שב דיני ניקוי וקיפול הבגדים בשבת

שב דיני ניקוי וקיפול הבגדים בשבת

ובו

כ"ה סעיפים:

ניעור

בגד מהמים והאבק שעליו

א

המנער⁷⁶⁶

טלית חדשה, שחורה, מן הטל שעליה, חייב, מפני שניעורה מן הטל הוא מיפה ומועיל לה כמו

כיבוס. והוא שמקפיד עליה שלא ללבשה בלא ניעור⁷⁶⁷. אבל אם

אינו מקפיד עליה, שאף אם לא היה מנערה לא היה נמנע מללבשה, אין יפוי זה חשוב אצלו ככיבוס,

ומותר לו לנערה קודם שילבשנה⁷⁶⁸.

אבל אם היא לבנה או אדומה או שאר מיני צבעונים,

או שאינה חדשה, אין הניעור יפה לה כמו כיבוס⁷⁶⁹, ולכן מותר

לנערה אף אם מקפיד עליה שלא ללבשה בלא ניעור⁷⁷⁰.

ועד אימתי נקראת חדשה, כל זמן שלא נשתמשו

בה כל כך, אלא עדיין היא בחידושה⁷⁷¹:

ב

במה דברים אמורים בטל, אבל אם ירדו גשמים ⁷⁷² (הרבה ⁷⁷³ ) על שום בגד, בין לבן בין שחור ושאר מיני

צבעונין ⁷⁷⁴ , וכל שכן⁷⁷⁵ אם נפל

במים, הואיל ונבלעו בו מים אסור לנערו⁷⁷⁶, מפני שדרך

כל בגד בלוע ממים כשמנערין אותו נסחטין ממנו מים.

והוא שהבגד חדש, שמן הסתם הוא מקפיד עליו

ביותר לנערו מיד מפני שמתקצר במים. אבל אם אינו מקפיד עליו, מותר לנערו⁷⁷⁷ (שאף אם

יסחוט ממנו המים הרי אינו מתכוין לכך, ודבר שאינו מתכוין מותר⁷⁷⁸. אבל כשהוא

מקפיד עליו לנערו, אזי הוא כפסיק רישיה ולא ימות⁷⁷⁹, שקרוב

לודאי שיסחטו המים ממנו בניעורו⁷⁸⁰). ויש מי

שאוסר⁷⁸¹

אף אם הוא בגד ישן שאינו מקפיד עליו. וטוב לחוש לדבריו:

ג

יש מי שאומר ⁷⁸² שאסור לנער בגד חדש ושחור מן העפר או האבק

שעליו, אם מקפיד שלא ללבשו בלא ניעור, משום שהוא ככיבוס, שהאבק מקלקל מראיתו וניעורו

ממנו הוא כיבוס. וטוב לחוש לדבריו ⁷⁸³ .

אבל מותר להסיר הנוצות מן הבגד, שאין הנוצה

דבוקה בבגד כמו האבק והעפר, ואין הסרתה דומה כלל לכיבוס⁷⁸⁴ (ואין איסור

בהסרת הנוצות משום טלטול מוקצה, לפי שמן הסתם כבר היו בכר או בכסת ונפלו מהן על הבגד,

והרי הן ראויות להחזירן להן ולשכב עליהן, ולכך אינן מוקצות כלל⁷⁸⁵. אבל נוצות

שלימות שאינן ראויות לכר וכסת עד שימרוט אותן מקנים שלהן, שהם קשים ואינם ראוים לשכב

עליהן⁷⁸⁶,

אסור לטלטלן בשבת, כמ"ש בסי' תצ"ט⁷⁸⁷ לענין יום

טוב). ואם מותר להסירם על ידי מכבדת העשויה מקסמים, יתבאר בסי' של"ז⁷⁸⁸.

וכן אם ישב לו זרע פשתן או תבשיל על כסותו

מותר לקלפו⁷⁸⁹:

מלאכת

קורע

ד

הקורע על מנת לחזור ולתפור, ע"ד שנתבאר בסי' רע"ח⁷⁹⁰, חייב,

שהוא מאבות מלאכות⁷⁹¹, שכן במשכן

יריעה שנפל בה תולעת⁷⁹² ומנקב בה

נקב קטן ועגול, וכדי לתופרו צריך לקרוע למעלה ולמטה את הנקב, שלא תהא התפירה עשויה

קמטים קמטים⁷⁹³.

והקורע שלא על מנת לחזור ולתפור פטור אבל אסור מדברי סופרים.

לפיכך מי שנסתבכו בגדיו בקוצים מפרישן בצנעה

ומתמהמה כדי שלא יקרעו, ואם נקרעו אין בכך כלום, כיון שלא נתכוין לכך⁷⁹⁴. ואין כאן

פסיק רישיה שכיון שהתמהמה היה אפשר שלא יקרעו.

ומותר לפצוע את האגוז במטלית, ואין חוששין

שמא תקרע⁷⁹⁵,

כמו שיתבאר בסי' תק"ח⁷⁹⁶:

מלאכת

מכה בפטיש

ה

דרך האומנים העושים כלי מתכת להכות בפטיש על הכלי אחר שנגמר, כדי להשוות עקמימותו בהכאה

זו, והכאה זו היא גמר מלאכת הכלי, והוא אב מלאכה⁷⁹⁷, שהיתה

בכלי המשכן⁷⁹⁸.

וכל העושה שום דבר שהוא גמר עשיית הכלי ותיקונו,

הרי גמר זה נחשב למלאכה, והוא תולדות מכה בפטיש שהיה במשכן⁷⁹⁹.

כגון⁸⁰⁰ הצר צורה

בכלי העומד לציירו⁸⁰¹, אפילו

לא צייר אלא מקצת הצורה, הרי עשה מקצת גמר הכלי וחייב⁸⁰², שאף שהציור

מצד עצמו אינו חשוב מלאכה, מכל מקום עכשיו שהכלי נגמר וניתקן על ידו הרי הוא נחשב למלאכה⁸⁰³.

וכן כל העושה איזה תיקון לכלי, הרי תיקון

זה נחשב למלאכה, וחייב⁸⁰⁴. ואין צריך

לומר העושה כלי מתחילתו שחייב משום מכה בפטיש, אף אם הוא בענין שאין בו משום בונה⁸⁰⁵, כמו שיתבאר

בסי' שי"ד⁸⁰⁶ וסי' שכ"ב⁸⁰⁷:

ו

לפיכך הלוקט יבלת שעל גבי הבגדים, כגון אלו היבלת שבכלי צמר הנשארים בהם מן האריגה,

וכן קשין וקסמים דקין שנארגו בבגד שלא במתכוין, הנוטל אותם לאחר האריגה חייב משום מכה

בפטיש⁸⁰⁸,

אם הוא מקפיד עליהם, דהיינו שהוא מסירם בכוונה כדי ליפות הבגד, שיפוי זה הוא חשוב גמר

עשיית הבגד ותיקונו לפי שמקפיד עליהם⁸⁰⁹. אבל אם

אינו מקפיד עליהם ואינו מסירם אלא דרך מתעסק בעלמא, פטור אבל אסור מדברי סופרים⁸¹⁰:

ז

שלל שעושים החייטים, דהיינו שבתחילת תפירתם מחברים בחוטין את עליונות הבגד עם מה שתופרים

תחתיו, ואחר גמר תפירתם מוציא חוטין אלו מן הבגד, יש להסתפק אם המוציאם בשבת חייב משום

מכה בפטיש אם מקפיד עליהם, ואם אסור מדברי סופרים אם אינו מקפיד עליהם. ויש להחמיר⁸¹¹:

קיפול

וריכוך בגדים והצעת המטה

ח

מותר לקפל הבגדים קודם לבישתם כדי שיתפשטו מקמטיהם ויהיו מהודרים עליו כשילבישם⁸¹². והוא שילבישם

בו ביום⁸¹³.

וכן אחר שלבשם ופשטם מעליו יוכל לחזור ולקפלם⁸¹⁴ אם דעתו

לחזור וללבשם בו ביום, שנמצא קיפול זה הוא לצורך השבת. אבל אם אין דעתו לחזור וללבשו

עד למוצאי שבת, אסור לקפלו בשבת (מטעם שיתבאר⁸¹⁵). ולכן

אסור לקפל הטלית של מצוה שפושטין בשבת שחרית⁸¹⁶, במקומות

שאין חוזרין ומתעטפין בהם במנחה⁸¹⁷:

ט

לא התירו לקפל אפילו לצורך השבת, אלא באדם אחד, אבל שנים לא יקפלו בגד אחד, מפני שכששנים

מקפלים הן מפשיטים קמטיו (בידיהם בקיפולם) ונראין כמתקנין כלים בשבת (משא"כ כשאחד

מקפל מתפשטים הקמטים מאליהן)⁸¹⁸.

ואפילו באדם אחד לא התירו אלא בבגדים חדשים,

אבל לא בישנים, שהישנים קיפולם מתקנם יותר מן החדשים, שהחדשים קשים מאליהן ואין ממהרין

לקמוט⁸¹⁹.

ואפילו בחדשים לא התירו אלא בלבנים, אבל

לא בצבועים, שהצבועים קיפולם מתקנם יותר⁸²⁰.

ואפילו בלבנים לא התירו אלא כשאין לו בגד

אחר מקופל להחליף היום⁸²¹, שאז התירו

לו משום כבוד שבת⁸²² שלא ילך

בבגדים מקומטים, אבל אם יש לו בגד אחר מקופל⁸²³, אסור לקפל

את זה, משום שעכ"פ נראה קצת כמתקן כלי בשבת⁸²⁴.

ויש מי שאומר⁸²⁵ שלקפל שלא

כסדר קיפולו הראשון מותר בכל ענין, אף (לצורך מחר), ובשני בני אדם, והוא בגד ישן וצבוע,

ויש לו להחליף, לפי שאין לקיפול זה שום קיום, ואין כאן שום תיקון כלי כלל⁸²⁶. ונראין

דבריו⁸²⁷:

י

אין מציעין המטה משבת למוצאי שבת⁸²⁸, אע"פ

שיש שהות ביום שיוכל לישן עליה בשבת עצמו, מכל מקום כיון שאין דעתו לישן עליה עד למוצאי

שבת, הרי הוא מכין משבת לחול ואסור מדברי סופרים⁸²⁹.

ומכל מקום אם המטה עומדת בחדר שדר שם ויש

בזיון, ודבר מגונה הוא אם תעמוד כך בלא הצעה, מותר להציעה, שזהו גם כן לצורך השבת ולכבודו⁸³⁰.

ומציעין מליל שבת לשבת אפילו עשר מטות ויותר,

שאם יצטרך לישן באחת מהן יישן⁸³¹. ומכל מקום

טוב יותר להציען מערב שבת⁸³² (עיין סי'

רס"ב⁸³³):

יא

מכבש, והוא כלי שכובשין בו הבגדים אחר הכביסה, והן שתי לוחות זה על זה והבגדים ביניהם,

ועמודים מנוקבים קבועים בארבע זויות של לוח התחתון, וכנגדם יש נקבים בלוח העליון בארבע

זויותיו, ותוחבין העמודים בנקבי העליון ומורידין העליון למטה על הבגדים לכבשן, ואחר

כך תוחבין יתידות בנקבי העמודים שלא יעלה העליון למעלה, מותר להתיר מכבש זה בשבת, דהיינו

ליטול היתידות מהעמודים ולפותחו ליטול ממנו הבגדים לצורך שבת⁸³⁴.

במה דברים אמורים במכבש של בעלי בתים. אבל

מכבש של כובסים, אסור להתירו, מפני שהוא תחוב בחזקה והתרתו דומה לסתירה⁸³⁵.

ואפילו אם היה מותר כבר מערב שבת, אסור לשמוט

ממנו בגדיו ללבשם בשבת⁸³⁶, גזירה

שמא יבא להתירו בשבת⁸³⁷:

יב

חלוק לאחר כביסה הוא מתקשה, ומשפשפים אותו בידים לרככו, ואף הליבון שלו מצהיל יותר

על ידי שפשוף זה, אעפ"כ מותר לשפשפו בשבת, ואינו נראה כמלבן, לפי שהדבר ידוע שכוונתו

בשביל לרככו, ולא בשביל להצהיל הליבון⁸³⁸, שאין אדם

מקפיד כל כך על ליבונו וציהולו של חלוק שהוא בגד תחתון⁸³⁹.

אבל הסודר שהוא בגד עליון ואדם מקפיד יותר

על ליבונו וציהולו, אסור לשפשפו בידים, מפני שנראה כמתכוין להצהיל הליבון, והרי זה

דומה למלבן⁸⁴⁰.

ויש אומרים⁸⁴¹ שלא התירו

אף בחלוק, אלא כשהוא של צמר או של משי, אבל של פשתן וכן כל שאר כלי פשתן אסור לשפשפם

אפילו מעט בידים כדי לרככם, מפני שריכוכם זהו ליבונם. ונכון לחוש לדבריהם, כיון שהוא

דבר שאין בו צורך כל כך⁸⁴². ומנהג

העולם להקל לשפשפם בידים לרככם (אלא שנזהרין לרכך בכלי המיוחד לכך)⁸⁴³:

יג

אסור לעשות קמטים בענק שבצואר שקורין (קאלנע"ר) בעצים המיוחדים לכך⁸⁴⁴, וכן הקמטים

שעושות הנשים בבתי זרועותיהם אסורות לעשות בשבת ויום טוב, ואפילו בחולו של מועד, כמו

שיתבאר בסי' תקי"ט⁸⁴⁵ ותקמ"א⁸⁴⁶:

טיט

שעל מנעלו ובגדו

יד

טיט שעל רגלו⁸⁴⁷

או על מנעלו ⁸⁴⁸ , מקנחו בכותל, אבל לא בקרקע, גזירה שמא

ישוה גומות שבקרקע⁸⁴⁹ בכוונה⁸⁵⁰, לפי שדרך

אדם לחזר אחר מקום גומא לקנח בו רגליו שהטיט מתקנח שם היטב, ומתוך שהוא עסוק לקנח,

יש לחוש שמא ישכח שהוא שבת ויכוין להשוות הגומות בקינוחו⁸⁵¹.

ויש מתירין⁸⁵² אף בקרקע,

שאין חוששין שישוה גומות במתכוין. ואם הושוו הגומות מאליהן על ידי קינוחו, אין בכך

כלום, שדבר שאינו מתכוין מותר⁸⁵³.

ויש אוסרין⁸⁵⁴ אף בכותל

של חומה, מפני שנראה כמוסיף על הבנין⁸⁵⁵.

ולענין הלכה, בדברי סופרים הלך אחר המיקל⁸⁵⁶, ומותר

לקנח מן הדין בין בקרקע בין בכותל של חומה. אלא שלכתחלה טוב לקנח בקורה או בכותל של

עץ, שהוא מותר לדברי הכל⁸⁵⁷, וכן בחתיכת

חרס⁸⁵⁸, המותרת

בטלטול ע"ד שיתבאר בסי' ש"ח⁸⁵⁹. ואם אין

לפניו אחד מכל אלו, יותר טוב לקנח בכותל אפילו של חומה מלקנח בקרקע, מפני שרבו המתירין

על האוסרין לקנח בכותל של חומה:

טו

הממחק את העור, דהיינו שמגרר את הצמר או השער מעל העור עד שיחליק פני העור, חייב, והוא

מאבות מלאכות, שכן היו עושין במשכן בעורות תחשים ואילים מאדמים⁸⁶⁰.

לפיכך אין מגררין סנדל או מנעל, בין חדש

בין ישן, אפילו בגב הסכין, ואין צריך לומר בחודו או בצפורן, מפני שקולף את העור מעט

והרי זה ממחק⁸⁶¹:

טז

לפיכך הנוהגים לקנח מנעליהם בברזל הקבוע לפני פתח בית הכנסת, לא יפה הם עושים, שהרי

הוא חד כמו גב הסכין, ולכן צריך לעשותו עב ורחב בראשו⁸⁶²:

יז

טיט שעל גבי בגדו לא ישפשפו מבחוץ (דהיינו במקום הטיט), מפני שנראה כמלבן, אלא ישפשפו

מבפנים⁸⁶³.

כיצד לוקח הבגד מבפנים (דהיינו בצד הב' כנגד הטיט) ומשפשפו, שאז אין הדבר ניכר כל כך

שמעביר את הטיט שיהא נראה כמלבן. ויכול גם כן לגרד הטיט בצפורן⁸⁶⁴ או בסכין

אפילו בחודו, שאין לחוש בבגד לממחק⁸⁶⁵.

במה דברים אמורים בטיט לח, אבל בטיט יבש

יש אומרים⁸⁶⁶

שאפילו לשפשפו מבפנים אסור, ואין צריך לומר לגרדו, מפני שטיט היבש מתפרר לפירורים דקים

על ידי שפשוף או גרידה, והרי זה כעין תולדת הטוחן שמחלק גוף אחד לגופים דקים הרבה⁸⁶⁷, ואסור

מדברי סופרים⁸⁶⁸.

אבל מן התורה אין איסור, כיון שאינו צריך לגוף דבר המתפרר ונטחן. ואף להאומרים שמלאכה

שאינה צריכה לגופה חייב עליה⁸⁶⁹, מכל מקום

כיון שאינו צריך לגוף דבר המתפרר, אין פירור זה תולדת הטוחן, שאין דרך לטחון אלא כשצריך

לגוף דבר הנטחן⁸⁷⁰:

יח

במה דברים אמורים שאסור מדברי סופרים, כשיש שם ממשות הטיט, שכשמגרדו נופלים ממנו פירורים,

זה דומה לטוחן. אבל אם אין שם אלא מראה הטיט, ומגרד שם לבטל המראה, אין זה דומה לטוחן

ומותר. וכן מי שבגדו מטונף קצת ואין שם ממשות הצואה אלא המראה בלבד, יכול לגרד שם להסיר

המראה כדי להתפלל בנקיות⁸⁷¹. אע"פ

שמותר להתפלל כך בלא גרידה, כמו שנתבאר בסימן ע"ו⁸⁷²:

יט

מנעל או סנדל שיש עליו טיט או צואה, מותר לשכשכו במים להעבירן מעליו, וכן שאר כל כלי

עור שנתלכלכו מותר ליתן עליהם מים להעביר הלכלוך, או לשכשכו במים עד שיעבור, ואין בזה

משום כיבוס, שאין כיבוס בעור בשכשוך לבדו⁸⁷³. אבל אסור

לשפשפו צדו זה על צדו זה לאחר שבאו עליו מים⁸⁷⁴, שזהו כיבוס

גמור ואסור גם בעור (מדברי סופרים, אבל מן התורה אינו חייב אף אם סחטו אחר כך⁸⁷⁵):

שרייתו

זהו כיבוסו

כ

אבל בגד שיש עליו איזה ליכלוך, כגון טפת דם או רוק, וכל שכן טיט או צואה, אם נתן על

מקום המלוכלך מים (או שאר משקה המלבן⁸⁷⁶), אפילו

כל שהוא ⁸⁷⁷ , חייב, אע"פ שלא שכשך כלל, לפי ששריית

בגד זהו כיבוסו ⁸⁷⁸ (ואפילו שאר משקים שאינם מלבנים, אלא מלכלכים⁸⁷⁹, אעפ"כ

אסור ליתנם על מקום הלכלוך להעבירו, מטעם שיתבאר⁸⁸⁰).

אלא יקנח הלכלוך בסמרטוט⁸⁸¹. ויזהר

לקנח בקל ולא ידחוק, פן יסחוט⁸⁸² לכלוך הבלוע

בבגד ⁸⁸³ , שיש איסור בסחיטתו מדברי סופרים, כמו שיתבאר

בסימן ש"כ ⁸⁸⁴ :

כא

אבל בגד שאין עליו לכלוך וטינוף, אע"פ שהושחר מחמת לבישה או תשמיש, אין אומרים

בו שרייתו זהו כיבוסו⁸⁸⁵.

ומותר ליתן עליו מים מועטים, אבל לא מרובים,

משום גזרה שמא יבא לסחטו אחר כך להוציא מימיו ⁸⁸⁶ . אלא אם כן הוא בגד שאינו מקפיד על מימיו

לסחטם ממנו אף בחול ⁸⁸⁷ , כמו שנתבאר בסי' ש"א ⁸⁸⁸ .

ויש חולקין⁸⁸⁹ על זה ואומרים,

שאף בגד שאין עליו שום לכלוך, שרייתו זהו כיבוסו, אף אם ליבונו מצהיל מאד ⁸⁹⁰ . ולכן אסור ליתן עליו אפילו כל שהוא⁸⁹¹ מים, או

שאר משקה המלבן, אע"פ שאינו מתכוין לליבון, דפסיק רישיה הוא (א).

ויש לחוש לדבריהם להחמיר בשל תורה ⁸⁹² (שאין זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, הואיל

ומה שהבגד מתלבן נוח הוא לו, אף על פי שאינו

מתכוין לכך. עיין סי' רע"ח⁸⁹³).

ולפי זה, מים שיש בהם תולעים אסור לשתותם

על ידי מפה בשבת. אף על פי שאינו נשרה במים אלא דבר מועט מהמפה כדי הנחת פיו ⁸⁹⁴ .

אבל יש מקילין ⁸⁹⁵ אף לפי סברא זו במעט מים, שאין אומרים שרייתו

בהם זהו כיבוסו (כשאינו מתכוין לליבונו ⁸⁹⁶ . ולכן מותר לשתות המים על ידי מפה, הואיל

ולא נשרה אלא דבר מועט ואינו מתכוין לליבון כלל. ואין למחות ביד המקילין, כיון שלסברא

הראשונה מותר בכל ענין. אבל כל ירא שמים יחמיר לעצמו שלא לכנוס לספק איסור של תורה⁸⁹⁷).

ואין חילוק בכל זה בין בגדים לבנים לצבועים,

שגם בצבועים שייך איסור כיבוס ⁸⁹⁸ כמו שנתבאר למעלה⁸⁹⁹, בין שהם

של פשתן בין שהם של צמר או משי או שאר מינים⁹⁰⁰.

ומכל מקום לדברי הכל אין אומרים בבגד שאין

עליו לכלוך שרייתו במים זהו כיבוסו, אלא כשהוא בדרך נקיון, אבל אם הוא בדרך לכלוך ⁹⁰¹ , כגון המסתפג בסדין אחר הרחיצה⁹⁰², וכן המנגב

ידיו במפה אחר הנטילה⁹⁰³, אע"פ

שיש רוב מים על גופו⁹⁰⁴ ועל ידיו

ומטפיח הסדין והמפה, אין בזה משום כיבוס, שאינו כיבוס אלא לכלוך. ומטעם זה התירו להולך

לדבר מצוה לעבור במים בבגדיו⁹⁰⁵, ואין אומרים

שרייתו זהו כיבוסו, לפי שזהו גם כן דרך לכלוך כשמכניסו במים כשהוא לבוש בהם ואינו דרך

נקיון כלל.

ויש מחמירין ⁹⁰⁶ שלא יהא ריבוי מים על ידיו, אלא ינגבן בכח

זו בזו להסיר מהם המים כפי יכולתו קודם שיקנחו במפה. וטוב לחוש לדבריהם בדבר שאין בו

הפסד כלל⁹⁰⁷.

אבל המנהג להקל, וכן עיקר⁹⁰⁸.

ולכן מותר לנגב ידיו בבגד שהטיל עליו תינוק

מי רגלים, כדי לבטל את מי רגלים בהמים שיבאו עליהם מניגוב ידיו ⁹⁰⁹ , על דרך שנתבאר בסי' ע"ז ⁹¹⁰ , ואין בזה משום כיבוס, כיון שהוא דרך לכלוך

על ידי ניגוב ידיו ולא דרך נקיון.

אבל אסור ליטול ידיו במים על המי רגלים כדי

לבטלם, שאף שהמים היורדים מידיו נקראים שופכים⁹¹¹, אין זה

נקרא דרך לכלוך, כיון שהם צלולים וראוים לכיבוס, ושרייתם זהו כיבוסם⁹¹², לפי סברא

האחרונה שנתבאר למעלה⁹¹³, שאומרים

שריית בגד זהו כיבוסו אף כשאין עליו שום לכלוך וטינוף.

ואם יש על בגדו צואה ושאר דבר מטונף, אסור

להעבירו אפילו על ידי ניגוב הידים, אף שהוא דרך לכלוך, כיון שמעביר בזה לכלוך יותר

גדול ⁹¹⁴ . משא"כ במי רגלים, שאינו מעבירם מהבגד

על ידי הניגוב, אלא שמבטלם ומטהרם כדי שיוכל להתפלל⁹¹⁵.

