ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות פסח – ח"ב (סי' תמב-תמז)תמו מי שמוצא חמץ בתוך המועד

תמו מי שמוצא חמץ בתוך המועד

ובו ח' סעיפים

המוצא חמץ בערב פסח

א המוצא ¹³²³ בפסח חתיכת חמץ שלא מצאה בבדיקת ליל י"ד, בין שמצאה בביתו בין שמצאה בכל מקום שהוא ברשותו ¹³²⁴ , אם הוא חול המועד ¹³²⁵ חייב לבערו מן העולם מיד שיראנה ¹³²⁶ .

ויברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ, אע"פ שכבר ביטל כל חמצו בליל י"ד, מכל מקום חייב לבערו מדברי סופרים ¹³²⁷ שמא ישכח ויאכלנה ¹³²⁸ , וחייב לברך כמו שמברכין על כל מצות מדברי סופרים ¹³²⁹ .

(ואע"פ שכבר בירך על ביעור חמץ בליל י"ד, ובברכה זו נפטר מלברך על ביעור ביום י"ד כמו שנתבאר בסי' תל"ב ¹³³⁰ ).

מכל מקום לא נפטר אלא כשמבער את החמץ שמצא בבדיקה, או את החמץ שקנה לאכילת י"ד, לפי שכל זמן שלא ביער את החמץ שמצא בבדיקה הרי עדיין לא נגמרה הבדיקה שבירך עליה ¹³³¹ , שבדיקה בלא ביעור אינה שוה כלום. ולפיכך כל חמץ שמבער קודם שגמר לבער את החמץ שמצא בבדיקה אין צריך לברך עליו, לפי שעדיין לא נגמרה מצות הבדיקה שבירך עליה. ואפילו לא מצא שום חמץ בבדיקה אין צריך לברך כשמבער ביום י"ד את החמץ, שהיה ידוע לו בשעת הבדיקה שיצטרך למחר לבערו, שגמר הבדיקה הוא זה.

ואפילו כשמבער חמץ אחר שלא היה ידוע לו בשעת הבדיקה, כגון שהיה טמון בחור בשעת הבדיקה ובדק ולא מצאו, ואחר כך נתגלגל משם ומצאו, או שנמלך למחר וקנה חמץ, או שנמלך לאפות לחם חמץ, אין צריך לברך על ביעורו, אם מבערו קודם שגמר לבער את החמץ שהיה ידוע לו בשעת הבדיקה שיצטרך לבערו, כיון שעדיין לא נגמרה מצות הבדיקה ¹³³² , שהרי בירך עליה על מצות ביעור ועדיין לא גמר לבער את החמץ שהיה ידוע לו בשעת הבדיקה שיצטרך לבערו.

אבל כשמבער החמץ שמצא לאחר שגמר לבער את החמץ הידוע לו בשעת הבדיקה שיצטרך לבערו, חייב לברך עליו, שהרי כבר נגמרה מצות הבדיקה שבירך עליה:

ב במה דברים אמורים כשמבערו לאחר שהגיעה שעה ששית, אבל כשמבערו קודם שעה ששית אין צריך לברך עליו, אע"פ שכבר גמר לבער כל החמץ שהיה ידוע לו בשעת הבדיקה ¹³³³ . לפי שכל זמן שלא הגיעה שעה ששית עדיין לא נגמרה מצות הבדיקה, שהרי אינו בודק אלא כדי לבערו מן העולם, וכל זמן שלא הגיעה שעה ששית אין צריך לבערו ¹³³⁴ , ונמצא שלא עשה כלל מצוה בבדיקתו ובביעורו עד שהגיע שעה ששית ואין חמץ נמצא ברשותו, אזי למפרע עשה מצוה בבדיקתו ובביעורו.

ואפשר שאף כשמבער משעה ששית ואילך עד הלילה אין צריך לברך עליו, אלא אם כן מבערו בתוך הפסח. דכל שלא הגיע הפסח עדיין לא נגמרה מצות הבדיקה והביעור, שהרי אינו עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא עד הלילה, ולא צותה תורה לבער החמץ בערב פסח מחצות היום ולמעלה אלא כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא בתוך הפסח כמו שנתבאר בסי' תל"ב ¹³³⁵ , ונמצא דכשמגיע הפסח נגמרה למפרע מצוה מן התורה במה שבדק וביער את החמץ מרשותו. וספק ברכות להקל ¹³³⁶ :

המוצא חמץ פחות מכזית

ג (וכל זה) כשיש כזית ¹³³⁷ בחתיכת חמץ זו שמצא בתוך הפסח, אבל אם אין בה כזית לא יברך על ביעורה, (א) לפי שיש אומרים ¹³³⁸ שפחות מכזית חמץ אין צריך לבערו כלל אם כבר ביטלו ¹³³⁹ קודם הפסח, כמו שיתבאר בסי' תנ"ט ¹³⁴⁰ , ויש לחוש לדבריהם שלא לברך על ביעור פחות מכזית חמץ ¹³⁴¹ , שכל ספק ברכות להקל ¹³⁴² :

ד במה דברים אמורים כשמצא חמץ שנתחמץ קודם הפסח, שכבר ביטלו כשאמר כל חמיעא כו' ¹³⁴³ . אבל אם נתחמצה לו עיסה בתוך הפסח שאין בידו לבטלו עכשיו, אע"פ שאין בה כזית חייב לבערו לדברי הכל ¹³⁴⁴ , גזירה משום כזית שלם שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא מן התורה, ולפיכך חייב לברך על ביעורה.

במה דברים אמורים כשנתחמצה חימוץ גמור שיתבאר בסימן תנ"ט ¹³⁴⁵ . אבל אם לא נתחמצה חימוץ גמור ¹³⁴⁶ , וכן חטה הנמצאת בתבשיל ¹³⁴⁷ , או שנשרת במים ¹³⁴⁸ , שאף על פי שנתבקעה אינה חמץ גמור ¹³⁴⁹ כמו שיתבאר בסי' תס"ז ¹³⁵⁰ , לא יברך על ביעורה ¹³⁵¹ אע"פ שנתחמצה בתוך הפסח:

המוצא חמץ ביום טוב או בשבת

ה ואם מצא ¹³⁵² חתיכת חמץ ¹³⁵³ בביתו ביום טוב או בשבת, אפילו יש בה כזית, לא יבערנה בו ביום, אלא יכפה עליה כלי ¹³⁵⁴ עד הערב לכסותה מן העין שלא ישכח ויאכלנה ¹³⁵⁵ , ובערב יבערנה ¹³⁵⁶ .

במה דברים אמורים בחמץ שנתחמץ קודם שביטל חמצו בי"ד, שאינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא מן התורה. אבל בחמץ שנתחמץ בפסח, הרי זה מבערו אפילו ביום טוב, כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא ¹³⁵⁷ .

וכיצד מבערו, אם יש לפניו נהר יפררנו וישליכנו לנהר ¹³⁵⁸ ואל ישרפנו, כדי למעט בחילול יום טוב ¹³⁵⁹ . ואם אין לפניו נהר, ישרפנו, או יפררנו ויזרה לרוח ¹³⁶⁰ .

ואע"פ ששביתת יום טוב יש בה מצות עשה ולא תעשה ¹³⁶¹ כמו שיתבאר בסי' תצ"ה ¹³⁶² , וביעור חמץ בפסח אין בו גם כן אלא מצות עשה תשביתו שאור וגו' ולא תעשה בל יראה ובל ימצא ¹³⁶³ , ואין דוחין עשה ולא תעשה מפני עשה ולא תעשה ¹³⁶⁴ . מכל מקום כיון שמלאכת ההבערה והזרייה לרוח הותרה ביום טוב מן התורה לצורך אכילה הותרה לגמרי אפילו שלא לצורך אכילה, ובלבד שיהיה בהן צורך יום טוב, כגון לצורך מצוה עוברת שזמנה בו ביום כמו שיתבאר בסי' תצ"ה ¹³⁶⁵ , וביעור חמץ גם כן היא מצוה עוברת, שהרי כל רגע ורגע שמשהה אותו ואינו מבערו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא ¹³⁶⁶ .

ויש חולקין ¹³⁶⁷ (ב) על זה ואומרים דאפילו נתחמצה בפסח לא יבערנה ביום טוב. ואפילו יש לפניו נהר לא ישליכנה לשם ¹³⁶⁸ , דכיון שהחמץ אסור בהנאה בפסח הרי הוא מוקצה ואסור לטלטלו ביום טוב, שהרי אינו ראוי לכלום ¹³⁶⁹ .

ואע"פ שאיסור טלטול המוקצה אינו אלא מדברי סופרים, וביעור חמץ שלא ביטלו קודם הפסח הוא מן התורה, שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא. מכל מקום חכמים העמידו דבריהם במקום עשה ולא תעשה ¹³⁷⁰ , שיש כח ביד החכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ¹³⁷¹ , כלומר שאינו עובר מצות התורה בידים אלא הוא יושב ובטל והיא מתבטלת מאליה ¹³⁷² .

ואפילו (ג) לשרפה במקומה אסור ¹³⁷³ , אע"פ שאינו מטלטלו ¹³⁷⁴ , ומלאכת השריפה הותרה לצורך אכילה, אין אומרים שמתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה לצורך מצוה. כיון שמן התורה אפשר לקיים המצוה בלא חילול יום טוב ¹³⁷⁵ , דהיינו שישליכנו לנהר או לבית הכסא ¹³⁷⁶ , שהרי טלטול המוקצה אינו אסור אלא מדברי סופרים. וכן יכול מן התורה לפרר ולזרות לרוח ¹³⁷⁷ . ולא אמרו שהזורה הוא מאבות מלאכות, אלא בזורה תבואה כדי להפריש ממנה את המוץ שהוא בורר ¹³⁷⁸ (אוכל מתוך הפסולת) (פסולת מתוך האוכל ¹³⁷⁹ ), אבל כשזורה כל האוכל לרוח אין כאן איסור מן התורה. ולפיכך אסור לשרוף החמץ ביום טוב מן התורה, ואי אפשר לחכמים להתיר דבר האסור מן התורה ¹³⁸⁰ . אלא כופה עליו כלי עד הערב.

ועל שהייה זו שמשהה את החמץ עד הערב אינו עובר בבל יראה ובל ימצא, כיון שהוא רוצה לבערו, אלא שחכמים מונעים אותו, הרי הוא אנוס, ולא הזהירה תורה בל יראה ובל ימצא אלא למי שיש בידו לבער ¹³⁸¹ :

ו ולענין הלכה במקום שנוהגין כסברא הראשונה אין למחות בידם, אבל במקום שאין מנהג, יש להחמיר כסברא האחרונה ¹³⁸² .

ומכל מקום יכול לומר לנכרי שישליכנה לנהר או לבית הכסא ¹³⁸³ , ואפילו בשבת יכול לומר כן, רק שלא יעבירנה במקום שאסור לטלטל מן התורה. ואפילו נתחמצה קודם שביטל חמצו בי"ד שאינו עובר עליו מן התורה ¹³⁸⁴ , מכל מקום מדברי סופרים מצוה לבערה, וכבר נתבאר בסי' ש"ז ¹³⁸⁵ שכל דבר שאסור לעשותו בשבת מדברי סופרים מותר לנכרי לעשותו אם יש בו צורך מצוה.

[אבל לא יאמר לנכרי לפרר ולזרות לרוח, אפילו ביום טוב, כיון שיש אומרים ¹³⁸⁶ שיש בזרייה זו מלאכה גמורה מן התורה, כמו שנתבאר בסימן שי"ט ¹³⁸⁷ עיין שם. ואפילו נתחמצה בתוך הפסח שיש כאן מצות ביעור מן התורה, אף על פי כן חכמים העמידו דבריהם ולא התירו לומר לנכרי לעשות מלאכה גמורה לצורך שום מצוה ¹³⁸⁸ ממצות התורה, חוץ ממצות מילה כמו שנתבאר בסימן של"א ¹³⁸⁹ ].

במה דברים אמורים ביום טוב ראשון שהוא מן התורה ¹³⁹⁰ , אבל ביום טוב שני של גליות ¹³⁹¹ שאינו אלא מדברי סופרים, יש לסמוך על סברא הראשונה, כשנתחמצה בתוך הפסח ¹³⁹² ויש בה כזית ¹³⁹³ , שעובר בבל יראה ובל ימצא מן התורה ¹³⁹⁴ .

ומכל מקום אם אפשר לו להשליכה לבית הכסא או לנהר, לא ישרפנה ולא יזרנה לרוח, כדי למעט בחילול יום טוב ¹³⁹⁵ . וכן אם אפשר על ידי נכרי לא יעשה על ידי ישראל ¹³⁹⁶ .

וכשהוא מבער על ידי נכרי לא יברך, כיון שהוא בעצמו אינו מקיים המצוה ¹³⁹⁷ .

ועכשיו אין נוהגין לבער על ידי נכרי, אפילו לומר לו להשליכו לנהר, ואפילו ביום טוב שני של גליות. לפי שחוששין לסכנה שלא יאמר הנכרי כשפים הוא עושה לי ¹³⁹⁸ :

נתגלגל מגגו של נכרי

ז גגו של נכרי שהיה סמוך לגגו של ישראל, ונתגלגל החמץ מגגו של נכרי לגגו של ישראל, אם הוא חול המועד או ערב פסח משעה ששית ואילך, הרי זה דוחפו בקנה ¹³⁹⁹ לגגו של נכרי או לרשות הרבים, גזירה שמא יבא לאכול ממנו כשיעלה על גגו להשתמש שם, אבל לא יטלטלנו בידיו להחזירו לגגו של נכרי, כדי שיהיה לו היכר על ידי דחיפת הקנה, ולא ישכח על איסור חמץ, ולא יבא לאכול ממנו עכשיו בשעה שמחזירו לגגו של נכרי ¹⁴⁰⁰ . ומטעם זה אסור ליגע בחמץ של נכרי כל ימי הפסח ¹⁴⁰¹ .

אבל מותר ליגע בחמץ של ישראל בשעה שמתעסק לבערו מן העולם בערב פסח או בחול המועד, ואין לחוש שמא ישכח ויאכלנה, כיון שכל עצמו אינו מתעסק בו אלא כדי לבערו מן העולם היאך ישכח ויאכלנה ¹⁴⁰² .

ואם מצא בשבת או ביום טוב חמצו של נכרי שנתגלגל לגגו, לא ידחפנו בקנה, שהרי מטלטל מוקצה, שאסור לטלטל מוקצה ¹⁴⁰³ אפילו על ידי דבר אחר ¹⁴⁰⁴ כמו שנתבאר בסי' שי"א ¹⁴⁰⁵ . אלא יכפה עליו כלי עד הערב ¹⁴⁰⁶ , ואז ידחפנו בקנה לגגו של נכרי או לרשות הרבים:

מצא פת ספק חמץ בביתו

ח מצא פת בביתו בפסח ¹⁴⁰⁷ ואינו יודע אם חמץ או מצה, הרי הוא מותר אפילו באכילה, שבודאי מצה היא ¹⁴⁰⁸ , שהרי בדק כל הבית קודם הפסח וביער כל החמץ שהיה בו ¹⁴⁰⁹ . ואפילו מצא פת זו בגומא או בחור, אין חוששין שמא לא ראה אותה בשעת הבדיקה, שמן הסתם בדק כדינו בחורין ובסדקים ¹⁴¹⁰ כמו שנתבאר בסי' תל"ג ¹⁴¹¹ עיי"ש.

במה דברים אמורים כשהגומא היא מגולה, שבודאי ראה אותה כשבדק ומן הסתם בדק בתוכה. אבל אם מצא פת בגומא שאינו נראית לכל, כגון שמצא בחריץ שבשולי התיבה, והיא מכוסה בקרשי שולי התיבה, ואין נראה לכל שיש שם חריץ, יש לחוש שמא פת זו היא חמץ ¹⁴¹² , וחייב לבערו מן העולם מיד.

ואפילו מצא פת באמצע הבית אלא שהיא מעופשת, אם היא בענין שאי אפשר לה להתעפש משנכנס הפסח (או משעה שאפה מצות בזמן הזה שאופין קודם הפסח), הרי ניכר הדבר שבודאי היא של חמץ וחייב לבערה מיד. אבל אם עברו כל כך מימי הפסח (או משעה שאפה המצות) בענין שיש לתלות שנתעפשה בשהייתה משנכנס הפסח (או משעה שאפה המצות) עד עתה, תולין להקל ומותרת אפילו באכילה ¹⁴¹³ , כיון שבדק את הבית קודם הפסח ¹⁴¹⁴ .

ואם נוהגין באותו בית לאפות בפסח פת חמה בכל יום, תולין להקל אפילו אם פת זו שמצא היא מעופשת הרבה, שאנו אומרים פת חמה אפה בכל יום ויום, והניח פת החמה על פת זו שמצא, ולכך הרבתה להתעפש ¹⁴¹⁵ :

קונטרס אחרון

(א) לפי שי ש אומרים שפחות מכזית כו ' . זהו ¹⁴¹⁶ פשוט, כיון שדעת התוספות ¹⁴¹⁷ ורא"ש ¹⁴¹⁸ ור"ן ¹⁴¹⁹ וטור ¹⁴²⁰ ופרי חדש סי' תמ"ב ¹⁴²¹ שפחות מכזית אין צריך ביעור, פשיטא שיש לחוש לדבריהם שלא לברך ברכה לבטלה, ובפרט שכן הסכים גדול שבאחרונים ¹⁴²² מהר"י איסרלן ז"ל בכתביו סימן קס"ד ¹⁴²³ , שהביא הב"י בסימן תס"ז ¹⁴²⁴ (ורמב"ן במלחמות ¹⁴²⁵ כתב שהיא שיטת רוב ראשונים ז"ל).

ומ"ש החק יעקב סי' תמ"ז ¹⁴²⁶ דעל כל פנים מדרבנן צריך ביעור. אם כוונתו דאף להרא"ש וסיעתו נמי, זה אינו, ואי אפשר להלום כלל בדברי הרא"ש ¹⁴²⁷ , שכתב גבי חצי זית בבית וחצי זית בעליה מבטלו ולא הוה אלא ספיקא דרבנן כו', ומיירי בב' חצאי זתים שאינן דבוקין לבית כמבואר שם, משמע להדיא דאי לא הוי אלא חצי זית אחד אף מדרבנן אין צריך ביעור.

והמ"א שסתם כאן ¹⁴²⁸ , ומשמע מדבריו דחטה הנמצאת בתבשיל, אלו היתה חמץ גמור היה צריך לברך. היינו משום דנתחמצה בפסח ולא היתה בכלל הביטול ¹⁴²⁹ , ולטעמיה אזיל דסבירא ליה דלכולי עלמא צריך עכ"פ ביטול ואם לא ביטל חייב לבער, כמ"ש המ"א סימן תמ"ב סעיף קטן י"ב ¹⁴³⁰ .

ועיין במה שכתבתי שם ¹⁴³¹ .

והנה ¹⁴³² לתוספות ורא"ש וסייעתם דפחות מכזית בעין, אף שהוא אסור באכילה מן התורה ¹⁴³³ , אף על פי כן אין צריך ביעור, אם כן כל שכן וקל וחומר לדבר שיש בו טעם חמץ ולא ממשו, [דיש ¹⁴³⁴ אומרים ¹⁴³⁵ ] דאיסור אכילתו אינה אלא מדברי סופרים, פשיטא דאין צריך ביעור, אם ביטלו ¹⁴³⁶ . ואף להתוס' ¹⁴³⁷ ורא"ש ¹⁴³⁸ דסבירא להו דטעם כעיקר דאורייתא, אין לוקין עליו לשיטת רבינו חיים כהן ¹⁴³⁹ , משום דהוה כחצי שיעור ¹⁴⁴⁰ , כיון שאין שם כזית בכדי אכילת פרס. ועיין במה שכתבתי בסימן תמ"ב ¹⁴⁴¹ , דהסכמת השו"ע ומגן אברהם בסימן ר"ח ¹⁴⁴² כרבינו חיים, לפיכך אין לברך על ביעור טעמו ולא ממשו, וכמה שכתבתי בסי' תמ"ב בפנים ¹⁴⁴³ .

ועיין ברא"ש ריש פ' אלו עוברין ¹⁴⁴⁴ , דמשמע שם דאלו לא היה בשכר כזית בכדי אכילת פרס לא היה צריך לבערו, והיינו אם ביטלו, וכמו שנתבאר.

ובטור סי' תמ"ב ¹⁴⁴⁵ משמע דלדידן דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא, אף אם לא היה בשכר כזית בכדי אכילת פרס צריך לבערו, והיינו משום דהטור אזיל לשיטתיה ¹⁴⁴⁶ דלא סבירא ליה כרבינו חיים, אלא כרבינו תם ¹⁴⁴⁷ , דכל שיש בו טעם איסור נתהפך כולו להיות כגוף האיסור, ועל כזית ממנו חייב כרת ועובר בבל יראה ובל ימצא. אבל אנן לא קיימא לן הכי, כמו שכתבתי בסי' תמ"ב עיי"ש באורך ¹⁴⁴⁸ .

אבל אם אין בתערובת טעם חמץ, אע"פ שנתערב בפסח דחייב לבערו מדרבנן ¹⁴⁴⁹ , פשיטא דאין צריך לברך ¹⁴⁵⁰ , כיון שאין מצוה בביעור זה מצד עצמו אלא משום חשש תקלה ¹⁴⁵¹ , והרי זה דומה לממית עופות הנדרסים שאסור למוכרן ולהשהותן משום תקלה כמ"ש ביו"ד סוף סי' נ"ז ¹⁴⁵² , ופשיטא שאין לברך על זה ¹⁴⁵³ . וכ"מ בהדיא במ"מ ¹⁴⁵⁴ , שהעתיקו האחרונים לפסק הלכה בסי' תל"ה ¹⁴⁵⁵ .

ומה שמברך על בדיקה וביעור חמץ שבתוך הפסח אע"פ שביטלו ¹⁴⁵⁶ , ואינו צריך לבער אלא שלא יאכל ממנו, כמ"ש התוס' ריש פרק קמא ¹⁴⁵⁷ , היינו כיון שחמץ זה חייב בביעור מן התורה וחכמים גזרו שביטול אינו כלום ¹⁴⁵⁸ , אם כן אם אינו מבערו הרי הוא עובר בבל יראה ובל ימצא מדרבנן ¹⁴⁵⁹ . והוא הדין לפחות מכזית שלא ביטלו ¹⁴⁶⁰ , שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא מדרבנן גזירה משום כזית ¹⁴⁶¹ . מה שאין כן בחמץ שאין צריך לבערו אלא משום תקלה, אינו עובר עליו בבל יראה מדברי סופרים, כמ"ש המ"א סוף סי' תמ"ז ¹⁴⁶² . עיין שם חילוק זה מבואר מדבריו להדיא לענין חמץ נוקשה ¹⁴⁶³ , ומדבריו נשמע דעל ביעור חמץ נוקשה אין לברך, וכמ"ש בפנים בסי' תמ"ב ¹⁴⁶⁴ .

