שמח דין המושיט כלי מרשות לרשות

שמח דין המושיט כלי מרשות לרשות

ובו ג' סעיפים:

א היה עומד

ברשות היחיד והוציא ידו מליאה פירות לרשות הרבים ⁵⁷² , בתוך עשרה ⁵⁷³ (או אפילו לכרמלית ⁵⁷⁴ ), אסור להחזירה, אפילו דרך מעלה מעשרה ⁵⁷⁵ , עד למוצאי

שבת ⁵⁷⁶ , (א) שקנסוהו חכמים ⁵⁷⁷ להיות ידו תלויה כך עד למוצאי שבת, על שעבר על

דבריהם ועשה (ב) עקירה מרשות היחיד לרשות הרבים או לכרמלית:

ב במה דברים

אמורים כשעשה כן במזיד. אבל בשוגג לא קנסוהו חכמים, ומותר להחזירה לאותה חצר שהוא

עומד בה⁵⁷⁸.

אבל אסור להושיטה לחצר אחרת ⁵⁷⁹ . אפילו שתיהן שלו, שאין צריך עירוב ⁵⁸⁰ . ואפילו הוא בענין שאין בו משום מושיט מרשות היחיד

לרשות היחיד דרך רשות הרבים, כגון שחצרות אלו הן זו כנגד זו ורוחב רשות הרבים

מפסיק ביניהן, או אפילו הן (ג) בדיוטא אחת, אלא שאין אורך רשות הרבים מפסיק ביניהן

כלל ⁵⁸¹ , שרשות הרבים מהלכת לפניהן, ולא ביניהן⁵⁸²,

והמושיט מרשות היחיד לרשות היחיד אינו חייב אלא כשרשות הרבים באמצע כמו שהיה במשכן ⁵⁸³ . אף על פי כן אסרו חכמים כאן, כדי שלא תתקיים מחשבתו ⁵⁸⁴ , שנתכוין לפנות הפירות מחצר זו, שאם נתיר לו להושיטן

לחצר אחרת הרי נתקיימה מחשבתו, ויש לגזור שמא פעם אחרת ישליכן לרשות הרבים. אבל

כשמחזירה לאותה חצר, כיון שלא נתקיימה מחשבתו, אין לגזור כלום בזה ⁵⁸⁵ :

ג במה דברים

אמורים כשהוציאה לרשות הרבים. אבל אם הוציאה לכרמלית, מותר להושיטה אפילו לחצר

אחרת, שבכרמלית לא גזרו גזרה זו, משום שהיא גזרה לגזרה ⁵⁸⁶ :

קונטרס אחרון

(א) שקנסוהו

כו'. משמעות⁵⁸⁷ השו"ע

שהעיקר כסברא הראשונה שהביא בסתם כנודע ⁵⁸⁸ . ובשגם דעכשיו שאין לנו רשות הרבים⁵⁸⁹, ולא

שייך למיחש שיבא לידי איסור סקילה. וליכא למימר יציבא בארעא⁵⁹⁰ כו'.

דהא⁵⁹¹

מבעוד יום אסור, אע"ג דמשחשכה שרי, עיין תוס'⁵⁹².

ובשגם שהמג"א סי' ש"נ סק"ב כתב כרש"י ורא"ש פ"י

דעירובין ⁵⁹³ , ושם מבואר ברא"ש⁵⁹⁴ דלא

שרו הכא אלא כשהוציא ידו דרך חור קטן. מכל הלין טעמי סתמתי כאן בפנים:

(ב) עקירה

כו'. אי⁵⁹⁵

אפשר לומר דדוקא על שחשב לעשות איסורא דאורייתא קנסוהו, דהא לפירוש הרמב"ם⁵⁹⁶ חשב

להוציא לחצר אחרת. ועוד שעל המחשבה אין לקנוס, ומשום הכי לא קנסו בלמעלה מעשרה, אף

לפי מ"ש המג"א⁵⁹⁷

דמיירי נמי שחשב להוציא לרשות הרבים, ואם כן היה מתחייב אף שהוציא דרך מעלה מי',

כיון שלא היתה שם הנחה⁵⁹⁸. מכל

מקום כיון שלא עשה איסור בפועל כמ"ש רש"י⁵⁹⁹

ותוס'⁶⁰⁰,

לא קנסינן ליה.

