ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות פסח – ח"ב (סי' תמב-תמז)תמה דין ביעור חמץ

תמה דין ביעור חמץ

ובו י"ב סעיפים:

הוצאה מרשות והפקר קודם זמן איסור

א כשם ¹⁰⁵⁹ שמן התורה, אע"פ שמתחילת שעה ז' הוא מצוה שלא ימצא חמץ ברשותו, וכל רגע ורגע שנמצא חמץ ברשותו ואינו מתעסק לבערו הוא עובר על מצות עשה של תורה ¹⁰⁶⁰ , אף על פי כן אינו מחוייב לבערו בסוף שעה ששית כדי שלא ימצא בתחילת ז' ¹⁰⁶¹ , אלא מתחילת ז' ואילך הוא שמחוייב לבערו.

כך מדברי סופרים, אע"פ שמתחילת שעה ששית ואילך הוא מצוה שלא ימצא חמץ ברשותו, וכל רגע ורגע שנמצא חמץ ברשותו ואינו מתעסק לבערו הוא עובר על מצות עשה מדברי סופרים, אף על פי כן אינו מחוייב לבערו בסוף שעה חמישית כדי שלא ימצא ברשותו בתחילת שעה ששית, אלא מתחילת שעה ששית ואילך הוא שמחוייב לבערו ¹⁰⁶² (ומכל מקום טוב לנהוג לבערו בסוף ה' כמו שנתבאר בסימן תל"ד ¹⁰⁶³ ).

ואם ¹⁰⁶⁴ רוצה לבער קודם שעה ששית אינו צריך לבערו מן העולם לגמרי, אלא די לו במה שמבערו מרשותו, דהיינו שימכרנו לנכרי או יתננו לו במתנה ¹⁰⁶⁵ גמורה. ואפילו אם כשמגיע זמן הביעור, דהיינו שעה ששית, עדיין הנכרי מחזיק חמצו ¹⁰⁶⁶ בבית הישראל ¹⁰⁶⁷ , אין בכך כלום, ועל דרך שנתבאר בסימן ת"מ ¹⁰⁶⁸ .

וכן אם קודם שהגיע זמן הביעור הוציא החמץ מרשותו והפקירו ¹⁰⁶⁹ , והניחו במקום שהוא מופקר לכל ¹⁰⁷⁰ , כגון בדרכים וברחובות שרשות לכל אדם לעבור שם וליטול החמץ, אפילו אם לא נטלו שום אדם, והרי הוא מונח שם כל ימי הפסח, ובעליו רואין אותו מונח שם, אין צריך לבערו, כיון שאינו שלו, שכבר הפקירו, וגם מונח במקום שאינו שלו, והתורה אמרה בכל גבולך, וגבול זה אינו שלו אלא הפקר לכל. עיין סימן תל"א ¹⁰⁷¹ :

ב אבל ¹⁰⁷² אם הפקירו והניחו במקום שאינו מופקר לכל, כגון שהניחו בחצר שהיא מיוחדת לאנשי החצר הדרים שם בלבד, ואין שום אדם יכול לעבור שלא ברשותם ¹⁰⁷³ . אף על פי שמן התורה אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, שהרי כבר הפקירו ואינו שלו כשמגיע זמן הביעור, מכל מקום מדברי סופרים חייב לבערו.

דכיון שאם לא היה מפקירו קודם שהגיע זמן הביעור היה מחוייב מן התורה לבערו כשיגיע זמן הביעור, שהרי הוא מונח במקום שאינו מופקר לכל, והרי זה כאלו היה מונח במקום שהוא שלו ממש, מטעם שנתבאר בסי' ת"מ ¹⁰⁷⁴ . לפיכך גם עתה שהפקירו לא נפטר מגזירת חכמים, שהרי גזרו חכמים שאין ביטול והפקר מועיל לחמץ הידוע כמו שנתבאר בסי' תל"א ¹⁰⁷⁵ .

ואפילו הניחו במקום המופקר לכל, צריך שיפקירנו לגמרי בפיו ובלבו ¹⁰⁷⁶ , (א) ולא יהיה בדעתו בשעת הפקר לחזור ולזכות בו לאחר הפסח אם לא יקדמנו אחר ¹⁰⁷⁷ . שאם יש בדעתו כן אינו הפקר גמור, והרי הוא כשלו ממש ¹⁰⁷⁸ כל זמן שלא זכה בו אחר ¹⁰⁷⁹ , כיון שהוא יושב ומצפה שמא לא יזכה אחר ויזכה בו הוא:

ביעורו בזמן איסור

ג ואם הוא מבער חמץ בזמן הביעור, דהיינו מתחילת שעה ששית ¹⁰⁸⁰ עד כלות ימי הפסח, צריך לבערו מן העולם לגמרי, ולא די במה שמוציאו מרשותו ומניחו במקום הפקר ¹⁰⁸¹ .

שהרי משהגיע שעה ששית כבר נאסר בהנאה ואינו שלו כלל ¹⁰⁸² , ואף על פי כן התורה עשאה אותו כאלו הוא שלו שיעבור עליו בבל יראה ובל ימצא ¹⁰⁸³ , ולפיכך אף כשמוציאו מרשותו הרי הוא עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, שעשאתו התורה כאלו הוא מונח ברשותו ממש ¹⁰⁸⁴ .

ואין לו תקנה אלא שיבערנו מן העולם לגמרי, דהיינו (ב) שישליכנו לאיבוד בענין ששום אדם לא יוכל ליהנות ממנו. ואע"פ שבריות אחרות יכולות ליהנות ממנו ¹⁰⁸⁵ , מכל מקום כיון ששום אדם לא יוכל ליהנות ממנו הרי זה נקרא ביעור מן העולם ¹⁰⁸⁶ :

ד כיצד מבער, שורפו ¹⁰⁸⁷ עד שנעשה פחמים (אבל אם לא נעשה פחם, אע"פ שנחרך ונפסל מאכילת כלב, אסור להשהותו בפסח, כיון שלא נפסל מאכילת כלב עד לאחר זמן הביעור ¹⁰⁸⁸ , כמו שנתבאר בסי' תמ"ב ¹⁰⁸⁹ ).

או פוררו לפירורין דקים וזורה אותו לרוח, או פורר וזורק לנהר ¹⁰⁹⁰ , אם הוא פת ¹⁰⁹¹ וכיוצא בו, שאם לא יפררנו ויזרקנו לנהר או לים הרי הוא שט על פני המים ויוכל אדם המהלך בספינה ליהנות [ממנו] ¹⁰⁹² , אבל כשמפררו לפירורין דקים וזורקו למים הרי הן נימוסין ונימוחין בתוך המים ¹⁰⁹³ .

אבל אם היה החמץ פירורין פירורין, כגון חטים וכיוצא בהן, אין צריך לפררן עוד, אלא משליכן מן השק לתוך המים והן מתפזרים מאליהם ¹⁰⁹⁴ על פני המים, ולא יהנה מהן שום אדם.

ויש מחמירין (ג) בחטים ¹⁰⁹⁵ או שאר מיני תבואה לחתוך כל אחד ואחד לב' או לג' חתיכות ואחר כך ישליכם למים, כיון שהם קשות ואינן נימוסין בתוך המים.

וטוב לחוש לדבריהם ¹⁰⁹⁶ במקום שאפשר, כגון שאין שם אלא מעט חטים שיוכל לחתכן בשעה מועטת. אבל אם הן הרבה שיצטרך לשהות הרבה בחתיכתן, או עד שיטחנם, אין להשהות החמץ בשביל כך (ובפרט אם נתחמצו לאחר זמן הביעור, שלא היו בכלל הביטול שמבטל כל אדם את חמצו בסוף שעה חמישית כמו שנתבאר בסימן תל"ד ¹⁰⁹⁷ , ואם כן יש איסור מן התורה ¹⁰⁹⁸ להשהותם ¹⁰⁹⁹ ), ויש לסמוך על סברא הראשונה ¹¹⁰⁰ :

ה ואם משליכו לבית הכסא הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי, כיון ששום אדם לא יוכל עוד ליהנות ממנו, ואין צריך לפררו קודם שמשליכו אפילו הוא פת וכיוצא בו ¹¹⁰¹ . ובלבד שלא ישליכנו שם לפני חזיר, שאסור להאכיל לבהמה אפילו היא של נכרי או של הפקר, כמו שנתבאר בסי' תמ"ג ¹¹⁰² . אבל כשאינו משליכו שם לפני חזיר, אע"פ שסופו לאכול ממנו, אין בכך כלום, כיון שאינו נותן לפניו לאכול ¹¹⁰³ :

ו מי שיש לו מים מכונסין ובהם דגים לא ישליך לשם החמץ שצריך לבערו, אפילו הוא מפררו קודם שמשליכו, שהרי הוא נהנה במה שהדגים יאכלוהו ¹¹⁰⁴ :

ז ויש חולקין ¹¹⁰⁵ על כל זה ואומרים, שהחמץ שצריך לבערו מן העולם לגמרי אין ביעורו אלא בשריפה, שאנו למידין מנותר, מה נותר ישנו בבל תותירו וטעון שריפה אף חמץ שישנו בבל תותר ¹¹⁰⁶ (פירוש בל יראה ובל ימצא ¹¹⁰⁷ ) טעון שריפה.

והלכה כסברא הראשונה ¹¹⁰⁸ , שהרי נאמר ¹¹⁰⁹ ושרפת את הנותר באש, ודרשו חכמים ¹¹¹⁰ הנותר טעון שריפה ואין כל איסורי הנאה שבתורה טעונין שריפה. ואף על פי כן המנהג במדינות אלו כסברא האחרונה ¹¹¹¹ .

ולפיכך נוהגין שהחמץ שמוצאין בבדיקת ליל י"ד אין שורפין אותו מיד בלילה, אלא מצניעין אותו לשורפו למחר ביום, כדי לדמותו לנותר ¹¹¹² שמצותו לשורפו ביום, שנאמר ¹¹¹³ והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף ולא בלילה ¹¹¹⁴ .

אך אם ירצה לשרוף החמץ מיד אחר הבדיקה, כדי שלא יגררוהו קטנים או חולדה ועכברים ¹¹¹⁵ , הרשות בידו ¹¹¹⁶ .

ואם לא מצא שום חמץ בבדיקתו, טוב לשרוף הכלי שלקח לבדיקה ¹¹¹⁷ , כדי שלא ישכח חובת הביעור ¹¹¹⁸ לשנה הבאה ¹¹¹⁹ . וגם כדי שלא ישכח לבטל ¹¹²⁰ ביטול השני שנתבאר בסי' תל"ד ¹¹²¹ :

הנאה מחמץ ועצים הנשרפים

ח כששורף החמץ לאחר שהגיע שעה ששית שהוא אסור בהנאה, צריך לעשות לו מדורה בפני עצמו, ולא ישליכנו לתוך התנור שמסיקו לאפות או לבשל בתוכו, לפי שאסור ליהנות מהחמץ אף בשעת ביעורו, לאפות ¹¹²² או לבשל עליו או להשתמש לאורו או להתחמם כנגדו ¹¹²³ וכיוצא בהן משאר מיני הנאות.

ואף הפחמים ¹¹²⁴ והאפר ¹¹²⁵ של החמץ אסורים בהנאה.

אבל הפחמים והאפר של העצים ששרפו בהן החמץ מותרים בהנאה ¹¹²⁶ , אם הוא מכירן, שיודע בבירור שהן מהעצים ולא מהחמץ.

אבל אם נתערבו אלו באלו שאינו מכירן, הרי כולן אסורים בהנאה. ואין הפחמין והאפר של החמץ בטלין ¹¹²⁷ אפילו באלף של היתר, שהרי יש להם היתר הנאה בלא ביטול ¹¹²⁸ , דהיינו להשהותן עד לאחר הפסח ¹¹²⁹ , וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל ¹¹³⁰ .

אבל מותר לכסות דם חיה ועוף באפר שריפת החמץ, שמצות לאו ליהנות ניתנו ¹¹³¹ , כלומר שלא נתנו המצות לישראל להיות קיומם הנאה להם, אלא לעול על צוארם ניתנו ¹¹³² :

אפה בתנור שהוסק בחמץ

ט ואם הוסק התנור בחמץ ואפה בו את הפת או שבישל בו תבשיל ¹¹³³ , בין שאפה ובישל על גבי הגחלים ¹¹³⁴ , בין שאפה ובישל בחומו של תנור ¹¹³⁵ לאחר שגרף את הגחלים ¹¹³⁶ , הרי פת ותבשיל זה אסורין בהנאה.

ואם נתערבו באחרים כולן אסורין בהנאה ¹¹³⁷ . ואין להם תקנה על ידי פדיון דמי הנאת החמץ שישליך הדמים לאיבוד ¹¹³⁸ , מטעם שנתבאר ביו"ד סי' ק"י ¹¹³⁹ . אבל מותר למכרן לנכרי חוץ מדמי איסור שבהן ¹¹⁴⁰ , דהיינו שינכה דמי הנאת החמץ שהסיק בו התנור מדמי הפת והתבשיל, שנוטל מהנכרי, דנמצא שאינו נהנה כלל מהחמץ שהסיק בו ¹¹⁴¹ .

רק שיזהר לפרר הפת קודם שימכרנו לנכרי, אם הוא מקום שנוהגין היתר בפת של עכו"ם ¹¹⁴² , מטעם שנתבאר בסי' תמ"ב ¹¹⁴³ .

ואפילו לא נתערבו פת ותבשיל זה באחרים מותר למכרם כך ¹¹⁴⁴ . (ד) ויש מי שאוסר ¹¹⁴⁵ אם לא נתערבו. (ה) וטוב לחוש לדבריו, אם אין שם הפסד מרובה ¹¹⁴⁶ ולא שעת הדחק:

י וכל זה כשהוסק חמץ הרבה בתוך התנור, שיש בהיסק זה בלבד, בלא הצטרפות עצים, כדי לאפות הפת שאפה בו, או כדי לבשל התבשיל שבישל בו. אף על פי שהסיק בו עצים הרבה כדי שתאחוז בו האור יפה ¹¹⁴⁷ , מכל מקום כיון שלאחר שאחזה בו האור (ו) יש בהסיקו כדי לאפות הפת או כדי לבשל התבשיל ¹¹⁴⁸ , הרי הן אסורין בהנאה.

אבל אם אין בהיסק החמץ כדי לאפות ולבשל אלא בהצטרפות העצים, אף על פי שגם בהעצים בעצמם אין לאפות ולבשל אלא בהצטרפות היסק החמץ, מכל מקום כיון שהיתר ואיסור גורמין לאפות או לבשל הרי פת ותבשיל זה מותרין ¹¹⁴⁹ אפילו באכילה ¹¹⁵⁰ .

במה דברים אמורים כשאפה או בישל מתחלת שעה ששית עד הלילה. אבל אם אפה או בישל מליל ט"ו ואילך, כיון שחמץ בתוך הפסח אוסר במשהו כמ"ש בסי' תמ"ז ¹¹⁵¹ , לפיכך אף על פי שהיתר עם איסור גורמין לאפות ולבשל, הרי הפת והתבשיל אסורין בהנאה ¹¹⁵² (אלא אם כן מוכרן לנכרי חוץ מדמי איסור שבהם כמו שנתבאר ¹¹⁵³ ), שהרי על כל פנים יש הנאת משהו מהחמץ תוך הפת ותבשיל.

ויש חולקין ¹¹⁵⁴ על זה ואומרים דאין חילוק בין אפה ובישל תוך הפסח לאפה ובישל קודם הפסח משעה ששית ואילך. ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה ¹¹⁵⁵ , או בשעת הדחק, כגון לצורך שמחת יום טוב שאין לו מאכלים אחרים ¹¹⁵⁶ :

הנאה מחמץ שנשרף קודם זמן איסור

יא וכל זה כשמבער החמץ אחר שהגיעה שעה ששית ¹¹⁵⁷ . אבל כשמבערו קודם שעה ששית שהוא מותר בהנאה, אין צריך לעשות לו מדורה בפני עצמו, אלא מותר להסיק בו התנור ולבשל עליו וכל שאר מיני הנאות. ואפילו לאחר שהגיעה שעה ששית מותר ליהנות ממנו ¹¹⁵⁸ , אם כבר נתחרך ¹¹⁵⁹ ונפסל מאכילת כלב ¹¹⁶⁰ קודם שעה ששית ¹¹⁶¹ .

ומכל מקום נוהגין לעשות לו מדורה בפני עצמו אפילו כששורפין אותו קודם שהגיעה שעה ששית ¹¹⁶² :

שריפת חמץ בהושענות

יב יש נוהגין לשרוף את החמץ בערבה שחבטו אותה בהושענא רבה ¹¹⁶³ , לפי שכל דבר שנעשה בו מצוה אחת נכון לעשות בה מצוה אחרת ¹¹⁶⁴ .

ויש נוהגין לעשות היסק מערבות הלולב בפי התנור בשעת אפיית המצות ¹¹⁶⁵ :

קונטרס אחרון

(א) ולא יהיה בדעתו כו' לחזור ולזכות כו'. כך ¹¹⁶⁶ כתב הדרכי משה ¹¹⁶⁷ ממשמעות הפוסקים. והפרי חדש ¹¹⁶⁸ הוציא זה מתשובת הרשב"א ¹¹⁶⁹ , שהעתיקו המ"א ¹¹⁷⁰ והאלי' זוטא ¹¹⁷¹ והחק יעקב ¹¹⁷² בסי' תל"[ו] (הועתק ג"כ בפנים שם ¹¹⁷³ ). וכן כתב הט"ז בסי' תל"ג ¹¹⁷⁴ (הועתק שם ג"כ בפנים ¹¹⁷⁵ ). וכך כתב בעל חק יעקב בספרו תורת השלמים שאלה וא"ו ¹¹⁷⁶ . דלא כר"מ מראקנטי ¹¹⁷⁷ שהביא העולת שבת בסוס"י תמ"ז ¹¹⁷⁸ .

ולא דמי להפקיר בהמתו בשבת בלבד, שאף שדעתו לחזור ולזכות בה שרי ¹¹⁷⁹ . דהתם לא התירו אלא כשהוא כבר בידי נכרי, שאי אפשר בענין אחר ¹¹⁸⁰ .

דמהאי טעמא מועיל הפקר שלא בפני ג' ¹¹⁸¹ . דלא כסמ"ק ¹¹⁸² שמתיר לכתחלה על ידי הפקר שלא בפני ג', דמסתמא מפקירה בלי ערמה כדי להפקיע מעליו איסור שבת, כמה שכתבו התוס' בשבת דף י"ח ע"ב ¹¹⁸³ . ולסברא זו גם בחמץ מועיל לכתחלה הפקר שלא בפני ג', דלא חיישינן לערמה, כמ"ש העולת שבת שם ¹¹⁸⁴ . אבל אנן לא סמכינן אסברא זו אלא היכי דאי אפשר בענין אחר ¹¹⁸⁵ כמ"ש התוס' שם, וכ"כ הרא"ש שם ¹¹⁸⁶ , וכן היא הסכמת הב"י וכל האחרונים בסימן רמ"ו ¹¹⁸⁷ . ולכך השמיט הרא"ש סברא זו לגמרי ¹¹⁸⁸ , משום דעיקר הטעם הוא משום דאי אפשר בענין אחר לא גזרו חכמים ואוקמוה אדאורייתא ¹¹⁸⁹ .

ולהכי נמי ¹¹⁹⁰ לא גזרו על מה שאינו מפקירה אלא ליום אחד, כמ"ש הב"י שם ¹¹⁹¹ . דבעלמא גזרו דלא הוה הפקר גמור עד שיזכה בה אחר, כמבואר בש"ע חו"מ סי' רע"ג סעיף י' ¹¹⁹² . ואף במטלטלין גזרו היכא דשייך למיגזר, דזיל בתר טעמא ¹¹⁹³ דפירש"י בנדרים דף מ"ד ע"א ¹¹⁹⁴ , והרא"ש ¹¹⁹⁵ בשם רא"ם עיי"ש. והרמב"ם ¹¹⁹⁶ ושו"ע ¹¹⁹⁷ נקטי קרקע כלשון הברייתא ¹¹⁹⁸ , דאיכא נפקא מינה למעשרות. והוא הדין במטלטלין לענין איסור שבת וחמץ שייך נמי גזירה דרא"ם ורש"י ¹¹⁹⁹ . וכל שכן לפירוש הרא"ש ¹²⁰⁰ ור"ן ¹²⁰¹ דאפשר דמדאורייתא לא הוה הפקר גמור ¹²⁰² , פשיטא דהוא הדין במטלטלין.

אלא דסמ"ק ¹²⁰³ סבירא ליה כמשמעות פירוש רש"י ¹²⁰⁴ ותוס' ¹²⁰⁵ דמדאורייתא הוה הפקר גמור מיד, אלא שחכמים חששו לערמה כיון שאינו מפקירה לחלוטין כדרך המפקירים, וכאן לענין שבת לא חששו לערמה כמ"ש התוס' ¹²⁰⁶ , והוא הדין לענין חמץ ¹²⁰⁷ . אבל אנן לא סבירא לן כסמ"ק, אלא היכי דאי אפשר בענין אחר, שלא גזרו עליו חכמים להפסיד ממונו, אבל לכתחלה גזרו חכמים גם לענין שבת וחמץ ב' גזרות המוזכרות בנדרים.

הא' אם מפקיר שלא בפני ג', דכיון שאין אחד זוכה ושנים מעידים ¹²⁰⁸ אף אם מפקירה לחלוטין ¹²⁰⁹ יש כאן חשש הערמה ¹²¹⁰ . ואפילו אם ברי ל[ן] שמפקירה בלב שלם ¹²¹¹ , וגם אין שם חשש מראית עין, כגון שהוא דר מחוץ לתחום ואין שום אדם יודע שמשכיר בהמתו לנכרי ¹²¹² , אף על פי כן אסור לכתחלה, כמשמעות דיחויא קמא דתוס' ורא"ש דשבת ¹²¹³ , וכן משמע באחרונים (דלא כמשמע לכאורה מלשון הטור ¹²¹⁴ ) דלא פלוג רבנן ¹²¹⁵ .

הב' היכא שדעתו לחזור ולזכות בה לאחר זמן, דכיון ששינה משאר הפקר גזרו חכמים לענין מעשר ושבת וחמץ דלא הוה הפקר גמור ¹²¹⁶ . ואף דבגמרא ¹²¹⁷ אתמר היכא דאמר כן בפירוש, וכפירוש הרא"ם ¹²¹⁸ פן יטעו העולם כו'. סבירא להו להדרכי משה ופרי חדש ותורת השלמים ¹²¹⁹ דלאו דוקא הוא ¹²²⁰ , דלא פלוג רבנן בגזרה זו. והכי קיי"ל לדינא ¹²²¹ , דאם לא כן למה אסרו להשכיר לכתחלה אם מפקיר בפני ג' שהוא הפקר גמור ¹²²² , אלא ודאי משום שדעתו בשעת ההפקר לחזור ולזכות בה לאחר השבת.

והוי ליה ¹²²³ כהפקר הרמאים המבואר בגמרא ¹²²⁴ , שגזרו ¹²²⁵ עליו חכמים אף במטלטלין דליכא הפקעת מעשר, כדפירש הרא"ש דף מ"ג סוף ע"ב ¹²²⁶ ואגב זה תקנו בכל מקום כו'. ודעתו שם כפירוש הראשון שכתב שם תחלה ¹²²⁷ , דמפקיר ליום אחד יש לו דין הפקר תוך ג' קודם שזכה בו אחר, דלא הוה הפקר מפני הרמאין. ופשוט דכל ח' ימי הפסח דינם כיום אחד לענין רמאות ההפקר, שגזרו עליו אטו רמאות הפקר קרקע שמפקיע ממעשר. ואף אם אין הדבר כן, מכל מקום כל ג' ימים הראשונים של פסח הוא עובר עליו בבל יראה מדברי סופרים לדעת הרא"ש.

