם על ידי היתוך זכוכית, כך שמעתי מן האומנים ... אמנם אם הציור רק על הבית יד או למעלה על הכסוי מבחוץ, כולי האי לא מחמרינן, כיון דליתא למיחש כלל שנשתמש שם בשריית פתיתים. וכן ראיתי רברבתא דמורים הלכה למעשה). רמ"א סכ"ו (וכן כלי כסף שיש בתוכן התוך זכוכית שקורין גישמעלצ"ט אין להגעילו, אבל מבחוץ אינו מזיק). ואין חוששים שהשתמש בו בחמץ חם בצדו החיצוני ונבלע בו, כמבואר לעיל (סעיף יז): "ואע"פ שלפעמים מגיע תשמיש החמץ גם מבחוץ, מכל מקום כיון שרוב הפעמים אין מגיע תשמיש החמץ עד לשם, לפיכך אין חוששין". ונתבאר לעיל (הערה 142).
974. שמועיל בכלים שנשרה בהם חמץ בצונן, כדלעיל סעיף ס. ואפילו בכלי חרס, כדלעיל סעיף סא (והיינו הכלים שנאסרו על ידי שריה בלבד, כדלעיל שם). ומכל שכן בכלי זכוכית, כדלעיל סוף סעיף עג (והערה 656). אמנם כאן מיירי (כדלקמן בהמשך דבריו): "שלפעמים עירו לתוכו חמץ רותח", ואם כן מה יועיל המילוי ועירוי? ותירץ במשנה ברורה (שער הציון ס"ק קצב): "מכל מקום יש להקל בזה משום דרוב תשמישו הלא הוא רק בצונן, ואף שלא על ידי כבישה, וגם דמיירי באינו בן יומו". אמנם נתבאר לעיל (סעיף עב) מנהגינו "שאין הולכים בהגעלת כלים אחר רוב תשמישן" (ראה מראי מקומות וציונים כאן). ויותר מסתבר שלצדדים קתני (ראה לעיל הערה 656), שאם ידוע שלא השתמש בהם אלא על ידי כבישה בצונן, יספיק מילוי ועירוי. ואם "לפעמים עירו לתוכו חמץ רותח" אזי ישתמשו בו "על ידי הגעלה". ועל הדין השני הנ"ל ממשיך לדון בהמשך הסעיף.
975. תרומת הדשן שם (אף על גב דאמרינן בכלי מתכת חם מקצתו חם כולו, לא אמרינן דהוליך בליעותא בכולו ... בישל במקצת כלי אין צריך הגעלה אלא במקום בליעותא ... וא"ת דאין ראייה מזה, דאיכא למימר דהיינו טעמא דמהני בכלי נחושת הגעלה במקום בליעותא, משום דאמרינן כבולעו כך פולטו ... ובנידון דידן ליכא למימר הכי, דאי בלע הציור שוב אינו פולט ד[כ]כלי חרס הוא. הא ליתא ... אין הטעם משום כבולעו כך פולטו, אלא משום דמעיקרא לא בלעי בכל הכלי). והוא כדעת ה"יש חולקים" דלעיל (סוף סכ"ב, והערה 169).
976. העיר בפס"ד צמח צדק (קעו, א): "דינו דתרומת הדשן הנ"ל בלאו הכי נכון, דבעירוי בלאו הכי נמי לא אמרינן דמוליך בליעתו ביתר הכלי כנ"ל באריכות, והתם אי אפשר לחוש רק לעירוי כו'". והיינו כאמור לקמן בסוף הסעיף, שכלים אלו אינם מעמידים אותם אצל האש, וכל החשש הוא ש"עירו לתוכו חמץ רותח". והרי הכלל הוא שעירוי אינו מבשל ואינו מבליע אלא כדי קליפה, כדלעיל (סי' שיח, יט. ובסי' זה סל"ה, והערה 254, וסס"ד, והערה 558). ומכל מקום נפקא מינה מהלכה זו, למי שהכניס כלי זה לתוך כלי ראשון, שאז מבליע ומפליט מכולו לדעה זו.
977. כדעת ה"יש אוסרין" דלעיל (סעיף כב, והערה 165).
