שיח דין המבשל בשבת

שיח דין המבשל בשבת

ובו ל"א סעיפים:

קנסו

למבשל בשבת

א המבשל ¹⁵⁶⁶ בשבת ¹⁵⁶⁷ , או שעשה אחת משאר

מלאכות ¹⁵⁶⁸ , במזיד, אסור לו

לעולם ¹⁵⁶⁹ ליהנות מאותה מלאכה ¹⁵⁷⁰ , משום קנס ¹⁵⁷¹ , וגם הקדרה שבישל בה

אסורה לו לעולם, מפני שהיא בלועה מדבר האסור לו ¹⁵⁷² .

אבל לאחרים מותר אף

התבשיל במוצאי שבת ¹⁵⁷³ מיד ¹⁵⁷⁴ . ואין צריכים להמתין

בכדי שיעשו ¹⁵⁷⁵ , אף אם בישל בשבילם ¹⁵⁷⁶ . שלא הצריכו להמתין

כן אלא בנכרי העושה בשביל ישראל, שאם נתיר לו ליהנות במוצאי שבת מיד יש לחוש שמא

יאמר לו לעשות בשבת, כדי שיהיה הדבר מוכן לו במוצאי שבת מיד ¹⁵⁷⁷ , שאיסור האמירה

לנכרי קל בעיני הבריות ¹⁵⁷⁸ . וכן אפילו בישראל

העושה, אלא שהתחיל מבעוד יום עשייתו בדבר שאסור להתחיל ¹⁵⁷⁹ כמו שנתבאר בסי'

רנ"ג ¹⁵⁸⁰ , שאיסור זה גם כן קל

בעיני הבריות ¹⁵⁸¹ , ויש לחוש שיעבור

עליו בשביל שיהא מוכן לו במוצאי שבת מיד. ולכן הצריכו להמתין בכדי שיעשו, גם

לאחרים ¹⁵⁸² , גזרה שמא יאמרו

לאחר, שיתחיל להם מבעוד יום. אבל אין לחוש כלל שמא יאמר לישראל לעשות לו מלאכה

בשבת בשביל ליהנות ממנה במוצאי שבת מיד. ועוד שהישראל לא ישמע לו, שאין אדם חוטא

ולא לו ¹⁵⁸³ .

וכן אם היה שוגג,

אסור בו ביום, גם לאחרים ¹⁵⁸⁴ , שכיון שעשה איסור

של תורה, החמירו לקנוס בו ביום כמו במזיד ¹⁵⁸⁵ , שאסור גם לאחרים, גזרה שמא יבשל במזיד ויאמר שוגג הייתי ¹⁵⁸⁶ . אבל לערב מותר גם

לו מיד, ואין צריך להמתין בכדי שיעשו מטעם שנתבאר ¹⁵⁸⁷ :

ב אם עשה על פי הוראת

חכם שטעה, נקרא שוגג ¹⁵⁸⁸ , והוא הדין השוכח

שהוא שבת או שהיא מלאכה ¹⁵⁸⁹ :

ג אם חל יום טוב

במוצאי שבת, אסור עד מוצאי יום טוב, מפני שאין שבת מכינה ליום טוב ¹⁵⁹⁰ . ויש אומרים שאין

הכנה שייך בזה מטעם שיתבאר בסי' תק"א ¹⁵⁹¹ , ויש לחוש לסברא

הראשונה ¹⁵⁹² :

ד אם בישל במזיד

ונתערב התבשיל ¹⁵⁹³ במוצאי שבת בתבשילין

אחרים, בטל ברוב ¹⁵⁹⁴ , ואינו נקרא דבר שיש

לו מתירין, דהיינו שאפשר לאחרים לאכול התערובות הזה בהיתר גמור שלא מחמת ביטול

ברוב. מפני שאינו נקרא דבר שיש לו מתירין אלא כשיש צד היתר למי שנאסר לו, אבל כאן

אין היתר בלא ביטול ברוב אלא לאחרים שלא נאסר להם כלל ממוצאי שבת ואילך. אבל אם

נתערב בשבת, כיון שבו ביום חל עליו שם דבר שיש לו מתירין לגבי אחרים, שאין בטל להם

ברוב, חל עליו שם דבר שיש לו מתירין גם לגבי המבשל ¹⁵⁹⁵ , ונאסר לו התערובות

הזה לעולם ¹⁵⁹⁶ :

השוחט

ומבשל לחולה בשבת

ה השוחט בשבת לחולה

שיש בו סכנה ¹⁵⁹⁷ , מותר הבריא לאכול

ממנו חי ¹⁵⁹⁸ , ובלא מליחה ¹⁵⁹⁹ , אלא בהדחה בלבד ¹⁶⁰⁰ , כמ"ש ביו"ד

סי' ס"ז ¹⁶⁰¹ , לפי שאסור למלוח

בשבת כמו שיתבאר בסי' שכ"א ¹⁶⁰² . ואפילו חלה החולה

היום, ואתמול לא היה בדעתו כלל שישחט היום, אעפ"כ אין בה משום מוקצה ¹⁶⁰³ , מטעם שנתבאר בסי'

ש"י ¹⁶⁰⁴ .

אבל המבשל, או עשה

שאר מלאכה, בשביל החולה שיש בו סכנה, אסור בשבת לבריא ¹⁶⁰⁵ , או לחולה שאין בו

סכנה ¹⁶⁰⁶ , גזרה שמא ירבה

במלאכתו ¹⁶⁰⁷ בשבילו. משא"כ

בשחיטה שאין בה להרבות בשביל הבריא, שהרי אי אפשר לכזית בשר שצריך להחולה בלא

שחיטת כל הבהמה ¹⁶⁰⁸ .

ואפילו עשה על ידי נכרי,

בין לצורך חולה שיש בו סכנה בין לצורך חולה שאין בו סכנה ¹⁶⁰⁹ , אסור לבריא בשבת,

גזרה שמא ירבה בשבילו ¹⁶¹⁰ . אבל למוצאי שבת

מותר לבריא מיד, ואין צריך להמתין בכדי שיעשו, כיון שהנכרי עשה בהיתר לצורך חולה ¹⁶¹¹ .

במה דברים אמורים

בשאר מלאכות, חוץ מאפייה ובישול, שאם אפה נכרי או בישל בשבת לצורך חולה, אסור

לבריא אף במוצאי שבת, משום בשולי נכרים ¹⁶¹² , כמ"ש

ביו"ד סימן קי"ג ¹⁶¹³ :

ו הקוצץ פרי שלא נגמר

בישולו לחולה בשבת, אסור לבריא משום מוקצה, אפילו חלה מבעוד יום והיה כבר בדעתו

מבעוד יום לקצוץ הפרי בשבת, מפני שאין הכנה מועלת כלל במחובר בכיוצא בזה שהוא גדל

והולך בשבת ¹⁶¹⁴ . אבל פרי שנגמר

בישולו ושוב אינו גדל והולך, מועלת בו הכנה אע"פ שהוא מחובר ¹⁶¹⁵ :

בישול

בתולדת האוּר והחמה

ז המבשל הוא מאבות

מלאכות ¹⁶¹⁶ , שכן במשכן היו

מבשלים סממנים לצבוע בה ¹⁶¹⁷ .

ולא בישול במים בלבד,

אלא אף הטיגון והאפייה ¹⁶¹⁸ והצלייה הן בכלל

בישול ¹⁶¹⁹ , וכן כל מי שריפה

גוף קשה באוּר ¹⁶²⁰ , כגון המתיך אחד ממיני מתכות, או המחמם את המתכת עד שנעשה

גחלת ¹⁶²¹ , וכן הממסס השעוה או

החלב או הזפת והגפרית באוּר, או שהקשה גוף רך באוּר, כגון המניח כלי אדמה באוּר עד

שנעשו כלי חרס, חייב משום מבשל ¹⁶²² .

וכשם שאסור לבשל באוּר,

כך אסור לבשל בתולדת האוּר ¹⁶²³ , כגון ליתן ביצה בצד

קדרה שהוחמה באוּר ¹⁶²⁴ , או לשברה על הסודר

שהוחם באוּר ¹⁶²⁵ כדי שתצלה מעט ¹⁶²⁶ , ואם נצלית שם כמאכל

בן דרוסאי ¹⁶²⁷ , חייב משום מבשל,

כמו בצולה על האוּר ¹⁶²⁸ .

ואפילו בתולדת חמה,

כגון בסודר שהוחם בחמה, אסור, גזרה משום תולדות האוּר, שהרואה סבור שהוחם הסודר באוּר ¹⁶²⁹ . וכן אסור לגלגלה על

גבי חול ואבק דרכים שהוחמו מכח חמה ¹⁶³⁰ . ואסור להטמינה בהם ¹⁶³¹ אפילו מבעוד יום,

גזרה שמא יטמין ברמץ ¹⁶³² , כמו שנתבאר בסי'

רנ"ז ¹⁶³³ .

אבל בחמה עצמה, כגון

ליתן ביצה בחמה כדי שתצלה, או ליתן מים בחמה כדי שיוחמו, מותר ¹⁶³⁴ , מפני שאין דרך

בישול בכך, ואין לגזור על חמה משום אוּר, מפני שחמה אינה מתחלפת באוּר ¹⁶³⁵ :

ח המבשל בחמי טבריא

פטור ¹⁶³⁶ , מפני שהן כתולדת

חמה ¹⁶³⁷ . אבל אסור מדברי

סופרים ¹⁶³⁸ , אפילו אם התבשיל

עומד על גביו ומתבשל מלמעלה. אבל מותר להעמידם שם מבעוד יום. אבל להטמינו כולו

בתוכם אסור אפילו מבעוד יום ¹⁶³⁹ , משום איסור הטמנה,

כמו שיתבאר בסי' שכ"ו ¹⁶⁴⁰ :

בישול

אחר בישול

ט כל דבר לח יש בו

בישול אחר בישול, דהיינו תבשיל לח שנתבשל כבר כל צרכו ונצטנן ¹⁶⁴¹ , ואפילו לא נצטנן לגמרי אלא שאין היד סולדת בו, וחממו בשבת עד

שהיד סולדת בו ¹⁶⁴² , חייב משום מבשל. אבל אם הוא חם כל כך עד שהיד סולדת בו,

ומרתיחו יותר ¹⁶⁴³ , אין בזה משום בישול

ומותר אפילו לכתחלה ¹⁶⁴⁴ להרתיחו סמוך לאש,

במקום שאין לחוש לחיתוי, כמו שיתבאר ¹⁶⁴⁵ (ואם מותר ליתנו על

גבי כירה או תנור, נתבאר בסימן רנ"ג ¹⁶⁴⁶ ).

ויש אומרים ¹⁶⁴⁷ שאפילו נצטנן לגמרי

אין בישול אחר בישול, ומותר להרתיחו בשבת סמוך לאש, במקום שאין לחוש לחיתוי ¹⁶⁴⁸ .

ונהגו להקל אם לא

נצטנן לגמרי ¹⁶⁴⁹ , אלא ראוי עדיין

לאכול מחמת חמימותו ¹⁶⁵⁰ . אבל אם נצטנן לגמרי,

נוהגין כסברא הראשונה ¹⁶⁵¹ , אפילו לענין דיעבד,

כמו שנתבאר בסימן רנ"ג ¹⁶⁵² .

ואפילו ליתנו על תנור

בית החורף קודם שמסיקו הנכרי כדי שיתחמם כשיסיקנו, אסור ¹⁶⁵³ , כמו שנתבאר שם ¹⁶⁵⁴ . וכן בכל דבר שיתבאר

שיש בו משום בישול ¹⁶⁵⁵ :

י וכל זה ¹⁶⁵⁶ בתבשיל שנתבשל כל

צרכו. אבל כל שלא נתבשל כל צרכו, אפילו נתבשל כבר כמאכל בן דרוסאי, יש בו משום

בישול אפילו בעודו רותח ¹⁶⁵⁷ .

ואפילו יתבשל מאליו,

אלא שעושה דבר שמקרב בישולו, כגון שמגיסו בכף ¹⁶⁵⁸ :

בישול

בכלי שני ועירוי מכלי שני

יא תבשיל ¹⁶⁵⁹ יבש שאין בו רוטב

כלל, אין בו בישול אחר בישול ¹⁶⁶⁰ , אם נתבשל כבר כל צרכו ¹⁶⁶¹ . ואפילו נצטנן לגמרי ¹⁶⁶² , ומותר אפילו לשרותו

בכלי ראשון רותח ¹⁶⁶³ , כדי שיהא נימוח שם

ויהיה דבר לח ¹⁶⁶⁴ .

ואם הוא דבר יבש שלא

נתבשל מלפני השבת, אין שורין אותו בשבת בחמין ¹⁶⁶⁵ שהיד סולדת בו ¹⁶⁶⁶ , אפילו אינו נמוח שם כלל.

ואם שרה בכלי ראשון

חייב ¹⁶⁶⁷ . ובכלי שני אסור

לשרותו מדברי סופרים ¹⁶⁶⁸ , מפני שנראה כמבשל ¹⁶⁶⁹ .

ואינו דומה לתבלין

שמותר ליתנם בכלי שני ¹⁶⁷⁰ כמו שיתבאר ¹⁶⁷¹ . מפני שהתבלין

עשויין למתק הקדרה ואינו נראה כמבשל ¹⁶⁷² , וכן כל דבר העשוי

ליתן טעם בקדרה, כגון שום ובצל הרי הם כתבלין ¹⁶⁷³ , ומותר ליתנם בכלי שני אע"פ שהיד סולדת בו. ויש מי

שמסתפק בבצל שמא הוא מתבשל גם בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו ¹⁶⁷⁴ . ונהגו להקל. ויש מתירין ¹⁶⁷⁵ בכל דבר יבש שלא

נתבשל לשרותו בכלי שני שהיד סולדת בו. ויש להחמיר בזה כסברא הראשונה ¹⁶⁷⁶ .

אבל מותר לערות מכלי

שני שהיד סולדת בו על כל דבר יבש שלא נתבשל ¹⁶⁷⁷ .

חוץ ממין דג שנקרא

קולייס האספנין, ומליח הישן ¹⁶⁷⁸ , דהיינו בשר ¹⁶⁷⁹ או דג מלוח של שנה

שעברה, שאלו אינם צריכים בישול אלא מעט, ועירוי זה היא גמר מלאכת בישולן, וחייב

עליו משום מבשל ¹⁶⁸⁰ . אבל מותר לשרותן

ולהדיחן במים צוננים ¹⁶⁸¹ . וכן כל דבר קשה שלא

נתבשל, שאינו ראוי לאכילה כי אם על ידי שרייה או הדחה בחמין, אם שרה אותו אפילו

בכלי שני, או הדיחו אפילו בעירוי מכלי שני ונעשה ראוי, חייב משום מבשל ¹⁶⁸² . וכן כל דבר שאינו

מבושל שהוא מלוח הרבה, ואינו ראוי לאכילה כי אם על ידי שרייה או הדחה בחמין, אם

שרה או הדיח בחמין חייב ¹⁶⁸³ . אבל מותר לשרותו

ולהדיחו בצוננין, ואפילו נעשה ראוי על ידי כך, שכל דבר שאינו אוכל מותר לעשותו

אוכל בשבת כמו שיתבאר בסי' שכ"ד ¹⁶⁸⁴ :

יב יש מי שאומר ¹⁶⁸⁵ שאע"פ שאין

בישול אחר בישול בדבר יבש, מכל מקום יש בישול אחר אפייה או צלייה, שהאפוי או הצלוי

אם נתנו, אפילו בעודו רותח ¹⁶⁸⁶ , בתוך כלי ראשון

שהיד סולדת בו ¹⁶⁸⁷ , חייב.

ולפי זה גם בכלי שני

יש להחמיר מדברי סופרים, כמו שנתבאר למעלה ¹⁶⁸⁸ . ולכן צריך ליזהר

שלא ליתן פת אפוייה אפילו בקערה שהיא כלי שני כל זמן שהיד סולדת בו ¹⁶⁸⁹ .

ויש מי שמסתפק וחושש

מחיוב חטאת גם בכלי שני שהיד סולדת בו, מפני שיש דברים רכים שמתבשלים גם בכלי שני,

ואין אנו בקיאין בהן, ושמא גם הלחם נקרא רך לענין זה ומתבשל גם בכלי שני שהיד

סולדת בו, וכן יש להסתפק ספק זה גם בשאר דברים ¹⁶⁹⁰ . ויש להחמיר בכולן ¹⁶⁹¹ , לבד מבתבלין שהתירו חכמים בפירוש ליתנם בכלי שני ¹⁶⁹² . וכן מים ושמן כמו שיתבאר ¹⁶⁹³ , והוא הדין לשאר

משקין ¹⁶⁹⁴ . ואפילו בבשר צלוי

יש להחמיר ¹⁶⁹⁵ , כיון שיש בישול אחר

צליה. אבל במבושל אין להחמיר כלל אפילו בכלי ראשון, שלדברי הכל אין בישול אחר בישול

בדבר יבש ¹⁶⁹⁶ .

אבל יש מתירין ¹⁶⁹⁷ באפוי וצלוי אפילו

צוננים ליתנם אפילו בתוך כלי ראשון רותח, מפני שאין בישול אפילו אחר אפייה וצלייה.

ונהגו ליזהר לכתחלה

כסברא הראשונה, שלא ליתן פת ¹⁶⁹⁸ אפילו בכלי שני ¹⁶⁹⁹ כל זמן שהיד סולדת בו. אבל בדיעבד יש להתיר אפילו בכלי ראשון

כסברא האחרונה:

יג ולפי סברא הראשונה

שיש בישול אחר אפיה וצליה, יש גם כן אפיה וצליה אחר בישול, דהיינו שכל דבר המבושל

אסור ליתנו בלא רוטב סמוך לאש, במקום שיכול להתחמם שם עד שתהא היד סולדת בו ¹⁷⁰⁰ .

אבל לדברי הכל אין

אפיה וצליה אחר אפיה וצליה ¹⁷⁰¹ . ודבר האפוי או צלוי

מותר ליתנו סמוך לאש על דרך שיתבאר ¹⁷⁰² , אפילו נצטנן כבר

לגמרי:

כלי

על גבי כלי חם

יד כלי שיש בו דבר חם

שהיד סולדת בו, מותר להניחו בשבת על גבי קדרה הטמונה בבגדים, כדי שישמור חומו ולא

יצטנן ¹⁷⁰³ . ואפילו לא נתבשל כל

צרכו, שיש בו משום בישול כשעושה דבר שממהר לגמור בישולו ¹⁷⁰⁴ , מכל מקום כאן אי

אפשר לו כלל לבא לידי בישול גמור, ולא אפילו לידי הוספת בישול, אלא להעמיד חומו

בלבד ¹⁷⁰⁵ . ומותר לטוח פיו

בבצק כדי להעמיד חומו, אם יש לו בצק שנילוש מאתמול ¹⁷⁰⁶ .

אבל אסור להטמינו תחת

הבגדים ¹⁷⁰⁷ כמו שנתבאר בסי' רנ"ג ¹⁷⁰⁸ :

טו אבל אין מניחין כלי

שיש בו דבר שאינו חם כל כך עד שתהא היד סולדת בו, על גבי קדרה שהיא חמה כל כך,

שהעליון יכול להתחמם מחומה עד שתהא היד סולדת בו ¹⁷⁰⁹ , והוא הדין על גבי מיחם ¹⁷¹⁰ שהוא חם כל כך.

במה דברים אמורים

כשהעליון לא נתבשל עדיין כל צרכו, שיש בו משום בישול אף כשהוא חם ¹⁷¹¹ . אבל אם נתבשל כבר

כל צרכו, אלא שנצטנן מעט, אע"פ שאינו חם כל כך שהיד סולדת בו, כיון שהוא חם

קצת עד שהוא ראוי לאכול מחמת חמימותו, כבר נתבאר ¹⁷¹² שנוהגין להקל שאין

בו משום בישול, ומותר להניחו על גבי קדירה או על גבי מיחם לחממו הרבה.

ואם הוא דבר יבש

שנתבשל כל צרכו, אפילו נצטנן לגמרי אין בו משום בישול, ומותר לחממו על גביהן אפילו

שתהא היד סולדת בו ¹⁷¹³ :

טז ואפילו אם הקדירה

טמונה על גבי האש ¹⁷¹⁴ , כגון על גבי כירה

שאינה גרופה וקטומה, על פי הדרכים שנתבארו בסי' רנ"ג ¹⁷¹⁵ , וכן מיחם שעל גבי האש, מותר ליתן עליהן בשבת כל דבר שאין בו

משום בישול ¹⁷¹⁶ , כגון תבשיל יבש

אפילו הוא צונן לגמרי ¹⁷¹⁷ , או תבשיל לח שלא

נצטנן לגמרי ¹⁷¹⁸ , מטעם שנתבאר בסי'

רנ"ג ¹⁷¹⁹ :

תבלין

ומלח בכלי ראשון ובעירוי מכלי ראשון

יז כלי ראשון ¹⁷²⁰ , אפילו לאחר

שהעבירוהו מעל האוּר, מבשל ¹⁷²¹ , כל זמן שהיד סולדת

בו ¹⁷²² . לפיכך אסור ליתן

לתוכו תבלין ¹⁷²³ , וטוב למנוע מלתת

תבלין בכלי ראשון אפילו אין היד סולדת בו, כדי לעשות הרחקה ¹⁷²⁴ וסייג לדבר.

אבל מלח מותר ליתן

בתוכו, כיון שהעבירו מעל האש, שהמלח צריך בישול רב כמו בשר שור, ואינו מתבשל אלא

על האש ¹⁷²⁵ . ומכל מקום בשר שור אסור ליתן בכלי ראשון, שאף שהבשר אינו

מתבשל, מכל מקום הלחלוחית שעליו מתבשל ¹⁷²⁶ . אלא אם כן שהוא יבש

שאין עליו לחלוחית כלל ¹⁷²⁷ .

ויש אומרים ¹⁷²⁸ שהמלח אינו צריך בישול אלא מעט, ואסור ליתנו אף בכלי שני, כל

זמן שהיד סולדת בו, והמחמיר תבוא עליו ברכה.

ואם עבר ונתן מלח

אפילו בכלי ראשון, אפילו הוא על האש, שעשה איסור, המאכל מותר, לפי שהמלח בטל נגד

המאכל ¹⁷²⁹ . ויש חולקים ואוסרים

עד מוצאי שבת ¹⁷³⁰ :

יח וכל זה במלח שאינו

מבושל. אבל מלח שלנו שמתקנים אותו על ידי בישול במים ¹⁷³¹ , מותר ליתנו בכלי

ראשון לדברי הכל ¹⁷³² , שאין בישול אחר בישול בדבר יבש, אפילו הוא נימוח על ידי בישול

זה השני, כמו שנתבאר למעלה ¹⁷³³ . ומכל מקום המחמיר

בו כמו בשאר מלח, תבוא עליו ברכה ¹⁷³⁴ :

יט אסור ליתן תבלין

בקערה ולערות עליהם מכלי ראשון שהיד סולדת בו, מפני שעירוי מכלי ראשון מבשל כדי

קליפה ¹⁷³⁵ . ואם עירה, אזי הקליפה אסורה, מפני שנתבשלה בשבת ¹⁷³⁶ .

אבל אם עירה תחלה

מהכלי ראשון לתוך הקערה, מותר ליתן אחר כך התבלין לקערה, מפני שחום כלי שני אין בו

כח לבשל ¹⁷³⁷ . ואפילו להמחמירים

בכלי שני לענין איסור והיתר, שסוברים שיש בו כח להבליע ולהפליט כל זמן שהיד סולדת

בו, מכל מקום אין בו כח לבשל ¹⁷³⁸ , אף על פי שהיד

סולדת בו ¹⁷³⁹ . ואינו דומה לכלי

ראשון שמבשל כל זמן שהיד סולדת בו ¹⁷⁴⁰ , לפי שכלי ראשון

מתוך שעומד (אצל האש ¹⁷⁴¹ ) על האוּר, דפנותיו

חמין ומחזיק חומו הרבה, ולכך נתנו בו שיעור כל זמן שהיד סולדת בו, משא"כ בכלי

שני שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר ¹⁷⁴² :

מים צוננים

במים רותחים

כ אמבטי של מרחץ שהיא

מלאה מים חמין ¹⁷⁴³ , אע"פ שהיא כלי

שני ¹⁷⁴⁴ , אסור לערות לתוכה

מים צוננים, שכיון שהחמין שבה הן לרחיצה מן הסתם הן חמין מאד, ונתבשלים הצוננים

שמתערבין בהן ¹⁷⁴⁵ .

אבל מותר ליתן מהחמין

שבזו האמבטי לתוך אמבטי אחרת של צונן ¹⁷⁴⁶ , ואפילו מכלי ראשון

מותר לערות לתוך מים צוננים ¹⁷⁴⁷ . שלא אמרו שעירוי

מכלי ראשון מבשל, אלא במערה חמין על גבי תבלין וכיוצא בהן, שאין החמין מתערבין ממש

בתוכן אלא מכין עליהם בקילוחן ומבשלין, אבל מים במים שמתערבים ממש, אין כח בקלוח

לבשל מים התחתונים ¹⁷⁴⁸ , אלא התחתונים

גוברים ומצננים את העליונים ¹⁷⁴⁹ .

אבל אסור ליתן חתיכת

בשר חם שהיד סולדת בו לתוך רוטב צונן, שכיון שאינו מתערב ממש ברוטב, הרי הוא מבשל כדי

קליפה סביבו ¹⁷⁵⁰ טרם שיתגבר עליו הרוטב ויצננו ¹⁷⁵¹ :

כא מיחם שפינה ממנו מים

חמין, אסור ליתן לתוכו מים צוננין מועטין, שיכולין להתחמם שם עד שתהא היד סולדת בו.

אבל מותר ליתן לתוכו מים צוננים מרובים כדי להפשירן ¹⁷⁵² .

ואע"פ שעל ידי

נתינת הצונן לתוכו הוא מצרפו ומחזיקו, ונמצא מתקן כלי, שכן דרך צורפי נחושת וברזל,

שמניחים ברזל ונחושת חמים לתוך מים צוננים בשביל שיתקשו ויתחזקו, וזו היא גמר

מלאכת הצורפים, שהאוּר מפעפע המתכת וקרוב להשבר, והמים מחזיקין אותו ¹⁷⁵³ . מכל מקום כיון

שאינו מתכוין לתיקון הכלי אלא להפשיר המים, מותר ¹⁷⁵⁴ . שאין כאן פסיק

רישיה ולא ימות ¹⁷⁵⁵ , מפני שכשמצרפין

הכלי מחממין אותו תחלה ביותר, אבל כאן אפשר שלא יגיע לצירוף, מפני שהמים מונעים

אותו מלהתחמם כל כך ¹⁷⁵⁶ :

כב מותר לערות מים

צוננים, אפילו מועטים, לתוך מים חמין שהיד סולדת בו ¹⁷⁵⁷ שבכלי שני, אבל לא לתוך חמין שבכלי ראשון ¹⁷⁵⁸ .

ואם הצוננים מרובים

כל כך, שאי אפשר שיתחממו עד שתהא היד סולדת בו, רק שיפיגו צינתן, מותר אפילו לתוך

כלי ראשון ¹⁷⁵⁹ . ובלבד שלא יהיה על

האש ¹⁷⁶⁰ :

כג מותר להעמיד קיתון

של מים, או של שאר משקין, צוננים, בתוך כלי שני שיש בו מים חמין ¹⁷⁶¹ .

(ואפילו להטמינו כולו

בתוכה ¹⁷⁶² . שמותר להטמין את הצונן

בדבר שאינו מוסיף הבל, כמו שנתבאר בסי' רנ"ז ¹⁷⁶³ , והחמין הן נקראים

דבר שאינו מוסיף הבל כמ"ש בסי' רנ"ח ¹⁷⁶⁴ ).

אבל בכלי ראשון אסור

להעמידו ¹⁷⁶⁵ , אפילו להפיג צנתו

בלבד, גזרה שמא ישכח וישתהה שם עד שתהא היד סולדת בו ¹⁷⁶⁶ . ואפילו באמבטי שהומשכו לתוכה חמי טבריא מן המעיין, אסור

להעמידו בתוכה, מפני שהיא ככלי ראשון מדברי סופרים, אלא יטול מהאמבטי בכלי שני

ויעמידנו בתוכו ¹⁷⁶⁷ :

בישול

כנגד המדורה

כד מותר ליתן קיתון של

מים, או שאר משקין, כנגד המדורה להפיג צינתן ¹⁷⁶⁸ . ובלבד שיתנם רחוק

מהאש, בענין שאינן יכולין להתחמם באותו מקום עד שתהא היד סולדת בו אף אם ישהה שם

זמן מרובה ¹⁷⁶⁹ , אבל אסור ליתנם

סמוך לאש במקום שיכולין להתחמם שם עד שתהא היד סולדת בו, ואפילו להניחן שם שעה

מועטת שתפיג צינתן בלבד אסור, גזרה שמא ישכחם וישהו שם עד שתהא היד סולדת בו ¹⁷⁷⁰ .

והוא הדין פירות או

שאר דברים הנאכלין כמות שהן חיין, שאף שאינם צריכים בישול, מכל מקום אם נתבשלו

חייב ¹⁷⁷¹ . לפיכך אסור להניחם

במקום שיכולין להתבשל אם ישהו שם זמן מרובה, דהיינו במקום שיכולין להתחמם ¹⁷⁷² עד שתהא היד סולדת

בו ¹⁷⁷³ .

אבל כל דבר שאין בו

משום בישול, מותר אפילו להרתיחו כנגד המדורה ¹⁷⁷⁴ , כגון תבשיל לח

שנתבשל כל צרכו ועודנו חם שהיד סולדת בו, או אפילו אין היד סולדת בו אלא שלא נצטנן

לגמרי ¹⁷⁷⁵ , לפי המנהג שנתבאר

למעלה ¹⁷⁷⁶ שנהגו להקל בזה, או

אפילו נצטנן לגמרי אלא שהוא דבר האפוי או צלוי ואין אפיה וצליה אחר אפיה וצליה

אפילו נצטנן לגמרי כמו שנתבאר למעלה ¹⁷⁷⁷ .

ומכל מקום לא התירו

אלא כנגד המדורה. אבל אסור ליתנו על האש ממש ¹⁷⁷⁸ , או אפילו בסמוך לה

ממש, אלא צריך להרחיק קצת, כי יש לחוש שמא ישכח שהוא שבת ויבא לחתות בגחלים, אבל

כשאנו מצריכים אותו להרחיק קצת, יש לו בזה היכר וזכרון, ולא יבא לחתות בגחלים ¹⁷⁷⁹ :

שומן

שנימוח בחימום

כה במה דברים אמורים

שמותר לחמם האפוי, כשאין בו שומן. אבל פת כפולה שיש בתוכה חתיכות שומן שנקרש

(שקורין אינפאנד"ה), אסור להחם אותה ¹⁷⁸⁰ , אפילו רחוק מן האש

מקום שאין היד סולדת בו ¹⁷⁸¹ , ואפילו להניחה בחמה ¹⁷⁸² , מפני שהשומן שבה

שנקרש חוזר ונימוח, והרי זה דומה למרסק חתיכת ברד בשביל שיזובו מימיו שאסרו חכמים ¹⁷⁸³ , מפני שמוליד בשבת ¹⁷⁸⁴ ודומה למלאכה שבורא

מים הללו, כמו שיתבאר בסי' ש"כ ¹⁷⁸⁵ , והוא הדין לשומן

הנימוח.

ואפילו בדיעבד אסור

מה שנימוח בשבת ¹⁷⁸⁶ , כמו משקין שזבו

בשבת מפירות העומדים למשקין, שאסורים משום גזרה שמא יסחוט הפירות, כיון שהם עומדים

לכך כמ"ש שם ¹⁷⁸⁷ , ואף שומן זה כיון

שדרכו להיות זב וצלול, לפיכך כשהוא קרוש הרי הוא כפירות העומדים למשקין, והזב ממנו

בשבת אסור עד לערב ¹⁷⁸⁸ :

כו במה דברים אמורים

כשנימוח שומן הרבה כל כך עד שיזוב לחוץ, והרי הוא בעין לבדו, שאינו מעורב בשום דבר

אלא הוא ניכר בפני עצמו. אבל אם מניחה בריחוק מקום כל כך, בענין שאין הרבה שומן

נימוח עד שיזוב לחוץ, אלא מעט ממנו נימוח ונבלע בפת עצמו ואינו בעין לבד, מותר

אפילו לכתחלה ¹⁷⁸⁹ , כמו שמותר ליתן

חתיכת ברד לתוך כוס של יין אע"פ שהברד נמחה לשם, מפני שהוא מתערב ומתבטל ביין

שבכוס ואינו בעין ¹⁷⁹⁰ , כמו שיתבאר שם ¹⁷⁹¹ .

