שסג דיני מבוי ולחי

שסג ד יני מבוי ולחי

ובו מ"ד סעיפים:

הכשר לחי וקורה במבוי

א כבר ¹⁴⁹⁸ נתבאר בסי' שמ"ה ¹⁴⁹⁹ שמן התורה כל מקום שיש לו ג' מחיצות ופרוץ במילואו

ברוח רביעית הוא רשות היחיד גמורה, אם פרוץ לכרמלית שאין רבים בוקעים שם, ואף אם

פרוץ לרשות הרבים שדינו ככרמלית, הרי מותר לטלטל בכרמלית מן התורה כמו ברשות היחיד.

אלא שחכמים אסרו הטלטול בו בין שפרוץ לרשות הרבים בין שפרוץ לכרמלית ¹⁵⁰⁰ , מפני שדומה קצת לרשות הרבים, כיון שפרוץ במילואו. לפיכך

התירו כשעשה איזה תיקון במקום הפרצה ¹⁵⁰¹ .

אפילו תיקון שאינו מועיל מן התורה, כגון להניח קורה ¹⁵⁰² רחבה טפח ¹⁵⁰³ על פתח המבוי הפתוח לרשות הרבים או לכרמלית, שבקורה

זו אין אומרים בה מן התורה פי תקרה יורד וסותם ¹⁵⁰⁴ , הואיל

ואין ברחבה ד' טפחים אין שם תקרה עליה ¹⁵⁰⁵ כמ"ש בסי' שמ"ו ¹⁵⁰⁶ , ואף על פי כן מועלת במבוי מדברי סופרים, הואיל וגם

איסור הטלטול בו אינו אלא מדברי סופרים, מפני שדומה קצת לרשות הרבים, וכיון שיש

קורה על פתחו יש בזה היכר ¹⁵⁰⁷ וזכרון

לרואים, שיכירו וידעו שתקנת חכמים היא קורה זו במבוי זה, ולא יתחלף להם ברשות

הרבים ¹⁵⁰⁸ .

וכן הקילו במבוי להתירו בלחי ¹⁵⁰⁹ שעביו ורחבו כל שהוא וגבהו י' טפחים ¹⁵¹⁰ , שיעמידנו בפתח המבוי¹⁵¹¹

אצל אחד מהכתלים ¹⁵¹² , שלחי זה נידון משום מחיצה גמורה מן התורה ¹⁵¹³ בכל מקום שיש לו ב' מחיצות שלימות ולחי זה, כמ"ש

בסי' ש[מ]"ה ¹⁵¹⁴ . אלא שחכמים אסרו בב' מחיצות ולחי, והתירו בג'

מחיצות ולחי:

הכשר פסין בחצר

ב לא התירו

בג' מחיצות ולחי אחד, או קורה רחבה טפח, אלא במבוי, אבל חצר שהיא פרוצה במילואה

ברוח רביעית, אינה ניתרת אלא בפס רחב ד' טפחים, שיעמידנו בצד אחד במקום הפרוץ ¹⁵¹⁵ .

ואם ירצה לתקנה בשני צדדי הפרצה די בשני פסין שרחבן

משהו ¹⁵¹⁶ , רק שיהיה גבהם י' טפחים ¹⁵¹⁷ .

והוא הדין אם נשתייר מכותל רביעית עצמו בנוי כשיעור

ד' טפחים מצד אחד, או אם נשתייר משני הצדדים טפח מכאן וטפח מכאן ¹⁵¹⁸ . אבל בפחות מטפח אין כל כך היכר בהמשוייר מהכותל,

כמו בפס גמור שמעמידו לשם כך ¹⁵¹⁹ :

ג ולמה

החמירו בחצר יותר מבמבוי, מפני שכל שהוא עשוי יותר לדירה ולתשמישי הצנע צריך

מחיצות יותר גמורות, ולפיכך החצירות שדרכן של בעלי בתים להשתמש בהן יותר בתשמישי

הצנע ולאכול בהן, צריכות מחיצותיהן להיות יותר גמורות שיהיה שם רשות היחיד עליהן,

מהמבואות שאין משתמשין בהם בתשמישי הצנע ¹⁵²⁰ :

ד ואפילו חצר

שאין בפרצת מלואה ד' טפחים צריכה תיקון זה, אלא אם כן אין בה ג' טפחים ¹⁵²¹ , שכל פחות מג' טפחים הוא כסתום, ואין צריך תיקון כלל¹⁵²².

אבל מבוי שאין ברוחב פתחו ד' טפחים יש מתירין ¹⁵²³ כמו שיתבאר ¹⁵²⁴ .

ואם יש בפרצה יותר מעשר אמות ¹⁵²⁵ , אפילו אינו במילואה, אלא נשתיירו או העמיד לו

גיפופין מכאן ומכאן, ואפילו הגיפופים יתירים על הפרצה¹⁵²⁶,

צריך לתקנה בצורת פתח כמ"ש בסי' שס"ב ¹⁵²⁷ , בין בחצר בין במבוי כמו שיתבאר ¹⁵²⁸ :

דיני לחי

ה בכל עושין

לחיים אפילו מבעלי חיים ¹⁵²⁹ . ובלבד שיקשרנו שם בחבלים לכתלי המבוי, ביתידות

שיוצאין מן הכתלים, בענין שאינו יכול לרבוץ, כדי שלא יתמעט גבהן מי' טפחים ¹⁵³⁰ , ויטלטלו

במבוי באיסור על סמך לחי זה¹⁵³¹.

ואפילו אדם העומד שם נידון משום לחי. והוא שקשרו שם ¹⁵³² , אם לא הודיעו שהעמידו לשם לחי, שהרי בודאי ילך לו,

שלא יעמוד שם כל היום ¹⁵³³ , ויטלטלו במבוי באיסור. אבל אם הודיעו שמעמידו לשם

לחי, אין חוששין שילך לו (אלא שאז צריך להעמידו מערב שבת, שהרי לחי נדון משום

מחיצה ¹⁵³⁴ , ואסור לעשות מחיצה מאדם בשבת, אלא אם כן שלא לדעתו

כמ"ש בסימן שס"ב ¹⁵³⁵ [)]:

ו אם יש קצת

כותל ברוח רביעית, עולה משום לחי. ובלבד שיהא בו רוחב טפח משום היכר ¹⁵³⁶ , כמו שנתבאר למעלה ¹⁵³⁷ .

ואפילו אבנים היוצאים מן הכותל זו למעלה מזו פחות מג'

טפחים עולין משום לחי ¹⁵³⁸ , אם רחבן טפח:

ז לחי שרוח

מצוייה יכול להנידו ¹⁵³⁹ , אף על פי שאינה יכולה להפילו ¹⁵⁴⁰ , אינו חשוב משום לחי, שהלחי הוא כמחיצה ¹⁵⁴¹ , וכל מחיצה שרוח מצויה מנידתה אינה מחיצה, כמו

שנתבאר בסי' שס"ב ¹⁵⁴² :

ח אם הרחיק

הלחי מן הכותל ג' טפחים ¹⁵⁴³ , בין לתוך חלל רוחב המבוי, בין להלאה לצד חוץ ¹⁵⁴⁴ , לא עשה ולא כלום. אבל פחות מג' טפחים, כלבוד הוא ¹⁵⁴⁵ :

ט לחי, אפילו

שברים ושברי שברים ¹⁵⁴⁶ מדובקים כשרים בו, כל שיכולים לעמוד ברוח מצויה ¹⁵⁴⁷ . ולכן עושים לחי מסיד (תחוח) טחוי בכותל ¹⁵⁴⁸ , שעל ידי הכותל הוא ראוי לעמוד ¹⁵⁴⁹ . ובלבד שיזהר שלא יתמחה ג' טפחים סמוך לארץ ¹⁵⁵⁰ , שלחי הגבוה ג' טפחים מן הארץ פסול כמו שיתבאר ¹⁵⁵¹ . ואף שלאחר שנתמחה נשאר שם מראיהו ניכר על פני הכותל,

אין זה מועיל כלום, כי צריך שיהא הלחי קצת דבר ממש ועב קצת בולט מן הכותל ¹⁵⁵² :

י לחי שעשאו

מעצי אשרה כשר ¹⁵⁵³ . ואף על פי שהלחי צריך שיהא בו שיעור, דהיינו גובה

י' טפחים ורוחב ועובי כל שהוא, וכל דבר הצריך שיעור אין עושין אותו מעצי אשרה,

מפני שעומדים לשריפה וכאלו נשרפו ונעשו אפר ונכתת שיעורם. מכל מקום אילו היה מדבק

כתיתותם, דהיינו שהיה מגבל האפר, היה יכול לעשות ממנו גובה י' טפחים ועובי משהו,

לפיכך הוא כשר ¹⁵⁵⁴ :

יא בין שנראה

בליטת הלחי לעומדים בתוך המבוי ואינה נראית לעומדים חוץ למבוי ¹⁵⁵⁵ , כגון שהעמיד הלחי רחבו לצד ארכו של מבוי, ולא משך

קצה רחבו קימעא כלפי חוץ, אלא השוה חודו החיצון לעובי כותל המבוי, ודומה כמי

שמוסיף על עובי הכותל ואינו נראה מבחוץ כלחי, אבל חודו הפנימי נראה לעומדים שם

בפנים ¹⁵⁵⁶ כזה¹⁵⁵⁷.

ובין שנראית בליטתו לעומדים בחוץ ולא לעומדים בפנים ¹⁵⁵⁸ , כגון שמשך כל הלחי לחוץ, וחודו הפנימית נכנס בעובי

הכותל, ואינו נראה מבפנים כלחי, אלא דומה כמוסיפו על אורך הכותל, אבל מבחוץ ניכר

שאינו מכותל המבוי, שהרי נמשך להלאה מעובי הכותל ¹⁵⁵⁹ כזה¹⁵⁶⁰

כשר.

ויש אומרים ¹⁵⁶¹ שהלחי הנראה מבחוץ ולא מבפנים אינו כשר, אלא אם כן

נראה לעומדים בחוץ נגד חלל המבוי בסמוך לו, כגון שהלחי שמשכו לחוץ וחודו הפנימי

נכנס בעובי הכותל לא העמידו לשפת עובי של צד המבוי בענין שלהעומדים בפנים נראה

כמוסיף על אורך הכותל, שאז גם להעומדים בחוץ נגד חלל המבוי בסמוך לו נראה להם כן,

אלא העמידו לשפת עובי של צד אחורי המבוי כזה¹⁵⁶²

(וכן עיקר ¹⁵⁶³ ):

יב הגביהו

מהארץ ג' טפחים פסול ¹⁵⁶⁴ , שהלחי הוא כמחיצה ¹⁵⁶⁵ , ומחיצה הגבוה ג' טפחים מן הארץ אינה מחיצה, מפני

שהגדיים יכולים לבקוע תחתיה ¹⁵⁶⁶ ואם הגביהו פחות משלשה, אף על פי שאין בו אלא ז'

ומשהו, כשר, לפי שכל לבוד רואין אותו כמלא ¹⁵⁶⁷ :

יג אפילו לא

העמידו שם לשם לחי, אלא שנזדמן לו שם מאליו, כשר ¹⁵⁶⁸ , שהלחי הוא משום מחיצה, ומחיצה העומדת מאליה כשרה ¹⁵⁶⁹ .

ובלבד שיסמכו עליו מערב שבת. אבל לא סמכו עליו מערב

שבת, כגון שהיה שם לחי אחר ונפל בשבת, ובאים עכשיו לסמוך על זה, אינו מועיל ¹⁵⁷⁰ .

אבל לא היה שם לחי אחר מערב שבת, אף על פי שלא סמכו

על זה בפירוש, הרי זה כאלו סמכו עליו מן הסתם ¹⁵⁷¹ .

אבל אם בפירוש לא סמכו עליו, כגון שלא היה שם לחי אחר,

ולא טלטלו בשבת שעברה על ידי לחי זה, אינו מועיל לשבת הבאה ¹⁵⁷² , עד שיסמכו עליו מערב שבת בפירוש:

יד לחי העומד

מאליו, ובולט ד' אמות לתוך המבוי ברוחב ¹⁵⁷³ , אע"פ שסמכו עליו מערב שבת ¹⁵⁷⁴ אינו נידון משום לחי, מפני שד' אמות הוא שיעור מבוי,

ואין כאן היכר שהוא לחי ¹⁵⁷⁵ . ואע"פ שהלחי כמחיצה גמורה, מכל מקום צריך שיהא

בו גם כן היכר קצת ¹⁵⁷⁶ , וצריך לחי אחר להתיר מבוי זה.

ויעמידנו ברוח שכנגד לחי זה ¹⁵⁷⁷ . ואם ירצה להעמידו אצלו, יעשנו מעט עב או דק ממנו,

כדי שיהא ניכר שהוא משום לחי, ולא יהיה כמוסיף על הראשון ¹⁵⁷⁸ .

במה דברים אמורים במבוי הרחב יותר מח' אמות. אבל מבוי

שאינו רחב אלא ח' אמות, אין צריך לחי אחר להתירו, אע"פ שלא סמכו עליו מערב

שבת, אלא ניתר בעומד כפרוץ, דהיינו לחי העומד מאליו שיש בו ד' אמות כמו שיש בהפרוץ

שממנו לכותל שכנגדו, ועומד כפרוץ מתיר ברוח רביעית של מבוי ¹⁵⁷⁹ , כמו שמתיר

בד' רוחות של חצר ¹⁵⁸⁰ , כמ"ש בסי' שס"ב ¹⁵⁸¹ .

וכל זה בלחי העומד מאליו. אבל אם העמידו לשם לחי,

אפילו יש בו יותר מד' אמות נידון משום לחי ¹⁵⁸² , מפני שיש לו קול שתקנוהו לחי למבוי זה, ויש בו היכר

אף שרחב הרבה ¹⁵⁸³ :

טו לחי המושך

ברחבו עם אורך דפנו של מבוי, שהעמיד חודו כנגד עובי הכותל מבחוץ, שאין חודו מכסה

את כל עובי הכותל, אלא מקצת עביו ¹⁵⁸⁴ , של צד החלל המבוי, לפי סברא הראשונה שנתבאר למעלה

(סעיף יא), או מקצת עביו של צד אחורי המבוי לפי סברא האחרונה שנתבאר שם, דהיינו

שאין הלחי נראה וניכר אלא להעומדים בחוץ, אבל להעומדים בפנים נראה הוא כאלו הוא

מכותל המבוי לפי סברא הראשונה, או שנראה כן לעומדים אחורי המבוי לפי סברא האחרונה ¹⁵⁸⁵ . אם יש ברוחב לחי זה ד' אמות, נעשה כמבוי ויצא מתורת

לחי¹⁵⁸⁶,

אע"פ שהועמד לשם לחי ¹⁵⁸⁷ . פחות מד' אמות, נידון משום לחי, ואין משתמשין אלא

עד חודו הפנימי¹⁵⁸⁸,

שהרי משם ואילך אין כנגדו כותל בצד השני ¹⁵⁸⁹ :

דיני קורה

טז (אעפ"י

שהלחי צריך שיהא בו היכר ¹⁵⁹⁰ , מכל מקום עיקרו משום מחיצה, ואין צריך אלא קצת היכר ¹⁵⁹¹ , ולכן מועיל כשהוא בתוך ג' טפחים לכותל המבוי אפילו

מבחוץ¹⁵⁹².

אבל) קורה המתרת במבוי (אין התירה אלא משום היכר ¹⁵⁹³ , לפיכך) צריך שיניחנה על כתלי המבוי, אבל אם נעץ ב'

יתידות בכותלי המבוי בחוץ, אפילו בסמוך לו ממש, והניח הקורה עליהן, פסולה ¹⁵⁹⁴ :

יז וצריך

שיניחנה כדי להתיר המבוי. אבל אם לא הונחה שם בשביל כך, אפילו סמכו עליה מערב שבת,

פסולה ¹⁵⁹⁵ . ואינו דומה ללחי, שהלחי הוא משום מחיצה¹⁵⁹⁶,

אבל הקורה הוא משום היכר בלבד, ואם לא הונחה בשביל כך אין בה היכר כל כך:

יח קורה זו

שאמרו צריכה שיעור ¹⁵⁹⁷ . ולפיכך אם עשאה מעצי אשרה פסולה, שכיון שלשריפה

עומדת, הרי היא כאלו כבר נשרפה ונכתת שיעורה ¹⁵⁹⁸ :

יט שיעור

הקורה, כדי לקבל קירוי של אריחים, ואריח הוא חצי לבנה של ג' טפחים על ג' טפחים,

נמצא אורך אריח ג' טפחים ורחבו טפח ומחצה, דיה לקורה שתהא רחבה טפח, שאז היא ראויה

לקבל אריח לרחבו טפח ¹⁵⁹⁹ . וחצי טפח הנשאר יוכל לחבר כאצבע ממנו בטיט מכאן

וכאצבע ממנו בטיט מכאן ¹⁶⁰⁰ .

ועובי הקורה די בכל שהוא, רק שתהא חזקה לקבל ¹⁶⁰¹ אריחים ¹⁶⁰² שוכבים עליה בכל ארכה, כשיעור רוחב פתח המבוי,

מודבקים שם בטיט כפי מה שצריך להם. שאם לא כן לא יהיה בה היכר, כי סבורים בני רשות

הרבים שלפי שעה ניתנה שם. אבל כשהיא בריאה ועבה לקבל בנין כזה, ניכר ומפורסם לכל

שלקביעות הונחה שם ¹⁶⁰³ .

מכל מקום אין צריך שתהא ראויה לקבל אריחים שוכבים בכל

ארכה ממש, אלא כפחות מאמה משיעור רוחב פתח המבוי, כגון אם רחבו עשר אמות דיה אם

תקבל אריחים באורך ט' אמות וב' משהויין, שהן י"ח אריחים לארכן ¹⁶⁰⁴ . לפי שקורת ט' אמות וב' משהויין מתרת במבוי עשר אמות

[מ]דין לבוד, דהיינו שלא תגיע פחות מג' טפחים¹⁶⁰⁵

לכותל זה ופחות מג' טפחים לכותל זה כמו שיתבאר ¹⁶⁰⁶ .

ואם הקורה רחבה ד' טפחים, אין צריך להיות חזקה לקבל

אריחים ¹⁶⁰⁷ :

כ מעמידי

הקורה, דהיינו אם היא נסמכת על היתידות היוצאים מן הכותל לתוך רוחב המבוי ¹⁶⁰⁸ , ואין ברחבן טפח, שאם לא כן הרי הן עצמן תורת קורה

עליהן, ואין בארכן ג' טפחים, שאם לא כן אין הקורה שעליהן מתרת המבוי ¹⁶⁰⁹ כמו שיתבאר ¹⁶¹⁰ , יש אומרים ¹⁶¹¹ שמעמידים אלו צריכין שיהיו חזקים כדי לקבל הקורה עם

האריחים. ויש אומרים ¹⁶¹² שאינן צריכים להיות חזקים אלא כדי לקבל הקורה בלבדה,

שהרי אין נותנים עליה כלל אריחים, ובקורה בלבדה הוא שצריך קביעות כדי שתהא היכר

מעולה, אבל מעמידיה אין היכר תלוי בהם כלל ¹⁶¹³ (ולענין הלכה בדברי סופרים הלך אחר המיקל ¹⁶¹⁴ ):

כא היתה הקורה

עגולה, צריך שיהיה בהקיפה ג' טפחים, שאז יש בה רוחב טפח ¹⁶¹⁵ :

כב היתה עקומה

ועקמימותה נוטה לחוץ למבוי, ששם אין מקום הנחת קורה כמו שנתבאר למעלה ¹⁶¹⁶ , או שנוטה למטה מי' טפחים, או למעלה מכ' אמה, ששם גם

כן אין מקום הנחת קורה כמו שיתבאר ¹⁶¹⁷ , רואין כל שאלו ינטל העקמומית ואין בין זה לזה ג'

טפחים כשרה ¹⁶¹⁸ משום לבוד ¹⁶¹⁹ , ואם לאו פסולה:

כג היתה יוצאת

מכותל זה ואינה מגעת לכותל שכנגדה ¹⁶²⁰ , או אפילו אינה מגעת לשניהם ¹⁶²¹ , כגון שהניחם על עמודים סמוך לכתלים ¹⁶²² פחות מג' טפחים, וכן ב' קורות אחת יוצאה מכותל זה

ואחת יוצאה מכותל זה ופגעו זו בזו באמצע המבוי, ואין ביניהם ג' טפחים, כשרה. יש

ביניהן ג' טפחים פסולה:

כד הניח ב'

קורות זו אצל זו, לא בזו רוחב טפח ולא בזו רוחב טפח ¹⁶²³ , אם יש בשתיהן רוחב טפח, ואין בין זו לזו שלשה טפחים ¹⁶²⁴ , אין צריך להביא קורה אחרת.

ואפילו היתה אחת למעלה ואחת למטה, רואין את העליונה

כאלו היא למטה ואת התחתונה כאלו היא למעלה. ובלבד שלא תהא העליונה למעלה מעשרים

אמה, ולא התחתונה למטה מעשרה טפחים מן הארץ, ולא יהיה ביניהן ג' טפחים לא בגובה

ולא במשך, דהיינו כשרואין אותן שירדה זו ועלתה זו עד שנעשו זו בצד זו לא יהיה מזו

לזו ג' טפחים, אבל יש ביניהם ג' טפחים בגובה, אין רואין אותן כאלו ירדה זו ועלתה

זו ¹⁶²⁵ , לפי שאין רואין כן אלא בדבר שיש בו רוחב טפח ¹⁶²⁶ כמו שיתבאר סי' תרל"א ¹⁶²⁷ , מה שאין

כן פחות מג' טפחים כלבוד הוא.

יש אומרים ¹⁶²⁸ שאפילו הן זו בצד זו ובשוה, אינן מצטרפין לרוחב טפח,

אלא אם כן הן קרובות זו לזו בתוך טפח, שאף שכל פחות מג' טפחים כלבוד הוא, מכל מקום

הרי אינן ראויות לקבל אריח לרחבו אלא אם כן הן בתוך טפח זו לזו, שאז יכול להניח

רוחב האריח על שתיהן ¹⁶²⁹ , כאצבע ממנו על זו וכאצבע ממנו על זו וטפח באמצע ¹⁶³⁰ , ואם הן זו למעלה מזו פסולות בכל ענין, כיון שאינן

ראויות לקבל אריח¹⁶³¹,

ואין כאן היכר כלל שלקביעות הונחו שם. ויש להחמיר כדבריהם ¹⁶³² :

כה פירש על

הקורה מחצלת ואינה מגעת עד הקרקע, אלא היא גבוה ג' טפחים, פסולה, שהרי כיסה את

הקורה ואינה נראית, ובטלה מהיות קורה ¹⁶³³ , כיון שאין בה היכר לרואים ¹⁶³⁴ . והמחצלת אינה כמחיצה, אף אם חיברה שם בענין שאין

הרוח מנידה ¹⁶³⁵ , כיון שגבוה ג' טפחים מן הארץ.

אבל אם הניח הקורה עבה ביותר, שיש בעוביה י' טפחים

מלמעלה למטה, לא בטלה מתורת קורה, אף על פי שגובה עצמה הוא כשיעור גובה מחיצה שהוא

י' טפחים. ואין אומרים שהיא כמחיצה גבוה מן הארץ שלשה ¹⁶³⁶ . רק שתהא כולה למעלה מי' טפחים מן הארץ. אבל קורה

שמקצתה בתוך עשרה פסולה, שכיון שהחלל שתחתיו אין בו עשרה, אין שם מבוי עליו,

והקורה צריכה להיות על גבי מבוי ¹⁶³⁷ :

כו נעץ ב'

יתידות עקומות על כתלי המבוי, ועקמימותם נוטה לתוך המבוי, להיותן סניף להאריך

הקורה מב' צדיה כשתנתן עליהן, והן עצמן אינן ראויות להכשר קורה שאין בהן רוחב טפח.

אם אין בנטיית עקמימותן ג' טפחים, שיש לומר לבוד מראשי הקורה ולכתלים, ואין בגובהן

של יתידות ממעל לכתלים ג' טפחים, כשרה, שאנו רואים כאלו היא מונחת על כתלי המבוי.

אבל אם יש בנטייתן ג', או שיש בגובהן ג', אין רואין אותה כאלו היא על הכתלים ¹⁶³⁸ .

אף על פי שכל דבר שיש בו רוחב טפח אומרים בו שאנו

רואים כאלו ירד למטה אפילו ביותר מג' טפחים, כמו שיתבאר בסי' תרל"א ¹⁶³⁹ . מכל מקום כאן בקורה שצריך להיות על גבי המבוי ממש,

אין אומרים כן אלא בפחות מג' טפחים שהוא כלבוד ¹⁶⁴⁰ :

מבוי שמועילים בו לחי וקורה

כז מבוי הרחב

בפתחו יותר מעשר אמות, אינו ניתר בלחי וקורה, אלא בצורת פתח ¹⁶⁴¹ .

וכן מבוי שאין כתליו גבוהים י' טפחים ¹⁶⁴² (אף על פי שהוא רשות היחיד על ידי כתלי הבתים

והחצירות ¹⁶⁴³ ), אין שם מבוי עליו, ואינו ניתר בלחי וקורה ¹⁶⁴⁴ (אלא בצורת

פתח).

וכן מבוי שאין בארכו ד' אמות, אין שם מבוי עליו ¹⁶⁴⁵ , אלא דינו

כחצר שאינה ניתרת בלחי וקורה אלא בפס ד', או בב' פסין של ב' משהויין ¹⁶⁴⁶ .

ואלו י' טפחים של גובה וד' אמות של אורך צריכין להיות

מרווחות ולא מצומצמות, והעשר אמות של רוחב מודדים אותן מצומצמות, הכל להחמיר ¹⁶⁴⁷ . ושיעור העודף של המרווחות על המצומצמות הוא חצי

אצבע לאמה ¹⁶⁴⁸ :

כח מבוי שיש

בגובה ¹⁶⁴⁹ חללו ¹⁶⁵⁰ יותר

מעשרים אמה מצומצמות ¹⁶⁵¹ , אינו ניתר בקורה, שהקורה היא משום היכר ¹⁶⁵² , וביותר מכ' אמה אין בה היכר, מפני שאין העין שולטת

שם ¹⁶⁵³ , אבל ניתר הוא בלחי ¹⁶⁵⁴ .

ואם רוצה להכשירו בקורה, צריך שיעשה בה ¹⁶⁵⁵ ציור וכיור ¹⁶⁵⁶ , שעל ידי כן הכל מסתכלים בה ¹⁶⁵⁷ .

אבל אם גובה חללה אינו אלא כ' מצומצמות, אף על פי

שהקורה היא למעלה מעשרים, כשירה ¹⁶⁵⁸ :

כט מבוי הגבוה

יותר מכ', ובנה בנין תחת הקורה בקרקעית המבוי למעט חללו שם, די בבנין רחב טפח,

כרוחב הקורה ¹⁶⁵⁹ . והוא הדין אם יתן שם עפר ברוחב טפח. רק שצריך ליזהר

כשנדרס ברגלים שלא יתמעט שיעור הצריך למעט גובה חלל המבוי ¹⁶⁶⁰ .

אבל מבוי שאינו גבוה י' טפחים וחוקק בו להשלימו, צריך

לחוק ד' אמות לתוך אורך המבוי, על פני כל רחבו, שכיון שאין לו מחיצות עשרה ואין שם

מבוי עליו כלל, ובא לעשות לו מחיצות, צריך לעשותן כשיעור אורך מבוי שהוא ד' אמות ¹⁶⁶¹ . מה שאין

כן בגבוה למעלה מכ', ששם מבוי עליו, אלא שצריך למעטו משום היכר בלבד, די שיתמעט

תחת הקורה בלבד, שבמיעוט זה יהיה בה היכר כשנכנסים תחתיה למבוי ¹⁶⁶² :

גדרי המבוי והחצר

ל אין מבוי

ניתר בלחי וקורה עד שיהיו פתוחים לתוכו שתי חצירות ¹⁶⁶³ , ולכל חצר שני בתים ¹⁶⁶⁴ , אבל פחות מכן דינו כחצר, שאינה ניתרת אלא בפס ד' או

בב' פסין של ב' משהויין ¹⁶⁶⁵ .

לפי שכל שדיורין מועטים הם, משתמשים בו יותר בתשמישי

הצנע, שאינן בושים כל כך לאכול בו או שאר תשמישי הצנע, וכל שמשתמשין בו יותר

צריכין מחיצותיו להיותן יותר גמורות ¹⁶⁶⁶ , כמו שנתבאר למעלה ¹⁶⁶⁷ .

ואפילו אם הרבה בתים בלא חצירות פתוחים לתוכו, וגם

הרבה חצירות שבית אחד בכל חצר, אין כל זה מועיל כלום, עד שיהיו ב' חצירות שיש בהן

ב' בתים פתוחים לתוכו ¹⁶⁶⁸ . שלא רצו חכמים לתת דבריהם לשיעורים לחלק, בין ב'

חצירות בלבד שאינן מועילות אלא אם כן ב' בתים בכל אחת מהן, ובין יותר מב' חצירות

שיועילו בבית אחד בכל חצר, ואפילו אם הבתים עצמן פתוחים למבוי. ולכן כל מבואות

שלנו יש להם דין חצר ¹⁶⁶⁹ כמו שיתבאר ¹⁶⁷⁰ .

ומבוי שפתוחים לתוכו ב' חצירות שפתוחים להם ב' בתים, צריך

שלא יהיה בכל פתח מאלו פחות מרוחב ד' טפחים, שאז אין עליו שם פתח כלל ¹⁶⁷¹ .

וגם צריך שיהיו דיורים אוכלים בכל בית, שמקום הפת

גורם ולא מקום לינה ¹⁶⁷² .

ואפילו היה הבית האחד לאב והשני לבן, אף על פי שהבן

מקבל פרס משולחן אביו ואוכל בבית שלו, הרי הם נידונים כשנים, וניתר המבוי בלחי או

קורה ¹⁶⁷³ . ואע"פ שלענין עירובי חצירות הם כאחד, ואינם

אוסרים זה על זה ¹⁶⁷⁴ . מכל מקום כיון שעירובן הוא מדברי סופרים, הולכין

בהן כאן וכאן להקל ¹⁶⁷⁵ .

וכן מבוי שצדו אחד חצר של נכרי וצדו אחד של ישראל,

ניתר בלחי וקורה ¹⁶⁷⁶ . ואף על פי שדירת הנכרי לא שמה דירה להחמיר ולאסור

על הישראל, כמו שיתבאר בסי' שפ"ב¹⁶⁷⁷,

מכל מקום להקל שמה דירה ¹⁶⁷⁸ :

לא יש אומרים ¹⁶⁷⁹ ששתי חצירות אלו שעל ידן ניתר המבוי בלחי וקורה,

צריך שלא תהיינה פתוחות זו לזו, שאז אינן יכולות לערב יחד ¹⁶⁸⁰ , אבל אם הן פתוחות זו לזו, כיון שהן יכולות לערב יחד

ולטלטל מזו לזו שלא בדרך המבוי, הרי הן כחצר אחת. והוא הדין הבתים שבחצר, אם הם

פתוחים זה לזה, שיכולים לערב יחד ולטלטל מזה לזה שלא בדרך החצר, הרי הם כבית אחד ¹⁶⁸¹ , ואין המבוי ניתר על ידן בלחי וקורה. ויש מתירין ¹⁶⁸² . וכן עיקר ¹⁶⁸³ :

לב אין המבוי

ניתר בלחי וקורה אלא אם כן ארכו יתר על רחבו ¹⁶⁸⁴ , אפילו משהו ¹⁶⁸⁵ . אבל אם ארכו כרחבו ¹⁶⁸⁶ , או רחבו יותר על ארכו ¹⁶⁸⁷ , אין שם מבוי עליו, ודינו כחצר שאינה ניתרת אלא בפס

ד' ¹⁶⁸⁸ , או בב' פסין של ב' משהויין ¹⁶⁸⁹ .

וחצר שארכה יתר על רחבה, אפילו משהו, דינה כמבוי

וניתרת בלחי או קורה ¹⁶⁹⁰ , ואע"פ שאין חצירות ובתים פתוחין לתוכה. שלא

הצריכו כן אלא במבוי שהוא פתוח וקרוב לרשות הרבים או לכרמלית, אבל לא בחצר שהיא

רחוקה מרשות הרבים או הכרמלית, שהיא פתוחה למבוי והמבוי פתוח להן ¹⁶⁹¹ .

ולפיכך כל מבואות שלנו ¹⁶⁹² שיש להן דין חצירות, הואיל ואין חצירות של ב' בתים

פתוחים לתוכם, אע"פ שארכם יתר על רחבם, אינם ניתרים בלחי או קורה, הואיל והן

פתוחים לרשות הרבים או לכרמלית, אלא צריכים פס ד' או ב' פסין משהויין ¹⁶⁹³ , אם אינם רחבים מעשר אמות¹⁶⁹⁴.

וכל שכן בעיר המוקפת חומה, שיש להעיר דין חצר ¹⁶⁹⁵ , וצריך

לתקן המבואות שבין ישראל לנכרים, כדין הבא לחלוק חצר אחת לב' רשויות שלא תאסור

רשות זו על זו בלא עירוב, שלא די בלחי וקורה, אף אם ארכה יותר על רחבה ¹⁶⁹⁶ . שהרי אפילו לחי וקורה שבמבוי גמור אין מועילין

לענין שלא יאסרו דיורין שמצד זה של הלחי על דיורין שמצד הב', אם הלחי הוא באמצע

המבוי, ויש גם כן לחי אחר בפתחו ¹⁶⁹⁷ , כמו שיתבאר ¹⁶⁹⁸ . ומבואות

הרחבות יותר מעשר, אין פסין מועילין בהם כמ"ש למעלה ¹⁶⁹⁹ גבי חצר, אלא צריך לתקנם בצורת פתח ¹⁷⁰⁰ .

