תקג שלא להכין מיום טוב לחבירו

תקג שלא להכין מיום טוב לחבירו

ובו י"ג סעיפים

בישול

והכנה מיום טוב לחול

א כל ¹⁵⁰²

מלאכת אוכל נפש לא הותרה ביום טוב אלא אם כן עושה אותה כדי ליהנות בה ביום טוב,

אבל אסור לאפות ולשחוט ¹⁵⁰³

ולבשל ביום טוב מה שיאכל בחול ¹⁵⁰⁴ .

ואם אפה ושחט ובישל או עשה שאר מלאכות

אוכל נפש ביום טוב לצורך מחר, אפילו הוא שבת שחל להיות אחר יום טוב, הרי זה לוקה

מן התורה ¹⁵⁰⁵ :

ב במה דברים אמורים, כשעשה המלאכה ¹⁵⁰⁶

ביום טוב סמוך לחשכה בענין שאי אפשר כלל ליהנות ממנה ביום טוב עצמו ¹⁵⁰⁷ . אבל אם אפשר ליהנות

ממנה ביום טוב עצמו, אע"פ שאינו רוצה ליהנות ממנה ביום טוב ואינו עושה אותה

אלא לצורך חול, הרי זה פטור מן התורה. אע"פ שאין המלאכה צריכה לו כלל ביום

טוב, שכבר אכל כל סעודתו, הואיל אם היו מזדמנים לו אורחים שלא אכלו עדיין היום

היתה מלאכה זו צריכה להם, והיה מותר לו לעשותה, אם כן הרי מלאכה זו נקראת מלאכת

אוכל נפש, ואף שאין לו אורחים אין איסור מן התורה לעשותה ¹⁵⁰⁸ .

ומכל מקום חכמים אסרוה ¹⁵⁰⁹ ,

והעושה כן מכין אותו מכת מרדות ¹⁵¹⁰ :

ג ואפילו דבר שאין בו מלאכה כלל ¹⁵¹¹ , כגון להדיח כלים

וכיוצא בזה, אסור לעשות ולהכין ביום טוב לצורך חול, ואפילו לצורך שבת שלאחריו אם

לא הניח עירובי תבשילין ¹⁵¹² ,

וכן לצורך יום טוב שני בגולה ¹⁵¹³ ,

ואפילו לצורך יום טוב שני של ראש השנה שהן קדושה אחת ונחשבים כיום אחד ארוך להחמיר,

אבל לא להקל ¹⁵¹⁴ ,

שהרי אנו בקיאין בקביעות החדש ואנו יודעים שיום אחד הוא קדש מן התורה ויום שני חול

גמור מן התורה, ונמצא מכין מיום טוב לחול ¹⁵¹⁵ .

ולכן יש ליזהר שלא להביא יין ביום טוב ראשון

לצורך קידוש של ליל יום טוב שני ¹⁵¹⁶ ,

וכן לא יחפש בספר תורה ביום טוב ראשון מה שצריך לקרות ביום טוב שני או בשבת שאחר

יום טובם ¹⁵¹⁷ ,

אע"פ שהניח עירובי תבשילין, שאין עירוב תבשילין מתיר אלא תיקון צרכי סעודת

שבת אבל לא שאר הכנות מיום טוב לשבת ¹⁵¹⁸ ,

כמו שנתבאר בסי' שצ"ג ¹⁵¹⁹ :

שני

אופנים שהתירו לצורך החול

ד

בשני דרכים התירו חכמים לעשות מלאכת אוכל נפש ביום טוב לצורך החול ¹⁵²⁰ ,

אם נהנה מן מקצת מלאכה זו ביום טוב עצמו,

הא', שעושה כל המלאכה בבת אחת, כגון

שממלא חבית של מים ונותנה על האש ואין צריך לו ביום טוב אלא קיתון אחד, הרי זה

מותר ¹⁵²¹ ,

כיון דבשעת עשיית המלאכה דהיינו בשעה שנותנה על האש היא נעשית כולה כאחת, ואינו

מוסיף מלאכה לצורך החול ¹⁵²² .

ומכל מקום (א) אסור לומר בפה בשעת בישול

המים שהמותר יהיה לחול, אלא מבשל סתם ¹⁵²³ .

ואפילו אם אינו צריך ביום טוב אפילו

קיתון אחד של מים שמבשל ביום טוב, מותר לו להערים ולומר צריך אני לקיתון אחד של

מים חמין, ומותר לו לבשל חבית מלאה מים כדי להשתמש בקיתון אחד של מים חמין ביום

טוב ¹⁵²⁴ .

והוא שיקיים הערמתו וישתמש ביום טוב

בקיתון אחד של מים שמבשל ¹⁵²⁵ :

ה הב', שמקצת המלאכה שנהנה ממנה ביום טוב

היא משבחת ומתעלה על ידי שארית המלאכה שהיא לצורך החול ¹⁵²⁶ ,

ולפיכך אע"פ שאין כל המלאכה נעשית בבת אחת הרי זה מותר. כיצד, מותר למלאות

קדרה בשר אע"פ שביום טוב אינו צריך אלא חתיכה אחת, ואע"פ שלאחר שהעמיד

הקדרה אצל האש הוסיף בה עוד בשר ¹⁵²⁷ ,

ואפילו היתה קדרה קטנה ועירה ממנה לקדרה גדולה והוסיף בה הכל, מותר ¹⁵²⁸ .

ואע"פ שהוא מוסיף במלאכה לצורך החול, מכל מקום כיון שהתבשיל יותר משתבח

ומיתקן כשיש בשר הרבה בקדרה, נמצא שמה שהוא לצורך יום טוב הוא מתעלה על ידי מה

שהיא לצורך החול, והרי כל המלאכה היא לצורך יום טוב ¹⁵²⁹ .

אבל אסור לומר בפה בשעת בישול שהמותר

יהיה לצורך החול, אלא יבשל בסתם ¹⁵³⁰ :

ו

אבל אם אינו צריך כלל לקדרה זו ביום טוב, שיש לו אחרות, ואינו מבשל אלא לצורך החול,

או לצורך יום טוב שני, או לצורך שבת ולא הניח עירוב תבשילין, אף על פי שרוצה לאכול

ביום טוב גם מקדרה זו, אין הערמה זו מועלת לו כלום, כיון שאינו אוכל אלא כדי להתיר

לו הבישול ¹⁵³¹ .

במה דברים אמורים כשאינו עושה כל המלאכה

בבת אחת, דהיינו שלאחר שנתן הקדרה אצל האש הוסיף בה בשר לצורך מחר, ונמצא שהוא

מוסיף במלאכה לצורך מחר, ולפיכך אע"פ שמה שאוכל מקדרה זו ביום טוב עצמו הוא

משתבח ומתעלה על ידי תוספת מלאכה זו, אין שבח ועילוי זה מועיל כלום, כיון שהוא

בעצמו אינו צריך לשבח ועילוי זה כלל, שהרי אינו צריך לאכול כלל מן קדרה זו ביום

טוב, ואינו אוכל ממנה אלא כדי להתיר לו לבשלה לצורך מחר. אבל אם הוא עושה כל

המלאכה בבת אחת, דהיינו שמתחלה נתן כל הבשר בקדרה והעמידה אצל האש, ונמצא בשעת עשיית

המלאכה דהיינו עמידת הקדרה אצל האש היא נעשית כולה כאחת ¹⁵³² ,

מותר להערים ולומר אוכל מקדרה זו היום, ואע"פ שאינו צריך כלל לאכילה זו,

אעפ"כ מותר לו לבשלה בשביל אכילה זו ¹⁵³³ ,

לפי שלא חלקה התורה במלאכת אוכל נפש בין שצריך לאכול בין שאינו צריך לאכול ואוכל,

וכיון שמה שיאכל ביום טוב הוא מבשל בבת אחת עם שאר הבשר שיאכל בחול, ואינו מוסיף

בשביל החול, הרי זה היתר גמור ¹⁵³⁴ .

ובלבד שלא יאמר בפיו שהוא מבשל שאר הבשר

לצורך החול, כיון שהיתר זה הוא על ידי הערמה, שהרי באמת אינו צריך כלל לאכול מקדרה

זו ¹⁵³⁵ .

אבל אם אינו מערים כלל, אלא באמת הוא

צריך לקצת בשר שבקדירה זו, מותר לומר בפה שהמותר צריך לו לחול, כיון שאין כאן שום

חשש איסור כלל, שהרי הוא צריך למעט בשר, ואותו המעט הוא מבשל בבת אחת עם שאר הבשר,

וגם אותו המועט משתבח ומתעלה על ידי שאר הבשר ¹⁵³⁶ :

ז ועכשיו נהגו העולם לבשל ביום טוב ראשון

בשחרית לצורך ליל יום טוב שני, וטועמין מעט מתבשיל זה ביום טוב ראשון ¹⁵³⁷ ,

ואין נזהרין מלומר בפירוש שמבשלין לצורך הלילה, וצריך להזהירם על כך ¹⁵³⁸ .

וגם צריך להזהירם שלא יוסיפו בשר בקדרה

אחר שכבר העמידוה אצל האש, כיון שאינו אוכל ממנה אלא מעט, נמצא שהוא מוסיף במלאכה

בשביל יום טוב שני, ולא הותרה הערמה אלא אם כן עושה כל המלאכה בבת אחת ¹⁵³⁹ :

ח וגם נכון להזהירם שלא ינהגו כן אלא

ביום טוב ראשון לצורך ליל יום טוב שני, שהוא לצורך מצות שמחת יום טוב, אבל לא

יבשלו בהערמה זו ביום טוב שני לצורך החול ¹⁵⁴⁰ .

לפי שיש מחמירין ¹⁵⁴¹

ואוסרים ההערמה לגמרי, ואין היתר אלא אם כן באמת הוא צריך למעט בשר, ואז התירו לו

חכמים על דרכים הללו שביארנו. וכל בעל נפש יחוש לדבריהם אף ביום טוב ראשון לצורך

ליל יום טוב שני:

ט ואף לסברא הראשונה אין היתר להערים אלא

קודם אכילת שחרית ¹⁵⁴² , הואיל ומבשל בשעה

שכל הבשר הוא ראוי לו, שאילו היה רוצה היה אוכל כל בשר הזה בסעודת שחרית ¹⁵⁴³ .

