תקכז דיני עירוב תבשילין

תקכז דיני עירוב תבשילין

ובו ל' סעיפים

בישול

מיום טוב לשבת

א אע"פ ³⁸⁰⁶

שאסור לעשות אפילו כל מלאכות אוכל נפש לצורך מוצאי יום טוב ³⁸⁰⁷ .

מכל מקום אם חל יום טוב להיות בערב שבת, מן הדין היה מותר לעשותן ביום טוב לצורך

השבת שלאחריו.

שהרי המבשל (או עושה שאר מלאכות ³⁸⁰⁸ )

ביום טוב לצורך החול אינו לוקה מן התורה, הואיל והתבשיל ראוי לבו ביום (אלא אם כן

בישל סמוך לחשכה שאין עוד שהות ביום ³⁸⁰⁹

לאכול ממנו) כמו שנתבאר בסי' תק"ג ³⁸¹⁰ .

אלא שחכמים אסרו ³⁸¹¹

לטרוח ביום טוב לצורך החול כיון שאפשר לטרוח בחול עצמו, אבל שבת שאחר יום טוב,

כיון שאי אפשר לטרוח בשבת עצמה היה ראוי להתיר לטרוח ביום טוב לכבוד השבת, כיון

שהוא שעת הדחק שאי אפשר בענין אחר ³⁸¹² , ומן התורה אין כאן

שום איסור כלל כשמבשל בעוד היום גדול, שיש שהות ביום שאם מזדמנים לו אורחים שלא

אכלו עדיין היום היו אוכלים מתבשיל זה שמבשל לצורך השבת, כמו שנתבאר בסי'

תק"ג ³⁸¹³ .

אעפ"כ תיקנו חכמים ³⁸¹⁴

שלא לבשל ולעשות שאר כל מלאכות אוכל נפש ביום טוב לצורך שבת שלאחריו אפילו בעוד

היום גדול, אלא אם כן הניח עירוב תבשילין, דהיינו שיבשל תבשיל אחד מערב יום טוב ³⁸¹⁵ ,

ויהיה תבשיל זה שמור אצלו, שלא יאבדנו ולא יאכלנו עד לאחר שתיקן ועשה כל צרכי שבת ³⁸¹⁶ :

טעמי

תקנת עירוב תבשילין

ב ומפני

שני דברים תיקנו חכמים דבר זה ³⁸¹⁷ ,

א' כדי להרבות בכבוד יום טוב, שיאמרו

הבריות מה אם לכבוד השבת אסור לבשל בתחלה ביום טוב, אלא אם כן התחיל לבשל תבשיל

אחד מערב יום טוב, דמה שמבשל ביום טוב אינו אלא כגומר והולך מה שהתחיל מערב יום

טוב, קל וחומר שאסור לבשל ביום טוב לצורך החול, אפילו התחיל לבשל מערב יום טוב.

הב' כדי להרבות בכבוד שבת, שעל ידי שאתה

מזקיקו לבשל תבשיל אחד מערב יום טוב בשביל תיקון צרכי סעודות השבת שלאחריו, הוא

נזכר על כל צרכי השבת מערב יום טוב, ובורר מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב, ואינו

מכלה את הכל ליום טוב.

ולפי טעם הראשון אין צריך להניח העירוב

בערב יום טוב ממש, אלא מותר להניח עירוב תבשילין אפילו כמה שבועות קודם יום טוב ³⁸¹⁸ ,

ולהתנות עליו שבעירוב זה יהא מותר לו לבשל ולאפות ביום טוב הבא עלינו לשבת שלאחריו,

רק שיהא העירוב קיים וראוי לאכילה שלא נתקלקל בהנחתו עד יום טוב ³⁸¹⁹ ,

כגון שלא עירב בתבשיל אלא בבשר מעושן שמתקיים ימים רבים. וכן מותר להניח עירוב אחד

לימים טובים הרבה שיהיו בערב שבת ³⁸²⁰ ,

אם מתנה עליו בפירוש שבעירוב זה יהא מותר לי לבשל ולאפות בכל ימים טובים של שנה זו

שיהיו בערב שבת לצורך השבת שלאחריה ³⁸²¹ ,

רק שיהיה העירוב קיים וראוי לאכילה בכל יום טוב ויום טוב.

אבל לפי טעם הב' שביארנו צריך להניח

עירוב תבשילין בערב יום טוב ממש ³⁸²² ,

שהרי אם הניח הרבה ימים קודם יום טוב, עדיין כשיגיע ערב יום טוב לא יהא נזכר על

צרכי שבת ולא יברור מנה יפה לכבודו, וכן אם עירב בערב יום טוב אחד ליום טוב אחר,

אפילו הוא סמוך לו, כגון יום טוב של סוכות שחל בחמישי ובששי ושמיני עצרת ושמחת

תורה גם כן בחמישי וששי, ועירב בערב יום טוב הראשון גם ליום טוב האחרון, לא הועיל

כלום, שעדיין כשיגיע ערב יום טוב האחרון לא יהא נזכר על שבת שלאחריו ³⁸²³ .

לפיכך לענין מעשה אין לערב לכתחלה אלא

בערב יום טוב ממש ליום טוב זה בלבד, כמו שנתבאר לפי טעם הב'. אבל בדיעבד שכבר עירב

ימים רבים קודם יום טוב ובערב יום טוב ממש שכח או הזיד ולא עירב, מותר לו לסמוך על

עירובו ולבשל בתחלה מיום טוב לשבת ³⁸²⁴ .

אבל אם נזכר בערב יום טוב, יניח עוד עירוב או יקח עירוב הראשון ויאמר עליו בדין

יהא שרי וכו', אבל לא יברך עליו ³⁸²⁵ .

וכן אם כשהניח העירוב התנה עליו שבעירוב זה יהא מותר לו לבשל ולאפות בכל ימים

טובים שיהיו בערב שבת לצורך השבת שלאחריו ³⁸²⁶ ,

אעפ"כ צריך לערב כשיגיע ערב יום טוב שלפני השבת, אלא שלא יברך עליו, רק יאמר

עליו בדין יהא שרא לנא כו' כמו שנתבאר, ואם לא עירב בערב יום טוב סומך על עירובו

הראשון כל זמן שהוא קיים וראוי לאכילה כמו שנתבאר:

סדר

הנחת עירוב תבשילין

ג כיצד

מצות הנחת ערוב תבשילין, נוטל בידו ³⁸²⁷

חתיכת פת ³⁸²⁸

שיש בה כביצה וכזית בשר מבושל, או שאר דבר מבושל ³⁸²⁹

שיש בו כזית ³⁸³⁰ ,

כדי שבפת זו יהא מותר לו לאפות מיום טוב לשבת ובתבשיל זה יהא מותר לו לבשל מיום

טוב לשבת.

ואם לא עירב אלא בתבשיל לבד ולא נזכר עד

לאחר שנכנס ליל יום טוב, אפילו הוא יום טוב ראשון של גליות שחל בחמישי בשבת שיוכל

לערב על תנאי כמו שיתבאר ³⁸³¹ ,

אעפ"כ אין צריך לחזור ולערב, כיון שכבר עירב בתבשיל שהוא עיקר העירוב ³⁸³² .

אבל אם עירב בפת בלבד צריך לחזור ולערב,

ואם לא עירב אסור לו אפילו לאפות מיום טוב לשבת ³⁸³³ ,

שאין זה עירוב כלל כמו שיתבאר ³⁸³⁴ :

ד ואחר שנטל העירוב בידו ³⁸³⁵ , חייב לברך אשר

קדשנו במצותיו וציונו על מצות עירוב ³⁸³⁶ ,

כמו שמברכין על שאר כל מצות חכמים ³⁸³⁷ :

ה ואחר כך יאמר בדין יהא שרי לנא לאפויי

ולבשולי ³⁸³⁸

ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ³⁸³⁹

ולמעבד כל צרכנא ³⁸⁴⁰

מיומא טבא לשבתא.

ואם (א) אינו מבין בלשון ארמי יאמר

בלשון שמבין ³⁸⁴¹ :

ו ואם חל יום טוב בערב שבת ובשבת, טוב שיפרט

היתר עשיית מלאכה מיום טוב ראשון ליום טוב שני, שיאמר ולמעבד כל צרכנא מיום טוב

לשבת ומיום טוב לחבירו ³⁸⁴² ,

לפי שאדם מבשל תבשילין יתירים לכבוד יום טוב שחל בשבת יותר ממה שהוא מבשל לכבוד

שבת בלבד, ואם לא יאמר רק מיום טוב לשבת בלבד לא יהא נכלל בזה היתר בישול התבשילין

היתרים שמבשל לכבוד יום טוב שני ³⁸⁴³ :

ז ואם

בדעתו לשחוט מיום טוב לשבת בהמתו, או שאר בעלי חיים שלו, אף על פי שאינו שוחט בעצמו,

כיון שאם לא היה מניח עירוב תבשילין היה השוחט אסור לשחוט לצרכו ³⁸⁴⁴ ,

לפיכך טוב שגם הוא יפרט היתר השחיטה בהנחת עירוב תבשילין, שיאמר ולמישחט ³⁸⁴⁵

ולבשולי וכו'. והשוחט הקבוע לרבים טוב שיאמר כן בכל ערב יום טוב שלפני השבת, שמא

יביאו לו לשחוט מיום טוב לשבת.

ומכל מקום אם לא אמר כן לא השוחט ולא מי

ששוחט בשבילו אין זה מעכב כלל ומותר לשחוט לו, לפי שהיתר השחיטה והפשט העור ומליחת

הבשר נכלל במה שאמר ולבשולי, שכל המלאכות שקודם הבישול נכללים בהיתר הבישול, וכן

כל המלאכות שקודם האפייה נכללים בהיתר האפייה ³⁸⁴⁶ .

והיתר הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים והכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד וכן שאר כל

מלאכות אוכל נפש נכללים במה שאומר ולמעבד כל צרכנא ³⁸⁴⁷ .

ולא הצריכו לפרט רק האפייה והבישול, לפי שהן עיקר של כל מלאכות האכילה. וההטמנה

והדלקת הנר, לפי שאם לא היה מניח עירוב תבשילין היה יותר ראוי לאסור ההטמנה והדלקת

הנר מיום טוב לשבת משאר כל המלאכות, לפי שבשעת עשייתן ניכר שעושה שלא לצורך יום

טוב, שאין דרך האדם להטמין חמין לבו ביום אלא לצורך מחר, וכן אין דרך בני האדם

להדליק נר מבעוד יום אלא בערב שבת לצורך ליל שבת, לפיכך כשמניח עירוב תבשילין צריך

לפרט מלאכות אלו יותר משאר כל המלאכות, שהן נכללים בולמעבד כל צרכנא ³⁸⁴⁸ .

ואם עבר או שכח ולא פרט אחת מארבע

מלאכות אלו, שהן האפייה והבישול וההטמנה והדלקת הנר, יש אומרים ³⁸⁴⁹

שאותה המלאכה שלא הזכירה בפירוש אסור לו לעשותה מיום טוב לשבת, לא הוא בעצמו ולא

אדם אחר בשבילו, והרי הוא לאותה מלאכה כמי שלא הניח כלל עירוב תבשילין. ואם לא

הזכיר שום אחת מארבע מלאכות הללו, אע"פ שאמר ולמעבד כל צרכנא, הרי הוא אסור

בכל (הארבע) מלאכות ודינו (בהם) כמי שלא הניח עירוב תבשילין כלל ³⁸⁵⁰ .

אבל יש חולקין ³⁸⁵¹

על זה ואומרים שלא הצריכו לפרט ולומר בדין יהא שרי כו' אלא למצוה מן המובחר, אבל

בדיעבד אפילו לא אמר כלום אלא שעשה תבשיל מיוחד לשם עירוב תבשילין, או שנטל תבשיל

שנתבשל כבר והפרישו לעשות בו עירוב תבשילין ולברך עליו, ואחר כך שכח או הזיד ולא

בירך עליו ולא אמר עליו כלום, הרי עליו שם עירוב תבשילין ומותר לסמוך עליו לעשות

כל המלאכות מיום טוב לשבת.

ולענין הלכה יש להחמיר בכל זה כסברא

הראשונה, וצריך להקנות קמחו ותבשילו לאחרים כמו שיתבאר ³⁸⁵² ,

או יחזור ויניח עירוב תבשילין כהלכתו בתנאי, אם נזכר ביום טוב ראשון שחל להיות

בחמישי כמו שיתבאר ³⁸⁵³ .

אבל בשעת הדחק, כגון שלא נזכר עד ערב שבת ואין שם אחרים שיקנה להם קמחו ותבשילו,

יש לסמוך בכל זה על סברא האחרונה. ואם נזכר בערב יום טוב קודם כניסת ליל יום טוב

יחזור ויטול בידו את העירוב, ואם עדיין לא בירך עליו יברך עליו ³⁸⁵⁴ ,

ויאמר בדין יהא שרי כו' כהלכתו. ואם כבר בירך עליו, אלא שלא אמר עליו כלל בדין יהא

שרי כו', או שאמר ודלג אחת מהמלאכות, יאמר עליו בדין יהא שרי כו' כהלכתו, אבל לא

יברך עליו, שהרי לסברא האחרונה כבר הניח עירוב כשר ואין כאן עוד מצוה שיברך עליה ³⁸⁵⁵ ,

וספק ברכות להקל:

הבישול

בעוד היום גדול

ח אין עירוב תבשילין מועיל אלא להתיר

לעשות כל צרכי שבת ביום טוב בעוד היום גדול, דהיינו שיש שהות ביום שאם היו מזדמנים

לו אורחים שלא אכלו היום היו אוכלים ונהנים בו ביום קודם בין השמשות ממלאכתו שעשה

ביום טוב, אבל אם אין שהות ביום ליהנות ממלאכתו, הרי יש כאן איסור מן התורה בעשיית

מלאכה זו, כמו שנתבאר בסי' תק"ג ³⁸⁵⁶ ,

ואין עירוב תבשילין שתקנו חכמים מועיל כלום להתיר איסור של תורה ³⁸⁵⁷ .

ולפי שאין הכל בקיאין בהלכה זו, לפיכך

נהגו כשחל יום טוב בערב שבת שמקדימין להתפלל ערבית של שבת מבעוד יום, שהכל הן

זריזין למהר לגמור כל צרכי שבת קודם תפלת ערבית של שבת ³⁸⁵⁸ :

הנחת

עירוב תבשילין בין השמשות

ט אע"פ שאין מערבין עירוב תבשילין

ביום טוב עצמו אלא צריך להניחו מערב יום טוב ³⁸⁵⁹ ,

מכל מקום מותר לערב בבין השמשות של ליל יום טוב, אע"פ שהוא ספק לילה, לפי

שספק דברי סופרים להקל, ואנו תולין לומר עדיין יום הוא ³⁸⁶⁰ .

במה דברים אמורים כשעדיין לא התפלל תפלת

ערבית של יום טוב ³⁸⁶¹ ,

וגם עדיין לא קבלו רוב הצבור עליהם קדושת יום טוב, דהיינו שעדיין לא אמרו ברכו של

תפלת ערבית של יום טוב, שאמירת ברכו הוא קבלת שבת ויום טוב כמו שנתבאר בסי'

רס"א ³⁸⁶² . אבל אם כבר אמרו

רוב הצבור ברכו, הרי הוא נגרר אחר רוב הצבור וחל גם עליו קדושת יום טוב, ואסור

לערב עירובי תבשילין כמו ביום טוב עצמו. ואין צריך לומר שאם הוא בעצמו קיבל עליו

יום טוב, כגון שהתפלל תפילת ערבית של יום טוב, אע"פ שהצבור לא אמרו עדיין

ברכו, שאסור לו לערב:

י מי שהוא בבית הכנסת בערב יום טוב סמוך

לחשכה ועדיין לא התפלל תפלת המנחה, ונזכר שעדיין לא הניח עירוב תבשילין, ואם ילך

לביתו להניח עירוב תבשילין יעבור זמן תפלת המנחה, יתפלל מנחה ואל יניח עירוב

תבשילין, שהרי אפשר להקנות קמחו לאחרים ³⁸⁶³

כמו שיתבאר ³⁸⁶⁴ :

התבשיל

שמניחים לעירוב תבשילין

יא אין מערבין עירוב תבשילין אלא בתבשיל

הראוי ללפת בו הפת ³⁸⁶⁵ ,

כגון בשר ודגים וביצים וכיוצא בהן ממיני לפתן שדרך בני אדם ללפת בהן הפת ³⁸⁶⁶ .

אבל אין מערבין בריפות וכיוצא בהן מדברים שאין דרך רוב בני אדם ללפת בהן הפת ³⁸⁶⁷ ,

אפילו במקום שמלפתין בהן הפת אין מערבין בהן, לפי שבטלה דעתן אצל רוב בני אדם ³⁸⁶⁸ .

ואפילו דברים שדרך הרבה בני אדם ללפת בהן, אם יש מקום שאנשי מקום ההוא אין רגילים

ללפת בהם, כגון תפוחים מבושלים או שאר פירות מבושלים, שיש מקומות שאין מלפתין בהן,

אין מערבין בהן באותן מקומות ³⁸⁶⁹ .

ואפילו בדיעבד שכבר עירב בהן, הרי זה כמי שלא עירב כלל ³⁸⁷⁰ :

יב תבשיל

זה של עירוב תבשילין אין צריך שיהיה מבושל ממש, אלא אפילו הוא צלי, אפילו שלוק

(פירוש מבושל יותר מדאי) ³⁸⁷¹ ,

אפילו מעושן ³⁸⁷² .

אפילו הוא חי אלא שנכבש מעת לעת במים או

בשאר משקים, או שנכבש בחומץ חזק או בציר, אפילו לא שהה בתוכה אלא בכדי שאם היו

נותנים החומץ והציר עם התבשיל שבתוכה על גבי האור היה התבשיל מתחיל להרתיח, הרי

הוא כמבושל ³⁸⁷³ ,

כמ"ש ביו"ד סי' ק"ה ³⁸⁷⁴ ,

ואם הוא ראוי לאכילה מערבין בו לכתחלה ³⁸⁷⁵ .

אבל אם לא נכבש כהלכתו, אע"פ שהוא

מלוח ונאכל כשהוא חי מחמת מלחו, כגון דגים קטנים מלוחים, אין מערבים בהם, אלא אם

כן נתבשלו או נכבשו כהלכתן ³⁸⁷⁶ ,

ועל דרך שנתבאר.

אבל מין דגים קטנים הנקרא קוליית

האיספנין (שקורין טונינ"א ³⁸⁷⁷ ),

שבשרן רך ביותר ומדיחין אותן במים חמין ועל ידי כן הם ראויים לאכלן חיים בלא בישול,

אם הדיחן בערב יום טוב או קודם לכן, מותר לערב בהן, לפי שעל ידי הדחה זו הן

מוכשרים לאכילה כמבושלין ממש ³⁸⁷⁸ :

יג אם אין לו בערב יום טוב שום תבשיל, אלא

עדשים שנשארו בשולי קדירה שאכלן קודם יום טוב ³⁸⁷⁹ ,

אם יש בהם כזית ³⁸⁸⁰

מותר לערב בהן, במקום שדרך ללפת בו הפת ³⁸⁸¹ .

וכן אם אין לו שום תבשיל אלא אותו שמנונית הנדבק בסכין שחותכין בו את הצלי, הרי זה

גוררו מעל הסכין ומערב בו, אם יש בו כזית ³⁸⁸² .

אבל אם יש לו תבשיל אחר, אין לערב לכתחלה בעדשים שנשארו בשולי קדרה, ולא בשמנונית

שגרר מעל גבי הסכין, מפני ביזוי מצוה ³⁸⁸³ . ואם עירב אין צריך

לחזור ולערב:

להוציא

אחרים בעירוב תבשילין

יד אע"פ

שכל אדם חייב לערב בביתו ³⁸⁸⁴ ,

מכל מקום כל גדול העיר יש לו לערב על כל בני עירו ³⁸⁸⁵ ,

כדי שאם ישכח אחד מהן לערב, או שיהיה טרוד ולא יהיה לו פנאי לערב בערב יום טוב ³⁸⁸⁶ ,

או מי שהוא עם הארץ שאינו יודע לערב ³⁸⁸⁷ ,

או מי שעירב ונאבד עירובו ביום טוב קודם שתיקן צרכי שבת ³⁸⁸⁸ ,

כל אלו יוכלו לסמוך על עירובו שמערב בעד כל בני העיר.

אבל מי שהיה לו פנאי לערב, ומחמת עצלותו

שאינו חרד על דבר ה' שכח ולא עירב, כיון שלא היה אנוס בשכחה זו, אלא עצלותו גרמה

לו לשכוח, הרי זה פושע ³⁸⁸⁹ , ואינו יוצא בעירובו

של הגדול, אע"פ שנתכוין לו בפרטות להוציאו בעירובו ³⁸⁹⁰ .

ואין צריך לומר שאם לא שכח כלל אלא שסמך על עירובו של גדול העיר ³⁸⁹¹ ,

או על אדם אחר שנתכוין להוציאו בעירובו, שאינו יוצא בעירוב זה כלל, שכל אדם חייב

לערב בעצמו, (ב) או יצוה לאחרים שיערבו בתוך ביתו משלו ³⁸⁹² ,

ששלוחו של אדם כמותו ³⁸⁹³ .

