שסה דין מבוי שנפרץ

שסה דין מבוי שנפרץ

ובו י' סעיפים:

מבוי שנפרץ מצדדיו

א מבוי ¹⁸⁶⁹ שנפרץ אחד מצדדיו ¹⁸⁷⁰ לרשות הרבים או לכרמלית ¹⁸⁷¹ , אע"פ

שלא נפרץ במילואו, וגם אין בפרצה יותר מעשר, אם היא בפחות מד' טפחים לראשו המתוקן

בלחי או קורה, דהיינו שלא נשאר עומד ד' טפחים בכותל המבוי שבסיום הפרצה, והיא

יתירה מג' טפחים, שאינה כלבוד, אסור. שמא יניחו בני המבוי פתח המבוי המתוקן בלחי

וקורה וילכו להם דרך פרצה זו, לרשות הרבים או לכרמלית שהמבוי נפרץ להן, כדי לקצר

דרכם ¹⁸⁷² , ויתבטל ממנו שם פתח מבוי, כיון שאין בני המבוי

הולכים שם, ויתבטלו גם כן הלחי והקורה שבו, לפי שהם צריכים להיות בפתח המבוי, והוא

אין שם פתח מבוי עליו ¹⁸⁷³ . אבל כשנשאר פס ד' טפחים עומד מהכותל, לא נתבטל שם

פתח מבוי ממנו, לפי שהוא עדיין פתוח לד' טפחים הללו שיש שם מבוי עליהם.

שלא אמרו ¹⁸⁷⁴ שיעור מבוי ד' אמות, אלא הבא לעשות הכשר מבוי בתחלה,

אבל מבוי שהיה כשר מתחלתו, אינו נפסל ומתבטל מתורת מבוי עד שלא נשתייר בו ד' טפחים ¹⁸⁷⁵ . לפיכך אם לא נשתייר עומד ד' טפחים, ורוצה להעמיד שם

פס ד' טפחים, אינו מועיל כלום עד שיהא בפס ד' אמות, כיון שכבר נפסל המבוי ובא

להכשירו ¹⁸⁷⁶ .

וכיון שיש שם מבוי על ד' טפחים שנשתיירו, או על ד'

אמות שהעמיד, הרי הלחי או הקורה מתוקנים לפתח מבוי כראוי, והפרצה אינה אוסרת כלל

אם אינה יתירה מעשר אמות ¹⁸⁷⁷ , שהיא כפתח גם כן, ואין המבוי נפסל בפתחים הרבה ¹⁸⁷⁸ .

והוא שאין רבים בוקעים בפרצה זו ¹⁸⁷⁹ , כגון שפרוצה למקום מטונף או מקולקל בטיט, ואין דרך

רבים לעבור באותה פרצה ¹⁸⁸⁰ , וכל שכן אם נשתיירו גידודים מהכותל שנפרץ שהם

מעכבים ההילוך ¹⁸⁸¹ . אבל אם רבים בוקעים שם, אפילו אין שם בפרצה אלא ד'

טפחים, צריך לתקנה ¹⁸⁸² (בצורת פתח,

כדין מבוי מפולש, שהרי מבוי זה מפולש הוא מפתח זה לפתח הגדול, שבו הלחי או הקורה ¹⁸⁸³ ):

ב ומבואות

שלנו, אע"פ שדינם כחצר שאינה ניתרת בלחי וקורה, ובחצר אין פרצה אוסרת אע"פ

שרבים בוקעים בה, אלא אם כן יתירה מעשר, אעפ"כ יש להחמיר בזה במבואות שלנו

שיש בהם פרצה ד' טפחים ורבים בוקעים בה, לעשות שם תיקון ¹⁸⁸⁴ .

וכן עיר המוקפת חומה שנפרצה פרצה ד' טפחים בחומתה

ורבים בוקעים שם, יש להחמיר לעשות שם תיקון ¹⁸⁸⁵ (אע"פ שאין בעיר מבוי שבתים וחצרות פתוחים

לתוכו כראוי, אבל אם יש בעיר מבוי שבתים וחצרות פתוחים לתוכו כראוי, מן הדין צריך

לעשות תיקון לפרצת חומתה או למבוי ההוא ¹⁸⁸⁶ ):

מבוי שנפרץ לחצר, וחצר לרשות הרבים

ג מבוי¹⁸⁸⁷

שנפרץ במילואו לחצר, ונפרצה החצר מצד השני לרשות הרבים ¹⁸⁸⁸ , ולא עירבו בני החצר עם המבוי ¹⁸⁸⁹ .

חצר מותרת, אפילו פרצה של רשות הרבים היא כנגד הפרצה

של מבוי והרבים נכנסין בזו ויוצאין בזו, אין בקיעת הרבים אוסרת בחצר¹⁸⁹⁰.

רק שלא יהיו הפרצות יתירות מעשר ¹⁸⁹¹ . ומפני שלא עירבה עם המבוי אינה נאסרת, שאין המבוי

אוסר על חצרות הפתוחות לו, אלא החצרות הן שאוסרים עליו כשרגילות בו, שדריסת רגליהן

עליו ¹⁸⁹² .

והמבוי אסור, שהחצר אוסרת עליו, כיון שלא עירבה עמו ¹⁸⁹³ . ואע"פ שאינה רגילה בו, שהרי

עכשיו הוא שנפרץ לה ¹⁸⁹⁴ . מכל מקום כיון שנפרץ במילואו למקום האסור לו בלי

עירוב, נאסר כולו ¹⁸⁹⁵ . מה שאין כן החצר אינה פרוצה לו במילואה, אלא נשארו

בו גיפופין מכאן ומכאן עודפים על המבוי, שהיא רחבה ממנו ¹⁸⁹⁶ .

וכגון שכתלי אורך המבוי נכנסין בתוך החצר ¹⁸⁹⁷ , ומופלגין שם מכתלי אורך החצר ג' טפחים ¹⁸⁹⁸ , שאם לא כן הרי גיפופי החצר מועילים גם למבוי משום

נראה מבחוץ ושוה מבפנים, כמו שנתבאר בסי' ש"ס ¹⁸⁹⁹ , ואינו קרוי פרוץ במילואו, ואין החצר אוסרת עליו אף

אם היא רגילה בו.

ואף שכל חצר הרגילה במבוי אוסרת עליו כשלא עירבה עמו

אע"פ שלא נפרץ לה המבוי כלל, אלא היא פתוחה לו בפתח גמור. מכל מקום חצר זו

כיון שיש לה דרך אחרת לילך בה לרשות הרבים שלא דרך המבוי, דהיינו דרך פרצתה שנפרצה

לרשות הרבים, כופין אותה על מדת סדום שלא תעבור בשבת דרך המבוי ותאסר עליו ¹⁹⁰⁰ :

ד ואם ערבו

בני החצר עם בני המבוי ¹⁹⁰¹ , ופרצת החצר שלרשות הרבים או לכרמלית אינה מכוונת

כנגד פרצת המבוי לחצר ¹⁹⁰² , גם המבוי מותר. אבל אם הפרצות הם מכוונות זו כנגד

זו, הרי זה נראה כאלו המבוי הוא מפולש לרשות הרבים או לכרמלית שכנגדו, וצריך לתקנו

שם בצורת פתח אצל פרצתו ¹⁹⁰³ .

ואפילו כשאין הפרצות מכוונות, אינו מותר אלא כשפרצתו

לחצר היא באמצע רוחב החצר, ולא מצד רחבה, סמוך לכותל ארכה. שכיון שרחבה של חצר

עודף על המבוי מכל צד, נראה שהמבוי לחצר הוא כלה ואינו מושך עד רשות הרבים או

כרמלית שכנגדו, ואינו כמפולש. אבל אם פרצתו לחצר היא מצד החצר, שכותל אורך המבוי

שוה לאחד מכתלי אורך החצר, הרי זה נראה כמבוי ארוך עד כותל שכנגדו, ומשוך שם

בעקמומית עד רשות הרבים או כרמלית, והרי הוא נראה כמבוי מפולש בעקמומית ¹⁹⁰⁴ .

ואפילו אם פרצתו לאמצע החצר, אינו מותר אלא כשהחצר

היא של רבים, אבל בחצר של יחיד חוששין שמא ימלך ויבנה בתים בחצרו ברוחב העודף על

המבוי, ותהא פרצת המבוי מצד החצר ¹⁹⁰⁵ , ויטלטלו בו כבתחלה ¹⁹⁰⁶ :

מבוי שנפרץ לרחבה, ורחבה לשביל ונהר

ה ואם נפרץ

לרחבה שאחורי הבתים שאינה יתירה מבית סאתים, או יתירה מבית סאתיים והוקפה לדירה,

דינו כאילו נפרץ לחצר ¹⁹⁰⁷ .

אבל אם יתירה על בית סאתים ולא הוקפה לדירה דינו

כנפרץ לכרמלית, וצריך שם תיקון¹⁹⁰⁸

בכל ענין ¹⁹⁰⁹ .

ואם צד השני של הרחבה פתוח לשביל שיש לו מחיצה מכאן

ומכאן, ועולה עד שפת הנהר, ודרך הרחבה והשביל מוליכין בני המבוי את בהמתם לנהר

להשקותם. יעשו לחי בראש זה של המבוי שנפתח לרחבה ¹⁹¹⁰ , וצורת פתח בראש השני הפתוח לרשות הרבים, או לכרמלית ¹⁹¹¹ , ועל ידי

לחי זה נעשית הרחבה מוקפת לדירה ¹⁹¹² , שהלחי נידון משום מחיצה ¹⁹¹³ , וכאלו עשה מחיצה להרחבה להקיפה לדירה, דהיינו

להשתמש בה מהמבוי דרך פתח זה שנפתח לה המבוי, שפתח נחשב כדירה כמו שנתבאר בסי' שנ"ח ¹⁹¹⁴ .

ואע"פ שלחי אינו מועיל להקיף לדירה, ואפילו צורת

פתח, ואפילו מחיצה גמורה אינן מועילין אם אינן יתירים מעשר, כמו שנתבאר שם¹⁹¹⁵.

מכל מקום כאן, מתוך שהלחי הזה מועיל להמבוי להכשירו, מועיל גם כן להרחבה להקיפה

לדירה ולהתיר לטלטל בה¹⁹¹⁶.

ומותר לטלטל גם כן מתוכה למבוי, וממבוי לתוכה, שאין

הרחבה אוסרת על המבוי בלי עירוב לפי שאין בה דיורין ¹⁹¹⁷ .

אבל בשביל אסור לטלטל בו אלא בד' אמות, אם אין בשפת

הנהר גובה י' טפחים שתהא נחשבת מחיצה לו, וכן עומק הנהר שלצד השביל אינו מתלקט

עשרה מתוך ד' אמות¹⁹¹⁸.

אפילו אם מעבר הנהר יש שם גידודים גבוהים עשרה, ואין עשר אמות ברוחב הנהר המפסיק

בין השביל להגידודים, אעפ"כ אינן עולין לו למחיצה, גזרה שמא יבאו להתיר שביל

אחר שאין שם גידודים כלל, מפני שלא יעלה על דעתם כלל ששביל זה ניתר בגידודים שמעבר

הנהר ¹⁹¹⁹ .

