שסב איזה מחיצה קרויה מחיצה לטלטל

שסב איזה מחיצה קרויה מחיצה לטלטל

ובו כ"ב סעיפים:

מחיצות

שלא הוקפו לדירה

א כל¹³⁶⁸

מחיצות שלא נעשו כדי לדור בתוכן ¹³⁶⁹ , דהיינו לכניסה ויציאה תמיד ¹³⁷⁰ (עיין סי' שנ"ח ¹³⁷¹ גבי קרפף), אלא לשמור מה שיניחו בתוכן ¹³⁷² , או לישב בתוכן לשמור השדות ¹³⁷³ , שאינו דר בה יומם ולילה אלא מסתופף בצלה בלבד

כשהחמה עומדת עליו ¹³⁷⁴ (אבל סוכה

שדר בה השומר יומם ולילה, דירה מעולה היא, כמו שנתבאר בסי' שנ"ח ¹³⁷⁵ ). וכן מחיצות העשויין לצניעות בעלמא, כגון הבנאים

שבונים בחמה ועושין מחיצה להגן עליהם מפני החמה ¹³⁷⁶ . וכן האכסדרה שבונים בתוך הפרדס ¹³⁷⁷ (שתשמיש מחיצה זו גם כן אינו קבוע ¹³⁷⁸ להתלונן בצלה אפילו יום ולילה אחד בקביעות, אלא

כשהחמה קודרת בלבד. אבל מחיצה העשויה ליום ולילה אחד, דירה מעולה היא ¹³⁷⁹ , כמו

שנתבאר בסי' ש"ס ¹³⁸⁰ ).

וכל מחיצות אלו, אף על פי שהן מחיצות גמורות מן התורה,

והזורק לתוכן מרשות הרבים חייב, אפילו יש בתוכן כמה מילין, מכל מקום מדברי סופרים

אין מטלטלין בתוכן אלא בד' אמות, אם יש בתוכן יותר מבית סאתים, מפני שהן אינן

חשובות מוקפות לדירה ¹³⁸¹ .

אבל עד בית סאתים ועד בכלל, מותר לטלטל בכל המוקף ¹³⁸² :

ב לפיכך אילן

שענפיו יורדין למטה כל סביבו, אם אינם גבוהים ג' טפחים מן הארץ ¹³⁸³ , ועיקרן במקום שמחוברים לאילן הוא גבוה י' טפחים ¹³⁸⁴ , הרי הם חשובים מחיצה, ומותר לטלטל בתוכן, אף על פי

שלא נעשו לדירה.

והוא שימלא האויר שבין הענפים בעצים או בקש, ויקשרם

שם ¹³⁸⁵ , כדי שלא ינידם הרוח. שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד

ברוח מצויה אינה מחיצה ¹³⁸⁶ .

והוא הדין אם אין גבוהים י' טפחים במקום שמחוברים

לאילן, אלא שבאמצע הם גבוהים עשרה, שעשויים כקשת. וצריך שיהא ביניהם ד' על ד' בכל

גובה עשרה, שאם אין ביניהם ד' אלא מלמטה מעשרה ואילך, הרי הן ככרמלית ¹³⁸⁷ :

ג וכל זה עד

בית סאתים. אבל יותר מבית סאתים אסור ¹³⁸⁸ . ואפילו נטע האילן מתחלה לשם כך ¹³⁸⁹ , כדי שיהיו ענפיו מחיצות סביבו להתיר שם הטלטול, אין

זה מועיל כלום, כיון שאינו עשוי לדור בו אלא להסתופף בצלו לשמור השדות.

אבל אם הוא עשוי לדור בו, ואפילו לא נטעו מתחלה כדי

לדור בו, אלא שמילא קש בין הענפים כדי לדור בו, אם רוב הדופן מן הקש הממלא שם

לדירה, הרי זה כאלו כל הדופן עשוי לדירה, ומטלטלין שם אפילו ביותר מסאתים ¹³⁹⁰ (ואפילו שאין ברוחב הקש יותר מעשר, מותר. ואם יש

ברחבו יותר מעשר, אף על פי שאינו רוב הדופן גם כן מותר ¹³⁹¹ , כמ"ש בסי' שנ"ח ¹³⁹² ):

ד תל שגבוה

ה' טפחים, ועשה עליו מחיצה ה' טפחים, הרי זה על גביו רשות היחיד גמורה לכל דבר ¹³⁹³ , שהרי יש

כאן מחיצה י' טפחים, היינו ה' טפחים מן גובה עצמו, שאומרים בו גוד אסיק מחיצה

למעלה ¹³⁹⁴ , כמ"ש

בסי' שמ"ה ¹³⁹⁵ , וה' טפחים מן המחיצה, שהמחיצה וגוד מצטרפין.

מחיצה העומדת מאליה, דהיינו שלא נעשית לשם מחיצה,

כשרה לכל דבר ¹³⁹⁶ :

מחיצה

שנעשתה או נפלה בשבת

ה מחיצה

שנעשית בשבת בשוגג, כשרה לכל דבר. במזיד, מחיצה היא ¹³⁹⁷ להחמיר לחייב הזורק מתוכה לרשות הרבים, אבל לא להקל

להתיר הטלטול בתוכה, משום קנס ¹³⁹⁸ .

במה דברים אמורים כשלא היתה שם מחיצה כלל בתחלת השבת,

אבל אם היתה שם והסירה וחזר ועשאה, אפילו במזיד חזרה להתירה הראשון¹³⁹⁹:

ו וכל זה

כשהמחיצה היא ברשות הרבים, או בכרמלית, ועל ידה נעשה שם רשות היחיד. אבל אם גם בלא

מחיצה זו יש שם עוד מחיצות שעל ידן נעשה שם רשות היחיד גמורה מן התורה, אלא שהיה

אסור לטלטל שם מדברי סופרים, מועלת מחיצה זו להתיר לטלטל שם, ואפילו לא היתה בתחלת

השבת ונעשית בשבת במזיד ¹⁴⁰⁰ .

ואם היתה שם בתחלת השבת ונפלה אחר כך, מותר אפילו לא

חזרה ונעשית כלל, שכיון שגם מבלעדיה יש שם עוד מחיצות, הרי אנו אומרים שבת כיון

שהותרה הותרה ¹⁴⁰¹ :

ז כיצד, כגון

שנים או שלשה שהקיפו במחצלאות סביבותיהם ברשות הרבים או בכרמלית ¹⁴⁰² , והבדילו גם ביניהם, ולא עירבו יחד, והיה כל אחד

מותר לטלטל בשלו, ובשבת נגללו המחצלאות שביניהם, אנו אומרים שבת כיון שהותרה הותרה ¹⁴⁰³ , כיון שגם מבלעדי המחצלאות שביניהם היתה רשות היחיד

גמורה על ידי מחצלאות הראשונות.

ואם קודם השבת לא היו מחצלאות פרוסות ביניהם, ונפרסו

בשבת, אפילו במזיד מותר ¹⁴⁰⁴ .

אבל מחצלאות החיצונות שנפרסו בשבת במזיד, אינן

מועילות, אלא אם כן היו כבר פרוסות בתחלת השבת ונגללו וחזרו ונפרסו ¹⁴⁰⁵ . ואם לא חזרו ונפרסו, אין אומרים בהם שבת כיון

שהותרה הותרה, הואיל ואין כאן מחיצות המפסיקות בין רשות הרבים או כרמלית גמורה ¹⁴⁰⁶ .

(אבל קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה, אף על פי

שהוא ככרמלית מדברי סופרים, כיון שמן התורה הוא רשות היחיד גמורה, אומרים בו שבת

כיון שהותרה הותרה כמ"ש בסי' ש"ס ¹⁴⁰⁷ ):

ספינות

ח וכן שתי

ספינות שבים שהן קשורות זו בזו ועירבו יחד ¹⁴⁰⁸ , ובשבת נפסקו, אין אומרים בהן שבת כיון שהותרה הותרה,

לפי שכשנפסקו הרי זה כאלו הים מפסיק ביניהן ¹⁴⁰⁹ כמ"ש

בסי' שנ"ה ¹⁴¹⁰ , והים הוא כרמלית גמורה ¹⁴¹¹ . אבל אם חזרו ונקשרו, אפילו במזיד, חזרו להתירן

הראשון, כיון שמבלעדי זה היו שתיהן רשות היחיד ¹⁴¹² :

ט ספינה מותר

לטלטל בכולה, אפילו היא יותר מבית סאתים, מפני שחשובה למוקפת דירה, ואין אומרים

מחיצותיה להבריח מים נעשו שלא לדירה ¹⁴¹³ .

ואין צריך לומר אם כפאה לדור תחתיה, שכפייתה זו היא

עשיית מחיצתה לדירת מטה, ונעשה על ידי כן מוקפת לדירה גם על גבה מלמעלה משום גוד

אסיק ¹⁴¹⁴ .

אבל אם כפאה לזופתה, אין מטלטלין בה, בין תחתיה בין

עליה, אלא בד' אמות, אם היא יותר מסאתים, מפני שבטל מחיצותה מתורת דירה בכפייתן זו,

שאינן עומדות כל זמן כפייתן, לא לדירת מטה ולא לדירת מעלה ¹⁴¹⁵ :

מחיצת

שתי או ערב

י בכל עושין

מחיצה ¹⁴¹⁶ מבעוד יום, אפילו בכלים ואוכפות

הגבוהים י' טפחים ¹⁴¹⁷ , אף על פי שסופן להנטל אחר השבת ¹⁴¹⁸ .

ואפילו מחיצות של ערב בלא שתי, כגון של חבלים המתוחים

על גבי יתידות סביב, חבל על גבי חבל בגובה י' טפחים ¹⁴¹⁹ . או של שתי בלא ערב, כגון קנים הגבוהים עשרה הנעוצים

בארץ זה אצל זה ¹⁴²⁰ . הרי זה מועלת עד בית סאתים, אפילו ליחיד בישוב, כמו

שנתבאר בסי' ש"ס ¹⁴²¹ .

ובלבד שלא יהיה בין חבל לחבירו, או בין קנה לחבירו,

ג' טפחים ¹⁴²² . וכל אויר

שהוא פחות מג' טפחים נחשב כסתום לגמרי ¹⁴²³ .

אבל ¹⁴²⁴ אם יש אפילו בין חבל אחד לחבירו ג'

טפחים, אינו מחיצה כלל (אלא אם כן האויר של ג' טפחים הוא באמצע) ויש מחבל העליון

של ג' טפחים הללו עד חבל העליון שבראש גובה המחיצה יותר מג' טפחים סתום בחבלים ¹⁴²⁵ . ומחבל התחתון של ג' טפחים אויר הללו

סתום גם כן בחבלים עד פחות משלשה סמוך לארץ. שאם אין מחבל העליון של ג' טפחים הללו

עד חבל העליון שבראש גובה המחיצה אלא ג' טפחים סתומים בחבלים¹⁴²⁶,

הרי האויר שמצד זה ומצד זה לג' טפחים הללו הסתומים, דהיינו האויר העליון שעד חבל

שבראשי גובה המחיצה, עם האויר של ג' טפחים הללו, באים ומבטלים הג' טפחים סתומים

שביניהם. אבל אם הסתום יותר מג' טפחים, אזי אין אויר זה מבטל הסתום שעליו, הואיל

והוא מרובה ממנו ¹⁴²⁷ .

וכל זה בין חבל לחבל. אבל אם יש אויר ג' טפחים מהארץ

עד חבל התחתון, אפילו משם ואילך סתום לגמרי יותר ממאה אמה, אין זו מחיצה, הואיל

והגדיים יכולים לבקוע תחתיה ¹⁴²⁸ כמ"ש בסי' שנ"ה ¹⁴²⁹ :

יא וכל זה

בחבלים. אבל בקנים, אם יש בין קנה אחד לחבירו ג' טפחים או יותר, עד עשר אמות, אין

המחיצה נפסלת בשביל זה ¹⁴³⁰ . אלא אם כן הפרוץ מרובה על העומד כמו שיתבאר ¹⁴³¹ .

ואפילו אם יש אויר סמוך לקצה המחיצה, ולא נשאר שם

עומד יותר מעשר עד הקצה, אין אומרים שיבא אויר זה עם אויר העולם שחוץ לקצה ויבטלו

עומד הנשאר מאויר זה עד הקצה. לפי שאין אומרים שהאויר מבטל העומד אלא באויר שהוא

נחשב כסתום על ידי העומד, כגון האויר שבתוך המחיצה, והאויר שלמעלה עד לרקיע, שהוא

נחשב גם כן כסתום כשיש תחתיו עומד גבוה עשרה. אבל אויר העולם שחוץ לקצה המחיצה,

אין נחשב כסתום כלל על ידי העומד, ולכן אינו מבטלו כלל ¹⁴³² :

מחיצת

בעל חיים ואנשים

יב אפילו

מבעלי חיים עושים מחיצה ¹⁴³³ , שיעמיד שם בהמה לדופן מבעוד יום ¹⁴³⁴ , ומותר

לטלטל שם בשבת, ובלבד שתהא קשורה שם ¹⁴³⁵ ע"ד שיתבאר בסי' שס"ג ¹⁴³⁶ . ואם החלל שבין הרגלים גבוה ג' טפחים, צריך לגדור שם

בקנים ¹⁴³⁷ :

יג ואפילו

בשבת מותר לעשות מחיצה מהאנשים ¹⁴³⁸ העומדים זה אצל זה בפחות מג' טפחים ¹⁴³⁹ , לפי שאין דרך בנין בכך ¹⁴⁴⁰ (שהרי האדם הוא בן דעת ועומד לדעת עצמו ¹⁴⁴¹ , מה שאין

כן בהמה שהיא כעץ בעלמא והעמדתה למחיצה דומה לבנין ¹⁴⁴² ).

