שנז דיני חצר פחות מארבע אמות וביב

שנז דיני חצר פחות מארבע אמות וביב

ובו ח' סעיפים:

שפיכת מים לחצר הסמוכה לרשות הרבים

א חצר¹⁰⁴⁵

שהיא פחותה מד' אמות על ד' אמות ¹⁰⁴⁶ , וסמוכה לרשות הרבים¹⁰⁴⁷,

אין שופכין לתוכה מים בשבת, בימות החמה¹⁰⁴⁸.

שכיון שאין בה ד' אמות, אין סאתים מים שאדם רגיל להשתמש בכל יום ¹⁰⁴⁹ ראוים ליבלע בה ¹⁰⁵⁰ , והרי זה כאלו שופכן לרשות הרבים.

ואף על פי שאין בשפיכה זו שמחצר לרשות הרבים איסור של

תורה¹⁰⁵¹

(אם ¹⁰⁵² אינו שופכן סמוך לרשות הרבים ממש¹⁰⁵³,

אלא ברחוק מעט ¹⁰⁵⁴ , בענין

שיציאתן לרשות הרבים היא מאליהן, ואיננה כח שפיכתו ממש, אלא כחו הוא גורם בלבד), ומכל

מקום מדברי סופרים אסור (בכל ענין), גזרה שמא ישפכנו לרשות הרבים ¹⁰⁵⁵ (או בחצר

סמוך לרשות הרבים) ממש.

לכך צריך לעשות גומא שתהא חללה מחזקת סאתים ¹⁰⁵⁶ , שיוכלו מי תשמישו לירד לתוכה ¹⁰⁵⁷ , ולא יהיה

כאלו שופכן לרשות הרבים, בין אם יעשנה בחצר, בין אם יעשנה ברשות הרבים סמוך לחצר

ממש. אלא שאם יעשנה בחוץ צריך לכסות בנסרים, שאם תהא מגולה, פעמים שיהיה רפש וטיט

בתוכה ולא תהא עמוקה עשרה, ותהיה כרמלית, אבל כשהיא מכוסה ופיה לרשות היחיד, הרי

זה חורי רשות היחיד שהם כרשות היחיד ¹⁰⁵⁸ :

ב וכיון

שיעשה גומא סאתים, מותר לשפוך בה ובחצר ¹⁰⁵⁹ כל מה

שירצה, אפילו כור ואפילו כוריים ¹⁰⁶⁰ . ואפילו

נתמלאה הגומא מערב שבת ¹⁰⁶¹ , דכיון

שתקנו לו חכמים זכר לשבת, שלא ישכח וישפכם ברשות הרבים הוא בעצמו¹⁰⁶²,

שוב אין לחוש אם הם יוצאים מאליהם לרשות הרבים ¹⁰⁶³ (רק שיזהר שלא ישפכם סמוך לרשות הרבים ממש, שלא אצל

הגומא¹⁰⁶⁴,

בענין שיציאתן לרשות הרבים היא כח שפיכתו ממש שיש בזה איסור של תורה¹⁰⁶⁵,

כמו במגלגל חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים ¹⁰⁶⁶ ).

אבל אם אינה מחזקת סאתים, לא ישפוך בה אפילו מעט,

גזרה שמא ישפוך הרבה יותר ממה שהיא מחזקת ¹⁰⁶⁷ :

ג וכל זה

בימות החמה, שאדם מקפיד על לכלוך חצירו, וחפץ הוא שיצאו המים ממנה לחוץ ¹⁰⁶⁸ , וכשהם יוצאים הרי נתקיימה מחשבתו, ויש לגזור שמא

ישפכם בעצמו החוצה ¹⁰⁶⁹ . אבל בימות הגשמים ¹⁰⁷⁰ שאין אדם מקפיד על לכלוך חצרו¹⁰⁷¹,

ואינו מתכוין שיצאו המים ממנה לחוץ ¹⁰⁷² , אין לחוש

לכך, ומותר לשפוך בה כל מה שירצה ¹⁰⁷³ , אפילו היא קטנה מאד (ואפילו שופכן סמוך לרשות הרבים

ממש, אם הוא בענין שאינו פסיק רישיה¹⁰⁷⁴

שיצאו לרשות הרבים מיד מכח שפיכתו ממש ¹⁰⁷⁵ ):

ד ולמה אין

חוששים למראית העין, שהרואה שהצנור שבקרקעות חצירו מקלח מים בשבת יאמר שהוא עצמו

שפכן לרשות הרבים ¹⁰⁷⁶ (או בחצר סמוך ממש ליציאתן לרשות הרבים¹⁰⁷⁷, במתכוין

כדי שיצאו לרשות הרבים). לפי שבימות הגשמים סתם צנורות מקלחים הם מי גשמים, ויאמר

הרואה שמי גשמים הם. ואפילו שלא בשעת הגשם יאמרו מי גשמים הם שמתמצים והולכים מן

הגשמים שעברו ¹⁰⁷⁸ :

ה ואם יש

בחצר ד' על ד', אפילו אינה מרובעת אלא ארוכה וקצרה ¹⁰⁷⁹ , כגון שארכה שמנה אמות ורחבה ב' ¹⁰⁸⁰ , מותר לשפוך בה כל מה שירצה ¹⁰⁸¹ , אפילו בימות החמה. מפני שהסאתים שאדם רגיל להשתמש

בכל יום אין לגזור בהם בחצר זו, שהרי ראויים ליבלע בה ¹⁰⁸² , ואם כן כששופכן אינו שופכן כדי שיצאו לחוץ, ואף אם

אירע שיוצאין אין כוונתו לכך, ולא נתקיימה מחשבתו ביציאה זו ¹⁰⁸³ , ואין לגזור בה שמא ישפכם הוא עצמו ברשות הרבים.

לפיכך אף אם רוצה להשתמש בה יותר מסאתים לא גזרו,

שדבר שאינו מצוי הוא ¹⁰⁸⁴ . וכן אף אם

היא מליאה מים מערב שבת ¹⁰⁸⁵ , שזהו גם כן דבר שאינו מצוי, ולא רצו לגזור בשביל זה

בלבד, כיון שבסאתים שרגילים להבלע בה אין לגזור בהם (ומכל מקום צריך ליזהר שלא

לשפוך סמוך לרשות הרבים ממש כמו שנתבאר ¹⁰⁸⁶ ):

ו וחצר

ואכסדרה¹⁰⁸⁷

שאין בכל אחת מהן לבדה ד' אמות, אלא בהצטרפות שתיהן, הרי אלו מצטרפות לד' אמות

להתיר לשפוך בהן ¹⁰⁸⁸ .

והוא הדין שתי דיוטאות שלפני ב' עליות ¹⁰⁸⁹ , ועליהן מעזיבה רבה שראוים המים ליבלע בה ¹⁰⁹⁰ , ואין בכל אחת מהן לבדה ד' אמות מצטרפות זו עם זו,

אם הן סמוכות זו לזו בתוך ד' טפחים, שתשמישן נוח מזו לזו, והרי הן כדיוטא אחת ¹⁰⁹¹ :

שפיכת מים לחצר הסמוכה לכרמלית

ז וכל זה

בחצר הסמוכה לרשות הרבים, אבל הסמוכה לכרמלית, אפילו היא קטנה מאד, אין צריך גומא

ומותר לשפוך בה כל מה שירצה אפילו בימות החמה ¹⁰⁹² , אף על פי

שמתכוין שיצאו לחוץ ¹⁰⁹³ . שכיון שאינו שופכן בידיו לכרמלית, או

סמוך לכרמלית ממש ¹⁰⁹⁴ , אלא מכחו הם באים לכרמלית, וכחו בכרמלית לא גזרו

כמו שנתבאר בסי' שנ"ה ¹⁰⁹⁵ .

ויש אומרים ¹⁰⁹⁶ שאין חילוק

כאן בין רשות הרבים לכרמלית, ולא אמרו שכחו בכרמלית לא גזרו אלא בימים ונהרות ¹⁰⁹⁷ שאינם מתחלפים ברשות הרבים, או אפילו כרמלית שביבשה

אלא שהיא חוץ לעיר ¹⁰⁹⁸ , שגם כן אינה מתחלפת ברשות הרבים גמורה, שאין דרך

להיות רבים מצויים כל כך חוץ לעיר כשיעור בקיעת הרבים ברשות הרבים גמורה. אבל

כרמלית שבתוך העיר מתחלפת ברשות הרבים גמורה. ואפילו בזמן הזה שיש אומרים שאין לנו

רשות הרבים גמורה, מפני שאין ששים רבוא בוקעים בה ¹⁰⁹⁹ , מכל מקום מתחלפת היא בעיר גדולה שיש בה ס' רבוא ¹¹⁰⁰ .

ומה שהתירו בגזוזטרא שעל פני המים לשפוך דרך הנקב, אף

על פי שהשופכין הולכין מכחו להלאה מכנגד מחיצת הגזוזטרא כמו שנתבאר בסי' שנ"ה ¹¹⁰¹ . הוא משום שאינו מתכוין לכך, כמו שנתבאר שם. אבל כאן

כששופך לחצר שאין בה ד' אמות בימות החמה, מתכוין שיצאו לחוץ משום לכלוך חצרו ¹¹⁰² .