ואפילו אם מקצתו זב

לחוץ מעט וישנו בעין, כיון שדבר מועט הוא, אינו חשוב כלום ומותר. ולכן מותר להחם

בשבת חתיכת בשר שמן אע"פ שמקצתו זב, כיון שדבר מועט הוא ¹⁷⁹² .

אבל אסור להחם קדרה

שקרש שמנוניתה ¹⁷⁹³ , אפילו במקום שאין

היד סולדת בו, ואע"פ שיש בה רוטב הרבה ונימוח השומן בתוך הרוטב, מכל מקום

השומן הוא צף למעלה וישנו בעין ¹⁷⁹⁴ :

כז אבל יש חולקים ¹⁷⁹⁵ על כל זה ואומרים, שאין איסור כלל במה שנימוח השומן על ידי שמניחו

במקום חם. ולא אסרו גבי חתיכת ברד אלא לרסק בידים ¹⁷⁹⁶ , אבל בנימוח מאליו

לא גזרו.

ולכן מותר להחם פת זו

הממולאת בשומן אפילו במקום שהיד סולדת בו ¹⁷⁹⁷ , שהרי אין כאן משום

בישול, לא בפת, מפני שאין אפיה אחר אפיה, ולא בשומן הקרוש שנימוח, מפני שאין בישול

אחר בישול ¹⁷⁹⁸ בדבר יבש, אע"פ שנימוח בבישול זה השני ¹⁷⁹⁹ כמו שנתבאר למעלה ¹⁸⁰⁰ .

אבל קדרה שקרש

שמנוניתה אין להחם אותה ¹⁸⁰¹ אלא במקום שלא יוכל

התבשיל להתחמם עד שתהא היד סולדת בו, מפני שברוטב שנצטנן יש בו משום בישול כמו

שנתבאר למעלה ¹⁸⁰² .

ולענין הלכה נהגו

להחמיר לכתחלה כסברא הראשונה ¹⁸⁰³ , אבל בדיעבד יש להקל

כסברא האחרונה ¹⁸⁰⁴ . ואפילו לכתחלה יש

לסמוך במקום הצורך על סברא האחרונה, כי כן עיקר ¹⁸⁰⁵ .

וכן יש להקל ליתן פת

הממולאת בשומן על תנור בית החורף קודם שהוסק, וכשיסיקנו הנכרי, גם היא תתחמם עליו.

לפי שאפילו לענין איסור בישול בדבר שיש בו משום בישול, אין בזה איסור מן התורה אלא

מדברי סופרים, כיון שנותן שם קודם שיתן הנכרי את האוּר בתנור, כמו שנתבאר בסי'

רנ"ג ¹⁸⁰⁶ . אם כן כאן שיש

מתירין לגמרי, יש להקל על כל פנים קודם שהוסק התנור. ומכל מקום אין להקל בפני עם

הארץ. ויש לעשות על ידי נכרי ¹⁸⁰⁷ :

כח ולדברי הכל מותר

ליתן שומן מהותך שנקרש על גבי מיני קמחים וקטניות רותחים, ובלבד שלא ירסקנו בידים,

אלא יניחנו על גביהן או בתוכן והוא נימוח מאליו, שהרי מה שנימוח אינו בעין אלא נכנס

בתוכן ¹⁸⁰⁸ .

אבל על גבי צלי חם יש

להסתפק אם מותר ליתן עליו שומן קרוש שיהא נימוח מאליו, שכיון שאין הנימוח נכנס

בתוכו, אלא צף על גביו, יש לדמותו לקדרה שקרש שמנוניתה ¹⁸⁰⁹ , שנוהגין להחמיר

לכתחלה ¹⁸¹⁰ :

כט אסור ליתן צונן על

המיחם ¹⁸¹¹ , אפילו להפשיר, כל

שהמיחם חם כל כך שאילו היה הצונן מונח עליו הרבה היה בא לידי בישול, דהיינו שתהא

היד סולדת בו ¹⁸¹² , שדין מניח על גבי מיחם כדין מניח כנגד המדורה ¹⁸¹³ . אבל אם אינו חם כל

כך מותר:

הגסה

בנתבשל כל צרכו

ל האלפס והקדרה

שהעבירן מרותחין מעל גבי האוּר ¹⁸¹⁴ , אם אינן מבושלין כל

צרכן ¹⁸¹⁵ , לא יוציא מהם בכף,

שנמצא מגיס ¹⁸¹⁶ , ויש בזה משום בישול ¹⁸¹⁷ כמ"ש למעלה ¹⁸¹⁸ . אבל אם נתבשלו כל

צרכן מותר להגיס בהן, לאחר שהעבירן מעל גבי האוּר ¹⁸¹⁹ .

אבל צמר שביורה,

אע"פ שקלט העין, אסור להגיס בו ¹⁸²⁰ (משום צובע ¹⁸²¹ ), שכן דרך הצבעין

להגיס בו תמיד כדי שלא יחרך ¹⁸²² .

ויש מחמירין גם בקדרה

בכל ענין ¹⁸²³ . והעיקר כסברא

הראשונה ¹⁸²⁴ . והרוצה להחמיר,

יחמיר בהגסה ממש, אבל להוציא בכף, אין להחמיר כלל בנתבשלה כל צרכה ואינה על האש ¹⁸²⁵ :

לא אסור לטוח שמן ושום

על גבי הצלי ¹⁸²⁶ בעודו חם שהיד סולדת

בו ¹⁸²⁷ , אפילו נצלה מבעוד

יום, דמכל מקום יתבשל השום והשמן.

אבל שומן שנקרש אין

בו משום בישול ¹⁸²⁸ . אלא שיש להסתפק בו

מצד אחר ¹⁸²⁹ כמו שנתבאר למעלה ¹⁸³⁰ :

[1566] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

קנסו למבשל בשבת (ס"א-ד).

(ב)

השוחט ומבשל לחולה בשבת (ס"ה-ו).

(ג)

בישול בתולדות האור והחמה (ס"ז-ח).

(ד)

בישול אחר בישול (ס"ט-י).

(ה)

בישול בכלי שני ועירוי מכלי שני (סי"א-ג).

(ו)

כלי על גבי כלי חם (סי"ד-טז).

(ז)

תבלין ומלח בכלי ראשון ובעירוי מכלי ראשון (סי"ז-ט).

(ח)

מים צוננים במים רותחים (ס"כ-כג).

(ט)

בישול כנגד המדורה (סכ"ד).

(י)

שומן שנימוח בחימום (סכ"ה-ט).

(יא)

הגסה בנתבשל כל צרכו (ס"ל-לא).

*

יסודי

מלאכת מבשל יתבארו לקמן ס"ז. אלא שתחלה יתבאר מתי קנסו למבשל שלא ליהנות ממנו

(ס"א-ד), ומתי אסרו שמה ירבה במלאכתו (ס"ה).

לכללות סימן זה, ראה נימוקי שבת.

שבת כהלכה פרקים א-ז. שו"ע הרב עם ביאורים והערות (כהן). כנישתא דבי רב.

[1567]

ברייתא חולין טו , א (המבשל בשבת, בשוגג יאכל, במזיד לא יאכל, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר, בשוגג יאכל במוצאי שבת, במזיד לא יאכל עולמית), וכרבי יהודה. טור

ושו"ע ס"א (המבשל בשבת, במזיד, אסור לו לעולם, ולאחרים מותר למוצאי שבת

מיד, ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד).

[1568]

רמב"ם פ"ו הכ"ג (ישראל שעשה מלאכה בשבת ... כיצד ישראל שבשל בשבת).

טור ורמ"א ס"א (או שעשה אחת משאר מלאכות). וראה נימוקי שבת ע'

קצג.

[1569]

שאילתות שלח שאילתא קכח (והלכתא כרבי יהודה סבירא לן). רי"ף שבת יז, א

(הלכה כרבי יהודה). רמב"ם שם (ישראל שבשל בשבת במזיד, למוצאי שבת יאכל

לאחרים, אבל לו, לא יאכל עולמית. ואם בשל בשגגה, למוצאי שבת יאכל בין הוא בין

אחרים מיד). מ"מ שם (נפסקה הלכה כרבי יהודה, וכן כתבו הגאונים ז"ל). טור

(ופסקו הגאונים כרבי יהודה) ושו"ע שם.

והיינו אף אם בישל פירות הנאכלים

חיים, כדלקמן סי' תה ס"ט (המבשל בשבת פירות הנאכלים חיים, שאסורים, מפני שעשה

בהם איסור של תורה).

אבל אם לא נשתנה כלום בהמאכל, נתבאר

לקמן סי' תנד סי"ב (מי שהוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים, או מרשות הרבים

לרשות היחיד, בליל ט"ו שחל להיות בשבת, מותר לו לצאת בה ידי חובתו ולברך עליה,

ואין זו מצוה הבאה בעבירה). וראה קובץ דברי תורה ח"ז ע' נה. נימוקי שבת ע'

קצ.

ולענין איסורים מדברי סופרים יתבאר

לקמן (הערה 1587 ).

[1570]

רמב"ם שם (בזדון אסור לו ליהנות באותה מלאכה לעולם).

[1571]

רש"י חולין שם ד"ה רבי יהודה (דעבד איסורא קנסוהו רבנן). וכדאמרינן

גיטין נג, ב (קנסו שוגג אטו מזיד ... המבשל בשבת).

וראה מלבושי יום טוב ס"ק א

(אנן דפסקינן כרבי יהודה, נראה דאף במזיד אין בו איסור, אלא מדרבנן). הובא באליה

זוטא ס"א.

[1572] רשב"א

בתשובה ח"א סי' קעה (שאלת קדרה שבשל בה ישראל לצורך חולה שיש בו סכנה, אם היא

אסורה מפני שבשלו בה בשבת ... תשובה דבר ברור הוא זה ... לחולה שיש בו סכנה מותר,

ומצוה לבשל לו, ואין כאן מעשה שבת באיסור), הרי שבאיסור גם הקדרה אסורה. מ" א

סק"א (משמע ברשב"א סימן קע"[ה] דהקדירה אסורה גם כן).

[1573]

רבי יהודה בברייתא שם (במזיד לא יאכל עולמית), ופרש"י שם (לא יאכל עולמית

בדידיה, אבל לאחריני שרי, דאיהו דעבד איסורא קנסוהו רבנן, אבל אחריני לא).

רי"ף שם (במזיד יאכל למוצאי שבת לאחרים, ולא לו). רמב"ם שם (למוצאי שבת

יאכל לאחרים, אבל לו, לא יאכל עולמית). טור ושו"ע שם (ולאחרים מותר למוצאי

שבת מיד).

[1574] רמב"ם

שם (מיד). טור ושו"ע שם (מיד).

[1575] הרב

רבינו יונה , הובא ברשב"א חולין שם ד"ה במזיד (ויש מי שפירש לערב

מותר מיד, וכ"כ רבינו הרב ז"ל, דלא אמרו בכדי שיעשו אלא בדבר הנעשה על

ידי נכרי ... וטעמא דמילתא משום דאי שרית ליה לערב מיד אתו למימר ליה בשבת שיביא,

לפי שאמירה לנכרי קל בעיניו, אי נמי בדבר שנעשה על ידי ישראל אלא שנעשה מאליו ...

אבל במבשל ליכא למגזר, שאין ישראל עשוי לבשל בשבת), ומ"מ שם (מה שכתב רבינו

מיד, כלומר שאין צריך להמתין בכדי שיעשו ... וה"ר יונה ז"ל דעתו כדעת

רבינו). רא"ש חולין פ"א סי' יט (דלא גזור להמתין בכדי שיעשו אלא

בדבר הנעשה על ידי עובד כוכבים, דחיישינן באיסור אמירה לעובד כוכבים שהוא קל, שמא

יאמר לעובד כוכבים ביום טוב או בשבת להביאו למהר אכילתו בלילה, וכן ההוא דפרק קמא

דשבת (יח, ב) לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה, ואם עשה כן

למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו. אבל בדבר הנעשה בשבת על ידי ישראל, לא שייך למיגזר,

ומותר למוצאי שבת מיד). ט"ז ס"ק א (דלא בעינן בכדי שיעשו, אלא במלאכה

הנעשית על ידי עכו"ם בשביל ישראל, משום דקל בעיניו ויבא לעשות כן פעם אחרת,

אבל דבר שעושה ישראל בידים, ודאי ליכא למיחש דאתי לבשולי בהדיא). מ"א

ס"ק ב (דדוקא בעכו"ם שעושה בעינן בכדי שיעשה, דחיישינן שמא יאמר לו

לעשות, אבל ישראל לא ישמע לו).

[1576] מ"א

שם (נראה לי דלמי שנתבשל בשבילו הוי גם כן דינו כמו הוא עצמו ... ומיהו מדברי

הרב"י שם משמע ... לא חיישינן, דאין אדם חוטא ולא לו). הובא באליה רבה

סק"א.

וראה לקמן סי' תקג בקונטרס אחרון

ס"ק ב (ובמזיד בשבת קיי"ל בסי' שי"ח דאסור לו לעולם, וכתב שם

המג"א דהוא הדין מי שנתבשל בשבילו דינו כלו. ואף על פי שאחר כך כתב בשם הבית

יוסף להקל בזה, מכל מקום הרי בסימן רנ"ג ס"ק י"א כתב בפשיטות דאנשי

ביתו דינו כמי שנתבשל בשבילו, משמע בהדיא דמי שנתבשל בשבילו, אין דינו כאחרים, אלא

כלו בעצמו).

ובתהלה לדוד ח"ג או"ח סי'

לו (ולא זכיתי לדעת, הלא הוא ז"ל בעצמו בסי' שי"ח ס"א פסק דאף למי

שנתבשל בשבילו שרי ... ועיקר הטעם משום קנס, אין לקנוס אלא העובר).

וכל זה הוא במקום שמעצם הדין קנסו

רק על עצמו ולא על אחרים. אמנם לענין שהייה וחזרה בשבת נאסר אף לאחרים, כדלעיל סי'

רנג סי"ב ( אסור בין לו בין לאחרים). ועל זה

נתבאר לעיל שם סכ"ד ( ויש מסתפקין אפילו במצטמק ויפה לו אם יש

לאסור כלל בדיעבד אם היה שוגג בדבר, מאחר שהיה מבושל כבר כל צרכו. ויש לסמוך על זה

להתיר לאחרים שלא הוחזר בשבילם. ומכל מקום לבני ביתו אין להתיר שגם בשבילם הוחזר ),

שבזה יש להחמיר ולאסור אף לבני ביתו.

ולקמן סי' תמז סס"א (שאסור לו

ולאנשי ביתו, ומותר לאחרים). סי' תקג סי"ב (הרי מאכלים הללו אסור לו ולכל

אנשי ביתו), וקונטרס אחרון ס"ק ב. סי' תקטו ס"א (וכן אנשי ביתו כמותו),

וסי"א (ולכל אנשי ביתו הסמוכים על שלחנו).

וראה נימוקי שבת ע' פג וע' ר.

כנישתא דבי רב. שו"ע הרב עם ביאורים והערות כאן, ובסי' רנג סכ"ד.

[1577]

רשב"א ורא"ש וט"ז שם. וכדלעיל סי' רמג ס"ב (אם עשה

הנכרי מעצמו בשביל ישראל אסרו ליהנות בשבת ממלאכתו, ולמוצאי שבת עד בכדי שיעשה,

משום גזרה שמא יאמרו לו לעשות בשבת), ושם נסמן (הערה יט).

[1578]

רשב"א ורא"ש וט"ז שם.

[1579]

רשב"א ורא"ש שם.

[1580]

סעיף יב (כל מקום שנתבאר שאסור להשהות תבשיל שלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי, אם עבר

ושהה ... אסור בין לו בין לאחרים עד שימתינו במוצאי שבת בכדי שיעשו). וכן הוא לעיל

סי' רנד ס"ג ( אם עבר והשהה צלי שלא נצלה כמאכל בן דרוסאי במקום שאסור להשהות,

בין בשוגג בין במזיד אסור, בין לו בין לאחרים, עד למוצאי שבת בכדי שיעשו).

ובאמת נתבאר כן אף לענין עבר והחזיר

בשבת עצמה, כדלעיל סי' רנג סכ"ד ( אם עבר והחזיר בשבת ... אסור עד מוצאי

שבת בכדי שיעשו ).

ולאידך, לענין עבר והטמין מבעוד

יום, נתבאר לעיל סי' רנז ס"א ( ואם עבר והטמין, אפילו בשוגג, התבשיל

אסור בין לו בין לאחרים עד למוצאי שבת ).

וראה בדי השלחן סי' עא ס"ק כח,

וסי' קכד ס"ק ב. קובץ הערות וביאורים (ירושלים) ח"ו ע' סט. שבת כהלכה

פי"א ביאורים ד. כנישתא דבי רב. שו"ע הרב עם הערות וביאורים סי' רנג

סכ"ד.

[1581]

ר"ן חולין ד, א (וכן נמי החמירו בדבר הנעשה על ידי ישראל כשנעשה מאליו ...

ואם עשתה כן, למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו, לפי שכיון שהדבר נעשה מאליו, קל הוא

בעיניו ויבא לעשות כן לכתחלה).

[1582] והיינו שמטעם זה החמירו

בב' הפרטים:

(א) ש"הצריכו להמתין בכדי

שיעשו", כדאמרינן יח, ב ( ואם נתנן, למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו ).

(ב) שאסרו "גם לאחרים"

(כדלקמן הערה 1587 ).

[1583] מ"א

סק"ב (אבל ישראל לא ישמע לו ... ולישראל לא חיישינן דאין אדם חוטא ולא לו).

וכדאמרינן קידושין סג, ב (אין אדם חוטא ולא לו).

[1584]

כרבי יהודה בברייתא שם (בשוגג יאכל במוצאי שבת), ופרש"י (יאכל במוצאי שבת, ולא

בשבת, והוא הדין לאחריני). רמב"ם שם (ואם בשל בשגגה, למוצאי שבת יאכל בין הוא

בין אחרים מיד). מ"מ שם (הכריחו המפרשים ז"ל, שפירוש דברי רבי יהודה כך

הוא, בשוגג יאכל למוצאי שבת בין לו בין לאחרים, ובו ביום אסור לכל). טור

ושו"ע ס"א (ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד).

[1585] גיטין

( נד נה ) [נג, ב] (קנסו שוגג אטו מזיד ... בשוגג יאכל למוצאי שבת), ופרש"י

(אבל בשבת לא, דקניס שוגג אטו מזיד).

[1586] רשב"א

פרק קמא דחולין שם ד"ה רבי (דאע"ג דקניס רבי יהודה שוגג אטו מזיד, כדאיתא

במס' גיטין (נג, ב) הני מילי ביומיה, כי היכי דלא ליתי לאיערומי ולבשולי במזיד כדי

לאכול ממנו ביומו ואומר שוגג הייתי).

והיינו שמטעם זה אסרו על עצמו בו

ביום גם בשוגג כמו במזיד. וכיון שדינו כמו מזיד, לכן נאסר גם על אחרים כמו במזיד. וראה

קובץ דברי תורה ח"ז ע' נח.

[1587] ולענין איסור מדברי סופרים, נתבאר לקמן

סי' שלט ס"ז (אם הפריש תרומות ומעשרות במזיד, לא יאכל מזה בו ביום לא הוא ולא

אחרים, כדין העושה כל דבר האסור מדברי סופרים במזיד, שאסור ליהנות ממנו אפילו

לאחרים עד למוצאי שבת, ובמוצאי שבת מותר מיד אפילו לו, כמו שנתבאר בסי' שי"ח),

ושם נסמן (וכאן לא נתבארה הלכה זו).

ואם תיקן פירות הנאכלים חיים, נתבאר

שם (המעשר פירות בשבת שקנסו אותו שלא יאכל מהם, לפי שעל ידי עשיית האיסור נתקנו

לאכילה, שלא היו ראויים כלל מקודם לכן, מפני שהם טבל ... המבשל בשבת פירות הנאכלים

חיים שאסורים, מפני שעשה בהם איסור של תורה). והיינו שאפילו במזיד לא אסרו בזה אלא

באיסור של תורה, ולא באיסור מדברי סופרים.

וכן אם יש מתירים לעשות כן אף

לכתחלה, נתבאר לקמן סי' שכג סוף ס"ח (אם עבר והטביל כלים בשבת, אין קונסין

אותו שלא להשתמש בהם בו ביום, כדין העושה מלאכה בשבת אפילו של דבריהם שאסור לו

ליהנות ממנה עד לערב כמו שנתבאר בסי' שי"ח, כיון שיש מתירין אפילו לכתחלה).

וראה נימוקי שבת ע' קצה.

ולענין איסור מדברי סופרים בשוגג,

נתבאר לקמן סי' תה ס"ט (פירות שהוציאם חוץ לתחום ... אם הוציאם בשוגג מותרים

לאכלם). וכן הוא לקמן סי' שלט ס"ז (אם הפריש תרומות ומעשרות במזיד, לא יאכל

מזה בו ביום לא הוא ולא אחרים, כדין העושה כל דבר האסור מדברי סופרים במזיד),

משא"כ בשוגג לא אסרו.

ומכל מקום אסרו בהשהה בערב שבת

בשוגג, כדלעיל סי' רנג סי"ב ( אם עבר ושהה, אפילו בשוגג, ששכחה שם או

שהיה סבור שהוא מותר, אסור, בין לו בין לאחרים ), והוא

מטעם המבואר כאן ( שאיסור זה גם כן קל בעיני הבריות, ויש לחוש שיעבור עליו בשביל

שיהא מוכן לו במוצאי שבת מיד. ולכן הצריכו להמתין בכדי שיעשו גם לאחרים ).

וכל זה בשבת, אבל לענין יום טוב,

נתבאר לקמן סי' תקג סי"ג (המבשל במזיד ביום טוב לצורך החול, הרי תבשיל זה

מותר במוצאי יום טוב מיד, אפילו להמבשל עצמו ... לא ראו חכמים לקונסו על איסורי

יום טוב הקלים, אלא על איסורי שבת החמורים הוא שקנסו, כמ"ש בסי' שי"ח

ושכ"ג ושל"ט).

[1588] תשובות רד"ך בית

כב חדר ה (שנקרא אנוס מי שטעה, כל שכן מי שגדול הדור מודה לו שיעשה כהוראתו, ואם

חס ושלום טעה המורה, שאין על העושה משפט). כנסת הגדולה ריש הסי' בהגה"ט (כל

שעשה על פי חכם שהורה לו, שוגג מקרי, ולא בר עונשין הוא. הרד"ך בית כ"ו

חדר שני [ה)). מ"א סק"ג (עשה על פי הוראת חכם מקרי שוגג ... (כנסת

הגדולה. רד"ך בית כ"ו ח"[ה])).

[1589] שו"ת

מהר"ם מינץ סי' כח (דשכחה מקרי שוגג, דאיתא נמי שם אמר רבא היתה אבן מונחת לו

בתוך חיקו והכיר בה, ושכח ... אף על גב דהכיר בה, הוי שכחה שגגה, ולא פשיעה). כנסת

הגדולה שם (שכחה שוגג מקרי, הר"ם מינץ ז"ל בתשובה סי' כ"ח).

מ"א שם (והוא הדין בשוכח (כנסת הגדולה...)).

ושם מיירי ששכח שהאבן בחיקו, כנפסק

גם לעיל סי' רנב סי"ז (שמא ישכח להסיר החפץ מידו ... אם לא היה נזכר מהחפץ

משחשכה, לא היה עובר על איסור של תורה, שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת, דהיינו

שהוא מחשב ומתכוין לעשיית מלאכה, ושגגתו שמביא עליה חטאת היא שאינו יודע שהיום שבת

או שאינו יודע שמלאכה זו אסורה). ומזה למדים שכן הוא גם בדין "השוכח שהוא שבת

או שהיא מלאכה".

וכעין זה לקמן סי' תקכט ס"ז (ואם

הוא אינו יודע הלכה זו והיה סבור שאין צריך לערב בעצמו אלא מותר לסמוך על עירובו

של גדול העיר שמערב בעד כל בני עירו הרי זה מותר לסמוך על עירוב זה כיון שהיה אנוס

בטעותו, אבל אם הוא תלמיד חכם ונתעלמה ממנו הלכה זו, או שלא למד אותה מעולם, הרי

זה פושע ואינו יוצא בעירובו של הגדול ששגגת תלמוד עולה זדון).

ויש לעיין אם גם כאן שגגת תלמוד

עולה זדון. וראה שו"ע הרב עם ביאורים והערות.

[1590]

לקוטי מהר"י ווייל סי' ב (כשיבא יום טוב באחד בשבת, נראה דאסור ביום

טוב פת שנאפה בשבת, דאין שבת מכין ליום טוב. והודה לי מהרי"ל ז"ל). מ"א

סק"ב (אם היה מוצאי שבת יום טוב, אסור, דאין שבת מכין ליום טוב (לקוטי

מהרי"ו סי' ב')).

[1591]

סי"ח (יום טוב שחל להיות אחר שבת, אסור להדליק ביום טוב שיורי הלפידים

והפתילות שנדלקו וכבו בשבת, אלא אם כן נדלקו וכבו פעם אחת קודם השבת, מפני שהם

יותר נוחים להדליק כשנדלקו כבר פעם אחת וכבו שהאור נאחז בהן היטב ... ויש אומרים ...

שאין כבייה זו חשובה הכנה גמורה, כיון שגוף הפתילה כבר היה בעולם, אלא שעל ידי

כבייה זו היא נוחה יותר להדליק, ואין בזה כדאי לאסור את גוף הפתילה והלפידים).

והוא ממרדכי רמז תרמד (דלא מיקרי

הכנה, כיון שאינו מתקן אלא דבר שישנו בעולם כבר).

ולענין בישול נתבאר בתוס' עירובין

לח, א ד"ה משום (וריצב"א אומר דלא שייך הכנה באפיה ובישול, דאין זה אלא

תיקון בעלמא שמתקן המאכל, ולא שייך הכנה אלא לענין ביצה ועירוב שהוא דבר חדש).

ביצה ב, ב ד"ה והיה (דכל דבר אפוי ומבושל לא שייך ביה הכנה, שאינו מחוסר רק

תקון בעלמא, דמעיקרא הוה חזי ליה, רק גבי ביצה שהוא דבר חדש, שלא היתה בעולם ולא

היתה ראויה כלל מעיקרא).

וראה מראי מקומות וציונים. משולחן

הארי. נימוקי שבת ע' רה.

[1592] וכן הוא לקמן שם (ולענין

הלכה יש לחוש לסברא הראשונה).

[1593] רבינו

ירוחם נט"ו ח"ה קמ, ג (וכתב הרמ"ה ... דבר שיש לו מתירים ...

שהוא אסור לזה ומותר לזה, ואין לו מתירין למי שאסור לו, פירוש כגון המבשל בשבת

וכיוצא בו, לאו דבר שיש לו מתירין הוא). הובא ב"י יו"ד סי' קב.

רמ"א שם סוף ס"ד (ולא מקרי דבר שיש לו מתירין אלא אם כן הותר למי שנאסר,

אבל אם נשאר לאחד לעולם אסור, אף על גב שמותר לאחרים, כגון המבשל בשבת, לא מקרי

דבר שיש לו מתירין).

[1594] יש מפרשים דמיירי כאן

ביבש ביבש (ראה שו"ת מנחת שלמה סי' ה. שו"ע הרב עם ביאורים והערות).

אמנם לקמן סי' תמז סס"א (דכיון

שחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא משום קנס, שקנסוהו חכמים על שעבר עליו בבל יראה

ובל ימצא, לפיכך אינו אסור אלא כשהוא עומד בעינו כמו שהיה בשעה שעבר עליו, אבל אם

נתערב אחר כך ברוב היתר, כיון שנשתנה מכמו שהיה בשעה שעבר עליו הפסח, לא קנסוהו

חכמים), ושם נסמן (הערה תנא).

[1595] מ"א

סק"ב (כיון שחל עליו שם דבר שיש לו מתירים לאחרים אף לדידיה לא בטיל ... ומ"ש

ביו"ד סוס"י ק"ב, אפשר דאיירי כשנתערב אחר השבת).

[1596] נתבאר

באמרי יושר ח"ב סי' פד (ואולי דעת הרש"ז ז"ל, כיון דבשעה שנפל בשבת

קודש לא בטיל אז משום דהוי דבר שיש לו מתירין לאחרים, שוב ממילא גם אחר שבת לא

יתכן לומר שבטל עתה, כיון שלא נתחדש שום דבר עתה, רק שהותר לאחרים, ובגוף התערובת

לא נשתנה דבר, לא יתכן עתה ענין ביטול, דביטול הוא בעת התערובת).

וראה ראשית בכורים בכורות כה, ב

ד"ה וא"ת. שערי דעה סי' נז. פעמי יעקב חי"ב ע' נא. משולחן הארי.

נימוקי שבת ע' ריג. שו"ע הרב עם ביאורים והערות.

[1597] סיכום פרטי הלכה זו, שנתבארו

בסעיפים שלפנינו, לקמן סי' שכה ס"ח וסי"ז-ח, לעיל סי' שי ס"ו:

(א)

ישראל ששחט לחולה, אין לחוש לשמא ירבה (שיח, ה). ואינו אסור משום מוקצה (שי, ו).

(ב)

ישראל שבישל לחולה, יש לחוש לשמא ירבה (שיח, ה).

(ג)

ישראל שקצץ פרי לחולה, אם לא נגמר בישולו, אסור משום מוקצה (שיח, ו).

(ד)

נכרי שבישל לחולה, או לעצמו, יש לחוש לשמא ירבה, ומשום בשולי נכרים (שיח, ה. שכה,

יח).

(ה)

נכרי שקצץ פרי לעצמו, יש לחוש לשמא ירבה, ומשום מוקצה, ומשום גזירת פירות שנשרו

(שכה, ח; יז).

(ו)

נכרי שהדליק לעצמו או עשה כבש לירד בו, אין לחוש לכלום (שכה, יח).

[1598] רב

דימי חולין שם טו, ב (השוחט לחולה בשבת מותר לבריא, באומצא [בשר חי], מאי

טעמא, כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט). טור

ושו"ע ס"ב (השוחט בשבת לחולה ... מותר הבריא לאכול ממנו חי (בשבת)).

וראה גם לעיל סי' שח סס"ח ( בשר

חי, אפילו תפל שאינו מלוח כלל, מותר לטלטלו, מפני שראוי לאכילת אדם, שיש בני אדם

שדעתם יפה וכוססין בשר חי (שאין איסור באכילתו משום דם כמ"ש ביו"ד סי'

ס"ז)).

[1599] תוס'

חולין יד, א ד"ה ונסבין (ואם תאמר, והא אין יכול למולחה בשבת, ויש לומר ...

בלא מליחה נמי שריא, באומצא, אע"ג דאיכא לאו בדם הנבלע באברים ... הני מילי

היכא דפירש לחוץ, אבל כל זמן שלא פירש מותר). רא"ש שם פ"א סי' יט

(ויש לומר שיאכלנו באומצא בלא מלח ... כל זמן שלא פירש אין בו משום איסור). טור (מותר

לבריא לאוכלו חי, ובלא מליחה). לבוש ס"ב (מותר הבריא לאכול ממנו אפילו בשבת

חי, ובלא מליחה).

[1600]

מ"א סק"ה (ובלא מליחה (טור). ועי' ביו"ד סי' ס"ז ס"ב,

דהדחה מיהא בעי).

[1601] ס"ב

(מותר לאכול בשר חי בהדחה בלא מליחה), ובש"ך שם ס"ק א (בהדחה, משום דם

שעל פני הבשר, ב"י).

[1602]

ס"ב (מדברי סופרים יש עיבוד באוכלין, ולכן אסור למלוח בשר חי, אפילו כדי

לאכלו חי בשבת). וראה נימוקי שבת ע' ריח.