ולדעת הרא"ם ¹²²⁸ , שפירש דלמסקנא דרב[ה] תוך ג' אינו הפקר מדאורייתא, אם כן עובר עליו בבל יראה מן התורה, שכל ענייני הפקר מסר הכתוב לחכמים ¹²²⁹ והם אמרו שהרמאים שדעתם לחזור ולזכות בו אינו הפקר כלל. והוא הדין אם הפקיר ליום אחד, דדמי לתוך שלשה, כדמוכח בפירוש הרא"ם.

וגם לדעת הר"ן ¹²³⁰ שמחלק ביניהם. מכל מקום כשאינו אומר כן בפיו ¹²³¹ הוא יותר גרוע לדעתו, דכשאומר בפיו ליום אחד אין כאן חשש הערמה מטעם המבואר שם, משא"כ כשאינו אומר בפיו הוא דומה וקרוב להפקר הרמאין, דאף משזכה יכול לחזור מדאורייתא לדעתו ¹²³² . ועכ"פ קודם שזכה ¹²³³ , משום דאמדינן לדעתיה דכיון כו' ¹²³⁴ עיי"ש.

ועיין בתוספות ¹²³⁵ שדעת ר"ת כרא"ם, ודעת ר"י כרא"ש.

והכי קיי"ל ¹²³⁶ לענין שבת אם כבר השכירה לו, דלא גזרו עליו חכמים להפסיד ממונו. בשגם שיש לומר סברת התוספות וסמ"ק ¹²³⁷ . אבל לכתחלה לא סמכינן אסברא זו לענין שבת ¹²³⁸ , כהסכמת הב"י ¹²³⁹ וט"ז ¹²⁴⁰ ולבוש ¹²⁴¹ וצמח צדק ¹²⁴² ועולת שבת ¹²⁴³ והנחלת צבי ¹²⁴⁴ והאלי' זוטא ¹²⁴⁵ .

וכן לענין חמץ, כהסכמת הדרכי משה ותורת השלמים והפרי חדש ¹²⁴⁶ :

(ב) שישליכנו לאיבוד כו'. עיין ¹²⁴⁷ רש"י דף כ"ח ע"א ד"ה בעי פירור ¹²⁴⁸ , ובע"ז דף מ"ג ע"ב ד"ה וזורה לרוח ¹²⁴⁹ , מבואר מדבריו דהא דבעי פירור בחמץ, ושחיקה בע"ז, היינו משום חשש תקלה שלא יהנה מזה ישראל, ואם כן לכאורה הוא מדברי סופרים.

אבל הרמב"ם בריש פ"[ז] מהלכות ע"ז כתב מצות עשה היא לאבד ע"ז ומשמשיה כו', ובפ' ח' ה"ו כתב כיצד מאבד ע"ז ומשמשיה כו' שוחק כו', משמע קצת דמדאורייתא קאמר. וכן משמע בטור שו"ע יו"ד סי' קמ"ו סעיף [י]"ד ¹²⁵⁰ , וכן משמע מלשונו הלכות חמץ ומצה ¹²⁵¹ , וכ"מ במ"א סי' תמ"ו ס"ק ב' שכתב דחיישינן שמא לא יפררנו כדינו ¹²⁵² , ואי לא בעי פירור אלא משום חשש תקלה, לא הוה חיישינן כל כך להשהות החמץ בשביל כך.

ומכל מקום כיון שלא ראיתי לאחד מן האחרונים שהכריע בזה בפירוש נגד דברי רש"י, לכך סתמתי הדברים בפנים ¹²⁵³ כלשון השו"ע.

ומהרז"ה ¹²⁵⁴ ורבינו אפרים שפסקו לחומרא אין ראיה, כיון דלמר איכא קולא וחומרא ולמר איכא קולא וחומרא ¹²⁵⁵ , וכ"כ הכסף משנה בשם הרמ"ך בפ"ח מהלכות ע"ז ¹²⁵⁶ , וכהאי גוונא אף בדרבנן נקטינן כחומרי דמר וחומרי דמר, כמה שכתבו התוס' סוף פ"ק דביצה ¹²⁵⁷ , וכן הוא בר"ן שם ¹²⁵⁸ לדעת הרז"ה.

איברא דסוגיא דע"ז ¹²⁵⁹ מוכחת לכאורה דאף לפירש"י הוא דאורייתא:

(ג) ויש מחמירין בחטים כו'. איברא ¹²⁶⁰ שכן משמע לכאורה בהדיא בע"ז דף ס"ב ע"ב ¹²⁶¹ , דלא אמרינן ליה שדינהו לנהרא בעינייהו, אלא ודאי דבעי פירור טרחא יתירה. והא דלא אמרינן ליה קלינהו ושדינהו בנהרא ¹²⁶² . היינו משום דחיישינן למאן דאמר זה וזה גורם אסור ¹²⁶³ , כמה שכתבו התוספות ¹²⁶⁴ , ואם כן בנהר נמי לא פלטינן מחששא זו, כמה שכתבו התוספות שם דף מ"ג סוף ע"ב ¹²⁶⁵ .

מכל מקום כיון שהב"י ¹²⁶⁶ מיקל בחטים, וכן הוא ברש"י ¹²⁶⁷ אליבא דרב יוסף, וכ"מ ברא"ש ור"ן וטוש"ע, וכן המנהג כמ"ש החק יעקב ¹²⁶⁸ , פשיטא דאין להחמיר נגד הנך רבוותא, ונגד המנהג, בחומרא דאתי לידי קולא ¹²⁶⁹ . דעיקר טעם החומרא היא חששא רחוקה שההולך בספינה ילקט החטים, וכשישהה אותם איכא למיחש גם כן לתקלה, שמחשש זה הצריכוהו לבער החמץ אחר הביטול ¹²⁷⁰ , ואם לא ביערו והשהה אותו אפילו מקצת הפסח אפילו אחר הביטול קנסוהו לאסרו בהנאה לאחר הפסח ¹²⁷¹ . וגם חשש תקלה זו אם לא יפררנו לפי שיטת רש"י שכתבתי לעיל ¹²⁷² אינו אלא לאחר הפסח, דבודאי שום אדם מישראל לא יאכל בפסח חטים השרויים במים שהן חמץ גמור כמו שיתבאר בסימן תס"ז ¹²⁷³ :

(ד) ויש מי שאוסר כו'. עי' במה שכתבתי בסי' תמ"ז ¹²⁷⁴ :

(ה) וטוב לחוש כו'. הנה ¹²⁷⁵ במ"א ¹²⁷⁶ משמע קצת, וכך כתב החק יעקב ¹²⁷⁷ , דבאין אבוקה כנגדו לא מיתסר אלא מדרבנן.

וזהו לדעת הב"י ביו"ד סימן קמ"ב ¹²⁷⁸ . אבל הט"ז ¹²⁷⁹ וש"ך שם ¹²⁸⁰ חלקו עליו בזה, משום דהנקברין דאפילו אפרן אסור ¹²⁸¹ גחלתן אסורה מן התורה, ואפילו דיעבד כמ"ש הרא"ש ¹²⁸² בשם הרב רבנו יונה, ע"ש בש"ך.

ועי' בפרי חדש סימן תמ"ז סעיף א' ¹²⁸³ וסימן תס"ז סעיף י' ¹²⁸⁴ , שנראה כחולק על הש"ך בסימן ק[מ]"ב סעיף קטן ח' ¹²⁸⁵ .

ועיין במה שכתבתי בסי' תמ"ז ¹²⁸⁶ :

(ו) יש בהסיקו כו'. עיין ¹²⁸⁷ היטב בש"ך יו"ד סי' קמ"ב ¹²⁸⁸ , ותמצא שדעתו להקל בזה וזה גורם אף שהע"ז אוסרת במשהו ¹²⁸⁹ (דלא כבאר היטב ¹²⁹⁰ שם), והוא הדין לחמץ בפסח דדמיין להדדי כמבואר מדבריו שם ¹²⁹¹ . וכן הוא דעת הרמב"ם בפ"ז מהלכות ע"ז ¹²⁹² , שלא כתב חדש יותץ, וכמ"ש הכ"מ שם ¹²⁹³ . וכך פסק בשו"ע שם סעיף ד' ¹²⁹⁴ , וסעיף ז' ¹²⁹⁵ , ולכך העתיק דברי הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ¹²⁹⁶ גבי קדירה שבישלה ואע"פ שזה וזה גורם כו' לענין ע"ז ¹²⁹⁷ , משום דסבירא ליה דאף בע"ז יש להתיר אם בישלה בעצי איסור והיתר בבת אחת, כמ"ש הט"ז ¹²⁹⁸ והש"ך ¹²⁹⁹ .

והוא הדין בחמץ, דמן הסתם אי אפשר להסיק בחמץ בלבד בלי עצים כמ"ש המ"א ¹³⁰⁰ , ואם כן הוי ליה זה וזה גורם. ועל כרחך צריך לומר דמה שכתב הרמב"ם ושו"ע כאן לאיסור, היינו כשאחר שאחזה האור בהחמץ יש בו לבדו כדי להסיק התנור ¹³⁰¹ , כדמשמע לישנא ולא יסיק בו ¹³⁰² כו'.

ובכהאי גוונא לא שרי משום זה וזה גורם, כמו שהסכימו האחרונים ביו"ד סוף סי' פ"ז, עיי"ש בט"ז ¹³⁰³ וש"ך ¹³⁰⁴ ופר"ח ¹³⁰⁵ , וכן הוא בהדיא במשנה פרק ב' דערלה ¹³⁰⁶ , וברמב"ם פ' [ט]"ז מהלכות מאכלות אסורות הלכה ט"ז ¹³⁰⁷ [דעיסה שכבר נתחמצה, ואחר כך נפל לתוכה שאור שיש בו כדי לחמץ הרי זו אסורה].

והמ"א ¹³⁰⁸ בכאן נמשך אחר שיטת הט"ז ביו"ד שם ¹³⁰⁹ . ולדבריהם צריך לחלק בין גינתא דאיזבלא בזבל ע"ז דשרינן משום זה וזה גורם ¹³¹⁰ , ובין כרכר שארג בה בגד או אפה הפת בעצי אשירה וחמץ ¹³¹¹ . וכבר השיג על חילוק זה הש"ך בנקודות הכסף שם ¹³¹² . ואיך שיהיה כיון שהרמב"ם ושו"ע מסכימים להקל בזה וזה גורם אף באיסורין שאוסרין במשהו ¹³¹³ , יש לסמוך עליהם בהפסד מרובה ¹³¹⁴ .

ואף ¹³¹⁵ להמ"א וט"ז אין לאסור אלא בתוך הפסח ¹³¹⁶ , אבל לא משש ואילך, שבטל בס' ¹³¹⁷ .

והמ"א שסתם דבריו ¹³¹⁸ , אפשר שהוא משום שיסד דבריו על הרמ"ך וכסף משנה ¹³¹⁹ , והם מפרשים דעת הרמב"ם, ולהרמב"ם ¹³²⁰ אפילו משש ואילך אסור במשהו, משום דהוה דבר שיש לו מתירין, כמ"ש הב"י בסי' תמ"ז ¹³²¹ בשם המ"מ ¹³²² עיי"ש:

הערות

1059. עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה: (א) הוצאה מרשות והפקר קודם זמן איסור (ס"א-ב). (ב) ביעורו בזמן איסור (ס"ג-ז). (ג) הנאה מחמץ ועצים הנשרפים (ס"ח). (ד) אפה בתנור שהוסק בחמץ (ס"ט-י). (ה) הנאה מחמץ שנשרף קודם זמן איסור (סי"א). (ו) שריפת חמץ בהושענות (סי"ב).
1060. כדלעיל סי' תלא ס"א (עובר על מצות עשה מחצות יום י"ד ואילך, בכל רגע ורגע שאינו מבער החמץ מן העולם), ונתבאר בשוה"ג שם.
1061. תוס' ד, ב ד"ה מדאורייתא (דתשביתו אמרינן לקמן מאך חלק, שהוא משש שעות ולמעלה). רא"ש פ"ק ס"י (אומר אני דהוצאת חמץ מן הבית קודם זמן איסוריה לא נפיק מתשביתו ... לא צותה תורה לשורפו אלא אחר שכבר נאסר ... אבל בעוד שהוא מותר באכילה לא ישרפנו. ומה שמוציאין אותו מן הבית, היינו שלא יעבור עליו בבל יראה, ואין מפורש בו מצות עשה מן התורה). וראה כבוד מלכים ע' צב. ובאמת דעת הרא"ש שמחצות ואילך עובר עליו בבל יראה ובל ימצא (ולא רק חיוב תשביתו), ולכן צריך לבערו לפני זמן איסורו כדי שלא יעבור עליו; אלא שאין חיוב זה מן התורה, וכדלעיל סי' תלב בקונטרס אחרון ס"ק א (וכן כתב הרא"ש בהדיא. אלא דסבירא ליה דמשהגיע שבע עובר עליו בבל יראה ובל ימצא מן התורה, ומשהגיע שש עובר בבל יראה מדרבנן, ואם כן מן הדין צריך לבערו בסוף ה' כדי שלא יעבור כשתגיע שעה ו' ... לפי מה שכתב הרא"ש דמשהגיע ז' איכא בל יראה דאורייתא [ודוק היטב בלשונו בסימן ט' ובסימן י' ותשכח דהכי הוא. ועיין בכסף משנה ספ"[א]], ואם כן קודם ו' צריך לבער שלא יעבור בבל יראה דרבנן).
1062. משנה יא, ב (ושורפין בתחלת שש). רמב"ם פ"א ה"ט (עד שתגיע שעה ששית, ושורפין הכל). כ" מ שם (לא חייבוהו להוציאו מביתו קודם אותה שעה). רמב"ם פ"ג ה"א (ומניחו במקום אחד עד תחלת שעה ששית ביום ומבערו). פר"ח סי' תמג ס"א ד"ה ומ"ש ומתחלת (ומיהו כיון שנכנסה שעה ו' ... תנן ושורפין בתחילת ו'). ומשמעות האחרונים בסי' ת " ל . אוצ"ל: בסי' תלד, והיינו מ"ש ט"ז שם ס"ק ה (וטוב לשרוף קודם שיבטלנו ... ואם כן משמע שהוא שורף קודם איסורו ... בגמרא ... תחלת שעה ששית). מ"א שם ס"ק ח (ואם כן צריך לשרוף קודם שעה ששית). וכן הוא לעיל שם סי"ב (וכיון שהוא צריך לבטל בשעת הביעור ... צריך הוא ליזהר ולבער קודם שתגיע שעה ששית). הרי שמעיקר הצריך אין צריך לבער אלא בתחלת שעה ששית. ואוצ"ל: בסי' תלב, וכמו שנתבאר לעיל שם ס"ה, ובקונטרס אחרון ס"ק א, שאם לא בירך בעת הבדיקה אינו צריך לברך בעת שריפת החמץ לפני זמן איסורו (מעיקר הדין דשורפין בתחלת שש, ושייך לברך וצונו שיש כאן מצוה מדבריהם, אבל למנהגנו ששורפין בסוף חמש כמו ש[י]תבאר בסי' תל"ד, איך יברך על ביעור כיון שאינו מצווה עדיין לבער, והרי זה כמברך באמצע השנה). וראה דבר שמואל פסחים יב, ב. רשימות שיעורים פסחים סי' יג הערה 13.
1063. סי"ב (וכיון שהוא צריך לבטל בשעת הביעור (מטעם שנתבאר), צריך הוא ליזהר ולבער קודם שתגיע שעה ששית, שמתחלת שעה ו' ואילך אין בידו לבטלו).
1064. תוכן האמור בקטעים שלפנינו, שיש שני אופנים לביעור החמץ קודם זמנו: (א) מכירתו או נתינתו לנכרי. (ב) הפקרתו. ויש חילוק גדול בינם, כי מכירתו לנכרי מועלת אפילו אם החמץ נשאר בבית הישראל. ואילו על ההפקר גזרו חכמים שאינו מועיל, אלא אם כן הוציאו מכל גבולו, והניחו במקום המופקר לכל, וגם הפקירו לגמרי, ולא הי' בדעתו לחזור ולזכות בו אחר הפסח. פרטי אופן השני יתבארו לקמן ס"ב (והערה 14).
1065. משנה כא, א (כל שעה שמותר לאכול ... מוכר לנכרי). ו גמרא [ברייתא] שם (ב"ה אומרים כל שעה שמותר לאכול מותר למכור). שו"ע ס"ב (ואם נתנו לאינו יהודי קודם שעה ששית, אינו צריך לבער).
1066. גמרא וברייתא שם (ומוכרו לנכרי, פשיטא, לאפוקי מהאי תנא דתניא ב"ש אומרים לא ימכור אדם חמצו לנכרי אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם פסח, וב"ה אומרים כל שעה שמותר לאכול מותר למכור). טור ושו"ע שם (ורשאי למוכרו לגוים אפילו הרבה ביחד, שוודאי לא יאכלנו קודם פסח). וכן הוא לעיל סי' תמג ס"א (יכול למכרו לנכרי אפילו הרבה ביחד, אע"פ שבודאי לא יאכלנו הנכרי קודם הפסח). ויש לפעמים שאינו יכול למכור אלא מעט, כדלעיל שם (הערה 8).
1067. פסקי ריא"ז פ"ב ה"ג אות א. שלטי הגבורים ט, סע"ב (לשון ריא"ז ... ונראה בעיני שאם ... הקנהו לנכרי ... אע"פ שלא מסרו לנכרי עד אחר הפסח, הרי הוא קנוי לו מתחלה, ואינו אלא כמו פקדון ביד ישראל). מ"א סי' תמא ס"ק א (ובשלטי גבורים כתב, אם הקנהו לעכו"ם בקנין או אגב קרקע, אף על פי שלא מסרו לעכו"ם עד אחר הפסח שרי). אלא שלכתחלה טוב שיוציא הנכרי את החמץ מבית הישראל, כדלקמן סי' תמח ס"ז (ואפילו אם קנה הנכרי את החמץ באחד משאר דרכי הקניות שיתבאר, אף על פי כן אם אפשר טוב הוא שיוציא הנכרי את החמץ מרשות הישראל קודם הפסח, שאם ישאר החמץ מונח ברשות הישראל יהא נראה כאלו קבל הישראל את החמץ בפקדון מיד הנכרי ואחריות הפקדון על ישראל).
1068. סוף ס"א (חייב לבערו או למכרו לאינו יהודי בערב פסח קודם שעה ששית). ובכתי"ק מהרי"ל תוקן: תמ"א סעיף ט (ואם הקנה הישראל את החמץ להנכרי קודם הפסח, בקנין גמור המועיל להקנותו להנכרי את החמץ שיהיה קנוי לו לחלוטין, אף כשהוא מונח עדיין ברשות הישראל).
1069. כ"מ פ"ג הי"א (ואותן בני אדם המשימים חמץ בצדי רשות הרבים בשעה ששית או שביעית, שלא כדין הם עושים, שמשהגיעה שעה ששית צריך לבערו מן העולם, וכן משמע בהגהות מימוניות). מ"א ס"ק ז (וז"ל הכ"מ ואותן בני אדם המשימין חמץ בצידי רשות הרבים בשעה ו' שלא כדין הם עושים, דמשהגיע שעה ו' צריך לבערו מן העולם, וכן משמע בהגהות מימוניות עכ"ל, משמע דקודם שעה ו' שרי). פר"ח ס"א (וכתב בכסף משנה בפרק ג' דדוקא מתחילת שש ולמעלה שהוא זמן איסורו בעינן זריקה לים, אבל קודם שש בהוצאה מרשותו סגי, ואותם בני אדם המשימים חמץ בצידי רשות הרבים בשעה ששית ושביעית שלא כדין הם עושים, שמשיגיע שעה ששית צריך לבערו מהעולם). והיינו שקודם זמן הביעור סגי מן התורה באחד משני אופנים אלה: (א) כשמפקירו, כדלעיל סי' תלא ס"ב-ג (קודם שהגיע זמן איסור הנאתו יכול הוא לבטלו ולהפקירו ומותר לו מן התורה ... אבל חכמים גזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום לחמץ, אף קודם שהגיע זמן איסור הנאתו, אלא הוא צריך לחפש אחריו ... ולהוציאו מכל גבולו). והוא מהטעמים שנתבארו שם ס"ד. (ב) כשמוציאו מרשותו, כדלעיל סי' תמ ס"א (מי שהטמין חמצו בחצירו של חבירו שלא מדעתו ... אינו עובר עליו מן התורה, כיון שאינו מונח לא בביתו ולא ברשותו של בעל החמץ. ומכל מקום מדברי סופרים חייב לבערו). ובקונטרס אחרון שם ס"ק ב, מוכיח כן מכמה פוסקים. מכל מקום כשעושה שניהם יחד, שמוציאו מרשותו וגם מפקירו, קודם זמן איסורו, מועיל אף מדברי סופרים, כמובא כאן (על פי כ"מ ומ"א ופר"ח). במה דברים אמורים קודם זמן איסורו, משא"כ אחר זמן איסורו אינו מועיל מן התורה אפילו אם עושה שניהם יחד, שהוציאו מרשותו וגם הפקירו, כדלקמן ס"ג (ולא די במה שמוציאו מרשותו ומניחו במקום הפקר, שהרי משהגיע שעה ששית כבר נאסר בהנאה ואינו שלו כלל, ואף על פי כן התורה עשאה אותו כאלו הוא שלו שיעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ולפיכך אף כשמוציאו מרשותו הרי הוא עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, שעשאתו התורה כאלו הוא מונח ברשותו ממש, ואין לו תקנה אלא שיבערנו מן העולם), ומצויין גם שם למקורות הנ"ל (בכ"מ ומ"א). וכן הוא לעיל סי' תמד קונטרס אחרון ס"ק ב (והוצאה בלא ביעור בודאי אינה כלום לאחר זמן איסורו, שאין בידו למכרו וליתנו במתנה ולהפקירו).
1070. והיינו שאם מניחו שם ומפקירו, הרי הוא הפקר מאליו. ויתבאר לקמן ס"ב (והערה 15). וראה מראי מקומות וציונים.
1071. ס"ג-ד (חכמים גזרו שאין ביטול והפקר מועיל ... אלא הוא צריך ... להוציאו מכל גבולו). ובכתי"ק מהרי"ל תוקן: ת"מ סעיף א (שהטמין חמצו בחצירו של חבירו שלא מדעתו ... מדברי סופרים חייב לבערו).
1072. תוכן האמור כאן (ולעיל סי' תלא ס"ג, וסי' תלו ס"כ): כבר נתבאר בסעיף הקודם, שגזרו חכמים שכל זמן שהחמץ בביתו אין ההפקר מועיל. ויתירה מזו, שאפילו הוציאו מביתו והשאירו בחצירו, עדיין גזרו חכמים שאינו מועיל. ויתירה מזו, שאפילו השאירו בחצר המשותפת לכל הדרים בה, עדיין גזרו חכמים שאינו מועיל. ויתירה מזו, שאפילו הוציאו מכל גבולו והניחו בחצר המיוחד לישראלים אחרים, עדיין גזרו שאין ההפקר מועיל (תלו, כ. ויתבאר לקמן הערה הבאה). ויתירה מזו שאפילו הניחו בחצר של נכרי, שלא בידיעתו ושאינו שם, עדיין גזרו שאין ההפקר מועיל (תלו, כ). שכך היא גזירת חכמים, שאין ההפקר מועיל עד שיוציאו מכל גבולו (תלא, ג), ויניחו במקום שהוא מופקר לכל (תמה, א), באופן שמופקר מאליו (תלו, כ).
1073. ט"ז סוף ס"ק ה (ומו"ח ז"ל פירש ... לחלק בין חצר המשותפין להרבה בני אדם, דקרוי הפקר, ובין חצר המיוחד לאחד. ואינו מתישב בזה, דשותפין חייבים ממש כמו אדם אחד לכל מילי). ח"י ס"ק יא (ויפה השיג עליו הט"ז וז"ל, דשותפים חייבים ממש כמו אדם אחד לכל מילי, עכ"ל). והיינו שזה כבר ידענו, שדין חצר הוא כמו בית, כמבואר לעיל סי' תמ ס"א (אמרה תורה לא יראה לך שאור בכל גבולך, כל מקום שהוא גבולו אע"פ שאינו ביתו שהוא דר בו). וכאן מוסיפים, שכן הוא גם בחצר השותפים, שדינם כמו אחד לכל מילי. ולכן גם בזה עובר מן התורה – כשלא הפקיר, ועובר מדברי סופרים – אף אם הפקיר קודם זמן ביעורו. ועל זה ממשיך ומבאר, שכל מקום שבלי הפקר עוברים עליו מן התורה, גזרו חכמים שההפקר אינו מועיל. * ויתירה מזו, שאפילו במקום שהוצאה מרשות מועלת מהתורה, וגם הפקיר, עדיין גזרו חכמים שאין ההפקר מועיל, כדלעיל סי' תלו ס"כ (ולא גזרו חכמים שאין ביטול והפקר מועיל לחמץ, אלא כשהחמץ לאחר שהפקירו הוא מונח בפסח בגבול המיוחד לישראל זה בעל החמץ, או בגבול המיוחד לישראלים אחרים, או אפילו בגבול המיוחד לנכרי אלא שאין הנכרי יודע שהפקירו הישראל ולא יטלנו לעצמו). אלא אם כן הניחו במקום שהוא הפקר מאליו, כמבואר לעיל שם ס"כ-כב (אבל כשהחמץ הוא הפקר מאליו, כגון שהניחו ברה"ר, או שהניחו ברשות המיוחדת לנכרי, בענין שהוא מופקר מאליו לנכרי זה בעל הרשות, בהפקר גדול כזה לא גזרו חכמים אם הפקירו קודם שעה ששית בערב פסח ... אבל אם לא יכנס לתוכו עד לאחר הפסח, או עד תוך הפסח, או עד שתגיע שעה ששית בערב פסח ... חייב הישראל לבדוק בית הנכרי שהוא יוצא ממנו ... שגזרו שמה שהאדם מבטל ומפקיר החמץ בפיו ובלבו אין מועיל כלום). ואף שאם הניח את החמץ "בגבול המיוחד לישראלים אחרים", וכן אם הניחו "בגבול המיוחד לנכרי אלא שאין הנכרי יודע שהפקירו הישראל", אינו עובר עליו מן התורה, כמבואר בסי' תמ ס"א (אבל מי שהטמין חמצו בחצירו של חבירו שלא מדעתו, שלא השאיל לו חבירו מקום בחצירו להניח שם חמצו, אינו עובר עליו מן התורה, כיון שאינו מונח לא בביתו ולא ברשותו של בעל החמץ). מכל מקום גזרו חכמים שגם כאן אין ההפקר מועיל, אלא כשהפקירו והניחו במקום המופקר לכל, שהוא הפקר שממילא.וראה הגהות על שו"ע הל' פסח. * ובאמת נהגו שלא לסמוך גם על שלשתם ביחד (ביטול, עם הוצאה מרשותו, לרשות הרבים שהוא מופקר מאליו לכל), אלא הצריכו שריפת החמץ קודם זמן איסורו. והוא מהטעם שנתבאר לעיל (סי' תלד סי"ב-ג, ולקמן ס"ז).
1074. סעיף א (ואע"פ שנאמר לא ימצא בבתיכם, וחמץ זה אינו בביתו ... שהרי אמרה תורה לא יראה לך שאור בכל גבולך, כל מקום שהוא גבולו אע"פ שאינו ביתו שהוא דר בו).
1075. ס"ג-ד.
1076. ראה לעיל סי' תלא ס"ד (שהביטול וההפקר תלוי במחשבתו של אדם שיפקירנו בלב שלם ויוציאנו מלבו לגמרי). סי' תלד ס"ז (ועיקר הביטול הוא בלב, שישים בלבו כל חמץ שברשותו הרי הוא כאלו אינו ואינו חשוב כלום והרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל), וסוף ס"ח (עיקר הביטול וההפקר הוא בלב, שאם אינו מפקירו בלבו, אף על פי שהוא אומר שמפקירו אין זה כלום, שכל הפקר צריך להיות פיו ולבו שוין).
1077. וכן גם אם נותנו או מוכרו לנכרי, על מנת שיחזיר לו אחר הפסח. ויתבאר לקמן סי' תמח סי"ח-כה.
1078. דרכי משה ס"ק א (כתב באור זרוע (ח"ב סי' רמו) דמותר להפקיר חמצו קודם זמן איסורו על מנת לזכות בו אחר הפסח, ובלבד שבשעת הפקר יפקירו לגמרי בלא תנאי ... ונראה דאין לסמוך אהוראה זו ... מדלא כתבו שאר הפוסקים, שמע מינה דסבירא להו דלאו הלכתא הוא). פר"ח בסוף הסימן (צריך שיבער חמץ על מנת שלא לזכות בו, וכמו שכתבתי לקמן בסימן תס"ז סוף סעיף ט' בס"ד), ושם כתב בד"ה והשבתי (צריך לבאר אי סגי בשמניחה במקום הפקר אעפ"י שדעתו לזכות בה אחר הפסח, ויראה ודאי דלאו שפיר למעבד הכי, דאע"ג דקודם שש בהוצאה מרשותו סגי, מכל מקום צריך שיגמור בדעתו שלא לזכות בו עוד ... וראיה ממה שכתב הרשב"א בתשובה סימן ע'). והוא מ"ש בשו"ת הרשב"א ח"א סי' ע' (דהרי זה כמבטל ומתכוין לחזור ולמכרו לאחר הפסח). וכן הוא לעיל סי' תלו סי"ח (והרי זה דומה למבער את החמץ ומכוין לחזור ולזכות בו אחר הפסח, שאין זה ביעור גמור כמו שיתבאר בסי' תמ"ה). ועוד הובא כן מכמה פוסקים, בקונטרס אחרון ריש ס"ק א. ואף שלענין שבת נתבאר לעיל סי' רמו ס"ט (להשכיר או להשאיל בהמתו לנכרי ... יפקירנה הישראל בינו לבין עצמו קודם השבת, שאז אינו מצווה על שביתתה כיון שאינה שלו שכבר הפקירה ... אינו מפקירה אלא ליום השבת בלבד ... שהפקר ליום אחד או אפילו לשעה אחת הרי הוא הפקר גמור לאותו יום ואותה שעה כמ"ש בחו"מ סי' רע"ג, ובמוצאי שבת מיד היא חוזרת להיות שלו). אין סומכים על זה אלא בדיעבד, כמבואר בקונטרס אחרון כאן ס"ק א (דהתם לא התירו אלא כשהוא כבר בידי נכרי שאי אפשר בענין אחר ... דעיקר הטעם הוא משום דאי אפשר בענין אחר לא גזרו חכמים ואוקמוה אדאורייתא). ובאמת כאן בחמץ נאסר בכל אופן בדיעבד אחר הפסח, כדלקמן סי' תמח סכ"ט (ואפילו חמץ שנמצא מושלך במקום הפקר שהשליכו שם ישראל קודם שעה ששית בערב פסח, כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא בפסח, כמו שנתבאר בסי' תמ"ה שמותר לעשות כן לכתחלה, מכל מקום לאחר הפסח אסור לכל אדם מישראל ליהנות ממנו). ואף שיש פוסקים הסוברים שמדאורייתא אין הפקר זה מעיל, מכל מקום לא קיי"ל הכי, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק א (דסמ"ק סבירא ליה, כמשמעות פירוש רש"י ותוס', דמדאורייתא הוה הפקר גמור מיד, אלא שחכמים חששו לערמה, כיון שאינו מפקירה לחלוטין כדרך המפקירים). ואף שבסדר מכירת חמץ נראית לכאורה מסקנת רבינו, שאף מדאורייתא אינו מועיל, אין זה מוכרח שכך היא דעתו, ויתבאר בהערות לקמן שם.
1079. נדרים מד, א (אמר תהא שדה זו מופקרת ליום אחד, לשבת אחת, לחדש אחד, לשנה אחת, לשבוע אחת, עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו, משזכה בה בין הוא בין אחר אין יכול לחזור בו). טוש"ע חו"מ סי' רעג ס"י (האומר שדה זו מופקרת ליום אחד, לחדש אחד, לשנה אחת, לשבוע אחד, עד שלא זכה בה הוא או אחר יכול לחזור בו. ומשזכה בה, בין הוא בין אחר, אינו יכול לחזור בו). ולכן גם כאן, אף שהפקיר החמץ בלא תנאי, ואם מישהו יזכה בו לא יוכל המפקיר לחזור בו, מכל מקום, כל זמן שלא זכה בו אחר הרי הוא כשלו ממש.
1080. ברייתא יב, ב (בשעת ביעורו), לפירוש ר"ת בתוס' שם ד"ה אימתי (בשעת ביעורו דהיינו בשש). הובא ב רא"ש פ"ב סי' ג (ולפירוש ר"ת ז"ל דמפרש בשעת ביעורו ... היינו בשעה ששית, דאז רגילין העולם לבערו). ונתבארה שם ושם המחלוקת, אם בשעה ששית השבתתו בכל דבר או דוקא בשריפה (כדלקמן ס"ז), אבל לכל הדעות לא סגי בשעה ששית בהוצאה מרשותו והנחתו במקום הפקר.
1081. כ"מ פ"ג הי"א (ואותן בני אדם המשימים חמץ בצדי רשות הרבים בשעה ששית או שביעית, שלא כדין הם עושים, שמשהגיעה שעה ששית צריך לבערו מן העולם. וכן משמע בהגהות מיימוניות). הובא ב מ"א ס"ק ז. והוא בהגהות מיימוניות פ"ג אות כ (ואם ימצא חמץ בחצר אחר זמן איסורו, אסור להניחו שם כדי שיקחוהו העורבים, דעיקר ביעור חמץ שריפה). וראה גם ב"י סי' תמו ד"ה ומ"ש אם הוא בחול המועד (דבהוצאה מרשותו לחוד משמע דלא סגי, עד שיבערהו מן העולם). לעיל סי' תמד קונטרס אחרון ס"ק ב (והוצאה בלא ביעור בודאי אינה כלום לאחר זמן איסורו, שאין בידו למכרו וליתנו במתנה ולהפקירו).
1082. כדלעיל סי' תלא ס"ב (כיון שאסור לו להנות ממנו, הרי אין לו שום זכות בו ואינו שלו כלל), וש"נ.
1083. כדלעיל סי' תלד ס"ז (אינו שלו כלל ואין לו שום חלק וזכות בו, שהרי אסור לו ליהנות ממנו, אלא שהכתוב עשאו כשלו שיהא שמו נקרא עליו שיעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא), וש"נ.
1084. ט"ז סי' תמו ס"ק א (דהא חמץ גם כשהוא אינו ברשותו כברשותו, כדאמרינן בגמ' פ"ק אמר רבי ישמעאל ב' דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הם ברשותו, ואלו הן חמץ בפסח ובור ברשות הרבים, ואם כן מה תועלת יש בהוצאה מרשותו, אלא חייב לבער מן העולם). וראה מנחת חנוך מצוה יא ס"ק א. אבני נזר סי' שטז אות ו; ט. סי' שמא אות ג. ארץ צבי סי' פא ד"ה אך מה. שו"ת פרי יצחק ח"ב סי' טז. רשימות שיעורים סי' כד ס"ג.
1085. מ"א ס"ק ב (וליכא למיחש שיאכלנו כלב או חזיר ... יאכלו אותם הדגים, אלא לא חיישינן, כיון שהוא אינו נותן לפניו לאכול). וכן הוא לקמן ס"ה (אע"פ שסופו לאכול ממנו, אין בכך כלום, כיון שאינו נותן לפניו לאכול). ומה שאסור ליתן לפני בריות אחרות לאכול, אין זה מטעם שאינו נקרא ביעור, אלא מטעם שהחמץ אסור בהנאה. וכדלעיל סי' תמג ס"ג (מתחלת שעה ששית ולמעלה אסרוהו גם בהנאה. ולפיכך אינו יכול ... להאכילו לבהמה חיה ועוף, אפילו אינן שלו אלא של הפקר), ובהערות לעיל שם (הערה 18).
1086. וכן הוא לקמן ס"ד (ויוכל אדם המהלך בספינה ליהנות [ממנו] ... ולא יהנה מהן שום אדם), וס"ה (כיון ששום אדם לא יוכל עוד ליהנות ממנו). והיינו שעיקר ענין ביעור חמץ הוא שיבערם באופן שלא יהנה מהם שום אדם. וכמבואר ברש"י כח, א ד"ה בחיטי (בעי פירור ... שלא יוכל אדם ללקטן מעל פני המים). אלא שמדברי רש"י נראה שמעיקר הדין סגי במה שזורקו לאיבוד (אפילו אם יוכל אדם ליהנות בו), ומה שהצריכו לפרר את החמץ (לפני שזורקו לים) הוא רק מחשש תקלה. אבל משמעות הפוסקים היא כאמור לעיל, שעיקר ביעור חמץ הוא שיבערם באופן שלא יהנה מהם שום אדם. ונתבאר כל זה בקונטרס אחרון ס"ק ב. וראה דברי אליהו פסחים סי' יט ס"ב.
1087. משנה רפ"ב דף כא , א (רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים). הרי ששריפה מועלת לכל הדעות. טור ושו"ע ס"א (כיצד ביעור חמץ, שורפו).
