שיד דברים האסורים משום בנין וסתירה בשבת

שיד דברים האסורים משום בנין

וסתירה בשבת

ובו כ"א סעיפים:

עשיית

נקב בכלי ובכותל

א כבר ¹⁰⁶⁸ נתבאר ¹⁰⁶⁹ שאין בנין וסתירה

בכלים שאין מחזיקים ארבעים סאה ¹⁰⁷⁰ , כשאינו בנין גמור.

לפיכך חבית של חרס

שאינה מחזקת ארבעים סאה, שנשברה ודיבק שבריה בזפת ¹⁰⁷¹ , מותר לשברה בשבת,

בין ביד בין בכלי, כדי ליקח מה שבתוכה, ואין בה משום סתירה, מפני שאינה בנין גמור ¹⁰⁷² .

ובלבד שלא יתכוין

לנקבה נקב יפה שיהא לה לפתח נאה, שאם כן הרי הוא מתקן כלי ¹⁰⁷³ , וחייב משום מכה

בפטיש ¹⁰⁷⁴ כמו שיתבאר ¹⁰⁷⁵ . אבל כשאינו מתכוין לכך, מותר ¹⁰⁷⁶ . ולא גזרו שמא יתכוין לכך, מפני שחבית השבורה ודבוקה בזפת,

היא גרועה בעיניו, ואינו חושש עליה כשחוזר ושוברה לתקן לה פתח נאה ¹⁰⁷⁷ .

אבל אם היא שלימה,

אסור לשברה אפילו בענין שאינו מתקן לה פתח נאה, מפני שסתירת בנין גמור אסורה אף

בכלים ¹⁰⁷⁸ . ועוד גזירה שמא

יתכוין לנקבה נקב יפה שיהא לה לפתח נאה ¹⁰⁷⁹ :

ב התוקע יתד בכותל

לתלות בו כלים וכיוצא בזה, חייב משום בונה. ואפילו לא תקע היתד, אלא שקדח חור

בכותל לתקוע בו יתד, חייב משום בונה על נקב זה, הואיל ונקב זה הוא מועיל לבנין,

דהיינו לתקיעת היתד ¹⁰⁸⁰ . וכן העושה נקב בקרקע הבית כדי שיצאו המים חייב משום בונה ¹⁰⁸¹ .

אבל העושה נקב בדבר

תלוש, אינו חייב אלא אם כן הנקב עשוי להכניס ולהוציא בו, כגון נקב שבלול של

תרנגולים שאינו מחובר לקרקע, שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל, שנקב זה הוא

פתח גמור וחייבים על עשייתו משום תיקון כלי, שהיא תולדת מכה בפטיש ¹⁰⁸² , כמ"ש בסי' ש"ב ¹⁰⁸³ . ובין שעשה הנקב בעץ

בין במתכת בין בכלים ¹⁰⁸⁴ חייב עליו משום מכה

בפטיש ¹⁰⁸⁵ , אם הוא עשוי להכניס ולהוציא ¹⁰⁸⁶ :

ג וגזרו חכמים על כל

נקב, אפילו עשוי להוציא בלבד, או להכניס בלבד, שמא יבא לעשות נקב שחייבים עליו ¹⁰⁸⁷ . לפיכך אין נוקבים

נקב חדש בחבית שיזוב בו היין ¹⁰⁸⁸ . ואפילו היה בו נקב

ובא להוסיף בו מעט להרחיבו אסור ¹⁰⁸⁹ .

והוא שמתכוין להוסיף,

אבל אם היה סכין תקוע בחבית של עץ מבעוד יום, כדי שיזוב היין במקום נקיבתו

כשיוציאו אותו, מותר להוציאו ולהכניסו בשבת. ואף שאי אפשר שלא יוסיף בנקב על ידי הוצאה

זו, אין בכך כלום, כיון שאינו מתכוין להוסיף ¹⁰⁹⁰ . ואף שפסיק רישיה

ולא ימות הוא ¹⁰⁹¹ . מכל מקום כיון שאף

העושה נקב חדש כזה במתכוין, אין בו איסור אלא מדברי סופרים, הואיל ואינו עשוי אלא

להוציא בלבד, לפיכך לא החמירו בו כל כך לאסור אף להוסיף שלא במתכוין ¹⁰⁹² .

ויש חולקים ואומרים ¹⁰⁹³ שלא התירו להוציא הסכין מהחבית בשבת, אלא אם כן כבר הוציאו

פעם אחת מבעוד יום, שאז אינו פסיק רישיה שיוסיף בנקב על ידי הוצאה זו שבשבת, אלא

אפשר שלא יוסיף כלום, ואם כן אף אם אירע שמוסיף אין בכך כלום, שדבר שאינו מתכוין

הוא.

והעיקר כסברא הראשונה.

ומכל מקום במקום שאין שם צורך כל כך, טוב לחוש לסברא האחרונה ¹⁰⁹⁴ :

ד אבל סכין שהוא תחוב

בכותל של עץ מבעוד יום, אם הוא תקוע קצת בחוזק, נהגו בו איסור להוציאו בשבת ¹⁰⁹⁵ , אלא אם כן הוציאו

כבר פעם אחת מבעוד יום ¹⁰⁹⁶ שאז אינו פסיק רישיה

שיוסיף בנקב ¹⁰⁹⁷ , אבל כשעדיין לא

הוציאו מעולם מנקב זה, אי אפשר שלא יוסיף בנקב כשמוציאו בשבת, כיון שהיה תקוע קצת

בחוזק. ולא התירו להוסיף שלא במתכוין אלא בחבית, שאף לעשות בה נקב בתחלה ובמתכוין

אין בו איסור לעולם אלא מדברי סופרים ¹⁰⁹⁸ , אבל העושה נקב

בכותל במתכוין חייב חטאת לפעמים, דהיינו אם נוקבו כדי לתקוע בו יתד ¹⁰⁹⁹ , ואף המוסיף כל שהוא

בנקב זה במתכוין ¹¹⁰⁰ חייב, לכן יש להחמיר

בו שלא להוסיף בו אף שלא במתכוין כשהוא פסיק רישיה. זהו טעם המנהג.

אבל מן הדין אין בזה

איסור ברור, כיון שמכל מקום אם היה עושה נקב חדש בכותל בענין זה ממש שהוא מוסיף בו

עכשיו בהוצאת הסכין, דהיינו שלא על מנת לתקוע בה יתד, לא היה בו איסור מן התורה,

לפי שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, וגם הוא מקלקל הכותל, וגם מה שמוסיף בנקב

בהוצאת הסכין זהו נעשה כלאחר יד ¹¹⁰¹ , וכל כלאחר יד אין

בו איסור כלל מן התורה אף במלאכה גמורה ¹¹⁰² , אם כן אין לאסור

להוסיף שלא במתכוין, כמו שלא אסרו כן בחבית, לפי מה שנתבאר ¹¹⁰³ שהעיקר כהמתירין שם.

ומכל מקום אין להקל נגד המנהג ¹¹⁰⁴ :

ה אבל סכין התקוע

בספסל או בשאר דבר התלוש, מותר להוציאו בשבת אף שעדיין לא הוציאו מעולם ¹¹⁰⁵ , מפני שבעשיית נקב

בדבר תלוש אין בו איסור לעולם משום בונה, אלא משום גזירת תיקון כלי אם עשהו פתח

להכניס או להוציא, אבל כשאינו עושהו פתח כלל לא להכניס ולא להוציא, אלא שנעשה

ממילא על ידי הוצאת הסכין, אין בו איסור כלל ¹¹⁰⁶ .

ואם הוא תקוע בחבית

גדולה, או בשאר כלים גדולים שמחזיקין מ' סאה, שיש בהם בנין וסתירה, הרי דינו כתקוע

בכותל ¹¹⁰⁷ :

פתיחת

נקב שנסתם

ו חבית שהיה בה נקב

ונסתם ¹¹⁰⁸ , אפילו סתמו בידים

בעץ ¹¹⁰⁹ או בדבר אחר, מותר

לפותחו בשבת.

במה דברים אמורים

כשהוא למעלה מן השמרים, אבל אם הוא כנגד השמרים אסור לפותחו ¹¹¹⁰ (אלא אם כן עשוי

לפותחו ולסותמו תדיר, כגון ברזא שבחבית ¹¹¹¹ ) שכיון שהוא למטה כל כך, הרי כל כובד היין נשען עליו וצריך

סתימה מעולה, לפיכך כשפותחה חשוב כפותח נקב חדש ¹¹¹² . משא"כ למעלה

מן השמרים, שאין צריך סתימה מעולה, אינו חשוב כפותח מחדש ¹¹¹³ :

ז במקום שמותר לפתוח

נקב ישן שנסתם, מותר לנקבו אפילו במקדח, כגון אם נשברה הברזא שבחבית ואינו יכול

להוציאה, יכול לנקבה במקדח ¹¹¹⁴ . ואין צריך לומר

שמותר ליקח ברזא אחרת ולהכות באותה ברזא התחובה בה, אם הוא לצורך לשתות יין בשבת ¹¹¹⁵ . ובלבד שלא תהא

הברזא התחובה בה נגד השמרים ¹¹¹⁶ כמו שנתבאר ¹¹¹⁷ :

ח יש אומרים ¹¹¹⁸ שלא התירו לפתוח נקב

ישן אלא בחבית של חרס, שאין הסתימה מהודקת יפה בנקב, אבל בחבית של עץ שמהדקין מאד

העץ שסותמין בו הנקב ¹¹¹⁹ וחותכין ראשו על דעת

שלא להוציאו, ודאי נראה שזהו נקב חדש, ואסור. ויש חולקין על זה ¹¹²⁰ . ויש לסמוך על

דבריהם במקום צורך גדול להקל בדברי סופרים ¹¹²¹ :

נתינת

קנה ועלה בחבית להוציא היין

ט מותר ליתן קנה חלול ¹¹²² או שאר ברזא ¹¹²³ בחבית להוציא בהם

היין, אע"פ שלא היו מעולם בחבית זו, ואינו יודע כלל אם יבאו למדת הנקב של

חבית זו. ואין חוששין שמא לא יבאו למדתו ויחתכם ויגרדם בסכין ¹¹²⁴ סביב סביב עד שיבאו

למדתו ויתחייב משום מחתך ¹¹²⁵ , כמו שיתבאר ¹¹²⁶ :

י אבל אסור ליתן עלה

של הדס בנקב שבחבית, כדי שלא יהיה היין שותת על דופני החבית, אלא יהיה מקלח על העלה

המקופל ועשוי כעין מרזב ¹¹²⁷ , גזרה שמא יתקן מרזב

ליינו, שיפול היין לתוכו וילך למרחוק ¹¹²⁸ .

ומה שלא גזרו כן

בנתינת קנה חלול הוא, לפי שהקנה אין הוא עושה שום מעשה בגופו אלא שתוחבו בחבית,

לפיכך אין גוזרין שמא יבא לעשות מעשה לתקן מרזב ליינו. משא"כ בעלה שעושה מעשה

בגופו, שלוקחו ומקפלו כעין מרזב, כיון שנראה כעושה מרזב, גזרו בו שמא יבא לתקן

מרזב גמור ליינו ¹¹²⁹ :

יא ויש אומרים ¹¹³⁰ שגם בעלה לא אסרו

משום גזרת מרזב, אלא משום גזרה שמא יתקלקל עלה זה ויקטום עלה אחר מן הענף התלוש

ליתנו בנקב החבית, וקטימה זו אסורה משום תיקון כלי, שכל דבר שמתקנו בשבת שיהיה

ראוי להשתמש בו איזה תשמיש יש בו משום תיקון כלי, כמו שיתבאר בסי' ש"מ ¹¹³¹ .

ואף אם העלה הוא רך

וראוי למאכל בהמה, אעפ"כ יש איסור בקטימתו משום תיקון כלי. שלא אמרו אוכלי

בהמה אין בהם משום תיקון כלי, הואיל והן רכין ואין מתקיימין ¹¹³² , כמו שיתבאר בסי' שכ"ב ¹¹³³ , אלא כשמתקן האוכל להיות כלי בפני עצמו, כגון שקוטם קש לחצוץ

בו שיניו שאינו חשוב כמתקן כלי, לפי שאין דרך האוכל כלל לעשות ממנו כלי בתחלה,

כיון שאינו מתקיים הרבה. אבל דרך הוא לתקן בו כלי העשוי כבר, כגון ליתן העלה בנקב

שבחבית העשויה כבר, לפיכך כשקוטמה לכך יש בקטימה זו משום תיקון כלי ¹¹³⁴ .

ולפי סברא זו שאין

איסור בנתינת העלה בנקב שבחבית אלא משום שמא יקטום, לא אסרו במקום שיש לו הרבה

עלין קטומים מבעוד יום, שאז אין לחוש שמא יקטום, שאף אם יתקלקל אחד או שנים הרי יש

לו עוד, ואין חוששים שמא יתקלקלו כולם ¹¹³⁵ . ולענין הלכה בדברי

סופרים הלך אחר המיקל:

יב קורע אדם עור שעל פי

החבית של יין או שאר משקה שלצורך השבת, ואינו חושש ¹¹³⁶ , מפני שפסיקת תלוש

מותר לכתחלה כמו שיתבאר ¹¹³⁷ , ובלבד שלא יתכוין

לעשות כעין מרזב מעור הקרוע, מפני שהוא כמתקן כלי ¹¹³⁸ :

התזת

ראש החבית לפני האורחים

יג מביא אדם חבית של

יין לפני האורחים ומתיז ראשה (פירוש ראש החבית הוא במקום המגופה, שזהו מקום הגבוה

שבה כשהיא מונחת, שסביב למקום זה מכל צדדיו היא משפעת ויורדת ¹¹³⁹ ) בסייף, למטה ממגופתה, דהיינו שחותך שפת פיה סביב עם המגופה

שעל פיה ¹¹⁴⁰ .

ואף שעל ידי כך נעשה

פתח חדש לחבית, אין בכך כלום, מפני שבודאי אין כוונתו כדי לעשות פתח חדש, שאין דרך

כלל לעשות כן להתיז ראש החבית בשביל עשיית פתח, אלא לעין יפה הוא מתכוין, להראות

נדיבות לבו לפני האורחים שמרחיב להם מקום מוצא היין ¹¹⁴¹ .

והוא ¹¹⁴² שהחבית שבורה ודבוקה

בזפת, וגם אינה מחזקת ארבעים סאה, שאין בה משום סתירה ¹¹⁴³ , כמו שנתבאר למעלה ¹¹⁴⁴ .

אבל אסור לעשות נקב

בגוף החבית, אפילו ברומח שעושה נקב גדול, שאינו דומה לפתח. מפני שמכל מקום על כרחך

הוא מתכוין לפתח, דהיינו שמפני שאינו חפץ לפתוח המגופה תדיר מאיזה טעם שיש לו, לכך

הוא עושה נקב זה להוציא בו יין בכל עת שלא יחפוץ לפתוח המגופה, והרי זה פתח גמור

העשוי להוציא שאסרוהו חכמים. שאם היה מתכוין לעין יפה היה לו לפתוח המגופה, שדרך

שם יכולין להוציא יין יותר בריוח מדרך הנקב שעשה הוא ¹¹⁴⁵ :

יד אבל מותר לעשות נקב

במגופה מלמעלה להוציא בו יין ¹¹⁴⁶ , אף אם החבית היא

שלמה ¹¹⁴⁷ . לפי שאין דרך כלל

לעשות פתח במגופה מלמעלה אלא נוטל כל המגופה, ולפיכך נקב זה שמלמעלה אינו נראה

ונחשב כפתח כלל, ולכן לא אסרוהו במגופה. הואיל ואף העושה בה נקב גמור להכניס

ולהוציא בו היין, אינו חייב מן התורה, כמו העושה בחבית עצמה, ¹¹⁴⁸ מפני שהמגופה אינה

חשובה חיבור להחבית אף כשהיא נתונה על פיה, אלא הוא דבר בפני עצמו, ולכן אין הנקב

שבה קרוי עשוי להכניס ולהוציא בו, לפי שכשמוציא ומכניס דרך הנקב שבה הרי זה כאלו

מוציא ומכניס דרך פי החבית בלבד, לפי שהנקב אינו מועיל כלום להוצאה והכנסה זו, שאף

מבלעדו היה יכול להכניס ולהוציא דרך פי החבית, ואף שפיה סתום במגופה, אין זו סתימה

גמורה, הואיל ואין המגופה חשובה חיבור לחבית. לכן לא החמירו בה כל כך לאסור בה

אפילו נקב שאינו עשוי אלא להוציא בלבד, אם הוא עשוי במקום שאין דרך לעשות שם פתח

דהיינו על גבה מלמעלה ¹¹⁴⁹ .

אבל אסור לעשות בה

נקב בצדה, דהיינו במקום שהיא משפעת ויורדת ¹¹⁵⁰ , לפי שדרך הוא לפעמים לעשות בה פתח מן הצד, כשרוצה שתהא החבית

פתוחה להוציא ממנה יין תדיר, ואינו רוצה לפתוח המגופה שלא יפול עפר או פסולת ביין,

לכן עושה בה פתח פתוח מן הצד ¹¹⁵¹ :

טו אבל בגופה של חבית

אסור לעשות נקב אפילו מלמעלה ¹¹⁵² אף שאין דרך לעשות

שם פתח ¹¹⁵³ , לפי שכיון שאם היה

עשוי להכניס ולהוציא היה חייב עליו מן התורה, אף שעשאו מלמעלה, לפיכך גם כשאינו

עשוי אלא להוציא בלבד אסור מדברי סופרים, אף שעשאו מלמעלה ¹¹⁵⁴ :

מלאכת

מחתך

טז המחתך את העור

ומקפיד לחתכו במדה הצריכה לו, כגון שמקצעו לרצועות וסנדלים, הרי זה אב מלאכה ¹¹⁵⁵ , שכן במשכן היו מחתכים עורות אילים ותחשים במדה לעשותן מכסה

לאהל ¹¹⁵⁶ .

וכל המחתך איזה דבר

תלוש ומקפיד לחתכו במדה, הרי זה תולדת המחתך ¹¹⁵⁷ , כגון הקוטם ראש

הנוצה שהוא דק ורך וראוי ליתנו בכר או בכסת, חייב ¹¹⁵⁸ , אם מתכוין לכך ¹¹⁵⁹ , מפני שמקפיד לקטמו

במדה הראויה לו. וכן המגרד ראשי כלונסות שיהיו שוין וחדין, חייב משום מחתך ¹¹⁶⁰ . וכן המבקע עצים

לחתיכות, אם מקפיד לחתכן במדה, חייב משום מחתך ¹¹⁶¹ .

ואף אם אינו מקפיד על

מדתן, אם מבקע לחתיכות דקות מאד להבעיר בהן האש, חייב משום טוחן ¹¹⁶² . אבל המבקע לחתיכות

גדולות, ואינו מקפיד על מדתן, אין בו איסור אלא מדברי סופרים, משום שהוא מעשה חול ¹¹⁶³ וזלזול שבת ¹¹⁶⁴ , אם אין בהם משום טלטול מוקצה, כגון עצים המיוחדים לתשמיש

ומוכנים לטלטל ¹¹⁶⁵ .

