שיא דין מת בשבת ושאר טלטול מן הצד

שיא דין מת בשבת ושאר טלטול מן

הצד

ובו ט"ו סעיפים:

אופני

היתר טלטול מת בשבת

א אע"פ ⁷⁶⁸ שהמת הוא מוקצה ואסור בטלטול ⁷⁶⁹ , אעפ"כ אם הוא

מוטל במקום שירא עליו מפני הדליקה, מותר לטלטלו כדי להצילו ⁷⁷⁰ , שהתירו חכמים איסור טלטול, כדי שלא יבא לידי איסור חמור

לכבות את הדליקה, מפני שהוא בהול על מתו שלא ישרף ⁷⁷¹ .

ומכל מקום כל מה

שאפשר לו לעשות יותר בהיתר צריך הוא לעשות ⁷⁷² , דהיינו אם יש לו דבר

המותר בטלטול שלא לצורך גופו או מקומו, כגון תינוק או ככר ⁷⁷³ או שאר אוכלין, או

כל כלי שמלאכתו להיתר ⁷⁷⁴ , מטלטלו על ידו,

דהיינו שמניח דבר המותר על המת, או אצלו, ומטלטל שניהם כאחד ⁷⁷⁵ .

ואם אין לו דבר המותר

בטלטול ⁷⁷⁶ , אם המת מונח על

המטה ויש לו עוד מטה אחרת, הופכו ממטה זו למטה זו ומזו לזו, עד שיגיענו למקום

המשומר מן הדליקה, שזהו טלטול מן הצד ⁷⁷⁷ . והמטה לא נעשית

בסיס למת, הואיל ואין צריך אליה, שכל עצמו אינו צריך אלא להטילו על גבי קרקע ⁷⁷⁸ .

ואם אין לו מטה אחרת,

נושאו במטה זו ⁷⁷⁹ .

או אפילו אם אינו

מונח במטה, מטלטלו טלטול גמור בידיו להצילו מן הדליקה ⁷⁸⁰ :

ב ואם אי אפשר להצילו

כי אם על ידי הוצאה לכרמלית, יש מתירין ⁷⁸¹ , משום בזיון המת שלא

ישרף, שגדול כבוד הבריות שדוחה מצות לא תעשה שבתורה, שהיא לא תסור מן הדבר אשר

יגידו לך וגו' ⁷⁸² , שבמצוה זו נצטוינו

לשמוע לכל דברי סופרים ⁷⁸³ , ואיסור הכרמלית גם

כן אינו אלא מדברי סופרים ⁷⁸⁴ .

ואעפ"כ אם יש לו

דבר המותר בטלטול צריך להוציאו עמו, כדי להקל איסור הטלטול. שאף שאיסור הכרמלית

נדחה מפני כבוד הבריות, מכל מקום איסור הטלטול, כיון שאפשר לתקנו על ידי טלטול דבר

המותר, צריך לתקנו בכל מה דאפשר ⁷⁸⁵ . ואף שמוסיף באיסור

הכרמלית, שמוציא עמו גם הדבר המותר בטלטול, אין בכך כלום, שאיסור הכרמלית נדחה כבר

לגמרי בהוצאת המת, אבל איסור הטלטול, כיון שאפשר לתקנו, אין לנו לדחותו, שמוטב

להרבות באיסור אחד מלדחות שני איסורים ⁷⁸⁶ :

ג מת המוטל בחמה וירא

עליו פן יסריח, אם יש לו דבר המותר בטלטול, מטלטלו על ידו מחמה לצל ⁷⁸⁷ , ואם לאו לא יטלטלנו

כלל, אפילו להפכו ממטה למטה ⁷⁸⁸ , שלא התירו טלטול מן

הצד, אלא כשמטלטל לצורך דבר המותר ⁷⁸⁹ כמו שיתבאר ⁷⁹⁰ , אבל כאן הוא מטלטל

לצורך המת האסור בטלטול ⁷⁹¹ .

ולא התירו משום כבוד

המת אלא איסור הוצאה לכרמלית ⁷⁹² , שאי אפשר לתקנו כלל

כשצריכים לכך, אבל איסור טלטול, כיון שאפשר לתקנו על ידי שיטלטל עמו דבר המותר, לא

התירוהו בשום ענין ⁷⁹³ , אפילו אין לו דבר

המותר ⁷⁹⁴ , אלא בדליקה בלבד התירוהו, משום שלא יבא לכבות ⁷⁹⁵ :

ד ואפילו אם יש לו דבר

המותר, אלא שאין לו מקום שיש בו צל באותה רשות, אסור להוציאו לכרמלית על ידי דבר

המותר, אם אפשר לעשות לו תקנה על ידי שיפרסו מחצלאות לצל, כמו שיתבאר ⁷⁹⁶ .

אבל אם אי אפשר בכך,

וכן מת המונח בבית והוא קרוב להסריח ואין לו מקום קר באותה רשות לפנותו שמה, יש

מתירין להוציאו לכרמלית על ידי דבר המותר, משום בזיון המת שלא יסריח ⁷⁹⁷ .

אבל אם הסריח כבר בבית

ורוצה להוציאו כדי לסלק ריחו מבני הבית, אם יש להם מקום אחר לצאת לשם, אין מוציאין

אותו, אלא מניחין אותו במקומו ויוצאים הם. ואם לאו, מותר להוציאו, שגדול כבוד

הבריות ⁷⁹⁸ .

וכן אם רוצה להוציאו

משום כבודו שלא יתבזה בין החיים, מותר להוציאו אם אין להם מקום אחר לצאת לשם ⁷⁹⁹ .

וכן אם הוא מוטל

בבזיון אחר, כגון שהיה בספינה והיו הנכרים מתאספים שם, שזהו בזיון קצת אליו, מותר

להביאו דרך כרמלית לבית ⁸⁰⁰ , על ידי דבר המותר ⁸⁰¹ . וכן כל כיוצא בזה ⁸⁰² :

ה אבל להוציאו לרשות

הרבים גמורה אסור אפילו בדליקה. ואפילו להאומרים שהוצאת המת אינה אסורה מן התורה

אלא מדברי סופרים, מפני שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כמו שנתבאר בסי' רע"ח ⁸⁰³ . ולא התירוהו משום

כבוד הבריות, הואיל ועיקרה מן התורה, דהיינו אם היה צריך לגופה, משא"כ

הכרמלית עיקרה מדברי סופרים ⁸⁰⁴ :

ו ואפילו על ידי נכרי

אסור ברשות הרבים, משום שגנאי הוא למת שיאמרו הבריות נתחלל עליו שבת חילול גמור,

אף שנעשה החילול על ידי נכרי. משא"כ הכרמלית הכל יודעין שאינה בכלל מלאכות,

ועיקרה מדברי סופרים ⁸⁰⁵ :

ז לא התירו טלטול על

ידי דבר המותר אלא במת בלבד. אבל שאר דברים האסורים בטלטול, אסור לטלטלם על ידי דבר

המותר ⁸⁰⁶ , אפילו אם אינו מטלטל לצורך דבר האסור, אלא לצורך דבר המותר ⁸⁰⁷ . שלא התירו טלטול על

ידי דבר אחר לצורך דבר המותר, אלא כשמטלטל ההיתר בידיו והאיסור מיטלטל עמו, אבל

כשמטלטל האיסור בידיו וההיתר מיטלטל עמו, לא התירו אלא במת בלבד ⁸⁰⁸ :

ח ואפילו במת לא התירו

אלא משום כבודו ⁸⁰⁹ , אבל לא לצורך כהנים

שישארו בבתיהם, או לצורך דבר אחר ⁸¹⁰ , אפילו הוא דבר מצוה ⁸¹¹ .

אבל מותר לטלטלו על

ידי נכרי לצורך מצוה, כגון חתונה ⁸¹² , אפילו שלא על ידי דבר

המותר, שכל שבות דשבות מותר במקום מצוה ⁸¹³ .

ואין צריך לומר שבכל

מקום שמותר לטלטלו על ידי דבר המותר משום כבודו, שמותר לטלטלו על ידי נכרי אפילו

שלא על ידי דבר המותר ⁸¹⁴ :

ט וכל זה בטלטול גמור.

אבל טלטול מן הצד, דהיינו להפכו ממטה למטה, מותר אפילו לצורך כהנים, או אם צריך

למקום המת, או לדבר שהמת מונח עליו, מפני שלא אסרו טלטול מן הצד אלא כשמטלטל לצורך

האיסור, דהיינו לצורך המת האסור בטלטול, אבל כאן אינו מטלטל לצורך המת אלא לצורך

דבר אחר המותר ⁸¹⁵ .

ואם אין לו מטה אחרת,

מותר לטלטלו במטה זו, כיון שאי אפשר לנערה להפיל אותו מעליה לארץ, שהרי שוב לא

יוכל לטלטלו בטלטול מן הצד, וכל שאי אפשר לנערה מותר לטלטלה כדרכה, כשאינו מטלטל

לצורך האיסור, כמו שנתבאר בסי' ש"ט ⁸¹⁶ בשוכח אבן על פי

החבית:

י לא הצריכו להניח על

המת דבר המותר בטלטול, אלא במת ערום ⁸¹⁷ , או שהוא לבוש

בתכריכים שהן בטילין אצלו, ואסורים בטלטול כמוהו ⁸¹⁸ , אבל מת שהוא לבוש

בבגדו שהיה לבוש בו מחיים, אין צריך להניח עליו כלום, שבגד זה הוא מותר בטלטול,

שאינו בטל אצלו, מפני שעתידים להפשיטו מעליו ולהלבישו תכריכים ⁸¹⁹ :

יא מת המוטל בחמה ואין

להם מקום לפנותו ⁸²⁰ , או שלא רצו להזיזו

ממקומו, מותר לעשות עליו אהל עראי על ידי הערמה לצורך החי, כיצד באים שני בני אדם

ויושבים משני צדדיו על גבי קרקע, חם להם מלמטה מחום הקרקע שרתחו חמה, זה מביא מטתו

ויושב עליה וזה מביא מטתו ויושב עליה, חם להם מלמעלה, זה מביא מחצלת ופורס על גביו

לצל וזה מביא מחצלת ופורס על גביו ⁸²¹ , זה זוקף מטתו

ומסירה משם ונשמט והולך לו, וזה זוקף ומסיר מטתו ונשמט והולך לו ⁸²² , ונמצאת מחיצה ⁸²³ עשויה מאליה, שהרי

מחצלת זה ומחצלת זה גביהן סמוכות זו לזו, ושני קצותיהן על הקרקע משני צידי המת,

שהתירו לעשות אהל עראי בשביל צער החי, ולא בשביל המת ⁸²⁴ .

ולכן הצריכו שישבו

מתחלה עד שייחם להם מלמטה, ואז יביאו מטות לישב עליהן, אף שאין במטות צורך כלל

לעשיית האהל, כדי שיהא נראה שפריסת המחצלאות אינה כדי לעשות אהל על המת בחיבור

שתיהן, אלא כדי לפרוס כל אחד על עצמו להגן מפני החמה, שהרי גם כשחם להם מלמטה הביא

כל אחד מטתו וישבו עליהן. ומטעם זה צריכים לזקוף ולהסיר מטתם משם, ולעמוד פריסת

המחצלאות, כדי שגם בזה יהא נראה שפריסת המחצלאות לא היתה בשביל המת אלא להגן עליהם

מפני החמה, שהרי כשחם לו מלמטה הביא מטה וישב עליה, וכשעמד זקפה והלך לו ⁸²⁵ :

יב מותר לסוך את המת

ולהדיחו, ובלבד שלא יזיז בו שום אבר ⁸²⁶ , שכל מוקצה כשם

שאסור לטלטל כולו כך אסור לטלטל מקצתו ⁸²⁷ .

ואפילו על ידי דבר

המותר אסור לטלטלו כדי לרחצו ⁸²⁸ , אלא אם כן היה

מטונף בטיט וצואה עד שמאוס בעיני רואיו, שלא התירו טלטול במת על ידי דבר המותר,

אלא להצילו מבזיון, כגון במוטל בחמה שלא יסריח, או בזיון אחר כמו שנתבאר למעלה. ולכן

צריך למחות במה שנהגו להגביה המת מעל הכרים על ידי דבר המותר, אף במקום שאין לחוש

שמא יסריח ⁸²⁹ .

ואף אם יש לחוש

שיסריח מחום הכרים, שומטין הכרים מתחתיו ואין מטלטלים אותו ⁸³⁰ .