ואפילו כשהם מהלכים חשובים מחיצה ¹⁴⁴³ , וביניהם רשות היחיד גמורה ¹⁴⁴⁴ (אם הוא בענין שיש מהם כד' מחיצות מקיפות לחלל

שביניהם¹⁴⁴⁵):

יד במה דברים

אמורים שמותר להעמידם בשבת, אלא כשהם אינם יודעים שלשם מחיצה הוא מעמידם שם ¹⁴⁴⁶ (שכיון שהם אינם מתכוונים למחיצה, והם בני דעת

ועומדים לדעת עצמן¹⁴⁴⁷,

אין בזה משום עשיית מחיצה בשבת). אבל אם אפילו אחד מהם יודע, אסור להעמידם ¹⁴⁴⁸ . ואם עבר והעמידם במזיד, דינם כמחיצה הנעשית במזיד

בשבת ¹⁴⁴⁹ שנתבאר למעלה ¹⁴⁵⁰ .

ואפילו אם לא הודיעם עתה שעושה מהם מחיצות, אם קרוב

הדבר שידעו, כגון שעשה מהם מחיצה פעם אחת ונודע להם כבר, לא יעשה הוא מהם מחיצה

עוד ¹⁴⁵¹ , שמא ירגישו בדבר טרם שיספיקו לגמור עשיית המחיצה,

ואחר כך יגמרוה, ונמצא נעשית באיסור ¹⁴⁵² . אבל יש

להסתפק אם אדם אחר רשאי לעשות מהם מחיצה עוד ¹⁴⁵³ (וספק דברי סופרים להקל):

טו ואפילו

כשעושה מהם מחיצה פעם ראשונה, אם מעמידם תחלה כמחיצות, ואחר כך מוליכם כך כדי

לטלטל ביניהם כשהם מהלכים, קרוב הדבר שירגישו בדבר קודם שיגמור הולכתם אותם

כמחיצות, כיון שהעמידם תחלה ואחר כך מוליכם, והוא הולך ביניהם. ולא התירו לטלטל

ביניהם דרך הילוכם אלא כשהם מהלכים מעצמם ¹⁴⁵⁴ :

טז אם באו

תחלה שלא לדעת, אף על פי שאחר כך הרגישו בדבר, לאחר שנעשה מהם המחיצות, קודם

שהספיק לטלטל ביניהם, אין בכך כלום, כיון שבשעת עשיית המחיצה היתה שלא לדעת ¹⁴⁵⁵ :

יז אין לעשות

מחיצה של בני אדם אלא בשעת הצורך ובשעת הדחק ¹⁴⁵⁶ .

ואם שכח חפץ ברשות הרבים, יותר טוב להוליך שם תינוקות,

והם יגביהו החפץ מאליהם ויביאוהו לבית, משיעשה מחיצות של בני אדם ויביאנו גדול ¹⁴⁵⁷ .

והוא שאין התינוק יודע שחפץ זה הוא של אביו, ולהנאת

עצמו הוא מתכוין בהבאתו אותו, שסבור שמצא חפץ ברשות הרבים. אבל אם יודע שחפץ זה של

אביו, הרי הוא מתכוין מן הסתם בהבאתו בשביל אביו ¹⁴⁵⁸ , וצריך כל אדם למחות בתינוק זה שלא יביאנו¹⁴⁵⁹ כמו

שנתבאר בסי' של"ד ¹⁴⁶⁰ . וכל שכן שלא יוליכנו שמה כדי שיביאנו (והוא הדין אם

החפץ הוא של אחר, והתינוק יודעו ומכירו ויביאנו אליו ¹⁴⁶¹ ).

וכל זה באחרים. אבל אביו ¹⁴⁶² מצווה לחנכו ולגעור בו ולהפרישו כשרואהו מחלל שבת, אפילו

להנאת עצמו, ואפילו באיסורי דברי סופרים כמ"ש בסימן שמ"ג ¹⁴⁶³ , וכל שכן שלא יוליכנו שמה כדי שיביאנו אפילו אין

החפץ שלו:

פרוץ

כעומד

יח כל היקף

מחיצות שהפרוץ שבו מרובה על העומד, אסור ¹⁴⁶⁴ , וכאלו כולו פרוץ. אלא אם כן כל פרצה מהם פחותה מג'

טפחים ¹⁴⁶⁵ . אבל אם הפרוץ כעומד שוה בשוה מותר ¹⁴⁶⁶ (בין במחיצות של שתי ¹⁴⁶⁷ בין במחיצות של ערב ¹⁴⁶⁸ ), שכך היא הלכה למשה מסיני ¹⁴⁶⁹ שלא יהיה הרוב פרוץ, ולא שיהא צריך הרוב עומד ¹⁴⁷⁰ . ובלבד שלא יהיה במקום אחד פרוץ יותר מעשר אמות, אבל

עד עשר ועד בכלל מותר מפני שהוא כפתח ¹⁴⁷¹ :

צורת

הפתח

יט אם עשה

צורת פתח, אפילו לפרצה יתירה מעשר מותר ¹⁴⁷² , מפני שאין כאן פרוץ כלל ¹⁴⁷³ .

במה דברים אמורים בחצר ומבוי שיש בהם דיורים ומקיפים

אותם לדירה, ולא בשביל היתר טלטול בלבד, לכן מועיל בהם כשהיקף דירתם הוא על ידי

צורת פתח מד' רוחות ¹⁴⁷⁴ .

אבל בבקעה שבא לעשות בה היקף כדי להתיר לטלטל בתוכו,

אינו מועיל ¹⁴⁷⁵ מדברי סופרים¹⁴⁷⁶,

כשכל הד' רוחות מוקפות על ידי צורת פתח בלבד. אבל אם ההיקף הוא כתיקונו, אלא שיש

בו פרצות יתירות על עשר, מועיל בהן צורת פתח, אפילו אם הפרוץ מרובה על העומד ¹⁴⁷⁷ .

ויש אומרים ¹⁴⁷⁸ שאין צורת פתח מועיל לפרצה יתירה מעשר אפילו בחצר,

אלא אם כן עומד מרובה על הפרוץ, או ברוח שלישית של מבוי ¹⁴⁷⁹ , כמ"ש

בסי' שס"[ד] ¹⁴⁸⁰ . אבל לפרצת עשר מועיל צורת פתח אפילו פרוץ מרובה על

העומד, ואפילו כל הד' רוחות הן על ידי צורת פתח, ואין בהן אלא עשר על עשר מותר,

אפילו בבקעה ¹⁴⁸¹ .

וטוב לחוש לדבריהם, אף על פי שהעיקר כסברא ראשונה¹⁴⁸²:

כ מהו צורת פתח,

קנה מכאן וקנה מכאן ¹⁴⁸³ , אפילו אחד רחוק מחבירו ¹⁴⁸⁴ , וקנה על גביהם, אפילו אינו נוגע בהם אלא יש ביניהם

כמה אמות ¹⁴⁸⁵ . ובלבד שיהא גובה הקנים שמכאן ומכאן י' טפחים ¹⁴⁸⁶ , ויהיו מכוונים כנגד קנה העליון ¹⁴⁸⁷ , שאז דומה לפתח שהמשקוף ניתן על המזוזות ¹⁴⁸⁸ , אבל אם הם מרוחקים מכנגדו אפילו כל שהוא פסול ¹⁴⁸⁹ , שאינו דומה לפתח. וכן אם חיבר קנה עליון לשני הקנים ¹⁴⁹⁰ , או לאחד מהם ¹⁴⁹¹ , מן הצד, ואינו נתון על גבו מלמעלה, שאינו דומה לפתח

שהמשקוף ניתן על גבי המזוזות מלמעלה, גם כן פסול.

ואם עשה גם קנה אחר מכוון תחת העליון, מכל מקום יש

לשלוף קנה הפסול, מפני מראית העין ¹⁴⁹² .

ואם עשה חבל על הקנים, יש אומרים ¹⁴⁹³ שאם הוא כרוך בראשי הקנים ממש, שאינו בולט כלום

מהקנים למעלה מהחבל, כשר, אף על פי שאין החבל נתון על גבי ראשי הקנים ממש, אלא

כרוך שם על צדיהם. וטוב להחמיר לכרכו על גבי ראשי הקנה ממש ¹⁴⁹⁴ :

כא הקנים

שמכאן ומכאן, צריכים שיהיו חזקים לקבל דלת כל שהוא, אפילו של קש או של קנים ¹⁴⁹⁵ . אבל קנה העליון די בכל שהוא, ואפילו הוא של גמי ¹⁴⁹⁶ :

כב שער העשוי

בעיגול ככיפה, אם יש גובה י' טפחים ברגליו, דהיינו קודם שיתחיל להתעגל, מתיר משום

צורת פתח ¹⁴⁹⁷ :

[1368] עיקרי ההלכות שנתבארו

בסימן זה:

(א)

מחיצות שלא הוקפו לדירה (ס"א-ד).

(ב)

מחיצה שנעשתה או נפלה בשבת (ס"ה-ז).

(ג)

ספינות (ס"ח-ט).

(ד)

מחיצת שתי או ערב (ס"י-יא).

(ה)

מחיצת בעל חיים ואנשים (סי"ב-יז).

(ו)

פרוץ כעומד (סי"ח).

(ז)

צורת הפתח (סי"ט-כב).

[1369] רב הונא עירובין

כ[ו] , א (מחיצה העשויה לנחת לא שמה מחיצה), ופרש"י (שלא

לדור שם, אלא להשתמר מה שיניחו שם). טור ושו"ע ס"א (כל מחיצה שלא נעשית

לדור בתוכה, אלא ... לשמור מה שיתנו בתוכה ... אינה מחיצה לעשות מה שבתוכה מוקף

לדירה).

[1370] רש"י שם כב ,

א ד"ה כל אויר (אם תשמישו לדירת אדם, לכניסה וליציאה

תמיד).

[1371] סעיף א (והקרפף, והוא היקף גדול להכניס בו עצים לאוצר),

וס"ו (קרפף וכיוצא בו, אם הקיפו מחיצותיו לדירה ... שעשה בו תחלה סוכת שומרים

שדר בה השומר ביום ובלילה ... הרי זה מוקף לדירה).

[1372] גמרא ורש"י כו, א שם

(להשתמר מה שיניחו שם). טור ושו"ע שם (לשמור מה שיתנו בתוכה).

[1373] ברייתא שם כב, א (וכל

דירה שתשמישה לאויר, כגון בורגנין שבשדות), ופרש"י שם (עשויה לשמירת אויר

שחוצה לה). טור ושו"ע שם (או לישב בה כדי לשמור השדות), וסי' שנח ס"א (ובורגנים

שאינם עשוים אלא לשמור בתוכן), ומ"א שם ס"ק א (אף על פי שהשומר דר בתוכו,

מכל מקום אין עשוי לדור אלא לשמור).

[1374] ב"ח (בורגנין שאינן

שומרים לשם אלא ביום, ולנין בלילה בביתם). מ"א ס"ק א (ואין עשוי

לדור בה יום ולילה). תוספות שבת ס"ק א (לשמור השדות, ואינה עשויה לדור בו יום

ולילה).

[1375] סעיף ו (קרפף ... שעשה בו

תחלה סוכת שומרים, שדר בה השומר ביום ובלילה), ושם נסמן (הערה 47 ).

[1376] רב א[ס]י שם

כו , א (מחיצת אדריכלין (בנאים שעושים מחיצה לצל סביבותיהם

כשבונים בחמה, רש"י) ... כיון דלצניעותא עבידא לה (ולמחר סתרי לה,

רש"י), לא הויא מחיצה). טור ושו"ע ס"א (שלא נעשית לדור בתוכה, אלא

לצניעות).

[1377] רש"י שם כו, א ד"ה

להרע (ובתשובת הגאונים מצאתיה בלשון אחר וישר בעיני מאד ... ואבוורנקא כמין אכסדרה

או קובה שבונין המלכים בתוך פרדס שלהן ... מחיצה דאבוורנקא נמי לצניעות עבידא).

תוס' שם כה, ב ד"ה ההוא בוסתנא (פירש רש"י לשון שני שמצא בהלכות גדולות

ונראה לו עיקר, דאבוורנקא כמין אכסדרה או קובה שעושין למלכים בתוך הפרדס ... דהויא

מחיצה העשויה לנחת ולצניעות).

[1378] ראה רש"י שם ק, א ד"ה

משום (אינה לדור בה תמיד אלא להסתופף בה שומרי השדה).

