שמה דין ארבע רשויות לשבת

שמה דין ארבע רשויות לשבת

ובו כ"ז סעיפים:

איזו היא רשות היחיד

א

ארבע¹ רשויות

לשבת, רשות היחיד ורשות הרבים, כרמלית ומקום פטור².

איזו

היא רשות היחיד, מקום המוקף מחיצות גבוהות עשרה טפחים³, ויש

בחללו ⁴ (א) ד' טפחים על ד' טפחים⁵, שזהו

שיעור מקום חשוב הראוי להשתמש בו ⁶ .

וכן

חריץ עמוק עשרה טפחים שנמצא חללו מוקף במחיצות גבוהות עשרה, אם רוחב חללו הוא ד'

טפחים על ד' טפחים⁷,

שהוא שיעור מקום⁸,

הרי הוא רשות היחיד גמורה בתוכו, אפילו הוא ברשות הרבים⁹.

וכן

עמוד¹⁰ או תל ¹¹ שהוא גבוה עשרה ורחב ד' על ד', הרי הוא

כמוקף מחיצות גבוהות עשרה, שהלכה למשה מסיני היא ¹² שאנו אומרים גוד אסיק¹³, דהיינו

שאנו רואים את ד' צדדי העמוד הגבוהים י' טפחים, כאלו נמשכו ¹⁴ והועלו למעלה על ראשו ועומדים כמחיצות

סביב לו, ונמצא ראשו מוקף מד' צדדים וחללו ד' על ד':

ב

תל שהוא משופע והולך ומתלקט בגבהו מעט מעט, אם הוא מגביה י' טפחים מתוך הילוך ד'

אמות¹⁵, הרי

הוא כאלו זקוף ביושר, ורשות היחיד הוא במקום גבהו¹⁶, אם

מגביה כן מכל רוחותיו¹⁷, אפילו

הוא עומד ברשות הרבים, כיון שאין נוח להלוך בו¹⁸.

אבל

אם מתלקט גובה עשרה מתוך הילוך ה' אמות, הרי ההילוך בו נוח וקל, ולפיכך הוא כרשות

הרבים גמורה¹⁹

אם הוא ברשות הרבים, או ככרמלית אם הוא בכרמלית:

ג

עמוד גבוה עשרה שיש בראשו ד' על ד', ומתקצר והולך למטה²⁰,

וכשמגיע ג' טפחים סמוך לארץ יש בו ג' טפחים על ג' טפחים ²¹ , הרי הוא רשות היחיד על ראשו. לפי

שהלכה למשה מסיני היא ²² שאומרים גוד אחית, דהיינו משוך ²³ את ראש העמוד מכל צדדיו והורד למטה עד

לארץ, והרי זה כאילו מחיצות מקיפות אותו מכל צדדיו עד ראשו²⁴, וכיון

שבראשו יש ד' על ד' הרי הוא שם רשות היחיד גמורה²⁵.

ואפילו

אם כשהגיע לפחות מג' טפחים סמוך לארץ אין בעביו ג' טפחים על ג' טפחים, אין בכך

כלום, שכל שהוא פחות מג' טפחים לארץ כלבוד הוא וכאילו הגיע לארץ²⁶.

אבל

תחת ראשו ועד הארץ, אע"פ שאנו רואים כאילו מחיצות מקיפות שם, אין זה מועיל

לעשות שם רשות היחיד²⁷, לפי

שאין שם ריוח ד' על ד' שיהא ראוי להשתמש שם ²⁸ , שהרי תחתית העמוד מפסיק שם:

ד

עמוד שיש בעביו ד' על ד' במשך גובה עשרה, ואחר כך מתמעט והולך, אע"פ שכשמגיע

לג' טפחים סמוך לארץ אין בעביו ג' טפחים, או אפילו אם כבר אין בעביו ג' טפחים למעלה

הרבה יותר מג' טפחים סמוך לארץ, הרי הוא רשות היחיד על גבה ²⁹ , משום שאומרים גוד אסיק גובה י' טפחים

של צדדיו למעלה³⁰

כמו שנתבאר³¹.

אבל

למטה תחת השיפוע אינו רשות היחיד³², כיון

שאי אפשר לומר שם גוד אחית מחמת בקיעת הגדיים, כי כל מחיצה שאינו מגעת ג' טפחים

לארץ אינו מחיצה לחלוק רשות בפני עצמה, לפי שהגדיים יכולים לבקוע תחתיה ³³ . אבל פחות מג' טפחים, שאינן יכולין

לעבור שם ³⁴ , אפילו אין בה אלא ז' טפחים ומשהו, אנו

אומרים לבוד, וכאלו הגיע לארץ ³⁵ :

ה

כל מקום שיש לו שֵם ד' מחיצות, אע"פ שאינן שלימות אלא פרוצות באמצען, ואין

בהן אלא אמה לכאן ואמה לכאן בכל זוית³⁶, כגון

ד' קורות הנעוצים ברשות הרבים לארבע זויות וכל אחת עביה אמה על אמה, שנמצא שלכל

רוח יש מחיצה ברוחב אמה מזוית זו וברוחב אמה מזוית זו³⁷, אם אין

ביניהם אלא י"ג אמות ושליש³⁸, הרי זה

רשות היחיד מן התורה³⁹, והזורק

לתוכה מרשות הרבים חייב⁴⁰.

אבל מדברי סופרים אינן חשובות מחיצות

להתיר הטלטול בתוכו⁴¹, אפילו

הן בכרמלית, הואיל והפרוץ מרובה על העומד ⁴² , אלא לעולי רגלים בלבד התירו לעשות כן

סביב הביראות שברשות הרבים, כדי שיהיו מים מצויים להם בשבתות:

ו

וכן מקום המוקף ג' מחיצות גמורות, אלא שפרוץ ופתוח לגמרי ברוח רביעית ⁴³ , או אפילו אין בו אלא ב' מחיצות ולחי ⁴⁴ , שלחי זה נדון כמחיצה ג', ע"ד

שיתבאר בסי' שס"ג⁴⁵, הרי

הוא רשות היחיד גמורה מן התורה, והזורק מרשות הרבים לתוכו חייב. אבל חכמים אסרו

לטלטל בו יותר מד' אמות, ושלא להוציא ולהכניס מתוכו לרשות היחיד ולא לרשות הרבים,

כדין הכרמלית שיתבאר⁴⁶.

במה דברים אמורים כשמקום זה הוא פרוץ

ופתוח לכרמלית, אבל אם הוא פתוח לרשות הרבים, הזורק לתוכו פטור, שאינו כרשות היחיד

מן התורה, מפני שלפעמים נדחקים רבים לתוכו כשיש דוחק רב ברשות הרבים ⁴⁷ :

ז

כתלים המקיפים את רשות היחיד, הרי על גביהם רשות היחיד, אע"פ שאינן רחבים ד'⁴⁸.

ואפילו

אם גם החלל שביניהם אין בו ד' ⁴⁹ , שאינו רשות היחיד שם ⁵⁰ . מכל מקום על גבי הכתלים למעלה, אם יש

שם ד' על ד' בהצטרפות כולם עם החלל שביניהם, הרי הוא רשות היחיד שם.

ואף

על פי שאינו ראוי להשתמש שם על גבי כתלים, שאין בהם רוחב ד' בכל אחד, מכל מקום הרי

אפשר להניח שם על גביהם דף הרחב ד' על ד' כמדתם עם החלל שביניהם, ולהשתמש עליו ⁵¹ :

ח

חורים שבכתלי רשות היחיד, שכלפי רשות היחיד הם רשות היחיד⁵².

ואפילו

הם מפולשים כלפי חוץ לרשות הרבים, והם למטה מי' טפחים, ששם הוא אויר רשות הרבים,

ובני רשות הרבים משתמשים בהם, אעפ"כ כיון שאפשר להשתמש בהם מרשות היחיד הרי

הם בטלים אצלה ונחשבים כמוה ⁵³ .

אבל

אם הם כלפי חוץ ואינם עוברים כלפי פנים, אינם בטלים אצלה, והרי הם נדונים לפי גבהם

ורחבם כמו שיתבאר⁵⁴:

ט

אויר רשות היחיד הוא רשות היחיד עד לרקיע. ולכן אם נעץ קנה ברשות היחיד, אפילו

גבוה מאה אמה, על גביו רשות היחיד⁵⁵. וכן כל

מה שיש ברשות היחיד, בין רחב בין קצר⁵⁶ בין

גבוה בין נמוך דינו כרשות היחיד, שכן דרך לבנות ברשות היחיד עליות זו למעלה מזו

קטנות וגדולות ⁵⁷ :

י

ואפילו כלי העומד ברשות הרבים, אם יש בו כדי לרבע ד' טפחים על ד' טפחים, והוא גבוה

י' טפחים, כגון תיבה או כוורת או מגדל⁵⁸, הרי

הוא רשות היחיד⁵⁹

בתוכו⁶⁰ ועל גבו

עד לרקיע⁶¹.

מפני שכל שהוא גבוה עשרה ורחב ד' הוא חולק רשות לעצמו⁶².

אבל

אם אינו גבוה עשרה, אף על פי שרחב ד', אינו חולק רשות לעצמו⁶³. ואף על

פי שחכמים גזרו על כל דבר שרחב ד' ואינו גבוה עשרה לעשותו רשות בפני עצמו, דהיינו

כרמלית כמו שיתבאר⁶⁴, מכל

מקום בכלים לא רצו חכמים לגזור לבטלם מתורת כלי לעשותם רשות בפני עצמם, הואיל והן

כלים⁶⁵.

ודינם

כמקום פטור ⁶⁶ . ויש אומרים ⁶⁷ שדינם כרשות הרבים שהם עומדים עליה.

וכל שכן אם אינו רחב ד' והוא למטה מי'.

וכלים

המחוברים לקרקע אין עליהם תורת כלי לענין זה, וגזרו עליהם לעשותם כרמלית, אם רחבים

ד' ואינם גבוהים י'⁶⁸:

איזו

היא רשות הרבים

יא

איזו היא רשות הרבים, רחובות ⁶⁹ , ושווקים⁷⁰, הרחבים

ט"ז אמה⁷¹

על ט"ז אמה ⁷² , שכן היה רוחב הדרך במחנה לוים שבמדבר⁷³.

והוא שאינם מקורים ⁷⁴ . ואין להם חומה סביב. ואפילו יש להם

חומה אלא שהם מפולשים משער לשער ⁷⁵ , דהיינו שהשערים מכוונים זה כנגד זה ⁷⁶ , הרי יש לאותו דרך המכוון משער לשער ⁷⁷ כל דין רשות הרבים, אם הוא רחב ט"ז

אמה⁷⁸, שהרי

אין לו אלא ב' מחיצות משני צדדיו בלבד⁷⁹ (אם

מחיצות אלו אינן רחוקות אמה ברוחב רשות הרבים מכנגד חלל השער ⁸⁰ ). והוא שאין הדלתות ננעלות בלילה, כמו שיתבאר

בסימן שס"ד⁸¹.

וכן דרכים שעוברים בהן מעיר לעיר,

ורחבים ט"ז אמה⁸².

וכן מבואות רחבים ט"ז אמה המפולשים

מרחוב לרחוב ⁸³ , או מרחובות לדרכים ⁸⁴ , הרחבים ט"ז אמה⁸⁵, הן

רשות הרבים גמורה.

ויש אומרים ⁸⁶ שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום

כדגלי מדבר אינו רשות הרבים, אלא כרמלית.

ועל פי דבריהם נתפשט המנהג במדינות אלו

להקל ולומר שאין לנו עכשיו רשות הרבים גמורה ⁸⁷ . ואין למחות בידם, שיש להם על מי

שיסמכו ⁸⁸ (וכל ירא שמים יחמיר לעצמו ⁸⁹ ):

יב

מבואות הרחבים ט"ז אמה, אפילו שמתקצרים בקצתן ואין בהם ט"ז אמה, הרי הן

רשות הרבים, לפי שאי אפשר לרשות הרבים להתלקט במלקט ורהיטני⁹⁰.

לפיכך מבואות המפולשים לרשות

הרבים מב' ראשיהם, וארכן לאורך רשות הרבים, אע"פ שאין ברחבן ט"ז אמה,

הרי הם רשות הרבים גמורה, לפי שהן כרשות הרבים ארוכה שנתקצרה בקצתה, כיון שארכן

לאורך רשות הרבים. אבל אם ארכן מפולש לרוחב רשות הרבים, אינן רשות הרבים ⁹¹ .

ויש אומרים ⁹²

שאינן רשות הרבים אלא אם כן רחבים י"ג אמה ושליש ⁹³

(ואז הם רשות הרבים אפילו הם מפולשים לרוחב רשות הרבים ⁹⁴ ).

וכבר נתבאר שעכשיו יש אומרים שאין לנו

רשות הרבים בכל ענין:

יג כל דבר שהוא ברשות הרבים, אם אינו גבוה ג' טפחים,

אפילו הם קוצים או צואה ⁹⁵ שאין רבים דורסים עליהם ⁹⁶ , חשובים

כקרקע, והרי הם רשות הרבים (ואפילו הם כלים⁹⁷).

ואם הוא

גבוה ג', ומג' ועד ט', ולא ט' בכלל, אם הוא רחב ד' על ד', חלק רשות לעצמו מדברי

סופרים, והוא ככרמלית, והוא שאינו כלי. ואם אינו רחב ד' על ד', הוא מקום פטור ⁹⁸ (ואם הוא כלי נתבאר לעיל ⁹⁹ ).

ואם הוא

גבוה ט' טפחים מצומצמים שראוי לכתף עליו, שאינו לא גבוה ולא נמוך ורבים מכתפים

עליו, הרי הוא כרשות הרבים גמורה ¹⁰⁰ , אפילו אינו רוחב ד', שכיון שהוא צריך לרבים, רשות

הרבים הוא בין רחב בין קצר ¹⁰¹ . אבל אם אין רבים מכתפים עליו, אע"פ שראוי הוא

לכתף עליו, אינו רשות הרבים ¹⁰² . ופחות מט' אפילו אם מכתפים עליו אינו כלום, מפני

שאינו ראוי לכיתוף ¹⁰³ . ויש אומרים ¹⁰⁴ שמט' ועד עשרה ראוי הוא לכיתוף, ורשות הרבים הוא אם

מכתפים עליו, אפילו אינו רוחב ד'.

אבל מעשרה

ולמעלה, אף אם ראוי הוא לכיתוף ¹⁰⁵ ומכתפים עליו, הרי נשתנה לרשות אחרת, שאם הוא רחב ד'

על ד' הוא רשות היחיד, ואם אינו רחב ד' הוא מקום פטור ¹⁰⁶ (אפילו הוא כלי¹⁰⁷).

ואפילו יש

בו מקום כדי לחוק להשלימו לד', כגון חור שבכותל כלפי רשות הרבים, והוא גבוה עשרה,

ואין בתוכו ד' על ד', הרי הוא מקום פטור, ואין אומרים רואים כאלו נחקק מן הכותל

במקומו כשיעור ד' על ד' ¹⁰⁸ :

יד גומא ברשות הרבים, אם אינה עמוקה ג' טפחים, הרי הוא

רשות הרבים. משלשה ועד עשרה, אם רחבה ד' על ד' הרי הוא כרמלית, ואם לאו הוא מקום פטור,

אפילו היא עמוקה עשרה טפחים ויותר ¹⁰⁹ , ואפילו אם לפעמים מניחים בה רבים חפציהם עד שישובו,

מכל מקום תשמיש על ידי הדחק הוא, ואינו חשוב תשמיש לעשותה רשות הרבים בשביל כך ¹¹⁰ .

ואם היא

עמוקה עשרה ורחבה ארבעה הרי זו רשות היחיד, שהרי יש לה מחיצות בתוכה ¹¹¹ . והוא שיהא העומק עשרה מתלקט מתוך הילוך ד' אמות ¹¹² :

טו היתה¹¹³

הגומא מליאה מים, אין המים מבטלים המחיצות. והוא הדין שאר דברים צלולים שאדם מסתכל

בהם ורואה בתוכם ונראים המחיצות ¹¹⁴ .

אבל מליאה

פירות אינה רשות היחיד, שהפירות מבטלים המחיצות¹¹⁵ מן

התורה ¹¹⁶ , אפילו

דעתו לפנותם היום, הואיל ועכשיו אין המחיצות ניכרות.

(ואפילו

במליאה מים, או אפילו בריקנית, אינה רשות היחיד אלא אם כן העומק עשרה הוא מתלקט

מתוך הילוך ד' אמות ¹¹⁷ , כמו שנתבאר למעלה ¹¹⁸ .

(ואפילו הוא

עמוק עשרה מתוך הילוך ד' אמות) אינו רשות היחיד (מדברי סופרים), אלא כרמלית, כמו

הימים והנחלים שאינן רשות היחיד מדברי סופרים אפילו עמוקים עשרה מתוך הילוך ד'

אמות, הואיל ועוברים עליהם ¹¹⁹ , כמו

שיתבאר ¹²⁰ ).

והוא הדין

לרקק שבכרמלית ¹²¹ .

(ואין צריך

לומר אם הוא עמוק עשרה מתוך הילוך יותר מד' אמות, שאז אינו רשות היחיד מן התורה,

ואעפ"כ אינו רשות הרבים, אעפ"י שהרבים מהלכים בו¹²²,

לפי שכל מים שהן עמוקים עשרה אין נוח להלוך בהן כלל ¹²³ ):

טז רקק מים שברשות הרבים שאינו עמוק עשרה, בטל הוא לגבי

רשות הרבים, אם רגילים הרבים להלך בו, אף על פי שהוא הילוך שעל ידי הדחק ¹²⁴ . ואפילו אם אינו רחב ד', שאין מהלכים בתוכו אלא

מדלגים עליו, הרי הוא רשות הרבים, כיון שהרבים בוקעים בו ועוברים עליו, ואין

מקיפים אותו כמו שמקיפים את הבור שברשות הרבים ¹²⁵ . וכן דף המונח על גבי הרקק (או על הבור) הוא רשות

הרבים, כיון שרבים בוקעים בו¹²⁶.

אבל רקק

שאין רבים בוקעים בו, אינו רשות הרבים ¹²⁷ , אע"פ שאינו עמוק עשרה, אלא כרמלית הוא אם הוא

רחב ד', ואפילו הוא עמוק ט' ¹²⁸ :

יז אויר רשות הרבים, אינו רשות הרבים אלא עד עשרה טפחים,

אבל למעלה מי' טפחים מקום פטור הוא ¹²⁹ , לענין דבר שאינו מסויים ¹³⁰ , כגון פני כותל שברשות הרבים אם איזה דבר נדבק שם ¹³¹ , או קולט מן האויר, מותר להוציא משם לרשות היחיד ¹³² .

אבל דבר

מסויים ¹³³ כגון חור שבכותל ¹³⁴ , או ראש עמוד ¹³⁵ , אם אין בו ד' על ד', אפילו למטה מעשרה מקום פטור

הוא. ואם יש בו ד' על ד', גם למעלה מעשרה אינו מקום פטור, אלא רשות היחיד גמורה

הוא¹³⁶:

יח חורים שבכתלים כלפי רשות הרבים ¹³⁷ , ואינם מפולשים לפנים ¹³⁸ , אם הם [גבוה]ים ג' טפחים ¹³⁹ , אינם כרשות הרבים, אלא נדונים לפי

מדותיהם, אם יש בהם ד' על ד' והם למטה מי' טפחים הם כרמלית, ואם הם למעלה מי'

טפחים הם רשות היחיד, ואם אין בהם ד' על ד' הם מקום פטור, בין שהם למעלה מעשרה בין

שהם למטה מעשרה ¹⁴⁰ :

איזו היא כרמלית

יט איזו היא כרמלית, מקום שאינו הילוך לרבים, וגם אינו

מוקף מחיצות כהלכתן ¹⁴¹ . וזהו כארמלית כלומר כאלמנה שאינה לא בתולה ולא

נשואה, כך זה אינו מוקף מחיצות כרשות היחיד, ואינו הילוך לרבים כרשות הרבים ¹⁴² .

ומקום זה

הוא מקום פטור מן התורה, שמותר להוציא ולהכניס מתוכו לרשות היחיד ולרשות הרבים,

ומהם לתוכו ¹⁴³ , מפני שהוא בטל אצל כל אחד מהן ¹⁴⁴ , בין שיש בו ד' בין שאין בו. אלא שחכמים חלקו ביניהם,

שכשאין בו ד' על ד' הוא מקום פטור¹⁴⁵,

וכשיש בו הוא מקום חשוב ¹⁴⁶ ואינו בטל אצלן, ועשאוהו רשות בפני עצמו, וקראוהו

כרמלית.

כגון מקום

שיש בו ד' על ד' המוקף מחיצות שאינן גבוהות י' טפחים, וכן תל או עמוד שיש בו ד' על

ד' ואינו גבוה עשרה, וכן חריץ שיש בו ד' על ד' ואינו עמוק עשרה ¹⁴⁷ .

וכן הימים ¹⁴⁸ והנחלים ¹⁴⁹ , שאף שהם עמוקים עשרה והמים אינם מבטלים המחיצות ¹⁵⁰ , מכל מקום אין העומק עשרה מתלקט מתוך הילוך ד' אמות.

וגם אינן רשות הרבים, אע"פ שרבים מהלכים בהם בספינות, לפי שאינו נוח תשמיש

הליכתן כמו ביבשה ¹⁵¹ , ואינו דומה לדגלי מדבר ¹⁵² .

ואף אם יש

בהם גומא שעומקה מתלקט י' טפחים מתוך הילוך ד' אמות, שהיא רשות היחיד גמורה מן

התורה, והזורק לתוכה מרשות הרבים חייב ¹⁵³ . מכל מקום (ב) מדברי סופרים אינה רשות היחיד אלא

כרמלית ¹⁵⁴ (הואיל

ועוברים על מחיצותיה מלמעלה, כאילו לא היו שם מחיצות כלל¹⁵⁵):

כ וכן הבקעה ¹⁵⁶ , דהיינו שדות זרועות או קצורות שאינן מוקפות גדר

גבוה י' טפחים ¹⁵⁷ .

וכן קרן

זוית הסמוכה לרשות הרבים ¹⁵⁸ , כגון מבואות שיש להם ג' מחיצות ואין להם לחי או

קורה ברוח רביעית הפתוחה לרשות הרבים ¹⁵⁹ .

וכן רשות

הרבים שהיא מקורה, שאינה דומה לדגלי מדבר, הן כרמלית ¹⁶⁰ :

כא וכן האסטוונית ¹⁶¹ , דהיינו מקום פנוי שלפני החנויות שיושבים שם הסוחרים ¹⁶² על אצטבאות, ומקום זה אינו עשוי להילוך רבים וכרמלית

הוא ¹⁶³ .

וכן העמודים

שברשות הרבים שבהם תולים התגרים פרקמטיא, וגם אצטבאות סדורות לפניהם לישב שם

התגרים ¹⁶⁴ . הרי אצטבאות אלו הן כרמלית ¹⁶⁵ , אם הן רחבות ד' על ד' וגבוהות משלשה ועד עשרה ¹⁶⁶ , כמו שנתבאר לעיל ¹⁶⁷ בתל ועמוד שברשות הרבים.

אבל מקום

פנוי שבין העמודים הוא רשות הרבים ¹⁶⁸ , כיון שרבים בוקעים שם. ואע"פ שבין עמוד לעמוד

אין שם רוחב ט"ז אמה כשיעור רוחב רשות הרבים ¹⁶⁹ , ואפילו אין שם אפילו י"ג אמה ושליש ¹⁷⁰ , כשיעור מבוי המפולש מרשות הרבים¹⁷¹,

אעפ"כ כיון שרבים בוקעים בהם הם טפלים לרשות הרבים הרחבה ט"ז אמה. משא"כ

במבוי, שהוא מקום חשוב בפני עצמו ואינו טפל ובטל לרשות הרבים ¹⁷² :

כב בית נמוך שאין תוכו י' טפחים בגובה, וקירוייו משלימו

לעשרה, אם יש בו ד' על ד', הרי על גביו רשות היחיד ¹⁷³ , כמו על גבי עמוד הגבוה עשרה ורחב ד', משום גוד אסיק ¹⁷⁴ , אבל תוכו הוא כרמלית, כיון שאין שם מחיצות גבוהות

עשרה ¹⁷⁵ .

ואם חוקק

בהם ד' על ד' ¹⁷⁶ , אפילו באמצע, רחוק מן הכתלים ג' טפחים או יותר ¹⁷⁷ , נעשה כולו רשות היחיד, לפי שבמקום החקק עצמו, ששם

הוא גבוה עשרה, שם הוא רשות היחיד גמורה, והשאר נעשה כחורי רשות היחיד, שהם כרשות

היחיד ¹⁷⁸ .

ואף על פי¹⁷⁹

ששפת החקק מצטרף עם הכתלים שבתוכו להשלימם לעשרה, אף על פי שהוא רחוק מהם ג' טפחים

או יותר ¹⁸⁰ , מכל מקום על ידי צד החיצון של הכתלים

ששם הם גבוהים י', נעשה חקק זה רשות היחיד, הואיל ויש בו חלל גבוה י' טפחים. ואף

על פי שהכתלים רחוקים מחללו ג' טפחים או יותר, אין בכך כלום, לפי שלענין שבת אין

צריך רק שתהא הרשות משתמרת על ידי המחיצות, ואפילו הן רחוקות ממנה הרבה נקראת רשות

היחיד ¹⁸¹ , והשאר

נעשה כחורי רשות היחיד, שהם כרשות היחיד.

אבל כשלא

חקק בו, אין תוכו נעשה רשות היחיד על ידי צד החיצון של הכתלים, הואיל ואין בתוכו

חלל גבוה י' טפחים ¹⁸² .

ואם אין

הכתלים גבוהים עשרה אפילו בצד החיצון שלהם, אין החקק נעשה רשות היחיד, אלא אם כן

הוא סמוך לכתלים פחות מג' טפחים, שאז מצטרף שפתו לגובה הכתלים להשלימם לעשרה, ואע"פ

שאין הכתלים גבוהים י' אפילו בצד החיצון, מכל מקום מצטרפים ¹⁸³ :

כג גג הבולט על מחיצות הבית, בענין שאין מחיצות הבית

ניכרים ונראים לעומדים על הגג כשמסתכלין תחת רגליהם, כגון גגין שלנו¹⁸⁴,

אין אומרים במחיצות אלו גוד אסיק, ולכן על גבי הגג אינו רשות היחיד, אפילו הוא

גבוה ורחב הרבה, אלא כרמלית הוא ¹⁸⁵ .

ואם חלון

פתוח לו מן הבית, נעשה כולו כחורי רשות היחיד, ורשות היחיד הוא ¹⁸⁶ .

וכן זיזין

הבולטים מן הכותל, ויש בהם ד' על ד', הם כרמלית. אלא אם כן חלון הבית פתוח להם ¹⁸⁷ .

לפי שאף שהם

גבוהים עשרה, אין אומרים בהם גוד אחית מחיצה למטה עד לארץ, הואיל והגדיים יכולים

לבקוע תחתיהם ¹⁸⁸ , כמו שנתבאר למעלה ¹⁸⁹ .

ויש מי

שאומר ¹⁹⁰ שגג הבולט אינו ככרמלית, אלא אם כן בולט ד' טפחים

לתוך רשות הרבים או כרמלית, שאז בליטה זו היא כרמלית כמו זיזים הבולטים, ושאר הגג

הוא פרוץ במילואו לבליטה זו, שמחיצות הבית אין אומרים בהם גוד אסיק להפסיק בין

בליטה זו לשאר הגג, הואיל ואינן ניכרות למי שעומד על הגג. אבל אם אין בבליטה ד'

טפחים אינה ככרמלית אלא מקום פטור. ושאר הגג, אע"פ שאין לו אלא מחיצות הבית

ואין אומרים בהם גוד אסיק, מכל מקום כיון שהבית שתחתיו רשות היחיד הרי רשות היחיד

עולה עד לרקיע ¹⁹¹ . ולא הוצרכו לומר גוד אסיק, אלא בדבר שתחתיו אינו

רשות היחיד גמורה בהיקף מחיצות סביבה, כגון עמוד ברשות הרבים וכיוצא בה ¹⁹² .

(אלא שכיון

ששאר הגג פרוץ במילואו לבליטה שהיא מקום פטור, אף הוא נעשה מקום פטור, אם הבליטה

היא מקום פטור מב' רוחות הגג ¹⁹³ , כגון

שרשות הרבים או כרמלית מהלכת מב' רוחות הבית¹⁹⁴,

שגג זה לא עדיף מבית שנפרץ במילואו מב' רוחותיו שאינו רשות היחיד, אלא כרשות שנפרץ

לו ¹⁹⁵ ).

ויש לסמוך

על דבריו להקל בדברי סופרים¹⁹⁶:

כד (חורים שבכתלים (ג) כלפי כרמלית, אינם ככרמלית ¹⁹⁷ , אם הם

למעלה מג' טפחים ¹⁹⁸ , אלא אם כן

יש בהם ד' על ד' ¹⁹⁹ , והם למטה

מעשרה, כמו שנתבאר בחורי רשות הרבים ²⁰⁰ ):

כה כרמלית הקילו בה מקולי רשות היחיד ומקולי רשות הרבים,

מקולי רשות היחיד שאין כרמלית בפחות מד' על ד', ומקולי רשות הרבים שאין כרמלית למעלה

מעשרה, אלא מקום פטור הוא ²⁰¹ לענין דבר שאינו מסויים, כמו שנתבאר ²⁰² ברשות הרבים. אבל דבר מסויים, כגון ראש עמוד העומד

בכרמלית, אם יש בו ד' על ד', רשות היחיד הוא, ואם אין בו ד' על ד', אף למטה מעשרה

אינו כרמלית אלא מקום פטור ²⁰³ .

ויש אומרים ²⁰⁴ שאין מקום פטור בכרמלית, אלא ברשות הרבים, אבל

בכרמלית אנו אומרים מצא מין את מינו וניעור, דהיינו המקום פטור מצא את הכרמלית

שהיא מינו, שהיא גם כן מקום פטור מן התורה, וניעור ונתחזק על ידי מינו להצטרף עמו

ולהיות כמוהו ²⁰⁵ . ולכן כל דבר שאין בו ד' על ד', שאינו חולק רשות

לעצמו, בטל הוא אצל הכרמלית ונעשה כמוה אם הוא למטה מעשרה. אבל אם הוא למעלה מעשרה,

מקום פטור הוא, שאין כרמלית תופסת למעלה מעשרה. אבל בור העומד בכרמלית, אפילו עמוק

מאה אמה, הוא כרמלית, אלא אם כן יש בו ד' על ד' ²⁰⁶ , שהכרמלית תופסת עד התהום ואין מקום פטור נוהג שם ²⁰⁷ . וכן עיקר ²⁰⁸ .

ולדברי הכל

אין מקום פטור ברשות היחיד, אלא כל מה שיש ברשות היחיד הוא רשות היחיד ²⁰⁹ :

כו בימים ונחלים מודדים אלו העשרה טפחים של כרמלית מעל

פני המים, ולא מן הקרקע, לפי שהמים נחשבים כארץ עצמה ²¹⁰ , ולכן כל

המים וי' טפחים למעלה על פני המים הם כרמלית, למעלה מעשרה הוא מקום פטור²¹¹:

איזהו מקום פטור

כז איזהו מקום פטור, כל מקום גבוה שברשות הרבים שאין בו

ד' על ד' ²¹² , והוא גבוה משלשה ולמעלה עד לרקיע ²¹³ , או חריץ שאין בו ד' טפחים רוחב ועמוק משלשה ועד

התהום ²¹⁴ , אפילו הוא ארוך אלף אמה ²¹⁵ . וכן מחיצות הגבוהות משלשה ועד לרקיע, ואין ביניהם

ד' על ד', הרי ביניהם מקום פטור ²¹⁶ , אם הם ברשות הרבים. אבל בכרמלית אין שם מקום פטור

כלל, אלא למעלה מי' טפחים ²¹⁷ , וכל שכן ברשות היחיד, כמו שנתבאר ²¹⁸ :

קונטרס אחרון

(א) ד'

טפחים כו'. הנה²¹⁹ רמ"א

כאן ²²⁰ נתכוין לדעת ר"ת ²²¹ ולא לדעת רשב"ם ²²² , כמבואר ממה שכתב ²²³ כמ"ש בסי' שמ"ט, ושם פסקו בשו"ע דלא

כרשב"ם.

והנה כר"ת

נמי לא קיי"ל, כמבואר גבי תחומין בסוף סי' שצ"ט, עיי"ש בטור²²⁴. והא

דבסי' שמ"ט קיי"ל כוותיה, עיי"ש בב"י, היינו כדפרש" י ²²⁵ , דגבי העברה

ליכא למיתב פיאות כו' משא"כ בתחומין.

ואם כן הוא

הדין למקום ד' על ד' כדפרש"י ²²⁶ בהדיא. עי'

בתוס' ²²⁷ ורא"ש ²²⁸ וכן דעת

הרמב"ם ²²⁹ ורשב"א ²³⁰ ורבינו

ירוחם ²³¹ ומגיד משנה ²³² וטור וש"ע ²³³ כמ"ש האליה זוטא ²³⁴ . וכן דעת

הלבוש שהשמיט הג"ה זו:

(ב) מדברי

סופרים אינה כו'²³⁵. מה שכתב²³⁶ המג"א

סוף ס"ק י"ד²³⁷ כמו

קרפף ותל, אפשר דלדוגמא בעלמא

נקטינהו, דיש רשות היחיד שהיא כרמלית²³⁸,

אבל אין כוונתו דוקא כי התם ביותר מבית סאתים. דהא בס"ק י"א²³⁹ כתב

בשם הרמב"ם דאפילו ברחבה ד' הויא כרמלית אם עמוקה י'. וכן כתב רש"י ²⁴⁰ .

ועל כרחך

צריך לומר דהא דמשמע מפירוש רש"י בעירובין דף פ"ז ²⁴¹ , גבי ימה של טבריה שיש לה אוגנים, דמשום שהוא יותר

מבית סאתים הוא דהויא כרמלית. היינו משום שעל האוגנים, שהן שפה גבוה כדפרש"י

שם²⁴²,

אין עוברים עליהם כלל, משא"כ ברקק²⁴³.

ולא תימא

דוקא רקק שרשות הרבים מהלכת בו ²⁴⁴ . דהא אפילו אמת המים העוברת בבקעה, אם עמוקה י' היא

כרמלית, כדתנן בעירובין שם עיי"ש בפרש"י במתניתין ²⁴⁵ . ואין לומר משום דאין מחיצות מועילות כלל לאמה. דהא

מחיצות החצר מועילות לה אם הנקבים אין רחבים ג', כמ"ש בסי' שנ"ו ס"א

בהג"ה²⁴⁶,

ומחיצות עצמן שבבקעה חוץ לחצר אין מועילות, עיי"ש בט"ז ²⁴⁷ , ואע"פ שאין רבים עוברים עליהם. אלא ודאי כיון

שהן פרוצות לכל עובר שם לעבור עליהן (כדאמרינן ²⁴⁸ כהילוכך של חול כו', היה הולך ופגע באמת המים לא

יעבור כו' אלא ידלג כו', עיי"ש ובטור שו"ע סי' ש"א סעיף ג' ד'²⁴⁹,

דבחול נמי לאו אורחה להקיף אלא לדלג, או לעבור במים), אינן כלום מדברי סופרים,

משום דדמיא קצת לרשות הרבים שהיא גם כן פרוצה לכל עובר. כמו חצר שנפרצה מרוח אחת

במילואה, שאסורה מדברי סופרים מהאי טעמא, אף על גב דהויא רשות היחיד מדאורייתא,

וגם לא בקעי בה רבים ²⁵⁰ .

והא דהים

נדון משום מחיצה ²⁵¹ , וכן תל המתלקט, גבי מבוי ²⁵² , אף על גב דדרסי ביה, אלא דלא הוו ששים ריבוא, כמ"ש

המ"א סוף סי' שס"ג ²⁵³ . היינו ברוח רביעית למבוי, דבלאו הכי נמי לא הוה

המבוי רשות הרבים, אף אם כאן בהתל ושפת הים היו ס' ריבוא בוקעים, והוה ניחא

תשמישתיה ²⁵⁴ .

*

וכיון²⁵⁵ שיש

לו למבוי ג' מחיצות גמורות, דסגי מדאורייתא לכולי עלמא לאפוקי מרשות הרבים²⁵⁶,

הלכך כשאין שם ששים ריבוא ולא ניחא תשמישתיה לא גזרו כלל ²⁵⁷ . אבל הכא²⁵⁸,

כיון דאי הוה ניחא תשמישתיה דהילוך זה שמהלכין קצת במקום זה, והוו בקעי בהו ששים

ריבוא, הוו רשות הרבים²⁵⁹,

לכן עכשיו נמי הוה כרמלית. דמאי שנא משאר כרמלית, דאף על גב דלא ניחא תשמישתיה ולא

דרסי עליה רבים אלא מעטים, גזרו עליה כרמלית אטו רשות הרבים דניחא תשמישה ובקעי בה

רבים, כגון אצטבא מג' ועד ט' דלא דרסי עלה רבים (עי' דף ז' וח' ²⁶⁰ ).

ואפילו אם

תמצי לומר שלא כדעת המג"א שם ²⁶¹ .

כי דבריו שם

בסק"ל²⁶²

וסק"מ²⁶³

צע"ג²⁶⁴,

דבגמרא שם²⁶⁵

מבואר בהדיא דאף שהרבים בוקעים על המחיצה עצמה לא מבטלו לה, לרבנן דקיי"ל

כוותייהו, כמ"ש הרמב"ם ²⁶⁶ , ואפילו

אינה עשויה בידי אדם, שהרי גובה מעלת בית מרון, וגובה שבילי בית גלגול ²⁶⁷ , אינו עשוי בידי אדם.

והמג"א²⁶⁸

דילג בהתוס' תיבות כולי האי. עיי"ש בתוס' שהקשו דהוא הדין אפילו לאלף כורים,

דמה שיעור יהיה²⁶⁹.

ותירצו דכל שאינה עשויה בידי אדם לא חשיב כולי האי ואתו רבים כו', וכוונתם שאף

שבמקומה היא מחיצה גמורה והזורק עליה חייב (דהא תל אתי שם במכל שכן מפסי ביראות עיי"ש²⁷⁰),

אף אם היו רבים בוקעים עליה ממש, כמבואר בגמרא, מכל מקום לא חשיבה כולי האי לבטל

בקיעת הרבים במקום שלהלאה ממנו, שלא יהיה שם רשות הרבים מחמת שהים מקיפתו, אלא

אדרבה בקיעת הרבים שם מבטלתה שם.