ומותר לזלף חומץ על

גבי בגדים של המת, בשביל שלא יסריח למוצאי שבת ויוכלו להתעסק בטהרתו, ואין כאן

משום ליבון, שהחומץ אינו מלבן. וגזרה שמא יסחוט גם כן אין גוזרין אלא במשקה המלבן ⁸³¹ , כמו שנתבאר בסי'

ש"א ⁸³² :

יג אם היה פיו נפתח

והולך, קושר את הלחי בענין שלא יוסיף להפתח, אבל לא כדי שיסגר מה שנפתח או קצתו,

שהרי אסור להזיז אבר ⁸³³ .

ומטעם זה אין מעצימין

עיניו של מת בשבת ⁸³⁴ .

ועכשיו נהגו להעצים

עיניו בשבת, ולהזיז אבר שלא יתעקם, ואומרים שיש סכנה בדבר, ואין למחות בידם ⁸³⁵ :

כללי

הלכות טלטול מוקצה מן הצד

יד זה הכלל ⁸³⁶ בטלטול על ידי דבר

אחר, כל שני דברים אחד אסור לטלטלו ואחד מותר לטלטלו, והם סמוכים זה לזה או זה בזה

או זה על זה, והוא בענין שלא נעשה ההיתר בסיס לאיסור ע"ד שנתבאר בסי'

ש"ט ⁸³⁷ , ובזמן שמטלטל אחד

מהם מיטלטל עמו השני, אם מטלטל האיסור בידו וההיתר מיטלטל עמו לא התירוהו בשום

ענין, אלא במת בלבד ⁸³⁸ .

ואפילו אם מטלטל

ההיתר בידיו והאיסור מיטלטל עמו, אם הוא מתכוין בטלטול זה לצורך האיסור ⁸³⁹ . אין צריך לומר אם מטלטל לצורך האיסור עצמו ⁸⁴⁰ כדי לשמרו מאיזה

קלקול והפסד ⁸⁴¹ , או כדי להצניעו ⁸⁴² או איזה ענין אחר,

אלא אפילו אם מטלטל מפני שצריך לו האיסור להשתמש בו איזה תשמיש המותר, כגון לישב

או לשכב עליו ⁸⁴³ , שזהו מותר כמו

שנתבאר בסי' ש"ח ⁸⁴⁴ , או כגון נר להשתמש

לאורו במקום אחר ⁸⁴⁵ וכל כיוצא בזה,

הואיל ומיטלטל בשביל האיסור, אסור ⁸⁴⁶ .

אבל אם אינו צריך כלל

לגוף האיסור, ואינו מטלטלו על ידי ההיתר אלא בשביל דבר המותר, כגון לפנות מקומו,

זהו טילטול מן הצד שהתירו חכמים ⁸⁴⁷ , ע"ד שנתבאר

בסי' ש"ט ⁸⁴⁸ באבן שעל פי החבית

ומעות שעל הכר.

ואין צריך לומר אם

אינו מתכוין כלל לטלטול האיסור, שאינו צריך לו כלל, רק טלטול ההיתר בלבד, אלא שאי

אפשר לו לטלטל ההיתר אלא אם כן יטלטל האיסור על ידו, כגון צנון תלוש הטמון בארץ

ומקצת עליו מגולין, נוטלו בהם ומוציאו, אע"פ שבנטילתו מזיז עפר ממקומו ⁸⁴⁹ .

והוא שלא השריש, שאז

אין בו משום תולש ⁸⁵⁰ , אף אם נתכוין

לזריעה כשטמנו שם ⁸⁵¹ , כמו שנתבאר בסימן

ש"י ⁸⁵² . ואף אם הוסיף מחמת לחות

הקרקע, אין בכך כלום ⁸⁵³ , כל שלא השריש.

והצנון לא נעשה בסיס להעפר שעליו, אף אם היה בדעתו שישאר מונח שם כל השבת, מפני

שלא היתה כוונתו שיהא הצנון משמש להעפר, אלא שיהא העפר משמש להצנון ⁸⁵⁴ וכן בכל כיוצא בזה.

ואם אין מקצת עליו

מגולין, יש מתירין ⁸⁵⁵ לתחוב כוש ⁸⁵⁶ או סכין לתוך הצנון

ולהוציאו בהם, והעפר שעל גביו ננער מאליו. ואף שבתחלת הגבהתו את הצנון מגביה גם

העפר שעליו, אין בכך כלום, כיון שבשביל דבר המותר הוא. ויש אוסרין ⁸⁵⁷ לתחוב בעפר, מפני

שנראה כעושה גומא. ולענין הלכה בדברי סופרים הלך אחר המיקל.

אבל פירות הטמונים

בקש או תבן המוקצים להסקה, מותר לדברי הכל לתחוב כוש או סכין לתוך הפירות ולהוציאם ⁸⁵⁸ , שאין איסור גומא

שייך אלא בעפר וכיוצא בו ⁸⁵⁹ , כמו שיתבאר בסי'

תק"ו ⁸⁶⁰ .

ואם ייחד הקש והתבן

להטמין בהם הפירות, יצאו מתורת מוקצה ומותרים בטלטול ⁸⁶¹ . וכן הדין בעפר

שייחדו לכך ⁸⁶² , כמו שנתבאר ⁸⁶³ :

טו וכל זה בטלטול בידיו

על ידי דבר אחר. אבל לטלטל המוקצה בגופו שלא בידיו, מותר אפילו מטלטלו לצורך

האיסור ⁸⁶⁴ , כגון קש שהוא מוקצה מפני שסתמו עומד להסקה, ואם הוא נתון על

המטה שלא לשכב עליו, ובשבת הוא בא לשכב עליו מותר לנענע בגופו כדי שיהא צף ורך

ונוח לשכב עליו ⁸⁶⁵ .

ואם הניח עליו מבעוד

יום כר או סדין, נעשה כמו שישב או שכב עליו מבעוד יום, והרי זה מוכן לישיבה או

לשכיבה, ומעתה יש תורת כלי עליו, ומותר לטלטלו בידיו ⁸⁶⁶ . וכן אם חשב עליו

מבעוד יום לישב או לשכב עליו ⁸⁶⁷ כמו שנתבאר בסי'

ש"ח ⁸⁶⁸ בדבר שדרכו גם כן לייחדו

לישיבה או לשכיבה.

ואם הזמינו למאכל

בהמה מבעוד יום מותר לטלטלו בכל ענין ⁸⁶⁹ . וכל זה במקומות

שסתם קש עומד להסקה, אבל במקומות שסתמו עומד למאכל בהמה או לשכיבה, מותר לטלטלו

בכל ענין ⁸⁷⁰ כמו שנתבאר שם ⁸⁷¹ :

[768] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

אופני היתר טלטול מת בשבת (ס"א-יג).

(ב)

כללי הלכות טלטול מוקצה מן הצד (סי"ד-טו).

לכללות סימן זה ראה ברכת השבת ע'

קיח ואילך. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר הלכות מוקצה (אלאשווילי). שו"ע

הרב עם ביאורים והערות (כהן). כנישתא דבי רב.

*

סיכום

אופני היתר טלטול מת בשבת המבוארים לפנינו (ס"א-יג):

(א)

במקום דליקה, יטלטלו עם תינוק או ככר, או עם בגדיו (ס"א וס"י).

(ב)

ואם אין לו, יטלטלו מן הצד ממטה למטה עד מקום משומר (ס"א).

(ג)

ואם אין לו מטה אחרת, ישאנו במטה זו עד מקום המשומר (ס"א).

(ד)

ואם אינו מונח במטה, התירו טלטול גמור במת (ס"א).

(ה)

ואם אינו יכול להצילו באופן אחר, יוציאהו לכרמלית (ס"ב).

(ו)

אבל לא התירו לכבות האש או להוציאו לרשות הרבים (ס"א וס"ה).

(ז)

ואפילו על ידי נכרי לא התירו להוציאו לרשות הרבים (ס"ו).

(ח)

בחשש שיסריח, יטלטלו עם תינוק או כיכר, ולא מן הצד ממטה למטה (ס"ג).

(ט)

ואי לא סגי בהכי, יפרוס מחצלת על ידי הערמה (ס"ג וסי"א).

(י)

ואם אי אפשר בכך, התירו להוציאו לכרמלית, עם תינוק או ככר (ס"ד וסי"ב).

(יא)

בלי חשש שיסריח, אפשר לסוכו ולהדיחו, ולקשור הלחי, אבל לא להזיזו (סי"ב-ג).

(יב)

לצורך כהנים וכיו"ב, התירו לטלטלו ממטה למטה, או במטה, או על ידי נכרי

(ס"ח-ט).

(יג)

אבל לא התירו הטלטול עם תינוק או ככר, אלא במת בלבד (ס"ז).

[769] משנה

קנא, סע"א (עושין כל צרכי המת ... ובלבד שלא יזיז בו אבר). גמרא ל, ב (דוד

... נח נפשיה, שלח שלמה לבי מדרשא, אבא מת ומוטל בחמה). והיינו כיון שאינו ראוי

לכלום אסור לטלטלו, וכלדעיל סי' שח ס"ח (כל דבר שאין תורת כלי עליו, ואינו

מאכל אדם ולא מאכל בהמה, כגון ... והמת ... אסור לטלטלם), וסי"ז (שאינו ראוי

בשבת, היה אסור לטלטל אף בימי דוד ושלמה, או קודם לכן).

[770]

רבי יהודה בן לקיש מג, סע"ב (שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה), ופרש"י

(האי מצילין דקאמר ר' יהודה בן לקיש דמטלטל ליה להדיא הוא). רא"ש פ"ג

סי"ט (מתוך פירש"י משמע דר' יהודה בן לקיש מתיר אפילו טלטול גמור). ר'

יוחנן מד, רע"א (אמר רבי יוחנן הלכה כר' יהודה בן לקיש במת). רמב"ם

פכ"ו הכ"א (אם נפלה דליקה בחצר שיש בה מת ... מצילין אותו מן הדליקה מכל

מקום). ר"ן כ, ב (להציל את המת מפני הדליקה, אפילו טלטול גמור שרינן ביה, וכן

נראה מדברי רש"י ז"ל, וכן הם דברי הרמב"ם ז"ל). טור

ושו"ע ס"א (מת שמוטל במקום שירא עליו מפני הדליקה ... אם אין לו לא זה

ולא זה, מטלטלו טלטול גמור).

[771]

גמרא מג, סע"ב (היינו טעמא דר' יהודה בן לקיש, דמתוך שאדם בהול על מתו, אי לא

שרית ליה אתי לכבויי).

ואף למ"ד מלאכה שאינה צריכה

לגופה אינה אסורה אלא מדברי סופרים, כדלעיל סי' רעח ס"ב, מכל מקום הוי "איסור

חמור לכבות את הדליקה", יותר ממוקצה וכרמלית, וכדלקמן ס"ה (ואפילו להאומרים

שהוצאת המת אינה אסורה מן התורה אלא מדברי סופרים, מפני שהיא מלאכה שאינה צריכה

לגופה, כמו שנתבאר בסי' רע"ח. ולא התירוהו משום כבוד הבריות, הואיל ועיקרה מן

התורה, דהיינו אם היה צריך לגופה. משא"כ הכרמלית עיקרה מדברי סופרים).

ונתבאר לעיל סי' רסו בקונטרס אחרון

ס"ק ב (וכן משמע בהדיא בריש סימן שי"א, דאין צריך חשש דאורייתא דוקא,

למאי דקיי"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, עיין שם, אלא איסור חמור של מדברי

סופרים). סי' ערה בקונטרס אחרון ס"ק ב (וכן משמע בסי' שי"א, דמלאכה

שאינה צריכה לגופה לא דמי לשאר איסור דרבנן). לקמן סי' שטז סי"ט (שאינו צריך

לגופו ... לא התירוה משום צער בעלמא, הואיל ועיקרה מן התורה, דהיינו אם צריך

לגופה). סי' שלד ס"ב ( ואם לא נתיר לו להציל על ידי טלטול

מוקצה, יבא לידי איסור חמור, שיכבה הדליקה).

[772]

ב"י ריש הסי' (דהני מילי כשאין לו אלא מטה אחת, אבל אם יש לו שתי מטות הופכו

ממטה למטה, ולא יטלטלנו להדיא ... ונראה מדבריהם דכל היכא דאפשר לטלטל המת שלא

באיסור, כגון על ידי ככר או תינוק, או בטלטול מן הצד, אין מטלטלין אותו להדיא, דלא

התירו לטלטלו להדיא מפני הדליקה אלא בדלית ליה ככר או תינוק, וגם אין לו מטה אחרת,

שאי אפשר לו לטלטלו מן הצד). שו"ע שם (ואם אין לו לא זה ולא זה, מטלטלו טלטול

גמור).

[773]

גמרא שם (מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו), ודף ל, ב (הנח עליו ככר או תינוק

וטלטלו). טור ושו"ע שם (אם יש ככר או תינוק מטלטלו על ידיהם).

וטעם ההיתר בזה יתבאר לקמן ס"ז

(והערה 808 ).

