סימן מח

סימן מח

נתעברה וילדה ואמרה נאנסתי ¹⁸²⁰

לכבוד אה' ידידי הרב המופלג בתורה ויראת ה' היא אוצרו מו"ה נתן סגל ¹⁸²¹ נ"י

המכסה אני מאוהבי אשר נשאלתי על האשה ששהתה בלי בעלה יותר משנתים ונתעברה וילדה ואמרה נאנסתי. ואחר העיון מצאתי פתח תקוה להתירה לבעלה, אך איני רוצה לתקוע עצמי לדבר הלכה למעשה להתיר לבדי בלי הסכמת חברים מקשיבים ¹⁸²² , לזאת בקשתי את שאהבה נפשי לעיין רבא במילתא, שבאמת הרחמנות גדולה על האשה וילדיה שיש לה מבעלה, וגם הבעל אומר אוי לו מאשתו אוי לו מאשה אחרת, וראוי לכל ירא שמים להפך בזכותה. ובפרט שקבלתי מכתב יושר דברי אמת מבד"צ דשם וחשובי העיר יראים ושלימים ¹⁸²³ , שמעולם לא נשמע על האשה הלזו שום שמץ דופי, ולא נראו ממנה דברים מכוערים עם שום אדם, לזאת ניכר הדבר שהאמת אתה. ותוכן הענין לפי דבריה, שעבר איזה ערבי ¹⁸²⁴ תקיף ונתארח בביתה, והיא הלכה לישן בחדר מיוחד עם ילדיה, וגם שפחה ערלית עמה, וסגרה הדלת בפנים, אך השר הנ"ל שכר את שפחתה ופתחה לו הדלת ויצאה משם וסגרה הדלת מבחוץ, והוא נפל על מטתה ואנסה, ואחר כך רצתה לברוח והנה הדלת סוגר מבחוץ, ושברה החלון לצעוק ולא היה בחצר כי אם אינם יהודים ¹⁸²⁵ , והיה בעיניהם לשחוק, והשר ההוא בראותו כי צעקה תפסה וסגר פיה ואנסה עוד הפעם. ולמחר היתה רוצה להוציא הקול, ואמנם מחמת בושה, שזהו שלא לפי כבודה שיקרה לה מקרה בלתי טהורה כזה, היתה כמחריש, עכת"ד ¹⁸²⁶ .

[לכבוד ¹⁸²⁷ אה' ידידי הרב הגדול החריף ושנון מו"ה שמואל ¹⁸²⁸ נ"י

היות שנדברנו בהיותי במחניכם ¹⁸²⁹ הנ"ל, על אודות האשה ששהתה בלי בעלה זה יותר משנתיים ונתעברה ואמרה שנאנסה, וסיפרה מעין המאורע שצעקה ואין מושיע לה, שבחצר היו ערלים ושחקו עליה, גם אחר כך סתם הנואף את פיה. אשר הסכימה דעת מעכ"ת להאמינה ולהתירה לבעלה ישראל, רק שאמר לי שקשה עליו הכתיבה, ובקשה נפשו שאנכי אדרוש בתחילה לעיין בשריותא דהאי אתתא ולכתוב דעתי הקלושה, ואז יגמור לטוב ויבא גם הוא על החתום. לזאת אמלא משאלותיו לטובה].

הנה מקור דין זה נובע מסוגיא דפ"ק דכתובות (דף ט') ¹⁸³⁰ בשמעתתא דפתח פתוח, דלהר"ר יונה והרא"ש ¹⁸³¹ והר"ן ¹⁸³² נאמנת לומר נאנסתי, וכ"ד הרמב"ן ¹⁸³³ והרשב"א ¹⁸³⁴ והריטב"א ¹⁸³⁵ , וכן דעת הרא"ה ¹⁸³⁶ לפי מש"כ בשמו הפני יהושע ¹⁸³⁷ והמראה פנים ¹⁸³⁸ . רק המגיד משנה ¹⁸³⁹ כתב בשם הרמב"ם ¹⁸⁴⁰ שנראה מדבריו שהוא מן האוסרים (וכ"כ בפירוש המשניות במשנה דהיא אומרת מוכת עץ כו' בהדיא ¹⁸⁴¹ , וכן כתב הרע"ב שם, ועי' תוספות יו"ט ¹⁸⁴² ובמראה פנים על הירושלמי במשנה זו ¹⁸⁴³ , מיהו הפני יהושע ¹⁸⁴⁴ פירש דהיינו דוקא באשת כהן דליכא חזקה, עיין שם), ונראה מדבריו שם ¹⁸⁴⁵ שהרמב"ם לאו יחידאה הוא. ואמת שמצאתי שכן כתב הבה"ג הלכות מיאון ¹⁸⁴⁶ , אך מכל מקום רוב גדולי הראשונים ועמודי ההוראה אשר בית ישראל נשען עליהם מסכימים להתיר, ובפרט שכן דעת הטור ¹⁸⁴⁷ ורבינו ירוחם ¹⁸⁴⁸ .