אבל אחר אכילת שחרית אין היתר להערים. אלא אם כן באמת הוא צריך לחתיכה אחת, מותר

לו להוסיף בקדרה כמה חתיכות אפילו בזה אחר זה ¹⁵⁴⁴ , ואע"פ שעושה

כן לצורך החול, מכל מקום כיון שמה שלצורך יום טוב משתבח ומתעלה על ידי ריבוי הבשר,

הרי הכל נחשב צורך יום טוב ¹⁵⁴⁵ :

י ואפילו קודם אכילה אין היתר להערים ¹⁵⁴⁶

אלא בקדרה אחת ¹⁵⁴⁷ .

אבל אסור לבשל מין אחד בשתי קדרות ולטעום מעט מכל אחת, כיון שטעם שתי הקדרות הוא

שוה, אם כן כל מה שטועם משתיהן יכול לטעום מאחת, ונמצא שהקדרה השנית אינה מתבשלת

אלא לצורך החול ¹⁵⁴⁸ .

אבל מותר לבשל ¹⁵⁴⁹

כמה מטעמים בכמה מיני קדרות ¹⁵⁵⁰

קודם אכילת שחרית (ביום טוב ראשון לצורך ליל יום טוב שני ¹⁵⁵¹ ),

וטועם כזית מכל אחת ואחת, ואפילו מטעים לתינוק די בכך ¹⁵⁵² ,

לפי סברא הראשונה שביארנו ¹⁵⁵³

שהיא עיקר:

יא וכל ¹⁵⁵⁴

זה לכתחלה. אבל בדיעבד ¹⁵⁵⁵

שכבר בישל ביום טוב לצורך החול, אפילו אחר אכילת שחרית ¹⁵⁵⁶ ,

ואפילו בישל בכמה קדרות, אם הם מיני מטעמים שונים בכל קדרה וקדרה, הרי זה טועם

כזית מכל קדרה ביום טוב ¹⁵⁵⁷ ,

ומותר לאכלם במוצאי יום טוב מיד, ואינו צריך להמתין כלום. ואף על פי שבישל באיסור

לא קנסוהו חכמים, כיון שטעם מכל קדרה וקדרה ביום טוב ולא היה בישולו לגמרי לצורך

החול.

ואפילו לא טעם מאומה מהקדרות, אלא שבשעת

הבישול היה בדעתו לטעום מכל אחת ואחת, אם בישל קודם אכילת שחרית, מותר לאכול מהם

במוצאי יום טוב מיד, כיון שבישולו היה בהיתר שהיה רוצה לאכול מכל אחת ואחת ¹⁵⁵⁸ :

יב אבל אם בישל ¹⁵⁵⁹

לצורך החול ¹⁵⁶⁰

שתי קדרות ממין אחד שווין בטעמן, אע"פ שבישל קודם אכילת שחרית על סמך היתר

הערמה, דהיינו שיאכל כזית מכל אחת ואחת, או אפילו אכל כזית מכל אחת ואחת ¹⁵⁶¹ ,

או שהערים לומר שמא יזדמנו לי אורחים ואצטרך לשתי הקדירות ¹⁵⁶² ,

בין שאכל מהן ביום טוב בין שלא אכל ¹⁵⁶³ ,

הרי מאכלים הללו אסור לו ולכל (ב) אנשי ביתו ¹⁵⁶⁴

לעולם ¹⁵⁶⁵ ,

כיון שהורה היתר לעצמו להערים הערמה שאסרוה חכמים, יש לחוש שמא יתיר לעצמו פעם

אחרת, וגם אחרים ילמדו ממנו היתר זה ¹⁵⁶⁶ ,

לכך קנסוהו חכמים. אבל אחרים מותרים לאכול מהם במוצאי יום טוב מיד ¹⁵⁶⁷ :

יג וכל זה במערים שסבור שעושה כהיתר חכמים ¹⁵⁶⁸ .

אבל המבשל במזיד ביום טוב לצורך החול, הרי תבשיל זה מותר ¹⁵⁶⁹

במוצאי יום טוב מיד ¹⁵⁷⁰ ,

אפילו להמבשל עצמו ¹⁵⁷¹ ,

דכיון שהוא רשע שעשה במזיד אין לחוש שמא ילמדו אחרים ממנו לעשות כמעשהו במזיד, וגם

הוא עצמו משים אל לבו ושב, לכך לא קנסוהו חכמים ¹⁵⁷² .

וגם על מה שכבר עבר ובישל ביום טוב לא ראו חכמים לקונסו על איסורי יום טוב הקלים,

אלא על איסורי שבת החמורים הוא שקנסו ¹⁵⁷³

כמו שנתבאר בסי' שי"ח ¹⁵⁷⁴ ושכ"ג ¹⁵⁷⁵

ושל"ט ¹⁵⁷⁶ . וכן הדין בעושה שאר

מלאכות אוכל נפש לצורך החול, או לצורך שבת שלאחריו ולא הניח עירובי תבשילין, או

לצורך יום טוב שני:

קונטרס

אחרון

(א) ומכל מקום אסור לומר בפה כו', עד

סוף הסימן ¹⁵⁷⁷ .

הנה בים של שלמה ¹⁵⁷⁸

מפורש בהדיא, שלא החמיר כהרוקח ¹⁵⁷⁹

אלא כשאין שם היתר דחד טירחא, אבל כשהוא חד טירחא מודה להטור ¹⁵⁸⁰

דמותר, עיין שם בפרק [ב'] סוף סימן ט"ו. וכן הוא דעת הט"ז, שבסק"ג ¹⁵⁸¹

העתיק דברי רש"ל להחמיר, ובסק"ה ¹⁵⁸² משמע מדבריו להלכה

שאין להחמיר אלא במערים. ובמה שנתבאר הוא מתורץ, דבסק"ג מיירי כשאין שם היתר

דחד טירחא כמבואר שם בהדיא ¹⁵⁸³ ,

ובסק"ה מיירי כשיש היתר דחד טירחא ¹⁵⁸⁴ .

שהרי ¹⁵⁸⁵

התיר להערים, ואם אינו חד טירחא אסור להערים ¹⁵⁸⁶ ,

כמו גבי אפיית פת שהעתיק הט"ז ¹⁵⁸⁷

דברי המרדכי ¹⁵⁸⁸

בסוף הסימן שהתיר להערים וכתב על זה אבל בהגה"מ חולק, וכן פסק ב"י ¹⁵⁸⁹

עכ"ל, משמע שכן עיקר ¹⁵⁹⁰ .

וכן פסקו רש"ל ¹⁵⁹¹

ומג"א ¹⁵⁹² ,

וכתבו ¹⁵⁹³

הטעם משום דאין שם היתר דחד טירחא רק היתר של שבח ועילוי בלבד. ואם כן הוא הדין

והוא הטעם לנותן בשר בקדרה בזה אחר זה אחר שהעמידה אצל האש. ואין לחלק ¹⁵⁹⁴

בין טרחת הבשר שהיא מועטת לטרחת הפת שהוא מרובה, שהרי עיקר טעם האיסור בפת אינו

משום טירחא בלבד, שהרי בחבית גדולה של מים הוא טורח טירחא גדולה למלאותה ולהעמידה

אצל האש ואינו צריך אלא לקיתון אחד, ואפילו הכי כיון שעיקר מלאכת הבישול דהיינו

עמידה אצל האש נעשה כולו כאחת מותר אפילו להערים כמו שכתב המג"א, אם כן על

כרחך חומרת הפת אינה משום טירחא אלא שאין מלאכת האפייה נעשיה בבת אחת ¹⁵⁹⁵ ,

הכי נמי בקדירה דמאי שנא ¹⁵⁹⁶ .

והנה ¹⁵⁹⁷

לפי מה שנתבאר, אם הוא חד טירחא ויש שם היתר של שבח ועילוי אלא שהוא מערים אסור

לומר בפירוש, כמו שכתב הט"ז ¹⁵⁹⁸ ,

וכל שכן אם אינו מערים אלא שאין שם היתר של שבח ועילוי דאסור לומר בפירוש, כמו

שכתב הפרי חדש ¹⁵⁹⁹ .

שהרי ¹⁶⁰⁰

אם אין שם היתר דחד טירחא ואין שם היתר של שבח ועילוי אסור לדברי הכל כמפורש בגמרא ¹⁶⁰¹ ,

ואם יש שם היתר של שבח ועילוי ואין שם היתר דחד טירחא, אע"פ שהוא מערים, מותר

לדעת המרדכי ורבינו יואל, מכלל דמעלת של שבח ועילוי עדיף ממעלת שאינו מערים,

ודו"ק:

(ב) אנשי ביתו לעולם כו' .

הנה ¹⁶⁰²

בגמרא ¹⁶⁰³

משמע בהדיא דמערים ביום טוב דינו כמזיד בשבת, ובמזיד בשבת קיי"ל בסי'

שי"ח ¹⁶⁰⁴

דאסור לו לעולם. וכתב שם המג"א ¹⁶⁰⁵

דהוא הדין מי שנתבשל בשבילו דינו כלו.

ואע"פ שאחר כך כתב בשם הבית יוסף

להקל בזה ¹⁶⁰⁶ .

מכל מקום הרי בסימן רנ"ג ס"ק י"א כתב בפשיטות דאנשי ביתו דינו כמי

שנתבשל בשבילו ¹⁶⁰⁷ ,

משמע בהדיא דמי שנתבשל בשבילו אין דינו כאחרים, אלא כלו בעצמו, והוא הדין לאנשי

ביתו. ובפרט במערים שסבור לעשות בהיתר, דלא שייך לומר אין אדם חוטא ולא לו, כמו

שכתב המג"א בסימן שי"ח סק"ב ¹⁶⁰⁸ :

[1502] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

בישול והכנה מיום טוב לחול (ס"א-ג).

(ב)

שני אופנים שהתירו לצורך החול (ס"ד-יג).

[1503] אפיה ובישול יתבארו כאן,

ושחיטה נתבארה לעיל סי' תצח סי"א.

[1504]

ברייתא יז, א (אין אופין מיום טוב לחברו), וכגירסת הרי"ף ט, ב (אין אופין מיום

טוב לשבת, קל וחומר מיום טוב לחול), ורא"ש פ"ב סי' ט. רמב"ם

פ"א ה"ט (אין אופין ומבשלין ביום טוב מה שיאכל בחול. ולא הותרה מלאכה

שהיא לצורך אכילה אלא כדי ליהנות בה ביום טוב). שו"ע ס"א (אסור לאפות או

לבשל או לשחוט ביום טוב לצורך מחר).