אבל נהר המהלך סמוך למבוי, ואין בשפתו גובה י' טפחים,

וגם עמקו שלצד המבוי אינו מתלקט עשרה מתוך ד' אמות, אלא שמעבר הנהר יש שם גידודים

גבוהים י', או שעומק הנהר עצמו שבצד השני מתלקט עשרה מתוך ד' אמות, יש להסתפק אם

עולים למבוי למחיצה רביעית, כי שמא לא גזרו גזרה זו אלא בשביל שאין בני אדם מצויים

בו כל כך ¹⁹²⁰ .

במה דברים אמורים כשאין יותר מעשר אמות רוחב משפת

המבוי עד מקום המתלקט, או עד הגידודים. אבל אם יש שם יותר מעשר אמות, אין להסתפק

כלל שאינם מועילים כלום למבוי ¹⁹²¹ , כמו שנתבאר בסי' שס"ג ¹⁹²² :

טלטול כנגד הלחי ותחת הקורה

ו מותר

להשתמש בפתח המבוי כנגד הלחי, לפי שאף שחודו הפנימי הוא שסותם כמחיצה. מכל מקום

כיון שאין ברוחב מקום זה ד' טפחים, מקום פטור הוא ¹⁹²³ .

וכן מותר להשתמש תחת הקורה ¹⁹²⁴ , לפי שאף שהקורה היא משום היכר ¹⁹²⁵ לבני המבוי, ובחודו הפנימי הוא שיש להם היכר ¹⁹²⁶ . מכל מקום כיון שאין ברוחב מקום זה שתחתיה ד' טפחים,

מקום פטור הוא.

במה דברים אמורים במבוי הפתוח לרשות הרבים, אבל בפתוח

לכרמלית אסור להשתמש, בין כנגד הלחי ¹⁹²⁷ , בין תחת הקורה ¹⁹²⁸ , לפי שמקום זה שאין בו ד' מצטרף הוא להכרמלית ונעשה

כמוה שמצא מין את מינו וניעור ¹⁹²⁹ , כמו

שנתבאר בסימן שמ"ה ¹⁹³⁰ . ואף החולקים שם מודים כאן, הואיל ואין בגובה מקום

ג' טפחים ¹⁹³¹ .

ואם הקורה רחבה ד' טפחים, ובריאה לקבל מעזיבה, הרי שם

תקרה עליה ואומרים פי תקרה החיצון יורד וסותם, [ומותר] להשתמש תחתיה, אף על פי

שפתוח המבוי לכרמלית ¹⁹³² :

ז אף על פי

שמותר להשתמש כנגד הלחי או תחת הקורה, לא ישב אדם בפתח המבוי וחפץ בידו, שמא

יתגלגל החפץ לרשות הרבים וישכח ויביאנו, כיון שאין היכר בינו לרשות הרבים ¹⁹³³ .

אבל בפתח החצר, בין שפתוח לרשות הרבים בין שפתוח

לכרמלית, מותר, לפי שיש היכר ¹⁹³⁴ . והוא הדין בפתח מבוי המתוקן בצורת פתח. ומכל מקום

בצורת פתח שלנו שהוא גבוה מאד יש להחמיר ¹⁹³⁵ אפילו בפתוח לכרמלית¹⁹³⁶:

ח נשים

היושבות על פתח המבוי וכדיהן בידן, אין ממחין בידן, לפי שבודאי לא ישמעו לנו,

ומוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות ¹⁹³⁷ :

שבת

שהותרה מקצתה

ט מבוי שנפלו

לחיו או קורתו בשבת, אף על פי שהותר כבר למקצת שבת, אסור משם ואילך, ואין אומרים

בו שבת כיון שהותרה הותרה ¹⁹³⁸ , כיון שהוא פתוח לרשות הרבים או לכרמלית ¹⁹³⁹ , כמו

שנתבאר בסי' שס"ב ¹⁹⁴⁰ .

אבל עיר המוקפת חומה, ונפל התיקון שבמבוי בשבת, הותר

לכל שבת זו, שהרי החומה מפסקת בינו לרשות הרבים או כרמלית שחוץ לעיר, וכל העיר היא

רשות היחיד גמורה מן התורה, אלא שחסרה עירוב, שדירת הנכרים מבטלת עירוב הישראלים

כשנפל תיקון המפסיק ביניהם, ובזה אומרים שבת כיון שהותרה הותרה ¹⁹⁴¹ , כמו שנתבאר שם.

ואם ספק אימתי נפל, אם בשבת אם מבעוד יום, הולכים

להקל, שספק דברי סופרים הוא ¹⁹⁴² .

וכל זה כשהיה התיקון ראוי לעמוד כל השבת. אבל אם מערב

שבת היה עומד ליסתר בשבת, כגון במקומות שמצויים נכרים שמקלקלים אותם בליל שבת,

וקרוב לודאי הוא שיקלקלוהו, אסור לאחר שנסתר ¹⁹⁴³ :

י מבוי¹⁹⁴⁴

שעירבו בו כל חצרותיו עירוב אחד ביחד, והוא הנקרא שיתופי מבואות, ונשברה הקורה

ונאסר המבוי בטלטול מתוכו לחצרות ומחצרות לתוכו, הרי אותו החצר שהשיתוף מונח בה,

וכן חצרות הפתוחים לה, מותרות בטלטול מתוכן, ומזו לזו, אע"פ שיש דיורין הרבה

בכל אחת מהן, ולא עירבו ביניהן עירוב אחר מלבד השיתוף, הרי סומכין על השיתוף במקום

עירוב ¹⁹⁴⁵ , כמו שיתבאר בסי' שפ"ז¹⁹⁴⁶.

אבל חצרות שאינן פתוחות לחצר שהשיתוף מונח בה, אפילו

הן עומדות בצדה רק שאין לה מהן פתח או חלון שהוא בתוך י' טפחים¹⁹⁴⁷,

אסורות, שהרי אין השיתוף אצלן ואינן יכולות להביא אותו אצלן דרך המבוי, כיון

שנשברה הקורה ¹⁹⁴⁸ .

והוא שנשברה מבעוד יום. אבל אם נשברה בשבת, אומרים

שבת כיון שהותרה הותרה ¹⁹⁴⁹ .

וכשהוא בענין שהן אסורות, אסור לטלטל בהן אפילו בבית

אחד מחדר לחדר, אם בכל חדר דר אדם אחד בפני עצמו ¹⁹⁵⁰ , כמו שיתבאר בסי' ש"ע ¹⁹⁵¹ . וצריך להזהיר על זה במקומות שאין להם לחי או קורה.

(וגם צריך להזהירם שלא יעשו עירובי חצרות בפסח ¹⁹⁵² בבית הכנסת ¹⁹⁵³ , אלא אם כן יש ב' בתים בחצר בית הכנסת או בחצר

הסמוכה לבית הכנסת, בענין שיוכלו להביא העירוב אצלם דרך פתח או חלון בשבת ¹⁹⁵⁴ ).

וגם במקומות שיש שם לחי או קורה או צורת פתח, ונשבר

התיקון באותו מבוי של בית הכנסת, אם נשבר בחול, כל המבואות אסורים, אפילו יש להם

תיקון בפני עצמו¹⁹⁵⁵,

אלא אם כן הוא בענין שיכולין להביא אצלם העירוב מבית הכנסת:

[1869] עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה:

(א) מבוי שנפרץ מצדדיו (ס"א-ב).

(ב) מבוי שנפרץ לחצר, וחצר לרשות הרבים

(ס"ג-ד).

(ג) מבוי שנפרץ לרחבה, ורחבה לשביל ונהר

(ס"ה).

(ד) טלטול כנגד הלחי ותחת הקורה (ס"ו-ח).

(ה) שבת שהותרה מקצתה (ס"ט-י).

[1870]

ר' אמי ור' אסי עירובין [ה] , א

(מבוי שנפרץ מצידו (מן הכתלים שבצד ארכו, רש"י) כלפי ראשו ... אם יש שם (אם

נשתייר מן הכותל ... במקום הפרצה, רש"י) פס ד', מתיר בפירצה עד עשר (דכיון

דיש הכשר אורך מבוי מן הקורה עד הפירצה, לא בטל ליה תורת פתח מקמאי, ובמלתיה קאי,

וקורתו מתירתו, רש"י), ואם לאו (דאין שם פס ד ' , רש"י),

פחות משלשה (אם הפירצה פחותה מג ' , רש"י) מתיר

(תיקון המבוי את המבוי, שהרי כלבוד דמי, ואין כאן פירצה, רש"י), שלשה, אינו

מתיר (דכיון דממעטין בני מבוי בהילוכן ומקצרין את דרכן דרך אותה פירצה, חיישינן

דילמא שבקי פתחא רבה ועיילי ונפקי בההיא פירצה, רש"י)). טור ושו"ע ס"א

(מבוי שנפרץ בו פרצה מצדו כלפי ראשו, אם נשאר עומד בראשו פס רחב ארבעה טפחים,

מותר, והוא שלא תהא הפרצה יותר על י'. ואם לא נשאר פס ד', אסור, אלא אם כן היתה

הפרצה פחות מג' טפחים).

[1871]

עי' ט"ז סי' שסד ס"ק ב (מפולש

אין בו חילוק בין לרשות הרבים בין לכרמלית, כמ"ש רס"י זה, ואם כן גם

לדידן במבוי עקום צריך תיקון כמו במפולש).

ובגמרא שם ודו"ק. ראה מראי מקומות וציונים.

וכן הוא לעיל שם ס"ה (בב' ראשיו לרשות הרבים או לכרמלית),

ושם (הערה 46 ).

[1872]

גמרא שם י, ב (וליחוש דלמא שביק פיתחא רבה ועייל בפיתחא זוטא. אמר

רב אדא בר מתנה חזקה אין אדם מניח פתח גדול ונכנס בפתח קטן. ומאי שנא מדרבי אמי

ודרבי אסי. התם קא ממעט בהילוכא, הכא לא קא ממעט בהילוכא).

והיינו דהא דאמרינן לעיל סי' שסג ס"מ (מן הסתם אין חוששין

שמא יניחו הגדול וילכו בקטן, שחזקה אין אדם מניח פתח גדול ונכנס בקטן), היינו דוקא

כשהפירצה היא בראש המבוי. משא"כ כאן שהפירצה היא לאחד מצדדיו, הרי אפשר שיניחו

פתח הגדול ויכנסו בפתח הקטן כדי למעט בהילוכו.

[1873]

רש"י שם ה, א ד"ה מתיר (ובטיל

ליה פתחא קמא, ובטלה קורה דידיה, ואין קורה למבוי זה), ובדף י, ב ד"ה דילמא (בטיל

תורת פתח מיניה, ובטיל לחי המתוקן בו, ונמצא מבוי זה בלא תיקון). מ"א ס"ק

ב (חיישינן דלמא שבקי בני מבוי פתח המבוי וילכו בפתח זו לקצר דרכם, ובטל לי' תיקון,

דבעינן קורה על גבי מבוי וליכא).

וכן הוא לעיל שם (שאם כן נתבטל תורת הפתח מן הגדול, ובטלה הלחי

המתוקן בו, ונמצא מבוי זה בלא תיקון).

[1874]

לעיל סי' שסג סכ"ז (מבוי שאין בארכו ד' אמות אין שם מבוי עליו),

ושם נסמן (הערה 148 ).

[1875]

גמרא שם (התם סוף מבוי (כגון הא דר' אמי ור' אסי שכבר היה מבוי

ואירע בו פסול, הכי נמי דלמיהדר לשוייה מבוי סגי בד' טפחים, רש"י), הכא תחלת

מבוי (כגון גבי חקק, דהשתא קאתי לשוייה מבוי, רש"י), אי איכא ארבע אמות אין

אי לא לא). ט"ז ס"ק א (ואף על גב דשיעור אורך המבוי הוא ד' אמות, היינו

אם תחלה נעשה מבוי, אבל כאן כבר היה מבוי, אלא שנסתר, די בד' טפחים במה שנשאר ממנו).

