שה במה בהמה יוצאת בשבת

שה במה בהמה יוצאת

בשבת

ובו

ל"ח סעיפים

דברים

שמשתמרת על ידם

א

כבר¹¹⁶⁷

נתבאר בסי' רמ"ו¹¹⁶⁸ שאדם מצווה

על שביתת בהמתו מן התורה, ואם בהמתו הוציאה איזה דבר לרשות הרבים, אף שיצאת מאליה,

עבר הוא על מצות עשה של תורה¹¹⁶⁹. אלא שיש

מקצת דברים שדרך הבהמה לצאת בהם בחול אף כשאינה נושאת משוי, ודברים אלו חשובים לה תכשיט,

ומותר שתצא בהם לרשות הרבים בשבת¹¹⁷⁰.

ואלו הם כל דבר שהבהמה משתמרת על ידו שלא

תברח כשהולכת ברשות הרבים¹¹⁷¹, כגון

רסן וכיוצא בו כמו שיתבאר¹¹⁷², ואי אפשר

לשמרה בשמירה פחותה מזו הרבה. ואף שאפשר לשמרה בשמירה פחותה מזו מעט, מותר שתצא בשמירה

זו לרשות הרבים, לפי שכן דרכה בחול לצאת אף בשמירה זו. ואף שהיא יתירה לה קצת, שהרי

אף בפחותה מזו די לה, מכל מקום אין דרך העולם לכוין השמירה ולצמצמה, אם כן אף שמירה

זו שהיא יתירה קצת היא תכשיט לה, כיון שדרכה לצאת כך בחול פעמים רבות אף כשאינה נושאת

משוי ¹¹⁷³ .

אבל אם די לה בשמירה פחותה מזו הרבה, שנמצאת

שמירה זו יתירה הרבה, הרי היא משוי לה, מפני שאין דרכה בחול לצאת בשמירה יתרה הרבה¹¹⁷⁴.

ואין צריך לומר שלא תצא בכל דבר שאינה נשמרת

בו, אע"פ שאותו דבר די לשמור בו בהמה אחרת. כיון שאינו די לשמור בו בהמה זו, אין

דרך בהמה זו לעולם לצאת בדבר זה, והרי הוא לה משוי גמור¹¹⁷⁵:

ב

לפיכך הנאקה, והיא גמלא נקיבה גדולה ולבנה, יוצאת בחטם, והוא טבעת של ברזל שנוקבין

חוטמה ומכניסין לה הטבעת¹¹⁷⁶. אבל אינה

יוצאת באפסר, שכיון שאינה נשמרת בו הרי הוא משוי לה¹¹⁷⁷.

והלובדקים, והוא חמור הבא מן לוב, וכן הסוס

שלנו, יוצאים בין באפסר (פירוש קבישטר"ו), בין בפרומביא (פירוש פרי"ג) והוא

רסן של ברזל. ואף שהאפסר די להם, אין הפרומביא להם שמירה יתרה הרבה, אלא יתרה קצת,

ודרכם בכך פעמים רבות. ומכל מקום לא יצאו בשניהם יחד, באפסר ובפרומביא, אלא באחת מהן ¹¹⁷⁸ .

אבל הפרד והגמל והחמור יוצאין באפסר, אבל

לא בפרומביא¹¹⁷⁹, מפני

שהפרומביא להם שמירה יתרה הרבה, ואין דרכם בכך (אבל השור לא יצא באפסר כמו שיתבאר¹¹⁸⁰):

ג

וכל בהמה היוצאת באפסר, אין צריך למשכה באפסר, אלא מותר לכרוך חבל האפסר סביב צווארה

לנוי ותצא בו, שנוי זה דרכה הוא, שכן רגילות בחול לכרוך האפסר לנוי¹¹⁸¹.

במה דברים אמורים בנוי כזה וכיוצא בו שהוא

רגיל בכל, אבל נוי שאין רגילין בו אלא מקצת אנשים, לא תצא בו ¹¹⁸² , כמו שיתבאר¹¹⁸³.

ויש אומרים¹¹⁸⁴ שאפילו

נוי הרגיל בכל אסור שתצא בו, שאין נוי לבהמה, ולא התירו לכרוך חבל האפסר סביב צוארה

אלא ברפיון קצת, שיוכל להכניס ידו במהרה בין הכריכה לצוארה כדי למשכה כשתרצה להשמט

ממנו, שבענין זה הוא רגילות לצאת בחול (ולענין הלכה, ברשות הרבים יש להחמיר כסברא האחרונה¹¹⁸⁵, אבל בכרמלית

שהיא מדברי סופרים יש להקל כסברא הראשונה¹¹⁸⁶) (ואעפ"כ

כיון שהוא דבר שאין בו צורך כלל, טוב להחמיר בכל מקום כסברא האחרונה):

ד

מותר לטלטל האפסר או הרסן וליתנו על הבהמה היוצאה בו, ואין בו משום איסור טלטול, מפני

שמוכן הוא לבהמה ¹¹⁸⁷ . ובלבד שלא ישען על ראשה או גופה כשנותנו

עליה¹¹⁸⁸

כמו שיתבאר¹¹⁸⁹:

ה

אם קשר חבל בפי הסוס, הרי זה משוי, לפי שאינו משתמר בו¹¹⁹⁰ שהוא נשמט

מפיו. ואינו דומה לאפסר שהוא קשור בראשו¹¹⁹¹:

ו

כל בהמה שעסקיה רעים מותר שתצא בשמירה יתרה, ואע"פ שאין בנות מינה צריכות לאותה

שמירה ומשוי הוא להן, אינה משוי לה, כיון שהיא צריכה לכך ודרכה בכך בחול¹¹⁹². ומותר

שתצא אפילו בב' מיני שמירות, כגון אפסר ורסן יחד, אם היא צריכה לכך. והכל לפי הענין¹¹⁹³:

ז

בעלי השיר, כגון כלבים של ציידים וחיות קטנות, שיש להם כמין אצעדה סביב צוארה וטבעת

קבוע בה, ומכניסין רצועה בטבעת ומושכין אותה בה, מותר שיצאו בשיר זה לרשות הרבים, ויכול

למשכן בו כדרכו בחול¹¹⁹⁴. ומותר

גם כן לכרוך הרצועה סביב צווארן, כמו שנתבאר למעלה¹¹⁹⁵:

לבובים,

שחוזות, כבולות, כבונות וצרורות

ח

אילים יוצאים לבובים, והוא עור שקושרים להם תחת זכרותם כדי שלא יעלו על הנקבות¹¹⁹⁶, מפני

שדרכם לצאת כך בחול והרי זה כמלבוש להם¹¹⁹⁷. והרחלות

יוצאות שחוזות, והוא שקושרין אליתן כלפי מעלה על גבן כדי שיעלו עליהן הזכרים¹¹⁹⁸. ויוצאות

כבולות, והוא שקושרין אליתן כבולות למטה כדי שלא יעלו עליהן הזכרים¹¹⁹⁹. ויוצאות

כבונות, והוא שקושרין בגד סביבן לשמור הצמר שיהיה נקי¹²⁰⁰.

והעזים יוצאות צרורות, והוא שקושרין מטלית

על ראשי דדיהן. במה דברים אמורים כשקושרם שם כדי שיצטמקו דדיהן ולא יחלבו, שאז דרך

להיות הקשר מהודק יפה, אבל אם קשרם שם כדי לשמור חלבם בדדיהן שלא יטפטף מהן לארץ, שאז

אין דרך להקפיד שיהיה מהודק יפה, אסור להניחן לצאת כך בשבת, גזרה שמא תפול המטלית מעל

דדיהן וישכח ויביאנה בידו לביתו¹²⁰¹:

לטרוח

בשביל צער הבהמה, ולא בשביל תענוגה

ט

החמור דרכו לצאת במרדעת אף כשאינו נושא משוי, מפני שטבע החמור הוא קר, ואפילו בתקופת

תמוז קר לו, ולכן נותנין עליו מרדעת לחממו¹²⁰², ואם קשר

לו המרדעת מערב שבת, מותר שיצא בה בשבת¹²⁰³, שמלבושו

היא¹²⁰⁴.

אבל אם אינה קשורה לו לא יצא בה, גזירה שמא תפול מעליו ויביאנה בידו¹²⁰⁵. ובשבת

אי אפשר לקשרה לו, מפני שכשקושר צריך להתקרב אליו ולישען עליו קצת, ונמצא משתמש בבעלי

חיים ¹²⁰⁶ , וזה אסור מטעם שיתבאר¹²⁰⁷:

י

אבל לא יצא החמור באוכף, אע"פ שקשור לו מערב שבת¹²⁰⁸, מפני

שאין האוכף מחמם אותו¹²⁰⁹, ואין

דרכו לצאת בו אלא אם כן נושא משוי.

ושאר כל הבהמות אף במרדעת לא יצאו, מפני

שאין דרכן בכך אלא אם כן נושאות משוי, לפי שאינן צריכות להתחמם כמו החמור ¹²¹⁰ :

יא

מותר ליתן מרדעת על החמור בחצר מפני הצינה ¹²¹¹ , ובלבד שלא יצא בה, כיון שאסור לקשרה לו¹²¹². אבל על

הסוס ושאר הבהמות אסור ליתן מרדעת כלל אפילו בחצר¹²¹³, מפני

שנראה כאילו רוצה להטעינו משוי¹²¹⁴, וגם הוא

טורח שלא לצורך¹²¹⁵, כיון

שאין לו צער מהצינה. ואף שיש לו תענוג מחימום המרדעת, לא התירו לטרוח בשבת בשביל תענוג

הבהמה, אלא בשביל צערה¹²¹⁶, כמו החמור

שיש לו צער מצינה אפילו בתקופת תמוז.

ובשעה שהקור גדול ואנו רואים שיש צער להסוס,

וכן בימות החמה אם הזבובים רבים ומצערים להסוס, דינו כחמור ומותר להניח עליו מרדעת¹²¹⁷.

אבל אסור להניח אוכף על גבי החמור, כיון

שאינו מחממו¹²¹⁸, ואין

צריך לומר על גבי סוס ושאר בהמות, שאינן צריכות חימום כלל¹²¹⁹.

ובהמה שהיה עליה אוכף או מרדעת, אסור להסירן

מעליה, בין שהיא חמור או סוס או משאר בהמות, מפני שזהו טורח שלא לצורך. ואפילו אוכף

שעל גבי חמור שבא מן הדרך ונתייגע וצריך להסירו מעליו לצננו, לא יטלנו מעליו בידו,

שאף שיש לו קצת צער מחימום המשוי של האוכף, מכל מקום מאיליו יצטנן כשינוח, שהחמור טבעו

קר, שאף בתקופת תמוז קר לו¹²²⁰. אלא אם

הוא רוצה לצננו מיד, מתיר מתחתיו את החבל שהאוכף קשור בו, ומוליך ומביא את החמור בחצר

עד שיפול האוכף מאיליו¹²²¹:

יב

אין תולין לחמור טרסקל, והוא סל מלא שעורים שתולין לבהמה בצוארה ונותן פיה לתוכו ואוכלת,

ותענוג בעלמא הוא שלא תצטרך לשוח צוארה לארץ, ואסור לטרוח בשבת בשביל תענוג הבהמה¹²²². אבל עגלים

וסייחים שצווארן קצר ומצטערים לשוח לאכול מעל גבי קרקע, מותר לתלות להן טרסקל בצוארן

בחצר. אבל לא יצאו בו, שמשוי הוא להן¹²²³:

זנב

שועל, זהורית, כיס, חסום, סנדל, אגד, קשקשים ושליא

יג

לא יצא הסוס בזנב שועל שתולין בין עיניו שלא תשלוט בו עין הרע, ולא בזהורית שבין עיניו

שעושים לו לנוי, שנוי זה אינו רגיל בכל, אלא מקצת אנשים עושים כן¹²²⁴. ולא יצאו

עזים בכיס שבדדיהן, שקושרים אותו כדי שלא יסרטו דדיהן בקוצים, שהיו דדיהן גסים, גזרה

שמא יפול הכיס ויביאנו בידו, שאין דרך לקשור יפה כיס זה בקשר מהודק. ולא תצא פרה בחסום

שבפיה, שחוסמין פיה שלא תרעה בשדות אחרים, שכיון שאינו שמירת גופה הרי זה משוי. ולא

תצא כל בהמה בסנדל שנועלים ברגליה שלא תנגף, גזירה שמא יפול מרגליה ויביאנו בידו. אבל

יוצאת באגד שעל גבי המכה, ובקשקשים שעל גבי השבר, והם שני לוחות שקושרים סביב עצם הנשבר

שלא ינוד אנה ואנה עד שיתחבר. ויוצאת בשיליא המדולדלת בה, שיצתה מקצתה ותלויה בה¹²²⁵:

זוג,

חותם, מטוטלת, עקוד ורגול, חבל ואפסר

יד

זוג¹²²⁶

התלוי בצואר בהמה או כלבים וחתולים ועופות¹²²⁷, אם פוקקו

בצמר או במוכין שלא יקשקש העינבל בתוכו ולא ישמיע קול של שיר כדרך הזוגין ¹²²⁸ , מותר שתטייל בזוג זה בחצר ¹²²⁹ .

אבל לא תצא בו לרשות הרבים¹²³⁰, אפילו

היא עיר המעורבת¹²³¹, בין אם

הוא בצוארה בין אם הוא ארוג בכסותה¹²³² (פירוש

כגון סוסים מעולים שמכסים אותם בכסות כדי שלא יטנפו¹²³³, ואין

כסות זו חשובה משוי, כיון שדרכם בכך, וכמ"ש למעלה¹²³⁴ ברחילות

הכבונות), מפני מראית העין, שנראה כאלו מוליכה לשוק למכור, שאז הוא דרך לתלות להזוג

לנאותה בפני הקונים¹²³⁵, אבל בחצר

אין שם רואים שיחשדוהו¹²³⁶.

ואף שכל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין

אסרו אפילו בחדרי חדרים¹²³⁷. מכל מקום

כאן שאף אם יעשה כן במקום רואים לא יחשדוהו באיסור של תורה, אלא באיסור מקח וממכר שהוא

מדברי סופרים¹²³⁸, לא החמירו

כל כך לאסור אף במקום שאין רואים ¹²³⁹ . וכן הדין בכל כיוצא בזה.

(חסר כאן¹²⁴⁰. עיין

מג"א¹²⁴¹

ואליה זוטא¹²⁴²

ומרדכי¹²⁴³

ודרכי משה¹²⁴⁴

וצ"ע בס' התרומה¹²⁴⁵):

טו

לא תצא בהמה בחותם, בין שהוא בצוארה בין שהוא בכסותה¹²⁴⁶, גזירה

שמא יפסק ויפול ויביאנו בידו. ואפילו הוא ארוג בכסותה, שלא חלקו חכמים ¹²⁴⁷ :

טז

לא יצא הגמל במטולטלת, והוא כמו כר קטן מלא מוכין שנותנין תחת זנבו, שלא תשחית הרצועה

את הבשר, גזרה שמא יפול מעליו ויביאנו בידו¹²⁴⁸. ואפילו

אם הוא קשור לו בזנבו חוששים שמא ישמט ויפול. אלא אם כן קשור לו בזנבו ובחטוטרתו, שכיון

שקשור בשניהם אין לחוש שיפול¹²⁴⁹. וכן אם

קשור בשלייתה יוצאה בו, שבוודאי לא תנתחנו שיפול מעליה, מפני שיכאב לה אם תנתחנו¹²⁵⁰:

יז

לא יצא הגמל עקוד ולא רגול, וכן שאר כל הבהמות. ואיזהו עקוד שקושר ידו אחת עם רגלו,

ורגול שכופף רגלו אחת למעלה וקושרה שם, כדי שלא ילך אלא על ג' רגלים שלא יוכל לברוח¹²⁵¹ (גזרה

שמא יפול החבל מעל רגליו ויביאנו בידו¹²⁵²):

יח

לא יקשור גמלים זה בזה, והוא תופס בידו אפסר הראשון וכולם נמשכים על ידו¹²⁵³, ואפילו

אינן אלא שנים, ואפילו היו קשורים זה בזה מערב שבת לא ימשכם כן בשבת¹²⁵⁴, אפילו

היא עיר המעורבת¹²⁵⁵, מפני

שנראה כאילו מוליכם לשוק למכור¹²⁵⁶. אבל אם

תופס כמה אפסרי גמלים בידו מותר¹²⁵⁷. וכן שאר

כל הבהמות¹²⁵⁸

(ועיין ביו"ד סימן רצ"ז¹²⁵⁹):

יט

המוציא בהמה ומושכה בחבל האפסר, צריך ליזהר שלא יצא ראש החבל מתחת ידו טפח למטה, מפני

שדומה כמו שנושא חבל טפח זה בידו, ואינו נראה שהוא מהאפסר שעל הבהמה¹²⁶⁰. ומכל

מקום אם הוציא טפח אחד מתחת ידו לא עשה איסור, אלא אם כן הוציא ב' טפחים, אלא שלענין

מעשה צריך להחמיר שלא יצא אפילו טפח אחד מידו¹²⁶¹.

וצריך שהחבל שבין ידו לבהמה יהיה גבוה מן

הארץ טפח או יותר, דהיינו שיזהר שלא להניח הרבה מן החבל בין ידו לבהמה, כדי שלא יכביד

כל כך באמצעו עד שיגיע בטפח הסמוך לארץ, כדי שתהא נראית הבהמה נמשכת בו, שאם לא כן

אין נראה שאוחז ראש האפסר בידו אלא חבל אחר¹²⁶². ואם החבל

ארוך הרבה, יכרוך אותו סביב צוארה¹²⁶³, כמו שנתבאר

למעלה¹²⁶⁴:

סולם,

רצועה, חוטין, עגלה, עול, זמם, עור שרץ וקמיע

כ

לא יצא החמור בסולם שבצוארו, והם לוחות שקושרים סביב צוארו שלא יוכל לחכך מכתו בשיניו,

ולוחות אלו חשובים יותר מקשקשים שעל גבי השבר, ואם יפלו מעליו יחוס עליהם ויביאם בידו,

לכן לא יצא בהם¹²⁶⁵.

וכן לא יצא ברצועה שברגלו, והוא כמין טבעת

עבה שעושים מקש, וקושרים ברגלי הבהמה שפסיעותיה קצרות ומכה רגליה זו בזו, ועושים לה

זה להגן שלא תכה זו בזו¹²⁶⁶.

ואין התרנגולים יוצאים בחוטין שקושרים ברגליהם

שלא יתחלפו באחרים¹²⁶⁷, ולא ברצועה

קצרה שקושרים בה שתי רגליהם יחד כדי שלא יוכלו להרים רגליהם להתיז שלא ישברו את הכלים¹²⁶⁸.

ואין האילים יוצאים בעגלה קטנה שתחת אליותיהם,

שעושים להם כן שלא תלקה האליה בסלעים וטרשים כשתהא נגררת בארץ¹²⁶⁹.

ואין העזים יוצאים בעץ ידוע שנותנים בחוטמיהן

כדי שיתעטשו ויפלו התולעים שבראשיהן¹²⁷⁰. שבכל

אלו יש לחוש שמא יפלו ויביאם בידו¹²⁷¹.

ולא יצא העגל בעול קטן שנותנים על צוארו

שיהא למוד לכוף ראשו לכשיגדל¹²⁷². ולא בזמם

שמניחים בפיו של עגל כדי שלא יינק מהפרה כשהיא במרעה (שכיון שאינו לשמירת גופו, משוי

הוא לו)¹²⁷³.

ולא תצא פרה בעור שרץ שנימיו חדין כמחט,

וקושרים עורו בדדי הבהמה שלא יינקוה שרצים¹²⁷⁴.

ולא ברצועה שקושרים לה בין קרניה, בין שקשרה

לשימור, דהיינו לאחזה ולמשכה בה כשתרצה לברוח, בין שצבעה וקשרה לה לנוי, מפני שנוי

זה אינו רגיל בכל והרי הוא משוי¹²⁷⁵. ושימור

אין הפרה צריכה כלל, שאין דרכה לברוח¹²⁷⁶. וכן הדין

בשור¹²⁷⁷.

ולכן לא יצאו שור ופרה בחבל שבצוארם, שמשוי הוא להם¹²⁷⁸. אבל עגלים

מותר, מפני שהם מורדים בקל, וצריכים שמירה, ודרכם לצאת באפסר לפעמים¹²⁷⁹:

כא

הבהמה יוצאה בקמיע שהוא מומחה, אבל לא בקמיע שלא נתמחה עדיין לבהמה, אע"פ שנתמחה

לאדם. מפני שהאדם יש לו מזל ומלאך המליץ עליו למעלה, ומזלו מסייע לו שיועיל לו הקמיע

הזה, מה שאין כן לבהמה¹²⁸⁰:

בכרמלית

ובחצר

כב

כל דבר שאסור שתצא בו הבהמה לרשות הרבים מפני שהוא משוי לה, אסור שתצא בו לכרמלית מדברי

סופרים לדברי הכל ¹²⁸¹ , אף שהיא הוצאה שלא כדרכה, כמ"ש בסי'

ש"ג¹²⁸²

ביציאת האשה.

וכל דבר שהוא תכשיט לה לפי שדרכה לצאת בו

בחול, אלא שאסור שתצא בו בשבת מדברי סופרים משום גזרה שמא יפול ויביאנו, מותר שתצא

בו לכרמלית, להמתירין כן בתכשיטי אדם כמ"ש שם¹²⁸³. אבל להאוסרים

שם¹²⁸⁴,

הוא הדין שאסור גבי בהמה. וכבר נתבאר שם¹²⁸⁵ שכל אדם

יש לו להחמיר לעצמו כדברי האוסרים.

אבל לדברי הכל מותר שתצא הבהמה בחצר (אפילו

בדבר שאסור שתצא בו מן התורה), שאף שיש אוסרים באדם אף בחצר משום גזרה שמא ישכח ויצא

בו לרשות הרבים כמ"ש שם¹²⁸⁶, מכל מקום

בבהמתו לא החמירו לגזור כל כך לדברי הכל¹²⁸⁷:

השתמשות

בבהמה

כג

אין רוכבים על גבי בהמה ¹²⁸⁸ , ולא נתלים עליה¹²⁸⁹, ולא נשענים

עליה ¹²⁹⁰ , שאין משתמשין בבעלי חיים כל עיקר¹²⁹¹. שכללו

חכמים כל שימוש בבעלי חיים בכלל גזרת הרכיבה¹²⁹², שגזרו

עליה משום שמא יבא לחתוך זמורה מאילן המחובר כדי להנהיג בה הבהמה שרוכב עליה¹²⁹³.

ואפילו בצדי הבהמה אסור להשתמש, כגון לשפשף

התינוק בצדי גבה כדי לשעשעו¹²⁹⁴, וכן להסמך

לצדה¹²⁹⁵.

אבל צדי צדדין¹²⁹⁶, כגון

שדבר אח[ד] מונח על צדי גבה או על שאר צדדיה, והוא משתמש בצדי אותו דבר, הרי זה מותר¹²⁹⁷.

אבל אסור להשתמש על גבי אותו דבר המונח על

צדה, מפני שהוא כמשתמש על צדה ממש ¹²⁹⁸ . לפיכך קרון שהבהמה מוליכה אותו בתוך התחום¹²⁹⁹, אע"פ

שנכרי מנהיג הבהמה, אסור ליכנס לקרון¹³⁰⁰, מפני

שידות הקרון הן על צדי הבהמה, והידות עם גוף הקרון הכל דבר אחד, והנכנס לקרון הרי זה

משתמש בדבר המונח על צדי הבהמה, ולא התירו אלא להשתמש בצדי אותו דבר¹³⁰¹. וגם על

הדף היוצא מאחורי הקרון אסור לישב, מפני שהקרון עם כל המחובר בו ויוצא ממנו הכל נחשב

לדבר אחד, ואסור להשתמש על גביה אלא בצדיהם¹³⁰².

אבל ספינה שמוליכות אותה בהמות ההולכות בשפת

הנהר, מותר לילך בה בשבת¹³⁰³, שכיון

שהבהמות הולכות רחוק ממנה, הרי הוא צדי צדדים¹³⁰⁴. וגם אין

לחוש בהולך בספינה שמא יחתוך זמורה להנהיג הבהמות, כמו שיש לחוש ביושב בקרון, כמ"ש

בסי' רמ"ח¹³⁰⁵:

כד

מי שעלה על גבי בהמה בשבת, אפילו עלה במזיד, שהיה ראוי לקנסו שישב עליה כל השבת ולא

ירד ממנה עד לערב, כמו שקנסו בעולה על גבי אילן בשבת¹³⁰⁶. אעפ"כ

משום צער הבהמה לא רצו לגזור על זה, וצריך לירד ממנה מיד¹³⁰⁷.

וכן פורקין המשוי מעל גבי הבהמה משום צער

בעלי חיים¹³⁰⁸.

ואפילו היה המשוי דבר שהוא מוקצה ואסור בטלטול,

הרי זה מכניס ראשו תחת המשוי ומסלקו לצד אחר והוא נופל מאליו¹³⁰⁹, שאין

איסור טלטול מוקצה אלא בידיו, כמו שיתבאר בסי' שי"א¹³¹⁰.

ואינו רשאי להניח המשוי עליה עד למוצאי שבת

מפני צער בעלי חיים ¹³¹¹ .

(ואם יגיע לו הפסד אם יפול המשוי, נתבאר

בסימן רס"ו¹³¹²):

כה

וצריך ליזהר כשפורק המשוי שלא יסמוך עצמו לצדי הבהמה¹³¹³ (ואם ב'

שקין מונחים על החמור, אחד מימינו ואחד משמאלו, ובראש כל אחד מהשקין רצועה אחת, וקושרים

אותן שתי הרצועות יחד, ועכשיו מונח הקשר כנגד גבו של החמור והשקין מכבידין לכאן ולכאן,

ואי אפשר להתיר הקשר אם לא יגביה השקין מעט, ונמצא שנסמכים השקין על צדי הבהמה כשמגביה

אותם, אסור לפורקם בשבת מעל החמור ¹³¹⁴ ):

בהמה

שנפלה לאמת המים

כו

בהמה שנפלה לאמת המים, אם יכול ליתן לה פרנסה במקומה, מפרנסין אותה עד מוצאי שבת¹³¹⁵, ואם המים

עמוקים, שאי אפשר לפרנסה שם, מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, ואם עלתה עלתה¹³¹⁶. ואע"פ

שמבטל כלי מהיכנו, שהרי כשנשרו הכרים במים שוב אינן ראויים לכלום בו ביום (שאי אפשר

לשטחן לנגבן כמ"ש בסי' ש"א¹³¹⁷), לא גזרו

חכמים על זה במקום צער בעלי חיים¹³¹⁸, שצער

בעלי חיים הוא מן התורה ¹³¹⁹ .

אבל אסור להעלות הבהמה בידו, אם לא עלתה

על גבי הכרים, אפילו אם תמות שם, מפני שהיא מוקצה, ולא התירו טלטול מוקצה אף במקום

צער בעלי חיים¹³²⁰, שיש כח

ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה¹³²¹ (ויש מתירין¹³²² להעלותה

בידים משום צער בעלי חיים. ויש לסמוך על דעתם במקום הפסד מרובה).

אבל (לדברי הכל) מותר לומר לנכרי להעלותה¹³²³:

המראה

כז

וכן מותר לומר לו להמרות¹³²⁴ האווזות

פעם אחת ביום, משום צער בעלי חיים, שאינן יכולות לאכול¹³²⁵. ואם אין

שם נכרי מותר לישראל להמרותן¹³²⁶, אע"פ

שאסרו המראה בשבת כמ"ש בסי' שכ"ד¹³²⁷, משום

צער בעלי חיים התירו. ומכל מקום טוב לעשות על ידי קטן¹³²⁸:

חליבה

וגבינה על ידי נכרי

כח

הדש הוא מאבות מלאכות¹³²⁹. וכל המפרק

אוכל או משקה ממקום שנתכסה בו, כגון החולב את הבהמה, שמפרק החלב מהדד, הרי זה תולדת

הדש, שהדש גם כן מפרק התבואה מהשבולת¹³³⁰.

ואינו חייב אלא כשחולב לתוך כלי ריקן. אבל

אם חולב לתוך כלי שיש בו אוכלין פטור, מפני שמשקה הבא לאוכל הרי הוא כאוכל, ונמצא שאין

שם משקה על חלב זה אלא שם אוכל, ודדי הבהמה הם גם כן אוכל, והרי זה כמפריד אוכל מאוכל,

ואין בזה משום מפרק. ואינו דומה לדש שמפרק התבואה שהיא אוכל מהשבולת שהיא פסולת, והם

שני דברים חלוקים זה מזה, ושייך לומר שמפרק דבר אחד מתוך דבר אחר המכסה עליו. וכן החולב

לכלי ריקן, שהחלב הוא משקה ומפרקו מהבהמה שהיא אוכל, שהם שני דברים חלוקים זה מזה ומדובקין

זה בזה, ויפרק אחד מתוך חבירו המכסה עליו. מה שאין כן כשהחלב הוא אוכל, הרי הוא כמו

דבר אחד עם גוף הבהמה שנתפרק ממנה, שהוא גם כן אוכל, והרי זה כנוטל מאכל עב וחוקק מתוכה

מעט אוכל, שאין בזה משום מפרק אוכל ממקום שנתכסה בו, מפני שאין זה נחשב כיסוי לזה¹³³¹.

ומכל מקום מדברי סופרים אסור לחלוב אפילו

לתוך האוכלים, לפי שכיון שהבהמה אינה ראויה לאכילה בשבת מחמת איסור שחיטה, אין שם אוכל

עליה, והרי היא כפסולת, והמפרק מתוכה החלב שהיא אוכל, הרי זה דומה לדש שמפרק אוכל מתוך

הפסולת. אבל ביום טוב שהיא ראויה לאכילה, מותר לחלוב לתוך האוכלין¹³³², ע"ד

שיתבאר בסי' תק"ה¹³³³:

כט

מותר לומר לנכרי לחלוב הבהמה בשבת, מפני שהיא מצטערת מרוב החלב, ולא גזרו על אמירה

לנכרי במקום צער בעלי חיים¹³³⁴ שהוא מן

התורה¹³³⁵.