1088. גמרא כא, ב (אמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאה אפילו לאחר זמנו), ובתוס' שם ד"ה חרכו (וכגון שנפסל מלאכול לכלב). ובר"ן ה, ב (חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אחר זמנו, פירוש כגון שחרכו עד שאין הכלב יכול לאוכלו ... ודוקא שחרכו קודם זמנו אבל לאחר זמנו לא פקע אסוריה עד דשריף ליה לגמרי). טוש"ע סי' תמב ס"ט (חמץ ... ששרפו באש (קודם זמנו) ונחרך עד שאינו ראוי לכלב ... מותר לקיימו בפסח). משא"כ כששורפו אחר זמנו. ואף שנתבאר לעיל (ס"ג) שאם משליכו לאיבוד בענין ששום אדם לא יוכל לאכלו יוצא ידי חובת ביעור, וכן יתבאר לקמן בסמוך, שאם פוררו וזורה לרוח או לנהר שלא יהנה בהם שום אדם יוצא ידי חובת ביעור. כל זה הוא כשמבער את החמץ עצמו באופן זה (על ידי שריפתו עד שנעשה פחם או על ידי פירור וכו'), משא"כ כשמבער רק את טעם החמץ (עד שנפסל מאכילת כלב), אינו יוצא ידי חובת ביעור. וכעין האמור בפירש"י שם כא, ב ד"ה לא צריכא (שחרכו באור ... שבטל טעמו ומראיתו). וראה חי' צמח צדק רח, ג. לקוטי שיחות ח"ז ע' 189. דברי אליהו פסחים סי' יד ס"ד. הערות וביאורים קל ע' ז. * וכל זה "אם לא נעשה פחם", אבל אם נעשה פחם, מותר להשהות את הפחמים עד אחר הפסח, כדלקמן ס"ח (הפחמין והאפר של החמץ ... יש להם היתר הנאה ... להשהותן עד לאחר הפסח). ומכל מקום אסור בהנאה בפסח, אפילו נעשה פחם או אפר, כדלקמן ס"ח (כששורף החמץ לאחר שהגיע שעה ששית שהוא אסור בהנאה ... אף הפחמים והאפר של החמץ אסורים בהנאה). וגם זה למדים מגמרא זו (לפירוש הרמב"ם), כדלקמן שם (והערה 66).
1089. סעיף כא (אבל אם נפסלו מאכילת כלב אחר שעת הביעור ... חייב לבערו מן העולם לגמרי מן התורה, דכיון שהיה עליהם שעה אחת שם חמץ לאחר זמן איסורו אינו נפקע מהם לעולם עד שיעשה להם כתורת חמץ).
1090. משנה שם (ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים), ופסקו הגאונים כחכמים, כמובא ברא"ש פ"ב סי' ג (והגאונים פסקו כחכמים, וכן כתב בעל העיטור ז"ל, וכן כתב ה"ר יונה ז"ל ), ורמב"ם פ"ג הי"א (כיצד ביעור חמץ שורפו או פורר וזורה לרוח או זורקו לים), ורי"ף ה, ב (שהעתיק את המשנה בריש פ"ב), ונתבאר בב"י סד"ה ולפי זה (והרי"ף כתב המשנה כצורתה, ומשמע דסבירא ליה דהלכה כחכמים), ושו"ע שם (כיצד ביעור חמץ, שורפו או פוררו וזורה לרוח או זורקו לים).
1091. גמרא כח, א (הא בחיטי הא בנהמא) לרב יוסף. והטעם שצריך להחמיר כאן כדעת רב יוסף (נגד רבה), נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ב (כיון דלמר איכא קולא וחומרא ולמר איכא קולא וחומרא ... נקטינא כחומרי דמר וחומרי דמר). אלא שבתירוץ זה יש שני פירושים, שרש"י מפרש (בחיטי שהחמיצו בעי פירור), משא"כ בפת אין צריך פירור כיון שהוא רך ונמאס במים, ואילו בכ"מ מפרש בדברי הרמב"ם (נהמא בעי פירור שאין המים מחתכין אותו). ומסיק במ"א ס"ק ב (ונראה לי דיש להחמיר ולעשות פירור בשניהם).
1092. רש"י כח, א ד"ה בעי פירור (שמא תפגע בו ספינה ותטלנו ולאו אדעתייהו), וד"ה בחיטי (שלא יוכל אדם ללקטן מעל פני המים). ובטעם הדבר יש שתי שיטות בפוסקים, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ב (עיין רש"י ... מבואר מדבריו דהא דבעי פירור בחמץ, ושחיקה בע"ז, היינו משום חשש תקלה שלא יהנה מזה ישראל, ואם כן לכאורה הוא מדברי סופרים. אבל הרמב"ם ... משמע קצת דמדאורייתא קאמר ... ומכל מקום כיון שלא ראיתי לאחד מן האחרונים שהכריע בזה בפירוש נגד דברי רש"י, לכך סתמתי הדברים בפנים).
1093. רב יוסף שם (חמץ דממיס).
1094. שכ"ה לב' הפירושים שבגמרא, כמבואר ברש"י ד"ה בחיטי (שהחמיצו בעי פירור, כלומר פיזור, שלא יתנם בשק ויזרקם, אלא יפזרם על פני המים, שלא יוכל אדם ללקטן מעל פני המים), הרי שסגי במה שמשליכן מן השק ומפתפזרין. וכן הוא בכ"מ שם לדעת הרמב"ם (דחיטי שהחמיצו לא בעי פירור, אלא זורקן לתוך המים, ואפילו מכונסין, מפני שהמים מפזרים אותם).
1095. רמב"ם שם (ואם היה החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה הרי זה מפררו ואחר כך זורקו לים), לפירוש ה מ"מ שם (תירצו רב יוסף הא בחיטי הא בנהמא, ופסק רבינו כמותו משום דמסתבר טעמיה), לפירוש ה מ"א ס"ק ב (כגון חטים בעי פירור, כן כתב המ"מ לדעת הרמב"ם, וצריך לומר דסבירא ליה שיחתוך כל חטה לב' או ג' חלקים). פר"ח ס"א (ור' יוסף סבירא ליה דכיון דממאיס לא בעי פירור, לאפוקי חיטי או חמץ קשה שאין המים ממיסין אותו).
1096. מ"א שם (ולי נראה דיש להחמיר ולעשות פירור בשניהם).
1097. שם ס"ו ואילך נתבארו כל דיני ביטול. ובענין חמץ שנתחמץ בפסח, ראה לקמן סי' תמו ס"ד-ה.
1098. נתבאר לעיל סי' תמב בקונטרס אחרון ס"ק יח (כרי של חטים מחומצות שהן חשובין, ודאי עובר אליהן מדאורייתא ... שאף שאינן במקום אחד ממש כבצק, שהכזית הוא דבוק ומחובר על ידי המים המחברים הקמח, אלא שהחטים הם נוגעות זו בזו, מיקרי נמי מקום אחד וחשיבי ולא בטילי).
1099. וכדלעיל סי' תלד ס"ו (ואע"פ שמיד שימצאנה יבערנה מן העולם לגמרי, יש לחוש שמא ישהה מעט קודם שיתעסק בביעור, ועל שהייה זו עובר בבל יראה ובל ימצא), וש"נ. ולכן גם כאן, אף שטוחנם כדי לפזרם ולזרקם לים, מכל מקום עובר על מה ששוהה בעת חתיכתם וטחינתם.
1100. ב"י (שכאמור לעיל, פירש אף בדעת הרמב"ם, שבחטי אין צריך לחתכם). ח"י ס"ק ב (ובמ"א כתב דמשמעות המגיד משנה לדעת הרמב"ם דגם החטים עצמן צריך לפרר, ואין דבריו מוכרחים כלל, גם לא ראיתי נוהגין כן). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג.
1101. מ"א ס"ק ב (מיהו אם השליכו לבית הכסא אין צריך פירור). הובא בח"י ס"ק ב.
1102. סעיף ג (אסרוהו גם בהנאה ... ולא להאכילו לבהמה חיה ועוף, אפילו אינן שלו אלא של הפקר), וש"נ.
1103. מ"א שם (וליכא למיחש שיאכלנו כלב או חזיר ... כיון שהוא אינו נותן לפניו לאכול), וכדלעיל ס"ג (ואע"פ שבריות אחרות יכולות ליהנות ממנו).
1104. מ"א ס"ק ב (ולי נראה דאם יש לו מים מכונסין שיש בהם דגים אסור להשליך לתוכו, דהוא נהנה ממנו). הובא בח"י ס"ק ב.
1105. משנה כא, א (רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה). רש"י במחזור ויטרי ע' 254 (ואע״ג דאיתותב רבי יהודה במאי דאמר דחמץ בפסח בשריפה, אפילו הכי עכדינן כוותיה, משום דסתם לן תנא כוותיה בפרק בתרא דתמורה, דתנן ואילו הן הנשרפין כו', וקחשיב חמץ בפסח). הובא ברא"ש פ"ב סי' ג (רש"י פסק כרבי יהודה, משום דסתם לן תנא כוותיה בפרק בתרא דתמורה (לג, ב), דחשיב חמץ בכלל כל הנשרפין). ותוס' כז, ב ד"ה אין ביעור (נראה דהלכה כרבי יהודה, דסתם לן תנא כותיה בפרק בתרא דתמורה). סמ"ג עשין לט קיז, ג (קיימא לן כרבי יהודה דאמר בפרק כל שעה אין ביעור חמץ אלא שריפה, דסתם לן תנא בפרק בתרא דתמורה כותיה, דתנן אלו הן הנשרפים תרומה טמאה וחמץ בפסח).
1106. גמרא [ברייתא] כח, רע"א (נותר ישנו בבל תותירו וחמץ בבל תותירו, מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה).
1107. רש"י שם ד"ה חמץ (חמץ ישנו בבל תותירו, לא יראה ולא ימצא).
1108. שו"ע ס"א (כיצד ביעור חמץ, שורפו או פוררו וזורה לרוח או זורקו לים).
1109. תצוה כט, לד.
1110. ברייתא כד, א (אמר קרא ושרפת את הנותר, נותר בשריפה ואין כל איסורין שבתורה בשריפה). ואף ששם לא מיירי בחמץ, נתבאר בתוס' כח, א ד"ה אמרו (דמשמע להו הנותר בשריפה ולא כל איסורין שבתורה בשריפה, ואפילו חמץ).
1111. רמ"א ס"א (והמנהג לשורפו). ומטעם זה נוהגים לשרוף החמץ קודם הביטול השני של היום, כדלעיל סי' תלד סי"ד (טוב ליזהר שלא לבטל החמץ פעם ב' ביום, עד שיבער תחלה מן ביתו כל החמץ הידוע לו, כדי שיקיים מצות ביעור חמץ בחמץ שלו, שלאחר הביטול אין החמץ שלו שהרי בטלו והפקירו). ומטעם זה, גם אם ביטל את החמץ קודם זמן איסורו, ומצא חמץ בביתו, צריך לשרפו דוקא, כדלקמן סי' תס ס"ז (שאע"פ שבטלם קודם שנתחמצו, מכל מקום לאחר שנתחמצו צריך הוא לבערם, שלא יהיה חמץ ברשותו בפסח, והפירורין שמוצא ישרפם. ולא ידרסם ברגליו בעפר. שאף על פי שהם מתבערים בכך, מכל מקום כיון שכבר הגיע זמן איסור חמץ אין ביעור חמץ אלא בשריפה, לפי מנהג מדינות אלו).
1112. דרכי משה סי' תלד ס"ק א (שלא ישרוף החמץ מיד בלילה ... משום דלמדים שריפת חמץ מנותר (עי' פסחים כח, א) ונותר אינו נשרף אלא ביום). רמ"א שם (וטוב לשרפו ביום דומיא דנותר שהיה נשרף ביום). ואף שכל ההלכה הזאת של ביעור חמץ (בשריפה, או בשאר אופני ביעור מן העולם), הוא רק כששורף בזמנו, כדלעיל ס"ג (ואם הוא מבער חמץ בזמן הביעור, דהיינו מתחילת שעה ששית עד כלות ימי הפסח, צריך לבערו מן העולם לגמרי, ולא די במה שמוציאו מרשותו ומניחו במקום הפקר). מכל מקום המנהג הוא, שגם כשמבערים את החמץ קודם זמן איסורו, מקיימים את מצות ביעור חמץ על ידי שריפה, "כדי לדמותו לנותר", כדלעיל סי' תלד סי"ב (וכיון שהוא צריך לבטל בשעת הביעור (מטעם שנתבאר), צריך הוא ליזהר ולבער קודם שתגיע שעה ששית, שמתחלת שעה ו' ואילך אין בידו לבטלו), וסי"ד (טוב ליזהר שלא לבטל החמץ פעם ב' ביום עד שיבער תחלה מן ביתו כל החמץ הידוע לו, כדי שיקיים מצות ביעור חמץ בחמץ שלו, שלאחר הביטול אין החמץ שלו שהרי בטלו והפקירו). ויתירה מזו, שאפילו אם לא מצא חמץ בבדיקה, נוהגים לבער הכלי בשריפה דוקא, כדלקמן בסמוך: "ואם לא מצא שום חמץ בבדיקתו טוב לשרוף הכלי שלקח לבדיקה".
1113. צו ז, יז.
1114. ברייתא ג, א (תלמוד לומר והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף, ביום אתה (שורפו) ואי אתה שורפו בלילה).
1115. כדלעיל סי' תלד ס"א ואילך (וצריך הוא להזהר בו לשומרו שלא יתגרר ממנו מאומה על ידי קטנים או עכברים).
1116. הגהות מיימוניות פ"ג אות א (מה שמשייר יניחנו בצנעה. מכאן היה מדקדק רבינו יהודה משפיר"א, והיה נוהג לשרוף את החמץ בליל י"ד מיד אחר הבדיקה). כל בו סי' מח ו, ג (ואם בערו לאלתר הרשות בידו, שמא ימצאנו חסר למחר ויהיה צריך לבדוק פעם אחרת). רמ"א ס"א (אך אם רוצה לשרפו מיד אחר הבדיקה כדי שלא יגררו חולדה הרשות בידו).
1117. כבר נתבאר לעיל סי' תלב סי"א (הנוהגים להניח פתיתי חמץ בבית בכמה מקומות קודם בדיקת הבודק ... ומעיקר הדין אין צריך כלל להניח פתיתים הללו ... אבל כבר נתפשט המנהג להניחן). ואם כן לא ישכח חובת הביעור. וכאן מיירי שלא הניחו פתיתים הללו. אבל אנו נוהגים בכל אופן לעשות שניהם, כמבואר בלקוטי טעמים ומנהגים (מנהג בית הרב, מניחים במקומות שונים בבית עשרה פתיתי חמץ קשה ... בגמר הבדיקה מניח שק זה הנוצה ושירי הנר – אם ישנם – בקערורית כף-עץ, מעטף הכל בנייר). הרי ששורף גם את הפתיתים וגם את הכלי שלקח לבדיקה.
1118. מהרי"ל הל' בדיקת חמץ ע' מ (ומהאי טעמא נראה לשרוף הכלי לכל הפחות כדי לזכר ביעור, אם לא מצא שום חמץ בבדיקה). רמ"א ס"ג (ואם לא מצא חמץ כשבדק, ישרוף הכלי שלקח לבדיקה, כדי שלא ישכח חובת ביעור).
1119. לבוש ס"ג (כדי שלא תשתכח תורת ביעור לשנה הבאה, שהיא שריפה).
1120. מהרי"ל שם (ישמור עד למחר לבערו ... משום שצריך לבטלו שנית למחר בשעת הביעור ... ומהאי טעמא נראה לשרוף הכלי לכל הפחות כדי לזכור ביעור, אם לא מצא שום חמץ בבדיקה). מ"א ס"ק ג (ומהרי"ל כתב לשרוף דוקא ביום כדי שיזכור לבטל). היינו שהם כתבו שמטעם זה ישרוף את החמץ ביום (ולא בלילה). ורבינו הוסיף, שזהו טעם נוסף שצריך לשרוף הכלי. וראה הערות וביאורים תשעג ע' 18.
1121. סעיף יא ואילך.
1122. משנה כא, א (עבר זמנו אסור בהנאתו ולא יסיק בו תנור וכירים). רמב"ם פ"ג הי"א (אם שרפו משעה ששית ולמעלה, הואיל והוא אסור בהנייה, הרי זה לא יסיק בו תנור וכירים, ולא יאפה בו ולא יבשל). טור ושו"ע ס"ב (אם שרפו משעה ששית ולמעלה, הואיל והוא אסור בהנאה, הרי זה לא יסיק בו תנור וכיריים ולא יבשל). ואף בדיעבד אסור, כדלקמן סעיף הבא (ואם הוסק התנור בחמץ ואפה בו ... הרי פת ותבשיל זה אסורין בהנאה). ואם שורף אותו קודם שעה ששית, יתבאר לקמן סי"א.
1123. והיינו שלא רק כשמסיק התנור לאפות או לבשל בו, דאמרינן בגמרא כו, ב (אפה בו את הפת רבי אומר הפת אסורה ... משום דיש שבח עצים בפת). וכמבואר לקמן סי' תצה ס"ב (וגוף האש זו שהוציא או שהרבה, היא המתקנת ומבשלת את האוכל). אלא אף אם משתמש לאורו או מתחמם כנגדו, שלכאורה הי' מקום להתיר על פי הא דאמרינן בביצה לט, א (גחלת של ע"ז אסורה, ושלהבת מותרת). מכל מקום חמץ גרע בזה מע"ז, כדאמרינן התם (מאי שנא שלהבת ע"ז דשריא, ומאי שנא דהקדש דאסירא, ע"ז דמאיסה ובדילי אינשי מינה לא גזרו בה רבנן, הקדש דלא מאיס ולא בדילי אינשי מיניה גזרו ביה רבנן). ונתבאר בח"י ס"ק ו (וכל שכן חמץ דלא בדילי מיניה כלל, וכדאיתא להדיא בריש פסחים דף י"א, מכל שכן דשלהבתו אסורה). והיינו כדאמרינן בפסחים יא, א (חדש בדיל מיניה, חמץ לא בדיל מיניה). ועוד נתבאר לעיל סי' רחצ ס"ח (ואע"פ ... שלהבת אין בה ממש, ואין איסור עבודה זרה חל עליה בפני עצמה, מכל מקום כל זמן שהשלהבת קשורה בגחלת של עבודה זרה אסור ליהנות ממנה מחמת איסור הגחלת שהיא קשורה בה). וכך גם כאן בחום ואור שיוצא מהגחלת הקשורה בהם. וראה לעיל שם קונטרס אחרון ס"ק א.
1124. רמב"ם ושו"ע שם (וכן הפחמים שלו אסורים בהנאה, הואיל ושרפו אחר שנאסר בהנאה). וכדלעיל סי' תמב סל"ד (דיו שבשלו נכרי בשכר בתוך הפסח אסור לכתוב בו במועד גזירה שמא יתן קולמוסו לתוך פיו, ואף על פי שהשכר שבדיו זה נפסל מאכילת כלב, מכל מקום כיון שלא נפסל עד לאחר זמן הביעור כבר נאסר בהנאה קודם שנפסל, ואין איסור זה נפקע ממנו לעולם). וביאר הלכה זו במ"מ שם (ואיסור הפחמין מבואר הוא כיון שחרכו אחר זמנו). והיינו שלמדים זאת מהאמור בגמרא כא, ב (אמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאה אפילו לאחר זמנו), משא"כ אם חרכו אחר זמנו אסור בהנאה. ומפרשים שמה שאמרו "חרכו" היינו אפילו שרפו לגמרי עד שנשארו פחמים. ואף שנתבאר לעיל ס"ד (אם לא נעשה פחם, אע"פ שנחרך ונפסל מאכילת כלב, אסור להשהותו בפסח, כיון שלא נפסל מאכילת כלב עד לאחר זמן הביעור), ונתפרש לעיל (הערה 31), שלמדים זאת מגמרא הנ"ל לפי פירוש התוס' שם ד"ה חרכו (וכגון שנפסל מלאכול לכלב). ובר"ן ה, ב (חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אחר זמנו, פירוש כגון שחרכו עד שאין הכלב יכול לאוכלו ... ודוקא שחרכו קודם זמנו אבל לאחר זמנו לא פקע אסוריה עד דשריף ליה לגמרי). מכל מקום אוסרים מספק כשני הפירושים בגמרא הנ"ל: (א) שאין יוצא ידי חובת ביעור חמץ אפילו אם חרכו עד שאין הכלב יכול לאכלו, כפירוש התוס' ור"ן. (ב) שאסור בהנאה אפילו אם חרכו עד שנעשו גחלים (או אפילו נשרף לגמרי עד שנעשה אפר), כפירוש הרמב"ם.
1125. רא"ש פ"ב סוס"י ב (וקי"ל כל הנשרפין אפרן מותר, אבל בחמץ בפסח קי"ל כרבנן דאמר מפרר וזורה לרוח, והוו בכלל כל הנקברים שאפרן אסור וכל שכן הגחלים. ה"ר יונה ז"ל). וכמבואר בתמורה לד, א (נקברין אפרן אסור, ונשרפין אפרן מותר). ואף שהובאה לעיל (סעיף הקודם) דעת רש"י דקיי"ל אין ביעור חמץ אלא בשריפה, ולפי זה מפרש (בתמורה שם): "כל הנשרפין, כגון חמץ ותרומה וערלה וכלאי הכרם אפרן מותר לכיבוס בגדים". כתב על זה בשו"ת הרש"ל (סי' פז): "ואף שקיי"ל כל הנשרפין אפרן מותר ... מכל מקום מחמירין אנו מספיקא, דהגאונים פסקו כחכמים, והם סוברים מאחר דדינו בפירור וזורה לרוח או בפירור וזורק לים, דהיינו כמו קבורה, וכל הנקברין אפרן אסור". טור וט"ז ס"ק ד (וכתב בטור ... לדעת הרמב"ם דסבירא ליה בבעור חמץ, דכל דבר הוא בכלל מ"ש כל הנקברין אפרן אסור, ואם כן אפילו אין כאן פחמין של חמץ כלל, אלא עפר בעלמא, אסור להרמב"ם. ופחמים דנקט הכא לאו דוקא). מ"א ס"ק א (אם רצו לשרפו שלא ליהנות באפרו שרי, ולא גזרינן שמא יהנה באפרו. וכ"כ מהרי"ל שורפו וקובר הפחמין). וראה יגדיל תורה כד ע' תשלז. ואף בדיעבד אסור ליהנות ממה שנתבשל בגחלים, כדלקמן סעיף הבא: "אפה ובישל על גבי הגחלים ... הרי פת ותבשיל זה אסורין בהנאה" (ויתבאר לקמן הערה 76) * וכל זה הוא דוקא בתוך הפסח, אבל מותר להשהות הפחמים והאפר אלו עד אחר הפסח, כדלעיל ס"ד (אם לא נעשה פחם ... אסור להשהותו בפסח), וכדלקמן בסמוך (הפחמין והאפר של חמץ ... יש להם היתר ... להשהותן עד אחר הפסח). ואחר הפסח מותר ליהנות מהם, כדלקמן בסמוך "שהרי יש להם היתר הנאה בלא ביטול ... לאחר הפסח". ואינו סותר את הכלל האמור לעיל סי תמב סכ"ד (כל דבר שמותר לקיימו מותר להנות ממנו בפסח), מהטעם שנתבאר לעיל שם (הערה 231).
1126. ט"ז שם (הפחמין ... מן החמץ עצמו, ולא מן העצים).
1127. מהרי"ל הל' ערב פסח ע' מט (ואפילו על ידי ביטול אסורה הגחלת). הובא ב מ"א סוף ס"ק ה.
1128. כי אף שנתבאר לעיל ש"הפחמים והאפר של החמץ אסורים בהנאה", היינו דוקא בתוך הפסח, שאיסור ההנאה הוא מהתורה. משא"כ חמץ שעבר עליו הפסח, הקילו בו.
1129. וכדלעיל ס"ד (אם לא נעשה פחם, אע"פ שנחרך ונפסל מאכילת כלב, אסור להשהותו בפסח, כיון שלא נפסל מאכילת כלב עד לאחר זמן הביעור). משא"כ אם נעשה פחם מותר להשהותן עד לאחר הפסח. יוצא אם כן שמותר להשהותן עד אחר הפסח, ואז ליהנות ממנו.
1130. במהרי"ל שם נתבארה הלכה זו (אף על גב דעצים שנשרו ביום טוב מן הדקל מרבה עליהן עצים ומבטלן, היינו, דוקא עצים ... מה שאין כן בחמץ). והיינו האמור בגמרא ביצה ד, ב (אמר רב מתנה עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביום טוב מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן ... ולרב אשי דאמר כל דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטיל מאי איכא למימר, הני מילי היכא דאיתיה לאיסורא בעיניה הכא מקלא קלי איסורא). ונתבאר לקמן סי' תקז ס"ג (אף על פי שעצים שנשרו מן האילן ביום טוב אסור להסיקן ביום טוב ... מכל מקום ... אם יש בתנור עצים אחרים של היתר ... מסיקן ... ואף על פי ... הוא דבר שיש לו מתירין, שהרי לאחר יום טוב הן מותרים בלא ביטול, וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף אינו בטל, מכל מקום כיון שאיסורן אינו אלא מדברי סופרים, וגם אינו נהנה מהם עד אחר שנשרפו, שאז אופה את הפת, ואז אין האיסור בעין, לכך הקילו חכמים לבטלן אע"פ שהוא דבר שיש לו מתירין). מכל מקום החמירו כאן בחמץ, שכיון שיש לו מתירין אינו בטל. ואף שנתבאר לקמן סי' תמז סי"ח (קודם הפסח ... מתבטל בששים ... ברוב כמו בשאר איסורין (ואינו נקרא דבר שיש לו מתירין דהיינו לאחר הפסח, כיון שאף לאחר הפסח אין לו היתר אלא על ידי שנתבטל ברוב, שהרי החמץ שהוא עומד בעינו שעבר עליו הפסח אסור בהנאה)). מכל מקום כאן שמותר "להשהותן עד לאחר הפסח", ואחרי הפסח "יש להם היתר הנאה בלא ביטול" לכן אמרינן בו "כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל". וזאת היא כוונת מהרי"ל במה שהובא לעיל מדבריו (אלא שהוא ביאר את טעם החילוק בין מוקצה ביום טוב לבין חמץ באופן אחר, וכאן נתבאר על פי מה שהובא מלקמן סי' תמז וסי' תקז).