[1379] רש"י עירובין טז, ב ד"ה לא התירום (שהוקף לדירה,

שהרי לדור בהן בלילי שבת הקיפום מערב שבת).

[1380] סעיף א (יחיד ששבת בבקעה והקיף ... במחיצות גמורות, מותר לטלטל

בתוכן אפילו יש בתוכן יותר מבית סאתים, ואינן כקרפף שלא הוקף לדירה, שהרי הקיפן

לדור בהן בשבת).

וראה גם לעיל סי' שנח ס"א (סוף

הערה 7 ),

שאפשר כן הוא גם בגשר שהולכים בו ביום ובלילה, וכן בגינה עירונית ומגרש משחקים

שנכנסים בהם ביום ובלילה.

[1381] ר' יוחנן שם סז, ב (קרפף

יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה, ואפילו כור ואפילו כוריים, הזורק לתוכו חייב (דלענין

איסור טלטול שויוה רבנן כרמלית, שאסרו לטלטל בתוכו אלא בד ' , רש"י), מאי טעמא, מחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין). תוס' שם

כב, ב ד"ה דילמא (והוא הדין אפילו לאלף כורים, דמה שיעור יהיה).

וכן הוא לעיל סי' שנח ס"א (ואף על

פי שהן רשות היחיד גמורה מן התורה והזורק לתוכן מרשות הרבים חייב, שהרי מחיצות

גמורות הן, אלא שמחוסרין דיורין, הרי הן ככרמלית מדברי סופרים). סי' שמו ס"ו

(קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה, ע"ד שיתבאר בסי' שנ"ח, שמן התורה

הוא רשות היחיד גמורה אפילו ארוך ורחב כמה מילין, כיון שיש לו מחיצות, אלא שמחוסר

דיורין, והזורק מתוכו לרשות הרבים חייב).

[1382] רשב"א עירובין כו, א

(דמחיצה העשויה לנחת, כלומר להניח שם כלים לפי שעה ושלא

לדור שם ממש, לאו מחיצה היא, להיות כמוקף לדירה ולעשות היקף הקרפף כמוקף לדירה

מחמתן ... דמחיצות הויין, אבל מחיצות לדירה לא הויין ... ולפיכך אינו מותר ... אלא

בית סאתים בלבד, דומיא דקרפף), ובעבודת הקדש שער ג ס"ג (שכל דירה שאינה עשויה

אלא לאויר או לצניעות או להניח שם כלים, אינה מחיצה גמורה, ואם אינה יתירה על בית

סאתיים מטלטלין בכולה. יתירה על בית סאתיים אין מטלטלין אלא בארבע אמות). מ"מ

הל' שבת פט"ז הט"ו (ודע שכשאמרו אינה מחיצה, רצו לומר מענין מוקפת לדירה,

וביותר מבית סאתים, וכך פירש הרשב"א ז"ל, דודאי בפחות מבית סאתים מחיצה

היא). טור ושו"ע ס"א (מחיצה לטלטל מה שבתוכה, אבל אינה מחיצה

לעשות מה שבתוכה מוקף לדירה, אם הוא יותר מב' סאתים), וסי' שנח ס"א (אבל אם

היא סאתים ... מותר לטלטל בכולו).

וכן הוא לעיל סי' שנח ס"א (אבל

היקף קטן, אינו מתחלף ברשות הרבים, ומותר לטלטל בתוכו, אף על פי שלא הוקף לדירה).

[1383] משנה עירובין צט , ב (אילן שהיה מיסך

על הארץ (שנופו נוטה למטה מכל צדדיו סביב, רש"י), אם אין נופו גבוה מן הארץ

שלשה טפחים מטלטלים תחתיו). טור ושו"ע ס"א (הילכך אילן שענפיו יורדים

למטה, אם אינם גבוהים שלשה מן הארץ ... חשוב מחיצה, ומותר לטלטל בכולו).

[1384] רש"י שם טו, א ד"ה המסיך (ועיקרו במקום שמחובר לאילן

גבוה עשרה), וסוכה כד, ב ד"ה מטלטלין (ומחיצה זו גבוהה עשרה מבפנים, שהנוף

ארוך הוא, ובגובה האילן הוא ) . טור ושו"ע שם (ועיקרן

במקום שמחוברין לאילן הוא גבוה עשרה).

[1385] סוכה כד , ב (אמאי, הא קא אזיל ואתי. התם נמי

דעביד ליה בהוצא ודפנא). ופרש"י (אורג הנוף כמין מחיצה. שלא יניענו הרוח).

טור ושו"ע שם (והוא שימלא האויר שבין הענפים בעצים או בקש, ויקשור הענפים שלא

ינידם הרוח).

עי' סי' תרל בשו"ע שם ס"י

(העושה סוכתו בין האילנות, והאילנות דפנות לה, אם היו חזקים, או שקשר אותם וחיזק

אותם עד שלא תהא הרוח מצויה מנידה אותם תמיד, ומילא בין האוירים בתבן ובקש כדי שלא

תניד אותם הרוח, וקשר אותם, הרי זו כשרה), ובתוספות יום טוב עירובין פ"י

מ"ח (ובפרק ט"ז מהלכות שבת [כתב הרמב"ם] ממלא בין בדיו ועליו, וכתב

וקושרן בארץ עד שיעמוד ברוח מצויה. ולא הבינותי היאך קושרן בארץ ... נראה לי כי

מלת בארץ שכתב הוא טעות סופר, וצריך להיות כאחת).

[1386] רב אחא בר יעקב שם (כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה

אינה מחיצה), ופרש"י (שהרוח מוליכה ומביאה). טור ושו"ע שם (שכל מחיצה

שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה, אינה מחיצה).

וראה גם לקמן סי' שסג ס"ז (לחי

שרוח מצוייה יכול להנידו, אף על פי שאינה יכולה להפילו, אינו חשוב משום לחי, שהלחי

הוא כמחיצה, וכל מחיצה שרוח מצויה מנידתה אינה מחיצה, כמו שנתבאר בסי' שס"ב).

[1387] מ"א ס"ק ב (והוא הדין אם אין גבוהין י' במקום

שמחוברין לאילן, אלא שבאמצע גבוהין י', שעשויים כקשת. ונראה לי דבמקום שגבוהין י'

צריך להיות רחבים ד', דאם לא כן הוה ליה כרמלית).

[1388] רב הונא בריה דרב יהושע עירובין צט, סע"ב (אין מטלטלין בו

יתר מבית סאתים. מאי טעמא, משום דהוי דירה שתשמישה לאויר (אינה לדור בה תמיד, אלא

להסתופף בה שומרי השדה, רש"י), וכל דירה שתשמישה לאויר אין מטלטלין בה יתר

מבית סאתים). טור ושו"ע שם (ודוקא עד בית סאתים, אבל יותר מבית סאתים לא ...

כיון שאינו עשוי לדור בתוכו, אלא להסתופף בצלו לשמור השדות).

[1389] שם טו, א (שנטעו מתחילה לכך ... אין מטלטלין בו אלא בית סאתים,

משום דהוי דירה שתשמישה לאויר, וכל דירה שתשמישה לאויר אין מטלטלין בה אלא בית

סאתים). טור ושו"ע שם (אפילו נטעו לכך).

[1390] מ"א ס"ק ג (נראה לי שאם מילא הקש לשם דירה ... אפילו

לא נטע האילן לכך, אם רוב הדופן מן הקש, הוי מוקף לדירה).

והיינו שכיון שבלעדי הקש, הוו הענפים

פרוץ מרובה על העומד, אין זו מחיצה עדיין, עד שימלא הקש כדי לדור בו.

ואף שגם כשענפים הם רוב לא הוו הענפים

מחיצה, שהרי אינה יכולה לעמוד ברוח מצויה. נתבאר בתוספות שבת ס"ק ג (וצריך

לומר דמיירי שקשר את הענפים מתחלה באופן שלא ינודו ברוח מצוייה, ואחר כך מילא את

האויר בקש). ולכן דוקא אם רוב דופן הוא מן הקש הוי כאילו כל הדופן עשוי לדירה.

וראה כף החיים ס"ק יח (מדברי

הר"ז שם משמע, דהאילן עצמו רוצה לתקנו להיות בית דירה).

[1391] פרי מגדים א"א ס"ק ג (כל שיש בו רוחב עשר אמות, וגדר

שם, הוה מוקף לדירה, ואין צריך הרוב מהם, כבסי' שנ"ח ס"ב).

[1392] סעיף ז (אם היה מוקף כבר כולו שלא לדירה, פורץ בו יותר מעשר,

וגודרו לדירה).

[1393] עירובין צג, ב (הלכתא גידוד חמשה ומחיצה חמשה מצטרפין),

ופרש"י (חצר שקרקעיתה גבוה חמשה טפחים, והוסיפו על אותו גובה מחיצה ה'). טור

ושו"ע ס"ב (תל שגבוה חמשה והשלימו לעשרה, שעשה עליו מחיצה גבוה חמשה,

חשובה מחיצה לטלטל ולכל דבר).

וראה תוספת שבת ס"ק

ו (ומ"ש ולכל דבר, היינו להפסיק בין ב' חצירות, כמ"ש סי' שע"ב

ס"ו). והיינו כדלקמן שם ס"ח (היה קרקעה של אחת מהחצרות גבוה מחבירו ה'

טפחים, ועשה עליו מחיצה ה' טפחים להשלימו לעשרה ... אין יכולים לערב יחד). סי' תה

סוף ס"ז (חצר שקרקעיתה גבוה מחצר אחרת ה' טפחים, וכותל גבוה ה' טפחים מפסיק

ביניהם, ואין כותל זה גבוה י' טפחים אלא לחצר הנמוכה, אבל להגבוהה אינו גבוה י',

ואעפ"כ היא מחיצה גמורה לשתיהן, כמו שנתבאר בסי' שע"ב).

וראה גם לעיל סי' שנד

ס"א (והערה 3 ).

[1394] תוספת שבת שם (דאמרינן גוד אסיק מחיצתא, והרי הוא כמו שיש לו

מחיצות עד לרקיע).

ולכאורה הי' מקום לפרש בדבריו, שכיון

שבצד החיצון הוא גבוה עשרה, אמרינן ביה גוד אסיק. משא"כ בתל שאינו גבוה עשרה

אין אומרים בו גוד אסיק.

אמנם כאן נתבאר שאין אומרים גוד אסיק

בחלק המחיצה שבו, אלא בחלק התל שבו. ואומרים גוד אסיק גם בתל גבוה חמשה, כאילו

נמשכו למעלה על ראשו. ומצטרפין חמשה אלו של גוד אסיק עם חמשה של המחיצה.

וכן נראה בשו"ת חכם צבי סי' ה (גידוד

ה' ומחיצה ה' ... תרי מילי נינהו, דהגידוד הוא משום גוד אסיק, ומחיצה היא כפשוטה).

וראה מראי מקומות וציונים. רשימות

שיעורים שבת סי' לה.

[1395] סעיף א (עמוד או תל שהוא גבוה עשרה ורחב ד' על ד', הרי הוא

כמוקף מחיצות גבוהות עשרה, שהלכה למשה מסיני היא שאנו אומרים גוד אסיק, דהיינו

שאנו רואים את ד' צדדי העמוד הגבוהים י' טפחים כאלו נמשכו והועלו למעלה על ראשו

ועומדים כמחיצות סביב לו, ונמצא ראשו מוקף מד' צדדים, וחללו ד' על ד').

אלא ששם (ולעיל סי' שנח סי"א)

נתבאר דין גוד אסיק בתל גבוה עשרה, ואילו כאן נתבאר דין גוד אסיק בתל גבוה חמשה

וגידוד חמשה.

[1396] גמרא עירובין טו , א (מחיצה העשויה

מאליה הויא מחיצה). טור ושו"ע ס"ג (מחיצה העומדת מאליה, דהיינו שלא

נעשית לשם מחיצה, כשרה).

וכן הוא לעיל סי' שנח ס"ט (ואף על

פי שזו היא מחיצה הנעשית מאליה ... אין בכך כלום, כמו שיתבאר בסי' שס"ב), וסט"ז

(ניתר על ידן, אף על פי שמחיצה העשויה מאליה היא). לקמן סי' שסג סי"ג (אפילו

לא העמידו שם לשם לחי, אלא שנזדמן לו שם מאליו, כשר, שהלחי הוא משום מחיצה, ומחיצה

העומדת מאליה כשרה).

[1397] ברייתא שבת קא , ב (שכל מחיצה שנעשה בשבת בין בשוגג

בין במזיד שמה מחיצה). טור ושו"ע ס"ג (מחיצה שנעשית בשבת, כשרה).

[1398] רב נחמן שם (לא שנו אלא לזרוק, אבל לטלטל אסור. כי

איתמר דרב נחמן אמזיד איתמר), ופרש"י (ומשום קנסא). טור ושו"ע שם (והני

מילי שנעשית בשבת בשוגג, אבל במזיד, הויא מחיצה להחמיר לחייב הזורק מרשות הרבים

לתוכה, אבל לא להתיר לטלטל בתוכה).