אבל שאר דבר תלוש

שאין בחתיכתו משום מעשה חול, מותר לחתכו לכתחלה, כל שאינו מתכוין לחתוך במדה,

ואינו חותך לחתיכות דקות מאד, וגם הוא דבר שאין בו תיקון כלי בחתיכתו וכמו שיתבאר

בסי' ש"מ ¹¹⁶⁶ . לפיכך מותר לחתוך

קשרי השפוד שקושרים בטלה או עוף הצלויים בו, וכן עופות ממולאים שתפרן, מותר לחתוך

חוט התפירה ¹¹⁶⁷ :

יז וכן חותמות שבכלים,

כגון שידה תיבה ומגדל שהכיסוי שלהם קשור בהם בחבל ¹¹⁶⁸ , מותר לחתוך החבל

אפילו בסכין, או להפקיעו דהיינו להתיר קליעתו, כדי לפותחם ליקח מה שבתוכם, ואין

צריך לומר שמותר להתיר הקשר, שהרי אינו קשר של קיימא שהוא עשוי להתירו תדיר ¹¹⁶⁹ .

ואף שהחבל עשוי לחבר

הכיסוי עם הכלי, וכשחותכו או מפקיעו הרי זה סותר חיבורם, אין בזה משום סתירה, לפי

שהחבל הוא חיבור גרוע שאינו חזק כל כך, וכשסותרו הרי הוא סותר בנין גרוע, ואין

סתירה בכלים אלא כשסותר בנין גמור ¹¹⁷⁰ .

לפיכך אינו מותר

לחתוך ולהפקיע אלא בחבל וכיוצא בו. אבל פותחות של עץ ושל מתכת שהם חזקים, אסור

להפקיע ולשבר אם נאבד המפתח, שזהו סתירה גמורה האסורה אף בכלים ¹¹⁷¹ .

וכן אסור להסיר

הצירים שאחורי התיבה (דהיינו היתידות שמחברים כיסוי התיבה עם דופנה מאחורים,

שתוחבין יתד בחורים קטנים שבשני ברזלים משולבים, אחד קבוע בכיסוי ואחד קבוע בדופן,

ועל ידי היתד התקוע בשניהם יחד הם מחוברים ומשולבים זה עם זה, ויתד זה ראשו אחד עב

קצת וראשו השני יש בו נקב ותוחבין בו יתד קטן), מפני שהם תקועים בחוזק, והרי זו

סתירה גמורה ¹¹⁷² .

וכן אסור להסיר

החשוקים מחבית של עץ העשויה מנסרים הרבה, והם מחוברים על ידי החשוקים שעליהם,

וכשמסיר החשוקים הרי זו סתירה גמורה ¹¹⁷³ .

ומכל מקום על ידי נכרי

יש להקל, בין בשבירת פותחות, בין בהסרת הצירים והחשוקים, לפי שיש אומרים ¹¹⁷⁴ שאין בנין וסתירה בכלים אפילו בבנין גמור וסתירה גמורה, ולא

אמרו שהמחזיר דלת שידה תיבה ומגדל ותוקעה בחוזק ¹¹⁷⁵ , וכן המחזיר כלי של

פרקים ותקע בחוזק ¹¹⁷⁶ , חייב חטאת, אלא

מפני שהוא מתקן כלי וחייב משום מכה בפטיש ¹¹⁷⁷ , אבל כשסותר דבר התקוע בחוזק, ואפילו סותר ושובר כלי שלם

לגמרי, אין בזה שום איסור כלל ¹¹⁷⁸ , אם הוא לצורך השבת ¹¹⁷⁹ . ויש לסמוך על

דבריהם לענין אמירה לנכרי ¹¹⁸⁰ , אם הוא לצורך השבת ¹¹⁸¹ :

יח חותלות של תמרים ושל

גרוגרות, דהיינו כלים העשוים מכפות תמרים, ומניחין בתוכם גרוגרות או תמרים ¹¹⁸² שלא נתבשלו בחמה

שיגמרו שם בישולם, אם הכיסוי קשור בהם בחבל, מותר להפקיע החבל או לחתכו ¹¹⁸³ כמו שנתבאר למעלה ¹¹⁸⁴ .

ואפילו גופן של כלים

אלו מותר להפקיע ולחתוך, מפני שבנין כלים אלו העשויים מכפות תמרים הוא בנין גרוע,

שאינו עשוי להתקיים הרבה, וכשסותרו אינו אלא כמי ששובר אגוזים ושקדים בשביל האוכל

שבהם ¹¹⁸⁵ :

יט חותמות ¹¹⁸⁶ שבקרקע, כגון דלת של

בור שקשור בו בחבל, מותר להתיר הקשר, מפני שאינו קשר של קיימא שהוא עשוי להתירו

תדיר. אבל אם אינו יכול להתיר הקשר, אסור להפקיע קליעת החבל או לחתכו, משום איסור

סתירה ¹¹⁸⁷ , שבכל דבר המחובר

לקרקע יש בו בנין וסתירה אפילו אינו בנין גמור ¹¹⁸⁸ .

במה דברים אמורים

כשהדלת עשויה שם לקיום על מנת שלא להסירה בשבת, אלא כשרוצה לפתוח הבור מתיר הקשר

ופותח הדלת, אבל אינו מסירה משם לגמרי, אלא היא קבועה שם לאיזה זמן ¹¹⁸⁹ . אבל אם אינה עשויה

לקיום כלל, אין בה משום סתירה לא בהפקעת החבל או חתיכתו, ולא אפילו בהסרת הדלת

עצמה ¹¹⁹⁰ , אלא אם כן היא

סובבת על צירה והוא שומט הציר מחורו, כמו שנתבאר בסי' שי"ג ¹¹⁹¹ . ומטעם זה מותר

להסיר הדף שמשימין לפני התנור ושורקין אותו בטיט מערב שבת ¹¹⁹² , כמו שנתבאר בסי' רנ"ט ¹¹⁹³ , מפני שאינו עשוי לקיום כלל אלא על מנת להסירו בשבת:

סתימת

נקב בכלי

כ כשם שאסור לפתוח כל

נקב משום גזרת תיקון כלי, כמו שנתבאר למעלה ¹¹⁹⁴ , כך אסור לסתום כל

נקב, מפני שהוא כמתקן כלי ¹¹⁹⁵ . לפיכך אסור לסתום נקב החבית אפילו בדבר שאינו מתמרח ¹¹⁹⁶ , ואינו בא לידי

סחיטה ¹¹⁹⁷ , כגון שיסתום בצרור

או בקיסם ¹¹⁹⁸ שהוכנו לתשמיש מבעוד

יום שאין בהם משום איסור טלטול ¹¹⁹⁹ .

אבל אם מניח איזה

אוכל וכל כיוצא בו בתוך הנקב כדי להצניעו, ונמצא הנקב נסתם מותר ¹²⁰⁰ .

ומותר לתלמיד חכם

להערים בדבר זה שיסתום הנקב באיזה אוכל או כל כיוצא בו ויאמר לכל רואה שאינו

מתכוין אלא להצניעו, הואיל ואף אם יעשה בלא הערמה שיאמר שמתכוין לסתום אין כאן

איסור אלא מדברי סופרים ¹²⁰¹ , וגם ¹²⁰² כיון שהוא תלמיד חכם

לא יבא לעשות בלא הערמה ¹²⁰³ .

אבל לעם הארץ לא

התירו להערים, שמא יבא לעשות בלא הערמה, שלא יאמר כלל שהוא מתכוין כדי להצניעו אלא

כדי לסתום הנקב. ויש מתירים ¹²⁰⁴ בזה אף לעם הארץ.

ויש לסמוך על דבריהם להקל לתלמיד חכם שמותר לו להערים בדבר זה, אף בזמן הזה שאין

לנו תלמידי חכמים לענין שאר דברים ¹²⁰⁵ .

וכל זה לסתום הנקב

בדבר שאין דרך לסתום בו. אבל מותר לסתום בעץ שדרך לסתום בו, דהיינו לסתום בברזא את

הנקב העשוי להוציא בו יין, אפילו אינו עשוי לפתחו ולסתמו תדיר אלא לעתים רחוקים,

מפני שאינו נראה כמתקן כלי בסתימה זו, כיון שדרך הוא לעולם לסתמו בעץ זה ¹²⁰⁶ . אבל בדבר שאינו

מתוקן לברזא אסור לסתום בו הנקב העשוי להוציא בו יין, אם נאבדה הברזא, אלא אם כן

על ידי הערמה לתלמיד חכם כמו שנתבאר:

כא הממרח רטייה, דהיינו

שמחליק ומשווה הגומות שבה, וכן הממרח שעוה או זפת וכל כיוצא בהן מדברים המתמרחים

עד שהחליק פניהם, הרי זה תולדת ממחק את העור ¹²⁰⁷ , דהיינו שמגרר את

הצמר או השער מעל העור עד שמחליק פניו, שהוא אב מלאכה, שכן היו עושין במשכן, כמו

שנתבאר בסי' ש"ב ¹²⁰⁸ .

לפיכך אין סותמין נקב

בשעוה וכיוצא בה ¹²⁰⁹ , אפילו אינו מכניס

השעוה בתוך הנקב אלא מניחה על פי הנקב, שאינו נראה כמתקן כלי בסתימה זו, כיון שאין

הסתימה נכנסת בתוך עובי דופני הכלי שבמקום הנקב, אלא היא על פי הכלי מגבו ¹²¹⁰ , וגם אפילו אם אין בשעוה זו משום איסור טלטול, כגון שהכינה

לתשמיש מבעוד יום ¹²¹¹ , אעפ"כ אסור

לסתום בה, משום גזירה שמא ימרח השעוה לדבקה בדופני הכלי סביב הנקב עד שיחליק פניה

שם, ויתחייב משום ממחק ¹²¹² .

ואפילו בשומן, או

בשמן עב, אסור לסתום, גזרה משום שעוה ¹²¹³ .

ואסור להערים בכאן

ולומר שאינו מתכוין אלא להצניעו, אפילו הוא תלמיד חכם, שכיון שבשעוה קרוב הדבר מאד

לבא לידי חיוב חטאת, שישכח וימרח כדרכו בחול כדי שתהא הסתימה מהודקת יפה, לכן אסרו

גם בשומן ושמן, גזרה משום שעוה וכיוצא בה ¹²¹⁴ :

[1068] תוכנו העיקרי של הסימן

שלפנינו הוא נקב בחבית יין, פתיחתו וסתימתו, מתי אסור משום בנין וסתירה ומשום מכה

בפטיש. עיקרי ההלכות שנתבארו בו:

(א)

עשיית נקב בכלי ובכותל (ס"א-ה).

(ב)

פתיחת נקב שנסתם (ס"ו-ח).

(ג)

נתינת קנה ועלה בחבית להוציא היין (ס"ט-יב).

(ד)

התזת ראש החבית לפני האורחים (סי"ג-טו).

(ה)

מלאכת מחתך (סט"ז-ט).

(ו)

סתימת נקב בכלי (ס"כ-כא).

לכללות סימן זה ראה כנישתא דבי רב.

קובץ הערות וביאורים (ירושלים) ח"ג ע' כז ואילך.

[1069]

לעיל סי' שיג סי"ט ( לא אמרו שאין בנין וסתירה בכלים, אלא

בבנין גרוע וסתירת בנין גרוע).

*

וכבר הובאו שתי הדעות בזה לעיל סי'

שיג סי"ד (והערה 1008 ), והעיקר הוא כדעת התוס' וסיעתו

שנתבארה כאן, שבבנין גמור יש בנין וסתירה בכלים.

[1070] רמ"א ס"א (שאינה

מחזקת ארבעים סאה). ו כד לעיל שם סי"ח ( ואפילו כלים שאינם

מחוברין לקרקע, אם הם גדולים כל כך שמחזיקין מ' סאה ... הרי הם כאהל, ויש בהן בנין וסתירה), ושם נסמן (הערות 1025 - 1026 ) .

[1071] ראה לעיל סי' קנט ס"י

(ובכלי חרס אין סתימה מועלת אלא בזפת).

[1072]

משנה קמו, א (שובר אדם (בסכין או בסייף, רש"י) את החבית לאכול הימנה גרוגרות),

ובתוס' שם (והכא דשרי לשבר את החבית, משום דמיירי במוסתקי, כדמוקי לה בביצה פרק

המביא כדי יין). ובביצה לג, ב (במוסתקי), ופרש"י (חבית שבורה, שמדבקין שבריה

בשרף של עץ שקורין שף שעושין הימנו זפת ... ומדבקין בו קערות חרס הנשברים), ותוס'

(דכיון שהם מדובקים בזפת ואין החתיכות שלמות, לא הוי שום תקון כלי). טור

ושו"ע ס"א (אין בנין וסתירה בכלים. והני מילי שאינו בנין ממש, כגון חבית

שנשברה ודיבק שבריה בזפת).

והטעם שאינן חבית זו נחשבת בנין גמור,

הוא כעין האמור לקמן סי"ח ( מפני שבנין כלים אלו ... הוא בנין גרוע,

שאינו עשוי להתקיים הרבה).

וכן הדין בכלים חד פעמיים שבזמנינו,

שאין נזהרים מלשברם בזריקתן לפח האשפה, ש"אין בה משום סתירה".

ואף שאם הוא מתקן כלי זה חייב משום

תיקון כלי ומכה בפטיש, כדלקמן בסמוך ( מתקן כלי, וחייב משום מכה בפטיש).

ואפילו אינו כלי כלל, רק שמתקנו להשתמש בו, כדלקמן סי' שמ סי"ז (אם על ידי זה

מתקנו להשתמש בו איזה תשמיש, חייב משום תיקון כלי ... לפיכך אין שוברין את החרס

ואין קורעין את הנייר המותרים בטלטול כדי להשתמש בהם איזה תשמיש, מפני שהוא כמתקן

כלי, עיין סי' תק"ח).

מכל מקום, כיון שאין בו משום בונה,

לכן כששוברו "אין בה משום סתירה". ונתבאר לעיל סי' שיג סי"ד (הערה 1008 ). וראה גם לעיל שם סכ"א (הערה 1055 )

[1073]

משנה שם (בלבד שלא יתכוין לעשות כלי), ופרש"י (לנוקבה יפה בפתח נאה). טור

ושו"ע שם (ובלבד שלא יכוין לנקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח, דאם כן הוה ליה מתקן

מנא).

[1074] מלאכה

זו נתבארה לעיל סי' שב ס"ה (וכל העושה שום דבר שהוא גמר עשיית הכלי ותיקונו,

הרי גמר זה נחשב למלאכה, והוא תולדות מכה בפטיש שהיה במשכן).

ואף דהכא מיירי " שנשברה

ודיבק שבריה בזפת ...

שאינה בנין גמור". מכל מקום נכלל גם זה במלאכת מכה בפטיש, וכדלעיל

סי' שב ס"ו (ואין צריך לומר העושה כלי מתחילתו שחייב משום מכה בפטיש, אף אם

הוא בענין שאין בו משום בונה) .

ואפילו אינה כלי כלל, כדלקמן סי' שמ

סי"ז ( חתיכת תלוש מותרת לכתחלה ... מכל מקום אם על ידי זה מתקנו

להשתמש בו איזה תשמיש, חייב משום תיקון כלי ... לפיכך אין שוברין את החרס, ואין

קורעין את הנייר המותרים בטלטול, כדי להשתמש בהם איזה תשמיש, מפני שהוא כמתקן כלי).

וכן הוא לעיל סי' שח סכ"ח ( שוברו

במתכוין בשביל שיהא ראוי על ידי כך לאיזה תשמיש, שאז אסור משום תיקון כלי),

ושם נסמן (הערה 224 ).

והטעם לזה הוא, כי מלאכה זו אינה עצם

עשיית הכלי, כי אם סיום הכנתו להשתמשות , בין אם הוא כלי גמור או

לאו. ו נתבאר לעיל סי' שיג סי"ד (הערה 1008 ).

[1075] לקמן ס"ב ( שנקב

זה הוא פתח גמור, וחייבים על עשייתו משום תיקון כלי, שהיא תולדת מכה בפטיש),

וסי"ז ( מפני שהוא מתקן כלי וחייב משום מכה בפטיש ).

ואף שנתבאר לקמן ס"ב ( העושה

נקב בדבר תלוש, אינו חייב אלא אם כן הנקב עשוי להכניס ולהוציא בו ... וחייבים על

עשייתו משום תיקון כלי שהיא תולדת מכה בפטיש, אם הוא עשוי להכניס ולהוציא), ושם

נסמן (הערה 1086 ).

שאני הכא שעושה "נקב יפה שיהא

לה לפתח נאה", שבזה מתקן את הכלי בכל אופן. וכמבואר בפרי מגדים משב"ז

ס"ק א (דכי מכוין לעשות כלי יש חיוב דבר תורה ... ושאני נקב כל דהו דמכוין רק

לפתח, כל שאין עשוי להכניס ולהוציא, רק להכניס לחוד או להוציא לחוד, לית ביה איסור

תורה, מה שאין כן כששובר בסכין וסייף ומצמצם שיהיה כלי בכך, יש בו חיוב חטאת).

וראה זכרון יוסף סקי"ח. מראי

מקומות וציונים. קובץ הערות וביאורים ח"ג ע' כז. משולחן הארי. כנישתא דבי רב.

[1076] וכן הוא לעיל סי' שח

סכ"ח ( שאין איסור בשבירת חרס, אלא אם כן שוברו במתכוין בשביל שיהא

ראוי על ידי כך לאיזה תשמיש, שאז אסור משום תיקון כלי). לקמן סי' שכח סל"ב (כיון

שחיובו הוא משום תיקון המכה, אם כן כשאינו צריך לתיקון זה ואינו מתכוין לו, אף

שנעשה מאליו, אין זה חשוב תיקון כלל, והרי זה כאילו לא עשה ולא כלום).

ומה שאין אוסרים מטעם פסיק רישיה, נתבאר

ב מ"מ פי"ב ה"ב (מדברי רבינו שכתב שהכל תלוי

בכונתו, נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר בו פסיק רישיה ולא ימות הוא וליחייב,

מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה, וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל, שהרי אינו

רוצה לעשות ממנו כלי). הובא מ"א סי' שיח סקל"ו (וכתב המ"מ

וז"ל נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר פסיק רישיה ... דומה לקטימת קיסם,

שכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שיניו פטור, שכל שהוא מפני תיקון כלי, מי שאינו מתקנו

פטור).

ולכן התירו בזה לפעמים גם הערמה,

כדלקמן ס"כ (ומותר לתלמיד חכם להערים בדבר זה שיסתום הנקב באיזה אוכל או כל

כיוצא בו, ויאמר לכל רואה שאינו מתכוין אלא להצניעו, הואיל ואף אם יעשה בלא הערמה

שיאמר שמתכוין לסתום אין כאן איסור אלא מדברי סופרים), ואין אוסרים בזה מטעם פסיק

רישיה.