ומכל מקום צריך שיטול הנכרי את החלב לעצמו¹³³⁶, או יחזור

ויקנה החלב מהנכרי בדבר מועט¹³³⁷, כדי שלא

יהא נראה כחולב לצורך ישראל אלא לצורך עצמו. שלא התירו אלא האמירה משום צער בעלי חיים,

אבל לא שיעשה בשביל ישראל אלא בשביל עצמו, שכשעושה בשביל ישראל הרי הוא שלוחו ממש,

והרי זה כאלו עשה הישראל בעצמו, ששלוחו של אדם כמותו. ואף שאין אומרים כן אלא בישראל

שנעשה שליח לישראל, מכל מקום חכמים החמירו כן גבי שבת ויום טוב וכיוצא בהן, אף בנכרי

שנעשה שליח לישראל שיהא נחשב כמותו ממש כשעושה בשבילו¹³³⁸. אבל כשעושה

בשביל עצמו, לא החמירו אלא שלא לומר לו לעשות, וע"ד שיתבאר בסוף סי' ש"ז¹³³⁹, וכאן

התירו משום צער בעלי חיים:

ל

במה דברים אמורים (א) כשאמר להנכרי לחלוב. אבל אם נכרי חלב מעצמו, מותר ליטול ממנו

החלב בחנם, ואין צריך לקנותו ממנו¹³⁴⁰ אפילו

בדבר מועט (מפני שכל נכרי העושה מעצמו בודאי מתכוין לטובתו שיקבל טובת הנאה מהישראל

בשביל זה, כמו שנתבאר בסי' רנ"ב¹³⁴¹, והרי

זה כחולב לעצמו):

לא

וכל זה בנכרי שאינו עבדו, אבל עבדו ושפחתו השכורים לו לשנה או לשנתים, אין צריך לקנות

מהם החלב, אף אם אמר להם לחלוב בשבת, מפני שהם מתכוונים במלאכתם לטובתם כדי שיקבלו

כל שכרם בסוף שנתם, שכשנשכרו בתחלה לדעת כן נשכרו שיחלבו בכל עת שצריך לחלוב¹³⁴²:

לב

וכל¹³⁴³

זה לאכול החלב למוצאי שבת. אבל (ב)¹³⁴⁴ בשבת עצמה

אסור¹³⁴⁵

אפילו לטלטלו, אפילו חלבה הנכרי מעצמו, ואפילו היא בהמת הנכרי, מפני שגזרו חכמים¹³⁴⁶ על משקים

שזבו מהפירות בשבת מאליהם, או על ידי נכרי, לאסרם עד למוצאי שבת מטעם שיתבאר בסי' ש"כ¹³⁴⁷ ושכ"ה¹³⁴⁸. ובכלל

גזרה זו הוא גם כן החלב שנחלב בשבת¹³⁴⁹, שהוא

גם כן משקה הנולד בשבת. וכיון שאסור באכילה אסור גם כן בטלטול, שמוקצה הוא, כיון שאינו

ראוי לבו ביום¹³⁵⁰.

ואף אם חלבה לתוך האוכלין, שאין על החלב

תורת משקה, ואינו בכלל גזרת משקין שזבו¹³⁵¹, אעפ"כ

אסור עד הערב¹³⁵², אם לא

נחלב מיד בכניסת השבת אלא לאחר זמן, בענין שאפשר שרוב החלב שבדד הוא נולד שם בשבת,

שאותו החלב שניתוסף בה בשבת הוא מוקצה, מפני שהוא מעשה חדש שנולד בשבת ¹³⁵³ , שדם נעכר ונעשה חלב¹³⁵⁴. ואף שהיה

דעתו עליו מבעוד יום, אין זה מועיל כלום ¹³⁵⁵ , כיון שלא היה אז עדיין בעולם. ואינו דומה

לשאר נולד בשבת, שמותר, מפני שהיה כבר בעולם מבעוד יום אלא שנשתנה בשבת, כמו שיתבאר

בסי' ש"ח¹³⁵⁶.

ומה שהתירו ביום טוב לחלוב לתוך האוכלין,

הוא מפני שכיון שהבהמה ראויה לאכילה ביום טוב עם החלב שבה, שאם היה רוצה היה שוחטה

ואוכל גם החלב שניתוסף בה ביום טוב, מפני שהוא טפל אליה ובטל אצלה, אם כן גם כשנחלב

ממנה בחייה אינו אסור משום נולד, מפני שהוא כאוכל הנפרד מאוכל ¹³⁵⁷ , שהוא עם גוף הבהמה הם כמו דבר אחד, ששניהם

תורת אוכל עליהם, והרי זה אוכל שנפרד מאוכל, ואין תורת נולד עליו אע"פ שהוא מעשה

חדש. משא"כ בשבת, שאין הבהמה ראויה לאכילה, הרי החלב שנחלב ממנה נקרא נולד גמור,

שנולד בעולם בשבת:

לד¹³⁵⁸

הגבינות שעושות השפחות ¹³⁵⁹ בשבת מחלב של ישראל, אם עושות בבית ישראל,

אע"פ שעושות מעצמן שלא מדעת הישראל, שבודאי מתכוונות לטובת עצמן, למצוא חן בעיני

הישראל, כמ"ש בסי' ד"ש¹³⁶⁰, אעפ"כ

צריך למחות בידן, מפני מראית העין שיאמרו שלדעתו הן עושות, כיון שעושות בביתו, וכמו

שנתבאר בסי' רנ"ב¹³⁶¹. ועוד,

שכיון שעושות מחלב שלו והוא רואה ושותק להן, הן מבינות שהוא חפץ בכך, ולדעתו הן עושות,

כמו שנתבאר שם¹³⁶²:

רכיבת

נערו הנכרי

לה

מי שיש לו נער נכרי, ורוכב על הבהמה כשמוליכה להשקותה, אינו צריך למנעו, מפני שהחי

נושא את עצמו¹³⁶³, ואין

איסור אף לאדם להוציא את החי לרשות הרבים, אלא מדברי סופרים¹³⁶⁴, ובבהמתו

לא גזרו¹³⁶⁵.

אבל צריך למנעו שלא יתן עליה בגדיו שפשטם

מעליו, ולא שום דבר¹³⁶⁶:

מסירה

לרועה נכרי

לו

מותר למסור סוס או חמור לרועה נכרי, ואין חוששים שיעשה בהם מלאכה בשבת, מפני שמתיירא

שלא יהא נתפס כגנב אם ישתמש בהם¹³⁶⁷. ואינו

דומה למשאיל בהמתו לנכרי לעשות בה מלאכה בחול ומתנה עמו שתנוח בשבת, ואעפ"כ אסור

מפני שאין הנכרי נאמן על כך, כמו שנתבאר בסי' רמ"ו¹³⁶⁸. לפי ששם

אינו נתפס כגנב אם יעשה בה גם בשבת, כיון שהשבת היא בתוך משך זמן שאלתו שהיא מסורה

לו למלאכה, משא"כ הרועה שאין הבהמה מסורה לו כלל למלאכה, אף בחול, אלא לרעותה

בלבד, הרי הוא נתפס כגנב אם ישתמש בה¹³⁶⁹. ואם רואה

אותו או נודע לו שעושה בה מלאכה בשבת, חייב למחות בידו¹³⁷⁰:

לז

מי שקנתה בהמתו שביתה בבין השמשות אצל הרועה השובת חוץ לתחום העיר, ובשבת יצאה מתחום

הרועה לתחום שלו, אסור להביא בידו לביתו, מפני שאין לה שם אלא ד' אמות¹³⁷¹, כדין

אדם היוצא חוץ לתחום שקנה בו שביתה בין השמשות, כמו שיתבאר בסי' שצ"ו¹³⁷².

אבל מותר לו לקרותה שתבא אחריו עד ביתו,

כיון שאינו מוליכה בידים, אלא היא הולכת מעצמה על ידי קריאתו, ואיננו מוזהר למונעה

מזה, שאין אדם מוזהר על איסורי תחומי בהמתו¹³⁷³, כמו שיתבאר¹³⁷⁴. ואפילו

אם יצאתה חוץ לתחום שלו וחוץ לתחום שלה, יכול לקרותה שתבא אצלו¹³⁷⁵. ואין

חוששים אם נתיר לו זה שמא יבא לילך אצלה חוץ לתחום כדי להביאה לביתו¹³⁷⁶, מפני

שאין בהול על בהמתו כל כך לעשות איסור בשבילה¹³⁷⁷, כמו שיתבאר

בסי' של"ב¹³⁷⁸:

לח

מותר למסור בהמה לרועה אפילו בשבת, אע"פ שבבין השמשות קנתה הבהמה שביתה אצל הישראל

בעלה אלפים לכל רוח ובשבת יוליכנה הרועה לרעות חוץ לתחום, אין בכך כלום, שאין אדם מוזהר

על תחום בהמתו¹³⁷⁹. ואפילו

אם יוליכנה חוץ לי"ב מיל¹³⁸⁰, שיש אומרים¹³⁸¹ שתחום

זה מן התורה, מכל מקום אינו נקרא בשם עשיית מלאכה אלא הוא איסור בפני עצמו, ואין אדם

מצווה אלא שתשבות בהמתו מעשיית מלאכה, ולא מהליכה חוץ לתחום. ולא קנתה הבהמה שביתה

אצלו אלא לענין שאסור לכל אדם להוליכה בידים חוץ לתחום שלה, אפילו מי שיכול לילך שם

בעצמו, כגון שהניח עירובי תחומין שם. אבל מה שהנכרי מוליכה חוץ לתחום מעצמו בלא אמירת

הישראל, אע"פ שהישראל מסרה לו, אין זה חמור ממה שהוא קורא לה והיא באה אחריו שהתירו

חכמים¹³⁸².

ויש מי שאוסר¹³⁸³ למסרה

לו בשבת, אפילו אם ידוע שלא יוליכנה חוץ לי"ב מיל אלא חוץ לאלפים. וטוב לחוש לדבריו¹³⁸⁴.

ובמקום שנהגו להחמיר שלא למסור אף ביום ו'¹³⁸⁵, אם נהגו

כן כדי לעשות סייג וגדר אין להתיר להם. ואם נהגו כן מחמת טעות שהיו סבורים שיש איסור

בדבר, מתירים בפניהם ומודיעים להם שהוא מותר גמור¹³⁸⁶.

ואף אם הרועה מוליך הבהמה מבית הישראל בשבת

עצמה¹³⁸⁷,

כיון שמסרה לו מערב שבת לא קנתה שביתה כלל אצל הישראל כמו שיתבאר בסימן שצ"ז¹³⁸⁸. ואף שקנתה

שביתה כרגלי הרועה הנכרי, מכל מקום כיון שחפצי נכרי אין קונין שביתה אלא משום שגזרו

על בעלים נכרים משום בעלים ישראל כמו שיתבאר בסי' ת"א¹³⁸⁹, אין להחמיר

כל כך לגזור אף כשהנכרי מוליכה חוץ לתחום מעצמו, אף שהישראל מוסרה לו, כיון שרבים מתירים

בכל ענין:

קונטרס

אחרון

(א) במה דברים אמורים כשאמר כו'. אף¹³⁹⁰

שלפי דעת המג"א בסי' רע"ו ¹³⁹¹ , שפסק כר' שמחה ¹³⁹² , דבעושה משל ישראל צריך

למחות אף שעושה מאליו, יש לומר דהכא נמי עכ"פ צריך לקנות החלב, כי היכי דליעבד

אדעתא דנפשיה.

מכל

מקום כיון שהמג"א ¹³⁹³ מיקל כאן לגמרי, וכן

משמע מלשון השו"ע ¹³⁹⁴ וב"י ¹³⁹⁵ שדעתו להקל, אין להחמיר

כלל.

כי

בלאו הכי רבים החולקים על ר' שמחה, כמו שנתבאר בסי' רנ"ב ¹³⁹⁶ . ובפרט שכן משמע מפשט

לשון הרשב"א ¹³⁹⁷ ושו"ע סימן ד"ש ¹³⁹⁸ , דאף שרואהו עושה משלו

אין צריך להפרישו, עיין שם בב"י ¹³⁹⁹ . וכן משמע בסי' ש"ז

ס"ב ¹⁴⁰⁰ , ומקור הדין שם מספר

התרומה ¹⁴⁰¹ , דפליג עם ר' שמחה בהגהות

מיימוניות¹⁴⁰²

עיין שם.

ובשגם

שיש לומר, שאף המג"א לא החליט בסי' רע"ו לאיסור אלא במדורה וכהאי גוונא שגוף

הישראל נהנה ¹⁴⁰³ . ואף שאסור לו ליהנות¹⁴⁰⁴,

מכל מקום הנכרי מתכוין שיהנה גוף הישראל בשבת ואדעתא דהכי עביד, ומהאי טעמא אסור ליהנות,

עיין סי' רנ"ב במג"א ס"ק י"א ¹⁴⁰⁵ , ויש לומר דמהאי טעמא

נמי צריך למחות. עיין מג"א סי' שכ"ה ס"ק כ"ט ¹⁴⁰⁶ . ובהא אתי שפיר מ"ש

בהגהות מיימוניות ¹⁴⁰⁷ דמותר למחות בעבדים המכבים

נרותיו, ומשמע דאינו צריך למחות, כמ"ש המג"א סי' רע"ו ¹⁴⁰⁸ , והיינו משום שאין גוף

ישראל נהנה מכביה כמו מהדלקה. ומשום הכי כאן בסעיף כ"א ¹⁴⁰⁹ הניח בצ"ע, ולא

החליט לאיסור כמו בסי' רע"ו¹⁴¹⁰.

אבל

אין לומר דר' שמחה נמי לא אסר אלא במדורה, דהא מייתי ראיה מירושלמי ¹⁴¹¹ דאיירי בכביסת כלים.

עיין במ"ש בסי' רנ"ב ¹⁴¹² :

(ב) בשבת עצמה כו'. מה¹⁴¹³

שכתב המג"א ¹⁴¹⁴ כיון דאינה ראויה לאכילה

הוי מוקצה, צע"ג, דבהדיא אמרינן בריש ביצה ¹⁴¹⁵ שבת דעלמא תשתרי, אי

לא משום גזירה. וכן פסקו הרי"ף ¹⁴¹⁶ ורא"ש ¹⁴¹⁷ ושאר פוסקים. וכן כתב

מג"א עצמו ריש סי' שכ"ב ¹⁴¹⁸ , ומאי שנא חלב מביצה¹⁴¹⁹.

עיין שם בר"ן ¹⁴²⁰ , ובהגהות אשר"י¹⁴²¹.

ועוד, מאי שנא מבהמה עצמה שנשחטה, דלא הוי מוקצה משום דלא דחיא בידים, כמבואר בסי'

שי"[ח] ¹⁴²² , עיין שם בב"י ¹⁴²³ . וכל שכן בחלבה, דהא

אפילו הר"ן ¹⁴²⁴ שמחמיר בבהמה עצמה, כמבואר

בב"י שם, מיקל בחלבה, כמבואר בדבריו ריש פרק קמא דביצה¹⁴²⁵,

עיין שם ובפרק חבית ¹⁴²⁶ .

ומשום ¹⁴²⁷ משקין שזבו אין לאסור

בלתוך האוכלין, דאם לא כן אף ביום טוב ליתסר¹⁴²⁸,

כמו ביצה שנולדה ביום טוב לרבי יצחק בפרק קמא דביצה ¹⁴²⁹ . ואין לומר דשאני הכא

דאיכא למיגזר שמא יחלוב בעצמו ¹⁴³⁰ , דהא אף אם יחלוב בעצמו

ליכא איסורא דאורייתא ¹⁴³¹ , והוי ליה גזירה לגזירה.

וצריך לומר ¹⁴³² דכולה חדא גזירה היא

עם משקין שזבו, אם כן ביום טוב נמי, כמו ביצה למאן דסבירא ליה כולה חדא גזרה היא ¹⁴³³ . ועוד¹⁴³⁴,

דלשמא יחלוב לא חיישינן כלל בשחלבה נכרי, דאפילו בסחיטה ותלישה לא חיישינן אלא במידי

דאתי ממילא, כמו שכתב הר"ן ספי"ו ¹⁴³⁵ , והכי קיי"ל כמ"ש

בסי' ש"י ¹⁴³⁶ , אלא דאסור משום שלא

תחלוק במשקין שזבו בין מאליהן לעל ידי נכרי, כיון דלהישראל אתי ממילא כמ"ש שם.

ואם כן, לתוך האוכלין ודאי לא הוי בכלל משקין שזבו, מדשרו ביום טוב. וכן הוא בהדיא

במלחמות ¹⁴³⁷ בשם הגאונים והרי"ף

בתשובות כמ"ש שם.

ועיין¹⁴³⁸

בעירובין דף מ"ו ע"א בתוספות ד"ה כל שכן כו' ¹⁴³⁹ , דאפילו לרבי שמעון לא הוי שרי במשקין שזבו,

אף בלא גזירת שמא יסחוט, אם לא משום דמעיקרא נמי אוכלא עיין שם.

ואפילו

הכי¹⁴⁴⁰

שרי רבי שמעון בשמן של בדדין, אע"ג דלרבי יהודה הוי נולד משום דאינו ראוי מחמת

הקורה, כמו שכתבו התוספות (בשבת די"ט ע"ב¹⁴⁴¹).

ועל כרחך צריך לומר דהקורה אינה מונעת מלהיות ראוי לאכילה, אלא לענין נולד דרבי יהודה,

דאינו דבר חדש ממש, אבל לא לענין נולד דרבי שמעון שהוא דבר חדש ממש, וזה אינו חדש ממש

כיון שהיה יכול להגביה הקורה, אע"פ שהסיח דעתו מלהגביהה בבין השמשות. ואם כן יש

לומר הכי נמי בנידון דידן ¹⁴⁴² , דאף שביצה שנולדה ביום טוב נקרא נולד לבית

שמאי, בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, אף לס"ד דלית להו מוקצה, ואית להו נולד דרבי

יהודה ¹⁴⁴³ , עיין ר"ן ¹⁴⁴⁴ ומהרש"א ריש פ"ק

דביצה ¹⁴⁴⁵ ותוס' שם ¹⁴⁴⁶ , מכל מקום לענין נולד

דרבי שמעון, אוכלא דאפרת הוא¹⁴⁴⁷,

כמו שמן של בדדין.

ולהכי ¹⁴⁴⁸ שרי ביום טוב אבל לא בשבת, כדמוכח בתוספות

בשבת שם ¹⁴⁴⁹ גבי צואה, דאי לא הוי

מאתמול במעיו לא מהני דעתיה עילויה. ואף שכתב כן לרבי יהודה, מכל מקום הוא הדין לרבי

שמעון, דדמי לאפר שהוסק ביום טוב ¹⁴⁵⁰ בסי' תצ"ח ¹⁴⁵¹ . וצ"ע:

[1167] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

דברים שמשתמרת על ידם (ס"א-ז).

(ב)

לבובים, שחוזות, כבולות, כבונות וצרורות (ס"ח).

(ג)

לטרוח בשביל צער הבהמה, ולא בשביל תענוגה (ס"ט-יב).

(ד)

זנב שועל, זהורית, כיס, חסום, סנדל, אגד, קשקשים ושליא (סי"ג).

(ה)

זוג, חותם, מטוטלת, עקוד ורגול, חבל ואפסר (סי"ד-ט).

(ו)

סולם, רצועה, חוטין, עגלה, עול, זמם, עור שרץ וקמיע (ס"כ-כא).

(ז)

בכרמלית ובחצר (סכ"ב).

(ח)

השתמשות בבהמה (סכ"ג-ה).

(ט)

בהמה שנפלה לאמת המים (סכ"ו).

(י)

המראה (סכ"ז).

(יא)

חליבה וגבינה על ידי נכרי (סכ"ח-לד).

(יב)

רכיבת נערו הנכרי (סל"ה).

(יג)

מסירה לרועה נכרי (סל"ו-ח).

[1168]

ס"ז (אדם מצווה על שביתת בהמתו, שנאמר למען ינוח שורך וחמורך), ושם נסמן

(הערה מד).

[1169]

לבוש ס"א (אזהרה זו על בעל הבהמה נאמרה, שאין ציווי שייך בבהמה, לפיכך כשם

שמוזהר האדם על עצמו שלא להוציא משא ברשות הרבים, כן הוא מצווה על בהמתו שלא יניח

אותה לשאת משאות ברשות הרבים בשבת). מ"א סקט"ז (דשלהי פרק במה בהמה

יוצאה, משמע, היא מעצמה אסור).

[1170]

רש"י נא, ב ד"ה במה (ומידי דמינטרא ביה בהמה, הוי תכשיט ואורחא, ולא הוי

משוי, ומידי דלא מינטרא ביה, הוי משוי). הובא ב"י ריש הסי'.

[1171]

טור ושו"ע ס"א (בהמה יוצאת במה שמשתמרת בו).

[1172]

סעיף ב.

[1173]

ספר התרומה סי' רלו (לא הוי שמירה יתירא רק מעט ושריא, דדווקא שמירה היתירה הרבה

אסור ... שאין יכולין לדקדק בשמירה שלא להוסיף כלל ... הוי שמירה יתירה מעט,

ומותרת). ט"ז סק"א (שאם הוא דבר שיש בו שמירה בינונית, אפילו אם היתה

נשמרה בדבר מועט מזה, מותר, דאין יכול לכוין השמירה ולצמצמה שלא להוסיף מעט).

וכדלקמן (הערה 1178 ).

[1174]

כרב נב, א (רב חייא בר אשי אמר רב בין לנוי בין לשמר אסור (דפרה מינטרא בלא אחיזה,

אלא מוליכה לפניו, וקסבר נטירותא יתירתא משוי הוא, רש"י). ורב חייא בר אבין

אמר שמואל לנוי אסור, לשמר מותר (קסבר נטירותא יתירתא לאו משוי הוא, רש"י)).

רי"ף כד, א (ואף על גב דאמר שמואל דהלכה כחנניא דאמר נטירותא יתירתא לא

אמרינן משוי הוא ליה, לית הלכתא כותיה, דהא רב פליג עליה ואמר נטירותא יתירתא משוי

הוא ליה). רמב"ם פ"כ ה"ח (שכל שמירה מעולה ... משאוי הוא לה).

מ"מ שם (ופסקו בהלכות וכל הגאונים כרב באיסורי, וכן פסק רבינו, ועיקר).

שו"ע ס"א (הוי נטירותא יתירתא ביותר, והוי משאוי).

[1175]

גמרא נא, ב (נאקה באפסר לא תיבעי לך, כיון דלא מינטרא ביה משאוי הוא). רמב"ם

שם (שכל ... שמירה פחותה, משאוי הוא לה). מ"מ שם (בשאינה משתמרת בכך, מוסכם

הוא בגמרא).

[1176]

משנה נא, ב (ונאקה בחטם). גמרא שם (מאי נאקה בחטם, אמר רבה בר בר חנה נאקתא חיורתי

(שהיא קשה להשתמר מפני שבורחת, רש"י), בזממא דפרזלא (נוקב את חוטמו ומכניסו

בתוכו, והוא כמין טבעת, רש"י)). ערוך ערך נקה (כשראויה למשאוי, קורין לזכר

גמל, ולנקבה נאקה, ופירוש נאקה חיורתי, גמלא חיורא בחורה). טור ושו"ע שם (נאקה

יוצאת בזממא דפרזלא, שהוא טבעת של ברזל ונוקב חוטמו ומכניסו בו) .

[1177]

גמרא שם (נאקה באפסר לא תיבעי לך, כיון דלא מינטרא ביה משאוי הוא).

[1178]

לענין לובדקים – במשנה שם (ולובדקים בפרומביא), ובגמרא שם (חמרא לובא),

ופרש"י (חמור הבא ממדינת לוב), ובברייתא שם (מתניתא תנא לובדקים וגמל יוצאין

באפסר), ופרש"י (דלובדקי נמי מינטרא ביה). תוס' נב, א ד"ה אמר (דתנן

ולובדקים בפרומביא, אע"ג דסגי לה באפסר, כדאמר בסמוך תנא לובדקים וגמל יוצאים

באפסר ... ויש לומר דלא הוי נטירותא יתירתא, ואורחיה נמי בהכי, ולא חשיב משוי).

ב"ח ריש הסי' (ואם תאמר אמאי יוצא לובדקם בפרומביא הלא סגי לה באפסר כדפרישית.

ויש לומר דלובדקם דרכו בחול בפרומביא, אלא דבאפסר נמי שמורה, ולא אמרינן דנטירותא

יתירא משוי הוא אלא בשאין דרכו בחול כגון גמל בחוטם). וכדלעיל (הערה 1173 ).

ולענין סוס – נתבאר בתוס' שם (ויוצא סוס

ברסן דאורחיה בהכי, או באפסר, אבל בשניהם ברסן ובאפסר אסור). טור ושו"ע שם (וסוס

יוצאים באפסר או ברסן שהוא פרינ"ו, אבל לא בשניהם).

[1179]

רבי ישמעאל בר' יוסי משום אביו נא, ב (ארבע בהמות יוצאות באפסר הסוס והפרד והגמל

והחמור). טור (לגירסת הב"י).

ואף שכתב בשו"ע שם (ופרד וחמור

וסוס יוצאים באפסר או ברסן). כתב על זה הב"ח (מיהו פרד וחמור אסורים בפרומביא,

דהכי משמע להדיא (נא ב) בעובדא דלוי בריה דרב הונא בר חייא, דקאמר לרבה בר רב הונא,

חמור שעסקיו רעים כגון זה מהו לצאת בפרומביא בשבת, אלמא דסתם חמור פשיטא דאסור

לצאת בפרומביא). ומ"א ס"ק ב (וסוס יוצא ברסן וכו', כצ"ל. וכן הוא

בטור. אלא חמור אסור לצאת ברסן שהוא פרומביא, כמ"ש ס"ג (ב"ח)).

ט"ז סוף סק"ב (אע"ג דכתב המרדכי להתיר בסוס אפילו בפרומביא, דלא

הוה נטירתא יתירה הרבה, מכל מקום גבי גמל מוכח דאי אפשר לומר כך). אליה זוטא

סק"ב (הפרישה ומלבושי יום טוב וב"ח חולקים, דפרד וחמור אין יוצאין ברסן,

רק באפסר).

[1180]

לקמן סוף ס"כ ( ושימור אין הפרה צריכה כלל, שאין דרכה לברוח. וכן הדין בשור) .

[1181]

משנה שם (יוצאין בשיר ונמשכין בשיר), ובגמרא נב, א (מאי יוצאין ומאי נמשכין, אמר

רב הונא או יוצאין כרוכין (הרצועה סביב צוארן, ואע"פ שאינו אוחזה, לאו משוי

הוא, דלנוי נמי אורחייהו הוא, רש"י), או נמשכין (שמושכה ברצועה הקבועה בטבעת

השיר, רש"י). ושמואל אמר יוצאין נמשכין (דנטירותא אורחא הוא, רש"י),

ואין יוצאין כרוכין (דלנוי לאו אורחא הוא, רש"י)). וקיי"ל כרב הונא. טור

ושו"ע ס"א (ומותר לכרוך חבל האפסר סביב צוארה ותצא בו).

[1182]

רשב"א נג, א ד"ה לא יצא (ויש מפרשים דלנוי הרגיל לכל בחול, אפילו בשבת

שרי ... אבל רצועה בקרני פרה, וזהורית שבין עיני הסוס, אינו רגיל בכל, אלא מקצת

אנשים עושין כן לעתים, ולפיכך אסור דהוה ליה כמשוי). ר"ן כד, רע"ב (ואם

תאמר היכי שרי הכא כרוכין לנוי, והא תניא לקמן (נג, א) דלא יצא הסוס בזהורית שבין

עיניו, כלומר שתולין בו לנוי, אלמא לנוי בבהמה אסור, ובגמרא נמי אמרינן דבין לרב

בין לשמואל, פרה ברצועה שבין קרניה לנוי אסור. יש לומר דלנוי הרגיל בחול, אפילו

בשבת שרי, אבל רצועה בקרני פרה וזהורית שבין עיני הסוס אינו רגיל בכל, אלא מקצת

אנשים עושין כן לעתים, ומשום הכי אסור דהוה ליה כמשוי). מ"מ פ"כ

הי"ג (ויש מי שתירץ, דנוי הרגיל לכל בחול, אפילו בשבת שרי ... ולא אסרו אלא

כעין זהורית ורצועה, שאינו נוי הרגיל לכל בחול). הובא במ"א ס"ק ו (ומ"מ

כתב, דיש אומרים דוקא נוי שאינו רגיל בחול).

[1183]

סי"ג ( לא יצא הסוס ... בזהורית שבין עיניו שעושים לו לנוי, שנוי זה

אינו רגיל בכל, אלא מקצת אנשים עושים כן ), וסוף ס"כ ( ולא תצא פרה ...

ברצועה שקושרים לה בין קרניה ... לנוי, מפני שנוי זה אינו רגיל בכל והרי הוא משוי).

[1184]

ברייתא שם (במתניתא תנא יוצאין כרוכין לימשך), ופרש"י (כרוכים בריוח, שיכול

להכניס ידו בין הכרך לצואר, או יניח מעט מן החבל, שאם באת לברוח ימהר ויאחזנה),

ותוס' שם (רב הונא מתרץ כרוכים לימשך, שיש חלל בין אפסר לצואר, שהוא נוח לימשך

כשירצה).

וגם בדברי רב הונא מפרשים כן התוס' שם

ד"ה או יוצאין כרוכין (פירש בקונטרס דמכוין לנוי, וכן פירש במתניתין. וקשה

לרשב"א ולהרב פור"ת, דלעיל משמע דלנוי לכו"ע אסור. ותירץ הרב

פור"ת דבהא פליגי, דרב הונא סבר דנטירותא נמי איכא בכרוכין, שאם רוצה הבהמה

לברוח יתפסנה בכריכת האפסר, ולא הוי משוי. ושמואל סבר כרוכין לא הוי נטירותא).

