שסו דין עירוב לחצר שהרבה בני אדם דרים בתוכו

שסו דין עירוב לחצר שהרבה בני אדם דרים בתוכו

ובו י"ח סעיפים

תקנת העירוב בפת

א חצר¹ שהרבה

בתים פתוחים לתוכה, מן התורה מותרים לטלטל בכל החצר ומבתיהם לחצר, שהרי רשות היחיד

גמורה היא ² . אבל חכמים אסרו לטלטל מבתיהם לחצר עד שיערבו, מפני

שהבתים הם רשויות מיוחדות לכל אחד שלו, והחצר היא רשות משותפת לכולם, ודומה קצת

לרשות הרבים, ואם היו מוציאים מהבתים לחצר יאמרו שמותר להוציא מרשות היחיד לרשות

הרבים. אבל התירו על ידי עירוב ³ , שגובין פת מכל בית ובית ונותנים אותם באחד מבתי

החצר, שעתה אנו רואים כאילו כולם דרים באותו בית, לפי שדעתו של אדם ודירתו במקום

מזונותיו היא, וכאילו כל החצר מיוחדת לאותו בית ⁴ ואינה דומה לרשות הרבים ⁵ .

ואפילו מבית לבית שלא בדרך החצר, אסור לטלטל בלי

עירוב ⁶ , שעשו סייג

לתורה להרחיק שלא להוציא מרשות של זה לרשות של זה אע"פ ששתיהן רשות היחיד,

כדי שלא יבואו להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ⁷ . אבל כשהניחו עירוב באחד הבתים ונעשו כאילו כולם

דרים באותו בית בשותפות, הרי אין כאן אלא דירה אחת, ושאר הבתים הם כחדרי דירה זו,

והכל רשות אחת.

והוא הדין והוא הטעם בטלטול מחצר לחצר שאצלה⁸,

לענין כלים ששבתו בבית, כמו שיתבאר בסי' שע"ב⁹:

מקומות החייבים בעירוב

ב יושבי

אהלים או סוכות, וכן מחנה שהקיפוהו מחיצה, אין מטלטלין מאהל לאהל עד שיערבו כולם ¹⁰ . אלא אם כן הולכים למלחמה ¹¹ , שאז פטרום חכמים מעירובי חצרות ומנטילת ידים ¹² (ואפילו היא מלחמת הרשות ¹³ ).

במה דברים אמורים במחנה הקבוע ועומד שם ימים, אבל

שיירא ההולכת לדרכה ונחו שם מפני השבת, פטורים מלערב, מפני שאין אותם אהלים קבועים

להם שם וכמעורבים הם ¹⁴ :

ג בתים

שבספינה צריכים עירוב, אף על פי שיש לספינה מחיצות ורשות היחיד היא ¹⁵ . אבל אותם

שאין להם בתים, הרי הם כשרויים בחצר אחת ואינם צריכים עירוב ¹⁶ (וכן אינם אוסרים על הדר בבית שבספינה, ואין צריך

לערב אלא אם כן הם שנים בשני בתים, שאז הם אוסרים זה על זה בלי עירוב ¹⁷ ).

ואימתי הספינה היא רשות היחיד, ודין הטלטול ממנה לים,

נתבאר בסי' שנ"ה¹⁸:

מקומות שמניחים בהם העירוב

ד הבית שמניח

בו העירוב אין צריך ליתן פת ¹⁹ , שהרי

העירוב אינו אלא שנחשבים כאלו כולם דרים שם, והרי בעל הבית זה דר שם ²⁰ .

ואין צריך שיהיה בעירוב שוה פרוטה כדי שעל ידו יהיה

נקנה להם בית זה לדור בו, אלא די במה שנחשבים שהם דרים בו אף על פי שאינו קנוי להם

לדור בו ²¹ .

ולפיכך מניחין עירוב אפילו בבית של קטן אף על פי

שהקטן אין לו דעת להקנות להם ביתו ²² . וכן קטן יכול לגבות העירוב ולקבצו ולהניחו בבית,

ואף על פי שאין במעשה הקטן כלום, מכל מקום העירוב נעשה מאליו כשהונח בבית ²³ . ואפילו הונח שלא לשם עירוב כמו שיתבאר ²⁴ .

ומכל מקום על ידי נכרי אסור לקבצו לכתחלה ²⁵ (שהנכרי אינו נאמן עליו):

ה הואיל

והעירוב הוא משום דירה, אין מניחין אותו אלא בבית הראוי לדירה ²⁶ , אבל לא באכסדרה ומרפסת, ולא בבית שער ²⁷ , שאע"פ שהוא בית גמור, אינו ראוי לדירה מפני

העוברים דרך עליו ²⁸ .

ולא בבית שאין בו ד' אמות על ד' אמות, שאין דירתו

חשובה דירה ²⁹ (ואפילו הוא ארוך הרבה, אם אין ברחבו ד' אמות אינו

חשוב דירה ³⁰ , כמ"ש

ביו"ד סי' רפ"ו³¹),

ולכן אינו אוסר בחצר ובמבוי אעפ"י שלא עירב עמהם ³² :

ו והמנהג

בזמן הזה להניח העירוב בבית הכנסת³³. אף

על פי שבית הכנסת אינו ראוי לדירה מפני קדושתו ³⁴ , אף שהוא

בית גמור, שהרי הדירה הוא מקום האכילה³⁵,

ואסור לאכול בבית הכנסת ³⁶ , אם לא הלומדים שם, כמו שנתבאר בסי' קנ"א ³⁷ .

ויש שנתנו טעם למנהג ³⁸ , לפי

שעירובין שלנו יש להם דין שיתוף מבואות, דהיינו שכל החצרות והבתים שבמבוי משתתפין

יחד בעירוב זה, ושיתופי מבואות אין צריך להניחו כלל בבית דירה, רק שיהא במקום

המשתמר בלבד, כמו שיתבאר בסי' שפ"ו ³⁹ .

ומקומות שאין להם לחי או קורה למבואותיהם, או שבית

הכנסת אינו במבוי המתוקן בלחי או קורה, שאין מניחים שם עירוב בבית הכנסת ⁴⁰ כמו שנתבאר בסי' שס"ה ⁴¹ , אעפ"כ מותרים לטלטל בבית הכנסת ⁴² (וממנו לחצר בית הכנסת, ואפילו אם יש שם דירה אחת

בחצר בית הכנסת. אלא אם כן יש בה שתי דירות, שאז הן אוסרות זו על זו עד שיערבו

ביניהן, ואם לא ערבו אסור לכל אדם לטלטל בחצר בית הכנסת ⁴³ , אבל אם אין בה אלא דירה אחת ניתנית כולה לדירה זו),

ואין אנשי בית הכנסת אוסרים עליה, הואיל ובית הכנסת אינה בית דירה (וכמ"ש

בסי' שע"ו ⁴⁴ גבי חורבה שאצל בית דירה), וכל בני העיר נעשו

כאורחים לגבי דירה זו ⁴⁵ . ומותרים גם כן לטלטל מחצר לבית הכנסת ולדירה זו,

כמו שמותרים בשאר חצרות שאין בהם אלא בית אחד:

ז אם רגילין

ליתן תמיד את העירוב בבית ידוע, אין להם לשנותו וליתנו בבית אחר, מפני דרכי שלום ⁴⁶ . ואפילו יש קצת טעם לשנותו אין משנין ⁴⁷ . אבל אם יש טעם גדול משנין ⁴⁸ . ואם בתחלת הנחתו שם התנו לשנות, מותרים לשנות ⁴⁹ .

ואם מת בעל הבית זה, או שמכר ביתו לאחר, אף על פי כן

אין משנין כשלא התנו ⁵⁰ , מפני שענין הדרכי שלום בכאן הוא משום חשד ⁵¹ , שלא יסברו שחושדין בעל הבית זה שגונב פת מן העירוב

ולכך מוציאין אותו ממנו לבית אחר ⁵² , ושמא מתוך כך יבוא לידי מחלוקת עמהם, ולזה יש לחוש

גם בלוקח ויורש ⁵³ .

וכל זה בעירוב שמניחין אותו בבית בחנם, וכן כל כיוצא

בזה. אבל דבר שצריכין ליתן מעות לזה, יכולין לשנות ליתן לאחר. ובכולן אם עברו

ונתנו בבית אחר, אין מוציאין ממנו ⁵⁴ :

ח צריך שלא

יקפיד שום אחד מהם על עירובו אם יאכלנו חבירו, ואם מקפיד אינו עירוב, כי מה שמו,

עירוב שמו, שיהיו כולם מעורבים ומרוצים בו שלא ימחה אחד בחבירו, אלא שותפות נוחה

ועריבה ⁵⁵ .

ולכן צריך ליזהר שלא לערב בדבר שתיקן לצורך השבת,

שהרי אם יבקשנו חבירו ממנו לא יתננו לו ⁵⁶ :

ט צריך ליתן

כל העירוב בכלי אחד, ואם חלקו ונתנו בשני כלים אינו עירוב, שהרי עירוב שמו שיהיו

מעורבים ⁵⁷ . והוא שחלקו מדעת מאיזה טעם שיהיה, אבל אם נתמלא כלי

האחד, יכול ליתן המותר בכלי שני ⁵⁸ . והוא שיהיו שני כלים בבית אחד ⁵⁹ :

הפת שמערבין בה

י אין מערבין

בפרוסה, אפילו היא גדולה הרבה ⁶⁰ , שמא יבואו לידי מחלוקת, שאחד יתן שלימה ויאמר אני

נותן שלימה ואתה פרוסה ⁶¹ , והעירוב צריך להיות שותפות נוחה ועריבה ⁶² . ואפילו אם כולם ירצו ליתן פרוסות אסור, שמא יחזור

הדבר לקלקולו, שאחד יתן שלימה ויבואו לידי מחלוקת ⁶³ .

אבל בשלימה מערבין אפילו היא קטנה מאד ⁶⁴ . ובלבד שיהיו שם ככרות הרבה שיהא בהן כשיעור ⁶⁵ שיתבאר

בסי' שס"ח⁶⁶.

ואם לא ניטל ממנה אלא כדי חלת נחתום, שהוא חלק א'

ממ"ח, מערבין בה ⁶⁷ , אפילו לא היתה טבולה לחלה כשניטל ממנה חלק זה, לפי

שהשכנים אינם יודעים שלא היתה טבולה לחלה, ויסברו שחלתה היא שניטלה ממנה, ולא

יבואו לידי מחלוקת ⁶⁸ .

ואם נפרסה וחיברה בקיסם שהכניס קצה אחד בפת וקצה השני

בפרוסה, אם אינה ניכרת שנפרסה מערבין בה ⁶⁹ (ואע"פ שאינה כשלימה גמורה ⁷⁰ , כמו שנתבאר בסי' קס"ח ⁷¹ , מכל מקום כיון שאינה ניכרת לשכנים לא יבואו לידי

מחלוקת).

ואם אחד מזכה לכולם משלו, יכול לערב אפילו בפרוסה,

שכאן אין לחוש למחלוקת ⁷² .

ויש שפירשו מה שאמרו אין מערבין אלא בשלימה, שזהו כל

העירוב ביחד שיהיה פת שלימה (אע"פ שכל אחד לא נתן שלימה). ולכן נהגו לקבץ מכל

בית ובית מעט קמח ועושין חלה אחת שלימה ומערבין בה ⁷³ . וצריך להזהיר להשמש שיהא בחלה כשיעור שיתבאר בסי'

שס"ח ⁷⁴ .

ואע"פ שנשתייר מן הקמח ולא נעשה מכולו חלה, אין

בכך כלום, לפי שעל דעת כן נתנו קמחם מתחלה שלא תיעשה החלה מכל הקמח, והרי זה כאלו

נתנו כל אחד קמחו לחבירו במתנה, שאם תיעשה החלה מקמחו יזכה בה כל הקהל, שהרי אי

אפשר שיהיה עירוב בענין אחר ⁷⁵ . ואע"פ שהנותן עירוב בעד חבירו צריך לזכות לו

על ידי אחר כמו שיתבאר, מכל מקום כאן כשנותן כל אחד קמחו להשמש לערב בו, אנו

חושבין כאלו נותנים לו שיזכה בו בשביל כולם, ואין השמש צריך לזכות להם על ידי אחר ⁷⁶ (או על ידי עצמו בפירוש⁷⁷).

ויש מי שאומר ⁷⁸ שאם לא זיכה השמש להם על ידי אחר (או על ידי עצמו

בפירוש), אינו עירוב. וטוב לחוש לדבריו לכתחלה, ובפרט אם השמש עשהו מקמח שלו ⁷⁹ (ונטל קמח הקהל לעצמו). וכן נוהגין שהשמש נותן

העירוב להרב שיזכה בו בשביל כל הקהל ⁸⁰ .

ונוהגין לעשות העירוב במצה בערב פסח לכל השנה ⁸¹ , מטעם שיתבאר בסי' שס"ח ⁸² .

ואם חשכה ליל יום טוב ולא זיכה להם, אסור לזכותו ביום

טוב, אלא על תנאי, כמו שיתבאר בסי' שצ"ג ⁸³ . ואם יום טוב אינו סמוך לשבת, אין לזכותו ביום טוב

על תנאי, אלא ימתין עד ערב שבת.

אם שכח לזכותו עד שבת, מותרים לטלטל בעיר, שבדיעבד יש

לסמוך על סברא הראשונה ⁸⁴ (ומכל מקום אחר השבת יזכנו להם בלא ברכה⁸⁵):

יא אין מערבין

עירובי חצרות אלא בפת ⁸⁶ . ומערבין אפילו בפת של אורז ⁸⁷ או עדשים ⁸⁸ , אבל לא בפת דוחן ⁸⁹ :

זיכוי הפת לבני החצר

יב אחד מבני

החצר יכול ליתן פת בשביל כולם ⁹⁰ , אפילו שלא בפניהם ⁹¹ . ובלבד שיזכנו להם על ידי אחר, דהיינו שהאחר יגביהנו

בשביל שיזכו בו כולם בהגבהה זו כאלו הגביהוהו בעצמן ⁹² , ששלוחו של אדם כמותו ⁹³ . ואף שהם לא עשאוהו שליח, מכל מקום זכין לאדם שלא

בפניו ⁹⁴ . אבל על

ידי עצמו אינו יכול לזכותו להם, שכל זמן שהוא בידו לא יצא מרשותו⁹⁵.

וכמה יגביהנו טפח ⁹⁶ . ואפילו אם הניחו לו על ידו המוגבהת ותלויה באויר,

צריך שיגביה ידו טפח ⁹⁷ .

וכשהוא מזכה, אם בקי בהלכה הוא, צריך לזכותו לכל בני

החצר או המבוי ולכל מי שיתוסף עליהם מיום זה ואילך ⁹⁸ , שאם לא כן פעמים שיתוספו דיורין ויאסרו עליהם. ויש

אומרים ⁹⁹ שעכשיו שמערבין בתחלת שנה לכל שבתות השנה, אע"פ

שניתוספו דיורים אין צריך להוסיף בעירוב בשבילם, שבתחלה מתכוונים לזכותו לכל הבא,

ואע"פ שאין מזכין להם בפירוש, לב בית דין מתנה עליהם (ויש לסמוך על דבריהם

בדיעבד להקל בדברי סופרים ¹⁰⁰ ).

ואם ניתוספו דיורין אחר שנתמעט העירוב משיעורו,

אע"פ שכל שנשתייר ממנו כל שהוא כשר הוא, ששיורי עירוב כל שהוא, ואין צריך

שיעור אלא בתחלתו, כמו שיתבאר בסי' שס"ח, מכל מקום צריך להוסיף עליו מחמת

הדיורין שניתוספו עתה, שלהם הוא תחלת עירוב ¹⁰¹ . ואפילו זיכוהו להם בפירוש בתחלתו ¹⁰² , מכל מקום

כל זמן שלא היו דרים כאן לא היה להם עירוב כלל, שעירוב הוא משום דירה¹⁰³:

יג כשמזכה להם

על ידי אחר לא יזכה על ידי בנו ובתו הקטנים, אפילו אינם סמוכים על שלחנו ¹⁰⁴ . ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, מפני שידן כידו ¹⁰⁵ ולא יצא העירוב מרשותו ¹⁰⁶ .

אבל מזכה הוא על ידי בנו ובתו הגדולים, אפילו הם

סמוכים על שלחנו ¹⁰⁷ . ואע"פ שידן כידו לענין מציאה שמציאתן לאביהם ¹⁰⁸ , זה אינו אלא משום איבה ¹⁰⁹ , שלא ימנע מהם מזונות אם תהא מציאתן לעצמן¹¹⁰,

אבל במה שהאב רוצה לזכות לאחרים על ידי בנו זוכים הם לאחרים כשאר כל אדם ¹¹¹ .

ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ¹¹² , אפילו הם קטנים¹¹³,

שהקטן זוכה אפילו לאחרים בדבר שאינו אלא מדברי סופרים ¹¹⁴ .

ועל ידי אשתו ¹¹⁵ , אע"פ שמעלה לה מזונות ¹¹⁶ , שמציאתה ומעשה

ידיה שלו ¹¹⁷ וידה כידו ¹¹⁸ , מכל מקום כיון שאם נתן לה אדם אחר מתנה על מנת שאין

לבעלה רשות בה זכתה בה ¹¹⁹ , הוא הדין שבעלה עצמו יכול לזכות על ידה ¹²⁰ .

ויש אומרים ¹²¹ שאינו מזכה על ידי בנו ובתו הסמוכים על שלחנו, אפילו

הם גדולים, הואיל ומציאתם שלו, וידם כידו.

