שמז על איזה הוצאה חייב מן התורה

שמז על איזה הוצאה חייב מן התורה

ובו י' סעיפים:

זה

עוקר וזה מניח

א מן⁴⁴⁴

התורה אינו חייב, אלא כשעוקר חפץ מרשות היחיד ומניחו ברשות הרבים, או להפך, אבל

העומד באחת משתי רשויות אלו ופשט ידו לרשות השנייה וחפץ בידו, ונטלו ממנו חבירו

העומד שם, שזה עקר מרשות זו וזה הניח ברשות השנייה, שניהם פטורים ⁴⁴⁵ , שנאמר ⁴⁴⁶ מעם הארץ בעשותה, העושה את כולה ולא העושה את מקצתה,

יחיד ועשה אותה חייב שנים ועשו אותה פטורין. אבל אסורים לעשות כן מדברי סופרים ⁴⁴⁷ , גזרה שמא יבאו כל אחד ואחד מהם לעשות מלאכה שלימה

בשבת⁴⁴⁸:

ב היה עומד

באחת משתי הרשויות, ופשט ידו לרשות חבירו, ונטל החפץ מידו והוציא לרשות שעומד בו ⁴⁴⁹ , אפילו לא הניחו בארץ, הואיל והוא מונח בידו הרי הוא

כמונח בארץ ⁴⁵⁰ , שהיד נגררת אחר הגוף והגוף הוא עומד בארץ ⁴⁵¹ (ואפילו אם הוא עומד ברשות הרבים (א), וידו שהחפץ

בתוכה היא למעלה מי' טפחים, שהוא מקום פטור, הרי זה חייב, שכן היה משא בני קהת

שהיו נושאים הארון על כתפיהם והיה הארון כולו למעלה מי' טפחים מהארץ ⁴⁵² ):

לפני עור, ומסייע לעוברי עבירה

ג אבל זה שניטל

החפץ ממנו פטור ומותר, משום איסור שבת, שהרי לא עשה כלום ⁴⁵³ . אבל אסור מן התורה, משום שמכשיל את חבירו ונותן לו

חפץ להוציאו מרשות לרשות, ועובר על לפני עור לא תתן מכשול ⁴⁵⁴ .

ואם החפץ היה מונח בענין שאף אם לא היה נותנו ⁴⁵⁵ לו היה יכול ליטלו בעצמו, אינו עובר על לפני עור מן

התורה ⁴⁵⁶ . אבל מדברי סופרים אסור ליתנו לו, אפילו הוא נכרי⁴⁵⁷,

ואפילו בכרמלית, כמו שנתבאר בסי' שכ"ה ⁴⁵⁸ , מטעם שנתבאר שם.

ובישראל יש עוד איסור מדברי סופרים, מפני שמסייע

לעוברי עבירה ⁴⁵⁹ . ולכן אסור להושיט למומרין דבר איסור ⁴⁶⁰ , אפילו יכול המומר ליטלו בעצמו ⁴⁶¹ :

ד וכן⁴⁶²

אסור להשאיל כלי מלאכה בשבת לישראל החשוד לעשות מלאכה בשבת, אפילו הוא כלי המצוי

לו לשאול במקום אחר. ואם יש לתלות שיעשה בו מלאכת היתר, מותר להשאילו, אם הוא כלי

המצוי. אבל אם אינו מצוי, אסור להשאילו לו, אלא אם כן יש בו משום דרכי שלום. אבל

אם אין לתלות שיעשה בו מלאכת היתר, אסור להשאילו לו אפילו במקום שיש בו משום דרכי

שלום ⁴⁶³ .

וכן מי שעוסק במלאכת איסור, אסור לומר לו תצלח מלאכתך,

אף על פי שדרך ארץ לומר כן לכל עוסק במלאכה ⁴⁶⁴ , ואפילו לעכו"ם משום דרכי שלום ⁴⁶⁵ , מכל מקום לישראל אסור, משום שמחזיק ידי עוברי עבירה ⁴⁶⁶ :

ה כשפשט ידו

לרשות שניה וחפץ בידו והניח ביד חבירו העומד שם, הוא חייב שעשה עקירה והנחה,

וחבירו פטור ⁴⁶⁷ ומותר משום איסור שבת. ואסור מדברי סופרים, אפילו

בכרמלית, משום שמסייע לעוברי עבירה⁴⁶⁸:

המניח על חבירו למעלה מי'

ו ואם הוא

עומד ברשות היחיד וחבירו ברשות הרבים, והניח החפץ ביד חבירו, והיא גבוהה למעלה

מעשרה, שהוא מקום פטור, שניהם פטורים ⁴⁶⁹ . שאף שלגבי חבירו עצמו אין יד שלו נחשבת לו מקום

פטור, לפי שנגררת אחר גופו העומד על קרקע רשות הרבים כמו שנתבאר ⁴⁷⁰ , מכל מקום לגבי אדם אחר גם גופו הוא מקום פטור למעלה

מעשרה ⁴⁷¹ .

אבל מכל מקום אסורים לעשות כן מדברי סופרים, אלא אם

כן חבירו מוליך החפץ דרך מעלה מעשרה ומניחו במקום פטור הגבוה למעלה מעשרה ⁴⁷² . אבל אם מניחו בארץ הרי נעשית על ידי

שניהם הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים דרך מקום פטור, ויש בזה איסור מדברי סופרים,

אפילו בכרמלית, כמ"ש בסי' שמ"ו ⁴⁷³ .

ואפילו אם מניחו במקום פטור שהוא למטה מעשרה, הרי

נעשה על ידי שניהם טלטול מרשות היחיד למקום פטור דרך אויר רשות הרבים⁴⁷⁴,

ואפשר שיש בזה גם כן איסור של דבריהם ⁴⁷⁵ , כמו במטלטל מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות

הרבים, כמו שיתבאר ⁴⁷⁶ .

ואם מוליכ[ם] דרך מעלה מעשרה לאיזו רשות היחיד, הרי

זה חייב מן התורה, שהרי לגבי עצמו אין ידו נחשבת לו מקום פטור, שהיא נגררת אחר

גופו, וכשעקר גופו ללכת ⁴⁷⁷ , הרי עקר החפץ מרשות הרבים והניחו אחר

כך ברשות היחיד ⁴⁷⁸ .

ויש אומרים ⁴⁷⁹ שגם לגבי

אחרים אין ידו או שאר גופו נחשבים מקום פטור, כמו שאין נחשבים לגבי עצמו, וכן שאר

בעלי חיים ⁴⁸⁰ אינם מקום פטור אפילו הם גבוהים מעשרה, אלא הרי הם

כקרקע רשות הרבים שהם עומדים עליה. וכן אם עומדים על גבי דבר שהוא כרמלית ברשות

הרבים, או בכרמלית ממש, הרי הם כרמלית, אפילו הם גבוהים הרבה.

אבל אם עומדים על גבי דבר שהוא מקום פטור, הם מקום

פטור לדברי הכל ⁴⁸¹ :

דין

ידו הפשוטה לרשות אחרת

ז העומד

בפנים, ופשט ידיו או אחד משאר איבריו ⁴⁸² לחוץ, אפילו הן למטה מעשרה, הן מקום

פטור ⁴⁸³ לדברי הכל ⁴⁸⁴ , אפילו לגבי אותו האדם עצמו, לענין שמותר לו להכניס

לתוך ידו חפץ המונח ברשות הרבים ⁴⁸⁵ . שאין ידו נגררת אחר גופו להיות רשות היחיד כמוהו ⁴⁸⁶ , הואיל והן ברשויות מוחלקות. וגם אינו כרשות הרבים

שהיא בתוכה, הואיל ואגודה בגופו העומד ברשות היחיד, לפיכך הוא מקום פטור.

(ומה שאסור לו ⁴⁸⁷ , ואפילו לאחר⁴⁸⁸,

ליתן חפץ לידו מרשות הרבים שיכניסנו לרשות היחיד, אף על פי שמכניס ממקום פטור

לרשות היחיד. איסור זה הוא משום גזירה שמא יבא לעשות בעצמו עקירה מרשות הרבים

והנחה ברשות היחיד ⁴⁸⁹ , שאסור מדברי סופרים לגרום הכנסה מרשות הרבים לרשות

היחיד, אפילו דרך מקום פטור, כמו שנתבאר בסי' שמ"ו ⁴⁹⁰ ).

אבל אם הוציא חפץ בידו מרשות היחיד, אפילו אם נחה ידו

תחלה באויר רשות הרבים, אין זו חשובה הנחה במקום פטור, ואם אחר כך הניח החפץ ברשות

הרבים חייב. לפי שהנחה על היד אינה חשובה הנחה אלא לחפץ שהונח עליה ממקום אחר, אבל

חפץ שהיה עליה בתחלה ברשות זו והושיטה לרשות ב', כיון שאין הושטה זו חשובה כאן

הנחה ליד עצמה, שהרי היא תלויה כאן באויר, הוא הדין שאינה חשובה הנחה להחפץ שבה ⁴⁹¹ .

שהושטת היד אינה דומה לעמידת גופו, שכשעומד לפוש ⁴⁹² עמידה זו חשובה הנחה גם להחפץ שעל גופו או שעל ידו,

לפי שהגוף עצמו עומד ונח על גבי קרקע, משא"כ בהושטת ידו לבדה שהיא תלויה ונחה

באויר ⁴⁹³ .

ויש אומרים ⁴⁹⁴ שידו

הפשוטה לרשות אחרת הרי היא לגמרי כאותה רשות, אם רשות היחיד רשות היחיד אם רשות

הרבים רשות הרבים, והוא הדין לאחד משאר אבריו ⁴⁹⁵ , אע"פ

שאגודים בגוף העומד ברשות אחרת.

[הגה"ה: ומה שהפושט ידו מרשות לרשות וחפץ בידו,

אינו חייב עד שיניח הוא החפץ על גבי קרקע, או ליד חבירו העומד שם, אבל אם חבירו

נטלו ממנו, אף הוא פטור⁴⁹⁶, אף

על פי שהחפץ מונח בידו, שהיא חשובה כאותה רשות לגמרי, והרי הוציא מרשות לרשות. זהו

לפי שלא היתה עדיין הנחה לחפץ זה באותה רשות ⁴⁹⁷ , שהנחת החפץ ביד אינה חשובה הנחה הואיל והיה בה

מתחלה ⁴⁹⁸ כמו שנתבאר].

לפיכך אם שלשל ידו למטה מג' טפחים סמוך לארץ באותה

רשות שהכניסה לשם, בין שהיא רשות היחיד בין שהיא רשות הרבים, חייב, אע"פ שלא

הניח החפץ בארץ, שכל פחות מג' סמוך לארץ הוא כארץ, וכאילו נחה ידו בארץ עצמה, וידו

היא כאותה רשות לגמרי ⁴⁹⁹ .

(ולדברי הכל אם ידו פשוטה מרשות היחיד לרשות הרבים

למעלה מעשרה, היא מקום פטור ⁵⁰⁰ ).

ולכן⁵⁰¹ יש

להתיר במילה בשבת להוציא התינוק מרשות היחיד לכרמלית, על ידי שיעמדו שתי נשים

בפנים, ואחת מהן תושיט ידיה לחוץ למעלה מעשרה, שהן מקום פטור לדברי הכל, והשניה

תטול התינוק מבפנים ותושיטנו לחוץ ותניחנו על ידי האשה הפשוטות לחוץ למעלה מעשרה,

והרי זו הנחה במקום פטור כיון שהתינוק הונח על ידיה ממקום אחר⁵⁰².

ואחר כך תניח אפילו היא עצמה את התינוק על ידי אשה

אחרת העומדת בחוץ, שהן גם כן למעלה מעשרה, שיש אומרים שהן מקום פטור לגבי אדם אחר,

כמו שנתבאר למעלה ⁵⁰³ , ויש לסמוך על דבריהם להקל בענין זה בכרמלית שאיסורו

מדברי סופרים, שבדברי סופרים הלך אחר המיקל, ועוד כיון שיש מתירין לגמרי לטלטל

מרשות היחיד לכרמלית דרך מקום פטור, כמו שנתבאר בסי' שמ"ו ⁵⁰⁴ .

(אבל העומדת בחוץ לא תטול מעל ידי העומדת בפנים, שהרי

לגבי עצמה אין ידיה חשובות מקום פטור, וכשנוטלת התינוק בידיה הרי זה כאלו הניחתו

בארץ כמו שנתבאר למעלה ⁵⁰⁵ , והרי נעשית כאן על ידי שלשתן הוצאה מרשות היחיד

לכרמלית דרך מקום פטור ⁵⁰⁶ , ויש אוסרים בזה, ויש להחמיר כדבריהם כמו שנתבאר שם⁵⁰⁷.

ומשום צורך מצוה אין מתירין שום איסור קל על ידי ישראל כמו שנתבאר בסי' של"א ⁵⁰⁸ ).

ואחר כך תחזור העומדת בחוץ ותניחנו על ידי חבירתה,

וחבירתה על ידי חבירתה, בפחות פחות מד' אמות, והכל למעלה מעשרה ⁵⁰⁹ . ואין לגזור שמא תעמוד אחת לפוש בעוד

התינוק על ידיה⁵¹⁰,

והרי זה כאלו הניחתו בארץ כמו שנתבאר למעלה⁵¹¹,

לפי שאף אם תעשה כן לא נעשית כאן אלא הוצאה מרשות היחיד לכרמלית דרך מקום פטור,

ואין לנו לגזור כל כך בהוצאה זו כיון שיש מתירים אותה לגמרי.

וכשיגיעו לפני חצר בית הכנסת, שהיא רשות היחיד, תחזור

אשה אחת ותעמוד בפנים ותושיט ידיה לחוץ למעלה מעשרה, והעומדת בחוץ תניחנו על ידיה

שהן מקום פטור לדברי הכל⁵¹².

ונמצא שהעבירו התינוק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך

מקום פטור למעלה מעשרה, שהוא מותר אפילו לדבר הרשות, אם שתי הרשויות הם של אדם אחד

שאין צריך עירוב כלל. אבל אם הן של שנים, ואי אפשר לערב, אסור, כמ"ש בסי' שנ"ג ⁵¹³ . ולכן אף כאן אם אין שום אדם דר בחצר בית הכנסת מותר⁵¹⁴ על

דרך שנתבאר.