[1185]

ב"ח ד"ה ומותר לכרוך (וכיון דספיקא היא, נקטינן לחומרא כדעת התוספות,

דלא שרי כרוכין אלא כשהם רפויין דיכול לאוחזה בו כשתרצה לברוח). ו ראה

תהלה לדוד ס"ק א.

[1186] ראה לקמן סכ"ב (וכל

דבר שהוא תכשיט לה לפי שדרכה לצאת בו בחול, אלא שאסור שתצא בו בשבת מדברי סופרים

משום גזרה שמא יפול ויביאנו, מותר שתצא בו לכרמלית להמתירין כן בתכשיטי אדם).

[1187]

תוס' נב, א בד"ה אמר (ומותר להשים הרסן או האפסר בראש הסוס בשבת, ואין בו

איסור טלטול, דמוכן הוא לבהמה). טור ושו"ע סוף ס"א (ומותר לטלטל האפסר

וליתנו עליה).

ואף שבשעה שנותן עליה את האפסר נוגע

בבהמה, שהיא מוקצה, כדלקמן סי' שח ס"ח ( כל דבר שאין תורת כלי

עליו, ואינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה, כגון ... בעלי חיים ... כיון שאין תורת כלי

עליהם אסור לטלטלם ... וזהו הנקרא מוקצה מחמת גופו).

מכל מקום מותר לנגוע בה כשהוא לצרכה,

כדלקמן שם סע"ט (כל בהמה חיה ועוף מדדין אותם ברשות היחיד ... ואף על פי שכל

מוקצה כשם שאסור לטלטל כולו כך אסור לטלטל מקצתו, אעפ"כ התירו לו לדדות אותם,

משום צער בעלי חיים, אם הבעלי חיים צריכים לכך ). וכל האיסור כאן

הוא רק כשנשען עליה, משום איסור השתמשות בבעלי חיים.

וכן הוא לקמן ס"ט וסכ"ג

וסכ"ה, שכל האיסור הוא ההשתמשות בבעלי חיים, אבל לא משום נגיעה במוקצה.

[1188]

רא"ש פ"ה סוס"י ב (וצריך ליזהר כשנותן הרסן בראש הבהמה שלא ישען על

ראשה). טור ושו"ע שם (ובלבד שלא ישען עליה).

[1189]

סעיף כג ( ולא נשענים עליה ), ושם (הערה 1290 ).

[1190]

רמב"ם פ"כ ה"ח (אם הוציא בהמה במתג שאין משתמרת, כגון שקשר חבל בפי

הסוס ... הרי זה משאוי). שו"ע ס"ב (אם קשר חבל בפי הסוס, הרי זה משאוי לפי

שאינו משתמר בו).

וכדלעיל סוף ס"א ( ואין

צריך לומר שלא תצא בכל דבר שאינה נשמרת בו, אע"פ שאותו דבר די לשמור בו בהמה

אחרת. כיון שאינו די לשמור בו בהמה זו אין דרך בהמה זו לעולם לצאת בדבר זה, והרי

הוא לה משוי גמור).

[1191]

לבוש ס"ב (דנשמט הוא מפיו ובורח, ולא דמי לאפסר שקשור בראשו ואינו נשמט).

ט"ז סק"ג.

[1192]

גמרא נב, רע"א (חמור שעסקיו רעים כגון זה, מהו לצאת בפרומביא בשבת (מי הוי

נטירותא יתירתא לגביה או לא, רש"י). אמר ליה הכי אמר אבוך משמיה דשמואל הלכה

כחנניא (ולא איכפת לן אי הוי נטירותא יתירתא, רש"י) ... רבינא אמר במורדת). מ"מ

פ"כ הי"א (והוי יודע שכל בהמה שעסקיה רעים, אע"פ שאין בנות מינה

צריכות לאותה שמירה, והיא צריכה, מותרת לצאת בה). שו"ע ס"ד (כל בהמה

שעסקיה רעים, אף על פי שאין בנות מינה צריכות לאותה שמירה, והיא צריכה, מותר לצאת

בה).

[1193]

ראבי"ה סי' רי (ומיהו בשניהם ביחד לא יצא, אם אינו סוס שעסקיו רעים. והכל לפי

הענין). מרדכי רמז שלג (וכתב ראבי"ה אם עסקיו רעים, דמותר לצאת בשניהם ביחד,

והכל לפי הענין). הובא בב"י ד"ה וסוס.

[1194]

משנה נא, ב (וכל בעלי השיר (כגון כלבים [של] ציידים וחיות קטנות שנותנין שיר

לצוארם, רש"י) יוצאין בשיר ונמשכין בשיר (כמו אצעדה סביב צוארו, וטבעת קבוע

בה, ומכניסין בו רצועה או חבל ומושכין הבהמה, רש"י)). טור ושו"ע

ס"ה (בעלי השיר, כגון כלבים של ציידים וחיות קטנות, שיש להם כמין אצעדה סביב

צוארן, וטבעת קבועה בה, ומכניסין בה רצועה ומושכין אותם בה, מותר שיצאו בשיר הכרוך

על צוארן, ויכולים למשכם בהם).

[1195]

סעיף ג.

[1196]

משנה נב, ב (זכרים (אילים, רש"י) יוצאין לבובין). גמרא נג, ב (מאי לבובין ...

רב נחמן בר יצחק אמר עור שקושרין להן תחת זכרותן כדי שלא יעלו על הנקבות). טור

ושו"ע ס"ו (אילים יוצאים לבובים, והוא עור שקושרים להם תחת זכרותם שלא

יעלו על הנקבות).

[1197]

קאי על כל האופנים המותרים שבסעיף הזה, וכמבואר ברש"י נב, סוע"ב

ד"ה חוץ (שהוא שמירת צמרן שלא יטנף והוי להו תכשיט). תוס' נג, ב ד"ה כאן

(דהוי כמו רחלים כבונות, דחשבינן ליה מלבוש אף על פי שאינו עשוי לצורך עצמן, אלא

לשמור הצמר). לבוש ס"ו (כל אלו אף על גב שאין נעשין להם לשמירה שלא לברוח,

מכל מקום כיון שנעשים לשמירת גופן לשומרן מפני הצער או צמרן ובריאותם וטובתם, הוי

להו כמלבוש לאדם ולא למשא הוא להם, ומותרין לצאת בהן).

[1198]

משנה נב, ב (רחלות יוצאות שחוזות). גמרא נג, סוע"ב (מאי שחוזות, שאוחזין

האליה שלהן למעלה כדי שיעלו עליהן זכרים). טור ושו"ע שם (והרחלות יוצאות

שחוזות, והוא שקושרין אליתן כלפי מעלה כדי שיעלו עליהן הזכרים).

[1199] משנה נב, ב (יוצאות ... כבולות). גמרא

נד, רע"א (מאי כבולות שמכבלין אליה שלהן למטה כדי שלא יעלו עליהן הזכרים).

רמב"ם פ"כ הי"ב (והרחלות יוצאות ואליה שלהן קשורה ... למטה כדי שלא

יעלו עליהם הזכרים).

[1200]

משנה נב, ב (יוצאות ... כבונות). גמרא נד, רע"א (מאי כבונות, שמכבנין אותו (קושרין

בגד סביבו ביום שנולד, שצמרו נקי ומשמר צמרו שלא יטנף, רש"י) למילת (לעשות

מצמרו כלי מילת). טור ושו"ע שם (ויוצאות כבונות, והוא שקושרים בגד סביבן

לשמור הצמר שיהיה נקי).

וראה גם לקמן סי"ד ( סוסים

מעולים שמכסים אותם בכסות כדי שלא יטנפו, ואין כסות זו חשובה משוי כיון שדרכם בכך,

וכמ"ש למעלה ברחילות הכבונות) .

[1201]

משנה נב, ב (העזים יוצאות צרורות (דדיהן צרורות, פעמים ליבש, שמהדקן כדי שלא יחלבו

עוד ... ופעמים לחלב, לשמור חלבן שלא יטפטף לארץ, וקושרין להם כיס בדדיהן,

רש"י) ... רבי יהודה אומר עזים יוצאות צרורות ליבש, אבל לא לחלב (דלאו משוי

הוא, ומיהו ליבש דמיהדק שפיר, וליכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאיתויי, אבל ליחלב דלא

מיהדק, שפיר חיישינן, רש"י). גמרא נד, א (איתמר רב אמר הלכה כרבי יהודה,

ושמואל אמר הלכה כרבי יוסי. ואיכא דמתני להא שמעתא באפי נפשיה, רב אמר ליבש מותר

ולא לחלב, ושמואל אמר אחד זה ואחד זה אסור). רי"ף כה, א (והלכתא כרב דאמר

הלכה כרבי יהודה דמתניתין דאמר עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב, דקיימא לן רב

ושמואל הלכה כרב באיסורי). טור ושו"ע שם (והעזים צרורות, והוא שקושרים ראשי

דדיהן. ודוקא כשקושרים אותם כדי שיצטמקו דדיהן ולא יחלבו, דאז מהדק שפיר, אבל אם

קשר כדי לשמור חלבן שלא יפול לארץ, אסור, דלא מהדק שפיר, וחיישינן דלמא נפל ואתי

לאתויי).

[1202] רש"י נב, ב ד"ה

מרדעת ( מניחין אותו כל היום על החמור לחממו) . והיינו שהמרדעת הוא

אריג רחב שפורשים על גב החמור למושב, וגם לחממו, ואילו האוכף הוא מושב עור המונח

על גב הבהמה לרכיבה או משא, שאינו מספיק לחממה.

[1203]

משנה נב, ב (חמור יוצא במרדעת, בזמן שהיא קשורה בו). גמרא נג, רע"א (אמר

שמואל והוא שקשורה לו מערב שבת ... תניא נמי הכי חמור יוצא במרדעת בזמן שקשורה לו

מערב שבת ... רב פפא אמר כאן לחממה ... אית לה צערא (מרדעת צריך לחממה, ומותר משום

צער דצינה, רש"י), והיינו דאמרי אינשי, חמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא לה).

טור ושו"ע ס"ז (חמור יוצא במרדעת. והוא שתהא קשורה לו מערב שבת).

ט"ז ס"ק ה (דמצער בצינה, כדאמרינן בגמרא חמור אפילו בתקיפת תמוז קרירא

ליה).

[1204]

רש"י נד, ב ד"ה כדאמרן (קשורה בו מערב שבת ... שיהא לה למלבוש). תוס'

נג, א ד"ה והוא (רש"י פירש לקמן דבקשורה מערב שבת הוי מלבוש החמור).

[1205]

משנה נד, ב (אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו). גמרא שם (מאי טעמא כדאמרן),

ולגירסת התוס' שם (מאי טעמא דילמא נפיל ואתי לאתויי).

[1206]

ירושלמי פ"ה ה"ב (קושרין אותו בפרה, ולא נמצא משתמש בצדדי בהמה בשבת ...

תיפתר כרבי שמעון בן אלעזר, דתני, רבי שמעון בן אלעזר אומר מותר להשתמש על צדדי

בהמה בשבת). רא"ש פ"ה סי' ב (ובירושלמי משמע דהא דאמר שמואל ובלבד שתהא

קשורה לו מערב שבת, (משום) דאסור לקשור מרדעת בשבת, משום דמשתמש בבעלי חיים,

דגרסינן התם ... והתניא ... קושרין אותו לפרה, ולא נמצא משתמש על צדדי בהמה בשבת ...

וקשה לשמואל דאוסר לקשור מרדעת בחמור בשבת משום שמשתמש בבעלי חיים ... תיפתר כרבי

שמעון בן אלעזר ... וצריך ליזהר כשנותן הרסן בראש הבהמה שלא ישען על ראשה).

רשב"א נב, ב ד"ה אלא (פירש מורי הרב זלה"ה כדי שלא ישתמש בצדדי

הבהמה, וכן נראה מן הירושלמי). הובא במ"מ פ"כ ה"י (כתב הרשב"א

ז"ל שאסור הקשירה בשבת, כדי שלא ישתמש בצדי הבהמה, וכן נראה מן הירושלמי). שו"ע

ס"ח (ובלבד שלא יקשרנו בו, מפני שכשקושר צריך ליקרב אליו ונמצא משתמש בבעלי

חיים).

[1207]

סעיף כג (ולא נשענים עליה, שאין משתמשין בבעלי חיים כל עיקר), ונתבאר לקמן שם

(הערה 1290 ).

ומכל מקום אין לחוש כאן לנגיעה בבעלי

חיים שהם מוקצה, כדלעיל (הערה 1187 ).

[1208]

כת"ק בברייתא נג, א (ולא באוכף אע"פ שקשורה לו מערב שבת). טור

ושו"ע ס"ז (ולא יצא באוכף, אעפ"י שקשור לו מערב שבת).

[1209]

הגהת הלבוש סוף ס"ז (דאוכף אינו מועיל לצינה). ב"ח ד"ה ומ"ש ולא

יצא באוכף (אבל אוכף דאינו מחמם אלא למקום שהוא מונח עליו, לא הוי מלבוש דידיה אלא

משוי, ואסור).

[1210]

ספר התרומה בסימנים סי' רלז (וחמור דוקא שרי בקשירה). סמ"ג ל"ת סי' סה (וחמור

דוקא שרי בקשירה, מפני שמצטער יותר בצינה). טור ושו"ע ס"ז (ושאר כל

הבהמות אסורות). לבוש ס"ז (אבל שאר בהמות אסורות אפילו קשור להם מערב שבת,

שאין הצינה קשה להם, והמרדעת משוי הוא להם). ב"ח ד"ה ומ"ש ושאר

בהמות (אבל שאר בהמות דאין להם צער בצינה כל כך, אפילו קשורה מערב שבת אסור, דהוה

ליה משוי, ואסור לצאת לרשות הרבים בין במרדעת בין באוכף אפילו קשורה לו מערב שבת).

ט"ז ס"ק ו (ולא התירו בגמרא להניח מרדעת אלא על החמור, משום דקרירא ליה,

אבל בשאר בהמות אסור).

[1211]

גמרא נג, א (בעא מיניה רב אסי בר נתן מר' חייא בר רב אשי, מהו ליתן מרדעת על גבי

חמור בשבת (ולא לצאת לרשות הרבים, אלא בחצר ומפני הצינה, רש"י), אמר ליה מותר

... משום צער (של צינה, רש"י)). טור ושו"ע ס"ח (מותר ליתן מרדעת על

החמור מפני הצנה).

[1212]

כדלעיל ס"ט.

[1213] ספר התרומה סי' רלז

בסימנים (אבל על הסוס אסור). סמ"ג ל"ת סה (מותר ליתנו לכתחלה על גבי

החמור בשבת בחצרו מפני הקור שלא יצטנן, ועל הסוס אסור). ב"י ד"ה וסמ"ג

(דברי סמ"ג ברורים הם בגמרא ... על הסוס כיון דלית ליה צער צינה ודאי אסור). שו"ע

שם (אבל על הסוס, כיון דלית ליה צער צינה אסור ליתן עליו מרדעת כלל).

[1214]

רש"י שם ד"ה איתיביה (דדמי כאילו צריך להטעינה משוי). ב"י ד"ה

בסמ"ג (וטעמא משום דדמי כאילו צריך להטעינה משוי). ט"ז ס"ק ו (משום

דדמי לרוצה להטעינו משוי). מ"א סק"ג (דמחזי כמטעינו משוי).

[1215]

תוס' שם ד"ה מהו (נראה לר"י דטעמא משום טרחא דשבת).

[1216]

כדלקמן סעיף הבא ( ואסור לטרוח בשבת בשביל תענוג הבהמה), ושם נסמן.

[1217]

ט"ז סוף סק"ו (ומ"ש אבל על הסוס אסור, נראה לי דבשעה שהקור גדול

ואנו רואים שמזיק לסוס, וכן בימות החמה שהזבובים רבים ומצערים להסוס, דמותר להניח

מרדעת עליו, דמידי הוא טעמא גבי חמור משום צינה, ובזה הוה גם כן צער מרובה).

[1218] ברייתא וגמרא שם (אוכף

שעל גבי חמור לא יטלטלנה בידו, אלא מוליכה ומביאה בחצר והוא נופל מאיליו. השתא

ליטול אמרת לא, להניח מיבעיא).

[1219] שאסור אפילו מרדעת,

כדלעיל, ומכל שכן אוכף.

[1220]

גמרא שם (לצננה לית לה צערא, והיינו דאמרי אינשי חמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא לה),

ופרש"י (נטילת אוכף אינו אלא שיצטנן, שנתחממה על ידי משאוי שנשאה מבעוד יום,

ואי לא שקיל ליה לא איכפת לן, שהרי הוא יצטנן מאליו, דאמרי אינשי וכו'). ב"י

שם (ולהסיר אוכף או מרדעת מסוס וחמור אסור, משום טירחא שלא לצורך). ט"ז

ס"ק ז (אף על פי שיש לו קצת צער מחימום המשוי של האוכף עליו, מכל מקום מאליו

יצטנן כשיניח, כן אמרינן בגמרא).

[1221]

כמובא לעיל מהברייתא (אוכף שעל גבי חמור לא יטלטלנה בידו, אלא מוליכה ומביאה בחצר

והוא נופל מאיליו) . סמ"ג ל"ת סה (אסור להסיר האוכף מעל הסוס ומרדעת

מעל החמור אפילו בחצירו, אבל יכול להתיר החבק מתחתיו, ומוליכה בחצר, ואם יפול

מאליו יפול). הובא בהגהות מיימוניות פ"כ אות פ. טור ושו"ע ס"ט (אוכף

שעל גבי החמור שבא מן הדרך ונתיגע וצריך להסירו לצננו, לא יטלנו בידו, אלא מתיר

החבל מתחתיו, ומוליכו ומביאו בחצר והוא נופל מאליו).

וראה תהלה לדוד ס"ק ז, שאיסור זה

להסירן כשנתייגע וצריך לצננו, הוא דוקא בחמור, שאף בתקופת תמוז קר לו.

[1222]

שמואל נג, א (מרדעת מותר, טרסקל אסור), ופרש"י (טרסקל, סל מלא שעורים תולין

לה בצוארה, ופיה נתון לתוכו ואוכלת, ותענוג בעלמא הוא שלא תטרח לשוח צוארה לארץ).

תוס' שם ד"ה מהו (נראה לר"י דטעמא משום טרחא דשבת). טור ושו"ע

ס"י (אין תולין לחמור טרסקל בצוארו ליתן מאכל בתוכו שיאכל משם). לבוש ס"י

(דטרחת חנם הוא בשבת).

וכדלעיל סעיף הקודם ( מפני

שזהו טורח שלא לצורך).

[1223]

ברייתא וגמרא שם (ולא סייחים בטרסקלין שבפיהם לרשות הרבים ... לרשות הרבים הוא דלא,

הא בחצר שפיר דמי, מאי לאו בגדולים ומשום תענוג, לא בקטנים (ארכובותיהן גבוהין

וצוארן קטן ויש להם צער לשוח על גבי הקרקע ולאכול, רש"י), ומשום צער). טור

ושו"ע שם (אבל עגלים וסייחים שצוארן קטן ומצטערים לאכול על גבי קרקע, שרי

בחצר, אבל אין יוצאים בו). לבוש ס"י (אבל אסור לצאת בו, דמשוי הוא להן).

[1224]

כדעה הא' דלעיל ס"ג ( במה דברים אמורים בנוי כזה וכיוצא בו

שהוא רגיל בכל, אבל נוי שאין רגילין בו אלא מקצת אנשים, לא תצא בו), ושם נסמן

(הערה 1182 ).

[1225]

ברייתא נג, א (לא יצא הסוס בזנב שועל (שתולין לו בין עיניו שלא ישלוט בו עין,

רש"י), ולא בזהרורית שבין עיניו (לנוי, רש"י) ... ולא עזים בכיס שבדדיהן

(שלא ישרטו דדיהן על הקוצים, שהיו דדיהן גסין, רש"י), (איכא למימר דילמא נפיל

ואתי לאתויי, תוס'), ולא פרה בחסום שבפיה (שחוסמין אותה שלא תרעה בשדות אחרים ... דלאו

שמירת גופה הוא אלא משאוי, רש"י) ... ולא בהמה בסנדל שברגליה (עושין לה סנדל

של מתכת שלא יזיקוה האבנים ... דדילמא מישתליף ואתי לאתויי, רש"י) ... אבל

יוצא הוא באגד שעל גבי המכה, ובקשישין שעל גבי השבר (בהמה שנשבר בה עצם עושין לה

דפין מכאן ומכאן וקושרים אותן שם, והן מעמידין העצם שלא ינוד אנה ואנה עד שמתחבר,

רש"י), ובשיליא המדולדלת בה (שיצתה מקצתה, רש"י)). ברייתא נג, ב

(אמר ר' יהודה מעשה בעזים בית אנטוכיא שהיו דדיהן גסין (גדולין ונגררין על הקוצין

ומסרטין דדיהן, רש"י), ועשו להן כיסין כדי שלא יסרטו דדיהן). טור ושו"ע

סי"א (לא יצא הסוס בזנב שועל שתולין בין עיניו שלא תשלוט בו עין הרע, ולא

בזהורית שעושים לו לנוי, ולא עזים בכיס שבדדיהם שקושרים אותם שלא יסרטו דדיהם

בקוצים, ולא פרה בחסום שבפיה שחוסמים פיה שלא תרעה בשדות אחרים, ולא כל בהמה בסנדל

שנועלים ברגליה שלא תנגף; אבל יוצאה באגד שעל גבי מכה, ובקשקשים שעל גבי השבר, והם

לוחות שקושרים להם סביב העצם הנשבר בהן, ובשליא שיצאה מקצתה ותלויה בה).

[1226] סיכום דיני זוג פקוק,

שנתבארו בסעיף שלפנינו ובהגהה:

(א)

בחצר מותר, כיון שאינו משמיע קול, ואין שם רואים שיחשדוהו שמוליכה לשוק למכור,

ומראית העין באיסור מדברי סופרים לא אסרו בחדרי חדרים.

(ב)

בעיר מעורבת, אינו אסור משום משוי, אלא מפני שנראה כמוליכו לשוק למכור.

(ג)

ברשות הרבים אסור לפעמים מטעם משוי. ואסור אף כשאין בו משום משוי, מפני שנראה

כמוליכו לשוק למכור.

[1227]

יתבאר בהגהה בסוף הסעיף.

[1228]

נתבאר במ"א סק"ה (וצ"ע דהא פסקינן בסימן של"ח דוקא קול של שיר

אסור ... ואפשר דמשתמע גם כן כקול של שיר, כמ"ש סימן ש"א ססכ"ג).

והוא האמור לעיל סי' שא סכ"א ( אם

יש בהם עינבל העשוי להשמיע קול, אסורים ללבשם בשבת, שאסור להשמיע קול של זוג העשוי

לקשקש בו התינוק), ושם נסמן (הערה 209 ).

[1229]

ברייתא נג, א (ופוקקין לה זוג בצוארה (אבל כשאינו פקוק, אפילו בחצר לא תצא, מפני

שהעינבל שבתוכה מקשקש ומוליד קול, לכך פוקק בצמר או במוכין שלא יקשקש העינבל

שבתוכה, רש"י), ומטיילת עמו בחצר). טור ושו"ע סי"א (ופוקק זוג

שבצוארה, ומטייל בה בחצר).

ונתבאר לקמן סכ"ב ( שאף

שיש אוסרים באדם אף בחצר משום גזרה שמא ישכח ויצא בו לרשות הרבים ... מכל מקום

בבהמתו לא החמירו לגזור כל כך לדברי הכל).

[1230]

משנה נד, ב (אין חמור יוצא ... ולא בזוג, אף על פי שהוא פקוק). טור ושו"ע שם

(אבל לא תצא בו לרשות הרבים, אף על פי שהוא פקוק, בין אם הוא בצוארה בין אם הוא בכסותה).

[1231]

מ"א סוף סק"ו (ובדבר דמחזי כמאן דאזיל לחינגא, אפילו במבוי המעורבת אסור).

וכן הוא לקמן סי"ח (אפילו היא עיר

המעורבת, מפני שנראה כאילו מוליכם לשום למכור). סי' תקכב ס"ד (אין מנהיגין את

הבהמה במקל אפילו בתוך מבוי המעורב, אם רבים מצויים שם).

[1232]

ברייתא נח, א (ולא תצא בהמה לא ... בזוג שבכסותה ולא בזוג שבצוארה). טור

ושו"ע שם (אבל לא תצא בו לרשות הרבים אף על פי שהוא פקוק, בין אם הוא בצוארה

בין אם הוא בכסותה).

והיינו אף אם הוא ארוג בכסותה, דלא

חיישינן שיפול, כמבואר בתוס' נד, ב ד"ה משום (ומשום דילמא נפיל נמי ליכא

למיחש ... דהכא מיירי באריג, ואמר התם כל שהוא אריג לא גזרו). מ"א ס"ק ו

(ומיהו בדבר שאינו ארוג בכסותה משמע דאסור, דחיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי,

וכמ"ש התוס' דף נ"ד ד"ה משום דמחזי וכו').

[1233]

רש"י על הרי"ף שם כו, ב (פירוש, כסות עושים לסוסים שלא יטנפו). ר"ן

שם ד"ה תניא (כסות שעושים לסוסים (מעילים – הגהות הב"ח) שלא יטנפו.

[1234]

ס"ח ( מפני שדרכם לצאת כך בחול, והרי זה כמלבוש להם ... ויוצאות

כבונות, והוא שקושרין בגד סביבן לשמור הצמר שיהיה נקי) .

[1235]

גמרא נד, ב (ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק, משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא), ופרש"י

(לחינגא, לשוק למכור, ותולין לו זוג להנאותו) מ"א רסק"ו (דמחזי שמוליכה

בשוק למכור (גמרא)).

וראה רש"י סד, סע"ב (משום

מראית העין ... דמחזי כאילו לחינגא).

[1236]

כדלעיל (הערה 1229 ).

והטעם נתבאר ברש"י סד, סוע"ב (ותניא בברייתא דבחצר דליכא מראית העין

מותר). תוס' ד"ה מהו (ואין לפרש נמי דבעי למיסר בחצר אטו רשות הרבים ... דגבי

בהמה לא גזרו, כדתניא בסמוך גבי זוג ומטיילת עמו בחצר).

וכן הוא לקמן סי' תקטז קונטרס אחרון

סק"ג (אסרו לצאת בזוג לרשות הרבים משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא, פירוש

למכור, ואפילו הכי מותר בחצר כמ"ש בסי' ש"ה, ועיין שם במג"א

סק"ו דמשמע דדוקא במבוי אסור משום דשכיחי ביה רבים).

וכן מצינו בכמה הלכות שאסרו מפני שנראה

כמוליכה לשוק, ולא אסרו בחצר, אלא במקום שהרבים מצויים. ונתבאר לעיל סי' שא

בקונטרס אחרון ס"ק ז.

[1237]

רב יהודה אמר רב בגמרא שם (כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים

אסור).

וכדלעיל סי' שא סנ"ו ( שכל

דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין, שלא יחשדוהו שעשה איסור של תורה, אסור אפילו

בחדרי חדרים ).

[1238]

כדלקמן סי' שו ס"ד ( אסור לקנות או למכור וכן לשכור או

להשכיר בשבת גזירה שמא יכתוב).

ונתבאר לעיל בקונטרס אחרון לסי' שא

ס"ק ב (והערה 503 ).

[1239]

תוס' כתובות ס, סוע"א ד"ה ממעכן (והא דאמר כל מקום שאסרו חכמים מפני

מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, היינו דווקא באיסור מלאכה דאורייתא ... שאם

יראו, יסברו שכבסן בשבת). הובא בב"י סי' שלו ד"ה צינור (וכתבו התוספות

(ד"ה ממעכן) [והא דאמר] כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי

חדרים אסור, היינו דוקא באיסור מלאכה דאורייתא, כמו שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם,

שאם יראו יסברו שכבסן בשבת. אבל הכא לא יראה אלא מלאכה כלאחר יד דהויא דרבנן, ולא

גזרו רבנן לאסור בחדרי חדרים). מ"א סי' שא סקנ"ו (והב"י בסי'

של"ו ס"ט כתב בשם התוס', דדוקא במקום שיחשדוהו שעושה איסור מדאורייתא

אסור בחדרי חדרים). ט"ז שם ס"ק כח (זה אמרינן במקום שיש חשש איסור

דאורייתא, כגון כאן בכבוס).

וכן הוא לעיל סי' שא סנ"ו ( שכל

דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין, שלא יחשדוהו שעשה איסור של תורה, אסור אפילו

בחדרי חדרים).

[1240] במוסגר זה דן במה שנפסק

לעיל בתחלת הסעיף, שהאיסור משום שנראה כאילו מוליכה לשוק למכור, הוא אף בכלבים

וחתולים ועופות. ואף אם אין בהם כל כך חשש "מוליכה לשוק למכור", מכל

מקום אפשר שאסור מטעם משוי (וחסר הדיון עצמו, ונשארו רק הציונים).

[1241]

ריש סק"ו (לא תצא בו, דמחזי שמוליכה בשוק למכור (גמרא). וצ"ע על

סמ"ג שכתב הטעם משום משוי. והסמ"ג אף בכלבים וחתולים ועופות אוסר (שלטי

גבורים)).

[1242]

ס"ק ד (כתב בשלטי גבורים דלטעם הסמ"ג שהוא משאוי, אם כן גם בכלבים ותרנגולים

וחתולים ועופות אסורין לצאת אף בפקוק. ואף שארוג, דליכא טעמא דילמא נפיל ואתי

לאתויי, עד כאן. ולענ"ד מספר התרומה סימן רל"ז, דאף לטעמא דידן אסור

בתרנגולים עיי"ש).

[1243]

רמז שלה (והוא הדין דתרנגול אסור לצאת בזוג שבצוארו).

[1244]

ס"ק ב (במרדכי פרק במה בהמה (סי' שלה) דאסור לצאת אף בחצר בזוג, כמו בהמה).

