תצח דין שחיטה ביום טוב

תצח דין שחיטה ביום טוב

ובו ל"ח סעיפים

בדיקת

הסכין על ידי החכם

א אין ⁷⁶⁵

מראין סכין לחכם ביום טוב לראות אם היא ראויה לשחוט בה ⁷⁶⁶ ,

כמו שהיה המנהג בימי חכמי הש"ס ⁷⁶⁷ ,

שמא תהיה פגומה ויאמר לו שאסור לשחוט בה מפני פגימותה וילך ויחדדנה במשחזת ⁷⁶⁸ ,

ונמצא מתקן כלי ביום טוב ⁷⁶⁹ .

אבל החכם יכול לראות סכין כדי שישחוט בה הוא בעצמו, ויכול להשאילה לאחרים ⁷⁷⁰ .

וכן חכם יכול להראות סכינו לחכם אחר, מפני שהחכם יודע שהשחזה אסורה ביום טוב ולא

יבא להשחיזה ⁷⁷¹ :

ב

וכן בזמן הזה שכל שוחט בודק הסכין בעצמו, אסור לו לבדוק ביום טוב שמא ישחיזנה ⁷⁷² .

ויש אומרים ⁷⁷³

שלא אסרו להראות הסכין לחכם משום דשמא ישחיזנה, אלא משום דבימיהם לא היה אפשר לו

לשחוט בלא ראיית החכם את הסכין אפילו אם הסכין יפה, ונמצא ראיית החכם לבד היא

המכשרת את הסכין, והרי זה דומה קצת למתקן כלי. אבל בזמן הזה אין ראיית הסכין אלא

כדי לברר הספק אם יש בה פגימה אם לאו, ונמצא שאין הדבר תלוי בראייה אלא בשלימות

הסכין שלא היתה פגומה (קודם שהתחיל לבודקה), וראייה זו בעצמה אינה מכשרת את הסכין

אלא מבררת את הספק בלבד, ולכן אין לאסרה ביום טוב ⁷⁷⁴ .

והלכה כסברא הראשונה. ומכל מקום בשעת

הדחק, כגון שלא בדק הסכין מערב יום טוב ונצרך לבשר ביום טוב, יש לסמוך על סברא

האחרונה, ומותר לבדוק הסכין ביום טוב ⁷⁷⁵ :

ג וכל אדם אפילו אינו תלמיד חכם מותר לבדוק

הסכין אחר השחיטה, משום דאף אם ימצאנה פגומה בודאי לא ישחיזנה ⁷⁷⁶ :

הולכת

הסכין והבהמה

ד הטבח יכול להוליך הסכין אצל הבהמה ⁷⁷⁷ ,

אפילו דרך רשות הרבים ⁷⁷⁸ ,

וכן מותר להוליך הבהמה והסכין אצל הטבח, ואין חוששין שמא ימלך ולא ישחט ונמצא טרח

ביום טוב שלא לצורך ⁷⁷⁹ ,

אפילו גדי קטן שצריך להוליך על כתיפו ⁷⁸⁰ .

ואע"פ שהיה אפשר להוליכו מאתמול ⁷⁸¹ ,

לפי שלא גזרו על ההוצאה שהיה אפשר לעשותה מערב יום טוב, מטעם שנתבאר בסי'

תצ"ה ⁷⁸² :

מוקצה

בבהמות

ה בהמות שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות

ולנות תוך התחום, הרי אלו מוכנות, ולוקחין מהן ושוחטין אותן ביום טוב. אבל בהמות

הרועות ולנות חוץ לתחום כל ימי הקיץ, אף שנכנסים לבית בתחילת ימות הגשמים ⁷⁸³ ,

מכל מקום כל ימי הקיץ אין דעת אנשי העיר עליהם, והרי הן מוקצין ⁷⁸⁴ .

ואם באו ביום טוב לעיר, אין שוחטים אותן ביום טוב אם בבין השמשות היו חוץ לתחום ⁷⁸⁵ ,

אע"פ שבאו לעיר (מאליהם) ביום טוב שלא מדעת הישראל אין שוחטים אותן ⁷⁸⁶ :

ו במה דברים אמורים בבהמת ישראל, אבל

בהמות של נכרי אין בהם דין מוקצה ⁷⁸⁷ ,

כמ"ש בסי' ש"י ⁷⁸⁸ .

ולפיכך נכרי שהביא בהמות במקולין ⁷⁸⁹

ביום טוב, אם הביאן לצורך נכרי, או אפילו אם הביאן סתם לעיר שרובה נכרים, שכל

המביא מן הסתם לצורך הרוב הוא מביא, הרי אלו מותרים, אפילו אם ידוע שלנו חוץ לתחום,

שהרי איסור מוקצה אין בהם כיון שהן של נכרי, ומשום שבאו מחוץ לתחום אין לחוש כיון

שלא הביאן לצורך ישראל ⁷⁹⁰ :

ז אע"פ ⁷⁹¹

שספק מוקצה אסור ביום טוב שני של גליות, כמו שנתבאר בסי' תצ"ז ⁷⁹² ,

ספק תחומין מותר. כיצד בהמות של נכרי שהן רגילות ללון חוץ לתחום וביום טוב שני

נמצאו בתוך העיר, מותר ליקח מהן ולשחטן ביום טוב, שאנו תולין לומר מאמש הכניסן

לתוך התחום וחוץ לחומת העיר לנו, ולפיכך לא ראינו אותם אמש ⁷⁹³ . וכל שכן הנמצאות

בעיר בבוקר שחזקה מאמש הכניסם לתוך התחום ⁷⁹⁴ :

עגל

שנולד ביום טוב

ח

עגל ⁷⁹⁵

שנולד ביום טוב, אם האם עומדת לאכילה, מותר לשחטו ביום טוב, אף להאוסרין מוקצה

ביום טוב, כיון שאמו מוכנת ועומדת לאכילה הרי הוא מוכן אגב אמו, שאם היה רוצה היה

שוחט האם קודם שנולד העגל ואוכל שניהם ביום טוב ⁷⁹⁶ .

ואפילו אם ידוע שהאם היא טרפה, מכל מקום

אינה מוקצה ביום טוב, שהרי היא מוכנת כבר לכלבים, אם כן גם העגל אינו מוקצה שהרי

הוא מוכן מערב יום טוב לכלבים אגב אמו, שאם קודם שנולד היה רוצה לטלטל שניהם

ולהשליכם לכלבים היה מותר, וכיון שהעגל מוכן לכלבים, מותר גם כן לאכלו, שהרי אינו

מוקצה ⁷⁹⁷ .

ומכל מקום צריך שידע שכלו לו ⁷⁹⁸

תשעת חדשי העיבור לגסה וחמשה חדשים לדקה, כדי שיצא מתורת נפל כמ"ש ביו"ד

סי' ט"ו ⁷⁹⁹

(ויש מחמירין ⁸⁰⁰

שצריך שיפריס על גבי קרקע, כמו שיתבאר בסמוך ⁸⁰¹ ):

ט ולפי מנהג מדינות אלו שאין אוסרין

מוקצה ביום טוב אלא נולד ⁸⁰² ,

יש להתיר עגל שנולד ביום טוב אפילו אם אמו עומדת לגדל ולדות ⁸⁰³ .

ואין לאסרו משום נולד, כיון שהלידה לא עשתה שינוי בגופו כלל, שהרי אף קודם לידתו

היה ראוי לאכילה כמו אחר שנולד ⁸⁰⁴ :

י ומטעם זה אם הם שבת ויום טוב סמוכים זה

לזה ונולד באחד מהם, מותר באכילה ביום שלאחריו, אף על פי שהוא יום טוב או שבת,

ואין שבת מכינה ליום טוב ולא יום טוב לשבת (עיין סימן תקי"ג ⁸⁰⁵ ),

לפי שאין לידה זו חשובה הכנה, כיון שהיה ראוי לאכילה קודם הלידה כמו אחר הלידה ⁸⁰⁶ :

שחיטת

בהמה מסוכנת

יא בהמה שהיא מסוכנת והוא ירא שמא תמות,

אם כבר גמר סעודת יום טוב ואין צריך לה עוד ביום טוב, אסור לשחטה ביום טוב ⁸⁰⁷ ,

שמשום הפסד ממונו לא התירו לו מלאכה גמורה שלא לצורך יום טוב שיש בה איסור מן

התורה ⁸⁰⁸ .

אבל אם אין במלאכה איסור מן התורה, כגון שיש שהות ביום לאכול מבהמה זו כזית צלי ⁸⁰⁹ אחר שתצא נפשה ⁸¹⁰

(כמ"ש ביו"ד סי' כ"ז ⁸¹¹ ),

אע"פ שאין שהות ביום כדי לבדקה קודם אכילת הכזית ⁸¹² .

ואע"פ שלא יאכל שום אדם ממנה כלום ביום טוב ⁸¹³ ,

מכל מקום כיון שיש שהות ביום כדי לאכול ממנה כזית, אין איסור מן התורה לשחטה ביום

טוב, מפני שאם היו מזדמנים לו אורחים שלא אכלו עדיין היום ורוצים לאכול מבהמה זו

היתה השחיטה מותרת ⁸¹⁴ ,

אם כן שחיטה זו נקראת מלאכת אוכל נפש ⁸¹⁵ ,

ולכן אף שאין לו אורחים שרוצים לאכול ממנה, מכל מקום כיון שהשחיטה מתרת ומכשרת את

הבשר שיהא ראוי לאכול ביום טוב אם יזדמנו לו אוכלים, אין בשחיטה זו איסור מן התורה,

אלא שחכמים אסרוה כל שאין בה צורך יום טוב ⁸¹⁶ ,

ובמקום הפסד לא העמידו חכמים את דבריהם ⁸¹⁷ :

יב ומזה הטעם התירו לו גם כן להפשיטה, אם

הוא בענין שאם לא יפשיטנה יסריח הבשר, כיון שמן התורה מותר להפשיטה כשם שמותר

לשחטה ⁸¹⁸ ,

ומן הטעם שנתבאר ⁸¹⁹ ,

אלא שחכמים אסרוה, ולא העמידו חכמים את דבריהם במקום הפסד ⁸²⁰ :

יג ומכל מקום העור הוא נולד כמו שיתבאר

בסי' תצ"ט ⁸²¹ ,

ואסור לטלטלו ביום טוב, אלא אם כן שייר בו אבר אחד ⁸²² ,

שאז העור בטל לגבי האבר ומותר לטלטלו עמו ⁸²³ :

יד ויש אומרים ⁸²⁴

שלא התירו לו כלל להפשיטה ביום טוב כל שאינו רוצה לאכול ממנה ביום טוב, וכן השוחט

עוף מפני שהוא מסוכן ואין דעתו לאכול ביום טוב, אסור למרוט נוצתו ביום טוב ⁸²⁵ .

ואע"פ שהעיקר כסברא הראשונה ⁸²⁶ ,

מכל מקום יש להחמיר כסברא האחרונה ⁸²⁷ :

טו השוחט בהמה בשדה, לא יביאנה לעיר במוט

או במוטה, כדרך שהוא עושה בחול, משום זלזול יום טוב, אלא מביאה בידו אברים אברים ⁸²⁸ :

טז

עוף שנדרס ברגלים ויש לחוש שמא נתרסקו אבריו, ולכן צריך להשהותו מעת לעת ואחר כך

ישחטנו ויבדוק אותו אחר השחיטה שמא נתרסקו איבריו הפנימיים, כמ"ש ביו"ד

סי' נ"ח ⁸²⁹

עיי"ש, ואם כלה כבר המעת לעת, מותר לשחטו ביום טוב ⁸³⁰ ,

ואין חוששין שמא ימצא טרפה ונמצא עשה מלאכה שלא לצורך יום טוב, לפי שמעמידין אותו

בחזקת היתר, שרוב העופות הן כשרים ⁸³¹ .

ומזה הטעם מותר לשחוט בהמות ביום טוב אף במקום שהטרפות מצויות כל כך כמו הכשרות ⁸³² ,

לפי שאנו הולכים אחר רוב בהמות שבעולם שהן כשרות.

ויש חולקין על זה ⁸³³

ואומרים, דבמקום שהטרפות מצויות כל כך כמו הכשרות אסור לשחוט בהמה ביום טוב. וכן

עוף שנדרס ברגלים שצריך בדיקה אסור לשחטו ביום טוב, שמא ימצא טרפה ונמצא ששחט שלא

לצורך יום טוב ⁸³⁴ .

ולפי דבריהם עגל שנולד ביום טוב אסור לשחטו ביום טוב אלא אם כן הפריס על גבי קרקע ⁸³⁵ ,

דשמא על ידי שנתרסק בבית הרחם שהוא צר ימצא בו טרפות גמור ⁸³⁶ .

ואע"פ שהעיקר כסברא הראשונה ⁸³⁷ ,

מכל מקום יש להחמיר כסברא האחרונה.

ועכשיו נהגו העולם שלא לשחוט בהמה ביום

טוב אפילו במקום שאין הטרפות מצויין ⁸³⁸ ,

שמא תמצא טרפה. ולפי שזהו חומרא יתירה, לכן אם צריך לה ביום טוב יש להקל. והוא

הדין במקום הפסד כגון מסוכנת ⁸³⁹ :

בדיקת

הבכור ממום

יז בכור בזמן הזה שאין יכול לשחטו בלא מום,

אין חכם ולא שלשה הדיוטות ⁸⁴⁰

יכולין לראותו אם יש בו מום כדי להתירו לשחטו, כיון שאפילו אם יש בו מום ולא הראהו

לחכם או לשלשה הדיוטות ושחטו הרי זה אסור, ואם כן ראיית החכם או שלשה הדיוטות היא

המתרת את הבכור, והרי זה דומה למתקן ⁸⁴¹ .

אבל מותר לראות את הבכור ולשתוק ולא להתירו, ואע"פ שהוא גומר בלבו שהוא מותר,

אין בכך כלום, שהרי אינו מתקן כלום ⁸⁴² :

יח

אם עבר וראה המום שבו והתירו, אסור לשחטו ביום טוב, מפני שהוא מוקצה ⁸⁴³ .

ואפילו להמתירין מוקצה ביום טוב ⁸⁴⁴ ,

מודים במוקצה גדול כזה, שהרי אתמול ודאי הסיח דעתו ממנו מלאכלו ביום טוב, שלא היה

בדעתו כלל שיעשה אדם איסור ויעבור על דברי חכמים שאסרו להתיר בכורות ביום טוב ⁸⁴⁵ .

אבל אם נולד ביום טוב ⁸⁴⁶ ,

ונפל בו מום ביום טוב, ועבר וראה את המום שבו והתירו ⁸⁴⁷ ,

מותר לשחטו ביום טוב אם כלו לו חדשיו ⁸⁴⁸ .

לפי שבין השמשות, שהוא התחלת כניסת יום טוב ⁸⁴⁹

היה מוכן וראוי לאדם אגב אמו, שאלו היה רוצה היה שוחט את אמו ואוכל גם את העובר

שבמעיה ⁸⁵⁰ ,

וכיון שבין השמשות לא היה מוקצה, לכן אף שחזר ונעשה מוקצה כשנולד, שהרי הסיח דעתו

מלאכלו ביום טוב משום דאין מתירין בכורות ביום טוב ⁸⁵¹ ,

מכל מקום כשעבר וראהו והתירו, הרי הוא חוזר להתירו ⁸⁵² ,

כמו שנתבאר בסי' ש"י ⁸⁵³

דאין מוקצה לחצי שבת עיין שם, והוא הדין ביום טוב:

יט אם ראה המום מערב יום טוב, וראה שהוא

מום קבוע שראוי לשחוט עליו, יכול לחקור עליו אם נפל המום מאליו, ומתירו ⁸⁵⁴ ,

כיון שהתירו הוא מחמת ראייתו, והראייה היתה מאתמול, אם כן כבר נגמר עיקר ההיתר

מערב יום טוב, ואינו מתקן כלום ביום טוב ⁸⁵⁵ :

כ בכור שנפל לבור, אסור להעלותו, שהרי

אינו ראוי לשחטו ביום טוב, והרי הוא מטלטל דבר שאינו ראוי לו ביום טוב, אלא עושה

לו פרנסה במקומו ⁸⁵⁶

(א) כדי שלא ימות ⁸⁵⁷ :

כא אותו ואת בנו שנפלו לבור, מעלה את

הראשון על מנת לשחטו ואינו שוחטו, וחוזר ומערים ומעלה את השני על מנת לשחטו, רצה

זה שוחט רצה זה שוחט, דמשום צער בעלי חיים התירו לו להערים ⁸⁵⁸ .

אבל עכ"פ צריך לשחוט את אחד מהן ⁸⁵⁹ .

אבל אם נפלו בהמות שאינן אותו ואת בנו, מותר להעלותן אע"פ שאינו שוחט אחד מהן,

כיון שראויות כולם לשחטן היום ⁸⁶⁰ :

שחיטת

בהמה שבשותפות הנכרי

כב

בהמה שהיא חציה של ישראל וחציה של נכרי, מותר לשחטה ביום טוב, ואינו כשוחט גם

בשביל הנכרי, דכיון שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, נמצאת כל השחיטה הוא צורך

הישראל ⁸⁶¹ .

ואפילו אם יש להם שתי בהמות בשותפות,

יכולין לשחוט שתיהן ⁸⁶² ,

שאי אפשר לחלוק שיטול זה אחד וזה אחד, לפי שאי אפשר שיהיו שוות בכל העניינים, שאם

זו גדולה וכחושה וזו קטנה ושמינה, אף שהן שוות בדמים, יכול לומר אי אפשי ליקח כל

חלקי בקטנה, או אי אפשי ליקח כל חלקי בכחושה ⁸⁶³ .

אבל אם הם שוות לגמרי בכל העניינים ⁸⁶⁴ ,

וכל שכן אם הנכרי רוצה ליתן לו הגדולה והטובה, אסור לשחוט את השניה ⁸⁶⁵ ,

שהרי אפשר לו לחלק.

אבל מותר לו (ב) לשחוט אחד מהן ביום טוב

ולחלק אותה עם הנכרי, ואחר יום טוב יחלקו את השניה. ואין אומרים ישחוט הישראל בהמה

אחת לצרכו בלבד בלא שותפות הנכרי, שהרי הן שוות לגמרי או שהנכרי רוצה ליתן הגדולה

והטובה, לפי שאין הישראל רוצה לשחוט בהמה שלימה לצרכו, מפני שאינו צריך אלא לחציה,

ואם תהיה כולה שלו יפסד הבשר ⁸⁶⁶ :

תלישת

הצמר והנוצות שבמקום השחיטה

כג

השוחט בהמה ביום טוב, לא יתלוש את הצמר שבמקום שחיטה כדי לעשות מקום לסכין.

אע"פ שאין דרך גזיזה בכך, והעושה כך בשבת אינו חייב משום גוזז, מכל מקום הרי הוא

חייב משום עוקר דבר מגידולו ⁸⁶⁷ .

לפיכך אסור לעשותה ביום טוב, שהרי אין בה צורך אכילה, מפני שאפשר לשחוט אף אם לא

יעשה כן ⁸⁶⁸ .

וכן מזה הטעם, השוחט עוף ביום טוב, לא

ימרוט את הנוצה כדי לעשות מקום לסכין, שהרי הוא עוקר דבר מגידולו. ועוד, שהעושה

מלאכה זו בשבת יש לחייבו גם משום גוזז, שהרי כן דרך העוף לתלוש נוצתו ביד ⁸⁶⁹ .

אבל (ג) מותר לפנות הצמר, או הנוצה,

ממקום השחיטה, על ידי שימשכם בידו אילך ואילך ⁸⁷⁰ .

ובלבד שלא יתכוין לתלוש, ואם נתלש מאליו אין בכך כלום, שהרי הוא אינו מתכוין לכך,

ודבר שאינו מתכוין מותר אפילו באיסורי תורה ⁸⁷¹ .

במה דברים אמורים כשמפנה בידו. אבל אסור

לפנות על ידי סכין או כלי אחר, מפני שאי אפשר לו ליזהר היטב שלא יתלוש, וקרוב

לודאי שיתלוש, ולפיכך אע"פ שאינו מתכוין לכך אסור ⁸⁷² ,

כמו שנתבאר בסי' ש"כ ⁸⁷³ .

ואפילו (ד) אם אי אפשר לו לשחוט אלא אם

כן תלש הצמר או הנוצה בידו, או על ידי שיפנה אותם על ידי שימשכם אילך ואילך על ידי

כלי, אעפ"כ אסור לעשותן ביום טוב, מפני שמלאכות אלו רוב פעמים אפשר לעשותן

מערב יום טוב ⁸⁷⁴ .

עיין סי' תצ"ה ⁸⁷⁵ :

טלטול

אפר ועפר

כד אפר כירה שהוסק מערב יום טוב, מותר

לטלטלו ביום טוב, מפני שהוא מוכן לכל צרכי האדם ⁸⁷⁶ ,

לכסות בו רוק או צואה ⁸⁷⁷

או דם חיה ועוף ⁸⁷⁸ .

אבל אם הוסק ביום טוב אסור לטלטלו ⁸⁷⁹ .

ואף המתירים בנולד ⁸⁸⁰ ,

מודים בנולד גדול כזה, דמעשה חדש הוא, שאתמול היה עצים ועכשיו אפר ⁸⁸¹ .

ואם הסיק ביום טוב עצים על גבי אפר של

אתמול ונתערב אפר של היום באפר של אתמול, בענין שאפר של היום לא היה ניכר מעולם

בפני עצמו, הרי הוא בטל ברוב. ואין דנין כאן דין דבר שיש לו מתירין, כיון שמעולם

לא נקרא עליו שם איסור, שהרי בתחלת הוויתו נתבטל ברוב באפר של אתמול ⁸⁸² :

כה אפר כירה שהוסק ביום טוב והוא עדיין חם

שראוי לצלות בו ביצה, מותר לטלטלו לכל צרכי האדם, שהרי הוא עומד וראוי למלאכתו

הראשונה שהיה ראוי לה כשהיה עצים, דהיינו לאפיה ולבישול ⁸⁸³ .

וכן אם נצטנן וחזר והוחם מותר לטלטלו ⁸⁸⁴ :

כו גחלים עוממות אסור לטלטלן ביום טוב,

אפילו נתעממו מערב יום טוב, שהרי אינן ראוים לכלום ⁸⁸⁵ :

כז אם הכניס מערב יום טוב עפר הרבה לצורך

גינתו או לצורך חורבתו, והוא כנוס וצבור במקום אחד, מותר לטלטלו, לפי שאינו מוקצה

כלל, שכל זמן שהוא צבור דעתו עליו לכל מה שיצטרך ⁸⁸⁶ .

במה דברים אמורים כשהכניס עפר הרבה, שאינו בטל אגב קרקע הגינה והחורבה, אבל אם

הכניס מלא קופתו עפר ושטחה בקרקעית הגינה או החורבה, מאחר שהעפר מועט, הרי הוא בטל

לגבי הקרקע ואסור לטלטלו ⁸⁸⁷ .

במה (ה) דברים אמורים בגינה וחורבה ⁸⁸⁸ ,

אבל אם הכניס מערב יום טוב מלא קופתו עפר ⁸⁸⁹

ועירה את העפר בקרקעית החצר או הבית ⁸⁹⁰ ,

אינו בטל לגבי הקרקע ומותר לטלטלו. והוא שיחד לו קרן זוית, דכיון שלא שטחו באמצע

החצר והבית למרמס רגלים, ניכר הדבר שחפץ בו לעשות צרכיו ודעתו עליו לכל מה שיצטרך ⁸⁹¹ :

כח במה דברים אמורים דמותר לטלטלו לכל מה

שיצטרך, כשהכניסו בסתם ⁸⁹² ,

דמן הסתם דעתו לכל מה שיצטרך למחר. אבל אם הכניסו מערב יום טוב כדי לכסות בו דם

חיה ועוף שישחוט למחר, אסור לכסות בו צואה, שהרי אתמול כשהכין את העפר לא היה יודע

שיעשה התינוק צרכיו במקום המאוס שיצטרך לכסות צואתו, ולא היתה כוונתו בהכנסתו את

העפר אלא לכסות דם חיה ועוף שברור לו שישחוט למחר, והמכין לדבר שודאי לו, אין

הכנתו מועלת לצורך דבר שספק לו בשעת הכנה ⁸⁹³ ,

וכן כל כיוצא בזה ⁸⁹⁴ :

כט במה דברים אמורים דמותר לטלטל עפר ביום

טוב, כשהעפר תיחוח כל כך שאינו עושה גומא בנטילתו ⁸⁹⁵ ,

שמיד שנוטל העפר נופל עפר אחר תחתיו למקומו ⁸⁹⁶ . אבל אם אינו תיחוח

כל כך, אפילו הוא תלוש ונתון בכלי, אסור ליטלו מן הכלי, שלא יעשה גומא בהעפר ⁸⁹⁷ .

ואף על פי שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה,

שהרי אינו צריך להגומא עצמה אלא לעפרה, ומן התורה אין חייבים על מלאכה כזו ⁸⁹⁸ .

מכל מקום לכתחלה אסור לעשותה מדברי סופרים ⁸⁹⁹ .

אבל מותר ליטלו בענין שלא יעשה גומא

בעפר, כגון שהוא צבור כעין הר מותר ליטלו מן ראש השיפוע ⁹⁰⁰ :

ל מי שיש לו אפר הראוי לטלטלו, או עפר

תיחוח מוכן מערב יום טוב, בענין שמותר ליטלו ביום טוב, ועל דרך שנתבאר ⁹⁰¹ ,

הרי זה שוחט חיה ועוף ביום טוב ומכסה דמם ⁹⁰² .

ומותר ליתן עפר או אפר למטה קודם השחיטה, כמ"ש ביו"ד סימן כ"ח ⁹⁰³ ,

ואין חוששין שמא אחר כך ימלך ולא ישחוט, ונמצא טרח שלא לצורך ⁹⁰⁴ :

לא אבל אם אין לו עפר או אפר הראויים

לטלטול, הרי זה לא ישחוט ⁹⁰⁵ .