וזהו ¹⁴⁶⁵ גם כן ביאור דבריו בכאן ¹⁴⁶⁶ שכתב בזה הלשון, ודוקא בחמץ גמור אבל חטה הנמצאת בתבשיל דאינה חמץ גמור נראה לי דלא יברך על ביעורה עכ"ל, ומדכתב דאינה כו' ביעורה כו' (בלשון נקיבה) משמע בהדיא דאחטה קאי ¹⁴⁶⁷ . ומדסתם ולא פירש דמיירי בשלא נתבקעה משמע דאפילו נתבקעה אינה חמץ גמור בבירור, וכדעת הרא"ש ¹⁴⁶⁸ והטור בסי' תס"ז ¹⁴⁶⁹ גבי חטה שנמצאת בעיסה, ופסק שם הב"י ¹⁴⁷⁰ דבהפסד מרובה יש לסמוך על דבריהם, ואף שאנו מחמירין שם ¹⁴⁷¹ , מכל מקום אין לברך על כך דספק ברכות להקל:

(ב) ויש חולקין כו' חכמים העמידו כו' ¹⁴⁷² . המגן אברהם ¹⁴⁷³ נתן עוד טעם אחר, משום דהמשהה חמצו ודעתו לבערו אינו עובר בלאו דבל יראה ובל ימצא, משום דהלאו דבל יראה ניתק לעשה כו'. ולא העתקתיו. משום דטעם זה אינו עולה יפה לשביעי של פסח, דאם לא יבערנו בו ביום לא יקיים עוד העשה, אף אם יבערנו אחר הפסח, כיון שבשעה ההיא מותר אפילו באכילה ¹⁴⁷⁴ , ולא זו הדרך מוציאתו מידי לאו דבל יראה שעבר בתוך הפסח, כמו שהאריך בזה בשו"ת חכם צבי סי' מ"ב ¹⁴⁷⁵ עיי"ש.

[ובלאו הכי הרי הרמב"ם חולק על זה ¹⁴⁷⁶ , כמבואר בהדיא בדבריו פרק י"ט מהלכות סנהדרין ¹⁴⁷⁷ , שמנה כל חייבי לאוין הלוקים, וכשהגיע לכל לאו הניתק לעשה התנה אם לא קיים העשה ולא נתנו לעני כו' ¹⁴⁷⁸ ולא שילח את האם כו' ¹⁴⁷⁹ . וגבי המקיים חמץ בפסח התנה גם כן כגון שחימץ עיסה ¹⁴⁸⁰ , כדי שיהיה בו מעשה ¹⁴⁸¹ , ולא התנה גם כן אם לא ביערו בתוך הפסח, כמ"ש החכם צבי. אלא ודאי דהעיקר בזה כמ"ש המשנה למלך ריש פרק קמא ¹⁴⁸² , דהרמב"ם סבירא ליה דבל יראה לא ניתק לעשה. וכן הוא מוכרח ודאי להאומרים דבל יראה ובל ימצא הן ב' לאוין על איסור אחד (עיין בכ"מ ריש פ"ק ¹⁴⁸³ ), וכל היכא דאיכא ב' לאוין, אף הניתק לעשה לוקה על לאו אחד ¹⁴⁸⁴ , כדאמרינן ריש פ"ק דתמורה ¹⁴⁸⁵ . ועיין במהרש"א ריש פ"ק דחולין ¹⁴⁸⁶ ].

איברא דבמ"א ¹⁴⁸⁷ גבי תרנגולת שנמצא בה חטה בשביעי של פסח לא משמע הכי. אלא דבלאו הכי דבריו ¹⁴⁸⁸ תמוהין וסותרין זה את זה, שהוא ז"ל עצמו פסק בריש סי' תמ"ב ¹⁴⁸⁹ דכל שמן התורה מותר באכילה אינו עובר עליו, ואינו צריך לבערו אלא משום חשש תקלה, ואפילו מדרבנן לא עבר בבל יראה ובל ימצא, ולא דמי להמשהה חמצו שביטלו קודם הפסח שעובר, וכמ"ש המ"א סוף סימן תמ"ז ¹⁴⁹⁰ לענין חמץ נוקשה בעיניה, והוא הדין לתערובת משהו, דדמיין להדדי ¹⁴⁹¹ לפי דעת המ"א, כמבואר בהדיא בדבריו בסי' תמ"ב ¹⁴⁹² . ועיין מה שכתבתי על זה לקמן סי' תמ"ז ¹⁴⁹³ . וכיון שאין צריך לבערו אלא משום חשש תקלה, מה הפרש יש בין ז' של פסח ליום א'.

וכבר השיגו בשו"ת חכם צבי סי' פ"ו, וחלק על דין זה לגמרי ¹⁴⁹⁴ , וכ"כ באלי' זוטא ¹⁴⁹⁵ , שהגאון מהר"ש לא נהג בזה כהב"ח ¹⁴⁹⁶ , וכמדומה שכן נוהגין עכשיו ¹⁴⁹⁷ . ולכן לא העתקתי כלל דין זה ¹⁴⁹⁸ , כי שב ואל תעשה ¹⁴⁹⁹ עדיף במקום שיש מחלוקת בין אחרונים, ובפרט שהמחמירים אין בדבריהם טעם כלל לחלל יום טוב על דבר שאין לו שורש כלל בדברי הגמרא והפוסקים. כי מ"ש הב"ח בזה ¹⁵⁰⁰ כבר חלקו עליו כל הבאים אחריו, עיין במ"א ¹⁵⁰¹ וחכם צבי ¹⁵⁰² (וכן הוא באלי' זוטא דמה בכך כו' ¹⁵⁰³ ). ודברי המ"א בזה ¹⁵⁰⁴ תמוהין, וסותרין זה את זה ממ"ש בסי' תמ"ב (כמ"ש לעיל), ששם עיקר, שכן הסכמת האחרונים, עיין שם בחק יעקב ¹⁵⁰⁵ .

ומ"ש החק יעקב ¹⁵⁰⁶ בזה הוא נגד תלמוד ערוך בע"ז דף ל"ב ע"א ¹⁵⁰⁷ , ע"ש בתוס' ¹⁵⁰⁸ , דכל היכא דליתא לאיסורי' בעיניה לא מיתסר משום רוצה בקיומו על ידי דבר אחר. ודוחק גדול לחלק בין בלוע בכלי לבלוע במאכל ¹⁵⁰⁹ . ומסוף סי' ת"נ אין ראיה ¹⁵¹⁰ , דהתם החמץ הוא בעין. ועיין במה שכתב שם ¹⁵¹¹ .

והחק יעקב אזיל לשיטתו ¹⁵¹² שבספרו מנחת יעקב כלל פ"ה ס"ק ט"ו, פירש דעת הטור בסוף סימן ת"נ ¹⁵¹³ , דסבירא ליה דחמץ שאוסר בהנאה במשהו, אסור להיות רוצה בקיומו על ידי דבר אחר אפילו היכא דליתא לאיסורא בעיניה, מה שאין כן ביין כו', והתוס' ¹⁵¹⁴ והמרדכי ¹⁵¹⁵ פרק אין מעמידין סבירא להו דחמץ אינו אוסר בהנאה במשהו כו' ¹⁵¹⁶ , עד כאן תוכן דבריו.

וכד ניים ושכיב כתבינהו להני מילי ¹⁵¹⁷ , דמדינא דגמ' ¹⁵¹⁸ גם סתם יינן אוסר בהנאה במשהו, ואפילו הכי שרי ¹⁵¹⁹ .

ואם כוונתו ¹⁵²⁰ דבסתם יינם מותר למכור לנכרי חוץ מדמי איסור ¹⁵²¹ מה שאין כן בחמץ. זה אינו, דגם ביין נסך מותר להיות רוצה בקיומו על ידי דבר אחר כשאין האיסור בעין, שהרי מותר ליתן שכר ושאר משקים בכלים הבלועים מיין נסך ¹⁵²² , ויין נסך אסור למכרו לנכרי כשנתערב יין ביין ¹⁵²³ .

וכשנתערב בשאינו מינו ¹⁵²⁴ , אף בחמץ מותר היכא דליכא למיגזר אטו מינו, כגון הבלוע בכלי דמיירי ביה הטור ¹⁵²⁵ . עיין במה שכתב[תי] בסי' תמ"ז ¹⁵²⁶ .

ועיין ¹⁵²⁷ בחק יעקב סי' תמ"ז סק[י]"ח בשם תרומת הדשן ¹⁵²⁸ שכל שמותר להשהותו מותר ליהנות ממנו בפסח, ואם כן כלי חמץ שמותר להשהותם ¹⁵²⁹ מותר גם כן למכרם ¹⁵³⁰ , כמ"ש האלי' זוטא סוף סי' ת"נ ¹⁵³¹ בשם האחרונים, וכך כתב הפרי חדש שם ¹⁵³² .

ובר מן כל דין אין הלשון שבמנחת יעקב משמע כלל הכי ¹⁵³³ עיי"ש וצ"ע.

גם מה שכתב דהמרדכי סבירא ליה דחמץ אינו אוסר בהנאה במשהו, כדעת הראב"ד ¹⁵³⁴ שברא"ש ¹⁵³⁵ וטור ¹⁵³⁶ , הוא תמוה מאד, דבהדיא מסיק המרדכי בפרק כל שעה ¹⁵³⁷ דטפה לחלוחית כו' אוסר כו' עיי"ש, ואף ר' יחיאל מפרי"ש לא נחלק עליו בזה אלא דלא סבירא ליה דטפה לחלוחית ¹⁵³⁸ כו'.

ובר מן כל דין ¹⁵³⁹ קשה לחלק בין זה לדורון שבסי' תמ"ח ¹⁵⁴⁰ . עיין במה שכתבתי סוס"י ת"נ ¹⁵⁴¹ :

(ג) ואפילו לשרפה במקומה כו'. הנה ¹⁵⁴² המגן אברהם ¹⁵⁴³ כתב שני טעמים. אחד בשם מהר"ם לובלין ¹⁵⁴⁴ משום דעצים אין תורת כלי עליהם אפילו ביום טוב. והיינו כדעת הר"ן בפרק ד' דביצה ¹⁵⁴⁵ שהביא הבית יוסף סימן תק"ב ¹⁵⁴⁶ .

אבל התוספות ¹⁵⁴⁷ והרא"ש ¹⁵⁴⁸ חולקין על זה, וכן פסק הטור ¹⁵⁴⁹ ורש"ל ¹⁵⁵⁰ וט"ז ¹⁵⁵¹ דיש תורת כלי על עצים ביום טוב ומותר לטלטלן, כדין כלים שמלאכתן להיתר שמותר לטלטלן אפילו לצורך דבר שאינו ניטל ¹⁵⁵² .

טעם הב' כתב ¹⁵⁵³ בשם הכ"מ ¹⁵⁵⁴ , וכך כתב הפרי חדש ¹⁵⁵⁵ , דאין כאן צורך היום ולא הנאת הגוף, ואע"ג דאיכא מצוה אין זה כלום, מידי דהוה אשריפת קדשים ביום טוב עיי"ש, וסיים הפרי חדש כמ"ש הר"ן בפרק קמא דביצה ¹⁵⁵⁶ עיי"ש.

וכל זה אינו עולה יפה להלכה לדידן הנמשכין אחר פסקי הש"ע דפסק בסי' תקכ"ו ¹⁵⁵⁷ דלא כהר"ן, אלא כהרא"ש ¹⁵⁵⁸ ור"י ¹⁵⁵⁹ , דלצורך מצוה הוה כהנאת הגוף כמ"ש הטור בסי' תקי"ח ¹⁵⁶⁰ .

ולפי זה ¹⁵⁶¹ שריפת קדשים ביום טוב היינו טעמא דלא דחי, משום דאפשר לשורפן במוצאי יום טוב, כדפירש"י בשבת דף כ"ד ¹⁵⁶² , והוא הדין למילה שלא בזמנה ¹⁵⁶³ , דאע"ג דאיכא למימר בה מתוך שהותרה חבורה לצורך אכילה, דהיינו שחיטה, הותרה נמי לצורך מצוה, כדאמרינן בפרק קמא דכתובות ¹⁵⁶⁴ גבי בעילת מצוה, אפילו הכי לא דחי, משום דאפשר לקיים המצוה למחר כדפירש"י שם. ואם כן כל שכן וקל וחומר היכא דאפשר לקיים המצוה בו ביום בלא חילול יום טוב, כגון להשליך החמץ לנהר, דלא דחינן יום טוב ¹⁵⁶⁵ .

דהא ¹⁵⁶⁶ אי לא הוי יום טוב עשה ולא תעשה ¹⁵⁶⁷ , ולא הוי ליה קרא למעט שריפת קדשים ¹⁵⁶⁸ , הוי אמינא דאתי עשה דשריפת קדשים ודחי לא תעשה דיום טוב ¹⁵⁶⁹ , אף דאפשר לקיים המצוה במוצאי יום טוב, וכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שתיהן מוטב כו' ¹⁵⁷⁰ . ומדאורייתא קאמר ¹⁵⁷¹ , כדמשמע בתוס' פסחים דף מ"ז ¹⁵⁷² , דלא כמ"ש התוס' במנחות דף מ' ¹⁵⁷³ , אלא כמ"ש הטור וב"י בהלכות ציצית סי' י"א ¹⁵⁷⁴ , עיי"ש דהכי קיי"ל. ועל כרחך צריך לומר דהא דסלקא דעתך דשריפת קדשים דחי יום טוב, היינו כמ"ש הרשב"א שם בחידושיו ¹⁵⁷⁵ בשם הרמב"ן ¹⁵⁷⁶ ז"ל, דכל שלא אפשר לקיים המצוה בו ביום, אין זה נקרא אפשר לקיים שתיהן עיי"ש.

ואפילו הכי למסקנא דיום טוב עשה ולא תעשה, אין מצוה זו דוחה יום טוב אף דאיכא למימר מתוך, וכל שכן היכא דאפשר לקיים המצוה בו ביום בלא חילול, דאף למאי דהוה סלקא דעתא לא מחללינן, פשיטא דלמסקנא לא מחללינן אף דאיכא למימר מתוך.

ואף דעכשיו דאסרו חכמים לטלטלו להטילו לנהר הוה ליה למשרי לשרפו. מכל מקום אין כח ביד החכמים להתיר דבר אסור מן התורה בקום ועשה ¹⁵⁷⁷ .

ועיין ¹⁵⁷⁸ במה שכתב ¹⁵⁷⁹ בסי' שי"ט דמפרר וזורה לרוח אינו חייב מן התורה לפום גמרא דילן בשבת (דף ע"ג) היינו זורה היינו בורר כו' וכך כתב הרמב"ם בפרק כ"ה ¹⁵⁸⁰ מהלכות שבת:

הערות

1323. עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) המוצא חמץ בערב פסח (ס"א-ב). (ב) המוצא חמץ פחות מכזית (ס"ג-ד). (ג) המוצא חמץ ביום טוב או בשבת (ס"ה-ו). (ד) נתגלגל מגגו של נכרי (ס"ז). (ה) מצא פת ספק חמץ בביתו (ס"ח).
1324. ולפי האמור בשטר שבסדר מכירת חמץ (ובכלל סך הכל העולה מכל החמץ הנ"ל נכללו גם כן במכירה זו חתיכות חמץ שימצאו בחדרים הנ"ל), ויתבאר בהערות שם, שבזמנינו נהוג שמוכרים את כל החמץ הנמצא ברשות הישראל, ואחר שכל אחד מפרט בשטר ההרשאה את הכתובת שלו והארונות והחדרים שהחמץ הנמכר מונח בהם, מוסיפים "ובכל מקום שהוא". או "במקומות מיוחדים ובשאר כל המקומות", לפי זה יוצא לכאורה, שכל החמץ שמוצאים אחר כך הוא כבר מכור לנכרי, ואין צריך לבערו [ולכל היותר יכניסום לחדר הנמכר לנכרי (שאליו שייך חמץ זה), כדי שלא יבואו לאכלו].
1325. משא"כ אם הוא יום טוב, יתבאר לקמן ס"ה (ואם מצא חתיכת חמץ בביתו ביום טוב ... לא יבערנה בו ביום, אלא יכפה עליה כלי עד הערב לכסותה מן העין, שלא ישכח ויאכלנה, ובערב יבערנה).
1326. טור ושו"ע ס"א (המוצא חמץ בביתו, אם הוא בחול המועד יוציאנו ויבערנו מיד). והטעם שצריך לבערנו מיד, יתבאר לקמן סי' תמז ס"א (ואע"פ שכל מאכלות אסורות מותר להשהותן זמן מועט כמו חודש או שני חדשים, ואין חוששין שמא ישכח ויאכלנו, כמו שנתבאר ביו"ד סי' נ"ז, מכל מקום חמץ כיון שהוא רגיל בו כל השנה יש לחוש יותר לשכחה, ולפיכך החמירו בו חומרות הרבה, וגדרו כמה גדרים כדי להתרחק ממנו, ולכך אין ללמוד ממנו לשאר איסורי תורה), ובהערות שם (הערה 24). * אמנם יש בינם חילוק גדול, שלקמן שם (בתערובת משהו חמץ) אין צורך לבערם מיד אלא מחשש תקלה שמא ישכח ויאכלנה, משא"כ כאן (שהוא חמץ בעין) חייב לבערו מדברי סופרים (כדלקמן הערה 6), ואם אינו מבערו מיד עובר עליו כל רגע מדברי סופרים, כדלעיל רס"י תמה (וכל רגע ורגע שנמצא חמץ ברשותו ואינו מתעסק לבערו הוא עובר על מצות עשה מדברי סופרים), ולכן חייב לבערו מיד שיראנה. ונתבאר לעיל רס"י תלא, ובהערות שם.
1327. מ"א ס"ק א (נראה לי דיברך על ביעור חמץ, אף על פי שכבר ביטל, מכל מקום מברך על תקנת חכמים). ח"י ס"ק א (אף על גב דמדאורייתא כבר יצא בביטול, מכל מקום צריך לברך כמו בשאר מצות דרבנן), ובסי' תלה ס"ק ה (ואף על פי שביטל גם כן, דאז שוב אינו עובר בבל יראה ובל ימצא, אפילו הכי צריך לברך על כל פנים, כיון שמצוה עליו לבערו, אף שאינו עובר בבל יראה ובל ימצא ... ודלא כט"ז שמסתפק בזה). והביא לזה כמה הוכחות. וכן הוא לעיל סי' תלה ס"ב (וקודם הבדיקה חייב לברך על ביעור חמץ, אפילו אם כבר ביטל כל חמצו קודם הפסח, שאינו מצווה לבערו מן התורה, מכל מקום מדברי סופרים חייב הוא לבדוק ולחפש אחריו ולבערו מן העולם לגמרי). והיינו דקיי"ל כמ"א וח"י, כמבואר בקונטרס אחרון לעיל שם ס"ק א (אף שהט"ז מסתפק בזה, אין ספיקו מוציא מידי ודאי של המ"א והחק יעקב). ומכל מקום יש חילוק בין שתי הלכות אלו, ששם מיירי שעדיין לא בדק ולא בירך, ואילו כאן מיירי שכבר בדק ובירך, וכדלקמן בסמוך (ואע"פ שכבר בירך על ביעור חמץ בליל י"ד, ובברכה זו נפטר מלברך על ביעור ביום י"ד). ובזה מסתפק גם המ"א לעיל שם ס"ק ב (ואם מצא חמץ בביתו צ"ע אם יברך עליו, כיון שבטלו קודם פסח, וכבר קיום תקנת חכמים בבדיקה). אך מכל מקום קיי"ל כמסקנת המ"א כאן ס"ק א (נראה לי דיברך על ביעור חמץ, אף על פי שכבר ביטל מכל מקום מברך על תקנת חכמים). וכדלעיל סי' תלא קונטרס אחרון ס"ק א (דאנן קיימא לן בסי' תמ"ו המוצא חמץ בפסח ומבערו מברך על ביעורו, אף על פי שבירך על הבדיקה). וכל זה בתוך הפסח, משא"כ אחר הפסח יבדוק בלא ברכה. וטעם החילוק בינם נתבאר לעיל שם ס"ד. וראה הערות וביאורים תשלא ע' 71.
1328. טעם זה אינו מספיק להצריכו ברכה, כמבואר לעיל סוס"י תלה (ומה שהוא מצווה ומחוייב לבער ... אינו אלא משום חשש תקלה שלא יבא לאכלו ... ולכך אין לברך על ביעור זה). וכן נתבאר כאן בקונטרס אחרון ס"ק א (פשיטא דאין צריך לברך, כיון שאין מצוה בביעור זה מצד עצמו אלא משום חשש תקלה). ומה שנתפרש טעם זה, כיון שזהו עיקר טעם חיוב הבדיקה והביעור מדברי סופרים, כמבואר לעיל סי' תלג סי"ט (עיקר תקנת בדיקת החמץ אחר שביטלו אינה אלא משום גזירה שמא יבוא לאוכלו בפסח), וס"ל (עיקר גזירת חכמים שגזרו שאין ביטול והפקר מועיל לחמץ, אינה אלא כדי שלא ישכח ויבא לאכול ממנו בפסח). וסי' תמב סכ"ח (חייב לבערו אע"פ שביטלו, גזירה שמא ישכח ויאכל ממנו בפסח ... לפיכך אם הוא מטונף קצת, שאינו ראוי לאכילה, אין צריך לבערו אפילו הוא עומד בעינו, כיון שאין בו כזית וכבר ביטלו). והיינו שבמקום שלא הצריכוהו מדברי סופרים לבער אלא במקום שיש לחשוש שמא ישכח ויאכלנה (ראה לעיל שם הערה 268). ומכל מקום אחרי שהצריכו חכמים לבדוק מטעם שמא יבא לאכלו, גזרו חכמים שהביטול אינו מועיל, מהטעם שנתבאר לעיל סי' תלא ס"ד (ואפשר מי שיקל בדבר ולא יפקירנו בלב שלם ולא יוציאנו מלבו לגמרי, לפיכך גזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום). וכן הוא בקונטרס אחרון כאן ס"ק א (ומה שמברך על בדיקה וביעור חמץ שבתוך הפסח, אע"פ שביטלו ואינו צריך לבער אלא שלא יאכל ממנו ... היינו כיון שחמץ זה חייב בביעור מן התורה וחכמים גזרו שביטול אינו כלום, אם כן אם אינו מבערו הרי הוא עובר בבל יראה ובל ימצא מדרבנן). וטעם זה סגי להצריכו לברך וצונו על ביעור חמץ. ונתבאר לעיל סי' תלא ס"ד, ובהערות שם. וראה גם לעיל סי' תמב (הערה 268).
1329. כדלעיל סי' קנח סט"ז (אף על פי שהנטילה היא מדברי סופרים, מברכין עליה אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים, והיכן ציונו, שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ולפיכך כשאנו שומעים לדברי חכמים אנו מקיימים מצות ה' שצונו לשמוע אליהם. וזהו טעם כל הברכות שמברכין על מצות של דבריהם).
1330. סעיף א (וביעור זה שביום י"ד, וביטול זה שבליל י"ד, אין מברכין עליהם כלום, והן נפטרין בברכה שבירך על הבדיקה שהיא תחילת הביעור. לפיכך מברכין עליהם על ביעור חמץ).
1331. רא"ש פ"א ס"י (ותקנו לומר על ביעור חמץ, לפי שלאחר הבדיקה מיד הוא מבטל, והיינו ביעור לחמץ שאינו ידוע לו, ומצניע את הידוע לו ואוכל ממנו עד שעה חמישית ואז מבערו מן הבית, ועל עסק זה נגררה הברכה של בדיקה, שהיא תחלת הביעור, ונגמר בשעה חמישית).
1332. כעין המבואר לעיל סי' ח סכ"א (אם הביאו לו עוד בגדים ללבוש, כשעדיין היה מונח לפניו מאותן הבגדים שהיה דעתו עליהן בשעת הברכה, ולא לבשן עדיין בשעה שנמלך ללבוש גם אלו הבגדים שהביאו לו עכשיו, אזי לא יחזור ויברך על אלו הבגדים שהביאו לו עכשיו, כיון שלא גמר עדיין לבישת בגדים הראשונים שכבר בירך עליהם, הרי זה דומה [למי] שלא גמר סעודתו והביאו לו עוד לאכול דאין צריך לחזור ולברך). והיינו כמבואר לעיל סי' רו ס"ט (מי שבירך על פירות שלפניו ואחר כך הביאו לו יותר ... אם יש עדיין לפניו ממין הראשון כשהביאו לפניו מין אחר הדומה להראשון ... אין צריך לחזור ולברך עליו, שכל זמן שהוא עוסק באכילת או שתיית הראשון אינו עושה היסח הדעת).
1333. היינו שלעיל ס"א דן אם מצא החמץ לפני שביער את החמץ שמצא בבדיקה, שאינו מברך שוב. כעת דן אם מצא החמץ אחרי שביער את החמץ שמצא בבדיקה, אבל לפני שעה ששית, שאינו מברך שוב (וראה לעיל סי' תלב ס"ה, ובקונטרס אחרון שם ס"ק א, שאף אם שכח לברך קודם הבדיקה בלילה, אם מבערו קודם שעה ששית לא יברך בשם ומלכות). ולהלן דן אם מצא החמץ אחרי שהגיע שעה ששית, שרבינו מסתפק בזה אם צריך לברך. ומסיק שספק ברכות להקל.
1334. כדלעיל בקונטרס אחרון שם, וסי' תלד סי"ג, וסי' תמה ס"א, שמה שמבערים בסוף חמישית הוא רק מנהג.
1335. בקונטרס אחרון ס"ק א (לדידן דאינו עובר בבל יראה עד הלילה), ובסי' תלא ס"א (שאין אדם עובר על חמצו בבל יראה ובל ימצא אלא מליל ט"ו בניסן ואילך).
1336. כדלעיל סי' קסז סי"ב וש"נ.
1337. תוכן האמור כאן סעיפים ג-ד, לענין פחות מכזית, וקונטרס אחרון ס"ק א, ולעיל סי' תמב ס"ג וסכ"ח, וקונטרס אחרון שם ס"ק טז וס"ק יח: קיי"ל שאף פחות מכזית חמץ חייבים לבערו מדברי סופרים, ולא סגי בביטול, כדלעיל סי' תמב סכ"ח (ואע"פ שמן התורה אפילו אם לא ביטלו אינו חייב לבערו אלא אם כן יש בו כזית ... מכל מקום מדברי סופרים אפילו פחות מכזית חמץ ... חייב לבערו, גזרה משום כזית ... אע"פ שביטלו). ואף שיש אומרים שפחות מכזית סגי בביטול, מכל מקום קיי"ל כדעת המצריכים ביעור, כמבואר בקונטרס אחרון לעיל שם סוף ס"ק טז (דעת התוס' ורא"ש ורמב"ן ... להקל בפחות מכזית אפילו אינו דבוק... אלא דאנו אין לנו אלא כמ"ש הרב ב"י בשו"ע). והיינו כמבואר בשו"ע סי' תמב ס"ח (דבוקים בכתלים או בקרקעות אינו חייב לבער, אלא מבטל בלבו ודיו). משא"כ כשאינם דבוקים לא סגי בביטול. ואף שלפי דעה זו מברך על ביעורו, מכל מקום לענין ברכה, חיישינן לדעת הפוסקים שפחות מכזית סגי בביטול ואין צריך לבערו כלל, שכל ספק ברכות להקל (ס"ג). * וכל זה כשיכול לבטלו, משא"כ אם נתחמצה בתוך הפסח שאין בידו לבטלו, קיי"ל כהמ"א, שלדברי הכל חייב לבערו מדברי סופרים, ולפיכך חייב לברך על ביעורו (ס"ד). ואף שנתבאר לעיל סי' תמב בקונטרס אחרון ריש ס"ק יח (וממוצא דברי מהרא"י ... נשמע, דלמאן דאמר פחות מכזית אין צריך ביעור, היינו אפילו לא ביטלו). מכל מקום פירש כאן רבינו שמהרא"י מיירי בחטה שנתבקעה שאינה חמץ גמור, ולכן לדעתו אינו צריך לבערה אפילו לא ביטל. משא"כ פחות מכזית חמץ ממש לא סגי בביטול לדברי הכל. ואף שבמקום שחיוב הביעור הוא מדברי סופרים, כדי שלא יבוא לאכלו, אין לברך עליו, כמבואר לעיל סי' תמב ס"ז (אבל לא יברך על ביעור זה, כיון שאין צריך לבערו רק משום חשש תקלה שמא יאכל ממנו, אבל הביעור מצד עצמו אין בו מצוה, לא שייך לברך על מצות ביעור), וסי"ג (צריך לבערם מן העולם לגמרי (אבל לא יברך מטעם שנתבאר למעלה)), וס"כ (צריך לבערו מן העולם לגמרי, אבל לא יברך מטעם שנתבאר למעלה). היינו דוקא במקום שחיוב הביעור הוא רק משום חשש תקלה, משא"כ כאן שחיוב הביעור הוא גזרה משום כזית, אם כן עובר עליו בבל יראה ובל ימצא מדברי סופרים, ולכן חייב לברך על ביעורו, כמבואר בקונטרס אחרון כאן ס"ק א (והוא הדין לפחות מכזית שלא ביטלו, שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא מדרבנן, גזירה משום כזית. מה שאין כן בחמץ שאין צריך לבערו אלא משום תקלה אינו עובר עליו בבל יראה מדברי סופרים). וראה לקמן (הערה 22). * ולא רק חמץ בעין, אלא אפילו פחות מכזית שנתערב בדבר אחר ויש בתערובת טעם חמץ חייב לבערו, אע"פ שביטלו (תמב, ג; כח). ולענין הברכה, גם בזה תלוי אם כבר ביטל את החמץ או לאו, כמו שנתבאר לעיל לענין חמץ בעין פחות מכזית).
1338. המקורות לדעה הראשונה, שחייבים לבער אפילו פחות מכזית ואפילו ביטלו, נסמנו לעיל סי' תמב סכ"ח (הערה 264). וכאן יצויינו המקורות לדעה המתרת: במשנה מה, א (בצק שבסידקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער ואם (לא) בטל במיעוטו). ובגמרא יש שם מחלוקת תנאים, ובסוף שם ע"ב (אמר ליה אביי ... לא קשיא הא במקום לישה הא שלא במקום לישה). ופירש"י (שלא במקום לישה ... אפילו פחות מכזית לא בטיל ביה). וב תוס' שם ע"א ד"ה כאן (פירוש הקונטרס דשלא במקום לישה עובר בפחות מכזית ... ונראה לר"י ... במקום לישה יש להחמיר יותר שיש לחוש שידבק מאותה עיסה לעיסה אחרת על ידי לישה ... אבל פחות מכזית ושלא במקום לישה ... מותר). ועוד בגמרא שם מה, ב (אמר עולא לא אמרן אלא בעריבה, אבל בבית חייב לבער, מאי טעמא דזימנין דכניש להו ונפלי גבי הדדי). ופסק הרמב"ם פ"ב הט"ז (היה חצי זית בבית וחצי זית בעליה ... הואיל ואלו החצאי זיתים דבוקים בכתלים או בקרקעות אינו חייב לבער, אלא מבטל בלבו ודיו). ורא"ש פ"ג סי' ב הביא את דברי הרמב"ם וסיים (ולאו דוקא דבוקים אלא אורחא דמילתא נקט). טור סוף סי' תמב (ודוקא בעריבה, אבל בבית ... שמתחברין יחד כשמכבדין הבית). ועל פי דברי אביו הרא"ש לא הזכיר "דבוקים". והיינו שפחות מכזית אין צריך לבער (אלא אם כן לפעמים מתקבצים יחד לכזית שלם). אמנם ראה לעיל סי' תמב קונטרס אחרון ס"ק יח, שהיא כנראה מהדורא בתרא לגבי האמור כאן, ושם מסיק (דסבירא ליה להרא"ש דהיינו דוקא בצק שבעריבה, דחשוב עכ"פ מדרבנן, אבל המושלך לארץ לא חשוב כלל, והוא בכלל פירורין דאמרינן בפרק קמא דלא חשיבי כלל ובטלי ממילא, ואין צריך ביטול ולא ביעור ... והמגיד משנה והשו"ע דסבירא להו דבוקים דוקא, על כרחך סבירא להו לחלק בין פירורי פת לפירורי בצק). והיינו שגם הרא"ש וסייעתו מודים, שפחות מכזית בצק שבעריבה צריך ביעור. אלא שאם פחות מכזית בצק מושלך לארץ, לדעתם דינו כמו הדבוק לכותל, שאינו צריך ביעור. ופר"ח סי' תמב ס"ז ד"ה ולענין הלכה (ולענין הלכה שיטת ר"י היא יותר מחוורת בסוגיא, וכתב הרמב"ן שזו היא שיטת הראשונים, וכן דעת הר"ן, וכן עיקר, דכל חצי זית בעלמא אין צריך לבער ... ודלא כפסק המחבר ז"ל). מה שהביא מהרמב"ן, הובא גם בקונטרס אחרון ס"ק א, ולעיל סי' תמב קונטרס אחרון סוף ס"ק טז (ורמב"ן במלחמות כתב שהיא שיטת רוב ראשונים ז"ל), והיינו מה שכתב שם פ"ג יד, א (והוי יודע שאין דעת רבינו חננאל שהזכרנו, ולא דעת הגאונים, בפירוש השמועה כדברי רש"י ... אלא כך פירשו ראשונים ... פחות מכזית ... במקום לישה עובר ואם לאו אינו עובר). וכן הובאה שם ושם דעת הר"ן יג, ב (הנראה יותר מסוגיית הגמרא ... שלא במקום לישה אינו חייב לבער). וראה לעיל סי' תמב קונטרס אחרון ס"ק יח בהג"ה הא' (שהביא ממשמעות הר"ן, שחייב לבער גם פחות מכזית). וכן הובאה שם ושם דעת מהרא"י (ובפרט שכן הסכים גדול שבאחרונים מהר"י איסרלן ז"ל בכתביו סימן קס"ד). והיינו מה שכתב שם (חטה שנמצאת בתרנגולת בפסח אם צריך לשורפה ... דפחות מכזית אין צריך ביעור).
1339. כדלקמן ס"ד (אבל אם נתחמצה לו עיסה בתוך הפסח שאין בידו לבטלו עכשיו, אע"פ שאין בה כזית חייב לבערו לדברי הכל), וש"נ.
1340. סעיף כא. בשוע"ר שם לא נזכר דין פחות מכזית בעינו, רק דין פחות מכזית הדבוק על הכלי, שאינו צריך לבערו לדברי הכל (כדלעיל סי' תמב סכ"ח). וראה הגהות על שו"ע הל' פסח.
1341. סיכום פרטי הלכה זו, ראה לעיל סי' תמב ס"ב (והערה 15).
1342. כדלעיל סי' קסז סי"ב וש"נ.
1343. כדלעיל סי' תלד ס"ז.
1344. מ"א סי' תמב ס"ק יב (כתב הרא"ש דלאו דוקא נקט, דאפילו אין דבוקים אין צריך לבער, כיון דהוי פחות מכזית ... ופשוט דאפילו פחות מכזית צריך ביטול, ואם לא ביטלם צריכים ביעור), "ולפיכך חייב לברך על ביעורה". וכן הוא לעיל סי' תמב ס"ג (לא יברך על ביעור זה ... אם כבר ביטל את החמץ הזה קודם הפסח). * אמנם ראה לעיל סי' תמב קונטרס אחרון ס"ק יח, שהיא כנראה מהדורא בתרא לגבי האמור בפנים (כאן, ולעיל סי' תמב ס"ג). ושם מוכיח מדברי הפוסקים שלא כדברי המ"א, אלא שלדעת הפוסקים שפחות מכזית בכל אופן אין צריך לבערו, כן הוא אפילו אם לא ביטל. ולפי זה יוצא, שגם פחות מכזית שנתחמץ בתוך הפסח, אף שאין בידו לבטלו, מכל מקום אין לברך על ביעורה, דספק ברכות להקל. ונתבאר לעיל סי' תמב סכ"ז (והערה 254).
1345. סעיף יג (בצק שהחמיץ עד שיש בו סדקים, אפילו לא נתערבו הסדקים זה בזה אלא אחד הולך הנה ואחד הולך הנה, הרי זה חמץ גמור והאוכלו חייב כרת).
1346. מ"א סי' תלה ס"ק ב (אבל דבר שאינו חמץ גמור אין מברך עליו).
1347. שצריך לבערה, כדלקמן סי' תסז סכ"ה (חטה או שעורה שנמצאת בתבשיל בפסח ... לאחר שיסיר משם את החטה ויבערנה). מכל מקום לא יברך על ביעורה, כמבואר במ"א ס"ק א (ודוקא בחמץ גמור, אבל חטה שנמצאת בתבשיל דאינה חמץ גמור, נראה לי דלא יברך עליה). ונתאר בקונטרס אחרון סוף ס"ק א (ומדכתב דאינה כו' ביעורה כו' (בלשון נקיבה) משמע בהדיא דאחטה קאי. ומדסתם ולא פירש דמיירי בשלא נתבקעה משמע דאפילו נתבקעה אינה חמץ גמור בבירור, וכדעת הרא"ש והטור בסי' תס"ז גבי חטה שנמצאת בעיסה ... מכל מקום אין לברך על כך דספק ברכות להקל).
1348. ראה לקמן סי' תסז ס"א-ב וס"ז.
1349. רא"ש פ"ב סי' כה (ואפילו אם נתבקעו נראה לי דשרי, דנתבקע לאו חמץ גמור הוא אלא קרוב להחמיץ). טור סי' תסז (כתב א"א ז"ל ... שאפילו נתבקעה אינו חמץ גמור אלא קרוב להחמיץ), ודעה הא' בשו"ע סי' תסז סי"א (אם נמצאת חטה בקועה בעיסה או במצה אפויה, יסיר ממנה כדי נטילת מקום, והשאר מותר. ויש מי שאוסר כל העיסה או אותה מצה. וראוי לחוש לדבריו אם לא במקום הפסד מרובה או בשעת הדחק).
1350. סעיף א (שהביקוע הוא סימן שהן קרובות להחמיץ), וסל"ה (חטה בקועה שנמצאת בפסח בעיסה או במצה אפוייה, יש רוצים להקל להתיר כל המצה והעיסה, לפי שהחטה שנתבקעה אינה חמץ גמור מיד שנתבקעה, אלא היא קרובה להחמיץ). וראה קונטרס אחרון סוף ס"ק א (ומדסתם ולא פירש דמיירי בשלא נתבקעה, משמע דאפילו נתבקעה אינה חמץ גמור בבירור, וכדעת הרא"ש והטור בסי' תס"ז גבי חטה שנמצאת בעיסה).
1351. אף שחייבים לבערה, כדלקמן סי' תסז סכ"ה (חטה או שעורה שנמצאת בתבשיל בפסח ... נתרככה ... שיסיר משם את החטה ויבערנה), וסס"ב (ואותה החטה ... צריך לשורפה, אפילו לא נתבקעה, אלא שנתרככה). ומקורו ברמב"ם פ"ה ה"ח (מוציאין אותן ושורפין אותן, ואוכלין שאר התבשיל). שו"ע סי' תסז ס"ט (ואותם חטים או שעורים שורפים אותם).