והמנהג הפשוט במדינות אלו לתקן כל המבואות על ידי חבל

הקשור לרחבו של מבוי מגג לגג. וחבל זה אינו משום קורה, שהרי אין בו רוחב טפח, אלא

הוא משום צורת פתח שדיה אפילו בגמי כמ"ש בסי' שס"ב ¹⁷⁰¹ . ואף שאין צריך צורת פתח בפחות מעשר. אעפ"כ

נהגו בצורת פתח, כדי להתיר גם במבואות המפולשים שצריכים צורת פתח כמ"ש בסי'

שס"ד ¹⁷⁰² . ועל כן צריך ליזהר להעמיד ב' קנים גבוהים י' טפחים

מכוונים ממש תחת החבל, וזה מועיל בכל מקום שצורת פתח מועלת ¹⁷⁰³ . ואע"פ שיש אויר הרבה בין קנים לחבל, אין בכך

כלום, כל שהם מכוונים תחתיו כמו שנתבאר שם ¹⁷⁰⁴ .

ויש מי שאומר ¹⁷⁰⁵ שצריך שלא יהיה ביניהם אלא הפסק אויר בלבד, אבל אם

הקנים עומדים תחת הגג, והחבל קשור על גבי הגג, אין זו צורת פתח, שכל צורת פתח דרכו

להיות המשקוף על המזוזות בלי הפסק דבר אחר בינתיים. לפיכך צריך שיפתח נקב גדול בגג

למעלה מהקנים, בענין שיהיו מכוונים תחת החבל בלי הפסק דבר אחר בינתיים ¹⁷⁰⁶ :

לג אבל כשאין

קנים תחת החבל, אין כתלי המבוי נחשבים במקום קנים להיות צורת פתח, שאם לא כן למה

הצריכו קורה רחבה טפח, הלא בקנה כל שהוא שעל גבי כתלי המבוי יש צורת פתח ¹⁷⁰⁷ .

ומכל מקום אם יש עמוד בולט בכותל ¹⁷⁰⁸ , או שיוצאים ממנו חיפופים פחות פחות מג' טפחים עד

פחות מג' טפחים סמוך לארץ ¹⁷⁰⁹ , יש לסמוך עליהם (מערב שבת ¹⁷¹⁰ ) לשם קנים של צורת פתח. ובלבד שיהיו מגולים למעלה

תחת החבל לדברי המצריכין כן:

לד מבוי שתוכו

רחב הרבה ומתקצר והולך ¹⁷¹¹ עד שאין

בפתחו ג' טפחים, אין צריך תיקון כלל, מפני שהוא כסתום מתורת לבוד ¹⁷¹² . ויש

אומרים ¹⁷¹³ שכל שאין בפתחו ד' טפחים שהוא שיעור מקום, אין צריך

שום תיקון כלל. ולענין הלכה בדברי סופרים הלך אחר המיקל ¹⁷¹⁴ :

מחיצת אשפה וים

לה מבוי הפתוח

לרשות הרבים או לכרמלית, ומתוקן שם בלחי או קורה, ובראשו דהיינו ברוח שכנגד הפתח

יש שם מחיצה מהחצרות הפתוחות לתוכו, ובצדו האחד יש מחיצה מאשפה הגבוה י' טפחים,

ובצדו הב' יש מחיצה מהים ¹⁷¹⁵ שעמקו י'

טפחים סמוך לשפתו ¹⁷¹⁶ , מתלקט מתוך ד' אמות ¹⁷¹⁷ , הרי זה מותר ¹⁷¹⁸ .

ובלבד שתהא אשפה של רבים שאינה עשויה להתפנות, אבל

באשפה של יחיד חוששין שמא יפנה אשפתו ¹⁷¹⁹ , ויטלטלו במבוי כמתחלה ¹⁷²⁰ .

ויש אומרים ¹⁷²¹ שהים אינו עולה משום מחיצה למבוי, גזרה שמא יעלה הים

שרטון, שכן דרך הים שמתקצר ונעשה קרקע ומעלה שם חול ואבנים ובטלה מחיצתו, שנתמעט

שיפועו שם ואינו מתלקט י' טפחים מתוך ד' אמות, ויטלטלו במבוי כמתחלה ¹⁷²² . וכן עיקר ¹⁷²³ .

אבל בשאר נהרות אין חוששין שיעלו שירטון¹⁷²⁴.

אלא אם כן אותן נהרות שדרכן להתייבש בקיץ ¹⁷²⁵ , ולהעלות שם חול ואבנים¹⁷²⁶.

ואם נקרש הנהר ונגלד בימות החורף בטלה מחיצתו, ואסור

לטלטל במבוי ¹⁷²⁷ כל ימי קרישתו ¹⁷²⁸ .

ויש מי שאוסר ¹⁷²⁹ כל השנה משום שמא יבואו לטלטל גם בחורף, כמו שאסרו

בים כל השנה מחשש שמא יטלטלו כשיעלה הים שירטון, וכן בנהרות שדרכן בכך בקיץ ¹⁷³⁰ . וטוב לחוש לדבריו.

וכל זה כשאין מדרון בנהר אלא במקום המים בלבד. אבל אם

יש על שפתו ביבשה מדרון המתלקט עשרה מתוך ד' אמות, הרי זה נחשב למחיצה בכל ענין ¹⁷³¹ .

וכל זה כשנהר או המדרון שעל שפתו הוא סמוך ממש למבוי,

אבל אם רחוק ממנו ביותר מעשר אמות, אינו מועיל כלום ¹⁷³² (אלא אם כן יתקן שם בצורת הפתח ¹⁷³³ ), שהרי

אותו מקום הוא כפרצה למבוי זה. ואפילו אינו רחוק ממנו אלא ד' טפחים, אם רבים

בוקעים שם אסור, כמו שיתבאר בסימן שס"ה ¹⁷³⁴ בפרצת מבוי מצדו.

(וכל זה כשאין הנהר מקיף כל העיר. אבל אם הוא מקיף כל

העיר מסביב אינו מועיל לה כלום, אלא אם כן ישבה ולבסוף הוקפה ממנו, כמו שיתבאר ¹⁷³⁵ ):

קורה ולחי וצורת הפתח שבאלכסון

לו מבוי שצדו

אחד ארוך וצדו אחד קצר, אפילו אין צד הארוך עודף על הקצר ד' אמות כשיעור מבוי,

אינו מניח את הקורה על צד הארוך אלא כנגד הקצר, אבל לא יניחנה באלכסון ולהשתמש בצד

הארוך עד הקורה, לפי שהקורה היא משום היכר ובאלכסון אין כאן היכר ¹⁷³⁶ , לפי שהרואה בני המבוי נמשכים ומשתמשים ברשות הרבים

או בכרמלית חוץ מכנגד כותל הקצר, אומר מותר להשתמש ברשות הרבים או בכרמלית, לפי שאין

אותו העודף דומה שיהא מן המבוי ¹⁷³⁷ .

אבל אם ירצה יעשה שם צורת הפתח באלכסון, ויהא מותר

להשתמש גם כן באלכסון בארוך כנגד הארוך ובקצר כנגד הקצר ¹⁷³⁸ .

אבל אם יעמיד לחי אחד אצל הארוך ולחי אחד אצל הקצר,

אינן מועילים להשתמש באלכסון, שאף שהלחי אינו משום היכר בלבד, אלא משום מחיצה¹⁷³⁹,

מכל מקום לחי שבצד הארוך אינו מועיל להתיר להשתמש אצלו, הואיל ואין שם מחיצה כנגדו ¹⁷⁴⁰ :

לז לא אמרו

שהקורה המונחת באלכסון אין בה היכר, אלא כשהיא בקצה המבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד

קצר ומטעם שנתבאר, אבל תוך המבוי יכול להניח הקורה באלכסון, ולהשתמש בארוך כנגד

הארוך ובקצר כנגד הקצר ¹⁷⁴¹ :

לחי

ופסין וצורת הפתח שבאמצע המבוי

לח העמיד לחי

באמצע מבוי. אם מן הלחי ולחוץ כלפי פתח המבוי יש שם חצירות פתוחות למבוי ¹⁷⁴² , ועשו גם לחי לפתח המבוי ¹⁷⁴³ , אין לחי הפנימי מועיל לחלק המבוי שלא יצטרכו חצירות

החיצונות והפנימיות לערב יחד, כמו בשאר מבואות שאין להם אלא לחי אחד לפתחם שצריכים

כל בני המבוי לערב יחד כמו שיתבאר. ולא אמרו שלחי נידון משום מחיצה ¹⁷⁴⁴ אלא לענין להשלים החסרון מנין המחיצות הצריכות לרשות

היחיד גמורה, אבל מכל מקום אינה מחיצה גמורה שיוכל לחלק רשות אחת לשתים, שלזה צריך

מחיצה גמורה ¹⁷⁴⁵ .

אבל אם לא עשו החיצונים לחי לפתח המבוי ¹⁷⁴⁶ , כיון שהם אינם יכולים לטלטל מחצירותיהם למבוי אפילו

אם יערבו, הרי [זה] כמו שאין להם חלק כלל במבוי בשבת, ואינם אוסרים על הפנימי אף

על פי שלא עירבו עמהם, ומותרים הפנימים להשתמש ¹⁷⁴⁷ מן הלחי ולפנים¹⁷⁴⁸ אם

עירבו ביניהם.

והוא שיהא באותו החצי המבוי הפנימי תורת מבוי, שלא

יהא ארכו פחות מד' אמות, ויהיו בתים וחצירות פתוחים לתוכו ¹⁷⁴⁹ ע"ד שנתבאר ¹⁷⁵⁰ .

וכן הדין אם הניחו קורה על אמצע המבוי ¹⁷⁵¹ .

אבל אם העמידו באמצע המבוי שני פסין של ב' משהויין,

אחד מצד זה ואחד מצד זה, או פס רחב ד' טפחים מצד אחד, אם אין המבוי רחב יותר מעשר,

או שעשו צורת פתח אף על פי שרחב יותר מעשר ¹⁷⁵² , הרי זו מחיצה גמורה ¹⁷⁵³ , ומועלת לחלק המבוי שלא יצטרכו החיצונים והפנימים

לערב יחד, אע"פ שגם החיצונים עשו תיקון לפתח המבוי, ומותרים לטלטל בו אם

עירבו ביניהם.

ואפילו החצר שיש בה דיורין הרבה יכולים לחלקה בענין

זה, שלא יצטרכו כולם לערב יחד, אלא אלו לעצמן ואלו לעצמן ¹⁷⁵⁴ .

וכן עיר המוקפת חומה שרוצים לחלקה, או להכשיר חציה

ולהניח חציה, יתבאר בסי' שצ"ב ¹⁷⁵⁵ :

הכשר מבוי רחב כ' אמות

לט מבוי שהוא

רחב כ' אמה, ורוצה להכשירו בלחי או קורה, כיצד יעשה, עושה פס רחב ד' אמות וגבוה י'

טפחים, ומעמידו באמצע הפתח, רחבו לארכו של מבוי, ונחשב כל צד מצדי הפס כמבוי בפני

עצמו¹⁷⁵⁶,

כיון שארכו ד' אמות כשיעור מבוי ¹⁷⁵⁷ . ויתן הקורה על ראש הפס או תוך ג' טפחים, שהרי פס זה

הוא כותל המבואות, והקורה שהיא מופלגת ג' טפחים מכותלי המבוי פסולה ¹⁷⁵⁸ .

וצריך שיהיה בכל מבוי משני (מבואות) אלו שהפס מפסיק

ביניהם בתים וחצירות פתוחים לתוכו, וכל תנאי מבוי ¹⁷⁵⁹ שנתבאר למעלה.

ומן הפס עד הכותל אמצעי של המבוי, צריך לעשות שם צורת

הפתח ¹⁷⁶⁰ , אפילו אין שם יותר מעשרה¹⁷⁶¹,

לפי ששם מפולשים ב' מבואות אלו כל אחד לחבירו, ופילוש זה דינו כפילוש לרשות הרבים,

כמו שיתבאר בסימן שס"ד ¹⁷⁶² במבוי עקום. ויש אומרים ¹⁷⁶³ שאין צריך

לעשות שם צורת הפתח אלא אם כן יש שם יותר מעשרה. ויש להחמיר כסברא הראשונה ¹⁷⁶⁴ :

מ אבל אם

ירצה להעמיד רוחב הפס לרוחב המבוי¹⁷⁶⁵,

אף על פי שנשאר רוחב המבוי פחות מעשרה הרבה מצד זה ופחות מעשרה הרבה מצד זה, אינו

מועיל כלום, לפי שהאויר של רוחב המבוי שמצד זה ומצד זה מבטלים את הפס שבאמצעם ¹⁷⁶⁶ .

ואלא כיצד יעשה, ירחיק שני אמות מכותל זה ויעמיד שם

פס רחב שלשה אמות וגבוה עשרה טפחים ¹⁷⁶⁷ , וכן יעשה אצל כותל השני, וישאר פתח

רחב י' אמות בין פסים הללו, שאז אין האויר שבין הפסים עם האויר שבין פסים לכתלים

באים ומבטלים הפסים שביניהם, הואיל וכל פס מרובה על האויר שבינו לכותל שאצלו ¹⁷⁶⁸ . או ירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה, וירחיק אמה ויעשה

פס אמה ומחצה, וכן יעשה בצד השני ¹⁷⁶⁹ . או ירחיק ב' אמות וב' טפחים ויעשה פס ב' אמות וד'

טפחים, וכן בצד השני, וכן כל כיוצא בזה, ובלבד שהפס יהא יתר על האויר שבינו לכותל

שאצלו ¹⁷⁷⁰ מטעם שנתבאר.

ולבד מפסים אלו צריך לעשות גם כן לחי למבוי, שהפסים

אינם נחשבים ללחי הואיל והם רחוקים מהכתלים ג' טפחים ¹⁷⁷¹ .

וצריך ליזהר שלא יניחו בני המבוי את פתח הגדול שבין

הפסים שהלחי מתוקן בו, וילכו להם דרך פתח קטן שבין פס לכותל, שאם כן נתבטל תורת

הפתח מן הגדול, ובטלה הלחי המתוקן בו, ונמצא מבוי זה בלא תיקון ¹⁷⁷² . אלא אם כן יעשה צורת הפתח להקטן ¹⁷⁷³ . אבל מן הסתם אין חוששין שמא יניחו הגדול וילכו בקטן,

שחזקה אין אדם מניח פתח גדול ונכנס בקטן ¹⁷⁷⁴ :

מא פסים אלו

אינם צריכין להיות פסים שלמים, אלא שיהא כל אחד עשוי מקנים, קנה קנה פחות מג'

טפחים, שכסתום ושלם הוא מתורת לבוד ¹⁷⁷⁵ :

מחיצת תל ונהר

מב מבוי ששוה

מתוכו, ונעשה מדרון בפתיחתו לרשות הרבים, דהיינו שקרקע המבוי גבוה מרשות הרבים

והוצרך לשפע אצל פתחו לצד רשות הרבים, או ששוה לרשות הרבים, ונעשה מדרון לתוכו,

דהיינו שקרקע רשות הרבים גבוה מקרקע המבוי, ותחלת כניסת המבוי מן הפתח ולפנים גם

כן גבוה כרשות הרבים, ואחר כך משפע ויורד לצד דופן האמצעי ונעשה מדרון, הרי מבוי

זה אין צריך שום תיקון בפתחו ¹⁷⁷⁶ , לפי שתל

זה שבפתחו נחשב לו למחיצה¹⁷⁷⁷.

והוא שיהיה בשפועו גבוה י' טפחים מתלקט מתוך ד' אמות ¹⁷⁷⁸ , כמ"ש בסימן שמ"ה ¹⁷⁷⁹ .

ומכל מקום אם רבים בוקעים עליו אסור ¹⁷⁸⁰ .

(ואף על פי שמן התורה אין בקיעת רבים מבטלת ממנו שם

המחיצה ¹⁷⁸¹ , ואילו היה

[ברחבו] ד' על ד' גבוהים [י'] טפחים מן הארץ מכל צדדיהם, היתה שם רשות היחיד גמורה ¹⁷⁸² מן התורה, והזורק לשם מרשות הרבים חייב ¹⁷⁸³ . מכל מקום מדברי סופרים אסור לטלטל כשרבים בוקעים שם ¹⁷⁸⁴ , ולכן אין

נידון גם כן משום מחיצה למבוי מדברי סופרים.

ומכל מקום לא אסרו חכמים אלא בבקיעת רבים כעין רשות

הרבים, אבל כשאין רבים בוקעים כל כך בתל זה מותר. ולא גזרו בו משום תל שרבים

בוקעים בו, כמו שגזרו בכל כרמלית שאין רבים בוקעים בה משום רשות הרבים גמורה שרבים

בוקעים בה, לפי שכל כרמלית היא שלא נגמרו מנין מחיצותיה ודומה במקצת לרשות הרבים,

אבל כאן אין שום דמיון כלל לרשות הרבים, אלא כשרבים בוקעים עליו בלבד ¹⁷⁸⁵ .

ולהאומרים שאין בקיעת הרבים חשובה לעשות רשות הרבים

אלא אם כן הם ששים רבוא כמו שנתבאר בסי' שמ"ה ¹⁷⁸⁶ , אף כאן אין בקיעת הרבים מבטל ממנו שם מחיצה (מדברי

סופרים), אלא אם כן בוקעים בו ששים רבוא בכל יום ¹⁷⁸⁷ ):

מג (וכל זה

כשהתל הוא מחיצה רביעית למבוי ¹⁷⁸⁸ , אבל) אם כל העיר מוקפת תל, והיקף זה היה קודם בנין

העיר, אין תל זה עולה למחיצה למבואות העיר, לפי שהיקף התל לא הוקף לדירה ¹⁷⁸⁹ , כיון שהיה קודם בנין הבתים, ואם כן כל העיר היא

יושבת בתוך היקף שאינה לדירה, שאסור לטלטל בו כשהוא יותר מבית סאתים ¹⁷⁹⁰ .

וכתלי החצרות, שנעשו אחר בנין הבתים אינם מועילים אלא

לעשות מה שבתוכם מוקף לדירה, דהיינו החצרות עצמן, אבל המבואות שבהן אינם נקראים

מוקפים לדירה על ידי כתלי החצרות, שהם כתלי המבוי¹⁷⁹¹.

(שאינו דומה לתל יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה,

ואחר כך בנה או פתח לו בית דירה, ואחר כך עשה על גבה מחיצה יותר מעשר אמות לדירה,

שעל ידי מחיצה זו נעשה כולו מוקף לדירה כמ"ש בסי' שנ"ח ¹⁷⁹² . לפי שמחיצה זו עשאה כדי שיתבטל ממנו היקף הראשון

שלא היה לדירה, ועל ידי כן יעשה מוקף לדירה כמ"ש שם. אבל כתלי החצרות לא נעשו

בשביל שיהיו המבואות מוקפים לדירה, ויתבטל מהם היקף הראשון של התל שלא היה לדירה.

ולכן צריך לבטלו על ידי צורת פתח, שהיא מועלת לעשות

על ידה מוקף לדירה כמו על ידי מחיצה גמורה, כמ"ש שם ¹⁷⁹³ , וכמו שיתבאר בסי' ת"א ¹⁷⁹⁴ .

או אפילו על ידי פס ד', או ב' פסין של ב' משהויין.

שאף שהם אינם מועילים לעשות על ידם מוקף לדירה¹⁷⁹⁵,

מכל מקום הם מועילים לחלק רשויות כמו מחיצה גמורה, כמו שנתבאר למעלה¹⁷⁹⁶,

ואם כן נחלקים המבואות מהיקף התל על ידי פסים אלו, כמו שהם נחלקים ממנו אלו היו

מוקפים מכל צדדיהם בכתלי חצרות, אע"פ שגם כתלי החצירות אינן מועילות לעשות

המבואות מוקפים לדירה מטעם שנתבאר ¹⁷⁹⁷ ):

מד (וכן הדין

בנהר שמקיף כל העיר קודם שנבנית ¹⁷⁹⁸ ).

ואפילו תל ונהר שאינן מקיפים כל העיר, אינן עולין אלא

למחיצה רביעית למבוי שאינו מפולש ¹⁷⁹⁹ , אבל מבוי המפולש משני ראשיו לנהר או לתל שאינו עשוי

בידי אדם, אינן מועילות להתירו בלא תיקון בשום אחד מראשיו, לפי שאם היו ששים רבוא

בוקעים במבוי זה היה רשות הרבים גמורה, וכיון שאין לו אלא ב' מחיצות מב' צדדיו,

שמחיצות הנהר מבטלת אותן בקיעת הרבים שבמבוי, שהואיל ואינן עשויות בידי אדם אינן

חשובות מחיצה כל כך שלא תבטל אותן בקיעת הרבים שבמבוי. שאף שבמקומן הן מחיצה גמורה,

ואין עליהם דין רשות הרבים, אף אם רבים בוקעים עליהם, כמו שנתבאר למעלה, מכל מקום

אינן חשובות כל כך לבטל המבוי שרבים בוקעים בו מדין רשות הרבים ¹⁸⁰⁰ , ואם כן אף אם אין רבים בוקעים במבוי אסור מדברי

סופרים, גזרה משום רבים בוקעים בו, כמו שאסרו כל כרמלית שאין רבים בוקעים בה, גזרה

משום רשות הרבים שרבים בוקעים בה.

אבל מחיצה רביעית של מבוי הקילו בה חכמים להיות דיה

בנהר ותל, כיון שבמקומן הן מחיצות גמורות¹⁸⁰¹,

ואינם גרועים מלחי כל שהוא, שמועיל ברוח רביעית של מבוי משום מחיצה, שהרי הלחי

אינו מועיל לחלוק רשויות כמו שנתבאר למעלה ¹⁸⁰² , והתל מועיל, וכיון שהוא מועיל לחלוק רשות המבוי

מרשות הרבים שלפניו, דיו בכך, שהרי הקורה אינה מועלת למבוי אלא מפני שעל ידה ניכר

ונראה שהמבוי חלוק מרשות הרבים שלפניו ¹⁸⁰³ , וכל שכן התל שבאמת הוא חולק ביניהם¹⁸⁰⁴:

[1498] עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה:

(א)

הכשר לחי וקורה במבוי (ס"א).

(ב)

הכשר פסין בחצר (ס"ב-ד).

(ג)

דיני לחי (ס"ה-טו).

(ד)

דיני קורה (סט"ז-כו).

(ה)

מבוי שמועילים בו לחי וקורה (סכ"ז-ט).

(ו)

גדרי המבוי והחצר (ס"ל-לד).

(ז)

מחיצת אשפה וים (סל"ה).

(ח)

קורה ולחי וצורת הפתח שבאלכסון (סל"ו-ז).

(ט)

לחי ופסין וצורת הפתח שבאמצע המבוי (סל"ח).

(י)

הכשר מבוי רחב כ' אמות (סל"ט-מא).

(יא)

מחיצת תל ונהר (סמ"ב-ד).

[1499] סעיף

ו (מקום המוקף ג' מחיצות גמורות, אלא שפרוץ ופתוח לגמרי ברוח רביעית ... הרי הוא

רשות היחיד גמורה מן התורה, והזורק מרשות הרבים לתוכו חייב ... במה דברים אמורים,

כשמקום זה הוא פרוץ ופתוח לכרמלית, אבל אם הוא פתוח לרשות הרבים, הזורק לתוכו פטור,

שאינו כרשות היחיד מן התורה, מפני שלפעמים נדחקים רבים לתוכו כשיש דוחק רב ברשות

הרבים).

ומקור חילוק זה הוא במ"מ הל' שבת

פי"ז ה"ט (שדעת רבינו ז"ל הוא שדין תורה הוא שכל שיש בו שלש מחיצות

הוא ככרמלית ... ובעלי התוס' והרשב"א ז"ל סבורים דכל שיש לו ג' מחיצות רשות

היחיד גמורה דבר תורה ... ויש מחלקים בין פתוח לרשות הרבים לפתוח לכרמלית). כ"מ

שם (ועל כרחך משוינן חילוק בין פתוח לרשות היחיד לפתוח לכרמלית). ט"ז ס"ק

א (בטור כתוב כאן שהוא רשות היחיד גמור מן התורה, והקשה ב"י דהא בסי'

שמ"ה כתב הטור דמבואות שיש לשם ג' מחיצות ואין לחי וקורה ברוח רביעית דהוה

כרמלית ... ולענ"ד נראה לתרץ דבסי' שמ"ה מיירי שהרוח הרביעית הוא לרשות

הרבים ... משא"כ כאן דלא מיירי בענין זה שדוחקין שם רבים לפעמים, ממילא נשאר

עליו שם רשות היחיד גמור מן התורה ... חילוק זה מצאתי במ"מ פי"ז).

[1500] כדלעיל

סי' שמה ס"ו (חכמים אסרו לטלטל בו יותר מד' אמות, ושלא להוציא ולהכניס מתוכו

לרשות היחיד ולא לרשות הרבים, כדין הכרמלית), וסי"ט (כרמלית ... מקום זה הוא

מקום פטור מן התורה ... אלא שחכמים ... עשאוהו רשות בפני עצמו וקראוהו כרמלית).

[1501] רש"י

ריש עירובין (וכיון דלאו רשות הרבים הוא, שרי לטלטולי ביה מן התורה בלי שום תיקון,

ורבנן גזור עליה משום דאתי לאיחלופי ברשות הרבים, ושריוה בתקנתא דלחי או קורה,

דליהוי היכירא דלא ליתי למישרי רשות הרבים גמורה). רבינו יהונתן ריש עירובין (חכמים

חששו, כיון שראשו אחד פתוח לרשות הרבים או לכרמלית, דילמא אתי למיטעי ולמשרי רשות

הרבים גמורה, אי נמי כי היכי דלא ליתו לטלטולי מרשות הרבים לתוכו, דכיון שנפרץ

במילואו לרשות הרבים ושוה הוא לרשות הרבים, אמרי דין רשות הרבים יש לו, לפיכך

הצריכו לעשות היכרא לבני רשות הרבים ולבני רשות היחיד שלא יטלטלו מזה לזה). טור

(שחכמים אסרו אותו עד שיעשה לו שום תיקון ברביעית, וכיון שאין צריך אלא תיקון

דרבנן, התירוהו בתיקון כל דהו), ושו"ע ס"א (מקום שיש לו ג' מחיצות, אסרו

חכמים לטלטל בו, עד שיעשה שום תיקון ברביעית). לבוש ס"א (שחכמים אסרו לטלטל

בו יותר מארבע אמות, גזירה משום רשות הרבים דדמיא לה, עד שיעשה שום תיקון ברוח

רביעית).

[1502] משנה

שם יא, ב (הכשר מבוי ... או קורה). טור ושו"ע סי"ד (עוד יש הכשר אחר

למבוי הפרוץ ברוח רביעית, בקורה שיניחנה על ראש המבוי).

[1503] משנה

שם יג, ב (הקורה שאמרו רחבה כדי לקבל אריח ... דייה לקורה שתהא רחבה טפח).

ויתבאר לקמן סי"ט (שיעור הקורה כדי

לקבל קירוי של אריחים ... דיה לקורה שתהא

רחבה טפח).

[1504] רב

יהודה שם יב , ב (הכשירו בלחי הזורק לתוכו חייב, הכשירו בקורה

הזורק לתוכו פטור). רמב"ם הל' שבת פי"ז ה"ט (מבוי שהכשירו בקורה,

אף על פי שמותר לטלטל בכולו כרשות היחיד, הזורק מתוכו לרשות הרבים או מרשות הרבים

לתוכו פטור, שהקורה משום היכר היא עשויה. אבל אם הכשירו בלחי, הזורק מתוכו לרשות

הרבים או מרשות הרבים לתוכו חייב, שהלחי הרי הוא כמחיצה ברוח רביעית).

[1505] תוס'

שם פו, א ד"ה קורה (דקורה משום היכר ולא משום מחיצה, היינו משום דבקורה שאינה

רחבה כי אם טפח לא אמר פי תקרה יורד וסותם, עד שיהא רחבה ארבעה). רא"ש שם פ"ח

ס"ז (דקורה רחבה ד' ... משום פי תקרה ... בקורה טפח לא יאמר פי תקרה יורד

וסותם). רשב"א בעבודת הקדש שער א סי"א (היתה רחבה ארבעה ובריאה,

אפילו פתוח לכרמלית, יראה לי שמותר להשתמש תחתיה, לפי שפי התקרה יורד וסותם, וחודה

החיצון סותם). הובא במ"מ פי"ז הי"א, וב ב"י סי' ש[ס]ה ד"ה

מותר להשתמש.

[1506] סעיף

ח (יש עליה משקוף מלמעלה הרחב ד', שיש תורת תקרה עליו, ואומרים בו פי תקרה יורד

וסותם).

וכן הוא לעיל סי' שסא ס"ו (יש

אומרים שאין פי תקרה יורד וסותם אפילו לפרצה שמרוח אחד, אלא אם כן יש ברוחב הקירוי

ד' טפחים), ושם נסמן (הערה 35 ).

[1507] עירובין

ג, א (קורה טעמא מאי, משום

היכרא). ה, א (קורה משום היכר). ח, ב (קורה טעמא מאי, משום היכר). יב, ב (קורה

משום היכר). רמב"ם פי"ז ה"ט (שהקורה משום היכר היא עשויה).

וכן הוא לקמן סכ"ח (שהקורה היא

משום היכר). סי' שסה ס"ו (שהקורה היא משום היכר). סי' שפו ס"א (המתוקן

בקורה, שאינה כמחיצה אלא משום היכר בעלמא).

והנפקא מינה מזה שאינה אלא משום היכר,

ראה לקמן סט"ז-יז, וסכ"ח-ט, וסל"ו. סי' שסד ס"א. סי' שסה ס"ה-ו.

[1508] רש"י

דף ג , א ד"ה משום היכר (דליחזו אינשי ולידעו דתקנתא עבוד, ולא

ליתי לאיחלופי ברשות הרבים).

[1509] משנה

שם יא , ב (הכשר מבוי ... או לחי). טור ושו"ע ס"ג (מבוי שיש לו ג'

מחיצות ופרוץ בצד רביעי, התירו בלחי).

ומ"ש "הקילו במבוי", הוא

כדלקמן סעיף הבא (לא התירו ... אלא במבוי, אבל חצר ... אינה ניתרת אלא בפס).

וכמבואר בתוס' ה, ב ד"ה אינו דין (במבוי שהקילו חכמים בלחי).

[1510] משנה

שם יד , ב (לחיין שאמרו, גובהן עשרה טפחים, ורחבן ועוביין כל שהוא). טור ושו"ע

שם (שעביו ורחבו כל שהוא, שיעמידנו בפתח המבוי, ויהיה גבהו י' טפחים).

[1511] משא"כ אם "העמיד

לחי באמצע מבוי", שיתבאר דינו לקמן סל"ח.

[1512] משא"כ

אם הרחיק הלחי מהכותל, שיתבאר דינו לקמן ס"ח (אם הרחיק הלחי מן הכותל ג'

טפחים ... לא עשה ולא כלום).

[1513] אביי

שם טו, א (אביי לטעמיה דאמר לחי משום מחיצה), ורש"י שם ד"ה ואפליגו (והלכתא

כאביי בהא, דזו היא אחת מיע"ל קג"ם שהלכה כאביי). רמב"ם שם (שהלחי

הרי הוא כמחיצה ברוח רביעית). מ"א ס"ק ח (דלחי משום מחיצה). וכנסמן לעיל

(הערה 7 ).

וכן הוא לקמן ס"ה (שהרי לחי נידון

משום מחיצה), וסי"ג (שהלחי הוא משום מחיצה). סי' שפו ס"א (מבוי המתוקן

בלחי ... רשות היחיד גמורה היא מן התורה).

והנפקא מינה מזה שהוא משום מחיצה, נסמן

לעיל (הערה 10 ).

[1514] סעיף ו (מקום המוקף ג' מחיצות גמורות, אלא שפרוץ ופתוח לגמרי

ברוח רביעית, או אפילו אין בו אלא ב' מחיצות ולחי, שלחי זה נדון כמחיצה ג', ע"ד

שיתבאר בסי' שס"ג, הרי הוא רשות היחיד גמורה מן התורה, והזורק מרשות הרבים

לתוכו חייב), ושם נסמן (הערה 44 ).

[1515] ר'

יוחנן שם יב , א (פסי חצר צריכין שיהא בהן ד ' ). טור ושו"ע ס"ב (חצר שנפרץ במילואו עד עשר אמות, ניתר

בפס רחב ד' טפחים, שיעמידנו מצד אחד במקום הפרוץ).

[1516] ר'

זירא שם (ברוח אחת בארבעה, משתי רוחות משהו לכאן ומשהו לכאן). טור ושו"ע

שם (ואם ירצה לתקנו בשני צדי הפרצה, די בשני פסין של שני משהויין).

[1517] גמרא שם יד, ב (אותן לחיין ... גובהן עשרה טפחים ורוחבן ועוביין

כל שהוא). שו"ע שם (וכל זה בגובה עשרה טפחים).