וכעין זה מצינו בכמה הלכות, כדלעיל סי' יב ס"א (אף על פי

שכבר ביארנו שבשעת הטלת הציצית בבגד יהיה אורך כל חוט מהח' חוטין י"ב גודלין,

מכל מקום אם לאחר שהטיל הציצית נפסקו כל הח' חוטין, ולא נשתייר מכל חוט וחוט מד'

חוטין הארוכין אלא כדי לעשות בו עניבה ... כשר). לקמן סי' שסח ס"ג (כמה הוא

שיעור העירוב בתחלתו ... כגרוגרת פת ... אבל שיורי עירוב, דהיינו עירוב שהיה בו

כשיעור ונתמעט ... ונשתייר בו אפילו כל שהוא כשר).

[1876]

תוס' שם ד"ה סוף מבוי (תחלת מבוי,

דהיינו שלא נשתייר שם פס ד', שצריך לעשות לו הכשר, צריך ד' אמות. וכן משמע לישנא

דקאמר אם יש שם פס ד', מכלל דבנשתייר שם פס ד' מיירי). מ"א ס"ק א

(אבל אם לא נשאר עומד, צריך שיעמוד פס ד' אמות, דתחלת מבוי ד' אמות).

[1877]

רב חנן בר רבא שם ו , א (מבוי

שנפרץ מצידו עשר). טור ושו"ע ס"א (והוא שלא תהא הפרצה יותר על י') וס"ב

(נפרץ מצדו שלא כלפי ראשו, שיעורו בעשרה).

[1878]

רש"י שם ה, א ד"ה מתיר בפירצה (פירצתה מתרת, כיון דלאו

יותר מעשר, תורת פתח עליה, ומבוי אינו נפסל בפתחים הרבה).

וכן הוא לעיל סי' שסג סי"ד (ניתר בעומד כפרוץ ... שמתיר

בד' רוחות), ושם נסמן (הערה 83 ).

*

וכן הדין אם נפרץ בראשו ממש, שאין הפרצה אוסרת עד עשר אמות,

כמבואר במ"א ס"ק ג (כשנפרץ בראשו ממש, כגון שהמבוי סתום מג' רוחות וקצת

מרוח רביעית ... ונפרץ ברוח רביעית, שרי).

ואף שלא נזכרה הלכה זו כאן בפנים; כתב על זה בשו"ת צמח

צדק סי' מא סוף אות ב (דגם מראשו אין פוסל פרצה, כי אם ביותר מעשר אמות, וכן נראה

מדברי הגאון אאזמו"ר ז"ל, שהשמיט לגמרי בסי' שס"ה דין מבוי שנפרץ

בראשו, וסמך לו על מ"ש בסי' שס"ג ס"מ הא דרב יהודה).

והיינו מה שנפסק לעיל שם (אם ירצה להעמיד רוחב הפס לרוחב המבוי ... ירחיק שני אמות מכותל זה ויעמיד שם פס רחב

שלשה אמות וגבוה עשרה טפחים), והוכיח כן שם (בהערה 270 ); דלא כמה שחילק הט"ז כאן ס"ק א.

וכן מסיק רבינו בשו"ת שלו סי' ג', דלקמן הוספה א (שהרי

פרצת מבוי בעשר מראשו, כמ"ש התוס' דף ו ד"ה אחד זה, וכמ"ש

המ"א ריש שסה).

[1879]

גמרא שם ו, א (מבוי עקום, רב אמר תורתו

כמפולש ... אלמא פירצת מבוי מצידו בד'. ורב חנן בר רבא שאני התם דקא בקעי בה רבים

... מאי שנא מדרבי אמי ורבי אסי, התם דאיכא גידודי הכא דליכא גידודי). טור ושו"ע

ס"ב (והוא דלא בקעי בה רבים).

[1880]

רש"י שם ד"ה מכלל (בפירצה

דלא בקעי רבים, כגון שפרוצה למקום מטונף או למקום מקולקל בפתחים וטיט, ואין דרך רבים

מצויים לעבור באותה פירצה). הגהות אשרי פ"א ס"ז (והא דקאמר רב חנן בר

אבא בעשר, מיירי שנפרץ למקום מטונף או מקולקל בטיט, ואין דרך רשות הרבים לעבור

באותה פרצה). מ"א ס"ק ד (פירוש, מקום מטונף או מקולקל בטיט, ואין דרך

רבים לעבור באותה מחיצה (רש"י הג"א)).

[1881]

גמרא שם (התם דאיכא גידודי), ופירש"י (שנשתייר מן הכותל ביסוד

ג' או ד' טפחים גובה על כל פני הפירצה, שאינה נוחה לעבור בה). הגהות אשרי שם (והיכא

דאיכא גדודי, לכולי עלמא לא אסור עד שיהא יותר מעשר). מ"א ס"ק ד (וכל

שכן אם נשתיירו גדודים המעכבים ההילוך).

[1882]

טור ורמ"א ס"ב (אבל אי בקעי בה רבים, אפילו לא נפרץ רק ד'

טפחים צריך לתקנו שם).

[1883]

כן משמע ב[ג]מרא ו, א (מבוי עקום, רב

אמר תורתו כמפולש ... אלמא פירצת מבוי מצידו בד'. ורב חנן בר רבא שאני התם דקא

בקעי בה רבים), דדמי למבוי עקום. ועי' ב"י סי' שסד סוף ד"ה מבוי

המפולש בשם תשובת הר"ן סי' עב (ואם אין שום גדודי כלל, הרי נעשת פרצה

זו כמבוי עקום, ולפיכך צריכה פרצה זו צורת פתח בראשו).

והיינו שאף שעד עשר אמות הוא פתח, ואף ש"אין המבוי נפסל

בפתחים הרבה" כנ"ל. מכל מקום כאן דינו כמבוי המפולש דלעיל סי' שסד

ס"א (מבוי המפולש בשני ראשיו ... אינו ניתר בלחי וקורה מכאן ולחי וקורה מכאן,

אלא צריך צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן אם אינו רחב מעשר אמות), וכדין מבוי

עקום דלעיל שם ס"ה (מבוי עקום כמין ד' ומפולש בב' ראשיו ... צריך שיעשה צורת

פתח בעקמומיתו, כדי שיהא הצורת פתח, שהוא תיקון של מבוי מפולש, נראית להדרים כאן

ולהדרים כאן).

ואף שפירצה קטנה זו (של ד' טפחים) מתוקנת על ידי עומד מרובה על

הפרוץ. מכל מקום לא סגי בזה, עד שתהי' "צורת הפתח מכאן ולחי או קורה

מכאן".

ואם פתח הגדול נתקן בצורת הפתח. ראה שו"ת צמח צדק חאו"ח

סי' מא ס"ט. משנה ברורה באור הלכה ד"ה צריך לתקנו. נתיבות שבת פכ"א

הערה סז. חסד לאברהם (יצחקי) סי' ו ס"ז. אבני דרך (יעקובוביץ) עירובין

ח"א ע' נג.

[1884] מ"א ס"ק ד (וצ"ע במבואות שלנו אם

יש להם דין חצר לענין זה ... ויש להחמיר).

וכן הוא לעיל סי' שסד ס"ג (ומבואות

שלנו, אף על פי שדינם כחצר שאינן ניתרים בלחי וקורה, הואיל ואין בתים וחצרות

פתוחים לה כראוי, מכל מקום לענין פילוש אינם כחצר אלא כמבוי המפולש ... ולא די להם

בתיקון החצר מכאן ומכאן), ושם נסמן (הערה 25 ).

ואף שמבואות שלנו אין להם דין מבוי

עקום, כדלעיל שם ס"ט (וכל דיני מבוי עקום הם במבוי שבתים וחצירות פתוחים

לתוכו כראוי, אבל מבואות שלנו שאין בתים וחצרות פתוחים לתוכו כראוי, ודינם כחצר,

אינם צריכים שום תיקון בעקמומיתם, כמו שאין צריך בחצר עקומה).

מכל מקום יש להם דין מבוי המפולש,

להצריכם צורת הפתח, כלדעיל שם (שלענין פילוש לרשות הרבים או לכרמלית אנו מחמירים

בהם כמו במבוי גמור).

[1885] מ"א שם (והוא הדין בעיר המוקפת חומה ונפרץ בה פרצה בד'

טפחים ובקעי בה רבים, לדידן דקי"ל דיש לה דין חצר, צ"ע אם יהא מותר, ויש

להחמיר).

[1886] כן משמע בתשובת הריב"ש סי' תה (בעירכם זו,

אם היתה ניתרת כולה בהיקף חומתה ... נראה, שמפני הפרצות שיש בה, בטל הכשרה אם

הרבים בוקעין בהם. ואף על פי שאין בה פרצה יתרה על עשר, דהא אפילו רב חנן בר אבא

אמר דמבוי שנפרץ מצדו בעשר, מודה דאי בקעי בה רבים, פרצתו בד' ... וצריכין צורת

פתח מכאן, ולחי או קורה מכאן), ור"ן סי' עב (שאע"פ שעירכם דין

רשות היחיד עליה כיון שיש לה חומה ... לענין אותה פרצה שאמרת, אם יש בתחתיה גדודי ...

אינה צריכה שום תקון ... ואם אין שם גדודי כלל הרי נעשית פרצה זו כמבוי עקום,

ולפיכך צריכה פרצה זו צורת פתח בראשו), שבב"י שם. וכן הוכיח בית מאיר

ס"א מריטב"א שם י, ב ד"ה ופרכינן. וראה מחשבות בעצה סי' יא (יא,

א). ברכת אברהם ח"ב או"ח סי' שסד.

[1887] בשני הסעיפים שלפנינו

נתבארו שני טעמים לאסור מבוי שנפרץ לחצר הפרוצה לרשות הרבים:

(א)

בס"ג נאסר המבוי מטעם נפרץ במילואו למקום האסור לו, שהיא החצר שלא עירבה עמו.

(ב)

ובס"ד נאסר המבוי מטעם שהוא מפולש על ידי החצר לרשות הרבים, שצריך לתקנו שם

בצורת פתח.

[1888] רב עירובין ז , ב (מבוי שנפרץ

במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו, חצר מותרת ומבוי אסור). טור ושו"ע ס"ג (מבוי

שנפרץ במילואו לחצר, ונפרץ החצר מצד השני לרשות הרבים ... חצר מותר ... ומבוי אסור).

[1889] רב ששת שם (כאן שעירבו בני חצר עם בני מבוי, כאן שלא עירבו).

טור ושו"ע שם (אם לא עירבו בני חצר עם בני המבוי).

[1890] ט"ז ס"ק ג (אף

על גב דלעיל במבוי פוסל בקעי רבים, כאן לענין החצר לא משגחינן בבקעי רבים).

וכדלעיל סי' שסד ס"ב (וכל זה במבוי.

אבל חצר ... אין פילוש אוסר בהם, אלא אפילו הם מפולשים לרשות הרבים בשני ראשיהם,

והרבים נכנסין מכאן ויוצאים מכאן, די להם בתיקון החצר מכאן ומכאן), ושם נסמן (הערה

21 ).