ולא על ידי בתו, אפילו אינה סמוכה על שלחנו, כל זמן

שלא בגרה, שמציאתה גם כן שלו ¹²² , משום איבה, שלא ימסרנה למנוול ומוכה שחין ¹²³ .

ולא על ידי אשתו שמעלה לה מזונות, או שאמר לה צאי

מעשה ידיך במזונותיך, שמציאתה גם כן שלו. ואפילו יש לה בית בפני עצמה בחצר זו או

במבוי זה, אין אומרים מתוך שהיא זוכה בעירוב זה לעצמה בשביל ביתה זוכה היא גם כן

לאחרים ¹²⁴ , לפי שהיא אינה זוכה בו כלל לעצמה, מפני שאינה צריכה

לו כלל, שכיון שהוא מזכה משלו לאחרים בודאי העירוב יהא מונח בביתו, ואם כן אינה

אוסרת על בעלה אף על פי שלא עירבה עמו ¹²⁵ , כמו

שיתבאר בסימן ש"ע ¹²⁶ .

אבל מזכה הוא על ידי בנו שאינו סמוך על שלחנו, אפילו

הוא קטן, כיון שמציאתו שלו. ועל ידי בתו שבגרה¹²⁷,

ואינה סמוכה על שולחנו¹²⁸. ועל

ידי אשתו שאינו מעלה לה מזונות¹²⁹,

ואפילו אין לה בית בחצר, כיון שמציאתה שלה ¹³⁰ .

ולענין הלכה, במקום שאפשר טוב לחוש לדברי שניהם,

להחמיר בבנו קטן שאינו סמוך על שלחנו כסברא הראשונה, ובבנו גדול ובתו בוגרת

הסמוכות על שלחנו, ובנערה אפילו אינה סמוכה על שלחנו, ובאשתו שמעלה לה מזונות

כסברא האחרונה ¹³¹ . וכל זה לכתחלה, אבל בדיעבד סומכין על דברי המיקל

בעירוב ¹³² (ואפילו לכתחלה במקום שאי אפשר בענין אחר יש להקל¹³³,

כסברא הראשונה שהוא עיקר ¹³⁴ ):

יד ולדברי הכל,

גדול שיש לו אשה אין ידו כיד אביו, ואף על פי שסמוך על שלחן אביו יכול לזכות

לכתחלה על ידו ¹³⁵ . וכן אחר הסמוך על שלחנו, כגון מי שמגדל יתום בביתו,

יכול לזכות על ידו לדברי הכל, מפני שאין ידו כיד בעל הבית ומציאתו שלו ¹³⁶ , מטעם שיתבאר בחו"מ סימן ע"ר ¹³⁷ :

טו המזכה

לאחרים משלו, אינו צריך להודיע להם קודם השבת שעירב עליהם, אלא מודיעם בשבת והם

מותרים לטלטל. ואע"פ שבשעת קניית העירוב שהוא בין השמשות (כמו שיתבאר בסימן

שצ"[ג] ¹³⁸ ) לא ידעו ממנו כלל, אין בכך כלום, שקניית עירוב זה

זכות הוא להם וזכין לאדם שלא מדעתו ¹³⁹ :

טז בני החצר

שהיו מסובים לאכול בבית אחד מהם, וקידש עליהם היום, הפת שעל השלחן סומכין עליו

משום עירוב ¹⁴⁰ , אפילו הוא פת של בעל הבית לבדו. ואע"פ שהמערב

משלו צריך לזכות, בכאן סתמו כפירושו, שכל שזימן לאכול על השלחן הרי זיכה להם את

הכל ¹⁴¹ , ואף על פי שלא הונח הפת על השלחן לשם עירוב, אין

בכך כלום.

והוא שמסובין בבית שהוא מקום הראוי להנחת עירוב ¹⁴² . אבל אם מסובין בחצר, אינו עירוב, שהרי העירוב צריך

להיות בבית דירה¹⁴³.

וכן בני החצר שיש להם פת בשותפות לסחורה, אינם צריכים

לערב כלל ¹⁴⁴ , אם הפת מונח בבית דירה, אע"פ שלא הונח שם לשם

עירוב כלל:

יז אפוטרופוס

של קטן יכול לערב בעד הקטן ¹⁴⁵ , אפילו משל הקטן שלא מדעתו, מפני שהוא לו כבן בית,

שיכול לערב משל בעל הבית שלא מדעתו ¹⁴⁶ , כמו שיתבאר בסי' שס"ז¹⁴⁷:

ברכת העירוב

יח מצוה לחז(ו)ר

אחר עירובי חצירות כדי שלא יבואו לטלטל באיסור ¹⁴⁸ .

וצריך לברך עליו אקב"ו על מצות עירוב ¹⁴⁹ , כמו שצריך לברך על כל מצות של דבריהם ¹⁵⁰ .

ואומר ¹⁵¹ בדין עירובא יהא שרא לנא לאפוקי ולעיולי מן הבתים

לחצר ומן החצר לבתים ומבית לבית ¹⁵² לכל הבתים שבחצר. ונוסח שלנו יתבאר בסימן שצ"ה¹⁵³.

ואימתי מברך בשעה שמקבץ אותו מבני החצר, או בשעה

שמזכה להם ¹⁵⁴ , מפני שכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן ¹⁵⁵ .

ולמנהג מדינות אלו שהשמש עושה העירוב בחלה שאופה

מהקמח שקיבץ¹⁵⁶,

אם אינו מזכה להם¹⁵⁷ הרי

הברכה היא אחר שנעשה העירוב ממילא כשנאפה החלה. ואעפ"כ היא עובר לעשייתן,

מפני שכל שלא נכנס שבת עדיין לא קנה עירוב, שקניית עירוב היא בין השמשות ¹⁵⁸ (ולפי זה

אדם אחר שאינו דר בעיר זו אינו יכול לברך ברכה זו¹⁵⁹,

שכיון שאינו שייך בעירוב זה, על מה יברך. ואינו דומה לשאר מצות שהעושה מצוה לאחרים

יכול לברך על עשייתה ¹⁶⁰ , מפני שהוא עושה אותה להם, אבל כאן אינו עושה כלום,

שהעירוב נעשה כבר ממילא¹⁶¹).

אבל העיקר כמו שנתבאר למעלה¹⁶²

שהשמש יזכה להם העירוב, ויברך בשעה שמזכה, או הוא או הזוכה להם¹⁶³

(ואפילו אינו דר בעיר זו) ¹⁶⁴ .

ואם גבו העירוב ולא ברכו עליו ¹⁶⁵ ולא אמרו עליו כלום ¹⁶⁶ , אין הברכה והאמירה מעכבת, ומותרים לטלטל מבתים לחצר ¹⁶⁷ :

[1] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

תקנת העירוב בפת (ס"א).

(ב)

מקומות החייבים בעירוב (ס"ב-ג).

(ג)

מקומות שמניחים בהם העירוב (ס"ד-ט).

(ד)

הפת שמערבין בה (ס"י-יא).

(ה)

זיכוי הפת לבני החצר (סי"ב-יז).

(ו)

ברכת העירוב (סי"ח).

[2] רמב"ם פ"א ה"א (חצר שיש בה שכנים

הרבה כל אחד מהם בבית לעצמו, דין תורה הוא שיהיו כולן מותרין לטלטל בכל החצר

ומבתים לחצר ומהחצר לבתים, מפני שכל החצר רשות היחיד אחת, ומותר לטלטל בכולה ) .

טור ולבוש ס"א (כבר ידעת שחצר רשות

היחיד גמורה היא, ואפילו הרבה בני אדם דרין בו והרבה בתים פתוחים לתוכה, מותרין מן

התורה לטלטל בכולה ומן הבתים לחצר ומחצר לבתים).

[3] ברייתא (סו) שבת ו, א (חצרות של רבים ומבואות שאינן

מפולשין, עירבו (כל הבתים של חצר יחד בפת, רש"י) מותרין (להכניס ולהוציא מן

הבתים לחצר, רש"י), לא עירבו אסורים (מפני שהבית מיוחדת לבעליה והחצר רשות

לכולן, ונמצא מוציא מרשות לרשות, אע"פ ששתיהן רשות היחיד, לעשות סייג לתורה

להרחיק שלא יוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, רש"י)). טור ושו"ע ס"א

(חצר שהרבה בתים פתוחים לתוכו, אסרו חכמים לטלטל מבתיהם לחצר עד שיערבו).

וכן הוא במבוי, כדלקמן סי' שפו ס"א

(שחכמים אסרו להוציא ולהכניס ממנו לחצרות, מפני שהחצרות הן מיוחדות כל אחת לבעליה,

והמבוי משותף לכולם ודומה קצת לרשות הרבים, ואם יוציאו מחצרות למבוי יאמרו שמותר

להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים).

[4] רש"י כו, ב ד"ה חוץ מן המים (וטעמא דעירוב, משום

דדעתו ודירתו במקום מזונותיו הוא, וכיון שנתנו כל בני החצר כדי מזונן בבית אחד,

נעשה כאילו כולן דרים בתוכו ונמצאו כולן רשות אחת). מט, א ד"ה משום דירה (שדעתו

של אדם על פיתו, והוו להו כאילו דיירי בההוא ביתא, ואין בחצר זו אלא דירה אחת,

והרי כל רשות החצר מיוחדת לבית זה).

וכן הוא בשיתוף מבואות, כדלקמן סי' שפו

ס"א (אבל התירו על ידי שיתוף, שגובין פת או דבר אחר ממיני מאכל או משקה מכל

חצר וחצר ונותנים אותו באחת מהחצרות, ואנו רואים כאלו פתוח כל המבוי לאותה חצר

בלבדה, שכל החצרות שבמבוי נעשו כאחת על ידי שיתוף זה).

[5] טור (וכאילו כל [ה]חצר מיוחד לאותו בית, ואינו דומה לרשות

הרבים).

[6] בה"ג פרק הדר (הנך בתי דבעי לטלטוליה בהו מביתיה דמר

לביתיה דמר ... כולהון צריכין לערב בהדי הדדי). סמ"ג עשין דרבנן א קרוב

לתחלתו (וכן מבית לבית ... אסור לטלטולי ... אלא אם כן עירבו). עבודת הקודש שער ג

ס"ט (אסור לטלטל מביתו של זה לביתו של זה עד שיערבו). רבינו ירוחם נתיב יב

ריש חט"ו (וכן אסור להשתמש כל אחד מביתו לבית חבירו בלא עירוב). מ"א

ס"ק א (והוא הדין מבית לבית).

והיינו אפילו שלא בדרך החצר, או שאין שם

חצר, כפי שהוכיחו בתוספות יום טוב פ"ז מ"א (דשני בתים בלא חצר נמי אינן

יכולין לטלטל מזה לזה בלא ערוב), ובשו"ת דבר שמואל סי' קפב (שני בתים של שני

אנשים הדבוקות זו לזו בכותל אחד המבדיל ביניהם, מבלי חצר או הפסק אחר).

וכן הוא לעיל סי' שסה ס"י (וכשהוא

בענין שהן אסורות, אסור לטלטל בהן אפילו בבית אחד מחדר לחדר, אם בכל חדר דר אדם

אחד בפני עצמו, כמו שיתבאר בסי' ש"ע), והוא לקמן שם ס"ה (ואוסרים בחצר

זה על זה, וכן לטלטל מזה לזה).

וכן הוא בנוסח עירובי חצרות, כדלקמן

סי"ח (בדין עירובא יהא שרא לנא לאפוקי ולעיולי מן הבתים לחצר ומן החצר לבתים

ומבית לבית), ובנוסח שבפסקי הסדור (ולטלטולי מבית לבית).

[7] רש"י כא, ב ד"ה שלמה תיקן עירובי חצירות (וגזר שלא

להוציא מרשות היחיד לרשות היחיד חבירו, לעשות סייג והרחקה לאיסור תורה שלא יבוא

להתיר מרשות הרבים לרשות היחיד). רבינו ירוחם שם (וגזרו זה חכמים שלא יבא להתיר

מרשות היחיד לרשות הרבים).

[8] שאסרו לטלטל מחצר לחצר,

אפילו שלא בדרך מבוי, והוא כדי שלא יבואו להוציא מחצר לרשות הרבים; אמנם בזה לא

אסרו אלא כלים ששבתו בבית.

[9] ס"א (כלים ששבתו

בבית והוציאן לאחת מרשויות אלו, אפילו בהיתר, כגון לחצר מעורבת של בית זה, ואפילו

הוציאם בדרך מלבוש, אסור לטלטלם לחצר אחרת).

[10] ירושלמי פ"א סוף ה"י (אהלים שבמחנה, צריכין עירוב).

רמב"ם פ"א ה"ג. שו"ע ס"ב (יושבי אוהלים או סוכות, או

מחנה שהקיפוהו מחיצה, אין מטלטלין מאהל לאהל עד שיערבו כולם).

ואם שובתים בטרקלין שחלקוהו במחיצות

עראי של יריעות, ראה לקמן סי' שע ס"ה-ו.

[11] כן משמע במשנה יז, א (ארבעה דברים פטרו במחנה (היוצאת

למלחמה, רש"י) ... מרחיצת ידים ... ומלערב). רמב"ם הל' מלכים פ"ו

הי"ג (פטורין מלערב עירובי חצירות במחנה, אלא מטלטלין מאהל לאהל ומסוכה לסוכה).

לבוש ס"ב (ומחנה היוצאת להלחם, אף על פי שקבועים וחונים במקום אחד, חכמים

הקילו להם ופטרום מלערב, מפני שטרודים בעסקי מלחמותם).

[12] וכן הוא לעיל סי' קנח סי"ד (כשהיו יוצאים במחנה למלחמה,

היו פטורים מנטילת ידים).

[13] ברייתא שם (מחנה היוצאת למלחמת הרשות מותרין בגזל עצים יבשים).

פירוש המשניות להרמב"ם שם (מחנה זה האמור כאן, ואפילו למלחמת הרשות, וכל שכן

למלחמת מצוה, לפי שהקילו להם, מפני שהם עסוקים בכיבוש ארץ האויב).

[14] רמב"ם שם (אבל שיירא שהקיפה מחיצה, אין

צריכין לערב, אלא מוציאין מאהל לאהל בלא עירוב, לפי שהן כולן מעורבין ואין אותן

אהלים קבועין להן), מ"מ שם (אבל אהלים שבשיירא, שהשיירא הולכת

לדרכה ונחו שם מפני השבת ועשו אהלים, פטורים הם מלערב, לפי שאינן קבועין), מירושלמי

שם (אהלים שבשיירה אינן צריכין עירוב). שו"ע שם (אבל שיירא שהקיפוה מחיצה,

אין צריכים לערב, לפי שכולם מעורבים ואין אותם אוהלים קבועים להם). לבוש שם (אבל

שיירא ההולכת לדרכה, ונחו שם מפני השבת והקיפוה במחיצה, אין צריכין לערב).

וכן הדין כששבתו באולם קבוע, אלא

שהמחיצות שביניהם הן עראי לפי שעה, כדלקמן סי' שע ס"ה.

[15] תוספתא שבת פי"א ה"י (בתים שבספינה חייבין בעירוב).

הובא ב שבלי הלקט סי' קיא מא, ב. רמ"א ס"ב (בתים

שבספינה צריכים עירוב, אף על פי שיש לספינה מחיצות).

וכן הוא לקמן סי' שפב סכ"ג (ספינה

שיש בה ישראלים רבים ויש להם בתים מיוחדים לכל אחד בספינה, צריכים לערב יחד).

[16] תוספתא ושבלי הלקט שם ([ושאר ספינות] שאין להם בתים, הרי הן

כשרויין בחצר). מ"א ס"ק ג (דאותם שאין להם בתים בספינה, הרי הם כשרוים

בחצר אחת).

[17] שבלי הלקט שם (וכתב אחי ר' בנימין נר"ו, מאחר דקי"ל

דבתים שבספינה חייבים בעירוב, דינן כדין חצר, שאם יש שם שני ישראלים חלוקים בשני

בתים צריכין לערב, ואם אינם חלוקים בשני בתים אינם צריכין לערב). מ"א סוף

ס"ק ה (ואם יש לה מחיצות י', אין צריך עירוב, כיון דאין שם אלא בית אחד).

[18] סעיפים ב-ט.

[19] שמואל מט ,

א (בית שמניחין בו עירוב, אינו צריך ליתן את הפת). טור ושו"ע ס"ג (הבית

שמניחים בו העירוב, אינו צריך ליתן פת).

וכן הוא לקמן סי' שע ס"ג (ובית

שהעירוב מונח בו, אין צריך ליתן את הפת), וס"ו (הבית שמניחים בו העירוב, שאין

צריך ליתן הפת), וס"ז (כבית אחד שמניחים בו העירוב, שאין צריך ליתן את הפת).

[20] גמרא שם (דכיון דמנח (לבעל הבית ריפתא, רש"י) בסלא (דידיה,

שהוא אוכל ממנו, רש"י), כמאן דמנח (בכלי עם העירוב דמי, רש"י)).

ט"ז ס"ק א (שהרי אין העירוב אלא שנחשוב כאלו כולן דרין שם, והרי הוא דר

שם).

[21] רבה שם (אמר שמואל עירוב משום קנין ... רבה

אמר עירוב משום דירה. מאי בינייהו, איכא בינייהו כלי ופחות משוה פרוטה וקטן),

ופרש"י (למאן דאמר משום דירה לא מהני קנין סודר, ומערבין באוכל שאין בו שוה

פרוטה, וקטן גובה את העירוב), וכרבה. טור ושו"ע שם (ואין צריך שיהיה בעירוב

שוה פרוטה).