אבל מ"ש

התוס' בתירוצם⁶⁰¹

לא משמע הכי בדברי הפוסקים⁶⁰².

ואף התוס' לא כתבו כן אלא להסלקא דעתא דככרמלית דמיא⁶⁰³,

ולא משום קנס, וכמ"ש ר"י בתוס' ד"ה מי כו'⁶⁰⁴,

וכמו שסיימו כאן⁶⁰⁵ ולא

קנסינן ליה, אבל למסקנא קנסינן ליה ודו"ק:

(ג) בדיוטא כו' (לכרמלית כו'). לפירוש⁶⁰⁶ המג"א

בהתוס'⁶⁰⁷

צע"ג, דמכל מקום אסור מדרבנן⁶⁰⁸.

עיין טור סוף סי' זה⁶⁰⁹,

ומג"א סוף סי' שנ"ד⁶¹⁰,

ובב"י שם.

בשלמא בזה

כנגד זה⁶¹¹,

יש לומר דלא אסרו רבנן אלא להוציא מזה לזה לכתחילה. אבל כשכבר הוציא לרשות הרבים,

מה לי רשות היחיד זו או רשות היחיד זו.

ומ"ש⁶¹² הלא

הרבה פעמים כו'. לא קשה מידי, עיין בר"ן סוף פרק המצניע⁶¹³

שחילק בין היכא דליכא סרך מלאכה למידי דדמי למלאכה. והכא ליכא סרך מלאכה טפי

בהכנסה מכרמלית לחצר אחרת מבהכנסה מכרמלית לאותה חצר:

[572] ברייתא שבת ג, ב

(היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ, תני חדא אסור להחזירה). טור

ושו"ע

(היה עומד ברשות

היחיד והוציא ידו מלאה פירות לרשות הרבים ... אסור אפילו להחזירה לאותו חצר).

ואם נשאר אגודו ברשות היחיד, נתבאר לקמן

סי' שנב ס"ד (שמותר להוציאו לכתחלה לאויר כרמלית אם ראשו האחד בידו, שהיא ברשות

היחיד, ואינה פשוטה לחוץ).

[573] גמרא שם (ותני אידך

מותר להחזירה ... כאן למטה מעשרה כאן למעלה מעשרה). מ"מ

הל' שבת פי"ג ה"כ (בשהוציאה תוך י' נאמרו הדברים, דאי למעלה מי', בכל

גונא ודאי מותר להחזירה). שו"ע (בתוך עשרה).

[574] מ"א ס"ק ד (הוה ליה

גזירה לגזירה ... קאי אשוגג ... אבל במזיד אסור מטעם

קנס, ולא מטעם גזירה, כדאיתא בגמרא).

ודין שוגג יתבאר לקמן ס"ג.

[575] רשב"א ד"ה כאן

למעלה מי' (ויש מי שתירץ ... שמותר להחזירה למעלה מעשרה, כלומר אפילו הוציאה למטה

מעשרה מותר להגביה למעלה מעשרה ולהחזיר משם לפנים, משום דלמעלה מעשרה מקום פטור

הוא ... ואינו מחוור בעיני). והיינו שלא כדעת התוס' שם ד"ה כאן (דקמ"ל

דאפילו הוציאה מתחלה דרך מטה מי', מותר להחזירה למעלה מי', ולא קנסינן ליה).

וראה קונטרס אחרון ס"ק ב (מ"ש

התוס' בתירוצם, לא משמע הכי בדברי הפוסקים).

[576] רמב"ם הל' שבת פי"ג

ה"כ (שתהא ידו תלויה עד שתחשך). ב"ח (אלא תהא כך ידו פשוטה עם הפירות עד

שתחשך במוצאי שבת). עולת שבת ס"ק א (עד שתחשך).

[577] גמרא שם (קנסוה רבנן

לאהדורי לגביה). רמב"ם שם (קנסו אותו). מ"א ס"ק ב (דקנסוהו רבנן).