[1399] ברייתא שם (מחצלות

הפרוסות (לרשות הרבים) מערבין ומטלטלין מזו לזו, נגללו נאסרו, חזרו ונפרשו, בין

שוגגין בין מזידין בין אנוסין ובין מוטעין, חזרו להיתרן הראשון), לפירוש ר"ן

לו, סע"ב בשם ר"ת (עיקר של דברים כדברי ר"ת ז"ל שפירש,

דהא דאמרינן כי איתמר דרב נחמן אמזיד איתמר, לאו אמזיד דברייתא קאמרינן, אלא אמזיד

דעלמא, דהיינו אמחיצה הנעשית בשבת לכתחלה. טור (והני מילי שלא היה שם מחיצה

תחלה, אבל היתה שם והוסרה וחזרה ונעשית אפילו במזיד, חזרה להיתירה הראשון. כגון ב'

או ג' שהקיפו במחצלאות סביבותיהן ברשות הרבים, והבדילו גם ביניהם במחצלאות, ועירבו

יחד ומתירין לטלטל מזה לזה, ונגללו המחצלאות בשבת נאסרו, חזרו ונפרשו אפילו במזיד

חזרו להיתירן הראשון), כפירוש ב"י (ונראה מדבריו שאפילו נגללו מחיצות

החיצונות, וחזרו ונפרסו במזיד, חזרו להיתרן, כיון שהיו עשויין מתחלה), ושו"ע

שם (והני מילי שלא היה שם מחיצה תחלה, אבל היתה שם והסירה וחזרה ונעשית, אפילו

במזיד, חזרה להתירה הראשון. כגון שנים או שלשה שהקיפו במחצלאות סביבותיהם ברשות

הרבים, והבדילו גם ביניהם במחצלאות, ועירבו יחד, מותרים לטלטל מזה לזה. נגללו

המחצלאות, נאסרו. חזרו ונתפרסו, אפילו במזיד, חזרו להיתרן הראשון).

[1400] ברייתא הנ"ל, לפירוש תוס'

שם ד"ה כי בשם ר" ת (ר"ת מפרש דחזרו להיתרן הראשון אפילו

אמזידין ... ומחצלות הפרוסות ברשות היחיד, איירי שיש מחצלות מפסיקות בין שתי חצרות,

נתגלגלו נאסרו, שהרי הן כחצר אחת, והם עירבו שנים, חזרו ונפרשו חזרו להיתירן

הראשון, ומטלטלי אלו לכאן ואלו לכאן). ורא"ש בשמו בפי"א ס"ב (והכי

פירושא דברייתא מחצלאות הפרוסות לרשות הרבים, כעין בתים זו אצל זו, מערבין

ומטלטלין מזו לזו, כמו כותל שבין שתי חצירות ויש ביניהן חלון או כותל, שאם רצו

מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד, נגללו נאסרו, פירוש אם עירבו שנים וסמכו על פריסת

מחצלאות שביניהם כשנגללו נאסרו, כמו שתי חצירות שנפרצו במלואן זו לתוך זו, חזרו

ונפרסו וכו' חזרו להיתירן הראשון, דהוו כשתי חצירות ומטלטלין אלו בכאן ואלו בכאן

... הכא בלא הך מחיצה נעשית רשות היחיד, והמחיצה אינה באה אלא לחלק הדיורין ...

חזרו להיתירן הראשון ואפילו במזיד), לפירוש מ"א ס"ק ד (מיירי

שנפלה בחול, ואפילו הכי שרי, אפילו נעשית במזיד, וכן כתבו התוס' ורא"ש

פ"ק דעירובין ... ובזה יהיו דברי הטור והרא"ש ור"ן בשם ר"ת

והשו"ע שוין, כל היכא דנעשית על ידי המחיצה רשות היחיד, נפלה בחול וחזרה

ונעשית בשבת, במזיד אסור, בשוגג שרי (והיינו הא דרב נחמן דאמר לא שנו כו', ומיירי

במזיד). ואם היתה בלאו הכי רשות היחיד, כגון כותל בין ב' חצירות, אפילו נפלה בחול

וחזרה ונעשית בשבת שרי, וחזר העירוב למקומו).

והיינו כמבואר בתוס' עירובין יז, א

ד"ה עירב (ואפילו נסתם באמצע השבוע, ואחר כך נפתח בשבת שרי, דחזר העירוב

למקומו), ורא"ש שם פ"א סכ"ג (אפילו נסתם באמצע השבוע ונפתח בשבת,

דחזר העירוב למקומו).

[1401] עירובין יז , א (אמר רבה בעאי מרב הונא ובעאי מרב

יהודה, עירב

דרך הפתח ונסתם הפתח, דרך החלון ונסתם החלון, מהו, ואמר לי שבת הואיל והותרה הותרה).

תוס' שם ד"ה עירב (נראה לר"י דהלכה כרב הונא דשבת הואיל והותרה הותרה).

*

הלכה זו של "שבת כיון שהותרה

הותרה", נתבארה בכמה סימנים (כנסמן לקמן). והכלל הוא, שכל מקום שנפלו המחיצות

בענין שהוא פרוץ לרשות הרבים או כרמלית, אין אומרים בו "שבת כיון שהותרה

הותרה". אבל במקום שאין חסרון במחיצות החצרות, ובתחלת השבת הי' גם עירוב

חצרות או שיתוף מבואות, ונפסל במשך השבת; או שנפסל מטעם יותר מבית סאתים, אמרינן

"שבת כיון שהותרה הותרה".

בנוסף להמבואר כאן ס"ו-ח, ראה גם לעיל

סי' שנה ס"ח (ואם היו קשורות ונפסקו בשבת בטל העירוב. ואין אומרים בזה שבת

כיון שהותרה הותרה).

סי' שנח סכ"ב (ואין אומרים בו

הואיל והותר הותר), ושם (הערה 164 ).

סי' שס ס"ד (היו שלשה והקיפו כל

צרכם יותר מבית סאתים, ומת אחד מהן בשבת, מותרים כל השבת כולה, כיון שנכנסה שבת

בהיתר, והואיל והותרה הותרה).

לקמן סי' שסה ס"ט (מבוי שנפלו לחיו

או קורתו בשבת, אף על פי שהותר כבר למקצת שבת, אסור משם ואילך, ואין אומרים בו שבת

כיון שהותרה הותרה, כיון שהוא פתוח לרשות הרבים או לכרמלית כמו שנתבאר בסי'

שס"ב), וס"י (מבוי שעירבו בו כל חצרותיו ... ונשברה הקורה ונאסר המבוי ...

חצרות שאינן פתוחות לחצר שהשיתוף מונח בה ... אם נשברה בשבת, אומרים שבת כיון

שהותרה הותרה)

סי' שעא ס"א (אם אחר כך נמלך וחזר

לביתו בשבת אינו אוסר ... שבת זו כיון שהותרה הותרה ושוב לא תאסר, כמ"ש בסי'

שס"ב), וס"ד (אנו אומרים שבת כיון שהותרה הותרה).

סי' שעב סכ"ב (ואם נתמעט בשבת אינן

אוסרות, ששבת כיון שהותרה הותרה, וכמו שיתבאר בסי' שע"ד).

סי' שעד ס"א (ב' בתים או ב' חצרות

שעירבו יחד על ידי שהיה ביניהם חלון או פתח, ונסתם בשבת, מותרים להשתמש מזה לזה

דרך גובה כותל וחוריו, ששבת כיון שהותרה הותרה), וס"ב (היה כותל בין [שתי]

חצרות ועירבה כל אחת לעצמה ונפרץ הכותל בשבת, מותרים לטלטל כל אחד בחצירו עד מקום

הכותל, אפילו כלים ששבתו בבית, ששבת כיון שהותרה הותרה. אבל חצר שנפרצה בשבת לרשות

הרבים או לכרמלית פרצה האוסרתה, אין אומרים שבת כיון שהותרה הותרה, כמו שנתבאר

בסי' שס"ב).

סי' שפא ס"א (ואין אומרים כאן שבת

כיון שהותרה הותרה).

סי' שפג ס"א (ואין אומרים שבת כיון

שהותרה הותרה).

[1402] שגם בכרמלית אין אומרים כיון שהותרה הותרה כדלקמן בסמוך.

[1403] תוס' ורא"ש שם, לפירוש המ"א שם (לימא שבת כיון

דהותרה הותרה, כמ"ש סי' שע"ד ס"ב), וכדלעיל סעיף הקודם.

[1404] תוס' ורא"ש שם, לפירוש המ"א שם (אלא על כרחך מיירי

שנפלה בחול, ואפילו הכי שרי, אפילו נעשית במזיד), וכדלעיל סעיף הקודם.

[1405] שבזה מיירי הברייתא לפירוש הר"ן שם, וטור ושו"ע שם,

ומ"א שם, וכדלעיל ס"ה.

[1406] כדלקמן שעד ס"ב (אבל חצר שנפרצה בשבת לרשות הרבים או

לכרמלית פרצה האוסרתה, אין אומרים שבת כיון שהותרה הותרה, כמו שנתבאר בסי'

שס"ב).

וכן הוא לקמן סי' שסה ס"ט (מבוי

שנפלו לחיו או קורתו בשבת, אף על פי שהותר כבר למקצת שבת, אסור משם ואילך, ואין

אומרים בו שבת כיון שהותרה הותרה, כיון שהוא פתוח לרשות הרבים או לכרמלית כמו

שנתבאר בסי' שס"ב), וס"י (מבוי שעירבו בו כל חצרותיו ... ונשברה הקורה

ונאסר המבוי ... חצרות שאינן פתוחות לחצר שהשיתוף מונח בה ... אם נשברה בשבת,

אומרים שבת כיון שהותרה הותרה), ושם נסמן (הערה 71 ).

[1407] סעיף ד (היו שלשה והקיפו כל צרכם יותר מבית סאתים, ומת אחד מהן

בשבת, מותרים כל השבת כולה, כיון שנכנסה שבת בהיתר, והואיל והותרה הותרה).

[1408] ברייתא שבת קא, ב (ספינות קשורות זו בזו, מערבין ומטלטלין מזו

לזו. נפסקו, נאסרו. חזרו ונקשרו, בין שוגגין ובין מזידין בין אנוסין בין מוטעין

חזרו להיתרן הראשון).

[1409] תוס' שם ד"ה נפסקו (דהכא כיון דנפסקו, הוי כאילו הוי רשות

הרבים ביניהם, ואם עירבו ג' בתים (ביניהם) ונפל האמצעי ונעשה רשות הרבים, פשיטא

דלא אמרינן הואיל והותרה הותרה).

[1410] סעיף ח (ואם היו קשורות ונפסקו בשבת, בטל העירוב, ואין אומרים

בזה שבת כיון שהותרה הותרה).

[1411] כדלעיל סי' שמה סי"ט (איזו היא כרמלית ... וכן הימים

והנחלים).

[1412] ברייתא שם (חזרו ונקשרו, בין שוגגין ובין מזידין בין אנוסין

בין מוטעין, חזרו להיתרן הראשון), ותוס' שם ד"ה כי אתמר (ור"ת מפרש

דחזרו להיתרן הראשון אפילו אמזידין, ורב נחמן דאמר דבמזיד לא הוי מחיצה אלא לזרוק

ולא לטלטל, היינו שעל ידי המחיצה נעשה רשות היחיד, אבל ספינות דבלאו הכי הוו רשות

היחיד, כי קשרו אפילו מזיד שרי לטלטל).

ואף שלענין המחצלאות נתבאר לעיל (הערה 33 )

שלפי דעת התוס' "מיירי שנפלה בחול, ואפילו הכי שרי, אפילו נעשית במזיד".

מכל מקום כאן לענין ספינות, בודאי לא

יועיל אם נפסקו בחול, שהרי אם כן לא עירבו ביניהם כלל, שהרי היתה בינם כרמלית, אלא

מיירי בודאי שנפסקו בשבת, ונאסרו כיון שאין אומרים בזה כיון שהותרה הותרה (כדלעיל

הערה 42 ).

וכשחזרו ונקשרו חזרו להתירן הראשון.

ואף שהעירוב כבר נתבטל, מכל מקום חוזר

העירוב וניעור, כדלקמן סי' שפג ס"א-ב (העירוב אינו חוזר וניעור ... הואיל

וכבר נתבטל ... ואינו דומה לספינות שהיו קשורות זו בזו מבעוד יום ועירבו יחד,

ונפסקו בשבת ונתבטל עירובן, וחזרו ונקשרו, שחזרו להיתרן הראשון, כמו שנתבאר בסימן

שס"ב ... לפי שבשעה שעירבו הספינות הקשורות לא היו עומדות ליפסק בשבת ולהתבטל

עירובו).

