ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשולחן ערוךיורה דעההלכות נדהסימן קפז[כג]

[כג]

[כג] מוציאה דם. פירוש שאינה יודעת כלל שדרכה של מכתה להוציא דם כלל^קמד. וטעמו של רמ"א דבברייתא תניא^קמה גבי רואה דם מחמת תשמיש אם יש לה וסת תולה בוסתה ואם יש לה מכה תולה במכתה ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה יוצא הדם. ופירש במרדכי^קמו אם יש לה זמן קבוע שהיא רואה בו תולה בוסתה שיכולה לומר שהדם שהיא רואה מחמת תשמיש טהור הוא שעדיין לא הגיע וסתה ותולה במכתה שיכולה לומר מן מכתה הוא וטהור הוא עכ"ל. ופירש הב"ח^קמז שכך היתה גירסת המרדכי בברייתא תולה בוסתה ותולה במכתה וחדא מילתא היא דאם יש לה וסת תולה שלא בשעת וסתה במכתה אף על פי שאינה יודעת אם מכתה מוציאה דם^קמח דתלינן דמסתמא מוציאה דם וממכתה הוא כיון שיש לה וסת. אבל אם אין לה וסת בעינן שתדע בודאי שמכתה מוציאה דם לפעמים^קמט כדתניא בסיפא ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה יוצא דם וכתב על זה המרדכי^קנ בשם ספר התרומה^קנא משמע דוקא כשיודעת שיוצא דם מן המכה תולה בה אבל אם ספק לה אינה תולה בה עכ"ל.

אבל הרשב"א^קנב כתב על ברייתא אחריתי דתניא^קנג הרואה דם מחמת מכה טהורה מסתברא שאפילו אינה מרגשת ממש שהדם שותת ויורד מן המכה חדא דאין עיניה בין מכתה ואי אפשר לה לידע אלא בבדיקת שפופרת (יתבאר בסמוך) כדרך שאמרו^קנד ברואה מחמת תשמיש והתם משמע בברייתא דאם יש לה מכה דאינה צריכה בדיקת שפופרת דעל ידי שפופרת בלאו הכי שריא והא דקתני התם נאמנת אשה לומר מכה יש לי שממנה הדם שותת ויורד לאו שנאמנת לומר שממנה שותת ויורד קאמר אלא כלפי שאמרו אם יש לה מכה תולה במכתה קאמר שאין אנו צריכים לדעת בבירור שיש לה מכה אלא היא עצמה מרגשת במכה ונאמנת לומר שיש לה מכה שיש שם דם ותולה במכתה שאני אומר ממנה הדם שותת ויורד עכ"ל.

והבינו הב"י^קנה ורמ"א^קנו ושאר אחרונים^קנז בדעת הרשב"א דפליג על ספר התרומה בפירוש הברייתא וסבירא ליה שאין צריך שתדע שמכתה מוציאה דם. ולכן פסק רמ"א להקל שלא בשעת וסתה כגירסת המרדכי אף על גב דיחידאה הוא בגירסא זו ופירוש זה וכל הפוסקים פירשו בענין אחר כדלעיל סעיף ד' ולקמן סעיף י"א. וכ"כ מהרא"י בפסקיו^קנח דאין לסמוך על המרדכי להקל אלא כשיש עוד צדדים להקל נוכל לצרף גם דעת המרדכי. מכל מקום סמך רמ"א על הרשב"א דסבירא ליה דאינה צריכה כלל לידע אם מכתה מוציאה דם וצירף סברתו עם דעת המרדכי להקל נגד ספר התרומה וסיעתו ביש לה וסת שלא בשעת וסתה על כל פנים בין ברואה מחמת תשמיש בין שלא מחמת תשמיש כמו שכתב רמ"א לקמן סי' קפ"ח ס"ה בהג"ה. כן כתב הב"ח^קנט וסיים שכן אנו עושים מעשים פה ק"ק קראקא.