ולכתחלה טוב ליזהר שלא ליקח תינוק בחיקו

בשבת, אם לא על כר⁹¹⁶:

כב

מי שנתלכלכו ידיו בטיט, מקנחם בזנב הסוס או בזנב הפרה או במפה הקשה העשוייה לאחוז בה

הקוצים, אבל לא במפה שמקנחים בה הידים, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבא לכבס המפה⁹¹⁷:

כג

כוס שהיה בו מים או יין או שאר משקים, אפילו שאינם מלבנים, אסור לנגבו במפה⁹¹⁸, אפילו

אם אינו מקפיד על מימיה לסחטם ⁹¹⁹ , שכיון שהכוס צר אי אפשר שלא יסחוט קצת

ממה שיבלע במפה על ידי הנגוב⁹²⁰, ויש בזה

איסור מדברי סופרים עכ"פ, אף במשקים שאינם מלבנים, כמו שיתבאר בסי' ש"כ⁹²¹.

אבל מותר לקנח הספסל וכיוצא, בבגד שאינו

מקפיד על מימיו לסחטו אחר הקינוח אף בחול⁹²².

אבל מותר לנגב הידים אחר הנטילה אף בבגד

שמקפיד על מימיו (וכן פניו), מפני שלא גזרו כלל על זה⁹²³, כמו שנתבאר

בסי' ש"א⁹²⁴

(עיין שם הטעם):

הסתכלות

במראה

כד

אין מסתכלין בשבת במראה של מתכת שהיא חריפה כאיזמל, ודרך להסיר בה בחול את הנימין המדולדלין

מראשו וזקנו כשרואה בה שהן מדולדלין, ויש לחוש שמא ישכח שהוא שבת ויסיר בה הנימין כדרכו

בחול⁹²⁵.

ואף אם הוא קבוע ומחוברת בכותל, אסור⁹²⁶, שלא חלקו

חכמים בגזרתם, במראה זו שיש בה חשש זה לפעמים⁹²⁷.

וגם הנשים אסורות להסתכל במראה זו, מפני

שדרכן בחול להשיר בה שערות לבנות מתוך השחורות⁹²⁸:

כה

אבל מותר להסתכל במראה שאין בה חשש זה, אפילו אינה קבוע⁹²⁹, אם הוא

בענין שאין איסור משום לא ילבש גבר שמלת אשה⁹³⁰, על דרך

שנתבאר ביו"ד סי' קנ"ו⁹³¹:

קונטרס

אחרון

(א) ויש לחוש כו'. לפי⁹³²

דעת המג"א ⁹³³ , פסק הש"ע כאן ובסי' שי"ט כהמתירין. ואף רמ"א ⁹³⁴ הביא דעת המתירין בסתם

והאוסרים בלשון יש אוסרים. ובסי' שי"ט לא הגיה כלום על השו"ע שם סט"ז,

עיי"ש במג"א ⁹³⁵ . ואף שבסי' של"ד ⁹³⁶ פסק השו"ע כהטור, הרי פירש המג"א סי' שי"ט ס"ק

י"א⁹³⁷

גם דעת הטור כמהתירין.

אבל⁹³⁸

מכל מקום, דעת השו"ע לא היתה כן בפירוש הטור, כמבואר בב"י כאן ⁹³⁹ , ובסי' שי"ט ⁹⁴⁰ , ושל"ד ⁹⁴¹ . ואם כן נתכוין השו"ע

בסי' של"ד לפסוק כהאוסרין ⁹⁴² . ואף אם תמצי לומר שחזרה

היא ממ"ש כאן ובסי' שי"ט, יש להחמיר כן, דאחרונה היא⁹⁴³.

אבל

באמת גם בסי' שי"ט ס"י⁹⁴⁴

פסק כן, לפי מ"ש בב"י שם. וכאן ⁹⁴⁵ לא כתב אלא האסור אליבא

דכולי עלמא, ולא ירד למחלוקת ⁹⁴⁶ . ואעפ"כ גם כאן ⁹⁴⁷ חשש להאוסרים גבי ניגוב

ידים. ומ"ש טוב ⁹⁴⁸ כו', היינו משום שהתוס' ⁹⁴⁹ ורא"ש ⁹⁵⁰ מקילים אף לפי דעת האוסרין⁹⁵¹,

כמבואר בב"י ⁹⁵² .

ומה⁹⁵³

שכתב בסי' שי"ט סט"ז ⁹⁵⁴ . צריך לומר כמ"ש

האליה זוטא שם ⁹⁵⁵ . ובב"י שם ⁹⁵⁶ נקט סברת המתירין שהיא

מפורשת ברא"ש, משא"כ היתר מים מועטים לפי דעת האוסרים ⁹⁵⁷ . אבל מכל מקום כן משמע

בטור שכתב היתר זה⁹⁵⁸

כדי להתיר אף לפי דעת מהר"ם ⁹⁵⁹ , דסבירא ליה כרא"ם ⁹⁶⁰ , שהוא מן האוסרים, כמבואר

בהגהות מיימוניות ⁹⁶¹ .

וכן

משמע בהדיא בסמ"ג ⁹⁶² , שהזכיר היתר זה כדי להתיר לכולי עלמא (דאין לומר שכוונתו משום

גזרת סחיטה ⁹⁶³ , דמאי ואינו מתכוין כו'⁹⁶⁴.

ועוד דהא אפילו ברחיצת כל גופו שיש ריבוי מים כמ"ש הרא"ש ⁹⁶⁵ , לא גזרו על זה, כמ"ש

בסוף סי' ש"א ⁹⁶⁶ , ועל כרחך הוא מטעם שכתב

הר"ן שם ⁹⁶⁷ . אלא ודאי ⁹⁶⁸ שיש לחלק בין קינוח כל גופו מרחיצת הזיעה שהוא דרך לכלוך, לניגוב

הידים (אם היו מים מרובים) שהיו נקיות קודם הנטילה ⁹⁶⁹ . והיינו לפי דעת המתירין ⁹⁷⁰ . דלענין סחיטה אין לחלק

בכה"ג⁹⁷¹,

דאף בדרך לכלוך חיישינן לסחיטה בריבוי מים, כמבואר מדין ההולך להקביל כו' ⁹⁷² . ומשום הכי הוצרך המג"א לפרש דברי מהר"מ בענין אחר,

עיי"ש בס"ק כ"ז ⁹⁷³ ).

וכן

משמע⁹⁷⁴

בהדיא גם כן בהגהות מיימוניות⁹⁷⁵

בשם רא"ם גבי ניגוב ידים, עיי"ש שכתב הילכך כו' במים הרבה כו'. ואין לומר

שבמים הרבה אין זה דרך לכלוך, שמים רבים אין מתלכלכים בידים⁹⁷⁶,

דזה אינו, דרא"ם לא סבירא כלל היתר דרך לכלוך, ומוקי ההיא דההולך כו' ⁹⁷⁷ , ודנדה מערמת וכו' ⁹⁷⁸ , בבגדים של עור, כמבואר

בהדיא בס' יראים ⁹⁷⁹ , העתיקו בהגהות מרדכי

ספט"ו⁹⁸⁰

ע"ש:

והנה

מלשון הסמ"ג⁹⁸¹

שכתב משום דאין שם רק מעט מים ואינו מתכוין ללבן, משמע, דאף שעל כל פנים מלבן קצת,

וחצי שיעור אסור מן התורה ⁹⁸² , אפילו משהו ⁹⁸³ , מכל מקום כיון שהוא

אינו מתכוין לליבון כלל, וליבון זה מחמת עצמו, אינו חשוב לכלום, כיון שהוא דבר מועט

ואין דרך כלל להחשיב ליבון משהו בבגד גדול. ואיסור הליבון הוא משום חזותא, וחזותא לאו

מילתא היא ⁹⁸⁴ , אלא אם כן דרך העולם

להחשיב חזותא זו (כי עיקר חזותא היא למראה עיני הבריות, ואם אין מביט אל מראהו⁹⁸⁵

מחמת גריעותו, אין כאן חזותא, ולא עשה ולא כלום⁹⁸⁶).

וכמבואר⁹⁸⁷

במג"א סוף סי' ש"כ ⁹⁸⁸ לענין צביעה, דדבר שאין

דרך העולם לצובעו אין בו משום צובע, ומותר אפילו לכתחלה. אלא דהתם אין איסור אפילו

במתכוין, משום שהוא דבר שאין בו צביעה לעולם, אבל הכא הוא דבר שיש בו ליבון אם לא היה

דבר מועט, להכי מהני כוונתו לאיסור, דכשמתכוין לכך אחשביה איהו לליבון זה. אלא שכל

שהוא פחות משיעור המפורש ברמב"ם ⁹⁸⁹ , פטור, מפני שאין דרך העולם לעשות כן, שזהו טעם כל שיעורי שבת

כידוע ⁹⁹⁰ .

ולפי

זה מתורץ מה שכתב המג"א סימן שי"ט ס"י ⁹⁹¹ דאם כן משמרת נמי ליתסר.

דיש לומר דמשמרת נמי כיון דלא איכפת כלל בליבונה לשום אדם, אין ליבונה חשוב כלום, והויא

כמו דבר מועט שנתבאר⁹⁹².

וכן משמע בהדיא בגמרא דף ע"ה ע"ב⁹⁹³

במאי ניחא ליה כו', והא רב כרבי יהודה סבירא ליה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה ⁹⁹⁴ , והוא הדין בפסיק רישיה

אע"ג דלא ניחא ליה, כמבואר מתוספות דף ק"ג ע"א ד"ה באגם וד"ה

בארעא ובדוכתי טובא⁹⁹⁵.

אלא ודאי ⁹⁹⁶ דשאני חזותא דלאו מילתא

היא כלל כשאין לו חפץ בה כלל⁹⁹⁷,

וגם אין דרך העולם לחפוץ בה כלל.

והא

דאסור ליגע בידיו צבועות במפה ⁹⁹⁸ , היינו משום שהמפה דרכה

בצביעה, ואילו היה עושה כן שלא בדרך לכלוך היתה מלאכה גמורה והיה מתקן, ועכשיו הוא

גם כן עושה המלאכה עצמה באותה מפה עצמה אלא שהוא מקלקל, ומכל מקום מעין מלאכה הוא עושה,

לכן אסור מדברי סופרים. אבל משמרת אין דרכה בליבון כלל (ולענין דבר מועט נמי יש

לומר⁹⁹⁹,

דשאני צביעה אע"ג שהיא מועטת, מכל מקום אותו מעט שנצבע צביעתו ניכרת יפה למראית

העין, הילכך דינו כחצי שיעור, שאסור אפילו במקלקל, אבל גבי שרייה מועטת, אותו מעט עצמו

אין ליבונו ניכר יפה למראית העין, מפני שהוא בטל במיעוטו לגבי הבגד, הילכך אין כאן

חזותא כלל, אלא אם כן אחשבינהו איהו במחשבתו וכוונתו).

ותדע

דאם לא כן אסור לאשה שפירסה נדה בשבת ליתן שום מוך שהתקינה לנידתה, משום צובע, כמו

שאסור ליתן בגד על המכה ¹⁰⁰⁰ . ובהדיא כתב הב"י

בסי' ש"ג ¹⁰⁰¹ דלדעת הרמב"ם וסיעתו

מותר ליתן לכתחלה בשבת. והתוספות ¹⁰⁰² לא נחלקו אלא לענין הוצאה

לרשות הרבים, אבל משום צביעה, לית מאן דחש לה. ועל כרחך משום דתנן ¹⁰⁰³ במוך שהתקינה לנדתה,

דהיינו שהוא מיוחד לכך. והוא הדין למשמרת לענין ליבון. ועוד, דאם לא כן¹⁰⁰⁴

לרבי יהודה שאסר דבר שאינו מתכוין ¹⁰⁰⁵ , לא מצינו בדיקת ז' נקיים

שאסור לבדוק בשבת לפי דעת האוסרים משום צביעה¹⁰⁰⁶.

ולפי דעת רבי עקיבא בפרק בתרא דנדה דף ס"ח ע"ב¹⁰⁰⁷,

אי אפשר כלל להיות ז' נקיים לעולם שיום השבת סותר למפרע, ולפי דעת ר' יהושע שם לא משכחת

לה אלא ח' נקיים.

ולפי¹⁰⁰⁸

דעת התוס' בריש פ"[ק] דכתובות ¹⁰⁰⁹ , והר"ן סוף פי"ד ¹⁰¹⁰ , והמרדכי בפ"[כ] ¹⁰¹¹ ושאר פוסקים, דמשמע מדבריהם דאף במסוכריא ואודרא דבי אשישא שייך

ליבון במים, אף שלכך הם עשויים. צריך לומר דסבירא להו לחלק בין צביעה לליבון ¹⁰¹² . או דסבירא להו להתיר

צביעה בדרך לכלוך, כמו בכיבוס שדעתם להתיר ¹⁰¹³ , עיין מג"א סוף

סי' ש"כ ¹⁰¹⁴ .

ואף

הר"ן דעתו כן, שכתב ¹⁰¹⁵ שאין המסוכריא מתלבנת

מפני שאין דרך ליבון בכך, משמע דסבירא ליה דכל שאינו סוחט בידיו בדרך נקיות, לא מקרי

דרך ליבון, אף שסוחט ממש, וכל שכן בשרייה בעלמא בדרך לכלוך. וכן כתב בהדיא בפ' בתרא

דיומא ¹⁰¹⁶ , דלא מיתסר אלא בדעביד

דרך ליבון (ומשום הכי מסננין את היין בסודרין, אע"ג דסבירא ליה שהיין מלבן¹⁰¹⁷.

אבל ¹⁰¹⁸ משום שאין שם טינוף,

כאידך שינוייא שבפרק בתרא דיומא, לא מיתרצא שפיר ההיא דמסוכריא, שסוחט ממש).

והא

דלא חיישינן שמא יסחוט ¹⁰¹⁹ , לפי מה שנתבאר¹⁰²⁰

דאף בדרך לכלוך חיישינן שמא יסחוט במים מרובים, כבר תירץ בריש פרק המביא ¹⁰²¹ דמיירי בסודרין המיוחדין

לכך. אבל אנן דקיי"ל בסי' שי"ט ¹⁰²² להתיר בכל סודר, על כרחך

צריך לומר דאין היין מלבן. וההיא דלאכלה ולא לכביסה ¹⁰²³ , על כרחך צריך לומר דמיירי

בחמר חווריין (כמ"ש הט"ז סוף סי' ש"כ ¹⁰²⁴ ע"ש):

[766] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

ניעור בגד מהמים והאבק שעליו (ס"א-ג).

(ב)

מלאכת קורע (ס"ד).

(ג)

מלאכת מכה בפטיש (ס"ה-ז).

(ד)

קיפול וריכוך בגדים והצעת המטה (ס"ח-יג).

(ה)

טיט שעל מנעלו ובגדו (סי"ד-ט).

(ו)

שרייתו זהו כיבוסו (ס"כ-כב).

(ז)

הסתכלות במראה (סכ"ד-ה).

[767] רב הונא קמז, א (המנער טליתו בשבת חייב

חטאת. ולא אמרן אלא בחדתי אבל בעתיקי לית לן בה. ולא אמרן אלא באוכמי, אבל בחיורי

וסומקי לית לן בה. והוא דקפיד עלייהו (ללובשן עד שינערם, רש"י). לפירוש

ר"ח שבתוס' שם ד"ה המנער (פירש ר"ח מן הטל שעליו, דהיינו כיבוס,

וליבון חייב חטאת), וברא"ש פכ"ב ס"י (ור"ח ז"ל פירש מן

הטל שעליו, דהיינו כבוס). טור ושו"ע ס"א (המנער טלית חדשה, שחורה, מן

הטל שעליה, חייב, שהניעור יפה לה כמו כיבוס. והוא שמקפיד עליה שלא ללבשו בלא ניעור).

וכדלעיל סי' שא סנ"ו (והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו, הרי זה כמכבס

בגדים, וחיים משום מלבן).

[768] ב"י ד"ה ומ"ש והוא (כלומר,

אבל כי לא קפיד עלייהו, דאפילו בלא ניעור לא היה נמנע מללובשם, לא חשיב לדידיה

כיבוס, ושרי לנערם לכתחלה).

[769] ב"י ד"ה ומה שכתב ודוקא (שניעורם

מהטל מיפה אותם ומינכר כיבוסם). לבוש ס"א (דבהנך הוה הניעור יפה כמו כיבוס).

וראה בדי השלחן סי' קטז ס"ק ג.

[770] כדלעיל מהב"י (ושרי לנערם לכתחלה).

[771] רמב"ם פ"ה הי"ח (המנער

טלית חדשה שחורה ... כדרך שהאומנין עושין, חייב חטאת). ב"י ד"ה

ומ"ש והוא (מדברי הרמב"ם בפרק י' שכתב המנער טלית חדשה וכו' כדרך

שהאומנים עושים חייב חטאת, משמע דחדשה היינו שלא נשתמשו בה כל כך, אלא עדיין היא

בחדושה כמו בשעה שהאומנין מתקנין אותה). ב"ח ד"ה ומ"ש שאין (כיון

שלא נשתמשו בה כל כך, ועדיין מקרי חדתי, הניעור מייפה אותה, והוה ליה לבונו וכבוסו.

וכן נראה מדברי הרמב"ם, הביאו בית יוסף). מ"א ס"ק א (חדשה, דלא

נשתמשו בה כל כך, אלא עדיין היא בחידושה (ב"י רמב"ם)).

[772] רב הונא שם (המנער טליתו בשבת, חייב

חטאת), לפירוש ר"ת בספר הישר סי' רפג (המנער טליתו בשבת חייב חטאת. ומפרשינן

ליה במנערו מן המים, דסחיטתו וניעור מימיו משויא ליה [כ]מנא חדתא). הובא

בסמ"ג ל"ת סה יד, ג בשם ר"ת (ורבינו יצחק קבל מרבינו יעקב, שמנערו

מפני מים או גשמים שנפלו על טליתו).

כל בו סי' לא כו, ג (אבל אינו מנערן מן

המים שבלועין, שאם ינער אותן יהיה חייב משום סוחט, שכן דרך כל בגד בלוע מים

כשמנערין אותו, המים נסחטין ממנו). רמ"א ס"א (שאסור לנער בגד שנשר במים,

או שירדו עליו גשמים).

והיינו שלפירוש ר"ת שבסמ"ג,

גם בזה לא אסרו אלא בטלית חדשה שחורה, כדאמרינן בגמרא (לא אמרן אלא באוכמי). ואילו

לדברי הכל בו (שזה חמור יותר מהאמור בגמרא לענין טל), אסרו בזה בין לבן בין שחור

ושאר מיני צבעונין.

וטעם החילוק בינם, כי ניעור הבגד מן הטל

שעליו, אינו אסור אלא כשמיפה ומועיל לו כמו כיבוס. משא"כ בגשמים הרבה או שנפל

למים, שהמים נבלעים בתוך הבגד, וכשמנער ממנו עובר על סחיטה.

ומה שלא אסרו אלא ב"בגד חדש ...

מקפיד עליו", כי דוקא " כשהוא מקפיד עליו לנערו, אזי ... קרוב

לודאי שיסחטו המים ממנו בניעורו ".

ולדעת עולת שבת דלקמן, גם כשאינו מקפיד

עליו, " קרוב לודאי שיסחטו המים ממנו בניעורו ".

[773] כדלעיל סי שא סנ"ט (שריה מועטת

שאין דרך להקפיד עליה לסוחטה), ושם נסמן (הערה 433 ).

וכן הוא לעיל שם סנ"ו (גשמים הרבה). וראה תהלה לדוד סי' שא אות מג.

[774] ספר הזכרונות זכרון ט מלאכת המלבן

(ואיסור זה שייך בין בבגד שחור בין בגד לבן ומכל מראה שיהיה, כי אין הסחיטה תלויה

במראה). עולת שבת ס"ק ג (ולפי זה אין לחלק בין ... שחור לשאר צבעים. וכן כתב

בספר הזכרונות, דאיסור זה שייך בכל הבגדים). אליה זוטא ס"ק ב (אין חילוק בזה

בין שחור לשאר צבעונים).

וכן הוא לקמן

סכ"א ( ואין חילוק בכל זה בין בגדים לבנים לצבועים, שגם בצבועים שייך

איסור כיבוס, כמו שנתבאר למעלה ), ושם נסמן (הערה 898 ).

[775] שאז נבלע בו יותר מים. וראה לעיל שם

סנ"ו.

[776] וכן הוא לעיל סי' שא

סנ"ו (נשרו בגדיו במים, וכן מי שנשרו בגדיו בגשמים הרבה ... לא ינערם מן

המים, כמו שיתבאר בסי' ש"ב).

אך מכל מקום לא כתב כאן שאם ניער חייב

(כפי שנתבאר בסעיף הקודם לענין טל).

[777] כל בו שם (ודוקא בכלים חדשים, לפי שמקפיד

עליהן יותר, לפי שמתקצרין במים). מ"א ס"ק ב (חדש שמקפיד עליו, לפי

שמתקצר במים (כל בו). משמע דסתם חדש מקפיד עליו, אף על גב דגבי טל אמרינן בגמרא

והוא דקפיד כו'. מים שאני שמתקצר).

וראה בדי השולחן סי' קטז ס"ק ו,

שכאן הכוונה, שלא כבסו עדיין, אף שנשתמש בה הרבה.

[778] כדלקמן סי' שלז ס"א (כל דבר שאינו

מתכוין מותר), ושם נסמן.

[779] כדלעיל סי' רעח ס"ד (והכל

מודים בפסיק רישיה ולא ימות שחייב עליו מן התורה), ושם נסמן (הערה כט).

[780] חדושי הרשב"א קמז, א ד"ה

המנער (ולמאן דקפיד הוי פסיק רישיה, ולמאן דלא קפיד ליכא אלא דבר שאין מתכוין).

הובא במ"מ שם. ב"י ד"ה ומ"ש והוא (אלא שהוא כתב כן אף לענין

ניעור מן הטל).

[781] עולת שבת שם (ולפי זה אין לחלק בין אם

מקפיד עליו אם לאו). וכן פירש בדברי ס' הזכרונות, גם במ"א ס"ק ב (משמע

דסתם חדש מקפיד עליו, אף על גב דגבי טל אמרינן בגמרא והוא דקפיד כו', מים שאני

שמתקצר. ובספר הזכרונות אוסר בכל הבגדים).

אבל ברמ"א שם (וכל שכן שאסור לנער

בגד שנשר במים או שירדו עליו גשמים. ודוקא בבגד חדש שמקפיד עליו); הרי שגם במים

מרובים לא אסר אלא בבגד חדש. וכן הוא בלבוש ס"א (וכל שכן כשנשרו במים או ירדו

עליהם גשמים, שאסור לנערו שיש בהן גם כן משום סחיטה. ודוקא בכלים חדשים שמקפיד

עליהם). ובאליה רבה שם (ודלא כעולת שבת).

[782] רב הונא שם, לפירוש רש"י שם (המנער

טליתו (מן העפר, רש"י) בשבת חייב חטאת (דזהו ליבונה, רש"י). ולא אמרן

אלא בחדתי, אבל בעתיקי לית לן בה. ולא אמרן אלא באוכמי (שהאבק מקלקל מראיתה וקפיד

עליה, רש"י), אבל בחיורי וסומקי לית לן בה. והוא דקפיד עלייהו (ללובשן עד

שינערם, רש"י). וכן הוא בפירוש ר"ח שלפנינו (אם יש אבק בבגד חדש שחור

ומקפיד עליו). הובא בסמ"ג ל"ת סה יד, ג (פירש רבינו שלמה יצחקי, ורבינו

חננאל, מפני האבק). אור זרוע הל' שבת סי' פא. ספר התרומה סי' רנד. שבלי הלקט סי'

קט. רמ"א ס"א (יש אומרים דאסור לנער בגד מן האבק שעליו, אם מקפיד עליו).

מ"א ס"ק ג (היינו דוקא בשחור וחדש, כמו שנתבאר לעיל).

ומכל מקום לא כתב כאן "חייב

חטאת", כמובא לעיל מהגמרא לפירוש רש"י, כי אם "שאסור לנער בגד חדש

ושחור מן העפר או האבק שעליו", כי עפר ואבק אין מכבסין בו.

[783] אור זרוע שם (אנו חיישינן לפירש"י,

הילכך מי שנתכסה בגדו בעפר ובבגד שחור וחדש, אם יש דרכן להקפיד בכך תדיר שלא לצאת

בו, יזהר שלא ינער אותו, ואם אין דרכו להקפיד בכך, הרי זה מנערו לכתחילה).

רמ"א שם (וטוב לחוש לדבריו). ב"ח ריש הסימן (ומיהו לכתחלה יש ליזהר שלא

לנער בין מן העפר בין מן המים).

