ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות פסח – ח"ב (סי' תמב-תמז)תמב דין ביעור תערובת חמץ קודם הפסח

תמב דין ביעור תערובת חמץ קודם הפסח

ובו ל"ד סעיפים

חיוב ביעור בתערובת

א כזית ¹ חמץ דגן גמור שנתערב במין מאכל אחר ² , אם יש בתערובת הזה טעם חמץ ³ חייב לבערו בערב פסח מן התורה. ואם לא ביערו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא ⁴ .

אף על פי שיש בזה התערובת יותר מכדי אכילת פרס ⁵ (פירוש ג' ביצים שהן חצי ככר ⁶ ), ונמצא שבפרס מהתערובת אין בו כזית חמץ, ואם כן אפילו אכל כל התערובת בפסח אינו לוקה מן התורה ⁷ , לפי שכזית החמץ הוא מעורב בכל התערובת, ונמצא ששהה באכילת כזית חמץ כדי שהיית אכילת כל התערובת, שיש בו יותר מפרס ⁸ , והלכה למשה מסיני ⁹ הוא שכל ששהה באכילת כזית ¹⁰ יותר משהיית אכילת פרס בצמצום אינו חייב באכילה זו ¹¹ .

מכל מקום לענין בל יראה ובל ימצא עובר עליו, אף שכזית החמץ הוא מפוזר בכל התערובת שיש בו יותר מפרס, אף על פי כן כיון שכל חלקיו הן מונחין בכלי אחד ¹² , ומעורבין במין מאכל אחד, הרי הן מצטרפין זה עם זה לשיעור כזית ¹³ , ואינן בטלין בהתערובת כיון שנרגש בו החמץ ¹⁴ :

ב ואם ¹⁵ שכח ולא ביערו בערב פסח ונזכר בתוך הפסח, חייב לבערו מן העולם לגמרי, אע"פ שכבר ביטל את החמץ הזה קודם הפסח, ויברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ, כמו שיתבאר בסי' תמ"ו ¹⁶ :

ג ומדברי סופרים אפילו פחות מכזית חמץ שנתערב ויש בהתערובת טעם חמץ, חייב לבערו בערב פסח, גזירה משום כזית שלם ¹⁷ .

ואם שכח ולא ביערו בערב פסח ונזכר בתוך הפסח, חייב לבערו מן העולם לגמרי (אבל לא יברך על ביעור זה, שכל שאינו מבער ממשות חמץ כזית אין צריך לברך אם כבר ביטל את החמץ הזה קודם הפסח, כמו שיתבאר בסי' תמ"ו ¹⁸ ).

ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו הרי כל התערובת הזה אסור באכילה, מפני שיש בו טעם חמץ שעבר עליו הפסח ¹⁹ .

אבל מותר ליהנות מכל התערובת ²⁰ . רק שיפדה את האיסור שבו, דהיינו שישער את החמץ שנתערב כמה דמים הוא שוה ויטול סכום דמים אלו וישליכם לאיבוד, כגון לים ²¹ או לנהר עמוק ²² שלא ימצאנו שום אדם.

ואפילו (א) יש בתערובת הרבה חמץ יותר מכזית ²³ , שהוא חייב לבער מן התורה, ועבר עליו הפסח ולא ביערו, הרי הוא מותר בהנאה על ידי שיפדה את החמץ שבו. דכיון שהחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור בהנאה אלא משום קנס, שקנסוהו חכמים על שעבר עליו בבל יראה, וזה שמשליך דמי החמץ לאיבוד ואינו נהנה ממנו, אין לנו עוד לקונסו ²⁴ .

וכן (ב) יכול למכור כל התערובות לנכרי חוץ מדמי איסור ²⁵ , דהיינו שלא יטול ממנו דמים רק מה שהתערובת הוא שוה בלא החמץ שבתוכו ²⁶ , דנמצא שאינו נהנה כלל מהחמץ.

ולא התירו לעשות כן אלא לאחר הפסח, שאף החמץ עצמו שהוא בעין שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מדברי סופרים, אבל בפסח אסור למכור שום תערובת חמץ האסור, אלא אם כן נתערב יבש ביבש, כמו שיתבאר בסימן תמ"ז ²⁷ :

ד וכל זה כשיש בתערובת טעם החמץ, דהיינו שאין בו ששים כנגד החמץ, אבל אם יש בו ששים, שבודאי אין החמץ נותן טעם בששים פעמים כמותו, אם נבלל החמץ בהתערובת יפה יפה שלא נשאר בו חמץ משהו עומד בעינו בתוך התערובת, מותר אפילו לאכול כל התערובת בתוך הפסח, כמו שיתבאר בסימן תמ"ז ²⁸ , עיי"ש כל פרטי דין זה:

ה אבל ²⁹ לכתחלה אסור לבטל חמץ בששים קודם הפסח (ג) במתכוין כדי לאכלו בתוך הפסח ³⁰ , מפני שהוא כמבטל איסור בידים ³¹ .

ואע"פ שקודם הפסח עדיין שעת היתר ³² , מכל מקום כיון שהוא עושה כן כדי לאכלו בשעת איסורו, דהיינו בתוך הפסח, הרי זה כמבטל איסור ³³ .

אבל מותר לבטל החמץ בס' קודם הפסח (ד) כדי להשהותו עד אחר הפסח ³⁴ , דכיון שהוא מבטלו בשעת היתר כדי לאכלו בשעת היתר אין כאן מבטל איסור ³⁵ :

ו במה דברים אמורים בדבר שאין דרך (ה) תיקון עשייתו על ידי תערובת חמץ, רק שהוא רוצה לערב בו חמץ באקראי בעלמא, כדי שלא יצטרך לבערו. אבל דבר שדרך עשייתו הוא על ידי תערובת חמץ ³⁶ , כגון מורייס (פירוש שומן דגים ³⁷ ) שמשימין בו לחם קלוי ³⁸ , אע"פ שיש בו ס' כנגד הלחם, מכל מקום כיון שדרך תיקון המורייס הוא על ידי לחם, הרי הוא חשוב ואינו בטל במורייס אפילו באלף ³⁹ .

ולפיכך חייב לבערו מדברי סופרים קודם הפסח ⁴⁰ . ואם לא ביערו ועבר עליו הפסח אסור אפילו בהנאה ⁴¹ . אלא אם כן פודה את החמץ שבתוכו, או מוכר לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, כדין חמץ שנתערב בפחות מס' ועבר עליו הפסח ⁴² :

תערובת טעמו ולא ממשו

ז וכל זה כשיש בתערובת ממשות החמץ, אלא שנבלל יפה יפה ואינו ניכר, אבל אם אין ממשות החמץ כלום בתוך התערובת אלא טעמו בלבד, כגון תבשיל שנתבשל בכלי אחד עם חמץ וקיבל טעם החמץ ואין בו כלום מממשו, אע"פ שאסור לאכלו מן התורה ⁴³ , אין צריך לבערו מן התורה ⁴⁴ , שהרי נאמר לא יראה לך, וטעם חמץ זה המובלע בתבשיל (ו) אינו נראה לך ⁴⁵ .

[מה שאין כן כשיש ממשות החמץ בתוך התערובת, הרי גוף החמץ נראה לעין, אלא שאין מכירין אותו ⁴⁶ , מחמת שנשתנית צורתו על ידי התערובת].

ומכל מקום מדברי סופרים אסור לקיימו בפסח ⁴⁷ , אפילו יצניענו בחדר מיוחד שאינו רגיל לילך לשם ⁴⁸ , גזירה שמא ישכח על איסור חמץ שהרי רגיל בו כל השנה וילך ויאכלנו ⁴⁹ .

ואם שכח ולא ביערו בערב פסח, ונזכר בתוך הפסח, צריך לבערו מן העולם לגמרי ⁵⁰ .

אבל לא יברך על ביעור זה, כיון שאין צריך לבערו (ז) רק משום חשש תקלה שמא יאכל ממנו, אבל הביעור מצד עצמו אין בו מצוה ⁵¹ לא שייך לברך על מצות ביעור ⁵² .

ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו, הרי הוא מותר בהנאה, דכיון שלא עבר על איסור של תורה ⁵³ במה שהשהה אותו עד לאחר הפסח, לא קנסוהו חכמים לאסרו בהנאה ⁵⁴ . ואף באכילה יש להתיר אם הוא בענין שיש הפסד מרובה ⁵⁵ , אף אם לא נאסור אותו אלא באכילה ⁵⁶ . ואם אין בו הפסד מרובה אף אם נאסור אותו בהנאה, טוב להחמיר ולאסור אף בהנאה, כדי לחוש לדברי האומרים ⁵⁷ שכל תערובת שיש בו טעם חמץ, כשם שאסור מן התורה לאכלו בתוך הפסח כך הוא חייב לבערו מן התורה, ולפיכך אם עבר עליו הפסח ולא ביערו הרי הוא אסור בהנאה, כי אם על ידי פדיון או שימכרנו לנכרי חוץ מדמי טעם חמץ שבו ⁵⁸ , דכיון שעבר על איסור של תורה קנסוהו חכמים:

ח וכל זה בתבשיל שקיבל טעם החמץ עצמו, אבל תבשיל שנתבשל קודם הפסח בקדירה ⁵⁹ שבישל בה החמץ בו ביום ⁶⁰ , אע"פ שאין בתבשיל ס' כנגד חמץ שנפלט לתוכו מן הקדירה, מותר להשהותו עד לאחר הפסח, לפי שיש מתירין אפילו לאכלו בפסח ⁶¹ מטעם שיתבאר בסימן תמ"ז ⁶² . ואע"פ שאין לסמוך על דבריהם להתירו באכילה מטעם שיתבאר שם, מכל מקום יש לסמוך על דבריהם להשהותו עד לאחר הפסח ⁶³ .

ויזהר להצניעו בחדר שאינו רגיל לילך לשם ⁶⁴ כמו שיתבאר בסי' תנ"א ⁶⁵ :

יי"ש מי דבש ושכר

ט זיעה ⁶⁶ היוצאת מחמץ הרי היא כעצמו של חמץ ⁶⁷ .

לפיכך יי"ש הנעשית מתבואה חמוצה שקורין מאל"ץ ⁶⁸ אין דינו כתערובת חמץ, אלא כממשו של חמץ עצמו ⁶⁹ .

וכן יי"ש הנעשה משמרי שכר של שעורים או של חטים, דינו כממשו של חמץ עצמו ⁷⁰ .

לפי ששכר הנעשה משעורים או מחטים יש בו כזית חמץ בכדי שתיית פרס מהשכר ⁷¹ , והלכה למשה מסיני ⁷² הוא בכל איסורין שבתורה, שכל כזית איסור שנתערב באכילת פרס מהיתר, הרי כל הפרס של היתר (ח) נתהפך להיות כגופו של איסור עצמו, וכל האוכל כזית מפרס הזה, אע"פ שבכזית הזה אין בו כזית שלם של איסור, הרי הוא חייב כאלו אכל כזית שלם של איסור, כיון שגוף ההיתר נעשה איסור ⁷³ .

וכיון ששכר הזה שיש בו חמץ כזית בכדי שתיית פרס נעשה כולו חמץ ⁷⁴ , והשותה כזית ממנו חייב כרת ⁷⁵ כמו על עצמו של חמץ. לפיכך גם יי"ש הנעשה משמרים של שכר זה דינו כעצמו של חמץ ⁷⁶ , שהרי השמרים יש בהן יותר חמיצות מבשכר עצמו, לפי שגוף קמח השעורים או החטים חמוצים הוא נצלל למטה בשמרים ⁷⁷ :

[(הגהה מאחיו מהרי"ל ⁷⁸ ):

וצריך לבערו מן התורה ⁷⁹ . ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו הרי זה אסור אפילו בהנאה ⁸⁰ .

ומכל מקום אם יש בזה הפסד גדול מאוד יש לסמוך על האומרים ⁸¹ (תוס' ⁸² רי"ף ⁸³ רא"ש ⁸⁴ ר"ן ⁸⁵ ), שאפילו אם יש בתערובת כזית חמץ בכדי אכילת או שתיית פרס, אלא שהוא דבר חריף וחזק, שאי אפשר לאכול או לשתות פרס מהתערובת אם לא שישהה בינתיים, ונמצא שאינו אוכל או שותה כזית מהחמץ בכדי שיעור אכילת או שתיית פרס מהתערובת ⁸⁶ מותר להשהותו בפסח מן התורה. אם אין החמץ נותן טעם בתערובת, ואין נותנין בו את החמץ אלא לקיוהא בעלמא (טור ⁸⁷ ), דהיינו לחריפות ולחמיצות ⁸⁸ . ואין צריך לבערו קודם הפסח אלא מדברי סופרים (תוס' ר"ן מ"א ⁸⁹ ). ולפיכך אם עבר עליו הפסח ולא ביערו הרי זה מותר בהנאה (ר"ן ⁹⁰ ). כמו שיתבאר בסוף סימן תמ"ז ⁹¹ .

ולדבריהם אף יי"ש זה ⁹² שנעשה מתבואה חמוצה או משמרי שכר, אף על פי שיש כזית חמץ בכדי שתיית פרס מהתערובת ⁹³ , מכל מקום כיון שהיי"ש הוא דבר חריף וחזק שאי אפשר לשתות פרס ממנו בלי הפסק שהייה בינתיים, ואין החמץ נותן טעם בתערובת, שהרי היי"ש הנעשה ממיני קטניות שקורין גריקע ⁹⁴ או ממי דבש טעמו שוה ליי"ש הנעשה מתבואה חמוצה ⁹⁵ , ואין ביי"ש זה אלא כח החמץ שנעשה על ידי כן חריף וחזק, שהוא רק קיוהא בעלמא. ולפיכך אין צריך לבערו אלא מדברי סופרים, ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו מותר בהנאה.

ויש לסמוך עליהם במקום הפסד גדול מאד, כיון שחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מדברי סופרים לדברי הכל, כמו שיתבאר בסימן תמ"ח ⁹⁶ . ויש להתיר בהנאה דהיינו שימכרנו לנכרי ⁹⁷ . רק שיזהר שיהא בענין שלא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל וישתה ממנו ⁹⁸ . ובשתייה אסור לכל ישראל, אפילו למי שאין החמץ שלו ⁹⁹ . אבל אם אין שם הפסד גדול מאד, אין להתיר אפילו בהנאה].

י וכן יי"ש הנעשה אפילו מתבואה שאינה חמוצה אלא שהעמיד אותה בשמרי שכר ¹⁰⁰ .

וכן גבינה שהעמיד אותה בשכר, או בחומץ של שכר ¹⁰¹ , או ביי"ש ¹⁰² הנעשה מתבואה שהעמידוה בשמרי שכר. אף על פי שיש ביי"ש וגבינה ס' כנגד דבר המעמידו ¹⁰³ , אף על פי כן חייב לבערו בערב פסח מדברי סופרים ¹⁰⁴ . ואם עבר עליהם הפסח ולא ביערם אסורין ¹⁰⁵ אפילו בהנאה. לפי שכל דבר המעמיד אפילו באלף לא בטל ¹⁰⁶ . ולא עוד אלא שכל דבר המעמיד הרי הוא חשוב כאילו הוא בעין ממש ¹⁰⁷ .

ולפיכך ¹⁰⁸ מי דבש שהעמידוהו בשמרי שכר, ובשמרי מי דבש זה העמידו מי דבש שני, ובשמרי מי הדבש השני העמידו מי דבש שלישי, וכן לעולם, הרי הוא חייב לבער אפילו מי דבש האחרון. דכיון שמי דבש הראשון הועמד בשמרי שכר הרי הוא נעשה כולו חמץ, וגם שמרים [של מי דבש השני ¹⁰⁹ ] נעשה כולו חמץ, מחמת שהועמד בשמרי מי דבש הראשון, וכן לעולם ¹¹⁰ .

ולפיכך אם לא ביער את כולם עד לאחר הפסח הרי הן אסורין בהנאה, אפילו אם רוצה לפדות את דבר המעמיד, דהיינו להשליך דמי השמרים לים המלח ¹¹¹ . לפי שאין פדיון מועיל אלא להתיר איסורי הנאה שנתערבו ואינן עומדין בעינן ¹¹² , אבל כל דבר המעמיד, כיון שהוא חשוב כאילו הוא עומד בעינו, אין פדיון מועיל לו.

ויש חולקין ¹¹³ על זה ואומרים דפדיון מועיל לדבר המעמיד להתירו בהנאה כמו בשאר תערובות. וכן יכול למכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו ¹¹⁴ , אם הוא דבר שאין לחוש שמא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל ויאכלנו ¹¹⁵ , כגון גבינה וכיוצא בה, שאם היא של נכרי אסור לאכלה ¹¹⁶ . ויש לסמוך על דבריהם במקום שיש הפסד מרובה ¹¹⁷ .

ויש מי שאומר ¹¹⁸ שמי דבש (ט) הרביעי שהועמד בשמרי מי דבש השלישי הוא מותר אפילו בשתייה בלא פדיון ¹¹⁹ , לפי שכבר כלה כח שמרי השכר בג' מי דבש הראשונים. ויש לסמוך על דבריו אם הוא בענין שיש הפסד מרובה אם נאסור אותו בשתיה:

יא וכל זה כשמי דבש הראשון הועמד בשמרי שכר בלבד ¹²⁰ (וכן מי דבש הב' בשמרי מי דבש הא' בלבד וכן כולם). אבל אם בשמרי שכר בלבד לא היה די להעמידו, וערבו בו גם דבר אחר המעמיד שאינו חמץ, ובהצטרפותם הועמד, הרי הוא מותר אף בשתיה, אם יש בו ס' כנגד שמרי השכר, דכל זה וזה (פירוש איסור והיתר) גורם להעמידו הרי זה מותר, אם אין כח באיסור בלבד להעמידו, כמו שיתבאר ביורה דעה סי' פ"ז ¹²¹ :

יב חומץ שנתחמץ בשמרי שכר, אף על פי שיש בו ששים כנגד השמרים, חייב לבערו מדברי סופרים ¹²² , שכל דבר המחמץ אפילו באלף לא בטל ¹²³ .

ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו הרי הוא אסור בהנאה, ואין פדיון מועיל להתירו בהנאה. לפי שכל דבר המחמץ, כיון שפעולתו ניכרת בגוף דבר המחומץ, הרי הוא חשוב כאילו הוא עומד בעינו ¹²⁴ , ואין פדיון מועיל לדבר שהוא בעין ¹²⁵ . ויש חולקין ¹²⁶ על זה ואומרים, דפדיון מועיל אף לדבר המחמץ. ובמקום הפסד מרובה יש לסמוך על דבריהם:

תערובת מין במינו ויבש ביבש

יג חמץ שנתערב ונבלל מין במינו, כגון קמח מתבואה חמוצה שנתערב ונבלל תוך קמח הרבה מתבואה שלא נתחמצה, כיון שאף לאכלה בתוך הפסח אין אסור אלא מדברי סופרים, שמן התורה מין במינו בטל ברוב ¹²⁷ , כיון שאינו נותן בו טעם ¹²⁸ , שהרי טעמם שוה ¹²⁹ , כל שכן שאין צריך לבערם מן התורה.

אלא כיון שמדברי סופרים אסור לאכלם בתוך הפסח ¹³⁰ , חייב גם כן לבערם בערב פסח, גזירה שמא ישכח ויאכל מהם בפסח ¹³¹ . ואם שכח ולא ביער בערב פסח ונזכר בתוך הפסח צריך לבערם מן העולם לגמרי (אבל לא יברך מטעם שנתבאר למעלה ¹³² ).

ואם עבר הפסח ולא ביער הרי הן מותרין ¹³³ אפילו באכילה ¹³⁴ , דכיון שבשהייה זו לא עבר על איסור של תורה לא קנסוהו חכמים ¹³⁵ :

יד חמץ ¹³⁶ שנתערב מין במינו יבש ביבש, שאין נבללים זה בתוך זה ¹³⁷ , כגון שנפלו חטים שנפלו עליהם מים ונתבקעו ונתנגבו ¹³⁸ ונתייבשו ואין ביקוען ניכר, ונתערבו בחטים יבישים כשרים ¹³⁹ הרבה מהם ¹⁴⁰ , מותר להשהותם עד לאחר הפסח ¹⁴¹ , לפי דברי האומרים ¹⁴² שכל איסור שנתערב ברוב היתר יבש ביבש מותר לבשל כל התערובת בקדירה אחת ולאכלם ביחד בבת אחת, לפי שהאיסור שנתבטל ברוב נתהפך להיות היתר גמור אף מדברי סופרים, כמ"ש ביורה דעה סי' ק"ט ¹⁴³ , אם כן גם כאן נתהפכו החטים החמוצים להיות כמו חטים כשרים ממש, ולפיכך אין איסור כלל להשהותם בפסח.

ואע"פ שאסור לאכלם, לפי שהאיסור שנתבטל קודם הפסח חוזר וניעור בפסח, כיון שלא נבלל בתוך ההיתר קודם הפסח ¹⁴⁴ . מכל מקום כיון שאיסור אכילה זו אינו אלא חומרא שהחמירו בחמץ בפסח שאינו מתבטל לעולם ¹⁴⁵ , אבל בשאר כל האיסורים כיון שנתבטל האיסור ברוב מותר לאכלו, לפיכך לא החמירו בו כל כך לאסור אף להשהותו, כיון שנעשה התערובת קודם הפסח ¹⁴⁶ , שאז הוא מתבטל ברוב כמו שאר איסורים, לענין שמותר לאכלו בערב פסח ¹⁴⁷ משעה ה' עד הלילה כמו שיתבאר בסימן תמ"ז ¹⁴⁸ :

טו אבל להאומרים ¹⁴⁹ שכל איסור שנתערב ברוב היתר יבש ביבש אסור לאכול כל התערובת ביחד בבת אחת, לפי שהאיסור שנתבטל ברוב לא נתהפך להיות היתר גמור מדברי סופרים, ואינו מותר אלא לאכלם בזה אחר זה, שכשאוכל כל אחד ואחד יש לומר שזהו ההיתר, וכשאוכל האחרון יש לומר גם כן שזהו היתר גמור והאיסור כבר אכלו, ולכך הקילו חכמים בדבר זה, לפי שמן התורה כבר נתבטל האיסור ונעשה היתר גמור. אבל כשאוכלם בבת אחת יש באכילה זו איסור ברור למראית עין ¹⁵⁰ , גזרו עליו חכמים ¹⁵¹ גזירה משום תערובת מין בשאינו מינו, שיש איסור מן התורה אם אין שם ס' ¹⁵² .

אם כן גם חטים חמוצים הללו שנתערבו בחטים כשרים, לא נתהפכו להיות היתר גמור מדברי סופרים, אף שיש בכשרים יותר מאלף כנגד החמוצים ¹⁵³ . ולפיכך אסור להשהותם בפסח ¹⁵⁴ (שאיסור השהייה הוא דומה לאיסור אכילה בבת אחת כמו שנתבאר למעלה ¹⁵⁵ ).

ומכל מקום אם שכח או עבר והשהה אותם עד לאחר הפסח מותרין באכילה ¹⁵⁶ . דכיון שבשהייה זו לא עבר על איסור של תורה, לא קנסוהו חכמים ¹⁵⁷ .

אבל אם נזכר בתוך הפסח צריך לבערם מן העולם לגמרי (או ימכרם לנכרי חוץ מדמי איסור שבהם כמו שיתבאר בסי' תמ"ז ¹⁵⁸ עיי"ש).

ואם אי אפשר למכרם לנכרי ויש הפסד מרובה בדבר, יש לסמוך על סברא הראשונה ¹⁵⁹ , ואין צריך לבערם ¹⁶⁰ . אבל אם אין הפסד מרובה יש להחמיר כסברא האחרונה, כמ"ש ביורה דעה שם ¹⁶¹ :

טז וקודם הפסח מותר לו לטחון כל החטים ביחד, כדי שיתערב קמח החמץ בקמח הכשר ויתבטל בתוכו בששים, שהן נבללין זה בזה ושוב אינו חוזר וניעור בפסח ¹⁶² , ומותרין ¹⁶³ אפילו באכילה ¹⁶⁴ . וטוב שיאפה המצות קודם הפסח, כמו שיתבאר בסימן תנ"ג ¹⁶⁵ עיין שם (ואם אין בחטים הכשרים ששים כנגד החמוצים (י) יכול להוסיף עליהם עוד חטים כשרים עד שיהיה ס' כנגד החמוצים ¹⁶⁶ , ויטחון הכל ביחד, כדי שיתבטל קמח החמץ בס' ויהיו מותרין באכילה בפסח).

ואין זה מבטל איסור בידים ¹⁶⁷ , כיון שכבר נתבטל האיסור ברוב היתר מאליו. וכיוצא בזה בשאר איסורים אין איסור אלא לאכול כל התערובת בבת אחת, אבל לאכלו כולו בזה אחר זה הוא היתר גמור אף מדברי סופרים ¹⁶⁸ . אם כן אין זה מבטל איסור, אלא מבטל היתר הוא ¹⁶⁹ , שהרי מבטלו בשעה שדין ביטול החמץ הוא כדין ביטול שאר איסורים, דהיינו קודם הפסח ¹⁷⁰ :

יז ואם ¹⁷¹ אין לו עוד חטים כשרים, ישער באומד דעתו כמה היו החטים החמוצים, ויטול כל כך חטים מהתערובת ויבערם מביתו, דהיינו שימכרם קודם הפסח או לנכרי או אפילו לישראל אחר קודם הפסח, והשאר מותר לו להשהותם עד לאחר הפסח. וכן אותו הישראל שלקח ממנו החטים מותר לו להשהותם עד לאחר הפסח. שהרי איסור השהייה דומה לאיסור אכילה בבת אחת לשאר איסורין, ובשאר איסורין אין איסור לאכול בבת אחת אלא לאדם אחד, אבל שני בני אדם מותרין לאכול כל התערובת אפילו ברגע אחד, כמו שנתבאר ביורה דעה שם ¹⁷² :

יח ויש חולקין על זה ¹⁷³ ואומרים, כיון שאסור לאכול בפסח כלום מזה התערובת, ואפילו מכר כל התערובת לנכרי קודם הפסח ולא שייר ממנו אלא משהו אסור לאכלו בפסח ¹⁷⁴ , אסור ¹⁷⁵ גם כן להשהותן ¹⁷⁶ , גזירה שמא יבא לאכלו.

ואם שכח ולא ביערו קודם הפסח ונזכר בתוך הפסח צריך לבערו מן העולם לגמרי ¹⁷⁷ . ויש לחוש לדבריהם, אם אין שם הפסד מרובה ¹⁷⁸ :

יט וכל זה כשיש בחטים הכשרים רוב כנגד החמוצים ¹⁷⁹ . אבל אם היה שוה בשוה לדברי הכל אסור להשהותם בפסח.

[ואסור להוסיף עליהם עוד חטים כשרים ולטחנן, כדי שיתבטל החמץ בס' ויהיה מותר באכילה בפסח. דכיון שלא נתבטל החמץ ברוב מאיליו, הרי זה מבטל איסור בידים ¹⁸⁰ . אבל מותר להוסיף עליהם ולטחנן כדי להשהותם עד לאחר הפסח, ואין זה מבטל איסור כמו שנתבאר למעלה ¹⁸¹ ].

ואם (לא הוסיף עליהם כלום ו)שכח והשהה אותם עד לאחר הפסח הרי הן אסורין בהנאה. אלא אם כן פודה את האיסור שבהן ¹⁸² , או שימכרם לנכרי חוץ מדמי איסור שבהן, כמו שנתבאר למעלה ¹⁸³ .

רק שיזהר לתקן בענין שלא יחזור הנכרי וימכרם לישראל אחר ¹⁸⁴ , דהיינו שיטחנם ויעשה מהם פת וימכור הפת לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, אם הוא מקום שנוהגין איסור בפת של נכרי. ובמקומות שנוהגין היתר ¹⁸⁵ צריך לחתוך כל הפת לחתיכות, ואחר כך ימכרם לנכרי ¹⁸⁶ חוץ מדמי איסור שבהם, שאסור ליקח מנכרי חתיכות פת כמו שנתבאר ביורה דעה סי' קי"ב ¹⁸⁷ .

וכן בכל מקום שנתבאר שלאחר הפסח הוא אסור באכילה ומותר בהנאה, צריך ליזהר כשמוכרו לנכרי, שימכרנו לו בענין שאין לחוש שמא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל אחר ויאכלנו. עיין סי' תס"ז ¹⁸⁸ :

חמץ נוקשה

כ אין אסור מן התורה אלא חמץ גמור שהוא ראוי לאכילה ¹⁸⁹ . אבל עיסה שהתחילה להתחמץ ולא הגיעה לחימוץ ¹⁹⁰ שיתבאר בסי' תנ"ט ¹⁹¹ , אף כשיאפו אותה לא תהא ראויה לאכילה ¹⁹² מחמת חמיצותה שלא גמרה כל צרכה.

וכן אותו בצק שהסופרים מדבקין בו ניירותיהם ¹⁹³ , שעושין אותו מעפר ¹⁹⁴ הרחיים ¹⁹⁵ שאינו ראוי לאכילה ¹⁹⁶ כשיאפו אותו, וכן כל כיוצא בזה, הרי זה נקרא חמץ נוקשה, ומותר לאכלו בפסח מן התורה, שאין זה חמץ כלל.

אבל חכמים אסרוהו באכילה ובהנאה, והצריכו גם כן לבערו בערב פסח ¹⁹⁷ , גזירה שמא ישכח ויאכל ממנה בפסח ¹⁹⁸ , שעל ידי הדחק הוא ראוי לאכילה ¹⁹⁹ .

ואם שכח ולא ביערו בערב פסח ונזכר בתוך הפסח צריך לבערו מן העולם לגמרי ²⁰⁰ , אבל לא יברך מטעם שנתבאר למעלה ²⁰¹ .

ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו הרי הוא מותר בהנאה, דכיון שלא עבר עליו על איסור של תורה לא קנסוהו חכמים ²⁰² . אבל אסור לאכלו ²⁰³ , כיון שיש עליו שם חמץ שעבר עליו הפסח ²⁰⁴ :

כא ואינו נקרא חמץ נוקשה, אלא אם כן שמשעה שנתחמץ לא היה ראוי לאכילה מעולם ²⁰⁵ כי אם על ידי הדחק ²⁰⁶ .

אבל אם היה ראוי לאכילה משנתחמץ ואחר כך נפסל מאכילת אדם, כגון הפת של חמץ ²⁰⁷ או של שאור ²⁰⁸ שעיפשה, ומלוגמא ²⁰⁹ (פירוש מלא לוגמא שלועס חטים ונותנם על גבי מכתו ²¹⁰ ) שנסרחו ונתקלקלו מאכילת אדם, חייב לבערם מן התורה ²¹¹ .

אלא אם כן נפסלו מאכילת כלב ²¹² קודם שעת הביעור ²¹³ , דהיינו קודם שעה ששית, דכשיגיע זמן הביעור אין עליהם תורת אוכל שיתחייב לבערם ²¹⁴ , והרי הן כעפר בעלמא ²¹⁵ .

אבל אם נפסלו מאכילת כלב אחר שעת הביעור, בין שנתחמצו אחר שעת הביעור בין מקודם, חייב לבערו ²¹⁶ מן העולם לגמרי ²¹⁷ מן התורה. דכיון שהיה עליהם שעה אחת שם חמץ לאחר זמן איסורו אינו נפקע מהם לעולם, עד שיעשה להם כתורת חמץ ²¹⁸ :

כב וכל זה בחמץ שהוא עומד בעינו שאינו מעורב בדבר אחר. אבל חמץ ²¹⁹ גמור שהיה ראוי לאכילה ²²⁰ , שעירב אותו בדבר שאינו מאכל אדם כלל ²²¹ , או שאינו מאכל כל אדם, כגון התריאק"ה שאינו מאכל אלא לחולים ²²² , מותר לקיימו בפסח.

ואפילו יש בתערובת הזה חמץ הרבה יותר מכזית בכדי אכילת פרס ²²³ . מכל מקום כיון שאינו ראוי לאכילה, הרי נפסדה צורת החמץ שבתוכו ²²⁴ ואין עליו תורת חמץ כלל.

אבל אסור לאכול מזה התערובת בפסח, ואפילו אין בו אלא חמץ כל שהוא ²²⁵ , אם דרך עשייתו הוא על ידי תערובת חמץ, כגון התריאק"ה (יא) וכיוצא בו, אינו בטל בתוכו כמו שנתבאר למעלה ²²⁶ :

כג עריבת העבדנין שנתן לתוכן קמח ועורות, אפילו נתן שעה אחת קודם הביעור, הרי זה מותר לקיימן בפסח ²²⁷ , שכשהגיע זמן הביעור כבר הסריח הקמח מחמת העורות שבתוכו ונפסל מאכילת אדם ונעשה כחמץ נוקשה. וכיון שהוא מעורב בדברים אחרים שבעריבה, אין צריך לבערו, שכבר נפסדה צורתו על ידי התערובות ²²⁸ . אבל אם נתנן בפחות משעה לשעת הביעור, חייב לבער ²²⁹ .

ואם לא נתן העורות לתוך העריבה, ונתן הקמח בתוכה, קודם ג' ימים לשעת הביעור מותר לקיימן בפסח, שכבר נבאש ונפסד, אבל אם נתן הקמח תוך ג' ימים לשעת הביעור, חייב לבער ²³⁰ :

כד כל דבר (יב) שמותר לקיימו, מותר להנות ממנו בפסח ²³¹ , כגון למוכרו לנכרי או שאר מיני הנאות:

כה בגדים המכובסים בחלב חטה, אף על פי שנראה בהן ממשות החמץ, מותר לקיימן בפסח, שכבר נפסדה צורתו. וכן ניירות שדבקו אותן בבצק, שממשות החמץ נראה מבחוץ, אין צריך לגררו ולבערו, שכבר נפסדה צורתו ²³² .

במה דברים אמורים (יג) כשנכבסו הבגדים ונדבקו הניירות קודם שלשים יום לפני הפסח ²³³ , שכשהגיע זמן הביעור כבר נתקשה החמץ שבהן ונפסדה צורתו. אבל אם נכבסו ונדבקו תוך שלשים יום, אם נראה בהן ממשות החמץ צריך לגרור מה שנראה ²³⁴ .

אם יש ממנו כזית בבגד אחד או בנייר אחד, אף על פי שהוא מפוזר על פני כל הנייר ואין ממנו כזית במקום אחד, הרי הנייר מצרפן. ואם דיבק ניירות הרבה בחלון אחד, ואין מן החמץ כזית במקום אחד (יד), אין החלון מצרפן ²³⁵ , דכיון שהוא מחובר לבית הרי הוא כבית ²³⁶ , ואין הבית מצרף את חצאי זיתים המדובקים בכתליו כמו שיתבאר.

ויש אומרים ²³⁷ שאפילו נכבסו ונדבקו תוך ל' ונראה בהן ממשות החמץ אין צריך לבערו, מפני שכבר נפסלו מאכילת הכלב ²³⁸ , והרי הוא כעפר בעלמא. וטוב לחוש לסברא הראשונה:

כו בגדים המכובסים בחלב חטה, אע"פ שאין נראה בהן ממשות החמץ ²³⁹ , (טו) אסור להניח בתוכן קמח של פסח ²⁴⁰ . דלפעמים יש בהן קצת ממשות מקמח חלב חטה ואינו נראה, ויש לחוש שמא יפרך מהן לתוך הקמח של פסח (עיין סי' תס"[ו] ²⁴¹ ). וכן אסור להציע אותן הבגדים בפסח על השולחן שאוכלין עליו, שמא יפרך קצת מהן לתוך המאכל. וגם צעיפי נשים הרגילים לתקנן עם קמח עד שנעשין עבין קצת ²⁴² , שדרך ליפרך מהן, יש להסירן בשעת אכילה.

(וגם יש למנוע מלשחוק בפסח בקלפין הנקראין קארטין על השלחן שאוכלין עליו, שמא יפרך מחמץ נוקשה שבהן לתוך המאכל ²⁴³ ):

בצק שבסדקי העריבה והדבוק לכותל

כז בצק ²⁴⁴ המונח בסדקי עריבה, אם יש ממנו כזית במקום אחד ²⁴⁵ , אע"פ שמודבק שם ²⁴⁶ בחוזק, ועשוי לחזק שברי העריבה ²⁴⁷ , או לסתום נקב ²⁴⁸ , חייב לבערו ולגרדו, אף על פי שביטלו ²⁴⁹ , או יטיחנו בטיט ²⁵⁰ . דכיון שיש בו כזית הרי הוא חשוב ואינו בטל ²⁵¹ לגבי העריבה, להיות נחשב מכלל דפנותיה, אלא אם כן טחאו בטיט.

אבל אם אין ממנו כזית במקום אחד, אע"פ שיש בעריבה הרבה חצאי זיתים בהרבה סדקים. אם הן עשויים לחזק שברי העריבה או לסתום נקבים, הרי הן בטלין לגבי העריבה ונחשבין מכלל דפנותיה, ולפיכך אין העריבה מצרפתן לכזית ²⁵² , בין שהן מדובקין בה בחוזק בין שהן מונחין בה ברפיון ²⁵³ (ואינו צריך לבערו אם כבר בטלו ²⁵⁴ , או שהוא רוצה עדיין לבטלו, כגון שהוא קודם שעה ששית בערב פסח ²⁵⁵ ).

ואם יש בה סדק ארוך ומונחין בו שני חצאי זיתים ²⁵⁶ בצק, לחזק שבריה ²⁵⁷ או לסתום נקביה, וחוט של בצק הולך בתוך הסדק מחצי זית זה לחצי זית זה, רואין אנו כל שאלו ינטל החוט ביד ינטלו עמו גם ב' חצאי זיתים ²⁵⁸ , הרי הן חשובים כמחוברין יחד על ידי חוט זה המחברן, וחייב לבערן ולגורדן אע"פ שביטלן. ואם אינן ניטלין עם זה החוט, אין מצטרפין זה עם זה לכזית:

כח אבל אם אינן עשוין לחזק שבריה ²⁵⁹ ולא לסתום נקביה, (טז) אם הן מדובקים בעריבה ²⁶⁰ הרי העריבה מצרפתן לכזית ²⁶¹ וחייב לגורדן ולבערן.

ואם אף כשנצרף כל הבצק שבעריבה שאינו עשוי לחזק ולסתום לא יהיה בו כזית, אין צריך לבערו ²⁶² , אלא די לו בביטול ²⁶³ , דכיון שאין בו כזית אינו חשוב, והוא בטל לגבי העריבה אם הוא מודבק בה.

אבל אם אינו דבוק בה, אלא הוא מונח בסדקים ברפיון, ואין צריך לומר אם אינו מונח בסדק, חייב לבערו ²⁶⁴ אף על פי שכבר ביטל.

ואע"פ שמן התורה אפילו אם לא ביטלו אינו חייב לבערו אלא אם כן יש בו כזית ²⁶⁵ , שנאמר ²⁶⁶ לא תאכל עליו חמץ וגו' ולא יראה לך שאור וגו', מה אכילה בכזית (יז) אף ראיה בכזית ²⁶⁷ .

מכל מקום (יח) מדברי סופרים אפילו פחות מכזית חמץ, שהוא עומד בעינו ואינו מודבק לדבר אחר, חייב לבערו, גזרה משום כזית ²⁶⁸ .

ואפילו נתערב בדבר אחר ויש בתערובות טעם חמץ, חייב לבערו ²⁶⁹ , אע"פ שביטלו, גזירה שמא ישכח ויאכל ממנו בפסח ²⁷⁰ . ויש כאן איסור מן התורה ²⁷¹ . שבכל איסורי מאכלות ²⁷² אפילו פחות מכזית אסור מן התורה, שנאמר ²⁷³ כל חלב וגו', כל לרבות חצי שיעור ²⁷⁴ .

לפיכך אם הוא מטונף קצת, שאינו ראוי לאכילה ²⁷⁵ , אין צריך לבערו אפילו הוא עומד בעינו, כיון שאין בו כזית וכבר ביטלו:

כט וכל זה בבצק שבעריבה או שבשאר כלים, אבל בצק הדבוק לכותל הבית, או לקרקעיתו, או לקורותיו, אם אין ממנו כזית במקום אחד אין הבית מצרפן ²⁷⁶ , אלא די לו בביטול ²⁷⁷ , מן התורה ²⁷⁸ .

ומכל מקום מדברי סופרים, אם ב' חצאי זתים דבוקים בבית אחד, אפילו הם בב' כתלים הרחוקים זה מזה, חייב לבערן. מפני שלפעמים הן מתקבצין ביחד ²⁷⁹ על ידי כיבוד הבית ²⁸⁰ , ונדבקין זה בזה.

אבל אם היו כחצי זית בצק דבוק בבית זה, וכחצי זית אחר דבוק בבית שלפנים הימנו, או באכסדרה שלפניו, או בעליה שעל גביו ²⁸¹ , כיון שב' החצאי זיתים אינם דבוקים בחדר אחד, אין חוששין שמא יתקבצו ביחד, ולפיכך די לו בביטול ²⁸² , כמו לחצי זית בלבד המדובק בבית או בכלים.

אבל אם לא ביטלן ²⁸³ , וכבר הגיע שעה ששית שאין בידו לבטלן, אפילו אם אין שם אלא פחות מכזית, והוא דבוק בבית או בכלי, חייב לבערו מן העולם לגמרי ²⁸⁴ , גזירה משום כזית, שהוא עובר עליו מן התורה אם לא ביטלו:

ל וכל זה מעיקר הדין. אבל ישראל קדושים הם ונוהגין להחמיר על עצמן, וגוררים כל החמץ הנמצא אפילו משהו והוא דבוק בבית או בכלי ²⁸⁵ .

ומחמירין עוד לגרור הספסלים והכסאות והכתלים שנגע בהן חמץ.

ואם יש חמץ בסדק שאינו יכול לחטט אחריו, יטיח עליו מעט טיט ²⁸⁶ :

לא ועריבה שלשין בה חמץ כל השנה, אפילו מעיקר הדין צריך לטוחה בטיט, או ליתנה לנכרי קודם הפסח ²⁸⁷ , אם היא מנסרים רבים שיש חריצין בין נסר לנסר ²⁸⁸ , ואי אפשר לנקר היטיב כל הבצק שבחריצים שלא ישתייר ממנו כזית ²⁸⁹ , אם נצרף מה שיש ממנו בכל העריבה, שהעריבה מצרפת לכזית ²⁹⁰ .

אבל עריבות העשויות מחתיכה אחת, שאין בהן סדקים וחריצים, יוכל לנקר החמץ מהם ²⁹¹ ולרחצם היטיב, ויטמינם בחדר שאינו רגיל לילך לשם כל ימי הפסח ²⁹² כמו שיתבאר בסי' תנ"א ²⁹³ .

וכן יעשה בעצי מגלגלין ושאר הכלים ששימשו בעיסה ²⁹⁴ ואין בהם סדקים וחריצין.

אבל סלי נצרים שמניחין בהם חמץ כל השנה ²⁹⁵ , כיון שאי אפשר לנקרם היטיב, טוב להחמיר וליתנם לנכרי במתנה גמורה ²⁹⁶ קודם הפסח, ויחזור ויטלם ממנו אחר הפסח ²⁹⁷ .

וכן טוב לעשות בכלים שמניחין בהן קמח כל השנה ²⁹⁸ , אף על פי שאינו רוצה להשתמש בהן בפסח.

ודין העריבה ושאר כלי הלישה וכן הסלים וכלי הקמח, שרוצה להשתמש בהן בפסח, יתבאר בסי' תנ"א ²⁹⁹ ותנ"ג ³⁰⁰ :

חמץ שנפסל מאכילת כלב

לב חמץ שנתעפש ונפסל מאכילת כלב, או ששרפו באש קודם זמן הביעור ונחרך ³⁰¹ עד שאינו ראוי לכלב ³⁰² , אע"פ שמותר לקיימו בפסח, אסור לאכלו בפסח ³⁰³ . ואף על פי שאינו נחשב לאוכל כלל מכל מקום כיון שהוא רוצה לאוכלו הרי הוא מחשיבו לאכילה ³⁰⁴ והרי הוא נחשב לו מדברי סופרים ³⁰⁵ כאוכל גמור על ידי מחשבתו שהוא מחשב לאכול ממנו:

לג במה דברים אמורים כשהוא מתכוין לאכלו, אבל אם הוא מתכוין לאכול מאכל אחר, אף על פי שנתערב בתוכו חמץ זה שנפסל מאכילת כלב קודם זמן הביעור, אם יש במאכל זה רוב כנגד חמץ זה מותר לאכלו, ואינו חושש לחמץ זה שבתוכו. כיון שאין מתכוין כדי לאכלו, שהרי לא עירבו בתוכו בכוונה, אלא מאליו נפל שמה, או שנתערב שם בשוגג, הרי לא נחשב לו חמץ זה כאוכל גמור, והרי זה כאוכל עפר, שהרי אין עליו תורת אוכל כלל, אלא על ידי מחשבתו שמחשב עליו לאכילה ³⁰⁶ :

לד דיו שבשלו נכרי ³⁰⁷ בשכר בתוך הפסח ³⁰⁸ , אסור לכתוב בו במועד, גזירה שמא יתן קולמוסו לתוך פיו ³⁰⁹ . ואף על פי שהשכר שבדיו זה נפסל מאכילת כלב, מכל מקום כיון שלא נפסל עד לאחר זמן הביעור, כבר נאסר בהנאה קודם שנפסל, ואין איסור זה נפקע ממנו ³¹⁰ לעולם ³¹¹ .

אבל אם נתבשל בשכר קודם זמן הביעור מותר ³¹² לכתוב בו במועד ³¹³ . דאף אם ישכח ויתן קולמוסו לתוך פיו אין בכך כלום, כיון שאין מתכוין לאכלו ³¹⁴ :

קונטרס אחרון

(א) ואפי' יש כו'. כן ³¹⁵ דעת העולת שבת ³¹⁶ , והאלי' זוטא ³¹⁷ , בשם רמ"א ³¹⁸ ולבוש ³¹⁹ , וכן משמע בט"ז ³²⁰ , וחק יעקב בסוף סי' תמ"ז ³²¹ , וכן הוא בפרי חדש שם ³²² .

ואף המ"א ³²³ לא הסכים בהדיא עם הב"ח, אלא שהעתיק דעתו בשמו, והרוצה לחלוק יחלוק. ואם היה מסכים עמו היה כותב דעתו בסתם, ואחר כך היה רושם בשני חצאי לבנה מבטן מי יצאו הדברים, כדרכו בכל מקום כשמסכים לדברי הפוסקים שמעתיק ³²⁴ , אבל כאן לא עשה כן לפי שאינו מסכים עמו בבירור. ובס"ק מ"ה חלק עליו בהדיא ³²⁵ , וכתב שאין להקל נגד כו', מכלל שלא הסכים עמו במה שהעתיק דבריו.

ובלאו הכי בדברי סופרים הלך אחר המיקל ³²⁶ . ובפרט שהמה רבים:

(ב) וכן יכול כו'. הנה ³²⁷ פרי חדש ³²⁸ פסק כן אף בתוך הפסח, לפי שכל איסורין לסתם יינן מדמינן להו, כמ"ש הר"ן בפרק [ג] דע"ז ³²⁹ שכך כתבו הראשונים ז"ל עכ"ל בסי' תס"ז סעיף [י].

אבל אנן לא קיי"ל הכי ³³⁰ , אלא כמ"ש רמ"א שם ³³¹ , והוא מדברי הר"מ שהובא במרדכי פרק כל שעה ³³² , והעתיקו במ"א סי' תמ"ה ³³³ , שכל שגוף איסור דאורייתא מעורב בו לא מהני תקנה זו, דמדמינן ליין נסך ודאי שנתערב יין ביין עיי"ש.

ואם כן באיסור דרבנן כולי עלמא מודו דלסתם יינן מדמינן להו, דאף יין ביין שרי. וכל שכן בדין חמץ שעבר עליו הפסח, דקיל טפי מסתם יינם, שהרי הוא בטל בס' לכולי עלמא, ולרוב הפוסקים ברובא בעלמא ³³⁴ , וסתם יינם אוסר במשהו מדינא דגמרא ³³⁵ . וכ"מ בהדיא במ"א ³³⁶ וחק יעקב סי' תמ"ה ³³⁷ , דכל היכא דליכא איסורא דאורייתא לסתם יינן מדמינן להו אף בתוך הפסח.

ומה שהזכיר רמ"א בסוף סימן תמ"ז ³³⁸ תקנתא דפדיון, ולא הזכיר תקנתא דמכירה לנכרי, היינו משום דכוונתו למצוא היתר אף באכילה, כמ"ש המ"א ³³⁹ שכן משמע מלשון רמ"א:

(ג) במתכוין כדי כו'. כן ³⁴⁰ כתבו הב"ח ³⁴¹ , והמ"א בסי' תמ"ז ³⁴² , ועולת שבת בסימן תס"ז ³⁴³ , וצמח צדק בסי' פ(ו) ³⁴⁴ . והחק יעקב עצמו הסכים לדבריו ³⁴⁵ .

וכן הוא דעת הטור סי' תנ"ג ³⁴⁶ , שכתב ואין כאן מבטל איסור כיון שאינו מתכוין כדי לבטל, משמע דבמתכוין אסור.

וכ"כ בדרכי משה שם בשם תשובת הר"ן ³⁴⁷ , הביאה הב"י סי' תס"ז ³⁴⁸ . וכ"כ הרשב"א בתשובה ³⁴⁹ , הביאה המ"א בסי' תמ"ז ³⁵⁰ .

וכן הוא דעת מהר"מ ³⁵¹ (אף דלא קי"ל כותיה במה שמחמיר בשאינו מתכוין), הובאו דבריו בתשובת הרשב"א סי' תתל"א.

וכ"כ הפרי חדש בפשיטות בסימן תנ"ג ³⁵² ע"ש.

והנה לפי ראיות הט"ז ³⁵³ יהיה מותר לערבו בידים כמו בסוכה ³⁵⁴ , וזה ודאי אינו ³⁵⁵ .

וכ"מ בהדיא בשו"ע וכל האחרונים בסי' תנ"ג ³⁵⁶ דנהגו לנקר הרחיים מקמח חמץ הנדבק בהם, ובודאי יש ס' בקמח הנטחן נגד קמח הנדבק ברחיים. ואם מעיקר הדין היה מותר לערבו בידים לא היה מקום להחמיר לנקרו ³⁵⁷ . ואם חששו להאומרים ³⁵⁸ דקמח בקמח נקרא יבש ביבש, כבר נהגו מחשש זה לאפות הכל קודם הפסח ³⁵⁹ כמבואר בחק יעקב שם ³⁶⁰ .

וכ"מ בשו"ע סי' תנ"ב ³⁶¹ , עיין במ"ש שם בפנים, ובחק יעקב שם ס"ק י"ח ³⁶² , ופרי חדש שם ³⁶³ .

וכן מסתבר באמת ³⁶⁴ , דאם לא כן יהא מותר לערב חלב בתוך קדירה שמרתיחין בה מים לבשל שם בשר במים אלו ³⁶⁵ , עם מעט החלב שנתבטל בס' במים קודם שנתן שם הבשר, כיון שאין כאן איסור עדיין ³⁶⁶ , וח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר.

ועיקר ראייתו של הט"ז היא מסי' תרכ"ו ³⁶⁷ , כבר תירץ שם המ"א ³⁶⁸ בשם הר"ן ³⁶⁹ בטוב טעם ודעת.

ופשיטא שאין לסמוך על הט"ז וחק יעקב ³⁷⁰ , נגד מהר"ם ורשב"א ור"ן וטור וב"י ורמ"א בדרכי משה וב"ח ומ"א ועולת שבת וצמח צדק וחק יעקב ³⁷¹ ופרי חדש:

(ד) כדי להשהותו כו'. כן ³⁷² דעת הטור ³⁷³ והב"ח סוף סי' תמ"ז ³⁷⁴ , וכ"מ בפרי חדש סי' תס"ז סעיף א' ³⁷⁵ , לדברי האומרים ³⁷⁶ דאינו חוזר וניער עיי"ש.

ואף המ"א בסי' תמ"ז ס"ק מ"ה כתב שכן עיקר, אלא שמסיים שאין להקל נגד הרשב"א ³⁷⁷ . והיינו משום שלא היה לפניו אלא דברי הב"ח, שהכריע כהטור נגד הר"ר יונה ³⁷⁸ , ולא רצה המ"א לסמוך על הכרעתו, כיון שהרשב"א מסכים עם הר"ר יונה. אבל אנן שיש לפנינו דברי הט"ז וחק יעקב ³⁷⁹ שפסקו כראבי"ה ³⁸⁰ ומרדכי ³⁸¹ להקל אפילו כדי לאכול בפסח, אף שבזה דבריהם דחוים מהסכמת רוב ראשונים ואחרונים ³⁸² (ומראבי"ה אין ראיה כמו שיתבאר ³⁸³ ), מכל מקום לענין להשהותו לא נדחו דבריהם, והטור והב"ח והפרי חדש מסכימים עמהם להקל, וגם המ"א כתב שכן עיקר.

והדרינן לכללין, שבדברי סופרים הלך אחר המיקל ³⁸⁴ :

(ה) תיקון עשייתו כו'. כן ³⁸⁵ כתב הרשב"א בתשובה ³⁸⁶ בשם הראב"ד. הביאה המ"א כאן ³⁸⁷ בקוצר. והובאה באורך בב"י יו"ד סי' קל"ד בלי שום חולק עיי"ש ³⁸⁸ . ופסק כן בש"ע שם ³⁸⁹ . וכ"כ הרא"ש בשם הראב"ד בפרק ה' דע"ז סי' ל' ³⁹⁰ . וכ"כ רבינו ירוחם ³⁹¹ , הובא במ"א ³⁹² .

וזהו גם כן כוונת הרא"ש ³⁹³ רבו (שממנו הוציא רבינו ירוחם דבריו) [ב]מה שכתב גבי אלמור"י אבל לעירובי ולשהויי לא. והובא במ"א ס"ק י"ד, וכתב על זה עיין מה שכתבתי סעיף א'. רוצה לומר שבסעיף א' הביא דעת הרשב"א ורבינו ירוחם, ומדבריהם נלמוד טעם למה אסור לעירובי כו', הרי הטור בסוף סי' תמ"ז מתיר לעירובי ולשהויי ³⁹⁴ , וכך פסק הב"ח ומ"א ³⁹⁵ ושאר אחרונים, אלא ודאי דהטעם הוא משום שדרך תיקון עשייתו כו', כמ"ש הרשב"א.

והחק יעקב ³⁹⁶ , מפני שאין דברי המ"א חשובים בעיניו לדקדק בלשונו, לא השגיח על מ"ש עיין במ"ש בסעיף א', והשיג עליו שלא כדת. ודברי המ"א ברורים.

וזהו גם כן כוונת הב"י בשו"ע, שבשו"ע סי' תמ"ז ³⁹⁷ נראה שמסכים להאומרים דאינו חוזר וניעור, וכאן ³⁹⁸ אסר התריאק"ה בפסח, לפי שנמשך אחר דברי רבינו ירוחם הנ"ל, שהעתיק בב"י בסי' תמ"ז ³⁹⁹ .

ואף רמ"א ⁴⁰⁰ לא הגיה עליו, אלא משום דהעתיק לשון רמב"ם סוף פרק ד' ⁴⁰¹ , דמלשונו משמע אף דבר שאין דרך תיקון עשייתו כך אסור באכילה ⁴⁰² . אבל בתריאק"ה אפשר דמודה ליה, שהרי הרא"ש ⁴⁰³ וטור ⁴⁰⁴ העתיקו דברי הרמב"ם בדין התריאק"ה, ובדין חוזר וניעור פליגי עליה, כמבואר בסי' תמ"ב, עיי"ש בטור ⁴⁰⁵ וב"י ⁴⁰⁶ . וכ"כ שם הפרי חדש ⁴⁰⁷ , שזהו דעת השו"ע.

ואף אם נאמר דאין כן כוונת רמ"א בהג"ה ⁴⁰⁸ , מכל מקום לענין הלכה יש לנו לפסוק כרשב"א וראב"ד ורא"ש ורבינו ירוחם וטוש"ע ומ"א ופרי חדש. ובפרט שביו"ד ⁴⁰⁹ הסכימו הכל לדברי הרשב"א. וגם הט"ז כאן ⁴¹⁰ אוסר התריאק"ה באכילה. ואף החק יעקב ⁴¹¹ לא התירו, אלא משום דאשתמיטתיה כל דברי פוסקים הללו, שהרי לא הביאן כלל, ואלו ראה דבריהם לא היה משיג על המ"א כמ"ש.

ולכך השמטתי מתני' דכותח כו' ⁴¹² , שזהו נכלל במה שכתבתי שדרך תיקון עשייתו כו', כמבואר ברשב"א ⁴¹³ . והעתקתיה במקומה קודם סי' תכ"ט:

(ו) אינו נראה לך כו'. כן משמע ⁴¹⁴ במ"א ריש סי' תנ"א בשם הראב"ן ⁴¹⁵ , שכתב דתערובת חמץ אסור להשהותו משום דנראה הוא אלא שאינו ניכר, משמע דהטעם שאינו נראה שרי מדאורייתא.

ואין לומר דנקרא מצוי לך, דאם יאכלנו ירגיש טעם החמץ. דאם כן אף בכלים שנבלע בהם חמץ הרבה, ונותנים טעם בהמתבשל בתוכם, יאסר להשהותן, דנקרא מצוי לך אם יבשל בהם ויאכל התבשיל ירגיש טעם החמץ. אלא על כרחך צריך לומר כיון דעכשיו בשעה שאתה מחייבו לבערו אין ממשות החמץ מצוי בעולם, אלא בלוע בכלי, אין צריך לבערו. וכ"ש בטעם הבלוע שאין שם מממשות החמץ כלל, שאין צריך לבערו מן התורה, כמ"ש החק יעקב ⁴¹⁶ .

[אך אין טעם נכון מבואר בדבריו ⁴¹⁷ לחלק בין אכילה לביעור, לשיטת הרמב"ם ⁴¹⁸ ושו"ע ⁴¹⁹ דזה תלוי בזה, כמבואר במ"א ⁴²⁰ , וכדמשמע בפרק קמא דביצה ⁴²¹ שהן למידין זה מזה. כבר תמה עליו בסי' צ"ה ⁴²² ].

איברא דבמ"א סימן זה סק"ח ⁴²³ משמע קצת כמ"ש העולת שבת ⁴²⁴ ואלי' זוטא ⁴²⁵ .

וכן הוא האמת בודאי לשיטת ר"ת וסיעתו, דכל היכא דאיכא טעם האיסור, אף שאין בו כלום מממשו, לוקה וחייב כרת על כזית ממנו כמו על האיסור עצמו, שההיתר נתהפך להיות כגוף האיסור, כמ"ש התוס' ⁴²⁶ והרא"ש ⁴²⁷ סוף פרק גיד הנשה. וההיא דפרק בתרא דע"ז ⁴²⁸ טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו, מוקי לה במין במינו כמבואר שם ⁴²⁹ , אם כן פשיטא דעובר בבל יראה ובל ימצא על כזית ממנו ⁴³⁰ , כיון שחייב עליו כרת, לפי שגוף ההיתר נעשה איסור, אם כן החמץ נראה ומצוי.

והנה הטור בסי' תנ"ג ⁴³¹ פסק כרבינו תם, שלא הצריך כזית בכדי אכילת פרס, אף בשאר מינים דלא שייך טעמא דגרירא ⁴³² . וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' שכ"ד ס"ק י"ז ⁴³³ , דלרא"ש וטור אין צריך כזית בכדי אכילת פרס, משום דטעם כעיקר דאורייתא, והיינו משום שגוף ההיתר נתהפך לאיסור, כמבואר בהדיא ברא"ש סוף הלכות חלה ⁴³⁴ עיי"ש. ומה שבסימן צ"ח בטור יו"ד העתיק דעת רבינו חיים ⁴³⁵ , כבר עמד בזה הפרי חדש ריש סי' זה ⁴³⁶ עיי"ש.

ולפי זה היה נראה לפסוק כהעולת שבת ⁴³⁷ .

אך דעת השו"ע ומ"א בסי' ר"ח ס"ט ⁴³⁸ מבואר בהדיא דלא חששו לסברת ר"ת, אף להחמיר בשל תורה אם אכל ושבע ⁴³⁹ . שהרי מבואר שם במ"א דדין חלה וברכת המזון שוין לגמרי בין להקל בין להחמיר עיי"ש, וכיון שפחות מכזית בכדי אכילת פרס אינו מברך ברכת המזון אפילו אכל הרבה, הוא הדין דאינו חייב בחלה. דלא כמ"ש הש"ך ביו"ד ⁴⁴⁰ .

ובלאו הכי דעת הרמב"ם ⁴⁴¹ ורש"י ⁴⁴² דטעמו ולא ממשו לאו דאורייתא.

וגם דעת הראב"ד ורשב"א ⁴⁴³ ור"ן ⁴⁴⁴ דאינו חייב אלא אם כן אוכל פרס שלם. דלא כר"ת ודלא כרבינו חיים. וכך פסק הפר"ח ⁴⁴⁵ .

לפיכך העיקר בדין זה להקל במקום הפסד מרובה, ולהחמיר במקום שאין הפסד מרובה ⁴⁴⁶ :

(ז) רק משום חשש כו'. עי' במ"ש סי' תמ"ו ⁴⁴⁷ בעז"ה:

(ח) נתהפך כו'. זהו ⁴⁴⁸ שיטת רבינו חיים. שנראה מדברי התוספות ⁴⁴⁹ והרא"ש ⁴⁵⁰ שהסכימו לזה. וכן כתב הטור יו"ד סי' צ"ח ⁴⁵¹ .

ואף שהראב"ד ורשב"א ⁴⁵² חולקין על זה, כמ"ש לעיל ⁴⁵³ . מכל מקום נראה להחמיר כרבינו חיים. ודלא כפרי חדש ⁴⁵⁴ .

כי כן מבואר במ"א וחק יעקב ושאר אחרונים בסי' תנ"ג ⁴⁵⁵ , דעל ידי כזית בכדי אכילת פרס נתהפך ההיתר לאיסור, דאם לא כן לא היה יוצא ידי חובתו בכזית מצה עד שיאכל פרס, כמ"ש הפרי חדש ⁴⁵⁶ לשיטתו.

וכן לענין ברכת המזון לא היה ראוי לברך עד שיאכל פרס כמו באכילת מצה, ולא כתבו כך השו"ע והאחרונים בסי' ר"ח סעיף ט' ⁴⁵⁷ .

וכן לענין חלה, דלהראב"ד וסיעתו, אם עירב אורז עם שאר מיני דגן אינה חייבת, אלא אם כן רובה דגן ויש בדגן שיעור חלה, כמבואר ברשב"ץ חלק ב' סי' רצ"[א] פ"ה ⁴⁵⁸ . עי' בפרי חדש סי' תנ"ג, ובאלי' זוטא ⁴⁵⁹ וחק יעקב שם ⁴⁶⁰ . אבל אנן לא קיי"ל הכי, עיין ביו"ד ⁴⁶¹ :

(ט) הרביעי כו'. בשו"ת ⁴⁶² פנים מאירות ⁴⁶³ הביא ראיה לזה ממ"ש הב"י ביו"ד סס"י קט"ו בשם בעל העיטור ⁴⁶⁴ , ושם מוזכר גם כן חמץ שעבר עליו הפסח ⁴⁶⁵ .

אבל בחמץ לפני הפסח יש לומר דאפשר לא מקילינן כולי האי (דלא כשיורי כנסת הגדולה ⁴⁶⁶ ), לפי שיש לו עיקר מן התורה, דהיינו חמץ גמור להשהותו ⁴⁶⁷ . וכיון שחייב לבערו בערב פסח מדברי סופרים, כמו מי דבש הראשון, לפיכך גם לאחר הפסח הוא אסור בהנאה, כמו מי דבש הראשון, כיון שעבר על מצות חז"ל שצוו לבערו, ועבר בבל יראה ובל ימצא מדברי סופרים. והרי זה דומה לפחות מכזית חמץ שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה ⁴⁶⁸ .

ולא אמרינן דהיכא דלא עבר אדאורייתא ליכא למיקנסיה ⁴⁶⁹ , אלא בדבר שלא הצריכוהו לבער משום מצות ביעור עצמה אלא משום חשש תקלה שלא יאכלנו ⁴⁷⁰ , כגון חמץ נוקשה ⁴⁷¹ ומשהו חמץ ⁴⁷² בתוך הפסח ⁴⁷³ וכיוצא באלו.

אבל דבר שהצריכוהו לבער משום מצות ביעור בעצמה, כגון פחות מכזית גזירה משום כזית, וכן דבר המעמיד אף שיש ס' לבטלו מן התורה לרוב הפוסקים, כמ"ש הפרי חדש ⁴⁷⁴ והחק יעקב ⁴⁷⁵ , מכל מקום כיון שמדברי סופרים אינו בטל, הרי עבר על ביעור דרבנן ובל יראה ובל ימצא דרבנן ⁴⁷⁶ . דאם לא כן, אף שהוא כבעין, מכל מקום כיון שאינו אלא מדברי סופרים, להוי כחמץ נוקשה בעינו שמותר לאחר הפסח, אלא ודאי הדבר ברור כמו שכתבתי.

וזהו טעמו של (הרשב"א) [הראב"ן] שהביאו המ"א ⁴⁷⁷ לפסק הלכה, דאף מי דבש הרביעי והחמישי אסור לאחר הפסח, כיון דעבר על בל יראה ובל ימצא דרבנן.

וכ"מ בהדיא ברא"ש ⁴⁷⁸ וברבינו ירוחם ⁴⁷⁹ וטור ⁴⁸⁰ ומ"א ⁴⁸¹ בשם הרשב"א ⁴⁸² גבי אלמור"י ⁴⁸³ , עיין שם.

והא דשרינן שאור הד' ⁴⁸⁴ [פירוש של כותים בזמן שהיה חמצן כחמצו של ישראל ⁴⁸⁵ שעבר עליו הפסח], היינו בתערובת שלאחר הפסח, שאף שאור הא' אין לו עיקר מן התורה ⁴⁸⁶ , דומיא דחלב של עכו"ם ⁴⁸⁷ .

וכהאי גוונא כתב הרשב"א בתורת הבית הארוך ⁴⁸⁸ , הביאו הב"י בי"ד סי' קכ"א ⁴⁸⁹ , על הא דכלי חרס מגעילו ג' פעמים ⁴⁹⁰ , דהיינו בדבר שאין לו עיקר מן התורה, כמו בתרומה דרבנן עיי"ש. וחמץ שעבר עליו הפסח נמי דמי לתרומה דרבנן, לענין ביטול ברוב ⁴⁹¹ , לרוב הפוסקים, כמ"ש המ"א בסי' תמ"ז ⁴⁹² .

לפיכך אין לסמוך על שו"ת הנ"ל ⁴⁹³ אלא בהפסד מרובה ⁴⁹⁴ . ועיין באלי' זוטא סוף סי' תמ"ז ⁴⁹⁵ , ובשו"ת שבסוף ספר בית לחם יהודה בסוס"י רצ"ג ⁴⁹⁶ :

(י) יכול להוסיף כו'. זהו ⁴⁹⁷ פשוט ⁴⁹⁸ לפי דעת המ"א ⁴⁹⁹ , דמדמי דין זה לתערובת יבש ביבש כשאר איסורין לענין איסור אכילה ⁵⁰⁰ דמותר להוסיף כמ"ש בש"ע יו"ד סי' ק"ט ⁵⁰¹ , ולכן גם כאן התיר המ"א לבשל עד שיהא נימוח, והוא הדין דמותר להוסיף דמאי שנא, אידי ואידי מבטל בידים הוא. עיין ביו"ד סי' ק"א ס"ו ⁵⁰² .

וכ"מ עוד במ"א סי' תס"ז ס"ק ד' שכתב, ולפי מה שכתבתי בסי' תמ"ז דיבש ביבש קודם הפסח בטל ברוב, אם כן מותר לטוחנן ולבטלן בס', וכן הוא ביו"ד סי' ק"ט עכ"ל. וכוונתו כמו שכתבתי ⁵⁰³ . ואם יש ס' בכרי נגד החטים החמוצים בלאו הכי נמי שרי, כמ"ש בסי' תנ"ג ⁵⁰⁴ דאינו טוחן כדי לבטל, וכמ"ש המ"א בסי' תמ"ז ס"ק מ"ה ⁵⁰⁵ . אלא מיירי אף אם אין ס', מותר להוסיף עד ס'. אי נמי ⁵⁰⁶ מיירי בטוחן כדי לבטל, ואפילו הכי שרי כיון שכבר נתבטל ברוב יבש ביבש, והוא הדין דמותר להוסיף מהאי טעמא.

ואף שאסר המ"א בס"ק מ"ה להוסיף ⁵⁰⁷ , הרי פירש הטעם שאין להקל נגד הרשב"א ⁵⁰⁸ , והרשב"א ביאר הטעם דילמא אית בהו גרגרים שנתבקעו כו', כלומר דלא נתבטלו ברוב קודם הטחינה ⁵⁰⁹ , הלכך הרי זה מבטל איסור בידים [אם מוסיף עליהם, דלא כפר"ח סימן תנ"ג ⁵¹⁰ ]. אבל אנן איירינן דליכא בהו גרגיר שנתבקע ⁵¹¹ [ואי אית בהו, יתבאר בסי' תנ"ג ⁵¹² ]. וכן דעת העולת שבת ⁵¹³ להתיר להוסיף אי לית בהו גרגיר שנתבקע. אלא שדעתו לחלק בין כדי לאכול ובין כדי להשהות, ולא קיי"ל הכי כמ"ש לעיל ⁵¹⁴ .

ואף שמשמעות הרשב"א דלהוסיף כדי לאכול אסור אף אי לית בהו גרגיר שנתבקע ⁵¹⁵ . היינו משום דהרשב"א הוא בר פלוגתיה דהרא"ה ⁵¹⁶ , המתיר להוסיף על תערובת יבש ביבש בשאר איסורין (כמ"ש הר"ן בשמו), שעל היתר זה סמך המ"א ⁵¹⁷ , דהכי קיי"ל בי"ד שם.

ולפי זה כל שכן דב' בני אדם מותרים להשהות ⁵¹⁸ , דבכהאי גוונא בשאר איסורים אף הרשב"א מודה ⁵¹⁹ , כמבואר ביו"ד שם.

וכל זה ⁵²⁰ לדעת המ"א ⁵²¹ דסבירא ליה דמשום חוזר וניעור לחוד אין איסור להשהות, וראייתו אפשר מהסוברים דאף לח בלח חוזר וניעור ⁵²² , ואפילו הכי מותר לקיימו ⁵²³ .

אבל בט"ז לא משמע הכי ⁵²⁴ , שהרי כתב בסי' תמ"ז ס"ק י"ח ⁵²⁵ אפילו מדרבנן אין האיסור אלא מצד חומרא דמשהו כו' עיי"ש. ולהמ"א ⁵²⁶ מעיקר הדין ראוי לאסור לדעת הרשב"א שביו"ד סי' ק"ט ולא מצד חומרא דמשהו. אלא ודאי כוונת הט"ז אף לדעת הרא"ש שם אסור, מצד חומרא דמשהו, דחוזר וניעור אף לענין להשהותו.

וכ"כ הפר"ח בסימן תס"ז סוף ס"א ⁵²⁷ , ובסי' תמ"[ב] סוף ס"א ⁵²⁸ בשם תשובת הרשב"א [אף לענין לח בלח ⁵²⁹ . וכן כתב בסי' תמ"ז ס"ד ⁵³⁰ אף לענין טעמא בעלמא ⁵³¹ . והמ"א ⁵³² לא העתיק מתשובת הרשב"א אלא מאי דנפקא מינה לדידן].

וגם הגהות מיימוניות ⁵³³ ומרדכי הארוך ⁵³⁴ דאסרי להשהות תערובת יבש ביבש, מסתמא ⁵³⁵ סבירא להו כהרא"ש בשאר איסורים, שהרי המסדרים הגהות מיימוניות ומרדכי הם תלמידי מהר"ם ⁵³⁶ , ומהר"ם סבירא ליה כהרא"ש, הובאו דבריו בתשובת הרשב"א סי' תש"ל ⁵³⁷ , ובמנחת יעקב כלל ל"ט ⁵³⁸ . וגם הסמ"ק סבירא ליה כהרא"ש, כמבואר בתורת חטאת שם ⁵³⁹ . ודרך הגהות מיימוניות לימשך אחר דבריו בכל מקום ⁵⁴⁰ .

ומכל מקום לענין להוסיף ⁵⁴¹ , כיון שהט"ז ⁵⁴² עצמו מתיר לבטל חמץ קודם הפסח. וכן המרדכי הארוך ⁵⁴³ מתיר לבטל עכ"פ היכא דכבר נתבטל ברוב. ואפשר דגם הגהת מיימוני סבירא ליה הכי. לפיכך יש להקל בזה כדעת המ"א ⁵⁴⁴ . דבדברי סופרים אין לנו לנקוט חומרי דמר וחומרי דמר ⁵⁴⁵ , רוצה לומר חומרת הט"ז דיבש ביבש חוזר וניעור גם להשהותו, ואם כן כל אחד ואחד בפני עצמו נמי אסור להשהות, וחומרת המ"א מאי דמשמע מלשונו דלא שרי לבטל בידים אלא מטעם המבואר ביו"ד סי' ק"ט, דהיינו שכל אחד ואחד בפני עצמו הוא מותר עיי"ש.

אבל אם לא הוסיף יש להחמיר שלא להשהות, ואפילו כל אחד בפני עצמו, דהיינו אפילו ביער כל התערובות ⁵⁴⁶ ולא נשתייר אלא משהו לא ישהנו, כדי לחוש לדעת הרשב"א והמרדכי והגהות מיימוניות וט"ז ופרי חדש, שהרי לדעתם כשם שאסור לאכלו משום שחוזר וניעור כך אסור להשהותו מהאי טעמא.

ומכל מקום בהפסד מרובה וכהאי גוונא יש להקל, שהרי דעת השו"ע בסי' תס"ו ס"ד ⁵⁴⁷ דלא אמרינן חוזר וניעור לענין להשהותו, ע"ש במ"א ⁵⁴⁸ ובמה שכתבתי שם ⁵⁴⁹ :

(יא) התריאק"ה כו'. עיין במה שכתבתי לעיל ⁵⁵⁰ . ועיין בתשובת הרשב"א ⁵⁵¹ שהביא הב"י ביו"ד סוף סימן קל"ד, מבואר שם שכל מאכלי הרופאים שנותנים לחולים נקרא דרך עשייתו ואינו מתבטל עיי"ש:

(יב) כל דבר כו' מותר ליהנות כו'. עיין ⁵⁵² בתוס' ריש פרק כל שעה ד"ה ר' יהודה אומר כו' ⁵⁵³ , (ועיין במ"ש לקמן ⁵⁵⁴ ) ובמהרש"א שם ⁵⁵⁵ , דסותר כלל זה לכאורה. וכן כתב בתשובת חכם צבי סי' פ"ו ⁵⁵⁶ .

