(א)

סימן רנט

(א) מקפיד כו'. לכאורה אין ללמוד זה ממוקצה מחמת חסרון כיס דבעינן שיקפיד עליוא, דהתם תורת כלי עליו, אבל הכא אם לא ייחדן להטמנה, כיון דודאי עתיד להחזירן להפתקב כדפרש"יג שוב אין תורת כלי עליהם, כדמשמע בהדיא ברש"יד ור"ןה גבי מוכין עיין שם, ואם כן יש לומר דאף אם אינו מקפיד למיזגא עלייהוו (עיין בגמרא), דעל כרחך בקפידא כזו מיירי המג"אז מדמייתי מסי' ש"חח, מכל מקום כיון שאינם עומדים לכך אלא לסחורה אסור לטלטלם, כמו [נ]דבך של אבניםט, שאף שבודאי אין מקפידים עליהם לישיבה בעלמא (דאם לא כן הוה להו להפוסקים לפלוגי בהכי בין חריותי לאבניםיא ולמה כתב המגיד משנהיב שלהרי"ף נדחה דין האבנים לגמרי מדין החריותיג ולהרמב"םיד חילקטו בענין אחרטז כמ"ש הב"י בסי' ש"חיז), ואפילו הכי אסור לטלטלן משום דלא קיימי להכי, כמ"ש המגיד משנה וב"י ומג"א סי' ש"חיח.

ואף אם תימצי לומר דהמג"א סמך על הרמב"ם נגד רש"י ור"ן דכתב בפרק כ"ויט דגיזין אסורין משום מוקצה מחמת חסרון כיס, מכלל דסבירא ליה דמשום קפידתו לא פקע תורת כלי מהן הואיל והן ראוין למיזגא עלייהו, רק שאסורים מחמת קפידתו, ואם כן הוא הדין להפתק לדידן כשטמן בהןכ. זה אינו, דבהפתק מודה הרמב"ם, דכיון שהקצם לסחורה ביטלם מתורת כלי אף שאין מקפיד להשתמש בהם גם כן תשמיש אחר, מידי דהוה אליבני דשרגינהוכא, שאין האיסור בהם אלא משום דביטלם מתורת כלי בסידורםכב, (ולא) משום מוקצה מחמת חסרון כיס, דאין דרך להקפיד לישב עליהם למעלה, במכל שכן מנדבך של אבנים דחשיבי מינייהוכג כמבואר במלחמות פרק י"זכד. ועוד דבהדיא פירש המג"א עצמו שם בס"ק ל"ו משום דליכא תורת כלי עלייהו, ואם כן הוא הדין לגיזין שהקצם לסחורה אף אם אינו מקפיד עליהם כלל. וכן המג"א עצמו בסימן ש"ח סק"ג ומ"ח לא הזכיר קפידא כלל.

אלא שלכן נתחכםכה המג"אכו להביא ראיה מסי' ש"ח סכ"ה, ולכאורה אינו ענין לכאן, אבל כוונתו למה שכתב רמ"א שםכז דעורות של דקה דלא חזו למיזגא עלייהוכח אם חשב עליהם מבעוד יום מותר לטלטלם, אע"פ שאין תורת כלי עליהם, שהרי אינן ראויין אפילו למיזגא עלייהו, וגרועין מגיזין שהקצם לסחורה אבל ראויין למיזגא עלייהוכט, ואלו אינן ראויין, ואפילו הכי מהני בהו מחשבה בעלמא. ואף אם תימצי לומר דרמ"א שם לשיטתיה אזיל דגם באבנים סבירא ליה דמהני מחשבהל, אבל להב"ילא דסבירא ליה גבי אבנים דבעינן יחוד אם כן הוא הדין לגיזיןלב, מכל מקום גם בגיזין כיון שטמן בהם עשה בהם מעשה כמו שכתב הב"י כאןלג. והמג"א לשיטתיה אזיל, שבסי' ש"ח ס"ק מ"א מ"ב (עיין שם ודו"ק) סבירא ליה כהמגיד משנהלד דהסידור הוה מעשה (דלא כב"י שםלה ודו"ק) ומועיל גם באבנים בלא ייחוד, ואם כן למה צריך יחוד בגיזין ואמאי קתנילו כיצד הוא עושה כו', עיין סי' ש"ח בפניםלז ודו"ק (אלא שלא רצה המג"א להביא ראיה מדברי עצמו, אלא מהשו"ע, ולכן הביא מסעיף כ"ה שם) (והשתא אתי שפיר הא דבסי' ש"חלח לא הזכיר קפיד, משום דהתם לא מיירי בטמן בהם ודו"קלט), אלא על כרחך צריך לומר דהכא שאני דקפיד עלייהו והוה ליה מוקצה מחמת חסרון כיס.