[1891] רש"י שם ד"ה ונפרצה חצר כנגדו (בפחות מעשר),

וד"ה כאן שעירבו (הואיל ונפרצה בפחות מעשר דחשיב כפתח חצר). טור ושו"ע

שם (ובלבד שלא יהא יותר מעשר).

[1892] רש"י שם ד"ה חצר מותרת (לא אסרי עלה

בני מבוי, שאין מבוי אוסר על חצירות הפתוחין לו, אבל חצירות אוסרין במבוי, שהרי

דריסת רגליהם עליו).

[1893] רש"י שם ד"ה

כאן שעירבו (דבני חצר אסרי עליה כי לא עירבו, דכיון דלדידיה הוי מלואו, פירצה הוא,

ודיורי חצר אוסרין עליו).

ולא נתפרש כאן מה תקנתה, אי סגי בקורה,

או צריך לחי דוקא, וכב' הדעות דלעיל סי' שסד ס"א (אם ראשו אחד פתוח לרשות

הרבים וראשו השני לחצר שאינה מעורבת, אין צריך אלא לחי או קורה בשני ראשיו ... ויש אומרים שבראש הפתוח לחצר צריך שיהא שם

לחי, ולא קורה).

[1894] רש"י שם ח, א ד"ה בנראה מבחוץ (ואע"ג דשאר

חצירות הפתוחות למבוי בפתח הגון ודאי אוסרות עליו, זו הואיל ואינה רגילה בו, שהרי

סתום היה מתחלה אינה אוסרת עליו). תוס' שם ז, ב ד"ה דאי (ודווקא נפרץ במלואו,

אבל אי לא הוה נפרץ במלואו שרי אע"ג דלא עירבו, כיון דאינה רגילה בו, כדאמר

ונפרץ משמע דאינה רגילה בו).

וכדלקמן סי' שפו ס"ט (חצר הפתוחה

לב' מבואות ... אם היא רגילה בשניהם לצאת ולבא בחול דרך עליהם, אוסרת על שניהם,

ואם רגילה באחת ובשני אינה רגילה, זה שרגילה בו אוסרת וזה שאינה רגילה בו אינה

אוסרת).

[1895] רש"י שם ז, ב ד"ה כאן שעירבו (דלדידיה הוי מלואו,

פירצה הוא). תוס' שם (מבוי אסור אפילו לא נפרצה חצר כנגדו, משום דנפרץ במלואו לחצר,

ולא עירבו).

[1896] רש"י שם ד"ה חצר מותרת (דלדידה לא הוי במלואה,

ונשתיירו בה גיפופין מכאן ומכאן). מ"א ס"ק ה (ומבוי לא אסרה עליו, שהוא

רחב מהמבוי, ונשארו גיפופין מכאן ומכאן).

[1897] רא"ש שם פ"א ס"ח (ומיירי כשנכנסין

כותלי מבוי לחצר, דאם לא כן הוי כנראה מבפנים ושוה מבחוץ, דקי"ל דנידון משום

לחי). טור ושו"ע שם (וכגון שנכנסו כתלי המבוי בחצר, בענין שאין הגיפופין

שנשארו בחצר נראין למי שעומד במבוי, אבל אם נראים, עולים לו משום לחי, ומותר).

הלכה זו הובאה ונתבארה לעיל סי' שס

ס"ז, ושם נסמן (הערה 40 ).

*

ומכל מקום מועילות הגיפופים להתיר החצר,

אף שהם מוסתרים בכתלי אורך המבוי הנכנסים בתוך החצר. וראה גם לעיל סי' שסג

סי"ד (הערה 82 ).

[1898] ב"ח ד"ה ומ"ש וכגון שנכנסו (דוקא בדאיכא ריוח

בין כניסת כותלי המבוי לכותלי החצר שלשה טפחים, דליכא למימר לבוד). פרישה ס"ק

ד (שצריכין שיהיה רוחב הגיפופים של החצר ג' טפחים, דאם לא כן אמרינן לבוד, שזהו

גמרא ערוכה). תוספת שבת ס"ק יא (ומיירי שמופלגים כותלי המבוי מכתלי החצר ג'

טפחים, אבל בפחות מג' טפחים אמרינן לבוד, והרי הוא כאלו לא נכנסו, והוי נראו בחוץ).

ולמדים זאת מהא דאמרינן בגמרא שם ט, ב (ולימא

לבוד ותשתרי (ליהוי כאלו ראשי כניסה של כותלי קטנה סנופים לצד כותלי אורך הגדולה,

דהדר הוה להו הכניסה ליה גיפופי, נראין מבחוץ. דקס"ד אין הגדולה רחבה מן

הקטנה אלא מעט פחות מג' לכאן ופחות מג' לכאן, דהשתא אין ריוח שבין הכניסות לכותלי

אורכה של גדולה ג' טפחים, וכלבוד דמי, רש"י) ... דמפלגי טובא (טפי משלשה,

רש"י)).

[1899] סעיף ז (והוא שראשי כתלים אלו הבולטים שמה הם מופלגים שם ג'

טפחים ברוחב מן כתלי אורך קרפף הרחב שבצדם, כגון שגיפופים אלו יש באורך כל אחד מהם

ג' טפחים, אבל אם אינם מופלגים מהם ג' טפחים, הרי הם כלבדים וסניפים שם לצד כתלי

אורך הרחב, והאויר שביניהם הוא כסתום, ונמצא שיש שם גיפופים לקרפף הקצר, דהיינו

מראשי כתלי ארכו עד כתלי אורך הרחב, שהם פחות מג' טפחים מכאן ופחות מג' טפחים מכאן,

ואין כאן פרצה במילואה).

[1900] תוס' שם (הואיל ולבני חצר יש להם דרך לרשות

הרבים בלא מבוי, דכגון זו כופין אותו על מדת סדום). מ"א ס"ק ז (ואף על

גב דרגילים בני החצר לעבור דרך שם, כיון דיש להם לבני החצר דרך אחר לרשות הרבים,

כופין על מדת סדום שלא תעבור דרך המבוי (תוס')).

וכן הוא לקמן סי' שפו ס"ט (כופין

אותה על מדת סדום שתעבור בשבת דרך מבוי שלא נשתתף, אף על פי שאינה רגילה בו, ואין

צריך לומר אם רגילה גם בו, שאין לה לעבור בשבת על השני שנשתתף ולאסור עליו). סי'

שצב ס"ז (אם מבוי אחד עירב לעצמו והשני לא עירב כלל, כופין אותו על מדת סדום

שלא יעבור בשבת על זה שעירב, כדי שלא יאסר עליו, כיון שיש לו פתח אחר לצאת לרשות

הרבים, כמו שכופין את החצר שלא עירבה במבוי שלא תעבור בו בשבת אם יש לה פתח למבוי

אחר לעבור דרך עליו לרשות הרבים).

[1901] רב ששת שם (אסברא לך, כאן שעירבו כאן שלא עירבו),

ופירש"י (עירבו בני החצר עם בני מבוי, בני מבוי מותרין). טור ושו"ע ס"ג

(ואם עירבו בני החצר עם בני המבוי ... גם המבוי מותר).

[1902] רבה שם ח , א (לא אמרן אלא זה שלא

כנגד זה, אבל זה כנגד זה אסור), ופרש"י (פרצת חצר כנגד המבוי אסור). ורע"ב

ד"ה ולרבה (מוקים לה בזה שלא כנגד זה). טור ושו"ע שם (ופרצות החצר מצד

השני אינן מכוונות כנגד פרצת המבוי).

[1903] כדין מבוי המפולש לרשות הרבים או לכרמלית, דלעיל סי' שסד ס"א

(מבוי המפולש ... אינו ניתר בלחי וקורה מכאן ולחי וקורה מכאן, אלא צריך צורת פתח).

[1904] רב יוסף שם (לא שנו אלא שכלה לאמצע רחבה (דכיון

דרוחבה של רחבה עודף על המבוי לכל צד, נראה שהמבוי לרחבה כלה ואינו מושך עד רשות

הרבים שכנגדו, ולא אתי למישרי מפולש, רש"י), אבל כלה לצידי רחבה אסור (שכותל

אורך המבוי שוה לאחד מכותלי אורך הרחבה, ונראה כמבוי ארוך ומושך עד רשות הרבים

שכנגדו, מיחזי כמפולש ואסור). טור ושו"ע שם (והפרצה שבמבוי לחצר אינו מצד

החצר ... אבל אם ... פרצת החצר למבוי מצדו ... אסור). ט"ז ס"ק ד (דאלו

היה כן, שכותל המבוי שוה לאורך כותל החצר, נראה כמבוי ארוך ומושך עד רשות הרבים

שכנגדו ומפולש ואסור). מ"א ס"ק ח (דמיחזי כמבוי מפולש).

[1905] רב משרשיא שם (הא דאמרת זה שלא כנגד זה מותר, לא

אמרן אלא רחבה דרבים, אבל רחבה דיחיד, זימנין דמימלך עלה ובני לה בתים (ברחבה

ברוחב העודף על המבוי ומשוי כותלי אורכה לכותל אורך המבוי, רש"י), והוה ליה

כמבוי שכלה לה לצידי רחבה ואסור). טור ושו"ע שם (או אפילו אינה כנגדה, והחצר

הוא של יחיד, אסור). ט"ז ס"ק ה (דזמנין דמימלך היחיד ובנה בתים ברוחב

העודף על המבוי, ומשוה כותלי אורכה לכותל אורך המבוי, ממילא הוה גם בצד החצר

כדלעיל). מ"א ס"ק ט (דשמא ימלך ויבנה בתים ברוחב העודף על המבוי, והוה

ליה מבוי נפרץ מצדו של חצר ואסור).

וכעין זה לעיל סי' שנד ס"ג (במה

דברים אמורים באשפה של רבים. אבל בשל יחיד, אסור לזרוק לה כלום מרשות היחיד, לפי

שהיחיד עשוי לפנות אשפה שלו, ויבואו לזרוק שם כדרכן גם אחר שתינטל האשפה). סי' שסג

סל"ה (ובלבד שתהא אשפה של רבים, שאינה עשויה להתפנות, אבל באשפה של יחיד

חוששין שמא יפנה אשפתו, ויטלטלו במבוי כמתחלה).

[1906] רש"י שם ד"ה אמר שמא (ומטלטלי נמי במבואות כדמעיקרא).

[1907] עירובין ז, א-ב (אם היה מבוי כלה לרחבה אין צריך כלום ... מבוי

שנפרץ במלואו לחצר ... חצר מותרת ומבוי אסור ... כאן שעירבו בני חצר עם בני מבוי

כאן שלא עירבו), לפירוש ר"י בתוס' שם ד"ה בעירבו (ור"י מפרש דרחבה

דהכא ... מיירי בדאית בה דיורין, מדמפליג בין עירבו ובין לא עירבו). רא"ש

פ"א ס"ח (מיירי כשעירבו בני רחבה עם בני מבוי). טור ושו"ע ס"ג

(ואם נפרץ לרחבה פחותה מסאתים, או יותר על סאתים והוקף לדירה, דינו כאילו נפרץ

לחצר).

והיינו שדינו כדלעיל ריש סעיף הקודם (ואם

ערבו בני החצר עם בני המבוי ... גם המבוי מותר).

ואף שנתבאר לעיל סי' שנח ס"ד (בפחות

משיעור זה ... לטלטל מהבית לקרפף וכיוצא בו, או ממנו לבית, אין עירוב מועיל). ואם

כן איך התיר כאן "שאינה יתירה מבית סאתים", אפילו לא הוקפה לדירה.