ויש ליישב דשם מיירי בכותח דאסור לאכלו מן התורה בפסח, כמבואר בתוס' ריש פרק ג' ⁵⁵⁷ .

ואף למאן דאמר דאינו אסור אלא מדברי סופרים ⁵⁵⁸ . מכל מקום כשם שאסרוהו באכילה אף כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס, גזרה משום יש בו, כך אסרוהו בהנאה מגזרה זו עצמה, דאיסור הנאה ביש בו הוא מן התורה ⁵⁵⁹ . שהרי חייב עליו כרת בכזית ⁵⁶⁰ , כמ"ש הב"י ⁵⁶¹ והפרי חדש ⁵⁶² .

ובאמת ⁵⁶³ כותח אסור להשהותו מדברי סופרים אף לר"ת, גזירה שמא יאכלנו בפסח, כמ"ש הרא"ש ריש פרק ג', לחד שינוייא שבתוס' ריש פרק קמא ⁵⁶⁴ , בשם רשב"א ⁵⁶⁵ . וכן קיי"ל כמ"ש כל האחרונים ⁵⁶⁶ . ור"י בתוס' ריש פרק כל שעה ⁵⁶⁷ סבירא ליה כאידך שינויא ⁵⁶⁸ , שהוא מסתם תוספות שהוא ר"י ⁵⁶⁹ .

אי נמי סבירא ליה לר"י ⁵⁷⁰ , כיון דלא אסור להשהותו אלא מדברי סופרים, לא היה לנו לגזור שמא יסברו שנשתהה אצלו בפסח [אי לאו משום שמא יאמרו שבפסח מכרו כדמסיק ⁵⁷¹ ]. אבל בהנאה סבירא ליה כמאן דאמר דאסור מדאורייתא. וכמ"ש הרמב"ם דהלכה כרבי אליעזר. עיין בב"י ⁵⁷² :

(יג) כשנכבסו כו' קודם ל' יום. כן ⁵⁷³ כתב המ"א ⁵⁷⁴ , שראה גאונים מחמירים לעשות צעיפי נשים קודם שלשים יום. ומבואר בדבריו דטעם המקילים הוא משום דזה לא מיקרי נראה מבחוץ ⁵⁷⁵ . משמע בהדיא דאם באמת נראה ממשות החמץ אסור להשהותו אלא אם כן נעשה קודם ל' יום. וכ"כ בהדיא הט"ז סק"ב ⁵⁷⁶ , דלראבי"ה יש להחמיר אף בבגדים אם נראה בהם ממשות החמץ.

אלא שהוקשה לו מנהג העולם שאין מדקדקין בכך, והאריך לחלוק על ראבי"ה ⁵⁷⁷ . וכבר סתר החק יעקב ⁵⁷⁸ את דבריו והסכים לפסוק כראבי"ה. וכ"פ מהרא"י בתרומת הדשן ⁵⁷⁹ . וכ"מ במ"א שיש לפסוק כראבי"ה. וכן פסק רמ"א בדרכי משה ⁵⁸⁰ בשם מהרי"ו:

(יד) אין החלון מצרפן כו'. עיין ⁵⁸¹ מה שכתבתי לקמן ⁵⁸² גבי עריבה, שם נתבארו כל הדברים הללו.

והנה המגן אברהם ⁵⁸³ מיירי שהבצק כולו הוא עשוי לחזק ⁵⁸⁴ , כדמשמע ממה שכתב בסימן תמ"ז סעיף ה'. וכוונתו להביא ממ"ש רמ"א שם בסוף ההג"ה ⁵⁸⁵ , דכשאין מן הבצק כזית במקום אחד אין צריך לבער, אם הוא עשוי לחזק.

והנה רמ"א שם מיירי בחבית שהוא כלי. אבל בחלון המחובר לבית, אפילו יש במקום אחד בצק הרבה שאין עשוי לחזק, וכן בהרבה מקומות (רק שהוא פחות מכזית במקום אחד) אין החלון מצרפן, שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. שהרי הנוטל החלון מהבית בשבת חייב משום סותר בנין קבוע כאלו סתר הבית עצמו ⁵⁸⁶ . והבית אינו מצרף, כמו שיתבאר לקמן ⁵⁸⁷ בשם הירושלמי ⁵⁸⁸ .

אלא לפי שסתם בצק שבבית כולו לחזק, לפיכך קיצר המ"א בביאור טעם דין זה ⁵⁸⁹ , כדרכו שאוחז דרך קצרה ⁵⁹⁰ :

(טו) אסור להניח בתוכן קמח של פסח כו'. הנה ⁵⁹¹ המ"א ⁵⁹² כתב קמח בפסח, משמע דקודם פסח שרי ⁵⁹³ . אבל בחק יעקב ⁵⁹⁴ העתיק בשמו קמחא דפסחא, משמע אפילו קודם הפסח.

ואף שמותר ליתן כד של חומץ אצל כד של כותח, משום דאף אם יפול מהכותח לתוך החומץ יתבטל בס' כמ"ש ביו"ד סי' צ"ה ⁵⁹⁵ , והכא נמי יתבטלו הפירורין בס' קודם הפסח שהוא שעת היתר.

זה אינו, דפרורין אינן בטלין בקמח דאינן מתערבין יפה, כמ"ש החק יעקב סי' תס"ו ס"ק י"ג ⁵⁹⁶ .

והוה כמו יבש בלח ואי אפשר לסננו, כגון שנפל ברוטב עבה ⁵⁹⁷ , דאע"פ שאי אפשר לברר האיסור משם בידים מחמת דקותו, אעפ"כ כיון שבמקומו מובדל הוא מההיתר, ויש הפרש בין זה לזה שזה לח וזה יבש, ואין נבללין זה בזה, לכך אינו מתבטל בתוכו [ועיין בב"י ביו"ד סי' קט"ו ⁵⁹⁸ שנחלקו בזה הרשב"א ⁵⁹⁹ עם הרמב"ם ⁶⁰⁰ עיי"ש], לדעת הט"ז ביו"ד סי' ק"ד ⁶⁰¹ . והסכימו עמו המנחת כהן ⁶⁰² ופר"ח ⁶⁰³ ומנחת יעקב כלל פ"ה ס"ק נ"ז ⁶⁰⁴ .

והוא הדין בפירור המעורב בקמח, שהפירור יש לו דין יבש אף שהוא דק מאד [כמו שכתב במנחת יעקב כלל ל"ט סק"ג ⁶⁰⁵ בשם המנחת כהן], כיון שיש בו ממשות קצת. מה שאין כן בקמח שהוא נימוח ביד כלח ממש (ולכן קמח בקמח מקרי לח בלח ⁶⁰⁶ ). וזה שכתב החק יעקב ⁶⁰⁷ שאינן מתערבין יפה.

וכיון שדינן כיבש בלח שאין נבללין זה בזה, שוב אין לחלק בין תוך הפסח לקודם הפסח ⁶⁰⁸ , ובין חמץ גמור לנוקשה [דלא מקילינן בנוקשה ⁶⁰⁹ כי אם על ידי תערובות, אבל בעיניה לא ⁶¹⁰ ].

ומתוך זה יתבאר לך שיפה כתב הט"ז בסי' תמ"ז סק"[ו] ⁶¹¹ , דפירורים דקים הנשארים ביין אחר הסינון אינן בטילין. דלא כחק יעקב ⁶¹² שכתב שדינם כלח בלח, וזה אינו, דמאי שנא מפירורים שבקמח [ולפי מה שכתבתי לעיל דעיקר הטעם הוא כיון שבמקומו הוא מובדל כו' ⁶¹³ ].

ולפי זה על כרחך צריך לומר דלדידן דמהני סינון ביין, היינו משום דקים לן דעל ידי הסינון לא נשאר בו שום פירור אפילו דק מאד, ולכך צריך ליזהר לסננו בבגד עב קצת, כמו שכתבתי שם בפנים ⁶¹⁴ :

(טז) אם הן מדובקין כו' אם הוא מודבק כו'. הנה ⁶¹⁵ המ"א ⁶¹⁶ הביא מחלוקת הפוסקים על פחות מכזית בלבד אם צריך לבערו.

והנה המחמירים הם הרי"ף ⁶¹⁷ והרמב"ם ⁶¹⁸ הסוברים (כרב הונא ⁶¹⁹ דאמר) סמי קילתא מקמי חמירתא. והנה הרב ב"י בשו"ע ודאי נתכוין לפסוק כרי"ף ורמב"ם כדרכו, שהרי העתיק בשו"ע ⁶²⁰ לשון הרמב"ם אות באות. ואעפ"כ ב[סי"]א פסק דבעי צירוף כלי ⁶²¹ . ויותר תמוה, דבסעיף ח' ⁶²² העתיק לשון הרמב"ם הואיל ואלו חצאי הזתים דבוקים בכתלים כו', ופירש הוא ז"ל עצמו בכסף משנה ⁶²³ דדבוקין דוקא, וכמו שכתב המ"א בשמו ⁶²⁴ , הא לאו הכי אפילו פחות מכזית בלבד צריך ביעור ⁶²⁵ . ועל כרחך צריך לומר [דבסעיף י"א] דצריך צירוף כלי, היינו משום דמיירי גם כן בדבוקין ⁶²⁶ .

כדמשמע ⁶²⁷ בהדיא בלשונו כי אי אפשר לנקרן כו'. ובודאי הבצק שאי אפשר לנקרו הוא דבוק בסדקי העריבה.

[והדין נותן כך, דהא דפחות מכזית צריך ביעור היינו מדרבנן שמא, יבא לאכלו, כמו שכתבתי בפנים ⁶²⁸ , והיינו דוקא כשהוא בעין, מה שאין כן כשהוא דבוק. וכל שכן כשהוא דבוק כל כך עד שאי אפשר לנקרן. ולא גרע מאילו היה מטונף קצת שאינו ראוי לאכילה].

דכהאי גוונא ⁶²⁹ בבית אין צריך לבער היכא דליכא למיחש דכניש להו גבי הדדי, כמו בבית והעליה ⁶³⁰ , כדאיתא בהדיא בירושלמי ⁶³¹ שהביא הפרי חדש ⁶³² (שממנו הוציאו הטוש"ע דין צירוף כלי), הכלי מצרף ואין הבית מצרף כו'. וכך פסק הרמב"ם ושו"ע ⁶³³ . והיינו בדבוקין כמבואר בלשונם, אבל כשאינם דבוקין סבירא להו להרמב"ם ושו"ע כמ"ש בכסף משנה ⁶³⁴ , דאפילו פחות מכזית בלבד צריך לבער, אף בכלי ⁶³⁵ .

דבכהאי גוונא ⁶³⁶ לא שייך כלל צירוף כלי לדעת הפרי חדש בירושלמי ⁶³⁷ , שמקשה על דין צירוף כלי, ממתני' דפחות מכן בטל במיעוטו, ומתרץ כאן בתלוש כאן במחובר, ופירש הפר"ח דמתניתין מיירי בתלוש, ולכן אין הכלי מצרף.

אלא שדברי הפרי חדש תמוהים מאד ⁶³⁸ . דהא גבי כותלי הבית והקורות כתב השו"ע דדבוקין עדיף טפי ⁶³⁹ . וגם מ"ש ⁶⁴⁰ דמתניתין מיירי בתלוש הוא דחוק, דבצק שבסדקים אינו תלוש. ועוד שבתלוש אין צריך צירוף לפי דעת השו"ע סעיף [ח] ⁶⁴¹ . אלא ודאי דהירושלמי איפכא קאמר ⁶⁴² , דבתלוש הכלי מצרף ובמחובר אינו מצרף, והיינו כקילתא. אבל לחמירתא, אם אינו עשוי לחזק אף במחובר מצטרף, אבל בלא צירוף אין צריך לבער. וזהו דעת ר' יחיאל מפרי"ש בהגהת סמ"ק ⁶⁴³ (שהעתיק בשו"ע [סעיף י"א]). עיי"ש ובב"ח ⁶⁴⁴ .

ולפי זה ⁶⁴⁵ הבית אינו מצרף במחובר ודבוק בו, אף שאינו עשוי לחזק. ומשום הכי סתם השו"ע סוף סעיף ח' וכתב הואיל ודבוקים. ולא פירש דדוקא דבוקים בגומא, כמו שכתב בכסף משנה ⁶⁴⁶ , והוה ליה עשוי לחזק ⁶⁴⁷ . והיינו לפי שבחיבור ההוא לא בא אלא ליישב דברי הרמב"ם ⁶⁴⁸ , אבל בשו"ע שירד לפסוק הלכה בכל דין ודין ⁶⁴⁹ , פסק כסמ"ק וטור ⁶⁵⁰ , דצירוף כלי מהני לבצק הדבוק בסדקי העריבה, אם כן אי אפשר לומר כלל דהדבוק בגומות הוה ליה כאלו עשוי לחזק ממש, שהרי בעשוי לחזק אין צירוף כלי מועיל ⁶⁵¹ , כמ"ש במשנה בהדיא, פחות מכן בטל במיעוטו, ופירש המ"א ⁶⁵² לשיטת הסמ"ק וטוש"ע דהיינו כשיש כזית על ידי צירוף כלי. וכך כתב רמ"א בסי' תמ"ז סעיף ה' ⁶⁵³ דבעשוי לחזק אין הכלי מצרף. ואם כן אפשר ⁶⁵⁴ דדברי הרמב"ם ושו"ע הן כפשטן, דבדבוקין בבית אין צריך לבער, אף שאינו בגומא. שאף שהוא בגומא אינו נקרא עשוי לחזק ממש, אם כן אין הגומא מועלת כלום, ועיקר ההיתר הוא משום דדבוק לבית הוי ליה כמו עשוי לחזק דעריבה שאינו דבוק ⁶⁵⁵ .

אבל ⁶⁵⁶ אינו עשוי לחזק דעריבה, אם אינו דבוק, אפילו אין שם אלא פחות מכזית בלבד חייב לבער. ובהכי מיירי ברמב"ם ושו"ע ס"ח וס"ז ⁶⁵⁷ , כמ"ש כל שאילו ינטל החוט ינטלו עמו כו' אלמא דאינו דבוק הוא.

ואם הוא דבוק חייב לבער לדעת הסמ"ק והר"י מפרי"ז והטור, ובהכי מיירי בש"ע סעיף [י]א ⁶⁵⁸ . ולפי ⁶⁵⁹ מה שכתב שם רדב"ז ⁶⁶⁰ ושיירי כנסת הגדולה וטור ופר"ח, מוכח בהדיא מדבריהם, דאף עריבה העשויה מחתיכה אחת, והבצק שבה אינו בגומא ולא בסדק, אף על פי כן צריך צירוף כלי, לדעת הטור ושולחן ערוך [דאם לא כן הוי ליה לפלוגי בין שיש בה גומות וסדקים לשאין בה, כמ"ש המ"א ⁶⁶¹ לתרץ קושייתם]. ואף המ"א לא חלק עליהם בזה, אלא שתירץ קושייתם על הטוש"ע ⁶⁶² . וכ"מ בהדיא במ"א סי' תנ"ט סקי"ג ⁶⁶³ . עיין במ"ש בפנים ⁶⁶⁴ . והיינו משום שהוא דבוק.

משא"כ בסעיף ח' דמיירי בשאינו דבוק ⁶⁶⁵ . ובאינן דבוקין אין צריך צירוף, בין בכלי בין בבית, לחמירתא, והירושלמי אתי כקילתא. ובעשוי לחזק לא מהני צירוף. כן דעת השו"ע בבירור. דלא כפרי חדש ⁶⁶⁶ .

וכיון שלכל הני רבוותא מבואר דעת הטוש"ע להקל, כשאין כזית אפילו על ידי צירוף כלי, אם הוא דבוק בכלי, אפילו אינו דבוק בגומא ⁶⁶⁷ וסדק ⁶⁶⁸ , הכי נקטינן להקל בדברי סופרים.

דבלאו הכי דעת התוס' ⁶⁶⁹ ורא"ש ⁶⁷⁰ , ורמב"ן במלחמות ⁶⁷¹ כתב שהיא שיטת רוב ראשונים ז"ל, להקל בפחות מכזית אפילו אינו דבוק. וכך כתב מהרא"י ⁶⁷² סי' קס"ד, הביאו הב"י סי' תס"ז ⁶⁷³ . ופסק כן הפרי חדש ⁶⁷⁴ . אלא דאנו אין לנו אלא כמ"ש הרב ב"י בשו"ע ⁶⁷⁵ . אבל להחמיר בדברי סופרים יותר ממה שהחמיר בשו"ע ⁶⁷⁶ , זו מנין לנו.

וכל זה להלכה אבל ישראל קדושים הן כו' ⁶⁷⁷ :

(יז) אף ראיה בכזית כו'. עיין ⁶⁷⁸ בתשובת חכם צבי סי' פ"ו טעם נכון ⁶⁷⁹ למה אין חצי שיעור אסור מן התורה בבל יראה ובל ימצא, כמו שאסור לאכלו.

ואף שמשמע שם מדבריו ⁶⁸⁰ דלהרמב"ם ⁶⁸¹ שהעתיק לשונו בשו"ע ⁶⁸² אסור מן התורה. מכל מקום הרי דעת המ"א ⁶⁸³ והחק יעקב ⁶⁸⁴ בסי' תמ"ד דאינו אלא מדברי סופרים, שאם היה מן התורה בודאי היה צריך לחזור כיון שיצא לדבר הרשות, דהאיך נדחה איסור של תורה מפני דבר הרשות, אלא ודאי אינו אלא מדרבנן, וכיון שכבר יצא לא אטרחוהו רבנן לחזור.

ובפרט לדעת התוספות ⁶⁸⁵ , שהביא המ"א בסי' תמ"ו ⁶⁸⁶ , דהמשהה חמצו ודעתו לבערו אינו עובר עליו, ועיין במה שכתב[תי] שם ⁶⁸⁷ :

(יח) מ כל מקום מדברי סופרים אפי לו פחות מכזית כו'. הנה ⁶⁸⁸ המ"א ⁶⁸⁹ , אחר שהביא המחלוקת שבין הרא"ש ⁶⁹⁰ להרמ"ך ומגיד משנה וכסף משנה ⁶⁹¹ , סיים בזה הלשון ופשוט דאפילו פחות מכזית צריך ביטול, ואם לא ביטלו צריך ביעור עכ"ל. משמע מדבריו דאפילו אם הוא דבוק לבית, הוי ליה כעשוי לחזק להרמ"ך וסיעתו, אעפ"כ צריך ביטול, אפילו אין שם אלא פחות מכזית בלבד.

ולא כתבתי כן בפנים ⁶⁹² , משום דבאמת דבריו תמוהים. עיין במה שכתבתי בסי' תמ"ז ⁶⁹³ בפירוש דברי מהרא"י ⁶⁹⁴ סי' קס"ד. וממוצא דברי מהרא"י ודברי במה שכתבתי שם, נשמע, דלמאן דאמר פחות מכזית אין צריך ביעור היינו אפילו לא ביטלו. וכדעת הט"ז כאן סק"ה ⁶⁹⁵ למלקות כו' רגע אחד כו', וה[פ]ר"ח סי' תמ"ד ⁶⁹⁶ ותס"ו ⁶⁹⁷ ותס"ז ⁶⁹⁸ שהסכים למהרא"י ⁶⁹⁹ .

[ועיין שם בפר"ח סימן תס"ו ⁷⁰⁰ דמיירי באינו מבטלו, דחפץ בו ליתנו על מכתו (ואם כן אסור לכולי עלמא ⁷⁰¹ , דהא דפחות מכזית אין צריך ביעור הוא משום דלא חשיב ובטיל ממילא כמו פירורין ⁷⁰² ). והריא"ז ⁷⁰³ סבירא ליה כמאן דאמר דפחות מכזית צריך ביעור. וכן הר"ן ⁷⁰⁴ לפי דעת הפר"ח ⁷⁰⁵ . אבל באמת ⁷⁰⁶ מלבד שיש לומר דלא נחית הר"ן הכא לאשמועינן דין הביעור לכתחילה מדברי סופרים, אלא מה שעובר מן התורה, דלהכי תיקנו הביטול שלא יעבור, ומשום הכי כתב ואפילו אם ימצאם כו'. אף גם זאת יש לומר, דמיירי אף בפירורין שיש בהם כזית ⁷⁰⁷ , דדוקא גלוסקא יפיפיה חשובה דדעתיה עלויה ולא פירורין שבארץ, שאין דעתו עליהם אף על פי שיש בהם כזית ⁷⁰⁸ . ואף שכתב הר"ן ⁷⁰⁹ דגלוסקא לאו דוקא אלא כל שיצא מכלל פירורין כו', מכל מקום משכחת לה פירורין, שאף שיש בהם כזית לא יצאו מכלל פירורין, כדתניא בפ"ח דברכות ⁷¹⁰ נוטל את הפירורין שיש בהן כזית כו', וכן משמע מסתימת לשון הר"ן שלא פירש דגלוסקא היינו שיש בה כזית ופירורין אין בהם כזית, אלא ודאי דלאו בכזית תליא מילתא. ואפילו גלוסקא פחותה מכזית צריכה ביעור, עכ"פ מדברי סופרים, כמ"ש לעיל בשם הפר"ח ⁷¹¹ ].

וכ"מ בהדיא מלשון הרמב"ם ⁷¹² ושו"ע סוף ס"ח ⁷¹³ , דדוקא התם הצריכו ביטול משום דהיא בעיא דלא איפשיטא בגמרא ⁷¹⁴ , ונקטינן לקולא כשביטל דוקא, כמ"ש המ"א שם ⁷¹⁵ . וצ"ע דדבריו סותרים זה את זה ⁷¹⁶ .

וההיא ארבא דטבעא בחישתא ⁷¹⁷ (אע"ג דכל הכרי הוה כמו פחות מכזית, כיון שהם מפוזרים חטי חטי), והכלי אינו מצרף ⁷¹⁸ לדעת הפוסקים כקילתא ⁷¹⁹ , דהיינו ר"י בעל תוספות ⁷²⁰ וסיעתו הפוסקים כאביי ⁷²¹ דלא סבירא להו לחלק בין כלי לבית, מדהקשו על פירש"י. עי' הגהת סמ"ק ⁷²² . ואף את"ל דמיירי במחובר, אבל בתלוש סבירא להו כהירושלמי דהכלי מצרף ⁷²³ (עיין במה שנתבאר לעיל ⁷²⁴ ). מכל מקום הוה לן למשת[ר]י להוציאם מההוא ארבא (שהיא כמו כלי) ולהכניסם לאוצר שהוא כבית ולהשהותם ⁷²⁵ .

זה אינו. דאם כן אף להמ"א לא אתי שפיר, דיבטל וישהה עד אחר הפסח ⁷²⁶ ולא יצטרך למכור קבא קבא כו'. כמ"ש ⁷²⁷ לעיל בשם הפרי חדש ⁷²⁸ דבחשיבותא תליא מילתא, לענין פחות מכזית דרבנן. והוא הדין לענין כזית דאורייתא, תליא הכל בחשיבותא. כמשמעות לשון המשנה ⁷²⁹ פחות מכאן בטל במיעוטו, דמשמע שביטולו הוא מפני מיעוטו שאינו נחשב לכלום. ואם כן כרי של חטים מחומצות שהן חשובין, ודאי עובר אליהן מדאורייתא, והוא הדין אפילו אין כזית מהן במקום אחד, שאף שאינן במקום אחד ממש כבצק, שהכזית הוא דבוק ומחובר על ידי המים המחברים הקמח, אלא שהחטים הם נוגעות זו בזו, מיקרי נמי מקום אחד וחשיבי ולא בטילי. ולא גריעי מכזית בצק במקום אחד השנוי במשנה סתם, ומשמע אפילו נילוש במי פירות עם מעט מים שממהרים להחמיץ ⁷³⁰ , ועיקר חיבור הקמח הוא במי פירות שאינו חשוב חיבור לענין טומאה וחלה כדאיתא בירושלמי פרק [ב] דחלה ⁷³¹ , הובא ברא"ש הלכות חלה ⁷³² . ואפילו הכי חשוב חיבור לענין ביעור, הואיל והוא חשוב חיבור בעיני בני אדם, אף שאינו חשוב חיבור על פי התורה. והוא הדין והוא הטעם בכזית חטים הנוגעות זו בזו. אבל אם אינן נוגעות הרי הן כב' מקומות [ואפשר נמי שהן בכלל מפרר וזורה ⁷³³ , לפי דעת חק יעקב כמ"ש בסי' תמ"ה ⁷³⁴ , דבחטי נמי אמרינן הכי בגמרא ⁷³⁵ ], וכל חד בטל במיעוטו מדאורייתא לכולי עלמא ⁷³⁶ , ומדרבנן איכא פלוגתא דקילתא וחמירתא, וכן מחלוקת הפוסקים.

והשתא ⁷³⁷ אתי שפיר מ"ש הרא"ש ⁷³⁸ , דמ"ש הרמב"ם ⁷³⁹ דבוקין הוא לאו דווקא, אע"ג דהרמב"ם סבירא ליה כחמירתא דפחות מכזית צריך לבער ⁷⁴⁰ . אלא דסבירא ליה להרא"ש דהיינו דוקא בצק שבעריבה, דחשוב עכ"פ מדרבנן, אבל המושלך לארץ לא חשוב כלל, והוא בכלל פירורין דאמרינן בפרק קמא ⁷⁴¹ דלא חשיבי כלל ובטלי ממילא, ואין צריך ביטול ולא ביעור ⁷⁴² , שהרי גבי ביעור גם כן שנינו ⁷⁴³ פחות מכן בטל במיעוטו, אלמא דכל מאי דבטיל ולא חשוב אין צריך ביעור, והוא הדין לפירורין דלא חשיבי [וכעין תירוץ הב"ח ⁷⁴⁴ בשם הר"א ממי"ץ ⁷⁴⁵ , הובא ב"י ⁷⁴⁶ ושו"ע ⁷⁴⁷ , אם הוא מטונף קצת וכו'].

והמגיד משנה והשו"ע ⁷⁴⁸ דסבירא להו דבוקים דוקא, על כרחך סבירא להו לחלק בין פירורי פת לפירורי בצק, כמ"ש ריא"ז בשלטי גבורים בשם מז"ה ⁷⁴⁹ . וכ"כ במטה משה ⁷⁵⁰ , ושיירי כנסת הגדולה סי' ת"ס ⁷⁵¹ , בשם ר"ז רונקי"ל (במהרי"ל ⁷⁵² ). ולזה נתכוין המ"א שם ⁷⁵³ . דלא כמ"ש הב"ח ⁷⁵⁴ והט"ז שם ⁷⁵⁵ בשם מהרי"ל דחיישינן כו' ⁷⁵⁶ .

דאין לומר שדעת המ"מ ושו"ע שלא לחלק בין פת לבצק, אלא בין ביטול לביעור כדעת ריא"ז ⁷⁵⁷ . דאם כן אמאי צריך לבטל בדבוקים ⁷⁵⁸ , כיון שאפילו בלא דבוקים דחמיר טפי אין צריך לבטל, ואיך אפשר שבדבוקים צריכים ביטול ולא ביעור, ובמונחים על גבי קרקע צריכים ביעור ולא ביטול, זהו דבר שאין לו שחר:

הערות

1. עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) חיוב ביעור בתערובת (ס"א-ו). (ב) תערובת טעמו ולא ממשו (ס"ז-ח). (ג) יי"ש מי דבש ושכר (ס"ט-יב). (ד) תערובת מין במינו ויבש ביבש (סי"ג-יט). (ה) חמץ נוקשה (ס"כ-כו). (ו) בצק שבסדקי עריבה והדבוק לכותל (סכ"ז-לא). (ז) חמץ שנפסל מאכילת כלב (סל"ב-לד). בקובץ יגדיל תורה (נ.י.) חוב' י (ראה מבוא שם) נדפסו תצלומי כתי"ק הרה"ק מהרי"ל של סימן זה, באיזה שינויי לשון ובהוספת מראי מקומות וציונים. כן נדפס כתי"ק כמה מהגהותיו בהערות וביאורים תתלח ע' 117. עיקרי השינויים וכן מראי המקומות וציונים יועתקו לקמן בשולי הגליון (באותיות מודגשות, כשאר מראי המקומות שבדפוס ראשון). בשו"ת תורת שלום סי' יב, בא "קיצור פסקי דינים משו"ע רבינו נ"ע סי' תמב".
2. סיכום הלכות תערובות טעמו או ממשו קודם הפסח, שנתבארו לפנינו סעיפים א-יב: (א) תערובת טעמו וממשו, כזית באכילת פרס, נתהפך כולו לאיסור, וחייבים על אכילת כזית ממנו (תמב, ט). (ב) תערובת טעמו וממשו, כזית ביותר מאכילת פרס, ואין בו ששים, אפילו אכל כל התערובת אינו חייב, אבל עובר עליו בבל יראה (תמב, א). (ג) תערובת טעמו וממשו, שיש בו ששים, לח בלח, מותר אפילו באכילה בפסח (תמב, ד. תמז, כב). (ד) תערובת פחות מכזית, שאין בו ששים, אסור להשהותו מדברי סופרים (תמב, ג). (ה) תערובת טעמו ולא ממשו, שאין בו ששים, אסור באכילה מהתורה, ולהשהותו מדברי סופרים (תמב, ז). (ו) תערובת טעמו ולא ממשו, שנתבשל בכלי חמץ, מותר להשהותו (תמב, ח). (ז) תערובות שנותנים לקיוהא, כזית בכדי אכילת פרס, אסור באכילה ולהשהותו מהתורה (מנין המצות שלפני סי' תכט). (ח) תערובת שנותנים לקיוהא, פחות מכזית בכדי אכילת פרס, אסור באכילה ולהשהותו מדברי סופרים (תמב, ט בהגהה). (ט) תערובת שנותנים לקיוהא, ויש בו ששים, אסור באכילה ולהשהותו מדברי סופרים (תמב, ו). (י) מעמיד או מחמיץ, אפילו באלף, אסור באכילה ולהשהותו מדברי סופרים, וכאילו הוא בעין (תמב, י-יב).
3. משא"כ כשאין בו טעם, כגון מין במינו (שיתבאר לקמן סי"ג), או שנותנים אותו רק לקיוהא (שנתבאר לעיל במנין המצות שלפני סי' תכט).
4. משנה מב, א (ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי), לפירש"י שם (עוברין עליהן בבל יראה ובבל ימצא). רמב"ם פ"ד ה"ח (תערובת חמץ עוברין עליה משום בל יראה ובל ימצא, כגון המורייס וכותח הבבלי ושכר המדי שעושין אותו מן הקמח. וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלים). טוש"ע רס"י תמב (תערובת חמץ עוברים עליו משום בל יראה ובל ימצא, כגון המורייס וכותח הבבלי ושכר המדי וכל כיוצא באלו).
5. אחרונים . מגיד משנה שם (שיש בהן כזית בכדי אכילת פרס ... ויש מן הגאונים סוברין שאפילו בפחות מכן עובר עליו. וגם ראיתי מי שמפרש דברי רבינו כך). וכן מסיק הכ"מ שם. מ"א ס"ק א (כתב המ"מ פ"ד דוקא שיש בו כזית חמץ בתוך אכילת פרס וזה עיקר ... ויש אומרים שאע"פ ... שהוא מעורב בכמה זתים עובר הוא, שהרי יש שם כזית חמץ עכ"ל. והכ"מ הסכים ליש אומרים). ח"י ס"ק א (הסכמת האחרונים כדעת הפוסקים אפילו דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס עובר בבל יראה) וס"ק ד בתשובה (בשו"ע ריש סימן תמ"ב פסק להדיא דעוברין בלאו על תערובת חמץ, אפילו לית ביה כזית בכדי אכילת פרס ... סתימות לשון השו"ע משמע דעיקר דבכל ענין חייבין על תערובת חמץ, אף דליכא כזית בכדי אכילת פרס, וכן הסכמת כל האחרונים). פר"ח ס"א (מה שכתב דתערובת חמץ עוברין עליו משום בל יראה ובל ימצא ... דעת רבינו דבכותח ליכא טעם חמץ אלא קיוהא בעלמא ... העיקר כמו שכתב המגיד משנה דכל שאין בו כזית בכדי אכילת פרס אין עוברין עליו בבל יראה ובל ימצא, ואם יש בו כזית בכדי אכילת פרס עובר ... לדעת הפוסקים דטעם כעיקר דאורייתא, אפשר דאפילו דליכא אלא איסורא בעלמא, וכגון שאין בו כזית בכדי אכילת פרס, אפילו הכי עובר עליו בבל יראה). והיינו שהכריע בין שתי הדעות הנ"ל, וביאר, שאם החמץ הוא רק לקיוהא, אזי אינו עובר על בל יראה אלא בכזית בכדי אכילת פרס, ואם הוא נותן טעם, אזי עובר על בל יראה אפילו בפחות מכדי אכילת פרס. וכן נפסק כאן (אם יש בתערובת הזה טעם חמץ חייב לבערו ... אף על פי שיש בזה התערובת יותר מכדי אכילת פרס). ובמנין המצות שלפני סי' תכט (אין נותנים בתוכו את חמץ אלא לקיוהא בעלמא כגון כותח ... החמירה תורה ואמרה כל מחמצת לא תאכלו אפילו תערובתו). ובהערות שם מכת"י (עוברין עליו גם בבל יראה ובל ימצא מן התורה, והוא שיש בהם כזית חמץ בכדי אכילת פרס ... אלא אם כן יש בהתערובת טעם חמץ).
6. רמב"ם פ"א ה"ו (כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת שלש ביצים). וכן הובא לעיל במנין המצוות שלפני סי' תכט, בשוה"ג מכת"י. והנה בשיעור הכזית יש שתי דעות, כדלקמן סי' תפו ס"א (כזית ... שיעורו יש אומרים שהוא כחצי ביצה, ויש אומרים שהוא פחות מעט משליש). יוצא אם כן, שלדעה הא' הכזית הוא אחד מששה באכילת פרס, ולדעה הב' הוא אחד מתשעה באכילת פרס. אמנם גם בשיעור אכילת פרס יש שתי דעות, כדלקמן סי' תריב ס"ד (שיעור אכילת פרס שאמרו ביום הכיפורים ובכל איסורי תורה, בין שהן מן התורה בין שהן מדברי סופרים, יש אומרים שהוא כמו ד' ביצים, ויש אומרים שהוא כמו ג' ביצים שוחקות, כלומר במילוי ובריוח ולא בצמצום, ולענין הלכה כל שהוא בשל תורה הלך אחר המחמיר, וכל שהוא בשל דבריהם הלך אחר המיקל). יוצא אם כן שלדעה הא' הכזית אחד משמונה (או אחד משנים עשר) באכילת פרס. ולדעה הב' הכזית הוא אחד מששה (או אחד מתשעה) באכילת פרס. וכאן שמדובר בחיוב ומלקות מהתורה, אין חייבים אלא כשהכזית הוא אחד מששה באכילת פרס, ואכל כל הפרס. וראה עוד בזה לקמן (סוף הערה 71). ומזה יוצא גם הפרש בשיעור זמן אכילת פרס, כמבואר כל זה לענ"ד בשיעורי הלכה למעשה ח"א (ע' שכז-ח).
7. לכל השיטות, חוץ משיטת ר"ת וסיעתו, שיתבארו לקמן קונטרס אחרון ס"ק ו.
8. רא"ש חולין פ"ז סי' לא (ורבינו חיים ז"ל פירש ... היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס, ואף על פי שנתן האיסור טעם בהיתר אין לוקין עליו). הובא בטור יו"ד סי' צח (שאין לוקין עליו עד שיהא בו כל כך מן האיסור עד שיהא בתוך כל ד' ביצים מן ההיתר כזית מן האיסור, ואז חייב על כל כזית וכזית ממנו). ונתבאר לקמן קונטרס אחרון ס"ק ו וס"ק ח דהכי קיי"ל.
9. ראה רש"י מד, א ד"ה פרס (פרס, הוא חצי ככר ... אם ישהה בו כדי אכילתו ... הלכה למשה מסיני דחצי ככר של שמונה ביצים הוא סעודה). פני יהושע שם ד"ה מאי כזית (לפירוש ... רבינו חיים שהביא הרא״ש ... נראה דלפירושם היינו נמי מהלכה למשה מסיני).
10. בכת"י: אפילו בעיניה.
11. משנה כריתות יב, ב (כמה ישהא באוכלין ... וחכמים אומרים עד שישהא מתחלה ועד סוף כדי אכילת פרס). רמב"ם הל' מאכלות אסורות פי"ד ה"ח (אם שהה מתחלה ועד סוף כדי אכילת שלש ביצים, יצטרף הכל, והרי הוא חייב). לקמן סי' תריב ס"ג (שתי אכילות מצטרפות ... אבל אם שה[ה] יותר מכדי אכילת פרס אין מצטרפין).
12. כעין המבואר לקמן סכ"ח (העריבה מצרפתן לכזית, וחייב לגורדן ולבערן).
13. מ"מ פ"ד ה"ח (ואע"פ שהוא מעורב בכמה זיתים עובר הוא על קיומו. כך פירש דברי רבינו הרב ר' משה הכהן ז"ל, וסייע דברי רבינו בדעת זו). כ"מ שם (מתיישב אצלי פירוש ה"ר משה כהן, דאע"ג דללקות על אכילתו בעיא כזית בכדי אכילת פרס, לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא בבציר מהכי סגי. והטעם משום דלענין אכילה, כל שהוא פחות מכזית בכדי אכילת פרס הוי ליה כאילו אכל חצי זית היום וחצי זית למחר, ואינו לוקה, שכלל הוא בידינו שכל שאכל כזית איסור ושהה באכילתו יותר מכדי אכילת פרס אין לוקין עליו. אבל לעבור עליו בבל יראה, כיון שעוברין על התערובת, מאחר שיש כאן כזית, מה לי שיהיה בכדי אכילת פרס או יותר מאכילת פרס). הובאו במ"א ס"ק א. * ואף שנתבאר לקמן ס"ז (אם אין ממשות החמץ כלום בתוך התערובת אלא טעמו בלבד ... אין צריך לבערו מן התורה, שהרי נאמר לא יראה לך, וטעם חמץ זה המובלע בתבשיל אינו נראה לך). מכל מקום אין אומרים כן בתערובת ממשו, כמבואר בהג"ה שם (מה שאין כן כשיש ממשות החמץ בתוך התערובת, הרי גוף החמץ נראה לעין, אלא שאין מכירין אותו, מחמת שנשתנית צורתו על ידי התערובת).
14. בכת"י: טעם חמץ . משא"כ במין במינו, או שנותנים אותו רק לקיוהא, וכמצויין לעיל. וראה הערות לשו"ע אדה"ז הל' פסח.
15. תוכן הלכה זו המבוארת כאן ס"ב-ג (מתי מברכים על ביעורו ומתי אין מברכין עליו, מתי נאסר כשעבר עליו הפסח ומתי אינו נאסר), ולקמן ס"ו-ז וס"י וסי"ג וס"כ וסכ"ח, וקונטרס אחרון ס"ק ו-ט, וסי' תמו ס"ג-ד, וקונטרס אחרון שם ס"ק א, ולעיל סי' תלה ס"ד: (א) כל מקום שחייב לבערו כדי שלא לעבור על בל יראה, ולקיים מצות תשביתו, מברך על ביעורו (תלה, ד). (ב) אפילו כבר ביטל החמץ, וחיוב הביעור הוא רק מדברי סופרים, מברך עליו (תלה, ד. תמב, ב. תמו, א, וקו"א שם א). (ג) אמנם במקום שמעיקר הדין אין חיוב ביעור, אפילו מדרבנן, רק מחשש תקלה שמא ישכח ויאכלנו, אינו מברך עליו (תלה, ד. תמב, ז. תמב, יג. תמב, כ. תמו קו"א א). (ד) וכן המקומות שיש אומרים שאינו חייב בביעור, לא יברך מספק (תמב, ג. תמו, ג). (ה) חמץ שעבר עליו הפסח, אסור באכילה ובהנאה (תמח, א). (ו) אפילו כבר ביטל החמץ והפקירו בפני עדים, ועבר עליו הפסח, אסור באכילה ובהנאה (תמח, כט). (ז) גם במקום שחיוב ביעורו מדברי סופרים, ועבר עליו הפסח, אסור באכילה ובהנאה (תמב, ו. תמב, י. קו"א שם ט). (ח) אבל במקום שמעיקר הדין אין חיוב ביעור, אפילו מדרבנן, רק מחשש תקלה שמא ישכח ויאכלנו, ועבר עליו הפסח, מותר באכילה ובהנאה (תמב, יג. קו"א שם ט). ולפעמים התירוהו רק בהנאה (תמב, ז. תמב, כ). (ט) אפילו במקום שיש אומרים שאינו חייב בביעור, ועבר עליו הפסח, נאסר (תמב, ג. תמב, ז). (י) ולפעמים חילקו בין איסור אכילה לאיסור הנאה, או שהתירו במקום הפסד מרובה (תמב, ז. תמב, י). (יא) מכל מקום התירו לפדות דמי האיסור, או למכור חוץ מדמי איסור (תמב, ג. תמב, ו-ז. תמב, י. תמב, יב. תמב, יט. תמז, סא).
16. סעיף א (ויברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ, אע"פ שכבר ביטל כל חמצו בליל י"ד, מכל מקום חייב לבערו מדברי סופרים).
17. כדלקמן סכ"ח (מדברי סופרים אפילו פחות מכזית חמץ שהוא עומד בעינו ואינו מודבק לדבר אחר חייב לבערו, גזרה משום כזית. ואפילו נתערב בדבר אחר ויש בתערובות טעם חמץ חייב לבערו). ונתבאר לקמן שם (הערה 264).
18. סעיף ג (אם אין בה כזית לא יברך על ביעורה, לפי שיש אומרים שפחות מכזית חמץ אין צריך לבערו כלל אם כבר ביטלו קודם הפסח, כמו שיתבאר בסי' תנ"ט, ויש לחוש לדבריהם שלא לברך על ביעור פחות מכזית חמץ, שכל ספק ברכות להקל). והיינו אפילו פחות מכזית בעין, כיון שיש אומרים שאין צריך לבערו (ראה לקמן שם, ובהערה 22). סיכום פרטי הלכה זו, ראה לעיל (הערה 15).
19. ב"ח סוס"י תמז (אם אין שם אלא משהו חמץ, אפילו נודע קודם ועבר ואשהיה ואין שם ששים ליכא למיקנסיה, כיון שלא עבר עליו, ומכל מקום אסור לאכלו, דכיון דאין שם ששים טעם חמץ קא טעים). מ"א סוס"י תמז ס"ק מב (ואם נתערב פחות מכזית חמץ בתבשיל, אפילו נודע קודם פסח ועבר ואשהייה ואין שם ס' ליכא למקנסיה, כיון שלא עבר עליו, שהרי אין שם כזית, ומכל מקום אסור לאכלו דכיון שאין שם ס' טעם חמץ קא טעים), וס"ק מה (אבל אם נתערב קודם פסח בפחות מששים אסור, כמו שכתבתי לעיל). והיינו אם נתערב קודם הפסח, או בפסח. משא"כ אם נתערב אחר הפסח, יתבאר דינו לקמן סי' תמז סס"א (חמץ דגן גמור של ישראל שעבר עליו הפסח ... ונתערב לאחר הפסח ... הרי הוא בטל ברוב, ומותר אפילו באכילה ... ויש אומרים ... דינו כשאר איסורי דברי סופרים שאינן בטלין בפחות מששים). ואף שיש אומרים שלא הי' צריך לבערו, כדלעיל הערה הקודמת, מכל מקום קיי"ל כדעה המצריכה ביעור, כדלקמן סכ"ח (מדברי סופרים אפילו פחות מכזית חמץ שהוא עומד בעינו ואינו מודבק לדבר אחר חייב לבערו, גזרה משום כזית), וכיון שלא ביער נאסר באכילה. סיכום פרטי הלכה זו, ראה לעיל הערה 15.
20. שמועיל הפדיון דלקמן, שיהי' "מותר ליהנות מכל התערובת". ומכל מקום נשאר "אסור באכילה מפני שיש בו טעם חמץ שעבר עליו הפסח". משא"כ אם נתערב אחר הפסח, מועיל הפדיון גם להתירו באכילה, כמבואר בקונטרס אחרון סוף ס"ק ב (ומה שהזכיר רמ"א בסוף סימן תמ"ז תקנתא דפדיון, ולא הזכיר תקנתא דמכירה לנכרי, היינו משום דכוונתו למצוא היתר אף באכילה). וכן הוא לקמן שם סס"א (ואפילו הוא עצמו מותר לאכול כל התערובת, על ידי שיפדה את החמץ שבתוכו, דהיינו שיטול ממעותיו סכום דמי החמץ זה וישליכם לאיבוד, דנמצא שאינו נהנה כלל במה שעבר הפסח על חמץ זה, ושוב אין לנו לקונסו שלא יאכלנו, כיון שכבר נתערב בהיתר).
21. משנה ע"ז מט, רע"ב (רבי אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח). גמרא שם עד, א (אמר רב נחמן הלכה למעשה, יין נסך יין ביין אסור, חבית בחבית מותר, סתם יין אפילו יין ביין מותר). רמב"ם הל' מאכלות אסורות פט"ז הכ"ט (נתערב סתם יינם ביין הרי זה אסור בכל שהוא בשתייה, וימכר כולו לעכו"ם, ולוקח דמי היין האסור שבו ומשליכו לים המלח, ויהנה בשאר המעות. וכן אם נתערבה חבית של יין נסך בין החביות הכל אסורין בשתייה ומותרין בהנייה, ויוליך דמי אותה חבית לים המלח כשימכור הכל לעכו"ם. וכן בחבית של סתם יינם). וכן הוא בשו"ע יו"ד סי' קלד ס"ב. ומדין סתם יינם למדו אף לענין חמץ שעבר עליו הפסח, כמבואר בהגהות מיימוניות סוף הל' חמץ ומצה (והוא הדין לחמץ, אם נתערבו חטי חמץ בחטי כשר ולא נודע עד לאחר הפסח, אף על פי דקנסא קניס ר"ש הואיל ועבר עליו בל יראה ובל ימצא, מכל מקום די לו בזה דיוליך הנאה לים המלח). רמ"א סי' תמז סי"א (בין חמץ שנתערב קודם פסח ועבר עליו הפסח, בין שנתערב בפסח ועבר עליו כל הפסח, בין שעבר הפסח על החמץ ונתערב לאחר הפסח, בטל בס'. (ובפחות מששים סגי ליה בהשלכת הנאת האיסור לים המלח)). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ב (באיסור דרבנן כולי עלמא מודו דלסתם יינן מדמינן להו, דאף יין ביין שרי, וכל שכן בדין חמץ שעבר עליו הפסח, דקיל טפי מסתם יינם). סיכום פרטי מסקנות רבינו בהלכות מכירה לנכרי חוץ מדמי איסור, או בהשלכת דמי הנאה לים, לקמן סי' תמז ס"א-ג (ושם הערה 19).
22. ש"ך יו"ד סי' קי ס"ק מג (לים, דסתמו אבוד. והוא הדין לכל מקום שהוא אבוד, כגון נהר עמוק וכה"ג).
23. רמ"א סי' תמז סי"א (עבר הפסח על החמץ ... בפחות מששים סגי ליה בהשלכת הנאת האיסור לים המלח), ולא חילק אם יש בו כזית או לאו. ט"ז שם ס"ק יח (בעבר עליו הפסח, דאין באיסור אלא משום קנס, דעבר על בל יראה, וכאן כיון שהשליך הנאה לים המלח תו ליכא קנס). הרי מיירי בכזית "דעבר על בל יראה". עולת שבת (ובב"ח רוצה לחלק בין תערובת יבש ביבש ו[בי]ן תערובת לח בלח, וכתב דהא דהתיר הרב הכא בהשלכת הנאה וכו' מיירי בדליכא כזית בתערובת, אבל איכא כזית לא סגי בהשלכת הנאה וכו'. ואינו מוכרח. וכיון דתערובת חמץ לאחר הפסח אינו אלא משום קנסא, להקל שומעים ולא להחמיר). פר"ח שם (וראיתי בספר ב"ח שכתב ... דמור"ם ז"ל מיירי בדליכא כזית, והאריך בעניינים אלו, ולא נהירא). אליה זוטא שם ס"ק כא (הב"ח מחלק דבדבר לח לא מהני הולכת הנאה לים המלח, ואפילו ביבש, כשנתערב כזית. ומרמ"א ולבוש משמע דלעולם בתערובת מותר בהנאה על ידי פדיון הולכת הנאה וכו', וכן דעת עולת תמיד, וכן נראה לי). ח"י שם ס"ק נא (בהשלכת הנאת האיסור ... בנתערב קודם פסח דאסור באכילה), ולא הביא חילוק הב"ח. ושאר אחרונים . וכן הוא לקמן סוף ס"ו (ואם לא ביערו ועבר עליו הפסח אסור אפילו בהנאה, אלא אם כן פודה את החמץ שבתוכו ... כדין חמץ שנתערב בפחות מס' ועבר עליו הפסח) וסוף ס"ז (אם עבר עליו הפסח ולא ביערו, הרי הוא אסור בהנאה, כי אם על ידי פדיון) וסי' תמז סעיף סא (אם יש בהתערובת ממשות חמץ שעבר עליו הפסח, צריך ליזהר ... שיקבל ממנו כל דמי התערובת עם החמץ שבתוכו וישליך דמי החמץ לאיבוד, כגון לים או לנהר עמוק, דנמצא שאינו נהנה כלל מחמץ זה). ויתירה מזו, אפילו לא נתבטל ברוב, רק הי' שוה בשוה, כדלקמן סי"ט (אם היה שוה בשוה ... פודה את האיסור שבהן, או שימכרם לנכרי חוץ מדמי איסור שבהן). וכן הוא לקמן סי' תמז סס"א (ואם אין בתערובת רוב כנגד חמץ זה, כגון שנתערב אחד באחד או שנים בשנים, צריך לפדות את החמץ ואחר כך יאכל את כל התערובת, או שימכור הכל לנכרי ולא יקבל ממנו רק מחצית הדמים, דהיינו דמי היתר בלבד).
24. הגהות מיימוניות שם (אף על פי דקנסא קניס רבי שמעון הואיל ועבר עליו בל יראה ובל ימצא, מכל מקום די לו בזה דיוליך הנאה לים המלח).
25. במשנה ע"ז עד, א (יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה, רשב"ג אומר ימכר כולו לעובד כוכבים חוץ מדמי יין נסך שבו). וגמרא שם (אמר רב נחמן הלכה למעשה, יין נסך יין ביין אסור, חבית בחבית מותר, סתם יין אפילו יין ביין מותר). וכבר נתבאר לעיל (הערה 21) שלמדים מדין סתם יינם לדין חמץ שעבר עליו הפסח, דקיל טפי. וכן הוא לקמן סוף ס"ו (ואם לא ביערו ועבר עליו הפסח אסור אפילו בהנאה, אלא אם כן ... מוכר לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, כדין חמץ שנתערב בפחות מס' ועבר עליו הפסח) וסוף ס"ז (אם עבר עליו הפסח ולא ביערו, הרי הוא אסור בהנאה, כי אם ... שימכרנו לנכרי חוץ מדמי טעם חמץ שבו) וסי' תמז סעיף סא (אם יש בהתערובת ממשות חמץ שעבר עליו הפסח, צריך ליזהר שלא יקבל דמים מהנכרי, רק מה שהתערובת היה שוה קודם שנפל החמץ לתוכו ... דנמצא שאינו נהנה כלל מחמץ זה).
26. בכת"י: שהיה שוה התערובת קודם שנפל החמץ לתוכו.
27. סעיף א (אבל אם יש בתערובות משהו ממשות חמץ, והוא מעורב בו כעין תערובות לח בלח שהן נבללין יפה שאי אפשר להפרידן זה מזה ... אסור למכור לנכרי כל התערובות אפילו חוץ מדמי איסור שבו, דהיינו שלא יטול ממנו דמים רק מה שהתערובת היה שוה קודם שנתערב החמץ בתוכו, לפי שלא התירו חכמים לעשות כן אלא בחמץ שנתערב יבש ביבש), וס"ב (אבל אסור לו ליטול מהנכרי דמי כל התערובת עם החמץ שבתוכו ולהשליך דמי החמץ שבו לים). ונתבאר בקונטרס אחרון כאן ס"ק ב (הנה פרי חדש פסק כן אף בתוך הפסח ... אבל אנן לא קיי"ל הכי, אלא ... שכל שגוף איסור דאורייתא מעורב בו לא מהני תקנה זו, דמדמינן ליין נסך ודאי שנתערב יין ביין).
28. סעיף כב (חמץ שנתערב בהיתר לח בלח, שהן נבללין ונתבטל קודם הפסח בס' ... מותר לאכלו בתוך הפסח, דכיון שגוף האיסור בלול בגוף ההיתר ונתבטל בתוכו הרי הוא כמי שאינו בעולם כלל ואינו חוזר וניעור בפסח). ואם נתערב בתוך הפסח, נתבאר לקמן שם ס"א (אם יש בתערובות משהו ממשות חמץ ... צריך לבער כל התערובות מן העולם מיד). והיינו רק מחשש תקלה שלא ישכח ויאכלנו בפסח, כדלקמן בקונטרס אחרון ס"ק ט (בדבר שלא הצריכוהו לבער משום מצות ביעור עצמה, אלא משום חשש תקלה שלא יאכלנו, כגון חמץ נוקשה, ומשהו חמץ בתוך הפסח וכיוצא באלו), ובסי' תמו בקונטרס אחרון ס"ק א (אבל אם אין בתערובת טעם חמץ, אע"פ שנתערב בפסח דחייב לבערו מדרבנן, פשיטא דאין צריך לברך, כיון שאין מצוה בביעור זה מצד עצמו אלא משום חשש תקלה). ומסתבר דמיירי אפילו בתערובת טעמו וממשו, כפי שיתבאר לקמן שם (הערה 129).
29. סיכום פרטי ביטול איסור בידים, שנתבארו כאן ס"ה, סט"ז וסי"ט בהג"ה. קו"א י. סי' תמז סנ"ב-ג וסס"א. סי' תנב ס"ו. סי' תנג ס"ח-יא. סי' תקא סי"ג. סי' תקז ס"ג. סי' תרכו ס"ט בהג"ה: (א) אסור לבטל איסור בידים, וקיי"ל שמטעם זה אסור לבטל חמץ בששים אפילו קודם הפסח, כדי לאכלו בתוך הפסח (תמב, ה. תמב, יט. תמז, נג. תנב, ו. תנג, י). (ב) ואפילו חמץ שעבר עליו הפסח אסור לערבו בידים ברוב היתר, ואם עבר ועירבו במזיד אסור לו ולאנשי ביתו (תמז, סא). (ג) אבל מותר לבטלו קודם הפסח כדי להשהותו עד אחר הפסח, כיון שהוא מבטלו בשעת היתר כדי לאכלו בשעת היתר (תמב, ה). (ד) וכן מותר לבטלו קודם הפסח, אם אין כוונתו כדי לאכלו בתוך הפסח, אלא לתקנו כדי לאכלו קודם הפסח או לאחריו (תמז, נב). (ה) תערובת חטי חמץ בחטים כשרות, ואינן ניכרות, כיון שבשאר איסורים יבש ביבש מין במינו בטל ברוב, וכבר נתבטל האיסור, לכן מותר להוסיף עליו עד ששים ולטחנם, כדי שלא יהי' חוזר וניעור בפסח (תמב, טז. תנג, יא). ואף שיש אוסרים גם בזה, מכל מקום יש לעומתם גם המתירים בכל אופן להוסיף ולבטל קודם הפסח (תמב קו"א י). (ו) ואם אין בחטים הכשרים רוב, דהיינו שהיא תערובת שוה בשוה, קיי"ל שאסור להוסיף עד ששים ולטחנם ולאכלם בפסח (תמב, יט). (ז) אם התערובת היא חטים שצמחו, שהם ניכרים, והם חמץ גמור, וכיון שהם ניכרים אינם בטלים אף אם יש נגדם ששים. מכל מקום מותר לטחנם ולאפותם, כיון שאין כוונתו לטחון כדי לבטל, אלא טוחן כדי לאכול ומאליו הוא מתבטל (תנג, ח). (ח) ואם אין נגדם ששים, אסור להוסיף עד ששים ולטחנם, שהרי בהוספה זו מתכוין לבטל (תנג, ט-י). (ט) ומטעם זה אסור אף לברור מהם הנשוכים, ולטחון השאר. ואם כן אין להם תקנה, וצריך לבערם קודם הפסח (תנג, ח; י). (י) אם התערובת היא של חטים שאכלו מהם עכברים, אף שהן ניכרות, מכל מקום כיון שאין בהן חשש גמור של חימוץ, לכן מקילים לברור מהן הנשוכות העודפות על ששים, ולטחון השאר (תנג, ח). (יא) מותר להרבות עצים על מוקצה ביום טוב, כדי להבעיר בהם, כיון שאיסורם הוא רק מדברי סופרים, וכיון שאינו נהנה מהם עד אחר שנשרפו, ואז אין האיסור בעין (תקא, יג. תקז, ג). (יב) מותר לערב סכך פסול בסכך כשר, באופן שאינו פוסל הסוכה, כיון שהלכה למשה מסיני, שאין צריך להיות כל הסכך כשר, אלא שיהי' הרוב כשר, ואם כן אין שם איסור כלל על המיעוט המעורב בכשר (תרכו ט בהג"ה).
30. טור סי' תנג (אפילו אם יש בהן נשוכין אינו אחד מאלף ומתבטלין הן כשיטחן, ואין כאן מבטלין איסור לכתחלה, שאינו טוחן כדי לבטלה). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג (משמע דבמתכוין אסור). וכדלקמן סי' תנג ס"ח (טוחן הכל ביחד ועל ידי כן מתערב קמח הנשוכים בקמח השלמים ונתבטל בתוכו בס' קודם הפסח ... ואין זה כמבטל איסור בידים, כיון שאין כוונתו לטחון כדי לבטל, אלא טוחן כדי לאכול, ומאליו הוא מתבטל). שו"ת ה רשב"א סי' תפה (אסור להוסיף עליהם כדי לאכלן בפסח ... דכיון שהוא מערבן לבטלן כדי לאכלן בפסח הרי הוא כמבטל איסור בתוך הפסח). ואף שנתבאר לעיל מהטור, שמותר לבטל על ידי טחינה. ביאר הפרי חדש (סי' תנג ס"ג): "וממה שכתב הרשב"א בתשובה בסימן תפ"ה, על חטים מנוגבים שנתערבו בתוך חטים מרובים ולא היה בהם ששים, שאסור להוסיף עליהם כדי לאוכלן בפסח משום מבטל איסור לכתחלה, פשיטא דלא פליג אסברת הטור, דשאני התם שלא היה בהם ששים מקודם טחינה, והרי מוסיף בידים כדי לבטל איסור, אעפ"י שהוא קודם פסח". שו"ת מהר"ם מרוטנבורג לבוב סי' שלב. הועתק גם בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתלא (על התבואה שנמצאו בה חיטים שנתבקעו שנטחנו קודם הפסח ... יש לאסור, כיון שאין מבטלין איסור לכתחלה). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג (אף דלא קי"ל כותיה במה שמחמיר בשאינו מתכוין). ב"ח סוס"י תמז ריש ס"ו (לכתחלה אסור לערבו בששים קודם פסח ולאכלו בפסח). מ"א סי' תמז ס"ק מב (וכתב הב"ח דאסור לערב חמץ לכתחלה כדי לאכלו בפסח). פר"ח סי' תנג ס"ג (דכיון שהוא מערבו לבטלו כדי לאוכלו בפסח הרי הוא כמבטל איסור לכתחילה, דאי לא תימא הכי, וכי מותר לערב חמץ בששים קודם פסח לאוכלו בתוך הפסח). דלא כט"ז סי' תמז ס"ק ה (נראה לי דאם נתערב לח בלח בפחות מס' קודם הפסח, דיכול להרבות עליו קודם הפסח עד שיהא ס' כדי שיהא מותר בפסח, ואין בזה משום אין מבטלין איסור לכתחילה). וח"י סי' תמז ס"ק טז (וכתבו האחרונים, דאפילו לכתחלה מותר להרבות עליו ולבטלו קודם פסח, כיון שאז שעת היתר). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג.
31. ביצה ד, ב (אין מבטלין איסור לכתחלה). פרטי דין זה ראה טור ושו"ע יו"ד סי' צט ס"ה-ו.
32. היינו שלכאורה הלכה זו מובנת כשבא לבטל החמץ בערב פסח אחר חצות, שאז החמץ אסור ובטל בס', כדלקמן סי' תמז סי"ח (בערב פסח משעה ששית עד הלילה, שהחמץ אסור אז באכילה ובהנאה מן התורה ... מתבטל בששים כשאר איסורין). וכיון שהחמץ הוא כבר איסור, לכן אסור לבטלו. משא"כ לפני כן, שבכמה הלכות מקילים כיון שהוא עדיין שעת היתר, כדלקמן סי' תמז סמ"ה (ועדיין הכל היתר, כיון שעדיין לא הגיע הפסח, ולא נאסר החמץ כלל), וסי' תנא סי"ג (אם מגעיל כלי החמץ קודם שעה ה' ... שהחמץ הוא מותר עדיין באכילה). וגם לענינינו יש פוסקים המתירים לבטל אז את החמץ בס' במתכוין. מכל מקום קיי"ל לאסור (ראה לקמן הערה 343). ויתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג-ד.
33. שו"ת רשב"א שם (דכיון שהוא מערבן לבטלן כדי לאכלן בפסח, הרי הוא כמבטל איסור בתוך הפסח). פר"ח סי' תנג שם (דכיון שהוא מערבו לבטלו כדי לאוכלו בפסח, הרי הוא כמבטל איסור לכתחילה). וראה גם לקמן סי' תמז סנ"ג (והערה 390). ומה שהאריך בזה בשו"ת ציוני ח"ב סי' נד-ה.
34. טור כאן (מותר לערבו בתחלה לפני הפסח, ולהשהותו עד לאחר הפסח), ובסוס"י תמז (כללא דמילתא כל דבר שאין עוברין על תערובתו יכול לערבו לכתחילה ולשהותו). ב"ח כאן ס"ו ד"ה ומ"ש דמותר (מותר בתחלה לערבן ולהשהותן ... וכך מבואר בדברי הרא"ש בריש פרק כל שעה (סוס"י א) גבי אלמורי"א, דכל היכא שמערב חמץ בכוונה דינו כאילו מערבו בתחלה כדי להשהותו. ומכאן למד רבינו מה שפסק לקמן בסוף סימן תמ"ז דכל היכא שאינו עובר על תערובתו מותר לערבו בתחלה ולהשהותו), ושם ריש ס"ו ד"ה ומ"ש אלא (דכל שנתבטל בששים חשבינן ליה כאילו לא היה שם חמץ כלל. ודוקא להשהותו, אבל לאכלו בפסח אסור). פר"ח סי' תסז ס"א ד"ה וא"ת (כל שעירבם מיקמי פסח ... יהא מותר להשהותן בפסח). וראה פס"ד צמח צדק יט, ג-ד (באמת משום אכילת חמץ שעבר עליו הפסח אין כאן ביטול איסור, אבל איסור השהיה, שהוא לאו בפני עצמו, מי נטלו מכאן, הרי מבטל על דעת לשהות דבר האסור מן התורה, ומה לי שהיה ומה לי אכילה ... כללא דמילתא שטעמו של הרב משום דמבטלו לאוכלו בשעת ההיתר אינו מספיק, אלא להסיר ענין ביטול איסור חמץ שעבר עליו הפסח, שמבטלו לאוכלו אחר הפסח, אבל לאיסור השהיה לכאורה אין טעם להתיר כלל, וצריך להבין זה היטב דעתו דעת תורה. ויש לומר דסברתו, לפי שענין בל יראה ובל ימצא הוא מניעת דבר שלא ימצא החמץ, וכשביטלו אין נמצא עכ"פ, ואינו עושה מעשה בקיומו, משא"כ כשמבטל לאכול אותו, הרי אחר כך כשאוכלו בפסח עושה מעשה באכילת האיסור. וכל זה דחוק).
35. ואם אחר כך רוצה לאכלו בפסח. ראה לקמן סי' תמז סנ"ב (כיון שאין כוונתו לתקנו כדי לשתותו עם בשר, או כדי לשתותו בפסח, אלא כוונתו לתקנו כדי לשתותו לבדו קודם הפסח, או לאחריו, אם כן אינו מבטל שום איסור כלל. ואחר שנתבטל החלב בס' בתוך היין מותר לשתותו עם בשר). ואפשר שכן הוא לענין פסח, כשביטלו כדי להשהותו עד אחר הפסח, ואחר כך רוצה לאכלו בפסח. ונתבאר לקמן שם (הערה 381).
36. ראב"ד , מובא בשו"ת ה רשב"א ח"ג סי' ריד (שאם מפני שנתערב החומץ בתוך הדבש ובטל במיעוטו, זה אינו, שהרי עקרו כך, וכל שעקרו כך, אינו בטל במיעוטו ... וכן דעת הראב"ד ז"ל ... וכל שנתערב דרך מקרה, לא החמירו בו עד שיהא בו בנותן טעם, אבל כל שדרכן לעשות כן, אסרו, ואינו בטל במיעוטו). רא"ש ע"ז פ"ה סי' ל (כותח הבבלי וחבריו השנויין שם ... שאין גופי המאכל נעשה זולתי החמץ יש בהן, וכיון שהחמץ שיש בהן הוא מכשיר המאכל הרי הן חשובין כאילו הכל חמץ). ופסחים פ"ב סוס"י א (המורייס שעושין האידנא שקורין אלמר"י, שמשימין בו לחם קלוי ... אנן חזינן לרבוותא דאסרין ליה לאחר הפסח, דלא שרי רבי שמעון אלא כגון דעריב שלא בכוונה, אבל לערובי ולשהויי לא). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ה (וזהו גם כן כוונת הרא"ש ... שכתב גבי אלמור"י אבל לעירובי ולשהויי לא ... דהטעם הוא משום שדרך תיקון עשייתו). רבינו ירוחם נתיב ה ח"ה מה, ד – מו, א (ואלמורי שקורין, שמו מוריאס בלשון חכמים, ומשימין בו לחם חרוך ... רוב הפוסקים אסרוהו, דלא שרי תערובת אלא כשנתערב שלא בכונה, אבל לערובי בידים ולהשהותו לא ... כגון שצריך לעשותו ולתקנו עם חמץ, כגון אלמורי שכתבתי למעלה, אסור אפילו אחר הפסח וצריך לבערו קודם הפסח). שגם כאן הכוונה היא כנ"ל, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ה (וזהו גם כן כוונת הרא"ש רבו (שממנו הוציא רבינו ירוחם דבריו), [ב]מה שכתב גבי אלמור"י אבל לעירובי ולשהויי לא). טור (ואלמאור"י שעושין קודם הפסח מפת שרוף, אסור לאוכלו אחר הפסח). פר"ח (דטריאקה לפי שאינו מאכל כל אדם מותר לקיימו, אבל אי איכא משהו מחמץ במידי דחזי למאכל כל אדם מיחייב לבעורי. ועיין במה שכתבתי בסימן תמ"ז). ושם ס"ד ד"ה ולענין (ויראה שדעת המחבר לחלק בין חמץ שנתערב ממילא, לחמץ שערבוהו במזיד, דומיא דטיריאקה. וחילוק זה הזכירו בב"י בשם רבינו ירוחם. וכן נראה [ב]דעת הטור, שהזכיר דין הטיריאקה ודין האלמורי בסימן תמ"ב, ובסימן זה כתב דאינו חוזר ונעור). פוסקים ראשונים הנ"ל הובאו ונתבארו במ"א סוף ס"ק א (דכל שעיקרו כך אינו בטל ... ומשמע שם דאפילו לא עירבו בכוונה אדעתא לשהותו אסור. וכן כתבו הרא"ש וטור). ובס"ק יד (כתב הרא"ש ... אבל לערובי ולשהויי לא (עיין מה שכתבתי ס"א)). ונתפרש בקונטרס אחרון ס"ק ה (וכתב על זה עיין מה שכתבתי סעיף א', רוצה לומר שבסעיף א' הביא דעת הרשב"א ורבינו ירוחם, ומדבריהם נלמוד טעם למה אסור לעירובי ... דהטעם הוא משום שדרך תיקון עשייתו כו', כמ"ש הרשב"א). וראה תהלה לדוד ח"ג סי' לו ס"ק ט. שו"ת מהרש"ג ח"ב סי' קצ. שערי תורה ח"ד ב, א. שו"ת תפארת שמואל סי' יז ס"ו. אהלי שם ח"ז ע' קסו. וראה שו"ת צמח צדק יו"ד סי' סז אות ב, לחלק בין זה לדם שמערבין בסוכר להצלילו.
37. רש"י נדרים נא, ב ד"ה ובציר (במורייס שאין עושין אותו אלא משומן של דגים). ובע"ז כט, ב (המורייס, שמן של דגים). וכן הוא לקמן סי' תריב סי"ד (מורייס (פירוש ציר של דגים)). וראה לעיל סי' שכא ס"ג (ב' שלישי מלח ושליש מים או שאר משקים ... שנראה כעושה מורייס לכבוש בו דגים, שדרכו של מורייס לעשותו כך). ובמאירי ע"ז לד, א (מורייס הוא ציר של דגים, והוא שהיו לוקחים דגים קטנים ושוחטין אותם בכלי, ואותה זיעה היוצאת מהם מערבין בה מים ומלח ושאר דברים, ועושין ממנו כותח, וקורין אותה מורייס).
38. רא"ש פסחים שם (שמשימין בו לחם קלוי). רבינו ירוחם שם (ומשימין בו לחם חרוך). מ"א שם (ומשימין בו לחם קלוי).
39. רשב"א שם (כל שדרכן לעשות כן, אסרו, ואינו בטל במיעוטו). וכן הוא לקמן סכ"ב (אסור לאכול מזה התערובת בפסח, ואפילו אין בו אלא חמץ כל שהוא, אם דרך עשייתו הוא על ידי תערובת חמץ, כגון התריאק"ה וכיוצא בו, אינו בטל בתוכו כמו שנתבאר למעלה). אלא שלקמן שם אינו מאכל אדם, ולכן מותר עכ"פ להשהותו, כדלקמן שם (התריאק"ה שאינו מאכל אלא לחולים מותר לקיימו בפסח, ואפילו יש בתערובת הזה חמץ הרבה יותר מכזית בכדי אכילת פרס, מכל מקום כיון שאינו ראוי לאכילה הרי נפסדה צורת החמץ שבתוכו).
40. רבינו ירוחם שם (מו, א). הובא במ"א סוף ס"ק א (אלמור"י שכתבתי למעלה אסור ... וצריך לבערו קודם פסח).
41. רא"ש שם (חזינן לרבוותא דאסרין ליה לאחר הפסח). רבינו ירוחם שם (אסור אפילו אחר הפסח), לפירוש המ"א ס"ק יד (והוה ליה כשאר חמץ שעבר עליו הפסח, שאסור בהנאה. כן נראה לי ברור בפירוש הרא"ש). והטעם נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ט (וכיון שחייב לבערו בערב פסח מדברי סופרים ... לפיכך גם לאחר הפסח הוא אסור בהנאה ... כיון שעבר על מצות חז"ל שצוו לבערו ועבר בבל יראה ובל ימצא מדברי סופרים). סיכום פרטי הלכה זו, ראה לעיל הערה 15.
42. שנתבאר לעיל ס"ג (ואפילו יש בתערובת הרבה חמץ יותר מכזית, שהוא חייב לבער מן התורה, ועבר עליו הפסח ולא ביערו, הרי הוא מותר בהנאה על ידי שיפדה את החמץ שבו ... וכן יכול למכור כל התערובות לנכרי חוץ מדמי איסור). והיינו דוקא בדרך תיקון עשייתו הוא על ידי חמץ, משא"כ במעמיד, נתבארו לקמן ב' דעות אם מועלת פדיית החמץ. וראה הערות וביאורים ח"י ע' רעז. סיכום פרטי הלכה זו, ראה לקמן סי' תמז (הערה 19).
43. לכל השיטות, חוץ משיטת הרמב"ם וסיעתו, שיתבארו בקונטרס אחרון ס"ק ו.
44. ח"י ס"ק א (והיכא דליכא שום ממשות חמץ, רק טעם חמץ בלבד, כתב בעולת שבת גם כן דעובר בבל יראה ובל ימצא, ולדעתי ראוי להסתפק בדין זה מאוד, דמשמעות הפוסקים אינו כן). ודעת העולת שבת תובא לקמן בהמשך הסעיף.
45. מ"א רס"י תנא (בלוע בכלי אינו נראה ומצוי), בשם הראב"ן פסחים קס, א (וכלי חרס אין מוטהר לפסח ... יכול להצניען עד לאחר הפסח ... כיון דהאיסור בלוע בו ואינו נראה ואינו מצוי אינו עובר בהצנעתו בבל יראה ובבל ימצא). וכדלקמן סי' תמז ס"ג (שהחמץ הבלוע בדפנות אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, שהרי אינו מצוי לך, לפיכך מותר להשהותן עד לאחר הפסח). אלא שכל זה מיירי בטעם הבלוע בכלי. ומזה למדים גם לענין טעם הבלוע במאכל, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ו (כיון דעכשיו בשעה שאתה מחייבו לבערו, אין ממשות החמץ מצוי בעולם, אלא בלוע בכלי, אין צריך לבערו, וכל שכן בטעם הבלוע שאין שם מממשות החמץ כלל שאין צריך לבערו מן התורה). וכך מפרש רבינו את מ"ש ח"י ס"ק א (והיכא דליכא שום ממשות חמץ, רק טעם חמץ בלבד ... [לא] לעבור בבל יראה, כיון שאין כאן צורת חמץ כלל). עוד אופן נתבאר לקמן סי' תמו בקונטרס אחרון ס"ק א, והוא טעם נוסף לזה שהביעור מצד עצמו אין בו מצוה, כיון שלדעת רוב הפוסקים אין לוקין על אכילת תבשיל שבלוע בו טעם איסור. ואם כן יש לו דין פחות מכזית המבואר שם בפנים, שיש פוסקים שאינו צריך ביעור, ולכן אין צריך לברך על ביעורו. * וכל זה בתערובת טעמו ולא ממשו, משא"כ תערובת ממשו, צריך בודאי לברך על ביעורו (אף שגם בזה יש מחלוקת הפוסקים הנ"ל אם לוקין עליו), מהטעם שנתבאר לעיל שם ס"א (כיון שכל חלקיו הן מונחין בכלי אחד, ומעורבין במין מאכל אחד, הרי הן מצטרפין זה עם זה לשיעור כזית, ואינן בטלין בהתערובת כיון שנרגש בו החמץ. ואם שכח ולא ביערו בערב פסח ונזכר בתוך הפסח, חייב לבערו מן העולם לגמרי, אע"פ שכבר ביטל את החמץ הזה קודם הפסח, ויברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ). סיכום פרטי הלכה זו, ראה לעיל ס"ב (והערה 15).
46. ראב"ן שם (ולא דמי לחמץ שנתערב דאסור, דהתם נראה הוא, אלא שאינו ניכר, אבל בלוע אינו נראה ומצוי). הועתק במ"א שם. ודין נתערב ממשו נתבאר לעיל ס"א (חמץ דגן גמור שנתערב במין מאכל אחר, אם יש בתערובת הזה טעם חמץ חייב לבערו בערב פסח מן התורה. ואם לא ביערו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא).
47. ח"י שם (נראה לי דעכ"פ אסור להשהותו מדרבנן).
48. כדלעיל סי' תמ בקונטרס אחרון ס"ק יא בסוף ההג"ה (דלא סגי במחיצה, היינו משום דלא בדיל מיניה כלל וישכח אף על המחיצה. מה שאין כן בחמצו של נכרי דבדיל מיניה מעט, ודי לו במחיצה לזכרון). וכן מועיל בכלים, כדלקמן רס"י תנא (כל הכלים שאינו רוצה להכשירן לפסח ... יצניעם במקום צנוע שאינו רגיל לילך לשם כל ימי הפסח, כדי שלא ישכח וישתמש בהן בפסח). וכן מועיל בתבשיל שנתבשל קודם הפסח בכלי חמץ, כדלקמן סעיף הבא.
49. כטעם הב' דלעיל סי' תלא ס"ד.
50. ח"י ס"א (טעמו ולא ממשו נראה לי דעכ"פ אסור להשהותו מדרבנן, וצריך ביעור בנמצא תוך פסח). וכן הוא בשאר המקומות שאין בו איסור בל יראה ותשביתו, רק חשש תקלה שמא יאכל ממנו, כדלקמן סי"ג וסי"ח וס"כ.
51. והיינו כיון שחכמים לא הצריכו לבערו אלא כדי שלא יבוא לאכלו, אבל לא גזרו עליו איסור בל יראה.
52. כדלעיל סי' תלה ס"ד (ומה שהוא מצווה ומחוייב לבער חמץ זה ... אינו אלא משום חשש תקלה שלא יבא לאכלו, אבל הביעור הזה מצד עצמו אין בו מצוה כלל ... ולכך אין לברך על ביעור זה). וכן הוא לקמן סי"ג (אבל לא יברך מטעם שנתבאר למעלה), וס"כ (אבל לא יברך מטעם שנתבאר למעלה). ובקונטרס אחרון ס"ק ז: "עי' במ"ש סי' תמ"ו בעז"ה". והיינו מה שנתבאר בקונטרס אחרון שם ס"ק א: "בחמץ שאין צריך לבערו אלא משום תקלה, אינו עובר עליו בבל יראה מדברי סופרים, כמ"ש המ"א סוף סי' תמ"ז. עיין שם חילוק זה מבואר מדבריו להדיא". סיכום פרטי הלכה זו, ראה לעיל הערה 15.
53. ר"ן פ"ג (יג, א) ד"ה ולפיכך (נוקשה ... מסתברא דכיון דביעורו מדרבנן בעלמא הוא, אם השהה אותו ולא ביערו, לאחר הפסח מותר בהנאה). שו"ת הריב"ש סי' ג (חמץ נוקשה אפילו בעיניה אינו אסור בהנאה אחר הפסח, שהרי לא עבר עליו מן התורה בבל יראה ובל ימצא, כיון שאינו חמץ מן התורה). שו"ע סי' תמז סי"ב (חמץ נוקשה אפילו בעיני אינו אסור בהנאה אחר הפסח). מ"א שם ס"ק מו (שהרי לא עבר עליו בבל יראה מן התורה, וליכא למקנסיה). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ט, דהיינו שאין לו עיקר מן התורה, שחכמים לא הצריכו לבערו אלא כדי שלא יבוא לאכלו, אבל לא גזרו עליו איסור בל יראה, ולכן לא קנסוהו.
54. ח"י שם (אבל אם עבר ושהה אין לאסור, ועכ"פ יש להתירו בהנאה, ואיסור אכילה בזה אינו אלא חומרא בעלמא). וראה לקמן סי"ג (ואם עבר הפסח ולא ביער הרי הן מותרין אפילו באכילה, דכיון שבשהייה זו לא עבר על איסור של תורה לא קנסוהו חכמים). והטעם שכאן אסרו באכילה (במקום שאין הפסד מרובה), יתבאר בסמוך.
55. נתבאר בקונטרס אחרון סוף ס"ק ו (לפיכך העיקר בדין זה להקל במקום הפסד מרובה, ולהחמיר במקום שאין הפסד מרובה).
56. ראה כעין זה לקמן סי' תסז סס"ד (כל מקום שמקילין מחמת הפסד מרובה, אם יכול להשהות עד לאחר הפסח, או למכור לנכרי בפסח, ולא יהיה שם הפסד מרובה, אין להקל).
57. עולת שבת ס"א (ומיהו צ"ע אם אין שם ממשות האיסור כי אם הטעם בעלמא, אם עובר עליו ב"י וב"י, לפי הא דקיי"ל בכל התורה דטעם כעיקר אוסר מדאורייתא ... נראה דמאכל דייסא שנשאר ממנו שומן אסור להשהותו בפסח ועובר עליו בל יראה). אליה זוטא ס"ק א (וכתב בעולת תמיד דשומן מדייסא עובר עליו דטעם כעיקר מדאורייתא וצריך לבערו). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ו (כן הוא האמת בודאי לשיטת ר"ת וסיעתו, דכל היכא דאיכא טעם האיסור, אף שאין בו כלום מממשו, לוקה וחייב כרת על כזית ממנו כמו על האיסור עצמו, שההיתר נתהפך להיות כגוף האיסור ... אם כן פשיטא דעובר בבל יראה ובל ימצא על כזית ממנו). וכעין זה נתבאר לקמן סי' תמו בקונטרס אחרון ס"ק א (דהטור אזיל לשיטתיה ... כרבינו תם, דכל שיש בו טעם איסור נתהפך כולו להיות כגוף האיסור, ועל כזית ממנו חייב כרת ועובר בבל יראה ובל ימצא). והיינו שכיון שההיתר נתהפך לאיסור, הרי הוא עובר על בל יראה, הן לפי הטעם הראשון הנ"ל הערה 45 – שהטעם אינו נראה לך, והן לפי הטעם השני הנ"ל – שיש לו דין פחות מכזית. סיכום פרטי הלכה זו, ראה לעיל הערה 15.
58. כדלעיל ס"ג (אף בנתערב ממשות החמץ). ואף שלדעת ר"ת נתהפך ההיתר לאיסור, מכל מקום כשמוכר חוץ טעם חמץ שבו, הרי לא נהנה מהחמץ. וראה תהלה לדוד ח"ג סי' לו ס"ק ז. הערות לשו"ע אדה"ז הל' פסח.
59. ח"י ס"ק א (וגדולה מזו כתב בעולת שבת דגם בנתבשל בכלי בן יומו יש להחמיר שלא להשהותה. ולא ידעתי מאין יצא לו חומרא זו. ואדרבא האגודה ריש פסחים כתב בפירוש דמשום פליטת כלים אין צריך ביעור). והיינו מ"ש באגודה ריש פסחים: "באילו שלא עירבו בו חמץ, אך מחמת כליהם אין אוכלין אותן בפסח, מכל מקום אין צריך לבערם".
60. משמעות הטור ורמ"א סי' תמז ס"א (מיהו הכלים שנתבשל בהם מותרים לאחר הפסח, ואין צריכין שבירה או הגעלה), ומ"א שם ס"ק א (ומותר לכתחלה להשהותם עד לאחר הפסח). וכדלקמן שם ס"ג (כלים שנתבשל בהן חמץ בפסח משפשפן ומדיחן היטב שלא יהא חמץ נראה בהן בעין שהחמץ הבלוע בדפנות אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא שהרי אינו מצוי לך לפיכך מותר להשהותן עד לאחר הפסח). ומזה למדים גם לתבשיל שנתבשל בכלי חמץ, שמותר להשהותו, כמו הכלי שנתבשל בו.
61. ח"י שם (וגם יש אומרים דקודם פסח שהוא שעת היתר מקרי נותן טעם בר נותן טעם לענין פליטת כלים ... ואם כן אף אי נימא בטעמו ולא ממשו דעובר בבל יראה ובל ימצא, מכל מקום בפליטת כלים אין להחמיר כלל ומותר להשהותו).
62. סעיף מה (התיכו בתוך קדירה של חמץ בת יומה, מותר לאכלו בפסח, שהרי אין בו אלא נותן טעם בר נותן טעם של היתר ... ויש חולקין על זה).
63. הרי נתבארו כאן (ובח"י שם) שני טעמים להתיר להשהות תבשיל זה עד אחר הפסח: (א) כיון שגם את הכלי עצמו מותר להשהות. (ב) כיון שיש מתירים את התבשיל אפילו באכילה מטעם נותן טעם בר נותן טעם. והנה לפי טעם הא', הי' מותר להשהות אפילו את התבשיל שנתבשל בכלי חמץ בתוך הפסח. משא"כ לפי טעם הב', אין להתיר אלא כשנתבשל קודם הפסח. רבינו אינו סומך על הטעם הראשון בלבד, אלא על הטעם השני. ולכן מתיר רק "תבשיל שנתבשל קודם הפסח בקדירה שבישל בה החמץ בו ביום". וראה מה שהאריך בזה בזכרון יוסף סי' רסב-ג.
64. כנסת הגדולה בהגה"ט, בשם שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (יצניע אותו ויעשה היכר דלא אתי למיכל מיניה).
65. סעיף א (כל הכלים שאינו רוצה להכשירן לפסח ... יצניעם במקום צנוע שאינו רגיל לילך לשם כל ימי הפסח כדי שלא ישכח וישתמש בהן בפסח).
66. תוכן הלכות יי"ש ושכר, שנתבארו לפנינו סעיפים ט-י: (א) מאל"ץ (לתת, MALT). הוא השלב הראשון של תהליך יצירת יי"ש ושכר, על ידי הנבטת התבואה, שאז התבואה היא חמץ גמור (תנג, ט). ויוצאים מהם הסוכרים, שהם נקראים כאן הזיעה, שהיא כעצמו של חמץ. (ב) יי"ש שמייצרים ממאל"ץ . השלב השני הוא התססת המאל"ץ במים, עד שנהפכו הסוכרים הנ"ל לאלכוהול המעורב במים. וכדי להגדיל את מדת האלכוהול של היי"ש, מזקקים את האלכוהול מהמים על ידי הרתחתם. יי"ש זה אינו נחשב כתערובת, אלא כממשו של חמץ עצמו, שהרי הוא הסוכר שבחטים המחומצות שנהפך לאלכוהול. (ג) שכר . גם ייצור השכר (בירה) מהמאל"ץ הוא על ידי התססתו במים. וכיון שהמאל"ץ הוא יותר מכזית בכדי אכילת פרס מהמים שבו, קיי"ל שההיתר נתהפך לאיסור. כך שגם השכר נחשב כולו חמץ. (ד) שמרי שכר . עם סיום יצירת השכר, צוללים שמרי השכר, שהוא חלק מהמאל"ץ, שהפך את הסוכר שבו לאלכוהול. שמרים אלו עדיין כחם אתם, להפוך מיני סוכר אחרים לאלכוהול. גם מקור השמרים הוא מהמאל"ץ, לכן הם יותר חמץ מאשר השכר עצמו. (ה) יי"ש הנעשה משמרי שכר . לאחר שמוציאים את השמרים מהשכר, אפשר לעשות יי"ש מהבלוע בתוך השמרים, וגם יי"ש זה דינו כעצמו של חמץ. (ו) יי"ש שמעמידים בשמרי שכר . כשרוצים לייצר יי"ש משמרי השכר, מכניסים את השמרים למים יחד עם עוד מיני תבואה שאינה חמוצה (תפוחי אדמה, דבש, וכיו"ב), עד שהשמרים מתסיסים את הסוכר שבו והופכים אותו לאלכוהול. כיון שמקור הסוכר הזה אינו חמץ, אין האלכוהול הנוצר ממנו כעצמו של חמץ. אבל כיון שהשמרים, שהם חמץ גמור, הפכוהו לאלכוהול, הרי כל המעמיד חשוב כאילו הוא בעין ממש. (ז) מורייס וכותח . כל זה הוא בשמרי שכר שמעמידים בו את היי"ש וכיו"ב. אמנם מורייס, שמשימים לחם בשומן דגים להחמיצם (תמב, ו), או כותח, שמשימים פירורי לחם בנסיובא דחלבא להחמיצם (מנין המצות שלפני סי' תכט), אינו נחשב מעמיד, אלא נתינת קיוהא בעלמא. ולכן אם אין בו כזית בכדי אכילת פרס, לא נאסר אלא מדברי סופרים, כיון שדרך תיקון עשייתו על ידי תערובת חמץ (תמב, ו). (ח) מעמיד וקיוהא שעבר עליהם הפסח . החילוק להלכה למעשה בין קיוהא למעמיד, אם עבר עליהם הפסח ורוצה לפדותו, שבקיוהא יכול לפדות את החמץ שבו (תמב, ו), משא"כ במעמיד יש מחלוקת אם מועלת פדייתו (תמב, י. תמז, סב). (ט) קיוהא ביי"ש הנעשה ממאל"ץ . כל זה הוא לפי המבואר כאן בפנים. אמנם נוספה כאן הגהת אחיו מהרי"ל, ששמע מרבינו, שאם עבר עליו הפסח ויש הפסד גדול מאד, יש מקום לומר, שגם תערובת אלכוהול במים אינה נתינת טעם אלא קיוהא וחמיצות. וכן יש מקום לומר, שיי"ש דינו כפחות מכזית בכדי אכילת פרס. ולכן איסור שהייתו רק מדברי סופרים, ואם עבר עליו הפסח מותר למכרו לנכרי.
67. ברכות לח, א (האי דובשא דתמרי מברכין עלויה שהכל נהיה בדברו, מאי טעמא זיעה בעלמא הוא), פסחים כד, ב (דזיעה בעלמא הוא). חולין קכ, ב (תנן דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סיתווניות ושאר מיני פירות של תרומה רבי אליעזר מחייב ... משקין היוצא מהן כמותן ... ורבי יהושע סבר ... מה משקין דקדשים בתרומה תירוש ויצהר אין מידי אחרינא לא, אף משקין היוצאין מהן כמותן תירוש ויצהר אין מידי אחרינא לא). רמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"י הכ"ב (הטבל והחדש וההקדש וספיחי שביעית והכלאים והערלה משקין היוצאין מפירותיהן אסורים כמותן. ואין לוקין עליהן. חוץ מיין ושמן של ערלה ויין של כלאי הכרם שלוקין עליהן, כדרך שלוקין על הזיתים ועל הענבים שלהן). והיינו שבכל הפירות המשקין כמותן, אלא שאין לוקין עליהם, רק ביין ושמן. ח"י ס"ק ד (זיעה היוצא מן המשקה כמשקה, כדמוכח מכמה משניות, דפ"ב ופרק ה' דמכשירין, ופרק כל הבשר. וכמבואר בתשובת הרא"ש כלל כ' סי' כו ובריב"ש בסימן ר[נ]"ה, יעו"ש). וסי' תפט סקכ"ב (והוא הדין משקין היוצא מהן, כדאיתא בפרק העור והרוטב דף ק"ך, הטבל והחדש משקין היוצא מהן כמותן. והוא הסכמת הפוסקים ראשונים לאסור מהאי טעמא השכר שנעשה מחדש. וכן כתב הרמב"ם להדיא פרק י' מהלכות מאכלות אסורות דין כ"ב, והרוקח סי' רצ"ד, ושאר כל הפוסקים ... דלא כמו שכתב הש"ך ביורה דעה סימן רצ"ג (ס"ק ו) בשם הלחם משנה בפירוש משניות, שמדחיק לומר דקיימא לן דמשקה היוצא מהן מותר. ואין לדבריו יסוד ועיקר לפי ההסכמת ההלכה בש"ס ופוסקים ראשונים, וכן כתב הש"ך עצמו שם). והיינו מ"ש בלחם משנה למשניות, למוהר"מ ליפשיץ (סוף תרומות), והובא בש"ך (יו"ד סי' רצג סק"ו): "ובס' לחם משנה סוף מסכת תרומות האריך למצוא היתר על שכר שעורים הנעשה מחדש, מטעם שהמשקה היוצא מהן מותר". וכן פסק רבינו לענין חדש, כדלקמן סי' תפט סוף ס"ל (שהנזהר מחדש יש לו ליזהר גם מיי"ש וממי דבש שהעמידוהו בשמרי שכר).
68. המאל"ץ הוא לתת (MALT), שהיא התבואה אחרי נביטתה. שאז התבואה היא חמץ גמור, כדלקמן סי' תנג ס"ט (חטים שצמחו ... הן חמץ גמור). ויוצאים מהם הסוכרים, שהם נקראים כאן הזיעה, שהיא כעצמו של חמץ. ונזכר גם לקמן סי' תנ סי"ז (תבואה מחומצת שקורין מאל"ץ), וסי' תנג סכ"ט (שעורים חמוצים שקורין מאל"ץ).
69. ממאל"ץ זה מייצרים יי"ש ושכר, על ידי ששורים אותם במים, עד שהשמרים מתסיסים את הסוכר שבו, והופכים אותו לאלכוהול המעורב במים. וכדי להגדיל את מדת האלכוהול של היי"ש, מזקקים את האלכוהול מהמים על ידי הרתחתם (אשר בתחלה עולים אדי האלכוהול – לכלי אחד, ורק אחר כך מתחילים לעלות אדי המים – לכלי שני). יוצא אם כן, שהיי"ש עיקרו הסוכר שבמאל"ץ הנ"ל (שהוא חמץ גמור), אחרי שנהפך לאלכוהול, ואחרי שזיקקו אותו מהמים. ולכן אין דינו כתערובת חמץ, אלא כממשו של חמץ עצמו. אחרונים . שו"ת משאת בנימין סי' נח (יין שרף הוא חמץ גמור בלי שום תערובת, כי הוא נעשה מעשן האידי ומזיעת ההבל מתבואה המחומצת, שקורין מל"ץ, והעשן הוא עיקר המאכל, ולא כדאמרי אינשי דיין שרף אין בו ממש ואינו אלא זעה בעלמא). שו"ת מנחם דוד מטיקטין, בריש הרי"ף סדר נשים, קראקא שנז, שעם הגהותיו (כל היכא דאמרינן זיעה בעלמא הוא, היינו דבטיל שם פירי מיניה, אי לאו דלהכי קאי כיין ותירוש, אבל לעולם במלתיה קמייתא קאי לענין טעמא). ח"י ס"ק ד (וכן כתב בפשיטות בתשובת משאת בנימין סי' נ"ח דיין שרף שנעשה מחמץ הוי חמץ ממש ולא תערובת חמץ, עיי"ש. וכן כתב בתשובת מהר"ם מטיקטין דקחשיב כאיסור בעיניה). שו"ת חכם צבי סי' כ (שהמשקה הנעשה מחמץ הרי הוא כמוהו, ולא שייך ביה זיעה כלל, ממילא המאלי"ץ שהיין שרף נעשה ממנו הוא אסור דבר תורה, בין שיהיה סחיטת החמץ או מי בישולו, וכבר לימדנו הריב"ש ז"ל בתשו' רנ"ה שהיי"ש הלז דינו כיין שנעשה ממנו, שכל זיעה העולה מן החמין דינה כחמין עצמן). וראה חי' צמח צדק (ז, ד) שהביא מדברי החכם צבי הנ"ל, ומסיק: "לענין חדש, וכל שכן לענין חמץ, יש לומר דחשוב משקין היוצאין מהן כמותן. וכן משמע בשו"ע שלו הל' פסח סי' תמ"ב סעיף ט". * ואף שגם אחר הזיקוק נשאר רובו מים, שהרי היי"ש הוא בדרך כלל כ-40 אחוז אלכוהול, וכ-60 אחוז מים. מכל מקום נחשב כממשו של חמץ עצמו. ויתבאר לקמן בהגהת מהרי"ל (ובהערות שם).
70. ח"י . עיקר ביאור דין יי"ש שמעמידים בשמרי שכר, יתבאר לקמן ריש ס"י (והערה 100). ואילו כאן (ובסוף הסעיף שלפנינו) מיירי ביי"ש הנעשה משמרי שכר, דהיינו שאחר שמוציאים את השמרים מהשכר, עושים יי"ש מהבלוע בתוך השמרים. ובזה נטה להקל השואל בח"י ס"ק ד (ונראה לי לחלק בין היין שרף הנעשה מתבואה, ובין היין שרף הנעשה מן השמרים ... לפי מה דאיתא בגמרא דבבא בתרא דף צ"ו ע"ב ... מי סברת חמרא הוא, קיוהא בעלמא הוא ... אם כן הוא הדין גבי חמץ דיש להקל כיון שהוא רק קיוהא בעלמא. ואין לומר דיש להחמיר בשמרים יותר מבתבואה משום דהוי ליה דבר המעמיד ומחמיץ אפילו באלף לא בטיל. זה אינו, הני מילי אם נותן השמרים בעין לתוך העיסה או לתוך הדבש לעשות משקה מע"ד להחמיר הוא דאסור ... לאפוקי הכא דלא העמידו בהשמרים שום דבר, רק קיוהא בעלמא שיצא מהשמרים, והוא ממש רק זיעה בעלמא). והיינו שבשלמא היי"ש הנעשה מתבואה חמוצה, כבר נתבאר לעיל שהוא כעצמו של חמץ. ובשלמא מי דבש שהעמידו בשמרי שכר, יתבאר לקמן ס"י שהוא כחמץ מטעם מעמיד. משא"כ כאן ביי"ש שעושים משכר הבלוע בתוך השמרים, דומה ליין היוצא מהשמרים, דהוי קיוהא בעלמא, וכדלעיל סי' רד ס"י (שמרי יין שבמשמרת שנתן עליהם מים ג' מדות ... אם יצא פחות מד', אע"פ שיש בהם טעם יין, קיוהא בעלמא הוא, ואין מברכין עליו אלא שהכל). ועל זה השיב בח"י שם: "מה שהעלה מעלת כבוד תורתו לחלק ולומר דדוקא אותו יין שרף הנעשה מתבואה חמוצה יש חשש איסור, משא"כ הנעשה משמרים, לפי הששמרים עצמם קיוהא בעלמא הם ... מאין יצא לו לדמות שמרי שכר לשמרי יין, שאין ענין זה לזה כלל ... בשמרי השכר ... הן הן עיקר החמץ והקמח). ולכן מבאר רבינו תחלה את דין השכר עצמו, ואחר כך יבאר את דין השמרים, ואת דין היי"ש הנעשה ממנו. ויתבאר לקמן (הערה 76).
71. שהאלכוהול שבשכר (שכבר נתבאר לעיל הערה 69, שהוא כממשו של חמץ עצמו), מעורב במים כזית בפחות מכדי שתיית פרס. סמ"ג ל"ת עט (ואומר רבינו יעקב ד[ב]שכר שלנו איכא בל יראה לכו"ע, שיש שנותנין בו שעורים כל כך עד שיש בו כזית בכדי אכילת פרס, דבהכי מודו כולי עלמא). רא"ש פ"ג סי' א (ושכר של שעורין ושל חטין שעושין באשכנז ובצרפת, היה אומר רבינו תם דאסור להשהותו בפסח, דדוקא בשכר המדי הוא דשרו דעיקרו עשוי מתמרים או מדברים אחרים ולא היו נותנין בו אלא מעט שעורין להחמיצו, כדמשמע בגמרא דרמו בי' שערי. אבל שכר שלנו שעקרו משעורין ... איכא הרבה יותר מכזית בכדי אכילת פרס). טור (ודוקא שאין בתערובות טעם חמץ, כגון כל אלו שאין נותנין אותו בו אלא לקיוהא בעלמא, אבל אם יש בו טעם חמץ מחייבים עליו, דטעם כעיקר דאורייתא. ומיירי נמי שאין בהם כזית בכדי אכילת פרס, אבל אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס חייבים עליה. ועל כן השכר שעושין באשכנז מחיטין ושעורים חייבים לבערו). ושו"ע ס"ה (שכר שעושין מחטים ושעורים חייבים לבערו). והיינו שאף שלדעת רבינו תם, שאין עוברים על הכותח ושכר המדי בבל יראה, כמבואר בתוס' מב, א ד"ה ואלו (ונראה לר"ת דאלו עוברין פירושו האוכלין, ועוברין היינו מעל השולחן, דלאו בני מיכל נינהו, אבל בל יראה ליכא). מכל מקום מודה בשכר שעוברים עליו, משני טעמים: (א) שהשכר נותן טעם במים (ולא רק קיוהא), ור"ת סובר שטעם כעיקר דאורייתא, כמובא ברא"ש חולין פ"ז סי' לא (ופירש ר"ת דטעם כעיקר במין בשאינו מינו דאורייתא). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ו, שכן סובר גם הטור. (ב) שאפילו בקיוהא גרידא, "אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס חייבים עליה. ועל כן השכר שעושין באשכנז מחיטין ושעורים חייבים לבערו". [ומכל מקום יש הפרש בין מ"ש הרא"ש לבין מ"ש הטור. ונתבארו דבריהם לקמן סי' תמו קונטרס אחרון ס"ק א (ד"ה והנה לתוספות)]. ואף שגם בפחות מכזית בכדי אכילת פרס עובר עליו, כדלעיל ס"א (כזית חמץ דגן גמור שנתערב במין מאכל אחר, אם יש בתערובת הזה טעם חמץ חייב לבערו בערב פסח מן התורה, ואם לא ביערו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, אף על פי שיש בזה התערובת יותר מכדי אכילת פרס). מכל מקום הוצרך רבינו כאן לומר שהוא כזית בפחות מכדי אכילת פרס, שעל ידי זה נתהפך כולו לאיסור, כדלקמן. * והנה כבר נתבאר לעיל (הערה 6), דכזית בכדי אכילת פרס היינו אחד מששה, או בשנים עשר. ואף שכאן מדובר ב"כזית חמץ בכדי שתיית פרס מהשכר", אשר בזה יש שתי דעות בשיעורה, כדלקמן סי' תריב סט"ו (שתיות מצטרפות זו עם זו ... במה דברים אמורים כשלא שהא מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה יותר מכדי שתיית רביעית הלוג ... ויש אומרים שלעולם הן מצטרפין אלא אם כן שהא מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה יותר מכדי אכילת פרס, כמו בצירוף שתי אכילות). וראה שיעורי הלכה למעשה (ח"א ע' תכט). יוצא אם כן שלדעה הא' צריך להיות כזית בכדי שתיית רביעית. וכיון שהרביעית היא ביצה ומחצה, הרי הכזית הוא אחד משלושה (או אחד מארבעה וחצי) ברביעית. מכל מקום נתפרש כאן, שהשיעור הוא דוקא כזית בכדי שתיית פרס מהשכר, דהיינו כאמור לעיל אחד מששה (או אחד משנים עשר) בשתיית פרס מהשכר. אמנם הבירות הרגילות בזמנינו הן 5 או 6 אחוזי אלכוהול. יוצא אם כן שהוא פחות מכדי שתיית פרס. ואולי היו עושים לפעמים בירה של 8 או 9 אחוזי אלכוהול, וכמובא לעיל מסמ"ג (שיש שנותנין בו שעורים כל כך, עד שיש בו כזית בכדי אכילת פרס). או שמכאן נראה, שאין החשבון תלוי באחוזי האלכוהול שבשכר, אלא במדת החטים החמוצות ששורים בתוך המים, שהוא יותר מחלק אחד בשנים עשר.
72. כדלעיל ס"א (והערה 9).
73. רא"ש חולין פ"ז סוס"י לא (ורבינו חיים ז"ל פירש ... טעמו וממשו קרי כשיש כזית בכדי אכילת פרס דאז הוי כמו ממשו של איסור ... נעשה כולו איסור, והאוכל ממנו כזית לוקה). טור יו"ד סי' צח (שאין לוקין עליו עד שיהא בו כל כך מן האיסור עד שיהא בתוך כל ד' ביצים מן ההיתר כזית מן האיסור, ואז חייב על כל כזית וכזית ממנו). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ח דהכי קיי"ל. וראה פס"ד צמח צדק שמז, ד (ופשיטא שזה אינו אלא היכא שיש נותן טעם גמור). משא"כ בקיוהא אין אומרים כן, אף אם הוא יותר מכזית בכדי אכילת פרס.
74. ולפיכך נאסר גם מה שמעמידים בשמרים אלו, כדלקמן (הערה 107).
75. שו"ת מהרי"ל סי' צג (דשיכרא שבאשכנז כתב הרא"ש דיש בו כזית בכדי אכילת פרס, וחמץ גמור הוא, וחייבים עליו כרת לדברי הכל). ח"י ס"ק טו (שכר שעושין מחטים ושעורים חייבים לבערו, ואית ביה כרת ובל יראה). והיינו שאף שבכותח וכיו"ב, שנותנים החמץ לקיוהא, אינו חייב עליו כרת אפילו בכזית בכדי אכילת פרס, מכל מקום בנותן טעם חייבים עליו כרת, כדלעיל במנין המצות שקודם סי' תכט (תערובת חמץ שיש בו כזית בכדי אכילת פרס מהתערובת ... ואין נותנים בתוכו את החמץ אלא לקיוהא בעלמא ... בחמץ בפסח החמירה תורה ואמרה כל מחמצת לא תאכלו, אפילו תערובתו. אבל כרת אינו חייב. אלא אם כן יש בתערובתו טעם חמץ).
76. הרי שבודאי גם השמרים יש בהם חמץ כזית בכדי אכילת פרס, ונעשה כולו חמץ. וכבר נתבאר לעיל (הערה 70), דהכא מיירי ביי"ש הנעשה משמרי שכר, דהיינו שאחר שמוציאים את השמרים מהשכר, עושים יי"ש מהשכר שבלוע בתוך השמרים. וכמו שעושים בשמרי יין, כדלעיל סי' רד ס"י (שמרי יין שבמשמרת שנתן עליהם מים ג' מדות ... אם יצא פחות מד', אע"פ שיש בהם טעם יין, קיוהא בעלמא הוא). ועל זה מבאר, שכיון שהשכר נעשה כולו חמץ, ומכל שכן שהשמרים נעשים כולו חמץ, לכן גם היי"ש היוצא מהם דינו כעצמו של חמץ, אע"פ שהוא רק קיוהא (נתן עליהם מים ג' מדות ויצא פחות מד').
77. ח"י ס"ק ד (בשמרי שכר, שמיד שקבלו טעם החמץ הם צלולין, והשמרים הם באים על ידי הכישות והחטים והשעורים שנטחנו ונצללו למטה, והם הם עיקר החמץ בטעם ומראה, ומחמיצין בהם רוב העיסות, ואין בהם רק קיוהא של השכר, אבל הן הן עיקר החמץ והקמח). ודלא כדעת השואל שם (ונראה לי לחלק בין היין שרף הנעשה מתבואה ובין היין שרף הנעשה מן השמרים).
78. נתבאר בפס"ד צמח צדק שמז, סע"ג (הגהת הרי"ל אחי רבינו סי' תמ"ב סעיף ט'). ובחידושי צמח צדק ז, ד (שאמר שכן פסק רבינו הגדול מר אחיו אאזמו"ר הגאון ז"ל). ושם סז, ד (וזו ההג"ה היא כת"י אחיו דודי זקני הרה"ק בעל שארית יהודא, שאמר ששמע כן מפיו הלכה למעשה). ותוכנה: כבר נתבאר בפנים (ראה לעיל הערה 2), אשר תערובת טעמו וממשו, אם הוא כזית באכילת פרס, נתהפך כולו לאיסור, וחייבים על אכילת כזית ממנו (ס"ט), ואם הוא פחות מכזית בכדי אכילת פרס, אפילו אכל כולו אינו חייב, אבל עובר עליו בבל יראה (ס"א). משא"כ תערובות שנותנים לקיוהא, אם הוא כזית בכדי אכילת פרס, אסור באכילה ולהשהותו מהתורה (מנין המצות שלפני סי' תכט, ובהערות שם מכת"י). ואם הוא פחות מכזית בכדי אכילת פרס, או שיש בו ששים, אסור באכילה ולהשהותו מדברי סופרים (ס"ו). והנה כל מה שנתבאר בפנים, שהשכר והיי"ש הם כחמץ ממש, היינו דוקא בתערובת טעמו וממשו, כזית בכדי אכילת פרס, שנתהפך כולו לאיסור. משא"כ במקום הפסד מרובה מאד, יש לסמוך ולומר שהיי"ש הוא רק תערובת אלכוהול במים, שנותנים לקיוהא, ואשר אינו חשוב כזית בכדי אכילת פרס. אשר לפי זה יהי' איסור אכילתו ושהייתו רק מדברי סופרים. ואף שעכ"פ חייב לבערו מדברי סופרים, ואם לא ביערו אסור בהנאה אחר הפסח (ס"ו). מכל מקום יש לסמוך בהפסד מרובה מאד על הפוסקים, שאם עבר עליו הפסח לא נאסר בהנאה, ומותר למכרו לנכרי (ראה אבני נזר או"ח סי' תקמב ס"י). * ואפשר שזהו גם הטעם שרבינו התיר (בשו"ת סי' כ) איסור חדש ביי"ש, מטעם תערובת. והיינו מטעם שאינו נותן טעם אלא קיוהא, שמותר בשאר איסורים מהתורה, כדלעיל במנין המצות שלפני סי' תכט.
79. סמ"ג ל"ת עט (ואומר רבינו יעקב ד[ב]שכר שלנו איכא בל יראה לכו"ע). עולת שבת ס"ה (שכר ... אם אינו מבער, דעובר ב"י וב"י. וכן כתב הסמ"ג בהדיא). ח"י ס"ק טו (שכר שעושין מחטים ושעורים חייבים לבערו, ואית ביה כרת ובל יראה).
80. ואפילו במורייס וכיו"ב, שאין צריך לבערו אלא מדברי סופרים, נתבאר לעיל ס"ו (חייב לבערו מדברי סופרים קודם הפסח, ואם לא ביערו ועבר עליו הפסח אסור אפילו בהנאה). וכן שכן כאן, שצריך לבערו מן התורה.