[1505]

גמרא פסחים מו, ב (האופה מיום טוב לחול (לאחר שאכל וגמר סעודתו, דפשיטא לן

דלא חזיא ליה מידי האידנא עד אורתא שהוא חול, רש"י), רב חסדא אמר לוקה, רבה

אמר אינו לוקה. רב חסדא אמר לוקה, לא אמרינן הואיל ומיקלעי ליה אורחים (שיהו

צריכין לפת זה היום, רש"י) חזי ליה. רבה אמר אינו לוקה, אמרינן הואיל). ואף

לרבה לוקה כשאופה סמוך לחשכה, דליכא הואיל, כדלקמן הערה הבאה.

[1506] לא רק מלאכת הבישול אלא אף

שאר מלאכות, כדלקמן סי' תקכז ס"א (המבשל (או עושה שאר מלאכות) ביום טוב לצורך

החול אינו לוקה מן התורה, הואיל והתבשיל ראוי לבו ביום), וכמבואר בפר"ח סי'

תצה ס"א ( וראיתי מי שכתב, דדוקא בבישל לצורך חול

אינו לוקה מטעם הואיל, אבל בהוצאה והבערה לצורך גוים או לצורך חול, דהתם ליכא

למימר הואיל, לוקה לדעת הרמב"ם והמגיד משנה. ואינו מחוור כלל).

[1507]

תוס' שם ד"ה רבה (ברודה סמוך לשקיעת החמה, שאפילו יבואו אורחים אין

שהות ביום לאוכלו), ובשבת צה, א ד"ה והרודה (ואור"י דאיכא לאוקמי ברודה

סמוך לחשיכה, דלא חזי תו לאורחין). מרדכי רמז תרסח (במכין סמוך לחשיכה). ר"ן .

מ"א ריש סי' תקכז (וכתבו התוס' בפסחים דף מ"ו, דאם בישל

סמוך לחשיכה דליכא למימר שיקלעו ליה אורחים, לוקה. וכ"כ המרדכי רפ"ב דביצה).

וכן הוא לקמן סי' תקכז ס"א (אלא אם

כן בישל סמוך לחשכה שאין עוד שהות ביום לאכול ממנו), וס"ח (אם אין שהות ביום

ליהנות ממלאכתו, הרי יש כאן איסור מן התורה בעשיית מלאכה זו, כמ"ש בסי'

תק"ג).

[1508]

גמרא פסחים שם (רבה אמר אינו לוקה (לאחר שאכל וגמר סעודתו, דפשיטא לן דלא

חזיא ליה מידי האידנא עד אורתא שהוא חול, רש"י), אמרינן הואיל (שיהו צריכין

לפת זה היום, רש"י)). רי"ף פסחים טו, א (הלכתא כרבה). רא"ש שם

פ"ג סי' ו. רמב"ם פ"א הט"ו (המבשל ביום טוב לכותים או לבהמה

או להניח לחול, אינו לוקה, שאילו באו לו אורחים היה אותו תבשיל ראוי להן).

וכן הוא לעיל סי' תצח סי"א (שאם

היו מזדמנים לו אורחים שלא אכלו עדיין היום ורוצים לאכול מבהמה זו, היתה השחיטה

מותרת ... אין בשחיטה זו איסור מן התורה). לקמן סי' תקכז ס"א (בעוד היום גדול,

דהיינו שיש שהות ביום שאם היו מזדמנים לו אורחים שלא אכלו היום היו אוכלים ונהנים

בו ביום קודם בין השמשות ממלאכתו שעשה ביום טוב) וס"ל (שמן התורה אין כאן

איסור בעשיית מלאכה זו, הואיל והיא ראויה לו לבו ביום אם היו מזדמנים לו אורחים

שלא אכלו עדיין היום).

וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'

מח.

[1509]

רז"ה פ"ג דפסחים יד, ב (אף על גב דפליג רבה לענין מלקות, מודה

הוא דלכתחלה אין לו לאפות). ר"ן שם ד"ה איתמר (לאחר סעודתו של יום טוב

שאינו בדעתו לאכול עוד בו ביום, אינו לוקה, אבל איסורא מיהא איכא). ביצה א, ב

ד"ה ואידך שני (דמשום הואיל, לא פקע אלא איסורא דאורייתא, ואכתי אית ביה איסורא

דרבנן ... והיינו דאמר רבה, האופה מיום טוב לחול אינו לוקה, דמשמע מילקא הוא דלא

לקי אבל איסורא דרבנן מיהא איכא). מ"א רס"י תקכז (כתב הר"ן

פ"ג דפסחים ... דשרי על ידי הואיל, ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה, השתא נמי

חזי ליה, מכל מקום איסורא איכא).

וכן הוא לעיל סי' תצח סי"א (אלא

שחכמים אסרוה כל שאין בה צורך יום טוב). לקמן סי' תקכז ס"א (המבשל (או עושה

שאר מלאכות) ביום טוב לצורך החול אינו לוקה מן התורה ... אלא שחכמים אסרו לטרוח

ביום טוב לצורך החול, כיון

שאפשר לטרוח בחול עצמו).

[1510] כדלעיל סי' תצו ס"ב (אם

חללו בדבר שאיסורו אינו אלא מדברי סופרים ... מכין אותו מכת מרדות).

[1511]

מ"א ריש הסימן (אסור להכין מיום טוב לחבירו, אפילו דבר שאינו מלאכה. עיין

סוס"י תרס"ז מ"ש ועיין סי' תי"ו, וכל שכן האידנא דאנן בקיאים

בקביעא דירחא, יום טוב שני לגבי ראשון חול הוא דאסור), וברס"י תקכז (מיום טוב

לשבת סמוך לחשיכה ... ועיין סי' תי"ו ס"ב דהכנה מועטת אסור. ועיין סוף

סי' תרס"ז). והוא בטור ושו"ע סי' תטז ס"ב (שאסור לעשות שום הכנה מיום

טוב לשבת או משבת ליום טוב אפילו בדיבור. וכל שכן שאינו יכול לערב בפת שלא עירבו

בו כבר ביום הראשון, מפני שהיה צריך לקרות עליו שם עירוב, ונמצא מכין), ורמ"א

סי' תרסז (ואסור להכין ביום טוב לצורך ליל יום טוב, ולכן אסור להעמיד השלחנות

והספסלים בבית לצורך הלילה, דהוי הכנה).

וכן הוא לעיל סי' רנד ס"י (שאסור

להכין משבת לחול, אפילו בענין שאין בו שום סרך מלאכה אלא טלטול בעלמא), ויש בזה

כמה אופנים, ונתבארו לעיל שם הערה צה.

וראה גם סי' שב ס"י. סי' שכא

ס"ו (והערה פג). סי' שכג ס"ו (והערה נח). סי' תצד סי"ד. סי' תק

ס"כ. סי' תקיד סט"ו.

[1512] והיינו שעירוב תבשילין מועיל

להדחת כלים בשביל הסעודה. ראה אהלי שם ח ע' קנא.

[1513]

הלכות ומנהגי מהר"ש סי' שצד (מה"ר שלום הקפיד על השמש שהדיח ביום טוב

שביעי של פסח קערות ליום טוב של אחריו). מהרי"ל הל' יום טוב ע' קפ (אמר

מהר"י סג"ל, כשם שאין לבשל מיום טוב לצורך מחר, וכן לא משחר לליל שני,

כן לא ידיח הקערות מזה לזה, וכן אמר מהר"ש). אליה זוטא סק"א (וכן הדין

הדחת קערות מזה לזה (מהרי"ל)).

וכן הוא לעיל סי' שכג ס"ו (לאחר

סעודה שלישית אסור להדיח כלי אכילה, מפני שטורח ומכין משבת לחול). סי' תמד

ס"ח (אסור להדיחם בשבת). סי' תק ס"כ (כגון להדיח הכלים ולשפשפן,

כמ"ש בסי' תק"ג ותק"ט). לקמן סי' תקט סט"ו (להדיח כלי אכילה

ושתיה ולשפשפן ביום טוב ... דינן כמו בשבת וכמ"ש בסימן שכ"ג).

ולענין לשרותו במים בלא הדחה ביד, ראה

לעיל סי' תק ס"כ. ונתבארו הפרטים בהנסמן לעיל (הערה 10 ).

[1514]

הגהת סמ"ק סי' קצד ע' קסה אות י (וכן יש ליזהר שלא ישחוט מיום טוב לחבירו,

שמא השני חול, ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה, דאף על גב דקדושה אחת הן, דוקא

להחמיר ולא להקל). שו"ע ס"א (ואפילו בשני ימים של ראש השנה). לבוש

ס"א (ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה, ואף על גב דקדושה אחת הן, הני מילי

להחמיר ולא להקל). ט"ז סק"א (אף על גב דכיומא אריכתא נינהו, הני מילי

להחמיר אבל לא להקל). מ"א ס"ק א (דלהחמיר אמרינן קדושה אחת הם, ולא להקל).

והיינו שבהגהות סמ"ק ובשו"ע

מיירי במלאכה גמורה, ומזה למדים שכן הוא אף לדבר שאין בו אלא משום הכנה.

*

והיינו דוקא לנידון הכנה מיום ראשון של

ראש השנה ליום שני, אבל לשאר דברים, קיי"ל שהם קדושה אחת אף להקל, כדלעיל סי'

תקא בקונטרס אחרון ס"ק ב ( לא

קיי"ל כסברא זו, שהרי בסי' תי"ו פסק השו"ע וכל האחרונים

כהרמב"ם והרשב"א ומגיד משנה דאפילו להקל הן קדושה אחת. עיין שם בבית

יוסף. ומסי' תק"ג לא קשה מידי, כמו שכתב שם המג"א), ושם נסמן (הערות 105 - 112 ).

[1515]

מ"א שם (דהא באמת ראשון עיקר, ואם כן אסור לבשל בו ליום שני דמכין מיום טוב

לחול), וכדלקמן סי' תר סוף ס"ד (ולעולם יום ראשון הוא עיקר, והוא יום טוב של

תורה).

[1516]

מ"א סי' תרסז סק"ג (וכ"כ במנהגים הל' פסח, דאסור להביא יין

מיום טוב לחבירו), והוא במנהגים (טירנא) הל' פסח ע' נט (ואפילו להביא יין

וכה"ג ראיתי אוסרין עד [הלילה] אחר ברכו. וכן בכל יום טוב ראשון, גם בראש

השנה).