[784] אור זרוע שם (אם הבגד מלוכלך בנוצות,

ההוא ודאי מותר להסירם לכתחילה לכו"ע). רמ"א שם (אבל מותר להסיר הנוצות

מן הבגד בשבת). לבוש ס"א (שאין זה דומה לליבון, שאין הנוצות תחובין בתוכו כמו

המים והעפר).

[785] והיינו שאף בשבת עצמה ראויות להחזירן

לכר או כסת, כדלקמן סי' שמ סי"ד ( מוכין שנפלו מן הכסת, מותר להחזירם, אבל

אסור ליתנם בתחלה בכסת, מפני שעכשיו עושהו כלי), ושם נסמן . וראה בדי השלחן סי'

קטז ס"ק י. סי' קמו ס"ק ב.

[786] וזה אסור, כדלקמן סי' שיד סט"ז ( הקוטם

ראש הנוצה שהוא דק ורך וראוי ליתנו בכר או בכסת, חייב, אם מתכוין לכך), ושם נסמן

(הערה צא) .

ויש לעיין מהו החילוק בין נוצות שלימות

שאינן ראויות לכר וכסת לבין קוצים שבבגד המבואר בסעיף הבא, שמותר להפרישם מן הבגד.

וראה מכון לשבתך, בהלכתא גבירתא.

[787] סעיף ז (נוצות של עוף הן מוקצים, שהרי

אינן ראויים לכלום).

[788] סעיף ג ( אסור לכבד הבגדים

במכבדות העשויים מקסמים, שלא ישברו קסמיהם בפסיק רישיה, והרי זה סותר כלי ... אלא

במכבדות של תמרה שאינה נשברת) .

[789] הלכות גדולות פכ"ג כא, ב (ישב לו

זרע פשתן על כסותו, או תבשיל, מותר לקלפו בשבת) ופכ"ד כג, ב. מ"א

ס"ק ה (ישב לו זרע פשתן או תבשיל על כסותו מותר לקלפו (הלכות גדולות)). וראה

בדי השלחן סי' קטז ס"ק יא.

[790] סעיף ב ( הקורע על מנת לחזור

ולתפור, אין אסור מן התורה אלא אם כן דעתו שיהא ... יותר טוב מן הראשון ... ויש

אומרים ... אין צריך שיהיה התיקון יותר

טוב מבתחלה) .

והיינו אף במקום שהקריעה עצמה היא

תיקון, ואין בו משום מקלקל, מכל מקום אינו חייב אלא אם כן הוא על מנת לחזור

ולתפור, כדלקמן סי' שיז ס"ו ( וחייב משום מכה בפטיש. אבל משום קורע

אינו חייב אלא אם כן עושה על מנת לתפור, כמו שנתבאר בסי' ש"ב), ושם נסמן

(הערה מט) . וראה בדי השלחן סי' קמו ס"ק כד.

[791] משנה עג, א (אבות

מלאכות ארבעים חסר אחת ... והתופר שתי תפירות, הקורע על מנת לתפור ) .

[792] רבה ור' זירא עד, סע"ב (קריעה

במשכן מי הוה, רבה ורבי זירא דאמרי תרווייהו, שכן יריעה שנפל בה דרנא קורעין בה

ותופרין אותה).

[793] רש"י עה, רע"א ד"ה דרנא

(תולעת, ומנקב בו נקב קטן ועגול, וצריך לקרוע למטה ולמעלה את הנקב, שלא תהא התפירה

עשויה קמטין קמטין).

[794] ירושלמי פ"ז ה"ב (נסתבכו

בגדיו בקוצים, הרי זה מפשרן במקום צינעה, ובלבד שלא יקרע). רמב"ם פכ"ב

הכ"ד (מי שנסתבכו בגדיו בקוצים מפרישן בצנעה ומתמהמה כדי שלא יקרע. ואם נקרעו

אינו חייב כלום שהרי לא נתכוין). הובא במ"א ס"ק ד.

[795] ברייתא ביצה לד,

סע"א (מפצעין את האגוז במטלית, ואין חוששין שמא תקרע), ופרש"י (ואפילו

נקרעת לא אכפת לן דאין זה קורע על מנת לתפור).

[796] סעיף ג (מותר לפצוע את האגוז במטלית

ואין חוששין שמא תקרע, שאף אם תקרע הרי זה מקלקל ופטור מן התורה, אלא אם כן קורע

על מנת לתפור).

והיינו שמטעם זה לא חששו שמא יפצע בחוזק

עד שאי אפשר שלא תיקרע, כדלעיל סי' רעז בקונטרס אחרון סק"א ( וכן

צריך לומר במה שכתב רש"י פ"ד דביצה, והעתיקום האחרונים סוף סי'

תק"ח, דאין זה על מנת לתפור. ותיפוק ליה משום שאינו מתכוין ואינו פסיק רישיה,

מדקתני שמא תקרע. ובאמת כן משמע ברמב"ם פכ"ב. אבל רש"י סבירא ליה

דחיישינן שמא יפצע בחוזק עד שאי אפשר שלא תקרע) .

ואף שנתבאר כאן שגם הקורע שלא על מנת

לתפור אסור מדברי סופרים.

מכל מקום לא חששו שמא יפצע בחוזק, שהרי

גם אם יקרע לא יעבור מן התורה.

אבל לפצוע בחוזק עד שיהי' פסיק רישיה, אסור

אף במקום שהוא איסור מדברי סופרים, וכדלקמן סי' שלז ס"א ( ופסיק

רישיה ולא ימות הוא. ואע"פ שחופר כלאחר יד הוא, ואינו חייב אלא כשחופר במרא

וכיוצא בו מהכלים שדרך לחפור בהם, וגם מקלקל הוא קרקעית הבית, וגם מלאכה שאינה

צריכה לגופה היא. אף על פי כן אסור מדברי סופרים), ושם נסמן.

[797] משנה עג, א (אבות

מלאכות ארבעים חסר אחת ... המכה בפטיש). משנה קב, ב (והמכה בפטיש ...

כל שהוא חייב). תוס' שם (נראה לר"י דהאי מכה בפטיש היינו מכוש אחרון שמכה על

הכלי בשעת גמר מלאכה). ר"ן לא, ב ד"ה והמכה בפטיש (עיקרן של דברים

כפר"ח ז"ל שפירש שהאומן מכה בפטיש על הכלי לשוות עקמימותו ... גמר

מלאכה). הובא גם במ"מ פ"י הט"ז.

[798] תוס' שם (גמר מלאכה דכלים

דהוה במשכן).

וכל זה אף בבניית כלים גרועה, כדלקמן

בסמוך ( העושה כלי מתחילתו שחייב משום מכה בפטיש, אף אם הוא בענין שאין

בו משום בונה). משא"כ בכלים גמורים, חייב בהם משום בונה, כדלקמן סי' שיג

סי"ט (לא אמרו שאין בנין וסתירה בכלים אלא בבנין גרוע וסתירת בנין גרוע ... אבל

העושה כלי מתחלתו הרי זה בנין גמור, וחייב משום בונה, והשובר כלי שלם הרי זו סתירת

בנין גמור, וחייב משום סותר).

ויש אומרים שגם בכלי גמור אינו עובר אלא

משום מכה בפטיש, כדלקמן סי' שיד סי"ז (שיש אומרים שאין בנין וסתירה בכלים

אפילו בבנין גמור וסתירה גמורה, ולא אמרו שהמחזיר דלת שידה תיבה ומגדל ותוקעה

בחוזק, וכן המחזיר כלי של פרקים ותקע בחוזק, חייב חטאת, אלא מפני שהוא מתקן כלי,

וחייב משום מכה בפטיש).

[799] רבה ורב זירא עה, ב (כל מידי דאית ביה

גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש), ופרש"י (שהוא גמר מלאכה). רמב"ם

פ"י הט"ז (כל העושה דבר שהוא גמר מלאכה, הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב).

ט"ז ס"ק א (כל גמר מלאכה נקרא מכה בפטיש).

וכן הוא לקמן סי' תקב ס"ט (תולדת

מכה בפטיש, שהוא גמר מלאכה של כל דבר ודבר, כמ"ש בסי' ש"ב עיי"ש).

[800] בסעיפים דלהלן באו

הדוגמאות של מלאכת מכה בפטיש, שהובאו בגמרא עה, ב.

דוגמאות נוספות הובאו לקמן שיג, יד.

שיד, א-ב; יז. שיז, ו. שכח, לב. תקב, ט. תקיט, ב; ה.

גם כל מקום שנזכר איסור תיקון כלי,

הכוונה למלאכת מכה בפטיש, כדלקמן שח, כח; נד-ה; פב. שיד, ה; יא; כ. שיז, ה. שיח,

כא. שכג, ח-יא. שלח, א. שמ, יד; יז-ח. תצח, ב; יז. תקב, ב. תקז, ז-י; טז-יז. תקח,

א-ב. תקיד, יז-כב. תקיט, ט. תקפו, כז. תרמו, יג-ד.

[801] רבי שמעון בן לקיש שם (הצר צורה בכלי (שעומד

לכך לנאותו, רש"י) ... חייב משום מכה בפטיש). רמב"ם שם (הצר בכלי צורה ...

הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב), ומ"מ שם (בכלי צורה שהוא עומד לצורה,

וחשיבותו לכך).

[802] ברייתא קג, ב (הצר בכלי צורה כל שהוא. רבי

שמעון אומר ... עד שיצור כולו), וכת"ק. רמב"ם שם (אפילו מקצת הצורה).

וראה לקוטי שיחות ח"ה עמ' 32 הערה 28.

[803] ר"ן לא, ב ד"ה והמכה בפטיש (אף

על גב דלא הויא מלאכה מצד עצמה, מיחייב בה משום גמר מלאכה).

ובנידון דידן, הנה אף שנתבאר לקמן סי'

שמ ס"י ( הרושם רשמים וצורות בשטר וכיוצא בהם כדרך שהציירים רושמים,

חייב משום תולדת כותב) .

היינו דוקא בציור שלם, משא"כ

כשמצייר מקצת הצורה, הרי זה ככותב אות אחת שפטור, כדלקמן שם ס"ד ( הכותב

או המוחק אותיות, אינו חייב אלא על ב' אותיות, אבל על אות אחת פטור אבל אסור מן

התורה, כשאר חצי שיעור ).

ומכל מקום חייב כאן אף על "כל

שהוא", דהיינו "אפילו מקצת הצורה", כיון "שהכלי נגמר וניתקן

על ידו", כמבואר בפרי מגדים סי' שמ משב"ז ס"ק ד (על כלי חשוב חייב

שתיים, אחת משום כותב ואחת משום מכה בפטיש ... צורה בשלימות, צורת פרח וכדומה. ועל

הכלי, אפילו מקצת הצורה ההיא, חייב משום מכה בפטיש, ותרי מילי נינהו), ובתוספת שבת

שם סוף ס"ק יג, בהגהה מבן המחבר (דאינו חייב משום כותב, כיון דלא צייר רק

מקצת צורה, וכמו דקיי"ל הכותב מקצת אות דאינו חייב משום כותב, הכי נמי בצייר

מקצת צורה אינו חייב משום כותב, רק משום מכה בפטיש, דמכה בפטיש אית ביה חיובא

אפילו לא צייר כי אם מקצתו).

וראה קובץ הערות וביאורים תשצז ע' 41.

תשצח ע' 101; 103. תת ע' 129.

[804] רמב"ם פכ"ג ה"ד (המתקן

כלי באיזה דבר שיתקן חייב). סמ"ק סי' רפא ע' רצו (המכה בפטיש על כל גמר מלאכה

חייב משום מכה בפטיש, וכן על כל תקון).

והיינו שלא רק על גמר עשיית כלי הוא מכה

בפטיש, אלא אף תיקון כלי ישן הוא מכה בפטיש.

[805] משיגרא דלישנא נראה, שאף בענין שחייב

משום בונה חייב גם משום מכה בפטיש.

אמנם לקמן סי' שיג סי"ד (ויתחייב

משום בונה ... או משום מכה בפטיש), ושם נסמן.

[806]

שיש בזה שלושה פרטים:

(א) המתקן כלי שאינו גמור, אינו חייב

משום בונה, כי אם משום מכה בפטיש, כדלקמן שם ס"א (שאין בנין וסתירה בכלים ...

כשאינו בנין גמור ... נקב יפה שיהא לה לפתח נאה ... חייב משום מכה בפטיש).

(ב) המתקן כלי גמור, לדעת הפוסקים שאין

בהם בנין וסתירה, חייב משום מכה בפטיש, כדלקמן שם סי"ז (שיש אומרים שאין בנין

וסתירה בכלים אפילו בבנין גמור וסתירה גמורה, ולא אמרו ... חייב חטאת, אלא מפני

שהוא מתקן כלי וחייב משום מכה בפטיש).

(ג) המתקן דבר כדי להשתמש בו, חייב משום

מכה בפטיש, כדלקמן שם סי"א (וקטימה זו אסורה משום תיקון כלי, שכל דבר שמתקנו

בשבת שיהיה ראוי להשתמש בו איזה תשמיש יש בו משום תיקון כלי, כמו שיתבאר בסי'

ש"מ). ובסי' שמ סי"ז (אם על ידי זה מתקנו להשתמש בו איזה תשמיש, חייב

משום תיקון כלי ... לפיכך אין שוברין את החרס ואין קורעין את הנייר המותרים בטלטול

כדי להשתמש בהם איזה תשמיש, מפני שהוא כמתקן כלי. עיין סי' תק"ח), ובסי' תקח

ס"ב (שכל שהוא עושה ומתקן דבר הראוי להשתמש בו, הרי זה כמתקן כלי). וכן

הוא לקמן סי' שח סכ"ח ( שוברו במתכוין בשביל שיהא ראוי על ידי

כך לאיזה תשמיש, שאז אסור משום תיקון כלי), ושם נסמן .

[807] בשו"ע שם ס"ד (קיסם שאינו

אוכל בהמה, אפילו ליטלו כדי לחצוץ בו שיניו, אסור), ובמ"א שם ס"ק ד (ואם

קטמו, חייב (רמב"ם פי"א)). וברמב"ם שם ה"ז (הנוטל קיסם של עץ

מלפניו וקטמו לחצוץ בו שיניו או לפתוח בו את הדלת, חייב).

[808] ר' יהודה עה, ב (האי מאן דשקיל אקופי

מגלימי, חייב משום מכה בפטיש), ופרש"י (ראשי חוטין התלויין ביריעה במקום

קשורין, כשניתק בה חוט וקשרוהו, וכן קשין וקסמים דקין שנארגו בה בלא מתכוין,

ונוטלין אותם ממנה לאחר אריגה, גמר מלאכה הוא וחייב משום מכה בפטיש). רמב"ם

פ"י הי"ח (הלוקט יבולת שעל גבי בגדים בידו, כגון אלו היבולות שבכלי צמר,

חייב משום מכה בפטיש). טור (הנוטל מן הבגד קסמין וקשרים הנשארים בו מן האריגה), ושו"ע

ס"ב (הלוקט יבולות שעל גבי בגדים, כגון אלו היבולות שבכלי הצמר הנשארים בהם

מן האריגה, חייב משום מכה בפטיש).

וראה עולת שבת ס"ק ה. מ"א

ס"ק ה.

[809] גמרא שם (והני מילי דקפיד עלייהו).

רמב"ם וטור ושו"ע שם (והוא שיקפיד עליהם, אבל אם הסירם דרך עסק, פטור).

מ"א שם (פירוש שמסירם בכונה כדי ליפות הבגד).

[810] ספר הזכרונות זכרון ט, במלאכת מכה בפטיש

(ואם אינו מקפיד, מכל מקום פטור אבל אסור). כנסת הגדולה הגב"י. מ"א שם (ובספר

הזכרונות כתב, אפילו אינו מקפיד אסור).

[811] שלטי הגבורים פ"ז לב, ב אות ד

(צ"ע בנוטל שלל שעושין החייטים שקורין אינבסטי"ר, שגם הוא הוי גמר

מלאכה, אי חייב משום מכה בפטיש, ולבי חוכך להחמיר. ומיהו לעולם לא חייב עד שיהיה

בענין דקפיד עלייהו). כנסת הגדולה סי' שמ הגה"ט. מ"א ס"ק ה (הנוטל

שלל שעושין החייטים שקורין אינבאשטי"ר, שגם הוא הוי גמר מלאכה, יש להסתפק אי

חייב, ולבי חוכך להחמיר אי לא קפיד עלייהו עכ"ל שלטי גבורים פ"ז (כנסת

הגדולה סי' ש"מ)).

[812] משנה קיג, א (מקפלין את הכלים),

ופרש"י (בגדים כשפושטן מקפלין, מפני שמתרככין מכיבוסם ומתקמטים כשאינן

מקופלים). טור ושו"ע ס"ג (מקפלים כלים בשבת).

ויתבאר הטעם לקמן סעיף הבא, שאף

"שעכ"פ נראה קצת כמתקן כלי בשבת", "התירו לו משום כבוד

שבת".

והיינו דוקא כשמקפלן כדי שיתפשטו

מקמטיהם, אבל לעשות את הקמטים אסור מדינא, כדלקמן סי"ג ( הקמטים

שעושות הנשים בבתי זרועותיהם אסורות לעשות בשבת ויום טוב, ואפילו בחולו של מועד ).

[813] רש"י

שם ד"ה אפילו (כדי לחזור וללובשן בו ביום). טור ושו"ע שם (ללובשם בו

ביום).

[814] משנה שם (אפילו ארבעה

וחמשה פעמים).

[815] ס"ט ( שעכ"פ נראה קצת

כמתקן כלי בשבת ), וס"י ( מכין משבת לחול) . וראה אהלי שם

ח"ט ע' רח.

[816] תוס' שם ד"ה מקפלים (מכאן למדנו

דאסור לקפל טליתות של בית הכנסת, לפי שהם צורך מחר). שבלי הלקט סי' קיט (יש

מדקדקין שיש להוכיח מכאן שאין מקפלין הטליתות בשבת, כיון שאין בדעתו להתעטף בו עוד

בו ביום). מ"א ס"ק ו (ולכן אסור לקפל הטלית).

וראה לעיל סי' ש ס"ד (יש מהמדקדקים

שהיה לו טלית (מיוחד) של מצוה מיוחדת לשבת, ובכל מוצאי שבת היה קופלה, כדי להתעסק

במצוה מיד).

[817] עולת שבת ס"ק י (ומדבריהם יש ללמוד

במקומות שנוהגים לבוש הטליתות גם במנחה, דאין לאסור כולי האי הקיפול בשחרית, כיון

שהוא לצורך מנחה. וצריך עיון למעשה). אליה זוטא ס"ק ז (ובמקומות שנוהגים

ללבוש טליתות במנחה ודאי מותר).

[818] דבי רבי ינאי קיג, א (לא שנו אלא באדם

אחד, אבל בשני בני אדם לא), ופרש"י (כשמקפלין אותן מפשטין קמטיהן ונראין

כמתקנין). טור ושו"ע ס"ג (ודוקא באדם (אחד)).

ומה שאסרו משום "נראה כמתקן",

ולא מתקן ממש (וכעין זה לקמן סי' שכג ס"ח. סי' שכו ס"ז. סי' תקט

סי"א), ראה לקמן סי' שיד ס"א (הערה ט).

ולענין קיפול באדם אחד על הספסל, ראה

אליה רבה ס"ק ז. בדי השלחן סי' קיז ס"ק ה. מראי מקומות וציונים.

[819] גמרא שם (ובאדם אחד נמי לא אמרן אלא

בחדשים, אבל בישנים לא), ופרש"י (ישנים קיפולן מתקנן יותר מן החדשים, שהחדשים

קשין מאליהן ואין ממהרין לקמוט). טור ושו"ע שם (ובחדשים שעדיין לא נתכבסו).

ובדי השלחן סי' קיז ס"ק א, רוצה לגרוס כן גם בשוע"ר (חדשים שלא נתכבסו).

[820] גמרא שם (וחדשים נמי לא אמרן אלא בלבנים

אבל בצבועים לא), ופרש"י (צבועין קיפולן מתקנן).

[821] גמרא שם (ולא אמרן אלא שאין לו להחליף,

אבל יש לו להחליף, לא), ופרש"י (יש לו אחרים להחליף היום, לא).

[822] רמב"ם פכ"ב הכ"ב (כדי

שיתנאה בו בשבת), ובפירוש המשניות סוף פט"ו (משום כבוד שבת). וכדלעיל סי' רסב

ס"ג (חייב כל אדם להשתדל שיהיו לו בגדים נאים לשבת כפי יכולתו, שצריך לכבד

השבת בכסות נקיה).

[823] בגד של שבת (ולא של חול), ראה בדי השלחן

שם ס"ק ו.

[824] ראה לבוש ס"ג (שאינו נראה תיקון כל

כך ... שאין הקיפול מתקנם כל כך).

[825] ראבי"ה סי' רמה (אבל שלא כסדר

קיפולו נראה דמותר, ואפילו בשני בני אדם). מרדכי רמז שפח (והני מילי בסדר קיפולו

הראשון, אבל שלא בסדר קיפולו נראה דמותר אפילו בב' בני אדם). אגודה סי' קלא.

שו"ע שם (ויש מי שאומר דלקפלו שלא כסדר קיפולו הראשון מותר בכל ענין).

[826] לבוש ס"ג (ויש מי שאומר דלקפלו שלא

כסדר הראשון מותר בכל ענין, שאין לקיפול זה שום קיום ואין כאן מתקן כלום). אליה

רבה ס"ק ט (בכל ענין וכו', פירוש אפילו ישנים, ואפילו בשני בני אדם, וכן כתבו

מרדכי ואגודה, וכן עיקר, ומשמע אפילו אין צריך לבו ביום).

ולענין טלית של מצוה, ראה לעיל סי' יד

ס"ט (ובשבת אין צריך לקפלו כלל, ועיין סי' ש"ב). קצות השלחן סי' קיז

ס"ב. בדי השלחן שם אות ח.

[827] שו"ע שם (ונראין דבריו).

[828] משנה קיג, א (ומציעין את המטות מלילי

שבת לשבת, אבל לא משבת למוצאי שבת). רמב"ם פכ"ג ה"ז (ואין מציעין

את המטות בשבת כדי לישן עליהן למוצאי שבת, אבל מציעין מלילי שבת לשבת). מ"א

ס"ק ו (אין מציעין המטות משבת למוצאי שבת (משנה ורמב"ם פכ"ג).

[829] כדלעיל סי' רנד ס"י (שאסור להכין

משבת לחול, אפילו בענין שאין בו שום סרך מלאכה אלא טלטול בעלמא, כגון להביא יין

מהמרתף לבית בשבת לצורך הבדלה במוצאי שבת, וכל כיוצא בזה). לקמן סי' שכג

ס"ו (מדיחים כלים לצורך היום, כגון שנשאר לו עדיין סעודה לאכול בהם מותר

להדיחם אפילו מיד אחר סעודה שלפניה, אבל לאחר סעודה שלישית, אסור להדיח כלי אכילה,

מפני שטורח ומכין משבת לחול), ובכמה מקומות.

[830] מ"א ס"ק ו (ונראה לי דמטה

העומדת בחדר שדר שם ואיכא בזיון ודבר מגונה שיעמוד כך, מותר להציעו, דלצורך שבת

הוא).

וראה בדי השלחן סי' קיז ס"ק ט, שכן

הוא בזמנינו בכל המטות.

[831] תוספתא סוף פי"ג (מדיחין עשרה

כוסות, שאם ירצה ישתה באחד מהן. מציעין עשר מטות, שאם רוצה מסב באחת מהן). רוקח

סי' נה (בתוספתא מדיחין י' כוסות, שאם יצטרך באחת שותה מהן. מציעין י' מצעות, שאם

יצטרך יסב על אחת מהן). מ"א סי' שכג ס"ק ח (ואפילו י' כוסות, שאם יצטרך באחד

שותה. והוא הדין שמציעין י' מטות (רוקח)).

וכן הוא לקמן סי' שכג ס"ז (מדיחין

עשרה כוסות, שאם יצטרך באחד מהם שותה).

[832] אגודה סי' קלא (מציעין את המטות מלילי

שבת לשבת. ויותר טוב להציעו מערב שבת). מ"א שם (ומציעין המטות מלילי שבת לשבת.

ומכל מקום טוב יותר להציעו מערב שבת (אגודה)).

[833] סעיף א (צריך אדם לסדר שלחנו בערב שבת

ללילי שבת, ויציע המטות שיושבים עליהם, ויתקן כל עניני הבית, שימצאנו ערוך ומסודר בבואו

מבית הכנסת, שזהו כבוד השבת).