1131. שיירי כנסת הגדולה הגה"ט אות ד (שוחט אשכנזי ששרף את החמץ בערב פסח עד אשר דק לעפר ... והביאו לו עופות לשחוט ... וכסה אותם בעפר החמץ השרוף ... יצא ידי מצות כיסוי, משום דמצות לאו ליהנות ניתנו, כדאמר רבא בפרק כיסוי הדם). ח"י ס"ק ט (ומכל מקום מותר לכסות בו דם שחיטה, משום דמצות לאו ליהנות נתנו). וכדאמרינן בחולין פט, א (מכסין בעפר עיר הנדחת ... מצות לאו ליהנות ניתנו). וכן הוא לקמן סי' תרמט סי"ב (ואפילו אם לא ביטל הנכרי אשירה זו והרי היא אסורה בהנאה מכל מקום ... אין זו חשובה הנאה מה שיוצא בה ידי חובתו, דמצות לאו ליהנות נתנו). וראה גם לעיל סי' קכח ס"ס, וש"נ.
1132. רש"י ר"ה כח, א (לא ליהנות ניתנו לישראל להיות קיומם להם הנאה, אלא לעול על צואריהם ניתנו).
1133. גמרא כו, ב (אפה בו את הפת רבי אומר הפת אסורה ... משום דיש שבח עצים בפת). רמב"ם פ"ג הי"א. שו"ע ס"ב (הרי זה לא יסיק בו תנור וכיריים ולא יבשל. ואם בישל או אפה, אותה הפת ואותו התבשיל אסורים בהנאה).
1134. היינו שלא רק "כשאבוקה כנגדו", אלא אף אם "בישלה על גבי גחלים" נאסרה בהנאה. ואף דאמרינן בברייתא כו, ב (הסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם ... אפה בו את הפת רבי אומר הפת אסורה ... בישלה על גבי גחלים דברי הכל מותר". ובגמרא כז, סע"א (פת דאסר ... כשאבוקה כנגדו). נתבאר ברא"ש (פ"ב ס"ב): "והא דשרי ... דוקא בקליפי ערלה ובקשין של כלאי הכרם ... אבל בחמץ בפסח ... הוו בכלל כל הנקברים שאפרן אסור, וכל שכן הגחלים. ה"ר יונה ז"ל". ואף שנפסק בשו"ע יו"ד (סי' קמב ס"ו): "פת שבשלה על גבי גחלים של עצי עבודת כוכבים מותרת, כיון שנעשו גחלים הלך איסורן". לא קיי"ל כן, אלא כמבואר ב מ"א ס"ק ה (מיהו נראה לי עיקר כדעת הט"ז וש"ך שם, דדעת הרמב"ם והפוסקים, דבעבודת אלילים אפילו בישל על גבי גחלים ... אסור), ובח"י ס"ק ז (הסכמת אחרונים ששם וכאן, לאסור אף בבישלה או נאפה אצל גחלים). וכן הוא בקונטרס אחרון ס"ק ה (הט"ז וש"ך שם חלקו עליו בזה, משום דהנקברין, דאפילו אפרן אסור, גחלתן אסורה מן התורה, ואפילו דיעבד, כמ"ש הרא"ש בשם הרב רבנו יונה, עיי"ש).
1135. מ"א שם (הוי זה וזה גורם, דתנור הוא גם כן גורם שיאפה ... מיהו נראה לי עיקר כדעת הט"ז וש"ך שם, דדעת הרמב"ם והפוסקים, דבעבודת אלילים אפילו בישל על גבי גחלים או בחומו של תנור אסור). ח"י ס"ק ז (הסכמת אחרונים ששם וכאן, לאסור אף בבישלה או נאפה ... בחומו של תנור). והיינו מטעם המבואר בט"ז יו"ד סי' קמב ס"ק ה (נראה לי דבעבודת כוכבים פסק לחומרא כסתם מתניתין דאסור בזה וזה גורם), וס"ק י (דבעבודת כוכבים באמת זה וזה גורם אסור). והיא דעה הא' דלקמן סוף ס"י (כיון שחמץ בתוך הפסח אוסר במשהו ... לפיכך אף על פי שהיתר עם איסור גורמין לאפות ולבשל הרי הפת והתבשיל אסורין בהנאה). או מהטעם שנתבאר בש"ך שם ס"ק י (דכל היכא דיש שבח עצים בפת אסור אפילו למ"ד זה וזה גורם מותר). והיינו שכיון שיש שבח עצים בפת, לא איכפת לנו במה שגם התנור המותר מסייע לאפייתו ובישולו. ואיך שיהי' הטעם, פוסק המ"א למעשה כדעת הט"ז והש"ך, לאסור אף בנאפה על גבי גחלים ואף בנאפה בחום התנור.
1136. גמרא עה, א (תנור שהסיקו בקליפי ערלה וגרפו ואפה בו את הפת ... מהו, אמר ליה הפת מותרת). והיינו דוקא בקליפי ערלה, אבל בעצי אשרה ובחמץ נתבאר בש"ך יו"ד סי' קמב ס"ק י (ואפילו נאפה בחום של תנור שנאפה בעצי איסור שגרפו התנור ולא נשארו בו גחלים ואפר אסור, משום דחום התנור אוסר יותר מגחלים עוממות ... חום התנור שגרפו מחמת חום השלהבת האבוקה בא שהוא איסור גמור ... נהי דפשט התם להיתרא, היינו משום דלא גרע מגחלים, אבל באליל דאפילו אפרה אסור, פשיטא דאפילו בחומו של תנור אסור). וכמובא בהערה הקודמת ממ"ש מ"א, דקיי"ל כדברי הש"ך בזה.
1137. משנה ע"ז מט, רע"ב (נטל ממנה עצים אסורין בהנאה, הסיק בהן את התנור אם חדש יותץ ואם ישן יוצן, אפה בו את הפת אסורה בהנאה, נתערבה באחרות כולן אסורות בהנאה). וכן הוא כאן באיסור חמץ.
1138. כדתנן במשנה הנ"ל (רבי אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח). ובתוס' יבמות פא, רע"ב (הנאה לים המלח ... נראה דדוקא גבי עבודת כוכבים אית ליה הכי, משום דתופסת את דמיה, וכשמוליך הנאה נראה כאילו הוליך האיסור). ש"ך ביו"ד סי' קי ס"ק ב (דעת התוס' והפוסקים הנ"ל ... דדוקא בעבודת כוכבים שתופסת דמי' סגי ליה בפדיון הולכת הנאה לים המלח, ולא בשאר איסורים). מ"א ס"ק ו (דאין לו תקנה בהולכת הנאה לים המלח, דדוקא בעבודת אלילים מהני, שתופסת דמיה ויש לה פדיון). ח"י ס"ק ז (גם מבואר מדברי אחרונים אלו, דאין לו תקנה בהולכת הנאה לים המלח). וכדלעיל סי' תמג ס"ט (חמץ בפסח ... אם עבר ומכרו או החליפו אין איסורו תופס את דמיו וחילופיו שיהיו אסורין בהנאה כמוהו ... עבודה זרה היא גם כן מאיסורי הנאה, והיא תופסת את דמיה וחילופיה, שהן אסורין בהנאה). וכן הוא לקמן סי' תמז סוף ס"ב (אסור לו ליטול מהנכרי דמי כל התערובת עם החמץ שבתוכו ולהשליך דמי החמץ שבו לים, שאין תקנה זו מועלת אלא בעבודה זרה, אבל לא בשאר איסורי הנאה, כמו שנתבאר ביו"ד סימן ק"י ע"ש הטעם). * וכל זה הוא בתוך הפסח, אבל אם עבר עליו הפסח סגי בהולכה לים המלח, כדלעיל סי' תמב ס"ג (ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו ... יפדה את האיסור שבו, דהיינו שישער את החמץ שנתערב כמה דמים הוא שוה, ויטול סכום דמים אלו וישליכם לאיבוד, כגון לים או לנהר עמוק שלא ימצאנו שום אדם). סיכום פרטי מסקנות רבינו בהלכות מכירה לנכרי חוץ מדמי איסור, או בהשלכת דמי הנאה לים, לקמן סי' תמז ס"א-ג (ושם הערה 19).
1139. ש"ך שם ס"ק ב, שהובא בהערה הקודמת.
1140. משנה ע"ז עד, א (יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה, רשב"ג אומר ימכר כולו לעובד כוכבים חוץ מדמי יין נסך שבו). וגמרא שם (אמר רב נחמן הלכה למעשה, יין נסך יין ביין אסור, חבית בחבית מותר, סתם יין אפילו יין ביין מותר). ולכן גם כאן בתערובת יבש ביבש מועלת מכירה חוץ מדמי איסור. ש"ך יו"ד סי' קי ס"ק ב (דמותר למכרן לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבהן). מ"א ס"ק ו (וכתב הש"ך שמותר למוכרו לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו). וכן הוא לקמן סי' תמז ס"ב (התירו חכמים לעשות כן ... בחמץ שנתערב יבש ביבש, דהיינו ככר של חמץ שנתערב עם שני ככרות של מצה ... כשמוכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, כיון שאינו נוטל דמים בעד האיסור הרי זה כאלו מפרידו מן ההיתר), ובקונטרס אחרון שם ס"ק ג (לענין דינא פשיטא דאין להחמיר בכל זה. שהרי אף להמ"א אין זה אלא חומרא בעלמא כמ"ש לעיל. ובפרט שבמ"א אינו מפורש לאיסור, ובשאר אחרונים מפורש [ל]היתר ... מכירת יבש ביבש).
1141. וכן הוא לקמן סי' תמז ס"א (שהאיסור וההיתר אינן נבללין זה בזה, אלא כל אחד ואחד עומד בפני עצמו, רק שאין אנו מכירין את האיסור, ואילו היינו מכירין אותו היה אפשר להפרידו משם, ולפיכך כשמוכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, כיון שאינו נוטל דמים בעד האיסור הרי זה כאלו מפרידו מן ההיתר).
1142. ירושלמי ערלה פ"ג סוף ה"א (תנינן רבן שמעון בן גמליאל אומר ימכר כולו לגוי חוץ מדמי יין נסך שבו ... תמן אין דרך בני אדם ליקח יין מן הגוי, ברם הכא דרך בני אדם ליקח בגד מן הגוי). תוס' יבמות פא, רע"ב (בירושלמי פריך לה, ומשני דחיישינן בכולהו אם ימכור לעובד כוכבים, שמא יחזור וימכור לישראל, וכן בפת). ש"ך שם (אם הוא בענין שאין לחוש שהעובד כוכבים ימכרנו אחר כך לישראל). מרדכי ע"ז רמז תתל (ליתן לפועליו מותר, כגון לכתת הלחם לשני חלקים, דבענין זה ליכא למיחש דילמא אתי לזבוני לישראל, דאיכא הכירא טובא). שו"ע ורמ"א יו"ד סי' קיב סי"א (ואם פיתת הלחם לשנים, מותר לזבוני לעובד כוכבים. הגה ... ולכן נהגו שלא לקנות חתיכות פת מן העובד כוכבים, דחיישינן שמא הוא פת איסור ומכרה לו ישראל כך).
1143. ס"י (אם הוא דבר שאין לחוש שמא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל ויאכלנו), וסי"ט (רק שיזהר לתקן בענין שלא יחזור הנכרי וימכרם לישראל אחר, דהיינו שיטחנם ויעשה מהם פת וימכור הפת לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, אם הוא מקום שנוהגין איסור בפת של נכרי. ובמקומות שנוהגין היתר, צריך לחתוך כל הפת לחתיכות ואחר כך ימכרם לנכרי חוץ מדמי איסור שבהם). וש"נ.
1144. רשב"ם וראבי"ה סי' תיד (ובפסקות דרבינו שמואל כתב ... פת האפויה בעצי ערלה, דשבח עצים בפת, יוליך הנאה לים המלח ומותרת. וחמץ בפסח שאסור במינו במשהו, או נתן טעם שלא במינו, ואסור אף בהנאה יש לו פדיון להוליך דמי הנאה שלו לאיבוד ... ורבינו יעב"ץ הלוי פליג, ואמר דגבי חתיכה שנבלע בו החמץ נעשה כולו איסור, ולא סגי ליה פדיון בשיעור האיסור הנבלע, מדלא פליג רבי אליעזר באפה בו את הפת ברישא אלא בסיפא היכא שנתערבו באחרות, שמע מינה דדוקא נתערבו באחרות ... ולי נראה כפסק רבינו שמואל גבי חמץ בפסח אפילו בחדא חתיכה ... ודבר זה אני למד מירושלמי דפרק בתרא דערלה, דגרסינן אמר רבי חגי כד נח[ת]ית מן אילפא שמעית קלא דרבי יעקב יתיב ומתני, בגד שצבעו בקלפי ערלה ידלק, ותנינן נטל הימנה כרכר אסור בהנאה, ארג בו את הבגד הבגד אסור בהנאה, יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה, ותנינן רבן שמעון בן גמליאל אומר ימכור כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו). הובא במרדכי ע"ז רמז תתמא. הגהות מיימוניות סוף הל' חמץ. ש"ך יו"ד סי' קמב ס"ק ח (מיהו נראה לי ... קערות וכוסות שבשלן בעצי ערלה, דיכול למכור הבגד והפת לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו ... דודאי יין נסך שנתערב ביין לא מהני כשמכרו לעובד כוכבים חוץ מדמי יין נסך שבו ... אבל פת ובגד לא מינכר ביה איסור ממש. ואף על גב דאמרינן יש שבח עצים בפת, היינו לומר שהוא חמור יותר מזה וזה גורם, לפי שתועלת האיסור ניכר בו, אבל לא שיהא כתערובת ממש). הובא ב ח"י ס"ק ז. מ ירושלמי ערלה פ"ג סוף ה"א, וע"ז פ"ג הי"ג (נטל הימנה כרכר אסור בהנייה, ארג בו את הבגד אסור בהנייה, ותנינן ימכר כולו לנכרי חוץ מדמי יין נסך שבו). הרי שגם בלי תערובת סומכים על מכירה לנכרי חוץ מדמי איסור שבו.
1145. יעב"ץ שבראבי"ה סי' תיד (ורבינו יעב"ץ הלוי פליג, ואמר דגבי חתיכה שנבלע בו החמץ נעשה כולו איסור, ולא סגי ליה פדיון בשיעור האיסור הנבלע, מדלא פליג רבי אליעזר באפה בו את הפת ברישא, אלא בסיפא היכא שנתערבו באחרות, שמע מינה דדוקא נתערבו באחרות). מ"א ס"ק ו (וכתב הש"ך שמותר למוכרו לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו, וכ"כ בי"ד סי' קמ"ב. אבל מלשון המ"מ שכתב אין לו תקנה, משמע שאין לו תקנה כלל. והטעם ... כיון שהיא דאורייתא ... לא מהני מכירה חוץ מדמי יין נסך שבו, והוא הדין גבי חמץ ... משמע דכשאבוקה כנגדו אסור מדאורייתא, ואם כן לא מהני תקנה למוכרו לעכו"ם ... ואפשר דבהפסד מרובה יש להקל). פר"ח סי' תמז ס"א (הא דשרינן בהולכת הנאה לים המלח דוקא כשנתערב, אבל הפת כולו כשלא נתערב אסור, והכי משמע במתניתין דפרק כל הצלמים [ע"ז מט, ב] דלא קאי ר' אליעזר אלא אנתערב דוקא ... וניחא נמי דלא פליג ר' אליעזר ברישא דמתניתין דקתני חדש יותץ ... דדוקא בשלא נתערב לית ליה תקנה, דאי בנתערב נהי דתקנתא דר' אליעזר דיוליך הנאה לא מהניא אלא באיסור עכו"ם, אבל תקנתא דרשב"ג דפרק בתרא דעכו"ם [ע"ז עד, א] דימכר כולו לגוי חוץ מדמי איסור שבו, ודאי איתא בכל איסורין שבתורה). והיינו הא דתנן (ע"ז עד, א): "יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה, רשב"ג אומר ימכר כולו לעובד כוכבים חוץ מדמי יי"נ שבו". שתקנה זו אינה מועלת אלא בתערובת. וכך גם הא דתנן (ע"ז מט, ב): "נטל ממנה עצים אסורין בהנאה הסיק בהן את התנור, אם חדש יותץ ואם ישן יוצן, אפה בו את הפת אסורה בהנאה, נתערבה באחרות כולן אסורות בהנאה, רבי אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח", גם בתקנה זו לא קאי אלא אסיפא (נתערבה באחרות) ולא ארישא (הסיק בהן את התנור ... אפה בו את הפת). וכן הא דתניא (פסחים כו, ב): "תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם, חדש יותץ ישן יוצן, אפה בו את הפת רבי אומר הפת אסורה", לא נאמרה כאן תקנת "ימכר לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו", כיון שתקנה זו אינה מועלת אלא כשנתערב, וכאן מיירי בלא בתערובת. ותסז ס"י. עד"ז כתב רבינו בקונטרס אחרון סוף ס"ק ה (ועי' בפרי חדש סימן תמ"ז סעיף א' וסימן תס"ז סעיף י', שנראה כחולק על הש"ך בסימן ק[מ]"ב סעיף קטן ח'). ולא נתבררה הכוונה בציון השני (כדלקמן הערה 226).
1146. מ"א שם (ואפשר דבהפסד מרובה יש להקל). סיכום פרטי מסקנות רבינו בהלכות מכירה לנכרי חוץ מדמי איסור, או בהשלכת דמי הנאה לים, לקמן סי' תמז ס"א-ג (ושם הערה 19).
1147. כקושיית המ"א ס"ק ה (שהלכה זו מובנת רק בעצי ערלה ואשירה, משא"כ בחמץ) "דהא אי אפשר להדליק חמץ לבדו אם לא על ידי עצים". ואף אם הובער בזה גם החמץ, הרי זה וזה גורם ומותר. ואם כן איך אסרו כאן בשו"ע כשאפה או בישל בחמץ.
1148. כמבואר בט"ז יו"ד סי' פז ס"ק יג (אם יש באיסור לבד לחמץ, לא מהני מה שמסייע לו ההיתר, ואין זה בכלל זה וזה גורם). ש"ך שם ס"ק לו (דדוקא כשאין האיסור יכול להעמיד לבדו בלא ההיתר הא לאו הכי אסור). פר"ח שם ס"ק לא (והיינו דוקא כשאין האיסור יכול להעמיד לבדו בלא היתר, דהשתא הוה ליה זה וזה גורם ומותר). וכן הוא לעיל סי' תמב סי"א (דכל זה וזה (פירוש איסור והיתר) גורם להעמידו הרי זה מותר אם אין כח באיסור בלבד להעמידו). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ו.
1149. רמב"ם הל' ע"ז פ"ז הי"ג (קדרה שבישל אותה בקליפי ערלה או בכלאי הכרם ובעצי היתר, הרי התבשיל אסור, ואף על פי שזה וזה גורם, שבשעה שנתבשלה מחמת עצי איסור עדיין לא באו עצי ההיתר, ונמצא מקצת הבשול בעצי היתר ומקצתו באיסור). שו"ע יו"ד סימן קמב ס"ז (קדרה שבישלה בעצי עבודת כוכבים ובעצי היתר, הרי התבשיל אסור, ואף על פי שזה וזה גורם, שבשעה שנתבשלה מחמת עצי האיסור עדיין לא באו עצי ההיתר, ונמצא מקצת הבישול בעצי היתר ומקצתו באיסור). ש"ך שם ס"ק יג (עיין בכ"מ שכתב שם ב' פירושים לדעת הרמב"ם, והפירוש האחרון דחוק כדמשמע מדבריו עצמו, והפירוש הראשון אמת). והיינו מ"ש בכ"מ שם בפירוש הראשון (הכי קאמר אם בישל תבשיל בקדרה ונתן תחתיה עצי איסור תחלה, ואחר שנתבשל קצת בעצי איסור, נתן תחתיה עצי היתר ונגמר, בישול התבשיל אסור). משא"כ אם נתן בתחלה עצי ההיתר והאיסור ונתבשל בהם, מותר מטעם זה וזה גורם. * עצם הדין של זה וזה גורם מותר נתבאר בגמרא כו, ב (תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם, חדש ... זה וזה גורם), ופרש"י (תנור חדש ... הוא עצמו אין נאכל, אלא להיסק אחר עומד, ויאפו בו, ונמצאת פת הנאפת בו נגמרת על ידי איסור והיתר, עצי איסור שגמרו את התנור ועצי היתר שגמרו את הפת). אבל כאן מביא מהפוסקים, שמזה מובן גם לענין נאפה על ידי עצי איסור ועצי היתר, דהוי זה וזה גורם ומותר.
1150. ואין צורך למכרו חוץ מדמי הנאת איסור שבו, כדלקמן סי' תנ סי"ח (שמותר לשחטה ולאכלה בפסח, ואין צריך להשליך דמי הנאת החמץ לאיבוד).
1151. סעיף א (חמץ שנתערב בתוך הפסח, דהיינו מליל ט"ו עד מוצאי יום טוב האחרון של פסח, כיון שהחמירה בו תורה לענוש כרת, ולעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ובני אדם מחמת שהן רגילין בו כל השנה הן קרובין לשכחה, לפיכך החמירו בו חכמים שאוסר תערובתו במשהו) וסי"ח (וכל זה בתוך הפסח, אבל קודם הפסח, אפילו בערב פסח משעה ששית עד הלילה, שהחמץ אסור אז באכילה ובהנאה מן התורה, מכל מקום כיון שאין בו כרת לא החמירו בו חכמים יותר מבשאר איסורי תורה, ולפיכך הוא מתבטל בששים כשאר איסורין).
1152. טור יו"ד סי' קמב בשם הרמ"ה (והרמ"ה כתב אפילו למאן דאמר זה וזה גורם מותר, הכא גבי אליל הפת שנאפה בעצי איסור והבגד שנארג בכרכר של אליל אסורים). לפירוש מ"א ס"ק ה (וזהו דעת הטור ... דכתב ביורה דעה בשם הרמ"ה, דכיון דעבודת אלילים לא בטלה, אפילו זה וזה גורם אסור, והוא הדין בחמץ, דהנאה כל שהוא מיהו הוי, ואם כן אפילו היו מונחים עצים אחרים על האש והניח החמץ גם כן עליהם, דהוה ליה זה וזה גורם אפילו הכי אסור. וכ"מ דהא אי אפשר להדליק חמץ לבדו אם לא על ידי עצים, ואפילו הכי כתב שהפת אסור). ט"ז יו"ד שם ס"ק ד (כתב הטור דקי"ל כמאן דאמר זה וזה גורם מותר, והרמ"ה כתב אפילו למ"ד זה וזה גורם מותר הכא באליל בפת שנאפה בעצי איסור ובבגד שנארג בכרכור של אליל אסורים ... וכן נראה לע"ד ברור כשמש, שיש להחמיר בזה וזה גורם הללו גבי עבודת כוכבים, דמי ירים ראש להקל נגד מה שכתב הרא"ש בפירוש וכן הרמ"ה והרמב"ם), וס"ק י (דבעבודת כוכבים באמת זה וזה גורם אסור כהרמ"ה והרא"ש ... דכאן בעבודת כוכבים זה וזה גורם באמת אסור).
1153. סעיף ט (ואפילו לא נתערבו פת ותבשיל זה באחרים מותר למכרם כך. ויש מי שאוסר אם לא נתערבו. וטוב לחוש לדבריו, אם אין שם הפסד מרובה ולא שעת הדחק). ואפשר שכאן, בזה וזה גורם, מתיר אף בלא הפסד מרובה.
1154. רמב"ם שו"ע ש"ך . ציון זה נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ו (עיין היטב בש"ך יו"ד סי' קמ"ב, ותמצא שדעתו להקל בזה וזה גורם אף שהע"ז אוסרת במשהו ... והוא הדין לחמץ בפסח דדמיין להדדי כמבואר מדבריו שם. וכן הוא דעת הרמב"ם בפ"ז מהלכות ע"ז ... וכך פסק בשו"ע שם סעיף ד' וסעיף ז ... משום דסבירא ליה דאף בע"ז יש להתיר אם בישלה בעצי איסור והיתר בבת אחת). ושם יצויין. וראה גם לקמן סי' תנ סי"ח.
1155. וכן נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ו (כיון שהרמב"ם ושו"ע מסכימים להקל בזה וזה גורם אף באיסורין שאוסרין במשהו, יש לסמוך עליהם בהפסד מרובה). וראה לקמן סי' תנ סי"ח (שאם עבר הישראל והאכילה בעצמו חמץ בפסח, שמותר לשחטה ולאכלה בפסח). וראה בהערות שבשוה"ג שם, שהוא מטעם זה וזה גורם מותר. והטעם שהתירו שם אף בלא הפסד מרובה, ראה מראי מקומות וציונים שם, פסקי אדמו"ר הזקן לסי' ס.