[22] גמרא שם (איכא בינייהו ... וקטן), לפירוש הרא"ש שם

פ"ד סי"ג (למאן דאמר משום קנין, אין מניחין את העירוב בביתו של קטן,

דלאו בר אקנויי רשותא הוא. ומאן דאמר משום דירה, מניחין את העירוב בביתו של קטן.

והלכה כרבה דאמר עירוב משום דירה).

[23] רב הונא לא , ב (קטן גובה את העירוב (מבני חצר

ומערב עליהם, רש"י) ... בעירובי חצירות (דערובי רשותייהו בעלמא הוא, הלכך

ממילא מיערב, ואע"ג דאין מעשה הקטן כלום לא איכפת לן, רש"י )).

וכן הוא שם מט, סע"א (רבה אמר עירוב משום דירה. מאי בינייהו, איכא בינייהו ...

וקטן), ופרש"י (למאן דאמר משום דירה ... קטן גובה את העירוב, דפת משויא להו

חדא דירה, וקטן לאו מידי עביד). טור ושו"ע שם (ואפילו קטן יכול לגבות העירוב

ולקבצו).

[24] לקמן סעיף טז (ואף על פי שלא הונח הפת על השלחן לשם עירוב, אין

בכך כלום).

[25] מ"א ס"ק ט (אבל עכו"ם אסור לקבצו, כן נראה לי).

[26] רש"י פה, ב ד"ה עירוב משום דירה (הלכך אי לא חזי

לדירה לא מצי שרי). סוכה ג, ב ד"ה דלא חזי לדירה (בית דראוי לדירה בעינן).

[27] משנה פה , ב (הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה

ומרפסת, אינו עירוב). שו"ע ס"ג (ואין מניחים אותו בחצר, אלא בבית שראוי

לדירה, לאפוקי בית שער, אכסדרה ומרפסת).

וכן הדר בבית שער, אכסדרה ומפרסת, אינו

מצריך עירוב בחצר, כדלקמן סי' שע ס"א (הדר בבית שער, אף על פי שיש לו ד'

מחיצות, כיון שרבים עוברים דרך שם לבתיהם, אין עליו תורת בית אלא תורת חצר, ואין

צריך לערב עם שאר הבתים, וכן הדר באכסדרא ומרפסת שבחצר, אינו אוסר על בני החצר,

שאינן חשובות דירה). סי' שפו ס"א (שעירובי חצרות הוא משום דירה, לערב דירתם

לעשותן כאחת ... וחצר לאו בית דירה היא ... בבית שער אכסדרה ומרפסת).

[28] רבינו יהונתן כח, א במשנה שם (בית שער, אף על פי שיש להן ארבע

מחיצות, כיון שרבים עוברין לבתיהם דרך שם, אין עליהם תורת בית אלא תורת חצר).

מ"א סי' שע ס"ק א (אף על פי שיש לו ד' מחיצות, כיון שעוברים דרך שם, לא

הוי דירה). והיינו שאף שהפרוזדור הוא בתוך הבית (לא כמו האכסדרה והמרפסת שהם

בחצר), מכל מקום אינו נחשב בית דירה, כיון שעוברים שם.

והיינו דוקא ברבים עוברים עליו דרך שם,

משא"כ אם רק אחד עובר עליו דרך שם, כדלקמן סי' שע ס"א (כיון שרבים

עוברים דרך שם לבתיהם אין עליו תורת בית), ושם נסמן (הערה 234 ).

[29] ברייתא סוכה ג, א (בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות ...

ואין מניחין בו עירוב), וגמרא שם ג, ב (ואין מניחין בו עירוב מאי טעמא, דלא חזי

לדירה). טור ושו"ע ס"ג (וצריך שיהא בו ד' אמות על ד' אמות).

וכן הוא לקמן סי' שצח ס"ו (שהוא

ראוי לדירה, שיש בו ד' אמות על ד' אמות), ושם נסמן (הערה 1390 ).

[30] כנסת הגדולה בהגה"ט (אמר המאסף, ולדברי הרא"ש

ז"ל שחולק על הרמב"ם במזוזה, וסובר דבעינן שיש בו ארבע אמות על ארבע

אמות, הוא הדין הכא). והוא ברא"ש הל' מזוזה סט"ז (גרסינן בסוכה (ג, א) תנו

רבנן בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המזוזה ומן המעקה וכו'. אף על פי

שבכל הספרים אין כתיב כן, אלא בית שאין בו ארבע אמות, רב אלפס גרס שאין בו ארבע

אמות על ארבע אמות, דמסתבר דלא חזי לדירה בענין אחר. ודלא כמו שכתב הרמב"ם

ז"ל, שאם היה ארכו יותר על רחבו, הואיל ויש בו לרבע ארבע אמות על ארבע אמות

חייב במזוזה, דארבע אמות על ד' אמות בעינן לכל הנהו דקחשיב בברייתא בפ"ק

דסוכה).

והוא ברמב"ם הל' מזוזה פ"ו ה"ב (בית שאין לו

ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המזוזה. ואם יש בו כדי לרבע ארבע אמות על ארבע

אמות בשוה, אע"פ שהוא עגול או בעל חמש זויות, ואין צריך לומר שאם היה ארכו

יתר על רחבו, הואיל ויש בו לרבע ארבע אמות על ארבע אמות חייב במזוזה) .

מ"א סי' שצח ס"ק ו (ואם

אין בה רוחב ד' אמות, אף על פי שארוכה כמה, לא מקרי בית).

(עי' ש"ך סי' רפו

ס"ק כג שהעיקר כהרא"ש (ודעת הרא"ש

שאינו חייב במזוזה אלא אם כן הוא מרובע ד' על ד' אמות ... גם דעת רבינו ירוחם בסוף

ספר אדם כהרא"ש, וכתב שכן תפסו עיקר, על כן נראה דיש לקבעה בלא ברכה, או

שיברך מתחלה גם על אחרת ויהא דעתו גם על זו ). והוא ברבינו רבינו

ירוחם נתיב כא ח"ז (בית שאין בו ד' אמות, פטור מן המזוזה. כך פשוט בסוכה בבריתא.

ורי"ף גורס שאין בו ד' אמות על ד' אמות, דנראה דאין ראוי לדירה אלא אם כן יש

לו ד' אמות, אפילו יש בו כדי לרבען בו. והרמב"ם כתב שאם היה ארכו יתר על רחבו,

הואיל ויש בו כדי לרבע ד' אמות על ד' אמות חייב במזוזה. ודברי רי"ף תפשו עיקר).

ועי' ט"ז סי' תרלד

ס"ק ב דגם הרמב"ם סבירא ליה הכי (והדבר ברור שגם

הרמב"ם סבירא ליה דבעינן דוקא בריבוע ממש ד' על ד' לענין מזוזה ... נמצא

שלדברי הרמב"ם הוה הדין גם כן כמו דסבירא ליה להרא"ש, דבעינן רבוע ממש

ד' על ד'),

דלא כב"י יו"ד

סי' רפו (ולענין הלכה נקיטינן כהרמב"ם, דהא לא פליג עליה אלא הרא"ש), ורלב"ח

סי' קי (אני מדדתי הבית, ובודאי שאין בו ד' על ד', אבל יש בו כדי לרבע ארבע על

ארבע, וכפי הנ"ל מהרמב"ם ז"ל הדין שוה, והרי הוא נקרא בית לכל

הדברים והדינים שנאמרו בבית שצריך שיהיה בו ד' על ד' ... ואף על פי שאין בו ארבע

על ארבע, אלא שיש בו כדי לרבע ד' על ארבע, נקרא בית לענין מזוזה), שהביא

מ"א כאן ס"ק ו (ואם יש בו לרבע ד' אמות על ד' אמות, סגי

(רלב"ח ק"ו)) . עיי"ש ברלב"ח) .

[31] כמועתק לעיל (הערה

הקודמת) מש"ך שם.

וכן הוא לקמן סי' שצח ס"י (בית

שאין ברחבו ד' אמות, אף על פי שארוך מאד, אינו נקרא בית).

[32] ברייתא סוכה שם (בית שאין בו ארבע

אמות על ארבע אמות ... ואין מערבין בו), ופרש"י (דבית שאין בו ד' על ד' אין

צריך ליתן את הפת). כנסת הגדולה שם (ויראה דכן הדין בבית דאין בו ד' אמות, למר

כדאית ליה ולמר כדאית ליה, אינו צריך ליתן פת).

וכן לענין מעקה נתבאר לקמן הל' שמירת

גו"נ ס"א (וכל בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות [פטור], מפני שאינו ראוי

לדירה ואין שם בית עליו).

[33] אגור סי' תרסא (שיש מנהג

בקצת קהלות מאשכנז, שעושין ערובי חצירות בפת, ותולין הפת עשוי כמין מצה בבית הכנסת).

וכן הוא לקמן סי' שפז ס"א (נוהגין

לתלותו בבית הכנסת). לעיל סי' שסה ס"י (עירובי חצרות ... בבית הכנסת).

[34] המנהג לתלותו בבית הכנסת התחיל באשכנז כבר בתקופת הראשונים,

ונמשך עד דורותיהם של רבי יונה ורבי שלום מנוישטט (רבו של מהרי"ל), שערערו על

מנהג זה, כמסופר בשו"ת מהרי"ל החדשות סי' לח סוף אות

א ( על מה אנו סומכים להניח העירוב [בבית הכנסת], ואין ראוי לפיתא או

ללינה משום איסור בית הכנסת, ולמה יהא עדיף מבית שער ... ובנואיישט"ט

היה תלוי העירוב בחדר מורי. וזימנין טובא אישתעי לן מ"ו מה נשתנה מבשאר

קהילות דתלי בבית הכנסת, ואמר שמקדם היה גם כן תלוי שם בבית הכנסת, עד שבא לשם

הר"ר זלמן כהן ... וגמגם על זה באומרו דלא הוה מקום פיתא ולא מקום לינה,

וקיבל מה"ר יונה וסילקו ותלאו בחדרו, וכן נוהג מ"ו אחריו. ואומר

מ"ו שהיתה זאת מאד [קשה] בעיניו, דמשתכח תורת עירוב כשאין רואים אותו תמיד

בבית הכנסת). הובא בב"י .

והיינו שאחר ערעור רבי זלמן כהן התחיל

רבי יונה לתלותו בחדרו, וכן נהג אחריו רבי שלום מנוישטט, כמסופר בהלכות ומנהגי

מהר"ש מנוישטט סי' שסג (ועל העירוב של הקהל השיב למהר"א כהן, שכבר ד[נ]ו

עליו היכן להניחו, מאחר דבית הכנסת לא הוי מקום לינה ולא מקום פיתה ... ואומר שהוא

נוהג להניחו בחדרו ... משום דלא הוי מקום פיתא ולא מקום לינה).

[35] כדלעיל ס"ה ( הואיל

והעירוב הוא משום דירה, אין מניחין אותו אלא בבית הראוי לדירה), וכדל קמן

סי' שע ס"ו (עיקר דירת האדם היא מקום אכילת פת ולא מקום השינה ולינה), ושם

נסמן (הערה 285 ).

[36] עי' מ"א רס"י רסט ס"ק ב (דאכלי

ושתי, היינו בבית הסמוך לבית הכנסת ... דבבית הכנסת אסור לאכול, כמ"ש סי'

קנ"א (תוס')). והוא בתוס' פסחים קא, א ד"ה דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא (ואם

תאמר והא אמרינן בפרק בני העיר (מגילה כח, א) בתי כנסיות אין אוכלין בהן ואין שותין

בהן ... ויש לומר דלאו דוקא בבי כנישתא, אלא חדרים שהיו סמוכין לבית הכנסת קרי בי

כנישתא).

וכן הוא לעיל סי' רסט ס"א (השובתים

בחדרים הסמוכים לבית הכנסת ואוכלים שם), ושם נסמן (הערה ד).

[37] בשו"ע שם ס"א (בתי

כנסיות ובתי מדרשות, אין ... אוכלים ושותים בהם), וס"ג (אין ישנים בבית הכנסת,

אפילו שינת עראי).

ומה שאנו מקילים בזה, היינו כי בתי

כנסיות שלנו יש להם דין בית המדרש, שיש מתירים בהם, כמבואר בשו"ע (ותלמידי

חכמים ותלמידיהם מותרים לאכול ולשתות בהם, מדוחק), וברמ"א שם (ויש אומרים

דבבית המדרש אפילו שלא מדוחק שרי). מ"א שם ס"ק ב (משום דלומדים

בבית הכנסת ... וכל שכן בבית המדרש, ולכן מותרין לאכול ולשתות שם, דאם יצטרכו לילך

בכל פעם לאכול ולשתות בביתם, יתבטלו מלימודם. אבל אם אין לומדין בבית הכנסת, אסורים

לאכול ולשתות שם).

[38] השואל מהר"א כ"ץ, בשו"ת מהרי"ל שם (על מה

אנו סומכים להניח העירוב [בבית הכנסת], ואין ראוי לפיתא או ללינה משום איסור בית

הכנסת, ולמה יהא עדיף מבית שער ... מטעם ד[מי]גו, אף על פי שלעירוב אין

מועיל יין, הכי נמי אף על פי דלעירוב בעי חשיבות טפי [מ]בי[ת] שער, מכל מקום מיגו

דמועיל לשתוף מועיל נמי לעירוב ). ובתשובת מהרי"ל שם (אבל מצאתי

תשובת מהר"י, וגם הוא לא הגיד סברותיו שיישב קושיא דלעיל). אגור שם (ובסוף

מצא בתשובת מהר"ם שיישב המנהג, אבל לא נודע להרב הנזכר). ד"מ ס"ק א

(ולי נראה דעירובין שלנו יש להם דין שיתופי מבואות, וכמו שיתבאר לקמן סימן

שפ"ז, ועל כן אין צריך להניחה בבית דירה, וכמו שיתבאר לקמן סימן שפ"ו,

וזהו הטעם, כן נראה לי). רמ"א שם (והמנהג בזמן הזה להניח העירוב בבית הכנסת.

וכן נהגו הקדמונים. ונראה לי הטעם, דעירובין שלנו יש להם דין שיתוף, ואין צריך

להניח בבית דירה). לבוש סי' שפז (ומכאן יצא לי גם כן טעם

נכון וברור לדעתי, מה שהוקשה לרבים למה מניחין אותו בבית הכנסת, הואיל ואינו בית

דירה כדכתבנו לעיל סימן שס"ו. אבל נראה לי שאינו קושיא כלל, כי הטעם הוא

לפרסם הדבר לכל שעשינו בו שיתוף מבואות, וישמעו גם התינוקות ולא ישתכח מהם תורת

עירוב. כן נלע"ד לטעם יפה ברור ונכון). פרמ"ג

משב"ז סי' שפז ס"ק ב (ואף על גב דעירובי חצירות בעי דוקא בבית דירה.

הואיל ומהני האי לשיתוף, דלא בעי בית דירה, מהני במקום עירוב נמי).

ויובן יותר על פי המבואר לקמן סי' שפז

ס"א (המשתתפים במבוי צריכים לערב בחצירות ... אין סומכין על שיתוף זה בחצר

שלא עירבו בה, כדי שלא ישכחו התינוקות שבחצר זו תורת עירוב, שהרי אין התינוקות

מכירים מה נעשה במבוי ויאמרו אבותינו לא עירבו ... ואם נשתתפו במבוי בפת סומכים

עליו בחצרות ... לפי שהתינוקות מכירים בפת שנשתתפו בה במבוי, שמתוך שהפת היא חיי

האדם עיניהם תלויות בה ... נוהגין לתלותו בבית הכנסת כדי שיהא מפורסם לתינוקות).

והיינו שמעיקר הדין סמכינן בעירוב

החצרות על השיתוף במבוי, גם אם הוא על שאר מאכלים ומשקים, ד"מיגו דמועיל

לשיתוף מועיל נמי לעירוב". ומה ש"אין סומכין על שיתוף זה בחצר שלא עירבו

בה", הוא "כדי שלא ישכחו התינוקות שבחצר זו תורת עירוב".

משא"כ כשעושים השיתוף בפת, ותולין את הפת בבית הכנסת, מתפרסם הדבר אף

לתינוקות, כדלקמן שם ( נוהגין לתלותו בבית הכנסת כדי שיהא מפורסם לתינוקות) .

*

ומכל מקום התקבל יותר המנהג להניחו באחד

הבתים, אף שכשאין רואים אותו תמיד בבית הכנסת לא יתפרסם הדבר. ובפרט

בזמנינו שאין השמש הולך מבית לבית לקבץ הפת לעירוב ושיתוף, כי אם אחד מזכה כמה

מַצות לכל בני החצרות והמבוי, ומניחו בביתו, ואם כן קיים החשש ש"ישכחו

התינוקות שבחצר זו תורת עירוב".

ועל זה מסיים בשו"ת מהרי"ל

שם: "ואומר מ"ו שהיתה זאת מאד [קשה] בעיניו, דמשתכח תורת עירוב כשאין

רואים אותו תמיד בבית הכנסת".

[39] סעיף א (ואין שיתוף זה דומה לעירוב שאינו אלא בפת בלבד, לפי

שעירובי חצרות הוא משום דירה, לערב דירתם לעשותן כאחת, ודירתו של אדם אינה נמשכת

אלא אחר מקום פתו, אבל שיתוף שבמבוי אינו אלא לשתף החצרות ולא הבתים, וחצר לאו בית

דירה היא, לפיכך אין צריך להניח השיתוף בבית הראוי לדירה כמו עירובי חצרות, אלא

יכולים להניחו אפילו בבית שאין בו ד' אמות על ד' אמות, או בבית שער אכסדרה ומרפסת,

או אפילו באויר החצר במקום המשתמר, כיון שאינו אלא לשתוף החצרות).