[834] משנה קמא, א (מכבש (שני לווחים ארוכים

וכבדים, וסודרין בגדים על התחתון, ומורידין העליון עליו, וכובשים את הבגדים על ידי

יתדות שיש עמודים קבועין מנוקבין בארבע הפיאות של התחתונות, והעליונה מנוקבת בארבע

זויותיה, ועולה ויורדת בעמודים, וכפי מה שהוא רוצה לכבוש מורידה ותוחב יתד בנקב

העמוד ואינה יכולה לעלות, רש"י) של בעלי בתים, מתירין (את המכבש, שנוטל את

היתד והוא ניתר, דהיינו צורך שבת, רש"י), אבל לא כובשין). טור ושו"ע

ס"ד (מכבש (הוא כלי שכובשין בו בגדים אחר הכביסה, והם שתי לוחות זה על זה

והבגדים ביניהם), של בעל הבית מתירין אותו ליטול ממנו בגדים לצורך השבת).

[835] משנה שם (ושל כובסין לא יגע בו (מפני

שהוא עשוי לתקן הבגדים, ותוחבו בחזקה ומיהדק והתרה שלו דומה לסתירה, רש"י)).

טור ושו"ע שם (ושל אומן, אסור, מפני שהוא תחוב בחזקה והתרתו דומה לסתירה).

[836] כת"ק במשנה שם (רבי יהודה אומר אם

היה מותר מערב שבת, מתיר את כולו ושומטו). הרמב"ם בפירוש המשניות סוף

פ"כ (ואין הלכה כרבי יהודה). ב"י ד"ה ומ"ש אבל (הרמב"ם

בפירוש המשנה כתב ואין הלכה כרבי יהודה, נראה דסבירא ליה דרבי יהודה לאיפלוגי אתנא

קמא אתי, ולא קיימא לן כותיה. וכן נראה מדבריו פרק כ"ו מהלכות שבת

(הי"ב), שהשמיט סברת רבי יהודה). מ"א ס"ק ז (ואפילו היה מותר מערב

שבת אסור לשמוט כליה).

[837] מ"מ שם בדעת רש"י שם (כדברי

רש"י ז"ל ... אפשר לדבריו, דתנא קמא גזר, דאי שרית ליה ליטול כליו במותר

יבא להתירו). מ"א שם (גזירה שמא יבא להתירו).

[838] רב ספרא קמ, א (בעא מיניה מהו לכסכוסי

כיתניתא בשבתא, לרכוכי כיתניתא קא מיכוין ושפיר דמי, או דילמא לאולודי חיורא

קמיכוין ואסיר (חלוק כתונת של פשתן שנתכבסה והרי היא קשה, ומשפשפה בין שתי ידיו

והיא מתרככה, ואף הליבון שלה מצהיל על ידי השפשוף, רש"י). אמר ליה לרכוכי קא

מיכוין ושפיר דמי). טור ושו"ע ס"ה (חלוק לאחר כביסה הוא מתקשה, ומשפשפים

אותו בידים לרככו, מותר לעשותו בשבת, שאינו מתכוין אלא לרככו).

ו ראה מראי מקומות

וציונים.

[839] מאירי שם (אינו מתכוין אלא לרככו,

שהלבון אחר שהוא לובשו תחת בגד אחר אינו קפיד עליו). מלבושי יום טוב ס"ק ו

(החלוק שהוא מלבוש התחתון ואינו נראה כל כך מבחוץ, כך נראה לי). הובא באליה זוטא

ס"ק י.

[840] גמרא שם (ותיבעי ליה למר סודרא. סודרא

לא קא מיבעיא לי, דבעי מרב הונא ופשיט לי. ותיפשיט ליה למר מסודרא. אמר ליה התם

מיחזי כי אולודי חיורא (שמקפיד על ליבונו וצוהרו של סודר יותר מכיתניתא,

רש"י), הכא לא מיחזי כאולודי חיורא). טור ושו"ע שם (אבל סודר אסור, מפני

שמתכוין לצחצחו והוי כמלבן).

[841] שבלי הלקט סו"ס קט (ואלו הכובעין

דקין של פשתן אסור לכסכס אותן בשבת כדי לרככן, לפי שהן קשין אחר רחיצתן. ומנהג

העולם לכסכס אותן בידיו מעט, ואסור לעשות כן, משום שלליבונו הוא צריך. כן כתב

רבינו ישעיה זצ"ל. והוא הדין לחלוק ומכנסים וכל בגדי פשתן, דריכוכן זהו

ליבונן). רמ"א ס"ה (וכובעים ושאר כלי פשתן, דינן כסודר), לפירוש העטרת

צבי ס"ק י (דינן כסודר, וחלוק שכתב הר"ב שו"ע, אינו של פשתן), אליה

זוטא שם (וחלוק דמותר היינו שאינו מפשתן, כן משמע בב"י ונחלת צבי).

[842] ב"י ד"ה חלוק (ונכון להחמיר,

כיון דדבר שאין בו צורך כל כך הוא).

[843] שבלי הלקט שם (ומנהג העולם לכסכס אותן

בידיו מעט). מ"א ס"ק ח (ומנהג העולם לכסכסן בידים).

[844] מ"א שם (ונראה לי דאסור להעמיד

הענק על עצים העשוים לכך, כמ"ש סימן תקמ"א ס"ג).

[845] ס"ט (קמטים שעושין הנשים בבתי

זרועותיהן ובבתי שוקיהן, וכן הקמטים שעושין בענק שבצואר (שקורין קאלנ"ר),

אסור לעשותן ביום טוב, מפני שהוא מתקן כלי. ואפילו בחולו של מועד אסור לעשותן, כמו

שיתבאר בסימן תקמ"א).

[846] בשו"ע שם ס"ג (מותר למעך בגדי

פשתן בידים אחר הכיבוס, כדי ללבנן ולרככן. אבל אין עושין קשרי בתי ידים, מפני שהוא

מעשה אומן). מ"א שם ס"ק ה (ואם כן אסור לקמט הענק שקורין קאלנ"ר

בעצים המיוחדים לכך. עיין סוס"י תקי"ט).

[847] פלוגתא דאמוראי קמא, א (אמר אביי

ואיתימא רב יהודה טיט שעל גבי רגלו מקנחו בקרקע ואין מקנחו בכותל. אמר רבא מאי

טעמא בכותל לא, משום דמיחזי כבונה, הא בנין חקלאה הוא. אלא אמר רבא מקנחו בכותל

ואין מקנחו בקרקע, דילמא אתי לאשוויי גומות. איתמר מר בריה דרבינא אמר אחד זה ואחד

זה אסור (זה משום בונה וזה משום אשוויי גומות, רש"י). רב פפא אמר אחד זה ואחד

זה מותר. למר בריה דרבינא במאי מקנחי ליה, מקנחי ליה בקורה), כדעת הפוסקים שפסקו

כרבא. בה"ג הל' שבת כא, א (אמר רבא טיט שעל גבי רגליו, מקנחו בכותל ואין

מקנחו בקרקע, דילמא אתי לאשוויי גומות). רי"ף נח, ב (ובעל הלכות פסק כרב[א]).

רמב"ם פכ"א ה"ב (טיט שעל גבי רגלו מקנחו בכותל או בקורה, אבל לא

בקרקע שמא יבא להשוות גומות). מ"מ שם (ופסק כרבא ... וכן פסקו בהלכות כרבא).

דעה הב' בטור, ודעה הא' בשו"ע ס"ו (טיט שעל רגלו או על מנעליו, מקנחו

בכותל אבל לא בקרקע, דלמא אתי לאשוויי גומות).

[848] גמרא קכד, ב (רבא הוה קאזיל בריתקא

דמחוזא, אתווסאי מסאניה טינא (נתלכלך מנעלו בטיט, רש"י) אתא שמעיה שקל חספא

וקא מכפר ליה (מקנחו, רש"י)). רבינו ירוחם ני"ב חי"ג (טיט שעל גבי

רגלו מקנחו בכותל ... או במעט חרס), הרי שהשווה שתי הלכות אלו, שמנעל דומה לרגל,

וחרס דומה לקורה. שלטי הגבורים נח, ב אות ג (מנעלים ... מותר לקנח אותם בקורה או

בכותל). ב"י ד"ה טיט (מנעל ... בקינוח בכותל או בקורה או בקרקע אינו

ממחק ... ובהדיא אמרינן בפרק כל הכלים (קכד, ב) דרבא אתווס מסאניה טינא ואתא שמעיה

שקל חספא ומכפר ליה. וכן כתב רבינו ירוחם בחלק י"ג דבין בכותל בין בקרקע מותר,

וכתב שהוא הדין שיכול לקנחו במעט חרס הראוי לטלטלו שיש בו כדי לסתום פי שום כלי). הובא

בט"ז ס"ק ג. רמ"א ס"ו (או על מנעליו). נחלת צבי ס"ק ו

(ובשלטי גיבורים כתב להדיא דלהרמב"ם טיט שעל גבי מנעל מקנח בכותל).

[849] שבשדה חייב משום חורש ,

ובבית משום בונה, כדאמרינן עג, ב (היתה לו גבשושית ונטלה, בבית חייב

משום בונה, בשדה חייב משום חורש).

וראה גם לקמן סי' שיב סי"ד. סי'

שיג סכ"ד. סי' שכד סי"ב. סי' שלג ס"ב. סי' שלז ס"ד-ה. סי' שלח

ס"ו. תצח סל"ח. סי' תקכו ס"ג.

[850] תוס' שם ד"ה דילמא (גזרינן הכא

כשיהא עסוק לקנח רגלו, ישכח שבת ויתכוין לאשוויי גומות). מ"מ פכ"א

ה"ב (ופירשו המפרשים ז"ל שמא ישכח ויכוין להשוות הגומות, דאי לאו הכי

כבר נתבאר פרק ראשון שכל דבר שאינו מתכוין ואינו הכרח שיעשה מותר). מ"א

ס"ק י (פירוש שישכח ויכוין לאשויי גומות, דאם לא כן הוי דבר שאין מתכוין ושרי,

לאו פסיק רישיה הוא (מ"מ פכ"א ותוס')).

[851] רשב"א שם ד"ה אלא (פירוש לפי

שהאדם מחזר למקום גומא לקנח בו רגליו, כי במישור אינו מקנחו היטב, ומתוך שהוא

מקנחו שם, שמא ישכח ויכוין להשוות את הגומא). ר"ן נח, ב ד"ה דילמא (לפי

שאדם מחזר על מקום הגומא לקנח בו רגלו שהטיט מתקנח שם היטב, ומתוך שהוא מקנח שם,

חיישינן שמא ישכח ויכוין להשוות גומא).

[852] רב פפא שם (רב פפא אמר אחד זה ואחד זה

מותר). המאור נח, ב (ובהנך פלוגתא דאיתמרן בגמרא בטיט שעל גבי רגלו, מסתברא לן כרב

פפא ... משום דבתרא הוא). רא"ש פ"כ סי"ג (ומסתבר דהלכה כרב פפא

דבתראה הוא). טור ורמ"א שם (ויש מי שמתיר בשניהם).

[853] רש"י שם ד"ה אחד זה ואחד זה

מותר (אין דרך מתכוין בכך, וקי"ל כרבי שמעון). עטרת צבי ס"ק יב (שמתיר

בשניהם כיון שדבר שאינו מתכוין הוא, ולשמא ישכח בשבת ואתא לאשווי גומות לא

חיישינן).

[854] מר בריה דרבינא שם (אחד

זה ואחד זה אסור). דעה זו הובאה ברי"ף שם (איכא מאן דאמר דהלכה כמר בריה דרבינא).

מרדכי שם רמז תלא (טיט שעל גבי המנעל לא יקנחנו בכותל של אבנים, שמוסיף טיט המנעל

על הבנין ומחזיק בנין הכותל בשבת). רוקח סי' קכב. אגודה שבת סי' קעה. שו"ע שם

(ויש מי שאוסר). ב"ח ד"ה טיט (ולא שרי אלא בקורה או בחרס, דהא כתב

הרי"ף דאיכא מאן דאמר דפסק כמר בריה דרבינא דאחד זה ואחד זה אסור, ובית יוסף

חשש גם כן לחומרא, וכתב בשלחן ערוך ויש מי שאוסר אף בכותל. והכי נקטינן). הובא

במ"א ס"ק יב (וב"ח הכריע כהאוסרין).

[855] גמרא שם (מאי טעמא בכותל לא, משום

דמיחזי כבונה). מרדכי שם (שמוסיף טיט המנעל על הבנין ומחזיק בנין הכותל בשבת).

מ"א ס"ק יא (משום דמיחזי כמוסיף על הבנין).

[856] ט"ז ס"ק ג (יש לסמוך במידי

דרבנן על המקילין, כן נראה לי).

וראה פס"ד צמח צדק שמו, רע"ג.

[857] גמרא שם (למר בריה דרבינא במאי מקנחי

ליה, מקנחי ליה בקורה). מרדכי רמז תלא (לא יקנחנו בכותל של אבנים, שמוסיף טיט

המנעל על הבנין ומחזיק בנין הכותל בשבת, אבל בקורה שרי). מ"א ס"ק יא

(דכותל של עץ דינו כקורה). אליה רבה ס"ק יז (ונראה לי דבכותל של עץ שרי כמו

בקורה (מג"א ס"ק יא). וכן מצאתי מבואר במרדכי שם (סי' תלא)).

[858] כנסמן לעיל (הערה 848 ).

[859] סעיף כט (חתיכת חרס שנשברה מכלי בין

בחול בין בשבת, והיא ראויה לכסות בה כלי, מותר לטלטלה).

[860] משנה עג, א (אבות מלאכות ארבעים חסר אחת

... והממחקו), ופרש"י (מגרר שערו ... וכל מלאכת עורו נוהגת בתחשים למשכן

בעורותיהן).

וכאן מוסיף אף (את הצמר ... במשכן ...

אילים מאדמים), שבתחשים שיש להם שער היו מגררים את השער. ובאילים מאדמים – מגררים

את הצמר. וכן הוא לקמן סי' שיד סכ"א (שמגרר את הצמר, או השער, מעל העור עד

שמחליק פניו, שהוא אב מלאכה, שכן היו עושין במשכן, כמו שנתבאר בסי' ש"ב).

ואף שכבר לפני מלאכת ממחק היו גוזזין את

הצמר והשערות מהעור, כדלקמן סי' שמ ס"א ( הגוזז, בין מן החי

בין מן המת, בין מן בהמה וחיה, אפילו מן העור המופשט, חייב. והוא מאבות מלאכות,

שכן במשכן היו גוזזין עורות התחשים ואילים).

מכל מקום עדיין היו נשארים שאריות הצמר

והשערות על גבי העור, שאותם היו מעבירים על ידי ממחק.

ואף שגם שאריות הצמר והשערות היו נושרים

(לפני מלאכת ממחק) על ידי עיבוד העור בסיד, כדלעיל סי' לב ס"י (וצריך ליזהר

שיהא העור מונח בסיד עד שיפול השער מעליו מאליו).

מכל מקום עדיין העור אינו חלק במקום

נקבי הצמר והשערות, וצריך להחליקו, שזהו פירוש "ממחק" –

"מחליק", כאמור כאן, ולקמן שם, וכמבואר ברש"י בכורות כה, א

ד"ה גוזז (ממחק, מחליק). והוא מה שמחליק את העור מנקבי השער והצמר שנשארו בו

אחר נשירת השער והצמר.

והיינו שבתחלה היו גוזזים את הצמר ואת

השערות, ואחר כך בעת העיבוד בסיד היו נושרים שאריות השער והצמר מהעור, ואחר כך היו

מחליקים את העור מנקבי השער והצמר שבו. וראה בדי השלחן סי'

קמו ס"ק לב.

וכן היו ממחקים ומחליקים את העור

מבפנים, משאריות הבשר שבו, כדלעיל סי' לב ס"ט (שמגררים מהעור ... במקום שער ...

לתקנו ולהחליקו ... ומצד הבשר גוררין ממנו).

אלא דהיינו דוקא בדורות האחרונים,

כדלעיל שם (בשעת עיבודו שהוא נקרא גויל, היו חולקין אותו לשנים, והחלק החיצון שהוא

לצד השער נקרא קלף, שנקלף מחלק הפנימי הדבוק לבשר הנקרא דוכסוסטוס, כי דוך הוא

מקום בלשון ארמי וסוסטוס הוא בשר בלשון יון ... וגוילים שלנו שאין חולקים אותם, יש

להם דין קלף, וכותבין עליהם תפילין בצד שכלפי הבשר, כי מה שמגררים מהעור קליפתו

העליונה שבמקום שער, אינו אלא כדי מה שצריך לתקנו ולהחליקו, ואפילו אם היו חולקין

אותו לשנים היה צריך לגרר ממנו כל כך, ומצד הבשר גוררין ממנו הרבה, עד שאין נשאר

אלא הקלף בלבד).

ואף אם נאמר שגם בדוכסוסטוס היו גוררים

ממנו קצת להחליקו גם מבפנים.

מכל מקום אפשר דהיינו דוקא בקלף

ודוכסוסטוס לכתיבה, משא"כ בעור לכיסוי המשכן, אפשר היו מחליקים רק מבחוץ, ולא

מבפנים.

*

עיקר מלאכת ממחק היא בעור, כמבואר כאן ( אין

מגררין סנדל או מנעל ... מפני שקולף את העור מעט, והרי זה ממחק), שממחק ומחליק את

עור הסנדל.

ואילו החלקת שאר דברים היא תולדת ממחק

העור, כדלקמן סי' ש יד סכ"א ( הממרח רטייה, דהיינו שמחליק ומשווה

הגומות שבה, וכן הממרח שעוה או זפת וכל כיוצא בהן מדברים המתמרחים עד שהחליק פניהם,

הרי זה תולדת ממחק את העור ... שהוא אב מלאכה). סי' שכח ס"ל (רטייה שהסירה מעל

גבי המכה ... אסור להחזירה, גזרה שמא ימרח ויחליק הגומות שבה, ויתחייב משום ממחק,

כמ"ש בסי' שי"ד). סי' תקיד סי"א (לחמם נר של שעוה

... להחליקו על פני שטח הכותל, והוא תולדת הממחק).

ולענין שפשוף והחלקת

הכלי, נתבאר לקמן סי' שכג

סי"א ( מפני שהוא מגרר את הכסף וממחקו ... והממחק הוא מאבות מלאכות).

לשון זה מורה לכאורה שגם החלקת הכלי "הוא מאבות מלאכות", ורק

דבר המתמרח היא תולדת ממחק .

ולענין החלקת אוכל, נתבארה הלכה זו

בסוס"י שכא, שחסר בשוע"ר, וברמ"א שם סי"ט ( ומותר

להחליק האוכל בשבת, ולא הוי בזה משום ממחק, הואיל ואפשר לאכול בלא זה. ומכל מקום

המחמיר במאכל של תפוחים וכדומה שדרכו בכך, תבוא עליו ברכה). ובמ"א שם

ס"ק כט (דיש עיבוד באוכלין מדרבנן ... והמחליק הוי כממחק. ומותר למרח התפוחים

[שישובו] גם למקום הריקן. והוא הדין על הלחם ). והיינו

שאינו מחליק התפוחים על הלחם, כי אם מושחם עליו כדי לאכלם עם הלחם, כמבואר בבדי

השלחן סי' קמו ס"ק יב.

ולא רק במירוח קשה, אלא גם במשחה

רכה אסרו, כדלקמן סי' שיח סכ"א ( ואפילו בשומן, או בשמן עב, אסור לסתום,

גזרה משום שעוה).

וכל זה הוא בדבר המתמרח. משא"כ

הטח בצק על פי התנור להעמיד חומו, נתבאר לקמן סי' שיח סי"ד ( ומותר

לטוח פיו בבצק כדי להעמיד חומו, אם יש לו בצק שנילוש מאתמול).

ונתבאר במ"א שם ס"ק כב (אבל בדבר המתמרח אסור, כמ"ש סי' שי"ד

סי"א).

ואילו לקמן סי' תקז ס"כ (מותר

לסתום פי התנור בטיט המוגבל מערב יום טוב. ואף על פי שהוא טח וממרח פי התנור,

ובשבת היה חייב משום לש), הרי שגם בממרח אינו חייב אלא משום לש, ולא משום ממחק.

[861] ברייתא וגמרא קמא, א-ב (טיט שעל גבי

מנעלו מגררו בגב סכין, ושעל בגדו מגררו בצפורן ... אמר ר' אבהו א"ר אלעזר אמר

ר' ינאי, מגררין מנעל חדש, אבל לא ישן (שקולפו והוי ממחק). במה מגררו, אמר ר' אבהו

בגב סכין. אמר ליה ההוא סבא, סמי דידך מקמי הא, דתני רבי חייא אין מגררין לא מנעל

חדש ולא מנעל ישן). הרי דקיי"ל שאסור בין חדש בין ישן, אפילו בגב הסכין, ומכל

שכן בחוד הסכין ובצפורן. טור ושו"ע ורמ"א ס"ח (אין מגרדין (בסכין

או בצפורן) מנעל, בין חדש בין ישן, מפני שקולף העור והוי ממחק). מ"א ס"ק

יז (אפילו בגב הסכין אסור).

[862] מהרי"ל הל' שבת סי' כו (מהר"י

סג"ל בשבת ... היה מקנח את מנעליו מטינופת באותו ברזל העשוי לפני בית הכנסת

לקנח בו טרם נכנסים, כמו שהיה רגיל בחול). מ"א ס"ק יז (ונראה לי דהיה עב

ורחב בראשו, ולא היה לו חוד, דאם הוא חד בראשו דמי לסכין שקולף העור). ט"ז

ס"ק ג (הא דיש בחצר של לפני פתחי בתי כנסיות על קרקע ברזל אחד, והוא חד למעלה,

ושם מקנחים המנעלים קודם שיכנס, אסור לעשות כן בשבת, דזה דומה לגב הסכין, ואסור לכו"ע).

[863] רב כהנא קמא, א (טיט שעל גבי בגדו

מכסכסו (משפשפו, רש"י) מבפנים (דלא מוכחא מילתא לאיתחזויי כמלבן, ומלבן ממש

לא הוי, דאין נותן שם מים. כסכוס דמי למכבס, רש"י), ואין מכסכסו מבחוץ). טור

ושו"ע ס"ז (טיט שעל בגדו, משפשפו מבפנים, דלא מוכחא מלתא לאתחזויי

כמלבן, אבל לא בחוץ, דדמי למלבן). לבוש ס"ז (כיצד, לוקח הבגד בפנים ומשפשפו

זה בזה והוא נופל, אבל לא בחוץ, דדמי לליבון שמתלבן בכך).

[864] ברייתא שם (טיט שעל גבי מנעלו, מגררו

בגב סכין, ושעל בגדו, מגררו בצפורן). טור ושו"ע שם (ומגררו בצפורן).

וכן יכול לקנחו בסמרטוט, כדלקמן

ס"כ ( אלא יקנח הלכלוך בסמרטוט).

[865] רא"ש פ"כ סי"ד (ומגררו

בצפורן ובסכין). רבינו ירוחם ני"ב חי"ג פד, ד. טור (ומגררו בצפורן או

בסכין). ב"י ד"ה ומ"ש מגררו (ומשמע לרבינו דלאו דוקא בצפורן, דהוא

הדין בסכין דשרי, אלא דאורחא דמילתא נקט, שאין דרך לגרר הבגד אלא בצפורן. וכן כתב

הרא"ש וכן כתב רבינו ירוחם בחלק י"ג. ולפי זה אפשר דאפילו בחודה של סכין

נמי שרי, דצפורן מעשה חודה של סכין קא עביד). מ"א ס"ק יד (והוא הדין

בסכין, אפילו בחודו (ב"י ד"מ)).

והיינו שדוקא לענין מנעלו מחלק בברייתא

בין מגררו בגב הסכין לבין חוד הסכין, מטעם מלאכת ממחק, כדלעיל סט"ו ( מפני

שקולף את העור מעט, והרי זה ממחק ). משא"כ בבגד מותר בכל אופן.

[866] רבינו

פרץ בהגהות סמ"ק סי' רפב אות טו (פירש בתוספות רבינו יהודה, דוקא בטיט לח,

דאי ביבש הוי טוחן ואסור). טור (וה"ר פרץ הביא תוספ[ות], והני מילי לח, אבל

יבש הוי טוחן). ושו"ע שם (ויש מפרשים דהני מילי לח, אבל יבש אסור, דהוי טוחן).

ב"ח ד"ה טיט שעל בגדו (ומ"ש בשם ה"ר פרץ דיבש הוי טוחן, כן

כתב הסמ"ג בשם מורו רבינו יהודא. ופשיטא דבין מכסכסו מבפנים ובין מגר(ג)רו

מבחוץ או בצפורן או בסכין, לעולם איכא משום טוחן ואסור). מ"א ס"ק טו

(אפילו לכסכסו מבפנים).