[578] גמרא שם (בשוגג לא קנסוה

רבנן, במזיד קנסוה רבנן). שו"ע (אם במזיד, אסור אפילו להחזירה לאותו חצר).

[579] גמרא שם ד, א (בשוגג ... כאן

לאותה חצר כאן לחצר אחרת). טור ושו"ע (בשוגג, מותר להחזירה לאותו חצר, ואסור

להושיטה לחצר אחר).

[580] ר"ן שם ד"ה

תניא (אפילו אותה חצר אחרת היא שלו. אי נמי של אדם אחר ועירבו). א"ז ס"ק

א (אפילו הוא שלו. או שנתערב).

האופן השני, שעובר רשות הרבים בינם,

ומכל מקום מועיל עירוב בין ב' החצרות, יתבאר לקמן סי' שנג בקונטרס אחרון ס"ק

א. וכאן ביאר באופן הפשוט יותר, ששתיהן שלו.

[581] תוס' שם ד"ה ומאי

שנא (בזו כנגד זו איירי, דבדיוטא אחת ... איכא איסור

חיוב חטאת, דמושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים. אי נמי בדיוטא אחת,

וכגון שאין מפסיק שם רשות הרבים).

[582] כפירוש אבן העוזר בדברי

התוס' (מיירי שהושיט ידו לרשות הרבים מחצירו, אלא שאין רשות הרבים מפסיק בין שתי

חצירות, אלא רשות הרבים הולכת לפני השתי חצירות).

ודלא כפירוש המ"א ס"ק ד

בפירוש התוס', כפי שיתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג.

[583] כדלעיל סי' שמז ס"י

(ואורך רשות הרבים מפסיק ביניהם).

[584] רב נחמן [ד ], א (התם

לא איתעבידא מחשבתו הכא איתעבידא מחשבתו).

[585] רש "י שם ד"ה מחשבתו

(שנתכוון לפנותה מחצר זה, לא נתקיימה, הלכך לא

גזרו. אבל לחצר אחרת נתקיימה מחשבתו, וגזור דילמא זימנא אחריתי שדי להו לרשות

הרבים). מ"א ס"ק א (ברש"י משמע, אפילו נתכוין להוציאה לרשות

הרבים, אסור להושיטה לחצר אחרת, דחיישינן דלמא זימנא אחריתא שדי להו לרשות הרבים עיי"ש).

[586] ב"י סוף הסי' (ונראה

נמי דלא נאמרו דברים אלו אלא במוציא לרשות הרבים, כדדייק לשון הרמב"ם ולשון

רש"י [שהזכירו שניהם בלשונם רשות הרבים], אבל במוציא לכרמלית לא גזרו, דאם כן

הוה ליה גזרה לגזרה). שו"ע ( במה דברים אמורים, כשהוציאה לרשות הרבים,

אבל אם הוציאה לכרמלית, בכל גוונא מותר להחזירה). מ"א ס"ק ד (דאם לא כן

הוי לה גזירה לגזירה (ב"י). וצריך לומר דקאי אשוגג, ומותר להושיטה אפילו לחצר

אחרת, ולא גזרינן שיוציא ידו פעם אחרת, דהא ליכא איסורא דאורייתא).

[587] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

ס"א נפסק בפשיטות, שאם הוציא ידו מלאה פירות, קנסוהו חכמים להיות ידו תלויה

כך עד למוצאי שבת, שהיא דעה הראשונה שהובאה בשו"ע בסתם.

ולא

הובאה בפנים דעה הב' שבשו"ע (ויש אומרים דהני מילי כשהוציאה מבעוד יום, אבל

אם הוציאה משחשיכה מותר להחזירה, שמא ישליכם מידו ויבא לידי חיוב חטאת). שהיא

הסברה שהובאה בגמרא ג, ב (אדרבה איפכא מסתברא, מבעוד יום דאי שדי ליה לא אתי לידי

חיוב חטאת ליקנסוה רבנן, משחשיכה דאי שדי ליה אתי בהו לידי חיוב חטאת לא ליקנסוה

רבנן ... הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת). והיא דעת

התוס', שהובאה בר"ן א, ב ד"ה התם (בתוספות סוברין דמזיד דהכא כמזיד דהתם

... כגון שהוציא ידו מבעוד יום, שאי אפשר לו לבא לידי חיוב סקילה). וכמו לענין

רדיית הפת, שנפסק לעיל סי' רנד סי"ב (מי שנתן פת לתנור בשבת עצמה, בין בשוגג

בין במזיד, ונמלך לרדותה מהתנור קודם שתיאפה, מותר לו לרדותה ... כדי שלא יבא לידי

איסור סקילה או לידי איסור חטאת).