אבל הש"ך^קס כתב דהרשב"א מודה לדינא לספר התרומה דבעינן שתדע בודאי שמכתה מוציאה דם אלא דלא בעינן שתהא מרגשת ממש שדם זה שהיא רואה עתה מחמת תשמיש או שלא מחמת תשמיש הוא שותת ויורד מן המכה. ולכן דעת הש"ך^קסא שלא להקל ביש לה וסת שלא בשעת וסתה לטהרה לבעלה בלא ז' נקיים וטבילה לסמוך על דעת המרדכי לחוד אלא להתירה לבעלה אחר ספירת ז' וטבילה יש לסמוך על המרדכי ביש לה וסת שלא בשעת וסתה ברואה מחמת תשמיש ג' פעמים שאינה צריכה להתגרש דבכמה מקומות חשו חז"ל שלא להוציא אשה מבעלה ומשום עגונה הקילו. וכן דעת המנחת יעקב^קסב וחכם צבי^קסג בשם שער אפרים^קסד וכן דעת הט"ז^קסה להחמיר אלא שכתב שאם יש לה מכה שרגילות נשים אחרות לראות דם ממכה כזו אף על פי שזו אינה יודעת יש לתלות במכה עכ"ל.

ומה שכתב הרשב"א ואי אפשר לה לידע אלא בבדיקת שפופרת לפי דעת הש"ך^קסו הבדיקה היא בשעת ראייתה ממש כשהיא שופעת דם ואינו ידוע אם הוא מן המקור או מן המכה שבצדדין מכנסת שפופרת ומכחול ובראשו מוך ואם לא נמצא דם על המוך בידוע שדם זה ששופעת אינו מן המקור אלא מן המכה שבצדדין (חכם צבי^קסז. ועיין תוס' דף ס"ה סוף ע"ב^קסח בשם התוספתא^קסט. דלא ככרתי ופלתי^קע ודו"ק). ולפי דעת רמ"א^קעא הבדיקה היא אף שלא בשעת ראייתה שאם נמצא דם על צדדי השפופרת ולא על המוך בידוע שמכתה מוציאה דם וממנה בא דם זה שעל צדי השפופרת ולא מן המקור הואיל ולא נמצא על המוך כלום. אבל שלא על ידי שפופרת אי אפשר לברר אלא על דרך שכתב הש"ע סעיף ז'^קעב משום דאף שנמצא בצדדין יש לומר שמן המקור בא לצדדין^קעג שהרי דם הנמצא בפרוזדור ספיקו טמא כדלעיל סי' קפ"ג^קעד מה שאין כן בשפופרת אם היה בא עכשיו מן המקור היה נמצא על המוך שבראש המכחול (ולא חיישינן שמא כבר בא מן המקור לצדדין מקודם לכן דלא מחזקינן טומאה למפרע אלא לענין תרומה וקדשים^קעה משום דאשה בחזקת טהרה עומדת^קעו. והלכך אינה צריכה לבדוק עצמה קודם הכנסת השפופרת אלא אם כן היתה טמאה נדה ודאי ולא הפסיקה עדיין בטהרה דהיינו שלא בדקה עצמה לראות אם פסק דם נדתה כדלקמן סי' קצ"ו^קעז שכל שלא הפסיקה בטהרה הרי זו בחזקת טמאה).