וכן הוא לעיל סי' רנד ס"י (שאסור

... להביא יין מהמרתף לבית בשבת לצורך הבדלה במוצאי שבת וכל כיוצא בזה, וכמו

שיתבאר בסי' תק"ג לענין יום טוב). סי' תצה סט"ו (אסרו לעשות שום הכנה

מיום טוב לחבירו ... כגון להכניס יין מן המרתף לבית ביום טוב ראשון כדי לקדש עליו

בליל יום טוב שני).

[1517] מ"א שם ( וגם

במהרי"ל אוסר לחפש הספר תורה משבת ליום טוב משום הכנה), והוא במהרי"ל

הל' תפלת יום טוב ע' קפח (שאלו את פי מהר"י סג"ל אם לחפש בשבת הסדר

לקרותו למחר ביום טוב, ואמר אין שבת מכין ליום טוב, ויחפשו במוצאי שבת אחר סיום

התפלה) . והיינו לחפש ולגלול

הספר תורה למקום שצריך לקרות בו למחר.

[1518]

ר"ן ט, א ד"ה ת"ר (דלא שרו אלא עירובי תבשילין דבר שהוא דומה לתקון

סעודה, כגון אפייה ובישול).

ואף שנוסח עירוב תבשילין הוא

"ולאדלוקי שרגא". היינו דוקא בהנאת הגוף, משא"כ בהכנה לקריאת

התורה.

ואף שנוסח עירוב תבשילין הוא

"ולמעבד כל צרכנא". היינו כדלקמן סי' תקכז ס"ז (והיתר הוצאה מרשות

היחיד לרשות הרבים והכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד, וכן שאר כל מלאכות אוכל נפש,

נכללים במה שאומר ולמעבד כל צרכנא), משא"כ הכנה לקריאת התורה.

ואף שמעיקר הדין מותר להכין מיום טוב

לשבת, כדלקמן סי' תקכז ס"א (תיקנו חכמים שלא לבשל ולעשות שאר כל מלאכות אוכל

נפש ביום טוב לצורך שבת שלאחריו אפילו בעוד היום גדול, אלא אם כן הניח עירוב

תבשילין), משא"כ החיפוש בספר תורה, שאינו קשור לתיקון סעודה, היה צריך להיות

מותר בלא עירוב תבשילין.

הנה טעם היתר זה נתבאר לקמן שם (שחכמים

אסרו לטרוח ביום טוב לצורך החול, כיון שאפשר לטרוח בחול עצמו. אבל שבת שאחר יום

טוב, כיון שאי אפשר לטרוח בשבת עצמה, היה ראוי להתיר לטרוח ביום טוב לכבוד השבת,

כיון שהוא שעת הדחק שאי אפשר בענין אחר), משא"כ החיפוש בספר תורה אפשר לעשותו

בשבת, ולא התירוהו חכמים ביום טוב שלפניו.

ולפי זה יש לעיין אם אפשר להביא ספר

תורה דרך רשות הרבים כדי לקרוא בו בשבת, כיון שאי אפשר להביאו בשבת עצמה, ויהי'

מותר אף בלא עירוב תבשילין.

[1519] ס"א (אין מערבין עירובי חצרות

ושיתופי מבואות ביום טוב שחל להיות בערב שבת).

וטעם זה, שהוא משום הכנה, הוא בתוס'

עירובין לח, א ד"ה ורבי אליעזר (ולא עירובי חצרות ... על כרחך משום הכנה).

והטעם שעירוב תבשילין אינו מועיל בו,

הוא בדרכי משה סי' תקכח אות א (בהר"ן בפ"ב דביצה ... כתב דלא מהני

עירובי תבשילין אלא לצרכי סעודה דהיינו אפייה ובישול, משמע אבל לקניית עירוב לא

מהני). וברמ"א שם ס"ב (אפילו אם הניח עירוב תבשילין). ובמ"א שם

סק"ב (דעירובי תבשילין אין מתיר אלא צרכי סעודה (ר"ן)).

אמנם

מסקנת רבינו לעיל שם, שאיסורו "מפני שנראה כמתקן דבר", ובשולי הגליון שם

כתב (הערה ב) "דלא כתוס' עירובין ל"ח".

וכן

לקמן סי' תקכח ס"ג, לא הביא טעם הרמ"א והמ"א הנ"ל, אלא כתב

סתם "אם מניחים עירובי חצירות ושיתופי מבואות ועירובי תחומין מיום טוב לשבת,

נתבאר בסימן שצ"ג ותי"ו".

וראה

יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי' מט.

[1520] וכן הדין לצורך יום טוב שני,

כדלקמן ס"ו-ח (לצורך ליל יום טוב שני), או לצורך שבת כשלא הניח עירוב, כדלקמן

ס"ו (או לצורך שבת ולא הניח עירוב תבשילין). ויתבאר יותר לקמן סי' תקכז

סכ"ז (כמ"ש כל זה בסי' תק"ג (עיין שם כל ההלכות השייכות לכאן) ...

עיין שם כל ההלכות השייכות לכאן לענין זה).

[1521]

גמרא [ברייתא] יז, א (באמת אמרו ממלאה אשה כל הקדרה בשר (דבחד טרחא סגי,

וכן בנחתום לגבי מלוי, רש"י) אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת, ממלא

נחתום חבית של מים אע"פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד, אבל לאפות (כל ככר וככר

צריכה אפיה ורדיה לעצמה, רש"י) אינו אופה אלא מה שצריך לו). טור ושו"ע

ס"א (ממלאה אשה קדרה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת), וס"ב (ממלא

נחתום חבית של מים אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד).

והלכה זו נתבארה כאן רק בחבית מים, כי

בחבית מים לא שייך ההיתר השני דלקמן ( שהתבשיל יותר משתבח ומיתקן כשיש בשר הרבה בקדרה), כמבואר

בט"ז ס"ק ב (משום הכי מותר בנחתום במים, ששם אין הטעם דיש מעלה

בריבוי, אלא משום חד טרחא כמו התנא קמא).

[1522]

רשב"א בעבודת הקדש שער ב ס"א (ובלבד שיתן את הכל קודם שיניח חבית

על גבי האש). מ"מ פ"א ה"י (כתב הרשב"א, ובלבד שיתן את הכל

קודם שהניח חבית על גבי האש). רמ"א ס"ב (אבל אסור להוסיף אם כבר החבית

אצל האש). וראה מראי מקומות וציונים.

ואף דקיי"ל לעיל סי' שכח סי"ח

(שאסור להרבות בשיעור הדבר שהמלאכה נעשית בו, אע"פ שאינו מרבה בטורח המלאכה

שהכל נעשית בבת אחת).

ביאר הר"ן ט, ב (לא דמי רבויי

בשיעורא ביום טוב לרבויי שיעורא בשבת, שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה, ולפיכך

כל שהעיקר מלאכה אסור, אף תוספתו כמוהו, ומיתסר מדאורייתא. אבל יום טוב שאוכל נפש

הותר בה ... כל שהוא מרבה על העיקר, ובלבד שיהא בטורח אחד, תוספתו כמוהו). והובא

לקמן סי' תקי בקונטרס אחרון ס"ק ב ( דודאי מלאכת אוכל נפש הותרה לגמרי ביום טוב, כמו שכתב

הר"ן בפ"ב עיי"ש, ואין אומרים יום טוב דחוי אצל מלאכת אוכל נפש ...

הותרה לגמרי לצורך אכילה, ואם כן לא מהדרינן כלל אהתירא).

וכן מטעם זה הותר להערים, כדלקמן סוף

ס"ו ( לפי

שלא חלקה התורה במלאכת אוכל נפש בין שצריך לאכול בין שאינו צריך לאכול ואוכל,

וכיון שמה שיאכל ביום טוב הוא מבשל בבת אחת עם שאר הבשר שיאכל בחול, ואינו מוסיף

בשביל החול, הרי זה היתר גמור).

[1523]

פר"ח ס"ב (שממלאו בבת אחת ... דוקא בסתמא, אבל לומר בפה בפירוש

שהוא רוצה אותו לצורך מחר, אסור), הרי שבהיתר זה דחד טרחה, אסור לומר בפה.

וכן הוא בהיתר השני דלקמן ס"ה, שיש

בו שבח ועילוי, כדלקמן סוף ס"ה (אבל אסור לומר בפה בשעת בישול שהמותר יהיה

לצורך החול).

וכן כשישנם שני ההתרים יחד, אלא שהוא

בדרך הערמה, כדלקמן ס"ו ( ובלבד

שלא יאמר בפיו שהוא מבשל שאר הבשר לצורך החול, כיון שהיתר זה הוא על ידי הערמה,

שהרי באמת אינו צריך כלל לאכול מקדרה זו).

אבל אם יש שלושת התנאים להיתר: (א) דחד

טירחא. (ב) דשבח ועילוי. (ג) שאין כאן הערמה, אזי מותר לומר כן בפירוש, כדלקמן סוס"ו (אבל אם אינו מערים כלל, אלא באמת הוא

צריך לקצת בשר שבקדירה זו, מותר לומר בפה שהמותר צריך לו לחול, כיון שאין כאן שום

חשש איסור כלל, שהרי הוא צריך למעט בשר, ואותו המעט הוא מבשל בבת אחת עם שאר הבשר,

וגם אותו המועט משתבח ומתעלה על ידי שאר הבשר ). ונתבאר בקונטרס

אחרון ס"ק א. וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי' נ.

[1524]

מ"א ס"ק ב (הערמה ... בקדירה דחד טרחא הוא, שרי), וסק"ד (דחד טירחא

הוא, ומשמע דגם בזה שרי להערים קודם האכילה).

*

היתר הערמה יש בו כמה תנאים:

(א) שעושה כל המלאכה בבת אחת (ס"ו).

(ב) שמקיים הערמתו ואוכל או שותה מהתבשיל

ביום טוב (ס"ד).

(ג) שאינו אומר בפה שהמותר יהיה לצורך החול

(ס"ד).

(ד) שמערים קודם אכילת שחרית (ס"ט).

(ה) נכון שלא להערים לצורך חול, אלא לצורך

יום טוב שני, כי יש אוסרים כל הערמה (ס"ח).