דלא

קיי"ל כן, אלא כסברת הר"ן שם (דלא דמי, דאילו בההיא דהדביק פת בתנור, אי

לא שרינן ליה לרדותה על כרחין אתי לידי חיוב סקילה, שעל כרחו תגמר אפיית הפת. אבל

הכא, אי בעי נקיט להו לפירי בידיה ולא רמי להו לרשות הרבים. הילכך לא דמיין).

ומה

שאין חוששים בזה דאתי לידי חיוב חטאת:

(א)

עכשיו אין לנו רשות הרבים, ואין לחוש שיזרקהו לרשות הרבים ואתי לידי חיוב חטאת.

(ב)

גם ברשות הרבים, אין לחוש לזה אלא במקרה מיוחד, שהוציא ידו דרך חור קטן.

[588] כלל זה הובא גם לעיל סי'

רעו בקונטרס אחרון ס"ק ה, ושם נסמן (הערה רא).

[589] כדלעיל סי' שמה סי"א

(ויש אומרים שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום כדגלי מדבר אינו רשות הרבים אלא

כרמלית. ועל פי דבריהם נתפשט המנהג במדינות אלו להקל ולומר שאין לנו עכשיו רשות

הרבים גמורה).

והרי נתבאר בפנים ס"א שגזרו "אפילו

לכרמלית", ובזה הרי "לא שייך למיחש שיבא לידי איסור סקילה".

[590] עירובין ט, א (יציבא (אזרחי,

רש"י) בארעא, וגיורא בשמי שמיא). והכא נמי איך נאמר דברשות הרבים לא קנסו

ובכרמלית קנסו.

[591] אף ברשות הרבים גופה, אם

נאמר שלא קנסו כשהוציא מבעוד יום, הוי יציבא בארעא כו'. אלא ודאי אין חוששים כאן

לסברה זו.

[592] ג, ב ד"ה ואיבעית (אין

נראה סברא לעולם לומר משחשיכה לא קנסוה מבעוד יום קנסוה, דאי משחשיכה לא קנסוה,

שוב אין לומר מבעוד יום קנסוה, דהוי כחוכא ואטלולא).

[593] במ"א שם (כיון שנתנן

בפיו הוי מקום פטור, כיון שהוא במקום אחר ופיו במקום אחר ... וקשה דגבי ידו נמי

נימא הכי, אם מושיטה לחוץ נעשה מקום פטור, וכשמניח החפץ ברשות הרבים לפטור. ויש

לומר דהתם לא הניח הכלי לידו ממקום אחר אחרי שהוציאו לרשות הרבים).

והיינו כדעת רש"י עירובין צט, א ד"ה

רישא רבנן (שותה עביד עקירה והנחה בחדא רשותא, דהא ברשות שהוא שותה בה פיו עומד,

ובפיו הן נחין מיד).

והקשה על זה הרא"ש עירובין פ"י

ס"ו (מיהו קשה הא דאמר בשמעתא קמייתא דשבת, גבי היתה ידו מליאה פירות והוציאה

לחוץ, משחשיכה דאי שדי להו אתי לידי חיוב חטאת ליקנסוה. והיכי אתי לידי חיוב חטאת,

והלא כשנחו הפירות בידו כשהיתה ידו ברשות הרבים נעשית ידו מקום פטור, וכבר נחו הפירות

במקום פטור, ותו לא אתי לידי חיוב חטאת אי שדי להו. ויש לומר דהתם לא חשיב הנחת

הפירות בידו כמונחין במקום פטור, כיון שלא נתן החפץ לידו ממקום אחר אחרי שהוציאה

לרשות). והיינו כמבואר לעיל שם, לדעה זו (אם הוציא חפץ בידו מרשות היחיד, אפילו אם

נחה ידו תחלה באויר רשות הרבים, אין זו חשובה הנחה במקום פטור, ואם אחר כך הניח

החפץ ברשות הרבים חייב, לפי שהנחה על היד אינה חשובה הנחה אלא לחפץ שהונח עליה

ממקום אחר).