[1413] עירובין צ, סע"א (איתמר, ספינה, רב אמר מותר לטלטל בכולה (ואפילו

ישנה יותר מבית סאתים, דהוקף לדירה הוא, רש"י), ושמואל אמר אין מטלטלין בה

אלא בד'. רב אמר מותר לטלטל בכולה דהא איכא מחיצתא (ביתירה מבית סאתים איירי, כדפירש

בקונטרס, ופליגי אי חשיבי מחיצה דספינה כמוקפת לדירה אי לא ,

תוס'), ושמואל אמר אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות, מחיצות להבריח מים עשויות (ולא

לדירה, רש"י). אמר ליה רב חייא בר יוסף לשמואל, הילכתא כוותך או הילכתא כרב,

אמר ליה הילכתא כרב). טור ושו"ע ס"ד (ספינה, מותר לטלטל בכולה, אפילו

היא יותר מבית סאתים, דחשיבא מוקפת לדירה).

[1414] גמרא שם (אמר רב גידל אמר

רב חייא בר יוסף, ומודה רב שאם כפאה על פיה שאין מטלטלין בה אלא בארבע אמות, כפאה

למאי, אילימא לדור תחתיה, מאי שנא מגג יחידי), ופרש"י (דאמר רב אפילו לרבנן

מותר לטלטל בכולו, ואפילו יותר מבית סאתים, דכיון דמחיצות לדירה נעשו, אע"פ

שלא לדירת מעלה עשאום, כי אמרינן בהו גוד אסיק הוי כהיקף לדירה, הכא נמי כיון

דכפאה לדור כפייתה זו היא עשיית מחיצתה לדירת מטן, כי אמרת בהו גוד אסיק הוי היקף

לדירה). טור ושו"ע שם (כפאה לדור תחתיה, הוי רשות היחיד אף עליה). מ"א

ס"ק ו (דאמרינן גוד אסיק מחיצתא).

וכדלעיל סי' שנח ס"ה (וכן גג הבית

שהוא רשות היחיד ... מותר לטלטל בכולו, אפילו יש בו יותר מבית סאתים).

[1415] גמרא שם (אלא שכפאה לזופתה) ופרש"י (שבטל מחיצותיה מתורת

דירה ... לא לדירת מעלן ולא לדירת מטן). טור ושו"ע שם (כפאה לזופתה, אין

מטלטלין בה אלא בד' אמות, אם הוא יותר מסאתים). מ"א ס"ק ז (ומשמע דאף

תחתיה אין מטלטלין, שבטל מחיצותיה מתורת דירה).

[1416] כמה סוגי מחיצות שאינן

מלאות, ומועילות בשבת, נתבארו לפנינו (סימנים שסא-ג):

(א)

לבוד בשתי או בערב (שסב י).

(ב)

עומד כפרוץ (שסב, יח).

(ג)

צורת הפתח (שסב, יט-כב).

(ד)

קורה (שסג, א).

(ה)

לחי (שסג, א).

(ו)

פס (שסג, ב).

(ז)

פי תקרה יורד וסותם (שסא, ה-ו).

[1417] משנה עירובין טו, א (בכל עושין לחיין). שם טו, ב (שיירא שחנתה

בבקעה והקיפוה כלי בהמה, מטלטלין בתוכה, ובלבד שיהא גדר גבוה עשרה טפחים) ברייתא

שם (שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה בגמלין באוכפות ... מטלטלין בתוכה). טור ושו"ע

ס"ה (בכל עושים מחיצה, בכלים ובאוכפות).

וכן לענין לחי נתבאר לקמן סי' שסג ס"ה

(בכל עושין לחיים).

[1418] רש"י שם עח, ב ד"ה לענין מחיצה (אע"ג דעתיד

ליטלו, כל כמה דהוי התם מחיצה היא, דהא מפסיק, מידי דהוה אעביטין ואוכפות וכלי

בהמה דתנן בפרק קמא דמקיפין בהן).

וראה לעיל ס"א (מחיצה העשויה ליום

ולילה אחד, דירה מעולה היא).

[1419] משנה שם טז, ב (מקיפין שלשה חבלים (על גבי יתדות סביב,

רש"י) זה למעלה מזה וזה למעלה מזה (הויא מחיצה של ערב, רש"י) ... שיהא

הכל עשרה טפחים). טור ושו"ע שם (בין של ערב לבד, כגון של חבלים).

[1420] משנה שם (מקיפין בקנים). ופרש"י (נעוצים ועומדים, זו היא

מחיצה של שתי). טור ושו"ע שם (או של שתי לבד, כגון קנים נעוצים בארץ).

ונתבאר בשו"ת צמח צדק יו"ד

סי' קסו אות א.

[1421] סעיף א (יחיד ששבת בבקעה והקיף מחיצות גרועות, כגון שתי בלא

ערב או ערב בלא שתי, על דרך שיתבאר בסי' שס"ב, שהן מועילות לעשותה רשות היחיד

גמורה מן התורה אפילו יש בו כמה מילין, והזורק לתוכו מרשות הרבים חייב, אף על פי

כן מדברי סופרים אין מועילות להתיר הטלטול בתוכן ומתוכן לרשות היחיד גמורה, אלא

כשאין בתוכן רק בית סאתים).

[1422] משנה שם (ובלבד שלא יהו בין חבל לחבירו שלשה טפחים ... ובלבד

שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים). טור ושו"ע שם (ובלבד שלא יהא בין חבל

לחבירו ובין קנה לחבירו ג' טפחים).

וכן הוא לקמן סי' שסג סמ"א (קנה

קנה פחות מג' טפחים). סי' תב ס"א (של קנים סמוכים זה לזה פחות מג' טפחים).

[1423] רש"י שם ד"ה זה למעלה (פחות מג', והוי כולו עומד

דכלבוד דמי), וד"ה בערב מאי (דהתם כולו עומד הוא, דכלבוד דמי). ריטב"א

שם ד"ה ואם איתא (דחשבינן לבוד כאלו הוא סתום). מ"א ס"ק טז (וכל

אויר שהוא פחות מג' נחשב כסתום).

וכן הוא לעיל סי' שנו ס"ג (הם

כסתומים לגמרי משום לבוד). לקמן סי' שסג סל"ד (שהוא כסתום מתורת לבוד), ושם

(הערה 215 ),

וסמ"א (פחות מג' טפחים שכסתום ושלם הוא מתורת לבוד).

[1424] עתה בא לבאר, שאפילו

במקום שאין להתיר בחבלים מטעם לבוד, אפשר לפעמים להתירם משום שהעומד מרובה על

הפרוץ.

דיני עומד מרובה על הפרוץ (או עומד כפרוץ)

יתבארו לקמן סי"ח. וכאן יתבאר שמועיל גם בחבלים של ערב.

[1425] היינו שהחבלים העליונים

הם רחבים יותר, או שיש שם חבל נוסף באמצע ג' טפחים העליונים, ולבוד חשוב כסתום.

יוצא אם כן שגובה עשרה טפחים של החבלים

הם כך:

(א) חבל הראשון הוא בג' טפחים התחתונים,

שהם כסתום משום לבוד.

(ב) בין חבל ראשון לשני ג' טפחים, שאין

אומרים בהם לבוד, והוא פרוץ.

(ג) החבלים העליונים הם ד' טפחים

(שביניהם פחות מג' טפחים, ואומרים בהם לבוד).

כך שהעומד הוא שבע טפחים והפרוץ ג'

טפחים, וניתר בעומד מרובה על הפרוץ, או עכ"פ עומד כפרוץ, וכדלקמן סי"ח (אם

הפרוץ כעומד שוה בשוה מותר (בין במחיצות של שתי בין במחיצות של ערב)).

[1426] והיינו שאם יהי' גובה

עשרה טפחים באופן זה:

(א) חבל הראשון הוא בג' טפחים התחתונים,

שהם כסתום משום לבוד.

(ב) בין חבל ראשון לשני ד' טפחים, שאין

אומרים בהם לבוד, והוא פרוץ.

(ג) החבלים העליונים הם בתוך ג' טפחים,

שאומרים בהם לבוד, והוא כסתום.

גם אז יהי' העומד (ששה טפחים) מרובה על

הפרוץ (ארבעה טפחים). אלא שאז יבוא האויר העליון שלמעלה מג' טפחים העליונים, עם

האויר של ד' טפחים האמצעיים, ויבטלו את מחיצת ג' הטפחים העליונים שביניהם.

וכהכלל האמור לקמן סי' שסג ס"מ (שהאויר

... שמצד זה ומצד זה מבטלים את הפס שבאמצעם), ושם נסמן (הערה 269 ).

[1427] גמרא שם (אמר רב המנונא אמר רב הרי אמרו עומד מרובה על הפרוץ

בשתי הוי עומד, בעי רב המנונא בערב מאי. אמר אביי תא שמע שיעור חבלים ועוביין יתר

על טפח, שיהו הכל עשרה טפחים, ואי איתא, למה לי יתר על טפח, ליעביד פחות משלשה

וחבל משהו, פחות משלשה וחבל משהו, פחות מארבעה וחבל משהו. ותיסברא, האי פחות

מארבעה היכא מוקים ליה, אי מוקים ליה תתאי, הוה ליה כמחיצה שהגדיים בוקעין בה, אי

מוקים ליה עילאי, אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה (ולא הוה ליה עומד,

משום דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה לעילאי, תוס'), אי מוקים ליה

במיצעי, הוה ליה עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות, שמעת מינה עומד מרובה על הפרוץ

משתי רוחות הוי עומד. אלא רב המנונא הכי קא מיבעיא ליה, כגון דאייתי מחצלת דהוי ז'

ומשהו, וחקק בה ג', ושבק בה ד' (שלימין למעלה, רש"י) ומשהו (למטה) ואוקמיה (להך

גיסא דמשהו) בפחות מג' (סמוך לקרקע, דהשתא הוה ליה עומד מרובה על הפרוץ מרוח אחת,

ואוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא נמי ליכא למימר, הואיל ועומד מרובה על האויר דתותיה

מיניה). רב אשי אמר מחיצה תלויה איבעיא ליה). הובא כל זה במ"א שם.

רא"ש שם פ"א סכ"ב (והראב"ד

ז"ל כתב, כיון דרב אשי אוקי בעיא דרב המנונא בענין אחר, אלמא פשיטא דערב כשתי

לענין עומד מרובה על הפרוץ, ולא איצטריך ליה למיבעי. וכן מסתבר).

וכן הוא גם אם הפרוץ כעומד, כדלקמן סי"ח

(אם הפרוץ כעומד שוה בשוה מותר (בין במחיצות של שתי, בין במחיצות של ערב)). וראה

מראי מקומות וציונים.

[1428] גמרא שם (אי מוקים ליה תתאי, הוה ליה כמחיצה שהגדיים בוקעין בה).

מ"א שם (ואם מניח למטה יותר מג', אף על פי שעומד מרובה, אסור, דהוה ליה מחיצה

תלויה).

וכדאמרינן שבת צז, א (משום דהויא לה

מחיצה שהגדיים בוקעין בה). קא, א (הויא ליה מחיצה שהגדיים בוקעין בה).

[1429] סעיף י (במחיצות התלויות ביבשה הגבוהות ג' טפחים מן הארץ, אין

אומרים בהם גוד אחית, לפי שהגדיים יכולים לבקוע תחתיהם, כמו שנתבאר בסי' שמ"ה).

ובסי' שמה ס"ד (כל מחיצה שאינו מגעת ג' טפחים לארץ אינו מחיצה לחלוק רשות

בפני עצמה, לפי שהגדיים יכולים לבקוע תחתיה).

[1430] משנה טו, ב (כל פירצה שהיא כעשר אמות מותרת, מפני שהיא כפתח,

יתר מכאן אסור). טור ושו"ע ס"ט (ובלבד שלא יהא במקום אחד פרוץ יותר

מעשר. אבל עד עשר אמות מותר, מפני שהיא כפתח).

[1431] לקמן סי"ח (כל היקף מחיצות שהפרוץ שבו מרובה על העומד

אסור).

[1432] תוס' שם י, ב ד"ה ואצבעיים (וריצב"א מפרש דאוירא

דעלמא לא אמר דאתי ומבטל ליה, אלא באויר שאני חושבו כסתום ... אבל האויר שאינו מן

המחיצה אינו מבטל). הובא במ"א ס"ק טז (כמ"ש התוס' סוף דף י',

דאוירא דעלמא לא אמרינן אתי ומבטל למחיצתא, אלא באויר שאני חשבו כסתום).

ומיירי כגון שבקצה אחד יש מחיצה 8 אמות,

ובקצה השני מחיצה 2 אמות, וביניהם פרוץ 9 אמות, שהעומד (10 אמות) מרובה על הפרוץ

(9 אמות). ואי אפשר לומר שהאויר שמכאן (9 אמות פרוץ) ושמכאן (שמחוץ למחיצה) באים

ומבטלים את המחיצה שביניהם (8 אמות).

ואם רוחב המבוי הוא 20 אמה, ואין העומד

מרובה על הפרוץ, יתבאר לקמן סי' שסג ס"מ, איך לעשות המחיצות באופן שלא יבוא

האויר שמכאן ומכאן ויבטלו את הפס שביניהם.

[1433] משנה עירובין טו, א (בכל עושין לחיין אפילו בדבר שיש בו רוח

חיים). טור ושו"ע ס"ה (ואפילו בבעלי חיים).

[1434] מטעם שיתבאר לקמן סי"ג (העמדתה למחיצה דומה לבנין).

