שמט דין ארבע אמות ברשות הרבים

שמט דין ארבע אמות ברשות הרבים

ובו ו' סעיפים:

הגדול לפי גדלו

א כל⁶¹⁴ אדם

יש לו ד' אמות ברשות הרבים שיכול לטלטל בהם ⁶¹⁵ , שנאמר שבו איש תחתיו, ולמדו מפי הקבלה ⁶¹⁶ , שזה נאמר לענין טלטול, שלא יטלטל כל אדם ברשות

הרבים אלא כמדת תחתיו, דהיינו כמדת אורך גופו שהוא ג' אמות, ואמה כדי לפשוט בה

ידיו ורגליו ⁶¹⁷ .

לפיכך מודדים לו באמה שלו ⁶¹⁸ , דהיינו (ממרפיקו (שקורין עלינבוגי"ן בל"א)

עד ראש אצבע הארוכה הנקראת אמה על שם זה ⁶¹⁹ ), הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, שהרי בד' אמות שלו

יש בהן כדי פשיטות אורך גופו וידיו ורגליו.

ואם הוא ננס באיבריו, דהיינו שאמתו קטנה וגופו גדול ⁶²⁰ , ונמצא שלא יספיקו לו ד' אמותיו, נותנים לו ד' אמות

בינוניות של כל אדם, שכל אחת מהן ששה טפחים.

ובין שמודדין לו אמות בינונית ובין שמודדין לו אמות

שלו, מודדין אותן מצומצמות להחמיר ⁶²¹ :

אלכסונן

ב ארבע אמות

שאמרו, הן ואלכסונן, דהיינו אלכסון של ד' על ד', שהוא ה' אמות וג' חומשי אמה ⁶²² .

לפי שבמגרשי הערים שהן מרובעים, ויש להם זויות, שהרי

נאמר ⁶²³ בהם את פאת נגב וגו', ופאה היא זויות ⁶²⁴ , נאמר בהם זה יהיה להם וגו'. ודרשו חכמים ⁶²⁵ כזה יהיה

כל שובתי שבת.

כגון רשות היחיד שהוא ד' על ד', יהיה גם כן מרובע,

שתהיינה בו זויות ⁶²⁶ .

וכן אלפים של תחום שבת הן מרובעות, ולא עגולות, כדי

שישתכר הזויות ⁶²⁷ .

וגבי העברה ד' אמות ברשות הרבים, שלא שייך ריבוע

ועיגול, צריך שיהא שם האלכסון של ריבוע ⁶²⁸ , שהאלכסון הוא העודף שיש במשך המרובע מחמת הזויות. ויש

מי שאומר ⁶²⁹ שמד' אמות עד ה' וג' חומשים פטור, אבל אסור מדברי

סופרים. [ו]יש לחוש לדבריו ⁶³⁰ . אבל תוך ד' מותר לכתחילה ⁶³¹ , אפילו ליטול מתחלת ד' ולהניח בסוף ד', רק שלא יוציא

חוץ לד' ⁶³² :

הנחה בינתיים

ג המעביר ד'

אמות ברשות הרבים, אינו חייב אלא אם כן העביר בהליכה אחת, אבל אם עמד בתוך ד' אמות

וחזר והלך, פטור. במה דברים אמורים כשעמד לפוש, אבל עמד לתקן משאו, הרי זה כמהלך ⁶³³ .

ומדברי סופרים אסור להוציא חפץ חוץ לד' אמות ⁶³⁴ , אפילו בעומד ⁶³⁵ או יושב ⁶³⁶ לפוש תוך ד' אמות, או אפילו מניח החפץ בארץ תוך ד'

אמות, וחוזר ומוליכו חוץ לד' אמות, גזרה שמא יעבירנו ד' אמות בהליכה אחת ⁶³⁷ .

ואפילו⁶³⁸

בכרמלית גזרו על זה ⁶³⁹ , בעצומו של יום, מטעם שיתבאר בסי' שנ"ב ⁶⁴⁰ , אבל בבין השמשות לא גזרו על זה בכרמלית ⁶⁴¹ , אפילו לדבר הרשות⁶⁴².

אבל ברשות הרבים גזרו על זה אפילו בבין השמשות ⁶⁴³ אפילו לדבר

מצוה ⁶⁴⁴ לפי שבקל יוכל לבא לידי איסור של תורה שיעבירנו ד'

אמות בהליכה אחת. וכן מטעם זה גזרו על הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים על ידי זה

עוקר וזה מניח אפילו בבין השמשות לדבר מצוה, וכן על הוצאה כלאחר יד ⁶⁴⁵ , כמו שיתבאר בסי' ת"ט⁶⁴⁶:

ליתנו לחבירו וחבירו לחבירו

ד וכל זה

כשאדם אחד מוציא החפץ חוץ לד' אמות, אלא שעושה הנחה בינתיים. אבל מותר לו לאדם

לעקור חפץ מרשות הרבים וליתנו לחבירו שאצלו בתוך ד' אמותיו, וחבירו יתננו לחבירו

שאצלו, אע"פ שהחפץ הולך כמה מילין ברשות הרבים, כיון שכל אחד אינו מעביר ד'

אמות ⁶⁴⁷ .