ואם עבר ושחט, אם יש לו אפר כירה שהוסק

ביום טוב ⁹⁰⁶ ,

או עפר שאינו מוכן ⁹⁰⁷ ,

והוא תיחוח כל כך עד שאין נעשה גומא בנטילתו ממקומו ⁹⁰⁸ ,

מותר לכסות בהם, מפני שמצות כיסוי שהיא מן התורה דוחה איסור טלטול מוקצה שאינו אלא

מדבריהם ⁹⁰⁹ :

לב

ואם אין לו אפר שהוסק ביום טוב, ולא עפר תיחוח הרבה, אלא עפר תיחוח מעט ⁹¹⁰ ,

והוא מונח על גבי עפר קשה, בענין שאם יטול קצת מן העפר ישאר גומא במקום נטילתו ⁹¹¹ ,

אם זה העפר הוא מוכן מערב יום טוב ⁹¹² ,

כגון שתלשו מן הקרקע והניחו בחצרו כדי לכסות בו ביום טוב ⁹¹³ ,

או אפילו אם הוא מחובר לקרקע אלא שנעץ בו דקר מערב יום טוב ⁹¹⁴

כדי לכסות בו ביום טוב, הרי הזמין אותו לצורך יום טוב ואין בו משום מוקצה ⁹¹⁵ ,

ולפיכך מותר לכסות בו אם כבר עבר ושחט. ואם לא נעץ אלא דקר אחד ולמחר נצרך לדקירות

הרבה מפני ששחט הרבה, מותר לדקור כמה דקירות ביום טוב בעפר תיחוח שנעץ בו הדקר

בערב יום טוב, שהרי כבר הכינו לכך מערב יום טוב ⁹¹⁶ .

ואע"פ שיש כאן איסור עשיית גומא ⁹¹⁷ ,

מכל מקום כיון שאינו אסור אלא מדבריהם כמו שנתבאר ⁹¹⁸ ,

לא העמידו את דבריהם במקום מצות כיסוי ⁹¹⁹ .

אבל אם לא נעץ בו דקר מערב יום טוב כדי

להכינו לצורך יום טוב, אסור לכסות בו ביום טוב, אפילו כבר עבר ושחט, כיון שיש כאן

שני איסורים, איסור עשיית גומא ואיסור טלטול מוקצה ⁹²⁰ , לא רצו חכמים לבטל

דבריהם כל כך, ויש כח ביד החכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ⁹²¹ :

לג ואפילו אם נעץ דקר בעפר המחובר לקרקע

שהוא תיחוח כל כך עד שאין נעשה גומא בנטילתו ממקומו, אעפ"כ לכתחלה אסור לשחוט

חיה ועוף ביום טוב אם אין לו אפר או עפר אחר מוכן, מפני שנעיצת הדקר אין עושה הכנה

גמורה, ואין סומכין עליה אלא אם כן כבר עבר ושחט ⁹²² :

לד אם כבר עבר ושחט ואין לו אלא גוש עפר

שאין ראוי לכסות בו עד שיכתשנו, כמ"ש ביו"ד סי' כ"ח ⁹²³ ,

הרי זה לא יכתשנו ביום טוב ⁹²⁴

מן התורה ⁹²⁵ ,

שאין מצות עשה של כיסוי הדם דוחה את לא תעשה של יום טוב, שיש בה עשה ולא תעשה ⁹²⁶ , שהרי נאמר בה שבתון,

כלומר שבות ממלאכה, וזוהי מצות עשה ⁹²⁷ :

שחיטת

וכיסוי דם כוי

לה

כוי שהוא ספק חיה ודמו טעון כיסוי, ספק שהוא בהמה ואין דמו טעון כיסוי, אין שוחטין

אותו ביום טוב, ואם עבר ושחטו אין מכסין את דמו ביום טוב ⁹²⁸ ,

אפילו יש לו אפר או עפר תיחוח מוכן מערב יום טוב, מפני הרואים שלא יבאו להתיר חלבו,

שיאמרו ודאי חיה הוא ⁹²⁹ ,

דאם לא כן לא היו מטריחין מספק לכסות דמו ביום טוב ⁹³⁰ .

ומזה הטעם אסור לשוחטו לתוך הכלי ⁹³¹

וליתן עפר מעט לתוך הכלי לקבל בו הדם כדי לכסותו לערב, אע"פ שבחול מותר לעשות

כן כמ"ש ביו"ד סי' י"א ⁹³² ,

מכל מקום ביום טוב אסור לעשות כן, שלא יבאו הרואים להתיר חלבו ⁹³³ .

ואם עבר ושחטו ביום טוב ונבלע הדם בקרקע, אם רישומו ניכר במוצאי יום טוב, צריך

לכסותו ⁹³⁴ ,

כמ"ש ביו"ד סי' כ"ח ⁹³⁵ .

במה דברים אמורים שאין מכסין את דמו

ביום טוב, כששחטו בקרן זוית וכיוצא בזה, מקום שאין בו דריסת הרגל תמיד. אבל אם

שחטו באמצע החצר, אפילו דם בהמה יכול לכסות אם יש לו אפר או עפר מוכן, מפני שהוא

צריך לכסות כדי שלא יתלכלכו כליו בחצר ⁹³⁶ .

ולכן גם הרואה שמכסה דם הכוי לא יטעה להתיר חלבו, כי יודע הוא גם כן שהוא עושה

לנקר חצרו ⁹³⁷ :

לו שחט כוי וחיה ועוף ⁹³⁸ ,

או בהמה וחיה ועוף ⁹³⁹ ,

ונתערבו דמם זה בזה בענין שחייב בכיסוי ⁹⁴⁰ ,

כמ"ש ביו"ד סימן כ"ח ⁹⁴¹ .

אם הוא בענין שאם לא היו הדמים מעורבים היה מכסה דם חיה ועוף ביום טוב, כגון שיש

לו דקר נעוץ מערב יום טוב ⁹⁴² ,

ואין צריך לומר אם יש לו אפר או עפר תיחוח הרבה מוכן מערב יום טוב, הרי זה מכסה כל

תערובת הדמים ביום טוב.

במה דברים אמורים כשיכול לכסות את הכל

במעט דקירות ⁹⁴³ ,

בענין שאף אם לא היה צריך אלא לכסות את דם החיה ועוף בלבד היה צריך לכל כך דקירות.

אבל אם אין יכול לכסות כל דם התערובות אלא על ידי דקירות הרבה יותר ממה שהיה צריך

לדם חיה ועוף בלבד, (ו) אסור לעשות אפילו דקירה אחת ⁹⁴⁴ , ואפילו באפר או

בעפר תיחוח מוכן מערב יום טוב ⁹⁴⁵ ,

דשמא לא יכסה דם המחוייב בכיסוי ונמצא טורח ביום טוב שלא לצורך ⁹⁴⁶ .

ואין צריך לומר שאסור לכסות את כל דם התערובת, שהרי בודאי הוא טורח שלא לצורך ⁹⁴⁷ :

לז שחט חיה ועוף בערב יום טוב ולא כיסה

דמם, אסור לכסותם ביום טוב ⁹⁴⁸ ,

אפילו בעפר מוכן, שהרי אף אם לא יכסה יהא מותר לאכלם ביום טוב ⁹⁴⁹ ,

ונמצא טורח שלא לצורך יום טוב ⁹⁵⁰ ,

מה שהיה אפשר לעשותה מערב יום טוב ⁹⁵¹ :

לח

השוחט חיה ועוף ביום טוב על גבי קרקע קשה, ושכח ולא נתן עפר תיחוח למטה. אע"פ

שבחול צריך לגרור את הדם וליתנו על עפר תיחוח ולכסותו, כמ"ש ביו"ד סי'

כ"ח ⁹⁵² ,

מכל מקום ביום טוב אין לעשות כן אם נתייבש הדם קצת, לפי שיש בכאן מלאכה גמורה,

שנוטל גבשושית מעל הארץ ⁹⁵³ ,

ובשבת חייב משום בונה כמו שנתבאר בסי' שי"ב ⁹⁵⁴ :

קונטרס

אחרון

(א) כדי שלא ימות כו'.

כן ⁹⁵⁵

כתב המגיד משנה ⁹⁵⁶ .

וכוונתו לתרץ שלא יקשה שהרי אסור ליתן מזונות לפני כל דבר שהוא מוקצה, אף שאינו

מחוסר צידה, כמ"ש בסי' תצ"ז ⁹⁵⁷ .

ועל זה תירץ כדי שלא ימות התירו לו מפני צער בעלי חיים. ובזה נדחה מה שכתב הפרי

חדש בסי' תצ"ז ⁹⁵⁸

דלא כמגיד משנה ⁹⁵⁹ ,

והוכיח ⁹⁶⁰

ממה שכתב הרמב"ם כאן, וכבר נתבאר דלא קשה מידי:

(ב) אבל מותר לו לשחוט אחד מהן כו'.

הנה ⁹⁶¹

אף שהט"ז ⁹⁶²

לא כתב כן, מכל מקום דעת הרב בית יוסף ⁹⁶³

ולבוש ⁹⁶⁴

כמו שכתבתי. וכן דעת המג"א ⁹⁶⁵

שכתב אבל אם הנכרי נותן לו הגדולה והטובה אסור לשחוט השנייה עכ"ל, ועל כרחך

מיירי שהוא רוצה לשחוט שתיהן ולחלוק כל אחת עם הנכרי (דאם לא כן ⁹⁶⁶

פשיטא דאסור לשחוט השנייה שאין לישראל חלק בה). ודוקא שתיהן אסור לשחוט, אבל אחת

מותר לשחוט, אע"פ שיש לנכרי חלק בה והוא רוצה ליתן להישראל לבדו גדולה וטובה,

אפילו הכי שרי. ומה שהקשה הט"ז מהתוס' ⁹⁶⁷ .

לא קשה מידי, דהתם כיון דהנכרי יכול לכוף את הישראל שיתן לו חלקו קודם אפייה, מפני

שאינו רוצה לאפות היום, או מאיזה טעם שיהיה, או אפילו בלא שום טעם, מחויב הישראל

ליתן לו חלקו קודם אפייה, אם כן כשהישראל אופה הכל ביחד הוא נהנה מחלק הנכרי ⁹⁶⁸ ,

משא"כ כאן שאין הנכרי יכול לכוף את הישראל שיקח לו בהמה אחת לחלקו, אלא צריך

ליתן לו מכל בהמה ובהמה, שהרי הן שותפין בכל אחת ואחת, אם כן אין נהנה מחלק הנכרי

אלא מחלקו ⁹⁶⁹ ,

שבשעת השותפות היה לו זכות זה שיהיה לו חלק בכל בהמה ובהמה ⁹⁷⁰ :

*

הנה ⁹⁷¹

הט"ז בס"ק ט' האריך בענין הוראה ביום טוב בדבר שאם יאסרנו אסור לטלטלו.

ולא העתקתיו, משום דכל דבריו אינן אלא לדעת המגיד משנה ⁹⁷² ,

אבל לפי מה שכתבו רש"י ⁹⁷³

ותוס' ⁹⁷⁴

ור"ן ⁹⁷⁵

והרז"ה ⁹⁷⁶

וכן כתב המג"א ⁹⁷⁷

דהטעם הוא משום מתקן, משמע בהדיא דבלאו הכי ⁹⁷⁸

אין לאסור כלל, ודלא כסברת המגיד משנה, וכן עיקר. ועיין בחק יעקב סי' תמ"ו

ס"ק ד' ⁹⁷⁹ :

*

הנה ⁹⁸⁰

המג"א ⁹⁸¹

הניח בצ"ע אם נפלו ב' בהמות שאינן אותו ואת בנו. ואני כתבתי ⁹⁸²

בפשיטות להתיר, משום דבתוספתא ⁹⁸³

וירושלמי ⁹⁸⁴

מתירין אפילו באותו ואת בנו, כמו שכתבו הפרי חדש ⁹⁸⁵

ומגיד משנה ⁹⁸⁶ ,

וכדאי הן לסמוך עליהם עכ"פ אם אינן אותו ואת בנו, שאינו מפורש לאיסור בשום

פוסק. וגם דברי רמ"א ⁹⁸⁷

נוטין להתיר כמו שכתב המג"א ⁹⁸⁸ .

וכן עיקר:

(ג) אבל מותר לפנות הצמר או הנוצה כו'.

כן ⁹⁸⁹

כתב הפרי חדש ⁹⁹⁰

בפשיטות, דאף בעוף דאיכא איסורא דאורייתא מותר לפנות אילך ואילך. וכן כתב

המג"א בס"ק כ"ג ⁹⁹¹ ,

דלדידן קיי"ל דבר שאינו מתכוין מותר אפילו באיסורא דאורייתא. והוא פשוט

ומוסכם בש"ס ⁹⁹²

ובכל הפוסקים בכמה דוכתי.

ואף דלכאורה לא משמע כן מדברי התוס' ⁹⁹³

והרא"ש ⁹⁹⁴

שחילקו בין בהמה ⁹⁹⁵

לעוף שדרכו בכך ⁹⁹⁶ .

אבל כד דייקית תשכח דלא כתבו כן אלא לדעת רב ⁹⁹⁷ ,

דסבירא ליה דבר שאינו מתכוין אסור באיסורא דאורייתא, יש לחלק בין בהמה לעוף. וכן

להמפרשים שמתירין ביום טוב לתלוש ביד משום דסבירא להו דהתולש ביד הוי עוקר דבר

מגידולו כלאחר יד, ולא מיתסר אלא מדרבנן, כמו שכתבו התוס' ⁹⁹⁸

בסוף ד"ה והיינו טעמא עיין שם, וכן כתב הבית יוסף לדעת הרמב"ם ⁹⁹⁹ ,

דלפי דבריהם אפילו מתכוין לתלוש שרי, ולכן יש לחלק בין בהמה לעוף דאיכא איסורא

דאורייתא ולא שרי במתכוין. אבל לפי מה שכתבו הטור ושו"ע ¹⁰⁰⁰

לפסק הלכה דלא שרי אלא בשאינו מתכוין, שוב אין חילוק בין עוף לבהמה. וכן כתב

הרא"ש בהדיא וז"ל ועוד ¹⁰⁰¹

דהא פרישנא לעיל דאפילו בצמר של בכור לא שרי אלא בשאינו מתכוין (והיא שיטת התוס'.

וכן פסקו הטור ושו"ע) וכן [ביום טוב] שרי באין מתכוין עכ"ל, משמע דאפילו

בעוף שרי באין מתכוין. וכן כתב המעדני מלך ¹⁰⁰²

שם על לשון הרא"ש וז"ל ותלישת נוצה אי אפשר אלא במתכוין לתלוש, דפנייתן

אילך ואילך לא מהני כלום, ולכן אסור עכ"ל, משמע בהדיא דכשאינו מתכוין לתלוש

שרי אפילו בעוף. וזה ברור ופשוט:

(ד) ואפילו אם אי אפשר לו לשחוט כו' .

זהו ¹⁰⁰³

האמת הברור לדעת הרא"ש ¹⁰⁰⁴ ,

דקרי ליה מכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב, דאסור לעשותן ביום טוב אפילו אם אי

אפשר לו זולתו, כמ"ש בסימן תצ"ה ¹⁰⁰⁵ .

הגם שלדעת המגיד משנה ¹⁰⁰⁶

אינו אסור אלא מדרבנן, משום שאפשר לשחוט בלאו הכי, משמע דאם אי אפשר בענין אחר שרי.

ומכל מקום כיון דלדעת הרא"ש אסור מדאורייתא יש להחמיר כדבריו. ואף

שהמג"א ¹⁰⁰⁷

הקשה עליו, מכל מקום לא מלאו לבו לחלוק עליו, בשגם שיש לתרץ כל קושיותיו:

(ה) במה דברים אמורים בגינה כו' .

כן ¹⁰⁰⁸

כתב הבית יוסף ¹⁰⁰⁹

וז"ל דבטל לקרקע הגינה וחורבה משא"כ בבית וחצר עכ"ל, וכן כתב הלבוש ¹⁰¹⁰ .

ולפי זה צריך לומר דמה שכתבו הטור ושו"ע ¹⁰¹¹

הכניס עפר הרבה לביתו, לאו דוקא לביתו אלא לרשותו ¹⁰¹² :

*

הנה ¹⁰¹³ ,

הט"ז ¹⁰¹⁴

התיר בשעת הדחק ליטול עפר שאינו מוכן ולכסות, כדי שלא לבטל משמחת יום טוב. ולא

העתקתי דבריו משום שאינן מובנים. דאי איירי בדיעבד שכבר שחט ¹⁰¹⁵ ,

מאי שמחת יום טוב איכא, הלא מותר לאכול אף אם לא יכסנו ¹⁰¹⁶ .

ואי איירי לכתחלה ¹⁰¹⁷ ,

אם כן אין לנו לפסוק כדבריו, שהרי עיקר טעמו של המתיר בגמרא הוא משום שמחת יום טוב

כמ"ש בגמרא ¹⁰¹⁸ ,

ואפילו הכי קיימא לן לאסור ¹⁰¹⁹ ,

דלא שרינן איסורא משום שמחת יום טוב, עיין בגמרא. ואף רבו דהסמ"ג ¹⁰²⁰

לא פסק כר"ת, אלא כדי שלא לבטל מצות כיסוי דאורייתא ¹⁰²¹ .

וכל עיקר דברי הט"ז ¹⁰²²

בנויין על מה שכתב דלדידן יש לומר דעשה דוחה לא תעשה, כרבא דסבירא ליה דיום טוב לא

הוי עשה ולא תעשה ¹⁰²³ .

וזה תמוה מכמה פנים, חדא דאנן קיימא לן בסי' תקפ"ו ¹⁰²⁴

דאין דוחין אפילו שבות דיום טוב מפני מצות שופר, משום דיום טוב היא עשה ולא תעשה

כמ"ש בגמרא פ"ד דר"ה ¹⁰²⁵ .

ועוד, דאפילו לרבא אין היתר אלא אם כן מקיים המצוה באותו הרגע שדוחה הלא תעשה,

כדאמרינן בגמרא ¹⁰²⁶

בהדי דכתיש קמכסי עיי"ש.

ועוד, מה שכתב ¹⁰²⁷

דרב יהודה דסבירא ליה דבעינן דקר נעוץ ¹⁰²⁸

היינו למאן דסבירא להו דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, מדלא התיר אלא בדיעבד, אבל

לבית הלל אליבא דר"ת עשה דוחה לא תעשה ועשה ¹⁰²⁹

ומותר לכתחילה. לא הבנתי ¹⁰³⁰ .

ואדרבה נהפוך הוא ¹⁰³¹ ,

דבדיעבד איכא מצות עשה דכיסוי, אבל לכתחילה אין כאן מצות עשה כלל, דהא דאמרינן ¹⁰³²

אין שמחה אלא בבשר, היינו שלמי שמחה, כמו שכתב הבית יוסף בסי' תקכ"ט ¹⁰³³

עיי"ש.

ואף שרש"ל פ"[ב] דביצה ¹⁰³⁴

חלק עליו. מכל מקום מודה דאין מצות עשה זו דוחה את שום לא תעשה, כיון שהיא תלוייה

בדעת האדם, שהרי מותר להתענות תענית חלום ביום טוב משום דהתענית עונג לו כמו

שנתבאר בסי' רפ"ח ¹⁰³⁵ ,

וכל מצוה שתלויה בדעת האדם אינה דוחה את לא תעשה, כדאיתא בפ"ג דכתובות גבי אונס

ומפתה ¹⁰³⁶ .

ותדע, דהא לא שרינן צידה דאין בה אלא

איסור דרבנן לרוב הפוסקים ¹⁰³⁷ ,

ומשמע אפילו אם אין לו בשר אחר כי אם מה שיצוד ¹⁰³⁸ .

ועוד ¹⁰³⁹ ,

דהא משום מצות כיסוי שרינן איסור מוקצה לכסות באפר כירה שהוסק ביום טוב ¹⁰⁴⁰ ,

ובהמות מדבריות ¹⁰⁴¹

ויונים שאינם מזומנים ¹⁰⁴²

וחיה שקננה בפרדס בניה צריכים זימון ¹⁰⁴³ ,

ולא שרינן משום שמחת יום טוב אם אין לו בשר אחר. אם כן אף אם כוונת הט"ז

להתיר לכסות בעפר שאינו מחוסר חפירה ¹⁰⁴⁴ ,

מכל מקום יש לאסור משום מוקצה, לדידן דלא שרינן משום שמחת יום טוב להשתמש במוקצה

או לאכלו ¹⁰⁴⁵

(עיין ¹⁰⁴⁶

מה שכתב המג"א בסי' תצ"ט ס"ק י"א ¹⁰⁴⁷

ותק"ט ס"ק ט"ו ¹⁰⁴⁸ ,

ועיין במהרש"א דף ח' ¹⁰⁴⁹

ודו"ק). וכן עיקר, שלא להתיר טלטול מוקצה גמור משום שמחת יום טוב ¹⁰⁵⁰ ,

כדעת רש"י ¹⁰⁵¹

ורמב"ם ¹⁰⁵²

ותוס' ¹⁰⁵³

ורא"ש ¹⁰⁵⁴

ור"ן ¹⁰⁵⁵

וכל האחרונים ז"ל:

(ו) אסור לעשות אפילו דקירה אחת כו' .

כן ¹⁰⁵⁶

כתבו הטור וכל האחרונים ז"ל ¹⁰⁵⁷ .

ומה שכתב הט"ז ¹⁰⁵⁸

דאין צריך לכסות אלא מקצת הדם, לדבריו קשה, אפילו נתערבו דם חיה בחיה ¹⁰⁵⁹

אסור לעשות כי אם בדקירה אחת, ואפילו יש לו הרבה דקרים נעוצים מערב יום טוב ¹⁰⁶⁰ ,

כיון דלכתחלה אסור לשחוט אפילו יש לו דקר נעוץ ¹⁰⁶¹ ,

מוכח דיש חשש איסור אפילו בדקר נעוץ, אם כן למה לנו לעשות איסור בחנם כיון דאין

צריך רק דקירה אחת לכיסוי הרבה דמים ¹⁰⁶² ,

והוא ז"ל בעצמו התיר אם יש לו הרבה דקר נעוץ ¹⁰⁶³

וכתב דכן מוכח מגמרא ומכל הפוסקים ¹⁰⁶⁴ .

אלא הדבר ברור דלא סגי בדקירה אחת ¹⁰⁶⁵ ,

שהרי כאן מיירי שאם היה דם הבהמה מים היה מראית דם ניכר בו, דאם לא כן אין צריך

כיסוי כלל, כמו שכתוב ביו"ד סי' כ"ח סעיף י"ג ¹⁰⁶⁶ ,

ומשנה שלימה שנינו בפרק ז' ¹⁰⁶⁷

דמסכת מקואות נפל לתוכו יין ושינו מקצת מראיו, עיין שם דמוכח אפילו לח בלח אינו

מתערב בשוה בכל החלקים מהתערובת, אלא יש במקום אחד יותר מבמקום אחר באותו תערובת,

ולכן במקום אחד יש בו מראה אדמומיות ובמקום אחד אין בו. ולכן אסור לכסות אפילו

בדקירה אחת, כיון שאנו רואים דם הבהמה כאילו הוא מים, אם כן שמא יהא הכיסוי במקום

שאין בו מראה דם החיה והעוף, ונמצא טרח ביום טוב ולא קיים שום מצוה. זהו כוונת

רש"ל ¹⁰⁶⁸ .

ומה שהקשה הט"ז מענין ביטול בששים ¹⁰⁶⁹ ,

לא קשה מידי, דודאי מתערב בכל התערובת ואין משהו מהתערובת שלא יהא בו משהו מהדבר

שנתערב, דבלח יש בילה כמ"ש בפרק קמא דר"ה ¹⁰⁷⁰ ,

ולכן נתבטל בס'. אבל מכל מקום אין כל חלקי התערובת שוין, דבמקום שנפל דבר שנתערב שם,

באותו חלק ממש וסמוך לו נרגש יותר דבר שנתערב מבחלקים אחרים, הן במראיתו

וכמ"ש במשנה דמקואות, והן בטעמו. ומכל מקום כיון דגם בחלקים אחרים בכל משהו

מהם יש גם כן משהו מן דבר שנתערב, לכן אם יש ס' פעמים כמותו נתבטל טעמו, מחמת עוצם

מיעוטו וקלישתו אפילו באותו חלק שנתערב שם תחלה, מחמת שהולך ומתפשט משם לחלקים

אחרים רבים כל כך ¹⁰⁷¹ :

[765] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

בדיקת הסכין על ידי החכם (ס"א-ג).

(ב)

הולכת הסכין והבהמה (ס"ד).

(ג)

מוקצה בבהמות (ס"ה-ז).

(ד)

עגל שנולד ביום טוב (ס"ח-י).

(ה)

שחיטת בהמה מסוכנת (סי"א-טז).

(ו)

בדיקת הבכור ממום (סי"ז-כא).

(ז)

שחיטת בהמה שבשותפות הנכרי (סכ"ב).

(ח)

תלישת הצמר והנוצות שבמקום השחיטה (סכ"ג).

(ט)

טלטול אפר ועפר (סכ"ד-לד).

(י)

שחיטת וכיסוי דם כוי (סל"ה-ח).

[766]

גמרא כח, ב (איבעיא להו מהו להראות (הטבח, רש"י) סכין לחכם ביום טוב (לבדוק,

שהטילו חכמים על הטבחים להראות סכין לחכם קודם שישחוט שום בהמה, ומהו לעשות כן ביום

טוב, רש"י). רב מרי בריה דרב ביזנא שרי, ורבנן אסרי). טור ושו"ע

ס"א (אין מראין סכין לחכם ביום טוב לראות אם הוא ראוי לשחוט בו).

[767]

לבוש ס"א (בזמן חכמי התלמוד, שהיו נוהגין שלא לשחוט בהמה בסכין עד שהראו

הסכין לחכם לראות אם ראוי לשחוט בו שאינו פגום, אסרו חכמים לחכם ביום טוב לראותו

אם הוא פגום אם לא), וכמבואר בשו"ע יו"ד סי' יח סי"ז (טבח שלא הראה

סכינו לחכם, היו מנדין אותו. והאידנא נהגו למנות אנשים ידועים על השחיטה והבדיקה,

ולהם מחלו חכמים כבודם, כי הם זהירים וזריזים), ולקמן שם ס"ק כז (ומתוך כך

נתבטלה בדיקת החכם לגמרי גם למי ששוחט לביתו).

[768]

רמב"ם פ"ד ה"ט (ומפני זה אסרו להראות סכין לחכם ביום טוב,

שמא תהיה פגומה ויאמר לו אסור לשחוט בה משום פגימתה, וילך ויחדדנה במשחזת). שו"ע

שם (שמא תהיה פגומה ויאמר לו אסור לשחוט בה מפני פגימתה, וילך ויחדדנה במשחזת).

[769]

כדלקמן סי' תקט ס"ד (אחת סכין שנפגמה ואחת סכין שעמדה, אפילו אינו יכול לחתוך

בה כלל, אין משחיזין אותה במשחזת המיוחדת לכך, מפני שהוא מתקן כלי ביום טוב).

[770]

גמרא שם (ורב יוסף אמר תלמיד חכם רואה לעצמו (בביתו סכין שלו, רש"י)

ומשאילה לאחרים). טור ושו"ע שם (וחכם שראה סכין לעצמו, יכול להשאילו לאחרים).