[1603] רא"ש

שם סוס"י כ (אנן קיימא לן כרבי שמעון דלית ליה מוקצה מחמת איסור, אלא בנר

שהדליקו בשבת דדחייה בידים). רשב"א חולין טו, א בשם הרב רבינו יונה (ורבינו

נ"ר כתב דרבי שמעון ודאי, כיון דלית לי' מוקצה מחמת איסור, אלא בשדחאו בידים

... בשוחט בשבת ודאי שרי למיכל מינה ביומא). מ"מ פ"ב ה"ט

בדעת הרמב"ם (דלדידן דקי"ל כרבי שמעון, אין מוקצה בשבת, אלא מוקצה מחמת

איסור שדחה בידים, כגון נר שהדליקו באותה שבת, אבל אם לא דחאו בידים, כגון בכאן,

מותר, ואע"פ שהבהמה היתה מוקצה מחמת איסור שחיטה, לא דחאה הוא בידים. וזה דעת

הרב ר' יונה ז"ל). טור ושו"ע שם (בין שחלה מאתמול בין שחלה היום).

ט"ז ס"ק ב. מ"א ס"ק ד (כמובא לעיל מהפוסקים).

[1604]

סעיף ו (דבר שהיה מוקצה בבין השמשות בעל כרחו של אדם, לא הוקצה לכל השבת כולה,

כגון דבר שהיה מוקצה מחמת איסור הבא מאליו ... כגון בעלי חיים שהם מוקצים בשבת

מחמת איסור שחיטה, ושחטם בשבת לצורך חולה שחלה היום, מותר לבריא לאכול מהם חי).

[1605]

רב דימי שם (המבשל לחולה בשבת אסור לבריא, גזירה שמא ירבה בשבילו). טור ושו"ע

שם (המבשל, (הג"ה, או עשה שאר מלאכה), לחולה, אסור (הג"ה, בשבת) לבריא

או לחולה שאין בו סכנה, דחיישינן שמא ירבה בשבילו).

[1606]

שו"ת רשב"א ח"א סי' תתיד (שאלת המבשל לחולה שיש בו סכנה

בשבת, מהו שיאכל ממה שיותיר חולה אחר שאין בו סכנה ... מסתברא שגם זה אסור, כל

שאסור לעשות על ידי ישראל, גזירה שמא ירבה בשבילו). שו"ע שם (או לחולה שאין

בו סכנה).

[1607] שאסור

אף כשאינו מרבה בטורח המלאכה, כדלקמן סי' שכח סי"ח (אמדוהו לב' גרוגרות ...

אם היו ב' בעוקץ אחד וג' בעוקץ אחד, לא יכרתו אלא העוקץ שיש בו ב', שאסור להרבות

בשיעור הדבר שהמלאכה נעשית בו, אף על פי שאינו מרבה בטורח המלאכה, שהכל נעשית בבת

אחת). ונתבאר לעיל סי' רמז בקונטרס אחרון סק"ב (ועיין בב"י סי'

שי"ח וסי' של"א, דלהוסיף במלאכה יש אומרים שאינו אלא מדברי סופרים,

והיינו כשמוסיף בשר קודם שיתן הקדרה על האש, ויש אומרים שאסור מן התורה). הובאו גם

במ"א כאן ס"ק ו (שמא ירבה, וזהו איסור דאורייתא כשמרבה בשבילו, אפילו

קודם שיתן הקדרה על האש. ויש אומרים דהוי דרבנן. עב"י).

[1608]

רב דימי שם (כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט),

ופרש"י (וליכא למגזר שמא ירבה בשחיטה בשביל בריא, דהא משום ההוא זית דחולה

בעי למשחט כולה).

[1609] שצרכיו נעשים על ידי נכרי,

כדלקמן סי' שכח סי"ט (חולה שנפל מחמת חוליו למשכב ואין בו סכנה ... הרי צרכיו

נעשין על ידי נכרי אפילו במלאכות גמורות של תורה, כגון לאפות לו או לבשל לו אם

צריך לכך).

[1610]

תוס' גיטין ח, ב ד"ה אע" ג (אפילו על ידי עובד כוכבים אסור להרבות). ולענין איסור בשבת

משום גזירה שמא ירבה, נתבאר בבדק הבית בית ג שער ז (שהנכרי שבא לבשל לחולה והוא

בשבת ... שמותר לברי א במוצאי שבת), הובא ב ר"ן ע"ז (ט, א)

ד"ה כי (והרא"ה ז"ל כתב ... עובד כוכבים המבשל לחולה בשבת ...

שמותר לבריא במוצאי שבת). רמ"א ס"ב (ואפילו בישל על ידי גוי, אסור בשבת).

עולת שבת ס"ק ז (ולפיכך אסור לישיראל לאכול ממנו, דחיישינן שלא ירבה בשבילו).

ואפילו בישל הנכרי לעצמו חיישינן

שמא ירבה בשבילו, באם הוא מכירו, כדלקמן סי' שכה סט"ז (נכרי שמילא מים לבהמתו

... אם הוא מכירו אסור, גזרה שמא ירבה הנכרי לדלות גם בשבילו), וסי"ז (אם

מכירו אסור ... גזרה שמא ירבה הנכרי), וסי"ח (וכן הדין בכל דבר שיש לחוש בו

שמא ירבה בשבילו, אם הוא מכירו, כגון נכרי שצלה או בישל לעצמו).

וגם במדורה יש אוסרים, כדלעיל סי'

רעו סי"ג (במדורה שעשאה נכרי אפילו לצרכו בלבד, או לצורך חולה אפילו שיש בו

סכנה, אסור לבריא להתחמם כנגדה, גזרה שמא ירבה הנכרי עצים בשבילו), ושם נסמן (הערה

צא).

והטעם שלא הצריכו מכירו אלא לקמן

סי' שכה שם, נתבאר בקונטרס אחרון שם ס"ק ה (דעד כאן לא הצריכו מכירו, אלא

במילא מים וליקט עשבים שהם שלו, על ידי מילואו ולקיטתו הם שלו, ולא יטרח עבור

ישראל שאינו מכירו, אבל הכא שהעצים של בעל הבית, ולהניחם על המדורה, אפשר שאין זה

נקרא טורח כלל).

[1611] לבוש

סוף ס"ב (מיהו כל מה שנעשה לחולה, מידי דאסור לבריא ... משום שמא ירבה

בשבילו, מותר לבריא במוצאי שבת מיד, ולא בעינן בכדי שיעשו, דלא בעינן בכדי שיעשו

אלא כשנתחלל שבת, או בשוגג או במזיד). ש"ך בהגהה שעל הגליון, הובא ב מ"א

סק"ז (אבל במוצאי שבת מותר מיד (ש"ך). וטעמו דכיון דהעכו"ם בישל

בהיתר, לא בעי להמתין בכדי שיעשו). וכעין האמור לעיל סי' רחצ ס"ז (אם הדליקו

נכרי לצורך חולה שאין בו סכנה ... אין זו מלאכת עבירה).

[1612]

משמרת הבית לה רשב"א בית ג שער ז (אם לגבי החולה התירו, מה להם להתיר

לגמרי ואפילו לבריא).

והיינו שאף שלגבי החולה עצמו התירו,

כדלקמן סי' שכח סי"ט (חולה שנפל מחמת חוליו למשכב ואין בו סכנה ... צרכיו

נעשין על ידי נכרי אפילו במלאכות גמורות של תורה, כגון לאפות לו או לבשל לו אם

צריך לכך ... התירו לו איסור בישולי נכרים בשבת, שאי אפשר בענין אחר, כיון שהוא

מותר מחמת עצמו אלא שמעשה הנכרי גורם לו האיסור).

מכל מקום אין זה מתיר לבריא לאכול

מאכל זה.

[1613]

בט"ז סקט"ו (ובעל משמרת הבית, שהוא הרשב"א, כתב ... שלא הותר אפילו

לחולה עצמו, אלא בעת הצורך בלבד, דהיינו בשבת, הא למוצאי שבת חוזר לאיסורו, וכל

שכן לבריא).

וכאן נראה שמותר לחולה אף במוצאי

שבת, ורק לבריא אסור אף במוצאי שבת. וראה נימוקי שבת ע' רכב. שו"ע הרב עם

ביאורים והערות.

[1614] ארחות

חיים הל' שבת סי' שמח (הקוצץ פרי שלא נגמר בישולו לחולה בשבת, אסור לבריא משום

מוקצה, ואפילו חלה מבעוד יום, שאין הכנה במחובר כיוצא בזה שהוא גדל והולך, כן כתב

הרא"ה ז"ל), בשם הרא"ה . הובא ב"י ד"ה כתוב.

רמ"א ס"ב (ואם קצץ פירות מן המחובר לחולה בשבת, אפילו היה חולה מבעוד

יום, אסור לבריא בשבת, משום שגדל והולך בשבת ויש בו משום מוקצה).

ומה שאין אומרים בזה שהגדל בשבת

יתבטל בשאר הפרי, ראה קובץ הערות וביאורים תשפד ע' 73. תתח ע' 56. תתט ע' 62.

וכל זה הוא בפירות שהם גדלים

והולכים בשבת, שאין הכנה מועלת בו.

אבל " בעלי חיים שהם מוקצים

בשבת מחמת איסור שחיטה, ושחטם בשבת לצורך חולה שחלה היום, מותר לבריא לאכול מהם חי",

כדלעיל סי' שי ס"ו ( דבר שהיה מוקצה מחמת איסור הבא מאליו

ולא על ידי גרמת האדם, ומשחשכה נסתלק האיסור, שוב אין בו משום מוקצה).

[1615] מ"א

ס"ק ח (ומיירי בפירי שלא נגמר בישולו (ב"י), אבל בנגמר בישולו לא אמרינן

שגדל והולך).

וכן הוא לעיל סי' שי ס"ג (פירות

שנגמר בישולן, שהכנה מועלת בהם אפילו בעודם במחובר, כמו שיתבאר בסי' שי"ח),

ולקמן סי' שכה ס"ח (פירות שנגמר בישולן, שהכנה מועלת להן אפילו במחובר, כמו

שנתבאר בסי' שי"ח). וראה נימוקי שבת ע' רכו.

ולא גזרו כאן משום שמא ירבה, כמו

שגזרו בבישול שבסעיף הקודם, כי בבישול החשש הוא שמא ירבה בקדרה. אבל לא חששו

שיקצוץ עוד פירות בשביל הבריא. וראה נימוקי שבת ע' רלב.

*

ואם הנכרי קצץ לעצמו, אסור גם בנגמר

בישולו, כדלקמן שם (נכרי שליקט פירות מהמחובר לעצמו אפילו הוא בענין שאין בהם משום

מוקצה ... אעפ"כ אסורים לישראל עד לערב, לפי שהם בכלל הגזרה שגזרו על פירות הנושרים

מאליהן), ושם סי"ז (ליקט נכרי עשבים מהמחובר לצורך בהמתו ... אם מכירו אסור ...

גזרה שמא ירבה הנכרי ללקוט בשביל בהמתו).

[1616] משנה

עג, א (אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ... והאופה).

[1617]

גמרא עד , ב (אמר רב פפא שבק תנא

דידן בישול סממנין דהוה במשכן, ונקט אופה (דלא שייך במלאכת המשכן כלל, רש"י).

תנא דידן סידורא דפת נקט (ואופה במקום בשול דסממנין הוא, דהוא בישול דפת,

רש"י)).

משא"כ אפיית הפת שייכת רק בלחם

הפנים ושתי הלחם וכיו"ב, ולא בעשיית המשכן. ול"ט המלאכות למדים מעשיית

המשכן (כדלעיל סי' שא ס"א, ובהערות שם).

*

בבישול סממנים יש שני פרטים:

(א) מלאכת בישול, כאמור כאן (היו

מבשלים סממנים לצבוע בה), דהיינו שהיו מבשלים את הסממנים לעשות מהם צבע, שאחר כך

היו צובעים בו. וכן נראה מלשון הרמב"ם פ"ט ה"א (ושיעור מבשל סממנין,

כדי שיהיו ראויין לדבר שמבשלין אותן לו).

(ב) מלאכת צובע, בישול הסממנים יחד

עם הצמר, כדי שיקלוט הצמר את הצבע, כדתנן יז, ב (הצמר ליורה ... כדי שיקלוט העין),

ופרש"י (הצבע שיקלוט). וברמב"ם הל' ציצית פ"ב ה"ב (מביאין דם

חלזון ... ונותנין עמו סממנין ... כדרך שהצבעין עושין, ומרתיחין אותו ונותנין בו

הצמר), וכדלעיל סי' רנב ס"ב ( מותר לתת צמר לתוך

היורה מבעוד יום [ל]צובעו, והוא מצטבע מאליו כל השבת כולה ... חייב משום צובע) .

וראה גם לקמן סוס"י שכ (והערה 2192 ).

[1618] גמרא

עג , וכמובא לעיל, שבמשנה עג, א (והאופה), ובגמרא עד, ב (ונקט אופה). רמב"ם

פ"ז ה"א (והאפיה).

[1619] ירושלמי פ"ז ה"ב

(הצולה והמטגן השולק והמעשן, כולהן משום מבשל).

[1620] באוּר, בלהב אש. כמו באוּר אשכם (ישעי'

נ, יא), באוּר תבעיר (יחזקאל ה, ב). והוא גם פירוש הראשון ברש"י על הפסוק

באוּר כשדים (נח יא, כח) – "כבשן האש". וכן כל פעם שתוזכר תיבת

"אוּר" לקמן, בהמשך הסימן.

[1621] ולפעמים

יש בזה גם מלאכת מבעיר ומכבה, כמבואר ברמב"ם רפי"ב (המחמם את הברזל כדי

לצרפו במים, הרי זה תולדת מבעיר וחייב). השגת הראב" ד שם (ולמה לא משום מבשל), ומ" מ,

ולחם משנה שם. לקמן סי' שלד סכ"ט, וסי' תצה סוף ס"ב, וקונטרס אחרון שם סק"ב,

וסי' תקי ס"ח. דובר שלום ע' רכט.

ומה שלא אסרו מטעם זה להניח קדרה על

הכירה בשבת, כדלעיל סי' רנג סכ"ו ( ולהניח קדרה ישנה ריקנית על פי הכירה, [אבל

לא קדרה] חדשה מטעם שיתבאר בסי' תק"ב) . והיינו שלא אסרו אלא

בקדירה חדשה, מטעם צירוף הכלי, ולא משום מבשל או מבעיר.

מיירי התם שאינו מחמם כל כך עד

שנעשה גחלת. ראה בדי השלחן סי' קלד ע' מב-ג. קיצור הלכות סי' רנג-ד הע'

55.

[1622] גמרא שם עד, ב (האי מאן דשדא סיכתא

לאתונא (שהשליך יתד לח לתנור חם ליבשו שיתקשה, רש"י), חייב משום מבשל ... האי

מאן דארתח כופרא (שהתיך זפת, רש"י), חייב משום מבשל). ובדף קו, א (מה לי לבשל

פתילה (שהוא מדליק פתילה של אבר ונותנה לתוך פיה, ודרך בישול הוא זה וחייב,

רש"י), מה לי לבשל סמנין). ירושלמי שם (המתיך אבר, חייב משום מבשל).

רמב"ם פ"ט ה"ו (המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא, או המחמם את המתכות

עד שתעשה גחלת, הרי זה תולדת מבשל. וכן הממסס את הדונג או את החלב או את הזפת

והכופר והגפרית וכיוצא בהם, הרי זה תולדת מבשל וחייב. וכן המבשל כלי אדמה עד שיעשו

חרס, חייב משום מבשל. כללו של דבר בין שריפה גוף קשה באש, או שהקשה גוף רך, הרי זה

חייב משום מבשל). הובא במ "א סוף סק"י.

*

באופן זה, שמניח כלי אדמה באור עד

שנעשה כלי חרס, הי' לכאורה מקום לומר שיתחייב אף משום מכה בפטיש.

אבל ראה לעיל סי' שיג סי"ד

(והערה 1008 ) . סי' שיד ס"ב (והערה 1085 ).

[1623]

רב נחמן לט, א (בתולדות האוּר כו"ע לא פליגי דאסיר). טור ושו"ע ס"ג

(כשם שאסור לבשל באוּר, כך אסור לבשל בתולדת האוּר).

[1624] משנה

לח , סוע"ב (אין נותנין ביצה בצד המיחם (קומקמוס של נחשת, רש"י)

בשביל שתתגלגל (שתצלה קצת עד שתהא מגלגלת, רש"י)). טור ושו"ע שם (כגון

ליתן ביצה בצד קדרה).

[1625]

גמרא לט, א (בתולדות האוּר (כגון אם הוחם הסודר הזה באוּר מתחילה, רש"י) כו"ע

לא פליגי דאסיר). שו"ע שם (או לשברה על סודר שהוחם באוּר כדי שתצלה).

[1626] רש"י שם ( שתצלה

קצת).

[1627] רמב"ם

פ"ט ה"ה (נתבשל כולו חצי בישול חייב), וראב"ד שם (חצי בשול הוא כמאכל

בן דרוסאי).

וראה לעיל סי' רנג סי"ג (שיעור

מאכל בן דרוסאי, יש אומרים שהוא כמו שליש בישול הראוי לכל אדם, ויש אומרים שהוא

כמו חצי בישולו).

[1628]

רב יוסף לח, סוע"ב (גלגל חייב חטאת). רמב"ם שם ה"ב (הנותן ביצה בצד

המיחם בשביל שתתגלגל ונתגלגלה, חייב, שהמבשל בתולדת האוּר כמבשל באוּר עצמה).

מ"א סק"ט (המבשל בתולדות האוּר חייב).

[1629] חכמים

במשנה לח, ב (לא יפקיענה בסודרין (לא ישברנה על סודר שהוחם בחמה כדי שתצלה מחומו

של סודר, רש"י), ור' יוסי מתיר), וכדמפרש רב נחמן ב גמרא [ל]ט, א (כי

פליגי בתולדות החמה, מר סבר גזרינן תולדות החמה אטו תולדות האור (דמאן דחזי סבר

דתולדות האור נינהו, רש"י), ומר סבר לא גזרינן). טור ושו"ע שם (ואפילו

בתולדת חמה, כגון בסודר שהוחם בחמה, אסור, גזירה אטו תולדת האור).

[1630]

רמב"ם פ"ט ה"ג (המפקיע את הביצה ... בחול ובאבק דרכים שהן חמים

מפני השמש ... גזרו עליהן מפני תולדות האוּר). רא"ש פ"ג סוף ס"ה (ואפילו

לגלגל על החול בשביל שתצלה אסור). מ"א סק"י (ואפילו לגלגלו על

גבי החול בשביל שתצלה נמי אסור ... דגזרינן אטו תולדות האור). וראה פעמי יעקב לג

ע' נו.

[1631]

משנה לח, סוע"ב (ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה). טור ושו"ע

שם (וכן אסור להטמינה בחול או באבק דרכים שהוחמו מכח חמה).

[1632]

רבה לט, א (גזרה שמא יטמין ברמץ). רא"ש פ"ג סי' ה (לרבה דאסיר משום

גזירה שמא יטמין ברמץ, אסור אפילו מבעוד יום לצורך שבת). מ"א שם (אפילו מבעוד

יום).

[1633]

ס"א (שמא יטמין ברמץ, דהיינו אפר שמעורב בו גחלים, ואחר כך בשבת ישכח ויחתה

בגחלים ... וגזרו על כל דבר המוסיף הבל משום רמץ).

[1634]

רב נחמן שם

(בחמה דכו"ע לא פליגי דשרי). טור ושו"ע שם (אבל בחמה עצמה,

כגון ליתן ביצה בחמה, או ליתן מים בחמה, כדי שיוחמו, מותר).

[1635] רש"י

שם ד"ה דשרי (דאין

דרך בישולו בכך, וחמה באוּר לא מיחלפא דליגזר הא אטו הא).

[1636] רב

חסדא מ, סוע"ב. פסחים מא , א (המבשל בחמי טבריה בשבת פטור).

רמב"ם פ"ט ה"ג (המבשל בחמי טבריה וכיוצא בהם פטור). הובא במ"א

סק"י.

[1637] גמרא

פסחים שם (בשבת דלא, דתולדת אש בעינן), ופירש"י (הלכך לאו בישול הוא דליהוי

חייב משום אב מלאכה). מ"א שם (דהוי כתולדות חמה).

[1638] גמרא שבת שם (חייב ... מכת

מרדות).

[1639] ר"ן

(יח, א) ד"ה ומדאמר (דאסור להטמין קיתון של צונן באמבטי של חמי טבריא מערב

שבת. אבל להניח על גביו בלא הטמנה, מערב שבת מותר. ובשבת אסור, דקיימא לן כרבנן

דגזרי תולדות חמה אטו תולדות האוּר. וכן כתב ה"ר יונה ז"ל). הובא במ"א

שם.

[1640]

סעיף ג (אמת המים של חמי טבריא אסור להמשיך לתוכה אפילו מבעוד יום סילון של צונן,

ופי הסילון יוצא חוץ לאמה, ומימיו נשפכים לעוקא שבקרקע, ועושין כן כדי שיתחממו מים

הללו שבסילון בעברם דרך האמה של חמין, והרי זו כעין הטמנה בדבר המוסיף הבל, שמים

הללו נטמנו בתוך האמה של חמי טבריא שהן נקראים דבר המוסיף הבל).

[1641] גמרא

לד, סוע"א (מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה, גזרה שמא

ירתיח), ופרש"י (גזירה שמא ימצא קדרתו שנצטננה כשירצה להטמינה, וירתיחנה

תחילה, ונמצא מבשל בשבת). סמ"[ק] סי' רפא ע' רפח (ומיהו בדבר לח וצלול,

לדברי הכל יש בישול אחר בישול, לאחר שנצטנן). הרב רבינו יונה הובא ברבינו

ירוחם ני"ב ח"ג סט, סוע"א (וכתב הרב יונה ... אם שהה בעודה בידו עד

שנצטנן התבשיל, אסור להחזירה אם יש בה רוטב, דכל דבר שיש בו רוטב ומצטמק ויפה לו

והוא צונן, כשהחזירו על גבי כירה ומצטמק הוי מבשל גמור). רא"ש

פ"ג סי' יא (למדנו שאף בתבשיל שנתבשל ונצטנן שייך ביה בישול, כיון שיש בו

משקה). טור ושו"ע ס"ד (תבשיל שנתבשל כל צרכו, יש בו משום בישול אם נצטנן

... בתבשיל שיש בו מרק).

והא דתנן קמה, ב ( כל

שבא בחמין (כלומר שנתבשל, רש"י) מלפני השבת, שורין אותו בחמין בשבת), והתירו

בכל אופן, אפילו נצטנן לגמרי. נתבאר ברא"ש פ"ג

סי' יא (והא דאמרינן כל שבא בחמין לפני השבת שורין אותו בחמין בשבת, היינו דבר

יבש). ו כלדקמן סי"א ( תבשיל יבש שאין בו רוטב כלל,

אין בו בישול אחר בישול, אם נתבשל כבר כל צרכו. ואפילו נצטנן לגמרי) .

[1642] ב"י

ד"ה אפילו (ומשמע לי שכל שהיד סולדת בו מיקרי רותח). הובא במ"א

סקי"ב (כתב ב"י ומשמע ליה דכל שהיד סולדת בו מיקרי רותח). וראה לקמן

(הערה 1666 ).

[1643] לא

חילק כאן בין אם הוא מצטמק ויפה לו או לאו, כמבואר בתהלה לדוד ס"ק יח (והרב

ז"ל לא הביא החילוק בין מצטמק ויפה לו ובין מצטמק ורע לו).

והיינו שאם היד סולדת בו (או לפי

מנהגינו דלקמן – אם ראוי עדיין לאכול מחמת חמימותו), סתם כאן להיתר, וכתב

"ומרתיחו יותר". ונתפרש יותר לעיל סי' רנג סי"ח (אין היתר אלא כשכבר

נתבשל המאכל כל צרכו, אף על פי שהוא מצטמק ויפה לו). וראה שו"ת אגרות משה

או"ח ח"ד סי' עד (בישול אות א).

ואם נצטנן (לגמרי), סתם כאן לאיסור,

והיינו אפילו אם מצטמק ורע לו, כדעת הב"ח (נקטינן ... יש בו משום בישול לענין

איסורא ואפילו במצטמק ורע לו ... וכן פסק בשלחן ערוך (ס"ד), דלא כמו שכתב

בהגהות שלחן ערוך, להקל ברע לו). והיינו כמבואר בשו"ע ס"ד (תבשיל שנתבשל

כל צרכו, יש בו משום בישול, אם נצטנן). וברמ"א שם (ויש אומרים דוקא אם מצטמק

ויפה לו). ובמ"א שם ס"ק יג (והב"ח פסק כסברא ראשונה). וראה שבת

כהלכה פ"ג ביאורים א.

[1644]

רבינו ירוחם שם (שאם לא נצטנן, אפילו שנה מרתיחתו קצת, מותר להחזיר). הובא בב"י

ובמ"א שם.

[1645]

סוף סכ"ד (צריך להרחיק קצת, כי יש לחוש שמא ישכח שהוא שבת ויבא לחתות בגחלים.

אבל כשאנו מצריכים אותו להרחיק קצת, יש לו בזה היכר וזכרון ולא יבא לחתות בגחלים).

[1646]

סעי' יד-יז.

[1647] רשב"א

מ, ב ד"ה מביא (צונן שנתבשל, אפילו בכלי ראשון, או כנגד המדורה, ואפילו במקום

שהיד סולדת בו, מותר ... ותדע לך דהא תנינן כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו

בחמין בשבת, כלומר אפילו בכלי ראשון). והיינו דתנן קמה, ב ( כל שבא

בחמין (כלומר שנתבשל, רש"י) מלפני השבת, שורין אותו בחמין בשבת), והתירו בכל

אופן, אפילו נצטנן לגמרי.

ר"ן שם (יט,

א) ד"ה תנו רבנן מביא (אבל צונן שנתבשל, מותר להניחו אפילו בכלי ראשון, או

כנגד המדורה, ואפילו במקום שהיד סולדת בו, שאין דרך בשול בכך). מ"מ

פכ"ב ה"ד (וכתב הרשב"א ז"ל שלדברי הכל תבשיל שנתבשל מערב שבת

ונצטנן, מותר לחממו כנגד המדורה, אפילו במקום שהיד סולדת בו). רמ"א סט"ו

(ויש מקילין לומר ... אפילו נצטנן, מותר). מ"א סקל"ט (דסבירא להו דאין

בישול אחר בישול אפילו ברוטב ונצטנן).

ומה שהובא לעיל (הערה 1641 ) מהגמרא לד, סוע"א (גזרה שמא ירתיח), ופרש"י

(ונמצא מבשל בשבת). הנה לפי שיטה זו שאין בישול אחר בישול, פירש הרא"ש

פ"ג ס"י (הא דאמרינן לעיל בבמה מדליקין דאין טומנין בדבר שאינו מוסיף

הבל [משחשיכה] גזירה שמא ירתיח, התם לאו משום בישול, אלא משום שמא יחתה. והאי דנקט

הרתחה, דבר הצריך להטמנה נקט).

וכן הוא לעיל סי' רנז ס"ב (ולהאומרים

שאין בישול בדבר שהוא מבושל כבר אף שנצטנן אחר כך, כמ"ש בסי' שי"ח,

חוששין שמא יחתה בגחלים להרתיחה, ויתחייב משום מבעיר).

[1648] והיינו כדלקמן סכ"ד (כל

דבר שאין בו משום בישול מותר אפילו להרתיחו כנגד המדורה ... אלא צריך להרחיק קצת,

כי יש לחוש שמא ישכח שהוא שבת ויבא לחתות בגחלים, אבל כשאנו מצריכים אותו להרחיק

קצת, יש לו בזה היכר וזכרון ולא יבא לחתות בגחלים).

או שמכניסו לתוך כלי ראשון רותח

שאינו על האש, שאין לחוש בו שמא יחתה.

[1649] רמ"א

סט"ו (ונהגו להקל בזה אם לא נצטנן לגמרי).

וכן הוא לקמן סט"ו (כיון שהוא

חם קצת ... כבר נתבאר שנוהגין להקל שאין בו משום בישול), וסט"ז (כל דבר שאין

בו משום בישול, כגון ... תבשיל לח שלא נצטנן לגמרי), וסכ"ד (כל דבר שאין בו

משום בישול ... כגון תבשיל לח שנתבשל כל צרכו ... שלא נצטנן לגמרי, לפי המנהג

שנתבאר למעלה שנהגו להקל בזה). לעיל סי' רנג סי"ט (אם הוא בענין שאין בו משום

איסור בישול, כגון ... כשלא נצטנן לגמרי), ובסוס"י רנט, בהלכות שהיה והטמנה

בקצרה (אם עדיין לא נצטנן לגמרי, אף על פי שיש בו רוטב, נהגו להקל כאילו הוא חם

לגמרי).

[1650] רמ"א

סוס"י רנג (אם לא נצטנן כל כך, שעדיין ראויים לאכול). וראה שו"ע הרב

עם ביאורים והערות.

[1651] לפום

ריהטא נראית בזה הכוונה, דקיי"ל שאין בישול אחר בישול בדבר לח; אלא שאם נצטנן

לגמרי נוהגים לחוש לדעת האוסרים.

אמנם מסיים כאן " אם

נצטנן לגמרי, נוהגין כסברא הראשונה, אפילו לענין דיעבד, כמו שנתבאר בסימן

רנ"ג" . והוא מה שנתבאר לעיל סי' רנג סכ"ה ( תבשיל

שנתבשל כל צרכו ויש בו מרק ונצטנן לגמרי ונתחמם שם עד שהיד סולדת בו ... יש בה

חיוב חטאת ... יש מתירים אפילו לכתחלה, כמ"ש בסי' שי"ח ).

ובקונטרס אחרון שם ס"ק ט ( שלא התיר בדיעבד ... קעבר ... אדאורייתא).

נראה מכך שבנצטנן לגמרי קיי"ל שאסור מן התורה, אף שיש מתירים אפילו לכתחלה,

ולכן נוהגים לאסור אף בדיעבד.

אלא שמכל מקום מסיים בקונטרס אחרון

שם "וצ"ע לדינא". וכן בפנים שם סכ"ה מסתפק אם יש לאוסרו בדיעבד.

ונתבאר בהערות שם, שאפשר הספק הוא בזה גופא, אם באמת קיי"ל שכשנצטנן

לגמרי אסור מדאורייתא.

וראה מה שדנו בזה בבדי השלחן סי'

קכד סוף ס"ק ג. קובץ הערות ובאורים (ירושלים) ח"ד ע' כב, וח"ה ע' ל

הערה 18. קובץ אהלי שם ח"ה ע' קכו ואילך. ח"ו ע' קעו ואילך. קיצור

הלכות, במילואים ע' לד ואילך . שבת כהלכה פ"ג ביאורים ב.

נימוקי שבת ע' רמז. שו"ע הרב עם ביאורים והערות.

בשיעור "ראוי עדיין לאכול מחמת

חמימותו", ראה שבת כהלכה פ"ג הערה ב, וביאורים ג.

[1652] לעיל שם סכ"ה ( אם

החזיר ... תבשיל שנתבשל כל צרכו ויש בו מרק ונצטנן לגמרי ונתחמם שם עד שהיד סולדת

בו ... כיון שיש מתירים אפילו לכתחלה כמ"ש בסי' שי"ח, יש לסמוך על

דבריהם בדיעבד).

אלא שלעיל שם נסתפק רבינו אם יש

להתיר מטעם זה אף כשעשאו הישראל עצמו, או דוקא כשצוה לנכרי לעשותו. ואשר

לכן הכניס תיבות אלו במוסגר – בשני האופנים (ואפילו אם צוה את הנכרי ... אפילו

הישראל בעצמו ... לישראל ... שלא לאסור מעשה הנכרי אפילו צוהו ישראל) .

ו כהכלל

המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות, דכל ספק העמיד

בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו).

ואילו כאן מסיק בפשיטות לאיסור.

ואף שנתבאר לעיל סי' רנד ס"ג (מותר

בדיעבד ... לפי שיש מתירים אפילו לכתחלה ...

יש להתיר בדיעבד, לפי שיש מתירים אפילו לכתחלה) , הרי

שהתיר בפשיטות מטעם זה אף בישראל.

נתבאר בקונטרס אחרון סי' רנג

ס"ק ט ( שיש לחלק ביניהם, דהתם קעבר אדרבנן, והכא אדאורייתא ).

וסיים שם "וצ"ע לדינא", והיינו שיש להסתפק אם יש להתיר מטעם זה אף

בנידון דידן, שלדעת האוסרים עבר הישראל אדאורייתא.