[40] ט"ז ס"ק ג (נראה לי דאם הבית הכנסת, או שאר בית

שמונח בו העירוב, הוא בענין שאסור לטלטל שם, כגון שאין שם עירובי מבואות, או שהוא

חוץ לעירוב, אין כלום באותו עירוב).

והיינו שחצר בית הכנסת עצמה מתוקנת

במחיצות ומותר לטלטל בה, אלא שהמבוי שבית הכנסת עומד בו אינו מתוקן, ואם כן אסור

לטלטל מבית הכנסת לשאר החצרות שבמבוי זה, הרי שאז אין העירוב מועיל כלום לא לבית

הכנסת ולא לשאר החצרות.

[41] סעיף י (צריך להזהירם ... במקומות שיש שם לחי או קורה או צורת

פתח, ונשבר התיקון באותו מבוי של בית הכנסת, אם נשבר בחול כל המבואות אסורים,

אפילו יש להם תיקון בפני עצמו, אלא אם כן הוא בענין שיכולין להביא אצלם העירוב

מבית הכנסת).

[42] מ"א ס"ק י (ומהאי טעמא נראה לי דמותר

לטלטל בבית הכנסת בלא עירוב, כיון שאין שם דירה).

[43] מהרי"ל הל' עירובי חצרות אות ב (מן בית הכנסת לחוץ אל

חצרה אסור לטלטל, אף על פי שהחצר שייך אליה, מכל מקום הדיורין שסביב החצר אשר

פתחיהן נכנסין לחצר בית הכנסת, הן אוסרין עליו מלהתיר, מטעם שבתו בתוכו), הובא

במ"א שם.

והיינו שאף שבית הכנסת אינו מקום דירה

לחייבו בעירוב, ואף שמותר לטלטל בחצר כלים ששבתו בתוכה. מכל מקום דין בית הכנסת

כדין בית, לענין הכלים ששבתו בתוכו, שיאסר לטלטלם אל החצר האסורה (מחמת שני הבתים

שבה).

וראה זכרון יוסף סכ"א.

[44] סעיף ג (וחורבות אלו, אף על פי שיש להם בעלים, מותרים בני

חצרות הסמוכות להן להשתמש בהן, ואין הבעלים אוסרים עליהן, הואיל ואינן דרים בהם,

ודירה בלא בעלים אינה אוסרת).

וכן הוא באחד מבני החצר שהלך, כדלקמן

סי' שעא ס"א (דירה בלא בעלים אינה דירה, ואינה אוסרת בחצר, וגם מותר לטלטל

ממנה לחצר שיש בה דיורים אחרים שעירבו ביניהם, ואינו כמוציא מרשות לרשות. לפיכך

אחד מבני חצר שהניח ביתו והלך עם כל בני ביתו ושבת בחצר אחרת, אפילו היתה סמוכה

לחצרו, אם הסיח לבו ואין דעתו לחזור לביתו בשבת, הרי זה אינו אוסר על בני החצר

שביתו שמה, אם עירבו ביניהם, אף על פי שהוא לא עירב עמהם, ומותרים לטלטל גם מביתו

לחצר).

וכל זה כשעירבו ביניהם. משא"כ אם

לא עירבו ביניהם, אסור להוציא לחצר כלים ששבתו בבית זה (כדלעיל הערה הקודמת).

[45] היינו שהיתר בני העיר הבאים להתפלל בבית הכנסת, הוא מטעם שהם

אורחים לגבי דירה זו ואין אוסרין עליה.

וכמו בבית שדר בו ואינו אוכל בו, כדלקמן

סי' שע סוף ס"ו (ומי שיש לו שתי בתים בשתי חצרות, באחת הוא אוכל ובשניה הוא

דר כל היום וכל הלילה, הרי זה אוסר באותה שאוכל אם אוכל שם בשבת, וצריך לערב עמהם,

אבל בשניה אינו אוסר, ואין צריך לערב, ומותר להשתמש שם בשבת, לפי שנעשה שם כאורח

אצלם).

וראה אבן יקרה סי' יג. מלמד להועיל

ח"א סי' סט. ברכת שלום (שטרנברג) ע' נד.

סיכום דיני אורח – ראה לקמן סי' שע

ס"ט (הערה 305 ).

[46] משנה גיטין נט , א (אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום ...

מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום), ופרש"י (בני חצר שרגילין ליתן עירוב החצר

בבית אחד, אין משנין את מקומן ליתנו בבית אחר, מפני דרכי שלום). טור ושו"ע

ס"ג (ואם רגילים ליתנו תמיד בבית ידוע, אין להם לשנותו וליתנו בבית אחר, מפני

דרכי שלום).

[47] שו"ת מהרי"ק שרש קיג (ומשמע

בגמרא דאפילו היכי שיש קצת טעם לשנות מקום העירוב, אפילו הכי אין משנין מפני דרכי

שלום). הובא בכנסת הגדולה בהגה"ט. מ"א ס"ק ז (אפילו יש קצת טעם

לשנותו (מהרי"ק סקי"ג)).

[48] שו"ת רשד"מ או"ח סוס"י

כ (ואפילו לפי דברי מהררי"ק ... דהתם לא היה להם טענה לשנות, ובנידון דידן

איכא טעמא רבה). הובא בכנסת הגדולה שם (אמר המאסף, ומשמע מדבריו, דדוקא בשיש קצת

טעם אין לשנות, אבל אי איכא טעמא רבה, משנינן. וכן כתב רשד"ם חלק או"ח

סי' כ'. ועיין בהר"י הלוי ז"ל סי' מ"ד ומ"ו, ובהר"ש הלוי

ז"ל חלק או"ח סי' ס). מ"א שם (אבל אי איכא טעמא רבה משנין

(רשד"מ סי' ס' ור"י הלוי מ"ד מ"ו ור"ש הלוי סי' מ')).

[49] כנסת הגדולה שם (אמר המאסף, נראה לי גם כן, דלא

נאמר דין זה דמערבין בבית ישן מפני דרכי שלום, אלא דוקא בסתם, כלומר שנתנו העירוב

בבית זה בסתם בלי תנאי, וכן כל כיוצא בזה. אבל אם בתחלת הנתינה התנה הנותן שאם

ירצה לסלקו מבית זה וליתנו בבית אחר שירצה, הרשות בידו, הא ודאי פשיטא שיכול

לשנותו אפילו בלא טעם, כיון דמעיקרא התנה על זה, דלא שייך כאן טעמא דחשדא).

מ"א ס"ק ח (ואם בתחילת הנתינה התנו לשנות, מותר לשנות ... (כנסת

הגדולה)).

[50] מ"א ס"ק ז (בגמרא איתא בהדיא משום

חשדא ... אם כן אף במוכר ביתו מניחין בו ... ובכנסת הגדולה מחלק בין מת למכר,

ודוחק).

[51] גמרא גיטין ס , ב (מאי טעמא ... משום חשדא).

[52] תוס' שם ד"ה אלא משום חשדא (פירש ר"ת שלא יאמרו מפני

החשד שחושדים אותו לגנוב פת של עירוב אין מניחים אותו שם). ופירוש

רש"י שם ד"ה משום חשדא (הואיל והורגל העירוב בתוך אותו הבית,

אם באת לשנות את מקומו, הנכנסין לאותו הבית ולא יראו שם את העירוב יחשדו את בני

החצר שמטלטלין בלא עירוב) דחוק קצת. עי' שם בתוספות יום טוב

פ"ה מ"ח (מערבין כו' מפני דרכי שלום, פירש הר"ב בני אדם כו' יאמרו

שמטלטלים בלא עירוב ואיכא חשדא, גמרא ופירש"י. וצריך לומר שאם יחשדו יבואו על

ידי כך לידי מחלוקת. ובתוס' פירש ר"ת משום חשדא, שלא יאמרו מפני החשד שחושדים

אותם לגנוב פת של עירוב אין מניחין אותו שם).

[53] משמעות התוס' שם .

[54] כנסת הגדולה שם (עוד נראה לי, דלא נאמר דין זה אלא

כשאין שם דררא דממונא, כלומר שהזוכה בנתינת העירוב בביתו אין לו הנאה אלא המצוה,

אבל אם יש לו הנאת ממון, יכול הנותן לומר, עד עכשו ראיתי להטיל מלאי לתוך כיסך,

מכאן ואילך אני רוצה להטיל המלאי הזה בכיס של אחרים ... עוד נראה לי, דכיון דאין

זה אלא מפני דרכי שלום, אם עבר ונתנוהו בבית אחר, אין בית דין כופין אותם על כך

לחזור וליתנו באותו בית ... ולענין מעשה איני צלול בזה, והדבר צריך גמרא).

מ"א ס"ק ח (ואם הוא דבר שצריכים ליתן מעות לזה, יכולין לשנות ליתן לאחר.

ובכולן אם ערבו ונתנו בבית אחר, אין מוציאין ממנו. מכל מקום צ"ע למעשה (כנסת

הגדולה)). אליה רבה ס"ק ח (ובכולן אם ערבו ונתנו לבית אחר, אין כופין אותו

לחזור וליתנו באותו הבית).

[55] שמואל מט , א (המקפיד על עירובו (אם יאכל אחד

מבני חבורה את הפת שנתן הוא, רש"י), אין עירובו עירוב, מה שמו עירוב שמו (שיהו

כולן מעורבין ומרוצין בו, שלא ימחה זה בחבירו, אלא שותפות נוחה ועריבה,

רש"י)). אביי סח, א (כיון דאי בעו לה מינאי ולא אפשר ליתבה נהלייהו (אם אחד

מהן היה צריך לאכול מן השיתוף, והיה שואלו ממני, אין יכולת בידי לוותר משלי בכל

שבת, לכך נמצא שאין בלבי להיות בו חלק גמור, רש"י), בטיל שיתוף). טור

ושו"ע ס"ה (צריך שלא יקפיד שום אחד מהם על עירובו אם יאכלנו חבירו, ואם

מקפיד אינו עירוב).

וכן הוא לקמן ריש ס"י (והעירוב

צריך להיות שותפות נוחה ועריבה).

[56] פסקי עירובין למהר"ם מרוטנבורג סי' קט (לפיכך צריך ליזהר

העושה עירוב, שלא יערב בדבר שהוא מקפיד עליו, כגון אותם דברים שתיקן לכבוד שבת,

כגון שיש לו גלוסקא נאה או פשטידא וכיוצא בהן, דכיון דאי בעי מיניה ולא יהיב להו

בטיל העירוב והשיתוף). רא"ש שם פ"ד

סי"ב (לכך צריך ליזהר העושה עירוב שלא יערב בדבר המקפיד עליו, כגון אם תקן

לכבוד שבת פנדא או גלוסקא נאה, דכיון דאי בעו מיניה לא יהיב להו בטל שיתוף). מרדכי

רמז תקב (הלכך צריך ליזהר שלא לערב בדבר חשוב ביותר, כגון פשטידא וכיוצא בה, דאנן

סהדי שהוא מקפיד עליו). טור ושו"ע שם (לכך צריך ליזהר שלא לערב בדבר שתיקן

לצורך השבת).

[57] שמואל מט, א (החולק את עירובו (בשני כלים, רש"י) אינו

עירוב (משום האי טעמא גופיה, דמה שמו עירוב שמו, רש"י)). טור ושו"ע

ס"ד (צריך ליתן כל העירוב בכלי אחד, ואם חלקו ונתנו בשני כלים אינו עירוב).

ט"ז ס"ק ד (דהא שמו עירוב).

ולכאורה נראית כוונת הדברים, שהאמור

בסעיף הקודם הוא, ש"עירוב" הוא מלשון "עריבות", והאמור כאן

הוא, ש"עירוב" הוא מלשון "מעורב". וכן הוא לקמן ס"י (והעירוב

צריך להיות שותפות נוחה ועריבה).

וראה גם לקמן סי' שפו ס"ג (ככל

משפטי עירובי חצרות ... כך דיני שיתוף ... והוא שיהיו השמן והיין בכלי אחד, כמו

שעירובי חצרות צריך להיו בכלי אחד).

[58] גמרא שם (עד כאן לא קאמרי בית הלל התם אלא

דמליין למנא ואייתר, אבל היכא דפלגיה מיפלג, לא). טור ושו"ע שם (אלא אם נתמלא

הא', ואז מותר). ב"י ד"ה וצריך ליתנו (שכל שכלי אחד מכיל אותו וחילקו

בשני כלים, מאיזה טעם שיהיה, אינו עירוב, דלא פלוג רבנן במילתייהו).

[59] גמרא מח , ב (עד כאן לא קאמרי בית הלל התם אלא

בשני כלים בבית אחד, אבל בשני בתים, לא). שו"ע שם (והוא שיהיו שני הכלים בבית

אחד).

והיינו שאף אם נתמלא כלי האחד ונתן

המותר בכלי שני, לא התירו אלא בבית אחד, כמבואר בעבודת הקדש שער ד סי' ה (אין

חולקין את העירוב בשני בתים, ואם עשו כן אינו עירוב ... בשנתנו בכלי אחד ונתמלא

והותיר). מ"מ פ"א הי"ח (בכאן דברי רבינו מבוארין, ופירוש אפילו

בשנתמלא הכלי והותירו, לא התירו אלא כששני הכלים בבית אחד. וכן נראה שם למעלה מזה.

ואף לשון רבינו נראה כן. וכ"כ הרשב"א ז"ל).

[60] משנה פ , ב (ככר (שלם, רש"י) הוא עירוב,

אפילו מאפה סאה והוא פרוסה (שאפה סאה בככר אחד, ונטל ממנו מעט ושוייה פרוסה,

רש"י) אין מערבין בה). טור ושו"ע ס"ו (אין מערבין בפרוסה, אפילו

היא גדולה הרבה).

[61] רב[י] פא , א (משום איבה), ופרש"י (שבאין

לידי מחלוקת, שאומר אני נותן שלימה ואתה פרוסה). ט"ז ס"ק ה (משום איבה,

שיבואו לידי מחלוקת, שיאמר אני נותן שלימה ואתה פרוסה). מ"א ס"ק יא (משום

איבה, דזה יתן פרוסה וזה יתן שלימה).

[62] כדלעיל ס"ח (כי מה שמו, עירוב שמו, שיהיו כולם מעורבים

ומרוצים בו שלא ימחה אחד בחבירו, אלא שותפות נוחה ועריבה).

[63] רב אשי שם (אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי,

עירבו כולן בפרוסות מהו, אמר ליה שמא יחזור דבר לקלקולו), ופרש"י (זה פרוס

וזה שלם). ט"ז שם (ואפילו כולם בפרוסה, שמא יבוא זה ליתן פרוסה וזה שלם).

מ"א שם (ואפילו ירצו כולם ליתן פרוסה, חיישינן שיחזור הדבר לקלקולו).

[64] במשנה שם פ, ב (ככר כאיסר (קטן כמדת איסר,

רש"י) והוא שלם, מערבין בו). טור ושו"ע שם (אבל בשלימה, אפילו קטנה מאד,

מערבין).

[65] רש"י שם ד"ה והוא שלם (ובלבד שיהיו שם

ככרות הרבה, כגרוגרת לכל אחד ואחד, רש"י). ראב"ד

פ"א הט"ז (ומסתברא דבעינן כגרוגרת לכל אחד ואחד באותה חלה). מ"[מ]

שם (מ"ש הר"א ז"ל ומסתברא דבעינן כגרוגרת וכו', הוא מפני שדעתו

ודעת האחרונים שאף לערובי חצרות בעינן שיעור אפילו בככר שלם, ושיעורו כשיעור השיתוף,

למועטים כגרוגרת לכל אחד למרובין מי"ח מזון שתי סעודות, ודחקו עצמן בלשון

המשנה שאמרה ככר כאיסר והוא שלם מערבין בו, ואמרו ובלבד שיהו שם ככרות הרבה

כגרוגרת לכל אחד. ורבינו הזכיר המשנה כפשטה שדי לכל אחד בככר כאיסר, ואפילו הן

מועטין שאין בו כגרוגרת. ואף בדברי הגאונים לא מצאתי שיהא שיעור עירובי חצרות, אלא

בככרות שלמים או כשגובין קמח לעשות ממנו חלה שלימה. וכן נראה).

עי' ב"י סוס"י שס[ח] (ודעת רבינו כדעת הראב"ד בפרק א'

מהלכות עירובין (הט"ז), שאף לעירובי חצירות בעינן שיעור, כמו בשיתוף. וכתב שם

הרב המגיד שכן הוא דעת האחרונים, ושדחקו עצמן בלשון המשנה שאמרה ככר כאיסר והוא

שלם מערבין בה, דהיינו בשיש שם ככרות הרבה כגרוגרת לכל אחד. אבל מדברי הרמב"ם

שם משמע שדי לכל אחד בככר כאיסר, ואפילו אין בו כגרוגרת. וכתב הרב המגיד דהכי משמע

מדברי הגאונים, ושכן נראה). טור ושו"ע שם (ובלבד שיהא בהם כל כך שיהא בהם

כשיעור).

*

נתבארו

כאן ג' דעות בשיעור הפתח בשיתופי מבואות ועירובי חצרות:

א)

דעת הרמב"ם וסיעתו, שבעירובי חצרות סגי בפחות מכגרוגרת, כפשטות לשון המשנה

(ככר כאיסר והוא שלם מערבין בו). והא דתנן התם (כמה הוא שיעורן, בזמן שהן מרובין –

מזון שתי סעודות לכולם, בזמן שהן מועטין – כגרוגרת לכל אחד ואחד), מיירי בשיתופי

מבואות, שבה התחילה המשנה שם עט, ב (כיצד משתתפים במבוי).