והיינו²⁷¹

דוקא כשנשלמו שם כל תנאי רשות הרבים²⁷²,

אבל כשחסר אחד מתנאיה²⁷³,

בענין דבלאו הכי לא הוי שם רשות הרבים, מהני מחיצה זו לעשות שם רשות היחיד מן

התורה, אע"ג דבקעי שם רבים. כמבואר מדברי רא"ם שבמג"א כאן ס"ק

י"ד ²⁷⁴ , דאי לאו שהים אינו נוח תשמיש הליכתו,

מיקרי רבים בוקעים בו, ואפילו הכי אי הוה מתלקט עשרה מתוך ד' אמות הוי רשות היחיד,

הואיל וחסר ניחא תשמישתיה. ואם כן יש לומר נמי דהוא הדין אם חסר אחד משאר תנאי

רשות הרבים. ועוד שמבוי שיש לו ג' מחיצות מיקרי גם כן לא ניחא תשמישתיה, דהיינו

קרן זוית לפירוש הרמב"ם ²⁷⁵ וטור שו"ע ²⁷⁶ , עיין בגמרא ²⁷⁷ . ועוד דכל שאין שם פילוש לא מיקרי בקיעת רבים,

דבקיעת רבים היינו כעין קפנדריא, כדפרש"י בסוף פ"ק דסוכה ²⁷⁸ , עיין במ"ש בסי' שמ"ו ²⁷⁹ . והכי משמע בפ"ק דעירובין ²⁸⁰ גבי חצר שהרבים כו'. וכיון שלהלאה מהתל אין שם בקיעת

רבים המבטלת מחיצה דאורייתא עכ"פ, אם כן יש לומר דמחיצה זו מועלת ברביעית של

המבוי, אע"ג דבקעי בה רבים, כיון שבמקומה היא מחיצה גמורה. ולפי זה הוא הדין

למחיצת הרקק הגבוהות י' טפחים, ואף אי הוה בקעי בהו ס' רבוא לא הוי רשות הרבים²⁸¹. אפילו

הכי שאני התם, שלהלאה יש ג' מחיצות גמורות ²⁸² . משא"כ ברקק ואמת המים שעוברים בין מחיצות אלו,

והן אינן מועילות מדאורייתא להמקום שביניהן, אילו היו רבים בוקעים שם והוה ניחא

תשמישתיה²⁸³.

ועוד²⁸⁴ דהא

קשה לכאורה על המג"א שם, שלא די שדבריו הם נגד הגמרא, אלא שסותרים זה את זה,

שכאן העתיק דברי רא"ם, שמבואר להדיא מדבריו במסקנא, דמה שהספינות עוברים בים

מיקרי בקעי ביה רבים, אלא דלא הוי רשות הרבים משום דלא ניחא תשמישתיה. ואם כן הוא

הדין לנמל ותל המתלקט דלא ניחא תשמישתיה (כמבואר בגמרא דעירובין שם²⁸⁵),

אף אם ששים ריבוא בוקעים בו, לא מבטלי מחיצתא.

ועל כרחך

צריך לומר דעת המג"א²⁸⁶,

שכיון שעכ"פ מדרבנן אתו רבים ומבטלי מחיצתא, בין בים דעכ"פ הוי כרמלית

דרבנן, ובין בתל דלא אמרינן ²⁸⁷ אלא שאין חייבים עליו כו', אבל איסורא

מיהא איכא, עיי"ש בפרש"י ד"ה ומחתנא כו'²⁸⁸

ובתוס' ד"ה מני כו' ²⁸⁹ .

אם כן למבוי

ברביעית נמי לא מהני²⁹⁰,

כיון שמקום מחיצה זו גם כן היא עכ"פ כרמלית מדברי סופרים, הואיל ודומה לרשות

הרבים, מחמת בקיעת הרבים בו כמו ברשות הרבים גמורה, אע"פ שאינו דומה לה מחמת

המחיצות. עיין במה שכתבתי בסי' שס"ג ²⁹¹ . משא"כ כשלא בקעי בה רבים ²⁹² .

לא מיבעי ²⁹³ בתל שהוא עצמו רשות היחיד גמורה אפילו

מדברי סופרים, כמשמעות הטור ושו"ע ²⁹⁴ ושאר פוסקים, משום דאין לגזור מתלקט אטו אינו מתלקט,

שגובה התל הוא דבר הניכר לעין, ולא גזרו על שיעורו שמא יטעו, כמו שלא גזרו על שארי

שיעורי רשויות שבת שמא יטעו בהם ויכשלו בדאורייתא²⁹⁵.

אלא אפילו בגומא שבים שהיא כרמלית מדברי סופרים²⁹⁶,

משום שאין העומק ניכר לעין שהוא עמוק עשרה, ומתחלפת היא בגומא שאינה עמוקה עשרה

שהיא רשות הרבים גמורה אם רשות הרבים מהלכת בה²⁹⁷,

ולכן גזרו בכל גומא, אפילו שבים, וכן אמת המים שבבקעה, אטו פחות מי' שרשות הרבים

מהלכת בה, כמו שגזרו בכל כרמלית דלא ניחא תשמישתיה ולא בקעי בה רבים אטו רשות

הרבים גמורה, אפילו אם יש לה ג' מחיצות דסגי מדאורייתא כמ"ש לעיל. אפילו הכי

גבי מבוי, כיון שיש לו ג' מחיצות בלא זו, לא גזרו לא בקעי רבים.

וצ"ע

גבי מבוי שכלה לרחבה ²⁹⁸ , אטו בקעי רבים ²⁹⁹ , וכמבואר מדין פרצת מבוי מצדו בעשר בסי' שס"ה ³⁰⁰ , עיי"ש דלא גזרו גזרה זו במבוי כלל.

אבל כשבקעי

רבים הוי כרמלית דרבנן אף במקום המחיצה עצמה, אע"ג דלא ניחא תשמישתיה, כמו

שהתל המתלקט הוא כרמלית דרבנן אי בקעי ביה רבים, אע"ג דלא ניחא תשמישתיה,

כמשמעות פשט לשון הגמרא אין חייבים כו'³⁰¹.

ובזה סליקו

כל דברי המג"א כהוגן להלכה, אף אם לא נתכוין לזה³⁰²:

(ג) כלפי

כרמלית כו'. עיין³⁰³ ברא"ש³⁰⁴,

דבמופלגין לא איצטריך לאשמועינן, דהיינו שינויא דרבינא, אלא בסמוכין מיירי הפוסקים³⁰⁵. עיין

במגיד משנה³⁰⁶

שבב"י³⁰⁷.

ועל כרחך מיירי למטה מי', דלמעלה פשיטא, הא לאו חורי כרמלית נינהו, אלא חורי מקום

פטור.

ואם כן לפי

מה שסתם רמ"א בהג"ה סי"ח³⁰⁸

ובסי' שמ"ו³⁰⁹ דאין

מקום פטור בכרמלית, הרי חורי כרמלית ככרמלית הם, ואינם נדונים לפי רחבם כלל, וגם

לא לפי גבהם, אלא גובה עשרה, משום דלמעלה מי' לאו כרמלית היא כלל, אבל גובה ג'

ורוחב ד' אינו מעלה ומוריד כלל, ולא דמי כלל לחורי רשות הרבים³¹⁰,

דלא כמגיד משנה וב"י.

או אפשר

דבחורין כו"ע מודו דלא בטילי לגבי כרמלית, דכמו שלפי דעת רש"י³¹¹

צריך לחלק בין קרקע חלקה דבין לחיין, דאמרינן מצא מין כו', בעירובין דף ט'³¹²,

ובין דבר גבוה ג', שהוא דבר בפני עצמו ואינו בטל לכרמלית. כך יש לומר להר"ן³¹³

וסיעתו, שדבר הגבוה ג' שבטל, היינו כשהוא כולו באויר הכרמלית, לאפוקי חורין

שמוקפין בכותלין מכל צד, רק שמרוח אחת לבד פתוחים לכרמלית, לא בטילי לגבה³¹⁴.

ומ"ש

רמ"א בסוף סי' זה³¹⁵ על

מחיצות שאין ביניהם ד' וכל זה כו' אבל כו', אף על גב דמוקפות בין החלל שביניהם

לאויר הכרמלית. יש לומר דמיירי בענין שגם המחיצות עצמן הן מקום פטור על גבה, אפילו

בהצטרפותן עם החלל שביניהם³¹⁶.

אבל לפי מ"ש

המג"א³¹⁷

על לשון ואין ביניהן כו', אי אפשר לומר כן, דהא על גבה הוה רשות היחיד בכהאי גוונא,

כמו שנתבאר לעיל בפנים³¹⁸. וצ"ע

לדינא³¹⁹:

[1] עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה:

(א)

איזו היא רשות היחיד (ס"א-י).

(ב)

איזו היא רשות הרבים (סי"א-ח).

(ג)

איזו היא כרמלית (סי"ט-כו).

(ד)

איזהו מקום פטור (סכ"ז).

[2] ברייתא שבת ו , א

(תנו רבנן ד' רשויות לשבת, רשות היחיד ורשות הרבים וכרמלית ומקום פטור).

טור ושו"ע ס"א (ארבע רשויות לשבת, רשות היחיד ורשות הרבים, כרמלית ומקום

פטור).

[3] ברייתא שם (איזו היא רשות היחיד ... גדר שהוא גבוה י' ורחב ד'). טור ושו"ע ס"ב

(איזהו רשות היחיד, מקום המוקף מחיצות גבוהות עשרה טפחים, ויש בו ד' טפחים על ד'

טפחים או יותר).

וראה הערות וביאורים תשדמ ע' כט.

[4] מ"א ס"ק א (עי' סי"ט

דכתב שצריך שיהיה בין המחיצות ד'). והיינו שאף

שכאן כתב בשו"ע "ויש בו ד' טפחים", שהי' אפשר לפרש שרוחב המחיצות

מצטרפים לד' טפחים, מכל מקום בשו"ע סי"ט (מקום פטור הוא ... המחיצות ...

ואין ביניהם ארבעה על ארבעה). והיינו שרשות היחיד הוא שיש ביניהם ד' טפחים.

תוס' עירובין עח, א ד"ה אלא

מאי (היכא דאין הבור רחב ד' מבפנים, אלא על ידי צירוף חוליא, והחוליא גבוה עשרה

מבחוץ לרשות הרבים, דאע"ג דתוכו לאו רשות היחיד הוא, על גביו רשות היחיד,

משום דאי בעי מנח עליה מידי ומשתמש). וכ"ה כוונת ב"י בשו"ע

ס"ב וסי"ט (כנ"ל).

דלא כט"ז ס"ק ב (ויש בו

ד' טפחים כו', משמע דעובי המחיצות הם נמדדים עם החלל לד' טפחים) עיי"ש .

וכן הוא לקמן ס"ז (אם גם החלל

שביניהם אין בו ד', שאינו רשות היחיד שם), ושם (הערה 50 ),

וסכ"ז (איזהו מקום פטור ... מחיצות הגבוהות משלשה ועד לרקיע ואין ביניהם ד'

על ד').

וראה גם חידושי צמח צדק מח, ד. חקרי

הלכות ח"ג לא, ב. כוננת מישרים ע' רטז.

[5] שאין צריך שיהי' בו

אלכסון (ה' טפחים וג' חומשי) לכל צד. וכן אין צריך לרבע לריבוע העולם. ונתבאר

בקונטרס אחרון ס"ק א.

וכן הוא לקמן סי' שמט ס"ב (רשות

היחיד שהוא ד' על ד' יהיה גם כן מרובע, שתהיינה בו זויות).

[6] עירובין עח , א (עמוד

ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה, ונעץ בו יתד כל שהוא, מיעטו ...

מאי טעמא, לא משתמש ליה).

וראה גם רש"י עירובין ט, א ד"ה

מקום שאין בו ד' על ד' (ליכא מקום חשוב). תוס' שבת ד, א ד"ה והא בעינן (ואין

מקום חשוב בפחות מד ' ).

ומטעם זה אין המחיצות נמדדים עם החלל,

אלא צריך שיהא "בחללו ד' טפחים על ד' טפחים".

וכן הובא טעם זה לקמן בסמוך (שהוא שיעור

מקום), וס"ג (שאין שם ריוח ד' על ד' שיהא ראוי להשתמש שם), ושם (הערה 28 ).

וראה גם לקמן סכ"ב (והערה 175 ).

*

אמנם לקמן סי' שנה ס"א (והוא שיהא

בנקב ד' על ד', שכל מחיצה העשויה לפחות מחלל ד' אינה מחיצה), וס"ז (שכל מחיצה

העשויה לחלל פחות מד' טפחים אינה מחיצה, כמ"ש למעלה).

ונתבאר ברש"י עירובין ה, א ד"ה

ומאן דאמר (וקיימא לן בכל דוכתא דמחיצה שאינה ראויה לד' לאו מחיצה היא, דאין רשות

היחיד לפחות מד' טפחים). והיינו שכיון "דאין רשות היחיד לפחות מד' טפחים",

לכן "מחיצה שאינה ראויה לד' לאו מחיצה היא".

ומובן הטעם שזקוקים לב' הטעמים:

שהרי כאן הן חשובות מחיצות אפילו בלי ד'

על ד' בחללו, שהרי על גבו הוא רשות היחיד (כדלקמן ס"ז), על ידי גוד אסיק

(כדלקמן בסמוך). אבל מכל מקום בחללו אינו רשות היחיד, שאין שם שיעור הראוי להשתמש

בו.

וגם לקמן ס"ג הן חשובות מחיצות,

שהרי על גבו הוא רשות היחיד מטעם גוד אחית וגוד אסיק (כדלקמן ס"ג-ד). אבל מכל

מקום למטה אינו רשות היחיד "לפי שאין שם ריוח ד' על ד' שיהא ראוי להשתמש שם".

משא"כ לקמן סי' שנה ס"א מיירי

באמת המים שעוברת תחת הגזוזטרא, שיש בה מקום ד' על ד', ואם עשה מחיצה על הנקב

שבגזוזטרה, שהוא ד' על ד', אמרינן גוד אחית מחיצה. ואם הוא פחות מד' על ד' אין כאן

מחיצה.

וראה משלחן הארי כאן, ובהערות לקמן שם.

[7] ברייתא שבת ו, א (ואיזו

היא רשות היחיד, חריץ שהוא עמוק י' ורחב ד'). טור ושו"ע שם (וכן חריץ עמוק

עשרה ורחב ארבעה על ארבעה).

[8] כדלעיל (הערה 6 ).

[9] שבת ח, סע"א (היתה

קופתו מונחת ברשות הרבים גבוהה עשרה ורחבה ד', אין מטלטלין לא מתוכה לרשות הרבים

ולא מרשות הרבים לתוכה, פחות מכן מטלטלין. וכן בגומא).

וכן הוא לקמן סי"ד (גומא ברשות

הרבים ... אם היא עמוקה עשרה ורחבה ארבעה הרי זו רשות היחיד, שהרי יש לה מחיצות בתוכה).

[10] שבת צט, ב (עמוד ברשות

הרבים גבוה י' ורחב ד' וזרק ונח על גביו). עירובין עח, א (עמוד ברשות הרבים גבוה

עשרה ורחב ארבעה), ופרש"י (רשות היחיד הוא). רמב"ם הל' שבת פי"ד ה"ט

(עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה הרי זה רשות היחיד).

[11] שבת ק, א (תל המתלקט עשרה

מתוך ארבע וזרק ונח על גביו חייב). טור ושו"ע ס"ב (וכן תל גבוה עשרה

ורחב ארבעה על ארבעה).

[12] סוכה ו, ב (כי אתאי הלכתא

לגוד), ופרש"י (להיכא דצריך למיגד או גוד אחית או אסיק).

גוד אסיק נזכר כאן, וגוד אחית – לקמן ס"ג

(והערה 22 ).

[13] סוכה ד, ב (גוד אסיק מחיצתא),

ופרש"י (של עמוד שמבחוץ סביב, הגביהם עשרה סביבות ראשו, והרי יש בהן גובה י' ...

ודופני העמוד דופנותיה על ידי גוד אסיק). רש"י שבת ו, ב ד"ה קמ"ל

גמורה (גוד אסיק פני המחיצה על ראשו, ונמצא ראשו מוקף מד' צדדין, וחללו ד ' ). לבוש ס"ב (דבתל גבוה י' אמרינן מכל ארבע צדדיו גוד אסיק

פני המחיצה על ראשו, ונמצא ראשו מוקף מד' צדדין וחללו ד', וזה הוא דבר שהוא הלכה

למשה מסיני).

וכן הוא לקמן ס"ד. סכ"ב. סכ"ג.

סי' שנח סי"א וסט"ז. סי' שסב ס"ד וס"ט. סי' שעד ס"ד. סי'

תה ס"ז.

[14] רש"י גמרא עירובין

פט סע"א, בגמרא שם (גוד אסיק מחיצתא), ופרש"י

(עמוד ברשות הרבים דהוי רשות היחיד משום גוד אסיק, משוך והעלה). רבינו ירוחם נתיב

יב ריש ח"ד (גוד אסיק מחיצתא, כלומר משוך המחיצות כלן למעלה).

והיינו שמפרש "גוד"

מלשון משיכה, כמבואר בערוך ערך גד (ופירוש גוד אסיק מחיצה ... תרגום [וישב לז, כח]

וימשכו ונגידו ... נגודו לי גלימא, בסוף גמרא דפרק כל גגות [עירובין צד, א], פירוש

משכו לי טלית ... גוד או אגוד, משוך או המשך). ואינה מלשון כותל, כדאמרינן בב"ב

ב, א (מאי מחיצה גודא), ופרש"י (גודא, כותל).

וכן הוא בגוד אחית, כדלקמן ס"ג (שאומרים

גוד אחית, דהיינו משוך את ראש העמוד מכל צדדיו והורד למטה עד לארץ), ושם נסמן

(הערה 23 ). ולעיל סי' רמח בקונטרס אחרון ס"ק ב ד"ה

ולפי זה (בגוד אין צריך שיהא כהגיע גופו לארץ, אלא מושכין חודו כו').

*

ומכל מקום יש הפרש בין גוד אחית, שנתבאר

לקמן ס"ג (משוך את ראש העמוד), לבין גוד אסיק, שנתבאר כאן (שאנו רואים את ד'

צדדי העמוד הגבוהים י' טפחים כאלו נמשכו והועלו למעלה על ראשו ועומדים כמחיצות

סביב לו).

[אלא שבמקום שהגדיים בוקעים אין אומרים

גוד אחית. ואפילו במקום שהדגים בוקעים אין אומרים גוד אחית בלא מחיצות גבוהות

עשרה, כדלקמן סי' שנה ס"א, וקונטרס אחרון שם ס"ק א-ב].

ונתבאר הפרש זה לקמן ס"ג-ד, שאם (יש

בעביו ד' על ד' במשך גובה עשרה ואחר כך מתמעט והולך ... הרי הוא רשות היחיד על גבה

משום שאומרים גוד אסיק גובה י' טפחים של צדדיו למעלה). משא"כ אם אין בעביו ד'

על ד' במשך גובה עשרה, אזי אין אומרים גוד אסיק, עד שיאמרו תחלה גוד אחית (שאומרים

גוד אחית, דהיינו משוך את ראש העמוד מכל צדדיו והורד למטה עד לארץ, והרי זה כאילו

מחיצות מקיפות אותו מכל צדדיו עד ראשו, וכיון שבראשו יש ד' על ד' הרי הוא שם רשות

היחיד גמורה).

וראה שו"ת דברי נחמיה חאו"ח

סח, א (צריך טעם, כיון דלגוד אחית אמרינן מחודו דראש העמוד בלבד, אף בדליכא כלל

מחיצות יו"ד, למה לא נימא הכי בגוד אסיק).

אבל ראה לקמן (הערה 35 ).

*

ולא רק בתל הגבוה עשרה אומרים גוד אסיק,

אלא אף בגבוה חמשה אמרינן גוד אסיק, כדלקמן סי' שסב ס"ד (תל שגבוה ה' טפחים,

ועשה עליו מחיצה ה' טפחים, הרי זה על גביו רשות היחיד גמורה לכל דבר, שהרי יש כאן

מחיצה י' טפחים, היינו ה' טפחים מן גובה עצמו, שאומרים בו גוד אסיק מחיצה למעלה

כמ"ש בסי' שמ"ה, וה' טפחים מן המחיצה שהמחיצה וגוד מצטרפין).

הרי שגם בגבוה חמשה אומרים גוד אסיק;

אלא שאז לא נמשכו למעלה אלא חמשה טפחים, ואם כן אין לו על גביו מחיצה עשרה, ולא

הוי רשות היחיד.

[15] רב יהודה אמר רב שבת

ק, ע"א (תל המתלקט עשרה מתוך ארבע, וזרק ונח על גביו, חייב). רמב"ם

הל' שבת פי"ד הט"ז (תל המתלקט גובה עשרה טפחים מתוך אורך ארבע אמות, הרי

הוא רשות היחיד, ואם זרק מרשות הרבים ונח על גביו, חייב). מ"א ס"ק א (תל

שהוא משופע והוא מתלקט גבוה י' מתוך הילוך ד' אמות, הוי רשות היחיד).

והיינו "מתוך הילוך ד' אמות",

שגובה 10 טפחים עולה מתוך אורך שיפוע של 4 אמות (ולא שיהי' 4 אמות בשטח ישר שבקרקע).

וכן הוא לקמן סי"ד סט"ו וסי"ט. סי' שנו ס"ב. סי' שנח סי"ט.

סי' שסג סל"ה וסמ"ב. סי' שסה ס"ה. סי' שצט ס"ו-ח.

ר"ח שבת שם (שמתוך ד' אמות בשיפוע

המדרגה, גובה ועולה י' טפחים). מאירי עירובין טו, א ד"ה מי ששבת (גדולי

המפרשים כתבו בארבע אמות אלו, שהן בשפוע, וכשיש בשפוען ארבע אמות, הוא רשות

היחיד). מ"א שם (מתוך הילוך ד' אמות). תוספת שבת סי' שסג ס"ק פא (רוצה

לומר שאם השיפוע ארכה ד' אמות, אז כבר הוגבה הקרקע למעלה י' טפחים, הוי כמחיצה).

וראה נתיבות שבת פט"ז הערה יח, שהביא מי שדנו בזה.

[16] רש"י שם ד"ה תל

(והוי רשות היחיד במקום גובהו).

והיינו שאף שמדרון זה נחשב מחיצה, אין

אומרים שהמחיצה מתחלת במקום שמתחיל השיפוע, כי אם במקום גבהו.

וראה עוד בזה לקמן סי' שסג סמ"ב

(הערה 279 ).

[17] רבינו חננאל שם (ואפילו

מכל סביביו משופע ועולה, כיון שגובהו עשרה ושיפועו ד' אמות כרשות היחיד).

משא"כ אם באחד מהרוחות, השיפוע הוא

קטן יותר, אזי נחשב כמו "מקום המוקף ג' מחיצות", שיתבאר דינו לקמן ס"ו.

[18] ואם רבים בוקעים בו, הוי

כרמלית מדרבנן, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ב, ולקמן סי' שסג סמ"ב, ושם

נסמן.

[19] רש"י שם (דאי מתוך

ה', הרי הוא כשאר רשות הרבים, דניחא תשמישתיה להילוך). מ"א שם (ואם מתלקט

גבוה י' מתוך הילוך ה' אמות, ניחא תשמישתי', והוי רשות הרבים אם עומד שם).

[20] ברייתא שבת

קא , א (עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ד', ואין בעיקרו ד',

ויש בקצר שלו ג', וזרק ונח על גביו חייב ... אמרינן גוד אחית מחיצתא ... מחיצה

שאין הגדיים בוקעין בה).

והיינו שאף שבזה אין להתיר מטעם גוד

אסיק, כמו בעמוד ותל דלעיל ס"א (עמוד או תל שהוא גבוה עשרה ורחב ד' על ד',

הרי הוא כמוקף מחיצות גבוהות עשרה, שהלכה למשה מסיני היא שאנו אומרים גוד אסיק),

כיון שכאן אין המחיצות נראות לעומד על גבי העמוד, וכדלקמן סכ"ג (גג הבולט על

מחיצות הבית, בענין שאין מחיצות הבית ניכרים ונראים לעומדים על הגג כשמסתכלין תחת

רגליהם, כגון גגין שלנו, אין אומרים במחיצות אלו גוד אסיק).

ואף שהבליטה למעלה אינה אלא פחות מטפח

(כדלקמן הערה הבאה), מכל מקום נתבאר בפרי מגדים משב"ז ס"ק י (ומסתימות

הפוסקים משמע דכל שבולט משהו ואין ניכר כו').

מכל מקום "הרי הוא רשות היחיד על

ראשו. לפי שהלכה למשה מסיני היא שאומרים גוד אחית".

[21] תוס' שם ד"ה ויש

(היינו שיש בעובי הקצר ג'). עבודת הקודש שער ג ס"א

(אם יש בקצר שלו רוחב שלושה הרי זה נדון משום רשות היחיד).

וכ"מ במ"א

ס"ק א (עמוד גבוה י' ורחב ד', ואין בעיקרו ד', אפילו ליכא בקיעת גדיים, לא

הוי תחתיו רשות היחיד, אלא על גביו).

והיינו שכיון שכשמגיע ג' טפחים סמוך לארץ

יש בו ג' על ג', אם כן הגדיים אינם יכולים לבקוע בחלל זה. ובמקום דליכא בקיעת

גדיים אמרינן גוד אחית, ואם כן הוי רשות היחיד על גביו.

*

טעם הדבר שאין הגדיים יכולים לבקוע תחת

העמוד (אלא תחת הטרסקל), נתבאר ברש"י שם ד"ה משום (שהגדיים בוקעין בה, מלמטה

בארץ תחת מחיצות הטרסקל, שהם פשוטות להלן מן הקנה לכל צד ... בעמוד אין דרך להתחכך

בו ולעבור תחת שיפועו, שאינו אלא מעט).

והיינו שתחת העמוד יש רק רוחב טפח אחד

מהצד, שאין דרך הגדי להתחכך ולעבור בו. משא"כ הטרסקל, שהוא רחב ד' טפחים

ועומד על קנה דק שבאמצעו, יש לו שני טפחים לעבור בו, ואם כן הגדיים בוקעין בו.

אמנם בעירובין טז, א (צריך שלא יהא בין

זה לזה שלשה, כדי שלא יזדקר הגדי בבת ראש). הרי שצריך ג' טפחים רוחב כדי שיהיו

הגדיים בוקעין בו.

ואפשר כוונת הדברים, שתחת הטרסקל יכולים

הגדיים לעבור ברוחב ג' טפחים הפנויים (חציים בריוח שתחת הטרסקל, וחציים בריוח

שמחוץ לטרסקל). משא"כ בעמוד, שאין דרך להתחכך בו ולעבור תחת שיפועו, שאינו

אלא מעט. ולכן אומרים בו גוד אחית.

*

ומטעם זה מותר לטלטל בחצרות שהן גבוהות

י' טפחים מהרחוב שלפניהם (או שהן גבוהות ה' טפחים מהרחוב שלפניהם, ויש להם מחיצה

גבוה ה' טפחים, שביחד הם י' טפחים גובה מהרחוב שלפניהם, כדלקמן סי' שסב ס"ד).

ואף שאין להתיר הטלטול על גביהם מטעם

גוד אסיק, שהרי בונים על גביהם אבנים שהם בולטים קצת כלפי חוץ (כדי שהגשמים לא

יקלקלו את הכותל). וכמובא בהערה הקודמת, שאפילו אם הבליטה למעלה היא משהו, "אין

אומרים במחיצות אלו גוד אסיק".

מכל מקום מותר לטלטל בהן מטעם גוד אחית,

כמבואר כאן – כל זמן שהבליטה כלפי חוץ היא פחות מטפח, שאין הגדיים בוקעים שם.

[22] סוכה ו, ב (כי אתאי הלכתא

לגוד), ופרש"י (להיכא דצריך למיגד או גוד אחית או אסיק).

גוד אחית נזכר כאן, וגוד אסיק – לעיל ס"א

(והערה 12 ).

[23] רש"י סוכה כב, א ד"ה

שאין בגגו (גוד אחית, משוך אותה והורד).

ונתבאר לעיל (הערה 14 ).

[24] רש"י שבת קא, א ד"ה

ולימא (גוד אחית, מכנגד מדת רחבן העליון ולמטה, כאילו הן יורדות עד הקרקע מבחוץ),

וד"ה טרסקל (ונמצאו מקיפות את הקנה), וד"ה דאמרינן (סביב מחיצותיה,

מכנגד רחבה ולמטה, כאילו הוא כולו שוה).

[25] לכאורה כוונת הדברים, ש"הרי

זה כאילו מחיצות מקיפות אותו מכל צדדיו עד ראשו", ולכן מתירים משום גוד אסיק,

כדלעיל ס"א (שאנו אומרים גוד אסיק, דהיינו שאנו רואים את ד' צדדי העמוד

הגבוהים י' טפחים, כאלו נמשכו והועלו למעלה על ראשו ועומדים כמחיצות סביב לו,

ונמצא ראשו מוקף מד' צדדים וחללו ד' על ד'). ולקמן ס"ד (עמוד שיש בעביו ד' על

ד' במשך גובה עשרה, ואחר כך מתמעט והולך ... הרי הוא רשות היחיד על גבה, משום

שאומרים גוד אסיק גובה י' טפחים של צדדיו למעלה).

וראה שו"ת דברי נחמיה חאו"ח

סח, א (דוחק לומר דאמרינן גוד אסיק למחיצות אלו דגוד אחית).

[26] כדלקמן ס"ד (אנו

אומרים לבוד, וכאלו הגיע לארץ), ושם נסמן (הערה 35 ).

[27] תוס' שבת צט, ב

ד"ה זרק (זרק ונח על גביו חייב, משמע דוקא על גביו

אבל תחתיו לא). קא, א ד"ה וזרק (דדוקא על גביו חשיב ליה ר' יוסי ברבי יהודה רשות

היחיד, אבל למטה לא, דלהכי לא אהני גוד אחית). והיינו שלדברי הכל למטה לא הוי רשות

היחיד. הובא במ"א סוף ס"ק א (לא הוי תחתיו רשות היחיד, אלא על גביו (תוס'

שבת דף צ"ט)), ובאליה רבה ס"ק ז. תוספת שבת ס"ק ב (אבל למטה לא הוי

רשות היחיד).

[28] כדלעיל ס"א (ד'

טפחים על ד' טפחים, שזהו שיעור מקום חשוב הראוי להשתמש בו), ושם נסמן (הערה 6 ).

ואף שנתבאר לקמן סי' שנה ס"א (שכל

מחיצה העשויה לפחות מחלל ד' אינה מחיצה).

מכל מקום נחשבו מחיצות כדי לעשותו רשות

היחיד על גבי העמוד שיש בו ד' על ד'.

וראה דברי נחמיה שם סח, ב (לכאורה אם כן

המחיצות כאילו אינם, דכל מחיצה שעשויה לפחות מחלל ד' אינה מחיצה, כמ"ש לקמן סי'

שנ"ה ס"א וס"ז, ואם כן גם על גביו למה רשות היחיד ... וצריך לומר

דהא דאמרינן כל מחיצה כו', היינו דוקא כשאין מרחק ד' כלל ביניהם, ומשא"כ כאן

יש מרחק ד' בצירוף מקום העמוד). רשימות שיעורים שבת סי' לד אות ג.

[29] תוס' מט, ב ד"ה הם

העלו (עגלה שהיא רשות היחיד, כיון דעגלה גופה יש אורך בזקיפה עשרה ורוחב ארבעה, אע"פ

שתחתיה רשות הרבים). צט, א ד"ה שתי (שיש מחיצות למעלה מן הגזוזטרא, דתו לא

חיישינן לבקיעת גדיים, וכן עגלות היו רשות היחיד, אע"פ שתחתיהם רשות הרבים,

לפי שיש מגוף העגלה עד למעלה מן הקרשים הרבה יותר מעשרה). עירובין לג, א ד"ה

דהדר זקיף (שיש גובה י' באותו זקיפה, דחשיב רשות היחיד, אע"ג דגדיים בוקעין,

כמו עגלות). פט, רע"ב (שיש במנעול עצמו גבוה י', דהוי רשות היחיד, אפילו איכא

רשות הרבים גמורה תחתיו, כמו עגלות דהוו רשות היחיד ותחתיהן רשות הרבים). מ"א

ס"ק א (הטרסקל עצמו גבוה י' ורחב ד', גם מה שתחתיו הוי רשות ה[רבים] (תוס'))

[(כגירסת תוספת שבת סוף ס"ק ב, ומחצית השקל שם], ובסי' רסו ס"ק ז (ודע

דאם העגלה גבוה י' ורחבה ד' בלא הגלגלים, הוה רשות היחיד גמור).

וכן הוא לעיל שם ס"ח (אם גוף העגלה

עצמה בלא הגלגלים היא רחבה ד', וגם היא גבוהה י' טפחים בלא הגלגלים, שאז היא רשות

היחיד גמורה, אף על פי שיש חלל הרבה תחתיה). לקמן סי' תה סוף ס"ז (שאף עובי

זה שמן הצדדים רואים אותו כאלו עומד כמחיצה על גבי קרקעיתה, משום תורת גוד אסיק,

כמו שנתבאר בסי' שמ"ה). וראה לקמן (הערה 74 ).

[30] והיינו דאף שאין לומר בזה

גוד אחית, מטעם שהגדיים בוקעים בו, מכל מקום יש לומר בזה גוד אסיק, כיון שעמוד זה

יש לו גובה עשרה טפחים.

[31] לעיל ס"א לענין עמוד

ותל.

[32] תוס' שם ושם. מ"א

שם.

[33] שבת צז, א (משום דהויא לה

מחיצה שהגדיים בוקעין בה). קא, א (הויא ליה מחיצה שהגדיים בוקעין בה), ופרש"י

(ובקיעת גדיים מעכבת מלמימר גוד אחית שהרי עוברין תחתיה).

*

משא"כ במקום שאומרים גוד אחית

(כשהוא פחות מג' טפחים לארץ), גם למטה הוא רשות היחיד.

ומיירי הכא שיש שם "ריוח ד' על ד'

שיהא ראוי להשתמש שם", כגון שהעמוד הוא הרבה יותר מד' טפחים, ובחלל שתחתיו יש

ד' על ד', כמבואר בדברי נחמי' שם (נקט טעם שיספיק גם אם למעלה רחב הרבה, עד שישאר

רוחב ד' למטה עד מקום העמוד שנתקצר). וראה מראי מקומות וציונים. נתיבות שבת פ"ב

הערות יח. כ.

[34] רש"י שם ד"ה

התם משום (ובפחות משלשה ליכא בקיעת גדיים).

[35] גמרא צז, א (המשלשל דפנות

מלמעלה למטה ... פחות מג' כשרה ... כל פחות משלשה כלבוד דמי הלכתא גמירי לה).

וכן הוא לעיל ס"ג (ואפילו אם

כשהגיע לפחות מג' טפחים סמוך לארץ אין בעביו ג' טפחים על ג' טפחים, אין בכך כלום,

שכל שהוא פחות מג' טפחים לארץ כלבוד הוא וכאילו הגיע לארץ).

*

ואף שהתחיל כאן בטעם בקיעת גדיים (אי

אפשר לומר שם גוד אחית מחמת בקיעת הגדיים ...

אבל פחות מג' טפחים שאינן יכולין לעבור שם), דהיינו שפחות מג' טפחים אין כאן בקיעת

גדיים, ונעשה רשות היחיד מטעם גוד אחית.

מכל מקום מסיים בטעם לבוד (פחות מג'

טפחים ... אנו אומרים לבוד, וכאלו הגיע לארץ).

כי טעם זה שאין בו בקיעת גדיים והוי

כמחיצה, אינו מועיל אלא כ"שיש בעביו ד' על ד' במשך גובה עשרה", שכיון

שאין בו בקיעת גדיים אמרינן גוד אחית מחיצה, כמבואר בדברי נחמיה לסי' שסג ס"ח

(בכל מקום דשייך גוד אחית, הביא מוח"ז רבינו ז"ל האי טעמא דגדיים מעכבי,

כמו בסימן שמ"ה סעיף ד' ובכמה דוכתי).

משא"כ כאן בא להתירו "אפילו

אין בה אלא ז' טפחים ומשהו", שכיון שאין בה גובה עשרה טפחים, אין להתירו מטעם

גוד אחית. ומכל מקום מתירים אותה מטעם לבוד.

וכן לענין לחי, נתבאר לקמן סי' שסג

סי"ב (הגביהו מהארץ ג' טפחים פסול, שהלחי הוא כמחיצה, ומחיצה הגבוה ג' טפחים

מן הארץ אינה מחיצה, מפני שהגדיים יכולים לבקוע תחתיה. ואם הגביהו פחות משלשה, אף

על פי שאין בו אלא ז' ומשהו כשר, לפי שכל לבוד רואין אותו כמלא).

והיינו שאם "הגביהו מהארץ ג' טפחים,

פסול" אפילו אם הלחי ארכו עשרה טפחים, "ואם הגביהו פחות משלשה, אף על פי

שאין בו אלא ז' ומשהו כשר" מטעם לבוד.

והמקור לזה נסמן לקמן שם (הערה 70 ):

רשב"א בעבודת הקדש שער א ס"ה (הגביהו מן הקרקע פחות משלושה טפחים, אף על

פי שאין באורכו אלא שבעה ומשהו, כשר, שכל לבוד רואין אותו כמלא). מ"מ פי"ז

הי"ב (וכתב הרשב"א ז"ל הגביהו למעלה מן הקרקע פחות מג' טפחים, שאין

בארכו אלא ז' טפחים ומשהו, כשר, שכל לבוד רואין אותו כמלא). שו"ע שם סי' שסג

ס"י (הגביהו מהארץ שלש, פסול. ואם הגביהו פחות משלש, אף על פי שאין בו אלא

שבע ומשהו, כשר).

ומשם למדנו שכן הוא גם לענין מחיצה,

כאמור כאן.

*

ומכל מקום מסתפק רבינו לעיל סי' רמח

בקונטרס אחרון ס"ק ב ד"ה ולפי זה (והערה קעט), לפי מסקנת הגמרא, אי סגי

בטעם גוד אחית – במקום שאין הגדיים יכולים לבקוע תחתיו, או שזקוקים לטעם לבוד.

וכן לקמן סי' שנה בקונטרס אחרון

ס"ק ב (והערה 132 )

הובאה מחלוקת הפוסקים לענין גזוזטרא שלמעלה מן המים (שאין לה מחיצת עשרה טפחים),

אי סגי בטעם גוד אחית (להתיר הטלטול על גבה), כיון שאין גדיים בוקעים תחתיה (אף

שאין בו לבוד).

וראה לעיל (הערה 14 ).

[36] משנה עירובין פ"ב

יז, ב (עושין פסין לביראות ארבעה דיומדין (עמודין הנראין כשנים, רש"י) נראין

כשמונה ... גובהן עשרה טפחים ורוחבן ששה). גמרא שם כב, א (הכא איכא שֵם ארבע

מחיצות). רמב"ם פי"ז הכ"ז (באר שעשה לה שמונה פסין מארבע זויות,

שני פסין דבוקין בכל זוית, הרי אלו כמחיצה ... וכמה יהיה גובה כל פס מהן עשרה

טפחים, ורחבו ששה טפחים).

בטור ושו"ע לא הובאה הלכה זו, שהרי

אין לנו עתה ביראות של עולי רגלים, שהתירו בהם פסי ביראות. גם לא הובאו בטור ושו"ע

הלכות "הזורק לתוכה מרשות הרבים חייב", שהרי בכל אופן אסור מדברי

סופרים.

אמנם הובאה הלכה זו לענין סוכה, בטור

ושו"ע סי' תרל ס"ז (סיכך על גבי ... באר שיש לו פסין, הרי זו סוכה כשרה

לאותו שבת שבתוך החג בלבד. מתוך ש...פסין אלו מחיצות לענין שבת, נחשוב אותם

כמחיצות לענין סוכה).

[37] ברייתא שם יט, ב (היתה שם

אבן מרובעת, רואין כל שאילו תחלק ויש בה אמה לכאן ואמה לכאן, נידון משום דיומד).

רמב"ם שם הכ"ח (היה במקום אחד מן הזויות, או בכל זוית מארבעתן, אבן

גדולה ... רואין כל שאילו יחלק ויש בו אמה לכאן ואמה לכאן בגובה עשרה, נדון משום

זוית שיש בה שני פסין).