והקשו על זה התוס' עירובין כ, א ד"ה

לא (ואם תאמר אכתי אפשר דלא אתי לידי חיוב חטאת, כגון שיתן מידו זאת לידו אחרת. ויש

לומר דאיירי כשהנקב קטן שלא יוכל להכניס בו שתי ידיו).

יוצא אם כן מכל זה, שכל החשש של

"אתי לידי חיוב חטאת" הוא רק במקרה שאינו רגיל כלל, כשהוציא ידו דרך חור

קטן, שלא יוכל להכניס בו שתי ידיו.

[594] אוצ"ל: "בתוס'"

(ראה הערה הקודמת).

[595] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

ס"א נתבאר, שקנסוהו על מה שעשה עקירה מרשות היחיד לאויר רשות הרבים או

כרמלית.

ומבאר

הטעם שלא רצה לפרש, שהקנס הוא על מה שרצה להוציא הפירות מרשות היחיד לרשות הרבים:

(א)

אין לפרש כן לדעת הפוסקים דמיירי שחשב להוציא לחצר אחרת דרך אויר רשות הרבים.

(ב)

ממה שלא קנסו כשהוציא ידו למעלה מעשרה רואים, שלא קנסו עד שעשה עקירה לאויר רשות

הרבים.

(ג)

כיון שהאיסור הוא משום קנס, כשהוציאם למטה מעשרה, לכן קיי"ל שאסור להחזירם

אפילו דרך מעלה מעשרה.

[596] הל' שבת פי"ג ה"כ

(הוציאה מחצר זו להכניסה לחצר שבצדה).

[597] ס"ק א (אבל

ברש"י משמע אפילו נתכוין להוציאם לרשות הרבים, אסור להושיטם לחצר אחרת). והוא

האמור ברש"י ד, א ד"ה מחשבתו (שנתכוון לפנותה מחצר זה). וכן הוא כאן

בפנים סוף ס"ב (שנתכוין לפנות הפירות מחצר זו).

[598] כדלעיל סי' שמז ס"ז

(אם הוציא חפץ בידו מרשות היחיד, אפילו אם נחה ידו תחלה באויר רשות הרבים, אין זו

חשובה הנחה במקום פטור, ואם אחר כך הניח החפץ ברשות הרבים חייב).

[599] שם ג, ב ד"ה למעלה

מי' (דאויר מקום פטור הוא ... הלכך לא קנסוה דלאו איסורא עביד).

[600] שם ד"ה כאן (למעלה

מי' ... דהוי מקום פטור).

[601] שם (דאפילו הוציאה מתחלה

דרך מטה מי', מותר להחזירה למעלה מי', ולא קנסינן ליה).

[602] כמובא לעיל (הערה 4 ),

מהרשב"א שם ד"ה כאן למעלה מי', שהביא מדברי התוס', וסיים "ואינו

מחוור בעיני".

ולכן נפסק בפנים ס"א (אסור להחזירה

אפילו דרך מעלה מעשרה).

[603] בגמרא שם (דמר סבר ככרמלית

דמיא ומר סבר לאו ככרמלית דמיא).

[604] "מי קנסוה רבנן לאהדורה, נראה לר"י

דגרס מי אסרוה, ולא גרס מי קנסוה, דלקמן בסמוך כי מוקמא דלאו ככרמלית דמיא, אמרינן

דאסור להחזירה משום קנס". משא"כ לפי הסלקא דעתא, אינו משום קנס. ולכן

מותר להחזירה דרך מעלה מעשרה.

[605] "מותר להחזירה למעלה מי', ולא

קנסינן ליה". משא"כ לפי המסקנא דקנסינן ליה, אסור להחזירה אפילו דרך

מעלה מעשרה.