81. כלומר, יש לסמוך ולומר שהיי"ש הוא רק תערובת אלכוהול במים, שנותנים לקיוהא, ואשר אינו חשוב כזית בכדי אכילת פרס. אשר לפי זה יהי' איסור אכילתו ושהייתו רק מדברי סופרים. ומונה כאן את דעת התוס' והרי"ף והרא"ש ור"ן, הסוברים שכותח שהוא פחות מכזית בכדי אכילת פרס אינו עובר עליו בבל יראה. וכן הוא לדעת הרמב"ם לפירוש המ"מ ופר"ח, כמבואר בפסקי דינים צמח צדק שמח, ד (שהרי גם להרמב"ם אליבא דמ"מ ופר"ח דינא הכי, כיון שאין כאן נותן טעם, וגם לית בי' כזית בכדי אכילת פרס דרך אכילתו, הוה ליה ממש ככותח שפטרו בו חכמים. והרי כן דעת רבינו). והיינו מה שנתבאר לעיל במנין המצות שלפני סי' תכט (שלא לאכול כל שבעה תערובת חמץ, שיש בו כזית בכדי אכילת פרס מהתערובת ... לקיוהא בעלמא). משא"כ פחות מכזית בכדי אכילת פרס, אינו עובר עליו מן התורה, אלא מדברי סופרים.
82. מב, א ד"ה ואלו (ונראה לר"ת דאלו עוברין פירושו האוכלין, ועוברין היינו מעל השולחן, דלאו בני מיכל נינהו, אבל בל יראה ליכא). הרי שאם נותנים אותו רק לקיוהא, ואין בו כזית בכדי אכילת פרס, אין איסור להשהותו. ואף שהובא לעיל מהסמ"ג והרא"ש והטור בשם ר"ת, שאפילו אם נותנים אותו לקיוהא, אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס עובר בבל יראה. מכל מקום כאן שהוא פחות מכזית בכדי אכילת פרס אין איסור להשהותו. ואף שנתבאר בתוס' ב, א ד"ה אור (דהחמירו חכמים בכל חמץ, אפילו בחמץ נוקשה ועל ידי תערובת, אף על גב דליכא בל יראה לפר"ת בריש אלו עוברין (דף מב.) ... אסור להשהותו). מכל מקום אם עבר עליו הפסח לא נאסר בהנאה, כדלקמן ס"כ (חכמים אסרוהו באכילה ובהנאה, והצריכו גם כן לבערו בערב פסח גזירה שמא ישכח ויאכל ממנה בפסח, שעל ידי הדחק הוא ראוי לאכילה ... ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו הרי הוא מותר בהנאה, דכיון שלא עבר עליו על איסור של תורה לא קנסוהו חכמים). ויתבאר לקמן (הערה 91).
83. פ"ג יג, א (וחכמים אומרים על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלא כלום ... היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס, כגון כותח הבבלי וכיוצא בו).
84. פ"ג סי' א (ופירש רבינו תם אלו עוברין בפסח האוכלין, פירוש עוברין מעל השולחן, דאין נאכלין ... ומדפירש רב אלפס דברי חכמים מכלל דאית ליה הלכה כחכמים). נראה מדבריו שפוסק כדעת תוס' הנ"ל וכדעת רי"ף הנ"ל.
85. פ"ג יג, א ד"ה ולפיכך (מסתברא דכיון דביעורו מדרבנן בעלמא הוא, אם השהה אותו ולא ביערו לאחר הפסח, מותר בהנאה).
86. כדאמרינן בגמרא מד, א (הנח לכותח הבבלי דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס, אי בעיניה דקשריף וקאכיל ליה בטלה דעתיה אצל כל אדם, ואי משטר קשטר ואכיל, לית ביה כזית בכדי אכילת פרס). ורש"י שם ד"ה ואי משטר קא שטר (ושכר המדי נמי, אף על גב דשתי ליה בעיניה, מיהו אין לך שותה ב' וג' כוסות שלא יפסיק וישהה בינתיים, הלכך בכדי שהיית אכילת פרס לא שתי כזית מן החמץ, לבד מן המים ושאר התערובת).
87. "שאין בתערובות טעם חמץ, כגון כל אלו שאין נותנין אותו בו אלא לקיוהא בעלמא".
88. וכדלעיל במנין המצות שלפני סי' תכט (שבאכילת התערובת אין טועמים כלל החמץ שבתוכו, ואין נותנים בתוכו את החמץ אלא לקיוהא בעלמא, כגון כותח (פירוש נסיובא דחלבא) הבבלי שמפררין בתוכו פירורי לחם חמץ להחמיצו, שאין בכותח טעם הלחם אלא חמיצות הלחם החמיץ את הכותח).
89. ס"ק א (וכתב הטור ודוקא שאין בתערובות טעם חמץ, כגון כל אלו שאין נותנין אותו בו אלא לקיוהא בעלמא (ולכן בעינן כזית בכדי אכילת פרס)).
90. פ"ג יג, א ד"ה ולפיכך (מסתברא דכיון דביעורו מדרבנן בעלמא הוא, אם השהה אותו ולא ביערו לאחר הפסח מותר בהנאה).
91. בשו"ע סי"ב (חמץ נוקשה, אפילו בעיניה, אינו אסור בהנאה אחר הפסח). וכן נפסק לקמן ס"כ (חמץ נוקשה ... אם עבר עליו הפסח ולא ביערו הרי הוא מותר בהנאה, דכיון שלא עבר עליו על איסור של תורה לא קנסוהו חכמים). ואף דקיי"ל לאסור גם המורייס שעבר עליו הפסח, כדלעיל ס"ו (כיון שדרך תיקון המורייס הוא על ידי לחם הרי הוא חשוב ואינו בטל במורייס אפילו באלף, ולפיכך חייב לבערו מדברי סופרים קודם הפסח, ואם לא ביערו ועבר עליו הפסח אסור אפילו בהנאה). וטעם החילוק בינם נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ט (ולא אמרינן דהיכא דלא עבר אדאורייתא ליכא למיקנסיה, אלא בדבר שלא הצריכוהו לבער משום מצות ביעור עצמה, אלא משום חשש תקלה שלא יאכלנו, כגון חמץ נוקשה ... וכיוצא באלו, אבל דבר שהצריכוהו לבער משום מצות ביעור בעצמה, כגון ... דבר המעמיד ... כיון שמדברי סופרים אינו בטל, הרי עבר על ביעור דרבנן ובל יראה ובל ימצא דרבנן). מכל מקום יש להקל במקום הפסד גדול מאד, לסמוך על דברי הר"ן הנ"ל, ולהתיר גם ביי"ש שעבר עליו הפסח, כמו בחמץ נוקשה. וראה שדי חמד מערכת חמץ ומצה סי' ח אות א ד"ה והנה עיינתי.
92. ראה חידושי צמח צדק ז, ד (לא הקיל אף בהפסד גדול רק ביי"ש, לפי שאי אפשר לשתות פרס מהתערובת אם לא שישהא בינתיים). משא"כ בשכר שמובא בפנים.
93. נתבאר בחידושי צמח צדק סז, ד ד"ה בטלה (דלא יהא כדבריו ... שהמשקה היוצא מהמאלץ הוא כחמץ גמור, זהו אילו שתה אותו בפני עצמו, אבל עכשיו שמשקה זו מעורב במים הרבה, אם כן אין לדון על זה אלא על דרך תערובות חמץ, ואם כן לא עדיף מדין כותח הבבלי). ואם מדובר כאן ביי"ש הרגיל, שהוא לערך 40 אחוז אלכוהול, הרי עכ"פ רובו מים.
94. כוסמת, שנקרא בספרות הרבנית "טטרקי", "היידין", "גריקע", "רעצקי" (ראה לקמן סי' תנג ס"ג).
95. ראה פסקי דינים צמח צדק שמח, א (צריך לעיין אי מקרי קיוהא, כיון שהתערובת זיעת החמץ הוא במים ... כיון שהמים אין להם טעם בעצמו ... אם כן כל דבר שמתערב בו מקבל טעמו ... ויש לומר דמכל מקום הא חזינא, שהיי"ש שמדגן עם אותו אותו שמקטניות שוין). עני בן פחמא סי' כג ד"ה הנה על גוף.
96. סעיף א (שקנסוהו חכמים לבעל החמץ על שעבר עליו בבל יראה ובל ימצא).
97. ואף שגם בתערובת טעמו וממשו, שעבר עליו הפסח, אפשר למכור לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, כדלעיל ס"ג (ואפילו יש בתערובת הרבה חמץ יותר מכזית, שהוא חייב לבער מן התורה, ועבר עליו הפסח ולא ביערו ... יכול למכור כל התערובות לנכרי חוץ מדמי איסור, דהיינו שלא יטול ממנו דמים רק מה שהתערובת הוא שוה בלא החמץ שבתוכו, דנמצא שאינו נהנה כלל מהחמץ). מכל מקום, כאן בתערובת האלכוהול במים, שהמים אינם שוים כלום בלי האלכוהול, אין להתיר את מכירתו לנכרי אלא במקום הפסד גדול מאד. וכן הוא בשו"ת רבנו סי' ד (היי"ש כולו ... יש להתירו למכרו לערל).
98. כדלקמן ס"י (יכול למכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, אם הוא דבר שאין לחוש שמא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל ויאכלנו), וסי"ט (רק שיזהר לתקן בענין שלא יחזור הנכרי וימכרם לישראל אחר). וכן הוא בשו"ת רבינו סי' ד (היי"ש כולו ... יש להתירו למכרו לערל על שיינ"ק [כוסות לשתיה בבית מרזח], ולא על הור"ט [סיטונאות], פן ישתה ממנו איזה בר ישראל).
99. כדלקמן סי' תמח ס"א (ולא רצו חכמים לחלוק בגזירתם, ואסרוהו על כל אדם).
100. לעיל בסעיף הקודם דן בדין היי"ש הנעשה משמרי שכר, ונתבאר לעיל (הערה 70), דהיינו שאחר שמוציאים את השמרים מהשכר, עושים יי"ש מהבלוע בתוך השמרים. וכאן בא לדון בדין היי"ש שמעמידים בשמרי שכר, דהיינו שלתוך המים המעורבים עם תבואה שאינה חמוצה, מכניסים שמרי שכר, עד שמתסיסים את הסוכר שבו והופכים אותו לאלכוהול. כיון שמקור הסוכר הזה אינו חמץ, אין האלכוהול הנוצר ממנו כעצמו של חמץ. אבל כיון שהשמרים, שהם חמץ גמור, הפכוהו לאלכוהול, הרי כל המעמיד חשוב כאילו הוא בעין ממש. בפוסקים נתבאר בעיקר דין מי דבש שהעמיד בשמרי שכר, ויתבאר לקמן בהמשך הסעיף. אמנם כאן מוסיף גם דין היי"ש הנעשה "מתבואה שאינה חמוצה" שהעמיד בשמרי שכר. שאפשר הכוונה ליי"ש הנעשה מתפוחי אדמה וכיו"ב, שהעמיד בשמרי שכר. ודינו מובן מדין מי דבש שנתבאר בפוסקים. ובזה מיירי גם לקמן בסמוך (בגבינה שהעמידוה) "ביי"ש הנעשה מתבואה שהעמידוה בשמרי שכר". וכן לקמן סי' תמז סוף סמ"ו (נזהר מלהחמיצו בשמרים של שכר), וסמ"ח (והן חמץ גמור, שנתחמצו בשמרי שכר), וסס"ב (שנתחמצה ... בשמרי שכר). ח"י (ראה לקמן הערות 102 – 105).
101. מרדכי ע"ז רמז תתכז (מעשה שהעמידו גבינה בחלא דשיכרא, ואסר אותה זקני ראב"ן לשהותה בפסח. וכן מוכיח סוגיא דחשוב כאיסורא בעיניה כיון דאוקומי איסורא הוא עכ"ל). והיינו כדאמרינן בע"ז לה, א (כיון דאוקמיה קא מוקים, חשיב ליה כמאן דאיתיה לאיסוריה בעיניה). טור (מעשה באחד שהעמיד גבינות בחלא דשכרא, ואסר רבינו אב"ן להשהותם בפסח, כיון דאוקומי מוקים חשיב כמו בעינייהו) ושו"ע ס"ה (אם העמיד גבינות בחלא משכר שעורים או חטים, חייב לבערם).
102. שו"ת נחלת שבעה סי' לה (אסרתי לאחד חצי ככר גבינה, ששפך לתוכו יין שרף כדי שיהיה הגבינה חריף וחזק, ולא מכר אותו קודם פסח). ח"י ס"ק טז (והוא הדין אם שופכין לתוכו חומץ, או שכר, או יין שרף, כדי להעמידו, הוי גם כן דבר המעמיד). אליה רבה ס"ק יא (והוא הדין אם שפכו לתוכו חומץ או שכר או יין שרף, כדי שיהא חריף). אלא שבכל הנ"ל אפשר לפרש דמיירי ביין שרף שעשו ממאל"ץ, שהוא חמץ גמור (כמבואר בסעיף הקודם), ואילו כאן מיירי ביי"ש הנעשה מתבואה שאינה חמוצה, שהעמידוה בשמרי שכר (ראה לעיל הערה 100).
103. מ"א ס"ק ט (אפילו יש בהם ס' נגד החלא לא בטיל, דדבר המעמיד אפילו באלף לא בטיל).
104. מ"א שם (וכתוב באו"ה כלל כ"ה דמדאורייתא בטיל, אלא מדרבנן אסור). פר"ח ס"ה (ומשמע לי ודאי דהא דאמרינן דחשיב כמאן דאיתיה לאיסוריה בעיניה, וכן בדבר המעמיד לא בטיל, היינו מדרבנן). ח"י ס"ק טז (דדבר המעמיד, ומילתא דלטעמיה עבידי, דלא בטיל, הוא רק מדרבנן).
105. ח"י שם (כיון דדבר המעמיד הוה כמו בעין, לכן נאסר אפילו בדיעבד, אם השהא אותו עד לאחר פסח). אליה רבה ס"ק יא (ואפילו שהה עד אחר הפסח). ויתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ט.
106. שו"ע ורמ"א יו"ד סי' פז סי"א (המעמיד בעור קיבת נבלה וטריפה ובהמה טמאה, אוסר בכל שהוא. הגה, משום דדבר האסור בעצמו, ומעמיד, אפילו באלף לא בטיל).
107. גמרא ע"ז לה, א (כיון דאוקמיה קא מוקים, חשיב ליה כמאן דאיתיה לאיסוריה בעיניה). ראב"ן ומרדכי וטור שם. וכן הוא לקמן סי' תמז סס"ב (וכל דבר המעמיד הרי הוא כאלו הוא עומד בעין). ואף שנתבאר לקמן סי' תמז סמ"ו בהג"ה (ולא אמרו דבר המעמיד אפילו באלף לא בטל, אלא כשהדבר המעמיד הוא אסור מחמת עצמו, אבל אם אינו אסור אלא מחמת שנבלע בו איסור ... הרי הוא מתבטל בס' כמו שנתבאר ביו"ד סי' פ"ז, שהרי איסור הבלוע אינו מעמיד כלל). וכאן הרי שמרי השכר אינם חמץ מחמת עצמם, אלא מחמת תערובת החמץ שבו, כדלעיל ס"ט. מכל מקום גם שמרי השכר נחשבים אסור מחמת עצמו, כדלעיל ס"ט (ששכר הזה שיש בו חמץ כזית בכדי שתיית פרס נעשה כולו חמץ, והשותה כזית ממנו חייב כרת כמו על עצמו של חמץ, לפיכך גם יי"ש הנעשה משמרים של שכר זה דינו כעצמו של חמץ). ולכן גם הוא נחשב אסור מחמת עצמו, ואוסר את הגבינה על ידי מעמיד. ואף שנתבאר לקמן סי' תמז סמ"ו בהגהה (לא אמרו דבר המעמיד אפילו באלף לא בטל, אלא כשהדבר המעמיד הוא אסור מחמת עצמו, אבל אם אינו אסור אלא מחמת שנבלע בו איסור, כגון טעם חמץ הבלוע בחלב הקיבה, הרי הוא מתבטל בס' ... שהרי איסור הבלוע אינו מעמיד כלל). וכאן הרי מיירי בגבינה, שהעמיד אותה ביי"ש (הנעשה מתבואה שאינה חמוצה), שהעמידוה בשמרי שכר, והרי היי"ש אינו אסור מחמת עצמו, אלא מחמת שמרי השכר שהעמידו אותו בהם. היינו דוקא כשנאסר בטעם חמץ, משא"כ כאן שנאסר על ידי מעמיד של חמץ, הרי "כל דבר המעמיד, כיון שהוא חשוב כאילו הוא עומד בעינו", לפיכך גם היי"ש הזה שהעמידוהו בשמרי שכר, גם הוא נחשב אסור מחמת עצמו. ולפיכך גם יי"ש זה אוסר את הגבינה על ידי מעמיד (ראה גם הערה הבאה). ואף שהכלל הזה של מעמיד נאמר בגמרא (ע"ז לה, ב) ובפוסקים (הנ"ל) לענין העמדת גבינה, שהמעמיד הפך אותה מנוזל לגוש. משא"כ יי"ש, שהשמרים רק הכניסו בו חריפות, ולא הפכוהו לגוש. מכל מקום גם זה נקרא מעמיד, כמבואר בט"ז ס"ק ד (כיון דהוא מעמידו, ודבר המעמידו הוא כאלו הוא בעין, ומטעם זה אם העמיד המי דבש שקורין מע"ד בשמרים של שכר, אסור כל המע"ד בפסח). שהיא ההלכה שתתבאר לקמן בסמוך, שאינו עושה עושה אותו גוש, רק זאת ששמרי השכר הופכים אותו לאלכוהול, וגם זה נחשב מעמיד (ראה הערות ובאורים ח"י ע' עדר). ואפילו במקום שאינו מעמיד, אלא מחמץ, כמו "חומץ שנתחמץ בשמרי שכר" דלקמן סי"ב, גם בזה אמרינן לקמן שם "שכל דבר המחמץ, כיון שפעולתו ניכרת בגוף דבר המחומץ, הרי הוא חשוב כאילו הוא עומד בעינו".
108. כיון שהמעמיד חשוב כאילו הוא בעין ממש, לכן גם המעמיד השני והשלישי נחשב אסור מחמת עצמו, ולפיכך גם הוא יכול לאסור על ידי מעמיד. וכנ"ל בהערה הקודמת.
109. כן תוקן בדפוס זיטאמיר.
110. ראב"ן פסחים קס, א (אירע מעשה בוורמשא, ביהודי אחד שבישל דבש והחמיצו בשמרי דבש שבישל כל השנה, ודבש הראשון שבישל היה מחומץ בשמרים של שכר, וזה שבישל עתה היה רביעי לו או חמישי, והתיר לו רבינו יעקב בן רבינו ר' יצחק להניחו עד לאחר הפסח ולמוכרו. ונחלקו עליו חכמי דורו ... דהכא כיון דשמרים דחמץ הוו, והעמיד בהן את הדבש, כאלו בעיניה הוא החמץ ... אמרי התם כיון דאוקמי איסורא הוא דקא מוקמי ליה חשוב איסורא כמאן דאיתיה בעיניה, אלמא הקיבה שמעמיד בה הוי כאלו הוא בעין, הכי נמי השמרים שמחמיץ בהן הוו כאלו הן בעין). מ"א ס"ק ט (שהעתיק דברי הראב"ן). ח"י ס"ק טז (אפילו אם העמיד מי דבש בשמרי מי דבש, שכבר הועמד בשמרי שכר).
111. ח"י סט"ז בשם אחרונים (נראה דאפשר דכל הני דאמרינן מידי דלטעמיה עבידי לא בטילי, או משום דבר המעמיד, לא גרעו מנתערב פחות מששים שעבר עליו הפסח, דסגי בהשלכת הנאת האיסור לים המלח ... אכן מדברי קצת אחרונים שהבאתי מבואר דכולו אוסר, דהוי כמו בעיניה). וכן הוא לקמן סי' תמז סס"ב (אם הוא רוצה למכרה לנכרי ולא יקבל ממנו רק כמו שהיתה העיסה שוה קודם שנתן לתוכה השמרים, אין זה מועיל כלום, כיון שאנו רואים כל העיסה כאלו היא שמרים. וכן אם הוא רוצה לפדות את השמרים אין מועיל כלום, שאין פדיון מועיל לדבר שהוא בעין. וכן הדין אם העמיד גבינות בחומץ של שכר שעבר עליו הפסח, או שהעמיד מי דבש בשמרי שכר שעבר עליו הפסח וכן כל כיוצא בזה). וכן הוא לענין מחמץ, כדלקמן סי"ב (חומץ שנתחמץ בשמרי שכר ... עבר עליו הפסח ולא ביערו הרי הוא אסור בהנאה, ואין פדיון מועיל להתירו בהנאה, לפי שכל דבר המחמץ כיון שפעולתו ניכרת בגוף דבר המחומץ הרי הוא חשוב כאילו הוא עומד בעינו, ואין פדיון מועיל לדבר שהוא בעין).
112. שהרי אף שאסור לפדות תערובת ממשות חמץ לח בלח (או למכרו חוץ מדמי איסור שבו), כדלקמן סי' תמז ס"א; ואף שמנהגינו לאסור אפילו בתערובת טעמו ולא ממשו, כדלקמן סי' תמז ס"ב. מכל מקום אחר הפסח התירו לפדות תערובת חמץ, כדלעיל ס"ג, וכן לפדות דבר שדרך עשייתו על ידי חמץ לקיוהא, כדלעיל ס"ו. משא"כ כאן בדבר המעמיד, וכן בדבר המחמץ דלקמן סי"ב, אסרו לפדות אפילו אחר הפסח. סיכום פרטי מסקנות רבינו בהלכות מכירה לנכרי חוץ מדמי איסור, או בהשלכת דמי הנאה לים, לקמן סי' תמז ס"א-ג (ושם הערה 19).
113. ח"י שם מדעת עצמו (נראה דאפשר ... דסגי בהשלכת הנאת האיסור לים המלח). וכן הוא לקמן סי' תמז סס"ב (ויש חולקין על זה ואומרים שפדיון מועיל לדבר המעמיד, וכן יכול למכרו לנכרי ולא יקבל ממנו דמי דבר המעמיד, ובמקום הפסד מרובה יש לסמוך על דבריהם). וכן הוא לענין מחמץ, כדלקמן סי"ב (ויש חולקין על זה ואומרים דפדיון מועיל אף לדבר המחמץ, ובמקום הפסד מרובה יש לסמוך על דבריהם).
114. כמו בתערובת חמץ שעבר עליו הפסח, שנתבאר לעיל ס"ג (וכן יכול למכור כל התערובות לנכרי חוץ מדמי איסור, דהיינו שלא יטול ממנו דמים רק מה שהתערובת הוא שוה בלא החמץ שבתוכו, דנמצא שאינו נהנה כלל מהחמץ).
115. כדלקמן סי"ט (רק שיזהר לתקן בענין שלא יחזור הנכרי וימכרם לישראל אחר). סי' תמה ס"ט (רק שיזהר לפרר הפת קודם שימכרנו לנכרי, אם הוא מקום שנוהגין היתר בפת של עכו"ם). סי' תמז ס"א (אם הוא דבר שאין לחוש שמא יחזור הנכרי וימכור התערובת לישראל אחר, שאינו יודע שיש בו תערובת חמץ ויאכלנה בפסח). סי' תסז ס"ב (גזירה שמא יחזור הנכרי וימכרנו או יתננו לישראל אחר). וראה גם לעיל סי' תמ סי"ז (ואע"פ שיש לחוש שמא ימכור הנכרי את החמץ הזה לאחר הפסח לישראל אחר, שאינו יודע שעבר עליו ישראל בבל יראה ועל ידי כן אסור באכילה ובהנאה, ויאכל ויהנה ממנו).
116. טור ושו"ע יו"ד סי' קטו ס"ב (גבינות העובדי כוכבים אסרום).
117. ח"י שם (ומכל מקום במקום הפסד מרובה אפשר להתירו בהנאה, על ידי השלכת הנאת המעמיד לים המלח).
118. תוספתא פסחים רפ"ב, וירושלמי ערלה פ"ב ה"ו (אימתי חמיצן של כותיים מותר לאחר הפסח, של בעלי בתים אחר שלש שבתות של אפיה, ושל נחתומים בכרכים לאחר שלשה ימים, ושל נחתומים בכפרים לאחר שלשה תנורים). ונתפרש בקונטרס אחרון ס"ק ט בהגהה (פירוש של כותים, בזמן שהיה חמצן כחמצו של ישראל, שעבר עליו הפסח). וכן נפסק בעיטור ח"ב הל' ביעור חמץ קכו, ב (שחמץ של אינו יהודי אחר הפסח מותר מיד ... אבל חמצן של כותיים אסור עד לאחר ג' אפיות, כדקתני התם של נחתומין לאחר ג' שבתות, מפני שבטל הוא). הובא ברבינו ירוחם נתיב ה ח"ה (מה, ד). וכן נפסק לקמן סי' תמז סס"ג (אם לקח שאור מעיסה שנתחמצה בשאור שעבר עליו הפסח [וחימץ בה עיסה שניה], ומעיסה זו השניה לקח שאור וחימץ בו עיסה שלישית, ומעיסה זו השלישית לקח שאור וחימץ בו עיסה רביעית, הרי עיסה זו הרביעית מותרת אפילו באכילה בלא שום פדיון. אבל עיסה הב' והג' דינן כעיסה הראשונה. וכן אם לקח שמרים ממי דבש שהעמידוהו בשמרי שכר שעבר עליו הפסח, והעמיד בהם מי דבש ב', וממי דבש הב' לקח שמרים והעמיד בהם מי דבש ג', וממי דבש הג' לקח שמרים והעמיד בהם מי דבש ד', הרי מי דבש הד' מותר אפילו בשתיה לדברי הכל) ומדין זה למד ב"י ביו"ד סוס"י קטו (ויש ללמוד מכאן למי שעבר והעמיד חלב בחלב חמוץ של גוים, ולקח חלב זה והעמיד בו אחר, ומהאחר אחר, שמותר ליקח מחלב שלישי זה ולהעמיד בו חלב אחר ואוכלו, דלאחר שלש פעמים כבר כלה חלב של גוים). וכן נפסק בט"ז שם ס"ק יד (כתב ב"י בסוף סי' זה, מי שעבר והעמיד חלב בחלב חמוץ של עובד כוכבים, ולקח חלב זה והעמיד בו אחר, ומהאחר אחר, שמותר ליקח חלב שלישי זה ולהעמיד בו חלב ולאוכלו, דלאחר (זה) ג' פעמים כבר כלה חלב של עובד כוכבים). ולענין פסח כתב שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' טז (אחר העיון נראה לי ברור דאין לסמוך על זה באיסורים החמורים כמו חמץ ... מה שלא נמצא בפירוש בש"ס דידן ופוסקים ראשונים ... אך אם עבר ושהה יש להתירו בהנאה אחר פסח). ויתירה מזו למד מכאן פנים מאירות ח"א סי' קז (אם כן הוא הדין כאן, דאם אותו דבש הוא רביעי לדבש שנתחמץ בשמרי שכר מותר, הן לענין חדש הן לענין פסח. מכל מקום לא מלאני לבי להתיר לשתותו בפסח, אבל לשהותו נראה דמותר). והיינו שלמד מכאן אף לענין מעמיד רביעי שלפני הפסח, שמותר להשהותו בפסח. ויתירה מזו למד מכאן שיירי כנסת הגדולה סי' תמח הגה"ט אות ב (ומכאן התרתי בתשובה חאו"ח סי' צח לעשות חלב הנקפא הנקרא יוגורט בחלב שנתחלב בשאור קודם פסח, ומאותו חלב נעשה עוד פעם אחר פעם ג', שמותר לאכול בפסח החלב שנקפא בו). והיינו שלמד מכאן לא רק לענין להשהותו, אלא אף לענין לאכול ממנו בפסח. וכן פסק פר"ח סי' תמז סי"א ד"ה שמרים (אם לקח חלב זה והעמיד בו אחר, ומאחר אחר, שמותר ליקח מחלב שלישי זה ולהעמיד בו חלב אחר ולאכלו, דלאחר שלש פעמים כבר כלה חלב של איסור). אמנם יש פוסקים החולקים על היתר זה בנתערב קודם הפסח, כמבואר במ"א ס"ק ט, בשם הראב"ן פסחים קס, א (אירע מעשה בוורמשא, ביהודי אחד שבישל דבש והחמיצו בשמרי דבש שבישל כל השנה, ודבש הראשון שבישל היה מחומץ בשמרים של שכר, וזה שבישל עתה היה רביעי לו או חמישי ... השמרים שמחמיץ בהן הוו כאלו הן בעין ועובר). ולכן לא נפסק להיתר (לקמן סי' תמז סס"ג) אלא בנתערב אחרי הפסח, שבזה מיירי בתוספתא ובירושלמי. משא"כ לענין העמידו קודם הפסח, נפסק כאן (מי דבש שהעמידוהו בשמרי שכר, ובשמרי מי דבש זה העמידו מי דבש שני, ובשמרי מי הדבש השני העמידו מי דבש שלישי, וכן לעולם, הרי הוא חייב לבער אפילו מי דבש האחרון... אם לא ביער את כולם עד לאחר הפסח הרי הן אסורין בהנאה ... ויש מי שאומר שמי דבש הרביעי שהועמד בשמרי מי דבש השלישי הוא מותר אפילו בשתייה בלא פדיון, לפי שכבר כלה כח שמרי השכר בג' מי דבש הראשונים. ויש לסמוך על דבריו אם הוא בענין שיש הפסד מרובה אם נאסור אותו בשתיה). והיינו שלא סמך במי דבש הרביעי, על דברי הפנים מאירות ושיירי כנסת הגדולה ופר"ח, אלא בדיעבד שכבר עליו עליו הפסח, וגם בזה לא התיר אלא בהפסד מרובה. וטעם החילוק בין העמידו אחרי הפסח, שנתפרש להיתר במי דבש הרביעי, לבין העמידו קודם הפסח ועבר עליו הפסח, נתבאר לעיל בקונטרס אחרון ס"ק ט.
119. שנתבאר לעיל שיש אומרים שהפדיון מועיל אחר הפסח, אף למעמיד הראשון; ואילו במעמיד רביעי, מתירה דעה זו בשתיה אחר הפסח, אפילו בלא פדיון.
120. ט"ז ס"ק ד (ואם העמידו גם בשמרים שאינם חמץ, הוה ליה זה וזה גורם ומותר, כפי הדין שנזכר בי"ד סי' פ"ז לענין קיבה, וכפי שבארנו שם). מ"א ס"ק ט (וצריך לומר דאין שם מעמיד אחר רק החמץ, דאם היה שם גם כן שמרי דבש היתר, הוה ליה זה וזה גורם ושרי, כמ"ש ביו"ד סוס"י פ"ז). וכן הוא לקמן סי' תמה ס"י (וכל זה ... שיש בהיסק זה בלבד, בלא הצטרפות עצים, כדי לאפות הפת שאפה בו ... אבל אם אין בהיסק החמץ כדי לאפות ולבשל אלא בהצטרפות העצים, אף על פי שגם בהעצים בעצמם אין לאפות ולבשל אלא בהצטרפות היסק החמץ, מכל מקום כיון שהיתר ואיסור גורמין לאפות או לבשל הרי פת ותבשיל זה מותרין אפילו באכילה).
121. ט"ז יו"ד סי' פז ס"ק יג (אם יש באיסור לבד לחמץ, לא מהני מה שמסייע לו ההיתר, ואין זה בכלל זה וזה גורם). ש"ך שם ס"ק לו (דדוקא כשאין האיסור יכול להעמיד לבדו בלא ההיתר הא לאו הכי אסור). פר"ח ביו"ד סי' פז ס"ק לא (והיינו דוקא כשאין האיסור יכול להעמיד לבדו בלא היתר, דהשתא הוה ליה זה וזה גורם ומותר). וכן הוא בקונטרס אחרון סי' תמה ס"ק ו (כמו שהסכימו האחרונים ביו"ד סוף סי' פ"ז, עיי"ש בט"ז וש"ך ופר"ח).
122. תשובת מהר"ם מרוטנברג, בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתן (על חומץ שנתחמץ בשמרי שכר יש למכרו לגוים קודם הפסח). הובא בעולת שבת ס"ה, ובמ"א ס"ק ט (וגם בתשובות הרשב"א סי' תת"ן מביא בשם מהר"מ, חומץ שנתחמץ בשמרי שכר אסור להשהותו).
123. ערלה פ"ב משנה ד (כל המחמץ והמתבל והמדמע בתרומה ובערלה ובכלאי הכרם אסור). רמב"ם הל' מאכלות אסורות פט"ז ה"א (אם היה מחמץ או מתבל ... אוסר בכל שהוא).
124. פר"ח סי' צח ס"ק ז ד"ה וקודם (צריך לברר אי מאי דאסרינן מחמץ, טעם האיסור הוא לפי שהשאור נותן טעם בעיסה, או לפי שפעולת האיסור דהיינו השאור וחמוצו ניכר בעיסה. ומדברי הרמב"ם ... כיון שנתפרסמה פעולתו נחוש לו ... מוכח בהדיא מדבריו שטעם האיסור מפני פרסום הפעולה של חימוץ ... וזה ברור ומבואר מעצמו ... שפעולת החימוץ אף שהוא דבר מועט ניכרת פעילותו אפילו באלף ויותר, והוה ליה כאיתיה לאיסורין בעין).
125. כדעה הא' דלעיל ס"י במעמיד.
126. ח"י ס"ק טז (לענין מעמיד).
127. מ"א ס"ק א (ונראה לי דאם נתערב מין במינו, כגון קמח בקמח, אז אם נתבטל ברוב אינו עובר עליו, דהא מדאורייתא מותר לאכלו לכתחלה כמ"ש ביו"ד סי' צ"ח, ומכל שכן דשרי לשהותו מדאורייתא). ח"י ס"ק א (אבל מין במינו דמדאורייתא ברובא בטל ומותר לאכלו, מכל שכן שמותר לשהותו מדאורייתא). והיינו כמבואר בטור ושו"ע יו"ד סי' צח ס"ב (אם נתערב מין במינו ונשפך, בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו, אם נודע שהיה רובו היתר, מותר). ש"ך שם ס"ק ו (הטעם ... מין במינו כיון שאינו נותן בו טעם, בטל מן התורה ברוב, כדכתיב אחרי רבים להטות, אלא שחכמים הצריכוהו ס', והלכך כיון שנודע שהיה רובו היתר, ולא נסתפק אלא אם יש שם ס' או לאו, הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא). והובא גם לקמן סי' תפט ס"ל (שמין במינו אין צריך ששים אלא מדברי סופרים).
128. בכת"י: ולא קיוהא , ולכן אפילו יש בו כזית בכדי אכילת פרס שרי .
129. ש"ך שם (דהכל אזלינן בתר טעמא, דאם אינו שוה בטעמא, אף על גב דשוה בשמא ... ואם שוה בטעמא, אף על גב דלא שוה בשמא). וכן הוא לקמן סי' תמז ס"א (בין שנתערב במינו, דהיינו ששניהן שוין בטעמן).
130. כמובא לעיל, שמין במינו, לח בלח, הצריכו חכמים ששים. וכאן מיירי שאין ששים בקמח הכשר נגד קמח החמץ. ואם יש בהם ששים נגד קמח החמץ, נתבאר לקמן סט"ז (שיתערב קמח החמץ בקמח הכשר ויתבטל בתוכו בששים, שהן נבללין זה בזה ושוב אינו חוזר וניעור בפסח, ומותרין אפילו באכילה). ואף שנתבאר לקמן סי' תנג ס"ט (ולפי דברי האומרים שקמח המעורב בקמח יש לתערובות זה דין תערובת יבש ביבש ... הוא חוזר וניעור בפסח, כדין יבש שנתערב ונתבטל ביבש קודם הפסח, שהוא חוזר וניעור בפסח ואוסר התערובת ... וכל בעל נפש יחמיר לעצמו לכתחלה לחוש לסברא זו). היינו רק להחמיר ולאפות קמח זה קודם הפסח, וכדלקמן סט"ז (וטוב שיאפה המצות קודם הפסח). אבל לא החמירו להצריכו לבער קמח זה בערב פסח.
131. ח"י ס"ק א (אך מדרבנן מכל מקום אסור להשהותו, דלמא יבא לאכול ממנו בפסח, וצריך לבערו ... וצריך ביעור בנמצא תוך פסח), וכן הוא בכל מקום שאסור באכילה בפסח, כדלעיל ס"ז. לקמן סי"ג וס"כ. ואף שלקמן סי' תמז ס"א הובאו שתי דעות, אם קמח בקמח יש לו דין לח בלח או יבש ביבש (תערובת לח בלח שהן נבללין יפה שאי אפשר להפרידן זה מזה, כגון קמח מתבואה חמוצה שנתערב ונבלל עם קמח של תבואה שאינה חמוצה, שהקמח הוא נימוח ונבלל בכל הקמח של היתר, ואי אפשר למעט קמח מן התערובת שלא יהיה בו משהו מן קמח של איסור ... ויש אומרים דקמח שנתערב אין לו דין תערובת לח בלח ... אלא יש לו דין תערובת יבש ביבש ... ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה). הנה העיקר הוא כדעת הסוברים שדינו לח בלח, כדלקמן סי' תנג סי"ג (שעיקר כדברי האומרים שקמח בקמח מתערב ונבלל יפה). וגם לפי הדעה שהוא יבש ביבש, הרי דינו כמו תערובת חטים חמוצים בחטים שאינם חמוצים, שבשאר איסורים מותרים אפילו באכילה. ולענין פסח יתבאר לקמן (סעיפים יד-יח), שבהפסד מרובה יש לסמוך על המתירים להשהותם, בכמה אופנים. וכאן בקמח בקמח, שהעיקר כדעת הסוברים שדינו כלח בלח, אשר גם בשאר איסורים אסורים באכילה, בודאי חייב לבערם בערב פסח, גזירה שמא ישכח ויאכל מהם בפסח.
132. סעיף ז (לא יברך על ביעור זה, כיון שאין צריך לבערו רק משום חשש תקלה שמא יאכל ממנו, אבל הביעור מצד עצמו אין בו מצוה לא שייך לברך על מצות ביעור), ושם נסמן (הערה 52).
133. ח"י שם (מכל מקום אם עבר ושהה מותר לאחר הפסח, כיון דלא עבר על בל יראה ובל ימצא). ומכל שכן בתערובת חטים בחטים, שאף לדעת האוסרים להשהותם בפסח, יתבאר לקמן סט"ו (ומכל מקום אם שכח או עבר והשהה אותם עד לאחר הפסח מותרין באכילה. דכיון שבשהייה זו לא עבר על איסור של תורה, לא קנסוהו חכמים).
134. בכת"י: ויש אוסרין באכילה אלא בהנאה מותר. אליה רבה סי' תמז ס"ק מו (אבל באכילה אסור ... ולפי זה הוא הדין מין במינו כגון קמח בקמח שנתבטל ברוב קודם פסח, דמותר לאחר הפסח בהנאה אבל באכילה אסורין). והיינו שכמו חמץ נוקשה שעבר עליו הפסח אסור באכילה, כדלקמן ס"כ (ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו הרי הוא מותר בהנאה), כך גם כאן בתערובת מין במינו אסרו באכילה. אמנם רבינו מחלק בינם, מטעם שיתבאר לקמן שם (כיון שיש עליו שם חמץ שעבר עליו הפסח), שמטעם זה אסרו באכילה רק בחמץ נוקשה, ולא בתערובת מין במינו. ואף שלענין תערובת טעמו ולא ממשו, נתבאר לעיל ס"ז (לא קנסוהו חכמים לאסרו בהנאה). היינו דוקא כמבואר לעיל שם (לחוש לדברי האומרים שכל תערובת שיש בו טעם חמץ, כשם שאסור מן התורה לאכלו בתוך הפסח כך הוא חייב לבערו מן התורה, ולפיכך אם עבר עליו הפסח ולא ביערו הרי הוא אסור בהנאה). סיכום פרטי הלכה זו, ראה לעיל הערה 15.
135. ר"ן פ"ג (יג, א) ד"ה ולפיכך (נוקשה ... מסתברא דכיון דביעורו מדרבנן בעלמא הוא, אם השהה אותו ולא ביערו, לאחר הפסח מותר בהנאה). שו"ת הריב"ש סי' ג (חמץ נוקשה אפילו בעיניה אינו אסור בהנאה אחר הפסח, שהרי לא עבר עליו מן התורה בבל יראה ובל ימצא, כיון שאינו חמץ מן התורה). שו"ע סי' תמז סי"ב (חמץ נוקשה אפילו בעיניה אינו אסור בהנאה אחר הפסח). מ"א שם ס"ק מו (שהרי לא עבר עליו בבל יראה מן התורה, וליכא למקנסיה). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ט, דהיינו שאין לו עיקר מן התורה, שחכמים לא הצריכו לבערו אלא כדי שלא יבוא לאכלו, אבל לא גזרו עליו איסור בל יראה, ולכן לא קנסוהו. וכך גם במין במינו, שלא הצריכו לבער אלא משום חשש תקלה.
136. סיכום הלכות נתערב יבש ביבש מין במינו קודם הפסח, שנתבארו לפנינו סי"ג-ח, ובקונטרס אחרון ס"ק י, ולקמן סי' תמז סכ"ב. סי' תנג סי"ב: (א) כיון שהחמץ עומד בפני עצמו בתוך התערובת, כשמגיע הפסח הוא חוזר וניעור, ואסור לאכול וליהנות ממנו (תמז, כב). ויש אוסרים אף להשהותם (תמב, יח. תמז כב. תנג יב). ואפילו חטה אחת של חמץ שנפלה לכלי גדול (תנג, יב). ואפילו ביער כל התערובת ונשתייר משהו (תמב קו"א סוף י). (ב) ויש מתירים להשהותן, אם הוא באופן שבשאר איסורים מותרים אפילו באכילתן, והיינו כשאין כל התערובת אצל אדם אחד, אלא ביער או מכר חלקם לפני הפסח (תמב, יז). ובהפסד מרובה ושעת הדחק אפשר לסמוך עליהם (תמב, יח. קו"א סוף י. תמז, כב). (ג) גם אם כל התערובת היא אצל אדם אחד יש מתירין להשהות בפסח, כיון שלדעתם גם בשאר איסורים מותר לאכול כל התערובת יחד (תמב, יד). אמנם יש אוסרים בשאר האיסורים, ולדעתם אסור להשהותם, אפילו אם הכשרים הם יותר מאלף כנגד החמוצים. ויש לסמוך על המתירים רק במקום הפסד מרובה (תמד טו). (ד) יוצא אם כן שאם אין הפסד מרובה יבערו (תמב, יח). ואם יש הפסד מרובה בביעורו ימכור חלקו (תמב, יז), ואם גם בזה יש הפסד מרובה, יש לסמוך על המתירים להשהות כולו (תמב, טו). (ה) וכן הוא גם בלח בלח שנתבטל קודם הפסח, אשר גם לדעת הסוברים שחוזר וניעור בפסח, לא נאסר אלא באכילה, אבל מותר להשהותו (תמב קו"א י. תסו, יא).
137. כדלקמן סי' תמז ס"א (לח בלח שהן נבללין יפה שאי אפשר להפרידן זה מזה ... יבש ביבש ... שהאיסור וההיתר אינן נבללין זה בזה, אלא כל אחד ואחד עומד בפני עצמו, רק שאין אנו מכירין את האיסור, ואילו היינו מכירין אותו היה אפשר להפרידו משם).
138. חטים שנשרו במים, יש בהם כמה שלבים: (א) נשרו במים שיעור מיל, ולא נתרככו. נתבאר לקמן סי' תסז ס"ב (אם הן שוהין במים שיעור מיל יכולין הן לבא לידי חימוץ גמור בלא ביקוע, ולפיכך הן אסורות מן התורה מספק שמא כבר החמיצו ... אם שהה לחלוחית המים עליו שיעור מיל, אף על פי שלא נתרכך במים אלא הוא קשה כמו שהיה). (ב) נתרככו במים ולא נתבקעו. נתבאר לקמן שם ס"ז (דגן שנטבע בנהר, ושהה שם שיעור מיל או יותר, אף על פי שנתרכך במים וקרוב להתבקע, אינו חמץ ודאי אלא ספקספק ... ויש חולקין על זה). ונתפרש שם סכ"ה (אם אינה מבוקעת ממש, אע"פ שנתרככה והיא קרובה להתבקע ... עדיין אינה חמץ ודאי אלא ספק ... ויש חולקין על זה ואומרים שכל דגן שנתרכך במים כל כך עד שהוא ראוי להתבקע, הרי זה חמץ ודאי מן התורה, אע"פ שלא נתבקע עדיין, לפי שבודאי יבא לידי חימוץ תיכף ומיד). (ג) נתבקעו מהמים. נתבאר לקמן שם ס"א (שהביקוע הוא סימן שהן קרובות להחמיץ, ובודאי יחמיצו תיכף ומיד חימוץ גמור שחייבין עליו כרת). והיינו בשעת לתיתה. וכן הוא בדגן שנשרה במים ונתבקע, כדלקמן שם סל"ה (שהחטה שנתבקעה אינה חמץ גמור מיד שנתבקעה, אלא היא קרובה להחמיץ, ותיכף ומיד תבא לידי חימוץ גמור). (ד) צמחו. נתבאר לקמן סי' תנג ס"ט (חטים שצמחו (שקורין אוי"ס גיוואקסין) והן חמץ גמור), וסי"א (שאף שנתערב בחטים כשרים ניכרין הן בתוכן, ולכך אינם מתבטלים בתוכם ברוב). והוא גם המאלץ (שהיא התבואה אחרי נביטתה), שנזכר לעיל ס"ט (מאל"ץ ... ממשו של חמץ עצמו), ובכמה מקומות.
139. כל ההלכה שלפנינו סי"ד-יט, מיירי רק באופן זה (סוג השלישי דלעיל הערה הקודמת), שנתבקעו ונתייבשו, ואין ביקוען ניכר, ונתעברו בחטים כשרות. משא"כ אם צמחו (סוג הרביעי דלעיל הערה הקודמת), הרי הם ניכרים, ואין שייך שיתערבו בחטים כשרות ולא יהיו ניכרים, כדלקמן סי' תנג סי"א (שאף שנתערב בחטים כשרים ניכרין הן בתוכן, ולכך אינם מתבטלים בתוכם ברוב). ואם לא נתבקעו, רק נשרו שיעור מיל, או נתרככו (סוג הראשון והשני דלעיל הערה הקודמת), ונתערבו בחטים כשרות, יש מתירים אפילו באכילה, כדלקמן סי' תסז ס"ז (דגן שנטבע בנהר, ושהה שם שיעור מיל או יותר, אף על פי שנתרכך במים וקרוב להתבקע, אינו חמץ ודאי אלא ספק. לפיכך אם נתנגב ונתייבש ונתערב בדגן אחר הרבה ממנו, אפילו נתערב בתוך הפסח, יש מתירין התערובת אפילו באכילה ... ויש חולקין על זה ואוסרין, אם כבר היה מרוכך קודם שנתערב).
140. אפילו אינו חד בתרי, כמבואר במ"א סי' תנה ס"ק טו (חד בתרי, משמע דבבציר מהכי לא בטיל (ב"י), אבל בסמ"ג והגהות מיימוניות כתוב דבטיל ברוב). וכן הוא בש"ך יו"ד סי' קט ס"ק ו (בתרי בטיל, כלומר ברוב). ובפרמ"ג שם (כלומר דחד בתרי לאו דוקא אלא משהו יותר סגי). וכן הוא לקמן סי' תמז סס"א (ואם אין בתערובת רוב כנגד חמץ זה, כגון שנתערב אחד באחד או שנים בשנים); משא"כ שנים בשלושה הוי רוב. סי' תנג סי"א (ונתערב בדגן כשר הרבה ממנו, הרי נתבטל בתוכו ברוב). סי' תנה סכ"ח (אם נתערב ברוב). סי' תסז ס"ז (ונתערב בדגן אחר הרבה ממנו). וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' קט ס"א אות א.
141. כל בו סי' מח ח, ג (החטים שנפל עליהן הדלף מעורבין בכל הכרי, בטלין הן ברוב, ואין צריך לבערם בפסח). ב"ח סי' תסז ס"ה ד"ה עוד במרדכי (להשהות החטין בעינם שרי דכבר נתבטל ביבש ... על ידי ביטול שרי להשהות כדברי הכל בו). מ"א סי' תסז ס"ק ד ד"ה כתב הב"ח (והכל בו כתב שמותר להשהות החטים שנתערבו דיבש ביבש בטל. וכן פסק הב"ח לדינא). וסי' תסו ס"ק ט (כיון שיש פירורין בעין חוזר וניעור ... ואם כן אסור לאוכלו ומותר להשהותו). וסי' תמז ס"ק יא (כדלקמן הערה הבאה). ודעה הב' – לקמן סי"ח.
142. מ"א סי' תמז ס"ק יא (לדעת הרא"ש שכתב בי"ד סי' ק"ט, דיבש ביבש שנתערב נעשה היתר גמור ומותר אחר כך לבשלן ביחד, אם כן הכא נמי מותר לקיימו, דנעשה היתר גמור). והיינו דעת הרא"ש, שביאר בחולין פ"ז סי' לז (דבר יבש חד בתרי הוא דבטל ברוב, לאו משום ספיקא מותר, אלא דגזירת הכתוב הוא, הילכך מותר לאוכלן כולן כאחד ... אמרה תורה אחרי רבים להטות, ונעשה המיעוט כרוב, ולא נשאר בו שום איסור, ומותר לאוכלם כאחד ולבשלם בקדירה). הובא ברמ"א יו"ד סי' קט ס"ב (ויש אומרים דאם נודע התערובות קודם שנתבשלו ביחד, הכל שרי, דאין חוזרין ונאסרין מאחר שנתבטל ביבש). משא"כ לדעת הרשב"א שאסור לאכלן כולן כאחד, כמבואר בתורת הבית הקצר בית ד שער א יב, ב (אין אוכלין כאחד ואין מבשלין כאחד). וכן נפסק בשו"ע יו"ד סי' קט ס"א (לא יאכל שלשתם יחד), וס"ב (אם בשלן כולן כאחד אפילו לאכול כל אחד בפני עצמו, אסור). לפי דעה זו ביאר המ"א שם (יבש ביבש אסור, דעכ"פ החמץ בביתו). והיינו כמבואר לקמן סט"ו (שאיסור השהייה הוא דומה לאיסור אכילה בבת אחת), ולכן לדעת הפוסקים שיבש ביבש מין במינו מותר לאכלם כולם כאחד, אין בזה איסור שהייה כולם כאחד. ולדעת הפוסקים שאסור לאכלם כולו כאחד, יש בזה איסור שהייה כולם כאחד. * ועוד מוסיף המ"א שם ומבאר תוכנו של כלל זה (וכמו שכתבתי ריש סימן תמ"ב). והיינו מה שכתב בסי' תמב ס"ק א (אף על גב דכי ליכא כזית בכדי אכילת פרס לא לקי על אכילתו, היינו משום שאין מצטרף הכזית, כיון שאינו אוכל אותו בבת אחת, אבל חייב לבערו שהוא מצורף ממילא). וכן נתבאר לעיל רס"י תמב (לענין בל יראה ובל ימצא עובר עליו, אף שכזית החמץ הוא מפוזר בכל התערובת שיש בו יותר מפרס, אף על פי כן כיון שכל חלקיו הן מונחין בכלי אחד, ומעורבין במין מאכל אחד, הרי הן מצטרפין זה עם זה לשיעור כזית, ואינן בטלין בהתערובת כיון שנרגש בו החמץ). והיינו שכשם שלענין בל יראה מהתורה, מצטרפין כולם לכזית, אף שאי אפשר לאכול כל הכזית יחד, כיון שהוא מפוזר ביותר מפרס. כך גם לענין איסור שהייה מדברי סופרים, שתלוי באיסור אכילת כולו בבת אחת, אף אם אי אפשר לאכול כולו בבת אחת, כיון שהוא מפוזר ביותר מכדי אכילת פרס, מצטרפים כולם יחד לאיסור שהייה בבת אחת. יוצא אם כן לסיכום: אם מותר לאכלו כולו בבת אחת, אין בו איסור שהיה. ואם אסור מן התורה לאכלו, יש בו איסור בל יראה מן התורה. ואם אסור לאכלו מדברי סופרים, יש בו איסור שהייה מדברי סופרים. ואם אסור לאכלו כולו בבת אחת מדברי סופרים, אזי יש איסור מדברי סופרים בשהיית כולו בבת אחת. ולפי זה יוצא שבתערובת מין במינו לח בלח אסור לשהותו מדברי סופרים, כדלעיל סי"ג (חמץ שנתערב ונבלל מין במינו, כגון קמח מתבואה חמוצה שנתערב ונבלל תוך קמח הרבה מתבואה שלא נתחמצה, כיון שאף לאכלה בתוך הפסח אין אסור אלא מדברי סופרים, שמן התורה מין במינו בטל ברוב, כיון שאינו נותן בו טעם, שהרי טעמם שוה, כל שכן שאין צריך לבערם מן התורה. אלא כיון שמדברי סופרים אסור לאכלם בתוך הפסח, חייב גם כן לבערם בערב פסח). ובתערובת חטים בחטים, לדעת הפוסקים שמותר לאכלם כולם ביחד, מותר להשהותם ביחד, כמבואר כאן (לפי שהאיסור שנתבטל ברוב נתהפך להיות היתר גמור אף מדברי סופרים ... לפיכך אין איסור כלל להשהותם בפסח). ולדעת האוסרים לאכלם כולם ביחד, אסור להשהותם ביחד, כמבואר לקמן סט"ו (שכל איסור שנתערב ברוב היתר יבש ביבש אסור לאכול כל התערובת ביחד בבת אחת ... אסור להשהותם בפסח). ואם אינם כולם יחד בביתו מותר להשהותם, כדלקמן סי"ז (יטול כל כך חטים מהתערובת ויבערם מביתו, דהיינו שימכרם קודם הפסח או לנכרי או אפילו לישראל אחר קודם הפסח, והשאר מותר לו להשהותם עד לאחר הפסח).
143. בטור ורמ"א יו"ד סי' קט ס"ב (יבש ביבש שנתבטל חד בתרי, אם בשלן כולן כאחד ... יש אומרים דאם נודע התערובות קודם שנתבשלו ביחד, הכל שרי, דאין חוזרין ונאסרין מאחר שנתבטל ביבש. ובמקום הפסד יש לסמוך אדברי המקילין ולהתיר).
144. כדלקמן סי' תמז סכ"ב (כיון שאין גוף האיסור נבלל בגוף ההיתר, אלא הוא עומד בפני עצמו בתוך התערובת, לפיכך כשמגיע הפסח הרי הוא חוזר וניעור, ואוסר את כל התערובת כאלו נתערב עכשיו בפסח).
145. כדלקמן סי' תמז ס"א (החמירו בו חכמים שאוסר תערובתו במשהו ... בין שנתערב יבש ביבש ... כגון פרוסת פת של תבואה מחומצת שנתערב באלף פרוסות של מצה), וקונטרס אחרון שם ס"ק א (הוכיח דהכי קיי"ל).
146. היינו שאף אשר גם איסור תערובת משהו בתוך הפסח, אינו אלא חומרא שהחמירו בחמץ בפסח (כמובא לעיל מסי' תמז ס"א), ואסרו אף להשהותו, כדלקמן שם (שאסור להשהותו בפסח ... שמא ישכח ויאכלנו). מכל מקום כאן שנתערב קודם הפסח והתבטל, ואחר כך חזר וניעור בפסח, בזה לא החמירו לאסרו להשהותו.
147. היינו אף שקודם הפסח הוא עדיין מותר באכילה, ובתוך הפסח נאסר על ידי חוזר וניעור, ואם כן לאיזו הלכה אמרינן שהוא נתבטל ברוב. על זה מבאר שהביטול הועיל להתיר אכילתו בערב פסח.
148. סעיף יח (בערב פסח משעה ששית עד הלילה, שהחמץ אסור אז באכילה ובהנאה מן התורה, מכל מקום כיון שאין בו כרת, לא החמירו בו חכמים יותר מבשאר איסורי תורה, ולפיכך הוא מתבטל בששים כשאר איסורין אם נתערב לח בלח, ואם נתערב יבש ביבש נתבטל ברוב כמו בשאר איסורין).
149. תורת הבית הקצר בית ד שער א יב, ב (נתערב יבש ביבש בטלין אפילו אחד בתוך שנים, ואפילו איסור של דבריהם אין כאן, והקילו בדבר זה לפי שכל אחד עומד [בעצמו ואוכל כל אחד] בפני עצמו, וכיון שנתבטל ברוב דבר תורה ואין כאן איסור של תורה, כשאוכל האחד אני אומר זהו של היתר, וכן בכולם, ואפילו באחרון אני אומר מה שנאכל ראשון הוא היה של איסור וכבר הלך לו וזה של היתר הוא ... ולפיכך אין אוכלין כאחד ואין מבשלין כאחד). שו"ע יו"ד סי' קט ס"א (ומותר לאכלן אדם אחד, כל אחת בפני עצמה. אבל לא יאכל שלשתם יחד), וס"ב (אם בשלן כולן כאחד אפילו לאכול כל אחד בפני עצמו, אסור).
150. אין הכוונה לאיסור "מראית העין"; אלא לומר, שכיון שנראה בבירור לעין האדם שאוכלו בבת אחת, לכן גזרו עליו משום מין בשאינו מינו.
151. כמבואר בט"ז יו"ד סי' קט ס"ק א (שהחמירו שלא יאכל שלשתן כאחת, דהא ממה נפשך אוכל האיסור באותה אכילה), דהיינו שהיא גזירת חכמים. וראה פסקי אדמו"ר הזקן סי' קט ס"א אות ד.
152. רמ"א יו"ד סי' קט ס"א (שלא במינו ואינו מכירו, אפילו יבש ביבש צריך ששים). והנה בש"ך שם ס"ק י מביא מחלוקת הפוסקים אם מין בשאינו מינו יבש ביבש אסור מהתורה או מדברי סופרים. ובפרמ"ג שם (וכן הלכה שבאינו מינו ביבש הוה דרבנן ... ולמאן דאמר מין באינו מינו דאורייתא ... קשה, אם כן ס' מה מהני). וכאן פסק "שיש איסור מן התורה אם אין שם ס'". וראה מה שדן בזה בפסקי אדמו"ר הזקן לסי' קט ס"א אות ז.
153. ואף שכל האיסור בא ממה שאסור לאכלם בבת אחת, והרי כל זמן שיש בו יותר מכדי אכילת פרס אי אפשר לאכלם בבת אחת (בשיעור זמן אכילת פרס). מכל מקום כבר נתבאר לעיל (הערה 142), שאף במקום שלמעשה אי אפשר לאכלם יחד, מצטרפים הם לענין איסור שהייתו, כל זמן שכולם נמצאים אצל אדם אחד (כדלקמן סי"ז). * ואף שנתבאר לעיל בסמוך שאיסור האכילה הוא "משום תערובת מין בשאינו מינו, שיש איסור מן התורה אם אין שם ס'". וכאן "יש בכשרים יותר מאלף כנגד החמוצים". וכן הוא לקמן סי' תנג סי"ב (ואפילו חטה אחת שנפלו עליה מים ונתבקעה ואחר כך נתייבשה ונפלה לתוך כרי גדול של חטים ... אסור להשהותם, כדין יבש ביבש שנתבטל קודם הפסח כמו שנתבאר בסי' תמ"ב). ובאמת שם אפשר לפרש שהוא מטעם חוזר וניעור (לדעה האוסרת לקמן סי"ח). משא"כ כאן מבאר שטעם האיסור הוא כיון שאסור לאכלם בבת אחת, ומכל מקום כותב דהיינו "אף שיש בכשרים יותר מאלף כנגד החמוצים".
154. מ"א שם סי' תמז ס"ק יא (ונראה לי אע"פ דלח בלח מותר לקיימו לכולי עלמא, יבש ביבש אסור, דעכ"פ החמץ בביתו, וכמו שכתבתי רס"י תמ"ב. מיהו לדעת הרא"ש ... הכא נמי מותר לקיימו, דנעשה היתר גמור). הרי שלדעת הרשב"א שאסור לאכלם יחד, אסור להשהותם יחד.
155. סי"ד (מותר להשהותם ... לפי דברי האומרים ... מותר לבשל כל התערובת בקדירה אחת ולאכלם ביחד בבת אחת), וס"א (כיון שכל חלקיו הן מונחין בכלי אחד, ומעורבין במין מאכל אחד, הרי הן מצטרפין זה עם זה לשיעור כזית). ונתבאר לעיל (הערה 142).
156. ראה לעיל (הערה 134).
157. ר"ן פ"ג (יג, א) ד"ה ולפיכך (נוקשה ... מסתברא דכיון דביעורו מדרבנן בעלמא הוא, אם השהה אותו ולא ביערו, לאחר הפסח מותר בהנאה). שו"ת הריב"ש סי' ג (חמץ נוקשה אפילו בעיניה אינו אסור בהנאה אחר הפסח, שהרי לא עבר עליו מן התורה בבל יראה ובל ימצא, כיון שאינו חמץ מן התורה). שו"ע סי' תמז סי"ב (חמץ נוקשה אפילו בעיניה אינו אסור בהנאה אחר הפסח). מ"א שם ס"ק מו (שהרי לא עבר עליו בבל יראה מן התורה, וליכא למקנסיה). וכאן ס"ק א (חמץ נוקשה אסור להשהותו אלא שאם השהא אותו אין אסור בהנאה כיון שלא עבר עליו בבל יראה). ח"י ס"ק א (אם עבר ושהה מותר לאחר הפסח, כיון דלא עבר על בל יראה ובל ימצא). ולענין תערובת יבש ביבש, נתבאר בט"ז סי' תמז ס"ק יח (וביבש ביבש נראה ... כאן לאחר הפסח שרי ... דהא כאן לא עבר על בל יראה, כיון דמן התורה חד בתרי בטיל, ואפילו מדרבנן האיסור אינו אלא מצד חומרא דמשהו, ולא שייך למיקנסי'). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ט, דהיינו שאין לו עיקר מן התורה, כי חכמים לא גזרו עליו איסור בל יראה, אלא אסרוהו באכילה ובהנאה, ולא הצריכוהו לבער אלא משום חשש תקלה, ולכן לא קנסוהו. ואף שאסרו כאן להשהותו משום "שאיסור השהייה הוא דומה לאיסור אכילה בבת אחת", שלפום ריהטא הוא משום גזירת איסור בל יראה מדברי סופרים (ראה מראי מקומות וציונים). מכל מקום כבר נתבאר לעיל בסמוך, שאיסור אכילתו הוא מטעם "גזרו עליו חכמים גזירה משום תערובת מין בשאינו מינו, שיש איסור מן התורה אם אין שם ס'", דהיינו משום אכילת טעם איסור בפחות מששים, ולא הצריכו לבער אלא משום חשש תקלה.
158. סעיף ב (בחמץ שנתערב יבש ביבש ... שהאיסור וההיתר אינן נבללין זה בזה, אלא כל אחד ואחד עומד בפני עצמו, רק שאין אנו מכירין את האיסור, ואילו היינו מכירין אותו היה אפשר להפרידו משם. ולפיכך כשמוכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, כיון שאינו נוטל דמים בעד האיסור הרי זה כאלו מפרידו מן ההיתר).
159. מ"א סי' תמז ס"ק יא (מיהו לדעת הרא"ש ... מותר לקיימו דנעשה היתר גמור. מיהו לא קי"ל הכי אלא במקום הפסד). וראה לקמן סי"ח, שלמעשה יש להחמיר כשאין שם הפסד מרובה, גם במקום שמתרת הסברא האחרונה. אלא שכאן מיירי שיש הפסד מרובה אף אם ימכור חלקו (ראה לעיל הערה 136).
160. ב"ח סי' תסז ס"ה ד"ה עוד במרדכי (להשהות החטין בעינם שרי דכבר נתבטל ביבש ... על ידי ביטול שרי להשהות כדברי הכל בו). מ"א סי' תסז (והכל בו כתב שמותר להשהות החטים שנתערבו דיבש ביבש בטל. וכן פסק הב"ח לדינא). כל בו סי' מח ח, ג (החטים שנפל עליהן הדלף מעורבין בכל הכרי, בטלין הן ברוב, ואין צריך לבערם בפסח).
161. רמ"א ס"ב (ובמקום הפסד יש לסמוך אדברי המקילין ולהתיר).
162. כדלקמן סי' תמז סכ"ב (כשמגיע הפסח הרי הוא חוזר וניעור, ואוסר את כל התערובת כאלו נתערב עכשיו בפסח ... אבל חמץ שנתערב בהיתר לח בלח ... מותר לאכלו בתוך הפסח, דכיון שגוף האיסור בלול בגוף ההיתר ונתבטל בתוכו, הרי הוא כמי שאינו בעולם כלל ואינו חוזר וניעור בפסח). ולכן גם כאן, כל זמן שהם תערובת חטים, חוזר וניעור בפסח, ואוסר במשהו (לדעה הב' דלעיל סט"ו), משא"כ אם נטחנו יחד, יש להם דין לח בלח, שאינו חוזר וניעור בפסח.
163. מ"א שם סי' תמז ס"ק יא (מיהו נראה לי דהכא אם יכול לבשלו עד שיהא נימוח ויתערב קודם פסח בס', אז מותר לאכלו בפסח, ואין זה מבטל איסור לכתחלה). ואף שבכל אופן מותר לטחון קודם הפסח תערובת חטי חמץ בחטים הכשרים, אף במקום שהחטים החמוצים ניכרים ואינם בטלים, כדלקמן סי' תנג ס"ח (טוחן הכל ביחד, ועל ידי כן מתערב קמח הנשוכים בקמח השלמים ונתבטל בתוכו בס' קודם הפסח, ושוב אינו חוזר וניער אף אם יאפה ממנה מצות בתוך הפסח ... ואין זה כמבטל איסור בידים, כיון שאין כוונתו לטחון כדי לבטל אלא טוחן כדי לאכול ומאליו הוא מתבטל). מכל מקום היתר זה הוא דוקא כשטוחן כדי לאכול, ולא כדי לבטל. משא"כ כאן התירו אף לטחון כדי לבטל, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק י (מיירי בטוחן כדי לבטל, ואפילו הכי שרי, כיון שכבר נתבטל ברוב יבש ביבש). סיכום הלכות ביטול חמץ בידים – לעיל הערה 29.
164. מ"א שם (אז מותר לאכלו בפסח). והיינו שביטול וטחינה זו קודם הפסח היא לשתי מטרות: (א) כפי שנתבאר לעיל סט"ו, שלדעת האוסרים בשאר איסורים לאכול כל התערובת בבת אחת, גם כאן אסור להשהותו את התערובת הזאת בפסח. ומועלת הוספה וטחינה זו להתירו להשהותו בפסח. (ב) גם לדעת הפוסקים שמותר להשהותו בפסח, נתבאר לעיל סי"ד (ואע"פ שאסור לאכלם, לפי שהאיסור שנתבטל קודם הפסח חוזר וניעור בפסח, כיון שלא נבלל בתוך ההיתר קודם הפסח. מכל מקום ... לא החמירו בו כל כך לאסור אף להשהותו). ומועלת הוספת וטחינה זו להתירו גם באכילה. וראה פס"ד צמח צדק (יט, ג).
165. סעיף ט (ולפי דברי האומרים שקמח המעורב בקמח יש לתערובות זה דין תערובת יבש ביבש כמו שנתבאר סימן תמ"ז, אסור לאפות בתוך הפסח, לפי שקמח החמץ שנתבטל בקמח הכשר קודם הפסח הוא חוזר וניעור בפסח, כדין יבש שנתערב ונתבטל ביבש קודם הפסח שהוא חוזר וניעור בפסח ואוסר התערובת כמו שנתבאר בסימן תמ"ז, אבל כשאופה קודם הפסח, הרי נעשה כל הקמח שבכל מצה ומצה חתיכה אחת ממש על ידי האפיה, ולכך אינו חוזר וניער בפסח. וכל בעל נפש יחמיר לעצמו לכתחלה לחוש לסברא זו). ואף שעיקר מחלוקת הפוסקים אם קמח בקמח יש לו דין יבש ביבש, היא דוקא לענין שלא נטחן ביחד, כדלקמן סי' תמז ס"א (ויש אומרים דקמח שנתערב ... יש לו דין תערובת יבש ביבש. אלא אם כן נתערב תבואה מחומצת בתבואה שאינה מחומצת וטחן את התערובת, אזי יש להקמח היוצא ממנו דין תערובות לח בלח, שעל ידי הטחינה מתערבין ונבללין יפה הקמח של איסור עם הקמח של היתר). מכל מקום חיישינן לדעת הפוסקים שגם קמח שנטחן ביחד יש לו דין יבש ביבש, ולכן טוב שיאפה המצות קודם הפסח.
166. מ"א שם סי' תמז ס"ק יא (ואין זה מבטל איסור לכתחלה, כמ"ש שם ביו"ד). והיינו כמבואר ב שו"ע יו"ד סי' קט ס"ב (יבש ביבש שנתבטל חד בתרי ... אם רוצה לבשלן יחד ואין שם ס', מותר להרבות עליהם כדי שיעור ששים ולבשלן). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק י (מדמי דין זה לתערובת יבש ביבש כשאר איסורין לענין איסור אכילה, דמותר להוסיף כמ"ש בשו"ע יו"ד סי' ק"ט, ולכן גם כאן התיר המ"א לבשל עד שיהא נימוח, והוא הדין דמותר להוסיף, דמאי שנא, אידי ואידי מבטל בידים הוא).
167. שנתבאר לעיל ס"ה (אסור לבטל חמץ בששים קודם הפסח במתכוין כדי לאכלו בתוך הפסח, מפני שהוא כמבטל איסור בידים).
168. והיינו לומר, שאף דעה הב' (דלעיל סט"ו), האוסרת בשאר איסורים לאכול כל התערובת בבת אחת, עכ"פ מודה שלענין זה יש לו דין היתר גמור, כיון שעכ"פ מותר לאכלו כולו בזה אחר זה.
169. ר"ן חולין פ"ז (לו, א) ד"ה גרסי' בגמ' (מיהו כתב הרב רבינו אהרן הלוי ז"ל דכל שנתבטל חד בתרי כיון שלאכול כל אחד ואחד בפני עצמו מותר, אם בא לבשלן כאחד מרבה עליהן כדי שיעור ששים ומבשלן לכתחלה, ומשום מבטל איסור לכתחלה ליכא, שכיון שכל אחד בפני עצמו מותר אין כאן איסור). ט"ז יו"ד סי' קט ס"ק ג (ואין בו משום מבטל איסור, כיון שכל אחד בפני עצמו מותר אין כאן איסור). ש"ך שם ס"ק יג (ואין בו משום מבטל איסור, כיון שכל אחד מותר בפני עצמן, ר"ן שם).
170. היינו בערב פסח אחר חצות, שהחמץ בטל בששים, וביבש ביבש מין במינו – בטל ברוב. וכדלעיל סי"ד (מתבטל ברוב כמו שאר איסורים, לענין שמותר לאכלו בערב פסח משעה ה' עד הלילה). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק י (והערה 520). ובכת"י: ואינו מוסיף עליו אלא כדי שלא יהא חוזר וניעור אחר כך כשיגיע הפסח . וכיוצא בו גם בשאר איסורין לענין איסור אכילה מותר להוסיף על יבש ביבש שנתבטל ברוב עד ס' , כדי לבשלו בקדרה אחת ולאכול אדם אחד את כולם בבת אחת , אפילו לסברת הרשב"א דלעיל , ואין בזה משם מבטל איסור בידים , כמ"ש ביו"ד סי' קט ע יי "ש . וראה גם לקמן סי' תנג סי"א (הרי נתבטל בתוכו ברוב, וכיוצא בזה בשאר איסורין נעשה הכל היתר גמור ואין כאן איסור כלל, לפיכך מותר להוסיף עליו עוד דגן כשר הרבה עד שיהיה ס' כנגדו, ואז יטחון הכל ביחד, כדי שיתבטל קמח החמץ בס' בקמח הכשר קודם הפסח, ויהא מותר לאכול הכל בתוך הפסח, ואין זה מבטל איסור בידים כמו שנתבאר בסי' תמ"ב).
171. בסעיף זה מבואר האופן, שדעה הב' (הנ"ל סט"ו), האוסרת להשהות החטים, מודה לדעה הא' (הנ"ל סי"ד), המתרת להשהות החטים. אמנם דעה הג' (דלקמן סי"ח), אוסרת גם בזה להשהות החטים.
172. ברמ"א סי' קט ס"א (ומותר לאכלן אדם אחד כל אחת בפני עצמה). משא"כ שני בני אדם מותרין לאכול אפילו ברגע אחד. וראה גם בקונטרס אחרון ס"ק י (והערה 518). ובאמת מוצאים אנו (לענין ספק ספיקא בדברים שאינם בטלים), שיש אוסרים אפילו בשני בני אדם, כמבואר ברמ"א בסי' קי ס"ז (אסור לאדם אחד לאכול את כולם, ואפילו שני בני אדם אין לאכלם כולם בבת אחת). וחלק עליו הש"ך שם ס"ק מט (פשטא דמילתא דהתוס' והרא"ש משמע, דבשנים שנים מותר לאכלן לאדם אחד, רק שלא יאכל כולן כאחד, ומשני בני אדם לא הזכירו דבר). וראה פסקי אדמו"ר הזקן שם (אות ג), שמדברי רבינו נראה שפוסק כהש"ך. ונידון דידן הוא קל יותר מנידון ספק ספיקא בדברים שאינם בטלים, כמבואר בש"ך שם ס"ק מח (ואף על גב דבחתיכה שאינה ראויה להתכבד יש מתירים לאכלה לאדם אחד לעיל רס"י ק"ט, שאני התם כיון דנתבטל מן התורה וגם מדרבנן ברוב בלא ספק ספיקא, משא"כ הכא דלא שרי אלא מטעם ספק ספיקא). וכיון שאפילו בספק ספיקא, קיי"ל ששני בני אדם מותרין לאכול כל התערובת אפילו ברגע אחד, מכל שכן בנידון דידן. * אמנם אחר כך הובאה שם ברמ"א דעה נוספת (ויש מחמירין להשליך אחד או ליתן לאינו יהודי. ואינו אלא חומרא בעלמא). והיינו דלא סגי במה שנותן אותו לאדם שני לאכול, אלא צריך להשליכו לגמרי, או ליתנו לנכרי. חומרא זו הובאה גם לקמן סי' תמז סט"ז (ויסיר חתיכה אחת לפי המנהג שנתבאר ביו"ד סי' ק"ט), וסי"ז (ויסיר כלי אחת לפי המנהג שנתבאר ביו"ד סי' ק"ט). וראה פסקי אדמו"ר הזקן סי' קט ס"א אות ה. ולקמן שם (הערה 137). אמנם כאן לא הובאה חומרה זו, שהרי לדעה הא' (דלעיל סי"ד) מותר בכל אופן, וכאן אנו דנים לדעה הב' (דלעיל סט"ו), למצוא היתר להשהות החטים במקום הפסד מרובה. בזה לא החמיר כחומרת המנהג הנ"ל להסיר חתיכה אחת, וסגי במה שמוכרה לישראל אחר. ובפרט שכאן לא מדובר בהיתר אכילה בפסח, כי אם להשהותם, ובזה לא החמיר כחומרת המנהג הנ"ל.
173. ט"ז סוס"י תמז ס"ק יח (וביבש ביבש ... לאחר הפסח שרי ... דהא כאן לא עבר על בל יראה, כיון דמן התורה חד בתרי בטיל, ואפילו מדרבנן האיסור אינו אלא מצד חומרא דמשהו, ולא שייך למיקנסי'). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק י (ודאי כוונת הט"ז אף לדעת הרא"ש שם, אסור מצד חומרא דמשהו דחוזר וניעור אף לענין להשהותו). דאף לדעת הרא"ש המובא לעיל סי"ד, שמתיר בשאר איסורים לאכול כולו בבת אחת, מכל מקום מודה שבפסח אסור אפילו להשהותו, מצד חומרא דמשהו. אלא שאם עבר עליו הפסח אין קונסים אותו עבור זאת. והיינו שלא רק בדין שבסי"ד (שבזה מותר רק לדעה הא' דלעיל סי"ד), אלא אפילו בדין שבסי"ז (שמותר גם לדעה הב' דלעיל סט"ו), מכל מקום אסור להשהותו. * גם הפר"ח אוסר בזה, אף לענין לח בלח, ואף לענין טעמו ולא ממשו, ויתבאר בקונטרס אחרון שם. ולא קיי"ל כוותיה בזה. וכאן אנו חוששים רק לדעת הט"ז, שעכ"פ ביבש ביבש חוזר וניעור, אף שלא להשהותו בפסח.
174. כדלעיל סי"ד, שבכל אופן יבש ביבש חוזר וניעור לאסור האכילה בפסח. * ובאמת הובאה עצה נוספת להתירו אפילו באכילה, כדלקמן סי' תמז סי"ד (חמץ בפסח שנתערב יבש ביבש, כגון חתיכת חמץ באלף חתיכות מצה, ונאבדה אחת מהחתיכות מן העולם לגמרי, כגון שנאכלה בשוגג או שנשרפה, הרי כל התערובת מותר אפילו באכילה, שאנו תולין לומר אותה החתיכה של חמץ היא שנאבדה מן העולם). והיינו אפילו נתערבה, ונאבדה מן העולם, בתוך הפסח. ומכל שכן אם נתערב קודם הפסח, כדלקמן סי' תנג סי"ב (חטה אחת שנפלו עליה מים ונתבקעה, ואחר כך נתייבשה ונפלה לתוך כרי גדול של חטים ... יסיר חטה אחת מהכרי ויאכלנה או ישליכנה לאיבוד קודם הפסח, והשאר מותר לו אפילו לטחנם בתוך הפסח ולאכול. לפי שיש כאן ב' ספיקות להקל). והיינו שכיון שהוא עדיין קודם הפסח, מותר אפילו לאכלה או לאבדה בידים, והשאר יהי' מותר לאכילה בתוך הפסח. אמנם כאן אין עצה זו מועלת, כדלקמן שם (אסור לו לאכול חתיכה חתיכה לבדה, אלא צריך שיאכל שתים ביחד בבת אחת, דהיינו שיקח מעט מהחתיכה אחת ומעט מהחתיכה אחרת ויבלעם ביחד בבת אחת, כדי שבבליעה זו יהיה בה בודאי היתר ברור... אף בחתיכה אחת שהוא בולע יש בה בודאי גם מההיתר, שהרי לא נתערב בכרי אלא חטה אחת מחומצת. לפיכך אם נתערבו בכרי כל כך חטים מחומצות, עד שבחתיכת מצה שהוא בולע אין בה פי שנים כנגד החטים המחומצות, כדי שיהיה בחתיכה זו היתר ברור כל כך כמו החשש איסור ... אין לו לכרי זה תקנה, אפילו להשהותו עד לאחר הפסח). והיינו שכל המציאות "שבבליעה זו יהיה בה בודאי היתר ברור", שייכת באחת משני אופנים: (א) בחתיכת חמץ שנתערבה בחתימות מצה, "דהיינו שיקח מעט מהחתיכה אחת ומעט מהחתיכה אחרת ויבלעם ביחד בבת אחת". (ב) בחטה אחת מחומצת שנתערבה בחטים כשרות, כיון ש"בחתיכה אחת שהוא בולע יש בה בודאי גם מההיתר". משא"כ בחטים מחומצות רבות שנתערבו, לא שייכת מציאות זאת, כי כל מה שיוכל להכניס לפיו בפעם אחת, אפשר שהוא מהחטים המחומצות לבד. וכיון שאין לכרי זה תקנה להתירו באכילה, שוב גזרו שלא להשהותו שמא יבא לאכלו. ונתבאר לקמן סי' תמז שם (והערה 119).
175. כן תוקן בהגהת מהרי"ל. ובכת"י: הרי אסור .
176. שו"ת ה רשב"א סי' תפה בשם הגאונים (ולהצניעו עד לאחר הפסח מסתברא גם כן שהוא אסור). הגהות מיימוניות סוף הל' חמץ ומצה (אם נתערבו חטי חמץ בחטי כשר ולא נודע עד לאחר הפסח, אף על פי דקנסא קניס רבי שמעון הואיל ועבר עליו בל יראה ובל ימצא, מכל מקום די לו בזה דיוליך הנאה לים המלח). מרדכי רמז תקסט בהג"ה (ועוד כתב ראבי"ה על תבואה שירד עליה דלף ... נתערב קצת מן החטין שנתבקעו בשאר הכרי אחר התערובת קודם הפסח ומחמת שנתייבשו החטין אין המבוקעין ניכרין ... אף על גב דאינו ניכר הוי כמונח בבור ואסור להשהותו), בשם ראבי"ה סי' תיב (התבואה שירד עליה הדלף ... נתערבו מהן בשאר החיטים מעט בשלשה [ק]מצים מאותן שנתבקעו ... אף על גב דלא ידע להכירו, והוה ליה כאילו חמצו מונח בבור ועבר עליה, ואסור להשהותן). עי ין סי' תנג סי"ב (ואפילו חטה אחת שנפלו עליה מים ונתבקעה, ואחר כך נתייבשה, ונפלה לתוך כרי גדול של חטים, אם אינו רוצה לטחנם קודם הפסח אסור להשהותם, כדין יבש ביבש שנתבטל קודם הפסח, כמו שנתבאר בסי' תמ"ב).
177. ח"י ס"א (דעכ"פ אסור להשהותו מדרבנן, וצריך ביעור בנמצא תוך פסח). וכן הוא לעיל ס"ז וסי"ג, ולקמן ס"כ. אמנם גם לדעה זו האוסרת להשהותן; ואפילו נתערב בפסח, שלדברי הכל אסור להשהותן, מכל מקום לא גזרו על הנאתו, ומותר למכרן לנכרי, כדלקמן סי' תמז ס"א (התירו חכמים ... בחמץ שנתערב יבש ביבש, דהיינו ככר של חמץ שנתערב עם שני ככרות של מצה, שהאיסור וההיתר אינן נבללין זה בזה, אלא כל אחד ואחד עומד בפני עצמו, רק שאין אנו מכירין את האיסור, ואילו היינו מכירין אותו היה אפשר להפרידו משם, ולפיכך כשמוכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, כיון שאינו נוטל דמים בעד האיסור הרי זה כאלו מפרידו מן ההיתר). וכן הוא לקמן סי' תמז סט"ז (ואפילו נתערבה חתיכה זו באלף חתיכות יבש ביבש, כולן אסורות באכילה, אלא ימכרם לנכרי חוץ מדמי איסור שבהן, כמו שנתבאר למעלה). ולפי דעה זו שאסור להשהותן בפסח, יהי' דינו כדלקמן שם (רק שיזהר למכור כל התערובת תיכף ומיד שנתערב בו החמץ, שאסור להשהותו בפסח).