ב)

שיטת רש"י וסיעתו, שגם עירוב חצרות שיעורו מזון כגרוגרת לכל אחד. ומה שנאמר

"ככר כאיסר", היינו שיהיו שם ככרות הרבה, שכל אחד מהם כאיסר, וביחד הם

כשיעור כגרוגרת לכל אחד (כשיטה הראשונה שהובאה כאן).

ג)

שיטת הראב"ד וסיעתו, שצריך ככר אחד גדול, שהוא כשיעור כגרוגרת לכל אחד (כשיטה

השנית דלקמן בסמוך). ולפי זה דחקו עצמן בלשון המשנה "ככר כאיסר".

[66] ס"ג (כמה הוא שיעור

העירוב בתחלתו, בזמן שהם י"ח או פחות, שיעורן כגרוגרת פת לכל אחד. ואם הם יותר

מי"ח ... כששה ביצים).

[67] גמרא פא, א (ניטלה הימנה כדי חלתה ... מערבין לו בה. והתניא ...

כדי חלתה אין מערבין לו בה. לא קשיא הא בחלת נחתום הא בחלת בעל הבית, דתנן שיעור

חלה אחד מעשרים וארבעה ... נחתום שהוא עושה למכור בשוק, וכן האשה שעשתה למכור בשוק,

אחד מארבעים ושמונה). טור ושו"ע שם (ומיהו אם נוטל ממנו כדי חלת נחתום, שהוא

אחד ממ"ח, מערבין בה).

[68] רא"ש פ"ז סי"ב (ולפי הסברא נראה

לי, דכיון דטעמא משום איבה, דאין חילוק בין דניטל לשם חלה ובין לא ניטל לשם חלה,

דמה יודעין [שכניו] אם ניטל לשם חלה או שלא לשם חלה, אלא בכדי שיעור חלה, והם

תולין דלשם חלה ניטל וליכא איבה). טור ושו"ע שם (אפילו לא היתה טבולה לחלה).

מ"א ס"ק יב (פירוש אפילו אינו שלם שרי, שהשכנים סוברים שנטל חלה מן הפת).

[69] רב חסדא שם (תפרה בקיסם (ככר שנפרסה ותפר הפרוסות

בקיסם ונראית שלימה, רש"י) מערבין לו בה. והא תניא אין מערבין לו בה. לא קשיא

הא דידיע תיפרה (ניכר מקום תפירתה והויא כפרוס, רש"י) הא דלא ידיע תיפרה).

טור ושו"ע שם (ואם נפרסה וחיברה בקיסם, שהכניס הקצה האחד בתוך הפת והקצה השני

בתוך הפרוסה, אם אינו ניכר שנפרסה, מערבין בה).

[70] סוף ספר אליה זוטא מנהגים תשובה ג (לכן נראה לי

דעכ"פ בדין מוציא אינו כשלם בניטל חלה, וכן בתפרן בקיסם לא מהני אלא כשאי

אפשר בשלם). הובא באליה רבה סי' קסח ס"ק ה (יחברם יחד וכו', היינו דמיירי

כשאי אפשר לו בלחם שלם ... ומזה נמי ראיה לתשובתי שכתבתי בסוף הספר עיי"ש

ודוק).

[71] סעיף ג (אם יש לאדם ב' חצאי לחם ואין לו לחם שלם ללחם משנה

בשבת, יחברם יחד בעץ ... ולא יהא חיבורם נראה, ודינו כשלם לענין לחם משנה, כמו

שדינו כשלם לענין עירובי חצירות כמו שיתבאר בסי' שס"ו. אבל אם יש לו לחם שלם,

אין לסמוך על זה, כי יש לומר שאינו נחשב כשלם אלא לענין עירובי חצירות בלבד, שלא

הצריכו בו שלם אלא משום איבה בלבד שלא יבא אחד לומר אני נותן שלם ואתה נותן פרוסה,

וכשאין חיבורו נראה אין לחוש לכך, אבל לענין לחם משנה אינו נחשב כשלם על ידי חיבור

זה, כמו שאינו נחשב ככר אחד לענין טומאה וטהרה על ידי חיבור זה).

[72] פסקי עירובין למהר"ם מרוטנבורג סוס"י קצט (נראה לי

דווקא כי האי גוונא, אבל אם אחד זיכה את כולן פרוסה משלו, שפיר דמי). רא"ש

שם (ור"מ ז"ל כתב שיכול לזכות לכל בני החצר בפרוסה, דבהא לא שייך שמא

יחזור לקלקולו). מרדכי שם רמז תקכד (ונראה לרבינו מאיר דוקא

כה"ג, אבל אם אחד זיכה לכולן פרוסה משלו, שפיר דמי). טור ושו"ע ס"ז

(אם אחד מזכה לכולם יכול לערב בפרוסה).

[73] ראב"ד שם (במקומות הללו נהגו בעירובי חצרות שגובין מעט

מעט קמח מכל בית ועושין אותו חלה אחת מצה, ומשמרין אותה כל השנה, קסברי ככר שלם

לכולהו קאמר). רמ"א ס"ו (ויש שפירשו הא דאין מערבין רק בפת שלם, היינו

שכל העירוב ביחד יהיה פת שלם, ולכן נהגו לקבץ מכל בית ובית מעט קמח, ועושין חלה

אחת שלימה ומערבין בה. וכן המנהג פשוט בכל מדינות אלו).

וכן הוא בפסקי הסדור, עירובי חצרות (נהגו

לקבץ קמח מכל בית ובית בערב פסח ועושין מצה אחת שלימה, ומערבין בה לכל שבתות השנה).

[74] ראב"ד שם (ומסתברא דבעינן כגרוגרת לכל אחד ואחד באותה חלה).

מ"מ שם (מפני שדעתו ודעת האחרונים שאף לערובי חצרות בעינן שיעור אפילו בככר

שלם). רמ"א שם (וצריך ליזהר שיהא בחלה השיעור המפורש לקמן סי' שס"ח סעיף

ג').

וכל זה הוא בימים ההם שהיו אופים מצות

רכות ועבות, והי' אפשר שתהי' המצה גדולה כששה ביצים, שמספיק לעירוב עבור כל המבוי,

כדלקמן סי' שסח ס"ד (כמה הוא שיעור העירוב ... שהם כששה ביצים).

משא"כ בזמנינו שהמצות קשות ודקות

(כדלקמן סי' תנד ס"ה והערה כז), וקטנות יותר, על כרחינו מערבים על כמה מצות

ביחד, וסומכים על דעה הראשונה הנ"ל (ובלבד שיהיו שם ככרות הרבה שיהא בהן

כשיעור).

וראה גם לקמן סי' שסח ס"ד (הערה 220 ).

[75] רמ"א שם (ואף על פי שנשתייר מן הקמח ולא

נעשה מכולו חלה, אפילו הכי הוי עירוב, דלא גרע מאילו אחד מזכה לכולם, ואדעתא דהכי

נתנו קמחם מתחלה, כן נראה לי). מ"א ס"ק יג (משמע דאין השמש צריך לזכות

לכולם).

[76] לבוש ס"ו (חשבינן

אותו הקמח הנכנס בו, שאותו הנותן מזכה אותו לכולם על ידי הגובה ... ודאדעתא דהכי

נתנו קמחם מתחלה, כיון שכן נהגו הכל נותנין על דעת שיאפנו הגובה). ט"ז

סי' שצה ס"ק ב (שכל אחד שנותן תחלה קמח נותן על מנת כן שיזכה בו

כל הקהל, אף מי שלא יתן קמח, והמותר יחזיק לעצמו, ואם כן השמש שעושה מצה של עירוב

עושה בשביל כולם, דהקמח הוא של כולם).

[77] היינו שבשעה שגובה הקמח

אינו צריך לפרש שהוא קונה אותו בשביל כולם. ואף בשעה שמברך אינו צריך לומר בפירוש

שמזכה אותו לכולם.

[78] לבוש שם סי' שצה (שדרך לקבץ קמח מכל הבתים

שבעיר, ואחר כך כשאופין ממנו המצה אין לוקחין כל הקמח שקבצו מהם, אלא קצת ממנו,

והנותר מניחין לשמש הגובה, וכיון שאין לוקחין כל הקמח, הרי לא נשתתפו כולם, דשמא

קמח של כמה בתי לא נילוש בתוכו, ולכך נוטלין המצה הנאפית בידים וגובהין אותה

ומזכין אותה לכל בני העיר אף למי שאין קמחו בתוכה). הובא ט"ז שם (בלבוש כתוב,

לכן מנהגינו לגבות קמח מכל בית, ואופין מקצתו מצה אחת לעירוב, והשאר נותנין להשמש,

וסיים על זה, ונראה לי לפי מנהגינו לא הוי עירוב אם שכחו לברך, דהא לא זיכוהו להם,

ואין קמח של כולם נילוש בתוכו, ואינו עירוב עד שיזכוהו להם). מ"א כאן

ס"ק יג (ובסי' שצ"ה כתב, דאם לא זיכה לא הוי עירוב).

[79] מ"א שם (וטוב להחמיר לכתחלה לזכות, בפרט אם

עשהו מקמח שלו).

[80] מ"א ס"ק כ (והעיקר כמו שכתבתי לעיל, דהשמש יתן העירוב

להרב ויזכהו לכל הקהל על ידו. וכ"כ במנהגים).

וכן הוא בפסקי הסדור, עירובי חצרות (ונוהגין

שהשמש נותן המצה ביד אחד שיזכה בשביל כל הקהל).

[81] שבלי הלקט סי' צט (וצריך לאפות לחם העירוב מצה, כדי שלא יתעפש).

כל בו סי' לג בתחלתו (ונהגו העם לערב ולשתף

בפסח לכל השנה במצה, מפני שאינה מתעפשת כחמץ). דרכי משה ס"ק א (ואני שמעתי

טעם אחר שמערבין במצה, משום דמשהינן העירוב כך כל השנה, ואילו היה חמץ היו צריכין

לבערו בפסח ולערב פעם אחרת, ואולי ישכחו ויבואו לידי תקלה). רמ"א סי' שסח

ס"ה (ולכן נהגו לעשות העירוב חלת מצה, שאינה ממהרת להתעפש, ועוד דיכולים

לשמרה בימי הפסח).

[82] סעיף ד (אם נתעפש פת העירוב ונפסל מלאכול, הרי הוא כמו שכלה

לגמרי, וצריך לערב מחדש. ולכן נהגו במדינות אלו לעשות העירוב בערב פסח מחלת מצה,

שאינה ממהרת להתעפש, ועוד שיכולין לשומרה בימי הפסח). וכן הוא בפסקי הסדור, עירובי

חצרות (ועושין מצה אחת שלימה ומערבין בה).

[83] סעיף א (ואם חלו ב' ימים טובים ביום ה' וביום ו', ושכח ולא

עירב מערב יום טוב, יערב ביום טוב על תנאי, שיאמר ביום טוב א', אם היום חול יהא זה

עירוב ואם היום קדש אין בדברי כלום, ולמחר יאמר אם היום קדש הרי עירבתי אתמול ואם

היום חול יהא זה עירוב).

[84] מ"א שם (ולפי זה אם חשכה ליל יום טוב ראשון

ולא זיכה, אסור לזכות ביום טוב ... אלא על תנאי. ואם יום טוב אינו סמוך לשבת, אין

לערב עד שבת. ומיהו אם שכחו לזכות עד שבת, מותר לטלטל).

והיינו שסומכים על סברה הראשונה דלעיל (ואע"פ

שהנותן עירוב בעד חבירו צריך לזכות לו על ידי אחר כמו שיתבאר, מכל מקום כאן כשנותן

כל אחד קמחו להשמש לערב בו, אנו חושבין כאלו נותנים לו שיזכה בו בשביל כולם, ואין

השמש צריך לזכות להם על ידי אחר).

[85] שהברכה אינה מעכבת,

כדלקמן סי"ח (ואם גבו העירוב ולא ברכו עליו

... אין הברכה והאמירה מעכבת, ומותרים לטלטל מבתים לחצר).

זמן אמירת הברכה כשמזכה קודם השבת,

נתבאר לקמן סי"ח (ואימתי מברך בשעה שמקבץ אותו מבני החצר או בשעה שמזכה להם),

ושם נסמן (הערה 155 ).

[86] משנה פ , ב (בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים

ומן המלח דברי רבי אליעזר, רבי יהושע אומר ככר הוא עירוב), כרבי

יהושע . ברייתא שם עא, ב (מערבין בחצירות בפת, ואם רצו לערב ביין אין

מערבין), ופרש"י (דעירוב משום דירה הוא, לערב דירתן לעשותן אחת, ודירתו של

אדם אינו נמשך אחר היין אלא אחר פיתו). תוס' רפ"ג

כו, ב ד"ה בכל (דבעירובי חצירות בעינן פת לכולי עלמא בפרק הדר (לקמן עא, ב)).

וכן הוא לקמן סי' שפו

ס"א (שעירובי חצרות

הוא משום דירה, לערב דירתם לעשותן כאחת, ודירתו של אדם אינה נמשכת אלא אחר מקום

פתו).

[87] שמואל פא , א (מערבין בפת אורז). טור ושו"ע

ס"ח (מערבין בפת אורז).

[88] רב שם (מערבין בפת עדשים) טור ושו"ע שם

(מערבין בפת ... עדשים).

וכדלעיל סי' רב סי"ז (מיני קטניות

שדרך בני אדם לעשות מהם פת).

[89] שמואל שם (אמר מר עוקבא לדידי מיפרשא לי מיניה

דמר שמואל, בפת אורז מערבין ובפת דוחן אין מערבין). טור ושו"ע שם (אבל לא בפת

דוחן).

ונתבאר בסדר ברכת הנהנין פ"א

הי"א (מנהג העולם שמפרשים אורז ריי"ז, דוחן היר"ז. אבל יש מפרשים

אורז היר"ז, דוחן ריי"ז).

[90] משנה עט , ב (כיצד משתתפין במבוי, מניח את החבית

(משלו אם ירצה, רש"י) ואומר הרי זו לכל בני מבוי). טור ושו"ע ס"ט (אם

אחד מבני החצר רוצה ליתן פת בשביל כולם, שפיר דמי).

[91] משנה פא, ב (מערבין ... שלא בפניו).

[92] גמרא עט, ב (חבית של שיתופי מבואות צריך להגביה), ופרש"י

(כשהוא מזכה אותה להן, דכל כמה דמנחא ברשותיה לא הויא זכייה, והכי תני לה בתוספתא

(פ"ו ה"א) אם

... משלו, השליח מגביה מן הקרקע ואומר זכיתי לכם). טור ושו"ע שם (ובלבד

שיזכנו להם על ידי אחר, וכשזוכה בו צריך להגביהו ... וצריך לזכות לכל בני החצר או

המבוי).

וכן לענין עירובי תבשילין נתבאר לקמן

סי' תקכז סי"ז (צריך לזכות להם את העירוב, דהיינו שיגביה אדם אחר את העירוב ...

ויאמר לו זכה בעירוב זה בשביל כל אנשי העיר, כלומר שהוא יהיה שלוחם, וכאלו הן

בעצמם הגביהו העירוב וקנו אותו בהגבהה, והרי יש להם חלק וזכות בו).

[93] ב"ח ד"ה ומ"ש וכשזוכין (צריכין לעשות שליח שיהא

[מגביה] בשביל כולם ... דבכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו).

[94] משנה פא, ב (בעירובי חצירות מערבין לדעתו ושלא לדעתו, לפי

שזכין לאדם שלא בפניו). רש"י פ, א ד"ה צריך להודיעו (משלו אין צריך

להודיעו, דזכין לו לאדם שלא בפניו).

וכן הוא לקמן סט"ו (המזכה לאחרים

משלו, אינו צריך להודיע להם קודם השבת שעירב עליהם ... שקניית עירוב זה זכות הוא

להם וזכין לאדם שלא מדעתו). סי' שצב ס"ט (המזכה בשיתוף לכל בני העיר ... אינו

צריך להודיע להם, שזכות הוא להם).

[95] רש"י שם (דכל כמה

דמנחא ברשותיה לא הויא זכייה).

וכן הוא לקמן סי' תקכז סי"ז (לפיכך

אין המערב יכול לזכות להם העירוב על ידי הגבהת עצמו, שהרי העירוב הוא שלו, וכשהוא

מגביהו בידו לזכות בו הרי עדיין העירוב הוא שלו כמו שהיה, ואין אחרים יכולים לזכות

בהגבהה זו).

[96] רב יהודה שם (צריך להגביה מן הקרקע טפח). טור

ושו"ע שם (צריך להגביהו מן הקרקע טפח).

וכן הוא לקמן סי' תקכז סי"ז (דהיינו

שיגביה אדם אחר את העירוב גובה טפח מן המקום שהיה מונח עליו (שבהגבהה פחותה מטפח

אינו קונה כלום)).

ואף שלענין קנין הגבהה הובאו ב' דעות

בחו"מ סי' קצח ס"ב (הגבהה, יש אומרים שצריך להגביה ג' טפחים, ויש אומרים

דסגי בהגבהת טפח).

הכא לענין עירובין אמרינן בגמרא דסגי

בטפח, וכמבואר בעבודת הקודש שער ד ס"ד (מי שזוכה בשיתוף צריך להגביהו כדי

שיקנה בהגבהה, והגבהה זו הקלו בה, שאפילו לא הגביה שלושה טפחים כדין ההגבהה, אם

הגביהו טפח דיו, פחות מטפח אינה הגבהה ולא קנו).