ויתירה מזו נתבאר לקמן סי' תקט

סי"א (מותר ללבן ביום טוב כלי ברזל שאפו בו מאכל של גבינה, כדי לאפות בו ביום

מאכל של בשר ... לפי שאינו ניכר שמתקן כלי, אלא הוא מחממו כדי לאפות בו). ואף

שמתכוין לזה, מכל מקום כיון דמיירי בכלי מתוקן, שאינו אלא "נראה כמתקן

כלי" (שמכשירו מטעם החלב שבו, "כדי לאפות בו"), לכן התירו

כ"שאינו ניכר שמתקן כלי".

ונתפרש יותר לקמן סי' שכג ס"ח

(לדברי האומרים שטבילת כלים היא מן התורה כמ"ש בי"ד סי' ק"כ, שזהו

תיקון חשוב לדברי הכל, ואסרוהו חכמים מפני שדומה למתקן כלי ממש, שהוא אב מלאכה ...

אם הוא כלי שראוי למלאות בו מים, ימלאנו מים מן המקוה, ועלתה לו טבילה, ואינו נראה

כמתקן, מפני שאין הדבר ניכר שמתכוין להטבילו, שהרואה אומר לשאוב מים הללו היה צריך).

וכן הוא לקמן סי' שכו ס"ז (אדם

מותר לטבול מטומאתו בשבת, אפילו הצריך טבילה מן התורה, כגון נדה וכיוצא בהם, מפני

שאינו נראה כמתקן אלא כיורד להקר).

*

וכל זה הוא בתיקון כלי באופן הרגיל,

שאם אינו מתכוין לזה אינו נחשב תיקון כלי כלל, משא"כ לענין "צירוף"

כלי, נתבאר לקמן שיח סכ"א ( ואע"פ שעל ידי נתינת הצונן

לתוכו הוא מצרפו ומחזיקו, ונמצא מתקן כלי ... מכל מקום כיון שאינו מתכוין לתיקון

הכלי אלא להפשיר המים, מותר, שאין כאן פסיק רישיה ולא ימות, מפני שכשמצרפין הכלי

מחממין אותו תחלה ביותר, אבל כאן אפשר שלא יגיע לצירוף, מפני שהמים מונעים אותו

מלהתחמם כל כך), ושם נסמן (הערה 1756 ) .

וטעם החילוק בינם נתבאר בלחם משנה

שם ה"א (וכל זה יובן דוקא בגחלת של מתכת, שאין כאן תיקון כלל, שאינו כלי,

ואין החיוב בא אלא מחמת הכוונה אשר לו, דאם אין לו כונה אין הצירוף מועיל בגחלת,

דמה לי שיהיה מצרף או לא. אבל במיחם שנתנו לתוכו צונן, שיש שם תיקון כלי בההיא

שעתא שמתחזק הכלי, אז ודאי ראוי לחייבו אע"פ שאין לו כונה לצירוף, כיון דנעשה

צירוף המועיל לתיקון הכלי מאליו), ובחמד משה סי' שיח ס"ק ח (דודאי כל שהוא

כלי וצריך צירוף, אף בדלא איכוין, מכל מקום אם הוא פסיק רישא, והכלי מיתקן בכך,

והיא צריכה לאותה דבר, פשיטא דחייב).

[1077]

רש"י ביצה שם (וכיון דרעועה היא ליכא למגזר בה שלא יתכוון לעשות כלי), הובא בתוס'

שם ד"ה כי תניא, ובשבת שם ד"ה שובר. רא"ש פכ"ב ס"ו,

ובביצה פ"ג סי' ה. מ"א סק"ג (דמחמת גריעותא לא חייס עליה, וליכא

למיחש שמא יתכוין לעשות כלי (תוס' ורא"ש)).

ואף שיתבאר לקמן ס"ג ( וגזרו

חכמים על כל נקב אפילו עשוי להוציא בלבד או להכניס בלבד, שמא יבא לעשות נקב

שחייבים עליו, לפיכך אין נוקבים נקב חדש בחבית שיזוב בו היין).

ומיירי אף בחבית השבורה שנדבקה בזפת, כדלקמן סי"ג ( והוא שהחבית שבורה

ודבוקה בזפת ... אבל אסור לעשות נקב בגוף החבית), וסט"ו (שכיון שאם היה עשוי

להכניס ולהוציא היה חייב עליו מן התורה ... לפיכך גם כשאינו עשוי אלא להוציא בלבד

אסור מדברי סופרים).

אפשר דהיינו דוקא לענין נקב בחבית

של יין, שאפשר להכניס ולהוציא בה היין, ולכן גזרו " שמא יבא לעשות נקב

שחייבים עליו". משא"כ כאן מיירי בחבית שבורה ודבוקה שיש בה

פירות, ושובר אותה כדי להוציא ממנו הפירות, ולא להכניס. וראה כנישתא דבי רב

ס"ק לח.

וכן בשאר המקומות שאין חוששים שיעשה

לה נקב לפתח להכניס ולהוציא, כדלקמן סי"ג ( מביא אדם חבית של יין

לפני האורחים ומתיז ראשה ... שאין דרך כלל לעשות כן להתיז ראש החבית

בשביל עשיית פתח, אלא לעין יפה הוא מתכוין, להראות נדיבות לבו לפני האורחים שמרחיב

להם מקום מוצא היין) .

[1078]

טור ושו"ע שם (אבל אם היא שלמה, אסור לשברה אפילו בענין שאינו עושה כלי). ב"י

ד"ה ומ"ש אבל (וטעמו משום דכל שהכלי שלם שאינו מדובק במוסתקי, שייך ביה

בנין וסתירה).

[1079] כמובא

לעיל מרש"י ותוס' ורא"ש ומ"א, שרק ברעועה אין חוששים שיעשה לה פתח

נאה.

[1080] גמרא

קב, ב – קג, א (העושה נקב בלול של תרנגולים, רב אמר משום בונה, ושמואל אמר משום

מכה בפטיש (שהיא גמר מלאכת הלול, רש"י) ... תא שמע הקודח (כל הקודח על מנת

למלאות הוא לתקוע בו יתד, רש"י) כל שהוא חייב. בשלמא לרב (דאמר נקב הוי בנין,

רש"י) מיחזי כמאן דחר חורתא (קודח חור, רש"י) לבניינא (ואע"פ

שימלאנו, הרי הועיל לבנין שקודח החור, רש"י). אלא לשמואל לאו גמר מלאכה הוא.

הכא במאי עסקינן דבזעיה ברמצא דפרזלא (במסמר ארוך של ברזל, רש"י) ושבקיה

בגוויה (לתלות בה, רש"י)).

והיינו שלשמואל שאינו אלא משום מכה

בפטיש, אינו חייב עד שיהא גמר המלאכה, דהיינו כשיתקע בו היתד, כדלעיל

סי' שב ס"ה (וכל העושה שום דבר שהוא גמר עשיית הכלי ותיקונו, הרי גמר זה נחשב

למלאכה, והוא תולדות מכה בפטיש שהיה במשכן) . משא"כ לרב שחייב משום

בונה, לכן אף אם " קדח חור בכותל לתקוע בו יתד, חייב משום בונה על נקב זה, הואיל

ונקב זה הוא מועיל לבנין" .

וקיי"ל כרב כמבואר ברמב"ם

פ"י הי"ד (העושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולים כדי שיכנס להן האורה חייב

משום בונה), ובמ"מ שם (רב אמר חייב משום בונה ושמואל אמר חייב משום מכה בפטיש,

והלכה כרב). ובמרכבת המשנה פ"י הי"ד (ודע דאליבא דרב היכא דבזעה ברמצא

דפרזלא ושבקה בגוויה, נמי חייב משום בונה). ולכן חייב משום בונה אף " שקדח

חור בכותל לתקוע בו יתד".

וכל זה בקודח חור בכותל, משא"כ

בקודח נקב בתלוש, שאינו אלא משום מכה בפטיש, אין חייבים עליה אלא בגמר מלאכה, ולכן

אין חייבים עליו אלא כשעושה הנקב להכניס ולהוציא כדלקמן בסמוך.

וראה מראי מקומות וציונים. קובץ

הערות וביאורים (ירושלים) ח"ג ע' כט ואילך. כנישתא דבי רב.

וכן בכל תיקון שעושה במחובר לקרקע

חייב משום בונה, כדלעיל סי' שיג סכ"ד ( המשוה פני הקרקע בבית

או בחצר, כגון שהשפיל תל או מילא גומא או גיא, הרי זה בונה וחייב), ושם נסמן (הערה

1063 ). לקמן סי' תקו ס"ב (איסור

עשיית גומא אינו אלא משום בונה ... בקרקע או במחובר לקרקע).

[1081]

שו"ת מהרשד"ם או"ח סי' ה (שכמו שהעושה נקב בלול של תרנגולים כדי

שלא נמשך נזק לתרנגולים, גם זה שעשה הנקב כדי לשפוך משם המים ... הוי בונה). הובא

במ"א סק"ג.

[1082]

רבה קמו, א (דבר תורה כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח ... לול של

תרנגולין דעביד לעיולי אוירא ולאפוקי הבלא (סרחון שלא ימותו התרנגולין,

רש"י)). רמב"ם פכ"ג ה"א (העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא

כגון נקב שבלול התרנגולין שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל, הרי זה חייב משום

מכה בפטיש). מ"א ס"ק ג (דהכא מיירי בלול שאינה מחוברת לקרקע, ולית בה

בנין).

והיינו שהרמב"ם מפרש מחלוקת רב

ושמואל דוקא בלול המחובר לקרקע, ובזה קיי"ל כרב, כמבואר לעיל (הערה 1080 ). משא"כ בלול תלוש שאינו מחובר לקרקע, מודה רב

לשמואל שאינו חייב אלא משום מכה בפטיש.

ואף שרב ושמואל חלקו שם אף לענין

תלוש (עייל שופתא בקופינא דמרא רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש), וגם

בזה קיי"ל כרב.

היינו דוקא בבנין גמור, כדלעיל סי'

שיג סי"ט ( אבל העושה כלי מתחלתו, הרי זה בנין גמור וחייב משום בונה

... וכן התוקע העץ בתוך הקרדום להיות לו לבית יד, חייב משום בונה), ושם נסמן (הערה

1035 ).

משא"כ כשעושה נקב בלול התלוש,

שהלול הוא כבר כלי גמור בלי הנקב, אין הנקב נחשב אלא בנין גרוע. ובזה

נתבאר לעיל שם ( שאין בנין וסתירה בכלים ... בבנין גרוע וסתירת בנין גרוע) . והיינו שאין בו

משום בונה אלא במחובר, ולא בתלוש, כדלעיל לעיל שם (הערה 1030 ).

וראה כנישתא דבי רב, תוספת ביאור ע'

תשיב.

[1083]

ס"ה (וכל העושה שום דבר שהוא גמר עשיית הכלי ותיקונו הרי גמר זה נחשב למלאכה,

והוא תולדות מכה בפטיש ... וכן כל העושה איזה תיקון לכלי, הרי תיקון זה נחשב

למלאכה, וחייב).

[1084] אבל לא באוכלי אדם ואוכלי

בהמה, כדלקמן סי"א ( אוכלי בהמה, אין בהם משום תיקון כלי ),

וסי' תעז סי"א (איסור עשיית נקב אפילו בשבת, אינו שייך באוכלין).

[1085]

רמב"ם פ"י הט"ז (והעושה נקב כל שהוא בין בעץ בין במתכת בין בבנין

בין בכלים הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב). הובא במ"א שם.

והשמיט כאן "בין בבנין"

שברמב"ם, שכיון שנקב בבנין חייבים עליו משום בונה, כאמור לעיל, שוב אין

חייבים עליו משום מכה בפטיש, כמבואר במרכבת המשנה שם (העושה פעולה אחת הדומה

למלאכה מל"ח מלאכות, אע"פ שהיא גמר מלאכה, אין לחייבו אף משום מכה בפטיש,

וכן מבואר בירושלמי פ' כלל גדול ... הא דלא אשכחן מיסמך, עבדוניה משום מכה בפטיש

ע"כ. ולפי זה פשוט דלרב דחייב משום בונה אין לחייבו משום מכה בפטיש,

אע"ג דהוה גמר מלאכה ... אם כן הוא הדין לכל מלאכת גמר מלאכה דיש לה אב, אין

לחייבה משום מכה בפטיש כלל, וכמשמעות הירושלמי הנ"ל, דכל שיש לה סמוכין, אין

לחייבה משום מכה בפטיש).

ולכן גם בכלים, במקום שחייב עליהם

משום בונה או מבשל, אינו חייב עליהם משום מכה בפטיש, כדלעיל סי' שיג סי"ד

(ויתחייב משום בונה ... או משום מכה בפטיש), ושם נסמן (הערה 1008 ). לקמן סי' שיח ס"ז ( המניח כלי אדמה באוּר

עד שנעשו כלי חרס, חייב משום מבשל), ושם נסמן (הערה 1622 ).

וראה מי טל (בונה) סי' מח-ט. כנישתא

דבי רב.

*

סיכום

הלכות עשיית נקב שנתבארו כאן:

(א)

הנוקב במחובר לקרקע חייב, משום בונה – אפילו כדי לתקוע בו יתד, או כדי שיצאו המים

דרכו (ס"ב).

(ב)

הנוקב בתלוש חייב, משום מכה בפטיש – דווקא כשעשוי להכניס ולהוציא בו (ס"ב).

(ג)

וכן חייב הנוקב בתלוש, משום מכה בפטיש – כשעושה לו נקב יפה שיהא לו לפתח נאה

(ס"א).

(ד)

הנוקב בתלוש להכניס או להוציא לבד, אסור מדברי סופרים (ס"ג וסט"ו).

(ה)

הנוקב בתלוש שלא להכניס ולא להוציא, מותר (ס"ה).

[1086] רבה קמו, א (דבר תורה כל פתח

שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח ). רמב"ם שם ( וכל

פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אין חייבין על עשייתו).

וכן הוא לקמן סט"ו

(שאם היה עשוי להכניס ולהוציא היה חייב עליו מן התורה).

והיינו שעשיית נקב להוציא בלבד, אינו

נחשב תיקון בכלי, שהרי אינו לצורך הכלי, אלא כדי להוציא מה שבתוך הכלי. משא"כ

אם הוא להכניס ולהוציא, הרי זה תיקון הכלי, וחייב עליו משום מכה בפטיש.

ואף אם הוא להוציא בלבד, אלא שמתקן לו

פתח נאה, הרי זה תיקון הכלי, כדלעיל ס"א ( ובלבד שלא יתכוין

לנקבה נקב יפה שיהא לה לפתח נאה, שאם כן הרי הוא מתקן כלי, וחייב משום מכה בפטיש),

ושם נסמן (הערה 1075 ).

[1087]

רבה קמו, א (דבר תורה כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח, ורבנן הוא דגזור

משום לול של תרנגולין, דעביד לעיולי אוירא ולאפוקי הבלא). רמב"ם פכ"ג

ה"א (לפיכך גזרו על כל נקב, אפילו היה עשוי להוציא בלבד או להכניס בלבד, שמא

יבוא לעשות נקב שחייבין עליו).

וכן הוא לקמן סט"ו ( בגופה

של חבית אסור לעשות נקב ... לפי שכיון שאם היה עשוי להכניס ולהוציא היה חייב עליו

מן התורה ... לפיכך גם כשאינו עשוי אלא להוציא בלבד אסור מדברי סופרים).

וכל זה הוא במקום שיש מקום לחשוש

שיעשה נקב להכניס ולהוציא, משא"כ במקום שאין לחוש לזה, כגון:

(א) לעיל ס"א ( ולא

גזרו שמא יתכוין לכך, מפני שחבית השבורה ודבוקה בזפת היא גרועה בעיניו, ואינו חושש

עליה כשחוזר ושוברה לתקן לה פתח נאה), וכן אינו חושש עליה לעשות לה נקב להכניס

ולהוציא.

(ב) לקמן סי"ג ( מביא

אדם חבית של יין לפני האורחים ומתיז ראשה ... שאין דרך כלל לעשות

כן להתיז ראש החבית בשביל עשיית פתח, אלא לעין יפה הוא מתכוין, להראות נדיבות לבו

לפני האורחים שמרחיב להם מקום מוצא היין) .

[1088]

ברייתא שם (אין נוקבין (בכלי, רש"י) נקב חדש בשבת). רמב"ם שם (ומפני זה

אין נוקבין בחבית נקב חדש). טור ושו"ע ס"א (ואפילו נקב בעלמא אסור לנקוב

בה מחדש).

[1089] ברייתא

וגמרא שם (ואם בא להוסיף מוסיף, ויש אומרים אין מוסיפין ... זימנין דלא תקניה

מעיקרא ואתי לארווחי ביה (שיהא כדי להוציא הבל ולהכניס את האויר, רש"י). דרש

רב נחמן משום רבי יוחנן הלכה כיש אומרים). טור ושו"ע שם (ואפילו יש בה נקב

חדש, אם להרחיבו, אסור).

[1090]

ראבי"ה סי' שלח (ונראה לי [דהני מילי] כשמתכוין להוסיף. אבל אם היה תקוע סכין

בחבית מערב שבת, מותר להוציאו ולהכניסו, שהרי אינו מתכוין להוסיף). מרדכי רמז תמ (ולי

נראה דהא מיירי כשמתכוין להוסיף. אבל אם היה סכין תקוע מערב שבת בחבית, מותר

להוציאו ולהכניסו, שהרי אינו מתכוין להוסיף). שו"ע שם (ואם היה סכין תקוע מערב

שבת בחבית, מותר להוציאו ולהכניסו, שהרי אינו מתכוין להוסיף).

[1091] שחייב, כדלעיל סי' רעח ס"ה (והכל

מודים בפסיק רישיה ולא ימות שחייב עליו מן התורה), ושם נסמן (הערה כט).

[1092] תרומת

הדשן סי' סד, בביאור הסברה להתיר (הא מסקינן התם פרק חבית, דבר תורה דכל פתח שאינ[ו]

עשוי להכניס ולהוציא לא שמיה פיתחא הוא, אלא דחכמים גזרו בכל פתחים ונקבים גזירה

משום לולין דתרנגולים, דאינהו עשוים להכניס ולהוציא כדאיתא התם. ולהכי קא מכוין

להוסיף, איסור, אבל בשאין מתכוין, נוכל לומר אפילו אי פסיק רישיה הוא שרי, דבאיסור

דרבנן יש לחלק בין מתכוין גמור, לפסיק רישיה). ט"ז סק"ב (משמע מלשון זה

אפילו בפסיק רישיה מותר בלא נתכוין לכך ... והיינו במידי שאין איסור דאורייתא אפילו

במכוין).

[1093]

תרומת הדשן סי' סד (אמנם נראה דהאי סכין התקוע בחבית איירי שהוציאוהו והכניסוהו

כבר בחול, ולא פסיק רישיה הוא שיוסיף בנקב). הובא במ"א שם. רמ"א סוף

ס"א (ודוקא שהוציאו גם כן פעם אחת מבעוד יום, אבל אם לא הוציאו מבעוד יום,

אסור, דהוי פסיק רישא דעושה נקב ופתח לחבית).