ואם הוא אינו יודע הלכה זו, והיה סבור

שאין צריך לערב בעצמו אלא מותר לסמוך על עירובו של גדול העיר שמערב בעד כל בני

עירו, הרי זה מותר לסמוך על עירוב זה, כיון שהיה אנוס בטעותו. אבל אם הוא תלמיד

חכם ונתעלמה ממנו הלכה זו, או שלא למד אותה מעולם, הרי זה פושע ואינו יוצא בעירובו

של הגדול, ששגגת תלמוד עולה זדון ³⁸⁹⁴ :

טו כשמערב על כל העיר אין צריך לפרט כל אחד

בשמו, אלא אומר בדין יהא שרי לנא כו' לנו ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת ³⁸⁹⁵ . ואפילו מי שהוא חוץ

לעיר, אם הוא בתוך התחום ³⁸⁹⁶ ,

כיון שיכול לבא לעיר ביום טוב הרי הוא בכלל בני העיר ויוצא בעירוב זה על דרך

שנתבאר. אבל מי שהוא חוץ לתחום העיר, אע"פ שהניח עירובי תחומין שהוא יכול לבא

לתוך העיר ביום טוב, מכל מקום כיון שהוא דר חוץ לתחום, מן הסתם לא היה כלל בדעת

המערב להוציאו בעירובו, לפי שמן הסתם אינו נותן דעתו אלא על אותן שבתוך תחומו ³⁸⁹⁷ ,

וכל מי שאין דעת המערב עליו להוציאו בעירובו אינו יוצא בו אפילו בדיעבד, שהרי

העירוב הוא של המערב ³⁸⁹⁸ .

אבל אם התנה המערב בפירוש שגם זה הדר חוץ לתחום יהא יוצא בעירוב, הרי זה יוצא בו ³⁸⁹⁹

(ועל דרך שנתבאר למעלה), אם הניח עירובי תחומין ³⁹⁰⁰ :

טז אפילו מי שאינו גדול העיר, אם הוא רוצה

לערב על אחרים אין צריך להודיע להם בערב יום טוב שהוא רוצה לערב עליהם ³⁹⁰¹ ,

שהרי עירוב זה זכות הוא להם וזכין לאדם שלא מדעתו ³⁹⁰² .

אבל צריך להודיע להם ביום טוב קודם שיתקן צרכי שבת ³⁹⁰³ ,

(ג) ואין הלה רשאי להתחיל בצרכי שבת עד שידע בבירור שהניחו עליו עירוב תבשילין,

ואל יסמוך על גדול העיר לומר בודאי הניח על כל בני העיר ³⁹⁰⁴

אלא אם כן ידוע לו שדרך זה הגדול להניח על כל בני עירו ³⁹⁰⁵ :

יז כשמערב

גם לאחרים אין צריך להוסיף בשיעור התבשיל בשבילם, אלא בכזית ³⁹⁰⁶

די בין לאחד בין לאלפים ³⁹⁰⁷ .

ומכל מקום צריך שלכולם יהיה חלק וזכות

בעירוב זה, שאין מערבין לאדם אלא בשלו. לפיכך צריך לזכות להם את העירוב ³⁹⁰⁸ ,

דהיינו שיגביה אדם אחר את העירוב גובה טפח מן המקום שהיה מונח עליו (שבהגבהה פחותה

מטפח אינו קונה כלום) ³⁹⁰⁹ , ויאמר לו זכה

בעירוב זה בשביל כל אנשי העיר ³⁹¹⁰ ,

כלומר שהוא יהיה שלוחם וכאלו הן בעצמם הגביהו העירוב וקנו אותו בהגבהה והרי יש להם

חלק וזכות בו ³⁹¹¹ .

לפיכך אין המערב יכול לזכות להם העירוב

על ידי הגבהת עצמו, שהרי העירוב הוא שלו, וכשהוא מגביהו בידו לְזַכות בו, הרי

עדיין העירוב הוא שלו כמו שהיה, ואין אחרים יכולים לזכות בהגבהה זו ³⁹¹² .

וכשם ³⁹¹³

שאינו יכול לזַכות על ידי עצמו, כך אינו יכול לזַכות על ידי עבדו ושפחתו הכנענים ³⁹¹⁴ ,

אפילו אינן סמוכים על שלחנו אלא אוכלים משלהם ³⁹¹⁵ ,

ולא על ידי בנו ובתו הקטנים שהן אוכלין משלו ³⁹¹⁶ ,

אף על פי שאינן סמוכים על שלחנו ממש ³⁹¹⁷ , ואם זיכה על ידי

אחד מאלו אין מועיל כלום אפילו בדיעבד, מפני שידן כידו ממש.

אבל על ידי בנו ובתו הגדולים שאוכלין

משלו ³⁹¹⁸ ,

ועל ידי בנו ובתו הקטנים שאינן אוכלים משלו ³⁹¹⁹ ,

ועל ידי אשתו שהיא אוכלת משלו ³⁹²⁰ ,

יש אומרים שיכול לזכות על ידיהם מטעם שנתבאר בסי' שס"ו. ויש אומרים שאינו

יכול לזכות על ידי אחד מכל אלו מטעם שנתבאר שם. לפיכך לכתחלה אין לזכות על ידי אחד

מכל אלו. אבל בדיעבד שכבר זיכה על ידי אחד מכל אלו וכבר נכנס ליל יום טוב שאי אפשר

לזכות עוד, יש לסמוך על דברי המקילין ³⁹²¹ ,

וכן אם אין לו אדם אחר לזכות על ידו, יכול לזכות לכתחלה על ידי אחד מכל אלו ³⁹²² .

וכל זה בבנו ובתו ואשתו, אבל אחר שאוכל

משלו, אפילו הוא סמוך על שלחנו ממש, בין שאוכל בחנם בין שאוכל בשכר, כגון עבדו

ושפחתו העברים, יכול לזכות על ידיהן לכתחלה ³⁹²³ ,

אפילו הן קטנים ³⁹²⁴ ,

כמו שנתבאר בסי' שס"ו ³⁹²⁵ .

ואפילו בנו הגדול, אם הוא נשוי אשה יכול לזכות על ידו לכתחלה, אע"פ שהוא סמוך

על שלחנו ממש ³⁹²⁶

כמו שנתבאר שם ³⁹²⁷ :

יח אין

צריך לְזַכות את העירוב אלא לאחרים, דהיינו כל אנשי העיר שאינן אוכלין מעיסתו

ומתבשילו. אבל בני ביתו האוכלים מעיסתו ומתבשילו, אין צריך לזכות להם, והן מותרים

לעשות כל מלאכת אוכל נפש מיום טוב לשבת על ידי עירובו של בעל הבית, לפי שהן טפלים

לבעל הבית ונגררים אחריו כיון שהן אוכלים מאכליו ³⁹²⁸

(אע"פ שאין אוכלים מתבשיל אחד, מכל מקום כיון שהתבשיל שהן אוכלין הוא שלו,

הרי הן טפלין אצלו ויוצאים בעירובו).

אבל אם אחד מבני הבית אינו אוכל

מתבשילין של בעל הבית, אלא בעל הבית נותן לו קמח ובשר והוא אופה ומבשל לעצמו, או

שמצוה לאחר לבשל לו (דכיון שבשעת האכילה כבר התבשיל הוא שלו, שהרי כבר נתן לו הבעל

הבית במתנה גמורה הקמח והבשר), הרי זה אינו טפל לבעל הבית וצריך עירוב בפני עצמו ³⁹²⁹ .

לפיכך יכול הבעל הבית לזַכות על ידו את

העירוב אפילו הוא בנו, אם אינו קטן ³⁹³⁰ .

ואע"פ שלכתחלה אין לזכות על ידי בנו גדול האוכל משל אביו, מכל מקום כיון שזה

אוכל בפני עצמו וצריך ערוב תבשילין בפני עצמו, אם כן צריך הוא לזכות בעירוב זה

לעצמו אם עדיין לא הניח ערוב תבשילין, ומתוך שזוכה בו לעצמו זוכה בו אף לאחרים. וכן

אם הוא נותן לאשתו קמח ובשר והיא אופה ומבשלת לעצמה ואינה אוכלת מתבשילין שלו,

יכול לְזַכות את העירוב על ידה לאחרים, כיון שהיא צריכה עירוב לעצמה, מתוך שהיא

צריכה לזכות בו בשביל עצמה יכולה לזַכות אף בשביל אחרים ³⁹³¹ :

יט נוהגין שהמערב גם לאחרים, מזכה להם את

העירוב בתחלה ואחר כך מברך על מצות עירוב, ואומר בדין יהא שרי כו' ³⁹³² . ואם ירצה לברך

ולומר בדין יהא כו' בתחלה ולזכות העירוב אחר כך, הרשות בידו ³⁹³³ :

כ המזכה עירובו לכל בני עירו צריך שיאמר

בדין יהא כו' מיום טוב לשבתא לנא ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת ³⁹³⁴ .

אבל אם אינו מזכה להם עירובו, אף אם הוא אומר כך, אין אמירה זו מועלת להם כלום ³⁹³⁵ .

וכבר נתבאר ³⁹³⁶

דכל גדול העיר יש לו לזכות עירובו לכל בני עירו, ובפרט אם יש אלמנות בעיר שאינן

יודעות לערב ³⁹³⁷ ,

או שאר עם הארץ שאינו יודע לערב ³⁹³⁸ ,

שאז הוא חובה על בני עירם להצילם מעון, שכל ישראל ערבים זה בזה ³⁹³⁹ :

הנחת

עירוב תבשילין ביום טוב ראשון

כא שני ימים טובים שחלו להיות בחמישי בשבת

ובערב שבת, מערבין ערוב תבשילין מיום רביעי שהוא ערב יום טוב ³⁹⁴⁰ .

ואם עבר או שכח ולא עירב בערב יום טוב ונזכר ביום טוב ראשון, מניח ערוב תבשילין בו

ביום בתנאי ³⁹⁴¹ ,

כיצד, לוקח בידו כזית תבשיל, בין שנתבשל היום ³⁹⁴²

בין שנתבשל מאתמול, וכביצה פת ³⁹⁴³ ,

בין שנאפה היום בין שנאפה מאתמול ³⁹⁴⁴

(ובדיעבד, או שאין לו פת, די בתבשיל בלבד, כמו שנתבאר למעלה ³⁹⁴⁵ ),

ומברך עליו אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב ³⁹⁴⁶ ,

ואומר אם היום הוא יום טוב, למחר הוא חול ואיני צריך לערב כלל, ואם היום הוא חול

ולמחר יום טוב, בעירוב זה יהא שרי לן לאפויי ולבשולי כו' ³⁹⁴⁷ :

כב במה דברים אמורים, בשני ימים טובים של

גליות, אבל בשני ימים טובים של ראש השנה, אע"פ שנזכר ביום ראשון אי אפשר לו

לערב בתנאי, לפי שאין כאן ספק חול, ששני הימים הן קדושים בודאי והן כיום אחד ארוך ³⁹⁴⁸ ,

כמו שיתבאר בסי' ת"ר ³⁹⁴⁹ :

כג אפילו בשני ימים טובים של גליות אסור

לאפות או לעשות שאר מלאכות אוכל נפש ביום טוב ראשון לצורך השבת ³⁹⁵⁰ ,

בין שהניח עירוב תבשילין בו ביום בין שהניח מערב יום טוב ³⁹⁵¹ .

ואפילו אם היה ידוע לו בשעת הנחת עירוב שביום טוב שני (ד) יארע לו אונס ולא יוכל

לאפות בו לכבוד השבת, כגון שהוא יום אידם, והיה בדעתו בשעה שעירב שבעירוב זה יהא

מותר לו לאפות ביום טוב ראשון לצורך השבת, אעפ"כ אין מועיל כלום ³⁹⁵² .

לפי שעירוב תבשילין אינו מתיר אלא לאפות ולבשל מיום טוב לשבת הסמוך לו, שאין יום

חול מפסיק ביניהם, אבל זה שאופה ביום טוב ראשון, אם הוא קדש הרי יום טוב שני שהוא

חול מפסיק ביניהם, והרי זה כאופה ביום טוב שחל להיות באחד בשבת לצורך השבת שלאחריו,

שבודאי אין עירוב תבשילין מועיל לזה:

נאכל

התבשיל של העירוב

כד תבשיל

של עירוב תבשילין שנאכל מקצתו או שנאבד קודם שתיקן צרכי שבת, אסור לו לעשות שום

מלאכה מיום טוב לשבת ³⁹⁵³ , אלא אם כן נשתייר

מהתבשיל כזית שלם ³⁹⁵⁴

הראוי לאכילה ³⁹⁵⁵ .

אבל אם נאכל או נאבד הפת של עירוב

תבשילין, אין בכך כלום, ואפילו חל יום טוב בחמישי ובששי ונזכר ביום טוב ראשון אין

צריך לערב בתנאי, שעיקר העירוב הוא התבשיל ³⁹⁵⁶ :

כה אבל לכתחלה צריך שיהיו הפת והתבשיל

שמורים אצלו עד לאחר שתיקן כל צרכי שבת שאז רשאי לאכלם מעיקר הדין ³⁹⁵⁷ .

ומכל מקום מצוה מן המובחר להמתין מלאכול

הפת של עירוב תבשילין עד אחד משלש סעודות השבת כדי לבצוע עליו, אם הוא ככר שלם ³⁹⁵⁸ ,

שכל דבר שנעשה בו מצוה אחת ראוי לעשות בו מצוה אחרת ³⁹⁵⁹ .

ויש נוהגין שלא לבצוע עליו עד סעודה

שלישית של שבת כדי לעשות בו מצות הרבה שמניחין זה הככר ללחם משנה בסעודה הראשונה

ובסעודה שניה של שבת ובסעודה שלישית בוצעין עליו ³⁹⁶⁰ :

כו מי שהתחיל ללוש עיסתו מיום טוב לשבת

וקודם שהספיק לגמור לישתו נאכל עירובו או שנאבד, מותר לו לגמור ³⁹⁶¹

הלישה והאפייה של עיסה זו ³⁹⁶²

שהתחיל בה בהיתר בעוד עירובו קיים. אבל אסור לו ללוש עיסה אחרת מיום טוב לשבת אחר

שנאבד עירובו, ואין צריך לומר שאסור לו לבשל או להתחיל לעשות שאר מלאכות אוכל נפש

מיום טוב לשבת אחר שנאבד עירובו. וכן אם התחיל להתעסק בתיקוני תבשילו בעוד עירובו

קיים, כגון שחתך הלפתות וכיוצא בזה מתיקוני התבשילים, אע"פ שלא הספיק להעמיד

הקדרה אצל האש עד שנאבד עירובו, מותר לו לבשל תבשיל זה שהתחיל בו בהיתר ³⁹⁶³ .

אבל אסור לו לבשל תבשילים אחרים שלא התחיל להתעסק בתיקונם בעוד עירובו קיים, ואין

צריך לומר שאסור לו ללוש או להתחיל לעשות שאר מלאכות אוכל נפש מיום טוב לשבת. אלא

אם כן ידוע לו שיש בעיר מי שמזכה עירובו לכל בני העיר, כמו שנתבאר למעלה ³⁹⁶⁴ :

מי

שלא עירב

כז מי

שלא עירב כלל או שנאבד עירובו קודם שתיקן צרכי סעודת שחרית של יום טוב שחל להיות

בערב שבת, מותר לו לבשל ³⁹⁶⁵

הרבה קדירות ³⁹⁶⁶

לצורך יום טוב, אע"פ שיודע שבודאי לא יאכל כולם ויותיר מהם לשבת. והוא שלא

יהיה מין תבשיל אחד בשתי קדירות אלא בכל אחת ואחת מין תבשיל אחד שאינו דומה לחבירו ³⁹⁶⁷ ,

ויטעום מכל תבשיל ותבשיל ביום טוב עצמו ³⁹⁶⁸ ,

כמו שנתבאר כל זה בסי' תק"ג ³⁹⁶⁹

(עיין שם כל ההלכות השייכות לכאן ³⁹⁷⁰ ).

ואפילו אם לא בישל רק קדירה אחת לצורך יום

טוב בלבד, ואחר כך נמלך להניחה לשבת ולבשל אחרת ליום טוב, צריך לטעום ממנה ביום

טוב עצמו, שאם לא יטעום ממנה ביום טוב נמצא שבישולו למפרע היה מיום טוב לשבת בלא

עירוב תבשילין (ומכל מקום אם עבר או שכח ולא טעם ממנה ביום טוב, אפילו בישל הרבה

מיני קדירות קודם סעודת שחרית והיה בדעתו לטעום מכל אחת ואחת ביום טוב עצמו ואחר

כך עבר או שכח ולא טעם מאומה, מותר לאכלם בשבת, כיון שבישולו היה בהיתר ³⁹⁷¹

כמו שנתבאר בסי' תק"ג ³⁹⁷² .

עיין שם כל ההלכות השייכות לכאן לענין זה).

אבל אם לא נאבד עירובו עד לאחר שבישל או

אפה לצורך יום טוב, מותר לו להניח פת ותבשיל זה לשבת, ואין צריך לטעום ממנו מאומה

ביום טוב, כיון שנעשה בשעה שהיה מותר לו לאפות ולבשל מיום טוב לשבת, ויאפה לו פת

אחר ויבשל לו תבשיל אחר לצורך יום טוב ³⁹⁷³ :

כח מי

שלא עירב או שנאבד עירובו, כשם שאסור לו לאפות ולבשל ולעשות כל מלאכות אוכל נפש

מיום טוב לשבת לצורך עצמו, כך אסור לו לעשות לאחרים, אפילו בתוך ביתם ³⁹⁷⁴ ,

דכיון שלא הניח עירוב תבשילין הרי יום שבת אצלו כיום חול, וכל דבר שאסור לעשות או

להכין מיום טוב לחול כמו שנתבאר בסי' תק"ג, אסור לו לעשות או להכין מיום טוב

לשבת, בין לעצמו בין לאחרים ³⁹⁷⁵ .

וכשם שהוא אסור, כך אחרים, אע"פ

שעירבו, אסורים הן לעשות או להכין מיום טוב לשבת לזה שלא עירב ³⁹⁷⁶ .

ואין לו תקנה אלא שהקמח שהוא צריך לאפות,

והתבשילין שהוא צריך לבשל, והנרות שהוא צריך להדליק ³⁹⁷⁷ ,

וכן כל דבר שהוא צריך להכין מיום טוב לשבת, יתן במתנה גמורה לאדם אחר שעירב, והוא

אופה ומבשל ומדליק את הנרות ומכין כל צרכי שבת לזה שלא עירב ³⁹⁷⁸ .

והוא שיקנה את המתנה בקנין גמור, כגון במשיכה ³⁹⁷⁹

לתוך ביתו, או בהגבהה טפח ³⁹⁸⁰

אפילו בתוך ביתו של הנותן ³⁹⁸¹ :

כט ואם אין שם אדם אחר שעירב שיוכל להקנות

לו קמחו ותבשילו ונרותיו, או אפילו שיש אדם שעירב ואינו רוצה להקנות לו, התירו לו

חכמים ³⁹⁸²

להכין ³⁹⁸³

כל צרכי שבת בצמצום כדי חייו, משום כבוד שבת ³⁹⁸⁴ ,

דהיינו שיאפה לו פת אחת ויבשל לו קדרה אחת וידליק לו נר אחד ³⁹⁸⁵

שיאכל אצלו ³⁹⁸⁶ .

אבל בחדר שאינו אוכל שם, אסור לו להדליק שם נר לצורך השבת. אבל מותר לו לילך לתוך

החדר מבעוד יום סמוך לחשכה לחפש איזה דבר, ויוליך עמו נר דולק, ויניחנו שם שיהיה

דולק שם בשבת, מלבד נר אחד הדולק בביתו שהתירו לו חכמים להדליקו לצורך השבת ³⁹⁸⁷

מפני שלום בית, שלא יאכל בחשיכה ³⁹⁸⁸ ,

ואפילו בלא אכילה אין שלום בית בלא נר ³⁹⁸⁹ :

המתענה

ביום טוב מחמת נדרו

ל כבר נתבאר ³⁹⁹⁰

דאין עירובי תבשילין מתיר לעשות מלאכות אוכל נפש מיום טוב לשבת, אלא משום שמן

התורה אין כאן איסור בעשיית מלאכה זו, הואיל והיא ראויה לו לבו ביום אם היו

מזדמנים לו אורחים שלא אכלו עדיין היום. לפיכך מי שמתענה מחמת נדרו ביום טוב שחל

בערב שבת, כיון שאסור לו לעשות שום מלאכה לצורך אכילה ושתיה של אחרים אפילו יאכלו

וישתו בו ביום, כמו שנתבאר בסי' תצ"ה ³⁹⁹¹ ,

אין עירובי תבשילין מועיל לו שיהא מותר לו בעצמו לעשות מלאכה ביום טוב לצורך אכילה

ושתיה של שבת ³⁹⁹² ,

אלא מועיל לו עירובי תבשילין לענין שאנשי ביתו או אחרים שעירבו יהיו מותרים לעשות

לו כל מלאכות שלצורך אכילה ושתיה של שבת ³⁹⁹³ :

קונטרס

אחרון

(א) אינו מבין כו' .

הנה ³⁹⁹⁴

בדין זה יש להסתפק אם הוא רשות או חובה, כי בדרכי משה ³⁹⁹⁵

העתיק בשם מהרי"ל ³⁹⁹⁶

יאמרנו בלשון כו', משמע קצת שהוא חובה ³⁹⁹⁷ .

ובודאי שכן הוא לפי מה שכתב רמ"א ³⁹⁹⁸

בשם אור זרוע ³⁹⁹⁹ ,

והסכים עמו המג"א ⁴⁰⁰⁰ ,

דאם לא הזכיר המלאכות בפירוש, אע"פ שאמר למעבד כל צרכנא לא אמר כלום, לפי

שצריך להתנות שבעירוב זה יותרו לו כל המלאכות, אם כן זה שאינו יודע מה שהוא סח

פשיטא שאין זה כלום, אף שהוא יודע שזה עירוב תבשילין מכל מקום אינו יודע ענין

המלאכות שמתנה עליהם, ואין זה תנאי כיון שאין פיו ולבו שוין.