[771]

מ"א סק"א (והוא הדין שחכם יכול להראותו לחכם אחר, שידע ליזהר שלא

ישחיזנו (כן משמע במ"מ), והוא ממ"ש במ"מ שם (טעם רבינו שנראה ממנו

שלא נאסר אלא לעם הארץ ... שכיון שהזכירו שתלמיד חכם רואה לעצמו ומשאילה, ממילא

שלא אסרו אלא לראות לעם הארץ. וטעמו נראה עיקר, שלפי שהטעם הוא מפני איסור ההשחזה,

הותר לחכם לראותה ולהשאילה).

[772]

מהרי"ל הל' יום טוב ע' קעג (ואמר מהר"י סג"ל, השוחט ביום טוב, יזהר

לבדוק סכינו קודם יום טוב, ויניחנו כך במקום מוצנע שלא יפגם, דביום טוב אין מתירין

בדיקת סכין קודם השחיטה, דחיישינן פן יבא להשחיזו). מהר"י ווייל בהגהות הלכות

שחיטה (ואם לא בדק הסכין קודם יום טוב ורוצה לשחוט ביום טוב ... יש אומרים שאסור

לו לשחוט, משום גזירה שמא יראה בו פגימה וישחיזנה ויחדד הסכין במשחזת ביום טוב,

וזהו אסור). דרכי משה סק"א (ונראה דמטעמו של רמב"ם כתב מהרי"ל,

הרוצה לשחוט ביום טוב צריך לבדוק הסכין מערב יום טוב ולשמרו מהפגימה. וכן כתב מהר"י

וייל בהגהות הלכות שחיטה. ונראה דטעמו מאחר דבזמן הזה אין מראין הסכין לחכם אלא כל

שוחט בודק לעצמו הסכין, יש לחוש שמא ימצאנה פגומה וישחיזנה, דמאחר שאין כל השוחטים

תלמידי חכמים יש לגזור גזירה זו כמו בימיהם). רמ"א ס"א (ועכשיו בזמן הזה

שכל שוחט רואה סכין בעצמו, כל הרוצה לשחוט ביום טוב, יבדוק סכינו מערב יום טוב,

ולא ביום טוב, שמא ישחיזנו).

[773]

ר"ן טו, ב (והר"ז הלוי ז"ל כתב דמשום הכי אין מראין סכין

לחכם, משום דהוה ליה כעין ראיית מומין של בכור שאסרו. וכתב הרמב"ן ז"ל

שאם היה בטעם זה עיקר, אף תלמיד חכם בדין הוא שלא יהא רואה לעצמו. ואין זו קושיא

אצלי, דלעצמו אינו אלא לברר את הספק, אבל לאחרים אינו אלא שמפני כבודו של חכם אמרו

שלא יהא ראוי הסכין לשחוט בו עד שיתן רשות, ונמצאת נתינת רשותו תקון גמור כעשיית

כלי), בשם רז"ה יד, א (ולי נראה, ראיית סכין כראיית בכור היא שמעכבת השחיטה,

ונראה כמתקן וכדן את הדין). הובא בב"י ד"ה אין. והוא כדלקמן סי"ז

בראיית בכור.

[774]

ראה ר"ן שם (דלעצמו אינו אלא לברר את הספק).

וכעין זה הוא לעיל סי' שכג ס"י (מותר

לשער ששים אפילו נתערב מערב שבת, וכן להורות כל הוראה להיתר, ואינו חשוב כמתקן,

שהרי דבר זה היה מתוקן מאליו, אלא שלא היה ידוע להשואל עד שבא המורה והורה לו).

[775]

ד"מ שם (ומצאתי כתוב בשחיטות ישנים, דאם לא בדק מערב יום טוב, מותר לבדוק

ביום טוב בשעת הדחק). רמ"א שם (מיהו אם לא בדקו מערב יום טוב, והוא

שעת הדחק, יכול לבדקו ביום טוב).

[776]

מהרי"ל שם (אכן בדיקת סכין דלאחר שחיטה צריכין להכשיר הבשר, והוי צורך אוכל

נפש, ואם נפגם לא בעי השחזה). דרכי משה שם בשם שחיטות ישנים (אבל לאחר השחיטה

יבדוק ואין בכך כלום). לבוש ס"א (יראה שהבדיקה שעושין אחר השחיטה מותר לבדוק

שהיא כמו שעת הדחק, ואפשר לומר שגם היא אסורה). באר שבע סוף השו"ת (נשאלתי

... אם מותר ביום טוב לבדוק הסכין בבדיקה שעושין אחר השחיטה, או לאו. והשבתי לו

למה זה תשאל לשמי, הלא כבר כתב מ"ו הגאון מהר"ם יפה בעל הלבושים

ז"ל בהלכות יום טוב בריש סימן תצ"ח, שיש אוסרין ויש מתירין, ונתן טעם

לשבח לסברת שניהם, האוסרין והמתירין, ולא הכריע ביניהם הלכתא כמאן, ואם רבי לא ידע

חייא מניין לו. ומיהו תמהני טובא על מורי ז"ל למה נחבא אל הכלים ולא הכריע

הלכתא כסברת המתירין, שהיא עיקר בעיני מכמה טעמים נכונים). הובא בשיירי כנסת

הגדולה הגה"ט. מ"א סק"ב (וכל אדם מותר לבדוק הסכין אחר

השחיטה (באר שבע. וכ"מ בד"מ בשם שחיטות ישנים) דלא כלבוש שנסתפק בזה).

[777]

( משנה) [ברייתא] יא, א (בית שמאי אומרים אין מוליכין טבח וסכין אצל בהמה,

ולא בהמה אצל טבח וסכין (אם היו רחוקים זה מזה, דלמא [בתר] דטריח ממליך,

רש"י), ובית הלל אומרים מוליכין זה אצל זה), וכבית הלל. טור ושו"ע ורמ"א

ס"ב (יכול להוליך סכין והבהמה אצל טבח לשחוט ... והוא הדין שהטבח יכול להוליך

הסכין אצל הבהמה).

[778]

ר"ן ה, א ד"ה גרסינן (פירוש ואפילו דרך רשות הרבים). ב"י ד"ה

ויכול. לבוש ס"ב (ואפילו דרך רשות הרבים).

[779]

כדלעיל מרש"י, שרק בית שמאי חוששים לזה, משא"כ בית הלל.

וכן הוא לקמן ס"ל ( ואין חוששין שמא אחר כך ימלך ולא ישחוט,

ונמצא טרח שלא לצורך).

[780]

טור ושו"ע שם (ואפילו גדי קטן שצריך להוליכו על כתפו).

[781]

ר"ן שם (ואף על גב דאפשר דעביד לה מאתמול, אפילו הכי שרי). שו"ע שם (ואפילו

שהיה אפשר להוליכו מאתמול, אפילו הכי שרי).

וכן הוא לענין מדוך ומדוכה, כדלקמן סי'

תקד ס"ג (ומותר להוליך תבלין או מדוך אצל מדוכה, או מדוכה אצל תבלין ומדוך,

ואין חוששין שמא ימלך ולא ידוך ונמצא טרח ביום טוב שלא לצורך, ואפילו דרך רשות

הרבים מותר להוליכם, אף על פי שהיה אפשר להוליכם מערב יום טוב, לפי שלא גזרו על

הוצאה שהיה אפשר לעשותה מערב יום טוב, מטעם שנתבאר בסימן תצ"ה).

[782]

סעיף ח (לא אסרו ההוצאה אף שהיה אפשר לו לעשותה מערב יום טוב, ולמה לא אסרוה, כדי

להרבות בשמחת יום טוב ויוליך ויביא כל מה שירצה וישלים חפציו ולא יהיה כמו שידיו

אסורות).

[783]

משנה מ, א (אין משקין ושוחטין את המדבריות (משום מוקצה, רש"י), אבל

משקין ושוחטין את הבייתות. אלו הן בייתות, הלנות בעיר, מדבריות, הלנות באפר). ברייתא

שם (אלו הן מדבריות ... כל שיוצאות בפסח ורועות באפר ונכנסות (לישוב, רש"י) ברביעה

ראשונה (במרחשון, רש"י). ואלו הן בייתות, כל שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות

ולנות בתוך התחום. רבי אומר אלו ואלו בייתות הן, אלא אלו הן מדבריות, כל שיוצאות

ורועות באפר ואין נכנסות לישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים). רי"ף כב, א

(ורבי דאמר אלו ואלו בייתות הן, לית הלכתא כוותיה, דלא קי"ל דהלכתא כרבי אלא לגבי

יחיד, אבל לגבי רבים לא. והוו להו מדבריות דאינן באות ולנות בתוך התחום מוקצות,

דלאו דעתיה עלייהו, דהא אינן באות בתוך התחום). טור ושו"ע ס"ג (בהמות

שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום, הרי אלו מוכנות ולוקחין מהן

ושוחטין אותן ביום טוב. אבל הרועות והלנות חוץ לתחום, אם באו ביום טוב, אין שוחטין

אותן ביום טוב).

ואף שבעפרים שנולדו חוץ לעיר, אין דעתו

עליהם אלא כשהם תוך שבעים אמה ושיריים סמוך לעיר, כדלעיל סי' תצז סי"ב ( איל או צבי שקננו בפרדס הסמוך לעיר בתוך

שבעים אמה וד' טפחים, וילדו בו עפרים, ועדיין הן קטנים שאינם צריכים צידה, מותר

ליקח אותם ביום טוב, אע"פ שלא זימן אותם מערב יום טוב, ואין בהן משום מוקצה,

כיון שרואה אותם בכל יום ודעתו עליהם הרי הוא כאילו זימן אותם. אבל אם הפרדס הוא

חוץ משבעים אמה וד' טפחים, ודאי אין דעתו עליהם לצורך יום טוב, ואסור ליקח מהן

ביום טוב ).

מכל מקום בבהמות היוצאות ולנות חוץ לעיר

סגי בסמוך לעיר תוך תחום שבת.

[784] גמרא שם ע"ב (הני

נמי כגרוגרות וצמוקין דמי), וכדלעיל סי' תצה סי"ג (דאין איסור מוקצה בשבת אלא ... מוקצה כעין

גרוגרות וצמוקין שמעלין אותן לגג ליבשן, ואדם מסיח דעתו מהם, מפני שאין ראויים

לאכילה עד לאחר זמן מרובה).

והיינו

ש אף

דקיי"ל שמוקצה ביום טוב מותר, כדלעיל סי' תצה סי"ג (במוקצה נוהגין להקל

במדינות אלו אף ביום טוב).

מכל מקום במוקצה כזה הכל מודים שאסור,

שדומה לגרוגרות וצמוקים, שאסורים לדברי הכל אף בשבת, כדלעיל סי' שי ס"ב (חוץ

מגרוגרות וצמוקים, שאסור לאכול מהם או לטלטלן משהניחם במוקצה).

[785] אבל אם באו לעיר קודם בין

השמשות, דעתו עליהם ואינם מוקצה.

[786] רמב"ם פ"ב ה"ב

(אם באו ביום טוב, אין שוחטין אותן ביום טוב, מפני שהן מוקצין, ואין דעת אנשי העיר

עליהם). שו"ע שם .

והיינו

שאם הביאם נכרי "מדעת הישראל", הרי הם אסורים אף משום מלאכת הנכרי לצורך

ישראל, כמבואר לקמן רס"י תקטו. ואף אם באו לעיר "מאליהם ... שלא מדעת

הישראל", אעפ"כ אין שוחטין אותן, משום מוקצה.

[787]

ר"ן כב, א (מיהו כי אמרינן דאסירי משום מוקצה, הני מילי בבהמות של ישראל, אבל

של נכרי לית בהו משום מוקצה, דהא אמרינן בירושלמי (בפ"ק דשבת ה"ז

ופ"ג דביצה ה"ב) דאין הנכרי צריך הכן. ומיהו יש לחוש אם באו בשביל ישראל).

שו"ע ס"ג (והני מילי בבהמות ישראל, אבל של גוי לית בהו משום מוקצה, דאין

הגוי צריך הכן. אלא אם כן באו בשביל ישראל, שאז אסור).

[788]

סעיף ג (שאין דין מוקצה בשל נכרי, לפי שהכל מוכן אצלו, שהנכרי אינו מקצה כלום

ודעתו על הכל, וכיון שהוא מוכן לאיש אחד מוכן לכל), ושם נסמן (הערה יט).

וכן הוא לעיל סי' תצז סכ"ה (שאין

הנכרי מקצה מדעתו כלום), ושם נסמן (הערה 112 ).

לקמן סי' תקה ס"ד ( במה

דברים אמורים בבהמת ישראל. אבל מותר לחלוב בהמת הנכרי לתוך המאכל אף על פי שהיא

מוקצית לחלבה, דאין מוקצה שייך בשל נכרי, כמ"ש בסימן תצ"ח).

[789]

מקום שחיטת הבהמות.

[790] רשב"א בעבודת הקדש שער ה

סי' ב (גוי שהביא בהמה למקולי ישראל ... אם ידוע שלנות חוץ לתחום ... אם הביאום

לצורך גוי, או אפילו סתם בעיר שרובה גויים, מותר ... כל שמביא לצורך הרוב הוא מביא).

שו"ע שם (לפיכך גוי שהביא בהמה במקולין, אם ידוע שלנות חוץ לתחום ... אם

הביאום לצורך הגוים, או אפילו סתם בעיר שרובה גוים, מותר, שכל המביא לצורך הרוב

מביא). והיינו שאז לא נאסר משום איסור תחומין שעשה הנכרי (כיון שאינו לצורך ישראל),

ואף לא משום מוקצה (כי נכרי אין לו מוקצה) .

ומיירי

שהמקולין הן בתוך העיר המוקפת חומה, כדלקמן סי' תקטו סט"ו (רק שיזהר שלא

יטלטלנו חוץ לד' אמות במקום שאסור לטלטל בשבת ... ואף על פי שהותר לו לאכלו בו

ביום, מכל מקום לא הותר לו להוציא חוץ לד' אמות בכרמלית ... דכיון שיצא חוץ לתחום

אין לו אלא ד' אמות כמ"ש בסימן ת"א. אבל במקום שמותר לטלטל שם בשבת,

כגון בחצר או בעיר שתיקנו מבואותיה בלחי או קורה או צורת הפתח, או שהיא מוקפת חומה

... מותר לטלטל בהן גם כן מה שהובא מחוץ לתחום, דכל רשות שמותר לטלטל בו בשבת הרי

כולו נחשב כד' אמות לענין יוצא חוץ לתחום).

[791] תוכן ההלכה שבסעיף שלפנינו:

בשני

הסעיפים הקודמים נתבארו שתי הלכות:

(א)

בהמות מוקצות, שלנות כל הקיץ חוץ לתחום.

(ב)

נכרי שהביא בהמה מחוץ לתחום לצורך ישראל.

ועל

זה מבאר כאן, שלענין ספק יש חילוק בינם:

(א)

ספק מוקצה, אסור אף ביום טוב שני, כיון שיש לו מתירין (כדלעיל סי' תצז ס"ח),

ולענין מוקצה נחשב יום טוב שני כודאי (כדלקמן סי' תקטו ס"ד).

(ב)

ספק הובא על ידי נכרי מחוץ לתחום, אסור ביום טוב ראשון כיון שיש לו מתירין (כדלעיל

סי' שכה סי"ד). אבל ביום שני מותר, מטעם ספק ספיקא (כדלקמן סי' תקטו

סט"ז).

[792]

סעיף ח ( כל דבר שהוא ספק אם

הוא מוקצה או אינו מוקצה ... אסורים בין באכילה בין בטלטול עד הערב, בין שהיום הוא

יום טוב ראשון בין שהוא יום טוב שני של גליות, לפי שהמוקצה הוא דבר שיש לו מתירין,

לפיכך הולכין בספיקו להחמיר).

[793]

רשב"א בעבודת הקודש שם (שאין המוקצה אלא מדברי סופרים והולכין בספיקו להקל,

ולפיכך גוי שהביא בהמה למקולי ישראל, אף על פי שהובאו לצורך ישראל, אם ידוע שלנות

חוץ לתחום אסורות, ואם ספק מותר). שו"ע ס"ד (בהמות הידועות ללון

חוץ לתחום ונמצאו בעיר ביום שני, אני אומר שמא מבערב הכניסן וחוץ לחומה לנו, ומותרות).

מ"א סק"ז (השו"ע שפוסק כההיא דחוששין שמא חוץ לחומה לנו,

לחומרא, וכמ"ש סי' תקט"ו ס"ז, אם כן סבירא ליה ביום טוב ראשון אסור,

אבל ביום טוב שני מותר), ובסי' תקטו ס"ק כד (ועיין מה שכתבתי סי' תצ"ח

ס"ד, דביום טוב שני יש להקל).

והיינו

אף שהרשב"א התיר ספקו בסתם, אף ביום טוב ראשון, מכל מקום אנן קיי"ל כנפסק

בשו"ע, לאסור ספק תחומין ביום טוב ראשון ולהתיר ביום טוב שני, כדלקמן סי'

תקטו סט"ז (וכל זה כשידוע בבירור שהביא ביום טוב מחוץ לתחום בשביל ישראל, אבל

אם יש להסתפק שמא בתחלת כניסת יום טוב היה הנכרי כבר בתוך תחום העיר, יש להקל ביום

טוב שני של גליות אף למי שהובא בשבילו, כיון שיש כאן ב' ספיקות, שהרי יום טוב שני

עיקר תקנתו מחמת הספק. אבל ביום טוב ראשון יש להחמיר אף בספק, כיון שהוא דבר שיש

לו מתירין).

וטעם

החילוק ביום טוב שני בין ספק מוקצה (שאוסרים) לבין ספק הובא מחוץ לתחום על ידי

נכרי (שמתירין), נתבאר לקמן סי' תקטו ס"ד (ואע"פ שיום טוב שני של גליות

אינו אלא מחמת ספק, ונמצא שיש כאן ב' ספיקות להקל. מכל מקום כיון שכבר הנהיגו

חכמים את כל בני הגולה לעשות שני ימים, הרי הוא כודאי של דבריהם לענין זה שלא

להתיר בו ספק מוקצה, שעיקר איסור המוקצה בשבת הוא סייג לאיסורי תורה ... לפיכך

החמירו בספיקו אף ביום טוב שני, כדי שלא לחלק בינו לראשון. אבל לענין שאר דברים

אין דינו כודאי של דבריהם, אלא כספק), ובקונטרס אחרון שם ס"ק ג (צריכים אנו

לטעם זה לענין יום טוב ב' של גליות, דבספק מוכן אסור כמו שכתב המג"א סי'

תצ"ז סק"ד, ובספק תחומין מותר, כמו שכתב המג"א סי' תצ"ח

סק"ז, וסי' זה סקכ"ד).

[794] עבודת הקודש שם (וכל שכן

השוחטין בבקר, שחזקה מבערב הכניסום לתוך התחום), כלומר וכל שכן השוחטים בבוקר,

והנכרי הביאם למקולין בבוקר כדי שישחטוהו. שו"ע שם (וכל שכן השחוטות בבוקר,

שחזקה מבערב הכניסן לתוך התחום).

[795] תוכן ההלכות שבשלושת הסעיפים שלפנינו:

(א)

הולד אינו מוקצה, כי הי' מוכן לאכילה אגב אמו.

(ב)

ואף אם האם טרפה אינו מוקצה, כי הי' מוכן לכלבים אגב אמו.

(ג)

ואין לאסרו משום נולד, כי הי' מוכן לאכילה אגב אמו.

(ד)

ובשבת ויום טוב הסמוכים זה לזה אין בו משום הכנה, כי הי' מוכן לאכילה קודם לידה.

(ה)

ואם אמו עומדת לגדל ולדות, הרי הוא מוקצה אגב אמו, ותלוי בדין מוקצה ביום טוב.

[796]

גמרא ו, א (עגל שנולד ביום טוב ... הואיל ומוכן אגב אמו בשחיטה),

ופרש"י (בעודו בתוך מעיה, אם נשחטה האם היה נאכל). וברייתא ו, ב (עגל שנולד

ביום טוב מותר ... מוכן אגב אמו בשחיטה). רמב"ם פ"ב ה"א (עגל שנולד

ביום טוב אם היתה אמו עומדת לאכילה, מותר, מפני שהוא מוכן על גבי אמו, ואילו שחט

אמו היה זה שבמעיה מותר ביום טוב, אף על פי שלא נולד). טור ושו"ע ס"ה (עגל

שנולד ביום טוב, מותר לשחטו אם האם עומדת לאכילה). מ"א ס"ק ח (דמוכן אגב

אמו, דאי בעי היה ש[ו]חטה ואוכלה עם הולד).

והיינו שאף שבכניסת היום טוב לא ידע

שתולד, אין אומרים שהיא מוקצה מחמת זה, כי גם קודם לידה הי' מוכן אגב אמו.

[797]

גמרא ו, סע"א (עגל שנולד מן הטרפה ... הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים ... מוכן

לכלבים הוי מוכן לאדם, דדעתיה דאיניש אכל מידי דחזי ליה), ופרש"י (דבין

השמשות היתה אמו עומדת לכך). מ"מ פ"ב ה"א (מכאן אתה למד שמה שכתב

רבינו אם היתה אמו עומדת לאכילה, לא בא למעט אם היתה טרפה, לפי שהטרפה עומדת היא

לכלבים). לבוש ס"ה (ואפילו אם היתה האם טריפה, הולד שנולד ממנה ביום טוב

מותר, שגם הטריפה מוכנת ועומדת היא לכלבים, והוה לה גם כן מוכנת). מ"א שם (ואפילו

האם טריפה, דמוכן לכלבים הוי מוכן לאדם).

והיינו שקודם הלידה הי' הולד מוכן

לכלבים אגב אמו, ואחר הלידה הולד מוכן לאדם.

וכן הוא לעיל סי' שח ס"ט (מאכלות

האסורות באכילה ומותרות בהנאה, שיכול להאכילן לכלבים, אם הן מוכנין ועומדים

להאכילן לכלבים, כגון נבלות וטרפות וכיוצא בהן, מותר לטלטלן כשאר מאכלי בהמה), ושם

נסמן (הערה צב).

וראה מראי מקומות וציונים.

[798]

שבת קלו, א (עגל שנולד ביום טוב שוחטין אותו ביום טוב. הכא במאי עסקינן דקים ליה בגוויה

שכלו לו חדשיו). רי"ף ביצה ג, ב (והוא דקים ליה שכלו לו חדשיו, אבל אי לא קים

ליה שכלו לו חדשיו, אסור עד ליל שמיני). רא"ש פ"א ס"ז. טור

ושו"ע שם (והוא דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו).

[799]

בשו"ע שם ס"ב (בהמה שילדה, אם ידוע שכלו לו חדשיו, דהיינו ט' חדשים לגסה

וה' לדקה, מותר מיד ביום שנולד, ולא חיישינן שמא נתרסקו אבריו מחבלי הלידה. ואם

אין ידוע שכלו לו חדשיו, אסור משום ספק נפל, עד תחלת ליל שמיני). ועיין שם סי'

יג ס"ג ברמ"א (ועכשיו אין להתיר שום ולד הנמצא בבהמה, אם האם טריפה ...

דחיישינן שמא אינו בן ט'), ובמ"א כאן סק"ט (והאידנא אין אנו בקיאין בזה,

כמ"ש ביו"ד סימן י"ג סוף ס"ג) דעכשיו אין אנו בקיאין בזה .

[800]

רמ"א ס"ה (ובעינן גם כן שהפריס על גבי קרקע, דחיישינן שמא יראה

בו ריעותא באיברים הפנימיים ונמצא שחט ביום טוב שלא לצורך).

[801]

סעיף טז ( ויש חולקין ... ולפי

דבריהם עגל שנולד ביום טוב אסור לשחטו ביום טוב אלא אם כן הפריס על גבי קרקע, דשמא

על ידי שנתרסק בבית הרחם שהוא צר ימצא בו טרפות גמור) . וראה יגדיל תורה

(נ.י.) א ע' מז. ד ע' ס.

[802]

כדלעיל סי' תצה סוף סי"ג.

[803]

רש"ל ביש"ש פ"א סי' יח (כתב הרא"ש (סי' ז') וז"ל,

עגל שנולד ביום טוב מותר הוא, הואיל ומוכן הוא אגב בהמה. ובבהמה העומדת לאכילה,

דאי בבהמה העומדת לגדל וולדות, אסור למאן דאית ליה מוקצה ... ואם כן לפי מה דקיי"ל

כרבי שמעון במוקצה, שרי אף ביום טוב). מ"א סק"ח (וכתוב

ביש"ש, לפי מאי דקיי"ל כרבי שמעון, שרי בכל ענין, אפילו עומדת לגדל

ולדות).

[804] יש"ש שם (אומר אני, דשרי

אפילו לדעת ר"ת ור"י דסבירא להו בנולד לא קיי"ל כרבי שמעון, ואסור,

מכל מקום כהאי גוונא לא קרוי נולד, שהרי בעלי חיים הוא, ובבעלי חיים אין שייך

איסור נולד, כמ"ש התוס' (ו' ע"ב, ד"ה עגל) להדיא על עגל שנולד ביום

טוב. ואפשר שהטעם הוא ... דאף קודם לידתו הוא ראוי לאכול כמו אחר לידתו ... וכן

דעת רוב המחברים, שכתבו סתמא עגל שנולד ביום טוב מותר, ולא חלקו בין אמו עומדת

לאכילה או לגדל ולדות). הובא במ"א שם.

והיינו

שאף שיתבאר לקמן סי' תקה ס"ג (בהמה שהקצוה לחלבה, כיון שאין דעתו לשחטה אין

עליה תורת אוכל כלל, אפילו להמתירין מוקצה ביום טוב, שהרי אין דעתו לאכלה, ונמצא

שהחלב המופרד ממנה יש עליו תורת נולד, שהרי כשהיה בגוף הבהמה לא היה אוכלו ביום

טוב).

שאני

עגל שנולד ביום טוב, שהלידה לא עשתה שינוי בגופו כלל, שראוי לאכילה קודם לידתו.

[805]

סעיף א (לענין ביצה שנולדה ביום טוב שחל אחר השבת), וס"ט (לענין ביצה שנולדה

בזה אסורה בזה), וסי"ט (לענין אפרוח שנולד בזה אסור בזה).