ודעה זו סוברת שאף באיסור דרבנן אסרינן

פסיק רישיה. ומכל מקום מסיק כאן "והעיקר כסברא הראשונה", להתיר פסיק

רישיה באיסור דרבנן.

ומחלוקת זו, ומסקנא זו, היא אף בפסיק

רישיה במלאכה שיש בה ג' דרבנן (מלאכה שאינה צריכה לגופה, ומקלקל, וכלאחר יד,

כדלקמן סעיף הבא ( שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, וגם הוא מקלקל הכותל, וגם מה

שמוסיף בנקב בהוצאת הסכין זהו נעשה כלאחר יד, וכל כלאחר יד אין בו איסור כלל מן

התורה אף במלאכה גמורה, אם כן אין לאסור להוסיף שלא במתכוין, כמו שלא אסרו כן

בחבית, לפי מה שנתבאר שהעיקר כהמתירין שם ).

אמנם בדרך כלל קיי"ל שאף

באיסור דרבנן אסרינן פסיק רישיה, כמבואר במ"א ס"ק ה (לכו"ע פסיק

רישיה אפילו במילי דרבנן אסור).

וכן הוא לקמן סי' שטז ס"ד ( אין

איסור צידה מן התורה אלא בדבר שיש במינו ניצוד ... אבל אסור מדברי סופרים, אפילו

לצודן שלא לצורך אלא כמתעסק בעלמא. ולכן צריך ליזהר שלא לסגור תיבה או לסתום כלי

שיש בה זבובים, שהרי הם ניצודים בסתימה וסגירה זו. ואף שאינו מתכוין כלל לצידה,

מכל מקום פסיק רישיה ולא ימות הוא ). סי' שיט סכ"ט (ולהאומרים

שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, אף כאן פטור אבל אסור מדברי סופרים, אפילו

אינו מתכוין לכך, אלא שהוא פסיק רישיה ולא ימות).

והיינו אף במלאכה שיש בה ג' דרבנן,

כדלקמן סי' שלז ס"א (אבל הגדולים מאד אסור לגרור, שבודאי עושין חריץ ופסיק

רישיה ולא ימות הוא. ואף על פי שחופר כלאחר יד הוא, ואינו חייב אלא כשחופר במרא

וכיוצא בו מהכלים שדרך לחפור בהם, וגם מקלקל הוא קרקעית הבית, וגם מלאכה שאינה

צריכה לגופה היא, אף על פי כן אסור מדברי סופרים).

ואף שבנידון שבסעיף הבא הוי גם פסיק דלא

ניחא ליה. גם בזה קיי"ל לאיסור, כדלקמן סי' שכ סכ"ד ( ויש

אומרים שכל שהמשקין הולכין לאיבוד אין איסור אפילו מדברי סופרים, אלא כשמתכוין

לסחוט, אבל כל שאינו מכוין לכך, אע"פ שהוא פסיק רישיה, מותר, כיון שאין

הסחיטה נוחה לו כלל, שהרי אין לו שום הנאה ממנה ... והעיקר כסברא הראשונה ),

ושם נסמן (הערה 2163 ).

[1094]

ט"ז שם (אבל בהוציא סכין מחבית, דחולק ב"י ושו"ע, ומתירין אפילו

בלא הוציאו מערב שבת, אלא דרמ"א פוסק כתרומת הדשן דבעינן דוקא שהוציא מבעוד

יום, נראה דלצורך גדול ואין שם ברזא, יש לסמוך להתיר אפילו בלא הוציאן בערב שבת, כן

נראה לענ"ד).

[1095]

תרומת הדשן שם (יראה דהיכא דתקעו הוא בכותל שהוא מחובר, יש לחוש לאסור אם מוציאו

... בהוצאת הסכין היכא דתקוע קצת בחוזק, כמעט פסיק רישיה הוא, שלא יוסיף בנקב והוי

ליה קודח כל שהוא ... וכיון דכבר נהגו העולם לאסור ולהוציא סכין התקוע בכותל,

ואשכחינן ביה טעמא ... יש לנו לקיים המנהג).

[1096]

ב"י סוף הסי' (דאי בדצה ושלפה, אפילו במידי דמחובר נמי שרי).

[1097]

כדלעיל ס"ג לדעה האוסרת גם בחבית.

[1098]

כשעושהו להוציא בלבד, כדלעיל ס"ג וכדלקמן ס"ה.

[1099] כדלעיל ס"ב ( ואפילו

לא תקע היתד, אלא שקדח חור בכותל לתקוע בו יתד, חייב משום בונה על נקב זה).

[1100] כדלעיל ס"ג ( ואפילו

היה בו נקב ובא להוסיף בו מעט להרחיבו).

[1101]

מ"א ס"ק ה (פשיטא דפטור, דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ודבר שאין

מתכוין, ומקלקל, וגם חופר כלאחר יד הוא). ט"ז שם (בשלא לצורך אין בו איסור

דאורייתא כלל, דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואם כן כל שתוחב סכין בכותל להצניעו

שם אין בו חיוב מן התורה, ולמה לא יהיה מותר כשמוסיף בלא מתכוין אפילו בפסיק רישיה).

[1102] כדלעיל

סי' שא ס"ב ( כל המלאכות כולן אינן אסורין בשבת מן התורה אלא לעשותן בשבת

כדרכן שעושה אותן בחול, אבל אם עושה אותן בשינוי מדרך החול, שאין דרך בחול לעולם

לעשותן כן מלאכה זו, פטור מן התורה, אבל אסור לעשות כן מדברי סופרים) .

[1103]

סעיף ג.

[1104]

מ"א שם (שהתרומת הדשן נדחק לקיים המנהג שנהגו, כמ"ש הוא בעצמו עיי"ש).

[1105]

תרומת הדשן שם בסופה (אבל אם תקוע הסכין בדבר תלוש בספסל וכה"ג, לא ידעינן

כלל טעם וסברא לאסור).

[1106] ט"ז

שם (דוקא בזה שהחבית שהיין בתוכה, והוא דקר סכין לשם בערב שבת להוציא יין, נמצא

ניחא ליה האי פיתחא, ויש שפיר עליה שם פיתחא, אף על גב דמדאורייתא לא מקרי פתח,

כיון שאין עשוי גם להכניס כמו לול תרנגולים, מכל מקום הוה פתח, ורבנן גזרו ביה

משום לול כדלעיל, על כן צריך שלפה ודצה. משא"כ בספסל תלוש, דלית ביה צורך

לגמרי לעשות שם פתח, גם אין בו משום קודח שהרי אינו מחובר, על כן מותר בלא שלפה

ודצה. זה נראה לי פשוט וברור בדעת תרומת הדשן).

וראה גם לקמן סי' שכח סל"ב

(לענין המפיס מורסא).

[1107]

תרומת הדשן שם (ומהשתא שהוכחנו דסכין התקוע בחבית מיירי בלאו פסיק רישיה הוא,

מתיישב אפילו בחבית גדולה שמחזקת יותר ממ' סאה ... דחבית גדולה כזאת שייך בה בנין

כמו בקרקע).

[1108]

ברייתא קמו, א (ושוין שנוקבין נקב ישן לכתחילה). טור ושו"ע ס"ב (היה בה

נקב ונסתם ... מותר לפתחו).

[1109]

שבלי הלקט סי' קטז (מצאתי בשם הר"ר יוסף זצ"ל, נקב שנסתם בחביות שלנו

שסותמין אותו בעץ, מותר לנוקבו בשבת להוציא העץ). הובא בב"י סוד"ה היה.

[1110]

רבה קמו, ב (לא שנו אלא במקום העשוי לשמר, אבל לחזק אסור ... והיכי דמי לחזק, כגון

שניקבה למטה מן השמרים). ופרש"י (למטה מן השמרים, אצל שוליו). טור ושו"ע

שם (אם הוא למטה מן השמרים אסור). שבלי הלקט שם (ובלבד שלא יהיה הנקב כנגד

השמרים). רמ"א ס"ד (ובלבד שלא יהיה הברזא הראשון נגד השמרים).

וכן מפרש רבינו, שלמטה מן השמרים

פירושו כנגד השמרים, דהיינו למטה מגובה השמרים, ולמטה מהיין, ולכן כל כובד "היין"

נשען עליו .

כי אם נפרש שלמטה מן השמרים פירושו

למטה ממש, ולמעלה מן השמרים פירושו למעלה ממש, אם כן איך זה שלא נתפרש כאן דין

כנגד השמרים. אלא ודאי "למטה מן השמרים" פירושו כנגד השמרים, למטה מגובה

השמרים.

וראה בני ציון (ליכטמן) ס"ב.

[1111] שבזה מותר בכל אופן,

כדלעיל סי' שיג סכ"א ( אין בהם שום איסור לא בנטילתן משום

סתירה ולא בהחזרתן משום בנין, לפי שאינן עשויין לקיום כלל, רק לפותחן ולסוגרן תדיר

גם בשבת עצמה, ולא אסרו בנין עראי וסתירתו אלא כשאינו עשוי על מנת לסותרו בשבת

עצמה), ושם (הערה 1055 )

[1112]

רש"י שם ד"ה למטה (שכל כובד היין נשען שם). טור ושו"ע שם (דכיון

שהוא למטה וכל כובד היין עליו, צריך סתימה מעליא, וחשיב כפותח מחדש).

[1113] רבה שם (למטה מן היין נמי

לשמר הוא), ופרש"י (כיון דלאו כובד היין נשען עליו סגי ליה בסתימה כל דהו).

והיינו למטה מגובה היין, ולמעלה מגובה השמרים.

[1114]

מרדכי רמז תמ (דבמקום הישן נוקבין לכתחלה אפילו במקדח, כגון שנשברה הברזא). שבלי

הלקט סי' קטז (מצאתי בשם הר"ר יוסף זצ"ל נקב שנסתם בחביות שלנו שסותמין

אותו בעץ, מותר לנוקבו בשבת להוציא העץ). שו"ע ס"ג (במקום נקב ישן

נוקבין אפילו במקדח, כגון שנשברה הברזא).

ובזה מותר אף כנגד השמרים, כדלעיל

סעיף הקודם, שאם הוא " עשוי לפותחו ולסותמו תדיר, כגון ברזא

שבחבית", מותר אף "כנגד השמרים".

או דמיירי הכא בברזא שאינו " עשוי

לפותחו ולסותמו תדיר כגון ברזא שבחבית" , ולכן

מותר רק למעלה מן השמרים, וכדלקמן בסמוך " ובלבד שלא תהא הברזא

התחובה בה נגד השמרים ".

[1115] שו"ת

מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' נו (הורה ה"ר אביגדור כ"ץ, ברזא הסתומה

בחבית ואין אדם יכול להוציאה, שרי ליקח ברזא אחרת ולהכות בברזא לתוך החבית לכתחלה,

לצורך לשתות יין בשבת). שו"ע ס"ד (ברזא שבחבית ואין אדם יכול להוציאה,

מותר ליקח ברזא אחרת ולהכות באותה ברזא, לצורך לשתות יין בשבת).

והיינו שאם לא מצליחים להוציא את

הפקק, מותר לדחוק אותו לפנים על ידי פקק אחר.

[1116] שבלי

הלקט שם (ובלבד שלא יהיה הנקב כנגד השמרים). רמ"א ס"ד (ובלבד שלא יהיה

הברזא הראשון נגד השמרים).

[1117]

סעיף ו.

[1118]

כל בו סי' לא כט, ג (יש אומרים דוקא בחביות של חרש לפי שאין הסתימה מהודקת הרבה,

אבל בחביות של עץ שמהדקים מאד הדוריל"ש וחותכין ראשם על דעת שלא להוציאם נראה

שזה נקב חדש ואסור). שו"ע ס"ג (ויש אומרים דלא שרי לנקוב נקב ישן אלא

בחבית של חרס, שאין הסתימה מהודקת יפה, אבל בחבית של עץ, שמהדקים מאד העץ שסותמים בה

הנקב וחותכים ראשו על דעת שלא להוציאו, ודאי נראה שזה נקב חדש, ואסור).

[1119] כדלעיל

סי' קנט סוף ס"י (עץ בעץ מתהדק היטב).

[1120]

אליה רבה סק"ד (ומכל הפוסקים משמע אפילו בשל עץ שרי).

[1121]

מרדכי שם (ואין להחמיר כולי האי, דאמר רבא כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו

פתח, ורבנן הוא דגזור).

[1122] ברייתא

וגמרא קמו, ב (גובתא (לתקוע קנה חלול בנקב החבית שיצא היין דרך הקנה, רש"י), רב

אסר ושמואל שרי, מחתך לכתחלה דכו"ע לא פליגי דאסור, אהדורי (אם נפלה,

רש"י) דכו"ע לא פליגי דשרי, כי פליגי דחתיכה ולא מתקנא (לא ניתנה בנקב

לידע אם למדתו היא, רש"י), מאן דאסר גזרינן דילמא אתי למיחתך לכתחלה, ומאן

דשרי לא גזרינן. כתנאי אין חותכין שפופרת ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת. נפלה

מחזירין אותה בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב. ורבי יאשיה מיקל. ר' יאשיה אהייא

אילימא ארישא, הא קמתקן מנא, אלא אסיפא, תנא קמא נמי מישרא קשרי, אלא דחתיכה ולא

מתקנא איכא בינייהו, מר סבר גזרינן, ומר סבר לא גזרינן. דרש רב שישא בריה דרב אידי

משמיה דרבי יוחנן הלכה כרבי יאשיה). טור ושו"ע ס"ה (מותר ליתן קנה חלול

להוציא יין, אף על פי שלא היה בו מעולם).

[1123]

שבלי הלקט סי' קטז (וגם ליתן הקנה חלול בנקב להוציא היין מותר, ואף על פי שלא היה

בו מעולם. וברזא נמי שקורין שפינא בלע"ז, אפילו לא היה בחביות מעולם).

שו"ע שם (ברזא או קנה). רמ"א שם (או שאר ברזא).

[1124] שדוקא

כשחותך בסכין חייב, כמבואר ברש"י ביצה לג, ב ד"ה אינו (דקטימה תקון

כלאחר יד הוא, ולא תקון מעליא הוא, אלא אם כן מחתכו וממחקו בסכין). וכן הוא לקמן

סי' שמ סי"ז (חייב משום תיקון כלי אם מחתכו בסכין).

[1125] והיינו שמה שאמרו ברישא

"אין חותכין שפופרת ... קמתקן מנא", היינו שחותך הקנה לעשות ממנו

שפופרת, שהוא תיקון כלי.

אבל מה שאמרו שם " דחתיכה

ולא מתקנא, [לא] גזרינן דילמא אתי למיחתך לכתחלה" , היינו שהשפופרת כבר

חתוכה והיא כבר כלי מוכן; אלא שצריך לגרדה מסביב להתאימה למדת הנקב שבחבית זו,

שגירוד זה אינו גמר מלאכת הכלי, אלא חתיכה במדה להתאימה למדת הנקב, שהיא מלאכת

מחתך.

יוצא אם כן לפי זה, שכל מי שיש לו כלי

גמור, ורוצה להתאימו למקום מסויים, ומגרדו, אינו חייב משום תיקון כלי, אלא משום

מחתך.

וראה קובץ הערות וביאורים (ירושלים)

ח"ג ע' נ. כנישתא דבי רב.

[1126]

סעיף טז ( וכל המחתך איזה דבר תלוש ומקפיד לחתכו במדה, הרי זה תולדת

המחתך) .

[1127]

שמואל קמו, ב (האי טרפא דאסא (לתת עלה של הדס בנקב החבית, שהעלה עשוי כמרזב והיין

זב דרך שם, רש"י) אסור). רי"ף סא, סע"ב (פירוש אסור ליתן עלין של

הדס בתוך הנקב של חבית לקלח בו היין, כדי שלא יהא שותת בדופני החבית). שו"ע

ס"ה (אבל ליתן עלה של הדס בנקב שבחבית, שהעלה עשוי כמרזב והיין זב דרך שם, לא).

[1128]

רב יימר מדפתי שם (גזירה משום מרזב), ופרש"י (שמא יכין מרזב). תוס' שם

ד"ה משום מרזב (שלא יתקן מרזב ליינו שיפול היין בתוכו וילך למרחוק). שו"ע

שם (דגזרינן שלא יתקן מרזב ליינו, שיפול היין לתוכו וילך למרחוק).

[1129]

תוס' שם (דכשלוקח עלה של הדס ומקפלו כעין מרזב, נראה כעושה מרזב, אבל בגובתא שאינו

עושה בו שום מעשה לא גזרינן). שו"ע שם (דכשלוקח העלה ומקפלו כעין מרזב, נראה

כעושה מרזב, ולא דמי לברזא או קנה שאינו עושה בו שום מעשה).

[1130] רב

אשי שם (גזירה שמא יקטום), ופרש"י (העלה מן הענף, וכיון דקטמיה הוה ליה כמתקן

כלי). לבוש ס"ה (שאם יתקלקל זה יקטום אחר). רא"ש פכ"ב סי' ח (והלכתא

כרב אשי). ב"י (והרא"ש פסק כרב אשי, וכדבריו פסק רבינו).

[1131] סי"ז

(אם על ידי זה מתקנו להשתמש בו איזה תשמיש, חייב משום תיקון כלי ... לפיכך אין

שוברין את החרס ואין קורעין את הנייר המותרים בטלטול כדי להשתמש בהם איזה תשמיש,

מפני שהוא כמתקן כלי. עיין סי' תק"ח), ובסי' תקח ס"ב (שכל שהוא עושה

ומתקן דבר הראוי להשתמש בו, הרי זה כמתקן כלי).

וכן הוא לעיל סי' שח סכ"ח ( שוברו

במתכוין בשביל שיהא ראוי על ידי כך לאיזה תשמיש, שאז אסור משום תיקון כלי),

ושם נסמן (הערה 224 ).

והטעם לזה הוא, כי מלאכת מכה בפטיש אינה

עצם עשיית הכלי, כי אם סיום הכנתו להשתמשות , בין אם הוא כלי או לאו.

[1132]

רב יהודה ביצה לג, רע"ב (וכלי בהמה אין בהן משום תקון כלי). ר"ן שם יט,

א (דכיון דרכין עד שהן ראויים לבהמה, לא חשיב כלי, שאינו מתקיים).

וכעין זה נתבאר לקמן סי"ח ( שבנין

כלים אלו העשויים מכפות תמרים הוא בנין גרוע, שאינו עשוי להתקיים הרבה), ושם נסמן

(הערה 1185 ).

ומכל שכן באוכלי אדם, כדלקמן סי'

תעז סי"א (איסור עשיית נקב אפילו בשבת אינו שייך באוכלין, אלא בעצים ואבנים

ומתכות וכיוצא בהם (משאר דברים הראוים לעשות מהן כלים, עיין סי' שי"ד)).

[1133] בשו"ע

שם ס"ד ( אוכלי בהמה, אין בהם משום תיקון כלי. לפיכך מותר לקטום

... קש או תבן ולחצוץ בו שיניו).