ובלבד שלא יוציאו החפץ חוץ לתחום העיר שקנה בה החפץ

שביתה ⁶⁴⁸ . אלא אם כן הוא חפץ של הפקר שאינו קונה שביתה כלל ⁶⁴⁹ :

ה ומכל מקום

אין היתר זה שנותנו לחבירו וחבירו לחבירו מועיל, אלא לענין טלטול חוץ לד' אמות

בכרמלית או ברשות הרבים, אבל לא לענין טלטול מרשות היחיד לרשות הרבים או לכרמלית ⁶⁵⁰ (אפילו אם אחד עומד בפנים ואחד בחוץ, וזה שבפנים

מושיט החפץ, וזה שבחוץ נוטלו מידו, שזה עוקר וזה מניח, אעפ"כ אסור מדברי

סופרים ⁶⁵¹ אפילו בכרמלית, ואפילו לדבר מצוה, כמו שנתבאר בסי'

של"א ⁶⁵² , אלא אם כן משום בזיון כתבי הקודש, כמו שנתבאר בסי'

ש"א ⁶⁵³ ):

מקצת אמותיו של זה בתוך של זה

ו היו שנים

מקצת אמותיו של זה בתוך של זה, כגון שיש ביניהן ו' אמות, מביאין ואוכלים באמצע,

ובלבד שלא יוציא כל אחד מתוך שלו לתוך של חבירו. היו שלשה והאמצעי מובלע ביניהם,

כגון שבין ב' החיצונים שמונה אמות, האמצעי מותר עם כל אחד מהחיצונים, במה שד' אמות

שלו מובלע בתוך שלהם, והם אסורים זה עם זה ⁶⁵⁴ :

[614] עיקרי ההלכות שנתבארו

בסימן זה:

(א)

הגדול לפי גדלו (ס"א).

(ב)

אלכסונן (ס"ב).

(ג)

הנחה בינתיים (ס"ג).

(ד)

ליתנו לחבירו וחבירו לחבירו (ס"ה).

(ה)

מקצת אמותיו של זה בתוך של זה (ס"ו).

*

איסור

העברת ד' אמות ברשות הרבים, כבר נתבאר לעיל סי' שמו ס"ה (הלכה למשה מסיני

שהמעביר חפץ ד' אמות ברשות הרבים חייב).

וכאן

יתבאר אופן מדידת ד' אמות אלו.

[615] עירובין מח, א (לטלטל,

דברי הכל ארבע אמות אין, טפי לא). טור ושו"ע ס"א (כל אדם יש לו ארבע

אמות ברשות הרבים שיכול לטלטל בהם).

[616] בשלח טז, כט. שבת צו, ב

(גמרא גמירי לה). עירובין שם (והני ד' אמות היכא כתיבא, כדתניא שבו איש תחתיו,

כתחתיו). רמב"ם הל' שבת פי"ב הט"ו (ומפי הקבלה אמרו שזה

שנאמר בתורה שבו איש תחתיו, שלא יטלטל חוץ למרובע זה, אלא במרובע זה, שהוא כמדת

אורך אדם).

וראה גם לקמן סי' שצו ס"א (שבו איש

תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, יש אומרים שזו אזהרה ליוצא חוץ לתחום ... ויש

אומרים ... זה שנאמר אל יצא איש ממקומו זו היא אזהרה על הוצאה, שהזהיר משה שלא

לצאת עם הכלי מרשות היחיד לרשות הרבים ללקוט המן, ושבו איש תחתיו קבלו חכמים שזו

אזהרה שלא לטלטל ברשות הרבים אלא כשיעור תחתיו של אדם שהוא ד' אמות, כמו שנתבאר

בסי' שמ"ט).

וכאן לא הובאו שתי דעות אלו, כי לכל

הדעות למדו מפסוק זה מפי הקבלה, שלא יטלטל חוץ לד' אמות ברשות הרבים.

[617] ברייתא עירובין מח ,

א (גופו שלש אמות, ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו, דברי ר' מאיר). רמב"ם

שם (שהוא כמדת אורך אדם כשיפשוט ידיו ורגליו). מ"א ס"ק א (גופו ג' אמות,

ואמה כדי לפשוט בו ידיו ורגליו. כ"מ מדעת הרב"י והרמב"ם).

והיינו שג' אמות הן אורך הגוף עם הראש,

והאמה הרביעית היא ממרפיקו (שהוא נגד סוף הראש) עד ראש אצבע הארוכה.

וכן הוא לקמן בסדר תיקוני המקוה ועשייתה

(צריך להיות אורך התיבה מבפנים ערך ח"י טפחים מרווחים, ורוחב השליבות באורך

התיבה ערך ד' טפחים, ונשאר י"ד טפחים להתפשטות גוף האשה תחת המים ... וראשה

יהיה על השליבה). והיינו שאורך הגוף עם הצואר והראש הם ח"י טפחים (ג' אמות),

ואורך הגוף מלבד הצואר והראש הם י"ד טפחים (שיעור זה הוא של אדם בינוני. ומה

שהוסיף לקמן שם "אם היא ארוכה", נתבאר בהערות שם, סדר תיקוני מקוואות

הערה 16).