[774] גמרא

קמב, ב (אביי מנח כפא אכיפי, רבא מנח סכינא אבר יונה ומטלטלה). הרמב"ן בתורת

האדם, ענין מי שמתו (ככר או תינוק או אחד מן הכלים שהוא לבוש וכיוצא בהן).

מ"א סקט"ו (והוא הדין שאר כלים שמלאכתן להיתר, כן איתא בגמ' סוף נוטל),

ובסי' שח ס"ק יג (ככר, והוא הדין אם נתן בה דבר אחר המותר לטלטל).

וכן הוא לקמן ס"י ( מת

שהוא לבוש בבגדו שהיה לבוש בו מחיים, אין צריך להניח עליו כלום, שבגד זה הוא מותר

בטלטול).

והטעם שצריך דוקא "כלי שמלאכתו

להיתר", הוא כאמור לעיל שצריך דוקא " דבר המותר בטלטול שלא

לצורך גופו או מקומו "; משא"כ אם מלאכתו לאיסור, שלא הותר אלא

לצורך גופו או מקומו, יהי' אסור לטלטלו לצורך המת.

[775]

מ"א סק"א (פירש שמניחו אצלו ומטלטלו עמו). ופירש בפרמ"ג א"א

שם (ולאו דוקא עליו, משום בזיון המת). וראה כנישתא דבי רב.

והיינו דוקא במת, משא"כ בשאר

דברים לא התירו בשניהם, כדלקמן סט"ו ( והם סמוכים זה לזה, או זה בזה או זה על

זה ... לא התירוהו בשום אופן, אלא במת בלבד).

[776] דהיינו שעדיף לטלטלו על ידי ככר או

תינוק, מאשר לטלטלו מן הצד ממטה למטה. והטעם לזה יתבאר לקמן ( הערה

808 ).

[777] גמרא

שם (הופכו ממטה למטה ... טלטול מן הצד). שו"ע שם (אם יש לו שתי מטות, מטלטלו

על ידי שיהפכנו ממטה למטה, דהוי טלטול מן הצד).

רא"ש שם סוס"י יט (שרינן

טלטול גמור, אם אין לו אלא מטה אחת). ב"י (וכן דעת הרא"ש, אלא שנראה

מדבריו, דהני מילי כשאין לו אלא מטה אחת, אבל אם יש לו שתי מטות הופכו ממטה למטה).

שו"ע שם (אם יש לו שתי מטות מטלטלו על ידי שיהפכנו ממטה למטה, דהוי טלטול מן

הצד. ואם אין לו לא זה ולא זה, מטלטלו טלטול גמור).

[778]

המאור פי"ז מז, ב (מת על גבי המטה אין המטה נעשית בסיס לדבר האסור ... אין

המטה צריכה למת, וכל עצמו אינו צריך אלא להטילו על גב קרקע, כדתנן (קנא, א) שומטין

את הכר מתחתיו ומטילין אותו על החול כדי שיצטנן, ולפיכך אין המטה נעשית לו בסיס).

חידושי הרשב"א מג, ב ד"ה מר סבר (לא נעשית המטה בסיס לו, לפי שאין המטה

צריכה למת, אלא אדרבה צריך הוא להטילו על גבי קרקע כדי שימתין, וכדתנן שומטין את

הכר מתחתיו ומטילין אותו על החול כדי שימתין). הובא במ"א סק"ב.

ונתבאר לעיל סי' רנט בקונטרס אחרון

סק"ג (וכן גבי מת שבמטה ... אינו חשוב כמטלטל את המת על ידי המטה, כיון שהיא

חשובה בפני עצמה, ואינה משמשת כלום להמת, שאם היתה משמשת לו היתה בסיס לו). וראה

כנישתא דבי רב.

[779] תוס' שם רד"ה

דכו"ע (טלטול מן הצד ... אין לו אלא מטה אחת). רא"ש שם ( שרינן

טלטול גמור, אם אין לו אלא מטה אחת ). ומפרש רבינו דהיינו שאם אין לו

ב' מטות, נושאו במטה אחת. ואם אינו מונח במטה, מטלטלו טלטול גמור.

וכן הוא לקמן ס"ט ( ואם

אין לו מטה אחרת, מותר לטלטלו במטה זו, כיון שאי אפשר לנערה להפיל אותו מעליה

לארץ, שהרי שוב לא יוכל לטלטלו בטלטול מן הצד, וכל שאי אפשר לנערה מותר לטלטלה

כדרכה, כשאינו מטלטל לצורך האיסור, כמו שנתבאר בסי' ש"ט בשוכח אבן על פי

החבית).

והוא כדלעיל סי' שט ס"ד (ומותר

לטלטלו אף שגם האיסור שעליו מיטלטל עמו מאיליו. אלא שאם אפשר לנער האיסור ממנו מיד

צריך לנערו מתחלה).

והיינו שטלטול על גבי המטה, דומה

לטלטול עם האיסור שעליו. והופכו ממטה למטה, דומה לניעור האיסור (כדלקמן הערה 789 ) .

וטעם הקדמת הניעור נתבאר לעיל סי'

שח סס"א ( שהניעור אינו טלטול גמור על ידי דבר אחר, שכלאחר יד

הוא).

ואף שלעיל שם, ולקמן ושם, מיירי

שמטלטלו לצורך ההיתר (או לצורך מקומו), ואילו כאן מיירי שמטלטלו לצורך המת,

והתירוהו "כדי שלא יבא לידי איסור חמור לכבות את הדליקה".

מכל מקום גם בזה " כל

מה שאפשר לו לעשות יותר בהיתר צריך הוא לעשות", ולכן אם יש לו שתי מטות

"הופכו ממטה זו למטה זו".

*

ומה שהמטה אינה נחשבת כמו תינוק או

ככר וכלי שמלאכתו להיתר, היינו כיון שבשעה זו המטה משמשת את המת ובטלה אליו. וראה

הגהות רעק"א, ביאור הלכה ד"ה יש מי שאומר. ברכת השבת. שו"ע

אדמו"ר הזקן המבואר.

[780] כנסמן

לעיל (הערה 770 ).

[781]

רב נחמן בר יצחק צד, ב (ההוא שכבא דהוה בדרוקרא, שרא רב נחמן בר יצחק לאפוקיה

לכרמלית (שהיה מוטל בבזיון או בדליקה או בחמה, רש"י) ... גדול כבוד הבריות

שדוחה את לא תעשה (לאו דלא תסור כי הכא, רש"י) שבתורה). והיינו הן בדליקה

(כמבואר כאן), והן כשירא פן יסריח (כדלקמן ס"ג).

טור ושו"ע ס"ב (מת שהסריח

בבית, ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו (הגה, ויש אומרים דאפילו לא הסריח

עדיין, אלא שקרוב להסריח, מותר להוציאו לכרמלית)). מ"א ס"ק ו (דגדול

כבוד הבריות שדוחה לא תעשה דדבריהם).

[782] שופטים

יז, א. ברכות יט, ב. מנחות לח, א (גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. והא

תרגומה רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו דלא תסור. הכא נמי כרמלית דרבנן היא).

והיינו שבאיסור דרבנן דוחה אפילו

בקום ועשה (שמוציא לכרמלית), ואילו באיסור דאורייתא אינו דוחה אלא בשב ואל תעשה,

כדלעיל סי' יג ס"ד. לקמן סי' תמד סט"ז (שגדול כבוד הבריות שדוחה את כל

מצות שבתורה בשב ואל תעשה).

ואפילו בדבר שאסור מדברי סופרים,

אבל יש לו עיקר מן התורה, לא התירו בקום ועשה, כדלקמן ס"ה ( ולא

התירוהו משום כבוד הבריות, הואיל ועיקרה מן התורה).

וראה חקרי הלכות ח"א יח, א.

[783] כדלעיל

סי' קנח סט"ז (שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ולפיכך כשאנו

שומעים לדברי חכמים אנו מקיימים מצות ה' שצונו לשמוע אליהם), ושם נסמן. וראה

לקו"ש חכ"ט ע' 104 ואילך.

[784]

כדלקמן סי' שמה סי"ט (כרמלית ... מקום פטור מן התורה, שמותר להוציא ולהכניס

... ועשאוהו רשות בפני עצמו, וקראוהו כרמלית).

[785]

רש"י צד, ב ד"ה לאפוקיה (ואי משום טלטול, מניח עליו ככר או תינוק).

ר"ן לה, ב (כתבו הראשונים, ורש"י ז"ל, דדוקא על ידי ככר או תינוק,

שאע"פ שאיסור הוצאה הותר מפני כבוד הבריות, איסור טלטול לא הותר ... והיינו

טעמא, משום דהוצאה כיון דלא אפשר בלאו הכי, משום כבוד הבריות שרי, אבל טלטול, כיון

דאפשר לתקוני, מתקנינן, ולא שרינן אלא על ידי ככר או תינוק). מ"מ פכ"ו

הכ"ג (ונחלקו המפרשים ז"ל אם צריך ככר או תינוק לטלטלו, יש מי שאומר

שצריך, שכל שנוכל לתקן ולגרוע איסור הטלטול נתקן). שו"ע ס"ב (ויש אומרים

שלא התירו להוציאו לכרמלית אלא על ידי ככר או תינוק).

[786]

ראה לקמן סי' של סוף ס"א (שמוטב לעשות הוצאה בכלי על ידי שינוי, מבלי איסור

אחר, מלהוסיף איסור).

[787] גמרא

מג, ב (מת המוטל בחמה (ויש לחוש שמא ימהר להסריח, רש"י) רב יהודה אמר שמואל

הופכו ממטה למטה, רב חנינא בר שלמיא משמיה דרב אמר מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו.

היכא דאיכא ככר או תינוק כולי עלמא לא פליגי דשרי(. טור ושו"ע ס"א (מת

המוטל בחמה, מטלטלו מחמה לצל ... על ידי ככר או תינוק).

[788]

גמרא שם (כי פליגי דלית ליה, מר סבר טלטול מן הצד שמיה טלטול, ומר סבר לא שמיה

טלטול. לימא כתנאי ... לא, דכו"ע טלטול מן הצד שמיה טלטול), ותוס' שם (נראה

לר"י דכן הלכה, מדלא קאמר דכו"ע לא שמיה טלטול). טור ושו"ע שם (ואם

אין לו ככר או תינוק, לא יטלטלנו כלל, אפילו להפכו ממטה למטה, דטלטול מן הצד שמיה

טלטול).

ומה שהתירו לעיל ס"ה "במקום

שירא עליו מפני הדליקה", הוא כאמור לעיל "כדי שלא יבא לידי איסור חמור

לכבות את הדליקה, מפני שהוא בהול על מתו שלא ישרף".

[789]

רי"ף כ, ב (שמעינן מינה דטלטול מן הצד שמיה טלטול ... וקשיא לן הא דגרסינן בפרק

כל הכלים (קכג, א) ... תוחבין לה בכוש או בכרכר והיא ננערת מאיליה ... ופרקינן כי

אמרינן טלטול מן הצד שמיה טלטול, הני מילי כגון אבנים וכיוצא בהו דאינן לצורך שבת ...

אבל פגה שטמנה בתבן ופוגלה וחררה שטמנה ברמץ וכיוצא בהן, דאוכלין הן וצריך לאוכלן

בשבת, טלטול מן הצד בכל כי האי מילתא לא שמיה טלטול), לפירוש הר"ן שם

ד"ה וקשיא (דתרי גווני טלטול מן הצד נינהו, דכל שעיקר טלטולו משום דבר המותר ...

בכי האי גוונא שרי ... נוטל את הכסוי והם נופלות מאליהן, ותנן נמי בפרק נוטל (קמב,

ב) האבן שעל פי חבית מטה על צדה והיא נופלת, מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות.

אבל כשעיקר טלטולו בשביל דבר האסור, אף על פי שמטלטל אותו מן הצד, כי הכא שהוא

צריך לטלטל המת מחמת עצמו שלא יסריח בחמה ושלא ישרף בדליקה, אסור). רמב"ם

פכ"ה הי"ד (אם היה צריך לדבר שמותר לטלטלו, מטלטלו, ואף על פי שדבר

האסור מיטלטל עמו. ואם צריך לטלטל דבר האסור, לא יטלטלנו באותו דבר המותר). תוס'

מד, א (וקשה לר"י ... אמאי אסר רב הכא טלטול מן הצד, הא תנן בפרק נוטל (קמב,

ב) מעות שעל גבי הכר מנער את הכר והן נופלות, ואבן שעל פי החבית מטה על צדה וכו ' ... ואומר ר"י דיש לחלק דהכא עיקר הטלטול

לצורך מת, ולא דמי לכל הנהו שעושה עיקר הטלטול לצורך כר וחבית, ולא לצורך מעות

ואבן). רא"ש פ"ג סי' יט. טור (ואם אין לו ככר או תינוק לא יטלטלנו כלל,

אפילו להפכו ממטה למטה, שטלטול מן הצד לצורך דבר האסור אסור ) .