אבל אם אדם דר שם, הרי אסור להביא לשם שום דבר מחצר

אחר שאינה מעורבת. והעירוב שבבית הכנסת אינו מועיל כלום כשאסור לטלטל במבוי, כמו

שיתבאר בסי' שס"ו ⁵¹⁵ . לפיכך אין שום היתר בעולם להביא התינוק לבית הכנסת

על ידי ישראל, ואפילו בזה עוקר וזה מניח, כמ"ש בסי' של"א ⁵¹⁶ . ועל איסור זה של חצר שאינה מעורבת אמרו ⁵¹⁷ שהעמידו חכמים דבריהם במקום כרת לדחות המילה למחר,

אם אי אפשר להביא הסכין על ידי הנכרי, לפי שאין שום תקנה להביאו על ידי ישראל בלי

עירוב במקום שצריך לערב. ולא כיש מי שמתיר בזה ⁵¹⁸ משום צורך מצוה:

זורק ומעביר ומושיט דרך רשות הרבים

ח הזורק

מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, פטור, כיון שלא היתה הנחה ברשות הרבים ⁵¹⁹ . אבל אסור מדברי סופרים ⁵²⁰ , גזרה שמא יבא לעשות הנחה ברשות הרבים ⁵²¹ .

ואפילו דרך כרמלית אסור ⁵²² .

במה דברים אמורים בזורק דרך מטה מעשרה, אבל דרך מעלה

מעשרה שהוא מקום פטור, מותר לכתחלה ⁵²³ , על דרך שיתבאר בסי' שנ"ג ⁵²⁴ :

ט במה דברים

אמורים בזורק, אבל המעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, אפילו למעלה

מעשרה טפחים אסור מדברי סופרים, שמא יעמוד לפוש ברשות הרבים ויתחייב ⁵²⁵ , אף על פי שהמשוי למעלה מי' טפחים כמו שנתבאר למעלה ⁵²⁶ .

ואפילו דרך כרמלית אסור ⁵²⁷ .

וכן אסור מדברי סופרים להעביר או לזרוק מכרמלית

לכרמלית דרך רשות היחיד ⁵²⁸ :

י וכל זה

בזורק (ומעביר ברגליו). אבל העומד ברשות היחיד ומושיט מרשות היחיד זו לרשות היחיד

אחרת שבצדה, ואורך רשות הרבים מפסיק ביניהן, כגון זיז הבולט מהכותל לרשות הרבים

גבוה עשרה ורחב ד', שהוא רשות היחיד⁵²⁹,

וזיז אחר כמוהו בולט בצדו, ואורך רשות הרבים מפסיק ביניהם, אף על פי שהוא למעלה

מעשרה ומקום פטור הוא, אעפ"כ אסור להושיט מזה לזה, ואם הושיט חייב⁵³⁰,

שכך היתה עבודת הלוים במשכן, שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים ואורך רשות הרבים

מפסיק ביניהם, והיו מושיטים הקרשים מזו לזו, אבל לא היו זורקין אותן מפני כובדן,

והעגלות היו רשות היחיד שהיו גבוהות עשרה ורחבות ד'. אבל אם רוחב רשות הרבים מפסיק

ביניהם, כגון שאינם זה בצד זה בדיוטא אחת, אלא זה כנגד זה, שאחד יוצא מכותל שבצד

זה של רשות הרבים והשני מכותל שבצד שכנגדו, ורוחב רשות הרבים ביניהם, המושיט מזה

לזה פטור, שהושטה זו לא היתה במשכן ⁵³¹ .

ואפילו לכתחלה מותר ⁵³² ע"ד שיתבאר בסי' שנ"ג ⁵³³ כיון שמושיט דרך מעלה מעשרה שהוא מקום פטור:

קונטרס אחרון

(א) וידו

שהחפץ כו'. אף⁵³⁴

שבתוס' עירובין דף ל"ג ע"א⁵³⁵

איתא, דר' אלעזר⁵³⁶ לא

מיירי אלא כשלא היתה ההנחה למעלה מעשרה. לא קיי"ל הכי. דהתם נמשכו אחר פירש"י

בההיא דהעבירו דרך עליו, כמבואר מראייתם משם⁵³⁷,

אבל התוס' שם⁵³⁸

סתרו פרש"י, ולפי פירושם אין ענין שם לכאן כלל. ואתיא מימרא דר' אלעזר כפשטה,

אפילו לא הניח אחר כך על גבי קרקע, אלא עמד, ועמידת גופו כעמידת חפץ, כדאיתא בדף

ה' ע"ב⁵³⁹.

וכ"מ

בהדיא בפירש"י דף צ"ב ע"א⁵⁴⁰,

שחילק בין זורק בכותל למעביר, ולהתוס' דעירובין אין חילוק ביניהם כלל, ושאני זורק

בכותל דנח שם. אלא ודאי דגם ר' אלעזר מיירי כשעמד ברשות הרבים, ועמידת גופו כעמידת

חפץ, ואפילו הכי חייב.

(וכ"מ

גם כן בסוגיא דהזורק דף צ"ז⁵⁴¹,

דמאי פריך מרבי אלעזר, הא השתא סלקא דעתא, דרבי עקיבא סבר במעביר אף על גב דלא

הונחה כמי שהונחה דמיא, לאפוקי למעלה מעשרה דאף בהונחה פטור⁵⁴².

ואף אם תמצי לומר דסלקא דעתא דטעמא דרבי עקיבא משום דמרשות היחיד לרשות היחיד דרך

רשות הרבים חשיבא ליה מלאכה חשובה, מכל מקום יש לומר נמי דהיינו דוקא למטה מי',

ולא למעלה שהוא מקום פטור. אלא ודאי דרבי אלעזר מחייב אף בעמד⁵⁴³.

והשתא דסלקא דעתא לפלוגי בין מעביר לזורק, על כרחך היינו כסברת בן עזאי בפ"ק⁵⁴⁴

דמהלך כעומד, ועל זה פריך דאם כן למעלה מי' נמי ליחייב כדרבי אלעזר ודו"ק).

וכ"מ

בהדיא ממתניתין פ"ג דכריתות⁵⁴⁵

דמייתי לה בסוף פרק (הבונה) [הזורק], עיי"ש בתוס'⁵⁴⁶.

ואף לפי תירוץ קמא⁵⁴⁷,

מכל מקום הוא הדין לכתיפו וידיו דלא קביע גם כן⁵⁴⁸.

ודלא כדמשמע לכאורה מתוס' דעירובין⁵⁴⁹.

וכ"מ

בהדיא בריש פרק כ"ד⁵⁵⁰ גבי

היתה חבילתו על כתיפו, דמיחייב כשעקר והניח.

(וכן בריש

פרק קמא⁵⁵¹

חוץ לד' אמות לפוש חייב לכתף פטור, ולכתף משמע שהמשוי על כתיפו כדפרש"י שם⁵⁵²,

ואפילו הכי חייב בלפוש⁵⁵³).

וכן גבי

כיסו על בהמתו מניח עליה כו', עיי"ש בגמ' ריש פרק כ"ד⁵⁵⁴, אע"ג

דסתם בהמה גבוה י' טפחים כדאיתא בפרק הפרה⁵⁵⁵,

ומבואר משם דאף בעקירת החפץ שלמעלה מעשרה חייב.

וכ"מ

בהדיא ממתניתין פ"י דעירובין⁵⁵⁶

ונתבאר בסי' ש"ן ס"ב⁵⁵⁷, עיי"ש

במג"א⁵⁵⁸,

דהעומד ברשות הרבים ורוקק לרשות היחיד חייב, אע"פ שהרוק נח תחלה בפיו, כמ"ש

הרא"ש שם⁵⁵⁹.

ועל כרחך⁵⁶⁰

צריך לומר שדעת התוס' לחלק בין הנחה ממש שהונח כאן ממקום אחר⁵⁶¹,

ובין הנחה שעל ידי עמידת גופו, כי גופו עומד בארץ, וכן בעקירה ודו"ק. וכהאי

גוונא מבואר ברא"ש שם⁵⁶²,

והביאוהו בתוס' בדף כ'⁵⁶³,

לענין שהוא במקום אחד ופיו או ידו במקום אחר, דלא חשיבה הנחה במקום פטור אלא אם כן

הונח שם ממקום אחר⁵⁶⁴.

והתוס' דהכא סבירא להו כן מטעמא אחרינא גם אם הם במקום אחד למעלה מעשרה⁵⁶⁵.

וכן סבירא להו גם כן לתוס' בשבת דף ה' ע"א ד"ה כאן כו'⁵⁶⁶,

וכמ"ש המגיד משנה⁵⁶⁷ ומג"א⁵⁶⁸. ומ"ש

התוס' בעירובין דף כ', והרא"ש בפרק י' שם, כיון שהוא במקום אחד ופיו כו'⁵⁶⁹,

היינו אפילו למטה מעשרה⁵⁷⁰.

(אי נמי) היינו מקמי דנחתו לחילוק זה, דאז מוכח מכמה דוכתי דכשהם במקום אחד לא הוה

מקום פטור אפילו למעלה מי', כמו שנתבאר, אבל לבתר דנחתו לחילוק זה, מעתה יש לומר

דכשהם במקום אחד נמי הוה מקום פטור למעלה מי', לדבר שהונח שם ממקום אחר. ולפי זה

אתי שפיר הכל ודו"ק.

והנה לפי

דעת התוספות, אין צריך ליזהר מי שהחשיך, להניח כיסו על גבי בהמתו כשהיא מהלכת כו',

אם היא גבוה עשרה ⁵⁷¹ . וצ"ע לדינא:

[444] עיקרי ההלכות שנתבארו

בסימן זה:

(א)

זה עוקר וזה מניח (ס"א-ב).

(ב)

לפני עור, ומסייע לעוברי עבירה (ס"ג-ה).

(ג)

המניח על חבירו למעלה מי' (ס"ו).

(ד)

דין ידו הפשוטה לרשות אחרת (ס"ז).

(ה)

זורק ומעביר ומושיט דרך רשות הרבים (ס"ח-י).

[445] משנה ריש שבת (פשט

העני את ידו לפנים, ונטל בעל הבית מתוכה, או שנתן לתוכה והוציא,

שניהם פטורין. פשט בעל הבית את ידו לחוץ, ונטל העני מתוכה, או שנתן לתוכה והכניס,

שניהם פטורין). גמרא צג, א (למעוטי זה עוקר וזה מניח). טור ושו"ע (מן התורה

אינו חייב אלא כשעוקר חפץ מרשות היחיד והניחו ברשות הרבים, או איפכא, אבל פשט ידו

לפנים, וחפץ בידו, ונטלו חבירו העומד בפנים, או שפשט ידו לחוץ, וחפץ בידו, ונטלו

חבירו העומד בחוץ, שזה עקר וזה הניח, שניהם פטורים).

[446] ויקרא ד, כז. ברייתא ג ,

א (מעם הארץ בעשותה, העושה את כולה ולא העושה את מקצתה, יחיד ועשה אותה חייב, שנים

ועשו אותה פטורין). לבוש ס"א (שכן דרשו רז"ל מקראי פ"ק דשבת,

מדכתיב גבי חיוב חטאת, מעם הארץ בעשותה, העושה את כולה חייב חטאת ולא העושה מקצתה,

יחיד ועשה אותה חייב, שנים ועשו אותה פטורין).

ואם פשט ידו לחוץ ונתן חבירו חפץ לידו

והכניסו, יתבאר לקמן ס"ז (העומד בפנים ופשט ידיו או אחד משאר איבריו לחוץ,

אפילו הן למטה מעשרה, הן מקום פטור ... ומה שאסור לו ... אף על פי שמכניס ממקום

פטור לרשות היחיד ... שאסור מדברי סופרים לגרום הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד

אפילו דרך מקום פטור). וראה הערות וביאורים תשלט ע' 35.

משא"כ כאן (שפשט לרשות השניה,

ונטלו חבירו העומד שם), לא היתה הנחה במקום פטור, כדלקמן שם (חפץ שהיה עליה בתחלה

ברשות זו, והושיטה לרשות ב' ... אינה חשובה הנחה להחפץ שבה), ושם נסמן (הערה 48 ).

[447] גמרא שם (פטור אבל אסור),

ופרש"י (פטור מחטאת אבל אסור מדבריהם לכתחלה). טור ושו"ע (אבל אסור

לעשות כן מדרבנן).

והטעם שאינו אסור מן התורה מטעם חצי

שיעור, נתבאר בלקוטי שיחות חי"ד ע' 13 ואילך.

[448] רש"י במשנה שם ד"ה

שניהם (אבל אסורין לעשות כן לכתחלה, שמא יבואו כל אחד ואחד לעשות מלאכה שלימה בשבת).

וראה לקוטי שיחות שם ע' 15 הערה 22 (ויש

לומר שכוונת אדה"ז להדגיש שגזירה זו (והחששא) היא גם על מי שעושה ההנחה בלבד,

והגזירה היא שלא יבוא הוא עצמו לעשות מלאכה שלימה בפעם ב' ).

[449] משנה שם (פשט העני את ידו

לפנים ... נטל מתוכה והוציא, העני חייב). טור ושו"ע (פשט ידו לפנים ונטל חפץ ...

והוציאו לחוץ ... חייב).

[450] רמב"ם הל' שבת פי"ג

ה"ב (אף על פי שלא הניח החפץ במקום שהוא עומד בו,

הואיל והוא בידו הרי הוא כמונח בארץ). הובא ב מ"א ס"ק ג.

[451] תוס' שם ג, א ד"ה

מאי טעמא (משום דבתר גופו גריר).

[452] רבי אליעזר שבת

צב , א (המוציא משאוי למעלה מעשרה טפחים חייב, שכן משא בני קהת).

ומיירי שאף לאחר שעמד נשארה ידו למעלה

מעשרה, ומכל מקום "הרי הוא כמונח בארץ, שהיד נגרר אחר הגוף והגוף הוא עומד

בארץ".

ואף דלקמן ס"ו הובאו ב' דעות, אם

חשיב כמקום פטור – לגבי אחר המניח עליו.

מכל מקום מודים שניהם, שלגבי עצמו נחשב

כקרקע רשות הרבים, כדלקמן שם (שלגבי ... עצמו אין יד שלו נחשבת לו מקום פטור, לפי

שנגררת אחר גופו העומד על קרקע רשות הרבים).