אבל בתוס' חגיגה יא, א ד"ה ברום ג'

אמות (קומת האדם אינו אלא ג' אמות לבד הראש). ראה מוריה קכז-ח ע' סה.

ולפי זה איך יתאים האמור כאן "ואמה

כדי לפשוט בה ידיו ורגליו"? הרי כשאדם פושט את ידיו, מרפיקו (שהוא תחלת האמה

הרביעית) הוא נגד סוף הראש.

ואפשר מיירי שאין ידיו פשוטות לגמרי,

אלא כל הזרוע שוכב נגד גובה הכתף.

[618] רב פפא שם (לעולם באמה

דידיה יהבינן ליה ... משום דאיכא ננס באבריו). טור ושו"ע שם (ומודדים לו באמה

(דהיינו הזרוע, מ"א) שלו, ואם אמתו קטנה, נותנים לו ארבע אמות בינוניות של כל

אדם, שכל אחת מהן ששה טפחים).

[619] מנחות יא, א (זו אמה),

ופרש"י (ממנה מודדין כל אמות הבנין והכלים, לפי שהיא ארוכה מכולן). וראה רד"ק

יחזקאל מא, ח (האמות הם מן ראש האצבע הנקרא אמה, עד פרק המבדיל בין הזרוע והקנה).

[620] רש"י שם ד"ה

משום דאיכא (שגופו בינוני ואמתו קצרה, ולא סגי ליה באמה דידיה). מ"א ס"ק

ג (והוא גדול, נמצא שלא יספיקו לו ד' אמות).

וכן הוא לקמן סי' שצו ס"ג (ד' אמות

אלו שלכל רוח ורוח שהן שיעור תחתיו של אדם, מודדים אותו לכל אדם באמה שלו, ואם הוא

ננס באברים, שגופו גדול ואמתו קטנה, נותנים לו ד' אמות בינונית של כל אדם, שכל אחת

מהן ו' טפחים כמו שנתבאר בסי' שמ"ט).

[621] עירובין שם (תניא, שבו

איש תחתיו, כתחתיו, [וכמה תחתיו] גופו שלש אמות, ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו דברי

ר' מאיר, ר' יהודה אומר גופו שלש אמות, ואמה כדי שיטול חפץ מתחת מרגלותיו ומניח

תחת מראשותיו, מאי בינייהו, איכא בינייהו ארבע אמות מצומצמות).

רי"ף שם יג, א (דרבי מאיר סבר מצומצמות ורבי יהודה סבר

מרווחות). וכן הוא ברא"ש שם פ"ד סי"א. טור (ומודדים אותן לו באמה

שלו מרווחת) , דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה.

ב"י (ועל פי דברי הרי"ף והרא"ש כתב רבינו מרווחות,

דקיימא לן כרבי יהודה ... אבל היכא דמשערין באמה בינונית, ודאי דמצומצמות הוו,

כדאשכחן דכי אמרינן אמה בת ששה טפחים הוו עצבות ולא שוחקות, כדאיתא בריש מסכת

עירובין (ד, א). אבל הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות שבת (הט"ו) לא כתב אם

מרווחות הוו או מצומצמות ... ואפשר שהוא מפרש שכדי לפשוט ידיו ורגליו הוו ארבע

אמות מצומצמות, וכמו שפירשו הרי"ף והרא"ש, וסבירא ליה דכי אסיקנא בריש

עירובין דבטפחים עצבות משחינן לחומרא, ממילא הוה ליה ארבע אמות מצומצמות, ודלא כרבי

יהודה).

מ"א ס"ק

א (ד' אמות מצומצמות). ולא פירש אם הכוונה למי שמודדין לו אמות בינוניות, או

שמודדין לו אמות שלו. ועי' ב"י (שמפרש ברמב"ם, ד" בין

שמודדין לו אמות בינונית ובין שמודדין לו אמות שלו, מודדין אותן מצומצמות

להחמיר").

וכן הוא לקמן סי' שסג סכ"ז (עשר אמות של רוחב מודדים אותן

מצומצמות, הכל להחמיר), וסכ"ח (עשרים אמה מצומצמות).

ופירש בד"מ ס"ק א (כתב במ"מ

סוף פי"ז

דשבת (הל"ו), דשיעור מרווחות יותר משיעור מצומצמות, חצי אצבע לאמה).

וכן הוא לקמן שם (ושיעור העודף של המרווחות על המצומצמות הוא

חצי אצבע לאמה).

*

וכל זה בארבע אמות של העברה ברשות הרבים. אבל לענין ארבע אמות

של תחומין, נתבאר לקמן סי' שצו ס"ג (נתבאר שם שד' אמות אלו מודדים אותן

מצומצמות. ויש אומרים שמודדים אותן מרווחות. ויש לסמוך על דבריהם בד' אמות אלו

שלענין תחומין, שעיקרן אינן אלא מדברי סופרים).