כבר נתבאר לעיל סי' שנט ס"א (רחבה

שאחורי הבתים ... אם אין בה אלא בית סאתים, אין לה דין קרפף, ומותר לטלטל מתוכה

לבית ומבית לתוכה).

[1908] גמרא כ[ד] , ב (ההיא

רחבה דהואי בפום נהרא (יותר מבית סאתים הוה ולא הוקפה לדירה,

רש"י), דחד גיסא הוה פתיח למתא (למבוי שבעיר שכלה לרחבה זו, רש"י) ... היכי

נעביד (שהיו רוצין מעכשיו להשתמש בהם בני העיר ולהיותה מוקפת לדירה, ושוב לא תיהוי

כרמלית, רש"י)). ר"י בתוס' ז, ב שם (רחבה דפרק שני ... מיירי ביתירה

מבית סאתים, ולא הוקף לדירה, והויא כרמלית, ואין מטלטלין בה אלא בד ' ). רא"ש שם (דאי יתירה מבית סאתים ולא הוקפה לדירה הויא

כרמלית, והוה כמבוי שכלה לבקעה, כדמשמע לקמן בפרק עושין פסין (כד, ב) גבי רחבה

דהוה בפום נהרא). טור ושו"ע שם (אבל אם יתירה על סאתים ולא הוקפה לדירה,

כאילו נפרץ לכרמלית וצריך תיקון).

[1909] כלומר, בין אם הרחבה נפרצה לצד השני (שיתבאר לקמן בסמוך), ובין

אם לא נפרצה לצד השני.

ואפילו לא נפרץ המבוי במילואו לרחבה,

ואין בפרצה יותר מעשר, מכל מקום אוסרת הרחבה על המבוי "כנפרץ לכרמלית",

שנתבאר לעיל ס"א (מבוי שנפרץ אחד מצדדיו ...

לכרמלית, אע"פ שלא נפרץ במילואו, וגם אין בפרצה יותר מעשר ... אם רבים בוקעים

שם, אפילו אין שם בפרצה אלא ד' טפחים, צריך לתקנה (בצורת הפתח, כדין מבוי מפולש,

שהרי מבוי זה מפולש הוא מפתח זה לפתח הגדול, שבו הלחי או הקורה)).

וכדלקמן בסמוך (יעשו לחי בראש זה של

המבוי שנפתח לרחבה, וצורת פתח בראש השני הפתוח לרשות הרבים, או לכרמלית), ושם נסמן

(הערה 43 ).

אלא שעל זה מקשה לעיל סי' שמה קונטרס

אחרון ס"ק ב, קרוב לסופו (וצ"ע גבי מבוי שכלה לרחבה, אטו בקעי רבים, וכמבואר

מדין פרצת מבוי מצדו בעשר בסי' שס"ה, עיי"ש דלא גזרו גזרה זו במבוי כלל).

והיינו שכיון שאין בקיעת רבים ברחבה,

כדלקמן בסמוך (שאין הרחבה אוסרת על המבוי בלי עירוב לפי שאין בה דיורין), אם כן לא

הי' צריך להיות דינו כמבוי מפולש, אלא כדין מבוי שנפרץ למקום שאין רבים בוקעים בו,

דלעיל ס"א (והפרצה אינה אוסרת כלל, אם אינה יתירה מעשר אמות שהיא כפתח גם כן,

ואין המבוי נפסל בפתחים הרבה. והוא שאין רבים בוקעים בפרצה זו).

וכדין מבוי שנפרץ לחצר שאינה מעורבת,

דלעיל סי' שסד ס"א (אבל אם ראשו אחד פתוח לרשות הרבים וראשו השני לחצר שאינה

מעורבת, אין צריך אלא לחי או קורה בשני ראשיו, שהרי ראשו הפתוח לחצר אינו מחוסר

מחיצה שם, שמחיצות החצר מתירות אותו, ואין צריך תיקון שם אלא מפני שפרוץ שם

במילואו למקום האסור מחמת חסרון עירוב, ולא מחמת חסרון מחיצות, לפיכך די שם בתיקון

כל שהוא).

[1910] רבא שם (ההיא רחבה דהואי בפום נהרא (שם מקום,

רש"י), דחד גיסא הוה פתיח למתא (למבוי שבעיר, שכלה לרחבה זו, רש"י), וחד

גיסא הוה פתיח לשביל של כרמים, ושביל של כרמים הוה סליק לגודא דנהרא ... היכי

נעביד ... אמר רבא עבדינן ליה לחי לפיתחא דמתא, דמגו דמהני ליה לחי למתא מהני נמי

לרחבה). רמב"ם הל' שבת פט"ז הי"א (רחבה הפתוחה למדינה מצד אחד,

ומצד אחר פתוחה לשביל המגיע לנהר, עושה לה לחי מצד המדינה, ויהיה מותר לטלטל בכולה

ומתוכה למדינה ומן המדינה לתוכה). אור זרוע הל' עירובין סי' קל (ההוא רחבה יותר

מבית סאתים ולא הוקפה לדירה, דהוה בפום נהרא, חד גיסא פתוח למתא, למבוי שבעיר שכלה

לרחבה זו, וחד גיסא פתוח לשביל של כרמים ... ושביל של כרמים סליק לגודא דנהרא ... אמר

רבא ליעבד ליה לחי בסוף רחבה, מהך גיסא דהוי מתא, דמיגו דמהני למתא מהני נמי לרחבה).

הגהות אשרי שם פ"ב ס"ד (מבוי שכלה לרחבה יתירה על בית סאתים ולא הוקפה

לדירה, וחד גיסא [פתוח למתא, וחד] דרחבה פתוח לשביל של כרמים, דסליק לגודא דנהרא

... ליעבד לחי אפומא דרחבה בסוף המבוי). מ"א ס"ק ט (ואי חד גיסא דרחבה

פתוח לשביל דסליק לגודא דנהרא, ושפת הגודא גבוה י' דהוי מחיצה, ליעבד לחי אפומא

דרחבה בסוף המבוי, ויטלטל ממתא לרחבא).

[1911] רש"י שם ד"ה דמיגו דמהני למתא (לטלטל במבוי,

כדאמרינן בפרק קמא (ז, א) סרטיא מכאן ובקעה מכאן עושה צורת הפתח מכאן ולחי או קורה מכאן,

והכא נמי ליעבדו בראש המבוי הפתוח לרשות הרבים צורת פתח, והאי לחי דלצד הרחבה שרי

ליה). אור זרוע שם (כדאמרינן סרטיא מיכן ובקעה מיכן, עושה צורת הפתח מיכן ולחי או

קורה מיכן, והכא נמי ליעבדו בראש [המבוי] הפתוח לרשות הרבים צורת הפתח, והאי לחי

דלצד הרחבה שרי לה).

וכדלעיל סי' שסד ס"א (מבוי המפולש ...

אפילו שני ראשיו פתוחים לכרמלית, אינו ניתר בלחי וקורה מכאן ולחי וקורה מכאן, אלא

צריך צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן). ונתבאר לעיל (הערה 41 ).

[1912] רש"י שם ד"ה מהני נמי (להיות לה היקף לדירה, ויתירנה

לטלטל בה). מ"א ס"ק ט (ולחי זו מהני לרחבה, שתהא מוקפת לדירה).

[1913] כדלעיל סי' שסג ס"א (שלחי זה נידון משום מחיצה גמורה מן

התורה).

[1914] סעיף ו (או אפילו פתח תחלה פתח בלבד מביתו ... שכיון שהוא פתוח

לבית דירה חשוב כבית דירה).

[1915] ס"ז (אם היה מוקף

כבר כולו שלא לדירה, פורץ בו יותר מעשר וגודרו לדירה).

[1916] גמרא שם (דמגו דמהני ליה

לחי למתא, מהני נמי לרחבה). מ"א שם (אף על גב דבעי מחיצה י', כמ"ש סי'

שנ"ח. הכא מגו דמהני הלחי למבוי, מהני נמי לרחבה).

[1917] פלוגתא ד רב אחא ורבינא שם (ממתא לרחבה ומרחבה

למתא, פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אסר וחד שרי, מאן דשרי דהא ליכא דיורין), והלכתא

לקולא, כמבואר ברש"י שם ז, א ד"ה אין צריך כלום (דקיימא לן בכל התורה רב

אחא לחומרא ורבינא לקולא, והלכתא כרבינא לקולא). רמב"ם שם (ויהיה מותר לטלטל

בכולה ומתוכה למדינה ומן המדינה לתוכה). הגהות אשרי שם (ויטלטל במתא, וברחבה,

וממתא לרחבה). מ"א שם (ויטלטל ממתא לרחבה)

[1918] אבל אם יש "בשפת

הנהר גובה י' טפחים שתהא נחשבת מחיצה לו", מותר לטלטל בשביל.

ואף שנתבאר לעיל סי' שמה סט"ו (הימים

והנחלים שאינן רשות היחיד מדברי סופרים, אפילו עמוקים עשרה מתוך הילוך ד' אמות,

הואיל ועוברים עליהם), וסי"ט (הימים והנחלים, שאף שהם עמוקים עשרה והמים אינם

מבטלים המחיצות ... מכל מקום מדברי סופרים אינה רשות היחיד אלא כרמלית (הואיל

ועוברים על מחיצותיה מלמעלה, כאילו לא היו שם מחיצות כלל)).

נתבאר לעיל שם בקונטרס אחרון ס"ק ב

(והא דהים נדון משום מחיצה ... היינו ברוח רביעית למבוי, דבלאו הכי נמי לא הוה

המבוי רשות הרבים).

[1919] רבא שם (אמר אביי ליעביד לחי אפיתחא דשביל של

כרמים, דמגו דמהניא לשביל של כרמים מהני נמי לרחבה. אמר ליה רבא יאמרו לחי מועיל

לשביל של כרמים דעלמא), לפירוש התוס' שם ד"ה ליעבד צורת (הנהר לא היה רחב

יותר מעשר, ומעבר הנהר היו גידודין גבוהים עשרה, [ומצד השביל היה נמוך]), ופירוש הב'

שבתוס' שם ד"ה יאמרו (יאמרו דלחי מהני בשביל של כרמים דעלמא, שהוא מפולש, דלא

יסיקו אדעתייהו דגדודין שמעבר הנהר מהני). אור זרוע שם (יאמרו לחי מועיל לשביל של

כרמים דעלמא, דלא סליק לגודא דנהרא, והוה ליה מבוי מפולש, ויאמרו שאין צריך תיקון

אלא בראשו אחד). מ"א שם (והתוס' כתבו דאם הנהר עמוק י' מצד השביל שרי השביל

בלחי, אלא מיירי כשהגדודין מעבר הנהר, והנהר אינו רוחב יותר מי' אמות, ומשום הכי אסור

לתקן השביל, שלא יסיקו אדעתן דגידודין שמעבר הנהר מהני).

[1920] מ"א שם (ואם כן בנהר המקיף העיר ... יש

לאסור משום שלא יטעו כמ"ש התוס'. ואפשר לא גזרו אלא בשביל דלא שכיחי ביה

אינשי).

[1921] מ"א שם (ואם כן בנהר המקיף העיר ... אם הוא רחב י' אמות

פשיטא דאסור).

[1922] סעיף לה (וכל זה כשנהר או המדרון שעל שפתו הוא סמוך ממש למבוי,

אבל אם רחוק ממנו ביותר מעשר אמות, אינו מועיל כלום).