והאריך להוכיח כן בקונטרס אחרון ס"ק

א.

*

וכל זה הוא אחרי שעמד. משא"כ כל

זמן שלא נח, אין חוששים לומר שידו שלמעלה מעשרה נחשב כאילו הוא למטה בארץ, כמבואר

לעיל סי' שמו סי"א (ושם הערה 69 ),

ולקמן ס"ו (והערה 29 ),

וס"ז (והערה 66 ).

[453] גמרא שבת ג ,

א (בבא דרישא פטור ומותר ... דלא קא עביד מעשה). רמב"ם

הל' שבת פי"ג ה"ז (זה העומד לא עשה כלום, שהרי נתן בידו או נטל מידו).

לבוש (וחבירו העומד בפנים מותר לעשותו אפילו לכתחלה, מכח דיני דשבת, שהרי לא עשה

כלום).

[454] ויקרא יט, יד. רא"ש

פ"א ס"א (ואף על גב דאיכא איסורא דלפני עור לא תתן מכשול, לא איירינן

הכא אלא באיסורי שבת, וקרי ליה פטור ומותר, כיון דליכא איסורא משום שבת). ר"ן

במשנה שם ד"ה ומקשו (דכי אמרינן בגמרא דהאי פטור, פטור ומותר הוא, מצד איסור

שבת קאמרינן, ולא דייקינן באיסור דלפני עור). טור ולבוש (שמכשיל את חבירו וגורם לו

להוציא החפץ ולבא לידי חילול שבת). מ"א ס"ק ד (אבל אסור, דקעבר משום

לפני עור לא תתן מכשול). ט"ז ס"ק א (לא משום איסור שבת, אלא שמכשיל את

חבירו וגורם לו להוציא חפץ).

ליקוטים בענין לפני עור, ראה שו"ת

צמח צדק חיו"ד סי' רצ.

[455] בלוח התיקון שבדפוס

ראשון: גורם.

[456] ע"ז ו, רע"ב (קעבר

משום לפני עור לא תתן מכשול ... דקאי בתרי עברי נהרא). ופרש"י (דאי לא יהיב

ליה, לא מצי שקיל). תוס' שבת ג, א ד"ה בבא (אפילו מיירי שהיה יכול ליטלו

אפילו לא היה בידו, דלא עבר משום לפני עור). רא"ש שם (בכה"ג דאפילו אם

לא היה נותנו בידו היה יכול ליטלו, דהשתא ליכא משום לפני עור לא תתן מכשול). ר"ן

שם (כיון דבלאו בעל הבית יכול הוא ליטול ולהניח בקרקע, לית ביה משום לפני עור). מ"א

ס"ק ד (ואם הוא מונח באופן שאם אפילו לא היה בידו הי' יכול ליטלו, לא עבר

אלפני עור).

[457] תוס' שם (ואפילו אי מיירי

בנכרי, דלא שייך לפני עור, מיהו איסור דרבנן מיהא איכא ... אם עומד בחוץ ופושט ידו

לפנים, משמע דאסור ליתן להדיא על מנת להוציא). רא"ש שם (וכי תימא דהכא מיירי

בנכרי, דלא שייך ביה לפני עור ... מכל מקום איסור דרבנן איכא ... אם היה עומד בחוץ

ופשט ידו לפנים אסור, דנראה כנותן לו על מנת להוציא).

[458] סעיף ב (אם הנכרי עומד

בחוץ ופשט ידו לפנים, שידוע וניכר הוא שיוציא, אסור ליתן לפניו, מפני שנראה כנותן

לו על מנת להוציא. ואף שמוציא להנאתו ולא בשביל ישראל, מכל מקום כיון שדבר זה שהוא

מוציא נותנו לו הישראל משלו אסור, מטעם שנתבאר בסי' ש"ז). ובסי' שז סל"ה

(אסור לישראל לומר לו טול כלים אלו או חפץ זה ועשה בו מלאכתך בשבת ... כיון שאומר

לו לעשות מלאכה בשלו, הרי זה נראה כשלוחו, אף שהוא מתכוין במלאכתו להנאת עצמו).

ואפילו אין החפץ של הישראל, רק של

הנכרי, גם בזה אסור, מטעם שנתבאר לעיל סי' שכה ס"ג (אם הנכרי עומד בחוץ ופשט

ידו לפנים, אסור ליתן לפניו, אפילו חפצים שלו, מפני מראית העין, שהרואה שישראל

נותן לו סבור שהוא חפץ של ישראל).

טעם שלישי לאיסור נתבאר לעיל סי'

רמו ס"ד (ויש חולקין על כל זה ואומרים, שאפילו בעיר המעורבת, ואפילו הנכרי דר

גם כן במקום המעורב, אסור להשאילו בשבת, או אפילו בערב שבת כל שאינו יוצא מפתח

ביתו מבעוד יום, לפי שהרואה אותו יוצא מבית ישראל בשבת וחפץ ישראל בידו, יאמר שמכר

לו חפץ זה בשבת).

טעם רביעי לאיסור מסייע לנכרי לעשות

מלאכה, נתבאר לעיל סי' שמ ס"ב (שמסייע אין בו ממש ... אלא שהחכמים גזרו עליו,

גזרה שמא יבא לעשות בעצמו).

ובהערות שם ושם נתבארה כל אחת מגזרות

אלו שגזרו חכמים.

[459] משנה גיטין סא, א (שאין

מחזיקין ידי עוברי עבירה). ברייתא בע"ז נה, ב (שאסור לסייע ידי עוברי עבירה).

תוס' שם (מכל מקום איסור דרבנן מיהא

איכא, שחייב להפרישו מאיסור). רא"ש שם (דמכל מקום איסורא דרבנן איכא ... שלא

יסייע לו). ר"ן שם (מכל מקום מדרבנן מיהא אסור ... ואיך יסייענו בידים). הובא

במ"א שם.

וכן הוא לקמן הלכות גזילה וגניבה סכ"ג

(אסור לכל אדם לסייעו ... מסייע עוברי עבירה, ואין צריך לומר שאסור לסייע לגזלן או

לגנב בשום דבר הצריך להם לרשעתם).

[460] תוס' ע"ז ו, ב ד"ה

מנין (אסור להושיט למומרים לעבודת כוכבים דבר איסור). מ"א שם (וכתבו

התוס' שם דאסור להושיט למומרים דבר איסור).

[461] רמ"א יו"ד סי'

קנא ס"א (יש אומרים, הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא

אם אין להם אחרים כיוצא בו, או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות

במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר. ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל

בעל נפש יחמיר לעצמו). ש"ך שם ס"ק ו (לפענ"ד נראה דלא פליגי, דכו"ע

מודים ... בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור). וראה דגול מרבבה שם.

[462] ההלכות שבסעיף שלפנינו

אינן קשורות למלאכת ההוצאה. אבל כיון שנזכר האיסור לסייע לידי עוברי עבירה, מסכם

את ההלכות שבאיסור זה.

[463] מ"א ס"ק ד (ואסור

להשאיל לאדם כלי מלאכה, אם הוא חשוד לעשות מלאכה בשבת, אם לא שיש לתלות שיעשה בה

מלאכת היתר. ודוקא בדבר המצוי, אבל בדבר שאינו מצוי אסור. אם לא מפני דרכי שלום. עי'

בגיטין דף ס"א, ובתוספות).

והוא דתנן בגטין שם (משאלת אשה לחבירתה

החשודה על השביעית, נפה וכברה וריחים ותנור ... אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה

וכברה ... וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום).

ובתוס' שם ד"ה משאלת (וקשה לר"ת,

ותיפוק ליה דהוה שרי משום דאיכא למיתלי בתבואה של היתר, כדאשכחן במסכת שביעית בפ"ה

(מ"ח) בית שמאי אומרים לא ימכור לו פרה החורשת בשביעית, ובית הלל מתירין,

מפני שיכול לשוחטה. עוד תנן התם (מ"ו) אלו כלים שאין האומן רשאי למוכרם

בשביעית, מחרישה וכלי העול כו', זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה אסור, לאיסור

ולהיתר מותר. וליכא למימר דהתם נמי לא שרי אלא מפני דרכי שלום, דבמכר לא שייך דרכי

שלום ... ואומר ר"ת, דהכא בידוע שאין לה אלא פירות שביעית, הלכך אי לאו משום

דרכי שלום הוה אסור ... וכן משמע בירושלמי (גטין פ"ה ה"י) דקאמר אני

אומר נפה לספור בה מעות, כברה לכבר בו חול, ריחים לטחון בו סמנין, תנור לטמון בו

אונין של פשתן, משמע דמיירי דאין לו תבואה של היתר למיתלי בה. וההיא דירושלמי לא

הוה תלייה גמורה כפרה לשחיטה, דאם כן בלא דרכי שלום נמי הוה שרי).

והיינו שכדי להתיר להשאיל כלי מלאכה

לישראל החשוד, צריך שני תנאים:

(א) "יש לתלות שיעשה בו מלאכת

היתר".

(ב) "הוא כלי המצוי", או "יש

בו משום דרכי שלום".

[464] שבת פט, א (אמר ליה היה

לך לעזרני). ופרש"י (לומר תצלח מלאכתך).

[465] משנה גיטין סא, א (ומחזיקין

ידי נכרים בשביעית ... מפני דרכי שלום). גמרא שם סב, א (מחזיקין ידי עכו"ם

בשביעית ... למימרא להו אחזוקו (כשאומרין לעושי מלאכה העוברים עליהם תחזקנה ידיכם,

רש"י) בעלמא, כי הא דרב יהודה אמר להו אחזוקו, רב ששת אמר להו אשרתא (אף הוא

לשון חיזוק, רש"י)).

[466] משנה שם (מחזיקין ידי

נכרים בשביעית, אבל לא ידי ישראל). מ"א שם (דרך ארץ לומר לאדם שעוסק במלאכה

תצלח מלאכתך (שבת דף פ"ט). ואפילו לעכו"ם. אבל מי שעוסק במלאכת איסור,

אסור לומר לו כך (גיטין ספ"ה)).

[467] משנה שם שבת ב, א

(פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית ... העני

חייב ובעל הבית פטור. פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני ... בעל הבית

חייב והעני פטור). טור ושו"ע (ואם פשט ידו לפנים וחפץ בידו והניחו לתוך יד

חבירו העומד בפנים ... הוא חייב וחבירו פטור ... והוא הדין להוציא ידו לחוץ והניחו

ביד חבירו העומד בחוץ ... שהעומד בפנים חייב שהוא עקר והניח, והעומד בחוץ פטור).

[468] כמבואר לעיל לעיל ס"ג-ד,

ושם נסמן.

אלא שלעיל שם מיירי שהשני נטל החפץ

מידו, שאז אסור לפעמים מן התורה, מטעם לפני עור. משא"כ כאן, שהוא לא קיבל

החפץ בידו עד שהשני כבר עשה את המלאכה, אם כן אין בזה איסור לפני עור, אלא שאסור

לקבלו בידו מדברי סופרים "משום שמסייע לעוברי עבירה".

[469] ירושלמי שבת פ"א ה"א

(רב יהודה בשם שמואל, והוא שתהא ידו של עני בתוך עשרה לקרקע). תוס' שבת דף

ה , א ד"ה כאן (דמתניתין מיירי למטה מי' ... דכל למעלה מי' הוי מקום פטור,

ולא מחייב לכו"ע). רשב"א שם ד"ה הא דאמרינן (ועוד דגרסינן בירושלמי

העני חייב, אמר רב יהודה בשם שמואל והוא שתהיה ידו של עני בתוך עשרה לקרקע). מ"מ

הל' שבת פי"ג ה"ב (ובירושלמי מפרש שאין חיוב בבעל הבית אלא כשידו של עני

תוך י' לרשות הרבים, ולזה נראה שהסכים הרשב"א ז"ל). הובא במ"א ס"ק

ה.

[470] לעיל סעיף ב.

[471] רשב"א שם (דהמוציא

למעלה או המעביר למעלה מעשרה דחייב, על כרחין דוקא באדם אחד שעמד לפוש, דעקירת

גופו והנחת גופו כעקירת חפץ והנחת חפץ דמי, ומשום דגמרינן לה ממשא בני קהת).

וכל זה בעומד בחוץ (ברשות הרבים) וידו

למעלה מעשרה. משא"כ בעומד בפנים (ברשות היחיד) וידו למעלה מעשרה, והעומד בחוץ

הניח החפץ על ידו בפנים, ודאי חייב לדברי הכל, כמבואר בחידושי צמח צדק לב, ג-ד

(וכאשר כתבתי כן דעת אאזמו"ר נ"ע בשו"ע סי' שמ"ז ס"ב וס"ו,

דגבי פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, יש חיוב אף שיד העני היא

למעלה מעשרה).

[472] שעל ידי שניהם נעשה טלטול

מרשות היחיד למקום פטור דרך מקום פטור (יד העומד בחוץ שלמעלה מעשרה).

ואף שלגבי העומד בחוץ אין ידו נחשבת לו

מקום פטור, אלא רשות הרבים, והרי אסור לטלטל מרשות היחיד למקום פטור דרך רשות

הרבים, כדלקמן בסמוך (הרי נעשה על ידי שניהם טלטול מרשות היחיד למקום פטור דרך

אויר רשות הרבים, ואפשר שיש בזה גם כן איסור של דבריהם).

מכל מקום לענין איסור העברה מרשות היחיד

למקום פטור דרך אויר רשות הרבים, אין חוששים לומר שידו הפשוטה למעלה מעשרה כאילו

היא בארץ, כמבואר לעיל ס"ב (והערה 9 ),

ולקמן ס"ז (והערה 66 ),

ולעיל סי' שמו סי"א (ושם הערה 69 ).

וראה זכרון יוסף אות רב.

[473] סעיף ב-ג (אסור לעשות כן

מדברי סופרים, אפילו על ידי שנים, כגון שאחד עומד ברשות היחיד ונוטל משם חפץ

ומניחו במקום פטור, והעומד ברשות הרבים נוטלו, מפני שמזלזל באיסורי שבת לגרום

לכתחלה הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, או להפך, וגזרה שמא יבואו להוציא מרשות

היחיד לרשות הרבים, או להפך, בלא הנחה במקום פטור בינתיים ... ויש אוסרים אפילו

ברשויות של דבריהם).