178. וכן הוא לקמן סי' תמז סכ"ב, במוסגר (ויש חולקין, ויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק). ונתבאר לעיל (הערה 136), דהיינו שאם אין הפסד מרובה יבערו. ואם יש הפסד מרובה בביעורו ימכור חלקו, ואם גם בזה יש הפסד מרובה, יש לסמוך על המתירים להשהות כולו, כדלעיל סט"ו. * אבל ראה לקמן שם שפסק בתחלה לאסור בסתם, ואחר נוסף בחצאי עיגול (ויש חולקין, ויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק). ויתירה מזו לקמן סי' תנג סי"ב (ואפילו חטה אחת שנפלו עליה מים ונתבקעה, ואחר כך נתייבשה, ונפלה לתוך כרי גדול של חטים, אם אינו רוצה לטחנם קודם הפסח אסור להשהותם, כדין יבש ביבש שנתבטל קודם הפסח, כמו שנתבאר בסי' תמ"ב). והיינו שסתם לאסור כדעה שלפנינו, וציין לכאן. וכן נראים הדברים לכאורה לקמן סי' תסז ס"ז (דגן שנטבע בנהר, ושהה שם שיעור מיל או יותר, אף על פי שנתרכך במים וקרוב להתבקע, אינו חמץ ודאי אלא ספק. לפיכך אם נתנגב ונתייבש ונתערב בדגן אחר ... יש מתירין ... ויש חולקין על זה ... ומכל מקום במקום הפסד מרובה ... יש לסמוך על סברא הראשונה להתיר להשהות התערובת עד לאחר הפסח ... אבל אם אין שם הפסד מרובה אין להקל, אפילו נעשה קודם הפסח, אלא יעשה כמו שנתבאר בסי' תמ"ב). והיינו שלא התיר שם מטעם זה אלא כשלא נתבקע עדיין, וגם זה לא התיר אלא במקום הפסד מרובה. משא"כ בנתבקע לא התיר להשהות התערובת עד לאחר הפסח, אפילו בהפסד מרובה. [ואף שנתבאר לקמן סי' תסו סי"א (לדברי הכל מותר להשהות הקמח לאחר שריקדו עד לאחר הפסח, שהרי אף להאומרים שתערובת לח בלח שנתבטל בס' קודם הפסח חוזר וניער בפסח ואסור לאכלו, אף על פי כן מותר להשהותו), הרי שלומד מדין תערובת לח בלח גם לדין יבש, שמותר להשהותו. מכל מקום אינו מסתפק בזה שם, ומוסיף עוד טעם להיתר (כיון שאיסור שהייה זו אינה אלא מדברי סופרים (שהרי אין שם פירור כזית), וגם אין כאן חמץ ודאי, אלא ספק שמא יצא פירור דרך נקבי הנפה. לכך יש לסמוך על האומרים שיבש בלח מתבטל, וכבר נתבטלו הפרורים בתוך הקמח קודם הפסח, ולפיכך מותר להשהותו)]. וגם כאן, בנוסח כתב היד, סתם כדעה זו: ( הרי אסור גם כן להשהותם ). ומצויין בכת"י: משמעות הרמב"ם פ"ד הי"ב (דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל לאדם כלל, או שאינו מאכל כל אדם כגון התריא"ק וכיוצא בו, אע"פ שמותר לקיימו אסור לאכלו עד אחר הפסח) , (והה"מ) שם (שאפילו נתערב כמה זמן קודם הפסח אסור לאכלו בפסח שחוזר וניעור), והיינו שאם היה מאכל אדם היה אסור גם להשהותו. וריש פ"א . והטור רס"י תמב (ולדבריו אסור להשהותן בפסח ... היכא שאיסורו בעין כמו שהיה מעיקרא חמיר טפי), לפירוש הב"ח שם ס"ב ד"ה ומ"ש הני מילי (יראה לעניות דעתי דהכי פירושו ... היכא שאיסורו בעין אף לאחר שנתערב כמו שהיה מעיקרא, כהנך דמתניתין דהפירורין והשעורין הן נשארין בעין בתערובתן, ונאכל אותו חמץ מעורב עם דברים אחרים אלא שאינו ניכר, חמיר טפי ... ומשום הכי נמי לענין איסור שהייה יש להחמיר ... וכך מצאתי להדיא במרדכי הארוך (סי' תקסט בהג"ה), בדברי ראבי"ה (סי' תיב), אחיטין שירד עליהם דלף, ומחמת שנתייבשו החיטין אין המבוקעין ניכרים, וכתב וז"ל ... הכא אף על גב דאינו ניכר הוי כמונח בכד ואסור להשהותו וכו' עכ"ל). ורשב"א , ומרדכי , והגהות מיימוניות , וט"ז סוס"י תמ"ז . דלא כמ"א סי' תמ"ז ס"ק יא (כמצויין לעיל). * אלא שמכל מקום מסיק כאן לסמוך בהפסד מרובה על דעת המ"א. ונתבאר הטעם בקונטרס אחרון סוף ס"ק י (ומכל מקום בהפסד מרובה וכהאי גוונא יש להקל, שהרי דעת השו"ע בסי' תס"ו ס"ד, דלא אמרינן חוזר וניעור לענין להשהותו, עיי"ש במ"א, ובמה שכתבתי שם). והיינו מה שנתבאר בשו"ע שם (אם נתייבש הלחלוחית לא מהני ריקוד, דמיפרך ומתערב עם השאר, ואסור לאכלו בפסח, אלא ירקדנו וישמרנו עד אחר הפסח). ופירש במ"א שם ס"ק ט (חוזר וניעור ... ואם כן אסור לאוכלו ומותר להשהותו). ונתבאר לקמן שם סי"א (שהרי אף להאומרים שתערובת לח בלח שנתבטל בס' קודם הפסח חוזר וניער בפסח ואסור לאכלו, אף על פי כן מותר להשהותו). דהיינו שמדין תערובת לח בלח שמותר להשהותו, למדים לדין תערובת יבש ביבש, וכמבואר בקונטרס אחרון ס"ק י (דעת המ"א דסבירא ליה דמשום חוזר וניעור לחוד אין איסור להשהות. וראייתו אפשר מהסוברים דאף לח בלח חוזר וניעור, ואפילו הכי מותר לקיימו). ויתבאר בהערות לקמן שם (הערה 523), ובסי' תסו סי"א. * ומכל זה רואים אנו, שאף שהלכות פסח נכתבו על ידי רבינו בשנת תקל"א, בהיותו יושב בשבת תחכמוני אצל הרב המגיד במעזריטש (ראה "תולדות חב"ד ברוסיא הצארית" פרק טו). מכל מקום הי' רבינו מוסיף ומתקן בהם מזמן לזמן. וכן הוא לקמן סי' תמח סי"ב, שאחרי הדפסת הסדור על ידי רבינו, הוסיף בנוסח השלחן ערוך שלו: "אך כל איש אשר יראת ה' נגע בלבו לצאת ידי כל הדעות במכירת חמץ, שתהי' מכירה גמורה לדברי הכל, יכתוב השטר מכירה כנוסח הכתוב בסידור ". ופשוט שלא מדובר במהדורא קמא ומהדורא בתרא (ראה קובץ יגדיל תורה נ.י. חוב' י ע' 8. עבודת הקודש ע' יג). אלא שמזמן לזמן הי' מוסיף ומתקן בו (כדלקמן הערה 688).
179. כדלעיל סי"ד (ונתערבו בחטים יבישים כשרים הרבה מהם, מותר להשהותם עד לאחר הפסח ... לפי שהאיסור שנתבטל ברוב נתהפך להיות היתר) ואילך.
180. כדלעיל ס"ה (אסור לבטל חמץ בששים קודם הפסח במתכוין כדי לאכלו בתוך הפסח, מפני שהוא כמבטל איסור בידים).
181. סעיף ה (אבל מותר לבטל החמץ בס' קודם הפסח כדי להשהותו עד אחר הפסח). ובכת"י: בשם הב"ח כאן ס"ו ד"ה ומ"ש דמותר (מותר בתחלה לערבן ולהשהותן ... וכך מבואר בדברי הרא"ש בריש פרק כל שעה (סוס"י א) גבי אלמורי"א, דכל היכא שמערב חמץ בכוונה דינו כאילו מערבו בתחלה כדי להשהותו. ומכאן למד רבינו מה שפסק לקמן בסוף סימן תמ"ז דכל היכא שאינו עובר על תערובתו מותר לערבו בתחלה ולהשהותו), ושם ריש ס"ו ד"ה ומ"ש אלא (דכל שנתבטל בששים חשבינן ליה כאילו לא היה שם חמץ כלל. ודוקא להשהותו, אבל לאכלו בפסח אסור). וה פר"ח סי' תסז ס"א ד"ה וא"ת (כל שעירבם מיקמי פסח ... יהא מותר להשהותן בפסח).
182. ט"ז סוס"י תמז ס"ק יח (וביבש ביבש נראה דלא מבעיא דחד בתרי ... אלא אפילו חד בחד מותר, עכ"פ על ידי פדיון). וכן הוא לקמן סי' תמז סס"א (ואם אין בתערובת רוב כנגד חמץ זה, כגון שנתערב אחד באחד או שנים בשנים, צריך לפדות את החמץ ואחר כך יאכל את כל התערובת, או שימכור הכל לנכרי ולא יקבל ממנו רק מחצית הדמים, דהיינו דמי היתר בלבד).
183. סעיף ג (וכן יכול למכור כל התערובות לנכרי חוץ מדמי איסור, דהיינו שלא יטול ממנו דמים רק מה שהתערובת הוא שוה בלא החמץ שבתוכו, דנמצא שאינו נהנה כלל מהחמץ).
184. הגהות מיימוניות סוף הל' חמץ ומצה (ויזהר שלא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל אחר). הובא בב"י סוס"י תמז. מ"א סי' תמז ס"ק מה (ויזהר שלא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל). וראה גם לעיל ס"י (אם הוא דבר שאין לחוש שמא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל ויאכלנו), ובנסמן שם (הערה 115).
185. כמבואר בשו"ע יו"ד סי' קיב ס"ב (יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחים פת מנחתום העובד כוכבים, במקום שאין שם נחתום ישראל). לעיל סי' שכה ס"ו (במקומות שנוהגים לאכול פת של פלטר נכרי). לקמן סי' תמח ס"א (במקום שנוהגין היתר בפת של נכרי).
186. מרדכי ע"ז רמז תתל (ליתן לפועליו מותר, כגון לכתת הלחם לשני חלקים, דבענין זה ליכא למיחש דילמא אתי לזבוני לישראל, דאיכא הכירא טובא). שו"ע שם סי"א (ואם פיתת הלחם לשנים, מותר לזבוני לעובד כוכבים). וראה גם לקמן סי' תמה ס"ט (רק שיזהר לפרר הפת קודם שימכרנו לנכרי, אם הוא מקום שנוהגין היתר בפת של עכו"ם, מטעם שנתבאר בסי' תמ"ב).
187. רמ"א שם סי"א (ולכן נהגו שלא לקנות חתיכות פת מן העובד כוכבים, דחיישינן שמא הוא פת איסור ומכרה לו ישראל כך).
188. סעיף ב (לא ימכור ממנו הרבה לנכרי אחד, גזירה שמא יחזור הנכרי וימכרנו או יתננו לישראל אחר, שאינו יודע שנפלו עליו מים, ויאכלנו הישראל בפסח).
189. גמרא דף מג , א (תניא על חמץ דגן גמור ענוש כרת על עירובו בלאו דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים על חמץ דגן גמור ענוש כרת על עירובו בלא כלום ... רב יהודה ... אמר .. עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם אלא חמץ דגן גמור על ידי תערובת, אבל נוקשה בעיניה לא אמר). ר"ן יג, סע"א (וחכמים אומרים ... על עירובו בלא כלום, פירוש וכל שכן נוקשה בעיניה דפטור). רי"ף יג, א (אף על גב דאמור רבנן על עירובו בלא כלום, מילקא הוא לקי אבל איסורא איכא), לפירוש הרא"ש פ"ג סוס"י א (ומדפירש רב אלפס דברי חכמים, מכלל דאית ליה הלכה כחכמים), וטור (ורי"ף פסק כחכמים שאין לאו, לא בתערובת חמץ ולא בחמץ נוקשה, אלא איסור דרבנן), ור"ן שם (קי"ל ... כרבנן דפליגי עליה דר' אליעזר ... וכל שכן דקי"ל דנוקשה בעיניה בלא כלום ... וזהו דעת הרב אלפסי ז"ל שפסק בסמוך כרבנן). שו"ע סוס"י תמז (חמץ נוקשה אפילו בעיניה אינו אסור בהנאה אחר הפסח), ומ"א שם ס"ק מו (שהרי לא עבר עליו בבל יראה מן התורה), וסי' תמב ס"ק א (פסק בסוס"י תמ"ז דחמץ נוקשה וכו' לא עבר עליו בבל יראה מן התורה, אם כן סבירא ליה שאין לאו גם כן באכילתו).
190. משנה מח, ב (שיאור ישרף והאוכלו פטור), ופרש"י שם (שיאור, שלא החמיץ כל צרכו).
191. סעיף יג (בצק ... שהכסיפו פניו (פירוש מראה לובן הנוטה לשחרות שקורין בלייכלי"ך בל"א), כאדם שעמדו שערותיו מתוך פחד ורתת, שפניו מכסיפין, דהיינו שנשתנית צורתו, הרי זה אסור באכילה ובהנאה מדברי סופרים כחמץ גמור, והוא נקרא חמץ נוקשה, שאינו ראוי לאכילה מחמת חמיצותו שלא גמר כל צרכו).
192. רש"י מג, א ד"ה שיאור (שיאור דנוקשה הוא דאינו ראוי לאכילה, הואיל והחמיץ קצת ולא גמר), וד"ה מאן תנא (נוקשה הוא דאינו ראוי לאכילה). ר"ן פ"ג יג, א ד"ה זומא (נוקשה בעיניה, כלומר חמץ שאינו ראוי לאכילה). סמ"[ג] ל"ת עט ל, ד (נוקשה פירושו רע וקשה לאוכלו). מ"א ס"ק א ד"ה וחמץ נוקשה (ורש"י ור"ן פירשו חמץ רע שאינו ראוי לאכילה. וכ"כ הסמ"ג). אלא שלפום ריהטא אינו מובן, שהרי כל עיסה אינה ראויה לאכילה, גם אם הגיעה לחימוץ. על כן מבאר רבינו, שהכוונה היא "אף כשיאפו אותה לא תהא ראויה לאכילה". וכן לקמן בסמוך (כשיאפו אותה). משא"כ עיסה שהגיעה לחימוץ עוברים עליה מן התורה, אף שכפי שהיא עתה אינה ראויה לאכילה.
193. משנה דף מ[ב] , א (קולן של סופרים). גמרא שם סע"ב (דסופרים נמי מדבקין בהו ניירותיהן).
194. בכת"י: מאבק.
195. פירוש המשניות להרמב"ם שם (בצק שעושין אותו כורכי הספרים מאבק בית הריחים, ומדבקים בו כל מה שרוצים לדבק).
196. רש"י דף מג , א ד"ה כותח ושכר (וקולן דנוקשה הוא ובעיניה ... ולאו בני אכילה נינהו). ר"ן שם (וקולן של סופרים ... נוקשה בעיניה, כלומר חמץ שאינו ראוי לאכילה). ומוסיף רבינו ומבאר, דהיינו "כשיאפו אותו" לא יהי' ראוי לאכילה (כדלעיל הערה 192).
197. משנה מח, ב (שיאור ישרף, והאוכלו פטור). גמרא מג, א (שיאור ישרף, אלמא אסור בהנאה).
198. ר"ן יג, א (כיון דאיסורא דרבנן מיהא איכא צריך ביעור ... הצריכו לבער הכל אפילו נוקשה, דילמא אתי למיכל מיניה).
199. מ"א ס"ק א (וצריך לומר דעכ"פ ראוי לאכילה קצת, דהא כתב הר"ן דגזרינן דלמא אתי למיכל מיניה). ח"י ס"ק ה (בחמץ נוקשה דאסור ליה להשהותה לכתחלה, אע"פ שאינו מאכל אדם, מכל מקום ראוי לאכילה על ידי הדחק. אחרונים בשם הפוסקים). וכאן לכאורה בהכרח לומר, שעל ידי הדחק הוא ראוי לאכילה אפילו בלא אפיה, שהרי אין רגילים לאפותה כך (ראה לעיל הערה 192).
200. ח"י ס"ק א (דעכ"פ אסור להשהותו מדרבנן, וצריך ביעור בנמצא תוך פסח). וכן הוא לעיל ס"ז וסי"ג וסי"ח.
201. סעיף ז (לא יברך על ביעור זה, כיון שאין צריך לבערו רק משום חשש תקלה שמא יאכל ממנו, אבל הביעור מצד עצמו אין בו מצוה לא שייך לברך על מצות ביעור). והיינו כיון שחכמים לא הצריכו לבערו אלא משום חשש תקלה שמא יבוא לאכלו, אבל לא גזרו עליו איסור בל יראה. ונתבאר לקמן סי' תמו קונטרס אחרון ס"ק א (בחמץ שאין צריך לבערו אלא משום תקלה, אינו עובר עליו בבל יראה מדברי סופרים, כמ"ש המ"א סוף סי' תמ"ז. עיין שם חילוק זה מבואר מדבריו להדיא לענין חמץ נוקשה, ומדבריו נשמע דעל ביעור חמץ נוקשה אין לברך, וכמ"ש בפנים בסי' תמ"ב). והיינו כמובא בהערה הבאה, ממ"א סי' תמז ס"ק מו.
202. ר"ן פ"ג (יג, א) ד"ה ולפיכך (נוקשה ... מסתברא דכיון דביעורו מדרבנן בעלמא הוא, אם השהה אותו ולא ביערו, לאחר הפסח מותר בהנאה). שו"ת הריב"ש סי' ג (חמץ נוקשה אפילו בעיניה אינו אסור בהנאה אחר הפסח, שהרי לא עבר עליו מן התורה בבל יראה ובל ימצא, כיון שאינו חמץ מן התורה). שו"ע סוס"י תמז סי"ב (חמץ נוקשה אפילו בעיניה אינו אסור בהנאה אחר הפסח). מ"א שם ס"ק מו (שהרי לא עבר עליו בבל יראה מן התורה, וליכא למקנסיה). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ט, דהיינו שאין לו עיקר מן התורה, שחכמים לא הצריכו לבערו אלא כדי שלא יבוא לאכלו, אבל לא גזרו עליו איסור בל יראה, ולכן לא קנסוהו. סיכום פרטי הלכה זו, ראה לעיל הערה 15.
203. ריב"ש שם (וכיון שלא עבר בבל יראה וב"י אלא מדרבנן נראה שמותר בהנאה, ואסור באכילה). פר"ח סוס"י תמז (דכיון דביעורא מדרבנן בעלמא הוא, אם השהה אותו ולא ביעור לאחר הפסח מותר בהנאה). ח"י שם ס"ק נג (אבל באכילה אסור אם הוא בעיניה, כן הוא במוצא הדין שבב"י בשם הריב"ש סי' ג' להדיא). אליה רבה שם ס"ק מו (אבל באכילה אסור).
204. בזה בא לבאר טעם החילוק בין חמץ נוקשה שאסרו באכילה, לבין תערובת מין במינו, שהתירו אף באכילה, כדלעיל סי"ג (ואם עבר הפסח ולא ביער הרי הן מותרין אפילו באכילה). ואף שכתב האליה רבה שם (ולפי זה הוא הדין מין במינו כגון קמח בקמח שנתבטל ברוב קודם פסח, דמותר לאחר הפסח בהנאה, אבל באכילה אסורין), כמובא לעיל (הערה 134). מחלק רבינו בינם, כיון שחמץ נוקשה "יש עליו שם חמץ שעבר עליו הפסח". ואם הוא נוקשה וגם מעורב, יתבאר לקמן סכ"ב שמותר לקיימו בפסח.
205. מ"א ס"ק א ד"ה וחמץ נוקשה (וצריך לומר דמעולם לא היה ראוי לאכילה, דאם היה חמץ גמור ראוי לאכילה אסורה עד שיפסל מלאכול לכלב).
206. כדלעיל (הערה 199).
207. ברייתא דף מה , ב (ת"ר הפת שעיפשה, ונפסלה מלאכול לאדם, והכלב יכול לאוכלה ... נשרפת עם הטמאה בפסח).
208. רמב"ם פ"א ה"ב (איסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא). מ"מ שם (ואין דעת רבינו לחלק ביניהם וכן נראה עיקר). מ"א ס"ק יד (ואין חילוק בין חמץ לשאור).
209. תוספתא פ"ג ה"ב (מלוגמא שנסרחה אין צריך לבער). שו"ע ס"ב (נפסלה מלאכול לכלב, ומלוגמא שנסרחה, אינו חייב לבער).
210. פירוש המשניות להרמב"ם שביעית פ"א מ"א (מלוגמא, מלה מורכבת, מלא לוגמא, ולוגמא שם כל צד מצדדי הפה, רוצה לומר לעיסת אוכל, לפי שדרך ללעוס לעיסה אחת חטים או תאנים או זולתם, ושמים על הנפחים והפצעים שבגוף). ח"י ס"ק ז (ומלוגמא פירוש תחבושת עשויה מקמח ותאנים וכיוצא בהם, שאדם לועס ונותן על גבי המכה). והיינו כדתנן לט, ב (לא ילעוס אדם חיטין ויניח על מכתו מפני שהן מחמיצות). לקמן סי' תסו ס"ג.
211. ברייתא שם (נשרפת). ר"ן יד, רע"א (שאור לא חזי לאכילה ואפילו הכי אסריה רחמנא). פרי מגדים א"א ס"ק ג (הא ראוי לכלב, בכל ענין מן התורה אסור ... משמע מן התורה אסור).
212. ברייתא מה, ב (הפת שעיפשה ... והכלב יכול לאוכלה ... נשרפת עם הטמאה בפסח ... עד שיפסל מלאכול לכלב). רי"ף יג, ב (הא אם נפסלה מלאכול לכלב אינה צריכה שריפה. ותנן נמי כל המיוחד למאכל אדם טמא עד שיפסל מלאכול לכלב, הא אם נפסל מלאכול לכלב נפיק ליה מתורת אוכל והוה לי' עפרא בעלמא). שו"ע ס"ב (הפת עצמה שעיפשה ונפסלה מלאכול הכלב ... אינו חייב לבער), וס"ט (חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו ונפסל מאכילת הכלב ... מותר לקיימו בפסח). וכן הוא לעיל סי' תלג סכ"ה (נתעפש באורך הזמן או נמאס עד שנפסל מאכילת כלב, ואין צריך לבערו כלל, כמ"ש בסי' תמ"ב).
213. ראב"ד פ"ד הי"א (בירושלמי מפרש בשנסרחה ולבסוף נתחמצה), לפירוש ה מ"מ שם (דברי הירושלמי הם בנתחמצה בפסח ובכה"ג בעינן נסרחה ולבסוף נתחמצה, ודברי התוספתא הם בנסרחה קודם הפסח, דכי אתא פסח לא חל עליה איסור חמץ, דהא הות סרוחה והוה לה כפת שעפשה ונפסלה מלאכול לכלב, דודאי נתחמצה ולבסוף עפשה). ר"ן יד, א (מלוגמא שנסרחה אינו חייב לבער, פירוש שנסרחה קודם הפסח [ואף על פי שהחמיצה ולבסוף נסרחה], דהוה ליה כחרכו קודם לזמנו (דף כא ב), שמותר בהנאתו אחר זמנו, אבל נסרחה בפסח [אם נתחמצה ולבסוף נסרחה, חייב בביעור, דכיון דחל עליה איסורא לא פקע, אבל] אם נסרחה ולבסוף החמיצה, הוי כחרכו קודם זמנו, דהא לא חל עלה איסורא, הילכך אינו חייב לבער. והכי איתא בירושלמי). טור ושו"ע ס"ט (חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו ונפסל מאכילת הכלב ... מותר לקיימו בפסח). מ"א ס"ק ג (ואם נתעפש ונסרח אחר זמן איסורו חייב לבער).
214. ומותר אף ליהנות מהם בפסח, כדלקמן סי' תמה סי"א (ואפילו לאחר שהגיעה שעה ששית מותר ליהנות ממנו, אם כבר נתחרך ונפסל מאכילת כלב קודם שעה ששית). אבל לא לאכלו, כדלקמן סל"ב (חמץ שנתעפש ונפסל מאכילת כלב, או ששרפו באש קודם זמן הביעור ונחרך עד שאינו ראוי לכלב, אע"פ שמותר לקיימו בפסח, אסור לאכלו בפסח).
215. רי"ף שם (נפיק ליה מתורת אוכל והוה לי' עפרא בעלמא). פר"ח ס"ב (הטעם מכיון שנפסל מאכילת כלב לא הוי אלא עפרא בעלמא).
216. ירושלמי פ"ב ה"ו (מלוגמה שנסרחה, אית תניי תני זקוק לבער, ואית תניי תני אין זקוק לבער, מאן דאמר זקוק לבער בשנתחמצה ואחר כך נסרחה, ומאן דאמר אינו זקוק לבער בשנסרחה ואחר כך נתחמצה), לפירוש מ"מ ור"ן שהועתקו לעיל.
217. ר"ן רפ"ב (ה, ב) ד"ה חרכו (אבל לאחר זמנו לא פקע אסוריה עד דשריף ליה לגמרי). וכן הוא לקמן סי' תמה ס"ד (כיצד מבער, שורפו עד שנעשה פחמים (אבל אם לא נעשה פחם, אע"פ שנחרך ונפסל מאכילת כלב, אסור להשהותו בפסח, כיון שלא נפסל מאכילת כלב עד לאחר זמן הביעור, כמו שנתבאר בסי' תמ"ב)). וכן אסור ליהנות ממנו, כדלקמן סל"ד (כיון שלא נפסל עד לאחר זמן הביעור, כבר נאסר בהנאה קודם שנפסל, ואין איסור זה נפקע ממנו לעולם). וגם אחרי שנשרף לגמרי ונעשה פחמים או אפר, עדיין אסור ליהנות בו, כדלקמן סי' תמה ס"ח (ואף הפחמים והאפר של החמץ אסורים בהנאה). וראה דברי אליהו פסחים סי' יד אות ג.
218. דלקמן סי' תמה ס"ד-ה (כיצד מבער, שורפו עד שנעשה פחמים ... או פוררו לפירורין דקים וזורה אותו לרוח, או פורר וזורק לנהר ... ואם משליכו לבית הכסא הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי).
219. רמב"ם פ"ד הי"ב (דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל לאדם כלל, או שאינו מאכל כל אדם, כגון התריא"ק וכיוצא בו, אע"פ שמותר לקיימו אסור לאכלו עד אחר הפסח, ואע"פ שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא הרי זה אסור לאכלו). טור ושו"ע ס"ד.
220. מ"א ס"ק ו (פירוש, חמץ גמור בעודו משובח). פר"ח . ואף שנתבאר לעיל ס"כ (אם היה ראוי לאכילה משנתחמץ ואחר כך נפסל מאכילת אדם ... חייב לבערם מן התורה). מכל מקום הותר כאן כשנתערב בדבר שבתחלה לא היה ראוי למאכל אדם. וכן לקמן סכ"ג (הרי זה מותר לקיימן בפסח, שכשהגיע זמן הביעור כבר ... נפסל מאכילת אדם ונעשה כחמץ נוקשה. וכיון שהוא מעורב בדברים אחרים שבעריבה, אין צריך לבערו, שכבר נפסדה צורתו על ידי התערובות). הרי שהותר אף שבתחלה הי' ראוי לאכילה משהחמיץ. והיינו שכל מקום שנפסדה צורתו, דינו כנפסל מאכילת כלב, שמותר להשהותו, אף אם היה ראוי בתחלה, כל זמן שנפסלה צורתו קודם זמן איסורו. וראה ח"י ס"ק ה (לא גזרינן דלמא אתי למיכל, כיון שאינו ראוי לאכילה כלל, משא"כ בחמץ נוקשה דאסור ליה להשהותה לכתחלה, אע"פ שאינו מאכל אדם, מכל מקום ראוי לאכילה על ידי הדחק). והנה על טעם ההיתר להשהותו שכתב הרמב"ם פ"ד ה"י-יא (שהרי נפסדה צורת החמץ), חלק עליו הראב"ד שם (מטעם אחר ולא מטעמו ... אין זה טעם אלא שכבר נפסל מן אכילת הכלב). אמנם גם הרמב"ם סובר שיש לו דין נפסל מאכילת כלב, וכנ"ל.
221. אבל חמץ נוקשה שנתערב במאכל אדם, יתבאר לקמן סי' תמז סי"ח (בערב פסח משעה ששית עד הלילה, שהחמץ אסור אז באכילה ובהנאה מן התורה, מכל מקום ... מתבטל בששים כשאר איסורין ... וכן הדין בחמץ נוקשה אפילו בתוך הפסח ... דינו כחמץ גמור בערב פסח משש ולמעלה). והיינו שאם נתבטל בו מותר אפילו באכילה, ואם לא נתבטל בו (מטעם שאין בו ששים, או מטעם מטעם שדרך עשייתו כך, כדלקמן בסמוך), דינו כחמץ נוקשה בעיניה.
222. לבוש ס"ד (כגון הטריא"ק וכיוצא בו שאינו מאכל אלא לחולים). והיינו שמותר להשהות בבית, תרופות שיש בהם תערובת חמץ. ומותר אף למכרן לנכרי, כדלקמן סכ"ד.
223. שנתבאר לעיל ס"ט (שכל כזית איסור שנתערב באכילת פרס מהיתר, הרי כל הפרס של היתר נתהפך להיות כגופו של איסור עצמו). מכל מקום כאן שמדובר בדבר שאינו מאכל אדם, הרי הוא חמץ נוקשה שנפסדה צורתו, שמותר להשהותו.
224. רמב"ם פ"ד ה"י (התריא"ק שנתן לתוכן חמץ מותר לקיימן בפסח, שהרי נפסדה צורת החמץ). שו"ע סוף ס"א.
225. רמב"ם פ"ד הי"ב (ואע"פ שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא, הרי זה אסור לאכלו). טור ושו"ע ס"ד.
226. סעיף ו (דבר שדרך עשייתו הוא על ידי תערובת חמץ ... אע"פ שיש בו ס' כנגד הלחם, מכל מקום כיון שדרך תיקון המורייס הוא על ידי לחם, הרי הוא חשוב ואינו בטל במורייס אפילו באלף). אלא ששם מיירי במאכל אדם, ולכן אסור אף להשהותו. וכאן מיירי בדבר שאינו מאכל אדם, לכן מותר להשהותו, ואסור לאכלו). וראה קונטרס אחרון ס"ק יא ולעיל ס"ק ה.
227. ברייתא דף מה , ב (תנו רבנן עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח, תוך שלשה ימים חייב לבער, קודם שלשה ימים אינו חייב לבער. אמר ר' נתן במה דברים אמורים שלא נתן לתוכה עורות, אבל נתן לתוכה עורות, אפילו תוך שלשה אין חייב לבער. אמר רבא הלכה כר' נתן אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת). טור ושו"ע ס"א (עריבת העבדנין שנתן לתוכו קמח ועורות, אפילו נתנן שעה אחת קודם זמן הביעור הרי זה מותר לקיימו. ואם לא נתן העורות, ונתן הקמח קודם ג' ימים לשעת הביעור, מותר לקיימו שהרי נפסד והבאיש. תוך שלשה ימים, חייב לבער).
228. רמב"ם פ"ד ה"ח (דבר שיש בו תערובת חמץ, ואינו ראוי לאכילה, הרי זה מותר לקיימו בפסח), וה"י (מותר לקיימן בפסח, שהרי נפסדה צורת החמץ). טור ושו"ע שם. מ"א ס"ק ב (דהוה ליה כנוקשה על ידי תערובות). ואף שנתבאר לעיל ס"כ (אם היה ראוי לאכילה משנתחמץ ואחר כך נפסל מאכילת אדם ... חייב לבערם מן התורה). מכל מקום כיון שנפסדה צורתו, דינו כנפסל מאכילת כלב, שמותר להשהותו, אף אם היה ראוי בתחלה, כל זמן שנפסלה צורתו קודם זמן איסורו (כדלעיל הערה 220).
229. פר"ח סוף ס"א ד"ה ומ"ש אפילו (לשון הגמרא בפרק אלו עוברין אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת, ומשמע דלאו דוקא אלא אפילו בפחות משעה נמי ... ומיהו נראה להחמיר דשעה אחת דוקא בעינן ... דבפחות משעה צריך לבער).
230. ברייתא שם (עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח, תוך שלשה ימים חייב לבער, קודם שלשה ימים אינו חייב לבער. אמר ר' נתן במה דברים אמורים שלא נתן לתוכה עורות). טור ושו"ע ס"א (עריבת העבדנין ... לא נתן העורות, ונתן הקמח קודם ג' ימים לשעת הביעור, מותר לקיימו שהרי נפסד והבאיש. תוך שלשה ימים, חייב לבער).
231. תרומת הדשן סי' קיג (קטניות ... שרי להשהות בפסח ... דכל הני חששות לא חיישינן אלא לאסור באכילה אבל לא לשהות. ונראה גם כן דמותר ליהנות באותו תבואה בפסח). וכן נפסק לקמן סי' תנג ס"ה (במיני קטניות לא נהגו אלא איסור אכילה ... אבל מותר ליהנות מהם בפסח ... וכן מותר להשהותם עמו בבית). וסי' קכט (אחד מהגדולים העתיק בשם רא"ם: דיו המבושל בשכר מותר להשהותו בפסח, ע"כ. אין להוכיח מזה לאסור לכתוב בו, מדלא כתב להתיר רק השהה. דרמב"ם דלעיל כתב נמי על הטרייק"א, ואף על גב דמסתמא שרי ליה בהנאה דגרע טפי מפת שעיפשה). מ"א ס"ק ז (הטריאק וכיוצא בו, אף על פי שמותר לקיימו אסור לאכלו, אבל בהנאה מותר, דלא עדיף מפת שעיפשה (תרומת הדשן)). וכן הסעיף שלפנינו נמשך גם למה שנתבאר לעיל סכ"ב "התריאק"ה ... מותר לקיימו בפסח", וכשם "שמותר לקיימו, מותר להנות ממנו בפסח". ח"י סי' תמז ס"ק יח (פת שנפל ליין אע"פ שנטלו משם אסור בפסח, דהיינו לשתותו, אבל מותר בהנאה, מכל שכן שמותר לקיימו ... ובתרומת הדשן סי' קי"ג כתב גם כן, כל מה שמותר להשהות מותר ליהנות ממנו). וכן נפסק לקמן סי' תמז סכ"ד (פרוסת פת שנפל ליין צונן ... שנטלה משם קודם הפסח ... מותר להשהותו עד לאחר הפסח, וכן מותר ליהנות ממנו בכל מיני הנאות בתוך הפסח). וכן לענין חליטה, הובא בח"י סי' תנד ס"ק ד (ומו"ח הגאון מה"ר וואלף נר"ו הכריע להקל בתערובת משהו, להתיר בהנאה, או לקיימו עד אחר פסח). וכן נפסק לקמן שם ס"ז (אסור באכילה, אבל מותר בהנאה, או להשהות עד לאחר הפסח, אם יש שם ס' כנגד העיסה, שאין אנו מחמירין כל כך בחליטה לאסור במשהו אפילו בהנאה או להשהותו, ודי שאוסרין באכילה). וכן לענין עוד כמה הלכות, כדלקמן סי' תנה סכ"ז (אבל בהנאה או להשהות עד לאחר הפסח מותר), וסל"ד (אינה אסורה אלא באכילה, אבל לא בהנאה, וכן מותר להשהותם עד לאחר הפסח), וסי' תסב ס"ג (אסורה באכילה. אבל מותרת בהנאה, או להשהותה עד לאחר הפסח) וסי' תסז סי"ט (הצוקר העשוי ככובע (שקורין הוט צוקר), אין בו חשש חמץ, ומותר להשהותו בפסח. ואף על פי כן נוהגין למכרו לנכרי קודם הפסח ... ואם נזכר בתוך הפסח יכול למכרו לנכרי), וסכ"ה (להתיר התערובת בהנאה, או להשהותו עד אחר הפסח), וסנ"א (יכול להשהותו ... או למוכרו לנכרי), וסנ"ד (אבל מותר להשהותן או למוכרן לנכרי), וסנ"ו (להתיר להשהותן או למוכרן לנכרי), וס"ס (למכור לנכרי או להשהות). * ואף שאנו מוציאים לפעמים שמותר למכרם לנכרי בפסח, ומכל מקום אסור להשהותם, כדלקמן סי' תמז ס"א (רק שיזהר למכור כל התערובת תיכף ומיד שנתערב בו החמץ, שאסור להשהותו בפסח), ונתבאר לקמן שם (הערה 24). וכן הוא לקמן סי' תסז סכ"ז (כשרוצה למכרו, צריך למכרו תיכף ומיד שנודע התערובת, שהרי אסור להשהותו בפסח). באמת גם שם אסור ליהנות מהחמץ, ואין מוכרים אלא מה שאינו חמץ בתערובת זו, וכמו בתערובת יבש ביבש שנתבאר לקמן שם ס"א (חמץ שנתערב יבש ביבש, דהיינו ככר של חמץ שנתערב עם שני ככרות של מצה, שהאיסור וההיתר אינן נבללין זה בזה, אלא כל אחד ואחד עומד בפני עצמו, רק שאין אנו מכירין את האיסור, ואילו היינו מכירין אותו היה אפשר להפרידו משם, ולפיכך כשמוכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, כיון שאינו נוטל דמים בעד האיסור הרי זה כאלו מפרידו מן ההיתר). * לפי המובן מקונטרס אחרון ס"ק יב, תוכן כלל זה הוא, שכשם שמותר להשהותו בפסח, ואין חוששים שמא יבא לאכלו, כך מותר ליהנות ממנו בפסח, ואין חוששים שמא יבא לאכלו. וכמו כאן בחמץ נוקשה שנפסדה צורת החמץ שבו שמותר לקיימו, וחמץ שנפסל מאכילת כלב קודם שעת הביעור שמותר לקיימו, שבכל אלו מותר ליהנות מהם ולמכרם לנכרי, ואין חוששים שיבא לאכלו. וכן הוא לקמן סי' תמז ס"ג (כלים שנתבשל בהן חמץ בפסח ... מותר להשהותן עד לאחר הפסח ... וכן מותר למכרן אפילו בתוך הפסח). ובקונטרס אחרון שם ס"ק ג (וכ"כ בחק יעקב ס"ק י"ח בשם תרומת הדשן, שכל שמותר להשהותו מותר להנות ממנו בפסח, וכלי חמץ מותר להשהותו, אם כן מותר ליהנות מהן, דהיינו למכרן לנכרי). וכן הוא לקמן סי' תמו בקונטרס אחרון ס"ק ב (ועיין בחק יעקב סי' תמ"ז סק[י]"ח בשם תרומת הדשן, שכל שמותר להשהותו מותר ליהנות ממנו בפסח, ואם כן כלי חמץ שמותר להשהותם מותר גם כן למכרם). אמנם יש דברים שאסור ליהנות מהם מדינא, אף שמותר להשהותם. כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק יב (דשם מיירי ... דאסור לאכלו מן התורה בפסח ... ואף למאן דאמר דאינו אסור אלא מדברי סופרים, מכל מקום כשם שאסרוהו באכילה אף כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס, גזרה משום יש בו, כך אסרוהו בהנאה מגזרה זו עצמה, דאיסור הנאה ביש בו הוא מן התורה). וכל זה אינו סותר הכלל שלפנינו. וכן נתבאר לקמן סי' תמה ס"ד (כיצד מבער שורפו עד שנעשה פחמים ... אם לא נעשה פחם, אע"פ שנחרך ונפסל מאכילת כלב, אסור להשהותו בפסח), וס"ח (ואף הפחמים והאפר של החמץ אסורים בהנאה). הרי אף שמותר להשהות הפחמים, אסור ליהנות מהם מהתורה. שגם זה אינו סותר הכלל שלפנינו (ראה הוספות למנחת פתים או"ח סי' תמה. קובץ יגדיל תורה נג עו רלו).
232. רמב"ם פ"ד הי"א (בגדים שכבסו אותן בחלב חטה, וכן ניירות שדבקו אותן בחמץ וכל כיוצא בזה, מותר לקיימן בפסח, ואין בהן משום לא יראה ולא ימצא, שאין צורת החמץ עומדת). רא"ש פ"ג ס"ה (וכן העיד רבינו משולם ז"ל על רבינו אליעזר הגדול ז"ל, שהיו בגדיו מכובסין במים וקמח בפסח. וכן נהג אחריו רבינו יצחק ב"ר יהודה ז"ל. וזקיני אב"ן ז"ל כתב ספק בידי על הכרים והכסתות שטחין אותן במי סובין אם צריך לבער. ונראה דאין צריך לבער, דאין שם אוכל עליו, ומאוס ופסול מלאכול לכלב). טור ושו"ע ס"ג.
233. סמ"ק סי' רכב (והבצק אשר בשולי החבית, אם נתנו ל' יום קודם הפסח מותר, שכבר נתיבש ל' יום קודם הפסח). תרומת הדשן סי' קיז (כשרוצים לדבק או לטוח איזה דבר בבצק כגון קרמים לפני החלונות, נזהרים שלא לעשות זה תוך ל' יום שלפני הפסח ... ובסמ"ק כתב דדוקא נתן תוך ל' יום אסור). רמ"א ס"ג (תוך שלשים יום לפסח). ואף שבעריבת העבדנים (בלי עורות) נפסדה צורתו בשלושה ימים, מכל מקום כאן בבגדים וניירות וחלונות לא נפסדה צורתו עד שלשים יום (ולדעה הב' דלקמן סוף הסעיף, גם כאן סגי בפחות משלשים יום). ואפילו בחמץ ממש חוששים לזה בשלשים יום, כדלעיל סי' תלג סכ"ה (כל חמץ שנפל לתוכו זמן רב קודם פסח, דהיינו קודם ל' יום ... שמא נתעפש באורך הזמן או נמאס עד שנפסל מאכילת כלב, ואין צריך לבערו כלל). אמנם לענין דיבוק בחבית, שהובא לעיל מהסמ"ק, נתבאר לקמן סי' תמז סנ"ד (ואם בצק זה דבק ב' חדשים קודם הפסח, בודאי כבר נתקשה כשהגיע הפסח ... ומכל מקום אם יש מבצק זה כזית במקום אחד מסדקי החבית, חייב לבערו כשמגיע הפסח). וראה מ"א ס"ק ה. ובנסמן לקמן שם (הערה 394).
234. טור בשם ראבי"ה סי' תפז (אנו שמדבקין הקלף לספרים, רק אל הטבלא של עץ, ואינו ניכר, שרי). הרי שכל האיסור הוא רק אם ניכר. תרומת הדשן סי' קיז (העולם רגילים כשרוצים לדבק או לטוח איזה דבר בבצק כגון קרמים לפני החלונות, נזהרים שלא לעשות זה תוך ל' יום שלפני הפסח ... נראה דיש להחמיר בנידון דידן, אם בא לדבק תוך ל' יום ... שלא יבצבץ לחוץ. ואיכא למימר דכהאי גוונא שרי הרמב"ם דווקא, דאז אין צורת החמץ עומדת), ובפסקים סי' קמט. מהר"י ווייל סי' קצג (והחלונות שדבקו בו נייר בקמח צריך להסירם, כיון שהחמץ נראה בעין). רמ"א ס"ג (מותר לדבק ניירות בחלון תוך שלשים לפסח. ויש מחמירים אם נראה מבחוץ). מ"א ס"ק ה (ובימי חורפי ראיתי גאונים מחמירים לעשות גם כן צעיפי נשים קודם שלשים יום. וצריך לומר דסבירא להו דמקרי נראה מבחוץ). ח"י ס"ק י (והט"ז ס"ק ב כתב וז"ל, ולענ"ד תמוה חילוק של הראבי"ה, דאם יש כאן איסור חמץ מה מועיל מה שמכסין אותו בנייר, והלא איסור בל יראה שייך אפילו מטמינו בבור שאינו רואה ... ולענ"ד אין כאן אפילו קצת תימא ... כיון שאינו ניכר החמץ תו ליכא למיחש שיבא לאכלו ממנו, כיון דליכא איסור בבל יראה, וזה פשוט כוונת הראבי"ה). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק יג, שנראה מדברי הפוסקים, שאין לחלק בזה בין ניירות שדבקו בבצק לבין בגדים המכובסים בחלב חטה, והעיקר תלוי אם נראה מבחוץ.
235. מ"א שם (נראה לי דאם יש בחלון פחות מכזית, אין צריך לבער לכו"ע, כמ"ש סוף ס"ח וסי' תמ"ז ס"ה). ויתבאר בקונטרס אחרון ס"ק יד, שהמ"א מיירי בבצק העשוי לחזק, שאף הכלי אינו מצרפו לכזית, כדלקמן סכ"ז (בצק המונח בסדקי עריבה ... אם אין ממנו כזית במקום אחד ... אם הן עשויים לחזק שברי העריבה ... אין העריבה מצרפתן לכזית). ואילו הכא מיירי בבצק שאין עשוי לחזק, ובזה הנייר מצרפן, אבל לא החלון, כמבואר לקמן סעיף כח (אם הן מדובקים בעריבה הרי העריבה מצרפתן לכזית) וסכ"ט (אבל בצק הדבוק לכותל הבית או לקרקעיתו או לקורותיו, אם אין ממנו כזית במקום אחד אין הבית מצרפן). יוצא אם כן לפי דעה זו, שכדי שיהי' אסור לקיימן בפסח יש שלושה תנאים: (א) שנדבקו תוך ל', ועדיין לא נפסדה צורתן. (ב) שנראה לחוץ, ויש חשש שיבוא לאכלן. (ג) שבכל הבגד או הנייר מפוזר כזית חלב חטה, והכלי מצרפן לכזית.
236. כדלעיל סי' מ ס"ה (כיון שהיא מחוברת לכותל הרי היא ככותל), וסי' שיג סי"ז (שכל דבר המחובר בקרקע יש בו בנין וסתירה, לפיכך ... ליטול החלונות ... יש חיוב חטאת).
237. טור , עפ"י פירוש הב"י ד"ה וכתב עוד בגדים (דברי רבינו הם אחר שדיבקו בו הניירות, והוה ליה כעריבה שנתן לתוכה עורות, וזהו שכתב רבינו שאין צורת החמץ עומדת עכ"ל. ובזה אין אנו צריכין לדברי אבי העזרי, שכתב רבינו לעיל, שמחלק בין כשניכר החמץ לאינו ניכר, דלטעם זה אפילו בניכר החמץ שרי). דעה הא' ברמ"א שם (ולכן מותר לדבק ניירות בחלון תוך שלשים לפסח).
238. השגות הראב"ד שם (אין זה טעם אלא שכבר נפסל מן אכילת הכלב). רא"ש שם בשם ראב"ן (וזקיני אב"ן ז"ל כתב ספק בידי על הכרים והכסתות שטחין אותן במי סובין אם צריך לבער. ונראה דאין צריך לבער, דאין שם אוכל עליו, ומאוס ופסול מלאכול לכלב). הובא בטור. לבוש ס"ג (בגדים שכבסו אותם בחלב חטה, וכן ניירות שדבקו אותם בחמץ, וכל כיוצא בזה, מותר לקיימן בפסח, שאין צורת החמץ עומדת, ואינן ראוין לאכילה אפילו לכלב, והוי כעפרא בעלמא, ואין איסור חמץ חל עליהם). והיינו שלפי הטעם של נפסדה צורתו קודם זמן איסורו (שאין צריך לבער, כדלעיל סעיפים כב-ג), צריך שיעברו ל' יום. אבל לפי הטעם של נפסל מאכילת כלב קודם זמן איסורו (שאין צריך לבער, כדלעיל סכ"א), זהו אפילו תוך ל' יום.
239. שאז מותר להשהותן, כדלעיל סעיף הקודם (והערה 234). ואפילו אין בו כזית, שמותר להשהותן, כדלעיל שם. מכל מקום אסור מחשש תערובתו במאכל שאוכלים בפסח.
240. מ"א ס"ק ד (נראה לי דמכל מקום אסור להציע אותן הבגדים על השלחן, דחיישינן שיפרך קצת מהן לתוך המאכל, דלפעמים יש בהם קצת ממשות מקמח חלב חטה. וכל שכן שאסור ליתן קמח בפסח לתוך בגדים המכובסים בחלב חטה. וגם צעיפי נשים הרגילים לתקנן עם קמח יש להסירן בשעת אכילה, דשמא יפרך קצת מהם לתוך המאכל). ומפרש רבינו שמ"ש המ"א "קמח בפסח" הוא לאו דוקא, אלא אף קודם הפסח "אסור להניח בתוכן קמח של פסח". ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק טו (בחק יעקב העתיק בשמו קמחא דפסחא, משמע אפילו קודם הפסח). * ואם נתנו בהם פעם אחת קמח של פסח, יש להמנע מלכבס אותם, אפילו בלא חלב חטה, כדלקמן סי' תנג סכ"ד (שהקמח שבתוך התפירות אינו יוצא על ידי כיבוס, ואפילו שקים חדשים שנתן בהם פעם אחת קמח של פסח, אם רוצה לכבסם צריך להתיר כל התפירות שבהם קודם הכיבוס).
241. סעיף ט (שיש לחוש על הקמח שנתייבש שמא נפרך ונעשה ממנו פירורין דקים, והן יוצאין דרך נקבי הנפה ומתערבין בשאר הקמח, ואינן בטלים בתוכה בששים, לפי שזהו דומה לתערובת יבש בלח ... ואין זה נקרא תערובת ולפיכך אינו מתבטל שם). וגם שם מיירי בקמח מלוחלח שנתייבש, שהוא חמץ נוקשה, כמבואר שם ס"י (יש לחוש להאומרים שיבש בלח אינו מתבטל כלל, ואם כן הפירור, שהוא יבש נוקשה, אינו מתבטל בקמח). ואף שקודם הפסח בטל החמץ בששים, ואף שחמץ נוקשה בטל בששים אף בתוך הפסח, כדלקמן סי' תמז סי"ח (בערב פסח משעה ששית עד הלילה ... מתבטל בששים כשאר איסורין, אם נתערב לח בלח, ואם נתערב יבש ביבש נתבטל ברוב כמו בשאר איסורין ... וכן הדין בחמץ נוקשה אפילו בתוך הפסח, דכיון שאין חייבין עליו כרת הרי דינו כחמץ גמור בערב פסח משש ולמעלה). מכל מקום נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק טו (כיון שדינן כיבש בלח שאין נבללין זה בזה, שוב אין לחלק בין תוך הפסח לקודם הפסח, ובין חמץ גמור לנוקשה, דלא מקילינן בנוקשה כי אם על ידי תערובות, אבל בעיניה לא). והיינו כיון שהוא תערובת יבש בלח, נחשב כמו נוקשה בעיניה שאסור. ואף שנתבאר לקמן סל"ג (במה דברים אמורים כשהוא מתכוין לאכלו, אבל אם הוא מתכוין לאכול מאכל אחר, אף על פי שנתערב בתוכו חמץ זה שנפסל מאכילת כלב קודם זמן הביעור, אם יש במאכל זה רוב כנגד חמץ זה מותר לאכלו, ואינו חושש לחמץ זה שבתוכו, כיון שאין מתכוין כדי לאכלו, שהרי לא עירבו בתוכו בכוונה אלא מאליו נפל שמה). היינו דוקא בחמץ שנפסל מאכילת כלב, משא"כ כאן דמיירי בחמץ נוקשה. וראה פעמי יעקב חט"ז ע' כז.
242. ח"י ס"ק יא (ונוהגין באותן בגדים שמכבסין בחלב חטה ללבשן בשעת אכילה, ואין קפידא, כי אין דרך לפרוך מהן שום דבר. והמ"א מיירי בענין שמתקנין אותם עם קמח עד שהא עב קצת, שדרך לפרוך, כמבואר בלשונו).
243. תרומת הדשן פסקים סי' קפו (שזכורני בלי ספק שנמנעו מקצת בני אדם בארץ מולדתי לשחוק עם הקרטי"ן בפסח ... יש לומר דהטעם הוא משום דמשחקים בהן על השלחן שאוכלין עליו, ודילמא מקלף אקלופי ונתרי פירורי חמץ מינייהו, ואתו לאיערובי תוך המאכל). רמ"א סוס"י תמז (יש נמנעין לשחוק על השלחן עם קלפים הנקראין קרטין בפסח, דחוששין שמא יפול מחמץ נוקשה שבהן לתוך מאכל).
244. סיכום הלכות בצק שבכלי ושבכתלי הבית, שנתבארו לפנינו סכ"ז-לא. קונטרס אחרון ס"ק טז. לעיל ס"ג. לקמן סי' תמד סי"ט. סי' תמו ס"ג-ד. סי' תמז סנ"ד. סי' תנט סכ"א. סי' תס ס"ה. בסדר מכירת חמץ: (א) קיי"ל שפחות מכזית אינו דבוק, חייב לבער מדברי סופרים (תמב, ג. תמב, כח. קו"א טז. תמד, יט. תמו, ג-ד. תס, ה). (ב) דבוק בכלי או בכותל, או שהוא מטונף, פחות מכזית אינו חייב לבער (תמב, כז-ט. קו"א טז. תמז, נד). (ג) דבוק בכלי עשוי לחזק, אינו מצרף לכזית. ואין חייב לבער אלא כשיש כזית שלם במקום אחד (תמב, כז. קו"א טז). (ד) דבוק בכלי ואינו עשוי לחזק, מצרף לכזית. ופחות מכזית אין חייב לבער (תמב, כח. תמב, לא. קו"א טז. תנט, כא). (ה) דבוק בבית, אפילו אין עשוי לחזק, אינו מצרף לכזית, ואין חייב לבער (תמב, כט. קו"א טז). (ו) אם יכול להתקבץ על ידי כיבוד הבית, מצטרפים ב' חצאי זיתים הדבוקים על הכותל (תמב, כט). (ז) כשאי אפשר לגרד, יטיחנו בטיט (תמב, כז. תמב, ל-לא. תמז, נד. תנא, מח; נא). (ח) ישראל קדושים, ומגררים אפילו משהו הדבוק בבית או בכלי, ואפילו רק נגע בהם (תמב, ל. קו"א סוף טז). (ט) נוהגים לכלול במכירת חמץ "כלים מחומצים שיש עליהם חמץ בעין", ולא לבערם (תמב, לא. סדר מכירת חמץ).
245. משנה דף [מ]ה , א (בצק שבסידקי עריבה, אם יש כזית במקום אחד חייב לבער). טור ושו"ע ס"ז (בצק שבסדקי עריבה, אם יש כזית במקום אחד חייב לבער). ושיעור כזית לענין זה נתבאר לקמן סי' תפו סוף ס"א (שיעורו יש אומרים שהוא כחצי ביצה ויש אומרים שהוא פחות מעט משליש ... ליזהר לדקדק בשאר דבר ששיעור גדול הוא קולא ושיעור קטן הוא חומרא, כגון ביעור חמץ, עיין סי' תמ"ב ותמ"ד). היינו שלענין ביעור חמץ יש ליזהר גם בפחות מעט משליש ביצה.
246. שכל ההיתר של מודבק, הוא רק לענין פחות מכזית, כדלקמן סכ"ח-ט.
247. גמרא שם (אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא במקום שאין עשויין לחזק, אבל במקום שעשויין לחזק אינו חייב לבער, מכלל דפחות מכזית אפילו במקום שאין עשוי לחזק אינו חייב לבער. איכא דמתני לה אסיפא, ואם לאו בטל במיעוטו, אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא במקום העשוי לחזק, אבל במקום שאין עשוי לחזק חייב לבער, מכלל דכזית אפילו במקום העשוי לחזק חייב לבער ... אמר רב הונא סמי קילתא מקמי חמירתא). רי"ף שם יג, ב (אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא במקום העשוי לחזק, אבל במקום שאין עשוי לחזק חייב לבער. מכלל דכזית אפילו במקום העשוי לחזק חייב לבער). טור ושו"ע שם (אם יש כזית במקום אחד חייב לבער).
248. רמב"ם פ"ב הט"ו (או לסתום בו נקב). שו"ע שם. והיינו דוקא לסתום נקב, משא"כ בלא נקב, נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק טז, שאין הפרש בין דבוק סתם לבין דבוק בגומא (ד"ה ולפי זה), וכן אין הפרש בין דבוק סתם לדבוק בסדק (ד"ה ואם הוא דבוק).
249. רש"י סע"א (ואע"ג דודאי מבטיל ליה, אפילו הכי כיון דחשיב לא בטיל). וכדלעיל סי' תלא ס"ג (חכמים גזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום לחמץ ... אלא הוא צריך לחפש אחריו במחבואות ובחורים ... ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו).
250. גמרא שם ע"ב (אמר רב יצחק בר אשי אמר רב אם טח פניה בטיט בטלה). טור ושו"ע ס"ו (יטיח עליו מעט טיט), וס"ט (וטח אותו בטיט), וסי"א (או לטוחן בטיט). וכן הוא לקמן ס"ל (יטיח עליו מעט טיט), וסל"א (מעיקר הדין צריך לטוחה בטיט). סי' תמז סנ"ד (או שיטיח עליו טיט). סי' תנא סמ"ח (טוב לטוחם בטיט), וסנ"א (או יטוחם בטיט).
251. גמרא שם (כל כזית אע"ג דמבטל לא בטיל). רש"י שם סע"א (דכזית ... כיון דחשיב לא בטיל). והיינו אף אם מדובר בבצק ישן, שהניח בסדקי העריבה יותר מב' חדשים קודם הפסח, כדלקמן סי' תמז סנ"ד (ואם בצק זה דבק ב' חדשים קודם הפסח, בודאי כבר נתקשה כשהגיע הפסח ... ומכל מקום אם יש מבצק זה כזית במקום אחד מסדקי החבית, חייב לבערו כשמגיע הפסח, או שיטיח עליו טיט, כמו שנתבאר בסי' תמ"ב, עיין שם כל פרטי דין זה). ואף שיש לו דין חמץ נוקשה, כדלקמן שם סנ"ג (אע"פ שבצק זה הוא חמץ נוקשה). מכל מקום כבר נתבאר לעיל ס"כ (חמץ נוקשה ... חכמים אסרוהו באכילה ובהנאה, והצריכו גם כן לבערו בערב פסח).
252. משנה שם (בצק שבסידקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער ואם (לא) בטל במיעוטו). ובגמרא (אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא במקום העשוי לחזק). והיינו אף שיש בכולו כזית, אלא שאינם במקום אחד, בטל במיעוטו. טור ושו"ע ס"ז (ואם לאו ... בטל במיעוטו).
253. גמרא שם ע"ב (אמר רב נחמן אמר שמואל שני חצאי זיתים וחוט של בצק ביניהן, רואין כל שאילו ינטל החוט וניטלין עמו חייב לבער, ואם לאו אינו חייב לבער). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק טז (כל שאילו ינטל החוט ינטלו עמו כו' אלמא דאינו דבוק). ומכל מקום, כיון שעשוי לחזק אינן מצטרפות לכזית (אלא אם כן ניטלין עמו).
254. מ"א ס"ק יב (ופשוט דאפילו פחות מכזית צריך ביטול, ואם לא ביטלם צריכים ביעור). וכן לענין פחות מכזית הדבוק לכלי או לכותל, נתבאר לקמן סכ"ח-ט, דהא דאמרינן שאינו צריך לבער היינו "אלא די לו בביטול". וכן הוא לקמן סי' תנט סכ"א (די לו בביטול ... אין צריך להעבירו ולבערו אם בכל כלי וכלי בפני עצמו אין בו כזית בצק דבוק). וכן לענין מחלוקת הפוסקים אם פחות מכזית צריך ביעור, נתבאר לקמן סי' תמו ס"ג-ד (לפי שיש אומרים שפחות מכזית חמץ אין צריך לבערו כלל, אם כבר ביטלו). אמנם נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק יח, שהיא כנראה מהדורא בתרא לגבי האמור כאן, שמוכח מדברי הפוסקים שלא כדברי המ"א, אלא שפחות מכזית חמץ הדבוק לכותל, או לכלי, אינו צריך ביעור, אפילו אם לא ביטל. וכן לקמן סי' תמו ס"ג-ד, לדעת הפוסקים שאפילו פחות מכזית שאינו דבוק אין צריך לבער, היינו אפילו לא ביטל. ומה שהצריכו ביטול הוא רק לענין האמור לקמן סכ"ט (אם היו כחצי זית בצק דבוק בבית זה, וכחצי זית אחר דבוק בבית שלפנים הימנו, או באכסדרה שלפניו, או בעליה שעל גביו, כיון שב' החצאי זיתים אינם דבוקים בחדר אחד, אין חוששין שמא יתקבצו ביחד, ולפיכך די לו בביטול). והטעם לזה הוא, כמבואר בקונטרס אחרון שם (דדוקא התם הצריכו ביטול, משום דהיא בעיא דלא איפשיטא בגמרא, ונקטינן לקולא כשביטל דוקא).
255. שאז מועיל ביטול, כדלעיל סי' תלא ס"ב (קודם שהגיע זמן איסור הנאתו יכול הוא לבטלו ולהפקירו).
256. גמרא שם (אמר רב נחמן אמר שמואל שני חצאי זיתים וחוט של בצק ביניהן, רואין כל שאילו ינטל החוט וניטלין עמו חייב לבער, ואם לאו אינו חייב לבער). רש"י שם (שני חצאי זיתים, בסידקי העריבה, חייב לבער, דחוט מצרפן, והוי כזית במקום אחד). טור ושו"ע ס"ח (היו בו שני חצאי זתים בב' מקומות וחוט של בצק ביניהם, רואים כל שאלו ינטל החוט ניטלין עמו, חייב לבער, ואם לאו, אינו צריך לבער).
257. מ"א ס"ק יא (ודוקא במקום העשוי לחזק). שאז אין חצאי זיתים מצטרפים, כמובא לעיל.
258. נתבאר בהגהות רעק"א (ואף אם הוא יבש, דעל ידי זה אינו ניטל דמפריך, מכל מקום מאחר דאלו היה לח היה נקלף כולו כאחד, אפילו יבש חייב לבער, ירושלמי). שו"ת תורת שלום סי' יב (כשהוא לח, הגהות רעק"א). והוא מירושלמי פ"ג ה"ב (עד כדון לח, יבש, מאחר שאילו היה לח היה נקלף כולו כאחת, ואפילו יבש).
259. גמרא שם (אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא במקום העשוי לחזק, אבל במקום שאין עשוי לחזק חייב לבער). טור ושו"ע שם (אם היה עשוי לחזק בו שברי העריבה או לסתום בו נקב, בטל במיעוטו, ואם לאו, חייב לבער). והובאו שני פירושים במ"א ס"ק י (ודוקא כשיש בין הכל כזית, דאז הכלי מצרפו, אבל כשלא נשאר בין הכל כזית אין צריך לבער, אפילו אין עשוי לחזק ... אבל דעת הרבה פוסקים, דאם אין עשוי לחזק, ואפילו פחות מכזית, חייב לבער). ונתבאר בארוכה בקונטרס אחרון ס"ק טז, ששני הלכות אלו נכונים, אם הבצק דבוק לכלי אין חייב לבער אלא אם כן הכלי מצרפו לכזית. ואם הבצק אינו דבוק לכלי, חייב לבער אפילו פחות כזית, וכמבואר כאן בהמשך הסעיף. ואשר הפירוש הנכון בשו"ע הוא שאינו דבוק לכלי, ולכן אם אינו עשוי לחזק והוא פחות מכזית חייב לבער.
260. ירושלמי פ"ג ה"ב (שני חצאי זיתים בתוך הבית אין הבית מצרף, בתוך הכלי הכלי מצרף. והא תנינן פחות מיכן בטל במיעוטו. כאן בתלוש וכאן במחובר). פר"ח סי"א (ודין זה הוציאו מן הירושלמי, והכי גרסינן התם, ר' ירמיה בשם ר' זעירא שני [חצאי] זיתים בתוך הבית אין הבית מצרף, בתוך הכלי הכלי מצרף. ופרכינן והא תנינן פחות מכאן בטל במעוטו, ומשני כאן בתלוש כאן במחובר). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק טז, שאף שלא קיי"ל בכל הפרטים כהירושלמי וכהפר"ח. מכל מקום למדו מהירושלמי דין זה, שאם הוא מדובק, העריבה מצרפתן לכזית. ואם אינו מדובק, חייב לבער אפילו פחות מכזית.
261. טור (וה"ר יחיאל מפרי"ש כתב, עריבות ... אי אפשר לנקרן שלא ישאר בהן בין הכל כזית, והכלי מצרפו), ושו"ע סי"א (אי אפשר לנקרן שלא ישאר בהן בין הכל כזית, והכלי מצרפו). הגהות סמ"ק סי' צח ע' עד אות כב (אומר מורי ר' יחיאל ז"ל ... כיון שאין עשוי לחזק, לפי שכלי מצרף, ולכך אף על גב דליכא כזית במקום אחד, כיון דאיכא כזית בין הכל הכלי מצרפו, כאילו היה כזית במקום אחד, וחייב לבער). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק טז, דכל זה הוא במדובקים בעריבה, כמובן ממה שכתבו "אי אפשר לנקרן".
262. הגהות מהרל"ח ס"ק ח (ונראה לי דסבירא ליה לרבינו יחיאל, דלעולם פחות מכזית אין צריך לבער, אפילו במקום שאינו עשוי לחזק. והא דאמר רב יהודה אמר שמואל דבמקום שאינו עשוי לחזק אפילו פחות מכזית חייב לבער, היינו שיש פחות מכזית במקום אחד, אבל לעולם בעינן שיהא בין הכל כזית. וטעמא משום שהכלי מצרפו). וכן הוא לקמן סי' תנט סכ"א (הבצק הדבוק בכלים ... אין צריך להעבירו ולבערו, אם בכל כלי וכלי בפני עצמו אין בו כזית בצק דבוק).
263. מ"א ס"ק יב (ופשוט דאפילו פחות מכזית צריך ביטול, ואם לא ביטלם צריכים ביעור). אמנם נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק יח, שהיא כנראה מהדורא בתרא לגבי האמור כאן, שמוכח מדברי הפוסקים שלא כדברי המ"א, אלא שפחות מכזית חמץ הדבוק לכותל, או לכלי, אינו צריך ביעור אפילו אם לא ביטל. ונתבאר לעיל (הערה 254).
264. רמב"ם פ"ב הט"ז (הואיל ואלו החצאי זיתים דבוקין בכתלים או בקורות או בקרקעות אינו חייב לבער, אלא מבטל בלבו ודיו), לפירוש מ"מ שם (ופירש רבינו דוקא בדבוקים בכותלים או בקורות, הא לאו הכי חייב לבער, ודבר ברור הוא), וכ"מ שם (דדוקא נקט, שאם אינם דבוקים ... דאפילו פחות מכזית חייב לבער, לפי פסק רבינו, וכן פירש ה"ה ז"ל, וכן כתב הרמ"ך). שו"ע ס"ח (הואיל ואלו החצאי זיתים דבוקין בכתלים או בקורות או בקרקעות אינו חייב לבער, אלא מבטל בלבו ודיו). והכי קיי"ל, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק טז (דעת התוס' ורא"ש, ורמב"ן במלחמות כתב שהיא שיטת רוב ראשונים ז"ל, להקל בפחות מכזית אפילו אינו דבוק, וכך כתב מהרא"י סי' קס"ד הביאו הב"י סי' תס"ז, ופסק כן הפרי חדש. אלא דאנו אין לנו אלא כמ"ש הרב ב"י בשו"ע). שזה הפירוש העקרי במה שנתבאר בשו"ע ס"ז (אם עשוי לחזק בו שברי העריבה ... בטל במיעוטו, ואם לאו חייב לבער), כפירוש השני במ"א ס"ק י (דאם אין עשוי לחזק אפילו פחות מכזית חייב לבער). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק טז, דהיינו באינו דבוק לעריבה. וכן נפסק לעיל ס"ג (אפילו פחות מכזית חמץ שנתערב ... חייב לבערו). ולקמן סי' תמד סי"ט (אם אין שם אלא פחות מכזית, שאינו עובר עליו מן התורה, אלא מדברי סופרים). אמנם לענין ברכה על ביעורו קיי"ל שספק ברכה להקל, כדלקמן סי' תמו ס"ג (לפי שיש אומרים שפחות מכזית חמץ אין צריך לבערו כלל אם כבר ביטלו קודם הפסח ... ויש לחוש לדבריהם שלא לברך על ביעור פחות מכזית חמץ, שכל ספק ברכות להקל). * עוד מאריך בזה בקונטרס אחרון ס"ק יח, שכנראה היא מהדורא בתרא לגבי האמור כאן בפנים, ומסקנתו: (א) פירורים המושלכים, או בצק הדבוק, או עשוי לחזק, או מטונף קצת, אין צריך לבער לדברי הכל. (ב) דבר חשוב כמו גלוסקא או מלוגמא, צריך לבער לדברי הכל. (ג) בצק המושלך לארץ, או חטה שנמצאה בתבשיל, מחלוקת הפוסקים, וקיי"ל שצריך לבער.
265. משנה ריש ביצה (בית שמאי אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת, ובית הלל אומרים זה וזה בכזית), כבית הלל. וכן הוא לקמן סי' תמד סי"ט (כזית חמץ ... כל זמן שאינו מבערו מן העולם לגמרי הוא עובר על מצות עשה של תורה. אבל אם אין שם אלא פחות מכזית, שאינו עובר עליו מן התורה אלא מדברי סופרים).
266. ראה טז, ג-ד.
267. גמרא שם ז, ב (ובית הלל סברי ילפינן ביעור מאכילה). ובפסחים ה, א (איתקש ... השבתת שאור לאכילת חמץ, דכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה). וראה מראי מקומות וציונים.
268. עתה בא לבאר שני הטעמים שנאמרו על זה: (א) גזרה משום כזית, שעוברים עליו בבל יראה. וכן הוא לעיל ס"ג (חייב לבערו בערב פסח, גזירה משום כזית שלם), ולקמן סכ"ט (חייב לבערו מן העולם לגמרי גזירה משום כזית, שהוא עובר עליו מן התורה). וסי' תמו ס"ד (אע"פ שאין בה כזית חייב לבערו לדברי הכל, גזירה משום כזית שלם שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא מן התורה). (ב) שמא ישכח ויאכלנו. וכן הוא בקונטרס אחרון ס"ק טז בהג"ה הא' (דהא דפחות מכזית צריך ביעור, היינו מדרבנן, שמא יבא לאכלו, כמו שכתבתי בפנים). ואף שכאן מדובר בפחות מכזית, מכל מקום גם בזה גזרינן שמא יאכלנו, שהרי אכילת פחות מכזית אסורה מהתורה. ועל זה מסיים כאן, שכיון שכל הגזירה היא שמא יאכלנו, "לפיכך אם הוא מטונף קצת, שאינו ראוי לאכילה, אין צריך לבערו". וכן הוא בקונטרס אחרון שם "דהא דפחות מכזית צריך ביעור היינו מדרבנן שמא יבא לאכלו ... והיינו דוקא כשהוא בעין משא"כ כשהוא דבוק ... ולא גרע מאילו היה מטונף קצת שאינו ראוי לאכילה". ומטעם זה מועלת גם השלכתו לארץ ודריסת הרגלים, כדלקמן סי' תמד ס"ט (וישליך הקינוח והפרורין הדקים במקום דריסת הרגלים, אפילו בתוך ביתו, דכשתגיע שעה ששית כבר הן מבוערין על ידי דריסת הרגלים). סי' תס ס"ו (שמיד שהפירורין נופלין לארץ קודם שיתחמצו ידרסם ברגליו בעפר כדי שיתבערו מיד ולא יצטרך לשורפם אחר כך). סי' תסו ס"ח (שכשמסיר ... ומשליכו ארצה, הוא מתבער מאיליו על ידי דריסת הרגלים). וכעין זה הוא לעיל סי' תלג סי"ט (שהרי עיקר תקנת בדיקת החמץ אחר שביטלו אינה אלא משום גזירה שמא יבוא לאוכלו בפסח, וזה החמץ ... בודאי לא יאכלנו בפסח), וס"ל (שהרי עיקר גזירת חכמים שגזרו שאין ביטול והפקר מועיל לחמץ אינה אלא כדי שלא ישכח ויבא לאכול ממנו בפסח, אם יבטלנו ולא יבערנו מן העולם לגמרי, וחמץ זה ... אין לחוש בו שמא יבוא אדם לאכול ממנו בפסח). ונתבאר לעיל סי' תלא ס"ד, ובהערות שם. וראה גם לקמן סי' תמו (הערה 6).
269. ב"ח סוס"י תמז (אם אין שם אלא משהו חמץ ... ועבר ואשהיה). מ"א סוס"י תמז ס"ק מב (ואם נתערב פחות מכזית חמץ בתבשיל ... ועבר ואשהיה). הרי שחייב לבערו. וכדלעיל סי' תמב ס"ג (ומדברי סופרים אפילו פחות מכזית חמץ שנתערב ויש בהתערובת טעם חמץ, חייב לבערו בערב פסח, גזירה משום כזית שלם).
270. ט"ז ס"ק ה (לטעם התוס' דרפ"ק משום שמא יאכלנו, וחצי שיעור אסור מן התורה אף שאין בו מלקות, אם כן אפילו בפחות מכזית בכל גווני חייב לבער מטעם זה).
271. אם ישכח ויאכל, משא"כ כשאינו מבערו אינו עובר אלא מדברי סופרים. ובקונטרס אחרון ס"ק יז, הביא כמה הוכחות לזה.
272. שדוקא באיסורי מאכלות אסרה תורה חצי שיעור, משא"כ באיסור בל יראה. והוא כטעם הראשון שנתבאר בשו"ת חכם צבי סי' פו (יש לומר דשאני איסורי אכילה דאית לן קרא דכל חלב ... ולפי זה בכל שאר איסורי תורה, כגון התולש שער אחד בנזיר או בשבת, או מוציא פחות מכשיעור, אין בו איסור תורה כלל, דטעמא דחזי לאצטרופי לחוד לא מהני). אבל ראה לעיל סי' שמ ס"א וס"ד וסי' שב קונטרס אחרון ס"ק א (ד"ה והנה) לענין מלאכות שבת, ולקמן הל' גזילה וגניבה ס"א, שגם בשאר האיסורים אסרה תורה חצי שיעור. ורק בשהיית חמץ לא אסרה תורה חצי שיעור. והוא כטעם השני שנתבאר בשו"ת חכם צבי שם (אי נמי יש לומר דאף דבכל האסורין פחות מכשיעור נמי אסור מן התורה, היינו דוקא בעושה מעשה, שמחשיבו לאותו פחות מחצי שיעור, אבל בחמץ פחות מכזית, שאינו עושה מעשה אלא מניחו בביתו ואינו מבערו, כיון שאינו עושה דבר שמראה בו שמחשיבו לא אמרינן ביה חזי לאיצטרופי). ולמעשה, אם זו באמת חזרה, כבר נתבאר ב"שעורי הלכה למעשה" (ח"א ע' רג-ד), שבכמה מקומות נראה, שהלכות שבת היא מהדורה בתרא לגבי הלכות פסח. וראה גם לעיל סי' תלב ס"ט (ובשולי הגליון שם). לקמן סי' תמד ס"ט (והערה 51), וסי"ג (והערה 75). סי' תמה קונטרס אחרון ריש ס"ק א (והערה 108). סי' תמו ס"ה (והערה 56). וראה שו"ת צמח צדק יו"ד סי' טז אות י. וסי' רנב אות ו. לקו"ש ח"ז ע' 110 הערה 36. שלחן המלך ח"ב ע' מד. כינוס תורה א ע' נו. כללי הפוסקים וההוראה כלל כ.
273. צו ז, כג.
274. יומא עד, א (אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה, כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה, ת"ל כל חלב).
275. הגהות מיימוניות פ"ב הט"ו אות ת (כתב רבי אליעזר ממיץ והוא שראוי לאכילה קצת, אבל אם הוא פחות מכזית והוא מטונף קצת, כיון דאיכא תרתי לריעותא אינו חייב לבער). והוא ביראים השלם סי' שא (והוא שראוי ליאכל קצת, אבל אם הוא פחות מכזית והוא מטונף קצת, כיון דאיכא תרתי לריעותא אינו חייב לבער). הובא ב מ"א ס"ק י. ונתבאר לעיל (הערה 268).
276. ירושלמי פ"ג ה"ב (שני חצאי זיתים בתוך הבית אין הבית מצרף, בתוך הכלי הכלי מצרף).
277. מ"א ס"ק יב (ופשוט דאפילו פחות מכזית צריך ביטול, ואם לא ביטלם צריכים ביעור). אמנם נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק יח, שהיא כנראה מהדורא בתרא לגבי האמור כאן, שמוכח מדברי הפוסקים שלא כדברי המ"א, אלא שפחות מכזית חמץ הדבוק לכותל, או לכלי, אינו צריך ביעור אפילו אם לא ביטל. ונתבאר לעיל (הערה 254).
278. והיינו שאף שבכל חמץ סגי בביטול מן התורה, ואף שאם אין ממנו כזית במקום אחד, אף בלא ביטול אינו עובר מן התורה, "מכל מקום מדברי סופרים אם ... חייב לבערן". וראה תהלה לדוד ח"ג סי' מא.
279. גמרא מה, ב (אמר עולא לא אמרן אלא בעריבה, אבל בבית חייב לבער, מאי טעמא דזימנין דכניש להו ונפלי גבי הדדי). טור ושו"ע ס"ח (במה דברים אמורים, בעריבה, אבל בבית ... חייב לבער מפני שפעמים מקבץ אותם).
280. רש"י שם ד"ה זימנין (מכבד הבית).
281. בעיא דלא איפשטא בגמרא שם (אמר עולא בעו במערבא בית ועלייה מהו, בית ואכסדרא מהו, שני בתים זה לפנים מזה מהו, תיקו).
282. רמב"ם פ"ב הט"ז (היה חצי זית בבית וחצי זית בעליה, חצי זית בבית וחצי זית באכסדרה, חצי זית בבית זה וחצי זית בבית שלפנים ממנו, הואיל ואלו החצאי זיתים דבוקין בכתלים או בקורות או בקרקעות אינו חייב לבער, אלא מבטל בלבו ודיו). הועתק בשו"ע ס"ח.
283. והיינו שעכ"פ צריך לבטלן. ואף שהוא "חצי זית בלבד המדובק בבית", אינו בטל מאליו. והטעם הוא כמבואר לקמן סי' תס ס"ה (ואף שנתבאר בסי' תל"ד שהפרורים אין צריך לבטלם ולהפקירם כלל שמאליהם הם הפקר, היינו פירורי הפת, שאי אפשר שיתדבקו יחד וכל פירור בפני עצמו אינו חשוב כלום ובטל מאליו. אבל פירורי בצק, כיון שאפשר שעל ידי כיבוד הבית יתקבצו ויתדבקו ויהיו חתיכה אחת, יש בהן חשיבות קצת ואינן בטלים מאליהם). ואף שכאן מיירי שאין חוששים שיתקבצו ויתדבקו, כמבואר לעיל בתחלת הסעיף (אם ב' חצאי זתים דבוקים בבית אחד, אפילו הם בב' כתלים הרחוקים זה מזה ... לפעמים הן מתקבצין ביחד, על ידי כיבוד הבית, ונדבקין זה בזה), משא"כ כאן ש"אינם דבוקים בחדר אחד, אין חוששין שמא יתקבצו ביחד". ובפרט אם הוא "חצי זית בלבד המדובק בבית". מכל מקום, מה שנתבאר בסי' תס ס"ה "כיון שאפשר שעל ידי כיבוד הבית יתקבצו ויתדבקו ויהיו חתיכה אחת, יש בהן חשיבות קצת ואינן בטלים מאליהם". אין פירושו שחוששין שיתקבצו ויתדבקו, אלא שכיון שאפשר שיתקבצו ויתדבקו, לכן גם בלא שיתקבצו ויתדבקו יש בהם חשיבות קצת ואינן בטלים מאליהם, וכמבואר בקונטרס אחרון סוף ס"ק יח (על כרחך סבירא להו לחלק בין פירורי פת לפירורי בצק ... ולזה נתכוין המ"א שם. דלא כמ"ש הב"ח והט"ז שם בשם מהרי"ל דחיישינן כו'). והיינו מ"ש המ"א שם ס"ק ב (דפרורי בצק מתכבדין יחד ונדבקין וחשיבי). ודלא כמ"ש הב"ח שם ס"ב ד"ה ואיכא (כתב במהרי"ל דהכא שאני דחיישינן שמא לאחר אפייה דמכבדין הבית יתכנסו פירורי הבצק, וראויין להדבק יחד, עד שיהא בהן כזית), ובט"ז שם ס"ק ג (העיסה אפשר שיתדבקו בכזית, ויעבור על בל יראה ובל ימצא). ולכן גם כאן אינם בטלים מאליהם, אלא צריך לבטלם.
284. מ"א ס"ק יב (ופשוט דאפילו פחות מכזית צריך ביטול, ואם לא ביטלם צריכים ביעור). ונתבאר לעיל (הערה 254).
285. רא"ש פ"ג סי' ב (לפי שישראל קדושים הם וגוררין ומבערין כל חמץ הנמצא, אפילו כל שהוא, ואפילו אם נדבק בכותלי הבית). טור ושו"ע ס"ו (נהגו לגרר הכתלים והכסאות שנגע בהם חמץ, ויש להם על מה שיסמוכו). וראה גם קונטרס אחרון סוף ס"ק טז (וכל זה להלכה, אבל ישראל קדושים הן כו').
286. שו"ע ס"ו (ואם יש חמץ בסדק שאינו יכול לחטט אחריו, יטיח עליו מעט טיט). וכדלעיל סכ"ז (והערה 250).