ומה שכתב הרשב"א שאומרת שיש לה מכה שיש שם דם ורמ"א וסיעתו לא הזכירו זה. היינו לפי שהבינו דאינו רוצה לומר^קעח שיש דם על גבי מכה מבחוץ דהיינו שהמכה מוציאה דם כמו שכתב בחכם צבי^קעט לפי דעת הש"ך וסיעתו שהרי אין עיניה בין מכתה ואי אפשר להרגיש בדם שיוצא ממכתה לפי דעת הרשב"א. דדוחק לומר דסבירא ליה^קפ דאפשר לה להרגיש כשהדם על גבי המכה ואי אפשר לה להרגיש כששותת ויורד ממנה^קפא. וגם הרשב"א לא כתב אלא שמרגשת בעצמה שיש לה מכה ולא שמרגשת בדם. ועוד שאם אפשר לה להרגיש בדם שעל גבי מכה דילמא מיירי בברייתא^קפב בכהאי גוונא דוקא שרואה כשמרגשת הדם על גבי המכה^קפג דאמרינן זהו הדם ששותת ויורד עתה ומנא לן לטהר ברואה בשעה שאינה מרגשת בדם על גבי המכה אף על פי שהרגישה פעם ופעמים שהרי אין המכה עשויה להוציא דם תמיד אלא לעתים. אלא^קפד ודאי כוונת הרשב"א במה שכתב שיש שם דם היינו שהיא מכה גמורה כבועה וחבורה שהדבר ידוע שהדם נצרר בתוכן^קפה ולאפוקי כאב בעלמא דלא מקרי מכה כדלעיל סעיף [ג']^קפו וכדלקמן סעיף ז'^קפז. וכמ"ש בתשובת חכם צבי^קפח ובתשובת אמונת שמואל^קפט והאשה מרגשת בעצמה בהלוכה או בישיבתה או בשאר סברות שיש לה מכה גמורה כמ"ש בתשובת אמונת שמואל (ורמ"א סמך עצמו אדלעיל סעיף [ג'] ואדלקמן סעיף ז'. וגם אמשמעות לשון מכה דשם מכה אינו נופל אלא על מכה גמורה כבועה וחבורה וכיוצא בהן ולא על כאב בעלמא). ומכה גמורה יש בה דם נצרר בודאי כמו שאמרו^קצ אם אין שם מכה קורט דם מנין. ולא במכה שעל ידי מחט בלבד אמרו כן אלא אף במכה הבאה על ידי חולי שלא על ידי מחט כדלעיל סימן ל"ג^קצא וסוף סימן מ'^קצב. אלא שאין ידוע לה אם דרכה של מכה זו להוציא הדם חוץ למכה ובהא סבירא ליה להרשב"א שתולה במכתה שאני אומר כו'. ופסק כן רמ"א ביש לה וסת שלא בשעת וסתה. אבל אם אין ידוע לה שיש לה מכה גמורה פשיטא דאינה תולה. ולא הוצרך רמ"א לפרש זה דמבואר הוא בש"ע סעיף [ו]' דבעינן שתאמר ברי לי שיש לי מכה.

ולא עוד אלא שאפילו בכתמים אין תולין אלא ביודעת שיש לה מכה ולא בספק כמ"ש המרדכי^קצג. וכל שאין ידוע שיש לה מכה גמורה הרי זה כספק אם יש לה מכה כלל. ועוד שגם במכה גמורה שאינה יודעת אם מוציאה דם היינו טעמא דתלינן בכתמים לכולי עלמא משום דסתם מכה היא מוציאה דם לפעמים כדלקמן^קצד. ובשאינה יודעת אם היא מכה גמורה לא שייך האי טעמא למימר דמסתמא היא מכה גמורה. ואין חילוק^קצה בין כתמים לרואה שלא בשעת וסתה לפי דעת רמ"א אלא בידוע שיש מכה גמורה שיש בה דם אלא שידוע שאינה מוציאה דם לחוץ מעצמה אלא שהיא יכולה להגלע^קצו ולהוציא דם על ידי דוחק וחיכוך בידים או בדבר אחר והיא אינה יודעת אם נתחככה דבכתמים תלינן דנתחככה ולאו אדעתה כדלקמן סימן ק"צ^קצז מה שאין כן ברואה ממש אפילו שלא בשעת וסתה כיון דהוא ספיקא דאורייתא לא תלינן אלא אם כן בידוע שהיה שם דוחק וחיכוך במכה. כגון ברואה מחמת תשמיש שכתב הרדב"ז^קצח שאף על פי שידוע שעדיין לא יצא דם מהמכה אפשר שעל ידי כח ודוחק השמש מתמעכת המכה ויוצא ממנה דם הלכך קרוב הדבר לתלות במכה עכ"ל.