[474] לא מיירי כאן, שהוליך ידו

למעלה מעשרה והניחו במקום פטור (שאז לא העבירו דרך אויר רשות הרבים), אלא שהוליכו

ברגליו (כדלעיל בסמוך "מוליך החפץ", וכדלקמן בסמוך "כשעקר גופו

ללכת הרי עקר החפץ מרשות הרבים"), ואם כן העבירו "דרך אויר רשות הרבים".

[475] כדלעיל סי' שמו ס"ד

(ולדברי הכל אסור להוציא מרשות היחיד למקום פטור, אפילו דרך רשויות של דבריהם,

כגון כרמלית או חצר שאינה מעורבת, אפילו בלי הנחה בינתיים, וכמו שאסרו מרשות היחיד

לרשות היחיד דרך כרמלית).

אלא שכאן הוא על ידי שנים, שהראשון עקר

מרשות היחיד והניח במקום פטור, והשני עקר ממקום פטור והעבירו דרך אויר רשות הרבים

למקום פטור, מכל מקום "אפשר שיש בזה גם כן איסור של דבריהם". וראה

נתיבות שבת פ"ו הערה ס.

[476] לקמן ס"ח (הזורק

מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע פטור, כיון שלא היתה הנחה ברשות הרבים,

אבל אסור מדברי סופרים, גזרה שמא יבא לעשות הנחה ברשות הרבים. ואפילו דרך כרמלית

אסור).

[477] משא"כ אם רק הוליכו

בידו (ולא "עקר גופו ללכת"), כי במה שהוליכו בידו (ולא עקר החפץ ממקום

אחר), לא היתה כאן עקירה.

ההפרש בין עקר רגלו (דהוי עקירה והנחה)

לבין הוליכו בידו (דלא הוי עקירה והנחה), נתבאר לקמן ס"ז (והערה 50 ).

וההלכה שאף אם הניחו חבירו עליו, ואחר

כך הוליכו בידו, אינה נחשבת עקירה והנחה, נתבאר לקמן שם (והערה 55 ).

[478] בקונטרס אחרון סוף ס"ק

א נתבאר, שלדעת התוס' בעירובין (לג, א), אפשר שגם לגבי עצמו נחשב כאן מקום פטור,

כיון שהונח עליו ממקום אחר. ולפי זה יוצא, שגם אם יוליכנה אחר כך לרשות היחיד יהי'

פטור. וכן נתבאר בזכרון יוסף אות רב (לפי מה שביאר בקונטרס אחרון לדעת התוס' ...

נראה לכאורה דאין איסור בזה).

ואף "שכשעקר גופו ללכת הרי עקר

החפץ מרשות הרבים".

מכל מקום כיון שהחפץ הונח עליו ממקום

אחר, ונחשב מקום פטור, הרי כשעוקר אחר כך גופו ללכת, אינו עוקר את החפץ מרשות

הרבים, אלא ממקום פטור. וכמבואר בקונטרס אחרון סוף ס"ק א (לפי דעת התוספות,

אין צריך ליזהר מי שהחשיך, להניח כיסו על גבי בהמתו כשהיא מהלכת כו', אם היא גבוה

עשרה), ונתבאר שם (הערה 128 ).

[479] תוס' רי"ד שבת קב, א

ד"ה כיון (ואם פשט בעל הבית ונתן לתוך ידו של עני, אף על פי שגבוה ידו עשרה,

או ששם על כתיפו של עני, חייב, דכל גופו של עני ... כאילו נח על גבי קרקע דמי). הובא

ברשב"א שם (איכא מרבוותא דכתבו דמתניתין אפילו למעלה מעשרה היא, ואף על גב

דלמעלה מעשרה ברשות הרבים מקום פטור הוא, כיון דקיימא לן (צז, א) המוציא משוי

למעלה מעשרה חייב, וכן המעביר ברשות הרבים למעלה מעשרה חייב, הכא נמי, אף על פי

שידו של עני למעלה מעשרה, הנותן לתוכה כאילו נותן ברשות הרבים). ריטב"א

עירובין לג, א ד"ה סד"ה והא (תירץ הר"מ ב"ר שניאור ז"ל

... דלא שייך מקום פטור בדבר שהוא מונח בגופו של אדם או בידיו, שרגליו בארץ, כי מה

שמונח בידו או בגופו למעלה הרי הוא כמונח למטה בין רגליו ... ולא עשו למעלה מעשרה

ברשות הרבים שיהא מקום פטור, אלא במה שאינו ביד אדם ... ושיטה זו היא המחוורת

בעיני יותר). מ"מ שם (ויש חולקים). הובא במ"א שם.

[480] תוס' רי"ד שם (שאין

חשוב רשות אלא מידי דלא נייד, דהיינו הקרקע, אבל בעלי חיים לא רשויות נינהו, משום

דנייד, וכל מקום שעומד האדם הוא בטל אצל אותו הרשות, אם עומד ברשות הרבים דינו כרשות

הרבים).

וראה גם קונטרס אחרון ס"ק א (אע"ג

דסתם בהמה גבוה י' טפחים).

[481] תוס' דף ה , א ד"ה

בגומא (גומא שהיתה כרמלית או מקום פטור, כיון שגופו שם, ידו

שהיא פשוטה לרשות הרבים לא הויא כרשות הרבים, דבתר גופו גריר).

[482] יתבאר לקמן (הערה 52 ).

[483] בגמרא שבת צב, א (איתמר

המוציא פירות לרשות הרבים, אביי אמר ביד חייב (משיצאו הפירות, ואע"פ שגופו

ברשות היחיד, ולא אמרינן אגד גופו שמיה אגד, רש"י), בכלי פטור (כל זמן שיש

מקצת הכלי בביתו, רש"י), ורבא אמר, ביד פטור (דאגד גופו שמיה אגד, דידו בתר

גופו גרירא, רש"י) בכלי חייב).

ומקשינן שם לענין כלי (ורמי דאביי

אדאביי ורמי דרבא אדרבא), ומתרצת הגמרא (איפוך).

ופירש מ"מ הל' שבת פי"ג

ה"ו (ויש מי שפירש, איפוך דכלי בלבד הוא דמפרש, אבל יד כדקאי קאי, דאביי אמר

בין ביד בין בכלי חייב, ורבא אמר בין ביד בין בכלי פטור, וקי"ל כרבא), שבין

בגופו ובין בכלי אמרינן דשמיה אגד, שנגרר ונחשב מקום פטור.

רש"י עירובין צט, א ד"ה

רישא רבנן (שותה עביד עקירה והנחה בחדא רשותא, דהא ברשות שהוא שותה בה פיו עומד,

ובפיו הן נחין מיד), לפירוש ה רא"ש עירובין פ"י ס"ו (ופירש

רש"י ... דהא ברשות שהוא שותה בו, פיו עומד, ובפיו נחין מיד. ואף על פי שהן

חוזרין ונבלעין במעיו, אין חשש, הואיל ונחו בפיו שהוא מקום פטור), ותוס' שם כ, א ד"ה

לא (ורש"י תירץ לקמן ... דמשקין נחין בתוך פיו, שהוא מקום פטור. ואע"ג

דחוזרין ונבלעין, אין לחוש, הואיל ונחו במקום פטור). הרי שגם לדעת רש"י קיי"ל

דאגד יד שמיה אגד, וידו הפשוטה לרשות אחרת היא מקום פטור.

[בנוסף לזה הובאו לקמן (הערה 48 )

ציונים, שלפום ריהטא לא נראה הקשר להאמור שם, אלא להאמור כאן – לבאר הדעה שלפנינו,

דאגד יד שמיה אגד, וידו הפשוטה היא מקום פטור:].

מ"א סי' ש"[ן]

ס"ק ב (כיון שנתנן בפיו הוי מקום פטור, כיון שהוא במקום אחר ופיו במקום אחר ).

וכבר הובאה לעיל גירסת ופירוש הגמרא

לדעה זו, לפי האמור במגיד משנה. ועתה יובאו שני אופנים נוספים בביאור הגמרא לדעה

זו:

(א) באמת נקטינן כגירסה שבגמרא שלנו

(צב, א), כפי שיובא לקמן (הערה 51 ),

שאביי סובר אגד יד שמיה אגד (וידו הפשוטה היא מקום פטור), ורבא סובר אגד יד לאו

שמיה אגד (וידו הפשוטה היא כשרשות שנמצאת בה). אלא דקיי"ל כאביי צב , א

(ביד פטור), ופרש"י (דאגד גופו שמיה אגד, דידו בתר גופו גרירא). ולמרות הכלל

דהלכתא כרבא נגד אביי, מכל מקום הכא קיי"ל כאביי, וכר' אבהו ה ע"א

(הא בעינן הנחה על גבי מקום ד' וליכא ... אלא אמר ר' אבהו כגון ששלשל ידו למטה מג'

וקבלה). ופירשו התוס' שם ד"ה כגון (וקסבר רבי אבהו דאגד יד שמיה אגד).

(ב) אי נמי כרבא (שכשידו הפשוטה

היא למטה מג' הוי הנחה ברשות הרבים, ומכל מקום גם הוא מודה שלמעלה מג' הוי ידו

מקום פטור) , לפי פר"י בתוס' שם צב, א ד"ה התם (ור"י מפרש

התם למעלה מג', ואית לן למימר דשמיה אגד, כדאמר בפ"ק (דף ג.) דידו בתר גופו

גריר, הכא למטה מג' דלאו שמיה אגד).

*

שיטה זו, שידו הפשוטה לרשות אחרת היא

מקום פטור, הובאה גם לקמן סי' שנ ס"ב (ואף על פי שעוקר המים מרשות זו ושותה

אותם ונכנסים למעיו שהם ברשות זו, ושם נעשית הנחתן, ונמצא מוציא מרשות לרשות. אין

בכך כלום, כיון שכבר נחו המים מעט בפיו קודם שנכנסו למעיו, ופיו הוא מקום פטור,

כיון שהוא עומד ברשות זו ופיו הוא ברשות האחרת, וכמ"ש בסימן שמ"ז שיש

סוברים כן).

וכל זה הוא לענין ידו הפשוטה לרשות

אחרת, משא"כ לענין כלי, מודים שתי הדעות דקיי"ל אגד כלי שמיה אגד,

והמוציא כלי פירות לרשות הרבים, "כל זמן שיש מקצת הכלי בביתו", אינו

חייב, וכנפסק ברמב"ם פי"ב הי"א (קופה שהיא מלאה חפצים, אפילו מלאה

חרדל, והוציא רובה מרשות זו לרשות זו, פטור, עד שיוציא את כל הקופה, וכן כל הדומה

לזה), ובמ"מ שם (ר' יוחנן אמר אפילו מלאה חרדל פטור, אלמא קסבר אגד כלי שמיה

אגד. ואמרו שם דרבא סבירא ליה כר' יוחנן, ואביי כחזקיה. ולפיכך פסק רבינו כר'

יוחנן ורבא).

אבל מכל מקום אסור מדרבנן, כמו גבי יד,

שיתבאר לקמן סי' שמח ס"א (שעבר על דבריהם, ועשה עקירה מרשות היחיד לרשות

הרבים, או לכרמלית). וראה גם לקמן (הערה 51 ).

[484] היינו ששתי הדיעות שבסעיף

הקודם (לענין ידו הפשוטה למעלה מעשרה), מודים כאן שאינו כרשות שעומד בו, אלא מקום

פטור.

אמנם לקמן בסמוך יתבאר, שגם כאן יש

אומרים שידו כרשות הרבים.

[485] משנה עירובין צח, ב (עומד

אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים, ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד).

וכן הוא לקמן סי' שנ ס"א (עומד אדם

ברשות היחיד ומוציא ידו לרשות הרבים ומטלטל שם חפצים, שנוטלן מכאן ומניחן כאן).

שכן הוא לפי שתי הדעות שלפנינו (שידו

הפשוטה לרשות הרבים היא כרשות הרבים, או כמקום פטור), כיון שעכ"פ אינו כרשות

שהוא עומד בו (שאין ידו נגררת אחר גופו להיות רשות היחיד כמוהו).

[486] שבת ג, ב (אמר אביי פשיטא

לי ידו של אדם (הפשוטה לרשות אחרת, רש"י) אינה (נזרקת אחר גופו לגמרי להיות

כרשות שהוא עומד בה, רש"י) לא כרשות הרבים ולא כרשות היחיד (בין שהוא רשות

היחיד בין שהוא רשות הרבים, רש"י)).

[487] אף שיתבאר בסמוך "שהנחה

על היד אינה חשובה הנחה אלא לחפץ שהונח עליה ממקום אחר", מכל מקום יכול ליקח

חפץ בידו מרשות הרבים ולתת מידו זאת לידו אחרת, שאז תהי' הנחה במקום פטור, כמבואר

בתוס' עירובין כ, א ד"ה לא (אכתי אפשר דלא אתי לידי חיוב חטאת, כגון שיתן

מידו זאת לידו אחרת). שם לג, א ד"ה והא (יניח על ידו או על כתיפו למעלה מי ' ), דאז הוי הנחה במקום פטור, ואחר כך יכניסנו לרשות היחיד. וראה

ארץ צבי ע"מ שבת ג, א.

[488] וכן יכול העני להניח החפץ

ביד בעל הבית הפשוטה לרשות הרבים, שאז הוי הנחה במקום פטור, ואחר כך יכניסנו לרשות

היחיד.

ומדוע אם כן תנן בריש מכילתין (פשט בעל

הבית את ידו לחוץ ... נתן לתוכה, והכניס שניהם פטורין), ובגמרא ג, א (פטור אבל

אסור).

[489] רש"י שבת ו, א ד"ה

ובלבד (דמזלזל באיסורי שבת לכתחלה, לגרום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, וגזירה

דילמא אתי לאקולי ולאפוקי להדיא מרשות היחיד לרשות הרבים). תוס' עירובין כ, א ד"ה

לא (אמרינן ובלבד שלא יחליפו, התם גזרינן דילמא אתי לאפוקי בהדיא). ס' התרומה סוס"י

ריד (דילמא יביאו החפץ מרשות הרבים לרשות היחיד דרך אותו מקום פטור בלא הנחה שם

באמצע, ואם כן יהא חייב).

[490] סעיף ב (אבל אסור לעשות

כן מדברי סופרים ... גזרה שמא יבואו להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים או להפך בלא

הנחה במקום פטור בינתיים).