ואמנם בשו"ע סימן ס"ח ¹⁸⁴⁹ סתם כלשון הרמב"ם, שכתב המגיד משנה שדעתו לאסור, והיינו מדסתם ולא חילק בין מכחישתו או שותקת ובין אומרת נאנסתי. והרמ"א (סי' ס"ח ס"ז) הביא דעת הגדולים המתירים בלשון ויש אומרים, ולא הכריע, כדרכו לכתוב וכן עיקר או וכן יש להורות. וגם סיים ע"ז ועיין סימן קע"ח ס"ג, ושם בהג"ה הביא מחלוקת רבינו שמחה וראבי"ה שבמרדכי פ"ג דכתובות ¹⁸⁵⁰ בנתיחדה אם אבדה המיגו, ולכאורה מדברי שניהם נלמוד דבלא מיגו לא מהימנא. וכך הבין הגאון חכם צבי בתשובה רס"י קמ"ו ¹⁸⁵¹ עיי"ש. אבל אי אפשר לומר כן, דהא ראבי"ה ¹⁸⁵² המתיר הביא ראיה מההיא דהיתה מעוברת, שהיא ראיית הרא"ש ¹⁸⁵³ גבי פתח פתוח, והתם מיירי בלא מיגו. וגם דעת הר"ש האוסר בנתייחדה דאבדה המיגו, הא כתב טעמו בצדו כיון דנתייחדה אינה נאמנת, דהוה כהנהו נשי דגנבי גנבי דאי שבקן ואזלי אבתרייהו דאסירן ¹⁸⁵⁴ עכ"ל, הא לאו הכי הוה נאמנת אפילו בלא מיגו. ואפשר דמשום הכי נמי אצטריך לי' לראבי"ה למימר דלא אבדה המיגו, כי היכי דלא תהוי כהנהו נשי דגנבי גנבי כו'. תמיהני מהגאון חכם צבי שכתב ¹⁸⁵⁵ דדוחק לומר דהיינו טעמא משום דנתייחדה ועברה על דת כו', דהא בהדיא כתב הר"ש דכיון דנתיחדה כו' וגם אין הטעם משום שעברה על דת כו', אלא משום דהוה כהנהו נשי כו'. וממוצא דבר נשמע שגם הר"ש והראבי"ה שניהם נוספו על רוב גדולי הראשונים שמתירין. וגם אין לפקפק מהא דכתב הרמב"ם פ"א מהל' נערה ¹⁸⁵⁶ דבעיר חזקתה מפותה על דבר אשר לא צעקה כו', דכבר כתב המשנה למלך שם דלא תועיל חזקה זו אלא שלא להאמינה ליטול ממנו (כשטוען ברי). וגם בתשובת חכם צבי סימן קמ"ו ערער על חזקה זו, דמאין הרגלים שלא צעקה שמא צעקה ולא נשמע קולה או שסגר פיה כו', וכן בדין דבכלל חזקת כשרות היא חזקה זו גם כן שצעקה ואין מושיע לה או שלא היתה יכולה לצעוק, ובפרט בנידון דידן שאמרה בהדיא כך.