[97] ט"ז ס"ק ו (ואם הניחו על ידו התלוי'

באויר, צריך שיגביה ידו טפח).

[98] רשב"א בעבודת הקדש שער ד ס"ד (וכשהוא

מזכה, אם בקי בהלכה הוא צריך לזכות לבני המבוי ולכל מי שנתוסף מיום זה ואילך

במבוי, שאם לא כן, פעמים שנתוספו דיורין ויאסרו עליהם עד שיוסיפו עליהם, ואם עשה

כן, אפילו נתוספו אין צריך להוסיף), ובשו"ת ח"ג סי' רסה (ואומר, שזכותי

לכם ולכל שנתוספ[ו] עליכם. וכן הנהגתי אני מכמה שנים בעירנו, לזכות בפירוש בשעת

העירוב לכל הנוספים, מפני חשש הבאים לגור בארץ שלא יאסרו עלינו השכונה באין מבין.

וכן ראוי לעשות). מ"מ פ"א ה"כ (וכתב הרשב"א ז"ל וכשהוא

מזכה, אם בקי בהלכה הוא, צריך לזכות לכל בני החצר והמבוי ולכל מי שנתוסף מיום זה

ואילך במבוי, שאם לא כן פעמים שנתוספו דיורים ויאסרו עליהן). דעה הא' בשו"ע

שם (וצריך לזכות לכל בני החצר או המבוי ולכל מי שיתוסף מיום זה ואילך).

וכן הוא בפסקי הסדור, עירובי חצרות (וכשהוא

מזכה צריך לזכות לכל בני החצר או המבוי ולכל מי שיתוסף עליהם).

ומה שנתבאר לקמן סי' שעא ס"ב (ואע"פ

שעירב עמהם, אינו מועיל לזה שירש בשבת אחר קניית העירוב). אפשר דהתם מיירי שלא

אמרו כן. או כיון שירשו משחשכה, אינו מועיל.

[99] רשב"א פא, א ד"ה ופרוסה (ועכשיו שמערבין בתחלת השנה

לכל שבתות השנה, אף על פי שנתוספו דיורין בעיר אין צריך להוסיף בשבילם, שמתחלה

מתכוונין לזכות לכל הבא, ואף על פי שאין מזכין להם בפירוש, דעת הציבור על דעת

המנהג וכבר נהגו לזכות בעירובין לכל, והלכך כל שיש בו מזון שתי סעודות אין צריך

להוסיף עכשיו בשביל אותן שנתוספו בעיר). הובאו דבריו ב ריטב"א

שם עט, ב ד"ה ניתוספו (כתב רבינו, כי עכשיו שמערבין בתחלת השנה לכל שבתות

השנה, (ו)אף על פי שניתוספו דיורין בעיר אין צריך להוסיף בשבילם, שמתחלה מתכוונין

לזכות לכל הבא, ואף על פי שאין מזכין להן בפירוש, דכל הצבור מתנה עליהם שיהנו בו

אפילו העתידים לבא), בשם פוסקים . דעה הב' בשו"ע שם (ויש אומרים

שאע"פ שלא יזכה בפירוש למתוספים עליהם, לב בית דין מתנה עליהם).

וכן הוא לקמן סי' שע ס"י (במקום

שהקהל מערבים עירובי חצרות בתחלת שנה לכל השנה, אין האורחים המתוספים שם אוסרים

עליהם, ולא זה על זה, מפני שלב בית דין מתנה עליהם שיהא להם חלק בעירוב, כמו

שנתבאר בסי' שס"ו).

[100] ט"ז סוס"י שע ס"ק י (במקום

שיש קהל ועשו עירובי חצירות בערב פסח כדרכינו, אז פטור גם בזה, כיון שלב בית דין

מתנה על כל שיתוספו דיורים, כמ"ש סי' שס"ו ס"ט).

[101] כן כתב רשב"א בתשובות המיוחסות ל הרמב"ן

סי' ריב (ומיהא נראה לי, שאמר בתוספת דיורין, לאחר שנתמעט האוכל, צריכים להוסיף.

דכיון דנתוספו, הרי זה להם כתחלת עירוב. ולפיכך ראוי להוסיף, דשמא יתוספו עליהם

דיורין), הובא בב"י סי' שסח. עבודת הקדש שם (ויראה לי שאם נתמעט האוכל עד שלא

נתוספו הדיורין, צריך הוא להוסיף, שלא אמרו סוף עירוב כל שהו אלא באותן שזכו

בתחילת העירוב, אבל אלו שלא היו בתחילת העירוב, לא, וצריך להתיישב בדבר), חידושיו

שם (ומיהו אם נתמעט העירוב קודם שנתוספו בזה, אפשר שצריך להוסיף מחמת אותן דיורין

שנתוספו, דלא אמרו סוף עירוב בכל שהוא אלא לאותן שהיה להם בתחלת עירובן כשיעור,

אבל אלו שלא הי' בתחלת העירוב, אפשר שצריכין שיעור, וצ"ע), הובאו

בריטב"א שם. טור ושו"ע שם (ואם נתוספו דיורין לאחר שנתמעט העירוב מן

השיעור, צריך להוסיף מחמתן). מ"א ס"ק יד (דלדידהו הוי תחילת עירוב).

[102] כן משמע ג"כ בתשובות המיוחסות להרמב"ן,

שבב"י סי' שס"ח, שהרי לא הוזכר שם כלל לב בית דין ,

ומכל מקום הצריך שלא יתמעט העירוב קודם שניתוספו הדיורין. ומפורש יותר בעבודת הקדש

שם, שהצריך לומר בתחלה ולכל מי שניתוסף, ומכל מקום אסר כשנתמעט קודם שניתוספו.

ומ"ש שם הט"ז

סי' שסח סוף ס"ק ד (ונראה לי דיש ליזהר שלא לסמוך על עירוב שנתמעט, דשמא

יתמעט משיעורו ויתוספו אחר כך דיורין באותו עיר, ואז צריך להוסיף בשבילם,

כמ"ש סי' שס"ו ס"ט. או ראוי שיאמר כל אדם בשעת ברכה ולכל מי שיתוסף

בעיר הזאת, כדעה ראשונה שם, ואם כן אין חשש באם יתוספו אחר כך, כן נראה לי), צע"ג .

וכן הקשו כמה מהפוסקים על דברי הט"ז, וחלקו עליו, או רצו לגרוס ולפרש בדבריו באופן

אחר .

וכן משמע בהדיא בב"י שם, שאף בתקנת

הרשב"א צריך ליזהר בזה, ע"ש בשם ריטב"א ודו"ק

(בסימן שס"ו כתבתי תקנה שאפילו יתוספו דיורין לא יאסרו עליהם, וכתבתי שם בשם

הריטב"א שצריך שבשעת הוספת הדיורין יהיה קיים כשיעור, דלדידהו הוי תחלת עירוב).

[103] כדלעיל ס"ד-ה, ושם נסמן.

[104] במשנה שם עט, ב (ומזכה להן על ידי בנו ובתו

הגדולים ... אבל אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים). רמב"ם פ"א

ה"כ (ויש לו לזכות על ידי בנו ובתו הגדולים ... אבל לא על ידי בנו ובתו

הקטנים), כפירוש המ"מ שם (ופירשו המשנה כפשטה, וזה נראה דעת רבינו, ועיקר) והטור

(הרמב"ם ז"ל פסק כשמואל דאמר גדול גדול ממש וקטן קטן ממש, שאינו יכול

לזכות על ידי קטן אפילו אינו סמוך על שלחנו). דעה הב' בעבודת הקדש שער ד ס"ד

(ויש מי שהורה דבנו ובתו הגדולים, אף על פי שסמוכין על שולחנו מזכה על ידיהם,

וקטנים ממש אין מזכה על ידיהם, ואפילו אין סמוכין על שולחנו). דעה הא' בשו"ע

ס"י (כשמזכה להם על ידי אחר, לא יזכה על ידי בנו ובתו הקטנים, אפילו אם אינם

סמוכים על שלחנו ... אבל מזכה הוא על ידי בנו ובתו הגדולים, אפילו סמוכים על שלחנו).

ואע"פ שהקטן יש להם יד לענין מציאה

שמציאתן לעצמן, כדלקמן הל' הפקר ס"ט (אם אין בנו סמוך על שולחנו, אף על פי

שהוא קטן, מציאתו לעצמו), ושם נסמן.

מכל מקום לא תקנו להם יד שאביהן יזכה

לאחרים על ידם.

ואע"פ שהאדון יכול לזכות לאחרים על

ידי עבדו העברי הקטן, כדלקמן בסמוך (ועל ידי עבדו ושפחתו העברים, אפילו הם קטנים).

מכל מקום לא תקנו יד לבן, שאביו יזכה

לאחרים על ידו.

ונתבאר בלבוש ס"י (שאלו כל מה

שעושים, על דעת אביהם הם עושים, והרי לא יצא העירוב מרשותו, ואיך יזכו בו אחרים

... מזכה על ידי עבדו ושפחתו העבריים, אפילו הקטנים).

[105] משנה שם (ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, מפני שידן כידו).

טור ושו"ע שם (ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים).

וכדלקמן סי' תמח ס"ז (שכל מה שקנה

עבד קנה רבו), ושם נסמן (הערה לה).

[106] רבינו יהונתן כה, א במשנה (ונמצא שלא הוציא החבית מתחת ידו,

וכמי שלא זכה לאחר דמי).

[107] דעה הב' בעבודת הקדש שם (ויש מי שהורה דבנו ובתו הגדולים, אף

על פי שסמוכין על שולחנו מזכה על ידיהם). דעה הא' בשו"ע שם (אבל מזכה הוא על

ידי בנו ובתו הגדולים, אפילו סמוכים על שלחנו).

[108] כדלקמן חו"מ דיני הפקר ס"ט (מציאת בנו ובתו הסמוכים

על שלחנו, אף על פי שהם גדולים הרי היא שלו, חכמים תקנו לו מפני דרך שלום, הואיל וזנן

משלו), ושם נסמן.

[109] שו"ת ה רשב"א המיוחסות

לרמב"ן סי' ריג (ויש מחלקין בין מציאה לזכוי, דמציאה אין האב זוכה אלא כדי

שלא תהא לו איבה, כיון שהבן סומך על שלחנו ואוכל משל אב). וכדאמר רבי יוחנן

ב"מ יב, ב (גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן), ופרש"י (דאמר אף גדול שיש

לו זכייה, אם סמוך הוא על שולחן אביו מציאתו לאביו, משום איבה).

[110] תוס' עט, ב ד"ה

ומזכה (ואם לא יהיה מציאתו לאביו, יש לחוש שלא יתן לו מזונות), וב"מ יב, ב

ד"ה רבי יוחנן (איבה ... בבנו, שדרכו לזונו תמיד, ואם לא יפרנסו אביו לא

יפרנסנו אחר).

[111] ב"י (אבל במה שהאב רוצה לזכות לאחרים על

ידי בניו, זוכים הם לאחרים כאינש דעלמא). מ"א ס"ק טו (דאע"ג דמציאתם

לאביהם, משום איבה, מכל מקום במה שהאב רוצה לזכות לאחרים על ידי בניו זוכין

(ב"י רמב"ן)).

[112] משנה שם (ועל ידי עבדו ושפחתו העברים). טור ושו"ע שם (ועל

ידי עבדו ושפחתו העברים).

[113] רמב"ם שם (יש לו

לזכות להן על ידי שפחתו העברית, אף על פי שהיא קטנה). טור ושו"ע שם (אפילו הם

קטנים).

[114] גיטין סד , ב (ומזכה להם על ידי ... עבדו ושפחתו

העברים, האי שפחה היכי דמי, אי דאתיא שתי שערות מאי בעיא גביה, אלא לאו דלא אתיא

שתי שערות, וקתני זוכה לאחרים. שאני שיתופי מבואות דרבנן). רמב"ם שם (שהקטן

זוכה לאחרים בדבר שהוא מדברי סופרים). תוס' שם ד"ה ומזכה (ואע"ג דבעלמא

אין קטן זוכה לאחרים, שאני שיתופי מבואות דרבנן, והכי איתא בהדיא בפרק התקבל).

שו"ע שם (דבדבר דרבנן קטן זוכה לאחרים).

[115] משנה שם (ועל ידי אשתו). טור ושו"ע שם (ועל ידי אשתו).

[116] רבינו ירוחם נתיב ד ח"ג (דהא דאמרינן בעירובי

חצרות דמזכה על ידי אשתו, מוקי לה בסוף נד[רים (פח, ב)] בשיש לה בית באותו חצר,

דמגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחרים, אבל אם אין לה בית באותה חצר לא, דיד אשה כבעלה

... ובתוס' כתבו שיכול לזכות על ידי אשתו). ר"ן

ביצה ח, ב (דאע"ג דבפרק בתרא דנדרים אוקימנא דכי קתני על ידי אשתו דוקא בשיש

לה חצר באותו מבוי עסקינן, דמגו דזכיא לנפשא זכיא נמי לאחריני ...הני מילי אליבא

דרבי מאיר דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה ... אבל לרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר התם,

לא צריכנא בעירובי חצרות שתהא לה חצר באותו מבוי, הלכך מצי מזכה על ידי אשתו), לדעת

רי"ף ורמב"[ם] , כמבואר בב"י (אבל הרי"ף (כה,

א) והרמב"ם (פ"א ה"כ) כתבו משנתינו כצורתה, שמזכה על ידי אשתו.

וכתב הר"ן ... וכן כתב רבינו ירוחם בנתיב ד' ח"ג בשם התוספות, שיכול

לזכות על ידי אשתו, והכי נקטינן). דעה הא' בשו"ע שם (אף על פי שהוא מעלה לה

מזונות).

[117] כדלקמן חו"מ הל' הפקר ס"ט (וכן מציאת אשתו ומעשה

ידיה), ושם נסמן.

[118] נדרים פח, ב (דאמר רבי מאיר יד אשה כיד בעלה).

[119] משנה נדרים פח, א (המדיר הנאה מחתנו, והוא רוצה לתת לבתו מעות,

אומר לה הרי המעות האלו נתונין לך במתנה, ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן אלא מה

שאת נושאת ונותנת בפיך). ויש מחלוקת בגמרא ובפוסקים באיזה אופן מועיל תנאי זה. והם

ב' הדעות שבשו"ע יו"ד סי' רכב, ובש"ך שם ס"ק ג. אמנם לכל

הדעות יש אופן שמועלת מתנה על מנת שאין לבעלה רשות בה, ולכן מועיל גם כאן.

[120] רבא נדרים שם (אע"ג דאמר רבי מאיר יד אשה כיד בעלה, מודה

רבי מאיר לענין שיתוף, דכיון דלזכות לאחרים הוא מיד בעלה, זכיא), ופרש"י (כלומר

כיון דבעל דעתו הוי לזכות לאחרים, על ידי אשתו נמי יצא מיד בעלה, ואין לו רשות בהן

כלום, ואהכי מזכי להו על ידה). מ"א ס"ק יז (דכשנותן לה אחר מתנה על מנת

שאין לבעלה רשות בה, מהני, הוא הדין דיכול לזכות על ידה).

[121] ר"ת ב תוס'

ב"מ יב, ב ד"ה רבי יוחנן (ולרבי יוחנן דאמר לא גדול גדול ממש, הוא הדין

דגבי עירוב נמי, דקטן ואינו סמוך על שולחן אביו זוכה כאמה העבריה, וגדול סמוך על

שולחן אביו אינו זוכה. וצריך ליזהר שלא לזכות העירוב על ידי בנו הגדול הסמוך

לשולחנו, דקי"ל כרבי יוחנן). פסקי עירובין למהר"ם מרוטנבורג סי' קצב

(ואם כן יש ליזהר שלא לזכות בעירוב על ידי בנו ובתו הגדלים שהיו סמוכין על שלחנו,

דדילמא הכא נמי בהא תליא, כיון דמציאתו שלו ידו כידו, דהלכתא כרבי יוחנן לגבי

שמואל). רא"ש פ"ז ה"ח (היה אומר רבינו [מאיר]

ז"ל דלרבי יוחנן דאמר בפ"ק דבבא מציעא (יב, ב) גבי מציאה לא גדול גדול

ממש ולא קטן קטן ממש, אלא קטן ואינו סמוך על שולחן אביו זהו גדול וגדול הסמוך על

שולחן אביו זהו קטן, והוא הדין נמי הכא אין לזכות העירוב על ידי בנו הגדול הסמוך

על שולחן אביו, דידו כיד אביו). דעה הא' בעבודת הקדש שם (ומזכה להם על ידי בנו

ובתו הגדולים. והוא שאינן סמוכין על שולחנו, אבל סמוכין על שולחנו, ידן כידו,

וקטנים הם לדבר זה). דעה הב' בשו"ע שם (ויש אומרים שאינו מזכה על ידי בנו

ובתו הסמוכים על שלחנו, אפילו הם גדולים).

[122] כדלקמן חו"מ שם (בתו עד שתיבגר, מציאתה לאביה, אף על פי

שאינה סמוכה על שולחנו).

[123] משנה כתובות מו, ב (זכאי במציאתה ובמעשה ידיה), ובגמרא שם

(משום איבה), ובתוס' שם (ולר"י נראה איבה דמציאתה היינו שלא יקדשנה למנוול

ומוכה שחין). ותוס' ב"מ שם (ובתו אפילו נערה ואינה סמוכה על שולחן אביה

מציאתה לאביה משום איבה, דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין). טור ודעה הב'

בשו"ע שם (ולא על ידי בתו, אפילו אינה סמוכה על שלחנו, כל זמן שלא בגרה).