(ו) בשתי קדרות אין להערים במין אחד, אלא

בב' מטעמים (ס"י).

נמצא שהיתר זה של הערמה הוא נדיר, שהרי

מועיל רק (א) קודם אכילת שחרית. (ב) שבסעודת שחרית יסיימו את כל מה שהכינו עבורה

לסעודה זו, ואומר שרוצה לטעום גם מהקדרה השנית.

או שסעודת היום וסעודת הלילה הם שני סוגי

מטעמים, ואומר שרוצה לטעום בסעודת היום גם מהסוג השני, כדלעיל בתנאי האחרון.

[1525]

מ"א סק"ב (ועכ"פ צריך ליזהר לאכול קצת ממנו).

וכן הדין בכל הערמה, כדלקמן ס"י

וסי"א. סי' תקיב ס"ו. סי' תקכז סכ"ז. לעיל סי' תנח סי"ז.

וכעין זה לעיל סי' תצח סכ"א.

[1526]

ברייתא ו גמרא יז, א (רבי שמעון בן אלעזר אומר ממלאה אשה כל התנור פת, מפני

שהפת נאפת יפה בזמן שהתנור מלא. אמר רבא הלכה כרבי שמעון בן אלעזר).

[1527]

רשב"א בעבודת הקודש שער ב ס"א (וממלאה אשה את התנור פת, מפני

שהפת יפה בשעה שהתנור מלא. וממלאה קדרה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת,

כדי שיאכלו משמנים. ולפיכך יראה שאפילו ליתן בקדרה חתיכה אחר חתיכה, אפילו לאחר

שהניח קדרה על גבי האש, מותר). הובא במ"מ שם. ט"ז שם (ופשוט הוא דגם רבי

שמעון בן אלעזר דקי"ל כוותי' סבירא ליה גם כן הטעם של תנא קמא דמותר כל שאין

שם אלא חד טרחא, דהא משום הכי מותר בנחתום במים, ששם אין הטעם דיש מעלה בריבוי,

אלא משום חד טרחא כמו התנא קמא, אלא שרבי שמעון בן אלעזר מוסיף להתיר אפילו בתרי

טרחות, כגון אפיית פת, מצד המעלה של ריבוי. וכן הטור סבירא ליה כן, ואם כן מה שכתב

היתר בתבשיל עם בשר הוי דינו גם כן אפילו בב' טרחות, דהיינו שכבר הקדירה שפותה אצל

האש, יכולה לעשותה מעשה חדש להשים שם עוד חתיכה מפני מעלת הריבוי, כמו בפת לרבי

שמעון בן אלעזר). מ"א סק"ב (אפילו אחר שהניחה הקדירה על האש מותרת

להוסיף בשר, מפני שהתבשיל מתוקן יותר כשיש שם הרבה).

כאן נתבארה ההלכה של הוספת בשר בקדרה

אחר שעומדת על האש, ולקמן סי' תקז סי"ב תתבאר ההלכה של הוספת פת בתנור (מותר

לאפות תנור מלא פת אף על פי שאינו צריך ביום טוב אלא פת אחד, מפני שהפת נאפה יפה

כשיש פת הרבה בתוך התנור, ונמצא שאפיית כל הפת היא צורך יום טוב).

סקירת פרטי הלכה זו, לקמן סי' תקו

ס"ו (הערה 43 ).

וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'

נ.

[1528]

מ"א שם (ומשמע דאפילו הוא בקדירה קטנה, מותר ליתנו בקדירה גדולה ולהוסיף

עליו כדי שיהיה שמן ביותר).

[1529]

ב"ח ד"ה ויש אומרים (דטעם ההיתר הוא מפני שהתוספת גורמת טעם בתבשיל, והוה

ליה כאילו כל התבשיל נתבשל לצורך היום).

וכן הוא לקמן סי' תקיב סוף ס"ד

(נמצא שכל האפייה היא צורך יום טוב).

[1530]

רוקח סי' רחצ (ממלאה אשה קדירה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא חתיכה אחת.

אבל אין לומר אלו יהיו לצורך יום טוב ולא אלו). רש"ל ביש"ש

פ"ב סי' טו (נראה שאסור לומר בפירוש שהוא אין צריך לאותו היום, דלא התירו אלא

במבשל סתם שנראה שאינו מבשל אלא לצורך יום טוב ... חשב זה נמי לעילוי כדי שיאכל

משמנים, אם כן כדאי הוא להתירו בסתם. וכן פסק הרוקח (סימן רח"צ). וכן הוא

עיקר). ב"ח שם (הרוקח ז"ל ...הזהיר שלא תאמר כך, מפני שמדבריה

ניכר קצת הערמה, וכן נכון להזהיר על זה). ט"ז סק"ג (הטור פוסק

אפילו אם אומרת בפירוש שמוספת לאכילה בחול מותר, כיון שעכ"פ יש מעלה ביום טוב

מצד הריבוי, וכתב שיש אוסרין בזה, וכתב רש"ל שיש להחמיר שלא תאמר בפירוש כן,

אלא בסתם). פר"ח ס"א (ודע שאע"פ שמותר למלאות הקדרה בשר

לצורך מחר, אין לומר בפה אלו יהיו לצורך יום טוב ולא אלו). הרי שבהיתר זה של שבח

ועילוי אסור לומר בפירוש.

וכן

הוא בהיתר הראשון דחד טירחא, כדלעיל ס"ד ( ומכל מקום אסור לומר בפה בשעת בישול

המים שהמותר יהיה לחול, אלא מבשל סתם), ונתבארו לעיל שם (הערה 22 )

פרטי הלכה זו.

וראה גם לקמן סי' תקז בקונטרס אחרון ס"ק ז

(אם צריך לחתיכה אחת, אף על פי שמוסיף בשביל מחר, שרי, אף על פי שאינו מתכוין

להשביח. אלא דבכהאי גוונא אסור לומר בפירוש בשביל מחר אני מבשל, אלא מבשל סתם).

[1531]

הג"מ פ"א

אות ו (בפירוש ר"ח כתב ובלבד שלא יערים, כך קבלתי מרבותי, היינו דלא כרבינו

יואל שהתיר), והוא בפירוש ר"ח יז א (וקיי"ל מרבותינו, ובלבד שלא יערים).

ב"י

(אבל הגהות מימון כתבו ... בפירוש רבינו חננאל כתב ובלבד שלא יערים, כך קיבלתי

מרבותי, היינו דלא כרבינו יואל שהתיר ... ודבר פשוט הוא שאין הלכה כרבינו יוא ל). רש"ל

פ"ב סי' טו (אבל להערים כדברי רבינו יואל, לא נהירא בעיני. וכן נמצא

בהגמי"י (הל' יום טוב פ"א אות ו') וז"ל: בפירוש ר"ח כתב,

ובלבד שלא יערים, כך קבלתי מרבותי. והיינו דלא כרבינו יואל שהתיר). ט"ז ס"ק ה (כתב המרדכי

פ"ב, דביצה דרבינו יואל ... ובהג"מ חולק על זה, דפירש ר"ח דמערים

אסור). מ"א ס"ק ב (והג"מ כתב דזה מקרי

הערמה ואסור), וסי' תקז ס"ק יד (דוקא כשצריך לאכול, אבל אם אין צריך לאכול רק

שמערים לאכול מעט ממנו, אסור).

ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א (אסור להערים ... שהעתיק הט"ז דברי המרדכי בסוף

הסימן שהתיר להערים, וכתב על זה אבל בהגהות מיימוניות חולק, וכן פסק ב"י

עכ"ל, משמע שכן עיקר. וכן פסקו רש"ל ומג"א). וכן הוא לקמן סי' תקו בקונטרס אחרון

ס"ק ג (ואם הוא מערים, הרי המג"א בעצמו פסק בסי' תק"ז דאסור להערים

בפת, וכן כתב רש"ל, וכן כתבו ב"ח וט"ז סוף סי' תק"ג בשם הגהות

מיימוניות ור"ח .. . וכן כתב הפרי חדש כאן ובלבד שלא יערים).

סי' תקז סי"ח (אבל אם אינו צריך אפילו פת אחד ביום טוב, אסור להערים ולומר

אוכל פת אחד ביום טוב כדי להתיר לו לאפות פת הרבה) , וקונטרס אחרון שם

ס"ק ז (דאנן קיי"ל דבהאי גוונא אסור להערים, דהיינו אם אינו צריך אפילו

לחתיכה אחת).

וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'

נא.

[1532]

ט"ז ס"ק ג וס"ק ה (והוכחה מדבריו, שמתיר ההערמה כשהוא בחד

טירחה, ואוסר ההערמה בהיתר של שבח ועילוי, נתבארה בקונטרס אחרון ס"ק א). מ"א

ס"ק ב (דזה מקרי הערמה ואסור. ויש לומר דדוקא בפת החמיר, מפני שצריך כל ככר

טרחא ותיקון בפני עצמו ... אבל בקדירה דחד טרחא הוא, שרי), וסק"ד (דחד טירחא

הוא, ומשמע דגם בזה שרי להערים קודם האכילה).

[1533]

תוס' דף יז , ב ד"ה ובלבד (פרש"י בשתי קדרות שיאמר אני צריך

להזמין אורחים, או יבאו לי אורחים, אבל בקדרה אחת מותר להערים ולהרבות). הגהות

אשרי פ"ב סי' י (פירש רש"י בשתי קדירות שיאמר אני צריך להזמין אורחים,

אבל בקדירה אחת מותר להערים ולהרבות, כדאמר לעיל פרק שני. העתק מן התוס').

[1534]

שמטעם זה הותר להוסיף, ומטעם זה אין צריך לאהדורי אהתירא, כדלעיל (הערה 21 ).

וראה מראי מקומות וציונים.

[1535]

ט"ז סק"ה (נראה דאסור לומר בפירוש שמין אחד יהי' ליום טוב שני.

ואפילו הטור דמתיר כמו שכתבתי, היינו בקדירה אחת להוסיף מפני מעלת הריבוי, אבל כאן

שאין ההיתר אלא לפי שהוא קודם האכילה ויטעום ממנה כזית, אם יאמר בפירוש שהוא לצורך

יום טוב שני לא מהני ליה הטעימה ממנו). ונתבאר בקונטרס אחרון סק"א (משמע מדבריו

להלכה שאין להחמיר אלא במערים).