[38] משנה שם יז, ב (וביניהן

כמלא שתי רבקות של שלש שלש בקר דברי רבי מאיר. ר' יהודה אומר של ארבע), וכרבי

יהודה. ברייתא שם יט, סע"א (וכמה עוביה של פרה אמה ושני שלישי אמה). גמרא שם

יט, ב (יתירות על שלש עשרה ואינן מגיעות לארבע עשרה), ופרש"י (שמונה בקר,

יצאו מכלל שלש עשרה ולכלל י"ד לא באו, די"ג אמה ושליש הן). רמב"ם

שם הכ"ז (ובין כל פס לפס כמלוא שתי רבקות של ארבעה ארבעה בקר, אחת נכנסת ואחת

יוצאה. שיעור רוחב זה אין יתר על שלש עשרה אמה ושליש).

[39] היינו ש"אם אין

ביניהם אלא י"ג אמות ושליש", הוא רשות היחיד מן התורה, וגם התירו לעולי

רגלים "לעשות כן סביב הביראות שברשות הרבים". משא"כ אם הוא יותר מ"י"ג

אמות ושליש", אף שגם בזה הוא רשות היחיד מן התורה, כדלקמן סי"א (דין

רשות הרבים, אם הוא רחב ט"ז אמה, שהרי אין לו אלא ב' מחיצות משני צדדיו בלבד

(אם מחיצות אלו אינן רחוקות אמה ברוחב רשות הרבים מכנגד חלל השער)). והיינו שהריוח

בין המחיצות ט"ז אמה, וחלל השער י"ד אמה, שאז אינו רשות הרבים מן התורה,

ושם נסמן (הערה 80 ). מכל מקום בזה לא התירו לעולי רגלים "לעשות כן

סביב הביראות שברשות הרבים".

[40] עירובין כ, א (עבד כעין

פסי ביראות ברשות הרבים וזרק לתוכה חייב). רמב"ם שם הל"ג (הזורק מרשות

הרבים לבין הפסין חייב ... ואפילו היה בבקעה ואין שם ביניהם באר).

יוצא אם כן, שכל מקום שהוא ט"ז אמה

על ט"ז אמה או פחות, ויש לו ארבע עצים בארבע פינותיו, וכל עץ יש בו כדי לחקוק

אמה על אמה, מה שביניהם הוא רשות היחיד מן התורה.

*

והיינו אף אם רבים בוקעים בין הפסין,

כנפסק ברמב"ם הל' שבת פי"ז הל"ג (ואפילו היו רבים בוקעין ועוברין

בין הפסין לא בטלו המחיצות). כדעת חכמים במשנה כב, א (רבי יהודה אומר אם היה דרך

רשות הרבים מפסקתן יסלקנה לצדדין, וחכמים אומרים אינו צריך).

ובקונטרס אחרון לקמן ס"ק ב (דאף

שהרבים בוקעים על המחיצה עצמה לא מבטלו לה, לרבנן דקיי"ל כוותייהו, כמ"ש

הרמב"ם), ושם (הערה 266 ).

וכן נפסק לקמן סי' שסג סמ"ב (שמן

התורה אין בקיעת רבים מבטלת ממנו שם המחיצה), ושם נסמן (הערה 284 ).

[41] עירובין כ, ב (לא הותרו

פסי ביראות אלא לעולי רגלים בלבד). רמב"ם שם ה"ל (לא התירו הפסים האלו

אלא בארץ ישראל ולבהמת עולי רגלים בלבד). תוס' סוכה ז, ב ד"ה סיכך על גבי פסי

(דלא התירו אלא לעולי רגלים ... מדאורייתא שרי). מ"א סי' תרל ס"ק ט (בפסין

... דלא התירו אלא לעולי רגלים ... מדאורייתא מחיצה מעלייתא הוא, ורבנן הוא דגזרו).

[42] עירובין י, א (פסי ביראות

שהתרתה בהן, פרוץ מרובה על העומד). יא, א (בפרוץ מרובה על העומד ... התרת אצל פסי

ביראות לדברי הכל). תוס' שם יז, ב ד"ה עושין (והא דאמר לעיל (דף טו:) הכי

אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובה, היינו היכא דליכא שֵם ד' מחיצות, כי הכא, דהואיל

ואיכא בכל צד אמה מכאן ואמה מכאן חשיב פתח). רמב"ם פי"ז הכ"ז (ואע"פ

שהפרוץ מרובה על העומד בכל רוח ורוח, הואיל וארבע הזויות עומדות). רבנו יהונתן שם

ו, א ד"ה אמר ר' יצחק בר אדא (אבל בזמן הזה שאנו בגלות ... לא שרינן לטלטל

בתוכה במחיצות אלו, שפרוץ מרובה על העומד). ריטב"א שם יז, ב (כך הוא דין תורה,

דכל שיש מחיצות שלימות בזויות שיעור אמה לכל צד כעין פסי ביראות, ש[תה]א חשובה

מחיצה גמורה, ולא תפסל בשום פרצה בעולם, ובאו חכמים ואסרו, שלא לטלטל בו אלא לצורך

עולי רגלים). הובא גם בשו"ת צמח צדק או"ח סי' מ ס"ו.

ובאמת אפילו הי' עומד מרובה על הפרוץ,

לא היינו מתירים בזה אלא לעולי רגלים, שהרי יש כאן פרצה יותר מעשר אמות, וכדלקמן

סי' שסב סי"ח (כל היקף מחיצות שהפרוץ שבו מרובה על העומד אסור ... אבל אם

הפרוץ כעומד שוה בשוה מותר ... שכך היא הלכה למשה מסיני ... ובלבד שלא יהיה במקום

אחד פרוץ יותר מעשר אמות).

ומה שכתבו "ולא תפסל בשום פרצה

בעולם", יתבאר לקמן (הערה 80 ).

[43] רש"י עירובין יב, ב

ד"ה חייב (דשלש מחיצות דאורייתא). רשב"א עירובין יא, ב ד"ה גירסת

הספרים (דשלש מחיצות דאורייתא), ובעבודת הקודש שער ג ס"א (מקום מוקף שלוש

מחיצות גבוהות עשרה טפחים ורחב ארבעה או יותר ... הרי זה רשות היחיד דבר תורה). טור

רס"י שסג (מן התורה כל מקום שיש לו ג' מחיצות הוא רשות היחיד גמור). ט"ז

סי' שסג ס"ק א (נשאר עליו שם רשות היחיד גמור מן התורה). לבוש שם

ס"א (קבלו חז"ל שמן התורה כל מקום שיש לו שלש מחיצות אינו רשות הרבים), ואליה

זוטא סי' זה ס"ק א (מדאורייתא רשות היחיד גמור אף בג' מחיצות לחוד) . וכ"מ

במ"א סי' זה ס"ק א (משמע בדברי הפוסקים דכשיש שני מחיצות ולחי הוי רשות

היחיד דאורייתא ... דלחי משום מחיצה).

וכן הוא לקמן סי' שסא ס"ד (חצר

שנפרצה במילואה ... הוא רשות היחיד מן התורה). סי' שסג ס"א (כבר נתבאר בסי'

שמ"ה, שמן התורה כל מקום שיש לו ג' מחיצות ופרוץ במילואו ברוח רביעית, הוא

רשות היחיד גמורה).

[44] עירובין שם (מבוי שאינו

ראוי לשיתוף (מפולש, רש"י), הכשירו בלחי, הזורק לתוכו חייב ... לחי משום

מחיצה (וקסבר שלשה מחיצות דאורייתא, רש"י)). רא"ש סוכה פ"א סי' ט (מבוי

שאינו ראוי לשיתוף, פירוש שהוא מפולש, הכשירו בלחי, הזורק לתוכו חייב ... לחי משום

מחיצה). מהרש"א שם ה, ב ד"ה בא"ד שלא יועיל (מבוי מפולש לא הוי רשות

היחיד ... לחי משום מחיצה, ועושה אותו רשות היחיד מדאורייתא לחייב חטאת בזורק מרשות

הרבים). מ"א שם (משמע בדברי הפוסקים, דכשיש שני מחיצות ולחי, הוי רשות היחיד

דאורייתא, כדאיתא בעירובין דף י"ב דלחי משום מחיצה. וכ"כ הרא"ש פ"ק

דסוכה).

ואף שנתבאר לקמן סי"א (דין רשות

הרבים, אם הוא רחב ט"ז אמה, שהרי אין לו אלא ב' מחיצות משני צדדיו בלבד (אם

מחיצות אלו אינן רחוקות אמה ברוחב רשות הרבים מכנגד חלל השער)), ושם נסמן (הערה 80 ). והיינו שגם מן התורה לא סגי בב' מחיצות ולחי, אלא

באמה מכאן ואמה מכאן.

היינו דוקא במקום שהיא רשות הרבים

גמורה, שבזה לא סגי בלחי. משא"כ כאן לא מיירי במבוי מפולש שהוא רשות הרבים

גמורה, אלא במבוי המפולש שהוא עצמו אינו רשות הרבים, כדלקמן רס"י שסד (מבוי

המפולש בשני ראשיו לרשות הרבים, והוא עצמו אינו רשות הרבים, כגון שאין רבים בוקעים

בו, או שאין ברחבו ט"ז אמה). שדוקא בזה נידון לחי כמחיצה, לעשותו רשות יחיד

מן התורה.

ונתבארו הדברים בשו"ת אבני נזר חו"מ

סי' קז (אף דמן התורה לחי משום מחיצה, והזורק למבוי מפולש שיש לו לחי חייב. מכל

מקום היכי דרבים בוקעים, היינו במקום שהוא רשות הרבים, לא הוי רשות היחיד אפילו מן

התורה).

וכן הוא בשו"ת

דברי נחמי' סי' כג (נראה לי דהא דאמרינן דלחי ... הוי כמחיצה, היינו היכא דבלאו

הכי יצא מתורת רשות הרבים, כגון שהחלל שבין ב' מחיצות אינם רחבים י"ו אמה, או

בקעה כו', אז מהני הלחי); אלא שהוא כתב כן אף לענין צורת הפתח (ומסתפק בהאמור לקמן

סי' שסד ס"ד).

ונתפרש יותר בשו"ת

אגרות משה ח"א סי' קעט (ומשמע בפשיטות דמה שאין מועיל לחי ברשות הרבים הוא גם

מדאורייתא, אף למאן דאמר לחי משום מחיצה. דהרמב"ם לא נקט דהכשירו בלחי הזורק

לתוכו חייב אלא בהלכה ט, במבוי שהוא כרמלית, ולא בהלכה י, כשכתב שלחי אינו מועיל

בהכשר רשות הרבים, לא כתב שמכל מקום הזורק לתוכו חייב, משמע דאף מדאורייתא אין

מועיל לחי לרשות הרבים. ואף רש"י שבהא דאמר רבי יהודה מבוי שאינו ראוי לשיתוף

הכשירו בלחי הזורק לתוכו חייב, פירש שהוא מפולש, וכן פירש הרא"ש בסוכה, ולא

כתבו שהוא הדין רשות הרבים, אלמא דברשות הרבים לא יועיל לחי אף לחייב להזורק לתוכו).

ואף שגם לענין רשות הרבים תניא עירובין

כב, א (יתר על כן אמר רבי יהודה, מי שהיו לו שני בתים משני צידי רשות הרבים, עושה

לו לחי מכאן ולחי מכאן, או קורה מכאן וקורה מכאן, ונושא ונותן באמצע).

לא קיי"ל כרבי יהודה, אלא כרבנן שם

(אמרו לו אין מערבין רשות הרבים בכך).

ואף שהי' מקום לפרש, שגם רבנן מודים שמן

התורה סגי בלחי מכאן ולחי מכאן, כמבואר בתוס' שם ד"ה דרבנן (הוה מצי לשנויי

דרבנן לא פליגי אדרבי יהודה אלא מדרבנן, אבל מדאורייתא מודו ליה).

מכל מקום אין זו מסקנת הגמרא, אלא (דרבנן

אדרבנן [נמי] לא קשיא, הכא איכא שֵם ארבע מחיצות, התם ליכא שֵם ד' מחיצות). והיינו

שגם מן התורה לא סגי בב' מחיצות ולחי מכאן ולחי מכאן, אלא דוקא באמה מכאן ואמה

מכאן, כמו בפסי ביראות ד"איכא שֵם ארבע מחיצות".

ויתירה מזו נתבאר כאן בסמוך (אם הוא

פתוח לרשות הרבים, הזורק לתוכו פטור, שאינו כרשות היחיד מן התורה, מפני שלפעמים

נדחקים רבים לתוכו כשיש דוחק רב ברשות הרבים). והיינו שבפתוח לרשות הרבים, אף

מחיצה ממש ברוח השלישי אינה מועלת לעשותה רשות היחיד מן התורה.

ואם יש שתי מחיצות, וברוח שלישי ורביעי

יש אמה מכאן ואמה מכאן, יתבאר לקמן סי"א (והערה 80 ).

*

יוצא

אם כן סיכום הלכה זו (המבוארת כאן ולקמן סי' שסד):

(א)

מבואות המפולשים לרשות הרבים, והן עצמן רשות הרבים גמורה (שמה, יא), אין מועילים

מהתורה לעשותו רשות היחיד, אלא אמה מכאן ואמה מכאן (שמה, ה. שמה יא), או צורת הפתח

מכאן וצורת הפתח מכאן (שסד, ד). אבל מדברי סופרים, גם זה וזה אינו מועיל, אלא דלת

מכאן ודלת מכאן (שסד, ד).

(ב)

מבואות המפולשים לרשות הרבים, והם עצמם אינם רשות הרבים, אין הלחי מועיל לעשותו

רשות היחיד מהתורה (שמה, ו), אלא עושין לו צורת הפתח מכאן ולחי או קורה מכאן (שסד,

א).

(ג)

מבואות המפולשים לכרמלית, והן עצמן אינן רשות הרבים, מועיל הלחי מן התורה לעשותו

רשות היחיד, שהלחי נידון כמחיצה (שמה, ו). אבל מדברי סופרים, הלחי אינו מועיל, אלא

צורת הפתח מכאן ולחי או קורה מכאן (שסד, א).

(ד)

ואם רוחב המבוי הוא יותר מעשר אמות אין הלחי מועיל לו (שסד, א), אלא צורת הפתח

מכאן וצורת הפתח מכאן.

[45] סעיף א (שלחי זה נידון

משום מחיצה גמורה מן התורה בכל מקום שיש לו ב' מחיצות שלימות ולחי זה כמ"ש

בסי' ש[מ]"ה, אלא שחכמים אסרו בב' מחיצות ולחי, והתירו בג' מחיצות ולחי).

[46] דין

הכרמלית שהיא מקום פטור מהתורה, נתבאר לקמן סעיף יט (ומקום זה הוא מקום פטור

מהתורה ... ועשאוהו רשות בפני עצמו וקראוהו כרמלית).

ואילו דין הכרמלית שהיא רשות היחיד

מהתורה, נתבאר לקמן סי' שנח ס"א (כל היקף מחיצות שלא הוקף לדירת אדם

... אף על פי שהן רשות היחיד גמורה מן התורה,

והזורק לתוכן מרשות הרבים חייב, שהרי מחיצות גמורות הן, אלא שמחוסרין דיורין, הרי

הן ככרמלית מדברי סופרים).

*

דין שניהם (לא הוקף לדירה, וג' מחיצות,

שהם רשות היחיד מהתורה וכרמלית מדברי סופרים), שוה אף לענין טלטול מהם לכרמלית

גמורה תוך ד' אמות, כדלקמן סי' שמו ס"ו (קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה ... שמן התורה הוא רשות היחיד גמורה ... מותר

לטלטל ממנו לכרמלית גמורה, תוך ד' אמות), וסי' שסא ס"ד (ואם נפרצה לכרמלית ...

אף שהוא רשות היחיד מן התורה, מותר לטלטל ממנו לכרמלית גמורה, מטעם שנתבאר בסי'

שמ"ו).

[47] רשב"א עירובין ט, א

ד"ה מקום (ואולי נאמר דאפילו יש לו שלש מחיצות, כיון שהוא פתוח לרשות הרבים

כרמלית היא ... כך יש לי לפרש לפי דברי רש"י ז"ל). מ"מ הל' שבת פי"ז

ה"ט (שדעת רבינו ז"ל הוא שדין תורה הוא שכל שיש בו שלש מחיצות הוא

ככרמלית ... ובעלי התוס' והרשב"א ז"ל סבורים דכל שיש לו ג' מחיצות רשות

היחיד גמורה דבר תורה ... ויש מחלקים בין פתוח לרשות הרבים לפתוח לכרמלית). כ"מ

שם (ועל כרחך משוינן חילוק בין פתוח לרשות היחיד לפתוח לכרמלית). ט"ז סי'

שסג ס"ק א (בטור כתוב כאן שהוא רשות היחיד גמור מן התורה, והקשה ב"י

דהא בסי' שמ"ה כתב הטור דמבואות שיש לשם ג' מחיצות ואין לחי וקורה ברוח רביעית

דהוה כרמלית ... ולענ"ד נראה לתרץ דבסי' שמ"ה מיירי שהרוח הרביעית הוא

לרשות הרבים ... משא"כ כאן דלא מיירי בענין זה שדוחקין שם רבים לפעמים, ממילא

נשאר עליו שם רשות היחיד גמור מן התורה ... חילוק זה מצאתי במ"מ פי"ז).

וכן הוא לקמן ס"כ (מבואות שיש להם

ג' מחיצות, ואין להם לחי או קורה ברוח רביעית הפתוחה לרשות הרבים ... הן כרמלית).

סי' שסא ס"ד (חצר שנפרצה במילואה ... לרשות הרבים נעשה גם כן כרמלית ... ואם

נפרצה לכרמלית ... הוא רשות היחיד מן התורה). סי' שסג ס"א (כבר נתבאר בסי' שמ"ה

שמן התורה כל מקום שיש לו ג' מחיצות ופרוץ במילואו ברוח רביעית, הוא רשות היחיד

גמורה אם פרוץ לכרמלית ... אם פרוץ לרשות הרבים ... ככרמלית). סי' שפו ס"א (מבוי

פתוח לרשות הרבים, אינו רשות היחיד מן התורה, כמו שנתבאר בסי' שמ"ה)).

[48] עולא שבת צט , ב (בעי רבי יוחנן כותל

ברשות הרבים גבוה י' ואינו רחב ארבע ... וזרק ונח על גביו, מהו, מי אמרינן כיון

דאינו רחב ד' מקום פטור הוא, או דילמא כיון דעשאו רשות היחיד כמאן דמלי דמיא. אמר

עולא קל וחומר לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כל שכן). טור ושו"ע ס"ג (כתלים

המקיפים רשות היחיד, על גביהם רשות היחיד, אפילו אינם רחבים ד').

[49] משנה שבת צט, א (חולית

הבור והסלע שהן גבוהין עשרה ורחבן ארבעה, הנוטל מהן והנותן על גבן חייב, פחות מכן

פטור). ר' יוחנן עירובין עח , א (בור וחולייתה

מצטרף לעשרה. ואמאי, הא לא משתמש ליה. אלא מאי אית לך למימר דמנח מידי ומשתמש, הכא

נמי דמנח מידי ומשתמש). ופרש"י (וכי היכי דשמעינן מינה לגובה שמעינן מינה נמי

דמצטרפין לפותיא, דהא קתני ורוחבן ארבעה).

[50] תוס' שם ד"ה אלא מאי

(היכא דאין הבור רחב ד' מבפנים אלא על ידי צירוף חוליא,

והחוליא גבוה עשרה מבחוץ לרשות הרבים, דאע"ג דתוכו לאו רשות היחיד הוא, על

גביו רשות היחיד).

וכדלעיל ס"א (איזו היא רשות היחיד,

מקום המוקף מחיצות גבוהות עשרה טפחים, ויש בחללו ד' טפחים על ד' טפחים, שזהו שיעור

מקום חשוב הראוי להשתמש בו), ושם נסמן (הערה 4 ).

ואם כן לא שייך כאן הטעם המובא לעיל

מהגמרא (כיון דעשאו רשות היחיד כמאן דמלי דמיא. אמר עולא קל וחומר לאחרים עושה

מחיצה לעצמו לא כל שכן), שהרי בפנים אינו רשות היחיד. על זה אומרת הגמרא, שכאן

הטעם הוא (דמנח מידי ומשתמש).

ולעיל אצל "כתלים המקיפים את רשות

היחיד", לא שייך הטעם האמור כאן, כמבואר בתוס' סוכה ד, ב ד"ה חלון (כעין

חצר, דלא שייך להחשיבו רשות היחיד מטעם דאי מנח עליה מידי, אלא בדבר צר כעין עמוד

רוחב ד'). גיטין טו, ב ד"ה גידוד (דמיירי ברחב הרבה, דלא שייך מנח עליה מידי

אלא בדבר צר). וכן הוא באבן העוזר (שם איירי בחצר רחב הרבה, דלא שייך שם לאנוחי

למעלה מידי ולאשתמושי). לכן אמרו על זה בגמרא את הטעם הראשון הנ"ל,

[51] רב אשי שם (אמר ליה

... הכא נמי דמנח מידי ומשתמש). ופירש רש"י (מניח

דף ארבעה ... ומשתמש עליו).

והי' מקום לפרש בגמרא, שאם מניח דף,

נעשה רשות היחיד. אבל בתוס' שם (על גביו רשות היחיד, משום דאי בעי מנח עליה מידי

ומשתמש).

עי' מגיני שלמה

שבת קא, א ד"ה הני ביצאתא.

בגמרא שם (אמר רב הונא הני ביצאתא דמישן

(ספינות קטנות וקצרות מלמטה עד כחודו של סכין, רש"י) אין מטלטלין בהן (דלאו רשות

היחיד נינהו, שאין ברחבן ארבע מלמטה, לפיכך אין מחיצותיהן מחיצות, רש"י) אלא

בארבעה. ולא אמרן אלא שאין בפחות משלשה ארבעה, אבל יש בפחות מג' ארבעה לית לן בה.

ואי מלינהו קני ואורבני, לית לן בה (עד מקום רחבן, הרי הן כשרות לטלטל, אם יש משפת

רוחבן ולמעלה י ' , רש"י)).

והיא ההלכה דלקמן סי' שנה ס"ז (ספינות

קטנותא שמתקצרות למטה עד כחודו של סכין, והקצר שלהן גבוה ג' טפחים, שאין רוחב ד'

טפחים למטה בעוד שלא הגביהו ג' טפחים מקרקעיתו, אין מטלטלים בתוכו יותר מד' אמות,

אפילו יש במחיצותיה גובה י' טפחים ממקום שהרחיבו ד' ולמעלה ... אם מילא קנים

בקרקעיתן עד מקום רחבן, הרי הן מחיצות כשרות (למעלה), אם יש בהן י' משם ולמעלה).

והקשה התוס' שם ד"ה הני ביציתא (למה

לי מלינהו קני ואורבני, אע"ג דלא מלאן, כיון דיכול למלאות חשיב רשות היחיד,

כדאמר בפרק חלון (עירובין דף עח.) משום דאי בעי מנח עליה מידי ומשתמש). וכן הובא

לעיל מהתוס' שם (על גביו רשות היחיד, משום דאי בעי מנח עליה מידי ומשתמש). וכן הוא

בתוס' סוכה ד, ב ד"ה פחות (ויחשבה רשות היחיד מטעם דאי בעי מנח עליה מידי

ומשתמש, כדאשכחן בריש חלון). גיטין טו, ב ד"ה גידוד (ויחשב רשות היחיד מטעם

דאי בעי מנח עליה ומשתמש, כדאמר בפרק חלון). ואפשר גרסו כן התוס' בדברי רב אשי

(דאי בעי מנח עליה מידי ומשתמש).

ותירץ במגיני שלמה שם (נראה לחלק, דכיון

דכרמלית מתחתה כמו שכתבתי, אסרו חכמים לטלטל אפילו במקום הרחב באויר, דמחזי כאויר

כרמלית, דתופסת עד עשרה, כדאיתא פ"ק. ואע"ג דאי בעי ממלא, מכל מקום השתא

מיהא דלא מלינהו הוי כאויר כרמלית, ולא דמי להתם).

וכן כאן, אף שעדיין לא הניח על גביהם

דף, מכל מקום "הרי אפשר להניח שם על גביהם דף", והוי כאילו הניח.

*

והטעם שעל גבי הדף הוי רשות היחיד,

נתבאר לעיל ס"א (עמוד או תל שהוא גבוה עשרה ורחב ד' על ד', הרי הוא כמוקף

מחיצות גבוהות עשרה, שהלכה למשה מסיני היא שאנו אומרים גוד אסיק, דהיינו שאנו רואים

את ד' צדדי העמוד הגבוהים י' טפחים, כאלו נמשכו והועלו למעלה על ראשו ועומדים

כמחיצות סביב לו, ונמצא ראשו מוקף מד' צדדים וחללו ד' על ד').

[52] שבת ז, ב (וחורי רשות

היחיד כרשות היחיד). רש"י שם ד"ה והשלימו (כותלי רשות היחיד, ובהם חורים

כלפי רשות היחיד, שהם כרשות היחיד). טור ושו"ע ס"ד (חורים שבכתלי רשות

היחיד, שכלפי רשות היחיד, הם רשות היחיד).

וכן הוא לקמן סכ"ב-ג. סי' שנא ס"ב.

סי' שנג ס"ב. סי' שנה סי"א. סי' שנז ס"א וס"ח. סי' תה ס"ז.

[53] מ"א ס"ק ב (ואפילו

הם למטה מי'. ומה שכתבו התוס' דלמטה מי' שייך לרשות

הרבים. היינו לפי הסלקא דעתא, כן נראה לי). עי' תוס' שם (אבל שלמטה מעשרה

אין בני רשות היחיד משתמשין שם, מפני בני רשות הרבים שמשתמשין בהן). ועל זה כתב המ"א

דהיינו רק לפי הסלקא דעתא, משא"כ לפי המסקנא הן כרשות היחיד. ונתבאר בדברי

נחמיה סח, ב.

וכן משמע מלשון

רמ"א ס"ד (ואם

הם כלפי חוץ ואינם עוברים כלפי פנים, נדונים לפי גבהן ורחבן). שמקורו בעבודת הקודש

שער ג ס"א (היו בהן חורין פתוחין כלפי חוץ ואין עוברין כלפי פנים ... אין אלו

רשות היחיד). משא"כ אם פתוחין אף לפנים, הוו חורי רשות היחיד.

ואף שיתבאר לקמן סי' שנג ס"ב (זיז,

דהיינו דף הבולט מן הכותל לרשות הרבים אם הוא ... למטה מעשרה מן הארץ, כיון שהוא

באויר רשות הרבים, זכו בו רבים, ואוסרים הם על בעל הבית להשתמש בו דרך חלונו, אף

על פי שהוא פתוח לו). והקשה במ"א שם ס"ק ד (צ"ע כיון דחלון הבית

פתוח לו תוך י', אם כן אפילו למטה מי' הוי רשות היחיד, דהוי חורי רשות היחיד).

כתב על זה בקונטרס אחרון שם ס"ק ב

(ועיין אליה זוטא שחילק בין חורין לזיז, ומוכרח הוא ... דתשמיש הרבים אוסר על בעל

הבית). והוא באליה זוטא שם ס"ק א (ואפשר לחלק בין זיזין לחורין).

ונתבאר החילוק בקונטרס אחרון שם (אסרי

בני רשות הרבים כל דבר שהוא באויר רשות הרבים, משא"כ חורין דבסי' שמ"ה

שאינן באויר רשות הרבים). וכן הוא בפנים שם ס"ב (כיון שהוא באויר רשות הרבים,

זכו בו רבים, ואוסרים הם על בעל הבית להשתמש בו דרך חלונו).

וראה פסקי דינים צמח צדק שסא, ב (איך

אשתמיטתי' דברי רבינו ירוחם, שפוסק בפשיטות להיפך). והוא ברבינו ירוחם ני"ב ח"ד

נז, ב (וכתבו התוס' וחורים שבכותל משני צדדיו, כלומר שהם ברשות הרבים כנגד פני

רשות הרבים, והם כמו כן ברשות היחיד כנגד פני רשות היחיד, שהם מפולשים, אם היו

למטה מעשרה טפחים לאו כרשות היחיד דמו).

וראה רשימות שיעורים שבת סי"ל.

הערות וביאורים תשמז ע' 56.

[54] לקמן סי"ח.

[55] רב חסדא שם ז, ב

(אמר רב חסדא נעץ קנה ברשות היחיד וזרק ונח על גביו, אפילו גבוה מאה

אמה חייב, מפני שרשות היחיד עולה עד לרקיע). טור ושו"ע ס"ה (אויר רשות

היחיד הוא רשות היחיד עד לרקיע). מ"א ס"ק ג (ואם נעץ קנה ברשות היחיד,

על גביו הוי רשות היחיד).

[56] אף דאמרינן (שבת ד, א) "והא

בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ד' על ד ' ".

וראה הערות וביאורים תשמב ע' 23.

[57] ב"י סוף הסימן (אבל

ברשות היחיד אין מקום לרשות אחרת, שכל דבר שבתוך רשות

היחיד הוא רשות היחיד, בין גבוה בין נמוך בין רחב בין קצר, שכן דרך היחיד לבנות

עליות זו למעלה מזו). לבוש ס"ו (וכל מה שברשות היחיד נידון כרשות

היחיד, בין גבוה בין נמוך בין רחב בין קצר, שכן דרך לבנות ברשות היחיד עליות זו

למעלה מזו קטנים וגדולים).

וכן הוא לקמן סוף סכ"ה (ולדברי הכל

אין מקום פטור ברשות היחיד, אלא כל מה שיש ברשות היחיד הוא רשות היחיד), ושם נסמן.

[58] ארון כלים (כמו במשנה

כלים טו, א. כד, ו ובכ"מ).

[59] ברייתא שם ח, א

(היתה קופתו מונחת ברשות הרבים גבוהה עשרה ורחבה ד', אין מטלטלין לא

מתוכה לרשות הרבים, ולא מרשות הרבים לתוכה). טור ושו"ע ס"ו (אפילו כלי,

כגון תיבה או מגדל או כוורת, אם יש לרבע בו ארבעה על ארבעה והוא גבוה עשרה, הוי

רשות היחיד).

[60] ונתבאר לעיל ס"א וס"ז,

שאם אין בחללו ד' על ד', לא הוי רשות היחיד בתוכו, אלא על גביו.

[61] לבוש ס"ה (אם יש

לרבע בו ארבע על ארבע, והוא גבוה עשרה, הוי רשות היחיד עד לרקיע).

[62] רש"י שבת ח, א וד"ה

רחבה (דהוי רשות לעצמה).

[63] רשב"א ה, א (ולמטה

מעשרה, דהוי רשות הרבים, אין כלי חולק רשות לעצמו להיותו ככרמלית). ז, א ד"ה

אביי ורבא (אפילו כלי גבוה משלשה ועד עשרה אינו חולק רשות לעצמו, ולהיותו ככרמלית,

דכל שהוא עומד בתוך אויר הרשות אינו חולק רשות לעצמו).

[64] לקמן סי"ט.

[65] רש"י שבת ח, א ד"ה

פחות מכאן (ואם תאמר פחות מי' ורחבה ד' כרמלית היא. לא

גזור רבנן לבטולי מתורת כלים, הואיל וכלי הוא).

וכן הוא לקמן סי"ג (והוא שאינו כלי

... ואם הוא כלי נתבאר לעיל).

[66] הגהות אשרי שבת פ"א

סי' טו (פחות מכאן הוי מקום פטור, דאין כרמלית בכלי). אבן העוזר סי' זה (והארכתי

בחידושי לשבת דף ה', דמדאורייתא כלי העומד ברשות הרבים הוי מקום פטור), וסי' שמט

(שכתבתי סוף סי' שמ"ה דכלי העומד ברשות הרבים הוי מקום פטור), ובחידושיו לשבת

ה, א (מבטלין מתורת רשות הרבים, והוי מקום פטור ... דאין כרמלית בכלים, והיינו

דאוקמה אדאורייתא).

[67] תוס' דף ה' ע"א ד"ה

כאן למטה מי'. והיינו דתנן התם ב, א (פשט בעל הבית את ידו לחוץ

ונתן לתוך ידו של עני ... חייב). ואמרינן בגמרא ה, א (תני טרסקל שבידו), ואקשינן (טרסקל

שברשות הרבים רשות היחיד הוא ... אמאי חייב, מרשות היחיד לרשות היחיד קא מפיק).

ומתרצת הגמרא (הכא למטה מי ' ). ועל זה מפרשים

התוס' (דאין כרמלית בכלים, כמו שפירש רש"י לקמן גבי היתה קופתו מונחת כו'),

והיינו מה שפירש רש"י ח, א ד"ה פחות מכאן (ואם תאמר פחות מי' ורחבה ד'

כרמלית היא. לא גזור רבנן לבטולי מתורת כלים, הואיל וכלי הוא). שעל זה מפרשים

התוס', שכיון דאין כרמלית בכלים, דינם כרשות הרבים, ולכן חייב.

מ"א ס"ק ד (וכלי

שאין גבוה י' עומד ברשות הרבים, אין לו דין כרמלית, אלא הוי כמו רשות הרבים, דאין

כרמלית בכלים (רש"י). עיין סי' שנ"ה ס"א מה שכתבתי).

עי' מ"א סי' שנה ס"ק ו בשם רש"י

(ואם אין מחיצות הספינה גבוהים י' הוי כרמלית, ומותר לטלטל מתוכה לים ומן הים

לתוכה (רש"י), כיון שעומד בכרמלית. עסי' שמ"ה ס"ו, וסי' רס"ו

ס"ב, מה שכתבתי).

וסי' רסו ס"ק ז (העגלה ...

כרמלית נמי לא הוי, דאין כרמלית בכלים כמ"ש רש"י דף ח', וכ"כ התוס'

דף ה', כיון דלא קביעי בטל לגבי רשות הרבים).

וכן הוא לקמן סי' שנה ס"ה (ולא

אמרו שאין כרמלית בכלים, אלא בכלי העומד ברשות הרבים, שהוא בטל לרשות הרבים ונעשה

כמוה, אבל כשעומד בכרמלית, כרמלית הוא), ושם נסמן (הערה 44 ).

[68] תוס' שבת יא, ב ד"ה

אלא לאו (ואע"ג דאין כרמלית בכלים, האי גת, כיון

דמחובר לקרקע, לא שמיה כלי). מ"א ס"ק ד (אבל בכלי המחובר לקרקע,

הוי כרמלית (תוס' דף יא)).

[69] ברייתא ו , א (ואיזו

היא רשות הרבים, סרטיא, ופלטיא גדולה, ומבואות המפולשין, זו

היא רשות הרבים גמורה). ופירש"י (סרטיא, מסילה שהולכין בה מעיר לעיר. פלטיא,

רחבה של עיר ששם מתקבצין לסחורה. ומבואות של עיר, רחבים י"ו אמה, המפולשין

משני ראשיהן לפלטיא). טור ושו"ע ס"ז (איזהו רשות הרבים, רחובות (דרכים

שעוברים מעיר לעיר, מ"א) ושווקים ... מבואות).

ואף שבברייתא (ופרש"י) וטור

ושו"ע נמנו רק שלושה סוגי רשות הרבים:

(א) סרטיא, שהיא דרך מעיר לעיר.

(ב) פלטיא, שהוא שוק.

(ג) מבואות המפולשין לרשות הרבים.

מפרש רבינו שהם מחולקים לארבעה סוגים

(רחובות ושווקים ... וכן דרכים שעוברים בהן מעיר לעיר ... וכן מבואות ... המפולשים

מרחוב לרחוב), כיון שיש שני סוגי סרטיא: (א) רחובות מרכזיים שבתוך העיר. (ב) דרכים

מעיר לעיר. ושניהם רשות הרבים גמורה (ראה גם לקמן הערה 84 ).

שכן נראה מדברי רש"י עירובין ז, א

(סרטיא דרך הילוך בני אדם, פלטיא רחוב לשווקים), ושם יז, ב (באיסרטיא, דרך כבושה).

ולא חילק בין אם היא דרך הילוך בני אדם מעיר לעיר, או שהיא דרך הילוך בני אדם בתוך

העיר.

וכן הוא בשו"ע (איזהו רשות הרבים,

רחובות ושווקים), ולא חילק בין אם ה"רחובות" הם בתוך העיר או מחוצה לה.

ואף שפירש במ"א ס"ק ה

(רחובות, דרכים שעוברים מעיר לעיר הוי רשות הרבים). מכל מקום נתחלקו כאן לשני

סוגים (רחובות ... וכן דרכים שעוברים בהן מעיר לעיר).

ומפורש יותר ברש"י סנהדרין (קיא,

ב): "היה רחובה ... חוץ לעיר, כונסין אותה לעיר, שצריך לעשות לה רחוב בתוכה.

רחוב סרטיא גדולה". הרי שבין אם הרחוב הוא חוץ לעיר ובין אם הוא בתוך העיר,

נקרא בשם סרטיא גדולה.

וכן נראה שפירש הערוך (ערך סרט): "מקום

שהולכין שם רבים תדיר, והוא דרך המלך". ולא חילק בין אם "הולכין שם רבים

תדיר" מעיר לעיר, או ש"הולכין שם רבים תדיר" מאיזור לאיזור שבתוך

העיר, שניהם נקראים סרטיא.

וההוכחה לכל זה זה ממחנה ישראל שבמדבר,

שממנו למדים את כל דין רשות הרבים, והרי לא הלכו בו תדיר מעיר לעיר, אלא היו

הולכים בו תדיר מאיזור לאיזור בתוך המחנה.

וההפרש בין דרך שבתוך העיר לבין מבוי

המפולש, יתבאר לקמן (הערה 83 ).

[70] לכאורה כן הוא גם

בזמנינו, שאע"פ שהחנויות עצמן הן בתוך הבתים שהן רשות היחיד, מכל מקום המדרכה

שלפניהן היא רשות הרבים, לשם באים, ומשם נכנסים לחנויות. שהרי במדרכות האלו של

רחובות החנויות (הנקראים commercial ), בוקעים הרבה יותר מאשר ברחובות המגורים (הנקראים residential ).

וגם בזמן חז"ל היו השווקים כעין

זה: מסביב לשוק היו חנויות, ולפניהם אצטבאות שיושבים שם הסוחרים, ולפניהם עמודים

שתולין התגרים הסחורה, ולפניהם רשות הרבים, שמשם באים לקנות בין העמודים או בתוך

החנויות, כדלקמן סכ"א, וסי' שמו ס"א.

[71] גמרא צט , א (דרך

רשות הרבים שש עשרה אמה). רש"י ו, א ד"ה ומבואות (של

עיר, רחבים י"ו אמה). טור ושו"ע שם (הרחבים ט"ז אמה).

[72] עבודת הקודש ריש שער ג (איזו

היא רשות הרבים, כל מקום שהוא רחב שש עשרה אמה על שש עשרה אמה). טור (ורשות

הרבים הוא, רחובות ושווקים הרחבים ט"ז אמה על ט"ז אמה). לבוש ס"ז (איזהו

רשות הרבים, רחובות ושווקים הרחבים ט"ז אמה על ט"ז אמה).

[73] גמרא שם (דקי"ל דרך

רשות הרבים שש עשרה אמה ... דגמרינן לה ממשכן), ודף צו, ב (משה היכן הוה יתיב,

במחנה לויה, ומחנה לויה רשות הרבים הואי, וקאמר להו לישראל לא תפיקו ותיתו מרשות

היחיד דידכו לרשות הרבים).

וכן הוא לעיל סי' שא ס"א (שההבאה

שהיו מביאין מביתם שהוא רשות היחיד, אל משה העומד במחנה לויה שהיא רשות הרבים,

נקראת הבאה זו מלאכה).