[867] כדלעיל סי' שא ס"א (והמחתך הירק דק

דק הוא תולדת הטוחן, שהטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים דקים הרבה, וכל העושה דבר

הדומה לזה היא תולדת הטוחן).

[868] רבינו פרץ שם (ואף על גב דאינה צריכה

לגופה, מכל מקום אסור לכתחלה). טור (אף על גב דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, אסור

מדרבנן). מ"א ס"ק טז (אף על פי דמלאכה שאינה צריכה לגופה הוא, איסורא

מיהא איכא).

[869] כדלעיל סי' רעח ס"ג (יש חולקין על

זה ואומרים שאפילו מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה מן התורה), ושם נסמן (הערה

כג).

[870] ט"ז ס"ק ו (ונראה לענ"ד

דלדעת הר"ן ושאר פוסקים שזכרתי בסימן ש"כ גבי סחיטה, שאין חיוב אלא במה

דניחא ליה במה שנסחט, אם כן גם כאן בטוחן הוה כן, וכאן דלא ניחא ליה במה שנטחן אין

כאן משום טוחן). וכדלקמן סי' שכ סכ"א (אם אינו צריך למשקין הנסחטין ואינו

סוחט אלא כדי לנקות הבגד, אין זה דומה לדישה כלל, שהדש הוא צריך לתבואה שמפרק

מהשבלים, לפיכך אין בסחיטה זו איסור מן התורה אלא מדברי סופרים), ושם נסמן (הערה

קנז).

[871]

ט"ז ס"ק ו (נראה לי דזה דוקא שיש ממשות טיט על הבגד וכשהוא מגרד שם אז

נופלים פירורי הטיט, זה דומה לטוחן. אבל אם אין שם אלא מראה הטיט, והוא מגרד שם

לבטל המראה, אין זה דומה לטוחן. ומטעם זה יש היתר למי שחלוק שלו מטונף קצת ואין שם

ממשות צואה והוא יבש, יוכל לגרד בצפורן ולהסיר המראה, כדי שיתפלל בנקיות).

והטעם שלא נאסר משום ליבון, נתבאר בבדי

השלחן סי' קטז ס"ק לו.

[872]

נתבארו הפרטים שם סעיפים ד-ה.

[873]

משנה קמב, ב (היתה (לשלשת זו על כר של עור, רש"י) של עור, נותנין עליה מים עד

שתכלה (מיהו כיבוס ממש לא, רש"י)). זבחים צד, ב (דרש רבא מותר לכבס מנעל בשבת.

אמר ליה רב פפא לרבא, והאמר רב חייא בר אשי זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב

ושכשיכי ליה מסאני במיא, שכשוך אין, אבל כיבוס לא. הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש, דברים

שאמרתי לפניכם טעות הם בידי, ברם כך אמרו, שכשוך מותר, כיבוס אסור). הובא ברי"ף

שבת נט, א. רמב"ם פכ"ב הי"ח (מנעל או סנדל שנתלכלך בטיט ובצואה

מותר לשכשכו במים, אבל לכבסו אסור ... ואם היתה על של עור נותנין עליה מים עד

שתכלה). טור ושו"ע ס"ט (מותר ליתן מים על גבי מנעל לשכשכו, אבל לכבסו,

דהיינו שמשפשף צדו זה על זה, אסור).

וראה בדי השלחן סי' קטז ס"ק לז.

מראי מקומות וציונים.

[874]

רש"י זבחים שם ד"ה כסכוס (משפשף צדו זה על צדו זה, כדרך המכבס בגדים

אוחז הבגד בשתי ידיו ומשפשף). שו"ע שם (דהיינו שמשפשף צדו זה על זה).

[875]

משמעות הרמב"ם שם (אבל לכבסו אסור), ופ"ט סוף הי"א (והוא הדין לעור

שאין חייבין על סחיטתו). וראה צמח צדק חדושים נח רע"א. שו"ת אבני נזר חאו"ח

סי' קנז ס"ק ה-ו. תהלה לדוד אות ט. ציץ אליעזר ח"ה ס"י.

[876]

כפי שיתבאר לקמן סי' שיט סי"ג, וסי' שכ סכ"א .

[877]

כי דוקא לענין אין עליו טינוף, יתבאר לקמן סכ"א (ובקונטרס אחרון), שיש הפרש

בין מים מועטים לבין מים מרובים, משא"כ כשיש עליו טינוף, חייב אפילו על כל

שהוא מים.

ואף שיש שיעור לאורך הבגד המתלבן כדי

להתחייב, כדתנן קה, ב (המלבן ... כמלא רוחב הסיט כפול). והובא בקונטרס אחרון

ד"ה וכמבואר במ"א ( שכל שהוא פחות משיעור המפורש

ברמב"ם, פטור, מפני שאין דרך העולם לעשות כן) , ושם נסמן (הערה 989 ).

מכל מקום אין שיעור במדת המים שנותן על

הלכלוך שעל הבגד לנקותו. וראה מראי מקומות וציונים.

[878]

זבחים צד, ב (בגד שרייתו זהו כיבוסו). משנה קמב, ב (היתה עליו לשלשת (שום דבר

מיאוס, כגון רוק או צואה, רש"י), מקנחה בסמרטוט (ולא יתן עליה מים ... בגד

שרייתו במים הוא כבוסו, רש"י)). תוס' קיא, ב דיבור הראשון (היכא דאיכא טיפת

דם או טינוף, אמר שרייתו זהו כיבוסו). רא"ש יומא פ"ח ס"ד (יש עליו

דם או דבר מלוכלך, אמרינן שרייתו זו היא כבוסו). טור ושו"ע ס"ט (בגד שיש

עליו לכלוך, אסור אפילו לשכשכו, דזהו כבוסו). מ"א ס"ק יח (לשכשכו, פירוש

שאסור ליתן עליו מים כלל).

[879]

ספר יראים סי' עדד, מלאכת המלבן קלו, א (וכי אמרינן שריית בגד זו היא כיבוסו, דוקא

במים, אבל ביין או בשכר אין זה כיבוס, אלא טינוף).

[880]

לקמן סוף סעיף כא ( ואם יש על בגדו צואה ושאר דבר מטונף, אסור להעבירו אפילו על

ידי ניגוב הידים, אף שהוא דרך לכלוך, כיון שמעביר בזה לכלוך יותר גדול) ,

ושם נסמן (הערה 914 ).

וראה תהלה לדוד ס"ק יד.

[881]

משנה שם (מקנחה בסמרטוט). טור ושו"ע שם (אלא מקנחו בסמרטוט).

וכן יכול לגרד בצפורן וסכין, כדלעיל

סי"ז ( ויכול גם כן לגרד הטיט בצפורן או בסכין).

[882]

הגהות מיימוניות (קושטא) פכ"ב הי"ח (טוב ליקח סמרטוט ולחוף על מקום

הטנוף בקל, ולא בדוחק, פן יסחוט. כן נראה לרבינו פרץ). שו"ע שם (מקנחו

בסמרטוט, בקל ולא בדוחק, פן יסחוט).

ונתפרש לעיל סי' רעז קונטרס אחרון

ס"ק א (וכן צריך לומר בשו"ע סי' ש"ב ס"ט, פן כו').

והיינו שאף שאינו מתכוין לסחוט את הבלוע

בבגד, אלא לקנח את מה שעל הבגד, מכל מקום "לא ידחוק, פן יסחוט", והיינו

שלא ידחוק, כי אולי ידחוק כל כך עד שיהי' פסיק רישיה, שיסחט גם מה שבלוע בתוך

הבגד.

וכדלקמן סי' שכ סכ"ב (שמא יבא לידי

סחיטה, שעל ידי ההידוק יסחטו המשקין ... ואף שאינו מתכוין, מכל מקום פסיק רישיה

ולא ימות הוא).

[883]

אליה זוטא ס"ק יד, ואליה רבה ס"ק כג (שייך סחיטה במקום הטינופת, שהיא

לח, אם מקנח בדוחק. ועי' סי' שכ סעיף יז). והיינו כמבואר בשו"ע שם (ספוג, אין

מקנחין בו, אלא אם כן יש בו בית אחיזה, גזירה שמא יסחוט), שהיא ההלכה דלקמן הערה

הבאה.

[884]

סכ"ג (ספוג ... אין מקנחין בו, שכשאוחזו בידו הוא נסחט בין אצבעותיו), הרי

שיש איסור בסחיטתו אף דמיירי בקינוח, ולא במים נקיים, ומכאן למד האליה זוטא, שאסור

מדברי סופרים אף בדחיקת מקום הטינופת (כדלעיל הערה הקודמת).

ויתירה מזו, אפילו אבק ועפר וטיט שעל

הבגד, יש בו משום מלבן מדברי סופרים, כדלעיל ס"ג (יש מי שאומר שאסור לנער בגד

חדש ושחור מן העפר או האבק שעליו, אם מקפיד שלא ללבשו בלא ניעור, משום שהוא ככיבוס,

שהאבק מקלקל מראיתו, וניעורו ממנו הוא כיבוס), וסי"ז (טיט שעל גבי בגדו לא

ישפשפו מבחוץ (דהיינו במקום הטיט), מפני שנראה כמלבן). והיינו שאף שאין דרך ללבן

הבגד על ידי אבק וטיט וצואה, מכל מקום אחרי שיש כבר אבק וטיט וצואה על הבגד ומנקים

אותו הרי זה נראה כמלבן. והיינו אף שמסיר את הלכלוך שעל הבגד (ואינו בלוע בו).

נמצא

שכיבוס בגד שיש עליו לכלוך, אסור, לא רק על ידי מים, אלא אף:

(א)

על ידי משקים שאינם מלבנים.

(ב)

לדחוק ולסחוט לכלוך הבלוע בבגד.

(ג)

לנער עפר ואבק שעל גבי הבגד.

(ד)

לשפשף בגד כדי לנקות טיט לח שעליו.

אבל

מותר לקנח הלכלוך על ידי סמרטוט, או לגרד על ידי צפורן או סכין.

[885] תוס' קיא, ב דבור הראשון, בתירוץ הראשון

(דדוקא היכא דאיכא טיפת דם או טינוף אמר שרייתו זהו כיבוסו). תוס' ישנים יומא עז,

ב ד"ה עובר (אבל היכא שהבגד שחור מחמת שנלבש בו, או מחמת שנשתמשו בו, או שהיה

לבן לגמרי ואין בו שום טינוף אלא שצריך ללבן עדיין, לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו).

ס' התרומה סי' רמד (התם דאיכא טנוף דוקא שייך כבוס בנתינת מים עליו ... אפילו הן

שזורין מחמת שהם ישנים, לא שייך בהו כבוס). סמ"ג ל"ת סה (יב, ד) בדעת

ר"י (אם אין שם טינוף, אין נתינת מים בבגד קרוי כיבוס, ואינו אסור אלא משום

גזירה שמא יסחוט). הגהות סמ"ק סי' רפא אות יא (אבל אם אין שם טינוף, אין

נתינת מים בגד קרוי כיבוס, ואינו אסור אלא משום גזירה שמא יסחוט). רא"ש יומא

פ"ח סי' ד (דדוקא כי התם שיש עליו דם או דבר מלוכלך אמרינן שרייתו זו היא

כבוסו. אבל אם הבגד הושחר מחמת לבישה או תשמיש, וכל שכן לבן לגמרי ואין עליו טינוף

אלא שרוצה ללבנו יותר, לא אמרינן שרייתו זו היא כבוסו). דעה הא' ברמ"א

ס"ט (ובגד שאין עליו לכלוך, מותר לתת עליו מים מועטים, ולא מרובים, שמא יסחוט).

שלטי הגבורים נט, א אות ג (וכן נראה לי דעת מיימוני, שהרי פרק ח' מהל' שבת

[הי"ד] התיר לסנן המים בסודרים, ולא חייש לליבון, וכן בפרק י"ב מהל' שבת

[ה"ח] שרי להשליך מים על גבי בגד שאחז בו האור מצד אחר שאין בו האור, ולא

חייש לליבון). מ"א ס"ק כא (מדינא שרי כיון שאין בו לכלוך), וסי' שיט

ס"ק יא (ונראה לי שלזה כוון הטור, דסבירא ליה כמ"ש הב"י סי'

ש"ב בשם התוס' והרא"ש, דכשאין עליו לכלוך לא הוי כיבוס, וכמ"ש שם

בשו"ע).

*

בכלל

דשרייתו זהו כיבוסו, יש חילוק בצבע הבגד: לבנים או צבעונים; במצב הבגד: יש עליו

לכלוך או אין עליו לכלוך; בשרייתו: בדרך

נקיון או בדרך לכלוך, בכמות המים: מים מרובים או מועטים, והאם מקפיד לסחוט מהבגד

את מימיו, ובהמשך הסעיף נתבארו ארבע שיטות ובהמשך הסעיף, נתבארו ארבע שיטות:

(א)

דעת התוס' וסייעתם, שבגד שאין עליו לכלוך אין אומרים בו שרייתו זהו כיבוסו (אבל

במים מרובים חוששים שיבוא לסחטו).

(ב)

דעת הטור ושו"ע (שנתבארה בקונטרס אחרון), שבבגד שאין עליו לכלוך לא התירו אלא

במים מועטים.

(ג)

דעת ר"ת וסייעתו, שגם בבגד שאין עליו לכלוך אסור בכל אופן, ולא התירו אלא

כששרייתו בדרך לכלוך.

(ד)

דעת הרא"ם וסייעתו, שגם בניגוב הידים (שרייתו בדרך לכלוך) לא התירו אלא במים

מועטים.

ומסיק

שיש לחוש לדעה הב', לאסור במים מרובים, וירא שמים יחמיר לעצמו כדעה הג' אף במים

מועטים, ואין המנהג לחוש לדעה הד', להחמיר בניגוב הידים.

[886] ב"י סי' שיט

ד"ה כתב הרא"ש (ושמא יש לומר, דכיון שאינו נשרה במים אלא דבר מועט מהבגד

... לא אתי לידי סחיטה). רמ"א ס"ט (ובגד שאין עליו לכלוך, מותר

לתת עליו מים מועטים, ולא מרובים, שמא יסחוט). מ"א סי' שא סקנ"ה (דבמים

מועטים כאלו, ליכא למיחש לכיבוס).

וכן הוא לעיל סי' שא סנ"ט (שמא

ישכח ויסחטנו, אלא אם כן ... אין בו אלא שריה מועטת, שאין דרך להקפיד עליה

לסוחטה), ושם נסמן (הערה 433 ).

לקמן סי' שיט סכ"ג (ואין לאסור משום ... גזרה שמא יסחוט, כיון שדבר מועט הוא

הנשרה במים ... ובדבר מועט אין לחוש, כמו שנתבאר בסי' ש"ב).

וראה גם לעיל ס"ב (אם ירדו גשמים

(הרבה) על שום בגד), ושם (הערה 773 ). סי' שא סנ"ו (מי שנשרו בגדיו בגשמים הרבה), ושם (הערה 422 ).

והיינו שלפי דעה זו, בגד שאין עליו

טינוף, שרייתו אינה כיבוסו; אלא שנשאר החשש שיסחוט המים מהבגד, שהוא ככיבוס.

והיינו דוקא במים מרובים, משא"כ במים מועטים, אין חוששים לזה.

וכל זה הוא אף לדעה הד' דלקמן (שאף בגד

שאין עליו שום לכלוך, שרייתו זהו כיבוסו ... אבל אם הוא בדרך לכלוך ... אין בזה

משום כיבוס). מכל מקום, גם בשרייתו דרך לכלוך חוששים שיסחוט אחר כך המים מהבגד,

כמבואר בקונטרס אחרון ( דאף בדרך לכלוך חיישינן לסחיטה בריבוי מים, כמבואר מדין ההולך

להקביל כו' ... שנתבאר דאף בדרך לכלוך חיישינן שמא יסחוט במים מרובים), ושם נסמן (הערה

972 ); אלא אם כן הם מים מועטים, או שהוא בגד שאינו מקפיד על מימיו.

[887] יראים השלם סי' עדר קלו, א (והוא שיהא

אותו דבר השרוי דבר שאדם מקפיד עליו, אבל אם הוא דבר שאינו מקפיד על שריית מימיו,

כגון דבר העשוי להיות שרוי מאליו לעולם, לא גזרינן ביה שמא יסחוט). מרדכי רמז תמב

(והוא שיש אותו דבר השרוי דבר [שאדם מקפיד] על מימיו). ר"ן ביצה (טז, ב) ד"ה והא (והיינו

דתנן מסננין את היין בסודרין היינו, בסודרין שעומדין לכך, דבהנהו לא אתו למסחט). רמ"א

סי' שא סמ"ו (שמא יבא לידי סחיטה. והוא שמקפיד על מימיו).

מ"א כאן ס"ק יט (ונראה לי דבדבר שאין מקפיד על מימיו שרי, כמ"ש

סימן ש"א סמ"ו).

[888]

סעיף נט ( בגד השרוי במים, אסור לטלטלו לאחר שפשטו מעליו, שמא ישכח

ויסחטנו, אלא אם כן הוא בגד ש אינו מקפיד על מימיו,

ואף בחול לא היה סוחטו), ושם נסמן (הערה 432 ).

[889]

אהא דאמר רב יהודה אמר רב קכ, א (טלית שאחז בה האור מצד אחד, נותנין עליה מים מצד

אחר, ואם כבתה כבתה), כתבו בתוס' שם (פירש רשב"ם, לאו דוקא על הטלית, דהא

קי"ל בפרק דם חטאת (זבחים צד, ב) דבבגד שרייתו זהו כיבוסו), הרי דאף בבגד

שאין עליו טינוף אמרינן שרייתו זהו כיבוסו.

וכן הובאה דעה זו לקמן סי' שלד

סכ"ג (טלית שאחז בה האור מצד אחד, מותר ליתן עליה משקין רחוק קצת מן האור כדי

שיכבה האור כשיגיע לשם ... מים או שאר משקים המלבנים אסור ליתן על הטלית ... משום

ששריית הבגד זהו כיבוסו).

יראים שם קלה, ב (דשריית בגד זה הוא

כיבוסו וליבונו, ותנן נמי בשבת פרק נוטל (קמב, ב) כר שיש עליו לשלשת יקנחה בסמרטוט,

ואם היא של עור נותן עליה מים עד שתכלה, למדנו שעל הבגד לא יתן מים, דשרייתו זהו

כבוסו, מדלא תנא להיתירא אלא של עור, מכלל דכל מילי דלא הוי עור אסור לתת עליה

מים. ושמעתי לפרש דלא מיתסר נתינת מים אלא בלשלשת, כדתנן היתה עליה לשלשת. ואינה

נראית, דהא במילתא דרבא דקתני זרק סודר במים חייב, ולא קתני לשלשת, והא דתנן לשלשת

אורחא דמילתא קתני, שבמקום לשלשת נותנים מים ... וכן מצאתי בה"ג של רב יהודאי

גאון (כב, ג), שאפילו בלא לשלשת אסור לתת מים על הבגד, וכן כתב אי נפל חמרא על

לבושא בשבת, אסור למשדי עליה מיא). הובא בהגהות מיימוניות פכ"ב אות צ.

וכן דעת הפוסקים (דלקמן הערות 895 - 896 ),

לאסור עכ"פ במים מרובים, מטעם שרייתו זהו כיבוסו. וכן דעת ר"ת (דלקמן

הערה 901 ),

שלא התיר אלא כשהוא דרך לכלוך. וכן דעת מהר"ם מרוטנבורג (דלקמן הערה 906 ),

שהצריך לנער הידים לפני ניגובם במפה.

אמנם איסור זה הוא מטעם פסיק רישיה,

כדלקמן סי' שלא סי"ב ( כשרוחצים אותו לפני המילה, יזהרו שלא

ישרו סדין במים, ששריית בגד זהו כיבוסו, אלא ישים נכרי הסדין תוך המים, שכיון

שאינו מתכוין לכיבוס אלא שפסיק רישיה הוא, מותר על ידי נכרי כמ"ש בסימן

רנ"ג).

[890]

דעה הב' ברמ"א ס"ט (ובגד שאין עליו לכלוך, מותר לתת עליו מים מועטים,

ולא מרובים, שמא יסחוט. ויש אוסרים בכל ענין). עולת שבת ס"ק כג (ויש אוסרים

בכל ענין, כלומר אפילו אין בו טינוף כלל).

משמעות הרא"ש שם (אם הבגד הושחר

מחמת לבישה או תשמיש, וכל שכן לבן לגמרי ואין עליו טינוף אלא שרוצה ללבנו יותר, לא

אמרינן שרייתו זו היא כבוסו. ורבינו תם הגיה בספר הישר דלא אמרינן שרייתו זו היא

כבוסו היכא שהוא דרך לכלוך), הרי שלדעה הב' אסור אף ב"לבן לגמרי".

וראה שו"ת אבני נזר סי' קנט

ס"ק י (וצריך עיון מנין לו זה). ובחידושי צמח צדק נח, א (ולפע"ד טוב

לשתות במפה לבנה היטב, שאז ודאי יש לומר שעל ידי ששותה בה אינו מתלבן יותר כלל,

ואדרבא כהה לבנוניתה על ידי זה, אף אחר שנתייבש, כנראה בחוש).

[891]

דעה הב' ברמ"א ס"ט (שנסמן לעיל הערה 890 ).

אליה רבה ס"ק כה* (משמע אפילו מועטין). עולת שבת שם (ואפילו במעט מים שייך

משום ליבון). וכן פירש בדבריו בשיירי כנסת הגדולה, כנסמן לקמן (הערה 894 ).

[892]

בקונטרס אחרון הוכיח, שגם דעת הטור ושו"ע לאסור (עכ"פ במים מרובים),

ולכן מסיק כאן לחוש לדעתם (משא"כ במים מועטים מסיק לקמן

"אבל כל ירא שמים יחמיר לעצמו").

וכן הוא לקמן סי' שיט סי"ג (בסודרין

אסור לסנן את המים או יין לבן וכיוצא בהם, משום איסור ליבון, ששריית הבגד זהו

כיבוסו), וסכ"ג (ואין לאסור משום שריית בגד זהו כיבוסו, ולא משום גזרה שמא

יסחוט, כיון שדבר מועט הוא הנשרה במים כדי להנחת פיו, ובדבר מועט אין לחוש, כמו

שנתבאר בסי' ש"ב). סי' שלא סי"ב (כשרוחצים אותו לפני המילה, יזהרו שלא

ישרו סדין במים, ששריית בגד זהו כיבוסו ... אינו מתכוין לכיבוס, אלא שפסיק רישיה

הוא). סי' שלד סכ"ג (מים או שאר משקים המלבנים אסור ליתן על הטלית משום גזרת

סחיטה או משום ששריית הבגד זהו כיבוסו כמ"ש בסי' ש"ב ושי"ט).

ומה שלקמן סי' תריג ס"ח, כתב כדעה

הראשונה (יכול לעבור במים עד צוארו ... שלא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו אלא אם כן

היה מלוכלך קודם השרייה, כמ"ש בסי' ש"ב עיי"ש).

היינו כיון שבזה מותר לכל הדעות, כדלקמן

בסמוך ( ומטעם זה התירו להולך לדבר מצוה לעבור במים בבגדיו, ואין

אומרים שרייתו זהו כיבוסו, לפי שזהו גם כן דרך לכלוך כשמכניסו במים כשהוא לבוש בהם,

ואינו דרך נקיון כלל); ולכן כתב הטעם שמועיל לדעה הראשונה שלפנינו.

[893]

סעיף ד (והכל מודים בפסיק רישיה ולא ימות שחייב עליו מן התורה לפעמים. וכיצד מצינו

זה, והלא כשאינו מתכוין למלאכה בוודאי אין צריך לגופה כלל. מצינו בכגון שהדבר ידוע

שנוח לו במלאכה שנעשית בלא כוונתו, וחפץ הוא בה, אף על פי שלא נתכוין לה).

[894]

שיירי כנסת הגדולה הגב"י סי' שיט אות יב (למאן דאמר דאמרינן שרייתו זו היא

כיבוסו אפילו כשאינו מטונף, אפילו לשתותם כהאי גוונא אסור). מ"א שם ס"ק

יז (ומשום מלבן ליכא, כיון דליכא טינוף כמ"ש סי' ש"ב ס"ט. ואם כן

להאוסרין אסור על ידי מפה).

[895]

אליה רבה ס"ק כה (בספר יריאים [שהובאו דבריו לקמן הערה 906 ]

ראיתי שמתיר במועטין דאי[ן] בשריית מים מועטין כיבוס, ולכך מותר להסתפ[ג], ולדידיה

אף דרך לכלוך אסור), ובסי' שיט ס"ק כז (דאמרינן שרייתו זהו כיבוסו אף כשאין

טינוף ... ונראה לי דסבירא ליה להקל אפילו במים, כיון שאין נשרה אלא דבר מועט).