*

והיינו דוקא בשבת, משא"כ בחול מותר

לעשות מחיצה גם מבעלי חיים ומבני אדם, שמועיל לענין סוכה וכיו"ב, כמבואר בטור

ושו"ע סי' תרל סי"א-ב (עושים מחיצה מבעלי חיים, שיקשור שם בהמה לדופן.

יכול לעשות מחבירו דופן לסוכה להכשירה, ואפילו ביום טוב, ובלבד שלא ידע אותו

שהועמד שם שבשביל מחיצה הועמד שם, אבל בחול, אפילו אם הוא יודע, שפיר דמי).

וכן נהגו במחיצות בני

אדם לענין כהן שצריך לעבור בבית הקברות, או בשאר דברים שזקוקים למחיצה בימות החול,

שמועיל אף שיודעים האנשים שהועמדו שם, כמבואר בחיי אדם כלל מח ס"ג (ולכן

כשעומד במקום מטונף וצריך לברך, אם הוא בחול מותר לעשות מחיצות בני אדם, אע"פ

שיודעין שהועמדו לשם מחיצה). הובא במשנ"ב ס"ק לח, ושו"ת הר צבי, או"ח

ח"א סימן פו.

[1435] רמב"ם הל' שבת פט"ז הכ"א (והוא שיהיו כפותים

כדי שלא ינודו). טור ושו"ע שם (ובלבד שיהו כפותים).

[1436] סעיף ה (בכל עושין לחיים אפלו מבעלי חיים. ובלבד שיקשרנו שם

בחבלים ... בענין שאינו יכול לרבוץ, כדי שלא יתמעט גבהן מי' טפחים ויטלטלו במבוי

באיסור על סמך לחי זה), ושם נסמן (הערה 33 ).

[1437] סוכה כג, א (והאיכא רווחא דביני ביני, דעביד ליה בהוצא ודפנא).

מ"א ס"ק ט (והכי איתא בסוכה דף כ"ג דצריך לעשות מחיצה בין הרגלים

של בהמה, לפי שיש ביניהם יותר מג').

[1438] עירובין מג, ב (עשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס). שם מד, ב (במחיצה

של בני אדם). טור ושו"ע ס"ה (ואפילו באנשים שעומדים זה אצל זה).

[1439] ס' התרומה סי' רטו (שלא יהיה שלשה טפחים בין איש לאיש). שבלי

הלקט סי' קד (שלא יהא ג' טפחים בין זה לזה). טור ושו"ע שם (בפחות מג').

[1440] רש"י שם מד, ב ד"ה שלא לדעת (דמשום עשיית אהל ליכא למימר,

דאין דרך בנין בכך).

[1441] שהקשה הט"ז ס"ק ג (מה מועיל כאן שאותו אדם שהוא עומד

במקום מחיצה אינו יודע דבר זה, מכל מקום העושה את המחיצה ההיא הוא יודע, ובמזיד

הוא עושה).

ועל זה מבאר כאן, שאותו אדם אינו מעמיד

את בני האדם, שהרי הם בני דעת ועומדים מעצמם, כמבואר ברבינו יהונתן שם יב, א ד"ה

רב חסדא (שהרי רב חסדא לא היה מסדר האנשים בידיו, אלא מאליהן נעשין, שנתקבצו לו שם).

וכן הוא לקמן סי"ד במוסגר (והם בני דעת ועומדים לדעת עצמן).

ולכן מותר להעמיד אותם אפילו אם העמידם

כדי שיוכל לטלטל במחיצה זו; ולא הובאה כאן הדעה האוסרת בשו"ע ס"ז (יש מי

שאומר שלא יעמיד אותם אדם שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו, אלא יעמיד אותם אחר שלא

לדעתו).

ונתבאר לעיל סי' רעו בקונטרס אחרון ס"ק

ג (דעת הרשב"א שחולק על ס"ז). והיינו מ"ש הרשב"א בעבודת הקודש

שער ג ס"ה (ויש מי שהורה שלא יעמיד אותם אדם שרוצה להשתמש במחיצה זו, אלא

יעמיד אותם אחר. ולא יראה לי כן, ואיני יודע עיקר לדברים אלו). הובא במ"מ פט"ז

הכ"ב (אבל הרשב"א ז"ל כתב שכל שנעשית בשגגה, אפילו נתכוין העושה

לטלטל בה, הרי זה מותר לטלטל בה). ובמ"א שם ס"ק יד (דהא אמרינן בגמרא

עושה אדם את חבירו דופן כדי שיאכל וישתה וישן שם כו', משמע שעושה על דעת לטלטל,

ואפילו הכי שרו, וצ"ע. ואפשר דמשום הכי כתב שהרשב"א חולק).

[1442] שאף שכתב רבינו ירוחם נתיב ח סוף ח"א (אם נפל דופן הסוכה,

אם היא דופן שלישית שמתיר בה הסוכה, לא יעמיד בה אדם ובהמה או כלים, מאחר שהיא

מחיצה המתרת ואין עושין אהל עראי ביום טוב, וכל שכן בשבת), ולא חילק בין אדם לבהמה.

מכל מקום המ"א שם חילק בינם (אבל בהמה הוי כעץ בעלמא, ואסור להעמידה ביום טוב

לדופן ג', וכ"כ רבינו ירוחם).

[1443] שו"ת הרא"ש כלל ב סי"ט (מחיצת בני אדם, אם

מועלת דרך הלוכם. יש לדקדק דמועלת, מדאמר (עירובין מד, ב) הנהו זיקי דהוו שדיין

בריסתקא דמחוזא, בהדי דאתא רבא מפרקיה עיילינהו, וסתמא דמלתא הם היו מהלכין, כי מה

להם לעמוד ברשות הרבים. והלשון מוכיח כך, בהדי דאתא רבא מפרקיה, משמע דרך הילוכן

הוליכם בתוך הבאים). טור ושו"ע ס"ה (ואפילו כשהם מהלכים חשובים מחיצה

וביניהם רשות היחיד).

[1444] ב"י ד"ה ואפילו באנשים, בשם שו"ת הרשב"א (וכתב

הרשב"א בתשובה, דאפילו ברשות הרבים מהניא האי מחיצה, דמחיצת בני אדם מחיצה

גמורה היא).

[1445] משא"כ בג' מחיצות לא

הוי רשות היחיד גמורה בין המחיצות אפילו במחיצות גמורות, כדלעיל סי' שמה ס"ו

(מקום המוקף ג' מחיצות גמורות, אלא שפרוץ ופתוח לגמרי ברוח רביעית ... לרשות הרבים,

הזורק לתוכו פטור, שאינו כרשות היחיד מן התורה, מפני שלפעמים נדחקים רבים לתוכו

כשיש דוחק רב ברשות הרבים), וכל שכן במחיצת אנשים, שאסור לטלטל בינם.

[1446] עירובין

מד, ב (אם אמרו שלא מדעת, יאמרו לדעת), ופרש"י (שהעומד שם יודע שלשם מחיצה

העמידוהו שם, אסור). טור ושו" ע ס"ה (והוא שלא ידעו שהועמדו לשם

מחיצה).

וכן הוא לקמן סי' תה ס"ד (והוא שלא

ידעו אותם שנעשית מהם המחיצה, שלשם כך נקראו, כמו שנתבאר בסי' שס"ב).

והיינו דוקא בשבת, משא"כ בחול

(כדלעיל הערה 67 ).

[1447] כדלעיל סעיף הקודם (והערה

74 ).

[1448] שבלי הלקט סי' קד (וצריך לדקדק ולהביא שם אנשים שלא יבין אחד

מהן שנאספו לשם מחיצה, שאם ידע אחד מהם שנאספו לשם מחיצה, אסור). ארחות חיים הל'

שבת סי' רסו בשם הרשב"א (וכן דעת הרשב"א ז"ל, וביאר שאפילו יודע

מהן, אסור). שו"ע שם (ואפילו אחד מהם יודע, אסור).

[1449] רבינו יהונתן עירובין יב, א ד"ה והנהו דעבדינן (שאם

ירגישו בדבר, הויא נעשית במזיד, ולא הוי מחיצה אלא להחמיר, שמי שזורק מרשות הרבים

לתוכו חייב, ולא לדבר אחר כלל). מ"א ס"ק יא (דאסור לעשות מחיצה בשבת,

ואם עשו במזיד, עי' ס"ג).

[1450] סעיפים ה-ח.

[1451] גמרא שם מד, ב (לשבתא אחריתי בעי עיילינהו, ואסר להו, דהוה ליה

כלדעת, ואסור). תוס' שם מג, ב ד"ה אילימא (כיון שכבר עשו פעם אחת, ידעו שלדעת

כן עשו, ואסור מכאן ואילך, כדמסיק בסמוך בשמעתין). טור ושו"ע שם (ואפילו אם

לא הודיעם שעושה מחיצה עתה, אם קרוב הדבר שידעו, כגון שעשה מהם מחיצה פעם אחת, לא

יעשה מהם מחיצה עוד).

[1452] פסקי עירובין למהר"ם מרוטנבורג סי' פט (שמא ירגישו קודם

שיפסיקו לגמור הדבר). הובא במרדכי רמז תצח (מכאן מדקדק רבינו מאיר ... שמא ירגישו

בדבר קודם שיספיקו לגמור הדבר). הובא בב"י.

ומ"ש הריטב"א שם ד"ה אמר

ליה רבא (ומיהו אם באו בתחלה שלא לדעת, ואחר כך הבינו, אין לחוש לכך). וכן נפסק

בשו"ע ס"ו (אם באו מתחלה שלא לדעת, אף על פי שאחר כך הרגישו, אין לחוש).

וכתב על זה במאמר מרדכי ס"ק ה (ונלפק"ד שהוא חולק על מ"ש לפני זה

בשם המרדכי בשם הר"ם).

מבאר רבינו, דהכא

חיישינן שמא ירגישו טרם

שיספיקו לגמור עשיית המחיצה, והתם מיירי כשהרגישו אחר שנגמרה עשיית המחיצה [ואולי

זוהי כוונת מהר"ם "קודם שיפסיקו", כלומר קודם שיסיימו].

וכן נתבאר לקמן סט"ז (אם באו תחלה

שלא לדעת, אף על פי שאחר כך הרגישו בדבר, לאחר שנעשה מהם המחיצות, קודם שהספיק

לטלטל ביניהם, אין בכך כלום).

[1453] פסקי עירובין שם. מרדכי שם (אבל אם נעשו מחיצה בלא מתכוין לאדם

אחד, יכולים להיות מחיצה לאדם אחר שלא לדעת, ורפיא ביד מורי). מ"א ס"ק

יב (ואם אדם אחר רשאי לעשות מהם מחיצה, הוי ספק).

[1454] מ"א

ס"ק יג (אפילו הולכים בפעם אחת, והוא מהלך ביניהם, מבינים שעושה לשם מחיצה).

[1455] ריטב"א

שם ד"ה אמר ליה רבא (ומיהו אם באו בתחלה שלא לדעת, ואחר כך הבינו, אין לחוש

לכך). שו"ע ס"ו (אם באו מתחלה שלא לדעת, אף על פי שאחר כך הרגישו, אין

לחוש).

ומבאר דהיינו ש"הרגישו בדבר לאחר

שנעשה מהם המחיצות, קודם שהספיק לטלטל ביניהם", וכדלעיל סי"ד (והערה 85 ).

[1456] שבלי

הלקט סי' קד (צריך אדם ליזהר בזה שאין להתיר אלא בשעת הדחק). רמ"א ס"ז (ואין

לעשות מחיצה של בני אדם רק בשעת הצורך ובשעת הדחק).

וכנראה גם זה רק בשבת, מחשש שירגישו

בדבר. משא"כ כשעושה בימות החול (כדלעיל הערה 67 ).

[1457] יבמות

קיד, רע"א (זיל דבר טלי

וטליא (הנהג תינוקות זכרים ונקבות, רש"י) וליטיילו התם (ישחקו שם,

רש"י), דאי משכחי להו מייתי להו). ס' התרומה סי' רטו (אם אדם שכח חפץ ברשות

הרבים ... יוליך שם תנוקות ושמא יקחו ויביאו כדאמרינן פרק חרש ... לידבר טליא

וטלייתא ... ואם אינו יכול להביאן בעניין זה, יעשה מחיצה של בני אדם). שבלי הלקט שם

(יוליך תינוקת שם, אם יקחוהו מאליהם ויביאוהו טוב הדבר, כדאמרינן בפרק חרש ביבמות ...

לידבר טליא וטליתא וליעלו התם. ואם לא יבחנו להביא, יעשה מחיצה של בני אדם). רמ"א

שם (ואם שכח דבר אחד ברשות הרבים, יותר עדיף להוליך שם תינוקות שיביאו הדבר בלא

מחיצה, מלעשות מחיצה של בני אדם ושיביאנו גדול).

[1458] יבמות

שם (בעושה על דעת אביו), ופרש"י (שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך,

ואביו עומד עליו, דהוה כאילו הוא מצוהו לעשות. אבל הנך מפתחות דרב יצחק לא הודיען

שנאבדו שם, ולא הכירו בדעתו שנוח לו). מ"א ס"ק טו (והם מגביהין מאליהן

הדבר, דמתכוונים להנאת עצמן, שאינן יודעים שנאבד לאביו).