287. סמ"ק סי' רכב ע' רכז (ובתיבות שלשין בהן חמץ, אפילו ניקרו אותן בטוב לגמרי ... נכון לטוחן בטיט, או ליתנן לגוי, משום דרוב פעמים אי אפשר לנקרם שלא ישאר כזית בין הכל). הגהת סמ"ק סי' צח ע' עד (אומר מורי ר' יחיאל ז"ל ... אותם עריבות שלשים בהם חמץ כל השנה ... אי אפשר לנקר שלא ישאר בהם חמץ לצרף להיות חמץ כזית בין הכל, והכלי מצרף כדפרישית, אלא צריך ליתנם לגוי במתנה עד לאחר הפסח, או לטוחן בטיט). טור (וה"ר יחיאל מפרי"ש כתב, עריבות שלשין בהן כל השנה ... אי אפשר לנקרן שלא ישאר בהן בין הכל כזית, והכלי מצרפו, וצריך ליתנן במתנה לעכו"ם עד לאחר הפסח, או לטוחן בטיט). ושו"ע סי"א (עריבות שלשין בהן חמץ ... אי אפשר לנקרן שלא ישאר בהן בין הכל כזית, והכלי מצרפו, וצריך ליתנן במתנה לגוי עד לאחר הפסח, או לטוחן בטיט). וכן הוא לקמן סי' תנא סמ"ח (עריבות של כל השנה ... אי אפשר לנקרן היטב ... טוב לטוחם בטיט או או למכרם לנכרי קודם הפסח). ומטעם זה תיקן רבינו, למכור לנכרי גם את הכלים שנדבק עליהם חמץ בעין, כמבואר בשטר שבסדר מכירת חמץ שלו (וכן כלים מחומצים שיש עליהם חמץ בעין). ולא רק הכלים שיש עליהם כזית חמץ, כמבואר כאן, אלא אפילו אין עליהם עליהם אלא חמץ משהו בעין, שגם בזה מחמירים, כדלעיל בסעיף הקודם (ישראל קדושים הם ונוהגין להחמיר על עצמן ... כל החמץ הנמצא אפילו משהו והוא דבוק בבית או בכלי). לכן נכלל גם זה במכירת החמץ לנכרי.
288. מ"א ס"ק טז (ורדב"ז ... כתב חומרא יתירא היא זו, ולא נהגו בה אבותינו, דהני נשי דידן מנקרין אותן היטב עכ"ל. ולי נראה דהכא מיירי בעריבות העשוים מנסרים גדולים שלשין בהם פת, שיש חריצים בין נסר לנסר, אבל עריבות קטנות העשויות מחתיכה אחת ואין בהם שום סדק, פשיטא דיכול לנקרן). והכוונה למ"ש רדב"ז ח"א סי' תפח (ולענין מה שכתבו בשם הר"ר יחיאל מפרי"ש ז"ל העריבות שלשין בהן כל השנה אין לסמוך על מה שרוחצין אותן בחמין ומנקרין החמץ מהן, כי אי איפשר לנקרן שלא ישאר בהם בין הכל כזית, והכלי מצרפן ע"כ. זו חומרא יתירה, ולא נהגו בה אבותינו ולא אנחנו אחריהם, דהני דידן זהירי ובקיאי, ומנקין שלא ישאר בהם רושם כלל).
289. במקורות הנ"ל נזכר גם "אין לסמוך על מה שרוחצים אותן בחמין". פרטי הלכה זו יתבארו לקמן סי' תנא סמ"ח-נא.
290. כדלעיל ריש סכ"ח (אם הן מדובקים בעריבה הרי העריבה מצרפתן לכזית), וש"נ.
291. מ"א שם. ויש בזה הפרש בלי כלי עץ מחתיכה אחת לבין כלי מתכת, כדלקמן סי' תנא ס"נ (כבר נהגו במדינות אלו שלא להשתמש בכלי עץ שהיה בו קמח תמיד אפילו על ידי הדחה ושפשוף והגעלה, שחוששין שמא נשאר משהו קמח דבוק בכלי ... אבל אם הוא כלי נחושת או בדיל או שאר מיני מתכות, נוהגין להשתמש בהם על ידי הגעלה ... לפי שהוא יכול להעביר החמץ מהם על ידי הדחה ושפשוף).
292. שו"ת מהר"י ווייל רס"י קצג (והעריבות שלשים בהן ... ונראה לי להטמינם בחדר שאין רגיל בו ושאין בו דבר שצריך בפסח). מ"א ס"ק יח (וכתב מהרי"ו ונראה לי להטמינם בחדר שאין רגיל בו).
293. סעיף א (כל הכלים שאינו רוצה להכשירן לפסח ... צריך לשפשפן ...ולהדיחן מעט, בענין שלא יהא חמץ ניכר בהן, ויצניעם במקום צנוע שאינו רגיל לילך לשם כל ימי הפסח, כדי שלא ישכח וישתמש בהן בפסח).
294. מהרי"ל הל' ל' יום קודם לפסח ע' יב (וכן המנהג לעשות לדפי מולייתות, ועצי מגלגלין, וכל כלי ששימשו בהן בעיסה מהאי טעמא דפרישית ... שאין יכול לחטט אחריו). הובא בח"י ס"ק כ. ועל זה כותב כאן, שגם בזה יואיל מה שאין בהם סדקים וחריצין, כמו עריבה העשויה מחתיכה אחת.
295. רוקח סי' רמז (חמץ בין סלי נצרים ואין יכול להוציא, ידבק טיט על הבצק). מהרי"ל שם (וכן הסל ששימשו ביה הלחם כל השנה בעין, יטחנו בטיט גם כן). רמ"א סי"א (וכן בכלים שמניחים בהם פת כל השנה). מ"א שם (היינו בסלים של נצרים). וכאן מיירי בסלים כאלו שהם רכים ואי אפשר לטוח עליהם טיט, לכן יתנם לנכרי. וראה גם לקמן סי' תנא סנ"א (וכן נוהגין שלא להשתמש בסלים ארוגים שהיה מונח בהם פת ... לפי שחוששין שמא נשאר פירור חמץ בין נקבי האריגה), וש"נ.
296. מהרי"ל שם ע' יא (הרוצה לצאת ידי חובתו צריך ליתן אותם לגוי במתנה גמורה שלא להחזירה). מ"א ס"ק יז (יתנם לו במתנה גמורה, ואחר הפסח יחזור ויטלם ממנו).
297. טור ושו"ע שם (עד לאחר הפסח). מ"א שם. ונתבאר לקמן סי' תמח ס"ו (ליתנו לו במתנה, אע"פ שהוא יודע בהנכרי שלא יגע בחמצו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ואז יחזירנו לו, הרי זה מותר. דכיון שאם לא היה הנכרי רוצה להחזירו לו לא היה יכול לתבוע ממנו בדין שיחזירנו לו ... נמצא שכל ימי הפסח החמץ קנוי להנכרי בקנין גמור ואחר הפסח שהוא מחזירו לו מתנה הוא שהוא נותן לו).
298. שו"ת מהר"י ווייל שם (וכן כלים שהיה בהן קמח). רמ"א שם (וטוב לעשות כן בכלים שמניחים בהם קמח כל השנה). וראה לקמן סי' תנא ס"נ (כבר נהגו במדינות אלו שלא להשתמש בכלי עץ שהיה בו קמח תמיד, אפילו על ידי הדחה ושפשוף והגעלה, שחוששין שמא נשאר משהו קמח דבוק בכלי).
299. סעיף מז ואילך.
300. סעיף כג.
301. גמרא כא, ב (אמר רבא חרכו קודם זמנו, מותר בהנאה אפילו לאחר זמנו).
302. תוס' שם ד"ה חרכו (וכגון שנפסל מלאכול לכלב). רא"ש פ"ב סי' א (וכגון שנפסל מלאכול לכלב, דומיא דפת שעיפשה). ר"ן רפ"ב ה, ב (חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אחר זמנו, פירוש כגון שחרכו עד שאין הכלב יכול לאוכלו). טור ו ש ו "ע ס"ט (חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו ונפסל מאכילת הכלב, או ששרפו באש (קודם זמנו) ונחרך עד שאינו ראוי לכלב ... מותר לקיימו בפסח). והיינו שבגמרא וראשונים הנ"ל נתבאר, שאם נפסל מאכילת כלב קודם זמן איסורו מותר בהנאה. וכן הוא לקמן סי' תמה סי"א (ואפילו לאחר שהגיעה שעה ששית מותר ליהנות ממנו, אם כבר נתחרך ונפסל מאכילת כלב קודם שעה ששית). ובטור ושו"ע הנ"ל נתבאר שמותר לקיימו בפסח. וכן הוא לעיל סכ"א (נפסלו מאכילת כלב קודם שעת הביעור, דהיינו קודם שעה ששית, דכשיגיע זמן הביעור אין עליהם תורת אוכל שיתחייב לבערם). ושם נסמן המקורות מהגמרא ופוסקים, להלכה זו השנית.
303. רא"ש שם (יש שרוצים לומר לאו דוקא הנאה, דהוא הדין נמי אכילה, דעפרא בעלמא הוא. ולא מסתבר, דאע"פ דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם, מכל מקום כיון דאיהו קאכיל ליה אסור. וכ"כ הרב הברצלוני ז"ל וז"ל והני מילי דמותר בהנאה לאחר זמנו, אבל באכילה לא). טור וט"ז ס"ק ח (אבל באכילה אסור).
304. רא"ש שם (דאע"פ דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם, מכל מקום כיון דאיהו קאכיל ליה אסור). תרומת הדשן סי' קכט (משום דכיון דמחשבינן ובעי למיכליה לא איפסיל לדידיה מאכילת אדם, וכל שכן מאכילת כלב). ט"ז שם (אף על גב דאינו ראוי לאכילה, מכל מקום איהו אחשביה ליה לאכילה, כ"כ הרא"ש).
305. ט"ז שם (ונראה לדידיה דודאי אין חיוב דאורייתא בזה, דהא ביום כיפור כי אכל אכילה שאינה ראוי' פטור). וכדלקמן סי' תריב ס"ה (האוכל ביום הכיפורים אכילה גסה ... ואינו נהנה כלל מאכילה גסה זו והיא מזקת לגופו לפיכך הוא פטור מכרת).
306. ח"י ס"ק יט (ונראה לי לפי זה [=לפי האמור לקמן סוף סעיף הבא] פשוט, דאם נפל דיו או שאר חמץ שנפסל מאכילת כלב לתוך המאכל, אפילו ברובא בעלמא בטל, כיון דעפרא בעלמא הוא, ולא אחשביה באכילתו בזה, כי אין כוונתו רק לאכול המאכל, וזו פגום לגמרא הוא מעיקרו).
307. שכיון שהוא של נכרי, אינו עובר עליו בבל יראה. ומכל מקום אסור בהנאה, כדלעיל סי' תמג ס"ג (ואפילו חמצו של נכרי אסור בהנאה).
308. שאסור בהנאה כמו החמץ עצמו, כדלעיל ס"ט (ששכר הנעשה משעורים או מחטים יש בו כזית חמץ בכדי שתיית פרס מהשכר, והלכה למשה מסיני הוא בכל איסורין שבתורה, שכל כזית איסור שנתערב באכילת פרס מהיתר, הרי כל הפרס של היתר נתהפך להיות כגופו של איסור עצמו).
309. אבל אינו עובר על עצם הנאת הכתיבה, כמבואר במ"א סי' תסו ס"ק ב (ז"ל הרמב"ם פ"ה מיסודי התורה, במה דברים אמורים שאין מתרפאין באיסורין, בזמן שהן דרך הנאתן, כגון שמאכילין אותו ... חמץ בפסח, אבל שלא כדרך הנאתן, כגון שעושין לו רטיה ... שהרי אין בהם הנאה לחיך, מותר לחולה עכ"ל ... וז"ל הכ"מ כתוב בארחות חיים על מ"ש רבינו מותר לעשות רטיה מחמץ בפסח כיון שיש לו מכה, יש אומרים דלא התיר אלא מחמץ דעכו"ם והשאילו לישראל ... עכ"ל. ואם כן צריך לומר דהא דאמרינן לא ילעוס כו', דוקא בשל ישראל, ומשום דעבר בבל יראה). ואף שהכתיבה בדיו היא דרך הנאת הדיו, מכל מקום אין זו דרך הנאת החמץ, ובלשון הרמב"ם "חמץ בפסח ... שלא כדרך הנאתן ... שהרי אין בהם הנאה לחיך". משא"כ כשנותן קולמסו לתוך פיו. וכן נפסק לקמן סי' תסו ס"ג-ד (לא ילעוס אדם חטים ויניח על גבי מכתו, מפני שהן מתחמצות על ידי הרוק שבפיו כששוהין על גבי המכה שיעור מיל, ועובר עליהן בבל יראה ובל ימצא ... ואף על פי שהוא נהנה ומתרפא מחמץ בפסח, אין בכך כלום, כיון שהוא שלא כדרך הנאתו, אין בו איסור אלא מדברי סופרים, ובמקום רפואה לא גזרו חכמים). והיינו שאינו עובר על הנאה מחמץ, כיון שאינה דרך הנאתו, אבל עובר על בל יראה, כיון שהוא חמצו של ישראל. משא"כ כאן שהוא "דיו שבשלו נכרי בשכר", כיון שהוא של נכרי אינו עובר גם על בל יראה. ועיקר האיסור הוא מטעם "שמא יתן קולמוסו לתוך פיו". וראה תהלה לדוד ח"ג סי' מב. שו"ת נחלת יהושע (קאדקאווסקא) או"ח סי' יז. שערי תורה ח"ה חוב' ג ע' 49. יגדיל תורה (נ.י.) חוב' ט ע' כג. חוב' נג ע' רלה. הערות וביאורים (נ.י.) קל ע' ח. שערי שלום סי' כט.
310. תרומת הדשן סוף סי' קכט (דיו שהוא מבושל בשכר שעורים ... יראה דשרי לכתוב בו, וראיה מהא דגרסינן פ' כל שעה וכדרבא, דאמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאה לאחר זמנו, וכתב אשירי והוא שנפסל מלאכול לכלב ... ואף על גב דכתבו תוס' ... נכון להחמיר משום דלפעמים נותן הקולמוס בפיו בעוד שיש עליו דיו ... דאסור באכילה ... היינו משום דכיון דמחשבינן ובעי למיכליה לא איפסיל לדידיה מאכילת אדם, וכל שכן מאכילת כלב ... אבל במה שנותן הקולמוס בפיו כדי להחזיקה, ואגב זה טועם מן הדיו בלא כוונה, לא מחשבינן בהא מידי ... [והא] דדיו של יי"נ אסור אפילו בכה"ג בלא מחשבינן ... היי"נ כבר חל עליו האיסור, בעוד שהיה ראוי לשתייה, ותו לא פקע מיניה איסור שתייתה ואיסור הנאה למאן דאסר בהנאה ... לא קאמר רבא חרכו לאחר זמנו דמותר בהנאה, אלא דוקא קודם זמנו, משום דתו לא חל עליו האיסור). ח"י ס"ק יט (וכתב שם בתרומת הדשן די' ק[כ]ט, ולא חיישינן שיתן קולמסו לתוך פיו וחמץ שנפסל מאכילת כלב אסור באכילה עכ"פ, כיון שנותן שלא בכוונה ליכא קפידא, דדוקא לאכלו בכוונה אסור דאחשביה לאכילה, עכ"ל ... ודיו שבישל עכו"ם בפסח אסור לכתוב בו, כיון שלא נפסל מאכילת כלב קודם זמנו, כן כתב בתרומת הדשן שם).
311. היינו שאם הוא של נכרי, לא נפקע איסורו כשנפסל מאכילת כלב. ואם הוא של ישראל, לא נפקע ממנו אפילו אם שרפו ונשאר רק אפר, כדלקמן סי' תמה ס"ח (ואף הפחמים והאפר של החמץ אסורים בהנאה ... ואין הפחמין והאפר של החמץ בטלין אפילו באלף של היתר, שהרי יש להם היתר הנאה בלא ביטול, דהיינו להשהותן עד לאחר הפסח, וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל).
312. אפילו אם הוא של ישראל, כדלקמן סי' תמה סי"א (ואפילו לאחר שהגיעה שעה ששית מותר ליהנות ממנו, אם כבר נתחרך ונפסל מאכילת כלב קודם שעה ששית).
313. תרומת הדשן שם (דיו שהוא מבושל בשכר שעורים ... יראה דשרי לכתוב בו). שו"ע ס"י (דיו שהוא מבושל בשכר שעורים, מותר לכתוב בו).
314. תרומת הדשן שם (במה שנותן הקולמוס בפיו כדי להחזיקה, ואגב זה טועם מן הדיו בלא כוונה, לא מחשבינן בהא מידי). מ"א ס"ק טו (ולא חיישינן שיתן קולמסו לתוך פיו, וחמץ שנפסל מאכילת כלב אסור באכילה, דכיון שנותן שלא בכוונה ליכא קפידא, דדוקא לאכלו בכונה אסור דאחשביה (תרומת הדשן)).
315. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים ס"ג הובא פסק הרמ"א, שתערובת חמץ שעבר עליו הפסח "סגי ליה בהשלכת הנאת האיסור לים המלח". אלא שיש בזה ב' דעות: דעת הב"ח דהיינו דוקא כשיש בתערובת פחות מכזית חמץ, ושאר הפוסקים מתירים אפילו יש בתערובת יותר מכזית חמץ. ואף שהמ"א העתיק את דברי הב"ח, נראה שאינו מסכים עמו בבירור. ובא לבאר כאן הטעם שפסק בפנים בפשיטות כפוסקים המתירים. לכללות קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים ח"י ע' א ואילך.
316. סי' תמז סי"א (ובב"ח רוצה לחלק בין תערובת יבש ביבש ו[בי]ן תערובת לח בלח, וכתב דהא דהתיר הרב הכא בהשלכת הנאה וכו' מיירי בדליכא כזית בתערובת, אבל איכא כזית לא סגי בהשלכת הנאה וכו'. ואינו מוכרח. וכיון דתערובת חמץ לאחר הפסח אינו אלא משום קנסא, להקל שומעים ולא להחמיר).
317. שם ס"ק כא (הב"ח מחלק דבדבר לח לא מהני הולכת הנאה לים המלח, ואפילו ביבש, כשנתערב כזית. ומרמ"א ולבוש משמע דלעולם בתערובת מותר בהנאה על ידי פדיון הולכת הנאה וכו', וכן דעת עולת תמיד, וכן נראה לי).
318. ממשמעות דבריו שהתיר בסתם, שם סעיף יא (עבר הפסח על החמץ ... בפחות מששים סגי ליה בהשלכת הנאת האיסור לים המלח).
319. שם סעיף יא (עבר עליו הפסח אסורים ... אינם אוסרים ... ויוליך הנאה לים המלח בפחות מששים).
320. שם ס"ק יח (בעבר עליו הפסח, דאין באיסור אלא משום קנס, דעבר על בל יראה, וכאן כיון שהשליך הנאה לים המלח תו ליכא קנס ... וביבש ביבש נראה דלא מבעיא דחד בתרי ... אלא אפילו חד בחד מותר, עכ"פ על ידי פדיון). הרי מיירי בכזית (שהרי כתב "דעבר על בל יראה"), ומיירי אפילו ביבש ביבש חד בחד, שאינו בטל כלל. וכן הוא בפנים סי"ט (אם היה שוה בשוה לדברי הכל אסור להשהותם בפסח ... שכח והשהה אותם עד לאחר הפסח הרי הן אסורין בהנאה. אלא אם כן פודה את האיסור שבהן, או שימכרם לנכרי חוץ מדמי איסור שבהן). וכן הוא לקמן סי' תמז סס"א (ואם אין בתערובת רוב כנגד חמץ זה, כגון שנתערב אחד באחד או שנים בשנים, צריך לפדות את החמץ ואחר כך יאכל את כל התערובת, או שימכור הכל לנכרי ולא יקבל ממנו רק מחצית הדמים, דהיינו דמי היתר בלבד).
321. ס"ק נא (בהשלכת הנאת האיסור ... בנתערב קודם פסח דאסור באכילה), ולא הביא חילוק הב"ח.
322. סי"א (וראיתי בספר ב"ח שכתב ... דמור"ם ז"ל מיירי בדליכא כזית, והאריך בעניינים אלו, ולא נהירא).
323. שם ס"ק מב (וכתב הב"ח ... אם נתערב פחות מכזית חמץ בתבשיל ... סגי ליה בפדיון, ולזה נתכוין רמ"א בהג"ה ע"כ).
324. וכדלעיל סי' תלג בקונטרס אחרון ס"ק יא (בסוף סי' תל"ח העתיק המ"א לשון המגיד משנה, מכלל דהכי סבירא ליה). והיינו שמעתיק שם את דברי המגיד משנה, ומוסיף בחצעי עיגול: (מגיד משנה). ונתבאר בכללי הפוסקים וההוראה כללים ט. שכח. של.
325. המ"א שם חלק בהדיא על פרט אחר שבדברי הב"ח האלו (שלא הועתק כאן).
326. ע"ז ז, א. והיינו אפילו יחיד נגד רבים בשעת הדחק, כדלעיל סי' תלו קונטרס אחרון ס"ק ח (דבדרבנן הלך אחר המיקל בשעת הדחק אפילו ביחיד נגד רבים, עיין בכללי ההוראה). והוא בש"ך יו"ד סוס"י רמב סוף אות ב (ואם הרבים מחמירים, סומכים על היחיד באיסור דרבנן ושעת הדחק).
327. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים ס"ג הובא פסק הרמ"א, שתערובת חמץ שעבר עליו הפסח "סגי ליה בהשלכת הנאת האיסור לים המלח". ונוסף בפנים, שבזה מועלת גם התקנה השנית, "למכור כל התערובות לנכרי חוץ מדמי איסור", שלא נזכרה ברמ"א. ומבאר הטעם לפסק זה, שהרי יש מתירים למכור חוץ מדמי איסור גם בתוך הפסח. אלא דלא קיי"ל כותייהו כשגוף איסור דאורייתא מעורב בו. משא"כ בסתם יינם, ושאר איסור מדברי סופרים, מועלת תקנה זו. וכל שכן בחמץ שעבר עליו הפסח דקיל טפי. וכן נראה מדברי כמה פוסקים. ומה שהרמ"א הזכיר רק התקנה הראשונה, של פדיון החמץ שבו, היינו כדי להתיר על ידי תקנה זו גם את אכילת התבשיל אחר הפסח (ולא רק מכירתו). לכללות קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים ח"י ע' ה ואילך.
328. סי' תסז ס"י (כתב הר"ן בסוף פרק כל הצלמים שדעת הראשונים ז"ל דכל איסורים שבתורה כסתם יינן מדמינן להו, הילכך בכל האיסורים, אפילו דומיא דיין ביין, אמרינן דימכר חוץ מדמי איסור שבו).
329. כב, ב (יש לספק שאר איסורין שבתורה למי דומין, ודעת הראשונים ז"ל דלסתם יינן מדמינן להו ... הלכך בכל האיסורין אפילו דומיא דיין ביין אמרינן דימכר חוץ מדמי איסור שבו). וראה לקמן סי' תמז קונטרס אחרון ס"ק ב, שכ"ה גם דעת הרשב"ם והראבי"ה שהובאו במרדכי ובהגהות מיימוניות.
330. וכן הוא לקמן סי' תמז קונטרס אחרון ס"ק ב (אלא דאנן לא קיי"ל הכי בלח בלח, אלא כמ"ש המרדכי בפרק כל שעה דליין נסך מדמינן לה).
331. סי' תסז ס"י (ובמדינות אלו נוהגין לשרוף הכל).
332. רמז תקס (נראה לי תשובה לדבריו, דטפה לחלוחית דסביב החטה היא חמץ, וקיימא לן בפרק בתרא דע"ז הלכה כרבי שמעון בן גמליאל חבית בחביות ולא יין ביין דאורייתא).
333. ס"ק ו (שאין לו תקנה כלל, והטעם כמ"ש המרדכי פ"ב וז"ל דטפה לחלוחית שסביב החטה היא חמץ, וקי"ל דיין נסך כיון שהיא דאורייתא אוסר תערובתו לח בלח, ולא מהני מכירה חוץ מדמי יין נסך שבו, והוא הדין גבי חמץ עכ"ל).
334. כשתי הדעות דלקמן סי' תמז סס"א (כשנתערב אחר הפסח), וש"נ.
335. טור (סתם יינן שנתערב ביין של היתר, כתב ר"ת שבטל בששים כמו שאר איסורין, ואין דעת שאר המפרשים כן, אלא אוסר בכל שהוא כיין נסך גמור), ושו"ע סי' קלד ס"ב (יין שאינו אסור אלא בשתייה ... נתערב סתם יינם ביין מותר, הרי זה אוסר בכל שהוא בשתייה). ש"ך שם ס"ק טו (דמדינא סתם יינם אינו בטל בס').
336. סי' תמה ס"ק ו (אסור מדאורייתא, ואם כן לא מהני תקנה למוכרו לעכו"ם).
337. סוף ס"ק ז (דהוא רק איסור דרבנן). המ"א וח"י הובאו גם לקמן סי' תמה קונטרס אחרון ס"ק ה.
338. סעיף יא (ובפחות מששים מה סגי ליה בהשלכת הנאת האיסור לים המלח).
339. שם ריש ס"ק מה (ומסתימת לשונו משמע דאפי' באכילה שרי). וכן הוא לקמן שם סס"א (ואפילו הוא עצמו מותר לאכול כל התערובת, על ידי שיפדה את החמץ שבתוכו, דהיינו שיטול ממעותיו סכום דמי החמץ זה וישליכם לאיבוד, דנמצא שאינו נהנה כלל במה שעבר הפסח על חמץ זה, ושוב אין לנו לקונסו שלא יאכלנו, כיון שכבר נתערב בהיתר). והיינו כיון שנתערב אחר הפסח. משא"כ אם נתערב קודם הפסח, אין הפדיון מתיר אותו אלא להיתר הנאה, כמבואר כאן בפנים (אסור באכילה, מפני שיש בו טעם חמץ שעבר עליו הפסח. אבל מותר ליהנות מכל התערובת. רק שיפדה את האיסור שבו).
340. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה ושלאחריו: בענין איסור לבטל חמץ בששים קודם הפסח, שהוא זמן היתר, יש ג' דעות: (א) שמותר לבטל אף כדי לאכלו בתוך הפסח. (ב) שאסור לבטל כדי לאכלו בתוך הפסח, אבל מותר לבטל כדי להשהותו עד אחר הפסח. (ג) שאסור לבטל אף כדי להשהותו עד אחר הפסח. ורבינו מכריע בפנים ס"ה כדעה האמצעית, שאסור לבטל כדי לאכלו בתוך הפסח, אבל מותר לבטל כדי להשהותו עד אחר הפסח. ומבאר בקונטרס אחרון זה את טעם ההכרעה שאסור לבטל כדי לאכלו בתוך הפסח, שכן היא דעת רוב הפוסקים. וגם יש להוכיח כן ממה שנפסק בהלכות אחרות. ובקונטרס אחרון שלאחריו מבאר את טעם ההכרעה שמותר לבטל כדי להשהותו עד אחר הפסח, שכן היא דעת רוב הפוסקים, ובפרט שיש פוסקים המתירים אפילו כדי לאכלו בתוך הפסח. ובדברי סופרים הלך אחר המיקל. לכללות קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים ח"י ע' י ואילך.
341. סוס"י תמז ריש ס"ו (לכתחלה אסור לערבו בששים קודם פסח ולאכלו בפסח).
342. ס"ק מב (וכתב הב"ח דאסור לערב חמץ לכתחלה כדי לאכלו בפסח).
343. סעיף א ד"ה ואם (חמץ כיון דשמו עליו, הרי הוא כמבטל איסור לכתחלה). והיינו שאף שעכ"פ עתה הוא שעת היתר (ראה לעיל הערה 32), מכל מקום נתבאר לקמן סי' תמז סמ"ה (מתחלה ... היה שמו חמץ ועכשיו שמו חמץ, אלא שעד עכשיו לא אסרו הכתוב).
344. "נשאלתי על יין לבן, שרובו אין מראיתו לבן ממש וצלול בשנה הזאת ... שמערבין מעט חלב בהמה ומעט חלב חטה ומשימין לתוך היין, ועל ידי כן נראה היין לבן וצלול ... דהוה מבטל איסור לכתחלה, וקיימא לן דאין מבטלין איסור לכתחלה אפילו דרבנן, ואפילו איסור מועט". הובא במ"א סי' תמז ס"ק מה. פר"ח סי' תסז ס"ח. ח"י סי' תמז ס"ק לד.
345. כי המ"א שם הקשה על הצמח צדק (כיון שאין כונתו לערבו כדי לשתותו בפסח, או לשתותו עם בשר, אם כן לא הוה ליה מבטל איסור, דאין כוונתו אלא לתקן היין). וכן נפסק לקמן סי' תמז סכ"ב (יין לבן שהוכהה מראיתו ורוצים לתקנו על ידי שמשימין לתוכו מעט חלב בהמה ומעט חלב חטה ... כשיש בו ס' אין כאן חשש איסור. ואע"פ שאסור לבטל איסור בידים בס', מכל מקום כיון שאין כוונתו לתקנו כדי לשתותו עם בשר, או כדי לשתותו בפסח, אלא כוונתו לתקנו כדי לשתותו לבדו קודם הפסח או לאחריו, אם כן אינו מבטל שום איסור כלל). אלא שבח"י סי' תמז ס"ק לד השיב לדברי המ"א הנ"ל (כבר ישבתי קושיא זו בספרי מנחת יעקב כלל ס' ס"א א'), ושם ביאר (יש לומר דשאני התם, דבשעה שמחמם הדבש או כשעושה היין שרף וכדומה אינו חפץ כלל בתולעים וטעמו ... משא"כ כאן כשנותן החלב לתוך היין הוא חפץ בחלב עצמו להשים תוך היין, אם כן שפיר מקרי מבטל איסור לכתחלה). ונראה מדבריו שאוסר מטעם זה אפילו אם אין כוונתו לתקנו כדי לשתותו בפסח. ומכל שכן שאוסר לבטל קודם הפסח כדי לאכלו בתוך הפסח. וכן הוכיח רבינו לקמן בסוף הקונטרס אחרון, ממה שכתב בסי' תנב ס"ק יח (וכתב באיסור והיתר כלל נ"ח דין ע[ה], שאין להשתמש במי הגעלה של איסור לכתחלה, אף שיש ששים נגד הכלי, משום דהוי כמבטל איסור לכתחלה, כיון שרוצה להשתמש במים). הרי שסובר כדעת האוסרים. ובאמת יובא לקמן בהמשך (ובהערה 370), שהח"י מתיר אפילו לבטל קודם הפסח כדי לאכלו בתוך הפסח. ולקמן בקונטרס אחרון הבא צירף רבינו את דעתו להתיר, עכ"פ אם הוא כדי להשהותו. ולפום ריהטא לא נראה שרבינו ינסה לתרץ סתירה זו. אך מכל מקום צירף דבריו אלה לדעת האוסרים "לבטל חמץ בששים קודם הפסח במתכוין כדי לאכלו בתוך הפסח". וכן הוא לקמן בסוף הקונטרס אחרון (ופשיטא שאין לסמוך ... נגד ... וצמח צדק וחק יעקב ופרי חדש), שהם אסרו לבטל כדי לאכלו בתוך הפסח.
346. "אפילו אם יש בהן נשוכין אינו אחד מאלף ומתבטלין הן כשיטחן, ואין כאן מבטלין איסור לכתחלה, שאינו טוחן כדי לבטלה". וכדלקמן שם ס"ח (טוחן הכל ביחד ועל ידי כן מתערב קמח הנשוכים בקמח השלמים ונתבטל בתוכו בס' קודם הפסח ... ואין זה כמבטל איסור בידים, כיון שאין כוונתו לטחון כדי לבטל, אלא טוחן כדי לאכול, ומאליו הוא מתבטל).
347. סי' נז וסי' נט (ולענין אם מותר לטחון כאחת החטים המבוקעות עם אותן שאינן מבוקעות, אם יש לחוש לזה מפני שאין מבטלין איסור לכתחלה ... נראה לי להלכה שכיון שאין באותן חטים המבוקעות אחד מששים, שמותר לטחון הכל קודם ארבעה עשר ולאכול, אבל למעשה לא מלאני לבי להקל בכך). ואף דלא קיי"ל בזה כהר"ן, כמובא לעיל ממה שנפסק לקמן סי' תנג ס"ח (ואין זה כמבטל איסור בידים, כיון שאין כוונתו לטחון כדי לבטל, אלא טוחן כדי לאכול, ומאליו הוא מתבטל). מכל מקום מחמיר הר"ן גם בזה. ומזה למדנו עכ"פ שדעתו לאסור לבטל בששים כדי לאכלו בתוך הפסח.
348. ד"ה כתב הר"ן.
349. ח"א סי' תפה (אסור להוסיף עליהם כדי לאכלן בפסח מכמה טעמים, חדא דכיון שהוא מערבן לבטלן כדי לאכלן בפסח הרי הוא כמבטל איסור בתוך הפסח).
350. ס"ק מה.
351. בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג לבוב סי' שלב (על התבואה שנמצאו בה חיטים שנתבקעו שנטחנו קודם הפסח ... יש לאסור, כיון שאין מבטלין איסור לכתחלה).
352. סעיף ג (וממה שכתב הרשב"א בתשובה בסימן תפ"ה, על חטים מנוגבים שנתערבו בתוך חטים מרובים ולא היה בהם ששים, שאסור להוסיף עליהם כדי לאוכלן בפסח משום מבטל איסור לכתחלה, פשיטא דלא פליג אסברת הטור, דשאני התם שלא היה בהם ששים מקודם טחינה, והרי מוסיף בידים כדי לבטל איסור, אעפ"י שהוא קודם פסח). והיינו שאף שכבר הובא לעיל מהטור, שכיון שאין כוונתו לטחון כדי לבטל, אלא טוחן כדי לאכול, ומאליו הוא מתבטל, מותר. באמת גם הרשב"א סובר כן, אלא שמכל מקום אסור להוסיף עליהם כדי לטחנם, שהרי מה שמוסיף הוא כדי לבטל. הרי שגם הפר"ח כותב בפשיטות לאסור לבטל בששים כדי לאכלו בתוך הפסח.
353. סי' תמז ס"ק ה (נראה לי דאם נתערב לח בלח בפחות מס' קודם הפסח, דיכול להרבות עליו קודם הפסח עד שיהא ס' כדי שיהא מותר בפסח, ואין בזה משום אין מבטלין איסור לכתחילה. וראיה לזה כתבתי בהלכות סוכה סי' תרכ"ו ס"א עיי"ש), ושם בסי' תרכו ס"ק ב (ומזה למדנו בתערובות חמץ קודם פסח בלח בלח ואין שם ס', שיכול להרבות עליו, ואפילו לכתחלה, כיון שהוא קודם האיסור).
354. היינו שלא רק כשמעורב חמץ, מותר להוסיף הכשרות עד שיתבטל בששים, אלא אפילו לערב מעט חמץ בתוך הכשרות יהי' מותר, כמו בסוכה, שנתבאר בשו"ע סי' תרכו (צריך שישפיל הענפים ויערבם עם הסכך בענין שלא יהיו ניכרים, ויהא סכך רבה עליהם ומבטלן). וכדלקמן סי' תרכו ס"ט בהג"ה (מותר לערב ולבטל סכך פסול בכשר לכתחילה).
355. אלא ודאי התם שאני, כדלקמן בסוף הקונטרס אחרון. וכ"כ בביאור דברי הט"ז, בפרי מגדים לקמן שם משב"ז ס"ק ה (ומשמע להוסיף שרי בזמן היתר, הא לערב בעין בששים אסור בזמן היתר ... ובסימן תרכ"ו בסכך, משמע לערב בידים שרי, ושם יש תירוצים אחרים). וראה שו"ת ציוני ח"ב סי' נד-ה. שדי חמד כללים מערכת א ס"ב.
356. ס"ח (נוהגים לנקר הריחים, משום דזמנין נתנו בהם תבואה לתותה לסולת). וכן הוא לקמן שם סכ"ט (נהגו כל ישראל לנקר הרחיים קודם שיטחנו בהם קמח של פסח, לפי שלפעמים טחנו בהם תבואה לתותה לסולת, וכל שכן במדינות אלו שכל השנה טוחנין בהם שעורים חמוצים (שקורין מאל"ץ) בעודם לחים קצת ונדבקים מאוד ברחיים).
357. כלומר, אף שאין משם הוכחה ברורה, שהרי בכל אופן מותר לטחון מטעם המבואר לקמן שם ס"ח (ואין זה כמבטל איסור בידים כיון שאין כוונתו לטחון כדי לבטל, אלא טוחן כדי לאכול ומאליו הוא מתבטל), מכל מקום יש להוכיח משם, כי "אם מעיקר הדין היה מותר לערבו בידים לא היה מקום להחמיר לנקרו".
358. כדלקמן סי' תנג ס"ט (ולפי דברי האומרים שקמח המעורב בקמח יש לתערובות זה דין תערובת יבש ביבש כמו שנתבאר סימן תמ"ז, אסור לאפות בתוך הפסח, לפי שקמח החמץ שנתבטל בקמח הכשר קודם הפסח הוא חוזר וניעור בפסח, כדין יבש שנתערב ונתבטל ביבש קודם הפסח שהוא חוזר וניעור בפסח ואוסר התערובת).
359. שאז לדברי הכל אינו חוזר וניעור, כדלקמן סי' תנג ס"ט (אבל כשאופה קודם הפסח הרי נעשה כל הקמח שבכל מצה ומצה חתיכה אחת ממש על ידי האפיה, ולכך אינו חוזר וניער בפסח. וכל בעל נפש יחמיר לעצמו לכתחלה לחוש לסברא זו. ומפני כך נתפשט המנהג במדינות אלו לאפות כל המצות קודם הפסח), וסל"א (טוב ליזהר לאפות כל המצות קודם הפסח, מטעם שנתבאר למעלה).
360. ס"ק יג (והסכמת האחרונים דעיקר כדעת הפוסקים דקמח בקמח מיקרי לח בלח, ומתערב ומתבטל קודם פסח, ומותר לאפות אפילו תוך הפסח ... ובעל נפש יחמיר לעצמו לאלפות הכל קודם פסח). ועד"ז בטור סוס"י תנח, ומ"א שם ס"ק א (כתב הטור, המדקדקים נוהגים לאפות הכל קודם פסח, שאם יתערב עמו משהו חמץ יתבטל).
361. כלומר, אף שלא נתפרשה הלכה זו בשו"ע המחבר שם, מכל מקום עיין במה שכתבתי שם בפנים ס"ו (ולאחר גמר הגעלת הכלים ישפוך הרותחין שביורה החוצה ... כיון שהמגעיל מכניס הכלי בידים לתוך הרותחים כדי להפליט האיסור מן הכלי לתוך הרותחין, הרי זה כמבטל איסור בתוך ההיתר בידים, אם יהנה מהרותחין שהאיסור נתבטל בהם). ובציונים שם: מרדכי ע"ז רמז תתכב (כתב רבי אבי העזרי, דמי העירוי אסורין בשתיה, דכיון שעושה כן לכתחלה, אם היה שותה המים היה עובר על אין מבטלין איסור לכתחלה. והוא הדין דלכתחלן אין לשומן בתבשיל). איסור והיתר כלל נח דין עה (כשיש ס' במים נגד כל הכלי הנגעלת, מדינא היו המים מותרים אפילו באכילה, דהא אין כאן נותן טעם של איסור כלל. מכל מקום אין נוהגין אפילו להדיח בהן קערות, דאין דרך בעלי בתים להגעיל על ידי ששים ואתי לאיחלופי. ועוד דהא אין מבטלין איסור לכתחילה, דדוקא להפליט הכלי מאיסורו מותר, אבל לא להשתמש במים שבטל בו, דאם כן היה מבטל האיסור לכתחילה). ח"י ס"ק יח (וכתב באיסור והיתר כלל נ"ח דין ע[ה], שאין להשתמש במי הגעלה של איסור לכתחלה, אף שיש ששים נגד הכלי, משום דהוי כמבטל איסור לכתחלה, כיון שרוצה להשתמש במים). רמ"א ביו"ד סי' קכא ס"ב (ואין להשתמש במי הגעלה). ובסי' קלה סי"ב, לענין מילוי ועירוי (ויש אוסרים המים).
362. ראה לעיל (הערה 345).
363. סעיף א ד"ה ואכתי (קשה היכי שרינן להגעיל בכלי כשר, כיון שיש במים ששים לבטל פליטת הכלי, הא הוה ליה מבטל איסור, וקיימא לן דאין מבטלים איסור לכתחילה. ומצאתי להר"ן בפרק אין מעמידין שכתב שלא אמרו אין מבטלין איסור אלא במתכוין לערב איסור בהיתר כדי ליהנות ממנו, אבל במתכוין להכשיר הכלי דאינו נהנה מן האיסור שרי). משא"כ כשמתכוין להשתמש במים אסור.
364. שאסור לבטל בידים אפילו בזמן ההיתר.
365. כדלעיל (הערה 354), שלפי הוכחת הט"ז נראית דעתו שאפילו לכתחלה יהי' מותר לערב בידים קודם זמן איסורו.
366. כדלקמן סי' תמז סנ"ב (יין לבן שהוכהה מראיתו, ורוצים לתקנו על ידי שמשימין לתוכו מעט חלב בהמה ... אין כאן חשש איסור, ואע"פ שאסור לבטל איסור בידים בס', מכל מקום כיון שאין כוונתו לתקנו כדי לשתותו עם בשר ... אם כן אינו מבטל שום איסור כלל), הרי שמותר דוקא כשאין כוונתו לשתות עם בשר. אלא שאם ביטל בס' במים, שלא על מנת לאכלו עם בשר, מותר לאכלו אחר כך עם בשר, כדלקמן שם (ואחר שנתבטל החלב בס' בתוך היין, מותר לשתותו עם בשר).
367. בשו"ע שם (צריך שישפיל הענפים ויערבם עם הסכך בענין שלא יהיו ניכרים, ויהא סכך רבה עליהם ומבטלן).
368. ס"ק ג (אף על גב דאין מבטלין איסור לכתחלה, יש לומר ... והר"ן כתב ... הכי אגמרי' רחמנא למשה ... כיון שהן מעורבין בעי רובא עכ"ל, ואם כן אין כאן מבטל איסור). ונתבאר לקמן שם ס"ט בהג"ה (כאן הלכה למשה מסיני הוא, שאין צריך להיות כל הסכך הצריך לסוכה שיהא סכך כשר, אלא שיהיה הרוב כשר, והשאר אע"פ שהוא פסול אעפ"כ הסוכה מתכשרת בו, ואם כן אין על המיעוט שם סכך פסול, אלא גם הוא חוזר להיות סכך כשר על ידי רוב הכשר שעמו. ולפיכך מותר לערב ולבטל סכך פסול בכשר לכתחילה, משא"כ בשאר איסורין שאין מבטלין איסור לכתחילה, לפי שאין שם איסור כלל על המיעוט הפסול המעורב בכשר).
369. פ"ק דסוכה ה, א (ובודאי שאין בטול זה כבטול שאר איסורין, שאין לך איסור שאדם יכול להתירו ולעמוד עליו שיהא בטל. אלא כיון דאגמריה רחמנא למשה דבפלגא סגי, והכא לא סגי ליה בפלגא לפי שנתמעט חשיבותו של מתיר מפני שנתערב, אפילו הכי כל שיש רוב מן הכשר לא גרע מפלגא דכשר עומד בפני עצמו, לפי שאין המיעוט מבטל חשיבות הרוב, כך נראה לי).
370. סי' תמז ס"ק טז (וכתבו האחרונים, דאפילו לכתחלה מותר להרבות עליו ולבטלו קודם פסח, כיון שאז שעת היתר). וראה לקמן בסמוך, ולעיל בתחלת הקונטרס אחרון (והערה 345), שבס"ק לד מסיק לאיסור בכיו"ב.
371. כדלעיל בתחלת הקונטרס אחרון (והערה 345).
372. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה (ראה לעיל הערה 340): לבאר טעם ההכרעה שמותר לבטל כדי להשהותו עד אחר הפסח, שכן היא דעת רוב הפוסקים, ובפרט שיש פוסקים המתירים אפילו כדי לאכלו בתוך הפסח. ובדברי סופרים הלך אחר המיקל. לכללות קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים ח"י ע' טז ואילך.
373. כאן (מותר לערבו בתחלה לפני הפסח, ולהשהותו עד לאחר הפסח), ובסוס"י תמז (כללא דמילתא כל דבר שאין עוברין על תערובתו, יכול לערבו לכתחילה ולשהותו).
374. ריש ס"ו ד"ה ומ"ש אלא (דכל שנתבטל בששים חשבינן ליה כאילו לא היה שם חמץ כלל. ודוקא להשהותו, אבל לאכלו בפסח אסור). וכאן ס"ו ד"ה ומ"ש דמותר (מותר בתחלה לערבן ולהשהותן ... וכך מבואר בדברי הרא"ש בריש פרק כל שעה (סוס"י א) גבי אלמורי"א, דכל היכא שמערב חמץ בכוונה דינו כאילו מערבו בתחלה כדי להשהותו. ומכאן למד רבינו מה שפסק לקמן בסוף סימן תמ"ז דכל היכא שאינו עובר על תערובתו מותר לערבו בתחלה ולהשהותו).
375. ד"ה וא"ת (כל שעירבם מיקמי פסח ... יהא מותר להשהותן בפסח ... דלדידן דקיימא לן דחוזר ונעור, כי היכי דאסור לאוכלו, הכא נמי מחייב מדרבנן לבעורי).
376. ב' הדעות אם אומרים חוזר וניעור בלח בלח, נתבארו לקמן סי' תמז סכ"ב (ואע"פ שכבר נתבטל האיסור ברוב קודם הפסח ... כשמגיע הפסח הרי הוא חוזר וניעור ואוסר את כל התערובת כאלו נתערב עכשיו בפסח ... אבל חמץ שנתערב בהיתר לח בלח שהן נבללין, ונתבטל קודם הפסח בס' ... מותר לאכלו בתוך הפסח ... ואינו חוזר וניעור בפסח. ויש חולקין על זה ואומרים כיון שיש משהו ממשות החמץ בתוך התערובת, אע"פ שהוא בלול בגוף ההיתר, הוא חוזר וניעור בפסח ואוסר את התערובת ... והלכה כסברא הראשונה). ובאופן זה מתיר כאן בפנים אף לכתחלה, לבטלו כדי להשהותו. ולענין תערובת חטים, דמיירי ביה הפר"ח שם, הובאו ב' הדעות בפנים סי"ד (חמץ שנתערב מין במינו יבש ביבש שאין נבללים זה בתוך זה, כגון שנפלו חטים שנפלו עליהם מים ונתבקעו ונתנגבו ונתייבשו ואין ביקוען ניכר, ונתערבו בחטים יבישים כשרים הרבה מהם, מותר להשהותם עד לאחר הפסח ... ואע"פ שאסור לאכלם, לפי שהאיסור שנתבטל קודם הפסח חוזר וניעור בפסח, כיון שלא נבלל בתוך ההיתר קודם הפסח, מכל מקום כיון שאיסור אכילה זו אינו אלא חומרא שהחמירו בחמץ בפסח ... לפיכך לא החמירו בו כל כך לאסור אף להשהותו, כיון שנעשה התערובת קודם הפסח). וסי"ח (ויש חולקין על זה ואומרים, כיון שאסור לאכול בפסח כלום מזה התערובת ... אסור גם כן להשהותן). וזהו שמסיים בפר"ח שם (דלדידן דקיימא לן דחוזר ונעור, כי היכי דאסור לאוכלו, הכא נמי מחייב מדרבנן לבעורי), הן לענין יבש ביבש, והן לענין לח בלח, כדלקמן בקונטרס אחרון ס"ק י (והערות 527-531).
377. במ"א שם (ולשהותו נמי אסור דכל שהאיסור ניכר בעין אינו בטל ... (רשב"א סי' תפ"ה) ... אין להקל נגד הרשב"א). והיינו מ"ש בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תפה (ולהצניעו עד לאחר הפסח מסתברא גם כן שהוא אסור). והנה עיקר דבר המ"א שאין להקל נגד הרשב"א קאי על האיסור לבטל איסור בידים. ויתבאר לקמן בקונטרס אחרון ס"ק י (ואף שאסר המ"א בס"ק מ"ה להוסיף, הרי פירש הטעם שאין להקל נגד הרשב"א ... הרי זה מבטל איסור בידים). אמנם רבינו מפרש דקאי גם על זה שאין להשהותו.
378. בטור סוס"י תמז (כתב עוד ה"ר יונה ... אם ביטלו מזיד אדעתא דלשהייה אחר הפסח אסור ... כללא דמילתא כל דבר שאין עוברין על תערובתו יכול לערבו לכתחילה ולשהותו).
379. שנתבארה דעתם לעיל קונטרס אחרון ס"ק ג (והערה 370).
380. סי' תיב (תבואה שירד עליה הדלף ולא עביד [טיף טיף להדי] טיף טיף, ונראה בקוע בחטים באותו [צ]ד שירד עליהם הדלף ... נראה לי ... שקיל ואכול מינייהו קודם הפסח ואשתרי אינך, כדפרישית טעמא. ואין כאן משום אין מבטלין איסור לכתחילה, דאכתי לאו איסור נינהו עד שיגיע הפסח).
381. רמז תקסט בהג"ה, וב"ח סי' תסז ס"ג ד"ה כתב במרדכי, שהעתיקו דברי ראבי"ה.
382. ולכן קיי"ל שאין להתירו באופן זה אלא כדי להשהותו, כנפסק בפנים סי"ז (ישער באומד דעתו כמה היו החטים החמוצים, ויטול כל כך חטים מהתערובת ויבערם מביתו ... והשאר מותר לו להשהותם עד לאחר הפסח).
383. בפנים סט"ז (וכיוצא בזה בשאר איסורים אין איסור אלא לאכול כל התערובת בבת אחת, אבל לאכלו כולו בזה אחר זה הוא היתר גמור אף מדברי סופרים, אם כן אין זה מבטל איסור אלא מבטל היתר הוא, שהרי מבטלו בשעה שדין ביטול החמץ הוא כדין ביטול שאר איסורים דהיינו קודם הפסח), וקונטרס אחרון ס"ק י.
384. ע"ז ז, א. והיינו כיון שאיסור ביטול איסור בידים לפני הפסח הוא רק מדברי סופרים. ואף שיש בזה מחלוקת הפוסקים, כמבואר בר"ן חולין לה, ב (בתוס' ... דכל איסורין שבתורה מדאורייתא מבטלין אותן לכתחלה ... אבל הראב"ד ז"ל כתב באיסור משהו שלו ... דמאי דאמרינן אין מבטלין איסור לכתחלה דאורייתא הוא). ב"י סי' צט (והא דאין מבטלין איסור לכתחלה כתב הר"ן בפרק גיד הנשה גבי זרוע בשלה מן האיל, שדעת התוספות שאינו אלא מדרבנן, אבל מדאורייתא שרי, אבל הראב"ד (איסור משהו פ"ב) כתב דמדאורייתא הוא). ש"ך יו"ד סי' צט ס"ק ז (כתב הרשב"א בתוה"א בית ד' ריש שער ג', והר"ן פרק גיד הנשה, דהיינו מדרבנן לדעת התוס', אבל לדעת הראב"ד אסור מדאורייתא). מכל מקום עכ"פ כאן, שמבטל בשעת היתר, לדברי הכל אינו אסור מהתורה.
385. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים (ס"ו וסכ"ב) מבאר רבינו שדבר שדרך עשיית על ידי תערובת חמץ, אפילו באלף לא בטל, ואם עבר עליו הפסח אסור בהנאה. והמקור לזה הוא במ"א (ס"ק א וס"ק יד) שמביא הלכה זאת מהפוסקים הראשונים. ובטעם האיסור כתב הרא"ש (פ"ב סי' א) "לערובי ולשהויי לא", ומפרש הח"י (ס"ק יח) דהיינו מטעם שאסור לבטל חמץ קודם הפסח כדי לשהותו עד אחר הפסח. ובזה קיי"ל (בפנים ס"ה) שמותר. אמנם מוכח בדברי הפוסקים, שהפירוש הוא כדברי המ"א, שהאיסור הוא אפילו עירבו כדי לאכלו קודם הפסח, וטעם האיסור הוא כיון שדרך תיקון עשייתו על ידי תערובת חמץ. ואף שבשו"ע (ס"ד) אוסר לאכול הטריאק"ה בפסח, והי' אפשר לפרש שהוא מטעם שאיסור שבו חוזר וניעור בפסח. והרמ"א (שם) חולק עליו מטעם דקיי"ל דלא אמרינן חוזר וניעור בפסח. מכל מקום אין זה טעם איסור הטריאק"ה בשו"ע, אלא מטעם שכן דרך עשייתו, והכי קיי"ל. לכללות קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים ח"י ע' כא ואילך.
386. ח"ג סי' ריד (שאם מפני שנתערב החומץ בתוך הדבש ובטל במיעוטו, זה אינו, שהרי עקרו כך, וכל שעקרו כך, אינו בטל במיעוטו ... וכן דעת הראב"ד ז"ל ... וכל שנתערב דרך מקרה, לא החמירו בו עד שיהא בו בנותן טעם, אבל כל שדרכן לעשות כן, אסרו, ואינו בטל במיעוטו).
387. ס"ק א.
388. היינו שבב"י שם לא הביא את דעת החולקים (ראה הערות וביאורים ח"י ע' כה).
389. סעיף יג (כל המשקים של עובדי כוכבים שדרכם לערב בהם יין או חומץ, אסורים).
390. "כותח הבבלי וחבריו השנויין שם ... שאין גופי המאכל נעשה זולתי החמץ יש בהן, וכיון שהחמץ שיש בהן הוא מכשיר המאכל הרי הן חשובין כאילו הכל חמץ".
391. נתיב ה ח"ה מה, ד – מו, א (ואלמורי שקורין, שמו מוריאס בלשון חכמים, ומשימין בו לחם חרוך ... רוב הפוסקים אסרוהו, דלא שרי תערובת אלא כשנתערב שלא בכונה, אבל לערובי בידים ולהשהותו לא ... כגון שצריך לעשותו ולתקנו עם חמץ, כגון אלמורי שכתבתי למעלה, אסור אפילו אחר הפסח וצריך לבערו קודם הפסח).
392. סוף ס"ק א, וס"ק יד.
393. פ"ב סוס"י א (המורייס שעושין האידנא שקורין אלמר"י, שמשימין בו לחם קלוי ... אנן חזינן לרבוותא דאסרין ליה לאחר הפסח, דלא שרי רבי שמעון אלא כגון דעריב שלא בכוונה, אבל לערובי ולשהויי לא).
394. "כללא דמילתא כל דבר שאין עוברין על תערובתו יכול לערבו לכתחילה ולשהותו". וכן הוא גם בטור כאן (מותר לערבו בתחלה לפני הפסח ולהשהותו עד לאחר הפסח, ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל). וכדלעיל בפנים ס"ה (מותר לבטל החמץ בס' קודם הפסח כדי להשהותו עד אחר הפסח, דכיון שהוא מבטלו בשעת היתר כדי לאכלו בשעת היתר אין כאן מבטל איסור).
395. סי' תמז ס"ק מה (מותר להוסיף עליהם עד ששים ולטחנן ולהשהותן, וכן נראה עיקר, דהא עדיין היתר הוא ולא מקרי מבטל איסור ... מיהו אין להקל נגד הרשב"א). ונתבאר לעיל בקונטרס אחרון ס"ק ד (ואף המ"א בסי' תמ"ז ס"ק מ"ה כתב שכן עיקר, אלא שמסיים שאין להקל נגד הרשב"א).
396. ס"ק יח (מתמיה המ"א על הטור, שמשמע מדבריו שפסק כדעת היש אומרים ... ולמה פסק הטור דאסור באכילה, והניח בתימא. ולי יותר תימא לדעתיה בכוונת הטור דפסק כיש אומרים דאסור לערובי ולשהויי, דהרי הטור דפסק להדיא להיפך ... מותר לערבו לכתחלה לפני פסח ולהשהותה). והיינו שהח"י פירש בדעת האוסרים, שהוא מטעם שאסור לערב בששים קודם הפסח כדי להשהותה עד אחר הפסח). ובזה קיי"ל להיתר. אבל באמת מוכח בפוסקים שהוא מטעם שכן דרך עשייתו על ידי תערובת חמץ. ובזה קיי"ל לאיסור.
397. ס"ד (אם נתערב החמץ קודם הפסח ונתבטל בס', אינו חוזר ונעור בפסח לאסור במשהו, ויש חולקים). והכלל בשו"ע, שהעיקר כדעה הא' בסתם. וכן נפסק לקמן שם סכ"ב (חמץ שנתערב בהיתר לח בלח, שהן נבללין, ונתבטל קודם הפסח ... מותר לאכלו בתוך הפסח, דכיון שגוף האיסור בלול בגוף ההיתר ונתבטל בתוכו הרי הוא כמי שאינו בעולם כלל ואינו חוזר וניעור בפסח. ויש חולקין).
398. סעיף ד (דבר שנתערב בו חמץ ... כגון התריאק"ה וכיוצא בו ... אף ע"פ שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא, הרי זה אסור לאכלו). וכן נפסק לקמן סכ"ב (אסור לאכול מזה התערובת בפסח, ואפילו אין בו אלא חמץ כל שהוא, אם דרך עשייתו הוא על ידי תערובת חמץ, כגון התריאק"ה וכיוצא בו, אינו בטל בתוכו, כמו שנתבאר למעלה). וראה גם לקמן בקונטרס אחרון ס"ק יא.
399. ד"ה ודוקא בתוך הפסח (רבינו ירוחם ... כתב דהיינו דוקא שלא עירבו במזיד, אבל עירבו במזיד, כגון שצריך לעשותו ולתקנו עם חמץ, כגון אלמור"י, אסור אפילו אחר הפסח, וצריך לבערו קודם הפסח). והיינו שטעם האיסור בזה הוא, כפי שכתב רבינו ירוחם (כגון שצריך לעשותו ולתקנו עם חמץ).
400. כאן ס"ד (ולקמן סימן תמ"ז סעיף ד' בהגה יתבאר דיש חולקים ומתירים אם נתבטל קודם הפסח, והכי קיימא לן). ולפום ריהטא נראית כוונתו לומר שמתירים התריאק"ה שנתבטלה קודם הפסח (דלא כפסק השלחן ערוך), מטעם שדבר שנתבטל אינו חוזר וניעור בפסח. והיינו שמפרש טעם האיסור שבשו"ע, מטעם חוזר וניעור.
401. "דבר שנתערב בו חמץ ... כגון התריא"ק וכיוצא בו ... אסור לאכלו עד אחר הפסח. ואע"פ שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא, הרי זה אסור לאכלו".
402. שלכן נתבאר לקמן סי' תמז סכ"ב, ובציונים שם, שדעת הרמב"ם היא, שאף שנתבטל חוזר וניעור בפסח. ועל זה חולק הרמ"א, דקיי"ל שאינו חוזר וניעור.
403. פ"ג ס"ד (כתב הרמב"ם ז"ל, דבר שנתערב בו חמץ ... כגון הטריאק"א וכיוצא בו ... אסור לאוכלו עד לאחר הפסח, אף על פי שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא).
404. סי' תמב (וכ"כ הרמב"ם ז"ל, דבר שנתערב בו חמץ ... כגון הטריאק"ה וכיוצא בו ... אסור לאכלו עד לאחר הפסח, אף על פי שאין בו חמץ אלא כל שהוא).
405. "ואני תמה למה אסרו היכא שנתערב קודם הפסח, שהרי כבר נתבטל בס'".
406. ד"ה (ומה שכתב רבינו ואני תמה למה אסרו היכא שנתערב קודם הפסח, שהרי כבר נתבטל בששים. לטעמיה אזיל רבינו שכתב סתם בסימן תמ"ז שחמץ שנתערב קודם הפסח ונתבטל בששים מותר, ולא אמרינן דחוזר וניעור, ולא כתב שום חולק בדבר. אבל דעת הרמב"ם בפרק ד' (הי"ב) שחוזר וניעור).
407. סי' תמז ס"ד ד"ה ולענין (ותימא על המחבר ז"ל, שבכאן סתם כדברי האומרים דאינו חוזר ונעור, אלמא הכי סבירא ליה, ובסימן תמ"ב סעיף ד' העתיק דברי הרמב"ם, שהוא דין הטיריאקה שאסור לאוכלו בפסח, אף על פי שנתבטלה מקודם הפסח. וכבר השיגו שם בהגה. ויראה שדעת המחבר לחלק בין חמץ שנתערב ממילא, לחמץ שערבוהו במזיד, דומיא דטיריאקה. וחילוק זה הזכירו בב"י בשם רבינו ירוחם. וכן נראה [ב]דעת הטור, שהזכיר דין הטיריאקה ודין האלמורי בסימן תמ"ב, ובסימן זה כתב דאינו חוזר ונעור).
408. אלא שלדעת האומרים שאינו חוזר וניעור מותר אף התריאק"ה.
409. סי' קלד סי"ג (כל המשקים של עובדי כוכבים שדרכם לערב בהם יין או חומץ, אסורים).
410. ס"ק ג (ולעד"נ דאפילו להחולקים, יש לאסור באכילה בזה הטריאק"ה, דשמא החמץ שבתוכה הוא מעמידו, וכענין העמדת גבינות דבסמוך, דלא מהני הביטול קודם הפסח).
411. ס"ק יח, שהובא לעיל (הערה 396).
412. היינו שיש מחלוקת במשנה אם איסור אכילתו הוא מן התורה (ראה במנין המצות שקודם סי' תכט דקיי"ל כחכמים, שרק ביש כזית בכדי אכילת פרס יש איסור אכילה מן התורה), ויש מחלוקת אם יש בזה גם איסור בל יראה (ראה לעיל שם בשוה"ג מכת"י, דקיי"ל כהרמב"ם, שבמקום שיש איסור אכילה מהתורה יש בזה גם איסור בל יראה), ואם יש חיוב לבערו עכ"פ מדברי סופרים (ראה לקמן קונטרס אחרון ס"ק יב שאפשר שאף הסוברים שאין חיוב לבערו, מכל מקום אסור להשהותו מגזירה שמא יאכלנו בפסח), מכל מקום נשמטו הלכות אלו כאן בפנים, שאין מזה נפקא מינה למעשה, כיון שדרך תיקון עשייתו על ידי תערובת חמץ, ולכן אסור להשהותו, ואם עבר עליו הפסח אסור בהנאה.
413. בשו"ת שם, לפירוש המ"א ס"ק א (דכל שעיקרו כך אינו בטל, כענין ד' מיני מדינה (והיינו כותח הבבלי כו'), דדוקא כל שנתערב דרך מקרה לא החמירו בו עד שיהא נותן טעם, אבל כל שדעתו לעשות כן אסרו ואינו בטל במיעוטו).
414. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: מסקנת רוב הפוסקים (כדעה הא' שנפסקה בפנים ס"ז), שתבשיל שנתערב בו טעם חמץ ולא ממשו, אין בו חיוב ביעור מצד עצמו, אלא משום חשש תקלה, ולכן אין לברך על ביעורו, ואם עבר עליו הפסח לא נאסר. הטעם שאין בו חיוב ביעור מצד עצמו, לא נתפרש די הצורך בפוסקים, ומבאר כאן המשמעות מהפוסקים, שהטעם הוא כאמור בפנים (שהרי נאמר לא יראה לך, וטעם חמץ זה המובלע בתבשיל אינו נראה לך). וכמו לענין הבלוע בדפנות כלים, דלקמן סי' תמז ס"ג (שהחמץ הבלוע בדפנות אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, שהרי אינו מצוי לך, לפיכך מותר להשהותן עד לאחר הפסח). [טעם נוסף נתבאר לקמן סי' תמו בקונטרס אחרון ס"ק א, כיון שלדעת רוב הפוסקים אין לוקין על אכילת תבשיל שבלוע בו טעם איסור. ואם כן יש לו דין פחות מכזית המבואר שם, שיש פוסקים שאינו צריך ביעור]. * לפי שני האופנים הנ"ל, תלוי הדין בשיטות הפוסקים בטעם כעיקר, שבכללות הן ד' שיטות: (א) שיטת רש"י ורמב"ם וסייעתם, שאיסורו רק מדרבנן, ולכן בטעמו ולא ממשו אין עוברים עליו בבל יראה. (ב) שיטת הראב"ד והרשב"א ור"ן וסייעתם, שאיסור טעמו מדאורייתא אבל אין חייבים עליו, וכבר נתבאר שטעמו אינו נראה ואין עוברים על טעמו בבל יראה. (ג) שיטת רבינו חיים שבתוס' וסייעתו, שבכזית בכדי אכילת פרס נתהפך היתר לאיסור, וכיון שטעמו ולא ממשו אין בו כזית בכדי אכילת פרס, אם כן אין עוברים על טעמו בבל יראה. (ד) שיטת ר"ת וסיעתו, שטעם כעיקר מהתורה וההיתר נתהפך לאיסור, ולכן עוברים על כזית ממנו בבל יראה. וקיי"ל כשיטת רבינו חיים. אבל במקום שאין הפסד מרובה חוששים לשיטת ר"ת. ולכן נתבאר כאן בפנים (ואם אין בו הפסד מרובה אף אם נאסור אותו בהנאה, טוב להחמיר ולאסור אף בהנאה, כדי לחוש לדברי האומרים שכל תערובת שיש בו טעם חמץ, כשם שאסור מן התורה לאכלו בתוך הפסח כך הוא חייב לבערו מן התורה) * כל זה הוא בתערובת טעמו ולא ממשו, משא"כ תערובת טעמו וממשו, גם הרמב"ם וסיעתו מודים שעוברים עליו בבל יראה, מהטעם שנתבאר לעיל ס"א (כיון שכל חלקיו הן מונחין בכלי אחד, ומעורבין במין מאכל אחד, הרי הן מצטרפין זה עם זה לשיעור כזית, ואינן בטלין בהתערובת כיון שנרגש בו החמץ). לכללות קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים ח"י ע' כח ואילך.
415. ס"ק א (קדרות ... מותר להשותן, ולא דמי לחמץ שנתערב שאסור לשהותו, דהתם נראה הוא אלא שאינו ניכר, אבל בלוע בכלי אינו נראה ומצוי (ראב"ן...)). והוא בראב"ן פסחים קס, א (וכלי חרס ... יכול להצניען עד לאחר הפסח ... כיון דהאיסור בלוע בו ואינו נראה ואינו מצוי, אינו עובר בהצנעתו בבל יראה ובבל ימצא. ולא דמי לחמץ שנתערב דאסור, דהתם נראה הוא, אלא שאינו ניכר, אבל בלוע אינו נראה ומצוי). וכן הוא לקמן סי' תמז ס"ג (כלים שנתבשל בהן חמץ בפסח ... אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, שהרי אינו מצוי לך, לפיכך מותר להשהותן עד לאחר הפסח). וכל זה מיירי בכלים שבלוע בהם טעם חמץ, ומזה למדים אף לענין תערובת טעמו ולא ממשו, כדלקמן.
416. ס"ק א (וגדולה מזו כתב בעולת שבת, דגם בנתבשל בכלי בן יומו יש להחמיר שלא להשהותה, ולא ידעתי מאין יצא לו חומרא זו). וכן הוא בפנים ס"ח (תבשיל שנתבשל קודם הפסח בקדירה שבישל בה החמץ בו ביום, אע"פ שאין בתבשיל ס' כנגד חמץ שנפלט לתוכו מן הקדירה, מותר להשהותו עד לאחר הפסח). ושם מיירי "שנתבשל קודם הפסח ... שיש מתירין אפילו לאכלו בפסח ... יש לסמוך על דבריהם להשהותו עד לאחר הפסח". וכן הוא בח"י שם (וגם יש אומרים דקודם פסח, שהוא שעת היתר, מקרי נותן טעם בר נותן טעם, לענין פליטת כלים). וכאן מיירי, כנראה, אפילו בנתבשל בהם בפסח, דעכ"פ תבשיל זה לא גרע מהכלי עצמו. ועוד כתב בח"י שם (דלדעת רש"י ותוס' דפרק כל שעה, בפליטת כלים לא מקרי רק אסור משהו). והיינו האמור ברש"י ל, א ד"ה וליעבד (והאי משהו חשיב להו), ותוס' שם ד"ה לישהינהו (דטעמא דחמץ בקדירה חשיב משהו, שאין רגילין להשתמש הרבה ביחד). ואם כן בודאי לא גרע מהכלי עצמו. וראה מה שהאריך בביאור שורה זו, בהערות וביאורים ח"י ע' כט-לב. * אמנם מפשטות המשך הדברים כאן נראה דמיירי בהלכה שנתבארה כאן בפנים "כגון תבשיל שנתבשל בכלי אחד עם חמץ וקיבל טעם החמץ ואין בו כלום מממשו". ועל זה לא שייך כל כך לומר "בלוע בכלי אין צריך לבערו, וכ"ש בטעם הבלוע שאין שם מממשות החמץ כלל". ואולי הוא טה"ד, וצ"ל "וכן הוא בטעם הבלוע שאין שם מממשות החמץ כלל".
417. בח"י שם (ונראה לי דאף למאן דאמר דטעם כעיקר אף בלא ממשות דאורייתא, היינו דוקא לענין אכילה דילפינן ממשרת, אבל [לא] לעבור בבל יראה, כיון שאין כאן צורת חמץ כלל. ואע"ג דבית הילל יליף ביעור מאכילה בריש ביצה דף ז' ע"ב, מכל מקום לאו לכל מילי הושווה). אך לא ביאר טעם נכון לחלק בזה בין אכילה לביעור. על כן מבאר רבינו אשר תלוי הוא בשיטות הפוסקים בטעם כעיקר.
418. פ"ד ה"ח (תערובת חמץ עוברין עליה משום בל יראה ובל ימצא).
419. סעיף א (תערובת חמץ עוברים עליה משום בל יראה ובל ימצא). והיינו אשר לשיטתם תלוי חובת ביעור באיסור אכילה, דלא כשיטת ר"ת בתוס' מב, א ד"ה ואלו עוברין בפסח (פירש הקונטרס לעבור עליהן בבל יראה ובבל ימצא ... ואין נראה לר"ת ... ומהיכי תיתי בל יראה ובל ימצא. ונראה לר"ת דאלו עוברין ... היינו מעל השולחן).
420. ס"ק א (ונראה לי דאם נתערב ... אינו עובר עליו, דהא מדאורייא מותר לאכלו ... ומכל שכן דשרי לשהותו מדאורייתא).
421. ז, ב (בית שמאי סברי לא ילפינן ביעור מאכילה, ובית הלל סברי ילפינן ביעור מאכילה).
422. כנראה חסר סיום ההג"ה.
423. "שכר שעושין מחטים ושעורים חייבים לבערו, דטעם כעיקר דאורייתא".
424. סעיף א (ומיהו צ"ע אם אין שם ממשות האיסור כי אם הטעם בעלמא, אם עובר עליו ב"י וב"י, לפי הא דקיי"ל בכל התורה דטעם כעיקר אוסר מדאורייתא ... נראה דמאכל דייסא שנשאר ממנו שומן אסור להשהותו בפסח ועובר עליו בל יראה).
425. ס"ק א (וכתב בעולת תמיד דשומן מדייסא עובר עליו, דטעם כעיקר מדאורייתא, וצריך לבערו).
426. חולין צח, ב ד"ה רבא (ונראה לפרש ... דמשרת אתא לטעם כעיקר, ודרשה גמורה היא, ולא אסמכתא, ... טעם כעיקר נמי לקי). היינו שלוקה כשאכל כזית מהתערובת. ע"ז סז, רע"ב (נראה לר"ת ... במין בשאינו מינו הוי טעם גרידא דאורייתא ולוקין עליו).
427. חולין פ"ז סוס"י לא (ופירש ר"ת דטעם כעיקר במין בשאינו מינו דאורייתא, דכיון שנתן האיסור טעם בהיתר נהפך כולו להיות איסור, ולוקין עליו בכזית כאילו הוה כולו איסור).
428. סז, רע"ב (טעמו ולא ממשו אסור, ואין לוקין עליו).
429. בתוס' שם (ובפרק בתרא דמסכת ע"ז (דף סז.) דאמר רבי יוחנן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, והיינו במינו דמדאורייתא ברובא בטל). וברא"ש שם (וההיא דרבי יוחנן כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו, מיירי במין במינו).
430. וכן הוא לקמן סי' תמו בקונטרס אחרון ס"ק א (דהטור אזיל לשיטתיה ... כרבינו תם, דכל שיש בו טעם איסור נתהפך כולו להיות כגוף האיסור, ועל כזית ממנו חייב כרת ועובר בבל יראה ובל ימצא). והיינו לדעת ההולכים בשיטת ר"ת לענין טעם כעיקר דאורייתא, שההיתר מתהפך לאיסור. וסוברים שאיסור בל יראה תלוי באיסור אכילה (כדלעיל הערה 419). אמנם ר"ת עצמו סובר שאיסור בל יראה אינו תלוי באיסור אכילה, כמבואר בתוס' מב, א ד"ה ואלו עוברין בפסח (פירש הקונטרס לעבור עליהן בבל יראה ובבל ימצא ... ואין נראה לר"ת ... ומהיכי תיתי בל יראה ובל ימצא. ונראה לר"ת דאלו עוברין ... היינו מעל השולחן). וראה מכירת חמץ כהלכתו ע' שנד.
431. "ואם עירב אורז עם אחד מאלו המינים [דגן] ועשה מהן עיסה, אם יש בה טעם דגן יוצאים בה [חובת מצה], וחייבת בחלה, אע"פ שרובה אורז". וגם כאן בסי' תמב יש משמעות בטור שסובר כר"ת, כמבואר לקמן סי' תמו קונטרס אחרון ס"ק א (ובטור סי' תמ"ב משמע דלדידן דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא, אף אם לא היה בשכר כזית בכדי אכילת פרס צריך לבערו). והיינו מ"ש בטור: "אם יש בו טעם חמץ מחייבים עליו דטעם כעיקר דאורייתא. ומיירי נמי שאין בהם כזית בכדי אכילת פרס, אבל אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס חייבים עליה. ועל כן השכר שעושין באשכנז מחיטין ושעורים חייבים לבערו". ונתפרשו דבריו בב"י (כל שיש בו טעם חמץ חייבין עליו, ואפילו פחות טובא מכזית בכדי אכילת פרס). ומה שמוסיף "אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס חייבים עליה", ראה מה שדן בזה בב"י, ובהערות ובאורים ח"י ע' קמז.
432. כדלקמן שם ס"ז (אם עירב קמח חטים עם קמח אורז ועשה מהם מצה, אם יש בה טעם חטים הרי היא כאלו היתה כולה מחטים ... לפי שטבע האורז להגרר אחר החטים ונשתנה טעמו לטעם חטים כשהן מעורבים עמו, אבל ... אם עירב קמח של אחד משאר ד' מיני דגן עם קמח אורז ועשה מהן מצה ... אינו יוצא בה ידי חובתו, אלא אם כן יש בה קמח דגן כזית בכדי אכילת פרס ממנה). ואילו הטור סובר שגם בשאר מינים אין צריך כזית בכדי אכילת פרס, משום דטעם כעיקר דאורייתא.
433. "אבל מהטור משמע להדיא דהוא הדין לכל ה' מיני דגן, וכן משמע באשר"י, דתלה הטעם דכיון דטעם כעיקר דאורייתא".
434. "דטעם כעיקר בשאין מינו דאורייתא, וכיון שנתנו החיטין טעם באורז הפך הטעם את האורז להיותו כמו חיטה, וקרינן ביה טעמו וממשו חיטה ... טעם כעיקר דאורייתא ... הטעם עושה אותו כממש".
435. "שאין לוקין עליו, עד שיהא בו כל כך מן האיסור עד שיהא בתוך כל ד' ביצים מן ההיתר כזית מן האיסור, ואז חייב על כל כזית וכזית ממנו".
436. ד"ה האמנם ואילך (בכאן כתב דעל טעם כעיקר מיחייב מלקות, אף על גב דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס, ולפי אותו פירוש שהזכיר ביו"ד ליכא מלקות אלא בכזית בכדי אכילת פרס. וכן מוכח בהדיא דלא סבירא ליה כאותו פירוש שהזכיר ביו"ד, ממה שכתב בסימן תנ"ג שאם עירב אורז עם אחד מחמשת המינים ועשה מהם עיסה, אם יש בה טעם דגן יוצאין בה וחייבת בחלה אעפ"י שרובה אורז, ולא הצריך כזית דגן בכדי אכילת פרס).
437. שהובא לעיל (הערה 424), שהולך בשיטת הטור כרבינו תם, דטעם כעיקר דאורייתא, ועוברים עליו בבל יראה ובל ימצא.
438. בשו"ע שם (עירב קמח דוחן ושאר מיני קטניות עם קמח של חמשת מיני דגן ... מברך המוציא וברכת המזון. ודוקא שיש באותו קמח מחמשת מינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס), ובמ"א שם ס"ק טו (וידוע שדין חלה והמוציא שוין בזה לכולי עלמא). וכן הוא סדר ברה"נ פ"ח ה"ד (אם תערובות קמח הדגן הוא פחות משיעור זה [כזית בכדי אכילת פרס מהתערובות], מברך המוציא ואינו מברך ברכת המזון, אפילו אכל הרבה). וראה גם לקמן קונטרס אחרון ס"ק ח (והערה 457).
439. כמבואר בסדר ברה"נ פ"ב ה"א (ברכת המזון מן התורה אינה אלא כשאכל פת כדי שביעה כמ"ש ואכלת ושבעת וברכת), ושם הי"ב (אם אוכל כדי שביעה שהוא ספק של תורה ... ראוי להחמיר בספיקה כעין ספק של תורה). ומכל מקום נפסק שם פ"ח ה"ד, שאם הוא פחות מכזית בכדי אכילת פרס "אינו מברך ברכת המזון, אפילו אכל הרבה". יוצא אם כן שאין חוששים לדעת ר"ת, בפחות מכזית בכדי אכילת פרס, אפילו להחמיר בשל תורה. ובאמת אין הוספה זו קיימת לפי מה שנתבאר לעיל סי' קסח ס"ח (שמן התורה היה די בברכה אחת מעין ג' ... אלא שחכמים תקנו לברך על כל אחד בפני עצמו), וסי"ב (יש להקל בדברי סופרים ... כי אין כאן ספק של תורה אף אם אכל כדי שביעה, שהוא חייב בברכת המזון מן התורה, שהרי מן התורה די לעולם בברכה אחת מעין ג'); אלא לפי מה שחזר בו בסדר ברה"נ, שאם אכל כדי שביעה ראוי להחמיר בספיקה כעין ספק של תורה, וכמבואר לעיל.
440. כמובא לעיל (הערה 434).
441. הל' מאכלות אסורות פט"ו ה"ב (חלב הכליות שנפל לתוך הגריסין ונמוח הכל, טועמין את הגריסין ... נמצא בהן טעמו ולא היה בהן ממשו הרי אלו אסורין מדברי סופרים. כיצד ... אם לא היה בתערובת כזית בכל שלש ביצים, אע"פ שיש בהן טעם חלב ואכל כל הקדירה, אינו לוקה אלא מכת מרדות).
442. חולין צח, ב ד"ה לטעם כעיקר (והא דילפינן ליה בפסחים (מד, א) מנזיר ומשרת ליתן טעם כעיקר, סבירא להו אמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא הוא).
443. בחידושיו חולין שם, ובתורת הבית בית ד שער א ע' 22 (נראה שזו היא סברתו של הראב"ד ז"ל באיסור משהו שלו, וכן מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל ... דטעם כעיקר דאורייתא ... כל שאוכל כזית מן האיסור לוקה לדברי הכל, פחות מיכן אסור ואין לוקין עליו לדברי הכל). והיינו מ"ש הראב"ד באיסור משהו פ"ב (דכיון דלא כתוב בהדיא, אלא מנזיר או מגעולי גוים גמרינן לה בבניין אב, אין מלקין על בנין אב ולא מקל וחומר).
444. פ"ג (יג, א) ד"ה הרי (כל חמץ דגן גמור על ידי תערובות שלא נתבטל, איכא איסורא דאורייתא דחצי שיעור מן התורה). ע"ז (לב, ב) ד"ה כל שטעמו (שאם יש בשיעור פרס של תבשיל כזית מן האיסור לוקין עליו, ואף על פי שאין כזית של איסור נאכל בבת אחת, כיון שאין שוהה באכילתו משהתחיל לאוכלו עד שגמרו אלא כדי אכילת פרס מצטרפת אכילתו ולוקין עליו, אבל אם אין בכדי אכילת פרס של תבשיל כזית אסור, הואיל ושוהה באכילת כזית יותר מכדי אכילת פרס הוו להו כשתי אכילות של שני ימים ואין לוקין עליו).
445. סעיף א (והראב"ד והרשב"א ורבים עמהם סבירא להו ... פטרי ממלקות, אבל איסורא דאורייתא איכא, ואי איכא כזית בכדי אכילת פרס ואכל פרס מן התערובת מחייבי ... וזו היא השיטה יותר מחוורת והכי נקטינן). וסי' תנג ס"ב (שכתבתי לעיל בסימן תמ"ב שהעיקר כדעת הראב"ד, דטעם כעיקר דאורייתא לאיסורא אבל לא למלקות).
446. כמבואר בפנים ס"ז (ואם אין בו הפסד מרובה אף אם נאסור אותו בהנאה, טוב להחמיר ולאסור אף בהנאה, כדי לחוש לדברי האומרים שכל תערובת שיש בו טעם חמץ, כשם שאסור מן התורה לאכלו בתוך הפסח כך הוא חייב לבערו מן התורה).
447. בקונטרס אחרון ס"ק א (דאין צריך לברך, כיון שאין מצוה בביעור זה מצד עצמו אלא משום חשש תקלה, והרי זה דומה לממית עופות הנדרסים שאסור למוכרן ולהשהותן משום תקלה כמ"ש ביו"ד סוף סי' נ"ז, ופשיטא שאין לברך על זה). וראה הערות וביאורים ח"י ע' מב.
448. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בקונטרס אחרון הקודם נתבאר, שהעיקר כשיטת רבינו חיים, שבפחות מכזית בכדי אכילת פרס לא אמרינן שנתהפך היתר לאיסור (דלא כדעת ר"ת, שאף בפחות מכדי אכילת פרס ההיתר נתהפך לאיסור), כדמוכח בשו"ע סי' רח ס"ט. ולכן אמרינן בטעמו ולא ממשו, שאין חיוב ביעור עליו מהתורה. ובקונטרס אחרון שלפנינו מבאר, שהעיקר כשיטת רבינו חיים, שבכזית בכדי אכילת פרס אמרינן שנתהפך היתר לאיסור (דלא כדעת הראב"ד וסיעתו, שאף בכזית בכדי אכילת פרס, אינו חייב אלא אם כן אוכל פרס שלם), כדמוכח בפוסקים בסי' תנג. ולכן אמרינן בשכר, שכולו נתהפך לאיסור. ואחד הטעמים לזה, כי לענין פחות מכזית בכדי אכילת פרס, גם הרמב"ם וסייעתו, וגם הראב"ד וסייעתו, מסכימים עם רבינו חיים, שאין אומרים בזה שכולו נתהפך לאיסור. ולעין כזית בכדי אכילת פרס, גם ר"ת וסייעתו מסכימים עם רבינו חיים, שאומרים בזה שכולו נתהפך לאיסור. לכללות קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים ח"י ע' מג ואילך.