אבל לפי מה שכתבו הט"ז ⁴⁰⁰¹

ורש"ל ⁴⁰⁰²

דאמירה זו אינה מעכבת כלל, כמו שהברכה אינה מעכבת, אם כן יש לומר כמו שבברכה אדם

יוצא ידי חובתו אע"פ שאינו מבין פירוש המלות, כמבואר ברא"ש סוף פרק קמא

דברכות ⁴⁰⁰³

בשם הראב"ד ⁴⁰⁰⁴ ,

הוא הדין באמירה זו, כיון שהוא יודע שהוא עושה עירוב תבשילין כדי שיהא מותר לו

לעשות צרכי שבת ביום טוב. וצ"ע במהרי"ל ⁴⁰⁰⁵ :

(ב) או יצוה כו' .

הנה ⁴⁰⁰⁶

בדין זה יש להסתפק אם מותר לאדם לברך על עירוב תבשילין שמניח לאחרים משלהם ⁴⁰⁰⁷ ,

כי המג"א בסי' שס"ו כתב דהמערב עירובי חצירות לאחרים אינו מברך לפי מנהג

שלנו שאינו עושה שום מעשה, שהרי המצוה נעשית מאליה על ידי גביית הקמח, עיין שם בסק"כ ⁴⁰⁰⁸ ,

ואם כן הוא הדין בעירוב תבשילין לפי מה שכתבו רש"ל ⁴⁰⁰⁹ והט"ז ⁴⁰¹⁰ דהאמירה אינה מעכבת

כלל, וכן כתבו בהדיא בסמ"ג ⁴⁰¹¹

והג"מ ⁴⁰¹²

עיי"ש, וכן משמע ברמב"ם ⁴⁰¹³

עיי"ש, ואם כן אם בעל הבית הפריש דבר לעירוב תבשילין ומצוה לאחר לברך עליו,

אם אינו מאנשי ביתו ⁴⁰¹⁴ ,

אין לו לברך, כיון שאינו עושה שום מעשה.

אבל בעל הבית בעצמו יכול לברך ⁴⁰¹⁵ .

ואע"פ שצריך לברך עובר לעשייתה ⁴⁰¹⁶ ,

וכבר נעשית המצוה על ידי הפרשתו לרש"ל וט"ז ⁴⁰¹⁷ .

ותירוץ המג"א בסי' שס"ו ⁴⁰¹⁸

גבי עירובי חצירות לא שייך גבי עירוב תבשילין דאין כאן שום קניה ⁴⁰¹⁹ .

מכל מקום יש לומר כיון שבדעתו היה לומר עליו בדין יהא שרי כו' לא נגמרה המצוה עד

שיאמר, כמו גבי הפרשת תרומה שה[י]א קדושה במחשבה לבד ⁴⁰²⁰ ,

ואלו היה בדעתו בשעת הפרשה לקרות לה שם, אינה קדושה עד שיקרא לה שם כדאיתא בתוספתא

פ"ג דתרומות ⁴⁰²¹ .

ומכל מקום לא דמי אהדדי לגמרי, שהרי אם שכח לומר עליו בדין כו' אינו מעכב, כמו

שכתבו רש"ל וט"ז ⁴⁰²² .

אי נמי יש לומר כיון דמצוה מן המובחר לומר בדין כו', נקרא עובר לעשייתו, כדמצינו

גבי נטילת לולב, עיין ברא"ש ⁴⁰²³

ור"ן ⁴⁰²⁴

פ"ג דסוכה ובבית יוסף סי' תרנ"א ⁴⁰²⁵ .

אבל לפי מה שכתבו אור זרוע ⁴⁰²⁶

ורמ"א ⁴⁰²⁷

ומג"א ⁴⁰²⁸

דהאמירה מעכבת, אם כן פשיטא דאחר יכול לברך, שהרי הוא עושה עיקר המצוה בדיבורו.

ואם הוא מבני ביתו, לכולי עלמא יכול

לברך, כיון שהוא שייך בעירוב זה . עיין במג"א סי' שס"ו ⁴⁰²⁹ :

(ג) ואין הלה כו' ⁴⁰³⁰ .

הט"ז ⁴⁰³¹ בשם רש"ל ⁴⁰³² כתב דעכשיו מותר

לסמוך, כיון שהכל אומרים לנא ולכל ישראל כו'. וכבר חלק על זה במג"א סוף

ס"ק כ"ג ⁴⁰³³ ,

משום דאינן מזכין על ידי אחר כדחזי ⁴⁰³⁴

עיי"ש:

(ד) יארע לו אונס כו' .

הנה ⁴⁰³⁵

המג"א ⁴⁰³⁶

הניח זה בצ"ע, משום דלפי טעמו של הרא"ש ⁴⁰³⁷

יש להתיר. ופשיטא דאין לסמוך על זה, כיון דלבעל העיטור ⁴⁰³⁸ ,

ומגיד משנה ⁴⁰³⁹

בשם הירושלמי ⁴⁰⁴⁰ ,

ור"ן בשם הרב אפרים ⁴⁰⁴¹ ,

ורבינו ירוחם ⁴⁰⁴²

בשם המפרשים, אסור בכל גווני, כמו שכתב המג"א, והלכה כרבים בכל מקום:

[3806] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

בישול מיום טוב לשבת (ס"א).

(ב)

טעמי תקנת עירוב תבשילין (ס"ב).

(ג)

סדר הנחת עירוב תבשילין (ס"ג-ז).

(ד)

הבישול בעוד היום גדול (ס"ח).

(ה)

הנחת עירוב תבשילין בין השמשות (ס"ט-י).

(ו)

התבשיל שמניחים לעירוב תבשילין (סי"א-ג).

(ז)

להוציא אחרים בעירוב תבשילין (סי"ד-כ).

(ח)

הנחת עירוב תבשילין ביום טוב ראשון (סכ"א-ג).

(ט)

נאכל התבשיל של העירוב (סכ"ד-ו).

(י)

מי שלא עירב (סכ"ז-ט).

(יא)

המתענה ביום טוב מחמת נדרו (ס"ל).

[3807]

כדלעיל סי' תקג ס"א (כל מלאכת אוכל נפש לא הותרה ביום טוב אלא אם כן עושה

אותה כדי ליהנות בה ביום טוב, אבל אסור לאפות ולשחוט ולבשל ביום טוב מה שיאכל בחול).

[3808]

פר"ח סי' תצה ס"א (וראיתי מי שכתב, דדוקא בבישל לצורך חול אינו לוקה

מטעם הואיל, אבל בהוצאה והבערה לצורך גוים או לצורך חול, דהתם ליכא למימר הואיל,

לוקה לדעת הרמב"ם והמגיד משנה. ואינו מחוור כלל).

ומובן דמיירי בשאר מלאכות לצורך אוכל

נפש.

[3809] שאינו לוקה מן התורה אלא אם

כן אין עוד שהות לאכלו קודם צאת הכוכבים. אבל למעשה אין עירוב תבשילין מועיל אלא

אם יש שהות לאכלו קודם בין השמשות, כדלקמן ס"ח (דהיינו שיש שהות ביום, שאם

היו מזדמנים לו אורחים שלא אכלו היום היו אוכלים ונהנים בו ביום קודם בין השמשות).

וראה זכרון יוסף אות עה.

[3810]

ס"ב (אם אפשר ליהנות ממנה ביום טוב עצמו, אף על פי שאינו רוצה ליהנות ממנה

ביום טוב, ואינו עושה אותה אלא לצורך חול, הרי זה פטור מן התורה, אף על פי שאין

המלאכה צריכה לו כלל ביום טוב שכבר אכל כל סעודתו).

[3811]

בעל המאור פסחים יד, ב (אף על גב דפליג רבה לענין מלקות, מודה הוא דלכתחלה אין לו

לאפות). ר"ן שם ד"ה איתמר (לאחר סעודתו של יום טוב שאינו בדעתו לאכול

עוד בו ביום, אינו לוקה, אבל איסורא מיהא איכא). ובביצה א, ב ד"ה ואידך שני (דמשום

הואיל לא פקע אלא איסורא דאורייתא, ואכתי אית ביה איסורא דרבנן ... והיינו דאמר

רבה האופה מיום טוב לחול אינו לוקה, דמשמע מילקא הוא דלא לקי אבל איסורא דרבנן

מיהא איכא). מ"א ריש הסימן (כתב הר"ן פ"ג דפסחים ... דשרי על ידי

הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה השתא נמי חזי ליה, מכל מקום איסורא איכא).

וכן הוא לעיל סי' תצח סוף סי"א ( כיון שיש שהות ביום כדי לאכול ממנה כזית,

אין איסור מן התורה לשחטה ביום טוב ... אלא שחכמים אסרוה כל שאין בה צורך יום טוב) .

סי' תקג סוף ס"ב ( אין

איסור מן התורה לעשותה. ומכל מקום חכמים אסרוה, והעושה כן מכין אותו מכת מרדות) .

[3812]

בעל המאור שם (ובכל שעת הדחק הוי שרי רבה בכהאי גוונא אפילו לכתחלה, כגון מיום טוב

לשבת).

ו ראה חקרי הלכות ח"א לב, א.

יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי' קב.

[3813]

ס"ב (הואיל אם היו מזדמנים לו אורחים שלא אכלו עדיין היום, היתה מלאכה זו

צריכה להם והיה מותר לו לעשותה, אם כן הרי מלאכה זו נקראת מלאכת אוכל נפש, ואף

שאין לו אורחים אין איסור מן התורה לעשותה).

*

אמנם

נתבאר לעיל סי' תקיג ס"א (והתורה אמרה והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו

וגו', ואין הכתוב מדבר באפייה ובישול ושאר תיקון צרכי סעודה הנעשים בידי אדם, שהרי

כבר נאמר את אשר תאפו אפו וגו', הא אין הכתוב מדבר אלא בהכנת שמים, כגון ביצה

שנגמרת במעי אמה ומוכנת לאכלה למחר, ואמרה תורה ביום הששי, כלומר סתם ששי יום חול

הוא, ובו והכינו את אשר יביאו, כלומר יום זה שהוא חול מכין אכילת יום קדש שלאחריו,

אבל יום קדש דהיינו יום טוב אינו מכין ליום קדש שלאחריו).

ולפי

זה הקשו התוס' ביצה ב, ב ד"ה והיה (תימה הואיל והכנה דאורייתא, היאך אופין

ומבשלין מיום טוב לשבת. וכי תימא על ידי ערובי תבשילין, וכי אתי תקנתא דרבנן

וליעקר הכנה דאורייתא). וכן הוא בעירובין לח, א ד"ה משום (איסור הכנה

דאורייתא היא ... ומה שאופין מיום טוב לשבת).

ותרצו

התוס' בביצה שם (כל דבר אפוי ומבושל לא שייך ביה הכנה, שאינו מחוסר רק תקון בעלמא

דמעיקרא הוה חזי ליה, רק גבי ביצה שהוא דבר חדש שלא היתה בעולם ולא היתה ראויה כלל

מעיקר). וכן תרצו בעירובין שם (וריצב"א אומר דלא שייך הכנה באפיה ובישול,

דאין זה אלא תיקון בעלמא שמתקן המאכל, ולא שייך הכנה אלא לענין ביצה ועירוב שהוא

דבר חדש).

אמנם אנן לא קיי"ל להתיר מטעם זה,

שהרי לענין בישל בשבת בשוגג נתבאר לעיל סי' שיח סוף ס"א (אם היה שוגג אסור בו

ביום גם לאחרים ... אבל לערב מותר גם לו מיד), ושם ס"ג (אם חל יום טוב במוצאי

שבת אסור עד מוצאי יום טוב, מפני שאין שבת מכינה ליום טוב. ויש אומרים שאין הכנה

שייך בזה, מטעם שיתבאר בסי' תק"א. ויש לחוש לסברא הראשונה).

ובסי' תקא סי"ח (יום טוב שחל להיות

אחר שבת אסור להדליק ביום טוב שיורי הלפידים והפתילות שנדלקו וכבו בשבת, אלא אם כן

נדלקו וכבו פעם אחת קודם השבת, מפני שהם יותר נוחים להדליק כשנדלקו כבר פעם אחת

וכבו שהאור נאחז בהן היטב, ונמצא שהכבייה שנכבו בשבת היא מכשרת ומכינה אותם להדלקה

ביום טוב, ואין שבת מכינה ליום טוב ... ויש אומרים ... שאין כבייה זו חשובה הכנה

גמורה, כיון שגוף הפתילה כבר היה בעולם, אלא שעל ידי כבייה זו היא נוחה יותר

להדליק, ואין בזה כדאי לאסור את גוף הפתילה והלפידים. ולענין הלכה יש לחוש לסברא

הראשונה).

וכן הוא באפיה, כדלעיל סי' תקיז

ס"ה (פת של פלטר נכרי שנאפה בשבת, אסור ליקח אותו ביום טוב שלאחריו, משום

איסור הכנה ... שעל ידי אפייה שבשבת הוכן הפת לאכלו ביום טוב, ואין שבת מכינה ליום

טוב).

וכעין זה ביצה שנולדה בשבת או יום טוב

הסמוכים זה לזה, כדלעיל סי' תקיג ס"ט ( שבת ויום טוב הסמוכים זה לזה, ביצה

שנולדה בראשון אסורה אף בשני עד הערב, לפי שעל ידי לידה זו היא מוכנת לאכילה,

שיותר טובה היא לאכילה ביצה שנולדה ויצאה לאויר העולם מביצה הנמצאת במעי תרנגולת

השחוטה, וכבר נתבאר שאין יום טוב מכין לשבת ולא שבת ליום טוב).

הרי שאסור משום הכנה, אף שכבר היתה הביצה מוכנה מאתמול במעי התרנגולת.

[אמנם יש כמה דברים שאינם ממש הכנה, כמו

צידה, דלעיל סי' תקטו ס"ח ( שהצידה

בעצמה אינה נקראת הכנה כלל, שהרי אין נעשה שום שינוי בגוף הדג על ידי הצידה ...

והרי זה דומה כאילו שבת הכינה ליום טוב, ואסור מדברי סופרים), ו עגל

שנולד, כדלעיל סי' תצח ס"י (אם הם שבת ויום טוב סמוכים זה לזה ונולד באחד מהם,

מותר באכילה ביום שלאחריו, אף על פי שהוא יום טוב או שבת, ואין שבת מכינה ליום טוב

ולא יום טוב לשבת (עיין סימן תקי"ג). לפי שאין לידה זו חשובה הכנה, כיון שהיה

ראוי לאכילה קודם הלידה כמו אחר הלידה)].

הרי קי"ל שאין סומכים על סברת

התוס' שבבישול ואפיה לא שייך איסור הכנה משבת ליום טוב ומיום טוב לשבת. ואם כן יוקשה שוב על מה שאנו מבשלים מיום טוב

לשבת.

ועל

כרחינו לומר שסומכים על התירוץ הראשון שבתוס' ביצה שם (דרבה גופיה אזיל לטעמיה

דאית ליה הואיל ואי מקלעי אורחין חזי ליה השתא נמי חזי ליה); ובעירובין שם (משום

הואיל ומקלעי ליה אורחין).

שטעם

זה (לענין איסור בישול משבת לחול) הובא גם כאן (ומן התורה אין כאן שום איסור כלל

כשמבשל בעוד היום גדול, שיש שהות ביום שאם מזדמנים לו אורחים שלא אכלו עדיין היום

היו אוכלים מתבשיל זה שמבשל לצורך השבת).

וכיון

שיכול לאכלו בעוד היום גדול, אין כאן גם איסור הכנה מיום טוב לשבת, כדלעיל סי'

תקיג ס"ט (נמצא שעל ידי לידה זו הוכנה לאכלה בו ביום, ולפיכך היא מותרת גם

ביום שלאחריו, כיון שיום זה לעצמו הכין ולא ליום שאחריו). ולכן אנו מבשלים מיום

טוב לשבת, כשאפשר עדיין לאכלו ביום טוב.

משא"כ אם בישל בשבת בשוגג, שאסור

לאכלו בשבת, כדלעיל סי' שיח סוף ס"א (אם היה שוגג אסור בו ביום גם לאחרים ...

אבל לערב מותר גם לו מיד), הרי שאי אפשר לומר "לעצמו הכין ולא ליום

שאחריו", ולכן קיי"ל לאסור משום "והכינו".

[3814]

משנה טו, ב (ועושה תבשיל (לשם ערוב, רש"י) מערב יום טוב וסומך עליו לשבת).

פסחים מו, ב (דאצרכוה רבנן עירובי תבשילין). רמב"ם פ"ו ה"א (ותבשיל

שסומך עליו הוא הנקרא עירובי תבשילין). טור ושו"ע ס"א (ועל ידי עירוב, מבשל

בתחלה לשבת).

[3815]

משנה ביצה שם (בית שמאי אומרים שני תבשילין, ובית הלל אומרים תבשיל אחד), וכבית

הלל.

[3816]

יתבאר לקמן סכ"ד ( תבשיל

של עירוב תבשילין שנאכל ... או שנאבד קודם שתיקן צרכי שבת, אסור לו לעשות שום

מלאכה מיום טוב לשבת), ושם נסמן (הערה 148 ).

[3817]

גמרא טו, ב (מאי טעמא, אמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב (מתוך

שמערב, זוכר את השבת ואינו מכלה את הכל ליום טוב, ובורר מנה לזה ומנה לזה,

רש"י). רב אשי אמר (לא לכבוד שבת תקנוהו, אלא לכבוד יום טוב, רש"י), כדי

שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת (אלא אם כן התחיל מבעוד יום, דאינו אלא כגומר

והולך, אבל אתחולי לא, רש"י), קל וחומר מיום טוב לחול (לגמרי לא, רש"י)).

וראה לקוטי שיחות חט"ז ע' 185 הערה

19 (מסגנון לשון אדמו"ר הזקן (סתקכ"ז ס"ב) "ומפני ב' דברים

תיקנו חכמים דבר זה כו'" משמע לכאורה שאין זה פלוגתא כי אם ב' טעמים. וראה

פנ"י וצל"ח ביצה שם), וחי"ז ע' 458 הערה 6 (משמע דמאן דאמר משום

שבת – מוסיף על המאן דאמר משום יום טוב. ואולי יש לומר דמר אמר חדא ומר אמר

חדא ולא פליגי אלא שהטעם דשבת אינו לעיכובא).

והיינו שהאמור לקמן " בדיעבד שכבר עירב ימים רבים קודם יום

טוב ובערב יום טוב ממש שכח או הזיד ולא עירב, מותר לו לסמוך על עירובו ולבשל בתחלה

מיום טוב לשבת" , וכן האמור לקמן " אם נזכר בערב יום טוב, יניח עוד עירוב ...

אבל לא יברך עליו", הוא כיון "שהטעם דשבת אינו

לעיכובא".

וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'

קג-ד.

[3818]

רא"ש פ"ב סי' א (ויראה דנפקא מינה בין אלו שני הטעמים, דלרבא צריך לערב

דוקא בערב יום טוב, כדי שיברור מנה יפה לשבת, ולרב אשי יכול לערב אפילו קודם ערב

יום טוב, ויום טוב של סוכות שחל להיות בחמישי בשבת יכול לערב ערב יום טוב עירוב

אחד לשבת זו ולשבת הבאה). הובא בב"י ד"ה ומ"ש ויכול.

[3819]

מרדכי רמז תערב (וה"ג בירושלמי, עירובי תבשילין כך הם ... ואומר בהדין יהא

שרי לן לבשולי ולאפויי ... ובלבד שיהא עירובו שמור עד מוצאי יום טוב האחרון ...

והשתא שמעינן מן הירושלמי, דיום טוב דסוכות העירוב שהניח בערב יום טוב ראשון מועיל

גם לימים טובים אחרונים). הובא בב"י שם.

והיינו שיהא עדיין ראוי לאכילה ולא

נתקלקל, כדלקמן סכ"ד (אלא אם כן נשתייר מהתבשיל כזית שלם הראוי לאכילה), ושם

נסמן (הערה 150 ).

[3820]

ב"י שם (ואם כן אפילו מיום טוב אחד לכל ימים טובים שבשנה יכול לערב. ומה שלא

כתב הרא"ש כן, היינו מפני שאין דרך תבשיל להתקיים כל כך. ומיהו אי מערב

במעושן שהוא עשוי להתקיים זמן הרבה, אין הכי נמי שיוכל לערב מיום טוב אחד לכל ימים

טובים שבשנה, לדעת הרא"ש. וזה נראה יותר).

[3821] מרדכי שם (ובלבד שיאמר בפירוש עד מוצאי

יום טוב האחרון).

לבוש

סי"ד (ובלבד שיאמר כן בפירוש כשהניחו שרוצה לסמוך עליו כל זמן שהוא קיים

אפילו ביום טוב אחר, שכשאמר כן חל התנאי על העירוב ועליו הוא סומך ביום טוב אחר,

אבל אם לא אמר כן לא יסמוך עליו אפילו הוא עודנו קיים).

[3822] אף אם בישלו קודם ערב יום

טוב, עכ"פ יניחו בערב יום טוב, וכדלקמן בסמוך (יקח עירוב הראשון ויאמר עליו

בדין יהא שרי וכו').

[3823]

רא"ש שם (דלרבא צריך לערב דוקא בערב יום טוב, כדי שיברור מנה יפה לשבת).

ב"י שם (דאילו לטעמא דרבא אינו יכול לערב מיום טוב ראשון ליום טוב אחרון,

דכיון דמרחק כמה יומי, אין לך שכחה גדולה מזו). ט"ז ס"ק יג (וכתב

הרא"ש ... דלרבא צריך לערב דוקא בערב יום טוב, כדי שיברור מנה יפה לשבת).