[1245]

סי' רלז (ויכול להיות דבהמה אסורה בזוג פקוק לרשות הרבים משום משוי, כמו רצועה

בצוארה ובקרניה דאסור מטעם זה, ולרווחא דמלתא טעמא דאזיל לחנגא, או כיון שזוטר לא

הוי משוי, והוא הדין תרנגול אסור להיות בצוארו בשבת זוג, אפילו בחצר, אי הוי משמיע

קול, ואפילו פקוק וסתום אסור לצאת ברשות הרבים, כמו בהמה).

[1246]

ברייתא נח, א (ולא תצא בהמה לא בחותם שבצוארה ולא בחותם שבכסותה). טור ושו"ע

סי"ב (לא תצא בחותם, בין שהוא בצוארה בין שהוא בכסותה).

[1247]

תוס' שם ד"ה הכא במאי עסקינן – לענין עבד (חותם אין דרך לעשותו בכל הבגדים,

שאינו יפוי הבגד, ולכך גזרו חכמים אפילו בארוג בכסותו שיהא צריך לפוסקו, אטו היכא

שאין ארוג). אליה רבה סק"י – לענין בהמה (ואפילו באריג בכסותו חיישינן לזה,

כמ"ש תוס' שם ד"ה הב"ע וכו'. ואף שכתבו הכי בעבד, נראה לי דהוא

הדין בבהמה, דזוג דרך לארוג בבגד ולא חותם).

וכדלעיל סי' שא סכ"ב ( תכשיט

שאין רגילין לחברו בבגד, אסור לצאת בו אף על פי שארוג ותפור בבגד, שגזרו עליו

גזירה משום אינו ארוג ותפור, כיון שאין שם גנאי כלל אם יפסיקנו מהבגד, שהרי אין

רגילות כלל לחברו בבגד), ושם נסמן (הערה 218 ).

[1248]

משנה נד, א (לא יצא גמל במטולטלת), ופרש"י ד"ה בשלייתה (כר קטן מלא

מוכין נותנין לו תחת הזנב כדי שלא תשחית הרצועה הבשר, לפי שהמשוי שעל גבה כשהגמל

יורד מכביד ויורד כלפי צוארה אלא שהרצועה מעכבתו), וד"ה מטלטלת (טעמא דמתניתין

משום שמא תפול ומייתי לה הוא). טור ושו"ע סי"ג (אין הגמל יוצא במטוטלת,

והוא כמין כר קטן שנותנים תחת זנבו). לבוש סי"ג (שמא תפול ואתי לאתויי).

[1249]

ברייתא שם (לא יצא הגמל במטולטלת הקשורה לו בזנבו, אבל יוצא הוא במטולטלת הקשורה

בזנבו ובחוטרתו (דכיון דקשורה בשניהם לא נפלה, רש"י)). טור ושו"ע שם (אפילו

היא קשורה לו בזנבו, אלא אם כן היתה קשורה בזנבו ובחטוטרתו).

[1250] רבה בר רב הונא שם (יוצא הגמל במטולטלת

הקשורה לה בשילייתה), ופרש"י (דכיון דכאיב לא מנתחא ליה).

טור ושו"ע שם ( או בשליתה).

[1251]

משנה נד, א (לא יצא גמל ... לא עקוד ולא רגול (שלא יברחו, רש"י), וכן שאר כל

הבהמות). ברייתא וגמרא שם (עקוד עקידת יד ורגל כיצחק בן אברהם, רגול שלא יכוף ידו

על גבי זרועו ויקשור), ופרש"י (אחד מידיו כופף כלפי מעלה וקושר, כדי שלא יהו

לו אלא ג' רגלים לברוח). טור ושו"ע סי"ד (לא תצא שום בהמה לא עקוד ולא

רגול. פירוש עקוד, שקושר ידה אחת עם רגלה, ורגול היינו שקושר אחת מרגליה כלפי מעלה,

שלא תלך אלא על ג' רגלים).

[1252] וכן הוא בלבושי שרד (הטעם

דילמא נפיל החבל ואתי לאתויי).

[1253]

משנה נד, א (לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך (האחד, רש"י)). טור ושו"ע

סט"ו (לא יקשור גמלים זה אחר זה, והוא תופס באפסר הראשון וכולם נמשכים על ידו).

[1254]

רמב"ם פ"כ ה"ט (אפילו היו קשורין מערב שבת, אינן נמשכין בשבת).

[1255]

כדלעיל סי"ד ( אפילו היא עיר המעורבת ...

שנראה כאלו מוליכה לשוק למכור) .

[1256]

גמרא שם (מאי טעמא אמר רב אשי משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא), ופרש"י (לשוק

למוכרם. חינגא על שם שסובבין את השוק מחולות מחולות עגולות של בני אדם).

[1257]

משנה שם (אבל מכניס חבלים לתוך ידו וימשוך), כפירוש הר"ן כה, א (אבל מכניס

חבלים לתוך ידו, אם רוצה להוליכן לנהר להשקותן מכניס חבל כל אחד ואחד בידו ומוליכן).

רמב"ם שם (אבל מכניס הוא חבלים לתוך ידו). ב"י ד"ה ולא יקשור (אבל

בתופס כמה אפסרי גמלים בידו מותר). דעה הא' בשו"ע שם (אבל אם תופס כמה אפסרי

גמלים בידו, מותר).

[1258] ראה אור זרוע ח"ב

סי' פג סי"ח (וכן אם הבהמות כלאים זה בזה, כגון שור וחמור, אסור לכרוך החבלים

סביב ידו משום מנהיג כלאי בהמה).

[1259]

בשו"ע שם סי"א הב' (הנהיגם כאחד, ואפילו בקול, לוקה), וברמ"א שם (ויש

אומרים שאינו אסור להנהיגן או להמשיכן, רק בקשורין יחד).

[1260]

שמואל נד, סוע"א (ובלבד שלא יצא [חבל] מתחת ידו טפח), ופרש"י (ראש החבל

לא יצא מתחת ידו טפח למטה, דדמי כמי שנושאה בידו, ולא מתחזיא שהיא מאפסר הגמלים).

טור ושו"ע סט"ז (המוציא בהמה והוא מושכה באפסר, צריך ליזהר שלא יצא ראש

החבל מתחת ידו טפח למטה, דדמי כמו שנושאה בידו, ולא מתחזיא מאפסר הבהמה).

[1261]

אביי שם (השתא דאמר שמואל טפח, ותנא דבי שמואל טפחיים, שמואל הלכה למעשה אתא

לאשמעינן), ופרש"י (דהבא לימלך לפנינו אמרינן ליה טפח, שלא להקל באיסורין.

ומיהו עד טפחיים ליכא איסור). ב"י ד"ה ובלבד (ואמרינן בגמרא דלענין מעשה

צריך ליזהר שלא תצא מתחת ידו טפח, אבל איסורא ליכא עד שתצא טפחיים). אליה רבה

ס"ק יד (טפח וכו', לענין מעשה. אבל איסורא ליכא עד שתצא טפחיים (ש"ס נד

סוע"א)).

[1262]

ברייתא וגמרא שם ע"ב (והתניא ובלבד שיגביה מן הקרקע טפח. כי תניא ההיא בחבלא

דביני ביני), ופירש"י (שבין ידו לגמל, בההוא קאמר כמה דבעי נהוי ובלבד

שיגביהנו מן הקרקע טפח, כדי שתהא נראה הבהמה נמשכה בו, דאי לא, לא מיתחזי נטירותא

דבהמה, אלא כמשאוי בעלמא, שאין נראה שאוחז ראשה בידו). טור ושו"ע שם (וגם לא

יניח הרבה מן החבל בין ידו לבהמה, כדי שלא יכביד עד שלא יגיע בטפח הסמוך לארץ).

[1263]

טור ושו"ע שם (ואם הוא ארוך, יכרוך אותו סביב צוארה).

[1264]

סעיף ג ( מותר לכרוך חבל האפסר סביב צווארה לנוי ותצא בו) .

[1265]

משנה נד, ב (אין חמור יוצא ... בסולם שבצוארו). גמרא שם (אמר רב הונא בי לועא (שקושרין

אצל הלחי, רש"י). למאי עבדי ליה, להיכא דאית ליה מכה, דלא הדר חייך ביה (שלא

יוכל להחזיר צוארו לצד המכה לחככה בשיניו, וקושרן בצוארו. וחשובים הן יותר מקשישין

שעל גבי השבר, ואי נפלו חייס עלייהו ומייתי להו בשגגה, רש"י)). טור

ושו"ע סי"ז (אין חמור יוצא ... בסולם שבצוארו, והן לוחות שקושרים סביב

צוארו שלא יחכך מכתו).

[1266]

משנה שם (אין חמור יוצא ... ברצועה שברגלו). גמרא שם (דעבדי ליה לגיזרא),

ופרש"י (בהמה שפסיעותיה קצרים ומכה רגליה זה בזה, עושין לה כמין טבעת של

עקלים או רצועות עבות, וקושרין אותה למעלה מפרסות הרגל מקום שמנקשין זו בזו). טור

ושו"ע שם (ולא ברצועה שברגלו, והוא כמין טבעת עבה שעושים מקש וקושרים ברגלי

הבהמה שפסיעותיה קצרות ומכה רגליה זו בזו, ועושים לה זה להגין שלא תכה זו בזו).

[1267]

משנה שם (ואין התרנגולים יוצאין בחוטין). גמרא שם (דעבדי ליה סימנא כי היכי דלא

ליחלפו (בתרנגולי חבריהם, רש"י)). טור ושו"ע שם (ואין התרנגולים יוצאים

בחוטים שקושרים ברגליהם לסימן).

כי סימן שלא יתחלף באחרים, אינו נחשב

מלבוש או תכשיט, וכהא דלעיל סי' שא ס"ט ( האומנים ... בשעה שרוצים

להכריז על עצמם שהם אומנים), ושם נסמן (הערה 116 ).

[1268]

משנה שם (ולא ברצועה שברגליהם). גמרא שם (דעבדי ליה כי היכי דלא ליתברו מאני (שקושרין

שני רגליה יחד ברצועה קצרה שלא תוכל להרים רגליה ולהתיז, רש"י)). טור

ושו"ע שם (ולא ברצועה שקושרים ברגליהם כדי שלא ישברו הכלים).

[1269]

משנה שם (ואין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהן (כגון קרון קטן שעושין לו תחת

זנבו, שראש זנב אותן האילים רחב כמין כר קטן, ואין בו עצם אלא שומן ועב וכבד,

וכשנגרר לארץ נשרט ונשחת, ועושים לו עגלה, רש"י)). גמרא שם (כי היכי דלא

לחמטן אלייתיה (שלא ילקו בסלעים וטרשים, רש"י)). טור ושו"ע שם (ואין

האילים יוצאים בעגלה שתחת אליותיהם, שעושים להם כן כדי שלא תהא האליה נגררת בארץ).

[1270]

משנה שם (ואין הרחלים יוצאות חנונות). גמרא שם (אמר רב הונא עץ אחד יש בכרכי הים

וחנון שמו, ומביאין קיסם ומניחין לה בחוטמה כדי שתתעטש ויפלו דרני (תולעים,

רש"י) ראשה ( . טור ושו"ע שם (ואין העזים יוצאות בעץ ידוע שנותנים בחוטמיהם

כדי שיתעטשו ויפלו תולעים שבראשיהם).

[1271]

רש"י במשנה שם סוד"ה אע"פ (כולהו משום דחייס

עלייהו, ואי נפלי אתי לאיתויי).

[1272]

משנה שם (ואין העגל יוצא בגימון). גמרא שם (שיהיה למוד לכוף ראשו לכשיגדל). טור מאי

עגל בגימון, אמר רב הונא בר נירא), ופרש"י (עול קטן שמניחין לעגל בצוארו ושו"ע

שם (ולא העגל בעול קטן שנותנים על צוארה).

[1273]

ספר התרומה סי' רלו (וכן אסור לתת לעגל בשבת זמם בחוטמו, ויש בו יתדות דקות שלא

יינק הפרה אמו במרעה, זהו משוי). סמ"ג ל"ת סה (יח, א), וסמ"ק סי'

רפא (ע' רחצ), והגהות מיימוניות פ"כ אות ל. שו"ע שם (ולא בזמם שמניחים

בחוטמו של עגל, כדי שלא יינק).

[1274]

משנה שם (ולא פרה בעור הקופר (שרץ הוא, שנימיו חדין כמחט וקורין לו הריצו"ן,

וקושרין עורו בדדי הפרה שלא ינקוה שרצים, רש"י)). גמרא שם (דעבדי לה כי היכי

דלא למציוה יאלי), ופרש"י (שלא ינקוה עלוקה). טור ושו"ע שם (ולא פרה

בעור שנותנים על דדיה שלא יינקו השרצים).

[1275]

כדעה הא' דלעיל ס"ג ( במה דברים אמורים בנוי כזה וכיוצא בו

שהוא רגיל בכל, אבל נוי שאין רגילין בו אלא מקצת אנשים, לא תצא בו), ושם נסמן

(הערה 1182 ).

[1276]

משנה שם (לא ברצועה שבין קרניה). רב נב, א (רב חייא בר אשי אמר רב בין לנוי (שצובעה

וקולעה לנוי בין קרניה כמין קליעה מקרן לקרן, רש"י), בין לשמר (שאוחזה בה,

רש"י), אסור (דפרה מינטרא בלא אחיזה אלא מוליכה לפניו, וקסבר נטירותא יתירתא

משוי הוא, רש"י)). טור ושו"ע שם (ולא ברצועה שבין קרניה, בין אם היא

לשימור בין אם היא לנוי).

[1277]

אור זרוע ח"ב סי' פג אות טז (שוורים גדולים שאין דרכם למרוד, הרי הם כפרה).

הובא בד"מ ס"ק ג (וכתב אור זרוע דשור דינו כפרה). רמ"א סי"ז

(או שור).

[1278] ספר התרומה סי' רלו ( שמעינן

דפרה הוי אסורה לצאת בשבת בחבל שבצוארה, לפי שאינה צריכה שמירה ואין לירא ולהתפחד

פן תברח, ולכך משאוי הוי, דנטירותא יתירתא לבהמה משאוי הוי ואסור בשבת). שו"ע

שם ( ולא תצא פרה בחבל שבצוארה, לפי שאינה צריכה שמירה).

[1279]

גמרא שם (אמר רב יוסף חזינא להו לעיגלי דבי רב הונא יוצאין באפסריהן כרוכין בשבת).

ספר התרומה שם (ואף על פי שאמרתי שאסורה פרה לצאת בחבל בשבת לפי שאינה צריכה שמירה,

העגלים מותרין, לפי שקטנים הן ומורדים בקל, כדאמרינן, חזינן לעגלי דבי רב הונא שיוצאין

כרוכין בשבת חבל סביב צוארם). הגהות מיימוניות שם. שו"ע שם (אבל עגלים מותרים

לפי שהם מורדים בקל).

[1280]

ברייתא נג, ב (ולא בקמיע אע"פ שהוא מומחה), וגמרא נד, א (מומחה לאדם ואינו

מומחה לבהמה. ומי איכא מומחה לאדם ולא הוי מומחה לבהמה. אין, אדם דאית ליה מזלא, מסייע

ליה (מלאך שלו ומליץ עליו, רש"י), בהמה דלית לה מזלא, לא מסייע לה).

רמ"א סי"ז (הבהמה יוצאה בקמיע מומחה לבהמה, אבל לא בשאינה מומחה, אף על

פי שהיא מומחה לאדם).

[1281]

סמ"ג ל"ת סה (ואין בהמה יוצאה בזוג שבצוארה לכרמלית אף על פי שהוא פקוק).

ואף שכתב המ"א ס"ק ו (ונראה לי דאפילו בכרמלית שרי). כתב עליו בתוספת

שבת ס"ק כז (ויש לתמוה על המ"א שכתב בפשיטות דגם לכרמלית שרי הבהמה לצאת

בכל הני דברים, ולא הביא דברי הסמ"ג שכתב בהדיא דאסור בכרמלית ... אלא ודאי

דדברי המ"א דחויין מעיקרא).

ואף שנתבאר לקמן סל"ה ( מי

שיש לו נער נכרי, ורוכב על הבהמה כשמוליכה להשקותה, אינו צריך למנעו, מפני שהחי

נושא את עצמו, ואין איסור אף לאדם להוציא את החי לרשות הרבים, אלא מדברי סופרים,

ובבהמתו לא גזרו).

ראה דברי טעם נא, ב. זכרון יוסף אות

קצג. חקרי הלכות ח"א יז, ב.

[1282]

סעיף כג ( כל הדברים שאסור לצאת בהם מן התורה מפני שהם משוי גמור, אסור

לדברי הכל לצאת בהם אפילו לכרמלית (ואפילו אם מוציא אותם הדברים בענין שאין בהם

איסור מן התורה אף לרשות הרבים, מחמת שהיא הוצאה שלא כדרכה, מכל מקום כיון שהם

משוי ולא תכשיט, לא התירום לגמרי אפילו בחצר שאינה מעורבת, אלא הרי הם כשאר שבות

דשבות שלא התירו...) .

[1283] סכ"ג (יש מקילין עוד

שאפילו לחצר שאינה מעורבת מותר לצאת בכל התכשיטין שאסרו משום גזירה שמא יביאם בידו.

ויש מקילין עוד לפי זה לצאת בהם אף לכרמלית, אף על פי שאין לה מחיצות כחצר שאינה

מעורבת).

[1284] דעה הראשונה שם (כל תכשיט

ומלבוש שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים מחשש שמא יביאנו בידו, אסור לצאת בו לחצר

שאינה מעורבת).

[1285]

סוף סכ"ג ( כל אדם יש לו להחמיר על עצמו ).

[1286] סכ"ג (ויש חולקין על

זה ואומרים שאפילו בתכשיטים שאסרו לצאת בהם לרשות הרבים משום גזרה שמא יביאם בידו,

אסור לצאת בהם אפילו בבית ... ואין צריך לומר שדבר שיש בו חיוב חטאת אם יצא בו

לרשות הרבים, שאסור להשים אותו עליו בבית, ולכן אסור להשים איזה חפץ בתוך חיקו או

בשאר מקומות שבבגדיו בשבת אפילו בתוך ביתו).

[1287]

תוס' נג, א ד"ה מהו ליתן המרדעת על גבי חמור בשבת ( אין לפרש נמי דבעי

למיסר בחצר אטו רשות הרבים, כדאמר גבי אשה בפ' במה אשה (סד, ב), דגבי בהמה לא גזרו,

כדתניא בסמוך גבי זוג, ומטיילת עמו בחצר) . והיינו כדלעיל סי"ד (זוג התלוי

בצואר בהמה ... מותר שתטייל בזוג זה בחצר, אבל לא תצא בו לרשות הרבים ).

מ"א סק"ו (נראה לי דכל הנך דאמרינן בבהמה דאסורה לצאת בו ברשות הרבים,

דהוי משוי, מכל מקום בחצר שרי. וכ"מ דף נ"ג בתוס' בד"ה מהו ליתן

וכו').

[1288]

משנה ביצה לו, ב (לא רוכבין על גבי בהמה ... ביום טוב אמרו, קל וחומר בשבת). טור

ושו"ע סי"ח (אין רוכבין על גבי בהמה).

לענין שבת נתבאר כאן, ונזכר גם לעיל סי'

רסו ס"ו (לא התירו לו לרכוב עליו), ולקמן סי' שלט ס"א (אין רוכבין על

גבי בהמה, גזרה שמא יחתוך זמורה להנהיגה, כמ"ש בסי' ש"ה).

ולענין יום טוב יתבאר לקמן סי' תקכד (כשם

שבשבת אין עולין על גבי אילן ולא רוכבין על גבי בהמה ... כך אין עושין אחד מכל אלו

ביום טוב).

ואף שלכאורה הי' מקום לאסור בכל זה

אף משום שביתת בהמתו, שהבהמה נושאת עליה את הרוכב.

כבר נתבאר לקמן סל"ה ( מי

שיש לו נער נכרי, ורוכב על הבהמה כשמוליכה להשקותה, אינו צריך למנעו, מפני שהחי

נושא את עצמו, ואין איסור אף לאדם להוציא את החי לרשות הרבים, אלא מדברי סופרים,

ובבהמתו לא גזרו).

*

איסור " אין רוכבים על גבי

בהמה", מקביל ברוב הפרטים לאיסור של " אין

עולין באילן ", שיתבאר לקמן סי' שלו ס"א

ואילך. ולכן למדים כמה הלכות משם לכאן (ראה הערה הבאה), ומכאן לשם (ראה לקמן הערה 1290 ). אלא שיש הפרש בינם בפרטים אחדים

(ראה לקמן סכ"ד).

[1289] הלכה זו למדים מדין אילן (ראה הערה

הקודמת), דלקמן סי' שלו ס"א ( אין עולין באילן ... ואין

נתלין בו), ושם נסמן.

[1290]

רמב"ם פכ"א ה"ט (ואין נסמכין).

וכן הוא לעיל ס"ד ( ובלבד

שלא ישען על ראשה או גופה). ס"ט ( להתקרב אליו ולישען עליו קצת

ונמצא משתמש בבעלי חיים וזה אסור ), ושם נסמן (הערה 1206 ),

ובסי' רסו סכ"ד ( וצריך ליזהר שלא

יסמוך על הבהמה כשפורק מעליה, כמו שיתבאר בסי' ש"ה). לקמן בסמוך ( לשפשף

התינוק בצדי גבה כדי לשעשעו, וכן להסמך לצדה ), ובסכ"ה ( וצריך

ליזהר כשפורק המשוי שלא יסמוך עצמו לצדי הבהמה).

*

ומסתימת הדברים נראה שבכל אופן אסור

להשען, בין בבהמה בריאה שאינה מתנודדת כשנשענים אליה, וובין בבהמה תשה, שמתנודדת

כשנשענים עליה.

משא"כ באיסור אין עולין באילן

נתבאר לקמן שלו סכ"א (מותר להשען באילן בריא, אבל בתש אסור,

מפני שמנידו, והרי זה משתמש באילן).

ואין לומר שדין זה הוא דוקא באילן ולא

בבהמה, שהרי הלכה זו למדים מהירושלמי ביצה פ"ה ה"ב ( אית

תניי תני נשענים בבהמה, אית תניי תני אין נשענים בבהמה, אמר רב חסדא מאן דאמר

נשענין – בבריא, מאן דאמר אין נשענין – בתש). שהאיסור להשען על בהמה הוא רק בתש, שהבהמה

מתנודדת על ידי שנשען עליה.

ואפשר שבירושלמי שם סוברים שצדדים

מותרים, ולכן מותר בבהמה בריאה, שאינה מתנדנדת כשנסמכים עליה, ואסור בתש, שמתנדנדת

כשנסמכים עליה. וכמו לענין צדי צדדין, שנתבאר לקמן סי' שלו ס"כ ( אסור

להשתמש בצדדי האילן, אבל בצדי צדדין מותר ... ואם פי הכלכלה צר, שכשנוטל החפץ

מהכלכלה מניד האילן, אסור בכל ענין, מפני שמשתמש באילן עצמו). משא"כ לדידן

שצדדין אסורין, אסור להשען בכל אופן, כמובא לעיל.

אמנם גם לקמן סי' שלו סכ"א באה

הלכה זו במוסגר, ו כהכלל המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו

פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם

צדקו דבריו).

ויתירה מזו נפסק לקמן שם ס"א (ואין

נשענים עליו) – מבלי להקל כשהאילן בריא. וגם שם באה הלכה זו במוסגר,

מספק כנ"ל.

[1291]

גמרא קנד, ב (קא משתמש מר בבעלי חיים).

[1292]

רש"י שם ד"ה קא משתמש (ותנן לא רוכבין על גבי בהמה, והוא הדין לכל תשמיש).

תוס' עירובין מג, א סד"ה הלכה (אסור להשתמש בבעלי חיים, שמא יחתוך זמורה).

הובאו במ"א סוף סק"י (בתוס' כתבו דכולה חדא גזירה, דאסרו להשתמש בבעלי

חיים גזירה שמא יחתוך זמורה. וכ"כ רש"י בשבת דף ק[נ]"ד).

[1293]

ביצה שם (ולא רוכבין על גבי בהמה ... גזרה שמא יחתוך זמורה), ופרש"י (להכותה,

והוי קוצר מן המחובר). רמב"ם פכ"א ה"ט (אין רוכבין על גבי בהמה

בשבת, גזרה שמא יחתוך זמורה להנהיגה). מ"א סק"ז (שמא יחתוך זמורה).

וכן הוא לקמן סי' שלט ס"א (גזרה

שמא יחתוך זמורה להנהיגה). לעיל סי' רסו בקונטרס אחרון ריש סק"ב (רכיבה היא

גזירה משום מלאכה דאורייתא, שמא יחתוך זמורה).

ומכל מקום אין לחוש כאן

לנגיעה בבעלי חיים שהם

מוקצה, כדלעיל (הערה 1187 ).

[1294]

שבת קנד, ב (אביי אשכחיה ליה לרבה דקא משפשף ליה לבריה אגבא דחמרא (לשעשע התינוק,

רש"י), אמר ליה קא משתמש מר בבעלי חיים, אמר ליה צדדין הן, וצדדין לא גזרו

בהו). קנה, א (הלכתא צדדין אסורין), דהיינו הן לגבי אילן והן לגבי בהמה (ראה לעיל

הערה 1288 ). טור ושו"ע שם (ואפילו בצדה אסור להשתמש).

[1295]

רמב"ם שם (ואין נסמכין לצדי בהמה). ונתבאר לעיל (הערה 1290 ).

[1296]

שבת קנה, א (והלכתא צדדין אסורין, צדי צדדין מותרין). טור ושו"ע שם (אבל צדי

צדדין ... מותר).

[1297]

ר"ן סז, א (כגון שיש דבר בצדי הבהמה, והוא משתמש בצדדי אותו דבר). טור

ושו"ע שם (כגון שדבר אחד מונח על צדה, והוא משתמש בו, מותר). מ"א

סק"ח (פירוש בצדי אותו דבר (ר"ן)).

וכן הוא באילן, כדלקמן סי' שלו ס"כ

( אסור להשתמש בצדדי האילן, אבל בצדי צדדין מותר).

[1298]

מ"א שם (דעל גבה אסור, כמ"ש בהג"ה). וכדלקמן בסמוך ( והנכנס

לקרון הרי זה משתמש בדבר המונח על צדי הבהמה).

וכן הוא באילן, כדלקמן שם (סולם הסמוך

לצדדי האילן, אסור לעלות בו בשבת, שבעלייתו הוא משתמש בצדדי האילן שהוא סמוך בהם),

שלא הותר אלא להשתמש בצדי הסולם, שנסמך על צדי האילן, אבל אסור לעלות על גבי

הסולם, שנסמך על צדי האילן.

[1299]

ולענין חוץ לתחום, נתבאר לעיל סי' רמח ס"ג, וקונטרס אחרון שם ס"ק ב. סי'

רסו ס"ז.

[1300]

תוס' עירובין מג, א סוד"ה הלכה (אם בהמה מנהיג בקרון, פשיטא דאסור להשתמש

בבעלי חיים, שמא יחתוך זמורה). רא"ש פ"ד סי' ג (כיון דבהמה מנהגת את

הקרון, דאסור להשתמש בבעלי חיים). סמ"ג ל"ת סה יז, ד (אבל בקרון אסור

לילך, אף על פי שהגוי מנהיג את הבהמה, מפני שנשתמש בבהמה, ותנן (ביצה לו, ב) אין

רוכבין על גבי בהמה, גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיגה (תוס' עירובין שם). ואפילו

צדדין כגון זה אמרינן בפרק מי שהחשיך (שבת קנה, א) דאסור). מרדכי רמז רנז (אסור

ליכנס בקרון בשבת, משום דאסור להשתמש בבעלי חיים). הגהות מרדכי עירובין רמז תקכח (פירש

ר"ת פרק מי שהוציאוהו דאסור לילך בקרון בשבת, גזירה שמא יחתוך זמורה).

רמ"א סי"ח (אסור לישב על קרון שהגוי מנהיגו בשבת, משום שמשתמש בבהמה, גם

שלא יחתוך זמורה).

*

ואף שנתבאר בס' התרומה סי' רכה (אסור

ללכת בקרון בשבת, משום דמשתמש בבהמה המנהיגה, ותנן אין רוכבין על גבי בהמה שמא

יחתוך זמורה, והוא הדין על הקרון, דהיינו כמו צדדין ... ואפילו ינהיגו עכו"ם

עצמן את הקרון, אסור אם הולכין חוץ לתחום).

ופירש בשו"ת מהרי"ק שורש מה

ענף ב ( נלע"ד דאפילו בקרון אין אסור כשהגוי מוליך הבהמה ... משום

שמא יחתוך זמורה ... שהרי כתב בספר התרומה וז"ל אסור ללכת בקרון בשבת ...

ואפילו ינהיגו גויים עצמם הקרון, אם הוליכו חוץ לתחום אסור, ולא דמי לספינה

עכ"ל, מדקאמר הוליכה חוץ לתחום אסור כשמנהיגים הגוים הקרון, משמע דבתוך התחום

מיהא שרי ... דלשמא יחתוך זמורה ליכא למיחש כשהגוים מוליכים ).

חלק עליו רבינו (בהגהתו

שכתב על הגליון שם, ונדפסה) בשו"ת רבינו סי' ס (זה אינו. ע' סימני ס' התרומה

ובהגהות מרדכי פ"ק דשבת, וכן פסק רמ"א בהגה. ומ"ש בס' התרומה גוים

עצמן, רוצה לומר בלא בהמות, דאם לא כן, למה ליה למימר עצמן).

והיינו כמבואר בסימני ס' התרומה סי' רכה

(אבל בקרון אסור לילך, אע"פ שהעכו"ם מנהיג [ה]בהמה, משום שהמשתמש בבהמה

והוה ליה צדדין אסורין, כדאיתא פרק מי שהחשיך). ובהגהות מרדכי סי' תנב (התיר

רשב"ם אפילו בקרון ליכנס לו בשבת ונכרי מוליכו חוץ לתחום, ור"י אסר,

הואיל ובהמה מושכת בקרון אסור להשתמש בבעלי חיים). וברמ"א כאן סי"ח

(שהועתק לעיל).

[1301]

מ"א ס"ק ח, וכדלעיל (הערה 1298 ).