וכן הוא לעיל סי' שט ס"ו ( ואם

אינו צריך לא לגוף הכר ולא למקומה, אלא שחושש שלא יגנבו המעות שעליה, אסור אפילו

לנערה כדי שיפלו המעות תחתיה, מפני שלא התירו טלטול על ידי דבר אחר אלא כשמטלטל

בשביל דבר המותר, ולא בשביל דבר האסור, כמו שיתבאר בסי' שי"א ).

סי' סי' שי ס"י (כשהמוקצה הוא דבר המתנענע ... לא התירו טלטול על ידי דבר אחר

אלא צורך דבר המותר, כמו שיתבאר בסי' שי"א ).

[790]

סעיף יד (ואפילו אם מטלטל ההיתר בידיו והאיסור מיטלטל עמו, אם הוא מתכוין בטלטול

זה לצורך האיסור ... הואיל ומיטלטל בשביל האיסור, אסור).

ואף ששם מיירי שהוא מטלטלו למקום

אחר לצורך האיסור. מכל מקום כן הוא גם לענין להפכו ממטה למטה (כמבואר כאן), וגם

לענין לנענעו ולנערו במקומו, שהם דומים להיפוך ממטה למטה (כדלעיל הערה הקודמת,

ולעיל הערה 779 ).

אך מכל מקום התירו לשמוט הכרים

מתחתיו, אם יש לחוש שיסריח, כדלקמן סי"ב ( ואף אם יש

לחוש שיסריח מחום הכרים שומטין הכרים מתחתיו ואין מטלטלים אותו), והיינו שאיסורו

פחות מהיפוך ממטה למטה.

[791] ואף שגם כשמטלטלו על ידי ככר או תינוק " הוא

מטלטל לצורך המת האסור בטלטול ".

מכל מקום עדיף לטלטלו על ידי ככר או

תינוק מאשר לטלטלו מן הצד ממטה למטה, מהטעם שיתבאר לקמן ( הערה 808 ).

[792]

כדלקמן ס"ד ( יש מתירין להוציאו לכרמלית על ידי דבר המותר, משום

בזיון המת שלא יסריח) .

[793]

תוס' צד, א ד"ה גדול (דגבי טלטול דהוי איסורא דרבנן לא שרינן משום כבוד

הבריות, אלא על ידי ככר או תינוק ... דאפשר על ידי ככר או תינוק, לכך לא התיר

בענין אחר). מ"א סק"ח (דהוצאה דאי אפשר לתקוני שרי, אבל טלטול שאפשר

לתקוני בככר מתקינים).

[794] טור

(ואם אין לו ככר או תינוק, לא יטלטלנו כלל, אפילו להפכו ממטה למטה, שטלטול מן הצד

לצורך דבר האסור אסור). מ"א שם (ומיהו אם אין לו ככר או תינוק שרי

להרמב"ם, ולהטור אסור, דאיסור טלטול לא התירו בלא ככר או תינוק).

והיינו כיון שאיסור מוקצה חמור יותר

מאיסור כרמלית, כדלעיל סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק יד (דמוקצה חמיר מכרמלית

כמ"ש בסי' שי"א), ושם נסמן (הערה תקלז). וראה גם לעיל סי' שח סכ"ח

(והערה 220 ). לקמן סי' שיב ס"ד (והערה 891 ).

[795]

כדלעיל ס"א ( כדי שלא יבא לידי איסור חמור לכבות את הדליקה, מפני

שהוא בהול על מתו שלא ישרף ... הופכו ממטה זו למטה זו ומזו לזו עד שיגיענו למקום

המשומר מן הדליקה, שזהו טלטול מן הצד) .

[796]

רמ"א סוף ס"א (ועיין לקמן בסי' זה ס"ו מאי תקנתיה), והיינו שאם אין

לו ככר או תינוק, אזי תקנתיה כדלקמן סי"א (מת המוטל בחמה, ואין להם מקום

לפנותו ... מותר לעשות עליו אהל עראי על ידי הערמה לצורך החי, כיצד ... מביא

מחצלת ופורס ).

[797]

רש"י צד, ב ד"ה לאפוקיה לכרמלית (שהיה מוטל בבזיון ... או בחמה. ואי

משום טלטול מניח עליו ככר או תינוק. ר"ן שם (לאפוקי לכרמלית. שהיה מוטל

בבזיון או בחמה ... ולא שרינן אלא על ידי ככר או תינוק). טור (ואם הוא מוטל בחמה

או בבזיון, כגון שהוא מסריח, אם יש לו ככר או תינוק מניחו עליו ומטלטלו על ידו,

אפילו מרשות היחיד לכרמלית). ב"י (ומשמע מדברי רבינו, שאף על פי שלא הסריח

עדיין, מכיון שסופו להסריח על ידי שמוטל בחמה, שרי לאפוקיה לכרמלית, כדי שלא יסריח

ויתבזה. וכן נראה מדברי רש"י והר"ן). רמ"א רס"ב (ויש אומרים

דאפילו לא הסריח עדיין, אלא קרוב להסריח, מותר להוציאו לכרמלית). מ"א ס"ק

ז (ולדעת הטור, אם הוא קרוב להסריח ... מותר להוציאו מפני שלא יסריח). וכל זה הוא

" משום בזיון המת שלא יסריח" .

[798]

רמב"ם פכ"ו הכ"ג (מת שהסריח בבית, ונמצא מתבזה בין החיים, והם

מתבזים ממנו, מותר להוציאו לכרמלית, גדול כבוד הבריות שדוחה ... ואם היה להן מקום

אחר לצאת בו, אין מוציאין אותו אלא מניחין אותו במקומו ויוצאין הם). ראב"ד,

הובא ברשב"א שם (והראב"ד ז"ל פירשה לזו בשאינו מוציא לכבודו של מת

... אלא הכא משום כבוד החיים הוא שהתיר מפני שהיה מסריח, וכדי לסלק מהם ריחו כדי

שלא יהיו מלוכלכין בו, התירו), ובמ"מ שם (פירש הראב"ד ז"ל דכבוד

החיים קאמר, מפני שהיה מסריח, וכדי לסלק מהם ריחו התירו. וזה דעת רבינו ועיקר ( . שו"ע ס"ב (מת שהסריח בבית, ונמצא מתבזה בין החיים, והם

מתבזים ממנו, מותר להוציאו לכרמלית. ואם היה להם מקום לצאת בו, אין מוציאין אותו,

אלא מניחים אותו במקומו ויוצאים הם). וכל זה הוא משום כבוד החיים, "שגדול

כבוד הבריות".

[799]

רמב"ם ושו"ע שם (מת שהסריח בבית, ונמצא מתבזה בין החיים ... ואם היה להם

מקום לצאת בו, אין מוציאין אותו).

[800]

מרדכי פרק כירה רמז שיג (מעשה היה בימי רבינו אליעזר ממיץ, שהביאו מת מחוץ לתחום

בשבת בספינה והיה המקום צר לבא אליו, וגם הנכרים היו מתאספים שם, עד שהיה המת מוטל

בבזיון קצת, ובא הדבר לפני הגדולים, וצוה ה"ר אליעזר להוציא המת מן הספינה, ולהביאו

... בבית קרוביו ביום השבת מפני כבודו). שו"ע שם (והוא הדין אם הוא בבזיון

אחר, כגון שהיה בספינה והיו הגוים מתאספים שם). מ"א ס"ק יב (והוא בזיון

גדול).

ובהגהת מהרי"ב על הגליון:

"עי' מ"א סקי"ב, וכוונתו שמוכרחין לומר כן להרמב"ם

וראב"ד וב"י, שסתם ס"א כוותייהו, וכמו שפירש המ"א ס"ק ג

וס"ק ו, משא"כ לרש"י ותוס' וטור, כמ"ש ס"ק ז, אין צריכים

לזה. וכיון שהרמ"א פסק ס"ד כמותם, לפיכך כתב רבינו קצת ללמוד לכיוצא

בזה".

[801] כדי שלא יהי' בו איסור מוקצה, וכנסמן

לעיל (הערה 797 ).

[802]

שו"ע שם (וכן כל כיוצא בזה).

[803]

סעיף ב (המוציא מת לקבורה, שגוף המת אין לו בו שום צורך כלל, הרי זה מלאכה שאינה

צריכה לגופה), וס"ג (להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, ואינה

אסורה אלא מדברי סופרים).

[804]

ר"ח צו, א (ולא שרי לכתחלה אלא היכא דכבודו לאפוקי מרשות היחיד לרשות הרבים,

או לעילויה מרשות הרבים לרשות היחיד ... כדקא מפרשינן מעשה דההוא שכבא דשכיב ...

לכרמלית קאמינא דלית ביה חיובא ... הכא שאני במקום כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה,

והאי לא תעשה לאו דלא תסור). הובא בתורת האדם להרמב"ן ענין מי שמתו ד"ה

בפרק המצניע (ומדברי רבינו חננאל ז"ל נראה שהוא אוסר, והטעם שלא התיר כבוד

הבריות הזה אלא דבר שעיקרו מדברי סופרים כגון כרמלית, הא רשות הרבים לא ... כיון

שעיקרן תורה דאסור. תדע שהרי אמרו גבי טלטול אי לא שרית ליה אתי לכבויי, ואם תאמר

שכל מלאכה של דבריהם נתיר לכבוד המת, אפילו כיבוי עצמו נתיר, כדברי רבי שמעון

דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא). ר"ן לה, ב ד"ה ודאמרינן

גדול (איכא למידק, כיון שכן, לדידן דקיי"ל כרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה

לגופה פטור עליה, אף המוציא לרשות הרבים לישתרי. ליתא, שלא התירו מפני כבוד הבריות

אלא בדבר שעיקרו מדברי סופרים, כגון כרמלית, אבל ברשות הרבים לא). הובאו

בב"י ד"ה וכתב עוד, ובט"ז סק"ג. דעה הא' בסתם בשו"ע

ס"ב (מותר להוציאו לכרמלית ... ויש מי שמתיר להוציאו אף לרשות

הרבים). ובמ"א שם ס"ק ט (דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה) .

וראה בהנסמן לעיל (הערה 771 ).

[805] תוס'

ב"ק פא, רע"א (דמן הדין הוה ליה למישרי לקבור מת בשבת, אלא לפי שהוא

מכוער ומגונה ומתבייש שנקבר בשבת שנעשה באיסור שבת, אפילו על ידי נכרי ... דהא במת

שריא כרמלית, כדאמרינן בהמצניע (צד, ב) דגדול כבוד הבריות, אם כן כל שכן דהוה ליה

למישרי לקבור על ידי נכרי, אלא על כרחך טעמא הוי כדפרישית). תורת האדם שם (ויש מי

שאומר ... טעמא דשבת דלא שרינן בעממין, משום כבוד המת הוא, שלא יאמרו פלוני נתחלל

עליו שבת במיתתו, וכדאמרינן בפרק שואל גבי עשו לו ארון, חפרו את הקבר לא יקבר בהן

עולמית, בעומד באסרטיא ובמונח על קברו, שלא יאמרו זהו שנתחלל עליו שבת לצורך פלוני.

וזה הטעם בעצמו הוא שנאמר לענין הוצאת המת לרשות הרבים על ידי ישראל, שאילו

בכרמלית אין בו משום מראית העין, שהכל יודעין שאינו בכלל מלאכות. הילכך לא מבעיא

חפירת הקבר והכוך דאית בהו מלאכות גמורות, דאסור בעממין, אלא אפילו הוצאתו לבית

הקברות להניחו בכוך העשוי מאתמול, דהוא על ידי ישראל שבות, ועל ידי עממין שבות

דשבות, אפילו הכי אסור). מ"א ס"ק יג (כבר האריך בזה הרמב"ן בספר תורת

האדם דף כ"ו, דשאני כרמלית דהכל יודעים שאינו בכלל מלאכות, אבל לחלל עליו שבת,

אפילו על ידי עכו"ם אסור, משום כבוד המת שלא יאמרו נתחלל עליו שבת, הלכך אפילו

להוציאו על ידי עכו"ם להניחו בקבר העשוי מאתמול אסור, אף על גב דהוי שבות

דשבות, ואין נוהגין בו כבוד כלל במקום איסורין המתפרסמין, אפילו של דבריהם

עכ"ל. וכן כתבו התוספות בבבא קמא דף פ"א).

וכן הוא לקמן סי' שכה סכ"א ( משום

שגנאי הוא למת שיקבר בקבר מפורסם שנתחלל בו שבת בשבילו).