[3824]

כל בו סי' נט כב, ג (ויש לעיין אם יניח ערובי תבשילין קודם יום טוב שני ימים או

יותר אם יועיל לו, ועל זה כתב ה"ר נתנאל ז"ל לחומרא, וז"ל ועל

ערובי תבשילין אין לשנות מנהג ערב יום טוב בלא ראיה ברורה, ואין לנו אלא לשון

משנתינו עושה אדם ערובי תבשילין מערב יום טוב וסומך עליו לשבת, וגם הברייתות והתלמוד

כך הוא). ב"י שם (ולענין הלכה לכתחלה נקטינן להחמיר, ובדיעבד להקל, כיון

דמידי דרבנן הוא). שו"ע סי"ד (אם הניח העירוב על דעת לסמוך עליו כל זמן

שיהיה קיים, אפילו ליום טוב אחר, לכתחלה לא יסמוך עליו ליום טוב אחר, אבל בדיעבד יכול

לסמוך עליו). ט"ז ס"ק יג (וכיון דלא בריר לן כמאן הלכה, פסק ב"י

לכתחלה לאיסור ובדיעבד להיתר). מ"א סוף סקי"ג (לכתחלה אין לערב אלא בערב

יום טוב כדי שיברור מנה יפה לשבת).

וראה לקוטי שיחות חט"ז ע' 185.

[3825] שספק ברכות להקל.

[3826] ב"י שם (ואם כן אפילו מיום טוב אחד

לכל ימים טובים שבשנה).

[3827]

טור (כיצד הוא עושה, לוקח העירוב בידו, ונותנו למי שיש לו זכות בשביל מי שמערב על

ידו). ב"י ד"ה כיצד (דבר פשוט הוא דברוצה לערב על אחרים מיירי, ומפני כך

צריך לזכות, דאילו באינו רוצה לערב על אחרים אינו צריך לזכות כלל, אלא לוקח העירוב

בידו ומברך ואומר). ב"ח ד"ה כיצד (במי שמערב לעצמו לוקח העירוב בידו

ומברך ואומר).

והטעם שנוטל בידו יתבאר לקמן (הערה 30 )

[3828]

רבי אליעזר בברייתא טו, ב (אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל). ר"ת

בתוס' ביצה יז, ב ד"ה אמר (ואומר ר"ת דלאפיה צריך לערב גם בפת, ואינו

יכול לאפות על ערוב תבשיל, דהא קיימא לן כרבי אליעזר דאמר אין אופין אלא על האפוי

ואין מבשלין אלא על המבושל). רא"ש פ"ב סי' יא (לאפות אף בית הלל מודו

דבעינן פת, דכולהו אית להו דרבי אלעזר דאמר אין אופין אלא על האפוי). טור

ושו"ע ס"ב (עירוב זה עושין אותו בפת ותבשיל). ט"ז ס"ק ד (דהכי

סבירא ליה לרבי אליעזר, דיליף מקרא דאשר תאפו אפו ואשר תבשלו בשלו, מכאן שאין

אופין אלא על האפוי ולא מבשלין אלא על המבושל, על כן צריך כאן פת בשביל מה שיאפה

פת לצורך שבת, ותבשיל בשביל מה שיתבשלו).

וכן הוא בסידור (יקח מערב יום טוב הפת

משבת, וגם התבשיל).

[3829]

יתבארו הפרטים לקמן סי"ב-ג. ובסידור (תבשיל חשוב כגון בשר או

דג).

[3830]

רבי אבא טז, רע"ב (ערובי תבשילין צריכין כזית). ראבי"ה סי' תשמח ע' 449

(ובירושלמי גרסינן עירובי תבשילין כך הן, משל פת כביצה ותבשיל כזית). אור זרוע הל'

יום טוב סי' שמז (בירושלמי שלפני כתוב עירובי תבשילין כך הוא, נוטל פת כביצה

ותבשיל כזית). מרדכי רמז תרעב (והכי גרסינן בירושלמי, עירובי תבשילין כך הם, פת

כביצה ותבשיל כזית). טור ושו"ע ס"ג (שיעור תבשיל זה כזית, בין לאחד בין

לאלפים, בין בתחלתו בין בסופו), ורמ"א שם (ויש מצריכין לכתחלה בפת כביצה, וכן

נוהגין לכתחלה).

והוא כדעה הא' דלעיל סי' רצא ס"א,

שסעודת שבת סגי בכביצה, ושם נסמן (הערה ג).

[3831]

סעיף כד ( אם נאכל או נאבד הפת

של עירוב תבשילין, אין בכך כלום, ואפילו חל יום טוב בחמישי ובששי ונזכר ביום טוב

ראשון אין צריך לערב בתנאי, שעיקר העירוב הוא התבשיל) .

[3832]

ר"י בתוס' יז, ב ד"ה אמר (דלא צריך אלא תבשיל אחד לכל דבר בין לאפות בין

לבשל ... קיימא לן כרבי יהושע לגבי דרבי אליעזר, משום דרבי אליעזר שמותי הוא, ורבי

יהושע פליג עליה בירושלמי ואמר אופין ומבשלין על המבושל. ומכל מקום אומר ר"י

לא מלאני לבי לעבור על דברי דודי, וצריך שני תבשילין, פת ותבשיל, וכן עמא דבר). הג"מ

פ"ו אות ג (כתב ר"י שרגיל לערב בפת ותבשיל כדי לקיים המנהג ולצאת ידי כל

רבותינו, אף על פי שנאמר לו דברי ה"ר יצחק בן רבינו מאיר שפסק דבתבשיל אחד

סגי, כדמפורש בתוס', וכן כתב רש"י שרבו נוהג בתבשיל ופת כה"ג). מ"מ

פ"ו ה"ג (ודע שבתבשיל אחד בלא פת סגי, וכן נראה מן ההלכות, וכן כתבו

מקצת הגאונים ז"ל, וזה דעת הרמב"ן והרשב"א וכדברי רבינו, אלא שנהגו

להחמיר להצריך פת ותבשיל להוציא מידי כל ספק). ב"י סוד"ה ועירוב (ומיהו

היכא דאירע דלא עירבו אלא בתבשיל לבד, סומכים על כל הנך רבוותא דשרו). שו"ע

ס"ב (ואם לא עשאו אלא מתבשיל לבד מותר). יש"ש פ"ב סי' יח (דנהי

דאין לשנות המנהג לכתחילה דבעי פת ותבשיל, אבל בדיעבד פשיטא דשרי בתבשיל לחוד).

ט"ז שם (ור"י סבירא ליה דבשביל תבשיל מותר הכל, ורוב הפוסקים סבירא להו

כר"י, רק ר"ת וקצת דיעות סבירא להו כרבי אליעזר, על כן כשר לכל הפחות

בדיעבד כר"י). מ"א סקי"ד (אם נאכל הפת אין בכך כלום. ואפילו חל ב'

יום טוב ביום ה' וביום ו' ונזכר ביום טוב ראשון, אין צריך לערב).

וראה גם לקמן סכ"ד ( אם נאכל או נאבד הפת של עירוב תבשילין

אין בכך כלום, ואפילו חל יום טוב בחמישי ובששי ונזכר ביום טוב ראשון אין צריך לערב

בתנאי, שעיקר העירוב הוא התבשיל).

[3833]

אור זרוע סי' שמג (דאין מערבין בפת כלל לא לבישול ולא לאפייה). הגהות אשרי

פ"ב ס"ה (ואם עשה פת גרידא לא עשה ולא כלום, ואפילו לאפות אינו יכול, מאו"ז).

עולת שבת סק"ד (ונראה, אפילו אם אינו רוצה רק לאפות פת ביום טוב, אינו יוצא

בפת לבד ... וכן מבואר בהדיא בהגהות אשירי פ"ב).

[3834]

סעיף כד ( שעיקר העירוב הוא

התבשיל) .

[3835]

כדלעיל רס"ג (נוטל בידו).

נטילה זו אינה חלק מהמצוה, שהרי צריך

לברך עובר לעשייתו, וכאן נוטל לפני הברכה. ויתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ב ( כיון שבדעתו היה לומר עליו בדין יהא שרי

כו' לא נגמרה המצוה עד שיאמר ... אי נמי יש לומר, כיון דמצוה מן המובחר לומר בדין

כו', נקרא עובר לעשייתו) .

אלא כדלעיל סי' קסז ס"ו (אין לברך

המוציא קודם שיתפוס הלחם בידו, כמו שאין מברכין על המצות אלא סמוך לעשייתן כשהמצוה

מזומנת בידו לעשותה, ולא קודם לכן).

והיינו ביד ימין, כדלעיל שם ס"ז (צריך

שיתפוס הלחם בימינו, שכל דבר שמברכין עליו צריך לאחוז בימין בשעת הברכה), וסי' רו

ס"ח (כל דבר שמברך עליו לאכלו או להריח בו או לעשות בו מצוה, צריך לאחוז

בימינו כשהוא מברך).

[3836]

רמב"ם פ"ו ה"ח (המניח עירובי תבשילין חייב לברך ברוך אתה ה' אלהינו

מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב). טור ושו"ע סי"ב (ומברך

על מצות עירוב).

ומה שמברך אחר שנטל העירוב בידו, כי

מיירי הכא שאינו מקנה לאחרים. ואם מקנה לאחרים, מברך אחרי שזיכה לאחרים, כדלקמן

סי"ט ( נוהגין

שהמערב גם לאחרים מזכה להם את העירוב בתחלה ואחר כך מברך על מצות עירוב, ואומר

בדין יהא שרי כו') , ושם נסמן (הערה 127 ).

[3837]

כדלעיל סי' קנח סט"ז (אף על פי שהנטילה היא מדברי סופרים, מברכין עליה אשר

קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים. והיכן ציונו, שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו

לך ימין ושמאל, ולפיכך כשאנו שומעים לדברי חכמים אנו מקיימים מצות ה' שצונו לשמוע

אליהם. וזהו טעם כל הברכות שמברכין על מצות של דבריהם).

[3838] רי"ף ט, ב (ובהאי עירובא

דקא מנחנא לישתרי לן למיפא ולבשולי מיומא טבא לשבתא). רמב"ם פ"ו

ה"ח (ואומר, בעירוב זה יותר לי לאפות ולבשל מיום טוב שלמחר לשבת). טור

ושו"ע סי"ב (בדין יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ... מיום טוב לשבת).

[3839] תוס' כב, א ד"ה ומדליקין

לו נר (מכאן משמע שצריך להזכיר בברכת עירובי תבשילין, יהא שרי לבשולי ולאפויי

ולאדלוקי וכו'). ראבי"ה סי' תשמח ע' 450 (והעם נהגו לומר לאפויי ולבשולי

ולאטמוני ולאדלוקי שרגא). אור זרוע הל' יום טוב סי' שמז (רבינו יצחק ב"ר אשר

זצ"ל מספקא ליה אם צריך לומר ולאדלוקי שרגא ... וכתב ששמע שרבינו שלמה עשה

בתשובותיו שצריך לומר ולאדלוקי שרגא). עבודת הקדש שער ד סוס"י ב (וכתב גאון

שצריך לומר ולאדלוקי שרגא ולאפוקי, שמי שלא עירב, אף הוא אסור להדליק את הנר מיום

טוב לשבת. ויש מי שהורה שאינו צריך, שלא הצריכו עירוב אלא לצרכי אכילה ולא להדלקת

הנר ולהוצאה. ודברי הגאון נראין לי עיקר). מ"מ פ"ו ה"ח (ויש מי

שהוסיף בנוסח האמורה, להדליק את הנר, וכ"כ בעל ההלכות למיפא ולבשולי ולמעבד

כל צרכין ולאדלוקי שרגא, וכתב הרשב"א ז"ל שכן ראוי לומר). רא"ש

פ"ב סי' טז (לכן נהגו כשמניחין עירוב לומר לאפויי ולבשולי ולאדלוקי ולאטמוני).

טור ושו"ע שם (ולאטמוני ולאדלוקי שרגא).

והטעם

שהצריכו לפרטם, יתבאר לקמן ס"ז (וההטמנה והדלקת הנר, לפי שאם לא היה מניח

עירוב תבשילין היה יותר ראוי לאסור ההטמנה והדלקת הנר מיום טוב לשבת משאר כל

המלאכות, לפי שבשעת עשייתן ניכר שעושה שלא לצורך יום טוב).

[3840] מ"מ שם (ולמעבד כל

צרכין). טור ושו"ע שם (ולמעבד כל צרכנא מיום טוב לשבת).

והטעם

יתבאר לקמן ס"ז (והיתר הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים והכנסה מרשות הרבים

לרשות היחיד, וכן שאר כל מלאכות אוכל נפש, נכללים במה שאומר ולמעבד כל צרכנא).

וכן

הוא הנוסח בסדור (ולתקנא ולמעבד כל צרכנא).

והיינו

דוקא צרכי הסעודה, כדלעיל סי' תקג סוף ס"ג (שאין עירוב תבשילין מתיר אלא

תיקון צרכי סעודת שבת, אבל לא שאר הכנות מיום טוב לשבת).

[3841]

מהרי"ל הל' עירובי תבשילין ע' קצב (ואם אינו יודע בלשון הקודש יכול לומר

בלשון אשכנז). רמ"א סי"ב (ומי שאינו יודע בלשון הקודש, יוכל לאמרו בלשון

לע"ז שמבין). ויתבאר בקונטרס אחרון סק"א אם הוא רשות או חובה.

ולענין ביטול חמץ, נתבאר לעיל סי' תלד

ס"ח (ואם עבר ואמר הביטול בלשון שאינו מבינו כלל, אם הוא יודע כוונת הביטול

שכוונתו הוא לבטל החמץ ולהפקירו, אף על פי שאינו מבין פירוש המילות שהוא מוציא

בשפתיו יצא ידי חובתו. אבל אותן עמי הארץ וכן נשים שאינן יודעים כלל ענין הביטול

וכוונתו, ונדמה בעיניהם שהם אומרים איזה תחינה ובקשה, אף על פי שאמרוהו בלשון ארמי

או בלשון הקודש לא יצאו ידי חובתן, שהרי עיקר הביטול וההפקר הוא בלב, שאם אינו

מפקירו בלבו אף על פי שהוא אומר שמפקירו אין זה כלום).

[3842]

ראבי"ה סי' תשמח (ובירושלמי גרסינן עירובי תבשילין כך הן ... ומתנה ואומר

בדין יהא שרא לנו לאפויי ולבשולי מיום טוב לחבירו (ו)מיום טוב לשבת). הובא בהגהות

מיימוניות פ"ו אות ב.

ובסידור לא הובא נוסח זה.

[3843]

ט"ז סקי"ב (ולענ"ד נראה הדברים כפשוטן, דבאם יום טוב ביום ו' ושבת

ואומר למיעבד כל צרכנא מיומא טבא לשבתא, אינו מספיק, כי כל אדם מבשל ביום טוב שהוא

בשבת טפי ממה שצריך לבשל בשאר שבת לחוד, אם כן לא נכלל בזה היתר מותרות מה שמבשל

לצורך מחר מה שהוא אינו שייך לשבת לחוד, והוא אומר מיום טוב לשבת, נמצא שאין

המותרות בכלל עירוב תבשילין, על כן יאמר שניהם, לכלול בו גם שמבשל היום לצורך יום

טוב במותרות על של שבת, כן נראה לענ"ד, והוא נכון והגון לומר כן בכל יום טוב

ראשון שהוא ביום ו').

וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'

קי.

[3844]

כדלקמן סכ"ח (מי שלא עירב או שנאבד עירובו, כשם שאסור לו לאפות ולבשל ולעשות

כל מלאכות אוכל נפש מיום טוב לשבת לצורך עצמו ... כך אחרים אף על פי שעירבו אסורים

הן לעשות או להכין מיום טוב לשבת לזה שלא עירב).

[3845]

שו"ת רש"ל סי' עח (יראה דבכה"ג אסור לשחוט ... ועירוב תבשילין לא

מהני אלא למי שהתנה להדיא). מ"א סוף סקכ"א (כתב רש"ל בתשובה סי'

ע"ח, שאסור לשחוט מיום טוב לשבת כיון שלא פירש בהדיא בעירוב ולשחוט, וכתב

הב"ח ושרי ליה מרי' ... ומכל מקום נראה לי שטוב לומר בהדיא ולשחוט).

[3846]

ב"ח ד"ה כיצד (לשחוט פשיטא שהיא בכלל ולבשולי, שאי אפשר לבשל אם לא

ישחוט תחלה, וכן שאר מלאכות הפשט ומליחה וכל המלאכות שקודמין לבישול, דאין צריך

להתנות עליהן בפירוש לפי שהן בכלל ולבשולי). הובא במ"א שם.

[3847] בט"ז ס"ק יא (נראה

לי דהך למיעבד כל צרכנא אתא לכלול שחיטה, שאינה בכלל כל הפרטים המוזכרים בהדיא).

ולפי

האמור לעיל שהיתר שחיטה נכלל במה שאמרו ולבשולי, אם כן קאי למעבד כל צרכנא על

הוצאה והכנסה, שהצריך לאמרו באור זרוע סי' שמז (הלכך צריך לומר בדין יהא שרי לן

לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ולהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ומרשות

הרבים לרשות היחיד). ולדידן נכלל בולמעבד כל צרכנא.

[3848]

ביצה כב, א (ושאני הטמנה דמוכחא מלתא דאדעתא דשבתא קעביד). ט"ז סקי"א (ואין

להקשות למה לנו להזכיר אטמוני ולאדלוקי בפירוש, ולא כללם גם כן בלמיעבד כל צרכנא.

נראה לי דאתי שפיר אליבא תירוצא דרבא דאמר הטמנה שאני דמוכחא מילתא דעביד לשבתא ...

והוא הדין נמי אדלוקי שרגא, דמוכחא מלתא שעושה בשביל שבת, דהרי מדליק בעוד היום

גדול ושרגא בטיהרא מאי אהני, והוה אמינא דזה לא נכלל בכלל דלמיעבד כל צרכנא, על כן

זכרו בפירוש להני תרוייהו).

אלא

שמכל מקום מועיל בהם העירוב, כי את התבשיל אפשר לאכול גם ביום טוב, כדלקמן

ס"ח (שיש שהות ביום, שאם היו מזדמנים לו אורחים שלא אכלו היום היו אוכלים

ונהנים בו ביום קודם בין השמשות ממלאכתו שעשה ביום טוב), ומהנרות אפשר ליהנות גם

ביום טוב, כדלעיל סי' תקיד סט"ו (ומכל מקום מותר לאדם להדליק נרות בביתו ביום

טוב ראשון סמוך לחשכה, ואין זה כמכין מיום טוב לחבירו, שהרי אף באותה שעה שמדליק

הוא צריך לאור הנר, כיון שכבר החשיך היום).

[3849]

תוס' כב, א ד"ה ומדליקין (מכאן משמע שצריך להזכיר בברכת עירובי תבשילין יהא

שרי לבשולי ולאפויי ולאדלוקי וכו', ואם בשביל הדלקה לא התנה, משמע הכא דיהא אסור).

הובא בט"ז שם.

[3850]

אור זרוע הל' יום טוב סי' שמז בסופו (ואם לא הזכיר כל זה, אלא אמר כך בסתם, בדין

יהא שרא לן לעשות כל צורכנו, לא אמר כלום ואין בדבריו כלום). רמ"א ס"כ (ואם

הניח עירוב ולא הזכיר המלאכות בהדיא, אלא אמר בדין יהא שרי לן למעבד כל צרכנא, הוי

כמי שלא עירב כלל). מ"א

ס"ק כג (כתב ביש"ש ... שרי לבשל, דברכות אין מעכבות ... לכן נראה לי

דאין לסמוך על זה).

[3851]

יש"ש פ"ב סוס"י ח (מי שעשה תבשיל מיוחד לשם עירוב תבשילין, או

שהפרישו לשם כך, אפילו היה דעתו אחר כך להתנות עליו ולברך עליו, ושכח מלהתנות

ולברך עליו, סומך עליו בדיעבד, כלישנא דמתניתין, ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך

עליו. והברכה שצריך לברך עליו לכתחילה ולהתנות עליו להדיא, אינה מעכבת, כי הברכות אינן

מעכבות). ט"ז ס"ק ז (כתב רש"ל ... מי שעשה תבשיל מיוחד לשם עירוב

תבשילין, או שהפרישו לשם כך, אפילו היה דעתו להתנות עליו ולברך עליו ושכח מלהתנות

ולברך עליו, סומך עליו בדיעבד ... והברכה שצריך לברך עליו לכתחלה ולהתנות עליו

להדיא אינה מעכבת, כי הברכות אינן מעכבות), וס"ק יח (דהא אם הניח עירוב

תבשילין ולא בירך כלל מהני, דברכות אינן מעכבות בכל התורה ... ואמאי לא מהני כאן

אם אמר כל צרכנא, מי גרע מלא בירך כלל. דנהי דתקנת חז"ל דלא סגי בלמיעבד כל

צרכנא לחוד, היינו כדי לעשות הברכה על צד היותר טוב, ומטעם שזכרנו לעיל, אבל מכל

מקום לא גרע זה מלא בירך).

ב' דעות אלו הובאו גם בקונטרס אחרון

ס"ק א וס"ק ב.

ולענין עירובי חצרות נתבאר לעיל סי' שסו

סוף סי"ח (ואם גבו העירוב ולא ברכו עליו ולא אמרו עליו כלום, אין הברכה

והאמירה מעכבת ומותרים לטלטל מבתים לחצר). וכן הוא בשיתופי מבואות, כדלעיל סי' שצה

(ואם לא בירך ולא אמר עליו כלום, אינו מעכב).

[3852]

סעיף כח.

[3853]

סעיף כא.