ואולם ראיתי חבל נביאים האחרונים מרעימים ומרעישים על הדבר הזה, שבתשובת כנסת יחזקאל (סימן ע"ח) כתב שמעשה כזה היה בק"ק בריסק ואסרו חכמי הדור, ובתוכם היה רבו אב"ד דשם הגאון מהור"ר מרדכי זיסקינד רוטנבורג, ועיינתי בתשובתו של הגאון הנ"ל ¹⁸⁵⁷ וראיתי דשדי בה נרגא בראיית הרא"ש בפ"ק דכתובות, שכתב לקיים דברי תלמידי רבינו יונה המתירין מההיא דהיתה מעוברת (שהיא ראיית ראבי"ה דלעיל) ואמרה לכשר נבעלתי דקיי"ל כרבן גמליאל דנאמנת אפילו ברוב פסולין אצלה, דשאני התם דסבירא ליה לרבן גמליאל דאשה מזנה בודקת ומזנה, כמ"ש התוספות (דף י"ג ע"ב) בד"ה השבתנו כו'. וגם הנה הפני יהושע הקשה על התוספות, דמאי טעמא לא חיישינן דלמא נאנסה דלא שייך האי טעמא דאשה בודקת כו', דמזה מוכח לכאורה גם כן דלא מהימנא לומר נאנסתי לפירוש התוספות. איברא שהפני יהושע כתב שם דה"ר רבינו יונה והרא"ש וסיעתם לא סבירא להו הא דכתב התוספות דטעמא דרבן גמליאל משום דאשה מזנה בודקת כו'. ולפע"ד משמע כן בהדיא ברמב"ן במלחמות ספ"ק גבי תינוקת שנאנסה עיי"ש, וכן משמע בחידושי הרשב"א וברא"ש שם. אכן לפי זה יהיה מוכרח לומר שהתוספות חולקים על רוב הפוסקים הנ"ל. אבל באמת נראה לפענ"ד שגם דעת התוספות כדעת רוב הפוסקים הנ"ל, ולא אצטריך להו טעמא דאשה מזנה בודקת כו' אלא להתיר גם באיסורי כהונה, ולא חיישינן למעלה דעשו ביוחסין. ותדע שהרי בפרק המדיר (דף ע"ה ע"ב) ד"ה ספק כתב בהדיא דאפילו ר' יהושע לא אסר בהיותה מעוברת אלא משום דמעלה עשו ביוחסין, והרי ר' יהושע לא סבירא ליה כלל דאשה מזנה בודקת כו', כדאיתא בהדיא בגמרא (דף י"ד ע"א) גבי אלמנת עיסה. והא דלא חיישי התוספות לדילמא נאנסה היינו מדלא טענה, דהא דנאמנת לרבן גמליאל היינו משום דאלים ליה ברי דוקא כדאיתא בהדיא בגמרא שם.

ומה שאסרו חכמי הדור, כבר כתב הפני יהושע בקו"א למס' כתובות (סי' ל"א) דהיינו טעמא משום שנתייחדה עם הבעל עגלה שלא כדת, וכן ראיתי בתשובת מהר"מ זיסקינד הנ"ל, שהביא גם כן האי טעמא דנתייחדה, אלא שהביא מתחלה השגתו על ראיית הרא"ש, ואפשר נמי דמשום השגה זו לבדה לא היה לו כדאי לאסור, ועיקר סמיכתו על מה שכתב אחר כך ועוד כיון דנתייחדה כו', ולא הביא השגתו על הרא"ש אלא להגדיל האיסור. ובר מן הדין התם טענה שנאנסה בדרך מבעל העגלה, וטענה גרועה היא כי איך היה הבעל עגלה מגיס לבו לשכב את אדונתו ולאנסה ואיך לא ירא מן המשפט, וגם בבואה לבית הבעל כבר היתה מעוברת ולא באה לקבול עליו לפני השופט, משא"כ בנידון דידן שנאנסה מן שר וגדול שדרכו להגיס דעתו ולסמוך על אלמותו שלא יעשו לו משפט, וגם מה ששתקה ולא הוציאה הקול הוא מפני שלא עלה על לבה שתתעבר ממנו, וכסבורה שבהוצאת הקול תהיה לבוז כמו שאמרה בפירוש.