[1518] הרב רבינו יהונתן שם ג, א ד"ה

חצר צריכה (נשתייר מכותל רביעית בנוי כשיעור ארבעה טפחים במקום אחד, ניתרת בכך,

אבל לא בפחות, או אפילו בפחות שיעור זה, אם מכל צד אותו כותל נשאר טפח מכאן וטפח

מכאן, בגובהו של כותל, או עד עשרה טפחים). שו"ע שם (והוא הדין לנשתייר מהם

כותל רביעי בנוי כשיעור ארבעה טפחים במקום אחד, או אם נשתייר מהשני צדדים טפח מכאן

וטפח מכאן).

[1519] תוס' שם י , א ד"ה ושני (בפס

גמור סגי בשני משהויין, אבל כותל עצמו לא חשיב פס אם לא ברוחב טפח, דאין היכר כל

כך בכותל כמו בפס גמור). הגהות מיימוניות הל' שבת פי"ז אות מ (אבל לחי שהוא

מן הכותל עצמו, צריך טפח, ולא סגי במשהו, וכן דקדקו התוס'). דרכי משה ס"ק א (דאם

נשאר מן הכותל בעינן טפח, אף על גב דבעלמא סגי במשהו). ט"ז ס"ק ג (דיש

חילוק בין עושה פס, דאז סגי בב' משהויין, כמו דזכר ברישא, אבל בנשתייר צריך טפח).

וכן הדין בלחי שבמבוי, כדלקמן ס"ו (אם

יש קצת כותל ברוח רביעית, עולה משום לחי, ובלבד שיהא בו רוחב טפח, משום היכר).

אמנם לענין מחיצה שבין ב' חצרות, נתבאר

לקמן סי' שעב ס"י (ואם רצו מערבין כל אחת לעצמה, והוא שאינו פרוץ במילואו

(אלא נשתיירו פס משהו מכאן ומשהו מכאן, או פס ד' טפחים מצד אחד)), ושם נסמן.

[1520] שו"ת רשב"א ח"ה סי' רג (מסתברא כל שהוא

עשוי יותר לדירה, ולתשמישי הצנע, ולאכול בהם, צריך יותר מחיצות גמורות). הובא ב ב"י

ד"ה ואינו ניתר בלחי. מ"א ס"ק כה (ריבוי דיורין בו משתמשין בו

בהצנע, וצריך מחיצות יותר (ב"י רשב"א)).

ומטעם זה הצריכו במבוי שיהיו שתי חצרות

פתוחים לתוכו, כדלקמן ס"ל (אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהיו פתוחים לתוכו

שתי חצירות, ולכל חצר שני בתים, אבל פחות מכן דינו כחצר שאינה ניתרת אלא בפס ד' או

בב' פסין של ב' משהויין. לפי שכל שדיורין מועטים הם משתמשים בו יותר בתשמישי הצנע,

שאינן בושים כל כך לאכול בו או שאר תשמישי הצנע, וכל שמשתמשין בו יותר צריכין

מחיצותיו להיותן יותר גמורות, כמו שנתבאר למעלה).

*

ולפעמים, מטעם זה עצמו, מקילים בחצר

יותר ממבוי, כדלקמן סל"ב (וחצר שארכה יתר על רחבה, אפילו משהו, דינה כמבוי

וניתרת בלחי או קורה, ואע"פ שאין חצירות ובתים פתוחין לתוכה. שלא הצריכו כן

אלא במבוי שהוא פתוח וקרוב לרשות הרבים או לכרמלית, אבל לא בחצר שהיא רחוקה מרשות

הרבים או הכרמלית, שהיא פתוחה למבוי והמבוי פתוח להן), ונתבאר שם (הערה 194 ).

[1521] עירובין יב, א (אמר ליה שמואל לרב חנניה בר שילא, את לא תעביד

עובדא, אלא או ברוב דופן ... בדופן שבעה, דבארבעה הוה ליה רוב דופן. למה לי ארבעה,

בשלשה ומשהו סגי, דהא אמר רב אחלי ואיתימא רב יחיאל עד ארבעה (טפחים, אפילו אינו

רחב אלא אמה או חמשה או ארבעה טפחים צריך לחי, אבל בפחות מארבעה אינו צריך כלום).

איבעית אימא כאן בחצר (אע"ג דאימעיט מארבעה לא סגי בהכי, רש"י) כאן

במבוי. ואיבעית אימא דרב אחלי גופיה תנאי היא (הילכך בעינן רוב הדופן עומד,

רש"י)).

הרי שבחצר לכו"ע לא סגי בפחות

מארבעה, אלא אם כן אין בה ג' טפחים. ואילו במבוי תלוי בין לישנא קמא לאיבעית אימא.

טור ושו"ע ס"ב (ואפילו אין בפרצה ד' טפחים, כיון שהוא במילואו צריך

תיקון, עד שיהא בה פחות מג').

[1522] עירובין ה, א (פחות משלשה

מתיר), ופרש"י (אם הפירצה פחותה מג', מתיר תיקון המבוי את המבוי, שהרי כלבוד

דמי, ואין כאן פירצה). רמב"ם פי"ז ה"ט (שאין ברחבו שלשה טפחים,

אינו צריך לא לחי ולא קורה ומותר לטלטל בכולו. שכל פחות משלשה הרי הוא כלבוד); אלא

שהוא פסק כן גם לענין מבוי, דלא כיש מתירין דלקמן.

וכן הוא לקמן סי' שסה ס"א (מבוי

שנפרץ אחד מצדדיו ... והיא יתירה מג' טפחים שאינה כלבוד, אסור).

[1523] פסקי עירובין למהר"ם מרוטנבורג סכ"ב (מיהו נראה לי

דהלכה כרב אחלי, דמבוי שאינו רחב ד' אפילו נפרץ במלואו אינו צריך כלום, אבל חצר

שמלואו פחות מד' צריך תיקון). רא"ש שם פ"א סט"ו (איבעית

אימא כאן בחצר כאן במבוי, ואיבעית אימא דרב אחלי תנאי היא, ושמואל לית ליה דרב

אחלי, ופסק ר"מ ז"ל במבוי פחות מארבעה אין צריך תיקון, כיון דללישנא קמא

סבר שמואל כרב אחלי, ומפליג בין מבוי לחצר, הלכה כההוא לישנא, דבשל סופרים הלך אחר

המיקל), הובא ב ב"י ד"ה ומ"ש ואפילו אין. עבודת הקודש

שער א סי"ב (יש מי שהורה שכל שיש ברחבו שלושה טפחים צריך להתירו בלחי וקורה.

ויש מגדולי המורים שהורו, דכל שאין ברחבו ארבעה, או שאין בפתחו ארבעה, אינו צריך

כלום. ולזה דעתי נוטה), הובא במ"מ פי"ז ה"ט. טור ושו"ע

שם, שלענין חצר נפסק בס"ב (ואפילו אין בפרצה ד' טפחים, כיון שהוא במילואו

צריך תיקון, עד שיהא בה פחות מג'), ואילו לענין מבוי, הובאו ב' דעות בסכ"ח (מבוי

שאין ברחבו ג' טפחים אינו צריך שום תיקון, שהוא כסתום. ויש אומרים דכל שאין בו ד'

טפחים אין צריך שום תיקון).

*

והנה מדברי הרשב"א הנ"ל (דכל

שאין ברחבו ארבעה, או שאין בפתחו ארבעה), נראה שהמחלוקת לענין מבוי היא בשניהם, הן

כשהמבוי "אין ברחבו ארבעה", והן אם הוא רחב יותר מארבעה, אלא "שאין

בפתחו ארבעה". ולכן הובאו ב' הדעות בשו"ע סכ"ח ב"מבוי שאין

ברחבו ג' טפחים ... שאין בו ד' טפחים", דהיינו אף אם כל המבוי "אין

ברחבו ארבעה".

(ומ"ש המ"א

ס"ק א (אפשר דמיירי שהחצר רחב באמצעי, ובקצה הוא קצר, שאין במילואו רוחב ד'

טפחים, אבל אם כל החצר פחות מד' טפחים אין צריך תיקון, כמ"ש סעיף כ"ח),

והוא מ"ש המ"א בסעיף כח, ס"ק כט (שאין ברחבו כו', כלומר שאין פתחו

רחב ג', אף על פי שתוכו רחב הרבה). והיינו שגם מ"ש בשו"ע סכ"ח

"מבוי שאין ברחבו ג' טפחים ... ד' טפחים", פירושו שהמבוי רחב, אלא

"שאין פתחו רחב ג'", ודוקא בזה ישנה המחלוקת. משא"כ אם כל המבוי

(או החצר) אין בו ארבעה, מודים כולם שאין צריך תיקון. כל זה צע"ג) . וראה

אבן העוזר. אליה רבה ס"ק ג. תוספת שבת ס"ק ה. פרי מגדים ומחצית השקל על

המ"א.

אלא שמכל מקום נראה לכאורה מדברי רבינו

בפנים, שפוסק כמ"א בזה, שהרי הן כאן והן לקמן סל"ד, הן לענין חצר והן

לענין מבוי, נתפרשה כל ההלכה הזאת בחצר (או מבוי) רחבים יותר מד' טפחים,

"שאין בפרצת מלואה ד' טפחים ... ברוחב פתחו ד' טפחים ... ומתקצר והולך עד

שאין בפתחו ג' טפחים ... שאין בפתחו ד' טפחים". משא"כ אם כל המבוי (או

החצר) אין בו ארבעה, אפשר שכולם יודו שאין צריך תיקון. וכן צויין לקמן שם

למ"א (הערה 214 ).

וכן נראה לכאורה לעיל סי' שמה סכ"ז

(איזהו מקום פטור ... חריץ שאין בו ד' טפחים רוחב, ועמוק משלשה ועד התהום, אפילו

הוא ארוך אלף אמה, וכן מחיצות הגבוהות משלשה ועד לרקיע, ואין ביניהם ד' על ד', הרי

ביניהם מקום פטור); אלא אם כן נאמר דלעיל שם מיירי כשיש לו ד' מחיצות, משא"כ

הכא מיירי שהוא פרוץ לגמרי לרשות הרבים].

וגם בלאו הכי נראה, שכל ההפרש בין חצר

ומבוי, שייך דוקא כשיש ברחבם יותר מד' טפחים, משא"כ כשרחבם ד' טפחים או פחות,

מהו ההפרש בינם, שלזה אנו קוראים מבוי ולזה אנו קוראים חצר, והרי בשניהם אין

עוברים בני אדם (שבני אדם הם רחבים יותר מד' טפחים). אלא ודאי החילוק בינם הוא רק

בחצר ומבוי רחבים יותר.

וראה גם דברי נחמי' סוף או"ח לסי'

זה ס"ד (סח, ג), שכן נתפרש בריטב"א שם יג, א (וכתב הראב"ד ז"ל

שלא נחלקו אלא כשהמבוי בעצמו רחב ד', אלא שפתחו קצר, אבל אם המבוי גם כן אינו רחב

ד' כשיעור משך מבוי, דכו"ע אינו מבוי ואינו צריך כלום, ונראין דבריו ז"ל).

וכן נראה לכאורה בגמרא, דמיירי באופן זה

(בדופן שבעה ... למה לי ארבעה, בשלשה ומשהו סגי, דהא אמר רב אחלי ואיתימא רב יחיאל

עד ארבעה), והיינו שרוחב החצר (או המבוי) הם שבעה טפחים, ויש להם פס של שלשה

ומשהו, ונשאר רוחב הפתח פחות מארבעה.

ומה שכתב כאן שדברי המ"א

צע"ג, אפשר שכתב כן על מה שרצה המ"א לפרש כן גם בדברי השו"ע, אף

שנפסק בו כדברי הרשב"א הנ"ל (ולא כדברי הראב"ד והריטב"א

הנ"ל).

[1524] סעיף לד (מבוי שתוכו רחב הרבה ומתקצר והולך עד שאין בפתחו ג'

טפחים אין צריך תיקון כלל, מפני שהוא כסתום מתורת לבוד. ויש אומרים שכל שאין בפתחו

ד' טפחים, שהוא שיעור מקום, אין צריך שום תיקון כלל).

[1525] משנה ב, א (והרחב מעשר אמות ימעט, ואם יש לו צורת הפתח,

אע"פ שהוא רחב מעשר אמות אין צריך למעט). טו, ב (כל פירצה שהיא כעשר אמות

מותרת, מפני שהיא כפתח, יתר מכאן אסור). טור ושו"ע שם (ואם יש בפרצה יותר

מעשר אמות, אפילו אינה במילואו, צריך לתקנה בצורת פתח).

[1526] ברייתא שם טז, א (היה

עומד מרובה על הפרוץ ... מותר, נפרצה ביותר מעשר אסור), ופרש"י (ואפילו כולו

עומד). הרב רבינו יהונתן ג, א ד"ה חצר

צריכה (אבל ביותר מעשר, אף על פי שנשאר מן הכותל בנוי כעשר, [ואפילו] ביותר מעשר,

אינו מועיל כלום, וכאילו נפל כל הכותל דמי, ונאסרה החצר לטלטל בתוכה, עד שיעשה

לאותה פרצה צורת פתח). עבודת הקדש שער א ס"ט (שכל פרצה יתירה על עשר, אין

הלחיים והקורה ולא עומד מרובה מתירין אותה, עד שימעטנה ויעמידנה על עשר, או שיעשה

לה צורת פתח). רא"ש פ"ה סוס"י ט (בשני פסין כשאין ביניהם

יותר מעשר, או בפס ארבעה והפירצה בעשר, או בצורת הפתח אפילו ביותר מעשר, מהני בכל

דוכתא). טור ושו"ע שם (אפילו אינה במילואה).

[1527] סי"ח-ט (אבל אם הפרוץ כעומד ... ובלבד שלא יהיה במקום אחד

פרוץ יותר מעשר אמות ... אם עשה צורת פתח אפילו לפרצה יתירה מעשר מותר).

[1528] לקמן סכ"ז (מבוי הרחב בפתחו יותר מעשר אמות אינו ניתר

בלחי וקורה, אלא בצורת פתח), וסל"ב (בעיר המוקפת חומה, שיש להעיר דין חצר ... מבואות הרחבות יותר מעשר, אין פסין

מועילין בהם כמ"ש למעלה גבי חצר, אלא צריך לתקנם בצורת פתח).

[1529] משנה עירובין טו , א (בכל עושין לחיין

אפילו בדבר שיש בו רוח חיים, ורבי מאיר אוסר), וכת"ק. טור ושו"ע ס"ג

(ומכל דבר שיעשנו כשר, אפילו מבעלי חיים).

וכמו במחיצה עצמה, שנתבאר לעיל סי' שסב

סי"ב (אפילו מבעלי חיים עושים מחיצה, שיעמיד שם בהמה לדופן מבעוד יום, ומותר

לטלטל שם בשבת, ובלבד שתהא קשורה שם ע"ד שיתבאר בסי' שס"ג).

ובודאי גם כאן מיירי שהעמידו וקשרו

מבעוד יום.

[1530] הרב רבינו יהונתן שם ד, א ד"ה בכל עושין (ולשמא

תרבץ תחתיה וליכא מחיצה עשרה נמי ליכא למיחש, דמיירי דמתוחה באשלי מלעיל, כלומר

שקשורה בחבלים לכותלי המבוי, ביתדות שיוצאות מן הכתלים, או מן התקרה, ואינה יכולה

לרבוץ תחתיה. והכי מפרשינן בסוכה), מגמרא סוכה כג , א (עשאה לבהמה דופן

לסוכה, רבי מאיר פוסל ור' יהודה מכשיר ... לחי למבוי ... ודלמא רבעה (רובצת,

רש"י), דמתיחה באשלי (חבלים, רש"י) מלעיל), וכרבי יהודה. שו"ע שם (ובלבד

שיקשרנו שם בחבלים לכותלי המבוי, ביתדות שיוצאים מן הכתלים, בענין שאינו יכול

לרבוץ, כדי שלא יתמעט גבהו מי' טפחים).

וכן הדין בסוכה, כמבואר בשו"ע סי'

תרל סי"א (עושים מחיצה מבעלי חיים, שיקשור שם בהמה לדופן).

[1531] ולכן גם לפני שרבץ, אין

לסמוך על לחי זה.

[1532] אור זרוע הלכות עירובין סוס"י קכב (ולמאי

דפרישית דהלכתא דעושין בהמה קשורה לחי למבוי, נראה בעיני דאילו קשר את האדם לדופן

במקום לחי דכשר). רמ"א ס"ג (ואפילו קשר שם אדם נמי הוי לחי).

[1533] מ"א ס"ק ג (וצ"ע דבסי' שס"ב

ס"ה איתא דבאדם אין צריך שיהיה קשור. וצריך לומר דמיירי שלא הודיעו שהעמידו

לשם לחי, אם כן בודאי ילך לו, שלא יעמוד שם כל היום, לכן בעינן קשור).

ונתבאר במחצית השקל על המ"א שם (דוקא

לעיל בסי' שס"ב, דאין צריך לאדם ההוא כי אם לפי שעה, אין צריך קישור, אפילו

לא הודיעו כנ"ל, דאין אדם הולך בשעה מועטת ממקומו אלא לצורך. משא"כ כאן

שצריך שיעמוד שם כל השבת, לכן בעינן קישור).

[1534] כדלעיל ס"א (שלחי זה נידון משום מחיצה גמורה מן התורה).

[1535] סעיף יד (במה דברים אמורים שמותר להעמידם בשבת, אלא כשהם אינם

יודעים שלשם מחיצה הוא מעמידם שם).

מלשון זה נראה לכאורה, שבאופן זה שלא הודיעו

וקשרו, יכול להעמידו שם בשבת; אף שהטעם להיתר זה הוא כדלעיל שם סי"ג (ואפילו

בשבת מותר לעשות מחיצה מהאנשים ... שהרי האדם הוא בן דעת ועומד לדעת עצמו),

משא"כ כאן כשקושרו. וכן נתבאר בפרי מגדים א"א ס"ק ג (וכאן בקשרו מערב

שבת מיירי, ומשום הכי שרי).

[1536] תוס' עירובין י , א ד"ה ושני (בפס

גמור סגי בשני משהויין, אבל כותל עצמו לא חשיב פס אם לא ברוחב טפח, דאין היכר כל

כך בכותל כמו בפס גמור). הגהות מיימוניות הל' שבת פי"ז אות מ (אבל לחי שהוא

מן הכותל עצמו צריך טפח ולא סגי במשהו, וכן דקדקו התוס'). שו"ע ס"ד (אם

יש קצת כותל ברוח רביעי עולה משום לחי, ובלבד שיהא בו רוחב טפח).

[1537] סעיף ב (אם נשתייר מכותל רביעית עצמו בנוי ... טפח מכאן וטפח

מכאן. אבל בפחות מטפח אין כל כך היכר בהמשוייר מהכותל, כמו בפס גמור שמעמידו לשם

כך).

[1538] ברייתא שם טו, א (אבני גדר היוצאות מן הגדר (זו

למעלה מזו, רש"י), מובדלות זו מזו פחות משלשה, אין צריך לחי אחר). [מ"א]

ס"ק ו (אבנים היוצאים מן הגדר זו למעלה מזו פחות מג' הוי לחי (גמ' ד'

ט"ו)).

וכן הוא לקמן סל"ג (אם ... יוצאים

ממנו חיפופים פחות פחות מג' טפחים עד פחות מג' טפחים סמוך לארץ, יש לסמוך עליהם).

[1539] רב חסדא עירובין ח , א (הני מילי לחי

מעליא, אבל האי כיון דנשיב ביה זיקא ושדי ליה, לא כלום הוא). הגהות אשרי שם פ"א

סי' ט (לחי או מחיצה דאי נשיב ביה זיקא לא מצי קאי, לא חשיב לחי, והוא הדין מחיצה).

שו"ע ס"ה (לחי דאי נשיב ביה זיקא לא מצי קאי, לא חשיב לחי).

[1540] מ"א ס"ק ד (ואפילו אין הרוח מפילו אלא

מנידו, כמ"ש רס"י שסב). והיינו כדלעיל שם ס"ב (כדי שלא ינידם

הרוח).

[1541] כדלעיל ס"א (שלחי זה נידון משום מחיצה גמורה מן התורה).

[1542] סעיף ב (שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה).

[1543] רבא עירובין יד , ב (הפליגו מן הכותל

שלשה, לא עשה ולא כלום). טור ושו"ע ס"ו (צריך שלא יהא הלחי רחוק מן

הכותל ג' טפחים), וס"י (הרחיקו מהכותל שלש ... פסול).

וטעם פסול זה נתבאר בשו"ת רבינו

סי' ג (משום דלחי אינו נידון משום מחיצה אלא בצירוף מחיצות גמורות ... הלכך לא

מהני אלא בסמוך למחיצה גמורה, ולא במופלג ממנה, שאינו מצטרף עמה), ושם נסמן (הערה 13 ).

טעם נוסף נתבאר ברבינו יהונתן ג, א (שאם

היו מרוחקים מן הכותל שלשה, אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטלי להו).

וכדאמרינן שם י, ב. טז, ב (דאתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה).

אמנם לא קיי"ל כן, כדלקמן ס"מ

(ירחיק שני אמות מכותל זה, ויעמיד שם פס רחב שלשה אמות ... שאז

אין האויר שבין הפסים עם האויר שבין

פסים לכתלים באים ומבטלים הפסים שביניהם, הואיל וכל פס מרובה על האויר שבינו לכותל

שאצלו ... ולבד מפסים אלו צריך לעשות גם

כן לחי למבוי, שהפסים אינם נחשבים ללחי הואיל והם רחוקים מהכתלים ג' טפחים). הרי

שגם במקום דלא "אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטלי להו", מכל מקום

אין הלחי מועיל כשהוא רחוק מהכתלים ג' טפחים. ונתבאר במ"א ס"ק ה, דהיינו

דלא כדעת רבינו יהונתן שם.

טעם שלישי נתבאר בבכור שור עירובין יא,

ב. וחלק עליו רבינו בשו"ת סי' ג, לקמן הוספה א (מובן מדבריו שהבין, דהא

דאמרינן בגמרא דהוי לי' מחיצה שגדיים כו', קאי גם אהפליגו מן הכותל ג' טפחים.

ושגגה היא ... אלא בלמטה דוקא מודה משום שהגדיים כו', אבל בהפליגו מן הכותל, לא

איכפת לן בגדיים בוקעים), ושם יתבאר (הערה 8 ).

וגם לפי דעת הבכור שור, מסיק בהערות

שבדברי נחמיה לסעיף שלפנינו ( דאע"פ שבגמרא קאי נמי אהפליגו, לא

הוצרכו לכך אלא לרשב"ג [שסובר דאמרינן לבוד עד ד' טפחים], אבל לדידן דגם

למעלה שיעור לבוד בג', לא נצרך להאי טעמא בהפליגו ... לדידן דקיי"ל כרבנן גם

למעלה בקורה שיעורו בג', לכן גם למטה אין צריך להאי טעמא, ובגמרא לא הוצרכו לכך

אלא לומר, דרשב"ג מודה בכהאי גוונא). והיינו שלכן לא הובא טעם זה לענין לחי

שהרחיק מהכותל, לא בגמרא שם, ולא בשוע"ר כאן.

[1544] עבודת הקדש שער א סוף ס"ז (נתנו חוץ מאויר המבוי, סמוך

למבוי תוך שלושה, יראה לי שהוא מתיר). תוספת שבת ס"ק טז (מה שכתב הב"ח

שיש לספק אם העמיד לחי חוץ למבוי פחות מג' טפחים אי מהני ... פשיטא ליה להמחבר

דמהני גבי לחי ... דהלחי עצמה מחוברת לכותל על ידי לבוד ... הרי הוא כמו לחי המושך

עם דפנו של מבוי דכשר).

וכן הוא לקמן סט"ז (שהלחי ...

עיקרו משום מחיצה ... ולכן מועיל כשהוא

בתוך ג' טפחים לכותל המבוי, אפילו מבחוץ).

וראה דברי נחמיה שם. פתחא זוטא ס"ק

יב, ובכלל א ס"ו. מראי מקומות וציונים.

[1545] רבינו יהונתן ג, א (אבל בפחות משלשה אמרינן לבוד, וכמאן דמיחבר

דמי). עבודת הקדש שער א סוס"י ז (אבל פחות משלושה מותר, שכל פחות משלושה

כלבוד לכותל וכמונח על הקרקע).

[1546] ר"[מ] מרוטנבורג בפסקי עירובין סל"ד

(עשה לחי משברים ושברי שברים וחיברן בכותל ... נראה לי דכשר). הובא ב הגהות

מיימוניות פי"ז הי"ב אות ה (פירש רבינו, אפילו משברים ושברי שברים).

שו"ע ס"ז (לחי, אפילו שברים ושברי שברים כשרים בו).

[1547] לבוש ס"ז (ובלבד שיוכל לעמוד ברוח מצויה).

[1548] מרדכי עירובין רמז תפב (וכתב רבינו מאיר דמה

שעושין לחיים מסיד מחוי ... יפה עושין, וממני יצאו בכולם בתחילה בעיר

וירצבור"ג, לפי שהנכרים היו באים לעקור אותם, אמרתי לעשות כן, דהא [אמרינן]

בכל עושין לחיים, וסיד מחוי או גיפסים שמדבקין אותן אצל החומה כעובי אצבע הוא הרבה

חזק יותר מחוט הסרבל או קנה). תרומת הדשן סי' עד (מה שנוהגין בכל המקומות לעשות

הלחיים מסיד מחוי בעובי ולא כלום, ובמרדכי משום מהר"ם משמע דבעי כעובי אצבע.

תשובה, יראה דאין למחות ולבטל מנהג זה, שכבר נתפשט בכל המקומות. וכן שמעתי מאחד

מהגדולים, שפעם אחת בא חד מרבוותא לניאוש"ט, ורצה לשנות הלחיים שהיו שם מקדם,

ולעשות כעובי אצבע, על פי המרדכי. ולא רצו המנהיגים שהיו בעיר להניחו לעשות). רמ"א

ס"ז (ולכן עושין לחי מסיד טחוי בכותל).

[1549] לבוש שם (שעל ידי הכותל הוא ראוי לעמוד).

[1550] מהר"ם מרוטנבורג שם (ובלבד שלא יגביה התחתונה מן הקרקע

ג'). הובא בהגהות מיימוניות שם. תרומת הדשן שם (הכלבים ודבר אחר רגילים להתחכך

בכתלים, ומוחקין מן הכתלים כל מחוי הסיד למטה סמוך לארץ, יותר משלשה טפחים מן

הקרקע ולמעלה, ותו לא חזי). רמ"א שם (ובלבד שיזהר שלא יתמחה יותר משלש לארץ).

[1551] לקמן סי"ב.

[1552] ט"ז ס"ק ד (משמע דעכ"פ בעי

דליהוי בהאי מיחוי קצת דבר ממש ועב קצת, ולא סגי במראה הסיד שניכר על הכותל לחוד).

[1553] רב חייא בר אשי עירובין פ, ב (עושין לחי אשירה),

ופרש"י (דאין לו שיעור לרחבו ועוביו). טור ושו"ע ס"ח (לחי שעשאו

מעצי אשירה, כשר).

ולענין קורה ראה לקמן סי"ח. ולענין

סולם ראה לקמן סי' שעב סי"ח. ולענין שופר ראה לקמן סי' תקפו ס"ו. ולענין

ד' מינים ראה לקמן סי' תרמט סי"א.

[1554] תוס' שם ד"ה אבל (אע"ג דלחי נמי

בעי שיעור גובה, וגם רוחב משהו מיהא בעי ... וה"ר אברהם פירש, לחי אם היה

מדבק הכתיתים בכותל הוי לחי, ובלבד שלא יהו ניטלות ברוח).

ואף שעכ"פ נהנה מעצי אשרה האסורים

בהנאה, ואף אחר שנשרפו ודיבקם אסורים בהנאה, כדתניא פסחים כז, ב (כל הנשרפין אפרן

מותר, חוץ מעצי אשירה).

אפשר שהלחי נחשב כמצוה, שבזה נתבאר לקמן

סי' תמה ס"ח (מותר לכסות דם חיה ועוף באפר שריפת החמץ, שמצות לאו ליהנות

ניתנו, כלומר שלא נתנו המצות לישראל להיות קיומם הנאה להם, אלא לעול על צוארם

ניתנו), וסי' תרמט סי"ב (אין זו חשובה הנאה מה שיוצא בה ידי חובתו, דמצות לאו

ליהנות נתנו כמו שנתבאר בסי' תקפ"ו עיי"ש).

וראה בית מאיר (הכא דאינו אלא לצורך

מחיצה, ובה גופא לא משתמש במידי, לכו"ע לא חשוב הנאה מה שנהנה על ידה היתר

טלטול). הובא במשנ"ב ס"ק כט.

[1555] ברייתא ט , ב (תני רבי חייא כותל שצידו אחד כנוס

מחבירו, בין שנראה ... מבפנים ושוה מבחוץ, נידון משום לחי). טור ושו"ע ס"ט

(בין שנראית בליטת הלחי לעומדים בתוך המבוי ואינה נראית לעומדים בחוץ ... כשר).

[1556] רש"י שם ד"ה נראה מבפנים (שהעמיד הלחי

רחבו לצד אורכו של מבוי, ולא משך קצת רחבו קימעא כלפי חוץ, אלא השוה חודו החיצון

לעובי כותלי המבוי, ודומה כמי שמוסיף על רוחב הכתלים ואינו נראה מבחוץ כלחי, אבל

חודו הפנימי נראה מבפנים, שעביו בולט לתוך רוחב המבוי).

[1557] בדפוס ראשון: כזה (ונשאר מקום חלק). וצ"ל: כזה

[1558] מסקנת הגמרא שם י, א (והלכתא, נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון

משום לחי). טור ושו"ע שם (בין שנראית לעומדים בחוץ ... ואינה נראית לעומדים

בפנים, כשר).

וראה גם לעיל סי' שס ס"ז (ואף

שגיפופים אלו אינן נראין למי שעומד בפנים, בתוך הקרפף או החצר או הבית הנפרץ

במילואו, כיון שהם נראים למי שעומד בחוץ, נדונין משום פסין לפרצה, כמו שהלחי הנראה

מבחוץ ולא מבפנים נידון משום לחי למבוי, כמו שיתבאר בסי' שס"ג).

[1559] רש"י שם ט, ב ד"ה נראה מבחוץ (שמשך כל הלחי לחוץ

וחודו הפנימי נכנס בכותלי המבוי, ואינו נראה מבפנים, אלא דומה כמוסיף על אורך

הכותל, אבל מבחוץ ניכר שאינו מכותל המבוי, שהרי נמשך להלאה מרוחב הכותל).

[1560] בדפוס ראשון: כזה (ונשאר מקום חלק). וצ"ל: כזה

[1561] אופן

השני בפ רש"י שם ד"ה בין שנראה (כגון ששקוע הכותל מלפניו,

שאין הכניסה נראית לעומדים בפנים, אלא לבני רשות הרבים). תוס' שם ד"ה

כותל (כאן פירש הקונטרס ששקע הכותל מלפניו ... ומה שפירש כאן ניחא טפי). רא"ש

שם פ"א סי"א (כמו שפירש רש"י בברייתא דר' חייא, כותל שצדו אחד כנוס

מחבירו, בין שנראה מבחוץ ושוה מבפנים, כגון ששקוע הכותל מלפניו, שאין הכניסה נראה

לעומדים במבוי, אלא לעומדים ברשות הרבים, ואותה שקיעה חשיב לחי). לפי' הט"ז

ס"ק ו (ועל כן נראה דהחילוק הוא בין הפירושים בזה ... לפירוש השני ... ונראה

בחוץ הוה כשיש פגם בפני הכותל, שהוא ראש העליון כזה, זהו מהני דוקא, כיון שהלחי

אינו לצד חלל המבוי, דאז אין היכר כל כך אלא נראה ככותל ארוך ... ראיתי עוד דרכים

אחרים והנלע"ד כתבתי). ומלבושי יום טוב על הלבוש סי"ג (אבל

התוספות והרא"ש ... הכריחו דבכהאי גוונא לא הוי לחי, דלא נקרא נראה מבחוץ,

אלא לעומדים לאחורי המבוי). ואליה זוטא ס"ק ב (בתוס' והרא"ש

בעירובין דף ט' ע"ב משמע דבכה"ג לא הוי לחי, דלא נקרא נראה מבחוץ אלא

לעומדים לאחורי מבוי).

שתי דעות אלו הובאו גם לקמן סט"ו (לחי

המושך ברחבו עם אורך דפנו של מבוי, שהעמיד חודו כנגד עובי הכותל מבחוץ, שאין חודו

מכסה את כל עובי הכותל, אלא מקצת עביו של צד החלל המבוי, לפי סברא הראשונה שנתבאר

למעלה (סעיף יא). או מקצת עביו של צד אחורי המבוי, לפי סברא האחרונה שנתבאר שם).

[1562] בדפוס ראשון: כזה (ונשאר מקום חלק). וצ"ל: כזה

[1563] מלבושי יום טוב שם. אליה זוטא שם (עי' ט"ז,

וצ"ע, דלא קשה מידי) . בט"ז שם הביא בתחילה פירוש הב"י,

והקשה עליו, ולכן פירש בדברי רש"י ותוס' באופן המובא כאן בפנים.

[1564] רבא עירובין יד, ב (עשה לחי למבוי והגביהו מן הקרקע שלשה ...

לא עשה ולא כלום). טור ושו"ע ס"י (הגביהו מהארץ שלש, פסול).

[1565] כדלעיל סעיף א (שלחי זה נידון משום מחיצה גמורה מן התורה).

וראה מראי מקומות וציונים.

[1566] כדלעיל סי' שמה ס"ד (כל מחיצה שאינו מגעת ג' טפחים לארץ

אינו מחיצה לחלוק רשות בפני עצמה, לפי שהגדיים יכולים לבקוע תחתיה).