וכן עיקר ¹¹⁰³ .

ולדברי הכל בחצר שאינה מעורבת לא גזרו על כחו, ומותר

לשפוך בחצר זו במתכוין שיצאו ממנה לחצר זו, אף על פי שלא עירבו יחד ¹¹⁰⁴ . ועיר המוקפת חומה ולא עירבו בה, כחצר שאינה מעורבת

היא, כיון שיש לה מחיצות אלא שמחוסרת עירוב ¹¹⁰⁵ :

שפיכת מים לביב שבחצר

ח ביב, והוא

חריץ העשוי לקלח שופכין שבחצר לרשות הרבים, ומושך והולך במשך רשות הרבים הרבה, אם

הוא מכוסה ברשות הרבים ד' אמות הסמוכים לחצר ¹¹⁰⁶ , ויש ברחבו גם כן ד' אמות ¹¹⁰⁷ , מותר לשפוך אפילו על פי הביב שבחצר, סמוך ממש לרשות

הרבים, אפילו בימות החמה, אף על פי שהמים יוצאים מיד מידו לרשות הרבים לחוץ מד'

אמות המכוסים ¹¹⁰⁸ . מפני שד' על ד' אלו של ביב המכוסים ברשות הרבים,

שהם כחורי רשות היחיד ¹¹⁰⁹ , דינם כחצר שיש בה ד' על ד', שמותר לשפוך בה אפילו

בימות החמה, לפי שבד' על ד' של ביב ראוי גם כן ליבלע סאתים כמו בחצר ¹¹¹⁰ .

ובלבד שלא יהא סילון של עץ שאין המים ראויים ליבלע בו.

אבל אם עשוי כעין רצפה של אבנים ראוי ליבלע בו ומותר ¹¹¹¹ .

וכל זה לרשות הרבים, אבל לכרמלית, אפילו בסילון של עץ

מותר ¹¹¹² , לפי סברא הראשונה ¹¹¹³ . ואף שאין זה עיקר, מכל מקום יש לסמוך על דבריהם

להקל בצנור המקלח למעלה מי' בכרמלית, שמותר לשפוך בו אפילו במתכוין שירדו המים

לכרמלית, כיון שהם עוברים דרך אויר מקום פטור ¹¹¹⁴ , שיש מתירים בזה בכרמלית כמו שנתבאר בסי' שמ"ו ¹¹¹⁵ :

[1045] עיקרי ההלכות שנתבארו

בסימן זה:

(א)

שפיכת מים לחצר הסמוכה לרשות הרבים (ס"א-ו).

(ב)

שפיכת מים בחצר הסמוכה לכרמלית (ס"ז).

(ג)

שפיכת מים לביב שבחצר (ס"ח).

[1046] משנה שם עירובין

פח , א (חצר שהיא פחותה מארבע אמות, אין שופכין בתוכה מים).

ופרש"י שם ע"ב ד"ה דאריך (ד' אמות דמתניתין באורך וברוחב משמע, דאי

לא יהיב שיעורא נמי לפותיא אין כאן שיעור מפורש כלום). רא"ש שם פ"ח ס"ט

(וסברא דרש"י נראה לי עיקר. דעל כרחך צריך ליתן שיעור ברוחב, דלא מסתבר

דבאורך ד' אמות ברוחב טפח תיימי סאתים מים). טור ושו"ע ס"א (חצר שפחותה

מד' אמות על ד' אמות, שהיא סמוכה לרשות הרבים, אין שופכין לתוכה מים בשבת).

וכן הוא לקמן סי' שעז (הפתוחים לחצר

קטנה שאין בה ד' אמות על ד' אמות, שאין שופכין לה מים בשבת ... כמו שנתבאר בסימן

שנ"ז).

[1047] ואם היא סמוכה לכרמלית,

יתבאר לקמן ס"ז.

[1048] ובימות הגשמים, יתבאר

לקמן ס"ג.

[1049] גמרא שם (מאי טעמא, אמר

רבה מפני שאדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום).

[1050] רב זירא שם ע"ב (ד'

אמות תיימי, פחות מד' אמות לא תיימי). ופרש"י (בד'

אמות ראוין ליבלע סאתים).

והיינו שאם ישפכו סאתיים מים (מעט יותר

מ-16 ליטר), בקרקע ד' אמות על ד' אמות (לערך ריבוע של 2 מטר), המים ראוים ליבלע

בקרקע במשך היום.

ולכן לא גזרו בזה, כדלקמן ס"ה (מפני

שהסאתים שאדם רגיל להשתמש בכל יום אין לגזור בהם בחצר זו, שהרי ראויים ליבלע בה,

ואם כן כששופכן אינו שופכן כדי שיצאו לחוץ, ואף אם אירע שיוצאין, אין כוונתו לכך,

ולא נתקיימה מחשבתו ביציאה זו, ואין לגזור בה שמא ישפכם הוא עצמו ברשות הרבים).

אבל אם הוא פחות מד' אמות, שאין סאתיים

ראוין ליבלע בה במשך היום, הוי כאילו שופכן כדי שיצאו לרשות הרבים. ולכן גזרו בזה

שמא ישפכנו לרשות הרבים ממש, או סמוך לו.

[1051] רש"י שם ד"ה

התם תיימי (דאפילו איכוון איסור ממש ליכא, דהא ברשות היחיד שפיך), וד"ה

שופכין (דאפילו מתכוין לאו איסורא דאורייתא איכא הכא, דהא לאו ברשות הרבים זריק

להו איהו גופיה, אלא מאיליהן יוצאין).

[1052] תוכן האמור במוסגר

שלפנינו (ובהמשך לזה, בכמה מוסגרים לקמן ס"א-ה):

השופך מים סמוך לרשות הרבים ממש, ומשם

יוצאים לרשות הרבים, הרי יציאתן לרשות הרבים היא בכח שפיכתו ממש, וחייב עליה,

וכדלקמן ס"ב במוסגר (שיציאתן לרשות הרבים היא כח שפיכתו ממש, שיש בזה איסור

של תורה, כמו במגלגל חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים).

משא"כ אם אינו שופכן סמוך לרשות

הרבים ממש, אין יציאתן לרשות הרבים בכח שפיכתו ממש, אלא שכחו הוא הגורם לשפיכה זו,

שמה שהוא נשפך לרשות הרבים הוא בכח שני (טבע המים להתגלגל במדרון) שנגרם על ידי כח

ראשון (כח שפיכתו של האדם). וכיון שאינו אלא כח שני, אינו חייב על הוצאה זו מהתורה

(ראה אנציקלופדיה תלמודית כרך כח, ערך כחו, טור עג).

ונתבאר באגרות קודש חי"ט אגרת

ז'רמב הערה 2 (בשו"ע אדה"ז חאו"ח ר"ס שנ"ז בהמוסגרים (לשון

רבים ) כותב דין שאינו מובא לא בשו"ע המחבר ולא בש"ס עירובין על אתר. והיינו

שיש בשפיכת מים בחצר – אופן האסור מה"ת. ואדרבה – דין זה הוא היפך מסתימת לשון שו"ע המחבר – בכל הדינים שהביאם אדה"ז בסעיפים

א'-ה' (וגם מסתימת לשון הש"ס בכל הסוגיא). ועד כדי כך – שבכאו"א מחמשת הסעיפים מדייק אדה"ז להוסיף, וגם כן במוסגר,

הנפקא מינה מחידושו בנוגע לסעיף זה. מזה פשוט, שכדרכו,

יציין המקור לחידושו – לאופן האסור מן

התורה (ולא שממקומות שמציין מוכיח

דהאיסור מדברי סופרים...) ).

(והיינו דלא כפי שרצה

השואל לפרש, שהציונים דלקמן הם להוכיח, שאם אינו שופך סמוך לרשות הרבים, אינו אסור

אלא מדברי סופרים) .

עי' סי' קנט ס"[ז]

(צנור שדולה מים מן היאור, ושופך בו, ונמשכים ממנו המים להשקות השדה, אינו יכול

ליתן ידיו לתוכו כדי שיקלחו המים עליהם, מפני שאינם באים מכח אדם, שכבר פסק כח

השופך. ואם משים ידיו קרוב למקום השפיכה, אף על פי שאינו משים אותה תחת השפיכה

ממש, עלתה לו נטילה, דכל זמן שהם קרובים למקום השפיכה עדיין מכחו הם באים), וכן

הוא לעיל שם סי"ד (צינור שדולין מים מן היאור, ושופכין בו, ונמשכין ממנו המים

להשקות השדה, אינו יכול ליתן ידיו לתוכו או תחתיו כדי שיקלחו המים עליהן כשיגיעו

להן, מפני שאינן באים על ידו מכח אדם, שכבר פסק כח השופך. ואם משים ידו קרוב למקום

השפיכה, אף על פי שאינו משים תחת השפיכה ממש, עלתה לו נטילה, שכל זמן שהמים קרובים

למקום השפיכה, עדיין מכח אדם הם באים).