וכמבואר באליה זוטא ס"ק ב (לקמן סימן

שצ"ו כתב רמ"א ולבוש דד' אמות מרווחות, וכן פסק הב"ח כאן. ולי נראה

מדלא כתבו רמ"א הכא, דמודה דברשות הרבים מודדין מצומצמות לחומרא).

[622] רב אחא בר יעקב

עירובין נא , א (המעביר ד' אמות ברשות הרבים, אינו חייב עד

שמעביר הן ואלכסונן), ופרש"י (ד' אמות וח' חומשי אמה). טור ושו"ע ס"ב

(ארבע אמות שאמרו, הן ואלכסונן, שנמצא שהם חמשה אמות ושלשה חומשים).

וכן הוא לקמן סי' שעב ס"ה (שהאלכסון

של מרובע זה שהוא ה' טפחים וג' חומשין).

וחשבון זה הוא לערך, כדלקמן סי' שצט סי"ג

(לפי החשבון של חכמי התלמוד, שהוא בקירוב ולא בצמצום, בכל אלכסון שהוא עודף על

צלעות ריבועו ב' חומשין מאורך הצלע ... אבל לפי חשבון חכמי המדות שדקדקו וצמצמו

החשבון, בכל אלכסון יהיה עודף).

[623] מסעי לה, ה.

[624] רש"י עירובין שם ד"ה

פיאות כתיב (דכתיב פאת (נגב), ופאת משמע מרובע).

[625] ברייתא שם (תני, רב חנניה

אומר כזה יהו כל שובתי שבת).

ומביא

כאן ג' דוגמאות, אף שיש הפרש בינם:

(א)

רשות היחיד, ד' על ד' מרובע, כדלעיל סי' שמה ס"א (איזו היא רשות היחיד ... ד'

טפחים על ד' טפחים). והוכיח בקונטרס אחרון שם ס"ק א, דקיי"ל שאין צריך

להיות עיגול של ד' טפחים באלכסון. ואין צריך שיהי' ד' על ד' לריבוע העולם.

(ב)

תחום שבת, אלפים אמה מרובעות לריבוע העולם, כדלקמן סי' שצח ס"א (הבא למדוד

אלפים אמה של תחום העיר ... אם היא עגולה שאין לה זויות ... רואים אותה כאלו היא

בתוך מרובע ... וכשהוא מרבע מרבעה לריבוע העולם).

(ג)

העברה ד' אמות ברשות הרבים, כדלקמן בסמוך (שלא שייך ריבוע ועיגול, צריך שיהא שם

האלכסון של ריבוע).

[626] גמרא שם (א"ר פפא

בדיק לן רבא עמוד ברשות הרבים גבוה י' ורוחב ד' צריך הן ואלכסונן, או לא, ואמרינן

ליה לאו היינו דרב חנניה, דתניא רב חנניה אומר כזה יהו כל שובתי שבת), ופרש"י

(שיהא רחב ד' בריבוע, שתוכל למצוא בו אלכסון, דדבר עגול אין לו אלכסון). ונתבאר

בהערה הקודמת.

[627] כדלקמן סי' שצט סי"ד

(עושין התחומין סביב העיר כטבלא מרובעת, דהיינו שמודד על פני כל אורך העיר למזרח

אלפים אמה לחוץ, וכן לצפון, ואחר כך רואים כאלו היתה טבלא מרובעת אלפים על אלפים

בקרן למלאותה, ונמצא התחום בקרן אלפים ואלכסון, שהם אלפים ות"ת, וכן יעשה

בשאר הקרנות). והיינו שמרבעה לריבוע העולם (כמובא לעיל הערה 12 ).

וכן הוא בד' אמות של תחומין; אלא שבזה

ישנן ב' דעות, כדלקמן סי' שצו ס"ב.

[628] רש"י שם ד"ה הן

ואלכסונן (וגבי העברה ליכא למיתב פיאות, אלא כי האי גוונא,

שנותנין להן שיעור אלכסונן, דהא ליכא למימר בהו רבוע ועיגול).

עי' במה שכתבתי בסי' שמה

קונטרס אחרון ס"ק א (כר"ת נמי לא קיי"ל). והיינו דלא קיי"ל כר"ת

שבתוס' שם ד"ה כזה (דלכל צד נותנין האלכסון, בזריקה ובהעברה, ובתחום שבת,

ועמוד נמי צריך שיהא בו ששה פחות ב' חומשין).

אלא כרש"י, שרק לענין העברה ד'

אמות נותנין האלכסון לכל צד.

[629] רמב"ם הל' שבת פי"ב

הי"ח (אין המעביר או הזורק ברשות הרבים חייב, עד

שיעביר חוץ לחמש אמות ושלשה חומשי אמה ... ואם העביר פחות מזה פטור), והי"ט (אם

היה בין שני המקומות עד ארבע אמות, הרי זה מותר. היה ביניהן יתר מארבע אמות ועדיין

הן בתוך חמש אמות ושלשה חומשי אמה פטור. היה ביניהן חמש אמות ושלשה חומשי אמה בשוה,

הרי זה חייב, שהרי העביר החפץ חוץ לאלכסונו של מרובע). דעה הב' שבטור ושו"ע

שם (ויש מי שאומר שמארבע אמות עד חמשה ושלשה חומשים פטור אבל אסור).