[806]

עטור הל' יום טוב קלח, א (ומסתברא דוקא ביצה ודכוותי', אבל עגל שנולד בשבת, מותר

ביום טוב, ואין לידתו הכנה). רא"ש פ"א סי' ז (ולא שייך הכא טעמא

דהכנה, דדוקא לידת ביצה חשיב הכנה, משום דעל ידי לידה הוכנה לגדל אפרוח, דאילו

נמצאת במעי אמה אינה מגדלת אפרוח, וגם טובה יותר לאכול, אבל ולד, הוא טוב לאכילה

וראוי לכל דבר אם נשחטה אמו ונמצא במעי אמו, כמו אחר הלידה). שו"ע

ס"ה (ואם היו שבת ויום טוב סמוכים זה לזה, נולד בזה מותר בזה). ט"ז

ס"ק ג (דאין שייך הכנה בלידת העגל). מ"א ס"ק יא (דלידת עגל לא חשיב

הכנה, דבשלמא ביצה אין ראוי לגדל אפרוח במעי אמה, וביציאתה נגמרה לגדל אפרוח (טור

והרא"ש)).

ומה שכתבו שמותר לאכלו בשבת, היינו באופן המותר,

וכדלעיל סי' שי ס"ו (בעלי חיים שהם מוקצים בשבת מחמת איסור שחיטה, ושחטם בשבת

לצורך חולה שחלה היום, מותר לבריא לאכול מהם חי).

[807]

משנה כה, א (בהמה מסוכנת (שהוא ירא שתמות, ואינו צריך לה שכבר סעד סעודתו,

אלא מחמת הפסדו הוא שוחט, רש"י) לא ישחוט). טור ושו"ע ס"ו (בהמה

מסוכנת שירא שמא תמות, והוא אכל כבר ואין צריך לה, אסור לשחטה).

[808]

פסחים מו , ב (בהמה המסוכנת ... ומשום הפסד ממונו שרינן איסורא דאורייתא), וכדלקמן

סי' תקג ס"א ( ואם

אפה ושחט ובישל או עשה שאר מלאכות אוכל נפש ביום טוב לצורך מחר ... הרי זה לוקה מן

התורה) .

[809]

משנה שם (אלא אם כן יש שהות ביום לאכול ממנה כזית צלי, רבי עקיבא אומר אפילו כזית

חי מבית טביחתה), וכת"ק. טור ושו"ע שם (אלא אם כן יש שהות ביום כדי

לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום), שאז אין צריך שריה ומליחה.

[810]

מ"א סקי"ב (אחר שתצא נפשה, כמ"ש ביו"ד סי' כ"ז).

[811] בשו"ע שם (חתך מבהמה

לאחר שנשחטה כראוי ועודה מפרכסת, אסור לאכול ממנה עד שתמות הבהמה). ש"ך שם (אבל

לאחר שמתה מותר לאכול ממנה אפילו מה שחתך ממנה קודם שמתה). ט"ז שם (אבל לאחר

שמתה מותר לאוכלה).

וראה

שו"ת צמח צדק יו"ד סי' נה אות ג (והאיסור לאכול ממנה עד שתצא נפשה אינו

שייך כלל לדין אבר מן החי, דאם לא כן, אף לאחר שתצא נפשה היה אסור באכילה).

[812]

רא"ש פ"ג סי' ד (והתירו לאכול כזית מבית טביחתה בלא בדיקה, משום הפסד

ממונו). טור ורמ"א ס"ו (ואפילו אין שהות לנתחה ולבודקה תחילה).

וכן הוא לקמן הל' שחיטה סי' א קונטרס

אחרון ס"ק ה (כגון בהמה המסוכנת ששוחטים אותה ביום טוב אף שאין שהות ביום

להפשיטה ולהוציא הריאה ולבדוק, אלא שיש שהות לאכול כזית מבית טביחתה בלא הפשט ובדיקה,

דשרינן ליה למיכל בלא בדיקה).

[813]

מ"מ פ"א הי"ב (ופירשו, כל שיש שהות ביום כדי לאכול, אע"פ

שאינו אוכל, מותר, דמשום הפסד ממונו התירו לו בכך). הובא ביש"ש פ"ג

סי"ב. מ"א סקי"ב (ואפילו אינו אוכל ממנה שרי (מ"מ

יש"ש)).

וכן הוא לקמן סי' תקג ס"ב ( אם אפשר ליהנות ממנה ביום טוב עצמו,

אע"פ שאינו רוצה ליהנות ממנה ביום טוב ואינו עושה אותה אלא לצורך חול, הרי זה

פטור מן התורה ).

[814]

פסחים שם (הואיל ומיקלעי ליה אורחים חזי ליה ... הואיל ואי בעי למיכל מצי

אכיל, משום הכי ישחוט).

[815]

שהותרה ביום טוב, כדלעיל סי' תצה ס"ב. וראה מראי מקומות וציונים.

[816]

בעל המאור פסחים יד, ב (אף על גב דפליג רבה לענין מלקות, מודה הוא דלכתחלה אין לו

לאפות). ר"ן שם ד"ה איתמר (לאחר סעודתו של יום טוב שאינו בדעתו לאכול

עוד בו ביום, אינו לוקה, אבל איסורא מיהא איכא), וביצה א, ב ד"ה ואידך שני (דמשום

הואיל, לא פקע אלא איסורא דאורייתא, ואכתי אית ביה איסורא דרבנן ... והיינו דאמר

רבה האופה מיום טוב לחול אינו לוקה, דמשמע מילקא הוא דלא לקי אבל איסורא דרבנן

מיהא איכא). מ"א רס"י תקכז (דשרי על ידי הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי

ליה השתא נמי חזי ליה, מכל מקום איסורא איכא).

וכן הוא לקמן סי' תקג ס"ב (הרי זה

פטור מן התורה ... ומכל מקום חכמים אסרוה). סי' תקכז ס"א ( אלא שחכמים אסרו לטרוח ביום טוב לצורך

החול).

[817]

שו"ת הרשב"א ח"א סי' תרפא (ואסור לאחר סעודה, ולא התירו אלא המסוכנת

משום הפסד ממון של ישראל). מ"מ שם (דמשום הפסד ממונו התירו לו בכך). הובא בב"י.

[818] אף שהפשט הוא אחד מל"ט

מלאכות, כדתנן שבת עג, א (אבות מלאכות ... והמפשיטו).

מכל

מקום מותר לצורך אוכל נפש כמו השחיטה, וכעין האמור לקמן סי' תקכז ס"ז (שהיתר

השחיטה והפשט העור ומליחת הבשר ... שכל המלאכות שקודם הבישול נכללים בהיתר

הבישול).

*

כאן

יתבאר דין הפשטת וטלטול עור בהמה מסוכנת ששחטה ביום טוב ואינו אוכלה ביום טוב.

ודין

הפשטת וטלטול עור בהמה ששחט ביום טוב ואינה מסוכנת, יתבאר לקמן סי' תצט

ס"א-ח.

[819]

" אם יזדמנו לו אוכלים" ,

והיינו שאם היו אורחים רבים שרוצים לאכול את כל הבשר, הי' מותר להפשיטה כולה.

[820]

מ"א סקי"ד (נראה לי הטעם, כיון דליכא איסור דאורייתא בהפשטה משום

הואיל ואי מקלעי אורחי' וכו', שרי ליה רבנן משום הפסד שלא יסריח הבשר).

[821]

ס"ח ( עור

שהופשט ... ביום טוב, אם הוא ... יבש, לדברי האוסרים נולד ביום טוב, אסור לטלטלו,

דאתמול היה טפל לבהמה ונחשב כבהמה עצמה ועכשיו הוא כלי בפני עצמו, והרי זה נולד,

וכבר נתבאר בסי' תצ"ה דיש להחמיר בנולד עצמו) , אלא אם כן נשחטה

ביום טוב, מהטעם דלקמן שם ס"ג ( בהמה שנשחטה ביום טוב מותר לטלטל עורה מחמה לצל אף על פי שאין

עליה בשר ...

שאם לא נתיר לו ימנע מלשחוט ונמצא ממעט בשמחת יום טוב ).

הרי שאם נשחטה ביום טוב כדי לאכלה ביום

טוב, התירו טלטול העור מחמה לצל בכל אופן. משא"כ כאן שאינו שוחטה אלא משום

הפסד, לא התירו טלטול העור אלא אם כן שייר בו אבר אחד.

[822]

ירושלמי פ"ג ה"ג (כיצד הוא עושה, משייר ממנה אבר אחד ומביאו עמו).

הובא בר"ן יד, א. שו"ע ס"ו (אינו נוטל עורה, אלא אם כן שייר

ממנו אבר אחד ומביאו עמו).

[823]

לבוש סוף ס"ו (ואם הניח בה אבר בשר מטלטלה אגב אותו אבר).

[824]

שלטי גבורים יד, א אות א, בשם ריא"ז (אבל להפשיטה לא התירו אלא לצורך

יום טוב, וכן ביאר מז"ה). רמ"א ס"ו (ויש אומרים דאין

להפשיטה כלל, אלא אם כן שחטה לצורך יום טוב).

והיינו שאז מותר להפשיטה כדי להגיע אל

הבשר שתחתה, משא"כ כאן שאינו מפשיטה אלא כדי שלא יסריח הבשר.

[825]

מ"א סקי"ד (ולדידי' בעוף אסור למרוט הנוצות), כדי שלא יסריח הבשר.

[826]

פר"ח סוף ס"ו (ומה שכתב ויש אומרים דאין להפשיטה כלל כו'. אין זה עיקר,

אלא כפסק המחבר ז"ל).

[827]

רמ"א שם (וכן ראוי להורות). ב"ח ס"י ד"ה כתב הר"ן (וכן

ראוי להורות). אליה זוטא סק"ו (וכן ראוי להורות (רמ"א וב"ח)).

[828]

משנה כה, א (שחטה בשדה, לא יביאנה במוט ובמוטה (שני בני אדם, משום דאוושא

מלתא היא, ומזלזל ביום טוב, רש"י), אבל מביא בידו אברים אברים). טור

ושו"ע ס"ז (אם שחט בהמה בשדה, לא יביאנה במוט או במוטה כדרך שעושה בחול,

אלא יביאנה בידו איברים איברים).

וראה לקמן סי' תקי סי"ט (הנושא

משאות שדרכן לישא אותן במוט, ישא אותן על גבו מאחוריו. ושדרכן לישא אותן על גבו

מאחוריו, ישא אותן על כתפו. ושדרכן להנשא על הכתף, ישא אותן בידו לפניו). והיינו

שאי אפשר לחלק המשא לחלקים, והצריכוהא לשנות.

[829]

בשו"ע שם ס"ב (העוף שדרסו אדם ברגליו .. חוששין לו), וס"ג (נפולה

שאמרנו שחוששין לה ... אם שהתה מעת לעת ואחר כך שחטה, צריך לבדקה כנגד כל החלל

כולו מקדקד הראש עד הירך, אם ימצא בה טרפות מהטרפות שמנו חכמים).

[830]

גמרא לד, א (בעא מיניה ר' ירמיה מרבי זירא מהו לשחטה ביום טוב (מי חיישינן

הואיל וצריכה בדיקה ואיתיליד בה רעותא, רש"י), מי מחזקינן רעותא (בגוה, משום

חשש איסור מלאכה ביום טוב, דלמא משתכח טרפה ונמצא שוחטה שלא לצורך, רש"י)

ביום טוב (כלומר משום חומר מלאכה ביום טוב, רש"י) או לא). רמב"ם

פ"ב ה"ד (בהמת חולין שנפלה מן הגג ועמדה מעת לעת והרי היא צריכה בדיקה,

שוחטין אותה ביום טוב ותבדק, אפשר שתמצא כשירה ותאכל). מ"מ שם (ומה שכתב

שמותר לשוחטה ביום טוב, בעיא פרק המביא ולא אפשיטא, ויש מי שפסק בה להחמיר, ורבינו

פסק להקל, וכבר הוכיח הרשב"א ז"ל כדבריו בספרו) רא"ש פ"ד סי'

טו (ונראה דהכי הלכתא). טור ו שו"ע ס"ח (עוף שנדרס ברגלים, ויש

לחוש שנתרסקו איבריו ולכן צריך שהייה מעת לעת ובדיקה אחר שחיטה, מותר לשחטו ביום

טוב, ולא חיישינן שמא ימצא טריפה, אע"ג דאתיליד ביה ריעותא). ט"ז

ס"ק ז (מותר לשחטו ביום טוב, פירוש, אחר ששהא מעת לעת והוא מחוסר בדיקה).

[831]

ד"מ ס"ק ה (משום דמוקמינן ליה אחזקה הראשונה דהוי ליה חזקת כשרות, ולכן

לא חיישינן שמא יהיה טרפה). לבוש ס"ח (אף על גב דאתיליד בה ריעותא, ולענין

טריפות מחמירין בה להצריכה בדיקה. דלענין מלאכה ביום טוב מקלינן בה ואוקמינן ליה

אחזקתיה דקודם דריסה משום שמחת יום טוב, דאמרינן שרוב בהמות ועופות אינן טריפות). ב"ח

ד"ה עוף (סמכינן ארובא, אע"ג דאתייליד ביה ריעותא דנדרס). מ"א

ס"ק טז (אף על גב דצריך בדיקה, מכל מקום כיון שהיה לו חזקה דכשרות מותר

לשוחטו).

[832]

ב"י (כתוב בהגהות אשיר"י בפרק המביא כדי יין (סי' טו) בשם אור זרוע

(ח"ב סי' שסד) דמקום שהטרפות מצויות כמו הכשרות אסור לשחוט בהמה ביום טוב, עד

כאן. וזה כדעת מי שפוסק בהאי בעיא לחומרא, דאילו לדעת מי שפוסק בה לקולא, פשיטא

דשרי, דלא עדיף מה שהטרפות מצויות מהיכא דאתייליד ריעותא בגוף העוף עצמו).

[833]

אור זרוע הל' יום טוב סי' שסד (ולפי זה משמע, אם אנו רואין שרובן טריפות או

שהטריפות מצויות כמו הכשרות, שאסור לשחוט ביום טוב, הואיל שאסרנו על עצמנו שלא

לאכול כי אם בבדיקה. וכמדומה אני שמורי רבינו שמחה זצוק"ל היה רגיל לאסור

מטעם זה ביום טוב לשחוט הבהמות בזמן הזה, משום דהאידנא שכיחי טריפה). הגהות

אשרי פ"ד סי' טו (במקום שהטרפות מצויות כמו הכשרות, אסור לשחוט בהמה ביום

טוב, מאו"ז). רש"ל ביש"ש פ"ד סי' יט (אני אומר, מאחר

דר' זירא פשיט לאיסורא להדיא, ואף רבי ירמיה עמד בבעיותא לישנא בתרייתא, אם כן

פשיטא דאזלינן לחומרא. וכן דעת הר"ן וז"ל, ולא אפשיטא בעיין, הלכך

מסתברא דנקטינן בה לחומרא, דהוה ליה ספק דאורייתא ע"כ. וכן דעת האור זרוע

(ח"ב סימן שס"ד, הג"א סימן ט"ו) שכתב וז"ל, במקום

שהטריפות מצויין כמו הכשירות, אסור לשחוט ביום טוב, ואם כן מכל שכן היכא דאתחזק

ריעותא, והאו"ז בעל הוראה היה, ובתראי הוא, וראוי לחוש לדבריו, וכל שכן לפי מה

שכתבתי לעיל, דהכי מסתבר). ט"ז סוף סק"ח (רש"ל כתב דבעיא לא

אפשיטא, וכתב הר"ן דאזלינן לחומרא, וכן כתב אור זרוע במקום ששכיחי טריפות כמו

כשירות, וראוי לחוש לזה). מ"א ס"ק טז (וביש"ש פ"ד סי'

י"ט כתב דקיי"ל כהגהות אשרי, דבמקום שהטריפות מצויות כמו הכשרות אסור

לשחוט ביום טוב, קל וחומר היכא דאיתחזק ריעותא).

[834]

ר"ן יט, א (דילמא מישתכח טרפה ונמצאת שחיטה שלא לצורך, דבשלמא שאר בהמות, אף

על גב דמחמירין אנפשין ובדקינן, מיהו סמכינן ארובא, ורוב בהמות אינן טרפות. ולא

איפשיטא בעיין, הלכך מסתברא דנקיטינן בה לחומרא דהוה ליה ספק דאורייתא). כלבו סי'

נח יט, ב (והבעל ההשלמה פסק זה לחומרא).

[835]

דרכי משה ס"ק ה (ונראה לי דדוקא גבי עוף הנדרס מתיר הרא"ש, משום

דמוקמינן ליה אחזקה הראשונה דהוי ליה חזקת כשרות, ולכן לא חיישינן שמא יהיה טרפה.

אבל במקום דלא הוי ליה חזקת כשרות אסור, וכמו שכתבתי לעיל (אות ג) גבי עגל שנולד

ביום טוב, שהוא אסור לדעת הרא"ש, כן נראה לי). רמ"א ס"ה (ובעינן

גם כן שהפריס על גבי קרקע, דחיישינן שמא יראה בו ריעותא באיברים הפנימיים, ונמצא

שחט ביום טוב שלא לצורך).

והיא דעת המחמירים דלעיל סוף ס"ח

(ויש מחמירין שצריך שיפריס על גבי קרקע).

[836]

חולין נא, סוע"א (אמר רב נחמן בית הרחם (עגל שנולד היום, שיצא מבית הרחם צר,

רש"י) אין בו משום ריסוקי אברים ... הכא במאי עסקינן שהפריס על גבי קרקע). מ"א

סק"י (אף על פי שאם נולד עגל בחול מותר בו ביום, ואין חוששין לריסוק איברים,

כמ"ש ביו"ד סימן ט"ו ס"ב, מכל מקום ... אין שוחטין אותו ביום

טוב, דחוששין שמא ימצא בו טריפות גמור). והוא הנפסק בשו"ע שם (בהמה שילדה, אם

ידוע שכלו לו חדשיו, דהיינו ט' חדשים לגסה וה' לדקה, מותר מיד ביום שנולד, ולא

חיישינן שמא נתרסקו אבריו מחבלי הלידה).

[837]

ב"י ד"ה עוף (ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם והרשב"א

[והרא"ש] ז"ל).

[838]

רש"ל שם (והאידנא, אין נוהגין בזמנינו ובמקומינו לשחוט שום בהמה ביום

טוב, אפילו היכא דלא שכיח טריפות כמו כשרות).

[839]

מ"א סוף סקט"ז (וביש"ש פ"ד סי' יט כתב ... והאידנא אין

נוהגין בזמנינו לשחוט שום בהמה ביום טוב, אפילו היכא דלא שכיחי טריפות ... ונראה

לי דכשצריך לה ביום טוב יש להקל, והוא הדין במסוכנת), וכדלעיל סי"א.

[840]

כמבואר בשו"ע יו"ד סי' שט ס"ב (אפילו כשיפול בו מום בגלוי וניכר

לכל, כגון שנקטעה ידו או רגלו וכיוצא בו, אינו רשאי לשחטו אלא על פי מומחה שיורה

לו שהוא מום הראוי לישחט עליו. ואם אין חכם מומחה, ניתר על פי ג' בני הכנסת).

[841]

משנה כו, רע"א (רבי שמעון אומר, כל שאין מומו ניכר מבעוד יום אין זה

מן המוכן), ופרש"י (לאו משום מוקצה אסר ליה, דהא לית ליה מוקצה,

אלא לפי שמתירו ביום טוב נראה כמתקנו ... והכי קאמר, אין התרתו היתר ואינו מוכן להכשר).

גמרא שם (ברואין מומין קמפלגי, דרבי יהודה סבר רואין מומין ביום טוב, ורבי שמעון

סבר אין רואין מומין ביום טוב). טור ושו"ע ס"ט (בכור בזמן הזה, שאינו

יכול לשוחטו בלא מום, אין חכם יכול לראותו ביום טוב אם יש בו מום).

וקיי"ל כטעם זה, שאיסורו משום

שנראה כמתקנו, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ב ( שכתבו רש"י ותוס' ור"ן

והרז"ה, וכן כתב המג"א, דהטעם הוא משום מתקן), ושם נסמן.

[842]

רש"ל ביש"ש פ"ג סי' טו (אבל לראותו ביום טוב, ולשתוק ולא

להתירו, אין נראה בעיני שיהיה איסור בדבר, אפילו גמר בליבו שהוא מום, דברים שבלב

הן, ואינן דברים לענין איסורי שבת ויום טוב). הובא בט"ז סוף סק"ט, ובמ"א

ס"ק יז.

ואף שגם הראיה היא חלק מתיקון הבכור,

כדלעיל (ראיית הבכור ... היא המתרת). ולקמן סי"ט ( שהתירו הוא מחמת ראייתו, והראייה היתה

מאתמול, אם כן כבר נגמר עיקר ההיתר מערב יום טוב).

מכל

מקום, כיון דלא סגי בראייתו לבדה, עד שיתירו, לכן אין ראייתו נחשבת תיקון האסור

ביום טוב.

[843]

משנה שם (רבי שמעון אומר, כל שאין מומו ניכר מבעוד יום, אין זה מן המוכן),

ופרש"י (הכי קאמר, אין התרתו היתר ואינו מוכן להכשר), וברייתא שם (נולד בו

מום ביום טוב, רבי שמעון אומר, אין זה מן המוכן), ופרש"י (ואפילו עבר ובקרו

לא ישחוט). טור ושו"ע שם (ואפילו אם עבר וראהו ומצא שיש בו מום, אינו יכול

לשחטו). ר"ן יד, א (אסר לי' משום מוקצה אפילו בקרו חכם, דהכי דייקא לישנא

דאינו מן המוכן, והכי נמי מפרשים לה משום מוקצה בסוף פרק כירה (מו, ב), ומשום טעמא

דמי יימר דמיזדקיק ליה חכם).

[844]

כדלעיל סי' תצה סי"ג.

[845]

לבוש ס"ט (מה היה יודע הבעל שיזדקק לו החכם ויעבור ויראהו). מ"א

ס"ק יח (דהוי מוקצה אפילו לרבי שמעון, דמי יימר דמזדקיק ליה חכם).

וכעין האמור לקמן סי' תקא ס"א ( ואפילו להמתירין מוקצה ונולד ביום טוב,

מודים במוקצה גדול כזה, דקורה בריאה וחזקה אינה עשויה כלל להשבר).

ואף שנתבאר לעיל סי' שי ס"ו (דבר

שהיה מוקצה בבין השמשות בעל כרחו של אדם, לא הוקצה לכל השבת כולה ... כגון בעלי

חיים שהם מוקצים בשבת מחמת איסור שחיטה).

אפשר שלא הותר התם אלא אם כן "שחטם

בשבת לצורך חולה שחלה היום", משא"כ כאן.

[846]

גמרא [ברייתא] כו, רע"ב (ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו, שזה מן המוכן).

טור ושו"ע שם (אבל אם נולד במומו ועבר וראהו, נשחט על פיו).

[847]

פר"ח ס"ט (ומה שכתב אבל אם נולד ומומו עמו כו', לאו דוקא, אלא הוא הדין

אם נולד תם ובו ביום נפל בו מום קבוע ועבר החכם וראהו מותר).

[848]

כדלעיל ס"ח ( ומכל

מקום צריך שידע שכלו לו תשעת חדשי העיבור לגסה וחמשה חדשים לדקה, כדי שיצא מתורת

נפל) .

[849]

כדלעיל סי' רעא קונטרס אחרון סק"ג (בין השמשות ... שהוא התחלת השבת ...

(ומהאי טעמא כל מוקצה דאתקצאי בבין השמשות אתקצאי לכולה יומא)).

[850]

רש"י חולין נא, ב ד"ה ושוין (מוכן הוא, שלא נאסר מעולם, דהא במעי אמו

היה מוכן אגב אמו).

[851] שמטעם זה, לכאורה הי' מקום

לאסור אף בנולד ומומו עמו. ומכל מקום מבאר הטעם שחוזר להיתרו – אף אם נולד תם

ונעשה בו מום ביום טוב.

[852]

ב"י ד"ה והוי (כיון דסבירא ליה דאין מוקצה לחצי שבת ... אם עבר וראהו – שוחטין

אותו ביום טוב). יש"ש שם (דהא מעיקרא הוה חזי אגב אמיה, ואחר כך נדחה, וחזר

ונראה, שפיר דמי, משום דאין מוקצה לחצי שבת). לבוש שם (אם נולד ביום טוב במומו

מבהמה שהיתה עומדת לאכילה, אף על גב שגם בזה אסור לחכם לראותו לכתחלה משום שדומה

לתיקון ודין, מכל מקום אם עבר וראהו, נשחט על פיו, שהרי זה לא היה מוקצה מעולם,

שהיה מוכן אגב אמו מאתמול ולא היה בחזקת איסור מעולם, אף על פי שמשעת הלידה שנולד

ביום טוב עד שראוהו חכמים החזיקוהו בחזקת איסור, אין זה נקרא הקצאה, שאין מוקצה

אלא כשנתקצה בין השמשות, דקי"ל אין מוקצה לחצי שבת). מ"א סקי"ט (דכיון

שהיה מוכן בין השמשות אגב אמו, אף על גב דאדחי ליה כשנולד, אין מוקצה לחצי שבת

(ב"י)).

[853]

סעיף ז (דבר שהיה ראוי בבין השמשות ... ואחר כך נתקלקל בענין שנאסר באכילה או

בטלטול ... ואחר כך חזר וניתקן, חזר להתירו, ואין אומרים מתוך שהוקצה ונאסר כבר

במקצת השבת הוקצה לשארית השבת כולה, שאין אומרים כן אלא כשהוקצה בתחלת כניסת השבת

שהוא בין השמשות, שאז הוקצה ליום שלם, אבל כשלא הוקצה עד אחר כך, שאין כאן יום שלם,

לא הוקצה לשארית היום, שאין מוקצה לחצי שבת).

[854]

גמרא כז, סוע"א ורע"ב (רבי אמי כי חזי מאתמול הוה חזי (אם קבוע

אם עובר, רש"י), וביום טוב שיולי קא משייל היכי הוה עובדא). טור ושו"ע

ס"ט (ואם ראה המום מערב יום טוב, וראה שהוא מום שראוי לישחט עליו, יכול לחקור

עליו ביום טוב אם נפל בו המום מאיליו, ומתירו).

ואולי גם כאן צריך להיות"

"יכול לחקור עליו [ביום טוב]".

[855]

ר"ן יד, רע"ב (אחר שראוהו מערב יום טוב, כיון דהיתרו הוי מחמת ראייתו

וראיה מאיתמול הוות, אין כאן תקון כלל). לבוש ס"ט (וזאת החקירה מותרת לו

לעשות אפילו ביום טוב, כיון שכבר ראה את המום מאתמול והסכים בדעתו שהוא מותר, אין

בחקירה זו שום הכנה ותיקון בגוף הבכור אלא בעדות).

וראה לעיל (הערה 78 ).