1352. סיכום ההלכות שנתבארו לפנינו ס"ה-ו, בענין מצא חמץ בשבת ויום טוב, ובקונטרס אחרון ס"ק ב-ג, ולקמן סי' תסז סכ"ו-ח, ולעיל סי' תמד סי"ט: (א) כזית חמץ בלא ביטול, שעובר עליו מהתורה, ונמצא ביום טוב, יש מחלוקת אם יבערנו או יכפה עליו כלי עד הערב (תמו, ה), ובמקום שאין מנהג אין לבער (תמו, ו). ואפילו בשביעי של פסח לא יבערנו (תמו קו"א ב ד"ה איברא). (ב) וביום טוב שני של גלויות, שאיסור בל יראה מהתורה, ואילו איסור ביעור אינו אלא מדברי סופרים, יכול לבערנו (תמו, ו). (ג) משא"כ אם ביטל חמצו, או שהוא פחות מכזית, שאינו עובר בבל יראה מהתורה, לא יבער החמץ, לא ביום ראשון ולא ביום טוב שני (תמד, יט. תמו, ה-ו). ואחר הפסח אסור בהנאה (תמב, ג. תמב קו"א ט). ויבערנו (תלה, ד). (ד) אמנם בכל אופן יכול לבער ביום טוב על ידי נכרי (כשאין חשש שיאמר הנכרי כשפים הוא עושה לי), באופן שהוא שבות דשבות במקום מצוה (תמו, ו). (ה) נראים הדברים שכן הוא גם בפחות מכזית באחרון של פסח, שאם יכול לבערו על ידי נכרי, אסור להשהותו (משמעות תסז, כח). (ו) תבשיל שנמצאה בו חטה מבוקעת, אם הוא בחול המועד, נוהגין לשרוף כל התערובת מיד. ואם יש בה הפסד גדול מאד מוכרן לנכרי (תמז, ב. תסז, כו). (ז) ואם נמצא בשבת או יום טוב לדעת המתירים למכור לנכרי, יתנו לנכרי (תסז, כז). ולדעת האוסרים, או שאין שם נכרי, יכפה עליו כלי עד הערב. ואפילו בשביעי של פסח (תמו קו"א ב ד"ה איברא). (ח) ובאחרון של פסח, ישהנו עד אחר החג (תסז, כח). ואחר הפסח יאכלנו (תמב קו"א ט ד"ה וכיון. תמו קו"א ב ד"ה איברא).
1353. בעינה. ואם מצא חטה בתבשיל, נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ב (ד"ה איברא), ולקמן סי' תסז סכ"ז.
1354. גמרא דף ו ע"א (אמר רב יהודה אמר רב המוצא חמץ בביתו ביום טוב כופה עליו את הכלי). טור ושו"ע ס"א (המוצא חמץ בביתו, אם הוא ... יום טוב, יכפה עליו כלי עד הלילה, ואז יבערנו). וראה גם לעיל סי' תמ ס"ה (ואם הוא שבת או יום טוב ... יכפה עליו את הכלי עד הערב). לקמן ס"ז (ואם מצא בשבת או ביום טוב ... יכפה עליו כלי עד הערב).
1355. רש"י שם ד"ה כופה (משום שלא ישכח ויאכלנו צריך כפיית כלי).
1356. רש"י שם ד"ה עושה (ובלילה יבערנו). שו"ע שם (ואז יבערנו). וראה קונטרס אחרון ס"ק ב שכן הוא גם אם מצאה בשביעי של פסח. וראה לעיל סי' תלה ס"ד, שגם אחר הפסח צריך לבערה.
1357. רש"י שם ד"ה כופה (ומיהו בבל יראה לא עבר, דהא בטליה בליביה מאתמול, כדאמרינן לקמן הבודק צריך שיבטל בלבו, אלא משום שלא ישכח ויאכלנו צריך כפיית כלי), לפירוש הב"י סד"ה המוצא (דדוקא בביטלו מיירי, אבל אם לא ביטלו ישרפנו. וכן כתבו הגהות מיימוניות. וכן נראה מדברי רש"י והר"ן). סמ"ג עשין לט קיז, ג (המוצא חמץ ביום טוב בפסח כופה עליו כלי, פירוש בביטלו מיירי, דאי לא בטלו היה יכול לשרפו ביום טוב). הגהות מיימוניות פ"ג אות ט (הכא מיירי שביטלו, ולא עבר עליו משום בל יראה ובל ימצא אף אם לא יבערנו). ר"ן שם (ב, ב) ד"ה המוצא (ומיהו בבל יראה לא עבר, דהא בטליה בלביה מאתמול, דאמרינן לקמן הבודק צריך שיבטל בלבו, אלא משום שלא ישכח ויאכלנו כופה עליו את הכלי). טור בשם אחיו רבינו יחיאל (ואחי ה"ר יחיאל ז"ל ... אם לא ביטלו יוציאנו וישרפנו).
1358. כדעה הא' דלעיל סי' תמה ס"ד (או פורר וזורק לנהר), שכן ההלכה, כדלעיל שם ס"ז (והלכה כסברא הראשונה).
1359. ב"ח סוף הסימן (קמח שירדו עליו גשמים ביום טוב ונתחמץ, צריך לשרפו ... ולחכמים משליכו בנהר, וכן נוהגין העולם). אליה זוטא ס"ק ב (וצריך לשרפו, וכן פסק הב"ח, רק שכתב שישליכו לנהר). וכן הוא לדעה הב' עכ"פ ביום טוב שני, כדלקמן ס"ו (ומכל מקום אם אפשר לו להשליכה לבית הכסא או לנהר, לא ישרפנה ולא יזרנה לרוח, כדי למעט בחילול יום טוב).
1360. דגרע מלהשליכו לים, שיש אומרים שיש בזרייה זו מלאכה מהתורה, כדלקמן ס"ו בהג"ה. וכן הוא לדעה הב' ביום טוב שני, כדלקמן ס"ו (ולא יזרנה לרוח, כדי למעט בחילול יום טוב).
1361. שבת כה, רע"א (והוה ליה יום טוב עשה ולא תעשה).
1362. סעיף א (וכל העושה מלאכת עבודה באחד מהן הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו. וכל השובת בהן ממלאכת עבודה הרי זה קיים מצות עשה, שהרי נאמר בהן שבתון, כלומר שבות).
1363. כדלעיל במנין המצות שלפני סי' תכט, ובסי' תלא ס"א (לבער חמץ מן העולם מחצות היום ולמעלה. שלא יראה חמץ כל שבעה).
1364. מ"א ס"ק ב (חמץ נמי עשה ול"ת הוא, ולידחי עשה ול"ת דיום טוב. מיהו יש לומר כמ"ש רש"י והרי"ף פ"ב דב"מ דלענין לדחות לא מצרפינן לל"ת עיי"ש), והכוונה לרש"י ב"מ ל, סע"א (ואע"ג דלא תעשה נמי איכא, אין לא תעשה מועיל לדחות לא תעשה, אלא עשה הוא דקא דחי ליה) ורי"ף שם טז, ב (ומסתברא לן דלא חשיב גבי השבת אבידה ללא תעשה דאית בה, דלא צריך ליה, דלאו איהו דחי, אלא עשה לחודיה הוא דדחי).
1365. סעיף ג (וקבלו חכמים שכל מלאכות אוכל נפש, מתוך שהתירה התורה לעשותן לצורך אכילת יום טוב הותרו לגמרי, אפילו שלא לצורך אכילת יום טוב, ובלבד שיהא בהן קצת צורך יום טוב ... או צורך מצוה עוברת שזמנה בו ביום), וקונטרס אחרון שם ס"ק ג (דלא אמרינן מתוך שהותרה ... משום דאפשר למולו אחר יום טוב). וקונטרס אחרון כאן ס"ק ג (דלא דחי משום דאפשר לשורפן במוצאי יום טוב).
1366. כדלעיל סי' תלא ס"א (עובר על מצות עשה מחצות יום י"ד ואילך בכל רגע ורגע שאינו מבער החמץ מן העולם).
1367. תוס' פ"ב דשבת כד, ב ד"ה לפי (הבערה זו אינה לצורך הנאתו, אלא לשם מצות שריפה ... ולהכי לא דחיא יום טוב). ואף דלא קיי"ל הכי, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ג (וכל זה אינו עולה יפה להלכה לדידן ... דלצורך מצוה הוה כהנאת הגוף). מכל מקום למדנו מכאן, שדעת התוס' שאפילו נתחמצה בפסח לא יבערנה ביום טוב. רמב"ם פ"ג ה"ח (אם לא בטל קודם שש ומשש שעות ולמעלה ... חייב לבערו בכל עת שימצאנו. ואם מצאו ביום טוב כופה עליו כלי עד לערב ומבערו), לפירוש מ"מ שם (ודעת רבינו לפי הנראה לפרשה אפילו בלא בטול, ואעפ"כ אינו יכול לשרפו ביום טוב ולא לפררו ולזרותו לרוח). טור (ולא מיבעיא אם ביטלו ... אלא אפילו לא ביטלו, שיש בו איסור דאורייתא, אפילו הכי לא יוציאנו, כיון שאינו יכול לבערו כדינו). ו שו"ע ס"א (ואם הוא יום טוב, יכפה עליו כלי עד הלילה ואז יבערנו), ומסתימת השו"ע נראה דהיינו אפילו אם לא ביטל, כמבואר בח"י ס"ק ג (דעת הטור אפילו לא בטלו גם כן אסור לבערו, וכן נראה משמעות הרמב"ם פ"ג מהלכות חמץ ... כמשמעות הפסק בשו"ע דאין לו שום תקנה אלא בכפיית כלי).
1368. מ"א ס"ק ב ד"ה ובשל"ה (להשליכו לים, דליכא אלא איסור דרבנן).
1369. תוס' פ"ק דכתובות ז, א ד"ה מתוך (ומוצא חמץ בתוך ביתו, דאמרינן בפ"ק דפסחים דכופה עליו כלי, ולא שרינן לשורפו משום מתוך, היינו משום דאסור לשורפו מדרבנן משום מוקצה, דאסור לטלטלו). טור (ביום טוב אינו יכול לטלטלו כדי להוציאו), ורמ"א ס"א (לפי שלא יוכל לטלטלו ביום טוב). מ"א ריש ס"ק ב (דמוקצה הוא, דהא אסור בהנאה). וכדלעיל סי' תמד סי"ג (משעה ששית ואילך שהוא אסור בהנאה הרי הוא מוקצה כעצים ואבנים, כיון שאינו ראוי לו לכלום, ולפיכך אסור לטלטלו).
1370. שו"ת מהר"ם מלובלין סי' כ ד"ה ועתה (דזה מקרי שב ואל תעשה, וחכמים העמידו דבריהם בשב ואל תעשה, ואפילו לעקור דבר מן התורה ... ואף על גב דהכא בחמץ בפסח יש כאן לאו דבל יראה ובל ימצא, מכל מקום אינו עושה מעשה כשאינו מבערו, ושב ואל תעשה הוא, ואין לוקה עליו). מ"א ריש ס"ק ב (ואף על גב שלא הי' בכלל הביטול, כגון שנתחמץ ביום טוב ועובר על בל יראה דאורייתא, ומוקצא הוי דרבנן. כיון דשב ואל תעשה הוא אסרוהו). פר"ח ס"א (דאסור לשורפו מדרבנן משום מוקצה דאסור לטלטלו. ואף על גב דלא ביטל וקעבר אבל יראה, הא אמרינן בהאשה רבה דבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ולא תעשה).
1371. גמרא יבמות צ, סע"א (שב ואל תעשה שאני), ורש"י שם (אמור רבנן שב ואל תאכל לאו עקירה בידים הוא, אלא ממילא היא מיעקרא). וכדלעיל סי' קכח ס"ג (שיש כח ביד החכמים לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה), וש"נ.
1372. רש"י שם. ועד"ז לעיל סי' תמד סט"ז (כלומר שאינו עובר על לא תעשה בידים, אלא מאליה היא מתבטלת).
1373. ארחות חיים הל' חמץ ומצה סכ"ח (וגם לא לשרפו בפני עצמו שיבעיר שלא לצורך). רמ"א ס"א (גם לשרפו במקומו אסור).
1374. ואף שגם באופן זה אסרו במוקצה, כדלקמן סי' תקט סט"ז (כשעושה מעשה בגוף המוקצה, כגון שמטלטל את האבן לסמוך בה הקדירה, או שמסיק בעצים המוקצים אף על פי שאינו מזיזם ממקומם, מכל מקום כיון שנותן תחתיהם אש ומבעיר אותם הרי עושה מעשה בגוף המוקצה). היינו דוקא כשמבעיר על מנת להשתמש בו, כמבואר בקונטרס אחרון שם ס"ק ג (לא אסרו אלא לטלטל או לאכלו או להשתמש בו בידים, אע"פ שאינו מזיזו, כגון הדלקה ... משום דכשמדליק עושה מעשה בגוף הפתילה שמאחיז בה האור, והרי זה משתמש בגוף המוקצה). משא"כ כאן שאינו משתמש בו בהבערה זו.
1375. טעם זה חידש רבינו, ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג (שריפת קדשים ביום טוב היינו טעמא דלא דחי משום דאפשר לשורפן במוצאי יום טוב ... ואם כן כל שכן וקל וחומר היכא דאפשר לקיים המצוה בו ביום בלא חילול יום טוב, כגון להשליך החמץ לנהר, דלא דחינן יום טוב). וכעין זה בב"ח ריש הסי' (מיהו לשרוף ביום טוב אסור לרש"י, דהבערה שלא לצורך היא, דאזיל לטעמיה דמתחלת שבע השבתתו בכל דבר). וראה ארץ צבי סי' סו ד"ה והנה מתחלה (וקשה דהרי הרב ז"ל עצמו (בסי׳ תק"י) בקונטרס אחרון (סוף סק"ב) דאוכל נפש הותרה, ואפילו היכא דאפשר בהיתר לא מהדרינן, וכן הלכה רווחת בפוסקים. ועל כרחך כדברינו, דהיינו דוקא גוף אוכל נפש, אבל מה דשרי מצד מתוך, הוי רק דחוי׳ ולא הותרה). והיינו מ"ש לקמן בקונטרס אחרון שם (דודאי מלאכת אוכל נפש הותרה לגמרי ביום טוב ... ואין אומרים יום טוב דחוי אצל מלאכת אוכל נפש, שהרי האכילה אינה כל כך מצוה גדולה שתדחה עשה ולא תעשה דיום טוב, אלא על כרחך יום טוב הותרה לגמרי לצורך אכילה, ואם כן לא מהדרינן כלל אהתירא). וכן דן בזה בחידושיו לביצה יב, א ד"ה וי"ל בזה. ראשית בכורים (כה, ד ד"ה ועי' דוגמה). כינוס תורה יח ע' סב.
1376. כדלעיל סי' תמה ס"ד (או פורר וזורק לנהר) וס"ה (ואם משליכו לבית הכסא הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי).
1377. כדלעיל שם (או פוררו לפירורין דקים וזורה אותו לרוח).
1378. רז"ה פ"ג (טו, ב) ד"ה י"ד (מפרר וזורה לרוח ומטיל לים, ואין בזה אב מלאכה שידחה שבת, ומשום מצות השבתת שאור שהיא בזמנה התירו לו אף בשבת להיות מפרר וזורה לרוח ומטיל לים). ב"ח סי' תמד ס"ג ד"ה תשובה להרא"ש (בעל המאור כתב אמאי דאמרו חכמים (מט א) בזמנן, דשפיר דמי לפרר ולזרות לרוח או להטיל לים בשבת ואין בזה אב מלאכה). ונתבאר בקונטרס אחרון סוף ס"ק ג (לפום גמרא דילן בשבת (דף ע"ג) היינו זורה היינו בורר). וכל זה מבאר רבינו לפי דעה זו, שמטעם זה אסור לשרוף החמץ, כי אפשר לקיים המצוה בלא חילול יום טוב, לפרר ולזרות לרוח. אבל מכל מקום חוששים גם בזה לדעת הסוברים שהוא אסור מהתורה, כדלקמן ס"ו בהגהה (לא יאמר לנכרי לפרר ולזרות לרוח, אפילו ביום טוב, כיון שיש אומרים שיש בזרייה זו מלאכה גמורה מן התורה, כמו שנתבאר בסימן שי"ט). והיינו כמבואר לעיל סי' שיט סכ"ט (הרוקק ברוח והרוח מפזר הרוק חייב משום זורה). וראה בדי השלחן סי' קמו ס"ק יג. וגם לדעה הב', שמפרר וזורה לרוח היא מלאכה גמורה, עדיין מיושבת ההלכה שנתבארה כאן, "כיון שמן התורה אפשר לקיים המצוה בלא חילול יום טוב, דהיינו שישליכנו לנהר או לבית הכסא". ולמעשה, אם זו באמת חזרה, כבר נתבאר ב"שעורי הלכה למעשה" (ח"א ע' רג-ד), שבכמה מקומות נראה, שהלכות שבת היא מהדורה בתרא לגבי הלכות פסח. וראה גם לעיל סי' תלב ס"ט (ובשולי הגליון שם). סי' תמב סכ"ח (והערה 272). סי' תמד ס"ט (והערה 51), וסי"ג (והערה 75). סי' תמה קונטרס אחרון ריש ס"ק א (והערה 108).
1379. מי ששופך מהכלי שאוחז בידיו, יש חלוקי דעות אם הוא נקרא בורר אוכל מתוך הפסולת או בורר פסולת מתוך האוכל. ובזה תלוי' גם מלאכת הזורה, שהוא זורה את התבואה ברחת לרוח כדי להפריש ממנה את המוץ, אם נחשב בורר אוכל מתוך הפסולת על ידי הרחת, או בורר פסולת מתוך האוכל (ראה מראי מקומות וציונים). ובדעת רבינו נתבאר לעיל סי' שיט סי"ט (וכשמערה השומן שאינו רוצה לאכלו הרי זה בורר פסולת מתוך אוכל), ובסדור, בהלכתא רבתא לשבתא (שכיון שנפילת הפסולת לחוץ הוא על ידי שאוחז בידו הכוס עם המשקה שבתוכו ומטהו בידו, הרי זה נקרא בורר אוכל מתוך פסולת). וראה דובר שלום ע' קיח, מה שאפשר ליישב ולבאר בזה.
1380. נתבאר בקונטרס אחרון סוף ס"ק ג (ואף דעכשיו דאסרו חכמים לטלטלו להטילו לנהר, הוה ליה למשרי לשרפו, מכל מקום אין כח ביד החכמים להתיר דבר אסור מן התורה בקום ועשה).
1381. כ"מ פ"ג ה"ח (ורצונו היה לבערו, אלא שחכמים אסרוהו, אינו עובר עליו, דלא אמרה תורה בל יראה ובל ימצא אלא כשברשותו היה לבערו ואינו מבערו, אבל אם הוא אנוס לא, וזה אנוס הוא). מ"א ריש ס"ק ב (וכיון דרצונו הי' לבערו אלא שחכמים אסרוהו אינו עובר עליו דאונס הוא). וכן הוא במשנה למלך פ"א ה"ג (כיון דלא אסיר אלא מדרבנן, לא קרינן ביה שבטל העשה, דזה אנוס הוא, שאסרו חכמים את הדבר). והוא המשך למה שנתבאר לעיל "שיש כח ביד החכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, כלומר שאינו עובר מצות התורה בידים אלא הוא יושב ובטל והיא מתבטלת מאליה"; וכיון שכן, אינו עובר.
1382. על הגליון נדפס: כ"מ . ואולי שייך לכאן הציון דלקמן: שו"ת מהר"ם לובלין סוס"י כ (על כן אני נוהג להורות בכל פעם שמזדמן לידי ענין חמץ ביום טוב של פסח, כאשר הוא מצוי ושכיח בקהלות גדולות בכל יום טוב של פסח, אני מורה תמיד שיכפו עליו כלי עד חול המועד, ואז ישרפנו). מ"א ס"ק ב ד"ה כתב הב"ח (כל הפוסקים כתבו לכפות עליו כלי, וכ"כ מור"ם לובלין, שכן מנהגו). אליה זוטא ס"ק ב (זקיני הגאון מה"ר שמעון [אב"ד פראג] ז"ל נהג במעשה כסתימת השו"ע, דאף בלא בטלו לא מתירין, אפילו בחמץ גמור, דהעמידו חכמים את דבריהם בשב ואל תעשה אפילו לעקור דברי תורה. וכן פסק מהר"ם מלובלין סימן כ'). ח"י סוף ס"ק ג (הסכמת רוב האחרונים כמשמעות הפסק בשו"ע, דאין לו שום תקנה אלא בכפיית כלי. וכן נהג מורי ורבי חמי זקיני הגאון זצ"ל [=הנ"ל], וכן מסיק המ"א, מכל מקום היכא דנהג היתר נהוג, ויש להם על מה שיסמכו).
1383. מ"א ס"ק ב ד"ה ובשל"ה (ובשל"ה כתב דיוציא החמץ על ידי עכו"ם). ר"מ לובלין [אפשר דשייך לציון הקודם, וכדלעיל]. של"ה ריש מסכת פסחים (קמא, א) ד"ה ערב (ונראה לע"ד, דזה מיירי בדליכא כאן גוי, אבל בדאיכא גוי, יאמר לגוי שיוציא החמץ). וכדלעיל סי' תמד ס"י (אם הוא מוציאו דרך כרמלית שאין איסורו אלא מדברי סופרים, מותר ליתן לו הרבה בבת אחת ולומר לו בפירוש שיוציאנו, שבמקום מצוה התירו לומר לנכרי לעשות בשבת דבר שאין איסורו אלא מדברי סופרים). והיינו בערב פסח שחל בשבת. ואילו כאן שמיירי בתוך הפסח, היינו דוקא באופן "שישליכנה לנהר או לבית הכסא". וכדלעיל סי' תמד בקונטרס אחרון ס"ק ב (והוצאה בלא ביעור בודאי אינה כלום לאחר זמן איסורו, שאין בידו למכרו וליתנו במתנה ולהפקירו).
1384. של"ה שם (ולא מבעיא אם לא בטלו, דאז עובר בדאורייתא, דמותר על ידי גוי, אלא אפילו בטלו, דאינו אלא מדרבנן).
1385. סעיף יב (דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת, והוא שיהיה ... לצורך מצוה, אומר ישראל לנכרי לעלות באילן בראש השנה כדי להביא משם שופר לתקוע בו). ובקשר לביעור חמץ, הובא גם לעיל סי' תמד ס"ט-י (אחר שגמר מלאכול סעודת שחרית בשבת ... אם נשארו לו פירורין גדולים צריך ליתנם לנכרי ... מוציאו דרך כרמלית שאין איסורו אלא מדברי סופרים ... שבמקום מצוה התירו לומר לנכרי לעשות בשבת דבר שאין איסורו אלא מדברי סופרים, כמו שנתבאר בסי' ש"ז), ושם נסמן. ולקמן סי' תנט ס"כ (ואם הוא יום טוב, שאסור להדיח כלים שאין לו צורך להשתמש בהם עוד בו ביום, ידיחם על ידי נכרי, שההדחה שלא לצורך יום טוב היא שבות, והאמירה לנכרי הוא שבות דשבות, ושבות דשבות לא גזרו במקום מצוה, דהיינו לבער ולהעביר החמץ הדבוק בכלים), וסי' תסו ס"ח (אם נפלו מים על קמח ... ירקד כל הקמח ... ואם הוא יום טוב, שאסור לישראל לרקד כל הקמח ... ירקדנו על ידי נכרי ... אין כאן מלאכה גמורה, אלא שבות מדברי סופרים ... והאמירה לנכרי הוא שבות דשבות, והתירוהו לצורך מצות ביעור חמץ).
1386. ירושלמי שבת פ"ז ה"ב מט, סע"א (רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה). אור זרוע סי' נט (ירושלמי רק והפריחתו הרוח חייב משום זורה). מהרי"ל הל' שבת אות כו, ע' רטז (אמר מהר"י סג"ל שכתוב בספר אור זרוע והרוקק בשבת בתוך הרוח והרוח מפזר את הרוק חייב משום זורה). רמ"א סי' שיט סי"ז (הרוקק ברוח בשבת והרוח מפזר הרוק, חייב משום זורה). מ"א ס"ק ב ד"ה ונ"ל (אבל לזרות לרוח אפשר דהוי מלאכה דאורייתא כמ"ש סוס"י שי"ט).
1387. סעיף כט (הרוקק ברוח והרוח מפזר הרוק חייב משום זורה). וראה לעיל ס"ה (והערה 56).
1388. "אפילו ביום טוב", כדלקמן סי' תקפו סכ"ד (על ידי נכרי מותר לעשות כל דבר שאיסורו אינו אלא מדברי סופרים כגון לעלות באילן ולהביאו מחוץ לתחום וכל כיוצא בזה, אבל אסור לומר לנכרי לעשות מלאכה גמורה בשבילו). וראה גם לעיל סי' שו ס"ה וסי"ב וסכ"ד.