[630] ב"ח ד"ה ומ"ש

והרמב"ם (ולפי עניות דעתי נראה שכדברי

הרמב"ם הוא העיקר, והכי נקטינן. גם בשולחן ערוך הביא דעתו). נחלת צבי

ס"ק ב (ואני אומר שדברי הרמב"ם נכונים הם). אליה זוטא ס"ק ג

(וכן עיקר כמבואר בב"ח ונחלת צבי).

[631] רמב"ם שם הט"ו

(מותר לאדם לטלטל ברשות הרבים בתוך ארבע אמות). מ"מ שם (וכן דעת התוס'. ולא

אמרו במקום הדחק בדוקא, אלא במעביר הרבה בפחות פחות מארבע ... ולזה הסכים הרשב"א

ז"ל ועיקר). והוא בעבודת הקדש שער ג ס"ב (ויש מתירין, שלא אסרו שלא

במקום הדחק, אלא מעביר יתר מארבע אמות פחות פחות מארבע אמות, שמא לא ינוח בנתיים,

אבל פחות מארבע אמות, לעולם מותר. ולזה דעתי נוטה).

והיינו כדלעיל סי' רסו סי"א (התירו

לו לטלטל בשבת כיסו או מציאה שבאה לידו מבעוד יום, פחות פחות מד' אמות, דהיינו שלא

יוליכם ד' אמות רצופים משקדש היום, אלא ילך עמהם פחות מד' אמות, ויעמוד מעט לנוח,

ויחזור וילך פחות מד' אמות, ויעמוד מעט לנוח, וכן יעשה עד שיגיע למקום שביתתו).

אלא שגם בזה לא אסרו אלא באדם אחד,

כדלקמן ס"ד (אבל מותר לו לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים וליתנו לחבירו שאצלו

בתוך ד' אמותיו, וחבירו יתננו לחבירו שאצלו, אע"פ שהחפץ הולך כמה מילין ברשות

הרבים, כיון שכל אחד אינו מעביר ד' אמות).

[632] והיינו, שאיסור העברה ד'

אמות ברשות הרבים, אין פירושו שאסור להעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד', אלא האיסור הוא

להוציאו חוץ לד', כמבואר בהמאור לו, ב (לפי שד' אמות של אדם בכל מקום קונות לו

וכרשותו דמיין, וכשמוציא חוצה להן, בזורק או במעביר, כמוציא מרשות היחיד לרשות

הרבים דמי). ובחדושי הרשב"א צז, ב (דזריקה תולדה דהוצאה היא, ואפילו זריקת

ארבע ברשות הרבים). הובאו בחדושי צמח צדק מח, ד ד"ה הוצאה.

ועל זה מצויין כאן:

תוס' בשבת דף צט ע"ב

ד"ה ואמאי.

דתנן ק, א (זורק ארבע אמות בכותל ...

למטה מעשרה טפחים ... חייב). ובגמרא שם צט, ב (והא לא נח, ואמר רבי יוחנן בדבילה

שמינה שנינו. ואמאי הא קא ממעט מארבע אמות). ופרש"י (הא מתניתין ד' אמות קתני,

ואפילו מצומצמות, וכי נח בפני הכותל נתמעט הזריקה מד' אמות כדי מקום הדבילה, וקתני

חייב). וכתבו על זה התוס' שם (דבענין זה אין נראה שיתחייב, כיון שאיגודו בפנים,

כמו מוציא חצי קופה לרשות הרבים דאינו חייב עד שיוציאנה כולה לחוץ, דאטו אם זרק

אדם רומח וכל דבר ארוך, כל שהוא, יתחייב, כיון שראשו אחד יצא חוץ לד' אמות).

והיינו שאף אם נאמר, שמה שהודבקה הדבילה בכותל, הרי זה כאילו מונחת מחוץ לד' אמות,

והיתה כאן העברה של ד' אמות, מכל מקום פטור, כיון שהדבילה עצמה בתוך ד' אמות,

ואיגודו בפנים, ולא יצאה לגמרי מתוך ד' אמות אלו.

ומזה מובן, דלא סגי במה שהעבירו ד' אמות

ברשות הרבים, עד שיוציאו לגמרי מד' אמות, ולא ישאר איגודו בפנים. וכך גם בנידון

דידן, דלא סגי במה שהעבירו מתחלת ד' אמות עד סופם, עד שיוציאו לגמרי מד' אמות.

[633] רבה שבת ה , ב (תוך

ד' אמות, עמד לפוש (לנוח, רש"י) פטור, לכתף (לתקן משאו על

כתיפו, רש"י) חייב), ופרש"י (המעביר ד' אמות ברשות הרבים, ועמד תוך ד'

אמות לפוש, וחזר והשלים והניח או עמד שם, פטור, שלא העביר ד' אמות בעקירה אחת, ואם

לכתף עמד בתוך הד' אמות, וכשהשלים ד' אמות הניח או עמד שם לפוש, חייב, ועמידה דתוך

ד' לאו עמידה היא, שהיתה לכתף). מ"א ס"ק ו (ואם עמד תוך ד' אמות לתקן

משאוי, הוי כמהלך וחייב, אלא אם כן עמד לפוש).