[1134]

ר"ן ביצה (יט, א) ד"ה אוכלי (וכי תימא והיכי מסקינן הכא דאוכלי בהמה

כיון שהם רכים אין בהם משום תיקון כלי, אף על פי שהוא מכוין לכך, והא בפירוש אסרינן

למיתן טרפא דאסא בחביתא. איכא למימר דהתם היינו טעמא, לפי שדרך הוא שאפילו באוכלי

בהמה מתקנין כלי העשוי כבר, אבל לא שיעשו כלי ממנו לכתחלה). הובא במ"א

סק"ו.

וראה כנישתא דבי רב.

[1135] גמרא

שם (מאי בינייהו. איכא בינייהו דקטים ומנחי). רא"ש שם (איכא בינייהו דקטים

ומנח, שמא יקטום ליכא).

טור (עלה של הדס, אם הוא קטום, ויש

לו הרבה מהם קטומים, מותר ליתנו בנקב במקום מרזב כדי שיקלח היין). רמ"א סוף

ס"ה (ויש מתירים אפילו בעלה של הדס, במקום שיש לו הרבה קטומים, ואין לחוש שמא

יקטום).

ופירש ב"י שם (וכיון דקאמר

מנחי בלשון רבים, משמע ליה דעלים רבים קאמר, ומכל מקום ... בשנים נמי סגי, מדכתב

אחר כך ואם אין לו אלא אחד וכו', משמע הא שנים שרו).

אבל בב"ח שם סוד"ה עלה (ולפי

זה לאו דוקא אחד, אלא אפילו שנים ושלשה נמי אסור, אלא אם כן בדאיכא הרבה קטומים),

ודרישה סק"ה (נראה דלאו דוקא אחד, אלא הוא הדין שנים ושלשה נמי אסור, עד שיהא

לו הרבה מהן).

ומדברי רבינו נראה ששנים אסור

ושלושה מותר. וראה כנישתא דבי רב.

[1136]

תוספתא פי"ז ה"ט (קורע אדם את העור שעל פי החבית של יין ושל מורייס), ובביצה

פ"ג ה"ט. הובאה בב"י ובמ"א סוף סקי"ד.

[1137]

סט"ז ( אבל שאר דבר תלוש שאין בחתיכתו משום מעשה חול, מותר לחתכו

לכתחלה, כל שאינו מתכוין לחתוך במדה) , וסי' שמ סי"ז (משום קורע אין

איסור אלא כשקורע ומפריד גופים רבים שנתחברו, כגון קורע בגד הארוג מחוטים הרבה,

אבל הנייר שהוא גוף אחד אין בפסיקתו וחיתוכו משום קורע. ומטעם זה מותר לקרוע עור

שעל פי חבית של יין כמ"ש בסי' שי"ד, מפני שהעור הוא גוף אחד ולא שייך בו

איסור קריעה, אלא איסור החיתוך אם מקפיד לחתכו במדה).

[1138]

תוספתא שם (ובלבד שלא יתכוין לעשות זינוק), כפירוש הב"י שם (ונראה לי דזינוק

היינו מרזב ... וטעמא דאסור משום דהוי כעושה כלי). אליה זוטא סק"ג.

והיינו כדלקמן סי' שמ סי"ז (אף

על פי שחתיכת תלוש מותרת לכתחלה ... כמ"ש בסי' שי"ד, מכל מקום אם על ידי

זה מתקנו להשתמש בו איזה תשמיש, חייב משום תיקון כלי).

[1139] שלא מדובר כאן בקנקן

שראשו צר וסגור בפקק, כי אם בחבית עגולה, שבאמצעה בולטת פיה צרה, הנסגרת במגופה

כעין קערה (כדלקמן הערה 1150 ), והוא מתיז בסייף את כל הפיה הבולטת, שלמטה ממגופתה.

[1140]

ברייתא קמו, א (רשב"ג אומר מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף (שמרחיב

פיה למטה ממגופתה, רש"י) ומניחה לפני האורחים, בשבת, ואינו חושש). תוס' מח, ב

ד"ה וכי (דרשב"ג שרי להתיז אפילו גוף החבית עם המגופה כדמוכח התם).

רמב"ם פכ"ג ה"ב (מביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף לפני

האורחין ואינו חושש). שו"ע ס"ו (מותר להתיז ראש החבית בסייף). מ"א

ס"ק ז (משמע אפילו להתיז גוף החבית עם המגופה שרי. כן כתבו התוס' דף מ"ח).

ט"ז ס"ק ה (דכתבו התוס' בפרק במה טומנין דף מ"ח, דמוכח דרשב"ג

שאמר מתיז ראשו, היינו אפילו בגוף החבית).

[1141] גמרא

שם (ודאי לעין יפה קמיכוין), ופרש"י (להרחיב מוצא היין בנקב גדול). רמב"ם

שם (שאין כוונתו אלא להראות נדיבת לבו). טור ושו"ע שם (דלאו לפתח מכוין, כיון

שמסיר ראשה). ב"ח ד"ה ומ"ש דלאו (ולישנא לעין יפה דקאמר הוא לומר,

דקא מיכוין להראות נדיבות לבו לפני האורחים). אליה רבה ס"ק ז (כתב רש"ל

דווקא משום אורחים מותר, וכן משמע בש"ס).

ואף שנתבאר לעיל ס"ג ( וגזרו

חכמים על כל נקב, אפילו עשוי להוציא בלבד, או להכניס בלבד, שמא יבא לעשות נקב

שחייבים עליו).

הכא אין חוששים לזה, כיון שכל כוונתו

היא להרחיב מוצא היין בעין יפה, ולא כדי להכניס.

[1142] עד כאן נתבאר הטעם שאין

חוששים לומר שהוא פותח פה ועובר על תיקון כלי.

עתה

מבאר הטעם שאין חוששים למלאכת סותר, שבהתזת פי החבית הוא שובר את הכלי.

[1143]

שלטי הגבורים סא, ב אות א (ומיהו צריך שהיא הכלי קטן שלא יחזיק מ' סאה ... דוקא

במוסתקי, דהיינו עשוי משברי כלים, הוא דשרי לחתוך אותה, אבל כשהיא שלימה אסור).

מ"א סק"ז (ומיירי שדיבק שברים בזפת, כמ"ש ס"א (שלטי גבורים).

[1144]

סעיף א ( שאין בנין וסתירה בכלים שאין מחזיקים ארבעים סאה, כשאינו בנין

גמור. לפיכך חבית של חרס שאינה מחזקת ארבעים סאה, שנשברה ודיבק שבריה

בזפת, מותר לשברה בשבת ).

[1145]

רב ששת שם (בעו מיניה מרב ששת מהו למיברז (לתחוב, רש"י) חביתא בבורטיא (ברומח

לתוחבו בדופניה לנקוב, רש"י) בשבתא, לפיתחא קמיכוין ואסיר, או דילמא לעין יפה

קמיכוין (להרחיב מוצא היין בנקב גדול, מדלא נקיב ליה כדרך הנוקבין נקב עגול ויפה,

רש"י) ושרי. אמר להו לפיתחא קא מכוין ואסיר ... אם איתא דלעין יפה קמיכוין,

לפתוחי מיפתח (יטול מגופתה, רש"י)). והיינו שכיון שאין לומר בזה "דלעין

יפה קמיכוין", על כרחינו צריך לומר "לפיתחא קא מכוין".

ובאמת אין לומר מטעם זה דלפיתחא קא

מכוין, שאם כן יטול מגופתה, ומדוע אם כן עושה נקב בגוף החבית.

ואף שיתבאר לקמן סי"ד ( שדרך

הוא לפעמים לעשות בה פתח מן הצד, כשרוצה שתהא החבית פתוחה להוציא ממנה יין תדיר,

ואינו רוצה לפתוח המגופה שלא יפול עפר או פסולת ביין, לכן עושה בה פתח פתוח מן הצד) .

היינו דוקא כשעושה נקב במגופה מן

הצד. משא"כ כאן דמיירי שעושה נקב בגוף החבית, כדלקמן סט"ו ( בגופה

של חבית אסור לעשות נקב אפילו מלמעלה) .

וכן הקשה הט"ז ס"ק ו (משמע

דבגוף החבית אין היתר למעלה. ואיני יודע למה, כיון דאין דרך לעשות פתח למעלה בשביל

נפילת עפר, מה בין חבית למגופה).

מבאר רבינו הטעם בזה ( שמכל

מקום על כרחך הוא מתכוין לפתח ). ונתפרש יותר לקמן סט"ו.

[1146]

חכמים במשנה קמו, א (ואין נוקבין מגופה של חבית דברי ר' יהודה, וחכמים מתירין (דאין

דרך פתח לחבית בכך, רש"י). ולא יקבנה מצדה), וכרב הונא בגמרא שם (מחלוקת

למעלה (בראש המגופה, התם הוא דשרו רבנן, דלאו אורחא למיעבד פתחא התם, אלא נוטל כל

המגופה, רש"י), אבל מן הצד דברי הכל אסור). טור ושו"ע ס"ו (וליקוב

המגופה למעלה, מותר, דלאו לפתח מכוין, שאין דרך לעשות פתח למעלה אלא נוטל כל

המגופה).

[1147] מ"א סק"ח (אפילו

בחבית שלימה שרי). והיינו שדוקא לענין "מתיז ראשה בסייף" נתבאר לעיל

סי"ג "והוא שהחבית שבורה ודבוקה בזפת", משא"כ בכלי גמור אסור

משום סותר.

אמנם כאן לענין נקב במגופה, שרי אף

בחבית שלמה, כי המגופה אינה נחשבת כלי גמור, לאסור סתירתה.

[1148] שהעושה

נקב בחבית עצמה חייב, כדלעיל ס"ב (חייב עליו משום מכה בפטיש, אם הוא עשוי

להכניס ולהוציא).

[1149] רבא

מח, רע"ב (מה בין זו למגופת חבית. אמר ליה רבא זה חיבור, וזה אינו חיבור),

ופרש"י (אינה מן החבית עצמו, ואע"פ שדבוקה בו אינו חשוב חיבור, שהרי

לינטל עומדת), ור"ת בתוס' שם ד"ה וכי (שהמגופה אינה מן החבית, ואפילו אם

היה עשוי נקב שבמגופה להכניס ולהוציא לא היה חייב חטאת, לכך שרו רבנן). מ"א

שם (מגופה שאני מן החבית, דאפילו אם היה עשוי הנקב שבמגופה להכניס ולהוציא לא

מחייב, והכא כיון שאינו עשוי להכניס ולהוציא שרי (תוס' שם)).

יוצא אם כן שיש שני פרטים בהיתר זה

לעשות נקב במגופה למעלה:

(א) "אין דרך כלל לעשות פתח

במגופה למעלה".

(ב) "מפני שהמגופה אינה חשובה

חיבור להחבית".

משא"כ כשעושה נקב בצדה, שיתבאר

לקמן; אף שגם בזה "המגופה אינה חשובה חיבור להחבית", מכל מקום "דרך

הוא לפעמים לעשות בה פתח מן הצד". וכיון שעושים נקב זה במטרה מיוחדת,

"שלא יפול עפר או פסולת ביין", לכן חשוב עשיית כלי, אף שאינה חיבור להחבית.

[1150]

פרישה סק"ה (נראה לעניות דעתי שהמגופה הנזכרת בגמרא אינה כמגופה שלנו,

שנוטלין עץ עבה וקובעין אותו בפי החבית למעלה, במקום ששופכין בו המשקה. אלא עשוי

כמין קדירה שיש לו בית קיבול, ומחברים פיה במקום שהיא פתוחה בפי החבית. ובזה שפיר

שייך למימר שנוקבין אותה למעלה או מן הצד, רוצה לומר בצדה של אותה קדירה,

שכשינקבנה שם בודאי לא יוכל ליפול שום דבר לתוכה, משא"כ כשינקוב הקדירה על

גבה מלמעלה).

וראה גם לעיל סי"ג ( פירוש

ראש החבית הוא במקום המגופה, שזהו מקום הגבוה שבה כשהיא מונחת, שסביב למקום זה מכל

צדדיו היא משפעת ויורדת) , ושם (הערה 1139 ).

[1151]

משנה שם (מגופה של חבית ... ולא יקבנה מצד) וכרב הונא בגמרא שם (אבל מן הצד דברי

הכל אסור (זמנין דעבדי לה משום פתחא ואינו רוצה לפותחה למעלה שלא יפול עפר או

פסולת ביין, רש"י), והיינו דקתני לא יקבנה מצדה (ואמגופה קאי ודברי הכל,

רש"י)). טור ושו"ע שם (אבל לנקבה בצדה ... אסור ... דכיון דהוי מצדה

ודאי לפתח מכוין).

[1152]

מ"א סק"ח (למעלה מותר, אף על גב דבחבית אסור).

[1153] שעל סברא זו הקשה הט"ז

ס"ק ו (משמע דבגוף החבית אין היתר למעלה. ואיני יודע למה, כיון דאין דרך

לעשות פתח למעלה בשביל נפילת עפר, מה בין חבית למגופה). ונתבאר לעיל

סי"ד (והערה 1145 ).

[1154]

רבה שם (דבר תורה כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח, ורבנן הוא דגזור).

וכן הוא לעיל ס"ג ( וגזרו

חכמים על כל נקב אפילו עשוי להוציא בלבד או להכניס בלבד שמא יבא לעשות נקב שחייבים

עליו, לפיכך אין נוקבים נקב חדש בחבית שיזוב בו היין).

[1155]

משנה עג, א (אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ... והמחתכו), ופרש"י (מקצעו ומחתכו

לרצועות וסנדלים). רב אשי עד, ב (אי קפיד אמשחתא חייב משום מחתך). ופרש"י (לחותכן

במדה). רמב"ם פי"א ה"ז (והוא שיתכוין למדת אורכו ומדת רחבו).

משא"כ כשאינו מתכוין לחתכן

במדה מותר, כדלקמן בסמוך ( מותר לחתכו לכתחלה, כל שאינו מתכוין

לחתוך במדה). סי' שמ סי"ז (שחתיכת תלוש מותרת לכתחלה כשאינו

מקפיד לחתכו במדה, כמ"ש בסי' שי"ד). לעיל סי"ב (קורע אדם עור שעל

פי החבית של יין או שאר משקה שלצורך השבת, ואינו חושש, מפני שפסיקת תלוש מותר

לכתחלה כמו שיתבאר).

וגם אינו עובר בזה על מלאכת קורע,

כדלקמן שם (משום קורע אין איסור אלא כשקורע ומפריד גופים רבים שנתחברו, כגון קורע

בגד הארוג מחוטים הרבה ... ומטעם זה מותר לקרוע עור שעל פי חבית של יין כמ"ש

בסי' שי"ד, מפני שהעור הוא גוף אחד ולא שייך בו איסור קריעה, אלא איסור

החיתוך, אם מקפיד לחתכו במדה).

וגם אינו עובר בזה על תיקון כלי,

כיון שאינו חותכו כדי להשתמש בו כמו שהוא, אלא לרצועות וסנדלים, וכדלקמן סי' שמ

סי"ז (אם על ידי זה מתקנו להשתמש בו איזה תשמיש, חייב משום תיקון כלי, אם

מחתכו בסכין).

[1156]

רש"י במשנה שם ד"ה הצד (וכל מלאכת עורות נוהגת בתחשים למשכן בעורותיהן).

וכן הוא בעורות אילים מאדמים.

וכיון שהחיתוך הי' במשכן במדה

מסוימת, לעשותן מכסה לאוהל, לכן היו מסמנים תחלה את מקום החיתוך, שהיא מלאכת

המשרטט, שנתבארה לקמן סי' שמ סי"א (דרך הרצענים, כשהוא בא לחתוך העור, משרטטו

תחלה כפי מה שהוא רוצה להאריך להרחיב ולקצר החיתוך, ואחר כך מעביר הסכין דרך

השרטוט, וכן עשו בעורות המשכן כשחתכום, ולכן שרטוט זה הוא מאבות מלאכות).

[1157] יראים השלם סי' עדר קלט, א (קיי"ל

כל דבר שאדם מחתך ומקפיד על מדתו, נקראת מלאכת מחתך, תולדה דאורייתא).

והיינו שהאב מלאכה היא, כשחותך העור

במדה הצריכה לו, והתולדה היא המחתך כל דבר התלוש במדה. וראה כנישתא דבי רב.

[1158]

ברייתא עד, ב (התולש את הכנף והקוטמו (לאחר שתלשו, חותך ראשו שהוא דק, וראוי

להניחו בכר וכסת, רש"י) והמורטו, חייב שלש חטאות), וגמרא שם (ואמר רבי שמעון

בן לקיש ... קוטם חייב משום מחתך), ופרש"י (דקפיד לחתוך עד מקום שהוא ראוי).

רמב"ם שם (הקוטם את הכנף, הרי זה תולדת מחתך וחייב), וכדלעיל (הערה הקודמת),

שבעור היא אב מלאכה, ובשאר דברים היא תולדה.

[1159]

רמב"ם שם (והוא שיתכוין למדת אורכו ומדת רחבו, ויחתוך בכונה שהיא מלאכה).

[1160] רבי

יהושע בן לוי עה, ב (המגרר ראשי כלונסות (שיהו ראשיהן שוין וחדין, רש"י) בשבת,

חייב משום מחתך), וכגירסת הרמב"ם שם (המגרד ראשי כלונסות של ארז, חייב משום

מחתך), וכמבואר במ"מ שם (הנוסחא המדוקדקת בגמרא המגרד ראשי כלונסות בשבת חייב

משום מחתך, ולא המגרר ברי"ש).

הכלונסאות הן מוטות עץ, שחותכים

ומגרדים את כולם במדה שווה.

וכן כשמגרד כלי שלם להתאימו למקום

מסויים, חייב משום מחתך, כדלעיל ס"ט (והערה 1125 ).

[1161]

רב אשי עד, ב (האי מאן דסלית סילתי (עצים, רש"י) ... אי קפיד אמשחתא (לחותכן

במדה), חייב משום מחתך). רמב"ם שם (וכן כל חתיכה שיחתוך חרש עץ מן העצים או

חרש מתכת מן המתכות, חייב משום מחתך).

והיינו שחותך מוטות עץ גדולים

למוטות קטנות יותר.

[1162]

רב מנשה שם (האי מאן דסלית סילתי (עצים דקים להבעיר אש, רש"י), חייב משום

טוחן). מ"א סקי"ד (והמבקע לחתיכות קטנות הוי טוחן). ט"ז סי' תקא

סק"ב (כההיא דסלית סילתא, חייב משום טוחן).

וכן הוא לקמן סי' תקא ס"ב (אסור

לבקעות ממנה חתיכות קטנות מאד, כדרך שמבקעים עצים דקים מאד כדי להצית בהן האור,

מפני שהעושה כן בשבת חייב, מפני שהוא תולדת הטוחן כמ"ש בסי' שכ"א).

ובסי' שכא ס"י (ואם חתך דק דק, חייב משום טוחן). לעיל סי' שא ס"א (הטוחן

הוא אב מלאכה שהיתה במשכן בשחיקת סממני הצבע, והמחתך הירק דק דק, הוא תולדת הטוחן,

שהטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים דקים הרבה, וכל העושה דבר הדומה לזה היא תולדת

הטוחן).