ומכל מקום למעשה אין לסמוך על רמ"א וסיעתו להקל באיסור כרת נגד הש"ך וסייעתו^קצט אם לא שיש עוד צדדים אחרים להקל^ר והוא שעת הדחק הגדול שלא להוציא אשה מבעלה. כגון אשה שיש לה מכה במקור או בבית החיצון^רא שיש בה דם נצרר ואינו ידוע אם מוציאה דם לחוץ לפעמים ואינה יכולה להטהר לבעלה זה ימים רבים מפני שמוצאה דם על העד שבודקת בו בימי ליבונה ואין ידוע אם דם זה מן המקור או מן הצדדין או מן המכה שבמקור או בצדדין. אם יש לה וסת יש להקל שלא בשעת וסתה כדעת רמ"א וסיעתו שסמכו על המרדכי בצירוף הרשב"א לטהרה בלא ספירת ז' מאחר שיש כאן עוד ספק שמא הוא מן הצדדין^רב לפי דעת הרמב"ם דלעיל סי' קפ"ג^רג בנמצא בכותלי בית הרחם שהוא מקום בדיקת העד. וגם ספק הרגשה לפי דעת התוס' דלעיל שם^רד. ואף דמדרבנן טמאה בלא הרגשה^רה מכל מקום הוה ליה ספיקא דרבנן וספק ספיקא בדאורייתא דשמא הוא מן המכה ואם תמצי לומר מן המקור שמא לא הרגישה (עיין סוף סי' ק"י בכללי ספק ספיקא^רו).

אבל באשה שאין לה וסת^רז אין להקל משום האי ספק ספיקא^רח כשהמכה בבית החיצון משום דהרמב"ם וסיעתו סבירא להו שחזקת הדם שבא בהרגשה וכן דעת הש"ע כדלקמן^רט. ואף דלהרמב"ם יש כאן ספק צדדין^רי לא הוי ספק ספיקא ספק מן המכה ספק מן הצדדין דהכל שם ספק אחד^ריא כיון שהמכה גם כן בצדדים ולא במקור^ריב.

אבל אם המכה במקור^ריג הוי ספק ספיקא כמ"ש רמ"א לקמן^ריד. ואף דהתם מיירי ברואה מחמת תשמיש דוקא^רטו אבל שלא מחמת תשמיש לא הוי ספק ספיקא משום דלרש"י ותוספות^רטז אמרינן בנמצא בכותלי בית הרחם שחזקתו מן המקור כדלקמן^ריז. היינו ברואה ממש אבל במוצאה בבדיקת העד יש להקל כיון דלהתוס' הוא ספק הרגשה^ריח הוה ליה ספק ספיקא בדאורייתא וספק דרבנן. והרמב"ם דסבירא ליה שחזקתו בהרגשה הא סבירא ליה דאיכא ספיקא דצדדין בכהאי גוונא והוי ליה ספק ספיקא (ורש"י דסבירא ליה כחומרי שניהם^ריט אפשר דסבירא ליה כהרשב"א לפי דעת רמ"א וסיעתו. לכן אין להחמיר כל כך בדבר שיש להקל בין להרמב"ם בין להתוס').

ובשעת הדחק הגדול שלא להוציא אשה מבעלה מפני שאינה יכולה ליטהר זה ימים רבים אפשר שיש להקל אף ברואה ממש בהרגשה^רכ אלא שאינה מרגשת אם הוא מן המקור או מן הצדדין^רכא והמכה היא במקור ואינה יודעת אם מוציאה דם לטהרה בלא ספירת ז' וטבילה ולסמוך על הרמב"ם^רכב דלא אמרינן שחזקתו מן המקור בנמצא בכותלי בית הרחם וספיקא הוי והוה ליה ספק ספיקא ומותרת אף שאין לה וסת כמ"ש רמ"א בסמוך^רכג וצריך עיון בזה^רכד.

אבל ביש לה וסת שלא בשעת וסתה יש להקל אפילו שלא בשעת הדחק כדעת רמ"א וסיעתו מאחר שיש עוד צד להקל דהיינו ספק ספיקא לדעת הרמב"ם^רכה. והיינו כשהמכה במקור אבל בבית החיצון שאין כאן ספק ספיקא אין להקל^רכו כי אם במוצאה בבדיקת העד^רכז כדלעיל^רכח.

וכל זה ברואה שלא מחמת תשמיש אבל ברואה מחמת תשמיש אם המכה במקור ואינה יודעת אם מוציאה דם^רכט אם ידוע שהדם מן המקור^רל אין להקל בלא ז' נקיים וטבילה^רלא אפילו בשיש לה וסת שלא בשעת וסתה^רלב נגד הש"ך וסיעתו אפילו מוצאה בבדיקה על העד בלא הרגשה^רלג.