[3854]

ראה קונטרס אחרון סק"ב.

[3855]

ט"ז סקי"ח (וכמדומה לי שאין לסמוך על פסק זה לחזור ולברך שנית, כן נראה לענ"ד).

וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'

קיב.

[3856]

ס"א-ב ( ואם

אפה ושחט ובישל או עשה שאר מלאכות אוכל נפש ביום טוב לצורך מחר, אפילו הוא שבת שחל

להיות אחר יום טוב, הרי זה לוקה מן התורה ... כשעשה המלאכה ביום טוב סמוך לחשכה

בענין שאי אפשר כלל ליהנות ממנה ביום טוב עצמו) , ושם נסמן (הערה 6 ).

וכן הוא לעיל ס"א ( אלא

אם כן בישל סמוך לחשכה שאין עוד שהות ביום לאכול ממנו).

[3857]

מ"א ריש הסימן (ואם כן אסור לבשל סמוך לחשיכה, דכיון שהוא איסור דאורייתא, לא

שרי על ידי הואיל).

[3858]

מ"א שם (ולכן נהגו כשחל יום טוב בערב שבת מקדימין להתפלל ערבית).

והיינו שיסיימו את מעשה הבישול לפני

שמתחיל הצבור להתפלל ערבית של שבת, כדלקמן ס"ט (אם כבר אמרו רוב הצבור ברכו

הרי הוא נגרר אחר רוב הצבור), ושם נסמן (הערה 57 ).

וכיון שמתפללים ערבית "מבעוד

יום", אם כן יסתיים הבישול "קודם בית השמשות", ויש שהות לאורחים,

ש"אוכלים ונהנים בו ביום, קודם בית השמשות".

וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'

קיג.

ונתבאר לעיל סי' רסח סט"ז (בשבת

שאחר יום טוב ... שאז אינו מצוי כל כך המאחרים לבא), וסי' ער ס"א (אין

מתאחרין כל כך ... ביום טוב שחל להיות בערב שבת).

[3859]

גמרא טו, ב (תנן עושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת ... דמערב יום טוב אין,

ביום טוב לא).

[3860]

מרדכי שבת רמז רצ (עירובי תבשילין ספק חשיכה מערבין). רמ"א ס"א (ומותר

להניח עירוב זה אפילו ספק חשיכה). לבוש ס"א (והואיל והוא דרבנן, מותר להניחו

בערב יום טוב אפילו בספק חשיכה).

וכן הוא בעירובי חצרות, כדלעיל סי' רסא

ס"ב (מותר לערב עירובי חצרות בבין השמשות אם לא עירב מבעוד יום). סי' שצד

ס"א (ספק עירוב, כגון ספק אם היה קיים בין השמשות אם לאו, מותר, שספק דברי

סופרים להקל).

וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'

קיד.

[3861]

מרדכי שם (ופסק ר' יואל והוא הדין לאחר תפלת ערבית יכולין לערב אם יום הוא ... ושוב

מצאתי בשם רבינו שמריה שהורה כן ... ומקצת תלמידיו אסרו, ואמרו דיש חילוק בין קבל עליו

שבת ללא קבל, וחזר בו הרב ואסר). מ"א סק"א (ואם קיבל עליו שבת, כגון

שאמר ברכו, אסור).

[3862]

ס"ג (אם כבר קיבל עליו שבת בתפלת ערבית של שבת שהתפלל מבעוד יום, או שענה

ברכו עם הצבור, או שרוב הצבור ענו ברכו אף על פי שהוא לא ענה עמהם, שחל עליו השבת

בעל כרחו), ושם נסמן (הערות לו-לט), וסי' רסג סט"ז (אף על פי שלא התפללו הקהל

עדיין, אם קדם היחיד והתפלל ערבית של שבת מבעוד יום, חל עליו קבלת השבת), וסי"ז

(אם רוב הקהל קבלו עליהם שבת, המיעוט נמשכים אחריהם בעל כרחם), וסי' שצג ס"ב

(אם התפלל תפלת ערבית של שבת, הרי קבל עליו שבת עצמה כיון שהתפלל תפלת ליל שבת

ונאסר בכל השבותים כמו בשבת עצמה ... ואפילו אם הוא לא התפלל, אם רוב הציבור

התפללו, המיעוט נמשכים אחריהם בעל כרחן, ולא משגמרו התפלה, אלא אפילו משהתחילו

אותה, דהיינו עניית ברכו).

[3863]

מ"א סק"א (ונראה לי דמי שהוא בבית הכנסת ולא הניח עירוב תבשילין, ואם

ילך לביתו להניח עירוב תבשילין יעבור זמן מנחה, יתפלל מנחה ולא יניח עירוב

תבשילין, דיוכל להקנות קמחו לאחרים).

וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'

קטו.

[3864]

סעיף כח.

[3865]

גמרא טז, א (מידי דמלפת בעינן). טור ושו"ע ס"ד (צריך שיהא תבשיל זה דבר

שהוא ראוי ללפת בו את הפת).

[3866]

רמב"ם פ"ו ה"ג (ואין עושין עירוב זה ... אלא בתבשיל שהוא פרפרת

כגון בשר ודגים וביצים וכיוצא בהן). וכדלעיל סי' קעז ס"א (דברים שדרך ...

ללפת בהם את הפת, כגון בשר ודגים וירקות וגבינה וביצים ומיני מלוחים).

[3867]

גמרא שם (אין מערבין בדייסא ... מידי דמלפת בעינן ... ודייסא נמי לא מלפתא). רמב"ם

שם (ואין עושין עירוב זה לא בפת ולא בריפות וכיוצא בהן). טור ושו"ע שם

(לאפוקי דייסא).

הריפות היא דייסא של דגן שהוסרה קליפתו ולא

נתמעכה, כמבואר בסדר ברכת הנהנין פ"א ה"ח (דגן ... דייסא ... שהוסרה

קליפתו ודרכו להאכל כך מבושל, כגון הריפות של שעורים), ולעיל סי' תקד ס"ז ( אין כותשין הריפות (פירוש שכותשין חטים

ושעורים להסיר קליפתן)).

[3868]

גמרא שם (דייסא נמי דלא מלפתא, דאמר ר' זירא הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא). מ"א

סק"ב (דייסא, נראה לי דאפילו במקום שמלפתין בו את הפת בטלה דעתן, דאכלו נהמא

בנהמא, וכ"מ בגמרא).

[3869]

שו"ע ורמ"א ס"ד (סומך על תפוחים מבושלים (והוא הדין שאר פירות

מבושלים)). מ"א סק"ד (ומיהו במ"מ משמע אפילו מבושלים אסור, אם אין

דרך ללפת בהן הפת). והוא במ"מ פ"ו ה"ג (וכל שכן פירות דלא, ופשוט

הוא).

וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'

קטו.

[3870]

גמרא ורש"י שם (לא שנו (דהוי עירוב) אלא תבשיל ... דמלפת).

[3871]

ברייתא טז, ב (תבשיל זה צלי ואפילו כבוש, שלוק (מבושל הרבה מאד, רש"י) ומבושל

(כהלכתו, רש"י)). טור ושו"ע ס"ה (תבשיל זה שאמרו, אפילו צלי, אפילו

שלוק (פירוש אפילו מבושל הרבה מאוד יותר מן מבושל כהלכתו, ט"ז) ... הרי זה סומך

עליהם).

[3872]

ירושלמי נדרים פ"ו ה"א (הנודר מן המבושל, מהו שיהא מותר מן המעושן ...

ויוצאין בו משום עירובי תבשילין). רמב"ם פ"ו ה"ד (אפילו כבוש או

מעושן). מ"מ שם (ורבינו הוסיף מעושן שלא נזכר בברייתא, וירושלמי הוא בנדרים

פ' הנודר מן המבושל שיוצאין במעושן משום עירובי תבשילין). טור ושו"ע שם (או

מעושן).

וכן הוא לעיל ס"ב ( כגון שלא עירב בתבשיל אלא בבשר מעושן).

[3873]

ברייתא שם (ואפילו כבוש), ופרש"י (בחומץ ובחרדל ומיני ירקות). טור ושו"ע

שם (אפילו כבוש). מ"א סק"ג (פירש"י בחומץ או בחרדל, וביו"ד

סימן פ"ז מבואר דאם נשרה יום שלם בדבר לח מקרי כבוש ... מיהו אם הי' כבוש

בציר או בחומץ ושהא בתוכו כדי שיתננו על האוּר ויתחיל להרתיח הוי כמבושל אם נאכל

כך).

והוסיף כאן "בחומץ חזק",

כדלעיל סי' תעג סכ"ט (נשרה בציר או בחומץ חזק, ושהה שם בכדי שאם היו נותנין

הציר והחומר על גבי האוּר היו מתחילין להרתיח), ושם נסמן (הערות רמד-ה).

והוסיף כאן "במים או בשאר

משקים", כדלקמן סי' תרמח סכ"ה (במים או בשאר משקים ומי פירות).

[3874]

בשו"ע שם ס"א (איסור

שנשרה עם היתר ... בתוך ציר או בתוך חומץ, אם שהה כדי שיתננו על האור וירתיח

ויתחיל להתבשל, הרי הוא כמבושל). וכדלעיל סי' תמז סכ"ט ( כשיעור בישול,

דהיינו בכדי שאם היה נותן הכלי עם הציר שבתוכו על גבי האור היה הציר מתחיל להרתיח), ושם

נתבאר (הערה רמג).

[3875]

מ"א שם (ונראה לי דאם אינו ראוי לאכילה על ידי הכבישה או העישון אין מערבין

בו).

[3876]

גמרא טז, סוע"א (דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בשולי נכרים, אמר רב יוסף

ואם צלאן נכרי סומך עליהם משום ערובי תבשילין), הרי שאינו סומך עליהם אלא אם כן

צלאן, וכן אם נתבשלו או נכבשו. טור ומ"א שם (אבל במליח, אף על פי שהוא ראוי

לאכילה אין מערבין, כדאמרינן בדגים קטנים).

[3877]

רש"י שבת לט, א ד"ה חוץ (קולייס האיספנין, דג שקורין טונינ"א).

[3878]

ברייתא טז, ב (וקולייס האספנין (דג מליח הוא ורך ונאכל כמו שהוא חי, אלא שנותנין

עליו חמין וזה בשולו, רש"י) שנתן עליו חמין מערב יום טוב (שעשו לו מערב יום

טוב בשול הראוי לו, רש"י)). טור ושו"ע שם (אפילו מין דגים קטנים שהדיחן

במים חמים והדחתן הוא בישולן לאכילה).

וכ"ה לעיל סי' שיח סי"א (חוץ

ממין דג שנקרא קולייס האספנין ... שאלו אינם צריכים בישול אלא מעט, ועירוי זה היא

גמר מלאכת בישולן).

[3879]

ברייתא טז, סוע"א (עדשים שבשולי קדרה (שנשארו בלא מתכוין, רש"י) סומך

עליהן משום ערובי תבשילין (מערב יום טוב לשם ערוב, ולא אמרינן לא חשיבי ובטלי)).

טור ושו"ע ס"ו (סומך מערב יום טוב אפילו על עדשים שבשולי קדרה).

[3880]

ברייתא שם (והני מילי דאית בהו כזית). טור ושו"ע שם (והוא שיהא בו כזית).

[3881]

מ"א שם (ונראה לי דוקא במקום שמלפתין בהם את הפת).

[3882]

גמרא שם (שמנונית שעל גבי הסכין, גוררו וסומך עליו משום ערובי תבשילין. והני מילי

דאית בהו כזית). רמב"ם פ"ו ה"ג (ואפילו שמנונית שעל גבי הסכין

שחותכין בה הצלי, גורדו, אם יש בו כזית סומך עליו). טור ושו"ע שם (וכן על

שמנונית שנדבק בסכין וגררו. והוא שיהא בו כזית).

[3883]

ב"י סוד"ה ואפילו (שאם אין לו בערב יום טוב שום תבשיל, אלא עדשים שנשארו

בשולי קדירה, או אותו שמנונית שנדבק בסכין, יכול לערב עליהם לכתחלה). הובא

ביש"ש פ"ב ס"ח. של"ה קצת עניני יום טוב (רמו, א) ד"ה

עירוב (עושין המצוה בביזוי). ב"ח (מיהו נראה ודאי דמצוה מן המובחר היא לעשות

תבשיל לכתחלה לצורך עירובי תבשילין). מ"א ס"ק ה (דוקא אם אין לו תבשיל

אחר (יש"ש), ועב"י). ט"ז סק"ז (ועכ"פ משום הידור מצוה

ראוי ליקח תבשיל גמור לדברי הכל).

וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'

קטז.

[3884]

רא"ש פ"ב סי' ב (דכל אדם חייב להניח עירובי תבשילין). טור ושו"ע

ס"ז (מצוה על כל אדם לערב). וכדלקמן בסמוך ( מי שהיה לו פנאי לערב ... ולא עירב ...

הרי זה פושע) , ושם נסמן (הערה 84 ).

וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'

קיט.

[3885]

גמרא טז, ב (דאבוה דשמואל מערב אכולה נהרדעא. רבי אמי ורבי אסי מערבו אכולהו טבריא).

רא"ש שם סי' ג (דודאי כל גדול העיר יש לו לערב על כל בני עירו). טור

ושו"ע שם (ומצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני עירו).

וכן הוא לקמן ס"כ ( וכבר נתבאר דכל גדול העיר יש לו לזכות

עירובו לכל בני עירו).

ונהגו שכל אחד מערב על כל בני עירו,

כמובא ב קונטרס אחרון

ס"ק ג (דעכשיו ... הכל אומרים לנא ולכל ישראל כו'), ושם נסמן (הערות 226 - 227 ). וכן הוא בנוסח הסדור, לכל אחד שמערב

בביתו (לנא ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת).

[3886]

גמרא טו, ב (מי שלא היה לו להניח עירובי תבשילין), ופרש"י (כגון שאבדה לו

אבדה מערב יום טוב ומחזר כל היום אחריה). רא"ש שם (ונפקא מינה למי שהיה טרוד

ולא היה יכול לערב, או ששכח ולא עירב). טור ושו"ע שם (כדי שיסמוך עליו מי ששכח

או נאנס). לבוש ס"ז (שאם באולי יהיה אחד מבני עירו טרוד ולא יערב מחמת שאין

לו פנאי, או ישכח ולא יערב, או נאנס).

[3887]

אור זרוע הל' יום טוב סי' שמג. רמ"א ס"ז (והוא הדין עם הארץ שאינו יודע

לערב).

[3888]

שו"ת הרשב"א ח"א סי' תרפג (המניח עירובי תבשילין ונאכל עירובו ויש

אחרים בעיר שהניחו עירוב ... סומך הוא על מי שהניח העירוב). שו"ע שם (או

שהניח עירוב ואבד).

והיינו אף שיתבאר לקמן סכ"ד ( תבשיל של עירוב תבשילין שנאכל מקצתו או

שנאבד קודם שתיקן צרכי שבת, אסור לו לעשות שום מלאכה מיום טוב לשבת ),

מכל מקום יכול לצאת בעירובו של הגדול, כדלקמן סכ"ו ( נאכל עירובו או שנאבד ... אסור לו לבשל ...

אלא אם כן ידוע לו שיש בעיר מי שמזכה עירובו לכל בני העיר, כמו שנתבאר למעלה).

[3889]

גמרא טו, ב (מי שהיה לו להניח עירובי תבשילין ולא הניח, פושע הוא). טז, ב (אמר ליה

פושע את, לכולי עלמא שרי לדידך אסור). יש"ש פ"ב סי' ו (וכל מי ששכח מחמת

עצלותו ... אין יכול לסמוך על אחרים). הובא במ"א סק"ו.

וראה לקמן יו"ד סי' ב קונטרס אחרון

סוף ס"ק ה (דבתרי זימני הוי חזקה שהוא פושע, כמ"ש באו"ח סי'

תקכ"ז גבי השוכח עירובי תבשילין ב' פעמים).

[3890]

ט"ז ס"ק ט (נקרא פושע, כן כתבו הרא"ש והטור, ומשמע אפילו אם הגדול

מכוין להוציאו).

[3891]

רא"ש שם (סומך על עירובו של גדול העיר, פושע הוא, ואינו יוצא בעירובו). טור

ושו"ע שם (מי שאפשר לערב ולא עירב, אלא שרוצה לסמוך על עירובו של גדול העיר,

נקרא פושע ואינו יוצא בו).

[3892] יש לעיין אם החיוב הוא לערב

בתוך ביתו דוקא, או סגי במה שמערב עבור ביתו במקום אחר.

ונפקא

מינה לאחד שמערב בתוך ביתו וקורא לשכנו להגביה את העירוב לזכות בו לאחרים, כדלקמן

סי"ז (דהיינו שיגביה אדם אחר את העירוב ... בשביל כל אנשי העיר, כלומר שהוא

יהיה שלוחם וכאלו הן בעצמם הגביהו העירוב), האם יצא שכנו זה במעשה העירוב שעשה

וזכה בו לעצמו ולכל בני העיר, או שלא יצא עד שיעשה עירוב אחר בביתו.

[3893]

קידושין מא, ב.

ו יתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ב, שאם

בעל הבית מפריש משלו ומצוה לשליח לומר בדין כו' ולברך, יש להסתפק אם יכול לברך

עליו.

[3894]

אבות פ"ד מי"ג (ששגגת תלמוד עולה זדון). יש"ש שם בסופו (ואם סמך,

ולא ידע שמחויב כל אחד להניח, כסתם בעל הבית, חשיב כאונס, אבל אם הוא בר בי רב,

חשוב כפושע, שהיה לו לדקדק במצות, ולא להתרשל בהן, אפילו אם לא ידע, מכל מקום פושע

הוא, ששגגת תלמוד עולה זדון). מ"א ס"ק ח (שלא ידע שמחויב כל אחד לערב

וסמך על הגדול. אבל בר בי רב, חשיב כפושע (יש"ש)).

[3895]

גמרא טז, ב (אבוה דשמואל מערב אכולה נהרדעא. רבי אמי ורבי אסי מערבו אכולהו טבריא).

רמב"ם פ"ו ה"ח (ואם זכה בו לאחרים יאמר לי ולפלוני ולפלוני, או

לאנשי העיר כולם). טור ושו"ע ס"ח (כשמערב על אחרים אינו צריך לפרט, אלא

מניח בכלל על כל בני העיר), וסי"ב (לנא ולפלוני ולפלוני, או לכל בני העיר

הזאת).

וכן הוא לקמן ס"כ (שיאמר בדין יהא

כו' מיום טוב לשבתא לנא ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת), ובסידור ( לנא ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת) .

[3896]

גמרא שם (ועד כמה, אמר רב נחומי בר זכריה משמיה דאביי עד תחום שבת). טור

ושו"ע ס"ח (וכל מי שהוא בתחום העיר יוצא בו).

[3897]

רש"י שם (ולעומדים חוץ לתחום לא היה דעתו של מניח עליהם, ולא עלו על לבו

לזוכרן). רשב"א בעבודת הקדש שער ב סי' ב (ואפילו מי שעירב עירובי תחומין

ויכול לבוא אצלו, אינו סומך עליו, שלא נתן דעתו מן הסתם אלא על שהן תוך תחומו),

ובשו"ת ח"ג סי' רסה. מ"מ פ"ו ה"ז (וכתב הרשב"א

ז"ל, אפילו עירב עירובי תחומין ויכול לבא, אינו סומך עליו, שלא נתן דעתו מן

הסתם אלא על שהן תוך תחומו. וזה דעת התוספות). רמ"א ס"ח (אבל מי שהוא

חוץ לתחום אינו יוצא בו, אפילו הניח עירוב תחומין ויכול לבא לכאן). לבוש ס"ח

(דמסתמא לא היה דעת הגדול עליו, דמסתמא אמרינן דעתו על כל מי שהוא בתחומו ולא על

מי שאינו בתחומו).

וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'

קכא.

[3898]

גמרא שם (פשיטא דעת מניח בעינן). טור ושו"ע ס"ט (דעת מניח בעינן שיכוין

להוציא לאחר).

וראה מראי מקומות וציונים.

[3899]

רשב"א שם ושם (ולפיכך אם פירש ... אף הן סומכין עליו). רמ"א ס"ח

(אלא אם כן התנה עליו המניח בהדיא).

[3900]

רשב"א שם ושם (אם פירש אפילו על מי שיכול לבא אצלו על ידי עירובי תחומין). יש"ש

פ"ב סי' י (אם יכולין לבא אליו, כגון שעירבו עירובי תחומין). מ"א

סק"ט (התנה עליו, והניח עירוב תחומין (יש"ש)).

[3901]

גמרא טז, ב (דעת מי שהניחו לו בעינן או לא בעינן (כלום צריך שימלך בו תחלה לעשותו

על פיו, רש"י). תא שמע דאבוה דשמואל מערב אכולה נהרדעא רבי אמי ורבי אסי

מערבו אכולהו טבריא). טור ושו"ע ס"ט (דעת מי שהניחו בשבילו לא בעינן

בשעת הנחה).

[3902]

כדלעיל סי' שסו סט"ו (המזכה לאחרים משלו, אינו צריך להודיע להם קודם השבת

שעירב עליהם, אלא מודיעם בשבת והם מותרים לטלטל. ואף על פי שבשעת קניית העירוב ...

לא ידעו ממנו כלל, אין בכך כלום, שקניית עירוב זה זכות הוא להם וזכין לאדם שלא

מדעתו), ושם נסמן (הערה קלט).

[3903]

רא"ש פ"ב סי' ו (ושמעינן מהני כולהו, לא בעינן דעת מי שהניח לו, אלא

כשמודיעו ביום טוב עצמו, שהוא ערב שבת, שעירב עליו מאתמול, הולך וסומך עליו ומבשל

לכתחלה לשבת). טור ושו"ע שם (רק שיודיעוהו ביום טוב קודם שיתחיל לבשל לצורך

השבת).