[806]

רב אשי קמב, ב (לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד). טור ושו"ע ס"ה (לא

התירו לטלטל על ידי ככר או תינוק אלא במת בלבד, אבל לא בשאר דברים האסורים לטלטל).

ויש אומרים שיש עוד אופנים

שהתירוהו, כדלעיל סי' שח סכ"ב (אם נתן במדוכה ככר או תינוק או שאר דברים

המותרים בטלטול, שאין המדוכה טפלה להם, אסור לטלטלה על ידי כן לצורך עצמה, שבמת

בלבד הוא שהתירו לטלטל מחמה לצל על ידי ככר או תינוק וכיוצא בהם, כמ"ש בסי'

שי"א. ויש חולקים ואומרים שהמדוכה או שאר כל כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו

לצורך הכלי עצמו על ידי ככר או תינוק או שאר דבר המותר בטלטול. ולא אמרו שלא התירו

בטלטול על ידי ככר או תינוק לבד מן המת, אלא בטלטול מוקצה גמור האסור לטלטלו אף

לצורך גופו ומקומו, אבל כלי שמלאכתו לאיסור שאינו מוקצה גמור והקילו בו לטלטלו

לצורך גופו או מקומו, הקילו בו גם כן לטלטלו על ידי ככר או תינוק, אף לצורך הכלי

עצמו).

לעיל שם סע"ג ( גרף

של רעי ועביט של מי רגלים, אע"פ שמותר להוציאם לאשפה לפנותם שם, אסור להחזירם

לבית, לפי שאסורים בטלטול אף כשהם ריקנים ... ואם צריך להחזירם, כדי לחזור ולפנות

עליהם היום, מותר להחזירם על ידי שיתן לתוכם מים המותרים בטלטול ... ואע"פ

שלא התירו לטלטל דבר האסור בטלטול על ידי שיטלטל עמו דבר המותר בטלטול אלא במת

בלבד, כמו שיתבאר בסי' שי"א. מכל מקום כאן שהוא צריך לחזור ולפנות עליהם

היום, הקילו משום כבוד הבריות).

לקמן סי' שלד סי"ח ( ויש

מתירין להניח עליה אפילו לכתחלה בשעת הדליקה ככר או תינוק, או שאר דבר שמותר

להצילו לחצר המעורבת ... ואף שלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד כמ"ש בסי'

שי"א, מכל מקום מפני הפסד הדליקה הקילו גם כן כמו במת).

[807] כי אם מטלטלו לצורך דבר האסור, אסור בכל

אופן, כדלעיל ס"ג ( שלא התירו טלטול מן הצד אלא כשמטלטל לצורך דבר המותר),

ושם נסמן (הערה 789 ).

[808]

רמב"ן במלחמות נט, ב (שאני טלטול דבר האסור אגב הדבר המותר שעליו, כגון ככר

או תינוק בארנקי, מטלטול דבר המותר עם דבר האסור שעליו, כגון גרעינין על גבי ריפתא,

או בתוך לקנא דמיא, שזה ניכר שעיקר הטלטול בדבר המותר הוא, אף על פי שמטלטל עמו

דבר האסור, דמיא למתניתין במעות שעל הכר שמטלטלו לצורך מקומו ועודן עליו).

רשב"א קמג, א (דההיא דרב אשי במטלטל את ההיתר אגב האיסור, כגון מניח ככר על

המת ומראה עצמו כרוצה לטלטל את ההיתר, ועושה לו האיסור בסיס, והלכך אסור מפני שהוא

מטלטל את האיסור ממש. אבל הא דשמואל ורבא שמניח האיסור על ההיתר, ומטלטל גוף ההיתר

ונוטל האיסור עמו, בזה כולי עלמא שרו). ר"ן ס, א (דההיא דרב אשי במטלטל את

האיסור ממש, אלא שדבר המותר מונח עליו. אבל הני דשמואל ורבה אפכא הוו, שמטלטל את

ההיתר, והאיסור המונח עליו מטלטל עמו).

*

והיינו שאף שיש שני חסרונות בהיתר

זה של טלטול המת על ידי ככר ותינוק:

(א) שעיקר הטלטול הוא לצורך המת,

ולא לצורך הככר ותינוק.

(ב) שמטלטל האיסור בידיו, וההיתר

מיטלטל עמו.

מכל מקום תיקנו חכמים להתירו לכבוד

המת, מטעם המבואר לקמן סי' שלד סוף סי"ח (ויש מתירין להניח עליה אפילו לכתחלה

בשעת הדליקה ככר או תינוק ... ונוטלה ומצילה על ידי כך מבית שהדליקה בו לחצר

המעורבת ... מפני הפסד הדליקה הקילו גם כן כמו במת, שתהא הארנקי טפלה לדבר המותר

שעליה).

שהוא כעין ההיתר המבואר לעיל סי' שח

סכ"ב (מדוכה, אם יש בה שום וכיוצא בו מדברים הנידוכים בה, מותר לטלטלה אף

לצורך עצמה אף על פי שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, לפי שהמדוכה היא טפלה ובטלה להשום

שבתוכה, כמו שהקדרה טפלה להתבשיל שבתוכה, והרי זה כאלו מטלטל את השום בלבדו).

*

ואחר שתיקנו זאת חכמים לכבוד המת, שוב

רואים אנו בו, כאילו מוציאו לצורך הככר ותינוק, וכאילו מטלטל את הככר ותינוק בלבד.

משא"כ בטלטול מן הצד ממטה זו למטה

זו, רואים אנו בו טלטול לצורך דבר האסור, כדלעיל ס"ג ( שלא התירו

טלטול מן הצד, אלא כשמטלטל לצורך דבר המותר כמו שיתבאר, אבל כאן הוא מטלטל לצורך

המת האסור בטלטול).

ומטעם זה יש להעדיף את הטלטול על

ידי ככר או תינוק, על גבי טלטולו מן הצד ממטה זו למטה זו, וכדלעיל ס"א ( אם

יש לו ... תינוק או ככר או שאר אוכלין, או כל כלי שמלאכתו להיתר, מטלטלו על ידו

... ואם אין לו דבר המותר בטלטול ... הופכו ממטה זו למטה זו ... שזהו טלטול מן

הצד).

וגם מטעם זה לא התירו טלטול מן הצד

אלא בחשש דליקה, משא"כ טלטול על ידי ככר או תינוק התירו אף בחשש בזיון המת,

כדלעיל ס"ג ( מת המוטל בחמה וירא עליו פן יסריח, אם יש לו דבר המותר

בטלטול, מטלטלו על ידו מחמה לצל, ואם לאו לא יטלטלנו כלל, אפילו להפכו ממטה למטה).

[809]

ראה רש"י שם ד"ה אלא למת (משום כבוד הבריות כשמוטל בחמה). לבוש סוף

ס"ה (והיתר טלטול על ידי ככר או תנוק לא התירו אלא במת, משום כבודו).

[810]

הגהות מיימוניות פכ"ו אות כ (ודוקא לצורך המת, אבל לצורך כהנים או לדבר אחר,

אין מטלטלין על ידי ככר או תינוק, מהר"ם). הובא ב"י ד"ה וכתב עוד.

רמ"א סוף ס"ב (ואסור לטלטל מת על ידי ככר ותינוק לצורך כהנים או דבר אחר).

[811] משא"כ "לצורך כהנים שישארו

בבתיהם", אינו נחשב מצוה, " אם יש להם מקום אחר לצאת לשם".

[812]

רמ"א שם (אבל על ידי גוים יש מתירין (וכן ראיתי נוהגים לצורך מצוה או חתונה)).

לבוש סוף ס"ב (ולדבר מצוה כגון לצורך חתונה, העיד מורי מהרמא"י ז"ל,

שראה נוהגין להיתר על ידי גוים).

[813]

כדלעיל סי' שז סי"ב (דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות,

מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת ... לצורך מצוה), ושם נסמן.

[814] כדלעיל

סי' רעו ס"ט (אבל לומר לנכרי שיביא לו נר הדלוק כבר במקום אחר, יש מתירים

אפילו אם אפשר לו בלעדו, בין נר של שעוה וחלב בין נר של שמן ... כיון שהישראל

בעצמו היה יכול להביא הנר לכאן בהיתר בטלטול מן הצד, כגון באחורי ידיו או בין

אצילי ידיו וכיוצא בזה, כשמביאו הנכרי באיסור בטלטול גמור, אין בכך כלום, שלא אסרו

לעשות על ידי נכרי בשבת, אלא דברים שאין שום היתר לישראל לעשות בעצמו).

וכן הוא בהגהות רעק"א (דיש

היתר על ידי ישראל בטלטול מן הצד, שרי בעכו"ם לגמרי, כדאיתא לעיל סי'

רע"ו ס"ג בהג"ה).

[815]

מ"א סקי"ד (ונראה לי דטלטול מן הצד שרי לצורך כהנים, כמ"ש ס"ה

דלצורך מקומו שרי). והיינו כדלקמן סי"ד ( אבל אם

אינו צריך כלל לגוף האיסור, ואינו מטלטלו על ידי ההיתר אלא בשביל דבר המותר, כגון

לפנות מקומו, זהו טילטול מן הצד שהתירו חכמים).

[816] ס"ד

(ומותר לטלטלו אף שגם האיסור שעליו מיטלטל עמו מאיליו. אלא שאם אפשר לנער האיסור

ממנו מיד צריך לנערו מתחלה); שהרי טלטול על גבי המטה דומה לטלטול עם האיסור שעליו,

והופכו ממטה למטה דומה לניעור האיסור, כמבואר לעיל

(הערה 779 ) . וראה תהלה

לדוד ס"ק ו.

[817]

מרדכי רמז שיב ( פירש ה"ר אביגדור כהן , דמה

שצריך ככר או תינוק, היינו דוקא למת ערום, אבל למת בכסותו מטלטלין אותו אגב כסותו).

שו"ע ס"ד (יש מי שאומר שלא הצריכו ככר או תינוק אלא למת ערום, אבל אם

הוא בכסותו, אין צריך ככר או תינוק).

[818]

אליה זוטא סוף סק"ו (ומצאתי בשם הגאון מהר"ר ליווא מפראג ז"ל ...

דכיון שמת אין כסותו בטיל לגביה, כיון שאינו צריך למלבושים אלו, רק לתכריכים

ע"כ, ומשמע דתכריכים בטלים לגביה). מ"א סוף סקט"ז (תכריכין מבטל

ליה האי לא מבטל ליה).

[819]

מ"א שם (דעתיד להפשיטו ולהלבישו תכריכין). אליה זוטא שם.

[820] על ידי ככר או תינוק, כדלעיל ס"ג.

[821] ברייתא

וגמרא מג, ב (מת המוטל בחמה, באים שני בני אדם ויושבין בצדו (על גבי הקרקע, כדי

שיצטערו מחום הקרקע, ויצטרכו להביא מטות לישב עליהן, רש"י). חם להם מלמטה (מן

הקרקע שרתחו חמה, רש"י), זה מביא מטה ויושב עליה וזה מביא מטה ויושב עליה. חם

להם מלמעלה מביאים מחצלת ופורסין עליהן (על ראשן לצל, רש"י). זה זוקף מטתו

ונשמט והולך לו וזה זוקף מטתו ונשמט והולך לו, ונמצאת מחיצה עשויה מאליה). רמב"ם

פכ"ו הכ"ב (היה מוטל בחמה ואין להם מקום לטלטלו, או שלא רצו להזיזו

ממקומו, באין שני בני אדם ויושבים משני צדדיו. חם להם מלמטה, זה מביא מטתו ויושב

עליה וזה מביא מטתו ויושב עליה. חם להם מלמעלה, זה מביא מחצלת ופורש על גביו וזה

מביא מחצלת ופורש על גביו. זה זוקף מטתו ונשמט והולך לו וזה זוקף מטתו ונשמט והולך

לו, ונמצא מחיצה עשויה מאליה, שהרי מחצלת זה ומחצלת זה גגיהן סמוכות זו לזו, ושני

קצותיהם על הקרקע משני צדי המת). שו"ע ס"ו (כלשון הרמב"ם).

[822]

ב"י (והרמב"ם כתב דין זה בפרק כ"ו (הכ"ב) וזה לשונו ... זה

זוקף מטתו ונשמט והולך לו וזה זוקף מטתו ונשמט והולך לו, ונמצאת מחיצה עשויה ...

ונראה מדבריו שאין שם אהל אלא מהמחצלאות בלבד, וזוקף מטתו דקאמר, לא להיות עומדת

זקופה והמחצלת עליה כדפירש רש"י, אלא לומר שזוקפה ומסירה משם אם ירצה, לפי

שאינה צריכה לו עוד). מ"א סקי"ח (ומסירה אחר כך (ב"י)).

[823] הוא האוהל. וראה כנישתא

דבי רב.