[1536]

רש"ל ביש"ש פ"ב סט"ו (נראה, שאסור לומר בפירוש שהוא

אין צריך לאותו היום, דלא התירו אלא במבשל סתם, שנראה שאינו מבשל אלא לצורך יום

טוב, בפרט מאחר דליכא שריותא לתנא קמא אלא שהוא חד טרחא, אבל בב' טרחות [לא], אלא

שרבי שמעון מתיר בב' טרחות משום עילוי ... אם כן כדאי הוא להתירו בסתם. וכן פסק

הרוקח (סימן רח"צ) וכן הוא עיקר. אף שהטור הכריע להתיר). טור (ויש

אומרים דאפילו אמרה בפירוש שהיא רוצה אותו לצורך מחר שהוא מותר, ויש אוסרין, ונראה

שהוא מותר כיון דטעם ההיתר מפני שהתוספת גורם טעם בתבשיל, אם כן אפילו פירשה

בפירוש נמי מותר).

הרי שהטור התיר לומר בפירוש גם בהיתר של

שבח ועילוי, והרש"ל לא התיר לומר בפירוש אלא בהיתר דחד טרחא. והט"ז לא

התיר לומר בפירוש אלא כשאין כאן הערמה. ולכן יש להתיר לומר כן בפירוש – בשלושת

התנאים להיתר: (א) חד טירחא. (ב) שבח ועילוי. (ג) אין כאן הערמה.

[1537]

מ"א סק"ב (והעולם נוהגים היתר שמבשלין בשחרית לצורך הלילה),

וכדלעיל סעיף הקודם ( אם

הוא עושה כל המלאכה בבת אחת ... מותר להערים ולומר אוכל מקדרה זו היום, ואע"פ

שאינו צריך כלל לאכילה זו, אעפ"כ מותר לו לבשלה בשביל אכילה זו).

וראה מנחת פתים או"ח בהוספות (דהיינו

שמבשלין קדרה אחת לצורך סעודת היום, ועוד קדרה מאותו מין לצורך ליל יום טוב שני,

וטועמין מהתבשיל של הקדרה השנית). יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי' נב.

[1538] כדלעיל סעיף הקודם, שבמקום

הערמה אסור לומר בפירוש שהוא לצורך הלילה.

[1539] כדלעיל סעיף הקודם, שאם מוסיף

בשר אחר שהעמיד הקדרה אצל האש, אסורה הערמה.

[1540]

מ"א סוף סק"ב (נראה לי, מאחר שמנהג להקל שמבשלין בשחרית וטועמין

דבר ממנו, שאין לאסור להם, אבל להכין מיום טוב לחול כהאי גוונא אסור). והיינו שאף

במקום שהותרה הערמה, לא ינהגו כן אלא לצורך יום טוב שני.

או כדלקמן סי' תקז סי"ט ( ויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק, כגון מי

שלא הניח ערוב תבשילין וצריך לו פת לשבת).

[1541]

ב"ח ד"ה כתב בעל העיטור (פשוט דקודם אכילה נמי, אם אינו צריך

אפילו לחתיכה אחת, שכבר בישל לצורך סעודת שחרית כמה מיני תבשילין, אף שאינו אוכל

מכל תבשיל רק מקצתו, וחוזר ומבשל תבשיל אחד לצורך הלילה, דאסור, ואף על פי דאוכל

ממנו כזית בתוך הסעודה שחרית. דלשון הברייתא משמע להדיא דוקא כשצריך לחתיכה אחת

הוא דשרי, הא לאו הכי הויא הערמה ואסור). פר"ח ס"א (כל מין הערמה

אסור ... מה שנוהגין קצת בעלי בתים לבשל לצורך הלילה בקדרה אחרת ובסעודת שחרית

מערימין ונותנין מעט מאותו תבשיל על השלחן לאכול ממנו, ראוי לבטל המנהג ... וזו

היא הסכמת הב"ח, וכן עיקר). רדב"ז ח"ד סי' קיב (לא התירו

אלא אם כן הוא צריך לאכול, אבל אם אינו צריך לאכול והוא שוחט לצורך מחר אלא שאוכל

ממנו מעט, ודאי דבר זה אסור, ואין לך הערמה גדולה מזו). הובא בכנסת הגדולה

הגב"י, ומ"א שם (אחר כך ראיתי שכתב בכנסת הגדולה בשם רדב"ז, דוקא

שאכל דרך אכילה ולא להערים).

[1542]

תוס' יא, ב ד"ה מערים

ומלח גרמא גרמא (ה"ר שמואל היה אומר היינו דוקא קודם אכילה, אבל אחר אכילה לא) .

בעל העיטור ח"ב הל' יום טוב מחלוקת יד קמז, ד (ומסתברא, יום ראשון קודם אכילת

שחרית יכול להרבות בבישול כרשב"א. אבל לאחר מכאן אינו יכול לבשל, כלומר אוכל

ממנה כזית ומה שהותיר יהיה לליל שני, דאין הערמה גדולה מזו). טור ושו"ע

ס"א (ודוקא קודם אכילה, אבל אחר אכילה אינה יכולה לבשל ולומר אוכל ממנה כזית,

דהוי הערמה).

והיינו שלמדים תנאי זה מהאמור לענין

מליחה ונפסק לעיל סי' תק סט"ו ( במה דברים אמורים קודם אכילת סעודת שחרית, אבל לאחר סעודת

שחרית אסור ... למלוח שאר החתיכות, דכיון שאינו צריך לאכול זו החתיכה ואינו אוכלה

אלא כדי להתיר לו מליחת שאר החתיכות, הרי זו הערמה).

ונתבאר

לעיל שם (ואפילו רוצה לבשל ולאכול חתיכה ממנו, ומולח זו החתיכה עם שאר החתיכות

ביחד). נמצא לכאורה שגם ההיתר של בבת אחת, דלעיל ס"ד (שעושה כל המלאכה בבת

אחת), לא התירו אלא קודם אכילת שחרית.

[1543]

לבוש ס"א (ודוקא קודם אכילת שחרית, שנראה שהוא עושה הכל לצורך אכילת היום).

[1544] שכבר נתבאר לעיל ס"ו,

שבזה אחר זה אין הערמה מועלת כלל, אלא אם כן באמת הוא צריך לחתיכה אחת. ואם כן

מותר אף אחר סעודת שחרית ואף להוסיף בזה אחר זה.

וראה

לקמן סי' תקז סי"ט (מותר לו לאפות בערב שבת (קודם אכילת שחרית, עיין סי'

תק"ג) לצורך השבת, אם הוא צריך לפת אחד בו ביום עצמו).

[1545]

כדלעיל ס"ה.

[1546]

גמרא יז, ב (מבשל הוא ליום טוב, ואם הותיר הותיר לשבת, ובלבד שלא יערים).

[1547]

רש"י שם ד"ה שלא יערים (לאחר שבשל לצורך, לומר עוד אני צריך

להזמין אורחים, ויבשל תבשילין אחרים ויותירם לשבת, אבל בקדרה אחת אם ירבה לשבת, הא

אמר דאפילו לחול שרי, כדלעיל, ממלאה אשה קדרה בשר ואע"פ שאינה צריכה אלא

לחתיכה אחת). תוס' שם ד"ה ובלבד (פרש"י בשתי קדרות שיאמר אני

צריך להזמין אורחים או יבאו לי אורחים, אבל בקדרה אחת מותר להערים ולהרבות, דהא

חזינן לעיל דאפילו מיום טוב לחברו שרי בכך).

[1548]

ט"ז סק"ה (התוס' מיירי במין אחד בב' קדירות, והוא די לו בקדירה אחת,

בזה אין שם רק הערמה לחוד אף על פי שהוא קודם אכילה, ובזה ודאי לא מהני טעימת כזית

מכל אחת, כיון שבאמת אין צריך לזה הטעימה כלל).

וראה לעיל סי' תנח סי"ז.

[1549]

רמ"א ס"א (וכן יכולה לבשל הרבה קדרות ולאכול מכל אחת מעט).

[1550]

ט"ז שם (אין זה סותר למה שכתבתי בפירוש דברי הטור דמותר קודם אכילה

אפילו הרבה קדירות. דשם הוה בכל קדירה מין תבשיל אחר, ואפשר שיטעם מכולם, ואם כן

יש כאן צד אמת עם הערמה, והוה ליה ממש כמו בקדירה אחת).

[1551]

כדלעיל ס"ח ( שלא

ינהגו כן אלא ביום טוב ראשון לצורך ליל יום טוב שני), וכן לצורך שבת שאחר

היום טוב (כשלא עירב תבשילין), כדלקמן סי' תקכז סכ"ז (מי שלא עירב כלל או

שנאבד עירובו קודם שתיקן צרכי סעודת שחרית של יום טוב שחל להיות בערב שבת, מותר לו

לבשל הרבה קדירות לצורך יום טוב, אף על פי שיודע שבודאי לא יאכל כולם ויותיר מהם

לשבת. והוא שלא יהיה מין תבשיל אחד בשתי קדירות, אלא בכל אחת ואחת מין תבשיל אחר

שאינו דומה לחבירו, ויטעום מכל תבשיל ותבשיל ביום טוב עצמו, כמ"ש כל זה בסי'

תק"ג).

[1552]

ט"ז שם (ונראה, אפילו בטעימת תינוק סגי בזה, וכמ"ש סי' תקי"ב).

והוא כדלקמן סי' תקיב ס"ו (על ידי שיתן פת אחד מהם לתינוק).

[1553] שמותר להערים, כשכל הבישול

נעשה בבת אחת.

[1554] סיכום פרטי ההלכה של "בדיעבד", המתבארים בסעיפים שלפנינו:

(א)

הערים באופן המותר קודם אכילת שחרית (כדלעיל ס"ט), והוא בישל אחר שחרית,

מותר בדיעבד .

(ב)

הערים באופן שצריך לקיים הערמתו (כדלעיל ס"ד וס"י), והוא לא קיימה, מותר

בדיעבד .

(ג)

הערים באופן שאינו צריך לקדרה זו ואין המלאכה בבת אחת (כדלעיל ס"ו וס"י),

אסור בדיעבד .

(ד)

בישל ביום טוב במזיד, בלא הערמה, מותר בדיעבד.

(ה)

בישל בשבת במזיד, בלא הערמה, אסור בדיעבד.

[1555]

שו"ע סוף ס"א (מיהו אם עברה ובשלה, (או שחט) מותר לאכלו).