וכיון שרוחב הדרך שבמדבר הי' ט"ז

אמה, למדים מכך שכל רשות הרבים צריך להיות רוחב ט"ז אמה.

[74] רב צח , א (המעביר ד'

אמות ברשות הרבים מקורה פטור, לפי שאינו דומה לדגלי מדבר).

טור ושו"ע שם (ואינם מקורים).

וכן הוא לקמן ס"כ (רשות הרבים שהיא

מקורה, שאינה דומה לדגלי מדבר, הן כרמלית).

אמנם לקמן סי' שמו סי"ב (תקרה שאין

לה מחיצות מן הצדדים ... החלל שתחתיה דינו לגמרי כרשות המהלכת לפניו (אם כרמלית

כרמלית ואם רשות הרבים רשות הרבים) ... ולכן צריך להזהיר מאד לרבים שנכשלים בגגין

שלנו הבולטים לפני הבתים שמטלטלים תחתיהן מהבתים). והיינו כיון דהתם הוא פתוח

לרשות הרבים המהלכת לפניו (שאינה מקורה), וחלל זה בטל לרשות הרבים.

וכן הדין בחורי רשות הרבים שאינם גבוהים

ג' טפחים, שדינם כרשות הרבים, אף שהם מקורים, כדלקמן סי"ח (והערה 140 ).

וכן הדין בבית הפרוץ במילואו לרשות

הרבים מב' רוחותיו, כדלקמן סכ"ג (והערה 195 ).

וראה בהנסמן לעיל (הערה 29 ).

[75] רבי יוחנן עירובין ו, ב (ירושלים אילמלא

דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים). וכפירוש רש"י שם

ו, א ד"ה רשות הרבים (ואין בה חומה, (או) שהיה רשות הרבים שלה מכוון משער

לשער, שיהא מפולש, דומה לדגלי מדבר). שו"ע שם (ואין להם חומה, ואפילו יש להם

חומה אם הם מפולשים משער לשער).

*

וקאי הן על "רחובות" והן על "שווקים"

הנזכרים לעיל, שגם הם אינם רשות הרבים אלא אם הם מפולשים משער לשער. ונתבאר

בחידושי צמח צדק לג, ד (והרי בירושלים היו כמה וכמה שווקים לרוב, שהן פלטיאות ...

אמרו בסתם ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות כו', משמע דעכשיו אין חייבין עליה כלל

משום רשות הרבים ... וכן כתב הרמב"ם בפשיטות פ"א מהל' עירובין, שכולה

רשות היחיד היא, משמע ודאי אפילו השווקים שבה).

[76] רש"י שם (מכוון משער

לשער), ובע"ב ד"ה ירושלים (רשות הרבים שלה מכוון משער לשער ומפולש). ב"י

(אם יש לה כמה פתחים, אלא שאינם מכוונים זה כנגד זה, דכל שאינו מפולש משער לשער

לאו רשות הרבים הוא). מ"א ס"ק ו (פירוש שהשערים מכוונים זה כנגד

זה).

*

וכל זה הוא אם "יש להם חומה אלא

שהם מפולשים משער לשער". משא"כ אם "אין להם חומה סביב", אין

צריך " שהשערים

מכוונים זה כנגד זה", כמבואר כאן בפירוש, ובשו"ע ס"ז (ואין להם

חומה. ואפילו יש להם חומה, אם הם מפולשים משער לשער, הוו רשות הרבים).

וכן הוא ברש"י שם (ואין בה חומה, (או) שהיה רשות הרבים

שלה מכוון משער לשער).

ויותר נתפרש בראבי"ה עירובין סי' שעט (עיירות שאין להן

חומה, שראשי רשות הרבים שלהן מפולשין, הוי רשות הרבים. ואם מוקפין חומה, ורשות

הרבים שלהם מכוון ומפולש משער לשער ברוחב י"ו אמות, הוי רשות הרבים).

וכן נתבאר בחידושי צמח צדק לד, א (אבל בעיר שאינה מוקפת חומה,

אז יש לומר הרחוב חשוב רשות הרבים אף שאינו מפולש).

ולפי זה כתב שם כן אף לענין הרחובות שבעיירה ליובאוויטש (וכמו

בעירנו ליובאוויטש ... אינם מפולשים משער לשער, רוצה לומר אינן מכוונין זה כנגד

זה, שהשער של המסלה ההולכת לעיר דובראוונא והשער של המסלה ההולכת לוויטעפסק או

לרודניא אינן מכוונות כלל זה נגד זה ... שכולם מפולשים לפלטיא הוא הרחוב שבאמצע

העיר ששם החנויות כולם ... ויש לומר מוקפת חומה שאני), כזה:

וכן האריך להוכיח בשו"ת אגרות משה

או"ח ח"ה סי' כד (שדווקא בעיר מוקפת חומה צריך שהשערים יהיו מכוונים זה

כנגד זה).

וכדאמרינן (ירושלים אילמלא דלתותיה

ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים), והיינו שדוקא בתוך החומה צריכה אותה

דרך להיות מכוונת משער העיר לשער העיר. משא"כ מיד כשהדרך יוצאת משער החומה,

מיד היא פונה מדרכה הישרה לימין או לשמאל, שהרי ירושלים היא בהרים, ואי אפשר

במציאות שדרך היציאה מירושלים תלך ישר באופן מכוון – מגובה ההר לעמקו, שהרי כל דרך

היורדת מההר חייבת ללכת בעקלתון ובעיגול, עד שתרד מן ההר. ומכל מקום הדרך היא רשות

הרבים, כיון שמחוץ לחומה אין צורך שתהי' מכוונת בדרך ישרה.

ויתירה מזו שאפילו בעיר המוקפת חומה,

שכמה רחובות שבה מפולשים ומכוונים משער לשער, הרי גם הרחובות שביניהם רשות הרבים

גמורה, אף שאינם מכוונים משער לשער, וכדלקמן בהמשך הסעיף "וכן מבואות רחבים ט"ז

אמה המפולשים מרחוב לרחוב", אף שאין המבואות מפולשים משער לשער; דסגי מה שהם

מפולשים אל הרחובות שהם "מפולשים משער לשער". או שהם בעיר שאין לה חומה

(כמו בציור דלקמן הערה הבאה).

ויתירה מזו, שהרחוב הזה עצמו, המפולש

מרשות הרבים לרשות הרבים, אינו צריך להיות מכוון זה כנגד זה, ואפילו הם פחות מרוחב

ט"ז אמה, כדלקמן סי"ב (מבואות המפולשים לרשות הרבים מב' ראשיהם, וארכן

לאורך רשות הרבים, אע"פ שאין ברחבן ט"ז אמה, הרי הם רשות הרבים גמורה).

היינו דמיירי במבוי עקום, שארכו לאורך רשות הרבים, ושני קצוותיו מתעקמים באלכסון

ומפולשים לרשות הרבים, ומכל מקום "הרי הם רשות הרבים גמורה" (כמו בציור

דלקמן בהערה 94 ).

יוצא אם כן שכל הרחובות שבעיירותינו,

שאינן מוקפות חומה, הן רשות הרבים גמורה, אף שאינן ישרות ומכוונות מקצה זה לקצה

זה.

[77] מ"א שם (ויש לאותו

דרך המכווין משער לשער כל דין רשות הרבים).

משא"כ שאר הרחובות שבאותה עיר,

אינם רשות הרבים; מלבד (א) הרחובות המפולשים משער לשער. (ב) המבואות המפולשים שבין

שתי רחובות אלו, כזה:

[78] ב"י שם (דלא מצרכינן

דלתותיה נעולות בלילה, אלא כשאותו דרך שבתוך העיר המכוון משער לשער יש לו כל דיני

רשות הרבים שיתבארו בסמוך).

[79] דקיי"ל כרבנן עירובין

כב, א (יתר על כן אמר רבי יהודה מי שהיו לו שני בתים משני צידי רשות הרבים עושה לו

לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן ונושא ונותן באמצע, אמרו לו אין

מערבין רשות הרבים בכך ... דרבי יהודה ... דאיכא שתי מחיצות מעלייתא ... דרבנן ...

ליכא שֵם ד' מחיצות). מלחמות שם ו, א (רבי יוחנן ... בשתי מחיצות כרבנן סבר לה,

לפיכך ירושלים אלמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים ... אשתיירו

להו שתי מחיצות דאינון רשות הרבים כרבנן ... ורבי יוחנן כרבנן סבירא ליה). וראה גם

לקמן סי' שסד ס"ד (והערה 34 ).

[80] שאז הוי רשות היחיד מן

התורה, כדלעיל ס"ה (כל מקום שיש לו שֵם

ד' מחיצות, אע"פ שאינן שלימות אלא פרוצות באמצען, ואין בהן אלא אמה לכאן ואמה

לכאן בכל זוית ... אם אין ביניהם אלא י"ג אמות ושליש, הרי זה רשות היחיד מן

התורה, והזורק לתוכה מרשות הרבים חייב). וכל שכן כאן שיש ב' מחיצות שלימות משני

צדדיו, ו"אמה לכאן ואמה לכאן בכל זוית ", כזה:

ואף דלעיל שם אינו מועיל אלא כשאין

ביניהם אלא י"ג אמות ושליש. משא"כ כאן יש בין המחיצות ט"ז אמה, וגם

כשיש אמה מכאן ואמה מכאן נשארו ביניהם י"ד אמות.

היינו לומר שדוקא כשאין ביניהם אלא י"ג

אמות ושליש, התירו לעולי רגלים "לעשות כן סביב הביראות שברשות הרבים".

אבל מן התורה הרי זה רשות היחיד אפילו הריוח הוא יותר מ"י"ג אמות ושליש",

כל זמן שהוא פחות מט"ז אמה.

וכדאמרינן בעירובין כב, א (יתר על כן אמר

רבי יהודה מי שהיו לו שני בתים משני צידי רשות הרבים עושה לו לחי מכאן ולחי מכאן

או קורה מכאן וקורה מכאן ונושא ונותן באמצע, אמרו לו אין מערבין רשות הרבים בכך ...

הכא איכא שֵם ארבע מחיצות, התם ליכא שםֵ ד' מחיצות). הרי שגם ברשות הרבים של ט"ז

אמה, אם יהי' לה שֵם ד' מחיצות (אמה מכאן ואמה מכאן), הרי זה רשות היחיד מן התורה.

והטעם שגם כאן מועלת אמה מכאן ואמה

מכאן, אף שהפרצה היא יותר מי"ג אמה ושליש, הוא כמבואר בתוס' עירובין ו, ב ד"ה

וכי תימא (דמדאורייתא אין חילוק בין י"ג לי"ו). ובדברי נחמי' סוס"י

כג (י"ג אמה ושליש ... מנא לן שיעור זה מדאורייתא). נתיבות שבת פי"ז

הערה כח.

ואף שיתבאר לקמן סי"ב (מבואות

המפולשים לרשות הרבים מב' ראשיהם ... רחבים י"ג אמה ושליש ... הם רשות הרבים

אפילו הם מפולשים לרוחב רשות הרבים). הרי שגם מן התורה מועיל לפעמים י"ג אמה

ושליש. ואם כן אפשר שגם מן התורה אין הדיומדין מועילים אלא עד י"ג אמה ושליש.

מכל מקום הרי נתפרש בגמרא הנ"ל,

ששתי מחיצות גמורות, ועוד אמה מכאן ואמה מכאן, מועילות אף ברשות הרבים של ט"ז

אמה.

ואפשר שבזה גופא מסתפק רבינו, אי סגי מן

התורה אמה מכאן ואמה מכאן אף ברחב ט"ז אמה, או דוקא ברחב י"ג אמה ושליש,

ולכן באה כאן הלכה זו במוסגר, וכהכלל המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי

מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק

זה לראות אם צדקו דבריו).

*

ואף שכתב הריטב"א שם יז, ב (כך הוא

דין תורה, דכל שיש מחיצות שלימות בזויות שיעור אמה לכל צד כעין פסי ביראות, ש[תה]א

חשובה מחיצה גמורה, ולא תפסל בשום פרצה בעולם, ובאו חכמים ואסרו, שלא לטלטל בו אלא

לצורך עולי רגלים).

עיקר הכוונה בזה היא, שלא תיפסל אף

במקום שהפרוץ מרובה על העומד, אם הפרצה הוא פחות מט"ז אמה (כדלעיל הערה 42 ).

ואף שכתב בשו"ת צמח צדק סי' צה (הפלטיא אם יש לה ד' מחיצות,

אע"פ שיש בכל צד מבוי י"ו אמה, יש לומר מדאורייתא אינו רשות הרבים, כיון

שיש לו ד' מחיצות, ובכל אחד עומד מרובה כפלי כפלים על הפרוץ, לא גרע מפסי ביראות).

והיינו עכ"פ כשעומד מרובה על הפרוץ, בכל אחד מד' רוחות.

לא כתב כן אלא בתור הוה אמינא ומהדו"ק

(בהיפוך הגליון), להנדפס בחידושיו על הש"ס לד, א (כיון שהוא פרוץ ברוחב י"ו

אמה בשני מקומות הנ"ל, אע"פ שזולתן יש לו ד' מחיצות גמורות, מכל מקום

כיון שהוא ענין רשות הרבים מצד שבני העיר מתקבצים שם, ואינו סתום מד' רוחות לגמרי,

כי אם יש בו שני פתחים גדולים ברוחב י"ו אמה, יש לומר דחשוב רשות הרבים).

וכדרכו לכתוב בתחלה ראשי פרקים בשולי הגליון (לפעמים בהיפוך הגליון), ואחר כך ביאר

את ההלכה בפרטיות בכתי"ק.

וגם לפי הקס"ד, שבמקום שכל המחיצות

הם "עומד מרובה על הפרוץ", סגי אפילו בפרצה יתירה מט"ז אמה; הרי

פירש דהיינו במקום המוקף בד' מחיצות: "אע"פ שיש בכל צד מבוי י"ו

אמה, יש לומר מדאורייתא אינו רשות הרבים, כיון שיש לו ד' מחיצות, ובכל אחד עומד

מרובה כפלי כפלים על הפרוץ, לא גרע מפסי ביראות". משא"כ במקום שיש רק ג'

מחיצות, או שאין להם "אמה לכאן ואמה לכאן בכל זוית", כמו ב"פסי

ביראות", אזי אם יש ביניהם פרצות שהן יותר מט"ז אמה הן רשות הרבים גמורה

לכל הדעות.

וגם בד' מחיצות גמורות מסיק: "כיון

שהוא פרוץ ברוחב י"ו אמה בשני מקומות הנ"ל, אע"פ שזולתן יש לו ד'

מחיצות גמורות ... יש לומר דחשוב רשות הרבים". ומכל שכן במקום שיש רק ג'

מחיצות, וגם ביניהן יש פרצות ט"ז אמה.

*

ומה שנתבאר לעיל ס"ו (אפילו אין בו

אלא ב' מחיצות ולחי, שלחי זה נדון כמחיצה ג' ... הרי הוא רשות היחיד גמורה מן

התורה, והזורק מרשות הרבים לתוכו חייב), הרי שגם לחי מועיל לעשותה רשות היחיד מן

התורה.

היינו דוקא במקום שאינה רשות הרבים מצד

עצמה, אלא כרמלית, שאז "לחי זה נדון כמחיצה שלישית" לעשותו "רשות

היחיד גמורה מן התורה". ונתבאר לעיל שם (הערה 44 ).

*

לסיכום

יוצא לנו מכל זה:

(א)

מקום שיש לו שֵם ד' מחיצות, אמה מכאן ואמה מכאן, ובינם פחות מי"ג אמה ושליש,

הוי מן התורה רשות היחיד, וחכמים לא גזרו בפסי ביראות.

(ב)

אם יש בינם פחות מט"ז אמות, אפשר שמועילות מן התורה לעשותו רשות היחיד, אבל

חכמים גזרו בו אף בפסי ביראות.

(ג)

אם יש בינם ט"ז אמות, הוי רשות הרבים מן התורה.

[81] סעיף ד (והוא שננעלות בלילה

... ויש אומרים שאין צריך שיהיו נעולות בלילה,

רק שיהיו ראויות לינעל, שאם משוקעות בעפר מפנה אותן ומתקנן שיהיו ראויות לינעל. ויש

להחמיר כסברא הראשונה, אף על פי שהעיקר כסברא האחרונה), ושם נסמן (הערה 40 ).

[82] סרטיא שבברייתא שבת ו, א.

וכנסמן לעיל (הערה 69 ).

[83] ברייתא שם (ומבואות

המפולשין). רש"י שם (ומבואות של עיר רחבים י"ו אמה, המפולשין משני ראשיהן

לפלטיא). ועירובין ו, ב ד"ה אבולי דנהרדעא (ראשי מבואות מפולשין לרשות הרבים).

ומכל מקום אינה רשות הרבים גמורה מצד

עצמה, אלא מטעם שהוא מפולש משני ראשיו לרשות הרבים. ואינה דומה ל"רחוב"

שבתוך העיר, שהיא רשות הרבים גמורה מצד עצמה (כדלעיל הערה 69 ).

וחילוק זה יש ללמוד מלשון הערוך המובא

לעיל (מקום שהולכין שם רבים תדיר, והוא דרך המלך). והיינו שהרחובות הראשיים, שהם "דרך

המלך", עשויים כדי ללכת או לנסוע דרכם מאיזור לאיזור בתוך העיר, ואינם עשויים

לדור בהם בני אדם, ולכן הם רשות הרבים גמורה מצד עצמם. משא"כ המבואות שיש בהם

חצרות ובתים, ועשויים בעיקר לבני אדם הדרים בהם; אלא שהם מפולשים משני צדדיהם

לרשות הרבים, ועוברים בהם בני רשות הרבים, ולכן "הן רשות הרבים גמורה".

ואפשר דמיירי הכא כשהמבוי הוא באמצע עיר

המוקפת חומה, שאף אם רבים בוקעים בו, לא נעשה רשות הרבים אלא אם כן הוא מפולש

מרשות הרבים לרשות הרבים, וכדלעיל (הערה 77 ).

וכל זה כשבני רשות הרבים שמכאן ומכאן

בוקעים בו, משא"כ אם אין בני העיר רגילים לעבור בהם; או שאפילו בני העיר

רגילים לעבור בהם, אלא שאינם רחבים ט"ז אמה, אינם רשות הרבים, כדלקמן סי' שסד

ס"א (מבוי המפולש בשני ראשיו לרשות הרבים, והוא עצמו אינו רשות הרבים, כגון

שאין רבים בוקעים בו, או שאין ברחבו ט"ז אמה).

*

יוצא

אם כן שיש לפנינו ששה סוגי רחובות:

(א)

סרטיא, שהיא דרך המלך שבתוך העיר – רשות הרבים גמורה.

(ב)

פלטיא, שהוא שוק שבתוך העיר – רשות הרבים גמורה.

(ג)

סרטיא, רחוב שמעיר לעיר – רשות הרבים גמורה.

(ד)

מבוי המפולש לרשות הרבים, ועוברים בו רבים – רשות הרבים גמורה.

(ה)

מבוי המפולש לרשות הרבים, ואין רבים בוקעים בו – כרמלית.

(ו)

מבוי המפולש שרבים בוקעים בו, ואין ברחבו ט"ז אמה – כרמלית.

[84] שהוא מפולש בין רחוב

שבתוך העיר לבין דרך שמעיר לעיר (כדלעיל הערה 69 ).

[85] רש"י שם (רחבים י"ו

אמה).

אמנם יתבאר לקמן סי"ב (ויש אומרים ...

רחבים י"ג אמה ושליש ... הם רשות הרבים ... מפולשים לרוחב רשות הרבים).

וכאן כותב, שעכ"פ אם הם רחבים

ט"ז אמה, הן רשות הרבים גמורה לכל הדעות.

[86] אוצר הגאונים (תשובות)

שבת ו, א (ואיזו הוא רשות הרבים גמורה, הי' לו מקום שיש בו ס' רבוא בני אדם ...

שווקים גדולים שממלאין ופתוחין למקום שיש בו ס' רבוא). עירובין ו, ב (מדינות ועיירות

שאין בהם ששים רבוא ... אין נעשות רשות הרבים). עתים סי' רו (ואיזו הוא רשות הרבים

גמורה, הי' לו מקום שיש בו ס' רבוא בני אדם ... שווקים גדולים שממלאין ופתוחין

למקום שיש בו ס' רבוא). רש"י עירובין ו, א ד"ה רשות הרבים (ועיר

שמצויין בה ששים ריבוא). שם ע"ב ד"ה ירושלים (ויש בה דריסת ששים ריבוא)

וד"ה אבולי דמחוזא (היו בה ששים ריבוא). נט, א ד"ה עיר של יחיד ( לא היו נכנסין בה

תמיד ס' רבוא של בני אדם, ולא חשיבא רשות הרבים, דלא דמיא לדגלי מדבר). תוס'

עירובין ו, א ד"ה כיצד (פירש הקונטרס רשות הרבים ... ומצויין בה ששים רבוא.

וכן יש בה"ג דבעינן דריסת ס' רבוא). שבת ו, ב ד"ה כאן בזמן שישראל

שרויין במדבר (משמע קצת דאינה רשות הרבים, אלא אם כן מצויין שם ששים רבוא, כמו

במדבר). סד, ב ד"ה רב ענני (אנו שאין לנו רשות הרבים גמור, דכל רשות הרבים

שלנו כרמלית היא שהרי אין ... ס' ריבוא בוקעים בו). ס' התרומה סי' ריד (אין

שולטין בה ששים רבוא, דומיא דדגלי מדבר). רא"ש עירובין פ"א ס"ח

(ורשות הרבים פירש רש"י צריך שיהא ... מצויין בה ששים רבוא). ביצה פ"ג ס"ב

(דלא שכיחי האידנא רשות הרבים דששים ריבוא בוקעין בו). סמ"ג לאוין סה,

מלאכת הוצאה (ואומר הרב ר' ברוך ... לדידן דלית לן רשות הרבים ... שילכו שם ששים

רבוא [בכל יום]). סמ"ק סי' רפא, מלאכת הוצאה (עיר של יחיד שלא היו

נכנסין בה תמיד ששים רבוא של בני אדם, ואינה חשובה רשות הרבים, לפי שאינה דומה

לדגלי מדבר). טור ושו"ע ס"ז בשם יש אומרים (ויש אומרים שכל שאין ששים

רבוא עוברים בו בכל יום אינו רשות הרבים).

*

והנה כמעט בכל המקורות הנ"ל נתבאר

הפירוש בזה (שאין צריך שיעברו ס' רבוא בכל יום ברשות הרבים זו עצמה, כי אם) שיהיו

בתוך העיר ס' רבוא, שרשות הרבים הם "פתוחין למקום שיש בו ס' רבוא"; "מדינות

ועיירות שאין בהם ששים רבוא"; "עיר שמצויין בה ששים ריבוא"; "עיר

של יחיד שלא היו נכנסין בה תמיד ששים רבוא של בני אדם".

וגם במקומות שמדברים ברשות הרבים עצמה,

כותבים רק שתהי' בו "דריסת ששים ריבוא"; "מצויין בה ששים רבוא";

"מצויין שם ששים רבוא כמו במדבר"; "ס' ריבוא בוקעים בו"; " שולטין

בה ששים רבוא דומיא דדגלי מדבר". שפשטות הלשון מורה, שכיון שיש בעיר הזאת ס'

רבוא, לכן יש ברשות הרבים הזה "דריסת" ס' רבוא, שהם "מצויין בה",

והם "בוקעים בו", והם "שולטין בה".

וכן נתפרש לקמן סי' שנז ס"ז (ואפילו

בזמן הזה, שיש אומרים שאין לנו רשות הרבים גמורה, מפני שאין ששים ריבוא בוקעים בה,

מכל מקום מתחלפת היא בעיר גדולה שיש בה ס' ריבוא). והיינו שאף בתקופת כתיבת השלחן

ערוך, היו דרים רוב ישראל בעיירות הקטנות שאין בהם ששים ריבוא, מכל מקום היו גם

עיירות גדולות שיש בהן ששים ריבוא, ואשר לכן יש לרשות הרבים שבהם דין רשות הרבים

גמורה. ומקורו בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג פראג סי' לא (ואף על גב שאין לנו

עתה רשות הרבים ... ס' ריבואות בוקעין בו ... בעיר ... גזרו אטו רשות הרבים).

ופירש בדרכי משה סי' שנז ס"ק ג (בעיר דשכיחי רשות הרבים). ובמ"א שם ס"ק

יא (בעיר גדולה שיש ס' ריבוא).

וכן הוא לקמן סי' שצב ס"א (עיר של

רבים ... ששים ריבוא בוקעים בה בכל יום). והיינו שאם ששים ריבוא בוקעים בעיר הזאת,

אזי רשות הרבים שבה היא "רשות הרבים גמורה". ומקורו ברש"י עירובין

נט, א ד"ה עיר של יחיד (שלא היו נכנסין בה תמיד ס' רבוא של בני אדם, ולא

חשיבא רשות הרבים, דלא דמיא לדגלי מדבר). ובסמ"ק סי' רפא, מלאכת הוצאה (עיר

של יחיד, שלא היו נכנסין בה תמיד ששים רבוא של בני אדם, ואינה חשובה רשות הרבים,

לפי שאינה דומה לדגלי מדבר).

וכן הוא לקמן סי' שנה בקונטרס אחרון ס"ק

ג (מחמת שאין ששים ריבוא בעיר).

וכן הוא לעיל סי' רמו ס"ד (בעיר

שאין בה רשות הרבים, אלא כרמלית). ושינה מלשון הב"י ומ"א שם (לדידן דלית

לן רשות הרבים).

ויתירה מזו נתפרש לקמן סי' תד ס"ב

(שיהיו כל הי"ב מיל רשות הרבים גמורה מן התורה, ע"ד שנתבאר בסי' שמ"ה,

כדי שיהיו דומים לדגלי מדבר, שהיו רשות הרבים גמורה). והיינו שבדגלי מדבר היו כל

הרחובות שבי"ב מיל אלו רשות הרבים גמורה (ולא רק הרחוב הראשי), אע"פ שלא

עברו ששים רבוא בכל יום – בכל אחד מהרחובות שבדגלי ישראל – כיון שיש בכל המחנה

ששים רבוא.

*

אלא שמלשון האמור כאן "שכל שאין

ששים רבוא עוברים בו בכל יום כדגלי מדבר אינו רשות הרבים", נראה לכאורה

הפירוש שצריך שיעברו ס' רבוא בכל יום ברחוב הזה עצמו. וכן נראה לכאורה לקמן סי'

שסג סמ"ב (להאומרים שאין בקיעת הרבים חשובה לעשות רשות הרבים ... אלא אם כן

בוקעים בו ששים רבוא בכל יום). ומקורו בשו"ע כאן ס"ז (ויש אומרים שכל

שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום אינו רשות הרבים).

ודברים אלו אי אפשר להולמם, שהרי אין

הדבר במציאות כלל שיעברו ששים ריבוא ביום אחד ברשות הרבים שרחבו ט"ז אמה,

שהרי בכל המעת לעת יש רק 84 אלף שניות. וכיון שהולכים ברשות הרבים רק ביום ולא

בלילה (כדמוכח מהלכות עד דכליא ריגלא דתרמודאי, ועוד), הרי במשך י"ב שעות

היום יש רק 42 אלף שניות. וכדי שיעברו ששים ריבוא ברשות הרבים שרחבו ט"ז אמות,

אי אפשר הדבר אלא אם כן יעברו כל שניה 15 איש, והיינו על ידי שיצטופפו כולם יחד

ב15 שורות (בתוך 16 אמה), וירוצו כל היום באופן שכל שניה יעברו 15 איש. וזה הרי לא

מציאותי כלל.

ויתירה מזו נתבאר לעיל, שלא מדובר כאן

ברחוב ארוך שהוא רחב ט"ז אמה, אלא "ושווקים, הרחבים ט"ז אמה על ט"ז

אמה". האומנם שייך הדבר שיעברו בשוק זה, שהוא ט"ז על ט"ז, 15 אנשים

כל שניה ושניה במשך כל היום.

מכל שכן שאינו שייך שיהי' זה "שוק" ,

שבאים אליו אנשים לקנות בו (ולא לרוץ בו).

ויתירה מזו נתבאר לעיל ס"ה (ד'

קורות הנעוצים ברשות הרבים לארבע זויות וכל אחת עביה אמה על אמה ... אם אין ביניהם

אלא י"ג אמות ושליש ... סביב הביראות שברשות הרבים), שהוא דין פסי ביראות

שבמשנה עירובין יז, ב (עושין פסין לביראות, ארבעה דיומדין נראין כשמונה). ובמשנה שם

כב, א (אם היה דרך רשות הרבים מפסקתן יסלקנה לצדדין, וחכמים אומרים אינו צריך).

האומנם אפשר הדבר במציאות ש"דרך רשות הרבים" יעבור שם, ויעברו בו ס'

רבוא בכל יום – בין הדיומדין לבין הבאר, אשר לכל היותר יש בינם ריוח של חמש אמות!?

ויתירה מזו תנן שבת ק, ב (אם היה רקק

מים, ורשות הרבים מהלכת בו, הזורק לתוכו ד' אמות חייב). וכן נפסק לקמן סט"ז (רקק

מים שברשות הרבים שאינו עמוק עשרה ... אם רגילים הרבים להלך בו, אף על פי שהוא

הילוך שעל ידי הדחק ... הרי הוא רשות הרבים, כיון שהרבים בוקעים בו ועוברים עליו).

האומנם שייך במציאות שיבקעו בתוך הרקק ששים רבוא בכל יום!?

ויתירה מזו נתבאר לקמן סי' שסג סמ"ב

(מבוי ששוה מתוכו, ונעשה מדרון בפתיחתו לרשות הרבים ... גבוה י' טפחים מתלקט מתוך

ד' אמות ... אם רבים בוקעים עליו אסור

... ולהאומרים שאין בקיעת הרבים חשובה לעשות רשות הרבים אלא אם כן הם ששים רבוא

כמו שנתבאר בסי' שמ"ה, אף כאן אין בקיעת הרבים מבטל ממנו שם מחיצה (מדברי

סופרים), אלא אם כן בוקעים בו ששים רבוא בכל יום). הרי מדובר כאן במבוי סתום,

שאינו מפולש, שעולים אליו ששים רבוא בכל יום, בשיפוע של י' טפחים מתוך ד' אמות.

היתכן מציאות כזאת?

ואם כן נצטרך לומר שדיני רשות הרבים

שנתבארו בש"ס ובשו"ע אינה שייכת במציאות כלל, והיא מציאות שלא היתה ולא

נבראה מבריאת העולם ועד עתה, והיא הלכתא למשיחא. וכיון שכל זה אינו במציאות כלל,

אם כן מה הם כל דיני רשות הרבים המלאים בש"ס ופוסקים?

וכן נתבאר בתורת מנחם תשמ"ה ע'

2466 (לדעת הרבה גדולי הראשונים, כל שאין ששים ריבוא עוברים בו בכל יום אינו רשות

הרבים (מן התורה), ועל פי דבריהם כתבו הפוסקים (והובא בשו"ע אדמו"ר

הזקן) דקיי"ל "שאין לנו עכשיו רשות הרבים גמורה". יבוא מישהו

בזמננו, בעיר שבודאי יש בה "ששים ריבוא עוברים בו כל יום", ויטעון מאחר

שנפסק בשו"ע "שאין לנו עכשיו רשות גמורה", הרי זה סימן, ששוב לא

אפשרית מציאות של עיר שהיא רשות הרבים גמורה ... מובן מעצמו הגיחוך בטענה כזו ...

יש עיירות שעוברים בהן ששים ריבוא בכל יום, יש להן דין רשות הרבים גמורה מן התורה

בלי שום פקפוק בדבר!).

וכן האריך להוכיח באגרות משה ח"א

סי' קלט, ומסיק "שהששים ריבוא קאי על העיר". ומוכיח כן גם מגמרא נוספת (דהא

בעירובין דף כ"ב איתא ואפילו במעלות בית מרון הוא רשות הרבים, ופרש"י

שמהלכין בה בזה אחר זה, ולא שנים יחד, ואם כן אף אם ילכו בלא הפסק כל הכ"ד

שעות של המעת לעת לא יעברו ס' ריבוא, ומכל מקום הוא רשות הרבים).

אלא על כרחך צריכים אנו לפרש, שגם האמור

כאן "ששים רבוא עוברים בו בכל יום", הכוונה היא שיש ששים ריבוא בעיר

הזאת, ואנשי העיר הזאת, שהם ששים ריבוא, "שולטים" ו"בוקעים" ו"עוברים"

ברחוב זה, ויש להם דריסה ברחובות אלו, בכל יום.

וכך הוא גם בנושא הסוג השני של רשות

הרבים, שנקרא "סרטיא" בברייתא הנ"ל, והם "דרכים שעובר בהן

מעיר לעיר ורחבים ט"ז אמה", שאינו שייך במציאות כלל אשר ששים ריבוא

יעברו דרכו בכל יום מעיר לעיר. ואפילו במסעות בני ישראל במדבר, לא נסעו באותה דרך

רק פעם אחת, ולא עברו בה "בכל יום". אלא ודאי כוונת פוסקים אלו היא

לומר, שסרטיא היא דרך שבין כמה עיירות, אשר בעיירות האלו דרים (ביחד) ששים ריבוא,

וכל יום הולכים אנשים מהם בסרטיא זו.

[87] תוס' שבת סד, ב ד"ה

רבי ענני (ואומר רבינו ברוך, כיון דלדידהו הוו להו רשות הרבים גמורה ... אבל אנו

שאין לנו רשות הרבים כלל). והוא בס' התרומה סי' רלט (אנן דלית לן רשות הרבים גמור,

כי אם כרמלית), וסי' רמ (לדידן דלית לן רשות הרבים כי אם כרמלית). רא"ש ביצה פ"ג

ס"ב (דלא שכיחי האידנא רשות הרבים דששים ריבוא בוקעין בו). טור סי' שלד (לדידן

שאין לנו רשות הרבים). רמ"א סי' שמו ס"ג (שכל רשויות שלנו הם כרמלית).

וכן הוא לעיל סי' רנב סי"ח (בזמן

הזה שפשט המנהג כהאומרין שעכשיו אין לנו רשות הרבים גמורה, אלא כרמלית, כמו שיתבאר

בסי' שמ"ה), וס"כ (למנהגנו כהאומרים שאין לנו עכשיו רשות הרבים גמורה).

סי' רסו ס"ו (שאין להם דין רשות הרבים גמורה), וסי"ג (ובזמן הזה שאין

לנו רשות הרבים, אלא כרמלית). סי' שא סל"ח (יש אומרים שעכשיו אין לנו רשות

הרבים, אלא כרמלית) וקונטרס אחרון ס"ק ג (שאין לנו עכשיו רשות הרבים). סי' שג

סכ"ג (שיש אומרים שבזמן הזה אין לנו רשות הרבים כלל, אלא כרמלית). סי' שז סכ"ז

(בזמן הזה שיש אומרים שאין לנו רשות הרבים). סי' שכה ס"ד (ועכשיו שיש אומרים

שאין לנו רשות הרבים, אלא כרמלית). סי' שלה ס"א (עכשיו שיש אומרים שאין לנו

רשות הרבים). סי' שלח ס"ה (ועכשיו שיש אומרים שאין לנו רשות הרבים גמורה).

לקמן סי' שמח קונטרס אחרון ס"ק א (ובשגם דעכשיו שאין לנו רשות הרבים). סי' שנ

קונטרס אחרון ס"ק א (ובשגם שעכשיו שאין לנו רשות הרבים). סי' שנז ס"ז (בזמן

הזה שיש אומרים שאין לנו רשות הרבים גמורה). סי' שסד ס"ד (שיש אומרים שעכשיו

אין לנו רשות הרבים גמורה). סי' תד ס"ב (וכבר נתבאר בסי' שמ"ה שנהגו

כהאומרים שעכשיו אין לנו רשות הרבים גמורה).

והיינו לומר שבתקופה זו היו רוב בני

ישראל דרים בעיירות הקטנות שאין דרים בהן ס' רבוא. אמנם בודאי יש עיירות גדולות

שיש בהן ס' רבוא, וכדלעיל (הערה הקודמת, מהא דלקמן סי' שנז ס"ז).

[88] ט"ז ס"ק ו (ובפי

העולם מורגל עכשיו שאין לנו רשות הרבים הוא כדעת היש

אומרים ... ועל כן המחמיר יחמיר לעצמו, ואין בידו למחות למה שנוהגין עכשיו כאותן

הרבים שמקילין).

וכן מצינו בכמה מקומות, שדוקא במקום

שהעיקר כדעת האוסרים, אמרינן שמכל מקום אין למחות בידי המקילים, כדלעיל סי' נה ס"ה

(וכן עיקר. ואעפ"כ אין למחות באותן שנוהגין להקל). סי' קנח ס"ג (ואין

למחות בידם, מאחר שיש להם על מי שיסמוכו, אבל העיקר כסברא הראשונה). סי' רמח ס"ט

(ואין למחות בידם, אף שהעיקר כסברא הראשונה, כיון שיש להם על מי שיסמכו), וסי"ג

(ויש להחמיר כדבריהם, אבל אין למחות ביד המקילין, הואיל ויש להם על מי שיסמכו),

וקונטרס אחרון שם ס"ק ח (שאין בנו כח למחות בידו, הואיל ויש לו על מי לסמוך).

סי' רנג סכ"ו (אעפ"כ אין למחות בידם, כיון שיש להם על מי שיסמוכו). סי'

רנז ס"א (ובמקום שנהגו להקל על פי סברא זו אין למחות בידם, אבל אין לנהוג כן

בשאר מקומות). סי' רעו ס"ח (ודבריהם עיקר, לפיכך אין להקל כלל בזה אפילו

לצורך גדול, אלא שאין למחות בהמקילין). סי' רצט ס"ב (ואין למחות בידם, כיון

שיש להם על מה שיסמכו, אבל העיקר כסברא הראשונה), וסי"ח (אין למחות בידן, כי

יש אומרים ... ואף שאין דבריהם עיקר). סי' שא סמ"ט (אין למחות בידם, כי יש

להם על מה שיסמכו). סי' שטו ס"כ (ויש להחמיר כסברא הראשונה, והמקילין כסברא

האחרונה אין למחות בידם). לקמן סי' תמו ס"ו (במקום שנוהגין כסברא הראשונה אין

למחות בידם, אבל במקום שאין מנהג, יש להחמיר כסברא האחרונה). סי' תנו ס"ח (ואין

בנו כח למחות בידם, שיש להם על מה שיסמוכו). סי' תרכג ס"ד (ואף על פי שהעיקר

כסברא הראשונה, מכל מקום עכשיו שנוהגין כסברא האחרונה אין למחות בידם).