[824] רב הונא שם (עושין מחיצה למת

בשביל חי, ואין עושין מחיצה למת בשביל מת). טור (שנראה

כאילו עשו לצורך החי, שאין מחללין השבת לצורך מת אפילו באיסור דרבנן), וב"י

ד"ה ומכל מקום (בשביל צער החי התירו לעשותה בשינוי כזה, אבל מפני המת לבד לא

התירו).

והיינו שאף שאסרו לעשות אהל עראי אף

בשביל צער החי, כדלקמן סי' שטו ס"א (כגון מן החמה או מן הגשמים), וס"ח

(להגן מן החמה או מן הגשמים).

מכל מקום התירו לעשות כן בשביל צער החי

"בשינוי כזה". וראה תהלה לדוד ס"ק ז. בדי השלחן סי' קכ ס"ק א.

כנישתא דבי רב.

ואפשר שגם זה לא התירו אלא במקום כבוד

המת, אלא שהתירו רק באופן זה שהוא בשביל כבוד החי. ראה שבת כהלכה פ"ל ביאורים

ג.

[825]

ב"י לדעת הרמב"ם שם (ולפי זה מאי דמצריכינן שישבו תחלה עד שיחם להם, ואז

יביאו מטות וישבו עליהם, אף על פי שאין למטות צורך לאהל, היינו כדי שיהא נראה

דפריסת מחצלאות לא כדי לעשות אהל בחיבור שתיהן היתה, אלא כדי לפרוס כל אחד על עצמו

להגן מפני החמה, שהרי גם כשחם להם מלמטה הביא כל אחד מטתו וישבו עליהן. ואפשר שאם

רצה להניח מחצלת על המטה, אינו רשאי לדעת הרמב"ם. ומשום הכי אמרו שזוקף מטתו,

כלומר ולא יניחנה שם, כי היכי דתהוי היכרא שלא נתכוון בפריסת המחצלת לעשות אהל

משתיהן אלא להגן עליהם מפני החמה, שהרי כשחם לו מלמטה הביא מטה וישב עליה, וכשעמד

זקפה משם והלך לו).

[826]

משנה קנא, סע"א (עושין כל צרכי המת סכין ומדיחין אותו, ובלבד שלא יזיז בו אבר).

טור ושו"ע ס"ז (מותר לסוך המת (ולהדיחו) ... ובלבד שלא יזיז בו שום אבר).

[827]

ר"ן סה, סע"א (ומהא שמעינן דאפילו טלטול מקצת שמיה טלטול).

וכן הוא לעיל סי' שח סי"ד ( כל

מוקצה אינו אסור אלא בטלטול, אבל מותר ליגע בו בידיו. ובלבד שלא ינענע אפילו

מקצתו) , וסע"ט (שכל מוקצה, כשם שאסור לטלטל כולו,

כך אסור לטלטל מקצתו) .

ואף לדעה הראשונה דלעיל סי' שי

ס"י ( שהנחת הכלי על המוקצה לצורך המוקצה, אסור אפילו נגיעה על ידי

הכלי). מכל מקום במת התירו נגיעה; ובלבד שלא יזיז בו אבר.

[828] והיינו שאינו יכול להביא מים

לרחצו במקום זה, ורוצה לטלטל את המת למקום המים, על ידי שיניח אצלו ככר או תינוק,

כדלעיל ס"ג ( מת המוטל בחמה וירא עליו פן יסריח, אם יש לו דבר המותר

בטלטול, מטלטלו על ידו מחמה לצל).

[829] שו"ת

הרד"ך בית יח חדר ד (די לנו בקולא שהקלו הם, ולא נוסיף גם אנו עליה ולהקל גם

ברחיצה, אלא אם כן היה מטונף מטיט וצואה עד שהיה מאוס בעיני רואיו, ולא היתה להם

תקנה אחרת ... דמהאי טעמא אמינא שראוי לגעור אם יש מי שהתיר בזה ... אפילו על ידי

ככר או תינוק אסור להדיחו ולרוחצו, דהא לא מצאנו היתר בטלטול המת על ידי ככר או

תינוק, אלא המוטל בחמה ויש לחוש שלא יסריח, וצורך הוא לטלטלו מחמה לצל כדי לעכבו

מלהסריח, אבל לענין רחיצתו, לא מצאנו בו היתר). מ"א סק"כ (צ"ע על

מה שנהגו האידנא להגביה המת מעל הכרים על ידי ככר, אף במקום שאין לחוש שיסריח, לכן

צריך למחות בידם, רק לשמוט הכר מתחתיו, אפילו בככר או תינוק אסור לטלטלו לרחצו, אלא

אם כן הי' מטונף מטיט וצואה עד שמאוס בעיני רואיו (הרד"ך נכ"ב ח"ד)).

[830]

משנה שם סע"א (שומטין את הכר מתחתיו, ומטילין אותו על החול, בשביל שימתין),

ופרש"י (שלא יסריח מחמת חום הסדין והכרים). טור ושו"ע ס"ז (מותר

לסוך המת (ולהדיחו) ולשמוט הכר מתחתיו כדי שלא יסריח, ובלבד שלא יזיז בו שום אבר).

ואף שנתבאר לעיל ס"ג, שגם בחשש

שיסריח אסור להפכו ממטה למטה, מכל מקום התירו לשמוט הכרים מתחתיו. וראה כנישתא דבי

רב.

[831]

שלטי הגבורים כ, ב אות ב (ונראה דשפיר דמי לזלף חומץ על בגדים שעל המת בשבת, בשביל

שלא יסריח למוצאי שבת ויוכלו להתעסק בטהרתו, דהא אין מטלטלין אותו, אלא שנוגעים בו,

ואין איסור בנגיעת המוקצה אלא בטלטולו. וגם בבגדים שעליו אין לגזור משום ליבון,

דהא אין במשקין משום ליבון, כל עוד שאינן מים. וליכא למיחש נמי לסחיטה בכהאי

גוונא). הובא בד"מ אות ה, ובמ"א סקי"ט (מותר לזלף חומץ על גבי

בגדים שעל המת, בשביל שלא יסריח למוצאי שבת ויוכלו להתעסק בטהרתו, דהא אין איסור

בנגיעת המוקצה, וגם אין לגזור כאן משום סחיטה (שלטי גבורים (ו)פרק כירה.

ד"מ)).

[832]

סעיף נט (ואם נשרו בשכר או ביין אדום או בשאר משקין שאינם מלבנים ... ואף לכתחלה

מותר להשרותו בהם, כגון לסננם עליו כמו שיתבאר בסי' שי"ט וש"כ). ובסי'

שיט סעיף יג (אבל יין אדום או שכר או שאר משקין שאין מלבנין, שאין חוששין בהם

לסחיטה). ובסי' שכ סכ"א (אבל מותר לפרוס סודר על פי חבית של יין אדום, או של

שמן או שכר ושאר משקים כיוצא בהם. ואפילו לשרותו לכתחלה במשקין הללו בידים, כגון

לסננו עליו, מותר, מפני שאין מלבן אלא מים ויין לבן וכיוצא בהם), וסכ"ד (יין

אדום או שאר משקין שאין מלבנים).

והיינו שאין אוסרים בזילוף זה משום

מלבן, וגם אין גוזרים בו משום שמא יסחוט. אמנם לסחוט בידים אסור משום מפרק, כדלקמן

שם ( ומכל מקום בגד שנשרה אפילו במשקין שאין מלבנין, אסור לסחטו

משום איסור מפרק, שהוא תולדת הדש, כמו שסחיטת פירות אסורה משום מפרק ).

[833]

משנה קנא, רע"ב (קושרין את הלחי (של מת שהיה פיו הולך ונפתח, קושרין את לחייו

כדי שלא יפתח פיו יותר, רש"י), לא שיעלה (להסגר ממה שנפתח, דהיינו מזיז אבר,

רש"י), אלא שלא יוסיף (ליפתח, רש"י)). טור ושו"ע ס"ז (ואם היה

פיו נפתח והולך, קושר את הלחי בענין שלא יוסיף להפתח, אבל לא כדי שיסגר מה שנפתח

או קצתו, שאם כן היה מזיז אבר).

[834]

משנה קנא, ב (אין מעצמין את המת (את עיניו, רש"י) בשבת (דמזיז בו אבר,

רש"י)). טור ושו"ע שם (ומטעם זה אין מעצימין עיניו של מת בשבת).

[835]

זהר ח"א רכו, א (ואי אשתאר עינא פקיחא, וההוא חיזו אחרא ישרי על עינוי, בכל

מה דאסתכל אתלטיא, ולאו יקרא דעינא הוא). מלבושי יום טוב (ונשאלתי פה קראקא

שמזיזין אבר, ואומרים לפי שיש לחוש שיתעקם האבר, וגם מעצימים וכו', ואומרים שיש

סכנה בדבר, כדאיתא בזוהר פרשת ויחי פסוק ויאמר השבעה לי וגו', וכן המנהג בקהלת

לבוב, ומן הסתם כאשר שמעתי, שכן גם בשארי קהלות קדושות, ואמרתי שאין למחות, שהרי

יש להם על מה שיסמכו. ומתניתין איכא למימר דלא כהלכתא, דאנן קיימא לן כרבי שמעון

... ומתניתין כרבי יודא, ומנהג כזה שיש לו לסוך ולומר דרבי שמעון כך סובר ...

והכלל כל מקום שהלכה רופפת בידך, פוק חזי מאי עמא דבר). הובא באליה זוטא

סק"ט. באר היטב סקט"ו. וראה לעיל סי' כה סכ"ח.

[836] עד כאן נתבארו דיני טלטול המת, על ידי

ככר או תינוק, ממטה זו למטה זו ועל גבי המטה.

אלא

שעל זה הקשו התוס' (מג, ב ד"ה דכו"ע), ממה שמצינו בכמה סוגיות שטלטול מן

הצד לאו שמיה טלטול, ותירצו שם לפי דרכם. ואילו הרא"ש יישב סוגיות אלו באופן

אחר. והר"ן יישב סוגיות אלו באופן שלישי.

כל

זה נתבאר בפרטיות לעיל סי' רעו, בקונטרס אחרון ס"ק ג.

כאן

בא לבאר כללי הלכה זו לפי שיטת הרא"ש והטור ושו"ע, דקיי"ל כוותייהו.

[837]

סעיף ו.

[838]

רב אשי קמב, ב (לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד).

רמב"ם פכ"ה הי"ד-טו (שני דברים אחד אסור לטלטלו ואחד מותר לטלטלו,

והן סמוכים זה לזה, או זה על זה, או זה בזה, ובזמן שמטלטלין אחד מהן יטלטל השני

... אם היה ככר או תינוק על גבי האבן או על גבי הקורה, לא יטלטל האבן או הקורה

בככר או בתינוק שיש עליה).

וכדלעיל ס"ז ( לא

התירו טלטול על ידי דבר המותר אלא במת בלבד ... שלא התירו טלטול על ידי דבר אחר

לצורך דבר המותר, אלא כשמטלטל ההיתר בידיו והאיסור מיטלטל עמו, אבל כשמטלטל האיסור

בידיו וההיתר מיטלטל עמו, לא התירו אלא במת בלבד ) .

והיינו באופנים שנזכרו כאן " והם

סמוכים זה לזה, או זה בזה, או זה על זה ", וכדלעיל ס"א ( דהיינו

שמניח דבר המותר על המת, או אצלו, ומטלטל שניהם כאחד).

[839]

כדלעיל ס"ג ( שלא התירו טלטול מן הצד, אלא כשמטלטל לצורך דבר המותר ),

ושם נסמן (הערה 789 ).

והיינו אפילו לענין לנענעו, או

לנערו במקומו, או להפוך את המת ממטה למטה (כמבואר לעיל שם). ומכל שכן שאסור לטלטלו

למקום אחר לצורך האיסור (כמבואר כאן).

ויתירה מזו, שאם הוא לצורך האיסור,

נחשב לפעמים כאילו ההיתר הוא ידו הארוכה לטלטל בו את המוקצה, כדלעיל סי' שח

ס"ס ( כשמגררן בסכין, אינן מיטלטלין מאליהן, אלא הוא מטלטלן על ידי

הסכין, שנעשה לו כיד ארוכה ), ושם נסמן (הערה 440 ).

[840]

תוס' מד, א (אומר ר"י דיש לחלק, דהכא עיקר הטלטול לצורך מת, ולא דמי לכל הנהו

שעושה עיקר הטלטול לצורך כר וחבית, ולא לצורך מעות ואבן).

[841] כדלעיל ס"ג ( מת המוטל

בחמה וירא עליו פן יסריח ... לא יטלטלנו כלל, אפילו להפכו ממטה למטה ...