ובמ"א סי' שכח ס"ק נג

– על מה שנפסק בשו"ע שם סמ"ח (אסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנו דם),

כתב המ"א שם (רש"י פירש סוף עירובין [קג, ב ד"ה כאן] דהוה ליה חובל,

והוי אב מלאכה. וכן כתב הגהות מיימוניות פכ"א [הכ"ו אות א] דהמניח דבר

המושך דם וליחה הוי מפרק ... בזבחים דף י"ט [רש"י ד"ה ואם להוציא

דם] משמע דכשנתכוין להוציא דם, אפילו אין מהדקו, הוי מלאכה). וכן נפסק לעיל שם סנ"ד

(ואסור להניח על המכה דבר המושך דם וליחה, משום מפרק. ואף על פי שמושך מעצמו, מכל

מקום כיון שהוא מניחו שם כדי למשוך, הרי זה כחובל ומפרק בידיו). הרי שאף שאינו

מושך הדם בידיו, אלא הבגד מושכו, נחשב כאילו מושכו בידיו ממש.

ובסנהדרין ס"ז ע"ב ודו"ק .

השואל באגרות קודש שם כתב על זה (ולפי

דעתי הוא טעות הדפוס, וצ"ל דף ע"ז ע"ב, דאמרינן התם גבי אשקיל

אחברי' בידקא דמיא, דמחלקינן בין כח ראשון לכח שני, ופירש"י בפירוש דיש חילוק

בין קרוב לרחוק עיי"ש).

והיינו הא דאמרינן התם (האי מאן דכפתיה

לחבריה (קשר ידיו ורגליו על שפת הים, רש"י), ואשקיל עליה בידקא דמיא (הפנה את

מרוצת המים עליו), גירי דידיה הוא ומיחייב (שהמים באים בכח ראשון עליו מיד, כגון

שהניחו סמוך לשפת הים, והשפה מדרון). הני מילי בכח ראשון (שפינה להם דרך לצד זה,

מיד נפלו עליו, דהוי כחו), אבל בכח שני (שהניחו רחוק קצת, ולא נפלו המים מיד בצאתו

מגדרותיהן עליו, אלא לאחר מכאן הלכו על המקום שהוא שם) גרמא בעלמא הוא (ולא מכחו)).

הובאה גמרא זו גם במהדורא בתרא לסי' רנט

סד"ה והנה ברמב"ן (וחילוק זה מצינו בהדיא בסנהדרין דף ע"ז דכפתו

בחמה חייב, דסוף חמה לבא, ובבידקא דמיא, בכח שני, גרמא בעלמא הוא, עיין שם).

וראה גם שו"ת ארץ צבי סי' ה ד"ה

אמנם י"ל. שם סי' קכה ד"ה עוד ראיה לזה. שיח השדה שער הכללים ריש כלל ה.

והשיב לדבריו באגרות קודש שם הערות 3-4:

(בהקדים: 1) שבציון זה דוקא הוסיף

אדה"ז ודו"ק. 2) ביחוד בהל'

שבת שרבו גזירות חז"ל – לכאורה לא מצינו דבשינוי קל ביותר מאופן האסור מה"ת - יהי' מותר לכתחילה, וכמו שהוא ע"פ חידוש

אדה"ז הנ"ל.

והנה בסנהדרין (סז, ב): הלכות כשפים כהלכות

שבת יש מהן בסקילה כו' פטור אבל אסור כו' מותר לכתחילה. ולכאורה מאי קמ"ל –

הרי כו"כ איסורין שיש בהם כנ"ל. וכמו בע"ז: דמותר לקרות בספריהם

לכתחילה – באם להתלמד, ואדרבה תנאי הוא בסנהדרין.

ועכצ"ל דהרבותא היא דאותה מעשה ממש

יש שהוא בסקילה כו' או מותר לכתחילה. ומביא מהלכות כשפים דמיברו להו עגלא תלתא ממש

– לכתחילה. ומתורץ ב' דיוקים הנ"ל. כן מובן מה שהוזקק אדה"ז לכל

המקורות: סי' קנט ס"ז (ודלא כנדפס ס"ו) – ענין דשפיכת מים כנדו"ד

חשיב כחו ממש. מג"א כו' – דאפשר להיות בשבת אב מלאכה, אף דלכאורה הוא לא עביד

מידי בעת המלאכת איסור. סנהדרין – לתרץ דיוק השני הנ"ל.

אם תמצי לומר שצריך להיות סנהדרין עז,

ב, לא נראה לי שכוונתו לאשקיל אחברי' כו': א) דאם כן הי' מציין לרש"י שם,

וכרגיל במ"מ השו"ע שלו. ב) הרי ברש"י מדייק שהשפה מדרון משא"כ

בנדו"ד. ולפענ"ד – באם הגירסא עז, ב הכוונה ל"הכא במאי עסקינן

בשותת" – דמוכח מזה דבניתז בכח – מקודש. ומיושב קצת מש"כ ע"ז ודו"ק).

וכן משמע בריטב"א

(עירובין שם ד"ה אלא שמבחוץ) שבבית יוסף (וכי זריק התם (בחצר) הרי הוא

שופך מרשות היחיד לכרמלית או לרשות הרבים).

ובאגרות קודש שם הערה 5 (ז"ל

הריטב"א שבב"י: וכי זריק התם ( בחצר )

הרי הוא שופך מרשות היחיד לכרמלית או לר"ה (באם נפחת מג') – דמחלקם לשנים

– משמע דחלוקין באיסורם. ובנפחת מג' – הרי זו הוצאה מרשות היחיד לר"ה ממש).

ויש לעיין בדברי הריטב"א שם ד"ה

בד' אמות, שהובאו בב"י (הילכך אפילו בשנותנן שם דרך שפיכה, וסמוך לרשות הרבים,

אנן סהדי שאין דעתו אלא שיתפשטו בחצר וימנעו האבק).

*

ולעצם החידוש האמור כאן, ראה כעין זה גם

לעיל סי' שטז ס"ו (הפורש מצודה ובשעת פרישתו נכנסה חיה לתוכה חייב, אבל אם

נכנסה אחר כך לתוכה פטור).

וכן הוא לעיל סי' רעז ס"א (נר דולק

שהוא מונח קרוב אל הדלת (נגד פתיחת הדלת ממש), בענין שכשיפתחו הדלת יוכל לכבות אם

ינשב הרוח מבחוץ, אסור לפתוח הדלת כנגדו ... כיון שאם ינשב הרוח אי אפשר שלא יכבה

ופסיק רישיה ולא ימות הוא ... שמא יתחיל לנשב מיד שיתחיל לפתוח). והיינו שאף שהרוח

מכבה את הנר, ואינו בכח האדם, מכל מקום, אם הרוח "יתחיל לנשב מיד שיתחיל

לפתוח", הוא עובר על מלאכת כיבוי.

וראה נתיבות שבת פ"ו הערה ז.

[1053] נתפרש לקמן ס"ב (בענין

שיציאתן לרשות הרבים היא כח שפיכתו ממש, שיש בזה איסור של תורה), וס"ג (פסיק

רישיה שיצאו לרשות הרבים מיד, מכח שפיכתו ממש).

[1054] רש"י במשנה שם ד"ה

שופכין (דאפילו מתכוין, לאו איסורא דאורייתא איכא הכא,

דהא לאו ברשות הרבים זריק להו איהו גופיה, אלא מאיליהן יוצאין). ועי' שם עוד בד"ה

לא ישפוך על פי הביב (כיון

דבגופיה קא שפיך, מקלחי להדיא ובכח לרשות הרבים, והרואה אומר ששופכן סמוך ליציאתו).

לפום ריהטא נראית הכוונה, שברש"י

הראשון הנ"ל נראה, שכל זמן ד"לא ברשות הרבים זריק להו", "לאו

איסורא דאורייתא איכא הכא", אף אם שופך סמוך לרשות הרבים. ואילו ברש"י

השני הנ"ל נראה, שאם "שופכן סמוך ליציאתו" עובר מן התורה.

ובחידושי צמח צדק לה, ג ( ולכאורה יש לומר עוד בענין אחר, על פי מ"ש רש"י ספ"ח

דעירובין (דף פ"ח סע"א), דהא לאו ברשות הרבים זריק להו איהו גופיה, אלא

מאיליהן יוצאין כו' ... מיהו אדמו"ר נ"ע סי' שנ"ז פירש, דהתם היינו

גם כן אם אין שופכן סמוך לרשות הרבים ממש כו' עיי"ש).

ובאגרות קודש שם הערה 2 ( מוכיח דהאיסור מדברי סופרים – דעל זה מציין לאחר זה לרש"י (פ"ח

סע"א ד"ה שופכין. הובא בצמח צדק משניות (לה, ע"ג) כמצויין עה"ג.

דמזה גם כן קשה על חידוש אדמו"ר הזקן הנ"ל. וכמרומז בסגנון הצמח צדק שם:

יש לומר עוד בענין אחר עפמש"כ רש"י

כו' מיהו אדמ"ו נ"ע כו')).

ואפשר שמטעם זה הכניס רבינו חידוש זה

במוסגר (וכן כמה פעמים לקמן ס"א-ה), כהכלל המובא בשארית יהודה או"ח סי'

ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור

ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו).