ואף אם תימצי לומר דמוקצה מחמת חסרון כיס נמי סגי במעשה זומ, מכל מקום מעשה חדא לא עבדא תרתי לאעיולא תורת כלי ולאפוקי ממוקצה דחסרון כיס. דמחשבהמא גרידא לא מהני למוקצה מחמת חסרון כיס, דכיון דקפדי עלייהו בוודאי לאו אורחיה לייחודיה להכי, ובכהאי גוונא לא מהניא מחשבה עיין סי' ש"חמב. וכן משמע בהדיא סי' ש"י ס"ז בהג"ה דבעינן מעשהמג עיין שם במג"אמד. ולא דמי לנסרים של אומןמה, משום דלא אתעביד בהו מעשה של הקצאה. אי נמי משום דאיהו הוא דקפיד אבל בעל הבית דאינהו רובא דאינשי לא קפדי, ונמצאת קפידתו באה ע"י מחשבתו שחשב עליה למוכרה, לכך היא נפקעת ג"כ ע"י מחשבה בעלמא, כמ"ש המגיד משנהמו והשלטי גיבוריםמז, מה שאין כןמח דרובא דאינשי מקצי להו לסחורה, כשעדיין לא טמן בהם. ואף לר"ןמט דפליג צריך לומר דמודהנ, בנסריםנא שאני לענין אורחייהו ליחודי, דכיון שמצד עצמם ראויות ליחודי לתשמיש כמו של בעל הבית, אלא שהאומן מקפיד עליהם, לכך נפקע ע"י מחשבתו כמו בחריותנב, ולא פליג אלא במידי דאורחיה, דסבירא ליה דכל שכן הואנג.

(ומיהו ממה שכתבו האחרונים גבי סכין של מילה דאסור להחזירו לביתו אלא אם כן עודו בידו, עיין מג"א סי' של"אנד שכתב כן בשם הרמב"ן ורבינו ירוחםנה, אף שמאתמול היתה דעתו להחזירו לביתו, לא מוכח מידי דגבי מוקצה מחמת חסרון כיס לא מהני מחשבה בעלמא, דהתם לא חשב עליו להשתמש בו כלום. עיין ב"ינו ומג"א סימן ש"ח סקי"ח):