449. ע"ז סז, רע"ב (נראה לר"ת ... במין בשאינו מינו הוי טעם גרידא דאורייתא ולוקין עליו. ועוד א"ר אליהו ... הכי פירושו טעמו ולא ממשו, כגון שאין כזית איסור בתוך כדי אכילת פרס אין לוקין עליו, וטעמו וממשו דלוקין עליו מיירי דאיכא כזית דאיסור בכדי אכילת פרס מן ההיתר, ואז לוקין עליו). חולין צח, ב ד"ה רבא (ונראה לפרש ... דמשרת אתא לטעם כעיקר, ודרשה גמורה היא, ולא אסמכתא, ... טעם כעיקר נמי לקי ... ועוד י"ל דהתם איירי בשלא במינו, והיכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס קרי ליה טעמו וממשו, והיכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס קרי ליה טעמו ולא ממשו). ואף שלדעת ר"ת גם בפחות מכזית מכדי אכילת פרס נתהפך ההיתר לאיסור (כדלעיל הערה 426), הרי עכ"פ יודה לרבינו חיים, שבכזית בכדי אכילת פרס נתהפך ההיתר לאיסור.
450. חולין פ"ז סוס"י לא (ורבינו חיים ז"ל פירש דאיירי ... כשיש כזית בכדי אכילת פרס דאז הוי כמו ממשו של איסור, כיון דיש כל כך מן האיסור, שבתוך אכילת פרס אוכל כזית, נעשה כולו איסור, והאוכל ממנו כזית לוקה. כדחזינן גבי עיסת אורז, דבכזית ממנו יוצא ידי חובתו אף להקל), והלכות חלה סוס"י טו (והר"ר חיים ז"ל פירש ... כשיש כזית חטין כדי אכילת פרס דאורז, ואז נהפך כולו חטים, ויוצא בה ידי חובה בכזית).
451. "ומיהו פירש ר"ת דמין ... שלא במינו אסור מן התורה עד ס', אלא שאין לוקין עליו עד שיהא בו כל כך מן האיסור, עד שיהא בתוך כל ד' ביצים מן ההיתר כזית מן האיסור, ואז חייב על כל כזית וכזית ממנו". וראה לעיל בקונטרס אחרון ס"ק ו (והנה הטור בסי' תנ"ג פסק כרבינו תם, שלא הצריך כזית בכדי אכילת פרס ... ומה שבסימן צ"ח בטור יו"ד העתיק דעת רבינו חיים, כבר עמד בזה הפרי חדש ריש סי' זה עיי"ש).
452. בחידושיו חולין שם, ובתורת הבית בית ד שער א ע' 22 (נראה שזו היא סברתו של הראב"ד ז"ל באיסור משהו שלו, וכן מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל ... דטעם כעיקר דאורייתא ... כל שאוכל כזית מן האיסור לוקה לדברי הכל, פחות מיכן אסור ואין לוקין עליו לדברי הכל). והיינו מ"ש הראב"ד באיסור משהו פ"ב (דכיון דלא כתוב בהדיא, אלא מנזיר או מגעולי גוים גמרינן לה בבניין אב, אין מלקין על בנין אב ולא מקל וחומר). הרי שלדעתם אינו חייב אלא אם כן אוכל כל הפרס, שבו כזית מהאיסור.
453. בקונטרס אחרון ס"ק ו.
454. סעיף א (והראב"ד והרשב"א ורבים עמהם סבירא להו ... פטרי ממלקות, אבל איסורא דאורייתא איכא, ואי איכא כזית בכדי אכילת פרס ואכל פרס מן התערובת מחייבי ... וזו היא השיטה יותר מחוורת והכי נקטינן). וסי' תנג ס"ב (שכתבתי לעיל בסימן תמ"ב שהעיקר כדעת הראב"ד, דטעם כעיקר דאורייתא לאיסורא אבל לא למלקות).
455. לקמן שם יתבאר דין תערובת חטים ואורז, שהאורז נגרר אחר החטים ולכן יוצאים בה ידי חובתו בפסח. משא"כ בשאר המינים אינו נגרר ולכן אין יוצאים בה; אלא שיש בזה ב' דעות: (א) דמיירי בפחות מכזית בכדי אכילת פרס, שבתערובת חטים באורז יוצאים בה, ובשאר מינים אין יוצאים בה, עד שיהי' בו כזית בכדי אכילת פרס. (ב) דמיירי בכזית בכדי אכילת פרס, שבתערובת חטים באורז יוצאים בה, ובשאר מינים אין יוצאים בה, עד שיהי' בו רוב. ושתי הדעות יתבארו לקמן שם לפי שיטת רבינו חיים, שבכזית בכדי אכילת פרס מתהפך כולו לטעם דגן, וסגי באכילת כזית מהתערובת. וכדלקמן בהערות שם. וזה בא להוכיח כאן מדברי המ"א שם ס"ק ד (ודוקא שיש בו כזית בכדי אכילת פרס). דהיינו כדעה הב' הנ"ל. ומשמע מדבריו דסגי באכילת כזית בלבד של התערובת הזאת, שהיא כזית בכדי אכילת פרס. והוא כשיטת רבינו חיים שכל התערובת נתהפך לטעם דגן. ומדברי הח"י שם ס"ק י (בשאר מינים סגי בכזית כדי אכילת פרס). וכן הובא לקמן שם מעולת שבת שם ס"ב (אבל אם עשה עיסה משאר מינים, בענין דוקא כזית דגן בכדי אכילת פרס). שהיא כדעה הא' הנ"ל. ומשמע מדבריהם דסגי באכילת כזית בלבד של התערובת הזאת, שהיא כזית בכדי אכילת פרס. והוא כשיטת רבינו חיים שכל התערובת נתהפך לטעם דגן.
456. שם ס"ב (הראב"ד ... צריך שיהא בתערובת דכל אכילת פרס ממנו כזית דגן, ושיאכל אכילת פרס ונמצא שבזה אכל כזית מן הדגן, הא לאו הכי אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח. וזה דעת הרשב"א גם כן ... ולשיטת רבינו חיים דסבירא ליה דאם יש בכדי אכילת פרס לוקה על כל כזית וכזית שאוכל מן התערובת, מתוקמא נמי מתניתין בדאיכא כזית דגן בכדי אכילת פרס, ומיהו אין צריך שיאכל בכדי אכילת פרס מן התערובת, אלא כיון שאכל כזית מן התערובת יצא ידי חובתו ... לפי מה שכתבתי לעיל בסימן תמ"ב שהעיקר כדעת הראב"ד, דטעם כעיקר דאורייתא לאיסורא אבל לא למלקות, צריך שיהא בתערובת זה כזית בכדי אכילת פרס ושיאכל אכילת פרס ממנו, הא לאו הכי אינו יוצא ידי חובתו).
457. בשו"ע שם (עירב קמח דוחן ושאר מיני קטניות עם קמח של חמשת מיני דגן ... עשה ממנו פת, מברך המוציא וברכת המזון. ודוקא שיש באותו קמח מחמשת מינים, כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס). ובמאמר מרדכי שם ס"ק טו (נראה מדברי הרב מ"א ז"ל ס"ק טו ... משמע הכי מסתמיות דברי הר"ד אבודרהם והשו"ע ... דכל שיש בו כזית בכדי אכילת פרס הרי הוא כפת גמור, ורואין כאילו אין שם אלא מה' מינים בלבד, דהא מצינו לענין תערובת איסור דכל שיש כזית בכדי אכילת פרס הוי ממשו ממש ... ולכן כל שאכל כזית מפת זה מברך ג' ברכות כמו שמברך על כזית פת דעלמא). אבל ראה סדר ברה"נ פ"ח ה"ג (קמח של אחד מחמשת מיני דגן שעירב עם קמח של מיני קטניות ועשה ממנו פת ... אינו מברך לאחריו ברכת המזון אלא אם כן יש בקמח הדגן כזית בכדי אכילת פרס מהתערובות, ואז צריך לברך ברכת המזון על כזית מהתערובות. ויש אומרים שאינו מברך ברכת המזון עד שיאכל כל הפרס. ויש לחוש לדבריהם להקל בספק ברכות). הרי שהביא גם את דעת הראב"ד ורשב"א, ומסיק שיש לחוש לדבריהם להקל בספק ברכות. ולפי זה יהי' כן גם כאן, ולענין מצה דלקמן סי' תנג ס"ז, ולענין חלה, שעכ"פ יש לחשוש גם לדעת הראב"ד והרשב"א. וראה גם לעיל קונטרס אחרון ס"ק ו (והערה 438). תהלה לדוד סי' רח ס"ק ה. הערות וביאורים תשנח ע' 24. דובר שלום ע' קפט.
458. "העושה עיסה מהן, אם יש כשיעור חלה במין המחוייב, ויש בו רוב, וטעמו דגן, חייב בחלה. ואם אין בו רוב דגן, אינו לחם ופטור מן החלה".
459. סי' תנג ס"ק ג (וביורה דעה סימן שכ"ד כתב כשמודדין זה דווקא בחטים, ולפי זה בשאר מינים דוקא רוב דגן בעינן).
460. ס"ק י (וכתב גיסי הרב בספרו אליהו זוטא ... ולפי זה בשאר מינים בעינן דוקא רוב דגן ... לדעת הרשב"א דבריו נכונים. וכן ראיתי בדברי הרשב"א להדיא בפסקי חלה שלו). וכן הוא לקמן שם ס"ז, בדעה הב' (ואם נעשית מקמח חטים עם שאר מיני קטניות, או מקמח אורז עם שאר מיני דגן, אף על פי שיש בה כזית דגן בכדי אכילת פרס אינו יוצא בה ידי חובה ... אלא אם כן היה רובה דגן).
461. סי' שכד ס"ט (העושה עיסה מהחטים ומהאורז, אם יש בה טעם דגן, חייבת בחלה אף על פי שרובה אורז). ט"ז שם ס"ק ט (משמע אע"ג דלית שיעור חלה בדגן לחוד). ש"ך שם ס"ק יז (הוא הדין לכל ה' מיני דגן, וכן משמע באשר"י דתלה הטעם דכיון דטעם כעיקר דאורייתא).
462. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: לקמן סי' תמז סס"ג נפסק, שעיסה שהחמיצו אחר הפסח בשאור שעבר עליו הפסח, או מי דבש שהעמידו בשמרי שכר שעברו עליהם הפסח, יש להתיר את העיסה ומי הדבש הד'. והיא הלכה שנתפרשה בתוספתא וירושלמי ועיטור ורבינו ירוחם, בלי חולק. ויש פוסקים שלמדו מכך אף לענין מי דבש הד' שלפני הפסח. ויש חולקים האוסרים בתערובת קודם הפסח. ונפסק כאן בפנים ס"י, שהיי"ש והגבינה ומי הדבש שהועמדו בשמרי שכר, אם עבר עליהם הפסח אסורין בהנאה, אף במי דבש הרביעי והחמישי. ורק בהפסד מרובה התירוהו בשתיה אחר הפסח. ועל זה בא לבאר כאן את טעם החילוק בין תערובת שלאחר הפסח, שמתירים בפשיטות, לבין תערובת שקודם הפסח שעבר עליו הפסח, שלדעת כמה פוסקים אין להתיר: הכלל הוא, שכל מקום שיש לו עיקר מהתורה, וחייב לבערו מדברי סופרים (כמו פחות מכזית, או דבר המעמיד, אף במעמיד הרביעי או החמישי), ועבר עליו הפסח, נאסר בהנאה, כיון שעבר על מצות תשביתו ובל יראה מדברי סופרים. משא"כ במקום שאין בו עיקר מהתורה, ואינו חייב לבערו מדברי סופרים אלא מחשש תקלה שמא ישכח ויאכלנו (כמו חמץ נוקשה, או משהו בפסח), ועבר עליו הפסח, לא נאסר, כיון שלא עבר על מצות תשביתו ובל יראה מדברי סופרים. יוצא אם כן, שאם העמיד לפני הפסח, שיש לו עיקר מהתורה (דהיינו חמץ גמור להשהותו), אסור להשהות גם מעמיד הרביעי, ולכן אם עבר עליו הפסח נאסר. ואין להתיר בזה אלא בהפסד מרובה. משא"כ אם העמידו אחר הפסח, כיון שאף שאור הא' אין לו עיקר מן התורה, התירו במעמיד הרביעי והחמישי. לכללות קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים ח"י ע' מח ואילך.
463. ח"א סי' קז (דכתב הב"י בטור י"ד ס"ס קט"ו וז"ל כתב רבינו ירוחם בנתיב ה ח"ה, בעל העיטור פירש ... חמצן של כותיים אסור עד לאחר שלשה אפיות, כדקתני התם (תוספתא פסחים פ"ב ה"א) של נחתומין לאחר ג' שבתות מפני שמבטל הוא עכ"ל. ויש ללמוד מכאן למי שעבר והעמיד חלב בחלב חמוץ של גוים ולקח חלב זה והעמיד בו אחר ומהאחר אחר שמותר ליקח מחלב שלישי זה ולהעמיד בו חלב אחר ואוכלו דלאחר שלש פעמים כבר כלה חלב של גוים ... אם כן הוא הדין כאן, דאם אותו דבש הוא רביעי לדבש שנתחמץ בשמרי שכר מותר, הן לענין חדש הן לענין פסח. מכל מקום לא מלאני לבי להתיר לשתותו בפסח, אבל לשהותו נראה דמותר. כנלפע"ד). וח"ב סי' עה (נשמע מזה אף בדבר המעמיד לאחר ג' פעמים בטל כח המעמיד ראשון).
464. ח"ב הל' ביעור חמץ קכו, ב (שחמץ של אינו יהודי אחר הפסח מותר מיד ... אבל חמצן של כותיים אסור עד לאחר ג' אפיות, כדקתני התם של נחתומין לאחר ג' שבתות, מפני שבטל הוא).
465. שלמדו הלכה זאת מהאמור בתוספתא פסחים רפ"ב, ובירושלמי ערלה פ"ב ה"ו (אימתי חמיצן של כותיים מותר לאחר הפסח, של בעלי בתים אחר שלש שבתות של אפיה, ושל נחתומים בכרכים לאחר שלשה ימים, ושל נחתומים בכפרים לאחר שלשה תנורים). ונתפרש לקמן בהגהה (פירוש של כותים, בזמן שהיה חמצן כחמצו של ישראל, שעבר עליו הפסח). וכן נפסק לקמן סי' תמז סס"ג (אם לקח שאור מעיסה שנתחמצה בשאור שעבר עליו הפסח, ומעיסה זו השניה לקח שאור וחימץ בו עיסה שלישית, ומעיסה זו השלישית לקח שאור וחימץ בו עיסה רביעית, הרי עיסה זו הרביעית מותרת אפילו באכילה).
466. סי' תמח הגה"ט אות ב (ומכאן התרתי בתשובה חאו"ח סי' צח לעשות חלב הנקפא הנקרא יוגורט בחלב שנתחלב בשאור קודם פסח, ומאותו חלב נעשה עוד פעם אחר פעם ג', שמותר לאכול בפסח החלב שנקפא בו). וכן הוא בכנסת הגדולה יו"ד סי' קטו הגב"י אות נט (בתשובה חלק או"ח סי' צ"ח התרתי למוכרי החלב קפוי הנקרא יגורטי ... שמותר לאכול בפסח החלב שנקפא בו).
467. דהיינו כיון חמץ גמור עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא מהתורה, ומי דבש הראשון עוברים עליו בבל יראה מדברי סופרים, וגם מי דבש הרביעי אסור להשהותו מדברי סופרים אטו מי דבש הראשון. יוצא אם כן שגם באיסור שהיית מי דבש הרביעי יש עיקר מהתורה. והכלל הוא שכל שיש עיקר מהתורה בשהייתו, ועבר עליו הפסח, אסור בהנאה אחרי הפסח. וכדי להוכיח זאת, מבאר את כללי חמץ האסור מדברי סופרים שעברו עליהם הפסח, שכל מקום שיש לו עיקר מהתורה, וצריך לבערו כדי לא לעבור עליו בבל יראה מדברי סופרים, נאסר אחר הפסח. וכל מקום שאין לו עיקר מהתורה, וצריך לבערו רק מחשש תקלה, לא נאסר אחר הפסח. והוא כעין החילוק לענין ברכה על הביעור, שיתבאר לקמן סי' תמו בקונטרס אחרון ס"ק א (אבל אם אין בתערובת טעם חמץ, אע"פ שנתערב בפסח דחייב לבערו מדרבנן, פשיטא דאין צריך לברך, כיון שאין מצוה בביעור זה מצד עצמו אלא משום חשש תקלה ... ומה שמברך על בדיקה וביעור חמץ שבתוך הפסח אע"פ שביטלו ... היינו כיון שחמץ זה חייב בביעור מן התורה וחכמים גזרו שביטול אינו כלום, אם כן אם אינו מבערו הרי הוא עובר בבל יראה ובל ימצא מדרבנן. והוא הדין לפחות מכזית שלא ביטלו, שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא מדרבנן גזירה משום כזית. מה שאין כן בחמץ שאין צריך לבערו אלא משום תקלה, אינו עובר עליו בבל יראה מדברי סופרים). סיכום פרטי הלכה זו, מתי יש בזה איסור בל יראה מדרבנן, ולכן מברכים על ביעורו ונאסר בהנאה אחר הפסח, ומתי אין צריך לבערו אלא מחשש תקלה, ולכן אין מברכים על ביעורו ואינו נאסר אחר הפסח. ראה לעיל (הערה 15).
468. כמבואר בפנים סכ"ח (מכל מקום מדברי סופרים אפילו פחות מכזית חמץ שהוא עומד בעינו ואינו מודבק לדבר אחר חייב לבערו, גזרה משום כזית). ובסכ"ט (חייב לבערו מן העולם לגמרי גזירה משום כזית, שהוא עובר עליו מן התורה). ובסי' תמו ס"ד (אע"פ שאין בה כזית חייב לבערו לדברי הכל, גזירה משום כזית שלם שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא מן התורה). והיינו שמן התורה עוברים על בל יראה רק בכזית, ומדרבנן עוברים על בל יראה אף בפחות מכזית. לכן נאסר אם עבר עליו הפסח, כמבואר בפנים ס"ג (ומדברי סופרים אפילו פחות מכזית חמץ שנתערב ויש בהתערובת טעם חמץ, חייב לבערו בערב פסח, גזירה משום כזית שלם ... ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו הרי כל התערובת הזה אסור באכילה).
469. ר"ן פ"ג (יג, א) ד"ה ולפיכך (נוקשה ... מסתברא דכיון דביעורו מדרבנן בעלמא הוא, אם השהה אותו ולא ביערו, לאחר הפסח מותר בהנאה). שו"ת הריב"ש סי' ג (חמץ נוקשה אפילו בעיניה אינו אסור בהנאה אחר הפסח, שהרי לא עבר עליו מן התורה בבל יראה ובל ימצא, כיון שאינו חמץ מן התורה). שו"ע סי' תמז סי"ב (חמץ נוקשה אפילו בעיני אינו אסור בהנאה אחר הפסח). מ"א שם ס"ק מו (שהרי לא עבר עליו בבל יראה מן התורה, וליכא למקנסיה).
470. שאין שייך שם הטעם הא' דלעיל סי' תלא ס"ד (ואפשר מי שיקל בדבר ולא יפקירנו בלב שלם ולא יוציאנו מלבו לגמרי, לפיכך גזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום), אלא הטעם הב' המבואר שם (ומחמת רגילותו קרוב הוא לשכחה שישכח את איסורו ויאכל ממנו).
471. כמבואר בפנים ס"כ (חמץ נוקשה ... הצריכו גם כן לבערו בערב פסח, גזירה שמא ישכח ויאכל ממנה בפסח ... ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו הרי הוא מותר בהנאה דכיון שלא עבר עליו על איסור של תורה לא קנסוהו חכמים). והיינו כיון שחכמים חששו שמא יאכל בפסח, אבל לא גזרו עליו איסור בבל יראה.
472. שאם עבר עליו הפסח אין קונסים אותו, כמבואר בשו"ע סי' תמז סי"א (חמץ ... שנתערב בפסח ועבר עליו כל הפסח ... בטל בששים), ובמ"א שם ס"ק מג (פירוש שנתערב בפסח בס', ועבר ושהה אפילו במזיד, שרי, דהא לא עבר מן התורה). והיינו כדלקמן סי' תמז ס"א (החמירו בו חכמים שאוסר תערובתו במשהו, בין באכילה בין בהנאה ... צריך לבער כל התערובות מן העולם מיד). ובקונטרס אחרון סי' תמו ס"ק א (אם אין בתערובת טעם חמץ, אע"פ שנתערב בפסח דחייב לבערו מדרבנן ... אין מצוה בביעור זה מצד עצמו אלא משום חשש תקלה). ושם ס"ק ב (דכל שמן התורה מותר באכילה אינו עובר עליו, ואינו צריך לבערו אלא משום חשש תקלה, ואפילו מדרבנן לא עבר בבל יראה ובל ימצא). ונתבאר לקמן שם (הערה 129), שכנראה מיירי אפילו בתערובת טעמו וממשו משהו. וכן הוא בתערובת טעמו ולא ממשו, כמבואר בפנים ס"ז (ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו, הרי הוא מותר בהנאה, דכיון שלא עבר על איסור של תורה במה שהשהה אותו עד לאחר הפסח, לא קנסוהו חכמים). וכן הוא בתערובת מין במינו, כמבואר בפנים סי"ג (ואם עבר הפסח ולא ביער הרי הן מותרין אפילו באכילה, דכיון שבשהייה זו לא עבר על איסור של תורה לא קנסוהו חכמים). כיון שבכל אלו חששו חכמים שמא יאכל בפסח, אבל לא גזרו עליהם איסור בל יראה.
473. משא"כ אם נתערב במשהו קודם הפסח, ראה בפנים ס"ד שמותר אף לאכלו בפסח, ומכל שכן להשהותו.
474. סעיף ה (ומשמע לי ודאי דהא דאמרינן דחשיב כמאן דאיתיה לאיסוריה בעיניה, וכן בדבר המעמיד לא בטיל, היינו מדרבנן).
475. ס"ק טז (דדבר המעמיד, ומילתא דלטעמיה עבידי, דלא בטיל, הוא רק מדרבנן).
476. והיינו שכיון שהוא חשוב כאילו הוא בעין ממש, עוברים עליו מדרבנן אף על בל יראה (ולא רק על אכילה והנאה).
477. הראב"ן פסחים קס, א (אירע מעשה בוורמשא, ביהודי אחד שבישל דבש והחמיצו בשמרי דבש שבישל כל השנה, ודבש הראשון שבישל היה מחומץ בשמרים של שכר, וזה שבישל עתה היה רביעי לו או חמישי, והתיר לו רבינו יעקב בן רבינו ר' יצחק להניחו עד לאחר הפסח ולמוכרו. ונחלקו עליו חכמי דורו ... דהכא כיון דשמרים דחמץ הוו, והעמיד בהן את הדבש, כאלו בעיניה הוא החמץ ... אמרי התם כיון דאוקמי איסורא הוא דקא מוקמי ליה חשוב איסורא כמאן דאיתיה בעיניה, אלמא הקיבה שמעמיד בה הוי כאלו הוא בעין, הכי נמי השמרים שמחמיץ בהן הוו כאלו הן בעין ועובר. ו[הא ד]אמרינן נמי לר' שמעון דלא קניס כי מערב, היינו בעבר ושהה חמץ ולאחר הפסח נתערב, אבל נתערב לפני הפסח מי שרי). שהועתק במ"א ס"ק ט. הרי מפורש בדבריו, שאם העמיד לפני הפסח, ועבר עליו הפסח, יש לאסור גם המעמיד הרביעי והחמישי.
478. פ"ב סוס"י א (המורייס שעושין האידנא שקורין אלמר"י, שמשימין בו לחם קלוי ... אנן חזינן לרבוותא דאסרין ליה לאחר הפסח).
479. נתיב ה ח"ה מה, ד – מו, א (ואלמורי שקורין, שמו מוריאס בלשון חכמים, ומשימין בו לחם חרוך ... רוב הפוסקים אסרוהו ... כגון אלמורי שכתבתי למעלה, אסור אפילו אחר הפסח).
480. "ואלמאור"י שעושין קודם הפסח מפת שרוף, אסור לאוכלו אחר הפסח".
481. ס"ק א וס"ק יד (והוה ליה כשאר חמץ שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה).
482. שו"ת ח"ג סי' ריד.
483. שהוא המורייס, שנתבאר בפנים סוף ס"ז (ואם לא ביערו ועבר עליו הפסח אסור אפילו בהנאה). והכא במעמיד חמור מדין מורייס שהוא רק לקיוהא, ששם לענין קיוהא נתבאר (אלא אם כן פודה את החמץ שבתוכו, או מוכר לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, כדין חמץ שנתערב בפחות מס' ועבר עליו הפסח), ואילו כאן במעמיד נתבאר (אפילו אם רוצה לפדות את דבר המעמיד ... כל דבר המעמיד, כיון שהוא חשוב כאילו הוא עומד בעינו, אין פדיון מועיל לו. ויש חולקין על זה ואומרים דפדיון מועיל לדבר המעמיד ... ויש לסמוך על דבריהם במקום שיש הפסד מרובה).
484. לקמן סי' תמז סס"ג (לקח שאור מעיסה שנתחמצה בשאור שעבר עליו הפסח [וחימץ בו עיסה שניה] ומעיסה זו השניה לקח שאור וחימץ בו עיסה שלישית ומעיסה זו השלישית לקח שאור וחימץ בו עיסה רביעית הרי עיסה זו הרביעית מותרת אפילו באכילה). ומקורו בתוספתא פסחים רפ"ב, וירושלמי ערלה פ"ב ה"ו (אימתי חמיצן של כותיים מותר לאחר הפסח, של בעלי בתים אחר שלש שבתות של אפיה, ושל נחתומים בכרכים לאחר שלשה ימים, ושל נחתומים בכפרים לאחר שלשה תנורים).
485. לפני שגזרו עליהם שיהיו כשאר נכרים, חולין ו, א (דמות יונה מצאו להן בראש הר גריזים שהיו עובדין אותה), ופרש"י (ונעשו מומרים לעבודת כוכבים). וכדלעיל סי' קצט ס"ב (כותי בזמן הזה ... כבר נמנו עליהם ועשאום כנכרים גמורים לכל דבריהם). וסי' רטו ס"ב (וכותים עשאום כנכרים לכל דבריהם). וביו"ד סי' ב בקונטרס אחרון ס"ק יד (כותי הוא מהאומות שהושיב סנחריב בערי שומרון ונתגיירו. ומתחלה היו גרי אמת, ואחר כך נתקלקלו וכפרו בהרבה תורה שבעל פה ... ואחר כך בימי חכמי הגמרא נמנו עליהם חכמים ועשאום כנכרים גמורים לכל דבריהם, לפי שנתקלקלו הרבה, וגם מצאו להם דמות יונה בראש הר גריזי[ם] שהיו עובדין אותה). וראה חי' צמח צדק יו"ד קצא, ב. רסו, ד (אם עשאום כנכרים גמורים גם לקולא). הערות וביאורים ח"י ע' נה.
486. כדלקמן סי' תמח ס"א (שקנסוהו חכמים לבעל החמץ על שעבר עליו בבל יראה ובל ימצא, ולא רצו חכמים לחלוק בגזירתם ואסרוהו על כל אדם).
487. שגם בזה התירו בשאור הד', בב"י יו"ד סוס"י קטו (ויש ללמוד מכאן למי שעבר והעמיד חלב בחלב חמוץ של גוים, ולקח חלב זה והעמיד בו אחר, ומהאחר אחר, שמותר ליקח מחלב שלישי זה ולהעמיד בו חלב אחר ואוכלו, דלאחר שלש פעמים כבר כלה חלב של גוים), ובט"ז שם ס"ק יד (כתב ב"י בסוף סי' זה, מי שעבר והעמיד חלב בחלב חמוץ של עובד כוכבים, ולקח חלב זה והעמיד בו אחר, ומהאחר אחר, שמותר ליקח חלב שלישי זה ולהעמיד בו חלב ולאוכלו, דלאחר (זה) ג' פעמים כבר כלה חלב של עובד כוכבים). והיינו כיון שחלב עכו"ם אין לו עיקר מהתורה, ולכן התירו במעמיד רביעי וחמישי.
488. בית ד שער ד לז, א (גרסינן בירושלמי במסכת תרומות ... קדירה שבשל בה תרומה מגעילה שלשה פעמים בחמין ודיו. אמר ר' בא ואין למדין ממנה לענין נבילה ... פירוש קדירה של חרס אף על פי שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופנו לעולם, בתרומה היקילו לפי שאינה אלא מדבריהם בזמן הזה ... ואפשר שלא הקילו אלא בתרומה בזמן הזה שאין לה עיקר בדאורייתא ... והוא הדין לכל שאר איסורין של דבריהם שאין להן עיקר בדאורייתא, אבל שאר איסורין אפילו של דבריהם אם יש בהן עיקר בדאורייתא אין מקילין בהן כבתרומה).
489. ד"ה כתב בעל העיטור.
490. שבירושלמי תרומות פי"א ה"ד.
491. בכורות כז, א (אמר שמואל תרומת חוצה לארץ בטילה ברוב. רבה מבטלה ברוב ואוכל לה). רמב"ם הל' תרומות פי"ג הי"א (תרומת חוצה לארץ מותר לבטלה ברוב).
492. ס"ק מד (כל הפוסקים כתבו דלא בעינן ששים). והיא דעה הא' דלקמן שם סס"א (חמץ דגן גמור של ישראל שעבר עליו הפסח ... ונתערב לאחר הפסח ... הרי הוא בטל ברוב, ומותר אפילו באכילה, דכיון שחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא משום קנס שקנסוהו חכמים על שעבר עליו בבל יראה ובל ימצא, לפיכך אינו אסור אלא כשהוא עומד בעינו כמו שהיה בשעה שעבר עליו, אבל אם נתערב אחר כך ברוב היתר, כיון שנשתנה מכמו שהיה בשעה שעבר עליו הפסח לא קנסוהו חכמים).
493. שו"ת פנים מאירות, שהובא לעיל בתחלת הקונטרס אחרון. והיינו כי אין לדמות דין מעמיד רביעי בדבר שאין לו עיקר מהתורה (כמו חמץ שעבר עליו הפסח, וחלב עכו"ם), לדין מעמיד רביעי בדבר שיש לו עיקר מהתורה (כמו מעמיד רביעי שמשהה ועבר עליו הפסח).
494. וכן נפסק בפנים ס"י (ויש לסמוך על דבריו, אם הוא בענין שיש הפסד מרובה אם נאסור אותו בשתיה). ואף בהפסד מרובה אין להתיר לשתותו בפסח (כדעת שיורי כנסת הגדולה הנ"ל), ולא להשהותו בפסח (כדעת פנים מאירות הנ"ל), אלא שאם עבר עליו הפסח ויש הפסד מרובה יש להתיר אותו בשתיה. וממשיך ומבאר הטעם שאין סומכים עליהם בזה: ועיין באלי' זוטא ... בית לחם יהודה (שחלקו עליהם בהיתר זה).
495. ס"ק כב (כתב בשיירי כנסת הגדולה ומכאן התרתי לעשות כן בחלב הנקפה מחמץ ע"כ. ולי צ"ע רב, דמצאתי בראב"ן דף ע"ב במעשה בדבש שבישל משמרי חמץ שפסקו כל חכמי הדור דאסור אפילו להשהותו, ושם מיירי בדבש רביעי או חמישי ... גם ראיתי ברבינו ירוחם נתיב ה' וסיים שזה אינו מן הספק. גם הראיה שהביא מדקתני ושל נחתומין וכו', עיינתי ולא מצאתי בש"ס דילן, רק מצאתיה בתוספתא).
496. ס"ק א (כתב בתשובת פנים מאירות סי' ק"ז מי שנוהג איסור חדש יכול לשתות דבש שקורין מע"ד שהחמיץ הדבש בשמרי שכר, והיינו אם אותו דבש הוא רביעי לדבש שנתחמץ בשמרי שכר. ולי נראה לאסור. עיין בשו"ת שלי בקונטרס אחרון).
497. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים סט"ז נתבאר דין חטים חמוצים שנתבטלו בששים בחטים כשרות, מותר לטחנן יחד כדי ששוב לא יהיו חוזר וניעור בפסח. ומקורו במ"א. אחר כך מוסיף במוסגר שם: "ואם אין בחטים הכשרים ששים כנגד החמוצים, יכול להוסיף עליהם עוד חטים כשרים עד שיהיה ס' כנגד החמוצים, ויטחון הכל ביחד, כדי שיתבטל קמח החמץ בס' ויהיו מותרין באכילה בפסח". את ההלכה זו ומקורותיה בא לבאר בקונטרס אחרון זה: (א) אף שהמ"א כתב (סי' תמז ס"ק יא): "יכול לבשלו עד שיהא נימוח ויתערב קודם פסח בס'". מכל מקום מוכח שלפי זה יכול גם להוסיף עליהם עד ששים ולטחנם. (ב) אף שבמקום נוסף כתב (סי' תסז ס"ק ד): "מותר לטחנן קודם פסח ולבטלן בס'". מכל מקום מוכח שלפי זה יכול גם להוסיף עליהם עד ששים ולטחנם. (ג) אף שבמקום נוסף כתב (סי' תמז ס"ק מה): "והיכא שנפלו חטים בתוך המים ונתחמצו ונתנגבו ונתערבו בתוך חטים מרובים אסור להוסיף עליהן עד ס' כדי לאכלן בפסח דהוי כמבטל איסור לכתחלה ... והכא נמי אפשר לבדקן דילמא אית בהו גרגרים שנתבקעו (רשב"א סי' תפ"ה) ... אין להקל נגד הרשב"א". היינו דוקא, כמפורש בדבריו שם דמיירי שהחטים החמוצים ניכרים, ולכן אינם בטלים, ואסור להוסיף עליהם. משא"כ כשאינם ניכרים ובטלים ברוב, יכול להוסיף עליהם עד ששים ולטחנם. (ד) וזהו שכתב (סי' תסז ס"ק ד): "ולפי מה שכתבתי סי' תמ"ז ס"ט דקודם פסח בטל ברוב, אם כן מותר לטחנן קודם פסח ולבטלן בס'". שהכוונה למה שכתב בסי' תמז ס"ק יא: "לדעת הרא"ש שכתב בי"ד סי' ק"ט, דיבש ביבש שנתערב נעשה היתר גמור ומותר אחר כך לבשלן ביחד, אם כן הכא נמי מותר לקיימו, דנעשה היתר גמור". והיינו שכל ההיתר להוסיף ולטחון בנוי על ההיתר להשהות התערובת בפסח. * אחר כך מבאר, שאף שהעיקר הוא כדעת האוסרים להשהות התערובת בפסח (כמבואר בפנים סי"ח, ונתבארו המקורות לזה בהמשך הקונטרס אחרון). ואם כן הי' לנו לכאורה לאסור גם להוסיף חטים כשרות ולטחנן יחד. מכל מקום מתירים אנו להוסיף ולטחון יחד, כי זה שפוסק שאוסר להשהותם בפסח, הוא הט"ז (סי' תמז ס"ק יח), והוא מתיר (שם ס"ק ה) בכל אופן לבטל את החמץ בששים לפני הפסח, ובדברי סופרים אין לנקוט חומרי דמר וחומרי דמר. כל זה הוא לפי ביאור דברי המ"א הנ"ל. אמנם למעשה ביאר בפנים (סי"ד וסט"ז) שגם לענין אכילה בערב פסח נחשבת תערובת זו היתר, ולכן מותר להוסיף עד ששים ולטחנם יחד. ויתבאר לקמן (הערה 520). לכללות קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים ח"י ע' ס ואילך.
498. זה שנכתב בפנים סט"ז (יכול להוסיף עליהם עוד חטים כשרים עד שיהיה ס' כנגד החמוצים, ויטחון הכל ביחד, כדי שיתבטל קמח החמץ בס' ויהיו מותרין באכילה בפסח).
499. סי' תמז ס"ק יא (נראה לי דהכא אם יכול לבשלו עד שיהא נימוח ויתערב קודם פסח בס', אז מותר לאכלו בפסח, ואין זה מבטל איסור לכתחלה, כמ"ש שם ביו"ד).
500. שמה שכאן מותר להוסיף הוא מחמת שהוא היתר לענין להשהותו (כדלקמן הערה 520), מדמים למה שמותר להוסיף בשאר איסורין מחמת שהוא היתר לענין איסור אכילה. ומזה מובן שכשם שבשאר איסורין, התירו אף להוסיף, כך גם כאן באיסור חמץ, התירו אף להוסיף.
501. סעיף ב (יבש ביבש שנתבטל חד בתרי ... אם רוצה לבשלן יחד ואין שם ס', מותר להרבות עליהם כדי שיעור ששים ולבשלן).
502. "הא דבריה וחתיכה הראויה להתכבד לא בטלי, דוקא בעודם שלמים, אבל אם נחתכו או נתרסקו עד שנאבדה צורתן בטלי, דתו לא חשיבי ... והוא שנתרסקו שלא במתכוין לבטל האיסור, אבל אם נתכוין לכך אסור". הרי שבמקום שאוסר להוסיף ולבטל אסור גם לרסק. וכאן שהמ"א מתיר לבשל עד שיהא נימוח, בודאי מתיר אף להוסיף.
503. שמה שכתב לטוחנן ולבטלן בס', היינו להוסיף עד ס' ולטוחנן; שאם נאמר שיש כבר ס' בכרי כו'
504. לקמן שם ס"ח (ואין זה כמבטל איסור בידים, כיון שאין כוונתו לטחון כדי לבטל אלא טוחן כדי לאכול ומאליו הוא מתבטל). ומטעם זה מותר לטחנן אפילו במקום שלא נתבטלו ברוב ההיתר, כגון שהם ניכרים, כמבואר לקמן שם (טוחן הכל ביחד, ועל ידי כן מתערב קמח הנשוכים בקמח השלמים, ונתבטל בתוכו בס' קודם הפסח, ושוב אינו חוזר וניער).
505. "כיון שאינו טוחן כדי לבטלם, לא הוי מבטל איסור".
506. אפילו אם נפרש שהמ"א שם מיירי שיש כבר ס' אלא שטוחן כדי לבטל (כמבואר כאן בפנים בתחלת הסעיף), מכל מקום יש להוכיח מכך, שמטעם זה מותר גם להוסיף.
507. עתה בא לבאר, שכל זה אינו סותר את מה שנראה במ"א לאסור להוסיף ולבטל, בסי' תמז ס"ק מה (והיכא שנפלו חטים בתוך המים ונתחמצו ונתנגבו ונתערבו בתוך חטים מרובים אסור להוסיף עליהן עד ס' כדי לאכלן בפסח דהוי כמבטל איסור לכתחלה ... והכא נמי אפשר לבדקן דילמא אית בהו גרגרים שנתבקעו (רשב"א סי' תפ"ה) ... אין להקל נגד הרשב"א). [ראה גם לעיל קונטרס אחרון ס"ק ד: ואף המ"א בסי' תמ"ז ס"ק מ"ה כתב שכן עיקר, אלא שמסיים שאין להקל נגד הרשב"א].
508. בשו"ת סי' תפה (אסור להוסיף עליהם כדי לאכלן בפסח ... דכיון שהוא מערבן לבטלן כדי לאכלן בפסח הרי הוא כמבטל איסור בתוך הפסח ... ועוד ... חטים הללו הרי אפשר לבדקן, דדילמא אית בהו גרגרים שנתבקעו דאסורין לכולי עלמא).
509. כמבואר בשו"ת הרשב"א שם (דכל איסור ניכר, ושהוא בעין, אפילו דבר מועט בתוך היתר מרובה ואפילו באלף לא בטיל ... שהרי ניכרת היא וצריך לחפש אחריה ולסלקה). וכן נתבאר חילוק זה לקמן סי' תנג סי"א (במה דברים אמורים בחטים שצמחו, שאף שנתערב בחטים כשרים ניכרין הן בתוכן ולכך אינם מתבטלים בתוכם ברוב, כדין יבש ביבש שהוא בטל ברוב בכל איסורי תורה, וכן שעורין הנשוכין מאכילת עכבר ניכרין הם בתוך השלמים, ולכך אינם מתבטלין בתוכם ברוב, אבל דגן שנתחמץ ואין חימוצו ניכר, כגון שנפלו עליו מים ונתבקע ... ואחר כך נתייבש ואין בקועו ניכר, ונתערב בדגן כשר הרבה ממנו, הרי נתבטל בתוכו ברוב).
510. ס"ג (והנה מהר"ם בתשובה, הובאה בתשובת הרשב"א בסימן תתל"א, פליג על הטור וסבירא ליה דאף שאינו מכוין לבטלם, שלא טחן אותם אדעתא דהכי, דאע"פ כן מיקרי מבטל איסור ... כתב בט"ז ביו"ד סימן קל"ז סעיף ב' [ס"ק ד] דהא דאמרינן דכיון שאין כוונתו לבטל האיסור דלא מיקרי מבטל לכתחילה, היינו היכא דלא אפשר, אבל היכא דאפשר בענין אחר מקרי מבטל לכתחילה).
511. ובזה יוכל גם הרשב"א לסבור שאפשר להוסיף ולטחון.
512. סעיפים ח-י (חטים שאכלו מהם עכברים ונשארו בתוכן הרבה חטים נשוכין מאכילת העכבר ... חטים שצמחו (שקורין אוי"ס גיוואקסין) והן חמץ גמור והרי הן מעורבין בתוך חטים כשרים ... אין לו להוסיף עליהם קודם הפסח עוד חטים כשרים ולטחון הכל ביחד, כדי שיתבטל קמח החמץ בס' בקמח הכשר, שאסור לבטל איסור לכתחלה).
513. סי' תסז ס"א ד"ה ואם (וכ"כ בתשובת הרשב"א סימן תפ"ה, וביאר שם בתשובה דאפילו נתערבו בשוגג בתוך חטים מרובים מהם, אבל לא היה בהם ששים, שאסור להוסיף עליהם כדי לבטלם, ואפילו להוסיף עליהם ולהצניעם עד לאחר הפסח אוסר שם ... ונראה דאם אי אפשר לברר החטים החמוצים שאינם ניכרים, כגון שלא נתבקעו ונתערבו בשוגג בחטים מרובים מהם, מותר להוסיף עליהם כדי לבטלם בששים ולקיימם עד לאחר הפסח, דהא מדאורייתא חד בתרי בטל).
514. שגם הוא מפרש שדברי הרשב"א מיירי דוקא בניכרים; אלא שהוא אינו מתיר בשאינם ניכרים, אלא להוסיף על מנת להשהות. ולא קיי"ל הכי, אלא כמבואר בפנים ס"ה (ובקונטרס אחרון ס"ק ד), שמותר להוסיף כדי לאכלו בתוך הפסח, ואפילו אם אינו בטל ברוב מותר להוסיף ולבטלו כדי להשהותו.
515. שהרי בתחלה כתב (אסור להוסיף עליהם כדי לאכלן בפסח ... דכיון שהוא מערבן לבטלן כדי לאכלן בפסח הרי הוא כמבטל איסור בתוך הפסח). ובזה לא הזכיר שהם ניכרים. ואחר כך הוסיף טעם נוסף שאסור לבטל (ועוד נראה לומר טעמא רבה, דכל איסור ניכר ... חטים הללו הרי אפשר לבדקן, דדילמא אית בהו גרגרים שנתבקעו דאסורין לכולי עלמא). נראית מכך דעתו, שאף בלא ניכרים אסור להוסיף עליהם כדי לאכלן בפסח.
516. היינו כיון שהוא חולק גם על ההלכה שהובאה לעיל משו"ע יו"ד סי' קט ס"ב (יבש ביבש שנתבטל חד בתרי ... אם רוצה לבשלן יחד ואין שם ס', מותר להרבות עליהם כדי שיעור ששים ולבשלן). ומקורו נתבאר בר"ן חולין פ"ז (לו, א) ד"ה גרסי' בגמ' (מיהו כתב הרב רבינו אהרן הלוי ז"ל, דכל שנתבטל חד בתרי, כיון שלאכול כל אחד ואחד בפני עצמו מותר, אם בא לבשלן כאחד, מרבה עליהן כדי שיעור ששים ומבשלן לכתחלה, ומשום מבטל איסור לכתחלה ליכא, שכיון שכל אחד בפני עצמו מותר אין כאן איסור). והרי הרא"ה הוא מחבר ספר בדק הבית, שהן השגות הרא"ה לפסקי תורת הבית להרשב"א. וגם כאן חולק הרשב"א על פסק הרא"ה הנ"ל, שהרי בשו"ת הנ"ל אסר הרשב"א להוסיף עליהם. והעיר על זה בפסקי דינים צמח צדק יט, ג (ומ"ש שהרשב"א חלוק על הרא"ה שבר"ן סוף פרק יד הנשה, לא ידענו מנא ליה הא, דדברי הר"ן לא משמע הכי). היינו שמדברי הר"ן נראה שגם הרשב"א יודה בזה. ומכל מקום למד זאת רבינו ממשמעות דברי הרשב"א בשו"ת הנ"ל.
517. כמובא לעיל מהמ"א סי' תמז ס"ק יא, וסי' תסז ס"ק ד, שלמד היתר זה מההלכה שביו"ד שם, שהוא הפסק הנ"ל של הרא"ה. היינו שפסק כדעת הרא"ה, שאם נתבטל ברוב מותר להוסיף עליו עד ששים ולטחון הכל. ומה שחושש לדעת הרשב"א היינו דוקא בניכרים, כיון שעדיין לא בטל.
518. לפי הנ"ל מובן גם המקור למה שנפסק בפנים סי"ז (ויטול כל כך חטים מהתערובת ויבערם מביתו, דהיינו שימכרם ... והשאר מותר לו להשהותם עד לאחר הפסח. וכן אותו הישראל שלקח ממנו החטים מותר לו להשהותם עד לאחר הפסח. שהרי איסור השהייה דומה לאיסור אכילה בבת אחת לשאר איסורין, ובשאר איסורין אין איסור לאכול בבת אחת אלא לאדם אחד, אבל שני בני אדם מותרין לאכול כל התערובת אפילו ברגע אחד). והיינו שבזה מודה גם הרשב"א, כמבואר ביו"ד רס"י קט (ולא רק הרא"ה). והטעם שנזכרה הלכה זו כאן, ראה לקמן בסמוך.
519. אשר "שני בני אדם מותרין לאכול כל התערובת אפילו ברגע אחד". וראה לעיל (הערה 172).
520. כבר הובא לעיל (הערה 497), שכל ההלכה הזאת שמותר להוסיף חטים כשרות ולטחנם יחד, למד המ"א מההלכה שמותר להשהות את התערובת הזאת בפסח, כמבואר בדבריו (סי' תסז ס"ק ד): "ולפי מה שכתבתי סי' תמ"ז ס"ט דקודם פסח בטל ברוב, אם כן מותר לטחנן קודם פסח ולבטלן בס'". שהכוונה למה שכתב בסי' תמז ס"ק יא (לדעת הרא"ש שכתב בי"ד סי' ק"ט, דיבש ביבש שנתערב נעשה היתר גמור ומותר אחר כך לבשלן ביחד, אם כן הכא נמי מותר לקיימו, דנעשה היתר גמור). והיינו שכל ההיתר להוסיף ולטחון בנוי על ההיתר להשהות התערובת בפסח. ועל זה מקשה רבינו, שהרי העיקר הוא כדעת האוסרים להשהות התערובת בפסח (וממשיך ומבאר כל המקורות לזה). ואם כן הי' לנו לכאורה לאסור גם להוסיף חטים כשרות ולטחנן יחד. ועל זה בא לבאר הטעם שמתירים אנו להוסיף ולטחון יחד, כי זה שפוסק שאוסר להשהותם בפסח, הוא הט"ז (סי' תמז ס"ק יח), והוא מתיר (שם ס"ק ה) בכל אופן לבטל את החמץ בששים לפני הפסח, ובדברי סופרים אין לנו לנקוט חומרי דמר וחומרי דמר. * והנה על עצם קביעה זו, שכל ההיתר להוסיף ולטחון בנוי על ההיתר להשהות התערובת בפסח, מקשה בפסקי דינים צמח צדק יט, ג (צריך לעיין, שהרי מבטל איסור הוא, דהא אילו בעי לאכול כל אחד ואחד בפני עצמו אסור בפסח. ולא דמי לשאר איסורים שמותר לאכול כל אחד ואחד בפני עצמו, וכשמבטלו לאוכלו בפסח אין זה מבטל היתר). ובאמת נתבאר בפנים, שהטעם שנחשבים היתר, הוא לא רק מטעם שמותר להשהותם, אלא כמבואר בפנים סט"ז (כיון שכבר נתבטל האיסור ברוב היתר מאליו. וכיוצא בזה בשאר איסורים אין איסור אלא לאכול כל התערובת בבת אחת, אבל לאכלו כולו בזה אחר זה הוא היתר גמור אף מדברי סופרים. אם כן אין זה מבטל איסור, אלא מבטל היתר הוא, שהרי מבטלו בשעה שדין ביטול החמץ הוא כדין ביטול שאר איסורים, דהיינו קודם הפסח). והיינו כפי שנתבאר בפנים סי"ד (כיון שנעשה התערובת קודם הפסח, שאז הוא מתבטל ברוב כמו שאר איסורים, לענין שמותר לאכלו בערב פסח משעה ה' עד הלילה). ומסיים (וכיוצא בזה בשאר איסורים אין איסור אלא לאכול כל התערובת בבת אחת, אבל לאכלו כולו בזה אחר זה הוא היתר גמור אף מדברי סופרים. אם כן אין זה מבטל איסור, אלא מבטל היתר הוא). וכן נתפרש בכת"י (כיון שהאיסור כבר נתבטל ברוב מאליו, ואינו מוסיף עליו אלא כדי שלא יהא חוזר וניעור אחר כך כשיגיע הפסח. וכיוצא בזה גם בשאר איסורין, לענין איסור אכילה, מותר להוסיף על יבש ביבש שנתבטל ברוב עד ס' כדי לבשלו בקדרה אחת). ולפי זה הרי הוא ממש כמו ההיתר שנתבאר בשו"ע יו"ד סי' קט ס"ב (יבש ביבש שנתבטל חד בתרי ... אם רוצה לבשלן יחד ואין שם ס', מותר להרבות עליהם כדי שיעור ששים ולבשלן). ובט"ז שם ס"ק ג (ואין בו משום מבטל איסור, כיון שכל אחד בפני עצמו מותר אין כאן איסור). ובש"ך שם ס"ק יג (ואין בו משום מבטל איסור, כיון שכל אחד מותר בפני עצמן). והיינו כיון שבערב פסח הוא נחשב היתר אף לענין אכילה, שמותר לאכלו בערב פסח (לדעת הרא"ש אפילו בבת אחת, ולדעת הרשב"א בזה אחר זה), אם כן נחשב היתר לענין שיכול להוסיף עליו ולטחנו כדי לאכלו בפסח. שלפי ביאור זה אולי לא הקשה הצמח צדק כלום. ואפשר קיים ביאור זה גם לפי שיטת הט"ז, שאסור להשהות תערובת החטים בפסח. ואפשר ששוב לא יהי' צורך לבאר הלכה זו על פי הכלל של "בדברי סופרים אין לנו לנקוט חומרי דמר וחומרי דמר".
521. סי' תמז ס"ק יב (מיהו לדעת הרא"ש שכתב בי"ד סי' ק"ט דיבש ביבש שנתערב נעשה היתר גמור ומותר אחר כך לבשלן ביחד, אם כן הכא נמי מותר לקיימו, דנעשה היתר גמור). וסי' תסו ס"ק ט (כיון שיש פירורין בעין חוזר וניעור ... ואם כן אסור לאוכלו ומותר להשהותו). וסי' תסז ס"ק ד ד"ה כתב הב"ח (והכל בו כתב שמותר להשהות החטים שנתערבו דיבש ביבש בטל. וכן פסק הב"ח לדינא). שהיא הדעה הא' שבפנים סי"ד וסי"ז.
522. דעה הב' בשו"ע סי' תמז ס"ד (אם נתערב החמץ קודם הפסח ונתבטל בס', אינו חוזר ונעור בפסח לאסור במשהו, ויש חולקים). ולקמן שם סכ"ב (חמץ שנתערב בהיתר לח בלח ... ויש חולקין על זה ואומרים, כיון שיש משהו ממשות החמץ בתוך התערובת, אע"פ שהוא בלול בגוף ההיתר, הוא חוזר וניעור בפסח ואוסר את התערובת).
523. כדלקמן שם (חמץ שנתערב בהיתר לח בלח ... מותר לאכלו בפסח ... ויש חולקין ... ויש מחמירין ... חוזר וניעור בפסח ... אסור לאוכלה בתוך הפסח). והיינו שעכ"פ מותר לקיימו. וכמובא בהערות לקמן שם מתשובת הגאונים, בשערי שמחה למהרי"ץ גיאת ח"ב ע' פד (למשתייה בפסח לא קמיבעיא לן), ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' נג, וסי' תפה (ורבינו האיי גאון אסר ... לשתותו בפסח), ובטור סי' תמב (רב נטרונאי שהשיב ... ודאי אסור לשתותו בפסח). רמב"ם פ"ד הי"ב (אסור לאכלו עד אחר הפסח), לפירוש המ"מ שם (והרבה מהגאונים כדעת רבינו, שאפילו נתערב כמה זמן קודם הפסח אסור לאכלו בפסח, שחוזר וניעור). והיינו שעכ"פ להשהותם. ומיירי בתערובת טעמו בלבד, שלדעת פוסקים הנ"ל אסור באכילה ושתיה ומותר להשהותו. ומזה למד המ"א אף לתערובת יבש ביבש, שמותר לקיימו, כדלקמן סי' תסו סי"א (שהרי אף להאומרים שתערובת לח בלח שנתבטל בס' קודם הפסח חוזר וניער בפסח ואסור לאכלו, אף על פי כן מותר להשהותו). ויתבאר בהערות לקמן שם.
524. שהיא הדעה הב' שבפנים סי"ח (כיון שאסור לאכול בפסח כלום מזה התערובת ... אסור גם כן להשהותן).
525. "וביבש ביבש נראה ... דמותר, אפילו לדיעה הראשונה דסעי' ט' דמחמיר תוך הפסח, כאן לאחר הפסח שרי ... דהא כאן לא עבר על בל יראה, כיון דמן התורה חד בתרי בטיל. ואפילו מדרבנן האיסור אינו אלא מצד חומרא דמשהו, ולא שייך למיקנסיה". הרי שאסר להשהותו בפסח, מצד חומרא, ואם עבר עליו הפסח מותר.
526. ואין לפרש הכוונה שהאיסור להשהותו בפסח "מצד חומרא דמשהו", הוא כפי שביאר המ"א, לדעת הרשב"א שבשאר איסורים אסור לאכלו בבת אחת; שאם כן אין זו חומרא דמשהו, כי אם מדינא. אלא על כרחך כוונתו שבכל אופן אסור להשהותו מצד החומרא. * ולפי זה יש לעיין כוונת הט"ז, במה שכתב בהמשך דבריו (ואם כן כאן ביבש ביבש, אם הוא חד בתרי יש להרבות עליו חיטים כשרים ולטוחנן ... ויכול לאוכלו אפילו בפסח, ואם בא להשהותו אחר הפסח, אין צריך לזה, ומותר אפילו בלא פדיון לים המלח). ואין לפרש דבריו שמותר להשהותו, שהרי: (א) כבר הועתק קודם מתחלת דבריו "לאחר הפסח שרי ... דהא כאן לא עבר על בל יראה, כיון דמן התורה חד בתרי בטיל ... ולא שייך למיקנסיה". הרי שעכ"פ אסור להשהותו. (ב) מה שכותב כאן "אחר הפסח ... מותר אפילו בלא פדיון" מורה שאסור להשהותו. ונראה שגם כאן עיקר כוונתו, שאם עבר עליו הפסח אינו צריך פדין.
527. "דלדידן דקיימא לן דחוזר ונעור, כי היכי דאסור לאוכלו, הכא נמי מחייב מדרבנן לבעורי. ועיין בתשובות הרשב"א סימן תתל"א, ובמה שכתבתי בסימן תמ"ב סוף סעיף א', יע"ש".
528. "דאעפ"י שנתבטל מן התורה, מדרבנן מיחייב לבעורי".
529. שו"ת הרשב"א ח"א סי' נג וסי' תפה (דלפי דעת הגאונים ז"ל אפילו חמץ מועט שנתערב בתוך מרובה אפילו באלף קודם הפסח אסור לאכלו בפסח. ורבינו האיי גאון אסר יין שנמצאו בתוכו קודם הפסח שני גרגירים של חטים לשתותו בפסח). וסי' קעג (מי שמצא בשעת הגתות חתיכת מחמצת בכלי מלא יין והוציאה משם, ולזמן לקח מאותו יין ונתן בחביות אחרות שהיו חסרות מעט ... הגאונים ז"ל כולם אסרוה בשתיה בפסח וראוי לחוש לדבריהם). והיא דעה הב' דלקמן סי' תמז סכ"ב (ויש חולקין על זה ואומרים כיון שיש משהו ממשות החמץ בתוך התערובת, אע"פ שהוא בלול בגוף ההיתר, הוא חוזר וניעור בפסח ואוסר את התערובת ... והלכה כסברא הראשונה. ומי שרוצה להחמיר ... יחמיר לעצמו, אבל לא יורה כן לאחרים). ומוסיף הפר"ח, שהאיסור הוא (לא רק לאכלו ולשתותו, אלא) גם "מיחייב לבעורי". ולא קיי"ל כוותיה בזה.
530. "וכתב בספר שיירי כנסת הגדולה [הגב"י אות ד] דלא אמרינן חוזר ונעור אלא בדאיכא ממשו של איסור ולא הוחם, אבל בטעם גרידא לכולי עלמא אינו חוזר ונעור ... ולא נהירא".
531. כדעה הג' דלקמן שם (ויש מחמירין עוד דאפילו אם אין בתוך התערובת כלום מממשות החמץ אפילו משהו, אלא שנפלט לשם טעם משהו חמץ, ונתבטל בתוכו קודם הפסח, הרי הוא חוזר וניעור בפסח ... והלכה כסברא הראשונה. ומי שרוצה להחמיר כאחת משתי סברות האחרונות יחמיר לעצמו, אבל לא יורה כן לאחרים). אלא שהוא סובר כן אף להשהותו, ולא קיי"ל כוותיה בזה.
532. סי' תמז ס"ק מה (והיכא שנפלו חטים בתוך המים ... רשב"א סי' תפ"ה). אף שהעתיק מהרשב"א לענין שאסור להוסיף ולבטל החמץ בס' קודם הפסח, לא העתיק ממנו לענין חוזר וניעור בלח בלח ובטעם, דלא קיי"ל כוותיה בזה.
533. סוף הל' חמץ ומצה (אם נתערבו חטי חמץ בחטי כשר ולא נודע עד לאחר הפסח ... די לו בזה דיוליך הנאה לים המלח). הרי דעכ"פ אסור להשהותו.
534. רמז תקסט בהג"ה (ועוד כתב ראבי"ה על תבואה שירד עליה דלף ... נתערב קצת מן החטין שנתבקעו בשאר הכרי אחר התערובת קודם הפסח ומחמת שנתייבשו החטין אין המבוקעין ניכרין ... אף על גב דאינו ניכר הוי כמונח בבור ואסור להשהותו), בשם ראבי"ה סי' תיב (התבואה שירד עליה הדלף ... נתערבו מהן בשאר החיטים מעט בשלשה [ק]מצים מאותן שנתבקעו ... אף על גב דלא ידע להכירו, והוה ליה כאילו חמצו מונח בבור ועבר עליה, ואסור להשהותן).
535. אין לומר שטעם הדבר שאסרו, שהם סוברים כהרשב"א בשאר איסורים, שחד בתרי יבש ביבש לא נעשה היתר, ולכן אסור להשהותו כדלעיל סט"ו, כי מסתמא כו'
536. ראה כללי הפוסקים וההוראה כללים רכט; רלז.
537. "דין יבש ביבש שנתערב ברוב, לרב רבי מאיר דרוטנבורק ז"ל, חתיכה שאינה ראויה להתכבד שנתבטלה ברוב דהיתר יראה דמותר לאוכלן שלשתן כאחד".
538. אות יב (מהר"ם מרוטנבר"ג שסובר דעה זו, כמעתיק בשמו גם כן בתשובת הרשב"א סי' תש"ל).
539. כלל לט דין ה (והרא"ש פרק גיד הנשה, והטור יו"ד סי' ק"ט, דמותר אדם אחד לאכלן כולם ביחד, אעפ"י שאוכל בודאי האסור, וכן מותר לאכול אחת אחת, עכ"ל. וכן דעת הסמ"ק).
540. ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רל.
541. יוצא אם כן מכל הנ"ל שרוב הפוסקים סבירא להו כדעת הט"ז לאסור להשהות בפסח, חטי חמץ שנתערבו ברוב חטים כשרים. ואם כן אינם נחשבים היתר, אלא איסור. והרי אין מבטלים איסור בידים. ומדוע אם כן נפסק בפשיטות (בפנים סט"ז), שיכול להוסיף עליהם עוד חטים כשרים עד ששים ולטחון אותם כדי לבטל את החמץ שבו (ראה לעיל הערה 520). ועל זה מתרץ, שהטעם הוא, כיון שהט"ז עצמו מתיר כו'.
542. סי' תמז ס"ק ה (נראה לי דאם נתערב לח בלח בפחות מס' קודם הפסח, דיכול להרבות עליו קודם הפסח עד שיהא ס' כדי שיהא מותר בפסח, ואין בזה משום אין מבטלין איסור לכתחילה. וראיה לזה כתבתי בהלכות סוכה סי' תרכ"ו ס"א עיי"ש), ושם בסי' תרכו ס"ק ב (ומזה למדנו בתערובות חמץ קודם פסח בלח בלח ואין שם ס', שיכול להרבות עליו, ואפילו לכתחלה, כיון שהוא קודם האיסור). הובא ונתבאר לעיל בקונטרס אחרון ס"ק ג-ד, דלא קיי"ל כוותיה בזה; אבל עכ"פ בנידון דידן אין לאסור לפי שיטת הט"ז לאסור להשהות התערובת, שהרי הט"ז עצמו מתיר לערב בידים בכל אופן.
543. שם, בשם ראבי"ה שם (תבואה שירד עליה הדלף ... נראה לי ... שקיל ואכול מינייהו קודם הפסח ואשתרי אינך, כדפרישית טעמא. ואין כאן משום אין מבטלין איסור לכתחילה, דאכתי לאו איסור נינהו עד שיגיע הפסח). הובאו גם לעיל קונטרס אחרון ס"ק ד.
544. סי' תמז ס"ק יא (מיהו נראה לי דהכא אם יכול לבשלו עד שיהא נימוח ויתערב קודם פסח בס', אז מותר לאכלו בפסח, ואין זה מבטל איסור לכתחלה). וכנפסק בפנים סט"ז (ואם אין בחטים הכשרים ששים כנגד החמוצים, יכול להוסיף עליהם עוד חטים כשרים עד שיהיה ס' כנגד החמוצים, ויטחון הכל ביחד, כדי שיתבטל קמח החמץ בס' ויהיו מותרין באכילה בפסח).
545. ש"ך יו"ד סוס"י רמב בסוף הפלפול ד"ה וכתב עוד הרב (ואפילו אין הרבים מסכימים מטעם אחד, אלא כל אחד יש לו טעם בפני עצמו, הואיל והם מסכימים לענין הדין, מקרי רבים, ואזלינן בתרייהו ... אינו אלא מדרבנן), וכן כתב בקיצור בהנהגת הוראות אות ז. הובא לעיל סי' תמ קונטרס אחרון ס"ק ו, בשם כללי ההוראה. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל לז.
546. כמבואר בפנים סי"ח (ואפילו מכר כל התערובת לנכרי קודם הפסח ולא שייר ממנו אלא משהו, אסור לאכלו בפסח, אסור גם כן להשהותן, גזירה שמא יבא לאכלו). ואפילו אם נתבאר חלקו לגמרי מן העולם, קודם הפסח, לא יועיל להתירו, כמבואר לעיל (הערה 174).
547. "אם נתייבש הלחלוחית לא מהני ריקוד, דמיפרך ומתערב עם השאר, ואסור לאכלו בפסח, אלא ירקדנו וישמרנו עד אחר הפסח".
548. ס"ק ט (חוזר וניעור ... ואם כן אסור לאוכלו ומותר להשהותו).
549. סעיף יא (שהרי אף להאומרים שתערובת לח בלח שנתבטל בס' קודם הפסח חוזר וניער בפסח ואסור לאכלו, אף על פי כן מותר להשהותו). ומזה למדים אף לענין תערובת יבש ביבש. ויתבאר לקמן שם, ובהערות שם. ולעיל (הערה 178).
550. קונטרס אחרון ס"ק ה.
551. ח"ג סי' ריד (ראיתי שערוריה שנותנין לחולים אותן המשקים הנעשים ביד העובדי כוכבים מחומץ שלהם, ודבש או חומץ ופנג ... לא ידעתי להם מקום שיסמכו בו, שאם מפני שנתערב החומץ בתוך הדבש ובטל במיעוטו, זה אינו, שהרי עקרו כך, וכל שעקרו כך, אינו בטל במיעוטו ... וכן דעת הראב"ד ז"ל ... וכל שנתערב דרך מקרה, לא החמירו בו עד שיהא בו בנותן טעם, אבל כל שדרכן לעשות כן, אסרו, ואינו בטל במיעוטו).
552. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים סכ"ד הביא הכלל: "כל דבר שמותר לקיימו, מותר להנות ממנו בפסח, כגון למוכרו לנכרי או שאר מיני הנאות". אמנם בברייתא (כא, רע"ב) אוסר רבי יהודה בן בתירה למכור כותח לנכרי שלושים יום קודם הפסח, ונתבאר בתוס' (כא, רע"ב): "אור"י בשם ר"ת ... אסר בכותח ... יסברו שבפסח מכרו ישראל לנכרי ... ואתי שפיר אף לר"ת ... דמותר להשהות כותח בפסח". יוצא אם כן, שלדברי ר"י בדעת ר"ת, מותר להשהות הכותח בפסח, אבל אסור למכרו לנכרי. ומכאן מוכיח בשו"ת חכם צבי סי' פו (שמע מינה דאף מה שהוא אסור בהנאה בפסח מותר להשהותו), שלא ככלל האמור כאן. ותוכן הביאור הוא, שבמקום שמותר לקיימו, ולא חששו שמא ישכח ויאכל, מותר גם ליהנות ממנו ולמכרו לנכרי, ולא חששו שמא יבא לאכלו. אמנם יש דברים שאסור ליהנות מהם מדינא, אף שמותר להשהותם. ולפי זה מבאר את דברי התוס' בכמה אופנים: (א) בברייתא (מג, א) יש מחלוקת תנאים אם יש איסור מהתורה לאכול כותח, שהוא פחות מכזית בכדי אכילת פרס. ואם נאמר שרבי יהודה בן בתירה סובר שאיסור אכילתו וההנאתו מהתורה, ומותר להשהותו; אין זה סותר כלל דידן. (ב) גם אם נאמר שהוא סובר, שאיסורו מדרבנן, היינו איסור מדינא, שגזרו אטו יש בו כזית בכדי אכילת פרס, שאיסור אכילתו וההנאתו מהתורה. ולכן אין זה סותר כלל דידן. (ג) אפשר שר"י מודה שאסור להשהות הכותח בפסח מדברי סופרים, ואילו הנאתו ומכירתו אסורים מהתורה.ואם כן אינו סותר כלל דידן. לכללות קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים ח"י ע' פד ואילך. ולעיל (הערה 231).
553. בברייתא שם כא, ב (ר' יהודה בן בתירא אומר כותח וכל מיני כותח אסור למכור שלשים יום קודם לפסח). ובתוס' שם (אסר בכותח משום ... יסברו שבפסח מכרו ישראל לנכרי, ולכן אוסר ר' יהודה למכור כותח לנכרי. ואתי שפיר אף לר"ת דמפרש בריש אלו עוברים דמותר להשהות כותח בפסח). והיינו הא דתנן מב, א (ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי). ובתוס' שם (ונראה לר"ת דאלו עוברין ... היינו מעל השולחן, דלאו בני מיכל נינהו, אבל בל יראה ליכא). ומכל מקום סובר רבי יהודה בן בתירא, שאסור למכרו אפילו קודם הפסח, כי "יסברו שבפסח מכרו ישראל לנכרי". יוצא אם כן, שלדעת ר"ת, מותר להשהות הכותח בפסח, אבל אסור למכרו לנכרי בפסח.
554. בהמשך הקונטרס אחרון (ובאמת כותח אסור להשהותו מדברי סופרים אף לר"ת, גזירה שמא יאכלנו בפסח).
555. "דאע"ג דאינו עובר עליה בבל יראה, מכל מקום אסור למוכרו לעובד כוכבים, דבהנאה אסורה".
556. סד"ה ובמרדכי (מדכתבו התוס' ... אף לר"ת שפירש בריש פרק אלו עוברין דמותר להשהותו, מכל מקום אסור למוכרו בפסח משום דאסור בהנאה, וכמ"ש מהרש"א ז"ל שם בחידושי הלכות, שמע מינה דאף מה שהוא אסור בהנאה בפסח מותר להשהותו).
557. מב, א ד"ה ואלו (מרבינן מכל מחמצת לא תאכלו, ואפילו באכילה לא הוה מיחייב אי לאו דרבייא קרא). והיינו כדאמרינן בגמרא שם מג, א (מאן תנא דחמץ דגן גמור על ידי תערובות ... בלאו ... רבי אליעזר היא, דתניא על חמץ דגן גמור ענוש כרת על עירובו בלאו דברי ר' אליעזר ... כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי). וכדלקמן (בסוף הקונטרס אחרון) דסבירא ליה דהלכה כרבי אליעזר. וכיון שאסור באכילה מהתורה, אסור אף בהנאה; אף שאין עוברים בו על בל יראה. ואם כן אין זה סותר את הכלל האמור לעיל, שבמקום שמותר לקיימו, ולא חששו שמא ישכח ויאכל, לא אסרו גם על מכירתו לנכרי, ולא חששו שמא יבא לאכלו.
558. כדאמרינן ברייתא חכמים מג, א (תניא על חמץ דגן גמור ענוש כרת על עירובו בלאו דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים על חמץ דגן גמור ענוש כרת על עירובו בלא כלום). ומיירי בכותח שהוא פחות מכזית בכדי אכילת פרס, כאמור בגמרא מד, א (הנח לכותח הבבלי דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס). והיינו שהמחלוקת היא בפחות מכזית בכדי אכילת פרס. ואילו בכזית כולם מודים שעובר בלאו. ואפשר שגם רבי יהודה בן בתירא סובר כחכמים שבפחות מכזית בכדי אכילת פרס איסורו רק מדברי סופרים. ואם כן יהי' מוכח מדברי התוס', שגם בדברי סופרים התירו להשהותו ואסרו למכרו בפסח לנכרי.
559. וכיון שגזרו אטו יש בו כזית בכדי אכילת פרס, לכן אסרוהו מדינא באכילה ובהנאה, אף אם אין איסור להשהותו. יוצא אם כן שגם לפי זה אין זה סותר את הכלל האמור לעיל, שבמקום שמותר לקיימו, ולא חששו שמא ישכח ויאכל, לא אסרו גם על מכירתו לנכרי, ולא חששו שמא יבא לאכלו.
560. באמת לא נתפרש בפוסקים, שאם יש בכותח כזית בכדי אכילת פרס אסור בהנאה מהתורה. אבל כן נראה ממה שכתבו הפוסקים שחייב עליו כרת, שדינו כמו חמץ בעינו לענין זה, ואם כן מסתבר שכן הוא אף לענין איסור הנאה.
561. ד"ה והשתא (והשתא היכא דאפילו כי אכל ליה בדרך טיבול יש בו כזית בכדי אכילת פרס, חייב עליו כרת אם אכל שיעור פרס, לכולי עלמא).
562. ס"א ד"ה ורבינו חיים (ולשיטה זו ... אי איכא כזית בכדי אכילת פרס, אף רבנן דלא דרשי כל, מיחייבי מלקות וכרת). ואף דקיי"ל, שאף בכותח שיש בו כזית בכדי אכילת פרס אין בו כרת, כדלעיל במנין המצות שם (תערובת חמץ שיש בו כזית בכדי אכילת פרס מהתערובת ... כגון כותח ... הבבלי ... בחמץ בפסח החמירה תורה ואמרה כל מחמצת לא תאכלו, אפילו תערובתו. אבל כרת אינו חייב), וש"נ. אבל כאן איירינן בדעת התוס', לענין כותח כזית בכדי אכילת פרס, שחייב כרת על אכילתו, ואסור בהנאה מן התורה. ואינו עובר עליו בבל יראה, כמובא לעיל מהתוס'. ולכן גם בפחות מכזית מאכילת פרס גזרו עליו שיהי' דינו כמו כזית בכדי אכילת פרס, שאסור בהנאה, למכור לנכרי; אף שמותר להשהותו.
563. כל האמור עד כאן הוא לפי פשטות דברי התוס' (כא, רע"ב): "אור"י ... לר"ת ... דמותר להשהות כותח בפסח". אבל באמת נראה שאף לר"ת אסור להשהות הכותח בפסח, גזירה שמא יאכלנו בפסח.
564. ברא"ש פ"ג סי' א (להך טעמא דמפרש לעיל בריש מכילתין דמה שצריך לבער את החמץ מן הבית ולא סגי ליה בביטול, משום דחמץ לא בדילי אינשי מיניה, אסור להשהות בבית כל הני דמתניתין, אף לפירוש רבינו תם שאינו עובר עליהן בבל יראה, דחיישינן דילמא אתי למיכל מינייהו. אבל לאידך טעמא דפרשינן משום דהחמירה תורה לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, היכא דלא ביטלו החמירו חכמים לבדוק ולהוציא מן הבית אף על פי שבטלו, היה מותר להשהות כל אלו בבית, כיון דאין עובר עליהן בבל יראה לפירוש רבינו תם). והן ב' הדעות שהובאו בתוס' ב, א ד"ה אור (ונראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ ולבערו שלא יבא לאכלו ... אי נמי, שאני חמץ שהחמירה בו תורה לעבור בבל יראה ובל ימצא, החמירו חכמים לבדוק ולבערו אפילו היכא דביטלו). הרי שעכ"פ לפי התירוץ הראשון שבתוס', אסרו להשהות גם הכותח בפסח, גזירה שמא יאכלנו בפסח; אף שלא החמירה בו תורה לעבור בבל יראה ובל ימצא.
565. אוצ"ל: ואף למ"ש התוס' שם בשם הרשב"א (ונראה לרשב"א דאפילו לפי טעם האחרון צריך לומר דהחמירו חכמים בכל חמץ, אפילו בחמץ נוקשה ועל ידי תערובת, אף על גב דליכא בל יראה לפר"ת).
566. כדלעיל סי' תלא ס"ד (ומפני ב' דברים נזקקו חכמים לכך, הא' לפי שהביטול וההפקר תלוי במחשבתו של אדם שיפקירנו בלב שלם ויוציאנו מלבו לגמרי, ולפי שאין דעת כל בני אדם שוין ואפשר מי שיקל בדבר ולא יפקירנו בלב שלם ולא יוציאנו מלבו לגמרי, לפיכך גזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום, עד שיוציא את החמץ מכל גבולו ... הב' לפי שהאדם רגיל בכל השנה בחמץ, ומחמת רגילותו קרוב הוא לשכחה שישכח את איסורו ויאכל ממנו). וראה בהערות שם הטעם שזקוקים לשני הטעמים, ולא סגי בחד מהם. ולכן קיי"ל שאסור להשהותם בפסח (הכותח והמורייס), כמבואר בפנים ס"ו (שדרך תיקון המורייס הוא על ידי לחם, הרי הוא חשוב ואינו בטל במורייס אפילו באלף. ולפיכך חייב לבערו מדברי סופרים קודם הפסח).
567. שם, שכותב שלדעת ר"ת מותר להשהות כותח בפסח.
568. מה שכתב ר"י בדף כא, רע"ב (לר"ת ... דמותר להשהות כותח בפסח). קאי לפי אידך שינויא שבתוס' ב, א (אי נמי, שאני חמץ שהחמירה בו תורה לעבור בבל יראה ובל ימצא, החמירו חכמים לבדוק ולבערו אפילו היכא דביטלו). שלפי זה לא גזרו בכותח שלא להשהותו בפסח. ואף שר"י בתוס' כתבו השינויא קמא בתוס' שם (ונראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ ולבערו שלא יבא לאכלו). ואילו אידך שינויא (אי נמי הנ"ל) הוא סתם תוספות. מכל מקום גם אלו הם דברי הר"י (שסתם תוספות הוא ר"י), וכאן (בדף כא, רע"ב) מבאר לפי אידך שינויא זה, שמותר להשהות הכותח בפסח.
569. ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רכא.
570. שגם ר"י (בתוס' כא, רע"ב) מודה שאסור להשהות כותח בפסח מדברי סופרים. ומ"ש שם "לר"ת ... דמותר להשהות כותח בפסח". היינו דמותר להשהותו מן התורה (וחכמים אסרו להשהותו שמא ישכח ויאכלנו). וכוונתו לומר בזה, שכיון שאיסורו רק מדברי סופרים, לא היה לנו לגזור על מכירת כותח ל' יום קודם הפסח, שמא יסברו שנשתהה אצלו בפסח. אלא ודאי הגזירה היא שיסברו שמכרו בפסח, וסובר כרבי אליעזר שהנאתו ומכירתו בפסח אסורה מהתורה.
571. בתוס' כא, רע"ב (יסברו שבפסח מכרו ישראל לנכרי ולכן אוסר ר' יהודה למכור כותח לנכרי).
572. והיינו שר"י סובר כדעת הרמב"ם, לפירוש הב"י, שכתב (וזהו שכתב רבינו ופסק הרמב"ם כרבי אליעזר שכתב (פ"ד ה"ח) תערובת חמץ וכו', כלומר מדכתב סתם דתערובת חמץ כגון מורייס וכותח הבבלי ושכר המדי עוברין עליו בבל יראה, ולא חילק בין יש בו כזית בכדי אכילת פרס לאין בו, למדנו שהוא פוסק כרבי אליעזר, דכל היכא דהוי דומיא דכותח הבבלי ... עובר בבל יראה), וכן ההנאה אסורה מהתורה לפי דעה זו. אבל ראה לעיל במנין המצות שלפני סי' תכט, דקיי"ל כהרמב"ם לפירוש הפר"ח שם ד"ה ומאחר, דהלכה כחכמים (מד, א), שאם אין בו כזית בכדי אכילת פרס מותר אף באכילה מן התורה.
573. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים סכ"ה מביא רבינו את דעת המחמירים (בגדים המכובסים בחלב חטה ... וכן ניירות שדבקו אותן בבצק ... אם נכבסו ונדבקו תוך שלשים יום, אם נראה בהן ממשות החמץ, צריך לגרור מה שנראה). ומסיק שטוב לחוש לסברא זו. והיא דעת ראבי"ה ותרומת הדשן ומהר"י ווייל ורמ"א שהחמירו בזה. אמנם הם כתבו חומרא זאת רק לענין ניירות שדבקו בהן "שממשות החמץ נראה מבחוץ", ולא הזכירו את הבגדים המכובסים "שנראה בהן ממשות החמץ". חומרא זאת לענין הבגדים מקורה במ"א, שכתב שראה גאונים מחמירים גם בזה. ומדבריו נראה שיש מקום לחלק בין ניירות, שהחלב חטה נראה מבחוץ, לבין הבגדים דלא נראה כל כך מבחוץ. ועל זה בא לבאר כאן, שעכ"פ נראה מדברי המ"א, ומדברי הט"ז, שאם באמת נראה בבגדים ממשות החמץ, דינו כמו ניירות. וכיון שבניירות אנו חוששים לדעת המחמירים, עלינו להחמיר גם בבגדים, אם נראה בהן ממשות החמץ. לכללות קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים ח"י ע' צ.
574. ס"ק ה (ובימי חורפי ראיתי גאונים מחמירים לעשות גם כן צעיפי נשים קודם שלשים יום. וצריך לומר דסבירא להו דמקרי נראה מבחוץ).
575. והיינו שמטעם זה לא הוזכרה חומרא זו ברמ"א ס"ג ובשאר הפוסקים, אלא לענין ניירות בחלון שנראה מבחוץ, ולא לענין בגדים. והטעם שהובאה חומרא זו בפנים הן לגבי ניירות והן לגבי בגדים, כי משמע בדבריו, שאם באמת נראה ממשות החמץ, דין הבגדים הוא כדין הניירות.
576. "יש מחמירין שמביא רמ"א כאן, והיינו כדעת ראבי"ה ... קשה לי, דגם בבגדים מכובסים במי קמח הרבה פעמים נראה על הבגד מחוץ קצת ממשות של המי קמח". והיינו שמקשה מהמנהג לענין בגדים, על דברי הראבי"ה שכתב בסי' תפז, הובא בטור (אנו שמדבקין הקלף לספרים, רק אל הטבלא של עץ, ואינו ניכר, שרי).