[1055] הרב רבינו יהונתן

עירובין כט, א (גזרינן שמא ישפכם לרשות הרבים). רש"י פח, רע"ב

ד"ה פחות כו' (וגזור רבנן עליה, דילמא אתי למישרי זריקה בהדיא לרשות

הרבים). משא"כ במקום שאין לגזור שמא ישפכם לרשות הרבים, לא אסרו בכח שני

שאינו מתכוין לו.

ואם מתכוין לזה, יתבאר לקמן (הערה 28 ).

[1056] משנה שם (אלא אם כן עשו

לה עוקה מחזקת סאתים מן הנקב ולמטה (שמחזיק סאתים החלל שלה, רש"י), בין מבחוץ

בין מבפנים (בין שעשה לעוקה בתוך החצר, בין שעשאה ברשות הרבים סמוך לחצר, רש"י),

אלא שמבחוץ צריך לקמור (לכסות פיה בנסרים, רש"י), מבפנים אין צריך לקמור).

טור ושו"ע שם (לכך צריך לעשות גומא שתהא חללה מחזקת סאתים, בין אם יעשנה

בפנים בחצר או בחוץ, אלא שאם יעשנה בחוץ צריך לכסותה בנסרים).

*

בסעיפים

א-ה שלפנינו נתבארו ג' אופני היתר שפיכת המים בחצר:

(א)

שיש בה גומא מחזקת סאתיים. וטעם ההיתר נתבאר לקמן ס"ב (דכיון שתקנו לו חכמים

זכר לשבת שלא ישכח וישפכם ברשות הרבים הוא בעצמו, שוב אין לחוש אם הם יוצאים

מאליהם לרשות הרבים).

(ב)

שיש ארבע על ארבע אמות בחצר. וטעם ההיתר נתבאר לקמן ס"ה (מפני שהסאתים ...

ראויים ליבלע בה ... אף אם אירע שיוצאין,

אין כוונתו לכך, ולא נתקיימה מחשבתו ביציאה זו, ואין לגזור בה שמא ישפכם הוא עצמו

ברשות הרבים).

(ג)

בימות הגשמים. וטעם ההיתר נתבאר לקמן ס"ג (שאין אדם מקפיד על לכלוך חצרו,

ואינו מתכוין שיצאו המים ממנה לחוץ, אין לחוש לכך).

[1057] תוס' דף פ[ט] ד"ה לא

שנו (דאינם שופכין ממש בתוך העוקה שבחצר, אלא שופכין על

הדיוטא, והן יורדין על העוקה הסמוכה לה), וברא"ש שם סוף ס"ט (דמיירי

בשאינן שופכין ממש לתוך העוקה בחצר, אלא שופכין על הדיוטא, והן יורדין לעוקה).

לבוש ס"א (ואז מותר לשפוך מימיו לחצר אפילו בשבת, שיזובו תוך אותה הגומא).

וראה גם לקמן ריש ס"ב (וכיון שיעשה

גומא סאתים מותר לשפוך בה ובחצר), ושם (הערה 15 ).

[1058] רשב"א שם ד"ה

אלא שמבחוץ (ופירש הראב"ד ז"ל דמבחוץ צריך לקמור, שאם לא יכסנה הרי היא

ככרמלית לעצמה, בזמן שיש בה ד' על ד', ואם ישפוך לפיה הרי הוא שופך מרשות היחיד

לכרמלית, ואם אין עמוקה שלשה הרי הוא רשות הרבים עצמה, ועכשיו שהיא מכוסה ופתוחה

אל החצר, הרי היא כחורי רשות היחיד, בין שיש בה ארבעה על ארבעה בין שאין בה, בין

שהיא עמוקה שלשה בין שאינה עמוקה שלשה). ריטב"א שם (כשהוא ברשות הרבים,

אם הוא מגולה, פעמים שיעלה בקרקעית העוקה טיט ורפש וכיוצא בו, ויתמעט גובהו מעשרה,

ונמצא שהוא כרמלית, ואולי יפחת עד פחות משלשה, שהוא רשות הרבים, וכי זריק התם, הרי

הוא שופך מרשות היחיד לכרמלית או לרשות הרבים. אבל כשהוא מכוסה כולו מבחוץ, ויעשה

פיו ברשות היחיד, לעולם דינו כרשות היחיד, דחורי רשות היחיד הוא, וכי שפיך מרשות

היחיד לרשות היחיד שפיך. וזה הטעם בעצמו פירש הראב"ד ז"ל). הובא ב ב"י

בריש הסימן. מ"א ס"ק א (דאם היא מגולה, פעמים שיהיה טיט ורפש

בתוכה ולא תהיה עמוקה י', ותהיה כרמלית, אבל כשהיא מכוסה ופיה ברשות היחיד, הוי חורי

רשות היחיד (ב"י ריטב"א)).

וכן הוא לקמן ס"ח (שהם כחורי רשות

היחיד).

[1059] עי' תוס' דף פט , א

ד"ה לא שנו (דאינם שופכין ממש בתוך העוקה שבחצר, אלא שופכין על

הדיוטא והן יורדין על העוקה הסמוכה לה).

וראה גם לעיל ס"א (גומא שתהא חללה

מחזקת סאתים, שיוכלו מי תשמישו לירד לתוכה), ושם (הערה 13 ).

[1060] גמרא פח, סע"ב (בימות

הגשמים שופך ושונה ואינו נמנע ...

מאי ניחוש לה ... אמר אביי הלכך אפילו כור ואפילו כוריים).

וכן לענין גומא סאתים (בימות הקיץ),

כמבואר בתוס' שם ד"ה מחזיק (לאו דוקא סאתים, אלא אפילו כוריים). רא"ש שם

(דהא דקאמר רב נחמן עוקה מחזקת סאתים נותנים בה סאתים, על כרחך בית סאתים לאו דוקא,

והוא הדין טובא). טור ושו"ע שם (וכיון שיעשה גומא יכול לשפוך בה כל מה

שירצה).

[1061] ברייתא שם סע"ב (אף

על פי שנתמלאו מים מערב שבת, שופכין לתוכן מים בשבת). מ"א

ס"ק ב (ואפילו נתמלאה מערב שבת שופך לתוכה).

[1062] כדלעיל ס"א (גזרה

שמא ישפכנו לרשות הרבים), ושם (הערה 11 ).

[1063] הרב רבינו יהונתן

ד"ה מקצתן עשו (דכיון שתקנו לו חכמים זכר לשבת, שלא ישכח והוא בעצמו

ישפכם לרשות הרבים, תו לא גזרינן). ב"י. מ"א שם (דכיון דתקנו לו

חכמים זכר לשבת, שלא ישכח וישליכם ברשות הרבים, שרי).

[1064] משא"כ "אם

יעשנה ברשות הרבים סמוך לחצר ממש" (כדלעיל ס"א), יכול לשפכם לתוך הגומא

שסמוך לרשות הרבים ממש.

[1065] כדלעיל ס"א

(במוסגרים, והערות 8 - 10 ).

[1066] עי' תוס' ורא"ש פ"ק

דשבת דף ח , ב סד"ה לא מחייב (ואומר ר"י דאם

מגלגל חבית ד' אמות ברשות הרבים, או מרשות היחיד לרשות הרבים, חייב). ורא"ש

שם סוס"י טז (הלכך המגלגל דבר עגול כגון חבית, אם גללו חוץ לארבע אמות, או

מרשות היחיד לרשות הרבים, חייב ... ואפילו בדחיפה אחת דוחפו והיה הולך ומגלגל עד

חוץ לד' אמות, או לרשות הרבים, חייב). וכן הוא ברמב"ם הל' שבת פי"ג הי"א

(שהמגלגל עוקר הוא). וראה לעיל רס"י שמו (והערה 5 ).

[1067] גמרא שם (מחזיק ...

סאה אין נותנין לו כל עיקר ... ניתיב ליה סאה, גזרה דלמא אתי

ליתן ליה סאתים). טור ושו"ע שם (ואם אינה מחזקת סאתים לא ישפוך בה כלל). ט"ז

ס"ק ב (גזירה דלמא אתי למשפך סאתים דהוא שיעור האדם). מ"א ס"ק ג (דגזרינן

דלמא אתי למשפך סאתים).

[1068] רש"י פח, א ד"ה

אפילו לשפוך (ניחא ליה דליפוק לבר, שלא ילכלך את חצרו). רבנו יהונתן שם ד"ה

בימות החמה (שאין חצרו מטונפת, ומתרצה שיצאו לחוץ).

[1069] מ"א. רש"י ע"ב

בד"ה פחות כו' . (וגזור רבנן עליה, דילמא אתי למישרי

זריקה בהדיא לרשות הרבים).

וכדלעיל ס"א (גזרה שמא ישפכנו

לרשות הרבים), ושם (הערה 11 ).

[1070] ברייתא שם (תנא במה

דברים אמורים בימות החמה, אבל בימות הגשמים שופך ושונה ואינו

נמנע), לפרש"י (במה דברים אמורים, דצריך עוקה). והיינו שבימות הגשמים

מותר אפילו היא קטנה מאד, ואין בה עוקה.