אמנם כאן מסיק בפשיטות לאסור אף

בדיעבד, באופן זה שלדעת האוסרים עבר הישראל אדאורייתא, וכדלעיל בדעת האוסרים

(ונצטנן ... חייב משום מבשל).

וראה תהלה לדוד ס"ק טו. בדי

השלחן סי' קכד סק"ג. כנישתא דבי רב. שו"ע הרב עם

ביאורים והערות כאן, ובסי' רנג סכ"ה.

ובכל אופן נראה, שלא כל ההלכות שוים

בכלל זה, כפי שמוכיח ב קיצור הלכות, במילואים ע' מז ואילך .

[1653] מ"א

סקי"א (והוי יודע שכל דינים דאסורים משום בישול, אפילו ליתן על הכירה או

התנור קודם היסק אסור, כמ"ש סוף סימן רנ"ג).

[1654] סי'

רנג סכ"ז (נצטנן התבשיל לגמרי ... אם יודע שהנכרי יסיק אחר כך את התנור לחמם

את הבית, שזהו מותר בשבת על דרך שיתבאר בסי' רע"ו, וכשיתחמם התנור מאד יתחמם

גם כן התבשיל שאצלו עד שהיד סולדת בו, אסור להניחו שם).

[1655]

מ"א שם (שכל דינים דאסורים משום בישול ... אסור).

[1656] סיכום כללי איסור בישול כשלא נתבשל כל

צרכו, שנתבארו לפנינו ס"י וסי"ד-טו:

(א)

אם אין היד סולדת בו, אסור להניחו במקום שתהי' היד סולדת בו (סט"ו).

(ב)

אם היד סולדת בו, מותר להניחו במקום שישמור חומו (סי"ד).

(ג)

אבל אסור לחממו יותר, שמקרב בישולו (ס"י וסי"ד).

[1657] רמב"ם

פ"ט ה"ג (המבשל על האוּר דבר שהיה מבושל כל צרכו ... פטור). כסף משנה שם

(נראה מדברי רבינו שכל שלא נתבשל כל צרכו, אע"פ שהגיע למאכל בן דרוסאי, שייך

ביה בישול וחיובי מיחייב). ב"י ד"ה אפילו (ומשמע מדברי הרמב"ם

דכשלא נתבשל כל צרכו, אף על פי שהגיע למאכל בן דרוסאי, שייך ביה בישול, וחיובי נמי

מיחייב). טור ושו"ע ס"ד (ואם לא נתבשל כל צרכו, ואפילו נתבשל כמאכל בן

דרוסאי, שייך בו בישול אפילו בעודו רותח).

וכן הוא לעיל סי' רנג סי"ח (אם

עדיין לא נתבשל כל צרכו, אף על פי שכבר נתבשל יותר מכמאכל בן דרוסאי, אסור ...

שהוא מבשל ממש).

וכן כל הדינים שהותרו בנתבשל

ונצטנן, היינו דוקא כשנתבשלו כל צרכם, כדלעיל ס"ט (שנתבשל כבר כל צרכו ונצטנן),

ולקמן סי"א (תבשיל יבש שאין בו רוטב כלל, אין בו בישול אחר בישול, אם נתבשל

כבר כל צרכו).

[1658] גמרא

יח , ב (וניחוש שמא מגיס בה). ופירש"י (ובמבושל הוי בישול). ביצה לד, א (אחד

מביא את האור ... ואחד שופת את הקדרה ... ואחד מגיס, כולן חייבין), ופרש"י (מגיס

משום מבשל). רמב"ם פ"ט ה"ד (ובא אחר והגיס, כולם חייבים משום מבשל),

ופ"ג הי"א (אסור להכניס מגריפה לקדרה בשבת והיא על האש להוציא ממנה בשבת,

מפני שמגיס בה, וזה מצרכי הבישול הוא, ונמצא כמבשל בשבת). מ"מ שם (נראה לי

שאין דברי רבינו אמורין במבושל כל צרכו ... אבל באינו מבושל ודאי יש לחוש). ב"י

ד"ה אפילו (מגיס ... דאפילו בהגיע למאכל בן דרוסאי שייך ביה בישול ... דאם לא

נתבשלה כל צרכה לגמרי ... אפילו עודה רותחת, נמי חייב משום מבשל).

ואף בנתבשל כל צרכו אסור להגיס כל

זמן שהקדרה על גבי האש, ואילו אחר שהעביר מעל גבי האש, יש ב' דעות אם מותר להגיס,

כדלקמן ס"ל ( אבל אם נתבשלו כל צרכן מותר להגיס בהן, לאחר שהעבירן מעל

גבי האוּר ... ויש מחמירין גם בקדרה בכל ענין. והעיקר כסברא הראשונה. והרוצה

להחמיר, יחמיר בהגסה ממש, אבל להוציא בכף, אין להחמיר כלל בנתבשלה כל צרכה ואינה

על האש), ושם (הערה 1819 ).

*

וכן הוא בשאר אופני קירוב גמר

הבישול, כדלעיל סי' רנד סוף ס"ד (קדרה חמה המכוסה בבגדים, או בשאר דבר שאינו

מוסיף הבל, ובשבת נפל הכיסוי, אסור להחזירו עליהם, אם עדיין לא נתבשלו כל צרכן

והיד סולדת שם. וכן אסור להוסיף עוד בגד אחר בשבת, מפני שממהר לגמור בישולם בשבת).

סי' רנז סוף ס"ח (אם אינה מבושלת כל צרכה ... אסור אפילו להוסיף על הכיסוי,

שתוספת זה גורם למהר הבישול מהגחלים). סי' רנט ס"ח (אין היתר לחזור ולסותמו

בשבת, אלא אם כן ידוע בבירור שכבר נתבשלו הקדרות כל צרכן, אבל אם יש להסתפק שמא לא

נתבשלו עדיין כל צרכן ... אסור לסתום התנור, אפילו על ידי נכרי, מפני שגורם למהר

בישולם).

[1659] בסעיף שלפנינו יתבארו ארבע

ההלכות שנאמרו במשנה (קמה, ב):

(א)

"כל שבא בחמין מלפני השבת, שורין אותו

בחמין בשבת", שנתבאר בפוסקים דמיירי בתבשיל יבש שמותר לשרותו בכלי ראשון,

שלכל הדעות אין בו בישול אחר בישול.

(ב)

"וכל שלא בא בחמין מערב שבת מדיחין אותו בחמין בשבת", שנתבאר בפוסקים

שאסור לשרותו לא בכלי ראשון ולא בכלי שני מפני שנראה כמבשל.

(ג)

"מדיחין אותו בחמין בשבת", שנתבאר בפוסקים שהתירו בו עירוי מכלי שני.

(ד)

"חוץ מן המליח הישן וקולייס האיספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן", שאסור

בהם אף העירוי מכלי שני.

[1660] סמ"ק

סי' רפא ע' רפח (ומיהו בדבר לח וצלול לדברי הכל יש בישול אחר בישול, ובדבר יבש, אם

ראשון ושני הכל דרך אפייה וצלייה, לכאורה לדברי הכל אין אפייה אחר אפייה ואין

צלייה אחר צלייה). רא"ש פ"ג סי' יא (והא דאמרינן כל שבא בחמין

לפני השבת שורין אותו בחמין בשבת, היינו דבר יבש). טור ושו"ע ס"ד (אבל

דבר שנתבשל כבר, והוא יבש, מותר).

ומה שכתב כאן "שאין בו רוטב

כלל", נתבאר לקמן סי"ז (שאף שהבשר אינו מתבשל, מכל מקום הלחלוחית שעליו

מתבשל, אלא אם כן שהוא יבש שאין עליו לחלוחית כלל). וכן הוא לעיל סי' רנג סי"ח

(תבשיל יבש שאין בו מרק כלל).

וראה קצות השלחן סי' קכד סט"ז,

ובדי השלחן שם ס"ק לז. שבת כהלכה פ"ג ס"ג, והערה ז, וביאורים ו

ואות ז. שו"ע הרב עם ביאורים והערות.

[1661] שכמו

לענין לח, כל ההתירים הם רק בנתבשל כל צרכו, כדלעיל ס"ט (תבשיל לח שנתבשל כבר

כל צרכו ונצטנן), וס"י (וכל זה בתבשיל שנתבשל כל צרכו). כך גם מה שהתירו ביבש

(שלמדים מהא דאמרינן כל שבא בחמין לפני השבת שורין אותו בחמין בשבת), גם בזה נתבאר

בתוס' לט, א ד"ה כל שבא בחמין מלפני השבת (פירוש שנתבשל לגמרי). הגהות

מיימוניות פ"ט אות א (כל שבא בחמין מלפני השבת ... פירוש שבא בחמין בכלי

ראשון ונתבשל כל צרכו). רבינו ירוחם ני"ב ח"ג סט, ב (כל שבא בחמין מערב

שבת, כלומר שנתבשל כל צרכו, שורין בחמין בשבת, פירוש ואפילו בכלי ראשון, כגון יורה

או קדירה וכיוצא בהן, לפי שאין מבשל אחר מבשל, וכבר נתבשל כל צרכו מערב שבת).

שו"ע סט"ו (דבר שנתבשל כל צרכו, והוא יבש שאין בו מרק).

[1662]

רמ"א סט"ו (ואפילו נצטנן כבר).

וכן הוא לעיל סוס"י רנט,

בהלכות שהייה והטמנה בקצרה (ותבשיל שאין בו רוטב, אפילו הוא קר, דינו כחם).

[1663] משנה

קמה, ב (כל שבא בחמין מערב שבת שורין אותו בחמין בשבת). תוס' לט, א ד"ה כל (שורין

אותו בחמין אפילו בכלי ראשון). טור ושו"ע ס"ד (דבר שנתבשל כבר והוא יבש,

מותר לשרותו בחמין בשבת). מ"א סקי"ד (אפילו בכלי ראשון).

ונתבאר במהדורא בתרא לסי' רנט

ד"ה על כן צריך לומר (דהא דתנן שורין כו', משום דהתם לא מיקרי הטמנה כלל, כי

המליח נראה תוך החמין, וגם אם אינן צלולין כל כך, מכל מקום לא דמי לרמץ שמכוסה

וטמון לגמרי (אלא אם כן נותן כלי תוך החמין, כסילון דטבריא, שהמים שבסילון מכוסים

וטמונים לגמרי, ואף שהסילון נראה, הרי גזירת ההטמנה היא על אוכלין ומשקין, ולא על

כלים לגמרי)).

[1664]

רש"י קמה, ב ד"ה שורין אותו בחמין (כדי שיהא נמוח). מ"א סק"מ

(משמע שאע"פ שנימוח אחר כך יש לו דין דבר יבש).

וכן הוא לקמן סי"ח (אין בישול

אחר בישול בדבר יבש, אפילו הוא נימוח על ידי בישול זה השני, כמו שנתבאר למעלה), וסכ"ז

(שאין בישול אחר בישול בדבר יבש, אף על פי שנימוח בבישול זה השני, כמו שנתבאר

למעלה).

אמנם מסיים לקמן סי"ח (ומכל

מקום המחמיר בו כמו בשאר מלח תבוא עליו ברכה).

ובפסקי הסדור, הלכתא רבתא לשבתא (אף

על פי שאין בישול אחר בישול בדבר יבש, מכל מקום אם חוזר ונמחה ממנו קצת, יש בו

משום בישול אחר בישול בלחלוחית המחוי, אם היד סולדת בו. ולכן צריך ליזהר במאד שלא

להחם בשר או עופות צלוים או מבושלים אם יתחמם המוהל הנמחה מהם עד שהיד סולדת בו,

משום איסור סקילה וכרת ח"ו. וכן שלא לשפוך בכלי ראשון שהיד סולדת בו על

צוקער, כי מאחר שהצוקער נמחה יש בו משום בישול), ושם נסמן (הערה 2399 ).

[1665]

משנה קמה, ב (וכל שלא בא בחמין מערב שבת, מדיחין אותו בחמין בשבת), ופרש"י (ולא

אמרינן זהו בישוליה, אבל לא שורין). טור ושו"ע ס"ד (ואם הוא דבר יבש שלא

נתבשל מלפני השבת, אין שורין אותו בחמין בשבת, אבל מדיחים אותו בחמין בשבת).

ופירוש הדברים, שאסור לשרותו הן

בכלי ראשון והן בכלי שני, כדלקמן בסמוך (ואם שרה בכלי ראשון חייב, ובכלי שני אסור

לשרותו מדברי סופרים), ולא התירו אלא לערות עליו מכלי שני, כדלקמן בהמשך הסעיף (אבל

מותר לערות מכלי שני שהיד סולדת בו על כל דבר יבש שלא נתבשל).

ועל כן מבאר תחלה את דין כלי שני,

ואחר כך יבאר את דין עירוי מכלי שני.

[1666] ר' יהודה אמר שמואל מ, ב (אחד

שמן ואחד מים, יד סולדת בו אסור אין יד סולדת בו מותר). תוס'

שם ד"ה ושמע (שכלי ראשון ... נתנו בו שיעור, דכל זמן שהיד סולדת בו אסור).

רא"ש פ"ג ס"י (הכי קאמר, יד סולדת בו הוי בישול, הלכך אסור להניחו

במקום שאפשר שיחומו כדי שהיד סולדת בו).

ומכאן למדים שכל דבר שמתחמם עד כדי

שהיד סולדת בו הוי בישול, כדלעיל ס"ט (בשבת עד שהיד סולדת בו, חייב משום מבשל),

ושם נסמן (הערה 1642 ). לקמן סי"ב (בתוך כלי ראשון שהיד סולדת בו, חייב).

סי"ז (כלי ראשון ... מבשל כל זמן שהיד סולדת בו). סכ"ד (בענין שאינן

יכולין להתחמם באותו מקום עד שתהא היד סולדת בו), ושם נסמן (הערה 1773 ), ובכמה מקומות.

[1667] משנה

מב, סע"א (האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין (מן האוּר, רש"י), לא יתן

לתוכן תבלין, ופרש"י (דכלי ראשון כל זמן שרותח מבשל). ר"ן

שם (יט, א) ד"ה תנו רבנן מביא (שתולדות האוּר כאוּר, והמבשל בה חייב חטאת,

כמבשל על גבי האש ממש. ומיהו דוקא בכלי ראשון).

וכדלעיל ס"ז (לבשל בתולדת

האוּר ... חייב משום מבשל, כמו בצולה על האוּר).

[1668] שאף שלא נאסר מן התורה אף

בכלי שני שהיד סולדת בו, מכל מקום אסור מדברי סופרים.

וטעם החילוק בינם יתבאר לקמן

סי"ט (שכלי ראשון מתוך שעומד (אצל האש) על האוּר, דפנותיו חמין ומחזיק חומו

הרבה, ולכך נתנו בו שיעור כל זמן שהיד סולדת בו, משא"כ בכלי שני, שאין

דופנותיו חמין, והולך ומתקרר), ושם נסמן (הערה 1742 ).

[1669]

ר"י בתוס' לט, א ד"ה כל (ואומר ר"י דאפילו בכלי שני אין שורין,

דהואיל דהמים חמין מיחזי כמבשל). מ"א סקט"ו (אבל אסור לשרותו אפילו בכלי

שני, דמחזי כמבשל).

*

ומכל מקום לא אסרו בזה אלא "אם

הוא דבר יבש שלא נתבשל מלפני השבת ... מפני שנראה כמבשל". משא"כ "תבשיל

לח שנתבשל כבר כל צרכו ונצטנן", ושורה אותו שוב בכלי שני, אינו נראה כמבשל.

וכן נראה בפסקי הסדור, הלכתא רבתא

לשבתא ד"ה ואע"פ (צריך ליזהר במאד שלא להחם בשר או עופות צלוים או

מבושלים אם יתחמם המוהל הנמחה מהם עד שהיד סולדת בו, משום איסור

סקילה וכרת ח"ו). והיינו שלא אסרו לשרות אלא בכלי ראשון, שיש בו איסור

סקילה וכרת, ולא בכלי שני (ראה שם הערה 2401 ).

וכן נתבאר שם לענין צוקער שנימוח, שאין חוששים

לשרייתו בכלי שני, אלא כאמור שם "שלא לשפוך מכלי ראשון".

וראה גם לקמן סי"ב (והערה 1698 ).

[1670] משנה מב, סע"א (האילפס

והקדרה שהעבירן מרותחין (מן האוּר, רש"י), לא יתן לתוכן תבלין (דכלי ראשון כל

זמן שרותח מבשל, רש"י), אבל נותן הוא לתוך הקערה (דכלי שני אינו מבשל,

רש"י)) .

[1671]

סעיף יב ( לבד מבתבלין, שהתירו חכמים בפירוש ליתנם בכלי שני) ,

וסי"ט ( אסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליהם מכלי ראשון שהיד

סולדת בו ... אבל אם עירה תחלה מהכלי ראשון לתוך הקערה מותר ליתן אחר כך התבלין

לקערה, מפני שחום כלי שני אין בו כח לבשל) .

[1672]

תוס' שם (ואע"ג דתנן לקמן (מב, ב) אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי. היינו

דוקא תבלין, שהן עשויין למתק את הקדירה, ולא מיחזי כמבשל). מ"א שם (ולא דמי

לתבלין בס"ט, דתבלין עשוי למתק הקדירה, ולא מחזי כמבשל).

והטעם שהתירו לחמם מים בכלי שני,

ואין חוששים שנראה כמבשל, ראה מהרש"א לט, רע"א בתוד"ה כל. תוספת

שבת ס"ק מו. פרמ"ג א"א ס"ק לב וס"ק לד. מראי מקומות

וציונים. קובץ הערות וביאורים ירושלים ח"ד ע' סד. משלחן הארי לסי"ב.

כנישתא דבי רב.

[1673] מ"א

שם (ונראה לי דבצל דינו כתבלין, דעבידי לטעמיה).

*

והיינו שלענין נראה כמבשל דין השום

והבצל כתבלין. משא"כ לענין מלאכת טוחן, יתבאר לקמן סי' שכא ס"ז (הצריך

לדוך פלפלין ... אסור לחתכם בסכין, אפילו כדי לאכול מיד, והוא הדין לכל התבלין),

וס"י (מותר לחתוך דק דק כדי לאכול לאלתר ... וכן בצלים), ושם יתבאר (הערה 2315 ).

[1674]

ט"ז סק"ח (ונראה לי דאותם שחותכים בצלים דק דק ונותנים לתוך המרק, לא

ישימו רק אחר שלא תהיה היד סולדת בו ... דשמא הוה כמלח ללשון אחד דמתבשל, כמו שכתב

בס"ט עיין שם, דלא בקיאין אנו במידי דמקרי רכיך ואסור, והיינו כל זמן שהיד

סולדת במרק). וכמבואר בט"ז סקי"ד (וכבר זכרנו בסעיף ד, בבצלים דינא הכי,

כיון שהם חריפים ממהרים להתבשל).

והיינו שיש שני טעמים להחמיר בכלי

שני:

(א) האמור כאן "שנראה

כמבשל", שזה לא שייך בבצל "שעשוי ליתן טעם בקדרה".

(ב) שדברים הרכים חוששים שמתבשלים

בכלי שני, משא"כ תבלין אינם מתבשלים בכלי שני, כדלקמן סי"ב. ואילו בצל

אפשר שמתבשל בכלי שני.

ומזה נראה לכאורה, שכל האמור לקמן

שתבלין אינם מתבשלים בכלי שני, היינו דוקא בתבלין שאינם רכים ואינם חריפים.

[1675]

תירוץ ב' בתוס' לט, א ד"ה כל (אי נמי הוא הדין שורין אותו, כיון דאיירי בכלי

שני). מ"א ס"ק יט (היש מתירים סוברים להקל כתירוץ שני של התוס'.

וכ"מ דעת השו"ע).

[1676]

מ"א שם (ויש להחמיר).

[1677]

משנה קמה, ב (וכל שלא בא בחמין מערב שבת, מדיחין אותו בחמין בשבת), כפירוש התוס'

לט, א ד"ה כל (מדיחין אותו מכלי שני קאמר). טור ושו"ע ס"ד (ואם הוא

דבר יבש שלא נתבשל מלפני השבת, אין שורין אותו בחמין בשבת, אבל מדיחים אותו בחמין

בשבת). מ"א ס"ק טו (היינו שמערין עליו מכלי שני).

וכמו לענין בליעת איסור דלקמן סי'

תנא סל"ד (במה דברים אמורים בחום כלי שני עצמו ... אבל עירוי מכלי שני ... אין

להחמיר בו ... ואין צריך לומר שחום כלי שלישי ורביעי אינו אוסר בפסח, אף שהיד

סולדת בו).

ומפשטות לשונו נראה דהיינו אף

בדברים הקלים כמו פת וכיו"ב, שלא אסרו לקמן סי"ב אלא " בכלי

שני יש להחמיר מדברי סופרים ... ולכן צריך ליזהר שלא ליתן פת אפוייה אפילו בקערה

שהיא כלי שני" , משא"כ בעירוי מכלי שני.

ומה שאסרו כאן בקולייס האספנין

ומליח הישן, היינו דוקא בדברים כאלו "שאלה אינם צריכים בישול אלא מעט",

משא"כ בפת ושאר דברים הקלים. וראה מנחת פתים ס"ק ה. בדי השלחן סי' קכד

ס"ק כא. שו"ע הרב עם ביאורים והערות.

[1678]

משנה שם (חוץ מן המליח הישן (דג מליח של שנה שעברה, רש"י), וקולייס האיספנין

(שם דג שאוכלין אותו מחמת מלחו על ידי הדחה בחמין), שהדחתן זו היא גמר מלאכתן (והנך

אפילו הדחה נמי לא, שזהו גמר מלאכתן, והוי בשול, רש"י)). רמב"ם פ"ט

ה"ב (המדיח בחמין דג מליח הישן, או קולייס האספנין, והוא דג דק ורך ביותר,

הרי זה חייב, שהדחתן בחמין זה הוא גמר בשולן, וכן כל כיוצא בהן). טור ושו"ע

שם (חוץ מן המליח הישן ומן הדג שנקרא קולייס האספנין, שאינם צריכים בישול אלא מעט,

והדחתן היא גמר מלאכתן).

ופירוש קולייס האיספנין נתבאר לקמן

סי' תקכז סי"ב (מין דגים קטנים הנקרא קוליית האיספנין (שקורין טונינ"א),

שבשרן רך ביותר, ומדיחין אותן במים חמין ועל ידי כן הם ראויים לאכלם חיים בלא

בישול ... שעל ידי הדחה זו הן מוכשרים לאכילה כמבושלים ממש). וראה שבת כהלכה

פ"א הערה פד.

[1679]

רא"ש פ"ג סי' יז (בשר חי ... אי מליח ישן הוא, אפשר דאסור, דממהר להתבשל).

[1680]

רב יוסף קמה, ב (הדיח מאי, אמר רב יוסף הדיח חייב חטאת), ופרש"י (דהוי

בישול). רמב"ם שם (הרי זה חייב). מ"א ס"ק טז (ואיתא בגמרא דאם הדיח

חייב).

[1681] לקוטי

פרדס לרש"י (טרית, אני אומר שמותר לרחוץ במים קרים בשבת כל דהוא ואכיל ליה).

הובא בב"י ד"ה וקולייס (וכתוב בספר הפרדס ... שמותר לרחוץ במים קרים

בשבת כל דהו ואכיל ליה). ט"ז סק"ה (משמע דבמים צוננים מותר, ולכן מותר

לרחוץ הערינ"ג בשבת בצוננים, אפילו הוא מלוח הרבה. וכן כתב ב"י בסימן זה

בשם הפרדס בדג שקורין טונינא).

ונראה מכך שלא התירו אלא בצוננים,

ולא בכלי שלישי שהיד סולדת בו, כעין האמור לקמן סי' תנא סל"ד (שיש מחמירין אף

בשאר איסורים בכל חום שהיד סולדת בו אף שהוא כלי שלישי ורביעי, שאף שאין לו כח

לבשל, מכל מקום יש לו כח להבליע ולהפליט), ושם (הערה רמו).

[1682] רמב"ם

שם (וכן כל כיוצא בהן). הגהות מרדכי סי' תסז (מכאן אומר הר"ם, דבר שהוא קשה

ואין יכולין לאכלו כי אם על ידי שרייה, אסור לשרותו, דזו היא גמר מלאכתו).

רמ"א ס"ד (והוא הדין כל דבר קשה שאינו ראוי לאכול כלל בלא שרייה, דאסור

לשרותו בשבת, דהוי גמר מלאכה). וראה משולחן הארי.

[1683] לקוטי פרדס לרש"י (חוץ

מן המליח הישן ... בשר מלוח הרבה, ודיקא נמי שאומר ישן, שלא יאכל כלל אם לא

ידיחינו בחמין). הובא בב"י. מ"א ס"ק טז (והוא הדין דבר מליח שאין

יכולין לאוכלו כלל בלא הדחה (ב"י לקוטי פרדס). ואיתא בגמרא דאם הדיח חייב).

וההפרש בין הדוגמה הראשונה

להשלישית, ראה נימוקי שבת ע' רנה.

[1684]

ס"ד (דבר שאינו אוכל, דהיינו שאינו ראוי לאכילה בלא איזה תיקון שאין בו סרך

מלאכה, מותר לתקנו ולעשותו אוכל).

וראה בדי השלחן סי' קל סקי"ב

ד"ה מכה בפטיש באוכלין אות ו (בסופו) ואות י.

[1685]

יראים השלם סי' רעד קלד, ב (שאין בישול אחר בישול, אבל יש בישול אחר צלי ... יש

בישול אחר אפייה, הוא הדין נמי צלאו ואחר כן בשלו, דיש בישול אחר צלי). הובא

בסמ"ג ל"ת סה יד, ב (פסק הר"ר אליעזר, אעפ"י שאין בישול אחר בישול

... מכל מקום יש בישול אחר אפוי וצלי), ובהגהות מיימוניות פ"ט אות א, ובמרדכי

רמז שב. טור ושו"ע ס"ה (יש מי שאומר דדבר שנאפה או נצלה, אם בשלו אחר כך

במשקה, יש בו משום בישול).

[1686]

סמ"ק סי' רפב ע' רפח (ופסק הר"ר אליעזר ממיץ ... ומתוך כך יש לאסור לתת

פת בתוך כלי ראשון בעודו רותח). וראה נימוקי שבת ע' רנט.

[1687] ראה לעיל (הערה 1666 ).

[1688]

סעיף יא ( ובכלי שני אסור לשרותו מדברי סופרים, מפני שנראה כמבשל) .

[1689] יראים שם (הלכך, אחרי

שפירשתי שיש דבר המתבשל בכלי שני, ויש בישול אחר אפוי וצלי ויש צלי אחר בישול,

יזהר אדם שלא יתן פת אפוי בשבת א[ף] בכלי שני במקום שהיד סולדת בו). הובא

בסמ"ג והגהות מיימוניות שם. טור ושו"ע שם (ואסור ליתן פת, אפילו בכלי

שני שהיד סולדת בו).

אלא שהם החמירו בכלי שני מהטעם

שיתבאר לקמן בסמוך (שיש דברים רכים שמתבשלים גם בכלי שני). וכאן עדיין לא נתבארה

הלכה זו.

ומכך למדים אף לפי האמור לעיל סעיף הקודם,

שבכלי שני אסור מפני שנראה כמבשל, שגם לפי זה יהי' אסור לתת פת גם בכלי שני.

*

והנה אף שנתבאר לעיל שדעה זו אוסרת

הן בישול אחר אפיה והן בישול אחר צליה. מכל מקום לא נזכר כאן אלא ש"צריך

ליזהר שלא ליתן פת אפוייה".

וכן הוא לקמן בהמשך הסעיף, שאף

שהתחיל לומר " ויש מי שמסתפק ... ואפילו בבשר צלוי יש להחמיר, כיון

שיש בישול אחר צליה". מכל מקום מסיים "ונהגו ליזהר לכתחלה כסברא

הראשונה, שלא ליתן פת", ולא נזכר אם נהגו גם ליזהר שלא ליתן בשר צלוי לתוך

מרק רותח, כד לקמן (הערות 1691 ; 1698 ) .

ואפשר שהמנהג הוא שלא ליתן לתוך מרק

רותח לא פת ולא צלי. ומה שהזכירו רק נתינת פת במרק רותח, היינו כיון

שהוא רגיל יותר.

אבל אפשר, שלא נהגו לחוש לדעה זו,

אלא לענין בישול אחר אפיה (ליתן פת במרק רותח), אבל לא לענין בישול אחר צלי (נתינת

צלי במרק רותח), ואף לא לענין צלי אחר בישול (חימום תבשיל סמוך לאש). ויתבאר לקמן

(הערות 1700 ).

[1690] ברייתא

מב, ב ללישנא קמא (תני רבי חייא מלח אינה כתבלין, דבכלי שני נמי בשלה). יראים שם (הלכך

יזהר אדם שלא להכניס בשבת שום דבר בכלי שני, ואף בכלי שלישי שהיד סולדת בו, שאין

אנו בקיאים בדברים רכים וקשים מי הוא מתבשל בכלי שני ומי הוא שאינו מתבשל ... ואם

עשה, חילל שבת, וחושש אני לו מסקילה וחטאת). הובא בסמ"ג ומרדכי והגהות

מיימוניות שם. מ"א ס"ק יח (אפילו בכלי שני, דיש דברים שמתבשלים בו, ואין

אנו בקיאין, ואם כן בשאר דברים נמי יש להחמיר).

אמנם חומרא זו בדברים הרכים היא רק

לענין שבת החמורה, משא"כ לענין ספק ברכה, אין חוששים לזה, כדלעיל סי' קסח

סי"ט (פירורי לחם ... מברך עליהם המוציא ... אפילו אם נותנם במשקה חם שהיד

סולדת בהם, אם הוא בכלי שני שאינו מבשל). ובקונטרס אחרון שם ס"ק ח (ועיין

במרדכי בפרק כירה בשם רא"ם להחמיר אפילו בכלי שני משום חסרון ידיעתנו. ויש

לומר שהוא משום שבת וסקילה וחטאת, כמו שכתב הרא"ם שם, אבל אין להחמיר כל כך

בספק ברכה שהיא דרבנן). והיינו מ"ש הרא"ם שם " וחושש

אני לו מסקילה וחטאת ", משא"כ לענין ספק ברכה שהיא דרבנן.

ולא רק לענין שבת, אלא אף לענין

אכילת מצה בליל הסדר נתבאר לקמן סי' תסא סי"ד (אין יוצאין במצה המבושלת לאחר

אפייתה ... במה דברים אמורים כשנפלה לתוך כלי ראשון, אבל אם נפלה לתוך כלי שני

יוצאין בה, שכלי שני אינו מבשל. ומכל מקום יש להחמיר לכתחלה אם לא לצורך, לפי שיש

מסתפקין וחוששין על הפת שמא היא מתבשלת אף בכלי שני, כמו שנתבאר בסימן שי"ח).

[1691] זהו סיום דברי דעה זו החוששת

מחיוב חטאת מטעם שאין בקיאים, שלדעתם אסור אף בצלי, כדלקמן בסמוך (ואפילו בבשר

צלוי יש להחמיר), ובשאר הדברים.

אבל המנהג למעשה, אפשר שעיקר המנהג

להחמיר הוא בפת בלבד (כדלקמן בסוף הסעיף לענין בישול אחר אפיה, והערה 1698 ), וראה לקמן בהלכתא רבתא לשבתא (והערה 2402 ). קובץ הערות וביאורים (ירות"ו) ח"ד ע' נו

וע' סו. שבת כהלכה פ"א ביאורים ט. כנישתא דבי רב.

[1692] משנה

מב, סע"א (האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין (מן האוּר, רש"י), לא יתן

לתוכן תבלין (דכלי ראשון כל זמן שרותח מבשל, רש"י), אבל נותן הוא לתוך הקערה (דכלי

שני אינו מבשל, רש"י)).

וכדלעיל סי"א (תבלין שמותר

ליתנם בכלי שני). לקמן סי"ט (אם עירה תחלה מהכלי ראשון לתוך הקערה, מותר ליתן

אחר כך התבלין לקערה, מפני שחום כלי שני אין בו כח לבשל).

וראה לעיל (הערה 1674 ), דלכאורה נראה דהיינו דוקא בתבלין שאינם רכים ואינם

חריפים.

[1693] שגם

אותם התירו חכמים בפירוש ליתנן בכלי שני:

מים: משנה מא, א (אבל נותן הוא ...