[1459] משנה שבת קכא, א (קטן שבא

לכבות, אין שומעין לו). רבינו ירוחם נתיב א ח"א (אם מוכחא מילתא שעושה על דעת

גדול, שמבין הקטן שגדול נחת רוח לו בכך, אסור, ומצווין עליו להפרישו). טור

ושו"ע סי' שלד סכ"ה (קטן שבא לכבות, צריך למחות בידו).

[1460] סעיף

כו (קטן שבא לכבות צריך למחות בידו, אפילו לא הגיע לחינוך, ואפילו אין אביו שם,

לפי שהקטן אין לו שקול הדעת שיתכוין להנאת עצמו, אלא כיון שיודע שדליקה זו היא

הפסד לאביו (או לישראל אחר), הרי הוא מכבה מן הסתם בשבילו, כדי לעשות לו נחת רוח).

וכן הוא לעיל סי' שמג ס"א (אבל אם

עושה בשביל גדול, צריך למחות בידו מדברי סופרים, כמ"ש בסי' של"ד).

*

והיינו שדינו כמו נכרי העושה מלאכה

בשביל ישראל, שצריך למחות בו, כדלעיל סי' רמג ס"ג (והערה כז). והטעמים

וההוכחות לזה נתבארו לעיל סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ז.

אלא שמכל מקום תנן קכא, א (נכרי שבא

לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה, מפני שאין שביתתו עליהן, אבל קטן שבא לכבות אין

שומעין לו). וטעם החילוק בינם מבואר בגמרא שם (בקטן העושה לדעת אביו, דכוותה גבי

נכרי דקא עביד לדעתיה דישראל מי שרי, נכרי לדעתיה דנפשיה עביד), ופרש"י (נכרי

אדעתיה דנפשיה עביד, ואפילו יודע שנוח לו לישראל, הוא להנאת עצמו מתכוין, שיודע

שלא יפסיד). משא"כ הקטן שעושה על דעת אביו.

*

וכל זה הוא באיסור של תורה, אבל

בדבר האסור מדברי סופרים, יש המתירין לתת לתינוק שיעשהו לו, כדלעיל סי' שמג

ס"ו ( ויש אומרים שכל שהוא לצרכו של תינוק ... ואף אם אין התינוק

צריך לכך, אלא שהגדול צריך לכך שיעשה לו תינוק איזה דבר האסור מדברי סופרים, אין

איסור לפי סברא זו ליתנו לו שיעשהו לו).

[1461]

רבינו ירוחם נתיב א ח"א (אם מוכחא מילתא שעושה על דעת גדול, שמבין הקטן שגדול

נחת רוח לו בכך, אסור). ב"י סי' שלד (ומשמע מדבריו דבעושה על דעת גדול, אף על

פי שאינו אביו, אסור).

וכן הוא לעיל סי' שלד סכ"ו במוסגר (או

לישראל אחר).

[1462] מ"א

שם (ועיין סי' של"ד סכ"ה, וסי' שמ"ג, דאם אביו שם דצריך למחות בידו).

[1463] סעיף

ב (וכל זה באחרים, אבל אביו, כיון שהוא מצווה מדברי סופרים לחנך את בנו או בתו

אפילו במצוות עשה, משהגיעו לחינוך, כל שכן שמחוייב מדברי סופרים לגעור בהם

ולהפרישם מלעבור על לא תעשה, ואפילו על איסור של דברי סופרים).

וכן הוא לעיל סי' שלד סכ"ו (אין

צריך למחות בו, אלא אביו בלבד, אם הגיע לחינוך, כמ"ש בסי' שמ"ג).

וגם כאן מיירי בקטן שהגיע לחינוך.

[1464] משנה עירובין טו, ב (ולא יהו פירצות יתרות על הבנין). טור ושו"ע

ס"ח (פרוץ מרובה על העומד, אסור).

*

אלא שכל ההלכה למשה מסיני של פרוץ שאינו

מרובה על העומד, היינו דוקא במקום שאין בו צורת הפתח או פסין או לחי, דהיינו בג'

המחיצות הראשונות, שנחשבות למחיצות כשהפרוץ אינו מרובה על העומד, או גם במחיצה

הרביעית של מבוי, אם אין בה צורת הפתח או פסין או לחי, וכדלקמן סי' שסג סי"ד

(ועומד כפרוץ מתיר ברוח רביעית של מבוי, כמו שמתיר בד' רוחות של חצר, כמ"ש

בסי' שס"ב).

ואפילו בג' המחיצות הראשונות סגי לפעמים

בפסין, אף שהפרוץ בהם מרובה על העומד, כדלעיל סי' שמה ס"ה (כל מקום שיש לו שם

ד' מחיצות, אף על פי שאינן שלימות אלא פרוצות באמצען, ואין בהן אלא אמה לכאן ואמה

לכאן בכל זוית ... הרי זה רשות היחיד מן התורה והזורק לתוכה מרשות הרבים חייב, אבל

מדברי סופרים אינן חשובות מחיצות להתיר הטלטול בתוכו אפילו הן בכרמלית, הואיל

והפרוץ מרובה על העומד, אלא לעולי רגלים בלבד התירו לעשות כן סביב הביראות).

[1465] משנה שם טז, ב (ובלבד שלא יהו בין חבל לחבירו שלשה טפחים ...

ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים). רש"י שם ד"ה בערב מאי (דהתם

כולו עומד הוא, דכלבוד דמי). רמב"ם הל' שבת פט"ז הי"ז (אבל אם היו

הפרצות כל פרצה מהן פחותה משלשה, הרי זו מותרת, ואף על פי שהפרוץ מרובה על העומד,

שכל פחות משלשה הרי הוא כלבוד). שו"ע שם (אלא אם כן כל פרצה מהם פחותה מג'

טפחים).

[1466] גמרא שם טו, ב (פרוץ כעומד, רב פפא אמר מותר), ופרש"י (כל

ההיקף כולו עשוי כן). גמרא שם טז, ב (והילכתא כוותיה דרב פפא). טור ושו"ע ס"ט

(פרוץ כעומד, מותר).

ומועיל אף אם החצר פרוץ לד' רוחותיו,

כדלקמן סי' שסג סי"ד (ועומד כפרוץ מתיר ... בד' רוחות של חצר).

[1467] משנה טו, ב (והקיפוה כלי בהמה, מטלטלין בתוכה, ובלבד שיהא גדר

גבוה עשרה טפחים, ולא יהו פירצות יתרות על הבנין). רב המנונא אמר רב שם טז, ב (הרי

אמרו עומד מרובה על הפרוץ בשתי הוי עומד), ופרש"י (כדתנן לעיל ולא יהו פרצות

יתירות על הבנין, וסתם כלי בהמה של שתי הוא, שעומד על גבי קרקע). טור ושו"ע

שם (בין בשתי).

[1468] בעי רב המנונא שם טז, ב (בעי רב המנונא בערב מאי). רא"ש

שם פ"א סכ"ב (יש אומרים כיון דלא איפשיטא עבדינן לחומרא, ועומד מרובה על

הפרוץ בערב לא הוי עומד. והראב"ד ז"ל כתב, כיון דרב אשי אוקי בעיא דרב

המנונא בענין אחר, אלמא פשיטא דערב כשתי לענין עומד מרובה על הפרוץ, ולא איצטריך

ליה למיבעי. וכן מסתבר). טור ושו"ע שם (בין בשתי בין בערב).

והיינו שאף אם יש ג' טפחים בין החבלים

האמצעיים, מכל מקום ניתר בעומד מרובה על הפרוץ, באופן שנתבאר לעיל ס"י (אם יש

אפילו בין חבל אחד לחבירו ג' טפחים אינו מחיצה כלל (אלא אם כן האויר של ג' טפחים

הוא באמצע), ויש מחבל העליון של ג' טפחים הללו עד חבל העליון שבראש גובה המחיצה

יותר מג' טפחים סתום בחבלים), ושם (הערות 57 - 60 ).

[1469] רב פפא שם טו, ב (פרוץ כעומד, רב פפא אמר מותר ... הכי אגמריה

רחמנא למשה לא תפרוץ רובה).

[1470] נתבאר לקמן סי' תרמח ס"כ (ואין מחצה הכשר נחשב כרוב, אלא

לענין מחיצות של שבת ושל סוכה, ולענין סכך הסוכה, שבהן נאמרה הלכה למשה מסיני

שהמחצה הוא כרוב, אבל בכל התורה כולה צריך להיות הרוב בהכשר).

וכדלקמן סי' תרכו ס"ח (אין צריך

שיהיה בכשר רוב כנגד הפסול, אלא אפילו אם הם מחצה על מחצה, גם כן הסוכה היא כשרה,

שכך היא הלכה למשה מסיני, כמו שיתבאר בסימן תרל"א עיי"ש). ובסי' תרלא

ס"י (אינו צריך שיהיה בסכך הכשר רוב כנגד הפסול, אלא אפילו אם הן מחצה על

מחצה, גם כן הסוכה כשרה, שכך הוא הלכה למשה מסיני, שהסכך הצריך להסוכה אינו צריך

להיות רוב מן הכשר לסיכוך, אלא חצי הסכך בלבד).

[1471] משנה שם טו, ב (כל פירצה שהיא כעשר אמות מותרת, מפני שהיא כפתח

(ושיהא בעומד רב עליהן, רש"י), יתר מכאן אסור (פרצה אחת אוסרת כל ההיקף אפילו

כולו עומד, רש"י)). טור ושו"ע שם (ובלבד שלא יהא במקום אחד פרוץ יותר

מעשר. אבל עד עשר אמות מותר, מפני שהיא כפתח).

וכן הוא לעיל סי"א (עד עשר אמות,

אין המחיצה נפסלת). סי' שנו ס"ד (ואין בפרצה יותר מעשר אמות, שפרצה זו אינה

אוסרת החצר מלטלטל בה, מפני שהיא לה כפתח, כמ"ש בסי' שס"ב). סי' שס

ס"ו (ובלבד שלא תהא הפרצה שבין אמצעי לחיצונים יתירה מעשר אמות, שהיא פרצה

אוסרת כמ"ש בסי' שס"ב). לקמן סי' שעב ס"י (נפרץ הכותל שביניהן עד

עשר אמות, ועד בכלל, הרי הוא כפתח).

[1472] משנה עירובין ב, א (ואם יש לו צורת הפתח, אע"פ שהוא רחב

מעשר אמות, אין צריך למעט). טור ושו"ע ס"י (אם עשה צורת פתח, אפילו

לפרצה יתירה מעשר, מותר).

[1473] לבוש סי' שסד ס"א (דמשוי לה בה כסתומה). ט"ז שם ס"ק

א (צריך צורת הפתח מכאן, כי היכי דליהוי כסתום במחיצה).

וכן הוא לקמן סי' שסד ס"א (לפי

שצורת פתח היא כמחיצה גמורה), וס"ד (שצורת פתח היא כמחיצה גמורה).

וראה גם שו"ת צמח צדק סי' מ אות ז

(צורת הפתח שחשוב מחיצה גמורה מצד עצמו). חידושי צמח צדק סג, א.

וכיון שאין כאן פרוץ כלל, לכן מועיל

אפילו לפרצה יתירה מעשר אמות.

ולענין פי תקרה יורד וסותם, ראה לעיל

סי' שסא ס"ה (משום שדומה לפתח ... אומרים בה פי תקרה יורד וסותם, אפילו היא

יתירה מעשר", ושם (הערה 28 ).

[1474] גמרא שם יא, א (מתני ליה רב יהודה לחייא בר רב קמיה דרב אינו

צריך למעט, אמר ליה אתנייה צריך למעט (אפילו יש לו צורת פתח, רש"י). אמר רב

יוסף מדברי רבינו נלמד ... מה יותר מעשר האוסר במבוי אינו ניתר בצורת הפתח, אף

פרוץ מרובה על העומד האוסר בחצר, אינו ניתר בצורת הפתח). וביאר הב"י (וכיון

דלא קיימא לן כרב, אלא כסתם מתניתין ... ממילא משמע דהוא הדין דלפרוץ מרובה על

העומד מהני צורת פתח ... וכיון דמהני צורת פתח בפרוץ מרובה על העומד, לא שנא לן

בין י' ליותר מי'). תוס' שם ד"ה אילימא (הואיל ומהני צורת הפתח מכל ד' רוחות ...

יעשו צורת הפתח מד' רוחות). מ"מ הל' שבת פט"ז הט"ז (התוספות

והרשב"א ז"ל סבורים דכל שיש שם צורת פתח עשוי כתקונו, אפילו פרוץ מרובה

על העומד בארבע מחיצות, ובכולן צורת פתח, הרי הן כעומדים). טור ושו"ע שם (ואפילו

לא נעץ אלא ארבע קונדיסין בארבע רוחות, ועשה צורת פתח על גביהן, מותר).