[1163]

ראבי"ה סי' תשעד (וביקוע דאמרי דשרי, הני מילי לחתיכות גסות. ואף על פי שאפשר

לעשותן מערב יום טוב, לאו מלאכה היא, אלא עובדין דחול). הובא במרדכי ביצה רמז תרצא.

מ"א שם (וכתב עוד שם המרדכי, שהמבקע עצים לחתיכות גדולות, לא הוי מלאכה, אלא

עובדא דחול).

וכן הוא לקמן סי' תקא שם (שאין

בבקיעת עצים לחתיכות גדולות מלאכה גמורה, ואף בשבת אינו אסור אלא מדברי סופרים

משום עובדין דחול, ומשום שמחת יום טוב התירו לגמרי).

[1164] שטעם איסור עובדין דחול

הוא משום זלזול שבת ויום טוב, כמבואר ברש"י ביצה כה, ב ד"ה ואין הסומא (דהוי

דרך חול, ואיכא זילותא דיום טוב). וכן הוא לעיל סי' שו ס"ח (מפני שהוא מעשה

חול, וזלזול שבת). לקמן סי' שטו סי"ד (שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, משום

זלזול שבת). סי' שכג ס"א (שהוא מעשה חול, וזלזול לשבת). סי' שלה ס"א (מעשה

חול הוא, וזלזול לשבת). סי' שלח ס"ח (מעשה חול הוא, וזלזול לשבת). סי' תקד

ס"ד (דומה לעובדין דחול, והוא זלזול ליום טוב).

[1165] באופן

שנתבאר לעיל סי' שח סעי' נב-נג. וכן הוא לקמן ס"כ ( בצרור או בקיסם

שהוכנו לתשמיש מבעוד יום, שאין בהם משום איסור טלטול) ,

וסכ"א ( אם אין בשעוה זו משום איסור טלטול, כגון שהכינה לתשמיש מבעוד

יום) .

[1166]

סי"ז (שחתיכת תלוש מותרת לכתחלה, כשאינו מקפיד לחתכו במדה, כמ"ש בסי'

שי"ד. מכל מקום אם על ידי זה מתקנו להשתמש בו איזה תשמיש, חייב משום תיקון

כלי, אם מחתכו בסכין, כמ"ש בסי' שכ"ב גבי קטימת קיסם, ושלא בסכין פטור

אבל אסור, לפיכך אין שוברין את החרס ואין קורעין את הנייר המותרים בטלטול כדי

להשתמש בהם איזה תשמיש, מפני שהוא כמתקן כלי עיין סי' תק"ח).

ובסי' תקח ס"ב (שכל שהוא עושה

ומתקן דבר הראוי להשתמש בו הרי זה כמתקן כלי).

וכן הוא לעיל סי' שח סכ"ח ( שוברו

במתכוין בשביל שיהא ראוי על ידי כך לאיזה תשמיש, שאז אסור משום תיקון כלי),

ושם נסמן (הערה 224 ).

וכאן מיירי שאינו מבקע העץ וחותך

התלוש "כדי להשתמש בהם איזה תשמיש", אלא כדי לפתוח התיבה הנעולה בעץ או

בתלוש זה להוציא ממנה אוכל וכיו"ב.

[1167]

שבלי הלקט סי' פז (כשיושב אדם בסעודה בשבת, ופעמים מביאין לפניו תרנגולת צלויה או

בשר צלוי וקשורים בגמי או בדבר אחר, מותר לו לחתוך אותו הקישור, ואין בו איסור.

ופסיקת תלוש אינו אסור, אלא אם מתקנו (או) למדה, או לעשותו כלי. וכן מצאתי שהעידו

על אדם גדול ומנו ר' שניאור ב"ר יהודה ב"ר ברוך זצ"ל, שראוהו שחתך

קשרי הכבש שהיה קשור בו בשפוד כשהוא צלי. ואפילו בפסיקת תלוש הורה רבי שאין שום

איסור בשבת, ואפילו שבות דרבנן, אלא היתר גמור הוא). שו"ע ס"ט (מותר להפקיע

ולחתוך קשרי השפוד שקושרים בטלה או בעוף הצלויים). מ"א סקי"ד (דפסיקת

תלוש אינו אסור, אלא [אם] מתקנו למדה, או לעשות כלי, והיתר גמור הוא לחתוך התלוש,

חוץ מדבר שיש בו כלי בחתיכתו, אבל מקלקל בפסיקת תלוש מותר לגמרי (שבלי לקט).

ושתי הדוגמאות שהובאו כאן הן: (א)

קשרי שפוד שנעשו כדי שלא יפול הבשר מהשפוד בעת הצליה. (ב) חוטי תפירת עופות

הממולאים שנעשו כדי שלא יפול המילוי מהעוף בעת הבישול.

וכן הוא לקמן סי' תקט ס"ט (מותר

לחתוך או לשרוף ביום טוב אגד גדיים ועופות הקשורים בשפוד שנצלו בו. וכן מותר לחתוך

חוטי תפירתם, ואין בזה משום קורע. ואפילו בשבת מותר לחתכם כמ"ש בסימן

שי"ד עיין שם הטעם).

[1168] לעיל סי' שיג סי"ד

נתבאר דין שידה תיבה ומגדל שהדלתות שלהם מחוברים על ידי צירים. וכאן יתבאר דין

הכיסוי שלהם המחובר על ידי חבל.

בשניהם

מותר ליטלם מהכלי על ידי הוצאתם מהציר (שאינם תקועים בחוזק, כדלעיל שם סט"ז),

או על ידי חתיכת החבל (כמבואר כאן), כיון שאין בנין וסתירה בכלים, בחיבור גרוע.

[1169]

שמואל ביצה לא, ב (חותמות ... שבכלים (כגון תיבה הנעולה על ידי קשר חבל,

רש"י) מתיר (את הקשר, דהא לאו קשר של קיימא הוא, שהרי להתיר תמיד הוא עשוי,

רש"י), ומפקיע (החבל לסתור עבותו וגדילתו, רש"י), וחותך, אחד שבת ואחד

יום טוב). טור ושו"ע ס"ז (חותמות שבכלים, כגון שידה תיבה ומגדל שהכיסוי

שלהם קשור בהם בחבל, יכול להתירו (דלאו קשר של קיימא הוא, מ"א) או לחתכו

בסכין, או להתיר קליעתו).

וכן הדין בקשרי הבגד, כדלקמן סי' שיז

סוף ס"ו (אבל שאר קשירות שנקשרו אחר גמר מלאכת הבגד, כגון קשרי הכיבוס, או

המשיחות שבכתונת שנקשרו ואינו יכול להתירן, מותר לחתכן).

ומ"ש "לחתכו בסכין"

הוא כמבואר בגמרא שם לב, רע"א (שבכלי, בשבת מתיר, אבל לא מפקיע ולא חותך ...

הא מני ר' נחמיה היא), ופרש"י (אם יכול להפקיע ולנתק בידו שרי). ולא

קיי"ל כוותיה, אלא מותר אף בסכין.

ומ"ש "להתיר

קליעתו", נתבאר איסורו לקמן סי' שיז סי"א (הפותל חבלים מכל מין שיהיה

חייב משום קושר ... וכן המפריד הפתיל חייב משום מתיר), ושם נסמן (הערה 1563 ).

ואף שכאן מיירי שהקשר עשוי להתירו

תמיד, מכל מקום החבל אינו עשוי להתיר הקליעה תמיד, ואם כן מדוע לא יהי' אסור משום

מתיר. וכבר הקשה כן בהגהות רעק"א ס"ז (להתיר קליעתו, עיין מג"א

לקמן סוף סי' שי"ז בשם הרמב"ם, וצריך עיון). והיינו שמקור ההלכה שהמפריד

הפתיל חייב משום מתיר, הוא ברמב"ם פ"י ה"ח, הובא במ"א

סוס"י שיז. ואם כן יוקשה עליו מהאמור בגמרא, ונפסק בשו"ע כאן

"ומפקיע". וראה כנישתא דבי רב. שבת כהלכה פכ"ז ביאורים יג.

ולענין "להתיר הקשר", ראה

לקמן (הערה 1183 ).

[1170]

כדלעיל סי' שיג סי"ט (לא אמרו שאין בנין וסתירה בכלים, אלא בבנין גרוע וסתירת

בנין גרוע, כגון נטילת הדלת מהכלי והחזרתה, שאין החזרה בנין גמור, הואיל ועדיין

היא מפורקת מהכלי, שאינה תקועה שם בחוזק ויכול ליטלה ממנו בקל, ולכן גם נטילתה אין

זו סתירת בנין גמור). וכן כאן החיבור שעל ידי החבל הוא חיבור גרוע.

[1171]

תוס' קמו, א ד"ה מתיר (אבל פותחת של עץ ושל מתכת אסור לשבר ולהפקיע ... דבר

שהוא חזק כעין פותחת לא הוה שרי). ובעירובין לה, א ד"ה בעי סכינא (אבל פותח

של עץ או של מתכת אסור לשבר, דבכלי נמי יש בנין וסתירה). רא"ש שם פ"ג

סי' ה (אבל פותח של עץ ושל מתכת אסור להפקיע ולשבר, דבכלי נמי שייך בנין גמור

וסתירה גמורה). טור ושו"ע שם (ודוקא כעין קשירת חבל וכיוצא בו, אבל פותחת של

עץ ושל מתכת, אסור להפקיע ולשבר, דבכלים נמי שייך בנין גמור וסתירה גמורה).

וכמובא לעיל (הערה הקודמת) מסי' שיג

סי"ט, שאם היא "תקועה שם בחוזק", "חייב משום סותר".

[1172]

הגהת סמ"ק סי' רפא אות כ (ומדנתינת הגאו"ץ הוי בנין חשוב, אם כן מסתמא

נטילתן הויא סתירה גמורה, ואסור להסירה). הובא במרדכי עירובין רמז תפח (ה"ר

יעקב מקינון פירש שמותר להסיר הצירין שקורין גונץ בלע"ז שאחורי התיבה, אם

נאבד המפתח, דהא סתירה גרועה היא, כיון שאין צריך לשבור שום דבר. אבל לא נראה

לה"ר פרץ), וטור (וכתב ה"ר פרץ אבל היתדות שנועלין בהן אסור להסירם דהוה

כבנין גמור). והכל בו סי' לא כז, ב (והר"ף ז"ל כתב שאסור לשבור תיבה או

פותחת כשאבד המפתח, דנהי דאין סתירה בכלים, היינו דוקא כי הבנין גרוע, אבל בבנין

חשוב יש סתירה. ה"ר יעקב מקינון אומר דמותר להסיר היתדות שאחרי התיבה, ואני

חולק עליו שאסור). דעה הא' בשו"ע שם (ומטעם זה אסור להסיר הצירים שקורים

גונזי"ש שאחורי התיבות, אם נאבד המפתח. ויש מתירים בזו). לבוש שם (ומטעם זה גם

כן אסור להסיר הצירים שאחורי התיבה, אם נאבד המפתח, מפני שהם תקועים בחוזק וחשיב

סתירה, ויש מתירין, שאין חושבין אותו לסתירה גמורה).

והיינו שהסרת הצירים מהחור שבדלתות

הכלים מותרת לדברי הכל, כדלעיל סי' שיג סט"ז ( ליטול הדלתות מהכלים

מותר בכל ענין, אם אינן תקועין בהן בחוזק ואין בזה משום סותר ),

וסי"ט ( הואיל ועדיין היא מפורקת מהכלי, שאינה תקועה שם בחוזק ויכול

ליטלה ממנו בקל, ולכן גם נטילתה אין זו סתירת בנין גמור).

ואילו שבירת הפותחת אסורה לדברי

הכל, כמבואר כאן ( פותחות של עץ ושל מתכת שהם חזקים, אסור להפקיע ולשבר אם נאבד

המפתח, שזהו סתירה גמורה האסורה אף בכלים).

אמנם כאן המחלוקת היא לענין חיבור כיסוי

התיבה לדופנה על ידי יתד, כמבואר בשלטי הגבורים (סא, ב) סוף

אות א (ועוד כתב בשם רבינו פרץ, היתדות שנועלין בהן אסור להתירן, דהוי בנין גמור,

ונראה לי פירוש לדבריו, דיתדות שנועלין רצה לומר יתדות שתוחבין בכיסוי התיבה

ובדופניה להדביק הכיסוי עם הדפנות, שאי אפשר לפתוח התיבה אם לא בהסרת היתדות,

דאותו אסור, לפי שאותה התחיבה וההסרה דומה ממש לבנין).

ומבאר כאן הכוונה, שהחיבור

הוא על ידי הכנסת היתד שראשו אחד עב, ויתד קטן נתחב בנקב שבצד הדק.

ופתיחתו היא על ידי הוצאת היתד הקטן מהנקב שביתד הגדול. וקיי"ל כדעה האוסרת,

שגם זה נחשב חיבור גמור, כיון שהיתד תקוע בו בחוזק.

[1173]

מ"א סקי"ד (ומשמע מזה דהני חביות קטנות של מרקחת, אסור להסיר החשוקים,

שהרי עשוים לחבר שברים זה בזה).

והיינו שאף שנתבאר לעיל ס"א,

שאם דיבק חתיכות חרס בזפת לא הוי בנין גמור, מכל מקום, דיבוק הנסרים על ידי

החשוקים שעושים מהם החבית הוי בנין גמור וסתירה גמורה, דלא גרע מיתד הנ"ל

שמחבר הכיסוי עם דופן התיבה.

[1174] גמרא

מז, א (המחזיר מטה של טרסיים בשבת חייב חטאת), ופרש"י (עושה כלי, וחייב משום

מכה בפטיש, אב לכל גומרי מלאכה, ולא משום בנין, דאין בנין בכלים, רש"י). עד,

ב (ואי חייטיה לפומיה חייב), ופרש"י (ומשום בונה ליכא לחיוביה, לא בחבית ולא

בתנור ולא בכוורת, דאין בנין בכלים, רש"י). קכב, ב (אין בנין בכלים ואין

סתירה בכלים, וגזירה שמא יתקע), ופרש"י (גזירה שמא יתקע בחזקה בסכין ויתדות,

והוה ליה גמר מלאכה, וחייב משום מכה בפטיש). ביצה יא, ב (דאין בנין בכלים ואין

סתירה בכלים), ופרש"י (אין איסור בנין וסתירה בכלים אלא בבתים ... והעושה כלי

או גומרו ביום טוב או בשבת, משום מכה בפטיש הוא דמחייב, שהוא חיוב לכל גמר מלאכה ...

אבל בנין וסתירה לא שייך בהו לאחיובי). שם כב, א (בית הלל סברי אין בנין בכלים

ואין סתירה בכלים), ופרש"י (אין בונה אלא בבתים ואהלים). יראים השלם סי' עדר

קמ, ב (ולא אמר רב משום בונה לומר שיש חיוב בונה בדבר, דהא אין סתירה ובנין בכלים,

ולא אמרינן משום בונה, אלא להסירו מטעם מכה בפטיש). הובאו בהגהות מיימוניות

פכ"ג אות א. הגהות אשרי עירובין פ"ג ס"ה. טור סי' תקיט. וכיון שאין

בו אלא משום מכה בפטיש, אם כן אין איסור בשבירתו.

הובאה דעה זו גם לעיל סי' שיג

סי"ד (או משום מכה בפטיש, כמו שיתבאר בסי' שיד). לקמן סי' תקיט ס"ב (וחייב

משום מכה בפטיש), וס"ה ( או משום מכה בפטיש) .

אמנם לא קיי"ל כשיטת רש"י

וסיעתו, כי אם כשיטת התוס' וסיעתו, שבכלי גמור חייב משום בונה, וכיון שיש בעשיית

הכלי משום בונה, יש גם בסתירתו משום סותר. ורק לענין אמירה לנכרי

לצורך השבת סומכים על שיטת רש"י וסיעתו . ונתבאר

כל זה לעיל סי' שיד סי"ד (הערה 1008 ).

[1175] ברייתא

עירובין קב, ב (גזרה שמא יתקע (שמא יחזיקנו במקבות ובגרזן והויא מלאכה,

רש"י), ואם תקע חייב חטאת). רבא שבת קכב, ב (גזירה שמא יתקע (בחזקה בסכין

ויתדות, רש"י)). ולעיל סי' שיג סי"ד ( אסור להחזירו, גזרה

שמא יתקע, דהיינו שיהדקו שם בחוזק במקבות וגרזן שלא יוכל עוד לצאת משם ויתחייב) .

ומה שכאן כותב רק "ותוקעה

בחוזק", ולעיל שם "בחוזק במקבות וגרזן". ראה אליה רבה סי' שיג ס"ק

ח (ונראה דלטעם רש"י וסייעתו אסור אפילו באין צריך גבורה ואומנות, אלא כל

שמקפיד שלא [יתנועע] בתוך החור, ומהדק בדוחק, אסור). זכרון יוסף אות קיז.

[1176]

ברייתא מז, רע"ב (ולא יתקע. ואם תקע, חייב חטאת), ופרש"י (יתקע, בחוזק),

ובדף קלח, ב ד"ה שמא יתקע (יתקענה בחוזק והוי בונה). ולעיל שם ס"כ ( ואפילו

בכלי של פרקים, אם תקע פרקיו, דהיינו שהדקם בחוזק, בענין שצריך לזה גבורה ואומנות ).

[1177] מלאכת

מכה בפטיש, נתבארה לעיל סי' שב ס"ה.

[1178]

הגהות מיימוניות פכ"ג אות א (הורה [רא"מ], שאם נאבד מפתח התיבה והוא

צריך לפותחה לצורך השבת, ישברנה לכתחלה, ואין בדבר חשש איסור). הובא במ"א סי'

תקא סקי"ג (הרא"ם בספר יראים דייק מזה דאפילו סתירה גמורה לא שייך בכלים).

והיינו שלדעת הפוסקים שבכלי גמור יש

מלאכת בנין, אם כן יש בו גם מלאכת סותר. משא"כ לדעת הפוסקים שאין בו אלא

מלאכת מכה בפטיש, אם כן מותר לסתרו.

[1179]

הגהות מיימוניות שם (לצורך השבת). וכמשמעות המשנה קמו, א (שובר אדם את החבית לאכול

הימנה גרוגרות).

[1180] סמ"ק

סי' רפב ע' רצד (ובשבירת הפותחת של תיבות נחלקו, הר' אליעזר [ביראים שם] מתיר, ורבי

שמשון [היא דעת התוס' בשם הר"י, כנסמן לעיל שם] אוסר. ומיהו על ידי

עכו"ם יש להקל להסיר עצמו מן הספק). טור ושו"ע ס"ז (ושבירת פותחת

של חבית יש מתיר ויש אוסר, ויש להתיר על ידי גוי). ד"מ ס"ק ו (ולכן אין

להחמיר לכל הפחות על ידי גוי). מ"א ס"ק יד (דיש להתיר על ידי עכו"ם).

והיינו דאף דקיי"ל כדעה האוסרת

(כדלעיל סי' שיג סי"ד הערה 1008 ), מכל מקום יש לסמוך על דעה המתרת לענין אמירה לנכרי.