1389. סעיף ז (אם הוא דבר שאם עשהו ישראל אין בו איסור אלא מדברי סופרים, אומר לנכרי ועושהו, שלא גזרו על שבות דשבות במקום מצוה כמ"ש בסי' ש"ז. ואם הוא דבר שאסור לישראל לעשותו מן התורה, כגון לתקן האיזמל או להביאו דרך רשות הרבים גמורה, לא יאמר לנכרי לעשותו. ויש מתירים אמירה לנכרי במקום מצוה אפילו בדבר האסור מן התורה כמ"ש בסי' רע"ו. ואף שאין לסמוך על דבריהם בשאר מצוה כמ"ש שם, מכל מקום במילה שהיא עצמה דוחה שבת יש לסמוך על דבריהם אף לענין מכשיריה, אם אי אפשר למול היום בענין אחר).
1390. סיכום הלכות ביעור חמץ ביום טוב ב' של גלויות, בשביעי של פסח ובאחרון של פסח, שנתבארו כאן, ובקונטרס אחרון ס"ק ב, ולעיל סי' תלה ס"ג, וסי' תמד סי"ט, ולקמן סי' תמח ס"א וס"ג, וסי' תסז סכ"ח: (א) גם אם נתחמץ בסוף אחרון של פסח (תמח, א), או שנתנו לו אז נכרי במתנה, עובר עליו (תמח, ג), ונאסר בהנאה (תמח, א). ואפילו הוא פחות מכזית אסור להשהותו (תסז, כח). ומכל שכן אם בדק ומצא חמץ בביתו באחרון של פסח (תלה, ג), שהרי הי' בביתו בפסח. (ב) מצא חמץ בביתו ביום טוב, נוהגים כדעת האוסרים בכל אופן לבערו, אלא יכפה עליו כלי, ולערב יבערו (תלה, ג. תמו, ה-ו). (ג) מצאו בשביעי של פסח, דינו כמו מצאו בראשון של פסח (תלה, ג. תמו קונטרס אחרון ב). (ד) מצאו ביום טוב שני של גלויות, אם לא נתבטל ויש בו כזית יכול לשרפו (משמעות תמד, יט. תמו, ו). (ה) מצאו באחרון של פסח, אינו עובר עליו מן התורה, ולא ישרפנו, אלא יכפה עליו כלי, ולערב יבערו (תלה, ג. משמעות תמו, ו). (ו) בכל אופן מותר לבערו על ידי נכרי על ידי מלאכה מדברי סופרים, מטעם שבות דשבות במקום מצוה (תמו, ו). וכן יעשה אף בנתחמץ באחרון של פסח (משמעות תסז, כח). (ז) נאסר על ידי טעם משהו והשהה אותו עד אחרון של פסח, יכול להשהותו עד אחר הפסח (תסז, כח), ויהי' מותר באכילה (תמב קונטרס אחרון ט. תמו קונטרס אחרון ב).
1391. ארחות חיים הל' חמץ ומצה סכ"ח (והאי יום טוב דוקא ביום טוב ראשון קאמר, אבל ביום טוב שני שהוא מדרבנן, מותר לטלטלו ולזורקו או לשורפו). שו"ע ס"ב (יש מי שאומר דיום טוב שני דינו כחול המועד לענין זה).
1392. שיירי כנסת הגדולה הגה"ט אות א ד"ה ויראה לי (במוצא חמץ ביום טוב אין לחלק בין ראשון לאחרון, דאם לא ביטל ישרפנו מיד, ואם ביטל, כמו שנוהגין האידנא שהכל מבטלין, יכפה עליו כלי). ח"י סוף ס"ק ה (אכן בלא ביטל, או נתחמץ תוך הפסח דאינו בכלל ביטול ... עכ"פ אפשר לסמוך עליהם ביום טוב שני ... ואפשר דגם הארחות חיים עצמו לא מיירי אלא בלא ביטול. וכן כתב בשיירי כנסת הגדולה).
1393. משא"כ פחות מכזית, דינו כמו יש בו כזית וביטל, ששניהם אינם אסורים אסור אלא מדרבנן (כדלעיל ס"ד, וסי' תמב סכ"ח), ולכן אף ביום טוב שני לא ישרפנו. ולכן סתם לעיל סי' תמד סי"ט (אם אין שם אלא פחות מכזית, שאינו עובר עליו מן התורה אלא מדברי סופרים ... אף על פי שאינו יכול לבטלו ... אם הוא יום טוב או שבת יכפה עליו את הכלי עד הערב כמו שיתבאר בסימן תמ"ו). ולא חילק בין יום טוב ראשון לשני. ומה שנתבאר לקמן סי' תסז סכ"ח (החמץ משהו עצמו אסור להשהותו אפילו ביום שמיני אלא יעשה כמשפט שנתבאר בסימן תמ"ו עיי"ש), היינו באופן שיכול לבערו על ידי נכרי, ולכן אסור להשהותו. ונתבאר בדובר שלום ע' רטו. וכן דינם שוה לענין הולך לדבר הרשות ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, שבשניהם אינו צריך לחזור מיד, כדלעיל סי' תמד סי"ט (די לו בביטול ... אבל אם אין שם אלא פחות מכזית, שאינו עובר עליו מן התורה אלא מדברי סופרים, לא הטריחוהו חכמים לחזור, אף על פי שאינו יכול לבטלו. אלא ילך לדרכו, וכשיחזור לביתו יבערו מיד בבואו).
1394. משא"כ באחרון של פסח, שאינו עובר עליו מן התורה, יכפה עליו כלי עד הערב ולערב יבערנו, וכדלעיל סי' תלה ס"ג (וכשהוא בודק ומחפש אחר החמץ ביום טוב עצמו ... אפילו ביום טוב האחרון של גליות, ומצא חמץ בבדיקתו, לא יגע בו אלא יכפה עליו כלי עד הערב ... ולערב יבערנו, כמו שיתבאר בסי' תמ"ו).
1395. מ"א ס"ק ד (ומכל מקום נכון שלא לשורפו רק יטילנו לים). ח"י שם (עכ"פ אפשר לסמוך עליהם ביום טוב שני, ועל ידי טלטול לים או לרוח או לבית הכסא). וכן הוא לעיל ס"ה (לדעה הא').
1396. ח"י שם (ואם אפשר יעשה על ידי עכו"ם).
1397. ט"ז ביו"ד סי' [ק]כ ס"ק יז (היאך יברך על מה שיטביל העובד כוכבים והישראל אינו עושה כלום). ונתבאר לעיל סי' רסג קונטרס אחרון ס"ק ג ד"ה ואין (וכן משמע במנחות (דף מ"[ב] ע"ב), דקאמר בישראל צריך לברך, משמע אבל לא על ידי נכרי).
1398. מ"א ס"ק ב סד"ה ונ"ל (דהעכו"ם יאמר כשפים הוא עושה, כדאיתא סי' תל"ג ס"ז). והיינו כדלעיל סי' תלג סכ"ב (שכשיראה הנכרי את הישראל שהוא ממשמש בחור לאור הנר יאמר כשפים הוא עושה לי).
1399. ירושלמי פ"ב ה"ב (גגו של עכו"ם שהיה סמוך לגגו של ישראל, ונתגלגל חמץ מגגו של עכו"ם לגגו של ישראל, הרי זה דוחפו בקנה). שו"ת הריב"ש סי' תא (כתב הרב רבי יצחק בן גיאת ז"ל בהלכותיו וז"ל, גג של כותי, שהיה סמוך לגגו של ישראל, ונתגלגל חמץ מגגו של כותי לגגו של ישראל; הרי זה דוחפו בקנה). שו"ע ס"ג (גגו של גוי שהיה סמוך לגגו של ישראל ונתגלגל החמץ מגגו של גוי לגגו של ישראל, הרי זה דוחפו בקנה).
1400. ריב"ש שם (לא התיר לטלטלו להדיא, דלמא אתי למיכל מיניה). תרומת הדשן סי' קלה (משום דלא בדילין מיניה אסור ליגע בו, דילמא אתי למיכל מיניה). ט"ז ס"ק ה (אבל לא יטלטלנו אפילו בחול המועד, דלמא אתי למיכל). ומ"א ס"ק ה (אבל אסור ליגע בו, דחיישינן שמא יאכלנו).
1401. ראה גם לקמן סי' תנ סכ"ה (גזירה שמא ישכח הגדול על איסור חמץ ויסתפק ממנו, שהרי אפילו ליגע בחמץ אסור מחמת גזירה זו כמו שנתבאר בסימן תמ"ו). סי' תריא ס"ט (חמץ שאסור ליגע בו בפסח, לפי שבפסח הוא אוכל שאר דברים חוששין שמא ישכח איסור חמץ בפסח ויאכל גם את זה שנוגע).
1402. גמרא יא, א (הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל קאכיל מיניה), ופרש"י (בתמיה). תרומת הדשן שם (ואם רוצה לבערו לא חיישינן דילמא אתי למיכל מיניה). מ"א שם (אבל בחמץ שלו לא חיישינן לזה, כיון שהוא עצמו מחזיר עליו לשרפו). וראה גם לעיל סי' תלה ס"ב (אבל בשעה שהוא מחפש אחריו, אף אם ימצאנו לא ישכח ויאכלנו, שהרי כל עצמו אינו מחזר אחריו אלא כדי לבערו מן העולם, ואיך ישכח איסורו ויאכלנו). סי' תמד סי"ג (ליגע בו בידיו אסור אפילו חל ערב פסח בימות החול, אלא בשעה שמתעסק בו לבערו מן העולם). לקמן סי' תנא ס"ג (ואין חוששין שמא ישכח ויאכל מהחמץ בשעה שנוגע בו ... מטעם שנתבאר בסי' תל"ה).
1403. ריב"ש שם (אבל בשבת או ביום טוב, שיש בו אסור טלטול מצד אחר, אסור לטלטלו כלל, ואף על ידי שנוי). רמ"א ס"ג (דאסור לטלטלו ביום טוב ושבת).
1404. ט"ז ס"ק ו (על ידי דחיפה בקנה, דהוי כמטלטל מן הצד, ושמיה טלטול).
1405. סעיף יד. וראה גם לעיל סי' תמד סי"ג (משעה ששית ואילך שהוא אסור בהנאה הרי הוא מוקצה כעצים ואבנים, כיון שאינו ראוי לו לכלום, ולפיכך אסור לטלטלו, אפילו על ידי דבר אחר, כגון לדוחפו בקנה). ונתבאר לעיל שם (הערה 75).
1406. ירושלמי שם (אם היתה שבת או יום טוב, רב אמר כופה עליה כלי). ריב"ש שם (אבל כופה עליו כלי, כדי שלא יכשל בו). שו"ע שם (ואם היה בשבת או ביום טוב, כופה עליו כלי). וכדלעיל ריש ס"ה (יכפה עליה כלי עד הערב לכסותה מן העין, שלא ישכח ויאכלנה).
1407. ואם מצא בביתו לאחר הפסח נתבאר לקמן סי' תמח ס"ל.
1408. גמרא דף ז , א (מצה נמי ניזיל בתר בתרא ... קמא קמא אזיל והאי דהאידנא הוא). טור ושו"ע ס"ד (מצא פת בפסח בביתו ואינו יודע אם הוא חמץ או מצה, מותר אפילו באכילה, דאזלינן בתר בתרא).
1409. רש"י שם סד"ה בהר הבית (דמסתמא בדקה זה אור לארבעה עשר והאי דבתרא היא ומצה היא). מ"א ס"ק ו (דהא מסתמא בדקה בי"ד).
1410. מ"א שם (נראה לי דאפילו משתכח בגומא שרי, דהא מסתמא בדקה בי"ד כמ"ש רש"י, ומאן דבדיק בגומא נמי בדק). ח"י ס"ק י (אפילו משתכח בגומא שאינה מכוסה בקשים נמי שרי, דמאן דבדיק בגומא נמי בדיק, כן כתב המ"א).
1411. סעיף א (וחיפוש במחבואות בחורים ובסדקים), וסי"ח (החורים וסדקים שבקרקעית הבית צריכין בדיקה).
1412. תוס' נדה נו, ב ד"ה בגומא (הא דאמר בפ"ק דפסחים (דף ז.) דגומא אינה נבדקת ... התם בחריץ המכוסה בקרשי התיבה, דההיא גומא אינה נבדקת). מ"א שם (אם לא שיש חריץ המכוסה בקרשי התיבה (תוספות שם)).
1413. גמרא שם (אמר רבה בר רב הונא אמר רב הפת שעיפשה ... כיון דעיפושה מרובה איגליא מילתא דודאי חמץ מעליא הוא ... שרבו ימי מצה עילויה). ופרש"י (ראוי להיות מעופש משנכנס הפסח). טור ושו"ע שם (ואם הוא מעופש הרבה, שאי אפשר לו להתעפש כל כך משנכנס הפסח, אז ודאי הוא חמץ).
1414. רש"י שם ד"ה אי הכי (דמסתמא ודאי בדקה והא מצה היא).
1415. גמרא שם (כיון שרבו ימי מצה עילויה, אמרינן כל יומא ויומא נהמא חמימא אפה ושדא עילויה ועפשא טפי). טור ושו"ע שם (ואם עברו מימי הפסח שנוכל לתלות שנתעפש משנכנס הפסח עד עתה, אם אנו נוהגים לאפות בפסח פת חם בכל יום, תולין להקל אפילו הוא מעופש הרבה, שאנו תולים לומר בכל יום אפה פת חם ונתנו עליו, ולפיכך הרבה להתעפש).
1416. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: כבר נתבאר לעיל סי' תמב סכ"ח, דקיי"ל כדעת הפוסקים שאף פחות מכזית חמץ חייבים לבערו מדברי סופרים, ולא סגי בביטול. ולפי דעה זו יש לברך על ביעורו, אף שהוא פחות מכזית וכבר ביטל, כיון שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא מדברי סופרים. אמנם זה פשוט שאנו חוששים גם לדעת הפוסקים, שבפחות מכזית סגי בביטול, ואם כן מספק אין לברך על ביעורו. משא"כ החמץ שלא הי' בכלל ביטול, דעת המ"א שלדברי הכל צריך לבער אפילו פחות מכזית, ואם כן יש לברך על ביעורו. [וכן נפסק כאן בפנים – כמ"א; אמנם בקונטרס אחרון דלעיל סי' תמב ס"ק יח, שהיא כנראה מהדורא בתרא לגבי האמור כאן, מוכיח מדברי הפוסקים שלא כדברי המ"א, אלא שכן הוא אפילו לא הי' בכלל ביטול]. * ועוד מבאר: (א) ככל האמור בפחות מכזית, כן הוא גם בתערובת טעם חמץ ולא ממשו, שאף שיש בזה כמה שיטות, קיי"ל כדעת הפוסקים שיש לו דין חצי שיעור. ומבאר הלכה זו באופן אחר ממה שנתבאר לעיל סי' תמב ס"ז (ויתבאר לקמן הערה 110). (ב) בזה יש עכ"פ מחלוקת הפוסקים, משא"כ באיסור משהו חמץ, שודאי אין בו חיוב ביעור, אלא משום חשש תקלה, שמא ישכח ויאכל, בזה לכל הדעות אין לברך על ביעורו (ויתבאר לקמן הערה 129). (ג) במה דברים אמורים בחמץ ממש, משא"כ חטה בקועה שנמצאה בתבשיל בפסח, יש פוסקים שאינה חמץ גמור, ומספק אין לברך על ביעורה (כנפסק בפנים ס"ד). לכללות קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים ח"י ע' קמב ואילך.
1417. במשנה מה, א (בצק שבסידקי עריבה, אם יש כזית במקום אחד חייב לבער ואם (לא) בטל במיעוטו). ובגמרא שם יש מחלוקת תנאים, ומסיק בגמרא שם ע"ב (אמר ליה אביי ... לא קשיא הא במקום לישה הא שלא במקום לישה). ופירש"י (שלא במקום לישה ... אפילו פחות מכזית לא בטיל ביה). אבל בתוס' שם ע"א ד"ה כאן (פירוש הקונטרס דשלא במקום לישה עובר בפחות מכזית ... ונראה לר"י ... במקום לישה יש להחמיר יותר, שיש לחוש שידבק מאותה עיסה לעיסה אחרת על ידי לישה ... אבל פחות מכזית ושלא במקום לישה אפילו ... מותר).
1418. בגמרא שם מה, ב (אמר עולא לא אמרן אלא בעריבה, אבל בבית חייב לבער, מאי טעמא דזימנין דכניש להו ונפלי גבי הדדי). ופסק הרמב"ם פ"ב הט"ז (היה חצי זית בבית וחצי זית בעליה ... הואיל ואלו החצאי זיתים דבוקים בכתלים או בקרקעות אינו חייב לבער, אלא מבטל בלבו ודיו). ורא"ש פ"ג סי' ב הביא את דברי הרמב"ם וסיים (ולאו דוקא דבוקים אלא אורחא דמילתא נקט). הרי דחצי זית אינו חייב לבער.
1419. פ"ג (יג, ב) ד"ה ל"ש (הנראה יותר מסוגיית הגמרא ... שלא במקום לישה אינו חייב לבער). ומה שהביא הפר"ח ברס"י תסו, משמעות מהר"ן שאף פחות מכזית צריך ביעור. כבר נתבאר לעיל סי' תמב קונטרס אחרון ס"ק יח בהג"ה הא', שאין משם ראי', ושיש לבאר דבריו בשני אופנים.
1420. סוף סי' תמב (ודוקא בעריבה, אבל בבית ... שמתחברין יחד כשמכבדין הבית). ועל פי דברי אביו הרא"ש הנ"ל לא הזכיר "דבוקים". והיינו שפחות מכזית אין צריך לבער (במקום שאין חוששים שיתקבצו יחד לכזית שלם).
1421. ס"ז ד"ה ולענין הלכה (ולענין הלכה שיטת ר"י היא יותר מחוורת בסוגיא, וכתב הרמב"ן שזו היא שיטת הראשונים, וכן דעת הר"ן, וכן עיקר, דכל חצי זית בעלמא אין צריך לבער ... ודלא כפסק המחבר ז"ל).
1422. ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רסח.
1423. "חטה שנמצאת בתרנגולת בפסח אם צריך לשורפה ... דפחות מכזית אין צריך ביעור".
1424. בסוף הסימן.
1425. פ"ג יד, א (והוי יודע שאין דעת רבינו חננאל שהזכרנו, ולא דעת הגאונים, בפירוש השמועה כדברי רש"י ... אלא כך פירשו ראשונים ... פחות מכזית ... במקום לישה עובר, ואם לאו אינו עובר). הרי שאינו עובר על פחות מכזית אלא במקום לישה שיכול להצטרף לכזית.
1426. ס"ק ב (שכתב המרדכי שם פרק קמא [רמז תקלג] חטה שנמצאת בתרנגולת ביום טוב צריך כפיית כלי כדי לשרפה בחול המועד ... נראה להדיא דהמרדכי לא קאי התם רק אדין החטה עצמה לבערה ... דעת גדולי פוסקים דגם פחות מכזית צריך ביעור, ועכ"פ מדרבנן צריך לבערו). ולפום ריהטא נראית כוונתו, שאף הרא"ש (הסובר שפחות מכזית אין צריך ביעור), יודה שעכ"פ מדרבנן צריך לבערו.
1427. פ"ג סי' ב (שני חצאי זיתים חמץ ... בבית חייב לבער, מאי טעמא זימני דמיכנשי ונפלי אהדדי ... בעו במערבא בית ועלייה בית ואכסדרה שתי בתים זה לפנים מזה מהו תיקו. כתב בעל העיטור מבטלן ואין צריך לבער כיון דביטלן הוי דרבנן ואזלינן לקולא ... והרמב"ם ז"ל כתב הואיל ואלו חצאי זיתים דבוקים בכותלים או בקורות או בקרקעות אין חייב לבער, אלא מבטלו בלבו ודיו. ולאו דוקא דבוקים אלא אורחא דמילתא נקט). אמנם לעיל סי' תמב בקונטרס אחרון ס"ק יח, שהיא כנראה מהדורא בתרא לגבי האמור כאן, מבאר את דברי הרא"ש באופן אחר (והשתא אתי שפיר מ"ש הרא"ש, דמ"ש הרמב"ם דבוקין הוא לאו דווקא, אע"ג דהרמב"ם סבירא ליה כחמירתא דפחות מכזית צריך לבער. אלא דסבירא ליה להרא"ש דהיינו דוקא בצק שבעריבה, דחשוב עכ"פ מדרבנן, אבל המושלך לארץ לא חשוב כלל, והוא בכלל פירורין, דאמרינן בפרק קמא דלא חשיבי כלל ובטלי ממילא). אשר לפי זה אין לנו בירור אם דעת הרא"ש היא שאין חיוב לבער פחות מכזית.
1428. ס"ק א (ודוקא בחמץ גמור, אבל חטה שנמצאת בתבשיל דאינה חמץ גמור, נראה לי דלא יברך עליה).
1429. כמבואר בפנים ס"ד (חייב לברך על ביעורה ... כשנתחמצה חימוץ גמור ... חטה הנמצאת בתבשיל ... אינה חמץ גמור ... לא יברך על ביעורה, אע"פ שנתחמצה בתוך הפסח). והיינו (א) שאם אינה חמץ גמור לא יברך, בין נתחמצה בתוך הפסח ובין נתחמצה קודם הפסח. (ב) ואם היא חמץ גמור, ונתחמצה קודם הפסח, שנתבטלה באמירת כל חמירא, לא יברך. (ג) אבל אם נתחמצה תוך הפסח, ולא היתה בכלל ביטול שקודם הפסח, אזי יברך. ועוד יתבאר לקמן בסוף הקונטרס אחרון.
1430. אחרי שהביא מחלוקת הפוסקים, אם צריך לבער פחות מכזית חמץ שאינו דבוק לכותל, כתב: "ופשוט דאפילו פחות מכזית צריך ביטול, ואם לא ביטלם צריכים ביעור". והיינו שבין הא דאמרינן שפחות מכזית חמץ הדבוק לכותל, וכן פחות מכזית הדבוק לכלי, אינו צריך ביעור, ובין זה שיש פוסקים שפחות מכזית בכל אופן אין צריך לבערו, היינו דוקא אם מבטלם, ואם לא ביטלו צריך ביעור. ולכן סתם וכתב כאן, שחטה שהיא חמץ גמור צריך לבער על ביעורה, כיון שבלא ביטול חייבים בביעורה לדברי הכל.
1431. בקונטרס אחרון שם ס"ק יח, שהיא כנראה מהדורא בתרא לגבי האמור כאן, מוכיח מדברי הפוסקים שלא כדברי מ"א אלו, אלא שבין הא דאמרינן שפחות מכזית חמץ הדבוק לכותל, או הדבוק לכלי, אינו צריך ביעור, ובין זה שיש פוסקים שפחות מכזית בכל אופן אין צריך לבערו, כל זה הוא אפילו אם לא ביטל (ודלא כפי שנפסק כאן בפנים ס"ד, ולעיל שם בפנים סכ"ז-ט). ואפשר ששורה זו היא הוספה לאחר זמן, אחרי כתיבת קונטרס אחרון הנ"ל.
1432. עתה בא לבאר דין ביעור תערובת טעם חמץ (ולא ממשו), שהובא לעיל סי' תמב ס"ז (אם אין ממשות החמץ כלום בתוך התערובת אלא טעמו בלבד, כגון תבשיל שנתבשל בכלי אחד עם חמץ וקיבל טעם החמץ ואין בו כלום מממשו ... צריך לבערו מן העולם לגמרי. אבל לא יברך על ביעור זה, כיון שאין צריך לבערו רק משום חשש תקלה שמא יאכל ממנו, אבל הביעור מצד עצמו אין בו מצוה). והטעם שהביעור מצד עצמו אין בו מצוה, ביאר לעיל שם (שהרי נאמר לא יראה לך, וטעם חמץ זה המובלע בתבשיל אינו נראה לך). וכמו לענין הבלוע בדפנות כלים, דלקמן סי' תמז ס"ג (שהחמץ הבלוע בדפנות אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, שהרי אינו מצוי לך, לפיכך מותר להשהותן עד לאחר הפסח). והיינו שרבינו לומד דין טעם הבלוע בתבשיל מדין טעם הבלוע בדפנות הכלי, כמבואר לעיל סי' תמב בקונטרס אחרון ס"ק ו (כיון דעכשיו בשעה שאתה מחייבו לבערו אין ממשות החמץ מצוי בעולם אלא בלוע בכלי, אין צריך לבערו, וכל שכן בטעם הבלוע שאין שם מממשות החמץ כלל שאין צריך לבערו מן התורה). אמנם כאן מבאר טעם נוסף לזה שהביעור מצד עצמו אין בו מצוה, כיון שלדעת רוב הפוסקים אין לוקין על אכילת תבשיל שבלוע בו טעם איסור. ואם כן יש לו דין פחות מכזית המבואר כאן בפנים, שיש פוסקים שאינו צריך ביעור, ולכן אין צריך לברך על ביעורו. ואף שדעת התוס' והטור שעל ידי טעם כעיקר נתהפך ההיתר לאיסור, ואם כן אין לפטרו מחיוב ביעור, לא לפי הטעם הראשון הנ"ל (שהטעם אינו נראה לך), ולא לפי הטעם השני הנ"ל (שיש לו דין פחות מכזית). מכל מקום כיון שלשאר הפוסקים אין בו חיוב ביעור, ספק ברכות להקל. * וכל זה בתערובת טעמו ולא ממשו, משא"כ תערובת ממשו, צריך בודאי לברך על ביעורו (אף שגם בזה יש מחלוקת הפוסקים הנ"ל אם לוקין עליו), מהטעם שנתבאר לעיל שם ס"א (כיון שכל חלקיו הן מונחין בכלי אחד, ומעורבין במין מאכל אחד, הרי הן מצטרפין זה עם זה לשיעור כזית, ואינן בטלין בהתערובת כיון שנרגש בו החמץ. ואם שכח ולא ביערו בערב פסח ונזכר בתוך הפסח, חייב לבערו מן העולם לגמרי, אע"פ שכבר ביטל את החמץ הזה קודם הפסח, ויברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ). סיכום פרטי הלכה זו, ראה לעיל סי' תמב ס"ב (והערה 15).