1156. ועד"ז לקמן סי' תמז ס"י (ובמקום הפסד מרובה, או בשעת הדחק כגון לצורך שמחת יום טוב שאין לו מאכלים אחרים יש לסמוך על דבריהם), וסנ"ח (ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה, או בשעת הדחק כגון לצורך שמחת יום טוב שאין לו מאכלים אחרים כל צרכו). וראה לקמן סי' תסז סנ"א וסס"ה.
1157. שדוקא בזה צריך לעשות לו מדורה בפני עצמה מדינא, כדלעיל ס"ח (כששורף החמץ לאחר שהגיע שעה ששית שהוא אסור בהנאה, צריך לעשות לו מדורה בפני עצמו, ולא ישליכנו לתוך התנור שמסיקו לאפות או לבשל בתוכו, לפי שאסור ליהנות מהחמץ אף בשעת ביעורו), וש"נ.
1158. שו"ע ס"ב (ואם שרפו קודם שעה ששית, הרי זה מותר ליהנות בפחמין שלו בתוך הפסח).
1159. גמרא כא, ב (אמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאה אפילו לאחר זמנו).
1160. תוס' שם ד"ה חרכו (וכגון שנפסל מלאכול לכלב). ר"ן ה, ב (חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אחר זמנו, פירוש כגון שחרכו עד שאין הכלב יכול לאוכלו).
1161. ואז מותר להשהותו בפסח, כדלעיל סי' תמב סכ"א (נפסלו מאכילת כלב קודם שעת הביעור, דהיינו קודם שעה ששית, דכשיגיע זמן הביעור אין עליהם תורת אוכל שיתחייב לבערם). וכן ליהנות ממנו (כמבואר כאן). אבל לא לאכלו, כדלעיל שם סל"ב (חמץ שנתעפש ונפסל מאכילת כלב, או ששרפו באש קודם זמן הביעור ונחרך עד שאינו ראוי לכלב, אע"פ שמותר לקיימו בפסח, אסור לאכלו בפסח).
1162. טור (טוב לעשות לו מדורה ולשורפו בפני עצמו), לפירוש ב"י ד"ה ומ"ש לכך טוב (נראה לי דבשורפו שלא בשעת איסורו מיירי, ולהכי קאמר שאף על פי שאינו שעת איסורו ומותר ליהנות בו טוב לעשות לו מדורה ולשרפו בפני עצמו, ולא יהנה ממנו בשעת שריפה, דחיישינן שמא גם כשישרפנו בשעת איסורו יהנה ממנו), ו מ"א ס"ק ד (בטור משמע שאפילו שרפו קודם שעה ו' טוב לעשות לו מדורה בפני עצמה). מהרי"ל הל' ערב פסח ע' מט (וגם קודם שש דעדיין שעת היתר ... כל השורף חמצו יעשה לו מדורה בפני עצמו, ולא במדורת בישולי הקדירות). שו"ת מהרש"ל סי' פז (אף בשעה חמישית ... נוהגין לעולם לעשות מדורה בפני עצמו). וכן הוא בסידור (ביום י"ד בשעה ה' יעשה לו מדורה בפני עצמו וישרפנו).
1163. דרשות מהר"ח אור זרוע הל' פסח ע' 84 (כתב רק"ח זקיני רבינו אלעזר ב"ר קלונימוס הזקן, שהיה שורף חמיצו בעצי לולבים ובענפי הושענות). והוא במעשה רוקח סי' יט (רבינו אליעזר בן רבינו קלונמס הזקן הי׳ שורף חמצו בעצי לולבין ובעצי הושענות). מהרי"ל הל' ערב פסח ע' מח (ואמר מהרי"ל יש מרבותינו בני אדם ששורפין החמץ עם עצי לולב וההושענות, הואיל ואיתעביד ביה מצוה אחת כו'). שו"ת מהרש"ל סי' פז (וראיתי מאמ"ז שהיה מקובל מרבותיו לשרוף החמץ בהושענות). הובא בכנסת הגדולה הגה"ט, ובח"י ס"ק ג.
1164. ברכות לט, ב (אמרי הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי). שבת קיז, סע"ב. מהרי"ל שם. וכן הוא לענין ציצית, כלעיל סי' כא ס"א (ויש בעלי הנפש שמחמירין לגונזן או להניחן תוך ספר אחד לסימן הואיל ונעשה בהם מצוה אחת יעשו בהן מצוה אחרת). וכן הוא בהדסים, כלעיל סי' רצז ס"ו (י"א שמצוה לברך במוצאי שבת על הדס של מצוה שהואיל שנעשה בו מצוה אחת יש לעשות בו מצוה אחרת). וכן הוא בעירובי חצרות, כדעיל סי' שצג ס"ג (ויש לבצוע עליו בשבת ... דהואיל ונעשית בו מצוה אחת יש לעשות בו גם כן מצוה אחרת). וכן הוא בעירוב תבשילין, כדלקמן סי' תקכז סכ"ה (מצוה מן המובחר להמתין מלאכול הפת של עירוב תבשילין עד אחד משלש סעודות השבת, כדי לבצוע עליו, אם הוא ככר שלם, שכל דבר שנעשה בו מצוה אחת ראוי לעשות בו מצוה אחרת).
1165. מהרי"ל שם (ויש אופין בו הג' המצות), ובהל' אפיית מצות ע' עד (נוהגין להסיק התנור למצות בעצי ערבה של לולבין שהיו לו בסוכה, ויש מכבדין עמהם התנור, הואיל ואתעביד בהו מצוה זימנא חדא. ועמא דבר כמו מהר"י סג"ל שהיה מסיק עמהן התנור לג' המצות. וכ"כ גם כן בדרשות של מה"ר חיים אור זרוע, וכן על עצי הושענות). שו"ת מהרש"ל שם (ויש זורקין בתנור בעת אפית המצות). שו"ת מהר"י ווייל סי' קצא וסי' קצג (להסיק התנור בלולב, כיון דאיתעביד ביה מצוה חדא יתעביד ביה מצוה אחריתי. ומהר"י ז"ל היה רגיל לעשות ממנו היסק בפי התנור בשעת אפיית המצות). הובא ב ח"י שם, ובכנסת הגדולה ופר"ח רס"י תסא.
1166. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בא להוכיח מה שנתבאר בפנים, דקיי"ל שהמפקיר ודעתו לחזור ולזכות בו אינו הפקר גמור. הלכה זו היא הן לענין המפקיר חמץ קודם הפסח ודעתו לחזור ולזכות בו אחר הפסח, והן לענין השכרת בהמה לנכרי, שעושה בה מלאכה בשבת, ורוצה הישראל להפקירה קודם השבת, כדי שלא יהא מצווה על שביתתה, ולחזור ולזכות בה אחר השבת. ואף דהתם קיי"ל שיכול להפקירה ליום השבת, גם אם דעתו לחזור ולזכות בה אחר השבת. היינו כי מה שאינו הפקר גמור, אין זה אלא מגזירת חכמים, ובמקום שהוא כבר בידי הנכרי, דאי אפשר בענין אחר, התירו חכמים ואוקמוה אדאורייתא (ד"ה ולא דמי וד"ה דמהאי טעמא). ולכתחלה אין לסמוך על הפקר זה, משני טעמים: (א) שההפקר אינו בפני שלושה (ד"ה הא'). (ב) שדעתו לחזור ולזכות בה לאחר השבת (ד"ה הב'). אשר בשניהם גזרו חכמים שאינו הפקר גמור, וכשאי אפשר בענין אחר אוקמוה אדאורייתא. והטעם שגזרו חכמים שלא יועיל ההפקר אם דעתו לחזור ולזכות בו, מבאר בתחלה (ד"ה ולהכי נמי) שיש לו דין הפקר לזמן, שאינו הפקר גמור מדרבנן. ואחר כך מבאר (ד"ה הב') שיותר נראה שיש בזה דין הפקר הרמאים, שאינו הפקר גמור מדרבנן. ואף שיש פוסקים, שבשבת ופסח לא גזרו חכמים על ההפקר שיהי' בפני שלושה (ד"ה דמהאי טעמא), וכן לא גזרו על ההפקר כשדעתו לחזור ולזכות בהם (ד"ה אלא דסמ"ק), כיון דמסתמא מפקירה בלי ערמה כדי להפקיע מעליו איסור שבת וחמץ בפסח. ומה שאסרו לכתחלה בהשכרת בהמה לנכרי אינו אלא מחשש מראית העין (ד"ה הא'). לא קיי"ל כפוסקים אלו (שם, וד"ה והכי קיי"ל). ואף שיש פוסקים, שאם דעתו לחזור ולזכות בהם אינו הפקר אף מדאורייתא (ד"ה ולהכי נמי וד"ה ולדעת הרא"ם, ובנסמן בהערה 188). לא קיי"ל כפוסקים אלו, אלא כאמור לעיל, שחכמים גזרו שאינו הפקר גמור, ובמקום שאי אפשר אוקמוה אדאורייתא. * אמנם לעיל סי' רמו ס"ט-יא, לענין השכרת בהמה לנכרי, נתבאר שהעיקר הוא כדעת הפוסקים שהוא הפקר גמור, כיון דמסתמא מפקירה בלי ערמה כדי להפקיע מעליו איסור שבת, ולא אסרו לכתחלה אלא מחשש מראית העין (ראה פסקי דינים צמח צדק כ, ג). והרי הטעם של מראית העין שייך רק בהשכרת בהמה בשבת ולא בהפקר חמץ. ואם כן יהי' מותר להפקיר חמץ ובדעתו לחזור ולזכות בו אחר הפסח. וכיון שהסכמת הפוסקים לאסור גם בהפקר חמץ (תחלת וסוף הקונטרס אחרון), לכן מסיק כאן שטעם האיסור הוא, שגזרו חכמים שאין זה הפקר גמור (ד"ה הב' וד"ה והוי ליה). ולמעשה, אם זו באמת חזרה, כבר נתבאר ב"שעורי הלכה למעשה" (ח"א ע' רג-ד), שבכמה מקומות נראה, שהלכות שבת היא מהדורה בתרא לגבי הלכות פסח. וראה גם לעיל סי' תלב ס"ט (ובשולי הגליון שם). סי' תמב סכ"ח (והערה 272). סי' תמד ס"ט (והערה 51), וסי"ג (והערה 75). לקמן סי' תמו ס"ה (והערה 56).
1167. ס"ק א (כתב באור זרוע (ח"ב סי' רמו) דמותר להפקיר חמצו קודם זמן איסורו על מנת לזכות בו אחר הפסח, ובלבד שבשעת הפקר יפקירו לגמרי בלא תנאי ... ונראה דאין לסמוך אהוראה זו ... מדלא כתבו שאר הפוסקים, שמע מינה דסבירא להו דלאו הלכתא הוא). וכן הובא לקמן ד"ה הב', ובסוף הקונטרס אחרון.
1168. בסוף הסימן (צריך שיבער חמץ על מנת שלא לזכות בו, וכמו שכתבתי לקמן בסימן תס"ז סוף סעיף ט' בס"ד), ושם כתב בד"ה והשבתי (צריך לבאר אי סגי בשמניחה במקום הפקר אעפ"י שדעתו לזכות בה אחר הפסח, ויראה ודאי דלאו שפיר למעבד הכי, דאע"ג דקודם שש בהוצאה מרשותו סגי, מכל מקום צריך שיגמור בדעתו שלא לזכות בו עוד ... וראיה ממה שכתב הרשב"א בתשובה סימן ע'). וכן הובא לקמן ד"ה הב', ובסוף הקונטרס אחרון.
1169. ח"א סי' ע (ישראלים שיש להם בורות מלאים חטים ובקרקעית הבור וקירותיו יש מן החטה שנתבקעה מלחות הארץ ... אילו היה ברור שיש שם חטים מבוקעות ונתיר אותו בביטול, לכשיפנה אפשר שהיה צריך לבער ... דהרי זה כמבטל ומתכוין לחזור ולמכרו לאחר הפסח ... מחלוקת היא בירושלמי ... חושש על הערמה ... שהגאון רב האיי ז"ל אסר ... כאן שדעתו לפנות בורו, ולמכור הנמצא בקרקעיתו ובקירותיו). וכן הוא לקמן בסדר מכירת חמץ בתחלתו (כמבואר בתשובת הרשב"א, בשם ירושלמי). והיינו האמור בירושלמי פ"ב ה"ב (הפקיר חמצו משלושה עשר, לאחר הפסח מהו, רבי יוחנן אמר אסור ... חושש על הערמה). ומפרש הרשב"א תוכן הערמה זו, שמא בשעת ההפקר יחשוב שאחר הפסח יחזור ויזכה בו, שאז עובר עליו מדינא. וכן ביאר בשו"ת פני יהושע סי' יד (ונראה ברור דהרשב"א מפרש ... הערמה שיכוין לחזור ולזכות בו אחר פסח). וכן פירשו רבנו מנוח וכסף משנה (פ"ג הי"א): "דבטליה מדעתיה שלא בהערמה, שאין דעתו לחזור עליו וליהנות ממנו לעולם". וכן פירש בשו"ת צמח צדק או"ח סי' מה סוף אות ב (והערמה שנזכרת גבי חמץ בירושלמי במפקיר חמצו, זהו הערמה גמורה שאינו מפקירה בלב שלם, כי אם רוצה לחזור לזכות בו לאחר הפסח). ודלא כפי שפירש באור זרוע ח"ב סי' רמו (אין לפרש דהערמה דר' יוחנן חייש לה דהיינו שיפקיר על מנת לזכות בו, אלא דחייש שמא לא יפקיר כלל, ויאמר הפקרתי קודם הפסח וחזרתי וזכיתי בו אחר הפסח, אבל אם הפקיר קודם הפסח על מנת לזכות בו אחר הפסח ההיא שרי). ליקוט דברי הפוסקים כאחת משתי הדעות והפירושים בירושלמי, ראה שדי חמד (מערכת חמץ ומצוה סי' ח אות יז, ע' 2098 ואילך). לקוטי שיחות (חט"ז ע' 131-132, הערות 20-24). ולפום ריהטא נראה מדברי הרשב"א וסיעתו, שאם מפקיר ודעתו לחזור ולזכות בו, אינו הפקר מן התורה. אבל עיין לקמן (הערה 188).
1170. סי' תלו ס"ק ט (אבל כאן דעתו לפנות בורו (הרשב"א)).
1171. שם ס"ק יא (דדעתו בתחלה לפנות ולמכור אחר פסח מה שבקרקעית, וכן מבואר בתשובת רשב"א סימן ע).
1172. שם ס"ק ח (בתשובת הרשב"א ... דהרי זה כמבטל ומכווין לחזור ולזכות בהם אחר פסח).
1173. סעיף יח (והרי זה דומה למבער את החמץ ומכוין לחזור ולזכות בו אחר הפסח, שאין זה ביעור גמור כמו שיתבאר בסי' תמ"ה).
1174. ס"ק ח (דאם היה תחלה כותל שם ונפל, אז ודאי יפנה המפולת לתקן הכותל, ודומה קצת למטמין בבורות).
1175. סעיף לד (ועי' בסי' תל"ו שאם בשעה שנפלה עליו המפולת על החמץ היה בדעתו לפנות הגל לאחר הפסח ולזכות בחמץ שתחתיו, הרי זה אסור בהנאה), ובקונטרס אחרון שם ס"ק טו (ומה שחילק הט"ז בזה, כעין זה חילק בתשובת הרשב"א, הביאוהו האלי' זוטא והמ"א בסי' תל"ו, ושם כתבתיה בפנים).
1176. "תשובת משאת בנימין ... לא הוי ביטולו ביטול כיון שהיה דעתו לזכות בו, וביטול גמור לא הוי אלא אם כן שאין דעתו לזכות בו. וכהאי גוונא כתב בתשובת הרשב"א סי' ע בשם רב האי גאון". הובא גם בח"י סי' תלג ס"כ (ובספרי תורת השלמים שאלה וי"ו הארכתי בזה ... מה שכתב הרשב"א סימן ע' בשם רב האי דאוסר). וכן הובא לקמן ד"ה הב', ובסוף הקונטרס אחרון.
1177. סי' קנז (מותר להפקיר חמץ קודם שעה שביעית על מנת לזכות בו אחר הפסח ושרי אפילו באכילה). והיינו שפסק כדעת האור זרוע סי' רמו שהובא לעיל.
1178. "כתב בפסקי מהר"ם מראקנטי בסי' קנ"ז, מותר להפקיר חמץ קודם שעה ששית על מנת לזכות בו אחר הפסח, ושרי אף באכילה, עיי"ש".
1179. כדאמרינן לעיל סי' רמו ס"ט (להשכיר או להשאיל בהמתו לנכרי ... יפקירנה הישראל בינו לבין עצמו קודם השבת, שאז אינו מצווה על שביתתה כיון שאינה שלו שכבר הפקירה ... אינו מפקירה אלא ליום השבת בלבד ... שהפקר ליום אחד או אפילו לשעה אחת הרי הוא הפקר גמור לאותו יום ואותה שעה ... ובמוצאי שבת מיד היא חוזרת להיות שלו).
1180. כדלעיל שם (מותר להשכיר או להשאיל בהמתו לנכרי, ולהתנות עמו שיחזירנה לו קודם השבת. ואם עבר הנכרי על תנאו ועיכבה ולא החזירה קודם השבת, יפקירנה הישראל בינו לבין עצמו קודם השבת). ומבאר הטעם כיון "שהוא כבר בידי נכרי שאי אפשר בענין אחר". ונתפרש יותר לקמן (לכתחלה גזרו חכמים גם לענין שבת וחמץ ב' גזרות המוזכרות בנדרים, הא' אם מפקיר שלא בפני ג' ... הב' היכא שדעתו לחזור ולזכות בה לאחר זמן ... [אלא אם כן] כבר השכירה לו, דלא גזרו עליו חכמים להפסיד ממונו). וכדלקמן בסמוך (משום דאי אפשר בענין אחר לא גזרו חכמים ואוקמוה אדאורייתא).
1181. כדאמרינן בנדרים מה, א (דאמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק כל המפקיר בפני שלשה הוי הפקר בפני שנים לא הוי הפקר, ור' יהושע בן לוי אמר דבר תורה אפילו באחד הוי הפקר, ומה טעם אמרו בשלשה כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידין). ויתבאר לקמן ד"ה הא'. וקשה לפי זה הא דאמרינן בשבת יח, ב (דמפקר להו אפקורי). ומיירי שמפקיר בינו לבין עצמו. ויתבאר לפנינו שיש שתי דעות בפוסקים, מדוע מועיל הפקר זה: א) הריב"ש וסייעתו סוברים שהתירו מטעם דאי אפשר בענין אחר ואוקמוה אדאורייתא. ב) הסמ"ק וסייעתו סוברים שהתירו מטעם דמסתמא מפקירה בלי ערמה כדי להפקיע מעליו איסור שבת. כאן מבאר דקיי"ל כדעה הראשונה הנ"ל, ולכן כותב "דלא כסמ"ק". ואילו לעיל סי' רמו ס"ט-יא מבאר דקיי"ל כדעה השנית הנ"ל, ולכן מציין רבינו בשוה"ג שם "דלא כריב"ש".
1182. סי' רפב, ע' שא (וגבי בהמה נמי מותר ... אך שצריך להפקיר הבהמה כל זמן שעושה מלאכה בשבת להפקיע איסור דשביתת בהמה דהוי דאורייתא). הרי שמתיר אף לכתחלה. הובא בטור סי' רמו (ובספר המצות התיר להשכירה ... על ידי הפקר, שצריך להפקירה להפקיע איסור שביתת בהמה). ומבאר בב"י שם (ונראה מדברי רבינו דאפילו בהפקר דבינו לבין עצמו קא שרי בספר המצות, דכיון שהופקע איסור שבת שרי). וכך מבאר דבריו כאן (דמסתמא מפקירה בלי ערמה, כדי להפקיע מעליו איסור שבת).
1183. ד"ה דמפקרא (אע"ג דאמר בנדרים דבעינן הפקר בפני ג', הכא לא בעינן דמסתמא מפקיר להו. ואין לסמוך על זה להשכיר סוס לנכרי ולהפקיר, דהכא שאני משום דלא אפשר בענין אחר). והיינו שהתוס' הם מקור הטעם הנ"ל "דמסתמא מפקיר להו", "כדי להפקיע מעליו איסור שבת". אלא שהתוס' אינם סומכים על טעם זה לחוד, ולא התירו במקום "דלא אפשר בענין אחר". ואילו הסמ"ק סומך על טעם זה לחוד, ולכן מתיר מטעם זה אף לכתחלה. וכן הוא בתוס' ב"מ ל, ב ד"ה אפקרה (אע"ג דליכא שלשה, התם אנן סהדי דמפקר להו בלבו, שלא יעשה איסור שביתת כלים). היינו שכתבו רק הטעם דמסתמא מפקיר.
1184. סוס"י תמז (ונראה דהאי הפקר אין צריך לא לפני בית דין ולא לפני שלשה, וכמו שכתב המחבר לעיל סי' רמ"ו ס"ג יפקירנה בינו לבין עצמו וכו'. וקל וחומר דהכא לענין חמץ דמועיל, וכמו שכתבתי לעיל בסוס"י תלד בשם הר"ן).
1185. ומה שמועיל ביטול חמץ בינו לבין עצמו, ואפילו בטל בלבו בלבד, נתבאר לעיל סי' תלד ס"ז (כיון שזה החמץ בשעה שעובר עליו בבל יראה אינו שלו כלל ואין לו שום חלק וזכות בו, שהרי אסור לו ליהנות ממנו, אלא שהכתוב עשאו כשלו שיהא שמו נקרא עליו שיעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא, לפיכך אין צריך להפקירו בלשון הפקר גמור, אלא כשהוא מסיח דעתו ומבטל בלבו). ונתבאר בהערות לעיל שם.
1186. שבת פ"א סי' לג (ואף על גב דהפקר דוקא בפני ג', היינו מדרבנן, כדי שיתפרסם הדבר, אבל מדאורייתא אפילו בינו לבין עצמו הפקר. ויש שמקילין להשכיר ולהשאיל בהמתן לנכרי ומפקירין אותן, ולאו שפיר עבדי, דהני דוקא דלא סגי ליה בלאו הכי).
1187. ד"ה ומ"ש ואפילו (התוספות והרא"ש כתבו בפ"ק דשבת ... דהכא שאני דאי אפשר בענין אחר ... וגם רבינו ירוחם הביאו בחי"ב (נתיב יב פב, ג), וכתב שכן הסכימו רוב חכמי ישראל).
1188. היינו שכתב רק הטעם "דלא סגי ליה בלאו הכי", ולא הזכיר הטעם שבתוס' "דמסתמא מפקיר להו". * אמנם לעיל שם ס"ט נתבאר: "אע"פ שמפקיר בינו לבין עצמו, בודאי מפקיר בלב שבל כדי שינצל מאיסור של תורה". וציין רבינו שם: "וכן משמע ברא"ש סוף פ"ד דנדרים". והיינו מ"ש בפירושו שם (הלכך בשבת יכול להפקיר כליו שלא יעבור על שביתת כליו, וכן בהמתו, אם השאילה לעובד כוכבים ולא החזירה לו קודם השבת, אפילו בינו לבין עצמו). ובפסקיו שם פ"ד סי"א (הלכך הוי הפקר מן התורה אפילו באחד, והוא הדין אפילו בינו לבין עצמו, הלכך הא דאמרינן בפ"ק דשבת (דף יח ב) גיגית שפוד נר וקדרה אפקורי מפקר להו שלא יעבור על שביתת כלים, וכן בהמתו אם השאילה לעובד כוכבים ולא החזירה לו קודם השבת, יכול להפקירה בינו ולבין עצמו). וכן ציין שם: "ר"ן בפ"ק דשבת במשנה אין שורין לבית שמאי עיי"ש", והיינו מ"ש שם (ו, א) ד"ה וב"ה מתירין (ואף על גב דקיימא לן דבעי הפקר בפני שלשה, כדאיתא בנדרים בסוף פרק אין בין המודר (דף מה א), הכא לא בעינן, דכיון דלאפרושי מאיסורא הוא מסתמא מפקיר להו בגמר דעתו).
1189. כמבואר בשו"ת הריב"ש סי' כה (ומיהו, אם השכירה או השאילה לכותי, והתנה עמו להחזירה קודם השבת, והכותי מעכבה בשבת, טוב להפקירה בינו לבין עצמו קודם השבת, כדי שינצל מאסורא דאורייתא. דהא דאסיקנא בנדרים, סוף פ' אין בין המודר, דהפקר בעינן בפני שלשה, והכא בפני שלשה לא אפשר, שהרי אותם שהפקיר בפניהם יזכו בה אם ירצו, או הכותי אם ישמע שהפקירה, דהא לפרסומי מילתא בעינן בפני שלשה, והיינו מדרבנן, אבל מדאורייתא, אפילו בינו לבין עצמו מהני, הלכך בהא נפיק מאיסורא דאורייתא ). * אמנם לעיל שם סי"א נתבאר הטעם שמועיל גם בינו לבין עצמו, ש"בודאי מפקיר בלב שלם כדי שינצל מאיסור של תורה". ולכן ציין רבינו שם: "דלא כריב"ש".
1190. כמו שלענין הפקר שלא בפני שלושה, אמרינן שלא התירו בשבת אלא במקום דאי אפשר בענין אחר (כמובא לעיל מהפוסקים), כך גם לענין דעתו לחזור ולזכות בו לאחר זמן, לא התירו בשבת אלא במקום דאי אפשר בענין אחר.
1191. על מ"ש הטור שם "ובספר המצות [סמ"ק] התיר להשכירה ... על ידי הפקר שצריך להפקירה להפקיע איסור שביתת בהמה ... ואף על פי שאינו מפקירה לגמרי הוי הפקר", פירש הב"י: "כלומר אף על פי שאינו מפקירה אלא ליום השבת שפיר הוי הפקר".
1192. "האומר שדה זו מופקרת ליום אחד, לחדש אחד, לשנה אחת, לשבוע אחד, עד שלא זכה בה הוא או אחר יכול לחזור בו".
1193. ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רמט.
1194. אהא דאמרינן התם (אמר תהא שדה זו מופקרת ליום אחד, לשבת אחת, לחדש אחד, לשנה אחת, לשבוע אחת, עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו), פירש"י ד"ה אמר עולא (סיפא דאמר עד שלא זכה בה לא הוי הפקר, דמשמע עד דאתי לרשות זוכה, היינו טעמא דשאני חדש ושנה ושבוע דלא שכיחן, דאין דרכן של בני אדם להפקיר לזמן, וכיון דזה שינה לכך אמרו חכמים דלא ליהוי הפקר לאפקועי ממעשר, כל זמן דלא אתי לרשות זוכה).