[1071] גמרא (מאי טעמא אמר

רבא אדם רוצה שיבלעו מים במקומן ... למאי ניחוש לה אי משום

קלקול חצירו הא מיקלקלא וקיימא). רש"י שם (ולא איכפת ליה דליפקו,

דבלאו הכי חצרו מטונפת ועומדת מפני הגשמים ... ולא ניחא ליה דליפקו מיא). מ"א

ס"ק ה (שאין אדם מקפיד על לכלוך חצירו).

[1072] רש"י שם ע"א ד"ה

התם תיימי, לענין גומא סאתיים (ואי נפקי לבר, לאו מחשבתו להכי הוא, ולא נתקיימה

מחשבתו ושרי), וד"ה שופכין, לענין ביב (לאו להכי איכוון וכיון דלא נתקיימה

מחשבתו, שרי), וד"ה אדם רוצה (אי נמי שפיך להו ונפקי, לא מתקיימא מחשבתו),

ושם רע"ב ד"ה תיימי, לענין חצר ד' על ד' (אי נמי נפקי לבר, לא מקיימא

מחשבתו). לבוש ס"א (ואף אז אם יצאו לא מקיימא מחשבתו, וליכא איסור בדבר). מ"א

שם (ואינו מתכוין שיצאו לחוץ).

*

והיינו שכיון שאינו מתכוין לזה, וגם

אינו כחו ממש, אלא כח שני שנגרם על ידי שפיכתו, לכן לא נאסר מדינא, אלא במקום שיש

לגזור "שמא ישפכנו לרשות הרבים", וכדלעיל (הערה 11 ).

משא"כ אם מתכוין שהמים יצאו לרשות הרבים, אזי אפילו אינו שופכן סמוך לרשות

הרבים ממש, אסור מדברי סופרים, אף "שיציאתן לרשות הרבים היא מאליהן, ואיננה

כח שפיכתו ממש, אלא כחו הוא גורם בלבד", וכדלעיל סי' שטז ס"ו (הפורש

מצודה ובשעת פרישתו נכנסה חיה לתוכה חייב, אבל אם נכנסה אחר כך לתוכה פטור, מפני

שבשעת פרישתו אינו ידוע אם יצוד אם לאו, אבל אסור מדברי סופרים, ולפיכך אסור

להעמיד בשבת המצודה לצוד בה עכברים). והיינו שאף שהוא רק גרם מלאכה, ואף שאינו

ניצוד בשעת פרישתו, ואף שאינו ידוע אם יצוד, מכל מקום אסור מדברי סופרים, כיון

שכוונתו לזה.

ויתירה מזו נתבאר לעיל סי' רנג

סכ"ז (לסמוך אצל תנור בית החורף ... אם אין היד סולדת שם אצל התנור ... יודע

שהנכרי יסיק אחר כך את התנור לחמם את הבית, שזהו מותר בשבת ... וכשיתחמם התנור מאד,

יתחמם גם כן התבשיל שאצלו עד שהיד סולדת בו, אסור להניחו שם, אלא יטלנו משם קודם

שיסיק הנכרי, לפי שזהו כאחד מניח את הקדרה ואחד נותן את האור שתחתיה, שהראשון פטור

אבל אסור מדברי סופרים). וכן הוא לעיל סי' שיח ס"ט (ואפילו ליתנו על תנור בית

החורף קודם שמסיקו הנכרי כדי שיתחמם כשיסיקנו, אסור).

ולא התירו בכיוצא בזה אלא בשני תנאים:

(א) בדליקה והפסד מרובה. (ב) כשיש דבר המפסיק בינם, וכדלעיל סי' שלד סכ"ב (ומותר

לעשות מחיצה ... להפסיק הדליקה, ואפילו בכלי חרס חדשים מלאים מים, אף על פי שהם

אינם יכולים לקבל את האור ומתבקעים ומכבים את הדליקה, לא גזרו במקום הפסד על גרם

כיבוי כזה, שבשעה שנותן המים יש דבר המפסיק בינם לאור, דהיינו דופני הכלי שנותנם

בתוכו, והאור הוא שמבקע את הכלי ומכבה את עצמו, והאדם הנותן מים אינו אלא גורם

בעלמא).

[1073] אביי שם (הלכך אפילו

כור ואפילו כוריים). טור ושו"ע שם (בימות הגשמים בחצר

כל שהוא, מותר לשפוך בה כל מה שירצה). וכדלעיל (הערה 16 ).

[1074] כדלעיל סי' רעח ס"ד (והכל

מודים בפסיק רישיה ולא ימות שחייב עליו מן התורה), ושם נסמן (הערה כט).

[1075] כדלעיל ס"א

(במוסגרים), והערות ( 8 - 10 ).

[1076] גמרא שם (אי משום גזירה

שמא יאמרו צנורו של פלוני מקלח מים (אתי למימר שרי לזרוק בהדיא לרשות הרבים, רש"י),

סתם צנורות מקלחים הם (ואמרו מי גשמים נינהו, רש"י). לבוש ס"א (ואי משום

גזירה דלא לימרו הרואים בחוץ שרי לזרוק בהדיא לרשות הרבים, דמה לי בצינור מה לי

ברשות הרבים ממש ... ליכא למיחש להכי, דסתם צינורות בימות הגשמים מקלחים הם, ואמרי

מי גשמים נינהו). מ"א ס"ק ה (ואי משום שיראו צנור מקלח ... אמרינן מי

גשמים הם).

ולהעיר מהאמור לעיל סי' רמג ס"ח (ולא

אמרו שבשכירות שדה אין לאסור מפני מראית העין, לפי שדרך רוב העולם ליתן השדה

באריסות, אלא כשהאמת כן הוא), וסי' רמו ס"ה (שיש לחוש שמא יודע להרואה אותו

... כיון שכן הוא האמת, ויחשדהו), ושם (הערה מ).

[1077] כדלעיל ס"א

(במוסגרים), והערות ( 8 - 10 ).

[1078] ר[יט]ב"א שם ד"ה הא

דאמרינן (שאפילו שלא בשעת הגשמים מתמצין והולכין אחר

הגשמים). הובא ב ב"י. מ"א שם (ואפילו שלא בשעת הגשמים מתמצים הם

והולכים אחר הגשמים).

[1079] כדעת ר' זירא שם

פח, רע"ב (ר' זירא אמר ד' אמות תיימי (בד' אמות ראוין ליבלע סאתים, רש"י)

... מאי בינייהו אמר אביי אריך וקטין איכא בינייהו). היינו שלדעת ר' זירא גם זה

מותר. טור ושו"ע שם (ואם יש בחצר ארבע על ארבע, אפילו הוא אריך וקטין).

[1080] רש"י שם (כגון שישנה

ח' אמות על שתים, דאיכא קרקע כשיעור ד' מרובעות ). רא"ש

שם פ"ח ס"ט (נראה לי דהלכה כר' זירא דמתני' דייק כוותיה ... הלכך אפילו

אריך וקטין, ובלבד שיחזיק בריבוע ד' אמות על ד' אמות ... לישנא דאריך וקטין משמע

ששיעור הקרקע שוה לשניהם, אלא למר בעינן מרובע ולמר אפילו אריך וקטין). מ"א ס"ק

ד (כגון שהוא ארוך ח' אמות ורחב ב').

[1081] עבודת הקדש שער ג ס"ו

(יש בה ארבע אמות על ארבע אמות, שופך לתוכה כמה שירצה). טור ושו"ע שם (ואם יש

בחצר ארבע על ארבע, אפילו הוא אריך וקטין ... מותר לשפוך בה כל מה שירצה). והטעם

יתבאר בסמוך (והערה 40 ).

וכדלעיל ס"ב, לענין גומא סאתיים (לשפוך

בה ובחצר כל מה שירצה, אפילו כור ואפילו כוריים), ושם (הערה 16 ).

[1082] רש"י שם ד"ה דאריך

(ויש מקום להבלע סאתים). ט"ז ס"ק ג (דמכל מקום יש כאן שיעור לבלוע סאתים).

[1083] רש"י ע"א בד"ה

הני [התם] תיימי כו' (ואי נפקי לבר, לאו מחשבתו להכי הוא

ולא נתקיימה מחשבתו ושרי). וכנסמן לעיל (הערה 28 ).

[1084] עבודת הקדש שער ג ס"ו

(יש בה ארבע אמות על ארבע אמות, שופך לתוכה כמה שירצה, לפי שאינו רגיל להסתפק יותר

מסאתיים מים ביום, ולמה שאינו מצוי ורגיל לא חששו). ריטב"א שם ד"ה

גמרא מ"ט (וכי מסתפק טפי, מילתא דלא שכיחא הוא, ולא גזרינן בה). הובא ב ב"י .

[1085] ברייתא פח, סע"ב (אף

על פי שנתמלאו מים מערב שבת, שופכין לתוכן מים בשבת). רש"י

פח, א ד"ה מה בין זה (ותני עלה אע"פ שנתמלאה העוקה מבעוד יום, שופכין לה

מים בשבת, ואף על פי שהמים יוצאין הימנה לרשות הרבים). וכדלעיל (הערה 17 ).