ואם אינו ידוע שהוא מן המקור אפילו רואה בהרגשה^רלד אלא שאינה מרגשת אם הוא מן המקור או מן הצדדים יש להקל^רלה אף באשה שאין לה וסת^רלו כדעת רמ"א דלקמן שהסכימו^רלז עמו הלבוש^רלח והלחם חמודות^רלט ומנחת יעקב^רמ וכרתי ופלתי^רמא. והיינו אף בלא ספירת ז' וטבילה כמבואר בדרכי משה^רמב בשם שערי דורא^רמג הובא בש"ך^רמד (עיין שם דלא מיירי ברואה מחמת תשמיש כלל^רמה).

ואם המכה בבית החיצון אף שאינה יודעת אם הדם מן המקור מאחר שאין כאן ספק ספיקא^רמו אין להקל אפילו ביש לה וסת שלא בשעת וסתה^רמז להתירה בלא ספירת ז' וטבילה נגד הש"ך וסיעתו אפילו מוצאה על העד בלא הרגשה דאף על גב דהוא ספק הרגשה לפי דעת התוס' והוי ליה ספק ספיקא כיון דלהרמב"ם ושולחן ערוך לא הוי ספק ספיקא אין להקל כלל^רמח.

ועוד^רמט דאיכא לברורי על ידי בדיקת שפופרת אם הוא מן המקור או מן הצדדים. וגם בכל ספק ספיקא יש אומרים^רנ שצריך לברר היכא דאפשר והכא דלהרמב"ם וש"ע אינו ספק ספיקא כלל פשיטא דצריך לברר^רנא על ידי בדיקת השפופרת שאם ימצא דם על המוך בידוע שהדם שהיא רואה בשעת תשמיש הוא מן המקור. ואף על פי כן תהיה מותרת לינשא לאחר^רנב מאחר שהמכה היא בבית החיצון. מה שאין כן כשהמכה במקור אי אפשר לברר שהדם אינו מן המכה במה שנמצא על המוך^רנג משום הכי אין צריך לבדוק כלל:

הערות

קמד. ש"ך ס"ק כא. תורת השלמים ס"ק יט.
קמה. סו, א.
קמו. שבועות רמז תשלה (א, ב). וכ"ה בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' תרכה. הובאו בש"ך ס"ק כ. ביאור שיטתו, ראה לקמן ס"ק כד (ד"ה ואף אם). וראה גם לקמן סי' קפח ס"ק כג.
קמז. ס"ד ד"ה והמרדכי.
קמח. ראה לקמן קו"א ס"ק ט, ההוכחה שכ"ה הפירוש במרדכי, דלא כש"ך ס"ק כ.
קמט. רמ"א (בהמשך הסעיף). ש"ך ס"ק כג.
קנ. שם (א, ג).
קנא. סי' צב ד"ה ודין.
קנב. תורת הבית הארוך סוף שער ד (כג, א).
קנג. טז, א.
קנד. סו, א.
קנה. ד"ה וכתב הרשב"א (שעשה מחלוקת בין הרשב"א לס' התרומה).
קנו. בדרכי משה ס"ק ז.
קנז. ב"ח סוף ס"ד ד"ה ואף. ט"ז ס"ק י.
קנח. סי' מז.
קנט. ראה פס"ד צ"צ רלג, ד.
קס. סוף ס"ק כד (ושהוכיח כן בספרו, שלא הגיע לידינו). שו"ת חכם צבי סי' מו (שהאריך להוכיח כן, וכדלקמן).
קסא. ס"ק כ (ומפרש כן גם ברמ"א. ראה לקמן ס"ק כז). וראה שו"ת צ"צ סי' קכב אות א.
קסב. תורת השלמים ס"ק יח.
קסג. סי' מו.
קסד. סי' עו (שפירש שאף המרדכי לא התיר אלא כדי שלא להוציא אשה מבעלה).
קסה. ס"ק י.
קסו. שמפרש מ"ש הרשב"א שא"א לה לידע כו', דהיינו לידע שהדם בא עתה ממכתה, א"כ יפרש שבזה מועלת בדיקת השפופרת.
קסז. בפירוש הב' שם: דלרוחא דמילתא נקיט הרשב"א הך בדיקה דאפילו תימא דבמכה שבצדדין מיירי דאז אפשר לה ע"י בדיקה וכעין בדיקת התלמוד ממש (וראה קו"א).
קסח. לענין בתולה (דלקמן סי"ג): הך בדיקה הויא בשפופרת אם בא ממקור או מן הצדדים. וראה קו"א בסופו.
קסט. פ"ט ה"ז: כולן צריכין בדיקה בשפופרת חוץ מן הבתולה.
קע. ס"ק ה, שפירש באופן אחר, ונתבאר בקו"א. וראה שו"ת צ"צ סי' קכב אות א.
קעא. שמפרש מ"ש הרשב"א שא"א לה לידע כו', דהיינו לידע אם המכה מוציאה דם, א"כ יפרש שבזה מועלת בדיקת השפופרת. ומבואר בקו"א.
קעב. שמוצאת תמיד במקום אחד. וראה לקמן קו"א ס"ק יא (ד"ה אלא תלינן, שכ"ה גם כשרואה בשעה שכואב לה). שו"ת צ"צ סי' קיג אות א. סי' שיב (לג, ב).
קעג. ראה שו"ת צ"צ סי' שז.
קעד. ס"ק א.
קעה. כלישנא בתרא אליבא דרב הונא (ו, סע"ב). וכן פסק הרמב"ם בהל' מטמאי משכב ומושב פ"ג ה"ט. וראה שו"ת צ"צ סי' קיג אות ב.
קעו. גמרא ב, א. אמנם ראה לעיל מהדו"ב (ד"ה ומשום הכי ואילך), דהיינו רק לענין לטמא למפרע, שאין דם לפניך ולא אתרעי חזקת האשה, משא"כ לענין לטמא להבא, שהדם לפניך ואתרעי חזקה, אמרינן שחתה כו' ונשתהה הדם וכותלי בית הרחם העמידוהו.
קעז. טור ושו"ע שם ס"ה. ש"ך שם ס"ק ט. וראה לקמן סי' קצ ס"ק פה. טהרה כהלכה פכ"ד ביאורים אות ט.
קעח. שאין כוונת הרשב"א שאומרת שיש דם כו'.
קעט. סי' מו ד"ה ואין, לפרש כן את דברי הרשב"א.
קפ. להרשב"א, כפירוש החכם צבי.
קפא. אי אפשר לה לידע אם הדם הזה זב מהמכה (שבזה מיירי הרשב"א בתחלת דבריו שם).
קפב. סו, א.
קפג. אף שאינה מרגשת שהדם הזה זב מהמכה.
קפד. לכן פירש הרמ"א וסייעתו, שודאי כו'.
קפה. דלא כש"ך שסובר דלא סגי בזה לטהרה. אמנם לקמן בקו"א סי"א (ד"ה אפשר) מסיק דאינו רוצה לומר דם נצרר במכה, אלא דם בעין ע"ג המכה, או שעכ"פ לפעמים יוצא הדם ע"ג המכה, אף שאינו שותת לחוץ. ובזה גם הש"ך יודה, ולא פליגי כלל רמ"א וש"ך לדינא.