[1556]

ריב"ש סי' רנד (לאחר אכילה אינה יכולה לבשל ולומר אוכל ממנו כזית, דאין לך

הערמה גדולה מזו ... ומכל מקום, לענין זה, לאסור הבשר הנשחט או התבשיל, בזה נראה

שמותר אף על פי שעבר ושחט או אפה ובשל). משמעות השו"ע שם (שהתיר בסתם).

רש"ל ביש"ש פ"ב סי' טו (ומכל מקום נראה, שאם הערים באכילת כזית,

אפילו לאחר אכילה, שרי בדיעבד, דהערמת אכילת כזית אין לו דין מערים לאסור על זה

התבשיל ... וכ"כ ריב"ש בתשובה (סימן רנ"ד)). הובא בט"ז סוף סק"ה.

[1557]

ט"ז סי' תקכז סק[כ]"ב (אם יש שינוי ביניהם בטעם, מהני אפילו בשני

קדירות קודם אכילה, בהערמה זו לאכול מעט ממנה).

[1558]

ט"ז שם סק"כ (והוא שיאכל מכל אחד. נראה לי דודאי לכתחלה קאמר כן,

דצריך שיראה לכל שאוכל ממנו ביום טוב, אבל אם אירע שלא אכל כלל ממין אחד, אינו

אסור לשבת, כיון שעכ"פ בשעת הבישול נתכוין לאכלו היום, הרי היה מעשה שלו

בהיתר, ומה שלא אכל אחר כך אין זה גורם איסור).

וכן הוא לקמן שם סכ"ז (מכל מקום אם

עבר או שכח ולא טעם ממנה ביום טוב, אפילו בישל הרבה מיני קדירות קודם סעודת שחרית,

והיה בדעתו לטעום מכל אחת ואחת ביום טוב עצמו, ואחר כך עבר או שכח ולא טעם מאומה,

מותר לאכלם בשבת כיון שבישולו היה בהיתר).

[1559]

גמרא יז, ב (ואם הערים אסור. אמר רב אשי הערמה קא אמרת, שאני הערמה דאחמירו

בה רבנן טפי ממזיד).

[1560]

רמב"ם פ"א הי"א (ובלבד שלא יערים, ואם הערים אסור, ואפילו בשבת

שאחר יום טוב, מפני שהחמירו במערים יותר מן המזיד). מ"מ שם (ומשם למד רבינו

דכל שכן במערים לצורך חול שאסור, וכן כתבו המפרשים ז"ל).

[1561]

טור ושו"ע סי' תקכז סכ"ד (אם הערים לבשל ב' קדרות לצורך היום והותיר אחת

לצורך מחר, אסור לאכלה). ט"ז שם סקכ"ב (מיירי במבשל מין אחד בב' קדירות,

דבזה לא מהני מה שירצה לאכול ממנו מעט, דהא טעם אחד לשניהם ... קודם אכילה).

[1562]

רש"י שם (שלא יערים לאחר שבשל לצורך, לומר עוד אני צריך להזמין אורחים, ויבשל

תבשילין אחרים ויותירם לשבת).

[1563]

כדלעיל ס"י ( כל

מה שטועם משתיהן יכול לטעום מאחת, ונמצא שהקדרה השנית אינה מתבשלת אלא לצורך החול).

ו ראה

מראי מקומות וציונים.

[1564]

תוס' עירובין מ, א סד"ה אדעתא (דבר הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל, אסור לכל בני

ביתו לאכול, דאדעתא דכולהו קאתי). מ"א סי' רנג סקי"א (ולבני ביתו

פשיטא דאסור, דהוה ליה כמי שנתבשל בשבילו).

ונתבאר ב קונטרס אחרון ס"ק

ב.

וכן הוא לעיל שם סכ"ד (ומכל מקום

לבני ביתו אין להתיר, שגם בשבילם הוחזר), וראה שם (הערה קצז). גם

לעיל סי' תמז סס"א (שאסור לו ולאנשי ביתו, ומותר לאחרים). לקמן סי' תקטו

ס"א (וכן אנשי ביתו כמותו), וסי"א (ולכל אנשי ביתו הסמוכים על שלחנו).

[1565]

כמו בדין מזיד בשבת, דלעיל סי' שיח ס"א (המבשל בשבת או שעשה אחת משאר מלאכות

במזיד, אסור לו לעולם ליהנות מאותה מלאכה משום קנס). וראה קונטרס אחרון.

[1566]

רש"י שם (מערים סבור לעשות בהיתר, הלכך לא ישיב אל לבו לחזור בו,

ואחרים למדין הימנו). יש"ש פ"ב סי' יז (דאיכא למיחש, שמא ילמדו ממנו, או

הוא גופא לעולם יעבור). מ"א שם ס"ק כז (ואיכא למיחש שיעבור תדיר), וס"ק

כח (דבהערמה חיישינן שילמדו אחרים לעשות כן).

[1567]

כמו בדין מזיד בשבת, דלעיל סי' שיח ס"א (אבל לאחרים מותר אף התבשיל במוצאי

שבת מיד, ואין צריכים להמתין בכדי שיעשו).

וראה כאן קונטרס אחרון סק"ב. מראי

מקומות וציונים.

[1568]

רש"י שם (דשאני הערמה ממזיד, דאיכא למימר אחמור בה רבנן בהערמה טפי ממזיד ...

מערים סבור לעשות בהיתר).

[1569]

בעיא בגמרא יז, סוף ע"א (איבעיא להו, עבר ואפה מאי). עיטור הל' יום טוב קמח

רע"ג (והלכה עבר ואפה מותר). רשב"א ח"ה סי' ח (ולא איפשיט

בעיין. ורי"ף ז"ל לא פסק בה כלל. ומיהו מסתברא דשרי ... וכן כתב הרב בעל

העיטור במאמרות שחיבר. ולזה דעתי נוטה). הובא ב"י סוף הסימן. פר"ח

סוף ס"א (ולפי זה ביום טוב אף שיש תבשילים אחרים ובישל במזיד תבשיל אחר, מותר

לאוכלו ... העיקר כפסק המחבר ושאר המפרשים, דאף במבשל לצורך חול אף במזיד, כל

שאינו מערים מותר התבשיל). שו"ע סי' תקכז סכ"ג (אם עבר במזיד

ובישל כמה קדרות שלא לצורך יום טוב, מותר לאכלן בשבת או בחול). וראה אמרי יושר

ח"א סוס"י קסז.

[1570] שהרי זה פשוט שביום מותר

לאכול התבשיל, וכל הדיון בגמרא ובפוסקים הוא אם יכול לאכלו במוצאי יום טוב מיד.

[1571] וכן הוא לקמן סי' תקה

ס"ה ( חלב זה מותר באכילה בו ביום אפילו

להחולב עצמו). לעיל סי' תקב סוף ס"א (ואם עבר ועשה, מותר להשתמש בהאש ביום

טוב, שלא קנסו חכמים להעושה מלאכה ביום טוב כמו שקנסו להעושה מלאכה בשבת החמורה).

[1572]

רש"י שם (דאיכא למימר אחמור בה רבנן בהערמה טפי ממזיד, דאלו מזיד רשע

הוא לעבור על דברי חכמים, ואין אחרים למדים הימנו, והוא עצמו משים אל לבו ושב).

[1573]

גמרא שם (תא שמע, המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל. אסורא דשבת שאני). שו"ת

הרשב"א שם (חזרו והקשו שם מהמבשל בשבת, ופריקו, איסורא נינהו, ובהנהו הוא

דאסרינן במזיד דידהו, אבל במזיד דיום טוב כלל [ו]כלל לא).

וכן הוא לעיל סי' תקב ס"א (שלא

קנסו חכמים להעושה מלאכה ביום טוב כמו שקנסו להעושה מלאכה בשבת החמורה).

[1574]

סעיף א (המבשל בשבת או שעשה אחת משאר מלאכות במזיד אסור לו לעולם ליהנות מאותה

מלאכה משום קנס).

[1575]

סוף ס"ח (העושה מלאכה בשבת אפילו של דבריהם שאסור לו ליהנות ממנה עד לערב).

[1576]

סעיף ז (אם הפריש תרומות ומעשרות במזיד, לא יאכל מזה בו ביום לא הוא ולא אחרים,

כדין העושה כל דבר האסור מדברי סופרים במזיד שאסור ליהנות ממנו אפילו לאחרים עד

למוצאי שבת, ובמוצאי שבת מותר מיד אפילו לו).

[1577]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"ד-ו נתבאר, שבשעת בישול אסור

לומר בפירוש שהמותר יהי' בשביל החול בשלושה אופנים: (א) בהיתר הראשון דחד טרחה,

(ב) בהיתר השני שיש בו שבח ועילוי, (ג) כשיש כאן הערמה.

אבל אם יש שלושת התנאים להיתר: (א) חד

טירחא. (ב) שבח ועילוי. (ג) אין כאן הערמה, נתבאר בסוף ס"ו, שמותר לומר כן

בפירוש .

בחלק

הראשון כאן מוכיח שאסור לומר בפה כו', כשחסר טעם ההיתר מתבשל בבת אחת (אף שאין בו

הערמה ואף שמשתבח בשאר הבשר), או כשחסר טעם ההיתר של אינו מערים (אף שמתבשל בבת

אחת ומשתבח בשאר הבשר). ובחלק השני מוכיח שכן הוא גם כשחסר הטעם של משתבח בשאר בשר

(אף שאין בו הערמה ואף שמתבשל בבת אחת); אלא אם כן יש כאן שלושת התנאים להיתר.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי

אורותיו סי' נג.

[1578] פ"ב סי' טו (נראה שאסור לומר

בפירוש שהוא אין צריך לאותו היום, דלא התירו אלא במבשל סתם שנראה שאינו מבשל אלא

לצורך יום טוב. בפרט מאחר דליכא שריותא לתנא קמא אלא שהוא חד טרחא, אבל בב' טרחות

[לא], אלא שרבי שמעון מתיר בב' טרחות משום עילוי, והרשב"א חשב זה נמי לעילוי

כדי שיאכל משמנים, אם כן כדאי הוא להתירו בסתם. וכ"פ הרוקח (סימן רח"צ)

וכן הוא עיקר. אף שהטור הכריע להתיר).

[1579]

סי' רחצ (ממלאה אשה קדירה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא חתיכה אחת.

אבל אין לומר אלו יהיו לצורך יום טוב ולא אלו).