[1475] ר"י בתוס' שם ד"ה אילימא (ואם תאמר הואיל ומהני צורת

הפתח מכל ד' רוחות, אם כן ... גבי שיירא נמי ... יעשו צורת הפתח מד' רוחות. ואומר

ר"י ... ועוד דבשיירא אין להתיר כמו בחצר שמוקף לדירה). רא"ש שם פ"א

סי"ג (אי נמי ... בבקעה דלית בה דיורין לא שריא). טור ושו"ע שם (והני

מילי בחצר ומבוי שיש בהם דיורין, אבל בבקעה לא מהני כשכל הרוחות על ידי צורת פתח).

[1476] אבל מן התורה מועיל אפילו

ברשות הרבים, כדלקמן סי' שסד ס"ד (אם עשה צורת פתח על גבי ד' קונדסין, רשות

היחיד גמורה היא מן התורה, אפילו עשה כן באמצע רשות הרבים גמורה, כמו שנתבאר בסי'

שס"ב).

[1477] טור ולבוש ס"י (ודוקא בשכל הד' רוחות על ידי צורת הפתח,

בהא אמרינן דלא מהני בבקעה, אבל אם היה ההיקף כתקונו, אלא שיש בה פרצות יותר מעשר,

מהני ביה צורת הפתח, אפילו בבקעה, אפילו אם הפרוץ מרובה על העומד).

[1478] רמב"ם פט"ז הט"ז (אם היה לפרצה זו צורת פתח, אף

על פי שיש בה יותר מעשר אינה מפסדת המחיצה, והוא שלא יהא הפרוץ מרובה על העומד).

הובא בטור ושו"ע שם (ולהרמב"ם אין צורת הפתח מועיל לפרצה יותר מעשר, אלא

אם כן עומד מרובה על הפרוץ).

[1479] רמב"ם פי"ז ה"ג (והיאך מתירין מבוי מפולש. עושה

לו צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן), והי"ד (אם היה לו צורת פתח, אפילו היה ...

רחב מאה אמה הרי זה מותר). מ"מ פט"ז שם (שאף לדעת רבינו יש צורת פתח

מועילה אפילו בפרוץ מרובה על העומד, כגון ברוח שלישית, כמבואר פי"ז, בדין

הכשר המבוי המפולש). מ"א ס"ק יז (אבל ברוח ג' של מבוי מהני).

ואם יש מחיצה אחת של בתים, ומשני צדיה –

צורת הפתח פחות מעשר אמות, וברוח הרביעית – צורת הפתח יותר מעשר אמות, ראה לעיל

סי' שמו סי"ב (והערה 86 ).

[1480] סעיף א (מבוי המפולש בשני ראשיו לרשות הרבים ... צריך צורת פתח

מכאן, ולחי או קורה מכאן).

[1481] מ"מ בדעת הרמב"ם שם (ובפרצה עשר, ויש לה צורת פתח,

אפשר שהוא ז"ל יודה שאפילו פרוץ מרובה על העומד כשר הוא). סמ"ג הל'

עירובין (צורת הפתח שאינו רחב יותר מעשר, מתיר אפילו מארבע רוחות). סמ"ק סי'

רפב (צורת הפתח שאינו יותר מעשר מתיר אפילו בארבע רוחות, אפילו פרוץ מרובה). שו"ע

שם (ולהרמב"ם אין צורת הפתח מועיל לפרצה יותר מעשר, אלא אם כן עומד מרובה על

הפרוץ).

[1482] וכן הוא לעיל סי' שמו סוף

סי"ב (ויש מי שאומר שאין צורת הפתח מועלת להתיר הטלטול בבליטה זו שלפני הבתים,

הואיל והפרוץ שבה מרובה על העומד. אבל העיקר כסברא הראשונה, כמו שיתבאר בסי'

שס"ב).

אלא שלעיל שם נראה שאפשר לסמוך על סברא

ראשונה אף לכתחלה, וכאן מבואר ש"טוב לחוש לדבריהם". וראה לעיל שם (הערה 86 ).

[1483] ברייתא עירובין יא, ב (צורת הפתח שאמרו, קנה מכאן וקנה מכאן

וקנה על גביהן). טור ושו"ע סי"א (מהו צורת פתח, קנה מכאן וקנה מכאן וקנה

על גביהן).

עיקר הלכות צורת הפתח נתבארו כאן. ועוד

כמה פרטים נתבארו לקמן סי' שסג סל"ב (בסופו) וסל"ג.

[1484] אוצ"ל: גבוה מחבירו.

שו"ת מהר"א מזרחי במים עמוקים

סי' כה-ו (שהקנה הצד האחד היתה גדולה עד מאד, ומגעת עד הקורה, וקנה הצד השני היתה

קטנה עד מאד, אעפ"י שהיא בת י' טפחים ... דפתחא זו הויא כתיקונה, מאתר שהקורה

הא' שבצד הפתח הוא נוגע בקורה העליונה, והקנה הקצר שמהצד הב' של הפתח, אנו משערים

אותו עולה ונוגע בקורה העליונה). כנסת הגדולה הגהות הטור (הרא"ם ז"ל

בתשובה ח"ב סי' כ"ה כתב, דאפילו דהאחת גבוהה מחברתה הרבה מהני). מ"א

ס"ק יח (אפילו אחד ג[בו]ה מחבירו (רא"ם ח"ב כ"ה)). אליה רבה ס"ק

טו (אפילו אחת גבוה מחברתה הרבה (רא"ם במים עמוקים סי' כ"ה, מג"א

ס"ק יח)).

[1485] גמרא שם (רב נחמן אמר אין צריכין ליגע). רא"ש שם פ"א

סי"ד (והלכה כרב נחמן דתניא כוותיה). רמב"ם פט"ז הי"ט (אף על

פי שאינו נוגע בשני הלחיים, אלא יש ביניהן כמה אמות). טור ושו"ע שם (אפילו

אינו נוגע בהן אלא שיש ביניהם כמה אמות).

[1486] רמב"ם שם (הואיל וגובה הלחיים עשרה, הרי זו צורת פתח).

טור ושו"ע שם (ובלבד שיהא גובה הקנים שמכאן ומכאן י' טפחים).

ולמדים זאת מההלכה דלקמן סכ"ב (אם

יש גובה י' טפחים ברגליו), ושם נסמן ( 130 ).

[1487] ברייתא שם (וקנה על גביהן). רא"ש שם (שמכוונין כנגדו).

טור ושו"ע שם (ויהיו מכוונים כנגד קנה העליון).

וכן הוא לקמן סי' שסג סוף סל"ב (צריך

ליזהר להעמיד ב' קנים גבוהים י' טפחים מכוונים ממש תחת החבל, וזה מועיל בכל מקום

שצורת פתח מועלת).

[1488] רא"ש שם (דומה לפתח, שהמשקוף נתון על שתי המזוזות). לבוש

סי"א (שכן הוא דומה לשתי מזוזות ומשקוף על גביהן, אבל ... מן הצד לא מהני,

שאין זה דומה לפתח שיש לה שתי מזוזות ומשקוף עליהם).

[1489] ב"י ד"ה ומ"ש ויהיו מכוונין (והוא הדין לפחות

מטפח, עד שיהו מכוונין ממש). מ"א ס"ק יט (אבל מרוחקים ממנו, אפילו כל

שהוא, פסול).

[1490] רב חסדא שם יא, א (צורת הפתח שעשאה מן הצד (מזה לזה באמצעיתו

ולא על ראשיהן, רש"י) לא עשה ולא כלום). רא"ש שם (כפירוש רש"י

שפירש מן הצד, שלא נתן העליון על שני הקנים העומדים, אלא חברו להם מן הצד). טור

ושו"ע שם (ואם חיבר הקנה העליון לשני הקנים, או לאחד מהן, מן הצד, לא מהני).

ט"ז ס"ק ד (פירש"י שלא נתן העליון על שני הקנים העומדים, אלא חברו

להם מן הצד ... ברש"י פ"ק ד' י"א לעיל מיניה וז"ל מן הצד,

כלומר שמתח זמורה מזה לזה באמצעיתן, ולא על ראשיהן).

[1491] שו"ת מהר"ם מרוטנבורג לבוב סי' שלו (צריך מזה ומזה

שהלחיים יהיו תחת הקורה, דצורת הפתח היא במקום פתח, ופתח בכהאי גוונא לא עבדי

אינשי). הובא במרדכי עירובין רמז תעח. שו"ע שם (או לאחד מהן).

[1492] תשובת רבי אליהו מזרחי שם (אחר שהקנה הפסול הוא סמוך לזה, וכל

העם העוברים ושבים אינם מביטים בקנה הקטן לקוטנו, ומביטים בקנה הפסול לגודלו ...

נראה שכל זמן שהקנה הפסול שם, הערוב אינו כשר ... שלא יטעו הרואים ויחשבו שהכשר

המבוי ההוא הוא כצורת פתח מן הצד, ויוציאו לעז על הערוב ההוא). מ"א ס"ק

כ (ואם עשה גם קנה אחר תחתיו כשר, מכל מקום יש לשלוף קנה הפסול מפני הרואים

(רא"ם ח"ב כ"ה).

[1493] ט"ז ס"ק ד (פירש"י שלא נתן העליון על שני הקנים

העומדים אלא חברו להם מן הצד, לפי שאינו דומה לפתח שהמשקוף ניתן על ב' המזוזות

עכ"ל. ונראה פשוט דהך מן הצד לפירש"י אין האיסור אלא אם החבל שלמעלה

קשור שלא בקצה העליון של הקנה, אלא בולט קצת מן הקנה למעלה מן החבל, אבל אם הוא

כרוך בקצה עליון מצדו ואין בולט מהקנה למעלה מהחבל כשר. וכן הוא ברש"י

פ"ק ד' י"א לעיל מיניה וז"ל, מן הצד, כלומר שמתח זמורה מזה לזה

באמצעיתן, ולא על ראשיהן עכ"ל). והיינו שכן נראה לפרש גם בלשון רש"י

שברא"ש שם, אבל יותר מפורש כן ברש"י שבגמרא שלנו, שלא אסרו מן הצד אלא

כשמתח "מזה לזה באמצעיתן", ולא בקצה העליון. אליה רבה ס"ק טז (דוקא

כשבולט קצת מן הקנה למעלה מן החבל, אבל אם כרוך בקצה העליון מצדו ואין בולט מהקנה

למעלה מהחבל, כשר (ט"ז סק"ד)).

[1494] שיש פוסקים החולקים בזה על הט"ז, ראה אבן העוזר (ולשון

באמצעיתו דרש"י אין סובל פירושו כלל ... סוף דבר נתברר מדברי רש"י

ומרדכי הנ"ל, דאפילו אם הוא בגובה יותר מעל שני הקנים, לא מהני). תוספת שבת ס"ק

כט (ומשמעות הפוסקים אינו כן, דהא כולם פה אחד ענו ואמרו דבעינן שיהיה מונח על

גביו, כמו משקוף שמונח על מזוזות).

ובאמת קשה הדבר לקשור חבל בקצה העליון

ממש של הקנה, ולא על גביו. ונפקא מינה מפלוגתא זו, באופן רגיל יותר, כשמחבר את

הקורה העליונה (על ידי מסמרים), אל צדי הקנים, בראשם ממש.

[1495] רב חסדא שם יא, ב (צורת הפתח שאמרו, צריכה שתהא בריאה כדי

להעמיד בה דלת, ואפילו דלת של קשין). טור ושו"ע סי"א (וצריך שיהיו הקנים

שבצדדים חזקים לקבל דלת כל שהוא, אפילו של קש או של קנים).

[1496] ירושלמי עירובין פ"א ה"א (צורת פתח שאמרו, קנה מיכן

וקנה מיכן, וגמייא על גביהן). שו"ת ריב"ש סי' תה (אמנם הקורה של מעלה,

סגי בכל שהוא, כמו שאמרו בירושלמי אפילו קנה מכאן, וקנה מכאן, וגמי על גביהן). שו"ע

שם (אבל קנה שעל גבן סגי בכל שהוא, ואפילו גמי מהני).

וכן הוא לקמן סי' שסג סל"ב (והמנהג

הפשוט במדינות אלו לתקן כל המבואות על ידי חבל ... משום צורת פתח, שדיה אפילו בגמי,

כמ"ש בסי' שס"ב).

[1497] עירובין יא, ב (כיפה (שער העשוי ככיפה, רש"י), רבי מאיר

מחייב במזוזה, וחכמים פוטרין. ושוין שאם יש ברגליה עשרה (גובה, קודם שיתחיל לעגל,

רש"י), שהיא חייבת), וכחכמים. טור ושו"ע סי"ב (כיפה, אם יש ברגליה,

דהיינו קודם שהתחיל להתעגל, י' טפחים, מותרת משום צורת פתח).

והיינו דקיי"ל כחכמים שאין אומרים

חוקקים להשלים גובה י' טפחים. ורק לענין תחומין מקילין בזה, כדלקמן סי' תה סוף

ס"ז (שכיון שבקרקעיתה יש כדי לחקוק להשלימה לעשרה, אנו רואים כאלו הוא חקוק,

כי יש מי שאומר שבכל מקום אומרים חוקקים להשלים, ויש לסמוך על דבריהם לענין תחומין,

שהלכה כדברי המיקל בהם).