1433. כדלעיל סי' תמב סכ"ח (שבכל איסורי מאכלות אפילו פחות מכזית אסור מן התורה, שנאמר כל חלב וגו' כל לרבות חצי שיעור), וכמבואר ביומא עד, א (חצי שיעור רבי יוחנן אמר אסור מן התורה).
1434. בדפוס ראשון נפלה תיבה זו לסוף השורה (אחר תיבות צריך ביעור), והוא טה"ד דמוכח.
1435. רש"י חולין צח, ב ד"ה לטעם (והא דילפינן ליה בפסחים (מד, א) מנזיר ומשרת ליתן טעם כעיקר, סבירא להו אמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא הוא). רמב"ם הל' מאכלות אסורות פט"ו ה"ב-ג (חלב הכליות שנפל לתוך הגריסין ונמוח הכל, טועמין את הגריסין ... נמצא בהן טעמו ולא היה בהן ממשו הרי אלו אסורין מדברי סופרים. כיצד ... אם לא היה בתערובת כזית בכל שלש ביצים, אע"פ שיש בהן טעם חלב ואכל כל הקדירה, אינו לוקה אלא מכת מרדות).
1436. לפי מה שנתבאר לעיל, ובפנים ס"ד, שגם לדעת תוס' ורא"ש, אם אינו יכול לבטלו חייב לבערו.
1437. חולין שם ד"ה רבא (ונראה לפרש ... דמשרת אתא לטעם כעיקר ודרשה גמורה היא ולא אסמכתא ... טעם כעיקר נמי לקי).
1438. חולין פ"ז סי' לא (ופירש ר"ת דטעם כעיקר במין בשאינו מינו דאורייתא).
1439. שהובא ברא"ש שם (ורבינו חיים ז"ל פירש ... טעמו וממשו קרי כשיש כזית בכדי אכילת פרס דאז הוי כמו ממשו של איסור ... נעשה כולו איסור, והאוכל ממנו כזית לוקה ... טעמו ולא ממשו היינו היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס, ואף על פי שנתן האיסור טעם בהיתר אין לוקין עליו). והיינו שכבר נתבאר לעיל סי' תמב קונטרס אחרון ס"ק ו, שיש ד' שיטות בפוסקים בדין תערובת: (א) שדינו כטעמו ולא ממשו, שאיסור אכילתו מדברי סופרים. ואם כן אינו צריך ביעור. (ב) שאיסור אכילתו מהתורה, אלא שאין לוקין עליו. (ג) שאם יש בו כזית בכדי אכילת פרס נתהפך ההיתר לאיסור וחייבים על כל כזית ממנו. (ד) שכיון שיש בו טעם איסור נתהפך כולו לאיסור. ונתבאר לעיל שם ס"ק ח, דקיי"ל כדעה ג' הנ"ל, שהיא שיטת רבינו חיים כהן.
1440. ר"ן פ"ג (יג, א) ד"ה הרי (כל חמץ דגן גמור על ידי תערובות שלא נתבטל איכא איסורא דאורייתא, דחצי שיעור מן התורה).
1441. בקונטרס אחרון ס"ק ו וס"ק ח.
1442. ס"ק טו (והוא שיש שם כזית בכדי אכילת פרס). ונתבאר לעיל בקונטרס אחרון שם.
1443. ס"ז (אם אין ממשות החמץ כלום בתוך התערובת אלא טעמו בלבד, כגון תבשיל שנתבשל בכלי אחד עם חמץ וקיבל טעם החמץ ואין בו כלום מממשו, אע"פ שאסור לאכלו מן התורה, אין צריך לבערו מן התורה, שהרי נאמר לא יראה לך, וטעם חמץ זה המובלע בתבשיל אינו נראה לך). וכאן מבאר טעם נוסף לזה שהביעור מצד עצמו אין בו מצוה, כיון שלדעת רוב הפוסקים אין לוקין על אכילת תבשיל שבלוע בו טעם איסור. ואם כן יש לו דין פחות מכזית המבואר כאן בפנים, שיש פוסקים שאינו צריך ביעור, ולכן אין צריך לברך על ביעורו.
1444. "ושכר של שעורין ושל חטין שעושין באשכנז ובצרפת ... דאסור להשהותו בפסח ... איכא הרבה יותר מכזית בכדי אכילת פרס". והיינו כדעת הפוסקים שהובאו ברס"י תמב (הערה 5), שתערובת כזית חמץ ביותר מכדי אכילת פרס אין עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא. ונתבאר לעיל סי' תמב בקונטרס אחרון ס"ק ו, שאפשר גם הרא"ש סובר כדעת הטור ור"ת דלקמן בסמוך. וראה דובר שלום ע' קפד-ו.
1445. "אם יש בו טעם חמץ מחייבים עליו דטעם כעיקר דאורייתא. ומיירי נמי שאין בהם כזית בכדי אכילת פרס, אבל אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס חייבים עליה. ועל כן השכר שעושין באשכנז מחיטין ושעורים חייבים לבערו". וכאמור בב"י שם (כל שיש בו טעם חמץ חייבין עליו, ואפילו פחות טובא מכזית בכדי אכילת פרס). ומה שמוסיף "אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס חייבים עליה", ראה מה שדן בזה בב"י שם, ובהערות ובאורים ח"י ע' קמז. ולעיל סי' תמב (הערה 71).
1446. בסי' תנג (ואם עירב אורז עם אחד מאלו המינים ועשה מהן עיסה אם יש בה טעם דגן יוצאין בה וחייבת בחלה). ונתבאר לעיל סי' תמב קונטרס אחרון ס"ק ו.
1447. ברא"ש חולין שם (ופירש ר"ת דטעם כעיקר במין בשאינו מינו דאורייתא, דכיון שנתן האיסור טעם בהיתר נהפך כולו להיות איסור, ולוקין עליו בכזית כאילו הוה כולו איסור).
1448. בקונטרס אחרון ס"ק ו וס"ק ח (דקיי"ל כרבינו חיים). אלא שמכל מקום, אם עבר עליו הפסח חוששים לדעת הטור, כמבואר בפנים שם ס"ז (ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו ... טוב להחמיר ולאסור אף בהנאה, כדי לחוש לדברי האומרים, שכל תערובת שיש בו טעם חמץ, כשם שאסור מן התורה לאכלו בתוך הפסח כך הוא חייב לבערו מן התורה).
1449. כדלקמן סי' תמז ס"א (החמירו בו חכמים שאוסר תערובתו במשהו, בין באכילה בין בהנאה ... צריך לבער כל התערובות מן העולם מיד). משא"כ אם נתערב קודם הפסח, כדלעיל סי' תמב ס"ד (אם יש בו ששים, שבודאי אין החמץ נותן טעם בששים פעמים כמותו, אם נבלל החמץ בהתערובת יפה יפה שלא נשאר בו חמץ משהו עומד בעינו בתוך התערובת, מותר אפילו לאכול כל התערובת בתוך הפסח). ויש בזה חלוקי דעות, כדלקמן סכ"ב.
1450. והוא כעין החילוק לענין עבר עליו הפסח, שנתבאר לעיל סי' תמב בקונטרס אחרון ס"ק ט (ולא אמרינן דהיכא דלא עבר אדאורייתא ליכא למיקנסיה, אלא בדבר שלא הצריכוהו לבער משום מצות ביעור עצמה אלא משום חשש תקלה שלא יאכלנו, כגון חמץ נוקשה ומשהו חמץ בתוך הפסח וכיוצא באלו. אבל דבר שהצריכוהו לבער משום מצות ביעור בעצמה, כגון פחות מכזית גזירה משום כזית ... כיון שמדברי סופרים אינו בטל, הרי עבר על ביעור דרבנן ובל יראה ובל ימצא דרבנן).
1451. הראב"ד בתמים דעים סי' לג (חטה שנמצאת במאכל או בתבשיל בפסח ... מוכרו לעובד אלילים אפילו בפסח ... אלא שחשו לידי תקלה, הלכך אסור להשהותו). שו"ת חכם צבי סי' פו ד"ה ובמרדכי (וכן מצאתי להראב"ד בס' תמים דעים סי' ל"ג שטעם איסור השהייה הוא משום תקלה). ח"י ס' תמז ס"ק א (דלא עבר על בל יראה ובל ימצא ... היכא דאיכא ששים). ולפום ריהטא מיירי גם כאן בטעמו ולא ממשו (כמו עד כאן). אשר דינו נתבאר לקמן סי' תמז ס"א-ב (החמירו בו חכמים שאוסר תערובתו במשהו ... אם אין ממשות החמץ כלום בתערובת אפילו משהו, יש מתירין למכור לנכרי כל התערובת ... שאסור להשהותו בפסח ... שמא ישכח ויאכלנו ... יש חולקין על כל זה ואומרים, דאפילו אין בתערובת כלום ממשות החמץ אלא שנפלט לשם טעם חמץ משהו אסור למכרו לנכרי, אלא שורפין כל התערובת מיד. וכן נוהגין במדינות אלו). ועל זה מבאר כאן, שגם לפי מנהגינו לשרוף כל התערובת לא יברך על ביעורו. אלא שבזה פשוט שלא יברך, שהרי העיקר הוא כהסוברים שאין צריך לבער, ורק מנהגינו לבער, ואם כן בודאי לא יברך על ביעור זה. ומסתבר יותר שכאן מיירי אפילו בתערובת ממשו, שבזה ודאי צריך לבער, כדלקמן שם (אבל אם יש בתערובות משהו ממשות חמץ, והוא מעורב בו כעין תערובות לח בלח שהן נבללין יפה שאי אפשר להפרידן זה מזה ... צריך לבער כל התערובות מן העולם מיד). ועל זה מבאר כאן שמכל מקום אין צריך לברך על ביעורו. וכן נראה לקמן ס"ק ב (דכל שמן התורה מותר באכילה אינו עובר עליו, ואינו צריך לבערו אלא משום חשש תקלה, ואפילו מדרבנן לא עבר בבל יראה ובל ימצא ... תערובת משהו). והיינו אפילו בתערובת ממשו משהו. וכן נראה לעיל סי' תמב קונטרס אחרון ס"ק ט (בדבר שלא הצריכוהו לבער משום מצות ביעור עצמה, אלא משום חשש תקלה שלא יאכלנו, כגון ... משהו חמץ בתוך הפסח). ולא חילק בין טעמו לבין ממשו. וכ"פ בח"י סי' תמב ס"ק א (מותר לשהותו מדאורייתא, אך מדרבנן מכל מקום אסור לשהותו, דלמא יבא לאכול ממנו בפסח, וצריך לבערו, מכל מקום אם עבר ושהה מותר לאחר הפסח, כיון דלא עבר על בל יראה ובל ימצא ... היכא דאיכא ששים). ומיירי בתערובת ממשו, שמיד אחר זה ממשיך וכותב: "והיכא דליכא שום ממשות חמץ, רק טעם חמץ בלבד".
1452. ראה שו"ע שם סעיף כ (אם רבים הם הנדרסים, אסור להשהותם י"ב חדש, כדי שלא יבא לידי תקלה). וראה לקמן סי' תמז ס"א (שמכל מקום יש הפרש בין חשש תקלה בפסח לחשש תקלה בשאר איסורים).
1453. כדלעיל לעיל סי' תלה ס"ד (אם לא היינו חוששין שיבא לידי מכשול אין בשהייה זו מצד עצמה איסור כלל, ולכך אין לברך על ביעור זה (כמו שהממית עופות שנדרסו, שאסור להשהותן משום חשש תקלה כמו שנתבאר ביורה דעה סי' נ"ז, ואין מברך על ביעורן מביתו)). וש"נ.
1454. פ"ג ה"ו (ומה שכתב כשבודק לאחר הפסח אינו מברך, הם דברי רבינו ראויין אליו, דודאי אין לברך בבדיקה שלאחר הפסח, שהרי בכל אותו זמן הוא אוכל חמץ, ואין הבדיקה אלא כדי להבדיל בין חמץ זה שעבר עליו הפסח לחמץ אחר, ואם כן היאך יברך על ביעור חמץ. אבל בתוך הרגל שהוא מצווה שלא יראה שום חמץ ברשותו ודאי יש לו לברך, ודבר ברור הוא זה).
1455. כסף משנה שם (ולא נהירא דהא שייך לברך על ביעור חמץ זה שהוא מבער. לכך יש לומר ... כיון שאינו עובר עליו אפילו מדרבנן בשהייתו מכאן ואילך היאך יברך על ביעורו). והיינו שאין לברך על ביעור שאין בו מצוה מצד עצמו. מ"א ס"ק ב (לא יברך, כיון שמותר להשהותו, ואף באכילה אינו אסור אלא משום קנסא, ואינו בודק אלא להבדיל בין חמץ זה לחמץ המותר לכן לא יברך (מ"מ וכ"מ)). פרי מגדים (א"א ס"ק ב): "הרכיב דברי המגיד משנה והכסף משנה". ומדברי רבינו כאן נראה שמפרש כן גם בדברי המ"מ.
1456. כמבואר בפנים ס"א (ויברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ, אע"פ שכבר ביטל כל חמצו בליל י"ד, מכל מקום חייב לבערו מדברי סופרים).
1457. ב, א ד"ה אור (והטעם שהחמירו כאן טפי מבשאר איסורי הנאה שלא הצריכו לבערם, משום דחמץ מותר כל השנה ולא נאסר רק בפסח, ולא בדילי מיניה).
1458. כדלעיל סי' תלא ס"ד בטעם הא' (לפי שהביטול וההפקר תלוי במחשבתו של אדם שיפקירנו בלב שלם ויוציאנו מלבו לגמרי, ולפי שאין דעת כל בני אדם שוין ואפשר מי שיקל בדבר ולא יפקירנו בלב שלם ולא יוציאנו מלבו לגמרי, לפיכך גזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום). ונתבאר בהערות שם.
1459. כדלעיל סי' תלה ס"ד (ואף אם כבר ביטל כל חמצו קודם הפסח, שאינו מצווה לבערו מן התורה, מכל מקום כיון שגזרו חכמים שאין ביטול מועיל כלום מטעמים ידועים, הרי חמץ זה כאלו לא נתבטל ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא מדברי סופרים, וגם יש בו מצות תשביתו מדברי סופרים, ולכך מברך וצונו על ביעור חמץ).
1460. שבזה מברך, כמבואר בפנים ס"ד (אע"פ שאין בה כזית חייב לבערו לדברי הכל, גזירה משום כזית שלם שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא מן התורה, ולפיכך חייב לברך על ביעורה).
1461. כדלעיל סי' תמב סכ"ח (מדברי סופרים אפילו פחות מכזית חמץ, שהוא עומד בעינו ואינו מודבק לדבר אחר, חייב לבערו, גזרה משום כזית). והיינו שמן התורה עוברים על בל יראה רק בכזית, ומדרבנן עוברים על בל יראה אף בפחות מכזית.
1462. לענין חמץ נוקשה, בס"ק מו (שהרי לא עבר עליו בבל יראה מן התורה ... שאני התם כיון דזה החמץ צריך ביעור מדאורייתא, וחכמים תקנו שזה לא מקרי ביעור, אם כן הוי ליה כאלו עבר אדאורייתא, דומיא דמי שביטל חמצו ולא ביערו).
1463. והיינו כיון שחכמים אסרוהו באכילה ובהנאה, אבל לא גזרו עליו איסור בל יראה.
1464. סעיף כ (חמץ נוקשה ... חכמים אסרוהו באכילה ובהנאה, והצריכו גם כן לבערו בערב פסח, גזירה שמא ישכח ויאכל ממנה בפסח ... אבל לא יברך מטעם שנתבאר למעלה). סיכום פרטי הלכה זו, ראה לעיל סי' תמב ס"ב (והערה 15).
1465. עתה חוזר לדין ביעור החטה שנמצאת בתרנגולת, שדן בה לעיל (אלא שבינתיים נתבאר כאן דין ביעור תערובת. ועתה חוזר לדין ביעור החטה). ומבאר מה שנפסק בפנים ס"ד (וכן חטה הנמצאת בתבשיל, או שנשרת במים, שאף על פי שנתבקעה אינה חמץ גמור ... לא יברך על ביעורה אע"פ שנתחמצה בתוך הפסח).
1466. היינו שרק על ביעור החטה צריך לברך אם היא חמץ גמור, משא"כ התרנגולת, שנאסרה במשהו, "פשיטא דאין צריך לברך".
1467. הנוסח במ"א ס"ק א: "חטה שנמצאת בתבשיל דאינה חמץ גמור, נראה לי דלא יברך עליה". שהוא לשון נקיבה, משמע דקאי על ביעור החטה, שכיון שאינה חמץ גמור אין לברך עליה.
1468. פ"ב סי' כה (ואפילו אם נתבקעו נראה לי דשרי, דנתבקע לאו חמץ גמור הוא אלא קרוב להחמיץ).
1469. "כתב א"א ז"ל שמותר אפילו היא בקועה, שאפילו נתבקעה אינו חמץ גמור אלא קרוב להחמיץ". שהיא דעה הא' דלקמן שם סל"ה (יש רוצים להקל להתיר כל המצה והעיסה לפי שהחטה שנתבקעה אינה חמץ גמור מיד שנתבקעה אלא היא קרובה להחמיץ).
1470. ד"ה כתב הרשב"א (במקום הפסד מרובה או שעת הדחק כדאי הוא הרא"ש לסמוך עליו). וראה שו"ע שם סי"א (וראוי לחוש לדבריו אם לא במקום הפסד מרובה או בשעת הדחק).
1471. ראה לקמן שם סוף סל"ו (ולענין הלכה יש להחמיר כסברא האחרונה, וכן נוהגין, ומכל מקום בהפסד מרובה או שעת הדחק יש לסמוך על סברא השנייה).
1472. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: (א) בפנים ס"ה נתבאר, שחכמים העמידו דבריהם במקום שב ואל תעשה, שלא לבער החמץ ביום טוב על ידי טלטול מוקצה. וכיון שהחכמים מונעים אותו הרי הוא אנוס ואינו עובר. אשר טעם זה מקורו בכ"מ (פ"ג ה"ח), והובא במ"א (ריש ס"ק ב). אמנם אחר כך הוסיף במ"א עוד טעם, שכיון שדעתו לבער הוי לאו הניתק לעשה, ואינו עובר. טעם זה השני לא הועתק כאן בפנים, כי אינו שייך בשביעי של פסח. ובדברי הפוסקים נראה שגם בשביעי של פסח כופה עליו כלי. לכן הוצרך לטעם הא', שמועיל גם בשביעי של פסח. ובכל אופן דעת הרמב"ם שאינו לאו הניתק לעשה, כי אין אומרים כן בב' לאוין ועשה אחד. (ב) ויתירה מזו נתבאר במ"א שם, שגם בתרנגולת שנמצאת בה חטה, יש לבערה בשביעי של פסח. וחלקו עליו הפוסקים. והרי גם לדעתו שביעור חמץ הוא לאו הניתק לעשה, מכל מקום תערובת משהו אין בו אלא חשש תקלה, ובזה אין הפרש בין ז' של פסח ליום א'. (ג) גם הח"י (ס"ק ו) סובר כהמ"א, שבשביעי של פסח צריך לבער, אבל לאו מטעמיה, אלא מטעם רוצה בקיומו, שהרי אחר הפסח יאכלנו. אמנם אנן קיי"ל שאיסור רוצה בקיומו אינו חל בחמץ בפסח. וגם לדעתו שיש בחמץ איסור רוצה בקיומו, מכל מקום גם ביין נסך לא נאסר רוצה בקיומו אלא בעיניה, ולא בדבר הבלוע. ומחמת כל הנ"ל לא נעתקה בפנים סברה זו, שבשביעי של פסח יצטרך לשרוף החמץ הנמצא, או התרנגול שנמצא בה חטה. (ומכל מקום לא נתפרש הדבר לאיסור, אלא נפסק (תסז, כז-ח) שלדעת המתירים למכור התבשיל לנכרי, אפשר ליתנו לנכרי ביום טוב, ובאחרון של פסח יכול להשהותו). (ד) זה שהח"י כתב כאן, שגם בטעם הבלוע אסרינן מטעם רוצה בקיומו, אזיל לשיטתו ממה שאסר גם את ההשתמשות בכלי חמץ מטעם רוצה בקיומו. אמנם גם לדעתו מוקשים דבריו מכל צד. ולכן לא קיי"ל כדבריו בזה, אלא כדעת הפוסקים המתירים את ההשתמשות באופן עראי בכלי חמץ, כדלקמן סי' תמז ס"ג. קונטרס אחרון שם ס"ק ג. סי' תנ סי"ג. סי' תנא ס"ב. לכללות קונטרס אחרון זה, ראה הערות וביאורים ח"י ע' קנד ואילך.
1473. ס"ק ב (והטעם נראה לי כמ"ש התוס' דף כ"ט, שהמשהה חמצו ודעתו לבערו אינו עובר באותו שהיה וכו', וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה, ולכן אינו עובר כשמבערו לבסוף. וכ"כ דף צ"ה). והוא כמבואר בתוס' בפסחים כט, ב ד"ה רב אשי (שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהייה ... משום דלא יראה ניתק לעשה, ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף). צה, א ד"ה בפרטיה (דלא יראה הוי ניתן לעשה). ולא קיי"ל כאן, אלא כמבואר בפנים סעיף זה, ולעיל סי' תלא ס"א, שעובר על כל רגע שאינו מבער. ונתבאר בהערות שם. והטעם שאינו חשוב לאו הניתק לעשה, יתבאר בסמוך.
1474. מהתורה. ולא אסרו חכמים חמץ שעבר עליו הפסח, אלא מטעם קנס, כדלקמן סי' תמח ס"א (שקנסוהו חכמים לבעל החמץ על שעבר עליו בבל יראה ובל ימצא).
1475. "ואף שעתה לאחר הפסח הוא משביתו, אין זה מוציאו מידי מלקות של לא יראה לך חמץ שהוא בפסח דוקא, ומה יתן ומה יוסיף מעשה השרפה וההשבתה שהוא עושה אחר הפסח, בזמן שהוא מותר אפילו באכילת חמץ, אין דרך זו מביאתו לידי קיום העשה של ההשבתה".
1476. הובא גם לעיל סי' תלג בקונטרס אחרון ס"ק ג (דמיד שימצאנו אם ישהה מעט קודם שיבערנו עובר עליו מן התורה, לדעת הרמב"ם ורוב המפרשים, כמ"ש הפרי חדש סימן תל"א, וכמו שיתבאר בסימן תמ"ו).