[606] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

ס"ב נתבאר, שאם הוציא בשוגג אסור להושיטה לחצר אחרת משום גזירה, אבל בכרמלית

לא גזרו גזירה לגזירה.

ואף

שהמ"א הוכיח מדברי התוס' שגם בכרמלית אסור, הנה פירושו של המ"א בדברי

התוס' צע"ג.

ומה

שכתבו התוס' דמיירי "בדיוטא אחת, וכגון שאין מפסיק שם רשות הרבים".

אין

הכוונה שמפסיק שם כרמלית, אלא שרשות הרבים מהלכת לפניהן, ולא ביניהן.

ומה

שהקשה המ"א מכמה מקומות שגזרינן גזירה לגזירה.

כבר

חילק הר"ן בין היכא דדמי למלאכה או לאו.

[607] שכתבו התוס' ד, א סד"ה

ומאי שנא (איירי ... בדיוטא אחת, וכגון שאין מפסיק שם רשות הרבים). וכתב המ"א

ס"ק ד (הוה ליה גזירה לגזירה ... ומכל מקום צ"ע, דהא התוס' כתבו

בד"ה ומאי שנא, דאפילו אין בין החצירות רשות הרבים אסור להושיטה לחצר אחרת).

והיינו שמפרש בדברי התוס' דמיירי שכרמלית עוברת בינם, וגם בכרמלית גזרו שלא יושיט

לרשות אחרת, אף דהוי גזירה לגזירה.

[608] שאף אי לא גזרינן בכרמלית

גזירה לגזירה, עדיין אסור משום מושיט בכרמלית.

[609] "ומושיט מרשות היחיד

לרשות היחיד דרך רשות הרבים ... לא נאמרו אלא לענין חיוב חטאת, אבל איסורא איכא

בכולהו, ולכך אין רצוני להאריך בהם". הרי שאין הפרש בזה בין רשות הרבים

לכרמלית, ולכן לא האריך בהלכה זו.

[610] ס"ק ד (ואם הם

בדיוטא אחת אסור).

ואוצ"ל: סי' שנה ס"ק יא (ואף

על גב דברשות הרבים אסור בדיוטא אחת, כמ"ש סוס"י שמ"ו, בכרמלית שרי).

ונסתפק בזה בפרי מגדים משב"ז סי'

שמו ס"ק א (ויש לספק אי גזרו מושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך כרמלית

מדרבנן למעלה מעשרה).

[611] שנתבאר להיתר בפנים ס"ג

(אם הוציאה לכרמלית, מותר להושיטה אפילו לחצר אחרת, שבכרמלית לא גזרו גזרה זו,

משום שהיא גזרה לגזרה).

אף שלכאורה הי' עלינו לאסור מטעם האמור

לעיל סי' שמז ס"ח (הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע ... אסור

מדברי סופרים, גזרה שמא יבא לעשות הנחה ברשות הרבים. ואפילו דרך כרמלית אסור).

[612] במ"א שם (ומה שכתב

[הב"י] דגזירה לגזירה היא. הלא הרבה פעמים מצינו בגמרא גזירה לגזירה ...

ואמרינן כולה חדא גזירה היא).

ועל פי זה רצה לבאר שגם בהושיט ידו

לכרמלית גזרו שלא להושיטה לחצר אחרת.

[613] לה, ב ד"ה ואמרינן

אימר דפטר (מיהא איכא קשיא ... דכיון דברשות הרבים לא מתסר אלא משום גזרה, בכרמלית

לא גזרינן גזרה לגזרה. יש לומר דכי אמרינן הכי הני מילי בדבר שאין בו סרך מלאכה ...

אבל מידי דדמי למלאכה דאורייתא ... כרמלית ורשות הרבים שוין הן).

וכן הוא לקמן סי' שנב ס"ב (ולא

אמרו שבכרמלית לא גזרו גזרה מפני שהוא גזרה לגזרה, אלא בדבר שאין בו דרך מלאכה ...

אבל דבר שהוא דומה למלאכה גזרו אף בכרמלית).