לתוך הכוס כדי להפשירן). ברייתא מב, א (ובית הלל אומרים, בין חמין לתוך הצונן,

ובין צונן לתוך החמין, מותר. במה דברים אמורים בכוס ... נותן אדם

קיתון של מים לתוך ספל של מים, בין חמין לתוך צונן ובין צונן לתוך חמין). וכן נפסק

לקמן סכ"ב (מותר לערות מים צוננים, אפילו מועטים, לתוך מים חמין שהיד סולדת

בו שבכלי שני, אבל לא לתוך חמין שבכלי ראשון), ושם נסמן הערות ( 1757 - 1757 ).

שמן: גמרא מ, ב

(אמר ר' יצחק בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ, ובקשתי להניח לו פך של

שמן באמבטי, ואמר לי טול (מן המים, רש"י) בכלי שני (דכלי שני אינו מבשל,

רש"י)).

[1694] כמו חלב וכיו"ב. וכן

הוא במשב"ז ס"ק טו (והחלב הקר בכלי שני אין איסור).

בדי השלחן סי' קכד ס"ק לב.

וראה שו"ע הרב עם ביאורים והערות.

וכן הוא לקמן סכ"ג (מותר

להעמיד קיתון של מים, או של שאר משקין צוננים, בתוך כלי שני שיש בו מים חמין), והיינו

שמהאמור שם לענין שמן ומים למדנו שכן הוא גם במים וגם בשאר משקין, ושם

נסמן (הערה 1761 ).

[1695]

הגהות מיימוניות שם בשם הרא"ם (ואין אנו בקיאין ברכין וקשין לידע איזה מתבשל

בכלי ראשון או בכלי שני, וגם מצלי יזהר אדם).

[1696]

רא"ם שם (שכל דבר שנתבשל או נעשה כל צרכו, אין בה משום בישול, שאין בישול אחר

בישול, אבל יש בישול אחר צלי). וכדלעיל סי"א ( תבשיל יבש

שאין בו רוטב כלל, אין בו בישול אחר בישול), ושם נסמן (הערה 1660 ).

[1697]

ראבי"ה סי' קצז (ושמעתי מרבינו אליעזר ממיץ שהיה אומר אין בישול אחר בישול

בשבת ... אבל יש אפיה אחר בישול ויש בישול אחר אפיה, כגון לשרות לחם ברותח, ואין

אנו בקיאים אם גם בכלי שני מ[ת]בשל ... ולאו מילתא היא). והיינו שהראבי"ה

חולק על הרא"ם בשניהם: (א) שאין בישול אחר אפיה וצליה. (ב) שאין חוששים לומר

ששאר הדברים מתבשלים אף בכלי שני.

הובא במרדכי רמז שב (מיהו

ראבי"ה כתב דלאו מילתא היא). רמ"א ס"ה (ויש מקילין אפילו בכלי

ראשון). מ"א ס"ק כ (כיון שהוא יבש אין בישול לאחר אפייה).

[1698] רמ"א שם (ונהגו ליזהר

לכתחלה שלא ליתן פת אפילו בכלי שני, כל זמן שהיד סולדת בו).

ואף שכבר נתבארה היטב דעה זו קודם,

והרי כבר סיים כאן " ונהגו ליזהר לכתחלה כסברא הראשונה ".

ואם כן לאיזה צורך חזר ופירש כאן "שלא ליתן פת אפילו בכלי שני".

אלא שדעה זו אוסרת הן באפוי והן בצלוי,

כאמור לעיל (ואפילו בבשר צלוי יש להחמיר, כיון שיש בישול אחר צליה). ועל זה מסיק

כאן, שנהגו כסברא הראשונה (רק) לענין אפוי "שלא ליתן פת אפילו בכלי שני".

וכן הוא בתחלת הסעיף, שאף שדעה זו

אוסרת שתיהם (יש מי שאומר ... יש בישול אחר אפייה או צלייה). מכל מקום סיים רק (ולכן

צריך ליזהר שלא ליתן פת אפוייה), כדלעיל הערה 1689 ).

ואפשר שלא נהגו לחוש לדעה זו אלא

לענין בישול אחר אפיה (ליתן פת במרק רותח), אבל לא לענין בישול אחר צלי (נתינת צלי

במרק רותח), ואף לא לענין צלי אחר בישול (חימום תבשיל סמוך לאש), כד לקמן

(הערה 1700 ).

וראה קצות השלחן סי' קכד סכ"ב

וס"ק נב. קובץ הערות וביאורים ח"ד ע' סו. שו"ע הרב עם ביאורים

והערות.

[1699] ואף

שצלחת המרק היא כלי שלישי, שהרי הקדירה שעל האש הוא כלי ראשון, והמצקת כלי שני,

והצלחת כלי שלישי. מכל מקום חוששים אנו שגם הצלחת נחשבת כלי שני, כדלקמן סי' תנא

סכ"ח (הכניס כלי ריקן לתוך כלי ראשון רותח, ואחר שנשאבו המים לתוך הכלי ריקן

השהה מעט את הכלי ריקן בתוך הכלי ראשון עד שהמים שנשאבו לתוכו העלו רתיחה ... דין

כלי זה כדין כלי ראשון ... אבל אם לא שהה בתוך הכלי ראשון כשיעור הזה יש להסתפק בו

אם דינו ככלי ראשון עצמו או לאו, והולכין בו להחמיר), ושם נסמן (הערה ריד).

ואף שמקשה על זה הצמח צדק בפסקי

דינים קעח, א (וע' בשו"ע של רבינו ז"ל סי' תנ"א סכ"ח מדין זה,

דסבירא לי' דבשהה מעט עד שהמים העלו רתיחה הוה ליה ככלי ראשון, וזה כדעת אבי

העזרי. וצ"ע דבהתוס' דע"ז (דל"ג ע"ב) סד"ה קינסא מבואר

דאפילו הרתיחות עולות תוך הקערה נסתפק ר"י). והיינו מ"ש בתוס' שם (ויש

משימין קערה בתוך מחבת על האש עד שהרתיחות עולות תוך הקערה ומאותה קערה מגעילין,

ובזה מסופק ר"י אם זה מועיל ככלי ראשון אם לאו, ותלה הדבר להחמיר ואסר בהן

להגעיל, דחשיב ככלי שני).

מכל מקום מסיק להלכה בצמח צדק שם

קפג, א (ולי נראה מסוגיא דשבת (דף מ') דבלא שהה כלל, רק ששאבו בו מים רותחים מכלי

ראשון, אין לו רק דין כלי שני. ומכל מקום למעשה צ"ע, מאחר שסתמו הפוסקים דהוי

ספק). ולכן נוהגים אנו להחמיר במצקת שיהי' לה דין כלי ראשון, ושהצלחת יהי' לה דין

כלי שני, ולכן נזהרים מלתת בתוכה פירורי חלה או מלח.

ואף דהיינו דוקא כשהכניס המצקת בסיר

שעל גבי האש (אלא שלא השהה אותה בתוך הסיר עד שתעלה רתיחה). אמנם אנו איננו

מכניסין את המצקת לסיר עד שמעבירין את הסיר מהאש, מטעם האמור לקמן ס"ל ( יחמיר

בהגסה ממש, אבל להוציא בכף אין להחמיר כלל בנתבשלה כל צרכה, ואינה על האש ).

הרי שאין מוציאים מהסיר עד שמעבירים אותו מעל האש, ואם כן היכן מצינו שגם בזה יש

להסתפק שמא המצקת נעשית כלי ראשון והצלחת נעשית בזה כלי שני!?

מכל מקום נראה שדבר זה תלוי במחלוקת

לענין הגעלה שהובאה לקמן סי' תנא סי"ד (וכלי ראשון נקרא הכלי שהרתיחו בו המים

אצל האש, אפילו אם עכשיו בשעה שמגעילין בתוכו אינו עומד אצל האש, הרי זה נקרא כלי

ראשון, ומגעילין בתוכו כל כלי הצריך הגעלה בכלי ראשון, אם המים שבתוכו הן עדיין

רותחין, דהיינו שמעלין רתיחה כמו שיתבאר בסימן תנ"ב). ושם סכ"ה (ונקרא

כלי ראשון אפילו לאחר שהעבירוהו מן האש כמו שנתבאר למעלה. ויש אומרים שכל כלי

שנשתמש בו איסור על ידי חום כלי ראשון כשהיה הכלי ראשון אצל האש, צריך להגעילו גם

כן בתוך כלי ראשון העומד אצל האש, דכבולעו כך פולטו, ולכתחלה יש להחמיר ולחוש

לדבריהם).

וכיון שהעיקר הוא כדעה הא', שאפילו

אחר שהעבירו מן האש חשיב כלי ראשון (ורק לכתחלה יש להחמיר לדעה הב'), על כן

מחמירים אנו שגם המצקת יש לה דין כלי ראשון, והצלחת יש לה דין כלי שני, ולכן

נזהרים אנו שלא לתת בתוכה פירורי חלה או מלח.

ומכל מקום נותנים שקדי מרק לצלחת

המרק, כי יש להם דין מבושלים כבר, ואין בישול אחר בישול בדבר יבש. ואף שהשקדים

אינם מתבשלים תחלה אלא נטגנים, הרי מבואר בסדר ברכת הנהנין פ"ב הי"ב (יש

אומרים שאין הטיגון במחבת [כדין הבישול, אלא] ... כאילו נאפית בתנור ... ויש

חולקים ואומרים שדין הטיגון כדין הבישול ... אבל אם משימים לתוך הקדירה שנטגנים

בתוכה הרבה שומן הצף על פני החלב (שקורין סמעטינע) הרי זה כמין בישול גמור).

*

וככל הדברים האלה הוא אף לענין

נתינת מלח לתוך המרק שבצלחת, שנתבאר לקמן סי"ז (ויש אומרים שהמלח אינו צריך

בישול אלא מעט ואסור ליתנו אף בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו, והמחמיר תבוא עליו

ברכה), ובפסקי הסדור, הלכתא רבתא לשבתא ד"ה אע"פ (אין להקל במלח שלנו,

אף שנתבשל תחלה ... שיש אוסרים אפילו ליתן בכלי שני שהיד סולדת בו. והמחמיר תבוא

עליו ברכה). וגם בזה מחמירים להחשיב הצלחת ככלי שני, מטעם הנ"ל.

[1700]

רא"ם שם (וכשם שיש בישול אחר צלי ואפוי, כך יש צלי אחר בישול, דסברא אחת היא

... וגם המבושל לא יתן אצל האש בחום גדול שהיד סולדת בו). הובא בסמ"ג ובמרדכי

ובהגהות מיימוניות שם, ופסקי הלכות מרקנטי סי' קטז. מ"א סקי"ז (והוא

הדין שיש צלי אחר בישול. ולכן אסור ליתן דבר שנתבשל אצל האש בלא רוטב (פסקי

רקנ"ט בשם רא"ם וסמ"ג)).

*

ואף שנתפרש לעיל בסעיף הקודם,

ש" נהגו ליזהר לכתחלה כסברא הראשונה, שלא ליתן פת ",

כיון שיש בישול אחר אפיה.

הנה בסעיף שלפנינו הובאו שתי הדעות

בסתם (לפי סברא הראשונה ... יש גם כן אפיה וצליה אחר בישול), ולא נתפרש לומר ש"נהגו

ליזהר לכתחלה כסברא הראשונה".

וכבר נתבאר לעיל (הערות 1689 ; 1698 ), שלפום ריהטא נראה, הן בסעיף שלפנינו והן בסעיף הקודם,

שלא נהגו לחוש לדעה זו אלא לענין בישול אחר אפיה (ליתן פת במרק רותח), אבל לא

לענין בישול אחר צלי (נתינת צלי במרק רותח), ולא לענין צלי אחר בישול (חימום תבשיל

סמוך לאש).

והמקור לחילוק זה הוא בשו"ע

ורמ"א ומנחת כהן, שאף שהובאו ב' הדעות בשו"ע ס"ה (יש מי שאומר דדבר

שנאפה או נצלה, אם בשלו אחר כך במשקה, יש בו משום בישול, ואסור ליתן פת אפילו בכלי

שני שהיד סולדת בו, ויש מתירין). ומסיק ברמ"א שם (ונהגו ליזהר לכתחלה שלא

ליתן פת אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו).

מכל מקום נפסק בסתם בשו"ע סט"ו

(דבר שנתבשל כל צרכו, והוא יבש שאין בו מרק, מותר להניחו כנגד המדורה אפילו במקום

שהיד סולדת בו). וגם הרמ"א לא הגיה כלום בסט"ו. והיינו שלא חששו לדעת

האוסרים צלי אחר בישול.

וביאר המנחת כהן שער ב ח"ד

(לדעת הרא"ם שייך צליה ואפיה אחר בשול, ואסור מן התורה לתת בשר מבושל סמוך

לאש במקום שהיד סולדתו בו ... הנה אני רואה דלית דחש להא מילתא כלל, וגם הטור לא

הביא זה הדין בשם הרא"ם שיש צליה אחר בישול, והב"י התירו בבירור, שכתב

בסוף סי' שי"ח שלדברי הכל דבר שנתבשל כל צרכו שהוא יבש שאין בו מרק, מותר

להניחו כנגד המדורה אפילו במקום שהיד סולדת, וכן פסק בשו"ע סט"ו ... כיון

שהטור ורוב הפוסקים לא אסרו ליתן מבושל אצל האש, והב"י התירו בבירור, אין

להחמיר בזה. אבל בענין נתינת פת לכלי ראשון ראוי ליזהר).

ואפשר שגם רבינו הסכים לדברי המנחת

כהן בזה, שלא נהגו לאסור אלא בנתינת פת במרק רותח.

*

נראה אם כן מה שכתב רבינו במקומות

אחרים בזה:

(א) לקמן סכ"ד (אבל כל דבר

שאין בו משום בישול, מותר אפילו להרתיחו כנגד המדורה, כגון תבשיל לח שנתבשל כל

צרכו ועודנו חם ... או אפילו נצטנן לגמרי אלא שהוא דבר האפוי או צלוי, ואין אפיה

וצליה אחר אפיה וצליה אפילו נצטנן לגמרי). והיינו שבתבשיל לח, כשמרתיחים אותו כנגד

המדורה נחשב בישול אחר בישול שמותר, ובדבר אפוי או צלוי, כשמרתיחים כנגד המדורה

נחשב אפיה וצליה אחר אפיה וצליה שמותר (ראה לקמן שם הערה 1777 ). אבל תבשיל יבש אסור להרתיכו כנגד המדורה, שאסור לצלות

אחר בישול.

ואם נאמר שגם דעת רבינו היא כדברי

המנחת כהן הנ"ל, בביאור דעת השו"ע והרמ"א, שבזה אין הכרעה במנהגינו

לחוש לצליה אחר בישול; אם כן נצטרך לומר שכאן רצה רבינו לבאר הלכה זו באופן שמותר

לדברי הכל, שאין בישול אחר בישול ואין אפיה וצליה אחר אפיה וצליה. אבל לענין צלי

אחר בישול, אין הכרעה במנהגינו.

(ב) לקמן סכ"ז (להחם פת זו

הממולאת בשומן אפילו במקום שהיד סולדת בו, שהרי אין כאן משום בישול, לא בפת, מפני

שאין אפיה אחר אפיה, ולא בשומן הקרוש שנימוח, מפני שאין בישול אחר בישול בדבר

יבש). הרי התיר רק אפיה אחר אפיה ובישול אחר בישול, ולא התיר אפיה אחר בישול.

ואם נאמר שגם דעת רבינו היא כדברי

המנחת כהן הנ"ל, בביאור דעת השו"ע והרמ"א, שבזה אין הכרעה במנהגינו

לחוש לצליה אחר בישול; אם כן נצטרך לומר שכאן רצה רבינו לבאר הלכה זו באופן שמותר

לדברי הכל, שאין בישול אחר בישול ואין אפיה וצליה אחר אפיה וצליה. אבל לענין צלי

אחר בישול, אין הכרעה במנהגינו.

(ג) לעיל סי' רנג סי"ד

( תבשיל ... שאין בישול אחר בישול, ומותר לסומכה אצל המדורה,

אפילו במקום שהיד סולדת בו ). הרי שמקום שאין בישול אחר בישול,

התיר אף לסמוך תבשיל אצל המדורה. ושם סכ"ג ( לסמוך כנגד המדורה

במקום שהיד סולדת בו, שאפילו בשבת עצמה מותר אם הוא בענין שאין בו משום בישול

כמ"ש בסי' שי"ח, וסמוך לחשכה מותר, אף אם הוא בענין שיש בו משום בישול,

כגון שיש בו מרק ונצטנן לגמרי ). הרי שבמקום שאין בו מרק מותר

אפילו לסמכו כנגד המדורה.

ואם נאמר שמנהגינו לאסור אף צליה

אחר בישול, נצטרך לפרש, דהיינו דוקא כשהתבשיל הוא בתוך הקדרה, ואין התבשיל עצמו

גלוי לאש (כמו באפיה או צליה).

ראה שבת כהלכה פ"ג ביאורים יח.

נימוקי שבת ע' ערה. כנישתא דבי רב כאן. ולקמן (הערה 1715 ).

(ד) לעיל שם ס"כ (לסמוך ... אצל

התנור שלנו, אף אם גוף התבשיל נוגע בדופן התנור מן הצד ... אפילו הוא תבשיל ישן

ונצטנן לגמרי, אלא שהוא בענין שאין בו משום בישול, כגון שהוא יבש, הרי זה מותר

לסמוך). הרי התיר לסמוך תבשיל יבש אצל התנור, ולא חשש לצליה אחר בישול.

ואם נאמר שמנהגינו לאסור אף צליה

אחר בישול, אפשר שלא התיר לעיל שם אלא לסמוך התבשיל אצל התנור מבחוץ (ולא אצל

האש), כיון שאינו נחשב צליה לענין זה.

(ה) שם סכ"ו (בתנור שלנו שיש

עליו מעזיבה ... ואפילו האש בתוכו, מותר ליתן על גביו בשבת ... כיון שהמעזיבה

מפסקת בין האש להקדרה שהתבשיל בתוכה).

וגם כאן אפשר שלא התיר

ליתן התבשיל אלא בתוך הקדרה, ועל גבי המעזיבה של התנור (ולא שהתבשיל עצמו הוא אצל

האש), שזה לא נחשב צליה אחר בישול .

(ו) לעיל סוס"י רנט, בהלכות

שהיה והטמנה בקצרה (מותר לסמוך ... אצל התנור ... תבשיל שאין בו רוטב,

אפילו הוא קר).

וגם כאן אפשר שלא התיר

אלא לסמוך התבשיל אצל התנור מבחוץ (ולא אצל האש), כיון שאינו נחשב צליה לענין זה .

(ז) הלכתא רבתא לשבתא ( אע"פ

שאין בישול אחר בישול בדבר יבש, מכל מקום אם חוזר ונמחה ממנו קצת, יש בו משום

בישול אחר בישול בלחלוחית המחוי, אם היד סולדת בו. ולכן צריך ליזהר במאד שלא להחם

בשר או עופות צלוים או מבושלים, אם יתחמם המוהל הנמחה מהם עד שהיד סולדת בו, משום

איסור סקילה וכרת ח"ו ).

והיינו שכל האיסור

הוא רק כשחוזר ונמחה ממנו קצת ומתחמם המוהל הנמחה. משא"כ כשהוא יבש לגמרי,

אין איסור " להחם בשר או עופות צלוים או מבושלים".

ולפום ריהטא אינו מחלק בין "צלוים או מבושלים", שכמו ב"צלוים"

יבשים מותר להחם אותם סמוך לאש, כך גם "מבושלים" יבשים מותר להחם אותם

סמוך לאש.

ואם נאמר שמנהגינו לחוש לדעת

האוסרים בישול אחר צלי וצלי אחר בישול. אם כן נצטרך לפרש הדברים, שלצדדים קתני, שמותר

לחמם "מבושלים" יבשים בבישול אחר בישול דוקא, או לחמם "צלוים"

יבשים בצלי אחר צלי דוקא. או נאמר שלא התיר בשניהם אלא לחמם אותם סמוך לתנור

מבחוץ, שכבר נתבאר לעיל שאפשר אין לו דין בישול ולא דין צלי.

וראה תהלה לדוד סקכ"א. חקרי

הלכות ח"א יט, ב. קובץ דברי תורה חי"ט ע' סג.

[1701] ראבי"ה

שם (ושמעתי מרבינו אליעזר ממיץ שהיה אומר, אין בישול אחר בישול בשבת ... וכן אין

אפיה אחר אפיה בשבת). סמ"ק סי' רפב ע' רפח (אם ראשון ושני הכל דרך אפייה

וצלייה, לכאורה לדברי הכל אין אפייה אחר אפייה ואין צלייה אחר צלייה, וסברא הוא

דגם הר"ר אליעזר מודה בזה). הובא בטור (וכתב הר"פ ... שאפילו לדבריו אין

אפייה אחר אפייה ולא צלייה אחר צלייה). מ"א סקי"ז (אבל לכו"ע אין

צלי אחר צלי, ודבר שנצלה מותר ליתנו אצל האש אפילו נצטנן, והוא הדין האפוי).

ומוסיף כאן, דכמו כן אין אפיה אחר

צליה ואין צליה אחר אפיה. וכן הוא לקמן סכ"ד (ואין אפיה וצליה אחר אפיה וצליה,

אפילו נצטנן לגמרי, כמו שנתבאר למעלה).

[1702]

סוף סכ"ד (לא התירו אלא כנגד המדורה ... כשאנו

מצריכים אותו להרחיק קצת, יש לו בזה היכר וזכרון, ולא יבא לחתות בגחלים) .

[1703]

ברייתא נא, ב (מניחים מיחם (של נחושת, רש"י) על גבי מיחם (של חרס,

רש"י), וקדרה על גבי קדרה, ומיחם על גבי קדרה, וקדרה על גבי מיחם ... ולא

בשביל שיחמו (שיהא העליון צונן, ונתנו כדי שיחום מחומו של תחתון, רש"י), אלא

בשביל שיהיו משומרים (שהיו שניהן חמין, ונתנו על גביו של זה, כדי שיהא חומו משתמר

בהן, רש"י)), לגירסת רש"י שם ד"ה קדרה, וכמה פוסקים, כמובא

בב"י סי' רנח (וכן היא גירסת הרי"ף (כג, ב) והרא"ש (פ"ד סי'

יג), וכך כתב הרמב"ם בפ"ד (ה"ו), וזה דעת רבינו, שסתם וכתב, כלי

שיש בו דבר חם יכול להניחו על הקדרה, כלומר בין מיחם שהוא של נחושת בין קדרה שהיא

של חרס מותר להניח על הקדרה, וכל שכן על גבי מיחם ... ולפי זה, כלי שיש בו דבר חם

שיכול להניחו על הקדרה, היינו דוקא כשהיד סולדת בו, דאז אפילו ירתיח מחמת חום

התחתון, אוקומי מוקים הוי). טור ושו"ע ס"ו (כלי שיש בו דבר חם שהיד

סולדת בו, מותר להניחו בשבת על גבי קדירה הטמונה, כדי שישמור חומו ולא יצטנן).

[1704]

כדלעיל ס"י (כל שלא נתבשל כל צרכו ... יש בו משום בישול אפילו בעודו רותח ...

שעושה דבר שמקרב בישולו, כגון שמגיסו בכף).

[1705]

ט"ז ס"ק ט (ואפילו לא נתבשל כל צרכו, דאמרינן לעיל בסמוך דיש בו משום

בישול אפילו ברותח, שאני הכא שאי אפשר לבוא לידי בישול גמור ... שאין כאן אלא

שמירת חומו).

[1706]

ברייתא שם (וטח את פיה בבצק), ופרש"י (הנילוש מבעוד יום). טור ושו"ע שם

(ויכול לטוח פיו בבצק, אם יש לו בצק שנלוש מאתמול).

ואף שנתבאר לעיל סי' שיד סכ"א

(אין סותמין נקב בשעוה וכיוצא בה, אפילו ... אין בשעוה זו משום איסור טלטול כגון

שהכינה לתשמיש מבעוד יום, אעפ"כ אסור לסתום בה, משום גזירה שמא ימרח השעוה

לדבקה בדופני הכלי סביב הנקב, עד שיחליק פניה שם ויתחייב משום ממחק).

נתבאר על זה במ"א ס"ק כב

(אבל בדבר המתמרח אסור כמ"ש סי' שי"ד), משא"כ העיסה שאינה דבר

המתמרח.

ואף שנתבאר לעיל סי' שח ס"ח

(כל דבר ... ואינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה, כגון ... ועיסה ... אסור לטלטלם אפילו

לצורך גופם ומקומם).

נתבאר על זה במשנ"ב ס"ק

נב (ומיירי בשאינו מוקצה, כגון דצריך הבצק לתרנגולין שבביתו). וכדלעיל סי' שיד

סכ"א (כגון שהכינה לתשמיש מבעוד יום).

ולענין בונה וסותר, ראה לעיל סי'

רנט ס"ז, וסי' שיד סי"ט.

ולענין לש כשהוא טח וממרח פי התנור,

ראה לקמן סי' תקז ס"כ.

[1707] עתה

בא לבאר, שכל האמור לעיל "שמותר להניחו בשבת על גבי קדרה הטמונה בבגדים",

אין הכוונה שמניח אותו "תחת הבגדים" של הכלי התחתון, אלא עליהם. והכוונה

היא, שקדרה התחתונה רותחת יותר, על ידי שהיא טמונה בבגדים, ועליה מניח את העליונה.

ואף שמקור הלכה זו היא בתוספתא

פ"ד הי"ד (טומנין מיחם על גבי מיחם). ראה משנ"ב ס"ק נא,

ושעה"צ ס"ק עד.

מכל מקום גם שם הכוונה היא, שמניח

מיחם טמון בבגדים, "על גבי קדרה הטמונה בבגדים".

ואף שבכל אופן אסור להטמין בשבת,

כדלעיל סי' רנז ס"ב (בשבת עצמה אסור להטמין החמין אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל),

ואם כן מהו החידוש כאן?

מכל מקום הי' מקום להתיר הטמנת הכלי

העליון תחת הבגדים של הקדרה התחתונה, על פי האמור לעיל שם ס"ח (אם היה טמון

בתחילת כניסת (השבת) הלילה ... יכול לגלותו ולחזור ולכסותו, וכן אם רצה להוסיף

עליו בשבת עוד דברים שאינם מוסיפים הבל, הרי זה מוסיף).

ועל זה מבאר כאן שגם באופן זה

"אסור להטמינו תחת הבגדים". והטעמים לזה יתבארו בהערה הבאה.

[1708]

בשו"ע שם ס"ה (מותר לתת על פי קדירת חמין בשבת ... אבל להטמין תחת

הבגדים הנתונים על גבי המיחם, ודאי אסור).

ההלכה הראשונה הנ"ל הובאה גם

לעיל שם סכ"ו (מותר ליתן תבשיל בשבת על פי קדרת חמין).

ההלכה השנית לא הובאה שם, אבל כן

נראה גם מהאמור לעיל סי' רנח (מותר להטמין מבעוד יום, בין תבשיל חם בין תבשיל קר,

על גבי קדרה רותחת, ואין זה כמטמין על גבי דבר המוסיף הבל, שאסור אפילו מבעוד יום,

לפי שאין הקדרה הרותחת נקרא מוסיף הבל, שהרי חומה הולך ומתמעט), היינו שגם

"תבשיל קר", לא התירו להטמין "על גבי קדרה רותחת" אלא

"מבעוד יום". משא"כ בשבת אסור.

ומקור הלכה זו בגמרא מח, א (רבה

ורבי זירא איקלעו לבי ריש גלותא, חזיוה לההוא עבדא דאנח כוזא דמיא (מלאה צונן,

רש"י) אפומא דקומקומא (מיחם של חמין, רש"י), נזהיה (גער בו, רש"י)

רבה. אמר ליה ר' זירא מאי שנא ממיחם על גבי מיחם (דשרי, רש"י), אמר ליה התם

אוקומי קא מוקים הכא אולודי קא מוליד), לפירוש הרשב"א מ, ב סד"ה מביא,

בשם רבינו יונה (להטמין תחת הבגדים הנתונים על גבי מיחם, ודאי מסתברא דאסור ...

ואף על גב דקיימא לן דמותר להטמין את הצונן ... אפילו הכי על גבי מיחם אסור, דכיון

שהוא נותנו על גבי דבר חם ומטמין אפילו בדבר שאינו מוסיף, ואפילו במה שהטמין בו

המיחם מערב שבת, אסור, והיינו כרבה דנזהיה לההוא גברא דמנח כוזא דמיא אפומא

דקומקמא, כדאיתא בריש פרק במה טומנין, וכמו שפירש שם מורי הרב רבינו יונה

ז"ל, ונראין דבריו דכל שהוא מוליד חום בדרך הטמנה על גבי דבר חם, כמטמין את

הצונן על גבי מיחם, אסור). הובא בר"ן (יט, א) ד"ה תנו רבנן מביא (להטמין

תחת הבגדים הנתונים על גבי מיחם ודאי אסור ... כך כתב הרשב"א ז"ל).

אלא שבתחלה פירש רבינו בדברי

הר"ן בשם רבינו יונה, שמחשיב זאת כמטמין בדבר המוסיף הבל, ואם כן אסור להטמין

כן אפילו בעוד יום. ועל מה שהתיר לעיל סי' רנח מבעוד יום, כתב בקונטרס אחרון שם ( ולאפוקי

מדברי הרב רבינו יונה שהביא הר"ן, שפירש ההיא דכוזא כו' בכהאי גוונא, ולאיסור).

וכן הוא בקונטרס אחרון סי' רנז סוף ס"ק ב (וכן משמע מלשון הב"י סוף סי'

רנ"ח ... אף שהרב רבינו יונה חולק).

אמנם בסי' רנז ס"ק א (דבהדיא

מבואר בשו"ע סי' רנ"ג ס"ה דאסור להחם תחת הבגדים, והטעם מבואר

בר"ן דאסור להטמין בדבר שאינו מוסיף הבל וצ"ע (עיין שם במקור הדין

ברשב"א דלא קשיא מידי ודו"ק)). והיינו מה שהובא לעיל מהרשב"א,

שפירש את טעם האיסור בדברי רבינו יונה ( כיון שהוא נותנו על גבי דבר

חם, ומטמין, אפילו בדבר שאינו מוסיף) , וראה כנישתא דבי רב שם עיונים

ס"ק ג.

ונתפרש יותר במהדורא בתרא לסי' רנט

ד"ה והא דהסכים (הרשב"א פ"ג גבי פנאד"ש, לפירוש הרב רבינו

יונה ריש פ"ד ... משום דבכהאי גוונא לא התירו להטמין הצונן), ושם ד"ה

והנכון (דהטמנה בדבר שאינו מוסיף, לא התירו בצונן בכהאי גוונא דמוליד חום ... אף

דלא מקרי מוסיף הבל ממש).

ולפי כל האמור, יהי' פירוש הדברים

כאן, שאסור להטמין בשבת, אפילו כלי שיש בו צונן, תחת הבגדים של הטמנת קדרה חמה.

אבל ראה לקמן סכ"ג, במוסגר (שמותר

להטמין את הצונן בדבר שאינו מוסיף הבל ... והחמין הן נקראים דבר שאינו מוסיף הבל ),

ושם נתבאר (הערה 1764 ).

וראה קובץ הערות וביאורים תרפא ע'

18. שבת כהלכה

פ"ד הערה טז, וביאורים ג. פי"א סל"א וסל"ט, וביאורים יח ואות כא.

דובר שלום ע' קיב.

*

אמנם אפשר דהכא מיירי באופן שאין בו

איסור הטמנה, כי אם איסור ממהר לגמור בישולו, וכדלעיל סי' רנד ס"ד ( אפילו

אם הטמינם מבעוד יום אצל קדרה חמה המכוסה בבגדים, או בשאר דבר שאינו מוסיף הבל,

ובשבת נפל הכיסוי, אסור להחזירו עליהם אם עדיין לא נתבשלו כל צרכן, והיד סולדת שם.

וכן אסור להוסיף עוד בגד אחר בשבת, מפני שממהר לגמור בישולם בשבת), ואולי צריך

להיות כאן "כמו שנתבאר בסי' רנ"ד".

ואף שנתבאר כאן ( מכל מקום כאן אי אפשר

לו כלל לבא לידי בישול גמור, ולא אפילו לידי הוספת בישול, אלא להעמיד חומו בלבד) .