כבר נתבאר לעיל ס"א, שאפילו לא

היתה הנחה בינתיים במקום פטור, "שניהם פטורים, שנאמר מעם הארץ בעשותה העושה

את כולה ולא העושה את מקצתה יחיד ועשה אותה חייב שנים ועשו אותה פטורין, אבל

אסורים לעשות כן מדברי סופרים גזרה שמא יבאו כל אחד ואחד מהם לעשות מלאכה שלימה

בשבת".

וכאן מוסיף, שאף אם היו שני הטעמים

להיתר: (א) שנים שעשאוה. (ב) היתה הנחה במקום פטור. והיינו שהעומד בפנים הכניס

החפץ ממקום פטור לרשות היחיד (כקושיית רעק"א במשנה עירובין פ"י מ"ו,

ונשאר בצע"ג). מכל מקום עדיין אסור מאותה גזירה, שמא יבוא להוציא בעצמו בלא

הנחה במקום פטור בינתיים.

ואפילו כשיש שלושה טעמים להיתר: (א)

הכנסה מכרמלית לרשות היחיד, (ב) על ידי שנים, (ג) על ידי הנחה במקום פטור, גם בזה

יש להחמיר, כדלקמן בסמוך (והרי נעשית כאן על ידי שלשתן הוצאה מרשות היחיד לכרמלית

דרך מקום פטור, ויש אוסרים בזה, ויש להחמיר כדבריהם).

[491] תוס' שם (דלא חשיב הנחה

במקום פטור אלא בדבר שהוא נוטל ממקומו, אבל התם שהכלי נח מאליו לא חשיב הנחה במקום

פטור). רא"ש עירובין פ"י ס"ו (דהתם לא חשיב הנחת הפירות בידו

כמונחין במקום פטור, כיון שלא נתן החפץ לידו ממקום אחר אחרי שהוציאה לרשות הרבים).

הובאו בקונטרס אחרון סוף ס"ק א (וכהאי

גוונא מבואר ברא"ש שם, והביאוהו בתוס' בדף כ', לענין שהוא במקום אחד ופיו או

ידו במקום אחר, דלא חשיבה הנחה במקום פטור אלא אם כן הונח שם ממקום אחר).

מ"א סי' ש"[ן]

ס"ק ב (וקשה דגבי ידו נמי נימא הכי, אם מושיטה לחוץ נעשה מקום פטור, וכשמניח

החפץ ברשות הרבים לפטור. ויש לומר דהתם לא הניח הכלי לידו ממקום אחר, אחרי שהוציאו

לרשות הרבים ... עיין ברא"ש).

ואין הכי נמי, אם יתן מידו זאת לידו

אחרת, ואחר כך יניח ברשות הרבים, לא יהא חייב, כמבואר בתוס' שם (אכתי אפשר דלא אתי

לידי חיוב חטאת, כגון שיתן מידו זאת לידו אחרת). והובא לקמן סי' שנ בקונטרס אחרון

ס"ק ב (והערה 22 ).

[המשך ציון זה, ראה לעיל הערה 40 ].

*

וכל זה בידו הפשוטה לרשות אחרת. משא"כ

בעומד במקום פטור ומעבירו דרך עליו, נתבאר לעיל סי' שמו ס"ב (העומד במקום

פטור, ונוטל חפץ מרשות היחיד, או מיד מי שעומד ברשות היחיד, ונותנו ברשות הרבים,

או ביד העומד ברשות הרבים, או להפך ... אם נחה ידו שם קצת, פטור).

וכן כשעומדת בכרמלית, אף שידיה למעלה

מעשרה, כדלקמן בסמוך (תעמוד אחת לפוש בעוד התינוק על ידיה, והרי זה כאלו הניחתו

בארץ).

[492] כדלקמן סי' שמט ס"ג (המעביר

ד' אמות ברשות הרבים, אינו חייב אלא אם כן העביר בהליכה אחת, אבל אם עמד בתוך ד'

אמות, וחזר והלך, פטור ... כשעמד לפוש), ושם נסמן.

[493] עי' דף ג ע"א בגמרא

(בעי מיניה רב מרבי, הטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ, מהו,

עקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי ומיחייב, או דילמא לא. אמר ליה חייב, ואינו דומה

לידו, מאי טעמא גופו נייח ידו לא נייח) , ורא"ש ס"ב (פירוש, דאמר

במתניתין פשט העני את ידו לפנים ונתן בעל הבית לתוכה והוציא העני פטור, ולא אמר

עקירת היד כעקירת חפץ דמי, מאי טעמא, ידו לא נייחא על גבי קרקע, הלכך לא חשיב

עקירתו כעקירת חפץ. ולא דמי להטעינו חבירו על כתיפו או על ידו ועקר רגליו ויצא,

דחייב, דהתם גופו נייח על גבי קרקע, וחשיב עקירת גופו כעקירת חפץ, אף החפץ שנתון

בידו, כיון שעקר גופו, אבל אם לא עקר גופו ועמד במקומו והושיט ידו לחוץ, פטור, דלא

חשיב עקירת היד כעקירת חפץ).

[494] רמב"ם פי"ג ה"ה-ו

(מי שהיה עומד באחת משתי רשויות ופשט ידו לרשות

שניה וחפץ בידו, ונטלו אחר ממנו, או שנתן אחר לידו חפץ והחזיר ידו אליו, שניהם

פטורים, שזה עקר וזה הניח. במה דברים אמורים כשהיתה ידו למעלה משלשה. אבל היתה ידו

בתוך שלשה סמוך לארץ הרי זה כמי שהניח בארץ וחייב), כרבא צב, א (ורבא אמר, ביד

פטור בכלי חייב. איפוך, ביד חייב. והתנן פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה,

או שנתן לתוכה והכניס, שניהן פטורין. התם למעלה מג', הכא למטה מג'). מ"מ שם (רבינו

ז"ל מפרש איפוך, דרבא אמר ביד חייב בכלי פטור, ואביי אמר ביד פטור בכלי חייב,

ומשנתנו לרבא למעלה מג' היא, וקי"ל כרבא. וכן פירשו מקצת המפרשים ז"ל

... ודעת רבינו האי כדעת רבינו ועיקר). עיי"ש פרש"י (התם למעלה

מג', וטעמא

משום דלא נח, ולא משום אגד גופה. והכא למטה מג', דליכא למיפטרי' משום הנחה, דכמונח

דמי).

דעה זו הובאה גם לקמן סי' שנ ס"ב (אם

תמצי לומר שפיו אינו מקום פטור, אלא הוא כאותה רשות שהוציאו [ל]שם, כמ"ש בסי'

שמ"ז שיש סוברים כן).

ולפי דעה זו קיי"ל שאגד יד לא שמיה

אגד, ודינו כרשות הרבים. אבל אגד כלי שמיה אגד, ודינו כמקום פטור (כדלעיל הערה 40 ).

[495] משמעות תוס' שבת

יא , א ד"ה לא כו' (כי יכניס ראשו ורובו אמאי שרי, הא מפיק

מרשות היחיד לרשות הרבים, שלוקח ברשות היחיד ונחית בבטנו ברשות הרבים ... ויש לומר

דבליעתו היינו הנחתו, ואין לחוש במה ששוב נכנסים לתוך מעיו), ועירובין כ , א

ד"ה לא בתירוץ ב (דהכא [העומד ברשות אחת ושותה ברשות אחרת] כשבולעם,

מיד חשיבי כנחין ... הוי עקירה והנחה בחד רשותא).

ואף שבתוס' שבת שם לא נזכר שראשו הוא

כרשות הרבים (ראה דובר שלום ע' קלג).

מכל מקום מזה שתירץ בשבת שם, כתירוץ

השני שבעירובין שם (ולא כתירוץ הא'), משמע שגם בשבת שם סוברים התוס' שכששותה בפיו

הוי עקירה והנחה בחד רשותא. וכן נתבאר לקמן סי' שנ בקונטרס אחרון (שהתוס' בשבת דף

י"א ... לא תירצו כהרא"ש),

והיינו שלא תירצו כתירוץ הרא"ש (שהובא לעיל הערה 40 ),

שכשותה בפיו הוי הנחה במקום פטור.

וכן הוא לקמן סי' שנ ס"ב (לא יעמוד

אדם ברשות היחיד ויוציא ראשו לרשות הרבים וישתה שם ... פיו הוא מקום פטור, כיון

שהוא עומד ברשות זו ופיו הוא ברשות האחרת וכמ"ש בסימן שמ"ז שיש סוברים

כן ... אם תמצי לומר שפיו אינו מקום פטור, אלא הוא כאותה רשות שהוציאו [ל]שם

כמ"ש בסי' שמ"ז שיש סוברים כן).

*

וכל זה בפיו, אבל בהוציא ראשו ורובו,

אפילו דעה הראשונה יכולה להודות שדינן כאותה רשות שהן שם, כדלקמן בקונטרס אחרון שם

(אבל ראשו ורובו הן לגמרי כאותה רשות שהן שם).

ואפשר שאז אף הרגלים נגררים אחר ראשו

ורובו, כדלקמן שם (דאפשר ... הרגלים הוא שהן מקום פטור, ולא כרשות שהן שם, מפני

שנגררין אחר ראשו ורובו).

[496] כדתנן בריש מכילתין (פשט

בעל הבית את ידו לחוץ, ונטל העני מתוכה ... שניהם פטורין). ולעיל ס"א (העומד

באחת משתי רשויות אלו, ופשט ידו לרשות השנייה וחפץ בידו, ונטלו ממנו חבירו העומד

שם ... שניהם פטורים).

[497] גמרא שם צב, א

(והתנן פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה

והכניס שניהן פטורין. התם למעלה מג'), ופרש"י (וטעמא משום דלא נח, ולא משום

אגד גופה), ותוס' (ונהי דלאו שמיה אגד, הנחה ליכא, כדפירש בקונטרס).

[498] כלדעיל לדעה הראשונה (שהנחה

על היד אינה חשובה הנחה אלא לחפץ שהונח עליה ממקום אחר).

ומפשטות דברים אלו נראה לכאורה, שאם

העומד בחוץ הניח חפץ על יד העומד בפנים הפשוטה לחוץ, חשובה הנחה ברשות הרבים,

וכשמכניסה העומד בפנים הוא חייב, וכעין האמור לקמן סי' שנ ס"ב (אם תמצי לומר

שפיו אינו מקום פטור, אלא הוא כאותה רשות שהוציאו [ל]שם, כמ"ש בסי' שמ"ז

שיש סוברים כן, ונמצא שנחו המים באותה רשות, וכשבולעם ומכניסם למעיו שברשות אחרת

הרי הוא מוציא מרשות לרשות).

אמנם אין לפרש כן, שהרי מפורש במשנה ריש

מכילתין (פשט בעל הבית את ידו לחוץ ... העני ... נתן לתוכה, והכניס שניהם פטורין).

ולא אמרינן שהעני הניח ביד בעל הפשוטה לחוץ, שהיא רשות הרבים, ואחר כך כשהכניס בעל

הבית את ידו, עשה עקירה מרשות הרבים והנחה ברשות היחיד.

וראה הערות וביאורים תתיט (ע' 65) שביאר

הטעם שבעל הבית פטור על הכנסה זו, משום ש(אף שהעני עשה הנחה בידו הפשוטה לרשות

הרבים, מכל מקום) בעל הבית לא עשה עקירה מרשות הרבים, "הואיל והיה בה מתחלה",

ולא עקרה ממקום אחר.

וכן נראה לעיל ס"ו (ואם הוא עומד

ברשות היחיד וחבירו ברשות הרבים, והניח החפץ ביד חבירו, והיא גבוהה למעלה מעשרה,

שהוא מקום פטור ... לגבי אדם אחר גם גופו הוא מקום פטור למעלה מעשרה ... ואם מוליכ[ם]

דרך מעלה מעשרה לאיזו רשות היחיד, הרי זה חייב מן התורה, שהרי לגבי עצמו אין ידו

נחשבת לו מקום פטור, שהיא נגררת אחר גופו, וכשעקר גופו ללכת, הרי עקר החפץ מרשות

הרבים והניחו אחר כך ברשות היחיד).

והיינו שגם בזה אינו חייב מן התורה אלא "כשעקר

גופו ללכת". משא"כ אם רק הוליכו בידו לרשות היחיד, אינה נחשבת עקירה,

ולכן שניהם פטורים (ראה לעיל שם הערה 34 ).

[499] גמרא שם (הכא למטה מג ' ), ופרש"י (דליכא למיפטרי' משום הנחה, דכמונח דמי). רמב"ם

פי"ג ה"ו (אבל היתה ידו בתוך שלשה סמוך לארץ, הרי זה כמי שהניח בארץ

וחייב). מ"א ס"ק א (ואם היתה ידו למטה מג', הוי כאלו הניחה בארץ).

וראה חי' צמח צדק לג, א אם הניח ידו על

השלחן.

[500] שבת ג, ב (היתה ידו מלאה

פירות והוציאה לחוץ ... למעלה מעשרה), ופרש"י (דאויר מקום פטור הוא), ותוס'

(דהוי מקום פטור).

[501] כיון שידו הפשוטה למעלה

מעשרה היא מקום פטור לדברי הכל, לכן יש למצוא היתר במילה בשבת, שיהי' מותר לדברי

הכל, דהיינו להושיט ידיה לחוץ למעלה מעשרה כו'.

והיינו שבאופן הוצאת התינוק למול בשבת

בבית הכנסת, כתב הט"ז בסי' שמט (כשנושאין בשבת תינוק למול יש להתיר שיוציא

עכו"ם התינוק מן הבית, דלא להוציא מרשות היחיד לכרמלית, ואחר כך יטלטלוהו

ישראל בפחות פחות מד' אמות. וכן כשיכניסוהו לבית הכנסת צריך שיכניסו עכו"ם,

דהוה מכניס מכרמלית לרשות היחיד. כל זה נראה ברור, וה' יכפר בעד השוגגים), ובסי'

רסו ס"ק ד (לא יפה עושים אותן שנושאין תינוק לימול בפחות פחות מד' אמות, דמכל

מקום יש איסור מה שמוציאין מרשות היחיד לרחוב, שהוא כרמלית. אלא יוציאנו על ידי

עכו"ם מרשות לרשות, ואחר כך יטלטלנו בפחות מד' אמות).