הוא מטלטל לצורך המת האסור בטלטול)

[842]

כדלעיל סי' שט ס"ו ( שחושש שלא יגנבו המעות שעליה ... לא

התירו טלטול על ידי דבר אחר אלא כשמטלטל בשביל דבר המותר, ולא בשביל דבר האסור).

[843]

כדלקמן סט"ו ( לצורך האיסור, כגון קש שהוא מוקצה מפני שסתמו עומד

להסקה, ואם הוא נתון על המטה שלא לשכב עליו, ובשבת הוא בא לשכב עליו ... כדי שיהא

צף ורך ונוח לשכב עליו) .

והיינו שלא התירו לקמן שם אלא

לטלטלו על ידי גופו, אבל לא מן הצד, כיון שהוא לצורך האיסור, וכמבואר במ"א

סקכ"ד (וצריך לומר דכיון דצריך לקש לשכוב עליו, אם כן הוי כעושה לצורך המוקצה).

[844]

סי"ד ( כל מוקצה אינו אסור אלא בטלטול, אבל ... מותר לישב

עליו, אף אם הוא מתנענע תחתיו, שטלטול כלאחר יד הוא), וסנ"ב

( לישב עליהם כך בלי שיגע בהם לסדרם, מותר בכל ענין ...

ואף אם הם מתנענעים תחתיו בישיבתו, אין זה נקרא טלטול שטלטול כלאחר יד הוא) .

[845] כדלעיל

סי' רעו ס"י (טלטול מן הצד שהיה על ידי דבר אחר שבידיו, אין היתר אלא

כשמטלטלו לצורך מקומו, אבל לא כשצריך להשתמש בגוף המוקצה ... כדי ליהנות מאורו כאן

במקום שמביאו).

ואף שנתבאר לעיל סי' רעז ס"ו (ואם

צריך לגוף השלחן לטלטלו למקום אחר ... אם אי אפשר לנער (כגון שהוא צריך עוד לנר זה

במקום האחר, או שיש חשש הפסד בניעור זה שלא ישבר הנר) רשאי לטלטלנו בעוד הנר עליו).

היינו "אם צריך לגוף השלחן

לטלטלו למקום אחר"; אלא שאינו רוצה לנער את הנר כיון "שהוא צריך עוד לנר

זה במקום האחר". אבל אסור לטלטלו למקום אחר בשביל להשתמש באורו במקום אחר.

וראה שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[846] כי אף שדעת התוס' שזה

נחשב טלטול לצורך דבר המותר, כמבואר בתוס' מג, ב ד"ה דכו"ע טלטול מן הצד

שמיה טלטול (קשה לר"י ... בסוף פ' תולין (קמא, א) אמרי בי רב טלטול מן הצד לא

שמיה טלטול), והיינו הא דתנן קמא, א (הקש שעל גבי המטה לא ינענענו בידו אלא מנענעו

בגופו), ובגמרא שם (אמרי בי רב ... שמע מינה טלטול מן הצד לא שמיה טלטול).

ותירצו התוס' (ואומר ר"י דיש לחלק,

דהכא עיקר הטלטול לצורך מת, ולא דמי לכל הנהו שעושה עיקר הטלטול לצורך כר וחבית,

ולא לצורך מעות ואבן).

והיינו שהתוס' מפרשים שמה שהוא מנענע

בגופו את הקש שעל גבי המטה לשכב עליו, הוא לצורך גופו, שהתירו בטלטול מן הצד, ומה

שהוא הופך את המת ממטה למטה הוא לצורך מוקצה, שאסרו בטלטול מן הצד.

וכן נתבאר בדעת התוס' לעיל סי' רעו

ס"י (הם סוברים ... היתר לטלטל לצורך המוקצה עצמו ... כדי להשתמש בגוף המוקצה),

ונתבאר בקונטרס אחרון שם ריש ס"ק ג (עיין בתוס' ריש דף מ"ד, שהביאו ההיא

דאמרי בי רב, דהיינו קש על המטה ... דדוקא דומיא דמת אסור, שהטלטול אין בו שום

צורך לדבר המותר, משא"כ בקש שעל המטה לשכב עליו).

ולפי זה מותר לטלטלו עם האיסור " מפני

שצריך לו האיסור להשתמש בו איזה תשמיש המותר, כגון לישב או לשכב עליו ".

*

מכל מקום קיי"ל כרבינו יונה

שברא"ש וסיעתם, שזה נחשב כטלטול לצורך האיסור עצמו, שאסור, כמבואר ברא"ש

פ"ג סי' יט (והקשה על זה ה"ר יונה מהא דתנן לקמן בפרק תולין, הקש שעל

המטה לא ינענענו בידו אבל מנענעו בגופו, ודייקי מיניה בי רב דטלטול מן הצד לאו

שמיה טלטול, והתם לצורך הקש שהוא מוקצה הוא מטלטל. ולא קשה, דהתם אף טלטול אין כאן

... בקש אינו מטלטל אלא בגופו כלאחר יד, הלכך אף על גב דלקש שהוא מוקצה הוא צריך).

ונתבאר לעיל שם ( והדברים מראין שהרב רבינו יונה שהיה אחר

התוס' הוא חידש חילוק זה דטלטול גופו, אבל ר"ת והתוס' לא עלה על דעתם חילוק

זה). וכן נפסק ב טור ושו"ע ס"ח (וטלטול בגופו, אפילו לצורך

דבר האסור, מותר. הילכך קש שעל המטה, דסתמו מוקצה להסקה, מנענעו בגופו).

וכן הוא לקמן סט"ו ( לטלטל

המוקצה בגופו שלא בידיו מותר אפילו מטלטלו לצורך האיסור, כגון קש שהוא מוקצה מפני

שסתמו עומד להסקה, ואם הוא נתון על המטה שלא לשכב עליו ובשבת הוא בא לשכב עליו,

מותר לנענע בגופו כדי שיהא צף ורך ונוח לשכב עליו), ושם נסמן (הערה 864 ).

וכן נתבאר בדעת הרא"ש לעיל סי' רעו

בקונטרס אחרון ס"ק ג (ואין לומר דאף להרא"ש יש חילוק בטלטול גופו בין

שלא יגנב ובין לשכוב עליו, דאם כן מנ"ל להקשות ממת לקש עיי"ש).

וכיון דקיי"ל כהרא"ש וסיעתו,

לכן נפסק כאן "אפילו אם מטלטל מפני שצריך לו האיסור להשתמש בו איזה תשמיש

המותר ... אסור".

וראה כנישתא דבי רב.

[847] רב

חסדא קמב, א (ברייתא לצורך מקומו), ופרש"י (שצריך למקום הכלי, ועל כן כולו

הוא צריך לסלקו משם, ושרו ליה רבנן לטלטל). ברייתא וגמרא קמב, ב (אבל לצורך מקומו

מטלטלו ועודן עליו). ר"ן שם (נט, ב) ד"ה גמרא לא שנו (שצריך לישב או

להשתמש במקום שהכר שם, ואם יטה הכר ויפלו שם המעות, לא הועיל כלום). רבינו ירוחם

נכ"ח ח"א רלא, ג (אבל אם היה צריך למקומו, או לדבר שהמת עליו, מותר

לטלטלו מן הצד, דטלטול מן הצד שמיה טלטול דוקא לצורך דבר האסור, אבל לצורך דבר

המותר, אפילו שמטלטל דבר האסור עמו, מותר). שו"ע ס"ה (אם צריך למקום המת,

או לדבר שהמת מונח עליו, מותר לטלטלו מן הצד, דהיינו שהופכו ממטה למטה, כיון

דלצורך דבר המותר הוא).

[848]

סעיף ו ( אם הניח אבן על פי חבית של יין לכיסוי, ושכח להסירה משם קודם

השבת, או שהניח מעות על הכר ושכח ליטלם מעליה קודם השבת, והוא ... צריך

למקום החבית והכר, בענין שאין הניעור מספיק לו, יכול לטלטלן כמות שהן עם האבן

והמעות שעליהן כדי ליפנות מקומן ), ושם נסמן (הערה 636 ).

[849]

כלאים פ"א מ"ט, הובא בשבת נ, סע"ב (הטומן לפת וצנונות (להשתמר

בקרקע, רש"י) תחת הגפן, אם היו מקצת עליו מגולין (דאי אין מקצת עליו מגולין

אין לו במה לאוחזה, אלא אם כן מזיז העפר בידים, רש"י), אינו חושש ... וניטלים

בשבת (שאוחזה במקצת עליה המגולין, ולא חייש אם העפר ניזוז מאליו, רש"י)). טור

ושו"ע ס"ח (טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, מותר. הלכך צנון שטמן בארץ

ומקצת עליו מגולים ... נוטלו, אף על פי שבנטילתו מזיז עפר ממקומו). מ"א סוף

סקכ"ד (בשאין מכוין כלל לטלטל המוקצה, כמו בצנון).

וכן אין בזה משום טוחן, כדלקמן סי'

שיב ס"ה ( אם ירדו גשמים על האבנים ונטבעו, אם רישומן ניכר, מותר ליטלן ...

ואין בזה משום סותר, ולא משום טוחן).

וכל זה הוא כשטמן הצנון בארץ,

משא"כ אם הכין חול ועפר לטמון בו, מבואר לקמן בסוף הסעיף ( בעפר

שייחדו לכך), ושם נסמן (הערה 862 - 863 ).

[850]

תוס' נ, ב ד"ה הטומן (על כרחך בשלא השרישו מיירי, דבהשרישו לא היו ניטלין

בשבת). ר"ן כג, ב (על כרחך בשלא השרישו עסקינן, דאי השרישו הרי עוקר דבר

מגדולו). וראה גם רש"י קיג, א ד"ה אינו חושש (לפי שאינה מושרשת).

שו"ע שם (ולא השריש).

[851] אף

שכתבו התוס' שם (דוקא נקט הטומן, אבל במתכוין לנטיעה חושש), ועל פי זה נפסק

בשו"ע שם (וגם לא נתכוין לזריעה).

כתב על זה המ"א ס"ק כב (צע"ג

דהא בסי' ש"י ס"ב כתב דחטין שזרען בקרקע שרי. ובאמת דברי התוס' דף נ' לא

קאי אלא אמעשר ושביעית וכלאים, דאם נתכוין לזריעה נתחייב בכולן, אבל גבי שבת, אפילו

נתכוין לזריעה שרי, כל זמן שלא השרישו, כן נראה לי ברור).

[852]

סעיף ב (חטים שזרען בקרקע, מותר לאכול מהן בשבת, אם עדיין לא השרישו).

[853]

תוס' שם ד"ה הטומן (דרגילות הוא שמתוספין מחמת ליחלוחית הקרקע, כמו שאנו

רואין שומין ובצלים שמתוספין אפילו כשמונחין בחלון). שו"ע שם (ואף על פי

שהוסיף מחמת לחות הקרקע, מותר).

[854] רש"י

מט, א ד"ה נוטל (ואף על גב שהן עליה, לא איכפת לן, דלא נעשית בסיס להן, שאין

עשוי אלא לכסות קדרה). המאור מז, ב (שהטמנה וכסוי הם תשמישים לקדרה, ואין הקדרה

תשמיש להטמנה ולכסוי, לפיכך אין נעשה בסיס). ר"ן כג, ב (ולא אמרינן נעשה בסיס

לדבר האסור, לפי שאין הקדרה נעשה בסיס להטמנה ולכסוי, ואינה תשמיש להם, אלא אדרבה

הם תשמישין לקדרה, והוה ליה כפגה [קכג, א] שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים, דאמרינן

דתוחב בהן כוש או כרכר ומטלטלן, לפי שהתבן והגחלים תשמיש לפגה וחררה [ואין הפגה

והחררה] תשמיש להן ... כך פירש הרז"ה ז"ל, ועיקר). מ"א סקכ"ג

(דלא היתה כונתו שיהא האוכל משמש לעפר, אדרבה העפר משמש לאוכל, וכמ"ש רס"י

רנ"ט).

והיינו כדלעיל סי' רנט ס"ג (שהקדרה

לא נעשית בסיס להכיסוי ולההטמנה, לפי שהכיסוי וההטמנה הם משמשים להקדרה לחממה,

ואין הקדרה משמשת להן). וכן הוא לקמן סי' שעב סי"ד (שלא נעשית בסיס לדבר

האסור, שהרי אין כוונתו שיהא הספל משמש להטיט, אלא הטיט משמש להספל).

אבל ראה לעיל סי' שט ס"ז,

ובהנסמן שם (הערה 639 ).