1477. הלכה ד (כל לא תעשה שבתורה שאין בהן לא כרת ולא מיתת בית דין שלוקין עליהן קס"ח, ואלו הן).
1478. אות קטו-קיח (קטו – המעולל כרמו ולא נתנה לעני. קטז – המלקט לקט ולא נתנו לעני. קיז – פרט כרמו ולא נתנו לעני. קיח – הלוקח עומר השכחה ולא נתנו לעני).
1479. אות קיט (הלוקח אם על בנים ולא שלח האם).
1480. אות צט (המקיים חמץ ברשותו וכגון שחימץ עיסתו).
1481. וכמו שביאר בהל' חמץ ומצה פ"א ה"ג (אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא אם כן קנה חמץ בפסח או חימצו, כדי שיעשה בו מעשה).
1482. הל' חמץ ומצה ה"ג (וסמך רבינו על התוספתא דקתני המשייר חמץ בפסח והמקיים בכלאים אינו לוקה, ומשמע דהיינו טעמא דהמשייר חמץ לית ביה מעשה דומיא דהמקיים בכלאים).
1483. הלכה ג (מ"ש בפ"ד עובר משום בל יראה ובל ימצא, לאו למימרא דבכל אחד מהנזכרים לעיל עובר בשניהם, אלא היכא דשייכי תרוייהו עובר בשניהם, דכל היכא דעבר על לא יראה עבר נמי על לא ימצא, אבל בטמון לא עבר אלא על לא ימצא). וכיון שכאן מיירי ב"מצא חתיכת חמץ בביתו", אם כן "עובר בשניהם".
1484. ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל מג.
1485. ד, ב (הוי להו תרי לאוי וחד עשה, ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי).
1486. על התוס' ב, א ד"ה וסופג (ולמאי דאמרינן בפ"ק דתמורה ... דהוי ליה תרי לאוי וחד עשה ... לא לקי אלא חדא זימנא).
1487. ס"ק ב ד"ה והב"ח (ואם נמצא חטה בתבשיל בז' של פסח יבערנו מיד ... כתבתי בשם התוספות דהמשהה כדי לבערו אינו עובר עליו, אבל הכא משהה אותו כדי לקיימו, דהא לא יבערנו אחר כך, לכן יבערנו בז' על ידי עכו"ם). נראה אם כן, שלדעתו כל המחלוקת שלפנינו היא דוקא אם נמצא ביום א' של פסח, או בשבת חול המועד, משא"כ אם נמצא בשביעי של פסח יבערנו מיד (אלא שכיון שהתבשיל אינו חמץ גמור, ולא נאסר אלא על ידי טעם חמץ משהו, לכן לא יבערנו בעצמו אלא על ידי עכו"ם). אבל לא נראה כן מהפוסקים שסתמו וכתבו שלא יבערנה ביום טוב. וכן נפסק לעיל סי' תלה ס"ג (וכשהוא בודק ומחפש אחר החמץ ביום טוב עצמו, בין ביום טוב הראשון בין ביום טוב האחרון, אפילו ביום טוב האחרון של גליות, ומצא חמץ בבדיקתו, לא יגע בו אלא יכפה עליו כלי עד הערב ... ולערב יבערנו).
1488. אף אם היינו מקבלים את דבריו, דהוי לאו הניתק לעשה, ולכן אם מצא חמץ בשביעי של פסח צריך לבערו ביום טוב. מכל מקום תמוהין דבריו שכתב כן לענין תרנגולת שנמצאה בה חטה, שהרי אין בזה איסור בל יראה ובל ימצא, ואינו צריך לבערה אלא משום חשש תקלה, ובזה אין הפרש בין יום טוב ראשון לבין שביעי של פסח.
1489. ס"ק א (חמץ נוקשה אסור להשהותו, אלא שאם השהא אותו אין אסור בהנאה, כיון שלא עבר עליו בבל יראה). וכן נפסק לעיל סי' תמב ס"כ (חמץ נוקשה ... אם עבר עליו הפסח ולא ביערו הרי הוא מותר בהנאה דכיון שלא עבר עליו על איסור של תורה לא קנסוהו חכמים). וכן לגבי תערובת טעמו ולא ממשו, נתבאר לעיל סי' תמב ס"ז (ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו, הרי הוא מותר בהנאה, דכיון שלא עבר על איסור של תורה במה שהשהה אותו עד לאחר הפסח, לא קנסוהו חכמים לאסרו בהנאה).
1490. ס"ק מו (חמץ נוקשה אפילו בעיניה אינו אסור בהנאה, שהרי לא עבר עליו בבל יראה מן התורה וליכא למקנסי' ... שאני התם כיון דזה החמץ צריך ביעור מדאורייתא, וחכמים תקנו שזה לא מקרי ביעור, אם כן הוה ליה כאלו עבר אדאורייתא, דומיא דמי שביטל חמצו ולא ביערו דאסור אחר הפסח).
1491. ששניהם לא נאסרו אלא מדרבנן, ואין צריך לבערם בפסח אלא משום חשש תקלה, וכדלעיל ס"ק א (אם אין בתערובת טעם חמץ, אע"פ שנתערב בפסח דחייב לבערו מדרבנן ... שאין מצוה בביעור זה מצד עצמו אלא משום חשש תקלה), וכן הוא לעיל סי' תמב קונטרס אחרון ס"ק ט (בדבר שלא הצריכוהו לבער משום מצות ביעור עצמה, אלא משום חשש תקלה שלא יאכלנו, כגון חמץ נוקשה ומשהו חמץ בתוך הפסח).
1492. עצם ההלכה, שחמץ נוקשה אין איסורן אלא משום חשש תקלה, ולכן אין לקנסו אם עבר עליו הפסח – כבר הובא לעיל ממ"א רס"י תמב. ומה שהובא שכן הוא גם לענין תערובת משהו, נתבאר בשו"ע סי' תמז סי"א (חמץ ... שנתערב בפסח ועבר עליו כל הפסח ... בטל בששים), ובמ"א שם ס"ק מג (פירוש שנתערב בפסח בס', ועבר ושהה אפילו במזיד, שרי, דהא לא עבר מן התורה). וכן נתפרש בתמים דעים להראב"ד סי' לג (וחטה שנמצא במאכל או בתבשיל בפסח ונתבקעה ... משהה אותו ואוכלו אחר הפסח, אלא שחשו לידי תקלה, הלכך אסור לשהותו, ואם עבר ושהה מותר). ומ"ש כאן "דדמיין להדדי לפי דעת המ"א, כמבואר בהדיא בדבריו בסי' תמ"ב), ראה הערות וביאורים ח"י ע' קנט.
1493. בכמה מקומות מציין רבינו לקונטרס אחרון בסי' תמז, שלא הגיע לידינו.
1494. ומסיק שם (העולה מכל מה שכתבנו שהמוצא חטה בתרנגולת בשביעי של פסח כופה עליהן את הכלי עד מוצאי יום טוב, ואז שורף החטה ואוכל התרנגולת, כיון דאנן קיי"ל בכל חמץ שנמצא בפסח ביום טוב כופה עליו את הכלי כפשטא דתלמודא. ודלא כמו שנדחקו האחרונים ז"ל להחמיר ולשורפה על ידי נכרי ... ומ"ש הב"ח שאם ישהנו עד שנכנס יום האחרון יהיה מותר להשהותו, ונמצא שהאיסור חוזר להתירו ע"כ, לא ידענא מה בכך שהאיסור חוזר להתירו, והיכן מצינו שיהא זה אסור ... ומ"ש בספר מגן אברהם וז"ל ונראה לי טעם אחר, דהא כתבתי בשם התוס' דהמשהא את החמץ כדי לבערו אינו עובר עליו, אבל הכא משהא אותו כדי לקיימו עכ"ל. אין זה כלום, שכבר הוכחנו דאין כאן ב"י וב"י כלל, ואפילו בחול המועד אין בו משום בל יראה ובל ימצא, אלא שנהגו לשורפו בחול המועד משום תקלה, ובז' של פסח מותר לכפות עליו את הכלי). וכעין זה כתב באליה רבה ס"ק ג (שוב נדפס מג"א וראיתי שהקשה נמי על ב"ח, וכתב טעם אחר דהא המשהא כדי לבערו אינו עובר, אבל בשביעי דאין עושה כדי לבערו עובר עליו, ולכך פסק שיבערנו בשביעי על ידי כותי ... ולא נהירא דבמשהו ודאי אינו עובר, אלא הא דנוהגין לשרפו שלא לבא לידי תקלה, וכיון דמוקצה הוא אין לעשות כן).
1495. ס"ק ב (כתב הב"ח חטה שנמצאת בתבשיל בשביעי של פסח ישליכנו לנהר, דאם ישהנו עד יום אחרון הרי הוא מותר ונמצא איסור חוזר להתירו ע"כ. והקשיתי לזקיני הגאון ז"ל הא מוקצה הוא. ומה בכך שיחזור להיתרו ... והשיב לי שגם הוא אינו נוהג לפסוק כוותיה בזה). ובאליה רבה ס"ק ג חלק על המ"א מטעם האמור בחכם צבי שם.
1496. סוס"י תמו (פסק ... ותבשיל שנמצא בו חיטה בשבת או ביום טוב ישהנו עד חולו של מועד, ואינו מבערו אפילו ביום טוב שני. וחטה שנמצאת בתבשיל בשביעי של פסח ... ישליכנו לנהר ועל ידי פירור, מאי דאפשר, דאם ישהנו עד שנכנס יום האחרון הרי הוא מותר, ונמצא שהאיסור חוזר להיתרו).
1497. כמובא לעיל מהחכם צבי (שהמוצא חטה בתרנגולת בשביעי של פסח כופה עליהן את הכלי עד מוצאי יום טוב, ואז שורף החטה, ואוכל התרנגולת). וראה לקמן סי' תסז סכ"ז (ואם הוא שבת או יום טוב יוכל ליתנו לנכרי במתנה, לדברי המתירין למוכרו בחולו של מועד). וכיון שמנהגינו כדעת האוסרים, או כשאין שם נכרי, אזי כופה עליהן את הכלי עד מוצאי יום טוב, ואז יאכל התרנגולת, וישרוף החטה. סיכום פרטי הלכה זו בפנים ס"ה-ו (והערה 30).
1498. שבב"ח ומ"א, לשרוף התרנגולת בשביעי של פסח. וכן נתפרש לעיל סי' תלה ס"ג (וכשהוא בודק ומחפש אחר החמץ ביום טוב עצמו, בין ביום טוב הראשון בין ביום טוב האחרון ... ומצא חמץ בבדיקתו ... יכפה עליו כלי עד הערב). והיינו בשביעי של פסח, כמבואר בהערות לעיל שם.
1499. עירובין ק, א. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל מד.
1500. סוס"י תמו (דאם ישהנו עד שנכנס יום האחרון הרי הוא מותר, ונמצא שהאיסור חוזר להיתרו).
1501. ס"ק ב (נראה לי שהוא סברא רחוקה, שיעשה איסור ויבערו ביום טוב, משום שלא יחזור להתירו".
1502. סי' פו (לא ידענא מה בכך שהאיסור חוזר להתירו, והיכן מצינו שיהא זה אסור).
1503. ס"ק ב (ומה בכך שיחזור להיתרו הא דינא הכי בסי' תמז סי"א). והיינו מ"ש בשו"ע שם (חמץ ... שנתערב בפסח ועבר עליו כל הפסח ... בטל בששים).
1504. שיבערנו בשביעי של פסח על ידי נכרי, שאם יקיימו אחר הפסח לא יקיים את חובת הביעור שבו.
1505. סי' תמב ס"ק א (מדרבנן מכל מקום אסור להשהותו, דלמא יבא לאכול ממנו בפסח, וצריך לבערו, מכל מקום אם עבר ושהה מותר לאחר הפסח, כיון דלא עבר על בל יראה ובל ימצא ... היכא דאיכא ששים ... דינא הכי).
1506. ס"ק ו (ולי נראה טעם הדבר פשוט כיון שחוזר להיתרו ... אם כן הוי כרוצה בקיומו של איסור ביום הז', דאסור לגבי חמץ כמבואר לקמן סוס"י תנ). והכוונה למה שנתבאר בטור סוס"י תנ (אסור להשכיר כלים לגוי בפסח שיבשל בהם חמץ, מפני שרוצה בקיומו של איסור על ידי דבר אחר, שלא יבקע הכלי). והיינו שהסכים לדעת הב"ח והמ"א הנ"ל, שתבשיל שמצא בו חטה בשביעי של פסח צריך לבערו. אבל לא מטעמייהו אלא מטעם נוסף שכתב הוא. ועל זה מבאר (כאן, ולקמן סי' תנ סי"ב) שני פרטים: (א) קיי"ל שאיסור רוצה בקיומו אינו חל בחמץ בפסח. ומה שאסר הטור "מפני שרוצה בקיומו של איסור ... שלא יבקע הכלי", פירש המ"א שם ס"ק יא (ונראה לי דהכי פירושו, שהוא רוצה שישאר ויתקיים החמץ בתוכו, שאם יטול החמץ מהקדירה בעודנו על גבי האור יבקע הכלי אצל האור, ואם כן נהנה מחמץ). וכן נפסק לקמן שם סי"ב (לפי שאם יבשל בו חמץ בפסח יגיע להישראל הנאה מהחמץ. שהרי אם הנכרי היה מערה מן הכלי את החמץ שמתבשל בתוכו על גבי האור, והיה הכלי נשאר ריקן על גבי האור, היה הכלי מתבקע מחמת האור, ועכשיו שהחמץ מתבשל בתוכו על גבי האור אין הכלי מתבקע, נמצא שמגיע לישראל קצת הנאה מהחמץ בפסח). והיינו כיון שחמץ אסור בהנאה אף אם החמץ הוא של הנכרי, כדלעיל סי' תמג ס"ג (ואפילו חמצו של נכרי אסור בהנאה). והטעם שאינו מפרש דברי הטור כפשוטו (שגם בחמץ יש איסור רוצה בקיומו), נתבאר כאן בסוף הקונטרס אחרון (קשה לחלק בין זה לדורון שבסי' תמ"ח. עיין במה שכתבתי סוס"י ת"נ). ויתבאר בהערות לקמן שם. (ב) גם לדעתו שיש בחמץ איסור רוצה בקיומו, מכל מקום גם ביין נסך לא נאסר רוצה בקיומו, אלא בעיניה, ולא בדבר הבלוע.
1507. "ולמ"ד רוצה בקיומו על ידי דבר אחר אסור, מאי שנא קנקנים דשרו. אמר לך התם ליתיה לאיסוריה בעיניה הכא איתיה לאיסוריה בעיניה".
1508. סד"ה והא (מכאן פסק ר"ת דקדירות הבלועות מבשר בחלב על ידי שנתבשל בהם, שמותר להשים בתוכן דבר יבש כגון תבואה, וכן קדירות האסורות משום חמץ בפסח מותר לתת לתוכן דבר יבש).
1509. לענין זה (וראה לקמן סי' תמז ס"ב-ג, שעכ"פ יש הפרש בינם לענין מכירה לנכרי חוץ מדמי איסור שבו).
1510. כמובא לעיל מטור שם (אסור להשכיר כלים לגוי בפסח שיבשל בהם חמץ, מפני שרוצה בקיומו של איסור על ידי דבר אחר, שלא יבקע הכלי). ואפילו אם נפרש כפשוטו, שטעם האיסור הוא מפני שרוצה בקיומו. מכל מקום התם החמץ שהנכרי מבשל בפסח בכלים אלו הוא בעין. משא"כ כאן מיירי בבלוע בלבד. אבל למעשה קיי"ל שאין הפירוש שם כפשוטו, אלא מטעם הנאה מאסורי הנאה (כדלעיל הערה 184, ולקמן הערה 218).
1511. כנראה כתב רבינו "במ"ש שם", והכוונה "במה שכתבתי שם" (ראה לקמן בסוף הקונטרס אחרון, ובהערה 219). והכוונה למ"ש שם סי"ב טעם האיסור (כביאור המ"א שם בדברי הטור), שעי"ז נהנה הישראל מהחמץ של הנכרי (ולא מטעם רוצה בקיומו). שלפי זה אין איסור רוצה בקיומו אפילו בחמץ בעין.
1512. זה שהח"י כתב כאן, שגם בטעם הבלוע אסרינן מטעם רוצה בקיומו, אזיל לשיטתו ממה שאסר גם את ההשתמשות בכלי חמץ מטעם רוצה בקיומו. וביאר, שאף שנתפרש בש"ס ופוסקים להתיר ההשתמשות בכלי סתם יינם, מכל מקום חמץ בפסח גרע שאוסר בהנאה במשהו.
1513. "אסור להשכיר כלי לגוי בפסח ... כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה, אסור להשכירו לכתחלה". ובמנחת יעקב שם פסק כהטור, מטעם שכלי חמץ חמור יותר מכלי סתם יינם (דשאני חמץ בפסח דחמיר, דאפילו משהו אסור בהנאה ... נאסר מטעם דרוצה בקיומו. משא"כ בשר וחלב, וכן סתם יינם, דאינו אסור בהנאה במשהו, על כן תפס הטור עיקר כגרסא הש"ס דפרק אין מעמידין, דהיכא דליתא לאיסורא בעינא ואין נהנה מגוף האיסור דמותר להשתמש בכלים ... אף דתוס' פרק אין מעמידין ומרדכי שם כתבו ההיתר זה גם בחמץ בפסח כמו בבשר וחלב, היינו משום דאינהו סברי כהפוסקים דמשהו אינו אסור בהנאה. אבל לפי דעת הטור שפסק כדעת הרי"ף והרא"ש, על כן פסק בסי' ת"ן, וכן בשו"ע שם, לאסור להשכיר כלים לעובד כוכבים). והיינו שאף שלענין סתם יינם התירו בגמרא ע"ז לב, א (ולמאן דאמר רוצה בקיומו על ידי דבר אחר אסור, מאי שנא קנקנים דשרו. אמר לך התם ליתיה לאיסוריה בעיניה). ולענין כלי בשר בחלב התירו בטוש"ע יו"ד סי' צח (בלועה מבשר בחלב ... מותר לתת לתוכה פירות או צונן, כיון שאינו נהנה מגוף האיסור). מכל מקום לענין כלי חמץ אסר הטור, מטעם שלדעת הטור כלי חמץ חמור יותר מכלי סתם יינם, שהחמץ אוסר בהנאה במשהו.
1514. ע"ז לב, א סד"ה והא (פסק ר"ת דקדירות הבלועות מבשר בחלב על ידי שנתבשל בהם, שמותר להשים בתוכן דבר יבש כגון תבואה, וכן קדירות האסורות משום חמץ בפסח).
1515. שם רמז תקס (מחממין לנו חמין ביורות אסורות בפסח, ורוחצין בהן וכל צרכי הנאה, אנו נהנין מכלים ישנים בפסח).
1516. ולכן סוברים הם שדין כלי חמץ כדין כלי סתם יינם שמותר להשתמש בהם.
1517. עפ"י יבמות כד, ב (אמר רב ששת אמינא כי ניים ושכיב רב אמר להאי שמעתתא).
1518. אעפ"י שבזמן הזה סתם יינם אינו אוסר במשהו, כמבואר בתוס' ע"ז עג, א ד"ה יין (אומר ר"י דאפילו אם נפשך לומר דסתם יינם במשהו, אפילו הכי הוי סתם יינם בזמן הזה בששים, ודוקא בימי התנאים והאמוראים שהיו בקיאים העובדי כוכבים בטיב עבודת כוכבים, דאז שייכא ניסוך, החמירו בסתם יינם לאוסרו כמו יין נסך ממש). רמ"א יו"ד סי' קלד ס"ב (ויש אומרים דכל סתם יינם בזמן הזה בטל בששים, וכן נוהגין להקל). ואעפ"י שבזמן הזה סתם יינם אינו אסור בהנאה, כמבואר בתוס' ע"ז נז, ב ד"ה לאפוקי (כתוב בתשובת הגאונים כי בזמן הזה אין איסור הנאה במגע עובד כוכבים ביין, כי עובדי כוכבים של עכשיו אין רגילין לנסך לעבודת כוכבים, וחשובין כאין יודעין בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה). רמ"א סי' קכד ס"א (ובזמן הזה, שאינו שכיח שהאומות מנסכים לעבודת כוכבים, יש אומרים דמגע עובדי כוכבים ביין שלנו אינו אוסר בהנאה, רק בשתייה. וכן סתם יין שלהם, אינו אסור ליהנות ממנו). היינו דוקא בזמן הזה, משא"כ מדינא דגמרא קיי"ל, שגם סתם יינן אוסר בהנאה ובמשהו.
1519. להשתמש בקנקנים שלהם, כמובא לעיל מהגמרא. ולמה יגרעו קדרות חמץ בפסח.
1520. ואם כוונתו לומר, שעכ"פ לענין מכירה לנכרי חוץ מדמי איסור, קיי"ל שחמץ הבלוע בכלי גרע מסתם יינם הבלוע בכלי. ומה שכתב שסתם יינם אינו אוסר בהנאה במשהו, פירושו, שהוא יכול למכרו לנכרי חוץ מדמי איסור, משא"כ חמץ אוסר בהנאה במשהו, שאינו יכול למכרו לנכרי חוץ מדמי איסור. וכיון שאסור למכור כלי החמץ לנכרי לכן אסור גם להשתמש בהם בפסח.
1521. במשנה ע"ז עד, א (יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה, רשב"ג אומר ימכר כולו לעובד כוכבים חוץ מדמי יין נסך שבו). וגמרא שם (אמר רב נחמן הלכה למעשה, יין נסך יין ביין אסור, חבית בחבית מותר, סתם יין אפילו יין ביין מותר). משא"כ בחמץ בפסח דאורייתא, קיי"ל שמדמינן ליה ליין נסך, ואסור למכרו לנכרי, כדלקמן סי' תמז ס"א (אסור למכור לנכרי כל התערובות אפילו חוץ מדמי איסור שבו, דהיינו שלא יטול ממנו דמים רק מה שהתערובת היה שוה קודם שנתערב החמץ בתוכו ... כל שהאיסור מעורב בהיתר כעין תערובות לח בלח שאי אפשר להפרידן זה מזה, לא התירו חכמים לעשות כן, אלא צריך לבער כל התערובות מן העולם מיד). ולעיל סי' תמב בקונטרס אחרון ס"ק ב (קיי"ל ... שכל שגוף איסור דאורייתא מעורב בו לא מהני תקנה זו, דמדמינן ליין נסך ודאי שנתערב יין ביין).
1522. ע"ז לג, ב (רבינא שרא ליה לרב חייא בריה דרב יצחק למירמא ביה שכרא ... רב יצחק בר ביסנא הוה ליה הנהו מאני דפקוסנא מלינהו מיא). טור ושו"ע יו"ד סי' קלז ס"ד (כלים האסורים מחמת יין של עובד כוכבים, מותר ליתן לתוכם בין מים בין שכר בין שאר משקים, ובלבד שידיח בתחלה לחלוחי היין שעל פני הכלים).
1523. כדאמרינן בע"ז עד, א (אמר רב נחמן הלכה למעשה, יין נסך, יין ביין אסור). וכיון שהתירו להשתמש בכלי יין נסך (אף שאסור למכור תערובת יין נסך חוץ מדמי איסור), בודאי יש להתיר להשתמש אף בקדרות של חמץ.
1524. ואם כוונתו לומר שמכירת כלי חמץ חמור אף מכלי יין נסך, שהרי יין נסך מותר למכור חוץ מדמי איסור באינו מינו, כמבואר ברמ"א יו"ד סי' קלד ס"ה (ואם אין במים כשיעור הזה [ששה חלקים כנגד היין], מוכר הכל לעובד כוכבים חוץ מדמי יין נסך שבו). ואילו בחמץ בפסח אנו מחמירין לשרוף התרנגולת שנמצא בה חטה (כדלקמן סי' תמז ס"ב, וסי' תסז סכ"ו). יוצא אם כן שהחמץ חמור יותר מיין נסך. וכמו כן נאמר שאסור למכור כלי החמץ לנכרי בפסח. ולכן אסור להשתמש בכלים אלו בפסח. גם זה אי אפשר לומר. שהרי מה שאסרו למכור תערובת חמץ, הוא דוקא בתבשיל, שגוזרים תערובת אינו מינו אטו מינו. משא"כ בבלוע בכלי, דליכא למיגזר אטו מינו, בודאי מותר למכרו לנכרי. ואם כן עדיין בודאי מותר להשתמש בו בפסח.