וכיוצא בזה שמעתי ¹⁸⁵⁸ מפי קדשו של רבינו הגדול אחמו"ר זצללה"ה נ"ע וזי"ע, ביור"ד סימן שי"ג ¹⁸⁵⁹ , בההיא דתשובת הרא"ש ¹⁸⁶⁰ שאמרו למשרתת שאינו נאכל עד שיהיה בו מום כו', שדן הרא"ש שמסתמא כיוונו שהמשרתת תעשה בו מום, וגם על סמך זה עשתה המשרתת כו'. דהקשה הט"ז ¹⁸⁶¹ מאי שנא מקסדור דבמשנה שם ¹⁸⁶² . ותירץ הוא ז"ל, דבשלמא קסדור שהוא שר ותקיף הוא מגיס לבו ודעתו לעשות דבר מעצמו, ואינו ירא מהמשפט כי מי יוכל לדון עם שתקיף ממנו, ובודאי עשה כן מעצמו, אבל המשרתת, אילו לא הבינה שגם רצון הבעל הבית בזה בודאי לא היתה מגיסה דעתה לעשות מום ופגם בבהמת בעל הבית, ודפח"ח ¹⁸⁶³ . ואם כן אף אנו נאמר לענין טענת אונס לחלק בהכי מסברא זו.

עוד ראיתי במהרי"ט בחידושיו לכתובות ¹⁸⁶⁴ השיג גם כן על ראיית הרא"ש מההיא דהיתה מעוברת, דהתם נאמנת להכשיר הולד משום דלית לה דררא דממונא ולא פיסול גופה (ור"ל שאין הדבר נוגע לעצמה), משא"כ להכשיר עצמה אינה נאמנת. ושתי תשובות בדבר, חדא דכשם שאדם קרוב אצל עצמו כך אדם קרוב אצל בנו. והא דמקילינן בבתה אפילו לכתחלה ובה אין מכשירין רק בדיעבד, טעמא רבא איכא דבבתה מקרי הכל דיעבד, ועוד שהרי על כל פנים בדיעבד מכשירין גם בה, ולאסור אשה על בעלה חשיב כדיעבד כדאיתא בגמרא ¹⁸⁶⁵ גבי ההוא ארוס וארוסה, עיי"ש בפרש"י ¹⁸⁶⁶ ותוספות ¹⁸⁶⁷ . ומה שכתב עוד מהרי"ט, דבתה נמי יש לה חזקת כשרות, אפילו לפי דבריו היינו חזקת כשרות דאם מהני גם לבת.

אך עוד אחת היא ¹⁸⁶⁸ והיתה לבאר ¹⁸⁶⁹ דבבה"ג הלכות מיאון כתב בהדיא לחלק בהא דהיתה מעוברת דדוקא לכשר נבעלתי נאמנת, והני מילי בפנויה אבל באשת איש שאמרה נאנסתי לא מהימנא. וצריך לומר דסבירא ליה דאף על גב דמהימנא לכשר נבעלתי אפילו נגד רוב פסולים מכל מקום נאנסתי אינה נאמנת נגד רוב דרצון. ולכאורה טעמו ונמוקו עמו על פי מ"ש מהרי"ק שרש ע"ב דמצינו כמה פעמים בגמרא דמהני חזקה אפילו לאפוקי ממונא, כגון חזקה אין אדם פורע תוך זמנו וחזקה אין העדים חותמין אלא אם כן נעשה בגדול וכהנה רבות, משא"כ בחזקת הגוף אין מוציאין ממון (אלא בברי ושמא). וכתב הטעם שאין לומר אוקמי ממונא בחזקת מאריה אלא בחזקה דאתיא ממילא כגון חזקת הגוף, אבל היכא שהחזקה היא מחמת טעם כגון חזקה אין אדם פורע כו' וחזקה אין העדים חותמין כו' פשיטא שאין חזקת ממון עומדת כו', אבל בחזקת הגוף שאין לנו אלא מטעם שאין לבדות השתנות מחזקה ראשונה, האי טעמא שייך לומר נמי בחזקת ממון, שאין לנו לבדות השתנות דממון מחזקתו הראשונה עכת"ד. והוא הדין והוא הטעם יש לומר בנידון דידן, דבשלמא רוב פסולין דאזלינן בתרייהו אין זה אלא מטעם שאין לבדות ההשתנות מרובא דפסולין, ומשום הכי חזקת כשרות דידה עדיפא שהיא כמו חזקה הבאה מחמת טעם, שהחזקה בגופה היא דסתם אשה כשרה היא, ולא מחמת שעד עכשיו היתה כשרה ואין לנו לבדות השתנות בלבד, אלא שגם עכשיו היא בחזקת כשרה, ומשום הכי עדיפא חזקה זו אפילו נגד רוב פסולין שאינו אלא מטעם שאין לבדות ההשתנות, משא"כ נגד הרוב דרצון, שגם זה הרוב הוא בא מחמת טעם, משום שהאונס היא טענה גרועה דיש קול לאונס ולא אלים חזקת כשרות להוציאה מרוב דרצון. ואם כן לכאורה קשה על הרא"ש וראבי"ה דמייתו ראיה מההיא דמעוברת דמהימנא לומר לכשר נבעלתי אפילו ברוב פסולין דמהימנא נמי לומר נאנסתי, הא יש לחלק ביניהם בסברת מהרי"ק דלעיל. ואין לומר דסבירא ליה להרא"ש דרובא דרצון הוה מדרבנן כמ"ש התוספות ¹⁸⁷⁰ , דאם כן מעיקרא מאי קשיא ליה מהא דרובא וחזקה רובא עדיף עיי"ש.