978. טושו"ע שם ס"א (בדעה הראשונה): "התוחב כף חולבת בקדרה של בשר, או איפכא, משערים בכל מה שנתחב ממנו בקדרה". ומקורו מסמ"ק (מצוה ריג דיני ביטול): "כשתוחבין כף חולבת בקדרה של בשר, או להפך, משערין בכל מה שנתחב בקדרה של בשר ... אבל מה שלא נכנס ברוטב אין אוסר". ופירש המ"א כאן (ס"ק כד): "דאף את"ל שמתחלה פשט האיסור בכולו ... מכל מקום לא אמרינן שמפליט מאותו צד שלא נתחב, וכמ"ש סימן צ"ד ... היינו שאינו מפליט ממנו כנ"ל". והיינו כדעת הפוסקים שהגעלה למקצתו אינה מועלת לכולו, כמבואר בתורת הבית הארוך (בית ד שער ד לח, א): "וכשהוא חוזר ומבשל בו במקצתו למחר היאך עלה הכשר לכולו". ובמשמרת הבית (שם): "אני אומר בשל במקצת כלי, שצריך להגעיל כל הכלי". וכן הוא כאן בטוש"ע (סי"ב): "כל הכלים צריך להגעיל ידותיהם כמותם". וביאר בט"ז (יו"ד סי' קכא ס"ק ז): "שיש לפסוק כהרא"ש והרשב"א המחמירים, דלא סגי בהכשר המקצת". הרי שכשבישל במקצת הכלי תבשיל אסור נאסר כל הכלי, אבל כשתחב אחר כך את אותו מקצת ליורה של הגעלה, לא נפלט טעם האיסור מכל הכלי (על ידי מקצתו). ומבאר רבינו את טעם החילוק בזה, כי "כלי מתכות שחם מקצתו חם כולו ונתחמם גם צד החיצון של הכלי ונבלע שם טעם החמץ ... מכל מקום מקצת חום זה, שאינו חם אלא מחמת חום מקצת השני, אין לו בכח להפליט גיעול הבלוע שם". וראה פס"ד צמח צדק (קעו, א): "במג"א סי' תנ"א ס"ק כ"ד שחילק גם כן בין בליעה לפליטה, וכן חילק רבינו ז"ל שם סעיף ע"ה". יוצא אם כן, שלפי דעה זו, "כשישתמש בו בפסח לא יהיה נפלט כלום מהזכוכית למשקה שבתוכו". ואף שלעיל (סעיף כב) פסק כדעת הטור והרמ"א, הסוברים שמועלת הגעלת מקצתו להכשיר את כל הכלי, ד"כמו שנבלע החמץ בהיד על ידי גוף הכלי כך הוא נפלט ממנו על ידי גוף הכלי", שכבולעו כך פולטו, דלא כדעת הרשב"א והט"ז הנ"ל (ראה לעיל הערה 168), מכל מקום כאן הקיל כדעת הרשב"א והט"ז, מטעם המבואר לעיל (הערה 164).
979. שהרי אם הכלי עומד אצל האש, אמרינן שחם מקצתו חם כולו – אף להבליע ולהפליט בכולו.
980. תרומת הדשן סי' קלב (שכלי כסף חשובים כאלו שהן משוקדים ומצויירים, לא שכיחי כלל שמרתיחין בהן אצל האש).
981. לתוכנו של סעיף זה, ראה לעיל סעיף לה (והערה 250).
982. בעצם הי' מקום לחשוש שגם הדם נבלע בתחלה בשפוד, וכעת נפלט ממנו ונבלע בבשר. ומה שאין חוששים לזה, ומתירים לצלות ב' פעמים באותו שפוד, נתבאר ביו"ד סי' עו ס"ד.
983. סימני ס' התרומה סי' נה (שפוד ישן מותר לצלות בו בפסח). מרדכי רמז תקנה (שפוד ישן שצלו בו עופות בפסח מותרין, אף על גב דמקודם לכן צלו בו בשר מלוח מן המלח שלא נבדק מחמץ). שו"ע סכ"ז (שפוד ישן שצלו בו עופות בפסח מותרין, אף על פי שמקודם צלו בו בשר מלוח ממלח שלא נבדק).
984. רמ"א סכ"ז (אין להתיר רק בדיעבד).
985. בדק הבית בסוף הסימן (כיון דאין כאן חמץ ידוע, אלא חשש מלח שלא נבדק). מ"א ס"ק נא (שאין כאן חמץ ידוע ... מספיקא לא מחזקינן איסור שהיה על הכלי חמץ). וכדלעיל סמ"ו (והערה 380).
986. ראה לעיל סי"ג מהו ההכשר לשפוד.
987. מ"א שם (ואם צלו פעם אחת מולייתא או שאר חמץ ולא לבנוהו בנתיים אוסר). ח"י ס"ק סט (מה שאין כן אם צלו בו מולייתא מחמץ).
988. פר"ח שם (והכא מיירי בשפוד בן יומו, הא לאו הכי הוי נותן טעם לפגם, שמותר אף אם נשתמשו בשפוד חמץ ודאי).
989. לעיל סי' תמז ס"ח (אם החמץ נותן טעם לפגם בהתערובת אינו אוסר כלל אפילו באכילה ... ויש חולקין על זה ואומרים כיון שחמץ בפסח אוסר במשהו ... הוא הדין לנותן טעם לפגם ... וכן נוהגין במדינות אלו).
990. כדלעיל סעיף לה (והערות 256. 257).
991. מהרי"ל הל' ל' יום קודם הפסח ע' יא (יעשו גם כן ברזות חדשות בחביות שרוצה לשתות יינן בפסח, דחיישינן אולי ידבק שום חמץ בישנות, או ישפשף את הישנות לצורך פסח). הובא באגור סי' תשז. רמ"א סכ"ז (הברזות שבחביות של יין נוהגין להדיחן).
992. מ"א ס"ק נב (מפני שממשמשין בהם בידים המודבקים מחמץ).
993. שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (העץ שתוחבין בו צלוחית, ובצלוחית שותין שכר, אין לתחוב בו צלוחית בפסח). רמ"א סכ"ז (וכן העצים שתוחבין בהם כלי שתיה צריכין הדחה לשום בהם כלים בפסח).
994. מהר"י ווייל שם. מ"א ס"ק נג (של שכר).
995. ח"י ס"ק עא (ונתלחלח ממשקה שבתוכם).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 169 עמודים.