[856]

משנה כה, ב (בכור שנפל לבור ... כל שאין מומו ניכר מבעוד יום, אין זה מן המוכן),

ואם כן דינו כדאמרינן לז, א (עושה לו פרנסה במקומו כדי שלא ימות). רמב"ם

פ"ב ה"ד (בכור שנפל לבור עושה לו פרנסה במקומו, שהרי אינו יכול להעלותו

מפני שאינו ראוי לשחיטה ביום טוב). רמ"א ס"ט (ואם נפל בכור לבור, אסור

להעלותו, דהא אינו ראוי לשוחטו, אלא עושה לו פרנסה במקומו).

[857]

מ"מ שם

(דלדידן דקי"ל כמאן דאמר אין רואין מומין, אפילו נפל לבור לא ירד מומחה לבור

לראות אם יש בו מום כדי להעלותו, אלא עושה לו פרנסה במקומו כדי שלא ימות).

ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א ( שהרי

אסור ליתן מזונות לפני כל דבר שהוא מוקצה אף שאינו מחוסר צידה כמ"ש בסי'

תצ"ז, ועל זה תירץ כדי שלא ימות התירו לו מפני צער בעלי חיים), וכדאמרינן לז,

א (עושה לו פרנסה במקומו כדי שלא ימות).

וכן

לענין שבת נתבאר לעיל סי' שה ס כ"ו (בהמה שנפלה לאמת המים, אם

יכול ליתן לה פרנסה במקומה, מפרנסין אותה עד מוצאי שבת).

[858]

גמרא [ברייתא] לז, א (אותו ואת בנו שנפלו לבור, רבי אליעזר אומר מעלה את

הראשון על מנת לשוחטו ושוחטו, והשני עושה לו פרנסה במקומו כדי שלא ימות. רבי יהושע

אומר מעלה את הראשון על מנת לשוחטו, ואינו שוחטו, וחוזר ומערים ומעלה השני, רצה זה

שוחט רצה זה שוחט). רמב"ם פ"ב ה"ד (אותו ואת בנו שנפלו לבור, מעלה

את הראשון על מנת לשוחטו ואינו שוחטו, ומערים ומעלה את השני על מנת לשוחטו, ושוחט

את אי זה מהן שירצה, משום צער בעלי חיים התירו להערים). מ"מ שם (וקיי"ל

דרבי אליעזר ורבי יהושע הלכה כר' יהושע). טור ושו"ע ס"י (אותו ואת בנו שנפלו

לבור, מעלה את הראשון על מנת לשוחטו, ואינו שוחטו, וחוזר ומערים ומעלה את השני, רצה

זה שוחט, רצה זה שוחט). מ"א ס"ק כ (דמשום צער בעלי חיים התירו להערים).

[859]

רשב"א בעבודת הקדש ש"ב סי' ב (וראוי לחוש ולהחמיר ושוחט אחד מהן).

מ"מ שם (כן כתב הרשב"א ז"ל, שראוי להחמיר ולשחוט אחד מהם).

ב"י ד"ה תניא. מ"א שם (ועכ"פ צריך לשחוט אחד מהם (מ"מ)).

והוא כעין האמור לקמן סי' תקג ס"ד

(והוא שיקיים הערמתו), ושם נסמן (הערה 24 ).

[860]

מ"א שם (ומשמע דאם נפלו בהמות שאינן אותו ואת בנו, מותר להעלותן אף על

פי שאינו שוחט אחד מהם, כיון שראויון כולן לשחיטה, וכן משמע ס"ט בהג"ה.

וצ"ע). ובקונטרס אחרון סוף סק"ב (הנה המג"א הניח בצ"ע אם נפלו

ב' בהמות שאינן אותו ואת בנו, ואני כתבתי בפשיטות להתיר), ומבאר ההוכחות לזה .

[861]

גמרא כא, א (בהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל, מותר לשחטה ביום טוב, דאי

אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. עיסה חציה של נכרי וחציה של ישראל אסור לאפותה ביום

טוב, דהא אפשר ליה למפלגה בלישה). טור ושו"ע סי"א (בהמה, חציה של גוי

וחציה של ישראל, יכולים לשחטה ביום טוב). ט"ז ס"ק י (משום דאי אפשר

לכזית בשר בלא שחיטה).

דין עיסה בשותפות יתבאר לקמן סי' תקו

סי"ב ( היה

לו קמח או עיסה בשותפות עם הנכרי, אסור לו לאפות כל הקמח או כל העיסה ולחלוק עם

הנכרי אחר האפייה, שהרי הוא אופה ביום טוב בשביל נכרי ).

סקירת פרטי הלכה זו, לקמן סי' תקו

ס"ו (הערה 43 ).

[862]

רא"ש פ"ב סי' יג (ובהמה אפילו הן שתים אי אפשר למיפלגן לפי שאינן

שוות). טור ושו"ע שם (ואפילו יש להם שתים, יכול לשחוט שתיהן).

[863]

ב"י (ולי נראה שאע"פ שהן שוות בדמיהן, אם אינן שוות לגמרי, כגון

שזו גדולה וכחושה וזו שמנה וקטנה, שזה יכול לומר אי איפשי ליקח כל חלקי בכחושה או

אי איפשי ליקח כל חלקי בקטנה, ולפיכך יכול לשחטה ביום טוב. ולכן סתם הרא"ש

וכתב לפי שאינן שוות, ללמד שאע"פ שהן שוות בשום ענין, כיון שאינן שוות לגמרי

אי אפשר למיפלגינהו). מ"א ס"ק כא (שאי אפשר לחלוק שיטול זה אחד וזה אחד,

לפי שאי אפשר שיהיו שוות בכל הענינים (ב"י יש"ש)).

[864]

ב"י ד"ה ומכל מקום (אם אינן שוות לגמרי ... יכול לשחטה ביום טוב). לבוש

שם (אלא אם כן הן שוות בכל ענין, וזה דבר שאינו מצוי).

[865]

מ"א סקכ"א (ואם כן, אם העכו"ם רוצה ליתן לו הגדולה והטובה,

אסור לשחוט השניה).

[866]

ב"י (אף על גב דאפשר למיפלגה מחיים, שמא אינו רוצה לשחוט לצרכו בהמה

שלימה, שאינו צריך אלא לחציה, ואם תהיה כולה שלו יפסיד הבשר, והשתא ששוחטה בלא

חלוקה מחיים אינו נוטל אלא חציה, ומפני חלקו הוה לן למישרייה משום דאי אפשר לכזית

בשר בלא שחיטה. ושמא יש לומר שלא כתב כן הרא"ש אלא בששוחט את שתיהן ביום טוב,

דאילו בשוחט אחת מהן לבד, אף על פי שהן שוות לגמרי שרי מטעמא דפרישית). לבוש

שם בהגהה (ומכל מקום זה הטעם אינו אלא בשוחט את שתיהן ביום טוב, דאילו בשוחט אחת

מהם לבד אף על פי שהם שוות לגמרי שרי, דאע"ג דאפשר למפלגא מחיים, שמא אינו

רוצה לשחוט לצרכו בהמה שלימה שאינו צריך אלא לחציה, ואם תהיה כולה שלו יפסיד הבשר,

והשתא ששוחטה בלא חלוקה מחיים אינו נוטל אלא חציה, ומפני חלקו אית לן למישרייה משום

דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה). משמעות המ"א שם. ונתבאר בקונטרס אחרון

ס"ק ב.

[867]

לענין תלישת צמר ממקום שחיטת בכור, תנן בכורות כד, ב (רבי יוסי בן המשולם אומר

השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ מיכן ומיכן ותולש את השער).

ולענין תלישת צמר ביד ממקום שחיטה ביום

טוב, יש ג' סברות בגמרא שם (תולש לאו היינו גוזז, וביום טוב אסור דהוה ליה עוקר

דבר מגידולו ... תולש היינו גוזז, והיינו טעמא דשרי דהוה ליה דבר שאין מתכוין ...

אמר רב הלכה כרבי יוסי בן המשולם ... כנגדו ביום טוב מותר ... דהוה ליה עוקר דבר

מגידולו כלאחר יד).

והיינו שמלאכת גוזז צמר היא בעיקר בכלי,

ואם תולש ביד יש ג' סברות:

(א) אף שאינו חייב משום מלאכת גוזז, מכל

מקום חייב משום עוקר דבר מגידולו, דהיינו משום מלאכת קוצר, כדאמרינן

בירושלמי שבת פ"ז ה"ב (דצייד כוורא, וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו, חייב

משום קוצר), שחייבים עליו אף כשתלש ביד, כדלעיל סי' שלו סט"ז (דרך תלישה ...

ביד), וסי' תקי בקונטרס אחרון ס"ק א (שהתולש ביד הוא תולדת הקוצר בכלי).

(ב) חייב אף משום מלאכת גוזז, שלפעמים

תולשים גם הצמר ביד, ולא התירו אלא באינו מתכוין לתלוש.

(ג) התולש בידו פטור אף משום עוקר דבר

מגידולו, כיון שהוא כלאחר יד (כי אף שדרך לתלוש פירות מהעץ, מכל מקום אין דרך

לתלוש צמר מהכבש).

וקיי"ל כרב הן לגבי בכור והן לגבי

יום טוב, כנפסק ברמב"ם הל' מעילה פ"א הי"א (השוחט בכור או שאר

מוקדשין, תולש את השיער מכאן ומכאן לעשות מקום לסכין). ובהלכות יום טוב פ"ג

ה"ג (השוחט בהמה ביום טוב, מותר לו לתלוש צמר למקום הסכין בידו). וכן הוא

בהל' שבת פ"ט ה"ז (הגוזז צמר ... חייב), ונתבאר במ"א סי' שמ

ס"ק ג (משמע דתולש צמר מן הבהמה פטור). והיינו שרק בגוזז (בכלי) חייב,

משא"כ בתולש (ביד) . ובב"י סי' תצח (והרמב"ם נראה שסובר ...

בתר דאסיקנא ... דתולש לאו היינו גוזז, דהוי עוקר דבר מגידולו כלאחר יד, תו לא

צריכינן למימר דלא שרי אלא בשאינו מתכוין דוקא, דאפילו במתכוין נמי שרי, משום דהוה

עוקר דבר מגידולו כלאחר יד). והיינו שאיסורו הוא רק מדברי סופרים,

ובמקום שחיטת בכור ושחיטת יום טוב התירו לגמרי לצורך מצוה ולצורך שמחת יום טוב.

אמנם תוס' ורא"ש וטור פירשו, שאף

רב לא התיר בבכור וביום טוב אלא באינו מתכוין לתלוש, כמבואר ב תוס' שם

ד"ה והיינו (ותולש דקתני מתניתין, כשאין מתכוין ואינו פסיק רישיה קאמר ...

וקמיבעיא להו כנגדו ביום טוב מהו, דדלמא דוקא בכור דתולש לאו היינו גוזז וליכא

איסורא דאורייתא, הוא דשרי דבר שאין מתכוין, אבל ביום טוב דאיכא איסורא דאורייתא

דעוקר דבר מגידולו, לא שרינן בשאין מתכוין, או דלמא בבכור נמי איכא איסורא

דאורייתא, דתולש היינו גוזז, וכי היכי דשרי בבכור משום דאין מתכוין, שרי נמי ביום

טוב), ושם כה, א ד"ה דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד (אין ללמוד מכאן

שיהא מותר לתלוש ... דהא לעיל פריש דהא דשרי הכא משום שאין מתכוין). רא"ש

שם פ"ג סי' ה (וקא מיבעיא ליה, כנגדו ביום טוב מהו, דדלמא דוקא בבכור דתולש

לאו היינו גוזז, וליכא איסור דאורייתא, הוא דשרי דבר שאין מתכוין. אבל ביום טוב

דאיכא איסור דאורייתא עוקר דבר מגידולו, לא שרינן אפילו כשאין מתכוין, או דלמא

בבכור נמי איכא איסורא דאורייתא דתולש היינו גוזז, וכי היכי דשרי בבכור משום דבר

שאין מתכוין, שרי נמי ביום טוב. אמר להו, כנגדו ביום טוב מותר). הובא בטור (ור"י

פסק ... בתלישת הצמר לאוסרו, אלא אם כן אינו מתכוין לתולשו, אבל במתכוין אסור, ולזה

הסכים א"א הרא"ש ז"ל).

ואילו ב שו"ע חילק בין בכור,

שנפסק ביו"ד סי' שח ס"ג (כשבא לשחטו או לראות מומו, (מותר) לתלוש הצמר

של מקום שחיטה, כדי לעשות מקום לשחיטה. ודוקא ביד, אבל לא בכלי), לבין יום טוב

שנפסק כאן סי"ב (השוחט בהמה ביום טוב, אינו רשאי לתלוש הצמר לעשות מקום לסכין).

ולכן פירש במ"א ס"ק כב (דהוי

עוקר דבר מגדולו). וביאר דבריו בס"ק כג (דדעת השו"ע דבכור מותר לכתחלה

לתלוש, דתולש לאו היינו גוזז. וביום טוב אסור, דהוה ליה עוקר דבר מגידולו,

כמ"ש התוס'). ופירש דבריו במחצית השקל (רוצה לומר דהרב ב"י הכריע מסברת

עצמו לחלק בין בכור ליום טוב. ובבכור פסק כהרמב"ם דמותר לכתחלה, וביום טוב

פסק כהרא"ש דאוסר). והטעם שלענין יום טוב פסק כתוס' ורא"ש וטור, כיון

שיש לחוש בזה לאיסורא דאורייתא דעוקר דבר מגידולו.

אמנם לענין שבת נפסק לעיל סי' שמ

ס"א ( התולש צמר בידו מן הבהמה או מהעור, פטור, שאין דרך גזיזה בכך ).

והיינו כיון שהן לדעת הרמב"ם והן לדעת התוס' ורא"ש וטור, קיי"ל כרב

"דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד", ואיסורו רק מדברי סופרים. אלא

שלענין יום טוב קיי"ל כדעת התוס' ורא"ש וטור, לאסור לתלוש בידים (אף

לצורך שחיטה ביום טוב), כיון שבזה חוששים אנו לסברה שהובאה בגמרא, שבזה "הרי

הוא חייב משום עוקר דבר מגידולו".

וראה מה שדנו בזה בקובץ יגדיל תורה

ירושלים גליון י ע' 209 (שאלת הגרש"ז גרליק ומענה הגאון מטשעבין).

מראי מקומות וציונים. חקרי הלכות ח"א כח, א.

עוד בענין עוקר דבר מגידולו (משום

תולש), ראה לעיל סי' של ס"ב. סי' שלו סי"א. סי' תצז בקונטרס אחרון

ס"ק א ד"ה וכיון.

[868]

מ"מ פ"ג ה"ג (אינו ראוי לדחות איסור אלא דברים המכשירין

בהכרח, והיא השחיטה, אבל התלישה, כיון שאין הכרח לעשותה קודם השחיטה, אינו מן הדין

שתדחה). הובא במ"א סוף סקכ"ד. לבוש שם.

וכדלקמן הל' שחיטה סי' כד סקי"ד (מדינא

סגי לפנות הצמר אילך ואילך, ואין צריך לתלוש אלא משום זהירות לכתחלה. וכן בעופות

נהגו למרוט הנוצות).

וכמו בכל תיקון מכשירים שאפשר בלאו הכי,

אסור לתקנם, כדלקמן סי' תקט ס"א ( אפשר למצוא שפוד אחר אפילו אצל אדם אחר שאפשר לו לשאול ממנו),

ושם נסמן (הערה 4 ).

ועוד יתבאר לקמן בהמשך הסעיף, שאפילו אי

אפשר לו לשחוט אלא אם כן תלש, אסור מטעם שאפשר לעשותן מערב יום טוב. ונתבאר

בקונטרס אחרון ס"ק ד.

[869]

ריש לקיש שם כה, א (שאני כנף דהיינו אורחיה), ופרש"י (שדרך נוצת עוף לת[ולשה]

ולא לגזזה), ותוס' (אין ללמוד מכאן שיהא מותר לתלוש נוצה מצואר של עוף כדי לשחוט

ביום טוב, דהא לעיל פריש דהא דשרי הכא משום שאין מתכוין. וללשון נמי שפירש דאפילו

במתכוין [שרי, היינו בצמר, אבל] בנוצה לא הוי כלאחר יד, כדקתני בסמוך בתולש את [הכנף,

דהיינו אורחיה]).

רא"ש

שם (אין להתיר בשביל זה תלישת נוצה ביום טוב בשעת שחיטה, דהא אסקינן דכנף היינו

אורחיה ... ועוד דהא פרישנא דאפילו בצמר לא שרינן אלא באין מתכוין). רמב"ם שם

(אבל בעוף לא ימרוט, מפני שהוא דרכו, ונמצא תולש ביום טוב), ומ"מ שם (ותירצו

שאני הנך דהיינו אורחיה, ומתוך כך למד רבינו האיסור בעוף שדרכו בתלישה. וכן דעת

הרב ר' יונה ז"ל). טור ו שו"ע סי"ג (השוחט את העוף, לא ימרוט

את הנוצה כדי לעשות מקום לסכין). ט"ז סקי"א (דאורחיה בכך, והוה גוזז,

משא"כ מצמר).

*

ומוסיף כאן "יש לחייבו גם משום

גוזז", היינו שחייב שנים.

אמנם לעיל סי' שיג סי"ד

"ויתחייב משום בונה ... או משום מכה בפטיש", ולא משום שניהם יחד. ונסמן

שם (סוף הערה פה).

[870] כדי שלא יחליד הסכין תחת הצמר

ויהי' אסור משום חלדה, כמבואר בשו"ע יו"ד סי' כד ס"ח (החליד את

הסכין ... תחת צמר מסובך בצואר הבהמה ... ושחט, שחיטתו פסולה). ולקמן שם ס"ק

יד (מדינא סגי לפנות הצמר אילך ואילך, ואין צריך לתלוש, אלא משום זהירות לכתחלה).

[871]

גמרא שם כד, ב (והיינו טעמא דשרי, דהוה ליה דבר שאין מתכוין, וביום טוב דבר שאין

מתכוין מותר), ופרש"י (אלא מפנהו ומושכו אילך ואילך, אם נתלש נתלש). טור

ושו"ע ורמ"א סי"ב (אלא מפנהו (בידו) ומושכו אילך ואילך, ואם נתלש

נתלש). פר"ח סי"ג (את הנוצה ... ומיהו לכולי עלמא מותר לפנות ביד

אילך ואילך, ואם נתלש נתלש, כדלעיל סעיף י"ב).

ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג

(קיי"ל דבר שאינו מתכוין מותר אפילו באיסורא דאורייתא, והוא פשוט ומוסכם

בש"ס ובכל הפוסקים בכמה דוכתי).

[872]

רמ"א סי"ב (מפנהו (בידו)). מ"א סקכ"ג (ואפשר

דכוונת רמ"א דאסור לפנות במסרק, דפסיק רישיה הוא, וכמ"ש סי' תקכ"ג

ס"ב. מיהו בגמרא משמע דאסור בכל כלי). ועיין שם .

ולענין מסרק נתבאר לקמן סי' תקכג

ס"ב (אין מגרדין הבהמה במגרדת ביום טוב, מפני שמשרת שער, וחייב משום גוזז.

ואף על פי שהוא אינו מתכוין להשיר שער, מכל מקום כיון שהוא דבר מוכרח דכשמגרד במגרדת

הוא משיר שער, הרי זה אסור).

[873]

סכ"ב ( אסור להדוק מוכין בפי פך שיש בו משקין, שמא יבא לידי סחיטה, שעל

ידי ההידוק יסחטו המשקין הבלועין במוכין לתוך הפך. ואף שאינו מתכוין, מכל מקום

פסיק רישיה ולא ימות הוא כשיהדק היטב. ולכן אסרו להדק כלל, שמא יהדק היטב), ונתבאר

בקונטרס אחרון סי' רעז סק"א.

[874]

רא"ש שם (כל מה דעביד, מכשירי אוכל נפש דאפשר למיעבד מאתמול הוא,

ואסור, מידי דהוה שאסור להביא הבהמה מחוץ לתחום כדי לשוחטה). מ"א סקכ"ד

(היה יכול לעשות מאתמול (הרא"ש) ... והמ"מ פ"ג כתב הטעם ... אין

דוחה יום טוב אלא דבר ההכרח, כגון שחיטה, אבל תלישה, שאין הכרח לעשותה קודם שחיטה,

אינה דוחה).

ואף שעיקר טעם האיסור נתבאר לעיל בתחלת

הסעיף, כדעת המ"מ, " מפני

שאפשר לשחוט אף אם לא יעשה כן". מכל מקום מסיים שאפילו אם אי אפשר, אסור משום

שאפשר לעשותו מערב יום טוב.

ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ד (הגם

שלדעת המגיד משנה אינו אסור אלא מדרבנן משום שאפשר לשחוט בלאו הכי, משמע דאם אי

אפשר בענין אחר שרי. ומכל מקום כיון דלדעת הרא"ש אסור מדאורייתא יש להחמיר

כדבריו).

[875]

סעיף ד (כיון שאין המלאכה נעשית בגוף האוכל נפש, אלא בדבר המכשירו לאכילה, הרי הן

נקראין מכשירי אוכל נפש, שאסור לעשותן ביום טוב מן התורה ... במכשירים שאפשר

לעשותן מערב יום טוב).

[876]

משנה ב, א (אפר כירה מוכן הוא). ברייתא וגמרא ח, א (לא אמרו אלא שהוסק מערב יום טוב),

ופרש"י (מאתמול דעתיה עלויה לכל מילי). טור ושו"ע

סט"ו (אפר כירה שהוסק מערב יום טוב, מותר לכסות בו). לבוש סט"ו (דכיון

שהיה אפר מאתמול, דעתיה עילויה לכל מילי שיצטרך).

[877]

תוס' שם ד"ה הכי (כגון לכסות בו צואה וכיוצא בו). וכדלעיל סי' שי סי"ז

(אפר שמותר לטלטלו מפני שראוי לכסות בו רוק או צואה), ושם נסמן (הערה קג).

[878]

דקיי"ל ביו"ד סי' כח סכ"ג (בכלל עפר ומכסין בהם ... ואפר נקרא עפר).

משא"כ דם בהמה שאינו טעון כיסוי, כדלקמן

סל"ה וש"נ.

[879]

גמרא שם ( אבל

הוסק ביום טוב אסור) . טור ושו"ע שם (אבל אם הוסק ביום

טוב אסור).

[880]

דעה הא' דלעיל סי' תצה סי"ג.

[881]

תוס' שם ד"ה אמר (דאפילו רבי שמעון מודה דהאי דהוסק ביום טוב דהוי נולד גמור,

דמעיקרא עצים והשתא אפר). רא"ש פ"א סי' י (ורבי שמעון מודה בהך נולד,

שהוא מעשה חדש, דמעיקרא עצים והשתא אפר). ב"י ד"ה ומ"ש רבנו

דכשהוסק. מ"א סקכ"ח (אפילו לרבי שמעון, דמעשה חדש הוא, דמעיקרא עצים

והשתא אפר).

וכעין זה לעיל סי' שה סל"ב (שהוא

מעשה חדש שנולד בשבת ... ואינו דומה לשאר נולד בשבת, שמותר, מפני שהיה כבר בעולם

מבעוד יום אלא שנשתנה בשבת), ושם נסמן (הערה קפז). ושם בקונטרס אחרון סוף ס"ק

א (דדמי לאפר שהוסק ביום טוב בסי' תצ"ח). סי' שי סי"ט (אין האפר מותר

בטלטול אלא כשהוסק מבעוד יום, אבל אם הוסק בשבת אסור משום נולד, כמ"ש בסימן

תצ"ח).

[882]

מ"א שם (ואם הסיק עצים על גבי אפר של אתמול, ונתערב האפר של היום בשל

אתמול, בענין שלא היה ניכר מעולם, בטל ברוב, כמ"ש ביו"ד סוס"י

ק"ב, ולעיל סי' ש"כ ס"ב).

והוא כמבואר ברמ"א יו"ד סי'

קב ס"ד (כל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב, הוא בטל, אף על פי שהוא דבר שיש

לו מתירין). ולעיל סי' שכ ס"ד (אם יש יין בגיגית שהענבים בתוכה, אף על פי

שהענבים מתבקעים בשבת בגיגית ויוצא מהן עוד יין, מותר לשתות מגיגית זו בשבת, שכל

מעט יין היוצא מהענבים בשבת מתבטל בס' ביין שהיה כבר בגיגית. ואף על פי שהוא דבר

שיש לו מתירין, שלאחר השבת יהיה מותר בלא ביטול, מכל מקום כיון שיין זה היוצא בשבת

לא היה ניכר מעולם קודם שנתערב ולא היה עליו שם יין מעולם ... לא חל עליו שם דבר

שיש לו מתירין עד לאחר שכבר נתבטל, ולא אמרו שדבר שיש לו מתירין אינו בטל אלא

כשהאיסור בעין מתחלה וחל עליו שם דבר שיש לו מתירין ואחר כך נתערב).

וכן הוא לעיל סי' שי סי"ט (ואם

נתערב אפר שהוסק בשבת באפר של אתמול, בטל ברוב, אם עדיין לא היה ניכר מעולם בפני

עצמו).

וראה חקרי הלכות ח"א כח, א.

[883]

גמרא שם ( ואם

ראוי לצלות בו ביצה (שיש עדיין רמץ חם, רש"י) מותר (דמאתמול בעודם עצים היו

מוכנים להסק ולבשל ולצלות ועודנו בתשמישו זה, ואיידי דחזי להפוכי ביה מידי לצליית

ביצה, שקיל ליה נמי ומנח ליה על הדם, רש"י). טור ושו"ע סט"ו (אלא

אם כן הוא חם שראוי לצלות בו ביצה). לבוש סט"ו (דאתמ ול בעודן עצים גם כן

הם מוכנים להסיק ולבשל ולצלות בו, ועכשיו עודנו בתשמישו זה, ואיידי דחזי לאפוכי

ביה ולצלות בו ביצה, שקיל ליה נמי ומנח ליה על הדם). מ"א ס"ק כט (דאז

עומד למלאכתו ראשונה).

[884]

מ"א סי' תקז סק"ו (ונראה לי דאם נצטנן וחזר והוחם שרי, כמ"ש סי'

ש"י ס"ג). והוא כדלעיל סי' שי ס"ז (שאין אומרים כן אלא כשהוקצה

בתחלת כניסת השבת שהוא בין השמשות, שאז הוקצה ליום שלם, אבל כשלא הוקצה עד אחר כך,

שאין כאן יום שלם, לא הוקצה לשארית היום, שאין מוקצה לחצי שבת בין באיסור אכילה

בין באיסור טלטול).