1195. שם מה, א (וה"ר אליעזר ממי"ץ פירש שמועה זו ... שאני הפקר לזמן דלא שכיח, ויטעו העולם לומר שאינו הפקר, ואי פטרת ליה ממעשר יאמרו שטבל הוא אוכל, לכך חייבוהו במעשר עד שיזכה בו אחר).
1196. הלכות נדרים פ"ב הי"ח (האומר שדה זו מופקרת ליום אחד ... עד שלא זכה בה הוא או אחר יכול לחזור בו).
1197. שם (האומר שדה זו מופקרת ליום אחד... עד שלא זכה בה הוא או אחר יכול לחזור בו).
1198. מד, א (אמר תהא שדה זו מופקרת ליום אחד).
1199. אלא שלא סגי בטעם זה לחודיה, שהרי כאן לא שינה כלום בדיבורו. לכן יתבאר לקמן (ד"ה הב') טעם אחר, שבדעתו לחזור ולזכות בהם יש לזה דין הפקר הרמאים, שאינו הפקר בג' ימים הראשונים.
1200. שם מד, א (ושאני הפקר לזמן ... הפקר גרוע, כיון שלא הפקירו לעולם ... שלא גמר בדעתו שיהיה הפקר עד שיזכה בו אדם, כי הוא מצפה שמא לא יזכה בו אדם בתוך זמן זה ויחזור אליו).
1201. שם סע"א (אמדינן לדעתיה דכיון שלא רצה להפקירו הפקר עולם ואכתי אגיד גביה אפילו באותו זמן שהפקירו לא ניחא ליה דליפוק מרשותיה עד דזכי ביה אידך).
1202. אלא שאנן קיי"ל שאין זה אלא מדרבנן, ולכן לא גזרו חכמים היכי דאי אפשר בענין אחר, כמבואר לעיל.
1203. שמתיר לכתחלה מטעם דמסתמא מפקירה בלי ערמה כדי להפקיע מעליו איסור שבת, כמובא לעיל (הערה 124), וכשם שאינו חושש למה שהפקיר שלא בפני שלושה, כך אינו חושש למה שדעתו לחזור ולזכות בה.
1204. נדרים מד, א ד"ה משזכה בה (אפילו תוך שעה משהפקירו זכה בה).
1205. שם ד"ה אמר עולא (אבל כשזכה פטור מן המעשר אפילו תוך שלשה ... הטעם כדפירשתי), והיינו מה שכתבו שם מג, סע"ב (גזרו מפני הרמאים ... עד שלשה ימים ... אבל לאחר שלשה לא גזרו).
1206. שבת יח, ב ד"ה דמפקרא (כדלעיל הערה 125).
1207. דמסתמא מפקיר להו ולא חששו לערמה.
1208. כדאמרינן בנדרים מה, א (ר' יהושע בן לוי אמר דבר תורה אפילו באחד הוי הפקר ומה טעם אמרו בשלשה כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידין). טור ושו"ע חו"מ סי' רעג ס"ז (דין תורה, אפילו הפקיר בפני אחד הרי זה הפקר ונפטר מהמעשרות, אבל בדברי סופרים אינו הפקר עד שיפקיר בפני ג', כדי שיהיה אחד זוכה, אם רצה, והשנים מעידים). וכבר נתבאר לעיל (ד"ה דמהאי טעמא), שבמקום דאי אפשר בענין אחר, אוקמוה חכמים אדאורייתא. וכאן בא להוכיח, שבמקום שאינו מוכרח, קיי"ל לחוש להערמה, אפילו בשבת וחמץ בפסח.
1209. היינו אפילו אין דעתו לחזור ולזכות בה לאחר זמן.
1210. תוס' שם ד"ה הא (איכא למיחש לרמאי). סמ"ע שם ס"ק י (ומהאי טעמא גופו אמרו חז"ל דלא יהא הפקר אלא אם כן יפקירנו בפני ג', דאי לאו הכי יכול המפקיר לכפור לומר לא הפקרתיה מעולם).
1211. מהטעם שנתבאר לעיל ד"ה דמהאי טעמא (דמסתמא מפקירה בלי ערמה כדי להפקיע מעליו איסור שבת).
1212. כדלעיל סי' רמד ס"ג (כשעושה המלאכה חוץ לתחום, וגם אין עיר אחרת שישראל דרים בה תוך תחומיו).
1213. שהובאו לעיל (הערות 125; 128), שהתירו מטעם דאי אפשר בענין אחר. ודלא כדיחויא בתרא בתוס' שם: "ועוד שאין הדבר מפורסם", וברא"ש שם: "ועוד שאין ההפקר ידוע ומפורסם, ושכירת בהמה ידוע. דהיינו שאסרו רק מטעם מראית העין.
1214. בסי' רמו (ואפילו אם יפקירנה בינו לבין עצמו אסור, שהכל יודעין שהיא בהמתו של ישראל ואין הכל יודעין שהפקירה, ואומרים בהמתו של ישראל עושה מלאכה בשבת). דהיינו שאסר לכתחילה רק מטעם מראית העין. * אמנם לעיל שם לא אסר לכתחילה אלא מטעם מראית העין (כדלעיל הערה 108). שהוא כדעת הטור שם, וכדיחויא בתרא שבתוס' ורא"ש (שהובא בהערה הקודמת).
1215. שחוששים להערמה גם בשבת ופסח. ולא התירו אלא במקום דאי אפשר בלאו הכי (כדלעיל ד"ה דמהאי טעמא).
1216. כדלעיל (ד"ה ולהכי נמי). אלא שלא סגי בטעם זה לחוד, שהרי כאן לא שינה כלום בדיבור. ולכן יבאר כאן טעם נוסף שגזרו כאן דלא הוה הפקר גמור עד שיזכה אחר.
1217. שם מד, א (אמר תהא שדה זו מופקרת ליום אחד).
1218. שכתב בשמו הרא"ש שם מה, א (שאני הפקר לזמן דלא שכיח, ויטעו העולם לומר שאינו הפקר). וכן הובא לעיל (ד"ה ולהכי נמי) מרש"י. משא"כ כאן בחמץ, שלא אמר בפיו שהוא הפקר לזמן, רק שבדעתו לחזור ולזכות בו אחר הפסח. וכן לענין השכרת בהמה, נתבאר לעיל (סי' רמו ס"ט): "יפקירנה הישראל בינו לבין עצמו קודם השבת ... מן הסתם אינו מפקירה אלא ליום השבת בלבד", הרי שלא שינה בדיבור לומר שהוא מפקירה רק ליום השבת. ואם כן לא שייך טעם זה לגזור.
1219. שנסמנו לעיל בתחלת הקונטרס אחרון (הערות 109; 110; 118). וראה גם לקמן בסוף הקונטרס אחרון.
1220. אלא אפילו היה רק בדעתו לחזור ולזכות בו נמי גזרו חכמים שאינו מועיל.
1221. שאף מטעם זה גרידא אסור בשבת, אם לא במקום דאי אפשר בענין אחר.
1222. שאף שנתבאר לעיל שם סי"א (ויש מתירין להשכיר או להשאיל לכתחלה על סמך שכשיגיע השבת יפקירנה או יקנה אותה להנכרי בפני שלשה ישראלים שעל ידי השלשה ישראלים יתפרסם הדבר לכל מי שיודע שהיא בהמת ישראל. ויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק). מכל מקום נתבאר לקמן בסוף הקונטרס אחרון דלא קיי"ל כן (לכתחלה לא סמכינן אסברא זו לענין שבת, כהסכמת הב"י וט"ז ולבוש וצמח צדק ועולת שבת והנחלת צבי והאלי' זוטא), שלא הביאו היתר זה לסמוך לכתחלה על מה שיפקירנה בפני שלשה ישראלים.
1223. והטעם שגזרו גם בדעתו לחזור ולזכות בהם, אף שלא שינה בדיבור, יש לומר דהוי כהפקר הרמאים (ודלא כמו שנתבאר לעיל ד"ה ולהכי נמי, שיש בזה דין הפקר לזמן).
1224. אהא דתניא התם מג, ב (תניא המפקיר את שדהו כל שלשה ימים יכול לחזור בו מכאן ואילך אין יכול לחזור בו), אמרינן בגמרא שם מד, א (מיום הראשון נמי ליהוי הפקר, אמר רבה מפני הרמאין דמפקירין והדרין בהון).
1225. ואף שהטעם של מפני הרמאים שייך רק לענין הפקעת מעשר, משא"כ לענין שבת וחמץ בפסח. מכל מקום גזרו עליו חכמים אף במטלטלין.
1226. "מפני תקנת הרמאין, שרגילין להפקיר פירותיהן ולחזור ולזכות בהם כדי לפטרן מן המעשר, לכך תקנו חכמים דלא הוי הפקר עד אחר שלשה לפטרו מן המעשר, אגב זה תקנו בכל הפקר, שיוכל לחזור תוך שלשה כל זמן שלא זכה בו אחר".
1227. ואף שכל הטעם האמור לעיל, שכשדעתו לחזור ולזכות בהם לאחר זמן יש לחוש בו מפני הרמאים, אינו שייך לפי הפירוש השני שברא"ש שם (אי נמי בהפקר בלא זמן תקנו חכמים ... בתוך שלשה ימים מפני הרמאין ... אבל בהפקר ליום אחד עקרו תקנת חשש רמאין, כדי שלא לבטל ההפקר לגמרי). וכך גם כאן בשבת וחמץ בפסח, שהוא לזמן מסויים, לא שייך בו חשש רמאין. מכל מקום שייך טעם זה לפירוש הראשון שכתב שם תחלה (מוכח בסיפא גבי הפקר לזמן דקתני זכה בה בין הוא בין אחר אין יכול לחזור בו, וקאי נמי אהפקר ליום אחד, אלמא אף על גב שלא עברו ג' ימים, כיון שזכה בתורת הפקר אין בו חזרה). הרי שגם מפקיר ליום אחד יש לו דין הפקר תוך ג' קודם שזכה בו אחר, דלא הוה הפקר מפני הרמאים. יוצא אם כן שגם בהפקיר לשבת או לפסח, ודעתו לחזור ולזכות בו אחר כך, לא הוה הפקר מפני הרמאים, כמו בתוך שלשה.
1228. שברא"ש מה, א (וה"ר אליעזר ממי"ץ פירש שמועה זו ... אמר רבה מפני הרמאים ... בתוך ג' ימים לא הוי הפקר מדאורייתא מפני הרמאין, שלא נמסר הדבר אלא לחכמים ... והיכא דאיכא למיחש לרמאות כגון בתוך שלשה לא הוי הפקר). וראה לקו"ש חט"ז ע' 132 הערה 23. והעיר על זה בפסקי דינים צמח צדק כ, ד (צ"ע, דזה אינו אלא לר' יוסי, אבל רבנן על כרחך לית להו הך סברא). ובכל אופן יתבאר לקמן (ד"ה והכי קיי"ל), דלא קיי"ל בזה כדעת הרא"ם.
1229. ראה עד"ז לקמן סי' תריא ס"ג (ואיסור דברים אלו מסר הכתוב לחכמים, והם הקילו בהם כמה קולות, כמו שהיה נראה בעיניהם להקל).
1230. מד, א ד"ה רישא (דאם אמר תהא שדה זו מופקרת ליום אחד בכה"ג ליכא למיחש לרמאין, דאי דעתיה בעידנא דאפקריה דליהדר וליזכי ביה לאלתר למה ליה להפקירו לזמן ידוע, לאפקריה לגמרי, דכיון דדעתיה למהדר ולמזכי ביה לא נפקא ליה מידי, אלא ודאי לאותו זמן שהפקירו גמר והפקיר בלא הערמה כלל). יוצא אם כן שבהפקיר ודעתו לחזור ולזכות בו אחר השבת או אחר הפסח, אין בו דין הפקר הרמאים (וכמו לפירוש השני שברא"ש, שהובא לעיל הערה 169). וכיון שנתבאר לעיל שבדעתו לחזור ולזכות בו אין בו דין הפקר לזמן, אם כן מה טעם אינו הפקר גמור מדרבנן.
1231. אלא שבדעתו לחזור ולזכות בו אחר השבת או אחר הפסח, הוא יותר גרוע וקרוב להפקר הרמאים (ואפשר שכן הוא גם לפירוש השני שברא"ש, דלעיל הערה 169).
1232. שם מג, סע"ב (ולפיכך ראוי לומר דאפילו זכה בו אחר, יכול מפקיר לחזור בו, שעדיין לא נגמר הפקירו).
1233. דהכי קיי"ל להלכה בחו"מ סי' רעג ס"ט (המפקיר את שדהו, ולא זכה בה אדם, כל שלשה ימים יכול לחזור בו). שהוא כדעת הרא"ש שהובאה לעיל (ד"ה והוי ליה).
1234. "דאמדינן לדעתיה דכיון שלא רצה להפקירו הפקר עולם כו' לא ניחא ליה דליפוק מרשותיה עד דזכי ביה אידך" (ר"ן מד, סע"א).
1235. מד, ב ד"ה המפקיר (ולפר"ת ניחא דהשתא מן התורה לעולא אמר דלא הוי הפקר ... אבל לפר"י ... מדאורייתא הוי הפקר).
1236. כדעת הרא"ש, שהפקר לזמן אינו הפקר רק מדרבנן מחשש הערמה, ולכן התירו לענין שבת כשאי אפשר בענין אחר, כנפסק לעיל סי' רמו.
1237. שהובאו לעיל (ד"ה דמהאי טעמא, והערות 124-125), דמסתמא מפקירה בלי ערמה כדי להפקיע מעליו איסור שבת (ופסח).
1238. שאין מתירים להפקיר אלא כשהוא כבר ביד נכרי ואי אפשר בענין אחר. אלא שיש בזה שתי שיטות בפוסקים: (א) כמבואר כאן (לכתחלה גזרו חכמים גם לענין שבת וחמץ ב' גזרות המוזכרות בנדרים. הא' אם מפקיר שלא בפני ג' ... הב' היכא שדעתו לחזור ולזכות בה לאחר זמן ... אם כבר השכירה לו ... לא גזרו עליו חכמים להפסיד ממונו). והוא פירוש הראשון שבתוס' שבת יח, ב ד"ה דמפקרה (אע"ג דאמר בנדרים דבעינן הפקר בפני ג', הכא לא בעינן, דמסתמא מפקיר להו ... דלא אפשר בענין אחר). (ב) כמבואר לעיל סי' רמו ס"ט-יא (ואע"פ שמדברי סופרים כל הפקר שאינו בפני שלשה אינו הפקר כלל ... מכל מקום אע"פ שמפקיר בינו לבין עצמו בודאי מפקיר בלב שלם כדי שינצל מאיסור של תורה ... וכל זה בדיעבד ... אבל לכתחלה אסור להשכירה או להשאילה סתם על סמך שכשיגיע השבת יפקירנה או יקנה אותה להנכרי ... יש כאן חשש מראית העין). והוא כפירוש השני שבתוס' שם (ועוד שאין הדבר מפורסם). ונפקא מינה בין שני שיטות אלו הוא במקום שאין לחוש למראית העין, כמבואר לעיל שם סי"א (ויש מתירין להשכיר או להשאיל לכתחלה, על סמך שכשיגיע השבת יפקירנה או יקנה אותה להנכרי בפני שלשה ישראלים, שעל ידי השלשה ישראלים יתפרסם הדבר לכל מי שיודע שהיא בהמת ישראל. ויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק). ועל זה מביא כאן מדברי הפוסקים, שלא התירו לכתחלה אפילו על מנת להפקיר בפני שלשה. ואם כן יש לומר שחכמים גזרו שאינו הפקר גמור, כמבואר לעיל.
1239. ד"ה ומ"ש ואפילו (התוספות והרא"ש כתבו בפ"ק דשבת ... דהכא שאני דאי אפשר בענין אחר ... כל שמפקיר הבהמה בפני שלשה אפשר דשרי להשכירה לכתחלה, דכל בפני שלשה מיפרסמא מילתא ... אבל המרדכי בפ"ק דשבת והגהות בפ"ו כתבו, שאם השאיל בהמתו לגוי דיעבד צריך להפקירה בפני שלשה, אלמא דסבירא להו דלכתחלה אפילו מפקיר בפני שלשה אסור). וראה גם לעיל (ד"ה ומהאי טעמא): "וכן היא הסכמת הב"י וכל האחרונים בסימן רמ"ו".
1240. סי' רמו ס"ק ד (אסור להשכיר כו', פירוש אפילו אם סומך עצמו שיפקירנה אחר כך אפילו בפני ג').
1241. סעיף ג (מיהו בכי האי גוונא דוקא התירו לו לזה שיפקירנה להפקיע איסור שבת, כיון שהתנה עם הגוי בתחלה להחזירה לו והגוי עובר על תנאו, אבל להשכירה לכתחלה בלא תנאי ולהפקירה בפני שלשה ... לא התירו).
1242. סי' לה (לא כתב בש"ע שלו אלא המוסכם מכל הפוסקים, והיינו בדיעבד, שכבר השאיל או השכיר לגוי והתנה עמו להחזירה לו קודם שבת והגוי עכבה בשבת, אז מהני הפקר ואפילו הפקר בינו לבין עצמו מהני. אבל להשכיר לגוי או להשאיל על ידי הפקר לא כתב שיהא מהני אפילו על ידי הפקר בפני שלשה).
1243. סעיף ג (נראה מדברי המחבר, דוקא בדיעבד יש לעשות תקנה זו, אבל אין לסמוך לכתחלה על תקנה הזאת, משום דאין הכל יודעים שהפקיר בהמתו ויאמרו דבהמת ישראל עושה מלאכה ביום השבת).
1244. ס"ק ג (מ"ו ז"ל [הב"ח] פסק דמותר לכתחלה על ידי הפקר ג', ואני אומר שאין להקל בזה, מאחר שאינו מפורש בשום פוסק בהדיא היתר זה).
1245. ס"ק ח (והב"ח מתיר אף לכתחילה, אפילו לפני אחד, אם הדבר מפורסם לרבים. מיהו בנחלת צבי פסק כלבוש, וכן בתשובת צמח צדק סימן ל"ה, ולא הביא כלל דברי הב"ח).
1246. שנסמנו לעיל בתחלת הקונטרס אחרון (הערות 109; 110; 118), שאם דעתו לחזור ולזכות בו אחר הפסח, אינו הפקר גמור. וכן נתבאר לקמן בסדר מכירת חמץ בתחלתו (חמץ הנמכר אינו בכלל ביטול והפקר, מאחר שדעתו עליו לחזור ולזכות בו אחר הפסח, כמבואר בתשובת הרשב"א בשם ירושלמי, וכן פסק הרמ"א בדרכי משה, ובפרי חדש). אלא שלפום ריהטא נראה מדבריו שם שאינו מועיל כלל ביטול והפקר זה, אף מן התורה. וכן נראה לפום ריהטא ברשב"א, ובשאר הפוסקים שמפרשים כן בירושלמי (שנסמנו לעיל הערה 111), שחמץ שהפקיר וחזר וזכה בו, אחר הפסח הוא אסור בהנאה, מטעם דחיישינן שמא יבואו להערים ולהפקיר על מנת לחזור ולזכות אחר הפסח. ובפשטות נראית הכוונה שאז יעבור עליו מן התורה, ולכן גזרו בכל חמץ שהופקר וחזרו וזכו בו. והוא כדעת הפוסקים שהובאו לעיל (ד"ה ולהכי נמי וד"ה ולדעת הרא"ם) שהפקר לזמן או הפקר הרמאים אינו הפקר מן התורה. ולפי זה לא יועיל ההפקר בשבת, אף אם הוא בדיעבד ואי אפשר בענין אחר. אמנם ממה שהתירו הפוסקים בשבת בדיעבד וכשאי אפשר בענין אחר, מוכח דקיי"ל שמן התורה מועיל הפקר זה (ד"ה ולדעת הרא"ם וד"ה והכי קיי"ל), וכשאי אפשר בענין אחר לא גזרו חכמים ואוקמוה אדאורייתא (ד"ה דמהאי טעמא). ומה שהובא מסדר מכירת חמץ, שחמץ הנמכר אינו בכלל ביטול והפקר, הכוונה בעיקר להפקר שעל ידי ביטול, שאומרים בו "ליבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא", משא"כ אם מפקיר בפירוש (בלי ביטול), ודעתו שאחר הפסח יחזור ויזכה בו, אפשר שמועיל מן התורה. ויתבאר לקמן שם.
1247. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: נתבאר בפנים ס"ג שעיקר מצות ביעור חמץ הוא "שישליכנו לאיבוד בענין ששום אדם לא יוכל ליהנות ממנו ... כיון ששום אדם לא יוכל ליהנות ממנו הרי זה נקרא ביעור מן העולם". וכן הוא בס"ד (ויוכל אדם המהלך בספינה ליהנות ... ולא יהנה מהן שום אדם). וכן הוא ס"ה (כיון ששום אדם לא יוכל עוד ליהנות ממנו). והיינו שעיקר ענין ביעור חמץ הוא שיבערם באופן שלא יהנה מהם שום אדם. ואף שמדברי רש"י נראה שעיקר ביעור חמץ סגי במה שזורקו לאיבוד (אפילו אם יוכל אדם ליהנות בו), ומה שצריך לפרר את החמץ (לפני שזורקו לים) הוא רק מחשש תקלה. מכל מקום משמעות הפוסקים היא כאמור לעיל, שעיקר ביעור חמץ הוא שיבערם באופן שלא יהנה מהם שום אדם. ואף "שלא ראיתי לאחד מן האחרונים שהכריע בזה בפירוש נגד דברי רש"י", מכל מקום "סוגיא דע"ז מוכחת לכאורה, דאף לפירש"י הוא דאורייתא". * והיינו שלפי משמעות רש"י, נחשב ביעור בכל אופן שזורקים הפת במטרה לאבדו מן העולם. ואף שלא סגי מן התורה במה שמוציאו מרשותו ומניחו במקום הפקר, מכל מקום כאן שזורקו לאיבוד נקרא ביעור. משא"כ לפי משמעות הפוסקים הנ"ל, לא נקרא ביעור אלא אם כן "ישליכנו לאיבוד בענין ששום אדם לא יוכל ליהנות ממנו".
1248. והיינו שעצם ההגדרה הנזכרת לעיל, שביעור חמץ הוא דוקא כשמבערם באופן שלא יהנה מהם שום אדם, נתבאר ברש"י שם ד"ה בחיטי (בעי פירור ... שלא יוכל אדם ללקטן מעל פני המים). אמנם ממה שכתב רש"י (שם ד"ה בעי פירור): "שמא תפגע בו ספינה ותטלנו ולאו אדעתייהו", נראית דעתו דהיינו רק מחשש תקלה, שלא יהנה מזה ישראל.
1249. "שלא יכשל בה ישראל ליהנות ממנה".
1250. "וכיצד מבערה, שוחק וזורה לרוח או מטיל לים".
1251. פ"ג הי"א (כיצד ביעור חמץ ... פורר וזורה לרוח או זורקו לים). וכן הוא בשו"ע ס"א.
1252. "כל הפוסקים כתבו לכפות עליו כלי ... דחיישינן שהעכו"ם לא יפררו כדינו".
1253. והיינו בס"ג (שישליכנו לאיבוד בענין ששום אדם לא יכול ליהנות ממנו), ובס"ד (כיצד מבער ... פוררו לפירורין ... וזורק לנהר ... שאם לא יפררנו ויזקנו לנהר או לים הרי הוא שט על פני המים ויוכל אדם המהלך בספינה ליהנות ממנו). ולא פירש אם הוא מטעם שבלאו הכי אינו חשוב ביעור, או מטעם שבלאו הכי יש לחוש לתקלה.
1254. בעל המאור פ"ב ז, א (איבעיא להו מפרר וזורה לרוח וכו', כיון דפליגי עלה רבה ורב יוסף ולא איפסיקא הלכתא כחד מינייהו, נקיטינן הכא והכא לחומרא ... וכן כתב ה"ר אפרים ז"ל). ולפום ריהטא נראה, שמה שפסקו לחומרא הוא כיון שהחיוב לפרר כו' הוא מן התורה.
1255. כמבואר בגמרא שם: "לרבה ... הא לים המלח הא לשאר נהרות ... לרב יוסף ... הא בחיטי הא בנהמא". הרי שלרבה יש קולא בים המלח, ולרב יוסף יש קולא בנהמא. ובמקום שלכל אחד יש קולא וחומרא, יש להחמיר כשניהם.
1256. על מה שכתב הרמב"ם שם ה"ו (כיצד מאבד ... שוחק וזורה לרוח או שורף ומטיל לים המלח), כתב הכ"מ (וכתב הרמ"ך תימה היכי פסק כרב יוסף לגבי רבה). הרי מפרש שרב יוסף מחמיר בים המלח.
1257. יד, א ד"ה איכא (אע"ג דבשל סופרים הלך אחר המיקל, הואיל ולכל אחד ואחד יש קולא וחומרא מכל צד עבדינן לחומרא). וראה חידושי צמח צדק עד, א. כללי הפוסקים וההוראה כלל מא.
1258. ו, ב (וכתבו בתוספות, וכן הר"ז הלוי ז"ל, דכיון דבכל חד מהני לישנא איכא קולא וחומרא, נקטינן חומרי דכל חד, דליכא למימר הלך אחר המיקל, כיון דכל חד מינייהו מיקל ומחמיר). וכדלעיל (הערה 196) בדעת הרז"ה.
1259. מג, סע"ב – מד, א (כבר נאמר ... ואכות אותו טחון היטב עד אשר דק לעפר ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר ... כבר נאמר ... וידק וישרף בנחל קדרון ... כבר נאמר וכתת נחש נחשת אשר עשה). הרי שלמדים דין זה מהפסוקים, ואין זה רק מחשש תקלה.
1260. תוכן המשך דברי הקונטרס אחרון, לבאר ההכרעה בפנים ס"ד (ויש מחמירין ... וטוב לחוש לדבריהם במקום שאפשר, כגון שאין שם אלא מעט חטים שיוכל לחתכן בשעה מועטת. אבל אם הן הרבה שיצטרך לשהות הרבה בחתיכתן ... יש לסמוך על סברא הראשונה). שאף שמשמע בגמרא כדעת המחמירים, מכל מקום רבו המקילין, וכן המנהג להקל, וגם היא חומרא דאתי לידי קולא.
1261. "ההוא גברא דאגר ארביה לסתם יינן, יהבו ליה חיטי באגרא, אתא לקמיה דרב חסדא, אמר ליה זיל קלינהו וקברינהו. ולימא ליה בדרינהו (יפזרם כמות שהם, למה ליה לשרפן, רש"י), אתו בהו לידי תקלה (דהדרי ומלקטי להו, רש"י)", ולא אמרינן כו'.
1262. דאמרינן התם: "וליקלינהו וליבדרינהו, דלמא מזבלי בהו", ומדוע לא ישרפם ויפזרם בים.