אך באמת לא קשה מידי, דלא כתב כן מהרי"ק אלא לענין ממון דאין הולכין בממון אחר הרוב, וכל שכן אחר החזקה, ומשום הכי לא מהני חזקה שאין בה טעם כי אם שלא לבדות ההשתנות נגד חזקת ממון, אבל לענין איסורא אזלינן בדאורייתא אפילו בחזקה כה"ג וכן ברובא כה"ג, ואדרבה הרוב דרוב פסולין הוא עדיף מדאורייתא יותר מרוב דרצון, דרוב פסולין הוה רובא דאיתא קמן כמו ט' חנויות דפ"ק דחולין ¹⁸⁷¹ , משא"כ רוב דרצון אינו אלא רובא דליתא קמן כמו קטן וקטנה שם. ואין להקשות הכל טעמא מאי, הא רובא וחזקה רובא עדיף, ומאי טעמא דרבן גמליאל. דיש לומר בפשיטות דהיינו דאלים ליה ברי. דאע"ג דבדבר שהיה לו חזקת איסור אין עד אחר נאמן אלא אם כן בידו ¹⁸⁷² , ורובא וחזקה רובא עדיף, מכל מקום לגבי נאמנות האשה שלא לאסור על בעלה נאמנת אפילו נגד הרוב, משום דהוה כדיעבד, ובפרט באשת ישראל דאיכא חזקה דכשרות וחזקת נאמנות דידה הויא תרתי חזקה לקולא.

ומיהו בחדושי רשב"א ¹⁸⁷³ וריטב"א ¹⁸⁷⁴ משמע דאפילו באשת כהן נאמנת ¹⁸⁷⁵ , וכמ"ש המגיד משנה ¹⁸⁷⁶ , והביאוהו החלקת מחוקק ¹⁸⁷⁷ ובית שמואל ¹⁸⁷⁸ (דלא כפני יהושע ¹⁸⁷⁹ , וכבר השיג עליו הפרי מגדים בהקדמתו ליו"ד בכללי רובא וחזקה ¹⁸⁸⁰ ), וכתבו על זה ¹⁸⁸¹ וכן בדין דכל אשה נאמנת לומר מותרת אני אם אין מכחישה. ולכאורה אין הנדון דומה לראיה שאינה נאמנת אלא בספק איסור, כגון מה שהאשה סופרת לעצמה, והיינו משום דימי הספירה באין ממילא, והוי כמו חתיכה ספק חלב ספק שומן, או בדבר שהוא בידה כגון הוחזקה נדה נאמנת לומר טבלתי, כמ"ש התוספות ורשב"א בריש פרק קמא דגיטין ¹⁸⁸² , אבל אתחזק איסורא ואין בידה, אשה לא מהימנא, ורובא וחזקה רובא עדיף. וצריך לומר דלא סבירא להו כלל רוב דרצון, דרובא דתליא במעשה הוא, ומשום הכי נמי אזיל רבן גמליאל בתר ברי דידה אפילו ברוב פסולין, משום דרוב פסולין נמי רובא דתלי במעשה הוא ¹⁸⁸³ . וכמדומה לי שכן ראיתי בחידושי רמב"ן ביבמות ריש פרק האשה [בתרא] ¹⁸⁸⁴ (וכעת אינו בידי), דרוב נשים מתעברות ויולדות הוי נמי רובא דתליא במעשה, דלא כמ"ש התוספות שם ¹⁸⁸⁵ . אי נמי דסבירא ליה דבאשת כהן נמי איכא חזקה דכשרה לכהונה כמ"ש התוספות, ואע"ג דחזקת שתחתיו סותרת חזקה זו, מכל מקום חזקת כשרות עדיפא, דהרוב מסייע לה דרוב נשים בחזקת כשרות הן, ומשום הכי נמי אלימא טובא אפילו נגד הרוב דרצון, ועכ"פ למהוי פלגא ופלגא, והוי כמו חתיכה ספק חלב ספק שומן דאשה נאמנת נמי בדלא אתחזק איסורא, כמ"ש התוספות ריש פרק קמא דגיטין (וכן כתב בחידושי רשב"א שם) ובריש פרק קמא דנדה, דהא דעד אחד נאמן באיסורין בדלא אתחזק איסורא נפקא לן מאשה דכתיב וספרה לה.