וכן הוא לעיל סי' שמו ס"א (אין זו

חשובה הנחה, אלא אם כן עמד שם לפוש. אבל אם עמד שם לתקן משאו, הרי עמידה זו צורך

הילוכו ואינה חשובה הנחה). סי' שמז ס"ז (שכשעומד לפוש, עמידה זו חשובה הנחה

גם להחפץ שעל גופו או שעל ידו).

[634] ברייתא שם קנג , ב

(תניא ר"א אומר בו ביום גדשו סאה), ופירש"י (ביום שעלו

לעליית חנניה בן חזקיה וגזרו י"ח דבר, וזו אחת מהן היתה, כדאמרינן בפ"ק נותן

כיסו לנכרי, בו ביום גזרו שלא יוליכנו פחות פחות מד' אמות). ובגמרא שם יז, ב (מי

שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי, בו ביום גזרו), ופירש"י (ולא יטלטלנו פחות

פחות מד' אמות). שו"ע ס"ה (אסור להוליך חפץ פחות פחות מארבע אמות).

ולא התירו לעשות כן, אלא:

(א) כשהיה בדרך וקדש עליו היום ואין עמו

נכרי, כדלעיל סי' רסו סי"א (ואם אין עמו שום אחד מכל אלו, התירו לו לטלטל

בשבת כיסו או מציאה שבאה לידו מבעוד יום, פחות פחות מד' אמות, דהיינו שלא יוליכם

ד' אמות רצופים משקדש היום, אלא ילך עמהם פחות מד' אמות, ויעמוד מעט לנוח, ויחזור

וילך פחות מד' אמות, ויעמוד מעט לנוח, וכן יעשה עד שיגיע למקום שביתתו).

(ב) כשמוצא תפילין במקום סכנה, כדלעיל

סי' שא סנ"ב (ואם מתיירא לישב כאן עד שתחשך, מפני ליסטים שודדי לילה, יטול

כולן בידיו מיד, ויוליכן פחות פחות מד' אמות, כדרך שנתבאר בסי' רס"ו).

(ג) כשמוצא קוץ ברשות הרבים, כדלעיל סי'

שח סמ"ט (קוץ המונח ברשות הרבים, מותר לטלטלו פחות פחות מד' אמות, עד שיסלקנו

לצדי רשות הרבים).

[635] שבזה התירו בקדש עליו

היום, לדעה הראשונה דלעיל שם (ויעמוד מעט לנוח), ושם נסמן. משא"כ בלאו הכי

אסרו.

[636] שבזה התירו בקדש עליו

היום, לדעה השנית דלעיל שם (ויש מחמירין בכל מקום שהתירו טלטול פחות פחות מד' אמות,

שישב בכל פחות מד' אמות), ושם נסמן. משא"כ בלאו הכי אסרו (ראה משולחן הארי).

[637] גמרא שם קנג, ב (דילמא

אתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים). עולת שבת ס"ק ד (דחיישינן שלא יבא להוליך

ארבע אמות, דזמנין דלאו אדעתיה ואתי לאייתינהו ארבע אמות ברשות הרבים ).

[638] תוכן ההלכה שנתבארה בקטע

שלפנינו:

איסור

זה מדברי סופרים, שלא יוליכנו פחות פחות מד' אמות, חמור יותר משאר איסורי דברי

סופרים:

(א)

כיון שאסרו מטעם שהוא דומה למלאכה (ולא רק גזירה שמא יבוא כו').

(ב)

שבקל יוכל לבא להעברה בהליכה אחת (ולא רק גזירה שמא יבוא כו').

ולכן:

(א)

אסרו אף בכרמלית, אף שאין גוזרין גזירה לגזירה.

(ב)

אסרו ברשות הרבים גם בבין השמשות לדבר מצוה, אף שהתירו איסורי דברי סופרים בבין

השמשות לדבר מצוה.

אך

מכל מקום התירו בין השמשות בכרמלית, אפילו לדבר הרשות, כיון שיש כאן ג' טעמים

להקל:

(א)

פחות פחות מד' אמות.

(ב)

בין השמשות.

(ג)

כרמלית.

[639] שו"ע ס"ה (ואפילו

בין השמשות. ואפילו בכרמלית).

[640] סעיף ב (ולא אמרו

שבכרמלית לא גזרו גזרה מפני שהוא גזרה לגזרה, אלא בדבר שאין בו דרך מלאכה ... אבל

דבר שהוא דומה למלאכה, גזרו אף בכרמלית ... ולכן אסרו לטלטל פחות פחות מד' אמות

בכרמלית).

[641] ט"ז ס"ק א (ומכל

מקום נראה לי, דבתרתי לטיבותא, דהיינו בין השמשות ובכרמלית, לא החמירו כל כך, דהוי

תרתי דרבנן).

וכעין זה לקמן סי' תנה סי"ג (ולא

יאמר לנכרי שישאב לו עוד מים אחרים בבין השמשות, אם צריך להוליכן דרך רשות הרבים).