אלא שגם בזה יש אוסרים, כדלעיל סי' שלא

ס"ח ( יש אוסרין להוציא התינוק מביתו לבית

הכנסת דרך כרמלית, או חצר שאינה מעורבת, אפילו על ידי נכרי, שאין בהוצאה זו צורך

מצוה, שהרי אפשר למולו בביתו. ויש מתירין בזה, משום ברב עם הדרת מלך .

ויש להנהיג כן במקומות שנוהגים להביא התינוק לבית הכנסת, על ידי שאחד נותנו לחבירו

וחבירו לחבירו בפחות מד' אמות, שיוציאוהו מרשות היחיד על ידי נכרי, ויכניסוהו על

ידי נכרי).

אמנם לפי האמור כאן, אפשר למצוא אופן

המותר לדברי הכל. וכן מסיים לעיל שם, בסי' שלא ס"ח ( או יעשו כמו שיתבאר

בסי' שמ"ז) .

*

סיכום

דיני הוצאת תינוק מביתו למולו בבית הכנסת, שנתבארו כאן, ולעיל סי' שלא ס"ח:

(א)

יש אומרים שאין בזה צורך מצוה, שהרי אפשר למולו בביתו, ולכן אין להתירו על ידי

אמירה לנכרי, אפילו בכרמלית או חצר שאינה מעורבת (שלא, ח).

(ב)

אבל גם לפי דעה זו, יש להתיר הוצאתו מרשות היחיד לרשות היחיד דרך למעלה מי'

בכרמלית, שהוא מקום פטור, שהרי זה מותר אף לדבר הרשות, כמבואר כאן.

(ג)

ויש אומרים שיש בזה מצוה, משום ברב עם הדרת מלך, ולכן מותר להוציאו ולהכניסו על

ידי לנכרי, ולהעבירו על ידי שנותנו לחבירו וחבירו לחבירו בפחות מד' אמות (שלא, ח).

(ד)

גם לדעה זו, אין להתיר ההוצאה וההכנסה על ידי זה עוקר וזה מניח (שלא, ח), ואפילו

בכרמלית, ואפילו בחצר שאינה מעורבת, שמשום צורך מצוה אין מתירין שום איסור קל,

ואפילו אם יצטרכו לדחות המילה למחר העמידו חכמים דבריהם במקום כרת, כמבואר כאן.

יוצא

אם כן, שהאופן המותר והאופן האסור שנתבארו בסעיף שלפנינו, הם לפי שתי הדעות דלעיל

שם.

[502] הטעם שהוצרך לזה, כדי

שתהי' הנחה על גבי מקום פטור לדברי הכל (משא"כ מה שמניחה על ידי העומדת בחוץ,

יש אומרים שנחשב כהניחה בכרמלית, כדלקמן הערה הבאה).

[503] סעיף ו (שאף שלגבי חבירו

עצמו אין יד שלו נחשבת לו מקום פטור ... מכל מקום לגבי אדם אחר גם גופו הוא מקום

פטור למעלה מעשרה ... ויש אומרים שגם לגבי אחרים אין ידו או שאר גופו נחשבים מקום

פטור, כמו שאין נחשבים לגבי עצמו).

[504] סעיף ג (ברשויות של

דבריהם ... מותר לעמוד עליו וליטול מחצר זו ולהניח בחצר זו ... במקום פטור שבין

רשות היחיד לכרמלית ... ויש אוסרים אפילו ברשויות של דבריהם ... ויש להחמיר

כדבריהם), וס"ד (וכל זה כשעומד במקום פטור ונעשית שם הנחה). והרי גם כאן היתה

הנחה במקום פטור לדברי הכל (כשהניחה האשה הראשונה את התינוק על גבי ידי השנית

הפשוטות לחוץ למעלה מעשרה).

[505] סעיף ב (היה עומד באחת

משתי הרשויות, ופשט ידו לרשות חבירו ונטל החפץ מידו, והוציא לרשות שעומד בו, אפילו

לא הניחו בארץ ... ואפילו אם הוא עומד ברשות הרבים וידו שהחפץ בתוכה היא למעלה מי'

טפחים, שהוא מקום פטור, הרי זה חייב).

[506] עי' ס' (תה"ד)

[התרומה] סי' ריד (ובלבד שלא יחליפו, שבני רשות היחיד לא

יקחו להם חפץ שבני רשות הרבים נתנו שם).

וכן הוא לעיל סי' שמו ס"ב (אסור

לעשות כן מדברי סופרים אפילו על ידי שנים, כגון שאחד עומד ברשות היחיד ונוטל משם

חפץ ומניחו במקום פטור, והעומד ברשות הרבים נוטלו. מפני שמזלזל באיסורי שבת לגרום

לכתחלה הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, או להפך, וגזרה שמא יבואו להוציא מרשות

היחיד לרשות הרבים, או להפך, בלא הנחה במקום פטור בינתיים).

ונתבאר לעיל (הערה 47 ).

[507] סי' שמו ס"ג (ויש אוסרים

אפילו ברשויות של דבריהם ... ויש להחמיר כדבריהם).

[508] ס"ז ( ואפילו

איסור דברי סופרים לא התירו לצורך מצות מילה, אפילו אם תדחה המילה לגמרי בשביל כך ...

שהעמידו חכמים את דבריהם אפילו במקום כרת), וס"ח (אבל לא יוציאוהו ויכניסוהו

על ידי שנים שזה עוקר וזה מניח, אע"פ שהוא פטור, מכל מקום הרי הוא אסור מדברי

סופרים ).

וכן הוא לעיל סי' שמ סוף ס"ב (העושה

מעשה אסור, אפילו הוא שבות דשבות במקום מצוה, כמ"ש בסימן של"א). לקמן

סי' שמט ס"ה (אסור מדברי סופרים אפילו בכרמלית, ואפילו לדבר מצוה, כמו שנתבאר

בסי' של"א).

[509] ואף שגם למטה מעשרה מותר

על ידי שנותנו לחבירו וחבירו לחבירו, כדלקמן סי'

שמט ס"ד (מותר לו לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים וליתנו לחבירו שאצלו בתוך ד'

אמותיו, וחבירו יתננו לחבירו שאצלו, אף על פי שהחפץ הולך כמה מילין ברשות הרבים,

כיון שכל אחד אינו מעביר ד' אמות).

מכל מקום, כאן שהוציאוהו מרשות היחיד,

אם יהי' למטה מעשרה, תהי' הוצאה מרשות היחיד לכרמלית דרך מקום פטור (ראה הערה

הבאה).

ואף שלגבי האשה עצמה אמרינן שגם אם ידה

למעלה מעשרה הוא כאילו מונחת בארץ, כדלעיל ס"ב וס"ו, ואם כן היתה ההעברה

מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר כרמלית.

מכל מקום אין חוששים לומר שהיא כאילו

למטה בארץ, אלא כשעמדה לפוש, אבל לא לגבי האיסור שלא להעביר מרשות היחיד לרשות

היחיד דרך אויר רשות הרבים, כדלעיל ס"ב (והערה 9 ),

וס"ו (והערה 29 ),

ולעיל סי' שמו סי"א (ושם הערה 69 ).

[510] שבדרך כלל חוששים לזה,

כדלקמן ס"ט (המעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, אפילו למעלה

מעשרה טפחים אסור מדברי סופרים, שמא יעמוד לפוש ברשות הרבים ויתחייב, אף על פי

שהמשוי למעלה מי' טפחים כמו שנתבאר למעלה. ואפילו דרך כרמלית אסור).

[511] אף שנתבאר לעיל בתחלת

הסעיף, החילוק בין הונח עליה ממקום אחר, שנחשבת הנחה, לבין "הוציא חפץ בידו

מרשות היחיד, אפילו אם נחה ידו תחלה באויר רשות הרבים, אין זו חשובה הנחה במקום

פטור ... שהיה עליה בתחלה".

מכל מקום נתבאר לעיל שם (סוף הערה 48 ),

שכשעומדת בכרמלית לפוש חשובה הנחה.

[512] וכאן אין האשה הזאת צריכה

להניחה על ידי אשה שנית העומדת בפנים (כדלעיל בהוצאת התינוק מהבית), כיון שכאן

היתה "הנחה" על ידיה הפשוטות לחוץ, שהן מקום פטור לדברי הכל (וראה

נתיבות שבת פ"ו הערה סב).

[513] סעיף ג (אם היו ב' זיזין

זה למטה מזה, והם של ב' אנשים ... אסור להשתמש עליו בכלים ששבתו בתוך הבית, מפני

שהוא רשות בפני עצמו, והזיז שתחתיו רשות אחרת, ואוסרים זה על זה לענין כלים ששבתו

בבית בלבד, כדין שתי גגות או שתי חצרות של שני אנשים).

וראה מראי מקומות וציונים.

[514] כדלקמן סי' שסו ס"ו

(ואין אנשי בית הכנסת אוסרים עליה, הואיל ובית הכנסת אינה בית דירה).

[515] סעיף ו (ומקומות שאין להם

לחי או קורה למבואותיהם, או שבית הכנסת אינו במבוי המתוקן בלחי או קורה, שאין

מניחים שם עירוב בבית הכנסת, כמו שנתבאר בסי' שס"ה). ובסי' שסה ס"י (שלא

יעשו עירובי חצרות בפסח בבית הכנסת, אלא אם כן יש ב' בתים בחצר בית הכנסת, או בחצר

הסמוכה לבית הכנסת, בענין שיוכלו להביא העירוב אצלם דרך פתח או חלון בשבת).

[516] סעיף ח ( אבל

לא יוציאוהו ויכניסוהו על ידי שנים שזה עוקר וזה מניח, אע"פ שהוא פטור, מכל מקום

הרי הוא אסור מדברי סופרים ).

וכדלעיל ס"א (שזה

עקר מרשות זו, וזה הניח ברשות השנייה, שניהם פטורים ... אבל אסורים לעשות כן מדברי

סופרים). ולקמן סי' שמט ס"ה (ומכל מקום אין היתר זה שנותנו לחבירו וחבירו

לחבירו מועיל ... לענין טלטול מרשות היחיד לרשות הרבים או לכרמלית (אפילו אם אחד

עומד בפנים ואחד בחוץ, וזה שבפנים מושיט החפץ וזה שבחוץ נוטלו מידו, שזה עוקר וזה

מניח, אעפ"כ אסור מדברי סופרים אפילו בכרמלית, ואפילו לדבר מצוה, כמו שנתבאר

בסי' של"א)).

[517] רבא פסחים צב, א (ערל,

הזאה ואיזמל העמידו דבריהן במקום כרת ... דתניא כשם שאין מביאין אותו (איזמל

למילה, רש"י) דרך רשות הרבים, כך אין מביאין אותו דרך גגות ודרך חצרות ודרך

קרפיפות).

ומדין חצר שאינה מעורבת, למדים אף לענין

זה עוקר וזה מניח, כנראה גם מהאמור בשו"ע סי' שלא ס"ו (מכשירי

מילה שאפשר לעשותם מערב שבת אינם דוחים את השבת, לפיכך אם לא הביא איזמל למילה

מערב שבת, לא יביאנו בשבת, אפילו במקום שאין בו אלא איסור דרבנן, שהעמידו חכמים

דבריהם במקום כרת), הרי שאסר בסתם "אפילו במקום שאין בו אלא איסור דרבנן ".

וכן הוא לעיל שם סי' שלא ס"ז (ואפילו

איסור דברי סופרים לא התירו לצורך מצות מילה, אפילו אם תדחה המילה לגמרי

בשביל כך, כגון להביא איזמל מחצר שאינה מעורבת, או לישא התינוק דרך שם, שהעמידו

חכמים את דבריהם אפילו במקום כרת) .

ואף שנתבאר לעיל סי' שמו ס"ג (מקום

פטור העומד בין ב' חצרות שלא עירבו מותר לעמוד עליו וליטול מחצר זו ולהניח בחצר זו).

מכל מקום מסיק שם (ויש אוסרים אפילו

ברשויות של דבריהם ... ויש להחמיר כדבריהם). ושם ס"ד (וכל זה כשעומד במקום

פטור ונעשית שם הנחה ... אבל אם מושיט או זורק דרך מקום פטור בלי הנחה בינתיים

לדברי הכל אסור ... ויש מי שמתיר גם בזה ואין לסמוך על דבריו).

וראה נתיבות שבת פכ"ו הערה נה.

[518] אבן העוזר סי' שמט (ולי

נראה דיש תקנה גם לזה ... זה עוקר וזה מניח, דברשות הרבים פטור אבל אסור, ואם כן

בכרמלית לא גזרו, וכמ"ש רס"י שנב. ואפילו לדעת האחרונים האוסרים שם, מכל

מקום כאן בעסק מצוה ... שרינן לכתחלה).

[519] משנה שבת צו ,

א (הזורק ... מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע,

רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרין), ובגמרא שם צז, א (בקלוטה כמה שהונחה פליגי), וקיי"ל

כחכמים. רמב"ם פי"ג הט"ז (הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות

הרבים באמצע, אע"פ שעבר החפץ באויר רשות הרבים פטור). מ"א ס"ק ה (הזורק

... מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע פטור).

[520] ברייתא שבת צז, א (למעלה

מי' ... אם היו רשויות שלו מותר). וכדלקמן סי' שנג ס"א (מותר לזרוק מזה לזה

דרך מעלה מעשרה, שזהו מרשות היחיד לרשות היחיד דרך מקום פטור). הרי שלמטה מעשרה

אסור. טור סי' שמח (זרק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע ... איסורא

איכא). ב"ח רס"י שנג (למטה מעשרה ... אסור לזרוק, דאף על גב דקיימא לן

דקלוטה לאו כמי שהונחה דמי, מכל מקום איסורא דרבנן איכא. והכי איתא בפרק הזורק (דף

צ"ז א) עיין שם. וכן כתב הרמב"ם. וכן כתב רבינו לעיל בסימן שמ"ח).

מ"א שם ס"ק ב (ודוקא למעלה מי', דהוי מרשות היחיד לרשות היחיד דרך מקום

פטור (רמב"ם וגמרא), אבל למטה מי' אסור).

[521] כדלקמן ס"ט גבי

מעביר (שמא יעמוד לפוש ברשות הרבים ויתחייב), וכדלקמן סי' שמח ס"ב גבי מושיט (ויש

לגזור שמא פעם אחרת ישליכן לרשות הרבים).