אפשר דהיינו דוקא כשמניחו על גבי

קדרה חמה, משא"כ כשמטמינו תחת הבגדים יחד עם קדרה חמה, אסור, וכמבואר בתוס'

מח, א ד"ה דזיתים (אם הטמין תפוחים עם הקדרה, אסור להחזיר כרים וכסתות על הקדרה

שעמהן או להוסיף על אותן כרים ... דאם מחזיר קודם שנתבשלו נמצא מבשל בשבת).

רא"ש פ"ד סי' ב (וכשנותן פירות סביב הקדירה, יזהר שלא יחזיר הכיסוי, אם

צלו משחשיכה, ולא יוסיף עליו עוד עד שיצולו, משום דממהר לגרום בשולו בשבת). טור ושו"ע

שם ס"ד (ומיהו צריך ליזהר שלא יחזיר הכיסוי, אם נתגלה משחשיכה, ושלא להוסיף

עליו עד שיצולו, מפני שממהר לגמור בישולם בשבת).

וראה מה שנתבאר לעיל שם בהערות. תהלה

לדוד סי' רנד ס"ק ד. מראי מקומות וציונים שם. משולחן הארי שם. שבת

כהלכה פי"א הערה פב, ובביאורים שם אות כ. נימוקי שבת (כאן, ולעיל סי' רנג

סכ"ו, וסי' רנד ס"ד וסי' רנז ס"ח). כנישתא דבי רב כאן. שו"ע

הרב עם ביאורים והערות (כאן, וסי' רנד וסי' רנז שם).

[1709]

רבה מח, א (רבה ורבי זירא איקלעו לבי ריש גלותא חזיוה לההוא עבדא דאנח כוזא דמיא

(צונן, רש"י) אפומא דקומקומא (חמין, רש"י) נזהיה רבה (גער בו,

רש"י) ... אולודי קא מוליד). לפירוש הרמב"ם פ"ד ה"ו (אין

מניחין כלי שיש בו דבר צונן על גבי כלי חם בשבת, שהרי מוליך בו חום בשבת),

ומ"מ (ופירשו ז"ל שהקומקום היה חם כל כך, שהיה בו כדי לחמם הכוזא שהיה

בו צונן, ולא שיעור להפשיר בלבד). שו"ע ס"ו (אבל אין מניחין כלי שיש בו

דבר שאינו חם כל כך על גבי קדירה שהיא חמה כל כך, שהעליון יכול להתחמם מחומה עד

שתהא היד סולדת בו).

והחידוש בזה הוא, שאם יכול העליון

להתחמם שם עד שתהא היד סולדת בו, אסור ליתנו שם אפילו כדי להפשיר, כדלקמן

סכ"ג ( אבל בכלי ראשון אסור להעמידו אפילו להפיג צנתו בלבד,

גזרה שמא ישכח וישתהה שם עד שתהא היד סולדת בו), ושם נסמן (הערה 1766 ). סכ"ד ( אסור ליתנם

סמוך לאש במקום שיכולין להתחמם שם עד שתהא היד סולדת בו, ואפילו להניחן שם שעה

מועטת שתפיג צינתן בלבד אסור, גזרה שמא ישכחם וישהו שם עד שתהא היד סולדת בו), ושם

נסמן (הערה 1770 ). סכ"ט (אסור ליתן צונן על המיחם

אפילו להפשיר, כל שהמיחם חם כל כך שאילו היה הצונן מונח עליו הרבה היה בא לידי

בישול, דהיינו שתהא היד סולדת בו), ושם נסמן (הערה 1812 ).

[1710] קדרה – של חרס. מיחם – של מתכת (ראה

רש"י נא, רע"ב).

[1711]

היינו אף אם הוא חם שאין היד סולדת בו, אסור לחממו עד שתהי' היד סולדת בו; ואף אם

נתבשל כמאכל בן דרוסאי, אסור לחממו יותר לקרב בישולו, כדלעיל ס"י ( כל

שלא נתבשל כל צרכו, אפילו נתבשל כבר כמאכל בן דרוסאי, יש בו משום בישול ... שמקרב

בישולו, כגון שמגיסו בכף).

[1712]

סעיף ט ( ונהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי, אלא ראוי עדיין לאכול מחמת

חמימותו ).

[1713] מ"א

ס"ק כג (ובדבר יבש שרי), וכדלעיל רסי"א ( תבשיל יבש

שאין בו רוטב כלל, אין בו בישול אחר בישול, אם נתבשל כבר כל צרכו. ואפילו נצטנן

לגמרי) .

[1714] שו"ע ס"ז (יש

מפרשים דהא דשרי להניח כלי שיש בו דבר חם על גבי קדירה הטמונה, אפילו כלי התחתון

על האש שרי. ויש מפרשים שאם כלי התחתון על האש, לעולם אסור).

שהיא ההלכה שהובאה לקמן בסמוך, מכמה

פוסקים ומשו"ע ס"ח. ובטעם החילוק בין שני הסעיפים ראה מ"א ס"ק

כו. ונתבאר לעיל סי' רנג בקונטרס אחרון ס"ק י).

אמנם נוסף פרט אחד בס"ז, דמיירי

ב"קדירה הטמונה ... על האש".

ואף שאסור להטמין בדבר המוסיף הבל, ואם

כן איך אפשר שתהי' כאן " הקדירה טמונה על גבי האש "?

על זה מבאר כאן דמיירי " על

פי הדרכים שנתבארו בסי' רנ"ג". והיינו כדלעיל שם סכ"ו ( קדרת

חמין הטמונה על גבי האש (שבכירה), ע"ד שיתבאר בסי' רנ"ז ).

והוא כמבואר לעיל סי' רנז ס"י (ואם הוא בענין שאין הבגדים נוגעים בקדרה כגון

שנתן על הקדרה כלי רחב שאינו נוגע בצדי הקדרה ונתן הבגדים על הכלי שנמצא שאין כאן

הטמנה כלל אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל הרי זה מותר שאף שהגחלים מעלין הבל למעלה

אין בכך כלום כיון שאין הקדרה טמונה בשום דבר).

ואפשר גם שם צ"ל: "על פי

הדרכים שנתבארו בסי' רנ"ז" (כמובא לעיל).

והיינו שאף שאסור להטמין בדבר המוסיף

הבל, ואם כן איך אפשר שתהי' " הקדירה טמונה על גבי האש"?

אלא שכאן מיירי באופן המותר, המבואר לקמן סי' רנז ס"י.

וגם בשו"ע סי' רנג ס"ה יש

משמעות זו, ממ"ש אחר ההלכה שלפנינו (אבל להטמין תחת הבגדים הנתונים על גבי

המיחם, ודאי אסור). ומקורו מהאמור ברשב"א שם (אבל להטמין תחת הבגדים הנתונים

על גבי מיחם, ודאי מסתברא דאסור). נראה מכך שגם ההלכה הנ"ל של נתינת תבשיל על

קדרת חמין, מיירי שקדרת החמין היא טמונה על האש.

[תוכן הלכה זו נתבארה לעיל סי"ד ( מותר

להניחו בשבת על גבי קדרה הטמונה בבגדים ... אבל אסור להטמינו תחת ),

ונתבאר לעיל (הערה 1708 )].

וראה נימוקי שבת כאן, ולעיל שם.

ועדיין יש לעיין מהי ההוספה והחידוש

בזה, ש"מותר ליתן עליהן בשבת", לא רק על גבי "מיחם שעל גבי האש",

אלא אף על " הקדירה טמונה על גבי האש" , באופן המותר

להטמינה שם.

[1715] סכ"ו.

ונתבאר בהערה הקודמת.

[1716] רשב"א

מ, ב סוד"ה מביא (מותר לתת על גבי קדירה בשבת, תבשיל שנתבשל מערב שבת כל צרכו,

כגון פאנדיש וכיוצא בהן, כדי לחממן, ואפילו תהא היד סולדת בו, ואף על פי שהקדירה

נתונה על גבי האש, לפי שאין דרך בישול בכך ואינו אלא כנותן בצד המיחם או כנגד

המדורה, והרי אין כאן משום חשש בישול). הובא בר"ן יט, א סוד"ה תנו רבנן

מביא (מותר לתת על פי קדירת חמין בשבת, תבשיל שנתבשל מערב שבת כל צרכו, כגון

פאנאדי"ש בלע"ז וכיוצא בהן, לחממן, ואף על פי שהיד סולדת בו, לפי שאין

דרך בשול בכך, ואף על פי שהקדרה נתונה על האש ... כך כתב הרשב"א ז"ל).

מ"מ פכ"ב סוף ה"ד (וכתב הרשב"א ז"ל ואם יש קדרה נתונה על

האש, מותר לחמם על גביה תבשיל שנתבשל כל צרכו מערב שבת, שכיון שהקדרה מפסקת, הרי

זה כמחמם כנגד המדורה, ומותר). רבנו ירוחם ני"ב ח"ג סט, ג (להניח שום

דבר קר שנתבשל כל צרכו, על גבי מיחם שעל גבי האש, יש מהגדולים שכתבו דדינו כמניחו

כנגד המדורה, וכל דבר שמותר להניחו כנגד המדורה במקום שהיד סולדת בו, כגון יבש

שכתבתי למעלה, מותר להניחו על גבי מיחם שעל גבי האש. וכן כתב הרא"ש).

שו"ע ס"ח (להניח דבר קר שנתבשל כל צרכו על גבי מיחם שעל האש, יש אומרים

שדינו כמניחו כנגד המדורה, וכל דבר שמותר להניחו כנגד המדורה במקום שהיד סולדת בו,

כגון שיבש, מותר להניחו על גבי מיחם שעל גבי האש. ויש אומרים דהוי כמניח על גבי

כירה לכתחלה ואסור, אפילו אם נתבשל כל צרכו, ואפילו אם מצטמק ורע לו, ואפילו אם

נותנו שם לשמור חומו. וראשון נראה עיקר). ובסי' רנג ס"ה (מותר לתת על פי

קדירת חמין בשבת, תבשיל שנתבשל מערב שבת כל צרכו, כגון פאנדי"ש וכיוצא בהן,

לחממן, לפי שאין דרך בישול בכך). ט"ז ס"ק יא (הטעם כתב הרב המגיד שכיון

שהקדירה מפסקת הרי זה כמחמם נגד המדורה ומותר). מ"א סקכ"ו (כיון שהקדירה

מפסקת, לא דמי לכירה, דהתם הקדירה עומדת על גבי האש ממש (מ"מ פכ"ב)).

ולעיל סי' רנג סקל"ג (ומשום חיתוי נמי ליכא למיגזר, שאין דרך בישול בכך, לפי

שהקדירה מפסקת (מ"מ פכ"ב)).

והיינו שלענין איסור בישול אחר בישול

בלח, הובאו ב' דעות לעיל ס"ט. ובתבשיל יבש שנצטנן הכל מודים שמותר,

ובזה אין לאסור מטעם צלי אחר בישול,

כי מה שמתחממת הקדירה שעל גבי המיחם שעל גבי האש, אינו חשוב צלי, ראה תהלה לדוד

ס"ק כד-ה, ולעיל (הערה 1700 ).

[1717] שאין בו בישול אחר בישול, כדלעיל

סי"א (תבשיל יבש שאין בו רוטב כלל אין בו בישול אחר בישול).

וכל זה הוא בתבשיל יבש לגמרי, שגם

אחר שיתחמם לא יזוב ממנו שום מוהל, וכמסקנתו בפסקי הסדור, הלכתא רבתא לשבתא

ד"ה אע"פ (צריך ליזהר במאד שלא להחם בשר או עופות צלוים או מבושלים, אם

יתחמם המוהל הנמחה מהם עד שהיד סולדת בו).

ולפי זה אין היתר להוציא בשבת מהמקרר

קדרת בשר מבושל ויבש, ולהניחה על גבי קדרת חמים שעל האש; שהרי על ידי זה יתחמם

הבשר המבושל עד שיזוב ממנו המוהל הלח, ויתחמם עד שיד סולדת בו.

[1718] שאין בו בישול אחר בישול,

כדלעיל ס"ט (ויש אומרים שאפילו נצטנן לגמרי אין בישול אחר בישול, ומותר

להרתיחו בשבת סמוך לאש, במקום שאין לחוש לחיתוי. ונהגו להקל אם לא

נצטנן לגמרי, אלא ראוי עדיין לאכול מחמת חמימותו ).

ואף שהמ"א ס"ק כו ביאר בדעת

השו"ע, לחשוש בתבשיל לח (אפילו הוא חם, שאין בו משום בישול, דגזרינן שמא יתן

עליו כשהוא קר).

מכל מקום מסיק המ"א שם, להתיר אף

ביש בו רוטב (ומכל

מקום יש להקל, דמשמע במ"מ, דכיון דהקדירה מפסקת, עדיף מכירה גרופה, ושרי ליתן

עליה תבשיל חם).

ונתבאר לעיל סי' רנג בקונטרס אחרון ס"ק י ( ואיך

שיהיה, מכל מקום ...העלה המג"א שם להקל בין בתבשיל קר בין בתבשיל חם), ובסי' רנח בקונטרס אחרון בסופו ( שכתב

המג"א עצמו ... בס"ק כ"ו, דאף במיחם על גבי מיחם שיש תבשיל ורוטב

בהעליון ... נקטינן נמי כדברי המיקל).

[1719]

סעיף כו ( כיון שהקדרה מפסקת בין תבשיל זה להגחלים).

שהוא הטעם שביארו המ"מ והט"ז והמ"א הנ"ל, בטעם היתר זה.

[1720] סיכום ההלכות שיתבארו לפנינו סעיפים

יז-ט:

(א)

תבלין מתבשל בכלי ראשון שאינו על האש, ובעירוי מכלי ראשון – כדי קליפה, ואינו

מתבשל בכלי שני.

(ב)

בשר שור יבש, מתבשל בכלי ראשון שעל האש. והלחלוחית שבו – אף כשאינו על האש.

(ג)

מלח יש אומרים שהוא כבשר שור יבש, ויש אומרים שמתבשל אף בכלי שני.

(ד)

מלח מבושל, אין בישול אחר בישול בדבר יבש, ויש מחמירין – שכשנימוח דינו כשאר מלח.

[1721]

משנה מב, סוע"א (האילפס והקדרה שהעבירן (מן האוּר, רש"י) מרותחין (בין

השמשות, רש"י), לא יתן לתוכן תבלין (משתחשך, דכלי ראשון כל זמן שרותח מבשל,

רש"י). טור ושו"ע ס"ט (כלי ראשון, אפילו לאחר שהעבירוהו מעל האש,

מבשל, כל זמן שהיד סולדת בו. לפיכך אסור ליתן לתוכו תבלין).

וכן הוא לענין בליעה באיסור והיתר,

כדלקמן סי' תנא סכ"ה (אפילו לאחר שהעבירה מן האש, אלא שהתבשיל בתוכה חם בכדי

שהיד סולדת בו).

וכן הוא לענין הגעלה, כדלקמן שם

סי"ד (וכלי ראשון נקרא הכלי שהרתיחו בו המים אצל האש, אפילו אם עכשיו בשעה

שמגעילין בתוכו אינו עומד אצל האש, הרי זה נקרא כלי ראשון); אלא שבהגעלה לא סגי

ביד סולדת בו, וצריך שיעלה רתיחה, כדמסיים שם (אם המים שבתוכו הן עדיין רותחין,

דהיינו שמעלין רתיחה).

[1722]

ר' יהודה אמר שמואל מ, ב (יד סולדת בו אסור, אין יד סולדת בו מותר). תוס' שם

ד"ה ושמע (שכלי ראשון ... נתנו בו שיעור, דכל זמן שהיד סולדת בו אסור).

ב"י סוד"ה כלי (ולי משמע ממה שאמר בפרק כירה (מ, ב) גבי נתינת קיתון של

מים כנגד המדורה, שכל זמן שהיד סולדת בו חשוב כלי ראשון). שו"ע שם (כל זמן

שהיד סולדת בו). וראה לעיל (הערה 1666 ).

[1723] שלדברי הכל אין התבלין מתבשל בכלי שני,

אלא בכלי ראשון, כדלעיל סי"א (ואינו דומה לתבלין שמותר ליתנם בכלי שני),

וסי"ב (לבד מבתבלין שהתירו חכמים בפירוש ליתנם בכלי שני).

[1724]

ירושלמי פ"ג ה"ד (כאן וכאן אין היד שולטת, אלא עשו הרחק לכלי ראשון ולא

עשו הרחק לכלי שני). תשב"ץ קטן סי' כז (יש בירושלמי הרחקה עשו לכלי ראשון). מ"א

סקכ"ח (בירושלמי איתא דעשו הרחקה לכלי ראשון, אפילו אין היד סולדת בו.

וכ"כ בתשב"ץ). והיינו שהמ"א מפרש שבירושלמי עשו הרחקה בכלי ראשון,

אפילו אין היד סולדת.

וראה מגיני אברהם חדושי או"ח.

נימוקי שבת ע' רעו.

[1725] ברייתא

מב, ב ללישנא בתרא (תני ר' חייא, מלח אינה כתבלין, דבכלי ראשון נמי לא בשלה (ומותר

ליתן ואפילו בכלי ראשון משהעבירו מן האור, רש"י). והיינו דאמר רב נחמן צריכא

מילחא בישולא כבישרא דתורא). ר"ן (כ, א) ד"ה גמרא מלח (וכלי ראשון היינו

לאחר שהעבירוה מעל גבי האוּר, דאי על גבי האוּר אפילו בשרא דתורא בשלה ביה). טור

ודעה הא' בשו"ע ס"ט (מלח מותר ליתן לתוכו כיון שהעבירו מעל האש, דצריכא

מלחא בישולא כבשרא דתורא).

ונתבאר בחידושי צמח צדק מא, ב (אף

שעינינו רואות שגם בכלי שני ימוס המלח ויהפך טעם התבשיל למלח, ועם כל זה אינו חשוב

בישול).

[1726] רא"ש

פ"ג סי"ז (נהי דבשר אינו מתבשל, הלחלוחית והמלח והדם שבתוכו מתבשל ונבלע

בבשר, ואסור). טור (כלי ראשון מבשל אפילו לאחר שהעבירו מעל האש, הלכך אסור ליתן בו

אפילו בשר שור, אף על פי שצריך בישול רב ואינו מתבשל, מכל מקום לחלוחית שבו מתבשל),

ושו"ע ס"ט (ויש מי שאוסר לתת לתוך כלי זה בשר מלוח, אפילו הוא של שור).

מ"א סקכ"ט (נהי דהבשר אינו מתבשל הלחלוחית שבו מתבשל).

[1727]

משמעות הרא"ש והטור והמ"א שם. וכן הוא לעיל ריש סי"א (תבשיל יבש

שאין בו רוטב כלל). וראה נימוקי שבת ע' רעז.

[1728] ברייתא

שם ללישנא קמא (תני רבי חייא מלח אינה כתבלין, דבכלי שני נמי בשלה, ופליגא דרב

נחמן, דאמר רב נחמן צריכא מילחא בישולא כבשרא דתורא). תוס' שם ד"ה והיינו (והמחמיר

כלישנא קמא שלא ליתן מלח בקערה כל זמן שהיד סולדת בו, תבא עליו ברכה). מרדכי שם

רמז שח (האלפסי תפס שיטתו כלישנא קמא דבכלי שני נמי בשיל ... המחמיר תבוא עליו

ברכה שלא ליתן מלח אפילו בכלי שני, כל זמן שהיד סולדת בו). הגהות אשרי פ"ג

סי"ז (והמחמיר שלא יתן מלח אפילו בקערה כל זמן שהיד סולדת בו, תבא עליו ברכה.

מהרי"ח). רמ"א שם (ויש אוסרים לתת מלח אפילו בכלי שני, כל זמן שהיד

סולדת בו, והמחמיר תבוא עליו ברכה).

[1729]

שבלי הלקט סי' פו (מצאתי בשם הר"ר שמחה משפירא ז"ל, על המלח שנתנו ביורה

מרותחת במזיד בשבת, איני רואה בה טעם לאסור, לא מטעם דהוי ליה דבר שיש לו מתירין,

ולא מטעם שאור ותבלין דלטעמא עבידי), ומבאר שם הטעמים שאין חוששים להנ"ל. רמ"א

שם (ואם עבר ונתן מלח, אפילו בכלי ראשון, אפילו הוא על האש, שעבד איסורא, מותר

המאכל, דהמלח בטל על גבי המאכל).

[1730] ט"ז

סוף סקט"ו (ונראה שאין להתיר אכילה זו בשבת, אלא ימתין עד אחר השבת כנ"ל).

[1731] המלח

שלנו, שמייצרים על ידי בישול ואידוי מי הים, נזכר גם לקמן סי' תסב סי"ח.

[1732] מרדכי

שם (וה"ר דן אמר לי, דממלח שלנו דמתקנין אותו על ידי בישול, אין לחוש, כדתניא

(קמה, ב) כל שבא בחמין לפני השבת כו'). הובא ב ד"מ אות ד. מ"א

סוף סקל"א (ונראה לי דמלח שעושין ממים שמבשלים אותם, אין בו משום בישול, דאין

בישול אחר בישול. ועי' מה שכתבתי סי"ו). וביאר במחצית השקל (בסעיף ט"ז ס"ק

מ' הוכיח דבזה אזלינן בתר השתא, וכיון דעכשיו הוא יבש, אף על גב שבסוף יעשה לח,

יבש מיקרי).

[1733]

ריש סעיף יא (תבשיל יבש שאין בו רוטב כלל ... מותר אפילו לשרותו בכלי ראשון רותח,

כדי שיהא נימוח שם ויהיה דבר לח).

[1734] מרדכי

שם (ומכל מקום המחמיר תבוא עליו ברכה). דרכי משה שם (ומכל מקום המחמיר תבא

עליו ברכה).

ואף שהמרדכי כתב (ומכל מקום המחמיר

תבוא עליו ברכה, שלא ליתן מלח אפילו בכלי שני), ונראה דקאי בעיקר על דין כלי שני

שבדבריו שם. וכן פירש בהגהת בגדי ישע על המרדכי שם (המחמיר תבוא עליו ברכה כו',

קאי אמלח שלהם, ולא אצלינו). וכן הוא ברמ"א (ויש אוסרים לתת מלח אפילו בכלי

שני, כל זמן שהיד סולדת בו, והמחמיר תבוא עליו ברכה). וכן הוא לעיל בסעיף הקודם

(לענין כלי שני). משא"כ במלח שלנו כתב המ"א שם (ונראה לי דמלח שעושין

ממים שמבשלים אותם, אין בו משום בישול, דאין בישול אחר בישול), דהיינו שבזה אין

צורך להחמיר.

מכל מקום

הובא כן בדרכי משה גם לענין המלח שלנו. ולכן מסיק כאן, שגם בזה "המחמיר תבוא

עליו ברכה". ונתבאר בשו"ת דברי נחמי' סי' כא אות ב ד"ה ועוד (אך

באמת לישנא לא משמע הכי, אלא דקאי אסברת ה"ר דן הסמוכה (גם כן עכ"פ),

וכן מבואר בד"מ בהדיא ... וכן פסק מוח"ז רבינו ז"ל בסי"[ח]

בהדיא).

ומה שחשש

בזה רבינו דוקא לענין מלח (לומר שכיון שנימוח אינו נחשב יבש), ולא לשאר דבר יבש

שנימוח, העיר בשו"ת דברי נחמי' שם (ודברי מוח"ז רבינו ז"ל

בשו"ע, שתפס במוחלט כשיטת המ"א, ועכ"ז כתב (הך דמרדכי) שהמחמיר

במלח שלנו כמו בשלהם (ממש) תבוא עליו ברכה, צ"ע). וראה זכרון יוסף אות מ. שבת

כהלכה פ"ג ביאורים יב. שו"ע הרב עם ביאורים והערות.

ויתירה מזו נתבאר בפסקי הסידור,

הלכתא רבתא לשבתא בסופו (ולכן אין להקל במלח שלנו אף שנתבשל תחלה, שמאחר שחוזר

ונמחה, אין להקל בו יותר מבמלח שבימיהם, לפי חילוק הדעות שבשו"ע, שיש אוסרים

אפילו ליתן בכלי שני שהיד סולדת בו. והמחמיר תבא עליו ברכה).

וכן החמיר שם מטעם זה אף לענין סוכר;

אלא שבסוכר החמיר רק בעירוי מכלי ראשון ( שלא לשפוך מכלי ראשון שהיד

סולדת בו על צוקער, כי מאחר שהצוקער נמחה יש בו משום בישול). ושם נסמן (הערות 2402 - 2403 ).

[1735] דאמרינן פסחים עו, א (חם

לתוך צונן ... כיון דחם הוא, אדמיקר ליה אי אפשר דלא בלע פורתא, קליפה מיהא ניבעי).

ואף שיש פוסקים דהיינו רק לענין

בליעה באיסור והיתר, ולא לענין בישול.

מכל מקום קיי"ל כדעת ה תוס' מב, ב ד"ה אבל

(ולר"י נראה דעירוי ככלי ראשון ... מבשל כדי קליפה). ר"ת בתוס'

זבחים צה, ב (מכאן מדקדק ר"ת דעירוי ככלי ראשון ... דמבשל כדי קליפה). רא"ש

פ"ג סי' טז (ור"ת ז"ל היה אומר דעירוי ככלי ראשון ... דמבשל כדי

קליפה). שו"ע ס"י (אסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליהן מכלי ראשון).

ש"ך יו"ד סי' קה סק"ה (ודעת ר"ת שהביאו כל הנך פוסקים לשם,

דעירוי מבשל כדי קליפה).

ואף שלענין ברכת הנהנין הובאה

מחלוקת זו לעיל סי' קסח סי"ח (אם הניחם בקערה ועירה עליהם מכלי ראשון, תלוי

במחלוקת שנחלקו בעירוי אם מבשל ככלי ראשון אם לאו).

מכל מקום לענין שבת קיי"ל

שעירוי מבשל כדי קליפה. וראה חידושי צמח צדק מא, ב.

ולענין הגעלה נתבאר לקמן סי' תנא

סכ"ו (וכלים שנשתמשו בהם חמץ על ידי עירוי מכלי ראשון, כגון קערות, אין צריך

להגעילן בתוך כלי ראשון, אלא די להם שיערו עליהם רותחין מכלי ראשון כדרך תשמישן),

ושם נסמן (הערה ר).

ויש בזה הפרש אם נפסק הקילוח או

לאו, כדלקמן שם סכ"ט (ואפילו אם עירה על הקערה מכלי ראשון עצמו, לא עלתה להם

הגעלה, אלא אם כן נזהר שלא יפסוק הקילוח מן הכלי ראשון קודם שנגע הקילוח בגוף

הקערה, שכל קילוח שנפסק ואינו מחובר לכלי ראשון, הרי נתקרר ונתמעט חומו מחום קילוח

שהוא מחובר לכלי ראשון, לפיכך אין קילוח זה מפליט מן הקערה מה שנבלע בה על ידי

קילוח המחובר להכלי ראשון שהוא מקלח ממנו).

ולענין כדי קליפה בנפסק הקילוח, ראה

שו"ת צמח צדק חיו"ד סי' עד (נפסק הקילוח, אף על פי שדעת הש"ך

בפשיטות דצריך קליפה במאכל וגרירה בכלי, עם כל זה הפר"ח בסי' ס"ח

סס"ק י"ט כתב וז"ל, לשטת המחבר וההג"ה שפוסקים דעירוי אינו

מבשל אלא כדי קליפה, מינה דכשפוסק הקילוח דלא מיקרי עירוי, שאינו אוסר כלל, אלא

דינו ככלי שני ממש ... ואף על גב דנראה דנוטה להחמיר, כן הוא ודאי בעירוי דכלי

ראשון ממש, אבל בנדון זה שהוא ספק אם הוי כלי ראשון, יש להקל עכ"פ בעירוי

שנפסק הקילוח).

[1736] מ"א

סקל"ב (ואם עירה אזי הקליפה אסורה דנתבשלה בשבת).

וכדלעיל ס"א ( המבשל

בשבת ... במזיד, אסור לו לעולם ... אם היה שוגג, אסור בו ביום).

[1737] במשנה

שם מב, א-ב (האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין,

אבל נותן הוא לתוך הקערה (דכלי שני אינו מבשל, רש"י) או לתוך התמחוי). וגמרא

מ, ב (כלי שני אינו מבשל). רמב"ם פכ"ב ה"ו (ואם יצק התבשיל מקדרה

לקערה, אע"פ שהוא רותח בקערה, מותר לו ליתן לתוך הקערה תבלין, שכלי שני אינו

מבשל).

וגם מדרבנן לא חששו לבישול התבלין

בכלי שני, כדלעיל סי"א (ואינו דומה לתבלין שמותר ליתנם בכלי שני), וסי"ב

(לבד מבתבלין, שהתירו חכמים בפירוש ליתנם בכלי שני).

[1738] מ"א

ס"ק לב (ופשוט דאפילו למאן דאמר כלי שני מבליע ומפליט, היינו לענין איסור

והיתר, אבל לענין שבת אינו אסור אלא בדבר שהוא מבשל, כדתנן אבל נותן לתוך הקערה).

שתי הדעות בזה, לענין איסור והיתר,

הובאו בשו"ע יו"ד סי' קה ס"ב (חום של כלי שני אינו מבשל. ויש

אומרים שגם כן אינו מפליט ואינו מבליע. ויש אומרים דמכל מקום הוא מפליט ומבליע,

ואוסר כדי קליפה). ונתבארו בט"ז שם סק"ד, וש"ך

שם סק"ה.

[1739] תוס' מ, ב ד"ה ושמע

(כלי שני, אף על גב דיד סולדת בו, מותר). רמב"ם שם ( אע"פ

שהוא רותח בקערה). לבוש ס"ט ( וכלי שני

אינו מבשל, אף על פי שהיד סולדת בו).

[1740] אף

אחר שהעבירוהו מן האש, כדלעיל רסי"ז (כלי ראשון, אפילו לאחר שהעבירוהו מעל

האוּר, מבשל כל זמן שהיד סולדת בו ).

[1741] יש לעיין מהי ההוספה במוסגר, הרי מה

שכתב בפנים "על האוּר" פירושו "על האש".

ואפשר הכוונה, שלא רק אם עמד על האש

נחשב ככלי ראשון, אלא אף אם עמד אצל האש נחשב כלי ראשון, כיון שנתחממו דפנותיו,

וכדלקמן סכ"ד (ליתנם סמוך לאש, במקום שיכולין להתחמם שם עד שתהא היד סולדת בו).

[1742]

תוס' מ, ב ד"ה ושמע (כלי שני ... שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר). ב"י

שם. לבוש שם (מפני שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר).

וכן הוא במצקת ששאבו בה מכלי ראשון,

כדלקמן סי' תנא סכ"ח (דכיון שכלי זה שהה בתוך הכלי ראשון ... בודאי נתחממו

דופני כלי זה חום גדול, ואף לאחר שהוציאו עם המים שבתוכו מתוך הכלי ראשון, הרי

דפנותיו מעמידין את חום המים שבתוכו). ונתבארו הפרטים בזה לעיל (הערה 1699 ).

[1743] ברייתא

מב , א (אמבטי, חמין לתוך הצונן, ולא צונן לתוך החמין). טור ושו"ע

סי"א (אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמין, אין נותנין לה מים צונן).

[1744] תוס'

שם ד"ה אבל (נראה דהאי אמבטי איירי כגון שהוא כלי שני). רמ"א שם

(אע"פ שהיא כלי שני).

[1745] רמב"ם

פכ"ב ה"ה (שהרי מחממו הרבה). מ"מ שם (מפני שהמים שבו עומדין לרחיצה,

ואדם מחממן הרבה). טור (דכיון שהם לרחיצה, סתמא חמין הן הרבה, ומתבשלין

הצוננין שמערבים בהן). שו"ע שם (שהרי מחממן הרבה). מ"א

סקל"ד (דכיון שהם לרחיצה, מסתמא הן חמין הרבה, ומתבשלין הצוננים שמתערבים בהן).

ופירש בלבושי שרד (הטור לא משום גזירה אסר ... אלא סבירא ליה שלרבותן מתבשלים בכלי

שני). וראה שבת כהלכה פ"א ביאורים כב.

ומזה מובן דלא מיירי כאן באמבטי

שהאדם רוחץ וטובל בו, כמבואר ברשב"א מב, א (שהרי אין אדם רוחץ במים חמין שהוא

מסלד בהן). כי אם בכלי ששופכים ממנו מים חמים מאד "לתוך אמבטי אחרת של

צונן", כדי שיוכל האדם לרחוץ ולטבול באמבטי האחרת. והיינו שמחממים תחלה את

המים (בכלי ראשון) שיהיו חמין מאד, וממנו לוקחים באמבטי זו (כלי שני), ונותנים

לתוך אמבטי אחרת של צונן לחממה (שבה רוחץ האדם).