[642] משא"כ לדבר מצוה

מותר אפילו להוציאו מכרמלית, כמבואר בטור ושו"ע סי' תט ס"ב (שבשעת קניית

העירוב שהוא בין השמשות מותר להוציא ולהכניס מכל אחד משתי הרשויות לכרמלית לדבר

מצוה, שכל דבר שהוא מדברי סופרים לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה או בשעת הדחק).

וכדלעיל סי' רסא ס"א (ולדבר מצוה מותר לעשות בה כל דבר שהאסור בשבת עצמה הוא

מדברי סופרים, וכן אם הוא טרוד ונחפז ונצרך לדבר שהוא משום שבות בין השמשות, הרי

זה מותר).

[643] תוס' עירובין לד , א

ד"ה ואמאי, לענין עירוב תחומין (למה היה צריך להוליכו עד מקום

השביתה, לא היה צריך רק להוציאו מביתו ולהניחו ברשות הרבים ... דאי בעי ממטי ליה

פחות פחות מד' עד מקום השביתה ... שיש להחמיר בשבות בפחות מארבע אמותיו ... משום דבקל

יבא לידי איסור שבת דאורייתא). עבודת הקדש שער ה סי"ט (ואף על פי שאין בהבאה

של פחות פחות מארבע אמות אלא משום שבות, ולא גזרו שבות במקום מצות עירוב, לא כל

השבותין התירו במקום עירוב, לפי שיש שבות שקרוב לבוא לידי מלאכה גמורה של תורה,

ולא רצו להתירו כדי שלא יגע בשל תורה, וזה אחד מהם. שאם אתה מתירו להביאו פחות

פחות מארבע אמות יבוא לטלטלו ארבע אמות בבת אחת). הובא במ"מ הל' עירובין פ"ו

ה"ט. מ"א לקמן סי' תט ס"ק ז (ואין מתירין לו להביאו פחות פחות מד',

כיון דאפשר לבא לידי חיוב חטאת (מ"מ תוס')).

*

יוצא מכאן שאיסור פחות פחות מד' אמות

(שאסור אף בבית השמשות, אפילו לדבר מצוה), חמור יותר מאיסור כרמלית (שהותר בבין

השמשות לצורך מצוה).

וכן הוא לקמן סי' שנב ס"א,

בשוה"ג הערה 8

(דפחות פחות מד' אמות חמיר מכרמלית, עיין סוף סי' שמ"ט).

וראה לעיל סי' רסו סי"ב (אין פחות

פחות מד' אמות מועיל אלא לענין איסור מעביר ד' אמות ברשות הרבים, אבל לא לענין

הוצאה ... מרשות הרבים או כרמלית לרשות היחיד). תהלה לדוד שם סט"ז.

[644] כמבואר ברשב"א שם (ואף

על פי ... לא גזרו שבות במקום מצות עירוב, לא כל השבותין התירו במקום עירוב). וראה

מראי מקומות וציונים. משולחן הארי.

[645] תוס' עירובין לג, א סד"ה

והא (ונראה לי דבכל הנהו, כיון דבקל יבא לידי איסור דאורייתא, אפילו רבי מודה

דגזרו עליו בין השמשות). רא"ש עירובין פ"ג ס"ד (ואע"ג דאכתי

יכול להביא אליו ... כלאחר יד, או בזה עוקר וזה מניח. ויש לומר דבשבות כי הני לא

שרי רבי בין השמשות, כיון דבקל יכול לבוא לידי חטאת).

[646] סי' זה בשוע"ר לא

הגיע לידינו. וגם בשו"ע שם לא נזכרה הלכה זו. רק במ"א ס"ק ז, לענין

פחות פחות מד' אמות (כמועתק לעיל הערה 30 ).

[647] משנה עירובין צה , ב

(רבי יהודה אומר נותן אדם חבית לחבירו וחבירו לחבירו אפילו חוץ לתחום,

אמרו לו לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה), כרבי יהודה , וכדאמרינן בגמרא שם צז,

ב (רב אשי אמר הכא בחבית דהפקר עסקינן ומים דהפקר עסקינן). רמב"ם הל' שבת פי"ב

הי"ז (מותר לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים וליתנו לחבירו שעמו בתוך ארבע אמות,

וכן חבירו לחבירו האחר שבצדו, אפילו הן מאה, ואף על פי שהחפץ הולך כמה מילין בשבת

מותר, מפני שכל אחד מהן לא טלטל אלא בתוך ארבע אמות שלו). טור ודעה הא' שבשו"ע

ס"ג (מותר לו לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים וליתנו לחבירו שאצלו בתוך ארבע

אמותיו, וחבירו לחבירו שאצלו, אף על פי שהחפץ הולך כמה מילין ברשות הרבים). שו"ע

סי' שא סמ"ב (נותנם לחבירו וחבירו לחבירו), עי"ש בב"י

שם ד"ה ומ"ש אם הם רבים (אפילו לדבר הרשות שרי). ודלא כעולת שבת

כאן ס"ק ג (ולעיל בסי' שא סעיף מב כתב המחבר להתיר לצורך מצוה לעשות בענין

זה, והכא מיירי לדבר הרשות), שהרי מדברי הב"י הנ"ל מובן, שגם שם התיר אף

לדבר הרשות.