קפו. וס"ק יז.
קפז. וס"ק לד, ובקו"א ס"ק ט.
קפח. סי' עג. הובא לקמן ס"ק לד, וקו"א ס"ק יא (ד"ה מ"ש החכם צבי).
קפט. סי' כג. אמנם לקמן בקו"א סי"א (ד"ה אפשר) מסיק שזהו דוחק גדול, דאין עיניה שם להרגיש בועא דוקא, אלא ודאי הכוונה שיש לה כאב גדול באיברים הפנימיים שמורה על מכה שלפעמים מוציא דם.
קצ. חולין נא, א. וכדלקמן קו"א ס"ק יא (ד"ה מ"ש החכם צבי).
קצא. סיום סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה לקמן קו"א ס"ק יא ד"ה ומ"ש הח"צ, וש"נ.
קצב. סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה רמ"א שם ס"ו.
קצג. שבועות רמז תשלה (א, ג): אמנם כתמים שתמצא בבגדיה טהורה ותולה במכה אפילו אינה יודעת שהמכה מוציאה דם. וראה לקמן קו"א סוף ס"ק ט, וס"ק יא (ד"ה מ"ש החכם צבי, וד"ה אפשר).
קצד. ס"ק כט, וש"נ.
קצה. שמכאן הוכיח בחכם צבי שם, שאין מתירים אלא במכה שידוע שמוציאה דם. וכ"ה בתשובה שבסוף ס' בית לחם יהודה (דלקמן קו"א ס"ק ט). ולדעת רמ"א צריך לומר שאין חילוק כו'.
קצו. משנה נח, ב. וכדלקמן סי' קצ סי"ח וס"ק מג. וכפירוש שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' עג (הובא בבית לחם יהודה שם). וכ"ה לקמן סי' קפח ס"ק כב. וראה שו"ת צ"צ סי' קיד אות ב.
קצז. ס"ק מג.
קצח. ח"א סי' תמד. הובא גם לקמן קו"א ס"ק יא (ד"ה אלא תלינן). וראה שו"ת צ"צ סי' קטז. הוספות שם סז, ג.
קצט. אמנם ראה לקמן קו"א ס"ק יא (ד"ה והנה לשון הרשב"א), שלמסקנת הרשב"א יש לתווך שאין מחלוקת בין הרמ"א והש"ך. ועוד שם, שגם לפירוש הש"ך וסיעתו, א"א לדעת שיש לה המכה אלא ע"י כאב גדול באיברים הפנימיים, שמורה על מכה שיש עליה דם, ולפעמים יוצא לחוץ. וא"כ לדינא הדין דין אמת כמ"ש רמ"א.
ר. ראה שו"ת צ"צ סי' קיז אות ו. סי' קל. אהלי יוסף (נח, ג).
רא. לצדדין קתני: שיש לה מכה במקור (שמותר מטעם ס"ס, כדלקמן ד"ה אבל אם), או בבית החיצון (שמותר בצירוף צדדים אחרים להקל שיתבארו בסמוך ובשעת הדחק גדול).
רב. היינו מן העליה.
רג. ס"ק א.
רד. ס"ק ג (אמנם בקו"א שם ס"ק ב, בהגהה הא' ממהדו"ב, מסיק שלדעת התוס' וסייעתו לא קיי"ל כשמואל דבעי הרגשה, וא"כ דינו כדלקמן בסמוך ברואה בהרגשה). וראה פרדס חב"ד יב ע' 79.
רה. כדלעיל שם ס"ק ג. לקמן סי' קצ ס"א וס"ק א.
רו. דין טז.
רז. שאין לצרף היתר המרדכי.
רח. שלדעת התוס', כנ"ל.
רט. ס"ק לג.
רי. שמא בא מהעליה.
ריא. שאינו נחשב ס"ס, כמבואר בש"ך דיני ס"ס דין יא. וראה גם לעיל סי' לב סוף ס"ק ה. או"ח סי' תלג קו"א ס"ק ו בהגהה הא'. סי' תלח ס"ט. לעיל סי' לב סוף ס"ק ה. לקמן ס"ק כד (ד"ה אבל אם). סי' קצ ס"ק עג.
ריב. וא"כ אין כאן רק היתר הרשב"א (לדעת הרמ"א), והיתר ס"ס שלדעת התוס'.
ריג. טעם חילוק זה ראה לקמן ס"ק כד (ד"ה והמנחת יעקב).
ריד. ספק מהמכה שבמקור וגם ספק מדוחק הצדדים (וקיי"ל בזה כרמ"א, כדלקמן סוף ס"ק כד). ועד"ז כאן, ספק מהמכה שבמקור וגם ספק מהצדדים (מהעליה), לדעת הרמב"ם.