[124] כדאמר רב אשי נדרים שם (מתניתין בשיש לה חצר באותו מבוי עסקינן,

דמגו דזכיא לנפשה זכיא לאחריני).

[125] רא"ש שם (והא דאמר על ידי אשתו מוקי לה בשילהי נדרים (פח,

ב) כגון שיש לה בית באותו חצר, דמגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני, אבל אין לה בית

בחצר לא. ואם תאמר אי במקבלת פרס, הא אינה צריכה לזכות לעצמה ... מסתמא עירוב בא

אצלו, דכיון דמזכה לבני המבוי מניחו בביתו ... ויש לומר דאיירי כשנותן לה הבעל

מעות למזונותיה, ובכהאי גוונא לא חשיב מקבל פרס לענין עירוב כשאינה מביאה המאכל

והמשתה מתוך ביתו ואוכלת, אי נמי כשאומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ומספקת, ולא

הוי כמקבלת פרס כיון שניזונית ממעשה ידיה. ומכל מקום ידה כידו לכל דבר ... וצריך

לומר דמסקנא דנדרים אתיא כרבי יהודה בן בבא דמתיר בעבדים ואוסר בנשים, ותרוייהו

במקבלי פרס, ואשתו צריכה לערב ועבדו אין צריך לערב, ולעיל (פרק הדר סי' יט) פסקינן

הלכתא כר' יהודה בן בתירא).

והיינו שאף שלמסקנא דמסכת נדרים (פח, ב)

מיירי כאן כשאין הבעל נותן לה אלא מעות למזונותיה, ולכן חייבת בעירוב בביתה, ומגו

דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני. מכל מקום קיי"ל כרבי יהודה בן בתירה במסכת

עירובין (עג, א) שגם אשה זו פטורה מעירוב, ולכן אינה יכולה לזכות לאחרים בכל אופן,

כמבואר בב"י (ואם כן ההיא אוקימתא דלא כהלכתא, הילכך בנשים לא שנא לן בין יש

לה בית לאין לה בית ... דכל שמקבלת פרס ממנו ידה כידו ... לא שנא אם נותן לה מאכל

לנותן לה מעות לקנות אוכל או באומר צאי מעשה ידיך למזונותיך).

טור ודעה הב' בשו"ע שם (ולא על ידי

אשתו שמעלה לה מזונות, או שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך, ואפילו יש לה בית בחצר).

ונתבאר לעיל (הערה 116 ),

שגם לדעה הא' דלעיל לא קיי"ל כמסקנא במסכת נדרים שם, לחלק בין יש לה בית לאין

לה בית באותה חצר. אלא שלדעה הא' דלעיל, בכל אופן יכול לזכות על ידי אשתו, ולדעה

האחרונה שלפנינו, בכל אופן אינו יכול לזכות על ידי אשתו שמעלה לה מזונות.

[126] סעיף ז (האחים שיש להם בתים בחצר אביהם ומקבלים פרס מאביהם

ואוכלים בבתיהם, בין שהפרס הוא לחם בין שהוא מעות לקנות בו לחם ... הואיל ואוכלים

פרס אביהם, נעשו כבני ביתו ... אינן צריכין לערב ... וכן בנשים המקבלות פרס

מבעליהן), ושם נסמן (הערה 302 ).

[127] שאחר שבגרה אינו יכול

למסרה למנוול ומוכה שחין.

[128] שאין בה משום איבה,

ומציאתה שלה.

[129] שבזה מיירי מתניתין עט, ב

(ומזכה להן ... על ידי אשתו), כשאינו מעלה לה מזונות.

[130] מ"א ס"ק יט (דמציאתה לעצמה).

[131] סמ"ק סי' רפב (ולפיכך צריך ליזהר שלא לזכות על ידי בנו

קטן ואעפ"י שאינו סמוך על שלחנו, וכן לא יזכה על ידי בנו הגדול אם הוא סמוך

על שלחנו). טור ו שו"ע שם (ולכתחלה טוב לחוש לדברי שניהם היכא

דאפשר).

[132] ב"י ד"ה ומ"ש רבינו וטוב להחמיר (ומיהו היינו

לכתחלה, אבל בדיעבד כל אחד מהם חשוב גדול, דכיון דמידי דרבנן הוא סומכין על דברי

המיקל). רמ"א ס"י (ובדיעבד סומכין על דברי

המיקל בערוב).

וכן מסיק לענין עירובי תבשילין, לקמן

סי' תקכז סי"ז (אבל על ידי בנו ובתו הגדולים שאוכלין משלו, ועל ידי בנו ובתו

הקטנים שאינן אוכלים משלו, ועל ידי אשתו שהיא אוכלת משלו, יש אומרים שיכול לזכות

על ידיהם מטעם שנתבאר בסי' שס"ו, ויש אומרים שאינו יכול לזכות על ידי אחד מכל

אלו מטעם שנתבאר שם, לפיכך לכתחלה אין לזכות על ידי אחד מכל אלו, אבל בדיעבד שכבר

זיכה על ידי אחד מכל אלו, וכבר נכנס ליל יום טוב שאי אפשר לזכות עוד, יש לסמוך על

דברי המקילין).

[133] וכן הוא לקמן שם (וכן אם

אין לו אדם אחר לזכות על ידו, יכול לזכות לכתחלה על ידי אחד מכל אלו).

[134] ב"י סד"ה והרמב"ם (וכיון

דהרי"ף והרמב"ם והני רבוותא מסכימים לדעת אחת, הכי נקטינן). וכ"מ

בשו"ע שהביא דעה הא' בסתם.

[135] רבינו פרץ בסמ"ק סי' רפב (מיהו נראה

דלאחר שנשא אשה, לא מהני סמיכה על שלחנו, ויכול לזכות), והגהות אשרי

פ"ז ס"ח (מיהו לאחר שנשא, לא מהניא סמיכות על שולחנו, ויכול לזכות).

רמ"א ס"י (גדול שיש לו אשה, אף על פי שסמוך על שלחן אביו, מזכין על ידו,

ואפילו לכתחלה).

[136] תוס' עט, ב ד"ה ומזכה (ולר"י נראה,

דלא מהני טעמא דסמוך על שלחן אלא בבנו שרגיל לפרנסו, ואם לא יהיה מציאתו לאביו יש

לחוש שלא יתן לו מזונות, אבל שאר בני אדם הסמוכים על שלחנו של בעל הבית, אין

מציאתן שלו), וב"מ יב, ב ד"ה רבי יוחנן (ועבדו ושפחתו העברים, אע"ג

דסמוכין על שולחנו מציאתם לעצמם, וכן זוכין בעירוב, ולא הוי ידם כיד האדון, דלא

שייך איבה אלא בבנו שדרכו לזונו תמיד ואם לא יפרנסו אביו לא יפרנסנו אחר, אבל אדם

אחר מעלמא סמוך על שולחן חבירו חנם, כגון יתום וכיוצא בו, אין סברא שתהא מציאתו

לחבירו). רא"ש פ"ז ס"ח (דדוקא בבנו הגדול

הוא דאמר רבי יוחנן דידו כיד אביו, לפי שרגיל להיות תמיד על שולחן אביו. אבל הנכרי

הסמוך על שולחן בעל הבית, אין מציאותו לבעל הבית, ואפילו אוכל בחנם אצלו). טור (אבל

אם יש לאדם מלמד או סופר שאוכל בשכרו או יתום אוכל על שולחנו בתורת צדקה, יכול

לזכות על ידן אף על פי שסמוכים על שולחנו).

[137] ברמ"א ס"ב (יתום הסמוך על שלחן אחרים, מציאתו לעצמו),

ובסמ"ע ס"ק ט (היינו טעמא, דאם לא יזונו הוא יזונו אחרים, דמשום מצוה

רבה מצויים לזונו, ומשום הכי לא תיקנו בכה"ג שתהא מציאתו להמפרנסו).

וכן הוא לקמן שם הל' הפקר ס"ט (שלא

תקנו מפני דרך שלום אלא לאב, ולא לאחר הזן בתורת צדקה, מפני שאם לא יזון הוא יזונו

אחרים, שרבים מצויים הזנים ומפרנסים בדרך צדקה).

[138] סעיף ג (שכיון שנקבעה דירתו במקום עירוב בבין השמשות שהוא תחלת

כניסת השבת, שוב אינה נפקעת משם כל השבת).

[139] רש"י פ, א ד"ה צריך להודיעו (אבל משלו אין צריך

להודיעו, דזכין לו לאדם שלא בפניו). הגהות אשרי פ"ז ס"ח (אבל משלו אין

צריך להודיעם, דזכין לאדם שלא מדעתו. מאו"ז). כל בו

סי' לג (ואינו צריך להודיע לבני החצר ולבני המבוי שכבר זכה להם, לפי שזכין לאדם

שלא בפניו). וכן מוכח ממתניתין ספ"ז פא, ב (בעירובי

חצירות מערבין לדעתו ושלא לדעתו, לפי שזכין לאדם שלא בפניו) ורפ"ח .

רמ"א ס"י (ואינו צריך להודיע לאותם שזיכה להם, קודם השבת, אלא אם מודיעם

בשבת, מותר לטלטל).

וכן הוא לעיל סי"ב (ואף שהם לא

עשאוהו שליח, מכל מקום זכין לאדם שלא בפניו), ושם נסמן (הערה 94 ).

ונתבאר לקמן סי' שסח ס"ב דהיינו דוקא כשביתו פתוח לחצר אחת, שאז בודאי זכות

הוא לו.

וכן הוא בעירוב עיר, כדלקמן סי' שצב

ס"ט (המזכה בשיתוף לכל בני העיר, אם מערב עירוב אחד לכולם אינו צריך להודיע

להם, שזכות הוא להם).

[140] שמואל פה, ב (בני חבורה שהיו מסובין וקדש

עליהן היום, פת שעל השלחן סומכין עליהן משום עירוב). טור ושו"ע סי"א (בני

חבורה שהיו מסובין לאכול וקדש עליהם היום, הפת שעל השלחן סומכין עליה משום עירוב).

ומיירי שכל אחד אוכל בביתו בשבת, ולכן

חייבים בעירוב, אלא שבסעודת ליל שבת, כשקדש עליהם היום, היו מסובים לאכול אצל אחד

מהם, ולכן סומכים על הפת שעל השלחן משום עירוב, ולכן מועיל העירוב דוקא אם

"מסובין בבית שהוא מקום הראוי להנחת עירוב".

משא"כ אם אוכלים כל השבת בחדר אחד,

אפילו כל אחד אוכל משלו על שלחן בפני עצמו, "אינם צריכים עירוב, מפני שהם

כאנשי בית אחד ואינן אוסרים זה על זה", כדלקמן סי' שע ס"ו (אנשי החצר

שהיו כולם אוכלים בבית אחד בשבת, אעפ"י שכל אחד אוכל משלו על שלחן בפני עצמו,

ויש לכל אחד חדר בפני עצמו בחצר שדר שם כל היום וכל הלילה, אינם צריכים עירוב, מפני

שהם כאנשי בית אחד ואינן אוסרים זה על זה).

[141] רשב "א בעבודת הקדש שער ד ס"ד (שכל

שזימנן ויכולין לאכול מה שעל השולחן, הרי זיכה להן את הכל, וזכות יש להן בו במה

שעל השולחן). מ"מ פ"א הי"ט (הרשב"א ז"ל מפרשה בבני חבורה

שהיו מסובים אצל אחד שזמנן לאכול משלו. ואע"פ שהמערב משלו צריך לזכות כמו

שיתבאר בסמוך, בכאן סתמו כפרושו, שכל שזמנן לאכול על השלחן, הרי זה זכה להם את הכל).

ב"י ד"ה ואפילו היו. לבוש

סי"א (אפילו הוא משל בעל הבית, דכיון שהוא מונח על השולחן שיאכלו כולם ממנו,

הרי הוא משותף לכולם, וכאילו הבעל הבית זיכה אותם לכולם בפירוש, כיון שזימנם לאכול

עמו).

ואף שנתבאר לעיל סי' קצו ס"ז (שדרך

בעל הבית להאכיל אורחים לחם כל צרכם, ואם כן אף אם יאכל זה מפרוסה שחתך זה לצורך

עצמו, אינו נהנה אלא משל בעל הבית, כיון שלא יחסר לחמו של זה). הרי שהאורח לא זכה

בלחם שחתך לצורך עצמו, עד שעה שאוכלו.

מכל מקום סגי גם בזה לצורך עירובי

חצרות.

[142] רבה שם (במסובין בבית). טור ושו"ע שם (והוא

שמסובין בבית שהוא מקום הראוי להניח שם עירוב).

[143] כדלעיל ס"ה (הואיל

והעירוב הוא משום דירה, אין מניחין אותו אלא בבית הראוי לדירה).

[144] ממשנה עא , א (בעל הבית שהיה שותף לשכניו לזה

ביין ולזה ביין, אינן צריכין לערב, לזה ביין ולזה בשמן, צריכין לערב. רבי שמעון

אומר אחד זה ואחד זה אינן צריכין לערב), וכרבי שמעון. והיינו בשיתוף מבואות,

כדלקמן סי' שפו ס"ג (ואפילו אם היה משותף עם שכניו בסחורה לזה ביין ולזה בשמן,

אינם צריכים להשתתף).

ומזה למדים אף לענין עירובי חצרות, כשיש

להם פת בשותפות, כמבואר במ"מ פ"ה ה"א (וכתב הרשב"א ז"ל

דהוא הדין לבני חצר, אם היו שותפין בפת). דרכי משה ס"ק ה (ללמוד ממנו לענין

עירוב בפת, כמו שהוא הדין לענין שיתוף ביין ושמן). רמ"א סי"א (והוא הדין

אם יש להם פת בשותפות באחד מן הבתים, סומכין עליו משום עירוב).

[145] מרדכי רמז תקב (מיהו נראה לי דאפשר דאפטרופא של קטן יכול לערב

ולהקנות, דלא גרוע משכירו ולקיטו דלקמן דפרק הדר). שו"ע סי"ב (אפוטרופוס

של קטן יכול לערב בעדו).

[146] עי' ב"י לשון המרדכי (דלא גרע משכירו

ולקיטו, דמהני אפילו בעל כרחו, כדלקמן סי' שפב סי"ד). והיינו כדלקמן סי' שפב

סי"ד (מאשתו או בני ביתו, או אפילו משכירו ולקיטו (שבביתו), שוכרים אף על פי

שהוא מוחה, שכיון שדירת הנכרי אינה אוסרת אלא כדי שלא ילמוד ממעשיו, הקילו בה

להיות אפילו שכירו נחשב כמוהו).

ועי' מ"א (ס)סי' שסז ס"ק ב (גבי

ישראל אין יכולין לערב אם הוא אינו רוצה), ו סי'

שעא ס"ק ו (אין ראי' מהא דאמרינן שכירו ולקיטו

נותן עירובו כמ"ש סי' שפ"ב סי"א, דדלמא הני מילי בעכו"ם דאין

דירתו חשובה כל כך, אבל בישראל לא).

הרי שמדין שכירו ולקיטו דלקמן סי' שפב

אין ללמוד שיועיל כאן אפילו "בעל כרחו". ולכן כתב כאן שלמדים דין זה

מדין בני בית שבסי' שסז, שהתירו "שלא מדעתו".

[147] "אשתו של אדם מערבת

עליו משלו שלא מדעתו ... ואם אין הבעל והאשה בעיר, יכולים בני הבית לערב משלו שלא

בידיעתו, שמן הסתם לא יקפיד עליהם".

[148] גמרא סח, א (אמר ליה רבה בר רב חנן לאביי, מבואה

דאית ביה תרי גברי רברבי כרבנן, לא ליהוי ביה לא עירוב ולא שיתוף), בתמיהה. פסקי

עירובין למהר"ם מרוטנבורג סי' קנג (מכאן משמע דמצוה לערב, וטעמא רבה איכא,

דלא ליתי איסורא לאפוקי ולעיולי מבתים לחצרות ולמבוי). הובא ב מרדכי

רמז תקטו, וב הגהות מיימוניות פ"א אות א. מג[מ]רא

סח , א. טור סי' שצה (מצוה לחזר בין אחר עירובי חצירות בין אחר

שיתופי מבואות). שו"ע כאן סי"ג (מצוה לחז(ו)ר אחר עירובי חצרות).

וכן הוא לקמן סי' שצה ס"א (מצוה

לחז(ו)ר אחר שיתופי מבואות, כמו אחר עירובי חצרות).

ומכל מקום אין בזה אלא קצת מצוה, כדלעיל

סי' רסא ס"א-ב (בבין השמשות ... לדבר מצוה מותר לעשות ... וכן אם הוא טרוד

ונחפז ונצרך לדבר ... לפיכך מותר לערב עירובי חצרות בבין השמשות, אם לא עירב מבעוד

יום, לפי שהוא נחפז ונצרך לעירוב כדי שיוכל לטלטל בחצר, וגם הוא דבר מצוה, כמו

שיתבאר בסי' שס"ו), ולא הסתפק במה שהעירוב הוא דבר מצוה. ונתבאר בכסף משנה

הל' שבת פכ"ד ה"י (ספק חשיכה מערבין עירובי חצירות, ואין בהנחתן מצוה, אלא

שנטרד ונחפז). הובא במ"א סי' רסא ס"ק ו (ועירובי חצירות הוי מצוה (מ"מ).

ובכ"מ כתב דעירובי חצרות לא הוה מצוה, אלא שהוא טרוד ונחפז עליה).