[1923] רבא עירובין ט , א (בין לחיים נמי

מותר ... דכי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן מקום שאין בו ד' על ד', מותר לבני רשות

הרבים ולבני רשות היחיד לכתף עליו). ופרש"י (מקום שאין בו ד' על ד' עומד בין

רשות הרבים לרשות היחיד, הואיל וליכא מקום חשוב, לאו רשות באנפי נפשיה הוא, ובטיל

להכא ולהכא, והיינו מקום פטור ... ובין לחיים נמי, אפילו חשבת ליה מקום בפני עצמו,

בטל להכא ולהכא ושרי). תוס' שם ד"ה ורבא (כיון דאין בו ארבע על ארבע הוי מקום

פטור). רשב"א שם ד"ה ולענין פסק הלכה (דלרבא אפילו למאן דאמר לחי משום

מחיצה וחוד הפנימי סותם, אפילו הכי שרי, משום דהוי מקום באפי נפשיה). טור ושו"ע

ס"ד (מותר להשתמש ... כנגד הלחי).

*

ולכאורה כן הוא גם במקום שבין חודו

הפנימי של הלחי לבין פתח המבוא בכניסה מרשות הרבים, שאם אין בכל המקום הזה ד'

טפחים, מקום פטור הוא.

ומה שכתוב כאן רק "כנגד

הלחי", היינו כשהלחי הוא בסוף המבוי, בכניסה מרשות הרבים.

וכן מובן לכאורה, שמה שנתבאר לעיל סי'

שסג סל"ח (העמיד לחי באמצע מבוי ... אם לא עשו החיצונים לחי לפתח המבוי

... מותרים הפנימים להשתמש מן הלחי ולפנים),

היינו רק מחודו הפנימי של הלחי ולפנים, שהרי שמחודו הפנימי ועד סוף המבוי יש יותר

מד' טפחים.

[1924] גמרא שם (תני ר' זכאי קמיה דר' יוחנן, בין לחיים ותחת הקורה

נידון ככרמלית, אמר ליה פוק תני לברא), ופרש"י (אלא מותר הוא). טור ושו"ע

שם (מותר להשתמש תחת הקורה).

[1925] כדלעיל סי' שסג ס"א (וכיון שיש קורה על פתחו יש בזה היכר

וזכרון לרואים, שיכירו וידעו שתקנת חכמים היא קורה זו במבוי זה, ולא יתחלף להם

ברשות הרבים).

[1926] כאחד מהאוקימתות בגמרא שם ח, ב (דמר סבר היכירא מלגיו),

ופרש"י (היכירא להנך מגוואי בעינן, וצד הפנימי הוי להו היכר, ואסור להשתמש מן

ההיכר ולחוץ).

[1927] גמרא שם (והאמר רב חנין בר רבא אמר רב תוך הפתח אע"פ שאין

בו ד' על ד', צריך לחי אחר להתירו. ורבא, התם דפתוח לכרמלית, אבל לרשות הרבים מאי,

שרי). טור ושו"ע שם (והני מילי בפתוח לרשות הרבים, אבל בפתוח לכרמלית, אסור).

[1928] רמב"ם פי"ז הי"א (מותר לטלטל במבוי תחת הקורה

או בין הלחיים, במה דברים אמורים בשהיה סמוך לרשות הרבים, אבל אם היה סמוך לכרמלית

אסור לטלטל תחת הקורה או בין הלחיים). עי' רא"ש שם פ"א ס"י

(והרמב"ם ז"ל השוה יחד תחת הקורה ובין לחיים, דכל שפתוח לכרמלית אסור.

והראב"ד השיג עליו ואמר דתחת הקורה אפילו פתוח לכרמלית מותר ... דקורה משום

היכר, ולחי משום מחיצה, הלכך תחת הקורה פשיטא דמותר להשתמש ... ומיהו יש ספרים

דגרסי ... ולפי זה אין ראיה שיהא חילוק בין קורה ללחי בפתוח לכרמלית).

והיינו שהראב"ד פוסק כדעת האומרים

שם ח, ב קורה משום "היכירא מלבר", ופרש"י (לבני רשות הרבים דהיינו

צד החיצון). ולכן מותר לטלטל תחת הקורה אף בסמוך לכרמלית. ואילו הרא"ש מסיק,

שהקורה משום היכר לבני המבוי, וצד הפנימי הוי להו היכר. ולא התירו לטלטל תחת הקורה

אלא כשהוא פתוח לרשות הרבים, מטעם שהוא פחות מד' טפחים, ומקום פטור הוא. טור

ושו"ע ס"ד (והני מילי בפתוח לרשות הרבים, אבל בפתוח לכרמלית, אסור, בין

תחת הקורה ובין כנגד הלחי).

[1929] גמרא שם (יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. אין מצא מין את מינו

וניעור). טור ושו"ע שם (מפני שמצטרף לכרמלית שאצלו שמצא מין את מינו וניעור).

ט"ז ס"ק ו (אף על גב דכרמלית קיל מרשות הרבים, מכל מקום לענין זה אמרינן

מצא מין את מינו וניעור, פירוש דכרמלית שבין לחיים שלא היה בו שיעור כרמלית, מצא

את מינו שחוצה לו).

*

והיינו אף שכנגד הלחי ותחת הקורה יש להם

דין רשות היחיד מן התורה, כדין מקום המוקף ג' מחיצות שברוח הרביעית הוא פרוץ ופתוח

לכרמלית, דלעיל סי' שמה ס"ו (מקום המוקף ג' מחיצות גמורות, אלא שפרוץ ופתוח

לגמרי ברוח רביעית [לכרמלית] ... הרי הוא רשות היחיד גמורה מן התורה, והזורק מרשות

הרבים לתוכו חייב, אבל חכמים אסרו לטלטל בו יותר מד' אמות, ושלא להוציא ולהכניס

מתוכו לרשות היחיד ולא לרשות הרבים, כדין הכרמלית).

מכל מקום, כיון שמדברי סופרים לא נכלל

מקום זה בהיתר הלחי והקורה, ואין בו ד', לכן הוא מצטרף לכרמלית שלפניו ונעשה כמוה.

ומכאן מוכיח רבינו שמותר לטלטל ממקום

זה, שהוא רשות היחיד מהתורה וכרמלית מדברי סופרים, אל הכרמלית שלפניו, תוך ד'

אמות, כדלעיל סי' שסא ס"ד (ואם נפרצה לכרמלית, הרי הוא כרמלית מדברי סופרים

(ואף על פי כן, אף שהוא רשות היחיד מן התורה, מותר לטלטל ממנו לכרמלית גמורה).

וכתב רבינו שם, בהערה 21

(וכן משמע בסי' שסה ס"ד, ודו"ק).

וכן הוא גם באסקופה שלפני הבית או החצר,

כדלעיל סי' שמו ס"ט (ואם אסקופה ... הוא לפני רשות היחיד גמורה שמותר לטלטל

בתוכה, כגון בית וחצר ... כשאין בו ד' אין אומרים בו פי תקרה יורד וסותם, והרי יש

לאסקופה זו דין כרמלית אם אינה גבוה עשרה. ואע"פ שאינה רחבה ד', ואין כרמלית

בפחות מד', הרי כל רשות הרבים שלנו הן כרמלית, ואין מקום פטור בכרמלית, אלא כל דבר

שיש בה, אפילו אין בו ד' על ד', הוא בטל אצלה ונעשה כמוה), ונתבאר שם (הערה 58 ).

[1930] סעיף כה (דבר מסויים, כגון ראש עמוד העומד בכרמלית ... אם אין

בו ד' על ד', אף למטה מעשרה אינו כרמלית אלא מקום פטור. ויש אומרים שאין מקום פטור

בכרמלית, אלא ברשות הרבים, אבל בכרמלית אנו אומרים מצא מין את מינו וניעור, דהיינו

המקום פטור מצא את הכרמלית שהיא מינו, שהיא גם כן מקום פטור מן התורה, וניעור

ונתחזק על ידי מינו להצטרף עמו ולהיות כמוהו, ולכן כל דבר שאין בו ד' על ד' שאינו

חולק רשות לעצמו, בטל הוא אצל הכרמלית ונעשה כמוה, אם הוא למטה מעשרה).

[1931] עי' בגמרא שם (אמר אביי ... בין לחיין אסור, ורבא

אמר בין לחיים נמי מותר ... ואביי, התם בגבוה ג' (דמינכרא, אבל בין לחיים דלא

מינכרא דוכתא, רש"י) ... ורבא, התם דפתוח לכרמלית ... מצא מין את מינו וניעור).

הרי שעכ"פ לדעת אביי יש הפרש בין

קרקע שבין הלחיין לבין גבוה ג' דמינכרא. וכן דעת החולקים שם אף לדעת רבא, שאין

אומרים מצא מין את מינו אלא בקרקע שבין לחיין, משא"כ בגבוה ג' דמינכרא.

וחילוק זה (בין קרקע חלקה לבין ראש

העמוד שגבוה ג'), נתבאר בקונטרס אחרון לעיל שם ס"ק ג (צריך לחלק בין קרקע

חלקה דבין לחיין, דאמרינן מצא מין כו', בעירובין דף ט', ובין דבר גבוה ג', שהוא

דבר בפני עצמו ואינו בטל לכרמלית).

[1932] רשב" א בעבודת הקדש שער א סי"א

(היתה רחבה ארבעה ובריאה, אפילו פתוח לכרמלית,

יראה לי שמותר להשתמש תחתיה, לפי שפי התקרה יורד וסותם, וחודה החיצון סותם). הובא

ב מ"מ פי"ז הי"א. מ"א ס"ק י (כתב המ"מ

פי"ז בשם רשב"א, שאם הקורה רחבה ד' ובריאה לקבל מעזיבה, אפילו פתוח

לכרמלית מותר להשתמש תחתיה, דאמרינן פי תקרה יורד וסותם עכ"ל).

וכדלעיל סי' שסא ס"ו (יש אומרים

שאין פי תקרה יורד וסותם, אפילו לפרצה שמרוח אחד, אלא אם כן יש ברוחב הקירוי ד'

טפחים), ושם נסמן (הערה 35 ).

וקאי הרשב"א לשיטתו עירובין ג, א (וכל

שאין ראויה לקבל מעזיבה לא אמרינן בה פי תקרה יורד וסותם). אבל לעיל שם לא נזכר

שצריך שתהי' בריאה לקבל מעזיבה. וראה תוספת שבת ס"ק כ (ושם בסי' שס"א לא

הקפידו שיהא ראוי לקבל מעזיבה. וצריך לומר דכאן מחמיר טפי). פרי מגדים א"א ס"ק

י (ומ"ש ראוי לקבל מעזיבה, עיין סי' שס"א. ואפשר הרשב"א ז"ל

סובר דפי תקרה יורד וסותם בראוי לקבל מעזיבה. והסמ"ג כתבו רק רחבה ד').

*

ואף שאין לאסקופה זו אלא שתי מחיצות זו

כנגד זו, דלא אמרינן בה פי תקרה יותר וסותם, כדלעיל סי' שסא ס"ו (אם נפרצו ב'

מחיצות זו כנגד זו ... ונשאר ב' מחיצות שלימות זו כנגד זו, כיון שיש ביניהם פילוש

וקפנדריא מפרצה זו לפרצה שכנגדה, אין אומרים בהן פי תקרה יורד וסותם).