[855] דעה

הראשונה ברשב"א נ, ב (יש מי שכתב דלית הלכתא כי הא מתניתין, דקתני אם היו

מקצתן מגולין ניטלין בשבת, דאלמא בשאינן מגולין כלל אינן ניטלין, ואנן הא קיימא לן

(לקמן קכג, א) כרבי אלעזר בן תדאי דאמר לענין פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים,

תוחב לה בכוש או בכרכר והן ננערות מאליהן, דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול). מ"א

סקכ"א (אבל אם אין מגולין אסור לתחוב בהן כוש, כמו בס"ט, דנראה כעושה

גומא (מ"מ). אבל בדף נ' בתוס' משמע דלחד גירסא גם כאן שרי לתחוב. וכן הוא

בירושלמי בהדיא ספ"ק דכלאים, דמותר לתחוב בעפר. וצ"ע על המ"מ דפסק

דלא כירושלמי).

והיינו כדאמרינן בירושלמי שם (תני

פגה שטמנה בטבל וחררה שטמנה בגחלים, אם היו מקצתן מגולין ניטלין בשבת ואם לאו אין

ניטלין בשבת. ר' לעזר בן תדאי אמר, בין כך ובין כך תוחב בשפוד או בסכין ונוטלן.

אתיא דרבי לעזר בן תדאי כר' שמעון, דתני לא יגור אדם את הכסא ואת המטה ואת הקתידרה

מפני שהוא עושה חריץ. רבי שמעון מתיר). הרי שבירושלמי מתיר לדעת ר' לעזר בן תדאי

אף בטמון בעפר.

ובתוס' שם ד"ה מקצת (ובערוך ...

בשם רב האי גאון, דגרס אם היו מקצתם מגולים, שאם האמהות טמונים בקרקע והעלים

מגולים הרי זו זריעה מעולה, אלא דוקא מקצתן מגולים אינו חושש משום כלאים ושביעית,

דלאו זריעה היא). משא"כ לענין שבת אין לחוש אף כשאינם מגולים.

וראה חידושי צמח צדק יט, ג. פס"ד

צמח צדק שנח, ג.

[856] פרש"י במשנה קכב, ב (כוש,

פלך), וברע"ב (כוש, פלך שהנשים טוות בו).

[857] רשב"א

נ, ב (יש מי שכתב דלית הלכתא כי הא מתניתין ... אבל מורי הרב ז"ל כתב דהלכתא

היא, וטעמא דכיון שהיתה גומא זו מכוסה ולא היתה ניכרת שם כל עיקר, מיחזי השתא

כעושה גומא. מה שאין כן בתבן וגחלים, דלית בהו משום עשית גומא). מ"מ פכ"ה

הט"ו (וכתבו המפרשים דוקא מקצת העלין מגולין, אבל אין מקצתן מגולין, כיון

שהיתה הגומא מכוסה, אם תוחב בהן כוש או כרכר, מיחזי כעושה גומא, אבל בתבן וגחלים

אין בהם משום גומא). הובא ב"י ד"ה פירות, ומ"א שם, וט"ז

סקי"א.

[858] ברייתא

וגמרא קכג, א (פגה שטמנה בתבן (תאנה שלא בשלה כל צרכה וטומנין בתבן להתבשל, ותבן

מוקצה הוי לטיט, רש"י) וחררה שטמנה בגחלים, אם מגולה מקצתה (שיכול לאוחזה

במקום המגולה), מותר לטלטלה (מגביה מקום המגולה והתבן נשמט ונופל, רש"י), ואם

לאו אסור לטלטלה. ר"א בן תדאי אומר תוחבין בכוש או בכרכר והן מנערות מאיליהם.

אמר רב נחמן הלכה כר"א בן תדאי ... טלטול מן הצד לא שמיה טלטול). טור

ושו"ע ס"ט (הפירות הטמונין בתבן או בקש המוקצים, יכול לתחוב בהם מחט או

כוש ונוטלם, והקש ננער מאליו).

וכן הוא לעיל סי' רנט ס"ב (כשטמן

בדבר שאסור לטלטלו ובא ליטול מהם הקדרה בשבת, כיצד הוא עושה, אם כיסוי הקדרה מגולה

מקצתו מההטמנה, אוחז במקצת המגולה ומסירו ... ואם אין הכיסוי מגולה כלל, אם יכול

לתחוב כוש או סכין בתוך הכיסוי ולהגביהו ולהסירו מהקדרה, הרי זה מותר. ואף שמטלטל

ההטמנה על ידי הכיסוי, אין בכך כלום, שטלטול מן הצד הוא ואינו טלטול, כמו שיתבאר

בסי' שי"א)

והטעם שהקש הוא מוקצה, יתבאר לקמן

סט"ו ( קש שהוא מוקצה מפני שסתמו עומד להסקה ... ואם

הזמינו למאכל בהמה מבעוד יום מותר לטלטלו בכל ענין ), ושם

נסמן (הערה 865 ).

[859]

מ"מ שם (אבל בתבן וגחלים אין בהם משום גומא). ט"ז סקי"א (בתבן וקש

אין בהם שייכות גומא. כן כתב הרב המגיד).

[860]

סעיף ב (שאין איסור עשיית גומא שייך לא בקמח ולא בפירות, שהרי איסור עשיית גומא

אינו אלא משום בונה, ואין בנין אלא בקרקע או במחובר לקרקע).

[861] ט"ז ס"ק ט (פירות

הטמונים בתבן המוקצה, היינו במוקצה בבירור להסקה והוא טמן בו, אבל לא בנוטל קצת

תבן ומטמין בו פירות, דזה ודאי הכינו לכך).

וכן אם ייחדם לצורך אחר, כדלקמן

סט"ו ( אם חשב עליו מבעוד יום לישב או לשכב עליו ... הזמינו למאכל

בהמה מבעוד יום, מותר לטלטלו בכל ענין).

[862]

שבלי הלקט סי' קכ (כתב אחי ר' בנימין נר"ו, מה שנהגו להצניע אתרוגין ופרישין

בחול או בעפר ... האי חול ועפר אינה מוקצה, דהא חזי לכסות בו צואה ומוכן הוא,

כדאמרינן מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכו. ודווקא בעפר המיוחד לכך,

כדאמרינן עלה והוא שייחד לו קרן זויות), הובא בב"י סוף הסימן. רמ"א

ס"ט (ואם טמונים בחול ובעפר, עיין לעיל סימן ש"ח). וברמ"א סי' שח

סל"ח (ולכן מותר ליקח פירות הטמונים בחול, כי אין אותו עפר מוקצה). ט"ז

סק"ט (וכדאיתא גבי עפר (ביצה ח, א) מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל

צרכיו).

[863]

סי' שח סעיף עז ( פירות הטמונים בחול, מותר ליטלם משם בשבת, שאין אותו העפר מוקצה,

שהרי הכינו לכך מתחלה וייחד לו כלי או קרן זוית), ושם נסמן (הערה 521 ).

[864]

הר"ר יונה, הובא ברא"ש פ"ג סי' יט (והקשה על זה ה"ר

יונה מהא דתנן לקמן בפרק תולין, הקש שעל המטה לא ינענענו בידו, אבל מנענעו בגופו,

ודייקי מיניה בי רב דטלטול מן הצד לאו שמיה טלטול, והתם לצורך הקש שהוא מוקצה הוא

מטלטל. ולא קשה, דהתם אף טלטול אין כאן ... בקש אינו מטלטל אלא בגופו כלאחר יד,

הלכך אף על גב דלקש שהוא מוקצה הוא צריך) . טור ושו"ע ס"ח (וטלטול

בגופו, אפילו לצורך דבר האסור, מותר). ונתבאר לעיל (הערה 846 ). וראה כנישתא דבי רב.

וכן הוא לעיל סי' רסו סי"ט (שזהו

טלטול על ידי גופו ולא בידיו, ואין בו איסור כלל, כמו שיתבאר בסי' שי"א). סי'

רעו ס"י (שיתבאר שם שכל טלטול מן הצד שהוא על ידי גופו שלא בידיו יכול לטלטלו

אפילו לצורך המוקצה). סי שא סל"ט (שזהו טלטול כלאחר יד, כיון שאינו מטלטלן

בידו אלא בגופו), ובקונטרס אחרון שם ס"ק י (לדידן דקיי"ל לגמרי

כהרא"ש, כמ"ש בסימן שי"א) . סי' שח סט"ו (כל

מוקצה אינו אסור אלא לטלטלו כדרכו בחול דהיינו בידיו, אבל מותר לטלטלו בגופו, כמו

שיתבאר בסי' שי"א, וזהו נקרא טלטול כלאחר יד שהוא בשינוי מדרך החול, ולכן

מותר לטלטל מוקצה ברגליו לפנותו לכאן ולכאן דרך הילוכו).

ולענין אחורי ידיו ובין אצילי ידיו,

נתבאר לעיל סי' רעו ס"ט (יכול להביא הנר לכאן בהיתר בטלטול מן הצד כגון

באחורי ידיו או בין אצילי ידיו וכיוצא בזה), וס"י (יטלטלנו על ידי גופו כגון

באחורי ידיו או בין אצילי ידיו וכיוצא בזה), ונתבאר שם (הערה ע).

[865]

משנה קמא, א (הקש (סתמא להסקה, ומוקצה הוא, רש"י) שעל גבי המטה (ובא לשכב

עליו, ומנענעו כדי שיהא צף ורך לשכב), לא ינענענו בידו (דמוקצה הוא, רש"י),

אלא מנענעו בגופו). וברש"י נ, א (קש סתמיה לטינא קאי, ללבנים או להסקה,

ומוקצה הוא, ואם היה נתון על המטה ולא לשכב עליו, ובא בשבת לשכב עליו, והוצרך

לנענעו ולשוטחו לשכיבה שלא יהא צבור וקשה, לא ינענעו בידו, שאסור לטלטלו, אבל

מנענעו בגופו, כלאחר יד). טור ושו"ע שם (קש שעל המטה, דסתמו מוקצה להסקה,

מנענעו בגופו). מ"א ס"ק כה (מנענעו בגופו, כדי לשכוב עליו).

[866]

משנה שם (ואם היה ... עליו כר או סדין מנענעו בידו), ופרש"י (דגלי דעתיה

דאקצייה לשכיבה, מעתה תורת כלי עליו, רש"י). רמב"ם פכ"ה הכ"ב

(וכן אם היה עליו כר או סדין וכיוצא בהן, מנענעו בידו, שהרי נעשה כמי שישב עליו

מבעוד יום). טור ושו"ע שם (ואם הניח עליו מבעוד יום כר או כסת, מנענעו אפילו

בידו, שהרי הכינו מבעוד יום לשכב עליו).

[867] גמרא

נ, א (רב אסי אמר יושב ... ואע"פ שלא חישב ... אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא

הקש שעל גבי המטה לא ינענעו בידו ... היה עליו כר או סדין מבעוד יום מנענעו בידו,

שמע מינה), ופרש"י (ששכב עליו מבעוד יום, ואע"פ שלא יחדו לכך, ולא חישב

עליו, דהיינו כרב אסי). רא"ש פ"ד סי' ח (דלכאורה משמע דישיבה גריעה

ממחשבה ... דשמעינן מינה דכל שכן חשב, ורב אשי נמי סייעה לרב אסי ממתניתין דתנן

הקש שעל גבי המטה לא ינענענו בידו ... היה עליו כר או סדין, מנענעו בידו).

ר"ן כג, א (ומדאמר רב אסי אף על פי שלא חשב, משמע דמוסיף הוא על דברי שמואל,

דטפי עדיף חשב מישב ולא חשב, הלכך קיימא לן דבין חשב בין ישב מותר. וכן פסק רבינו

האי גאון ז"ל וכן דעת הרב רבינו יונה ז"ל).

[868]

ס"נ-נא גבי חריות ( חשב עליהם מבעוד יום לישב עליהם למחר בשבת בלבד, ולמוצאי שבת

ישתמש בהם לשריפה, מותר לטלטלם ולסדרם ... ואפילו אם לא חשב עליהם כלל לישיבה, אלא

שאירע מקרה שישב עליהם מעט קודם השבת, מותר לטלטלם בשבת לסדרם ולישב עליהם ).

[869]

משנה קכו, ב (אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן), ודף קמא, א (ואם היה מאכל בהמה ...

מנענעו בידו). ב"י (ופירש רש"י דסתם קש מוקצה להסקה, כלומר שאם היה

מיוחד למאכל בהמה מותר לטלטלו).

[870]

ט"ז סק"ט (משמע במקום שאין מסיקין בקש מותר לנענעו אפילו ביד, דסתמא קאי

למאכל בהמה). מ"א סי' שח סקנ"ג (וקש שלנו סתמא עומד לשכיבה או למאכל

בהמה).

[871]

סעיף סג ( חבילי קש וחבילי עצים רכים, אם הזמינם למאכל בהמה מותר לטלטלם

... ובמקומות שסתם קש אינו עומד להסקה, אלא למאכל בהמה או לשכב

עליו, מותר לטלטלו) .