[1086] לעיל ס"א

(במוסגרים), והערות ( 8 - 10 ).

[1087] אכסדרה היא כדלקמן סי'

תלג ס"ב (ג' מחיצות, אע"פ שהוא מקורה, והוא הנקרא אכסדרה), וקונטרס

אחרון שם ס"ק א (עיין המחלוקת שבין המג"א להחק יעקב, ובזה נחלקו גם כן

רש"י ותוס' ... אבל סתם אכסדרה היינו שיש לה שלש מחיצות).

[1088] שם במשנה (החצר

והאכסדרה מצטרפין לארבע אמות) טור ושו"ע ס"א (וחצר

ואכסדרה שאין באחד מהם לבד ד' אמות, מצטרפין לד' אמות להתיר לשפוך בהם).

[1089] הרב רבינו יהונתן,

לגירסא דיליה במשנה (וכן שני דיוטות זו כנגד זו. למי

שגורס וכן, מתפרש הכי, כי על ענין צירוף קאי, דקאמר לעיל מיניה החצר והאכסדרה

מצטרפין זה עם זה, וקאמר כמו כן דשתי דיוטות שלפני עלייה, ופתח אחד של עלייה

[פתוחה] אל הדיוטא האחת ופתחה השני פתוחה אל הדיוטא השניה, ובשתיהן ד' אמות, נמצא

שיש לעלייה ההיא ד' אמות ריוח מלמטה, אף על פי שאינן במקום אחד, אלא בשני מקומות,

קמ"ל מתניתין זו דמצטרפין, כיון שהן זו כנגד זו, ואינן זו למעלה מזו, והן

סמוכות זו לזו, הרי הן כדיוטא אחת ושופכין בהן בשבת). רמ"א ס"א (הוא

הדין ב' דיוטאות שלפני ב' עליות ... אם הם סמוכות זו לזו, מצטרפות).

[1090] רבינו יהונתן שם (והדיוטאות

הללו יש על התקרה מעזיבה רכה שמתבלע בה המים כמו בחצר). רמ"א שם (ועליהם

מעזיבה שראוי המים לבלוע בהם). מ"א ס"ק ו (מעזיבה רכה).

אמנם כאן בנוסח הדפוסים "רבה",

וכן הוא בפרי מגדים משב"ז ס"ק ד (ומלת רכה במ"א, אפשר בבי"ת).

וכן הוא במחצית השקל (בבי"ת, ולא רכה בכ"ף ... בא למעט כשהמעזיבה קלושה

ודקה ואין המים יכולים לבלוע בה). אבל בא"א ס"ק ו (מעזיבה רכה בכ"ף,

שיהא המים נוחים לבלוע שם).

[1091] גמרא שם (לא שנו אלא

בסמוכה). ופרש"י (שאינה רחוקה מתחתונה במשך הכותל ארבעה טפחים). רבינו יהונתן

שם (אבל אם ... שתיהן רחוקות ד' טפחים זו מזו, אינם מצטרפות, אף על פי שיש בין

שתיהן ריוח ד' אמות, לפי שאין תשמישתן נוחין מזו לזו). מ"א ס"ק ז

(סמוכות, בתוך ד' טפחים).

[1092] רמב"ם הל' שבת פט"ו

הי"ט (היה שופך על פי הביב, והמים יוצאין לכרמלית,

הרי זה מותר, ואפילו בימות החמה, שלא גזרו על כחו בכרמלית). מ"מ שם (הוא הדין

לחצר, שאם היא סמוכה לכרמלית, אפילו היא קטנה, אינה צריכה עוקה, אפילו בימות החמה,

ולזה הסכים הרשב"א ז"ל). רשב"א שם פח, א ד"ה הני תיימי

(אמרינן התם סתם כחו בכרמלית לא גזרו ביה רבנן, וכן דעת הרמב"ם והראב"ד

ז"ל), ובעבודת הקדש שער ג ס"ו (דברים אלו שאמרנו, בשהיו המים יוצאין

לרשות הרבים, אבל אם יוצאין לכרמלית, אפילו בחצר פחותה מארבע אמות, וכן ביב היוצא

לכרמלית, שופך לתוכן, ושופך ושונה כמה שירצה, שלא גזרו על כחו בכרמלית). שו"ע

סוף ס"א (במה דברים אמורים, בחצר הסמוכה לרשות הרבים. אבל אם היא סמוכה

לכרמלית, אפילו היא קטנה הרבה, אינה צריכה גומא, אפילו בימות החמה), וס"ג

(במה דברים אמורים כשהמים יוצאים לרשות הרבים, אבל אם היו יוצאים לכרמלית מותר). ט"ז

ס"ק ה (והטעם שהקילו בכרמלית, לפי שאין כאן אלא כחו, וכחו בכרמלית לא גזרו,

כדלעיל גבי ספינה ששופך על דופני הספינה, בסי' שנ"ה).

והיינו כדלעיל סי' שנה ס"ד (לשפוך

שופכין מהספינה לים, או לזרוק ממנה עצמות וקליפין ... שופכן או זורקן על חודי

דופני הספינה ... יורדים דרך דפנותיה לים).

[1093] וכמו בשופך מהספינה לדופן

ומכחו הם באים לים, שנתבאר לעיל סי' שנה ס"ד (ואף על פי שאין נחים כלל על

הדופן, אלא יורדים מיד לים, ולכך הוא מתכוין, מכל מקום כיון שאינו שופכן וזורקן

בידיו לים, אלא לדופן, ומכחו הם באים לים, וכחו בכרמלית לא גזרו).

ורק בסמוכה לרשות הרבים, לא התירו אלא

כשאינו מתכוין לכך (כדלעיל הערה 28 ).

ולפי זה יהי' הדין כן גם בגזוזטרא שעל

המים, שמותר לשפוך ממנה למים, אע"פ שמתכוין שיצאו לחוץ, כיון שמכחו הם באים

לכרמלית, וכחו בכרמלית לא גזרו.

ומה שנתבאר לעיל סי' שנה ס"א (מותר

גם לשפוך ממנה דרך הנקב שבה, אף על פי שהשופכין הולכים לחוץ להלאה מכנגד המחיצה,

כיון שאינו מתכוין לכך).

היינו לפי הדעה השנית שלפנינו, שאוסרת

אף בכרמלית שבעיר, כדלקמן בסוף הסעיף (ומה שהתירו בגזוזטרא שעל פני המים לשפוך דרך

הנקב, אף על פי שהשופכין הולכין מכחו להלאה מכנגד מחיצת הגזוזטרא, כמו שנתבאר בסי'

שנ"ה, הוא משום שאינו מתכוין לכך).

ותלוי בב' הפירושים בעירובין פח, א (לשפוך

נמי שרי (דאיהו לא איכפת ליה דליפקו לבראי, אבל חצר הפחותה מארבע אמות ניחא ליה

דליפוק לבר שלא ילכלך את חצרו, הלכך בעי עוקה, דבעוקה ניחא ליה דליבלעו,

רש"י). אמר רב שיזבי פשיטא, היינו עוקה (דתנן במתניתין חצר שפחותה מארבע אמות

אין שופכין לתוכה מים בשבת, אלא אם כן עשו לה עוקה גומא מחזקת סאתים, רש"י),

מהו דתימא הני תיימי (המים עשויין לכלות ולהבלע בקרקע, הלכך כי שפיך אדעתא דליבלעו

בדוכתייהו קא שפיך, ואי נפקי לבר לאו מחשבתו להכי הוא, ולא נתקיימה מחשבתו ושרי,

רש"י), והני לא תיימי (אבל הכא מידע ידיע דודאי נפקי ולא תיימי, רש"י),

קמ"ל).

והיינו שלפי פרש"י קמ"ל

להיתר, היינו כיון שאינו מתכוין, כי דין הגזוזטרא (שהמים ששופך נפקי לכרמלית) דומה

לדין עוקה שבחצר (שהמים ששופך נפקי לרשות הרבים).

ואילו הרמב"ם פירש בפט"ו

הט"ו (וכשם שממלאין מזו שעשו לה מחיצה כך שופכין ממנה על הים. שהרי על

הכרמלית הן שופכין). והיינו שקמ"ל להיתר אף אם לכך מתכוין, כיון שהמים הם

כרמלית.

*

וכל זה הוא בחצר שבעיר, וכן בגזוזטרא

שעל המים שבתוך העיר. משא"כ בספינה שבים ונהר, ובית הכסא שמחוץ לעיר, בזה

כולם מודים שלא גזרו כחו בכרמלית, אף אם לכך מתכוין, כדלקמן בסמוך, וכדלעיל סי'

שנה ס"ד (ואף על פי שאין נחים כלל על הדופן, אלא יורדים מיד לים, ולכך הוא

מתכוין, מכל מקום כיון שאינו שופכן וזורקן בידיו לים אלא לדופן ומכחו הם באים לים

וכחו בכרמלית לא גזרו).

[1094] שאז יוצא בכח שפיכתו ממש,

כדלעיל ס"א (במוסגרים), והערות ( 8 - 10 ).