כבר נתבאר לעיל סי' שמו בקונטרס אחרון (דכותל

האמצעי של מבוי, מצטרף לג' מחיצות על אסקופה שבאמצע כותל שכנגדה ... כיון שחוסמת

היא את העוברים, שוב אין כאן פילוש, ואף שרחוקה היא, אין בכך כלום), ושם נסמן

(הערות 89 - 91 ).

[1933] רבא שבת קמא , א (לא ליתיב איניש אפומיה דליחייא (דליכא

הכירא, רש"י), דילמא מיגנדרא ליה חפץ ואתי לאתויי). טור ושו"ע ס"ה

(אף על פי שמותר להשתמש תחת הקורה, לא ישב אדם בראש המבוי וחפץ בידו, שמא יתגלגל

החפץ מידו לרשות הרבים ויביאנו אליו, כיון שאין היכר בינו לרשות הרבים). מ"א

ס"ק יא (והוא הדין שלא ישב אצל הלחי (גמרא). והיינו שבגמרא אמרו "אפומא

דליחייא", ובטור ושו"ע נאמר "תחת הקורה". ושניהם אסורים.

[1934] רא"ש שם פ"כ סי"ג (אבל על פתח חצר

הפתוח לרשות הרבים או לכרמלית, נראה דמותר, דמינכר מילתא ולא אתי לאיתויי). שו"ע

שם (אבל על פתח החצר, מותר, בין פתוח לרשות הרבים בין פתוח לכרמלית, שיש בו היכרא).

והיינו שכיון שבחצר לא סגי בלחי וקורה, ובדרך כלל יש גם "פתח החצר", בזה

יש הכירא, ואין חוששים שישכח.

[1935] מ"א ס"ק יא (ואפשר דכשיש בו צורת הפתח

שרי, דמקרי הכירא. ומיהו בצורת הפתח שלנו שהוא גבוה מאוד אסור, דלית ליה הכירא).

[1936] מ"א שם (ואף על פי

שאין לנו רשות הרבים, מכל מקום אסור. כן משמע ברא"ש גבי חצר). והיינו שממה

שכתב הרא"ש "על פתח החצר, מותר, בין פתוח לרשות הרבים בין פתוח לכרמלית",

מובן שבמקום האסור, אסור גם בכרמלית.

ואף שכבר נתבאר לעיל בסעיף הקודם, שבין

לחיים ותחת הקורה הסמוכה לכרמלית, אסור לטלטל שם מדינא, אפילו בלא חשש שמא ישכח

ויביאנו.

מכל מקום נראה שכאן אסור אפילו לפנים

מחודו, כל שיש חשש שיתגלגל החפץ לרשות הרבים וישכח ויביאנו.

[1937] אביי שם קמח , ב (הא קא חזינן נמי דמותבי חצבי ויתבן

אפומא דמבואה, ולא אמרינן להו ולא מידי. אלא הנח לישראל, מוטב שיהו שוגגין ואל יהו

מזידין). שו"ע ס"ו (נשים היושבות על פתח המבוי וכדיהן בידן אין ממחין

בידן, דכיון דמידי דרבנן הוא מוטב שיהיו שוגגות ולא מזידות).

וכעין זה הוא לקמן סי' תרח ס"ד (נשים

שאוכלות ושותות עד בין השמשות ממש, והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקודש,

אין ממחין בידן, אם הוא ידוע שבודאי לא ישמעו לנו ויעשו בזדון, דמוטב שיהיו שוגגין

ואל יהיו מזידין. וכן הדין בכל דבר איסור שאינו מפורש בתורה, אלא שחכמים למדוהו

ממדרש הפסוקים, או שהוא קבלה בידם הלכה למשה מסיני, או שהן בעצמן אסרו דבר, ואדם

אחד עובר על דבריהם בשגגה שאינו יודע האיסור, ואף אם יודיע לו האיסור לא יקבל ממנו,

אינו צריך למחות בידו, דמוטב שיהיה שוגג ולא יהיה מזיד). לעיל סי' קנו ס"ז (חייב

להוכיחו. אלא אם כן הוא חוטא בשוגג, שאז אנו אומרים מוטב שיהיה שוגג ואל יהיה מזיד

... איסור שאינו מפורש בתורה, ופרצו בו רבים מפני חסרון אמונתם באיסור ... מוטב

שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידים).

ולענין בין השמשות נתבאר בסדר הכנסת שבת

(אבל אם יודע שלא ישמעו לו לא יוכיחם ולא יודיעם כלל וכלל, כי מוטב שיהיו שוגגים

ואל יהיו מזידים, כדאיתא בגמרא גבי תוספת יום הכיפורים. והיינו דווקא תיכף אחר

השקיעה עד סמוך לחצי שעה אחר כך ... שבודאי איסור של תורה אין אומרים מוטב שיהיו

שוגגים וכו' ... ויש אומרים שספק של תורה דינו כודאי איסור של תורה לענין זה, ולכן

צריך למחות ... תיכף אחר שקיעה האמיתית ... ולא אמרו בגמרא מוטב שיהיו שוגגים אלא

לענין תוספת מחול על הקדש, ולא לענין עצומו של יום, אפילו לספיקו. וכן עיקר להחמיר

בשל תורה).

[1938] משנה עירובין צד , א (מבוי שנטלו קורותיו או לחייו,

מותרים באותו שבת ואסורים לעתיד לבא דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר אם מותרין לאותו

שבת מותרין לעתיד לבא ואם אסורין לעתיד לבא אסורין לאותו שבת), וכרבי יוסי שאוסר,

כדאמרינן שם צה, א (תניא נמי הכי אמר רבי יוסי כשם שאסורין לעתיד לבא כך אסורין

לאותו שבת. איתמר רב חייא בר יוסף אמר [רב] הלכה כרבי יוסי). רי"ף שם לא, א (איתמר

רבי חייא בר אשי אמר רב הלכה כרבי יוסי. וכן הלכתא). טור ושו"ע ס"ז (מבוי

שנטלו קורותיו או לחייו בשבת, אף על פי שהותר למקצת שבת, אסור משם ואילך). ט"ז

ס"ק ז (ולא אמרינן כאן שבת הואיל והותרה הותרה, כיון דליתנהו למחיצות).

[1939] רב שם צה , א (הלכה כרבי יוסי. ושמואל

אמר הלכה כרבי יהודה ... אמר רב ענן לדידי מיפרשא לי מיניה דשמואל כאן שנפרצה

לכרמלית כאן שנפרצה לרשות הרבים), ופרש"י (נפרצה לכרמלית, שרי כרבי יהודה,

דאי נמי אתי לאפוקי לבר לאו איסורא דאורייתא איכא). תוס' שם ד"ה ושמואל (בסמוך

מוקי לה בנפרצה לכרמלית. ונראה דהלכתא כרב באיסורי, ואפילו בנפרצה לכרמלית הלכה

כרבי יוסי דמחמיר). שו"ע שם (בין פתוח לרשות הרבים בין פתוח לכרמלית).

[1940] סעיפים ו-ח.

הלכה זו של "שבת כיון שהותרה

הותרה", נתבארה בכמה סימנים (כנסמן לעיל סי' שסב ס"ו, הערה 34 ).

והכלל הוא, שכל מקום שנפלו המחיצות בענין שהוא פרוץ לרשות הרבים או כרמלית, אין

אומרים בו "שבת כיון שהותרה הותרה". אבל במקום שאין חסרון במחיצות

החצרות, ובתחלת השבת הי' גם עירוב חצרות או שיתוף מבואות, ונפסל במשך השבת; או

שנפסל מטעם יותר מבית סאתים, אמרינן "שבת כיון שהותרה הותרה".

[1941] תרומת הדשן סי' עג (הכשר מבוי שנפלה בשבת, ואותה

העיר מוקף חומה ... דכולה חשיבא רשות היחיד גמור על ידי היקף חומה, חשיב שפיר

איתינהו, כיון דעדיין אף לאחר שנטל הכשר המבואות, רשות היחיד גמורה הוא ... וכיון

דלענין הך מלתא משוינן לעיר כחצר גדולה דרשות היחיד גמורה היא, אמאי לא נשוה אותן

גם כן רשות היחיד לענין שבת, הואיל והותרה הותרה, כיון דאיתינהו למחיצות). שו"ע

שם (ויש מי שאומר דהני מילי בעיר שאינה מוקפת חומה, אבל בעיר מוקפת חומה, מותר). רמ"א

שם (ויש לסמוך על זה ולהתיר). מ"א ס"ק יג (דהוי כחצר אחת, וכשנפל התיקון

אין הפסק בינם לעכו"ם, והוי כחצר שלא עירבו, דאמרינן שבת הואיל והותרה הותרה,

דהרי מחיצות החיצונות קיימות).

[1942] תרומת הדשן שם (ועוד נראה, אם כשנמצא שהכשר המבוי נשבר, וספק

הוא אם נשבר מבערב שבת מבעוד יום, או לאחר שקדש היום, אפילו הכי שרי, דמוקמינן ליה

אחזקתן, והשתא הוא דנשבר). רמ"א ס"ז (ואם ספק אם נסתר מערב שבת או לא,

אזלינן לקולא).

[1943] תרומת הדשן שם (אמנם נראה שאם הענין כך שעושין הכשר

מבוי לצורך שעה, כגון לחופה ולברית מילה, ואז רגילין הוא כמה פעמים שקרוב לודאי

שהנכרים שוברים ההכשר באותה הלילה, מחמת שלא הורגלו בו. אם הענין כך הוא, לא

אמרינן שבת [כיון שהותרה הותרה], הואיל ועומד הוא לסתור). רמ"א שם (אבל אם

היה עומד לסתור מערב שבת, אסור לאחר שנסתר). ט"ז ס"ק ט (פירוש כגון

במקום ששכיחי עכו"ם שמקלקלים העירוב באותו לילה). מ"א ס"ק

יד (פירוש שקרוב לודאי שהעכו"ם ישברוהו).

וכעין זה לקמן סי' שעא ס"ב (אין

אומרים בזה שבת כיון שהותרה הותרה, לפי שאין אומרים כן אלא כשבשעה שהותרה היה הדבר

ברור שלא תחזור ותיאסר ... אבל כאן אין הדבר ידוע בודאי בכניסת השבת שלא יבא בעל

הבית זה לביתו בשבת), וס"ד (אין אומרים בה שבת כיון שהותרה הותרה הואיל ... והיתה

תלויה ועומדת, ולא היה אז התירה ברור שתהא מותרת כל השבת). סי' שפג ס"א (ואין

אומרים שבת כיון שהותרה הותרה. הואיל ובשעה שהותרה לא היה הדבר ברור שלא תחזור

ותאסר, כי שמא יבוא הנכרי בשבת. אם לא שידוע בבירור מדעת הנכרי בכניסת שבת שלא היה

אז בדעתו לחזור לביתו בשבת, ונמלך אחר כך).

[1944] גם בסעיף שלפנינו נתבארה

ההלכה שבסעיף הקודם, מתי אומרים שבת כיון שהותרה הותרה. והיינו במקום שאין חסרון

במחיצות החצרות, ובתחלת השבת הי' גם שיתוף מבואות, שהועיל לכל החצרות.

ואף

אם נשברה קורת המבוי בשבת, ונאסר המבוי בטלטול, עד שאי אפשר להביא את השיתוף אל כל

החצרות.

מכל

מקום מועיל השיתוף, להתיר הטלטול בכל החצרות, ומחצר לחצר דרך גובה הכותל, כי

השיתוף שבתחלת השבת הועיל לכל השבת (אף שבמבוי עצמו אסור לטלטל).