[1567] רשב"א בעבודת הקדש שער א ס"ה (הגביהו מן

הקרקע פחות משלושה טפחים, אף על פי שאין באורכו אלא שבעה ומשהו, כשר, שכל לבוד

רואין אותו כמלא). מ"מ פי"ז הי"ב (וכתב הרשב"א

ז"ל, הגביהו למעלה מן הקרקע פחות מג' טפחים, שאין בארכו אלא ז' טפחים ומשהו,

כשר, שכל לבוד רואין אותו כמלא). שו"ע שם (ואם הגביהו פחות משלש, אף על פי

שאין בו אלא שבע ומשהו, כשר).

והיינו שאף שהתחיל כאן בטעם בקיעת גדיים

(ומחיצה הגבוה ג' טפחים מן הארץ אינה מחיצה, מפני שהגדיים יכולים לבקוע תחתיה), משא"כ

פחות מג' טפחים אין כאן בקיעת גדיים, והוי לחי כמחיצה.

מכל מקום מסיים בטעם לבוד (הגביהו פחות

משלשה ... לפי שכל לבוד רואין אותו כמלא).

כי טעם זה שאין בו בקיעת גדיים והוי

כמחיצה, אינו מועיל אלא כשהלחי עצמו יש בו שיעור עשרה טפחים, משא"כ כאן בא

להתיר "אף על פי שאין בו אלא ז' ומשהו", מטעם לבוד (לפי שכל לבוד רואין

אותו כמלא).

וכן לענין מחיצה, נתבאר לעיל סי' שמה

ס"ד (כל מחיצה שאינו מגעת ג' טפחים לארץ אינו מחיצה ... לפי שהגדיים יכולים

לבקוע תחתיה. אבל פחות מג' טפחים, שאינן יכולין לעבור שם, אפילו אין בה אלא ז'

טפחים ומשהו, אנו אומרים לבוד, וכאלו הגיע לארץ), ושם נסמן (הערה 35 ).

[1568] אביי עירובין טו , א (לחי העומד מאליו

(שלא הוקבע שם לשם תיקון מבוי, דלא הזמינוהו לכך, רש"י) אביי אמר הוי לחי,

רבא אמר לא הוי לחי), וכדאמרינן בקידושין נב, א (והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל

קג"ם), ופרש"י (סימני הלכות הן שנחלקו בהם אביי ורבא, ובכל מקום הלכה

כרבא חוץ מאלו ... לחי

העומד מאיליו בפ"ק דעירובין). טור ושו"ע סי"א (אפילו לא עשאו לשם

לחי, אלא שנזדמן לו שם מאליו, כשר).

[1569] גמרא שם (אביי לטעמיה דאמר לחי משום מחיצה, ומחיצה העשויה

מאליה הויא מחיצה). מ"א ס"ק ח (דלחי משום מחיצה, ומחיצה העומדת מאלי'

כשרה).

וכדלעיל סעיף א (שלחי זה נידון משום

מחיצה גמורה מן התורה), וסי' שסב ס"ד (מחיצה העומדת מאליה, דהיינו שלא נעשית

לשם מחיצה, כשרה לכל דבר).

משא"כ קורה, כדלקמן סי"ז.

[1570] גמרא שם (היכא דלא סמכינן עליה מאתמול (שהיה שם

לחי אחר ונפל בשבת, רש"י), כולי עלמא לא פליגי דלא הוי לחי, כי פליגי היכא

דסמכינן עליה מאתמול, אביי אמר הוי לחי דהא סמכינן עליה מאתמול). טור ושו"ע

שם (ובלבד שיסמכו עליו מערב שבת, אבל לא סמכו עליו מערב שבת, כגון שהיה שם לחי אחר

ונפל בשבת, ובאים עכשיו לסמוך על זה, לא).

[1571] ב"י ד"ה ומ"ש ובלבד (ופירש רש"י היכא דלא

סמכינן עליה מאתמול, שהיה שם לחי אחר ונפל בשבת ... שאין צריך שיתכוין לסמוך עליו

מערב שבת, אלא כל שלא היה שם לחי אחר בערב שבת זה, מיקרי סמך עליו מערב שבת. וכן

כתב בהגהות אשיר"י (פ"א ס"כ) וכך הם דברי הרב המגיד בפי"ז

(הכ"ב) בשם הרשב"א (עבודת הקודש שער א ס"ח) שכתב וזה לשונו, כיצד,

העמידו לחי במבוי וניטל בשבת, אפילו היה שם אילן וכיוצא בו, ואפילו נטעו בידים,

אינו מועיל, כיון שלא סמך עליו מערב שבת. לא העמיד שם לחי אחר, או שהיה שם ונפל

מערב שבת, אילן זה מתיר משום לחי, וכן כל כיוצא בזה). רמ"א סי"א (אבל לא

היה שם לחי אחר מערב שבת, כאלו סמכו עליו דמי). מ"א ס"ק ט (אף על פי שלא

סמכו עליו בפירוש).

[1572] מ"א שם (משמע דאם בפירוש לא סמכו עליו,

כגון שלא טלטלו בשבת שעברה על ידי לחי זו, לא הוי לחי).

[1573] רמי בר חמא אמר רב הונא עירובין ה, א (לחי הבולט מדופנו של

מבוי (לתוך רוחב המבוי, רש"י), פחות מארבע אמות נידון משום לחי, ואינו צריך

לחי אחר להתירו. ד' אמות (אם היה בולט לתוך רוחב המבוי ד' אמות, רש"י), נידון

משום מבוי (כלומר כיון דאורך הכשר מבוי ניתר בכך בעלמא ומיקרי מבוי, הכא נמי נפיק

מתורת לחי דלא סמכינן עליה, רש"י), וצריך לחי אחר להתירו). טור ושו"ע סי"ב

(לחי העומד מאליו ... אם הלחי בולט לתוכו ד' אמות, אינו נידון משום לחי, וצריך לחי

אחר להתירו).

[1574] טור ושו"ע שם (אפילו סמכו עליו מערב שבת). משמעות רש"י

שם ע"ב ד"ה ד' אמות (אע"ג דאי עבדיה משום לחי הוי כשר ... כיון

דלאו להכי איקבע, אנן במחשבה לא מצינן לאפוקיה מתורת כותל ולשווייה לחי), ותוס' שם

ד"ה פחות (דאילו עבדיה לשם לחי הוי כשר בכל ענין), וד"ה ארבע (דהיכא

דהעמידהו לשם לחי לפירוש הקונטרס מועיל), ונתבאר בדרכי משה ד (דלחי המתוקן לכך,

אפילו רחב ד' מהני ... אם לא תקנו לשם כך, וסמכו עליו, סבירא ליה דלא מהני. וכן

נראה מדברי רש"י). מ"א ס"ק יא (העמידו, אבל סמכו עליו לא מהני).

יוצא

אם כן סיכום הדברים (האמורים בסעיפים אלה):

(א)

העומד מאליו ולא סמכו עליו מערב שבת, אינו מועיל אפילו בפחות מד' אמות

(סי"ג).

(ב)

העומד מאליו וסמכו עליו מערב שבת, מועיל בפחות מד' אמות (סי"ג), ואינו מועיל

כשהוא ד' אמות (סי"ד).

(ג)

העמידו לשם לחי, מועיל אפילו כשהוא ד' אמות (סוף סי"ד).

(ד)

לחי המושך מחוץ למבוי באורך ד' אמות, אינו מועיל אף אם העמידו לשם לחי

(סט"ו).

[1575] מ"א ס"ק י (דד' אמות הוי שיעור מבוי, וליכא הכירא). וכדלקמן

סכ"ז (מבוי שאין בארכו ד' אמות אין שם מבוי עליו), ושם נסמן (הערה 148 ).

וממילא מובן שאינו מועיל אף מטעם פס,

ששיעורו ד' טפחים, כדלעיל ס"ב (בפס רחב ד' טפחים), ועד רוחב ד' אמות, כדלקמן

ס"מ (ויעמיד שם פס רחב שלשה אמות).

[1576] תוס' שם ד"ה ארבע אמות (אפילו למאן

דאמר לחי משום מחיצה, דהיה לו להועיל יותר אם סותמו, מכל מקום היכר קצת בעינן). מ"א

שם (אף על גב דלחי משום מחיצה, מכל מקום הכירא קצת בעינן).

[1577] רב פפא שם (אותו לחי היכן מעמידו, אי דמוקי

ליה בהדיה (אצלו ברוחב המבוי, רש"י), אוספי הוא דקא מוסיף עליה. אמר רב פפא

דמוקי ליה לאידך גיסא (אצל כותל האחר כנגדו, רש"י)). טור ושו"ע שם (ויעמידנו

ברוח שכנגדו).

[1578] רב הונא בריה דרב יהושע שם (אפילו תימא

דמוקי לה בהדיה, דמטפי ביה או דמבצר ביה (או עב ממנו או דק ממנו, רש"י)). טור

ושו"ע שם (ואם ירצה להעמידו אצלו, יעשנו מעט עב או דק יותר מהבליטה, כדי שיהא

ניכר שהוא לשם לחי).

[1579] רב אשי שם (במבוי שמונה נמי לא צריך לחי, מה נפשך,

אי עומד נפיש, ניתר בעומד מרובה על הפרוץ. ואי פרוץ נפיש (נמצא שאין ד' שלימות

בלחי, רש"י), נידון משום לחי. מאי אמרת דשוו תרוייהו כי הדדי). תוס' שם ד"ה

וספק דבריהם (דקיימא לן בפירקין (ד' טז:) דפרוץ כעומד מותר). עבודת הקדש שער א ס"ח

(היה רחב שמונה מותר, לפי שיש כאן עומד כפרוץ, וכל שהעומד כפרוץ הרי הוא כעומד). הובא

במ"מ פי"ז הכ"ב. טור ושו"ע שם (אם המבוי רחב יותר משמונה אמות).

מ"א ס"ק י (אבל אם המבוי רחב ח' אמות, ניתר בעומד כפרוץ).

*

ומטעם זה מותר לטלטל מבית למרפסת שלפני

הבית, גם כאשר המדרגות יורדות מהמרפסת לרחוב, והמדרגות אינן נחשבות למחיצה (ראה

לעיל סי' שנח ס"ט, והערה 65 ),

כזה:

כי אף שאין למחיצה זו דין פס או לחי,

שהיא רחבה יותר מד' אמות, מכל מקום נכשרת המרפסת מדין עומד מרובה על הפרוץ.

ואף שמחיצה זו אינה נראית לעומד על

המדרגות, שהרי הבליטה שלצד המדרגות מסתרת על המחיצה, ולכן אסור לטלטל על גבי

המדרגות.

מכל מקום, גם זה מועיל, כעין המבואר

לקמן סי' שסה ס"ג (מבוי שנפרץ במילואו לחצר ... חצר מותרת ... והמבוי אסור

... כיון שנפרץ במילואו למקום האסור לו בלי עירוב, נאסר כולו. מה שאין כן החצר

אינה פרוצה לו במילואה, אלא נשארו בו גיפופין מכאן ומכאן עודפים על המבוי, שהיא

רחבה ממנו. וכגון שכתלי אורך המבוי נכנסין בתוך החצר). הרי שגם במקום שכתלי אורך

המבוי נכנסים לחצר, ומסתירים על הגיפופים, מכל מקום מתירים על ידי הגיפופים שאחורי

בליטת אורך הכתלים.

[1580] והיינו שבמבוי מועיל עומד

כפרוץ רק ברוח רביעית, במבוי שאינו מפולש, משא"כ במבוי המפולש אינו מועיל אלא

צורת הפתח, כדלקמן סי' שסד ס"א (מבוי המפולש ... צריך צורת פתח מכאן ולחי או

קורה מכאן ... לפי שצורת פתח היא כמחיצה

גמורה, ונמצא שאינו פתוח אלא מצד אחד, ואינו נקרא מפולש).

אבל בחצר סגי בעומד כפרוץ אף במפולש,

ואף בד' רוחות, כדלקמן שם ס"ב (וכל זה במבוי. אבל חצר ... אין פילוש אוסר בהם

... די להם בתיקון החצר מכאן ומכאן).

ואם אין רבים בוקעים בפרצות אלו, ולא נעשה בהם

מבוי מפולש, סגי אף במבוי פרוץ מד' רוחות, כדלקמן סי' שסה ס"א (ואין המבוי

נפסל בפתחים הרבה, והוא שאין רבים בוקעים בפרצה זו), ושם נסמן (הערה 10 ).

[1581] סעיף יח (אם הפרוץ כעומד שוה בשוה מותר).

[1582] רש"י שם ד"ה ד' אמות (דאי עבדיה משום לחי הוי כשר).

תוס' שם ד"ה פחות (דאילו עבדיה לשם לחי הוי כשר בכל ענין), וד"ה ארבע (דהיכא

דהעמידהו לשם לחי לפירוש הקונטרס מועיל).

[1583] תוס' שם ד"ה ארבע (יש לומר כשהועמד לשם

לחי יש קול, ואיכא היכירא). רמ"א סי"ב (ואם העמידו לשם לחי, דאית ליה

קלא שתקנו לחי למבוי זה, אפילו רחב ארבע אמות הוי לחי).

[1584] רמי בן אבא אמר רב הונא עירובין י , א (לחי המושך

עם דפנו של מבוי), ופרש"י (לחוץ, שנראה כמאריך את דופן המבוי, שמעמיד חודו

כנגד עובי הדופן, דמיכסי חודו בעוביו של דופן, דשוה מבפנים ונראה מבחוץ, שאין חודו

של לחי מכסה כל עובי הדופן שרחב ממנו), ותוס' שם ה, א ד"ה לחי (מושך חוץ

למבוי לארכו של מבוי). שו"ע סי"ג (לחי המושך עם דפנו של מבוי (פירוש

לאורך המבוי, ט"ז), שהעמיד חודו כנגד עובי הכותל, דשוה מבפנים ונראה מבחוץ,

שאין חודו של לחי מכסה כל עובי הדופן).

[1585] עי' ט"ז שם (כאן משמע דלא קי"ל כדברי התוס'

שזכרנו בס"ט, דלא אמרינן בכזה נראה מבחוץ ושוה מבפנים דהוה לחי). וצ"ע .

והיינו שכאן נתבאר, שמה שאמרו כאן

"דשוה מבפנים ונראה מבחוץ, שאין חודו של לחי מכסה כל עובי הדופן", אפשר

לפרש או כסברא הראשונה דלעיל סי"א (שהלחי מכסה את צד חלל המבוי), או כסברא

האחרונה דלעיל שם (שהלחי מכסה את צד האחורי של המבוי). ומה שכתב הט"ז שמכאן

נראה כסברא האחרונה דלעיל שם, צ"ע.

וכן הקשה עליו בתוספת שבת ס"ק כז

(ותימה על הט"ז שכתב דמשמע מכאן כפירוש הרא"ש. ובאמת אין כאן שום

משמעות. ונעלם ממנו דברי הרא"ש). והוא מ"ש הרא"ש פ"א

סי"א (ולחי המושך מדופנו של מבוי, בין אי גרס מדופנו בין אי גרס עם דופנו, יש

לפרש שנמשך עם עובי רוחב הכותל של מבוי, ורוחב [הכותל עודף] לצד מבוי, או מאחריו),

דהיינו שאפשר לפרש גמרא זו לפי ב' הדעות, ופרי מגדים משב"ז על ט"ז זה (ומ"ש

דכאן משמע דלא קי"ל כתוס'. עיין תוספת שבת אות כ"ז, הביא דברי

הרא"ש, יעו"ש שהניח בצ"ע).

[1586] גמרא שם (פחות מד' אמות

נידון משום לחי, ומשתמש עם חודו הפנימי, ד' אמות נידון משום מבוי, ואסור להשתמש

בכולו), ופרש"י (בכל המבוי, שהרי אין כאן לחי). שו"ע שם (פחות מד' אמות

נידון משום לחי, ומשתמש עם חודו הפנימי. ד' אמות, נידון משום מבוי, ואסור להשתמש

בכל המבוי, שהרי אין כאן לחי).

וכדלקמן סכ"ז (מבוי שאין בארכו ד'

אמות אין שם מבוי עליו), ושם נסמן (הערה 148 ).

[1587] תוס' שם ה , ב ד"ה פחות (ההיא

דלקמן (דף י.) דלחי המושך, הואיל והוי לאורך המבוי, ואינו סותמו, דנידון משום מבוי,

אפילו הוקבע לשם לחי ... משמע דרוצה לומר אע"ג דהוקבע לשם לחי נידון משום

מבוי). מ"א ס"ק יד (ואסור להשתמש, אפילו הועמד לשם לחי (תוס')).

[1588] מ"א ס"ק יג (עם

חודו, דהא הצד השני קצר מזה).

[1589] והיינו דאף שנתבאר לקמן סי' שסה ס"ו (מותר להשתמש בפתח

המבוי כנגד הלחי, לפי שאף שחודו הפנימי הוא שסותם כמחיצה, מכל מקום כיון שאין

ברוחב מקום זה ד' טפחים, מקום פטור הוא).

מכל מקום כאן אסור להשתמש כנגד הלחי

הזה, שהרי משם ואילך אין כנגדו כותל בצד השני, וכמבואר בתוס' ט, רע"ב (דסתם

מבוי אורך כותליו שוין), ואם כן אין בצד השני כותל, כנגד הלחי שנמשך לחוץ.

וכן הוא לקמן סוף סל"ו (לחי ...

אינו מועיל להתיר להשתמש אצלו, הואיל ואין שם מחיצה כנגדו).

והיינו אף בפתוח לרשות הרבים,

משא"כ בפתוח לכרמלית, בכל אופן אסור להשתמש אלא עד חודו הפנימי, כדלקמן סי'

שסה ס"ו (בפתוח לכרמלית אסור להשתמש, בין כנגד הלחי, בין תחת הקורה, לפי

שמקום זה שאין בו ד' מצטרף הוא להכרמלית ונעשה כמוה שמצא מין את מינו וניעור).

[1590] צ"ע בגמרא . ראה מראי מקומות וציונים.

[1591] כדלעיל סי"ד (ואע"פ שהלחי כמחיצה גמורה, מכל מקום

צריך שיהא בו גם כן היכר קצת).

[1592] עי' תוס' דף ט ע"א

סד"ה שאין כו' (דהכא בעינן קורה ... היכר, תדע דהא

משוכה מבחוץ אפילו בפחות מג' לא אמרינן לבוד).

הרי שזהו טעם החילוק בין לחי, שהוא משום

מחיצה, ולכן סגי בלבוד, כדלעיל ס"ח (אם הרחיק הלחי מן הכותל ... להלאה לצד

חוץ ... פחות מג' טפחים, כלבוד הוא). משא"כ

קורה הוא משום היכר, ולכן אין מועיל בה לבוד.

[1593] לבוש סט"ו (אבל קורה אינו אלא משום היכר).

וכדלעיל ס"א (וכיון שיש קורה על

פתחו יש בזה היכר וזכרון לרואים, שיכירו וידעו שתקנת חכמים היא קורה זו במבוי זה).

[1594] רבא עירובין ח , סע"ב (נעץ שתי

יתידות בשני כותלי מבוי מבחוץ (נעוצות בכותל בעוביו שלצד רשות הרבים, רש"י)

והניח קורה על גביהן (ונמצאת קורה שעליהן בולטת ונמשכת לחוץ יותר מן הכתלים, וחודה

הפנימי דבוק וסמוך לכותל, רש"י) ... בעינן קורה על גבי מבוי וליכא). טור ושו"ע

סי"ד (וצריך שיניחנה על כותלי המבוי, אבל אם נעץ שתי יתדות אצל המבוי בחוץ,

אפילו בסמוך לו, והניחם עליהם, פסול).

[1595] רא"ש עירובין פ"א ס"כ (קורה

העומדת מאליה, יראה דלא הוי קורה, דקיימא לן דקורה משום היכר, וטעמא דאביי בלחי

משום מחיצה). והיינו כדאמרינן שם טו, א (לחי העומד מאליו, אביי אמר הוי לחי, רבא

אמר לא הוי לחי ... אביי לטעמיה דאמר לחי משום מחיצה, ומחיצה העשויה מאליה הויא

מחיצה, ורבא לטעמיה דאמר לחי משום היכר, אי עבידא בידים הויא היכר ואי לא לא הוי

היכר). הרי שבקורה שהוא משום היכר, כו"ע מודו שאם עמד מאליו לא הוי היכר.

רשב"א בעבודת הקדש שער א ס"ח

(ויראה לי שהקורה העומדת מאליה, כאותן שנותנין קורה מכותל לכותל לחזק את הכתלים,

אינה קורה, שהקורה משום היכר, וכל שהוא משום היכר אם עמד מאליו אין כאן היכר). הובא

במ"מ הל' שבת פי"ז הכ"ב. טור ושו"ע סט"ו (וצריך שיניחנה

כדי להתיר המבוי, אבל אם לא נעשית לשם כך, אפילו סמכו עליה מערב שבת, פסולה).

מ"א ס"ק טו

(דקורה משום היכר,

וכשלא עשאה לשם כך לא הוי היכר). ט"ז ס"ק ט (דקורה משום היכר, ואין כאן

היכר, אבל לחי הוא משום מחיצה, משום הכי מהני לעיל בעומד מאליו).

[1596] דכשר אף בעומד מאליו,

וסמכו עליו מערב שבת, כדלעיל סי"ג (אפילו לא העמידו שם לשם לחי, אלא שנזדמן

לו שם מאליו, כשר, שהלחי הוא משום מחיצה, ומחיצה העומדת מאליה כשרה. ובלבד שיסמכו

עליו מערב שבת).

[1597] כדלקמן סעיף הבא, ושם נסמן.

[1598] גמרא שם פ , ב (עושין לחי אשירה ... אבל

קורה לא, כתותי מכתת שיעוריה), ופרש"י (האי אשירה, כיון דבעי שריפה דכתיב (דברים

יב) ואשריהם תשרפון באש, שיעורה לאו שיעורא היא, דכשרופה דמיא). טור ושו"ע

סט"ז (קורה זו שאמרנו, צריכה שיעור. ולפיכך אם עשאה מעצי אשירה, פסולה, דכיון

דלשריפה קיימא כתותי מכתת שיעורה).

ולענין לחי ראה לעיל ס"י.

[1599] משנה עירובין יג , ב (הקורה שאמרו,

רחבה כדי לקבל אריח, ואריח חצי לבנה של שלשה טפחים (נמצא אריח טפח ומחצה רוחב,

רש"י), דייה לקורה שתהא רחבה טפח כדי לקבל אריח לרחבו). ירושלמי

עירובין פ"א ריש ה"ג (כדי לקבל עליו דימוס של ארחין). רבינו יהונתן

במשנה שם ג, ב ד"ה ובריאה (כלומר אריחין הרבה, כשיעור רוחב פתח המבוי מדובקים

שם בטיט, כפי מה שצריך להם). עבודת הקדש שער א ס"ה (וצריכה שתהא בריאה לקבל

דימוס של אריחין כשיעור ארכה). מ"[מ] פי"ז הי"ג (ובירושלמי

נראה שצריך שתהא בריאה כדי לקבל דימוס של אריחין שוכבין ארכו לאורך הקורה ... ואין

בגמרא שלנו מכל זה כלל, ולזה לא כתב רבינו רק לשון המשנה). טור ושו"ע סי"ז

(שיעור הקורה, רחבה טפח ... כדי לקבל אריח שהיא חצי לבנה של ג' טפחים).

וראה חידושי צמח צדק סב, א (אם כן

עכ"פ אין להחמיר כל כך כהירושלמי).

[1600] גמרא שם יד , א (טפח, טפח ומחצה בעי.

כיון דרחב לקבל טפח, אידך חצי טפח מלבין ליה בטינא משהו מהאי גיסא ומשהו מהאי גיסא

וקיימא), ופרש"י (מלבין לה לקורה בטינא, ממרח בטיט בשיפוע מלא אצבע מכאן

וכנגדו מכאן, ומשוה אותה לקורה. מלבין לשון לבנים).

[1601] במשנה שם יג, ב (רחבה כדי לקבל אריח ובריאה

כדי לקבל אריח. רבי יהודה אומר רחבה אף על פי שאין בריאה), וכחכמים. טור ושו"ע

שם (רק שתהא חזקה כדי לקבל אריח).

[1602] ירושלמי שם (כדי לקבל עליו דימוס של ארחין).

[1603] רש"י במשנה שם ד"ה רחבה לקבל אריח (שתהא דומה

לקביעות לבנות עליה בנין), ובגמרא שם ד"ה ומעמידי (בקורה הוא דבעינן קביעות,

כי היכי דתיהוי היכר מעליא). הרב רבינו יהונתן שם (שאם לא כן לא תהא בה

היכרא, דסבורים בני רשות הרבים דלפי שעה נתנה שם. אבל כשהיא בריאה ועבה וראויה

לקבל בנין כזה, ניכר ומפורסם לכל שלקביעות הושמה שמה, ואית בה היכרא). הובא ב ב"י

ד"ה ושיעור הקורה.

[1604] רשב"א שם ד"ה ר' יהודה אומר בשם הראב"ד

(שאני מסתפק מעט, והלא אמרינן לבוד בקורה, ואפילו משתי רוחות, ואם כן אם היא חלושה

באמצעה ואינה יכולה לקבל אריח בכל חלקיה למה תפסל בכך, ומי גרע מאויר גמור). עבודת

הקדש שם (ויראה לי דדי אם יכולה לקבל שמונה עשר אריחין, שקורת תשע אמות ושני

משהויין מתרת מבוי רחב עשר אמות). הובא ב מ"מ שם. מ"א ס"ק

טז (ואם המבוי רחבה י' אמות צריך לקבל י"ח אריחים, דהוא ט' אמות, דבט' אמות

וב' משהויין סגי אורך הקורה, ומב' קצותיו אמרינן לבוד).

[1605] כלומר שאף שהקורה

"לא תגיע" לכותל, מכל מקום כיון שאין בהפסק זה אלא פחות מג' טפחים,

אמרין לבוד.

ואוצ"ל: שתגיע פחות מג' טפחים

לכותל.

[1606] לקמן סעיף כו (אם אין בנטיית עקמימותן ג' טפחים, שיש לומר לבוד

מראשי הקורה ולכתלים).

[1607] ר' אילעי אמר רב שם יד, א (רחבה ארבעה אע"פ שאינה

בריאה. רחבה ארבעה שאני). טור ושו"ע שם (ואם היא רחבה ד' טפחים אינה צריכה

להיות חזקה לקבל אריח).

ואז היא מתרת, לא רק מטעם קורה, אלא אף

מטעם פי תקרה יורד וסותם, כדלעיל ס"א (שבקורה זו אין אומרים בה מן התורה פי

תקרה יורד וסותם, הואיל ואין ברחבה ד' טפחים, אין שם תקרה עליה).

[1608] גמרא שם יד, א (אמר רבה בר רב הונא ... מעמידי קורה אינן

צריכין שיהיו בריאין כדי לקבל קורה ואריח (אם הניחה על גבי יתידות, אין צריכין

שיהו בריאין לקבל קורה ואריח, אלא לקבל קורה לבד, דהא לא יהבי אריח עלה, ובקורה

הוא דבעינן קביעות כי היכי דתיהוי היכר מעליא, אבל מעמידיה לא תלי היכירא בדידהו,

רש"י), ורב חסדא אמר אחד זה ואחד זה צריכין שיהיו בריאין כדי לקבל קורה ואריח).

טור ושו"ע סי"ח (מעמידים, דהיינו אם היא נסמכת על יתדות היוצאים מן

הכותל ... יש אומרים שצריך שיהיו חזקים לקבלה ולקבל חצי לבנה. ויש אומרים שאין

צריך שיהיו חזקים אלא כדי לקבלה בלבד).

[1609] מ"מ פי"ז הי"ג (יש מי שפירש, יתדות היוצאות מן

הכותל שאין ברחבן טפח ולא בארכן שלשה, והקורה קצרה ונשענת עליהם. וזה עיקר). שו"ע

שם (שאין ברחבן טפח ולא בארכן שלש). ט"ז ס"ק י (שאין ברחבן טפח, דאם לא

כן היו המעמידים עצמם תורת קורה עליהם, ולא בארכן ג', כדי שתהיה הקורה לבוד להכותל).

[1610] לקמן סעיף כו.

[1611] רמב"ם פי"ז הי"ג (ומעמידי קורה

צריכין שיהיו בריאין כדי לקבל קורה וחצי לבינה), ומ"מ שם (ופסק כרב חסדא דאמר

מעמידי קורה צריכין שיהיו בריאין לקבל קורה ואריח). דעה הא' בשו"ע שם (יש

אומרים שצריך שיהיו חזקים לקבלה ולקבל חצי לבנה).

[1612] פסקי עירובין למהר"ם מרוטנבורג סכ"ו (ומעמידי קורה

אינם צריכין שיהו בריאים לקבל קורה ואריח, דהלכתא כרבה בר רב הונא, דבשל סופרים

הלך אחר המיקל). רא"ש פ"א סי"ח (ור"מ ז"ל פסק

כרבה בר רב הונא, דבשל סופרים הלך אחר המיקל, וכן מסתבר), כרבה בר רב הונא שם .

טור ודעה הב' בשו"ע שם.

[1613] רש"י שם ד"ה ומעמידי (ובקורה הוא

דבעינן קביעות, כי היכי דתיהוי היכר מעליא, אבל מעמידיה לא תלי היכירא בדידהו).

[1614] פסקי עירובין ורא"ש שם.

עי' ב"י סי' שע

ד"ה מי שיש לו, גבי נשים ועבדים (ובעירוב נקטינן כדברי המיקל) ודו"ק .

וראה פתחא זוטא ס"ק לח. מראי מקומות וציונים.

[1615] במשנה שם יג, ב (עגולה, רואין אותה כאילו היא

מרובעת, כל שיש בהיקיפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח), ופרש"י (שצריכה חוט ארוך

ג' טפחים להקיפה סביב, בידוע שיש בה רוחב טפח אם תחלק). פסקי עירובין סל"א

(נראה לי דבהא אפילו רבנן מודו בעקומה ובעגולה, והלכתא הכי). רא"ש שם (בהא

דעגולה ועקומה מודו רבנן דאמרינן רואין ... אלמא דהכי הלכתא). טור ושו"ע סי"ט

(אם היתה הקורה עגולה, צריך שיהיה בהקיפה ג' טפחים, שאז יש ברחבה טפח).

אמנם חשבון זה הוא בקירוב, כעין

האמור לקמן סי' שצט סי"ג ( לפי החשבון של חכמי התלמוד, שהוא בקירוב

ולא בצמצום). ואילו לפי "חשבון חכמי המדות שדקדקו וצמצמו החשבו ן",

שטח העיגול הוא: מרובע הרדיוס כפול פאי (לערך 3.14).

[1616] סעיף טז (אם נעץ ב' יתידות בכותלי המבוי בחוץ, אפילו בסמוך לו

ממש, והניח הקורה עליהן, פסולה).

[1617] סעיף כה (קורה שמקצתה בתוך עשרה פסולה), וסעיף כח (מבוי שיש

בגובה חללו יותר מעשרים אמה מצומצמות אינו ניתר בקורה).

[1618] ר' זירא שם יד, א (היא בתוך המבוי ועקמומיתה חוץ

למבוי, היא בתוך עשרים ועקמומיתה למעלה מעשרים, היא למעלה מעשרה ועקמומיתה למטה

מעשרה, רואין כל שאילו ינטל עקמומיתה ואין בין זה לזה שלשה, אין צריך להביא קורה

אחרת, ואם לאו צריך להביא קורה אחרת). טור ושו"ע ס"כ (היתה עקומה,

ועקמימותה נוטה חוץ למבוי, או למעלה מעשרים או למטה מעשרה, רואין כל שאלו ינטל

העקמימות ואין בין זה לזה שלשה, כשרה. ואם לאו, פסולה).

[1619] תוספת שבת ס"ק מא (ואין בין זה לזה שלשה, דאמרינן לבוד).

[1620] ברייתא שם יד, א (קורה היוצאה מכותל זה ואינה

נוגעת בכותל זה, וכן שתי קורות, אחת יוצאה מכותל זה ואחת יוצאה מכותל זה ואינן

נוגעות זו בזו, פחות משלשה אין צריך להביא קורה אחרת, שלשה צריך להביא קורה אחרת).

טור ושו"ע סכ"א (היתה יוצאה מכותל זה ואינה נוגעת בכותל זה, כגון שסמכה

על עמודים, וכן שתי קורות, אחת יוצאה מכותל זה ואחת יוצאה מכותל זה, ופגעו זו בזו

באמצע המבוי, אם אין ביניהם שלשה, כשרה. יש ביניהם שלשה, פסולה).

[1621] מ"מ פי"ז הכ"ד (שיש דין לבוד אפילו משני צדדים

וזה פשוט). מ"א ס"ק יז (ואפילו מרוחקת משני הכותלים, אמרינן לבוד).

גמרא שם ט, א (משוכה או תלויה פחות מג' אין צריך להביא קורה אחרת ... משוכה

מרוח אחת ותלויה משתי רוחות, מהו דתימא מרוח אחת אמרינן לבוד, משתי רוחות לא

אמרינן לבוד, קמ"ל).

[1622] טור ושו"ע שם (כגון שסמכה על עמודים).

ומיירי שחיבר הקורה בצדי העמודים;

משא"כ אם הניחה על גביהם, יש להתיר משום צורת הפתח, כדלעיל סי' שסב ס"כ

(צורת פתח ... אם חיבר קנה עליון לשני הקנים, או לאחד מהם, מן הצד, ואינו נתון על

גבו מלמעלה ... פסול). וראה שער הציון ס"ק מו.