וכן הוא באליה זוטא שם ס"ק יג.

ונתבאר בקונטרס אחרון ד"ה

ומ"ש, שכדעה זו נראה מדברי כמה פוסקים. וראה שו"ת אבני נזר סי' קסט

ס"ק ג-ד.

[896]

סימני ספר התרומה שם (מקנח ידו במפה, שאינו מתכוון ללבן, ואין

רק מעט מים). וכן הוא בסמ"ג שם, ובהגהת סמ"ק שם .

ונתבאר טעם זה בקונטרס אחרון ד"ה

והנה מלשון ( כיון שהוא אינו מתכוין לליבון כלל, וליבון זה מחמת עצמו אינו

חשוב לכלום, כיון שהוא דבר מועט ואין דרך כלל להחשיב ליבון משהו בבגד גדול. ואיסור

הליבון הוא משום חזותא, וחזותא לאו מילתא היא אלא אם כן דרך העולם להחשיב חזותא זו

... גבי שרייה מועטת, אותו מעט עצמו אין ליבונו ניכר יפה למראית העין, מפני שהוא

בטל במיעוטו לגבי הבגד, הילכך אין כאן חזותא כלל, אלא אם כן אחשבינהו איהו במחשבתו

וכוונתו) .

ולסברא זו אין אומרים שרייתו זהו כיבוסו

אף במשמרת העשויה לכך, כמבואר בקונטרס אחרון ( דמשמרת נמי כיון דלא

איכפת כלל בליבונה לשום אדם, אין ליבונה חשוב כלום, והויא כמו דבר מועט שנתבאר ),

ולקמן סי' שיט סי"ג (משא"כ משמרת, שהיא עשויה לכך, ואינו חושש לסחטה, וגם

אינו חושש לליבונה כלל, ולפיכך אין ליבונה חשוב כלום לאסור שרייתה בשביל כך, אף להאומרים

ששריית הבגד זהו כיבוסו).

[897]

וכן הוא לקמן סי' שיט סכ"ג (מים שיש בהם תולעים האסורים ... מותר לשתותן על

ידי מפה ... ואין לאסור משום שריית בגד זהו כיבוסו, ולא משום גזרה שמא יסחוט, כיון

שדבר מועט הוא הנשרה במים כדי להנחת פיו, ובדבר מועט אין לחוש כמו שנתבאר בסי'

ש"ב. ולהאוסרין שם אפילו בדבר מועט משום שריית בגד זהו כיבוסו, אף כאן אסור. וכבר

נתבאר שם שכל בעל נפש יחמיר לעצמו במקום שאפשר).

וראה חידושי צמח צדק נח, א (ובא"ז

וא"ר סי' שי"ט סי"ו צידד להקל, משום שאין נשרה אלא דבר מועט מהמפה.

ורבינו ז"ל בקו"א האריך בזה לצדד, משום שכשאין מתכוין ללבן, לא כלום הוא

כשנשרה מעט מהבגד כו' עיי"ש. ולפענ"ד טוב לשתות במפה לבנה היטב , שאז ודאי יש לומר שעל ידי ששותה בה אינו מתלבן יותר

כלל – ואדרבה, כהה לבנוניתה על ידי זה אף אחר שיתייבש, כנראה בחוש).

[898]

ב"ח ד"ה ומ"ש רבינו אבל (לפע"ד הדבר פשוט דשייך לבון אף

בצבועים). עולת שבת ס"ק כו (ודברי הב"ח עיקר). אליה זוטא ס"ק טז (וכתב

הב"ח דאין חילוק בין בגדים צבועים ובין בגדים לבנים).

[899]

סעיף ב ( בין לבן בין שחור ושאר מיני צבעונין), ושם נסמן (הערה 774 ) .

[900]

יראים שם (הלכך צריך להזהר שלא לתת מים על הבגד בין של פשתן בין של צמר). טור (ואני

תמה אם אמרו שיש חילוק בין צמר לפשתן, שאינו מחלק בגמרא אלא בין עור לבגד, אבל כל

בגדים שוין). וראה גם מ"א ס"ק טז (ומדסתם פה משמע דאין חילוק בין משי

ופשתן וצמר).

[901] ר"ת בספר הישר סוף סי' רפג (בגד

שמלבנין אותו אין ש[ר]ייתו כיבוסו על ידי מים נמי, שהרי מעשים בכל יום שאנו מקנחין

את הידים לאחר נטילה במטפחת ובסדינין ובמפות בשבתות ובימים טובים. וכן אשה טובלת

[ב]בגדיה, שהוא ליכלוך). הובא בתוס' קיא, ב דיבור הראשון (ומצא ר"י מוגה בספר

הישר, דלא אמר שרייתו זהו כיבוסו בדבר שאינו כי אם לכלוך, כמו סיפוג באלונטית

וקינוח ידים במפה. והני שהולכין במים עם הבגדים הוי נמי דרך לכלוך ולא דרך נקיון).

זבחים צד, א ד"ה מקנחה (והא דאמר בפ"[ב] דביצה (דף יח, א) נדה מערמת

וטובלת בבגדיה, אומר ר"ת דלא חשיב כיבוס, משום דהוי דרך לכלוך, ויותר

מתלכלכים בגדים כשנכנסה בנהר לבושה, ממה שמתכבסין). טור

ורמ"א ס"י (ויש שכתבו דאין לחוש לזה, דלא אמרינן שריית בגד זהו כבוסו

בכי האי גוונא, דאין זה רק דרך לכלוך, וכן נוהגין). מ"א ס"ק כ (ויש

אוסרים, ולדידהו דרך ליכלוך שרי, כמ"ש ס"י בהג"ה). טור

סי' תריג (ההולך לבית המדרש ... יכול לעבור עד צוארו במים ... ומשום כיבוס נמי

ליכא, כיון שהוא דרך לכלוך).

[902]

כדלעיל סי' שא סעיף ס ( התירו לו להסתפג במטפחת או בסדין וכיוצא בהן, אע"פ שמקפיד

על מימיהם לסוחטם בהם בחול, לא חששו שמא ישכח ויסחטם בשבת), הרי שאין בזה גם משום

שרייתם זהו כיבוסו .

[903] ר"ת שם ( שאנו

מקנחין את הידים לאחר נטילה במטפחת ובסדינין ובמפות בשבתות ובימים טובים) .

[904]

כמבואר ברא"ש פ"כ סי"ג (לפי שהעולה מן הרחיצה יש רבוי מים על גופיה).

הובא בקונטרס אחרון ד"ה ומ"ש במוסגר ( ברחיצת כל גופו שיש

ריבוי מים, כמ"ש הרא"ש ).

[905]

נסמן ונתבאר לעיל הערות 892 .

901 ).

[906]

יראים שם (ואפילו ידיו מטופחות במים מרובים, צריך שלא יקנחם בבגד בעוד שהמים

מרובים עליהם, ולריבוי המים לא ידעתי שיעורין, הלכך מנהג כשר הוא כשאדם רוחץ ידיו

בשבת, שיזרוק המים מעל ידיו וינער בכח קודם קינוחו במפה או בבגד). שו"ת מהר"ם

מרוטנבורג (פראג) סי' תקיא, ותשב"ץ סי' כח (ואפילו ידים אומר מהר"ם

ז"ל שצריך לנגבם היטב זו בזו, קודם שינגבם במפה או בחלוקו). הובא בהגהות

מיימוניות פכ"ב אות צ. סמ"ג ל"ת סה יב, ד (מקנח ידיו במפה, שאינו מתכוין ללבן, ואין

שם רק מעט מים). ומקורו בסימני ס' התרומה סי' רמד. והועתק גם בהגהות סמ"ק סי'

רפא אות יא. מרדכי רמז שצ. שו"ע ס"י (הרוחץ ידיו, טוב

לנגבם בכח זו בזו ולהסיר מהם המים כפי יכלתו, קודם שיקנחם במפה).

אמנם בטעם איסור מים מרובים בניגוב

הידים, אף שהוא דרך לכלוך, יש הפרש בין שיטת היראים וסיעתו לבין שיטת הסמ"ג

וסיעתו, כמבואר בקונטרס אחרון ( בסמ"ג ... ודאי שיש לחלק בין קינוח

כל גופו מרחיצת הזיעה שהוא דרך לכלוך, לניגוב הידים (אם היו מים מרובים) שהיו

נקיות קודם הנטילה ... רא"ם לא סבירא כלל היתר דרך לכלוך, ומוקי ההיא דההולך

כו', ודנדה מערמת וכו', בבגדים של עור, כמבואר בהדיא בספר יראים ).

והוא ביראים שם (והא דתניא נדה מערמת וטובלת, מפרשינן לה בבגדי עור, ומסקינן

בזבחים אפילו בעור – שיכשוך אין כיבוס לא). ונתבאר בהערות שם.

[907]

מרדכי שם (ומנהג טוב). שו"ע שם (טוב לנגבם בכח). ונתבאר בקונטרס אחרון בתחלתו

( ומ"ש טוב כו', היינו משום שהתוס' ורא"ש מקילים אף

לפי דעת האוסרין).

[908]

אגור סי' תעו (ואני המחבר לא ראיתי מוריי נזהרים בדבר, לנער הידים קודם הנגוב).

רמ"א ס"י (ויש שכתבו דאין לחוש לזה ... וכן נוהגין).

[909] תוס' קיא, ב דיבור הראשון

(ושמע ר"י מפי הנשים, שהתיר ר"ת [ליטול ידיה] ולקנח ידיה בבגד, כיון

שהוא דרך לכלוך, כדי שתוכל להתפלל ולברך). סמ"ג ל"ת סה, דיני סחיטה (והורה

רבינו יעקב לנשים מניקות שהתינוקות ליכלכו בגדיהם, שמותרות ליטול ידיהן ולקנח

במקום הליכלוך, כדי שתוכל להתפלל, שאין זה אלא דרך לכלוך, שאין מעביר מי רגלים

לבדם אלא מעביר המים האחרים עמהם). רא"ש יומא פ"ח ס"ד (ותינוק

שליכלך בגדי אמו במי רגלים, התיר ר"ת שתטול ידיה ותקנחם באותו מקום, שאין זה

דרך ליבון אלא לכלוך הוא, ואינה מתכוונת אלא לבטל מי רגלים כדי שתוכל להתפלל). טור

(אינה מכוונת אלא לבטל מי רגלים). רמ"א ס"י (מותר לנגב ידיו בבגד שהטיל

בו תינוק מי רגלים, כדי לבטלם, שאין זה רק דרך לכלוך בעלמא).

[910]

סעיף ב (מי רגלים ... אם נבלעו בבגד, אף על פי שהוא טופח על מנת להטפיח, אם חוזר

ומטפיחו במים, דיו. ובשבת מנגב בו ידיו, כמ"ש בסי' ש"ב).

[911]

כדלעיל סי' קס ס"ה (אסור ליטול במים שנטל חבירו ונתקבלו למטה בכלי ... מפני

שנעשה בהם מלאכה שטיהרו הידים לאכילה, ונעשו שופכין).

[912]

ב"י ד"ה ומ"ש ובגד (נראה לי דאפילו לרבינו תם אסור ליטול ידיה על

אותו מקום, דמים הנוטפים מידיו, אף על גב דשופכים נינהו, מכל מקום כיון שאין בהם

שום לכלוך חזו לכיבוס, ואסור, ולא התיר רבינו תם אלא לקנח ידיה). עטרת צבי

ס"ק יח. עולת שבת ס"ק כה (אסור ליתן מים, כלומר ליתן עליו מים, אפילו

מים של נטילת ידיו אסור, ואינו מותר כי אם לנגב במקום ההוא, שהוא דרך לכלוך).

מ"א ס"ק כו (ואפילו ליטול ידיו עליהם אסור, וזהו כיבוסו (ב"י)).

וכל שכן שאסור ליתן

עליו מים ממש, כמבואר ברמ"א שם (אבל אסור ליתן מים ממש על המי רגלים כדי

לבטלם).

[913]

כי מי רגלים לא נחשב טינוף, וכשנוטל ידיו עליו אינו אלא כדי

לבטלם לתפלה. ולכן תלוי בב' הדעות אם שריית הבגד שאין עליו לכלוך הוי ככיבוסו או

לאו.

וראה תהלה לדוד ס"ק י. בדי השלחן

שם ס"ק מב. מראי מקומות וציונים.

[914]

אף שכתב במרדכי ברכות רמז רו (התיר רבינו תם לאשה שהטיל בנה צואה על בגדה בשבת

בבית הכנסת, ליטול ידיה ולקנח בשבת מקום הטינוף, אף על פי שיש מה[נדז]ין בדבר, יש

לסמוך עליו בשעת הדחק). העיר עליו מהר"ם טיקטין בחדושי אנשי שם אות ב

(האשר"י והטור ומסקנת הסמ"ג, דטינוף וצואה אסור להעביר עליו מים, ואין

להתיר אלא בלכלוך של מי רגלים. וכן בתוס' שלהי פרק שמונה שרצים).

וכן במרדכי שבת רמז שפט (ובספר המצות

כתב שהורה ר"ת לנשים שהתינוקות לכלכו בגדיהם שמותרות ליטול ידיהם ולקנח במקום

הלכלוך כדי שיכולה להתפלל, דבמקום מצוה הקילו, ומנהג טוב). העיר עליו מהר"ם

טיקטין בחדושי אנשי שם אות א (שאין להקל אלא בלכלוך ומי רגלים, אבל טינוף וצואה

אסור, שהוא מתכוין לצחצח כדי להעביר הלכלוך, וכיבוס גמור הוא להעביר מים עליהם).

ובהגהת ש"י בחדושי אנשי שם שם (דבברכות מבואר שמזכיר שהיתה צואה שם, ולכן יש

מהנדזין, לפי שהוא כיבוס ממש, דמתכבסת ממנו הצואה). ובבגדי ישע שם אות ד (דלעיל מיירי

בצואה כמ"ש בהדיא, ובודאי בו הכיבוס גמור כיון שמלוכלך מאד).

מ"א ס"ק כד (אבל כשיש עליו

צואה אסור להעבירו בניגוב הידים, וכמ"ש ס"ט (מהר"מ טיקטין בשם

סמ"ג ותוס' ספי"ז, דלא כהגהות מרדכי)).

וכן נראה ממה שכתבו הפוסקים (שבהערה

הבאה) שטעם ההיתר הוא כיון שמתכוונת לבטל מי רגלים, והרי טעם זה שייך רק במי

רגלים, כדלעיל (הערה 910 ).

ומטעם זה אסור להעביר הצואה אף על ידי

משקים שאינם מלבנים, כדלעיל ס"כ ( ואפילו שאר משקים שאינם מלבנים, אלא

מלכלכים, אעפ"כ אסור ליתנם על מקום הלכלוך להעבירו, מטעם שיתבאר).

[915]

כנסמן לעיל (הערה 909 ).

[916]

ספר חסידים סי' רסז (בשבת אל יקח אדם ילד בחיקו עד שישים תחילה כר בחיקו, פן יטנף

את בגדיו, ואיך יעשה בשבת). מ"א ס"ק כג (וטוב שלא ליקח תינוק בחיקו בשבת,

אם לא על כר (ספר חסידים סימן רס"ז)).

[917]

תוספתא פי"ז ה"ה (מקנחין בזנב הסוס ובזנב הפרה ובזנב שועל ובמפה של

קוצין ובשיער של שועל, ובלבד שלא יקנח בידו ובמפה כדרך שעושה בחול). רמב"ם

פכ"ב הי"ט, ושו"ע סי"א (מי שנתלכלכה ידו בטיט, מקנחה בזנב

הסוס ובזנב הפרה ובמפה הקשה העשויה לאחוז בה קוצים, אבל לא במפה שמקנחים בה ידים,

שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבא לכבס המפה).

[918]

שו"ת מהר"ם

(פראג) סי' תקיא (אסור לנגב כו[ס] בשבת בבגד פשתן ... שלא יבא לידי ליבון או לידי

סחיטה). תשב"ץ סי' כח (ואומר שאסור לנגב כוס שהיה בתוכו יין או

מים במפה או בשום דבר בשבת, משום דחיישינן דאתי לידי סחיטה או לידי לבון). רבינו

ירוחם נתיב יב חי"ג פד, א (כתב רבי מאיר שאסור לנגב כוס שהיה בתוכו מים או

יין במפה או בשום דבר, שמא יסחוט). שו"ע סי"ב (אסור לנגב כוס שהיה בו מים או יין, במפה,

משום דאתי לידי סחיטה) .

[919]

מגן אברהם ס"ק כז (אפילו בדבר שאין מקפיד על מימיו אסור).

כי אף שאז אין לחוש בו שמא יסחוט,

כדלעיל ריש סכ"א (גזרה שמא יבא לסחטו אחר כך להוציא מימיו. אלא אם כן הוא בגד

שאינו מקפיד על מימיו לסחטם ממנו אף בחול). והיינו שאין לחוש בו שמא יסחוט – הן

משום שהוא יין (ולא מים), כדלקמן סי' שכ סכ"א (לא גזרו שלא לשרות בגד במשקין

שאין מלבנים משום גזרה שמא יסחוט ויתחייב משום מפרק, כיון שאינו חייב אלא אם כן

צריך למשקין הנסחטין, וזה אין לחוש כלל שיסחוט הבגד לצורך המשקין שיסחטו ממנו,

מפני שאינן חשובים כלום ואין דרך כלל לעשות כן), והן משום שאינו מקפיד על מימיה,

כדלעיל סי' שא סנ"ט (אלא אם כן הוא בגד שאינו מקפיד על מימיו, ואף בחול לא

היה סוחטו. או שאין בו אלא שריה מועטת, שאין דרך להקפיד עליה לסוחטה ).

מכל מקום אסור לנגבו מטעם שאי אפשר שלא

יסחוט קצת.

[920]

מ"א שם בתי' הב' (אי

נמי יש לומר, כיון שהכוס צר אי אפשר דלא אתי לידי סחיטה והוי פסיק רישיה).

אליה רבה ס"ק לא (עיקר כתירוץ שני, כיון שהכוס צר אי אפשר דלא אתא לידי סחיטה.

ואם כן אפילו בדבר שאין מקפיד על מימיו אסור).

אבל בכוס רחב מותר, כמבואר במשנה

ברורה בביאור הלכה ד"ה משום (שפיר יש לסמוך בכוס רחב או בקערה ... ונראה דלזה

כוון הגר"ז והח"א שהעתיקו דינא דשו"ע רק לענין כוס צר, שהם אחזו

התירוץ השני של המ"א, שהוא אמת לדינא).

[921]

ס"כ (שאין מלבן אלא מים ויין לבן וכיוצא בהם. ומכל מקום בגד שנשרה אפילו

במשקין שאין מלבנין אסור לסחטו, משום איסור מפרק, שהוא תולדת הדש, כמו שסחיטת

פירות אסורה משום מפרק. אלא שאינו חייב על סחיטה זו אלא אם כן צריך למשקין הנסחטין

מהבגד, אבל אם אינו צריך למשקין הנסחטין, ואינו סוחט אלא כדי לנקות הבגד, אין זה

דומה לדישה כלל, שהדש הוא צריך לתבואה שמפרק מהשבלים, לפיכך אין בסחיטה זו איסור

מן התורה אלא מדברי סופרים).

[922]

מ"א שם (אבל ספסל מותר לקנח, דליכא פסיק רישיה. ודוקא בדבר שאין מקפיד על

מימיו), וכנסמן לעיל (הערה 919 ).

[923]

אליה רבה ס"ק לג (ולי נראה לפרש דברי תשב"ץ על דרך שכתבתי בסימן

ש"א ס"ק [פ'] בשם הר"ן, והיינו דוקא בניגוב לא גזרו, שאי אפשר לאדם

להניח ידיו מלוכלכים), והוא בר"ן סב, ב סוד"ה והא (יש לומר שכיון שכל הרוחצין מסתפגין, אם

אתה אוסר עליו להסתפג, אף אתה אוסרו ברחיצה, ואי אפשר, שאין הדבר עומד, וכדאיתא

בפרק כירה). הובא במ"א סקנ"ח .

[924]

סעיף ס ( הרוחץ

פניו ידיו ורגליו ... אע"פ שמקפיד על מימיהם לסוחטם בהם בחול, לא חששו שמא

ישכח ויסחטם בשבת, לפי שזהו דבר שאי אפשר לגזור עליו, שכיון שכל הרוחצין מסתפגין,

אם אתה אוסרו להסתפג, אף אתה אוסרו ברחיצה, וזהו דבר שאי אפשר ... ואף עכשיו בזמן

הזה שאפשר לעמוד בלא רחיצה בשבת, ואם כן אפשר למונעו מלהסתפג, אעפ"כ אין

איסור בדבר, מאחר שלא נאסר מעולם במנין חכמים) , ושם נסמן.

וראה תהלה לדוד שם ס"ק מה.

[925]

ברייתא קמט, א (אין רואין במראה בשבת), וגמרא שם (במראה של מתכת עסקינן), וכדאמר רב

נחמן אמר רבה בר אבוה שם (מפני מה אמרו מראה של מתכת אסורה, מפני שאדם עשוי להשיר

בה נימין המדולדלין). רי"ף סג, ב (דחריפא כאיזמל). טור ושו"ע סי"ג

(אין מסתכלין בשבת במראה של מתכת, שהיא חריפה כאיזמל, דחיישינן שמא ישיר בה נימין

המדולדלין).

ואם ישיר בה שערות, יש אומרים שחייב מן

התורה, כדלקמן סי' שמ ס"ב (אין הגוזז והחותך צפרנים בכלי חייב, אלא אם כן

צריך לצמר או לשער או לצפרנים שחתך ... אבל יש אומרים שאף אם אינו צריך לצמר ושער

וצפרנים חייב). ונתבאר בהערות לקמן שם, שהעיקר כדעה הב'.

[926]

כתנא קמא דרבי מאיר בברייתא שם (רבי מאיר מתיר במראה הקבוע בכותל). רי"ף שם (ושל

מתכת אסור כתנא קמא, ואפילו קבועה בכותל). טור ושו"ע שם (ואפילו אם היא קבוע

בכותל).

[927]

ר"ן שם (וקסבר תנא קמא דאפילו קבועה בכותל, דליכא למיחש בה להשרת נימין, אסור

לראות בה, דסבירא ליה כרבה דאמר גבי נר דאפילו שתי קומות, דכיון דגזור רבנן לא

פליג במילתיה, הכא נמי לא פליג בין קבועה לשאינה קבועה).

והיינו כדלעיל סי' ערה ס"ב (אפילו

אם הנר קבוע בחור שבכותל שאינו יכול להטותו, ואפילו הוא גבוה עשר קומות שאינו יכול

ליגע אליו כלל, ואפילו הוא סגור בעששית, אסור בכל ענין, שלא חלקו חכמים בדבר, שהנר

שאסרו להשתמש לאורו תשמיש שצריך עיון, אסרוהו בכל ענין).

וכן הוא לקמן סי' שז סוף סכ"ב (ואפילו

אם חקיקה הבולטת הוא גבוה הרבה בראש הכותל שאינו יכול להגיע שם למחוק, אסור, מפני

שלא חלקו חכמים בגזרתם בין גבוה לנמוך, כמ"ש בסי' ער"ה).

[928]

ירושלמי פ"ו ה"א (רבי אחא בשם רבי בא, טעמא דהדין דאסר, פעמים שהוא רואה

נימא אחת לבנה והיא תולשתה, והיא באה לידי חיוב חטאת). הובא בר"ן שם.

ונראה שרבינו מפרש, שגם הירושלמי אינו

חולק על תלמודא דידן, אלא שבנשים יש לחוש שישירו בה שערות לבנות מתוך שחורות, ואין

לחוש שיסירו בה הנימין המדולדלין מראשן. ואילו באנשים יש לחוש שיסירו נימין

המדולדלין מראשם וזקנם, ואין לחוש שישירו בה שערות לבנות מתוך שחורות.

ואף שפירש בקרבן העדה שם (והיא תולשתה,

בידה, שלא תהא נראית כזקנה). ולכן פירש שהירושלמי חולק על תלמודא דידן. ומזה

הוכיחו כמה פוסקים לאסור אף במראה שאינה חריפה ואינה של מתכת, שמא תתלוש ביד

השערות הלבנות.

כבר הקשה על זה בגליון הש"ס שם

(וצ"ע דהא קיי"ל כרבנן דביד אינו אלא שבות), וכדלקמן סי' שמ ס"א ( הנוטל

שערו ... בידיו ... פטור, אבל אסור מדברי סופרים ), ושם נסמן.