וכן

נתבארו בו כמה הלכות בשיתוף זה, אם נשברה קורת המבוי לפני השבת:

(א)

אין השיתוף מועיל אלא בחצר שהשיתוף מונח בה, או החצרות הפתוחות לה.

(ב)

בשאר החצרות אסור לטלטל מבית לבית, ואפילו מחדר לחדר שבכל אחד דר אדם בפני עצמו.

(ג)

אין לעשות עירוב בפסח בבית הכנסת, אלא כשיש בחצר זה ב' בתים המצריכים עירוב.

(ד)

גם בשאר המבואות המתוקנים, נאסר הטלטול, כשאי אפשר להביא אליהם את העירוב מבית

הכנסת.

[1945] שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, פראג סי' תכב (וששאלת על מבוי

שנשתתפו בו, ואחר זמן נשברה הקורה, אם יכולים בני החצירות לטלטל בחצרותיהן מן

הבתים ומחצר לחצר, אי אמרינן שבטל העירוב אי לא. נראה שאותו החצר שהעירוב מונח בו

והחצירות הפתוחות לה מותרות ... אבל אותן חצירות שאינן פתוחים לאותו חצר, אסורות,

דליתא לעירוביהו גביהו, ולא מצו לאתויי העירוב דרך מבוי כיון שנשברה הקורה, הלכך

אותו חצר שהעירוב מונח בו והחצרות העומדות באותה שורה והפתוחות זו לזו, כולן

מותרות, ושאין פתוחות זו לזו, כגון עומדים בשורה [אחרת], או אפילו באותה שורה ואין

להן פתח או חלון לחצר שבצידה, אלא פתוחות למבוי, אסורות). הובא ב מרדכי

עירובין רמז תקיח, וב הגהות מיימוניות הל' עירובין פ"ג אות ו. שו"ע

ס"ח (מבוי שנשתתפו בו ונשברה הקורה, אותו חצר שהעירוב מונח בו, וחצרות הפתוחות

לו, מותרות. אבל חצרות שאין פתוחות לאותו חצר, אסורות). ט"ז ס"ק י (דקי"ל

סומכין על שיתוף במקום עירוב. אבל חצירות שאין פתוחות לאותה חצר, ליתי' לעירוב

גבייהו. ולא אתו לאתוי אותו דרך המבוי, כיון שנשברה הקורה). מ"א ס"ק טו

(אפילו עומדות בצדה, רק שאין להם פתח או חלון לאותו שהעירוב מונח בו, אסורות,

דליתא עירוב גבייהו, ולא מצי לאתויי העירוב דרך המבוי, כיון שנשברה הקורה).

[1946] ס"א (המשתתפים במבוי

צריכים לערב בחצירות בכל חצר שיש בה ב' בתים ... ואם נשתתפו במבוי בפת, סומכים

עליו בחצרות, ואין צריך לערב כל חצר לעצמה ... ולכן אין נוהגין עכשיו לעשות עירובי

חצרות בשום חצר שיש בה בתים הרבה, לפי שסומכין על השיתוף שבבית הכנסת הנעשה מפת,

שמועיל גם לחצרות, אם מותר לטלטל מהן לבית הכנסת). ואילו כאן שנשברה הקורה, ונאסר

הטלטול מהמבוי לחצרות, אין השיתוף מועיל אלא לחצר שהשיתוף מונח בה, והחצרות הפתוחות

לה.

[1947] כדלקמן סי' שעב ס"ה

(אין ב' חצרות יכולים לערב יחד, אלא אם כן יהיה ביניהם פתח רחב ד' טפחים, או חלון

שיש בו ד' על ד', ויהיה קצתו בתוך י' טפחים הנמוכים לארץ).

[1948] עירובין פה, ע"ב (עירובי חצירות בבית שבחצר,

שיתופי מבואות בחצר שבמבוי). עי' שם בפרש"י ד"ה בבית שבחצר (לאפוקי

בית שבחצר אחרת), וד"ה בחצר שבמבוי (לאפוקי חצר שאינה פתוחה לו), הרי שלא רק

העירוב צריך להיות בבית שבאותה חצר, אלא גם השיתוף צריך להיות דוקא בחצר הפתוחה

לו.

דלא כהלכה ברורה סי'

שסו ס"ק ג (וכתב מגן דוד [ט"ז ס"ק י, שהובא לעיל],

דאם מניח העירוב בבית הכנסת, אם אין ראוי לטלטל, רוצה לומר אם נתקלקל הקורה המתיר

להמבוי, או צורת הפתח בחצר, או באיזה מקום שאסור לטלטל לשם, אינו מועיל, כיון

דהטעם של עירוב הוא משום כאלו דרים שם, וכל החצירות שייכין לשם, וכאן דאסור לטלטל

לשם ... ומכל מקום אין דבריו מוכרחין, דעירובין שלנו דין שיתוף יש לו, לכך אין

צריך בית דירה ... אם כן אף נתקלקל הלחי או צורת הפתח באותו חצר או מבוי שהבית

הכנסת בתוכה, ואסורים לטלטל לבית הכנסת, מכל מקום אותן בעלי בתים ששורים בחצר או

בבית אחד ... מועיל זה השיתוף, דאין אוסרין זה על זה).

עי' ברש"י בסוכה ג, ע"ב

ד"ה אלא הכי קאמר עירובי חצירות בבית שבחצר (באחד הבתים שבה, ולאפוקי בית

שבחצר אחרת שאין מצרפן. ושיתופי מבואות דקתני במבוי הכי נמי קאמר, באחת החצרות

שבמבוי, ולאפוקי חצר שבמבוי אחרת). וראה גם לקמן (הערה 86 ).

וכן הוכיח בשו"ת חכם צבי סי' קיא (וכ"כ

רש"י בפירוש בפרק כיצד משתתפין [פ]"ה ע"ב, על אומרם עירובי חצרות

בבית שבחצר, לאפוקי בית שבחצר אחרת, שיתופי מבואות בחצר שבמבוי, לאפוקי חצר שאינה

פתוחה לו).

וכן הוא לקמן סי' שפו ס"ב (השיתוף

צריך להיות מונח בחצר שבמבוי זה, אבל לא שבמבוי אחר שלא נשתתף עם זה, לפיכך

ישראלים שדרים בב' וג' מקומות חלוקים ורחוקים זה מזה, שמפסיק ביניהם מקום האסור

בטלטול, מפני שאינו מתוקן בלחי או קורה או צורת פתח, או מפני שדרים שם נכרים ולא

שכרו מהם רשותם, והשמש גובה קמח מכולם ועושה ממנו עירוב אחד ונותנו במקום אחד מהם,

אינו מועיל להם, אלא צריכים לערב בכל מקום ומקום בפני עצמו ... שהרי אי אפשר להם

להשתתף יחד, כיון שאסורים לטלטל מזה לזה, ואם כן אי אפשר לשתף מקום זה ושיהא

השיתוף מונח במקום אחר שאינו משותף עמו).

[1949] מ"א שם (ודוקא כשנשבר בחול, אבל נשבר בשבת שרי, כמ"ש

רסי' שע"ד, דשרי לטלטל מחצר לחצר הסמוך לו דרך גובה הכותל).

והיינו כדלקמן סי' שעד ס"א (ב'

בתים או ב' חצרות שעירבו יחד, על ידי שהיה ביניהם חלון או פתח, ונסתם בשבת, מותרים

להשתמש מזה לזה דרך גובה כותל וחוריו, ששבת כיון שהותרה הותרה).

[1950] מ"א שם (ודע דאותן חצירות האסורות לטלטל, אפילו בבית אחד

אסור מחדר לחדר, כמ"ש סי' ש"ע ס"ג עיי"ש. וצריך להזהיר על זה

במקומות שאין להם לחי או קורה).

[1951] סעיף ה (חדרים ממש ... חשובים דירות, ואוסרים בחצר זה על זה,

וכן לטלטל מזה לזה).

וכן הוא בשו"ת צמח צדק סי' מא סוף

אות ח (דאף אם החצר אין בה רק בית אחד, מכל מקום כיון שיש בהבית כמה חדרים, יש

לומר שהם כשני בתים הפתוחים לחצר).

[1952] היינו בערב פסח, כדלקמן סי' שסח ס"ד (נהגו במדינות אלו

לעשות העירוב בערב פסח מחלת מצה שאינה ממהרת להתעפש. ועוד שיכולין לשומרה בימי

הפסח. ויכולין לשמור העירוב כל השנה).

[1953] כדלקמן סי' שסו ס"ו (והמנהג בזמן הזה להניח העירוב בבית

הכנסת). סי' שפז ס"א (שסומכין על השיתוף שבבית הכנסת הנעשה מפת ... נוהגין

לתלותו בבית הכנסת, כדי שיהא מפורסם לתינוקות).

[1954] ט"ז סי' שסו סוף ס"ק ג (במקום שאין שם עירוב

בעיר כלל, ואסור לטלטל מבית לבית, שאין לעשות שם עירובי חצרות כלל, אם לא לאותן

שמותרים לטלטל מחצירם לחצר שמונח העירוב כנ"ל פשוט).

והיינו כיון שהעירוב אינו מועיל לשאר

החצרות שאינן פתוחות לחצר בית הכנסת, ובחצר בית הכנסת מותר לטלטל גם בלא העירוב,

כדלקמן סי' שסו ס"ו (ומקומות שאין להם לחי או קורה למבואותיהם, או שבית הכנסת

אינו במבוי המתוקן בלחי או קורה, שאין מניחים שם עירוב בבית הכנסת כמו שנתבאר בסי'

שס"ה, אעפ"כ מותרים לטלטל בבית הכנסת (וממנו לחצר בית הכנסת, ואפילו אם

יש שם דירה אחת בחצר בית הכנסת, אלא אם כן יש בה שתי דירות, שאז הן אוסרות זו על

זו עד שיערבו ביניהן, ואם לא ערבו אסור לכל אדם לטלטל בחצר בית הכנסת, אבל אם אין

בה אלא דירה אחת, ניתנית כולה לדירה זו), ואין אנשי בית הכנסת אוסרים עליה, הואיל

ובית הכנסת אינה בית דירה).

ולשון מ"א

שם (ולכן במקום שאין לחי או קורה, שאסורים לטלטל במבוי, ואין בעיר שני בתי החורף

בבית אחד, לא יעשו עירובי חצירות בפסח, דהוי ברכה לבטלה), משמע מסגנון זה, שמועיל

העירוב כל זמן שיש "בעיר שני בתי החורף בבית אחד" (אף אם אסור לטלטל משם

לבית הכנסת), צ"ע .

וראה גם לעיל (הערה 80 ).

מראי מקומות וציונים.

וכן הוא בפסקי הסדור, עירובי חצרות (ולא

יעשו עירוב חצרות בערב פסח, אלא אם כן יש ב' בתים בחצר בית הכנסת, שיותרו על ידי

עירוב זה לטלטל ולהביא העירוב מזה לזה).

[1955] היינו שיש במבואות האחרים

לחי או קורה או צורת הפתח, אבל אין בהם עירוב בפני עצמו, אין יכולים לסמוך על

העירוב שבבית הכנסת, אלא אם כן יכולים להביא אצלם העירוב מבית הכנסת.

וכמו שאינו מועיל לחצרות אחרות שבמבוי

זה (כדלעיל הערה 80 ),

כך אינו מועיל לחצרות שבמבואות אחרים.