[1623] ברייתא שם יד, א (ב' קורות המתאימות (שהשכיבן זו

אצל זו כמו תאומים, רש"י), לא בזו כדי לקבל אריח ולא בזו כדי לקבל אריח, אם

מקבלות אריח לרחבו טפח, אין צריך להביא קורה אחרת, ואם לאו צריך להביא קורה אחרת).

טור ושו"ע סכ"ב (הניח שתי קורות זו בצד זו, ולא בזו לקבל אריח ולא בזו

לקבל אריח, אם יש בשתיהן כדי לקבל אריח לרחבו, דהיינו טפח ... אינו צריך להביא

קורה אחרת. ואם לאו, צריך להביא קורה אחרת).

[1624] רמב"ם פי"ז הכ"ה (ולא יהיה ביניהן

שלשה טפחים). מ"מ שם (פירש רבינו, אם יש בין שתיהן רחב טפח, ובשאין בין זו

לזו ג' טפחים). דעה הא' בשו"ע שם (אם יש בשתיהן כדי לקבל אריח לרחבו, דהיינו

טפח, ואין בין זו לזו שלשה טפחים). והיינו שלפי פירוש זה מיירי שיש בכל קורה כחצי

טפח, ועל ידי לבוד מצטרפים יחד להיות קורה רוחב טפח.

[1625] ברייתא שם (היו אחת למעלה ואחת למטה ר' יוסי ברבי יהודה אומר

רואין את העליונה כאילו היא למטה ואת התחתונה כאילו היא למעלה (עד שיהא זו אצל זו

בשוה, רש"י), ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מכ' אמה (מן הקרקע דאין שם הכשר

קורה, רש"י), ותחתונה למטה מעשרה סמוך לקרקע, רש"י)). רמב"ם שם (היתה

אחת למטה ואחת למעלה רואין את העליונה כאילו היא למטה והתחתונה כאילו היא למעלה.

ובלבד שלא תהיה עליונה למעלה מעשרים ולא תחתונה למטה מעשרה. ולא יהיה ביניהן שלשה

טפחים. כשרואין אותה שירדה זו ועלתה זו בכונה עד שיעשו זו בצד זו). לפירוש

ב"י (ואפשר לדחוק שבכלל מה שכתב ולא יהיה ביניהם שלשה טפחים, הוא שגם במרחק

הגובה לא יהא יותר משלשה, ואם זאת היתה כוונתו יפה עשה שפסקה). שו"ע שם

סכ"ג (היתה אחת למעלה ואחת למטה, רואים את העליונה כאלו היא למטה ואת התחתונה

כאלו היא למעלה, ובלבד שלא תהא העליונה למעלה מעשרים ולא תחתונה למטה מעשרה. ולא

יהי' ביניהם ג' טפחים לא בגובה ולא במשך כשרואין אותה שירדה זו ועלתה זו בכוונה עד

שיעשו זו בצד זו).

והיינו שאם יש יותר מג' טפחים בגובה,

אין אומרים בו חבוט רמי. ואם יש יותר מג' טפחים ברוחב, אין אומרים בהם לבוד, לצרף

את שתי הקורות יחד, כנ"ל.

[1626] סוכה כב , ב (כיון דלית ביה טפח, לא אמרינן חבוט

רמי).

[1627] סעיף ז (ואם יש ברוחב הסיכוך העולה כשיעור גג דהיינו טפח על

טפח או יותר, והוא מכוון כנגד האויר שבין התחתון, אף על פי שיש ביניהם יותר מג'

טפחים כשרה, לפי שאנו רואים את העולה כאלו ירד למטה ומונח באויר שכנגדו).

[1628] ראב"ד שם (לשון הגמרא אם מקבלות אריח לרחבו. פירוש,

דבעינן שיהיו סמוכות בתוך טפח ומחצה). פסקי עירובין למהר"ם מרוטנבורג סכ"ח

(נראה לי דוקא כשנוגעות, אבל אם אין נוגעות ויש ביניהן פחות מג', אינן מצטרפות).

טור ודעה הב' בשו"ע סכ"ב (ויש אומרים שצריך שיהיו קרובות זו לזו בתוך

טפח), וסכ"ג (ולא יהי' ביניהם ג' טפחים ... ויש פוסלים). מ"א ס"ק

יט (דסבירא להו כהיש אומרים בסכ"ב).

[1629] תוס' שם ד"ה ובלבד (רבנן דלית להו

רואין ... משום דבעי קורה ראויה לקבל אריח).

[1630] הרב רבינו יהונתן במשנה שם ג, ב ד"ה שתי קורות (שאם

ינתן האריח שרחבו טפח ומחצה בין תוך שני הקורות ולא יפול לארץ, שיסמוך באצבע מכאן

ובאצבע מכאן, נמצא שאין ביניהם אלא טפח מצטרפין, ואם לאו אין מצטרפין). לבוש סכ"ב

(שאם ינתן עליהם האריח שרחבו טפח ומחצה בין שתי הקורות לא יפול לארץ, שיסמוך באצבע

מכאן ובאצבע מכאן לפיכך מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין).

[1631] כת"ק בברייתא שם (אם

מקבלות אריח לרחבו טפח אין צריך להביא קורה אחרת, ואם לאו צריך להביא קורה אחרת),

ולא קיי"ל כרבי יוסי ברבי יהודה שם (היו אחת למעלה ואחת למטה, רבי יוסי ברבי

יהודה אומר, רואין את העליונה כאילו היא למטה ואת התחתונה כאילו היא למעלה).

רי"ף שם ג, ב (הא דאמר רבי יוסי ברבי יהודה רואין את העליונה כאלו היא למטה,

ליתא). רא"ש פ"א סי"ח (כתב ר"מ ז"ל דלית הלכתא כרבי יוסי

ברבי יהודה).

[1632] ב"ח סד"ה ומ"ש רבינו שהוא טפח (והכי נקטינן

במתאימות שיהיו נוגעות זו בזו), וסד"ה היתה אחת (ולענין הלכה נקטינן לחומרא.

גם בשולחן ערוך (סכ"ג) כתב ויש פוסלין). אליה זוטא ס"ק ה (וכן

הסכים הב"ח). אליה רבה ס"ק כה (ונקטינן לחומרא).

[1633] רב ששת שם יד, א (הניח קורה על גבי מבוי, ופרס

עליה מחצלת, והגביה מן הקרקע שלשה, קורה אין כאן מחיצה אין כאן, קורה אין כאן דהא

מיכסיא, מחיצה אין כאן דהויא לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה). טור ושו"ע סכ"ד

(פירס על הקורה מחצלת ואינה נוגעת עד הקרקע, אם גבוהה מהארץ ג' טפחים, פסולה, שהרי

כיסה הקורה ואינה נראית, ובטלה מהיות קורה, ומחיצה גם כן אינה, כיון שגבוה מהארץ

שלשה).

[1634] עבודת הקדש שער א ס"ה (שהמחצלת בטלה כח הקורה, שאינה

נראית ואינה ניכרת, וקורה משום היכר, ומחצלת אינה ראויה לקורת מבוי, וקורה אין כאן).

[1635] גמרא ח , א (כיון דנשיב ביה זיקא ושדי ליה, לא

כלום הוא, ואי נעיץ ביה סיכתא וחבריה חבריה).

וכדעיל ס"ז (לחי שרוח מצוייה יכול

להנידו, אף על פי שאינה יכולה להפילו, אינו חשוב משום לחי, שהלחי הוא כמחיצה, וכל

מחיצה שרוח מצויה מנידתה אינה מחיצה). וכדלעיל סי' שסב ס"ב (ויקשרם שם כדי

שלא ינידם הרוח, שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה).

[1636] רא"ש פ"א סי"ח (אבל כשהקורה נראית,

בשביל גודלה לא נפקא מתורת קורה). טור ושו"ע שם (אבל אם הניח קורה רחבה,

ונמשכת קצת למטה מי', כשרה). לפירוש המ"א ס"ק כ (כלומר שהיא נמשכת למטה

קצת יותר מי' ממקום שמתחלת, ואם כן הוה אמינא דהיא מחיצה ופסולה משום קורה, ומשום

מחיצה נמי לא דהא מחיצה תלויה היא, דהא הוא גבוה י' טפחים מהקרקע, קמ"ל דכשירה).

ופירש במחצית השקל (ואם כן גובה הקורה עשרה טפחים, אבל אינו מגיע עד סמוך לקרקע).

וכן פירש אבן העוזר (הא דכתב בשו"ע ונמשכת קצת למטה מעשרה, על כרחך רוצה לומר

משפתה שלמעלה עד שפתה שלמטה איכא יתר מעשרה).

[1637] גמרא ג, ע" ב (הא קמ"ל דלמטה כלמעלה, מה למעלה

חללה עשרים, אף למטה חללה עשרה), ופרש"י (דשיעור שנתנו חכמים למטה מי' טפחים

אחלל קאי, כשיעור שאמרו בכ' למעלה, והכי קאמר מתניתין, מניח את הקורה משפת כ'

ולמעלה וכן למטה, אם בא לעשותו נמוך, מניחה משפת עשרה טפחים ולמעלה, דבפחות מעשרה

לא הוי מבוי). עבודת הקדש שער א ס"ג (הניח את הקורה למטה מעשרה טפחים אינה

מתרת, שהקורה צריך שלא יהא חלל שתחתיה יתר מעשרים, ולא פחות מעשרה). ב"י

ד"ה ומ"ש אבל אם עשה (ונראה דבשהקורה מונחת למעלה מעשרה איירי, דאי

במונחת למטה מעשרה, אפילו אינה רחבה יותר מהראוי פסולה).

עי' ב"ח ד"ה ומ"ש

אבל עם עשה (מכל זה מבואר דמיירי כשגובה הקורה משפתה התחתון סמוך לקרקע עד שפתה

העליון הוא עשרה טפחים שיעור מחיצה, ואין חילוק בין כולה למעלה מעשרה ובין מקצתה

תוך עשרה), ומ"ש הט"ז ס"ק יג (וכשהיא למעלה מי' ורוחב שלה

הולך עד למטה מי', פשיטא דכשרה, דכאן אין צריך ליטול שום דבר כמו בעקמומית, אלא

רואין מה שיש תחתיו כאלו אינו), צע"ג . וכן הקשה על דבריהם באבן העוזר

(סבר הב"ח דאם קורה מקצתה מגיע למטה מעשרה באמת כשירה, וכן מפורש יותר בדברי

הט"ז. אבל באמת שגגה היא בידם, דש"ס ערוך הוא דף ג' בעירובין למטה

כלמעלה, דחלל עשרה תחת הקורה בענין).

והיינו שמ"ש לעיל סכ"ב (היתה

עקומה ועקמימותה נוטה ... למטה מי' טפחים ... רואין כל שאלו ינטל העקמומית ואין

בין זה לזה ג' טפחים כשרה). היינו שהעקמימות נוטה למטה מי' טפחים. משא"כ כאן

שכל הקורה יורדת קצת למטה מי' טפחים, פסולה.

[1638] ברייתא ח, סע"ב (היתה קורתו משוכה או תלויה, פחות מג' אין

צריך להביא קורה אחרת, ג' צריך להביא קורה אחרת), לפירוש רב אשי עירובין ט ,

א (משוכה והיא תלויה, והיכי דמי כגון שנעץ שתי יתידות עקומות על שני כותלי מבוי (ועקמימותיהן

נוטות זו כלפי זו להיותן סניף להאריך הקורה משני צידיה כשתנתן עליהם, והם עצמם

אינם ראויות להכשר קורה, שאין בהן רוחב טפח כשיעור הכשר קורה דמתניתין, רש"י)

שאין בגובהן ג' ואין בעקמומיתן ג' (ואיכא למימר לבוד מראשי הקורה ולכתלים, ואין

בגובהן של יתידות ממעל לכתלים שלשה טפחים, דאי הוה בגובהן שלשה טפחים הוה מיפסלא,

דקורה על גבי כתלים בעינן, אבל השתא בפחות משלשה אמרינן חבוט – השפל, כאילו מונחת

על הכותל, רש"י). מהו דתימא או לבוד אמרינן, או חבוט אמרינן, לבוד וחבוט לא

אמרינן, קמ"ל). טור ושו"ע סכ"ה (נעץ שתי יתדות עקומות על שני כותלי

המבוי, ועקמימותה נוטה לתוך המבוי, ונתן הקורה עליהם, ואין ביתדות טפח שהוא שיעור

קורה להיות נחשבים כקורה, אם אינם גבוהים מכותלי המבוי שלשה ואין בנטייתן שלשה,

כשרה, שאנו רואים כאלו הם על כתלי המבוי וכאלו הקורה נוגעת במבוי. ואם יש בגובהן

או בנטייתן שלשה, פסולה).

[1639] סעיף ז, וכדלעיל סכ"ד, ושם נסמן (הערה 130 ).

[1640] תוס' שם ד"ה שאין (ואם תאמר והא אמר

בסוף פרק הישן (סוכה כב, א) דכי יש ברחבו טפח אמר חבוט ורמי אפילו ביתר מג', וקורה

דרחבה טפח נימא נמי חבוט ורמי אפילו גבוה מג' ... ויש לומר דהכא בעינן קורה על גבי

מבוי, וביתר מג' לא הוי היכר). מ"א ס"ק כא (אף על גב דבקורה טפח

אפילו גבוה יותר מג' אמרינן חבוט, שאני הכא דבעינן קורה על גבי מבוי (תוס')).

וכן הוא לקמן סל"ט (והקורה שהיא

מופלגת ג' טפחים מכותלי המבוי פסולה).

[1641] משנה ב , א (והרחב מעשר אמות ימעט, ואם יש לו

צורת הפתח, אע"פ שהוא רחב מעשר אמות אין צריך למעט). טו, ב (כל פירצה שהיא

כעשר אמות מותרת, מפני שהיא כפתח, יתר מכאן אסור). טור ושו"ע סכ"ו (הא

דמבוי ניתר בלחי או קורה ... לא יהא רחבו יותר מעשר אמות ... אבל אם חסר אחד מכל

אלו, אין לו תקנה אלא בצורת פתח).

ולא רק שאינו ניתר בלחי וקורה, אלא אף

לא בפסין, ואף לא בעומד מרובה על הפרוץ, כדלעיל ס"ד (ואם יש בפרצה יותר מעשר

אמות, אפילו אינו במילואה, אלא נשתיירו או העמיד לו גיפופין מכאן ומכאן, ואפילו

הגיפופים יתירים על הפרצה, צריך לתקנה בצורת פתח כמ"ש בסי' שס"ב, בין

בחצר בין במבוי), ובסי' שסב סי"ח (אם הפרוץ כעומד ... ובלבד שלא יהיה במקום

אחד פרוץ יותר מעשר אמות).

[1642] גמרא שם ה, א (היה פחות מעשרה טפחים וחקק בו

להשלימו לעשרה ... בארבע אמות), הרי שפחות מגובה י' טפחים אינו ניתן בלחי וקורה. רמב"ם

פי"ז הי"ד (כמה יהיה פתח המבוי ויהיה די להכשירו בלחי או קורה. גבהו אין

פחות מעשרה טפחים ... במה דברים אמורים שלא היה לו צורת פתח, אבל אם היה לו צורת

פתח, אפילו היה ... פחות מעשרה ... הרי זה מותר). טור ושו"ע שם (הא דמבוי

ניתר בלחי או קורה, דוקא כשאינו נמוך פחות מי' טפחים ... אין לו תקנה, אלא בצורת

פתח).

[1643] אבן העוזר (וקשה דאם כן כיון שאין מחיצה עשרה בינו לרשות הרבים

ליתסר, שהוא נפרצה במלואו לרשות הרבים או לכרמלית ... אלא על כרחך צריך לומר

דהש"ס ופוסקים מיירי שחוץ למבוי סביב למבוי, המחיצות של המבוי גבוהין עשרה,

אך תוך המבוי קרקעו של המבוי גבוה יותר מרשות הרבים, באופן שתוך המבוי אין מחיצות

המבוי גובהן עשרה. על כן לא מבעיא קורה דלא מהני ... ואפילו לחי גם כן אינו מתיר).

וראה מה שהאריך בדבריו בפתחא זוטא ס"ק ס.

וכאן מיישב דמיירי "שהוא רשות

היחיד על ידי כתלי הבתים והחצירות". והטעם דלא סגי בכתלי הבתים והחצירות,

יתבאר לקמן סמ"ג (וכתלי החצרות, שנעשו אחר בנין הבתים אינם מועילים אלא לעשות

מה שבתוכם מוקף לדירה, דהיינו החצרות עצמן, אבל המבואות שבהן אינם נקראים מוקפים

לדירה על ידי כתלי החצרות, שהם כתלי המבוי ... ולכן צריך לבטלו על ידי צורת פתח,

שהיא מועלת לעשות על ידה מוקף לדירה כמו על ידי מחיצה גמורה). וראה אבני דרך

(יעקובוביץ) עירובין ח"א ע' כא.

ואף שלפעמים סגי בלחי לעשותה מוקף

לדירה, כלדקמן סי' שסה ס"ה (יעשו לחי ... ועל ידי לחי זה נעשית הרחבה מוקפת

לדירה, שהלחי נידון משום מחיצה, וכאלו עשה מחיצה להרחבה להקיפה לדירה).

היינו דוקא באופן שיש להתירו מטעם מגו,

כדלקמן שם (ואף על פי שלחי אינו מועיל להקיף לדירה ... מכל מקום כאן, מתוך שהלחי

הזה מועיל להמבוי להכשירו, מועיל גם כן להרחבה להקיפה לדירה ולהתיר לטלטל בה).

[1644] רש"י שם ג, ב ד"ה הא קמ"ל (דבפחות מעשרה לא הוי

מבוי).

ובאמת אפילו הי' לו דין מבוי, לא הי'

מועיל הלחי, כיון שאינו סמוך לכותל, וכדלקמן בשו"ת סי' ג (לא מהני אלא בסמוך

למחיצה גמורה, ולא במופלג ממנה, שאינו מצטרף עמה. משא"כ בצורת הפתח שאין צריך

לצירוף מחיצות כלל).

וראה גם לקמן סל"ה (אלא אם כן יתקן

שם בצורת הפתח), ושם (הערה 236 ).

[1645] אביי שם ה, א (כמה חוקק ... אביי אמר בארבע אמות),

ופרש"י (אביי סבירא ליה שיעור משך מבוי בד' אמות). ב"י ד"ה ומ"ש

ושיהא ארכו (ומשמע שם בגמרא דבתחלת מבוי [נמי] פליגי, דלאביי הוי ארבע אמות).

וכן הוא לעיל סי"ד (שד' אמות הוא

שיעור מבוי), וסט"ו (אם יש ברוחב לחי זה ד' אמות, נעשה כמבוי), ולקמן

סכ"ט (כשיעור אורך מבוי שהוא ד' אמות), וסל"ט (שארכו ד' אמות כשיעור

מבוי).

ונתבאר לקמן סי' שסה ס"א (שלא אמרו

שיעור מבוי ד' אמות אלא הבא לעשות הכשר מבוי בתחלה, אבל מבוי שהיה כשר מתחלתו,

אינו נפסל ומתבטל מתורת מבוי עד שלא נשתייר בו ד' טפחים).

[1646] רמב"ם פי"ז ה"ח (מבוי שאין בארכו

ארבע אמות, אינו ניתר אלא בשני לחיים או בפס ארבעה ומשהו). טור ושו"ע שם (הא

דמבוי ניתר בלחי או קורה, דוקא ... שיהא ארכו ד' אמות מרווחות או יותר, אבל אם חסר

אחד מכל אלו אין לו תקנה אלא בצורת פתח). מ"א ס"ק כג (והרמב"ם

כתב דפחות מד' אמות דינה כחצר. ואפשר דלאו דוקא נקט צורת הפתח).

וכדלעיל ס"ב (חצר שהיא פרוצה

במילואה ברוח רביעית, אינה ניתרת אלא בפס רחב ד' טפחים ... ואם ירצה לתקנה בשני

צדדי הפרצה, די בשני פסין שרחבן משהו).

[1647] רבא משמיה דרב נחמן שם ג, סע"ב

(כל אמות באמה בת ששה, אלא הללו שוחקות והללו עצבות), לפירוש הרמב"ם פי"ז

הל"ו (פעמים משערין באמה בת ששה טפחים דחוקות זו לזו, ופעמים משערין באמה בת

ששה שוחקות ורווחות, וזה וזה להחמיר. כיצד, משך מבוי בארבע אמות שוחקות, וגובהו

עשרים אמה עציבות, רוחב הפרצה עשר אמות עציבות). טור ושו"ע שם (כשאינו

נמוך פחות מי' טפחים מרווחים, ולא יהא רחבו יותר מעשר אמות מצומצמות, ושיהא ארכו

ד' אמות מרווחות). ט"ז ס"ק יד (ובסיפא מצומצמות, ובתרוייהו אזלינן

לחומרא).

[1648] רשב"א בעבודת הקדש שער א סוף ס"ג (וכמה

שיעור אמה שוחקת יתרה על העצבה, הדחוקה, יראה לי חצי אצבע). מ"מ פי"ז סל"ו

(וכתב הרשב"א ז"ל ושיעור יתרון השוחק על העצב יראה לי שהוא חצי אצבע

לאמה, והביא סמך לדבריו מפ' כיצד צולין בפסח שני, והאריך בזה בספר). מ"א

ס"ק כב (שיעור המרווח יותר על מצומצמות הוא חצי אצבע לאמה).

[1649] משנה ב , א (מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה

ימעט). טור ושו"ע סכ"ו (ואם היה בגובה חללו יותר מעשרים אמה מצומצמות,

אינו ניתר בקורה).

[1650] רבא שם ג , סע"א (מקצת קורה

בתוך עשרים ומקצת קורה למעלה מעשרים ... רבא אמר זה וזה כשר, חלל סוכה תנן, חלל

מבוי תנן), ופרש"י (עשרים אמות שהוזכרו בין במבוי בין בסוכה אחללה קיימי).

טור ושו"ע שם (בגובה חללו).

בהלכה זו שני פרטים:

(א) אם מקצת קורה בתוך עשרים ומקצת קורה

למעלה מעשרים כשר.

(ב) אם גובה חללו כ' אמה מצומצמות כשר,

כדלקמן בסמוך.

[1651] כדלעיל סעיף הקודם (מודדים אותן מצומצמות).

[1652] גמרא ג, א (קורה טעמא מאי משום היכרא), ופרש"י (דליחזו

אינשי ולידעו דתקנתא עבוד ולא ליתי לאיחלופי ברשות הרבים).

וכן הוא לעיל סעיף א (וכיון שיש קורה על

פתחו, יש בזה היכר וזכרון לרואים, שיכירו וידעו שתקנת חכמים היא קורה זו במבוי זה,

ולא יתחלף להם ברשות הרבים), ושם נסמן (הערה 10 ).

[1653] ב"י ד"ה ומ"ש אבל אם היה גבוה (וכל שהוא גבוה

מעשרים לא שלטא ביה עינא). ט"ז ס"ק טו (ולמעלה מכ' אין היכר, דלא שלטא

ביה עינא).

[1654] מ"מ פי"ז הי"ד (דע שהמבוי שהכשרו

בלחי אין גובה יתר על כ' אמה פוסלו, שהרי הלחי סמוך לקרקע הוא, ואין גבהו אלא י',

ומה לנו אם המבוי גבוה כמה. וזה פשוט). ב"י ד"ה אבל אם היה גבוה

(אבל אם בא להכשירו בלחי, כיון דקיימא לן (ה.) לחי משום מחיצה, אף על פי שהמבוי

גבוה לית לן בה). שו"ע שם (אבל ניתר הוא בלחי).

[1655] רב ג , א (אמר רבי אילעא אמר רב ... ואם יש

לה אמלתרא, אפילו גבוהה יותר מעשרים אמה אינו צריך למעט).

[1656] רב דימי שם (מאי אמלתרא ... כי אתא רב דימי אמר

אמרי במערבא פסקי דארזא), לפירוש רבינו יהונתן שם ג, א (ופירוש אמלתרא, קורה של

ארז ארוכה ורחבה תחובה בכותל, ומצויירת בציורין).

[1657] רש"י שם ד"ה משום היכר (ומשום הכי מהניא אמלתרא,

דכיון דמיסתכלי בה אינשי אפילו למעלה מכ' אמה איכא היכרא). רבינו יהונתן שם (ומתוך

חשיבות הקורה עצמה שהיא מעץ חשוב, ומתוך שהיא מצויירת, מביטין בה כל בני אדם בעברם

שם, ואיכא היכרא אפילו בגבוה מעשרים אמה). הגהות אשרי פ"א ס"א (או שיש

ציור או כיור בקורה עד שיהיו הכל מסתכלין בה). שו"ע שם (ואם רוצה להכשירו

בקורה צריך שיעשה בה ציור וכיור, שעל ידי כך מסתכלים בה).

[1658] רבא שם ג, סע"א (מקצת קורה בתוך עשרים

ומקצת קורה למעלה מעשרים ... רבא ... כשר), ונתבאר לעיל (הערה 153 ).

רבינו יהונתן עירובין א, א (שאם המבוי

גבוה עשרים אמה לבד, כלומר החלל שיש מן הקרקע עד הקורה, כשר המבוי. ואם יש לחלל כ'

אמה ומשהו, צריך להמעיט גבהו ולהעמידו על עשרים). טור (ומיהו עד כ' סגי בלחי וקורה,

אפילו חלל המבוי כ', וכל הקורה למעלה מעשרים), ושו"ע שם (ואם היה בגובה חללו

יותר מעשרים אמה מצומצמות, אינו ניתר בקורה).

[1659] רב יוסף עירובין [ד] , ב (היה גבוה

מעשרים אמה ובא למעטו, כמה ממעט, כמה ממעט כמה דצריך ליה, אלא רחבו בכמה, רב יוסף

אמר טפח), ופירש"י (כנגד רחבה של קורה ותחתיה). טור ושו"ע סכ"ו (ואם

היה גבוה יותר מעשרים, ובנה בנין תחת הקורה למעטו מעשרים, די בבנין רחב טפח, כרוחב

הקורה).

[1660] רש"י שם ד"ה ובא למעטו (או עפר תחת הקורה בארץ למעט

גובה החלל). רבינו יהונתן א, א ד"ה ממעטו (לפי ההלכה משמע דלא צריך למעט

בקורה, כגון שישים למטה קורה שרחבה טפח ועוביה טפח או פחות למעט חללה, אלא די לו

בעפר שיגביה בקרקע מה שתחת הקורה שהיא טפח, ולא חיישינן גזירה שמא יפחת אותו עפר על

ידי דריסת הרגלים ולא יהיב דעתיה לתקוני). מ"א ס"ק כד (והוא הדין עפר.

וצריך ליזהר כשנדרס ברגלים שלא יתמעט מכשיעור).

[1661] אביי שם ה , א (היה פחות מעשרה טפחים

וחקק בו להשלימו לעשרה, כמה חוקק ... אביי אמר בארבע אמות ... הכא תחלת מבוי (כגון

גבי חקק דהשתא קאתי לשוייה מבוי, רש"י), אי איכא ארבע אמות אין, אי לא לא).

טור ושו"ע שם (אבל אם אינו גבוה י', וחוקק בו להשלימו לי', צריך לחוק ד' אמות

לתוך המבוי, על פני כל רחבו).

וכדלעיל סכ"ז (מבוי שאין בארכו ד'

אמות אין שם מבוי עליו), ושם נסמן (הערה 148 ).

משא"כ בסוף מבוי סגי בד' טפחים,

כדלקמן סי' שסה ס"א (שלא אמרו שיעור מבוי ד' אמות, אלא הבא לעשות הכשר מבוי

בתחלה, אבל מבוי שהיה כשר מתחלתו, אינו נפסל ומתבטל מתורת מבוי עד שלא נשתייר בו

ד' טפחים).

[1662] רש"י שם ד"ה רב יוסף (דהתם דאיתיה לדופן,

ולמעוטי קאתי, בהיכר בעלמא סגי, הכא דהשתא הוא דמשוי ליה דופן ... בעינן דליתחזי

האי דופן לשיעור הכשר אורך מבוי שלם). ט"ז ס"ק טז (הא דלא סגי בטפח כמו

בפסול למעלה מכ', תירץ רש"י דהתם איתא לדופן, שכבר נקרא דופן, אלא שצריך למעט

קצת, בהיכר מועט סגי. אבל הכא דהשתא הוא דמשוי ליה לדופן, דפחות מי' לא מקרי דופן,

בעינן דליתחזי האי דופן לשיעור הכשר אורך מבוי).

[1663] רב (דימי) [נחמן] עירובין יב, ב (נקטינן איזהו מבוי

שניתר בלחי וקורה ... בתים וחצרות פתוחים לתוכו). טור ושו"ע סכ"ו (אין

מבוי ניתר בלחי או קורה, עד שיהיו פתוחים לתוכו שני חצרות, ולכל חצר שני בתים).

[1664] ירושלמי שם פ"א ה"א (רב נחמן בר יעקב בשם רבי יוחנן,

מבוי אין פחות משני חצירות, חצר אינה פחותה משני בתים). רש"י שם ה, א ד"ה

בתים וחצרות (בתים פתוחין לחצירות וחצירות למבוי), ושם עד, א ד"ה בתים

וחצירות (שני בתים לכל חצר ושתי חצירות למבוי). תוס' יב, ב ד"ה ובתים וחצרות (שתי

חצירות למבוי ושתי בתים לכל חצר וחצר). טור ושו"ע סכ"ו (עד שיהיו פתוחים

לתוכו שני חצרות, ולכל חצר שני בתים).

[1665] תוס' שם עד, ב ד"ה מבוי (פס ד', או בב' פסין משהו מכאן

ומשהו מכאן). מרדכי שם רמז תפא (והיכא דלא פתוח ליה בתים וחצרות דינו כחצר, ובעי

פס ד' או ב' פסין של שני משהויין). שו"ע שם (ואם חסר אחד מאלו, אינו ניתר אלא

בפס ארבע או שני פסין שני משהויין).

[1666] שו"ת רשב"א ח"ה סי' רג (מסתברא כל שהוא עשוי

יותר לדירה, ולתשמישי הצנע, ולאכול בהם, צריך יותר מחיצות גמורות. ולפיכך, החצרות

של בעלי בתים שדרכן להשתמש בהן יותר בתשמיש הצנע, ולאכול בהם, צריכות המחיצות יותר

גמורות. וכן הדין במבואות שאין בתים וחצרות פתוחות לתוכו, דיוריהן מועטין, והם

משתמשין בהם יותר, דאינן בושין כל כך לאכול ולהשתמש בהן. לפיכך הרי הן כחצר). הובא

בב"י ד"ה ואינו ניתר. לבוש סכ"ו (ועיקר הטעם הוא שכל שהוא עשוי

יותר לדירה ולתשמיש הצנע צריך יותר מחיצות גמורות, ולפיכך החצרות שדרכן של בעלי

בתים להשתמש בהן יותר בתשמישי הצנע ולאכול בהם, צריכות מחיצות יותר גמורות, וכן

הדין במבואות שאין בתים וחצרות פתוחות לתוכן, דיוריהן מועטין, והן משתמשין בהם

יותר, שאינם בושים כל כך לאכול ולהשתמש בהם, ולפיכך הרי הם כחצר, כי לפי ריבוי

הדיורין מתמעט תשמיש המבוי ובמחיצה כל דהו סגי). מ"א ס"ק כה (דכל שאין ריבוי

דיורין בו, משתמשין בו בהצנע, וצריך מחיצה יותר (ב"י רשב"א)).

[1667] סעיף ג (ולמה החמירו בחצר יותר מבמבוי, מפני שכל שהוא עשוי

יותר לדירה ולתשמישי הצנע צריך מחיצות יותר גמורות, ולפיכך החצירות שדרכן של בעלי

בתים להשתמש בהן יותר בתשמישי הצנע ולאכול בהן, צריכות מחיצותיהן להיות יותר

גמורות שיהיה שם רשות היחיד עליהן, מהמבואות שאין משתמשין בהם בתשמישי הצנע), ושם

נסמן (הערה 23 ).

[1668] רבינו יהונתן שם ד"ה ובתים וחצרות (לא סגי בבעל הבית אחד

בחצר אחת בצד אחד, ובשני בעלי בתים בחצר אחת מצד השני ... ואם היו בחצר אחד ארבעה

בעלי בתים לא סגי בהכי להתיר המבוי).

[1669] מ"א שם (ואם כן הוה אפשר להקל במבואות שלנו, כיון דיש בהן

ריבוי דיורין. ואפשר דלא פלוג במבוי).

[1670] לקמן סעיף לב (ולפיכך, כל מבואות שלנו שיש להן דין חצירות,

הואיל ואין חצירות של ב' בתים פתוחים לתוכם).

[1671] גמרא ה , א (ואי בד' היכי משכחת ליה). רש"י

שם ד"ה ואי אמרת (ואין פתח פחות מד', ואיך יפתח פתח רוחבו ארבעה במשך המבוי

שאינו אלא ד', איה מקום הפצימין), וד"ה ארכו (כיון דאמרת ארכו ד' כשר, הרי

רחבו ד' חסר משהו, ואין שם שיעור פתח, דבכולי הך מסכתא אמרינן דאין פתח פחות מד ' ). עבודת הקדש שער א ס"ד (וכל פתח ופתח צריך שיהא בו ברוחבו

ארבע טפחים או יותר). מ"מ פי"ז ה"ח (ולזה הסכים הרשב"א

ז"ל. עוד כתב, כל פתח ופתח מאלו צריך שיהא ברחבו ד' טפחים או יותר). שו"ע

שם (ושלא יהא בכל פתח מאלו פחות מד' טפחים).