[89] ט"ז שם (המחמיר

יחמיר לעצמו). שכן דעת גדולי הראשונים (משמעות רמב"ם פי"ד ה"א

(אי זו היא רשות הרבים, מדברות ועיירות ושווקים ודרכים המפולשין להן). מגיד משנה

שם (ודע שיש מן הגאונים והאחרונים סוברין שאין רשות הרבים אלא במקום שבוקעין בו

ששים רבוא, כדגלי המדבר. ואין לזה רמז בגמרא, ואינו עיקר, וכ"כ הרמב"ן

והרשב"א ז"ל). רמב"ן עירובין נט. א ד"ה מתני' (פרש"י ז"ל

עיר של יחיד היינו שאין בה ששים רבוא בני אדם ... וזה הענין בכמה מקומות פירש אותה,

שאין רשות הרבים גמורה אלא בעיר שיש בה ששים רבוא, ולא ידענו מנין לו לרש"י

כן, שלא הוזכר בתלמוד בשום מקום). ושבת נז, א ד"ה מתני' (ובספר התרומה אמר

שעכשיו במקומות הללו אין בהם רשות הרבים גמורה מפני ... שאין עוברים בהן ששים רבוא

בכל יום ... זה המנין שהן נתלין בו לא מצינו בגמרא, שיהא עיקר שלא יהא רשות הרבים

אלא במקומות של ששים רבוא, ואף על פי שרש"י ז"ל מפרש כן בכמה מקומות, אם

היה אמת, לא משתמיט בכל התלמוד). שו"ת רשב"א ח"א סי' תשכב (דע שיש

רשות הרבים אף על פי ... אין עוברין ששים רבוא כסרטיא ופלטיא). ר"ן שבת כו, א

ד"ה אבל קשה (והך סברא לא מחוורא, שלא מצינו שהזכירו חכמים ברשות הרבים

דבעינן שיהו עוברים שם ששים רבוא בכל יום. ואף על פי שרש"י ז"ל מפרש כן

בהרבה מקומות, אם איתא, אי אפשר דלא משתמיט תלמודא לאדכורי הכי בחד דוכתא. ועוד

שחכמים סתם אסרו, ולא נתנו דבריהם לשיעורין לחלק בין כפרים לעיירות גדולות). שו"ת

ריב"ש סי' תה (מה שמוזכר בשאלה, בחשיבות רשות הרבים ששים רבוא בוקעין בו,

אינו עיקר. ואף על פי שהזכירו רש"י ז"ל במקומות, כבר דחו זה האחרונים ז"ל,

לפי שלא נזכר בתלמוד בשום מקום ... ולזה הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל.

גם הרמב"ם ז"ל, לא הזכיר זה כלל). וטעמם ונימוקם עמם שלא [נזכר ששים

רבוא] בגמרא . וראה קונטרס השלחן הערה סט.

וכד מעיינין שפיר חזינן, שברוב הלכות

עירובין לא מוזכרת שיטה זו כלל בשוע"ר, אלא מבאר בפשטות החילוקים בין דין

רשות הרבים שאסור, לבין דין כרמלית שהתירו (ראה סי' שכה סט"ז, וסי' שלא ס"ח,

וסי' תמד ס"י). רק בהלכות מסויימות (כמו שבות דשבות במקום מצוה, וכיו"ב)

כותב שנהגו להקל על פי שיטה זו (ראה סי' רנב סי"ח וס"כ, וסי' רסו סי"ג,

וסי' שכה ס"ד, וסי' שצב ס"א, וסי' תד ס"ב). וגם בשבות של אמירה

לנכרי הקיל לפעמים בהפסד מרובה, כדלעיל סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ב (ואף מי

שירצה להחמיר ברשות הרבים שלנו כהאומרים שיש לו דין רשות הרבים, מכל מקום כדאי הם

המקילין לסמוך עליהם בהפסד מרובה, שהמה הרבים ופשט המנהג כמותם).

ובחידושי צמח צדק רד, א (רש"י

סבירא ליה, דכל דלא בקעי שם ס' רבוא אינו רשות הרבים. ורוב הפוסקים חלקו על זה).

ושם סד, א-ב (ודוחק לומר דסומכין על דעת הפוסקים דרשות הרבים בעינן דוקא ס' רבוא

בוקעין בו, דהא גדולי הפוסקים חולקים על זה, ואין סמכינן על זה באיסור דאורייתא

... גם בדרבנן באיסור שבת יש לחוש לגדולי הפוסקים, דלא בעינן לתנאי דרשות הרבים

שיהי' ס' רבוא בוקעין בו).

וכן נהג גם בעצמו ברחובות העיירה הקטנה

ליובאוויטש, כמבואר בחידושיו לג, ד (בעירנו ליובאוויטש ... כיון שכולם מפולשים

לפלטיא, הוא הרחוב שבאמצע העיר ששם החנויות כולם, אם כן חשיבי כולם רשות הרבים ...

להפוסקים דלא בעינן בקיעת ששים ריבוא). והיינו שאף שלא דרו בעיירה ליובאוויטש אלא

כמה מאות משפחות, מכל מקום נחשב רחוב השוק "פלטיא", והרחובות שהולכים

לעיירות אחרות נחשבים "סרטיא", ושאר כל הרחובות המפולשים מצד אחד לפלטיא

ומצד השני לסרטיא "חשיבי כולם רשות הרבים", שאין העירוב מועיל בהם.

[90] שבת צז, א (שאי אפשר לה

לרשות הרבים שתילקט במלקט וברהיטני).

[91] תוס' עירובין ו, ב ד"ה

וכי תימא (כגון שרשות הרבים אחת משני צידי המבוי רוחב ט"ז אמות, ואורך רשות

הרבים מהלכין דרך מבוי, דהשתא אפילו במבוי דלא הוי רוחב ט"ז אמות הוי רשות

הרבים גמורה, כיון דבשני צידי המבוי הוי רוחב ט"ז אמה). רשב"א

בעבודת הקדש שער ג ס"א (לפיכך המבואות המפולשין לרשות הרבים ואורכן לאורך

רשות הרבים, אף על פי שאין ברחבן שש עשרה אמה הרי הן רשות הרבים גמורה. היה אורכן

מפולש לרוחב רשות הרבים אינן רשות הרבים). הובא במ"מ פי"ד ה"א. ב"י

ד"ה וכתב הרב המגיד. שו"ע ס"ח (מבואות הרחבים ט"ז אמה,

ומתקצרים בקצתן ואין בהם ט"ז אמה, יש אומרים שאם ארכן לאורך רשות הרבים הרי

הם רשות הרבים)

[92] רא"ש עירובין פ"א

סי' ח (ור"י פירש במבואות הרחבים י"ג אמה

ושליש, ושני ראשיהן מפולשין לרשות הרבים שהוא רחב ט"ז, כיון דבקעי בהו רבים

חשיב רשות הרבים ממש מן התורה). טור סי' שסד (ור"י כתב מבוי שרחב י"ג

אמות ושליש, ושני ראשיו מפולשין לרשות הרבים הרחב י"ו אמות, דינו כרשות

הרבים). שו"ע ס"ט (מבואות הרחבים י"ג אמות ושליש, ושני ראשיהם

מפולשים לרשות הרבים שהוא רחב ט"ז, יש אומרים שהוא רשות הרבים).

עי' בתוס' ורא"ש ודו"ק

(בתוס' נתפרש דמיירי לאורך, ולא נזכר שיהי' י"ג ושליש, וברא"ש נתפרש

שרחבים י"ג אמה ושליש, ולא נזכר שיהי' לאורך.

וראה חידושי צמח צדק רד, א (וצריך לומר

שיפרש דברי התוס' בענין אחר, שלא כפי שהבין המגיד). רשימות שיעורים שבת סי' כב.

[93] כדלעיל ס"ה בפסי

ביראות (וראה לעיל הערה 80 ).

[94] כן משמע בב"י

וטור סי' שסד . תוספת שבת ס"ק יז (והכא איירי שמב'

ראשיהם מפולשים לרוחב של רשות הרבים, ולא לאורך רשות הרבים). פרמ"ג משבות זהב

ס"ק ז (ולכאורה לאורך רשות הרבים, אף שמתקצר באמצע ולית י"ג אמה ושליש

הוה רשות הרבים, וכשהוא לרוחב בעינן כל הרחוב י"ג אמה ושליש), כזה:

[95] רב אשי ז , א (דלא

גביהי שלשה, וחייא בר רב אמר אפילו היזמי והיגי, אבל צואה לא,

ורב אשי אמר אפילו צואה). טור ושו"ע ס"י (כל דבר שהוא ברשות הרבים אם

אינו גבוה [שלשה] טפחים, אפילו הם קוצים או צואה, שאין רבים דורסין עליהם, חשובים

כקרקע, והוי רשות הרבים).

[96] רש"י שם ד"ה אע"ג

(דלא דרסי בה רבים עליה, שלא יזוקו ... צואה אע"ג דלא גבוה, לא דרסי עלה).

טור ושו"ע שם (שאין רבים דורסין עליהם).

והטעם שהם רשות הרבים, אף שאין דורסים

עליהם, כיון שעכ"פ אין רגילין להקיף אותה, אלא מדלגים מעליה, וכמו ברקק מים,

דלקמן סט"ז (אם אינו רחב ד', שאין מהלכים בתוכו אלא מדלגים עליו, הרי הוא

רשות הרבים, כיון שהרבים בוקעים בו ועוברים עליו, ואין מקיפים אותו).

משא"כ בצואה רחבה מד', נתבאר באחד

האופנים דלקמן סי' שנה סי"ב (שהצואה ... היא מקום פטור ... אינה

גבוהה ג' אלא שרחבה ד', שאין רבים

פוסעים ומדלגים עליה אלא מקיפין אותה), ושם נסמן (הערה 91 ).

והיינו שצואה שברשות הרבים שרחבה מד' ואינה גבוהה ג', אינה רשות הרבים (כיון שאין

מדלגים עליה אלא מקיפין אותה), ואינה כרמלית (כיון שאינה גבוהה ג'), ואם כן דינה

כמקום פטור.

וכן במקום פנוי פחות מד' טפחים, נתבאר

לקמן סי' שנד ס"א (שהמקום פנוי שביניהם מקום פטור הוא, הואיל ואין ברחבו ד'

... הפסק זה שבין הבור לרשות היחיד אין רבים בוקעים בו, לפי שאינו נוח תשמיש

הליכתו, הואיל ואין בו רוחב ד').

[97] והיינו שאף שלענין גבוה

ג' טפחים ורחב ד' על ד', הובאו לעיל ס"י ב' דעות, אם הוא כרשות הרבים או

כמקום פטור, מכל מקום אם אינו גבוה ג' טפחים, בודאי הוי דינו כרשות הרבים.

[98] ר' יוחנן שם (אמר

רבי יוחנן אין כרמלית פחותה מארבעה), ופרש"י (רוחב, ואי לא

מקום פטור הוא, ומותר לכתחלה להוציא משם לרשות הרבים ולרשות היחיד). טור ושו"ע

שם (ואם הוא גבוה שלש, ומשלש עד תשעה ולא תשעה בכלל, אם הוא רחב ארבע על ארבע, הוי

כרמלית, ואם אינו רחב ארבע על ארבע, הוי מקום פטור).

[99] סעיף י.

[100] עולא ח , א (אמר עולא

עמוד תשעה ברשות הרבים ורבים מכתפין עליו, וזרק ונח על גביו

חייב ... תשעה ודאי מכתפין עילויה). ופרש"י (תשעה דוקא נקט, דחזי לכתופי,

דאינו לא גבוה ולא נמוך). רמב"ם הל' שבת פי"ד ה"ח (מקום שיש

בגובהו תשעה טפחים מצומצמים, לא פחות ולא יתר, ברשות הרבים, הרי הוא כרשות הרבים).

טור ושו"ע שם (ואם הוא גבוה ט' טפחים מצומצמים, ורבים מכתפים עליו, הוי רשות

הרבים).

[101] רש"י שם ד"ה

מכתפי (וכיון דצריך לרבים, רשות הרבים הוא בין רחב בין קצר). רמב"ם שם (ואין

משגיחין על מדת ארכו ומדת רחבו בין רחב בין קצר מפני שרבים מכתפין עליו), ומ"מ

שם (ומוכרח כן ממה שלא הזכיר שיעור הרוחב כלל). רשב"א שם (דכיון דמשום דמכתפי

ביה משוינן ליה רשות הרבים, ודרך המכתפין לכתף אף על פי שאין בו ארבעה, לפי שאין

מניחים שם משאן אלא נסמכין בו, הרי הוא מקום חשוב וראוי לתשמישו). ר"ן ג, א ד"ה

אמר עולא (ופירש"י ז"ל אף בשאינו רחב ארבעה. וכן דעת הר"ם

במז"ל. והיינו טעמא דלא בעינן בכי הא ארבעה על ארבעה, דדרך בני אדם לכתף בו

אף בשאינו רחב כל כך). טור ושו"ע שם (אפילו אינו רחב ארבעה).

[102] רשב"א שם בשם ה ראב"ד

(והראב"ד ז"ל פירש דוקא ... שמכתפין עליו, אבל כשאין מכתפין עליו, ואף

על גב דראוי לכתף עליו, לא). ר"ן שם (הראב"ד ז"ל פירש דוקא ...

כשמכתפין עליו, אבל אין מכתפין עליו לא, אף על פי שראוי לכתף עליו). מ"א

ס"ק ח (אבל כשאין מכתפים עליו, אף על פי דראוי לכתף עליו, לא הוי רשות הרבים

(ב"י ראב"ד)).

[103] רש"י שם (תשעה דוקא

נקט, דחזי לכתופי, דאינו לא גבוה ולא נמוך).

[104] רא"ש פ"ק דשבת סי'

טו (תשעה ודאי מכתפי עלויה, והוי רשות הרבים עד עשרה

טפחים דחזי לכתוף). טור ושו"ע שם (ויש מי שאומר דהוא הדין לגבוה מתשעה ועד

עשרה ורבים מכתפים עליו, הוי רשות הרבים, אפילו אינו רחב ארבעה).

וראה לקמן סי' שנב ס"ג (אם הגיע

לי' טפחים התחתונים שהם אויר רשות הרבים, אם הכותל משופע בענין שנח עליו ... כשרבים

מכתפים על שיפוע הכותל, שאז דינו כרשות הרבים גמורה, כמ"ש בסימן שמ"ה).

[105] כמבואר בב"י ד"ה

ומ"ש רבינו ומט' (דהא אפילו גבוה י' נמי חזי לכתופי עליה).

[106] רא"ש שם (אבל יותר

מעשרה לא, דנשתנה לרשות אחרת, אם רחב ארבע הוי רשות היחיד,

ואי לא הוי מקום פטור). וכדלעיל ס"א (עמוד או תל שהוא גבוה עשרה ורחב ד' על

ד', הרי הוא כמוקף מחיצות גבוהות עשרה), והוי רשות היחיד. וכדלקמן סי"ז (אויר

רשות הרבים אינו רשות הרבים אלא עד עשרה טפחים, אבל למעלה מי' טפחים מקום פטור

הוא).

[107] והיינו שלענין גבוה פחות

מי' ורחב ד', הובאו לעיל ס"י ב' דעות, אם הוא כרשות הרבים או כמקום פטור. משא"כ

הכא שגבוה עשרה טפחים ורחב ד', הוי רשות היחיד.

[108] גמרא ז , ב (זרק

למעלה מי' טפחים והלכה ונחה בחור כל שהוא, באנו למחלוקת רבי מאיר

ורבנן, דרבי מאיר סבר חוקקין להשלים ורבנן סברי אין חוקקין להשלים). תוס' שם ד"ה

והלכה (ואומר ר"י ... בחור כל שהוא, אפילו רבי מאיר מודה דלא אמרינן חוקקין

להשלים). ואף לדעת המפרשים, שגם בזה חולק רבי מאיר, נתבאר בב"י ד"ה ומ"ש

אפילו (וידוע דהלכה כרבנן, דרבים נינהו. וכן פסק הרמב"ם בפרק י"ד). והוא

מ"ש שם ה"י (חור בצד רשות הרבים, אם יש בו ארבעה על ארבעה וגבוה עשרה

הרי הוא רשות היחיד ... ואם אין בו ארבעה על ארבעה, הרי זה מקום פטור). טור ושו"ע

שם (אפילו אם יש בו מקום כדי לחוק להשלימו לארבעה).

ואם החורים מפולשים גם לרשות היחיד, נתבאר

לעיל ס"ח.

[109] עבודת הקדש שער ג ס"א

(אם יש ברחבה ארבעה הרי זו כרמלית, ואם לאו הרי הוא מקום פטור, ואפילו עמוקה מאה

אמה). אליה רבה ס"ק יט (ואם לאו הוא מקום פטור, ואפילו עמוקה כ' אמה (עבודת

הקודש...).

[110] רבא ח , א (אמר ליה

אביי לרב יוסף גומא (עמוקה ט, רש"י) מאי, אמר ליה וכן

בגומא. רבא אמר בגומא לא, מאי טעמא תשמיש על ידי הדחק לא שמיה תשמיש), ופרש"י

(הלכך לאו צורך רבים הוא, אלא כרמלית הוא). שבת ק, ב (תשמיש על ידי הדחק לא שמיה

תשמיש), ופרש"י (כגון גומא תשעה ברשות הרבים, אע"ג דחזיא לאצנועי ביה

כומתא וסודרא, לא הוי תשמיש למיהוי ההוא גומא רשות הרבים, כעמוד ט' שהרבים מכתפין

עליו, דאמרינן בפ"ק דהוי רשות הרבים). רא"ש שבת פ"א סי טו (הלכך

האי גומא, פחות משלשה הויא רשות הרבים, משלשה ועד י', רחבה ארבעה הויא כרמלית, ואי

לא הויא מקום פטור). טור ושו"ע סי"א (גומא ברשות הרבים, אם אינה עמוקה

שלש הוי רשות הרבים. משלש עד עשרה, אם רחבה ארבעה הוי כרמלית. ואם לאו, הוי מקום

פטור).

וכן הוא לקמן סט"ז (רקק שאין רבים

בוקעים בו, אינו רשות הרבים ... ואפילו הוא עמוק ט').

[111] שו"ע שם (ואם היא

עמוקה עשרה, הוי רשות היחיד, והוא שתהא רחבה ארבעה).

וכן הוא לעיל ס"א (חריץ עמוק עשרה

טפחים, שנמצא חללו מוקף במחיצות גבוהות עשרה, אם רוחב חללו הוא ד' טפחים על ד'

טפחים, שהוא שיעור מקום, הרי הוא רשות היחיד גמורה בתוכו, אפילו הוא ברשות הרבים).

[112] כמו בתל שנתבאר לעיל ס"ב

(תל שהוא משופע והולך ומתלקט בגבהו מעט מעט, אם הוא מגביה י' טפחים מתוך הילוך ד'

אמות, הרי הוא כאלו זקוף ביושר, ורשות היחיד הוא ... אבל אם מתלקט גובה עשרה מתוך

הילוך ה' אמות, הרי ההילוך בו נוח וקל, ולפיכך הוא כרשות הרבים גמורה).

וכן הוא כאן בגומא.

[113] סיכום הלכות גומא מלאה,

שנתבארו בשני הסעיפים שלפנינו, ולקמן סי"ט:

(א)

מלאה מים ועמוקה י' טפחים, ועוברים על מחיצותיה, רשות היחיד היא מהתורה, וכרמלית

מדברי סופרים.

(ב)

מלאה פירות ודעתו לפנותם, נתבטלו המחיצות מהתורה, ומדברי סופרים חוששים שלא

נתבטלו.

(ג)

מלאה מים ועמוקה י' טפחים מתוך ה' אמות, כרמלית היא, ולא רשות הרבים, אף שרבים

מהלכים בה.

(ד)

מלאה מים ופחות מי' טפחים, ורגילים להלך בה, רשות הרבים היא.

(ה)

מלאה מים ופחות מי' טפחים, ואין רגילים להלך בה, כרמלית היא.

[114] אביי שבת ק ,

א (בור ברשות הרבים עמוקה עשרה ורחבה ארבעה מלאה מים, וזרק

לתוכה חייב. מלאה פירות, וזרק לתוכה פטור. מאי טעמא, מים לא מבטלי מחיצתא, פירות

מבטלי מחיצתא). רמב"ם הל' שבת פי"ד הכ"ג (בור ברשות הרבים עמוק

עשרה ורחב ארבעה, מילא מים וזרק לתוכו חפץ ונח על גבי המים חייב, שאין המים מבטלין

המחיצות. היה מלא פירות וזרק לתוכו פטור, שהרי מיעטו הפירות את שיעורו). מ"מ

שם (נראה שהוא הדין בכל דבר שאדם מסתכל ורואה בתוכו דינו כמים, והם הדברים הלחים

הרבה. והדברים היבשים דינן כפירות. והטעם בזה לפי שאין המחיצות ניכרות). מ"א

ס"ק י (הוי רשות היחיד, ואפילו היא מלאה מים. והוא הדין דברים שאדם מסתכל

ורואה בתוכו ונראין המחיצות. אבל מליאה פירות, אינן רשות היחיד, דאין המחיצות

ניכרות, אפילו דעתו לפנותן).

וכל זה מן התורה, אבל מדברי סופרים,

נתבאר לקמן בסמוך (אינו רשות היחיד (מדברי סופרים), אלא כרמלית), ולקמן סי"ט

(והימים והנחלים ... אף אם יש בהם גומא שעומקה מתלקט י' טפחים מתוך הילוך ד' אמות,

שהיא רשות היחיד גמורה מן התורה, והזורק לתוכה מרשות הרבים חייב. מכל מקום מדברי סופרים

אינה רשות היחיד, אלא כרמלית (הואיל ועוברים על מחיצותיה מלמעלה כאלו לא היו שם

מחיצות כלל)).

[115] גמרא ורמב"ם שם. מ"מ

שם (ויש מן הגאונים שכתבו שאין פירות מבטלין מחיצות אלא דוקא כשבטלן שם ואין דעתו

לפנותו, ואין זה עיקר, אלא בכל גונא מבטלין מחיצות, כיון שהם היו שם קודם זריקה,

נמצא שכשזרק לא היו שם מחיצות ניכרות. וזה דעת רבינו. וכן העלה הרמב"ן). מ"א

שם (אפילו דעתו לפנותן).

[116] תוס' שם ד"ה פירות

(ואומר ר"י דמן התורה ממעט כל דבר, ואפילו הניטל,

ומדרבנן הוא דגזרו, דדבר הניטל אינו ממעט).

ואם דעתו ליטלה אחר השבת, נתבאר לקמן

סי' שנח ס"ט (ויהא העפר מונח כך לפחות שבת אחת ... ויש חולקין על זה ואומרים,

שזה שביטל העפר להיות מונח שם שבת אחת, אין זה מועיל כלום לבטל הכותל שיהא נחשב

כפרוץ, הואיל ודעתו לחזור ולפנותו מכאן לאחר זמן). סי' שסג סל"ה (ואם נקרש

הנהר ונגלד בימות החורף בטלה מחיצתו, ואסור לטלטל במבוי כל ימי קרישתו), ובהג"ה

(שבהערה 231 ) שם (כיון דמדאורייתא אף פירי מבטלי). סי' שעב סי"ט

(וכל דבר הניטל בשבת אינו ממעט מגובה עשרה).

[117] מ"א ס"ק יד

(מיא לא מבטלי מחיצתא ... כל חריץ שאינו משופע כדי שיתלקט גבוה י' מתוך ד' אמות לא

הוי רשות היחיד).

[118] סעיף ב.

[119] שבת ק, ב (וכמה הוא רקק

מים, פחות מעשרה טפחים). ופרש"י (כמה עומקו דנימא אכתי רשות הרבים הוא, ולא

נעשה כרמלית), הרי שאם עמקו עשרה טפחים כרמלית הוא. רמב"ם פי"ד הכ"ד

(רקק מים שהוא עובר ברשות הרבים ... אם יש בעומקו עשרה או יתר הרי הוא ככרמלית,

כשאר הימים). רבנו יהונתן עירובין כט, א ד"ה אמרו לו (גבוהה י' ורחבה ד',

דומיא דים, ואז נעשין רשות לעצמן, ואפילו ברשות הרבים הם כרמלית). מ"א

ס"ק יא (ואם עמוקה י' ורחבה ד' הוי כרמלית, כמו ים), וס"ק יד (ונראה לי

דאפילו שעמוקה י', הוי כרמלית דרבנן).

[120] לקמן סי"ט (איזו היא

כרמלית ... וכן הימים והנחלים ... אף אם יש בהם גומא שעומקה מתלקט י' טפחים מתוך

הילוך ד' אמות, שהיא רשות היחיד גמורה מן התורה, והזורק לתוכה מרשות הרבים חייב,

מכל מקום מדברי סופרים אינה רשות היחיד אלא כרמלית (הואיל ועוברים על מחיצותיה

מלמעלה, כאלו לא היו שם מחיצות כלל)), ושם נסמן (הערה 154 ).

אלא שכאן דן בגדרי רשות היחיד (וההלכה

הזאת של כרמלית מדברי סופרים, הובאה כאן בין חצאי עיגול), ואילו לקמן שם דן בגדרי

הכרמלית, ושם היא עיקר הלכה זו).

וראה חידושי צמח צדק מט, א ד"ה

רקק. דברי נחמי' סז, ב.

[121] נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק

ב (ולא תימא דוקא רקק שרשות הרבים מהלכת בו, דהא אפילו אמת המים העוברת בבקעה, אם

עמוקה י' היא כרמלית, כדתנן בעירובין שם, עיי"ש בפרש"י במתניתין ... ומחיצות

עצמן שבבקעה חוץ לחצר אין מועילות ... כיון שהן פרוצות לכל עובר שם לעבור עליהן ...

אינן כלום מדברי סופרים).

והיינו כדתנן עירובין פז, א (מעשה באמה

של אבל שהיו ממלאין ממנה ... מפני שלא היה בה כשיעור), ופרש"י (כשיעור כרמלית,

או בעומק י' או ברוחב ד', שאין מים נעשין רשות לעצמן בפחות מעומק י' ברוחב ד').

הרי שגם אם יש לה מחיצות י', ואף שאמת המים היא בבקעה, מכל מקום כרמלית היא. וראה

משולחן הארי ע' 156.

ועוד נתבאר בקונטרס אחרון שם, שגזירת

חכמים זו היא אף בפחות מבית סאתים, ואף ברקק רחב ד' טפחים, ואף כשאין רשות הרבים

מהלכת בו, ואף באמת המים שבבקעה, מטעם שהן פרוצות לכל עובר שם לעבור עליהן. משא"כ

כשהאוגנים גבוהים ואין עוברים עליהם, והיא פחות מבית סאתים, לא גזרו.

[122] והיינו שיש בזה שני

אופנים:

(א) עמוק עשרה מתוך הילוך ד' אמות,

שמהתורה רשות היחיד הוא, ומדברי סופרים – כרמלית.

(ב) עמוק עשרה מתוך יותר מד' אמות, שגם

מהתורה אינו לא רשות היחיד ולא רשות הרבים.

וכן הובאו שני האופנים לקמן סי"ט

(כרמלית ... הימים והנחלים ... אין העומק עשרה מתלקט מתוך הילוך ד' אמות ... ואף

אם יש בהם גומא שעומקה מתלקט י' טפחים מתוך הילוך ד' אמות, שהיא רשות היחיד גמורה

מן התורה ... מכל מקום מדברי סופרים אינה רשות היחיד אלא כרמלית).

[123] מ"א ס"ק יד (ורשות

הרבים נמי לא הוי, שאינו נוח תשמיש הליכתו מפני המים ... רא"ם).

והוא ביראים השלם סי' עדר קמב, ב (ורשות

הרבים לא הוי, שאינו נוח תשמיש הליכתו מפני המים).

[124] משנה שבת ק, ב (אם היה

רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו, הזורק לתוכו ד' אמות חייב, וכמה הוא רקק מים פחות

מעשרה טפחים). רמב"ם הל' שבת פי"ד הכ"ד (רקק מים שהוא עובר ברשות

הרבים, ורבים מהלכין בו, אם אין בעומקו עשרה טפחים הרי הוא כרשות הרבים). מ"א

ס"ק יא (רקק מים ברשות הרבים, ורבים מהלכים בו, אם אינה עמוקה י' ... הוי רשות

הרבים).

וראה לקמן סי' שנה קונטרס אחרון סוף ס"ק

ג (משא"כ ברקק פחות מעשרה [שאם רבים בוקעים הוה רשות הרבים], ודו"ק

היטב).

[125] גמרא שם (סלקא דעתך אמינא,

הני מילי (דהוי רשות הרבים, רש"י) היכא דהוה ד' (דלאו אורחיה למפסעי, אלא

עברי בגויה, רש"י), אבל היכא דלא הואי ארבעה, מיפסעי פסעי ליה ... שהרי רבים

בוקעין בו). רמב"ם שם (אם אין בעומקו עשרה טפחים הרי הוא כרשות הרבים, בין

שהיה רחב אפילו ארבע אמות, בין שלא היה ברוחבו ארבעה טפחים, שהרי רוב העם מדלגין

עליו ואין מהלכין בתוכו, הואיל ואין בעומקו עשרה הרי הוא רשות הרבים). מ"א שם

(אף על פי שאינה רחבה ד' טפחים, שרוב מדלגין עלי', הוי רשות הרבים).

וראה חידושי צמח צדק מט, א ד"ה רקק.

מראי מקומות וציונים. משולחן הארי.

[126] גמרא שם (האי מאן דזריק

ונח אגודא דגמלא מיחייב, שהרי רבים בוקעין בו). מ"א שם (והוא הדין דף המונח

עליו), ופירש בפרמ"ג שם (לכאורה מפרש כן מ"ש שם אגודא דגמלא), והיינו

שהניחו דף (גודא) שישמש כגשר (גמלא).

[127] רש"י שם ד"ה

הילוך הילוך (למימרא דאי אין רגילין להלך בו פטור, וכי רגילין להלך בו חייב).

[128] גמרא שם (הא קמ"ל,

הילוך על ידי הדחק שמיה הילוך, תשמיש על ידי הדחק לא שמיה תשמיש). רש"י שם (לא

הוי תשמיש למיהוי ההוא גומא רשות הרבים, כעמוד ט' שהרבים מכתפין עליו, דאמרינן בפ"ק

דהוי רשות הרבים). רבא ח, א (אמר ליה אביי לרב יוסף גומא (עמוקה ט', רש"י)

מאי, אמר ליה וכן בגומא. רבא אמר בגומא לא, מאי טעמא תשמיש על ידי הדחק לא שמיה

תשמיש).

וכן הוא לעיל סי"ד (אפילו היא

עמוקה עשרה טפחים ויותר, ואפילו אם לפעמים מניחים בה רבים חפציהם עד שישובו, מכל

מקום תשמיש על ידי הדחק הוא, ואינו חשוב תשמיש לעשותה רשות הרבים בשביל כך).

[129] משנה שבת ק, א (הזורק

ארבע אמות בכותל למעלה מעשרה טפחים, כזורק באויר. למטה מעשרה טפחים, כזורק בארץ.

הזורק בארץ ארבע אמות חייב), ופרש"י שם ז, ב ד"ה מקולי (דאינה תופסת

באויר למעלה מי' כרשות היחיד אלא למטה מי ' ).

טור ושו"ע סי"ב (רשות הרבים אינה תופסת אלא עד עשרה, אבל למעלה מעשרה

הוי מקום פטור).

[130] רש"י שם ד"ה

כזורק בארץ (ולא דמי לנח על דבר המסויים למטה מי', דההוא חשיב למיהוי רשות חשוב

לעצמו, או כרמלית או מקום פטור, ולא הויא הנחה ברשות הרבים).

[131] גמרא שם ושם (בדבילה

שמינה שנינו), ופרש"י (ונדבק בכותל, כגון דבילה שמינה).

[132] רש"י שבת ז, א ד"ה

דעד י' (בדבר שאינו מסויים, כגון פני לבינה או פני כותל, או קלט מן האויר, למעלה

מי' מותר להוציא לכתחילה משם לרשות היחיד).

משא"כ למטה מעשרה, אסור לכתחלה להכניס

משם לרשות היחיד, אפילו בלא עקירה, כדלקמן סי' שמז ס"א (מן התורה אינו חייב

אלא כשעוקר חפץ מרשות היחיד ומניחו ברשות הרבים, או להפך ... אבל אסורים לעשות כן

מדברי סופרים), וס"ח (הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע פטור,

כיון שלא היתה הנחה ברשות הרבים, אבל אסור מדברי סופרים).

ואף שנתבאר לקמן סי' שנא ס"א (מותר

לקלוט ולקבל מן האויר המים הנוטפים ממנה, והוא הדין לנוטפים מהגג עצמו, בין שקולטן

למעלה מעשרה בין למטה מעשרה, מפני שלמעלה מעשרה אויר מקום פטור הוא, ולמטה מעשרה

רשות הרבים הוא). היינו כשרוצה לשתותו שמה, ואינו מכניסו משם לרשות היחיד.

גם נפקא מינה לדעת הסוברים שנחשבת

כעקירה, כדאמרינן שבת צז, א (קלוטה כמה שהונחה). ק, א (אחזתו הרוח משהו), ופרש"י

(הרוח עכבתו במקומו מעט), ותוס' (כדפירש בקונטרס דחשיבה אחיזת הרוח כמונח על גבי

משהו).

[133] רש"י שם (ובדבר

מסויים כגון ראש עמוד וגב לבינה ... אי אית ביה ארבע ... רשות היחיד הוא, ואי דלית

ביה ארבע ולמטה מעשרה ... אין כרמלית פחותה מארבע ... כי האי גוונא מקום פטור הוא

ובטל, ומותר לרשות הרבים ולרשות היחיד).

[134] שיתבאר דינו לקמן סי"ח.

[135] שיתבאר דינו לקמן סכ"ז.

[136] כדלעיל ס"א.

[137] שבת ז, ב (חורי רשות

הרבים, אביי אומר כרשות הרבים דמו, רבא אומר לאו כרשות הרבים דמו), וכרבא. טור ושו"ע

סי"ג (חורים שבכתלים כלפי רשות הרבים, אם הם גבוהים למעלה משלשה, אינם כרשות

הרבים, אלא נדונים לפי מדותיהם).

וכן הוא בכרמלית, כדלקמן סכ"ד.

[138] שאם מפולשים לפנים, נתבאר

לעיל ס"ח (ואפילו הם מפולשים כלפי חוץ לרשות הרבים ... כיון שאפשר להשתמש בהם

מרשות היחיד, הרי הם בטלים אצלה ונחשבים כמוה. אבל אם הם כלפי חוץ ואינם עוברים

כלפי פנים, אינם בטלים אצלה, והרי הם נדונים לפי גבהם ורחבם כמו שיתבאר).

[139] משא"כ אם אינם

גבוהים ג' טפחים, דינם כרשות הרבים, כדלעיל סי"ג (כל דבר שהוא ברשות הרבים,

אם אינו גבוה ג' טפחים ... חשובים כקרקע, והרי הם רשות הרבים).

ואף שנתבאר לקמן סי' שסה ס"ו (פתח

המבוי כנגד הלחי ... כיון שאין ברוחב מקום זה ד' טפחים, מקום פטור הוא. וכן ...

תחת הקורה ... מקום פטור הוא ... במבוי הפתוח לרשות הרבים).

היינו כיון שאותו מקום שאין בו ד' על ד'

הוא פתוח לרשות היחיד. משא"כ כאן ש"אינם מפולשים לפנים", אם כן

דינם כרשות הרבים.

[140] רש"י שם ד"ה לאו

כרשות הרבים (אלא רשות לעצמן הן, ואם רחבים ד' הוי כרמלית, ואי לא הוי מקום פטור).

רמב"ם הל' שבת פי"ד ה"י (אינם כרשות הרבים אלא הרי הן כפי מדתן,

כיצד חור בצד רשות הרבים, אם יש בו ארבעה על ארבעה וגבוה עשרה הרי הוא רשות היחיד,

ואם אין גבוה עשרה הרי זה כרמלית, ואם אין בו ארבעה על ארבעה הרי זה מקום פטור,

והוא שגבוה שלשה). עבודת הקודש שער ג ס"א (לעולם נדונין לפי גובהן ורוחבן.

כיצד, עד שלושה הרי הם כקרקע והרי אלו נדונין משום רשות הרבים, שלשה ומשלושה ועד

עשרה, אם רחבין ארבעה נידונין משום כרמלית, פחות מארבעה הרי אלו מקום פטור). ר"ן

שם ב, ב ד"ה חורי (וכשהן למעלה משלשה מיירי, והלכתא כרבא). טור (אלא נידונין

כפי מדותיהם, אם יש בהם ד' על ד' וגבוהין י' רשות היחיד, ואם יש בהן ארבע על ארבע

ואין בגובהן עשרה הוי כרמלית, ואם אין בהן ארבע על ד' הוי מקום פטור, ובלבד שיהו

גבוהין מן הארץ שלשה), ושו"ע שם (אלא נדונים לפי מדותיהם).

והיינו שאם אינם גבוהים ג' טפחים הם

רשות הרבים, אע"פ שחורים אלו מקורים. ונתבאר לעיל סי"א (והערה 74 ).

[141] ברייתא שבת ו, א (והכרמלית

אינה לא כרשות הרבים ולא כרשות היחיד), ופרש"י (לא כרשות היחיד, משום דדמיא

לרשות הרבים דאין להם מחיצות. ולא כרשות הרבים, דאינן דומין לדגלי מדבר, דלאו

להילוכא דרבים עבידי). טור ושו"ע סי"ד (איזה הוא כרמלית, מקום שאין הלוך

לרבים).

[142] העתים סי' רו (ולמה קרוי

כרמלית, כאלמנה ממש, אין להם לא גדר ולא סייג ... כארמלית שאינה לא בתולה ולא

נשואה, כך זו אינו לא רשות היחיד ולא רשות הרבים). פירוש המשניות להרמב"ם ריש

שבת (ונקראת כרמלית שהיא דומה לאשה אלמנה, שאינה בתולה ולא אשת איש, כך רשות זו

אינה רשות הרבים ולא נשלמו בה תנאי רשות היחיד, ויהיה עיקר השם כארמלית). ר"ן

שבת ב, א ד"ה והכרמלית (ולשון כרמלית מלשון ארמלתא, שאינה לא בתולה ולא אשת

איש, אף כאן אינה לגמרי כרשות היחיד ולא כרשות הרבים). מ"מ הל' שבת פי"ד

ה"ה (ויש שפירשו מלשון ארמלות, שרוצה לומר אלמנות, שזהו כאשה אלמנה שאין לה

בעל).

[143] מ"מ ריש הל' עירובין

(ודינו דבר תורה שהוא מקום פטור, שמותר לטלטל ממנו לרשות היחיד וממנו לרשות הרבים

... וחכמים גזרו על כרמלית, והחמירו בו לעשותו נכרי אצל רשויות אלו).

[144] רש" י

שם ד"ה אדם עומד (מקום פטור ... בטל אצל רשות היחיד ואצל רשות הרבים). ז, א ד"ה

דעד י' (מקום פטור הוא ובטל ומותר לרשות הרבים ולרשות היחיד), וד"ה אילימא (מקום

פטור הוא ובטל אף לגבי רשות הרבים). עירובין ט, א ד"ה מקום שאין בו (לאו רשות

באנפי נפשיה הוא, ובטיל להכא ולהכא, והיינו מקום פטור). ב"ב נו, א ד"ה

אבל פיסלא (דבטל לגמרי להכא ולהכא, אפילו מדרבנן, דליכא מקום חשוב של ד' טפחים).

וכן הוא לקמן סי' שעב ס"ח (אם אינו

רחב ד' טפחים, מקום פטור הוא, ובטל לכאן ולכאן).

[145] שיתבאר לקמן סכ"ז.

[146] כמו לענין רשות היחיד,

שנתבאר לעיל ס"א (ד' טפחים, שזהו שיעור מקום חשוב הראוי להשתמש בו).

[147] רמב"ם הל' שבת פי"ד

ה"ד (אי זו היא כרמלית תל שיש בו ארבעה על ארבעה, או יתר על כן, וגבהו משלשה

ועד עשרה ... וכן חריץ שיש בו ארבעה על ארבעה, או יתר על כן, ועמוק משלשה עד עשרה,

וכן מקום שהוקף בארבע מחיצות גובהן משלשה ועד עשרה, וביניהן ארבעה על ארבעה, או

יתר על כן). טור ושו"ע סי"ד (איזה הוא כרמלית ... ותל שיש בו ארבע על

ארבע ואינו גבוה עשרה, וכן חריץ שהוא ארבעה על ארבעה ואינו עמוק עשרה).