[3904]

סמ"ג ל"ת עה (אבל הן צריכין ביום טוב לידע שכבר זיכה להן [אחר] ועירב

להם, ואחר כך יסמכו עליו). יש"ש פ"ב סי' י (וסמ"ג (לאוין ע"ה)

כתב ... אבל הן צריכין ביום טוב לידע שכבר זיכה להן אחר ועירב להן, ואחר כך יסמכו

עליו ... ונראה בעיני דבא לומר, שאם לא ידעו בבירור, ואמרו סמכנו על החכם שבודאי

יערב עלינו ועליו נסמוך לאפות ולבשל, שאפילו נמצא אחר כך שהניח עליהן, דאסור, אם

לא שיודעין להדיא שעירב עליהן). ט"ז סק"י (דקמ"ל דלא סגי באומדן

דעתו דבודאי נתכוין הגדול לזכות לאחרים, אלא צריך להודיע בפירוש דבר זה).

[3905]

ר"ן ח, ב ד"ה אמר רב הונא (ומיהא שמעינן שמי שדרכו להניח בכל שנה כשמואל

ורב אמי ורב אסי, אין צריך להכריז, אלא סומכין עליו מן הסתם). רמ"א ס"ט

(ואם דרך הגדול להניח עליהם, סומכין עליו מסתמא).

אבל אין לסמוך על מה שעכשיו הכל אומרים

לנא ולכל ישראל כו', כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ג.

[3906] כדלעיל ס"ג (נוטל בידו ... כזית בשר מבושל, או שאר דבר מבושל שיש

בו כזית).

[3907]

גמרא טז, רע"ב (ערובי תבשילין צריכין כזית בין לאחד בין למאה), ופרש"י (די

להם בכזית). טור ושו"ע ס"ג (שיעור תבשיל זה כזית, בין לאחד בין לאלפים).

[3908]

שמואל בעירובין פ, א (עירובי תבשילין צריך לזכות). טור ושו"ע ס"י (המערב

לאחרים צריך לזכות להם על ידי אחר).

[3909]

עירובין עט, ב (חבית של שיתופי מבואות צריך להגביה מן הקרקע טפח), ופרש"י (כשהוא

מזכה אותה להן, דכל כמה דמנחא ברשותיה לא הויא זכייה). ר"ן ח, ב ד"ה

ומאן (וצריך הזוכה להגביהה מן הקרקע טפח, דכיון דברשות מזכה הוא, לא מצי זכי בלא

הגבהה). שו"ע סי"א (צריך הזוכה להגביה העירוב מן הקרקע, טפח). מ"א

ס"ק יב (פירוש, ממקום שהעירוב מונח עליו).

וכן הוא בסדור (ומגביה טפח). וכן

בעירובי חצרות נתבאר לעיל סי' שסו סי"ב (וכמה יגביהנו, טפח. ואפילו אם הניחו

לו על ידו המוגבהת ותלוי באויר צריך שיגביה ידו טפח), ושם נסמן (הערות צו-ז).

ואף שלענין קנין הגבהה הובאו ב' דעות בחו"מ סי'

קצח ס"ב (הגבהה, יש אומרים שצריך להגביה ג' טפחים ויש אומרים דסגי בהגבהת טפח).

הכא

לענין עירובין סגי בטפח, כמבואר בתוס' עירובין עט, ב ד"ה צריך (מכאן אין

להוכיח דהגבהה סגי בטפח, דשאני שיתופי מבואות דרבנן). עבודת הקודש שער ד ס"ד

(הגבהה זו הקלו בה, שאפילו לא הגביה שלושה טפחים כדין ההגבהה, אם הגביהו טפח דיו,

פחות מטפח אינה הגבהה ולא קנו).

[3910]

לבוש סי"א (ואומר זכה בעירוב זה בשביל פלוני ופלוני וכו', או בשביל כל העיר).

ובסידור ( ויתן ביד אחר לזכות על ידו לכל הקהל, ואומר

אני מזכה לכל מי שרוצה לזכות ולסמוך על עירוב זה ).

[3911]

וכן הוא לעיל סי' שסו סי"ב (דהיינו שהאחר יגביהנו בשביל שיזכו בו כולם בהגבהה

זו כאילו הגביהוהו בעצמן, ששלוחו של אדם כמותו), ושם נסמן (הערה צב).

וראה מראי מקומות וציונים.

[3912]

רש"י עירובין עט, ב ד"ה צריך (דכל כמה דמנחא ברשותיה לא הויא זכייה).

וכן הוא לעיל שם (אבל על ידי עצמו אינו

יכול לזכותו להם, שכל זמן שהוא בידו לא יצא מרשותו).

וראה מראי מקומות וציונים.

[3913] כאן מבאר מסקנת הדברים על פי שתי הדעות דלעיל סי' שסו סי"ג, שלכתחלה

לא יזכה על ידם אלא באופן שמועיל לשתי הדעות שם, ובדיעבד מועיל אף מה שמזכה על ידם

באופן שיכול לזכות על ידיהם רק לפי אחת משתי הדעות דלעיל שם.

אלא ששם ביאר את שתי הדעות בפרטיות, וכאן

סומך על האמור לעיל שם, ומפרט רק את מסקנת הדברים.

[3914]

משנה עירובין עט, ב (אבל אינו מזכה ... על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, מפני שידן

כידו).

וזהו לשתי הדעות דלעיל שם סי"ג ( ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, מפני

שידן כידו ולא יצא העירוב מרשותו ).

[3915]

ב"י סי' שסו ד"ה ומ"ש ולא על ידי (ובעבדים כנענים נמי, אפילו יש

להם בית בחצר, אינם זוכים).

[3916]

משנה שם (אבל אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים ... מפני שידן כידו).

גם זה הוא לשתי הדעות דלעיל שם ( כשמזכה להם על ידי אחר לא יזכה על ידי

בנו ובתו הקטנים ).

[3917]

שגם כשמעלה להם מזונות נחשבים כסמוכים על שלחנו, כדלעיל שם (שמעלה לה מזונות, או

שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך, שמציאתה גם כן שלו), נמצא שידם כידו לשתי הדעות

דלעיל שם, שהרי הם (א) קטנים, (ב) אוכלים משלו.

והכוונה להוסיף כאן, שאף אם אינם סמוכים

על שלחנו ממש, ואם כן חייבים בעירוב תבשילין בפני עצמם, כדלקמן סי"ח ( דכיון שבשעת האכילה כבר התבשיל הוא שלו

... הרי זה אינו טפל לבעל הבית וצריך עירוב בפני עצמו, לפיכך יכול הבעל הבית לזכות

על ידו את העירוב אפילו הוא בנו, אם אינו קטן), משא"כ אם הם

קטנים אינו יכול להקנות על ידם, מפני שידן כידו ממש לדברי הכל.

וראה מראי מקומות וציונים.

[3918]

שזה מועיל רק לדעה הא' דלעיל שם (אף שתיקנו חכמים שמציאתם לאביהם).

[3919]

שזה מועיל רק לדעה הב' דלעיל שם (שמציאתם לעצמם).

אלא שלעיל שם לא התיר בדיעבד אלא בנערה

(בין סמוכה על שלחנו ובין לא סמוכה), משא"כ קטנה (אפילו אינה סמוכה על שלחנו)

אינו יכול לזכות על ידה לשתי הדעות דלעיל שם, שהרי (א) היא קטנה. (ב) " שמציאתה גם כן שלו, משום איבה, שלא

ימסרנה למנוול ומוכה שחין".

וכאן מתיר בדיעבד אף בקטנה שאינה אוכלת

משלו.

[3920]

שזה מועיל רק לדעה הא' דלעיל שם (אף שמציאתה לבעלה).

[3921]

וכן הוא לעיל שם בסוף הסעיף (ולענין הלכה, במקום שאפשר טוב לחוש לדברי שניהם,

להחמיר בבנו קטן שאינו סמוך על שלחנו כסברא הראשונה, ובבנו גדול ובתו בוגרת

הסמוכות על שלחנו, ובנערה אפילו אינה סמוכה על שלחנו, ובאשתו שמעלה לה מזונות

כסברא האחרונה. וכל זה לכתחלה אבל בדיעבד סומכין על דברי המיקל בעירוב).

[3922]

וכן הוא לעיל שם בסוף הסעיף (ואפילו לכתחלה, במקום שאי אפשר בענין אחר יש להקל

כסברא הראשונה, שהוא עיקר). וכאן מתיר בכל אופן שאחת משתי הדעות מקילה.

[3923]

רא"ש פ"ב סוס"י ו (ועבדו ושפחתו העברים, אף על פי דסמוכין על

שולחנו, לא הוי ידם כידו, דדוקא בנו גדול הוא דאמר רבי יוחנן דידו כיד אביו, לפי

שרגיל להיות תמיד סמוך על שולחנו, אבל נכרי הסמוך על שולחן בעל הבית, אין מציאתו

של בעל הבית, ואפילו אוכל אצלו בחנם, וכל שכן עבדו ושפחתו העברים דבשכרן קאכלי).

[3924]

כלבו סי' נט כב, ד (ועל ידי עבדו ושפחתו העברים, ואפילו הם קטנים, שהקטן זוכה

לאחרים בדבר שהוא מדברי סופרים).

[3925]

סי"ג ( ועל

ידי עבדו ושפחתו העברים, אפילו הם קטנים, שהקטן זוכה אפילו לאחרים בדבר שאינו אלא

מדברי סופרים ), וסי"ד ( ולדברי

הכל ... מי שמגדל יתום בביתו, יכול לזכות על ידו לדברי הכל, מפני שאין ידו כיד בעל

הבית ומציאתו שלו ). והטעם נתבאר לקמן הל' הפקר ס"ט

(שלא תקנו מפני דרך שלום אלא לאב, ולא לאחר הזן בתורת צדקה, מפני שאם לא יזון הוא

יזונו אחרים, שרבים מצויים הזנים ומפרנסים בדרך צדקה).

[3926]

סמ"ק סי' רפב ע' שז (מיהו נראה דלאחר שנשא אשה לא מהני סמיכה על שלחנו ויכול

לזכות). הגהות אשרי עירובין פ"ז ס"ח (מיהו לאחר שנשא לא מהניא סמיכות על

שולחנו ויכול לזכות). רמ"א סי' שסו ס"י (גדול שיש לו אשה, אף על פי

שסמוך על שלחן אביו, מזכין על ידו).

[3927]

סעיף יד ( ולדברי הכל, גדול שיש

לו אשה אין ידו כיד אביו, ואף על פי שסמוך על שלחן אביו יכול לזכות לכתחלה על ידו) .

[3928]

רא"ש פ"ב סי' ו (בעירובי תבשילין אין אדם צריך לזכות לאשתו ולבני ביתו,

אלא כשהוא עירב, כולן מותרין). הובא ביש"ש פ"ב סי' י. לבוש ס"י (כשאינו

מערב אלא לו ולבני ביתו, אינו צריך לזכות להם על ידי אחר, דכשהוא מערב עירובו כולם

מותרין, שכולם סמוכים עליו).

[3929] יש"ש שם (אבל היכא שנתן

לה בשר וקמח והיא מבשלת את שלה בפני עצמה, וכל שכן אם נתן לה מעות, שצריכה לערב בפני

עצמה ... אפילו לפרש"י ... שהאשה אינה אוסרת עליו אפילו יש לה בית בחצר,

היינו משום דטפלה האשה לגבי בעל הבית ומשום הכי אינה אוסרת, אבל עירוב תבשילין ...

כל זמן שהיא אינה אוכלת מתבשילו ... אין לה עסק באותו תבשיל). מ"א ס"ק

יא (וביש"ש כתב דאם אין אשתו אוכלת עמו, אף על פי שמעלה לה מזונות, צריכה

עירוב, כיון שאינה אוכלת מתבשילו ... ולא דמי לעירובי חצירות, דהתם בבעל הבית תליא

מלתא, אבל הכא כל מי שאוכל מתבשיל אחר צריך עירוב אחר).

והיינו

שאף שנפסק לעיל סי' שע ס"ז (האחים שיש להם בתים בחצר אביהם ומקבלים פרס

מאביהם ואוכלים בבתיהם ... אם אין עמהם דיורין בחצר אין צריך עירוב כלל, שאינן

אוסרים זה על זה הואיל ואוכלים פרס אביהם נעשו כבני ביתו ... וכן בנשים המקבלות

פרס מבעליהן. ובעבדים המקבלים פרס מאדוניהם, ובתלמידים המקבלים פרס מרבן). מכל

מקום לענין עירובי תבשילין אינם נחשבים כבני ביתו.

[3930] משא"כ אם הוא קטן, נתבאר

לעיל סי"ז (ולא על ידי בנו ובתו הקטנים שהן אוכלין משלו, אף על פי שאינן

סמוכים על שלחנו ממש), ושם נסמן (הערה 112 ).

[3931]

יש"ש שם ( וכהאי

גוונא יכול לערב על ידי אשתו, דאמרינן מגו דזכי לנפשיה כו'), הובא במ"א שם (ולכן

מזכה על ידה, מגו דזכיה לנפשה זכי' לאחרינא). והיינו כדאמר רב אשי נדרים פח, ב (מתניתין בשיש לה חצר באותו מבוי עסקינן,

דמגו דזכיא לנפשה זכיא לאחריני).

אלא דלענין עירובי חצרות לא קיי"ל

כן, כדלעיל סי' שסו סי"ג ( אין

אומרים מתוך שהיא זוכה בעירוב זה לעצמה בשביל ביתה זוכה היא גם כן לאחרים ...

שכיון שהוא מזכה משלו לאחרים בודאי העירוב יהא מונח בביתו, ואם כן אינה אוסרת על

בעלה אף על פי שלא עירבה עמו ).

[3932]

טור ושו"ע סי"ב (חוזר ונוטל מיד הזוכה, ומברך על מצות עירוב). וכן הוא

בסידור (ונוטל מיד הזוכה והמזכה מברך).

ואף שצריך לברך עובר לעשייתה, מכל מקום

מה שמזכה לאחרים אינו חלק מהמצוה עצמה, ולכן מברך אחר שמזכה לאחרים, לפני אמירת

בדין כו', כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ב ( כיון שבדעתו היה לומר עליו בדין יהא שרי

כו', לא נגמרה המצוה עד שיאמר ... אי נמי יש לומר כיון דמצוה מן המובחר לומר בדין

כו', נקרא עובר לעשייתו) .

והיינו בעירובי תבשילין. ולענין עירובי

חצרות, נתבאר לעיל סי' שסו סי"ח (הערה קנה).

[3933]

מ"א סי' שסו סוף סק"כ (האר"י הי' מערב ואמר הברכה, ואחר כך היה

מזכה לבני החצר על ידי אחר, כי כן הדין אחר שיערב בעדו, אז יזכה לאחרים (הכוונות) ...

ואולי קאי על עירוב תבשילין, ומה שכתב לבני החצר, לאו דוקא, אלא רוצה לומר לבני

העיר).

ובאופן זה יצטרך לברך לפני אמירת בדין

כו', כדי שיהא עובר לעשייתו.

[3934]

כדלעיל סט"ו ( אומר

בדין יהא שרי לנא כו' לנו ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת), ושם נסמן ( הערה

90 ).

[3935]

מ"א סוף סקכ"ג (קי"ל צריך לזַכות כמ"ש ס"י, ואין לך אדם

שעושה זה, אלא הבקי בכך).

הובא גם בקונטרס אחרון ס"ק ג ( במג"א סוף ס"ק כ"ג, משום

דאינן מזכין על ידי אחר כדחזי).

[3936]

סעיף יד (כל גדול

העיר יש לו לערב על כל בני עירו) .

[3937]

מ"א סוף סקי"א (ואם כן צריך להניח עירוב בעד האלמנות שאין יודעות לערב

בעצמן).

[3938]

כדלעיל שם ( מי

שהוא עם הארץ שאינו יודע לערב) .

[3939]

שבועות לט, א. סנהדרין כז, סוע"ב.

וכן הוא לעיל סי' קצז ס"ו (שכל

ישראל ערבים זה בזה, ועליו להציל חבירו מעון ולפוטרו ממצוה שנתחייב בה).

[3940]

רמב"ם פ"ו הי"א (שני ימים טובים שחלו להיות בחמישי וערב שבת, עושה

עירובי תבשילין מיום רביעי שהוא ערב יום טוב).

[3941]

רבא יז, א (מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב לחבירו ומתנה), ופרש"י (אם נזכר

ביום טוב ראשון וחלו שני ימים טובים חמישי וערב שבת, ומתנה אם היום חול ומחר קדש

עירובי עירוב, ואם חלוף, איני צריך לערב לתבשילין). טור ושו"ע סכ"ב (אם

נזכר ביום טוב ראשון שלא עירב ... יכול לערב בתנאי, אם היום קודש אינו צריך לערב,

ואם היום חול, בעירוב זה יהא שרי לן לאפויי ולבשולי וכו', ולמחר אין צריך לומר

כלום).

וכן הוא לענין עירוב חצרות, כדלעיל סי' שצג ס"א (ואם חלו ב'

ימים טובים ביום ה' וביום ו' ושכח ולא עירב מערב יום טוב, יערב ביום טוב על תנאי,

שיאמר ביום טוב א', אם היום חול יהא זה עירוב, ואם היום קדש אין בדברי כלום. ולמחר

יאמר אם היום קדש הרי עירבתי אתמול, ואם היום חול יהא זה עירוב).

[3942] והיינו שבישלו היום כדי לאכלו

ביום טוב, ואחר כך לוקחו בידו בשביל עירוב תבשילין לאכלו בשבת, שהרי בכל אופן אסור

לבשלו ביום טוב ראשון כדי לאכלו בשבת, כדלקמן סכ"ג (אפילו בשני ימים טובים של

גליות אסור לאפות או לעשות שאר מלאכות אוכל נפש ביום טוב ראשון לצורך השבת, בין

שהניח עירוב תבשילין בו ביום בין שהניח מערב יום טוב).

[3943]

כדלעיל ס"ג ( נוטל

בידו חתיכת פת שיש בה כביצה, וכזית בשר מבושל) .

[3944]

עיטור הל' יום טוב קמז, ב (וכתב רבינו אפרים, כי מתנינן דוקא דאית לי' מידי דבשיל

מאתמול, אבל לכתחלה אסור. ומסתברא אי אדכר מצפרא מקמיה דבשיל כל צרכו, אף על גב

דלית ליה מידי מאתמול). טור (ונראה שאין צריך, וכן כתב בעל העטור), ודעה הא'

בשו"ע שם. יש"ש פ"ב סי' יד (וכן נראה לי עיקר, דסתמא קאמר ברייתא, דמתנה).

ב"ח ד"ה וכתב ה"ר אפרים (והכי נקטינן, דלא כה"ר אפרים, דיחיד

הוא בדין זה כנגד כל הגדולים). מ"א סקכ"ו (ויש"ש וב"ח פסקו

כסברא ראשונה).

וגם כאן צריך לומר שאופה את הפת כדי

לאכלו ביום טוב, שהרי בכל אופן אסור לאפותו ביום טוב ראשון כדי לאכלו בשבת.

[3945]

סוף ס"ג ( ואם

לא עירב אלא בתבשיל לבד ולא נזכר עד לאחר שנכנס ליל יום טוב, אפילו הוא יום טוב

ראשון של גליות שחל בחמישי בשבת שיוכל לערב על תנאי כמו שיתבאר, אעפ"כ אין

צריך לחזור ולערב, כיון שכבר עירב בתבשיל שהוא עיקר העירוב) .

[3946]

דרך תמים בהגהות הרי"ף למס' ביצה (ולענין ברכה, אע"ג דלכאורה משמע דאין

לברך על הספק. מיהו כד מעיינת שפיר תמצא שיש לברך, דאין זה ספק כדרך הספקות שאין

מברכין אליהם, ודי בזה. ועוד שאפילו כשמערב ביום ד' הוא מברך על הספק, כי אם היום

ה' הוא יום טוב, ודאי הוה ליה יום ו' חול גמור, ואין כאן צורך עירוב כלל). הובא

בכנסת הגדולה הגה"ט. מ"א סקכ"ה (ומברך בתחלה).

וטעם הדבר שמברכים על יום טוב של

גלויות, אף שאינו אלא מטעם ספק, נתבאר לעיל סי' תצ ס"א (בכל יום טוב שני של

גליות מתפללין כסדר התפלה של יום ראשון, וכן צריך לומר קידוש היום ושהחיינו. ואף

על פי שאין אנו נוהגין בו קודש אלא מחמת ספק שנסתפק לאבותינו שלא היו יודעין יום

שנקבע בו החודש בארץ ישראל. מכל מקום אם לא יתפללו בו תפלת יום טוב או שלא יאמרו

בו קידוש היום ושהחיינו יבאו לזלזל בו לומר שאינו יום טוב כלל, ועל ידי כן יבאו גם

כן לעשות בו כל מלאכת עבודה), ושם נסמן (הערה ו).

[3947] ולפי האמור לעיל ס"ט (מותר

לערב בבין השמשות של ליל יום טוב), אפשר יוכל לערב על תנאי גם בבין השמשות של ליל

שני של יום טוב.

[3948]

גמרא ו, א (רבינא הוה יתיב קמיה דרב א[ש]י בשני ימים טובים של ראש השנה, חזייה

דהוה עציב, אמר ליה אמאי עציב מר, אמר ליה דלא אותיבי עירובי תבשילין. אמר ליה

ולותיב מר האידנא, מי לא אמר רבא מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב לחבירו ומתנה.