[1672] רשב"א בעבודת הקדש שם (ושיהיו דיורין אוכלין

בכל בית ובית מהן, שמקום הפת גורם ולא מקום לינה), ומ"מ שם (עוד כתב, צריך

שיהיו דיורין אוכלין בכל בית ובית מהם, שמקום הפת גורם ולא מקום לינה), ו ב"י

שם. שו"ע שם (ושיהיו דיורים אוכלים בכל בית שמקום הפת גורם).

והיינו כמו שלענין עירובי חצרות

קיי"ל כרב שרק מקום אכילה אוסר ולא מקום לינה, וכדאמרינן עב, סע"ב (אינו

אוסר אלא מקום דירה בלבד ... מאי מקום דירה, רב אמר מקום פיתא (שהוא אוכל שם,

רש"י), ושמואל אמר מקום לינה). וקיי"ל כרב, כדלקמן סי' שע ס"ו (עיקר

דירת האדם היא מקום אכילת פת ולא מקום השינה ולינה, לפיכך אנשי החצר שהיו כולם

אוכלים בבית אחד בשבת ... ויש לכל אחד חדר בפני עצמו בחצר שדר שם כל היום וכל

הלילה, אינם צריכים עירוב מפני שהם כאנשי בית אחד ואינן אוסרים זה על זה).

כך גם לענין היתר לחי וקורה במבוי

קיי"ל כרב שאינו מועיל עד שיהי' בו שתי חצרות שפתוחים להם ב' בתים שאוכלים

בהם, שהרי דוקא לדעת שמואל אמרינן שם עד , סע"א (דההוא מבואה

דהוה דייר ביה איבות בר איהי, עבד ליה לחייא, ושרא ליה שמואל ... חזנא הוא דהוה

אכיל נהמא בביתיה (שהיה לו במקום אחר, רש"י), ואתי ביית בבי כנישתא (דהוה

פתוח לההוא מבואה, רש"י) ... ושמואל לטעמיה דאמר מקום לינה גרים (והוו להו

שתי חצירות, רש"י)). משא"כ לדידן קיי"ל כרב שאין הלחי וקורה

מועילים עד שיהיו במבוי שתי חצרות שפתוחים להם ב' בתים שאוכלים בהם.

[1673] שם עג, א (אב ובנו, הרב ותלמידו, בזמן שאין עמהן דיורין הרי הן

כיחידים, ואין צריכין לערב, ומבוי שלהן ניתר בלחי וקורה), ופירש"י (ואע"ג

דאין צריכין, מכל מקום פתוחות לו). טור ושו"ע שם (ואפילו היה הבית הא' לאב

והב' לבן, אף על פי שהבן מקבל פרס משלחן אביו ואוכל בביתו, הרי הם נידונים כשנים).

[1674] כדלקמן סי' שע ס"ז (האחים שיש להם בתים בחצר אביהם,

ומקבלים פרס מאביהם ואוכלים בבתיהם ... אם אין עמהם דיורין בחצר אין צריך עירוב

כלל, שאינן אוסרים זה על זה, הואיל ואוכלים פרס אביהם נעשו כבני ביתו).

[1675] ב"י ד"ה ואפילו אין דרין (ואף על גב דלענין לאסור זה

על זה חשבינן להו כאחד, כמבואר בסימן ש"ע, משום דעירובין דרבנן אזלינן בהו

הכא והכא לקולא).

[1676] תוס' עד, ב ד"ה מבוי

(דדירת נכרי שמה דירה, לענין ליחשב בתים וחצירות פתוחים לתוכו). רא"ש

שם פ"ו סכ"א (דחשיבא דירת נכרי דירה לקולא, למישרייה

למבוי בלחי על ידי חצירו של נכרי). הגהות מיימוניות הל' עירובין פ"ב אות ז

(אבל לקולא כתבו התוספות דיש דירה לגוי, וחשובה דירה, כגון מבוי שצדו אחד חצר של

ישראל ושני בתים פתוחים לתוכו, וצדו השני חצר של גוי ושני בתים פתוחים לתוכו, הרי

הוא חשוב כשאר מבוי שבתים וחצירות פתוחים לתוכן, וניתר בלחי וקורה). טור ושו"ע

שם (ואפילו צדו א' עכו"ם וא' ישראל, מהני).

[1677] ס"א (דירת נכרי

כדירת בהמה, לפיכך הדר עם הנכרי בחצר אינו אוסר עליו).

[1678] לבוש שם (דחשיבא דירת הגוי דירה לקולא, למשרייה למבוי בלחי על

ידי חצירו של גוי).

[1679] תנן עג, א (חמש חצירות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי, עירבו

בחצירות ... נשתתפו במבוי מותרין כאן וכאן), ובגמרא שם עג, ב (רב לא תני פתוחות זו

לזו ... טעמא דרב דקא סבר אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצירות פתוחים

לתוכו). רי"ף שם כג, א (אמר רב יהודה, רב לא תני פתוחות זו לזו, מאי

טעמא, דסבר רב אין המבוי ניתר בלחי וקורה אלא עד שיהיו בתים וחצרות פתוחות לתוכו,

וכיון שפתוחות זו לזו נעשו כחצר אחת). רמב"ם הל' עירובין פ"ה הי"ג

(מבוי שעירבו כל חצירות שבו כל חצר וחצר בפני עצמה, ואחר כך נשתתפו כולן במבוי,

שכח אחד מבני החצר ולא עירב עם בני חצירו לא הפסיד כלום, שהרי כולם נשתתפו ועל

השתוף סומכין). הרי שאין השיתוף מועיל אלא אם "כל חצירות שבו כל חצר וחצר

בפני עצמה", ולא כשפתוחות זו לזו. אור זרוע הל' עירובין סי' קעד (רב לא תני

פתוחות זו לזו ... אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצירות פתוחין לתוכו

שני בתים לכל חצר ושני חצירות למבוי, והנך כולן כיון דפתוחות זו לזו ומערבות יחד

דרך פתחיהם, חדא חשיב להו). הובא בהגהות אשרי פ"ו ס"כ (ובאור זרוע פסק

כרב). כרב עג , ב . דעה הב' ברמ"א סכ"ו (ואפילו

כל החצרות פתוחות זו לזו. ויש חולקים בזה). ט"ז ס"ק יז (והם הרי"ף

ורמב"ם דסבירא להו דכיון שהם פתוחות זו לזו הוה ליה כאלו כולם חצר אחד, ומבוי

צריך שיהיו פתוחים לו ב' חצירות). מ"א ס"ק כו (דכיון דיכולין לערב יחד דרך

הפתחים, נחשבו כחצר אחת).

[1680] כדלקמן סי' שעב ס"ה (אין ב' חצרות יכולים לערב יחד, אלא אם

כן יהיה ביניהם פתח רחב ד' טפחים).

[1681] דרכי משה ס"ק יא (ומשמע עוד במרדכי דהוא הדין אם הבתים

פתוחים זה לזה). מ"א ס"ק כו (והוא הדין בבתים הפתוחות זו לזו).

[1682] פסקי עירובין למהר"ם מרוטנבורג סי' קעג (ולי נראה דאע"ג

דקי"ל כרב בהא דאין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחים לתוכו

... מכל מקום במאי דסבירא ליה לרב היכא דפתיחי להדדי חשיבי כחד חצר, לא קי"ל

כוותיה. תדע מדתנינן פתוחות דלא כוותיה. ועוד מדקאמר רב לא תני, אבל אנן תנינן). הובא

ב רא"ש שם פ"ו ס"כ. מרדכי רמז תקיח. טור, ודעה הא'

ברמ"א שם (ואפילו כל החצרות פתוחות זו לזו).

[1683] דרכי משה ס"ק ט (דכדאי הם אלו המתירין

לסמוך עליהם אפילו באיסור דאורייתא, כל שכן באיסור דרבנן הקל כמו עירוב),

וס"ק יא (ולא נראה לי, כמו שכתבתי לעיל). וכ"מ בהג"ה (שסתם

בתחלה להתיר, ואחר כך הביא "ויש חולקים בזה"). וכ"פ הב"ח

ד"ה ומ"ש ואפילו כל החצרות (במידי דרבנן נקטינן לקולא כדברי רבינו).

אליה זוטא ס"ק ז (ולדינא נראה עיקר כסברא ראשונה, וכן פסק הב"ח).

[1684] רב נחמן עירובין יב, ב (נקטינן, איזהו מבוי

שניתר בלחי וקורה, כל שארכו יתר על רחבו). טור ושו"ע סכ"ו (עוד צריך

שיהא ארכו יותר על רחבו).

[1685] גמרא שם (סבר שמואל למימר עד דאיכא פי שנים ברחבה, אמר ליה רב,

הכי אמר חביבי (רב חייא, רש"י) אפילו משהו).

[1686] גמרא שם (מבוי שארכו כרחבו אינו ניתר בלחי משהו ... אינו ניתר

בקורה טפח).

[1687] רשב"א בעבודת הקדש שער א סוף ס"ד (איזהו

אורכו של מבוי, דרך כניסתו, ומה שאינו דרך כניסתו קרוי רחבו, ואף על פי שרחב יותר

מאורכו). הובא ב מ"מ הל' שבת פי"ז ה"ז. עולת שבת שם (וצריך

לומר דסבירא ליה להרשב"א ... דכל שרחבה יתר על ארכה אינו ניתרת בלחי או קורה,

אלא בעינן פס ד').

[1688] ר' זירא שם (הוה ליה חצר, וחצר אינה ניתרת בלחי

וקורה, אלא בפס ארבעה).

[1689] רש"י שם ה, א ד"ה ארכו (אבל מרובע דין חצר עליו,

ואמרינן לקמן חצר צריכה פס ד', או פס משהו מכאן ופס משהו מכאן). רמב"ם

פי"ז ה"ז (אבל מבוי שארכו כרחבו, הרי הוא כחצר, ואינו ניתר אלא בשני

לחיים משני רוחותיו כל לחי במשהו, או בפס רחב ארבעה מרוח אחת). טור ושו"ע שם

(ואם חסר אחד מאלו, אינו ניתר אלא בפס ארבע, או שני פסין שני משהויין).

[1690] רב נחמן שם יב, ב (ואיזו היא חצר שאינה ניתרת בלחי

וקורה אלא בפס ארבעה ... אי ארכה יתר על רחבה הוה ליה מבוי, ומבוי בלחי וקורה סגיא

... ואפילו משהו). טור ושו"ע סכ"ז (חצר שארכו יותר על רחבו דינו כמבוי

וניתר בלחי או קורה).

[1691] תוס' שם סד"ה ובתים (ואם תאמר, חצר

שאינה מרובעת היכי משתרי בלחי וקורה, הא אין בתים וחצירות פתוחים לתוכה ... ונראה

לפרש משום דמבוי קרוב לרשות הרבים יותר מחצר, בעי בתים וחצירות). סמ"ק סי'

רפב (חצר שארכה יותר על רחבה, הרי היא כמבוי וניתרת בלחי וקורה), ובהגהות שם אות

יא (אף על גב דאין חצרות פתוחות לתוכה, ואף על גב דלגבי מבוי לא סגי בארכו יותר על

רחבו עד דאיכא נמי חצרות פתוחות לתוכו, מכל מקום גבי חצירות סגי בארכו יתר על רחבו

לבד. וכי תימא מאי שנא, ויש לומר דמבוי שהוא קרוב לרשות הרבים לכך הצריכו בו תרתי,

אבל חצר רחוקה היא מרשות הרבים שהרי מבוי מפסיק בנתיים, סגי בחדא). רמ"א סכ"ז

(אף על פי שאין חצרות ובתים פתוחין לתוכו, הואיל ואינו קרוב לרשות הרבים אלא פתוח

למבוי והמבוי פתוח לרשות הרבים).

והיינו שאף שנתבאר לעיל ס"ג (החמירו

בחצר יותר מבמבוי, מפני שכל שהוא עשוי יותר לדירה ולתשמישי הצנע צריך מחיצות יותר

גמורות). וראה לעיל שם (הערה 23 ).

הנה מטעם זה עצמו, במקום שהקילו בחצר דסגי

בלחי או קורה (כשארכה יתר על רחבה), לא הצריכו שיהיו חצירות ובתים פתוחין לתוכה.

שלא הצריכו כן אלא במבוי, שהוא קרוב לרשות הרבים או לכרמלית.

[1692] הגהות

סמ"ק שם (יש אומרים דמבואות שלנו יש להן דין חצר). תו' .

רמ"א סכ"ו (דכל המבואות שלנו יש להם דין חצרות). מ"א ס"ק כז (ואפילו

אין מוקף חומה, כיון שאין בתים וחצירות פתוחות לתוכו יש בהם דין חצר). והיינו שלצד

המבוי (הרחוב) יש חצרות, ובכל חצר בית אחד.

[1693] שם . ט"ז ס"ק יח (לפי זה היה לנו

לתקן פס ד' מצד אחד, או ב' משהויין אחד לכל צד, כדלעיל בחצר).

*

יוצא אם כן, שמבוי הארוך, שפתוחות לו

חצרות ארוכות, שאין בכל אחת מהן שתי בתים, החצרות ניתרות בלחי או קורה, ואילו

המבוי צריך פס או פסין.

וכל זה בחצרות שאינן פתוחות לרחוב.

משא"כ בזמנינו, שרוב החצרות פתוחות לרחוב, אין הלחי וקורה מועילים בהן אף אם

ארכה יתר על רחבה, אלא צריכים לחי מכל צד.

ואם הפתח רחב יותר מעשר אמות, גם הלחיים

איםו מועילים, אלא צריך צורת הפתח להתירו.

[1694] שאם רחבים עשר אמות

צריכים צורת הפתח, כדלעיל סכ"ז (מבוי הרחב בפתחו יותר מעשר אמות, אינו ניתר

בלחי וקורה, אלא בצורת פתח).

[1695] מ"א שם (כיון דרוב עיירות מוקפות חומה,

בישב ולבסוף הוקף, יש להעיר דין חצר), מתרומת הדשן סי' עד (כיון דרוב

עיירות עתה מוקפין חומה, בישב ולבסוף הוקף, ואם כן כל העיר הרי היא כחצר של רבים

שאינה מעורבת).

וכדלקמן סי' שסד ס"ד (הדלתות עושה

אותה כחצר אחת של רבים ומערבין את כולה), ושם נסמן (הערה 36 ).

[1696] תרומת הדשן שם (ואם כן, הבא לתקן המבואות שבתוכה,

צריך לתקנה כדרך שמתקנין ומכשירין כשבאין לחלוק חצר אחת לשלשה וארבע רשויות, אם

היו בחצר שבילים קטנים בין בית לבית, שהי' צריך לתקן צורת הפתח, או ב' פסין משהוין).

מ"א שם (וצריך לתקן המבואות (שבין יהודים לעכו"ם) כדין הבא לחלוק חצר אחת

לג' וד' רשויות, אם היו בחצר שבילים קטנים בין בית לבית, שצריך לתקן צורת הפתח, או

ב' פסין ב' משהויין ... עכ"ל תרומת הדשן).

[1697] עי' הגהות מיימוניות הל' עירובין פ"ה

אות ד (ונראה לי דמותר לחלק אפילו מבוי אחד, ולערבו לחצאין, ובלבד שיתקן לו שני

לחיים או צורת הפתח, דבהכי חשוב כסתום ומובדל מן הדיורין שחוצה להם. שהרי אפילו

חצר אחד אם רוצים לחלקו באמצעיתו בשני פסין של שני משהויין משהו לכאן ומשהו לכאן,

או בפס ארבעה, יכולים לחלקו, ויערבו אלו לעצמן ואלו לעצמן), שהביא תרומת הדשן

שם (ואם כן, הבא לתקן המבואות שבתוכה, צריך לתקנה כדרך שמתקנין ומכשירין כשבאין

לחלוק חצר אחת לשלשה וארבע רשויות. אם היו בחצר שבילים קטנים בין בית לבית, שהי'

צריך לתקן צורת הפתח או ב' פסין משהוין, כדאיתא בהגה"ה במיימון בשם

מהר"ם), וברא"ש פ"ה סי' ט (ונראה לי דדוקא בלחי וקורה הוא

דאין מועיל לחלקם זה מזה, אבל בצורת הפתח, או משהו מכאן ומשהו מכאן, נחלקין זה מזה).

טור ושו"ע סל"א (אבל אם עשו באמצע שני פסים, או פס ארבעה, אם אינו רחב

יותר מעשרה, או שעשו צורת פתח אם הוא רחב יותר מי', אפילו אם יש חצר מהתיקון ולחוץ

ועשו גם החיצונים תיקון לראש המבוי, כל אחד יכול לערב ויהיה מותר בחלקו).

[1698] סעיף לח (ולא אמרו שלחי נידון משום מחיצה, אלא לענין להשלים

החסרון מנין המחיצות הצריכות לרשות היחיד גמורה, אבל מכל מקום אינה מחיצה גמורה

שיוכל לחלק רשות אחת לשתים, שלזה צריך מחיצה גמורה).

סי' שעב ס"י (נפרץ הכותל שביניהן

עד עשר אמות ועד בכלל, הרי הוא כפתח, ואם רצו מערבין כל אחת לעצמה, והוא שאינו

פרוץ במילואו (אלא נשתיירו פס משהו מכאן ומשהו מכאן, או פס ד' טפחים מצד אחד)).

סי' שצב ס"ה (אם היא מוקפת חומה

גבוה י' טפחים, ויש לה דלתות להתיר רשות הרבים שבתוכה ... יכולים לחלוק העיר לרוחב,

דהיינו שב' הצדדים של רשות הרבים שאצל פתח זה מערבין לעצמן וב' הצדדים שאצל פתח

השני מערבין לעצמן. ובלבד שיעשו צורת פתח באמצע רשות הרבים, או באמצע המבוי במקום

שמתחלקים בעירובן, כדי לחלוק רשות זו מזו שלא תהא כל אחת פרוצה במילואה למקום

האסור לה ... ואם אמצע המבוי או אמצע רשות הרבים במקום שמתחלקים שם אינו רחב יותר

מעשר אמות, די בפס רחב ד' טפחים, או ב' פסין של ב' משהויין, שהם מועילים לחלק

רשויות כמו שנתבאר בסי' שס"ג).

[1699] סעיף ד (ואם יש בפרצה יותר מעשר אמות, אפילו אינו במילואה, אלא

נשתיירו או העמיד לו גיפופין מכאן ומכאן, ואפילו הגיפופים יתירים על הפרצה, צריך

לתקנה בצורת פתח ... בין בחצר בין במבוי).

[1700] שו"ת

מהרי"ל סי' רב (מה"ר זלמן ז"ל התיר בלחי אחד ... אם הוא סוף מבוי, אבל

לחלק מבוי לחצאין היה קצת נראה להצריך ב' ... וכל זה אי לא הוה יותר מעשרה רוחב,

אבל יותר מי' אין לו תקנה אלא בצורת הפתח), הובא בב"י.

[1701] סעיף כא (קנה העליון די בכל שהוא ואפילו הוא של גמי).

[1702] סעיף א (מבוי המפולש בשני ראשיו ... אינו ניתר בלחי וקורה מכאן

ולחי וקורה מכאן, אלא צריך צורת פתח).

[1703] דרכי משה ס"ק יג (שנהגו האידנא שמערבין על ידי חבל הקשור

בשני צידי המבוי או החצר ... בעינן קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן ... ואז

נידון משום צורת הפתח ... ואין להקשות, תיפוק ליה משום דהקנים שבצדדים הוי שני

לחיים, ואם כן החבל למה לי, דהרי לחיים וקורה אינם מועילים רק במבוי סתום, ולא

במפולש ... ולכן הנהיגו גם כן בחבל אפילו במבוי סתום משום צורת הפתח, ולא מהני לחי

וקורה). רמ"א שם (והמנהג הפשוט במדינות אלו לתקנן על ידי חבל הקשור

לרחבו של מבוי, ודין חבל זו אינו קורה, שהרי אין רחבו טפח, ולא מהני אלא מטעם צורת

הפתח, דמהני למעלה אפילו בגמי כדלעיל סוף סי' שס"ב. ועל כן יש ליזהר להעמיד

תחת החבל, שני קנים גבוהים י' מכוונים תחת החבל, ואז מהני אפילו במבוי מפולש בתורת

צורת פתח, או אפילו בחצר ובכל מקום שצורת הפתח מהני). ט"ז ס"ק יח (לפי

זה היה לנו לתקן פס ד' מצד אחד, או ב' משהויין אחד לכל צד, כדלעיל בחצר. אלא דנראה

דלא נהיגי לעשות כן משום מבוי מפולש, שצריך דוקא צורת הפתח).

ואף שעיר המוקפת חומה דינה כחצר, ובחצר

המפולש סגי בפס או פסין, כדלקמן סי' שסד ס"ב (וכל זה במבוי. אבל חצר ... אין

פילוש אוסר בהם, אלא אפילו הם מפולשים לרשות הרבים בשני ראשיהם, והרבים נכנסין מכאן

ויוצאים מכאן, די להם בתיקון החצר מכאן ומכאן).

מכל מקום מבואות מפולשים שלנו דינם

כמבוי המפולש מטעם האמור לקמן שם ס"ג (ומבואות שלנו, אף על פי שדינם כחצר ...

מכל מקום לענין פילוש אינם כחצר, אלא כמבוי המפולש ... ולא די

להם בתיקון החצר מכאן ומכאן, הואיל

ולעולם הם קרובים לרשות הרבים או לכרמלית יותר מהחצר ... לפיכך החמירו בתיקונם

יותר מתיקון החצר לענין פילוש).

ולכן תיקנו צורת הפתח גם במבוי שאינו

מפולש, כאמור כאן.

[1704] סימן שסב ס"כ (מהו צורת פתח, קנה מכאן וקנה מכאן אפילו

אחד רחוק מחבירו, וקנה על גביהם, אפילו אינו נוגע בהם, אלא יש ביניהם כמה אמות).

[1705] ט"ז ס"ק יט (ונראה לי עוד, דאם למעלה

מן הקנים שמעמידין למטה יש גג שמפסיק בין גובה החבל להקנים, יש איסור בזה, דלא הוה

צורת הפתח בזה, כיון שהגג מפסיק בין החבל להקנים, ואין עושין צורת הפתח בענין זה,

אלא צריך שיפתח נקב גדול בגג למעלה מהקנים בענין שיהיו מכוונים תחת החבל בלי הפסק).

ומטעם זה הי' קשה להעמיד את הקנים של

צורת הפתח תחת הגג הבולט מהבית, והיו מעמידים את הקנים בסיום בליטת הגג, רחוק

מכותל הבית. ודנו בזה לקמן בהוספות (סי' א-ד).

[1706] צ"ע מכיפה דף י"א , ב, היא ההלכה

שהובאה לעיל סי' שסב סכ"ב (שער העשוי בעיגול ככיפה, אם יש גובה י' טפחים

ברגליו, דהיינו קודם שיתחיל להתעגל, מתיר משום צורת פתח), הרי שמועיל אף שהכיפה

מפסקת בין הקנים למשקוף. וכן הקשה בתוספת שבת ס"ק סד (ולא ידענא מנא ליה הא,

דהא הך מלתא דאין צריך ליגע, הוא נלמד מהא דאיתא כיפה ... שאם יש ברגליה עשרה קודם

שמתחיל להתעגל שחייב ... שמע מינה שאין צריך ליגע).

[1707] דרכי

משה ס"ק יג (ואין לומר גם כן מאחר שנקשר בשני בתים הבתים

עולים משום קנה מכאן וקנה מכאן והחבל שעל גביהן הוא הקנה שעל גביהן ... דאי כהאי

גוונא מיחשב צורת הפתח, אם כן אין לך קורה שאין בו צורת הפתח, ואם כן אמאי הצריכו

בו רוחב טפח). מ"א ס"ק כח (אבל כותלי המבוי אין נחשבין במקום

הקנים, דאי לא תימא הכי, למה הצריכו קורה רחבה טפח, הלא בכל שהוא איכא צורת הפתח,

אלא על כרחך צריך להעמיד קנים).

[1708] מ"א

שם (ונראה לי דאי איכא עמוד בכותל בולט, נידון משום קנה, דלא גרע מלחי).

[1709] ט"ז

ס"ק יט (ונראה לי באם יש תחת החבל בכותל יוצאים חיפופים עד י' טפחים סמוך

לקרקע, שפיר יש לסמוך עליהם מערב שבת במקום קנים של לחי).

וכדלעיל ס"ו לגבי לחי (ואפילו

אבנים היוצאים מן הכותל זו למעלה מזו פחות מג' טפחים, עולין משום לחי).

ומ"ש הט"ז "עד י' טפחים

סמוך לקרקע", צריך עיון .

ובמשב"ז (ומ"ש הט"ז

חיפופים יוצאים עד י' טפחים סמוך לקרקע, לכאורה ראוי להגיה ג' טפחים סמוך לארץ).

וביד אפרים (אפשר שרוצה לומר שחפופין

מתחיל סמוך לקרקע והולכים בגובה עד עשרה טפחים).

[1710] ט"ז שם, וכדלעיל סי"ג לגבי לחי (ובלבד שיסמכו עליו

מערב שבת, אבל לא סמכו עליו מערב שבת, כגון שהיה שם לחי אחר ונפל בשבת ובאים עכשיו

לסמוך על זה, אינו מועיל).

[1711] משא"כ

אם כל המבוי רחבו פחות מג' או ד' טפחים, יש לעיין בדברי הפוסקים:

ב"י ד"ה כתב הרמב"ם

בפי"ז (וכן כתב הרב המגיד בפרק י"ז, בשם הרשב"א (עבודת הקודש שער א

סי' יב) וזה לשונו, ויש מגדולי המורים שהורו, שכל שאינו רחב ארבעה, או שאין בפתחו

ארבעה, אין צריך כלום, ולזה הדעת נוטה עכ"ל. ומשמע מדבריו שאם אין בפתחו

ארבעה, אף על פי שבתוכו רחב ארבעה, אינו צריך כלום, וטעמא דמסתבר הוא, דכיון שאין

בפתח שיעור מקום שהם ארבעה טפחים חשיב כסתום, אפילו רחב כמה בפנים לית לן בה. ומזה

נלמוד דלהרמב"ם נמי אף על פי שבתוכו רחב כמה, אם אין בפתחו שלשה אין צריך

כלום, דחשיב כסתום). והיינו שמפרש לכאורה שהמחלוקת לענין מבוי היא בשניהם, הן אם

המבוי "אין ברחבו ארבעה", והן אם הוא רוחב יותר מארבעה, אלא "שאין

בפתוח ארבעה". ולכן הובאו ב' הדעות בשו"ע סכ"ח ב"מבוי שאין

ברחבו ג' טפחים ... שאין בו ד' טפחים", דהיינו אף אם כל המבוי "אין

ברחבו ארבעה".

אמנם פירש מ"א ס"ק כט

(שאין ברחבו כו', כלומר שאין פתחו רחב ג', אף על פי שתוכו רחב הרבה). והיינו שגם

מ"ש בשו"ע "מבוי שאין ברחבו ג' טפחים ... ד' טפחים", פירושו

שהמבוי רחב, אלא "שאין פתחו רחב ג'", שדוקא בזה ישנה המחלוקת.

משא"כ אם כל המבוי (או החצר) אין בו ארבעה, כולם מודים שאין צריך תיקון.

אבל לעיל ס"ד (הערה 26 ),

כתב רבינו "ומ"ש המ"א צע"ג". וראה מה שצויין ונתבאר לעיל

שם (בהערה הנ"ל).

ולכן נתבארו כאן ב'

הדעות דוקא באופן ש"מבוי

שתוכו רחב הרבה ומתקצר והולך".

[1712] רמב"ם הל' שבת פי"ז ה"ט (מבוי שאין

ברחבו שלשה טפחים, אינו צריך לא לחי ולא קורה ומותר לטלטל בכולו. שכל פחות משלשה

הרי הוא כלבוד). דעה הא' בשו"ע סכ"ח (מבוי שאין ברחבו ג' טפחים אינו

צריך שום תיקון, שהוא כסתום).

ואף שלבוד בדרך כלל הוא להשלים המחיצה,

הנה כאן לא מיירי במחיצה, אלא כאמור כאן "שהוא כסתום מתורת לבוד". וראה

גם לעיל סי' שסב ס"י (וכל אויר שהוא פחות מג' טפחים נחשב כסתום לגמרי), ושם

נסמן (הערה 56 ).

[1713] פסקי עירובין למהר"ם מרוטנבורג סכ"ב (מיהו נראה לי

דהלכה כרב אחלי, דמבוי שאינו רחב ד' אפילו נפרץ במלואו אינו צריך כלום, אבל חצר

שמלואו פחות מד' צריך תיקון). רא"ש שם פ"א סט"ו (איבעית

אימא כאן בחצר כאן במבוי, ואיבעית אימא דרב אחלי תנאי היא, ושמואל לית ליה דרב

אחלי, ופסק ר"מ ז"ל במבוי פחות מארבעה אין צריך תיקון, כיון

דללישנא קמא סבר שמואל כרב אחלי, ומפליג בין מבוי לחצר, הלכה כההוא לישנא דבשל

סופרים הלך אחר המיקל), הובא בב"י ד"ה ומ"ש ואפילו אין. עבודת

הקודש שער א סי"ב (יש מי שהורה שכל שיש ברחבו שלושה טפחים צריך להתירו בלחי

וקורה. ויש מגדולי המורים שהורו, דכל שאין ברחבו ארבעה, או שאין בפתחו ארבעה, אינו

צריך כלום. ולזה דעתי נוטה), הובא במ"מ פי"ז ה"ט. כרב יחיאל

עירובין י"ב , א (מר רב אחלי ואיתימא רב יחיאל עד ארבעה).

דעה הב' בשו"ע סכ"ח (ויש

אומרים דכל שאין בו ד' טפחים אין צריך שום תיקון).

וכן הובאו ב' הדעות לעיל ס"ד (אבל

מבוי שאין ברוחב פתחו ד' טפחים יש מתירין כמו שיתבאר).

[1714] רא"ש שם (דבשל סופרים הלך אחר המיקל). דרכי משה ס"ק

ט (דכדאי הם אלו המתירין לסמוך עליהם אפילו באיסור דאורייתא, כל שכן באיסור דרבנן

הקל, כמו עירוב).

וראה אליה זוטא ס"ק ט (ודוקא

במבוי אבל בחצר לעולם צריך תיקון), וכדלעיל ס"ד (חצר שאין בפרצת מלואה ד'

טפחים צריכה תיקון זה, אלא אם כן אין בה ג' טפחים).

[1715] עירובין

ח, א (מעשה במבוי אחד שצידו אחד כלה לים, וצידו אחד כלה לאשפה (וראשו אחד סתום

כשאר מבוי, וראשו אחר לרשות הרבים מתוקן בלחי וקורה, רש"י), ובא מעשה לפני

רבי ולא אמר בה לא היתר ולא איסור, איסור לא אמר בה, דהא קיימי מחיצות, היתר לא

אמר בה, חיישינן שמא תינטל אשפה, ויעלה הים שרטון).

ובודאי מיירי הכא שהים והאשפה הם באמצע

אורך המבוי. אבל בתחלת המבוי "הפתוח לרשות הרבים או לכרמלית", יש המשך

מחיצות המבוי. כי דוקא אז מועיל מה שהוא "מתוקן שם בלחי או קורה".

משא"כ אם הי' הים נמשך עד הפתח

לרשות הרבים או הכרמלית, לא הי' מועיל שם לחי, שהרי הלחי אינו מועיל אלא כשהוא ליד

הכותל, כדלעיל ס"ח (אם הרחיק הלחי מן הכותל ג' טפחים ... לא עשה

ולא כלום), ולא כשהוא אצל הים.

ומכל שכן שהקורה אינה מועלת כשהיא אצל

הים.

*

והנה בנוסף לריעותות שנתבארו כאן במחיצת

הים (שמא יעלה הים שרטון), ובמחיצת הנהר (שמא יקרש הנהר בחורף), יש בהם עוד

ריעותות, שיתבארו לקמן סמ"ד (והערה 301 ).

ועוד ריעותא נתבארה לעיל סי' שמה

סט"ו (הימים והנחלים שאינן רשות היחיד מדברי סופרים, אפילו עמוקים עשרה מתוך

הילוך ד' אמות, הואיל ועוברים עליהם), וסי"ט (הימים והנחלים, שאף שהם עמוקים

עשרה והמים אינם מבטלים המחיצות ... מכל מקום מדברי סופרים אינה רשות היחיד אלא

כרמלית (הואיל ועוברים על מחיצותיה מלמעלה, כאילו לא היו שם מחיצות כלל)).

אמנם כאן מיירי במבוי שיש לו מחיצות

גמורות בתחלה ובסוף, מלבד באמצען, שמצד אחד ישנה שם מחיצת הים והנהר, שאינה אלא

למחיצה רביעית. ובזה לא חששו לריעותות הנ"ל, כדלקמן שם, וכלעיל סי' שמה

בקונטרס אחרון ס"ק ב (והא דהים נדון משום מחיצה ... היינו ברוח רביעית למבוי,

דבלאו הכי נמי לא הוה המבוי רשות הרבים).

[1716] רש"י

שם ד"ה אשפה (גבוהה עשרה, וי[ם] שפתו גבוה עשרה).