1525. מה שכתב בסוס"י תנ (אסור להשכיר כלי לגוי בפסח ... כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה, אסור להשכירו לכתחלה), והח"י בא לפרש דבריו ולפסוק כדבריו, כמובא לעיל (הערה 191).
1526. קונטרס אחרון ס"ק ג (ואף דבשאר איסורי הנאה מועלת בה תקנה זו [מכירה חוץ מדמי איסור] גם בלח בלח, אם נתערב בשאינו מינו, כגון יין נסך במים. ואנו מחמירין לשרוף התרנגולת שנמצא בה חטה. היינו ... גזירה משום במינו ... משא"כ ביין נסך דלא גזרינן).
1527. וההוכחה שמותר למכור כלי חמץ בפסח, ומותר גם להשתמש בכלי חמץ בפסח, היא מזה דקיי"ל שמותר להשהותו.
1528. סי' קיג. וכדלעיל סי' תמב סכ"ד (כל דבר שמותר לקיימו מותר להנות ממנו בפסח, כגון למוכרו לנכרי, או שאר מיני הנאות).
1529. כמבואר בפוסקים, ונפסק לקמן סי' תמז ס"ג (כלים שנתבשל בהן חמץ בפסח ... מותר להשהותן עד לאחר הפסח), וסי' תנא ס"א (כל הכלים שאינו רוצה להכשירן לפסח על ידי הגעלה או ליבון ... אם הוא רוצה להשהותן עד לאחר הפסח צריך לשפשפן).
1530. כדלקמן סי' תמז ס"ג (וכן מותר למכרן אפילו בתוך הפסח). וכן מותר להשכירן, כדלקמן סי' תנ סי"ב (מותר להשכיר לו אפילו בתוך הפסח, אע"פ שהכלי לא הוכשר לשם פסח, והרי הוא בלוע מחמץ הרבה שאסור בהנאה, מכל מקום גוף הכלי לא נאסר בהנאה, ואין הנכרי שוכר ממנו ונותן לו דמים בעד החמץ הבלוע בכלי, אלא בעד גוף הכלי המותר בהנאה). וכן הוכיח בקונטרס אחרון לקמן שם ס"ק ג (וכ"כ בחק יעקב ס"ק י"ח בשם תרומת הדשן, שכל שמותר להשהותו מותר להנות ממנו בפסח, וכלי חמץ מותר להשהותו, אם כן מותר ליהנות מהן, דהיינו למכרן לנכרי).
1531. ס"ק ו (ודרך מכירה או נתינה שרי אף לכתחלה לעולם).
1532. סעיף ז ד"ה גם מ"ש (ומעתה נראה גם כן להתיר למכור בחול המועד של פסח קדירות אסורות של חמץ, והוא הדין להשכירן). ומכל הנ"ל רואים דקיי"ל כהני פוסקים, שמותר למכור ולהשכיר ולהשתמש בכלי חמץ בפסח.
1533. לומר שטעם האיסור להשתמש בכלים הוא מחמת האיסור למכרם חוץ מדמי איסור שבהם; לא משמע כן בדברי המנחת יעקב שם, אלא כדבריו שם, שהוא מטעם שחמץ אוסר בהנאה במשהו. וכבר נתבאר שגם סתם יינם אוסר בהנאה במשהו.
1534. בפירושו לע"ז עד, א ד"ה הלכה (חמץ בפסח ... לענין אסור הנאה דינו קל מיין, שאינו אוסר את תערוכתו בהנאה). איסור משהו פ"ב (אינו אוסר ערובו בהנאה, כגון חמץ בפסח).
1535. ע"ז פ"ה סי' ל (והראב"ד ז"ל תמה על רב אלפס, דמנין לו דחמץ בפסח אוסר את התערובת בהנאה במשהו, וזה לא נזכר בשום מקום).
1536. רס"י תמז (וכתב הראב"ד דבמשהו אינו אוסר בהנאה אלא באכילה).
1537. רמז תקס (דטפה לחלוחית דסביב החטה היא חמץ ... וטיפת עכבת יין אוסר כלי מלא בהנאה). וכדלקמן סי' תמז ס"ב וקונטרס אחרון שם ס"ק ב.
1538. דלא מיקרי ממשות חמץ רק טעם (אחרי שמוציאים החטה), ולכן מותר למכור התרנגולת (דעה הא' דלקמן שם ס"א, ונתבאר בקונטרס אחרון שם).
1539. מה שהח"י רוצה לאסור בכל אלו מטעם רוצה בקיומו.
1540. שנתבאר לקמן שם ס"ג (נכרי שהביא לישראל דורון של חמץ, אפילו הביאו ביום טוב האחרון סמוך לחשיכה, לא יקבלנו הישראל מידו, שהרי בקבלה זו נקנה לו הדורון בקנין גמור ונעשה חמצו של ישראל ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא ברגע זו שעד הלילה). משא"כ כשאינו מקבל מידו, לא נקנה לו, ויוכל להשאר שם עד מוצאי החג, שאז יקחנו. ואיננו חוששים לאיסור רוצה בקיומו.
1541. סי"ב, באיסור השכרת הכלי לנכרי כדי לבשל בו (שלא נאסר מטעם רוצה בקיומו, אלא מטעם הנאה מחמץ של נכרי). וכנראה ביאר דברים אלו בקונטרס אחרון שם; אלא שלא הגיע לידינו קונטרס להלכות פסח – רק עד תחלת סי' תמז. * ומטעם כל האמור לעיל לא קיי"ל בזה כדברי הח"י, אלא כדעת הפוסקים המתירים את ההשתמשות באופן עראי בכלי חמץ, כדלקמן סי' תמז ס"ג. קונטרס אחרון שם ס"ק ג. סי' תנ סי"ג. סי' תנא ס"ב.
1542. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים ס"ה הובאה דעת הפוסקים, שהמוצא חמץ ביום טוב לא יבערנה, אפילו אם רוצה לשרפה במקומה, באופן שאינו נוגע בחמץ שהוא מוקצה. ומבאר הטעם לאיסור זה. ואף שבמ"א הבאו שני ביאורים אחרים להלכה זו, מכל מקום לא קיי"ל כשני ביאורים אלו, אלא כטעם הנ"ל: (א) כדי להבעיר החמץ זקוק לעצים, שאין תורת כלי עליהם, ולא הותר טלטולם אלא לצורך אוכל נפש, ולא לצורך ביעור חמץ. אמנם יש פוסקים שיש תורת כלי על עצים ביום טוב, ולדידם לא יועיל ביאור זה. (ב) לא אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, רק לענין הנאת הגוף, ולא לענין מצוה. אמנם קיי"ל דלצורך מצוה הוה כהנאת הגוף. ואחרי שלילת שני טעמים אלו, מבאר המקור לטעם הנ"ל שנתבאר בפנים: (ג) מלאכת השריפה לא הותרה לצורך מצות ביעור חמץ, כי מן התורה אפשר לקיימה על ידי טלטול המוקצה כדי להשליכו לנהר או לבית הכסא. ואף שטעם זה לא נתפרש בפוסקים, יש ללמוד אותו מדין שריפת קדשים ומילה שלא בזמנה, שהטעם שאינן דוחות יום טוב נתבאר ברש"י משום דאפשר לשרפן ולמולו למחר. ואם כן כל שכן היכא דאפשר לקיים המצוה בו ביום בלא חילול יום טוב מהתורה.
1543. ס"ק ג (ומהר"ם לובלין כתב הטעם, אף על גב דקי"ל כלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל, היינו דבר שיש תורת כלי עליו, אבל עצים ואש שאין תורת כלי עליהם, אין נטלין לצורך חמץ עכ"ל. עיין סי' תק"ב).
1544. בשו"ת סי' כ ד"ה ומה שכתבת (יש לומר דסבירא ליה כר' יצחק דאמר פרק כירה אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל, ולכך כיון דהחמץ בעצמו אסור לטלטל, ואסור גם כן לטלטל האש והעצים בשבילו כדי לבערו במקומו. ואף על גב ... דכלי ניטל אפילו לדבר שאינו ניטל ... מכל מקום יש לומר היינו בדבר שיש תורת כלי עליו, אבל עצים ואש שאין עליהם תורת כלי, לכולא עלמא אין ניטל לצורך דבר שאינו ניטל). והיינו אף שנפסק לעיל סי' שח סע"ב (שהכלי ניטל אף בשביל דבר שאינו ניטל בשבת), מכל מקום העצים שאינם כלי, לא הותר טלטולם אלא לצורך הסקת אוכל נפש, ולא לצורך ביעור חמץ.
1545. יח, רע"ב (שכיון שאין מיוחדין אלא להסקה בלבד, אין תורת כלי עליהם, יש להם דין מוקצה לגבי שאר מלאכות).
1546. וכן נראה מפשטות דבריו בשו"ע שם ס"ג (אין סומכין את הקדרה ולא את הדלת, בבקעת). והיא דעה הא' דלקמן שם ס"ח (אין סומכין את הקדרה ולא שום דבר אחר בבקעת של עץ, ולא התירו לטלטל עצים אלא להסקה בלבד, לפי שהן עומדין ומיוחדין לכך, אבל שלא לצורך הסקה אסור לטלטלן אפילו לצורך גופן ומקומן, מפני שאין עליהם תורת כלי כלל, והרי הן כאבנים שאסור לטלטלן).
1547. ביצה לג, א ד"ה והלכתא (שנתנו עצים שלא להסקה ... בדבר הראוי להסקה).
1548. ביצה פ"ד סי' יב (היכא דחזו להסקה שרו).
1549. סי' תקב (יבישה שראויה להסקה מותרת לכל דבר).
1550. ים של שלמה ביצה פ"ד סי' טז (היכא דחזי להסקה שרו).
1551. סי' תקב ס"ק ד (יבשה שראויה להסקה מותרת לכל דבר. כן כתב הטור וכן כתב רש"ל).
1552. וכיון שטעם זה לא יועיל אלא לדעת הר"ן, אין להסתפק בטעם זה גרידא. ונתבאר בשו"ת בית אב ח"א סי' סד אות ב (ולענ"ד דבטעם הא' המ"א לטעמו אזיל דסבירא ליה בסי' תק"ב כר"ן ... וזה כוונת המ"א שאחרי דברי מהר"ם לובלין כתב עיין סי' תק"ב, רוצה לומר דשם נראה בשו"ע דקיי"ל להלכה כהמחמירין בזה, ואם כן שפיר יש לומר דגם לשרוף במקומו אסור. וזה פשוט דהמ"א לטעמו, והרב רש"ז לטעמו). והיינו מה שפסק המ"א בסי' תקב ס"ק יא (דעצים הן מוקצים ביום טוב ... ולא שרי להשתמש בהם אלא לצורך הסקה). ואילו לקמן שם ס"ח (אין סומכין את הקדרה ולא שום דבר אחר בבקעת של עץ ... מפני שאין עליהם תורת כלי כלל, והרי הן כאבנים שאסור לטלטלן ... ויש אומרים דעצים יבשים כיון שהן ראויים להסקה הרי הן מוכנים ליום טוב ואין עליהם דין מוקצה, ומותר לטלטלן אפילו שלא לצורך הסקה ... ולענין הלכה לכתחלה יש לחוש לסברא הראשונה, אבל אם הוא שעת הדחק כגון שנצרך לו מאד להשתמש בעץ יבש, יש לסמוך על סברא האחרונה).
1553. במ"א ס"ק ג (וכתב הכ"מ כיון דלית ביה צורך היום כלל לא אמרינן מתוך).
1554. פ"ג ה"ח (שכשהתירו הבערה שלא לצורך, הני מילי בשיש צורך היום קצת. וכי תימא הא איכא צורך היום, כיון דאיכא מצוה. ליתא, דהא שריפת קדשים מצות עשה ואינו דוחה יום טוב).
1555. סעיף א (דאע"ג דאיכא מצוה בשריפה, מיקרי הבערה שלא לצורך, דהא קיימא לן דאין שורפין קדשים ביום טוב אף על גב דאיכא מצוה בשריפתה ... וכן כתב הר"ן בפרק קמא דביצה לענין הוצאת המת ביום טוב ראשון).
1556. ג, ב ד"ה ודאמרינן (כתב הרמב"ן ז"ל דהוצאת המת לקבורה כהוצאת אבנים לבנין, שאין לומר בו מתוך, כיון שאין בו צורך היום כלל. וכי תימא הא איכא צורך היום כיון דאיכא מצוה. ליתא, דהא שריפת קדשים מצות עשה, ואפילו הכי אינה דוחה יום טוב). והיינו מ"ש הרמב"ן בשבת קלט, א (ולפי דעתי הוצאת המת לקבורה כהוצאת אבנים לבנין, שאין לומר בו מתוך, משום דלא שייך בו צורך היום. ואם תאמר שהוא מצוה, הרי שריפת קדשים מצות עשה ואינו דוחה, וכל שכן זה).
1557. סעיף א (להלבישו ולחמם לו מים לטהרו ולהוציאו ולשומו בקבר, מותר על ידי ישראל). מ"א שם ס"ק ד (כיון דאית ביה צורך מצוה שרי). וכן נפסק לקמן שם ס"ג (מותר להחם לו מים על ידי ישראל כדי לטהרו, וכן מותר להוציאו על ידי ישראל אפילו דרך רשות הרבים, דמתוך שהותרה הבערה והוצאה לצורך אכילה מותר אפילו שלא לצורך אכילה, אם יש בהם צורך היום, כגון לצורך קבורת המת, שהיא מצוה שזמנה בו ביום), ובסי' תצה ס"ג (וקבלו חכמים שכל מלאכות אוכל נפש, מתוך שהתירה התורה לעשותן לצורך אכילת יום טוב הותרו לגמרי אפילו שלא לצורך אכילת יום טוב, ובלבד שיהא בהן קצת צורך יום טוב, אף על פי שאינו צורך אכילה אלא ... צורך מצוה עוברת שזמנה בו ביום).
1558. ביצה פ"ק סי' ה (טלטול והוצאת המת עושה ישראל, דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, והוא דאיכא מת מצוה). שו"ת כלל כג סי' ב (וגם ביום טוב ראשון ישראל מכתפין אותו עד הקבר ומשימין אותו בקבר, דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ובלבד שיהא לצורך מצוה).
1559. הובא בתשב"ץ סי' תכח (ורבינו יואל הלוי פסק שמותר ליהודים לשאת את המת לבית הקברות ואפילו ביום טוב ראשון, שמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, רק שיהא צורך קצת. וכאן יש צורך מצוה). ובטור סי' תקכו (כתב ה"ר יחיאל הלוי שישראל יכולין להוליכו, דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל).
1560. "כל הוצאה שיש בה קצת צורך, אפילו אינה לצורכו אלא לצורך מצוה, כגון קטן למולו וספר תורה לקרות בו ולולב לצאת בו מותר". ולקמן שם ס"ה (כבר ביארנו בסי' תצ"ה דמתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש הותרה אפילו שלא לצורך אוכל נפש, ובלבד שיהא בה צורך יום טוב קצת, אפילו אינה לצורך הנאת הגוף אלא לצורך מצוה, כגון קטן למולו וספר תורה לקרות בו).
1561. אחרי שביאר דלא קיי"ל כב' הטעמים שבמ"א, בא לבאר ההוכחות לטעם האמור כאן בפנים, והוא: שלפי מאי דקיי"ל שמלאכת יום טוב הותרה לצורך מצוה, אם כן יוקשה מה טעם אסרו שריפת קדשים ביום טוב, כדאמרינן בשבת כד, ב (שאין שורפין קדשים ביום טוב). וכן הוא לקמן סי' תנז סי"ז (שאין שורפין קדשים ביום טוב).
1562. סע"ב ד"ה לבדו (מילה שלא בזמנה ... דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינה דוחה יום טוב, והוא הדין לשריפת קדשים טמאים).
1563. וכן נתבאר לקמן סי' תצה בקונטרס אחרון ס"ק ג (כן הוא בגמרא דשבת דף כ"ד ע"ב גבי מילה שלא בזמנה, דלא אמרינן מתוך שהותרה חבורה לצורך אוכל נפש כו' ... על כרחך צריך לומר משום דאפשר למולו אחר יום טוב כדפירש רש"י שם. ואע"ג דקיימא לן בסימן תקכ"ו דמותר להוציא המת לקבורה ולהחם לו חמין במתוך שהותרה הוצאה והבערה לצורך אוכל נפש כו', לא קשיא מידי, דהתם הוי מצוה עוברת, דמצוה לקברו קודם שקיעת החמה כדכתיב כי קבור תקברנו ביום ההוא). וכן הוא לעיל סי' שלא ס"ד (מילה שלא בזמנה ... אינה דוחה את השבת, שאפשר למולו אחר השבת ולא יהיה שום חיסור מצוה בזה, שהרי בלא זה אינה בזמנה). וראה לעיל סי' רמח קונטרס אחרון סוף ס"ק א.
1564. ז, א (למיבעל בתחלה ביום טוב ... שרי בשבת אסור ... מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך).
1565. כמבואר בפנים ס"ה (אין אומרים שמתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה לצורך מצוה, כיון שמן התורה אפשר לקיים המצוה בלא חילול יום טוב, דהיינו שישליכנו לנהר או לבית הכסא, שהרי טלטול המוקצה אינו אסור אלא מדברי סופרים).
1566. בא להוכיח, שזה שאפשר לקיימה בו ביום בלא חילול, עדיף מזה שאפשר לקיימה במוצאי יום טוב. שהרי הגמרא שואלת מדוע מצות עשה של שריפת הקדשים אינה דוחה לא תעשה של יום טוב, ומתרצת כמה תירוצים. ולפי שאלת הגמרא היתה מצות עשה של שריפת קדשים דוחה יום טוב, אף שאפשר לקיימה במוצאי יום טוב. ואף דקיי"ל שכל היכא דאפשר לקיים שניהם אינה דוחה, היינו דוקא כשאפשר לקיים שניהם בו ביום. למדים מכך, שמה שאפשר לקיים המצוה בו ביום בלא חילול, עדיף מזה שאפשר לקיימה במוצאי יום טוב. יוצא אם כן לפי המסקנא, ששריפת קדשים אינה דוחה יום טוב, כיון שאפשר לקיימה במוצאי יום טוב. מכל שכן מצוה שאפשר לקיימה בו ביום בלא חילול, אינה דוחה יום טוב.
1567. כדאמרינן שבת כד, סע"ב (רב אשי אמר (שבת) שבתון עשה, והוה ליה יום טוב עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה ביום טוב).
1568. כטעמייהו של חזקיה ואביי ורבא שם.
1569. כשאלת הגמ' ורש"י שם ד"ה מנהני מילי.
1570. שבת קלג, א (דאמר ר"ש בן לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב, ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה).
1571. ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל נז.
1572. ע"ב ד"ה אחרישה (מיירי שאין יכול לקפלו וליטלו, דאם לא כן לא שייך כאן דלידחי עשה לא תעשה).
1573. ע"א ד"ה כיון (מדאורייתא (דרחמנא) שרייה, ורבנן הוא דגזור, דכיון דאפשר לקיים שניהם).
1574. בטור שם (ועתה שאין לנו תכלת אין לעשותה מכלאים, אלא צמר לצמר ופשתים לפשתים), וב"י ד"ה ועתה שאין לנו (ופריך בגמרא ... ומשני כיון דאפשר במינו לא, כדריש לקיש דאמר ריש לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה).
1575. שבת כד, ב ד"ה הא דאיבעי (ואיכא דקשיא ליה ... והא אפשר להמתין למחר ולקיים עשה, כדריש לקיש דאמר כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה, ותירץ הרמב"ן ז"ל דלא אמר ריש לקיש הכי אלא היכא דאפשר לקיים את שניהם בלא דחיית העשה ... אבל היכא דלא אפשר לקיים עשה היום, אלא בדחיית לא תעשה, אי אפשר לקיים את שניהם מיקרי שהרי אי אפשר לקיימן עכשיו).
1576. שם ד"ה מנא הני מילי (ואיכא דקשיא ליה ... הרי אפשר לעשה זה להתקיים ... ולדידי הא לא קשיא לי ... מצות עשה שאין לקיימה היום אלא בדחיית לא תעשה אי אפשר לקיים שניהם מיקרי, אף על פי שאפשר לקיימן למחר).
1577. וכן הוא בפנים ס"ה (ולפיכך אסור לשרוף החמץ ביום טוב מן התורה, ואי אפשר לחכמים להתיר דבר האסור מן התורה).
1578. בסוף הקונטרס אחרון בא להוכיח מה שנתבאר בפנים ס"ה (ולא אמרו שהזורה הוא מאבות מלאכות, אלא בזורה תבואה כדי להפריש ממנה את המוץ שהוא בורר ... אבל כשזורה כל האוכל לרוח אין כאן איסור מן התורה). והיינו כמבואר בשבת עג, ב (היינו זורה היינו בורר), ופירש"י (כולן מלאכה אחת הן, דמפריש אוכל מן הפסולת). ובס"ו בהגהה (שיש אומרים שיש בזרייה זו מלאכה גמורה מן התורה, כמו שנתבאר בסימן שי"ט עיין שם). והיינו כנפסק לעיל סי' שיט סכ"ט (הרוקק ברוח והרוח מפזר הרוק חייב משום זורה). והיינו כמבואר בירושלמי שבת פ"ז ה"ב (רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה). ודעת הירושלמי היא, שרק שתים הן מלאכות הקשורות לבורר, משא"כ זורה היא מלאכה בפני עצמה, גם כשאינה קשורה לבורר. וכמבואר בירושלמי שבת פ"ז ה"ב (הבורר והמשמר והמרקד כולהן משום מעביר פסולת, כל אחד ואחד חיובו בפני עצמו), הרי שלא הזכיר כאן את מלאכת הזורה, רק את מלאכות הבורר והמשמר והמרקד בלבד. אמנם בקרבן העדה (שם): "ה"ג הבורר והזורה והמרקד כולהון כו'". והיינו שהוא סובר שהירושלמי אינו חולק על הבבלי בזה, כי גם לדעת הירושלמי הזורה הוא חלק ממלאכות בורר. אלא שמכל מקום למדים אנו ממנה, שגם אם רוקק ברוח, או אם זורה כל האוכל לרוח, גם אלו הן תולדות מלאכת הזורה, אף שאינו מפריד בזה האוכל מהפסולת. וכיון שלדעתם אין הירושלמי חולק על הבבלי, לכן פוסקים בזה כהירושלמי. ורבינו חושש לחומרא לדעת הסוברים ש"יכול מן התורה לפרר ולזרות לרוח", ומטעם זה אוסר שריפת החמץ ביום טוב. ומכל מקום חושש גם לדעת האוסרים מן התורה לזרות לרוח, כמבואר בהג"ה (אבל לא יאמר לנכרי לפרר ולזרות לרוח אפילו ביום טוב, כיון שיש אומרים שיש בזרייה זו מלאכה גמורה מן התורה).
1579. לא נתפרש מיהו זה שכתב כן בסי' שיט. ולעיל שם סי' שיט סכ"ט (הרוקק ברוח והרוח מפזר הרוק חייב משום זורה). והיינו כדעת היש אומרים דלקמן ס"ו בהג"ה. ואולי צ"ל "שכתבתי בסי' שי"ט", והכוונה לקטע שנכתב שם (בקו"א) ולא הגיע לידינו. ואולי חסרות כאן איזה תיבות. וראה בפנים ס"ה (והערה 56).
1580. אוצ"ל: פ"ח הי"א (שהזורה והבורר והמרקד דומין עניניהם זה לזה).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 139 עמודים.