ולכן מפרש רבינו שהכוונה היא

"שדרכן בחול להשיר בה שערות לבנות", דהיינו שמשיר השערות במראה זו, שהוא

גוזז בכלי, שאסור מהתורה וחייב, ולכן גזרו עליו שלא להביט במראה זו.

[929]

רי"ף שם (שמע מינה דמראה שאינה של מתכת, בין קבועה בכותל בין שאינה קבועה

שריא). רא"ש ור"ן שם. רמב"ם פכ"ב הי"ד (אבל מראה שאינה

של מתכת, מותר לראות בה אפילו אינה קבועה). טור ושו"ע שם (אבל מותר להסתכל

במראה שאין בה חשש זה, אפילו אינה קבועה).

[930]

ירושלמי שם (והאיש אפילו בחול אסור). עולת שבת ס"ק כז (מיירי הכא בענין שאינו

אסור משום לא ילבש גבר. ועיין ביו"ד סי' ק[נו].

[931]

בשו"ע ס"ב (אסור לאיש להסתכל במראה, משום לא ילבש גבר).

וכדלקמן סי' שמ ס"א (ומלקט לבנות

מתוך שחורות שלא יהא נראה זקן אפילו באחת, חייב, ודבר זה אפילו בחול אסור, משום לא

ילבש גבר שמלת אשה, שתרגומו לא יתתקן גבר בתקוני אתתא). ולכן אין חוששים לזה בשבת

באיש, אלא מחשש שיסיר הנימין המדולדלין.

[932] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

סכ"א נתבארו ארבע שיטות בכלל הזה של שרייתו זהו כיבוסו:

(א)

דעת התוס' וסייעתם, שבגד שאין עליו לכלוך אין אומרים בו כלל זה (אמנם במים מרובים

חוששים שיבוא לסחטו).

(ב)

דעת הטור ושו"ע, שבבגד שאין עליו לכלוך לא התירו אלא במים מועטים.

(ג)

דעת ר"ת וסייעתו, שאסור בכל אופן, ולא התירו אלא כשהוא דרך לכלוך.

(ד)

דעת הרא"ם וסייעתו, שגם בניגוב הידים לא התירו אלא במים מועטים.

ומסיק

שיש לחוש לדעה הב', לאסור במים מרובים, וירא שמים יחמיר לעצמו כדעה הג' אף במים

מועטים, ואין המנהג לחוש לדעה הד', להחמיר בניגוב הידים.

ועל

זה מבאר כאן, שאף שהמ"א מפרש בדעת הטור והשו"ע כדעה הראשונה להתיר. מכל

מקום יש להוכיח שדעתם כדעה השנית לאסור

(ולכן יש לחוש לדעה זו).

והתירו

במים מועטים, מטעם שהליבון אינו חשוב כלום, ואינו מתכוין לו כלל. וכן ב משמרת

דלא איכפת כלל בליבונה לשום אדם, אין ליבונה חשוב כלום .

והוא

כעין המבואר לענין מלאכת הצביעה, שמטעם זה אין חוששים לצביעת הידים והפה באכילת

פירות, ואין חוששים לצביעה במוך שהתקינה לנדתה.

*

אחר

כך מבאר את שיטת הפוסקים ששרייתו זהו כיבוסו אף בדברים שלכך הם עשויים ואין דרך

להקפיד עליהם, ומכל מקום מותר לבדוק בשבת במוך שהתקינה לנדתה, ואין חוששים למלאכת

צובע:

(א)

כי בצביעה הכל מודים שאין איסור צביעה בדברים העשויים לכך.

(ב)

משום שהיא צביעה שבדרך לכלוך.

ומבאר

כמה פרטים בשיטה זו.

לתוכנה ראה כנישתא דבי רב ע' תתכה.

[933] על מה שנפסק בשו"ע ס"י (הרוחץ

ידיו, טוב לנגבם בכח זו בזו ולהסיר מהם המים כפי יכלתו קודם שיקנחם במפה), כתב

המ"א בס"ק כא (אבל מדינא שרי, כיון שאין בו לכלוך, כמ"ש הרב"י

ס"ט), והוא מה שנפסק בשו"ע ס"ט (בגד שיש עליו לכלוך, אסור אפילו

לשכשכו, דזהו כבוסו), הרי שאם אין עליו לכלוך אין שרייתו ככיבוסו.

ועל מה שנפסק בשו"ע סי' שיט ס"י (יין או מים שהם

צלולים, מותר לסננן במשמרת. אבל בסודר, מים אסור משום ליבון, ויין ושאר משקין, מותר)

כתב המ"א בס"ק יא (אבל משמרת עשויה לכך, ואין חושש לליבונו (טור).

וצ"ע כיון דאמרינן בבגד שרייתו זה כיבוסו, אם כן מה לי עשוי לכך או אינו עשוי

... ונראה לי שלזה כוון הטור דסבירא ליה כמ"ש הב"י סי' ש"ב בשם

התוס' והרא"ש, דכשאין עליו לכלוך לא הוי כיבוס, וכמ"ש שם בשו"ע, וכן

משמע סי"ו, אלא דאסור שמא יסחוט, והוי כיבוס, ולכן בעשוי לכך לא גזרינן).

ועל מה שנפסק בשו"ע שם סט"ז (מים שיש בהם תולעים,

מותר לשתותן על ידי מפה בשבת), כתב המ"א בס"ק יז (ומשום מלבן ליכא, כיון

דליכא טינוף, כמ"ש סי' ש"ב ס"ט. ואם כן להאוסרין אסור על ידי מפה).

[934] סעיף ט (ובגד שאין עליו לכלוך, מותר

לתת עליו מים מועטים ולא מרובים, שמא יסחוט. ויש אוסרים בכל ענין). הרי נראה

לכאורה שגם הוא סובר שהעיקר כהמתירים.

[935] ס"ק יז, שפירש בדברי המחבר כדעת

המתירים.

[936] סעיף כד (יש אומרים שאין יכול ליתן

עליו משקין כדי שיכבה כשיגיע להם. ויש אומרים שמותר לעשות כן בשאר משקים, חוץ מן

המים, משום כיבוס. ויש מתירים אפילו במים. ודברי סברא שנית נראים). והיינו כדעה

האמצעית, שהיא דעת הטור שם (וטלית שאחז בה האור ... יכול ליתן עליה מצדה האחרת

משקין, כגון יין, שאינו דרך כיבוס, אך לא מים משום כיבוס). מוכח אם כן שהמחבר סובר

כדעת האוסרים.

[937] "ונראה לי שלזה כוון

הטור, דסבירא ליה כמ"ש הב"י סי' ש"ב בשם התוס' והרא"ש דכשאין

עליו לכלוך לא הוי כיבוס ... אלא דאסור שמא יסחוט, והוי כיבוס". והיינו שמפרש

המ"א, שמה שאסר בשו"ע בסי' שלד ליתן מים על הטלית, היינו (לא משום

שרייתו כליבונו, אלא) מחשש שמא יסחוט.

[938] עתה

מתחיל להוכיח, שדעת הטור והשו"ע היא כדעת האוסרים, דלא כפירוש המ"א

בדבריהם.

[939] ד"ה ומ"ש ובגד (רבינו כתב

בסימן של"ד טלית שאחז בה האור יכול ליתן עליו משקין, כגון יין שאינו דרך

כיבוס, אך לא מים, משום כיבוס. ובסימן שי"ט כתב ויין או מים שהם צלולין יכול

לסננן במשמרת, ואין כאן משום בורר, ומשום ליבון נמי ליכא דמשמרת עשויה לכך ואינו

חושש לליבונה. אבל בסודר שחושש לליבונו, אסור משום ליבון. ובשאר משקין חוץ ממים

דלא שייך בהו ליבון שרי. אלמא דסבירא ליה דאף על פי שאין בבגד שום טנוף, אמרינן

שרייתו זהו כיבוסו).

וכן פירש בשלטי הגבורים נט, א אות ג (והטור ורוב הפוסקים

הסכימו, דלא שנא יש על הבגד טינוף או לאו, אסור לעולם ליתן מים על הבגד).

[940] ד"ה ומ"ש דאסור לסנן מים

בסודר משום ליבון (הוא כדברי רשב"ם שכתבו התוספות בפרק כל כתבי (קכ. ד"ה

נותן). וכתב עוד כן רבינו בסימן של"ד גבי טלית שאחז בה האור). הרי פירש בדברי

הטור כדעת הרשב"ם בתוס' שם (נותן מים מצד זה, לאו דוקא על הטלית, דהא

קי"ל בפרק דם חטאת דבבגד שרייתו זהו כיבוסו).

[941] ד"ה ומ"ש רבנו אבל לא מים (ורבינו

תופס עיקר כדעת רשב"ם ... ולפיכך כתב אך לא מים משום כיבוס).

[942] כדלעיל (הערה 936 ).

וכן נתבאר בתוספת שבת ס"ק לא (ואף שהמג"א כתב בסי'

שי"ט דעיקר טעם הטור שם הוא משום דחיישינן שמא יבא לסחוט, דעתיה דנפשיה הוא,

אבל הב"י סבירא ליה דטעמא דאסור הוא משום כיבוס, כמ"ש הב"י שם

להדיא. וכיון שהמחבר הכריע שם כדעת הטור, הרי על כרחך סבירא ליה כדעת הי"א

בס"ט, דאסור אף שאין עליה לכלוך).

[943] ראה כללי הפוסקים וההוראה

כלל ערה.

[944] כמועתק לעיל (הערה 940 ).

[945]

שכתב בס"ט (בגד שיש עליו לכלוך, אסור אפילו לשכשכו), משמע שאם

אין עליו לכלוך שרי.

[946]

וכן ביאר בתוספת שבת שם (והא דכתב בס"ט דבבגד שיש עליה לכלוך

אוסור כו'. היינו משום דרצה לכתוב דין המוסכם אליבא דכו"ע, ובפלוגתא לא

קמיירי הכא, וסמך על מה שיכתוב בסי' של"ד, דשם הביא כל הדעות, ופסק שם לדינא

כדעת היש אוסרים בס"ט).

[947]

בשו"ע ס"י (הרוחץ ידיו, טוב לנגבם בכח זו בזו

ולהסיר מהם המים כפי יכלתו, קודם שיקנחם במפה).

[948] שמזה הוכיח במ"א ס"ק כא כדעת

המתירים (אבל מדינא שרי, כיון שאין בו לכלוך).

[949]

קיא, ב דיבור הראשון (ומצא ר"י מוגה בספר הישר, דלא אמר

שרייתו זהו כיבוסו בדבר שאינו כי אם לכלוך, כמו סיפוג באלונטית וקינוח ידים במפה ).

[950]

יומא פ"ח סי' ד (ורבינו תם הגיה בספר הישר דלא אמרינן שרייתו

זו היא כבוסו היכא שהוא דרך לכלוך כמו ספוג ואלונטית וקינוח ידים במפה).

[951] שאף האוסרים גם בבגד שאין

עליו לכלוך, מכל מקום מתירים במקום שהוא דרך לכלוך, כמו בקינוח ידים במפה. וכן הוא

בפנים סכ"א (ומכל מקום לדברי הכל אין אומרים בבגד שאין עליו לכלוך שרייתו

במים זהו כיבוסו, אלא כשהוא בדרך נקיון, אבל אם הוא בדרך לכלוך, כגון ... המנגב

ידיו במפה אחר הנטילה ... אין בזה משום כיבוס).

[952] ד"ה ראיתי (וכבר נתבאר בסמוך בשם

התוספות והרא"ש, שמותר לקנח ידיו במפה, לפי שהוא דרך לכלוך).

וכן כתב בתוספת שבת שם (אתיא הך דינא שפיר אליבא דכולי עלמא,

דבין לדעה הא' דבס"ט, ובין להיש אוסרים, שרי הכא מדינא, לדעה הא' משום שאין

עליו לכלוך, ולהי"א משום דהוי דרך לכלוך). וראה גם חידושי צמח צדק נח, א.

[953] עתה מתחיל לבאר שיטת הטור

ושו"ע, שאם אין עליו לכלוך, שרייתו זהו כיבוסו, במים מרובים, ולא במים מועטים.

[954] "מים שיש בהם תולעים, מותר לשתותן על ידי מפה בשבת".

שהיא ההלכה דלקמן שם סכ"ג (מים שיש בהם תולעים ... מותר לשתותן על ידי מפה).

ופירש המ"א שם ס"ק יז (ומשום מלבן ליכא, כיון דליכא טינוף, כמ"ש

סי' ש"ב ס"ט), והיינו כדעת המתירים בבגד שאין עליו לכלוך.

[955] ס"ק יג. וכן הוא

באליה רבה שם ס"ק כז (דאמרינן שרייתו זהו כיבוסו אף כשאין טינוף ... ונראה לי

דסבירא ליה להקל אפילו במים, כיון שאין נשרה אלא דבר מועט). וכן הוא באליה רבה כאן

ס"ק כה (בספר יריאים ראיתי שמתיר במועטין דאי[ן] בשריית מים מועטין כיבוס, ולכך

מותר להסתפ[ג], ולדידיה אף דרך לכלוך אסור), והוא האמור ביראים סי' עדר (ואפילו

ידיו מטופחות במים מרובים, צריך שלא יקנחם בבגד בעוד שהמים מרובים עליהם)

וכן נתבארה הלכה זו בפנים סכ"א ( אבל יש מקילין אף לפי

סברא זו במעט מים, שאין אומרים שרייתו בהם זהו כיבוסו (כשאינו מתכוין לליבונו.

ולכן מותר לשתות המים על ידי מפה, הואיל ולא נשרה אלא דבר מועט ואינו מתכוין

לליבון כלל )).

[956] ומה שכתב הב"י ד"ה כתב

הרא"ש, את טעם ההיתר שברא"ש (ומכל מקום איכא למידק, נהי דליכא משום בורר,

הא מיתסר משום דמלבן המפה. ואפילו אם תמצי לומר דהרא"ש סבר דלא אמרינן בגד

שרייתו זהו כיבוסו אלא דוקא בשיש בו טינוף, מכל מקום הא איכא למיגזר שמא יסחוט,

וכמו שכתבו התוספות בסוף פרק שמנה שרצים (קיא, א ד"ה האי). ושמא יש לומר

דכיון שאינו נשרה במים אלא דבר מועט מהבגד כדי הנחת פיו, לא אתי לידי סחיטה).

היינו דלא אמרינן בגד שרייתו זהו כיבוסו – מטעם שאין עליו

טינוף. ואין חוששים שמא יסחוט – מטעם שהמים מועטים. והוא דלא כדעת האליה רבה

וזוטא, שבמים מרובים אמרינן שרייתו זהו כיבוסו – גם באין עליו טינוף.

[957]

שלא נתפרשה בפוסקים (ולכן לא כתבה הב"י), אף שמוכח כן בהרבה

פוסקים, כדלקמן.

[958] כאן סי' שב (ולנגב הידים

שרי, כיון שאין בו אלא דבר מועט, אין בו משום כיבוס).

[959] שו"ת (פראג) סי' קיא. תשב"ץ

סי' כח (ואפילו ידים אומר מהר"ם ז"ל שצריך לנגבם היטב זו בזו קודם

שינגבם במפה או בחלוקו).

וכן הובאה שיטה זו גם בפנים סכ"א ( ויש מחמירין שלא יהא

ריבוי מים על ידיו, אלא ינגבן בכח זו בזו להסיר מהם המים כפי יכולתו קודם שיקנחו

במפה).

וכשם שהיתר מים מועטים מועיל לדעת האוסרים אפילו ניגוב הידים

במים מרובים (שיטה הרביעית הנ"ל), כן מועיל היתר זה אף לדעת האוסרים בבגד

שאין עליו לכלוך (שיטה

השנית הנ"ל).

וכן פירש בדרישה אות ו (אפשר לומר דכתב טעם זה, לאשמועינן

דאפילו לסברת מהר"ם, דלא סבירא ליה דהיכא שהוא דרך לכלוך לא אמרינן שרייתו

זהו כיבוסו, אפילו הכי מותר, כיון שאין בו אלא דבר מועט).

[960]

יראים סי' עדר (ואפילו ידיו מטופחות במים מרובים, צריך

שלא יקנחם בבגד בעוד שהמים מרובים עליהם, ולריבוי המים לא ידעתי שיעורין, הלכך

מנהג כשר הוא כשאדם רוחץ ידיו בשבת, שיזרוק המים מעל ידיו וינער בכח קודם קינוחו

במפה או בבגד) .

[961] פכ"ב אות צ (וכתב רא"ם ...

וכן נוהג מהר"ם שמנגב את ידיו בכל כחו זו בזו, ומסיר המים כפי יכלתו, ואחר כך

מקנחם במפה או בבגד).

[962] ל"ת סה יב, ד (מקנח ידיו במפה,

שאינו מתכוין ללבן, ואין שם רק מעט מים). ומקורו בסימני ס' התרומה סי' רמד. והועתק

גם בהגהות סמ"ק סי' רפא אות יא. מרדכי רמז שצ.

[963] היינו לומר שהם סוברים

כהמתירים בבגד שאין עליו לכלוך. אלא שמכל מקום חיישינן שמא יבא לסחוט, ובמים

מועטים אין חוששים. וכמובא בפנים ריש סכ"א לדעת המתירים (אין אומרים בו

שרייתו זהו כיבוסו, ומותר ליתן עליו מים מועטים, אבל לא מרובים, משום גזרה שמא יבא

לסחטו אחר כך להוציא מימיו ), ושם נסמן (הערה 886 ). ואשר לכן כתב הטור וסייעתו (ולנגב

הידים שרי, כיון שאין בו אלא דבר מועט).

[964] שאם כן מהו שכתבו

הסמ"ג וסיעתו " שאינו מתכוין ללבן, ואין שם רק מעט מים".

ומה שהוצרך לטעם "שאינו מתכוין ללבן", יתבאר לקמן

ד"ה והנה מלשון.

[965] פ"כ סי"ג (לפי שהעולה מן

הרחיצה יש רבוי מים על גופיה). וכן הוא בפנים סכ"א (המסתפג בסדין אחר הרחיצה

... שיש רוב מים על גופו). וראה תהלה לדוד ס"ק יא.

[966] סעיף ס ( הרוחץ פניו ידיו

ורגליו בחמין שהוחמו מערב שבת, או אפילו כל גופו בחמי טבריא, או בצונן, התירו לו

להסתפג במטפחת או בסדין וכיוצא בהן, אע"פ שמקפיד על מימיהם לסוחטם בהם בחול,

לא חששו שמא ישכח ויסחטם בשבת), ושם נסמן (הערה 439 ) .

[967] סב, ב סוד"ה והא (יש

לומר שכיון שכל הרוחצין מסתפגין, אם אתה אוסר עליו להסתפג, אף אתה אוסרו ברחיצה,

ואי אפשר, שאין הדבר עומד, וכדאיתא בפרק כירה). הובא במ"א סי' שא סקנ"ח . וכן הוא לעיל שם ( לפי

שזהו דבר שאי אפשר לגזור עליו, שכיון שכל הרוחצין מסתפגין, אם אתה אוסרו להסתפג,

אף אתה אוסרו ברחיצה, וזהו דבר שאי אפשר), וכן לענין ניגוב הידים נתבאר כאן בפנים סוף סכ"ג ( אבל מותר לנגב הידים

אחר הנטילה אף בבגד שמקפיד על מימיו (וכן פניו), מפני שלא גזרו כלל על זה, כמו

שנתבאר בסי' ש"א (עיין שם הטעם) ).

[968]

אלא ודאי אין חוששים כאן שמא יסחוט, וכל האיסור הוא ששרייתו זה

כיבוסו, ואילו במים מועטים אין שרייתו כיבוסו.

ואין להקשות לפי שיטה זו, שאם טעם ההיתר בניגוב הידים הוא מפני

שהם מים מועטים, אם כן מהו טעם ההיתר בניגוב כל הגוף שהם מים מרובים, ומדוע לא

נאסר מטעם שרייתו זהו כיבוסו?

כיון שטעם היתר ניגוב כל הגוף הוא, כיון שהוא דרך לכלוך. וטעם

היתר ניגוב הידים הוא כיון שהם מים מועטים. וראה כנישתא דבי רב, עיונים וביאורים

ס"ק ז.

[969]

כדלעיל סי' קסב ס"ה (אם יש עליהן לכלוך טיט או שאר כל דבר

החוצץ צריך לשפוך עליהן ג' פעמים ראשונה להעביר הלכלוך ואחר כך מים ראשונים ושניים).

סדר נט"י לסעודה ס"ו (ואם יש עליהן איזה לכלוך וצריך להעבירו תחלה על

ידי שפשוף מים יפה, יזהר לקנח ולנגב המים יפה מהיד קודם נטילה).

נמצא שהניגוב אינו דרך לכלוך, וטעם ההיתר (לפי שיטה זו) הוא

כיון שהוא רק מעט מים.

[970]

כשהוא דרך לכלוך, שלכן מותר גם כשמקנח כל גופו.

ואילו לדעת האוסרים יתבאר לקמן קטע הבא.

[971] הטעמים האלו אינם טעמים

שלא לחשוש שמא יסחוט, אלא טעמי ההיתר שלא יהי' בזה שרייתו ככיבוסו.

[972] יומא עז, ב (ההולך להקביל פני אביו או

פני רבו או פני מי שגדול ממנו, עובר עד צוארו במים ... ובלבד שלא יוציא ידו מתחת

חפת חלוקו). ולקמן סי' תריג ס"ח (ההולך לבית המדרש או להקביל פני אביו או פני

רבו או מי שגדול ממנו בחכמה או לצרכי שאר מצות יכול לעבור במים עד צוארו ... ובלבד

שיעשה שינוי מכל עובר במים בחול, דהיינו שלא יוציא ידיו מתחת שפת חלוקו כדי להגביה

חלוקו מעט, כמו שעושין כל עוברי במים בחול, כדי שעל ידי השינוי יזכור שהיום אינו

חול, ולא יבוא לסחוט את בגדיו).

הרי שאף שאין בזה משום שרייתו זהו כיבוסו, כיון שהוא דרך

לכלוך, מכל מקום חששו שמא יסחוט, ולכך הצריכו שלא יוציא ידיו מתחת שפת חלוקו.

וכן הוא לקמן ד"ה והא דלא ( לפי מה שנתבאר דאף

בדרך לכלוך חיישינן שמא יסחוט במים מרובים).

[973]

על מה שחילק מהר"ם בשו"ת (פראג) סי' תקיא (אסור לנגב כו[ס]

בשבת בבגד פשתן, ולא דמי לניגוב ידים דידיו מלוכלכות. [ואפילו ידיו צריך] לנגבן

היטב זו בזו [קודם שינגבם במפה או בחלוקו] שלא יבא לידי ליבון או לידי סחיטה, אבל

כוס אסור). וכן הוא ב תשב"ץ סי' כח (ואומר שאסור לנגב

כוס שהיה בתוכו יין או מים במפה או בשום דבר בשבת, משום דחיישינן דאתי לידי סחיטה

או לידי לבון. ולא דמי למי שמנגב ידיו במפה או בחלוקו, ולא חיישינן דילמא אתי לידי

סחיטה, לפי שידיו מלוכלכות. ואפילו ידים אומר מהר"ם ז"ל שצריך לנגבם

היטב זו בזו קודם שינגבם במפה או בחלוקו, משום דאתי לידי סחיטה או לידי לבון). ונפסק בשו"ע סי"ב (אסור לנגב

כוס שהיה בו מים או יין, במפה, משום דאתי לידי סחיטה).

ביאר בתחלה המ"א (ונראה לי דכונתו כיון דמנגבן מלוכלכות

הוי דרך לכלוך. ונראה לי דבסמרטוט המיוחד לכך שרי, דלא גזרינן שמא יסחוט). והיינו

שבניגוב ידים הוא דרך לכלוך, ואין חוששים בו שמא יסחוט, משא"כ בניגוב הכלים

אינו דרך לכלוך, וחוששים בו שמא יסחוט (אלא אם כן הוא סמרטוט המיוחד לכך, שאין

חוששים בו שמא יסחוט).

אמנם אחר כך מקשה המ"א על פירוש זה, עד ש" הוצרך

המג"א לפרש דברי מהר"מ בענין אחר" (אי נמי יש לומר, כיון שהכוס צר אי

אפשר דלא אתי לידי סחיטה והוי פסיק רישיה). ולפי פירושו במסקנתו, " לענין

סחיטה אין לחלק בכה"ג, דאף בדרך לכלוך חיישינן לסחיטה בריבוי מים".

וכך נתפרשה הלכה כאן בפנים סכ"ג ( אפילו אם אינו מקפיד

על מימיה לסחטם, שכיון שהכוס צר אי אפשר שלא יסחוט קצת ממה שיבלע במפה על ידי

הנגוב).