הערות

  1. א. כדלקמן סי' שח ס"ג-ד. וכן חילק באבן העוזר ובאליה רבה ס"ק ו. וכ"ה לקמן סי' שח סוף ס"ג.
  2. ב. מערכה גדולה שעורכין ומושיבין להקצותן לסחורה (רש"י שבת נ, א ד"ה הפתק).
  3. ג. שם ד"ה רבינא.
  4. ד. מח, א ד"ה מוכין.
  5. ה. שם (כב, א) ד"ה בעא.
  6. ו. להיסב עליהן (רש"י שם ד"ה למזגא).
  7. ז. סק"ד (שגם בנידון דידן היינו דוקא כשמקפיד עליהם).
  8. ח. סוף ס"א, ולקמן שם ס"ד.
  9. ט. אבנים סדורות ומוקצות לבנין (רש"י קכה, ב ד"ה נדבך), דלקמן שם סנ"ב.
  10. י. דסגי במחשבה בעלמא שחשב עליהם מבעוד יום לישב עליהם, כדלקמן שם סעיף נ וש"נ.
  11. יא. דלא סגי במחשבה, כדלקמן שם סנ"ב וש"נ.
  12. יב. פכ"ה הכ"א.
  13. יג. ולכן השמיטו בהלכותיו.
  14. יד. שם.
  15. טו. המגיד משנה.
  16. טז. משום שאבנים לא קיימי להכי (כדלקמן שם).
  17. יז. ד"ה חריות.
  18. יח. ס"ק מ. לקמן שם סנ"ב. וא"כ קשה על המ"א שכתב כאן ס"ק ד, דהיינו דוקא כשמקפיד עליהם.
  19. יט. הי"ב.
  20. כ. דהא דלא מהני מה שטמן בהם מיירי דוקא כשמקפיד עליהם.
  21. כא. לבנים שסידרם זה ע"ג זה אסור לטלטלם, כדלקמן שם סמ"ח וש"נ.
  22. כב. ראה מ"א שם סקל"ו. לקמן שם. וראה גם לקמן סי' תצט קו"א סוף סק"ב.
  23. כג. ובכל זאת אין מקפידין לישב עליהן.
  24. כד. (מט, א) בתירוץ הא' (ולקמן שם סנ"ב הביא הטעם הב' שמובא שם מהירושלמי, מפני שאין נוחין לישב עליהן).
  25. כה. עד"ז גם לעיל סי' רמט ס"ק א וש"נ.
  26. כו. כאן סק"ד.
  27. כז. הובא בחלקו לקמן סי' שח סוף סנ"ח.
  28. כח. מחמת קוטנן (לקמן שם).
  29. כט. כמבואר בגמרא מח, א.
  30. ל. שם סכ"א. ורבנו לקמן שם סנ"ב השמיט לגמרי דעה זו. וראה לקמן סי' תצה קו"א ס"ק ח.
  31. לא. שם ד"ה חריות. וכן פסק רבנן לקמן שם.
  32. לב. דלא סגי במחשבה.
  33. לג. סוד"ה ומ"ש ואותן.
  34. לד. פכ"ה הכ"א.
  35. לה. ד"ה חריות, שלא מועיל סידור לאבנים.
  36. לו. מט, סוע"א. וכדלקמן (כאן) ס"ב, שגם כשטמן נשארו הגיזין מוקצים.
  37. לז. לקמן שם סנ"ב (שמועיל סדרם מבעוד יום דהוי מעשה גדול). ומדוע א"כ לא מהני הכא כשטמן בהם מבעוד יום.
  38. לח. במ"א שם ס"ק ג וס"ק מח, שכתב סתם: נתנן לאוצר.
  39. לט. וראה לקמן שם סוף ס"ג (בגיזי צמר שהכניסן לאוצר ולא קפיד) "אלא א"כ חזר ויחדו לתשמיש לעולם", והיינו כשלא טמן בהם.
  40. מ. אף דקפיד, ומדוע א"כ לא מהני כאן מה שהטמין מבעוד יום.
  41. מא. ואין לומר, שמה שחשב לטמון בהם מועיל לחסרון כיס ומה שטמן בפועל מועיל לתורת כלי, דמחשבה גרידא כו'.
  42. מב. לקמן שם סנ"ג. וראה מ"ש שם ס"ד (במוסגר) שמחשבה מועלת במוקצה מחמת חסרון כיס.
  43. מג. וכ"כ לקמן סי' שי סוף סי"ב.
  44. מד. סק"ה.
  45. מה. שמחשבה מועלת בהם, כמבואר בברייתא שם מט, רע"ב. הובא לקמן סי' שח סנ"ט.
  46. מו. פכ"ה הכ"א. וראה גם לקמן סי' תצה סי"ד וקו"א שם ס"ק ח.
  47. מז. פ"ד (כב, ב אות ב).
  48. מח. אוצ"ל: הכא.
  49. מט. פ"ד (כג, א) ד"ה ונשאל, דפליג על שו"ת רשב"א ח"א סי' תשנז, וס"ל שבדבר שדרכם לייחד סגי כשחשב להשתמש בהם בשבת. וקיי"ל כוותיה כדלקמן שם סנ"ג.
  50. נ. שבמוקצה מחמת חסרון כיס לא מהני מה שחשב להשתמש בשבת.
  51. נא. אוצ"ל: ונסרים.
  52. נב. דלקמן שם סעיף נ. וכ"ה בר"ן שם.
  53. נג. כיון שמחשבתו מועלת בנסרים דקפיד עלייהו, כל שכן שמועלת במידי דאורחיה ליחודי ואינו מקפיד.
  54. נד. סק"ה. וראה גם לקמן שם ס"י.
  55. נה. נתיב א ח"ב (יד, א) בשם הרמב"ן.
  56. נו. סי' שח ד"ה כתב בנו של הרשב"ץ (לענין פתילה, שאין המחשבה מועלת).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 11 עמודים.

  1. אגרות קודש א'תשעד שבת נ, ב
  2. לקוטי שיחות 184 שבת נ, ב
  3. לקוטי שיחות 443 שבת נ, ב
  4. תורת מנחם בס"ד. שיחת יום ד' פ' עקב, כ"ף מנחם-אב, ה'תשכ"א שבת נ, רע"א
  5. שולחן ערוך כא מאותו ספר שבת נ, ב
  6. שולחן ערוך כז מאותו ספר שבת דף נ ע"א
  7. שולחן ערוך (ח) מאותו ספר שבת דף נ
  8. שוע"ר עם ביאור דברי שלום שיא דין מת בשבת ושאר טלטול מן הצד שבת נ, סע"ב
  9. שוע"ר עם ביאור דברי שלום תצה איזה מלאכות אסורים ביום טוב שבת דף נ
  10. שוע"ר עם ביאור דברי שלום תצח דין שחיטה ביום טוב שבת דף נ ע"א
  11. שוע"ר עם ביאור דברי שלום ד דיני נטילת ידים שבת נ, ב