[885]

מ"א סקכ"ט (ונראה לי דגחלים עוממות אסור לטלטלן ביום טוב).

פרמ"ג (גחלים כבים שאין חמין הוה מעשה חדש כאפר).

וראה מסגרת השלחן סי' צט ס"ק ה.

פתחא זוטא סי' כז.

[886]

גמרא ח, א (הכניס עפר לגנתו ולחורבתו, מותר לכסות בו), ופרש"י (הרבה

במקום אחד, לצורך גינתו או לצורך חורבתו לשוטחן בהן, מותר לכסות בו, דכל זמן שהוא

צבור דעתיה עלויה לכל צרכיו). טור ושו"ע סט"ז (הכניס עפר הרבה לביתו

לצורך גינתו, והוא כנוס במקום אחד, מותר לכסות בו, שכל זמן שהוא צבור דעתו עליו

לכל מה שיצטרך).

[887]

טור (אבל אם הכניס מלא קופתו לצורך גנתו, לא, דכיון שהוא מועט בטל). ב"י

(ומשמע לרבינו דכיון דפירש רש"י הכניס עפר הרבה לצורך גנתו וכו', ודוקא

בהכניס הרבה הוא דמותר לכסות בו, אבל אם הוא מועט לא, דבטל לגבי קרקע הגינה או

החורבה). שו"ע שם (אבל אם הכניס מלא קופה לצורך גינתו, לא, שמאחר שהוא מועט,

בטל).

[888] ב"י שם (דבטל לגבי קרקע הגינה או החורבה, מה שאין כן בהכניסו לבית או לחצר

... אינו בטל לגבי קרקע הבית והחצר). וכן הוא בלבוש סי"ז (אבל בבית מכניס ...

לא אמרינן שבטל אגב קרקע הבית, שאין דרך לבטלו ולהניחו בבית כמו בגנה). הרי שעיקר

החילוק הוא בין הכניסו לגינה או חורבה שבטל, לבין הכניסו לבית או לחצר שאינו בטל.

ומה

שכתבו בטור ושו"ע סט"ז (הכניס עפר הרבה לביתו לצורך גינתו). שלפום ריהטא

נראה שגם כשהכניס לביתו לצורך גינתו דינו כהכניסו לגינתו. מבאר בקונטרס אחרון ריש

ס"ק ה (לאו דוקא לביתו, אלא לרשותו), אבל אם הכניסו לביתו לצורך גינתו דינו

כהכניסו לביתו וחצרו.

[889]

רב יהודה ב גמרא שם (מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכו),

ופרש"י (בסתם, ונותנו במקום אחד, ועושה בה כל צרכיו, ולא אמרינן בטלה לה לגבי

קרקע הבית איידי דזוטרא). טור ושו"ע סי"ז (מכניס אדם מלא קופתו עפר

לבית, בסתם, ועושה בו כל צרכו, ולא אמרינן שהוא בטל אגב קרקע הבית).

[890]

רש"י שבת דף נ ע"א ד"ה מכניס (ומערה העפר בביתו לארץ ונוטלו

תמיד לכל צרכיו).

[891]

מר זוטרא שם (והוא שייחד לו קרן זוית), ופרש"י (ולא שטחה, דמוכחא מילתא

דלצרכיו קא בעי לה). טור ושו"ע שם (והוא שייחד לו קרן זוית, דכיון שלא שטחו,

מוכחא מילתא דלצרכו בעי ליה).

וככל הדברים האלו כן הוא לענין שבת,

כדלעיל סי' שח סע"ז (מכניס אדם מלא קופתו עפר מבעוד יום ומערה אותו בביתו

לארץ, ומותר לעשות בו כל צרכיו בשבת, כגון ליטול ממנו לכסות רוק או צואה וכיוצא בזה.

והוא שייחד לו קרן זוית, שאז ניכר הדבר שהוא מוכן ועומד לכך, אבל אם עירה אותו

באמצע ביתו למדרס רגלים, הרי הוא בטל לגבי עפר קרקע הבית, ומוקצה הוא ואסור לטלטלו).

[892]

רש"י שם ד"ה מכניס (בסתם). טור ו ב"י ד"ה מכניס (בסתם).

שו"ע שם.

[893]

רבא ח, ב (הכניס עפר לכסות בו צואה, מותר לכסות בו דם צפור, דם צפור, אסור לכסות

בו צואה), ופרש"י (אם יש לו תינוק קטן והטיל צואה ביום טוב. מאי טעמא, דם

צפור ודאי היה לו שישחטנו ויהא צריך כסוי, אבל הצואה ספק הוא אם יארע במקום המאוס

לו, ודעתו לודאי ולא לספק). יש"ש פ"א סי' כג (שאם הכניס עפר לכסות בו דם

צפור, שאסור לכסות בו צואה. והיינו טעמא, מאחר שהכניס לצורך ודאי, אבל הכניס עפר

בסתם, נראה לי דשרי לכסות בו צואה). מ"א סקל"ג (בסתם, אבל אם

הכניסו לכסות בו דם צפור, אסור לכסות בו צואה, דדם צפור ודאי שיודע מאתמול שישחטו,

וצואה הוי ספק אם יעשה התינוק צרכיו במקום המאוס (יש"ש סכ"ג גמרא)).

[894] אמנם יש הפרש בין דרכו ליחדו

לכך או אין דרכו ליחדו לכך, כדלעיל סי' שח סנ"ב (שאר עצים, וכן נדבך של אבנים

... שסדרם מבעוד יום כדי שיהיו מוכנים לישב עליהם למחר ... מועיל להוריד עליהם

תורת כלי, אע"פ שאין דרכם לייחד לכך ... להתיר לטלטלם בשבת לסדרם לישב עליהם

... לטלטלם שלא לצורך ישיבה, אלא לצורך מקומם או לצורך אחר, אסור בכל ענין, שאין

מעשה הסידור מועיל אלא לטלטול שלצורך ישיבה, שבשביל כך סידרום), וסנ"ג (בקעת

עץ או אבן ... עשה בהם שום מעשה של תיקון המוכיח שהם מוכנים ועומדים לכך, שאז מותר

לטלטלם לצורך אותו דבר שהוכנו לו, אבל לא לצורך אחר ... אבל אם חשב עליהם להשתמש

בהם למחר תשמיש שדרכם לייחד אותם לתשמיש זה ... מותר לטלטלה גם לכל צרכיו), ושם

נסמן (הערה שעה).

ולענין

עצים ביום טוב יש ב' דעות, כדלקמן סי' תקב ס"ח (אין סומכין את הקדרה ולא שום

דבר אחר בבקעת של עץ, ולא התירו לטלטל עצים אלא להסקה בלבד, לפי שהן עומדין

ומיוחדין לכך, אבל שלא לצורך הסקה אסור לטלטלן, אפילו לצורך גופן ומקומן, מפני

שאין עליהם תורת כלי כלל, והרי הן כאבנים שאסור לטלטלן שלא לצורך אוכל נפש ... ויש

אומרים, דעצים יבשים, כיון שהן ראויים להסקה הרי הן מוכנים ליום טוב, ואין עליהם

דין מוקצה, ומותר לטלטלן אפילו שלא לצורך הסקה ושלא לצורך צלייה).

[895] רש"י שם ד"ה והוא (ובעפר

תיחוח קאמר, שאינו מחוסר לא חפירה ולא כתישה, אלא הכנה). טור

ושו"ע סי"ז (ואם הוא עפר תיחוח, מותר לכסות בו). מ"א ס"ק לב (ובעפר תיחוח

מיירי, שאינו מחוסר לא חפירה ולא כתישה, אלא הכנה (רש"י)).

וכן

הוא לקמן סי' תקיד ס"ט (לתחבו לתוך חול תיחוח, בענין שאין נעשית בו גומא,

כמ"ש בסי' תצ"ח).

[896]

מ"א שם (ומיירי בעפר תיחוח כל כך דלא עביד גומא). עפ"י תוס'

שם ע"א ד"ה בעפר (שכל המקום סביב עפר תיחוח, וכשמגביה הביצה אז נופל

הקרקע, ואין ניכר כאן שיש גומא), ו ר"ן ד, א (שהוא תיחוח כל כך שכשהוא

נותן הביצה על גב עפר נכנסת מאליה בתוכה, ואיהו לא עביד מידי, הלכך ליכא שום גומא).

וכן הוא לעיל סי' שח סוף סע"ז (ובלבד

שיהא העפר תיחוח כל כך בענין שאין בו משום עשיית גומא, כמו שיתבאר בסי' תצ"ח).

[897]

מ"א ס"ק לב (וכתב שם הר"ן דלכו"ע בפירות ובקמח ליכא

משום גומא, וכמ"ש סי' תק"ו ס"א. משמע שבחול ועפר שייך גומא אם הוא

קשה, אפילו תלוש מן הקרקע. ואם כן, מה שתוחבין ביום טוב נר שעוה לתוך החול הקשה,

או כשנוטלין אותו ממנו, לאו שפיר עבדי, דעושה גומא). והיינו שנותנים העפר בתוך כלי

ותוחבין בתוכו נר שעוה.

והיינו דוקא בחול ועפר, אבל אם נותן קמח

בכלי ותוחב בו נר שעוה, בזה יתבאר לקמן סי' תקו ס"ב (שאין איסור עשיית גומא

שייך לא בקמח ולא בפירות, שהרי איסור עשיית גומא אינו אלא משום בונה, ואין בנין

אלא בקרקע או במחובר לקרקע).

וכן בקש ותבן אין איסור עשיית גומא, כדלעיל

סי' שיא סוף סי"ד (אבל פירות הטמונים בקש או תבן ... מותר לדברי הכל ... שאין

איסור גומא שייך אלא בעפר וכיוצא בו, כמו שיתבאר בסי' תק"ו).

[898] ואף לדעת הסוברים שמלאכה שאינה צריכה

לגופה חייב עליה, כדלעיל סי' רעח ריש ס"ג (וכל זה להאומרים שמלאכה שאינה

צריכה לגופה פטור עליה ואינה אסורה אלא מדברי סופרים, אבל יש חולקין על זה ואומרים

שאפילו מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה מן התורה). ובסי' שטז סכ"ב (כל בעל נפש יש לו

להחמיר על עצמו באיסור של תורה), ובסי' שלד סכ"ט (כל בעל נפש יש לו להחמיר

לעצמו).

מכל

מקום אין חייבין על עשיית גומא מטעם מקלקל, כדאמרינן בשבת עג, ב (החופר גומא בשבת

ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה, ואפילו לרבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה

חייב עליה הני מילי מתקן, האי מקלקל הוא). ולכן מסיק לקמן סל"ג (כיון שאינו

אסור אלא מדבריהם כמו שנתבאר, לא העמידו את דבריהם במקום מצות כיסוי).

[899]

תוס' ח, א ד"ה ואינו צריך אלא לעפרה פטור (דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה

ופטור עליה ... אבל אסור לכתחלה). מ"א סקכ"ה (קי"ל דהחופר גומא ואינו

צריך לה אלא לעפרה פטור אבל אסור).

[900]

ט"ז סקי"ח (שאותו עפר תיחוח מונח על הארץ כמו הר, וכל שהוא ניטל

משם ולמעלה אין שייכות חפירה).

וכנראה מיירי באופן כזה גם לקמן סי' תקז

ס"כ (מותר לסתום פי התנור בטיט המוגבל מערב יום טוב ... בטיט התלוש מן הקרקע,

כגון הטיט שברחוב וכיוצא בו), שמטעם זה אין בו משום חופר גומא.

[901] סכ"ד (אפר כירה)

וסכ"ז-ט (עפר תיחוח ומוכן).

[902]

משנה ב, א (בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה. ובית הלל אומרים לא ישחוט

אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום), וכבית הלל. טור ושו"ע סי"ד (לא

ישחוט אדם חיה ועוף ביום טוב אלא אם כן יש לו עפר מוכן מבעוד יום).

[903]

בשו"ע שם ס"ה (צריך שיהיה למטה עפר תיחוח). ט"ז שם ס"ק ו (דכתיב

בעפר, מלמד שצריך ב' כיסויים).

[904]

גמרא ז, ב (רבה סבר אי איכא עפר למטה אין, אי לא לא, חיישינן דלמא ממליך

ולא שחיט (לאחר חפירה ממליך ולא שחיט, נמצא שחופר בחנם, רש"י) ולדידי [לרב

יוסף] הא עדיפא (דלא תגזור הכי, רש"י), דאי לא שרית ליה אתי לאמנועי משמחת

יום טוב). מ"א סוף סקכ"ה (ופשוט דבעפר מוכן מותר ליתן עפר למטה, ולא

חיישינן דילמא מימלך ולא שחיט, כדאיתא בגמרא).

וכן הוא לעיל ס"ד (ואין חוששין שמא

ימלך ולא ישחט, ונמצא טרח ביום טוב שלא לצורך).

[905]

משנה ב, א (לא ישחוט, אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום). טור

ושו"ע סי"ד (לא ישחוט אדם חיה ועוף ביום טוב, אלא אם כן יש לו עפר מוכן מבעוד

יום).

ואף שהט"ז מתיר ליטול עפר שאינו

מוכן ולכסות, כדי שלא לבטל משמחת יום טוב. לא הועתקו דבריו בפנים. ומבאר הטעם

בקונטרס אחרון ס"ק ה, כי מוכח בכמה מקומות שאין לכסות בעפר שאינו מוכן, אלא

אם כן עבר ושחט.

[906]

שהוא נולד ואסור לטלטלו ביום טוב, כדלעיל סכ"ד (אם הוסק ביום טוב אסור

לטלטלו). ומכל מקום מותר לכסות בו.

תוס' ח, א סוד"ה אמר (בשלא שחט,

אבל שחט שרי אע"ג שהוסק ביום טוב, שלא לעקור מצות כסוי), ו רא"ש

פ"א סי' י, בשם ירושלמי פ"א ה"ג (במה דברים אמורים בשלא שחט,

אבל אם שחט, מוטב שיטול מאפר שהוסק ביום טוב). טור ושו"ע סט"ו (אפר כירה

שהוסק ... ביום טוב ... אם שחט, מותר לכסות בו).

[907]

שאסור לטלטלו, כדלעיל סכ"ז (הרי הוא בטל לגבי הקרקע ואסור לטלטלו).

יש"ש פ"א סי' כא (באיסור

מוקצה לחוד שרי בדיעבד), וסכ"ג (שאף באין מוכן כלל שרי בדיעבד). הובא

במ"א סקכ"ה (וכתב היש"ש ... שרי לכסות בו אם שחט, אפילו אין לו דקר

נעוץ מבעוד יום, דחד איסורא שרי).

[908]

תוס' שם ד"ה בעפר (שכל המקום סביב עפר תיחוח, וכשמגביה הביצה אז נופל

הקרקע, ואין ניכר כאן שיש גומא). מ"א שם (שאינו עושה גומא, שמיד שנוטל

העפר נופל עפר תחתיו), וסקל"ב (ומיירי בעפר תיחוח כל כך דלא עביד גומא). וכנסמן

לעיל (הערה 132 ).

[909]

תוס' סוד"ה אמר (שלא לעקור מצות כסוי).

ואף שלענין תקיעת שופר נתבאר לקמן סי'

תקפו סכ"ב (שופר של ראש השנה אין מחללין עליו יום טוב ... ואפילו בדבר

שאיסורו אינו אלא מדרבנן אין מחללין עליו, לפי שחכמים השוו את דבריהם לשל תורה

והעמידו דבריהם לבטל דברי תורה בשב ואל תעשה), וסכ"ו (השופר הוא נולד ביום

טוב, ואסור הישראל לטלטלו כדי לתקוע בו, שאין דוחין שבות מפני תקיעת שופר).

מכל מקום התירו כאן באיסור אחד דרבנן.

וראה יגדיל תורה (נ.י.) א ע' מח.

[910]

גמרא ח, רע"א (כדי שלא יצטרך לעשות כתישה), כדלקמן סל"ד.

[911]

שאז יש בו עכ"פ משום עושה גומא.

תוס' שם ד"ה בעפר (הכא מיירי שהוא

קשה סביב, והעפר תיחוח באמצע, ואם כן כשמגביה ה[עפר] ניכרת הגומא).

[912]

שאז יש בו רק איסור אחד של עשיית גומא האסורה מדברי סופרים, ואין בו משום איסור

עפר שלא הוכן.

רא"ש פ"א סי' י (ואף על גב

דבשחט בעו בית הלל דקר נעוץ, אבל בלא דקר נעוץ לא. משום דאיכא תרתי איסורי, חדא

דאינו מוכן ועוד דקא עביד גומא, אף על גב דאינו צריך אלא לעפרה, איסורא מיהא איכא).

מ"א סקכ"ה (ואף על גב דעביד גומא, הא קי"ל דהחופר גומא ואינו

צריך לה אלא לעפרה פטור אבל אסור, ומשום שמחת יום טוב שרי. אבל אם אין לו דקר נעוץ,

הוי תרתי איסורא, חדא שאינו מוכן ועוד דעביד גומא (הרא"ש)).

[913] כדלעיל סכ"ז (אם הכניס

מערב יום טוב מלא קופתו עפר ועירה את העפר בקרקעית החצר או הבית, אינו בטל לגבי

הקרקע ומותר לטלטלו), וסכ"ח (דמן הסתם דעתו לכל מה שיצטרך למחר).

[914]

גמרא ז, סוע"ב (והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום). טור ושו"ע סי"ד (ואם

עבר ושחט, אם יש לו דקר נעוץ מבעוד יום בעפר תיחוח, מכסהו בו).

[915]

תוס' ח, א סוד"ה ואינו (ואם תאמר אם כן למה לי דקר נעוץ. ויש לומר

דמכל מקום בעינן שיהא מוכן מערב יום טוב). מ"א סקכ"ו (דכיון שיש לו דקר

נעוץ הרי מוכן ועומד הוא), וסקל"ב (שכתבתי לעיל שהטעם דבעי דקר נעוץ משום הכנה).

[916]

ב"י ד"ה ומיהו (אף על פי שלא הזמין עפר, מאחר שיש לו דקר נעוץ, מכסה

אפילו בכמה דקירות). רמ"א סי"ד (ואפילו היה צריך לכמה דקירות, שרי).

[917]

גמרא שם (והא קא עביד גומא).

[918]

סעיף כט.

[919]

תוס' שם ד"ה ואינו (דמשום שמחת יום טוב מותר אפילו לכתחלה). מהרש"א שם (לבית

שמאי שפיר כתבו התוס' דמשום שמחת יום טוב מותר אפילו לשחוט לכתחילה, ולבית הלל

ודאי ניחא להו, דמשום מצות כיסוי מותר אפילו לכתחלה, כיון שכבר שחט), וד"ה

אמר (שלא לעקור מצות כסוי). וכדלעיל סוף סל"א ( מפני שמצות כיסוי שהיא מן התורה דוחה

איסור טלטול מוקצה שאינו אלא מדבריהם) .

וראה מראי מקומות וציונים. חקרי הלכות

ח"א כח, ב.

[920]

רא"ש פ"א סי' י (בלא דקר נעוץ לא, משום דאיכא תרתי איסורי, חדא

דאינו מוכן ועוד דקא עביד גומא). מ"א סקכ"ה (אם אין לו דקר נעוץ, הוי

תרתי איסורא, חדא שאינו מוכן ועוד דעביד גומא (הרא"ש)).

[921]

תוס' ח, ב ד"ה תני (דשב ואל תעשה, יש כח בידם). יבמות צ, א (שב ואל תעשה שאני),

ופרש"י (ואמור רבנן שב ואל תאכל, לאו עקירה בידים הוא אלא ממילא היא מיעקרא).

וכן הוא לעיל סי' שה סכ"ו (שיש כח

ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה), ושם נסמן (הערה קנה).

[922]

רא"ש פ"א סי' ט (דמוכח לשון המשנה, דדקר נעוץ דשרו בית שמאי

לכתחלה, שרו בית הלל בדיעבד). רמב"ם סופ"ב (מי שהיה לו דקר נעוץ

מערב יום טוב ונתקו ביום טוב והעלה עפר, אם היה אותו עפר תיחוח, הרי זה מכסה בו

ומטלטלו), וריש פ"ג (מי שהיה לו עפר מוכן או אפר מוכן שמותר לטלטלו, הרי זה

שוחט חיה ועוף ומכסה דמם), לפירוש המ"מ שם סוף פ"ב (מלשון רבינו שכתב

כאן וראש פ"ג, נראה בבאור שאין מותר לשחוט על סמך דקר נעוץ, שכך כתב ונתקו

וכו' וכ"כ פ"ג ואם אין לו עפר מוכן או אפר כירה וכו', וכן נראה מן הגמרא).

רשב"א ז, ב ד"ה והוא (ואסיקנא ודוקא בעפר תחוח ואפילו הכי

לכתחילה לא ישחוט לבית הלל, דקסברי דסתם דקר נעוץ אינה הכנה גמורה לסמוך עליה

לכתחילה, אבל אם שחט סומכין דכמוכן קצת דמי), ובעבודת הקדש שער ב ס"ב (לא

הכין עפר ואין לו אפר כירה, לא ישחוט לכתחילה, ואף על פי שיש לו עפר למטה ויש לו

דקר נעוץ מבעוד יום, שאין נעיצת הדקר עושה הכנה גמורה). פר"ח סי"ד ( וכן נראה מדברי הרשב"א שכתב לא

ישחוט לכתחילה אף על פי שיש לו דקר נעוץ, שאין נעיצת הדקר עושה הכנה גמורה) .

והיינו שאף שמצות כיסוי הדם דוחה איסור

מוקצה, מכל מקום אסור לשחוט לכתחלה ולכסות במוקצה, כי שמחת יום טוב אינה דוחה

איסור מוקצה. ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ה ד"ה הנה הט"ז.

[923]

בשו"ע שם ס"ה (צריך שיהיה למטה עפר תיחוח), וס"ז (ולכסות עפר תיחוח

עליו). ש"ך שם ס"ק לו (כתב הסמ"ג דבעינן עפר דק ונפרך).

[924]

גמרא ז, סע"ב (והא קא עביד כתישה), ופרש"י (שעדיין רגבים מדובקים

הם ואינן ראוין לכסוי אלא אם כן כותשן וכותש תולדה דטוחן הוא ומלאכה היא). רמב"ם

ספ"ב (אבל אם העלה גוש עפר, הרי זה לא יכתוש אותו ביום טוב).

[925]

כדלעיל סי' שא ס"א (הטוחן הוא אב מלאכה). וגם כאן אסור מהתורה, כיון שהם

מכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב, כעין האמור לקמן סי' תקא ס"ב (שהוא תולדת

טוחן ... שזהו כמכשירין שאפשר לעשותם מערב יום טוב).

[926] גמרא שם (אימר דאמרינן אתי

עשה ודחי את לא תעשה, כגון מילה בצרעת אי נמי סדין בציצית ... יום טוב עשה ולא

תעשה הוא ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה).

והיינו

שמה שנתבאר לעיל סי' ט ס"ב "כלאים הותרה בציצית" הוא מטעם "אתי

עשה ודחי את לא תעשה ... סדין בציצית". והוא דוקא כשיש בה לא תעשה לבד,

משא"כ יום טוב שיש בו עשה ולא תעשה, אמרינן "אין עשה דוחה את לא תעשה ועשה".

וכן

הוא לקמן סי' תקו ס"ט (המפריש חלה מעיסה טמאה או מעיסה טהורה ונטמאת החלה,

הרי זה לא ישרפנה ביום טוב, אף על פי שיש מצות עשה בשריפתה, לפי שיום טוב הוא עשה

ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה, לפיכך בזמן הזה שכולנו טמאים ונטמאת החלה

אסור לשורפה ביום טוב). סי' תקכו ס"א (מת המוטל לקברו, אם הוא יום טוב ראשון,

לא יתעסק בו ישראל ... אין מצות עשה של קבורה דוחה את לא תעשה ועשה של יום טוב).

סי' תקפו סכ"ב (שופר של ראש השנה אין מחללין עליו יום טוב, מפני שיום טוב הוא

עשה ולא תעשה כמ"ש בסי' תצ"ח, ואין עשה דשופר דוחה את לא תעשה ועשה).

ואפילו

עשה ולא תעשה אין דוחין עשה ולא תעשה, כדלעיל סי' תמו ס"ה (ששביתת יום טוב יש

בה מצות עשה ולא תעשה, כמו שיתבאר בסי' תצ"ה, וביעור חמץ בפסח אין בו גם כן

אלא מצות עשה תשביתו שאור וגו', ולא תעשה בל יראה ובל ימצא, ואין דוחין עשה ולא

תעשה מפני עשה ולא תעשה).

*

ומכל

מקום מותר להוציא ביום טוב מפני מצוה עוברת, כדלעיל סי' תצה ס"ג (וקבלו חכמים,

שכל מלאכות אוכל נפש, מתוך שהתירה התורה לעשותן לצורך אכילת יום טוב, הותרו ...

צורך מצוה עוברת שזמנה בו ביום). והיינו כשיש שני תנאים: (א) שהיא מלאכה הרגילה

באוכל נפש. (ב) מצוה עוברת.

וכן

הוא לקמן סי' תקיח ס"ה (דמתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש, הותרה אפילו שלא

לצורך אוכל נפש ... לצורך מצוה כגון קטן למולו וספר תורה לקרות בו), שהרי מילה

בזמנה וקריאת התורה, הן מצוות עוברות, שאי אפשר לדחותן למחר.

ואילו

בדוגמאות שהובאו לעיל, אין עשה דוחה עשה ולא תעשה, כי:

(א)

שריפת חלה טמאה אינה מצוה עוברת, שהרי אפשר לשרפה למחר.

(ב)

קבורת מת אסורה משום בנין, שאין במלאכה אוכל נפש.

(ג)

תיקון שופר אסור משום תיקון כלי, שאינו במלאכת אוכל נפש.

(ד)

כתישת גוש עפר אסור משום שחיקה, שישנו גם במלאכת אוכל נפש, כדלעיל סי' תצה

ס"ט (התירו שחיקת המלח ותבלין). ומכל מקום לא התירוה, כיון שהם מכשירין

שאפשר לעשותן מערב יום טוב .

וראה

מראי מקומות וציונים.

[927]

כדלעיל סי' תצה סוף ס"א ( שהרי

נאמר בהן שבתון, כלומר שבוֹת), ושם נסמן (הערה 6 ) .

[928]

משנה חולין פג, ב (ואין שוחטין אותו ביום טוב (משום דלמא בעי כסוי, ומספקא

לא מחללינן יום טוב אם שחטו), ואם שחטו אין מכסין את דמו). טור ושו"ע

סי"ח (כוי אין שוחטין אותו ביום טוב. ואם שחטו, אין מכסין את דמו).