דהיינו שאפילו בסמרטוט המיוחד לכך, שאינו מקפיד על מימיה, ואין לחוש בו שמא יסחוט,

מכל מקום אסור משום שאי אפשר שלא יסחוט קצת על ידי הניגוב.

וראה כנישתא דבי רב.

[974] עתה בא לבאר, שההיתר של

מים מועטים, משמע גם מדברי הרא"ם; אף שלא בכל הפרטים סובר הרא"ם כדעת

הסמ"ג שנתבאר עד כאן.

[975] פכ"ב אות צ, בשם

הרא"ם ביראים סי' עדר קלה, ב (דשריית בגד זה הוא כיבוסו וליבונו ... שאפילו

בלא לשלשת אסור לתת מים על הבגד ... ואפילו ידיו מטופחות במים הרבה, צריך שלא

יקנחם בבגד בעוד מים מרובים עליהם ... הלכך מנהג כשר כשאדם רוחץ ידיו בשבת, שיזרוק

המים מידיו וינערם בכח קודם קינוח במפה או בבגד).

הרי שאוסר במים מרובים אף בגד שאין עליו

לכלוך, ומכל מקום מתיר במים מועטים.

[976] היינו שאין לפרש בדבריו

שאיסור מים מרובים בנטילת ידים הוא, כפי שנתבאר לעיל לדעת הסמ"ג וסיעתו

(והערה 968 ),

כי אז אינו דרך לכלוך.

[977]

יומא עז, ב (עובר עד צוארו במים).

[978] ביצה יח, א (מערמת וטובלת בבגדיה).

[979]

שם (והא דתניא נדה מערמת וטובלת, מפרשינן לה בבגדי עור). ובהגהות

מיימוניות שם לא העתיק קטע זה, רק כללו במה שכתב: כו'.

[980] פא, ב (וההיא דנדה מערמת

וטובלת, וההולך להקביל פני רבו, מפרש בבגדי עור).

אלא ודאי " רא"ם לא סבירא

כלל היתר דרך לכלוך" , כי אם היתר מים מועטים בניגוב הידים.

ולפי שיטה זו לא נתפרש כאן טעם היתר

ניגוב כל הגוף, המבואר במשנה קמז, ב (הרוחץ במי מערה ובמי טבריא ונסתפג ... עשרה

בני אדם מסתפגין באלונטית אחת (דחדא אלונטית לעשרה נפישא ביה מיא, רש"י)

פניהם ידיהם ורגליהם). ומדוע לא יאסר משום שרייתו זהו כיבוסו.

[981] עתה בא לבאר מה שהובא

לעיל (הערה 962 )

מהסמ"ג ל"ת

סה יב, ד (מקנח ידיו במפה, שאינו מתכוין ללבן, ואין שם רק מעט מים). ומקורו בסימני

ס' התרומה סי' רמד. והועתק גם בהגהות סמ"ק סי' רפא אות יא. מרדכי רמז שצ.

והיינו

שעיקר ההיתר בזה אינו רק מטעם שהם מים מועטים, כי אם גם כיון שבמים מועטים אינו

מתכוין ללבן, ולכן אינו חשוב ליבון.

[982] לא רק באיסורי אכילה, אלא אף במלאכות

שבת, כדלקמן סי' שמ ס"א (ועל אחת פטור אבל אסור מן התורה כשאר חצי שיעור),

ושם נסמן.

[983] תוס' שבועות כג, ב ד"ה דמוקי (חצי

שיעור אסור מן התורה, ובכל שהוא). טור ושו"ע סי' תריב ס"ה (אבל איסורא

איכא בכל שהוא).

וכן הוא לקמן סי' תריב סט"ז (אפילו אכל כל שהוא ושתה כל

שהוא, הרי עשה איסור מן התורה. וכן הדין בכל איסורין שבתורה שנאמר בהם שיעורים,

שאפילו במשהו מהן יש איסור מן התורה).

וראה פסקי דינים צמח צדק קמט, ג. ובהערות המו"ל שם. אגרות

לוי יצחק ע' שכה. יגדיל תורה נ.י. לח ע' כט ואילך. אהלי שם ב ע' קסא. כללי הפוסקים

וההוראה כלל יח, ובנספחים שם נספח 6.

[984] עפ"י בבא קמא קא, א (חזותא מילתא

היא).

[985] עפ"י שמואל א טז, ז

(אל תבט אל מראהו).

[986] והיינו שזהו טעם החילוק

בין אינו מתכוין במים מרובים שאסור, לבין אינו מתכוין במים מועטים שמותר, וכמבואר

בפנים סכ"א (שאין זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, הואיל ומה שהבגד מתלבן נוח הוא

לו, אף על פי שאינו מתכוין לכך ... יש מקילין ...

במעט מים ... כשאינו מתכוין לליבונו).

[987] עתה בא לבאר, שכעין חילוק

זה מצינו אף במלאכת צביעה, ומטעם זה אין חוששים לצביעת הידים והפה באכילת פירות,

ואין חוששים לצביעה במוך שהתקינה לנדתה.

והיינו

כיון ששניהם (מלאכת מלבן ומלאכת צובע) מלאכתם תלויה בחזותא, ואם אין דרך העולם

לחפוץ בה (כמו שריה במשמרת, וצביעת ידיו ופניו בפירות הצבועים, ומוך לנדתה), לאו

מילתא היא.

[988]

ס"ק כה (ואע"ג דצובע פניו וידיו, ליכא למיחש, דאין צביעה אלא בדבר שדרכו

לצבוע). והוא מיראים סי' עדר (וצביעת פיו וידיו אין בו חשש, שאין בצביעה קפידא אלא

על אדם שדרכו לצבוע, ולא מקריא צביעה כלל).

וכן הוא לקמן שם סכ"ז (האוכל תותים

או שאר פירות הצבועים ... מה שצובע בהם פניו וידיו, אין לחוש כלל,

שאין צביעה אלא בדבר שדרכו לצבעו ).

[989] פ"ט ה"י (המלבן את הצמר ...

חייב. וכמה שיעורו כדי לטוות ממנו חוט אחד אורכו כמלוא רוחב הסיט כפול, שהוא אורך

ארבעה טפחים)

ואם יש עליו טינוף ונותן עליו מעט מים לנקותו, נתבאר בפנים

ס"כ ( אפילו כל שהוא, חייב ), ושם (הערה 877 ).

[990] כדאמרינן עז, א (לענין שבת מידי דחשיב

בעינן). ותנן צ, ב (המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת, חייב בכל שהוא),

ופרש"י (דהא אחשביה).

וראה לקוטי סופר מצוה לב ד"ה ובשו"ע של בעל התניא.

[991] על מה שנפסק בשו"ע סי' שיט

ס"י (יין או מים שהם צלולים, מותר לסננן במשמרת. אבל בסודר, מים אסור משום

ליבון, ויין ושאר משקין, מותר) כתב המ"א בס"ק יא (אבל משמרת עשויה לכך,

ואין חושש לליבונו (טור). וצ"ע כיון דאמרינן בבגד שרייתו זה כיבוסו, אם כן מה

לי עשוי לכך או אינו עשוי ... ונראה לי שלזה כוון הטור דסבירא ליה כמ"ש

הב"י סי' ש"ב בשם התוס' והרא"ש, דכשאין עליו לכלוך לא הוי כיבוס,

וכמ"ש שם בשו"ע, וכן משמע סי"ו, אלא דאסור שמא יסחוט, והוי כיבוס,

ולכן בעשוי לכך לא גזרינן ... אבל למאן דאמר דאפילו אין בו לכלוך אמרינן שרייתו

זהו כיבוסו).

ואחרי שנתבאר עד כאן דעת הטור ושו"ע, שגם כשאין עליו

לכלוך שרייתו זה כיבוסו, שוב תוקשה קושיית המ"א, "מה לי עשוי לכך או

אינו עשוי".

אמנם לפי מה שנתבאר בקטע הקודם לענין צביעה, " דדבר

שאין דרך העולם לצובעו אין בו משום צובע, ומותר אפילו לכתחלה", לפי זה "יש

לומר דמשמרת נמי כיון דלא איכפת כלל בליבונה לשום אדם, אין ליבונה חשוב כלום ".

וכן ביאר בתוספת שבת סי' שיט ס"ק יט (נראה לי דלא קשה

מידי ... דלא אמרינן גביה שרייתו זו כיבוסו, כיון דאין מכוין לכך ולא ניחא ליה

בהכי).

וכן הוא לקמן סי' שיט סי"ג (משא"כ משמרת, שהיא עשויה

לכך, ואינו חושש לסחטה, וגם אינו חושש לליבונה כלל, ולפיכך אין ליבונה חשוב כלום

לאסור שרייתה בשביל כך, אף להאומרים ששריית הבגד זהו כיבוסו). סי' שכ סוף

סכ"ד ( ומשום איסור ליבון אין לחוש בנעורת ובחתיכת בגד שסביב הברזא,

אף אם הוא יין לבן שהוא מלבן, מפני שהן עשויין לכך ואינו חושש לליבון כלל, כמו

שנתבאר בסי' שי"ט לענין משמרת).

[992] שהרבה להוכיח עד עתה דעת

הפוסקים שאין אומרים בו שרייתו זהו כיבוסו.

וראה טהרה כהלכה פט"ז הערה 43*.

כנישתא דבי רב.

[993] שוחט משום מאי חייב, רב אמר ... אף משום צובע (שצובע את הבשר

של בית השחיטה, רש"י). אמר רב מילתא דאמרי (דבר תימה אמרתי להזכיר צביעה

בשחיטה, רש"י), אימא בה מילתא, דלא ליתו דרי בתראי וליחכו עלי, צובע במאי

ניחא ליה (להאי שוחט בצביעת הבשר, רש"י), ניחא דליתווס בית השחיטה דמא (שיהא

צבוע בדם, רש"י), כי היכי דליחזוה אינשי (שנשחטה היום, רש"י) וליתו

ליזבנו מיניה) .

הרי שאם לא ניחא ליה בהאי צביעה, אינו

חייב עליה, אף לדעת רב שמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה.

[994] לענין דבר שאינו מתכוין, כדאמרינן בכתובות

ו, א ובשבת קיא, ב (אמר רב הלכה כרבי יהודה), ופרש"י (בדבר שאין מתכוין,

דאסור). ולענין מלאכה שאינה צריכה לגופה, גם שמואל סובר כרבי יהודה, כדאמרינן שבת

מב, א (שמואל ... בדבר שאין מתכוין סבר לה כרבי שמעון, במלאכה שאינה צריכה לגופה

סבר לה כרבי יהודה), ומכל שכן רב, כמבואר במ"מ פ"א ה"ז (שידוע דמאן

דמחייב דבר שאין מתכוין, כל שכן שיחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה).

[995] הלכה זו שפסיק רישיה דלא

ניחא ליה דינו כמלאכה שאינה צריכה לגופה, נתבארה בתוס' שם ד"ה לא צריכא דעביד

בארעא דחבריה (פירש בערוך דבפסיק רישיה דלא ניחא ליה, כגון דקעביד בארעא דחבריה ...

מותר לכתחילה ואפילו איסור דרבנן ליכא ... ואינו נראה ... כרבי שמעון דאמר מלאכה

שאינה צריכה לגופה פטור עליה ... והא דקאמר לא צריכא דעביד בארעא דחבריה, היינו

דלא מיחייב חטאת, אבל איסורא איכא). ובד"ה בארעא דחבריה (פירוש דהויא מלאכה

שאינה צריכה לגופה).

ואילו בד"ה באגם כתבו התוס' (מתניתין

דלא שייך לאוקמי באגם, אומר ר"ת דאיירי באילן יבש שאינו מתקן כלום).

ואוצ"ל: ד"ה לא צריכא

וד"ה בארעא.

או אולי רוצה לפרש רבינו, ש"אילן

יבש שאינו מתקן כלום", מותר אף לכתחלה כמו "חזותא דלאו מילתא היא כלל,

כשאין לו חפץ בה כלל, וגם אין דרך העולם לחפוץ בה כלל".

[996] מה שהוצרך רב לומר

שניחא ליה בדם שצובע את הבשר של בית השחיטה, אף שמחייב על פסיק רישיה דלא ניחא

ליה, היינו כיון דשאני חזותא כו'.

[997] ראה בדי השלחן סי' קמו ס"ק כ ד"ה ובכלכלת, אם יש

ללמוד מכאן לדין איש הצובע לחייו, שאף שאין דרך העולם לחפוץ בה כלל, מכל מקום הוא

חפץ בה.

[998] יראים השלם

סי' רעד קלו, ב (אם שותים בשבת משקין צובעין, כגון יין אדום או מי תותים או כלים

צבועים שתים, כגון פרי שקורין צריי"ש בלע"ז והם שחורות, יזהרו שלא יצבעו

מפותיהם וסדיניהם ובגדי לבושיהם). הובא בשבלי הלקט סי' פו, וברוקח סי' ע (יין אדום

או ענבים שחורים או תותים וגודגדניות, אסור לצבוע את המפה), וכל בו סי' לא כט, ג

(והרב בעל היראים ז"ל אוסר להניח בשבת על חיתוך יד או אצבע ויוצא משם דם, שום

בגד, משום צובע). ומהר"ם רקנטי סי' קכג (פסק הר׳ אליעזר ממיץ, צריכין עבדי

אלהים לישמר אם שותין משקין שצובעין בשבת, כגון מי תותים וכיוצא בהן, שלא יצבעו

בהן מפותיהן ולבושיהן). שו"ע סי' שכ ס"כ (יש מי שאומר שהאוכל תותים או

שאר פירות הצבועים, צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה, משום צובע).

ומהו אם כן ההפרש בין צביעת הידים והפה שמותר, לבין צביעת המפה

שאסור. אלא ודאי היינו משום שהמפה דרכה בצביעה, אלא שהוא מקלקל, שאסור מדברי

סופרים.

וכן הוא לקמן שם סכ"ז ( האוכל תותים או שאר

פירות הצבועים, צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה, משום איסור צביעה.

ואע"פ שמקלקל הוא, וכל המקלקלין פטורים, מכל מקום אסור מדברי סופרים) .

[999] שאע"פ שבמלאכת מלבן

מותרת שרייה מועטת, ואילו במלאכת צובע אסור ליגע בידיו צבועות במפה אף בצביעה

מועטת.

[1000] לקמן סי' שכח סנ"ג ( אסור

להניח בגד על מכה שיוצא ממנה דם, מפני שהדם יצבע אותו. ואף על פי שמקלקל הוא, מכל

מקום אסור מדברי סופרים) ,

ושם נסמן.

וראה שו"ת אבני נזר סי' קעה אות א-ד. בדי השלחן סי' קלו

ס"ק יא.

[1001] ד"ה ובפלפל (לפי מה שכתבו התוספות

(סד, ב ד"ה ובלבד שלא תתן) בשם ה"ר פורת ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת, ואם

נפל לא תחזיר, קאי גם אמוך שבאזנה ושבסנדלה ושהתקינה לנדתה. אבל אין נראה כן מדברי

הרמב"ם בפרק י"ט), והיינו האמור ברמב"ם שם הי"א (יוצאה אשה

במוך שבאזנה והוא שיהיה קשור באזנה. ובמוך שבסנדלה והוא שיהיה קשור בסנדלה. ובמוך

שהתקינה לנדתה ואע"פ שאינו קשור).

וכן הוא לקמן סי' שג סי"ח (ויוצאת במוך שהתקינה לנדתה

שיבלע בו הדם אף על פי שאינו קשור בירכותיה).

[1002] שהובא בהערה הקודמת (כל הנך דלעיל, מוך

שבאזנה ושבסנדלה, אסורין לתת לכתחלה), לפירוש הב"י (קאי גם אמוך שבאזנה

ושבסנדלה ושהתקינה לנדתה).

[1003] במשנה סד, ב (יוצאה אשה ... במוך

שבאזנה ובמוך שבסנדלה ובמוך שהתקינה לנדתה).

[1004] היינו אם נאמר שהתוס'

הנ"ל נחלקו לאסור אף משום צביעה.

[1005] משנה ביצה כג, ב (רבי יהודה אומר כל

הכלים אין נגררין), וגמרא שם (רבי יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור). שבת מא,

ב (רבי יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור).

[1006] ראה שו"ת אבני נזר שם אות ה.

[1007] במשנה שם (הזב והזבה

שבדקו עצמן ביום ראשון ומצאו טהור, וביום השביעי ומצאו טהור, ושאר ימים שבינתיים

לא בדקו, רבי אליעזר אומר הרי הן בחזקת טהרה, רבי יהושע אומר אין להם אלא יום

ראשון ויום שביעי בלבד, רבי עקיבא אומר אין להם אלא יום ז' בלבד). ובגמרא ז, א (הלכה

כרבי אליעזר).

מכל מקום מדברי רבי עקיבא ורבי יהושע יש

להוכיח, שהיו בודקות אף ביום השבת, ולא חששו לצביעה.

[1008] עד כאן נתבארה שיטת

הפוסקים, שאין אומרים שרייתו זהו כיבוסו בדבר שלכך הוא עשוי ואין דרך להקפיד עליו

(שלא כדעת המ"א).

עתה

בא לבאר שיטת הפוסקים, ששרייתו זהו כיבוסו אף בדבר שלכך הוא עשוי ואין דרך להקפיד

עליו (כדעת המ"א), שהיא גם שיטת הר"ן.

ומה

שמותר לבדוק בשבת במוך שהתקינה לנדתה, ואין חוששים למלאכת צובע, מבאר בשני אופנים:

(א)

בצביעה הכל מודים שאין איסור בדברים העשויים לכך.

(ב)

שפוסקים אלו מתירים במוך שהתקינה לנדתה משום שהיא צביעה בדרך לכלוך.

וממשיך

לבאר כמה פרטים בשיט הר"ן.

[1009] דאמרינן בגמרא שם ו, א (האי מסוכריא

דנזייתא (סתימת נקב גיגית שמוציאין השכר דרך הנקב וסותמין אותו בבלאי בגדים,

רש"י) אסור להדוקה). ובתוס' שם ד"ה האי (נראה לר"י ... דאיכא למימר

דאסור לסחוט ... משום ליבון).

והיא ההלכה שנתבאר לקמן סי' שכ סכ"ד, ומסיים שם ( ומשום

איסור ליבון אין לחוש בנעורת ובחתיכת בגד שסביב הברזא, אף אם הוא יין לבן שהוא

מלבן, מפני שהן עשויין לכך ואינו חושש לליבון כלל, כמו שנתבאר בסי' שי"ט

לענין משמרת ). שהיא כפי ההלכה שנתבארה עד כאן בדעת הפוסקים.

אמנם מדברי התוס' משמע ששייך איסור

ליבון אף בדברים שלכך הם עשויים.

[1010] מא, א ד"ה ולפיכך (והך מסוכרייא

משום סחיטה דמלבן אין בה, שאפילו תמצא לומר שהיין מלבן וכדכתיבנא, מכל מקום אין

המסוכרייתא מתלבנת, שאין דרך ליבון בכך), משמע שבמים שייך ליבון במסוכריא.

[1011]

דאמרינן בגמרא קמא, א (לא ליהדוק איניש אודרא (מוכין שסותמין בהן פי

הפך, רש"י) בפומא דשישא (פך) דילמא אתי לידי סחיטה), ובמרדכי רמז תכח (משום [איסור

ליבון סחיטה לא הוי, דסוחט בגד] מיין ושמן אינו מתלבן, דאכתי צריך לנקותו במים),

משמע שבמים שייך ליבון באודרא דשישא.

שהיא ההלכה שנתבארה בשו"ע סי' שכ סט"ז (אסור להדק

מוכין בפי פך שיש בו משקין משום סחיטה). ולקמן שם סכ"ב ( אסור

להדוק מוכין בפי פך שיש בו משקין, שמא יבא לידי סחיטה, שעל ידי ההידוק יסחטו

המשקין הבלועין במוכין לתוך הפך) .

[1012]

שבמוך שהתקינה לנדה אין חוששים לצביעה, ובמסוכריא שהתקינה לברזא

חוששים לליבון.

[1013]

כדעת ר"ת דלעיל (הערה 901 ), שהובאה בפנים סכ"א ( אין

אומרים בבגד שאין עליו לכלוך שרייתו במים זהו כיבוסו, אלא כשהוא בדרך נקיון, אבל

אם הוא בדרך לכלוך ... אין בזה משום

כיבוס, שאינו כיבוס אלא לכלוך).

משא"כ במסוכרייתא במים שאינו דרך לכלוך.

[1014] ס"ק כד (ועיין סי' ש"ב

ס"י דיש אוסרין כיבוס דרך לכלוך, כל שכן צביעה).

ולקמן סי' שכ סכ"ז ( ויש מקילין, משום

שאינו אלא דרך לכלוך, ואין בו משום צובע כלל ).

[1015]

כמועתק לעיל (הערה 1010 ).

[1016] ר"ן שם (א, ב) ד"ה עובר (אי

נמי כי מתסר, הני מילי היכא דקא עביד דרך ליבון, אבל הכא אינו דרך לבון אלא דרך טינוף).

[1017] לפי האמור לעיל, שכוונת

הר"ן היא להתיר סחיטה דרך לכלוך, אם כן מובן שיפרש כן גם הא דתנן קלט, ב (מסננין

את היין בסודרין).

ולדידן יתבאר טעם היתר זה לקמן סי' שיט

סי"ג ( יין אדום או שכר או שאר משקין שאין מלבנין ... מותר לסננן

בסודרין).

משא"כ לדעת הר"ן שכתב שם (ואפשר

שאף היין מלבן), אם כן מדוע התירו לסנן היין בסודרין.

אלא ודאי הטעם לדעתו כאמור לעיל,

שהליבון על ידי יין הוא ליבון דרך לכלוך שמותר.

[1018]

לכאורה הי' מקום לפרש דעת הר"ן, שבאמת אוסר אף ליבון דרך

לכלוך, ומה שהועתק לעיל מדבריו (שאפילו תמצא לומר שהיין מלבן וכדכתיבנא, מכל מקום

אין המסוכרייתא מתלבנת, שאין דרך ליבון בכך), הכוונה היא "כאידך שינוייא

שבפרק בתרא דיומא", שכתב הר"ן שם (דכי אמרינן הכי, הני

מילי בבגדים מטונפים, שהן מתכבסין בכך, אבל בבגדים שאין מטונפין, לא).

ובזה מיתרצא גם ההלכה שמסננים את היין בסודרין, היינו בסודרין

שאין עליהם שום טינוף, וכפי שמבאר המ"א הלכה זו (כמועתק לעיל הערה 933 ).

אבל אין לפרש כן בדברי הר"ן גבי מסוכריא, כי בזה " לא

מיתרצא שפיר ההיא דמסוכריא" , שהרי מיירי שהיין שרוי כבר במסוכריא, ועתה כשמהדק אותה בנקב

הגיגית נסחט ממנה היין, ומתלבנת המסוכריא.

אלא ודאי דעתו כאמור לעיל, שהליבון על ידי יין הוא ליבון דרך

לכלוך שמותר, ולכן גם במסוכריא אין לאסור משום ליבון.

[1019]

לפי הנ"ל שעיקר ההיתר במסננין את היין בסודרין הוא משום

שהליבון הוא דרך לכלוך, עדיין קשה מדוע אין לחוש שאחרי הסינון יסחוט את הסודר

מהיין שבו.

[1020] ד"ה וכן משמע להדיא

בסמ"ג ( דאף בדרך לכלוך חיישינן לסחיטה בריבוי מים, כמבואר מדין ההולך

להקביל כו'), ושם נסמן (הערה 972 ).

[1021] בר"ן ביצה (טז, ב) ד"ה והא (והיינו

דתנן מסננין את היין בסודרין, היינו בסודרין שעומדין לכך, דבהנהו לא אתו למסחט).

וכן הוא בפנים שם ( אלא אם כן הוא בגד שאינו מקפיד על מימיו

לסחטם ממנו אף בחול, כמו שנתבאר בסי' ש"א), ושם נסמן (הערות 887 .

888 ).

[1022] סעיף י. ולקמן שם סי"ג ( אבל

יין אדום או שכר או שאר משקין שאין מלבנין, שאין חוששין בהם לסחיטה מטעם שנתבאר שם,

מותר לסננן בסודרין ).

[1023] מה שהוכיח הר"ן שבת מא, א (ואפשר

שאף היין מלבן, כדאמרינן התם (סוכה מ, א) לאכילה ולא למשרה, לאכילה ולא לכובסה), משמע

שאפשר לכבס גם ביין.

[1024] סקי"ב

(ונראה לי לחלק, דביין לבן מכבס כמו מים, אבל יין אדום אינו מכבס, אדרבא מאדים

הבגד).

וכן הוא לקמן סי' שיט סי"ג ( שאין מלבן אלא מים

ויין לבן וכיוצא בהם).