[1717] מ"א

ס"ק ל (דוקא כששפת הנהר עמוק י' ... אבל אם שפת הנהר משופע והולך, אם כשהולך

השפוע ד' אמות עדיין אינו גובה י', אינו מחיצה).

[1718] מרימר,

לגירסת רבינו חננאל שם (מרימר פסיק לה לסורא באיזלי, ולא חייש שמא

יעלה הים שרטון), ו הרי"ף , כפירוש ב"י שם (וכן נראה שהיתה גירסת

הרי"ף מדהשמיט כל זה, משום דממילא משמע היתרא, דמהי תיתי לן למיחש שמא יעלה

הים שרטון), ורמב"ם הל' שבת פי"ז ה"ה (מבוי שצדו אחד כלה

לים וצדו אחד כלה לאשפה של רבים, אינו צריך כלום, שאשפה של רבים אינה עשויה

להתפנות, ואין חוששין שמא יעלה הים שרטון), ומ"מ שם (מרימר פסק לה לסורא

באיזלי, אמר לא חיישינן שמא יעלה הים שרטון. כך היא גירסת רבינו חננאל ז"ל,

וגרסת רבינו). שו"ע סכ"ט (מבוי שצדו אחד כלה לים, וצדו אחר כלה לאשפה של

רבים, אין צריך כלום).

[1719] גמרא

שם (ומי חיישינן שמא תינטל אשפה, והתנן אשפה ברשות הרבים גבוה י'

טפחים, חלון שעל גבה זורקין לה בשבת, אלמא שני בין אשפה דרבים לאשפה דיחיד, הכא

נמי שני בין רחבה דרבים לרחבה דיחיד). רמב"ם ושו"ע שם (שאשפה של רבים

אינה עשויה להתפנות).

וכן הוא לעיל סי' שנד ס"ג (במה

דברים אמורים באשפה של רבים, אבל בשל יחיד אסור לזרוק לה כלום מרשות היחיד, לפי

שהיחיד עשוי לפנות אשפה שלו, ויבואו לזרוק שם כדרכן גם אחר שתינטל האשפה, ונמצאו

זורקים לרשות הרבים).

וכעין זה לקמן סי' שסה סוף ס"ד (אינו

מותר אלא כשהחצר היא של רבים, אבל בחצר של יחיד, חוששין שמא ימלך ויבנה בתים בחצרו

ברוחב העודף על המבוי, ותהא פרצת המבוי מצד החצר, ויטלטלו בו כבתחלה).

[1720] ראה

רש"י שם ד"ה אמר שמא (ומטלטלי נמי במבואות כדמעיקרא).

[1721] מרימר,

לגירסת רש"י שם ד"ה פסיק ליה לסורא באוזלי (הים היה סמוך לסורא

מאחריה, וראשי המבואות מפולשין לים, והיה מרימר עושה רשתות ומכמורות לכל המבואות,

ולא רצה לסמוך על מחיצת הים, רש"י), אמר חיישינן שמא יעלה הים שרטון). רא"ש

שם פ"א ס"ט (ובים חיישינן שמא יעלה הים שרטון). רשב"א שם ד"ה

ה"ג בכל הספרים (הכי גרסינן בכל הספרים שלנו, וכן בפירוש רש"י ז"ל,

והראב"ד ז"ל, פסק לה לסורא באוזלי, חיישינן שמא יעלה הים סרטון), ובעבודת

הקדש שער ב ס"א (חוששין שמא יעלה הים שרטון). רמ"א שם (ויש חולקים

וסוברים דחיישינן שמא לא יעלה שירטון, ואין כאן מחיצה), ואחרונים (כנסמן

לקמן הערה 226 ).

[1722] רש"י

שם ד"ה ויעלה הים שרטון (של חול ואבנים אצל שפתו, כי כן דרכו, ומתקצר רוחב

הים ונעשה קרקע כרוחב פרסה או יותר) וד"ה אמר שמא יעלה הים שירטון (ומטלטלי

נמי במבואות כדמעיקרא). הובא במ"א ס"ק לא.

[1723] דרכי

משה ס"ק יד (אינו נראה לי לדחות כל האחרונים מפני דברי

הרי"ף ורמב"ם, ואף בדעת הרי"ף אין הכרח דסבר לא חיישינן, דהרי

השמיט דין זה לגמרי). ב"ח ד"ה מבוא סתום (וכיון דדין זה תלוי

בנוסחאות נקטינן לחומרא). ט"ז ס"ק כ (ופסק ב"י להקל, ורמ"א

הביא דעת המחמירים, ואם כן ודאי ראוי לכם להחמיר בחששא זו). מ"א ס"ק

לא (כמו שעשה אמימר שפסק לסורא ברשתות, והטור סבירא ליה כדעת רש"י). אליה

זוטא ס"ק יא (ולדינא עיקר כיש אומרים שצריכה תיקון).

[1724] מ"א ס"ק לא (ומשמע

מלשון רש"י והרא"ש והטור, דבשאר נהרות לא

חיישינן שמא יעלה שרטון. וכן משמע בתוס' דף כ"ד עיי"ש). והוא

בתוד"ה כד, ב ד"ה אין עושין (לא חיישינן שמא יעלה הנהר שרטון, אפילו אם

לא נחלק בין ים לשאר נהרות).

[1725] מ"א

שם (בנהרות שלנו שדרכן להתייבש בקיץ הרבה, יש לאסור).

[1726] משא"כ בלאו הכי, הרי

נשארה שם מחיצה גבוהה ע' טפחים.

[1727] מ"א

שם (דע דאם נקרשין בימות הגשמים בטלה המחיצה, ואסור לטלטל).

[1728] אף שהקרישה לא תישאר שם תמיד, אלא תעבור בסוף החורף, כיון

דמדאורייתא אף פירי מבטלי , אף שדעתו לפנותם, כמבואר בתוס' שבת ק, א ד"ה

פירות (ואומר ר"י דמן התורה ממעט כל דבר, ואפילו הניטל). וכדלעיל סי' שמה סט"ו

(אבל מליאה פירות אינה רשות היחיד, שהפירות מבטלים המחיצות מן התורה, אפילו דעתו

לפנותם היום, הואיל ועכשיו אין המחיצות ניכרות), ושם נסמן (הערה 116 ).

וכיון שהמחיצה אינה מועלת אף מדאורייתא,

לכן אינה מועלת אף במחיצה רביעית שבמבוי, שאינה אלא מדברי סופרים, כדלעיל ס"א

(שמן התורה כל מקום שיש לו ג' מחיצות ופרוץ במילואו ברוח רביעית ... מותר לטלטל ...

אלא שחכמים אסרו הטלטול בו ... כיון שפרוץ במילואו. לפיכך התירו כשעשה איזה תיקון

במקום הפרצה), שמכל מקום גזרינן משום רשות הרבים דאורייתא. עי' ט"ז שם

(כאן שהמים נקרשים ובני אדם הולכים שם כמו בשאר העיר, ולפעמים מכסה השלג עד שאין

ניכר כלל שיש שם מים תחתיו, פשוט הוא דבזה גזרו רבנן טפי משום איחלופי ברשות הרבים

דאין כאן היכר לגמרי).

משא"כ חצרות שבסי' שע"ב

סוף סי"ט , עי' במה שכתבתי שם (מכל מקום בדברי סופרים הלך אחר המיקל,

ויש לסמוך על דברי האומרים שאין מחיצה מתבטלת אלא בדבר שמבטלו שם לעולם), דלא

מחלפא כל כך אטו רשות הרבים כמו מבוי שאינו מתוקן, שהרי מותר לטלטל ביותר מד' אמות

כמ"ש בסי' שפ"ח ס"א (כלים ששבתו בתוכו או בחצירות מותר לטלטלם

בו ביותר מד' אמות וממנו לחצירות, ובלבד שלא יכניסם לבית), ולא גזרינן אטו רשות

הרבים, אע"פ שעיקר העירוב הוא משום לתא דרשות הרבים , כדלקמן סי' שסו ס"א

(חכמים אסרו לטלטל מבתיהם לחצר עד שיערבו, מפני שהבתים הם רשויות מיוחדות לכל אחד

שלו, והחצר היא רשות משותפת לכולם, ודומה קצת לרשות הרבים).

ועיין במ"ש בסי' שמ"ה

בקונטרס אחרון ס"ק ב (והא דהים נדון משום מחיצה, וכן תל המתלקט, גבי מבוי ...

היינו ברוח רביעית למבוי, דבלאו הכי נמי לא הוה המבוי רשות הרבים, אף אם כאן בהתל

ושפת הים היו ס' ריבוא בוקעים, והוה ניחא תשמישתיה, וכיון שיש לו למבוי ג' מחיצות

גמורות, דסגי מדאורייתא לכולי עלמא לאפוקי מרשות הרבים, הלכך כשאין שם ששים ריבוא

ולא ניחא תשמישתיה לא גזרו כלל), דאפילו אי הויא מחיצה דאורייתא לא מהניא במבוי

מדרבנן להמ"א ס"ק מ (צריך לומר דלא בקעי בו רבים, שאל"כ אתי

רבים ומבטלי מחיצתא), וכמו גבי תל שרבים בוקעים בו, דלקמן סעיף מב (ואף על פי שמן

התורה אין בקיעת רבים מבטלת ממנו שם המחיצה ...

מכל מקום מדברי סופרים אסור לטלטל כשרבים בוקעים שם, ולכן אין נידון גם כן משום

מחיצה למבוי מדברי סופרים) . כל שכן להיפוך (כשפירות או נהר הנקרש מבטלים

המחיצה מדאורייתא, ורק מדרבנן אינם מבטלים) ודו"ק .

וראה הלכה למשה (קלוג) סי"ט.

[1729] ט"ז

שם בסוף תשובתו (נראה דכאן כו"ע סבירא להו לאיסור ... כיון שדרך המים כאן

להתקרש ולהגליד בעת הקרירות הקשה, הרי באותן פעמים אין כאן מחיצות לגמרי ... ואין

לומר דדוקא באותן שבתות שהמים נקרשים יהיה אסור לטלטל בכל העיר, אבל בשאר שבתות לא.

זה אינו, דהא אמרינן בההיא דחיישינן שמא יעלה הים שרטון שהבאתי לעיל, דרבי לא רצה

לומר היתר, אף על גב דיש מחיצות, מטעם דשמא לפעמים לא יהיה שם מחיצה, כל שכן בזה

שהוא ודאי ברוב השנים, ודאי יש לגזור אף בכל השנה משום שבתות אלו).

[1730] אוצ"ל:

בחורף.

[1731] ט"ז שם בסוף דבריו (אכן אם יש על הנהר ביבשה מקום מדרון,

נחשב אותו מדרון במקום מחיצה, והיינו אם יש במקום ההוא גובה י' במשך ד' אמות).

והוא כמבואר בתוד"ה הכא עירובין

יב, ב (ואין לחוש שמא יעלה הים שרטון, שגדודים גבוהים יותר, או שהם רחוקים משפת

הים ביותר הרבה).

וכן הוא לעיל סי' שנו ס"ד (וכגון

שהוא רחוק משפת הים, או שגידודיו גבוהים ביותר, בענין שאין לחוש בו שמא יעלה הים

שירטון ויתמעט עמקו מעשרה ויטלטלו בחצר כבתחלה, כמ"ש בסי' שס"ג), ושם

נסמן (הערה 24 ).

[1732] מ"א ס"ק לא (ודע דעכ"פ בעינן

שיהא הנהר סמוך ממש לראש המבוי, אבל אם הוא רחוק מהבתים י' אמות, צריך תיקון דאותו

מקום הוי פרוץ).

וכ"ה לקמן סי' שסה סוף ס"ה (במה

דברים אמורים כשאין יותר מעשר אמות רוחב משפת המבוי עד מקום המתלקט או עד הגידודים,

אבל אם יש שם יותר מעשר אמות, אין להסתפק כלל, שאינם מועילים כלום למבוי כמו

שנתבאר בסי' שס"ג).

וכדלעיל (הערה 218 )

דמיירי הכא שהים והאשפה הם באמצע אורך המבוי. אבל בתחלת ובסוף המבוי יש המשך

מחיצות המבוי והבתים. ועל זה נתבאר כאן, שלא יהא הנהר רחוק מהמחיצות והבתים י'

אמות.

וראה שו"ת צמח צדק חאו"ח סוס"י

לט.

[1733] כאשר קנה אחד יהי' אצל המבוי, וקנה שני על שפת הנהר. וראה שו"ת

רבינו סי' ג (לקמן הוספה א), שאין צורך שיהי' הקנה של צורת הפתח סמוך למחיצה. ובשו"ת

שארית יהודה או"ח סי' ו (לקמן הוספה ב: וגם רבינו אחמו"ר ז"ל נ"ע

כתב דמהני צורת פתח, ולא פירש שיעשה הצורת פתח סמוך לבתים דוקא. אלא דדין זה העמיד

בתוך חצאי עיגול, משום דמספקא ליה, כמו ששמעתי מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך

חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו. ואפשר שהיה על זה

איזה קונטרס אחרון).

וכן הוא לעיל סכ"ז (אלא בצורת

פתח), ושם (הערה 147 ).

[1734] סעיף א (אבל אם רבים בוקעים שם, אפילו אין שם בפרצה אלא ד'

טפחים, צריך לתקנה (בצורת פתח כדין מבוי מפולש, שהרי מבוי זה מפולש הוא מפתח זה

לפתח הגדול שבו הלחי או הקורה)).

[1735] לקמן סמ"ג (אם כל העיר מוקפת תל, והיקף זה היה קודם בנין

העיר, אין תל זה עולה למחיצה למבואות העיר, לפי שהיקף התל לא הוקף לדירה, כיון

שהיה קודם בנין הבתים, ואם כן כל העיר היא יושבת בתוך היקף שאינה לדירה, שאסור

לטלטל בו כשהוא יותר מבית סאתים), וריש סמ"ד (וכן הדין בנהר שמקיף כל העיר

קודם שנבנית). וראה שם איך הדין כשמקיף את העיר רק משני צדדים.

ואף שמחיצה שהוקפה ולבסוף ישבה אינה

מועלת, וגם מה ש"הנהר מקיף כל העיר", היא מחיצה שהוקפה ולבסוף ישבה.

מכל מקום אפשר לבנות כותל ליד הנהר

באורך יותר מעשר, ויועיל כמו בבונה כותל על התל, כדלעיל סי' שנח סט"ז (תל

יותר מבית סאתים שעשה עליו מחיצות לדירה, הועיל ...

הואיל והוא דר באויר מחיצות אלו שלמעלה, שעשאן עתה לדירה, הרי זה מוקף לדירה.

ואפילו לא עשה אלא מחיצה אחת, ביותר מעשרה).

[1736] רבא עירובין ח , ב (מבוי שצידו אחד

ארוך וצידו אחד קצר, פחות מארבע אמות (עודף זה על חבירו, רש"י) ... ארבע אמות

... אחד זה ואחד זה, אינו מניח את הקורה אלא כנגד הקצר ... קורה טעמא מאי משום

היכר, ובאלכסון לא הוי היכר). טור ושו"ע ס"ל (מבוי שצדו אחד ארוך ואחד

קצר, אפילו אין צד הארוך עודף על הקצר ד' אמות, אינו מניח הקורה אלא כנגד הקצר).

[1737] רש"י שם ד"ה ובאלכסון (שהרואה בני מבוי

נמשכין ומשתמשין ברשות הרבים חוץ מכנגד כותל הקצר, אומר מותר להשתמש ברשות הרבים,

לפי שאין אותו העודף דומה שיהא מן המבוי). ט"ז ס"ק כא (פירש"י

שהרואה בני מבוי נמשכין ומשתמשין ברשות הרבים חוץ מכנגד כותל הקצר, אומר מותר

להשתמש ברשות הרבים, לפי שאין אותו העודף דומה שיהא מן המבוי).

ומדברים אלו נראה, שמן התורה גם זה

מותר, כדלעיל ס"א (שמן התורה כל מקום שיש לו ג' מחיצות ופרוץ במילואו ברוח

רביעית ... מותר לטלטל ... כמו ברשות היחיד).

ואף "מבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד

קצר" מותר מהתורה "בארוך כנגד הארוך ובקצר כנגד הקצר".

אלא ש"חכמים אסרו הטלטול בו"

עד שיתן "קורה על פתחו ... משום היכר", "ובאלכסון אין כאן היכר".

[1738] ראב"ד הובא ב רא"ש שם פ"א ס"י

(כתב הראב"ד ז"ל דבצורת הפתח מודה רבא דעביד באלכסון). רשב"א

עירובין ו, א (כתב הראב"ד ז"ל דלא אמרו דפתחא דבקרן זוית לא הויא פתח,

אלא בשאין לו צורת פתח ... אבל בשעשה לו צורת פתח, ודאי פתח הוי). עבודת הקדש שער

א ס"ז (עשה לו צורת פתח אפילו באלכסון מותר). הובא במ"מ הל' שבת פי" ז

ה"כ. טור ושו"ע שם (אבל אם ירצה יעשה שם צורת פתח באלכסון).

ואילו לענין פי תקרה יורד וסותם, הובאו

ב' דעות לעיל סי' שסא ס"ה (שהטעם שאומרים פי תקרה יורד וסותם הוא משום שדומה

לפתח, ובקרן זוית אין דרך לעשות שם פתח כלל ... ויש אומרים שאפילו ... נפרצו ב'

מחיצות זו אצל זו), וראה שם (הערה 28 ).

[1739] כדלעיל ס"א (שלחי זה

נידון משום מחיצה).

[1740] ב"י ד"ה ומ"ש אבל אם ירצה (דאע"ג

דלחיים משום מחיצה הם, לא מהני כמו צורת פתח). ט"ז שם (ולי נראה דאפילו

ספיקא אין כאן, כמו שעלה על דעת ב"י, אלא פשוט דלא מהני כלל ... ואותו לחי

שעומד אצל הארוך לא מעלה ולא מוריד, דהוא אינו מתיר כנגדו, דהא אין כנגדו רק רשות

הרבים). מ"א ס"ק לב (אפילו לחיים לא מהני נגד הארוך, כן משמע בב"י).

וכן הוא לעיל סוף סט"ו (לחי ...

שהרי משם ואילך אין כנגדו כותל בצד השני).

[1741] פסקי עירובין למה ר"ם מרוטנבורג סט"ו (אבל

בתוך המבוי יכול להניח בקורה באלכסון, ואינו משתמש אלא עד הקורה, קצר כנגד הקצר

ובצד הארוך כנגד הארוך). רא"ש שם (וכתב ר"מ ז"ל דבתוך המבוי

יכול להניח את הקורה באלכסון, ומשתמש בקצר כנגד הקצר ובארוך כנגד הארוך). טור ושו"ע

שם (ותוך המבוי יכול להניח הקורה באלכסון, ומשתמש בקצר כנגד הקצר ובארוך כנגד

הארוך).

[1742] תוס' עירובין דף נט , ב ד"ה מבוי

(וקשה לר"י, דאמר בפ"ק (יד, ב) עושה לחי לחצי מבוי, יש לו חצי מבוי,

אלמא משתרי חצי מבוי בפני עצמו ... איכא לאוקמא לההיא בדליכא חצירות פתוחות למבוי

מן הלחי).

[1743] רא"ש שם פ"ה ס"ט (דגרסינן בירושלמי

דפירקין, אמר ר' אסי הדא אמרה בני מבוי שנתנו קורתם באמצע המבוי אלו אסורים ואלו

מותרין. נתנו אלו ואלו, אלו ואלו אסורים. והשתא ניחא הכל, דהא דאמר יש לו חצי מבוי

מיירי שלא נתנו החיצונים קורה, וכיון שאין החיצונים יכולין לטלטל במבוי לא אסרי על

הפנימים. אבל כשנתנו גם החיצונים, אסורין גם הפנימים, אם עירבו אלו לעצמן ואלו

לעצמן ולא עירבו יחד), מהירושלמי שם פ"ה ה"ה (תני בשם ר' יודה

אין מערבין אותה חצין, אמר ר' יוסה הדא אמרה בני המבוי שנתנו קורתן על פתח המבוי

אלו מותרין ואלו אסורין, נתנו אלו ואלו, אלו ואלו אסורין). טור ושו"ע סל"א

(העמיד לחי באמצע המבוי, אם יש חצר מהלחי ולחוץ, ועשו גם החיצונים לחי לראש המבוי,

אוסרים אלו על אלו, עד שיערבו יחד. ואם אין שם חצר, או שיש חצר ולא עשו החיצונים

לחי לראש המבוי, שמן הלחי ולפנים, מותרים, ממנו ולחוץ, אסורים).

[1744] כדלעיל ס"א (שלחי זה נידון משום מחיצה).

[1745] ט"ז ס"ק כג (זה אינו לענין היתר טלטול

לפנים, דאם כן בלחי אחד סגי, כמו בראש המבוי, אלא דבאו כאן לחלוק הרשויות שיסתלקו

החיצונים מהפנימים ולא יאסרו עליהם, בזה צריך צורת הפתח, או ב' פסים, פירוש משהו

מכאן ומשהו מכאן, ויהיה כאלו מחיצה ממש ביניהם).

וכן הוא לעיל סל"ב (לחי וקורה

שבמבוי גמור, אין מועילין לענין שלא יאסרו דיורין שמצד זה של הלחי על דיורין שמצד

הב', אם הלחי הוא באמצע המבוי, ויש גם כן לחי אחר בפתחו כמו שיתבאר), ושם נסמן

(הערה 201 ).

[1746] ברייתא עירובין יד, ב (תנא, עשה לחי לחצי מבוי ... יש לו חצי

מבוי).

[1747] רא"ש שם (וכיון שאין החיצונים יכולין לטלטל במבוי, לא

אסרי על הפנימים). ט"ז ס"ק כב (ואם לא עשו החיצונים לחי או קורה לצד רשות

הרבים, לא היו ראוים לערב כלל עם הפנימי, כיון שלא הוכשר המבוי מצדה, אינם יכולים

לאסור על האחרים, דאין אוסרים זה על זה אלא אם כן כולם רשות אחד ויכולים לערב ביחד).

מ"א ס"ק לג (דכיון שלא עשו ואין יכול לטלטל במבוי, לא אסרי על הפנימית).

וראה הערות וביאורים תשנ ע' 114.

[1748] לכאורה היינו רק מחודו

הפנימי של הלחי (ראה לקמן סי' שסה ס"ו, הערה 55 ).

[1749] רשב"א בעבודת הקדש שער א ס"י (אימתי

מתירין הקורה והלחי את המבוי לחצאין, בזמן שיש לפנים מהם ארבע אמות וכל תנאי מבוי.

לא היה לפנים מהם ארבע אמות וכל תנאי המבוי, אינן מתירין, שאין כאן מבוי). מ"מ

הל' שבת פי"ז ה"כ (ומיהו דוקא בשיש באותו חצי מבוי המוכשר תורת מבוי,

שלא יהא ארכו פחות מארבע אמות, ושיהא ארכו יתר על רחבו, ושיהיו בתים וחצרות פתוחין

לתוכן, הא לאו הכי, צריך לחי מכאן ולחי מכאן, אי נמי פס ארבע כחצר). שו"ע סל"ב

(וכל זה ביש באותו חצר מבוי המוכשר תורת מבוי, שלא יהא ארכו פחות מד' אמות, ושיהא

ארכו יתר על רחבו, ושיהיו בתים וחצרות פתוחים לתוכו).

[1750] לעיל סעיפים ל-לב.

[1751] ירושלמי שם, רא"ש שם. עבודת הקדש שם (מתירין את המבוי

לחצאין בין בלחי בין בקורה. כיצד, היה המבוי ארוך ונתן הקורה או הלחי באמצע המבוי,

מה שלפנים מן הקורה ומן הלחי מותר, ומהם ולחוץ אסור). מ"מ שם (וכתב

הרשב"א ז"ל והוא הדין לקורה, ובהדיא תנו בתוספתא העמיד לחי או קורה

באמצע מבוי, אין לו אלא עד מקום לחי וקורה). שו"ע שם (זה שהכשרנו להעמיד לחי

באמצע המבוי, הוא הדין להעמיד קורה באמצע המבוי).

[1752] רא"ש שם (ונראה לי דדוקא בלחי וקורה הוא

דאין מועיל לחלקם זה מזה, אבל בצורת הפתח, או משהו מכאן ומשהו מכאן, נחלקין זה מזה).

מרדכי רמז תקה (דמותר לחלק אפילו מבוי אחד ולערבו לחצאים, ובלבד שיתקן לו

שני לחיים או צורת פתח, דהוי חשוב כסתום ומובדל מן הדיורים שחוצה להם, שהרי אפילו

חצר אחד אם רוצה לחלקו באמצעיתו בשני פסים של שני משהויין משהו לכאן ומשהו לכאן,

או בפס ד', יכולין לחלקו, ויערבו אלו לעצמן ואלו לעצמן, כיון דאין בין פס לפס יותר

מי'. ואם יותר מי', יכולין לחלקו בצורת פתח דמהני ביותר מי'. והכי נמי יכולין

לעשות במבוי), והגהות מיימוניות הל' עירובין פ"ה אות ד (ונראה לי דמותר לחלק

אפילו מבוי אחד ולערבו לחצאין, ובלבד שיתקן לו שני לחיים, או צורת הפתח, דבהכי

חשוב כסתום ומבדל מן הדיורין שחוצה להם). טור ושו"ע סל"א (אבל אם עשו

באמצע שני פסים, או פס ארבעה אם אינו רחב יותר מעשרה, או שעשו צורת פתח אם הוא רחב

יותר מי', אפילו אם יש חצר מהתיקון ולחוץ, ועשו גם החיצונים תיקון לראש המבוי, כל

אחד יכול לערב ויהיה מותר בחלקו).

וראה גם לעיל סל"ב (שלא די בלחי

וקורה ... שהרי אפילו לחי וקורה שבמבוי גמור אין מועילין ... ומבואות הרחבות יותר

מעשר, אין פסין מועילין בהם כמ"ש למעלה גבי חצר, אלא צריך לתקנם בצורת פתח).

[1753] ט"ז ס"ק כג (ויהיה כאלו מחיצה ממש ביניהם). וכדלקמן

סי' שסד ס"א (שצורת פתח היא כמחיצה גמורה).

[1754] רא"ש ומרדכי והגהות מיימוניות שם . מ"א ס"ק

לד (דאפילו חצר אחת יכולין לחלק בכהאי גוונא (הרא"ש)).

וכן הוא לעיל סל"ב (בעיר המוקפת

חומה, שיש להעיר דין חצר).

[1755] סעיפים ה-ז (עיר ... מוקפת חומה ... יכולים לחלוק העיר לרוחב,

דהיינו שב' הצדדים של רשות הרבים שאצל פתח זה מערבין לעצמן, וב' הצדדים שאצל פתח

השני מערבין לעצמן. ובלבד שיעשו צורת פתח באמצע רשות הרבים או באמצע המבוי, במקום

שמתחלקים בעירובן, כדי לחלוק רשות זו מזו ... ואם אמצע המבוי או אמצע רשות הרבים

במקום שמתחלקים שם אינו רחב יותר מעשר אמות, די בפס רחב ד' טפחים, או ב' פסין של

ב' משהויין, שהם מועילים לחלק רשויות כמו שנתבאר בסי' שס"ג).

וכן הוא לעיל סל"ב (בעיר המוקפת

חומה, שיש להעיר דין חצר, וצריך לתקן המבואות שבין ישראל לנכרים, כדין הבא לחלוק

חצר אחת לב' רשויות שלא תאסור רשות זו על זו בלא עירוב, שלא די בלחי וקורה ... ומבואות

הרחבות יותר מעשר, אין פסין מועילין בהם כמ"ש למעלה גבי חצר, אלא צריך לתקנם

בצורת פתח)

[1756] שמואל משמיה ד לוי

עירובין דף י , רע"ב (מבוי שהוא רחב עשרים אמה ... היכי עביד, אמר

שמואל משמיה

דלוי, עושה פס גבוה עשרה במשך ארבע אמות, ומעמידו לארכו של מבוי), ופרש"י (באמצע

הפתח, דכיון דאיכא הכשר מבוי באורכו של פס, הוו להו כשתי מבואות, ונעשה הפתח האחד

למבוי זה והפתח השני למבוי השני). טור ושו"ע סל"ג (מבוי שהוא רחב כ'

אמות, עושה לה פס רחב ד' אמות, ומעמידו באמצע (פירוש באמצע הפתח, ט"ז), וחשוב

כל צד מצדי הפס כמבוי בפני עצמו, כיון שאורך הפס ד' אמות).

[1757] כדלעיל סכ"ז (מבוי שאין בארכו ד' אמות אין שם מבוי עליו),

ושם נסמן (הערה 148 ).

[1758] רא"ש שם פ"א סי"ב (וכתב

הראב"ד ז"ל, וצריך שתהא הקורה נוגעת באותו פס, או בתוך ג', דבעי קורה על

גבי מבוי). עבודת הקדש שער ב ס"ב (ונותן את הקורה עליו. והוא שהגיע הקורה

מכותל חיצון של המבוי האחד ועד הכותל החיצון של המבוי השני, ולא תהא הקורה גבוהה

מעל הפס שלושה, שכבר ביארנו שצריכה הקורה להיות על גב המבוי). הובא במ"מ הל'

שבת פי"ז הכ"א. טור ושו"ע שם (ויתן קורה בראשו. וצריך ליזהר שתהא

הקורה מונחת על הפס, או תוך ג' טפחים).

וכדלעיל סעיף כו (בקורה שצריך להיות על

גבי המבוי ממש ... בפחות מג' טפחים, שהוא כלבוד).

[1759] רשב"א בעבודת הקדש שם (אין הפס הזה מתיר

להיות כל חלק מהן מוכשר בלחי וקורה, אלא אם כן יש בכל מבוי ומבוי מהם בתים וחצרות

פתוחים לתוכו, שכל אחד ואחד מבוי בפני עצמו), הובא ב מ"מ שם. שו"ע

שם (וצריך שיהא בכל מבוי משנים אלו שהפס מפסיק ביניהם בתים וחצרות פתוחים לתוכו,

וכל תנאי [מבוי]).

[1760] תוס' שם ד"ה עושה (אי איכא מראש הפס של

צד פנים עד הכותל אמצעי של מבוי יותר מעשר, צריך למבוי זה צורת הפתח, דהוי כמבוי

עקום). רא"ש שם (ואם יש מן הפס עד הכותל של רחב המבוי יותר מעשר אמות,

יש לו דין מבוי עקום כמין חי"ת).

[1761] כדאמרינן עירובין ו, א (מבוי

עקום, רב אמר תורתו כמפולש, ושמואל אמר תורתו כסתום. במאי עסקינן, אילימא ביותר

מעשר, בהא לימא שמואל תורתו כסתום, אלא לאו בעשר, וקאמר רב תורתו כמפולש). ב"י

ד"ה ומ"ש ואם יש מן הפס (ומ"ש ואם יש מן הפס עד הכותל האמצעי יותר

מעשר אמות וכו' ... לא ידעתי למה כתב כן, דהא אפילו אין ביניהם יותר מעשר יש לו

דין מבוי עקום שדינו כמפולש, לרב דקיימא לן כוותיה ... ומצאתי שהתוספות, כתבו וזה

לשונם, אי איכא מראש הפס של צד פנים עד הכותל אמצעי של מבוי יותר מעשר, צריך למבוי

זה צורת פתח, דהוי כמבוי עקום, ואף על גב דאליבא דשמואל קיימינן כדפרי[שית] לעיל

גבי מבוי עקום, אי ביותר מעשר בהא לימא שמואל תורתו כסתום עכ"ל. הרי בהדיא

שלא אמרו כן אלא לדעת שמואל, שהוא בעל מימרא זו, וסובר דכל שאינו יותר מעשר תורתו

כסתום, אבל לדידן דקיימא לן כרב דאמר תורתו כמפולש, אפילו אין בין הפס לכותל עשר

דינו כמבוי עקום). והיינו שאף שלדעת שמואל, שהוא בעל מימרא זו, אין חוששים למבוי

עקום אלא כשיש שם יותר מעשר. מכל מקום אנן קיי"ל כרב, שאף בפחות מזה יש לו דין

מבוי עקום.

שו"ע שם (ומה שמן הפס עד כותל

האמצעי של מבוי יש לו דין מבוי עקום, שהרי אלו שני המבואות מתעקמים ובאמצע פתוחים

בשני ראשיהם לרשות הרבים). ולא נזכר דהיינו כשיש שם יותר מעשר.

[1762] סעיף ה (מבוי עקום כמין ד', ומפולש בב' ראשיו לרשות הרבים או

לכרמלית, דינו כאלו היה מפולש בעקמומיתו לרשות הרבים או לכרמלית, וצריך לעשות לו

תיקון בעקמומיתו ... וצריך שיעשה צורת פתח בעקמומיתו, כדי שיהא הצורת פתח שהוא

תיקון של מבוי מפולש נראית להדרים כאן ולהדרים כאן).