וראה לעיל סי' שנה ס"ד וסי"א,

שבספינה התירו אף כששופך על הדופן או על הדף.

[1095] סעיף ד (כמועתק לעיל סוף

הערה 48 ).

[1096] תוס' שם פח, א ד"ה

הני תיימי (דבמס' שבת בפרק הזורק (ק, ב) אמרינן

דשופכין דספינה שדי להו אדופני דספינה, משום דכחו בכרמלית לא גזרו, ואע"ג

דנפלו מיד לכרמלית, ומהאי טעמא נמי לישתרי הכא ... ספינה לא שכיחא לגמרי שתהלך

סמוך לרקק [שהוא רשות הרבים, כדלעיל סי' שמה סט"ז]). שבת ק, ב ד"ה כחו (גזרו

כחו בכרמלית, משום כחו ברשות הרבים, אבל בספינה, דלעולם הוי כחו בכרמלית, לא גזרו).

רא"ש שם פ"ח סוף ס"ט (לא אסרו חכמים אלא כחו בכרמלית). רמ"א

ס"ג (ויש אומרים דאין חילוק בין כרמלית לרשות הרבים. ודוקא כרמלית שהיא תוך

העיר, דמיחלף ברשות הרבים עצמה).

אלא שהתוס' והרא"ש לא מיירו בנידון

דידן (השופך מים לחצר הסמוכה לכרמלית), אלא בנידון דלקמן בסמוך (השופך מהחלון דרך

הנקב שבגזוזטרא שעל פני המים). ויתבאר לקמן בסמוך שדין שניהם שוה, שלא התירו בהם

אלא כשאינו מתכוין שהמים ילכו מהחצר אל הכרמלית; או "מכנגד מחיצת הגזוזטרא"

אל אמת המים, שהיא ככרמלית. משא"כ בספינה שבים, התירו אף אם כוונתו שישפכו

המים מהספינה אל הים, שהיא כרמלית.

ובנידון דידן (השופך מים לחצר הסמוכה

לכרמלית), נתפרש יותר בתשובת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' לא, שהועתקה

בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתנ, וב מרדכי רמז שעה, וב ב"י

(על אבן אחת שוקעת שקורין ורשי"ר שטיי"ן, ששופכין ברשות היחיד, והשופכין

מקלחין לרשות הרבים. אם אינו קמור, פירוש מכוסה, ד' אמות ברשות הרבים, אסור ... אף

על גב דאין לנו עתה רשות הרבים, וכל הרחובות שלנו כרמלית הן ... כחו בכרמלית לא

גזור ... התם בספינה בים או בנהר דלא אתי למיחלף ברשות הרבים, דליכא התם רשות

הרבים, אבל בעיר, אפילו כרמלית גזור, דגזרו אטו רשות הרבים).

[1097] כדלעיל סי' שנה ס"ד

(כמועתק לעיל סוף הערה 48 ).

[1098] כדלעיל שם סי"ב (אם

בית הכסא בולט חוץ לחומת העיר, וצואה נופלת בחפירה שסביב העיר ... כרמלית ... על

ידי דף או קנה מותר, שכוחו מותר בכל כרמלית שאינה בתוך העיר).

[1099] כדלעיל סי' שמה סי"א

(ויש אומרים שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום כדגלי מדבר אינו רשות הרבים,

אלא כרמלית. ועל פי דבריהם נתפשט המנהג במדינות אלו להקל ולומר שאין לנו עכשיו

רשות הרבים גמורה).

[1100] תשובת מהר"ם שם,

שהועתקה בשו"ת הרשב"א וב מרדכי שם (ואף על גב דאין לנו רשות

הרבים, וכל רחובות שלנו כרמלית הן ... דגזרו אטו רשות הרבים). רמ"א שם (אפילו

בזמן הזה דלית לן רשות הרבים). מ"א ס"ק יא (וטעמא דמכל מקום שייך

למיגזר בעיר גדולה שיש ס' רבוא).

והיינו לומר שאף שבתקופה זו היו רוב בני

ישראל דרים בעיירות הקטנות, שאין דרים בהן ס' רבוא. מכל מקום יש בודאי גם עיירות

גדולות שיש בהן ס' רבוא (כדלעיל שם הערות 86 - 87 ),

ולכן גזרו גם בעיירות הקטנות, שמתחלפות בעיירות הגדולות.

[1101] סוף ס"א (מותר גם

לשפוך ממנה דרך הנקב שבה, אע"פ שהשופכין הולכים לחוץ להלאה מכנגד המחיצה,

כיון שאינו מתכוין לכך).

[1102] מ"א ס"ק יג (ואף

על גב דבגזוזטרא שרי לשפוך, דהתם אינו מתכוין שיצאו לחוץ, משא"כ הכא).

והיינו כדאמרינן בעירובין פח, א (אמר

רבה בר רב הונא לא שנו אלא למלאות, אבל לשפוך אסור (מפני שהנהר מוליך השופכין חוץ

למחיצת הגזוזטרא, רש"י) ... איכא דאמרי אמר רבה בר רב הונא לא תימא למלאות

הוא דשרי, לשפוך אסור, אלא לשפוך נמי שרי. אמר רב שיזבי פשיטא, היינו עוקה (דתנן

במתניתין חצר שפחותה מארבע אמות אין שופכין לתוכה מים בשבת, אלא אם כן עשו לה עוקה

גומא מחזקת סאתים, רש"י), מהו דתימא הני תיימי (המים עשויין לכלות ולהבלע

בקרקע, הלכך כי שפיך אדעתא דליבלעו בדוכתייהו קא שפיך, ואי נפקי לבר לאו מחשבתו

להכי הוא, ולא נתקיימה מחשבתו ושרי, רש"י), והני לא תיימי (אבל הכא מידע ידיע

דודאי נפקי ולא תיימי, רש"י), קמ"ל (אפילו לשפוך נמי שרי, דאיהו לא

איכפת ליה דליפקו לבראי, אבל חצר הפחותה מארבע אמות ניחא ליה דליפוק לבר שלא ילכלך

את חצרו, הלכך בעי עוקה, דבעוקה ניחא ליה דליבלעו, רש"י)). תוס' שם (אפילו

לישנא בתרא לא שריא לשפוך, אלא משום שאינו חושש שיצאו לכרמלית, כדפירש בקונטרס).

תשובת מהר"ם מרוטנבורג שם (ואפילו לאיכא דאמרי התם, דאפילו לשפוך שרי, והלכתא

כאיכא דאמרי, דבשל סופרים הלך אחר המיקל ... שאני התם שאינו מתכוין שיצא לחוץ). מ"א

ס"ק ד (כיון דאין כוונתו להוציאה לרשות הרבים שרי).

*

וכל זה לפי דעת היש אומרים (התוס'

וסיעתו). משא"כ לפי דעה הראשונה (הרמב"ם וסיעתו), נתבאר לעיל "אבל

הסמוכה לכרמלית ... מותר לשפוך בה .. אף על פי שמתכוין שיצאו לחוץ". ומכל שכן

שמותר בגזוזטרא אף אם "לכך הוא מתכוין", שלא גזרו על כחו בכרמלית,

כמבואר ברמב"ם פט"ו הט"ו (שופכין ממנה על הים, שהרי על הכרמלית הן

שופכין). וכך מפרש את "קמ"ל" האמור בגמרא שם – שבזה מותר בכל אופן,

מטעם "שהרי על הכרמלית הן שופכין". ונתבאר לעיל (הערה 49 ).

והיינו

לסיכום:

(א)

לשפוך מים לחצר שאין בה ד' אמות בימות החמה, בודאי אסור, כיון שכוונתו שיצאו לחוץ,

משום לכלוך חצרו.

(ב)

לשפוך לחצר שיש בה עוקה, בודאי מותר, כיון שאינו מתכוין שיצאו המים ממנה לחוץ.

(ג)

לשפוך בגזוזטרא שעל פני המים, שהמים יוצאים לאמת המים, יש ב' דעות בגמרא, כי מצד

אחד "מידע ידיע דודאי נפקי", ומצד שני "לא איכפת ליה דליפקו לבראי".

והמסקנא שמותר, לדעה הראשונה כאן – אף אם לכך מתכוין, ולדעה השנית כאן – כיון

שאינו מתכוין שיצאו להלאה מכנגד מחיצת הגזוזטרא.

[1103] רמ"א שם (וכן עיקר).

[1104] תוס' עירובין פט, א

ד"ה לא שנו (אבל בחצר שאינה מעורבת לא אסרו כלל. וכן

פסק רבינו שמואל, דמותר לשפוך מים אע"פ שהולכין לרשות אחרת שאינה מעורבת). רא"ש

שם (לא אסרו חכמים אלא כחו בכרמלית, אבל כחו בחצר שאינה מעורבת לא אסרו כלל, וכן

פסק רשב"ם, דמותר לשפוך מים בחצירו אף על פי שהולכין לרשות אחרת שאינה מעורבת).

רמ"א שם (חצר שאינה מעורבת, שרי).