[1302]

מ"א סוף ס"ק י (ובס' טל אורות כתוב שהדף היוצא מהעגלה הוי צידי צדדין. ולא

נהירא, דאם כן נימא גם כן דהעץ הארוך הוי צדדין, והעגלה הוי צידי צדדין, אלא על

כרחך התוס' והרא"ש וסמ"ג סבירא להו דהכל כלי אחד הוא ומקרי צדדין).

[1303]

מהרי"ק שורש מה ענף ג (דאפילו היינו אוסרים בקרון אפילו כשהנכרים מוליכים

הבהמה, משום שמא יחתוך זמורה, היכא שהבהמות מושכות החבלים הקשורים בספינה ליכא

למיחש שמא יחתוך וכו', דאין לך צידי צדדין גדול מזה ... ליכא למיחש לשמא יחתוך

זמורה להנהיג הבהמה, שהרי אין דרך כלל לעולם לאותם שיושבים בספינה שינהגו הבהמה

המושכת, וגם לא היה יכול להגיע אליה. ולא דמי ליושב בקרון שדרכן להנהיג הבהמה, וגם

באפשר לו להנהיגו). רמ"א סי' רמח ס"ב (אין איסור במה שהבהמות מושכות

הספינה בשפת הנהר, ולא דמי להליכה בקרון שאסור).

[1304]

מ"א שם סק"ט (דכיון שהולכת הבהמה רחוק מהספינה, הוה להו צידי צדדין).

והיינו שהחבלים הארוכים שמהבהמות אל הספינה הן צדדין, והספינה היא צדי צדדין.

[1305]

סעיף יא (והספינה ... אף אם מוליכים אותה על ידי בהמות המהלכים בשפת הנהר, אין בכך

כלום. ואינו דומה לקרון שמוליכים אותו בהמות שאסור להלך בו אפילו בתוך התחום, גזרה

שמא יחתוך זמורה להנהיג בה הבהמות כמ"ש בסי' ש"ה. לפי שהיושב בקרון קרוב

הוא אצל הבהמות, ודרך הוא שלפעמים הוא מנהיג הבהמות, אבל היושב בספינה רחוק הוא

מבהמות המהלכות בשפת הנהר, ומוליכים את הספינה על ידי חבלים ארוכים, ואין דרכו

לעולם להנהיג אותן).

[1306]

ב"ח ד"ה ומ"ש ואם עלה (דאף על גב דכשעלה באילן משחשכה במזיד קנסוהו

דאסור לו לירד עד מוצאי שבת). ט"ז סק"י (לאפוקי ממ"ש שם ברישא עלה

באילן בשבת במזיד אסור לירד עד מוצאי שבת). וכדלקמן סי' שלו ס"ב (אם עלה

משחשכה במזיד קנסוהו חכמים להיות שם כל השבת ואסור לו לירד).

[1307]

רמב"ם פכ"א ה"ט (עלה באילן בשבת בשוגג מותר לירד, במזיד אסור לירד.

ובבהמה אפילו במזיד ירד, משום צער בעלי חיים). טור ושו"ע סי"ח (ואם עלה

עליה, אפילו במזיד, ירד, משום צער בעלי חיים).

[1308]

רמב"ם שם (כן פורקין המשאוי מעל הבהמה בשבת משום צער בעלי חיים). טור

ושו"ע שם (ומטעם זה פורקין משאוי שעליה).

והטעם שהוזקקנו להיתר משום צער בעלי

חיים (אף שכאן מיירי שאינו מוקצה עדיין); נתבאר לעיל סי' רסו סוף סכ"א (ואפילו

אם המשוי הוא יותר מט"ו סאין, שאם היה על עגלה היה אסור להורידו ממנה בשבת

כמו שיתבאר בסי' של"ג, מכל מקום מעל הבהמה לא גזרו על זה, מפני צער בעלי חיים).

וכמבואר במ"א שם ס"ק יב (נראה לי דאפילו הם יותר מט"ו סאה שרי משום

צער בעלי חיים, משא"כ בעגלה דאסור לפנותה כלל, כמ"ש סוס"י של"ג).

[1309]

רשב"י בברייתא קנד, ב (תניא רבי שמעון בן יוחי אומר, היתה בהמתו טעונה שליף

של תבואה (משוי של תבואה של טבל, רש"י), מניח ראשו תחתיה ומסלקו לצד אחר והוא

נופל מאליו). טור ושו"ע שם (כיצד עושה, מכניס ראשו תחת המשאוי ומסלקו לצד אחר

והוא נופל מאליו).

ואם המשוי הוא שני שקים תלויים מב' צדדי

הבהמה (שלא תספיק הכנסת הראש תחת המשוי), נתבאר אופן נוסף לעיל סי' רסו סכ"ב

(מתיר את החבלים של האוכף שהשקים קשורים בהם, והשקים נופלים מאליהם), ושם נסמן.

[1310]

סט"ו (לטלטל המוקצה בגופו שלא בידיו מותר, אפילו מטלטלו לצורך האיסור).

מ"א ס"ק ט (ועסי' שי"א ס"ח דטלטול בגופו שרי).

[1311] קאי על שני האופנים

הנ"ל: (א) שהמשוי אינו מוקצה. (ב) שיכול לטלטל המוקצה באופן המותר.

משא"כ במקום שיש איסור מוקצה,

הובאו לקמן סכ"ו ב' דעות (ולא התירו טלטול מוקצה אף במקום צער בעלי חיים

... ויש מתירין). והדעה האוסרת היא דעת

הרמב"ם פכ"ה הכ"ו (מפני צער בעלי חיים לא גזרו. ואסור להעלותה בידו).

ומכל מקום חושש כאן לצער בעלי חיים, כיון שאינו עובר כאן על איסור מוקצה.

וראה לעיל סי' רסו סכ"ד (פורקן מן

החמור בנחת שלא ישברו, ואע"פ שאי אפשר לפריקה בנחת בלא טלטול קצת, מכל מקום

התירו לו דבר זה מפני הפסד מרובה), ואינו יכול להשאירן על הבהמה עד למוצאי שבת,

מפני צער בעלי חיים (אע"פ שהוא מוקצה).

[1312]

סעיפים כג-ו.

[1313] כשם שצריך ליזהר כשקושרו,

כדלעיל ס"ט (שכשקושר צריך להתקרב אליו ולישען עליו קצת, ונמצא משתמש בבעלי

חיים, וזה אסור מטעם שיתבאר), כך גם כשפורק המשוי ממנה.

וכן הוא לעיל סי' רסו סוף סכ"ד (וצריך

ליזהר שלא יסמוך על הבהמה כשפורק מעליה, כמו שיתבאר בסי' ש"ה).

והיינו כדלעיל סכ"ג (ולא נשענים

עליה ... להסמך לצדה) ,

ונתבאר לקמן שם (הערה 1290 ).

[1314]

גמרא שם (תנן מתיר חבלים והשקין נופלין, מאי לאו בחבר גוולקי, דהוו להו צדדין (ואי

אפשר להתיר הקשר אם לא יגביהו השקין מעט, ונסמכין שתי השקין בכריסו של החמור, והוו

להו כצדדים, תוס'), וצדדין לא גזרו בהו רבנן. לא, בחבר אגלווקי (שאינו צריך אלא

למשוך מעט והמסמר יוצא והן מתנתקות זו מזו, רש"י), דלא הוו צדדין). הובא

במ"א סי' רסו סוף ס"ק יד.

ונראה מדברים אלו, שאיסור סמיכה על

הבהמה אינו נדחה מפני צער בעלי חיים, ולכן "אסור לפרקם בשבת מעל החמור".

ומכל מקום אין לחוש כאן לנגיעה בבעלי

חיים שהם מוקצה, כדלעיל (הערה 1187 ).

[1315]

ברייתא קכח, ב (בהמה שנפלה לאמת המים, עושה לה פרנסה במקומה בשביל שלא תמות),

וגמרא שם (דאפשר בפרנסה). רמב"ם פכ"ה הכ"ו (בהמה שנפלה לבור או

לאמת המים, אם יכול ליתן לה פרנסה במקומה, מפרנסין אותה עד מוצאי שבת).

[1316]

גמרא שם (בהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, ואם עלתה עלתה ...

דאי אפשר בפרנסה (כגון שהמים עמוקין, רש"י)). שו"ע סי"ט (בהמה

שנפלה לאמת המים, אם המים עמוקים, ומפני כך אינו יכול לפרנסם במקומם, מביא כרים

וכסתות ונותן תחתיה).

[1317]

סנ"ו (לא ישטחם לנגבם בשבת, מפני מראית העין, שהרואה אותם שטוחים לנגב יאמר

שכבסן בשבת).

ואף לטלטלן אסור, כדלעיל שם סנ"ט (בגד

השרוי במים אסור לטלטלו לאחר שפשטו מעליו, שמא ישכח ויסחטנו).

[1318]

גמרא שם (מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, והא קא מבטל כלי מהיכנו. סבר מבטל כלי

מהיכנו דרבנן, צער בעלי חיים דאורייתא, ואתי דאורייתא ודחי דרבנן). רמב"ם שם

(אף על פי שמבטל כלי מהיכנו, שהרי משליכו לבור לתוך המים, מפני צער בעלי חיים לא

גזרו), ומ"מ שם (ואינן ראויים להשתמש בהן בעוד המים עליהן). טור ושו"ע

שם (משום צער בעלי חיים, אף על פי שמבטל כלי מהיכנו). מ"א ס"ק יא (הרמב"ם

סבירא ליה דהכא כיון דאינן ראוים להשתמש בהן בעוד המים עליהם, מקרי ביטול כלי

מהיכנו אף לכשתעלה הבהמה (מ"מ פכ"ה)).

דין איסור ביטול כלי מהיכנו נתבאר לעיל

סי' רסה ס"ג (וחכמים אסרו לבטל כלי מהיכנו מפני שדומה כאלו סותר הכלי), ושם

נסמן.

[1319]

גמרא שם (סבר ... צער בעלי חיים דאורייתא). ב"מ לב, ב (מדברי

שניהם נלמד צער בעלי חיים דאורייתא). מ"א ס"ק יא (צער בעלי חיים, דהוא

דאורייתא, ודחי ביטול כלי מהיכנו דהוא דרבנן).

וכן הוא לקמן סכ"ט (צער בעלי חיים

שהוא מן התורה). לעיל סי' רסו סכ"ה (צער בעלי חיים שהוא אסור מן התורה). לקמן הל' עוברי דרכים וצער בעלי חיים

ס"ד (שאסור מן התורה לצער כל בעלי חיים בידים). הל' מציאה ופקדון בקונטרס

אחרון ס"ק ח (שצער בעלי חיים דחי איסור דרבנן).

[1320]

רמב"ם שם (ואסור להעלותה בידו). הובא בט"ז סקי"א, וכפירוש המ"א

שם (כתב הרמב"ם אסור להעלותה בידים, ומשמע דאע"ג דאיכא צער בעלי חיים

אסור, דאין לנו לדמות גזירות חכמים זה לזה, דיש דברים שהעמידו אפילו במקום כרת).

והיינו שאף שהתירו ביטול כלי מהיכנו

משום צער בעלי חיים, מכל מקום לא התירו מוקצה משום צער בעלי חיים (כדלעיל הערה 1311 ).

וכן לא התירו סמיכה על בעלי חיים משום צער בעלי חיים (כדלעיל הערה 1314 ).

[1321]

יבמות צ, א (שב ואל תעשה שאני), ופרש"י (ואמור רבנן שב ואל תאכל לאו עקירה

בידים הוא, אלא ממילא היא מיעקרא). מ"א שם.

וכן הוא לעיל סי' קכח ס"ג, וס"ה,

וסל"ג, וסנ"ה. סי' קצז ס"ו. סי' תמו ס"ה. סי' תצח סל"ב.

סי' תקפו סכ"ב. סי' תריג ס"י. ואפילו במקום כרת, כדלקמן סי' שלא

ס"ז (שהעמידו חכמים את דבריהם אפילו במקום כרת). סי' שמז סוף ס"ז.

[1322]

פסקי רי"ד קכח, ב (והוא הדין אם היו המים עמוקין שאי אפשר בכרים וכסתות,

שטורח ומעלה אותה, דאתי צער בעלי חיים דאורייתא, ומבטל מוקצה מדרבנן). הובא בפסקי ריא"ז

פי"ח ה"ב. שלטי הגבורים שם נא, א אות ג. ב"ח סוס"י שח. אליה

רבה סקי"ח.

[1323]

מ"א סוף סקי"א (ופשוט דמותר לומר לעכו"ם להעלותה, כמ"ש

ס"כ). והיינו כדלקמן סכ"ט ( מותר לומר לנכרי לחלוב הבהמה בשבת, מפני

שהיא מצטערת מרוב החלב, ולא גזרו על אמירה לנכרי במקום צער בעלי חיים שהוא מן

התורה).

[1324]

דהיינו לתחוב המאכל למקום שאינן יכולים להחזירו, כדלקמן סי' שכד ס"ו.

ולקמן חיו"ד סי' לג סק"ב (שהמראה

היא שתוחב לה המאכל למקום שיכולה להחזיר ולפלוט, והלעטה שתוחב לה בעומק כל כך עד

שאינה יכולה להחזיר). וראה בהנסמן בהערות שם.

[1325]

תשובת רמ"א סי' עט (בנדון דידן שאומרות הנשים שהאווזות שהורגלו כבר בהמראה,

אינן אוכלות בדרך אחר, ואף אם יתנו אוכל לפניהם אינן אוכלות רק בהמראה כמה שלמדו

כבר, נראה דשרי ... אמנם נראה דאין להמרות בשבת רק פעם אחת על ידי נכרי, דבזו נסתלק

ממנה צער של רעבון, ובהכי סגי). הובא במ"א סקי"ב.

[1326]

מ"א שם (ומשמע שם דאי ליכא עכו"ם שרי על ידי ישראל משום צער בעלי חיים).

וראה קרבן נתנאל פכ"ד אות ע.

[1327]

סעיף ו ( אין מאמרין אותם, דהיינו לתחוב למקום שאינן יכולים להחזירו) .

[1328]

מ"א שם (וטוב לעשות על ידי קטן).

[1329]

משנה עג, א (אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ... והדש).

וברש"י שם ד"ה האופה (כולהו קמייתא

הואי בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני), ובדף מט, ב (הם זרעו וקצרו סמנין, לצבוע

תכלת ועורות אילים, וטחנו ולשו נמי סמנין לצבוע). ונראה מדברי רש"י

הנ"ל, שגם מלאכות הדש והזורה היו בסממנים, שכך היו מפרידים את גרעיני הסממנים

מהסובין שלהם.

אמנם בתוס' עד, א ד"ה אע"ג

(שבמשכן היו מנפצים פשתן לעשות יריעות ושאר דברים ... דהיינו דש ).

וכן הוא בגמרא שם עג, ב ( הדש

וה מנפץ (פשתן בגבעולין, רש"י), והמנפט (צמר גפן ... שמפרק

גרעינין ממנו, רש"י), כולן מלאכה אחת הן). הרי שגם המנפץ פשתן בגבעולין היא

מלאכת דש, שהיתה גם במלאכת עשיית המשכן.

ואפשר שמטעם זה נכתב כאן באופן סתמי

(הדש הוא מאבות מלאכות ... מפרק התבואה מהשבולת). ולא נזכר אם היתה מלאכה זו

בסממנים או בפשתן; אף שבשאר המלאכות נתפרש לעיל ולקמן היכן מצינו מלאכה זו

בעשיית המשכן (כדלעיל סי' שא ס"א, ו הערה 24 ).

[וכעין זה הוא גם במלאכת לש, כדלקמן

סי' שכא סט"ז, ונתבאר בהערות שם].

*

מלאכת דש שבקרא ותלמוד יש בה כמה

אופנים:

(א) על ידי שור המחובר למורג-חרוץ,

שהוא לוח עץ שמתחתיו תקועים אבנים או ברזלים, ועליו הי' עומד האדם הנוהג את השור

על גבי הגורן, ועל ידי זה מתפרקים גרעיני הדגן מהשבלים ונופלים מהם, כאמור בישעי'

מא, טו (מורג חרוץ חדש בעל פיפיות תדוש).

(ב) אם השדה אינה גדולה כל כך, סגי

בשור עצמו שהולך על גבי התבואה הלוך וחזור, וכעין האמור לקמן הלכות חסימה ס"ל

(פרות המהלכות על התבואה ... שהתבואה נידושה מאליה דרך הילוכן עליה), וכאמור תצא

כה, ד (לא תחסום שור בדישו), דהיינו כשהשור הולך על גבי התבואה לדוש את התבואה

חוששים שיאכל מהתבואה, ולכן רגילים היו לחסום את פיה.

(ג) אם כמות השבלים קטנה יותר,

הסתפקו בחביטת השבלים במוט, עד שגרעיני הדגן יתפרקו ויפלו מהשבלים, כאמור רות ב,

יז (ותלקט בשדה עד הערב ותחבט את אשר לקטה).

ועל זה אמרינן בשבת עג, ב (הדש

והמנפץ (פשתן בגבעולין, רש"י), והמנפט (צמר גפן ... שמפרק גרעינין ממנו,

רש"י) כולן מלאכה אחת הן).

*

כמה תנאים נאמרו במלאכת דש:

(א) שמפרקו "ממקום שנתכסה

בו", כמבואר כאן, וכן הוא לקמן בסמוך ( שמפרק דבר אחד מתוך

דבר אחר המכסה עליו ... ויפרק אחד מתוך חבירו המכסה עליו ... מפרק אוכל ממקום

שנתכסה בו). סי' שכ ס"א (וכבר נתבאר בסי' ש"ה שכל המפרק אוכל או

משקה ממקום שנתכסה בו הרי זה תולדת הדש). וכמובא לעיל מרש"י (שפורק אוכל

ממקום שנתכסה בו).

(ב) שמפרקו "ממקום חיבורו",

כדלקמן בסמוך ( ומפרקו מהבהמה שהיא אוכל, שהם שני דברים חלוקים זה מזה

ומדובקין זה בזה). סי' שיט ס"ט ( אסור לפרק השרביטין בשבת ולהוציא

הקטניות מתוכן (בידים כי זהו מפרק גמור) ... אלא אם כן אין הקטניות מחוברות כלל

בשרביטין, שכבר ניתקה מהם מערב שבת, אלא שהיא מונחת כך בתוכם, אזי מותר להוציאה

מהם). סי' תקי ס"א (שיתלשו הזרעונים ממקום חיבורם בשרביט, ויוציאם מתוכם

בידיו). וראה חידושי צמח צדק מו, ד. מי טל (דש) סי' י וסי' כ [אבל

ראה בפסקי הסדור, הלכתא רבתא לשבתא (ליזהר מאד שלא לאכול בשבת פולין (שקורין באב)

בין חיין בין מבושלים בעודם בשרביטין שלהם ... ואעפ"י שכבר ניתקו הפולין

מהשרביט על ידי הבישול ואינן מחוברים בו)].

(ג) שמפרקו "ממקום גידולו",

כדלקמן סי' תצה ס"ט (שהיא תולדת דישה שמפרק דבר מגידולו). סי' תקי ס"א

(שהוא מפרק דבר מגידולו). [אבל ראה לקמן סי' שכ סכ"א ( בגד שנשרה ... אסור

לסחטו משום איסור מפרק, שהוא תולדת הדש, כמו שסחיטת פירות אסורה משום מפרק) ;

אף שהבגד אינו מקום גידולו של המשקה].

(ד) שמפרק " אוכל מהשבולת שהיא

פסולת" (דש), או שמפרק המשקה מתוך האוכל (סוחט וחולב), משא"כ

כשמפרק האוכל מתוך האוכל, וכמבואר כאן ( והרי זה כמפריד אוכל מאוכל, ואין בזה

משום מפרק), ו כדלקמן סי' שיט ס"ט ( אינו אלא כמפריד אוכל

מאוכל, ואין בזה משום מפרק, כמו שנתבאר בסי' ש"ה).

(ה) שמפרק כדרכו, ולא כלאחר יד, כדלקמן סי'

שיט ס"ט (לשפשף שבלים בכפות ידיו כדי שיפול הזרע מהן ... אינו אלא מפרק כלאחר

יד, כיון שאינו נוטל האוכל ומפרקו בידו ממש, אלא שמולל השבולת והדגן נופל, ואין

דרך לעשות כן אלא בכלי המיוחד לדישה). פרטי דיני מלאכת דש, יתבארו לקמן סי'

שיט ס"ט.

[1330]

גמרא צה, א (חולב חייב משום מפרק), ופרש"י (כמו מפרק משאוי, שפורק אוכל ממקום

שנתכסה בו, והוי תולדת דש ... פקיד ועקיר וקאי בעטיני הדד כתבואה בקשיה).

*

למלאכת דש יש ארבע תולדות:

(א) המפרק שבלים מעטים בידים, כמבואר

כאן (הדש הוא מאבות מלאכות, וכל המפרק אוכל או משקה ממקום שנתכסה בו ... הרי זה

תולדת הדש, שהדש גם כן מפרק התבואה מהשבולת). והחילוק בינם יתבאר לקמן סי' שיט

ס"ט (המפרק ביד הוא תולדת הדש בכלי).

ומקורו ברמב"ם הל' שבת

פ"ח ה"ז (והמפרק הרי הוא תולדת הדש, וחייב). ויתבאר לקמן סי' תקי בקונטרס

אחרון ס"ק א (משמע ברמב"ם ... דמפרק ביד חייב משום שהוא תולדת הדש בכלי,

כמו שהתולש ביד הוא תולדת הקוצר בכלי ... שהדש בכלי הוא אב והמפרק ביד הוא תולדה).

(ב) סוחט פירות, יתבאר לקמן סי' שכ

ס"א (הסוחט זתים להוציא מהם שמן, או ענבים להוציא מהן יין, חייב, מפני שמפרק

המשקה מהפרי, וכבר נתבאר בסי' ש"ה שכל המפרק אוכל או משקה ממקום שנתכסה בו

הרי זה תולדת הדש).

(ג) סוחט בגדים, יתבאר לקמן סי' שכ

סכ"א ( בגד שנשרה ... אסור לסחטו משום איסור מפרק, שהוא תולדת הדש, כמו

שסחיטת פירות אסורה משום מפרק).

(ד) חולב, מבואר כאן ( החולב

את הבהמה שמפרק החלב מהדד, הרי זה תולדת הדש) .

[1331]

גמרא קמד, ב (אמר רב יהודה אמר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה (של

תבשיל לתקנו, דמוכחא מילתא דלאו למשקה בעי ליה אלא לאוכל, ואין זה דרך פריקתו,

והוי כמפריד אוכל מאוכל, רש"י), אבל לא לתוך הקערה (פירוש, הקדרה יש בה אוכל,

הלכך הוה ליה משקה הבא לאוכל, וכאוכל דמי, והקערה אין בה אוכל, ולפיכך הוה ליה

משקה ואסור, רי"ף). אמר רב חסדא מדברי רבינו נלמד, חולב אדם עז לתוך הקדרה,

אבל לא לתוך הקערה. אלמא קסבר משקה הבא לאוכל אוכל הוא). תוס' עג, ב ד"ה מפרק

(דמעיקרא כשהיה בדדין חשיב אוכל, וכשחולב לתוך הקדרה, (דהשתא) נמי הוי אוכל, ולא

דמי לדש שנשתנה). רמב"ם פ"ח ה"י (מותר לסחוט אשכול של ענבים לתוך

האוכל, שמשקה הבא לאוכל אוכל הוא, ונמצא כמפרק אוכל מאוכל. אבל אם סחט לכלי שאין

בו אוכל, הרי זה דורך וחייב. והחולב לתוך האוכל ... פטור, ואינו חייב עד שיחלוב

לתוך הכלי). מלחמות ס, ב (וכל היכא דמעיקרא לא חזי אגב אבוה, ואיהו מפרק ליה, מפרק

גמור הוי, דהא תולדה דדש).

וכן לענין סחיטת אשכול של ענבים, נתבאר

לקמן סי' שכ ס"ו (מותר לסחוט אשכול של ענבים לתוך הקדרה שיש בה תבשיל כדי

לתקן (עיין סי' תק"ה) האוכל, שכל משקה הבא לאוכל כאוכל הוא חשוב, ואין עליו

שם משקה כלל, והרי זה כמפריד אוכל מאוכל. אבל אם אין בה אוכל, אסור לסחוט לתוכה).

[1332]

רי"ף ס, ב (איכא מאן דאמר, האי מימרא דשמואל בשבת היא ... ודיוקא דדייק מיניה

רב חסדא בלחוד הוא דהויא ביום טוב, וכן הדעת נוטה). ר"ן שם (דאע"ג דשרי

לסחוט אשכול של ענבים לתוך הקדרה בשבת, היינו משום דאשכול גופיה ראוי לאכילה, מה

שאין כן בעז דלא חזיא בשבת). תוס' קמד, ב ד"ה חולב (נראה לר"ת דהיינו

דווקא ביום טוב, דחזיא בהמה לאכילה, הוי כמו אוכלא דאיפרת, אבל בשבת לא חזיא

לשחיטה, כמו דש חשיבא, שהבהמה היא כפסולת, וכשחולב הוי כנוטל אוכל מתוך פסולת. וכן

משמע בבה"ג, דביום טוב איירי. ומיהו סחיטת זיתים וענבים דשרי לעיל לתוך

הקדירה, היינו אפילו בשבת, כיון דאשכול חזיא לאכילה).

[1333]

סעיף א (מותר לחלוב לתוך כלי שיש בו מאכל, לפי שמשקה הבא לאוכל הרי הוא כאוכל,

ונמצא שאין על החלב תורת משקה אלא תורת אוכל, והרי זה כמפריד אוכל מאוכל בחליבתו,

ואין זה מפרק, כיון שאינו עושה כדרך פריקתו, שהוא הפרדת החלב שהוא משקה מגוף הבהמה

שהוא אוכל).

[1334]

שו"ת מהר"מ (פראג) סי' מט (מותר לומר לגוי לחלוב בשבת ... איכא צער בעלי

חיים). הובא ברא"ש פי"ח סי' ג (מכאן התיר רבינו מאיר ז"ל ללמוד לנכרי

שיחלוב את בהמתו בשבת, שהבהמה מצטערה מרוב החלב שבדדיה, וצער בעלי חיים דאורייתא

דחי שבות דאמירה לנכרי), וב"מ פ"ב סי' כט (ומכאן התיר רבינו מאיר ז"ל

כשיש רוב חלב לבהמה ומצטערת בכך, שמותר לומר לנכרי בשבת לחלוב לבהמה ... דצער בעלי

חיים דחי אמירה לנכרי). מרדכי רמז תמח. הגהות מיימוניות פ"ח אות ז. טור

ושו"ע ס"כ (מותר לומר לגוי לחלוב בהמתו בשבת משום צער בעלי חיים שהחלב

מצערה).

ונתבאר חו"מ הל' עוברי דרכים וצער

בעלי חיים, בקונטרס אחרון סוף סק"ה (ומ"ש מהר"ם דחי, אינו דחיה

בהכרח, דהא שב ואל תעשה הוא, ובכה"ג לא דחינן איסורא דרבנן אפילו אמירה לנכרי

... אלא דהכא לא העמידו דבריהם ודחו דבריהם משם צער בעלי חיים, נמצא שצער בעלי

חיים דחה את דבריהם).

ומה שאין מתירים מטעם זה גם לקמן סי'

שכה סט"ז ואילך ( נכרי שמילא מים לבהמתו מבור שהוא עמוק י' טפחים ורחב ד' טפחים

העומד ברשות הרבים ... אם מילא לצורך

בהמת ישראל אסור ... ליקט נכרי עשבים מהמחובר) . נתבאר לקמן

חו"מ שם קונטרס אחרון ס"ק ג (לא קשה מידי ממה שאסרו להשקותה מבור שברשות

הרבים על ידי נכרי, וכן לומר לו ללקוט עשבים, עיין או"ח סי' שכ"ה. משום דאף

המים שיש לו אין צריך ליתן לה מדאורייתא, שיש להם דמים, אפילו הוא חלק מאה מפרוטה).

והיינו שיש חיוב מדאורייתא לחלוב הבהמה שמצטערת מרוב החלב, אבל אין חיוב מדאורייתא

להשקותה או להאכילה העשבים).

וראה גם לעיל סי' רסו סכ"א (מכל

מקום מעל הבהמה לא גזרו על זה, מפני צער בעלי חיים).

[1335] קכח, ב (סבר ... צער בעלי

חיים דאורייתא). ב"מ לב, ב (מדברי שניהם נלמד צער בעלי חיים דאורייתא). שו"ת

מהר"ם שם ( דהא אנן קיי"ל צער בעלי חיים דאורייתא) .

רא"ש שם ( וצער בעלי חיים דאורייתא).

וכן הוא לעיל סכ"ו (שצער בעלי חיים

הוא מן התורה), ושם נסמן (הערה 1319 ).

[1336]

תשובות הגאונים שערי תשובה סי' רכא (וששאלתם מהו לחלוב בשבת פרות וכיוצא בהן מפני שמסתכנות

... משום סכנת בהמה אומר לגוי חלוב חלב לעצמך מבעוד יום). הובא בשו"ת מהר"מ

שם (וכן משמע נמי בתשובות הגאונים ... משום סכנת הבהמה אומר לגוי חלוב וטול החלב

לעצמך ומותר לו בכך). הובא ברא"ש ב"מ שם (ויטול החלב לעצמו). הגהות

מיימוניות שם (וכן מצאתי בדברי רב כהן צדק, שמותר לומר לנכרי לחלוב, והחלב לעצמו).

מרדכי רמז תמח (וטול החלב לעצמך), וב"מ רמז רסג (וליטול החלב [העובד כוכבים] לעצמו.

ושוב מצאתי כן בתשובת רב כהן צדק).

[1337]

תשב"ץ סי' מא (וחלב שהגויה חולבת בשבת, יקנה ממנה בדבר מועט). הובא בטור (וכתבו

ה"ר יונה וה"ר מאיר מרוטנבורק שצריך לקנותו מן העכו"ם בדבר מועט). ובמרדכי

רמז תמח (וצריך לקנות החלב מן הנכרי, דאז בדידיה קא טרח). שו"ע ס"כ (ויש

אומרים שצריך לקנותו מן הגוי בדבר מועט, שלא יהא נראה כחולב לצורך ישראל).