[1763] רא"ש שם (ואם יש מן הפס עד הכותל של רוחב

המבוי יותר מעשר אמות יש לו דין מבוי עקום). רבינו ירוחם נתיב יב חי"ז צג, ב

(וכתבו בתוס', ואם אחר כל זה התיקון הראשון שאמרנו נשאר הפתח ביותר מי' אמות, ועשה

לו המחיצה באורך ד' אמות כמו שכתבנו, הנה דינו כמבוי עקום). טור (ואם יש מן

הפס עד הכותל האמצעי של המבוי יותר מי' אמות, יש לו דין מבוי עקום). ד"מ

ס"ק טז (ולי נראה דבריהם, דודאי אין לו דין מבוי עקום לגמרי, [ו]כדברי

הריצב"א, ולזה הצריכו כאן בעקמומית יותר מעשר אמות, אף על פי שאין צריך כך

בשאר מבוי עקום, כן נראה לי). והיינו כמובא בתוס' שם (וריצב"א פירש, דהכא

אפילו ביתר מעשר לא מיקרי מפולש, דכיון דשני הפתחים לרשות הרבים אחד, והעומד בפתח

זה לא יסבב לבא סביב [הפס] לפתח אחר. אבל במבוי עקום יש בשני ראשיו בכל צד רשות

הרבים, ורגילות לילך דרך מבוי מצד זה לצד אחר, משום הכי הוי מפולש ומבוי עקום). רמ"א

סל"ג (ויש אומרים דאין לו דין מבוי עקום, אלא אם כן יש מן הפס עד כותל האמצעי

יותר מעשר אמות).

ולפי מה שכתב הדרכי משה, הוא הדין בעקום

כמין ח, עי' תוס' שם (בשם הריצב"א) , ולא קיי"ל הכי, עי' סי' שס[ד]

ס"ה (ואם עשוי כמין ח', צריך צורת פתח בשני עקמומיותיו ולחי או קורה בשני

ראשיו). יוצא אם כן, שגם כשאינו יותר מעשרה, יש לו דין מבוי עקום.

[1764] מלבושי יום טוב ס"ק ה (דבר זה שאמר עשר אמות אין לו טעם).

ב"ח ד"ה מבוי שרחב (ודאי למאי דקיימא לן כרב, הוא הדין בעשר צריך

צורת הפתח בעקמומיתו, דלדידיה אין חילוק בין יתר מעשר לעשר). מ"א ס"ק

לו (העיקר כסברה הראשונה, וכן משמע בב"ח). אליה זוטא יג (אבל מלבושי

יום טוב וב"ח הסכימו לסברא הראשונה, דאף בפחות מעשר יש לו דין מבוי עקום,

משום תמיהת הב"י).

*

וכל זה הוא באופן האמור כאן, שיש לכל

מבוי משני מבואות אלו כל תנאי מבוי, ומכשירים אותו בלחי או קורה. שדוקא בזה הצריכו

לעשות צורת הפתח כדין מבוי עקום.

משא"כ אם אין לו כל תנאי מבוי, ולא

סגי בלחי או קורה, אלא פס, או בשני פסין משהו, כמו בחצר. אזי אין לו דין מבוי

עקום, כלדקמן שם ס"ט (וכל דיני מבוי עקום הם במבוי שבתים וחצירות פתוחים

לתוכו כראוי, אבל מבואות שלנו שאין בתים וחצרות פתוחים לתוכו כראוי ודינם כחצר,

אינם צריכים שום תיקון בעקמומיתם כמו שאין צריך בחצר עקומה).

[1765] דהיינו שיעמיד את הפס הזה

של ד' אמות, לרוחב המבוי, שהוא כ' אמה רוחב, וישאר רוחב הפנוי של המבוי ח' אמות

מצד זה וח' אמות מצד זה. אינו מועיל כלום, לפי שח' אמות פנוי מצד זה ומצד זה מבטלים

את הפס ד' אמות שבאמצעם.

[1766] גמרא שם י, ב (דאתי אוירא דהאי גיסא ואוירא

דהאי גיסא ומבטל ליה). טור ושו"ע סל"ד (ובלבד שהפס יהא יתר על האויר

שבינו לכותל, דאם לא כן, אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה). ט"ז ס"ק

כז (הכלל בזה, דבעי שהפס יהא יתר על האויר שבינו לכותל, דאם לא כן, אתי אוירא דהאי

גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה לפס).

וכדלעיל סי' שסב ס"י (האויר שמצד

זה ומצד זה ... באים ומבטלים הג' טפחים סתומים שביניהם), וסי"א (שהאויר מבטל

העומד).

[1767] (ומה שכתב הט"ז,

דאמרינן ו, רע"א (מבוי שנפרץ מצידו

(בכותל ארכו, רש"י) בעשר בראשו (שהיה מבוי רחב כ' אמה וסתמו עשר אמות כדתנן

והרחב מעשר ימעט ונפרצה פירצה באותה סתימה, רש"י) בד' ... כגון שנפרץ בקרן

זוית). וכן נפסק לעיל סי' שסא ס"ה (אם נפרצה בקרן זוית ממש דהיינו שהפרצה

תופסת משתי רוחותיה אצל הזויות, אפילו בפחות מעשר אסור לפי שאין דרך לעשות פתח

בקרן זוית). אבל אם נפרץ בראשו ממש, באופן דלעיל מרש"י, אינו אוסר אלא בעשר.

אמנם סתם הטור וכתב רס"י שסה (מבוי

שנפרץ ... מראשו פירצתו בארבעה), ולא חילק בין נפרץ בקרן זוית לבין נפרץ בראשו

ממש.

והקשה הב"י שם (יש לתמוה שסתם וכתב

שאם נפרץ מראשו פרצתו בד', ולא חילק בין אם נפרץ בקרן זוית לשלא בקרן זוית,

כדמפליג בגמרא ... ועוד יש לתמוה דמשמע דעל כרחך צריך לומר דנפרץ בראשו שלא בקרן

זוית אינו בארבעה, וכמ"ש שם התוספות (ו, א ד"ה אחד), דאם לא כן פליגא

אדרב יהודה, דאמר מבוי שהוא רחב ט"ו מרחיק ב' אמות ועושה פס ג' אמות, והשתא

הוי פרצה ב' אמות). שהיא ההלכה שנתבארה כאן (ירחיק שני אמות מכותל זה ויעמיד שם פס

רחב שלשה אמות וגבוה עשרה טפחים).

ותירץ הט"ז שם ס"ק א (דכאן

אנו באים לפסול הפירצה, מצד שנתבטל הפתח שעשה מתחלה באותו צד, כיון שעכשיו נעשה

פירצה במקום שהיה סתום. משא"כ לעיל שעשה מתחלה בהיתר הרחקה ב' אמות, ואין

שייך שם ביטול פתח, כי כן הוה מתחלה).

אמנם חילוק זה צע"ג, ע' גמרא

[ו]' ע"א אלמא פירצת כו' (מבוי עקום ... תורתו כמפולש, אלמא פירצת מבוי

מצידו בד'). הוכחה זו נתפרשה בשו"ת צמח צדק חאו"ח סי' מא אות ב (הרי גם

זה שעשה כן מתחלה [המבוי עקום] נקרא פירצת המבוי). ודו"ק . אלא על כרחך

צריך לומר, שאם נפרץ בראשו ממש, אינו אוסר אלא בעשר. ומסיק בשו"ת צמח צדק שם

(וכן נראה מדברי הגאון אאזמו"ר ז"ל, שהשמיט לגמרי בסי' שס"ה דין

מבוי שנפרץ בראשו, וסמך לו על מ"ש בסי' שס"ג ס"מ הא דרב יהודה).

וכן מסיק רבינו בשו"ת סי' ג', לקמן

הוספה א (פרצת מבוי בעשר מראשו, כמ"ש התוס' דף ו ד"ה אחד זה, וכמ"ש

המ"א ריש שסה). והיינו כמובא לעיל מהתוס', וכמבואר במ"א סי' שסה

ס"ק ג (כשנפרץ בראשו ממש, כגון שהמבוי סתום מג' רוחות וקצת מרוח רביעית ...

ונפרץ ברוח רביעית, שרי). ותירץ דברי הטור באופן אחר.

[1768] רב יהודה שם י, ב (מבוי שהוא רחב חמש עשרה אמה,

מרחיק שתי אמות (מן הכותל ומתחיל לעשות שם פס, רש"י) ועושה פס שלש אמות (ונמצאו

חמש אמות אלו סתומות ... והיכא דהוי רוחב כ', יעשה כן אף לצד השני, רש"י)). טור

ושו"ע סל"ד (עוד אפשר לעשות תיקון אחר למבוי שהוא רחב כ' אמות, שירחיק

ב' אמות מהכותל, ויעשה פס רחב שלש אמות, ויעשה כן גם בצד השני, וישאר פתח רחב עשר

אמות).

[1769] גמרא שם (וירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה,

וירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה. אין הכי נמי, וכולי האי לא אטרחוה רבנן). טור ושו"ע

שם (או ירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה, וירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה, וכן יעשה

בצד השני).

[1770] רשב"א בעבודת הקדש שער ב ס"ב (וכן הדין

אף במרחיק שתי אמות ושתי טפחים ועושה פס שתי אמות וארבעה טפחים, מצד זה ומצד זה,

שכל שהפס רבה על האויר שבינו ובין הכותל נידון כעומד, ומכאן אתה למד לכל כיוצא בזה).

הובא ב מ"מ הל' שבת פי"ז הכ"א. שו"ע שם (או ירחיק שתי

אמות ושני טפחים, ויעשה פס שתי אמות וד' טפחים, וכן יעשה בצד השני, וכן כל כיוצא

בזה. ובלבד שהפס יהא יתר על האויר שבינו לכותל).

[1771] תוס' שם ד"ה ועושה (וצריך לחי אחר,

דהאי פס לא מהני, הואיל ומופלג מן הכותל שלש, דאמר לקמן דלא הוי לחי ( . מ"א ס"ק לז (וצריך גם כן לחי למבוי, דפס לא מהני, כיון

שמופלג ג' מן הכותל).

משא"כ לחי זה מהני, כיון שהוא סמוך

לפס. ראה אהלי יעקב (חלקת יעקב, עירובין) ע' צב.

ויעשנו כאמור לעיל סי"ד (יעשנו מעט

עב או דק ממנו, כדי שיהא ניכר שהוא משום לחי, ולא יהיה כמוסיף על הראשון).

[1772] גמרא שם (ליחוש דלמא שביק פיתחא רבה ועייל

בפיתחא זוטא), ופרש"י (ובטיל תורת פתח מיניה, ובטיל לחי המתוקן בו, ונמצא

מבוי זה בלא תיקון), ובדף ה, א ד"ה מתיר (ובטיל ליה פתחא קמא, ובטלה קורה

דידיה, ואין קורה למבוי זה). שו"ע שם (וצריך ליזהר דלא לשבוק פתחא רבא ועייל

בזוטא, שאם עשה כן בטל תיקון המבוי).

וכן הוא לקמן סי' שסה ס"א (ויתבטל

ממנו שם פתח מבוי, כיון שאין בני המבוי הולכים שם, ויתבטלו גם כן הלחי והקורה שבו,

לפי שהם צריכים להיות בפתח המבוי, והוא אין שם פתח מבוי עליו).

[1773] הגהות אשרי פ"א סי"ב (ואי עבדי צורת

הפתח לזוטא, לא בטל). שו"ע שם (אלא אם כן עשה צורת פתח לזוטא).

והטעם דמועיל צורת הפתח לזוטא, כדלקמן

סי' שסד ס"א (לפי שצורת פתח היא כמחיצה גמורה ... ואינו נקרא מפולש). וכך גם

כאן, נמצא שאינו פתוח אלא פתח הגדול, שמועיל בו לחי.

וראה לבוש סל"ד. הגהות רעק"א.

משנ"ב ס"ק קנ.

[1774] רב אדא בר מתנה שם (וליחוש דלמא שביק

פיתחא רבה ועייל בפיתחא זוטא. אמר רב אדא בר מתנה חזקה אין אדם מניח פתח גדול

ונכנס בפתח קטן. ומאי שנא מדרבי אמי ודרבי אסי. התם קא ממעט בהילוכא, הכא לא קא ממעט

בהילוכא).

והיינו דאמרינן לקמן סי' שסה ס"א (מבוי

שנפרץ אחד מצדדיו ... שמא יניחו בני

המבוי פתח המבוי המתוקן בלחי וקורה וילכו להם דרך פרצה זו ... כדי לקצר דרכם,

ויתבטל ממנו שם פתח מבוי). משא"כ כאן, שהפירצה היא בראש המבוי, (חזקה אין אדם

מניח פתח גדול ונכנס בקטן). מ"א ס"ק לח (אבל מסתמא לא חיישינן שילכו

בפתח קטן).

[1775] פסקי

עירובין למהר"ם סי"ט (ופס דקעביד ג' אמות, אין צריך לפס אחד שלם, אלא

קנה קנה פחות מג' עד ג' אמות, דפחות מג' כלבוד דמי). הובא ב הגהות

מיימוניות פי"ז הכ"א אות ב. מרדכי ריש עירובין רמז

תעח. שו"ע סל"ה (פס זה שאמרנו שעושה כן למעט רוחב המבוי אין צריך שיהא

פס אחד שלם, אלא בקנה קנה פחות מג' סגי, דפחות מג' כשלם דמי).

וכדלעיל סי' שסב ס"י (ובלבד שלא

יהיה בין חבל לחבירו, או בין קנה לחבירו, ג' טפחים, וכל אויר שהוא פחות מג' טפחים

נחשב כסתום לגמרי), ושם נסמן (הערות 55 - 56 ).

[1776] ברייתא שבת דף ק , א

(מבוי ששוה לתוכו ונעשה מדרון לרשות הרבים (שהיה קרקע המבוי גבוה

מקרקע רשות הרבים, והוצרך לשפע אצל פתחו לצד רשות הרבים, רש"י), או שוה לרשות

הרבים ונעשה מדרון לתוכו (שהיה רשות הרבים גבוה מקרקע המבוי, וכניסת המבוי נמי מן

הפתח ולפנים גבוה כקרקע רשות הרבים ברחב אמה או חצי אמה, ואחר כך הוא נעשה מדרון

לצד דופן האמצעי, רש"י ), אותו מבוי אינו צריך לא לחי ולא קורה (דאותו

גובה שבצד הפתח הוה ליה מחיצה, אף על פי שהוא משפע והולך, רש"י)). טור ושו"ע

סל"ו (מבוי ששוה מתוכו ומדרון (פירוש מקום משופע) לרשות הרבים, או ששוה לרשות

הרבים ומדרון לתוכו ... הרי הוא כאלו זקוף כולו, ואין צריך שום תיקון).

ומה שהוסיף (ותחלת כניסת המבוי מן הפתח

ולפנים, גם כן גבוה כרשות הרבים), על פי רש"י (וכניסת המבוי, נמי מן הפתח

ולפנים גבוה כקרקע רשות הרבים).

כי אם יהי' פתח המבוי נמוך כקרקע המבוי,

ומשם יתחיל לעלות התל עד לגובה רשות הרבים, אזי תיחשב מחיצת התל במקום גבהו י'

טפחים, וכדלעיל סי' שמה ס"ב (ורשות היחיד הוא במקום גבהו). ואם כן לא תועיל

מחיצה זו להתיר את המבוי, מחמת ריחוקה ד' אמות מפתח המבוי.

משא"כ כשקרקע המבוי גבוה מרשות

הרבים, אזי אין חילוק אם גובה הפתח הוא כגובה המבוי או כגובה רשות הרבים, כי בכל

אופן תועיל מחיצה זו במקום גבהו י' טפחים, בין אם הוא בפתח המבוי ובין אם הוא ד'

אמות בפנים המבוי.

[1777] טור (שהתל עולה במקום

לחי). רמ"א שם (ובזה התל הוי כמחיצה).

[1778] תוספתא שבת פי"א ה"ד

(אם יש גובה עשרה טפחים בתוך ד' אמות). עבודת הקדש שער א סי"ב (מבוי שמתלקט

עשרה מתוך ארבע אמות, רואין המתלקט כמחיצה). טור ושו"ע שם (אם הולך ומתלקט

מעט מעט עד שמגביה י' מתוך ד' אמות).

[1779] ס"ב (תל שהוא משופע

והולך ומתלקט בגבהו מעט מעט, אם הוא מגביה י' טפחים מתוך הילוך ד' אמות, הרי הוא

כאלו זקוף ביושר).

[1780] מ"א ס"ק מ (צריך

לומר דלא בקעי בו רבים, שאם לא כן, אתי רבים ומבטלי

מחיצתא, כיון שאינה עשוי' בידי אדם). ויתבאר לקמן (הערה 288 ).

*

בשלושת

הסעיפים שלפנינו נתבארו ג' ריעותות שיש במחיצת תל זה:

(א)

אם רבים בוקעים עליו, גזרו חכמים שמחיצה זו אינה מועלת (נתבאר בסעיף שלפנינו).

(ב)

מחיצת התל לא הוקפה לדירה (יתבאר לקמן סמ"ג), שלכן אינה מועלת לעיר המוקפת

בתל זה.

(ג)

מחיצת התל שבידי שמים, אינה מועלת לבטל בקיעת הרבים שבתוך העיר (יתבאר לקמן סמ"ד),

שלכן אינה מועלת למבוי המפולש.

שלושה

ריעותות אלו (ועוד) ישנם גם במחיצת הנהר, ויתבארו לקמן סמ"ד (והערה 301 ).

[1781] משנה עירובין כב, א

(רבי יהודה אומר אם היה דרך רשות הרבים מפסקתן [את פסי

הביראות] יסלקנה לצדדין, וחכמים אומרים אינו צריך). היינו שרבי יהודה סובר דאתי

רבים ומבטלי מחיצה, וחכמים סוברים דלא אתו רבים ומבטלי מחיצה.

וגמרא כב , א (רבי יוחנן ור'

אלעזר דאמרי תרווייהו כאן הודיעך כוחן של מחיצות). ודנים בגמרא שם אם "כאן

וסבירא ליה" (כדעת חכמים דלא אתו רבים ומבטלי מחיצה), או "כאן ולא סבירא

ליה". ולפי מסקנת הגמרא נראה ד"כאן וסבירא", כדעת חכמים, וכדלקמן

סי' שסד ס"ד (בהגהה שבהערה 34 ) "למסקנא בדף כב יש לומר דכאן וסבירא ליה",

דלא אתו רבים ומבטלי מחיצה.

וכן פסק הרמב"ם הל' שבת פי"ז

הל"ג (ואפילו היו רבים בוקעין ועוברין בין הפסין לא בטלו המחיצות). והרמב"ן

במלחמות שם ו, א (ורבי יוחנן כרבנן סבירא ליה).

וכן נתבאר לעיל סי' שמה בקונטרס אחרון ס"ק

ב (דאף שהרבים בוקעים על המחיצה עצמה לא מבטלו לה, לרבנן דקיי"ל כוותייהו,

כמ"ש הרמב"ם).

[1782] כדלעיל סי' שמה ס"ב (תל

שהוא משופע והולך ומתלקט בגבהו מעט מעט, אם הוא מגביה י' טפחים מתוך הילוך ד' אמות

הרי הוא כאלו זקוף ביושר, ורשות היחיד הוא במקום גבהו, אם מגביה כן מכל רוחותיו).

[1783] כן משמע בגמרא דעדיף

מפסי ביראות, עיין שם בדף כ"[ב] , ב (בעא מיניה רחבה

מרבא, תל המתלקט עשרה מתוך ארבע ורבים בוקעין בו, חייבין עליו משום רשות הרבים, או

אין חייבין עליו. אליבא דרבנן לא תיבעי לך, השתא ומה התם דניחא תשמישתיה אמרי רבנן

לא אתו רבים ומבטלי לה מחיצתא, הכא דלא ניחא תשמישתיה לא כל שכן).

והיינו כיון שלדעת רבנן בפסי ביראות לא

אתו רבים ומבטלי לה מחיצתא. כל שכן בתל דלא ניחא תשמישתיה, דלא אתו רבים ומבטלי

מחיצתא.

וכן נתבאר לעיל סי' שמה בקונטרס אחרון ס"ק

ב (דהא תל אתי שם במכל שכן מפסי ביראות עיי"ש).

[1784] כן משמע בפירוש רש"י

שם ד"ה ומחתנא (ונהי דאסור לטלטולי מדרבנן, מיהו

לאו רשות הרבים דאורייתא היא לאחיובי עליה), ותוס' שם ד"ה מני (לימא

לעולם רבנן, וקמשמע לן דאפילו לטלטל שרי, דמפסי ביראות לא שמעינן דבעולי רגלים

הקילו. ויש לומר דעדיפא קא משני). הרי שלמעשה לא משני דאפילו לטלטל שרי, כיון

שמדברי סופרים עכ"פ אתו רבים ומבטלי מחיצתא.

וכן הובאו הוכחות אלו בקונטרס אחרון

לעיל שם (אבל איסורא מיהא איכא, עיי"ש בפרש"י ד"ה ומחתנא כו'

ובתוס' ד"ה מני כו'), ובסי' שנה בקונטרס אחרון ס"ק ג (אפילו ששים ריבוא

בוקעים לא מבטלי מחיצה מדאורייתא, ואפילו עשויה בידי שמים, כדאיתא בעירובין דף

כ"ב).

[1785] עי' במה שכתבתי בסי'

שמה בקונטרס אחרון ס"ק ב, שם האריך מאד לבאר ההלכה

שנתבארה כאן, לפי דעת המ"א הנ"ל, ולפי הוכחות רבינו שם, שהוא דלא

כמ"א.

סיכום

תוכן הדברים:

דעת

המ"א הנ"ל (ס"ק מ) לאסור כשרבים בוקעים על התל, היא על פי שיטתו

(שם ס"ק ל), דמחיצה שבידי שמים לא חשיב מחיצה כשרבים בוקעים בה, אפילו מן

התורה, וכשאין רבים בוקעים בה גזרו מדרבנן. משא"כ במחיצה רביעית, שאינה אלא

מדרבנן, לא גזרו במחיצה שבידי שמים, אלא כשרבים בוקעים בה, שאז מתבטלת המחיצה מן

התורה, משא"כ כשלא בקעי בה רבים.

אמנם

דברי מ"א אלו (ס"ק ל) צע"ג, כי באמת מוכח שבקיעת רבים אינה מבטלת

מחיצה זו מן התורה (אלא אם כן יש "בקיעת הרבים במקום שלהלאה ממנו"), ורק

מדברי סופרים מבטלת בקיעת הרבים את מחיצת התל (לעצמם).

אלא

שמכל מקום אפשר לקיים פסק זה של המ"א (ס"ק מ), שגם מחיצת הים והתל ברוח

רביעית, אינה מועלת אם בוקעים בה רבים, כיון שהוא כעין רשות הרבים, שענינו הוא

שרבים בוקעים בו.

ומסיק,

"ובזה סליקו כל דברי המג"א כהוגן להלכה, אף אם לא נתכוין לזה".

[1786] סעיף יא (ויש אומרים שכל

שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום כדגלי מדבר אינו רשות הרבים, אלא כרמלית), ושם נסמן

(הערה 86 ).

[1787] מ"א ס"ק מ (ואפשר

דלא מקרי רבים פחותים מס' רבוא, וכמ"ש סי'

שמ"ה ס"ו, וכן משמע דעת הפוסקים שסתמו בזה).

*

ואף שאינו במציאות שיעלו ששים רבוא בכל

יום על גבי תל "גבוה י' טפחים מתלקט מתוך ד' אמות".

ראה מה שנתבאר בזה לעיל סי' שמה סי"א

(הערה 86 ).

[1788] שאז יש להתיר במחיצת התל, ואין לאסור מטעם שלא הוקפה לדירה.

וראה שו"ת קול מבשר ח"א סי' כ

סוף אות ב.

[1789] כדלעיל סי' שנח סי"א

(תל גבוה י' טפחים דינו כקרפף, שעד סאתים מותר לטלטל בכולו ... ויותר מבית סאתים

אין מטלטלין בו אלא בד' אמות, שהרי לא הוקף לדירה).

אלא דשם מיירי שהעיר היא על גבי התל

הגבוה. ואילו כאן מיירי ש"כל העיר מוקפת תל", שהוא גבוה מקרקע העיר (ראה

שני האופנים דלעיל ריש סמ"ב).

[1790] שו"ת מהרי"ק שרש מו (העיר ...

דאפילו תינוקות של בית רבן יודעים דבעינן היקף לדירה, לאפוקי ממחיצת ההרים). מ"א

ס"ק לט (ואם כל העיר מוקפת תל ואחר כך בנו בה בתים, אסור). וכ"ה

בתוס' עירובין מז, ב ד"ה דכולה (שלא יטלטלנו חוץ לד' אמות בעיר שאין לה

מחיצות שמוקפת לדירה), ורא"ש פ"[ד] ס"י (וכתב רבינו מאיר

ז"ל דסתם עיירות מוקפות לדירה הם, דאין דרך להקיף מחיצה עד שיבנו הבתים תחלה.

אבל מבצרים סתמייהו הוקפו ולבסוף ישבו). וטור ושו"ע סי' תא (וסתם

עיירות מוקפות לדירה, שבונים בתים תחלה ואחר כך מקיפים אותם, אבל סתם מבצרים אינם

מוקפים לדירה). וכן הוא לקמן שם ס"א (וסתם עיירות מוקפות לדירה שבונים בתים

תחלה ואח"כ מקיפים אותם, אבל סתם מבצרים אינן מוקפים לדירה). עי' מ"א

סי' שכה ס"ק יט (שאם העיר אינה מוקפת לדירה ... אסור לטלטל).

[1791] כמובא לקמן (הערה 300 )

מהריטב"א כג, ב (רחבה שאחורי הבתים, שעשה כל אחד ביתו סביב, ונשארה רחבה

בנתים, דהוה ליה [מחיצות] לגואי עבידן, לבראי לא עבידן).

[1792] סעיף טז (תל יותר מבית סאתים שעשה עליו מחיצות לדירה

... הואיל והוא דר באויר מחיצות אלו שלמעלה,

שעשאן עתה לדירה, הרי זה מוקף לדירה. ואפילו לא עשה אלא מחיצה אחת, ביותר מעשרה).

משא"כ כאן דמיירי שהעיר מוקפת תל

שהוא גבוה מקרקע העיר, לא יועיל מה שיעשה מחיצה על גבי התל לדירה, כדלעיל שם (בנה

מחיצות לדירה על גבי מחיצות הראשונות מלמעלה, אינו מועיל כלום).

[1793] סעיף ח (ואם פרץ יותר מעשר ועשה שם צורת הפתח לדירה, מועיל כמו

הגודר לדירה). וראה תוס' עירובין כד, ב ד"ה ולעביד – אף לענין הרחיק מהמחיצה

הראשונה ועשה צורת הפתח.

[1794] סעיף ב (מבואות שלנו המתוקנים בצורת פתח, נקראים מוקפים לדירה,

שהרי בונים בתים תחלה ואחר כך עושים צורת פתח).

והיינו שהמבוי רחב מעשר אמות, וצורת

הפתח מתירתו, ומועלת אף להקיפו לדירה.

[1795] כי ממה נפשך, אם המבוי

רחב מעשר אמות, אין הפסין מועילים בהם, כדלעיל ס"ד (ואם יש בפרצה יותר מעשר

אמות ...צריך לתקנה בצורת פתח ... בין בחצר בין במבוי).

ואם המבוי פחות מרוחב עשר אמות, אין

התיקון מועיל להקיפו לדירה, כדלעיל סי' שנח ס"ז (פורץ בו יותר מעשר וגודרו

לדירה).

[1796] סל"ח (אם העמידו באמצע

המבוי שני פסין של ב' משהויין, אחד מצד זה ואחד מצד זה, או פס רחב ד' טפחים מצד

אחד, אם אין המבוי רחב יותר מעשר, או שעשו צורת פתח אף על פי שרחב יותר מעשר, הרי

זו מחיצה גמורה, ומועלת לחלק המבוי שלא יצטרכו החיצונים והפנימים לערב יחד).

[1797] עיין ב"י סוף סי' שנ"ח בשם הריטב"א

כג, ב ד"ה ולא לכלים, גבי רחבה (רחבה שיש לחצרות אחורי הבתים ... אסור

... אלא אם כן נעשית הרחבה באחרונה דהויא ליה פתח ולבסוף הוקף ... רחבה שאחורי

הבתים, שעשה כל אחד ביתו סביב, ונשארה רחבה בנתים, דהוה ליה [מחיצות] לגואי עבידן,

לבראי לא עבידן), ואפילו הכי מהני פתח כו' . כך גם כאן, שאף שכתלי החצרות

אינן מועילות לעשות המבוי מוקף לדירה, מכל מקום יועיל בהם הפס או ב' פסין משהו.

ואולי הכוונה בזה, שאף שהפסין מצד עצמם

אינם מועילים לעשות על ידם מוקף לדירה, מכל מקום, מתוך שפסין אלו מועילות לחלק את

המבואות מהיקף התל, מועילות אף להקיף את המבוי לדירה.

וכעין המבואר לקמן סי' שסה ס"ה (מתוך

שהלחי הזה מועיל להמבוי להכשירו, מועיל גם כן להרחבה להקיפה לדירה ולהתיר לטלטל בה).

[1798] פרי מגדים א"א ס"ק

ל (למ"ש המ"א באות ל"ט תל מעצמו, והעיר יותר מבית סאתים כו', אם כן

כשיקיף נהר קודם בנין הבתים אסור). וראה גם תוס' עירובין כב, ב ד"ה דילמא (ובבל

נמי דמקיף לה דיגלת ... קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה).

*

כבר

נתבארו לעיל (הערה 283 )

שלושת הריעותות שיש במחיצת התל. וישנן גם במחיצת הנהר:

(א)

נהר וים ורקק ואמת המים שיש להם מחיצות בתוך המים, הואיל ועוברים עליהם, גזרו

עליהם חכמים שלא יועילו (לעיל סי' שמה סי"ט), אלא למחיצה רביעית במבוי שאינו

מפולש (לעיל סל"ה), ודינם שוה לתל שבראש המבוי שאינו מפולש.

(ב)

שמחיצת הנהר לא הוקפה לדירה, ולכן אינה מועלת לעיר המוקפת בנהר (כמבואר כאן).

(ג)

שהיא מחיצה שבידי שמים, שאינה מועלת לבטל בקיעת הרבים במבוי שבתוך העיר (יתבאר

לקמן בסמוך).

ושתי

ריעותות נוספות יש בים ובנהר:

(ד)

יש חוששים בים שיעלה שרטון ותתבטל המחיצה (נתבאר לעיל סל"ה).

(ה)

יש חוששים בנהר שיקרש בחורף ותתבטל המחיצה (נתבאר לעיל סל"ה).

[1799] שעד כאן נתבארה הריעותא

בתל ונהר שמקיפים את כל העיר, שאינה מוקפת לדירה.

משא"כ כשמקיפים את המבוי משני

ראשיו, אין כאן חסרון של אינה מוקפת לדירה, אבל יש כאן חסרון אחר של מחיצה שאינה

עשויה בידי אדם, שיתבאר לפנינו.

ולכן אין מחיצה זו מועלת, אלא למחיצה

רביעית, במבוי שאינו מפולש.

דין מחיצת תל למבוי שאינו מפולש נתבאר

לעיל סמ"ב.

ודין מחיצת נהר נתבאר לעיל סל"ה (מבוי

... יש מחיצה מהים שעמקו י' טפחים סמוך לשפתו מתלקט מתוך ד' אמות הרי זה מותר), וסי'

שנו ס"ד (חצר שנפרצה ולשון ים עובר על הפרצה ... בחצר עצמה מותר לטלטל, אם

הלשון הוא עמוק עשרה מתוך ד' אמות, שהוא נחשב למחיצה), וסי' שסה ס"ה (בשפת

הנהר גובה י' טפחים שתהא נחשבת מחיצה לו).

וכן נתבאר לעיל סי' שמה בקונטרס אחרון

ס"ק ב (והא דהים נדון משום מחיצה, וכן תל המתלקט גבי מבוי ... היינו ברוח

רביעית למבוי, דבלאו הכי נמי לא הוה המבוי רשות הרבים).

[1800] עי' תוס' דף כב , ב

ד"ה דילמא (דמחיצה שאינה עשויה בידי אדם לא חשיבא מחיצה כולי האי,

ואפילו רבנן מודו דאתו רבים ומבטלי מחיצה). ובמה שכתבתי בסי' שמה בקונטרס

אחרון ס"ק ב (וכוונתם שאף שבמקומה היא מחיצה גמורה והזורק עליה חייב ... מכל

מקום לא חשיבה כולי האי לבטל בקיעת הרבים במקום שלהלאה ממנו, שלא יהיה שם רשות

הרבים מחמת שהים מקיפתו, אלא אדרבה בקיעת הרבים שם מבטלתה שם). והוכיח שם שכן הוא

פירוש דברי התוס', דלא כפי שפירש המ"א ס"ק ל וס"ק מ.

וראה שו"ת בית שלמה סי' נא. פתחא

זוטא עירובין כלל ג, וסי' שסג ס"ק נט.

[1801] וכן נתבאר לעיל סי' שמה

בקונטרס אחרון ס"ק ב (דמחיצה זו מועלת ברביעית של המבוי, אף על גב דבקעי בה

רבים, כיון שבמקומה היא מחיצה גמורה).

[1802] סעיף לח (העמיד לחי באמצע

מבוי ... אין לחי הפנימי מועיל לחלק המבוי, שלא יצטרכו חצירות החיצונות והפנימיות

לערב יחד).

[1803] כדלעיל סעיף א (לפיכך

התירו כשעשה איזה תיקון במקום הפרצה, אפילו תיקון שאינו מועיל מן התורה, כגון

להניח קורה ... מועלת במבוי מדברי סופרים).

[1804] וכן מסיק בשו"ת מים

רבים ח"א סי' לה (מבוי ששוה מתוכו ומדרון לרשות הרבים ... שהתל עולה במקום

לחי ... הרי קמן דמבוי סתום עסקינן דדי להם בלחי, וכיון שכן, מבואר הטעם מפני מה

די במחיצה גרועה כזו, דמחיצה רביעית מדרבנן).