[929]

גמרא ביצה ח, ב (כוי היינו טעמא דלא מכסינן, גזירה משום התרת חלבו), ופרש"י

(דאי שרית לכסוייה אתי למימר חיה הוא), טור ושו"ע שם (מפני שהרואה יאמר ודאי

חיה הוא ... ויבא להתיר חלבו).

והיינו אף שחלב כוי אסור, כמבואר

ביו"ד סי' סד ס"א (חלב שור וכבש ועז אסור, ושל שאר מינים מותר. כוי, חלבו

אסור)

[930]

רי"ף ד, ב (אתי למימר דמין חיה הוא, דאי ספק הוא לא הוו מטרחי רבנן לכסות

לדמיה ביום טוב מספיקא, ואתי למישרייה תרבא דיליה). רא"ש פ"א סי' יא.

שו"ע שם (דאם לא כן לא היו מטריחין לכסות דמו ביום טוב).

[931]

רא"ש חולין פ"ו סי' א (ולכתחלה לא ישחוט ויקבל הדם בכלי ויכסה בלילה, דאסור

לשחוט בכלי). טור יו"ד סי' כח (ואין יכולים לקבל הדם בכלי לכסותו בלילה, שאין

שוחטין לתוך הכלים).

[932]

סעיף ג (אם יש בכלי עפר, מותר לשחוט בתוכו).

[933]

מ"א סקל"ד (ומהאי טעמא אסור ליתן עפר מעט בכלי לקבל בו הדם, עי' ביו"ד

סי' כ"ח). דרישה יו"ד שם ס"ק ב (ואין שוחטין כוי ביום טוב ...

צ"ע, יתן מעט עפר בכלי, דאז מותר לשחוט בכלי וכמ"ש בסי' י"א. ואפשר

שגם בזה יש חשש מפני הרואה, שיאמר שלוקח עפר לכסות בו הכוי בציווי חכם שהורה לו

כן, ויבוא להתיר חלבו). . ש"ך ביו"ד שם ( סי' יא ) ס"ק

י (והא דלא שרי על ידי נתינת מעט עפר בכלי, כדלעיל סי' י"א, משום דגם בזה יש

חשש לפני הרואה, שיאמר שלקח עפר לכסות בו, ויבא להתיר חלבו, כן כתב הדרישה).

[934]

רא"ש שם (ואם נשאר מן הדם עד הלילה יכסה). טור ושו"ע

סי"ח (ולערב, אם רשומו ניכר, יכסנו).

[935]

סעיף ג (ובלילה, אם רישומו ניכר, יכסנו).

[936]

פסקי רי"ד ח, ב ד"ה תני. פסקי ריא"ז פ"א ה"ב

ס"ה. שלטי גבורים ד, א אות ד (והוא שהיה הדם בזוית אחד, אבל אם היה

באמצע החצר שמלכלך חצרו, הרי זה הדבר מאוס וכגרף של רעי וראוי לכסותו בעפר מוכן,

ואפילו היה דם בהמה). רמ"א סי"ח (ודוקא ששחטו בקרן זוית וכהאי

גונא, אבל אם שחטו באמצע החצר, אפילו דם בהמה יכול לכסות, אם יש לו עפר מוכן, דהוי

ליה כגרף של רעי, וצריך לכסות שלא יתלכלכו כליו בחצר). לבוש סי"ח (במה דברים

אמורים ששחטו במקום שאין בני הבית מצויים שם, כגון בקרן זוית וכהאי גוונא).

[937]

ט"ז סק"כ (פירוש, הרואה לא יטעה להתיר חלבו, כי יודע הוא גם כן

דעושה לנקר חצירו).

[938]

רשב"א בעבודת הקדש שער ב ס"ב (נתערב דמו [של כוי], או דם בהמה,

בדם חיה או עוף, אם יכול לכסות הכל בדקירה אחת, יכסה, ואין גוזרין דקירה אחת משום

שתי דקירות. ואם לאו, לא יכסה, שהרי נמצא טורח ומטלטל מחמת דם הכוי ודם הבהמה). פר"ח

סוף הסימן (כתב הרשב"א בספרו, דלאו דוקא נתערב בדם בהמה, אלא הוא הדין נתערבה

בדם כוי, שאם יכול לכסות הכל בדקירה אחת, יכסנו, ואם לאו, אל יכסנו. ונכון הוא).

[939]

גמרא ח, ב (שחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמן זה בזה, אסור לכסותו ביום טוב (דאיכא

חד דטעון כסוי, אפילו הכי אין מכסין, משום דקא טרח נמי בשל בהמה, רש"י). אמר

רבי יוסי בר יאסיניאה לא שנו אלא שאין יכול לכסותו בדקירה אחת, אבל יכול לכסותו

בדקירה אחת מותר. פשיטא (דהא לא טרח בשביל בהמה מידי, רש"י). מהו דתימא נגזר

דקירה אחת אטו שתי דקירות, קמ"ל). טור ושו"ע סי"ט (שחט בהמה וחיה

ונתערב דמם, ויש לו עפר מוכן או אפר כירה, אם יכול לכסותו בדקירה אחת, שאינו צריך

להרבות בשביל דם הבהמה, יכסנו, ואם לאו, לא יכסנו).

[940]

מ"א סקל"ו (בענין שחייב בכיסוי, עיין ביו"ד סי'

כ"ח סי"ג י"ד).

[941]

סי"ג (נתערב הדם ... בדם בהמה, רואים ... דם בהמה כאילו הוא מים, ואילו נתערב

במים כשיעור הזה היה בו מראית דם, חייב לכסות), וסי"ד (שחט עוף או חיה ושחט

עליה בהמה, פטור מלכסות (שהרי דם בהמה למעלה ומה יכסה). אבל אם שחט בהמה ושחט עליה

חיה או עוף, חייב לכסות).

[942] טור (שחט בהמה וחיה ונתערבו

דמם זה בזה, אם יכול לכסותו בדקירה אחת, שאין צריך להרבות בשביל דם הבהמה, יכסנו ...

אפילו אין לו עפר מוכן, רק שיהיה לו דקר נעוץ ועפר תיחוח). ב"ח ד"ה שחט

(דאפילו בדקר נעוץ יכול לכסותו בדקירה אחת). מ"א ס"ק לז (והוא הדין

בדקור נעוץ בעפר תיחוח שרי בדקירה אחת, דהא לא טרח טפי בשביל הבהמה (טור, ב"ח,

דלא כב"י)).

וכדלעיל

סל"ב (נעץ בו דקר מערב יום טוב כדי לכסות בו ביום טוב, הרי הזמין אותו לצורך

יום טוב ואין בו משום מוקצה).

[943]

פר"ח שם (אם לכסות דם החיה והעוף לבדם היה צריך יותר מדקירה אחת,

ועכשיו בשתי דקירות יכול לכסות כל דם התערובת, דבר ברור הוא שמותר לכסות בשתי

דקירות).

ומיירי שיש לו דקר נעוץ, כדלעיל שם ( ואם לא נעץ אלא דקר אחד ולמחר נצרך

לדקירות הרבה מפני ששחט הרבה, מותר לדקור כמה דקירות ביום טוב בעפר תיחוח שנעץ בו

הדקר בערב יום טוב, שהרי כבר הכינו לכך מערב יום טוב).

[944]

טור (ואם לאו, לא יכסנו, ואפילו דקירה אחת אסור לעשות ולכסות בה). רש"ל

ביש"ש פ"א סוס"י כג (ונראה, היכא שלא יספיק לו דקירה אחת, אז לא

יכסה כלל, אפילו דקירה אחת, דשמא לא יכסה הדם המחוייב בכיסוי, ונמצא שטרח ביום טוב

שלא לצורך). מ"א סקל"ח (לא יכסנו, אפילו בדקירה אחת, דטרח בשביל

הבהמה (טור יש"ש)). ב"ח סוף הסימן (כיון דאינו יכול לכסותו

בדקירה אחת, לא יכסנו כל עיקר, ואפילו דקירה אחת אסור, דשמא יכסה בדקירה זו דם

הבהמה ולא יכסה דם החיה כל עיקר). פר"ח שם (אם דם החיה והעוף לבדם

צריך שתי דקירות, ועכשיו בשביל התערובת לא סגי ליה בהכי וצריך שלש דקירות לכסות

הכל, שלא יכסה כלל).

דלא כט"ז סוף סקכ"א (ולענ"ד

נראה דאיסור זה אינו מוכרח כלל, דהא קיי"ל ביו"ד סי' כ"ח דאין צריך

לכסות כל הדם, אלא דרשינן דמו, אפילו מקצת דמו, ואם כן כאן שנתערבו הדמים ביחד,

אין שייך כאן חלוקה לומר שמא נשאר במקום אחד דם חיה או עוף לבד בלא דם בהמה, דהא

נתערב הכל ואין חלק לזה בלא זה ... זה נראה לענ"ד ברור ונכון בס"ד).

וההוכחות שלא כדבריו, יתבארו בקונטרס

אחרון ס"ק ו.

[945] רמב"ם פ" ג

ה"ב (אם היה לו עפר מוכן או אפר ויכול לכסות הכל בדקירה אחת, הרי זה יכסהו).

שו"ע שם ( ויש

לו עפר מוכן או אפר כירה) .

[946] רש"ל שם ( דשמא

לא יכסה הדם המחוייב בכיסוי, ונמצא שטרח ביום טוב שלא לצורך) . ב"ח שם ( דשמא יכסה בדקירה זו

דם הבהמה, ולא יכסה דם החיה כל עיקר).

[947] שבזה מודה אף הט"ז

שאסור.

[948]

גמרא ח, סוע"ב (אמר רבה שחט צפור מערב יום טוב, אין מכסין אותו ביום

טוב), ופרש"י (דהיה לו לכסות מבעוד יום. ומשום אמנועי משום שמחת יום טוב ליכא,

דמשום דלא מכסי דם לא מתסר צפור באכילה). טור ושו"ע ס"כ (שחט צפור מערב

יום טוב ולא כיסה דמו, לא יכסנו ביום טוב). לבוש ס"כ (אע"ג דכששחט ביום

טוב מותר לכסותו, היינו מפני שהוא מן הדברים שהם מכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותן

מערב יום טוב, אבל כאן היה אפשר לעשותו מערב יום טוב, שהרי שחטו בערב יום טוב).

[949] נזכר גם בקונטרס אחרון

ס"ק ה (הלא מותר לאכול אף אם לא יכסנו).

[950]

רשב"א ח, ב ד"ה והא דאמרינן כי (דשחט צפור מבערב יום טוב אין מכסין אותו

ביום טוב, ואפילו בעפר מוכן, משום דלא התירו טלטול עפר דרבנן במקום דאפשר לו מערבי

יום טוב) וד"ה אתי

(ואפילו בעפר מוכן נמי, משום טירחא בעלמא, אמר רבה בסמוך דהיכא דשחט צפור מערב יום

טוב אין מכסין את דמו ביום טוב). ובעבודת הקדש שער ב ס"ב (שחט מערב

יום טוב ולא כיסה אין מכסין אותו ביום טוב, ואפילו באפר כירה ובעפר מוכן). מ"א

סקל"ט (אפילו בעפר מוכן, דהא אפילו לא מכסה ליה מותר לאכול העוף (גמרא)).

[951] וכעין זה לקמן סי' תקו ס"ו (עיסה

שנילושה מערב יום טוב אסור להפריש ממנה חלה ביום טוב, שהרי היה יכול להפרישה בערב

יום טוב).

אלא

שיש שני חילוקים בינם:

(א)

כיסוי הדם בעפר מוכן, איסורו משום טורח שלא לצורך (תצח, לו), ואילו הפרשת חלה

איסורה מפני שהוא כמתקן (תקו, ה).

(ב)

אף אם לא יכסה הדם יהא מותר לאכלו (תצח, לו), אבל אם לא יפריש חלה, יצטרך ללוש עוד

עיסה (תקו, ז) או ישייר מקצתה כו' (תקו, ו).

ושני

החילוקים תלויים זה בזה, כיון שהמפריש חלה הוא כמתקן, לכן אסור אף אם לא יהא מותר

לאכלו. משא"כ כיסוי הדם איסורו רק משום טורח שלא לצורך, והיינו כיון שאף אם

לא יכסה יהא מותר לאכלו, וטורח רק לצורך מצות כיסוי.

ושניהם

אסורים כיון שהי' יכול לעשותם מערב יום טוב.

סיכום פרטי ההלכה של אפשר לעשותו מערב

יום טוב, כשאין מלאכה אלא טורח או עובדין דחול, ראה לקמן סי' תקא ס"ב-ג, ושם

נסמן (הערה 11 ).

[952]

סעיף ז (שחט ולא היה עפר למטה, צריך לגרור הדם וליתנו בעפר תיחוח, ולכסות עפר

תיחוח עליו).

[953]

מ"א סקכ"ה (ואם שחט על גבי קרקע קשה ויש שם דם הרבה, יטול קצת

ממנו ויתנו בעפר תיחוח ויכסהו, כמ"ש ביו"ד סי' כ"ח ס"ז. אבל

אם נתייבש הדם קצת, נראה לי דאסור לגוררו ביום טוב, דקמשווה גומות בבית, והוי

מלאכה דאורייתא). והיינו שכיון שנתייבש הדם קצת יצטרך לגרר הדם יחד עם הקרקע,

דקמשווה גומות.

[954]

סי"ד (בשדה ... והרי זה משוה את החרישה, והוא תולדת חורש), ושם הערה מט (בבית

חייב משום בונה, בשדה חייב משום חורש), וסי' שיג סכ"ד (בבית או בחצר ... הרי

זה בונה וחייב)

וכן הוא לקמן סי' תקכו ס"ג (שהסותם

גומא בעפר חייב משום בונה, כמ"ש בסי' שי"ב).

[955]

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום טוב. מדרכי הקונטרס.

שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[956]

פ"ב ה"ד (דלדידן

דקי"ל כמ"ד אין רואין מומין, אפילו נפל לבור לא ירד מומחה לבור לראות אם

יש בו מום כדי להעלותו, אלא עושה לו פרנסה במקומו כדי שלא ימות).

וכדאמרינן לז, א (עושה לו

פרנסה במקומו, כדי שלא ימות).

[957]

סעיף ה ( שאסור לאכלו ביום טוב

מפני שהוא מוקצה, בין בהמה בין חיה ועוף בין דגים, אין משקין אותן ביום טוב ואין

נותנים לפניהם מזונות, שמא ישכח ויקחם לאכול ).

[958]

ס"ב (דהא תליא בהא, אם צידה מותרת, מותר נמי ליתן לפניהם מזונות, ואי לא, אין

נותנין לפניהם מזונות, גזירה שמא יצוד).

[959] פ"ב הי"ז (וכן

פירש"י ז"ל שטעם איסור המזונות מפני שהן מוקצין) . והוא ברש"י שבת

קו, ב ד"ה ואין (ואין נותנין לפניהן מזונות, כיון דהן מוקצה). ונתבאר לעיל סי' תצז קונטרס אחרון

ס"ק ג.

[960] הפר"ח סי' תצח ס"ג

( הרמב"ם

מיירי בדגים ועופות וחיה המחוסרים צידה, הא לאו הכי מותר ליתן לפניהם מזונות ...

והכי משמע מדין בכור שנפל לבור שכתב הרמב"ם בפרק ב' [שם הלכה ד] שעושה לו

פרנסה במקומו, הביאו בהגהה לקמן סעיף ט', אף על פי שאינו ראוי לשוחטו והוי מוקצה).

והיינו

שמ"ש הרמב"ם פ"ב הי"ז (דגים ועופות וחיה שהן מוקצה, אין משקין

אותן ביום טוב ואין נותנין לפניהם מזונות, שמא יבא ליקח מהן), אין זה מטעם מוקצה,

אלא מטעם שמחוסרים צידה, ולכן כתב בפ"ב ה"ד (כור שנפל לבור עושה לו

פרנסה במקומו שהרי אינו יכול להעלותו מפני שאינו ראוי לשחיטה ביום טוב), כי מותר

ליתן מזונות לפני מוקצה, ואסור רק במחוסרים צידה.

[961]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים סכ"ב נתבאר, ש אם

יש לו שתי בהמות בשותפות עם הנכרי, מותר לו לשחוט אחת מהן ביום טוב ולחלוק אותה עם

הנכרי, ואחר יום טוב יחלקו את השניה, כדעת הב"י והלבוש ומשמעות המ"א.

ואף

שהט"ז חולק על זה ומוכיח כן מהתוס'.

יש לחלק בינם.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[962]

ס"ק י (ולענ"ד לא נראה היתר זה ... אין מועיל מה שמגיע לו הנאה מחלק

העכו"ם במה שלא יפסיד בשר שלו, כיון שעכ"פ אין לו יכולת לאכול חלק

העכו"ם אם ירצה, נמצא ששוחט באיסור חלק העכו"ם, כיון שאפשר בחלוקה כיון

שהם שוות לגמרי, זה נראה לי ברור).

[963]

ד"ה ומכל מקום (אף על גב דאפשר למיפלגה מחיים, שמא אינו רוצה לשחוט לצרכו

בהמה שלימה, שאינו צריך אלא לחציה, ואם תהיה כולה שלו יפסיד הבשר, והשתא ששוחטה

בלא חלוקה מחיים אינו נוטל אלא חציה, ומפני חלקו הוה לן למישרייה משום דאי אפשר

לכזית בשר בלא שחיטה. ושמא יש לומר שלא כתב כן הרא"ש אלא בששוחט את שתיהן ביום

טוב, דאילו בשוחט אחת מהן לבד, אף על פי שהן שוות לגמרי שרי מטעמא דפרישית).

[964]

הגהת הלבוש סי"א (ומכל מקום זה הטעם אינו אלא בשוחט את שתיהן ביום טוב, דאילו

בשוחט אחת מהם לבד אף על פי שהם שוות לגמרי שרי, דאע"ג דאפשר למפלגא מחיים,

שמא אינו רוצה לשחוט לצרכו בהמה שלימה שאינו צריך אלא לחציה, ואם תהיה כולה שלו

יפסיד הבשר, והשתא ששוחטה בלא חלוקה מחיים אינו נוטל אלא חציה, ומפני חלקו אית לן

למישרייה משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה).

[965]

ס"ק כא (ואם כן, אם העכו"ם רוצה ליתן לו הגדולה והטובה אסור לשחוט השניה).

[966] אם נאמר שחלקו וקיבל הישראל

בהמה שלמה בחלקו, ולכן יכל לשחוט אותה.

[967]

בט"ז שם (דאיתא בגמרא שהעיסה חצי' של עכו"ם וחצי' של ישראל אסור לאפותה

ביום טוב, דהא אפשר למיפלגה בלישה, וכתבו התוס', ואם תאמר הא אמרינן לעיל ממלאה

אשה תנור פת ואעפ"י שאין צריך אלא לפת אחת, מפני שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור

מלא, ושרי לאפות ביום טוב אפילו לכתחלה. ויש לומר דשאני התם דכל הפת של ישראל,

שהרשות בידו לאכול כל אחת ואחת, או זה או זה, אבל הכא חציה של עכו"ם אסור

לאפות ביום טוב עכ"ל. הרי מפורש דכל שהוא ראוי לחלוקה, דאין היתר בשביל

התועלת המגיע לו מחלקו של עכו"ם, כיון שאין לו רשות לאכול חלק העכו"ם אם

ירצה).

וכן הוא לקמן סי' תקו סי"ב ( ואע"פ שגם חלקו הוא משתבח ומתעלה

על ידי חלקו של נכרי, שהפת נאפה יפה כשיש פת הרבה בתנור. מכל מקום כיון שחלקו של

נכרי אינו ברשותו של ישראל לאכלו אם ירצה, ואין לו בו אלא מעט טובת הנאה, ועיקר

הנאת האפייה היא לנכרי, הרי הנאה מועטת זו של הישראל בטילה אצל הנאת הנכרי שהיא

מרובה ממנה, והרי כל האפייה היא להנאת הנכרי. וכיון שאפשר לחלוק עם הנכרי קודם

האפייה אסור לו לאפות עיסתו של נכרי ביום טוב ).

[968] ההנאה שיש לישראל מאפיית תנור

מלא, הוא נהנה מחלק הנכרי.

[969] שאי אפשר לכזית בלא שחיטה וכל

השחיטה לצורך חלק הישראל.

[970] ואין הנכרי יכול לכופו לקבל

בהמה אחת בחלקו.

[971]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים סי"ז נתבאר, שעיקר הטעם שאסור

לחכם לראות את הבכור, כי ראיית הבכור היא המתרת, והרי זה דומה למתקן.

ומבאר דאף שהט"ז הביא הטעם הא'

שבמ"מ, שמא ימצא שאינו מום והוא מוקצה, ואי אפשר שלא יטלטלנו. ועל פי זה רוצה

הט"ז לאסור להורות בדבר שאם החכם יאסרנו אסור לטלטלו. אמנם לא קיי"ל

כטעמו, ולכן לא הועתקו דברי הט"ז.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[972]

פ"ב ה"ג (ודע שיש נותנין טעם אחר לאסור ראיית המומין, יש מי שאמר מפני

שיבא לטלטל לפעמים מה שאינו ראוי, כלומר שאם ימצא שאין המום מום, נמצא שאין הבהמה

ראויה ואי אפשר שלא יטלטלנה).

[973]

כו, א ד"ה אין זה (לאו משום מוקצה אסר ליה, דהא לית ליה מוקצה,

אלא לפי שמתירו ביום טוב נראה כמתקנו).

[974]

שם רע"א (דאין רואין מומין ביום טוב וטעמא משום דנראה כמתקן ... עד כאן פירש

רש"י).

[975]

יד, א (דאין רואין מומין ביום טוב דהוה ליה מתקן).

[976]

המאור שם (ראיית בכור היא שמעכבת השחיטה, ונראה כמתקן).

[977]

סקי"ז (דמחזי כמתקן).

[978] בשאר הוראות שאינן בכור,

שאינן אלא גילוי מילתא שמותר, ואינו כמתקן.

[979] "וראוי ליזהר כל מורה

הוראה, ליחד חדר או תיבה מסוגרת ... כדי כשיחמיץ איזה דבר לשואלו, שיכול להשליכו

שם מיד, ולא יטלטל תו"; הרי שמותר להורות, ויש ליזהר שלא לטלטל.

[980]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים סכ"א נתבאר, שאם נפלו ב' בהמות

לבור, מותר להעלותן, אף שאינו שוחט אף אחת מהן. ומבאר דאף שהמ"א סיים

בצ"ע, מכל מקום נראה מהפוסקים להתיר בפשיטות.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[981]

סק"כ (ומשמע דאם נפלו בהמות שאינן אותו ואת בנו, מותר להעלותן אף על פי שאינו

שוחט אחד מהם, כיון שראויין כולן לשחיטה, וכן משמע ס"ט בהג"ה. וצ"ע).

[982] בסעיף כא.

[983]

פ"ג ה"ג (אותו ואת בנו שנפל לבור ... רבי יהושע אומר מעלה את הראשון על

מנת לשוחטו, ואין שוחטו, ומערים ומעלה את השני על מנת לשחוט, רצה לשחוט רצה שלא

לשחוט אחד מהן, הרשות בידו).

[984]

פ"ג ה"ד (אף על פי שלא חישב לשחוט אחד מהן מותר).

[985]

סעיף י (בתוספתא גרסינן רצה לשחוט רצה שלא לשחוט אחד מהן הרשות בידו, ובלשון

הירושלמי נמי קתני ויערים ויעלה את השני, אף על פי שלא חישב לשחוט אחד מהם מותר.

ולפיכך נראה לי שהמיקל כהירושלמי ותוספתא לא הפסיד).

[986]

פ"ב ה"ד (ובירושלמי נראה דאפילו אינו שוחט אחד מהם מותר).

[987]

סעיף ט (ואם נפל בכור לבור אסור להעלותו, דהא אינו ראוי לשוחטו).

וכן הוא בפנים ס"כ (אסור להעלותו,

שהרי אינו ראוי לשחטו ביום טוב).

[988] שם (וכן משמע ס"ט

בהג"ה), והיינו שלא אסרו אלא כשאינו ראוי לשוחטו, משא"כ אם ראוי לשוחטו

אינו מוקצה, ומותר לטלטלו ולהעלותו.

וראה גם לעיל סי' תצז ס"ד (הרי

הוכנו כל הדגים ... ואין זה מטלטל מה שאינו ראוי לו), וסוף סי"ט (ואע"פ

שמטלטל השאר בידו, אין בכך כלום, שהרי אינם מוקצה כלל).

[989]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים סכ"ג נתבאר, שמותר לפנות הצמר או

הנוצה ממקום השחיטה ובלבד שלא יתכוין לתלוש, שאינו מתכוין מותר.

ומבאר דאף דמשמע בתוס' ורא"ש לחלק בין

צמר, שאיסור תלישתו מדרבנן, לבין נוצה, שאיסור תלישתה מן התורה, שגם אינו מתכוין

אסור.

היינו דוקא בביאור דברי רב, אבל למסקנא

קיי"ל להתיר אינו מתכוין אף בדאורייתא ואף בנוצה.

לכללות קונטרס אחרון זה – ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[990]

סוף סי"ג (לא ימרוט את הנוצה ... ומיהו לכולי עלמא מותר לפנות ביד אילך ואילך

ואם נתלש נתלש כדלעיל סעיף י"ב, משום דדבר שאין מתכוין מותר).

[991] "בשו"ע פסק דלא שרי

אלא לפנות השער משום דהוה ליה דבר שאינו מתכוין, אם כן אפילו בכלי מותר לפנות. ואפשר

דכוונת רמ"א דאסור לפנות במסרק דפסיק רישיה הוא), הרי שאף בכלי, שאיסור

גזיזתו מהתורה, הי' מותר לולי שהוא פסיק רישיה.

[992] מסקנת הגמרא שבת מו,

סע"ב (והא הכא דכי מיכוין איסורא דאורייתא איכא, כי לא מיכוין שרי רבי שמעון

לכתחילה).

[993]

בכורות כה, א ד"ה דהוה (אין ללמוד מכאן שיהא מותר לתלוש נוצה מצואר של עוף

כדי לשחוט ביום טוב, דהא לעיל פריש דהא דשרי הכ[י] משום שאין מתכוין). והיינו שלא

התירו אלא בצמר [שאיסור תלישתו מדרבנן] משום שאין מתכוין, משא"כ בנוצה

[שאיסור תלישתו מהתורה] לא התירו אינו מתכוין.