ונתבאר לעיל סי' רנב בקונטרס

אחרון סק"ו (אף מהר"ם המחמיר לקנות החלב, מתיר אפילו לומר לכתחלה ... משום

שאמירה זו דחויה היא ולא הותרה, שצער בעלי חיים דוחה שבות דרבנן, הילכך כל מאי דאפשר

עבדינן, דהיינו שיקנה החלב כדי שיהיה טורח בשביל עצמו. שאף שהותרה אפילו האמירה, מכל

מקום כיון שאפשר שיעשה בשביל עצמו למה יעשה בשביל ישראל, יעשה בשביל עצמו כדי להקל

איסור האמירה, שנעשה כאומר לו עשה מלאכתך).

וכעין הלכה זו נתבאר לעיל סי' רמד

סי"ב (ישראל הקונה מכס ... אסור לו לקבל בעצמו ... אלא שוכר לו נכרי בקבלנות,

דהיינו שאומר לו לכשתגבה מאה דינרים אתן לך כך וכך, אבל לא ישכור לו נכרי ליום

השבת, שכשהנכרי הוא שכיר יום הרי הוא כשלוחו של ישראל, משא"כ בקבלנות שאינו

כשלוחו ... אע"פ שהישראל קובע לו מלאכתו שיעשה בשבת), ושם נסמן (הערה מד).

והיינו שהתירו איסור אמירה לנכרי לקבוע לו מלאכתו בשבת, אבל לא התירו שליחות נכרי.

והטעם נתבאר לעיל סי' רסג קונטרס אחרון

ס"ק ח (גבי מכס בסי' רמ"ד התירו לקבוע לו המלאכה בשבת, והצריכו בקבלנות

כדי שיעבוד אדעתא דנפשיה ולא אדעתא דישראל ... אלמא דהא חמירא מאמירה עצמה, והטעם

משום דכשעושה בשביל ישראל נעשה שלוחו ושלוחו כמותו דיש שליחות לנכרי לחומרא ... אבל

כשעושה בשביל עצמו אין בה משום שלוחו כמותו, אלא שהאמירה אסורה בשבת עצמה), ושם

נסמן (הערות שע-שעא).

[1338] כדלעיל סי' רמג ס"א ( ואע"פ

שאין אומרים שלוחו של אדם כמותו מן התורה אלא בישראל הנעשה שליח לישראל, שנאמר

בתרומה כן תרימו גם אתם תרומת ה', ודרשו חכמים גם לרבות שלוחכם, מכאן ששלוחו של

אדם כמותו. ומה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, אבל הנכרי אינו בתורת שליחות מן

התורה. מכל מקום מדברי סופרים יש שליחות לנכרי לחומרא), ושם נסמן (הערה י).

ומה שמוסיף כאן "גבי שבת ויום טוב

וכיוצא בהן", ביאר רבינו בהערה שם (ולהתוס' ורא"ש שם, צריך לומר דשאני

הכא כמ"ש ריב"ש סי' שה), וכדלעיל סי' רסג בקונטרס אחרון ס"ק ח (והטעם משום דכשעושה בשביל ישראל נעשה שלוחו,

ושלוחו כמותו, דיש שליחות לנכרי לחומרא, כמ"ש הגהות מיימוניות פ"ו,

ואפשר דכולי עלמא מודו בזה לענין שבת וכיוצא בה ).

[1339]

סעיף לה ( לא אסרו אמירה לנכרי אלא לעשות בשביל ישראל, אבל מותר לומר לו

שיעשה מלאכה לצורך עצמו ... אבל אסור לישראל לומר לו טול כלים אלו או חפץ זה ועשה

בו מלאכתך בשבת, ואפילו אם הוא מקנה לו לגמרי את החפץ הזה שהמלאכה נעשית בו ... כיון שאומר לו לעשות מלאכה בשלו הרי זה

נראה כשלוחו, אף שהוא מתכוין במלאכתו להנאת עצמו ), ושם נסמן (הערה 1852 ).

והיינו שהאיסור רק כשאומר לו לעשות

מלאכה בחפץ של הישראל, וגם כאן הבהמה היא של הישראל.

[1340]

לבוש ס"כ (ודוקא כשאומר לו בשבת לחלוב, אבל אם עושה מעצמו אינו צריך).

[1341]

סעיף י ( וכן אם הנכרי מאליו בלא אמירת ישראל עושה מלאכה בשבת משלו ...

אין צריך למחות בידו, דכיון שהוא עושה מאליו, בודאי הוא עושה לטובת עצמו שיודע שלא

יפסיד ובודאי יקבל טובת הנאה מהישראל כנגד זה).

ואף שנתבאר שם דהיינו דוקא בחפץ של נכרי

(אבל אם מבעיר עצים של הישראל ומדליק נר הישראל, אע"פ שמכיון שעושה מאליו ...

כיון שהנכרי היה צריך ליטול רשות מתחלה מהישראל ... לפיכך צריך למחות בידו ).

מכל מקום התירו כאן, מהטעמים שיתבארו

בקונטרס אחרון ס"ק א.

[1342]

ב"ח סי' שכ ד"ה כתב במרדכי (ונראה דבשפחות גויות שנשכרות לשנה לכל מלאכה,

אין צריך לומר לה טול החלב לעצמך, ולא לחזור ולקנותו ממנה, דכל מלאכה שעושה גוי בבית

בעל הבית בין בחול בין בשבת אדעתיה דנפשיה קא עביד לקבל שכירות, דאדעתא דהכי נשכר מתחלה).

הובא בט"ז סקי"ב, ובמ"א סקי"ג.

ואף שנתבאר לעיל סי' רמד סי"א שאין

לסמוך על המתירים בשכיר שנה, כי אם לענין דליקה.

מכל מקום נתבאר שם, שבמקום שיש טעם נוסף

להקל, אפשר לצרף להיתר גם דעה זו.

ובאמת יתבאר לקמן סל"ד (הערה 1359 ),

מסקנת רבינו במהדורא בתרא לסי' רמג, שעבד ושפחה שכירי שנה, העושים מעצמם, אין צריך

למחות בהם.

אמנם כאן התיר " אף

אם אמר להם לחלוב בשבת". ואם כן צריך לומר שכאן התירו מטעם האמור לעיל.

וראה יסודי השלחן וזיקוקי אורותיו ע'

קלד וע' קס וע' קפז.

[1343] תוכן ההלכות שיתבארו

בסעיף שלפנינו, לעיל סכ"ח, ולקמן סי' תקה ס"א-ה:

(א)

החולב בשבת לכלי ריקן חייב (שה, כח). ואם חלבה נכרי, אסור משום משקים שזבו (שה,

לב).

(ב)

אסור מדברי סופרים לחלוב בשבת לאוכלין (שה, כח). ואם חלבה נכרי, אינו אסור משום

משקין שזבו, ולא משום מוקצה, ולא משום נולד – שמותר בשבת, אלא משום "נולד

ממש", שדם נעכר ונעשה חלב (שה, לב).

(ג)

אסור לחלוב ביום טוב לכלי ריקן (תקה, א). ואם חלבה, יש אוסרים משום משקין שזבו,

ויש מתירים (תקה, ה).

(ד)

מותר לחלוב ביום טוב לאוכלין (שה, כח. תקה, א). והחלב אינו אסור אף מטעם נולד ממש,

שהחלב שבדד ראוי לאכילה עם הבשר (שה, לב).

(ה)

אסור לחלוב ביום טוב מבהמה העומדת לחלבה לתוך אוכלין. ואם חלבה, אינו אסור משום

משקין שזבו, אלא משום נולד – שאסור ביום טוב (תקה, ג).

[1344]

ראה קונטרס השלחן (ע' נו), שכאן צריך להיות הציון לקונטרס אחרון סק"ב (ולא כנדפס

בכמה דפוסים – בסל"ח).

[1345]

הגהת הר"פ בתשב"ץ סי' מא (מיהו בשבת עצמו אסור לאוכלו, ואף על גב דהגוים

חולבים בשביל עצמם, מכל מקום אסור). כל בו סי' לא (והגיה עליו הר"ף ז"ל

ואמר, מיהו בשבת עצמו אסור לאכלו). טור ושו"ע ס"כ (והחלב אסור בו ביום).

[1346]

משנה קמג, ב (אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין, ואם יצאו מעצמן אסורין),

ופרש"י (גזירה שמא יסחוט לכתחילה).

[1347]

סעיף ג (משקין שזבו בשבת מאליהם מזיתים וענבים, אסורים עד לערב, גזרה שמא יסחוט

בידים כדי לשתותן היום, אם יהיו מותרים).

[1348]

סעיף ח (שגם אלו המשקין הבאים לישראל על ידי סחיטת נכרי, הם בכלל הגזרה שגזרו על

משקין שזבו מאליהן, מפני שגם אלו באים להישראל ממילא, כמו הזבין מאליהן).

[1349]

הגהת הר"פ שם (מידי דהוה אפירות הנושרין ואמשקין שזבו). טור ולבוש ס"כ (משום

משקין שזבו).

וראה גם לקמן סי' תקה ס"ה (והרי זה

דומה למשקין שזבו מהאוכלין, שאסורין בו ביום משום גזרה שמא יסחוט).

[1350]

כדלקמן סי' שח ס"ט (משקין שזבו מן הפירות מאליהן בשבת, שאסורים בשתיה בו ביום

... אסור לטלטלן אפילו לצורך גופן ומקומן), ושם נסמן (הערה צח).

[1351]

יתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ב ד"ה ומשום משקין שזבו אין לאסור בלתוך

האוכלין.

[1352] מ"א סקי"ב (והחלב אסור אפילו

חולב לתוך אוכל).

אמנם כתב שם טעם האיסור (כיון דבהמה

אינה ראויה לאכילה הוי מוקצה).

ויתבאר בקונטרס אחרון ריש ס"ק ב,

שאין הטעם כדבריו; אלא משום שרוב החלב שבדד נולד שם בשבת.

[1353]

נתבאר בקונטרס אחרון סוף ס"ק ב (דדמי לאפר שהוסק ביום טוב בסי' תצ"ח),

ושם סכ"ד (אם הוסק ביום טוב אסור לטלטלו. ואף המתירים בנולד, מודים בנולד

גדול כזה, דמעשה חדש הוא, שאתמול היה עצים ועכשיו אפר).

והוא כמבואר בתוס' ביצה ב, א ד"ה

קא (דהאי נולד דהכא הוי נולד טפי, שמתחילה לא היה בעולם, אבל התם הכלי היה בעולם,

רק שנשבר ... ואפילו רבי שמעון מודה דהאי נולד אסור). שם ח, א ד"ה אמר (דליכא

מאן דפליג, דאפילו רבי שמעון מודה, דהאי דהוסק ביום טוב דהוי נולד גמור, דמעיקרא

עצים והשתא אפר). עירובין מו, א ד"ה כל שכן (דבנולד כהאי גוונא,

דדבר חדש שלא בא לעולם כל עיקר, מודה רבי שמעון. וכן באפר כירה שהוסק ביום טוב,

נראה דמודה רבי שמעון דאסור לכסות בו).

וראה זכרון יוסף אות רנד.

[1354]

נדה ט, א (דם נעכר ונעשה חלב דברי רבי מאיר).

ואף שנתבאר לקמן יו"ד סי' קפד

סקכ"ד (דלא קיימא לן כמאן דאמר דם נעכר ונעשה חלב).

מכל מקום הוי החלב מעשה חדש שנולד בשבת,

ומודה בו רבי שמעון שאסור בשבת.

וראה מראי מקומות וציונים.

[1355] שמה שהי' דעתו עליו מבעוד

יום מועיל רק לאיסור מוקצה, ולא לאיסור נולד, כדלקמן סי' תקיח ס"כ (ואפילו אם

התנה עליה מערב יום טוב שיהיה מותר לטלטלה לכשתפול ביום טוב, אין תנאי זה מועיל

כלום, דאף שהיה דעתו עליה מערב יום טוב ואין בה משום מוקצה, מכל מקום יש בה משום

נולד, שהרי אתמול היה עליה שם סוכה והיום נקראת שברי עצים).

וההוכחות לזה נתבארו בקיצור בקונטרס

אחרון סוף ס"ק ב (והערה 1448 ).

ובפרטיות יותר – לקמן סי' תקיח בקונטרס אחרון ס"ק ה.

[1356]

סכ"ג (הנולד מותר בשבת, כגון נכרי שעשה כלי חדש בשבת מעצמו, מותר לטלטלו

ולהשתמש בו).

משא"כ כאן " שלא

היה אז עדיין בעולם", אסור גם בשבת, כדלקמן סי' תצח סכ"ד ( ואף

המתירים בנולד, מודים בנולד גדול כזה דמעשה חדש הוא, שאתמול היה עצים ועכשיו אפר).

[1357]

כדאמרינן ביצה ב, א (אוכלא דאפרת הוא), ופרש"י (אוכל שנפרד), ובתוס' שם (פירוש

אוכל הנפרד מן האוכל הוא, דהביצה שנולדה נפרדה היא מן התרנגולת, ואי בעי שחיט לה

ואכיל כל שבגוה).

וכן הוא לקמן סי' תקה ס"ג (ואם היה

רוצה היה שוחטה ואוכלה ביום טוב עם החלב שבתוכה, ונמצא שאין על החלב תורת נולד,

כיון שאף כשהיה בגוף הבהמה היה יכול לאכלו ביום טוב, ואינו אלא כמפריד אוכל מאוכל

המחובר לו, שאין על שום אחד משניהם תורת נולד).

והיינו שאף שהחלב עצמו נולד, מכל מקום

הי' אפשר לשחוט ולאכול את הבהמה, לכן גם החלב הוא אוכלא דאפרת, ואינו נחשב נולד.

ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ב (והערה

1439 ).

אלא שלפעמים עדיין יש לו דין נולד סתם,

שאסור לרבי יהודה ומותר לרבי שמעון, וכמו בביצה שנולדה ביום מתרנגולת העומדת לגדל

ביצים, וחלב שנחלב ביום טוב מבהמה העומדת לחלבה.

ויתבאר בקונטרס אחרון שם (והערה 1442 ).

[1358]

בכל הדפוסים (חסר ציון לסעיף לג).

[1359] תוכן ההלכה שנתבארה בסעיף שלפנינו:

בהגהות מיימוניות פ"ח אות ז (ומורי אומר

... הגבינות שעושות השפחות בשבת ... דהתם אמירה לנכרי, אבל אם הנכרי עושה מעצמו אין

איסור).

וכן נפסק בשו"ע סכ"א (גבינות

שעושות השפחות מעצמן מחלב של ישראל, מותר כיון שאינו אומר להן שיעשו).

אמנם יש בזה כמה קשיים:

(א) בירושלמי פ"א ה"ט (נתן כליו לכובס נכרי ובא ומצאו

עובד בו בשבת אסור). וכאן הרי מיירי שעושות לעיני הישראל.

(ב) בירושלמי פ"א ה"ח (תני אומנין עכו"ם שהיו עושין

עם ישראל בתוך ביתו של ישראל אסור). וכאן הרי מיירי שעושות בבית הישראל.

(ג) בתשובת רבינו שמחה, שהובאה בהגהות מיימוניות

פ"ו אות ו, ובהגהות מרדכי סי' תנב, ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (לבוב)

סי' שטז (להבעיר מעצי ישראל, צריך ליטול רשות מבעל העצים, ואם ראה ישראל ושתק,

אדעתיה דישראל קעביד, כיון שהעצים של ישראל). וכאן הרי מיירי שנעשות הגבינות מחבל

של הישראל.

(ד) הרי קיי"ל כדעת הפוסקים ששכיר

שנה לכל המלאכות צריך למחות בו שלא יעשה מלאכה בשבת, כדלעיל סי' רמד סי"א (אם

שכרו לכל המלאכות שיצטרך בתוך משך זמן שכירתו, אסור להניחו שיעשה בשבת ... ויש

מתירים גם בזה ... ואין לסמוך על סברא זו ...

כי אם לענין דליקה משום הפסד). והרי גם כאן מיירי בשפחות השכורות, שהן שכירי שנה לכל המלאכות.

על כל אלו ביאר המהר"ם שם את טעם ההיתר ( דהתם

אמירה לנכרי, אבל אם הנכרי עושה מעצמו אין איסור) . ונתבאר לעיל סי' רנב בקונטרס אחרון

ס"ק ה ( והאמת יורה דרכו ... מהר"ם

מרוטנבורג ... לשיטתיה אזיל ...דכשהנכרי עושה מעצמו ... אדעתא דנפשיה קעביד ...

ולא סבירא ליה למהר"ם חילוקו של ר' שמחה שבהגהות מיימוניות והגהות מרדכי בין

דליקה דאין צריך ליטול רשות מישראל, ובין מבעיר מעצי ישראל ...

ולכן התיר גבי גבינות, ואף דמסתמא עושות

בבית הישראל, דאין כאן מראית העין, שכל הרואה אותה עושה מאליה (וכן משמע מהא דאין

מביאין כלים מבית האומן אפילו על ידי גוי מפני מראית העין, וכשהאומן מביא מאליו

אין ... יודע דאדעתא דנפשיה קעבדא).

אמנם המ"א (בכמה מקומות) פסק בפרט זה כרבינו שמחה, ולכן

חלק כאן על פסק השו"ע, וכתב בס"ק יד (צ"ע דבהגהות

מיימוניות פ"ו כתב וז"ל כל הני דאמרינן אם בשביל עכו"ם מותר, היינו

כשהעכו"ם עושה מלאכה בשלו, אבל בשל ישראל אפילו בבית עכו"ם אסור, כל שכן

בבית ישראל).

גם רבינו פסק בזה (בכמה מקומות) כהמ"א, ולכן פסק גם כאן

"צריך למחות בהן ... כיון שעושות בביתו ... ועוד שכיון שעושות מחלב שלו והוא

רואה ושותק להן). וכמבואר בקונטרס אחרון סי' רנב ס"ק ה ד"ה אבל

המ"א (ולא קיי"ל כחילוק מהר"ם דלעיל).

אמנם במהדורא בתרא לסי' רמג, מביא כמה פוסקים שסוברים כדעת

מהר"ם מרוטנבורג בזה, ולכן מסיק שם (סי"ז-יח: והנה מהר"ם ראה תשובת

רבינו שמחה ... כשעושה בשל ישראל צריך ליטול

רשות ממנו, והוא ראה ושתק אדעתא דישראל קעביד ... משום דהתם היתה שליחות ואמירה לנכרי

לעשות מלאכה זו בעצמה בפירוש, משא"כ בשפחות העושות הגבינות דליכא אמירה כלל

... לדינא נקטינן ... כמהר"ם ). דהיינו דקיי"ל כנפסק כאן בשו"ע, שבעושה מעצמו אין

צריך למחות בו, אף שהוא בבית ישראל ואף שהוא של ישראל ואף שהישראל רואהו.

אלא שמכל מקום נתבאר בקונטרס אחרון כאן ס"ק א, שתלוי אם

היא מלאכה שגוף הישראל נהנה ממנה בשבת, שאז צריך למחות בו, או שאין גוף הישראל

נהנה ממנה. וכן הוכיח במהדורא בתרא שם (בסופה) מדברי כמה פוסקים.

ולכן מסיק במהדורא בתרא שם, שגם כאן תלוי הדבר, אם השפחות עושות

הגבינות כדי לאכלן בשבת, שבזה מיירי המ"א שהצריך למחות בהן, או שהוא כדי

לאכלן אחר השבת, שבזה מיירו מהר"ם והשו"ע שלא הצריכו למחות בהן.

*

ולענין איסור שכיר שנה לכל המלאכות, נתבארה שיטת מהר"ם

לעיל סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ה ד"ה ואם היא שפחתו השכורה לו ( צריך

לומר דסבירא ליה כרא"ם שבהגהות מרדכי, דמתיר גבי דליקה ... והוא הדין בשאר

מלאכות כמ"ש בסי' רמ"ד בשם ספר התרומה והמרדכי).

ולפי זה גם כאן לא קיי"ל כמהר"ם לענין היתר שפחות

שעושות הגבינות, כדלעיל סי' רמד סי"א (אם שכרו לכל המלאכות שיצטרך בתוך משך

זמן שכירתו, אסור להניחו שיעשה בשבת ... ויש מתירים גם בזה ... ואין לסמוך על סברא

זו ... כי אם לענין דליקה משום הפסד).

אמנם במהדורא בתרא לסי' רמג מוכיח שאין

לפרש כן דעת מהר"ם (סט"ו: ושפחה השכורה לשנה להשלים קבלנותה שקבלה עליה לעבוד

כל השנה בכל המלאכות הצריכות בבית. והיינו דוקא בדליכא אמירה דישראל כלל. אבל בדאיכא

אמירה דישראל, אמרינן דעביד אדעתא דישראל, למהר"ם בשכיר שנה, שאינו מצפה לקבל

שכר נוסף בעד מלאכה זו של שבת ... ואין לומר דשאני שכיר שנה דמקרי קצץ, וקצץ עדיף,

כמו שנתבאר לעיל לספר התרומה. אם כן העיקר חסר מן הספר בדברי מהר"ם. אלא ודאי

כמשמעו דהעיקר הוא משום דעושות מעצמן וליכא אמירה כלל, משום דסבירא ליה למהר"ם

דשכיר שנה לא מקרי קצץ כלל).

ובזה קיי"ל כוותיה, כמבואר במהדורא

בתרא שם (סי"ז-ח: ומהר"ם נמי סבירא ליה הכי ... בשפחות העושות הגבינות, דליכא

אמירה כלל ... לדינא נקטינן ... כמהר"ם).

וכאן נראה שפסק רבינו כסברא זו כבר

בפנים השו"ע (שלא הזכיר טעם נוסף לאסור כאן, כיון שהן שפחות, שהן שכיר שנה

לכל המלאכות).

וכן נראה לעיל סי' רעו סי"א (אם אומר

אדם לעבדו ולשפחתו לילך עמו לחוץ בלילה, ומדליקים הנר מעצמן ... כיון שעיקר ההליכה

היא לצורך ישראל ובשבילו ולפיכך (צריך למחות בם שלא ידליקו אם הנר שלו ...)). הרי

שעכ"פ אם הנר הוא של הנכרי אין צריך למחות בעבדו ושפחתו המדליקים, אף שעבדו ושפחתו

הם שכיר שנה לכל המלאכות.

[1360]

סעיף א (ומכל מקום אם

היה עושה מלאכת רבו שלא מדעתו, וניכר שאינו עושה לדעתו, מותר ואין צריך להפרישו. ולישראל

אחר שאינו רבו, אפילו עושה לדעת ישראל מותר, כל שאין שם אמירת ישראל).

והוא משו"ת הרשב"א ח"א סי' נט (שאין

גר תושב אסור במלאכת ישראל אלא בשיש שם אמירה דישראל. אבל בלא אמירה דישראל מותר,

ואפילו עושה על דעת ישראל, דאף הוא אינו עושה אלא אדעתא דנפשיה, כיון שאינו כבוש

תחת ידינו. והוא הדין לעבד ואמה במלאכת ישראל שאינו אדוניו, לפי שאף הם במלאכת

ישראל דעלמא מדעת עצמן הן עושין) .

והיינו כדעת התוס' שהובא ברשב"א קכב,

א (ובתוספות התירו בגוי המלקט עשבים ומאכיל לבהמתו של ישראל, שאין ישראל חייב

למונעו, מדתנן נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה).

והכי קיי"ל, כמבואר בריש המהדורא

בתרא לסי' רמג (הדין דין אמת, גם לספר התרומה וסיעתו הנמשכים אחר התוס', דהעושה מעצמו

אדעתא דנפשיה קעביד).

וטעם היתר זה נתבאר בגמרא קכא, א (נכרי לדעתיה

דנפשיה עביד), וברש"י שם (להנאת עצמו מתכוין שיודע שלא יפסיד).

וכן הוא לקמן סי' שלד סכ"ו (נכרי

שבא לכבות מעצמו אין צריך למחות בידו, לפי שהנכרי יש לו שקול הדעת ששוקל בדעתו שכך

ראוי לו לעשות, מפני שישתכר בו עכשיו או לאחר זמן, ולהנאת עצמו הוא מתכוין).

ואף שכאן אינה עושה מתוך שיודעת שלא

תפסיד, שהרי היא שפחה השכורה לו לכל השנה. מכל מקום נתבאר במהדורא בתרא סט"ו

( ושפחה השכורה לשנה, להשלים קבלנותה, שקבלה עליה לעבוד כל השנה בכל

המלאכות הצריכות בבית). ואם כן גם היא דינה כנכרי העושה מעצמו.

[1361]

לענין קבלנות – שם ס"ה ( אסור להניחו לעשות ברשות ישראל, לפי

שכשעושה ברשות ישראל ניכר הדבר שהיא מלאכת הישראל, ושמא יחשדוהו שנתן לו בשבת, או

יחשדוהו שהנכרי הוא שכיר יום אצלו ).

ואף שלענין נכרי העושה מעצמו, נתבאר

לעיל שם בקונטרס אחרון ס"ק ה ד"ה ואין חוששין, שאין לחוש בזה למראית

העין. וכן נפסק לעיל סי' רעו ס"ג ( ואפילו בתוך בית ישראל אין

חוששים למראית העין כשהמלאכה נעשית בחפצים של נכרי ).

מכל מקום כאן שהגבינות נעשות מחלב של

ישראל, חוששים בזה למראית העין אף על מה שהוא בבית ישראל. ובלשון המ"א

ס"ק יד (אבל בשל ישראל אפילו בבית עכו"ם אסור, כל שכן בבית ישראל).

וכן נתבאר בקונטרס אחרון שם ד"ה

אלא על כרחך ( מלשון הגהות מרדכי והגהות מיימוניות שהעתיק בסי' ש"ה

סקי"ד משמע דאף בבית ישראל לא מיתסר אלא בשל ישראל).

[1362]

לענין העושה מעצמו – שם ס"י ( אבל אם מבעיר עצים של הישראל ומדליק נר

הישראל, אע"פ שמכיון שעושה מאליו בודאי דעתו על טובת הנאה שיקבל מהישראל, מכל

מקום כיון שהנכרי היה צריך ליטול רשות מתחלה מהישראל אם יבעיר עציו וידליק נרו

בשבת, והוא עושה כן מדעת עצמו והישראל רואהו ושותק לו, אם כן מבין הנכרי מדעת

הישראל שזה נוח לו, ומתכוין הוא בעשייתו בשביל הישראל, לפיכך צריך למחות בידו,

אפילו שלא בבית ישראל).

[1363]

מרדכי רמז רמא (ולהניח נכרי לרכוב על סוס בשבת, לא ידעתי איסור, דבשום מקום לא

מצינו שגזרו על שביתה דרבנן, דרכיבת סוס דרבנן הוא, כדמשמע הכא, שהחי נושא את עצמו,

עד כאן לשון [תוס'] שאנץ פ"ק דע"ז). והיינו כדתנן ע"ז יד, א (אין

מוכרין להם בהמה גסה ... בן בתירא מתיר בסוס), ופרש"י (שאין מלאכתו אלא

לרכיבה, ורכיבה שבות היא ולאו מלאכה, משום דחי נושא את עצמו, לא איכפת לן אי אתי

להשאילו ולהשכירו). טור ושו"ע סכ"ב (מי שיש לו נער גוי ורוכב על הבהמה

בשבת כשמוליכה להשקותה, אין צריך למונעו, שהחי נושא את עצמו).

[1364]

כדלקמן סי' שח ספ"א (שלא אמרו החי נושא את עצמו, אלא לפטור מחטאת, אבל

עכ"פ אסור מדברי סופרים משום שבות).

[1365]

מ"א סקט"ו (דלא גזרו בבהמה שבות דרבנן, דחי נושא את עצמו).

והיינו שאף שהוצאה על ידי בהמתו אסורה

מן התורה, כדלעיל ס"א ( שאדם מצווה על שביתת בהמתו מן התורה,

ואם בהמתו הוציאה איזה דבר לרשות הרבים, אף שיצאת מאליה, עבר הוא על מצות עשה של

תורה). מכל מקום לא גזרו בזה הוצאת החי הנושא את עצמו, שאינו אסור אלא מדברי

סופרים.

וראה לעיל סכ"ב (כל דבר שאסור שתצא

בו הבהמה לרשות הרבים מפני שהוא משוי לה, אסור שתצא בו לכרמלית מדברי סופרים לדברי

הכל, אף שהיא הוצאה שלא כדרכה), ושם נסמן (הערה 1281 ).

[1366]

טור ושו"ע שם (אבל צריך למונעו שלא יתן עליה בגדיו ולא שום דבר).

[1367]

תשובת רב האי גאון, בשבלי הלקט סי' קיג (ורבינו האיי גאון ז"ל נשאל מהו ליתן

סוס או פרד או חמור או גמל לנכרי שירעה אותם, ויניחם אצלו ביום טוב, והנכרי רוכב

עליהם ועושה בהן צרכיו. והשיב, דכיון שלא בשכירות נתנם לו, הרשות בידו, ואם עושה

בהן הנכרי כלום צורך, אין עליו כלום, דשלא מדעתו עושה). שו"ע סכ"ג (מותר

למסור סוס או פרד או חמור לרועה גוי, ואף על פי שהגוי משתמש בהם בשבת, אין בכך

כלום, כיון דשלא מדעת ישראל הוא עושה, ואינו ממתין שכירות ממנו).

כפירוש תוספות שבת ס"ק לח (ואינו

ממתין ממנו שכירות, ולכך מותר למסור לו לכתחלה, דהרועה מירתת להשתמש בה, שלא יענש

על זה בדיניהם, כיון שלא מסרה לו למלאכה). באה"ט סי' רמו סק"ד (מה

שמוסרין בהמה לרועה, דמירתת להשתמש בהן).