עוד הקשה מהרי"ט על ראיית הר"ן מהירושלמי דאתמר על מתניתין דהנושא את האשה כו' ¹⁸⁸⁶ , שהוא סותר להירושלמי דבריש פרקין, דקאמר התם הדא דתימא שלא להפסידה כתובתה אבל לקיימה אסור (ופירש דברי הירושלמי שהביא הר"ן בדרך רחוק ודחוק), וכן המשנה למלך ¹⁸⁸⁷ הביא ראיה לדברי הרמב"ם מן הירושלמי דרריש פרקין. והנה ראיתי בחידושי רשב"א וריטב"א שהביאו הירושלמי הזה ולא חשו ליה, משום דבגמרא דידן משמע כאידך דירושלמי שהביא הר"ן, ומאחר שהיה למראה עיניהם הירושלמי הזה אין לסתור דבריהם אלא בראיה ברורה. ועיין במראה הפנים על הירושלמי דמתניתין הנושא את האשה כו' דהאריך לפרש במאי פליגי הסוגיות דהירושלמי אהדדי ומסיק דהלכה כאידך דירושלמי שהביא הר"ן. עוד הקשה מהרי"ט מהא דפריך בגמרא דידן (דף י"ב ע"א) וניחוש שמא תחתיו זינתה כו', והא לאו קושיא היא אפילו אם תמצי לומר דהיינו להפסידה כתובתה אפילו באשת ישראל, מכל מקום יש לומר כמ"ש לעיל בדעת התוספות, דלא מספקינן בנאנסה אלא אם כן טענה דאלים ליה ברי דוקא. עוד הקשה מה הועילו חכמים בתקנתן בתולה נשאת ליום הרביעי משום טענת בתולים דהא כל אשה תטעון נאנסתי, ושותא דמרן לא ידענא, למאן הקשה אי לפרש"י הא פירש ¹⁸⁸⁸ שמא על ידי זה יצא הקול ויתברר כו', ואי לפירוש התוספות ¹⁸⁸⁹ ושאר פירושים דמשום אשת כהן תקינו כו', הא באשת כהן אנוסה נמי אסורה, ואם תטעון לאו תחתיו זינתה, הרי הוה מקח טעות. סוף דבר לא מצאתי תשובה נוצחת לדברי הראשונים, והם עמודי ההוראה ומפיהם אנו חיין בכל הפוסקים, שכל הפוסקים האחרונים הולכים בכל מקום בעקבותם, ואף בכאן לא תטה אשורנו מני דרכם, ובפרט שדבריהם ישרים למוצאי דעת.

עוד זאת דבנידון דידן איכא קצת מיגו, לפי שהסתירה עוברה, ואף שהיה העם מרננים אחריה מכל מקום יש מהם שלא האמינו לקול השמועה, ואף אחר שילדה לא נודע לכל, ויש שאמרו שהיה לה עצירת הדם כדרך מקרה הנשים והפילה חתיכות דם. אלא שבפני בעלה גלתה האמת, והוא בא לשאול, ועל ידי זה נתפרסם הדבר דחברך חברא אית ליה.