[648] כחכמים שם (אמרו לו

לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה). או לכו"ע, לפי אוקימתא דרב

אשי שם (מאן, אמרו לו רבי יוחנן בן נורי היא דאמר חפצי הפקר קונין שביתה). טור ושו"ע

שם (ובלבד שלא יוציאנו חוץ מתחום שלו).

[649] אוקימתא דרב אשי שם. טור

ומ"א ס"ק ד (ובחפצי הפקר שרי). וכדלקמן סי' תא ס"א (חפצי הפקר,

שאין להם בעלים שיוכלו להקנות להם שביתה, לא קנו שביתה מאליהם, אלא הרי הם כרגלי

הזוכה בהם תחלה, שיכול להוליכם למקום שילך הוא).

[650] שו"ת רש"ל סי'

נא (שאין מועיל לעניין הוצאה מרשות הרבים לרשות היחיד, אלא מאיסור הוצאה של ד'

אמות ברשות הרבים לחוד). ט"ז ס"ק א (ופשוט שזה אינו מועיל אלא

לענין טלטול חוץ לד' אמות, ברשות הרבים או בכרמלית, אבל לא להוציא מרשות היחיד

לכרמלית. וכ"כ רש"ל בתשובה סי' נ"א, והביא הוכחה לזה. ולי תמוה,

שהוא פשוט, דהא משנה מפורשת לענין מרשות היחיד לרשות הרבים במשנה ראשונה דשבת, והוא

הדין לענין כרמלית מדרבנן), ובסי' רסו ס"ק ד (דבר פשוט שזה אין מועיל אלא

טלטול ברשות הרבים או כרמלית, שהאיסור הוא משום טלטול ד' אמות, על כן מהני זה. אבל

מרשות היחיד לכרמלית, וכל שכן לרשות הרבים, דהאיסור משום הוצאה מרשות לרשות, דאסור

אפילו בחצי אמה, לא מועיל זה, וכן כתב רש"ל בתשובות סי' נ"א).

[651] כדלעיל סי' שמז ס"א (העומד

באחת משתי רשויות אלו ופשט ידו לרשות השנייה וחפץ בידו ונטלו ממנו חבירו העומד שם,

שזה עקר מרשות זו וזה הניח ברשות השנייה ... אבל אסורים לעשות כן מדברי סופרים,

גזרה שמא יבאו כל אחד ואחד מהם לעשות מלאכה שלימה בשבת).

[652] ס"ח (להוציא התינוק

מביתו לבית הכנסת דרך כרמלית ... לא יוציאוהו ויכניסוהו על ידי שנים, שזה עוקר וזה

מניח, אף על פי שהוא פטור, מכל מקום הרי הוא אסור מדברי סופרים). הרי שאסרו אף

בכרמלית, ואף לדבר מצוה.

[653] סעיף נב (וכשיגיע לפני

החצר ההוא, יושיט אותן לחבירו העומד בחצר, וחבירו יטלן מידו בשעה שהוא הולך, שנמצא

הוא עושה עקירה מרשות הרבים וחבירו עושה הנחה ברשות היחיד ... התפילין).

[654] משנה שם [מ]ה , א

(היו שנים מקצת אמותיו של זה בתוך אמותיו של זה (עומדין זה רחוק מזה

ו' אמות, דמיבלען ב' אמות של כל אחד בתוך של חברו, רש"י), מביאין ואוכלין

באמצע. ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך של חברו (שלא יפשוט זה ידו לתוך שתים

החיצונות ... דחפציו כרגליו, רש"י). היו שלשה והאמצעי מובלע ביניהן, הוא מותר

עמהן והן מותרין עמו, ושנים החיצונים אסורין זה עם זה). טור ושו"ע ס"ד (היו

שנים, מקצת אמותיו של זה בתוך אמותיו של זה, כגון שיש ביניהם ו' אמות, מביאין ואוכלין

באמצע, ובלבד שלא יוציא כל אחד מתוך שלו לתוך של חבירו. היו שלשה והאמצעי מובלע

ביניהם, כגון שבין שנים החיצונים שמנה אמות, האמצעי מותר עם כל אחד מהחיצונים במה

שארבע אמותיו מובלעים בתוך שלו, ושנים החיצונים אסורים זה עם זה).

ומיירי במשנה במי שהוא חוץ לתחום, ויש

לו רק ד' אמות. וכאן מיירי לענין ד' אמות ברשות הרבים, וכדלעיל סי' רסג בקונטרס

אחרון ס"ק ח ד"ה ולדינא (תנן בפ"ד דעירובין היו שנים כו' מביאים

ואוכלים באמצע ... והרמב"ם וטור ושו"ע כתבוה בסי' שמ"ט, אפילו

לענין [רשות] הרבים דאורייתא).

וכיון שמותר ליתנו לחברו וחברו לחברו,

כדלעיל ס"ד, אם כן יכול כל אחד מהשנים לקחת מחבירו ולהניח אצלו. וכאן מיירי

כנראה, שרוצים לאכול ביחד (באותו שלחן), כל אחד משלו (מבלי ליתנו לחברו).