וכעין זה הוא לעיל סי' רעט ס"ה (ולענין

טלטול על ידי נכרי סומכין על סברא הראשונה). לקמן סי' תקו ס"ג (לפי שיש מי

שאומר שאפילו ישראל מותר לרקד על ידי שינוי קצת, לכך יש לסמוך על דבריו להקל על ידי

נכרי).

אמנם לפעמים לא התירו מטעם זה

בנכרי, אלא לענין בדיעבד, כדלעיל סי' רנג סכ"ה ( כיון שיש מתירים

אפילו לכתחלה כמ"ש בסי' שי"ח, יש לסמוך על דבריהם בדיעבד (שלא לאסור

מעשה הנכרי אפילו צוהו ישראל) ).

[1181] ראה חקרי הלכות ח"א

יח, ב. כנישתא דבי רב.

[1182] והיינו שכשמניחים אותם

כדי "שיגמרו שם בישולם", אין הפרש בין תמרים לגרוגרות (תאנים). אבל אם

מניחים אותם לייבשם, יש הפרש בינם, כדלעיל סי' שי ס"ב (מיני פירות שמניחים

אותם במוקצה לייבשם, מותר לאכול מהם קודם שיתייבשו, חוץ מגרוגרות וצימוקים, שאסור

לאכול מהם או לטלטלן משהניחם במוקצה עד לאחר שנתייבשו לגמרי).

[1183] ברייתא קמו, א (חותלות (כלי

של כפות תמרים, ועושין כמין סלים, ונותנים לתוכן תמרים רעים להתבשל, רש"י) של

גרוגרות ושל תמרים, מתיר (אם הכסוי קשור בחבל, רש"י) ומפקיע וחותך).

רש"י מה, רע"ב (תמרים הנלקטים קודם בישולן, וכונסין אותם בסלים שעושין

מלולבין, והן מתבשלות מאליהן). שו"ע ס"ח (חותלות (כלים של כפות תמרים

עשוים כמין סלים, מ"א) של תמרים וגרוגרות, אם הכיסוי קשור בחבל, מתיר וסותר

שרשרות החבל וחותך אפילו בסכין).

ומה שנכתב כאן רק "מותר להפקיע

החבל או לחתכו", ונשמט "מותר להתיר הקשר", הגיה בקונטרס

השלחן: "להתיר הקשר ולהפקיע".

אמנם לעיל ריש סעיף הקודם " ואין

צריך לומר שמותר להתיר הקשר, שהרי אינו קשר של קיימא, שהוא עשוי להתירו תדיר".

משא"כ כאן מיירי ש"מניחין בתוכם ... שיגמרו שם בישולם", ואם כן הוא

קשר של קיימא.

וברמב"ם פ"י ה"ג (שכל

אלו הקשרים מעשה הדיוט הן, ואינן של קיימא אלא פעם קושר ופעם מתיר, ולפיכך מותר

לקשור אותן לכתחלה. חותלות של תמרים ושל גרוגרות מתיר ומפקיע וחותך ונוטל ואוכל).

נראה מדבריו שמפרש הגמרא דמיירי ש"פעם קושר ופעם מתיר". משא"כ

באופן דידן שהוא קשר של קיימא, אסור להתיר הקשר.

וראה קנה בשם ח"א סכ"ב

ד"ה ומעתה יש לדקדק. כנישתא דבי רב.

[1184]

סעיף יז ( חותמות שבכלים, כגון שידה תיבה ומגדל שהכיסוי שלהם קשור בהם

בחבל, מותר לחתוך החבל אפילו בסכין, או להפקיעו דהיינו להתיר קליעתו, כדי לפותחם

ליקח מה שבתוכם, ואין צריך לומר שמותר להתיר הקשר, שהרי אינו קשר של קיימא שהוא

עשוי להתירו תדיר), ושם נסמן (הערה 1169 ) .

[1185] ירושלמי

פ"ז ה"ב (חוסל של תמרים ופטילייא של תמרים, קורע ומתיר, ובלבד שלא

יקשור. ואין זו התרה. נעשה כשובר את החבית לוכל ממנה גרוגרת). כל בו סי' לא כו, ד

(ואפילו גופן של חותלות, לפי שכל זה כמי ששובר אגוז או שקד בשביל האוכל שבהן, או

שובר העצם להוציא מוחו). שו"ע שם (ואפילו גופן של חותלות, שכל זה כמו ששובר

אגוזים או שקדים כדי ליטול האוכל שבהם). מ"א ס"ק יג (משמע דוקא הני דלאו

כלים גמורים, דאינם עשוים אלא שיתבשלו התמרים בתוכם).

ואף שגם בבנין שאינו עשוי להתקיים

הרבה אסור מדברי סופרים, כדלעיל סי' שיג ס"כ (ואם אינו עשוי להתקיים הרבה הרי

זה בנין עראי ואסור מדברי סופרים).

היינו דוקא בבנין גמור, כדלעיל שם (אם

תקע פרקיו, דהיינו שהדקם בחוזק בענין שצריך לזה גבורה ואומנות, הרי זה בנין גמור,

וחייב משום בונה אם עשוי להתקיים הרבה, ואם אינו עשוי להתקיים הרבה הרי זה בנין

עראי ואסור מדברי סופרים).

משא"כ כאן " שבנין

כלים אלו העשויים מכפות תמרים הוא בנין גרוע, שאינו עשוי להתקיים הרבה ",

שהרי אחרי שיתבשלו התמרים רגילים לזרוק את החותלות, וכמובא לעיל מהמ"א. ולכן

הם כמו קליפות האגוזים ושקדים, שאחר שהוציאו מהם הפרי זורקים אותם, ולכן אינם

נחשבים כלי גמור.

וכן הוא במאכלי בהמה, שנתבאר לעיל

סי"א ( אוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי, הואיל והן רכין ואין

מתקיימין), ושם (הערה 1132 ).

וראה מראי מקומות וציונים. משולחן

הארי. קובץ דברי תורה חי"ב ע' כה. מחשבת חיים ע' רל. קובץ הערות וביאורים

תשמו ע' 87. תשמז ע' 80. תשמח ע' 69. תשמט עד 59. כנישתא דבי רב.

[1186] תוכן ההלכה שנתבארה כאן,

לפי הנראה מדברי רבינו:

(א)

דלת הקבועה בכותל על ידי ציר, ונסגרת ונפתחת תדיר על ידי חבל קשור. מותר לפתוח

הדלת על ידי התרת הקשר שאינו של קיימא, אבל אם אינו יכול להתיר הקשר, אסור לפתחה

על ידי הפקעת או חתיכת החבל, משום איסור סתירה.

(ב)

דלת המחוברת לכותל על ידי חבל, ונסגרת ונפתחת תדיר על ידי חתיכת החבל, מותר לפתחה

על ידי חתיכת החבל.

וטעם

החילוק בינם, כי כשהדלת קבועה בכותל, נחשבת כגוף הבנין, שאסורה בו בנין וסתירה

אפילו אינו בנין גמור, היינו על ידי חתיכת החבל.

משא"כ

כשהדלת מחוברת לכותל על ידי חבל או טיט, כיון שעשויה לפרקה לגמרי מהכותל, אינה

חשובה כבנין עצמו, ולכן מותר לפרקה כשעשויה להסירה בשבת עצמה.

[1187]

שמואל ביצה לא, ב (חותמות שבקרקע (כגון דלתות פתחי בורות ומערה הסגורים בקשרי

חבלים, רש"י), מתיר (את הקשר, דהא לאו קשר של קיימא הוא, שהרי להתיר תמיד הוא

עשוי, רש"י), אבל לא מפקיע (החבל לסתור עבותו וגדילתו, רש"י) ולא חותך (דהא

סתירה היא, ויש סתירה בבנין של קרקע). טור ושו"ע ס"י (חותמות שבקרקע,

כגון דלת של בור שקשור בו חבל, יכול להתירו, דלאו קשר של קיימא הוא, שהרי עומד

להתיר, אבל לא מפקיע וחותך, משום סתירה).

[1188]

רש"י עירובין קב, ב ד"ה של בור (בנין המחובר לקרקע חשיב בנין בכל דהו). תוס'

שבת קב, ב ד"ה האי (במקום שאין חיזוק ואומנות, דבכלי לא חשיב בנין, ובקרקע

חשיב בנין).

וכן הוא לעיל סי' שיג סי"ז ( שכל

דבר המחובר בקרקע יש בו בנין וסתירה), ושם נסמן (הערה 1017 ). לקמן סי' תקיט ס"ד (אם הוא

מחובר לקרקע ... המסלק צירים הללו מן חורם חייב משום סותר, והמחזירם חייב משום

בונה, אפילו אינו תוקע בחזקה, כמו שנתבאר בסי' שי"ג).

[1189] ואף דמיירי הכא שעשוי לפתוח

תמיד את הדלת, על ידי חתיכת או הפקעת החבל (שהרי מטעם זה אינו קשר של קיימא

כנ"ל).

מכל מקום כיון שהדלת מחוברת לבנין

(על ידי ציר), ועשויה לקיום שם, הרי היא נחשבת כגוף הבנין, ולכן כשצריך

לחתוך החבל כדי לפותחה, יש בו משום סתירה, אף שעשוי לחתוך ולהפקיע תדיר.

[1190] טעם החילוק בינם מובן על

פי האמור לעיל סי' רנט ס"ז (תנור שמניחים בו החמין לשבת וסותמין פיו בדף

ושורקים אותו בטיט, מותר לסתור אותה סתימה בשבת כדי להוציא החמין. ואע"פ

שהתנור מחובר לקרקע ואסור לסתור בנין המחובר לקרקע. מכל מקום הואיל ומן התורה אין

איסור אלא כשסותר גוף הבנין, אבל לא כשסותר פתחו, אלא שחכמים הוא שגזרו שלא לסתור

דלתות של בנין המחובר לקרקע, ולא גזרו אלא כשהדלת נעשה שם לקיום לאיזה זמן, שלא

היה בדעתו על מנת לסתרו בשבת, והרי זה נראה כסותר, אבל שריקת התנור שלא נעשית כלל

לקיום, אלא לשמור החום לפי שעה ולסותרה למחר, לא גזרו עליה).

וכך גם כאן, שאם הדלת קבועה בכותל

בחיבור של קיימא (ציר וכיו"ב), הרי הדלת היא כגוף הבנין, וכשסוגר את הדלת על

ידי חבל, נחשב החבל כמחובר לגוף הבנין, שאסור לחתכו. משא"כ אם הדלת מחוברת

לכותל רק על ידי חבל או טיט, ועשויה לפרקה לגמרי מהכותל, אין הדלת חשובה כבנין

עצמו, ולכן מותר לפרקה כשעשויה להסירה בשבת עצמה. וראה כנישתא דבי רב. שבת כהלכה

פכ"ט הערה קמא, וביאורים שם יב.

[1191] סעיף

יז ( אבל דלת של בית ושל בור ודות, או של כלים המחוברים בקרקע, כגון

לול של תרנגולים שהוא כלי ומחובר בקרקע, אסור בין ליטול בין להחזיר, שכל דבר

המחובר בקרקע יש בו בנין וסתירה), ושם נסמן (הערה 1017 ).

וכיון שהדלת נחשבת מגוף הבית, לכן

כשפותח הדלת על ידי הפקעת או חתיכת החבל, גם זה אסור, כדלעיל הערה הקודמת.

[1192] שו"ת

מהר"ם מרונטרבורג (פראג) סי' נג (הורה הר"י אביגדור כ"ץ, דף שמשימים

לפני התנור, שורקין אותו בטיט בערב שבת ... יכול להסירו בשבת ... זה אין עשוי

לקיום, אלא מערב שבת משימו שם כדי להסירו בשבת). מרדכי פכ"ב רמז תלח (הורה

ה"ר אביגדור כהן, דדף שמשימין לפני התנור ושורקין אותו בתנור בטיט בערב שבת,

במקום שאין נכרי, אף היהודי יכול להסירו בשבת מן התנור. ואף על גב דאמרינן חותמות

שבקרקע מתיר ומפקיע אבל לא חותך, פירוש חותמות שבקרקע היינו חותמות שעל פי הבור

והדות, ודף שלפני התנור היינו חותמות שבקרקע, ואנו מפקיעין ומשברין אותו. הני מילי

כשעשוי לקיום על מנת שלא להסירן בשבת, אבל דף אינו עשוי לקיום), ורמז שכב (שמותר

לסתור סתימת פי התנור שסתמו מערב שבת). שו"ת מהרי"ל סי' ס (תנור סתום על

ידי טיט, לסתור, מתיר המרדכי ... וכמדומה שכמו כן ראיתי כתוב). תרומת הדשן סי' סה

(תנורים שלנו שמטמינים בהן את החמין לשבת, שהן מחוברים לקרקע בבנין, וסותמים את

פיהן בדף ושורקים אותה בטיט ועפר ... יראה דיש להתיר הדבר ... ואפילו לגדול כי

יסתור כי אורחיה, נראה דאין כאן חשש איסור). שו"ע ס"י (ודוקא כשעשוי

לקיים על מנת שלא להסירו בשבת, אבל אם אינו עשוי לקיים כלל, מותר. ומטעם זה מותר

להתיר דף שמשימין אותו לפני התנור ושורקין אותו בטיט, שאינו עשוי לקיום), וסי' רנט

ס"ז (תנור שמניחים בו החמין וסותמין פיו בדף ושורקין אותו בטיט, מותר לסתור

אותה סתימה כדי להוציא החמין ולחזור ולסותמו).

והמקור לחילוק זה, בין בנין עראי

שאסור מדברי סופרים, לבין עשוי לסתור בתוך השבת עצמה שמותר, נתבאר בתרומת הדשן סי'

סה (ואל תתמה אם נחלק בין אם בא לסתור לאיזה זמן, דהכי נמי מחלקינן אפילו

מדאורייתא לענין קשר של קיימא בג' חלוקים, כדמבואר יפה בתלמוד ובפסוקי הגאונים, וכל

שכן לענין דרבנן). והיינו כדלקמן סי' שיז ס"א (מן התורה אינו חייב אלא על קשר

של קיימא העומד להתקיים לעולם ... אבל אם קוצב בדעתו איזה זמן שאז יתירנו ... אין

זה של קיימא מן התורה ופטור ... אבל אם אינו עומד להתקיים כלל אלא להתירו ביומו

... מותר לקשרן ולהתירן בשבת).

אמנם יש מלאכות שאסרו חכמים אפילו

אם מתקיימת דקות אחדות, כמו מלאכת כותב דלקמן סי' שמ ס"ו ( אפילו

בדבר שאינו מתקיים על גבי דבר שאינו מתקיים, כגון לכתוב במשקין ומי פירות על גבי

עלי ירקות וכיוצא בהן. ולכן צריך ליזהר שלא לכתוב באצבעו במשקין על השלחן, או

לחקוק באפר או בשומן קרוש או בדבש), ומלאכת צובע דלקמן סי' שכ סכ"ח (צבע

שאינו מתקיים כלל ... פטור, שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום. ומכל מקום

אסור מדברי סופרים) .

ויתירה מזו מצינו לענין אהל עראי,

שאסור אפילו אם הוא לרגע אחד, כדלקמן סי' שטו ס"ז ( שיזהר כשתולה הוילון

וכיוצא בו, שלא יכפל לרחבו טפח בשעה שתולה אותו, שנמצא עושה אהל בגג טפח. לפיכך אם

הוא ווילון גדול תולין אותו שנים, שיכולים לתלותו כולו כאחד שלא יתקפל, אבל אחד

אסור ).

*

ומיירי ששורק את פי התנור בטיט כדי

שיהי' מותר להשהות בו בשר, כדלעיל סי' רנד ס"א ( בצלי שאצל הגחלים, או

שעל גבי הגחלים, אסור להשהותו שם ... ויש לחוש שמא ישכח שהוא שבת ויסיר כיסוי

התנור ויחתה בגחלים לגמור צלייתו. אלא אם כן טח בטיט סביב הכיסוי, שאז אין חוששים

שמא יטרח כל כך לסתור הטיחוי ולא יזכור על השבת. לפיכך מותר להשהותו בתוכו ),

וכן שיהי' מותר להטמין בו, כדלעיל סי' רנז סי"ב ( ואם התנור טוח בטיט

סביב כיסויו, מותר בכל ענין, אף בהטמנה ממש), וכשבא

לאכלו בסעודת שבת, מסיר את הדף שלפני התנור כדי להוציא את הצלי או התבשיל.

[1193]

סעיף ז (תנור שמניחים בו החמין לשבת וסותמין פיו בדף ושורקים אותו בטיט, מותר

לסתור אותה סתימה בשבת כדי להוציא החמין. ואף על פי שהתנור מחובר לקרקע, ואסור

לסתור בנין המחובר לקרקע. מכל מקום הואיל ומן התורה אין איסור אלא כשסותר גוף

הבנין, אבל לא כשסותר פתחו, אלא שחכמים הוא שגזרו שלא לסתור דלתות של בנין המחובר

לקרקע, ולא גזרו אלא כשהדלת נעשה שם לקיום לאיזה זמן, שלא היה בדעתו על מנת לסתרו

בשבת, והרי זה נראה כסותר, אבל שריקת התנור שלא נעשית כלל לקיום, אלא לשמור החום

לפי שעה ולסותרה למחר, לא גזרו עליה).

ומכל שכן בכלי שאינו מחובר לקרקע, שעשוי

לפותחו ולסגרו תדיר, כדלעיל סי' שיג סכ"א כיסויי

כלים העשויים כך בחריצים סביב (שקורין שרוי"ף), אע"פ שמהדקין אותם בחוזק

מאד על פי הכלי, אין בהם שום איסור לא בנטילתן משום סתירה ולא בהחזרתן משום בנין,

לפי שאינן עשויין לקיום כלל, רק לפותחן ולסוגרן תדיר גם בשבת עצמה, ולא אסרו בנין

עראי וסתירתו אלא כשאינו עשוי על מנת לסותרו בשבת עצמה), ושם (הערה

1055 ) .

וכן הוא לעיל סי' שיג סט"ו ( שהרי

הדלת עשוייה לפתוח ולנעול תדיר), ושם (הערה 1013 ), ו ס"כ ( ואסור מדברי סופרים.

אלא אם כן אינו עשוי לקיום כלל), ושם (הערה 1043 ). לעיל ס"ו (אלא אם כן עשוי לפותחו ולסותמו תדיר),

ושם נסמן (הערה 1111 ). לקמן סי' שיז סוף ס"ה (ועשוי להכניס ולהוציא

תדיר, לפיכך אין בו משום תיקון כלי), ושם נסמן (הערה 1527 ).

וראה לעיל סי' שיב סט"ו (הערה 922 ). תהלה לדוד סי' שיג ס"ק יג. בדי

השלחן סי' קיט ס"ק יא. ציץ אליעזר ח"ג סי' ל. כנישתא דבי רב סי' שיג

סי"ז.