[522] משמעות טור סי' שמח

(זרק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע ... לא נאמרו אלא לענין

חיוב חטאת, אבל איסורא איכא בכולהו, ולכך אין רצוני להאריך בהם). הרי שאין הפרש

בזה בין רשות הרבים לכרמלית, ולכן לא האריך בהלכה זו.

ועי' סי' שנד ס"א (בור ברשות

הרבים ... אם הוא רחוק ד' מרשות היחיד, אין ממלא ממנו (דקא מטלטל מרשות היחיד

לרשות היחיד דרך חלון אויר רשות הרבים, מ"א). אלא אם כן תהא החוליא גבוה עשרה

(דאז הולך הדלי דרך מקום פטור, מ"א).

ואף שנתבאר לקמן שם סוף ס"א (ואף

על פי שראש השני של החבל הקשור בדלי הוא בידו, אסור, כמ"ש בסימן שנ"ב,

אבל בכרמלית מותר בענין זה).

היינו דוקא כשאגודו בידו, וכמבואר במ"א

סי' שנב ס"ק ד (ומיהו באויר כרמלית ואגודו בידו, דאיכא ג' קולות ... שרי).

ובר"ן פ' המצניע

לה, ב ד"ה ואמרינן אימר דפטר (הני מילי בדבר שאין בו סרך מלאכה ... דלא מתסר

אלא משום חששא דשמא ימשוך הכלי אצלו. אבל מידי דדמי למלאכה דאורייתא ... בכיוצא

בזה כרמלית ורשות הרבים שוין הן).

וכן הוא לקמן סי' שנב ס"ב (ולא

אמרו שבכרמלית לא גזרו גזרה, מפני שהוא גזרה לגזרה, אלא בדבר שאין בו דרך מלאכה ... אבל דבר שהוא דומה למלאכה גזרו אף בכרמלית).

ובמ"ש סי' שח

ס"פ (ברשות הרבים אסור לדדות שום בהמה חיה ועוף, גזרה שמא יגביהם ויוליכם

ויתחייב משום מעביר ד' אמות ברשות הרבים ... וכרמלית דינו כרשות הרבים לענין זה).

והיינו שאף שטעם האיסור נתבאר כאן "שמא

יבא לעשות הנחה", וכן לעיל סי' שח ס"פ "שמא יגביהם ויוליכם ויתחייב".

מכל מקום נחשב גם זה "דבר שהוא דומה למלאכה", שגזרו בו אף בכרמלית.

וכן הוא לקמן סי' שמט ס"ג (גזרה

שמא יעבירנו ד' אמות בהליכה אחת. ואפילו בכרמלית גזרו על זה).

וכן הוא לעיל סי' שמו ס"ד (שאסרו

מרשות היחיד לרשות היחיד דרך כרמלית, כמ"ש בסי' שמז).

וכן הוא לקמן סי' שנה ס"ח (ב'

ספינות סמוכות זו לזו, שאין ביניהם ד' טפחים כשיעור כרמלית, מטלטלין מזו לזו).

וראה מראי מקומות וציונים.

[523] ברייתא צז , א (למעלה

מי' ... מותר).

[524] ס"א (שני בתים בשני

צדי רשות הרבים ... מותר לזרוק מזה לזה דרך מעלה מעשרה, שזהו מרשות היחיד לרשות

היחיד דרך מקום פטור), ושם נסמן (הערה 2 ).

[525] גמרא שם (מרשות

היחיד לרשות היחיד ועובר ברשות הרבים עצמה, ר' עקיבא מחייב וחכמים

פוטרים ... אילימא במעביר, למטה מעשרה הוא דמחייב, למעלה מי' לא מחייב, והאמר ר'

אלעזר המוציא משוי למעלה מעשרה חייב שכן משא בני קהת. אלא לאו בזורק). ריטב"א

עירובין לג, א ד"ה והא (דבמעביר כזה, אף על פי שאין בו איסור תורה, ואינו אלא

משום שבות, הרי הוא דומה למלאכה של תורה, ועוד דדלמא נייח ברשות הרבים וחייב משום

מכניס ומוציא). ב"י סי' שמו ד"ה ומ"ש ובלבד (כיון שלא עמד לפוש

ברשות הרבים, הוי מוציא מרשות היחיד למקום פטור דשרי, מכל מקום כיון דאם עמד ברשות

הרבים חייב, גזרינן שמא יעמוד). ט"ז שם ס"ק א (כיון שלא עמד לפוש ברשות

הרבים, הוי מוציא מרשות היחיד למקום פטור דשרי, מכל מקום כיון דאם עמד ברשות הרבים

חייב, גזרינן שמא יעמוד).

[526] ס"ב (ואפילו אם הוא

עומד ברשות הרבים, וידו שהחפץ בתוכה היא למעלה מי' טפחים, שהוא מקום פטור, הרי זה

חייב, שכן היה משא בני קהת שהיו נושאים הארון על כתפיהם והיה הארון כולו למעלה מי'

טפחים מהארץ).

[527] כמו בזורק למטה מעשרה, דלעיל

ס"ח (והערה 79 ).

[528] והיינו שאף שנתבאר לעיל

סי' שמו ס"ה (ומותר לטלטל מכרמלית זו לכרמלית אחרת תוך ד' אמות), מכל מקום אם

יש ביניהם רשות היחיד אסור, כדלעיל שם ס"ח (ובלבד שלא תהא מפסקת ביניהן

אסקופה שהיא רשות היחיד ... ואסור לטלטל

דרך עליה, מפני שמטלטל מכרמלית לכרמלית דרך רשות היחיד).

ולמדים זאת מדין מרשות היחיד לרשות

היחיד דרך כרמלית, שטעם האיסור בשניהם שוה, שמא יעשה שם הנחה.

וכן הוא לעיל שם ס"ד (שאסרו מרשות

היחיד לרשות היחיד דרך כרמלית כמ"ש בסי' שמ"ז, והוא הדין מכרמלית

לכרמלית דרך רשות היחיד כמ"ש שם).

[529] משא"כ אם אינו גבוה

עשה ורחב ד', אינו רשות היחיד, אלא אם כן חלון פתוחה לו, כדלקמן סי' שנה ס"א

(גזוזטרא שהיא למעלה מן המים, וחלון פתוח לה מן הבית, שאז היא רשות היחיד אף על פי

שאין לה מחיצות).

[530] ולא רק במושיט לחבירו

שעומד ברשות היחיד השני, אלא אף אם הוא לבדו שואב מים מבור, ומביא אליו לרשות

היחיד דרך רשות הרבים, כדלקמן סי' שנד ס"א (בור ברשות הרבים ... מותר למלאות

ממנו לרשות היחיד זו, שהבור גם כן רשות היחיד ... והוא שלא יהא הבור ורשות היחיד

זו בדיוטא אחת, ואורך רשות הרבים מפסיק ביניהם).

משא"כ בזורק או מעביר ברגליו,

מרשות היחיד לרשות היחיד ואורך רשות הרבים מפסיק ביניהם, אינו עובר מהתורה (כדלעיל

בתחלת הסעיף), וכדאמרינן צז, א (לא ילפינן זורק ממושיט).

[531] במשנה שם צו, א (שתי

גזוזטראות (זיזין היוצאין מן הכותל, רש"י) זו כנגד זו

ברשות הרבים (שני צידי רשות הרבים, והן רשות היחיד, שגבוהות י' ורחבות ד ' , רש"י), המושיט והזורק מזו לזו פטור (שלא מצינו זריקה והושטה

במלאכת המשכן מרשות היחיד לרשות היחיד ורחב רשות הרבים מפסיק ביניהן, שלא היתה

עבודת הלוים כך להושיט קרשים מעגלה לעגלה שבצדה, אלא לעגלה שלפניה, רש"י). היו

שתיהן בדיוטא אחת (באורך רשות הרבים על פני הבית, ויש הפסק רשות הרבים ביניהם, רש"י)

המושיט חייב והזורק פטור (לא מצינו זריקה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים

במשכן, לא באורך ולא ברוחב, רש"י), שכך היתה עבודת הלוים (שמצינו הושטה כיוצא

בה למעלה מי' במשכן מרשות היחיד לרשות היחיד, וקצת אורך רשות הרבים מפסיק ביניהם,

רש"י), שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים, מושיטין הקרשים מזו לזו, אבל לא

זורקין (שאין אותן קרשים נזרקות מפני כובדן, רש"י)). רמב"ם הל' שבת פי"ג

הי"ח (המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, חייב, ואפילו הושיט

למעלה מאויר רשות הרבים, שכן היתה עבודת הלוים במשכן, מושיטין את הקרשים מעגלה

לעגלה ורשות הרבים בין שתי העגלות, וכל עגלה ועגלה רשות היחיד הוא). מ"א ס"ק

ה (המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים בדיוטא אחת, אפילו למעלה מי'

חייב, בב' דיוטות פטור).

[532] לבוש סי' שנד ס"א

(מילוי מים מן הבור העומד ברשות הרבים לבית, דמיא

להושטה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים ואסורה, אלא אם כן תהא החוליא

שסביבות הבור גבוה י', שאז יהיה הכל רשות היחיד מעומק הבור עד שפת החוליא, ושפת

החוליא הוא למעלה מי' של רשות הרבים, שהוא מקום פטור, ואז כשמוציא המים מן הבור

דרך ראש החוליא לבית הוי מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד דרך מקום פטור, שמותר

לכתחלה). מ"א סי' שנד ס"ק ג (ואם הם בדיוטא אחת אסור, כמ"ש

ססי' שמ"ז). הרי שכשאינן בדיוטא אחת מותר לכתחלה.

דלא כ[אליה] זוטא שם

ס"ק ב (ואפילו כשהם זה כנגד זה, מכל מקום אסור הוא).

עי' שם דלא קשה מידי, דהא תנן בהזורק

(צו, א) בהדיא מושיט (כיצד שתי גזוזטראות זו כנגד זו ברשות הרבים המושיט

והזורק מזו לזו פטור). ואין האיסור אלא משום עירוב (דהא דתנן "פטור",

אין הכוונה שעכ"פ אסור מדברי סופרים, אלא), כדקתני בברייתא שם צז, א (למעלה

מי' אינו אלא משום שבות, ואם היו רשויות שלו מותר). הרי שבמקום שאין איסור משום

עירוב, דין מושיט וזורק שוים, שמותר אף לכתחלה.

[533] סעיף א (שני בתים בשני

צדי רשות הרבים, והם של אדם אחד, או של שנים ועירבו יחד ... מותר לזרוק מזה לזה

דרך מעלה מעשרה, שזהו מרשות היחיד לרשות היחיד דרך מקום פטור). וכן הדין במושיט

(כשאינם בדיוטא אחת).

[534] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

ס"ב נתבאר שאם "היה עומד באחת משתי הרשויות, ופשט ידו לרשות חבירו ונטל

החפץ מידו והוציא לרשות שעומד בו, אפילו לא הניחו בארץ הואיל והוא מונח בידו, הרי

הוא כמונח בארץ ... ואפילו אם הוא עומד ברשות הרבים, וידו שהחפץ בתוכה היא למעלה

מי' טפחים, שהוא מקום פטור, הרי זה חייב".

ועל

זה מביא כאן מקורות רבים, מכמה סוגיות בש"ס ופוסקים.

ומה

שכתבו התוס' (עירובין לג, א) ורש"י (שבת ט, א), שהמעביר דרך עליו, והניחו על

ידו או כתפו למעלה מעשרה טפחים, פטור, שהיא הנחה במקום פטור:

(א)

זו אינה אלא סברה שכתבו התוס' (בעירובין) לפי פירוש רש"י (בשבת), וחולקים

עליו התוס' (בשבת).

(ב)

גם לפי שיטה זו צריך לומר, שאינה נחשבת הנחה במקום פטור אלא כשהונח עליה ממקום אחר.

ומסיים

"וצ"ע לדינא" (כשהונח עליה ממקום אחר).

[535] סוף ד"ה והא (דהא

דמחייב בהזורק, מעביר למעלה מעשרה, היינו דוקא בדלא נח למעלה מעשרה).

[536] שבת צב, א (המוציא משאוי

למעלה מעשרה טפחים חייב, שכן משא בני קהת).

[537] שהרי הוסיפו התוס' שם (דהכי

מוקי לה ההיא דפ"ק דשבת ... נימא תהוי תיובתא דרבא דאמר המעביר חפץ כו' [מתחילת

ד' לסוף ד' ברשות הרבים אע"פ שהעבירו דרך עליו, חייב]. ומשני, התם לא נח הכא

נח), והיינו כדפירש"י שם ט, רע"א (דרך עליו, שהגביהו למעלה מי', דלא

שליט ביה אויר רשות הרבים, והוי מקום פטור, חייב כי הדר אנחיה).

שלפי פירוש זה בדברי רבא, פירשו התוס'

בעירובין שם, שאינו חייב אם הניחו על ידו למעלה מעשרה.

[538] שבת ח, ב ד"ה לימא (ולא

נהירא ... לכך נראה כפירוש ר"ח דמפרש שהעבירו דרך עליו, שהעבירו לפניו נגד

גופו).

[539] "היה טעון אוכלים

ומשקין ונכנס ויוצא ... אינו חייב עד שיעמוד". ופרש"י (דעמידת גופו ודאי

כעמידת חפץ דמי). והיינו אף שבפשטות, מה ש"היה טעון אוכלים ומשקים"

פירושו שהיו טעונים על כתפו, שהוא למעלה מעשרה. וכיון שעמד כשהאוכלים ומשקין על

כתפו, הרי זה כאילו היתה להם הנחה למטה בארץ.

[540] ד"ה המוציא משאוי (מעבירו

באויר בידו ואינו על כתפו וגבוה מן הארץ [עשרה] קאמר ... והא דתנן (לקמן דף ק) הזורק

ד' אמות בכותל למעלה מעשרה כזורק באויר, אלמא אין למעלה מעשרה רשות הרבים, דווקא

זורק, אבל מעביר חייב, דיליף מבני קהת במשכן).