וכל זה הוא בעירובי חצרות ושיתופי

מבואות, ואילו לענין עירובי עיירות, לא נזכר שהיא מצוה, ואדרבא חששו בה שמא תשתכח

מצות עירוב, כדלקמן

סי' שצב ס"א (אף על פי שהכשירו מבואותיה כהלכותיה, אין מערבין את כולה ...

אלא משיירין ממנה מקום אחד, אפילו בית אחד, ומשתתפים השאר ... אם לא היה שיור, היה

העירוב משתכח, והיתה משתכחת תורת רשות הרבים על ידי שרואין שמטלטלין בעיר זו הדומה

לרשות הרבים).

ואפשר מטעם זה נתבאר באגרות קודש

אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ח"ב אגרת רז (ואנחנו באסיפתינו החלטנו

לבלי לבקש בדבר העירובין, מפני הגרעון שיש בזה, שעל ידי היתר ההוצאה מוציא גם

שירעם ומחסה את עצמו בו וכה"ג, ובדרך כלל משתכח על ידי זה איסור ההוצאה מרשות

לרשות בשבת קודש).

והיינו שעל העירוב בחצרות ובמבוי של

שכונת ישראל, לא נזקקו לרשיון מיוחד מהמלכות, וחשבו לבקש רשיון על עירובין

בעיירות, והוחלט לבלי לבקש רשיון זה, מפני הגירעון שיש בזה, שישתכח איסור ההוצאה.

ובשלחן מנחם ח"ב סי' קצו עמ' קפג (בנוגע לעירובין , ידועים ב' הקצוות: א ) מצוה לחזור כו' ומברך עליו , ולאידך – אפילו בדו ר צדיק כפשוטו – צריך להיות שיור שלא תשתכח כו' , ובדורנו זה עאכו"כ. ולכן , לפענ"ד , על רבנים היודעים תנאי המקום – להחליט מה מכריע במקום פלוני – לעשות או לא) .

ובפרט בזמנינו, שבני ישראל דרים בעיירות הגדולות, וגם אם

ישיירו איזה שיור בסוף העיר הגדולה, אף אחד לא ידע שיש מקום מסוים בעיר שאין בו

עירוב ואסור לטלטל בו. וישאר החשש האמור בגמרא ובשו"ע, ובדברי רבותינו

הנ"ל "משתכחת תורת רשות הרבים".

ויתירה מזו נתבאר לעיל סי' שסד ס"ה (שהתיקון של מבוי

מפולש צריך שיהא נראה לכל בני המבוי, ואם כן התיקון שבראש זה אינו מועיל להדרים

בראש זה, וצריך שיעשה צורת פתח בעקמומיתו, כדי שיהא הצורת פתח שהוא תיקון של מבוי

מפולש נראית להדרים כאן ולהדרים כאן).

ואף שנתבאר לעיל שם ס"ט הטעם שבזמנינו אין עושים צורת

הפתח בכל אחת ואחת מפינות הרחוב שבכל העיר. עדיין לא מצינו שתהי' מצוה לחזר אחר

עירובי העיירות. ואפשר ש זאת היא הקפדת רבותינו, שמהעירוב בעיירות יכולים לבוא כמה

מכשולות.

[149] רמב"ם פ"א הט"ז (מברך ... על מצות עירוב). טור

רס"י שצה (מברך על מצות עירוב). שו"ע כאן סי"ד (מברך על מצות עירוב).

[150] כדלעיל סי' קנח סט"ז (אף על פי שהנטילה היא מדברי סופרים,

מברכין עליה אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים. והיכן ציונו, שנאמר לא תסור

מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ולפיכך כשאנו שומעים לדברי חכמים אנו מקיימים

מצות ה' שצונו לשמוע אליהם. וזהו טעם כל הברכות שמברכין על מצות של דבריהם), ושם

נסמן.

[151] סמ"ג עשין דרבנן א ע' שסד (ואומר בעירוב זה יהא מותר

להוציא ולהכניס מן הבתים לחצר ומן החצר לבתים ומבית לבית לכל הדרים בחצר). שבלי

הלקט סי' צט (בדין יהא שרא לנא לאפוקי ולעיולי מן הבתים לחצר ומן החצר לבתים ומבית

לבית בכל הבתים שבחצר). טור שם (ואומר בדין עירובא יהא שרא לנא לטלטולי מבתים לחצר

ומחצר לבתים). שו"ע סט"ו (ואומר, בהדין עירובא יהא שרא לן לאפוקי

ולעיולי מן הבתים לחצר, ומן החצר לבתים, ומבית לבית, לכל הבתים שבחצר).

[152] כדלעיל ס"א (ואפילו מבית לבית שלא בדרך החצר, אסור לטלטל

בלי עירוב), ושם נסמן (הערה 6 ).

[153] כאן נתבאר הנוסח לעירובי

חצירות, ושם – הנוסח לשיתופי מבואות (שהוא הנוסח שלנו, הרגיל יותר): "ואומר

בזה השיתוף יהא מותר לכל בני המבוי להוציא ולהכניס מחצרות למבוי".

ובפסקי הסדור, עירובי חצרות (בדין יהא

שרא לנא לאפוקי ולעיולי ולטלטולי מבית לבית ומחצר לחצר ומבית לחצר ומחצר לבית

ומרשות לרשות, בין בשבת זו ובין בשאר שבתות השנה לנו ולכל הדרים בשכונה (נ"א

בעיר) הזאת), שהוא הנוסח לעירובי חצרות ומבואות יחד.

וראה לקמן סי' תקיח ס"ד (במדינות

אלו שנוהגין לעשות שיתוף אחד בערב פסח לכל שבתות השנה, נכון הדבר לכלול בו גם יום

טוב, ולומר בדין יהא שרי לנא כו' לכל שבתות וימים טובים של שנה זו).

[154] רמב"ם שם (וכשמקבץ העירוב מברך). טור שם (ומתי מברך, בשעה

שמקבץ אותו מבני החצר ומבני המבוי, או בשעה שמזכה להם). שו"ע שם (אימתי מברך,

בשעה שמקבץ אותו מבני החצר או בשעה שמזכה להם).

[155] ב"י סי' שצה (ונראה לי הטעם, לפי שכל המצות מברך

עליהם עובר לעשייתן, וכיון שנתקבץ הרי נעשית המצוה שכבר עירבו, ואף על פי שלא

בירכו מותרין לטלטל, דברכות אינן מעכבות, הילכך צריך לברך כשבא לקבצו).

והיינו שמברך מיד כשמתחיל לקבצו, כדי

שתהי' הברכה קודם לעשייתן, כדאמרינן פסחים ז, ב (אמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות

מברך עליהן עובר (קודם, רש"י) לעשייתן). וכן הוא לעיל סי' ו ס"ה (כל

המצות צריך לברך עליהן קודם לעשייתן). סי' כה סי"ז. סי' מו ס"ג. סי' ס

ס"ב. סי' קנח סט"ז. סי' קסז סי"א. סי' רסג ס"ח. סי' שסו

סי"ח. סי' תלב ס"ה. סי' תרלט סט"ז. סי' תרמג ס"ב. סי' תרנא

סי"ז.

ומטעם זה נתבארו כאן ארבע אופנים בזמן

אמירת הברכה:

(א) לפי המנהג הראשון, האמור לעיל

ס"א (שגובין פת מכל בית ובית ונותנים אותם באחד מבתי החצר), מברך מיד כשמתחיל

לקבצו מבני החצר.

(ב) לפי המנהג האחרון, האמור בסי"ב

(אחד מבני החצר יכול ליתן פת בשביל כולם ... שיזכנו על ידי אחר), מברך כשבא לזכות

להם.

(ג) לפי המנהג האמצעי, האמור בס"י

(נהגו לקבץ מכל בית ובית מעט קמח ועושין חלה אחת שלימה ומערבין בה), אינו יכול

לברך בשעה שמקבץ, שהרי כל זמן שהוא קמח (ולא פת) עדיין אינו ראוי לעירוב. וגם אינו

יכול לברך בשעה שנאפה, שהרי החלה נאפית ממילא. ולכן מברך אחר שנאפית, "ואעפ"כ

היא עובר לעשייתן, מפני שכל שלא נכנס שבת עדיין לא קנה עירוב, שקניית עירוב היא

בין השמשות".

(ד) לפי המנהג האמור בהמשך ס"י (נהגו

לקבץ מכל בית ובית מעט קמח ועושין חלה ... השמש נותן העירוב להרב שיזכה בו בשביל

כל הקהל), "יברך בשעה שמזכה, או הוא או הזוכה להם", היינו לפני שמזכה

להם, כדי שיהי' עובר לעשייתן.

וכל זה בעירובי חצרות, משא"כ

בעירובי תבשילין אין שייך כל הטעמים האלו, שהרי: (א) אין צריך לקבץ הפת מכל בני

החצר. (ב) מעיקר המנהג אין צריך לזכותו לאחרים, רק גדול העיר, כדלקמן סי' תקכז

סי"ד (כל גדול העיר יש לו לערב על כל בני העיר). (ג) לא שייך הטעם האמור כאן

"שכל שלא נכנס שבת עדיין לא קנה עירוב", שהרי אדרבא עיקר תקנת עירוב

תבשילין – שתהי' מנה יפה לשבת בערב יום טוב שלפניו.

לכן נתבאר לקמן שם ס"ד (ואחר שנטל

העירוב בידו חייב לברך), וסי"ט (נוהגין שהמערב גם לאחרים, מזכה להם את העירוב

בתחלה, ואחר כך מברך על מצות עירוב, ואומר בדין יהא שרי כו'), ונתפרש יותר בפסקי

הסדור, עירובי תבשילין (ומי שזוכה נוטל בידו ומגביה טפח, וחוזר ונוטל מיד הזוכה,

והמזכה מברך), היינו אחר סיום עשיית המצוה. והטעם שנחשב עובר לעשייתן, נתבאר שם

בקונטרס אחרון ס"ק ב (ואף על פי שצריך לברך עובר לעשייתה ... יש לומר, כיון

שבדעתו היה לומר עליו בדין יהא שרי כו', לא נגמרה המצוה עד שיאמר ... אי נמי יש

לומר כיון דמצוה מן המובחר לומר בדין כו', נקרא עובר לעשייתו).

אמנם לענין עירובי חצרות, לא נתפרש

בפסקי הסדור מתי יברך, שנאמר שם (ונוהגין שהשמש נותן המצה ביד אחד שיזכה בשביל כל

הקהל ... ברוך כו' על מצות עירוב).

ואפשר הכוונה כאמור לפני זה שם בעירובי

תבשילין "וחוזר ונוטל מיד הזוכה, והמזכה מברך". וכן נקט בקצות השלחן סי'

קה ס"ז (ואחר שזיכה העירוב על ידי אחר ... מברך המזכה את הברכה, ואומר בהדין

וכו'), ושם הערה יז ביאר שסמך רבינו על מ"ש לפני זה בעירובי תבשילין.

ולפי זה נצטרך לפרש כאמור כאן (היא עובר

לעשייתן, מפני שכל שלא נכנס שבת עדיין לא קנה עירוב), או כדלקמן סי' תקכז בקונטרס

אחרון ס"ק ב (כיון שבדעתו היה לומר עליו בדין יהא שרי כו', לא נגמרה המצוה עד

שיאמר ... אי נמי יש לומר כיון דמצוה מן המובחר לומר בדין כו', נקרא עובר לעשייתו).

אמנם לפי זה לא נתפרש הטעם מדוע לא יברך

עובר לעשייתן – לפני שמזכה לאחרים, וכנפסק כאן "ויברך בשעה שמזכה".

ובפרט בימינו שאין אנו נוהגים לקבץ קמח מאנשי החצר והמבוי, כי אם לוקחים מצות

אפויות ומזכים אותם לכל בני החצר והמבוי, שזיכוי המצה לכולם הוא ודאי עיקר מצוות

עירוב חצרות לכל הדעות, מדוע אם כן לא יברך עובר לעשייתן – קודם עשיית עיקר המצוה.

ולכאורה נראה יותר שהכוונה כאמור כאן בפנים

"ויברך בשעה שמזכה", היינו לפני שמזכה – עובר לעשייתן. וכן מסיק בקובץ

הערות וביאורים א'נב ע' 186.

[156] כדלעיל ס"י (נהגו

לקבץ מכל בית ובית מעט קמח, ועושין חלה אחת שלימה, ומערבין בה). ואם כן אינו יכול

לברך בשעה שמקבץ הקמח, שהרי הקמח אינו ראוי לאכילה ולעירוב עד שנאפה. ובשעה שנגמרת

האפיה אינו עושה שום פעולה כדי שיוכל לברך עליה.

[157] כדלעיל שם (כשנותן כל אחד

קמחו להשמש לערב בו, אנו חושבין כאלו נותנים לו שיזכה בו בשביל כולם, ואין השמש

צריך לזכות להם על ידי אחר). ואם כן אינו עושה אז שום פעולה כדי שיוכל לברך עליה.

[158] כדלקמן סי' שעא ס"ב (אף שהעירוב נעשה קודם ... מכל מקום

הרי קניית העירוב הוא בכניסת השבת). סי' שצג ס"ג (שכיון שנקבעה דירתו במקום

עירוב בבין השמשות, שהוא תחלת כניסת השבת, שוב אינה נפקעת משם כל השבת, אף על פי

שנוטל משם עירובו).

ואף שאם כן יהי' הפסק גדול בין אמירת

הברכה לבין חלות המצוה בכניסת השבת, והרי נתבאר לקמן סי' תלב ס"ו (אסור

להפסיק בשום דיבור בין הברכה לתחלת הבדיקה, כדרך שאסור להפסיק בשאר כל המצות בין

הברכה לתחלת עשיית המצות), ושם נסמן (הערה לד).

אפשר שאינו מעכב אלא ההפסק בין הברכה

לבין תחלת עשיית המצוה, משא"כ כשמברכים אחר עשיית המצוה, ונחשב עובר לעשייתן

כיון שהוא לפני חלות המצוה, לא איכפת לן כל כך ההפסק בין הברכה לבין חלות המצוה.

וראה שיעורי הלכה למעשה ח"א ע' קלט.

[159] אף אם מינו אותו על קיבוץ

הקמח ואפיית החלה לעירוב הזה.

[160] כדלקמן סי' תלב ס"ח (אם בעל הבית רוצה לעשות בני ביתו

שלוחים לדבר מצוה שיבדקו הם, הרשות בידו, ויברכו הם ברכת על ביעור חמץ).

[161] כשנסתיימה אפייתו.

[162] סעיף י (נוהגין שהשמש

נותן העירוב להרב שיזכה בו בשביל כל הקהל).

[163] כי גם הזוכה להם עושה

מעשה, ויכול לברך.

[164] מ"א ס"ק כ (ואם תאמר איך מברך אחד

מבני העיר, הא כיון שנגבה העירוב כבר קנה עירוב ... ואם כן שוב אין לברך ... ויש

לומר דמכל מקום כיון שעדיין לא נכנס שבת עדיין לא קנה עירוב ... ולכן בכניסת השבת

חלה המצוה, ורשאי לברך. אבל אחר שאינו שייך לאותה מצוה כלל, על מה יברך. והעיקר כמ"ש

לעיל דהשמש יתן העירוב להרב, ויזכהו לכל הקהל על ידו).

[165] שבלי הלקט סי' צט (ובני חצר שגבו קמח לעירובן

ונילש ונאפה העירוב מבעוד יום, ולא הספיקו לברך עליו עד שחשיכה, או ששכחו מלערב

עליו, אין הברכה מעכבת, ומותרין לטלטל על ידי אותו העירוב. וכן מצאתי בתשובות

הגאונים ז"ל שמותרין לטלטל, הואיל וגבו ואפו אותו לשם עירוב, ואף על פי שלא

ברכו עליו ולא אמרו עליו בדין יהא שרא לנא, מותרין הן לטלטל בחצר). הובא ב"י

שם סי' שצה. שו"ע שם (ואם גבו העירוב ולא ברכו עליו, אין

הברכה מעכבת, ומותרים לטלטל).

[166] שבלי הלקט שם (ולא אמרו עליו בדין יהא שרא לנא). מ"א

ס"ק כא (שלא אמרו שום דבר עליו, אפילו הכי שרי).

[167] וכן הוא בשיתופי מבואות, כדלקמן סי' שצה (ואם לא בירך ולא אמר

עליו כלום, אינו מעכב).

אבל לענין עירובי תבשילין הובאו ב' דעות

לקמן סי' תקכז ס"ז (ואם עבר או שכח ולא פרט אחת מארבע מלאכות אלו, שהן האפייה

והבישול וההטמנה והדלקת הנר, יש אומרים שאותה המלאכה שלא הזכירה בפירוש אסור לו

לעשותה מיום טוב לשבת ... אבל יש חולקין על זה ואומרים שלא הצריכו לפרט ולומר בדין

יהא שרי כו' אלא למצוה מן המובחר, אבל בדיעבד אפילו לא אמר כלום, אלא שעשה תבשיל

מיוחד לשם עירוב תבשילין, או שנטל תבשיל שנתבשל כבר והפרישו לעשות בו עירוב

תבשילין ולברך עליו, ואחר כך שכח או הזיד ולא בירך עליו ולא אמר עליו כלום, הרי

עליו שם עירוב תבשילין, ומותר לסמוך עליו לעשות כל המלאכות מיום טוב לשבת. ולענין

הלכה יש להחמיר בכל זה כסברא הראשונה ... אבל בשעת הדחק ... יש לסמוך בכל זה על

סברא האחרונה).

ולענין עירובי תחומין בפת, ראה לקמן סי'

שצג ס"א בשוה"ג (הערה 1211 ),

שאם לא קרא עליו שם, אינו עירוב.