ומכל מקום סיים לעיל סי' רנט שם ( ויש

מחמירים שלא יסתור אותה על ידי ישראל אם אפשר על ידי נכרי, וכן אם אפשר על ידי קטן

אין לסותרה על ידי גדול, ואם אי אפשר יסתור גדול על ידי שינוי קצת. וכן נוהגים).

[1194] דיני

פתיחת נקב חדש בכלי נתבארו לעיל ס"ב-ג, וסי"ג-טו. ודיני פתיחת נקב ישן –

לעיל ס"ו-ח.

[1195] גמרא

קלט, ב (ומנח בברזא דדנא (מקום שיש בו נקב בחבית והיין יוצא, נותנו שם בשבת לסתום,

והוי כמתקן, רש"י). ב"י ד"ה ומשמע (נראה מדברי רש"י, דההיא

כשהיין יוצא דרך הנקב, דמחזי כמתקן). מ"א ס"ק טו (דמיחזי כמתקן (ב"י)).

וכן הוא לקמן בסמוך ( אין כאן איסור אלא מדברי סופרים ... נראה כמתקן כלי בסתימה זו). וראה

כנישתא דבי רב.

רמב"ם פכ"ג ה"ג (וכשם

שאסור לפתוח כל נקב, כך אסור לסתום כל נקב. לפיכך אסור לסתום נקב החבית, ואפילו

בדבר שאינו מתמרח, ואינו בא לידי סחיטה, כגון שיסתום בקיסם או בצרור קטן). טור

ושו"ע סי"א (ואם היה היין יוצא דרך הנקב, אסור לסתמו). מ"א

ס"ק טו (ועי' בב"ח ובמ"מ דסבירא להו דאפילו אין היין יוצא אסור

לסתום הנקב, כשם שאסור לפתחו, וכ"כ הרמב"ם). ט"ז ס"ק י (ואינו

מיושב לי, דודאי אפילו באין בו יין מיחזי כמתקן במה שהוא סותם הנקב, ולא צריך

הוכחה לזה). וראה גם לקמן סכ"א (והערה 1210 ).

[1196] שזה אסור משום ממחק,

כדלקמן סעיף הבא.

[1197] כפי שיתבאר לקמן סי' שכ

סכ"ד.

[1198]

רמב"ם שם.

[1199] באופן

שנתבאר לעיל סי' שח סעי' נב-נג. וכן הוא לעיל סט"ז ( אם אין בהם משום

טלטול מוקצה, כגון עצים המיוחדים לתשמיש ומוכנים לטלטל) , ולקמן

סכ"א ( אם אין בשעוה זו משום איסור טלטול, כגון שהכינה לתשמיש מבעוד

יום).

[1200]

רמב"ם שם (אבל אם הניח שם אוכל כדי להצניעו, ונמצא הנקב נסתם, מותר), שכיון

שאינו מתכוין לסתימה אלא להצנעה, מותר אף לכתחלה.

ואף שהוא פסיק רישיה שיסתם הנקב

ויתוקן הכלי, כבר נתבאר לעיל ס"א ( אבל כשאינו מתכוין לכך, מותר), ושם

נסמן (הערה 1076 ).

[1201] שכבר נתבאר לעיל (ובהערה 1195 ), שאינו אלא "מחזי כמתקן", ובמקום שמערים לא

"מחזי כמתקן". ונתבאר לעיל (הערה 1076 ).

[1202] היינו שאין גוזרים שמא

יתכוין, משני טעמים:

(א) דהוה גזירה לגזירה.

(ב) אין לגזור לתלמיד חכם.

[1203] גמרא

שם (אמרו ליה רבנן לרב אשי, חזי מר האי צורבא מרבנן ... דשקל ברא דתומא (צלע של שום,

רש"י) ומנח בברזא דדנא (מקום שיש בו נקב בחבית והיין יוצא, נותנו שם בשבת

לסתום, והוי כמתקן, ומערים לכתחילה, רש"י) ואמר לאצנועיה (להאי ברא דתומא,

רש"י) קמיכוינא ... אמר להו הערמה קאמרת, הערמה בדרבנן היא (הך הערמה לאו

באיסורא דאורייתא הוא, אלא באיסורא דרבנן, דאי נמי עביד ממש בלא הערמה, אדרבנן הוא

דעבר, רש"י) וצורבא מרבנן (הוא, לא אחמירו עליה, רש"י), לא אתי למיעבד לכתחילה

(להדיא בלא הערמה, רש"י)). טור (אסור לאיניש דעלמא, ולצורבא מדרבנן שרי),

ושו"ע סי"א (ואם הוא תלמיד חכם, מותר לו להערים בכך).

ונראה כאן שאפילו אם באמת מתכוין

לסתום, מותרת הערמה זו. ונתבאר לעיל ס"א ( הערה 1076 ). וראה כנישתא דבי רב.

[1204]

רמב"ם (אבל אם הניח שם אוכל כדי להצניעו, ונמצא הנקב נסתם, מותר), ומ"מ

שם (ורבינו כתב ומותר להערים בדבר זה, ולא חלק בין תלמיד חכם לאדם אחר. ואולי שהוא

סובר שלא אמר וצורבא מדרבנן בדוקא, אלא משום ההעברה במברא), שהיא ההלכה דלקמן סי'

שלט סי"א (ספינה העומדת בקרקע הנהר, אסור להערים ליכנס לישן בתוכה ויודע

שהנכרי יוליכנה לעבר השני. ותלמיד חכם מותר לו להערים בכך. ועכשיו אין לנו תלמיד

חכם לענין זה עיין סי' שי"ד).

[1205]

מ"א סקי"ו (נראה לי דאף דהאידנא דאין לנו תלמיד חכם, וכמו שכתב בסוס"י

של"ט, מכל מקום בדין זה שרי, הואיל והרמב"ם סבירא ליה דהערמה זו מותר

לכל אדם).

[1206] בדק הבית בב"י

סוד"ה אסור (ונראה שאין כל הדברים הללו אמורים אלא בסותם בדבר שאין דרך לסתום

בו, אבל לסתום בעץ כמו שהוא דרך לסתום, בין שהיין יוצא בין שאינו יוצא מותר).

מ"א סקט"ו (ונראה דוקא בדבר שאין דרך לסתום, אבל מותר לסתום בעץ כמו

שהוא דרך לסתום בו (בדק הבית)). תוספת שבת סקכ"ח (וכתב דהיינו בדבר שאין דרך

לסתום, אבל מותר לסתום בברזא כמו שדרך לסתום). וראה תהלה

לדוד ס"ק טז-יח. כנישתא דבי רב.

[1207] רבי

יהושע בן לוי עה, ב (הממרח רטיה (מחליק תחבושת על המכה, רש"י) בשבת, חייב

משום ממחק). ברייתא עירובין קב, ב (רטיה עצמה לא יקנח, מפני שהוא ממרח (מחליק

גומות שברטיה, מירוח חייב משום ממחק, רש"י), ואם מירח חייב חטאת). רמב"ם

פי"א ה"ו (הממרח רטיה כל שהוא, או שעוה או זפת וכיוצא בהן מדברים

המתמרחין, עד שיחליק פניהם, חייב משום מוחק) ופכ"ג הי"א (הממרח רטיה

בשבת חייב משום מוחק את העור). טור ושו"ע סי' שכח סכ"ו (ורטייה עצמה לא

יקנח מפני שהוא ממרח). ט"ז שם ס"ק יח (שמא ימרח, פירוש להשות אותה).

וכן הוא לקמן שם ס"ל ( רטייה

שהסירה מעל גבי המכה במזיד, אפילו עודה בידו אסור להחזירה, גזרה שמא ימרח

ויחליק הגומות שבה, ויתחייב משום ממחק כמ"ש בסי' שי"ד).

[1208]

סט"ו (הממחק את העור, דהיינו שמגרר את הצמר או השער מעל העור עד שיחליק פני

העור, חייב, והוא מאבות מלאכות, שכן היו עושין במשכן בעורות תחשים ואילים מאדמים).

והוא כדתנן עג, א (אבות מלאכות

ארבעים חסר אחת ... והממחקו), ופרש"י (מגרר שערו ... וכל מלאכת עורו נוהגת

בתחשים למשכן בעורותיהן).

וכאן מוסיף (הצמר או השער), וכן לעיל שם

(הצמר או השער), והיינו שבתחשים שיש להם שער היו מגררים את השער. ובאילים מאדמים

שיש להם צמר מגררים את הצמר.

ואף שכבר לפני מלאכת ממחק היו גוזזין את

הצמר והשערות מהעור, כדלקמן סי' שמ ס"א ( הגוזז, בין מן החי

בין מן המת, בין מן בהמה וחיה, אפילו מן העור המופשט, חייב. והוא מאבות מלאכות,

שכן במשכן היו גוזזין עורות התחשים ואילים).

מכל מקום עדיין היו נשארים שאריות הצמר

והשערות על גבי העור, שאותם היו מעבירים על ידי ממחק.

ואף שגם שאריות הצמר והשערות היו נושרים

(לפני מלאכת ממחק) על ידי עיבוד העור בסיד, כדלעיל סי' לב ס"י (וצריך ליזהר

שיהא העור מונח בסיד עד שיפול השער מעליו מאליו).

מכל מקום עדיין העור אינו חלק במקום

נקבי הצמר והשיער, וצריך להחליקו, שזהו פירוש "ממחק" –

"מחליק", כאמור כאן, ולעיל שם, וכמבואר ברש"י בכורות כה, א

ד"ה גוזז (ממחק, מחליק). והוא מה שמחליק את העור מנקבי השער והצמר שנשארו בו

אחר נשירת השער והצמר.

והיינו שבתחלה היו גוזזים את הצמר ואת

השערות, ואחר כך בעת העיבוד בסיד, היו נושרים שאריות השער והצמח מהעור, ואחר כך

היו מחליקים את העור מנקבי השער והצמר שבו. וראה בדי השלחן סי' קמו ס"ק לב.

וכן היו ממחקים ומחליקים את העור

מבפנים, משאריות הבשר שבו, כדלעיל סי' לב ס"ט (שמגררים מהעור ... במקום שער ...

לתקנו ולהחליקו ... ומצד הבשר גוררין ממנו).

אלא דהיינו דוקא בדורות האחרונים,

כדלעיל שם (בשעת עיבודו שהוא נקרא גויל, היו חולקין אותו לשנים, והחלק החיצון שהוא

לצד השער נקרא קלף, שנקלף מחלק הפנימי הדבוק לבשר הנקרא דוכסוסטוס, כי דוך הוא

מקום בלשון ארמי וסוסטוס הוא בשר בלשון יון ... וגוילים שלנו שאין חולקים אותם, יש

להם דין קלף, וכותבין עליהם תפילין בצד שכלפי הבשר, כי מה שמגררים מהעור קליפתו

העליונה שבמקום שער, אינו אלא כדי מה שצריך לתקנו ולהחליקו, ואפילו אם היו חולקין

אותו לשנים היה צריך לגרר ממנו כל כך, ומצד הבשר גוררין ממנו הרבה, עד שאין נשאר

אלא הקלף בלבד).

ואף אם נאמר שגם בדוכסוסטוס היו גוררים

ממנו קצת להחליקו גם מבפנים.

מכל מקום אפשר דהיינו דוקא בקלף

ודוכסוסטוס לכתיבה, משא"כ בעור לכיסוי המשכן, אפשר לא הי' מחליקים אלא מבחוץ,

ולא מבפנים.

*

והיינו שעיקר מלאכה זו היא בעור, ואסרו

גם גרידת הסנדל, כדלעיל סי' שב סט"ו-ז (לפיכך אין מגרדין סנדל או מנעל בין

חדש בין ישן אפילו בגב הסכין ואין צריך לומר בחודו או בצפורן מפני שקולף את העור

מעט והרי זה ממחק. לפיכך הנוהגים לקנח מנעליהם בברזל הקבוע לפני פתח בית הכנסת לא

יפה הם עושים שהרי הוא חד כמו גב הסכין ולכן צריך לעשותו עב ורחב בראשו).

וכן בשפשוף והחלקת הכלי, כדלקמן סי' שכג

סי"א ( מפני שהוא מגרר את הכסף וממחקו ... והממחק הוא מאבות מלאכות).

לשון זה מורה לכאורה שגם החלקת הכלי "הוא מאבות מלאכות", ורק

דבר המתמרח היא תולדת ממחק .

משא"כ כשממרח ומחליק שאר דברים היא

תולדת ממחק העור, כמבואר כאן, ולקמן סי' שכח ס"ל (גזרה שמא ימרח ויחליק

הגומות שבה, ויתחייב משום ממחק, כמ"ש בסי' שי"ד). סי' תקיד סי"א

(לחמם נר של שעוה ... להחליקו על פני שטח הכותל, והוא תולדת הממחק).

ולענין החלקת האוכל, נתבארה הלכה זו

בסוס"י שכא (שחסר בשוע"ר), וברמ"א שם סי"ט ( ומותר

להחליק האוכל בשבת, ולא הוי בזה משום ממחק, הואיל ואפשר לאכול בלא זה. ומכל מקום

המחמיר במאכל של תפוחים וכדומה שדרכו בכך, תבוא עליו ברכה). ובמ"א שם

ס"ק כט (דיש עיבוד באוכלין מדרבנן ... והמחליק הוי כממחק. ומותר למרח התפוחים

[שישובו] גם למקום הריקן. והוא הדין על הלחם ). והיינו

שאינו מחליק התפוחים על הלחם, כי אם מושח עליו כדי לאכלו עם הלחם, כמבואר בבדי

השלחן סי' קמו ס"ק יב.

וכל זה הוא בדבר המתמרח. משא"כ

הטח בצק על פי התנור להעמיד חומו, נתבאר לקמן סי' שיח סי"ד ( ומותר

לטוח פיו בבצק כדי להעמיד חומו, אם יש לו בצק שנילוש מאתמול).

ונתבאר במ"א שם ס"ק כב (אבל בדבר המתמרח אסור, כמ"ש סי' שי"ד

סי"א).

ואילו לקמן סי' תקז ס"כ (מותר

לסתום פי התנור בטיט המוגבל מערב יום טוב ואף על פי שהוא טח וממרח פי התנור ובשבת

היה חייב משום לש), הרי שגם בממרח אינו חייב אלא משום לש, ולא משום ממרח.

[1209]

משנה קמו, א (ואם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה, מפני שהוא ממרח (ויש כאן משום ממחק,

רש"י). אמר ר' יהודה מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר חוששני לו

מחטאת (שמא מירח השעוה לדובקה בדופני הכלי סביב הנקב, רש"י)). רמב"ם

פכ"ג הי"א (לפיכך אין סותמין נקב בשעוה וכיוצא בה, שמא ימרח). טור

ושו"ע סי"א (אסור ליתן שעוה או שמן עב בנקב החבית לסתמו, מפני שהוא ממרח).

[1210]

מ"מ שם (ואם תשאל והלא כבר נתבאר למעלה בפ"ז שאסור לסתום כל נקב, אפילו

בקיסם או בצרור, ואם כן למה צריכין אנו בשמן לגזירת שעוה, ובשעוה עצמה לגזרת מרוח.

תשובתך אין סתימה זו כסתימה של מעלה, שהסתימה של מעלה היא שנכנסת תוך הנקב ובעובי

הכלי, וסתימה זו היא על פני הכלי ומגבו, ואינה אסורה מפני עצמה, אלא מפני גזרת

מרוח). מ"א ס"ק טו (בשעוה לא מיקרי סתימא, כיון שאין נותנו תוך הנקב,

ולהכי קאמר טעמא משום מירוח).

והיינו שאם הסתימה נכנסת בתוך הנקב

אסור אף משום תיקון כלי, כדלעיל ס"כ ( אסור לסתום כל נקב, מפני שהוא כמתקן כלי ),

ושם נסמן (הערה 1195 ). ואם מורח רק מבחוץ, אסור משום ממחק.

[1211]

מ"א סוף סקי"ו (והאי שעוה צריך לומר דהכינו לתשמיש מאתמול, דאם לא כן

אסור בלאו הכי משום מוקצה, דלאו כלי הוא) , ובאופן

שנתבאר לעיל סי' שח סעי' נב-נג. וכן הוא לעיל סט"ז ( אם אין בהם משום

טלטול מוקצה, כגון עצים המיוחדים לתשמיש ומוכנים לטלטל), וס"כ

( שיסתום בצרור או בקיסם שהוכנו לתשמיש מבעוד יום, שאין בהם משום

איסור טלטול).

[1212] והיינו שמטעם זה אסרו אף

אם מניח השעוה על הנקב, ואינו ממרח, כמבואר ברמב"ם שם ( שמא

ימרח) , ומ"א שם ( אפילו בהנחה בעלמא ).

ולכאורה נפקא מינה מזה, בנתינת משחה על

גוף התינוק, שלפי האמור כאן יש לאסור אף בלי שימרח. ונתבאר בשו"ת שבט הלוי ח"ד

סימן לג, ח"ה סימן לא סק"ג, שלא התירו משחה אלא בתינוק, שסתם צרכי קטן

דינם כצרכי חולה שאין בו סכנה, כדלקמן סי' שכח סכ"ב. עוד טעם להיתר הובא

בכנישתא דבי רב הביא דאפשר לא גזרו אלא במקום סתימת נקב, משא"כ בגוף התינוק,

ולפי זה מותר בכל אופן. אבל ראה לקמן סי' שכח ס"ל ( רטייה שהסירה מעל גבי

הממה ... אסור להחזירה, גזרה שמא ימרח ויחליק הגומות שבה, ויתחייב משום ממחק

כמ"ש בסי' שי"ד) .

ואולי אפשר לצרף בזה טעם ההיתר שבמ"א סי'

שטז ס"ק כד, על מ"ש בשו"ע שם סי"א (לא ישפשף ברגליו רוק על

גבי קרקע, משום משוה גומות), כתב במ"א שם (וצ"ע דליתסר משום מירוח עצמו.

ויש לומר דממרח לא שייך אלא כשכונתו שיתמרח דבר על גבי חבירו, אבל הכא רוצה שיבלע

בקרקע). וראה שמירת שבת כהלכתה פל"ג הערה נח.

[1213] גמרא

שם ע"ב (מישחא (שמן עב, רש"י), רב אסר ושמואל שרי, מאן דאסר גזרינן משום

שעוה, ומאן דשרי לא גזרינן). רי"ף סא, ב (והלכתא כרב). רמב"ם פכ"ג

הי"א (ואפילו בשומן אין סותמין את הנקב, גזירה משום שעוה). טור ושו"ע שם

(שעוה או שמן עב).

וראה שו"ת דברי נחמי' סי' כב

(ואולי יש לומר דסבירא להו דפירוש מישחא הוא מלשון משיחה, וכולל גם שומן (ונקטי'

לרבותא), ונראה דהיינו דטעמא דמוח"ז ז"ל שם בסי' שיד שכתב בשומן או בשמן

כו').

וראה שמירת שבת כהלכתו פי"ד

הערה מט.

[1214]

מ"א שם (ופשוט, בשעוה דאם מרח חייב חטאת, או בשמן דגזרינן אטו שעוה, אפילו לתלמיד

חכם אסור להערים, אפילו בהנחה בעלמא).