[1580] "ויש אומרים דאפילו אמרה בפירוש

שהיא רוצה אותו לצורך מחר שהוא מותר, ויש אוסרין, ונראה שהוא מותר כיון דטעם ההיתר

מפני שהתוספת גורם טעם בתבשיל, אם כן אפילו פירשה בפירוש נמי מותר".

[1581] "הטור פוסק אפילו אם אומרת בפירוש

שמוספת לאכילה בחול מותר, כיון שעכ"פ יש מעלה ביום טוב מצד הריבוי. וכתב שיש

אוסרין בזה. וכתב רש"ל שיש להחמיר שלא תאמר בפירוש כן, אלא בסתם ". הרי שלא התיר לומר בפירוש אף

בלא הערמה.

[1582] "ובזה נראה דאסור לומר

בפירוש שמין אחד יהי' ליום טוב שני, ואפילו הטור דמתיר כמו שכתבתי, היינו בקדירה אחת

להוסיף מפני מעלת הריבוי, אבל כאן שאין ההיתר אלא לפי שהוא קודם האכילה ויטעום

ממנה כזית, אם יאמר בפירוש שהוא לצורך יום טוב שני לא מהני ליה הטעימה ממנו",

הרי שלא אסר לומר בפירוש אלא בהערמה.

[1583] לכן אסר בכל אופן.

[1584] לכן לא אסר אלא בהערמה.

[1585] וההוכחה שבס"ק ה מיירי

הט"ז בחד טירחא, שהרי אם אינו חד טירחא אסור להערים. וכאן התיר להערים (אלא

שלא יאמר בפירוש).

[1586] כמבואר בפנים ס"ו (אין

הערמה זו מועלת לו כלום ... כשאינו עושה כל המלאכה בבת אחת), ושם נסמן (הערה 30 ).

וכן

הוכיח לקמן סי' תקו בקונטרס אחרון ס"ג ד"ה הנה (ואם הוא מערים, הרי

המג"א בעצמו פסק בסי' תק"ז דאסור להערים בפת, וכן כתב רש"ל, וכן

כתבו ב"ח וט"ז סוף סי' תק"ג בשם הגהות מיימוניות ור"ח .. . וכן כתב הפרי חדש כאן ובלבד שלא יערים).

[1587] סוף ס"ק ה (כתב המרדכי

פ"ב דביצה, דרבינו יואל ... ובהג"מ חולק על זה, דפירש ר"ח דמערים

אסור. וכן פסק ב"י). והוא בהג"מ פ"א אות ו (בפירוש ר"ח כתב,

ובלבד שלא יערים, כך קבלתי מרבותי, היינו דלא כרבינו יואל שהתיר), ובפירוש

ר"ח יז א (וקיי"ל מרבותינו ובלבד שלא יערים).

[1588]

רמז תרעה, בשם ראבי"ה סי' תשנא, בשם אביו רבנו יואל (וראיתי שהתיר אבא מורי

לאפות ביום טוב [בריצלי"ש] צורך ברית מילה שחלה להיות ממחרת בחולו של מועד,

והיה יום אידם שלא היו [יכולים] לאפות אם לא ביום טוב, ולא היה די לקהל במלוי תנור

אחד, והתירו לאפות שני פעמים, מפני צריכות פת אחד לכל תנור ותנור לשנים ושלשה בני

אדם).

[1589]

"אבל הגהות מימון כתבו ... בפירוש רבינו חננאל כתב ובלבד שלא יערים, כך

קיבלתי מרבותי, היינו דלא כרבינו יואל שהתיר ... ודבר פשוט הוא שאין הלכה כרבינו

יואל".

[1590]

ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קמא.

[1591] פ"ב סי' טו (אבל להערים כדברי

רבינו יואל, לא נהירא בעיני. וכן נמצא בהגמי"י, וז"ל, בפר"ח כתב,

ובלבד שלא יערים, כך קבלתי מרבותי. והיינו דלא כרבינו יואל שהתיר).

[1592]

סק"ב (והמרדכי כתב ... והג"מ כתב דזה מקרי הערמה ואסור), ובסי' תקז

ס"ק יד (דאפילו בתנורים שלנו מותר. ודוקא כשצריך לאכול, אבל אם אין צריך לאכול,

רק שמערים לאכול מעט ממנו, אסור).

[1593] במ"א ס"ק ב (ויש

לומר דדוקא בפת החמיר, מפני שצריך כל ככר טרחא ותיקון בפני עצמו (עסי' תק"ז

ס"ב בב"י), אבל בקדירה דחד טרחא הוא, שרי).

[1594] ואין לחלק ולומר שלא אסרו

להערים אלא בפת שיש טרחא יתירה (כלשון המ"א: שצריך כל ככר טרחא ותיקון בפני

עצמו), ולא בבשר שהיא טרחא מועטת יותר, שהרי עיקר טעם האיסור בפת אינו משום טירחא

בלבד.

[1595]

וכן הוא לקמן סי' תקז סי"ח (שלא התירו להערים אלא כשכל המלאכה נעשית בבת אחת,

כגון שאופה ככר אחד גדול מאד כדי שיותיר ממנו לחול, אבל לא כשאופה ככרות הרבה

ואוכל אחד מהן ביום טוב, כיון שאין דרך להניחה בתוך התנור בבת אחת אלא בזה אחר זה,

וכל אחד ואחד הוא מלאכה בפני עצמה ... אסרו להערים בכל ענין).

[1596] אלא ודאי הט"ז מיירי הכא

כשמבשל בבת אחת, ולכן התיר הערמה, ולכן התיר לומר בפה כו' כשאינו מערים.

[1597] כאן מוכיח שאסור לומר בפה כו', כשחסר הטעם של משתבח בשאר בשר (אף שאין בו

הערמה ואף שמתבשל בבת אחת), כמבואר בפנים ס"ד.

[1598]

כנסמן לעיל (הערה 81 ).

[1599]

ס"ב (שממלאו בבת אחת מן הבור ... ואף במאי דשרי, דוקא בסתמא, אבל לומר בפה

בפירוש שהוא רוצה אותו לצורך מחר אסור), וכמבאר בפנים ס"ד ( ומכל מקום אסור לומר בפה בשעת בישול

המים שהמותר יהיה לחול, אלא מבשל סתם) .

[1600] ההוכחה לדעת הפרי חדש בזה,

שהרי חסרון שבח ועילוי הוא חסרון גדול יותר מאשר חסרון הערמה.

[1601]

יז, א (שלא התירו אלא כשהוא חד טירחא או כשיש שבח ועילוי, משא"כ בלאו הכי

אסור אף כשאין בו הערמה).

[1602]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים סי"ב נתבאר שאם בישל ביום טוב

בהערמה שאסורה חכמים, נאסר לו ולכל אנשי ביתו לעולם.

ומבאר כאן, שמ"ש שאסור לעולם, הוא על

פי הגמרא שמדמה דינו למבשל במזיד בשבת.

ומה שאסר גם לבני ביתו, אף שבמבשל בשבת לא

נאסר אלא למבשל, ולא לאחרים שבישל בשבילם.

היינו כי בבישול בשבת אין חוששים שהאחרים

יבקשוהו לבשל שוב בשבילם, שאין אדם חוטא ולא לו. משא"כ כאן בהערמה, יש לחוש

שיבקשו שימשיך ויערים ויבשל בשבילו.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[1603]

יז, ב (ובלבד שלא יערים, ואם הערים אסור ... שאני הערמה דאחמירו בה רבנן טפי ...

המבשל בשבת בשוגג יאכל, במזיד לא יאכל).

[1604]

סעיף א (המבשל בשבת, או שעשה אחת משאר מלאכות, במזיד אסור לו לעולם ליהנות מאותה

מלאכה משום קנס).

[1605]

סק"ב ( נראה

לי דלמי שנתבשל בשבילו הוי גם כן דינו כמו הוא עצמו, כמ"ש ביו"ד סי'

צ"ט ס"ה, דהכא נמי טעמא משום קנסא) . והוא האמור

בשו"ע שם (עבר וביטלו או שריבה עליו, אם בשוגג מותר. ואם במזיד, אסור למבטל

עצמו אם הוא שלו, וכן למי שנתבטל בשבילו).

[1606]

יו"ד סי' צט ד"ה ומ"ש רבנו בשם הרמב"ם (דכיון דטעמא דקנסא כדי

שלא יהנו לו מעשיו הרעים ויבא לעשות כן פעם אחרת, אם אתה מתירו למי שנתבטל בשבילו,

איכא למיחש שמא יעשה כן פעם אחרת. ואף על גב דקיימא לן (ב"מ ה, ב) אין אדם

חוטא ולא לו, ואם כן לא הוה ליה למיחש להכי. איכא למימר דשאני הכא דלא משמע להו

לאינשי דאיכא איסורא במילתא, הילכך חיישינן).

הרי שלא אסר אלא למי שנתבטל בשבילו,

דחיישינן שיאמר לו לבטל פעם אחרת בשבילו. משא"כ במבשל בשבת לא שייך חשש זה,

ויש להתיר לאחרים שנתבשל בשבילם.

וראה תהלה לדוד ח"ב הל' שבת סי'

לו.

[1607]

וכ"ה לעיל סי' רנג סוף סכ"ד (ומכל מקום לבני ביתו אין להתיר שגם בשבילם

הוחזר).

וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל ס.

[1608] "ומיהו מדברי הרב"י

שם משמע ... לישראל לא חיישינן, דאין אדם חוטא ולא לו". וכן הוא לעיל שם

ס"א (המבשל בשבת ... לאחרים מותר אף התבשיל במוצאי שבת מיד, ואין צריכים

להמתין בכדי שיעשו, אף אם בישל בשבילם ... שהישראל לא ישמע לו, שאין אדם חוטא ולא

לו). והיינו שהתירו לאכול התבשיל אף אם בישל בשבילם, כי אין חוששים שאם יאכל מיד

יאמר לו לעשות מלאכה בשבת הבאה כדי שיוכל הוא לאכול במוצאי שבת מיד, כי אין אדם

חוטא ולא לו.

משא"כ

במערים לא שייך לומר אין אדם חוטא ולא לו, ולכן יש לחוש שגם ביום טוב הבא יאמר לו

להערים ולבשל בשבילו, כדי שיוכל לאכלו מיד אחר יום טוב, ולכן אסר גם לאנשי ביתו

לעולם.