[ועוד ¹⁸⁹⁰ זאת מה שכתב מעכ"ת שבנידון דידן נמי יש לומר דאיכא מגו, יש לו פנים וקרוב לשמוע, דאף דבסתם מעוברת ליכא מגו, שהרי כריסה בין שיני' ומגו במקום עדים הוא, מכל מקום בנידון דידן ידוע שהסתירה עוברה לפני כל, רק שיצא עליה קול שהיא מעוברת, ויש שלא האמינו לשמועה זו שאמרו שחולי הוא זה שנעצר הדם בקרבה כדרך הנשים שיש להם מקרה זו, ועכ"פ הי' בספק זה אומר כך וזה אומר כך, וגם מן הלידה לא ידעו הכל, ואדרבה יש מהם שהוכיחו שלא היתה מעוברת, שמכיון שלא היתה לה לידה שמע מינה שנפלה ממנה חתיכה וכיוצא בזה. רק לפי שהיא גילתה בפני הבעל, והבעל בא לשאול הדין, וגילה לפני אוהביו וריעיו, וחברא חברא אית לי' עד שנודע הדבר, ואי בעי' לא היתה מגלה בפני הבעל כלל, ולא הי' נודע לשום אדם משום לידה כלל, ואין צריך לפרש יותר למבין מדעתו].

עוד רגע אדבר לפי שראיתי בתשובת הגאון מהרמ"ז הנ"ל שהחמיר על האשה לפי שהמיתה את הולד ועברה על דת, ולכך נחשדה בעיניו גם בענין זה, ובאמת אין טעם לזה, שאין מזה ראיה כלל שחשודה לעבור על דת במזיד, דמה שהמיתה את הולד כעין שגגה הוא, ואנוסה נמי היא דלבה אנסה משום תקלה וקלון שתהיה לבוז ולחרפה בעיני כל כל הימים, שיאמרו הבריות זאת האשה וזה בנה החי כו', וגם בעיני העולם נחשב לממזר, ומרגלא בפומא דאינשי שממזר דמו מותר, אף שהאמת לא כן הוא.

מכל הלין טעמי הדבר פשוט וברור בעיני שיש לה היתר לבעלה. אך לפי שדבר גדול הוא בעיני העולם, ויאמרו יהא רעוא דלישרי תרבא ¹⁸⁹¹ , לזאת לא חפצתי שתצא ההוראה מאתי לבדי, ובקשתי ממעכ"ת לעיין בדבר, ואם יש בידו להימין או להשמאיל, לחזק הקושיות של האחרונים, או להוסיף קושיא על קושייתם, או שיקשה בעיניו על דברי, יודיעני ואראה אם יש ממש בדבריו אשובה לי ואודה על האמת.

[מכל ¹⁸⁹² הלין טעמי גם אנכי מסכים עם מעכ"ת להאמין את האשה שנאנסה ולהתירה לבעלה, ובפרט שבעלה מאמין לדברי', ודעתו סומכת בלי שום ספק שהאמת אתה, ונודע שבחלבים ועריות אזלי בתר לבו נוקפו ¹⁸⁹³ כו'. ואולם מפני שדבר גדול הוא בעיני הבריות ואוושא מילתא, לזאת מן הראוי שלא להתיר כי אם בכנופי' לומדי' מופלגי' העיר, וגם לשלוח לגדולי בעלי הוראה דק' פאלצק, שיבואו גם הם עה"ח בהיתר זה, ואי דרי דורא דלינא ואי לא לא דלינא ¹⁸⁹⁴ , שאין רצוני שיצא ההיתר הזה בהסתר דלא להוי כמילתא דטמירתא ¹⁸⁹⁵ וחיישינן לחשדא. ומה גם זימנין שמשכח לה פירכא ושגיאה מי יבין, ומוטב שיחתוך הדין בי"א מבעשרה כנודע. ולא באתי רק למלאות רצונו לפתוח בהיתר תחלה, וגם להיות סניף לעושי מצוה ולהסכים עם הרבים שיסכימו בהיתר זה].

ד' ידידו לנצח דש"ת מלו"נ ¹⁸⁹⁶

יהודה ליב מיאנוויטש