[1105] תרומת הדשן סוף סי'

עג (פסק אשירי בשם רשב"ם, דכוחו בכרמלית גזור רבנן, אבל

כוחו בחצר שאינה מעורבת לא גזור. אם כן לדעת אחד מהגדולים דמתיר לעיל, דמשוה עיר

המוקפת מחיצות לחצר שאינה מעורבת, שרי לשפוך מים בצנור שבחצר, אף על פי שמקלח מן

החצר לחוץ למקום שאינו מעורב, דכוחו בחצר שאינו מעורב לא גזור). רמ"א שם (ועיר

המוקפת חומה ולא עירבו בה, כחצר שאינה מעורבת דמי).

וכדלקמן סי' שסד ס"ד (הדלתות עושה

אותה כחצר אחת של רבים ומערבין את כולה), ושם נסמן (הערה 36 ).

[1106] במשנה שם, כרבי אליעזר

בן יעקב (רבי אליעזר בן יעקב אומר, ביב (חריץ העשוי לקלח

שופכין שבחצר לרשות הרבים, רש"י) שהוא קמור ארבע אמות ברשות הרבים, שופכים

לתוכו מים בשבת) . תוס' שם ד"ה ביב (דקי"ל

משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי). רא"ש שם פ"ח ס"ט. והיא

דעה הא' שבטור ושו"ע ס"ב (ביב שמכוסה ד' אמות במשך ברשות הרבים (פירוש

חריץ העשוי לקלח שופכין שבחצר לרשות הרבים, ט"ז), ויש בו ארבע על ארבע, מותר

לשפוך אפילו על פי הביב, אפילו בימות החמה, אף על פי שהמים יוצאים מיד מידו לחוץ).

ואף שהובאה אחר כך דעת הרמב"ם, שפסק כחכמים החולקים על רבי אליעזר בן יעקב,

מכל מקום קיי"ל כרבי אליעזר בין יעקב.

וכ"פ בטור ושו"ע ס"א

(ואם יש בחצר ארבע על ארבע, אפילו הוא אריך וקטין), כר' זירא שם פח, רע"א

(ר' זירא אמר ד' אמות תיימי פחות מד' אמות לא תיימי ... אריך וקטין). ופרש"י (כגון

שישנה ח' אמות על שתים דאיכא קרקע כשיעור ד' מרובעות ויש מקום להבלע סאתים, רש"י),

והיינו אליבא דרבי אליעזר בן יעקב , כדאמרינן התם (אמר לך ר' זירא ... מתניתין

רבי אליעזר בן יעקב היא (דאמר טעמא משום שיעור מקום לבליעה, כדתנן ביב שהוא קמור

ד' אמות, רש"י) ... וחסורי מיחסרא והכי קתני, חצר שהיא פחותה מד' אמות אין

שופכין לתוכה מים בשבת, הא ד' אמות שופכין, שר"א בן יעקב אומר ביב הקמור ד'

אמות ברשות הרבים שופכין לתוכו מים בשבת), ודו"ק.

עי' תוס' יום טוב

ד"ה וחכמים אומרים (דלפום האי פירושא ... במתניתין דלעיל, דשריותא תליא במקום

שהוא שיעור לבלוע המים, לא אתיא מתניתין דלעיל כרבנן דהכא ... והכי מוקים בהדיא

בגמרא, דלהאי פירושא כולה מתניתין רבי אליעזר בן יעקב היא, וחסורי מחסרא, והכי

קאמר חצר שהיא פחותה כו', הא ד' אמות שופכין, שרבי אליעזר בן יעקב אומר ביב הקמור

כו').

יוצא מכל זה שמה שפסק הטור ושו"ע בס"א

הוא כדעת רבי אליעזר בן יעקב (ולא הובאה שם דעת הרמב"ם שפוסק דלא כרבי אליעזר

בן יעקב), דהכי קיי"ל.

[1107] רש"י במשנה שם ד"ה

שהוא קמור במשך ארבע אמות ברשות הרבים (קים לן, בארבע

אמות יש שיעור ליבלע בהם סאתים מים שאדם עשוי להסתפק בכל יום), לפירוש התוס' שם (ולפירושו

נראה דאיירי בביב שיש לו ארבע על ארבע). רא"ש שם (וצריך לומר דאיירי

בביב שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות). טור ושו"ע ס"ב (ביב שמכוסה ד'

אמות במשך ברשות הרבים ויש בו ארבע על ארבע).

[1108] רש"י שם ד"ה לא

ישפוך על פי הביב (כיון דבגופיה קא שפיך, מקלחי להדיא ובכח לרשות הרבים). טור ושו"ע

שם (אף על פי שהמים יוצאים מיד מידו לחוץ).

[1109] כדלעיל סוף ס"א (כשהיא

מכוסה ופיה לרשות היחיד, הרי זה חורי רשות היחיד שהם כרשות היחיד), ושם נסמן (הערה

14 ).

[1110] גמרא שם (ר' זירא

אמר ד' אמות תיימי (ד' אמות ראוין ליבלע סאתים, רש"י)

... שרבי אליעזר בן יעקב אומר ביב הקמור ד' אמות ברשות הרבים שופכין לתוכו מים

בשבת). והיינו שביב ד' על ד' תחת רשות הרבים, דינו כחצר שיש בה ד' על ד'.

וכדלעיל ס"ה (ואם יש בחצר ד' על ד'

... מותר לשפוך בה כל מה שירצה, אפילו בימות החמה. מפני שהסאתים שאדם רגיל להשתמש

בכל יום אין לגזור בהם בחצר זו, שהרי ראויים ליבלע בה).

[1111] תוס' שם (לפירוש

הקונטרס דהטעם משום דמיבלעי אסור, דבשל עץ לא מיבלעי. ומיהו

אומר ר"י דאפילו עשוי כעין רצפה של אבנים, מיבלעי ושרי). רא"ש שם

(סילון של עץ ... לפרש"י אפילו הוא ד' אמות על ד' אמות אסור, משום דלא מיבלעי

[בעץ]. מיהו אם הוא מרוצף באבנים מותר, דאיבלעו מיא). טור ושו"ע שם (ובלבד

שלא יהא סילון של עץ, שאין המים ראוים לבלוע. אבל אם עשוי כעין רצפה של אבנים,

מבליעים ושרי).

ונתבאר בקרבן נתנאל על הרא"ש שם

אות ח (ויש לחלק בין רצפת אבנים חלקים קטנים, כמו שמרוצף הרחובות וחצרות, ויש הרבה

עפר בין אבן לאבן לבלוע, ובין רצפת אבנים רחבים, כמו שמרוצף חדרים ועליות).

והנוגע למעשה מהלכה זו, בסוכות הבנויות

על חצר שרצפתה בטון, שאין ליטול בה ידים על הרצפה אם המים נשפכים משם לרחוב.

ואם הסוכה בנויה על גבי דשא שבחצר, אסור

ליטול ידים על הרצפה מהטעם האמור לעיל סי' שלו ס"ט ( ולפיכך מי שאוכל

בגינה צריך ליזהר שלא ליטול ידיו על העשבים, מפני שמשקה אותם) ,

ונתבאר בהערות שם מהי הדרך הכי נכונה בזה.

[1112] רמב"ם שם פט"ו

הי"ט (היה שופך על פי הביב והמים יוצאין לכרמלית, הרי זה מותר, ואפילו בימות

החמה, שלא גזרו על כחו בכרמלית). שו"ע ס"ב-ג (ובלבד שלא יהא

סילון של עץ, שאין המים ראוים לבלוע ... במה דברים אמורים, כשהמים יוצאים לרשות

הרבים, אבל אם היו יוצאים לכרמלית, מותר לשפוך על פי הביב אפילו בימות החמה).

[1113] דלעיל ס"ז (מכחו הם

באים לכרמלית, וכחו בכרמלית לא גזרו). עי' מ"א ס"ק ח (עי' סוס"י

זה דיש חולקין).

והיינו שדעת הרמב"ם הובאה בשו"ע

פעמים, בס"א (אבל אם היא סמוכה לכרמלית, אפילו היא קטנה הרבה), וס"ג

(אבל אם היו יוצאים לכרמלית, מותר לשפוך פי הביב). ובפעם השנית (לענין ביב) הגיה

הרמ"א (ויש אומרים דאין חילוק בין כרמלית לרשות הרבים). והעיר המ"א

לענין חצר קטנה, שגם זה תלוי במחלוקת הנ"ל.

[1114] מהרי"ל הל' עירובי

חצרות סי"ב (שמא מה שהתיר הרב הנזכר בכה"ג, אז היו האנטלין למעלה מעשרה,

והיו שופכין מימיהן מרשות היחיד אל כרמלית דרך מקום פטור, דזה מותר). רמ"א ס"ג

(ואם הצנור למעלה מעשרה, שעוברים המים דרך מקום פטור לכרמלית, יש להקל).

[1115] דעה הב' שם סעיף ד (אם

מושיט או זורק דרך מקום פטור, בלי הנחה בינתיים, לדברי הכל אסור, שהרי כיוצא בזה

ברשויות של תורה חייב חטאת, לכן ברשויות של דבריהם אסור מדבריהם ... ויש מי שמתיר

גם בזה, ואין לסמוך על דבריו), ושם נסמן (הערה 26 ).