577. "ולעניות דעתי תמוה חילוק של ראבי"ה, דאם יש כאן איסור חמץ מה מועיל מה שמכסין אותו בנייר, והלא איסור בל יראה הוא שייך אפילו אם הוא מטמינו בבור שאין רואהו ... על כן נראה לי דהרוצה להחמיר יסיר גם מה שהנייר מכסהו, דאין חילוק בזה).
578. ס"ק י (כיון שאינו ניכר החמץ תו ליכא למיחש שיבא לאכלו ממנו, כיון דליכא איסור בבל יראה).
579. סי' קיז (העולם רגילים כשרוצים לדבק או לטוח איזה דבר בבצק כגון קרמים לפני החלונות, נזהרים שלא לעשות זה תוך ל' יום שלפני הפסח ... נראה דיש להחמיר בנידון דידן, אם בא לדבק תוך ל' יום ... שלא יבצבץ לחוץ. ואיכא למימר דכהאי גוונא שרי הרמב"ם דווקא, דאז אין צורת החמץ עומדת), ובפסקים סי' קמט.
580. ס"ק ז (ומהר"י ווייל כתב בדרשה שלו (ריש סי' קצג), נייר הדבוק בחלונות בקמח צריך להסירן הואיל ונראה החמץ בעין).
581. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: דין חמץ הדבוק על הנייר או על החלון, נתבאר בפנים סכ"ה (אם יש ממנו כזית ... שהוא מפוזר על פני כל הנייר ... הנייר מצרפן. ואם דיבק ניירות הרבה בחלון אחד ... אין החלון מצרפן). ומקורו במ"א סוף ס"ק ה (נראה לי דאם יש בחלון פחות מכזית אין צריך לבער לכו"ע, כמ"ש סוף ס"ח וסי' תמ"ז ס"ה). אלא שהמ"א מיירי בבצק העשוי לחזק, שאף הכלי אינו מצרפו לכזית, כדלקמן סכ"ז (בצק המונח בסדקי עריבה ... אם אין ממנו כזית במקום אחד ... אם הן עשויים לחזק שברי העריבה ... אין העריבה מצרפתן לכזית). ואילו הכא מיירי בבצק שאין עשוי לחזק, ובזה הנייר מצרפן, אבל לא החלון, כמבואר לקמן סעיף כח (אם הן מדובקים בעריבה הרי העריבה מצרפתן לכזית) וסכ"ט (אבל בצק הדבוק לכותל הבית או לקרקעיתו או לקורותיו, אם אין ממנו כזית במקום אחד אין הבית מצרפן). ואף שהמ"א מיירי בחלון שדבוק בו חמץ כדי לחזק, שיש בו שני טעמים שלא לצרפן. מכל מקום, המ"א אוחז דרך קצרה, ולכן הסתפק בציון לרמ"א, שבו נזכר הטעם השני בלבד. לכללות קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים ח"י ע' צג.
582. סכ"ז-ט. וקונטרס אחרון ס"ק טז. שם נתבארו כל דיני צירוף לכזית בחמץ הדבוק בכלי או בבית.
583. סוף ס"ק ה (נראה לי דאם יש בחלון פחות מכזית אין צריך לבער לכו"ע, כמ"ש סוף ס"ח וסי' תמ"ז ס"ה).
584. ולכן אף הבגד והנייר אינו מצרפן, משא"כ כאן בפנים מיירי בבצק שאינו עשוי לחזקן.
585. "חבית יין שדבקו נסריו בבצק ... אם יש כזית בצק במקום אחד, חייב לבערו, אף על פי שעשו לחזק". והיינו שאם אין כזית בצק במקום אחד, אין החבית מצרפתן, כיון שהוא עשוי לחזק.
586. כדלעיל סי' שיג סי"ז (שכל דבר המחובר בקרקע יש בו בנין וסתירה, לפיכך ... ליטול החלונות ... יש חיוב חטאת). וראה גם לעיל סי' מ ס"ה (כיון שהיא מחוברת לכותל הרי היא ככותל).
587. סכ"ט וקונטרס אחרון ס"ק טז.
588. פ"ג ה"ב (שני חצאי זיתים בתוך הבית אין הבית מצרף, בתוך הכלי הכלי מצרף).
589. והיינו שהמ"א מיירי בחלון שדבוק בו חמץ כדי לחזק, שיש בו שני טעמים שלא לצרפן. אלא שלסגנונו הקצר של המ"א, הסתפק בציון לרמ"א, שבו נזכר הטעם השני בלבד. וראה תהלה לדוד ח"ג סי' לט.
590. ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל שלא.
591. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים סכ"ו נתבאר (בגדים המכובסים בחלב חטה ... אסור להניח בתוכן קמח של פסח, דלפעמים יש בהן קצת ממשות מקמח חלב חטה ואינו נראה, ויש לחוש שמא יפרך מהן לתוך הקמח של פסח). ואף שקודם הפסח בטל החמץ בששים, ואף שחמץ נוקשה בטל בששים אף בתוך הפסח. מכל מקום תערובת זו דינה כיבש בלח שאין נבללין זה בזה, ונחשב חמץ נוקשה בעיניה, ושוב אין לחלק בין תוך הפסח לקודם הפסח, ובין חמץ גמור לנוקשה. ומטעם זה נפסק לקמן סי' תמז סכ"ד-ה (פרוסת פת שנפל ליין צונן ... יש לחוש שמא נתפררו ממנו פירורין דקין ונשארו בתוך היין ... שמא היה בו פירור דק מאד שאינו נרגש בראות העין מחמת שהוא מעורב בלחלוחית יין ... צריך ליזהר לסננו בבגד עב קצת שלא יוכל שום פירור דק לעבור תוך נקבי הבגד). לכללות קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים ח"י ע' צו ואילך.
592. ס"ק ד (שאסור ליתן קמח בפסח לתוך בגדים המכובסים בחלב חטה ... דשמא יפרך קצת מהם).
593. שאז יבטל בס', ושוב אינו חוזר וניעור.
594. ס"ק יא (וכתב המ"א ומכל מקום אסור ... או לשים בתוכם קמחא דפסחא). וכן כתב רבינו בפנים (אסור להניח בתוכן קמח של פסח).
595. שו"ע ס"ה (כלי שיש בו כותח ... מותר להניחו אצל כלי שיש בו חומץ). וש"ך ס"ק כב (בחומץ ליתא לאיסורא בעיניה ובטיל בס'), וט"ז ס"ק טז (כותח הנופל בחומץ ליתא בעיניה ובטל בששים).
596. "אע"ג דקמח בקמח מקרי לח בלח, ולא אמרינן דחוזר וניעור, מכל מקום פירורין שאני דאינם מתערבין יפה". וכן נפסק לקמן שם ס"ט (שיש לחוש על הקמח שנתייבש שמא נפרך ונעשה ממנו פירורין דקים, והן יוצאין דרך נקבי הנפה ומתערבין בשאר הקמח, ואינן בטלים בתוכה בששים, לפי שזהו דומה לתערובת יבש בלח ... ואין זה נקרא תערובת ולפיכך אינו מתבטל שם).
597. כדלקמן סי' תמז סכ"ה (אם נפל פת לתוך מי דבש, אם הוא עב קצת שלא יוכל לעבור [דרך] בגד שהוא עב קצת, אין לו תקנה לשתותו בפסח, אע"פ שהסיר ממנו את הפת שנפל לתוכו, שמא נשארו שם פירורין דקין).
598. ד"ה והרשב"א (ולי נראה דלדעת הרמב"ם יש לומר דלא דמי לחטים או גרוגרות של תרומה שנתערבו בחולין, דהתם אע"פ שזה עומד בפני עצמו וזה עומד בפני עצמו, מכל מקום אין האיסור ניכר כלל, אבל בחמאה הוי האיסור ניכר, דהיינו הקום, אלא שאי אפשר לברור אותו ולסלקו מן החמאה, ולפיכך אינו בטל).
599. תורת הבית בית ג שער ו, צ ע"ד (החמאה של נכרים כו' מפני שהקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה שיבטל במיעוטו, אינו מחוור כלל, שהביטול ברוב דעלמא אינו מצד שהמיעוט מתערב בתוך הרוב כו', וגדולה מזו אמרו בשתי קופות בשתי עיירות שמצטרפות ומעלות את האיסור, כל שכן בקום שבחמאה שאי אתה יכול לברור אותו מתוך החמאה ולסלקו).
600. הל' מאכלות אסורות פ"ג הט"ו (החמאה של עכו"ם מקצת הגאונים התירוה, שהרי לא גזרו על החמאה, וחלב הטמאה אינו עומד, ומקצת הגאונים אסרוה מפני צחצוחי חלב שישאר בה, שהרי הקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שיבטל במיעוטו). ונתבאר בשו"ת רבינו סי' יח (ולשיטתיה אזיל [=הרשב"א], כמ"ש גבי חמאה דלא בעינן תערובות ממש, אלא כל שאין אתה יכול לברר האיסור מתוך ההיתר, אע"פ שזה עומד בפני עצמו וזה עומד בפני עצמו כו'. עיין בית יוסף סי' קט"ו. אבל להרמב"ם שם, לפי מה שהבין הרשב"א בדעתו, שהקום אינו ניכר לעין בחמאה ... ואפילו הכי סבירא ליה להרמב"ם דלא בטיל היינו כמו שנתבאר ... ודינו של הרמב"ם אמת וברור ... אין להקל ... ביבש בלח).
601. ס"ק א (אין כאן לח בלח ולא יבש ביבש, דכל ביטול הוא מצד שאינו ניכר, משא"כ כאן דניכר, אלא דאי אפשר לבררו, ממילא לא מהני כאן אפילו ששים, דלא מהני ששים אלא אם נעשה האיסור לח ונימוח לגמרי, משא"כ כאן דשם איסור לא נעקר ממנו, ולא נתבטל כלל לא בששים בתורת לח בלח ולא ביבש ביבש). מחלוקת זו הובאה גם לקמן סי' תסו סי"א (שיש להחמיר כהאומרים שיבש בלח אינו מתבטל). ובשו"ת רבינו סי' ו (משהו קמח בעין שעל פני המצה למעלה שמתחמץ במרק, כשמפררים את המצה לתוך המרק כנהוג בשבת, יש בזה חשש איסור דאורייתא, כי אין כאן תערובות כלל ... ותלוי באשלי רברבי, מחלוקת הפוסקים ביו"ד סי' ק"ד, גבי תערובת יבש בלח, עיי"ש בפרי חדש). ובשו"ת רבינו סי' יח (יש לומר שגם יבש בלח אינו מתבטל לעולם, אף אם אין האיסור ניכר כלל אפילו על ידי משמוש ידים ... הט"ז ופרי חדש סי' ק"ד).
602. ס' התערובות ח"ב פ"ג (עכבר שנפל לשכר כו' נחתך לחתיכות דקות כו' ואפילו פחות מכעדשה איסורא איכא כו' למה לא יבטל בס' כו' מאחר שאין האיסור ניכר כו'. בעל ט"ז כו' כתב שהטעם שאין העכבר בטל בתוך החומץ הוא משום שהוא יבש בלח כו'. ונראה לי שכוונת הרב לומר כו' מפני שהחתיכות ניכרות ונראות בתוך המאכל אלא שמפני קטנותם ודקותם אי אפשר להפרישן כו'. ונראה לי שאפשר לתרץ זאת הקושיא בדרך אחרת, והוא שאף שלא תהיינה חתיכות העכבר ניכרות בתוך המאכל אין שם בטול). והיינו שלאופן הא' היינו דוקא כשהן ניכרות על ידי מישוש בידים. ולאופן השני היינו אפילו אינן ניכרות כלל, אפילו על ידי מישוש.
603. יו"ד סי' קד ס"ק ג (איסור הניכר אין לו ביטול כו', שהרי על ידי מישוש בידים בתבשיל ירגיש בממשו של איסור).
604. "וכן הוא הסכמת הט"ז באורך בסי' ק"ד ס"ק א' ...גם במנחת כהן ... הביא ראיות לדברי הט"ז עיי"ש ... וכמ"ש לעיל כלל וסי' כ"ב ס"ק כ"ג עיי"ש. ועיין לעיל כלל ל"ט ס"ק ד". והיינו מ"ש שם כלל כב ס"ק כג (משום דניכר האיסור אלא שאי אפשר לברר לכך לא מהני ביטול. כ"כ הט"ז בסי' ק"ד לפרש דעת הטור, וכן עיקר, וכ"כ המנחת כהן כו'. ומ"ש עוד שם דרך אחר לפרש כוונת הטור, אין נראה כלל). והם שני האופנים שהובאו לעיל ממנחת כהן (מפני שהחתיכות ניכרות ונראות בתוך המאכל אלא שמפני קטנותם ודקותם אי אפשר להפרישן ... בדרך אחרת, והוא שאף שלא תהיינה חתיכות העכבר ניכרות בתוך המאכל אין שם בטול). ועל זה כותב המנחת שנראה לו כאופן הראשון "מפני שהחתיכות ניכרות", משא"כ אם אינן ניכרות הרי הן בטלות. אמנם רבינו מסיק כאופן השני שהובא לעיל מהמנחת כהן שם (שאף שלא תהיינה חתיכות העכבר ניכרות בתוך המאכל אין שם בטול), כמבואר בשו"ת רבינו סי' יח (יש לומר שגם יבש בלח אינו מתבטל לעולם, אף אם אין האיסור ניכר כלל אפילו על ידי משמוש ידים, וכמ"ש במנחת כהן ספר התערובת ח"ב בפ"ג בתירוץ השני, ודלא כמנחת יעקב שחלק עליו, והסכים למ"ש הט"ז ופרי חדש סי' ק"ד, כתירוץ הראשון שבמנחת כהן שם דהאיסור ניכר על ידי משמוש ידים). וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' ק ס"ג, שגם בקונטרס אחרון שלפנינו נראה כשיטה זו. וכן נראה ממ"ש לקמן סי' תסו ס"י (הפירור שהוא יבש נוקשה אינו מתבטל בקמח אף לאחר הלישה והאפייה), אף שבודאי אחר האפייה לא ניכר הפירור על ידי משמוש בידים.
605. "הסכמת בעל מנחת כהן חלק שני דתערובות פ"א דף פ"ד ע"א ... בשם הפוסקים דדוקא קמח בקמח מקרי לח בלח, אבל שאר דברים אפילו הם דקים מאד ... מקרי יבש". וראה גם לקמן סי' תנא סנ"ד (הרי הפירור חוזר וניעור (עיין במנחת יעקב כלל לט ס"ק ג)).
606. לדעה הא' דלקמן סי' תמז ס"א (קמח מתבואה חמוצה שנתערב ונבלל עם קמח של תבואה שאינה חמוצה, שהקמח הוא נימוח ונבלל בכל הקמח של היתר ... ויש אומרים דקמח שנתערב אין לו דין תערובת לח בלח).
607. שהובא לעיל, מסי' תסו ס"ק יג (אע"ג דקמח בקמח מקרי לח בלח, ולא אמרינן דחוזר וניעור, מכל מקום פירורין שאני דאינם מתערבין יפה). שאין כוונתו לומר שכיון שהפירורין אינם מתערבין יפה הרי הוא חוזר וניעור בפסח (כדלקמן סי' תמז סכ"ב, ביבש ביבש), אלא כיון שיבש בלח אינו מתבטל כלל.
608. שהרי: (א) יבש בלח אינו בטל אף בשאר איסורים (כנ"ל מיו"ד סי' קד וסי' קטו), ובמילא אסור אף בערב פסח (ראה לקמן סי' תמז סי"ח). (ב) אפילו יבש ביבש חוזר וניעור בפסח (כדלקמן סי' תמז סכ"ב).
609. לקמן סי' תמז סוף סי"ח (בערב פסח משעה ששית עד הלילה ... מתבטל בששים כשאר איסורין, אם נתערב לח בלח, ואם נתערב יבש ביבש נתבטל ברוב כמו בשאר איסורין ... וכן הדין בחמץ נוקשה אפילו בתוך הפסח, דכיון שאין חייבין עליו כרת הרי דינו כחמץ גמור בערב פסח משש ולמעלה).
610. כיון שהוא תערובת יבש בלח, נחשב כמו נוקשה בעיניה שאסור.
611. "וסינון לא מהני בזה, דשמא יש דקין מאוד, ויוצאין דרך נקבי המסננת". וכן הוא לקמן שם סכ"ה (צריך ליזהר לסננו בבגד עב קצת, שלא יוכל שום פירור דק לעבור תוך נקבי הבגד. לפיכך אם נפל פת לתוך מי דבש, אם הוא עב קצת, שלא יוכל לעבור בגד שהוא עב קצת, אין לו תקנה לשתותו בפסח, אע"פ שהסיר ממנו את הפת שנפל לתוכו, שמא נשארו שם פירורין דקין).
612. ס"ק יז (כיון שהוא דק כל כך ומתערב, אם כן הוה לח בלח דאינו חוזר וניעור).
613. כמובא לעיל (אעפ"כ כיון שבמקומו מובדל הוא מההיתר, ויש הפרש בין זה לזה שזה לח וזה יבש, ואין נבללין זה בזה, לכך אינו מתבטל בתוכו). וכן הוא לקמן סי' תסו ס"ט (והפירור אף שהוא דק כקמח דינו כיבש, לפי שהוא גוש אחד ואינו נימוח ומתפשט, ולכך אינו נבלל בתוך הקמח אלא הוא עומד שם בפני עצמו, ואין זה נקרא תערובת)
614. סעיף כה (צריך ליזהר לסננו בבגד עב קצת שלא יוכל שום פירור דק לעבור תוך נקבי הבגד). ומקורו בבאר היטב שם ס"ק יד (וט"ז כתב דסינון לא מהני, דשמא יוצאין דרך נקבי המסננת. ואם סינן על ידי בגד עב נראה לי להתיר).
615. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים סכ"ח-ט נתבארו הלכות פחות מכזית חמץ, שאם אינו דבוק (לכותל או לכלי) צריך לבערו, ואם הוא דבוק, אין צריך לבער מדינא, אלא אם כן הכלי מצרפו לכזית. וכן נפסק לעיל ס"ג, ולקמן סי' תמו ס"ג-ד (שהעיקר כדעת הפוסקים שגם פחות מכזית צריך לבער), ולקמן סי' תנט סכ"א (שדבוק בכלי שאין בו כזית אין צריך לבער). ובאמת הובאה במ"א מחלוקת הפוסקים בפחות מכזית, אם צריך לבער או לאו, ולא חילק בין דבוק לבין אינו דבוק. ועל זה בא להוכיח חילוק זה מדברי הפוסקים, ומדברי הירושלמי פ"ג ה"ב (שני חצאי זיתים ... בתוך הכלי הכלי מצרף ... כאן בתלוש וכאן במחובר). ואף שלא קיי"ל בכל הפרטים כירושלמי זה; מכל מקום למדו ממנו דין האמור לעיל, שאם הוא מדובק, העריבה מצרפתן לכזית. ואם אינו מדובק, חייב לבער אפילו פחות מכזית. ואף אם יבואו לחלוק על מסקנא זו, לאמר שיש פוסקים המחייבים לבער אף פחות מכזית הדבוק. מכל מקום הרי רבו הפוסקים להתיר אפילו פחות מכזית שאינו דבוק, ואם כן אין לנו להחמיר בדברי סופרים יותר ממה שהחמיר בשו"ע. עוד מעיר בסוף הקונטרס אחרון, שאין הפרש בין דבוק סתם לבין דבוק בגומא (ד"ה ולפי זה), וכן אין הפרש בין דבוק סתם לדבוק בסדק (ד"ה ואם הוא דבוק). לכללות קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים ח"י ע' קד ואילך.
616. ס"ק י (ודוקא כשיש בין הכל כזית, דאז הכלי מצרפו, אבל כשלא נשאר בין הכל כזית אין צריך לבער ... אבל דעת הרבה פוסקים ... אפילו פחות מכזית, חייב לבער). ולא נזכר כאן החילוק בפחות מכזית, בין דבוק (לכותל או לכלי) לבין תלוש.
617. פ"ג יג, ב (אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא במקום העשוי לחזק, אבל במקום שאין עשוי לחזק חייב לבער. מכלל דכזית אפילו במקום העשוי לחזק חייב לבער). והיינו שבגמרא (מה, א) יש ב' לשונות: הא' (כקילתא) שפחות מכזית אין צריך לבער, אפילו אינו עשוי לחזק, והב' (כחמירתא), שפחות מכזית, אם אינו עשוי לחזק צריך לבער. והרי"ף פסק כחמירתא.
618. פ"ב הט"ו (בצק שבסדקי העריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער. ואם לאו, אם היה עשוי לחזק בו שברי העריבה או לסתום בו נקב, בטל במיעוטו, ואם לאו חייב לבער).
619. מה, ב (אמר רב הונא סמי קילתא מקמי חמירתא).
620. סעיף ז (בצק שבסדקי עריבה, אם יש כזית במקום אחד חייב לבער, ואם לאו, אם היה עשוי לחזק בו שברי העריבה או לסתום בו נקב, בטל במיעוטו, ואם לאו, חייב לבער). * והנה ממה שנפסק בס"ז "ואם לאו, חייב לבער", לכאורה עדיין אין הוכחה שגם פחות מכזית חייב לבער, כפי שרואים במ"א (ס"ק י) שהביא על זה ב' פירושים (כמובא לעיל הערה 616), והפירוש הראשון הוא: "דוקא כשיש בין הכל כזית, דאז הכלי מצרפו, אבל כשלא נשאר בין הכל כזית אין צריך לבער". וכך נראה לפום ריהטא גם במשנה (מה, א): "כזית במקום אחד". וכן הוא הלשון ברמב"ם ובשו"ע "כזית במקום אחד". שעל זה קאי "ואם לאו חייב לבער", דהיינו שאם הכזית אינו במקום אחד (ואינו עשוי לחזק), אזי הכלי מצרפם לכזית וחייב לבער. אבל פחות מכזית, עדיין הי' אפשר לפרש לדעתם שאינו חייב לבער. ואף שעדיין לא נזכר בשו"ע דין צירוף הכלי; הרי הוא נזכר מיד אחר זה בסי"א (והכלי מצרפו). ואם כן יש לפרש שזאת הכוונה גם לפני זה בס"ז. משא"כ ברי"ף ורמב"ם, שלא לא נזכרת בהם כלל ההלכה הזאת של צירוף כלי. אם כן בודאי הפירוש בדבריהם הוא כפשוטו, שאם אינו עשוי לחזק "חייב לבער" אפילו פחות מכזית. [ונראה שמפרשים כן את האמור בגמרא שם, שללישנא דקילתא אמרינן: "מכלל דפחות מכזית ... אינו חייב לבער". משא"כ ללישנא דחמירתא, גם פחות מכזית חייב לבער]. ועל זה כותב רבינו, שכיון שהב"י בשו"ע העתיק את לשון הרמב"ם אות באות, בודאי גם הוא מתכוין (לא לדין צירוף כלי, אלא) לדין חובת ביעור בפחות מכזית. וכפירוש השני שבמ"א שם (ואפילו פחות מכזית חייב לבער). ויתירה מזו מוכיח לקמן (ד"ה אבל אינו), שגם מלשון השו"ע עצמו נראה דמיירי בפחות מכזית שאינו דבוק. שהרי בהמשך לזה נתבאר בס"ח (היו בו שני חצאי זתים בב' מקומות וחוט של בצק ביניהם, רואים כל שאלו ינטל החוט ניטלין עמו, חייב לבער, ואם לאו אינו צריך לבער), "אלמא דאינו דבוק הוא". וממה שנכתב בהמשך לס"ז נראה ששניהם מיירי בעשוי לחזק ואינו דבוק. ועל זה כותב בס"ז (אם היה עשוי לחזק בו שברי העריבה או לסתום בו נקב, בטל במיעוטו, ואם לא חייב לבער). דהיינו שאם אינו דבוק ואינו עשוי לחזק חייב לבער אפילו פחות מכזית.
621. "אי אפשר לנקרן שלא ישאר בהן בין הכל כזית, והכלי מצרפו". והיינו שאם אין כזית בצירוף הכלי אינו חייב לבער, וזה תמוה, שהרי כבר פסק בס"ז שגם פחות מכזית צריך לבער. אלא ודאי הכא מיירי שהוא דבוק לכלי, שבלי צירוף לכזית אין צריך לבער, כדלקמן.
622. "חצי זית בבית וחצי זית באכסדרה, חצי זית בבית זה וחצי זית בבית שלפנים ממנו, הואיל ואלו החצאי זתים דבוקים בכתלים או בקורות או בקרקעות, אינו חייב לבער".
623. שם הט"ז (ולי נראה דדוקא נקט, שאם אינם דבוקים בגומות הכתלים ... הא אמרינן דאפילו פחות מכזית חייב לבער לפי פסק רבינו).
624. ס"ק יב (כתב הרא"ש דלאו דוקא נקט, דאפילו אין דבוקים אין צריך לבער, כיון דהוי פחות מכזית. והמ"מ והרמ"ך והכ"מ כתבו דוקא כשדבוקים).
625. ואם כן איך פסק בסי"א, שבלא צירוף הכלי לכזית אין צריך לבער. * וסתירה זו רמז לה המ"א עצמו (ס"ק י), שעל הפירוש הראשון (שאין חייב לבער אלא כשמצטרף לכזית) הוסיף: "וכמו שכתוב סעיף י"א". ואילו על הפירוש השני (שחייב לבער גם פחות מכזית) הוסיף "ועיין סעיף ח". והיינו שלפי הפירוש הראשון שבמ"א, יוקשה על זה מס"ח, ולפי הפירוש השני שבמ"א יוקשה על זה מסי"א. ולא הובא במ"א שום יישוב לסתירה זו.
626. ואף שהלכה זו של "דבוקין" נתפרשה (ברמב"ם ושו"ע) רק בקשר לכותל, ולא בקשר לכלי. הנה על ידי העיון במקור הדברים נראה שעיקר הלכה זו נאמרה בכלי (ומשם למדה הרמב"ם גם לכותל). וכן תירץ סתירה זו בפרי מגדים א"א ס"ק י (יש לומר דבוק בכלי בטל הוא, כל שאין כזית בין הכל).
627. עתה מביא כמה הוכחות, שהלכה זו בסי"א מיירי בדבוק, שדוקא בזה אין חייב לבער אלא כשהכלי מצרפו לכזית (ובזה יתיישבו הסתירות הנ"ל בפסקי השו"ע): (א) הלשון "אי אפשר לנקרן" פירושו שהוא דבוק בסדקי העריבה. (ב) הדין נותן אשר פחות מכזית הדבוק, אין לחשוש בו שמא יבא לאכלו, ולכן אין צריך לבער אא"כ הכלי מצרף לכזית. (ג) נתפרש ברמב"ם שדוקא בדבוק לכותל אין צריך לבער, משא"כ כשאינו דבוק צריך לבער אפילו פחות מכזית, ובזה אין חילוק בין כותל לכלי. (ד) בתלוש אין סברה שהכלי יצרפו, כמבואר בפר"ח. ואם כן מובן שכל ההלכה הזאת, שבלי צירוף כלי אין צריך לבער, היא דוקא בדבוק. (ה) בירושלמי נתפרש החילוק בין דבוק לאינו דבוק בכלים. ועל פי מסקנת הגמרא שלנו מוכח שהחילוק בזה הוא, שבדבוק זקוקים לצירוף כלי, ובלא דבוק חייבים לבער פחות מכזית.
628. סכ"ח (מדברי סופרים אפילו פחות מכזית חמץ שהוא עומד בעינו ואינו מודבק לדבר אחר חייב לבערו, גזרה משום כזית ... אע"פ שביטלו, גזירה שמא ישכח ויאכל ממנו בפסח ... לפיכך אם הוא מטונף קצת, שאינו ראוי לאכילה, אין צריך לבערו אפילו הוא עומד בעינו). ונתבאר לעיל (הערה 268). והיינו שבפחות מכזית המטונף קצת, או הדבוק, אין חוששים בו שמא יבא לאכלו, ואין צריך לבערו.
629. היא הוכחה נוספת שסי"א מיירי בדבוק דוקא. ותוכן המשך קטע זה לכאורה: דכהאי גוונא [בדבוק] בבית אין צריך לבער (היכא דליכא למיחש דכניש להו גבי הדדי, כמו בבית והעליה), אבל כשאינם דבוקין סבירא להו להרמב"ם ושו"ע (כמ"ש בכסף משנה), דאפילו פחות מכזית בלבד צריך לבער. [וכן הדין] אף בכלי, כדאיתא בהדיא בירושלמי שהביא הפרי חדש (שממנו הוציאו הטוש"ע דין צירוף כלי), הכלי מצרף ואין הבית מצרף כו'. וכך פסק הרמב"ם ושו"ע [שהבית אינו מצרף]. והיינו בדבוקין כמבואר בלשונם [ומזה מובן שגם מה שכלי מצרף הוא דוקא בדבוקין]..
630. כמבואר בפנים סכ"ט (בצק הדבוק לכותל הבית, או לקרקעיתו, או לקורותיו, אם אין ממנו כזית במקום אחד אין הבית מצרפן ... אם ב' חצאי זתים דבוקים בבית אחד ... חייב לבערן, מפני שלפעמים הן מתקבצין ביחד על ידי כיבוד הבית). הרי שבמקום שאינם מתקבצים ביחד לכזית אין צריך לבער.
631. פ"ג ה"ב (שני חצאי זיתים בתוך הבית, אין הבית מצרף. בתוך הכלי, הכלי מצרף).
632. סעיף יא (דהכלי מצרפן. ודין זה הוציאו מן הירושלמי, והכי גרסינן התם, ר' ירמיה בשם ר' זעירא שני [חצאי] זיתים בתוך הבית אין הבית מצרף, בתוך הכלי הכלי מצרף).
633. ס"ח (הואיל ואלו החצאי זתים דבוקים בכתלים או בקורות או בקרקעות אינו חייב לבער).
634. פ"ג הט"ז (שאם אינם דבוקים ... הא אמרינן דאפילו פחות מכזית חייב לבער).
635. שהחילוק ביניהם הוא רק לענין צירוף, משא"כ לענין פחות מכזית שאינו דבוק, אין הפרש בין מונח בכלי לבין מונח אצל הכותל.
636. כשאינם דבוקים. והיא הוכחה נוספת שסי"א מיירי בדבוק דוקא, שהרי בתלוש אין סברה שהכלי יצרפו, כמבואר בפר"ח.
637. שאחר שאמרו בירושלמי "הכלי מצרף", שואל הירושלמי "והא תנינן פחות מיכן בטל במיעוטו", דתנן (מה, א): "בצק שבסידקי עריבה, אם יש כזית במקום אחד חייב לבער, ואם (לא) בטל במיעוטו". והיינו שאם אין "כזית במקום אחד ... בטל במיעוטו" ואין הכלי מצרפן. ומתרץ הירושלמי "כאן בתלוש וכאן במחובר". ומפרש הפר"ח (כלומר דאי הבצק דבוק ומחובר בעריבה הכלי מצרפו. ומתניתין דקתני דאי ליכא כזית במקום אחד אף על גב דאיכא ב' חצאי זיתים בטלי, מיירי בתלושים ואינם דבקים בעריבה). למדנו מכאן, שבדבוק הכלי מצרף, ובאינו דבוק אין שייך צירוף, ופטור מלבער. אלא שדברים אלו תמוהים; ולכן פשוט שלפי מסקנת גמרא דידן, באינו דבוק אין שייך צירוף, וחייב לבער.
638. אף שפשוט כדברי הפר"ח, שבדבוק לכלי הכלי מצרף. מכל מקום מה שכתב שדין תלוש קיל טפי (שאין הכלי מצרף), דבריו אלו תמוהים מאד. אלא ההיפך הוא הנכון, שדין תלוש חמיר טפי (שגם פחות מכזית צריך לבער).
639. ס"ח (הואיל ואלו החצאי זתים דבוקים בכתלים או בקורות או בקרקעות אינו חייב לבער). משא"כ באינם דבוקים חייב לבער אפילו פחות מכזית.
640. הפר"ח שם (ומתניתין דקתני דאי ליכא כזית במקום אחד, אף על גב דאיכא ב' חצאי זיתים בטלי, מיירי בתלושים). והיינו האמור במשנה מה, א (בצק שבסידקי עריבה ... בטל במיעוטו).
641. "הואיל ואלו החצאי זתים דבוקים בכתלים או בקורות או בקרקעות, אינו חייב לבער".
642. שמה שאמרו בירושלמי "כאן בתלוש וכאן במחובר", היינו שהמשנה מיירי במחובר, ולכן אינו מצרף. משא"כ בתלוש אמרינן "הכלי מצרף". והיינו "כקילתא" שבגמרא דידן (אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא במקום שאין עשויין לחזק), כי המשנה מיירי במחובר ואינו עשוי לחזק, ולכן אין הכלי מצרף. אבל לחמירתא שבגמרא דידן (אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא במקום העשוי לחזק), המשנה מיירי בעשוי לחזק, ולכן אין הכלי מצרף. משא"כ באינו עשוי לחזק, במחובר הכלי מצרף לכזית, ובתלוש צריך לבער גם בלי צירוף לכזית.
643. סי' צח ע' עד אות כב (אומר מורי ר' יחיאל ז"ל, דאיכא חילוק בין כלי לבית, מדקאמר בירושלמי דכלי מצרף ובית אין מצרף ... כיון שאין עשוי לחזק ... הכלי מצרפו כאילו היה כזית במקום אחד וחייב לבער. ולכך אותם עריבות שלשים בהם חמץ כל השנה ... אי אפשר לנקר שלא ישאר בהם חמץ לצרף להיות חמץ כזית בין הכל, והכלי מצרף). ולכאורה איך למד מהירושלמי שהכלי מצרף, הרי הירושלמי מפרש שהכלי מצרף באינו מחובר, ורבי יחיאל מפרי"ש למד ממנו שהכלי מצרף במחובר. אלא ודאי למד רבי יחיאל את דין צירוף הכלי מהירושלמי; אלא שהירושלמי סבירא ליה כקילתא, ודין צירוף כלי הוא בתלוש, ואילו רבינו יחיאל מפרי"ש סבירא ליה כחמירתא, ודין צירוף כלי הוא במחובר. וממנו העתיק דין זה בשו"ע סי"א.
644. "הביא נמי דברי ה"ר יחיאל מפרי"ש, שלא להקל כנגד דבריו משום חומרא דחמץ, אף שהוא שלא מן הדין".
645. עד כאן סיים להוכיח מסקנת הלכה זו, עתה בא לבאר דיוקי לשונות הפוסקים בזה, והמסקנא להלכה: (א) עשוי לחזק בכלי (בין דבוק ובין אינו דבוק), אינו מצרף לכזית. (ב) דבוק בכלי (ואינו עשוי לחזק), מצרף לכזית. ואין הפרש בין דבוק סתם לבין דבוק בגומא וסדק. (ג) אינו דבוק בכלי (ואינו עשוי לחזק), חייב לבער אף פחות מכזית. (ד) דבוק לכותל, או עשוי לחזק בכותל, אינו מצרף לכזית. (ה) אינו דבוק לכותל (ואינו עשוי לחזק), חייב לבער אף פחות מכזית.
646. פ"ב הט"ז (שאם אינם דבוקים בגומות הכתלים ... הא אמרינן דאפילו פחות מכזית חייב לבער לפי פסק רבינו).
647. שדבוקים בגומא יכול להתפרש שהבצק עשוי לחזק (כעין המבואר בפנים סכ"ז: "עשוי לחזק שברי העריבה, או לסתום נקב"), אבל בכותל אין חילוק בין עשוי לחזק או לאו, שבכל אופן אינו מצרף לכזית.
648. שהרי הרמב"ם לא הזכיר דין דבוק בכלי, רק בכותל, ובכותל הרי אין הפרש בין דבוק לבין עשוי לחזק, שבשניהם אינו מצרף לכזית. לא פירש שמיירי בדבוקים בגומות הכתלים.
649. ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רעח.
650. "וה"ר יחיאל מפרי"ש כתב עריבות שלשין בהן כל השנה ... אי אפשר לנקרן שלא ישאר בהן בין הכל כזית, והכלי מצרפו". והיינו שהביא דין צירוף הכלי לכזית, והיינו בשעה שדבוק ואינו עשוי לחזק (שבעשוי לחזק אינו מצרף). לכן הוכרח לפרש (גם אצל כותל) דמיירי בדבוק ואינו עשוי לחזק, דהיינו שאינו בגומא.
651. וכאן בעריבה שכתבו שאי אפשר לנקרה, ושהכלי מצרף, בודאי אינו חשוב עשוי לחזק.
652. ס"ק י (ודוקא כשיש בין הכל כזית, דאז הכלי מצרפו, אבל כשלא נשאר בין הכל כזית אין צריך לבער, אפילו אין עשוי לחזק).
653. "מיהו אם יש כזית בצק במקום אחד, חייב לבערו, אף על פי שעשו לחזק".
654. אחרי שהב"י פוסק כן בשו"ע, שהכותל אינו מצרף אפילו בלי גומא, אם כן יוכל עתה לפרש כן גם בדעת הרמב"ם.
655. שאינו מצרף, כמבואר בפנים סכ"ז (אם הן עשויים לחזק שברי העריבה או לסתום נקבים ... אין העריבה מצרפתן לכזית, בין שהן מדובקין בה בחוזק בין שהן מונחין בה ברפיון).
656. עתה בא להוכיח מה שהזכיר בתחלת הקונטרס אחרון, שמה שכתבו הרמב"ם ושו"ע "ואם לאו חייב לבער", פירושו שפחות מכזית שאינו דבוק חייב לבער, שהרי ברמב"ם (פ"ב הט"ו) ובשו"ע (ס"ז-ח) מיירי באינו דבוק, ובזה מחלקים בין עשוי לחזק שבטל במיעוטו, לבין אינו עשוי לחזק שחייב לבערו (אפילו פחות מכזית).
657. בס"ח (היו בו שני חצאי זתים בב' מקומות וחוט של בצק ביניהם, רואים כל שאלו ינטל החוט ניטלין עמו, חייב לבער, ואם לאו אינו צריך לבער). דמיירי בעשוי לחזק ואינו דבוק. והרי ס"ח בא בהמשך לס"ז, ששניהם מיירי בעשוי לחזק ואינו דבוק. ועל זה כותב בס"ז (אם היה עשוי לחזק בו שברי העריבה או לסתום בו נקב, בטל במיעוטו, ואם לא חייב לבער). דהיינו שאם אינו דבוק ואינו עשוי לחזק חייב לבער אפילו פחות מכזית. וכמובא לעיל בתחלת הקונטרס אחרון (והערה 620), שזהו הפירוש הנכון בסעיף זה.
658. "אי אפשר לנקרן שלא ישאר בהן בין הכל כזית, והכלי מצרפו". דמיירי בדבוק ואינו עשוי לחזק, ולכן אם הוא מצטרף לכזית חייב לבער, ואם אינו מצטרף לכזית אינו חייב לבער.
659. גם מדברי הרדב"ז וסיעתו החולקים על הר"י מפרי"ז מוכח כן, שפחות מכזית שדבוק לכלי אין צריך לבערו.
660. רדב"ז ח"א סי' תפח (ולענין מה שכתבו בשם הר"ר יחיאל מפרי"ש ז"ל העריבות שלשין בהן כל השנה ... אי איפשר לנקרן שלא ישאר בהם בין הכל כזית והכלי מצרפן ע"כ ... הטעם שלו לא נתיישב אצלי כלל, דאי איתא שהכלי מצרפן היכי אמרינן בצק שבס[יד]קי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער, מאי איריא במקום אחד אפילו בשנים וג' מקומות, דהא הכלי מצרפן, אלא ודאי משמע שאין הכלי מצרף, אם לא היה חוט של בצק ביניהם). הרי שמפרש בדברי הטור ושו"ע לדעתו, שאם אין הכלי מצרף לכזית אין צריך לבער, כיון שהוא דבוק. ואילו הוא סובר שאפילו יש כזית בכל הכלי יחד, אינו מצטרף. ואין לומר שכוונתו כיון שהוא עשוי לחזק, שהרי מיירי אף בעריבה מחתיכה אחת שאין בה גומא או סדק. * דברי הרדב"ז הובא בכנסת הגדולה הגה"ט, ובשיירי כנסת הגדולה הגה"ט אות ד (ואין כן מנהגינו אלא שגוררין אותו מהבצק שבו ומצניעין אותו במקום צנוע), ובמ"א ס"ק טז, ובפר"ח סי"א (כבר כתב בספר כנסת הגדולה בשם רדב"ז [ח"א סימן תפח] דזו חומרא יתירא ולא נהגו בה אבותינו ולא אנחנו אחריהם, דהני נשי דידן זהירין ובקיאי ומבקרין שלא ישאר בהם רושם כלל). ודברי רבינו יחיאל מפרי"ש הובאו בטור.
661. ס"ק טז (ורדב"ז ... כתב חומרא יתירא היא זו ולא נהגו בה אבותינו, דהני נשי דידן מנקרין אותן היטב עכ"ל, ולי נראה דהכא מיירי בעריבות העשוים מנסרים גדולים שלשין בהם פת, שיש חריצים בין נסר לנסר. אבל עריבות קטנות העשויות מחתיכה אחת, ואין בהם שום סדק, פשיטא דיכול לנקרן). והרדב"ז למד שהטור ושו"ע מיירי אפילו כשאין בה גומות וסדקים, ולכן כתב שהיא חומרא יתירה.
662. דמיירי בעריבות שיש חריצין בין נסר לנסר. אבל גם הוא יודה להרדב"ז, שאם אין בו חריצין, והבצק מודבק לעריבה, ואין בה כזית, אין צריך לבער.
663. על מ"ש ברמ"א שם "והכלים שמתקנים בהם המצות", כתב המ"א שם: "ונראה לי שיבטל החמץ קודם שיחמיץ", והיינו שאין צריך לבער החמץ הדבוק בכלים, כיון שהוא פחות מכזית.
664. שם סכ"א (הבצק הדבוק בכלים ... אין צריך להעבירו ולבערו, אם בכל כלי וכלי בפני עצמו אין בו כזית בצק דבוק).
665. כדלעיל (כמ"ש כל שאילו ינטל החוט ינטלו עמו כו', אלמא דאינו דבוק הוא). דמיירי שעשוי לחזק, ולכן לא מהני צירוף.
666. שהובא לעיל, אשר בתלוש אין מועיל צירוף, ואשר לכן אין צריך לבער.
667. כדלעיל ד"ה ולפי זה.
668. כדלעיל ד"ה ואם הוא דבוק.
669. מה, א ד"ה כאן (ונראה לר"י ... פחות מכזית ... מותר).
670. פ"ג סי' ב (חצאי זיתים דבוקים בכותלים או בקורות או בקרקעות אין חייב לבער, אלא מבטלו בלבו ודיו. ולאו דוקא דבוקים, אלא אורחא דמילתא נקט). והיינו שאף באינם דבוקים לכותל, אם אין בו כזית אין צריך לבער.
671. פ"ג יד, א (והוי יודע שאין דעת רבינו חננאל שהזכרנו, ולא דעת הגאונים, בפירוש השמועה כדברי רש"י ... אלא כך פירשו ראשונים ... פחות מכזית ... אינו עובר).
672. תרומת הדשן ח"ב (חטה בתרנגולת ... דפחות מכזית אין צריך ביעור).
673. בסוף הסימן ד"ה כתוב בכתבי.
674. ס"ז (ולענין הלכה שיטת ר"י היא יותר מחוורת בסוגיא, וכתב הרמב"ן שזו היא שיטת הראשונים, וכן דעת הר"ן, וכן עיקר, דכל חצי זית בעלמא אין צריך לבער).
675. להחמיר בפחות מכזית בעינו. וכפי שהוכח בהמשך הקונטרס אחרון, שכן הוא הפירוש הנכון בשו"ע ס"ז (כפירוש השני במ"א ס"ק י), שאם אינו דבוק ואינו עשוי לחזק "אפילו פחות מכזית חייב לבער". אלא שמכל מקום חוששים גם לשיטת הראשונים הפוסקים להקל בפחות מכזית אפילו אינו דבוק, ולכן אין לברך על ביעורו מספק, כדלקמן סי' תמו ס"ג (יש אומרים שפחות מכזית חמץ אין צריך לבערו כלל ... ויש לחוש לדבריהם שלא לברך על ביעור פחות מכזית חמץ, שכל ספק ברכות להקל).
676. ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רעט.
677. כמבואר בפנים ס"ל.
678. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים סכ"ח נתבאר שמן התורה אינו חייב לבער פחות מכזית, ואפילו לא ביטל; רק מדברי סופרים. ואף שחצי שיעור אסור מן התורה, היינו דוקא רק לענין אכילת חמץ, ולא לענין ביעורו. ומביא כאן ראיות מכמה פוסקים, שחיוב ביעור פחות מכזית הוא רק מדברי סופרים. ולכן גם היוצא מביתו לדבר הרשות, והשאיר בביתו פחות מכזית חמץ, שלא ביטל, לא הטריחוהו לחזור ולבערו. לכללות קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים ח"י ע' קכד.
679. הובאו שם שני טעמים. ונתבארו לעיל (הערה 272).
680. בשו"ת חכם צבי שם (מ"ש הרמב"ם ז"ל הואיל והוא דבוק בכתלים, הוא בדוקא, ולכן אין צריך לבערו, אבל בשאינו דבוק בכתלים אפילו בפחות מכזית צריך לבערו ... וזה ודאי מסתייע ממאי דקיי"ל חצי שיעור אסור מן התורה משום דחזי לאיצטרופי, והכא נמי חצי זית חזי לאיצטרופי).
681. פ"ב הט"ז (הואיל ואלו החצאי זיתים דבוקין בכתלים או בקורות או בקרקעות, אינו חייב לבער).
682. סעיף ח. וכן נפסק כאן בפנים סכ"ח (שאם אינו דבוק צריך לבער אפילו פחות מכזית ואפילו ביטל). ונתבאר לעיל בקונטרס אחרון ס"ק טז.
683. ס"ק יד (אבל אם הוא פחות מכזית, אפילול הוא לאחר זמן אסורו, דלא מצי לבטולי, אפילו הכי אין צריך לחזור). וכן הוא לקמן שם סי"ט (אבל אם אין שם אלא פחות מכזית, שאינו עובר עליו מן התורה אלא מדברי סופרים, לא הטריחוהו חכמים לחזור, אף על פי שאינו יכול לבטלו, אלא ילך לדרכו וכשיחזור לביתו יבערו מיד בבואו).
684. ס"ק טו (ופחות מכזית אין חוזר).
685. כט, ב סד"ה רב אשי (דלא יראה ניתק לעשה, ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף). ומטעם זה אפילו יותר מכזית אינו עובר מן התורה. ומכל שכן בפחות מכזית.
686. ס"ק ב (והטעם נראה לי כמ"ש התו' דף כ"ט, שהמשהה חמצו ודעתו לבערו אינו עובר באותו שהי' וכו', וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה, ולכן אינו עובר כשמבערו לבסוף).
687. קונטרס אחרון ס"ק ב (המגן אברהם נתן עוד טעם אחר, משום דהמשהה חמצו ודעתו לבערו אינו עובר בלאו דבל יראה ובל ימצא, משום דהלאו דבל יראה ניתק לעשה כו'. ולא העתקתיו, משום ... ובלאו הכי הרי הרמב"ם חולק על זה). וכן מסיק לעיל סי' תלג בקונטרס אחרון ס"ק ג (דמיד שימצאנו, אם ישהה מעט קודם שיבערנו עובר עליו מן התורה, לדעת הרמב"ם ורוב המפרשים, כמ"ש הפרי חדש סימן תל"א, וכמו שיתבאר בסימן תמ"ו). וגם בסי' תמד מוכח לכאורה מפוסקים הנ"ל שלא כדברי התוס', שהרי לדברי התוס' גם ביותר מכזית אינו עובר מן התורה, שהוא לאו הניתק לעשה. וכאן לא הביא דעה זו אלא לרווחא דמילתא, שיש עוד טעם נוסף שאינו חייב לבער מן התורה, אלא מדברי סופרים.
688. לפי הנראה, קונטרס אחרון זה היא מהדורא בתרא, אשר בה חוזר ממה שסמך עצמו על דעת המ"א, כאן בפנים סכ"ז-ט, ולקמן סי' תמו ס"ד, וקונטרס אחרון שם ס"ק א. והוא כעין המהדורא בתרא הארוכה שכתב רבינו לסי' רמג, בהלכות אמירה לנכרי, שבה חזר ממה שסמך עצמו בשלחן ערוך שלו על דעת המ"א. והיינו כמבואר בהקדמת "בני הגאון המחבר" לשלחן ערוך שלו (זה החיבור ... הלכות בטעמיהן ופסקי דינים העולים אחר הפלפול בראשונים ואחרונים וטעמיהן ... מיוסד על פי דעת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים, ובראשם הרב בעל מגן אברהם, לא הפריז על המדה לחלוק עליהם, רק להכריע ביניהם בראיות צודקות יתנו עידיהן ויגידו). ואילו במהדורא בתרא חזר עצמו מזה, כמבואר בדברי נחמי' או"ח סי' כא (שידוע שבשלחן ערוך נדחק הרבה שלא לדחות כל דברי האחרונים ז"ל (בפרט דברי המגן אברהם), משא"כ בסוף ימיו שהוסיף חכמה, העמיד על דעתו הקדושה לחלוק עליהם, אפילו להקל בכל מה שלא נראה ליה (וכידוע שבפירוש שמעו ממנו ז"ל שחוזר בו במה שנתן נאמנות להמגן אברהם יותר מדאי))". וכן נתבאר בשו"ת צמח צדק או"ח סי' יח ס"ד (ששמעתי ממנו בעצמו, שיש כמה דברים שחוזר בו ממ"ש שם, מפני שנסמך אז יותר מדאי על המגן אברהם). ונרמז גם בפתיחה הקצרה שכתב רבינו לסדר ברכת הנהנין שבסדור שלו (ואלה מוסיף על הראשונים, קצת חדושי הלכות ברורות מלוקטות מספרי הקדמונים, שלא נקבעו בלוח הראשון המיוסד ומשוכלל על פי דעת האחרונים). וראה גם לעיל (הערה 178). וכך גם כאן נראה, שקונטרס אחרון זה הוא מה שכתב רבינו בתקופה מאוחרת יותר, להוכיח שלא כדעת המ"א (משום דבאמת דבריו תמוהים). וראה גם לקמן סי' תמג (הערה 39). * והיינו ששיטת המ"א היא, דהא דאמרינן שפחות מכזית חמץ הדבוק לכותל, או לכלי, אינו צריך ביעור, וכן זה שיש פוסקים שפחות מכזית בכל אופן אין צריך לבערו, היינו דוקא אם מבטלם, משא"כ אם לא ביטלם צריך ביעור. ועל זה מוכיח כאן, שבכל הנ"ל אינו צריך לבער אפילו אינו יכול לבטל (ורק במקום שיש איבעיא ותיקו בגמרא, בזה אמרינן שאם ביטל הוי ספק דרבנן ולקולא). ועוד הוכיח כן בקונטרס אחרון (מהדורא בתרא) לסי' תמז, שלא הגיע לידינו. ולפי זה רצה רבינו לתקן בפנים, לכתוב שבשלשת הדינים הנ"ל אין צריך ביטול. ועל זה כתב כאן בקונטרס אחרון "ולא כתבתי כן בפנים ... עיין במה שכתבתי בסי' תמ"ז". היינו לפי התיקונים וההוספות שלא הגיעו לידינו. גם לקמן סי' תמו בקונטרס אחרון ס"ק א, ביאר דעת המ"א בזה (שכן פסק בפנים שם ס"ד), אלא שנוספה שם שורה: "כמ"ש המ"א סימן תמ"ב ס"ק י"ב. ועיין במה שכתבתי שם". ואפשר שהערה זו הוספה לאחר זמן, אחרי כתיבת קונטרס אחרון שלפנינו, שמציין למסקנתו כאן. * ומהו אם כן הטעם שפחות מכזית אין צריך ביעור לדעת הרא"ש, אף אם לא ביטל, ומדוע לא גזרו בזה שמא ישכח ויאכלנו. על זה מאריך ומבאר כמה פרטים: (א) משום דלא חשיב ובטיל ממילא, כמו פירורים שאין צריכים ביעור. משא"כ פחות מכזית חשוב, כמו מלוגמא, או גלוסקא, צריך ביעור אף לדעת הרא"ש וסיעתו. (ב) מטעם זה גם חטים שנפלו למים, או עיסה שנילושה במי פירות, אף לסוברים שאינו חיבור ואינו מצטרף לכזית, כיון שהוא חשוב בעיני האדם מצטרף לכזית, וחייב בביעור מהתורה. (ג) מטעם זה אפשר יודו הרא"ש וסיעתו, שפחות מכזית בצק בעריבה צריך לבער, ולא התיר אלא בבצק המושלך לארץ, דלא חשוב כלל, והוא בכלל פירורין. (ד) לאידך, גם המצריכים ביעור בפחות מכזית, היינו דוקא בפירורי בצק המושלכים לארץ, משא"כ פירורי פת המושלכים, או חמץ המטונף קצת, או דבוק או עשוי לחזק, יודו שאינם חשובים ואין צריכים ביעור. (ה) ויתירה מזו, שאף אם הפירורים הם בגודל כזית, לא יצאו מכלל פירורים, ואינם צריכים ביעור מהתורה. (ו) מכל מקום יש פוסקים, שאף הפירורים הנשלכים לארץ צריך לבערם, כשהן נראין לעין. * סיכום פרטי הלכות חמץ פחות מכזית, שנתבארו במסקנתו בהמשך הקונטרס אחרון: (א) פירורים המושלכים, או בצק הדבוק, או עשוי לחזק, או מטונף קצת, אפשר אין צריך לבער לדברי הכל, אפילו לא ביטל. שאינם חשובים ובטלים ממילא, והן בכלל פירורין. (ב) דבר חשוב כמו גלוסקא או מלוגמא, ואפשר אף בצק שבעריבה, צריך לבער לדברי הכל, שחשובים ואינם בטלים. (ג) בצק המושלך לארץ, או חטה שנמצאה בתבשיל, מחלוקת הפוסקים, וקיי"ל שצריך לבער. לכללות קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים ח"י ע' קכו ואילך.
689. ס"ק יב (כתב הרא"ש דלאו דוקא נקט, דאפילו אין דבוקים אין צריך לבער, כיון דהוי פחות מכזית. והמ"מ והרמ"ך והכ"מ כתבו דוקא כשדבוקים, דהוה ליה כמו עשוי לחזק. ופשוט דאפילו פחות מכזית צריך ביטול, ואם לא ביטלם צריכים ביעור). וממה שכתב "דבוקים דהוה ליה כמו עשוי לחזק", ועל זה כתב "ופשוט ... צריך ביטול". נראה מכך שבכל אלו צריך ביטול, לדעת המ"א, היינו הן בדבוק, והן בעשוי לחזק, ואף לדעת הרא"ש וסיעתו שכל פחות מכזית אין צריך לבער. וכן נפסק בפנים סכ"ז (עשויים לחזק ... אינו צריך לבערו אם כבר בטלו), וסכ"ח (די לו בביטול ... שאין בו כזית ... אם הוא מודבק בה), וסכ"ט (די לו בביטול ... לחצי זית בלבד המדובק בבית או בכלים). וסי' תמו ס"ד (במה דברים אמורים כשמצא חמץ שנתחמץ קודם הפסח, שכבר ביטלו כשאמר כל חמיעא כו'. אבל אם נתחמצה לו עיסה בתוך הפסח שאין בידו לבטלו עכשיו, אע"פ שאין בה כזית חייב לבערו, לדברי הכל). ונתבאר בקונטרס אחרון שם ריש ס"ק א. ועל זה בא להוכיח כאן, שאינו כן, אלא אף בלא ביטול אין צריך לבער בכל אלו.
690. בגמרא שם מה, ב (אמר עולא לא אמרן אלא בעריבה, אבל בבית חייב לבער, מאי טעמא דזימנין דכניש להו ונפלי גבי הדדי). ופסק הרמב"ם פ"ב הט"ז (היה חצי זית בבית וחצי זית בעליה ... הואיל ואלו החצאי זיתים דבוקים בכתלים או בקרקעות אינו חייב לבער, אלא מבטל בלבו ודיו). ורא"ש פ"ג סי' ב הביא את דברי הרמב"ם וסיים (ולאו דוקא דבוקים אלא אורחא דמילתא נקט). הרי שפחות מכזית שאינו דבוק לכותל אין צריך ביעור.
691. במ"מ שם (ופירש רבינו דוקא בדבוקים בכותלים או בקורות, הא לאו הכי חייב לבער, ודבר ברור הוא). ובכ"מ שם (ולי נראה דדוקא נקט, שאם אינם דבוקים בגומות הכתלים ... הא אמרינן דאפילו פחות מכזית חייב לבער לפי פסק רבינו. וכן פירש ה"ה ז"ל. וכן כתב הרמ"ך). יוצא אם כן שפחות מכזית, שאינו דבוק לכותל, לדעת הרא"ש אין צריך לבער, ולדעת הרמב"ם והרמ"ך והמ"מ והב"י צריך לבער.
692. היינו שבעת עריכת מהדורא בתרא שלפנינו, תיקן גם בפנים, שהשמיט מה שכתב בתחלה בארבעה מקומות אלו, דהיינו דוקא אם ביטל (ולא הגיע לידינו נוסח מתוקן זה).
693. כנראה ביאר שם הלכה זו בקונטרס אחרון (מהדורא בתרא, שלא הגיע לידינו), על מה שנפסק בפנים שם ס"א: "אם אין ממשות החמץ כלום בתערובת אפילו משהו", שהיא ההלכה שביאר מהרא"י (דלקמן בסמוך), בענין חטה שנמצאת בפתח בתרנגולת, אם צריך לבער החטה, שהיא פחות מכזית.
694. תרומת הדשן ח"ב סי' קסד (חטה שנמצאת בתרנגולת בפסח ... כתב מרדכי ... צריך כפיית כלי כדי לשורפה בחול המועד, ואין נראה דאחטה גופא קאי, דפחות מכזית אין צריך ביעור). הרי מיירי שנתבשלה התרנגולת והחטה בפסח, ומכל מקום אין צריך לבער פחות מכזית.
695. "וקשה לי בכל הני דסי' זה, שדינם שאין חייב לבער אא"כ יש שם כזית ... לטעם התוס' דרפ"ק משום שמא יאכלנו, וחצי שיעור אסור מן התורה, אף שאין בו מלקות, אם כן אפילו בפחות מכזית בכל גווני חייב לבער מטעם זה ... ויש לומר דמיירי מענין שמונח במקום שיהיה נדרס ברגלי אדם, אלא דמכל מקום בכזית חייב לבער משום דבל יראה, אפילו רגע אחד קודם שיהיה נדרסת עובר". הרי מפרש את כל ההלכות האלו באופן שלא ביטל, עד שבכזית חייב מהתורה לבער משום בל יראה, ומכל מקום בפחות מכזית אין צריך לבער.
696. סעיף ד (פירורים ... אפילו רואה אותם אין צריך לבער ... ולאפוקי מסברת ... דלכתחילה צריך לבערן וליתא, וכן כתוב בפסקים וכתבים סימן קס"ד ... והני מילי בדליכא כזית).
697. סעיף א (לדעת פסקים וכתבים בסימן [ק]סד דסבירא ליה דפירורין לא בעו ביעור, אף לכתחילה אם רואה אותן, וכן עיקר).
698. סעיף ט רד"ה והשבתי (לדעת פסקים וכתבים בסימן קס"ד, דסבירא ליה דחטה כיון שהיא פחותה מכזית אינה צריכה ביעור, אף לכתחילה אם רואה אותה).
699. וכיון שהסכים למהרא"י, אם כן מובן שגם הוא סובר כדעת הט"ז הנ"ל, שגם בלא ביטל אין צריך לבער בכל הני, דלא כהמ"א הנ"ל.
700. הראיה שהובאה כאן מפר"ח סי' תס"ו, היא לא ממה "שהסכים למהרא"י" שהתיר אף בלא ביטל, אלא גם מעצם ההלכה שכותב הפר"ח שם. שהפר"ח דן שם בהלכה שהובאה לקמן סי' תסו ס"ג-ד (לא ילעוס אדם חטים ויניח על גבי מכתו, מפני שהן מתחמצות על ידי הרוק שבפיו כששוהין על גבי המכה שיעור מיל, ועובר עליהן בבל יראה ובל ימצא ... ואף על פי שהוא נהנה ומתרפא מחמץ בפסח, אין בכך כלום, כיון שהוא שלא כדרך הנאתו, אין בו איסור אלא מדברי סופרים, ובמקום רפואה לא גזרו חכמים). ועל זה כותב הפר"ח שם ס"א, שחיוב ביעור זה הוא גם כשהמלוגמא היא פחות מכזית (אפילו נימא דחצי זית לא מחייב לבעורי אלא מדרבנן, אכתי איכא למימר דאסור לעשות מלוגמא ממנו, שהרי חייב לבערו מדרבנן ... ואל תטעה במאי דאמרינן בפ"ק דפסחים דפירורין לא בעי ביטול. ולא מיבעי לסברת ריא"ז בפ' אלו עוברים, והכי משמע מדברי הר"ן בפ"ק דפסחים בההיא דהבודק צריך שיבטל, דסבירא להו דאף פירורין צריכים ביעור לכתחילה. אלא אף לדעת פסקים וכתבים בסי' [ק]סד, דפירורין לא בעי ביעור אף לכתחילה אם רואה אותן, וכן עיקר, אעפ"כ התם היינו טעמא כדאמרינן התם משום דלא חשיבי, אבל חצי זית דחשיב כמו הכא בנידון דידן, פשיטא דבעי ביטול וביעור). הרי שגם במלוגמא פחות מכזית, לא הצריך לבער אלא מטעם דמלוגמא חשובה, משא"כ בלאו הכי אין צריך לבער, אף שאינו מבטלו, שהרי רוצה ליתנו על מכתו.
701. להלן בהמשך הקונטרס אחרון יתבאר, שלכל דעות הפוסקים, אם חייבים לבער פחות מכזית, תלוי הדבר אם החמץ הוא חשוב או לאו. ועל זה כותב כאן, שגם הפרי חדש סובר כן, שלכן מלוגמא שרוצה ליתן על מכתו אסור לכולי עלמא, דהיינו שאפילו הרא"ש ומהרא"י מודים שצריך ביעור. ולקמן בסוף ההגהה יתבאר, שכן הוא גם בגלוסקא פחות מכזית, שכיון שהיא חשובה חייבים לבערה לכל הדעות.
702. שבגמרא ו, ב (אי נימא משום פירורין הוא לא חשיבי). וכדלעיל סי' תלד ס"ו (פירורים חמץ ... הרי הם בטלים מאליהם).
703. אמנם מ"ש בפר"ח שם "לסברת ריא"ז בפ' אלו עוברים, והכי משמע מדברי הר"ן בפ"ק דפסחים בההיא דהבודק צריך שיבטל, דסבירא להו דאף פירורין צריכים ביעור לכתחילה". הנה אף שדעת ריא"ז היא ודאי כפירוש הפר"ח, מכל מקום נראה לפרש את דברי הר"ן, באופן אחר ממה שפירש הפר"ח, כדלקמן בסמוך. דהנה כתב בפסקי ריא"ז פ"ג הלכה ב אות ב. והועתק בשלטי הגבורים יד, רע"א (ואני אומר שאף פירורין של פת מבערין אותן לכתחילה כשהן נראין לעין). והיינו דהא דאמרינן בגמרא (ו, ב): "אי נימא משום פירורין הא לא חשיבי", היינו שאין צריך לחשוש שימצאוהו ולא יבערם, אבל אם הם נראים לעין צריך לבערם, אף אם פחות מכזית.
704. פ"א (ג, א) ד"ה אמר (פירורין חמץ בביתו הא לא חשיבי ובטלים ממילא, ואפילו ימצאם לאחר מכן אינו עובר עליהם). ומה שהוכיח כאן הפר"ח שהר"ן סבירא ליה שצריך ביעור, הנה באמת כו'.
705. שם (דסבירא להו דאף פירורין צריכים ביעור לכתחילה). והיינו שלכן כתב הר"ן "ואפילו ימצאם לאחר מכן אינו עובר עליהם", כי עכ"פ "צריכים ביעור לכתחלה".
706. כבר הובא לקמן סי' תמו קונטרס אחרון ריש ס"ק א, מ"ש הר"ן פ"ג (יג, ב) ד"ה ל"ש (הנראה יותר מסוגיית הגמרא ... שלא במקום לישה אינו חייב לבער). ומה שהביא הפר"ח את המשמעות מהר"ן, שאף פחות מכזית צריך ביעור, אין משם ראי', ויש לבאר דבריו בשני אופנים.
707. ובזה בודאי יודה הר"ן שעכ"פ מדרבנן צריך לבער לכתחלה.
708. ובכל אופן מסתבר שבזה מיירי הא דאמרינן בגמרא שם (הבודק צריך שיבטל, מאי טעמא, אי נימא משום פירורין, הא לא חשיבי), כמבואר בשפת אמת שם (נראה לי דאף בפירורין כזית קאמר, דאם לא כן אין צריך לבער ... לדעת הרא"ש ... אין צריך לבדוק אחריהם ... וכן כתב בשו"ע הרב ז"ל (סי' תמ"ב) בקונטרס אחרון (סי"ח) דגם פירורין שיש בהם כזית לא יצאו מכלל פירורין). אמנם נראה שרבינו מסתפק בסברא זו, שלכן כתב לעיל סי' תלד סי"א, במוסגר (שכזית אינו דומה לפירורין לפי שאינן חשובים, אבל כזית חשוב הוא ואינו בטל מאליו). ונתבאר בהערות שם.
709. פ"א (ג, א) ד"ה אמר (וגלוסקא יפיפיה לאו דוקא, אלא כל שיצא מכלל פירורין גלוסקא יפיפיה קרי לה, וכיון דלא בטלה ממילא לכשימצאנה חייב לבערה מיד).
710. נב, ב.
711. כמובא לעיל בתחלת ההגהה, מ"ש הפר"ח ברס"י תסו, לענין מלוגמא פחותה מכזית (דאסור לעשות מלוגמא ... דפירורין לא בעי ביעור ... כדאמרינן התם משום דלא חשיבי, אבל חצי זית דחשיב כמו הכא בנידון דידן, פשיטא דבעי ביטול וביעור). ומזה מובן שכן הוא גם בגלוסקא פחותה מכזית; שאף שאינה צריכה ביעור מהתורה, שהרי היא פחותה מכזית, עכ"פ היא צריכה ביעור מדברי סופרים לדברי הכל, כיון שהיא חשובה.
712. פ"ב הט"ז (היה חצי זית בבית וחצי זית בעליה, חצי זית בבית וחצי זית באכסדרה, חצי זית בבית זה וחצי זית בבית שלפנים ממנו, הואיל ואלו החצאי זיתים דבוקין בכתלים או בקורות או בקרקעות אינו חייב לבער, אלא מבטל בלבו ודיו). משא"כ בשאר ההלכות, כמו פחות מכזית הדבוק לכלי או לכותל, לא הצריך ביטול.
713. כלשון הרמב"ם הנ"ל.
714. מה, ב (בעו במערבא בית ועלייה מהו, בית ואכסדרא מהו, שני בתים זה לפנים מזה מהו, תיקו).
715. ס"ק יג (כיון דזה היא איבעיא בגמרא אם מצטרפין, ולכן כיון שביטל הוה ליה אחר כך ספיקא דרבנן, ואין צריך לבדוק).
716. שבס"ק יב כתב שבכל אופן צריך ביטול, ובס"ק יג – רק במקום דאיבעיא בגמרא ולא איפשטא.
717. בגמרא מ, ב (ההוא ארבא דחיטי דטבעא (קודם הפסח והיו בה חיטין) בחישתא (שם הנהר) שריא רבא לזבוני לנכרים). וכן נפסק לקמן סי' תסז ס"ב (כל דגן שנפלו עליו מים ... אפילו להשהותו עד לאחר הפסח ... אלא מוכרו מעט מעט לנכרים). ומדוע אם כן אסור להשהותו, לדעת הפוסקים שאין צריך לבער פחות מכזית חמץ, והרי כל חטה היא פחות מכזית. הא ניחא לדעת המ"א, שכל זמן שאינו מבטלו חייב לבער אף פחות מכזית. אמנם לפי מה שנתבאר לעיל שאף בלא ביטול אין צריך לבער פחות מכזית, מדוע אסור להשהותו.
718. אף שהחטים הם בארבא (סירה), שהיא כלי, מכל מקום גם הכלי אינו מצרף אותם להחשב כזית, לדעת כמה פוסקים. ואם כן מדוע אסור להשהותו. עתה ממשיך ומבאר דעת הפוסקים שהכלי אינו מצרף לכזית. ואחר כך יבאר מדוע נחשב לכזית ואסור להשהותו.
719. דאמרינן בגמרא שם מה, א "מכלל דפחות מכזית ... אינו חייב לבער". פוסקים אלו כבר נסמנו לעיל (קונטרס אחרון סוף ס"ק טז): "דעת התוס' ורא"ש, ורמב"ן במלחמות כתב שהיא שיטת רוב ראשונים ז"ל, להקל בפחות מכזית אפילו אינו דבוק. וכך כתב מהרא"י סי' קס"ד, הביאו הב"י סי' תס"ז. ופסק כן הפרי חדש". וכן נסמנו לקמן סי' תמו ס"ג. אלא שהם כותבים כן רק לענין פחות מכזית בלבד. ואפשר שיודו שהכלי מצרף שני חצאי זיתים לכזית. ואם כן לא יוקשה עליהם מדין "ארבא דטבעא בחישתא", שהרי שם מצרפת הסירה את החטים לכזית. אמנם מדברי ר"י בעל התוס' נראה שסובר, שאף הכלי אינו מצרף את החטים לכזית. ואם כן יוקשה לשיטתו, מדוע אסור להשהות החטים עד אחר הפסח.
720. מה, א ד"ה כאן (פירוש הקונטרס דשלא במקום לישה עובר בפחות מכזית, וקשה דאמר לקמן לא אמרן אלא בעריבה אבל בבית חייב לבער משום דזימנין דמיכנף ונפלי אהדדי, ולפירוש הקונטרס תיפוק ליה דפחות מכזית חייב לבער שלא במקום לישה. ונראה לר"י ... אבל פחות מכזית ... מותר). וכיון שלומד מבצק בבית לדין בצק בעריבה, ואינו מחלק ביניהם. הרי נתפרש בדין בית שגם אינו מצרף ב' חצאי זית (וכנפסק בפנים סכ"ט: "אם היו כחצי זית בצק דבוק בבית זה, וכחצי זית אחר דבוק בבית שלפנים הימנו, או באכסדרה שלפניו, או בעליה שעל גביו ... די לו בביטול, כמו לחצי זית בלבד המדובק בבית או בכלים". וילמד מזה שגם הכלי אינו מצרף לכזית. ואף שנפסק בפנים סכ"ח שהכלי מצרף (אם הן מדובקים בעריבה הרי העריבה מצרפתן לכזית וחייב לגוררן ולבערן). ומקורו בירושלמי פ"ג ה"ב (שני חצאי זיתים בתוך הבית, אין הבית מצרף. בתוך הכלי, הכלי מצרף). הרי בעל כרחך הר"י אינו פוסק כהירושלמי בזה. ואם כן שוב יוקשה לשיטתו, מדוע אסור להשהות החטים.
721. מה, ב (אמר ליה אביי ... הא במקום לישה הא שלא במקום לישה). שבפירוש דבריו חולקים רש"י ותוס', כנ"ל.
722. סי' צח (ע' עד), שהביא מרבינו יחיאל מפרי"ש, שהוכיח מהירושלמי (פ"ג ה"ב) שהכלי מצרף. אמנם הר"י בעל התוס' לא סבירא ליה לחלק בזה כדעת הירושלמי, וכנ"ל.
723. ואם כן לא קשה מהגמ' דארבא דטבעא בחישתא, שהרי הארבא היא כלי והחטים אינם מחוברים לכלי, ואם כן הארבא מצרפת את כל החטים לכזית.
724. בקונטרס אחרון ס"ק טז, שהירושלמי סבירא ליה כקילתא, והכלי אינו מצרף במחובר אבל בתלוש מצרף. ואם כן יש לומר שגם ר"י יסבור כן, והוכחתו הנ"ל מהגמרא היא רק בדבוק לכלי שאינו מצרף, משא"כ בתלוש.
725. אלא ודאי רואים לכאורה מהלכה זו, שאם אינו רוצה לבטל (כמו בסירה עם חטים שטבעה בנהר), חייב לבער אפילו פחות מכזית. וכדברי המ"א הנ"ל.
726. ראה לקמן סי' תמה ס"ב, שאם הוא מבטלו ובדעתו לחזור ולזכות בו אחר הפסח אינו הפקר גמור והרי הוא כשלו.
727. אלא ודאי לדברי הכל צריך לתרץ, שהטעם שהחטים שבעריבה חשובים כמו כזית וצריך לבערם, הוא כמו שנתבאר לעיל כו'.
728. סי' תסו ס"א, שהובא לעיל בתחלת ובסוף ההגהה, שכולם מודים שבדבר חשוב חייב לבער. אלא ששם מיירי בפחות מכזית, וכיון שהמלוגמא והגלוסקא חשובים חייב לבערם. ומזה למדים גם כאן לענין חטים שהם ביחד יותר מכזית, שהוא "חשוב חיבור לענין ביעור, הואיל והוא חשוב חיבור בעיני בני אדם".
729. מה, א (לענין פחות מכזית).
730. כדלקמן סי' תסב ס"ג (מי פירות שנתערב בהם מים אפילו כל שהוא, הרי אלו מחמיצים על ידי המים שבהם חימוץ גמור שחייבים עליו כרת).
731. הלכה א (עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ונאכלת בידים מסואבות ... רבי בא רבי חייה בשם רבי יהושע בן לוי אין לך מחוור אלא שבעת המשקין בלבד ... לחלה כל שכן לטומאה).
732. סי' ג (ונראה ... כיון דאמוראי סברי דמי פירות אין מחברין לחלה ... לכן יש ליזהר שלא ללוש עיסה במי ביצים לבד בלא תערובת מים). וכן הוא בפירושו לחלה פ"ב מ"ב. הובא בש"ך יו"ד סי' שכט ס"ק ט.
733. דלקמן סי' תמה ס"ד (כיצד מבער ... או פוררו לפירורין דקים וזורה אותו לרוח). דהיינו כיון שבכל מקום נשאר רק פירור אחד שהוא בטל.
734. ס"ק ב (והוא הדין אם היו חטין בשק, מפזרן מן השק וזורקם לים). שהיא דעה הא' דלקמן שם (אם היה החמץ פירורין פירורין, כגון חטים וכיוצא בהן, אין צריך לפררן עוד, אלא משליכן מן השק לתוך המים, והן מתפזרים מאליהם על פני המים).
735. כח, א (היה מהלך במדבר מפרר וזורה לרוח, היה מהלך בספינה מפרר ומטיל לים ... הא בחיטי הא בנהמא).
736. כמבואר בפנים סכ"ח, ובקונטרס אחרון ס"ק יז, שלדברי הכל אין חצי שיעור אסור מן התורה בבל יראה ובל ימצא.
737. אחרי שנתבאר שגם הסוברים שאין צריך לבער פחות מכזית, מודים שאם הוא חשוב צריך לבער. יש לומר שכן הוא גם לענין בצק בעריבה, שגם הם מודים שהוא חשוב וצריך לבער. ולא התירו אלא בבצק המושלך לארץ.
738. פ"ג סוס"י ב (חצאי זיתים דבוקים בכותלים או בקורות או בקרקעות אין חייב לבער ... ולאו דוקא דבוקים, אלא אורחא דמילתא נקט). והיינו שאף באינם דבוקים לכותל, אם אין בו כזית אין צריך לבער.
739. פ"ב הט"ז (היה חצי זית בבית וחצי זית בעליה ... הואיל ואלו החצאי זיתים דבוקין בכתלים או בקורות או בקרקעות אינו חייב לבער).
740. פ"ב הט"ו (בצק שבסדקי העריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער. ואם לאו, אם היה עשוי לחזק בו שברי העריבה או לסתום בו נקב, בטל במיעוטו, ואם לאו חייב לבער). והיינו (כמבואר לעיל קונטרס אחרון ס"ק טז), שפחות מכזית שבעריבה חייב לבער.
741. ו, ב (אי נימא משום פירורין הוא לא חשיבי).
742. כמו שהוא בטל לענין שאין צריך לבטל, כן הוא בטל לענין שאף שרואים אותו אין צריך לבערו (כמבואר לעיל בהגהה הראשונה, לדעת הר"ן).
743. מה, א (ואם לאו [שאין בו כזית] בטל במיעוטו).
744. סוף סי"ד (וה"ר אליעזר ממיץ בספר יראים ... דההיא דשני חצאי זיתים בעריבה דרואין וכו', מיירי שמצאן במקום מטונף מעט, שדרך העולם שלא ליטלן, אבל במקום אחר, אפילו פחות מכזית חייב לבער). וראה גם ט"ז ס"ק ה (וקשה לי בכל הני דסי' זה, שדינם שאין חייב לבער אא"כ יש שם כזית ... לטעם התוס' דרפ"ק משום שמא יאכלנו, וחצי שיעור אסור מן התורה, אף שאין בו מלקות, אם כן אפילו בפחות מכזית בכל גווני חייב לבער מטעם זה ... ויש לומר דמיירי מענין שמונח במקום שיהיה נדרס ברגלי אדם).
745. ביראים השלם סי' שא (והוא שראוי ליאכל קצת אבל אם הוא פחות מכזית והוא מטונף קצת כיון דאיכא תרתי לריעותא אינו חייב לבער).
746. ד"ה כתבו ההגהות.
747. אוצ"ל: ומ"א [ס"ק י]. וכן נפסק בפנים סוף סכ"ח (לפיכך אם הוא מטונף קצת, שאינו ראוי לאכילה, אין צריך לבערו אפילו הוא עומד בעינו).
748. היינו הרמב"ם פ"ב הט"ז (הואיל ואלו החצאי זיתים דבוקין בכתלים או בקורות או בקרקעות אינו חייב לבער, אלא מבטל בלבו ודיו), לפירוש מ"מ שם (ופירש רבינו דוקא בדבוקים בכותלים או בקורות, הא לאו הכי חייב לבער, ודבר ברור הוא), וכ"מ שם (דדוקא נקט, שאם אינם דבוקים ... דאפילו פחות מכזית חייב לבער, לפי פסק רבינו, וכן פירש ה"ה ז"ל, וכן כתב הרמ"ך). וכן נפסק בשו"ע ס"ח (הואיל ואלו החצאי זיתים דבוקין בכתלים או בקורות או בקרקעות אינו חייב לבער, אלא מבטל בלבו ודיו). והיינו שאם אינו דבוק חייב לבער אפילו פחות מכזית. וכן נפסק בפנים סכ"ח (אם אינו דבוק בה ... חייב לבערו).
749. פסקי ריא"ז פ"ג ה"ב, בשלטי הגבורים יד, רע"א, בשם מורו זקנו הרי"ד (ומז"ה אומר שאף בבית אין צריך לבער אלא פירורין של עיסה, אבל פירורין של פת אינן נחשבין לכלום).
750. סי' תקעט (ובמהרי"ל כתב דשאני הכא דחיישינן שמא לאחר האפייה מכבדים הבית ויקבצו יחד וראוי להיחשב).
751. הגה"ט אות ג (ומהרי"ל ז"ל כתב דחיישינן שמא לאחר אפיה דמכבין הבית יתכנסו פירורי הבצק, וראויין לדבק עד שיהיו בהם כזית. ומהר"ז רינקיל ז"ל חילק בין פירורי פת לפירורי בצק).
752. הל' אפיית מצות אות ח ע' סה (מהר"ז רונקיל ז"ל חילק, הא דאמרינן בעלמא פירורין הפקר היינו פירורי פת, אך פירורי בצק, מאחר דעדיין ראוי לידבק יחד, חשיבי ולא בטילי).
753. סי' תס ס"ק ב (דפרורי בצק מתכבדין יחד ונדבקין וחשיבי, משא"כ פירורי לחם דלא חשיבי (מהרי"ל)). וכן הוא לקמן סי' תס ס"ה (ואף שנתבאר בסי' תל"ד שהפרורים אין צריך לבטלם ולהפקירם כלל שמאליהם הם הפקר, היינו פירורי הפת שאי אפשר שיתדבקו יחד, וכל פירור בפני עצמו אינו חשוב כלום ובטל מאליו, אבל פירורי בצק, כיון שאפשר שעל ידי כיבוד הבית יתקבצו ויתדבקו ויהיו חתיכה אחת, יש בהן חשיבות קצת ואינן בטלים מאליהם).
754. שם ס"ב ד"ה ואיכא (כתב במהרי"ל דהכא שאני, דחיישינן שמא לאחר אפייה דמכבדין הבית יתכנסו פירורי הבצק וראויין להדבק יחד עד שיהא בהן כזית, ולפיכך צריך לבטל בשעת לישה בפירוש אף הפירורין, אבל בפירורי לחם קאמר תלמודא ממילא בטלי כיון דלא מידבק ביחד).
755. ס"ק ג (אבל העיסה אפשר שיתדבקו בכזית ויעבור על בל יראה ובל ימצא).
756. והיינו שמפרשים שהחשש שידבקו לפועל לכזית (ולא כמובא לעיל, שמעצם העובדה שיכולים להתדבק הם חשובים ולא בטלים).
757. מה שכתב שם (פסקי ריא"ז פ"ג ה"ב, בשלטי הגבורים יד, רע"א) בשם עצמו (ואני אומר שאף פירורין של פת מבערין אותן לכתחילה כשהן נראין לעין). וכמובא לעיל (בהג"ה הא'). ונאמר אם כן שזוהי גם דעת המ"מ ושו"ע שהצריכו לבער בצק המושלך לארץ, כמו פירורי לחם שצריך לבער כשהן נראים לעין.
758. ברמב"ם שם הט"ז ושו"ע ס"ח (ומ"א ס"ק יג), בחצי כזית דבוק בבית וחצי כזית בעליה, צריך לבטל ותו לא. והטעם שאין צריך לבער נתבאר בפנים סכ"ח (דכיון שאין בו כזית אינו חשוב, והוא בטל לגבי העריבה אם הוא מודבק בה). אמנם אם נאמר שאפילו פירורים המושלכים לארץ צריך לבער, אם הם נראים לעין, אם כן מהו הטעם שדבוקים צריכים ביטול ולא ביעור. אלא ודאי דעתם כדברי הפוסקים הנ"ל, שפירורי פת המושלכים אין צריך לבער אפילו אם נראים לעין, כיון שאינם חשובים. וכן בצק הדבוק אין צריך לבערו, כיון שאינו חשוב.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 92 עמודים.