[1368]

סעיף ז (אסור להשאיל בהמתו לנכרי לעשות בה מלאכה, מפני שהנכרי עושה בה גם בשבת,

ואדם מצווה על שביתת בהמתו שנאמר למען ינוח שורך וחמורך ... ואפילו אם מתנה עמו

שלא יעשה בה כלום בשבת, והבטיח לו, אין זה מועיל, כי אין הנכרי נאמן על כך, מטעם

שיתבאר בסי' ש"ה עיי"ש), ושם נסמן (הערה מח).

[1369]

ב"ח סי' רמו ד"ה אבל בהמתו (דלא אסרו חכמים אלא כשהשכירה למלאכה או

השאילה, התם הוא דאסור אפילו ציוהו שלא יעשה בה מלאכה בשבת, משום דאין לסמוך על

דבריו של גוי וכו', אבל ברועה, שלא מסרה בידו אלא לרעות אותה, לא אסרו). מ"א

כאן ס"ק יז (אבל להשכיר לעכו"ם, אפילו מתנה שתנוח אסור, משום

דהעכו"ם עכ"פ מוסיף לו שכירות. ואפילו להשאיל לו אסור, דיעשה לו טובה

כנגדו).

כפירוש תוספת שבת שם (אבל להשכיר

לעכו"ם אסור, אפילו אם מתנה עמו שתנוח בשבת, כי אין העכו"ם נאמן על כך,

כמ"ש סי' רמ"ו עיי"ש (והטעם דכיון שהשכיר את בהמתו למלאכה, אז אף

אם מתנה שתנוח בשבת, מכל מקום אין העכו"ם מירתת כל כך ... משא"כ כשאין

מוסרה למלאכה כלל, אלא לרעות אותה, אז העכו"ם מירתת לעשות בה מלאכה כלל, אף

שרצה לשלם לו, כיון שאינה עומדת לכך. כן כתבו האחרונים, וכן היא כוונת

המ"א...)).

[1370]

שבלי הלקט שם (ואם רואה אותו, מוחה בידו). שו"ע שם (ואם רואהו משתמש בה בשבת,

מוחה בידו).

[1371]

רש"י נג, ב ד"ה שהיה תחום (שהבהמה המסורה לרועה המיוחד הרי היא כרגלי

הרועה ... הואיל והיא יוצאה חוץ לתחומה, אין לה אלא ד' אמות ... לא יביאנה ממש

בידיו). מ"א סי' שו סק"ד (אבל אסור להביאה בידו, אם היא חוץ לתחום שלה,

דאין לה אלא ד' אמות (שבת דף נ"ג)).

[1372]

ס"א (יצא חוץ לתחום, יכול להלך שם ד' אמות).

וכן לענין כליו ובהמתו נתבאר לקמן סי'

שצז ס"ג (כשם שאין אדם רשאי להלך בשבת ויום טוב אלא אלפים אמה לכל רוח חוץ

למקום שביתתו, כך כליו ובהמתו אין יכולים שום אדם להוליכם חוץ לאלפים של בעליהם).

וכן לענין רועה נתבאר לקמן שם ס"ה

(המוסר בהמתו לרועה ... הרי היא כרגלי הרועה ... קנתה שביתה במקום שביתת הרועה).

[1373]

ברייתא שם (היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה), ופרש"י (דלא הוזהר הוא על תחום

בהמתו, ובלבד שלא יביאנה ממש בידיו). טור ושו"ע סי' שו ס"ב (היתה בהמתו

עומדת חוץ לתחום, יכול לקרות לה כדי שתבא).

[1374]

סעיף לח ( שאין אדם מוזהר על תחום בהמתו ... ולא קנתה הבהמה שביתה אצלו

אלא לענין שאסור לכל אדם להוליכה בידים חוץ לתחום שלה) .

[1375]

מ"א סי' שו ס"ק ד (אפילו חוץ לתחום שלו ושלה, דאין אדם מוזהר על תחום

בהמתו). והיינו שאף אם הרועה דר ה' אלפים אמה מהבעלים, והבהמה עומדת תוך האלף

השלישי, הרי היא חוץ לתחום של הרועה וחוץ לתחום של הבעלים, ומכל מקום מותר לו

לקרותה שתבא אליו עד ביתו.

[1376]

גמרא שם (ולא גזרינן דילמא אתי לאתויי ... דתניא בהמה שאכלה כרשינין לא יריצנה

בחצר בשביל שתתרפה, ורבי אושעיא מתיר. דרש רבא הלכה כרבי [יאשיה]).

[1377] רי"ף כד, ב (דאין

אדם בהול כל כך על רפואת בהמתו). רא"ש פ"ה ס"ג.

[1378]

ס"ג ( שאין אדם בהול כל כך על רפואת בהמתו).

[1379]

הגהות מרדכי דקידושין רמז תקסה (נראה דשרי אפילו בשבת עצמו למוסרה לרועה עובד כוכבים, דנהי שאדם

מצווה על שביתת בהמה מלמען ינוח, היינו שלא יעשה בה מלאכה לא הוא ולא אחר, אבל דבר

שאינה מטעם איסור מלאכה אין מחוייב על בהמתו). רמ"א סכ"ג (וכל שכן דאין לחוש שהרועה יוציא אותם חוץ

לתחום, דהא תחומין דרבנן). מ"א רסקי"ח (ואף

על גב שאסור להביאה בידו, מכל מקום מה שעכו"ם מוליכה הוי לה כאלו ישראל קורא

לה דשרי) .

ולפי דעה זו מותר להשאיל חפץ לנכרי אף

שידוע שיוציאו מחוץ לתחום, כדלעיל סי' רמו ס"ה ( ויש מתירין אפילו

למסור לו בידים, כיון שהנכרי הוא המוציאן חוץ לתחום מדעתו לצורך עצמו, והישראל

אינו אלא גורם בעלמא ).

[1380]

הגהות מרדכי שם ( וטעמא

משום דאיסור תחומין דרבנן. ואפילו למ"ד דאורייתא אין בה סקילה אלא מלקות לבד) .

הגהה שבדרכי משה סק"ה (דבהדיא כתב שם דאפילו למאן דאמר דתחומין מדאורייתא

מותר). מ"א סקי"ח ( ובדרכי משה כתוב בשם הגהות מרדכי, דאפילו

למאן דאמר תחומין דאורייתא, שרי, כיון דליכא בו כרת וסקילה לא עבר על שביתת בהמתו) .

הובא בקונטרס אחרון לעיל שם ריש ס"ק ב.

[1381]

כדלקמן סי' שצו ס"א (שיעור תחום של תורה הוא י"ב מיל, כשיעור מחנה ישראל

שהיתה י"ב מיל על י"ב מיל. וחכמים אסרו לצאת יותר מאלפים אמות שהן מיל אחד.

ויש אומרים שאין לתחומין עיקר מן התורה כלל, אלא אפילו יותר מי"ב מיל אינו

אסור מן התורה כלל), ושם נסמן.

[1382]

הגהות מרדכי שם ( ראיה

דאמרינן פרק שואל תנו רבנן מחשיכין על התחום להביא בהמה, היתה עומדת חוץ לתחום קורא

לה והיא באה). אגודה שבת סי' פ (מכאן נראה לר"י, מקומות שרועות הבהמות חוץ

לתחום, יכולין למסור הפרות לרועה, ואף על פי ששנינו במסכת יום טוב הבהמה כרגלי הבעלים,

דמה שהכותי מוליכה חוץ לתחום דמי לקריאה). מ"א שם (ואף על גב שאסור להביאה בידו,

מכל מקום מה שעכו"ם מוליכה הוי לה כאלו ישראל קורא לה דשרי, כמ"ש סי' ש"ו

ס"ב (אגודה סי' פ')).

וכדלעיל סל"ז ( אסור

להביא בידו לביתו, מפני שאין לה שם אלא ד' אמות ... אבל מותר לו לקרותה שתבא אחריו

עד ביתו, כיון שאינו מוליכה בידים אלא היא הולכת מעצמה על ידי קריאתו).

[1383]

תשובת מהר"ם אלשקר סי' מא-ב (ולענין שבת, אשר שאלתם עליו אם יש לחוש שמא יצא בהן הרועה חוץ

לתחום, נראה לי דאין לחוש לזה כלל, כל שלא נתן אותן לרועה ביום השבת עצמו ...

ומדברי רבינו האיי גאון ז"ל נראה אפילו יום ששי מותר ליתן אותן לרועה, ואין

לאסור אלא בשבת דוקא) .

[1384]

לענין השאלת כלים מסיק לעיל סי' רמו ס"ה "ויש מתירין ... וכן עיקר".

ואילו כאן לענין מוסר לרועה מסיק " יש

לחוש לדבריו".

וטעם החילוק בינם נתבאר לעיל שם בקונטרס

אחרון ס"ק ב (בנדון ר"מ אלשקר יש לחוש לדבריו ... דכיון שאומר לו לרעותה

וידוע שירענה חוץ לתחום, אע"פ שדעתו שלא יהיה שלוחו אלא לרעות תוך התחום, אבל

מה שירעה חוץ לתחום עושה כן מעצמו, ואין דעת הישראל מסכמת שיהיה שלוחו לזה אלא

שאינו רוצה למחות בידו, מכל מקום הוה ליה דברים שבלב ואינן דברים

... אבל כאן בנידון דידן שהנכרי מוציאו חוץ

לתחום לצורך עצמו, פשיטא דלא הוה שלוחו).

וכן הוא בשו"ת מהרלב"ח סי' כח

(שלא גזרו על שאלת כלים, עם כל זה בנדון שלפנינו אסור, ואינו דומה לראיה, דבנדון

דידן ההוצאה היא במאמר הישראל, ובודאי מאותו הצד הוא אסור).

ומה שהאמירה לנכרי להוציאה חוץ לתחום

אסורה, אף שנתבאר לעיל סעיף הקודם "שאין אדם מוזהר על איסורי תחומי

בהמתו".

נתבאר בשו"ת מהרלב"ח שם (שאין

איסור בדבר משום שביתה דבהמה גופה, עם כל זה יש איסור בדבר משום אמירה לגוי, כי כל

דבר האסור לעשותו וכו').

ובקונטרס אחרון שם (לדידן דקי"ל

דאמירה אסורה, דלא כהגהות מרדכי, כדמוכח מסי' תקט"ו ותקפ"ו ותרנ"ה).

והיינו ממה שלא התירו הפוסקים שם לומר לנכרי להביא מחוץ לתחום, אלא מטעם שבות

דשבות במקום מצוה, כנסמן בהערות שם.

[1385] בזה מודה אף מהר"ם

אלאשקר להיתר ( נראה

לי דאין לחוש לזה כלל, כל שלא נתן אותן לרועה ביום השבת עצמו ... אפילו יום ששי

מותר ליתן אותן לרועה, ואין לאסור אלא בשבת דוקא ).

[1386]

מהר"ם אלשקר שם ( מיהו

אם נהגו בארצכם איסור בדבר על צד החומרא והפרישות אסור להתיר להם ... אבל אם היו

טועין בדין, שהיו חושבין שהדבר המותר אסור, והיו נוהגין בו איסור, מתירין להם

ומודיעין אותן שהיו טועין, והדבר שחשבו בו שהוא אסור אינו אלא מותר) ,

הובא במ"א שם (בר"מ אלשקר סימן מ"א ומ"ב דכתב דבשבת עצמו אסור

למסור לעכו"ם. ובמקום שנהגו איסור למסור ביום ו', אם נהגו כן מצד החומרא אין להתיר

להן, ואם מכח טעות מתירים להם. ועיין ביו"ד סי' רי"ד).

וביו"ד סי' ריד ס"א (דברים המותרים

והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור, הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם להם

... אבל הנוהגים איסור בדברים המותרים מחמת שסוברים שהם אסורים, לא הוי כאילו

קבלום בנדר).

ונתבאר לקמן סי' תסח סט"ז (דכיון שבני

העיר יודעים שדבר זה מותר הוא מן הדין, ואף על פי כן נהגו להחמיר, הרי חומרא זו כנדר

על כל אנשי העיר, ואינה ניתרת אלא בשאלה וחרטה, כמו שנתבאר ביורה דעה סי' רי"ד).

וכדלעיל סי' לב ס"ח (וזהו טעם כל החומרות

שהחמירו האחרונים, שהן אחת משתים, או לסייג וגדר שלא יבאו לעבור על איזה לא תעשה אפילו

איסור קל של דברי סופרים כשראו שצריך לכך, או משום הידור לאיזו מצות עשה אפילו של דברי

סופרים, אבל במקום שלא שייך הידור ... הרי זה הדיוט).

[1387] וכמובא לעיל, שכל שלא

מסרה לו בשבת, אף מהר"ם אלאשקר מודה שמותר.

ומוסיף כאן טעם החילוק (שלא נתפרש

בשו"ת מהר"ם אלאשקר).

[1388]

ס"ה (אפילו מסרה לו ביום טוב ... לפי שמן הסתם גם מאתמול היה בדעתו למסרה לו

היום, וקנתה שביתה במקום שביתת הרועה).

[1389]

ס"א (חפצי הנכרי קונים שביתה במקומן, אף על פי שבעליהם לאו בני שביתה הם, שגזרו

על חפצי הנכרי גזירה משום חפצי ישראל).

[1390] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים ס"ל נתבאר, שאם נכרי חולב

מעצמו את הבהמה של ישראל מותר.

ואף שבמקומות רבים נפסק בשוע"ר

כדעת המ"א, שפסק כרבינו שמחה, שנכרי העושה בשל ישראל צריך למחות בו. מכל מקום

יש להתיר כאן מכמה טעמים:

(א) המ"א מקיל כאן לגמרי מטעם צער

בעלי חיים.

(ב) רבים הפוסקים החולקים על רבינו

שמחה, וכאן יש לסמוך עליהם.

(ג) משמעות המ"א שלא אסר אלא כשגוף

הישראל נהנה בשבת מהמלאכה, משא"כ בחלב.

*

בנוסף לזה דן רבינו בדברי רבינו שמחה

והמ"א במהדורא בתרא לסי' רמג, ומסיק כאמור כאן, שלא אסרו הפוסקים אלא במקום

שגוף הישראל נהנה מהמלאכה בשבת.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי

רב ע' תתמד. קובץ הערות וביאורים חי"ג.

[1391] סק"ד (אבל מחוייב למחות בידו מכאן

ולהבא, כיון שהעצים של ישראל והוא ראה ושתק אדעתא דישראל קעביד).

וכן נפסק לעיל שם ס"ג (ומכל מקום אם הנר הוא של ישראל צריך

הוא למחות בידו לכתחלה, שלא ידליקנו בשבילו, מטעם שנתבאר בסי' רנ"ב). ובסי'

רנב ס"י (כיון שהנכרי היה צריך ליטול רשות מתחלה מהישראל אם יבעיר עציו

וידליק נרו בשבת, והוא עושה כן מדעת עצמו והישראל רואהו ושותק לו, אם כן מבין הנכרי

מדעת הישראל שזה נוח לו ומתכוין הוא בעשייתו בשביל הישראל, לפיכך צריך למחות בידו אפילו

שלא בבית ישראל).

*

כאן מבאר טעם ההיתר אף לשיטה זו. אבל לקמן בסמוך יתבאר שלא

קיי"ל כן.

[1392] הובא בהגהות מיימוניות פ"ו אות ו.

הגהות מרדכי רמז תנב , ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (לבוב) סי' שטז (על

המדורות שמבערות הנכריות בבית אדוניהם בשבת ... מעצי ישראל, צריך ליטול רשות מבעל

העצים, ואם ראה ישראל ושתק, אדעתיה דישראל קעביד, כיון שהעצים של ישראל ).

[1393] סוף סקי"ג (העולם נוהגין כסברא ראשונה

דמשום צער בעלי חיים שרי אמירה לעכו"ם).

[1394] ס"כ (מותר לומר לגוי לחלוב בהמתו בשבת

משום צער בעלי חיים שהחלב מצערה, והחלב אסור בו ביום. ויש אומרים שצריך לקנותו מן האינו

יהודי בדבר מועט). הרי שדעה ראשונה שהביא בסתם מתרת לגמרי, מטעם צער בעלי חיים.

[1395] ד"ה וכתב ה"ר יונה (אבל הגהות

מימון כתבו בפרק [ח'] דרב כהן צדק כתב מותר לומר לגוי לחלוב וטול החלב לעצמך, דבדידיה

קא טרח, והר"מ אמר דהחלב מותר אפילו לישראל). הרי שמפרש בדברי הגהות

מיימוניות (פ"ח אות ז) בשם מהר"ם, להתיר לגמרי. ולכן התיר בסתם

בשו"ע.

[1396] קונטרס אחרון סק"ה. וכן מסיק

רבינו במהדורא בתרא לסי' רמג (ס"א וסי"ח), דקיי"ל העושה מעצמו מותר

בכל אופן, דלא כדעת רבינו שמחה. וכן יתבאר לקמן בסמוך.

אבל כאן מבאר, שאף לפי מה שפסק בשו"ע שלו כהמ"א,

לאסור בעושה מלאכה בשל ישראל. מכל מקום יש לצרף דעת המתירים לדעת המקילים כאן

לגמרי.

[1397] בתשובה סי' נט (ואפשר עוד, שאין גר

תושב אסור במלאכת ישראל אלא בשיש שם אמירה דישראל. אבל בלא אמירה דישראל מותר,

ואפילו עושה על דעת ישראל, דאף הוא אינו עושה אלא אדעתא דנפשיה, כיון שאינו כבוש

תחת ידינו. והוא הדין לעבד ואמה במלאכת ישראל שאינו אדוניו, לפי שאף הם במלאכת

ישראל דעלמא מדעת עצמן הן עושין) .

[1398] סעיף א (ומכל מקום אם היה עושה מלאכת רבו

שלא מדעתו, וניכר שאינו עושה לדעתו, מותר ואין צריך להפרישו. ולישראל אחר שאינו רבו,

אפילו עושה לדעת ישראל מותר, כל שאין שם אמירת ישראל). ומקורו משו"ת

הרשב"א הנ"ל. וממה שכתב "מלאכת רבו ... אין צריך להפרישו"

מוכח דהיינו "אף שרואהו עושה משלו".

[1399] סוס"י דש, שהעתיק תשובה הנ"ל

(בלא אמירה דישראל מותר, ואפילו עושה על דעת ישראל).

[1400] בשו"ע שם (מותר לומר לו אחר השבת למה

לא עשית דבר פלוני בשבת שעבר, אף על פי שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשנה בשבת הבאה).

[1401] סי' רנב ( לאחר השבת מותר לומר

לעבדו ולשפחתו מדוע לא עשית האש למה לא הדלקת הנר בשבת שעברה. אעפ"י שנראה

הערמה כדי לעשות לשבת הבאה) .

[1402] פ"ו ה"א אות א

(לאחר השבת מותר לומר לעבדו ולשפחתו מדוע לא עשית כך וכך בשבת, ואע"פ שעל ידי

כן יעשו כן לשבת הבאה). ושם אות ו (מותר ... ספר התרומה, אמנם רבינו שמחה כתב

לאיסור).

אלא שהם דיברו בעבדו ושפחתו המושכרים

אצלו, שלדעת ס' התרומה יש לו דין קצץ, שמותר לעבד לעשות מלאכה. ונתבאר במהדורא

בתרא לסי' רמג (ס"ד: דפשיטא ליה לספר התרומה דשכיר שנה שרי, משום דקצץ).

אמנם בשו"ע בסתם נכרי. וכן הוא

בשו"ת מהר"ם סי' תקנט בהגהה (אבל מהר"ם ז"ל אמר דיכול לומר

לאחר השבת למה לא עשית כך וכך [בשבת שעבר], והביא ראי' לדבריו). ומותר מטעם עושה

מעצמו, ודלא כרבינו שמחה. וכן נתבאר במהדורא בתרא לסי' רמג סי"ז (עיין תשובת מהר"ם

סי' תקנ"ט ... לומר מדוע לא עשית בשבת שעברה ... בנכרי דעלמא, שיודע שלא יפסיד

ומצפה לקבל טובת הנאה, בודאי בעד עמלו בלי שום ספק, ודעתו סומכת על זה, שאם לא כן לא

היה עושה בשבת מעצמו בלא אמירת הישראל היום, מאחר שאינו אדון לו לצוות עליו).

הלכה זו הובאה לקמן סי' שז ס"ח, ובמוסגר שם (והוא שעשיית מלאכה

זו היא בענין שאין צריך למחות כשרואה את הנכרי עושה אותה בשבת, כגון שאין המלאכה

נעשית בחפצים של ישראל).

אמנם כאן מסיק, שמפשטות הדברים משמע שמתיר בכל אופן, אף בחפצים

של ישראל, דלא כרבינו שמחה.

[1403] וכן מסיק במהדורא בתרא לסי' רמג בסופו

( עי' אליה רבא סי' ש"ה, שהבין במ"א ... דמיירי לענין ליהנות

בשבת. וסבירא ליה דבהא לא פליג ספר התרומה ארבינו שמחה ... ומשום הכי נמי העתיק תשובת

רבינו שמחה בסי' רע"ו לענין הנאה דוקא) , ושם נסמן (הערה שפז).

ואם כן מובן שכן הוא גם בחלב, דלא מיירי ליהנות בשבת, כמבואר

כאן בפנים סל"ב ( וכל זה לאכול החלב למוצאי שבת, אבל בשבת עצמה אסור). לכן אפשר

שכולם יודו שאין צריך למחות בו, אף שהבהמה והחלב הם של ישראל.

[1404] כלומר, הטעם שהצריכו

למחות כשהנכרי עושה בשל ישראל, נתבאר לעיל סי' רנב ס"י (כיון שהנכרי היה צריך

ליטול רשות מתחלה מהישראל אם יבעיר עציו וידליק נרו בשבת והוא עושה כן מדעת עצמו

והישראל רואהו ושותק לו, אם כן מבין הנכרי מדעת הישראל שזה נוח לו ומתכוין הוא

בעשייתו בשביל הישראל, לפיכך צריך למחות בידו). ולפי טעם זה אין חילוק אם הישראל

נהנה או לאו.

והטעם שאם גופו נהנה מהמלאכה אסרו

ליהנות ממנו בשבת, נתבאר לעיל שם (יש לגזור גזרה שמא יאמר לו לעשות לו בשבת, אם

יהיה מותר לו ליהנות ממנה כשנעשית בשבילו), ובסי' רעו ס"א (ויש לגזור גזרה

שמא יאמר לו לעשותה בשבת בשביל הנאתו, אם יהיה מותר לו ליהנות ממנה, כשעיקר עשייתה

בשביל הנאתו).

אמנם כאן שאנו אומרים, שגם החובה למחות

היא דוקא כשגופו נהנה מהמלאכה, לכאורה אינו מובן, שכיון שאסרו לו ליהנות, בודאי לא

יאמר לו לעשותה, ומדוע הצריכו לו למחות?

ועל זה מבאר הטעם, שמכל מקום, כיון

שמתכוין הנכרי שיהנה בו גוף הישראל, לכן: (א) אסרו ליהנות. (ב) הצריכו למחות.

[1405] על מ"ש בשו"ע שם ס"ד (כל

שקצץ, אף על פי שעשה הגוי מלאכה בשבת, מותר לישראל ללבוש הכלי בשבת עצמה, דכל שקצץ,

אדעתיה דנפשיה קא עביד).

כתב המ"א בס"ק יא (ולא דמי להדלקת הנר ברס"י רע"ו,

דהתם אדעתא דישראל קעביד (ר"ן ושבלי הלקט), פירוש שמדליקו בשבת כדי שישתמש בו

הישראל עכשיו, משא"כ כאן שעושה להשלים פעולתו). הרי שעיקר האיסור תלוי

במחשבתו של הנכרי, שמדליק כדי שיהנה בו הישראל עכשיו.

[1406] על מ"ש בשו"ע שם סי"ג (אם

ליקט גוי והאכיל לבהמת ישראל, אין צריך למחות בידו), כתב במ"א שם (ואע"ג

דנר הדולק אם רוב ישראל אסור ... התם שאני לפי שגופו נהנה מן האיסור). הרי שבמקום

שגופו נהנה, (א) אסרו ההנאה. (ב) הצריכו למחות.

ואוצ"ל: "ס"ק ל" (משמע דאי ידעינן

שעושה בשביל ישראל צריך למחות בידו. וכן משמע מלשון השו"ע. וטעמו כיון

שהישראל נהנה מזו המלאכה).

וכן הוכיח מדבריו במהדורא בתרא לסי' רמג בסופו ( שהבין

במ"א ... דמיירי לענין ליהנות בשבת ... וגם אם אין כוונתו כן, הרי חזר בו בסימן שכ"ה

סק"ל שנהנה כו' ),

ובהערות שם.

[1407] פי"ב אות ה (נכרי הבא לכבות נר

בשביל ישראל והישראל אינו חפץ בכך, מותר למחות בידו) .

[1408] על מ"ש ברמ"א שם ס"ד

(ומותר למחות בגוי שבא להדליק נר או להוסיף שמן), כתב במ"א שם ס"ק יד (דוקא

כשהנר של עכו"ם, אבל כשהנר של ישראל צריך למחות ).

והיינו שמ"ש שרק "מותר למחות", ואין צריך למחות

בו, הוא דוקא כשהנר הוא של עכו"ם.

והיינו דוקא לענין נר, שגם הישראל נהנה ממנו, משא"כ

בנידון הגהות מיימוניות שם, שהנכרי בא לכבות הנר של ישראל, "מותר למחות

בידו", ואינו חייב למחות בידו, "משום שאין גוף ישראל נהנה מכביה,

כמו מהדלקה".

*

ובאמת חולק רבינו על המ"א גם לענין נכרי הבא להדליק נר או

להוסיף שמן, כמבואר במהדורא בתרא לסי' רמג ( ס"כ: ומ"ש המ"א

דמיירי בשל נכרי, זה אינו במשמע הלשון כלל, דמיירי שהנכרי מוסיף שמן שלו בנר של ישראל,

וכל כהאי גוונא הוה ליה לפרש ולא לסתום כל כך וליתן מכשול, אלא ודאי דאף בשל ישראל

אין צריך למחות, כיון דעושה מעצמו, אדעתא דנפשיה קעביד לקבל טובת הנאה. אלא דלא מהני

אדעתא דנפשיה כשגופו נהנה, משום הכי נקטו הטור ושו"ע להוסיף שמן בכהאי גוונא דשרי

ליהנות, עיי"ש בטור, וכן בהדליק הנר מיירי נמי בכהאי גוונא דהוסיף נר ).

אמנם כאן מבאר, שאף המ"א האוסר בנכרי להדליק הנר, מכל

מקום יודה בנכרי הבא לכבות הנר, שאין צריך למחות בו.

[1409] שעל מ"ש בשו"ע סי' שה

סכ"א (גבינות שעושות השפחות מעצמן מחלב של ישראל, מותר כיון שאינו אומר להן

שיעשו). כתב המ"א סקי"ד (צ"ע דבהגהות מיימוניות פ"ו כתב וז"ל,

כל הני דאמרינן אם בשביל עכו"ם מותר, היינו כשהעכו"ם עושה מלאכה בשלו, אבל

בשל ישראל אפי' בבית עכו"ם אסור), והיינו שצ"ע מדברי הגהות מיימוניות

בשם רבינו שמחה הנ"ל, שכיון שהגבינה של ישראל אסור.

[1410] וטעם החילוק בינם הוא,

כיון שבהדלקת נר נהנה גוף הישראל מיד, משא"כ בעשיית הגבינות אפשר דמיירי

לענין לאכול הגבינות בשבת, ואפשר דמיירי לענין לאכול הגבינות אחרי השבת, שאין גוף

הישראל נהנה ממנו בשבת, וכמבואר במהדורא בתרא לסי' רמג בסופה (עי' אליה רבא סי' ש"ה,

שהבין במ"א דמיירי לענין לאכול הגבינות בשבת ... ומשום הכי נמי העתיק תשובת רבינו

שמחה בסי' רע"ו לענין הנאה דוקא).

[1411] בתשובת רבינו שמחה שם ( ואפילו

בבית הנכרי [אסור בחנם], מדגרסינן בירושלמי פ"ק דשבת [הל' ט] נתן כלי לכובס

נכרי ובא ומצאו עובד בה [בשבת] אסור, אמר ר' יוחנן לימא ליה דלא יעבוד) .

ומ"ש במהדורא בתרא שם (סי"ז: ומיהו אפשר דבבית הנכרי

לא אסר כהאי גוונא אלא כשגופו נהנה, כדמייתי ונקט הא דפרק כל כתבי בשביל נכרי כו' עיי"ש) . מיירי כשמדליק הנכרי לצורך עצמו

(ונתבאר בהערות שם).

[1412] בקונטרס אחרון סק"ה, שדן בדברי

רבינו שמחה.

[1413] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים סל"ב נתבאר, שאם חלב (הנכרי)

בשבת לכלי ריקן, אסור משום גזירת משקים שזבו. ואם חלבה לתוך האוכלין, אסור משום

שהוא נולד ממש שאסור גם בשבת.

איסור זה הובא במ"א, אלא שהוא ביאר

את טעם האיסור "כיון דבהמה אינה ראויה לאכילה הוי מוקצה".

על

זה מוכיח כאן, שאין לפרש כדבריו, וגם אין לפרש את טעם האיסור משום גזירת משקין

שזבו, אלא טעם האיסור הוא משום שרוב החלב שבדד נולד בו בשבת, ולא הי' בעולם, והוא

נולד ממש, שכולם מודים שאסור בשבת.

ומוסיף לבאר:

(א) אם נחלב לתוך האוכלין ביום טוב,

אינו נולד ממש, שהרי הי' יכול לשחוט ולאכול הבהמה, והוי אוכלא דאפרת.

(ב) לפעמים אינו נולד ממש, אלא נולד

סתם, כשהסיח דעתו מלאכלו בשבת (שמן של בדדין) או יום טוב (תרנגולת העומדת לגדל

ביצים).

(ג) גם אם דעתו לחלבו ביום טוב, אינו

מועיל לאיסור נולד.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי

רב ע' תתנא.

[1414] סקי"ב (והחלב אסור, אפילו חולב

לתוך האוכל, כיון דהבהמה אינה ראויה לאכילה הוי מוקצה).