1263. שם מט, א.
1264. שם ד"ה אתי לזבולי (ואם תאמר ומה בכך הא פסקינן לעיל כר' יוסי דאמר זה וזה גורם מותר, דהוי זבל דאיסור וקרקע דהיתר. ויש לומר שלכתחלה יש לחוש לדברי רבנן שחולקין עליו).
1265. "שכן דרך נהרות שמתגרשים מימיהם רפש וטיט על גדותיהם ושם עושה זבל".
1266. בריש הסימן, (שפירש אף בדעת הרמב"ם: "דחיטי שהחמיצו לא בעי פירור, אלא זורקן לתוך המים, ואפילו מכונסין, מפני שהמים מפזרים אותם".
1267. כח, א ד"ה בחיטי (שלא יתנם בשק ויזרקם, אלא יפזרם על פני המים, שלא יוכל אדם ללקטן מעל פני המים).
1268. ס"ק ב (ובמ"א כתב דמשמעות המגיד משנה לדעת הרמב"ם דגם החטים עצמן צריך לפרר, ואין דבריו מוכרחים כלל, גם לא ראיתי נוהגין כן).
1269. כמבואר בפנים (במוסגר).
1270. לעיל סי' תלד ס"ו (ואחר הבדיקה מיד יבטל ... לפי שחששו שמא נשארה גלוסקא יפה ... ויעבור עליה בבל יראה ובבל ימצא ... ואע"פ שמיד שימצאנה יבערנה מן העולם לגמרי. יש לחוש שמא ישהה מעט קודם שיתעסק בביעור, ועל שהייה זו עובר בבל יראה ובל ימצא), וש"נ.
1271. כדלקמן סי' תמח ס"א (חמץ דגן גמור של ישראל שעבר עליו הפסח, בין שעבר עליו כל הפסח ובין שלא עבר עליו אלא מקצת הפסח, אפילו מקצת יום טוב האחרון של גליות, הרי הוא אסור בהנאה).
1272. שההולך בספינה ילקט החטים.
1273. סעיף ז ואילך.
1274. ראה לקמן קונטרס אחרון ס"ק ה בסופו.
1275. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים הובאה דעת המ"א לאסור מכירת הפת שנאפתה בחמץ חוץ מדמי חמץ שבה. אלא שמדברי המ"א נראה שלא אסר אלא כשהאבוקה כנגדו, שאז אסור מדאורייתא. ואילו כאן בפנים סתם שיש אוסרים בכל אופן (שהרי קאי על מה שנתבאר בתחלת הסעיף – כשנאפה או נתבשל על גבי גחלים, או שנאפה ונתבשל בחומו של תנור לאחר שגרף את הגחלים, שבשניהם אין האבוקה כנגדו). ומבאר הטעם לזה, כי הט"ז והש"ך סוברים שגם גחלת אסורה מהתורה, אף שאין האבוקה כנגדו. יוצא אם כן שלפי דעת המ"א גם בזה לא תועיל המכירה לנכרי חוץ מדמי איסור שבה. ואף שהש"ך סובר להתיר המכירה חוץ מדמי איסור שבה אף בדאורייתא. מכל מקום אנו חוששים לדעת המ"א בזה. גם הפרי חדש אוסר בלא תערובת, ואינו מחלק בין אבוקה כנגדו או לאו.
1276. ס"ק ו (ובתוספות פסחים דף ע"ה משמע דכשאבוקה כנגדו אסור מדאורייתא, ואם כן לא מהני תקנה למוכרו לעכו"ם).
1277. ס"ק ז (ואין צריך לומר באין אבוקה כנגדו דהוא רק איסור דרבנן).
1278. ד"ה ומ"ש ואע"ג (וקשה לי דכיון דגחלת של עבודה זרה אסורה כמו שנתבאר בסימן זה, אמאי שרינן בבישלה על גבי גחלים. וצריך לומר דכי אמרינן אסורה היינו לכתחלה דוקא). ולכן פסק בשו"ע שם ס"ד (ואם לא צננו ואפה בו את הפת (בעוד שהאבוקה כנגדו) הרי זה אסור בהנאה), ובס"ו (פת שבשלה על גבי גחלים של עצי עבודת כוכבים מותרת).
1279. שם ס"ק ד (אסור ליהנות בגחלתה, נראה לי אפילו דיעבד אסור ... ברור דאיסור דאורייתא יש בגחלת ... ואם כן אפילו דיעבד אסור. והב"י כתב מכח קושיא בסי' זה דדוקא לכתחלה אסור בגחלת, וכתב עליו מו"ח ז"ל שכן הוא פשוט, ולענ"ד לא דקו בזה כלל), וס"ק ח (וכבר הוכחנו בתחילת הסימן דאינו כן אלא איסור גמור יש בגחלת של עבודת כוכבים ואפילו דיעבד).
1280. ס"ק י ד"ה ומ"ש גרף (שהרא"ש כתב שם והא דשרינן ... דוקא בקליפי ערלה ובקשין של כלאי הכרם, משום דדינן בשריפה, וקי"ל כל הנשרפין אפרן מותר, אבל בחמץ קי"ל כרבנן דאמרי מפרר וזורה לרוח, והוה בכלל כל הנקברים שאפרן אסור, וכל שכן בגחלים, הר"ר יונה ז"ל עכ"ל, ואם כן באליל נמי ... אפרן נמי אסור ... דדוקא בקליפי ערלה וכיוצא בו שהגחלים מותרים ... אבל לא בחמץ).
1281. תמורה לד, א.
1282. פ"ב סוס"י ב (והא דשרי ... דוקא בקליפי ערלה ובקשין של כלאי הכרם ... אבל בחמץ בפסח ... הוו בכלל כל הנקברים שאפרן אסור, וכל שכן הגחלים. ה"ר יונה ז"ל).
1283. "הא דשרינן בהולכת הנאה לים המלח דוקא כשנתערב, אבל הפת כולו כשלא נתערב אסור, והכי משמע במתניתין דפרק כל הצלמים [ע"ז מט, ב] דלא קאי ר' אליעזר אלא אנתערב דוקא ... וניחא נמי דלא פליג ר' אליעזר ברישא דמתניתין דקתני חדש יותץ ... דדוקא בשלא נתערב לית ליה תקנה, דאי בנתערב נהי דתקנתא דר' אליעזר דיוליך הנאה לא מהניא אלא באיסור עכו"ם, אבל תקנתא דרשב"ג דפרק בתרא דעכו"ם [ע"ז עד, א] דימכר כולו לגוי חוץ מדמי איסור שבו, ודאי איתא בכל איסורין שבתורה". והיינו דהא דתנן (ע"ז עד, א): "יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה, רשב"ג אומר ימכר כולו לעובד כוכבים חוץ מדמי יי"נ שבו". תקנה זו אינה מועלת אלא בתערובת. וכך גם הא דתנן (ע"ז מט, ב): "נטל ממנה עצים אסורין בהנאה הסיק בהן את התנור, אם חדש יותץ ואם ישן יוצן, אפה בו את הפת אסורה בהנאה, נתערבה באחרות כולן אסורות בהנאה, רבי אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח", גם בתקנה זו לא קאי אלא אסיפא (נתערבה באחרות) ולא ארישא (הסיק בהן את התנור ... אפה בו את הפת). וכן הא דתניא (פסחים כו, ב): "תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם, חדש יותץ ישן יוצן, אפה בו את הפת רבי אומר הפת אסורה", לא נאמרה כאן תקנת "ימכר לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו", כיון שתקנה זו אינה מועלת אלא כשנתערב, וכאן מיירי בלא בתערובת. וכן היא דעת היעב"ץ שבראבי"ה סי' תיד (ורבינו יעב"ץ הלוי פליג, ואמר דגבי חתיכה שנבלע בו החמץ נעשה כולו איסור, ולא סגי ליה פדיון בשיעור האיסור הנבלע, מדלא פליג רבי אליעזר באפה בו את הפת ברישא, אלא בסיפא היכא שנתערבו באחרות, שמע מינה דדוקא נתערבו באחרות).
1284. "מה שכתב דהלכה כרשב"ג חבית בחבית ולא יין ביין ליתא, שהרי כתב הר"ן בסוף פרק כל הצלמים [ע"ז כב, א סוף ד"ה רבי] שדעת הראשונים ז"ל דכל איסורים שבתורה כסתם יינן מדמינן להו, הילכך בכל האיסורים אפילו דומיא דיין ביין אמרינן דימכר חוץ מדמי איסור שבו". דברים אלו הובאו לעיל סי' תמב קונטרס אחרון ריש ס"ק ב (הנה פרי חדש פסק ... שכל איסורין לסתם יינן מדמינן להו כמ"ש הר"ן בפרק [ג] דע"ז שכך כתבו הראשונים ז"ל עכ"ל בסי' תס"ז סעיף [י]. אבל אנן לא קיי"ל הכי, אלא ... שכל שגוף איסור דאורייתא מעורב בו לא מהני תקנה זו, דמדמינן ליין נסך ודאי שנתערב יין ביין עיי"ש). ולא נתברר מהו הקשר לנידון דידן, שהרי כל זה מיירי בתערובת חמץ בפסח לח בלח, טעמו וממשו, אם מועלת בזה תקנת מכירה לנכרי חוץ מדמי איסור, שדעת הפר"ח שמועלת, ולא קיי"ל כוותיה בזה. וגם על מה שנכתב בפנים ס"ט (ויש מי שאוסר אם לא נתערבו), נסמן על הגליון: "מ"א. פר"ח סי' תמז ותסז". שני הציונים הראשונים נתבארו כאן, ואילו הציון השלישי לא נתבררה לע"ע כוונתו.
1285. "מיהו נראה לי ... קערות וכוסות שבשלן בעצי ערלה, דיכול למכור הבגד והפת לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו ... דודאי יין נסך שנתערב ביין לא מהני כשמכרו לעובד כוכבים חוץ מדמי יין נסך שבו ... אבל פת ובגד לא מינכר ביה איסור ממש. ואף על גב דאמרינן יש שבח עצים בפת, היינו לומר שהוא חמור יותר מזה וזה גורם, לפי שתועלת האיסור ניכר בו, אבל לא שיהא כתערובת ממש".
1286. שם ס"א-ב, וקונטרס אחרון ס"ק ב-ג, נתבארו דעות הפוסקים בתערובת יבש ביבש, לח בלח, וטעם בלא ממשות. אבל אינו דן שם בדין "אם לא נתערבו" המבואר כאן (אלא שסיום קונטרס אחרון ס"ק ג חסר שם, ואולי הי' שם גם הנוגע לענינינו).
1287. תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה: בפנים ס"ט נפסק שאם אפה בו פת או בישל בו תבשיל אסורין בהנאה. ומקשה על זה המ"א ס"ק ה, שאף שהלכה זו מובנת בעצי ערלה ואשירה, משא"כ בחמץ "דהא אי אפשר להדליק חמץ לבדו אם לא על ידי עצים". ואף אם הובער בזה גם החמץ, הרי זה וזה גורם מותר. ומתרץ לפי דעת הט"ז, שבאיסורי משהו גם זה וזה גורם אסור (שהיא דעה הא' שבפנים סוף ס"י). אמנם הש"ך הרבה לחלוק על הט"ז, ודעתו מוכחת מדבריו שזה וזה גורם מותר אפילו באיסורי משהו (שהיא דעה הב' שבפנים סוף ס"י). ולכן נתבאר כאן בפנים ריש ס"י, דמיירי הכא "שלאחר שאחזה בו האור יש בהסיקו כדי לאפות הפת או כדי לבשל התבשיל". ועל זה מביא מכמה הלכות, שבאופן זה אוסרים גם בזה וזה גורם. ואף לפי דעת המ"א, שבחמץ האוסר במשהו גם זה וזה גורם אסור, היינו דוקא מליל ט"ו ואילך שהחמץ אוסר במשהו. אמנם זה לא יועיל לבאר את מה שנפסק (בשו"ע ס"ב): "אבל אם שרפו משעה ששית ולמעלה ... אותה הפת ואותו התבשיל אסורים", שהרי מששה ששית ולמעלה אין החמץ אוסר אלא בס'. ובהכרח לומר, שגם לדעת המ"א מיירי בשו"ע באופן הנ"ל "שלאחר שאחזה בו האור יש בהסיקו כדי לאפות הפת או כדי לבשל התבשיל". ומה שהמ"א לא כתב זאת בפירוש, כי הוא מיירי בדעת הרמב"ם, שגם משעה ששית ולמעלה אוסר החמץ במשהו, מטעם דבר שיש לו מתירין.
1288. ס"ק י (ודאי הא מודה הרמ"ה, דהיכא דהסיק בעצי אליל תנור חדש דמותר לאפות שוב בו כשיוצן, דהא אין כאן לא אפר ולא חום של עצי איסור, אלא התנור הוא שאסור, וקי"ל זה וזה גורם מותר).
1289. שלכן התיר בתנור חדש מטעם זה וזה גורם (עצי ע"ז שגמרו את התנור, ועצי ההיתר שגמרו את הפת). ועל גבי גחלים או בחום התנור לא הוי זה וזה גורם בע"ז וחמץ, כי אף האפר אסור בהם (כדלעיל ס"ח).
1290. של הר"י מטיקטין, שם ס"ק ה, שפירש גם בדעת הש"ך שזה וזה גורם אסור בע"ז שאסור במשהו.
1291. "דדוקא בקליפי ערלה וכיוצא בו ... אבל לא בחמץ ואליל".
1292. הלכה יג (הסיק בהן את התנור יוצן, ואחר כך יסיק בעצים אחרים של היתר ויאפה בו).
1293. "ואיכא למידק בדברי רבינו דמדכתב יוצן סתם, משמע דאפילו בחדש קאמר, והיינו כמאן דאמר זה וזה גורם מותר". וכן נתבאר בש"ך שם (שכתב פ"ז מהל' עבודת כוכבים ... הסיק בהם התנור יוצן ואחר כך יסיק בעצים אחרים של היתר ויאפה בו ... ומדכתב יוצן סתם משמע דאפילו בחדש קאמר, והיינו כמאן דאמר זה וזה גורם מותר. וכן פסק בכמה דוכתי דזה וזה גורם מותר).
1294. "הסיק בהם את התנור, בין חדש בין ישן, יוצן, ואחר כך יחם אותו בעצי היתר".
1295. "קדרה שבישלה בעצי עבודת כוכבים ובעצי היתר, הרי התבשיל אסור, ואף על פי שזה וזה גורם, שבשעה שנתבשלה מחמת עצי האיסור עדיין לא באו עצי ההיתר, ונמצא מקצת הבישול בעצי היתר ומקצתו באיסור". הרי שזה וזה גורם מותר, ורק במקום שמקצת הבישול בעצי איסור נאסר התבשיל. והלכה זו היא מה שהעתיק דברי הרמב"ם כו'.
1296. פט"ז הכ"ד (קדרה שבישל אותה בקליפי ערלה או בכלאי הכרם ובעצי היתר הרי התבשיל אסור. ואף על פי שזה וזה גורם, שבשעה שנתבשלה מחמת עצי איסור עדיין לא באו עצי ההיתר, ונמצא מקצת הבשול בעצי היתר ומקצתו באיסור).
1297. שהרמב"ם שם כתבה לענין עצי ערלה וכלאי הכרם, והשו"ע שם כתבה לענין עצי ע"ז.
1298. שם ס"ק י, בדעת השו"ע (הרמב"ם כתב סעיף זה בהלכות מאכלות אסורות, כגון ערלה וכלאי הכרם, ושם שייך להקשות שפיר האי ואף על פי וכו', אבל בעבודת כוכבים לא זכר כלל דין זה דקדירה, היינו כמ"ש בסמוך דבעבודת כוכבים באמת זה וזה גורם אסור, כהרמ"ה והרא"ש. והמחבר כאן אזיל לשיטתו דלא מחלק בין עבודת כוכבים לשאר איסורים).
1299. שם ס"ק יג (עיין בכ"מ שכתב שם ב' פירושים לדעת הרמב"ם, והפירוש האחרון דחוק כדמשמע מדבריו עצמו, והפירוש הראשון אמת). והיינו מ"ש בכ"מ שם בפירוש הראשון (הכי קאמר, אם בישל תבשיל בקדרה ונתן תחתיה עצי איסור תחלה, ואחר שנתבשל קצת בעצי איסור נתן תחתיה עצי היתר ונגמר בישול, התבשיל אסור). משא"כ אם נתן בתחלה עצי ההיתר והאיסור ונתבשל בהם, הוי זה וזה גורם מותר.
1300. ס"ק ה (דהא אי אפשר להדליק חמץ לבדו, אם לא על ידי עצים, ואפילו הכי כתב שהפת אסור).
1301. כמבואר כאן בפנים (כיון שלאחר שאחזה בו האור יש בהסיקו כדי לאפות הפת או כדי לבשל התבשיל, הרי הן אסורין בהנאה).
1302. בו – ולא בצירוף עצי ההיתר.
1303. ס"ק יג (אם יש באיסור לבד לחמץ, לא מהני מה שמסייע לו ההיתר, ואין זה בכלל זה וזה גורם).
1304. ס"ק לו (דדוקא כשאין האיסור יכול להעמיד לבדו בלא ההיתר, הא לאו הכי אסור).
1305. ס"ק לא (והיינו דוקא כשאין האיסור יכול להעמיד לבדו בלא היתר, דהשתא הוה ליה זה וזה גורם ומותר). וכן הוא לעיל סי' תמב סי"א (דכל זה וזה (פירוש איסור והיתר) גורם להעמידו, הרי זה מותר, אם אין כח באיסור בלבד להעמידו). וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' פז סי"א.
1306. משנה ט (שאור של חולין שנפל לתוך עיסה וחמצה, ואחר כך נפל שאור של תרומה או שאור של כלאי הכרם, ויש בו כדי לחמץ, אסור). וכך גם כאן, אף שהתחיל ההיסק בהיתר, ואחר כך נוסף גם ההיסק של האיסור, כיון שעתה יש באיסור כדי להסיק בעצמו, נאסר.
1307. "עיסה מחומצת שנפל לתוכה שאור של תרומה או שאור של כלאי הכרם. וכן קדרה מתובלת שנפלו לתוכה תבלין של תרומה או של ערלה ושל כלאי הכרם. אם יש בשאור כדי לחמץ, אילו היתה העיסה מצה, ובתבלין כדי לתבל הקדרה, אילו היתה תפילה, הרי הכל אסור".
1308. כל האמור לעיל הוא לשיטת הש"ך שנתבארה לעיל, שגם בע"ז וחמץ אמרינן זה וזה גורם מותר, ומה שאסרו כאן הפת שנאפית על ידי החמץ, היינו כיון שיש בחמץ עצמו כדי להסיק, שלכן לא נחשב זה וזה גורם. אמנם המ"א כתב בסק"ה (זהו דעת הטור ... דכתב ביורה דעה בשם הרמ"ה, דכיון דעבודת אלילים לא בטלה, אפילו זה וזה גורם אסור, והוא הדין בחמץ, דהנאה כל שהוא מיהו הוי, ואם כן אפילו היו מונחים עצים אחרים על האש והניח החמץ גם כן עליהם, דהוה ליה זה וזה גורם, אפילו הכי אסור. וכ"מ דהא אי אפשר להדליק חמץ לבדו אם לא על ידי עצים, ואפילו הכי כתב שהפת אסור). והיינו שמפרש מ"ש הטור ביו"ד סי' קמב (והרמ"ה כתב אפילו למאן דאמר זה וזה גורם מותר, הכא גבי אליל הפת שנאפה בעצי איסור והבגד שנארג בכרכר של אליל אסורים), דהיינו כיון שע"ז וחמץ אוסרים במשהו.
1309. ס"ק ד (כתב הטור דקי"ל כמאן דאמר זה וזה גורם מותר, והרמ"ה כתב אפילו למ"ד זה וזה גורם מותר, הכא באליל בפת שנאפה בעצי איסור ובבגד שנארג בכרכור של אליל אסורים ... וכן נראה לע"ד ברור כשמש, שיש להחמיר בזה וזה גורם הללו גבי עבודת כוכבים, דמי ירים ראש להקל נגד מה שכתב הרא"ש בפירוש וכן הרמ"ה והרמב"ם), וס"ק י (דבעבודת כוכבים באמת זה וזה גורם אסור כהרמ"ה והרא"ש ... דכאן בעבודת כוכבים זה וזה גורם באמת אסור) .
1310. ע"ז מט, א (ההוא גינתא דאיזדבל בזבלא דעבודת כוכבים, שלח רב עמרם קמיה דרב יוסף, אמר ליה הכי אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי), ופרש"י (דזה וזה גורם מותר). הרי דגם בע"ז מתירים זה וזה גורם. וכתב על זה הט"ז שם ס"ק ד (ותמה ב"י דהא בגינתא דאזדבל בזבל דעבודת כוכבים אמרינן בגמרא זה וזה גורם מותר ... לא קשה מידי, דחילוק רב ביניהם, דכל מה שיש הכרח אל האיסור ואי אפשר זולתו, אז אף על פי שיש גם כן גורם דהיתר אסור בעבודת כוכבים ... משא"כ בגינתא דאזדבל בזבל דעבודת כוכבים, דהזבל משביח הקרקע ... אלו דברים עושים שבח לחוד, אבל מכל מקום אפשר להיות זולתם, אלא שלא היה טוב כל כך, על כן מותר בזה וזה גורם).
1311. משנה שם מט, ב (נטל ממנה עצים אסורין בהנאה ... אפה בו את הפת אסורה בהנאה ... נטל הימנה כרכור אסור בהנאה, ארג בו את הבגד אסור בהנאה).
1312. על הט"ז ס"ק ד (גם מה שחילק בין גנתא דאזדבל ואין זורעים, שאפשר זולתם, אלא שלא היה טוב כל כך, הוא דוחק גדול, כמו שנראה מדברי עצמו. גם כולה סוגיא דפרק כל הצלמים דף מט ע"א לא משמע הכי עיי"ש).
1313. כמבואר לעיל בתחלת הקונטרס אחרון.
1314. כנפסק בפנים ס"י (ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה, או בשעת הדחק, כגון לצורך שמחת יום טוב שאין לו מאכלים אחרים).
1315. בא לבאר מדוע הובא כאן בפנים ס"י טעם זה (שיש בהיסק זה בלבד, בלא הצטרפות עצים, כדי לאפות הפת שאפה בו), לדברי הכל, גם לדעת המ"א והט"ז שבאיסורי משהו גם זה וזה גורם אסור. והיינו כי ביאור המ"א, שבחמץ האוסר במשהו גם זה וזה גורם אסור, היינו דוקא מליל ט"ו ואילך שהחמץ אוסר במשהו. אמנם זה לא יועיל לבאר את מה שנפסק (בשו"ע ס"ב): "אבל אם שרפו משעה ששית ולמעלה ... אותה הפת ואותו התבשיל אסורים", שהרי מששה ששית ולמעלה אין החמץ אוסר אלא בס'. ובהכרח לומר, שגם לדעת המ"א מיירי בשו"ע באופן הנ"ל "שלאחר שאחזה בו האור, יש בהסיקו כדי לאפות הפת או כדי לבשל התבשיל".
1316. כמבואר לקמן סי' תמז סעיף א (חמץ שנתערב בתוך הפסח, דהיינו מליל ט"ו עד מוצאי יום טוב האחרון של פסח, כיון שהחמירה בו תורה לענוש כרת, ולעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ובני אדם מחמת שהן רגילין בו כל השנה הן קרובין לשכחה, לפיכך החמירו בו חכמים שאוסר תערובתו במשהו).
1317. כמבואר לקמן סי' תמז סי"ח (וכל זה בתוך הפסח, אבל קודם הפסח, אפילו בערב פסח משעה ששית עד הלילה, שהחמץ אסור אז באכילה ובהנאה מן התורה, מכל מקום כיון שאין בו כרת לא החמירו בו חכמים יותר מבשאר איסורי תורה, ולפיכך הוא מתבטל בששים כשאר איסורין).
1318. משמע אם כן, שהטעם שכתב הוא לבאר את ההלכה בשלחן ערוך, מועיל גם משעה ששית ואילך.
1319. שבתחלת דבריו (בס"ק ה) הביא את מה שכתב הכ"מ פ"ג סוף הי"א (ואם בישל או אפה אותה הפת וכו', ודוקא שהאבוקה כנגדו, הרב רבי משה), שהוא רבי משה הכהן (הרמ"ך). ובדפוסים החדשים: ה"ר מנוח. ומבאר המ"א הטעם, שאם אין אבוקה כנגדו, "הוי זה וזה גורם, דתנור הוא גם כן גורם שיאפה ושרי". ואחר כך מסיק: "מיהו נראה לי עיקר כדעת הט"ז ... דכיון דעבודת אלילים לא בטלה, אפילו זה וזה גורם אסור, והוא הדין בחמץ, דהנאה כל שהוא מיהו הוי".
1320. הל' מאכלות אסורות פט"ו ה"ט (חמץ בפסח אף על פי שהוא מאיסורי תורה אינו בכללות אלו, לפי שאין התערובת אסורה לעולם, שהרי לאחר הפסח תהיה כל התערובת מותרת כמו שביארנו, לפיכך אוסר בכל שהוא).
1321. בתחלתו, ד"ה ודוקא בתוך הפסח (והרב המגיד כתב בפרק א', שיש מי שכתב, דלפי מה שכתב הרמב"ם שהטעם שחמץ בפסח במשהו משום דהוי דבר שיש לו מתירין, הוא הדין בנתערב ערב פסח משש שעות ולמעלה שהוא במשהו).
1322. פ"א ה"ה (ויש מי שכתב דלפי טעם זה הוא הדין בנתערב משש שעות ולמעלה בערב הפסח שהוא במשהו). אלא דאנן לא קיי"ל כן, כדלקמן סי' תמז סי"ח (וכל זה בתוך הפסח, אבל קודם הפסח, אפילו בערב פסח משעה ששית עד הלילה ... מתבטל בששים כשאר איסורין ... ואינו נקרא דבר שיש לו מתירין דהיינו לאחר הפסח, כיון שאף לאחר הפסח אין לו היתר אלא על ידי שנתבטל ברוב, שהרי החמץ שהוא עומד בעינו שעבר עליו הפסח אסור בהנאה).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. מוצגים 40 מתוך 128 עמודים.