ועל זה אומרים, שכלי שני זה (שהיא

האמבטי שלפנינו) יש לו דין כלי ראשון (כדין המצקת, שנתבאר לעיל הערה 1699 ). ולכן "אסור לערות לתוכה מים צוננים", כדין

כלי ראשון שיתבאר לקמן סעיף הבא ( אסור ליתן לתוכו מים צוננין מועטין,

שיכולין להתחמם שם עד שתהא היד סולדת בו).

[1746] ברייתא

שם (אמבטי, חמין לתוך הצונן). רמב"ם שם (אבל נותן הוא מים חמין לתוך אמבטי של

צונן). כ"מ שם (כך פירוש דבריו, אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמין, אין

נותנים לה מים צונן, אבל נותן הוא ממים שבזה האמבטי לתוך אמבטי אחר של צונן), וב"י

ד"ה ומ"ש רבינו אבל (שדעת הרמב"ם ... כך פירוש דבריו, אמבטי של

מרחץ שהיא מלאה מים חמין, אין נותנים לה מים צונן, אבל נותן הוא ממים שבזה האמבטי

לתוך אמבטי אחר של צונן). שו"ע שם (אבל נותן הוא ממים חמין שבזה האמבטי, לתוך

אמבטי אחר של צונן).

[1747] תוס'

שם ד"ה נותן אדם חמין (אפילו בכלי ראשון, דחמין לתוך צונן אינו מבשל). טור (וכן

הדין בכלי ראשון ... שמותר לערות ממנו לתוך צוננין). מ"א סקל"ה (ואפילו

מכלי ראשון מותר לערות לתוך מים צוננים).

[1748] ר"ן

כ, רע"א (דאפילו תמצא לומר דעירוי כלי ראשון ככלי ראשון, הני מילי במערה על

גבי תבלין וכיוצא בהן, שאין החמין מתערבין בתוכן, אלא מכין עליהם בקלוחן ומבשלין,

אבל מים במים שהן מתערבין ממש, אין כח לקלוח לבשל המים התחתונים), ותוס' פסחים מ,

ב ד"ה האילפס (הואיל והצונן של מטה מים שהוא דבר המתערב, אינו יכול להתבשל

מחמת צנינות המים, אבל דבר שאינו מתערב לא).

והיינו שמה שאין אוסרים כדי קליפה,

כמו בעירוי על התבלין (דלעיל סי"ט). כי כאן מתערבין המים, ואין בהם כח לבשל

כדי קליפה.

[1749] רש"י

שם (חמין לתוך הצונן, דקסבר תתאה גבר ואין החמין מרתיחין את הצונן אלא מפשירין.

ולא צונן לתוך החמין, שהתחתונים מרתיחים את העליונים דתתאה גבר).

(וכן דעת הטור (אבל

לערות מהם לתוך צונן מותר דתתאה גבר). עיין ט"ז סוף סקי"ח (ובמ"ש

הטור הטעם דתתאה גבר, ראוי לתרץ דבריו, והלא רש"י פירש טעם זה, ודחהו התוס'

בשם ר"ת, דאם כן קשה למאן דאמר עילאה גבר מכאן. ותירצו התוס' דהטעם משום שיש

בתחתון מים מרובין, על כן אנו אזלינן בתר התחתון. והיאך כתב הטור דלא כהתוס', שאין

זה דרכו לחלוק על התוס' ולא מביא כלל דבריהם. ונראה לי דלא קשה מידי, דלמאן דאמר

תתאה גבר נשאר הטעם כפשוטו, אלא דלמאן דאמר עילאה גבר, צריך להוסיף ולומר דמיירי

שהתחתון מרובה מעליון, וכיון דקי"ל תתאה גבר, פסק כאן שפיר אפילו בלא התחתון

מרובה. כל זה נראה נכון מאד בס"ד). דלא כהתוס' דהכא) מב, א ד"ה

נותן אדם חמין (נראה כמו שאומר ר"ת דחמין לתוך צונן משמע שהצוננין של מטה

מרובים, שדרך ליתן המועט במרובה, ולכך אין מבשלים החמין המועטים כלל לפי שמתערבין

בצוננין המרובין ומתבטל חמימות).

וכן דעת הרשב"א מב, א (ובתוספות

פירשו שדרך המערה שנותן המועט לתוך המרובה, והלכך חמין מועטין לתוך צונן מרובין

אין בהם כח לבשל אבל צוננין מועטין לתוך חמין מרובין מתבשלין, וגם זה אינו מחוור

בעיני, דהכא סתמא קתני לא שנא מרובין ולא שנא מועטין).

והיינו שלדעת התוס' מותר רק כשנותן

מים חמין מועטים לתוך מים צוננים מרובים, ואילו לדעת רש"י וסייעתו, מותר אף

לתוך מים צוננים מועטים, דתתאה גבר ומצנן את החמים שנותן לתוכם. ולשתי הדעות, מה

שאין אוסרים כדי קליפה, כי המים מתערבין, ואין בהם כח לבשל כדי קליפה.

וכתב על זה בחידושי צמח צדק לט, ד (הרשב"א

סבירא ליה חמין לתוך צונן היינו אפילו הצוננים מועטין, משא"כ לשיטת תוס' אסור

... כיון שהחמין מרובים על הצונן ... טוב להחמיר).

ונפקא מינה מכל זה כשממלאים מים

רותחים מהקומקום לכוס, ואחר שתיית המים מהכוס, נשאר בו עדיין

לחלוחית מים, או מעט מים שנצטננו בינתיים, ו רוצים

למלאת שוב את הכוס מהקומקום. אשר לפי הנפסק כאן, סגי אף בצוננים מועטים, ולפי מה שסיים

הצמח צדק, "טוב להחמיר".

וראה שו"ע הרב עם ביאורים

והערות.

[1750] מ"א

סוף סקל"ה (ונראה לי דאסור ליתן חתיכת בשר רותח לתוך רוטב צונן, דכיון שאינו

מתערב, מבשל כדי קליפה). והיינו שכמו בעירוי מכלי ראשון על התבלין, שאף שתתאה גבר

ומצננו, מבשלו כדי קליפה. כך גם בנותן חתיכת בשר חם ברוטב צונן, שאף שתתאה גבר

ומצננו, מבשלו כדי קליפה.

ואף שחתיכת הבשר אינה דומה לעירוי,

שהרי הופסק בה הקילוח (כדלעיל הערה 1735 ).

מכל מקום ראה לעיל סי' רנג, בקונטרס

אחרון סוף ס"ק יא (ליתן הקטניות ... לרוטב ... לפי מ"ש רש"ל

וש"ך ביורה דעה סי' צ"[ד] דבדבר גוש לא שייך כלי שני ... שלא יחממו

הקטניות את הרוטב). ומה שהובא בשבת כהלכה פ"ב ביאורים סק"ד. וראה

שו"ע הרב עם ביאורים והערות.

ואף שכאן מתבשל הרוטב, שאין שייך בו

כל כך בישול כדי קליפה.

ראה מה שהובא בשבת כהלכה פ"א,

תוספת ביאור ס"ק ד ד"ה אלא שלכאורה. ופ"ד ביאורים ה.

[1751] פסחים עו, א (כיון דחם הוא,

אדמיקר ליה אי אפשר דלא בלע פורתא, קליפה מיהא ניבעי).

[1752] משנה

מא , א (המיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן בשביל שיחמו, אבל נותן הוא לתוכו,

או לתוך הכוס, כדי להפשירן). ובגמרא שם (הכי קאמר המיחם שפינה ממנו מים חמין, לא

יתן לתוכן מים מועטים כדי שיחמו, אבל נותן לתוכו מים מרובים כדי להפשירן). טור

ושו"ע סי"ב (מיחם שפינה ממנו מים חמין, מותר ליתן לתוכו מים צונן

(מרובים) כדי להפשיר).

[1753] גמרא

שם ע"ב (והלא מצרף), ופרש"י (כשכלי מתכות חם ונותן לתוכו צונן, מחזקים

את הכלי, וזו היא גמר מלאכת הצורפין, שרתיחת האור מפעפעתו וקרוב להשבר והמים

מצרפין פעפועיו). ר"ן יט, ב (מחזיק הנחושת, כדרך שהנפחים עושין שמניחין ברזל

ונחשת חמין לתוך המים בשביל שיתחזקו, וזו היא גמר מלאכת הצורפין, שרתיחת האור

מפעפע המתכת וקרוב להשבר והמים מחזיקים פעפועו). ראב"ד פי"ב ה"א (והמצרפו

במים ... הוא מכה בפטיש, שגומר את חסומו). מ"מ שם (מה שכתב שחיוב הצרוף הוא

מפני מכה בפטיש, זהו דעת רש"י).

*

ואף שעיקר חשש צירוף הוא בכלי חדש,

שלכן אסרו להניח בשבת קדרה חדשה על גבי הכירה, כדלעיל סי' רנג סכ"ו (להניח

קדרה ישנה ריקנית על פי הכירה [אבל לא קדרה] חדשה, מטעם שיתבאר בסי' תק"ב).

ובסי' תקב ס"ט (אסור לבשל בקדרה חדשה של חרס ביום טוב, מפני שעל ידי בישול

הראשון הן מתחזקין ומתקשין ומחזיקין מים בטוב, וזהו גמר תיקון עשייתן ואסור משום

תולדת מכה בפטיש).

היינו שבכלי חדש חוששים יותר

לצירוף, ואסרו להניחה על גבי האש בלא מים, ויתירה מזו אסרו בכלי חרס אפילו לבשל בה

ביום טוב.

משא"כ כאן שהמיחם הוא כבר חם,

ואין בו מים, ועלול להתפקע, ו נתינת המים בתוכה מחזק אותו,

בזה אסרו אף בכלי ישן. ו ראה אגרות קודש ח"י ע' שלו.

[1754] גמרא

שם (רבי שמעון היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר ... ושמואל אמר אפילו שיעור לצרף

מותר (שאין מתכוין לכך, רש"י) ... כרבי שמעון סבירא ליה). מ"א

רסקל"ו (ולא אמרינן דמצרף הכלי, דדבר שאין מתכוין הוא).

[1755] שנתבאר

לעיל סי' רעח ס"ד (והכל מודים בפסיק רישיה ולא ימות שחייב עליו מן התורה).

[1756] ר"ן

שם (ואף על גב דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, הכא לאו פסיק רישיה הוא, לפי

שכשמצרפין הכלי מחמין אותו תחלה ביותר, והכא אפשר שלא יגיע לצירוף מפני שהמים

שבתוכו מונעין אותו מלהתחמם כל כך). רמב"ן במלחמות שם (צירוף מיחם לאו

פסיק רישיה הוא, שמא לא הגיע לצירוף, אף על פי שנתחמם הרבה, שהמים שהיו בו מונעין

אותו, ושמא כבר נצרף קודם שנעשה כלי ועכשיו אין צירוף זה תיקון לו).

ונתבאר לעיל סי' רעז בקונטרס אחרון

סק"א (לפי מה שכתב הט"ז בסי' שי"ו סק"ג דספק פסיק רישיה שרי,

וכן משמע בהדיא ברמב"ן במלחמות ור"ן פרק כירה גבי צירוף, והובא ב"י

סי' שי"ח), ושם נסמן (הערה קיז).

והיינו דוקא בקדרה ישנה. אבל קדרה

חדשה בודאי מתחזקת על ידי הבישול הראשון, והוי פסיק רישיה ואסור, כדלקמן סי' תקב

ס"ט (אסור לבשל בקדרה חדשה של חרס ביום טוב, מפני שעל ידי בישול הראשון הן

מתחזקין ומתקשין ומחזיקין מים בטוב, וזהו גמר תיקון עשייתן, ואסור משום תולדת מכה

בפטיש).

*

וכל זה הוא בקדרה, שהיא כלי ממש.

משא"כ חתיכת חרס שיכול להשתמש בה, לא נאסרה אלא כשמתכוין ממש, כדלעיל סי' שח

סכ"ח ( שאין איסור בשבירת חרס, אלא אם כן שוברו במתכוין בשביל

שיהא ראוי על ידי כך לאיזה תשמיש, שאז אסור משום תיקון כלי), וסי' שיד ס"א ( אבל

כשאינו מתכוין לכך, מותר), ושם נסמן (הערה 1076 ). וכן לענין מפיס מורסא, כדלקמן סי'

שכח סל"ב (כיון שחיובו הוא משום תיקון המכה אם כן כשאינו צריך לתיקון זה

ואינו מתכוין לו אף שנעשה מאליו אין זה חשוב תיקון כלל והרי זה כאילו לא עשה ולא

כלום). וראה כנישתא דבי רב.

[1757] שם

במשנה מא, א (אבל נותן הוא ... לתוך הכוס). ברייתא מב, א (נותן אדם קיתון של

מים לתוך ספל של מים, בין חמין לתוך צונן ובין צונן לתוך חמין). טור ושו"ע

סי"ב (ומותר לצוק מים ... צונן לתוך חמין).

[1758] ברייתא

מב, א (ובית הלל אומרים בין חמין לתוך הצונן, ובין צונן לתוך החמין, מותר. במה

דברים אמורים בכוס). ופרש"י (ועוד דכלי שני הוא). ר"ן

כ, א (ובית הלל מתירין, דלא גזרי בכלי שני כלל). תוס' מב, א ד"ה נותן

(ובית הלל דפליגי ושרו צונן לתוך חמין, היינו דוקא בכלי שני, כדקתני במה דברים

אמורים בכוס, משמע דבכלי ראשון מודו בית הלל). טור ושו"ע שם (והוא שלא יהיו

בכלי ראשון).

[1759] אביי

שם מא, ב (אמר אביי הכי קאמר, המיחם שפינהו (מעל האוּר, רש"י) ויש בו מים

חמין, לא יתן לתוכו מים מועטין בשביל שיחומו, אבל נותן לתוכו מים מרובים כדי

להפשירן). טור ורמ"א שם (ואם המים מרובים כל כך שאי אפשר שיתבשלו, רק שיפיגו

צנתן, אפילו בכלי ראשון שרי). ודינו כמו מיחם שפינה ממנו מים חמין, דלעיל סעיף

הקודם.

[1760]

רמ"א שם (רק שלא יהיה על האש).

[1761] רבי

מ , ב (אמר ר' יצחק בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ,

ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי, ואמר לי טול (מן המים, רש"י) בכלי שני

(דכלי שני אינו מבשל, רש"י)). טור ושו"ע סי"ג (מותר

ליתן קיתון של מים או של שאר משקים בכלי שני שיש בו מים חמין, אבל בכלי ראשון אסור).

והיינו שמהאמור בגמרא לענין שמן,

ומהמובא לעיל סעיף הקודם לענין מים, למדנו שכן הוא גם במים וגם בשאר משקין.

וכן הוא לעיל סי"ב (שהתירו

חכמים בפירוש ליתנם בכלי שני, וכן מים ושמן כמו שיתבאר, והוא הדין לשאר משקין).

[1762] עתה בא לשלול מדברי

הט"ז ס"ק יט (ולעיל סי' רנ"ח כתבנו דאין לטמון כל הכלי בתוך הכלי

שני, דאם כן הוי לה הטמנה, אלא צריך להיות מגולה למעלה). ובסי' רנח ס"ק א

(ועיקר טעם ההיתר כאן, כיון שאינו טמון בתוכו ממש רק מונח עליו ).

הוכחות רבינו דלא כהט"ז,

נתבארו לעיל סי' רנז בקונטרס אחרון ס"ק ג.

[1763]

סוף ס"ט (שמותר להטמין צונן גמור כדי שלא יצטנן ביותר, או כדי שתפיג צנתו).

[1764] "מותר

להטמין מבעוד יום, בין תבשיל חם בין תבשיל קר, על גבי קדרה רותחת, ואין זה כמטמין

על גבי דבר המוסיף הבל שאסור אפילו מבעוד יום, לפי שאין הקדרה הרותחת נקרא מוסיף

הבל, שהרי חומה הולך ומתמעט".

והיינו שדבר חם מותר להטמין בדבר

שאינו מוסיף הבל, רק מבעוד יום. ודבר צונן מותר להטמין בדבר שאינו מוסיף הבל אפילו

בשבת. וקדרה רותחת היא דבר שאינו מוסיף הבל, ולכן מותר להטמין בה דבר צונן בשבת.

וכדלעיל סי' רנז ס"י (כיון

שאין חום הכירה מחמת עצמה, אלא מחמת האש, וכל שעה היא מתקררת והולכת, אינה נקראת

דבר המוסיף הבל).

וכן הוא לעיל שם בקונטרס אחרון סוף

סק"ג (אין בהם איסור משום הטמנה, כדמוכח בעובדא דרבי, משום דמתקררים והולכים).

אמנם לעיל סי"ד נתבאר ( אבל

אסור להטמינו תחת הבגדים ), ונתבאר שם (הערה 1708 ).

וראה מהדורא בתרא לסי' רנט, שהאריך

לבאר בכמה אופנים את הטעם שאין חוששים בזה להטמנה, גם לסוברים שאסור להטמין את

הצונן בחמין.

[1765]

גמרא שם. טור ושו"ע שם.

[1766]

רשב"א מ, ב ד"ה מביא (שלא התירו להפשיר אלא במקום שאין היד סולדת בו,

אבל במקום שהיד סולדת בו, אפילו להפשיר אסור, גזירה שמא יניח שם עד שיתבשל ...

והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם בריש פרקין דכירה, אמר ר' זעירא בשם רב יהודה מותר

להפשיר במקום שהיד שולטת בו, ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת). עיין

ר"ן יט, א ד"ה תנו רבנן מביא (שלא התירו להפשיר אלא במקום שאינו

ראוי לבשל ... והכי אמרינן בירושלמי בפרקין, אמר רב זעירא בשם רבי יהודה מותר

להפשיר במקום שהיד שולטת, ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת).

וכן הוא לקמן סכ"ד ( ואפילו

להניחן שם שעה מועטת שתפיג צינתן בלבד אסור גזרה שמא ישכחם וישהו שם עד שתהא היד

סולדת בו), וסכ"ט ( אסור ליתן צונן על המיחם אפילו

להפשיר כל שהמיחם חם כל כך שאילו היה הצונן מונח עליו הרבה היה בא לידי בישול) .

וראה לעיל סט"ו (הערה 1709 ).

[1767] גמרא

שם (בחמי טבריה ... מעשה דרבי ... ואמר ליה טול בכלי שני ותן). רש"י

שם ד"ה בכלי שני (דהך אמבטי שהחמין נמשכין לה מן המעיין, חשיב לה ככלי ראשון

שנרתחו בו). רשב"א שם (ואפילו בכלי ראשון של חמי טבריא אסרו כן, משום דכל מאי

דתקון כעין דאורייתא תקון). מ"א סקל"ג (ואפילו בחמי טבריא אסור ליתן

צוננין באמבטי שהומשכה מן המעיין לתוכה, אלא צריך ליטול מהאמבטי בכל שני ואחר כך

יתן המים לתוכה (גמרא)).

וכדלעיל ס"ח ( המבשל

בחמי טבריא פטור, מפני שהן כתולדת חמה. אבל אסור מדברי סופרים).

ומה שלא נאסר בהם מטעם הטמנה, נתבאר

לעיל סי' רנז בקונטרס אחרון סוף ס"ק ג (ואמת החמין של טבריא שנקראת דבר

המוסיף, כדמוכח במשנה וגמרא, היינו כשהיא במקום הילוכה, שאינה מתקררת לעולם, אבל

כשהם באמבטי או בכלי שני, אין בהם איסור משום הטמנה, כדמוכח בעובדא דרבי, משום

דמתקררים והולכים).

[1768] ברייתא

שם מ, ב (מביא אדם קיתון מים ומניחו כנגד המדורה, לא בשביל שיחמו, אלא בשביל

שתפיג צינתן. רבי יהודה אומר מביאה אשה פך של שמן ומניחתו כנגד המדורה, לא בשביל

שיבשל, אלא בשביל שיפשר). גמרא שם (אחד שמן ואחד מים). ומזה למדנו שכן הוא גם במים

וגם בשאר משקים. טור ושו"ע סי"ד (מותר ליתן קיתון של מים או שאר משקים

כנגד האש להפיג צנתן).

[1769]

רב יהודה אמר שמואל שם (אחד שמן ואחד מים, יד סולדת בו אסור, אין יד סולדת

בו מותר).

ואין הפירוש שהיד סולדת באותו מקום

שכנגד המדורה, אלא כמבואר בב"י (דעת הרא"ש בפרק כירה (סי' י) דהא דאמר

רב יהודה יד סולדת בו אסור הכי קאמר, יד סולדת בו הוי בישול, הילכך אסור להניחו

במקום שאפשר שיחומו כדי שהיד סולדת בו ומותר להניחו במקום שיחומו ולא תהא היד

סולדת בו. ואף על פי שמפשט דברי רבינו ירוחם ז"ל (ני"ב ח"ג סט

ע"ג) נראה דמקום שהיד סולדת בו היינו לומר דבמקום שמניח אדם ידו כנגד המדורה

ותהיה סולדת מחמתה. הדבר ברור כדברי הרא"ש, דבמקום שאם יונח שם הקיתון של מים

יחמו כדי שתהא היד סולדת הוי מקום הראוי לבישול ואסור). טור ושו"ע שם (בענין

שאינו יכול להתחמם באותו מקום עד שתהא היד סולדת). וראה לעיל (הערה 1666 ).

*

וכל זה הוא במקום איסור בישול,

משא"כ במקום איסור שמא יחתה, תלוי בחום אותו מקום, כדלעיל סי' רנג בקונטרס

אחרון ס"ק ד ( דשאני התם דמיירי באיסור בישול ... אבל הכא מיירי בשמא יחתה, ותלוי בחום התנור ).

[1770] תוס'

מח, א ד"ה מאי שנא (ונראה לרשב"א, דהא דשרינן לתת קיתון של מים כנגד

המדורה, היינו ברחוק מן המדורה, שלעולם לא יוכל לבא לידי בשול, אבל בקרוב, אסור

אפילו להפשיר, דילמא משתלי ואתי להניחן שם עד שיתבשל). תוספות ישנים לז, ב

ד"ה אמר (והא דשרינן קיתון של מים, היינו ליתן במקום שאפילו תהיה שם כל היום

לא תהיה יד סולדת בו). רא"ש פ"ג סי' י (לא בשביל שיחומו, כלומר במקום

שראוי להתחמם, אלא כדי להפיג צינתו, אלא במקום שראוין להפיג צינתו ולא להתבשל,

אפילו יעמוד שם כל היום). טור ושו"ע שם (ובלבד שיתנם רחוק מהאש בענין שאינו

יכול להתחמם באותו מקום עד שתהא היד סולדת בו ... אבל אסור לקרבו אל האש למקום

שיכול להתחמם שתהא היד סולדת בו, ואפילו להניח בו שעה קטנה שתפיג צנתו אסור, כיון

שיכול להתבשל שם). לבוש סי"ד (גזירה שמא ישכחנו שם עד שיתבשל). וכדלעיל

סט"ו (והערה 1709 ).

וכן הוא לעיל סכ"ג (בכלי ראשון

אסור להעמידו, אפילו להפיג צנתו בלבד, גזרה שמא ישכח וישתהה שם עד שתהא היד סולדת

בו ), ולקמן סכ"ט ( אסור ליתן צונן על המיחם

אפילו להפשיר, כל שהמיחם חם כל כך שאילו היה הצונן מונח עליו הרבה היה בא לידי

בישול) .

[1771]

ספר התרומה סי' רלא (אסור להטמין התפוחים ולא לתתן סמוך לאש, לפי שמבשל בשבת וחייב

חטאת). ראבי"ה סי' קצז (אף על גב שנאכלים כמות שהן חיין, לא גרוע ממים ושמן

... אמרינן שמע מינה תלת, שמע מינה שמן יש בו משום בישול ושמע מינה וכו'. ושוב

מצאתי שפסק רבינו יב"א כדברי, ויש בו משום בישול בירקות ובתפוחים),

[יב"א הוא רבינו יצחק בן אשר, מראשוני בעלי התוספות]. רמ"א

סי"ד (והוא הדין בפירות או שאר דברים הנאכלים כמות שהן חיין).

וכן הוא לעיל סי' רנד ס"ד (פירות

הנאכלים חיין כגון תפוחים וכיוצא בהם ... אסור להניחם בכל מקום שיוכלו להתחמם עד

שהיד סולדת בו ... אם עדיין לא נתבשלו כל צרכן והיד סולדת שם).

וראה סוס"י רנט, בהלכות שהייה

והטמנה בקצרה ד"ה ופירות. שבת כהלכה פ"א הערה ו, וביאורים שם

אות ג.

[1772] מ"א

ס"ק לז (פירוש אף על פי כן אסור ליתנן סמוך לאש, אבל רחוק מהאש אפילו דבר

שאין נאכל כמות שהוא חי שרי).

[1773] שדין פירות הנאכלין חיין

למדים מדין שמן, דאמרינן מ, ב (א"ר יהודה אמר שמואל אחד שמן ואחד מים יד

סולדת בו אסור אין יד סולדת בו מותר). וראה לעיל

(הערה 1666 ).

[1774]

ר"ן יט, א ד"ה תנו רבנן מביא (מיהו הני מילי בדבר שלא נתבשל, אבל צונן

שנתבשל, מותר להניחו אפילו בכלי ראשון, או כנגד המדורה, ואפילו במקום שהיד סולדת

בו, שאין דרך בשול בכך). שו"ע סט"ו (דבר שנתבשל כל צרכו, והוא יבש שאין

בו מרק, מותר להניחו כנגד המדורה אפילו במקום שהיד סולדת בו).

[1775] רמ"א

שם (ונהגו להקל בזה אם לא נצטנן לגמרי).

[1776]

סעיף ט (ונהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי אלא ראוי עדיין לאכול מחמת חמימותו).

[1777]

סי"ג ( לדברי הכל אין אפיה וצליה אחר אפיה וצליה, ודבר האפוי

או צלוי מותר ליתנו סמוך לאש ע"ד שיתבאר, אפילו נצטנן כבר לגמרי) .

והיינו שאף דמיירי הכא שמרתיחו

"כנגד המדורה", מכל מקום, הפת והצלי נחשבים כאפיה וצליה, ואילו

ה"תבשיל לח" נחשב בישול, כיון שהוא לח, ומתבשל בלחלוחיתו.

וכן הוא לקמן סכ"ז (מותר להחם

פת זו הממולאת בשומן, אפילו במקום שהיד סולדת בו, שהרי אין כאן משום בישול, לא בפת,

מפני שאין אפיה אחר אפיה, ולא בשומן הקרוש שנימוח, מפני שאין בישול אחר בישול בדבר

יבש), ונתבאר שם (הערה 1798 ), דהיינו שנותן את הפת עם השומן הקרוש אצל האש, ומכל

מקום, הפת נחשבת כאפיה, והשומן הנימוח נחשב בישול, כיון שהוא נימוח.

וכל המחלוקת שהובאה לעיל סי"ג

( ולפי סברא הראשונה שיש בישול אחר אפיה וצליה, יש גם כן אפיה

וצליה אחר בישול, דהיינו שכל דבר המבושל אסור ליתנו בלא רוטב סמוך לאש, במקום

שיכול להתחמם שם עד שתהא היד סולדת בו), מיירי בתבשיל יבש, שאם מניחים אותו אצל

האש אזי הוא נצלה ונאפה, ואינו מתבשל.

ואפשרות זאת לא נזכרה כאן כלל.

ונתבאר שם (הערה 1700 ).

[1778] רשב"א מ, ב ד"ה

מביא אדם (ומכל מקום על גבי האש ממש אסור, מפני שנראה כמבשל, דהא אפילו תבשיל

שנתבשל כל צרכו אסור להחזיר בכירה שאינה גרופה וקטומה, וכל שכן לתת לכתחילה,

ואפילו להפשיר, ולא התירו כאן אלא כנגד המדורה בלבד). רא"ש

פ"ג ס"י (ולעיל אסרינן להשים על גבי כירה אף על פי שגרופה וקטומה, אף על

פי שהתבשיל נתבשל מערב שבת ולית ביה משום בשול, כדאמרינן לעיל (לט, א) כל שבא

בחמין מערב שבת שורין אותו בחמין בשבת. ויש לומר דיש לחלק בין להשים על גבי כירה

למדורה, דהא קדירה על גבי כירה אסור, אבל אצל המדורה שרי, משום דדמי לסומך ושרי).

רמ"א שם (ויש מקילין לומר דכל שאין נותנו על גבי האש או הכירה ממש, רק סמוך

לו ... מותר).

[1779] רא"ש

שם (הכא שהוא אצל המדורה הוה ליה למיחש שמא יחתה. ויש לומר כיון שהצריכו חכמים

להרחיק מן המדורה, מדנקט כנגד המדורה ולא נקט אצל המדורה, איכא היכירא ולא אתי

לחתויי). מ"א סקל"ח (ואף על גב שאין דבר מפסיק בינו לבין האש, כיון

שהצריכו החכמים להרחיק קצת מן המדורה, אית ליה היכרא ולא אתו לאחתויי, הרא"ש).

ומכל שכן שמותר לסמוך אצל התנור, כדלעיל

סי' רנג ס"כ (וכל זה להחזיר על גבה או לתוכה, אבל מותר לסמוך אצלה חוצה לה

בשבת, וכן אצל התנור שלנו, אף אם גוף התבשיל נוגע בדופן התנור מן הצד, ואפילו הוסק

בגפת ועצים ואינו גרוף וקטום, שאין לחוש לחיתוי בסומך חוצה לו).

[1780] ספר

התרומה סי' רלה (ליתן את הפשטיידא סמוך לאש וממחה את השומן, אסור). הובא ברא"ש

סופ"ד (כתב רבינו ברוך ז"ל בספר התרומות ואסור להחם פשטיד"א בשבת

אצל המדורה, משום דשומן הנקרש נימוח והוה ליה מוליד).

[1781] טור

(ואסור ליתן אינפנאד"ה, אפילו ברחוק מקום, מפני שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח,

והוי ליה נולד ואסור). ב"י ד"ה ואסור (טעמא לאו משום בישול הוא, אלא

משום נולד, ואם כן אפילו אין יד סולדת נמי). ט"ז סק"כ (דבעל התרומה

מחמיר אפילו באין יד סולדת, מחמת שהוא נולד).

וראה אגלי טל (דש ס"ק לו אות

יב. שו"ת דברי יציב או"ח סי' קנט. שו"ע הרב עם ביאורים והערות.

[1782]

רשב"א נא, ב (אבל בספר התרומה כתוב שהוא אסור משום נולד, ולפיכך אסר ליתן

קדירה או פנאדה שקרש שמנוניתן כנגד המדורה, משום דמעיקרא עב וקפוי ועכשיו נמחה

ונעשה צלול, והוה ליה נולד. ולדבריו אפילו בחמה אסור, דהוה ליה נולד), ור"ן כד,

א (ולפי טעמו אף בחמה אסור השומן, דנולד הוא). ט"ז סקכ"א (ולפי זה אף

בחמה אסור).

[1783]

רא"ש שם (ודמי להך דאין מרסקין לא את הברד ולא את השלג), כדתניא נא, ב (ואין

מרזקין (כמו מרסקין משברין לחתיכות דקות, רש"י) לא את השלג ולא את הברד בשבת,

בשביל שיזובו מימיו, אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש), לפי פירוש

בעל התרומה שם (דהוי גרמא בעלמא, ומאיליו נמחה הוא, וגם נותנו בתוך היין, וכשהברד

נמחה אז הוא מתערב ומתבטל ביין שבכוס ואין ניכר, כדקתני אבל נותן לתוך הכוס ואינו

חושש). והיינו שאף כשנמחה מאליו לא התירו אלא כשמתערב ביין שבכוס.

שהיא הדעה השנית דלקמן סי' שכ

סט"ז (השלג והברד וכל כיוצא בהם אסור לרסק אותם בידים ... ויש אומרים שלא

התירו אלא ליתן לתוך הכוס שהנימוח אינו בעין לבדו אלא מעורב ביין או במים שבכוס,

אבל כשהנימוח הוא בעין לבדו, אסור אפילו בדיעבד).

[1784]

רש"י שם ד"ה כדי (משום דקא מוליד בשבת, ודמי למלאכה שבורא המים האלו). רא"ש

שם (והוה ליה מוליד).