[1415] אהא דתנן ריש מסכת ביצה (ביצה שנולדה

ביום טוב ... בית הלל אומרים לא תאכל), אמרינן בגמרא (מאי טעמייהו דבית הלל, אוכלא

דאפרת הוא ... אמר רבה ... ביום טוב שחל להיות אחר השבת עסקינן ומשום הכנה ... אמר

ליה אביי אלא מעתה יום טוב בעלמא תשתרי, גזרה משום יום טוב אחר השבת. שבת דעלמא

תשתרי, גזרה משום שבת אחר יום טוב).

[1416] ביצה א, א-ב (ואוקמה רבה ... ביום טוב

שחל אחר השבת עסקינן ... אמר ליה אביי ... שבת דעלמא תשתרי, גזירה משום שבת אחר

יום טוב). והיינו שפסק כרבה, לפי פירוש אביי (דלא כאוקימתות האחרות שבגמרא שם).

[1417] שם פ"א סי' א (שתפס הרב אלפס

ז"ל שינויא דרבה עיקר).

[1418] על מה שנפסק בשו"ע שם ס"א (ביצה

שנולדה בשבת, אסור אפילו לטלטלה), פירש המ"א סק"א (גזרה משום שבת שאחר יום

טוב, שאז אסורה מדאורייתא משום הכנה). הרי שבלאו האי גזרה היתה הביצה מותרת, ולא

היתה נאסרת מטעם שהתרנגולת אינה ראויה לאכילה.

וכן הוא לקמן סי' תקיג ס"ב (ומדברי סופרים, שכל ביצה

שנולדה בשבת, שאינו לאחר יום טוב ... שאין כאן דין מוקצה כלל, הרי זו אסורה באכילה

עד לערב, גזרה משום ביצה שנולדה בשבת שלאחר יום טוב).

[1419] וכן הוכיח הר"ן (ס,

ב) בשם הרמב"ן ( ומשום הכי שרינן האי חלב שנחלב לתוך הקדרה ... ובכהאי גוונא

ליכא למיחש ביה משום מוקצה. והיינו טעמא בריש ביצה גבי ביצה שנולדה בשבת, שבת

דעלמא תשתרי, ולא אסרינן לה משום מוקצה ).

[1420] ד"ה ואיכא למידק (בשמעתין אקשינן,

אלא מעתה שבת דעלמא תשתרי, והא התם התרנגולת מוקצית מחמת איסור שחיטה, ואפילו הכי

אי לאו משום גזירה הוי שרינן ביצתה. ובפרק חבית (קמד, ב) נמי הכי משמע, דאמרינן

התם חולב אדם עז לתוך הקדרה שיש בה אוכל, משום דכיון דהוה ליה משקה הבא לאוכל חשיב

כאוכל, והא עז בשבת מוקצית היא מחמת איסור שחיטה, ואפילו הכי לא מתסר חלבה משום

לתא דידה).

[1421] ריש ביצה (וההיא דחולב

אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה, מיירי בבהמה שלא הקצוה לחליבה, ועומדת

לאכילה, דאי בעי שחיט לה, ולא חשיב נולד, ואפילו הכי לתוך הקערה אסור משום נולד,

דמעיקרא אוכל והשתא משקה. אבל לתוך הקדירה, מעיקרא אוכל והשתא אוכל, וליכא נולד

ושרי. ודוקא ביום טוב, אבל בשבת בכל ענין אסור (מאור זרוע)). והוא באור זרוע הלכות

יום טוב סי' שכט (אלא שמה שסיים "אבל בשבת בכל ענין אסור", אינו באור

זרוע שלפנינו).

[1422] ס"ב (השוחט בשבת לחולה, בין שחלה

מאתמול בין שחלה היום, מותר הבריא לאכול ממנו), ולקמן שם ס"ה (השוחט בשבת

לחולה שיש בו סכנה, מותר הבריא לאכול ממנו ... ואפילו חלה החולה היום, ואתמול לא

היה בדעתו כלל שישחט היום, אעפ"כ אין בה משום מוקצה, מטעם שנתבאר בסי'

ש"י).

ובסי' שי ס"ד-ו (כל דבר שהיה אסור בטלטול בבין השמשות,

ובשבת הלך לו הדבר הגורם לו האיסור ... אעפ"כ אסור לטלטלו כל השבת כולה. במה

דברים אמורים כשדחאו האדם בידים, דהיינו שהאדם גרם לו האיסור בידים ...שכיון שבבין

השמשות היו מוקצין מדעת האדם שהקצם מדעתו ... הוקצו לכל השבת כולה ... אבל דבר

שהיה מוקצה בבין השמשות בעל כרחו של אדם, לא הוקצה לכל השבת כולה ... כגון בעלי

חיים שהם מוקצים בשבת מחמת איסור שחיטה, ושחטם בשבת לצורך חולה שחלה היום, מותר

לבריא לאכול מהם ... כיון שהוא איסור הבא מאליו, ולא על ידי גרימת האדם, וכן כל

כיוצא בזה).

[1423] ד"ה השוחט (והרי"ף בפרק כירה

(יז.) ובפרק קמא דחולין (ד.) כתב הא דאמר רב דימי הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר

לבריא ... וכתב הרא"ש בפרק קמא דחולין (סי' כ) ... אנן קיימא לן כרבי שמעון

דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בנר שהדליקו בשבת, דדחייה בידים ... וגם

הרמב"ם בפרק ב' (ה"ט) כתב סתם, השוחט לחולה בשבת מותר [לבריא] לאכול ממנו

בשר חי וכו' ... וכתב הרב המגיד דלדידן דקיימא לן כרבי שמעון, אין מוקצה בשבת אלא

מוקצה מחמת איסור שדחאו בידים, אבל אם לא דחאו בידים מותר, ואף על פי שהבהמה היתה

מוקצה מחמת איסור שחיטה, לא דחאה הוא בידים).

[1424] יז, א ד"ה גרסינן (השוחט לחולה

בשבת מותר לבריא ... דוקא בחולה שחלה מבעוד יום, אבל חלה בשבת, אסור לבריא, משום

דההוא מידי דשחיט בשבת הוה ליה מוקצה מערב שבת).

[1425] כמובא לעיל (הערה 1420 ).

[1426] ס, ב ד"ה ואחרים (ואם תאמר מכל

מקום הרי עז מוקצה מחמת איסור, ואף חלב היוצא ממנה ליתסר משום מוקצה. יש לומר

שמואל לטעמיה דלית ליה מוקצה ונולד. ועוד כתב הרמב"ן ז"ל, דאפשר דאפילו

למאן דאית ליה מוקצה ונולד, שרי, שאין מוקצה מחמת איסור הבא מעצמו, כגון זה דלא

דחייה בידים ... אלא בעוד האיסור עליו. אי נמי אפילו בשנסתלק האיסור, בשעבר עליו,

כגון שוחט בשבת שאסור משום מוקצה. הא כל שלא עבר על השבת, ואפילו בשוגג, מכיון

שנסתלק האיסור נסתלק המוקצה. ומשום הכי שרינן האי חלב שנחלב לתוך הקדרה,

שאע"פ שהעז היתה מוקצה, מכל מקום האי חלב שנחלב נסתלק ממנו תורת מוקצה, ולא

נעשה איסור בדבר, ובכהאי גוונא ליכא למיחש ביה משום מוקצה).

ואף דאנן קיי"ל שגם החלב שנחלב בשבת אסור, היינו מטעם

אחר, וכדלקמן.

[1427] עתה מוכיח מה שנתבאר בפנים סל"ב,

שאם חלבה הנכרי לכלי ריקן, אסור החלב בשבת " מפני שגזרו חכמים על

משקים שזבו מהפירות בשבת מאליהם או על ידי נכרי ". משא"כ "אם חלבה

לתוך האוכלין, שאין על החלב תורת משקה, ואינו בכלל גזרת משקין שזבו ".

[1428] שאף שמותר לכתחלה לחלוב

ביום טוב לתוך האוכלין, כמבואר כאן בפנים סוף סכ"ח (אבל ביום טוב ... מותר

לחלוב לתוך האוכלין, כמו שיתבאר בסי' תק"ה".

ובסי' תקה ס"א (מותר לחלוב לתוך

כלי שיש בו מאכל, לפי שמשקה הבא לאוכל הרי הוא כאוכל, ונמצא שאין על החלב תורת

משקה אלא תורת אוכל, והרי זה כמפריד אוכל מאוכל בחליבתו).

מכל מקום אם היינו אוסרים החלב משום

גזירת משקין שזבו, היתה נאסרת מטעם זה גם החליבה עצמה, כדלקמן סי' תקה ס"ג (בהמה

שהקצוה לחלבה ... החלב המופרד ממנה יש עליו תורת נולד ... ולפיכך אף על פי שחולבו

לתוך המאכל ויש תורת אוכל עליו מכל מקום אסורא לאכלו ביום טוב משום נולד, למנהגינו

שאנו מחמירים בנולד ביום טוב. ואסור לחלוב שלא לצורך יום טוב).

ויתירה מזו, מטעם זה לא נאסרה סחיטת

ענבים לתוך האוכלין, כדלקמן סי' שכ ס"ו (מותר לסחוט אשכול של ענבים לתוך

הקדרה שיש בה תבשיל, כדי לתקן ... האוכל, שכל משקה הבא לאוכל כאוכל הוא חשוב, ואין

עליו שם משקה כלל, והרי זה כמפריד אוכל מאוכל).

וראה כנישתא דבי רב, עיונים וביאורים

ס"ק יד-טו.

[1429] ג, א (ר' יצחק אמר גזרה משום משקין

שזבו ... כולה חדא גזרה היא ... ואף רבי יוחנן סבר גזרה משום משקין שזבו). היינו

שגם ביצה שנולדה ביום טוב אסרו משום גזירת משקין שזבו.

ואף דלא קיי"ל כרבי יצחק ורבי יוחנן, מטעם דאמרינן בגמרא

שם (מאי טעמא לא אמר כר' יצחק, אמר לך ביצה אוכלא ... לאפוקי משקין דלאו אוכלא).

מכל מקום, אם גם לדידן היינו אומרים שהחולב לתוך האוכל אסור

משום גזירת משקין שזבו, אם כן אף בחולב לתוך האוכלין ביום טוב הי' לנו לאסור.

[1430] אולי הי' מקום לחלק, שלא גזרו בחולב

לתוך האוכל ביום טוב משום משקין שזבו, כיון שמעיקר הדין מותר לחלוב לתוך האוכל

ביום טוב, ואין לגזור שמא יחלוב בעצמו.

משא"כ בחליבה (על ידי נכרי) בשבת, יש לגזור שמא יחלוב

בעצמו.

[1431] כמבואר בפנים סוף סכ"ח (מדברי

סופרים אסור לחלוב אפילו לתוך האוכלים).

[1432] כלומר: ונצטרך לומר שאין הגזירה שמא

יחלוב בעצמו, אלא כולה חדא גזירה היא עם משקין שזבו. ואם כן יוקשה, ביום טוב נמי

יאסר.

אלא ודאי מוכח מכאן, שאין לאסור בחולב

לתוך האוכלין משום משקין שזבו.

[1433] ביצה ג, א (אמר ליה אביי משקין שזבו

טעמא מאי גזרה שמא יסחוט, היא גופה גזרה, ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה. כולה חדא

גזרה היא).

[1434] בלאו הכי אין לחלק בזה

בין שבת ליום טוב מטעם שבשבת חוששים שמא יחלוב בעצמו.

שהרי כשהנכרי סוחט או תולש אין חוששים

שמא יסחוט ויתלוש בעצמו, ולא נאסר אלא מטעם דאתו לישראל ממילא, והוו להו כמשקין

שזבו ופירות הנושרים. ובזה אין לחלק בין שבת ליום טוב.

[1435] מו, א (כל שהדבר מוכיח שהנכרי עושה

אותה בשביל עצמו ... מותר ... איכא למידק, כי היכי דאסרינן משקין שזבו ופירות

הנושרין שמא יסחוט או שמא יעלה ויתלוש, נגזור נמי [בנכרי] העושה לצורך עצמו שמא

יעשה [ישראל] בידים. תירץ הרמב"ן ז"ל ... דישראל מנכרי לא גזור במלאכת

דשבת, אבל בפירות הנושרין דהויא מילתא דאתיא ממילא, בכי האי גונא גזרינן).

והוא ברמב"ן קכב, א (ומכל מקום משקין שסחטן הגוי ופירות

שתלשן לצורך עצמו אסורין ... דכיון דמילי דאתו ממילא נינהו, כי עשאן גוי נמי

אסורין, דכולה חדא גזירה היא).

וכן הוא ברשב"א שם (ומיהו פירות שתלשן גוי, ואי נמי משקין

הבאין על ידי סחיטת גוי, אסורין, משום דכיון דאתו ממילא אסרינן להו, וכטעמא דאמרן,

אף כשנעשה על ידי גוי אסורין ... וכולה חדא גזירה היא).

[1436]

סעיף ג (מחובר שנתלש בשבת, אפילו הוא של נכרי שתלשו לעצמו ...

אעפ"כ הם אסורים באכילה ובטלטול, משום גזרת פירות הנושרין שיתבאר בסי'

שכ"ב, כמו שיתבאר בסי' שכ"ה).

ובסי' שכה ס"ח (חוץ מסחיטת פירות, שאם סחטן נכרי אפילו

לעצמו אסורים המשקים לישראל עד לערב, אם הוא בענין שהיו אסורים אם היו זבים מאליהן

כמו שנתבאר בסי' ש"כ, לפי שגם אלו המשקין הבאים לישראל על ידי סחיטת נכרי הם

בכלל הגזרה שגזרו על משקין שזבו מאליהן, מפני שגם אלו באים להישראל ממילא כמו

הזבין מאליהן. וכן נכרי שליקט פירות מהמחובר לעצמו ... אעפ"כ אסורים לישראל

עד לערב, לפי שהם בכלל הגזרה שגזרו על פירות הנושרים מאליהן, כמו שנתבאר בסי'

שכ"ב, שגם פירות אלו באים להישראל ממילא כמו הנושרים מאליהם).

*

אמנם למרות האמור כאן, שכל האיסור במשקין שזבו ופירות הנושרים

הוא משום דאתו ממילא, מכל מקום לא נאסרה בזה הנאה דממילא, כדלקמן סי' תקז בקונטרס

אחרון ס"ק ד (וכן משמע בהדיא ברמב"ן בספר המלחמות ריש פ"ג דביצה

וז"ל והכי נמי אמרינן בעכו"ם שליקט עשבים לעצמו, שמותרים משום מלאכת שבת

(פירוש שהרי שנינו מאכיל אחריו ישראל), ואסורים בטלטול ... שהם בכלל גזירת פירות

הנושרים ... דמשמע מדבריו דפירות הנושרים מותרים בהנאה ... וכן משמע בהדיא בגמרא

פ"ג דסוכה ובכל הפוסקים, אתרוג במחובר אסור להריח בו, משמע דאם נתלש מותר

להריח בו, אם אינו מטלטלו, ולא גזרינן שמא יעלה ויתלוש).

והיא ההלכה דלקמן סי' שלו סט"ז (אתרוג ותפוח וכל דבר

הראוי לאכילה, אסור להריח בו בעודו מחובר, גזרה שמא יקוץ אותו כדי לאכלו).

[1437] ס, ב (לפי פירוש רבינו אלפסי ורבינו

חננאל דמוקמי לה ביום טוב, כיון דאוכל הוא, כל לתיקוני אוכל ביום טוב שרי, הואיל

ואי אפשר לעשותו מערב יום טוב ... ובתוך הקערה אסור, דמעיקרא לאו משקה והשתא משקה,

והוי ליה כזיתים וענבים שיצאו מהם משקין שאסורין ... ובתשובה לרבינו הגדול

ז"ל כלשון הזה מצינו בה ... ומתוך שמלאכת אוכל נפש ביום טוב בדברים שאי אפשר

לעשותם מערב יום טוב שרי, חולב נמי בתוך האוכל שרי, ואף על גב דמלאכה היא. וחולב

בתוך הקערה, דמלאכת משקין היא לא הותרה ביום טוב. אלו דברי רבינו הגדול ז"ל

שכתב בתשובתו ... וזהו דעת הגאונים בדקדוק).

הרי נתפרש בדעתם, שבגזירת משקין שזבו אין לחלק בין שבת ליום

טוב, משא"כ בחולב לתוך האוכל, אין לאסור משום משקין שזבו. והיא דעה הב' דלקמן

סי' תקה ס"ה (ויש חולקין על זה ואומרים, דאפילו היא בהמת הנכרי, ואפילו חלבה

הנכרי לצרכו ... הרי חלב זה אסור בו ביום, לפי שכשהיה חלב זה בגוף הבהמה היה עליו

תורת אוכל, מפני שהוא טפל לגבי הבהמה ונחשב אוכל כמותה, ועכשיו שנחלב לתוך כלי

ריקן, הרי תורת משקה עליו, והרי זה דומה למשקין שזבו מהאוכלין, שאסורין בו ביום).

וראה כנישתא דבי רב, עיונים וביאורים ס"ק יח.

[1438] עתה מוכיח מה שנתבאר

בפנים סל"ב (ואף אם חלבה לתוך האוכלין ... אסור עד הערב ... שהוא מעשה חדש

שנולד בשבת, שדם נעכר ונעשה חלב ... ואינו דומה לשאר נולד בשבת שמותר מפני שהיה

כבר בעולם מבעוד יום, אלא שנשתנה בשבת ... ומה שהתירו ביום טוב לחלוב לתוך האוכלין

הוא, מפני שכיון שהבהמה ראויה לאכילה ביום טוב עם החלב שבה ... אינו אסור משום

נולד, מפני שהוא כאוכל הנפרד מאוכל ... אע"פ שהוא מעשה חדש).

שהם שני פרטים:

(א) אף דקיי"ל כרבי שמעון להתיר

מוקצה ונולד בשבת, מכל מקום מודה רבי שמעון במעשה חדש שנולד בשבת שאסור

(ב) אע"פ שהחלב הוא מעשה חדש, מכל

מקום כיון שהבהמה ראויה לאכילה ביום טוב אין החלב נחשב דבר חדש, אלא כאוכל הנפרד

מאוכל.

הפרט הראשון נתבאר בכמה מקומות בתוס',

וצויינו לעיל (הערה 1353 ),

ולקמן (הערה 1450 ).

ואת הפרט השני, מוכיח עתה מדברי התוס'

דלקמן.

[1439] דאמרינן בגמרא התם (מיא

בעיבא מיבלע בליעי (וכמאן דליתנהו דמו ,

רש"י). כל שכן דהוו להו נולד, דאסירי (אפילו לטלטלן ,

רש"י)). היינו שאם היינו אומרים שהמים בלועים בעננים, היו מי גשמים שירדו

בשבת אסורים מטעם נולד.

וכתב על זה התוס' (ואע"ג דמשקין

בפירי נמי אמרינן בפסחים (דף לג:) דמבלע בליעי, אפילו הכי לא מתסרי משום נולד, אי

לא גזרינן שמא יסחוט ... לא חשיבי נולד, כיון דמעיקרא נמי הוי אוכל, אוכלא דאיפרת

הוא. ואם תאמר ולימא הא רבי שמעון היא דלית ליה מוקצה ולית ליה נולד, כדאיתא בריש

ביצה (דף ב.). ויש לומר דבנולד כהאי גוונא דדבר חדש שלא בא לעולם כל עיקר, מודה

רבי שמעון. וכן באפר כירה שהוסק ביום טוב נראה דמודה רבי שמעון דאסור לכסות בו).

והיינו שמחלק בין העננים – שאם היינו

אומרים שהמים בלועים בהם, היו מי הגשמים שירדו בשבת נולד ממש, לבין הפירות – שכיון

שאפשר לאכול את הפירות, הרי המשקים הנסחטים מהם הם אוכלא דאפרת, ולולי גזירת שמא

יסחוט, הי' מותר לדברי הכל.

ואף שהמשקים עדיין לא היו בעולם בכניסת

השבת, מכל מקום הפירות היו בעולם, והוו המשקים אוכלא דאפרת.

וכן בביצה שנולדה ביום טוב, שאף אם לא

היתה הביצה בעולם בכניסת היום טוב, מכל מקום התרנגולת היתה בעולם, וראויה לשחיטה

ואכילה, והביצה היא אוכלא דאפרת.

וכן בחלב שנחלב ביום טוב, שאף שהחלב לא

הי' בעולם בכניסת היום טוב, מכל מקום הבהמה היתה בעולם, וראויה לשחיטה ואכילה,

והחלב הוא אוכלא דאפרת.

[1440] עתה מוכיח, שעל המים

הנסחטים מהפירות יהי' לפעמים דין נולד – לדעת רבי יהודה שאוסר מוקצה, ואינו כנולד –

לדעת רבי שמעון שמתיר מוקצה.

וכמו שמן של בדדין, שבגמרא יט, ב (שמן של בדדין ומחצלות של בדדין, רב אסר

ושמואל שרי). ופרש"י (דרב סבר כרבי יהודה במוקצה, ושמואל סבר כרבי שמעון דלית

ליה מוקצה). וכדאמרינן התם (קמיפלגי בפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון).

[ועל פי זה יתבאר דין הביצה שנולדה ביום טוב מתרנגולת העומדת

לגדל ביצים, והחלב שנחלב ביום טוב מבהמה העומדת לחלבה, וכדלקמן בהמשך].

[1441] ד"ה שמן של בדדין (דאם טען בית הבד מבעוד יום, והשמן זב

והולכת כל השבת, רב אסר אותו שמן משום מוקצה, דהוי נולד גמור, דמחמת קורות והעיגול

שעליו לא היה ראוי בין השמשות לאכילה, אע"ג דעל מנת כן הניחו, וסמך על זה

שיזוב כל השבת, כיון דאין משקין בעולם, האי סמיכה לאו מידי הוא, והוי נולד גמור ...

שמן הבלוע בזיתים, כל זמן שלא יצא הוי נולד גמור, ולא הוי משקה).

הרי שלדעת רבי יהודה, שמן של בדדין הוא

"נולד גמור", "ואפילו הכי שרי רבי שמעון בשמן של בדדין".

ועל זה מבאר, ששמן של בדדין לא נחשב

נולד – אלא לדעת רבי יהודה, "משום דאינו ראוי מחמת הקורה". אבל לרבי

שמעון אינו נולד חדש "דהקורה אינה מונעת מלהיות ראוי לאכילה".

משא"כ ב"דבר חדש ממש",

גם רבי שמעון מודה שאסור משום נולד ממש.

[1442] (א) החלב שנחלב בשבת הוי נולד

ממש, כיון שאינו יכול לשחטה ולאכלה, כמבואר כאן בפנים (ואף אם חלבה לתוך האוכלין,

שאין על החלב תורת משקה, ואינו בכלל גזרת משקין שזבו, אעפ"כ אסור עד הערב ...

שאותו החלב שניתוסף בה בשבת הוא מוקצה, מפני שהוא מעשה חדש שנולד בשבת).

(ב) החלב שנחלב ביום טוב מבהמה העומדת

לאכילה, כיון שיכול לשחטה ולאכלה ואת החלב, אינו נחשב נולד , כמבואר כאן בפנים ( שכיון

שהבהמה ראויה לאכילה ביום טוב עם החלב שבה, שאם היה רוצה היה שוחטה ואוכל גם החלב

שניתוסף בה ביום טוב, מפני שהוא טפל אליה ובטל אצלה, אם כן גם כשנחלב ממנה בחייה

אינו אסור משום נולד, מפני שהוא כאוכל הנפרד מאוכל), ו לקמן סי' תקה ס"א (מותר לחלוב לתוך

כלי שיש בו מאכל, לפי שמשקה הבא לאוכל הרי הוא כאוכל, ונמצא שאין על החלב תורת

משקה אלא תורת אוכל, והרי זה כמפריד אוכל מאוכל בחליבתו), וס"ג (ואם היה רוצה

היה שוחטה ואוכלה ביום טוב עם החלב שבתוכה, ונמצא שאין על החלב תורת נולד, כיון

שאף כשהיה בגוף הבהמה היה יכול לאכלו ביום טוב, ואינו אלא כמפריד אוכל מאוכל

המחובר לו, שאין על שום אחד משניהם תורת נולד).

(ג) החלב שנחלב ביום טוב מבהמה העומדת לחלבה, כיון שאין דעתו

לשחטה ולאכלה, דינו כנולד, כדלקמן שם (אבל בהמה שהקצוה לחלבה, כיון שאין דעתו

לשחטה אין עליה תורת אוכל כלל ... ונמצא שהחלב המופרד ממנה יש עליו תורת נולד,

שהרי כשהיה בגוף הבהמה לא היה אוכלו ביום טוב, ולפיכך אף על פי שחולבו לתוך המאכל

ויש תורת אוכל עליו, מכל מקום אסורא לאכלו ביום טוב משום נולד, למנהגינו שאנו

מחמירים בנולד ביום טוב).

[1443] במשנה ביצה ב, א (ביצה שנולדה ביום טוב,

בית שמאי אומרים תאכל). ובגמרא שם (בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ... אפילו מאן דשרי

במוקצה, בנולד אסר).

הרי שהביצה שנולדה ביום טוב מתרנגולת העומדת לגדל ביצים, נחשבת

נולד סתם, שאסור לדעת רבי יהודה .

ומזה יש ללמוד גם לחלב שנחלב ביום טוב מבהמה העומדת לחלבה. וכן

נתבארה הוכחה זו לקמן סי' תקה בקונטרס אחרון ס"ק א.

[1444] ביצה א, א ד"ה ואיכא (והכא נולד

גמור חשבינן ליה, דכיון דתרנגולת עומדת לגדל ביצים יצתה מתורת אוכל לגמרי, וביצה

שלה אף על פי שהוא אוכל גמור, ואפילו חשב לאכלה מערב שבת, על כרחך נולד הוא ומיתסר).

[1445] בד"ה אוכלא (דאפילו מאן דשרי

במוקצה אוסר בנולד, והיינו בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, אף על גב דהכא נמי אי בעי

שחיט לה ואכיל כל שבגוה, דהא שרי מוקצה, מכל מקום כיון דנולדה הביצה מדבר המוקצה,

לא שרינן לה מהאי טעמא).

[1446] ד"ה קא (דהאי נולד דהכא הוי נולד

טפי, שמתחילה לא היה בעולם, אבל התם הכלי היה בעולם רק שנשבר).

[1447] אלא דאנן קיי"ל

לאסור אף ביצה שנולדה ביום טוב מתרנגולת העומדת לאכילה, כדלקמן סי' תקיג ס"ב

(ומדברי סופרים שכל ביצה שנולדה בשבת שאינו לאחר יום טוב, או ביום טוב שאינו לאחר

השבת, אפילו נולדה מתרנגולת העומדת לאכילה שאין כאן דין מוקצה כלל, הרי זו אסורה

באכילה עד לערב, גזרה משום ביצה שנולדה בשבת שלאחר יום טוב או ביום טוב שלאחר השבת).

ואף בלאו הכי קיי"ל שנולד אסור

ביום טוב, ולכן אף החלב שנחלב לתוך האוכל, מבהמה העומדת לחלבה, אסור מטעם מוקצה,

כדלקמן סי' תקה ס"ג (ואפילו חולב לתוך המאכל לתקנו, אין היתר אלא בבהמה

העומדת לאכילה ... אבל בהמה שהקצוה לחלבה, כיון שאין דעתו לשחטה ... החלב המופרד

ממנה יש עליו תורת נולד ... למנהגינו שאנו מחמירים בנולד ביום טוב).

[1448] עתה מוכיח מדברי התוס',

מה שנתבאר בפנים סל"ב (ואף שהיה דעתו עליו מבעוד יום, אין זה מועיל כלום,

כיון שלא היה אז עדיין בעולם).

וכן בשאר נולד אין זה מועיל מה שהי'

דעתו עליו, כדלקמן סי' תקיח ס"כ (ואפילו אם התנה עליה מערב יום טוב שיהיה

מותר לטלטלה לכשתפול ביום טוב, אין תנאי זה מועיל כלום, דאף שהיה דעתו עליה מערב

יום טוב ואין בה משום מוקצה, מכל מקום יש בה משום נולד, שהרי אתמול היה עליה שם

סוכה והיום נקראת שברי עצים).

והוכחה דילן נתבארה בפרטיות לקמן שם

בקונטרס אחרון ס"ק ה (דגרעינים וקליפים מיקרו נולד אף על גב דדעתיה עליהם

מערב יום טוב ... בנולד שנשתנה גופו לא מהני ... דכל שכן אם יש עליו נולד גמור

שנשתנה גופו, לא מהני דעתיה עלויה, כגון סוכה שנפלה אפילו היתה רעועה ... הרי

לפניך דאף שדעתו מערב יום טוב לחלוב הבהמה ביום טוב, אסור לו לחלוב משום נולד. וכן

הוא בהדיא בר"ן ריש פ"ק דביצה גבי ביצה עיי"ש. וכן משמע בהדיא

ברמ"א ושאר אחרונים בסי' תק"ה שהחלב הוא נולד, אף שדעתו מערב יום טוב

לחולבה למחר על ידי נכרי כנהוג אפילו בשבת).

וכאן הביא הוכחה זו בקיצור.

[1449] יט, ב ד"ה שמן (וכן צואת קטן שהיה

כבר במעיו, מהני בהן סמיכה).

[1450] שהוא נולד גמור שאסור אף לרבי שמעון, כמבואר

בתוס' ביצה ח, א ד"ה אמר (דליכא מאן דפליג, דאפילו רבי שמעון

מודה, דהאי דהוסק ביום טוב דהוי נולד גמור, דמעיקרא עצים והשתא אפר). עירובין מו,

א ד"ה כל שכן (דבנולד כהאי גוונא, דדבר חדש שלא בא לעולם כל עיקר, מודה רבי

שמעון. וכן באפר כירה שהוסק ביום טוב נראה דמודה רבי שמעון דאסור לכסות בו).

[1451] כדלקמן שם סכ"ד (אם

הוסק ביום טוב אסור לטלטלו. ואף המתירים בנולד מודים בנולד גדול כזה, דמעשה חדש

הוא, שאתמול היה עצים ועכשיו אפר).