אמר ליה אימר דאמר רבא בשני ימים טובים של גליות, בשני ימים טובים של ראש השנה מי

אמר), ופרש"י (והרי הם כיום ארוך ושניהם קדש). טור ושו"ע סכ"ב (אם

הוא ביום טוב של ראש השנה אינו יכול לערב על תנאי). ט"ז ס"ק כא (לפי

ששני הימים של ראש השנה כיומא אריכתא הם, ולא משום ספיקא דיומא כשאר יום טוב).

[3949]

סעיף ג (אבל בשני ימים טובים של ראש השנה אינו כן, אלא הן נחשבים כיום אחד ארוך וקדושה

אחת הן אף לבני ארץ ישראל).

ויש כאן שני טעמים דלא מהני עירוב

בתנאי:

(א) כיון "ששני הימים הן קדושים

בודאי", אין לעשות בזה תנאי.

(ב) כיון ששני הימים "הן כיום אחד

ארוך", אין לעשות בזה תנאי.

וכן הוא לענין עירובי חצרות על תנאי,

כדלעיל סי' שצג ס"א ( בב'

ימים טובים של ראש השנה אינו יכול לערב על תנאי, מפני שהם כיום אחד ארוך).

וכן לענין ניצוד בראשון אסור בשני,

כדלעיל סי' תצז ס"ט (חוץ משני ימים טובים של ראש השנה שהן קדושה אחת והן כיום

אחד ארוך, מטעם שיתבאר בסי' ת"ר), ונתבאר שם (הערה 38 ).

[3950] העיטור הל' יום טוב קמז, ד (ואי איקלע יום

טוב חמישי ומעלי שבתא ואנח עירובי תבשילין, לא מצי למיפא ביומא דחמשא לשבתא, דשבתא

דשבות קרובה התירו על ידי עירוב, שבות רחוקה לא התירו). ר"ן ט, רע"ב בשם

הירושלמי (וכדאנח ערובי תבשילין לא מצי למיפא מיומא דחמש לשבתא, דשבת קרובה התירו על

ידי עירוב שבת רחוקה לא התירו). שו"ת הרשב"א ח"א סי' תרפה (שני

ימים טובים של גליות שחלו מלפני השבת, אם מותר להכין לשבת ביום ה' על ידי עירוב

שהניח בערב יום טוב ... נראה לי שהוא אסור, לפי שיום שני שהוא חל בערב שבת חול הוא,

והיאך יתקן מיום טוב לשבת, שיום החול מפסיק. אבל מתוך גירסת הירושלמי נסתפקתי בזה

ימים, וצריך להתיישב בדבר). שו"ת הרא"ש כלל כג סי' ח (שני ימים טובים

שחלו להיות חמישי וששי, אין לשחוט ביום הראשון לצורך השבת [א]ע"פ שעירב, דודאי

יום ראשון עיקר, ויום טוב שני אינו אלא משום גזרת שמדא. וכיון שאפשר לו לשחוט בשני

שהוא כחול, למה ישחוט בראשון שהוא ודאי קדש). טור ושו"ע סי"ג (אף על פי

שהניח עירוב אינו יכול לבשל מיום טוב ראשון לשבת). מ"א ס"ק יג (דיום טוב

שני הוי ודאי חול מדאורייתא, ולכן כשיכול לעשות בשני אסור לעשות בראשון. ועוד

דשבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו). ט"ז ס"ק יב (פירוש כשחל יום

טוב יום ה' ויום ו', דכיון שאפשר לאפות ולבשל ולשחוט ביום ו' שהיא אינו אלא משום

מנהג אבותינו, למה יעשה זה ביום טוב הראשון שהוא ודאי קודש).

[3951] מ"מ פ"ו הי"ב

(וכתב בעל העטור שאף אם עירבו ביום ד', אינו יכול לאפות ביום ה' לשבת, דשבת קרובה

התירו על ידי עירוב שבת רחוקה לא התירו). רבנו ירוחם נ"ד ח"ג לג, א (וכתבו

המפרשים ואפילו שערב ביום ד', אינו נכון לשחוט ביום ה' לצורך שבת שהוא לנו ודאי

קדש, אלא ישחטנה ביום ו' שהוא לנו ודאי חול, דבקיאין אנו בקבועא דירחא).

[3952]

מ"א ס"ק יג (ונראה לי דאם יודע שיהי' לו ביום שני אונס שלא יוכל לאפות,

כגון ביום אידם, דשרי לאפות או לבשל ביום א', ובלבד שהי' דעתו לכך בשעת עירוב. וזה

לטעם ראשון [=דכיון שאפשר לאפות ולבשל ולשחוט ביום ו', למה יעשה זה ביום טוב

הראשון], אבל לטעם שני [= שעירוב

תבשילין אינו מתיר אלא לאפות ולבשל מיום טוב לשבת הסמוך לו] אסור, דהא ודאי אם יום

טוב ביום ה' וביום ו' הוא חול, ויש אונס, שאינו יכול לאפות ביום ו', דאסור לאפות

ביום ה' לשבת על ידי עירוב, הכא נמי כהאי גוונא, וצ"ע).

והטעם שסתם כאן לאיסורא, נתבאר בקונטרס

אחרון סק"ד, כיון דקיי"ל כטעם השני, שהלכה כרבים.

[3953] משנה שם (אכלו או שאבד (קודם שבשל כל

צרכי שבת, רש"י) לא יבשל עליו בתחלה). רמב"ם שם ה"ה (וצריך שיהיה

עירוב זה מצוי עד שיאפה כל מה שהוא צריך לאפות ולבשל כל שהוא צריך לבשל ויחם חמין

כל שהוא צריך). טור ושו"ע סט"ו (נאכל העירוב או שאבד קודם שבישל לשבת, אינו

יכול לבשל).

[3954]

גמרא טז, ב (שייר ממנו כל שהוא, סומך עליו לשבת ... דאית ביה כזית). טור, לגירסת

הב"ח ד"ה ומ"ש נשאר (בספרי רבינו המדוייקים כתוב בהן נשאר ממנו

כזית), ושו"ע שם (אלא אם כן נשתייר ממנו כזית).

[3955]

כדלעיל סי' שסח

ס"ד (אם נתעפש פת העירוב ונפסל מלאכול הרי הוא כמו שכלה לגמרי), ושם נסמן

(הערה ל). וכן הוא לעיל ס"ב (שיהא העירוב קיים וראוי

לאכילה, שלא נתקלקל).

[3956]

יש"ש פ"ב סי' יח (ואפשר לומר דהוא הדין אם נאכל הפת ונשאר התבשיל, דנהי

דאין לשנות המנהג לכתחילה דבעי פת ותבשיל, אבל בדיעבד פשיטא דשרי בתבשיל לחוד).

מ"א סקי"ד (נאכל העירוב, היינו התבשיל (עי' ס"ב). אבל אם נאכל הפת,

אין בכך כלום. ואפילו חל ב' יום טוב ביום ה' וביום ו' ונזכר ביום טוב ראשון אין

צריך לערב (עי' סכ"ב) (יש"ש)).

וכן הוא לעיל ס"ג ( ואם לא עירב אלא בתבשיל לבד ולא נזכר עד

לאחר שנכנס ליל יום טוב, אפילו הוא יום טוב ראשון של גליות שחל בחמישי בשבת שיוכל

לערב על תנאי כמו שיתבאר, אעפ"כ אין צריך לחזור ולערב, כיון שכבר עירב בתבשיל

שהוא עיקר העירוב).

[3957]

ברייתא יז, ב (אכלו עד שלא אפה עד שלא הטמין הרי זה לא יאפה ולא יבשל). טור

ושו"ע סט"ז (לאחר שהכין צרכי שבת יכול לאכלו).

[3958]

כדלעיל סי' עדר ס"ב (וחייב כל אדם לבצוע על שתי ככרות שלמות).

[3959]

ברכות לט, סוע"ב. שבת קיז, סוע"ב (רבי אמי ורבי אסי כי מיקלע להו ריפתא

דעירובא, שרו עילויה (היינו ברכת המוציא שהיא התחלת אכילה. שרו מתחילין,

רש"י), אמרי הואיל ואיתעביד בה חדא מצוה ליתעביד בה מצוה אחרינא).

וכן הוא לעיל סי' שצג ס"ג (דהואיל

ונעשית בו מצוה אחת יש לעשות בו גם כן מצוה אחרת), ושם נסמן (הערה כב).

[3960]

מהרי"ל הל' עירובי תבשילין ע' קצב (הנהיג מהר"י סג"ל להניח ככר

העירוב ללחם משנה בליל שבת ובשחריתו, ובסעודה שלישית היה בוצע עליו). יש"ש שם

(ומאחר שצריך להיות העירוב קיים, אין ראוי לאוכלה עד ליל שבת. ומכל מקום היה מנהג

מהר"ם, להניח הככר תחת הלחם משנה בליל שבת ולמחרתו, ובסעודה ג' היה בוצע

עליו, מאחר דאיתעביד ביה מצוה אחת ראוי לעשות עליו מצות אחרות). מ"א ס"ק

טו (ומכל מקום יניח אותו ללחם משנה בערבית ושחרית, ולמנחה יבצע עליו (יש"ש)).

ולענין עירובי חצרות הובא לעיל סי' שצג

ס"ג (ויש לבצוע עליו בשבת שחרית (או בסעודת הלילה אם סועד משחשכה ודאי),

דהואיל ונעשית בו מצוה אחת יש לעשות בו גם כן מצוה אחרת).

וטעם החילוק בין עירובי חצרות לבין

עירובי תבשילין, נתבאר בלקוטי שיחות חט"ז ע' 184. חידושים וביאורים בש"ס

ח"א סי' כג.

[3961]

אביי יז, ב (נקטינן התחיל בעיסתו (לתקנה ולאפותה על ידי עירובו, רש"י) ונאכל

עירובו, גומר). טור ושו"ע סי"ז (התחיל בעיסתו ונאכל העירוב, גומר).

[3962]

רא"ש פ"ג סי' יב (איכא לאיסתפוקי בפירוש מילתא דאביי, דאי בעי למימר

גומר עיסה זו כיון שהתחיל בה, ושוב לא יבשל ולא יטמין, וכן אם התחיל לבשל תבשיל

אחד יגמרנו בלבד, או שמא מכיון שהתחיל באחד להתעסק מצרכי השבת בעוד העירוב קיים

יגמור כל צורכי שבת .... והדבר שקול עד שיבא מורה צדק). ומספק החמיר בשו"ע שם

(גומר אותה עיסה). ראב"ד פ"ו ה"ה (נ"ל שאם אפה [ולא בישל, או

בישל ולא אפה] ונאכל העירוב או אבד, מה שעשה בעוד שהעירוב קיים מותר לו לשבת). יש"ש

פ"ב סי' יח (מדברי הראב"ד נראה דלא שרי אלא דוקא מה שנעשה בהיתר שרי,

ולא יותר ... וכן עיקר). ב"ח ד"ה התחיל (מיהו הראב"ד בהשגות אינו

מסופק, אלא מפרש לחומרא, גומר עיסה זו לבד ... וכן פסק בשלחן ערוך).

[3963]

רמב"ם שם (התחיל בעיסתו או בתבשילו ונאכל העירוב או אבד הרי זה גומר). רא"ש

שם (וכן אם התחיל לבשל תבשיל אחד יגמרנו). טור ושו"ע שם (והוא הדין אם התחיל

לבשל, שגומר אותו התבשיל שהתחיל). מ"א סקט"ז (נראה לי דאפילו לא הניח

הקדירה עדיין אצל האש, רק שהתחיל בתקונו, כגון שחתך הלפתות וכדומה, מותר לבשלו,

דהא בעיסה מיירי גם כן שהתחיל ללוש ומותר אחר כך לאפות).

[3964]

סעיף יד ( או מי שעירב ונאבד

עירובו ביום טוב קודם שתיקן צרכי שבת, כל אלו יוכלו לסמוך על עירובו שמערב בעד כל

בני העיר) .

[3965]

משנה טו, ב (לא יבשל בתחלה מיום טוב לשבת, אבל מבשל הוא ליום טוב, ואם הותיר,

הותיר לשבת). טור ושו"ע ס"א (מבשל הוא כמה קדרות ליום טוב, ואם הותיר, הותיר

לשבת), וסכ"א (אם נזכר שלא עירב קודם סעודת שחרית, יבשל הרבה בקדרה אחת ויותיר

לשבת).

[3966]

ב"י ריש הסי' ד"ה ומ"ש דהיינו (והיינו לומר דיכול לבשל כמה קדירות

לצורך יום טוב, ואם הותיר הותיר לשבת). שו"ע ס"א (כמה קדרות),

וסכ"א (ויש אומרים דאפילו לבשל כמה קדירות מותר, כיון שקודם אכילה הוא).

[3967]

ט"ז סקכ"ב (אם יש שינוי ביניהם בטעם, מהני אפילו בשני קדירות קודם אכילה

בהערמה זו לאכול מעט ממנה כמו שכתבתי, וחילוק זה כתבתי גם בסי' תק"ג בס"ד,

והוא נכון).

[3968]

רבנו ירוחם נ"ד ח"ג לג, ב (יכול לבשל ולאפות לצורך יום טוב, אוכל מכל

מין ומין, ואם יותיר יותיר). שו"ע סכ"א (והוא שיאכל מכל אחד ואחד).

[3969]

ס"י (אסור לבשל מין אחד בשתי קדרות ולטעום מעט מכל אחת, כיון שטעם שתי הקדרות

הוא שוה, אם כן כל מה שטועם משתיהן יכול לטעום מאחת, ונמצא שהקדרה השנית אינה

מתבשלת אלא לצורך החול. אבל מותר לבשל כמה מטעמים בכמה מיני קדרות קודם אכילת

שחרית ... וטועם כזית מכל אחת ואחת).

[3970] והיינו שדין מי שלא עירב,

דומה לדין המבשל ביום טוב ראשון לצורך חול, או לצורך ליל יום טוב שני, שנתבארו

דיניו לעיל סי' תקג ס"ד-י, וכדלעיל שם ס"ו (לצורך החול, או לצורך יום

טוב שני, או לצורך שבת ולא הניח עירוב תבשילין).

[3971]

ט"ז סק"כ (נראה לי דודאי לכתחלה קאמר כן, דצריך שיראה לכל שאוכל ממנו ביום

טוב, אבל אם אירע שלא אכל כלל ממין אחד, אינו אסור לשבת, כיון שעכ"פ בשעת

הבישול נתכוין לאכלו היום, הרי היה מעשה שלו בהיתר, ומה שלא אכל אחר כך אין זה

גורם איסור).

[3972]

סעיף יא (ואפילו לא טעם מאומה מהקדרות, אלא שבשעת הבישול היה בדעתו לטעום מכל אחת

ואחת, אם בישל קודם אכילת שחרית, מותר לאכול מהם במוצאי יום טוב מיד, כיון שבישולו

היה בהיתר, שהיה רוצה לאכול מכל אחת ואחת).

[3973]

ראב"ד פ"ו ה"ה (נראה לי שאם אפה ולא בישל, או בישל ולא אפה, ונאכל

העירוב או אבד, מה שעשה בעוד שהעירוב קיים מותר לו לשבת). מ"מ שם (סברא נכונה

היא, שמה שנעשה בהיתר, אפילו נתכוון לצורך יום טוב, יכול להניחו לשבת, ולבשל מכאן

ואילך ליום טוב). שו"ע סי"ח (נאכל העירוב או אבד, מה שנעשה בהיתר, אפילו

נתכוין בו לצורך יום טוב, יכול הוא להניחו לשבת ולבשל מכאן ואילך ליום טוב).

[3974]

ברייתא יז, א (מי שלא הניח עירובי תבשילין, הרי זה לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין, לא

לו ולא לאחרים). טור ושו"ע ס"כ (מי שלא עירב, כשם שאסור לבשל לעצמו כך

אסור לבשל לאחרים, אפילו בביתם).

[3975]

ב"י ד"ה ומ"ש רבנו שהטעם (הטעם הוא, מפני שכיון שלא עירב, הוא נאסר

לאפות ולבשל כלל לא לו ולא לאחרים, כשם שאסור לבשל מיום טוב לחול לא לו ולא לאחרים).

[3976] ברייתא שם (ולא אחרים אופין

ומבשלין לו). טור ושו"ע שם (וגם אחרים אסורים לבשל לו).

[3977]

שגם להדלקת הנר צריך עירוב תבשילין, כדלעיל ס"ז (והדלקת הנר מיום טוב לשבת).

[3978]

ברייתא שם (כיצד הוא עושה מקנה קמחו לאחרים ואופין לו ומבשלין לו). רמב"ם

פ"ו ה"ט (עד שיקנה לו, שנמצא זה מבשל ואופה שלו שהרי קנהו). ר"ן ט,

ב ד"ה אבעיא (בלשון מתנה). טור ושו"ע שם (ואין לו תקנה אלא שיתן קמחו

ותבשילו לאחרים שעירבו, במתנה, והם אופין ומבשלים, ונותנים לו).

[3979]

ר"ן שם (בלא סודר, אלא כשאר [מטלטלין] הנקנין במשיכה). הובא בב"י

ד"ה וכשם. מ"א סקי"ט (במשיכה, ולא בקנין סודר, עיין מ"ש סי'

ש"ו).

וכדלעיל סי' שו סט"ו (שאסור ליתן

שום דבר במתנה לחבירו בשבת ויום טוב, אלא מיני מאכל ומשקה שלצורך היום ... ואין

צריך לומר בקנין סודר, שסתמו עומד לכתיבה, ושמא יכתוב בשבת), ושם נסמן (הערה קי

והערה קטז).

[3980]

כדלעיל סי"ז (דהיינו שיגביה ... גובה טפח מן המקום שהיה מונח עליו), ושם נסמן

(הערה 104 ).

[3981]

ב"ב פד, ב (משיכה קונה בסימטא ובחצר שהיא של שניהן, והגבהה קונה בכל מקום).

טור ושו"ע חו"מ סי' קצז ס"ב (הגבהה קונה בכל מקום, אבל משיכה אינו

קונה אלא בסימטא או בחצר של שניהם). סמ"ע שם סק"ג (דאף אם הוא ברשות

הרבים או ברשות המוכר, מכל מקום במה שמגביהו בידו מביאו אותו לרשותו, דכל מה שהוא

ביד האדם הרי הוא כאילו מונח בביתו).

ולכן כאן שאין ביניהם סימטא, צריך למשוך

לתוך ביתו, או להגביה בתוך בית הנותן.

[3982]

רב הונא כא, סע"ב (מי שלא הניח עירובי תבשילין, אופין לו פת אחת ומבשלין לו

קדרה אחת ומדליקין לו את הנר ... תניא נמי הכי, מי שלא הניח עירובי תבשילין, אופין

לו פת אחת וטומנין לו קדרה אחת ומדליקין לו את הנר). רשב"א בעבודת הקדש שער ד

סי' ג (לא היו שם אחרים להקנות להם קמחו, או שלא רצה להקנות קמחו לאחרים). שו"ת

מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' שיז (ואף על גב דאפשר באחרינא ובאקנויי קמחו

לאחרינא ... לגמרי שרי משום כדי חייו). רא"ש פ"ב סי' טז (מיירי בדליכא

מאן דעירב, ומשום כדי חייו התירו לעשות לו דבר מועט). טור ושו"ע סוף ס"כ

(ואם אין שם אחרים שעירבו, שמותר לאפות בצמצום פת אחד ולבשל קדרה אחת ולהדליק נר

אחד). ב"י ד"ה ומ"ש ואם אין אחרים (ורבינו שכתב ואפילו הוא עצמו,

נראה שהוא סובר כמו הרשב"א, שאע"פ שיש כאן מי שעירב, אם לא רצה זה שלא

עירב להקנות לו קמחו, מותר לאפות הוא עצמו פת אחד וכו'. ואפשר שסובר שכן הוא דעת

הרא"ש גם כן). מ"א ס"ק כ (משמע אם יש אחרים ואין רוצה להקנות להם,

אסור לאפות אפילו בצמצום ... אבל בב"י כתב דמכל מקום שרי לאפות בצמצום).

[3983] אף שבגמרא וברייתא שם "אופין לו

... ומבשלין לו ... ומדליקין לו", מכל מקום יכול הוא בעצמו לאפות ולבשל

לעצמו. שו"ת מהר"ם מרוטבורג שם (נראה לי אפילו [אי איכא] אחריני שעירבו,

שרי איהו למיעבד כל הני לנפשי'). עבודת הקודש שם (ויראה לי שאף הוא אופה ומטמין לו

קדירה לעצמו). רא"ש שם (יש מדקדק מדקתני אופין לו ומבשלין לו משמע דאחרים

עושין לו, אבל לא הוא עצמו, וליתא ... משום כדי חייו התירו לעשות לו דבר מועט,

ואופין ומבשלין, אבני ביתו קאי. וכן משמע בירושלמי (הל' א) דקאמר לא עירב ולא

עירבו לו אחרים, רבי יצחק אומר צולה לו דג, רב הונא אמר מחמם לו חמין, שמואל אמר

מדליק לו את הנר). טור (ואפילו הוא בעצמו), ושו"ע שם (יש אומרים שמותר לאפות).

[3984]

רב הונא שם (שלא הניח עירובי תבשילין, וכדי חייו שרו ליה רבנן). טור (התירו לו

חכמים משום כדי חייו, משום כבוד שבת, לעשות דבר מועט), ושו"ע ס"כ (שמותר

לאפות בצמצום).

[3985] תוס' כב, רע"א (משמע דאסור למי שלא

הניח, להדליק לו רק נר אחד).

טור ושו"ע שם (נר אחד).

[3986] כדלעיל סי' רסג ס"א (וחייב

כל אדם כשאוכל סעודת הלילה לאכלה אצל אור הנר).