[541] דתנן התם צו, א (מרשות

היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרין). ובגמרא צז,

א (בעי רבה למטה מעשרה פליגי, ובהא פליגי דמר סבר אמרינן קלוטה כמה שהונחה ומר סבר

לא אמרינן קלוטה כמה שהונחה, אבל למעלה מעשרה דברי הכל פטור, ולא ילפינן זורק

ממושיט, או דילמא למעלה מעשרה פליגי, ובהא פליגי דמר סבר ילפינן זורק ממושיט ומר

סבר לא ילפינן זורק ממושיט, אבל למטה מי' דברי הכל חייב, מאי טעמא, קלוטה כמה

שהונחה דמיא).

והיינו שהמחלוקת למטה מעשרה היא, אם

נחשבת הנחה ברשות הרבים. והמחלוקת למעלה מעשרה היא, אי ילפינן ממושיט מרשות היחיד

לרשות היחיד דרך רשות הרבים.

אחר כך רוצה הגמרא לפרש שהמחלוקת אינה

בזורק, אלא במעביר (ובמאי, אילימא במעביר למטה מעשרה הוא דמחייב, למעלה מי' לא

מחייב, והאמר רבי אלעזר המוציא משוי למעלה מעשרה חייב שכן משא בני קהת).

[542] לפי הפירוש שהובא לעיל,

שגם רבי אלעזר אינו מחייב אם עשה הנחה למעלה מעשרה.

[543] היינו "אפילו אם הוא

עומד ברשות הרבים, וידו שהחפץ בתוכה היא למעלה מי' טפחים, שהוא מקום פטור, הרי זה

חייב", שאינה נחשבת הנחה במקום פטור.

[544] שבת ה, ב (בן עזאי קסבר

מהלך כעומד דמי).

[545] יג, ב (אם היה שבת

והוציאו [בפיו] חייב).

[546] קב, א ד"ה והוציאו (דמעביר

למעלה מי' כלמטה, וחשיב מונח ברשות הרבים).

[547] שבתוס' שם (דמי לטרסקל

דאמר בפ"ק (דף ה.) דלמטה מי' הוי רשות הרבים. והכא אפילו למעלה מי' בטל אגב

רשות הרבים), ופירש מהרש"א (דהך דהכא דבטל אגב רשות הרבים הוא כמו טרסקל,

דאמר בפ"ק דלמטה מי' אף על גב דגבוה ג' ורחב ד' הוה דינו ככרמלית, אמרינן ביה

דבטל אגב רשות הרבים ... הכא נמי אית לן למימר הכא גבי פיו דלמעלה מי', אף על גב

דדינו כמקום פטור, בטל הוא אגב רשות הרבים).

[548] ואם כן דינו כמו שכתבו

התוס' לענין אוכל שבפיו, "בטל הוא אגב רשות הרבים".

[549] מה שהובא לעיל מתוס'

עירובין לג, א סוף ד"ה והא (דהא דמחייב בהזורק, מעביר למעלה מעשרה, היינו

דוקא בדלא נח למעלה מעשרה). והיינו שאם נח נחשבת הנחה במקום פטור.

[550] שבת קנג, ב (היתה חבילתו

מונחת לו על כתיפו (מבעוד יום וקדש עליו היום, רש"י), רץ תחתיה (וכל כמה דלא

עמד לפוש אין כאן עקירה לאיסור, רש"י) עד שמגיע לביתו). והיינו אף שכתיפו

למעלה מעשרה.

[551] ה, ב (חוץ לד' אמות עמד

לפוש חייב, לכתף פטור), ופרש"י (המעביר ד' אמות שלימות ועמד חוץ לד' אמות, אם

לפוש עמד הוי הנחת גופו כהנחת חפץ, ואם לכתף עמד אין זו עמידה).

[552] ד"ה והוא שעומד (עומד

לכתף לתקן משאו על כתיפו).

[553] אף שכתיפו למעלה מעשרה.

[554] קנג, א (מניחו על החמור,

והלא מחמר ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה, א"ר אדא בר אהבה מניחו עליה כשהיא

מהלכת). וכן הוא לעיל סי' רסו ס"ג (מניח כיסו על חמורו וכדי שלא יעבור על

שביתת בהמתו יניחנו עליה לאחר שעקרה יד ורגל ללכת).

[555] ב"ק נא, א (מכריסא דתורא

לארעא כמה הוי ארבעה). וברשב"א שם (לאו דוקא דטפי מד' ודאי איכא).

וראה גם לעיל סי' רסו ס"ז (וכשירכב

על החמור יהיו רגליו תלויות למעלה מי' טפחים מן הארץ). לקמן סי' שסב סי"ב (אפילו

מבעלי חיים עושים מחיצה שיעמיד שם בהמה לדופן מבעוד יום ומותר לטלטל שם בשבת). סי'

שסג ס"ה (בכל עושין לחיים אפילו מבעלי חיים, ובלבד שיקשרנו שם בחבלים לכתלי

המבוי ביתידות שיוצאין מן הכתלים, בענין שאינו יכול לרבוץ, כדי שלא יתמעט גבהן מי'

טפחים).

[556] צח, ב (לא יעמוד אדם

ברשות היחיד ... ירוק).

[557] בשו"ע שם (לא יעמוד

אדם ברשות הרבים ... ירוק ברשות היחיד או בכרמלית, או איפכא).

[558] ס"ק ג (ואם ... רק

חייב).

וכן הוא לקמן שם ס"ג (לא יעמוד אדם

ברשות היחיד ... ירוק לרשות הרבים, או להפך, ואם ... רק חייב).

[559] פ"י סי' ו (דגבי

משתין ורק לא חשיב פיו מקום פטור ... ולפי פירוש זה [של רש"י שם צט, א ד"ה

רישא רבנן] העומד ברשות היחיד וראשו ברשות הרבים מותר לרוק לרשות הרבים, לפי שהרוק

נח בפיו שהוא מקום פטור קודם שיצא לרשות הרבים). ומכל מקום העומד ברשות הרבים ורק

לרשות היחיד חייב, אף שנח בפיו למעלה מי'.

אלא שלמסקנא סבירא ליה שם שאינה חשובה

הנחה לרוק בפיו. וכן הוא לקמן שם ס"ג (ואף שהרוק נח מעט בפיו קודם שרקק, ויש

אומרים שפיו שברשות האחרת הוא מקום פטור, מכל מקום אין זו חשובה הנחה).

[560] מכאן ועד סוף הקונטרס

אחרון, בא לבאר את שיטת התוס' בעירובין, שהמעביר בידו ברשות הרבים למעלה מעשרה, אם

הניחו בידו למעלה מעשרה פטור, דהוי הנחה במקום פטור.

ואף

שכבר הוכיח ממקורות רבים שאינו כן, ואשר התוס' לא כתבו כאן אלא לפי פירוש רש"י

(בשבת), שכבר סתרו התוס' (בשבת) פירוש זה. מכל מקום בא לבאר כאן גם שיטה זו. ובסוף

מסיק: "מעתה יש לומר דכשהם במקום אחד נמי הוה מקום פטור למעלה מי', לדבר

שהונח שם ממקום אחר. ולפי זה אתי שפיר הכל ... וצ"ע לדינא".

אמנם

הדברים נאמרו כאן בקיצור גדול, כמבואר בזכרון יוסף אות רא (אך סוף דבריו שם נאמרו

בקיצור, ולא אוכל להבין לענ"ד, וכפי הנראה ביאר שם, דלדעת התוס' ... אם עומד

ברשות הרבים וידו למעלה מי', ונתן אחר דבר לידו, והלך עמו כך ד' אמות ברשות הרבים

ועמד, אין איסור, כיון דבא החפץ לידו אחר שהיתה ידו מקום פטור).

ותוכן

הענין:

כבר

נתבארה שיטת התוס' בפנים ס"ו (ואם הוא עומד ברשות היחיד וחבירו ברשות הרבים,

והניח החפץ ביד חבירו והיא גבוהה למעלה מעשרה ... לגבי אדם אחר גם גופו הוא מקום

פטור למעלה מעשרה).

והתוס'

בעירובין שם סוברים שכן הוא גם לגבי עצמו, כשהונח עליו ממקום אחר (יניח על ידו או

על כתיפו למעלה מי', דהא דמחייב בהזורק מעביר למעלה מעשרה, היינו דוקא בדלא נח

למעלה מעשרה ) .

משא"כ

כשהרים בידו למעלה מעשרה, והלך ד' אמות ועמד לפוש, או שהוציאו מרשות היחיד ועמד

לפוש כשהחפץ על ידו למעלה מעשרה, חייב, דהוי כאילו הוא בקרקע רשות הרבים, כי גופו

עומד בארץ.

ולפי

זה אתי שפיר כל ההוכחות דלעיל, שנחשב בהם כנח בקרקע רשות הרבים, כי גם שם לא מיירי

שהונח עליו החפץ למעלה מעשרה – ממקום אחר.

[561] כאמור בתוס' שם (יניח על

ידו או על כתיפו למעלה מי', דהא דמחייב בהזורק מעביר למעלה מעשרה, היינו דוקא בדלא

נח למעלה מעשרה ) .

[562] עירובין פ"י ס"ו

(דהתם לא חשיב הנחת הפירות בידו כמונחין במקום פטור, כיון שלא נתן החפץ לידו ממקום

אחר אחרי שהוציאה לרשות הרבים, כמו גבי שתיה שנתן המים לתוך פיו. ולפי תירוץ זה

אסור לרוק מרשות היחיד לרשות הרבים אפילו ראשו ברשות הרבים, דאע"פ שהרוק נח

בפיו, אין חשיבא הנחה, כיון דלא בא ממקום אחר לתוך פיו).

[563] עירובין שם ד"ה לא

יעמוד (דלא חשיב הנחה במקום פטור אלא בדבר שהוא נוטל ממקומו, אבל התם שהכלי נח

מאליו, לא חשיב הנחה במקום פטור. ולפי זה אסור להוציא ראשו ברשות הרבים ולרוק).

[564] הובא בפנים ס"ז (אבל

אם הוציא חפץ בידו מרשות היחיד, אפילו אם נחה ידו תחלה באויר רשות הרבים, אין זו

חשובה הנחה במקום פטור, ואם אחר כך הניח החפץ ברשות הרבים חייב. לפי שהנחה על היד

אינה חשובה הנחה אלא לחפץ שהונח עליה ממקום אחר, אבל חפץ שהיה עליה בתחלה ברשות זו

והושיטה לרשות ב', כיון שאין הושטה זו חשובה כאן הנחה ליד עצמה שהרי היא תלויה כאן

באויר, הוא הדין שאינה חשובה הנחה להחפץ שבה).

[565] דגם מה שהחפץ שעל ידו

למעלה מעשרה הוא כאילו מונח בארץ, הוא דוקא כשלא הונח עליו ממקום אחר.

[566] "דעל כרחך ידע דמתניתין [פשט בעל

הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני] מיירי למטה מי' ... דכל למעלה מי' הוי

מקום פטור, ולא מחייב לכו"ע".

[567] הל' שבת פי"ג ה"ב

(בירושלמי מפרש שאין חיוב בבעל הבית, אלא כשידו של עני תוך י' לרשות הרבים. ולזה

נראה שהסכים הרשב"א ז"ל. ויש חולקין).

[568] ס"ק ה (ואם יד חבירו

למעלה מי' פטור, דמקום פטור הוא. ויש חולקין (מגיד משנה)).

שתי הדעות הובאו בפנים ס"ו (ואם

הוא עומד ברשות היחיד וחבירו ברשות הרבים והניח החפץ ביד חבירו והיא גבוהה למעלה

מעשרה שהוא מקום פטור שניהם פטורים, שאף שלגבי חבירו עצמו אין יד שלו נחשבת לו

מקום פטור, לפי שנגררת אחר גופו העומד על קרקע רשות הרבים כמו שנתבאר, מכל מקום

לגבי אדם אחר גם גופו הוא מקום פטור למעלה מעשרה ... ויש אומרים שגם לגבי אחרים

אין ידו או שאר גופו נחשבים מקום פטור כמו שאין נחשבים לגבי עצמו), ושם נסמן

(הערות 28 .

36 ).

[569] משמע שאם הוא וידו ברשות

אחת (רשות הרבים, למעלה מעשרה) אין חילוק בין הונח עליו ממקום אחר או לאו.

[570] שלמטה מעשרה, חילוק זה

הוא כשאינם במקום אחד. משא"כ למעלה מעשרה, חילוק זה הוא גם כשהם באותו מקום.

[571] אף שלפי פירוש זה בדברי

התוס', "אתי שפיר הכל", שבכל המקורות הנ"ל מיירי שלא הונח עליו

ממקום אחר, ולכן גם למעלה מעשרה אינו חשוב מקום פטור.

מכל מקום עדיין אינה מובנת הלכה זו,

שהובאה לעיל מהגמרא והשו"ע (מי שהחשיך, להניח כיסו על גבי בהמתו כשהיא מהלכת),

שהרי הוא מניח כיסו על הבהמה ממקום אחר, וכיון שהבהמה גבוהה עשרה, הרי הכיס מונח

במקום פטור, והבהמה אינה עוקרת את הכיס מרשות הרבים, אלא ממקום פטור. ומדוע אם כן

צריך להניח עליה את הכיס דוקא "כשהיא מהלכת"?

אלא ודאי לפי זה אין צורך להניח עליה את

הכיס כשהיא מהלכת – אלא כשהבהמה אינה גבוהה עשרה.

"וצ"ע לדינא" אם יש

לסמוך על סברה זו.

*

וכן יהי' נפקא מינה מסברה זאת, לענין מה

שנתבאר בפנים ס"ו (ואם הוא עומד ברשות היחיד וחבירו ברשות הרבים, והניח החפץ

ביד חבירו, והיא גבוהה למעלה מעשרה, שהוא מקום פטור ... מוליכים דרך מעלה מעשרה

לאיזו רשות היחיד, הרי זה חייב מן התורה, שהרי לגבי עצמו אין ידו נחשבת לו מקום

פטור, שהיא נגררת אחר גופו, וכשעקר גופו ללכת, הרי עקר החפץ מרשות הרבים והניחו אחר

כך ברשות היחיד).

ואילו לפי האמור לעיל בדעת התוס', שגם

לגבי עצמו היתה כאן הנחה במקום פטור (למעלה מעשרה), כיון שהונח עליה ממקום אחר.

יוצא אם כן שגם אם יוליכנה לרשות היחיד יהי' פטור, ונתבאר בזכרון יוסף אות רב (לפי

מה שביאר בקונטרס אחרון לדעת התוס' ... נראה לכאורה דאין איסור בזה).