וכן הוא לעיל סי"ג (ואם הוא גבוה

ג', ומג' ועד ט', ולא ט' בכלל, אם הוא רחב ד' על ד', חלק רשות לעצמו מדברי סופרים,

והוא ככרמלית), וסי"ד (גומא ברשות הרבים ... משלשה ועד עשרה, אם רחבה ד' על

ד' הרי הוא כרמלית).

[148] משנה שבת ק, ב (הזורק בים

ארבע אמות פטור). ברייתא שם ו, א (ים ... והכרמלית אינה לא כרשות הרבים ולא כרשות

היחיד). טור ושו"ע שם (איזה הוא כרמלית, מקום שאין הלוך לרבים, כגון ים).

[149] רמב"ם הל' שבת פי"ד

ה"ה (הכרמלית ... המים שבימים ושבנהרות). טור ושו"ע סי"ח (וימים

ונחלים ... הוי כרמלית).

[150] כדלעיל סט"ו (היתה

הגומא מליאה מים, אין המים מבטלים המחיצות).

[151] יראים השלם סי' עדר (יש לשאול הלא ים

עמוק עשרה ורוחב ארבע, ומיא לא מבטלי מחיצתא ... ואין לתרץ מפני שהספינות שטות על

פני המים מיא מבטלי מחיצתא. דאי בתר תשמיש הספינה שהוא על פני המים אזלינן, אם כן

ליהוי רשות הרבים. אך היינו טעמא דים שאינה רשות היחיד, דכל חריץ עמוק ואינו מתלקט

עשרה מתוך ד' כך היא כקרקע שוה ... והים אין עומקה מתלקט עשרה מתוך ד'. ורשות

הרבים לא הוי, שאינו נוח תשמיש הליכתו מפני המים). הובא במ"א ס"ק יד (ואם

תאמר הא מיא לא מבטלי מחיצתא, כמ"ש סי"א. ואין לומר מפני שהספינות שטות

על פני המים מבטלי מחיצתא. דאם כן ליהוי רשות הרבים ... ויש לומר דכל חריץ שאינו

משופע כדי שיתלקט גבוה י' מתוך ד' אמות לא הוי רשות היחיד כמ"ש ס"א. ורשות

הרבים נמי לא הוי, שאינו נוח תשמיש הליכתו מפני המים ... רא"ם).

[152] טעם זה נתבאר בפוסקים לענין תחומים, בתשובות הרמב"ם

(בלאו) סי' שי (המהלך י"ב מיל על פני המים המועטים פטור, לפי שאינו דומה

למחנה ישראל). לבוש סי' רמח ס"ב (שאין תחום מן התורה אלא בי"ב מילין,

ודומיא דמחנה ישראל שהיתה על היבשה). תוספת שבת ס"ק מא (ועיקר הטעם דמים לא

הוי רשות הרבים, משום דלא דמי לדגלי המדבר).

וכן הוא לעיל שם ס"ג (כשמהלך על

פני המים אין בזה איסור מן התורה, כיון שאינו דומה למחנה ישראל שהיתה ביבשה). לקמן

סי' תד ס"ג ( אין

בימים ובנהרות איסור תחומין של תורה לדברי הכל, אפילו ביותר מי"ב מיל, לפי

שאינן דומים לדגלי מדבר).

ומטעם זה נמי אינה רשות הרבים, כמבואר בתוספת

שבת ס"ק מא (ועיקר הטעם דמים לא הוי רשות הרבים, משום דלא דמי לדגלי המדבר).

וראה גם רש"י שבת ו, א ד"ה ולא כרשות הרבים (דאינן דומין לדגלי מדבר,

דלאו להילוכא דרבים עבידי).

[153] ברייתא שבת ק, א (הזורק

מן הים לאיסרטיא ומן האיסרטיא לים פטור, רבי שמעון אומר אם יש במקום שזרק עמוק

עשרה ורחב ארבעה חייב). ופירש הרא"ם ביראים שם (ר' שמעון מפרש ואינו חולק. ולפי

שראיתי רבותי שפירשו טעם אחר להוציא ים מדין רשות היחיד, ולא נראה לי, פירשתי אני

הנראה לי). וראה חי' צמח צדק (מט, ב), שהביא דעת הראב"ד והרשב"א שחכמים

חולקים על רבי שמעון.

*

ואף שנתבאר לקמן סי' שסג סמ"ד (שמחיצות

הנהר מבטלת אותן בקיעת הרבים שבמבוי שהואיל ואינן עשויות בידי אדם אינן חשובות

מחיצה כל כך שלא תבטל אותן בקיעת הרבים שבמבוי). ואם כן מדוע תועיל כאן מחיצת הים,

לבטל את בקיעת הספינות שבתוך הים.

מבאר על זה בקונטרס אחרון ס"ק ב (והיינו

דוקא כשנשלמו שם כל תנאי רשות הרבים, אבל כשחסר אחד מתנאיה, בענין דבלאו הכי לא

הוי שם רשות הרבים, מהני מחיצה זו לעשות שם רשות היחיד מן התורה, אע"ג דבקעי

שם רבים. כמבואר מדברי רא"ם שבמג"א כאן ס"ק י"ד, דאי לאו שהים

אינו נוח תשמיש הליכתו, מיקרי רבים בוקעים בו, ואפילו הכי אי הוה מתלקט עשרה מתוך

ד' אמות הוי רשות היחיד, הואיל וחסר ניחא תשמישתיה), ושם נסמן (הערה 274 ).

והיינו שאם הים הי' נקרא נוח תשמיש

הליכתו, הי' מבטל את המחיצה שבידי שמים, והי' רשות הרבים, אבל כיון שאין נוח תשמיש

הליכתו בים, לא הוי רשות הרבים מצד עצמו, ואם כן מועילות המחיצות בידי שמים לעשותו

רשות היחיד מן התורה

[154] מ"א ס"ק יד

(ונראה לי דאפילו שעמוקה י', הוי כרמלית דרבנן). וס"ק יא (ואם עמוקה י' ורחבה

ד', הוי כרמלית, כמו ים (פי"ד)).

והוא ברמב"ם פי"ד הכ"ד (רקק

מים שהוא עובר ברשות הרבים ... אם יש בעומקו עשרה או יתר הרי הוא ככרמלית, כשאר

הימים). וכן הוא ברש"י שבת ק, ב. וברבנו יהונתן עירובין כט, א ד"ה אמרו

לו (וכמועתק לעיל הערה 119 ).

[155] וכן הוא לעיל סט"ו (הימים

והנחלים שאינן רשות היחיד מדברי סופרים, אפילו עמוקים עשרה מתוך הילוך ד' אמות,

הואיל ועוברים עליהם).

ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ב ד"ה

ולא תימא, שגזירת חכמים זו היא אף בפחות מבית סאתים, ואף ברקק רחב ד' טפחים, ואף

כשאין רשות הרבים מהלכת בו, ואף באמת המים שבבקעה, מטעם שהן פרוצות לכל עובר שם

לעבור עליהן. משא"כ כשהאוגנים גבוהים ואין עוברים עליהם, והיא פחות מבית

סאתים, לא גזרו.

[156] ברייתא שבת ו, א (בקעה ...

אינה לא כרשות הרבים ולא כרשות היחיד). טור ושו"ע סי"ד (איזה הוא

כרמלית, מקום שאין הלוך לרבים, כגון ... בקעה).

[157] רש"י שם (שדות הרבה).

גמרא שם ו, סע"ב (הבקעה בימות החמה ... בימות הגשמים ... שאינה רשות הרבים),

ופרש"י (בימות החמה, שאין בה זרעים. בימות הגשמים, שהיא זרועה). שם ז, א (אי

דאית לה מחיצות, בקעה קרי לה), בתמיה.

[158] שבת ז, א (והכרמלית ...

קרן זוית הסמוכה לרשות הרבים, דאע"ג דזימנין דדחקי ביה רבים ועיילי לגוה,

כיון דלא ניחא תשמישתיה, כי כרמלית דמי). טור ושו"ע שם (וקרן זוית הסמוכה

לרשות הרבים).

[159] רמב"ם הל' שבת פי"ד

ה"ד (איזו היא כרמלית ... קרן זוית הסמוכה לרשות הרבים, והוא המקום שמוקף שלש

מחיצות והרוח הרביעית רשות הרבים). טור ורמ"א שם (וכגון מבואות שיש להן שלש

מחיצות).

וכדלעיל ס"ו (מקום המוקף

ג' מחיצות גמורות,

אלא שפרוץ ופתוח לגמרי ברוח רביעית ...

לרשות הרבים, הזורק לתוכו פטור, שאינו כרשות היחיד מן התורה, מפני שלפעמים נדחקים

רבים לתוכו כשיש דוחק רב ברשות הרבים).

משא"כ אם הוא פרוץ לכרמלית, דינו

כרשות היחיד מהתורה, כדלעיל שם.

[160] שבת צח, א (המעביר ד'

אמות ברשות הרבים מקורה פטור, לפי שאינו דומה לדגלי מדבר). טור ושו"ע שם (ואינם

מקורים). וכדלעיל סי"א (איזו היא רשות הרבים ... והוא שאינם מקורים), ושם

נסמן (הערה 74 ).

[161] ברייתא שבת ו, א (ואיסטוונית

והכרמלית אינה לא כרשות הרבים ולא כרשות היחיד). טור ושו"ע סי"ד (איזה

הוא כרמלית, מקום שאין הלוך לרבים כגון ... אצטוונית).

[162] רש"י שם (איסטוונית,

שלפני החנויות שיושבים שם סוחרים).

[163] רש"י שם ה, ב ד"ה

דרך סטיו (מקום איצטבאות שיושבים סוחרים, ושם כרמלית עליה, דלאו להילוכה הוא כרשות

הרבים).

[164] רש"י שם ז, א ד"ה

בין העמודים (שהיו עמודים ברחבה, ותולין בהם התגרים פרגמטיא, וגם איצטבאות היו

לפניהם לישב שם התגרים).

[165] גמרא שם (איצטבא שלפני

העמודים נידון ככרמלית).

ותוכן המשך הדברים הוא: "וכן

העמודים ... אצטבאות ... לפניהם ... הרי אצטבאות אלו הן כרמלית", משא"כ

העמודים עצמם, שבדרך כלל אינן רחבות ד' על ד', אינם כרמלית (אלא מקום פטור).

[166] עבודת הקודש שער ג' ס"א

(האיצטבאות שאין גבוהות עשרה הרי אלו כרמלית, והוא שיש ברחבן ארבעה). שו"ע שם

(והיא רחבה ארבעה וגבוה משלשה ועד עשרה).

[167] סעיף יג (כל דבר שהוא

ברשות הרבים ... גבוה ג' ... אם הוא רחב ד' על ד', חלק רשות לעצמו מדברי סופרים,

והוא ככרמלית).

[168] שבת ז, א (אמר רב יהודה

איצטבא שלפני העמודים נידון ככרמלית ... אבל בין העמודין, דזימנין דדרסי ליה רבים,

כרשות הרבים דמיא). רמב"ם הל' שבת פי"ד ה"ו (בין העמודים, הואיל

ורבים דורסין ביניהן הרי הן רשות הרבים). מ"א ס"ק יב (בין העמודים נדון

כרשות הרבים).

[169] תוס' שם ד"ה אבל (אע"פ

שאין בין עמוד לעמוד ט"ז אמות, הוי רשות הרבים, כיון שבני רשות הרבים בוקעין

בה, וחוץ לבין עמודים רחב ששה עשר אמה).

[170] מ"א שם (אפילו אין

רחבים י"ג ושליש, כיון שרבים בוקעים בהן הם טפלי לרשות הרבים).

ואפילו אין בינם אלא ד' טפחים, הוי רשות

הרבים, כדלקמן סי' שנד ס"א (הפסק זה שבין הבור לרשות היחיד אין רבים בוקעים

בו, לפי שאינו נוח תשמיש הליכתו, הואיל ואין בו רוחב ד'. אבל אם יש בו רוחב ד'

רשות הרבים הוא).

*

ואף שאינו במציאות שיעברו ששים רבוא בכל

יום בתוך השוק בין העמודים, ש"אין שם אפילו י"ג אמה ושליש".

ראה מה שנתבאר בזה לעיל סי"א (הערה

86 ).

[171] כדלעיל סי"ב (מבואות

המפולשים לרשות הרבים מב' ראשיהם ... שאינן רשות הרבים אלא אם כן רחבים י"ג

אמה ושליש).

[172] מ"א שם (משא"כ

במבוי), שאינו נחשב רשות הרבים אלא אם כן יש בו י"ג אמה ושליש.

[173] רב שבת ז, ב (בית שאין

תוכו י', וקרויו משלימו לי', על גגו מותר לטלטל בכולו, בתוכו אין מטלטלין בו אלא

בד' אמות). טור ושו"ע סט"ו (בית שאין תוכו עשרה, וקרויו משלימו לעשרה,

יש בו ארבע על ארבע, תוכו כרמלית ועל גבו רשות היחיד).

[174] תוספת שבת ס"ק לג

(דכיון דגבוה י' מבחוץ, אמרינן גוד אסיק מחיצתא), וכדלעיל ס"א (עמוד או תל

שהוא גבוה עשרה ורחב ד' על ד', הרי הוא כמוקף מחיצות גבוהות עשרה, שהלכה למשה

מסיני היא שאנו אומרים גוד אסיק).

[175] ר"ן סוכה ב, א (בתוכו

אין מטלטלין בו אלא בד' אמות, פירוש משום שאין בתוכו מחיצות עשרה). ב"י ד"ה

בית (תוכה, כיון דמוקף מחיצות שאינן גבוהות עשרה, הוי [כרמלית]).

והיינו שאם תוכו ארוך יותר מד' אמות,

אסור לטלטל בו יותר מד' אמות. וכאן שנתפרש דמיירי "אם יש בו ד' על ד'"

[טפחים], עכ"פ אסור לטלטל מתוכו (שהוא כרמלית) אל על גבו (שהוא רשות היחיד).

*

ומה שכתב כאן "כיון שאין שם מחיצות

גבוהות עשרה", היינו כמובא לעיל מהר"ן "משום שאין בתוכו מחיצות

עשרה".

ואף שעכ"פ יש לו גובה עשרה מבחוץ.

נתבאר לקמן בסמוך (אין תוכו נעשה רשות היחיד על ידי צד החיצון של הכתלים, הואיל

ואין בתוכו חלל גבוה י' טפחים). ומקורו בר"ן שבת ב, ב ד"ה אמר רב גידל

(דכיון דלא חזי לדירה הוה ליה כרמלית). והיינו כיון שאין שם שיעור מקום חשוב של

חלל גובה י' ורחב ד', כדלעיל ס"א (והערה 6 ),

וס"ג (והערה 28 ).

וראה קובץ כינוס תורה ב ע' עד ואילך.

[176] אביי שם (ואם חקק בו ד'

על ד' והשלימו לי' מותר לטלטל בכולו). טור ושו"ע שם (ואם חוקק בו ארבע על

ארבע ... נעשה כולו רשות היחיד).

[177] תוס' שם ד"ה ואם (מהני

חקיקה אפילו מופלגת מן הכותל הרבה). רא"ש שבת פ"א סי"א (ואפילו אם

יש בו בין שפת חקק ולכותל שלשה טפחים ... שהרשות משתמר על ידי המחיצות, אפילו

רחוקים ממנו הרבה, קרוי רשות היחיד). טור ושו"ע שם (אפילו באמצע, רחוק מן

הכתלים).

[178] גמרא שם (מאי טעמא הוי

חורי רשות היחיד, וחורי רשות היחיד כרשות היחיד דמו), ופרש"י (כיון דנגד החקק

רשות היחיד גמור, אינך הוי פיאות של תשמישי רשות היחיד).

[179] תורף והמשך הדברים האמורים

כאן:

אע"פ

שיש מקום לומר, שלענין שבת מצטרף צד הפנימי של הכתלים עם שפת החקק אפילו ביותר מג'

טפחים (כדעת התוס' דלקמן). מכל מקום העיקר הוא, דלא סגי בזה. ומה שנעשה כולו רשות

היחיד, הוא על ידי צד החיצון של הכתלים הגבוהים עשרה (כדעת תוס' ישנים והרא"ש

ומג"א דלקמן).

וראה כינוס תורה שם. אהלי שם ג ע' קכב

ואילך. משולחן הארי.

[180] תוס' סוכה ד, ב סד"ה

פחות (ואם תאמר ... אמאי לא מחלק ... אם יש משפת חקק ולכותל שלשה טפחים. ויש לומר ...

רשות שבת שהוא למנוע רגל רבים).

ופירש בפסקי דינים צמח צדק שסא, א (משמע

כיון דבשבת לא בעינן מחיצות סמוכות, לכן החקק עם פנימית הדפנות שבתוך הבית מצטרפין

... אף שיש יותר מג' טפחים בין החקק ולכתלים).

[181] תוספות ישנים שבת שם

(ועוד יש לומר, דהכא יש מחיצות גבוהות מבחוץ, ואין צריך לצרף הגידוד, אלא דאין

אויר י', וכשחקק דאיכא אויר י' במקום הוי רשות היחיד). וביאר ביד אפרים (ונראה

דשני תירוצים הם). והיינו שלתירוץ התוס' מצטרפין לענין שבת אף ביותר מג' טפחים.

ולתירוץ תוספות ישנים מועיל רק כשיש מחיצות גבוהות מבחוץ, מלבד החקק.

רא"ש שם (שהרשות משתמר על ידי

המחיצות, אפילו רחוקים ממנו הרבה, קרוי רשות היחיד. הלכך על ידי מחיצות החיצונות

שגבוהות עשרה נקרא רשות היחיד. אבל לא על ידי הפנימית, שאין שפת החקק מצטרף עמהן,

כיון שרחוקים ממנו ג' טפחים).

מ"א ס"ק יג (שהרשות משתמר על

ידי המחיצות, אפילו רחוקים ממנו הרבה קרוי רשות היחיד, הלכך על ידי מחיצות

החיצונות שגבוהות י' נקרא רשות היחיד. אבל לא על ידי הפנימיות, שאין שפת החקק

מצטרף עמהם, כיון שרחוקים ממנו ג' טפחים, עכ"ל הרא"ש). כן היא גירסת רוב

המפרשים בדברי המ"א, שפוסק כהרא"ש, החולק על התוס' שבהערה הקודמת.

[182] ר"ן שבת ב, ב ד"ה

אמר רב גידל (דכיון דלא חזי לדירה הוה ליה כרמלית). ונתבאר לעיל (הערה 175 ).

[183] מ"א שם (משמע דאם

אין גבוהים י' עם הקירוי, בעינן שיהי' החקק סמוך לכותל פחות מג' טפחים).

וזה יועיל אף בסוכה, שהסכך צריך להיות

סמוך לכתלים, וכדאמרינן סוכה ד, סע"א (היתה פחותה מי' טפחים וחקק בה כדי

להשלימה לעשרה, אם יש משפת חקק ולכותל ג' טפחים פסולה, פחות משלשה טפחים כשרה). טור

ושו"ע סי' תרלג ס"י (היתה נמוכה מעשרה, וחקק בה להשלימה לעשרה, ויש בחקק

שיעור הכשר סוכה, אם אין בין חקק לכותל שלשה טפחים כשרה, יש ביניהם ג' טפחים פסולה).

*

ומכאן מוכח לכאורה שמדרגות אינן מצטרפות

למחיצה גבוהה י' טפחים, כיון שיש ג' טפחים בין המדרגה הגבוהה לבין המדרגה התחתונה.

וראה גם לקמן סי' שנח ס"ט (ושם הערה 65 ).

ונתבאר בדובר שלום ע' קכו-ח.

[184] ראה גם לקמן סי' שסא

ס"ו (כגגין שלנו), ושם נסמן (הערה 37 ).

[185] עירובין פט, א (במחיצות

שאינן ניכרות, רב אמר אין מטלטלין בו אלא בד' אמות, לא אמר גוד אסיק מחיצתא,

ושמואל אמר מותר לטלטל בכולו, דאמר גוד אסיק מחיצתא), וכרב. ופרש"י (במחיצות

הניכרות ... מחיצות הבתים נראין לעומדין על הגג כשמסתכלין תחת רגליהם). ותוס' שם ד"ה

במחיצות (ונראה דהוא הדין אם הגג בולט חוץ למחיצות הבית, דחשיב נמי מחיצות שאינן

ניכרות). וכן פירש"י צב, א ד"ה אף גג (מחיצות ניכרות בעינן, שלא יהא גג

בולט חוצה להם, דאי לא מינכרא לא אמרינן גוד אסיק).

ולפי זה אסרינן לטלטל על הגג הבולט

לחוץ, כמבואר ברא"ש שם פ"ט ס"ב (הלכך גגין שלנו שבולטין ראשיהן

לרשות הרבים, ולא מינכרא מחיצתא, הויין כרמלית, ואסור לטלטל על גבן ד' אמות). טור

ושו"ע סט"ז (גג הבולט על מחיצות הבית, בענין שאין מחיצות הבית ניכרות

לעומד על הגג, הוי כרמלית). ט"ז ס"ק י (שנעשה הגג רשות היחיד מחמת גוד

אסיק, לא אמרינן כן (אלא) היכא שהמחיצות ניכרות). וטור ושו"ע סי' שעד ס"ד

(אם אינם ניכרות, כגון שהגג בולט עליהם, הוי כרמלית).

וכן הוא לקמן סי' שעד ס"ד (אם גם

מחיצות הבית סביב אינן ניכרות ונראות למי שעומד על שפת הגג, כגון שהגג בולט עליהן,

כרמלית הוא כמו שנתבאר בסי' שמ"ה).

ואף שיתבאר לקמן סכ"ה (שאין כרמלית

למעלה מעשרה, אלא מקום פטור).

היינו דוקא "לענין דבר שאינו מסוים",

כדלקמן שם. וכמבואר בתוס' עירובין פט, רע"ב (אותה בליטה הבולטת לרשות הרבים

... נעשה כרמלית, דלא מצינו מקום פטור רוחב ד '

... והא דאמר בפ"ק דשבת (דף ז.) דאין כרמלית למעלה מי', היינו שמכח קרקע

הכרמלית אין נעשה האויר כרמלית למעלה מי ' ).

וכן הוא לקמן סי' שנג ס"ב (זיז ...

למעלה מעשרה ... כרמלית הוא אם יש בו ד' על ד').

*

לא נתפרש כאן מה שיעור הבליטה לחוץ,

שיבטל את הגוד אסיק. ובפרי מגדים משב"ז ס"ק י (ומסתימות הפוסקים משמע

דכל שבולט משהו ואין ניכר כו').

ומטעם זה אין אומרים גוד אסיק גם בחצרות

שהן גבוהות י' טפחים מהרחוב שלפניהם (או שהן גבוהות ה' טפחים מהרחוב שלפניהם, ויש

להם מחיצה גבוה ה' טפחים, שביחד הם י' טפחים גובה מהרחוב שלפניהם, כדלקמן סי' שסב

ס"ד), שהרי בונים על גביהם אבנים שהם בולטים קצת כלפי חוץ (כדי שהגשמים לא

יקלקלו את הכותל).

אמנם מכל מקום מותר לטלטל בהן מטעם גוד

אחית, כדלעיל ס"ג (עמוד גבוה עשרה שיש בראשו ד' על ד', ומתקצר והולך למטה ... הרי הוא רשות היחיד על ראשו. לפי שהלכה

למשה מסיני היא שאומרים גוד אחית, דהיינו משוך את ראש העמוד מכל צדדיו והורד למטה

עד לארץ, והרי זה כאילו מחיצות מקיפות אותו מכל צדדיו עד ראשו).

והיינו כל זמן שהבליטה היא פחות מטפח,

כדלעיל שם (וכשמגיע ג' טפחים סמוך לארץ יש בו ג' טפחים על ג' טפחים), ושם נתבאר

(הערה 21 ).

אמנם אף אם האבן בולטת מהכותל יותר

מטפח, שאז אין אומרים בו לא גוד אסיק ולא גוד אחית, מכל מקום מותר לטלטל בחצר,

מהטעם דלקמן בסמוך, כיון שהדלת "פתוח לו מן הבית, נעשה כולו כחורי רשות היחיד,

ורשות היחיד הוא".

[186] תוס' שם (זיז היוצא לרשות

הרבים רחב ד', דהוי רשות היחיד, היינו סמוך לחלון תוך י', דהוי כי חורי רשות היחיד).

רא"ש שם (נראה דאם יש חלון ארבעה על ארבעה פתוח לגג, הוי כחורי רשות היחיד,

אף על גב דלית ליה מחיצות). טור ושו"ע סט"ז (ואם חלון פתוח לו מן הבית,

הוי כרשות היחיד). ובסי' שעד ס"ד (אלא אם כן פתוח לו מהבית חלון ארבע על ארבע).

[187] משנה צח, ב (זיז שלפני

חלון, נותנין עליו ונוטלין ממנו בשבת), ופרש"י (בולט מן הכותל גבוה י' ורחב ד'

... דרשות היחיד הוא). וברייתא שם (כנגד חלון משתמש, דחורי חלון הוא), ופרש"י

(כלומר זוית החלון והרחבתו הוא). רא"ש שם (נראה דאם יש חלון ארבעה על ארבעה

פתוח לגג הוי כחורי רשות היחיד, אף על גב דלית ליה מחיצות). טור ושו"ע שם (וכן

זיזין הבולטים מן הכותל ויש בהם ד' על ד', הוי כרמלית, אלא אם כן חלון הבית פתוח

להם).

וכן הוא לקמן ס'י שנג ס"ב (זיז,

דהיינו דף הבולט מן הכותל לרשות הרבים, אם הוא למעלה מעשרה, וחלון הבית פתוח לו,

מותר להשתמש עליו מן הבית דרך החלון, מפני שהוא כחורי רשות היחיד, וכמ"ש בסי'

שמ"ה). סי' שנה ס"א (גזוזטרא שהיא למעלה מן המים וחלון פתוח לה מן הבית,

שאז היא רשות היחיד, אף על פי שאין לה מחיצות, כמ"ש בסי' שמ"ה). סי' שעד

ס"ד (אלא אם כן חלון ד' על ד' פתוח לו מהבית).

[188] תוס' שם (וגוד אחית נמי

לא אמרינן ... משום בקיעת גדיים).

[189] סעיף ד (כי כל מחיצה

שאינו מגעת ג' טפחים לארץ, אינו מחיצה לחלוק רשות בפני עצמה, לפי שהגדיים יכולים

לבקוע תחתיה).

וגם אין אומרים בהם פי תקרה יורד וסותם,

כדלקמן סי' שמו סי"ב (תקרה [הבולטת מגג הבית], שאין לה מחיצות מן הצדדים,

אפילו היא רחבה הרבה, אין אומרים בה פי תקרה יורד וסותם, כמ"ש בסי' שס"א).

והיינו כדלקמן שם ס"ה (אם נפרצו ב' מחיצות זו כנגד זו במילואה או ביותר מעשרה,

ונשאר ב' מחיצות שלימות זו כנגד זו, כיון שיש ביניהם פילוש וקפנדריא מפרצה זו

לפרצה שכנגדה אין אומרים בהן פי תקרה יורד וסותם).

[190] תוס' פט, א ד"ה

במחיצות (ואור"י דגגין שלנו שבולטין ראשיהן לרשות הרבים ... הוי כרמלית, דלא

מינכרא מחיצתא וליכא למימר גוד אסיק ... והואיל וכן, כל הגג אסור, כי כל הגג נפרץ

במילואו לכרמלית, לאותה בליטה הבולטת לרשות הרבים). עולת שבת ס"ק יג (נראה

דהיינו דוקא כשהוא רחב ארבע, והטעם משום דלא מצינו מקום שיהא רחב ארבע שיהא נקרא

מקום פטור, אבל אם אינו רחב ארבע, מקום פטור הוא). מ"א סי' שעד ס"ק ה (בתוס'

דף פ"ט משמע דוקא כשבולט ד' לרשות הרבים, ורשות הרבים מהלכת תחתיו, אם כן הוי

אותה בליטה כרמלית, וכל שאר הגג נפרצה לו במלואו עיי"ש). אליה רבה שם ס"ק

ו (דוקא כשבולט ד' לרשות הרבים, ורשות הרבים מהלכת תחתיו (מג"א סק"ד)).

תוספת שבת שם ס"ק יא (כתבו התוס' דדוקא כשהוא בולט ד' טפחים מבית שתחתיו,

ורשות הרבים מהלכת תחתיו, דאז הוי אותה בליטה כרמלית כיון שרחבה ד' ... אם כן כל

הגג הוי נפרץ במילואו לאותה בליטה), וכאן ס"ק לה (והתוס' כתבו דדוקא כשהגג

בולט ד' טפחים לאויר רשות הרבים, ורשות הרבים מהלכת תחתיו, אז הוי אותה בליטה

כרמלית ... שאר הגג נפרץ במילואו למקום האסור, דהיינו לאותה בליטה).

[191] מהרש"א בתוס' שם (ויש

לדקדק למה איצטריכא למימר דכל הגג אסור משום דנפרץ במלואו לאותה בליטה כו', דהא מהאי

טעמא דבליטה אסור, משום דלית ליה מחיצה ולא הוי רשות היחיד, מהאי טעמא נמי כל הגג

נמי לא הוי רשות היחיד, דאליבא דרב קיימינן הכא דבעי מחיצות ניכרות. ויש ליישב

דודאי בליטה הבולטת לרשות הרבים וגדיים בוקעין בו נעשה כרמלית, אבל כל שאר הגג

שעומד עד כנגד המחיצות, אינו נעשה כרמלית).

והטעם שכל שאר הגג אינו כרמלית, אלא

רשות היחיד, הוא כמבואר בהגהות מרדכי עירובין רמז תקכח פ"ג (ובתוס' תירץ לפי

שפרוץ במילואו למקום האסור. וקשה דהא רשות היחיד עולה עד לרקיע). והיינו שהוא מקשה

כן על התוס', ורבינו מפרש שזה גופא הוא ביאור דעת התוס', שהגג אינו אסור מחמת עצמו

(שרשות היחיד עולה עד לרקיע), אלא מחמת שהוא פרוץ לכרמלית (היא הבליטה הרחבה ד'

טפחים).

וכמבואר בתוס' עירובין פד, ב ד"ה

גג (ור"ת מפרש ... גג הסמוך לרשות הרבים, ונמוך בתוך עשרה ... דתוכו רשות

היחיד היא, ולא דמי לשאר כרמלית). אור זרוע סי' קפט (דהיכן מצינו כרמלית שתחתיה רשות

היחיד).

וכדלעיל ס"ט (אויר רשות היחיד הוא

רשות היחיד עד לרקיע ... שכן דרך לבנות ברשות היחיד עליות זו למעלה מזו קטנות

וגדולות). וראה אהלי יעקב (חלקת יעקב, עירובין) ע' רנד וע' רעא.

*

ואילו דעה הראשונה סוברת, שדוקא אויר

רשות היחיד עולה עד לרקיע, כדלעיל ס"ט (אויר רשות היחיד הוא רשות היחיד עד

לרקיע), משא"כ כשיש ביניהם גג המפסיק. וכדלקמן סי' שסא ס"ג (אם אינו

גובה עשרה [גג הסמוך לרשות הרבים] ... אף על פי שהבית שבתוכו יש בו י' טפחים, אינו

נקראת על הגג רשות היחיד, אלא כרמלית הוא). וראה מה שדן בזה חמרא טבא סי' שמה אות

עב ואילך. אהלי יעקב ע' רנד וע' רעא. נתיבות שבת פ"ב הערה לב.

[192] כדלעיל ס"א (עמוד או

תל שהוא גבוה עשרה ורחב ד' על ד', הרי הוא כמוקף מחיצות גבוהות עשרה, שהלכה למשה

מסיני היא שאנו אומרים גוד אסיק ...

ונמצא ראשו מוקף מד' צדדים).

וראה אנציקלופדיה תלמודית ערך גוד אסיק

ציון 34.

[193] ואף שהגג מצד עצמו הוא

רשות היחיד, מטעם הבית שתחתיו שעולה עד לרקיע, כאמור לעיל.

מכל מקום, כל רשות היחיד שפרוץ מב'

רוחות לרשות אחרת, מתבטל ממנו דין רשות היחיד, ונעשה כרשות שנפרץ לו. כמבואר באבני

נזר סי' רפט ס"ק ט (ולדעת הרב מלאדי בשלחן ערוך שלו סימן שמ"ה סעיף

כ"ג בתוך שני חצאי לבינה, דנפרץ למקום האסור לה, ואפילו למקום פטור, מקלקל

המחיצה שמעבר ההוא, עיין שם היטב).

ומזה מובן:

(א) גם הזורק לגג זה מרשות הרבים, הוא

פטור.

(ב) אם הוא פרוץ מב' רוחותיו לרשות

הרבים, גם הוא נעשה רשות הרבים.

*

וכעין זה לקמן סי' שמו סי"ב (תקרה

שאין לה מחיצות מן הצדדים ... החלל שתחתיה דינו לגמרי כרשות המהלכת לפניו (אם

כרמלית כרמלית ואם רשות הרבים רשות הרבים)).

ומכל זה יש ללמוד לדין הרחובות שעל גבי

הרכבת התחתית, שאע"פ שהרכבת התחתית שתחת הרחוב היא רשות היחיד, ואף שאויר

רשות היחיד עולה עד לרקיע, מכל מקום הרחוב הזה הוא רשות הרבים גמורה, לב' השיטות

שנתבארו כאן:

לדעה הראשונה, אין אומרים רשות היחיד

עולה עד לרקיע כאשר גג רשות היחיד מפסיק ביניהם.

לדעה השנית, אף שרשות היחיד עולה גם על

הגג, מכל מקום, אם הוא פרוץ לרשות הרבים מב' רוחותיו, נעשה גם גג זה "כרשות

שנפרץ לו".

[194] וכן הוא לעיל כשהגג "בולט

ד' טפחים לתוך רשות הרבים או כרמלית". משא"כ אם הגג בולט לתוך חצר הבית,

שהיא רשות היחיד, אזי כולם מודים שגם על גבי בליטה זו היא רשות היחיד, שהרי אויר

רשות היחיד של החצר עולה עד לרקיע.

[195] דין חצר שנפרץ מב'

רוחותיו, נתבאר לקמן סי' שסד ס"ב (חצר ... שאינה ניתרת אלא בפס ד' או בב'

פסין של משהו ... אין פילוש אוסר בהם, אלא אפילו הם מפולשים לרשות הרבים בשני

ראשיהם, והרבים נכנסין מכאן ויוצאים מכאן, די להם בתיקון החצר מכאן ומכאן), וסי'

שסה ס"ג (מבוי שנפרץ במילואו לחצר, ונפרצה החצר מצד השני לרשות הרבים ...

אפילו פרצה של רשות הרבים היא כנגד הפרצה של מבוי, והרבים נכנסין בזו ויוצאין בזו,

אין בקיעת הרבים אוסרת בחצר, רק שלא יהיו הפרצות יתירות מעשר ... החצר אינה פרוצה

לו במילואה אלא נשארו בו גיפופין מכאן ומכאן עודפים על המבוי שהיא רחבה ממנו).

אלא ששם ושם אין החצר נעשה רשות הרבים

משני טעמים: (א) אינה פרוצה במילואה, שנשארו לה גיפופין מכאן ומכאן, או שתוקנה בפס

ד' או בב' פסין של משהו. (ב) הפירצה לרשות הרבים היא פחותה מעשר אמות (שלכן

מועילות בה פסין או גיפופין).

משא"כ כאן מיירי בבית שרחבו ט"ז

אמה, ו"נפרץ במילואו מב' רוחותיו" לרשות הרבים או כרמלית, שאז "אינו

רשות היחיד, אלא כרשות שנפרץ לו".

ואף שהבית הוא בדרך כלל מקורה, ונתבאר

לעיל סי"א (איזו היא רשות הרבים ... והוא שאינם מקורים), וס"כ (רשות

הרבים שהיא מקורה, שאינה דומה לדגלי מדבר, הן כרמלית).

מכל מקום גם בזה נעשה "כרשות שנפרץ

לו", אף אם הוא רשות הרבים, וכדלקמן סי' שמו סי"ב (תקרה שאין לה מחיצות

מן הצדדים ... החלל שתחתיה דינו לגמרי כרשות המהלכת לפניו (אם כרמלית כרמלית ואם

רשות הרבים רשות הרבים)). והיינו כיון שהוא פתוח לרשות הרבים המהלכת לפניו (שאינה

מקורה), בטל חלל זה לרשות הרבים, כדלעיל (הערה 74 ).

וגם אינו ניתר מטעם פי תקרה יורד וסותם,

כדלקמן סי' שסא ס"ה (אם נפרצו ב' מחיצות זו כנגד זו במילואה, או ביותר מעשרה,

ונשאר ב' מחיצות שלימות זו כנגד זו, כיון שיש ביניהם פילוש וקפנדריא מפרצה זו

לפרצה שכנגדה, אין אומרים בהן פי תקרה יורד וסותם).

ומכל זה יש ללמוד למנהרות העשויות

לתנועת מכוניות, שאף שיש להן תקרה, ופי תקרה, דינן כרשות הרבים גמורה.

[196] אבל ראה לקמן סי' שסא

ס"ג (אף על פי שהבית שבתוכו יש בו י' טפחים, אינו נקראת על הגג רשות היחיד,

אלא כרמלית הוא), ושם נתבאר (הערה 15 ).

[197] עירובין פז, ב (אביי בר

אבין ורב חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו אין חורין לכרמלית. רב אשי אמר אפילו תימא

יש חורין לכרמלית, הני מילי בסמוכה, הכא במופלגת). רא"ש שם פ"ח ס"ח

(נראה דהלכה כאביי בר אבין ורב חיננא בר אבין דאמרי אין חורין לכרמלית. אף על גב

דרבינא דהוא בתראה קאמר אפילו תימא יש חורין לכרמלית, איהו לא פליג בהדיא עלייהו,

אלא קאמר דאפילו יש חורין לכרמלית אית לן שינויא אחרינא). ונתבאר בקונטרס אחרון

ריש ס"ק ג (דבמופלגין לא איצטריך לאשמועינן, דהיינו שינויא דרבינא, אלא

בסמוכין מיירי הפוסקים), שאף בזה קיי"ל שאין חורין לכרמלית. טור ושו"ע

סי"ז (חורי כרמלית אינם ככרמלית), והיינו אף בחורים שבכתלים, שהם סמוכים

לכרמלית.

וכן הוא לקמן סי' שמו סי"א (מכניס

המפתח מכרמלית ... לחור שבדלת לפותחה בו ... כיון שאין בו ד' על ד' מקום פטור הוא).

[198] משא"כ למטה מג',

דינם ככרמלית.

שהרי אפילו ברשות הרבים נתבאר לעיל סי"ח

(חורים שבכתלים כלפי רשות הרבים ... אם

הם [גבוה]ים ג' טפחים, אינם כרשות הרבים), אבל למטה מג', דינם כרשות הרבים, ונתבאר

לעיל שם (הערה 139 ).

מכל שכן בחורים שבכתלים כלפי כרמלית

שאינן גבוהים ג' טפחים, שלדברי הכל דינם ככרמלית (אף אם הם פתוחים גם לרשות

היחיד), כדאמרינן בעירובין ט, א (אמר אביי ... בין לחיין אסור, ורבא אמר בין לחיים

נמי מותר ... ואביי התם בגבוה ג' (דמינכרא, אבל בין לחיים דלא מינכרא דוכתא, רש"י)

... ורבא התם דפתוח לכרמלית ... מצא מין את מינו וניעור). וקיי"ל כרבא, שלמטה

מג' טפחים, בפתוח לרשות הרבים מותר, ובפתוח לכרמלית אמרינן מצא מין את מינו ונעשה

כמוה.