[994]

שם פ"ג סי' ה (אף על גב דשרינן תלישת צמר ביום טוב בשעת שחיטה, אין להתיר

בשביל זה תלישת נוצה ביום טוב בשעת שחיטה, דהא אסקינן דכנף היינו אורחיה ... דאפילו

בצמר לא שרינן אלא באין מתכוין), משא"כ בתלישת נוצה דהיינו אורחיה ואיסורו

מהתורה, לא שרינן אף באין מתכוין.

[995] שעוקר דבר מגדולו ביד הוי

כלאחר יד, ואיסורו מדרבנן, ובאין מתכוין מותר.

[996] שלכן איסור תלישתו מהתורה,

וגם אם אינו מתכוין אסור.

[997] בכורות כה, א (לעולם סבר רב

דבר שאין מתכוין אסור, ותולש לאו היינו גוזז (להכי אמר רב הלכה כר' יוסי בבכור,

רש"י), וביום טוב היינו טעמא דשרי, דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד (דאין

דרך לתלוש צמר אלא לגזוז, רש"י)).

[998]

שם כד, ב.

[999]

פ"ג ה"ג (השוחט בהמה ביום טוב מותר לו לתלוש צמר למקום הסכין בידו).

וכתב על זה הב"י ד"ה כתב הרמב"ם (וטעמו מדתנן ... ואסיקנא דביום

טוב מותר, דתולש לאו היינו גוזז ... שאני כנף דהיינו אורחיה, ומשמע דכיון דהיינו

אורחיה דכנף ביום טוב אסור).

[1000]

סעיף יב (השוחט בהמה ביום טוב, אינו רשאי לתלוש הצמר לעשות מקום לסכין, אלא מפנהו

בידו ומושכו אילך ואילך, ואם נתלש נתלש).

[1001] טעם נוסף שאסורה תלישת הנוצה

בעוף, אלא אם כן אינו מתכוין.

[1002]

מעדני יום טוב על הרא"ש שם אות פ.

[1003]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים סכ"ג נתבאר בתחלת הסעיף, טעם

איסור התלישה במקום שחיטה, כדעת המ"מ "מפני שאפשר לשחוט אף

אם לא יעשה כן ".

אמנם בסוף הסעיף נתבאר טעם האיסור כדעת

הרא"ש " אפילו אם אי אפשר לו לשחוט אלא אם כן תלש ...

מפני שמלאכות אלו רוב פעמים אפשר לעשותן מערב יום טוב".

ומבאר ש" כיון

דלדעת הרא"ש אסור מדאורייתא יש להחמיר כדבריו ".

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[1004]

בכורות פ"ג סי' ה (כל מה דעביד, מכשירי אוכל נפש דאפשר למיעבד מאתמול הוא,

ואסור, מידי דהוה שאסור להביא הבהמה מחוץ לתחום כדי לשוחטה).

[1005]

ס"ד ( נקראין

מכשירי אוכל נפש, שאסור לעשותן ביום טוב מן התורה, אפילו אם הוא בענין שאם לא כן

יפסיד אכילתו לגמרי ויתענה ביום טוב ... במה דברים אמורים במכשירים שאפשר לעשותן

מערב יום טוב ).

ונתבאר בקונטרס אחרון סק"ד

ד"ה וצריך לומר, שלדעת הרא"ש גם מכשירין מותר כשאי אפשר באופן אחר, ולא

קיי"ל כוותיה בזה.

[1006]

פ"ג ה"ג פ"ג ה"ג (אינו ראוי לדחות איסור אלא דברים המכשירין

בהכרח, והיא השחיטה, אבל התלישה, כיון שאין הכרח לעשותה קודם השחיטה, אינו מן הדין

שתדחה).

[1007]

ס"ק כד (היה יכול לעשות מאתמול (הרא"ש). וקשה ... ועוד קשה ... ועוד ...

והמ"מ פ"ג כתב הטעם ... אין דוחה יום טוב אלא דבר ההכרח, כגון שחיטה,

אבל תלישה שאין הכרח לעשותה קודם שחיטה, אינה דוחה).

[1008]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים

סכ"ז נתבאר החילוק בין הכניס עפר הרבה לצורך גינתו או חורבתו, דבטל לגבי קרקע

הגינה או החורבה, לבין הכניסו לבית או לחצר, שאינו בטל לגבי קרקע הבית והחצר. שכן

פירשו הב"י ולבוש.

ומבאר

דמה שכתבו בטור ושו"ע סט"ז "הכניס עפר הרבה לביתו לצורך גינתו",

שלפום ריהטא נראה שגם כשהכניס לביתו לצורך גינתו דינו כהכניסו לגינתו. אין הכוונה

דוקא לביתו, אלא לרשותו. אבל אם הכניסו לביתו לצורך גינתו דינו כהכניסו לביתו

וחצרו.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי

אורותיו סי' לג-ז.

[1009]

ד"ה מכניס אדם

(דבטל לגבי קרקע הגינה או החורבה, מה שאין כן בהכניסו לבית או לחצר ... אינו בטל

לגבי קרקע הבית והחצר .

[1010]

סי"ז (אבל

בבית מכניס ... לא אמרינן שבטל אגב קרקע הבית, שאין דרך לבטלו ולהניחו בבית כמו

בגנה). הרי שעיקר החילוק הוא בין הכניסו לגינה או חורבה שבטל, לבין הכניסו לבית או

לחצר שאינו בטל.

[1011]

סעיף טז (הכניס עפר הרבה

לביתו לצורך גינתו), שלפום ריהטא נראה שגם כשהכניס לביתו לצורך גינתו דינו כהכניסו

לגינתו.

[1012] אבל אם הכניסו לביתו לצורך

גינתו, דינו כהכניסו לביתו וחצרו.

[1013] תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים סל"א-ב נתבאר, שאם אין לו עפר

הראוי לטלטול, הרי זה לא ישחוט. ואם כבר שחט, לא יכסה אלא אם כן נעץ

בו דקר מערב יום טוב .

ומבאר דאף שהט"ז מתיר ליטול עפר שאינו

מוכן ולכסות, כדי שלא לבטל משמחת יום טוב. ונראה מדבריו שמטעם זה מתיר לשחוט

לכתחלה ולכסות במוקצה.

לא הועתקו דבריו בפנים, משום שלא ברור

בדבריו באיזה אופן מתיר, ומוכח בכמה מקומות ששמחת יום טוב אינה דוחה איסור מוקצה.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[1014]

סקי"ב (כתב ר"ת, תמוה לי על מה הצריכו העולם הכנה, וזכור אני דבימי

נערותי לא היו מצריכין כלל ... וכתב סמ"ג, מורי כתב היכא דשחט כבר ואין לו

עפר מוכן, שיכול לכסות באינו מוכן, כדאמרינן ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ...

וכתב ב"י על זה, ולי נראה דטעמו של רבו דהסמ"ג, שהיה סומך על פירוש

ר"ת בדיעבד ... דאנו להלכה לא מקלינן כר"ת אלא בדיעבד סמכינן עליה ... בלא

שום דקר נעוץ. וכיון שהסמ"ג עם רבו והסמ"ק הסכימו לזה, נראה בשעת הדחק

לסמוך עליהם, שלא לבטל שמחת יום טוב, וליקח עפר מן הבא בידו אפילו אינו מוכן כלל,

לכסות בו, אם אין לו אפר כירה שהוסק מערב יום טוב).

[1015] לומר שיכול לכסות אף בלא דקר

נעוץ; דלא כמובא בפנים סל"ב (אבל אם לא נעץ בו דקר מערב יום טוב כדי להכינו

לצורך יום טוב, אסור לכסות בו ביום טוב, אפילו כבר עבר ושחט), ושם נסמן (הערה 156 ).

[1016]

כמבואר ברש"י ח, סוע"ב (ומשום אמנועי משום שמחת יום טוב ליכא, דמשום דלא

מכסי דם לא מתסר צפור באכילה).

ואף במקום שהתירו, היינו מטעם מצות

כיסוי, כמבואר בפנים סוף סל"א ( מפני שמצות כיסוי שהיא מן התורה דוחה איסור טלטול מוקצה שאינו

אלא מדבריהם), וסל"ב ( כיון

שאינו אסור אלא מדבריהם כמו שנתבאר, לא העמידו את דבריהם במקום מצות כיסוי) .

ובמקום שלא התירו משום מצות כיסוי, אין

כאן משום שמחת יום טוב.

[1017] לומר שבמקום שמחת יום טוב יש

לסמוך על ר"ת, לשחוט לכתחלה אף שאין לו דקר נעוץ.

[1018] ט, ב – י, א (גבי שמחת יום

טוב ... לקולא).

[1019] דלא קיי"ל כר"ת, כמובא

בפנים סל"א (אם אין לו עפר או אפר הראויים לטלטול, הרי זה לא ישחוט), ושם

נסמן (הערה 141 ), ולקמן בסוף הקונטרס אחרון.

[1020]

לאוין עה כו, א (מורי כתב דהיכא דשחט כבר ואין לו עפר מוכן, שיכול לכסות באין מוכן

... וכן היה זכור רבינו תם שלא היו רגילים מקודם להכין שום עפר ל[כסות]). הובא

בט"ז שם.

[1021] שאם כבר שחט יכול לכסות אף

בלא דקר נעוץ, כדי שלא לבטל מצות כיסוי; ולא משום שמחת יום טוב.

[1022] שם (ואף על גב דבדף ח' אמרינן

דאין דוחה לא תעשה ועשה, הא כתבו התוספות דרבא לא סבירא ליה דיש עשה ולא תעשה ביום

טוב, ורב יהודה סבירא ליה כרבא).

[1023]

שבת כד, סע"ב (רבא אמר ... רב אשי אמר שבתון עשה, והוה ליה יום טוב עשה ולא

תעשה, ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה). תוס' ביצה ח, ב ד"ה סוף (משמע דרבא

לית ליה ההוא טעמא). ט"ז שם (ואף על גב דבדף ח' אמרינן דאין דוחה לא תעשה

ועשה, הא כתבו התוספות דרבא לא סבירא ליה דיש עשה ולא תעשה ביום טוב, ורב יהודה סבירא

ליה כרבא). והיינו שמטעם זה יש לשחוט ולכסות, דאתי עשה דשמחת יום טוב ודחי לא תעשה

של יום טוב.

[1024]

סכ"ב (שופר של ראש השנה אין מחללין עליו יום טוב, מפני שיום טוב הוא עשה ולא

תעשה כמ"ש בסי' תצ"ח, ואין עשה דשופר דוחה את לא תעשה ועשה. ואפילו בדבר

שאיסורו אינו אלא מדרבנן אין מחללין עליו, לפי שחכמים השוו את דבריהם לשל תורה,

והעמידו דבריהם לבטל דברי תורה בשב ואל תעשה).

אלא שגם לדידן יש הפרש בין מצות שופר

שאינה דוחה אפילו שבות דיום טוב, לבין מצות כיסוי, שעכ"פ לפעמים דוחה שבות,

כמובא בפנים סל"א ( מפני

שמצות כיסוי שהיא מן התורה דוחה איסור טלטול מוקצה שאינו אלא מדבריהם), וסל"ב

(לא העמידו את דבריהם במקום מצות כיסוי).

[1025]

לב, ב (שופר עשה הוא, ויום טוב עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה). וכדלעיל

סי' תצה ס"א (וכל העושה מלאכת עבודה באחד מהן הרי זה לוקה מן התור ה, שנאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו. וכל

השובת בהן ממלאכת עבודה, הרי זה קיים מצות עשה, שהרי נאמר בהן שבתון, כלומר שבוֹת) .

[1026]

ביצה ח, ב (אימר דאמרינן אתי עשה ודחי את לא תעשה, כגון מילה בצרעת אי נמי סדין

בציצית, דבעידנא דקא מעקר לאו, קא מוקים לעשה, הכא בעידנא דקא מעקר לאו לא מוקים

עשה. הא לא קשיא דבהדי דכתיש קא מכסי).

והיינו דוקא במלאכת כתישה (שהיא תולדת

טוחן), אבל חפירת גומא וטלטול מוקצה, אינם באותו הרגע שמקיים מצות כיסוי, ולכן אין

מצות כיסוי דוחה אותם.

[1027]

הט"ז שם (ורב יהודה דמוקי לה בדקר נעוץ, היינו למאן דסבירא להו

דאין עשה דוחה לא תעשה, מדלא התיר אלא דיעבד. אבל בית הלל סבירא להו באמת שחופר

ומכסה). והיינו שמטעם עשה דשמחת יום טוב שדוחה לא תעשה דיום טוב, שוחט לכתחלה

וחופר ומכסה.

[1028]

שם ז, סוע"ב (אמר רבי זריקא אמר רב יהודה והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום).

[1029] אולי תיבת ועשה מיותרת

(וכדלעיל, שלדעה זו הוי רק לא תעשה).

[1030] תוכן הקושיות עליו:

(א) שמחת יום טוב אינה מצות עשה, כדי שתדחה

לא תעשה של יום טוב.

(ב) אף להסוברים שהיא מצות עשה, מודים

שאינה דוחה לא תעשה, כיון שהיא תלוייה בדעת האדם.

(ג) הא קיי"ל ששמחת יום טוב אינה דוחה

איסור צידה.

(ד) הא קיי"ל ששמחת יום טוב אינה דוחה

מוקצה.

[1031] דאף במקום שמצות כיסוי דוחה,

אין שמחת יום טוב דוחה, שאינה מצות עשה כלל.

[1032]

פסחים קט, א (תניא רבי יהודה בן בתירא אומר, בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא

בבשר, שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך, ועכשיו שאין בית המקדש

קיים, אין שמחה אלא ביין).

[1033]

ד"ה כתב הרמב"ם (ויש לתמוה על הרמב"ם למה הצריך שיאכלו בשר וישתו

יין, דהא בברייתא קתני דבזמן הזה אין שמחה אלא ביין, ומשמע דביין סגי בלא בשר).

וכן הוא לקמן שם ס"ז ( אבל בשר אין חובה לאכול עכשיו, כיון

שאין לנו בשר שלמים) .

[1034] סי' ה (ואני אומר, דרבי יהודה

בן בתירא לא בא למעט אכילת בשר, פשיטא שאין שמחה אלא בבשר, דהא שמחת יום טוב היא

הסעודה, ולא נקרא הסעודה להיות בו לב טוב ושמחה בלא אכילת בשר. אלא שבזמן שבית

המקדש היה קיים היו אוכלין בשר שלמים, והיו עומדים על קרבנותיהם, והיה מספיק להם

שמחה זו, אפילו היו שותין מים בתוך הסעודה).

[1035]

סעיף ג (מותר להתענות תענית חלום בשבת ... שאין כאן ביטול עונג שבת לגמרי, כיון

שנפשו עגומה עליו בשביל חלומו אם לא יתענה, ואם יתענה בטוח הוא שיקרע גזר דינו, אם

כן הרי התענית הזה תענוג הוא לו).

[1036]

מ, א (היכא אמרינן ניתי עשה ונידחי לא תעשה, כגון מילה בצרעת דלא אפשר לקיומיה

לעשה, אבל הכא אי אמרה דלא בעינא, מי איתיה לעשה כלל).

וראה צבי תפארת סי' יג. רשפי אש (לאדז)

שנה א' חוב' ב סי' ט. חוב' ג סי' טז. כללי הפוסקים וההוראה כלל נח.

[1037]

כדלעיל סי' תצה סוף ס"ט ( אסרו

הצידה, לפי שעל הרוב אין דרך לעשותה לצורך היום אלא לצורך מחר), ושם נסמן (הערות 79 - 80 ) . סי' תצז קונטרס

אחרון סק"א ( ובפרט

ביום טוב שאין איסור צידה בו אלא מדברי סופרים ... להרמב"ם ... אין איסור

צידה ביום טוב אלא משום מוקצה) .

ולא קיי"ל כדעת התוס' ג, א

ד"ה גזרה (תנן אין צדין דגים מן הביברין ביום טוב, ואמאי, הא אוכל נפש הוא ...

דבירושלמי יש אך אשר יאכל לכל נפש וסמיך ליה ושמרתם את המצות, אותם מלאכות שמשימור

ואילך הם מותרות, דהיינו מלישה ואילך, אבל שאר מלאכות דמקודם לכן, אסורין), הרי

שאיסור צידה ביום טוב הוא מהתורה.

[1038] הרי ששמחת יום טוב אינה דוחה

איסור צידה דמדרבנן.

[1039] ועוד מצינו, דאף במקום שמצות

כיסוי דוחה, שמחת יום טוב אינה דוחה.

[1040]

כמובא בפנים סל"א ( אם

יש לו אפר כירה שהוסק ביום טוב ... מותר לכסות בהם, מפני שמצות כיסוי שהיא

מן התורה דוחה איסור טלטול מוקצה שאינו אלא מדבריהם) .

[1041]

כמובא בפנים ס"ה ( בהמות

הרועות ולנות חוץ לתחום כל ימי הקיץ ... הרי הן מוקצין, ואם באו ביום טוב לעיר,

אין שוחטים אותן ביום טוב) .

[1042]

כדלעיל סי' תצז סי"ז ( [יוני

שובך ויוני עליה] קטנים שאין מפריחין אלא מעט ואין יכולים לברוח מפני בני אדם, אין

בהם איסור צידה, שכבר הן ניצודים ועומדים. אבל יש בהן משום מוקצה, שהרי אינן

ברשותו של אדם ואינן מוכנין לו, ולפיכך צריך לזמן אותם מערב יום טוב ).

[1043]

כדלעיל שם סי"ב ( איל

או צבי שקננו בפרדס הסמוך לעיר ... אם הפרדס הוא חוץ משבעים אמה וד' טפחים,

ודאי אין דעתו עליהם לצורך יום טוב, ואסור ליקח מהן ביום טוב, אלא אם כן זימן אותם

מערב יום טוב ).

[1044] כעין המבואר בפנים סל"א

(עפר ... תיחוח כל כך עד שאין נעשה גומא בנטילתו ממקומו).

[1045]

כדלקמן סי' תקט סט"ז ( אוכלין

המוקצין אסור לאכלם ביום טוב, לפי שאכילת יום טוב אף על פי שהיא מצוה אינה דוחה

אפילו איסור של דבריהם ... וכשם שאסור לאכול את המוקצה כך אסור

להשתמש בו אפילו לצורך אכילה ).

[1046] ואף שעדיין יש לעיין בזה,

שלכאורה יש בזה סתירה בדברי המ"א ובדברי מהרש"א, שהובאו כאן ולקמן סי'

תקט סט"ז (ראה מה שציין בזה בנימוקי יום טוב הערות ח-י). מכל מקום רואים

דקיי"ל שאין לטלטל בשביל כיסוי הדם משום שמחת יום טוב.

[1047]

"נראה לי דאפילו כלי המוקצה מחמת חסרון כיס מותר לטלטלו לקצב עליו משום שמחת

יום טוב".

וכן הוא לקמן סי' תצט סי"ג ( אע"פ שבשבת אסור לטלטל כל כלי שהוא

מוקצה מחמת חסרון כיס שמקפיד עליו מלהשתמש בו תשמיש אחר, מכל מקום ביום טוב מותר

לטלטלו לצורך שמחת יום טוב, כגון לקצב עליו בשר וכיוצא בזה. עיין סי' תק"ט).

[1048]

"נראה לי שמותר לטלטל המוקצה בשביל אוכל נפש, אבל אסור לאכלו".

[1049]

ע"א בתוס' ד"ה אמר (ואור"י דמוקצה אינו אסור לטלטל

ביום טוב בשביל אוכל נפש כו' עכ"ל. ומיהו לענין כיסוי אוסר רב יהודה בהוסק ביום

טוב, משום דהאי טלטול אינו משום אוכל נפש אלא משום הכיסוי, ואסור בשלא שחט).

[1050] שלא כדעת ר"ת שהתיר

כנ"ל, אלא כדעת כו'.

[1051]

ט, ב ד"ה מוחלפת (שמשנה זו אינה מוחלפת, ולבית הלל לא ישחט אלא אם כן יש לו

עפר מוכן).

[1052]

סוף פ"ב וריש פ"ג (כנסמן לעיל הערה 158 ).

[1053]

ט, ב ד"ה אמר, שחולקים על ר"ת, ומסיקים "אם כן יפה נהגו העולם שלא

לכסות רק בעפר מוכן".

[1054] פ"א סי' ט (כנסמן לעיל שם).

[1055]

ה, ב (ולפי גירסא זו לא מתהפכה), שלדעתם משנה זו אינה מוחלפת, אלא "ובית הלל

אומרים לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום".

[1056]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים סל"ו נתבאר, שאם נתערבו דם בהמה

וחי' ועוף, וצריך להוסיף בדקירות בשביל דם הבהמה שנתערב, אסור לעשות אפילו דקירה

אחת, דשמא לא יכסה בדקירה זו דם המחוייב בכיסוי, כמבואר בפוסקים.

ומבאר דאף שהט"ז חלק על זה, והקשה מהא

דסגי בכיסוי מקצת הדם, ומהא דבלח יש בילה.

מכל מקום מבאר זאת על פי ההלכה שאין צריך

כיסוי אלא במקום שדם החיה ניכר במים, והחשש הוא שמא בדקירה זו יכסה רק הדם הפטור

מכיסוי.

ואף שבלח יש בילה, מכל מקום מפורש במשנה

שאין כל חלקי התערובת שוין, והחשש הוא שמא בדקירה זו יכסה רק הדם שאינו ניכר

במראיתו.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[1057] כנסמן לעיל (הערה 180 ), מהטור, רש"ל, מ"א,

ב"ח ופר"ח.

[1058]

סוף סקכ"א (ולענ"ד נראה דאיסור זה אינו מוכרח כלל, דהא קיי"ל ביו"ד

סי' כ"ח דאין צריך לכסות כל הדם, אלא דרשינן דמו אפילו מקצת דמו, ואם כן כאן

שנתערבו הדמים ביחד, אין שייך כאן חלוקה לומר שמא נשאר במקום אחד דם חיה או עוף

לבד בלא דם בהמה, דהא נתערב הכל ואין חלק לזה בלא זה ... זה נראה לענ"ד ברור

ונכון בס"ד ).

[1059] שגם שם נתערב הכל ויש בכל חלק

דם שתי החיות, וסגי בכיסוי מקצת הדם.

[1060] שלדעת הרמ"א סי"ד

סגי בדקר נעוץ אחד להכנת הרבה דקירות, ולדעת הט"ז (ס"ק כא, קרוב לסופו)

היינו דווקא כשהיה לו הרבה דקרים נעוצים מערב יום טוב. וקיי"ל לעיל סל"ב

כרמ"א.

[1061] כמבואר בפנים סל"ג (שנעיצת

הדקר אין עושה הכנה גמורה, ואין סומכין עליה אלא אם כן כבר עבר ושחט), ושם נסמן

(הערה 158 ).

[1062] לא מיבעי לדם חיה אחת, שאף אם

צריך כמה דקירות לכסות כולה סגי בכיסוי מקצת הדם (כמבואר ביו"ד סי' כח

סט"ו), אלא אפילו כשנתערב דם חיה בחיה, לדעת הט"ז שהכל נתערב ויש בכל

חלק דם שתי החיות, אם כן יהי' סגי בכיסוי מקצת הדם בדקירה אחת.

[1063] שעכ"פ בזה הסכים לפסק

הרמ"א שהתיר בכמה דקירות.

[1064] בט"ז שם (במה שכתוב בגמרא

בזה ובפוסקים דתערובות אסור בב' דקירות, משמע הא בלא תערובות שרי הרבה דקירות ...

דכאן בתערובות אמרינן אפילו אם היו לו הרבה דקירות נעוצים מערב יום טוב, דמותר

בעוף לבד לכסות בהרבה דיקורים, אבל בתערובות לא הותר כי אם בדקירה אחת, כיון שאינו

מותר אלא בדיעבד בעוף לבדו אפילו בדקירה אחת, ממילא בתערובות לא נסמך להקל בהרבה

דקירות, כיון שהוא עושה דקירה נוספת בשביל הבהמה, כן נראה לענ"ד נכון).

[1065] כי הדם לא נתערב לגמרי, ושמא

לא כיסה בדקירה הראשונה את דם החיה השנית.

ולכן

גם כאן בדם חיה שנתערבה בדם בהמה, לא התירו אפילו דקירה אחת, שהרי כאן כו'.

[1066] " נתערב

הדם ... בדם בהמה, רואים ... דם בהמה כאילו הוא מים, ואילו נתערב במים כשיעור הזה

היה בו מראית דם, חייב לכסות ".

[1067]

משנה ד (נפל לתוכו יין או מוחל ושנו מקצת מראיו, אם אין בו מראה מים ארבעים סאה

הרי זה לא יטבול בו). טור ושו"ע יו"ד סי' רא סכ"ו (היו בו מ' סאה,

ונפל לתוכו יין ונשתנו מראיו של חציו, אם אין בו מראה מים מ' סאה הרי זה לא יטבול

בו).

[1068]

ביש"ש פ"א סוס"י כג (ונראה, היכא שלא יספיק לו דקירה אחת, אז לא

יכסה כלל, אפי' דקירה אחת, דשמא לא יכסה הדם המחוייב בכיסוי, ונמצא שטרח ביום טוב

שלא לצורך).

[1069]

"נתערב הכל ואין חלק לזה בלא זה. ותדע לך שהרי קי"ל באיסורים בתערובות

לח בלח דבטל בס', ואמאי לא ניחוש שמא נשאר האיסור במקום אחד בפני עצמו. ואם כן הכא

נמי כן, בכל חלק יש עכ"פ דם חיה או עוף, ושפיר יש לכסות מקצת דמו".

[1070]

יג, סוע"ב (לכל אין בילה, חוץ מיין ושמן), ופרש"י (שדבר לח נבלל יפה).

[1071] ראה לעיל תמז סכ"ב (אבל

חמץ שנתערב בהיתר לח בלח שהן נבללין ונתבטל קודם הפסח בס' ... מותר לאכלו בתוך

הפסח, דכיון שגוף האיסור בלול בגוף ההיתר ונתבטל בתוכו, הרי הוא כמי שאינו בעולם

כלל), וסי' תסז סמ"ו (אם הגעילו יורה מחומצת קודם הפסח ושפכו מי הגעלה

המחומצים וירדו לבור ... קודם הפסח ונתבטלו שם בס' מותרין. ומכל מקום אם יש לחוש

שמי הגעלה אינן מתערבין יפה במימי הבור אלא הם נקוים ועומדים למעלה, אסור לשאוב

מהבור בפסח, אלא אם כן כבר שאב ממנו פעמים רבות קודם הפסח לאחר שירדו לשם מי הגעלה,

שעל ידי השאיבה מתערבים יפה מי הגעלה במימי הבור ומתבטלים בהם בס' קודם הפסח).