[3987]

טור בשם מהר"מ מרוטנבורג (וכתב ה"ר מאיר מרוטנבורק, שיכול לחפש בחדר שום

חפץ בנר, אפילו מבעוד יום, ולהניחו דולק עד הלילה). פרישה ס"ק י (נראה דרצה

לומר, מלבד נר אחד שהתירו לו להדליק בחדר שהוא אוכל שם, יכול לחפש בחדר שום חפץ

אפילו מבעוד יום ולהניחו דולק עד הלילה, אפילו בחדר שאין בו צורך כל כך להדליק

בו). רמ"א סכ"א (והוא הדין שיוכל לילך מבעוד יום לחדר בנר דלוק לחפש

איזה דבר, ויניחנו דולק עד הלילה).

וראה לעיל סי' תקיד סוף סט"ו (אף

באותה שעה שמדליק, הוא צריך לאור הנר).

[3988] כדלקמן סי' תרמ ס"ט (שצער

הוא לאדם לאכול בחושך בלא נר).

[3989]

כדלעיל סי' רסג ס"א (תיקנו חכמים שיהיה לכל אדם נר דולק בשבת בכל חדר וחדר

שהולך שם בשבת משום שלום בית, שלא יכשל בעץ או באבן), וס"ט (לפי שהדלקת נר

בשבת חובה אף בלא אכילה, כדי שלא יכשל בעץ ואבן, כמ"ש למעלה).

[3990]

סעיף א.

[3991]

לפנינו לא נמצא שם בזה.

[3992]

מהר"י ווייל דינין והלכות אות נה (הר"ר שמעון ז"ק שאל אותי מי

שמתענה בראש השנה, אם יכול לאפות ולבשל לאחרים. והשבתי לו דאסור, כיון דאינו יכול

לאפות ולבשל לעצמו אינו יכול לבשל לאחרים). רמ"א ס"כ (ומי שמתענה ביום

טוב, אסור לבשל לאחרים אפילו לצורך בו ביום, דהוי כמי שלא הניח עירוב, שאינו מבשל

לאחרים). מ"א סוף סקכ"ב (וביום טוב שחל להיות ערב שבת אסור לבשל מיום

טוב לשבת, ואפילו על ידי עירוב לא מהני, אלא מטעם הואיל ואי מקלעי אורחים

כמ"ש ס"א, והכא כיון שהוא אסור לבשל לאחרים, לא שייך האי טעמא).

והיינו שמהר"י ווייל מיירי בראש

השנה סתם (שלא חל בערב שבת) שמתענה בו, כדלקמן סי' תקצז ס"א (יש אומרים שמצוה

להתענות בראש השנה). וכן הוא ביום טוב סתם שנדר להתענות בו, שהנדר חל (כדלעיל סי'

תפה ס"ב).

ורמ"א למד מכך, שאם חל בערב שבת

אין העירוב תבשילין מועיל. ומבאר המ"א הטעם, כיון שאינו יכול לבשל לאחרים בו

ביום, לא שייך בזה ההיתר של הואיל ומקלעי אורחים.

וכן הוא לקמן סי' תקצז ס"ד (המתענה

בראש השנה או בשאר יום טוב, אסור לו לבשל או לעשות שאר מלאכות אוכל נפש לצורך

אחרים, כמ"ש בסי' תקכ"ז, עיין שם הטעם), שגם שם מיירי בראש השנה סתם,

שלא חל בערב שבת.

וראה לקוטי שיחות חי"א ע' 35 הערה

11 (ברמ"א (או"ח סתקכ"ז ס"כ) ושו"ע אדמו"ר הזקן (שם

ס"ל. סתקצ"ז ס"ד – וראה אלי' רבה (סתקצ"ז סק"ד) החילוקי

דיעות בזה) שהמתענה אסור לעשות מלאכת או"נ ביו"ט – אבל לא כתבו

אם זה מה"ת או מדרבנן. וראה מחצה"ש (סי' תקכ"ז שם). וראה צל"ח

ביצה (יב, א על תוד"ה ה"ג רש"י כו') שכתב דאסור במלאכת או"נ

מדאורייתא). שלחן המלך ח"ב ע' קסו הערה 7.

[3993]

מ"א שם (ומכל מקום אחרים אופין ומבשלין לו).

ומפרש כאן הכוונה, דאף שמה שהוא מערב

אינו מועיל, מכל מקום מועיל מה שאנשי ביתו או אחרים מערבים, שיוכלו לבשל לו לצורך

השבת. או אפשר שגם העירוב שלו מועיל לאנשי ביתו, כדלעיל סי"ח (בני ביתו ...

מותרים לעשות כל מלאכת אוכל נפש מיום טוב לשבת, על ידי עירוב של בעל הבית), ואם כן

יכולים לבשל לו לצורך השבת.

[3994]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"ה נתבאר שצריך לומר בדין כו'

בלשון שמבין.

ומסתפק כאן אם הוא רשות או חובה. ונוטה

לומר שתלוי הדבר בב' הדעות שבפנים ס"ז, אם אמירת בדין כו' מעכבת או שהיא רק

למצוה מן המובחר.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[3995]

ס"ק ה (כתב מהרי"ל שאם אינו יודע לומר העירוב בלשון הקודש, יאמר בלשון

חול).

[3996]

הל' עירובי תבשילין ע' קצב (ואם אינו יודע בלשון הקודש, יכול לומר בלשון אשכנז).

וכן הוא ברמ"א סי"ב (ומי שאינו יודע בלשון הקודש, יוכל לאמרו בלשון

לע"ז שמבין).

[3997]

ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רסד.

[3998]

ס"כ (ואם הניח עירוב ולא הזכיר המלאכות בהדיא, אלא אמר בדין יהא שרי לן למעבד

כל צרכנא, הוי כמי שלא עירב כלל). שהיא דעה הא' שבפנים ס"ז. וראה גם לקמן

קונטרס אחרון ס"ק ב.

[3999]

הל' יום טוב סוס"י שמז (ואם לא הזכיר כל זה, אלא אמר כך בסתם, בדין יהא שרא

לן לעשות כל צורכנו, לא אמר כלום ואין בדבריו כלום).

[4000]

סקכ"ג (כתב

ביש"ש ... שרי לבשל, דברכות אין מעכבות ... וצ"ע דמי עדיף

זה מאלו אמר ולא פירש המלאכות בהדיא דאסור ... לכך אין לסמוך על זה).

[4001]

ס"ק ז (כתב רש"ל ... מי שעשה תבשיל מיוחד לשם עירוב תבשילין, או שהפרישו

לשם כך, אפילו היה דעתו להתנות עליו ולברך עליו ושכח מלהתנות ולברך עליו, סומך

עליו בדיעבד ... והברכה שצריך לברך עליו לכתחלה ולהתנות עליו להדיא, אינה מעכבת,

כי הברכות אינן מעכבות), וס"ק יח (דהא אם הניח עירוב תבשילין ולא בירך כלל

מהני, דברכות אינן מעכבות בכל התורה ... ואמאי לא מהני כאן אם אמר כל צרכנא, מי

גרע מלא בירך כלל. דנהי דתקנת חז"ל דלא סגי בלמיעבד כל צרכנא לחוד, היינו כדי

לעשות הברכה על צד היותר טוב, ומטעם שזכרנו לעיל, אבל מכל מקום לא גרע זה מלא בירך).

שהיא דעה הב' שבפנים ס"ז.

[4002]

פ"ב סוס"י ח (מי שעשה תבשיל מיוחד לשם עירוב תבשילין, או שהפרישו לשם כך,

אפילו היה דעתו אחר כך להתנות עליו ולברך עליו, ושכח מלהתנות ולברך עליו, סומך

עליו בדיעבד, כלישנא דמתניתין, ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו. והברכה שצריך

לברך עליו לכתחילה ולהתנות עליו להדיא, אינה מעכבת. כי הברכות אינן מעכבות).

[4003]

סי' יד (והקשה הראב"ד ז"ל ... שלא מצינו בשום מקום שתהא הברכה נפסדת

בשביל חסרון כוונה, אפילו בלא שום כוונת הברכה עולה לו, כל שכן שהוא מתכוין לשום

ברכה בעולם). שהיא דעה הא' דלעיל סי' קפה ס"ב (בשאר ברכות, בין ברכת הנהנין

בין ברכת המצות, ואפילו קידוש לשבת שהוא מן התורה, יש אומרים שיוצא ידי חובתו בכל

לשון אפילו אינו מבין).

[4004]

הלכות ברכות פ"ח הי"א (שאין הולכין אלא אחר הפירוש שהוציא

בפיו). הובא בכ"מ הלכות קריאת שמע פ"א ה"ח ד"ה ודע (דעתו

ז"ל שאין הברכה תלויה בכוונה, אלא הכל תלוי במה שמוציא מפיו, וכמבואר בפסקי

הרא"ש ז"ל).

[4005] שם ( יכול

לומר בלשון אשכנז), משמע שאינו מעכב.

[4006]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים סי"ד נתבאר שאדם יכול לעשות

שליח לערב בתוך ביתו משלו, ויש להסתפק אם השליח יכול לברך.

כי לדעת הפוסקים שאמירת בדין יהא שרי כו'

אינה מעכבת, השליח אינו עושה שום מעשה, ואין לו לברך.

ואף שבעל הבית מברך לפני אמירה זו, שהיא

מצוה מן המובחר, והוי עובר לעשייתה. מכל מקום השליח אינו עושה מעשה המצוה, ועל מה

יברך.

אבל לדעת הפוסקים שהאמירה מעכבת, יכול

השליח לברך, כיון ש עושה עיקר המצוה.

וכן בן ביתו יכול לברך, כיון שהוא שייך

בעירוב זה.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי

אורותיו סי' קז-ט, וסי' קכ.

[4007] אף שנפסק ברמב"ם הל'

ברכות פי"א הי"ג (אם קבע מזוזה לאחרים מברך ... עשה להם מעקה מברך ...

הפריש להם תרומה מברך ... מל את בן חבירו מברך .. וכן כל כיוצא באלו), היינו דוקא

כשהשליח עושה מעשה המצוה, משא"כ כאן.

[4008] "צ"ע אם אדם אחר

שאינו דר באותו העיר יכול לברך ברכה זו ... דהעושה מצוה לאחרים נמי מברך ... אך יש

לחלק, דהתם מברך קעביד מעשה, אבל הכא לא עביד כלום לפי מנהגינו ... כיון שנגבה

העירוב כבר קנה עירוב ... ואם כן שוב אין לברך".

וכן

הוא לעיל סי' שסו סי"ח (ואינו דומה לשאר מצות שהעושה מצוה לאחרים יכול לברך

על עשייתה, מפני שהוא עושה אותה להם, אבל כאן אינו עושה כלום, שהעירוב נעשה כבר

ממילא).

[4009]

פ"ב סוס"י ח (מי שעשה תבשיל מיוחד לשם עירוב תבשילין, או שהפרישו לשם כך,

אפילו היה דעתו אחר כך להתנות עליו ולברך עליו, ושכח מלהתנות ולברך עליו, סומך

עליו בדיעבד, כלישנא דמתניתין, ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו. והברכה שצריך

לברך עליו לכתחילה ולהתנות עליו להדיא, אינה מעכבת. כי הברכות אינן מעכבות).

[4010]

ס"ק ז (כתב רש"ל ... מי שעשה תבשיל מיוחד לשם עירוב תבשילין, או שהפרישו

לשם כך, אפילו היה דעתו להתנות עליו ולברך עליו ושכח מלהתנות ולברך עליו, סומך

עליו בדיעבד ... והברכה שצריך לברך עליו לכתחלה ולהתנות עליו להדיא, אינה מעכבת,

כי הברכות אינן מעכבות), וס"ק יח (דהא אם הניח עירוב תבשילין ולא בירך כלל

מהני, דברכות אינן מעכבות בכל התורה).

שהיא דעה השני שבפנים ס"ז ( יש חולקין על זה ואומרים שלא הצריכו

לפרט ולומר בדין יהא שרי כו' אלא למצוה מן המובחר, אבל בדיעבד אפילו לא אמר כלום

אלא שעשה תבשיל מיוחד לשם עירוב תבשילין, או שנטל תבשיל שנתבשל כבר והפרישו לעשות

בו עירוב תבשילין ולברך עליו, ואחר כך שכח או הזיד ולא בירך עליו ולא אמר עליו

כלום, הרי עליו שם עירוב תבשילין ומותר לסמוך עליו לעשות כל המלאכות מיום טוב לשבת) .

[4011]

ל"ת עה כז, ב (ואומר, בעירוב זה יותר לי ולכל בני העיר

לאפות ולבשל מיום טוב של מחר לשבת, אמנם נהגו העולם בשעה שמניחין עירובי תבשילין

לומר, לאפות ולבשל ולהטמין ולהדליק).

[4012]

פ"ו אות ח (נכון להזכיר לאטמוני ולהדליק כמו כן, שהרי בספר מזכיר גם הטמנה

והדלקה, כן כתוב בספר המצות).

[4013]

פ"ו ה"ח (ואומר, בעירוב זה יותר לי לאפות ולבשל מיום טוב שלמחר לשבת).

אם הכוונה להוכיח מדברי הסמ"ג

והג"מ והרמב"ם שהאמירה אינה מעכבת, לא נתבררה הכוונה די צרכה. וראה נימוקי

יום טוב. הערות וביאורים תתסו ע' 50.

[4014] ואם הוא מאנשי ביתו – ראה

לקמן בסוף הקונטרס אחרון.

[4015] שהרי הוא הפריש התבשיל לעירוב

תבשילין, ועשה עיקר המצוה.

[4016]

פסחים ז, ב (אמר רב

יהודה אמר שמואל כל המצות מברך עליהן עובר (קודם, רש"י) לעשייתן).

וכן

הוא לעיל סי' שסו סי"ח (שכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן), ושם נסמן (הערה

קנה) .

[4017] הסוברים דהאמירה אינה מעכבת

כלל, כנסמן לעיל (הערות 204 - 205 ). אם כן כבר נעשית כל המצוה.

[4018] ס"ק כ (ואם תאמר איך

מברך ... ויש לומר דמכל מקום כיון שעדיין לא נכנס שבת עדיין לא קנה עירוב ... ולכן

בכניסת השבת חלה המצוה, ורשאי לברך).

וכן

הוא לעיל שם ( ולמנהג מדינות אלו שהשמש עושה העירוב בחלה שאופה מהקמח שקיבץ,

אם אינו מזכה להם, הרי הברכה היא אחר שנעשה העירוב ממילא כשנאפה החלה. ואעפ"כ

היא עובר לעשייתן, מפני שכל שלא נכנס שבת עדיין לא קנה עירוב, שקניית עירוב היא

בין השמשות).

[4019] שהרי מה שגדול העיר מקנה

ומערב גם לאחרים, אינו חלק מממצות עירוב תבשילין, שהיא מועלת לו גם בלאו הכי.

[4020]

שו"ע יו"ד סי' שלא סמ"ו (הפריש תרומה במחשבתו ולא הוציא בשפתיו

כלום, הרי זה תרומה, שנאמר ונחשב לכם תרומתכם). וכדלעיל סי' תנז סי"ח (כל

קדושת תרומות ומעשרות הן על ידי דבור (או אפילו על ידי מחשבה בלבד)), ושם נסמן

(הערה צו).

[4021]

הלכה ב (אם עתיד לקרות להם שם, אין בהן קדושה עד שיקרא להם שם) .

[4022] כמובא לעיל מדבריהם ( אפילו

היה דעתו אחר כך להתנות עליו ולברך עליו, ושכח מלהתנות ולברך עליו, סומך עליו

בדיעבד).

[4023]

סי' לג (משום דלא נגמר מצות הלולב עד אחר הנענוע, ומהאי טעמא מברכין על נטילת ידים

אחר הנטילה, משום דלא נגמרה מצות הנטילה עד אחר ניגוב הידים).

וכן הוא לעיל סי' קנח סט"ז (ומן

הדין היה ראוי לברך קודם הנטילה, שכל המצות מברכין עליהם עובר לעשייתן ... שגם

הניגוב הוא מן המצוה).

[4024]

כ, ב ד"ה ומדפרכינן (אפילו הכי עדיין יש כאן שירי מצוה שצריך לנענעו, הלכך

שפיר מיקרי עובר לעשייתה, שלא בא למעט אלא שאין גומרין את המצוה כולה קודם שיברך

עליה).

[4025]

ד"ה וכשיטול (והר"ן בסוף הפרק הנזכר כתב סברות אלו, ומסקנת דבריו דאף על

גב דמדאגבהיה נפק ביה, מכל מקום עדיין יש כאן שיורי מצוה שצריך לנענעו, הילכך שפיר

מיקרי עובר לעשייתן).

וראה גם לעיל סי' רסג קונטרס אחרון

סק"ג ד"ה ואין להקשות (דלא גרע משירי מצות דיכול לברך עליהם, כגון נענוע

הלולב, אע"פ שכבר קיים עיקר המצוה בלא ברכה).

[4026]

הל' יום טוב סי' שמז בסופו (ואם לא הזכיר כל זה, אלא אמר כך בסתם, בדין יהא שרא לן

לעשות כל צורכנו, לא אמר כלום ואין בדבריו כלום).

[4027]

סעיף כ (ואם הניח עירוב ולא הזכיר המלאכות בהדיא, אלא אמר בדין יהא שרי לן למעבד

כל צרכנא, הוי כמי שלא עירב כלל).

[4028]

ס"ק כג (כתב

ביש"ש ... שרי לבשל, דברכות אין מעכבות ... לכן נראה לי דאין לסמוך על זה).

שהיא דעה הא' דלעיל ס"ז.

[4029]

ריש ס"ק כ (צריך עיון אם אדם אחר שאינו דר באותו העיר יכול לברך ברכה זו. ונראה

לי דפשיטא דיכול לברך, דהא אלו לא עירבו, אף הוא היה אסור לטלטל, ואם כן גם הוא

שייך במצוה זו).

וכן

הוא לעיל שם בעירובי חצרות (ולפי זה אדם אחר שאינו דר בעיר זו אינו יכול לברך ברכה

זו, שכיון שאינו שייך בעירוב זה על מה יברך).

[4030]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים סט"ז נתבאר שאין לסמוך על גדול

העיר שעירב על בני העיר עד שידע בבירור.

ואף שעכשיו כולם אומרים לנא ולכל ישראל

כו', מכל מקום אין לסמוך שמזכים על ידי אחר כראוי.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[4031]

סק"י (ועכשיו שיש בנוסח הברכה לנו ולכל הדרים בעיר הזאת, אין צריך להודיעו,

וכ"כ רש"ל).

[4032]

פ"ב סי' י (נראה בעיני, האידנא, שנוסח העירוב הכתוב בסידורים, שכל אחד ואחד

יערב על כולם, שאמר יהא שרא לי ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת. שאין צריך לידע ולשאול

למחר אם ערבו עליו, דהא כל בני העיר מערב כל אחד על חבירו).

[4033] "ולא דקדקו יפה במעשה

בני האדם, הא קי"ל צריך לזכות כמ"ש ס"י, ואין לך אדם שעושה זה אלא

הבקי בכך, לכך אין לסמוך על זה".

[4034]

כלומר, כראוי.

[4035]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים סכ"ג נתבאר שאסור לבשל מיום טוב

ראשון לשבת, ואפילו ידוע לו שביום טוב שני לא יוכל לבשל.

ואף שלפי טעם הרא"ש יש להתיר בזה, מכל

מקום לרוב הפוסקים אסור בכל גווני.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי

אורותיו סי' קיא.

[4036]

סקי"ג (ונראה לי דאם יודע שיהי' לו ביום שני אונס שלא יוכל לאפות, כגון ביום

אידם, דשרי לאפות או לבשל ביום א', ובלבד שהי' דעתו לכך בשעת עירוב. וזה לטעם

ראשון [=דכיון שאפשר לאפות ולבשל ולשחוט ביום ו', למה יעשה זה ביום טוב הראשון], אבל

לטעם שני [= שעירוב

תבשילין אינו מתיר אלא לאפות ולבשל מיום טוב לשבת הסמוך לו] אסור, דהא ודאי אם יום

טוב ביום ה' וביום ו' הוא חול, ויש אונס, שאינו יכול לאפות ביום ו', דאסור לאפות

ביום ה' לשבת על ידי עירוב, הכא נמי כהאי גוונא, וצ"ע).

[4037]

בשו"ת כלל כג סי' ח (כיון שאפשר לו לשחוט בשני שהוא כחול, למה ישחוט בראשון שהוא

ודאי קדש).

[4038]

הל' יום טוב קמז, ד (דשבות קרובה התירו על ידי עירוב, שבות רחוקה לא התירו).

[4039]

פ"ו הי"ב (שהביא דברי בעל העיטור).

[4040] הירושלמי לא נזכר בעיטור

ובמ"מ, רק בר"ן דלקמן בסמוך ( וכן נראה מן הירושלמי

... דשבת קרובה התירו על ידי עירוב, שבת רחוקה לא התירו ). ובירושלמי שלפנינו ליכא.

[4041] הר"ן ט, רע"ב הביא

הלכה זו רק מהירושלמי. ולפי הנראה בדפוס, הביא הר"ן מרבינו אפרים פרט נוסף.

[4042]

נ"ד ח"ג לג, א (וכתבו המפרשים, ואפילו שערב ביום ד' אינו נכון לשחוט ביום ה' לצורך שבת שהוא

לנו ודאי קדש, אלא ישחטנה ביום ו' שהוא לנו ודאי חול, דבקיאין אנו בקבועא דירחא ).

ועדיין יש לעיין בזה, שלכאורה זהו כעין טעם הרא"ש הנ"ל.

ואולי יש כאן איזה טעויות דפוס, בציון

לפוסקים אלו.