[1785]

סט"ז (משום שדומה למלאכה שבורא מים הללו). ונתבאר איסורו לקמן שם (הערה 2097 ).

אלא דשם הובא טעם זה לדעת הפוסקים

שלא אסרו אלא "לרסק אותם בידים". וכאן נתבאר שזהו טעם האיסור אף לדעת ס'

התרומה שאוסר אף כשמניחו והם נימוחים מאליהם ( והרי זה דומה למרסק ...

ודומה למלאכה שבורא מים הללו) .

[1786]

ספר התרומה שם (לפי שהשמנונית שיש בה נקרש ונעשה עב וקפוי, ועתה נמחה ונעשה צלול,

והוי נולד), כפירוש הר"ן שם (אבל בספר התרומה כתוב דאסורין משום נולד ...

ולפי טעמו אף בחמה אסור השומן דנולד הוא). מ"א סקמ"ב (משום דהשומן צף

למעלה, והוי בעין, והוי נולד ... משא"כ בשלג דשרי כמ"ש סי' ש"ך

ס"ט, דכשנימוח במים אינו ניכר. ומשמע דאפילו בדיעבד אסור לאכול השומן, דהוי

נולד), ובסי' שכ סקי"ד (ולפי מ"ש רמ"א בסי' שי"ח סעיף י"ו,

גם הכא אסור משום נולד, אלא אם כן הוא מעורב במים (ר"ן)).

וכן הוא לקמן שם סט"ז, לפי דעה

זו (כשהנימוח הוא בעין לבדו, אסור אפילו בדיעבד, מטעם שנתבאר בסי' שי"ח).

[1787]

ס"ג (משקין שזבו בשבת מאליהם מזיתים וענבים אסורים עד לערב, גזרה שמא יסחוט

בידים כדי לשתותן היום).

[1788] ר"ן

שם (בספר התרומה כתוב דאסורין משום נולד [ומוקצה], ואסור ליתן קדרה שקרש שמנוניתה

כנגד המדורה, משום דמעיקרא עב וקפוי ועכשיו נמחה ונעשה צלול ... דשומן זה כיון דכל

זמן שלא קרש זב וצלול הוא, ודרכו בכך אף כשקרש, כפירות העומדין למשקין דמו).

מ"א שם (והוי נולד, דדמי למשקין שזבו).

והטעם שזקוקים לב' הטעמים (נולד

ומשקין שזבו), ראה זכרון יוסף אות מא.

וראה לקמן סי' שכ סי"ט (והערה 2122 ) דעת כמה פוסקים, שהאיסור לרסק שלג וברד הוא שמא יסחוט

פירות העומדים למשקין.

[1789]

ספר התרומה שם (אסור, שהשומן הנקרש הוא בעין לבדו, ואינו מתערב שום דבר וניכר).

ב"י שם בדעתו (ונראה דלבעל התרומה נמי לא אסיר אלא בפשטיד"א, שהשומן

הנקרש הוא בעין לבדו ואין מתערב עם שום דבר וניכר). מ"א ס"ק מ (כדי שלא

יהיה נימוח כל כך שיזוב לחוץ, אלא יתנו מרחוק, ואף שנימוח בתוכו לית לן בה).

[1790]

ספר התרומה שם (ובימות הקיץ נותנין מהברד בתוך כוס של יין לצננו, זה מותר, אף על

פי שהוא נמחה שם ... כשהברד נמחה אז הוא מתערב ומתבטל ביין שבכוס ואין ניכר,

כדקתני אבל נותן לתוך הכוס ואינו חושש).

[1791]

לקמן סי' שכ סט"ז (שהנימוח אינו בעין לבדו אלא מעורב ביין או במים שבכוס, אבל

כשהנימוח הוא בעין לבדו, אסור אפילו בדיעבד, מטעם שנתבאר בסי' שי"ח).

[1792] ס'

התרומה בסימנים שם (אם מערב שבת עירה ושפך חוצה המים והשומן שבתוכה, מותר לחמם

בשבת הפשטיידא). ב"י שם (ונראה מכאן, שאפילו לדעתו מותר להחם בשבת

חתיכת בשר שמן, ואף על פי שמקצתו זב, שאם לא כן אף על פי ששפך המים והשומן הוה ליה

לאסור מפני חתיכות בשר שמן שבתוך האינפנאד"ה שהם נפשרים וזבים, והטעם משום דכיון

דדבר מועט הוא הדבר הנפשר, לא חשיב ושרי). הובא ב ט"ז סוף סקכ"א.

וכעין זה הוא גם לקמן סי' שכ

סי"ז (אבל מותר לשבור חתיכה ממנו, אפילו אם יזובו קצת מים על ידי זה, שדבר

מועט הוא ואינו חשוב כלום).

[1793] ר"ן

שם בדעת ספר התרומה (ואסור ליתן קדרה שקרש שמנוניתה כנגד המדורה, משום דמעיקרא עב

וקפוי ועכשיו נמחה ונעשה צלול). רמ"א סט"ז (קדירה שיש בה רוטב שנקרש ...

יש מחמירין).

[1794] ב"י

שם (אפשר דהר"ן סובר דלבעל התרומה פשטיד"א לאו דוקא, דהוא הדין לקדרה,

ואף על פי שיש בה מרק, לא דמי לנותן ברד לתוך כוס יין דשרי, דשאני התם שאין הברד

ניכר כלל, אבל שומן שכשנמחה צף למעלה, ניכר הוא, ואסור לדעת בעל התרומה). מ"א

ריש ס"ק מב (משום דהשומן צף למעלה, והוי בעין, והוי נולד, דדמי למשקין שזבו).

[1795] סמ"ג

ל"ת סה כא, א (מכאן הביא רבינו ברוך ראייה לפשטידא ... ויותר יש מכאן

ראייה להיתר מלאיסור). סמ"ק סי' רפב ע' רחצ (ולחמם הפשטיד"ה אין

איסור בשביל שנמחה השומן, שאין עושין בידים). רשב"א נא, ב (בספר

התרומה כתוב שהוא אסור משום נולד, ולפיכך אסר ליתן קדירה או פנאדה שקרש שמנוניתן

כנגד המדורה, משום דמעיקרא עב וקפוי ועכשיו נמחה ונעשה צלול, והוה ליה נולד,

ולדבריו אפילו בחמה אסור דהוה ליה נולד. ואינו מחוור). מ"מ פכ"א

הי"ג (ומדבריהם למדנו שאין בהם איסור נולד, לפיכך מותר ליתן קדרה או מאכל

שקרש שמנינותה בחמה או כנגד המדורה, ואין כאן נולד). טור (ובספר המצות התירו, כיון

שאינו עושה בידים) ושו"ע סט"ז (מותר ליתן אינפאנדה כנגד האש ... ואף על

פי שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח).

[1796] סמ"ק

שם (שאין עושין בידים). ר"ן (כד, א) ד"ה ואין (ודוקא היכא דעביד בידים,

הא אילו הניחן בחמה ונפשרו, ואפילו כנגד המדורה, מותרין הן). טור (כיון שאינו עושה

בידים). ט"ז ס"ק כא (דכאן לא עביד כלום בידים אלא ממילא הוא נמחה).

וכדעה הא' דלקמן סי' שכ סט"ז ( אבל

נותן הוא לתוך כוס של יין או מים בימות החמה כדי לצננו, והם נימוחים מאליהם) ,

ושם נסמן (הערה 2099 ).

[1797] שו"ע

סט"ז (מותר ליתן אינפאנדה כנגד האש, במקום שהיד סולדת).

[1798] והיינו שאף דמיירי הכא שנותן את הפת עם

השומן הקרוש אצל האש, מכל מקום, הפת נחשבת כאפיה, והשומן הנימוח נחשב בישול, כיון

שהוא נימוח (ונתבאר לעיל הערה 1777 ).

[1799] מ"א

סק"מ (דהכא כיון שנתבשל כבר והוא יבש, אין בו משום בישול ... שאע"פ

שנימוח אחר כך יש לו דין דבר יבש).

אמנם בפסקי הסדור, הלכתא רבתא לשבתא

ד"ה אע"פ, חזר רבינו ומסיק ש" אם חוזר

ונמחה ממנו קצת, יש בו משום בישול אחר בישול בלחלוחית המחוי, אם היד סולדת

בו" , כדעת הלבוש והט"ז החולקים על סברת המ"א, ושם נסמן

(הערה 2399 ).

[1800]

ריש סי"א (תבשיל יבש שאין בו רוטב כלל, אין בו בישול אחר בישול, אם נתבשל כבר

כל צרכו. ואפילו נצטנן לגמרי, ומותר אפילו לשרותו בכלי ראשון רותח, כדי שיהא נימוח

שם ויהיה דבר לח), ושם נסמן (הערה 1664 ).

[1801] על

מ"ש הרמ"א סט"ז (קדירה שיש בה רוטב שנקרש, שכשהשומן נימוח אינו

בעין, דשרי), כתב מ"א סקמ"א (אבל מכל מקום אסור מטעם בישול,

להאוסרין) תבשיל לח שנצטנן.

ולא נתפרש כאן טעם החילוק בין

"שומן הקרוש שנימוח" שדינו כדבר יבש, לבין "קדרה שקרש

שמנוניתה", שדינו כדבר לח. וראה נימוקי שבת.

[1802]

סעיף ט ( כל דבר לח יש בו בישול אחר בישול, דהיינו תבשיל לח שנתבשל כבר

כל צרכו ונצטנן ...

אם נצטנן לגמרי, נוהגין כסברא הראשונה, אפילו לענין דיעבד ).

[1803]

רמ"א שם (ונהגו להחמיר. מיהו במקום צורך יש לסמוך אסברא ראשונה).

וכן הוא לקמן סי' שכ סוף סט"ז

( שלכתחלה נוהגין להחמיר) .

[1804] מ"א

סקמ"ב (ומכל מקום יש להקל בדיעבד).

[1805] ב"י

שם (ורבינו ירוחם בחלק ג' (נתיב יב, סט ע"ד) הביא שתי הסברות, וכתב שנראה

עיקר כדברי המתירין ... ובעיקר הדין, כיון דמידי דרבנן הוא נקטינן כרש"י

והרמב"ם והרמב"ן דפליגי אבעל התרומה ומותר).

וכן הוא לקמן שם (וכבר נתבאר שם

שהעיקר כסברא הראשונה).

[1806]

סעיף כז (ומכל מקום אם יודע שהנכרי יסיק אחר כך את התנור לחמם את הבית, שזהו מותר

בשבת על דרך שיתבאר בסי' רע"ו, וכשיתחמם התנור מאד יתחמם גם כן התבשיל שאצלו

עד שהיד סולדת בו, אסור להניחו שם, אלא יטלנו משם קודם שיסיק הנכרי, לפי שזהו כאחד

מניח את הקדרה ואחד נותן את האור שתחתיה, שהראשון פטור, אבל אסור מדברי סופרים).

[1807] מ"א

שם (ונראה לי דמותר ליתן הפשטיד"א קודם שהוסק התנור כמ"ש ססי' רנ"ג,

דאפילו בנותן קדירה קודם שהוסק פטור אבל אסור, וכל שכן הכא דיש מתירין ליתן אפילו

אחר שהוסק, לכל הפחות יש להתיר קודם שהוסק. ומכל מקום אין להקל בפני עם הארץ. ויש

לעשות על ידי עכו"ם).

ואף שאסרו אפילו במקום שאין בו איסור

בישול, כדלעיל סכ"ה ( אסור להחם אותה, אפילו רחוק מן האש,

מקום שאין היד סולדת בו, ואפילו להניחה בחמה ... ואפילו בדיעבד אסור מה שנימוח בשבת).

מכל מקום הכא שאני, שאינו נחשב

כריסוק בידים.

ואין אוסרים בדיעבד מגזירת משקין

שזבו, כמובא לעיל, כי בזה סומכים על דעת המתירים.

וראה אגלי טל, דש סי"ח או לו

סקי"ב. תהלה לדוד ס"ק מ. שבט הלוי ח"ז סי' מ. נימוקי שבת.

שו"ע הרב עם ביאורים והערות.

[1808] דרישה

סק"ו (מכאן נראה לי להביא ראיה שמותר לטוח שומן אווזא שנקפה על גבי מיני

קמחין וקטניות, כגון לאקשין דקין או היר"ז שנותנין על גבי הקערה בשבת, שאף

שנמחה על גבה והוא בעין, מכל מקום הואיל ואינו מתבשל על גבה מותר, דהרי שמן ושומין

גם כן נקרש קצת ונמחה אצל האש). אליה זוטא סקי"ז (מכאן ראיה שמותר

לטוח שומן אווזא שנקפה על גבי מיני קמחים וקטניות, כגון לאקשי"ן רכים או

היר"ז שנותנים על גבי קערה (דרישה)).

והיינו שמההלכה דלקמן סל"א

(שמקורה בכל בו ושו"ע), שאסרו לטוח שמן ושום על גבי הצלי משום בישול, ולא

חששו לאיסור מוליד, מכאן ראיה שמותר לטוח שומן אווז שנקפה על קמחים וקטניות

וכיו"ב, שמה שנימוח אינו בעין, וכדלעיל סכ"ו, שכשאינו בעין מותר אפילו

לכתחלה.

אמנם לא הוכיח מזה שיהי' מותר אף

לטוח שומן קרוש על צלי חם (שבזה מיירו הכל בו והשו"ע). ובזה מסתפק המ"א,

כמובא כאן ולקמן סל"א.

[1809] מ"א

סקמ"ה (ונראה לי דבשומן מותר לטוחו, דאין בו משום בישול כמ"ש

סי"ו, ומשום נולד ליכא כיון דאינו בעין. ובלבד שלא ירסקו בידים, רק יניחנו

עליו מעט מעט והוא נימוח מאיליו. ואפשר דזהו מקרי בעין, מידי דהוי אקדירה שיש בה

רוטב. וצ"ע).

[1810]

כדלעיל סכ"ז ( ולענין הלכה נהגו להחמיר לכתחלה כסברא הראשונה) .

[1811] רבה

מח , א (רבה ורבי זירא איקלעו לבי ריש גלותא, חזיוה לההוא עבדא דאנח כוזא

דמיא (צונן, רש"י) אפומא דקומקומא (חמין, רש"י), נזהיה רבה (גער בו,

רש"י). אמר ליה רבי זירא מאי שנא ממיחם על גבי מיחם (תניא בברייתא בסוף פרקין

דשרי, רש"י). אמר ליה התם אוקומי קא מוקים (שהמיחם העליון גם בו יש מים חמין

והתחתון אינו אלא מעמיד חומו שלא יפיג, רש"י), הכא אולודי קא מוליד).

שו"ע סי"ז (אסור ליתן צונן (על המיחם)).

וכבר נתבארה הלכה זו לעיל סי"ד

(והערה 1708 ) לפי פירוש רבינו יונה, וסט"ו (והערה 1709 ) לפי פירוש הרמב"ם, וכאן תתבאר הלכה זו לפי פירוש

התוס' והרא"ש.

[1812] תוס'

שם ד"ה מאי שנא (דהא דשרינן לתת קיתון של מים כנגד המדורה, היינו ברחוק מן

המדורה, שלעולם לא יוכל לבא לידי בשול ... ולא בשביל שיחמו דקתני התם, היינו כלומר

במקום שיכול לבא לידי שיחמו). רא"ש פ"ד סי' ג (ורבי זירא הוה בעי

למישרי משום שלא נתנו שם אלא להפשיר, כדתניא לעיל (מ, ב) נותן אדם קיתון של מים

כנגד המדורה לא בשביל שיחומו אלא בשביל שתפיג צינתן. ורבה אסיר ליה משום דלא שרינן

לעיל אלא ברחוק מן המדורה כדפרישית לעיל [פ"ג ס"י], אבל הכא שהיו ראוין

להתבשל, אפילו לפשר אסור). שו"ע שם (אפילו להפשיר, כל שהמיחם חם כל כך שאילו

היה מניחו שם הרבה היה בא לידי בישול, דהיינו שיהיה יד סולדת בו. שדין מניח על גבי

מיחם כדין מניח כנגד המדורה).

[1813] דלעיל

סכ"ד (מותר ליתן קיתון של מים ... כנגד המדורה להפיג צינתן ... אבל אסור

ליתנם סמוך לאש במקום שיכולין להתחמם שם עד שתהא היד סולדת בו, ואפילו להניחן שם

שעה מועטת שתפיג צינתן בלבד אסור) , ושם נסמן (הערה 1770 ) . וראה לעיל סט"ו (והערה 1709 ).

[1814] גמרא

[י]ח , ב (וניחוש שמא מגיס בה. בעקורה וטוחה). ופרש"י (עקורה – מעל האוּר,

וטוחה – מכוסה בכיסוי שלה וטוחה בטיט סביב, דכולי האי לא טרח, ומידכר). ר"ן

ו, ב (ומדאמר ביורה עקורה וטוחה, שמע מינה דאפילו בעקורה איכא משום מגיס). רמב"ם

פ"ג הי"א (אסור להכניס מגריפה לקדרה בשבת, והיא על האש, להוציא ממנה

בשבת). ב"י ד"ה כתב הר"ן (ומה שכתב הרמב"ם והיא על האש, נראה

לי דלאו דוקא, אלא כל שהעבירה מרותחת מעל גבי האוּר, היא על האש קרי לה). שו"ע

סי"ח (האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין מעל גבי האור ... אין מוציאין בכף מהם).

[1815] מ"מ

פ"ג הי"א (ונראה לי שאין דברי רבינו אמורין במבושל כל צרכו, דהתם

ודאי אפילו מחזירן על גבי האש ומבשלן פטור). ובפ"ט ה"ד (ובודאי לדברי

הכל כל שאין בבשולו חיוב אין חיוב בהגסתו, רוצה לומר שאין חיוב בהגסת מבושל כל

צרכו). שו"ע שם (אם לא נתבשל כל צרכו, אין מוציאין בכף מהם, שנמצא מגיס ...

ואם נתבשל כל צרכו, מותר).

והיינו שמפרשים את האמור בגמרא שם

"וניחוש שמא מגיס בה", ואפילו "בעקורה", היינו כשלא נתבשל כל

צרכו. שהרי קאי בגמרא שם על דברי בית הלל במשנה שם יז, ב (בית שמאי אומרים אין

נותנין ... את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט העין (הצבע), ובית הלל מתירין ... עם

השמש), ובכניסת השבת עדיין לא קלט העין ולא נגמר בישולו. משא"כ אם נתבשל כל

צרכו, אין ההגסה אסורה אלא כשהיא על האש.

וכן הא דתניא בביצה לד, א (אחד מביא

את האור, ואחד מביא את העצים, ואחד שופת את הקדרה, ואחד מביא את המים, ואחד נותן

בתוכו תבלין, ואחד מגיס, כולן חייבין ( ,

מיירי שהוא הגיס אחר שהקודם שפת את הקדרה, ולפני שנתבשל כל צרכו.

[1816] רמב"ם פ"ג הי"א

(אסור להכניס מגריפה לקדרה בשבת, והיא על האש, להוציא ממנה בשבת).

וכבר נתבאר בהערות הקודמות, מה

שפירשו המ"מ וב"י בדברי הרמב"ם, דמיירי שלא נתבשל כל צרכו, וההגסה

אסורה אפילו "עקורה", דהיינו שהסירה מעל גבי האש.

אמנם לקמן (הערה 1819 ) יובא מהכל בו וב"י ומ"א, שגם במבושל כל צרכו

לא הותרה ההגסה אלא לאחר שהעבירן מעל האש. אשר לפי זה אפשר לבאר את דברי

הרמב"ם בפשטות, דמיירי בנתבשל כל צרכו, שבזה לא אסרו את ההגסה אלא

כש"היא על האש".

[1817] רש"י

שם (ובמבשל הוי בישול). רמב"ם פ"ג הי"א (ונמצא כמבשל בשבת),

ובפ"ט ה"ד (והגיס ... משום מבשל). ר"ן שם (משום מגיס, ואיכא

משום מבשל). טור רס"י רנב (והמגיס בקדרה, אפילו אינה על האש, חייב משום מבשל),

ושו"ע כאן סי"ח (שנמצא מגיס, ואיכא משום מבשל).

[1818]

סעיף י ( כל שלא נתבשל כל צרכו ... יש בו משום בישול אפילו בעודו רותח ... כגון שמגיסו בכף ),

ושם נסמן (הערה 1658 ).

וכן הוא לעיל סי' רנב ס"ב ( והמגיס

בקדרה רותחת אפילו אינה על האש חייב משום מבשל, שההגסה גורמת למהר הבישול).

[1819] כל

בו סי' לא לב, א (קיימא לן דמגיס חייב משום מבשל אפילו בקדירה מבושלת, כל זמן

שהיא על האש). הובא בב"י סי' רנג ד"ה כתוב בנימוקי, וב מ"א

סוף סקמ"ב. ב"י סוף סי' שכא (ואפילו לפי מה שכתבתי בסימן

שי"ח, שכל שהקדרה היא רותחת אסור משום דמגיס הוי כמבשל, הכא מיד אחר שמורידין

אותה מעל האש מותר להגיס בה, כיון שכבר נתבשלה כל צרכה). הרי שלא התירו אלא אם כן:

(א) נתבשלה כל צרכה. (ב) העבירן מעל גבי האש.

[1820] ר"ן

שם (ומיהו הני מילי בקדרה, אבל בצמר ליורה לעולם אסור להגיס בו). שו"ע שם (אבל

צמר ליורה אף על פי שקלט העין אסור להגיס בו).

וכן הוא לעיל סי' רנב ס"ב ( ואפילו

אם סממני הצבע נתבשלו כבר כל צרכן מבעוד יום, מכל מקום כשמגיס בהן בשבת חייב משום

צובע).

והיינו שבצמר נאסרה ההגסה אפילו קלט

העין (נתבשל ונקלט הצבע בבגד), ואפילו אינה על האש, וכמובא לעיל מהר"ן ו, ב (ומדאמר

ביורה עקורה וטוחה, שמע מינה דאפילו בעקורה איכא משום מגיס). וכיון שהיא עקורה,

בפשטות מיירי שכבר נתבשלה כל צרכה ונעקרה מהאש, ואעפ"כ אסורה ההגסה בצמר.

[1821]

תוס' שם ד"ה דילמא (והוי צובע). מ"א סקמ"ג (משום צובע). ט"ז

סקכ"ב (דבזה יש משום צובע).

וכן הוא לעיל שם ( חייב

משום צובע ).

*

מלאכת צובע היא אחת מל"ט אבות מלאכות, כדתנן עג, א (אבות

מלאכות ארבעים חסר אחת ... והצובעו).

ונתבארו כמה מהלכותיו – לקמן סי' שכ סכ"ו-ח.

[1822]

ר"ן שם (שאע"פ שקלטו העין, דרך הצבעים להגיס בהם תמיד כדי שלא יחרכו).

ואילו לעיל סי' רנב ס"ב ( שעל

ידי ההגסה נקלט הצבע בצמר).

וראה קובץ הערות וביאורים תתיב ע' 77. שבת

כהלכה פ"ו ביאורים ו.

[1823] מהר"י

ווייל דינין והלכות סי' ל (כשמשימין קדירה מן האש להוציא המאכל ממנה, אין

להגיס בה בכף, דהוי כמבשל, כדאמרינן פ"ק דשבת גבי יורה עקורה וטוחה דאסור

להגיס בה. וכן ראיתי נוהגין בבית מהר"י ז"ל). רמ"א שם (ולכתחלה יש

ליזהר אף בקדירה בכל ענין).

[1824] עיין

סוף סי' שכא , בשו"ע שם סי"ט (מותר לגמור שחיקת הריפות בעץ פרור

בקדירה בשבת, אחר שמורידין אותה מעל האש). ט"ז שם סקי"ד (ואין איסור

משום מגיס דהוא כמבשל, דהא נתבשל כבר כל צרכו. כן כתב ב"י). רואין מכך

דקיי"ל שאם נתבשלה כל צרכה והעבירוה מעל האש, מותר אפילו הגסה ממש, דלא

כמהר"י ווייל.

[1825] ט"ז

סקכ"ג (נראה לענ"ד דהוצאה בעלמא, בלי שום היפוך בקדירה אלא ליקח חתיכה,

אין כאן זהירות, אעפ"י שלא נתבשל כל צרכו אסור אפילו בהוצאה, שנמצא מגיס, מכל

מקום בנגמר כל צרכו אין להחמיר בהוצאה, רק שיחמיר להפוך בקדירה, הרוצה להחמיר. דהא

בסוס"י שכ"א מתיר אפילו לכתחלה).

אבל אם היא על האש, יש להחמיר אף

שלא להוציא בכף, וכמבואר באליה רבה ס"ק מ (ומכל מקום כשהוא על האש הראיתי

פנים שהוא מדינא). וראה קובץ הערות וביאורים תתיב ע' 78. שבת כהלכה פ"ה הע'

ו-ז.

ומטעם זה, כשרוצים ליטול מעט מהתבשיל

(טשולנט) שעל גבי האש (על הבלעך), ולהשאיר השאר על האש, אין להוציא בכף מהקדירה

שעל גבי האש, משום הגסה. וגם אין להסיר הקדירה מעל גבי האש ולהניח על השלחן,

ולהוציא בכף מהתבשיל שבקדרה. שהרי אז אינו יכול להחזיר את הקדירה על גבי האש, מחשש

שמא יחתה (כדלעיל סי' רנג סי"ד).

אלא מה יעשה? יעביר הקדירה מעל גבי

האש, ובעוד הקדרה בידו, יוציא בכף מהקדרה. ואחר כך יחזיר את הקדרה על גבי האש (על

הבלעך).

[1826] כל

בו סל"א לא, ב (ואין ללמוד מכאן שיהא מותר לטוח בשמן ושום הצלי בעודו

כנגד המדורה, אפילו נצלה הצלי מבעוד יום, דמכל מקום יתבשל השום והשמן שטחין בו

הצלי אם יתגלגל אותו כנגד המדורה). שו"ע סי"ט (אסור לטוח שמן ושום על

הצלי בעודו כנגד המדורה, אפילו נצלה הצלי מבעוד יום, דמכל מקום יתבשל השום והשמן).

[1827] ט"ז

סקכ"ד (בעודו כנגד המדורה, והוא הדין במעבירו מהאש, כל זמן שהוא רותח שהיד

סולדת אסור לטוח עליו שום, דהא עדיין כלי ראשון הוא). מ"א סקמ"ה

(כנגד המדורה, לאו דוקא, דהוא הדין אם הוא רותח שיד סולדת בו ... וכן משמע מלשון

רש"י. וכן כתבו הפוסקים ביו"ד, דדבר שהוא גוש אפילו בכלי שני מבשל, וכל

שכן צלי).

והיינו כדאמרינן קט, א (אמר רב חסדא

שריקא טויא שרי), ופרש"י (לשרוק ולטוח שמן וביצים מגולגלין על הצלי כשהוא חם

משחשכה, שרי. ובלבד שלא יהא רותח כדי לבשל). הרי שאסור לטוח שמן על גבי צלי רותח,

אף שאינו על האש.

ובשו"ע יו"ד סי' צד

ס"ז (בשר רותח שחתכו בסכין חולבת, כל החתיכה אסורה ... וכל זה בבשר רותח בכלי

ראשון ... אבל אם הוא כלי שני, הבשר צריך קליפה). ובש"ך שם ס"ק ל (דעת

האיסור והיתר ... דאפילו בכלי שני נדון ככלי ראשון כל זמן שהיד סולדת בו וצריך

הגעלה, הואיל והוא דבר גוש. וכן דעת מהרש"ל ... דבדבר גוש כגון בשר וכיוצא בו

שאינו צלול, אין חילוק בין כלי ראשון לכלי שני). וכן הוא בט"ז שם ס"ק יד

(האיסור והיתר ... לא דמי לכלי שני, דבדבר יבש ליכא דפנות המקררות ומבשל מיהו כל

זמן שהיד סולדת בו ... וכך הם דברי רש"ל ... בחתיכת בשר ודג וכל דבר שהוא גוש,

דכל זמן שהיד סולדת בו עומד בחמימותו ומפליט ומבליע שפיר).

ובשו"ע ורמ"א סי' קה

ס"ג (נפל איסור ... צונן לתוך היתר חם ... אם כבר מונח בכלי שני, ואחר כך

מניח ההיתר אצלו או עליו, אינו אוסר כלל, דכלי שני אינו אוסר), ובש"ך שם

ס"ק ח (ודעת מהרש"ל ... דבדבר גוש ... אם היד סולדת בו, דינו לעולם ככלי

ראשון).

ואף שבדברי הרש"ל לא נכתב כן

אלא לענין הבלעה באיסור והיתר, משא"כ לענין שבת שלא נאסר אלא בישול; הרי באיסור

והיתר כתב כן אף לענין בישול, כמבואר בשו"ת צמח צדק יו"ד רס"י סה ( ע'

ט"ז סי' צ"ד ס"ק י"ד העתיק בדברי האיסור והיתר מבשל ואסור

בהנאה, אבל בדברי מהרש"ל מבואר רק מבליע ומפליט) .

והוא באיסור והיתר כלל לו (בשר רותח

שהיד סולדת בו שנחתך בסכין של חלב שהוא בן יומו ... צריך ס' נגד כל חתיכת הסכין,

פירוש נגד כל הלהב של הסכין במקום שחתך הבשר (מהרי"ש). ולא דמי לכלי שני,

בדבר יבש ליכא דפנות המקררות, ומבשל מיהא כל זמן שהיד סולדת בו).

ועל זה כתבו כאן הט"ז

ומ"א, שמה שכתוב בכל בו ובשו"ע "בעודו כנגד המדורה", הוא לאו

דוקא, כי:

(א) אף במעבירו מהאש, כל זמן שהיד

סולדת בו, עדיין מבשל (ט"ז).

(ב) אף בצלי שהניחו בכלי שני, עדיין

מבשל (מ"א).

(ג) לא רק בצלי, אלא אף במבושל

שהניחו בכלי שני, עדיין מבשל (מ"א).

אמנם כאן (אף לענין צלי), לא הזכיר

רבינו חומרת המ"א (בכלי שני), אלא חומרת הט"ז (במעבירו מהאש ועדיין חם).

וטעם החילוק בינם נתבאר בשו"ת

צמח צדק יו"ד סי' סה (יש לומר דדין דצלי דהתם לא שייך כלל לדין דדבר גוש בכלי

שני דפליגי האו"ה ורש"ל עם רמ"א, דהאו"ה ורש"ל מיירי

בבשר מבושל בקדירה ואחר כך הוציאוה מהקדירה ונתנוה בכלי קר ... אבל בבשר צלי שנצלה

על האש ממש, הרי בשעה שהיתה על האש היתה בודאי כלי ראשון, על כן גם לאחר שסלקוה

מהאש דין כלי ראשון יש לה ממש, דאיזה שינוי הי' בה שתאבד שמה הראשון, כיון שלא

הריקוה מכלי אל כלי, ממילא טעמו וריחו וחומו לא נמר).

באמת הובאה דעת הרש"ל

והש"ך הנ"ל לעיל סי' רנג בקונטרס אחרון סוף סקי"א. אמנם נראה שם

שמסתפק אם אומרים כן אף לענין בישול בשבת, או רק לענין איסור והיתר. וכאן נראה

שמסתפק בזה אף לענין צלי שהניחו בכלי שני. וראה גם לעיל ס"ד (והערה 1750 ). ובשו"ת רבינו שער השמועה סי' כו, נראה דלא חשש לגוש.

ונפקא מינה למעשה, כשמגישים בסעודת

שבת טשאלנט באופן גושי, אם אפשר להניח באותה צלחת תבלינים או בשר קר שיש בו

לחלוחית.

וראה שבת כהלכה פ"א ביאורים

לא. פסקי אדמו"ר הזקן לסי' צד ס"ז. קובץ הערות וביאורים תשמג ע' 62.

תשדמ ע' 79. דובר שלום ע' קיד. נימוקי שבת.

[1828]

כדלעיל סכ"ז (אין כאן משום בישול ... בשומן הקרוש שנימוח, מפני שאין בישול

אחר בישול בדבר יבש, אע"פ שנימוח בבישול זה השני).

[1829] מ"א שם (ונראה לי

דבשומן מותר ... ואפשר דזהו מקרי בעין, מידי דהוי אקדירה שיש בה רוטב. וצ"ע).

[1830]

סעיף כח ( צלי חם יש להסתפק אם מותר ליתן עליו שומן קרוש שיהא נימוח

מאליו) .