וכן נפסק לקמן סי' שסה ס"ו (פתח

המבוי כנגד הלחי ... כיון שאין ברוחב מקום זה ד' טפחים, מקום פטור הוא. וכן ...

תחת הקורה ... מקום פטור הוא. במה דברים אמורים במבוי הפתוח לרשות הרבים, אבל

בפתוח לכרמלית ... מצטרף הוא להכרמלית ונעשה כמוה, שמצא מין את מינו וניעור).

*

וכל זה הוא בקרקע, או למטה מג' טפחים.

משא"כ בעמוד למעלה מג', יובאו בסעיף הבא ב' דעות אם אומרים מצא מי את מינו

וניעור. וכאן בחור שבכותל למעלה מג', לדברי הכל אין אומרים מצא מין את מינו

וניעור.

וטעם החילוק בינם נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק

ג (אפשר דבחורין כו"ע מודו דלא בטילי לגבי כרמלית, דכמו שלפי דעת רש"י

[דעה הא' דלקמן סכ"ה, שבראש העמוד אין אומרים מצא מין את מינו וניעור] צריך

לחלק בין קרקע חלקה דבין לחיין, דאמרינן מצא מין כו', בעירובין דף ט', ובין דבר

גבוה ג', שהוא דבר בפני עצמו ואינו בטל לכרמלית. כך יש לומר להר"ן וסיעתו

[דעה הב' דלקמן סכ"ה], שדבר הגבוה ג' שבטל, היינו כשהוא כולו באויר הכרמלית,

לאפוקי חורין שמוקפין בכותלין מכל צד, רק שמרוח אחת לבד פתוחים לכרמלית, לא בטילי

לגבה).

עי' סי"ח בהג"ה

(בור העומד בכרמלית, אפילו עמוק מאה אמה, הוי כרמלית, אלא אם כן הוא רחב ארבעה על

ארבעה, דאין מקום פטור בכרמלית). וכן הוא לקמן סכ"ה (ויש אומרים שאין מקום

פטור בכרמלית ... בור העומד בכרמלית, אפילו עמוק מאה אמה, הוא כרמלית, אלא אם כן

יש בו ד' על ד'), וצע"ג . והיינו שלכאורה צריך להיות דינם שוה לדין חור

שבכותל, אם אומרים בו מצא מין את מינו וניעור, שהרי גם הבור שבכרמלית מוקף מכל צד,

ורק מרוח אחת פתוח לכרמלית.

וכן דן בסתירה זו בקונטרס אחרון סוף ס"ק

ג, בכמה פרטים, ומסיק "וצ"ע לדינא". ולכן גם כאן באה הלכה זו

במוסגר, ו כהכלל המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו

פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות

אם צדקו דבריו).

[199] מ"מ הל' שבת פי"ד

ה"י (וחורי הכרמלית הרי הן נדונין לפי גבהן ורחבן, כדין חורי רשות הרבים). שו"ע

שם (אלא הם נדונים לפי גבהם ורחבם).

[200] לעיל סעיף יח (חורים

שבכתלים כלפי רשות הרבים ... אם אין בהם ד' על ד', הם מקום פטור, בין שהם למעלה

מעשרה בין שהם למטה מעשרה.

[201] שבת ז, ב (אקילו בה רבנן

מקולי רשות היחיד ומקולי רשות הרבים, מקולי רשות היחיד דאי איכא מקום ארבעה הוא

דהויא כרמלית, ואי לא, מקום פטור בעלמא הוא, מקולי רשות הרבים דעד י' טפחים הוא

דהויא כרמלית, למעלה מי' טפחים לא הויא כרמלית). ושם ז, א (ותופסת עד עשרה, דעד עשרה

הוא דהויא כרמלית, למעלה מעשרה טפחים לא הוי כרמלית). טור ושו"ע סי"ח (גדר

כרמלית, שלא יהא פחות מארבעה על ארבעה, ואינה תופסת אלא עד עשרה, ולמעלה מעשרה הוי

מקום פטור).

[202] לעיל סעיף יז (לענין דבר

שאינו מסויים, כגון פני כותל שברשות הרבים אם איזה דבר נדבק שם, או קולט מן האויר).

[203] רש"י שם ד"ה

דעד י' (בדבר מסויים כגון ראש עמוד וגב לבינה ... אי אית ביה ארבע פשיטא דלמעלה

מעשרה לא הוי כרמלית, דהא אפילו עמוד ברשות הרבים רשות היחיד הוא, ואי דלית ביה

ארבע ולמטה מעשרה, מי הוי כרמלית, הא קאמר אין כרמלית פחותה מארבע ... מקום פטור

הוא). דעה הב' ברמ"א סי"ט (ויש חולקים ואומרים דאין חילוק בין רשות

הרבים לכרמלית).

ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג (שלפי

דעת רש"י, צריך לחלק בין קרקע חלקה דבין לחיין, דאמרינן מצא מין כו',

בעירובין דף ט', ובין דבר גבוה ג', שהוא דבר בפני עצמו ואינו בטל לכרמלית). וראה

גם לעיל (הערה 198 ).

[204] ר"ן שבת ב, ב ד"ה

אמר רב ששת (ואחרים כתבו, דאפילו בדבר המסוים איכא לאוקמא, וכגון שאינו רחב ד'

וקאי בכרמלית, דהוי כרמלית, דנהי דאי קאי כי האי גוונא ברשות הרבים מקום פטור הוא,

בכרמלית מצא מין את מינו וניעור, כדאמרינן בפרקא קמא דעירובין). הגהות מיימוניות

הל' שבת פט"ו סוף אות ד (דקי"ל כרב[א] דאמר בפ"ק דעירובין מצא מין

את מינו וניעור). רמ"א סי"ח (דאין מקום פטור בכרמלית), ודעה הא' שבסי"ט

(וכל זה דוקא בעומד ברשות הרבים, אבל בכרמלית אמרינן מצא מין את מינו וניעור,

ודינו ככרמלית).

ולדעה זו, מה שחילקו בגמרא בין למעלה או

למטה מג' טפחים (כדלעיל הערה 198 ),

היינו רק לדעת אביי ברשות הרבים, אבל בכרמלית אמרינן מצא מין את מינו וניעור – אף

למעלה מג' טפחים.

[205] עירובין ט, א (מצא מין את

מינו וניעור), ופרש"י (נתחזק על ידי מינו וניעור משנתו).

[206] רמב"ם הל' שבת פי"ד

ה"ו (בור שבכרמלית הרי הוא ככרמלית, אפילו עמוק מאה אמה, אם אין בו ארבעה).

טור ורמ"א סי"ח (בור העומד בכרמלית, אפילו עמוק מאה אמה, הוי כרמלית,

אלא אם כן הוא רחב ארבעה על ארבעה).

[207] כסף משנה שם (דבכרמלית

ליכא מקום פטור, משום דמצא מין את מינו ונעור). ב"י ד"ה בור העומד. רמ"א

שם (דאין מקום פטור בכרמלית).

[208] אליה זוטא ס"ק יא (ומשמע

דסתימת השו"ע עיקר כסברא הראשונה, ומיירי אפילו בדבר מסויים, וכן משמע ממסקנת

ב"י, וכן מרמ"א ולבוש סוף סימן שמ"ו). והיינו מ"ש הב"י ד"ה

בור העומד (ואפשר שדעת הרמב"ם דבכרמלית ליכא מקום פטור, משום דמצא מין את

מינו, וכמו שכתב הר"ן בפרק קמא דשבת בשם קצת מפרשים). והרמ"א סי' שמו ס"ג

(ואפילו אם גבוה שלש, מאחר שכל רשויות שלנו הם כרמלית, אמרינן מצא מין את מינו

וניעור, כמו שנתבאר סימן שמ"ה).

וכן הוא לקמן סי' שמו ס"ט (ואין

מקום פטור בכרמלית, אלא כל דבר שיש בה, אפילו אין בו ד' על ד', הוא בטל אצלה ונעשה

כמוה, כמו שנתבאר בסי' שמ"ה, שכן עיקר).

*

וכל זה בראש עמוד שבכרמלית וכיו"ב,

אבל כלי העומד בכרמלית, הוא כרמלית לדברי הכל, כדלקמן סי' שנה ס"ה (ולא אמרו

שאין כרמלית בכלים, אלא בכלי העומד ברשות הרבים ... אבל כשעומד בכרמלית, כרמלית

הוא), ושם נסמן (הערה 44 ).

[209] מ"מ שם ה"ז (ודע

שמקום פטור אינו אלא כשהוא ברשות הרבים או בכרמלית, אבל אם הוא תוך רשות היחיד,

כיון שרשות היחיד מקיפו הרי הוא כמוהו, שאויר רשות היחיד עולה עד לרקיע). רמ"א

סי"ט (וכל זה דוקא בעומד ברשות הרבים ... אבל אם עומד ברשות היחיד, לכולי

עלמא דינו כרשות היחיד).

וכן הוא לעיל ס"ט (כל מה שיש ברשות

היחיד, בין רחב בין קצר בין גבוה בין נמוך דינו כרשות היחיד, שכן דרך לבנות ברשות

היחיד עליות זו למעלה מזו קטנות וגדולות), ושם נסמן (הערה 57 ).

[210] רב חסדא ורבה בר רב הונא

שבת ק, ב (רב חסדא ורבה בר רב הונא ... קסברי כרמלית משפת מיא משחינן, מיא ארעא

סמיכתא). רי"ף שם לו, ב (והלכתא כותייהו). טור ושו"ע סי"ח (וימים

ונחלים ממיא משחינן, הלכך הנוטל מהם מעל פני המים עד עשרה באויר, הוי כרמלית).

לבוש סי"ח (מודדין העשרה מפני המים ולמעלה, דמים עצמן כארעא סמיכתא דמיין).

וכן הוא לקמן סי' שנה ס"ג (גבוהים

י' טפחים מעל פני המים).

[211] טור (ולמעלה מעשרה הוי

מקום פטור, הילכך הנוטל מעל פני המים בימים ובנחלים, עד י' באויר הוי דינו ככרמלית,

למעלה מי' הוי מקום פטור), ושו"ע שם (למעלה מעשרה באויר, הוי מקום פטור).

לבוש שם (הלכך הנוטל מהן מעל פני המים, עד י' באויר הוי כרמלית, למעלה מי' הוי

מקום פטור).

[212] שבת ח, ב (מקום פטור

בעלמא הוא, כגון דלית ביה ד' על ד'). שבת ז, א (אין כרמלית פחותה מארבעה). ופרש"י

(ארבעה רוחב, ואי לא, מקום פטור הוא). טור ושו"ע סי"ט (מקום פטור הוא

מקום שאין בו ד' על ד').

[213] שם ח, א (פחות משלשה מדרס

דרסי ליה רבים משלשה ועד תשעה לא מדרס דרסי ליה). רמב"ם הל' שבת פי"ד ה"ז

(וגובהו שלשה עד לרקיע שכל פחות משלשה הרי הוא כארץ). טור ושו"ע שם (וגבוה

משלשה ולמעלה עד לרקיע).

וכדלעיל סי"ג (כל דבר שהוא ברשות

הרבים, אם אינו גבוה ג' טפחים ... חשובים כקרקע והרי הם רשות הרבים ... ואם הוא

גבוה ג' ... אינו רחב ד' על ד', הוא מקום פטור).

[214] רמב"ם שם (וכן חריץ

שאין בו ארבעה על ארבעה, ועומקו משלשה עד התהום). טור ושו"ע שם (או חריץ שאין

בו ד' על ד', ועמוק יותר משלשה). לבוש ס"כ (ועמוק יותר מג' אפילו עד התהום).

[215] רמב"ם שם ה"ז (אפילו

היה ארכו אלף מיל), והי"א (מקום פטור מותר לטלטל בכולן, אפילו היה ארוך ...

כמה מילין). טור ומ"א ס"ק טו (אפילו הוא אורך אלף אמה).

וכן הוא לקמן סי' שמו ס"ה (אפילו

הוא ארוך אלף אמה).

[216] רמב"ם שם ה"ז (וכן

מקום המוקף שאין בו ארבעה על ארבעה, אפילו היה ארכו אלף מיל, ורוחבו ארבעה פחות

שעורה, וגובהו משלשה ולמעלה, הרי זה מקום פטור). טור ושו"ע שם (וכן מחיצות

הגבוהות מג' ולמעלה, ואין ביניהם ד' על ד').

והיינו אף אם בצירוף עובי המחיצות יש לו

רוחב ד' טפחים, מכל מקום כיון שאין ביניהם ד' עד ד' הוא מקום פטור, וכדלעיל ס"א

(איזו היא רשות היחיד, מקום המוקף מחיצות גבוהות עשרה טפחים, ויש בחללו ד' טפחים

על ד' טפחים). וראה קונטרס אחרון סוף ס"ק ג.

*

לפום ריהטא נראה דמיירי הכא שיש לו רק

שתי מחיצות, והוא פרוץ לגמרי בשני קצותיו, ומכל מקום "הרי ביניהם מקום

פטור", כיון ש"אין ביניהם ד' על ד'".

אמנם נתבארו בזה ב' דעות לקמן סי' שסג

ס"ד (הערה 26 ),

ולפי דעה הב' שם, מיירי הכא שיש לו ד' מחיצות.

[217] כדעה הב' דלעיל סכ"ה

(ויש אומרים שאין מקום פטור בכרמלית ... אם הוא למטה מעשרה, אבל אם הוא למעלה

מעשרה, מקום פטור הוא).

[218] סוף סעיף כה (ולדברי הכל

אין מקום פטור ברשות היחיד, אלא כל מה שיש ברשות היחיד הוא רשות היחיד).

[219] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

ס"א נתבאר שרשות היחיד הוא כשיש בחללו ד' טפחים על ד' טפחים.

ולא

נזכרה דעת ר"ת, שהכוונה לד' טפחים באלכסון, כדאמרינן (סי' שמט ס"ב)

לענין העברת ד' אמות.

וגם

לא נזכרה דעת רשב"ם, שהכוונה לד' על ד' לרבוע העולם, כדאמרינן (סי' שצט סי"ד)

לענין תחומין.

ואף

שברמ"א נראה שכוונתו לדעת ר"ת, מכל מקום נראה מדברי הפוסקים דלא קיי"ל

כן, אלא כדעת רש"י שמחלק בין ד' אמות דגבי העברה לבין ד' טפחים דגבי רשות

היחיד.

[220] ס"ב (יש אומרים דבעינן באלו ארבעה

על ארבעה הן ואלכסונן).

[221] בתוס' עירובין דף נא, א ד"ה

כזה (ור"ת מפרש דלכל צד נותנין האלכסון, בזריקה ובהעברה ובתחום שבת. ועמוד

נמי צריך שיהא בו ששה פחות ב' חומשין).

[222] בתוס' שם (ור' שמואל מפרש שמרביעין ד'

אמות ברשות הרבים בריבוע עולם ... ועמוד נמי ברשות הרבים גבוה י' ורחב ד', דבעינן

נמי ד' על ד' מרובעים, היינו כשמעמיד אלכסון העמוד לאלכסון העולם. אבל העמיד

האלכסון ממזרח למערב ומצפון לדרום לא סגי בד' על ד' מרובעות).

[223] ברמ"א שם (וכמו

שיתבאר לקמן סי' שמ"ט). והיינו כמבואר בשו"ע שם ס"ב (ארבע אמות שאמרו,

הן ואלכסונן, שנמצא שהם חמשה אמות ושלשה חומשים). ולא חילקו בין לריבוע העולם או

לאו.

וכן הוא לקמן שם ס"ב (ארבע אמות

שאמרו הן ואלכסונן, דהיינו אלכסון של ד' על ד', שהוא ה' אמות וג' חומשי אמה).

[224] "ועושין אותה כטבלא

מרובעת, פירוש שמודד על פני כל אורך העיר למזרח אלפים אמה לחוץ, וכן לצפון, ואחר

כך רואין כאילו היתה טבלא מרובעת בקרן למלאותו". הרי דאזלינן בעירובי תחומין

לריבוע העולם.

וכן נפסק לקמן שם סי"ד (עושין

התחומין סביב העיר כטבלא מרובעת, דהיינו שמודד על פני כל אורך העיר למזרח אלפים

אמה לחוץ, וכן לצפון, ואחר כך רואים כאלו היתה טבלא מרובעת אלפים על אלפים בקרן

למלאותה). וסי' שצח ס"א (הבא למדוד אלפים אמה של תחום העיר ... אם היא עגולה

שאין לה זויות ... רואים אותה כאלו היא בתוך מרובע ... וכשהוא מרבע מרבעה לריבוע

העולם).

[225] עירובין שם (פיאות כתיב ... פיאות תן

להן. וגבי העברה ליכא למיתב פיאות, אלא כי האי גוונא שנותנין להן שיעור אלכסונן,

דהא ליכא למימר בהו רבוע ועיגול). וביאר הב"י, שרק לענין העברה סובר רש"י

כסברת ר"ת.

[226] שם ד"ה מי בעינן (שיהא רחב ד'

בריבוע, שתוכל למצוא בו אלכסון). הרי שבזה סגי ד' טפחים בריבוע, ואין צריך שיהא

אלכסון לכל צד.

וכן הוא לקמן סי' שמט ס"ב (כגון

רשות היחיד שהוא ד' על ד' יהיה גם כן מרובע, שתהיינה בו זויות).

[227] שם, אחר הבאת דברי רבינו

תם (ולא נראה, דפיאות דשבת ילפינן מערי הלוים, והתם אין נותנין פיאות אלא לפיאות

העולם). והיינו שלשיעור ד' טפחים דרשות היחיד אין צריך שיהא אלכסון לכל צד.

[228] עירובין פ"ד סי"ג (קשה לפירושו,

דבכל פיאות שבת ילפינן מערי לוים, ובערי לוים אין נותנין פיאות אלא לפיאות עולם).

[229] הל' שבת פי"ב הי"ח (לפיכך אין

המעביר או הזורק ברשות הרבים חייב עד שיעביר חוץ לחמש אמות ושלשה חומשי אמה), ופי"ד

ה"א (ארבע מחיצות גובהן עשרה וביניהן ארבעה על ארבעה או יתר על כן). הרי שד'

טפחים דרשות היחיד אין דינם כד' אמות של העברה.

[230] עבודת הקודש שער ג ס"ד (שלא אמרו

עמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה נעשה רשות היחיד, עד שיהא מרובע ארבעה על ארבעה, כדי

שיהא באלכסונו חמישה ושלושה חומשי טפח, וכן הדין לענין המעביר והזורק ארבע אמות,

שהן חמש אמות ושלושה חומשי אמה). הרי חילק בינם כנ"ל.

[231] נתיב יב ח"ד עא, ב (שביאר דעת רש"י

ורשב"ם ור"ת, וסיים: והקשו על פירוש רבינו תם).

[232] הל' שבת פי"ד ה"ז (וכל מקום

שהזכיר רבינו עמוד רחב ד', אם הוא עגול, רוצה לומר שיש באלכסונו חמשה ושלשה חומשין

כדי לרבע בו ד' על ד', ואם הוא מרובע כבר יש באלכסונו כן).

[233] שלא הזכירו כאן אלכסון –

רק לקמן בסי' שמט.

[234] ס"ק ב (ולענ"ד מוכח מפרש"י

בעירובין דף נ"א, דסבירא ליה דלא דמי לסימן שמ"ט במרבע ברשות הרבים,

דליכא למיתב פאות, אבל הכא מיירי במרבע ד' על ד' ויש בו אלכסון, סגי בריבוע ד' על

ד'. וכן מוכח לי בעבודת הקודש לרשב"א דף יו"ד ע"ב, ורבינו ירוחם

נתיב י"ח ח"ד, ובמגיד משנה פרק י"ד ה"ו, דאף דבעי לקמן עם

אלכסון, מכל מקום בשיעור רשות היחיד סגי בריבוע ד' על ד', וכ"מ ברמב"ם

פי"ב, וטור, וסתימת הפוסקים. הלכך נראה לי דיפה כיון הלבוש שהשמיטו).

[235] בדפוס ראשון הכותרת: "בבור

כו' מדברי סופרים אינה כו'". וכנראה הי' כתוב כן בפנים, במהדורא קמא.

ובדפוסים שלנו לא נזכר בפנים "בור" (רק גומא), ועל כן נשמט גם מלשון

הכותרת.

[236] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

סט"ו וסי"ט נתבאר, שגומא עמוקה מלאה מים היא רשות היחיד מן התורה, אבל

מדברי סופרים היא כרמלית, הואיל ועוברים על מחיצותיה.

ועל

זה בא להוכיח, שגזירת חכמים זו היא אף בפחות מבית סאתים, ואף ברקק רחב ד' טפחים,

ולא רק ברשות הרבים אלא אף באמת המים שבבקעה, מטעם שהן פרוצות לכל עובר שם לעבור

על מחיצותיהן.

והנה

בטעם הדבר שאין המחיצה מועלת כשעוברים על מחיצותיה, ביאר המ"א (סי' שסג

ס"ק ל), דמחיצה שבידי שמים לא חשיב מחיצה, ואתי רבים ומבטלי מחיצתן.

אמנם

דברי המ"א צע"ג, כי באמת אינה מתבטלת מחיצה זו מן התורה, אף אם יש עליהם

בקיעת רבים; אלא אם כן יש "בקיעת הרבים במקום שלהלאה ממנו". ומוכח בכמה

מקומות, שרק מדברי סופרים מבטלת בקיעת הרבים את מחיצת הגומא לעצמה.

*

והנה

כל זה דוקא בשתי מחיצות או יותר. משא"כ במבוי שיש לו ג' מחיצות, ומחיצה

הרביעית היא ים או נהר או תל שהוא מדרון, נפסק בכמה מקומות שמועלת מחיצה זו

(כדלקמן סי' שנו ס"ב וס"ד. סי' שסג סל"ה וסמ"ב וסמ"ד.

סי' שסה ס"ה).

וביאר

המ"א (שם ס"ק מ) שמכל מקום אם רבים בוקעים עליו אינה מועלת, אף במבוי

למחיצה רביעית. וכן נפסק לקמן (סי' שסג סמ"ב). ובא לבאר טעם החילוק.

בתחלה

מבארו לפי שיטת המ"א הנ"ל (שם ס"ק ל), דמחיצה שבידי שמים לא חשיב

מחיצה כשרבים בוקעים בה. וכשאין רבים בוקעים בה גזרו מדרבנן. משא"כ במחיצה

רביעית, שאינה אלא מדרבנן, לא גזרו במחיצה שבידי שמים, אלא כשרבים בוקעים בה, שאז

מתבטלת המחיצה מן התורה. משא"כ כשלא בקעי בה רבים.

אחר

כך מבאר, שדברי מ"א אלו (שם ס"ק ל) צע"ג, אבל אפשר לקיים פסק זה של

המ"א (שם ס"ק מ) אפילו אם נאמר שלא כדעת המ"א (שם ס"ק ל), אלא

כהמסקנא דלעיל, שמן התורה מחיצה שבידי שמים מועלת לעצמה אף אם רבים בוקעים בה, ולא

למקום שחוץ ממנה. ומה שמועיל לרוח רביעית שבמבוי שחוצה לה, היינו כיון שעכ"פ

במקומה היא מחיצה גמורה מן התורה.

ואף

שלענין עצמה אין הפרש בין רבים בוקעים על המחיצה הזאת או לאו, כמבואר לעיל, שמן

התורה מועלת אפילו רבים בוקעים בה (דלא כמ"א שם ס"ק ל).

מכל

מקום יש לקיים פסק המ"א הנ"ל (שם ס"ק מ), שגם מחיצת הים והתל ברוח

רביעית, אינה מועלת אלא אם כן אין בוקעים בה רבים (ששים רבוא).

ומה

שאינה מועלת כשרבים בוקעים בה, היינו כיון שהוא דומה לרשות הרבים שענינו הוא שרבים

בוקעים בו, משא"כ כשלא בקעי בה רבים.

ומסיק,

"ובזה סליקו כל דברי המג"א כהוגן להלכה, אף אם לא נתכוין לזה".

ולכן

נפסק כן גם לקמן סי' שסג סמ"ב (מבוי ששוה מתוכו ונעשה מדרון בפתיחתו לרשות

הרבים ... תל זה שבפתחו נחשב לו למחיצה ... ומכל מקום אם רבים בוקעים עליו אסור ...

ששים רבוא בכל יום).

סיכום דבריו למסקנא, ראה נתיבות שבת

פכ"ה הערה מד.

[237] "ונראה לי דאפילו שעמוקה י' הוי

כרמלית דרבנן, כמו קרפף ותל בסי' שע"ב". והיינו מה שנפסק בשו"ע סי'

שעב ס"ב (קרפף יתר על סאתים שלא הוקף לדירה, הוי כרמלית). וכן הוא לקמן שם ס"ב

(קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה כרמלית הוא).

ונתבאר דינו לקמן סי' שנח ס"א (כל

היקף מחיצות שלא הוקף לדירת אדם לכניסה ויציאה תמיד, כגון ... הקרפף ... אסרו

חכמים לטלטל בתוכן יותר מד' אמות כמו ברשות הרבים, ואף על פי שהן רשות היחיד גמורה

מן התורה ... הרי הן ככרמלית מדברי סופרים).

ולפום ריהטא היתה נראית כוונת המ"א,

שמה שהים הוא כרמלית דרבנן, היינו דוקא כשהוא יותר מבית סאתים. וכן פירש בתוספת

שבת ס"ק מא (והיינו כשהיא יותר מבית סאתים, כיון שלא הוקף לדירה).

[238] שבאמת כן הדין בגומא

שבים, גם בפחות מבית סאתים, ומה שהזכיר "קרפף ותל", היינו לומר, שכמו

קרפף שמן התורה הוא רשות היחיד ומדברי סופרים הוא כרמלית, כן גם גומא עמוקה בים רשות

היחיד היא מן התורה, ומדברי סופרים היא כרמלית. וכן פירש בפרי מגדים (ויש לומר

דהמ"א לדוגמא נקיט, דיש כרמלית דרבנן).

וראה לקמן סי' שמו ס"ו (מקום שהוא

רשות היחיד גמורה מן התורה, אלא שחכמים אסרו לטלטל בו אלא תוך ד' אמות, כמו שאסרו

בכרמלית גמורה), ושם (הערה 40 ).

[239] במ"א ס"ק יא (ואם

עמוקה י' ורחבה ד' הוי כרמלית, כמו ים (פי"ד)". והיינו מ"ש ברמב"ם

פי"ד הכ"ד (ואם יש בעומקו עשרה או יתר הרי הוא ככרמלית כשאר הימים. והוא

שיש ברוחבו ארבעה טפחים או יתר על כן).

[240] בגמרא שבת ק, ב (וכמה הוא

רקק מים, פחות מעשרה טפחים), פרש"י (כמה עומקו דנימא אכתי רשות הרבים הוא,

ולא נעשה כרמלית). וכן הוא ברבנו יהונתן עירובין כט, א ד"ה אמרו לו (גבוהה י'

ורחבה ד', דומיא דים, ואז נעשין רשות לעצמן, ואפילו ברשות הרבים הם כרמלית). הרי שכל

רקק שעמקו עשרה טפחים ורחבו ד' טפחים, כרמלית הוא.

*

ואף דמיירי בפנים סי"ט כשהגומא היא

בתוך הים והמים מכסין אותה (אם יש בהם גומא שעומקה ... י' טפחים ... מדברי סופרים

אינה רשות היחיד אלא כרמלית). וכן מיירי במ"א ס"ק יד (ואם יש גומא בים

עמוקה עשרה ורחבה ארבעה). וכן פירש בפרי מגדים (ומיהו בור עמוק עשרה מלא מים הוה רשות

היחיד גמור, ובים הואיל והמים מכסים ושוה, יש לומר דהוה כרמלית דרבנן, אף פחות מב'

סאה).

מכל מקום מוכח מהרמב"ם

ורש"י, שכן הוא

גם ברקק עמוק י' ורחב ד'. וכן הוא בפנים סט"ו (ואפילו הוא עמוק עשרה ... אינו

רשות היחיד (מדברי סופרים)).

ומבאר הטעם בפנים "הואיל ועוברים

עליהם ... הואיל ועוברים על מחיצותה מלמעלה".

[241] בגמרא שם (ימה של טבריא,

הואיל ויש לה אוגנים), לכן הקילו בה. וברש"י שם ד"ה אוגנים (ואע"ג

דאכתי כרמלית היא, דהא קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה הוא, מיהו בתקנתא

פורתא כי הא סגי). רואים מכאן לכאורה שגם בימה של טבריא, לא אמרו דמדברי סופרים

היא כרמלית אלא כשהיא יותר מבית סאתים.

וכן הובאה הוכחה זו בתוספת שבת שם (שכן

פירש"י בהדיא בדף פ"ז ד"ה אוגנים עיי"ש).

*

והנה לפי מה שהובא בהערה הקודמת מפרי

מגדים, לא יוקשה, שהרי באוגנים, המים אינם מכסים את המחיצה.

אמנם לפי הטעם שנתבאר בפנים "הואיל

ועוברים על מחיצותיה מלמעלה", מה מועילים לזה האוגנים?

[242] "שפה גבוה, דהויא כמחיצות סביב לה".

לכן אינה כרמלית אלא ביתר מבית סאתיים.

[243] כיון שאין לה אוגנים,

ועוברים עליהם, לכן היא כרמלית אף כשהיא רחבה ד' טפחים בלבד.

[244] זה שנתבאר שכל רקק עמוק

י' טפחים ורחב ד' טפחים הוא כרמלית מדברי סופרים, הוא לא רק ברקק שרשות הרבים

מהלכת בו, אלא אף ברקק שבבקעה. ואף אם אין הרבים מהלכים בו, אלא סגי במה "שהן

פרוצות לכל עובר שם לעבור עליהן" (כדלקמן בסמוך).

[245] במשנה שם (אמת המים שהיא

עוברת בחצר, אין ממלאין הימנה בשבת, אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוה י' טפחים בכניסה

וביציאה ... מעשה באמה של אבל שהיו ממלאין ממנה ... מפני שלא היה בה כשיעור). ופרש"י

(שלא היתה כשיעור כרמלית, או בעומק י' או ברוחב ד', שאין מים נעשין רשות לעצמן

בפחות מעומק י' ברוחב ד'). הרי שאם עמוקה י' ורחבה ד' הוי כרמלית דרבנן; אף דמיירי

באמת המים שבבקעה, שעוברת בחצר (ראה משולחן הארי ע' 156).

[246] בשו"ע שם (אמת המים

העוברת בחצר עמוקה עשרה ורחבה ארבעה, אין ממלאין ממנה בשבת). וברמ"א שם (ואם

הנקבים שהאמה נכנס ויוצא בהם אינם רחבים ג', אפילו מחיצה אינו צריך).

וכן הוא לקמן שם ס"ג (ואם הנקבים

שהאמה נכנסת ויוצאת בהם אינם רחבים ג' טפחים, אפילו מחיצה אין צריך, שהרי הם

כסתומים לגמרי משום לבוד).

[247] ס"ק ד (ותמיה לי

טובא, דאם אמת המים שגבוה י' ורחבה ד' נחשבת לרשות בפני עצמה ואינה בטילה גבי חצר,

מה מועיל עשיית מחיצה בצד כניסה ויציאה, לענין מילוי המים מן האמה, דהא האמה היא

כרמלית והמחיצות לא מועילות ... אלא דאם יש כרמלית מחוץ לרשות היחיד ומשם נכנס

לחצר, אז הוי כרמלית אפילו מה שהוא בחצר, משום הכי מהני המחיצה כדי לבטל החבור שיש

לו עם מה שהוא בחוץ, ממילא לא הוי כרמלית).

הרי שמחיצות החצר מועילות לאמה,

משא"כ ה"מחיצות עצמן שבבקעה חוץ לחצר אין מועילות", אף שהן גבוהות

י', כמבואר בט"ז שם "דהא האמה היא כרמלית והמחיצות לא מועילות", "ואע"פ

שאין רבים עוברים עליהם".

[248] שבת קיג, ב (שלא יהא

הילוכך של שבת כהילוכך של חול ... היה מהלך בשבת ופגע באמת המים, אם יכול להניח את

רגלו ראשונה קודם שתעקר שניה מותר, ואם לאו אסור (לקפוץ, רש"י). מתקיף לה רבא

היכי ליעביד, ליקף (למקום שהאמה כלה שם), קמפיש בהילוכא, ליעבר (שישים רגלו במים)

זימנין דמיתווסן מאני מיא (ישורו במים) ואתי לידי סחיטה. אלא בהא כיון דלא אפשר

שפיר דמי).

[249] בטור שם (שלא יהא הילוכך

של שבת כהילוכך של חול ... היה הולך והגיע לאמת המים יכול לדלג ולקפוץ עליה, אפילו

אם היא רחבה שאינו יכול להניח רגלו ראשונה קודם שיעקור שנייה, ומוטב שידלג ממה

שיקיפנה מפני שמרבה בהילוך, ואסור לעבור בה שלא יבא לידי סחיטה), ובשו"ע שם (היה

הולך והגיע לאמת המים, יכול לדלגו ולקפוץ עליה, אפילו אם היא רחבה שאינו יכול

להניח רגלו ראשונה קודם שיעקור שנייה, ומוטב שידלג ממה שיקיפנה, מפני שמרבה בהלוך,

ואסור לעבור בה, שלא יבא לידי סחיטה).

[250] כדלקמן סי' שסא ס"ד

(חצר שנפרצה במילואה ... תוך החצר שנפרצה לרשות הרבים נעשה גם כן כרמלית, שהרי הוא

כקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים, שנתבאר בסי' שמ"ה).

והיינו כמבואר כאן בפנים ס"כ (וכן

קרן זוית הסמוכה לרשות הרבים, כגון מבואות שיש להם ג' מחיצות), וכמבואר בפנים כאן

ס"ו (מקום המוקף ג' מחיצות גמורות, אלא שפרוץ ופתוח לגמרי ברוח רביעית

... הרי הוא רשות היחיד גמורה מן התורה ...

אבל חכמים אסרו לטלטל בו יותר מד' אמות ... במה דברים אמורים כשמקום זה הוא פרוץ

ופתוח לכרמלית, אבל אם הוא פתוח לרשות הרבים ... אינו כרשות היחיד מן התורה, מפני

שלפעמים נדחקים רבים לתוכו כשיש דוחק רב ברשות הרבים).

הרי שבפתוח לכרמלית "לא בקעי בה

רבים", ומכל מקום "אסורה מדברי סופרים מהאי טעמא", "כיון שהן

פרוצות לכל עובר שם".

וכך גם ברקק עמוק י' ורחב ד', שאסורה

מדברי סופרים, הטעם הוא כיון שהוא פרוץ לכל עובר.

[251] עירובין צט, ב (מעשה

במבוי אחד שצידו אחד כלה לים ... איסור לא אמר בו דהא קיימין מחיצות).

וכן נפסק לקמן סי' שסג סל"ה (מבוי ...

יש מחיצה מהים שעמקו י' טפחים סמוך לשפתו מתלקט מתוך ד' אמות הרי זה מותר), וסי'

שנו ס"ד (חצר שנפרצה ולשון ים עובר על הפרצה ... בחצר עצמה מותר לטלטל, אם

הלשון הוא עמוק עשרה מתוך ד' אמות, שהוא נחשב למחיצה).

ואף שיש אוסרים בזה מחשש שמא יעלה הים

שרטון, כדלקמן סי' שסג סל"ה (ויש אומרים שהים אינו עולה משום מחיצה למבוי,

גזרה שמא יעלה הים שרטון, שכן דרך הים שמתקצר ונעשה קרקע ומעלה שם חול ואבנים

ובטלה מחיצתו).

מכל מקום מודים גם הם בנהר, כדלקמן שם (אבל

בשאר נהרות אין חוששין שיעלו שירטון), ושם סמ"ד (מחיצה רביעית של מבוי הקילו

בה חכמים להיות דיה בנהר), וסי' שסה ס"ה (בשפת הנהר גובה י' טפחים שתהא נחשבת

מחיצה לו).

ואם כן יוקשה איך יתאים כל זה עם האמור

לעיל (אפילו אמת המים העוברת בבקעה, אם עמוקה י' היא כרמלית ... ואע"פ שאין

רבים עוברים עליהם ... כיון שהן פרוצות לכל עובר שם לעבור עליהן ... אינן כלום

מדברי סופרים).

ויתירה מזו יוקשה, איך מועלת מחיצת הים

והנהר להתיר הטלטול במבוי, הרי הים היא מחיצה שאינה עשויה בידי אדם (וכדלקמן הערה

הבאה).

[252] שבת ק, א (מבוי ששוה

לתוכו ונעשה מדרון לרשות הרבים, או שוה לרשות הרבים ונעשה מדרון לתוכו, אותו מבוי

אינו צריך לא לחי ולא קורה).

וכן נפסק לקמן סי' שסג סמ"ב (מבוי

ששוה מתוכו ונעשה מדרון בפתיחתו לרשות הרבים ... הרי מבוי זה אין צריך שום תיקון

בפתחו, לפי שתל זה שבפתחו נחשב לו למחיצה, והוא שיהיה בשפועו גבוה י' טפחים מתלקט

מתוך ד' אמות).

וגם כאן יוקשה איך יתאים עם הכלל,

שמחיצה כזו אינה מועלת.

ואף שבתל המתלקט מתוך ד' אמות, גם בכמה

רוחות לא גזרו חכמים אלא כשבקעי בה רבים, כדלקמן ד"ה ועל כרחך (מדרבנן אתו

רבים ומבטלי מחיצתא ... בתל ... משא"כ כשלא בקעי בה רבים), ונתבאר שם (הערה 293 ).

מכל מקום יש טעם נוסף שלא תועיל מחיצת

תל זה, כמבואר בתוס' עירובין כב, ב ד"ה דילמא (דמחיצה שאינה עשויה בידי אדם

לא חשיבא מחיצה כולי האי, ואפילו רבנן מודו דאתו רבים ומבטלי מחיצה).

ונתבאר לקמן (וכוונתם שאף שבמקומה היא

מחיצה גמורה, והזורק עליה חייב ... אף אם היו רבים בוקעים עליה ממש, כמבואר בגמרא,

מכל מקום לא חשיבה כולי האי לבטל בקיעת הרבים במקום שלהלאה ממנו, שלא יהיה שם רשות

הרבים מחמת שהים מקיפתו, אלא אדרבה בקיעת הרבים שם מבטלתה שם).

ואם כן יוקשה איך מועיל תל זה להתיר

הטלטול במבוי שלהלאה מתל זה.

[253] ס"ק מ (ואפשר דלא

מקרי רבים פחותים מס' רבוא).

וכן הוא לקמן סי' שסג סמ"ב (ומכל

מקום לא אסרו חכמים אלא בבקיעת רבים כעין רשות הרבים. אבל כשאין רבים בוקעים כל כך

בתל זה מותר ... ולהאומרים שאין בקיעת הרבים חשובה לעשות רשות הרבים אלא אם כן הם

ששים רבוא, כמו שנתבאר בסי' שמ"ה, אף כאן אין בקיעת הרבים מבטל ממנו שם מחיצה

(מדברי סופרים) אלא אם כן בוקעים בו ששים רבוא בכל יום).

ואין גוזרים כאן, שאם הן פרוצות לעבור

עליהם יהי' כרמלית מדבריהם, כדעיל ברקק ואמת המים.