רטו. שאז יש דוחק הצדדים.
רטז. דלעיל סי' קפג ס"ק א (ואין להקל ולסמוך על דעת הרמב"ם לחוד).
ריז. ס"ק כד.
ריח. ראה לקמן ס"ק כד (סד"ה אי נמי), הטעם שס' התרומה אינו מקיל אף בזה. ומ"מ יש לצרף כאן היתר הרשב"א (לדעת הרמ"א), והיתר הס"ס שלדעת הרמב"ם, והיתר הס"ס שלדעת התוס' (ולפי מה שהובא לעיל מסקנת רבנו במהדו"ב, גם כאן אין לצרף הספק שלדעת התוס', וא"כ דינו כדלקמן בסמוך ברואה בהרגשה).
ריט. כדלעיל סי' קפג ס"ק א (לענין ספק מהעליה) וס"ק ג (לענין חזקתו בהרגשה).
רכ. שאין לצרף כאן הס"ס שלדעת התוס', רק הס"ס שלדעת הרמב"ם.
רכא. כמ"ש הרשב"א בתורת הבית שם. הובא לעיל סי' קפג קו"א ס"ק ב (סד"ה ועיין רש"י).
רכב. משא"כ לדעת רש"י ותוס', ראה לקמן ס"ק כד (ד"ה ועוד), שאין בזה ס"ס.
רכג. לענין רואה מחמת תשמיש.
רכד. שיש כאן רק היתר הרשב"א (לדעת רמ"א), והיתר ס"ס שלדעת הרמב"ם. וראה אמרי יושר ח"א סי' קס.
רכה. וא"כ יש כאן היתר המרדכי, והיתר הרשב"א (לדעת הרמ"א), והיתר ס"ס שלדעת הרמב"ם.
רכו. שיש כאן רק צירוף היתר המרדכי, והיתר הרשב"א (לדעת הרמ"א), ואין כאן הס"ס שלדעת הרמב"ם, ואין כאן הס"ס שלדעת התוס'.
רכז. שיש לצרף גם הס"ס שלדעת התוס' (והספק שלדעת הרמב"ם).
רכח. שיש להקל בשעת הדחק גדול.
רכט. שיש היתר הרשב"א, לפירוש הרמ"א.
רל. שאין כאן ס"ס, כמבואר כאן ברמ"א.
רלא. שאף אם נצריכה ז' נקיים וטבילה אין כאן שעת הדחק הגדול שלא להוציא אשה מבעלה.
רלב. שיש כאן היתר המרדכי.
רלג. שיש כאן היתר ס"ס לדעת התוס'. משא"כ לעיל (ד"ה ומ"מ), שיש שעת הדחק הגדול שלא להוציא אשה מבעלה.
רלד. שאין כאן היתר ס"ס שלדעת התוס'.
רלה. מטעם ס"ס (שמא מדוחק הצדדים, ואפילו מהמקור שמא מהמכה שא"י אם מוציאה דם).
רלו. שאין כאן היתר המרדכי.
רלז. ראה גם לקמן סוף ס"ק כד (שלא נחלק עליו אלא הש"ך לבדו), ובקו"א סוף ס"ק ו (שכן משמע גם משתיקת הב"ח וט"ז).
רלח. סעיף ה.
רלט. דברי חמודות פ"י אות יב.
רמ. תורת השלמים ס"ק כ.
רמא. ס"ק ו.
רמב. דרכי משה הארוך אות ז.
רמג. סי' ו. וראה גם לקמן ס"ק כד (ד"ה ועוד), וס"ק כה.
רמד. ס"ק כג.
רמה. וא"כ בודאי התיר בלא ז' נקיים וטבילה. אבל ברמ"א, ראה לקמן ס"ק כד (ד"ה ועוד), דקאי על הש"ע דמיירי ברואה מחמת תשמיש (שיש ספק שבא הדם מדוחק הצדדים). ובלא רואה מחמת תשמיש התיר רבנו לעיל בסמוך – רק בשעת הדחק גדול.
רמו. כדלקמן ס"ק כד (ד"ה אבל אם המכה).
רמז. שיש כאן היתר המרדכי, וגם היתר הרשב"א לדעת הרמ"א (מכה שאינה יודעת אם מוציאה דם).
רמח. משא"כ לעיל (ד"ה ומ"מ), שיש שעת הדחק הגדול שלא להוציא אשה מבעלה.
רמט. במכה בבית החיצון גרע ממכה במקור וידוע שהדם מהמקור דלעיל (אף שבשניהם אין כאן ס"ס), שבבית החיצון איכא לברורי כו'.
רנ. ש"ך סי' קי דיני ס"ס דין לה, בשם הרשב"א חולין נג, ב. וראה פס"ד צ"צ רט, ג ואילך.
רנא. כדלעיל ס"ק כב וש"נ.
רנב. ראה לעיל ס"ק יד וס"ק כ.
רנג. כדלעיל קו"א סוף ס"ק ד.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 6 עמודים.