[254] וכן נתבאר לקמן סי' שסג

סמ"ב-ד (וכל זה כשהתל הוא מחיצה רביעית למבוי ... אין עולין אלא למחיצה

רביעית למבוי שאינו מפולש ... מחיצה רביעית של מבוי הקילו בה חכמים להיות דיה בנהר

ותל).

[255] עתה בא לבאר טעם החילוק

בין מחיצת הים או רקק או אמת המים שמכמה רוחות, שאינה מחיצה אף אי לא דרסי עלה

רבים. לבין מבוי שיש לו ג' מחיצות גמורות, ומחיצה רביעית היא מהים או התל, דלא

אסרינן אלא כשרבים דורסים עליה (כדלקמן סי' שנו ס"ב וס"ד. סי' שסג סל"ה

וסמ"ב וסמ"ד. סי' שסה ס"ה).

בתחלה

מבארו לפי שיטת המ"א הנ"ל (סי' שסג ס"ק ל), דמחיצה שבידי שמים לא

חשיב מחיצה כשרבים בוקעים בה. וכשאין רבים בוקעים בה גזרו מדרבנן. משא"כ

במחיצה רביעית, שאינה אלא מדרבנן, לא גזרו במחיצה שבידי שמים, אלא כשרבים בוקעים

בה, שאז מתבטלת המחיצה מן התורה. משא"כ כשלא בקעי בה רבים.

אחר

כך מבאר, שדברי מ"א אלו (שם ס"ק ל) צע"ג, אבל אפשר לקיים פסק זה של

המ"א (שם ס"ק מ) אפילו אם נאמר שלא כדעת המ"א (שם ס"ק ל), אלא

כמסקנת רבינו, שמן התורה מחיצה שבידי שמים מועלת לעצמה אף אם רבים בוקעים בה, ולא

למקום שחוץ ממנה. ומה שמועיל לרוח רביעית שבמבוי שחוצה לה, היינו כיון שעכ"פ

במקומה היא מחיצה גמורה מן התורה.

[256] כמבואר לקמן סי' שסג ס"א

(מן התורה, כל מקום שיש לו ג' מחיצות ופרוץ במילואו ברוח רביעית, הוא רשות היחיד

גמורה אם פרוץ לכרמלית ... אם פרוץ לרשות הרבים ... ככרמלית).

[257] ואף שבכל מבוי סתום, שיש

לו ג' מחיצות גמורות גזרו חכמים, כדלקמן סי' שסג ס"א (שחכמים אסרו הטלטול בו,

בין שפרוץ לרשות הרבים בין שפרוץ לכרמלית, מפני שדומה קצת לרשות הרבים כיון שפרוץ

במילואו).

וכדלעיל בסמוך (כמו חצר שנפרצה מרוח אחת

במילואה, שאסורה מדברי סופרים מהאי טעמא, אף על גב דהויא רשות היחיד מדאורייתא,

וגם לא בקעי בה רבים).

היינו דוקא כשרוח רביעית פרוצה לגמרי.

משא"כ כאן שברוח רביעית יש ים או תל, בזה לא גזרו, כיון "דבלאו הכי נמי

לא הוה המבוא רשות הרבים", וכדלקמן סי' שסג ס"א (לפיכך התירו כשעשה איזה

תיקון במקום הפרצה), וסמ"ד (אבל מחיצה רביעית של מבוי הקילו בה חכמים להיות

דיה בנהר ותל).

אבל אי בקעי בה רבים (ששים רבוא), אסור

אף בים או תל שברוח רביעית, כיון שאף בים ותל העשוים בידי שמים שמכל רוחותיה אין

כאן מחיצות גמורות, אי בקעי בה רבים הוי רשות הרבים מן התורה.

[258] בים או רקק או אמת המים,

שמכל רוחותיה אין כאן מחיצות גמורות.

וכן במבוי המפולש משני ראשיו לנהר או

לתל, גזרינן מהאי טעמא, כדלקמן סי' שסג סמ"ד (אבל מבוי המפולש משני ראשיו

לנהר או לתל ... שאם היו ששים רבוא בוקעים במבוי זה היה רשות הרבים גמורה ... ואם

כן אף אם אין רבים בוקעים במבוי אסור מדברי סופרים, גזרה משום רבים בוקעים בו, כמו

שאסרו כל כרמלית שאין רבים בוקעים בה גזרה משום רשות הרבים שרבים בוקעים בה).

[259] היינו לדעת המ"א

(דלקמן בסמוך), שאם עוברים ששים רבוא על מחיצה זו של הים ותל, הוי רשות הרבים

מהתורה.

[260] שבת ז, א (והוא שגבוה

שלשה, דלא דרסי לה רבים). ח, א (משלשה ועד תשעה לא מדרס דרסי ליה).

וכן הוא לעיל בפנים סי"ג (כל דבר

שהוא ברשות הרבים ... אם הוא גבוה ג', ומג' ועד ט' ... הוא ככרמלית), וסי"ט

(איזו היא כרמלית ... תל או עמוד שיש בו ד' על ד' ואינו גבוה עשרה), וסכ"א (הן

כרמלית אם הן רחבות ד' על ד' וגבוהות משלשה ועד עשרה).

[261] מה שנתבאר עד כאן הוא לפי

דעת המ"א, שלמד מדברי התוס', שכיון שהים והתל הן מחיצה בידי שמים, לכן אם יש

עליהם בקיעת הרבים, מתבטלת מחיצה זו מן התורה. וכדלעיל בסמוך (דאי הוה ניחא

תשמישתיה דהילוך זה שמהלכין קצת במקום זה, והוו בקעי בהו ששים ריבוא, הוו רשות

הרבים).

משא"כ לפי מה שיתבאר בסמוך, ששיטה

זו צע"ג, ולא זו היא כוונת התוס', ובאמת אינה מתבטלת מחיצה זו מן התורה, אף

אם יש עליהם בקיעת רבים; אלא אם כן יש "בקיעת הרבים במקום שלהלאה ממנו".

שלפי זה אין הפרש מן התורה אם רבים בוקעים על מחיצה זו או לאו.

אמנם מכל מקום, "אפילו אם תמצי

לומר שלא כדעת המ"א שם", יש לומר כנ"ל, שגם מחיצת הים והתל ברוח

רביעית, אינה מועלת אלא אם כן אין בוקעים בה רבים (ששים רבוא).

ולכן נפסק כן גם לקמן סי' שסג סמ"ב

(מבוי ששוה מתוכו ונעשה מדרון בפתיחתו לרשות הרבים ... תל זה שבפתחו נחשב לו

למחיצה ... ומכל מקום אם רבים בוקעים עליו אסור ... ששים רבוא בכל יום).

והטעמים לזה יתבארו לקמן בהמשך. אלא

שבתחלה בא להוכיח (במאמר המוסגר), שלא כדעת המ"א הנ"ל.

[262] על מה שנפסק בשו"ע

סי' שסג סכ"ט (מבוי שצדו אחד כלה לים ... אין צריך כלום), הקשה במ"א ס"ק

ל (משמע כאן דים נחשב למחיצה, וצ"ע דכתבו התוס דף כ"ב ע"ב, ותימא

דארץ ישראל תיעשה רשות היחיד, שהרים וגבעות מקיפין אותה, ובבל תיעשה רשות היחיד

דמקיף לה נהר דיגלת. ויש [לומר] דמחיצה שאינה עשוי' בידי אדם לא חשיב מחיצה, ואתי

רבים ומבטלי מחיצתן עכ"ל ... וצריך לומר דהכא מיירי במקום שאין הספינות עוברות

שם לנמל, דשם הוי הים מחיצה).

[263] על מה שנפסק בשו"ע

שם סל"ו (מבוי ששוה מתוכו ומדרון (פירוש מקום משופע) לרשות הרבים, או ששוה

לרשות הרבים ומדרון לתוכו, אם הולך ומתלקט מעט מעט עד שמגביה י' מתוך ד' אמות, הרי

הוא כאלו זקוף כולו, ואינו צריך שום תיקון), כתב המ"א ס"ק מ (ולפי

מ"ש סכ"ט בשם התוס', צריך לומר דלא בקעי בו רבים, שאם לא כן אתי רבים

ומבטלי מחיצתא, כיון שאינה עשוי' בידי אדם. ואפשר דלא מקרי רבים פחותים מס' רבוא,

וכמ"ש סי' שמ"ה ס"ו).

[264] ג' קושיות מקשה רבינו על

המ"א: (א) מהגמרא. (ב) מלשון התוס'. (ג) מדברי המ"א בעצמו.

[265] במשנה שם כב, א (רבי יהודה

אומר אם היה דרך רשות הרבים מפסקתן יסלקנה לצדדין, וחכמים אומרים אינו צריך).

היינו שרבי יהודה סובר דאתו רבים ומבטלי מחיצה, ורבנן סברי דלא אתו רבים ומבטלי

מחיצה. וקיי"ל כרבנן, דלא אתו רבים ומבטלי מחיצה.

ומסיק בגמרא שם, דאף ש"ארץ ישראל

... מקיף לה סולמא דצור מהך גיסא, ומחתנא דגדר מהך גיסא, בבל נמי מקיף לה פרת מהך

גיסא, ודיגלת מהאי גיסא, דכולא עלמא נמי מקיף אוקיינוס". מכל מקום יש דין

רשות הרבים בארץ ישראל ובבבל ובשאר העולם.

וכתבו התוס' שם ד"ה דילמא (ותימה

דלרבנן כל ארץ ישראל תעשה רשות היחיד על ידי סולמא דצור ומחתנא דגדר, ובבל נמי

דמקיף לה דיגלת, ולא אתו רבים ומבטלי מחיצתן ... ויש לומר דמחיצה שאינה עשויה בידי

אדם לא חשיבא מחיצה כולי האי, ואפילו רבנן מודו דאתו רבים ומבטלי מחיצה).

ומפרש המ"א את דברי התוס', שבמקום

שהספינות עוברות שם לנמל, הרי זה מבטל את המחיצה שאינה עשויה בידי אדם אף מן

התורה. ומה שהים נחשב מחיצה, היינו רק במקום שאין הספינות עוברות שם.

[266] הל' שבת פי"ז הל"ג

(ואפילו היו רבים בוקעין ועוברין בין הפסין לא בטלו המחיצות).

ונתבאר לקמן סי' שסד ס"ד (בהגהה

שבהערה 34 ),

שאף שלפי הקס"ד (בעירובין כב, א) סובר רבי יוחנן כרבי יהודה דאתי רבים ומבטלי

מחיצה, מכל מקום "למסקנא בדף כב יש לומר דכאן וסבירא ליה" – כרבנן, דלא

אתו רבים ומבטלי מחיצה.

וכן מסיק לקמן סי' שסג סמ"ב (שמן

התורה אין בקיעת רבים מבטלת ממנו שם המחיצה).

[267] שבגמרא שם כב, ב (מעלות

בית מרון (זקופין מאד, רש"י) ... שבילי בית גילגול (מעלה גבוהה וזקופה היא

בארץ ישראל, רש"י) ... אמרי רבנן לא אתו רבים ומבטלי לה מחיצתא).

ואם כן איך יכול המ"א לפרש בדברי

התוס', שאם אינו עשוי בידי אדם אתו רבים ומבטלי לה מחיצתא.

וכן הקשה עליו בשאילת יעב"ץ סי' ז

(שוב ראיתי במג"א ... וכמדומה ששגג במחילת כבודו בכוונת התוס' במ"ש דאתו

רבים ומבטלי מחיצה ... הא איברא איפכא שמעינן להו, דאפילו מחיצה העשויה בידי שמים

לא אתו רבים ומבטלי לה, דהא מעלות ומורדות בידי שמים נינהו, ואין חייבין עליהם ...

אליבא דרבנן (וכן בתל אף על פי שסתמו בידי שמים הוא) ... דחשיבא מחיצה דידהו מחיצה

לכו"ע).

וראה שו"ת בית שלמה סי' נא. נתיבות

שבת פכ"ה הערה מד.

[268] אחר שביאר שבגמרא מוכח

שלא כפירוש המ"א, מוסיף ומבאר שגם בדברי התוס' עצמם (דמחיצה שאינה עשויה בידי

אדם לא חשיבא מחיצה כולי האי), מבואר שלא כפירושו של המ"א.

וכן הקשה עליו בשאילת יעב"ץ שם (ובזה

מדוקדק מאד מ"ש התוס' ד"ה דילמא מעלות ומורדות, שכתבו דמחיצה בידי שמים

לא חשיבא מחיצה כולי האי כו' יעו"ש, דמאי כולי האי ... דמחיצה בידי שמים לא

חשיבא מחיצה כולי האי (אף על גב דמחיצה גמורה היא דבר תורה, מכל מקום אינה חשובה

כל כך מחיצה שלמה כמו העשויה בידי אדם...)).

אלא ודאי רואים אנו בדברי התוס',

שהמחיצות שבידי שמים הן מחיצות גמורות לעצמן, אף אם רבים בוקעים עליה ממש (אלא

שאינן מועילות לבטל את בקיעת הרבים אשר בשטח שבין המחיצות האלו, כדלקמן בסמוך).

וכן ביאר בשאילת יעב"ץ שם (דפשוט

שכיוונו לרגלי רבים הדורסים ברשות היחיד כזו שמחיצותיה בידי שמים וק"ל, לא

מחמת ספינות השטות בנמל הים ... אפילו לרבנן אתי רבים ומבטלי לה, אף להקל ליתן לה

כל תורת רשות הרבים. והיינו דווקא היכא דניחא תשמישתא).

וכן נתבארה הלכה זו לקמן סי' שסג סמ"ד

(מבוי המפולש משני ראשיו לנהר או לתל שאינו עשוי בידי אדם, אינן מועילות להתירו

בלא תיקון בשום אחד מראשיו, לפי שאם היו ששים רבוא בוקעים במבוי זה היה רשות הרבים

גמורה, וכיון שאין לו אלא ב' מחיצות מב' צדדיו, שמחיצות הנהר מבטלת אותן בקיעת

הרבים שבמבוי, שהואיל ואינן עשויות בידי אדם, אינן חשובות מחיצה כל כך שלא תבטל

אותן בקיעת הרבים שבמבוי. שאף שבמקומן הן מחיצה גמורה, ואין עליהם דין רשות הרבים

אף אם רבים בוקעים עליהם כמו שנתבאר למעלה, מכל מקום אינן חשובות כל כך לבטל המבוי

שרבים בוקעים בו מדין רשות הרבים).

וראה שו"ת בית שלמה סי' נא. פתחא

זוטא עירובין כלל ג, וסי' שסג ס"ק נט.

[269] בתוס' שם (ר' יוחנן דאמר

בפרק הדר (לקמן ד' סז:) קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אפילו כור ואפילו

כוריים הזורק לתוכו חייב, והוא הדין אפילו לאלף כורים דמה שיעור יהיה). והיינו

כדאמרינן בעירובין סז, ב (אמר עולא אמר רבי יוחנן קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף

לדירה, ואפילו כור ואפילו כוריים, הזורק לתוכו חייב, מאי טעמא מחיצה היא אלא

שמחוסרת דיורין).

הרי שעיקר קושיית התוס' היא על בקיעת

הרבים שבתוך ארץ ישראל ובבל, שהיא אלף כורים, ויש לה מסביב מחיצות שבידי שמים (ולא

מיירי התוס' בבקיעה שעל גבי מחיצת הים והתל).

[270] בגמרא שם כב, ב (בעא

מיניה רחבה מרבא, תל המתלקט עשרה מתוך ארבע ורבים בוקעין בו, חייבין עליו משום רשות

הרבים או אין חייבין עליו. אליבא דרבנן לא תיבעי לך, השתא ומה התם דניחא תשמישתיה

אמרי רבנן לא אתו רבים ומבטלי לה מחיצתא, הכא דלא ניחא תשמישתיה לא כל שכן).

והיינו כיון שבפסי ביראות תנן התם כב, א

(ר' יהודה אומר אם היה דרך רשות הרבים מפסקתן יסלקנה לצדדין, וחכמים אומרים אינו

צריך). והיינו שלדעת רבנן בפסי ביראות לא אתו רבים ומבטלי לה מחיצתא. אם כן כל שכן

בתל דלא ניחא תשמישתיה, דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא. יוצא אם כן שבמקומה נחשב התל

מחיצה גמורה, "אף אם היו הרבים בוקעים עליה ממש".

[271] אחרי שביאר את שיטת

התוס', שבקיעת הרבים על הים והתל, אינה מבטלת את המחיצה שבידי שמים שבמקומם, אבל

בקיעת הרבים שבמקום שלהלאה ממנו, מבטלת את המחיצה בידי שמים שמחוצה להם.

בא

עתה לבאר הטעם שבמחיצה רביעית, "הים נדון משום מחיצה, וכן תל המתלקט, גבי

מבוי", כמובא לעיל מהגמרא והפוסקים, אף שהיא מחיצה בידי שמים.

והנה

לפי שיטת המ"א הנ"ל, שמחיצה שבידי שמים מועלת מן התורה כשאין רבים

בוקעים בה. אם כן מובן הטעם שמחיצה זו מועלת למחיצה רביעית, כשאין רבים בוקעים בה,

וכמבואר לעיל ד"ה וכיון שיש.

אמנם

אחר שנתבארה דעת התוס', שמחיצה בידי שמים היא מחיצה גמורה במקומה, אבל לא חשיבא

לבטל בקיעת הרבים במקום שלהלאה ממנו. אם כן מה טעם מועלת מחיצה זו להתיר המבוי

שלהלאה ממנו?

על זה מבאר "כשחסר אחד מתנאיה, בענין דבלאו

הכי לא הוי שם רשות הרבים, מהני מחיצה זו לעשות שם רשות היחיד מן התורה ... יש

לומר דמחיצה זו מועלת ברביעית של המבוי, אע"ג דבקעי בה רבים, כיון שבמקומה

היא מחיצה גמורה".

וכן

נתבאר לקמן סי' שסג סמ"ד (אבל מחיצה רביעית של מבוי הקילו בה חכמים להיות דיה

בנהר ותל, כיון שבמקומן הן מחיצות גמורות).

[272] אז אומרים שבקיעת הרבים

מבטלת את המחיצה בידי שמים שמחוצה להם.

[273] כשגם בלי המחיצה שבידי

שמים יש ג' מחיצות גמורות למבוי זה.

[274] הרא"ם ביראים השלם

סי' עדר (ים ... לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים ... יש לשאול הלא ים עמוק עשרה

ורוחב ארבע ... ואין לתרץ מפני שהספינות שטות על פני המים מיא מבטלי מחיצתא ... אם

כן ליהוי רשות הרבים ... שאינו נוח תשמיש הליכתו מפני המים ... אם יש במקום שזורק

עמוק עשרה ורוחב ארבע פי' שמתלקט י' מתוך ד' חייב). הובא במ"א ס"ק יד (ואם

תאמר הא מיא לא מבטלי מחיצתא, כמ"ש סי"א. ואין לומר מפני שהספינות שטות

על פני המים מבטלי מחיצתא. דאם כן ליהוי רשות הרבים ... ורשות הרבים נמי לא הוי,

שאינו נוח תשמיש הליכתו מפני המים ... רא"ם).

הרי שאם הים הי' נקרא נוח תשמיש הליכתו,

הי' מבטל את המחיצה שבידי שמים, והי' רשות הרבים, אבל כיון שאין נוח תשמיש הליכתו

בים, לא הוי רשות הרבים מצד עצמו, ואם כן מועילות המחיצות בידי שמים לעשותו רשות

היחיד מן התורה.

וכן הוא גם כשיש ג' מחיצות, שאינו רשות

הרבים מן התורה, מועלת מחיצה ד' בידי שמים, לעשות מקום זה רשות היחיד.

[275] הל' שבת פי"ד ה"ד

(איזו היא כרמלית ... קרן זוית הסמוכה לרשות הרבים, והוא המקום שמוקף שלש מחיצות

והרוח הרביעית רשות הרבים ... וכן הימים).

[276] בטור (כרמלית הוא מקום שאין

הילוך לרבים, כגון ים ... וקרן זויות הסמוכה לרשות הרבים, כגון מבואות שיש להם שלש

מחיצות), ובשו"ע סעיף יד (איזה הוא כרמלית, מקום שאין הלוך לרבים, כגון ים ...

וקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים). רמ"א שם (וכגון מבואות שיש להן שלש מחיצות).

[277] שבת ז, א (קרן זוית הסמוכה

לרשות הרבים, דאע"ג דזימנין דדחקי ביה רבים ועיילי לגוה, כיון דלא ניחא

תשמישתיה כי כרמלית דמי).

[278] יח, ב ד"ה מודינא (דכיון

דאויר פתוח לנגדו, דומיא דמבוי מפולש, ועשוי לקפנדריא, לבקיעת רבים).

[279] קונטרס אחרון ס"ק א

(והתם פירש"י דאיסור הפילוש משום קפנדריא ובקיעת רבים, אם כן כשיש מחיצה ג'

באמצע, אע"פ שהיא מחיצת כרמלית, מכל מקום כיון שחוסמת היא את העוברים שוב אין

כאן פילוש).

וכן הוא לקמן סי' שסא ס"ה (אם

נפרצו ב' מחיצות זו כנגד זו במילואה או ביותר מעשרה, ונשאר ב' מחיצות שלימות זו

כנגד זו, כיון שיש ביניהם פילוש וקפנדריא מפרצה זו לפרצה שכנגדה).

[280] ח, סע"א (חצר שהרבים

נכנסין לה בזו ויוצאין לה בזו). ורש"י שם (דנפרצה בכותל השני, דדרסי רבים

מרשות הרבים זו לרשות הרבים זו דרך חצר).

[281] שהרי רק ברקק פחות מי'

טפחים מועלת בקיעת ששים רבוא לעשותו רשות הרבים, כמבואר בפנים סט"ז (רקק מים

שברשות הרבים שאינו עמוק עשרה, בטל הוא לגבי רשות הרבים, אם רגילים הרבים להלך בו).

משא"כ בעמוק י' טפחים.

[282] במבוי ששוה לתוכו ונעשה

מדרון לרשות הרבים (במ"א שם ס"ק מ, ולקמן שם סמ"ב) ובמבוי שצדו אחד

כלה לים (במ"א שם ס"ק ל, ולקמן שם סל"ה), שאף מדברי סופרים מותר

לטלטל בו, כיון שלהלאה יש ג' מחיצות גמורות, עשויות בידי אדם.

[283] כמובא לעיל מהתוס',

שמחיצות שבידי שמים אינן מועילות לבטל בקיעת הרבים במקום שביניהם. ואילו היו רבים

בוקעים בו והוה ניחא תשמישתיה, הי' מקום זה רשות הרבים מן התורה. לכן גזרו עליו

חכמים שיהי' מקום זה כרמלית, אפילו אין רבים בוקעים שם ולא ניחא תשמישתיה, גזרה

משום רבים בוקעים בו.

וכן נתבאר לקמן סי' שסג סמ"ד (ואפילו

תל ונהר שאינן מקיפים כל העיר, אינן עולין אלא למחיצה רביעית למבוי שאינו מפולש,

אבל מבוי המפולש משני ראשיו לנהר או לתל שאינו עשוי בידי אדם, אינן מועילות להתירו

בלא תיקון בשום אחד מראשיו, לפי שאם היו ששים רבוא בוקעים במבוי זה היה רשות הרבים

גמורה, וכיון שאין לו אלא ב' מחיצות מב' צדדיו, שמחיצות הנהר מבטלת אותן בקיעת

הרבים שבמבוי, שהואיל ואינן עשויות בידי אדם אינן חשובות מחיצה כל כך שלא תבטל אותן

בקיעת הרבים שבמבוי ... ואם כן אף אם אין רבים בוקעים במבוי אסור מדברי סופרים,

גזרה משום רבים בוקעים בו, כמו שאסרו כל כרמלית שאין רבים בוקעים בה גזרה משום

רשות הרבים שרבים בוקעים בה).

[284] עתה מבאר, שעל פי דברי

הרא"ם שבמ"א שהובאו לעיל (הערה 274 ),

יש לנו הוכחה נוספת, שלא כפירוש המ"א בדברי התוס', שאם רבים בוקעים על מחיצת

הנמל והתל מבטלים המחיצה מן התורה.

[285] כב, ב (תל המתלקט עשרה

מתוך ארבע, ורבים בוקעין בו ... דלא ניחא תשמישתיה). ומזה מובן גם לענין נמל שבמ"א

שם ס"ק ל.

ולפי דעת המ"א, שלא לחלק בין רבים

בוקעים על גבי המחיצה שבידי שמים, לבין רבים בוקעים במקום שלהלאה ממנו, אם כן

יוקשה, מה בין ספינות העוברים בים שרבים בקעי ביה, ולא ניחא תשמשתיה, ואינם מבטלים

המחיצות, לבין נמל ותל דלא ניחא תשמישתיה, שאם רבים בקעי בו מבטלי מחיצות.

וכן הקשה בשאילת יעב"ץ שם (ועי'

לעיל סי' שמ"ה שהביא הרב ז"ל עצמו בשם הרא"ם דלא אתו ספינות ומשוו

רשות הרבים, והוא ברור ומוכרח מטעם שאמרנו ... על כן לא נתכוונו דבריו ז"ל

כאן).

אלא ודאי כאמור לעיל, שהתל עצמו לא נעשה

רשות הרבים, אף אם בוקעים בו ששים רבוא. ומה שכתבו התוס' שמחיצה בידי שמים אינה

מבטלת את בקיעת הרבים, היינו בקיעת הרבים שלהלאה מהמחיצה, ששם ניחא תשמישתיה.

[286] עתה מבאר, שכדי ליישב קצת

הקושיות הנ"ל על שיטת המ"א, צריך לומר שגם לדעת המ"א, אם רבים

בוקעים על התל והנמל, אין המחיצות מתבטלות מן אלא רק מדרבנן.

וכן

מסיק לקמן סי' שסג סמ"ב (ואף על פי שמן התורה אין בקיעת רבים מבטלת ממנו שם

המחיצה ... מכל מקום מדברי סופרים אסור

לטלטל כשרבים בוקעים שם, ולכן אין נידון גם כן משום מחיצה למבוי מדברי סופרים).

[287] עירובין כב, ב (תל המתלקט

עשרה מתוך ארבע ורבים בוקעין בו, חייבין עליו משום רשות הרבים או אין חייבין עליו,

אליבא דרבנן ... לא אתו רבים ומבטלי לה מחיצתא). הרי שעכ"פ אם רבים בוקעין בו

גזרו בו חכמים (ראה לקמן הערה 293 ).

וכן הוכיח לקמן בסוף הקונטרס אחרון (שהתל

המתלקט הוא כרמלית דרבנן אי בקעי ביה רבים, אע"ג דלא ניחא תשמישתיה, כמשמעות

פשט לשון הגמרא אין חייבים כו').

[288] "ונהי דאסור לטלטולי מדרבנן, מיהו

לאו רשות הרבים דאורייתא היא לאחיובי עליה".

[289] "לימא לעולם רבנן, וקמשמע לן

דאפילו לטלטל שרי, דמפסי ביראות לא שמעינן דבעולי רגלים הקילו. ויש לומר דעדיפא קא

משני". הרי שלמעשה לא משני דאפילו לטלטל שרי, כיון שמדברי סופרים עכ"פ

אתו רבים ומבטלי מחיצתא.

[290] עתה בא לבאר לפי זה, הטעם

שכתב המ"א שאם בוקעים רבים על התל, אינו מועיל למחיצה רביעית של המבוי.

שהרי

בגמרא מיירי בתל עצמו, שאם רבים בוקעים בו אסור לטלטל בו מדברי סופרים. משא"כ

במחיצה רביעית למבוי.

[291] שכן נפסק לקמן שם סמ"ב

(מכל מקום מדברי סופרים אסור לטלטל כשרבים בוקעים שם, ולכן אין נידון גם כן משום

מחיצה למבוי מדברי סופרים).

[292] שאין בוקעים על המחיצה הרביעית

של המבוי, שהיא תל או ים ונהר, מותר לטלטל בה כדלקמן שם, וסי' שנו ס"ב וס"ד.

סי' שסג סל"ה וסמ"ב וסמ"ד. סי' שסה ס"ה.

[293] עתה בא לבאר טעם החילוק

בין מחיצות התל, שלא גזרו עליהן חכמים, אלא כשבוקעים בה רבים, כדלעיל בסמוך.

לבין

גומא שבים או אמת המים, שגזרו חכמים בכל ענין, אפילו אין רבים בוקעים בה, כדלעיל ד"ה

ולא תימא.

כיון

"שגובה התל הוא דבר הניכר לעין ... גומא שבים ... אין העומק ניכר לעין שהוא

עמוק עשרה".

אמנם

לענין מחיצה הרביעית, דין שניהם שוה, "כיון שיש לו ג' מחיצות בלא זו, לא גזרו

לא בקעי רבים", כדלקמן סי' שסג סמ"ד (אבל מחיצה רביעית של מבוי הקילו בה

חכמים להיות דיה בנהר ותל).

[294] סי' שסג סל"ו, כתב

בטור (שהתל עולה במקום לחי). ופירש בב"י (מבוי שהוא שוה מצד אחד ומדרון מצד

אחר קרי נמי תל, שהרי כמין תל הוא עשוי). ובשו"ע שם (הרי הוא כאלו זקוף כולו,

ואין צריך שום תיקון).

[295] ראה כללי הפוסקים וההוראה

כלל כב.

[296] שגזרו חכמים בכל ענין,

אפילו אין רבים בוקעים בה (כדלעיל ד"ה ולא תימא).

[297] כמבואר לעיל בפנים סט"ז

(רקק מים שברשות הרבים שאינו עמוק עשרה, בטל הוא לגבי רשות הרבים, אם רגילים הרבים

להלך בו, אף על פי שהוא הילוך שעל ידי הדחק).

[298] יותר מבית סאתים שלא

הוקפה לדירה, שאוסרת על המבוי, כדלקמן סי' שסה ס"ה (ואם נפרץ לרחבה שאחורי

הבתים ... יתירה על בית סאתים ולא הוקפה לדירה, דינו כנפרץ לכרמלית, וצריך שם

תיקון בכל ענין ... יעשו לחי בראש זה של המבוי שנפתח לרחבה, וצורת פתח בראש השני

הפתוח לרשות הרבים, או לכרמלית), ושם נסמן (הערות 41 - 43 ).

והיינו שיש לו דין מבוי המפולש, דלקמן סי'

שסד ס"א (מבוי המפולש ... אפילו שני ראשיו פתוחים לכרמלית, אינו ניתר בלחי

וקורה מכאן ולחי וקורה מכאן, אלא צריך צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן).

[299] בתמיה, הרי הרחבה אין בה

דיורין, כדלקמן שם (שאין הרחבה אוסרת על המבוי בלי עירוב לפי שאין בה דיורין), ולא

בקעי בה רבים, ואם למה יש לזה דין מבוי המפולש (לפני התיקון).

[300] ס"א (והפרצה אינה

אוסרת כלל, אם אינה יתירה מעשר אמות שהיא כפתח גם כן, ואין המבוי נפסל בפתחים

הרבה. והוא שאין רבים בוקעים בפרצה זו, כגון שפרוצה למקום מטונף או מקולקל בטיט,

ואין דרך רבים לעבור באותה פרצה, וכל שכן אם נשתיירו גידודים מהכותל שנפרץ, שהם

מעכבים ההילוך).

וכמו בנפרץ המבוי לחצר, דלקמן סי' שסד

ס"א (אבל אם ראשו אחד פתוח לרשות הרבים וראשו השני לחצר שאינה מעורבת, אין

צריך אלא לחי או קורה בשני ראשיו, שהרי ראשו הפתוח לחצר אינו מחוסר מחיצה שם,

שמחיצות החצר מתירות אותו, ואין צריך תיקון שם אלא מפני שפרוץ שם במילואו למקום

האסור מחמת חסרון עירוב, ולא מחמת חסרון מחיצות, לפיכך די שם בתיקון כל שהוא).

[301] כמצויין לעיל (הערות 287 - 289 ).

[302] אף אם נתכוין לומר, שאם

בוקעים עליה נתבטלו המחיצות מן התורה, וכבר נתבאר שהוא צע"ג.

עכ"פ סליקו דבריו כהוגן להלכה, שגם

מחיצת הים והתל מועלת במחיצה רביעית. ואי בקעי בה רבים, אסור.

[303] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

סכ"ד נתבאר, שחורים שבכתלים כלפי כרמלית אינם ככרמלית, ואם אין בהם ד' על ד'

הם מקום פטור.

ואילו

בסכ"ה לענין ראש העמוד שבכרמלית שאין בו ד' על ד', הובאו ב' דעות אם הוא מקום

פטור, או כרמלית, והעיקר כדעה הב' שהוא כרמלית. ולכאורה גם דין חורים שבכתלים הוא

כדין ראש העמוד שבכרמלית.

ואף

שאפשר לחלק בינם, מכל מקום נתבאר בפנים סכ"ז, שגם חריץ שבכרמלית עמוק ג',

ומחיצות גבוהות שאין ביניהם ד' על ד', יש להם דין כרמלית, ומה בינם לבין חורים

שבכותל.

ומסיק

"וצ"ע לדינא" בדין חורים.

וגם

בציונים שבפנים סכ"ד (הערה 199 )

מקשה כן, ומסיק "וצע"ג".

ולכן

גם בפנים סכ"ד באה הלכה זו במוסגר, ו כהכלל המובא בשארית יהודה או"ח

סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה

לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו).

[304] עירובין פ"ח ס"ח

(אביי בר אבין ורב חיננא בר אבין דאמרי תרוייהו אין חורין לכרמלית. רבינא אומר

אפילו תימא יש חורין לכרמלית, התם בסמוכה, הכא במופלגת. נראה דהלכה כאביי בר אבין

ורב חיננא בר אבין דאמרי אין חורין לכרמלית).

[305] ואם כן פשוט שכוונת הרא"ש

היא לפסוק שגם בסמוכין (שהם החורים שבכתלים כלפי כרמלית) קיי"ל ש"אין

חורין לכרמלית", ודינן כמקום פטור.

[306] הל' שבת פי"ד ה"י

(וחורי הכרמלית הרי הן נדונין לפי גבהן ורחבן כדין חורי רשות הרבים). והיינו שאם

הם פחות מד' על ד', דינם כמקום פטור.

[307] ד"ה חורי כרמלית. וכן

נפסק בשו"ע סי"ז (אלא הם נידונים לגבי גבהם ורחבם). והיינו שאם הם פחות

מד' על ד', דינם כמקום פטור.

[308] "הוי כרמלית ... דאין מקום פטור

בכרמלית".

[309] סעיף ג (מאחר שכל רשויות

שלנו הם כרמלית, אמרינן מצא מין את מינו וניעור).

[310] שנתבאר בפנים סעיף יח (חורים

שבכתלים כלפי רשות הרבים ... אם אין בהם ד' על ד' הם מקום פטור, בין שהם למעלה

מעשרה בין שהם למטה מעשרה).

[311] שבת ז, א ד"ה דעד י'

(ואי דלית ביה ארבע ולמטה מעשרה, מי הוי כרמלית, הא קאמר אין כרמלית פחותה מארבע

... מקום פטור הוא). שהיא דעה הא' שבפנים סכ"ה (דבר מסויים, כגון ראש עמוד

העומד בכרמלית ... אם אין בו ד' על ד', אף למטה מעשרה אינו כרמלית, אלא מקום פטור).

[312] ע"א (אמר אביי ...

בין לחיין אסור, ורבא אמר בין לחיים נמי מותר ... ורבא, התם דפתוח לכרמלית ... מצא

מין את מינו וניעור). וקיי"ל כרבא, שלמטה מג' טפחים, בפתוח לרשות הרבים מותר,

ובפתוח לכרמלית אמרינן מצא מין את מינו ונעשה כמוה. וכן נפסק לקמן סי' שסה ס"ו

(פתח המבוי כנגד הלחי ... כיון שאין ברוחב מקום זה ד' טפחים, מקום פטור הוא. וכן ...

תחת הקורה ... מקום פטור הוא. במה דברים אמורים במבוי הפתוח לרשות הרבים, אבל

בפתוח לכרמלית ... מצטרף הוא להכרמלית ונעשה כמוה, שמצא מין את מינו וניעור ... אין

בגובה מקום ג' טפחים).

[313] שבת ב, ב ד"ה אמר רב

ששת (ואחרים כתבו, דאפילו בדבר המסוים איכא לאוקמא, וכגון שאינו רחב ד' וקאי

בכרמלית, דהוי כרמלית, דנהי דאי קאי כי האי גוונא ברשות הרבים מקום פטור הוא,

בכרמלית מצא מין את מינו וניעור, כדאמרינן בפרקא קמא דעירובין). שהיא דעה הב' שבפנים

סכ"ה (ויש אומרים שאין מקום פטור בכרמלית ... אומרים מצא מין את מינו וניעור

... להיות כמוהו).

[314] ולפי זה נפסק בפנים סכ"ד

(חורים שבכתלים כלפי כרמלית, אינם ככרמלית). אף שלענין "ראש עמוד העומד

בכרמלית" קיי"ל כדעה הב' דהוי כרמלית, כדמסיים בפנים "וכן עיקר".

[315] על מ"ש בשו"ע

סי"ט (מקום פטור הוא ... וכן המחיצות הגבוהות משלשה ולמעלה, ואין ביניהם

ארבעה על ארבעה), הגיה הרמ"א (וכל זה דוקא בעומד ברשות הרבים, אבל בכרמלית

אמרינן מצא מין את מינו וניעור, ודינו ככרמלית).

[316] לכאורה הכוונה בזה, שכיון

שמעיקר הדין גם על גבי המחיצות הוא מקום פטור (כמו ראש עמוד העומד בכרמלית), אלא

שמחמת שהוא בתוך כרמלית אמרינן מצא מין את מינו וניעור, ונעשה על גבי המחיצות

כרמלית (לפי דעה זו דקיי"ל כוותה). שוב גם מה שבין המחיצות ניעור ונעשה כרמלית.

משא"כ כשיש ד' על ד' על גבי

המחיצות, והוי כרמלית מעיקר הדין, אם כן הריוח שבין המחיצות דומה לחורים שבכתלים,

שהחלל שבשניהם מוקף בכתלים, ודינם כמקום פטור.

[317] ס"ק טז (משמע דאין

עובי המחיצות מצטרף לד'), והיינו דמיירי שבצירוף עובי הכתלים יש לו ד' על ד'.

[318] סעיף ז (ואפילו אם גם

החלל שביניהם אין בו ד', שאינו רשות היחיד שם. מכל מקום על גבי הכתלים למעלה, אם

יש שם ד' על ד' בהצטרפות כולם עם החלל שביניהם, הרי הוא רשות היחיד שם), ושם נסמן

(הערות 49 - 51 ).

ולכאורה הכוונה בזה, שאם כן מובן, שכן

הוא גם באין המחיצות גבוהות עשרה, "אם יש שם ד' על ד' בהצטרפות כולם עם החלל

שביניהם", הרי על גבי המחיצות היא כרמלית מעיקר הדין. ואם כן, מהו החילוק בין

הריוח שבין שתי מחיצות אלו – שאומרים בו מצא מין את מינו וניעור, לבין חור שבכותל –

שאין אומרים בו מצא מין את מינו!?

[319] וכיון שנפסק בפנים סכ"ז,

שגם כשאין בריוח שבין המחיצות ד' על ד', אמרינן חזר וניעור, ואינו מקום פטור. אם

כן לכאורה כן הוא גם בחורי הכתלים, דאמרינן חזר וניעור, ואינו מקום פטור. וצ"ע

לדינא.

ולכן גם בפנים סכ"ד, באה הלכה זו

במוסגר, ו כהכלל המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו

פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות

אם צדקו דבריו).